gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אברך · AVUREICH — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: אברך · AVUREICH

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

אברך · AVUREICH — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫פרשת נצבים וילך תשפ"ו • שנה ו' ‪ -‬גליון רפ"ט • מכון "אוהבי תורה" להוצאת ספרי רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫פנינים על פרשת השבוע‬ ‫אלא על הקנין‪ ,‬דלא גרע מכלי חדש‪ .‬וכן מורה לשון‬ ‫גליוני הש"ס‬ ‫חוסן יוסף‬ ‫רמב"ם (הלכות ברכות פי"א ה"ט) דמצוה הבאה מזמן לזמן‬ ‫סנהדרין כא‪:‬‬ ‫אות רנה‬ ‫או שיש בה קנין כגון הקונה תפילין וכו' או מעקה וכו'‪,‬‬ ‫הרי אתי עלה מטעם קנין‪ .‬ואם כן יש לומר דוקא יחיד‬ ‫וְ ַע ָּתה ּכִ ְתבּו לָ כֶ ם ֶאת ַה ִּׁש ָירה ַהּזֹאת וגו' (לא‪ ,‬יט)‪.‬‬ ‫ַא ֶּתם נִ ָּצבִ ים ַהּיֹום ּכֻ ּלְ כֶ ם וגו'‬ ‫הקונה ספר תורה‪ ,‬או אפילו ציבור שבנו בית הכנסת‪ ,‬דהוי‬ ‫ברכת 'הטוב והמטיב' על ספר תורה‬ ‫ּכֹל ִאיׁש יִ ְׂש ָר ֵאל (כט‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫ליה קנין חשוב ולאו כל יומא מתרחיש‪ ,‬אבל ספר תורה‬ ‫בסנהדרין (כא‪ ,):‬אמר רבא‪ ,‬אף על פי שהניחו לו אבותיו‬ ‫של ציבור‪ ,‬אף על גב דעניים הם‪ ,‬מכל מקום לא יגיע לכל‬ ‫ערבות גרים טף ונשים עלינו‬ ‫לאדם ספר תורה‪ ,‬מצוה לכתוב משלו‪ ,‬שנאמר 'ועתה‬ ‫וערבותנו עליהם‬ ‫אחד על חלקו מנה חשובה שראויה לברך על הקנין‪ ,‬ואי‬ ‫כתבו לכם את השירה'‪.‬‬ ‫משום מצוה ‪ -‬הא לאו ליהנות ניתנו‪ ,‬ולא יהא אלא ספק‪,‬‬ ‫במהרי"ט קידושין (ע‪ :‬ד"ה ומיהו)‪ ,‬דגרים וטף ונשים אינן‬ ‫מכל מקום ספק ברכות להקל (ראה כסף משנה הלכות מילה‬ ‫עיין שו"ת חתם סופר חלק אורח חיים (סימן נג) [וז"ל‪:‬‬ ‫בערבות עלינו‪ ,‬רק אנו עליהם‪.‬‬ ‫פ"ג ה"ו ד"ה תשובה)‪ ,‬ולא יברכו]‪.‬‬ ‫קהל שלא היה להם ספר תורה‪ ,‬וניתן להם ספר תורה‬ ‫מנדיב לב אחד‪ ,‬אם יברכו הציבור 'הטוב והמטיב' על‬ ‫וצריך עיון‪ ,‬ערבות על טף ‪ -‬מהו‪ .‬ואולי טעמא דקרא‬ ‫אותה הנתינה‪ ,‬כדקיימא לן בשלחן ערוך אורח חיים (סימן‬ ‫דלהזהיר את הגדולים על הקטנים (יבמות קיד‪ ).‬קדריש‬ ‫רכג סעיף ה) בשארי מתנות ‪ -‬שהוא טובה לנותן ולמקבל‪.‬‬ ‫(או קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו ‪ -‬למאן‬ ‫הפטרה‬ ‫דסבירא ליה הכי (שם))‪ ,‬דזה מטעם וענין ערבות א‪.‬‬ ‫אי לא נתנה במתנה‪ ,‬אלא על דעת שאלה‪ ,‬כרוב נותני‬ ‫בית האוצר‬ ‫ספר תורה לבית הכנסת‪ ,‬אין כאן מקום שאלה‪ ,‬דפשיטא‬ ‫וגם טעם דמהרי"ט שם‪ ,‬דפטור גרים וטף ונשים לפי‬ ‫מערכת א כלל יב‬ ‫דלא יברכו על שאלה‪ ,‬ואך הספק אי נתנו במתנה להק"ק‪.‬‬ ‫שאין בידם למחות‪ ,‬אין מובן‪ ,‬דאנו גם כן ‪ -‬מי שאין בידו‬ ‫כתב‬ ‫ועדיין‪ ,‬אי לא נשאר לו ספר תורה אחר‪ ,‬כבר‬ ‫למחות פטור‪ .‬ואם הגר בידו למחות‪ ,‬מדוע לא יתחייב‪.‬‬ ‫ִמי זֶ ה ּבָ א ֵמ ֱאדֹום ֲחמּוץ‬ ‫הגאון בני יונה (סימן רע ס"ק ב)‪ ,‬דלדעת הפוסקים (שו"ת‬ ‫ואולי הוא כהך דפרק קמא דקידושין (ל‪ ):‬בכבוד אב‬ ‫מהרש"ך ח"ב סימן ח הב' ד"ה ועוד; שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סימן ּבְ גָ ִדים ִמּבָ ְצ ָרה וגו' (ישעיה סג‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫ואם‪ ,‬דהוה אמינא דאשה משום דאין סיפק בידה לעשות‪,‬‬ ‫הבדל בין שרו של עשיו למלאך דקדושה‬ ‫ה ד"ה תשובה) דעל ידי שנותן ספר תורה שלו לחלוטין‬ ‫לגמרי תיפטר‪ ,‬והכא נמי כיון דעל פי הרוב גרים וטף‬ ‫לציבור‪ ,‬הפקיע מעצמו מצות עשה של תורה‪ ,‬ומחוייב עיין מכות (יב‪ ,).‬שלש טעיות עתיד שרו של אדום לטעות‪,‬‬ ‫ונשים אין סיפק בידם למחות‪ ,‬לגמרי פטרינהו רחמנא‪,‬‬ ‫דכתיב 'מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה' כו'‪ ,‬טועה‬ ‫לכתוב לו ספר תורה אחר‪ ,‬וממש ביטל מצות עשה שהיה‬ ‫ועדיין צריך עיון‪.‬‬ ‫שאינה קולטת אלא אדם ‪ -‬והוא מלאך כו'‪ .‬ומשמע קצת‬ ‫מוחזק בה עד עתה‪ .‬אם כן אין כאן טוב לדידיה‪ ,‬ועל כל‬ ‫ואף הלימוד שהביא מהרי"ט שם ממדרש (תנחומא‬ ‫דמלאך אינו בכלל 'אדם' ג‪.‬‬ ‫פנים לית כאן ברכת 'הטוב והמטיב'‪ .‬אך הספק‪ ,‬שיברכו‬ ‫בפרשתנו סימן ב)‪ ,‬דדורש ערבות מ'כל איש ישראל'‪ ,‬משמע‬ ‫ואולם התוספות במנחות (קט‪ :‬ד"ה נזדמן)‪ ,‬אהא דאמר‬ ‫הציבור שהחיינו‪ ,‬וכן אם להיחיד עוד ספר תורה אחר‪ ,‬ונתן‬ ‫דממעט אשה מערבות‪ ,‬כמבואר בתוספות פרק קמא‬ ‫שמעון הצדיק (שם) שכל ימיו היה מזדמן לו זקן לבוש‬ ‫זה במתנה להציבור‪ ,‬בזה יש להסתפק אי יברכו 'הטוב‬ ‫דבבא קמא (טו‪ .‬ד"ה השוה) ד'איש' ממעט אשה‪ .‬וכזה גם‬ ‫לבנים בכניסתו לקודש הקדשים ביום הכיפורים‪ ,‬כתבו‬ ‫והמטיב'‪.‬‬ ‫כן לימוד הגמרא (סנהדרין כז‪ ):‬מ'וכשלו איש באחיו' (ויקרא‬ ‫וז"ל‪ :‬בירושלמי פריך‪ ,‬והכתיב (ויקרא טז‪ ,‬יז) 'וכל אדם לא‬ ‫הנה בספר הלכות קטנות (ח"ב סימן קעט) ז"ל‪ :‬קהל‬ ‫כו‪ ,‬לז) ‪ -‬איש בעוון אחיו‪ ,‬ממועט כן לכאורה‪.‬‬ ‫יהיה באהל מועד' ‪ -‬ואפילו מלאכים‪ ,‬דכתיב (יחזקאל א‪,‬‬ ‫שבנו או שקנו בית הכנסת ‪ -‬אם מברכים‪ .‬תשובה‪ .‬יעמוד‬ ‫י) 'ודמות פניהם פני אדם'‪ .‬ומשני‪ ,‬דשמא שכינה היתה‪,‬‬ ‫שליח ציבור ויברך בקול רם 'הטוב והמטיב'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ולא‬ ‫אך 'איש באחיו' לכאורה אינו לשון 'איש' למעט‪ ,‬רק‬ ‫עכ"ל [וירושלמי זה הוא ביומא (פ"ה ה"ב בסופה)]‪ .‬ומוכח‬ ‫הביא שום סברא וראיה כדרכו ז"ל‪ .‬ובספר מחזיק ברכה‬ ‫התחברות שנים‪ ,‬כמו גבי לשון נקבה 'אשה אל אחותה'‬ ‫דמלאך הוא בכלל 'אדם'‪.‬‬ ‫(או"ח סימן רכג ס"ק א) כתב שמדבריו משמע‪ ,‬דעל כל פנים‬ ‫(שמות כו‪ ,‬ה) דנאמר בלולאות‪ ,‬ושפיר כל שנים מישראל‬ ‫שהחיינו לא יברכו‪.‬‬ ‫בכלל ‪ -‬ואף שתי נשים‪.‬‬ ‫ויש לחלק בין ההיא דמנחות ‪ -‬דאיירי במלאך‬ ‫דקדושה‪ ,‬לבין שרו של אדום דמכות הנ"ל ‪ -‬דהוא הס"ם‬ ‫ולפע"ד‪ ,‬כיון דכתב מגן אברהם (סימן רכג ס"ק ה) דאין‬ ‫(ראה רש"י מכות שם ד"ה שרו) ‪ -‬מלאך דקליפה‪ ,‬ולומר דאף‬ ‫לברך על קניית ספרים‪ ,‬דמצות לאו ליהנות ניתנו (עיין‬ ‫על גב דמלאך דקדושה נקרא 'אדם'‪ ,‬עם כל זה הס"ם לא‬ ‫ראש השנה כט‪ ,).‬ונראה דברכת רמ"מ (סדר ברכות הלכות ברכת‬ ‫גליוני הש"ס‬ ‫מיקרי 'אדם'‪.‬‬ ‫הגשמים ד"ה היה) דסבירא ליה שם דמברך‪ ,‬לאו על המצוה‪,‬‬ ‫שבת יג‪.‬‬ ‫)ב שתורה ותפילין ענינם אחד‪ .‬והביא הרבה הוכחות לזה‪ .‬וכוונת‬ ‫)א ראה במדב"ר י‪ ,‬ה‪'" :‬ואמרת אליהם' (במדבר ו‪ ,‬ב)‪ ,‬להזהיר בית דין‬ ‫רבינו בכל זה לבאר מדוע כשאמרה שהתורה מארכת ימים נטלה‬ ‫על כך‪ ,‬שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירותו‪ ,‬שאם יראו שירצה‬ ‫ּכִ י הּוא ַחיֶ יָך וְ א ֶֹרְך יָ ֶמיָך (ל‪ ,‬כ)‪.‬‬ ‫דוקא תפיליו‪ ,‬ועל זה ביאר שהתפילין הם כתר תורה וענינם כללות‬ ‫לבטל נזירותו‪ ,‬יכופו אותו כדי לקיים דבריו‪ .‬ללמדך שהגדולים‬ ‫שייכות תפילין לתורה‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫מוזהרין על ידי הקטנים והם נענשים על ידיהם אם לא יוכיחו אותם‪,‬‬ ‫)ג ראה בית האוצר שם תחלת הכלל‪" :‬אבאר בעזרת השם יתברך‬ ‫וכן הוא אומר (ויקרא כו‪ ,‬לז) 'וכשלו איש באחיו' ‪ -‬מלמד שכל ישראל‬ ‫בשבת (יג‪ ,).‬מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וכו'‪ ,‬ומת‬ ‫אי מלאך קרוי 'אדם'"‪.‬‬ ‫ערבים זה בזה"‪.‬‬ ‫בחצי ימיו‪ ,‬והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי‬ ‫כנסיות ובבתי מדרשות‪ ,‬ואמרה להם‪ ,‬כתיב ְּבתורה ‪' -‬כי‬ ‫מרגניתא דיוסף‬ ‫הוא חייך ואורך ימיך' וכו'‪.‬‬ ‫ענינים מופלאים‪ ,‬פניני חכמה ודעת ושכיות חמדה מתורת רבינו זי"ע‬ ‫עיין חידושי אגדות למהרש"א עבודה זרה (מד‪ .‬ד"ה‬ ‫ה"ק)‪ ,‬דתפילין קרוים 'כתר תורה'‪ .‬וכן הוא עוד בחידושי‬ ‫בעלי חיים המריחים את העפר‬ ‫אגדות למהרש"א בבבא בתרא סוף פרק חזקת (ס‪ :‬ד"ה‬ ‫בבבא בתרא (עג‪ ,):‬ההוא טייעא דהוה שקיל עפרא ומורח ליה‪ ,‬ואמר‪ ,‬הא אורחא לדוכתא פלן והא אורחא‬ ‫ת"ר)‪ .‬ועיין קידושין (לה‪ ).‬ומכות (יא‪ ).‬דהוקשה כל התורה‬ ‫לדוכתא פלן‪.‬‬ ‫לתפילין‪ .‬ועיין מה שכתבתי על הגליון ראש השנה (יז‪.‬‬ ‫בתוספות ד"ה קרקפתא) ב‪.‬‬ ‫כזה שבת (פה‪ ,).‬ו'חורי' (בראשית לו‪ ,‬כ) ‪ -‬שמריחים את הארץ‪ .‬ועיין עוד דוגמא בבעלי חיים שמריחין את‬ ‫א‬ ‫העפר ‪ -‬ברש"י מועד קטן (ו‪ :‬ד"ה וחונקין זה את זה) וז"ל‪ :‬מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר‪.‬‬ ‫סדרת מאמרים מיוחדים המטעימים צוף נועם ומתיקות שבת מנהר היוצא מעדן רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫עניני שבת באגדה ובהלכה‬ ‫לפעול‪ ,‬ועל כן תמיד הקודש מכריע את החול וגוררו‬ ‫אחריו ולא להיפוך‪.‬‬ ‫פרק יח (ב)‬ ‫חלק השבת אין מתבטל לחלק החול‬ ‫שבמוצ"ש ‪ -‬שא"א לו לעשות השבת חול‬ ‫תפלות וברכות שבת‬ ‫וגם‪ ,‬במיסב מערב שבת‪ ,‬כיון דהיה אפשר לאותו‬ ‫זמן שהתחיל סעודתו בערב שבת להיותו גם כן קודש‬ ‫‪ -‬אילו קיבלו עליו אז בתוספת‪ ,‬לכן הוא מתבטל‬ ‫דע‪ ,‬שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול‪ ,‬מידי דהוי‬ ‫מקור הזכרת שבת בברכת המזון‬ ‫ונמשך אל סוף הסעודה דהוא בשבת ממש‪ ,‬כעניין‬ ‫אתפלת המנחה בשבת‪ ,‬שאם לא התפלל אותה מתפלל‬ ‫מהפסוק 'על הארץ הטובה'‬ ‫נבילה בטילה בשחוטה (בכורות כג‪ ,).‬לפי שאפשר‬ ‫במוצאי שבת שתים של חול (כו‪ ,):‬כי אין להזכיר‬ ‫לנבילה שתעשה שחוטה (ראה רש"י שם ד"ה דאי)‪ .‬ומה‬ ‫איתא בברכות (מט‪ ,).‬יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל‬ ‫של שבת בחול‪ ,‬אף על פי שנתחייב תפלה זו בשבת‪.‬‬ ‫כו'‪ ,‬ויתיב וקאמר‪ ,‬טעה ולא הזכיר של שבת‪ ,‬אומר‬ ‫שאין כן בהתחיל בשבת וגמר במוצאי שבת‪ ,‬שלא היה‬ ‫וכן בני חבורה שהיו מסובין (בערב שבת) וקידש‬ ‫אפשר לו בשבת לעשות השבת חול‪ ,‬לכן אין מתבטל‬ ‫'ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה‬ ‫עליהם היום‪ ,‬דקאמר רבי יוסי (פסחים (קב‪ ,)):‬גמרו‬ ‫לאות ולברית‪ ,‬ברוך מקדש השבת'‪.‬‬ ‫ונמשך אחר הסוף שהוא בחול‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫סעודתן‪ ,‬כוס ראשון אומרים עליו ברכת המזון‪ ,‬שני‬ ‫‪ -‬אומרים עליו קידוש היום‪ ,‬בתוספתא דברכות (פ"ה‬ ‫בשאלתות פרשת יתרו וז"ל‪ :‬ברם צריך‪ ,‬טעה‬ ‫סברות שרק בערב שבת יגרר‬ ‫ולא הזכיר של שבת ויום טוב‪ ,‬חוזר לראש או לא‪,‬‬ ‫חלק החול אחר חלק השבת‬ ‫ה"ד) שונה בדברי רבי יוסי‪ ,‬ומזכיר של שבת בברכת‬ ‫המזון‪ .‬אף על גב דסעודת חול היתה‪ ,‬כיון דמברך‬ ‫מי אמרינן כיון דבריך ברכת המזון יצא ידי חובתו‪,‬‬ ‫ועיין מה שכתבתי בגליון סנהדרין (יב‪ :‬ד"ה אין) אהך‬ ‫ואי הדר מברך הוי ברכה שאינה צריכה‪ .‬או דילמא‪,‬‬ ‫(שם) דהואיל וראוי לקובעו ניסן‪ ,‬עיין שם היטב‪ ,‬דלפי‬ ‫בשבת צריך להזכיר של שבת‪ ,‬הכא נמי אף על גב‬ ‫כיון דתיקנוה רבנן ואסמכוה אקרא‪ ,‬דכתיב (דברים ח‪,‬‬ ‫הראּויּות והאפשריות היותו‬ ‫מה שכתבתי שם‪ ,‬יש בזמן ְ‬ ‫דסעודת שבת היתה‪ ,‬כיון דמברך בחול לא יזכיר של‬ ‫שבת‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלקי"ך על הארץ‬ ‫תוספות עניין שבת ‪ -‬גם אם אינו מוסיף‪ ,‬עיין שם‬ ‫הטובה'‪ ,‬כמאן דלא בריך דמי‪ .‬תא שמע‪ ,‬דיתיב רבי‬ ‫היטב ג‪ ,‬ולכן שפיר נגרר אחר השבת הגמור‪ ,‬ומה שאין‬ ‫הסעודה וברכת המזון‬ ‫זירא אחורי כו'‪( ,‬ככל הסוגיא דברכות)‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫כן להיפוך במוצאי שבת‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫חד הם ‪ -‬ותחלת הדבר בשבת היה‬ ‫ואסמכתא זו שהביא על הזכרת שבת בברכת המזון‬ ‫ועוד‪ ,‬דבשבת אין לומר שיגרר אחר ההתחלה‬ ‫וכל דבריו צריכים עיון‪ ,‬דמה שהביא ראיה מהך‬ ‫מקרא ד'על הארץ הטובה'‪ ,‬לא ידעתי לא מקורה ולא‬ ‫שהיתה בחול‪ ,‬כיון דפנים חדשות באו לכאן‪ ,‬עיין‬ ‫דברכות ‪ -‬טעה ולא התפלל מנחה בשבת כו'‪ ,‬אין‬ ‫פירושה‪ .‬ועל כל פנים נראה מאסמכתא זאת‪ ,‬דקרינן‬ ‫תוספות כתובות (ז‪ :‬ד"ה והוא) ה‪ ,‬ומה שאין כן משבת‬ ‫לדמות סעודה שהותחלה בשבת לשם‪ ,‬שכל התפלה‬ ‫לשבת 'ארץ' וכמובן‪ ,‬וזה סעד למה שכתבתי בכתבי‬ ‫לחול‪ ,‬שאין החול פנים חדשות‪ ,‬שפיר נגרר אחרי‬ ‫בחול רק שנתחייבה בשבת‪ ,‬ואף דגם הברכת המזון‬ ‫אגדה שלי דשבת וארץ ישראל יש להם התייחסות‬ ‫ההתחלה‪ ,‬ודו"ק היטב‪ .‬ועיין בית יוסף וטורי זהב אורח‬ ‫שם כולו בחול‪ ,‬ורק שנתחייב בשבת‪ ,‬דמיד בהתחלת‬ ‫והתאמות זה לזה א‪ ,‬ובחכמת האמת (ראה תיקו"ז תיקון‬ ‫חיים (סימן קפח; בית יוסף סעיף י; טורי זהב ס"ק ז) ו‪.‬‬ ‫הסעודה מכי אכל כזית מיד יש חיוב ברכת המזון‪ ,‬מכל‬ ‫ה קמא‪ ;:‬מגלה עמוקות פרשת ואתחנן אופן קמג) הדברים‬ ‫מקום אין הדמיון עולה יפה‪ ,‬דשם הסעודה והברכת‬ ‫נודעים ביותר ב‪.‬‬ ‫אם שייך כאן סברת הר"ן דשדינן‬ ‫המזון מאוחדים‪ ,‬והם דבר אחד‪ ,‬דעל הסעודה באה‬ ‫לגמר בתר התחלה ונחשב שהיה ביום‬ ‫הברכה‪ ,‬ועל כן כיון שהותחלה הסעודה בשבת הרי‬ ‫מחיוב הזכרת שבת נלמד חיוב הזכרת יום טוב‬ ‫ועיין חידושי הר"ן ראש השנה ריש פרק ראוהו בית‬ ‫הותחל קצת הדבר בשבת‪ ,‬ולא דמי לשם דלא הותחל‬ ‫ואף דבשאלתות הזכיר גם חיוב הזכרת יום טוב‪,‬‬ ‫דין (כה‪ :‬ד"ה חק) דמתבאר מדבריו‪ ,‬דהא דדיני ממונות‬ ‫הדבר להעשות בשבת כלל‪ ,‬ואך החיוב גרידא היה‬ ‫היינו משום דיום טוב בכלל שבת הוא‪ ,‬ומחיוב הזכרת‬ ‫גומרין בלילה (ראה סנהדרין לד‪ ,):‬לאו משום דהגמר לא‬ ‫בשבת‪.‬‬ ‫שבת נלמד ממילא גם חיוב הזכרת יום טוב‪ ,‬ועיין‬ ‫בעי יום‪ ,‬דלעולם בעי יום‪ ,‬ורק כיון דהיתה ההתחלה‬ ‫כיון שעדיין לא הבדיל‬ ‫רש"י שבועות (טו‪ :‬ד"ה אין) ג‪ .‬ועיין ראש השנה (טז‪,):‬‬ ‫ביום ‪ -‬גמרו נמי בתר תחלתו שדינן ליה‪ ,‬וכאילו נגמר‬ ‫לפני ברכהמ"ז יש לו ענין השבת‬ ‫דיליף חיוב קבלת פני הרב ברגל מקרא ד'לא חודש‬ ‫ביום דמי‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫ועוד‪ ,‬דשם הא צריך להקדים תפלת שעתה ברישא‬ ‫ולא שבת' (מלכים ב ד‪ ,‬כג)‪ ,‬עיין שם‪ .‬ועיין תוספות‬ ‫והנה‪ ,‬מסברת חידושי הר"ן הנ"ל יש לדון גם כן‬ ‫בבא מציעא (צ‪ .‬ד"ה אבל)‪ ,‬דשבת ויום טוב חדא מילתא‬ ‫וצריך להבדיל בה (ברכות שם)‪ ,‬ואם כן אחרי שהבדיל‬ ‫טעם‪ ,‬להא דסעודת שבת ויום טוב וראש חודש אזלינן‬ ‫הוא‪ .‬ועיין ש"ס שבת (ס‪ ):‬ד‪ ,‬והארכתי במקום אחר (ראה‬ ‫ועשאו חול‪ ,‬איך יחזור ויעשהו קודש‪ .‬ומה זה עניין‬ ‫בתר ההתחלה‪ ,‬ואם היתה ההתחלה ביום‪ ,‬אף שהיה‬ ‫גליוני הש"ס שם)‪.‬‬ ‫לברכת המזון בסעודה שהותחלה בשבת‪ ,‬דעדיין לא‬ ‫גליוני הש"ס ברכות מט‪ .‬ד"ה יתיב‬ ‫גמר סעודה בלילה מזכירין של שבת כו' בברכת‬ ‫הבדיל‪ ,‬ולו עניין השבת עדיין בתורת תוספת‪ ,‬וגם‬ ‫המזון (ראה שולחן ערוך או"ח סימן קפח סעיף י)‪ .‬ולהנ"ל‬ ‫מפאת איסור עשיית מלאכה קודם שיבדיל‪.‬‬ ‫נכון הדבר‪ ,‬דהגמר בתר התחלה גריר‪ ,‬ונחשב שהיה‬ ‫גם הגמר ביום וכנ"ל‪.‬‬ ‫חלק הקודש שבסעודה‬ ‫בדברי הרא"ש בהתחיל לאכול בשבת‬ ‫מכריע את חלק החול‬ ‫וחשכה לו קודם גמר סעודתו‬ ‫אולם יש לומר‪ ,‬דאף דנחשב שהיה ביום‪ ,‬היינו‬ ‫רק במקום שצריך רק זמן היום‪ ,‬אבל קדושת היום‬ ‫והראיה שהביא מבני חבורה שהיו מסובין וקידש‬ ‫עיין שו"ת הרא"ש (כלל כב אות ו) שכתב וז"ל‪ :‬וששאלת‪,‬‬ ‫ואיכותו אכתי אי אפשר שיהיה לו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫עליהם היום‪ ,‬דמזכירין של שבת בברכת המזון‪ ,‬מלבד‬ ‫מי שהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה‪ ,‬וחשכה לו‬ ‫גליוני הש"ס ברכות כו‪ :‬ד"ה טעה;‬ ‫דלפי הנ"ל אין ראיה כלל‪ ,‬גם זולת זה פשוט דיש שני‬ ‫קודם גמר סעודתו‪ ,‬אם יזכיר של שבת בברכת המזון‪,‬‬ ‫שם סנהדרין לד‪ :‬בתוספות ד"ה יום‬ ‫דברים בסעודה ‪ -‬ההתחלה והסוף‪ ,‬וכל אחד יש לו‬ ‫כיון דעיקר הסעודה היתה בשבת‪.‬‬ ‫וכתב על זה רבינו‪" :‬הנה סברתו‪ ,‬דהואיל וראוי הזמן ההוא‬ ‫)ה שהביא שו"ת רדב"ז ח"ג סימן אלף סא‪ ,‬שכתב וז"ל‪" :‬אם הוא‬ ‫)א לא מצאנו 'כתבי אגדה' אלו‪ .‬אולם בשניהם מצאנו לרבינו‬ ‫להיות יום טוב על ידי שיקבל עליו התוספת‪ ,‬על כן אף אם אינו‬ ‫סמוך לבין השמשות בתחלת הזמן שהוא ראוי לתוספת קדושת‬ ‫שמבאר בארוכה שהם מבחינת מלכות‪ ,‬ראה אוצרות יוסף מאמר‬ ‫מקבל עליו‪ ,‬מכל מקום כבר יש בו ענין יום טוב ְּב ַמה ‪ -‬מפאת הואיל‬ ‫היום‪ ,‬מותר (לאבל) לגלח משום כבוד המועד‪ ,‬דהא שיעור זמן הראוי‬ ‫לבנה פיסקא טו‪-‬טז‪ ,‬לגבי ארץ ישראל‪ ,‬ושם פיסקא מ‪ ,‬לגבי שבת‪.‬‬ ‫וראוי‪ .‬והוא כסברת הש"ס כאן (סנהדרין שם) דהואיל וראוי לקובעו‬ ‫להיות תוספת הוא כשיעור מהלך שלשה מילין ורביע קודם בין‬ ‫וראה עוד שם פיסקא מא‪-‬מב‪ ,‬שלכן אין חלק לעכו"ם בשניהם‪.‬‬ ‫ניסן כבר יש עליו ֵׁשם 'ניסן'‪ ,‬והוי ליה כעיבור ניסן בניסן"‪.‬‬ ‫השמשות‪ ,‬וזמן זה אם ירצה לעשותו כולו תוספת ‪ -‬עושה‪ ,‬רצה‬ ‫)ב והאריך בזה רבינו עוד‪ ,‬הובא בגליון רסג במדור זה‪.‬‬ ‫לעשות מקצתו ‪ -‬עושה כו'‪ ,‬נמצאת אומר‪ ,‬כי תחלת זה הזמן הוא‬ ‫)ו דשבת נחשבת פנים חדשות לענין אמירת שבע ברכות‪.‬‬ ‫)ג שכתב‪" :‬וימים טובים נמי 'שבתות' איקרו"‪.‬‬ ‫מותר במלאכה ויש בו קצת קדושת יום טוב‪ ,‬שהרי ראוי להיות‬ ‫)ז שכתבו דאזלינן בתר התחלת הסעודה‪ ,‬ודלא כדברי הרא"ש‪.‬‬ ‫תוספת‪ ,‬וכבר חל עליו שלא יהיה מנוול כו'‪ ,‬עכ"ל ז"ל"‪.‬‬ ‫)ד דאיתא התם‪" :‬יום טוב ושבת כי הדדי נינהו"‪.‬‬ ‫שביבי יוסף‬ ‫אלומת אור לחקירות יסודות סברות וכללים‬ ‫המפוזרים בתורת רבינו זי"ע‬ ‫אשה המתקדשת אינה 'דעת אחרת'‬ ‫"טעמא דאין קידושין לקטן (ראה יבמות קיב‪ ,):‬דדעת אחרת מקנה שייך רק כשגדול מקנה חפץ שלו לקטן‪ ,‬אבל אשה המקנה עצמה‪ ,‬היא עצמה היא החפץ‪,‬‬ ‫חוסן יוסף אות פב ד"ה בענין‬ ‫ואין כאן 'מקנה' חוץ ממנה‪ ,‬דכולה קנויה לבעל‪ ,‬והדעת עצמו בכלל"‬ ‫הבטיח רבינו‪" :‬כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ‪ -‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫ב‬ ‫(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו ‪ -‬ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)‬ ‫אוצרות יוסף‬ ‫עיונים בספרי רבינו‬ ‫לצאת (ראה בבא בתרא צא‪ ,).‬מכל מקום שרי לצאת‬ ‫ללמוד תורה ולישא אשה ועוד דברים‪ ,‬כמבואר פרק‬ ‫קמא דעבודה זרה (יג‪.).‬‬ ‫הערות והארות רבינו בתורת‬ ‫ואין לומר‪ ,‬דאם כן שם (סנהדרין יח‪ ).‬נמי ישתרי‬ ‫לו לצאת לצורך הלוית המת‪ .‬דיש לומר‪ ,‬דשם כבר‬ ‫הגאון בעל ה'מנחת חינוך' זצ"ל‬ ‫קיים מצות הלויית המת מדינא‪ ,‬דבארבע אמות‬ ‫הוי לויה (ראה שלחן ערוך יו"ד סימן שסא סעיף ג)‪ ,‬ולא‬ ‫~ מתוך‪ :‬אתוון דאורייתא; בית האוצר; גליוני הש"ס ~‬ ‫חשיבא היציאה צורך מצוה כל כך‪.‬‬ ‫לרגל יומא דהילוליה ‪ -‬כ"ג אלול תרל"ד‬ ‫ואולם בהך דסנהדרין (יח‪ ).‬יש לומר עוד‪ ,‬דטעמא‬ ‫דרבי מאיר (שם) מפאת קרא ד'ומן המקדש לא יצא'‬ ‫(ויקרא כא‪ ,‬יב)‪ ,‬וסבירא ליה דכוליה ירושלים קרוי‬ ‫ללמדו משם כלל‪ ,‬ונוהג שפיר בנשים מטעם וודאי‪,‬‬ ‫אם נשים לוקות‬ ‫'מקדש'‪ ,‬וכפירוש המשנה להרמב"ם ריש פרק יום‬ ‫ככל הלאוין שבתורה‪.‬‬ ‫על לאו שאין שוה בכלל‬ ‫טוב (ראש השנה פ"ד מ"א)‪ .‬ואף דאמרינן בסנהדרין שם‬ ‫(יט‪ ).‬דרבי מאיר מפרש לקרא ‪ -‬מקדושתו לא יצא‪,‬‬ ‫ועיין בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים (סימן כב‬ ‫דכירנא כד הוינא טליא‪ ,‬הערותי על דברי הפרי‬ ‫מכל מקום יש לומר דבעי לקיומי גם פשטא דקרא‬ ‫ד"ה והנה)‪ ,‬שיישב גם כן דברי רש"י הנ"ל‪ ,‬וכתב‬ ‫מגדים (פתיחה כוללת ח"א אות י ד"ה ואמנם) דהא‬ ‫דכתיב 'מקדש'‪ ,‬ומקיימינן ליה בכוליה ירושלים‬ ‫דהואיל ואיסורי הנזירות הם מפאת קדושת הגוף‪,‬‬ ‫דלקולא ולחומרא ‪ -‬לחומרא ילפינן (יבמות ח‪,).‬‬ ‫דקרוי גם כן 'מקדש'‪.‬‬ ‫שגופו של נזיר קדוש ‪ -‬ועל כן הטילה תורה עליו‬ ‫הוא רק מטעם ספק‪ ,‬בהצעת דברי המנחת חינוך‬ ‫איסורים שלו‪ ,‬על כן דמי לאיסורי כהונה ‪ -‬שהם‬ ‫(מצוה ח אות ד ד"ה העולה) שכתב‪ ,‬דלפי מאי דאמרינן‬ ‫ולפי זה‪ ,‬רבי יהודה דפליג שם בסנהדרין (יח‪).‬‬ ‫ביבמות (פה‪ ,).‬דהא דאצטריך 'לא יקחו' (ויקרא כא‪,‬‬ ‫ארבי מאיר‪ ,‬יש לומר דסבירא ליה כראשונים (ראה‬ ‫מפאת קדושת הכהנים‪ ,‬ועל כן חשיבי אינם שוין‬ ‫בכל כמו שאיסורי כהונה חשיבי אינם שוין בכל‪,‬‬ ‫ז) לחייב גם נשים באיסורי ביאה דכהונה ‪ -‬אף‬ ‫רש"י ראש השנה כט‪ :‬ד"ה אבל; תוספות שם ד"ה אבל)‬ ‫על גב דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין‬ ‫החולקים על הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬וסבירא להו דאין‬ ‫עיין שם היטב‪.‬‬ ‫שבתורה (שם פד‪ ,):‬היינו משום דהוה אמינא דהא‬ ‫ירושלים קרוי 'מקדש'‪ ,‬ולכן סבירא ליה לרבי יהודה‬ ‫ואולם גם לפי דבריו‪ ,‬הוי נזיר טפי שוה בכל‬ ‫דהשווה הכתוב וכו'‪ ,‬היינו רק בלאו השוה בכל‪,‬‬ ‫דאין יוצא מן המקדש ממש‪ .‬ולפי זה יתכנו ביותר‬ ‫מאיסורי כהונה‪ ,‬כיון שכל אדם יכול לקדש את‬ ‫אבל לאו שאין שוה בכל הוה אמינא למילף‬ ‫דברי הרמב"ם דכתב דבריו בפירוש המשנה‪ ,‬כיון‬ ‫גופו בקדושת הנזירות על ידי שיקבל נזירות על‬ ‫מטומאה‪ ,‬דגלי קרא 'בני אהרן' (שם שם‪ ,‬א) ולא‬ ‫דסתם מתניתין רבי מאיר‪ ,‬ולרבי מאיר הא כוליה‬ ‫עצמו‪ ,‬מה שאין כן בקדושת כהונה‪ ,‬שזרים אין‬ ‫בנות אהרן‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫ירושלים קרוי 'מקדש' וכנ"ל‪.‬‬ ‫יכולים להתקדש בקדושת כהונה‪ ,‬וזה פשוט‪ .‬ואם‬ ‫כן שוב שפיר קושיתי הנ"ל לא קשה מידי וכמובן‪,‬‬ ‫וכתב בספר מנחת חינוך‪ ,‬דלפי זה הא דקיימא לן‬ ‫ויש לומר עוד טעמא דרבי מאיר בהך דסנהדרין‬ ‫לפי האמת דנשים ְמ ֻצוֹות גם אלאוין שאינם שוים‬ ‫והבאתיה פה אך למען חביבים ֲעלֵ י איש יַ לְ ֵדי רעיוני‬ ‫דאסור לו לצאת חוץ לעיר‪ ,‬משום דרק בעיר שיש‬ ‫בכל‪ ,‬ולא ילפינן להו מטומאה למיפטרינהו‪ ,‬היינו‬ ‫ימי חורפו‪.‬‬ ‫בה מבואות אית ליה היכירא‪ ,‬במה שהן נכסין‬ ‫משום דהשתא דגלי קרא ד'לא יקחו' שמוזהרות‬ ‫ממבוי והוא בא בה‪ ,‬עיין שם היטב בסנהדרין‪ ,‬ומה‬ ‫אאיסורי ביאה דכהונה‪ ,‬על כן לקולא ולחומרא ‪-‬‬ ‫שאין כן בחוץ לעיר דאין שם היכר‪ ,‬חיישינן שמא‬ ‫ילפינן מאיסורי ביאה ולא מטומאה‪ ,‬עד כאן תוכן‬ ‫מקור דין הרמב"ם‬ ‫יתקרב אל המת ואתי למינגע‪ ,‬או דהחשש שמא ילך‬ ‫שהכהן גדול אינו זז מירושלים‬ ‫דברי המנחת חינוך ז"ל‪.‬‬ ‫עד בית הקברות ויבא ליכנס לבית הקברות‪ ,‬ועל‬ ‫עיין ספר מנחת חינוך (מצוה קלו אות ז) שכתב בשם כן עשו גדר שלא ילוה רק עד פתח שער העיר]‪,‬‬ ‫והנה יומצא לפי הרכבת דברי המנחת חינוך‬ ‫אחד מתלמידיו‪ ,‬דזה טעם הרמב"ם הלכות כלי ובאתי רק להעיר‪.‬‬ ‫הנ"ל ודברי הפרי מגדים הנ"ל‪ ,‬דאף על גב דנשים‬ ‫המקדש (פ"ה ה"ז) שכתב‪ ,‬דהכהן הגדול צריך להיות‬ ‫מצוות אלאוין שאינם שוין בכל‪ ,‬עם כל זה אין‬ ‫ביתו בירושלים ואינו זז משם‪ ,‬והכסף משנה לא‬ ‫לוקות עליהם‪ ,‬דאין לוקין מספק‪.‬‬ ‫אם כח שלישי אוכל בתרומה‬ ‫הראה מקור‪ .‬וכתב‪ ,‬דטעם הרמב"ם משום מנחת‬ ‫ולפי זה הקשתי‪ ,‬לפי המבואר ברש"י יבמות‬ ‫חביתין שמביא הכהן גדול בכל יום (ראה רמב"ם ביבמות (סו‪ ,).‬ומנין לאשה שקנתה עבדים ועבדיו‬ ‫(ה‪ .‬ד"ה ת"ל)‪ ,‬דלאוי דנזיר הוי לאוין שאינם שוין‬ ‫הלכות תמידין ומוספין פ"ג הי"ח)‪ ,‬ועל כן טעון לינה שקנו עבדים שיאכלו בתרומה‪ ,‬שנאמר (ויקרא כב‪ ,‬יא)‬ ‫בכל‪ ,‬עיין שם היטב‪ ,‬ואם כן יוקשה ממשנה ערוכה‬ ‫בירושלים תמיד (ראה ספרי ראה פיסקא פא)‪ ,‬ולכן אינו 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו'‪ ,‬קנינו‬ ‫בנזיר (כג‪ ,).‬האשה שנדרה בנזיר‪ ,‬והיתה שותה יין‬ ‫שקנה קנין אוכל‪.‬‬ ‫זז מירושלים‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ומטמאה למתים‪ ,‬הרי זו סופגת את הארבעים‪ .‬ועיין‬ ‫בתוספתא שם (פ"ט ה"ה) נאמר 'ועבדיה'‪ ,‬והוא‬ ‫ואולם לענ"ד נראה מקור הרמב"ם ממשנה‬ ‫שם בנזיר (כא‪ ):‬בגמרא‪ ,‬דפריך‪ ,‬היכי דמי‪ ,‬אי דלא‬ ‫סנהדרין (יח‪ ,).‬ויוצא עמהן עד פתח שער העיר‪ ,‬חידוש יותר‪ ,‬דהוי כח שלישי‪ .‬ועיין ספר החינוך‬ ‫היפר לה בעל ‪ -‬פשיטא וכו'‪ ,‬עיין שם‪ .‬והשתא מה‬ ‫ומשמע דאסור לו לצאת מחוץ לירושלים‪ .‬ואולי (מצוה רפ ד"ה עבד) שכתב באמת‪ ,‬דעבד של עבד‬ ‫פשיטות הוא זה‪ ,‬אדרבה הרי ראוי לפוטרם ממלקות‬ ‫טעם המשנה עצמו מפאת המנחת חביתין שמביא‪ .‬שקנה עבד‪ ,‬אין עבד השלישי ההוא אוכל‪ ,‬עיין‬ ‫‪ -‬מטעמא דכתיבנא‪.‬‬ ‫ואולם בסנהדרין שם (יח‪ ):‬משמע‪ ,‬דהכהן גדול שם‪ .‬ועיין שם במנחת חינוך (אות כח) שתמה על‬ ‫ואולם המהרש"א (ד"ה בפרש"י) והמהר"ם ביבמות‬ ‫אפשר לו להיות מן הסנהדרין‪ .‬וצריך עיון קצת זה דמנא ליה הא‪ .‬ונראה לענ"ד פשוט‪ ,‬שיצא לו‬ ‫שם (ד"ה גמרא) כתבו‪ ,‬דדברי רש"י הנ"ל אינם‬ ‫להנ"ל‪ ,‬דאיך יכול להיות מן הסנהדרין‪ ,‬שמא מדשני הש"ס לשון התוספתא ‪ -‬מ'עבדיה' ל'עבדיו'‬ ‫מרש"י‪ ,‬רק תלמיד טועה כתבם‪ .‬ואפילו לדברי‬ ‫יצטרכו לצאת למדידת עגלה או להוסיף על העיר ‪ -‬מוכח דהש"ס פליג בזה אתוספתא‪ ,‬וסבירא ליה‬ ‫מהרש"ל שם (ד"ה רש"י) שפירשם‪ ,‬וכתב דלאוי‬ ‫כו'‪ ,‬עיין סנהדרין (יד‪ ):‬א‪ ,‬והכהן גדול הרי אסור לו דעבדי האשה שקנו עבדים אין אוכלין‪.‬‬ ‫דנזירות מיקרי אינם שוין בכל נגד שארי לאוין‪,‬‬ ‫והטעם פשוט‪ ,‬דסבירא לה לגמרא דמ'כי יקנה‬ ‫לצאת מירושלים‪.‬‬ ‫אבל שוה בכל הוא נגד לאוי דכהונה‪ ,‬עיין שם‬ ‫ויש לומר‪ ,‬דלצורך מצוה שרי‪ ,‬דרק אם יוצא קניין כספו' יש ללמוד רק קניין שקנה‪ ,‬לא קניית‬ ‫היטב‪ ,‬גם כן לא קשה מידי‪ .‬דמטומאה הא ליכא‬ ‫לצורך עצמו הוי זה נגד חיוב הלינה‪ ,‬מה שאין של קניין שקנה‪ ,‬וכמו שכתב החינוך ז"ל שם טעם‬ ‫למילף לפטור נשים רק מלאוין שהם אינם שוין‬ ‫כן לצורך מצוה נחשב עדיין שפיר דירתו ולינתו זה‪ ,‬עיין שם היטב‪ ,‬ואם כן הוא הדין לעבדי עבדים‬ ‫בכל‪ ,‬כמו לאו דטומאה שהוא לאו דכהונה‪ ,‬ורק‬ ‫בירושלים‪ ,‬כיון דלמצוה הוא שיצא‪ ,‬ובגמרו מצותו שקנו עבדים שאין אוכלין‪ ,‬ופשוט דאין לחלק בזה‬ ‫בזה צריך לבוא להא דלקולא ולחומרא לחומרא‬ ‫יחזור‪ .‬וכן בישיבת ארץ ישראל אף דהוא מצוה בין עבדו של עבד לעבדו של אשה‪ ,‬ואדרבה עבד‬ ‫ילפינן‪ ,‬אבל בנזיר דמיקרי שוה בכל נגד לאו‬ ‫(ראה הוספות הרמב"ן לספר המצות להרמב"ם עשה ד) ואסור הוא קניין גמור טפי של כהן מאשה‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬ ‫דטומאה שהוא לאו דכהונה‪ ,‬אם כן שוב אין‬ ‫)א שנעשים עם כל בית דין של שבעים ואחד‪.‬‬ ‫הגיד רבינו בחיים חיותו‪" :‬מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"‬ ‫ג‬ ‫(הג"ר יעקב טייטלבוים ‪ -‬תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל ‪ -‬ששמע מפי רבינו)‬ ‫חולין קכב‪-‬קכח‬ ‫בשבילי הש"ס‬ ‫פנינים לפי סדר הש"ס‬ ‫אם מלבושו של אדם נחשב כגופו ‪ -‬מקורות‬ ‫פי מאי דאמרינן בנדה (מב‪ ,):‬איבעיא להו‪ ,‬מקום נבלת‬ ‫אם היו שני אמוראים בשם 'איבו'‬ ‫בסנהדרין (קיב‪ ,).‬אי דמחובר (פאה נכרית) בגופה ‪ -‬כגופה‬ ‫שם‪.‬‬ ‫עיין‬ ‫הוא‪,‬‬ ‫הסתרים‬ ‫בית‬ ‫אמר‬ ‫רבא‬ ‫כו'‪,‬‬ ‫טהור‬ ‫עוף‬ ‫בר‬ ‫נחמן‬ ‫רב‬ ‫בעבודה זרה (לה‪ ,):‬אמר להו רבא ואיתימא‬ ‫יצחק‪ ,‬לא תישתעי מיניה דאיבו (גירסת הרי"ף (יד‪ :‬מדפי משמע דלרבא טומאת נבלת עוף בבית הבליעה גופא ‪ -‬דמיא‪.‬‬ ‫הרי"ף))‪ ,‬דקאכיל לחמא דארמאי‪ .‬ועיין בר"ן (שם ד"ה לא) הוא משום משא‪ ,‬אלא דגזירת הכתוב שאין לה טומאת‬ ‫מבואר כאן‪ ,‬דמלבוש של האדם חשיב גוף‪ .‬וכזה‬ ‫דפירש‪ ,‬דאסור לומר דבר שמועה מפיו בבית המדרש‪ .‬משא אלא בבית הבליעה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫בתוספות לעיל (עא‪ :‬ד"ה למאי)‪ ,‬דמלבושי האדם בטילים‬ ‫לגופו‪ ,‬ומכחו בא להם הטומאה בהיותו בבית המנוגע‪,‬‬ ‫נבלת‬ ‫דטומאת‬ ‫חדשות‪,‬‬ ‫ראו הביא לנו הגאון הזה ז"ל‬ ‫וצריך עיון מסוגיין (קכב‪-:‬קכג‪ ,).‬אמר רב נחמן בר‬ ‫ולכן צריכים שהיה‪ ,‬עיין שם‪ .‬ועיין עוד ירושלמי שבת‬ ‫דמבואר‬ ‫מהא‬ ‫ואולם‬ ‫משא‪.‬‬ ‫מטעם‬ ‫הוא‬ ‫לרבא‬ ‫טהור‬ ‫עוף‬ ‫יצחק‪ ,‬איבו אמרה‪ ,‬וארבעי אמר בה כו'‪ ,‬הרי דרב‬ ‫נחמן בר יצחק גופיה אמר שמועה בשמו‪ .‬וצריך לומר ברמב"ם (הלכות אבות הטומאות פ"ג ה"ה) דאם כרך נבלת (פ"כ ה"ה)‪ ,‬אבל אם ישן עליו מאתמול ‪ -‬כגופו הוא‪,‬‬ ‫דתרי איבו הוי‪ .‬ויש לומר עוד באופן אחר‪ ,‬ואין עוף טהור בסיב ובלעו טהור‪ ,‬מוכרח דאין הטומאה ובקרבן עדה (ד"ה כגופו)‪ ,‬כאילו הוא מלבושו של אדם‬ ‫מטעם משא‪ ,‬דאם לא כן מה בכך שכרוך בסיב‪ ,‬הא כו'‪ .‬ומבואר גם כן דהמלבוש קרוי גוף‪.‬‬ ‫הגליון מספיק‪.‬‬ ‫ועיין עוד סוכה (מד‪ ,):‬אמר אייבו משום רבי אלעזר סוף סוף הוא נושא את הנבילה‪ .‬וגם מהא דמבואר שם‬ ‫ועיין עוד בסוגיין (קכה‪ ,):‬מת בכסותו ‪ -‬מבטל ליה‬ ‫בר צדוק כו'‪ .‬אולם שם נראה דאינו איבו דעבודה זרה‪( .‬ה"ו) דאין נבלת עוף טהור מטמא בשעה שמקיאה גם‬ ‫כו'‪ ,‬ומוכח לכאורה דהמלבוש נחשב גוף רק כשמבטלו‬ ‫כן מוכח כן‪ ,‬דאי איתא ‪ -‬הא גם בשעת ההקאה הוא‬ ‫לגופו‪ .‬ולעניין מגע טומאות נמי בעינן שיגע בגופו ממש‬ ‫ועיין עוד קידושין (לג‪ ,).‬אמר אייבו אמר רב ינאי‪ ,‬נושא את הנבילה בבית הבליעה‪.‬‬ ‫‪ -‬לא במלבושו‪ ,‬כמבואר ברש"י עירובין (לה‪ .‬ד"ה טמאים)‬ ‫אין תלמיד חכם רשאי לעמוד כו'‪ .‬ובכתובות (נד‪ ,):‬אמר‬ ‫ועיין עוד בסוגיין (קכד‪ ,):‬דסבירא ליה לרבי עקיבא ותוספות בבא מציעא (קה‪ :‬ד"ה על)‪ ,‬ועוד בכמה דוכתי‬ ‫רבי איבו אמר רבי ינאי‪ ,‬תנאי כתובה ככתובה דמי כו'‪.‬‬ ‫ונראה דשניהם אחד‪ ,‬אף דבכתובות נאמר רבי איבו‪ ,‬דאת שלא בא לכלל מגע ‪ -‬לא בא לכלל משא‪ ,‬ואם כן (ראה פרה פי"ב מ"ה; תוספות שבת יז‪ .‬ד"ה אמר)‪.‬‬ ‫ועיין עוד רש"י בבא מציעא (ט‪ .‬ד"ה ובית פגיה)‬ ‫לרבי עקיבא וודאי דאין טומאת נבלת עוף טהור מטעם‬ ‫עיין רש"י כתובות (מג‪ :‬ד"ה אמר) א‪.‬‬ ‫דכתב‪ :‬מה שבראש החמור ‪ -‬וכחמור דמי‪ .‬והיינו גם‬ ‫מקום‪.‬‬ ‫בשום‬ ‫מגע‬ ‫לו‬ ‫שאין‬ ‫כיון‬ ‫משא‪,‬‬ ‫מיהו יש לומר‪ ,‬דגם זה בכלל החידוש שחידשה תורה כן משום דהוא מלבוש לו ובטל לגופו‪ .‬ועיין עוד בבא‬ ‫הוכחה שבטריפה יש דין נבילה‬ ‫בנבלת עוף טהור‪ ,‬שיטמא במשא בבית הבליעה אף מציעא (ק‪ ,):‬סלקא דעתך אמינא כסות עבד כעבד דמי‪,‬‬ ‫שאין לו מגע‪ .‬ועוד יש לחלק בין נידון דחולין שם עיין שם היטב‪ .‬ועיין רש"י בבא בתרא (ט‪ :‬ד"ה טומאה‬ ‫הוא‬ ‫איסורו‬ ‫נסתפקתי‪ ,‬איסור טריפה מה עניינו‪ ,‬אם‬ ‫דאיירי בדבר שאי אפשר ליגע בו‪ ,‬עיין שם היטב‪ ,‬ובין בחיבורין) דכתב‪ :‬כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו‪ ,‬ועיין‬ ‫בשחיטה‬ ‫חסרון‬ ‫איסור מבחוץ כשאר איסורים‪ ,‬ואיננו‬ ‫ב‬ ‫שם בתוספות (ד"ה דהא) ‪.‬‬ ‫שאין‬ ‫אלא‬ ‫בו‪,‬‬ ‫ליגע‬ ‫שפיר‬ ‫שאפשר‬ ‫טהור‬ ‫עוף‬ ‫נבלת‬ ‫תועיל‬ ‫שלא‬ ‫תורה‬ ‫כלל‪ ,‬או דילמא עניינו שבטריפה גזרה‬ ‫מגעו מטמא‪.‬‬ ‫אכילה‪.‬‬ ‫לענין‬ ‫נבילה‬ ‫בו השחיטה לענין אכילה‪ ,‬והוי‬ ‫ונראה‪ ,‬דאמרינן בסוגיין (קכג‪ ):‬דטריפה ששחטה ‪-‬‬ ‫אם תיבת 'ארץ' כוללת ים‬ ‫מטמאה במוקדשין מדרבנן‪ .‬ומוכח מזה‪ ,‬דאיסור אכילת‬ ‫אם 'נוגע וחוזר ונוגע' הכוונה בזמן אחד‬ ‫טריפה הוא מטעם נבילה‪ ,‬דאם לא כן‪ ,‬מדוע מטמא‬ ‫עיין שאילת יעב"ץ (ח"א סימן קיא)‪ ,‬אם נוהג איסור סירוס‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ומדוע לא גזרו חכמים בשאר איסורין שיטמאו‪ .‬בפירוש הראב"ד על הספרא שמיני (פרשה י ברייתא ו ד"ה‬ ‫(ראה ויקרא כב‪ ,‬כד; חגיגה יד‪ ):‬בדגים ובעלי חיים שבים‪.‬‬ ‫ועל כרחך דטריפה יש בה לתא דנבילה‪ ,‬דאיסור אכילתה ולא)‪' ,‬בנבלתה' (ויקרא יא‪ ,‬לט) ‪ -‬ולא בכשני חצאי זיתים‬ ‫עיין שם שכתב בפשיטות לאיסור‪ ,‬דאף על גב דכתיב‬ ‫הוא מטעם נבילה‪ ,‬אלא דמן התורה איננה נבילה לענין שעל גבי העור‪ ,‬כתב וז"ל‪ :‬ולא בשני חצאי זיתים שעל‬ ‫(ויקרא שם) 'בארצכם'‪ ,‬מכל מקום 'ארץ' כולל גם הים‪,‬‬ ‫טומאה‪ ,‬ועל כן כיון שעל כל פנים יש בה ֵׁשם 'נבילה'‪ ,‬גבי העור (שהנוגע בהם אינו נטמא)‪ ,‬פירוש‪ ,‬מפני שאין‬ ‫עכ"ל‪ ,‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫ונבילה בעלמא הרי הוא מטמא (ויקרא יא‪ ,‬כד‪-‬כה)‪ ,‬על כן נוגע וחוזר ונוגע‪ ,‬ואי אפשר ליגע בשניהם בבת אחת‪,‬‬ ‫וצריך עיון מסוגיין (קכו‪ ,):‬מתוך שנאמר (ויקרא יא‪,‬‬ ‫שפיר שייך לגזור ‪ -‬משום מעלת מוקדשין ‪ -‬שיהיה גם עכ"ל‪ .‬ונראה כוונתו‪ ,‬משום דאי אפשר לצמצם‪.‬‬ ‫כט) 'עכבר'‪ ,‬שומע אני אפילו עכבר שבים כו'‪ ,‬תלמוד‬ ‫טריפה מטמא מוקדשין‪ .‬מה שאין כן אם טריפה איננה‬ ‫לומר (שם) 'על הארץ'‪.‬‬ ‫הך‬ ‫כאן‬ ‫ואולם דבריו צריכים עיון גדול‪ ,‬דמה שייך‬ ‫נבילה כלל‪ ,‬ואיסור אכילתה איסור מבחוץ הוא‪ ,‬אזי דאי אפשר לצמצם‪ ,‬הרי לּו יהא דנגע בידו השנית בחצי‬ ‫וודאי דאין שייך לגזור בה טומאה כלל יותר מבשאר שיעור השני ‪ -‬אחרי התחלת נגיעת ידו הראשונה בחצי‬ ‫שיעור הראשון‪ ,‬עם כל זה הא משכחת אם ידו הראשונה‬ ‫איסורין‪.‬‬ ‫דבר גדול אינו בית יד לדבר קטן‬ ‫עדיין לא פירשה מחצי שיעור הראשון‪ ,‬ואם כן שפיר‬ ‫כתב בתבואות שור (סימן ו שמלה חדשה סעיף ז)‪ ,‬דבשן‬ ‫הרי נוגע בשניהם כאחד‪.‬‬ ‫טומאת נבלת עוף טהור‬ ‫מחובר לראש שלם‪ ,‬וכל שכן לגוף שלם‪ ,‬אף על גב‬ ‫מטעם אכילה או מגע או משא‬ ‫כתב‬ ‫ונוגע‪,‬‬ ‫וחוזר‬ ‫נוגע‬ ‫יש‬ ‫‪,‬‬‫ואהך דסוגיין (קכד‪):‬‬ ‫דמת‪ ,‬הוי ליה מחובר ופסול (לשחיטה) דיעבד דאורייתא‬ ‫יש להסתפק בטומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית‬ ‫הבליעה (ראה פרה פ"ח מ"ד)‪ ,‬אם ענין הטומאה הוא בתורת רש"י באמת‪ :‬כלומר‪ ,‬שתי נגיעות מצטרפות‪ ,‬עכ"ל‪( .‬ראה לעיל טז‪.).‬‬ ‫והכוונה‪ ,‬דאיירי בנוגע בשתיהן יחד‪ ,‬והאי 'וחוזר' הוא‬ ‫ועיין שם בתבואות שור (ס"ק יד) דרק המחובר ללחי‬ ‫אכילה‪ ,‬שגזירת הכתוב היא שאכילת נבילת עוף טהור לאו דווקא‪ ,‬רק הכוונה דשתי נגיעות מצטרפות‪ ,‬והוא‬ ‫מטמא‪ ,‬או דילמא גם היא טומאת מגע היא‪ ,‬אלא דשאר הפירוש הפשוט‪ ,‬דזהו ענין הפלוגתא שם אי יש נוגע ‪ -‬הלחי כבית יד (ראה שמלה חדשה שם)‪ ,‬ומה שאין כן‬ ‫ראש שלם או חלק גדול מהגוף ‪ -‬מאן לימא לן דמיקרי‬ ‫המטמאים במגע ‪ -‬מטמא בכל מקום שיגע מן הגוף (ראה וחוזר ונוגע או לא‪.‬‬ ‫בית יד כו'‪.‬‬ ‫רמב"ם הלכות טומאת מת פ"א ה"ג)‪ ,‬ונבילת עוף טהור גילתה‬ ‫ואולם מדברי הראב"ד נראה דמפרש להאי 'נוגע‬ ‫תורה דאינה מטמאה במגעה רק במקום מיוחד ‪ -‬בבית‬ ‫וחידוש שלא הביא גמרא כאן (קכז‪ ,):‬בבהמה נעשית‬ ‫וחוזר ונוגע'‪ ,‬דהכוונה ממש אנגיעות בזו אחר זו‪ ,‬ובזה‬ ‫הבליעה‪ ,‬וגזירת הכתוב הוא שמטמאה על ידי מגע בית פליגי אי מצטרפות או לא‪ .‬ולא זכיתי להבין התחלת יד לאבר קמיפלגי‪ .‬וברש"י (ד"ה אמר)‪ ,‬דרבי שמעון סבר‬ ‫הסתרים (ראה רש"י חולין לד‪ .‬ד"ה דחידוש)‪ ,‬ועל כל פנים רק הדברים כלל וכלל‪ ,‬דמהיכי תיתי לומר צירוף כזה בזו אין בהמה כולה נעשית יד לאבר אחד‪ .‬והוא כסברא‬ ‫הנ"ל ‪ -‬דגוף שלם או חלק גדול מגוף אין נעשה בית‬ ‫מטעם מגע היא ‪ -‬לא מטעם אכילה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫אחר זו‪ ,‬אם לא שנמסר בהלכה כן‪ ,‬וצריך עיון גדול‪.‬‬ ‫יד לשן‪ .‬ואם דיש לחלק בזה בין יד לבית יד‪ ,‬עם כל‬ ‫והנה ראיתי בספר ערוך לנר בכריתות (כא‪ .‬ד"ה אוציא)‬ ‫זה היה לו להביא על כל פנים גמרא הנ"ל‪.‬‬ ‫שכתב וז"ל‪ :‬אבל מכל מקום אפשר לקיים הגירסא על‬ ‫)א שכתב‪" :‬הוא 'רבי זירא' הוא 'רב זירא'‪ ,‬אלא בבבל מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן ואין סמיכה בבבל הוו קרו ליה רב זירא"‪.‬‬ ‫)א שמטמא גם כלים שאינו לבוש בהם‪ ,‬ראה שם‪.‬‬ ‫ההבטחה האחרונה שמחוללת פלאים‪:‬‬ ‫"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי‪ ,‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫(הבטחתו של רבינו זי"ע סמוך להסתלקותו‪ ,‬באזני חתנו הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל ‪ -‬מייסד וראש חברת 'אוהבי תורה' להוצאת ספרי רבינו)‬ ‫לרכישת הספרים (במשלוח עד הבית)‪ ,‬לקבלת הגליון ולתרומות‪:‬‬ ‫טל‪ | 1800-200-855 :‬דוא"ל‪ot035104720@gmail.com :‬‬ ‫כל הזכויות שמורות למכון "אוהבי תורה" ‪ -‬לההדרת ספרי שר התורה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל ‪ -‬מאנסי יצ"ו‬ ‫‪Cell: 845-216-8677 | Email: ohaveitorahengel@gmail.com‬‬ ‫ד‬