מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — ניצבים וילך (2026-08-31)

מכתלי
משולחנו של הגאון
רבי מנחם מנדל
פומרנץ שליט"א
בית הדין
תשובות אקטואליות
ריש מתיבתא 'עוז והדר' בענייני חושן משפט
על הפרשה
גיליון שס"ד ,פר' נצבים וילך תשפ"ו
מחילה בטעות
על נזק קל
רק באומדנא דמוכח
לאחר שנתבאר כי מחילה הנעשית
שמת והניח בנים ,ואחד מהם סבר כי הנכסים
מועטים הם ,ומתוך כך נתפשר עם אחיו
וויתר על חלקו בירושה .לאחר מכן התברר בטעות אין לה תוקף ,יש לעיין אם די בכל
כי הנכסים מרובים ,וכי חלקו היה מגיע לכדי מצב שבו מתברר למוחל כי אילו היה יודע
כמעט כפלים מהסכום של הפשרה .והשיב את המציאות לא היה מוחל ,כדי להגדיר את
צחק לווה מדוד ,שכנו ,סך של 10,000
שקלים .לאחר מספר חודשים אירע
מקרה ,ובו הזיק יצחק לדוד :שולחן
זכוכית יקר שהיה שייך לדוד והונח בכניסה
לבניין ,נפגע כאשר יצחק העלה את רכבו
י
מהרי״ק כי דבר פשוט הוא שאין ממש באותה מחילתו כ'מחילה בטעות'. על המדרכה שלא כדין והתנגש בו ,וכתוצאה
והנה לענין מתנה מצינו יסוד ,שלפיו פשרה ,שכן הלכה רווחת היא בישראל שכל מכך התרופפה המסגרת האוחזת את פלטת
קנין וכל מחילה שנעשו בטעות ,חוזרים הם 'לעולם אומדין דעת הנותן' ,וכל מקום הזכוכית .עלות תיקון הנזק הוערכה בכ90-
ובטלים ,וכפי שנראה ממעשה רב ענן ,שאף שקלים.
על פי שהיה נראה כאילו דוד סבר באותה שעה כי אם יגבה מיצחק
חברו מסייע לו ומסכים את דמי הנזק ,בעודו חייב לו מכוח ההלוואה,
לקניינו ,מכל מקום אין בכך לפי זה ,בנידון שלפנינו .אף אם נניח שיש עלול הדבר להיראות כריבית ,ולפיכך נמנע
כלום ,הואיל וניתן לתלות כאן אומדנא מסוימת שמחילתו נעשתה מלתבוע את הסכום והודיע ליצחק כי הוא
מחמת טעות ,שסבר שאסור לו ליטול את את הדבר בטעות. מוחל לו על הנזק .לאחר זמן נודע לדוד שאין
עוד,עולה חידוש המעות ,מכל מקום טעות זו אינה אלא מהמעשה כי והוסיף
של רב ענן
כל חשש ריבית או אף מראית עין בגביית נזק
גדול ,שאף במקום שהוא 'טעות בדין' ,ולא טעות בגוף המחילה. ממי שהוא גם לווה שלו ,ונמצא כי מחילתו
נעשתה מתוך טעות .משכך ,פנה דוד ליצחק
'מילתא דלא עבידי אינשי שהרי עצם המחילה נעשתה מדעתו בדרישה שישלם את דמי הנזק.
למיטעי' ,מכל מקום אם וברצונו ,אלא שטעה בהבנת ההלכה יצחק מצדו טוען כי מאחר ודוד כבר
בפועל אירעה טעות אם רשאי הוא לגבות את דמי הנזק מחל לו בפירוש ,שוב אין בידו לחזור בו מן
המחילה בטלה .שהרי שם המחילה.
מסתבר שהיה לו לשכן
לדעת את מקומו המדויק השניים פנו יחדיו לברר את הדין :האם
שהדברים מגלים את סוף דעתו ,פוסקים על מחילה זו נחשבת למחילה בטעות ,והאם
פי אומד זה אף שלא פירש דבריו בפירוש (סימן הדבר נידון כן פי של הכותל הראשון ,ואף על
לנידון וחומר קל כמחילה בטעות .ומכאן מחילה שנעשתה בטעות ניתנת לחזרה ,או
רמו סעיף א) .וכגון מי שבנו הלך למדינת הים שמא משנעשתה – שוב אינה חוזרת?
ושמע שמת ,ומתוך כך כתב כל נכסיו לאחר להיוודע, דרכו שאין האמור ,שבו טעה בדבר
במתנה גמורה ,ולבסוף שב הבן ונמצא חי, הנכסים. היקף דהיינו שלא ידע את
שאין מתנתו קיימת ,לפי שהדברים מוכיחים במקום קנין תשובה
וכן נפסק להלכה (סימן רמא סעיף ב) ,שכל שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותן כל מחילה בטעות
מחילה שנעשתה בטעות יכול המוחל לחזור נכסיו .אולם אם שייר לעצמו מקצת נכסים,
בו ,ואף אם נעשה קנין על כך ,אין המחילה בין קרקע בין מטלטלין ,הרי מתנתו קיימת, בגמרא (בבא בתרא מא ).הובא מעשה ברב ענן,
מתקיימת .וכן נפסק עוד (סימן קמב סעיף ב) בדין הואיל ואין כאן אומדנא ברורה. אשר 'שקל בידקא בארעיה' ,דהיינו ששטף
מים בא על שדהו ונטל את המחיצות עד
ומכאן מבואר ,כי אין צורך שהמוחל יאמר הדומה למעשה רב ענן ,שאם נפל הכותל
שלא נודע מקומן ,ובנה רב ענן את המחיצות
שבין שני שכנים ,ובנה אחד מהם את הכותל בפירוש כי מחילתו תלויה בידיעת העובדות,
מחדש ,אלא שבטעות הכניסן מעט לתוך שדה
והכניסו לתוך גבול חברו מחמת טעות שלא אלא די באומדנא המוכחת כי אילו ידע את
הכיר את מקומו הראשון ,אף אם סייע לו האמת לא היה מוחל ,כדי לבטל את המחילה חבירו .כאשר נתבע על כך ,טען לפני רב נחמן
חברו בבניין אין בכך כדי להקנות לו חזקה שנעשתה בטעות. כי שכנו סייע עמו בבניין הכותל ,ומכאן שיש
במה שלקח מגבול חברו ,הואיל והסיוע ניתן לראות בדבר מחילה .אולם רב נחמן השיב לו
אף על פי כן ,אין די בכל אומדנא בעלמא כי מאחר ששכנו לא ידע שהכותל נבנה בתוך
כדי לבטל מחילה ,אלא בעינן 'אומדנא מתוך טעות.
תחומו ,הרי זו 'מחילה בטעות' ,ואין לה תוקף
נמצאנו למדים ,כי כל מחילה שנעשית דמוכח' ,היינו אומדנא חזקה וברורה המגלה כלל.
בטעות ,דהיינו באופן שאילו היה המוחל יודע את דעת המוחל באופן שאינו משתמע לשני
כי הוא מפסיד ממעשיו – לא היה מוחל ,אין פנים .אבל במקום שאין האומדנא מוכחת כל בדבר שהיה ראוי לדעת
כך ,נקטינן כי המחילה עומדת בתוקפה ,אף לה תוקף כלל ,והיא בטלה מעיקרה. המהרי״ק (סימן קיא) נשאל על אודות אדם
יפרע עד זמן פלוני תהא הקרקע שלו במקום אלא יש לחלק בין סוגי הטעויות .הסמ״ע (סימן אם אירעה בה טעות ,ואף אם ברור כי אילו
תשלום ההלוואה ,הרי זו אסמכתא ואינה רמא סק״י) כתב שיש לומר שבפירות הדקל אין ידע לא היה מוחל.
קונה ,שהרי הלווה רצה לפרוע מעות ולא מוכרח כי המחילה בטעות ,וכל שאין 'אומדנא וכן מצינו בדברי הטור (סימן קנד סעיף
למכור את הקרקע שלו בפרעון החוב .ואמר דמוכח' שהמחילה נעשתה מחמת הטעות, לח) שהביא מתשובת הגאונים ,בענין אחים
רב נחמן שאם ירד המלווה ואכל פירות ,חייב אין הטעות מבטלת את המחילה .וכדברי שחלקו קרקע שירשו מאביהם .לאחד מהם
להחזירם ,אף שבשעת אכילתו סברו הצדדים הטור בענין האחים שחלקו ,ששתיקת האחד נפל החצר החיצון ,ובו אמת המים שממנה
שמעשיו כדין ,לפי ש'מחילה בטעות לא הוי נחשבת מחילה ,אף שטען כי אילו היה יודע היה האב משקה את כל הגן ,והאח הפנימי
מחילה'. שעליו למחות היה מוחה .והכלל הוא שכל המשיך להעביר את המים דרך חצר אחיו
והקשו על כך בגמרא שם מדברי רב נחמן שאין טעות המוכחת לעין ,אלא טעות שאינה כדרך שנהגו בחיי האב .לאחר זמן סתם האח
עצמו בדין במוכר פירות דקל שלא באו מתבררת באופן ברור ,אין בכוחה לעקור את החיצון את אמת המים ומנע את המעבר ,וטען
לעולם ,שאף שיכול המוכר לחזור בו שאין המחילה.
אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ,אם קדם לאור האמור ,יש לדון
הלוקח ואכל את הפירות ,אין מוציאין מידו, בנידון שלפנינו .אף שטוען אף על פי כן ,אין די בכל אומדנא
אף שאכילתו נסמכה על טעות בדין ,וסבר המוחל כי אילו היה יודע
שאינו יכול לחזור בו .נמצא לכאורה שלפי שמותר לו לגבות את דמי בעלמא כדי לבטל מחילה ,אלא בעינן
רב נחמן 'מחילה בטעות הוי מחילה' .ותירצו, הנזק לא היה מוחל ,מכל 'אומדנא דמוכח' ,היינו אומדנא חזקה
שיש לחלק בין מכר להלוואה :בהלוואה לא מקום אין זה מוכיח בהכרח וברורה המגלה את דעת המוחל באופן
מהני מחילה בטעות ,ואילו במכר – מהני. שמחילתו נבעה אך ורק שאינו משתמע לשני פנים .אבל
וביאר הריב״ש את עומק החילוק, מטעות זו .שהרי מדובר במקום שאין האומדנא מוכחת כל כך,
שבהלוואה לא נתן המלווה את הפירות בסכום מועט יחסית ,וגם נקטינן כי המחילה עומדת בתוקפה,
בפירוש ,אלא כל זכותו של הלווה לאכול אין הנזק ניכר כל כך ,עד
כי אף לאחר זמן לא טרח אף אם אירעה בה טעות ,ואף אם
תלויה בתנאי ,וכיון שהתנאי אינו קיים אין
כאן מחילה כלל ,והאכילה נחשבת בטעות לתקנו .נמצא אפוא ,כי ברור כי אילו ידע לא היה מוחל
בגוף הממון .מה שאין כן במכר ,שהמוכר אפשר לתלות את המחילה
הניח ללוקח לאכול בפירוש ,אלא שטעה גם בשיקולים אחרים,
האח הפנימי כי כבר החזיק בזכות זו ,הואיל
בדין וסבר שאין בידו למונעו ,הרי זו טעות ומשכך ,אין כאן 'אומדנא דמוכח' שהמחילה
ושתק אחיו ולא מחה .ופסקו שם כי טענתו
חיצונית לדין המחילה עצמו .המחילה קיימת נבעה מחמת הטעות בלבד ,אלא אפשר
מתקבלת ,שהרי שתיקת האח החיצון נחשבת
מצד עצמה ,ואין כאן אלא טעות בצדדים, לפרשה לשני פנים .ולפי המבואר בדברי
'מחילה' וחזקה לאלתר .ואף שטען כי לא
ועל כן אין מבטלים את המחילה מחמת הסמ״ע ,אין זו מחילה בטעות המבטלת את
ידע שעליו למחות ,מכל מקום זו היא מחילה
אומדנא בלבד. עצמה ,אלא מחילה שאינה חוזרת.
בטעות שאין בה אומדנא מוכחת ,ולפיכך
נמצא ,כי כאשר הטעות נוגעת לעצם גוף טעות בדין אינה בטלה.
המחילה – יש מקום לבטלה ,אולם כאשר עוד יש לעיין בנידון זה מצד אחר ,בגדר ומתוך כך עולה ,כי בהעדר 'אומדנא
הטעות היא בדין בלבד ,אין בכוחה לעקור דמוכח' אין אנו דנים את המחילה כמחילה 'טעות בדין' ,אם יש בה כדי להגדיר את
את המחילה. בטעות לבטלה ,אף במקום שוודאי נפל בה המחילה כ'מחילה בטעות' ולבטלה .הנה בדין
לפי זה ,בנידון שלפנינו .אף אם נניח מי שחייב לחבירו ממון לצאת ידי שמים, טעות.
שיש כאן אומדנא מסוימת שמחילתו נעשתה וטעה בדין וסבר שהוא חייב אף בדיני אדם,
כגון שהלווה טען 'איני יודע אם נתחייבתי',
שיטת הרשב״א
מחמת טעות ,שסבר שאסור לו ליטול את
בשו"ת הרשב״א (חדשות מכתב יד ,סימן שכא)
המעות ,מכל מקום טעות זו אינה אלא 'טעות דקיימא לן (סימן עה סעיף ט) שחייב לצאת ידי
בדין' ,ולא טעות בגוף המחילה .שהרי עצם מצינו חידוש ,לפיו אף 'מחילה בטעות' עשויה שמים ,ופרע למלווה סתם ,ולאחר מכן טען
המחילה נעשתה מדעתו וברצונו ,אלא שטעה להיחשב מחילה .הרשב"א דן בענין מוכר שטעה ,כי סבר שהוא חייב בדיני אדם ,ואילו
בהבנת ההלכה אם רשאי הוא לגבות את דמי פירות דקל לחבירו ,שבגמרא (בבא מציעא סו ):היה יודע שפטור בדיני אדם לא היה נותן ,דן
הנזק .ובכגון זה כתב ריב״ש שאין זו מחילה נחלקו בו רב הונא ורב נחמן .ואף רב הונא בזה הקצות החושן (שם סק״ד) והעלה שאין זו
בטעות המבטלת את עצמה ,אלא מחילה הסובר כרבי מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא מחילה בטעות .והאריך שם בטעמי הדבר,
גמורה היא .ובעיקר דברי הריב"ש לעולם ,מודה שיכול לחזור בו עד שלא באו ובתוך דבריו הביא את דברי הריב״ש
ובירור דעת שאר הראשונים ,ראה הפירות לעולם .וכן לרב נחמן ,הסובר שאין (סימן שלה) ,שכתב כי כאשר הטעות
במה שהארכנו מכותלי בית אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ,מכל מקום אינה בעצם המחילה אלא טעות
הדין (חלק ד סימן ח בנידון הוטעה מודה הוא שאם קדם הלוקח ואכל מן הפירות בדין ,המחילה קיימת אף אם
בדין ושילם ודורש כספו חזרה). 'מה שאכל אכל' ,משום שבשעה שאוכל ולא נעשתה מתוך טעות[ .ועיין
מנעו המוכר ולא חזר בו ,רואים אותו כאילו שם שהביא דברי שו"ת בית
להלכה יעקב (סימן ס) שפסק שבטלה מחל עתה.
העולה מן האמור ,שבנידון המחילה ,אך דחה דבריו]. המוכר הניחו אם שאף הרשב״א, והוסיף
זה המחילה עומדת בתוקפה, החילוק בין מכר להלואה וסבר ההקנאה, בדין שטעה מפני לאכול
ואין המוחל יכול לחזור בו. שורש הדברים מצוי היה קנה שלא יודע היה ואילו קנה, שהלוקח
ראשית ,אין כאן 'אומדנא דמוכח' מונעו ,אף על פי כן זכה הלוקח במה שאכל בסוגיית הגמרא בענין
שמחילתו נבעה בהכרח מן משום ש'מחילה בטעות הוי מחילה' .ולכאורה אסמכתא (בבא מציעא סו.):
הטעות בלבד .שנית ,אף אם מפורש מדבריו כי אף מחילה הנעשית מתוך אם הלווה אדם לחבירו
היתה כאן טעות ,הרי זו טעות על שדהו והתנו טעות יש לה תוקף.
בדין ,ולדעת הריב"ש אין אולם כבר עמדו הפוסקים על דברי ביניהם שאם לא
המחילה בטלה מחמתה. הרשב״א וביארו שאין מהם ראיה לכל טעות
השמות המופיעים בסיפורי בית הדין – בדויים
