תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — ניצבים וילך (2026-08-31)

גליון | 145חולין צ"ו .עד קכ"ה | :אלול ה'תשפ"ו
צ"ו .רבא סבר בתחילה שסימן עדיף מטביעות עין ,צ"ו :ירך שנתבשל עם גיד הנשה ,משערים
'אל יהי המשל הזה קל בעיניך ,שע"י המשל הזה אדם יכול לעמוד שהרי מחזירים אבידה בסימן ולא בטביעות עין ,כבשר בלפת ,והיינו (צ"ט ):כאילו הירך היא ראש
בדברי תורה ,משל למלך שאבד זהב מביתו או מרגליות טובה ,לא ע"י
אבל האמת שטביעות עין עדיפה מסימן ,שהרי לפת (-הירק של הלפת ,שיש לה טעם מתוק יותר משורש
פתילה כאיסר הוא מוצא אותה ,כך המשל הזה לא יהיה קל בעיניך,
שע"י המשל אדם עומד על דברי תורה'( .שיר השירים רבה א ח) .חז"ל אדם מותר באשתו אף שהוא סומא או בלילה ע"י הלפת ,וצריך יותר בשר כדי לתת טעם בירק של הלפת),
משתמשים הרבה פעמים במשלים ,לפעמים מתקבל הרושם טביעות עינא דקלא ומאבידה לא ילפינן ,דשם חוששים והגיד הוא בשר ,ואם בשיעור כזה היה הבשר נותן
שהמשל מיותר ,מה הוא שווה ,ההבנה היא מרגלית טובה והמשל הוא שישקר בגלל חמדת הממון ,דגזל ועריות נפשו של אדם טעם בלפת ,הירך אסורה ,דשיעורין הלכה למשה מסיני
רק פתילה כאיסר ,ולזה באים חז"ל ואומרים שדווקא ע"י אותה פתילה
מתאוה להם ומחמדתם ,וכן אם מעידים על רוצח לפי וגמירי דבהכי משערינן ,אע"פ שאם היה כרוב או קפלוט היה
באיסר האדם מוצא את המרגלית הטובה .וגם להבנת דבר זה לא
הסתפקו חז"ל לומר שע"י המשל אדם עומד על דברי תורה ,אלא
סימן בגופו ובכליו של הרוצח אינו נהרג ,,ולפי טביעות צריך יותר .ולענין אם הרוטב מצטרף לבטל ,לשיטת רש"י
הביאו לזה משל ממרגלית טובה שנאבדה ונמצאה רק ע"י פתילה (ק"ח ).שטיפה שנפלה על חתיכה שמקצתה ברוטב אין
הטיפה מתערבת ברוטב אא"כ ניער או כיסה ,הכא נמי אין
עין נהרג ,וכן השולח למצוא אדם על פי סימנים לא
כאיסר.
הרוטב מצטרף לבטל אא"כ ניער או כיסה) .ואם גיד הנשה ודאי שיכירו אבל ע"פ טביעות עין יכירו).
גם המחשת הדברים ע"י ה'כח המדמה' שיש באדם ,כח הדמיון או
כח הציור בלשוננו ,בכוחה לתת לאדם חיזוק עצום בעבודת ד' ,עד נתבשל עם הגידים של היתר ,או שחתיכה של נבילה
כדי כך שבמכתב מאליהו (חלק ד' עמוד )252מביא מהסבא מקלם
או דג טמא נתבשלה עם חתיכות כשרות ,אם מכיר
עוד באיסור גיד הנשה
דברים מבהילים על כך ,וז"ל 'במה השיגו האבות הקדושים וכל
גדולי העולם את מדרגתם? במה היה כוחם יפה מכוחנו? הם ידעו את האיסור משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו והוא מה צריך ליטול מגיד הנשה -לת"ק (והיינו כר"מ
את הכח האדיר שבציורי הלב ,והחזיקו לנגד עיניהם תמיד את ציורי אוסר בנותן טעם ,ובגיד שהוא מין במינו ,שלא ניתן להבחין צ"ב ):מדרבנן צריך לחטט אחריו וליטול את כולו ,אמנם
גן עדן והתענוג הנפלא שבדרך ד' ,ובזה ניצחו את יצרם ועמדו נגד מדאורייתא די לחותכו מלמעלה .ולרבי יהודה אף
כל הנסיונות ,חז"ל הורו לנו דרך זו ,כי הרי כל האגדתא שבש"ס
אם הוא נותן טעם ,שיערוהו בשישים ,ואם אינו מכירו
ובמדרשים מלאים ציורים חיים ומוחשיים ממש'. כולם אסורים דבכל אחד יש ספק אולי זהו האיסור( ,ואין מדרבנן די לחותכו מלמעלה.
ונשתמש גם אנו בכח המשל והציור להמחיש לנו את עוצמתם הגיד בטל ברוב כשאין מכירו ,מפני שהוא בריה .ואין איזה חלק בגיד נאסר ,וחיוב מלקות בגיד הנשה-
ועבודתם של ימי האלול וראש השנה ,משל הכולל בתוכו הרבה החתיכה בטלה ברוב ,אף למ"ד שרק דבר שתמיד
מדברי חז"ל ורבותינו על ההזדמנות והחובה המיוחדת לנצל ימים אם אכל כזית מגיד הנשה לוקה .ואם אכל גיד שלם
אלו באופן מיוחד. דרכו להמנות אינו בטל ברוב ,משום שהיא ראויה שאין בו כזית ,לתנא דמתני' ולת"ק דברייתא לוקה,
מעשה באדם עשיר ,מעשירי תבל ,עסקיו חובקי עולם היו ,מפעלים להתכבד בה לפני האורחים .אבל הרוטב נאסר רק דבריה היא ובבריה חייב בכל שהוא ,ומלשון אכילה
וחברות רבות ,ובכל אחד מהם כמות גדולה של עובדים .בנוהג אם האיסור נותן טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב. לומדים שאם יש בו כמה זיתים ואכל כזית חייב,
שבעולם עשיר כזה ממנה תחתיו מנהלים ומנכלי"ם לכל חברה
ומפעל ,אולם הוא היה שונה ,אצלו כל עובד היה כבן יחיד ,היה עוקב ואיתא לקמן צ"ט :שדין זה שאם יש בגיד בנותן טעם ומ"אשר על כף" לומדים שאע"פ שהגיד ארוך לא
אחרי התקדמותו ,נותן לו משכורת לא רק בהתאם לתרומתו למפעל ונתבשל עם הירך כל הירך אסורה הוא דלא כדעת רבי אסרה תורה אלא מה שמונח על הכף (-מקצת הגיד
בו עבד ,אלא גם בהתאמה לצרכיו האישיים ,והיה מתחשב בעיקר ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דס"ל שאין
במאמצים ולא רק בתוצאות.
השוכב על הבשר התפוח ככף) ,וכן סובר שמואל,
הרגל נוסף מיוחד היה לאותו עשיר ,בכל מפעל וחברה שברשותו
בגידים בנותן טעם ומשליכו והשאר מותר .והלכתא אין ו"הירך" היינו שהגיד האסור הוא זה הפנימי
היה שוהה בכל שנה תקופה מסוימת ,ובאותה תקופה היו העובדים בגידים בנותן טעם ובין נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו המתפשט בכל הירך והחיצון מותר ,ולמעט עוף
משקיעים בעבודתם באופן מיוחד ,והעשיר היה יושב ושוקל על כל ומותר ,אמנם אם לא נטל שמנו הוא אוסר בנותן טעם. שאין לו כף לומדים מ"כף" נוספת שכתובה) .ולרבי
עובד ,איזה משכורת ותנאים הוא יקבל לשנה הבאה ,אולי הוא בכלל
מיותר ,אולי הנזק שהוא גורם לחברה גדול מהתועלת ,ואולי צריך צ"ז .מתי טעם האיסור אוסר בצליה -שמואל יהודה אינו לוקה ,דכתיב ביה אכילה( ,ומ"אשר על
לקדם אותו לתפקיד חשוב יותר ,להגדיל את המשכורת ,לתת לו גם
אמר שהדין הנ"ל שהגיד אוסר בנותן טעם מיירי כף" לומד רבי יהודה שאם יש בו כמה זיתים ואכל
כיסוי ביטוחי רפואי.
בנתבשל שע"י הרוטב הטעם מתפשט בכל הבשר ,אבל כזית חייב ,וס"ל לרבי יהודה שלא רק מה שעל הכף
העובדים היו מנצלים ימים אלו באופן מיוחד ,ביודעם שזו הזדמנות
של פעם בשנה ,ידע העשיר וידעו העובדים שהעבודה בחודש זה גיד הנשה שצלאו עם הירך ,קולף (-חותך מלמעלה)
נאסר ,דכתיב "הירך" – כל הירך).
מושקעת יותר ,וידעו גם מה המטרה ,אולם כולם גם ידעו שבאמת
אכל מהגיד הימני כזית ומהשמאלי כזית ,לת"ק ואוכל עד שמגיע לגיד ,מפני שבצליה הטעם נצמת בתוכו
היו רוצים לעבוד כך כל השנה ,אלא שלא תמיד זה מצליח ,וחודש
זה הוא הביטוי האמיתי למה שהם רוצים ,והעשיר הרי מתחשב לוקה שמונים ,ולרבי יהודה לוקה ארבעים דאין איסור ואינו מפעפע ויוצא לבשר .אמנם גדי שצלאו עם חלבו -
במאמצים וברצון ולא רק בתוצאות .ולא די בזה אלא היו ממונים שלא נטל את חלב הכליות ,אסור לאכול אפי' מראש גיד הנשה אלא באחת מהן.
מיוחדים בכל המפעל ,ממונים בהכוונת העשיר ,להזכיר מידי יום
אזנו אף שאין שם חלב ,מפני שהחלב מפעפע -מתפשט
לעובדים את ההזדמנות המיוחדת.
בכל הבשר .ומה שמצינו שרבי יוחנן אמר שיקלוף
תערובות טעם כעיקר
בסיומו של החודש היתה פגישה מיוחדת בין העשיר לבין כל אחד
הדפים הבאים (עד דף ק') הם דפים יסודיים בדיני
ואחד מהעובדים ,פגישה קצרה ממש ,בה היה העשיר קולט בשניה ויאכל עד שיגיע לחלב ,י"מ דאיירי בגדי כחוש ,וי"מ
את כל מכלול הנתונים הנדרשים ,ומחליט על ההמשך ,חותך גורלות,
תערובת איסור והיתר ,ויבואר בהם מתי התערובת (לח
דאיירי בכליה שנצלתה עם חלבה ויש קרום המונע בלח ,ששני הדברים שהתערבו מתמזגים זה בזה ואחד
וככל שהעובד הגיע מוכן יותר ,התוצאה היתה טובה יותר ,ואחת
ההכנות החשובות ביותר היתה להכיר בסמכותו ויכולתו של העשיר
מהחלב להבלע בכליה ,וי"א שהוראת רבי יוחנן היתה נותן טעם בשני) נאסרת בגלל שמרגישים בה את טעם
לחרוץ גורלות ,ולא לבוא מתוך מחשבה שמה שהיה הוא שיהיה. על כילכית דג קטן טמא שנמצא באילפס של בשר, האיסור ,וטעמו של האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו,
ניתן להאריך עוד רבות בפרטי המשל ,אבל בסופו של דבר העיקר והורה רבי יוחנן שקפילא (-נחתום) נכרי יטעם את (ויבואר מהו השיעור האוסר ,ומתי האיסור נותן טעם
זה הנמשל ,המשל הוא רק פתילה כאיסר ,והבנת הדברים היא
התבשיל לראות אם יש בו טעם מהאיסור. בכל ההיתר ,ומתי נאסר רק כדי קליפה) ,או שהאיסור
המרגלית הטובה ,ותן לחכם ויחכם עוד ,ונעבור למרגלית הטובה הרי אינו בטל בגלל חשיבותו למרות שהוא לא נותן טעם
היא עמל התורה בבירור הלכותיה. מתי סומכים על טעימת קפילא -קדירה שבישלו בהיתר ,ובתערובת מין במינו שאין האיסור נותן טעם
בה תרומה לא יבשלו בה חולין ,ואם בישל יטעם כהן בהיתר ,לרבי יהודה האיסור אינו בטל אפילו באלף,
את התבשיל ויראה אם יש בו טעם מהתרומה. ולרבנן מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן צריכים שישים
שאז האיסור מתבטל בתערובת והיא מותרת באכילה
וקדירה שבישלו בה בשר לא יבשלו בה חלב ,ואם
בגלל שלא מרגישים בה את טעם איסור ,ולפעמים
בישלו יטעם קפילא (-נחתום) נכרי ויראה אם יש האיסור בטל ברוב כגון בתערובת יבש ביבש שאין האחד
בחלב טעם בשר ,ומותר לסמוך עליו לפי תומו ,ולא נותן טעם בחבירו אלא שכל חתיכה יש בה ספק האם
יודיעוהו שנצרכים לדבר בשביל לדעת אם המאכל מותר. היא החתיכה האסורה.
צ"ז :שיעורי ביטול -רבא אמר שמה שאמרו כזית איסור שנפל לקדירת התר ,אין מוסיפים
חכמים בכמה מקומות שמשערים בנותן טעם ,היינו לשיעור ההתר את מה שהאיסור בלע ,שהרי מעשה ביהודי שקנה 'דירה על הנייר' ושילם עבור כך סכום ראשוני,
במין בשאינו מינו דהתירא ,שניתן להבחין בטעם וכיון האיסור בלע גם איסור ולא רק התר ,והיינו שגם וכידוע סך זה מזכה את הקונה בזכות קניית דירה לכשתיבנה ,ולמרות
האיסור נתמעט מגודלו ,ואין לנו אלא לשער כמו שאנו רואים. שתתכן עליית מחירים ,אם בגין עליית מדד הבניה אם בגין עלייה
ששניהם היתר כגון בתרומה וחולין יכול כהן לטועמו ,ואם כללית של מחירי הדירות ,מ''מ כל התשלומים ששילם הקונה לפני
חצי זית שנפל לקדירת התר אין להתירו כשיש התרומה לא נותנת טעם בחולין מותר לזרים לאכול את עליית המחירים מזכים אותו באחוזי דירה במחיר הישן.
שלושים חצאי זיתים כנגדו ,משום שאין לזלזל התערובת ,ומה שאמרו חכמים (-רבי יוחנן) שסומכים כמובן שעשה זאת בהיתר עיסקה ,דבלא זה איכא למיחש משום
על קפילא ,היינו במין בשאינו מינו דאיסורא כגון בביטול איסורים דרבנן ,ועוד שהרי חצי שיעור אסור
פסיקה ,דמשום הקדמת מעותיו מוכר לו אח''כ בזול .ואמנם י''ל שאין
שומתו ידוע דקי''ל (קעג ז ברמ''א) דשרי משום שלא ניכרת הוזלה,
בשר בחלב ,שאין בן ברית יכול לטועמו ,ומה שאמרו מן התורה. מ''מ עלול להיווצר פער גדול בין שווי הדירה בזמן התשלום הראשון
חכמים בע"ז ס"ט שמשערים בבשר בחלב ובשאר לבין שווייה בקבלת המפתח ,ועוד במקרה של עליית מדד הבניה היא
איסורים בשישים ,היינו כשאין קפילא נכרי ,או במין הגמ' מביאה שרבי לא היה מתיר איסור שנתערב תהא ניכרת לכאו' הוי שומתו ידוע.
במ"ה או אפי' במ"ז התר כנגדו ,וי"מ שהתיר בשיעורים דא עקא שאחרי החתימה על העיסקה ותשלום חלק מהמעות נתברר
במינו בין דהתירא בין דאיסורא ,דא"א להבחין בטעמו.
הנ"ל ,ומכוחו בניו התירו במ"ה או במ"ג ,ולפ"ז מיירי בחצי זית. שהיזם הוסיף בהית''ע סעיף המכפיף את כל הסכם ההית''ע בכך שהבנק
ירך שנמלח יחד עם הגיד -רב אחא בר יעקב ורב המלווה את הפרוייקט לא יתנגד לו .בעקבות כך סברו פוסקים חשובים
אשי התירו ירך שנמלח עם הגיד ,ורבינא אסר .הגמ' צ"ח :שיעור הביטול ומקורו מזרוע בשלה- שאין תוקף להית''ע שכזה כי אין סיבה לבנק המלווה להסכים להית''ע.
על כן הציעו שהקונה ימחל על ההטבה המגיעה לו בגין ההלוואה
שיעור שישים הנ"ל (אם בדקנו ואינו נותן טעם ,או במין שואלת על רבינא ,שאף שמליח הרי הוא כרותח,
ונמצא שההטבה הניתנת לו איננה אגר נטר אלא מתנה בעלמא .ויותר
במינו דליכא למיקם אטעמא ,דאם בדקנו והוא נותן טעם, אין הכונה לרותח דמבושל אלא לרותח דצלי( ,ורק מדוייק להיפך -הקונה יתכוון בשעת מעשה קנין הבית (לכאו' בעצם
טעם אינו בטל) הוא שיטת רבי חייא בר אבא ,אבל כבוש -איסור והיתר שנכבשו בחומץ ותבלין הרי הוא התשלום האחרון) שמתחייב תמורתו תוספת תשלום המכסה את
הפער בין ערכו היום לערכו בתקופת התשלומים המוקדמים ,ולכאו'
לרבי שמואל בר רב יצחק השיעור הוא מאה. כמבושל) וצליה אינה אוסרת .קשיא. -בשונה ממחילה -לא תהני כוונה בעלמא להתחייב דהוי דברים
מה מצטרף לשיעור שישים שכנגד האיסור -מקור דין ביטול בשישים או במאה הוא מזרוע שבלב ,אלא יצטרך למסור מודעא ,וצ''ע אם צריך בפני ב' עדים.
הרוטב ,והקיפה (-פרורי בשר ותבלין המתאספים בתחתית בשלה של איל נזיר שמרימים אותה מהאיל ומניפים אותה ואף שהמוכר לא דורש תמורה זו מ''מ ודאי הוי ליה זכות ואין סיבה
שיתנגד לזה על כן זכה בהתחייבות הקונה ,וכאן אי''צ זכייה ע''י אחר
הקדירה) ,והחתיכות ,מצטרפות לשיעור שישים .ומה ונותנים אותה לכהן והיא אסורה לזרים ,והאיל כולו נאכל
דכאמור עצם זכיית הקונה בדירה מחייבתו את התמורה שמכוון לה
לבעליו שהרי הוא שלמים .ואע"פ שניתן ללמוד משם להתיר [במאמר המוסגר -אפילו אילו היה המוכר מתנגד להתחייבות זו י''ל
שמצינו שגם הקדירה מצטרפת ,י"מ דהיינו הקדירה
בשיעור זה גם כשיש טעם ,אפ"ה החמירו חכמים ואמרו דהתחייבות בתמורה איננה התחייבות חדשה שצריכה את הסכמת המוכר
עצמה ,וי"מ דהיינו מה שהקדירה בלעה מן ההיתר ,שטעם לא בטל. אלא היא שיור בזכיית הקונה שלא קונה בזול ,ואדרבא לאו כל כמיניה
שהרי שיעור ההיתר נתמעט ע"י שהוא נבלע בקדירה ,אבל דהמוכר להקנות לקונה בעל כרחו דירה בפחות משוויה ,אכן התחייבות
כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל", בקדירה עצמה לא משערים .ולהלכה כיון שיש בזה מחלוקת בתמורת נכס מעבר לשוויו יל''ע אי שייכא בע''כ דהמוכר ,ואכמ''ל].
ואיתא בברייתא שלת"ק בשלה היינו שלימה ,ולרבי וזה איסור דאורייתא אזלינן לחומרא ,ואין משערים אלא כמות ואין לטעון שהואיל ונותני ההטבה נותנים אותה משום אגר נטר הויא
שמעון בן יוחאי בשלה היינו שנתבשלה עם האיל. שהוא לפנינו ,ואף לא במה שהקדירה בלעה ,כדאמרינן לקמן ריבית מאוחרת כטרשא דר''פ דקי''ל (קעג א) דאזלינן נמי בתר כוונת
שגם מן האיסור נבלע בקדירה. הנותנים אף כאשר הנתינה מחוייבת מכח קציצת המקבל וכ''ש הכא
ללישנא קמא בין לת"ק ובין לרשב"י היה מבשלה שנותנים בלי שחייבים ודאי הם הקובעים את מהות הנתינה ,דזה אינו,
עם האיל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ,ונחלקו אם היה איך משערים נותן טעם כשא"א לטעום -כל שכיון שהתחייב תמורה הרי שלא ניתנה לו כלל הטבה.
חותך את הזרוע מהאיל לפני הבישול (והיינו לת"ק, איסורים שבתורה מלבד גיד הנשה שמשערים אותו כבשר ואמנם יחוייב לשלם להם את הפער דאל''ה גזל בידו שהרי התחייב
ושלימה היינו שלא היה חותך את הזרוע לחתיכות) ,או שלא כן ,ואם לא ירצו לקחת הרי שמוחלים ואי''ז אגר נטר ,דמחילתם איננה
בלפת ,משערים כאילו האיסור הוא בצל או קפלוט בתמורה להמתנת המעות אלא מפני שאינם מאמינים לו שחייב ואולי
היה חותך את הזרוע מהאיל ,ולפ"ז לפי שתי ואילו היה נותן טעם בהיתר הכל נאסר ,ומיירי כשא"א לטעום, חושדים או חוששים מה טומן להם בזאת ,או סתם אינם מסוגלים
השיטות אפשר ללמוד מזה את שיעור הביטול כגון מין במינו ,או במין ושאינו מינו וליכא קפילא ,ועדיין לא לקבל מה שלא תואם לרשומות מכורח מגבלות מערכתיות [אם לא
(וכדלהלן) ,וללישנא בתרא בין לת"ק בין לרשב"י נפסקה ההלכה שמשערים בשישים .ואין משערים שיכול לפגוש את הבעלים עצמו שיקבל זאת בשחור].
בפלפלין ותבלין שאינם בטלים אפי' באלף מפני האמת היא שבמקרה הנדון היתה תביעה של הקונה מהמוכר ,שכן
היה חותכה לפני הבישול ,ונחלקו אם היה מבשלם בתחילת ההליך הבטיח המוכר להתקין רשתות לחלונות לכל מי
יחד או לא ,ולפי זה רק לרשב"י אפשר ללמוד מזה שהם נותנים טעם גם באלף כמותם ,משום שחכמים שיבחר את הסוג הרצוי לו בתוך 14יום .אותו הקונה הודיע את בחירתו
שיעור ביטול. שיערו שאין דבר שנותן טעם יותר מבצל או קפלוט. לאחר 16יום אלא שהיו בהם ימי שבת וחג .אולם המוכר נתלה בכך
שבהסכם כתום 14יום ולא כתוב ימי עבודה.
מקור שיעור ביטול למ"ד שהביטול הוא בשישים כחל שנתבשל עם הבשר ,אם יש שישים הבשר לעומת זאת טענת הקונה היא שסתם יום בכה''ג ודאי הכוונה ימי
הוא משום דס"ל למ"ד זה שמשערים בשר ועצמות מותר ,והכחל מצטרף לשישים כיון שהוא מין היתר, עבודה כי הדבר ידוע שבשביל לקבל החלטה נצרך לגשת לחנות
של הזרוע מול בשר ועצמות של שאר האיל ,וא"כ אמנם הכחל אסור (כיון שהבשר נתן בו טעם ואין בו ולראות את האפשרויות בכדי לבחור מתוכם ,ובשביל זה ניתנו אותן
14יום ,כך שאין משמעות לימים שהחנויות לא פתוחים בהם.
שיעור הביטול הוא שישים דקים להו לרבנן שיש שישים שישים כנגד הבשר ,ואם נפל לקדירה אחרת אוסר גם
א''כ שפיר יוכל הקונה לקזז את סך תביעתו ע''י קבלת ההטבה ,וגם
כנגד הזרוע ורחמנא שריה .ולמ"ד ששיעור הביטול הוא אותה ,ואף שמשערים את טעם האיסור כנגד כל אם ננקוט שתביעתו הויא ספיקא דדינא יוכל לתפוס ,ועדיין יל''ע בזה
מאה משערים בשר כנגד בשר ,ויש בשאר האיל החתיכה ,ולא רק כנגד מה שיוצא ממנה (דמנא כיון שהמוכר נותנו כאגר נטר נמצא ששילם ריבית עה''צ שאינו חייב
את הרשתות ,מיהו הוי ספק דרבנן ואולי יש להקל .עוד י''ל דמתוך
מאה כנגד הזרוע ,לפי שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר, ידעינן כמה נפק מינה) ונמצא שאנו דנים שכל החתיכה
שספק ממון לקולא מוכרע לן שתפיסתו מועלת לגבייתו ולאו שם
דהכתף אינו בכלל זרוע ,ועצם אינה פולטת טעם. התבטלה ,מ"מ שויוה רבנן כחתיכה דנבילה. ריבית עלה .ברם אכתי מכשילו בנתכוון לאכול בשר חזיר בשוגג ועלה
והא דאמרינן שזרוע בשלה 'זהו התר הבא מכלל בידו בשר טלה ,וצ''ע.
נותן טעם בביצה -איתא בברייתא שביצה טמאה
איסור' -שאף שהאיל בלע מן הזרוע התירו הכתוב ,אין איברא דגוף טענת הפוסקים הנ''ל שנפל ההית''ע -ע''י ההתנייה
אוסרת בנותן טעם .ואמר רב נחמן שביצה אסורה שהוסיף היזם לתלותו בהסכמת הבנק המלווה -נראה דמעיקרא איכא
הכונה בהאי זהו שבשאר איסורים אין לומדים מכאן למישדי בה נרגא ,שהרי כל הקושי של המוסדות הפיננסיים להסכים
(וכן גיד הנשה) בטילה בשישים ואין ביצה מן המנין
שיש בהם ביטול בשישים או במאה ,אלא הכונה באמת להית''ע הוא מפני הסיכון הגלום בו שהלווה ייפטר ע''י שבועה
כיון שהיא אסורה .ולרב הונא צריך שיהיה ס"א כנגד או הוכחה גמורה שהפסיד ,אולם בגוונא דידן הסיכון הוא על הלוקח
שאף לרבי יהודה דס"ל שמין במינו לא בטל,
הביצה ,ורבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני שהרי הוא זה שנותן את המעות בעיסקה ואילו יוכיח היזם שהפסיד
(דכתיב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" שאף שידוע ייפטר מהתחייבותו ובזאת יפטור את הבנק מאחריותו ,ומשכך אין כל
מסתפקים אם מספיק שישים או שצריך שישים
שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם השעיר ומבואר טעם לחשוש שהבנק ימאן בהית''ע.
ואחד.
שאינו בטל) ,הכא בטיל ,אבל מין בשאינו מינו לומדים
צ"ח .ואמר אביי שמה שביצה אוסרת היינו דווקא מזרוע בשלה ,ואין ללמוד מזרוע בשלה שמין במינו בטל,
בביצה שיש בה אפרוח (וזו כוונת הברייתא ביצה משום שמחידוש לא גמרינן דשם הרי מותר לבטל אף
טמאה) ,ואפי' אם היא מעוף טהור היא אוסרת כיון לכתחילה ,ולביטול בשישים או במאה אפשר ללמוד,
שהאפרוח הוא נבילה ,אבל ביצה רגילה אינה אוסרת כיון שזה חומרא ,דמדאורייתא אי לאו האי ילפותא
כיון שהיא לא נותנת טעם ,והגמרא אומרת שאין ברובא בטיל ,ואם באיל שהתורה הקילה אין ההיתר אלא
במאה או בשישים ,כ"ש בשאר איסורים. לדבריו לא קושיא ולא ראיה.
ואין לומר שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג ברוטב ובקיפה ובחתיכות .ורב אמר שאין לסמוך על צ"ט .ולרבא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא
בשליל ,וממילא שני האיסורים חלים יחד בשעת רבה בר בר חנה ,דבאופן זה החתיכה של התר (שהיתה שלא אוסרים מדין טעם כעיקר כמו בשאר קדשים
יצירת הולד ,שהרי רבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה בצידה תמיד ,או שנתבשלה מתחילה עימה לפני שנתנו (שהטעם אסור כעיקר ממשו של איסור ,אבל חולין לומדים
אינו נוהג בשליל (וחלבו מותר) ,וא"כ איסור טומאה חל בקדירה את שאר החתיכות ואז לא היה שישים כנגד האיסור מזרוע בשלה שבטלים בשישים או במאה ,דהא ילפינן
על השליל ,שהרי כל יצירתו בטומאה ,ואיסור גיד שאינו חל ונתנה בה הנבילה טעם) נעשית כנבילה עצמה ,והיא מ"אחרי רבים להטות" שזה בטל ברוב ,דרבא סובר שבחולין
עד הלידה לא חל על איסור טומאה .ואין לומר דהיינו אוסרת את שאר החתיכות מפני שהן מינה. אין הטעם כעיקר אלא מדרבנן ,וכן סובר רבי יוחנן (ע"ז ס"ז)
הגמ' מבארת שרב סובר כרבי יהודה שמין במינו לא דווקא בבהמה טהורה דכתיב "כל בבהמה תאכלו" ש'טעמו ולא ממשו' אין לוקין עליו ,ומה שלומדים (פסחים
בטיל ,וממילא מדובר באופן שסילק את חתיכת ואפילו חלבו וגידו ,דבהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת מ"ד) מ"משרת" שטעם כעיקר ,ס"ל שזה אסמכתא בעלמא,
דנזיר וגיעולי עכו"ם הוו שני כתובין הבאים כאחד שאין
האיסור ואת הרוטב לפני שנתן את שאר החתיכות בקדירה ,האם ,אבל בבהמה טמאה איסור גיד הנשה נוהג מלמדים ,אי נמי גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרינן התם,
ונתנה חתיכת האיסור טעם בחתיכה הראשונה ,והיא אוסרת בשליל ,דמ"מ איסור טומאה קודם לאיסור גיד ומ"משרת" לומדים שהיתר מצטרף לאיסור) ,אלא לומדים
את שאר החתיכות מפני שהם מינה ,ואשמועינן הנשה ,וכדמצינו שהנזיר מגלח אם האהיל על כזית מן מדכתיב בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש"
שהחתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור חברותיה בפליטתה ,המת שסותר נזירותו ומגלח וחוזר ומונה נזירותו מתחילה ,או שהנוגע בה ובלע ממנה דינו להיות כמוה ,שאם היא
אבל בלאו הכי יש לאסור בגלל החתיכה הראשונה .על נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים ומבואר שהאברים פסולה גם הוא פסול ,ואם היא כשרה גם הוא נאכל
או דאיירי בלא קדם וסילקו ולא נאסרו שאר החתיכות נוצרים לפני הגידים וש"מ שם טומאה קדים.
כחמור שבה ,שאפילו אם זה שלמים דינה כחטאת
אלא מכח חתיכת ההיתר הראשונה ,ואיירי שיש בקדירה וצ"ל שרבי יהודה סובר שאף שאיסור טומאה קודם שמותרת רק לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה ,ומזה
חתיכה ממין הנבילה וכן מין אחר ,דכל מין ומינו כגון חל איסור גיד ,כיון שהוא איסור חמור שהרי לדבריו הוא לומדים לכל איסורי קדשים שאינם בטלים לגמרי( .ואין
נבילה ושחוטה ודבר אחר כגון תבלין ורוטב ,מין ההיתר אינו אוסר גם לבני נח. ללמוד להקל מזרוע בשלה ששאר קדשים כגון נותר או
מבטל את האיסור ולא מוסיפו ,אלא אמרינן סלק את מינו פיגול יתבטלו בשישים או במאה ,כיון שזה חידוש
ק"א .האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה-
כמי שאינו בקדירה ,ונשארו שם רק הנבילה והרוטב, שמבטלים לכתחילה ,וכנ"ל).
ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ,ולכן רק כאשר קיבלה האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ,רבי יהודה ולרבינא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שמקום
חתיכה אחת טעם בתחילה ונעשית נבילה ,היא אוסרת את מחייב שתים ,ור"ש פוטר לגמרי ,דס"ל שאין איסור חתך ג"כ מותר ,ובכל האיסורים כשיש איסור והיתר
שאר החתיכות מפני שהם מינה ולא יכולים לבטלה אע"פ טומאה כיון שאין בגידים בנותן טעם ,ואין איסור מחוברים כגון הוציא העובר את ידו או אבר המדולדל מקום
שיש בהם יותר משישים ,והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל גיד הנשה כיון דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל החתך אסור.
שניהם.
את גיד הנשה" והיינו במקום שרק הגיד אסור ,אבל
ביטול במין במינו ובמין בשאינו מינו-
במקום שכל הבהמה אסורה גיד הנשה לא נאסר. איסור גיד הנשה בבהמה טמאה, איתא בערלה שבתערובת מין במינו יש חומרא על
האוכל גיד הנשה של נבילה ,לר"מ חייב שתיים, ואין איסור חל על איסור פני מין בשאינו מינו ,שאם שאור של תרומה נפל
ולחכמים אינו חייב אלא אחת ,אבל האוכל גיד
לעיסת חולין ,אם יש בשאור כדי לחמץ את העיסה,
ק :גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה לכו"ע .ובבהמה הנשה של עולה ושל שור הנסקל ,אף לחכמים חייב
אוסר אף אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד השאור,
טמאה ,לרבי יהודה יש איסור גיד הנשה ,שהרי בני שתים ,כיון שאיסורים אלו חמורים יותר ,שהרי הם אוסרים
דנותן טעם לעולם אסור ,ואם אין בו אחד ומאה כנגד
יעקב נאסר להם גיד הנשה דכתיב "על כן לא יאכלו בני בהנאה.
השאור ,אוסר אפי' אם אין בו כדי לחמץ ,וכן מתבל
ישראל את גיד הנשה" ,לפני שנאסרה להם בהמה הגמ' מבארת שחכמים היינו רבי יוסי הגלילי שסובר
קדירה חולין בתבלין של תרומה ומדמע שמבשל תרומה
טמאה .ולחכמים אין איסור גיד הנשה בבהמה שאף באיסור כולל (כגון הכא שאיסור נבילה כולל גם את
וחולין יחד במין במינו אינם בטלים .ואילו במין
טמאה ,ולמ"ד יש בגידים בנותן טעם לוקה משום טמאה ולא שאר הבהמה ולא רק את הגיד ,דאיכא למימר דמיגו דחייל
משום גיד ,ולמ"ד אין בגידים בנותן טעם פטור ,דרק בטהורה אבשר חייל נמי אגיד) אין איסור חל על איסור ,אא"כ בשאינו מינו כגון גריסים של תרומה שנתבשלו עם
התורה חייבה אפילו שהוא עץ ,משא"כ בטמאה ,ולא נאסר האיסור השני חמור יותר ,דהיכא שהאיסור האחרון הוא
עדשים של חולין ,אם יש בעדשים טעם גריסים
אינו מותר אף באחד ומאה אף דילפינן ששיעור ביטול
גיד הנשה אלא בסיני ,דכתיב "בני ישראל" ולא גם כולל וגם מוסיף ,איסור חל על איסור ,וכדמצינו שאדם
בתרומה הוא מאה ואחד ,דכתיב "מכל חלבו את מקדשו
נקראו בני ישראל עד סיני ,ואז נאמר פסוק זה אלא טמא שאכל קודש טהור חייב ,אבל טמא שאכל ממנו" -שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו ,ומיירי קרא
שכשכתב וסידר משה את התורה נכתב במקומו שלכן קודש טמא ,אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר בתרומת מעשר שהיא אחד ממאה ,וקאמר שאם חזרה לתוך
הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד( .והא דכתיב חייב חטאת ,דהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת ,כיון התשעים ותשעה מקדשתן ,והיכא שהתרומה נותנת טעם
"וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" ,זה היה זמן שאיסור כרת קודם ,שהרי כל טמא שאכל דבר אע"פ שיש כאן שיעור ביטול אסור ,דטעמא לא בטל ,ואם
מרובה לאחר אותו מעשה שנאבק עם המלאך וכשבא טהור הבשר נטמא ,אבל היכא שנטמא הבשר שהוא אין בעדשים טעם גריסים מותר אף בפחות מאחד
לפדן קראו הקב"ה ישראל ,דכתיב "לא יקרא עוד שמך יעקב נאסר על הכהנים בלאו בעלמא ,ואח"כ נטמא הגוף ,לרבי ומאה דלא בעינן מאה ואחד אלא כשהאיסור בעין ,כגון
כי אם ישראל" ,ואין לאסור גיד הנשה מאותה שעה יוסי הגלילי פטור ,דלא אמרינן שמיגו שחל האיסור חיטים בחיטים או כשלא נתבשל
שבני ישראל נשאו את יעקב ,שהרי התורה לא ניתנה על חתיכות טהורות חל האיסור גם כלפי חתיכות צ"ט :הגמ' מבארת שלמ"ד שהביטול הוא
פעמיים ,וכיון שבשעת מעשה זה לא נאסר ,אין טמאות( ,ולרבנן חייב ,דס"ל שאיסור חל על איסור בשישים החומרא היא שבמין בשאינו מינו מספיק
באיסור כולל דאמרינן מיגו) .ומה שטומאת הגוף לא לאסור אלא ממתן תורה .ק"א.): שישים וכאן צריך מאה ,ולמ"ד שהביטול הוא
הגמ' שואלת איך חל איסור גיד הנשה בבהמה חלה אף שהיא חמורה שהיא בכרת ,ואילו טומאת במאה ולא בשישים ,צ"ל שהחומרא היא שצריך
טמאה לרבי יהודה ,והרי רבי יהודה עצמו סובר הבשר אינה בכרת ,י"ל דמאידך טומאת הבשר מאה ואחד ולא מספיק מאה .ומה שאינו בטל באחד
שאין איסור חל על איסור ,כדמצינו שרבי יהודה חמורה שאין לה טהרה במקוה ,ואילו טומאת הגוף ומאה אם יש בו כדי לחמץ ,הטעם הוא משום
אומר שנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים בבית יש לה טהרה במקוה. ששאור חימוצו קשה ויש שקשה מחבירו.
הבליעה ,דכתיב "נבילה וטריפה לא תאכל לטמאה ק"א :והא דאיתא בברייתא שלרבי יוסי הגלילי מי אין המאכלים שווים בשיעור איסור נותן טעם,
בה" ,לומר שאין מטמאה את האוכל אלא מי ששגג ועשה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת חייב על שהרי דג טמא צירו אסור ,ורביעית ממנו אוסרת
כל אחד מהם ,דכתיב "שבת היא" דמשמע שאם חל
שאיסורו משום נבילה ,ולא מי שאיסורו רק משום
סאתים של ציר טהור או של דבר אחר ,שזה קרוב
בהמה טמאה ,ומבואר שאיסור נבילה לא חל על עוף טמא .איסור אחר עימה יתחייב על שבת בפני עצמה ,וכתיב "יום למאתים -קצ"ב רביעיות .ואף שלרבי יהודה מין במינו
ואין לומר שרבי יהודה סובר שאין בגידים בנותן הכיפורים הוא" וכנ"ל ,ולר"ע אינו חייב אלא אחת, לא בטל ,שאני ציר שהוא זיעה בעלמא.
טעם ,וממילא חל איסור גיד הנשה כיון דליכא ומבואר שלרבי יוסי הגלילי איסור חל על איסור
איסור בהמה טמאה .שהרי רבי יהודה סובר בכולל( ,ואף ששני איסורים אלו חלים בבת אחת כשקידש
ק .חתיכה נעשית נבילה -רבה בר בר חנה אמר
שהאוכל גיד הנשה של טמאה לוקה שתים ,ומבואר היום ,לולא שרבי יוסי הגלילי סובר שאיסור חל על איסור שחתיכה של נבילה ושל דג טמא שנפלו לקדירה
בכולל או מוסיף ,גם ביחד הם לא חלים ,ושבת מוסיפה על שיש בגידים בנותן טעם. והוא מכירם ,אינם אוסרים בפליטתם עד שיתנו טעם
שאיסור טריפה מיתלא תלי וקאי ואינו חל אלא כשפקע איסור גדול מזה ובאבר לא בעינן כזית( ,ואם חנקה ואכלה שאין כאן יוה"כ שזדון מלאכה במיתת בית דין ולא בכרת ,ויוה"כ נחשב
חיות. אלא איסור נבילה ,לכו"ע חייב רק בכזית דאין חייבים על כולל על שבת ,שהוא כולל גם איסור אכילה) ,רבי יוסי בר
לרבא מיירי שתלש אבר מן החיה ונעשית טריפה עי"ז נבילה משום בריה ,ומחלוקתם היא אם בחייה היא חנינא אמר שצריך להפוך את השיטות ,וה"ה דמצי
כגון שחתך רגליה למעלה מן הארכובה ,ונחלקו אם בהמה עומדת לנתחה לאברים וממילא כל אבר נקרא אבר בפני עצמו למימר דס"ל לרבי יוסי הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא חייל,
בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא חלים שני ויש כאן משום אבר מן החי ,אמנם אינו חייב אלא אחת ,דאין כאן איסור בת אחת חייל ,סובר ר' יוסי בר' חנינא דמאן דלית ליה
איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת ,ופלוגתא היא ביבמות
האיסורים יחד ,או שבהמה בחייה לאברים עומדת, אלא התראה אחת ,או שאינה עומדת לאברים עד
(ל"ג) .וי"מ ששבת נחשבת קודמת ליוה"כ משום דקביעא
ואיסור טריפה לא חל על איסור אבר. שתישחט ,ואין שם אבר אלא כשהפרישו ,ולאבר לכו"ע א"צ
וקיימא ,ויום הכפורים נחשב אחרון משום שהוא תלוי בקידוש
כזית) ,ג"כ איירי כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י החודש ,ורש"י מקשה על ביאור זה.
גידים ועצמות .ומצינו עוף שאין בכולו כזית בשר ,והנה מצינו מחלוקת בדעת רבי יוחנן מה הדין באוכל
ואמרו בשם רבי יוחנן שלסובר שאינו חייב אלא אחת
ובאבר אחד יש כזית בצירוף בשר גידים ועצמות ,חלב מן החי מבהמה טריפה ,לרבי חייא בר אבא חייב
אם שגג על שבת ששכח שזה שבת והזיד על יוה"כ שידע
שתים ,ולרבי אמי ור' אבהו חייב שלש. והיינו קלניתא -עוף כחוש מאד ,ואמנם קלניתא היא עוף שזה יוה"כ חייב חטאת משום שגגת שבת ,אבל אם הזיד על
וצ"ב במה נחלקו. טמא (שאף במיתתה חייב במשהו לפי רב דבריה היא, שבת ושגג על יוה"כ פטור משניהם .לאביי הטעם
הגמרא מבארת דמיירי בבהמה שנטרפה עם יציאת ורב אמר שבין בחייה בין במיתתה בכל שהוא) ,אבל אם יהיה משום שהשבת קבועה ועומדת ,ואילו יוה"כ תלוי
רובה ,רבי אבהו סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים, עוף טהור כזה ,כך יהיה דינו. בקביעא דירחא ומחייב רק אשבת בשגג בזה ובזה ,ואם הזיד
וממילא שלשת האיסורים חלים יחד כשנולדה ,דהא חלב ואמר רבא שאם רבי יסבור שמחשבת אוכלין שמה בשבת ושגג ביוה"כ פטור לגמרי ,דאין מביאין קרבן על המזיד.
השליל מותר דכתיב "כל בבהמה תאכלו" .ורבי חייא בר אבא מחשבה ואזלינן בתרה ,אם חישב בחייה של צפור זו שאין ולרבא אין לחלק בזה ,דסו"ס שניהם באים בבת אחת,
סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא בה כזית לאוכלה אבר אבר דגלי דעתיה שהיא עומדת ובע"כ רבי יוסי הגלילי פוטר משום שהוא סובר שכיון שבכולל
איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על לאברים ,ואכלה כולה שלימה יהיה חייב דאבר קרינן ביה. ומוסיף אין איסור חל על איסור ,ה"ה כשהם חלים בבת אחת לא
מחייב אלא חדא ,וממילא אם הזיד באחת מהן חייב על ששגג
איסור חלב ועל איסור טריפה שחלו בשעת לידתה. ואם ר"א בר"ש יסבור שמחשבת אוכלין שמה
בשניה ,אלא שהיתה גזירת שמד שגזרו שלא לעשות יום
או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,ונחלקו מחשבה ,אם יחשוב לאוכלה מתה דגלי דעתיה דבחייה
הכיפורים ,ושלחו להודיע שיקיימו יוה"כ בשבת אע"פ
אם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב דאיסור חל על אינה עומדת לאברים ,ואכלה חיה פטור .ושאל אביי וכי שיוה"כ חל ביום אחר ,כדי שלא ישכחו תורת יוה"כ ,והאויבים לא
איסור ,או לא. יש דבר שחיובו משתנה בין אדם לאדם ,ורבא סובר יבחינו בו משום שבכל שבת לא עושים מלאכה ,ורק באופן זה
או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ,ואיירי דאזלינן בכל אדם לפי מחשבתו. אם שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור ,כיון שזה לא יוה"כ ,וכן אמרו
שנטרפה אחרי הלידה ,ונחלקו אם איסור טריפה חל רבין וכל נחותי ימא.
איסורי אבר מן החי ובשר מן החי-
על איסור אבר ,לרבי אבהו כמו שהתורה אמרה
שאיסורי נבילה וטריפה חלים על איסור חלב ,דכתיב
לרבי יוחנן איסור אבר מן החי נלמד מ"לא תאכל איסור אבר מן החי
הנפש עם הבשר" דאבר חי מיקרי נפש ,דאם יחתכנו לא ישוב
"ואכול לא תאכלוהו" אף דכבר כתיב "כל חלב וכל דם לא
עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת ,ומ"ובשר בשדה טריפה
ק"ב .בטהורים ובטמאים-
תאכלו" ,ללמד שאיסור נבילה יחול על איסור חלב ,כך גם הם
חלים על איסור אבר מן החי ,ורבי חייא בר אבא סובר איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים .לא תאכלו" לומדים איסור בשר מן החי ד"ובשר בשדה"
שדווקא על איסור חלב הם חלים מפני שהותר מכללו ובטמאים ,לרבי יהודה ורבי אלעזר אסור ,ולרבנן משמע שפירש ממקומו ובשר מן הטריפה דכתיב טריפה.
אצל חיה ,משא"כ על איסור אבר מן החי. מותר .ושניהם מקרא אחד דרשו ,דכתיב "רק חזק ולריש לקיש גם בשר מן החי נלמד מהפסוק הראשון.
לבלתי אכול הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר" -וכוונת הפסוק לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם
ק"ג :אבר מן החי שחילקו לשניים ואכלו ,אם לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עימו ,רבי אלעזר שסובר שגם זה.
חילקו מבחוץ -קודם שיתננו לתוך פיו ,ואכל כל חלק לבדו, באיסור חמור יותר אין איסור חל על איסור אי לאו דכתביה קרא ונ"מ במי שאכל אבר מן החי ובשר מן החי יחד ,שלרבי
לרבי יוחנן וריש לקיש פטור ואין האכילות מצטרפות בכדי לומד שכל שיש בו איסור דם יש בו איסור אבר מן יוחנן חייב שתים כיון שיש כאן שני לאוין ,אע"פ שאכלם
אכילת פרס לחייבו כמו בשאר איסורים ,דכיון דחידוש הוא ,דהא החי וגם בטמאים יש איסור דם (ורק שרצים דגים וחגבים באכילה אחת ובהתראה אחת ,ולריש לקיש חייב אחת דאין
גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ,אין לך בו ומהלכי שתים אינם בכלל האיסור) ,ורבנן לומדים מ"הבשר" כאן אלא לאו אחד .וכן הביאור להלן .ואם אכל בשר מן החי
אלא חידושו ,דסתם אכילה בבת אחת משמע ,אבל לחצאין לא, משמע הא אין בו דם הנפש אכול שרק אם בשרו מותר יש ובשר מן הטריפה ,לריש לקיש חייב שתים ולרבי יוחנן
ולרבי אלעזר חייב דמחוסר קריבה שנתרחקו מעט זה מזה
איסור אבר מן החי ,ולרבי יהודה אבר מן החי נוהג חייב אחת .ואם אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה
לאו כמחוסר מעשה .ואם חילקו מבפנים -לאחר שבא בטמאה משום שאיסור אבר מן החי נוהג בבני נח.
יחד ,לכו"ע חייב שתים דבזה לכו"ע מתרי קראי נפקי.
סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין ,לרבי יוחנן חייב שהרי נכרי מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים לכו"ע ,ואף
גרונו נהנה בכזית ,ולריש לקיש פטור דבעינן אכילת ק"ג .ואם אכל אבר מן החי מבהמה טריפה ,שנינו
אם שחט אותה אין שחיטה מטהרתה אם העוף הטמא
מעיו בכזית -כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור מפרכס ,דלנכרי אין הדבר תלוי בשחיטה ,ורק היכא שהשחיטה שלרבי יוחנן חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא
אכילה ,ואינו חייב בסתמא בכזית דא"א ללעוס את כל האכילה אחת. מתירה לישראל היא מתירה גם לבני נח.
יחד אלא בבלע בבת אחת כגון גרומיתא זעירתא -עצם לר"מ איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה ,ולא הגמרא שואלת שהרי בהנ"ל מבואר שגם לריש לקיש
קטנה שעל כף הירך ,שיש בה משהו בשר ,וגיד ועצם משלימה בחיה ועוף אע"פ שהם טהורים ,דכתיב לעיל בסמוך "וזבחת חייב שתים.
לכזית ,ואין אדם לועסו אלא בולעו. מבקרך ומצאנך".
רב יוסף מבאר שבשתי בהמות שאכל אבר מן החי מזו
לריש לקיש מה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף ובשר טריפה מזו לכו"ע חייב שתים אפילו באותה אכילה
לכזית ,ולרבי יוחנן זה מצטרף לכזית .ורב פפא אמר שיעור האיסור-
ובאותה התראה ,כיון שיש כאן שני לאוין ,ומחלוקת רבי יוחנן
שמה שנשאר בין השיניים לא נחלקו בו כיון שלא גרונו רב אמר שאבר מן החי אין חייבים עליו אלא בכזית,
וריש לקיש היא בבהמה אחת שנטרפה עם יציאת
ולא מעיו נהנו ,דאין הטעם אלא כשהוא סמוך לבית הבליעה, דכתיב ביה אכילה .והגידים והעצמות מצטרפים לכזית.
רובה בזמן הלידה ,רבי יוחנן סובר שבהמה בחייה עומדת
והמחלוקת היא על מה שנשאר בין החניכיים ,שלרבי
ק"ב :והא דאמר רב שהאוכל ציפור טהורה בחייה לאברים ,וממילא שני האיסורים חלים יחד כשנולדה,
יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה ,ולריש לקיש פטור דבעינן
הנאת מעיו. חייב בכל שהוא (ובמיתתה חייב בכזית דבנבילה כתיב וריש לקיש סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת,
אכילה וכל אכילה בכזית חוץ מאבר מן החי דקפיד קרא אאבר וממילא איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר
ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי זית ,רבי אסי לחודיה ,וטמאה בין בחייה בין במיתתה חייב בכל שהוא לא חל על איסור טריפה.
אמר בשם רבי יוחנן שחייב משום שגרונו נהנה בכזית, דבריה היא ,ומשום נבילה אינו חייב בבריה ,דכשנבראה לא היתה
נבילה) ,היינו כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,ונחלקו
ואע"פ שזה בזה אחר זה חייב כיון שזה בכדי אכילת פרס ,אבל
אם איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה כיון שהוא
הנאת מעיים ליכא ,דלא נתמלא כריסו אלא בחצי זית ,ופליגא ועצמות ,דמשום טומאה אינו חייב כיון שאין בגידים ועצמות
אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן שאם חילקו טעם טמא .וכן מה שמצינו שלרבי האוכל צפור טהורה נוהג בבן נח או לא.
מבחוץ פטור .ואם אחר שהקיא חזר ואכל את אותו חצי שאין בה כזית פטור דקסבר אין אבר מן החי בשלימה( ,אמנם או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר
זית חייב ,דלאו שמיה עיכול דאי שמיה עיכול לא הוי אלא בכזית חייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב בכזית ,דגם זה נחשב קודם ,ואיירי שנטרפה אחרי הלידה ,ונחלקו אם איסור
פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו אכילה היא ,וממילא נהנה בשר) ,ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב ,דאם על אבר טריפה חל על איסור אבר ,שלרבי יוחנן איסור חל על איסור
גרונו בכזית. אחד חייב כ"ש על כולה ,דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי ואיסור טריפה חל על איסור אבר מחיים ,וריש לקיש סובר
ק"ה :ללישנא קמא אין ליטול מים ראשונים במים ישראל לא הוי גזירה לגזירה ,דיש לגזור שמא יאכלו
חלת הארץ שהיא אסורה לזר מדאורייתא דתרומה קרייה
כל הבשר
שהיד סולדת (-נכוית) בהם דבטלו ונשתנו מתורת מים,
רחמנא ואסורה לזרים מדכתיב "וכל זר לא יאכל קודש" ,ואין
וללישנא בתרא מותר ליטול מים ראשונים במים
שהיד סולדת בהם ,ומים אחרונים אסור רק במים
לתתה לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה דכתיב "לתת מנת איסור בשר בחלב
הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ד' " – למחזיקים יש מנת
שהיד סולדת בהם. מקור איסור בשר בחלב הוא מדכתיב "לא תבשל גדי בחלב
ולא לשאינם מחזיקים.
אמו" ,וכיון שאיסור זה נכתב בתורה שלש פעמים ,אמרו
אכילת בשר אחרי גבינה -מי שאכל גבינה ורוצה חז"ל שאחד בא לאסור בשר בחלב ואכילה ,השני בהנאה,
טעם למה נזהרים בכמה דברים לאכול בשר ,צריך קינוח והדחה( ,בית שמאי אמרו והשלישי הוא איסור לבשלם יחד ,והאיסור הוא בכל בהמה
מה שלא נוטלים דבר מהשלחן בזמן שאחד אוחז כוס ולא דווקא בגדי ,והתורה כתבה את ג' הפעמים בלשון
שצריך קינוח ובית הלל אמרו שצריך הדחה ,ומר אמר
לשתות ,אינו מחשש לקלקול בסעודה ,אלא מפני בישול כדי לומר שגם אכילה והנאה אינם אלא כשנתבשלו
חדא ומר אמר חדא ולא פליגי .הקינוח יפה מן ההדחה). יחד.
שזה קשה לרוח צרדא ,ואם הוא נוטל ומחזיר ,או ואגרא חמיו של רבי אבא אמר שמי שאכל גבינה, רבנן עשו סייג לתורה והרחיבו את האיסור גם כשהבשר
שמשאיר את מה שנטל בתוך ד' אמות לשלחן ,או מותר לאכול אחריה עוף בלא נטילת ידים ובלא קינוח וחלב לא נתבשלו יחד ,ואפילו על שלחן אחד באופנים
שנוטל דבר שאינו צריך לסעודה ,אין בזה חשש .ומר הפה לראות שלא נדבק מהגבינה בחניכיו ,ורב יצחק בריה מסויימים אסור ,וכן חייבו חכמים להמתין מלאכול מאכלים
בר רב אשי הקפיד גם על כלים לכתישת תבלין מפני דרב משרשיא אכל בשר אחרי גבינה בלי לרחוץ ידיו, חלביים אחרי אכילת בשר ,וכן אסרו חכמים דברים נוספים.
שהם נצרכים לסעודה. ושאלוהו שמדברי אגרא מבואר שרק עוף וגבינה כיון שטעמו של האיסור ג"כ נאסר (-טעם כעיקר) ,אסור גם
מה שאוספים את הפרורים אחרי הסעודה אינו משום מותר אבל בשר וגבינה לא ,ורב יצחק ענה להם שרק לאכול מאכלים שיש בהם בליעות של בשר בחלב ,וישנם
פרטים רבים מתי הטעם נבלע ,כגון בבישול בכלי ראשון,
נקיון ,אלא משום שזה קשה לעניות. בלילה ההיתר הוא רק בעוף ,אבל ביום הרי הוא רואה ומתי לא.
מה שלא שותים את הקצף של המשקה ,הטעם אינו אם ידיו נקיות.
איסור בישול בשר בחלב הוא בכל בשר ,דאף דאמר
משום שזה מאוס ,אלא מפני שזה גורם לכרסם -רירים ק"ה .לרבי זירא הקינוח צריך להיות דווקא בפת רחמנא גדי ה"ה בחיה ועוף ,ולקמן קי"ג יש מחלוקת אם זה
הבאים מן החוטם( ,ואם שתה קצף של יין ,רפואתו מדאורייתא או מדרבנן .ובבשר דגים וחגבים מותר .מתני'.
חיטים קרה ורכה ,ולא בפת שעורים שהיא מתפוררת
שישתה שיכר ,ובשל שיכר ישתה מים ,ובשל מים אין
בתוך הפה וממילא אינה מקנחת ,או בפת חיטים שהיא ק"ד .לרב יוסף תנא דמתני' סובר שבשר חיה ועוף
לו תקנה ,והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא
חמה או קשה .ולהלכה אפשר לקנח בכל דבר חוץ
עניותא) .והמנפח בפיו זה גורם לחולי בראש, איסורם מדאורייתא ,ודלא כר"ע שסובר שבחיה ועוף
מקמח תמרים וירקות שהם רכים.
והמסלקו בידיו זה גורם לעניות ,ותקנתו שישקעו אין האיסור מדאורייתא (אמנם בדין נדר דלהלן התנא
אם נשאר בשר בין השיניים אסור לאכול גבינה ,בתוך המשקה. סובר כר"ע) .ולרב אשי מתני' כר"ע ,ואין הכונה שהכל
דכתיב "הבשר עודנו בין שיניהם" ומבואר שזה נקרא בשר. אסור מדאוריתא.
מה שלא מושכים ירק מתוך האגודה של הגנן ,הטעם
מי שאכל בשר אסור לו לאכול גבינה מפני שהבשר מוציא אינו משום דמחזי כרעבתנותא שאינו יכול להמתין עד הנודר מן הבשר אסור בבשר בהמה חיה ועוף,
שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו .ומר עוקבא אמר שיתירנו ,אלא משום שזה גורם לכשפים .ורב חסדא ומותר בבשר דגים וחגבים ,דכל הנודר דעתו למה
שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו ,מפני שאביו כשהיה ורבה בר רב הונא נזהרו בזה וכן לא קינחו בחרס ולא שנקרא כך בלשון בני אדם ,וכל מין בשר דרך לקרותו בשר חוץ
אוכל בשר לא היה אוכל גבינה עד למחר ,והוא ממתין הרגו כינה במלבושם ,ולא הצליחה המכשפת לעצור מבשר דגים וחגבים( .מתני') .הגמ' אומרת שתנא
את הספינה שלהם בכשפיה. רק לסעודה הבאה. דמתני' סובר כר"ע שכל דבר שבשליחות השליח
נמלך לשאול אם הוא בכלל השליחות אבל בסתמא
שמואל אמר שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו ,שאביו מה שלא אוכלים ירק שנפל מהשלחן אינו משום שזה
אינו בכלל השליחות ואינו מוצא מכלל השליחות ,הוא בכלל
היה מסייר נכסיו פעמיים ביום לראות מה הם צריכות ,מאוס ,אלא משום שזה גורם לריח הפה.
והוא רק פעם אחת .דס"ל לשמואל שמי שמסייר הנדר ,וכדמצינו שהנודר מן הירק ,לת"ק מותר
מה שלא יושבים מתחת למרזב המקלח מים מן הגג
נכסיו בכל יום מרויח מפני שמתקנם במה שצריך. בדלועין ,שהרי אדם אומר לשלוחו לקנות ירק והוא
אינו משום שופכים -מים שהשתמשו בהם על הגג ,שהם
אומר לא מצאתי אלא דלועין ואינו לוקחם מיד
ובאמת אביי תפס את האריס לוקח עצים ,ורב אסי מאוסים ,אלא משום דשכיחי שם מזיקים .ומעשה כשמוצאם ,ולר"ע אדרבה כיון שעל דלועין הוא נמלך
בסבלים שהניחו שם חבית והיא נשברה ,ורב אשי ראה שמים עומדים לשטוף את שדהו.
זה ראיה שזה ירק ,שהרי על קטנית אין השליח
נידה את המזיק ,וקצב לו זמן לשלם ,ולא בא באותו
הזמן ,ואמר לו המזיק שאין להם רשות לקחת דבר
נטילת ידים נמלך.
הלכות נטילת ידים לפני הסעודה ,נמצאים במשניות בסדר
צרור או חתום או מדוד או מנוי ,אלא רק דבר הפקר. ק"ד :העלאת בשר עם גבינה על השלחן-
טהרות במסכת ידים ,באשר היא שייכת לדיני טומאה
מה שנוהגים לשפוך מים מפי הכד לפני השתיה ממנו וטהרה ,ואין על סדר טהרות תלמוד בבלי ,והרבה דינים אסור להעלות גבינה על השלחן שאוכל עליו בשר
אינו משום שיש שם קיסמים ,אלא מפני מים הרעים חשובים בהלכות אלו נתבארו בסוגיות שלפנינו. בהמה שמא יבוא לאוכלם יחד כשהם נוגעים ובולעים זה מזה,
ששתה מהם שד וזו תקנתם. נטילת ידים לפני הסעודה היא תקנה דרבנן ,משום סרך אע"פ שמותר לאכול בשר אחרי גבינה .ובבשר עוף ,לבית
תרומה כמבואר בגמרא כאן ,ומשום נקיות ,ולהלן יבואר אלו שמאי מותר ,ולבית הלל אסור ,וזו מקולי בית שמאי
המשך הלכות נטילת ידים מים כשרים לנטילה ,דין כח גברא בנטילה ,מתי אפשר לטבול
ומחומרי בית הלל .ובבשר דגים וחגבים מותר לכו"ע
ידים במקום לנוטלם ,חשיבות מצות נטילת ידים ,לאלו
ק"ו .לרב דימי זלזול במים ראשונים גרם לאכילת דברים צריך ליטול ידים ,עד היכן בידים צריך ליטול ידיו, ובשלחן שמסדרים עליו את התבשיל מותר להניח
בשר חזיר ,שהיה חנוני שהיה מוכר נבילות לעכו"ם ושחוטות שיעור המים לנטילה ,ועוד מדיני טילה ,וכן יבוארו דינים שם בשר וחלב.
לישראל ,וכשבא יהודי ולא נטל ידיו היה סבור שהוא נכרי בנטילת מים אמצעיים (בין גבינה לבשר) ומים אחרונים. גם מי שסובר שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן ,יכול
מים ראשונים מצוה -לשמוע דברי חכמים .מים אחרונים והאכילו בשר חזיר ,וזלזול במים אחרונים גרם להוצאת לסבור שאסור להעלותם יחד על השלחן ,ולא הוי
חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים (וכ"ש אשה מבעלה ,כדאיתא ביומא (פ"ג ):שכידור הכחיש גזירה לגזירה ,דיש לחוש שיעלה בשר בהמה עם
שהמודד מלח צריך ליטול ידיו) .מים אמצעיים שבין שהפקידו אצלו כסף וכשראו שיש לו שאריות עדשים בשפמו
גבינה באילפס שהוא כלי ראשון ויאכל בשר בחלב
הלכו לאשתו ואמרו לה שבעלה אמר שישיבו את כספו ונתן סימן
תבשיל לתבשיל רשות ,ושבין תבשיל לגבינה חובה. דאורייתא( ,אבל כלי שני אינו מבשל ,וכן בשר וחלב
שאכל עדשים ,וכששמע זאת כידור גירש אותה .ולרבין זלזול
מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע ,ומים במים ראשונים גרם לאכילת בשר נבילה ,וזלזול במים שנתערבו צוננים אין איסורם מדאורייתא).
ומה שמצינו שאין גוזרים גזירה לגזירה ,היינו כגון אחרונים ניטלים דווקא בכלי ולא ע"ג קרקע ,מפני אחרונים גרם למיתה שי"א שכידור (הנ"ל) הרג את אשתו.
חלת חוץ לארץ שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן ,שרוח רעה שורה עליהם ,וי"א שאפשר לנוטלם גם ורבי אבא נקט כדברי שניהם לחומרא ,שמים ראשונים
גרמו לאכילת בשר חזיר (שהוא חמור מנבילה כיון שיש בזה שני שנאכלת לכהן עם זר על השלחן ולא גזרו שמא זר יקח ע"ג קיסמים.
איסורים) ומים אחרונים גרמו למיתה.
מזה ויאכל ,כיון שגם האכילה אינה אסורה מדאורייתא ,מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן ,ומים
וניתנת לכל כהן שירצה (אפילו לעם הארץ שאינו משמרה אחרונים דווקא בצונן ,מפני שחמין מרככים את הידים נטילת ידים בחמין -חמי האור לחזקיה אין נוטלים
בטהרה) ,שזה דווקא בחוץ לארץ ,שאין לחוש שם ואין מעבירים את הזוהמא אלא מבליעים בהם את זוהמת מהם ידים -מים ראשונים ,ולרבי יוחנן נוטלים מהם ידים.
(חזקיה פליג אדלעיל (ק"ה ,):וחזקיה הוא תנא .).וחמי טבריה לאיסור דאורייתא ,אבל חלת חוץ לארץ בארץ התבשיל.
באיזה אופן הטעם אוסר את העיקר שיעור רביעית -צריך ליטול מכלי ,ושיהיה בכלי או שאר מים שנפסלו משתית בהמה כגון מים סרוחים,
רביעית מים ,אמנם שניים יכולים ליטול ידים פסולים לנטילת ידים ע"י כלי וגריעי מחמי האור לפי שלא
ק"ח .טעמו ולא ממשו -טעם האיסור כשאין היתה להם שעת הכושר ,ולא תיקנו רבנן נטילה אלא בראויים
מרביעית אחת בזה אחר זה ,כיון שהמים שהשני נוטל
ממשות של האיסור כגון היכא שסילק את האיסור שאין כאן לשתית בהמה ,ולענין טבילת הידים או כל גופו אם יש
בהם הם שיירי טהרה.
אלא טעמו ,לאביי בכל האיסורים זה אסור מדאורייתא, בהם מ' סאה ,במקומם (-כשהם מחוברים) מהני לכו"ע דשם
דילפינן מבשר בחלב שהתורה אסרה באכילה אף שאם
מים שנשתנה מראיהם פסולים לנטילת ידים.
טבילה עליהם ככל המעיינות והמקוואות , ,ואם העביר אותם
מגופת חבית שתיקנה (-חקק בה שתוכל לקבל רביעית) מסלקם זה מתוך זה אחרי הבישול אין כאן אלא טעם ,ולומדים דרך חריץ (שאין שם שיעור מקוה אבל הם מחוברים למקוה),
כשרה לנטילת ידים ,או וכן חמת או כפישה של עור מזה לשאר איסורים בבמה מצינו ,ואין לומר ששם זה לרבנן ולחזקיה אפשר להטביל בהם ידיו ,ולרשב"א
שתיקנם כשרים ,אבל שק וקופה אינם כשרים חידוש ( שאסורים אע"פ ששניהם מין התר ,ועוד שאסור אפי' ולרבי יוחנן גוזרים שמא יטול מהם ע"י כלי.
לנטילת ידים ,כיון שלא נעשו למים ,דרובם לא מחזיקים מים .רק לבשל) ,ואין ללמוד משם ,דא"כ למה שם לא נאסר
בלא נותן טעם דהא חידוש הוא ,ואפילו בכל דהו זה בשר
טעם נטילת ידים לחולין הוא משום סרך תרומה
בחלב ,אלא מבואר שזה לא חידוש מיוחד ,אלא רואים מזה
ק"ז :כורך אדם ידיו במפה שלא יגע באוכל ואוכל שהידים הם שניות ופוסלות את התרומה ולא את החולין ,וגזרו
תרומה דכהנים זריזים הם ולא יגעו בתרומה ,אבל לא יכרוך דאהכי קפיד רחמנא ,כמו שכלאי הכרם נאסרים בגלל התערובת, שיטלו לחולין כדי שאוכלי תרומה יהיו רגילים ליטול ידיהם .ועוד
ידיו במפה ויאכל טהרות דאינם למודים להשמר כמו כהנים ,וממילא לומדים מזרוע בשילה להתיר כשאין טעם .ורבא דוחה משום מצוה ,והיינו מצוה לשמוע דברי חכמים
ורבי צדוק אכל פחות מכביצה כשהוא כרוך במפה שבאמת בשר בחלב זה חידוש ,ומ"מ אין לאסור בלי נתינת טעם שתיקנוה ,או שזה דאורייתא כדאמר ר"א בן ערך שסמכו
(למרות שא"א ללמוד מזרוע בשילה) ,דבגופיה גלי קרא דבעינן מחוץ לסוכה ולא בירך אחריו ברכת המזון. דבר זה על הפסוק "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף
טעמא ,מדלא אסרה תורה אלא בדרך בישול בשר בתוך במים" משמע שיש מקרה שמועילה שטיפה במים
מי שמכניסים לו אוכל לפיו ואינו נוגע באוכל ,הגמ'
חלב ,שבאופן זה ודאי יש נתינת טעם. ואסמכתא בעלמא היא.
מסתפקת אם צריך ליטול ידיו( ,ורב הונא בר סחורה
האכיל את רב המנונא ,ואמר שרק בגלל שהוא רב דין חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב- נטילת ידים לפירות -לרב אושעיא נטילת ידים
המנונא האכילו .הגמרא אומרת שאין ראיה שהטעם לתנא דמתני' אם נפלה טיפת חלב על חתיכה אחת לפירות רשות ,משום נקיות ,ואינה לא חובה ולא
משום שהוא זהיר שלא ליגע ,די"ל שהיה זריז ליטול מתוך החתיכות שבתוך הקדירה ,אותה חתיכה נאסרת אם מצוה ,ולרב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי
ידיו מתחילה ,והזריז עדיף מהזהיר ,שהזהיר נזהר בשעת יש באותה טיפה כדי לתת בה טעם ,והיינו שאין בחתיכה הרוח ואסור לנהוג בגסות הרוח ואין זה רשות ,ורב אמי ורב
מעשה שלא לעבור על המצוה ,והזריז רואה את הנולד ומכין שישים כנגד הטיפה .ואם ניער את הקדירה מיד לפני אסי אכלו פירות ולא נטלו ידיהם.
עצמו מתחילה שלא יבוא לידי כך ,והיינו דאמרינן זהירות מביאה
שהחתיכה קיבלה טעם מן הטיפה ,שאז הטיפה התערבה בכל
החתיכות ,אינה אוסרת אא"כ יש בה כדי לתת טעם מהלכות זימון -אין מזמנים על הפירות .ושנים לידי זריזות) .ובשמש ודאי שהוא צריך ליטול ידיו כיון
שאכלו יחד פת ,וכן שלשה שאכלו פירות ,מצוה
שהוא טרוד לשמש את המסובים והוא שכח שהוא לא נטל בקדירה .מתני'( .ורבי יהודה (ק"ט ).אוסר גם בניער).
שכל אחד יברך בפני עצמו ,ורק אם אחד בור יוציאו ונוגע באוכל שאוכל ,אבל מה שנוגע בשאר המאכלים אינו מצריך
נטילה ,שלא הצריכו נטילה לנוגעים אלא רק למי שאוכל .והיכא שהחתיכה נאסרת ,שיטת רב שהחתיכה מי שיודע לברך.
ולהלכה צריך האוכל מאחרים ליטול ידיו .והמאכיל עצמה נעשית נבילה והיא אוסרת את כל החתיכות
אפי' אם יש בהם כדי לבטלה מפני שהן מינה ,והיינו שטעם ק"ו :עד היכן יטול ידיו -לתנא דברייתא לחולין יש י"א שצריך ליטול ידיו ,ולהלכה אינו צריך.
הבשר שיצא מהחתיכה ,שהוא עצמו נאסר ,אוסר את שאר ליטול עד הפרק השני שבאמצע האצבעות ,דכיון שהנטילה
היא רק משום סרך תרומה ,די אם נטל מה שנוגע במאכל דהיינו מותר לאשה להדיח במים יד אחת ולהאכיל לבנה
החתיכות ,וס"ל לרב כרבי יהודה שמין במינו לא בטיל,
ראשי האצבעות ,ולתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב הקטן ביום הכיפורים ,ואף אם א"צ נטילת ידים למאכיל,
ואיירי שהחתיכה נמצאת ברוטב עבה (דאל"כ אומרים
היד ,ולקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון מ"מ צריך משום רוח רעה השורה על הידים שלא נטלום
כאשר נתערבה חתיכת איסור ,בהיתר שהוא מינו ושאינו מינו,
בשחרית ,אבל מאכיל שנטל ידיו בשחרית א"צ ליטול ידיו.
סלק את ההיתר שהוא מינו כמי שאינו מועיל לא לבטלו ששם מתחברים היד והזרוע .וכן אמר רב ,ושמואל אמר
שיטול לחולין כמו לתרומה ולא חלק על הברייתא ,אלא צריך השמש לברך על כל כוס שכיון שאינו יודע אם יתנו לאיסור דמין במינו לא בטל ,ולא להחשיבו שנתווסף על האיסור
שמפני שהיה כהן ורגיל בתרומה החמיר להרגיל עצמו גם בחולין לו עודף הוא מסיח דעתו ,ואם אין אדם חשוב מברך אף שיצטרכו לבטל גם אותו ,אלא מחשיבים כאילו אינו כאן,
ושאינו מינו של היתר רבה עליו על האיסור ומבטלו ,וגם
כדי שיהיה רגיל בזה .ורב ששת אמר שיטול לתרומה על כל פרוסה ,משא"כ כשיש אדם חשוב שהוא בטוח
לקולא כמו לחולין ,ורב אמי הראה עד היכן ליטול בין שלא ימנעו ממנו לחם כל צורכו .ואין לאחד האורחים לתת כאן הרוטב מבטל את החתיכה הנאסרת) ,וס"ל לרב שאפשר
פרוסה לשמש ,בין כשהכוס בידו ובין כשהיא בידו של לסוחטו אסור – איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו, לחולין בין לתרומה ולחומרא ,ולאו דווקא לכהנים.
בעה"ב ,שמא יארע דבר קלקלה בסעודה שבעה"ב יכעס וחזר ובישל את החתיכה שבלעה עם עוד חתיכות של היתר,
שהחתיכה הראשונה יכול האיסור להסחט ממנה ולהתחלק
כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים
כשהוא שותה והיין חונקו ומזיקו ,או שיפחד שהלחם לא יספיק לחולין ,ובקידוש ידים ורגלים במקדש.
בחתיכות ההיתר שאין באיסור כדי לאסור כולם ,ומ"מ לא די
לאורחים ויסתכל מה האורח נותן לשמש והכוס שבידו תישפך,
שהחתיכה לא מותרת ,אלא גם ההיתר שבה נעשה איסור ,וצריך
שיעור גדול כדי לבטל את כל החתיכה ,וכן דעת רב ורבי
וכן כשהכוס ביד השמש שמא ישפכנה. ק"ז .נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל
חנינא ורבי יוחנן ,ודלא כרבי שמעון בר רבי וריש לקיש היום לאכילה ,ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם ,לרב דין זה
הרחקות בין בשר לחלב
דס"ל אפשר לסוחטו מותר שאפילו החתיכה שנאסרה הוא אפי' שלא בשעת הדחק ,ורב אבינא אמר לעשות
כך במקום שמים לא מצויים ,ונחלקו בגמ' אם הוא מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת ,ובלבד
הותרה ,ואף שאין מבטלין איסור לכתחילה ,בדיעבד מותר ,דאי
מתיר רק בשעת הדחק וס"ל כרב ,או אף שלא בשעת שלא יגעו זה בזה ,ואם נגעו א"צ קליפה כיון ששניהם
אפשר לסוחטו מותר למה החתיכה נעשית נבילה והרי
הטעם יוצא ממנה ומתחלק בכל החתיכות האחרות ,ואין סיבה
צוננים ,אבל צריך הדחה. הדחק ודלא כרב.
לאסור חתיכה אחת יותר מאחרות). אכילה על שלחן אחד -שני אכסנאים מותרים אריתא דדלאי -צינור המוליך מים לשדות ששופכים אליו
ק"ח :ומה שרב אמר שאם נפל כזית בשר לתוך יורה לאכול על שלחן אחד בשר וגבינה ,ובלבד שלא יהיו
מים מהנהר בדלי ,אין נוטלים ממנו לידים ע"י הכנסת הידים
מכירים זה את זה שאין לחוש יאכל אחד משל חבירו .ואף
של חלב ,הבשר אסור מפני שהחלב נתן בו טעם ,והחלב לתוך הצינור ,דבעינן נטילה מכח גברא וכבר פסק כח
במכירים אסור רק בתפיסה אחת אפילו בלא שלחן ,או
מותר ,ולא אמרינן שהחלב שנבלע בו נעשה נבילה ומעתה הוא השופך( ,וטבילה אין כאן כיון שאין בזה שיעור מקוה) ,ואם נותן
בכעין תפיסה אחת .ושני אחים המקפידים זה על זה
אוסר דהא ס"ל לרב שמין במינו לא בטל ,צ"ל דאיירי שנפלה ידיו סמוך למקום השפיכה שהמים מקלחים לידיו מכח
שאין זה אוכל משל זה ,אסורים לאכול זה עם זה ,שמא
החתיכה ליורה רותחת והספיקה רק לבלוע וקדם האדם ששופך את המים לצינור ,מהני ,דבזה המים באים
יבואו להתיר באוכלים זה עם זה ,כפי שאסרו לענן מצות
וסילקה קודם שנחה דכל זמן שאינה נחה מרתיחתה אינה מכח גברא ,וכן אם הדלי ניקב ככונס משקה שזה נקב
בפסח סריקי בייתוס שהיה לו דפוס מצויר שהיה הציור נעשה
פולטת. קצת גדול והקילוח היוצא ממנו נראה ,והשופך מים מהדלי לצינור
מיד ,אטו שאר סריקין המצויירים שאסרום מפני שהאשה
אבל אין לומר שהתורה אסרה בבשר בחלב רק את שופך דרך פי הדלי ונשפכים מים מהנקב ליאור ,אפשר
שוהה בעשייתם והם מחמיצים ,ולא דמי למה שהתירו למי
הבשר ולא את החלב ,והחלב מותר אפילו אם היה בבשר להטביל ידיו בצנור ,כיון שעי"ז המים שבצינור מחוברים
שאין לו אלא חלוק אחד ,לכבס במועד ,דהתם אזורו טבילה ליאור ,ועי"ז מועיל להטביל בצינור את הידים ,דאין זה
שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב ,דכתיב "לא תבשל
מוכיח עליו ,דהאזור קבוע בחלוק ,וכשמחליפים חלוק גמורה שנצריך חיבור כשפופרת הנוד.
מעבירים את האזור לחלוק השני ,ומי שאין לו חלוק אחר מכבסו גדי בחלב אמו" – גדי אסרה תורה ולא חלב ,שהרי רב
כלי שניקב ככונס משקה אינו כשר לנטילת ידים ,מפני עם אזורו ,והרואה שמכבסו עם אזורו יודע שאין לו חלוק אחר ,מחייב מלקות במי שאכל חצי זית בשר וחצי זית חלב
(הדרך לשער כזית במשקין הוא ע"י הכנסת זית לתוך כוס מלאה ולכך התירו לו חכמים. שרבנן תיקנו ליטול ידים מכלי ,וזה לא נחשב כלי.
אכילת כחל שלא קרעוהו -נחלקו בגמ' בדעת רב שכולו דם אפ"ה כשהדם פרש הרי הוא דם והוא אסור ,או משקים ,והמשקה שיוצא מהכלי הוא שיעור כזית) שנתבשלו
אם יש איסור לאכול כחל שלא קרעוהו ,ולא יעזור שאינו אוסר (אא"כ הוא כבד של איסור כגון של טריפה, יחד( ,והיינו בבאו מיורה גדולה שהיה בה כזית בשר וכזית
שיקרע אותו לאחר בישולו שכיון שהוא רך כבר נבלע בו שאז הוא אוסר מחמת השמנונית אבל הדם שפשיטא חלב ,אבל ביורה שאין בה אלא שני חצאי זית אלו אינו
החלב על ידי הבישול והקריעה לא מוציאה את החלב( ,ולהלן שהוא מותר כל זמן שלא פירש ,י"ל שגם כשפירש אינו אוסר). לוקה לא על הבישול ולא על האכילה ,דאינם
ק"י .מובא שרב יצחק בר אבודימי אמר שלא לימד ואם בישל קנה עם הריאה והלב והכבד ,אם פי הקנה מצטרפים לעשות איסור אא"כ היה בתחילה שיעור כזית
את רב שום איסור בכחל בין במניקה בין בשאינה מניקה ,חוץ לקדירה שאז הדם עובר דרך קנה הכבד לתוך הקנה הגדול מבשר ושיעור כזית מחלב .וללוי לוקה בין על האכילה בין
ורב אסר כחל (מיירי שבישלו בלא קריעה) כשראה מקום של הריאה ויוצא מחוץ לקדירה ,או שחלטו את הכבד לפני על הבישול).
שאינם מקפידים על בישול בשר בחלב ,וי"א שרק הבישול בחומץ או ברותחין שעי"ז הדם אינו יוצא ממנו ק"ט .ובברייתא מבואר שחתיכה שנפלה עליה טיפת
כחל של מניקה שכנוס שם הרבה חלב אסור) ,או שמותר לעולם ,יש להתיר גם לפי הצד שבסתמא הוא אוסר. חלב ,אם לא ניער (-הגיס) ולא כיסה את הקדירה כלל
לאוכלו אם נתבשל וא"צ לקורעו ,כיון שהחלב אינו כנוס ובנחלט לא רק הוא עצמו מותר ,אלא גם החומץ (ערבוב הקדרה גורם שהטעם יתפשט בכולה ,וכן המכסה את
במעיו אלא מובלע בבשר ,וכיון שאפילו בנסחט ממנו ויצא חלב מותר ,דאם החומץ נאסר גם הכבד שחוזר ובולע הקדירה גורם לכך) ,אין הטיפה נבלעת אלא באותה
שחוטה דרבנן ,בדלא פירש אפי' איסורא דרבנן ליכא ,ולכתחילה
מהחומץ היה נאסר שכיון שהוא נצמת ואינו טרוד לפלוט הוא חתיכה ואינה יוצאת ממנה לשאר החתיכות כיון שהחלב
צריך קריעה מדרבנן ,אמנם קיבה של טלה או של עגל שיונקים
בולע .ודעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, נמצא בגג אותה החתיכה .ואם לא ניער ולא כיסה בתחילה
החלב לתוך קיבתם ,שבישלה בחלבה אסורה ,כיון
שכבד מתובל שהתבלין מרכך אותו או שלוק הרבה מאד אלא בסוף שבתחילה החתיכה קיבלה את הטעם ואח"כ
שהחלב כנוס במעיים ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא.
אוסר בשר המתבשל עימו ,וגם הוא עצמו אסור מפני כשניער הטעם נפלט ממנה לחתיכות האחרות ,שיטת רבי
שאחרי שהוא גומר לפלוט הוא חוזר ובולע. יהודה שהטיפה נותנת טעם בחתיכה ואוסרתה ,ורב נחמן אמר לטבחים שיצלו את הכחל ,דס"ל שא"צ
והחתיכה נעשית נבילה ,ואוסרת את כל החתיכות קריעה אלא לקדירה שבבישול הדם שיוצא חוזר ונבלע,
קי"א .רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר
מפני שהן מינה ,ואפי' היכא שניער מתחילה ועד סוף אבל לצלי מותר אפילו לכתחילה ,ורב נחמן סובר כלישנא
רב נחמן והביאו לפניו ג' סאים של פת נקיה מרוחה בתרא דרב
אסור אע"פ שהחתיכה לא בלעה את האיסור יותר
בשמן ודבש ,וכששאלם אם ידעו שהוא עומד
משאר החתיכות ,ואין באותה טיפה שיעור לאסור את כל עוד מביאה הגמ' (ק"י ).מנהגים שונים אם אוכלים
לבוא ,אמרו לו וכי אתה חשוב יותר משבת שנאמר
החתיכות ,דחיישינן שלא ניער בתחילה יפה יפה ולא כחל או לא אפילו צלי ואפילו קרעו ,ואיתא התם שההולך
עליה "וקראת לשבת עונג". כיסה יפה יפה וממילא החתיכה בלעה בתחילה מן האיסור ,ממקום שאוכלים למקום שאין אוכלים ,נותנים עליו
כבד שיש בו סימפון מלא דם צריך לקורעו שתי וכשניער אח"כ היא פלטה .ושיטת חכמים שאפי' היכא חומרי מקום שהלך לשם ,ואין לו לאכול אלא חוץ
וערב ,וכשמניחים אותו בתנור לצלותו יש להניחו כשהצד שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה ,אין הטיפה אוסרת לתחום.
החתוך נמצא למטה כדי שהדם יזוב ויצא ,דאף שדם הבלוע אא"כ יש בה בכדי לתת טעם ברוטב ובקיפה (-פרורים
דרך קריעת הכחל -קורעו שתי וערב ,וטחו בכותל (-
בכבד מותר ,דם הכנוס בסימפונות נחשב דם .אמנם טחול כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו) ,והיינו כשנותנו דס"ל דקים של בשר שיורדים לשולי הקדירה) ובחתיכות,
מותר אפי' בבישול ,דאינו אלא שומן בעלמא. לקדירה כיון שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל
אפשר לסוחטו מותר .ושיטת רבי שאם ניער וכיסה
עמו ,אבל שלא לקדירה והיינו לצלי מספיק קריעה או החתיכות, בסוף החתיכה נאסרת ואוסרת את שאר
צלית כבד או כחל יחד עם בשר -אם הכבד נמצא
שתי או ערב כיון שהחלב מטפטף למטה וכשיצא והרי הוא
וכיסה ניער דס"ל שאפשר לסוחטו אסור ,ואם
מעל הבשר בזמן הצליה ,י"א שהבשר מותר אע"פ שזב
דם מהכבד על הבשר ,כיון שהדם ע"י צליה אינו נח להבלע מתחילה ועד סוף ,הטיפה מתבטלת גם ברוטב חלב לא חזר ,ואפי' לכתחילה.
ובקיפה ובחתיכות ,דלא ס"ל כרבי יהודה שחושש שמא לא
אלא הוא מחליק מהבשר ,וי"א שהבשר אסור כיון שדם כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה -דם אסור וכבד ניער יפה.
הוא איסור דאורייתא .וכחל שנצלה מעל בשר ,לדעה ואין לומר שבין לרבי יהודה בין לחכמים אפשר שכולו דם קרוש ויש לו טעם דם מותר ,דם נדה אוסר ודם
הראשונה הבשר אסור כיון שהחלב נסרך (-נדבק ונבלע) לסוחטו אסור ,ונחלקו לשיטתם אם מין במינו בטל או טוהר של בתולים ושל ימי טוהר של יולדת אינו אוסר ,חלב
בבשר ,ולדעה השניה הבשר מותר כיון שחלב שחוטה בהמה אסור וחלב חיה מותר ,חזיר אסור ומוחא לא ,דלא משמע כך מלשון הברייתא.
איסורו מדרבנן ,משא"כ דם שאיסורו מדאורייתא, ולענין הלכה אפשר לסוחטו אסור ,ומין במינו אפילו באלף אינו דשיבוטא שטעמו כטעם חזיר מותר ,גירותא (-עוף טמא)
ומרימר אמר שלהלכה מותר לצלות כבד או כחל בטל ,וממילא בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש אסור ולשון של כוורא שיש לו טעם גירותא מותר ,אשת
מתחת הבשר ,אבל מעל הבשר מותר רק בדיעבד ולא בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ,ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר איש אסורה וגרושה אפילו בחיי בעלה מותרת ,אשת
לכתחילה ,ולדידן בכל אופן אסור לכתחילה ,דשפודים שלהם ויש בו ליתן טעם בה ,ואפילו אין בו כזית ,דהוי חצי שיעור אסור אח אסורה ויבמה מותרת ,נכרית אסורה ויפת תואר
היו תלויים כשחודם למטה ,ומה שהיו מכניסים קודם היה מן התורה ,החתיכה עצמה נעשית נבלה ,ואין שאר החתיכות מותרת ,בשר בחלב אסור וכחל צלוי מותר.
למעלה ,אבל שפודים שלנו הם שוכבים ,ולפעמים זנב השפוד מועילות לבטלה ,דכולם נאסרות ואפילו הן אלף ,אבל אם יש
גבוה יותר מראשו ולפעמים להיפך ,וממילא בין שהכבד לצד ק"י .מדברי רמי בר תמרי- ברוטב לבדו יותר משישים מול כל החתיכה שקיבלה את הטעם,
הראש בין שהוא לצד הבשר אסור .ואם יש כלי מתחת הרוטב מבטלה ,ומשליכה וכולן מותרות ,דכל מין ומינו ודבר אחר
אסור לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים ,שמא הם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
הדברים הנצלים ,אסור אפי' בשר מעל כבד ,מפני
מיין נסך ,ושמא יש להם בעלים ,ואם עברו י"ב חודש
שדם הכבד דרכו לצוף( ,משא"כ בסתם בשר שהדם חיוב בישול בשר בחלב הוא בשיעור שאחרים -נכרים
שזה הזמן שהם מתייבשים אין בהם משום יין נסך ,ואם
שוקע). אוכלים אותו מחמת בישולו ,והיינו שנתבשל כל צרכו.
עלו עליהם עשבים מחמת שנרקבו ונעשו עפר ,אין בהם
(ק"ח.):
משום גזל שכיון שהם הולכים ומתקלקלים ולא נטלם שמע
דיני בליעות בכלים
הוצאת הדם מהלב -צריך לקרוע את הלב ולהוציא מינה אינו חושש.
את דמו ,ואם לא קרעו אסור לאוכלו ,אבל אינו עובר חולה מעיים פטור מן התפילין מפני שצריך לחולצם תדיר .קי"א :סכין ששחטו בה אסור לחתוך בה מאכל
רותח מפני שבית השחיטה רותח והסכין בולע מהדם וחוזר
עליו להתחייב כרת( ,ובכריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין ק"י :טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום.
ופולטו במאכל הרותח ,ובצונן ,י"א שצריך הדחה לאותו צונן, בדמו כזית ,והוא אסור אסור באכילה כיון דחצי שיעור אסור מן
התורה ,אבל בלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו ,אין להלקות אדם שאינו מכבד אביו ואמו ,דכל מצות וי"א שא"צ הדחה.
אבל הבשר אינו נאסר כיון שהוא חלק ואינו בולע) .ואם בישלו עשה שמתן שכרה בצדה כגון כבוד אב דכתיב ביה "למען
יאריכון ימיך" ,אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ,שלכך בליעה ע"י מליחה וכבישה -לשמואל מליח הרי הוא
קורעו לאחר בישולו.
פירש מתן שכרה לומר שאם לא יקיימנה עונשו שלא יטול שכר כרותח ,ולכן קערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה
זה ,אבל בלאו הכי מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה מכים אותו רותח מפני שהדם נבלע בקערה ונותן טעם ראשון הוי כאיסור דיני כחל
גמור ,אא"כ טעם קפילא נכרי ואמר שאין בזה טעם עד שתצא נפשו.
הכחל הוא דד הבהמה ,ומכיון שיש בו חללים קטנים שהם
מהאיסור ,וכן כבוש הרי הוא כמבושל .ורבין אמר כנוס החלב ,ומצד שני הכחל עצמו הוא בשר ,צריך להוציא
שלרבי יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל, דיני כבד את החלב מהכחל לפני שמכינים אותו לאכילה ,וכדלהלן.
כבד שנתבשל -לרבי אליעזר הכבד עצמו אינו נאסר ואביי אמר שמכך שרב אסי תלמידו של רבי יוחנן שבר
ק"ט :צריך לקרוע את הכחל ולהוציא ממנו את
ע"י הבישול ,מפני שהוא פולט ואינו בולע כיון שהוא קערה שמלחו בה בשר שהיא של חרס שאין לה תקנה,
החלב ,ואם לא קרעו אינו עובר לא על אכילתו ללקות ולא טרוד לפלוט ,ולגבי לאסור את הדברים המתבשלים מבואר שלרבי יוחנן מליח הרי הוא כרותח( .אמנם בר
עימו הסתפק אביי אם הוא אוסר כיון שהוא פולט דם ,ואף גוזלא חי שנפל לכותח מותר ,דלא אמרינן דמליח על בישולו ,דאין זה נקרא חלב .מתני'.
המשך דיני בשר בחלב עשן .ל"א שהגחלים מעלים עשן ,דכל זמן שהדם שותת עליהם כרותח אלא היכא שאינו נאכל מחמת מלחו (-אינו נח
הם כבים והולכים ,אבל כשנוטף עליהם שומן הם מעלים עשן, להאכל מרוב המלח שבו עד ששורים ומדיחים אותו במים ,כעין
המעלה על השלחן עוף וגבינה יחד ,אינו עובר בלא (ואף ששמואל אמר שככר שחתך עליה בשר שכבר מליחת בשר להצניע) ,ואם הוא צלי צריך לקלפו מלמעלה
תעשה .מתני' .ואין מזה ראיה שבשר עוף בחלב נצלה אסור לאוכלה וא"כ איך מותר בכלה מראה אדמומית סביב ,ואם יש בו בקעים והא צלי ,שכולו בולע דרך הנקבים,
דאורייתא ,דאימא אינו בא לידי לא תעשה והיינו שאין
שבו ,שאני התם שבגלל דוחקא דסכינא נפלט דם ,אבל או שהוא מתובל שהתבלין מרכך אותו והוא נח וצמא לבלוע,
חוששים שמא יאכלנו ויעבור עליו ,דגם אם יאכלו אינו עובר.
בלא דוחק הסכין אין יוצא דם ע"י האור אלא זה שמנונית. הכל אסור .קי"ב.).
קי"ב .):ורב אשי הקשה שמא רק החלק התחתון באיזה בשר וחלב יש איסור דאורייתא-
צנון שחתכוהו בסכין בשרי ,לרב כהנא מותר לאוכלו
עם כותח חלבי ,אע"פ שהצנון חריף וממילא הוא בולע הסמוך לגחלים הגיע למידה זו ולא החלק העליון ,ולכן לת"ק איסור בישול והנאה הוא בבשר וחלב של
אין לו תקנה אלא אם יניח שתי חתיכות מלח בבשר בהמות טהורות ,אבל אם אחד מהם טמא מותר
מהשמנונית שנקרשה על הסכין שזה כבשר .לאביי הטעם
ובכלי ,והדם נשאב למלח ויורד לשולי הכלי( ,ודווקא מעט מלח בבישול ובהנאה דאין בו משום בשר בחלב כדיליף לקמן ,ויש
משום שהצנון בלע טעם היתר ולא איסור ,ולרבא אף
מועיל ,אבל הרבה מלח פוסק את כח הדם ועושהו כמים והוא בו רק איסור אכילה של בהמה טמאה.
שבלע התר סוף סוף איסורא קאכיל כשנותנו עם החלב ,נעכר ומתערב עם השומן.
ולרבי עקיבא איסור בשר בחלב בחיה ועוף אינו
אלא הטעם משום שאפשר לטעום לפני שמערבים את
דאורייתא ,דכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי בחלב
הצנון עם החלב ולהרגיש אם יש בצנון טעם בשר.
אמו" למעט חיה שאינה בהמה (ואף שחיה בכלל בהמה ,היא ולהלכה אסור לאוכלו עם כותח מפני שהוא חריף קי"ב :מליחת ב' דברים יחד-
ממועטת מקרא יתירא) עוף שאינו בהמה וטמאה שאינה כגדי
ובולע מהממשות שנשארת על הסכין ,ועוד דמשום חורפיה אם מלח ב' דברים יחד בכלי שאינו מנוקב ,אפי' ב'
שהוא טהור ,ושאר בהמות טהורות יש להם רבוי כדלקמן.
בלע טפי מדגים הרותחים ,ואגב דוחקא דסכינא הסכין פולט עופות יחד אסורים ,מפני שהדם נשאר בכלי וחוזר ונבלע,
ולרבי יוסי הגלילי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוקש והצנון בולע.
וכמבואר לקמן קי"ג .שאין מולחים אלא ע"ג כלי מנוקב .ואם
ל"לא תאכלו כל נבילה" שנאמר באותו פסוק עצמו ,דמשמע
מקום את מעט יגרור בסכין שחתכוה קישות אבל
החתך ויאכל ,מפני שהיא מתוקה ואין השמנונית נבלעת הכלי מנוקב ,בב' עופות מותר אע"פ שהדם יורד מהעליונה שכל דבר שיש בו איסור נבילה יש בו איסור בשר
לתחתונה ,כיון שהדם לא נשאר בכלי ,וכל זמן שהעליון פולט גם
בחלב ,אמנם עוף אף שיש בו איסור נבילה מותר
בתוכה אלא צפה על מקום החתך ,וקלחי לפת שחתכם התחתון פולט ,וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע ,אבל
לבשלו בחלב ,כיון שלא שייך בו "חלב אמו".
בסכין מותר לאוכלם מפני שזה לא חריף ואין טעם השומן דגים ועופות וכ"ש בשר אחר לפי שהוא קשה יותר מבשר
ומחלוקת ר"ע וריה"ג היא שריה"ג אוסר חיה
ניכר בהם ,ובסלק אסור מפני שזה נותן בהם טעם ,אא"כ עופות ,הדגים אסורים ,אבל העופות מותרים ,מפני שהדגים
מדאורייתא דכל שהוא אסור משום נבילה נוהג בו בשר בחלב
חתך גם לפת מפני שאז הלפת מבטלת את טעם השמנונית שהקרום שלהם רך ממהרים לפלוט ,ועופות פולטים
חוץ מן העוף שאין לו חלב אם ,ולר"ע חיה אסורה מדרבנן. מהסכין( .קי"ב.).
אחרי הדגים ,והדגים בולעים מהעופות.
או שר"ע אוסר חיה ועוף מדרבנן ולכן ר"ע אמר ש'אינו מן
דין בליעה מהקדירה עצמה -דגים שהניחום רותחים ואם מלח בשר שחוטה וטריפה יחד ,רבא אמר התורה' ,וריה"ג מתיר עוף אפי' מדרבנן ,וכדאיתא
בקערה ,לשמואל מותר לאוכלם עם מאכל חלבי ,כיון שהשחוטה נאסרה אפילו אם מלח בכלי מנוקב ,ולא אמרינן בברייתא ש(במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים
שזה נותן טעם בר נותן טעם ,דקערה זו אינה בשר אלא רק שהדם לא נבלע בחתיכה התחתונה כיון שהיא טרודה לפלוט
בשבת לעשות פחמים כדי לעשות פחמים בשביל לעשות
איזמל אם אין לו איזמל ,דס"ל שמכשירי מצוה הדוחה את השבת לכן יש בה טעם בשר (דסתם קערה מקנחים אותה מהשומן שנקרש ושתי החתיכות נחות יחד מפליטתם ,דכתיב "הטמאים
עליה משום מיאוס ,משא"כ סכין שלפעמים יש עליו ממשות של בכל השרץ" ה' יתירא לאסור גם את הציר והרוטב דוחים את השבת ,ו)במקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר
שמנונית קרושה ואינה ניכרת) ,ורק דבר שנתבשל עם בשר ממש
והקיפה -פרורי בשר ותבלין הנקפים בשולי הקדירה ,אבל אין עוף בחלב .קט"ז. .
אסור לאוכלו עם מאכל חלבי .ובשיטת רב י"א שזה אסור
ראיה לאסור מדברי שמואל שמליח הרי הוא כרותח
וכדמצינו שרב הכינו לו סם רפואה בקערה ואח"כ וכבוש הרי הוא כמבושל ,דשמא רק הדם אוסר כגון קי"ג :מה לומדים מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל
הכינו בה תבשיל ואמר שהוא הרגיש בתבשיל את בכלי שאינו מנוקב ,ולא הציר והרוטב כיון שזה זיעה ,ולדם גדי בחלב אמו" -שמואל לומד מדכתיב ג"פ "גדי",
לרבות שיש איסור בשר בחלב גם בחֵלב ובמתה שאם ליכא למיחש הכא כיון שהכלי מנוקב.
טעם הרפואה ,וי"א שגם רב מתיר ,ושאני התם שזה
בישל חֵלב בחָלב או בשר נבילה בחלב ואכלם עובר גם משום היה דבר מר ביותר .ורבי אלעזר תלמידו של רב נהג
לאיסור .והלכה כשמואל שדגים שעלו בקערה מותר קי"ג .ודג טהור שמלחו עם דג טמא ,אם הטהור בשר בחלב ,אף שאיסור חֵלב ונבילה חל לפני איסור בשר בחלב,
מליח והטמא תפל לא נאסר הטהור ,ואם הטמא מליח (ומחד קרא נפקי ,דס"ל איסור חל על איסור ,ומה לאוכלם בכותח.
והטהור תפל נאסר הטהור ,ואם שניהם מלוחים ,לרבא שמצינו ששמואל אמר בשם רבי אלעזר שכהן טמא
לרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ,ויין פוטר כל
שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ומבואר שאיסור נאסר הטהור.
אכילת תרומה בטומאת הגוף שהוא בלאו ד"בקדשים לא יאכל תלמידו מיני משקין ,ולכן אחד האמוראים שהיה
וכו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל" ,ועונשו מיתה בידי שמים ,לא
לחזור ואח"כ למולחו, ואח"כ הבשר, את להדיח צריך אמנם , לברך אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה בלי
חל על איסור תרומה טמאה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה בבית הודח הבשר ואם דמו. את להוציא כדי ולהדיחו, להלכה דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה ולא באים ללפת
ד"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" דמשמע שטמא וטהור את הפת ,טעונים ברכה לפניהם ואחריהם אפילו אם הביאם הטבח אין בעה"ב צריך לחזור ולהדיחו.
אוכלים יחד בקערה אחת שהבשר נטמא ,ומיירי בבשר פסולי בתוך הסעודה ,דכיון שאינם לפתן אין הפת פוטרתם.
המוקדשין לאחר פדיונם ,ו"תאכלנו" לזה ולא לאחר והיינו רב דימי מנהרדעא היה מולח במלח גס ,ומנערו לאחר
שתרומה טמאה אסורה באכילה ,ולאו הבא מכלל עשה עשה, קי"ב .אין להניח כד של מלח ליד כד של כותח,
זמן ,מפני שהוא בולע דם ,אבל מלח דק א"צ לנער מפני שהוא
שאני התם שיש מיעוט מיוחד דכתיב "ומתו בו כי נמס מעצמו.
מפני שהאיסור בעין -שהכותח נראה וניכר מפני שהוא עבה,
וחוששים שיפול מהכותח למלח בלא ידיעתו ,והוא ימלח בזה הכרכשתא והמעיים (-קיבה וכרס ושאר המעיים) והמעיים יחללוהו" פרט לזו שמחוללת ועומדת .או ששאני
קדירה של בשר ,אבל כד של חומץ מותר להניחו ליד שסביב הכנתא אינם בחזקת שיש בהם דם ליאסר אם בשר בחלב שיש רבוי מיוחד ,דגם ה"גדי" הראשון מיותר,
לא נמלחו( ,אבל הלב והריאה והכבד והכנתא עצמה יש בהם דם מדלא כתיב "לא תבשל בחלב אמו" ,או ששמואל אמר שכך כותח ,כיון שהאיסור לא בעין ואינו נותן טעם.
דעת רבו רבי אלעזר( ,וכל היכא דקתני 'משום פלוני' לא שמע .) מליחה צריכים והם
הדבר מפיו אלא מפי אחרים ,ושמואל לא ראה את רבי אלעזר בשר בזמן מליחתו צריך להניחו ע"ג כלי מנוקב. דיני מליחת הבשר
שהיה בזמן החורבן מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ,ושמואל היה
ככר שחתכו עליו בשר שנצלה ,לשמואל הככר נאסר
רב ששת היה מולח עצם עצם ,והגמרא דוחה שאם בסוף שנותיו של רבי) ,אבל הוא עצמו חולק) .וכן לומדים
מפני שהדם יוצא מהבשר ונבלע בככר ,והיינו אם הבשר
חוששים שאחת תבלע מהשניה נחשוש גם שצד אחד לרבות שליל ,ולמעט בהמה טמאה( ,ור"ע סובר
האדים ,ויצא ממנו מוהל סמיך (דאם הוא צלול אין זה דם),
יבלע מהשני ,אלא מותר למלוח כמה חתיכות יחד ,מפני שכל שאיסור חל על איסור ,וממילא חֵלב ומתה א"צ קרא,
ורב ועבר עד הצד השני של הככר ונראה משני צידי הככר,
זמן שהם טרודים לפלוט אינם בולעים ,והם גומרים יחד לפלוט .ושליל הוא גדי מעליא .קט"ז) .ולמעט דם א"צ קרא,
אלא הונא היה נותן את זה לשמשו ,דס"ל שזה מותר
השובר את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה הוא דלאו גדי הוא , ,וכן למעט שליא א"צ קרא ,דפירשא
שהיה איסטניס ,ורבא היה אוכל זאת בעצמו וקרא
גורם שהדם יבלע באברים ,דהבהמה בשעת שחיטתה בעלמא היא ,ומהיכא תיתי לאוסרם .ומדכתיב ג"פ "בחלב
לזה 'חמר בשר' -יין הבשר.
מוציאה דם ,וכששבר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להאנח אמו" לומד שמואל למעט חלב זכר שהיה לו חלב מועט
אין מניחים כלי שמקבלים בו את השומן תחת הבשר ,עד ולהוציא דם ,והדם נבלע באבריה ,והבהמה נהיית יותר מן הדדים וכגון אם נשתנה והיו לו דדים ,וחלב שחוטה שכבר
שיכלה כל מראה אדמומית שבו שכבר נפלט כל דמו .רב כבידה ,ונמצא גוזל את הבריות כשמוכרה במשקל ,והגמ' אינה ראויה להיות אם ,וחלב טמאה שאינה ממין אמו ,דמשמע
שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר .והמבשל בחלב גדי פפא אמר דהיינו עד שתעלה תמרתו (-שהבשר מעלה מסתפקת אם בהמה זו מותרת באכילה .תיקו.
שילוח הקן אם נטל האם מעל הבנים שהוא חייב לשלח קי"ד :אסור לבשל בהמה בחלב עצמה ,דכתיב שלא הניקה שלא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה
את האם לא נאסר מפסוק זה לאכול את האם לעולם, "בחלב אמו" יתירא .הגמ' רוצה ללמוד דין זה מק"ו לימי לידתה חייב ,כיון שעתיד לבוא לכלל אם.
דלא אמרה תורה "שלח" לתקלה .ל"א שילוח הקן שאם לא נאסר פרי עם פרי -שני בני פרה בשחיטה ביום המבשל חֵלב בחָלב נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם
נאסור אפילו אם שילח את האם ,דכל שתיעבתי לך באותה
אחד ,נאסר פרי עם האם ,כ"ש בישול שנאסר פרי עם לוקה או לא .הגמ' אומרת שאין הכרח לומר שנחלקו
שעה הרי הוא בבל תאכל לעולם ,וזה עיקר ,דאין לאסור דבר
שמתחילה היה מותר ,דא"כ החורש בשור וחמור והמרביע פרי -גדי עם החלב ,ק"ו שיאסר פרי עם האם .ואין אם איסור חל על איסור ,די"ל שלכו"ע אין איסור חל
כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ,ושאלות הגמרא הם רק על לדחות שסוס בן סוסה יוכיח ,שהוא אסור עם אחותו על איסור ,ועל האכילה אינו לוקה לכו"ע ,ונחלקו אם
היוצא מהם. הפרדה שילדה הסוסה מהחמור ,ומותר עם אמו ,דשאני לוקה על הבישול כיון שבבישול יש רק איסור בשר
מקורות נוספים לאיסורי בשר בחלב- התם שזרע האב הוא הגורם לאיסור -צד אביהם שהוא בחלב דחֵלב ושאר איסורים לא נאסרו בבישול ,או שכיון
ריש לקיש לומד איסור בשר בחלב באכילה מ"אל חלוק ,ואין האיסור בגלל שזה פרי עם פרי ,שהרי פרד בן שהתורה אסרה אכילה בלשון בישול ,אינו לוקה על
תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" ,ומבושל מיותר כדי סוסה שאביו חמור אסור בסוסה ומותר בפרדה .ואין בישול כמו שאינו לוקה על האכילה .או שלכו"ע לוקה
ללמד שיש בישול אחר שהוא ג"כ אוסר. לדחות שעבד בן שפחה יוכיח ,שהוא אסור בבת חורין על הבישול ,והמחלוקת היא אם אינו לוקה על
כאחותו המשוחררת ומותר במין אמו ,דשאני התם האכילה כיון שאין איסור חל על איסור ,או שלוקה כיון
קט"ו :רבי לומד איסור אכילה מדכתיב "לא
שהגט שחרור גורם לאיסור ולא בגלל שזה פרי עם פרי, שהתורה אסרה בלשון בישול .או שבאמת לא נחלקו,
תאכלנו" יתירא בפרשת ראה על איסור דם ,ולדם לא איצטריך ולוקה על הבישול דחדא איסורא הוא ,ועל האכילה אינו לוקה אם
שהרי עבד בן משוחררת מותר באחותו ואסור באמו.
דהא כתיב ביה קראי טובא ,וכיון שהתורה נדרשת ב'דבר ואין לדחות שכלאי זרעים יוכיחו שאסור בשני מינים התרו בו משום בשר בחלב ולא משום אכילת חֵלב ,דלא אתי
הלמד מעניינו' שדבר סתום שלא נתפרש על מה הוא מדבר איסור בשר בחלב וחייל אאיסור חֵלב.
ומותר במין אמו -הקרקע ,דשאני התם שכל האיסור
לומדים מהפרשה על איזה ענין הוא מדבר ,לכן לומדים לבשר הוא ע"י האם והיינו זריעה ,שהרי מותר להניחם חיטים קי"ד .עצמות וגידים וקרניים וטלפיים שבישלם
בחלב ,כיון שהענין מדבר על שני מינים( ,דפסולי
ושעורים יחד בכד כדי להצניעם .אמנם איכא למיפרך בחלב פטור.
המוקדשין שנפדו מותרים באכילה כחולין ואסורים בגיזה
שגדי עם חלב הם ב' גופים ,משא"כ חלב עם אמו, פיגול נותר וטמא וחֵלב שבישלם בחלב ,תלוי דינם אם
ובעבודה כקדשים) .ואיסור הנאה לומד רבי מהקש "כי
להכי בעי קרא. איסור חל על איסור בכל האיסורים.
עם קדוש אתה לא תבשל גדי" ל"לא יהיה קדש" ובעילה
הנאה היא. לענין הכשר זרעים ,מי חלב כחלב וחלב נקרא משקה מקור איסור בשר בחלב באכילה ובהנאה -בשר
דבי רבי אליעזר למדו איסור הנאה מ"לא תאכלו כל דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" ,ומוחל (-משקה הזב בחלב אסור באכילה דכתיב "לא תאכל כל תועבה" -
נבילה וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו" -אמרה תורה מן הזיתים) הרי הוא כשמן דאיקרי משקה דכתיב "משתה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל אופן,
כשתמכרנה לא תבשלנה בחלבו ותמכרנה. בין שנעשה בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או עכו"ם.
שמנים" ,והם מכשירים את הזרעים ,אמנם המבשל
דבי רבי ישמעאל למדו מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל ואסור בהנאה ,שהרי כל מקום שנאמר "לא תאכל" או
בשר במי חלב פטור.
גדי בחלב אמו" – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור "לא תאכלו" זה כולל איסור אכילה והנאה ,עד שיפרט
הנאה ואחד לאיסור בישול. הכתוב כמו בנבילה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה מקור איסור בשר בחלב בכל הבהמות-
אף שבתורה כתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו" האיסור או מכור לנכרי" ,שמבואר בזה שלמרות שבאיסור כתוב רק
איסי בן יהודה לומד איסור אכילה מגזירה שוה "כי עם אכילה צריך לפרט שהנאה מותרת ,וא"כ כל מקום שלא פירט
קדוש אתה" ל"ואנשי קודש וכו' לא תאכלו" .ואיסור כולל כל בהמה ,דכתיב "וישלח יהודה את גדי העיזים"
הכתוב להתיר הנאה זה אסור בהנאה( .לר"מ מותר גם למכור
הנאה לומד מק"ו ,שאם ערלה שלא נעבדה בה עבירה ועוד כתיב "גדיי העיזים" ,משמע מזה שכל מקום
נבילה לגר ,דכתיב "לגר אשר בשעריך תתננה או
אסורה בהנאה ,כ"ש בשר בחלב שנעשתה עבירה שנאמר גדי סתם ,אפילו פרה ורחל במשמע ,ואין
מכור" ,ומותר גם לתת לנכרי דכתיב "תתננה או מכור
בבישולם יחד שאסורים בהנאה( ,אך בלי שלמדנו ללמוד משם שבכל מקום הכונה לגדי עיזים ,דשני
לנכרי" ,ולא כתיב תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים .ולרבי
איסור אכילה מגזירה שוה ,היינו פורכים שחורש כתובים הבאים כאחד אין מלמדים ,ולמ"ד מלמדים,
יהודה דברים ככתבם לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה,
בכלאים וחוסם פי פרה יוכיחו שאע"פ שנעבדה בהם איכא תרי מיעוטי -ה' דכתיב בכל אחד( .קי"ג.):
דכתיב "או" ,ולר"מ או בא להקדים נתינה לגר לפני
עבירה מותרים) ..מה לערלה שכן לא היתה לה שעת ובברייתא איתא שאין ללמוד לאסור לבשל גדי בחלב מכירה לנכרי ,ולרבי יהודה א"צ לזה קרא ,דגר אתה
הכושר ,חמץ בפסח יוכיח ,מה לחמץ בפסח שכן ענוש פרה ורחל מק"ו ,דאם אמו שלא נאסרה עימו מצווה להחיותו משא"כ נכרי).
כרת ,כלאי הכרם יוכיחו ,ואין לומר ערלה תוכיח וחזר בהרבעה ,ונכנסת עימו לדיר להתעשר ,אסור לבשל
הדין ,משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם את בשרו בחלב שלה ,פרה ורחל שנאסרו עמו קט"ו .למה לא לומדים איסורי אכילה
שהם גידולי קרקע ,אבל השתא דאמרינן כלאי הכרם בהרבעה ואין נכנסים עימו לדיר להתעשר לא כל שכן .והנאה נוספים מ"לא תאכל כל תועבה"-
יוכיחו ליכא למיפרך מה לכולהו שהם גידולי קרקע, מעשה שבת כגון המבשל בשבת אינם נלמדים דיש לדחות שאמו נאסרה באיסור אותו ואת בנו
משום שהכלל הוא שאם לומדים דין מג' מקומות בצד מפסוק זה לאוסרם לכל ישראל ,ורק במזיד אסור למבשל להתעשר, משא"כ פרה ורחל .ורחל שנכנסת עמו לדיר
השוה ,ואין פירכא על המקור השלישי ,לא פורכים עצמו משום קנס אבל לאחרים מותר ,דכתיב "קודש היא" ואת אותו איסור אין ללומדה מאמו שהרי אמו יש בה
אלא פירכא של קולא וחומרא ולא פירכא כל דהו ,וכן -היא קודש ואין מעשיה קודש. בנו ,ואין ללמוד מפרה שהרי אינה נכנסת עמה לדיר
בלימוד ממקור אחד צריך פירכא של קולא וחומרא, להתעשר .אלא לומדים חלב פרה ורחל מ"בחלב
החורש בכלאים או חוסם פי פרה לא לומדים
אבל כשלומדים חדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו. אמו" .דרשה זה חולקת על דרשת שמואל ,דהאי תנא סובר
לאסור מפסוק זה ,דאם שבת דחמירא אינה אוסרת
שחלב זכר ושחוטה וטמאה נלמדים מהפסוק הראשון דכתיב
קט"ז .ואין לפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה כ"ש שאלו אינם אוסרים ,אבל לגבי בשר בחלב לא "אמו" ולא שחוטה ולא זכר ולא טמאה ,ו"גדי" משמע ליה דווקא
להם שעת הכושר ,דאף כלאי הכרם היתה להם שעת אומרים ק"ו זה ,דהם נלמדים מהפסוק ,ומסתבר שהפסוק גדי ,ובשר חיה ושאר בהמות נלמדים מ"גדי" יתירא.
הכושר קודם השרשה ,דאף עיקרם (-הזרע כשנשרש) מדבר על בשר בחלב כיון ששם הוא אוכל את התועבה עצמה,
משא"כ באחרים( .וגם באחרים ניתן לדחות דחיה זו ,אמנם ואחותו הגדולה (שאינה נכנסת עימו לדיר להתעשר,
נאסר ,דכתיב "הזרע" דמשמע זריעה עצמה ,אמנם בדבר
דבר שיש תשובה בו עצמו לא לומדים אותו מאחרים). ומאידך אינה אסורה עימו בשחיטה) והקטנה
שכבר היה זרוע שנשרש בהיתר מחוץ לכרם ,וכגון המעביר
כלאי זרעים לא נלמדים מפסוק זה ,דכתיב בכלאי (שנכנסת עימו לדיר להתעשר) נלמדים מאמו ופרה
עציץ נקוב בכרם ,אינו נאסר אלא בהוסיף מאתים,
הכרם "פן תקדש" -פן תוקד אש ,ומשמע שכלאי בצד השוה- .אחותו הגדולה והקטנה היינו ממינו ממש של
דכתיב "פן תקדש המלאה" משמע מילויו ותוספתו. הגדי ,הגדולה היינו זקנה שכבר נתעשרה ,וקטנה זו גדייה שלא
זרעים מותרים ,ואין לומר שהם מותרים רק בהנאה,
שיטת רבי שמעון שבשר בחלב מותר בהנאה ,דילפינן נתעשרה עדיין ,ופרה ורחל מתרבים מ"בחלב אמו" וכנ"ל ,ואחותו
דכלאי בהמה לומדים שהם מותרים להדיוט ממה הגדולה והקטנה נלמדים מצד השוה מאמו ופרה ,דמה אמו
גזירה שוה "כי עם קדוש אתה" מ"ואנשי קודש תהיון שהתורה אסרתם לגבוה דכתיב "שור או כשב או עז" – שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבישול ,אחותו גדולה לא כ"ש,
לי וכו' לכלב תשליכון אותו" שאסור באכילה ומותר פרט לכלאים ,וכלאי זרעים הוקשו לכלאי בהמה מה לאמו שכן נאסרה עימו בשחיטה ,פרה תוכיח ,מה לפרה שכן
בהנאה. דכתיב "שדך לא תזרע כלאים ,בהמתך לא תרביע נאסרה עימו בהרבעה ובמעשר ,אמו תוכיח שמותרת עמו
כלאים". בהרבעה ובמעשר ,וחזר הדין ,הצד השוה שבהן שהם חלב הוא
דיני קיבה וחלב הנמצא בה בשר ואסור לבשל בחלב ,ואתיא מביניא בין אחותו גדולה ובין
אותו ואת בנו לא נאסרים מפסוק זה ,דא"כ למה קטנה .ע"כ פירוש רש"י כדברי ר' יוסף טוב עלם .וי"מ שאחותו
חלב קרוש הנמצא בקיבת בעל חיים יונק ,וכן בשר הקיבה
עצמה ,ניתן להעמיד בו גבינות (ע"י נתינת מעט מהם לתוך צריך פסוק לאסור מחוסר זמן לגבוה. גדולה זה פרה ואחותו קטנה זה רחל.
העור והרוטב שהוא .וקיבה שלא נתנו בה חלב אחר ,הייתי סבור להתירה
כדאמרינן בעבודה זרה (כ"ט ):גבי קיבת עולה שכהן שדעתו יפה
החלב) .ולהלן יבואר האם מותר להעמיד גבינות כאשר
הבהמה היא טריפה או שינקה את החלב מטריפה ,והאם
שורפה חיה ,שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא ,ולא חלב שהעמידוהו בבשר הקיבה נאסר משום בשר בחלב.
פרק זה כשאר פרקי המסכת עוסק בדיני כשרות מאכלי היא ,דחלב גמור הוא כדתנן במתני' כשרה שינקה מן הטריפה
קיבתה אסורה ,ותניא נמי קיבה שבישלה בחלבה אסורה ,והא קט"ז :חלב קרוש הנמצא בקיבה של נבילה ,ברישא
חולין ,ועיקרו של פרק זה עוסק בדיני טומאת אוכלין (-
אוכל שנטמא מדבר טמא) וטומאת נבילות (-נבלת בהמה דקיבת עולה מותרת משום שהחלב אינו מגוף העולה אלא ינקתו דמתני' איתא שהוא אסור ,ובסיפא מבואר שבהמה
שהיא מטמאה אדם וכלים אוכלין ומשקין). מאימה ,וכנוס במעיה כנתון בקערה ומותר ,כדתניא טריפה כשרה שינקה מטריפה החלב שבקיבתה אסור ,אבל
שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה.
אוכל אינו מטמא אא"כ יש בו שיעור כביצה (אף שהוא טריפה שינקה מכשרה החלב שבקיבתה מותר ,מפני
נטמא בכל שהוא ,י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן) ,ונבילה שהוא כנוס במעיה .רב חסדא ביאר שברישא אסור
מטמאה בכזית. קי"ז .איסורי חֵלב ודם -איסור חלב חמור מדם,
מפני שנראה כאוכל נבילות ,אבל בסיפא איכא
טומאה עוברת מדבר לדבר גם כאשר המגע אינו ישיר אלא שחלב של קרבן מועלים בו כיון שהוא קדשי ד' ואינו לכהנים,
שחיטה .ורבא מקשה שאם בנבילה שאין לחוש שאם
באמצעות 'יד' או 'שומר' של הדבר המטמא או של הדבר וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא (-אם אכלו
הנטמא ,גם אם הם עצמם אינם מקבלים טומאה .יד היינו
נתיר את קיבתה יבואו לאכול ממנה כיון שהיא
בטומאת הגוף חייב שתי חטאות ,אחת משום חלב ואחת משום
דבר שאוחזים בו את האוכל ,כעצם שיש בראשה בשר, מאוסה ,החלב אסור ,כ"ש בטריפה שחוטה שאסור
טומאת הגוף שהיא בכרת) ,משא"כ דם .ואיסור דם חמור
ושומר היינו דבר שמחובר באופן טבעי לאוכל והוא שומר שמא יאכל מבשר הטריפה .וביאר רבי יוחנן שהסיפא
מחלב שהוא נוהג אף בחיה ועוף ובטמאים ,ואיסור
עליו שלא יתקלקל ,כמו קליפת הפרי. היא לאחר שחזר בו רבי יהושע כדאיתא בע"ז (כ"ט):
חלב נוהג רק בבהמה טהורה.
שומר מצטרף אף להשלים לשיעור קבלת טומאה ,אבל יד ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה גבינות העכו"ם
אינה מצטרפת. חלב יש בו מעילה לאחר שנזרק הדם ,אף בחלב קדשים אסורות ,וענה לו רבי יהושע מפני שמעמידים אותם בקיבת
קלים שבחייהם אין בהם מעילה כיון שהם ממון בעלים ,יש נבילה ,והיינו בחלב הקרוש שבה ,אמר לו והלא קיבת העולה
טומאת אוכלין בדבר שאינו אוכל מעילה באימוריהם לאחר שנזרק הדם ,כדדריש רב ינאי חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ,אמר
לו מפני שמעמידים אותה בקיבת עגלי עבודה זרה ,ומבואר שחזר
מדכתיב באימורי פר כהן משיח שיש בו מעילה מחיים כיון
מה מצטרף לאוכל לגבי טומאה -עור של קי"ז: בו מקיבת נבלה ,משום דלאו גופה היא ,ואסורה משום עבודה
שהוא קדשי קדשים "כאשר יורם משור זבח השלמים" זרה דאפילו פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה
בהמה שחוטה שאין בבשר כביצה והעור השלימו לכביצה ,רוטב
– מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח לומר שיש בנפחיה ,ומשנה לא זזה ממקומה ,שכיון שנשנית משנה זו,
(והיינו ליחה קרושה (ק"כ ).שהיא מצטרפת להשלים כיון
בו מעילה ,אמנם א"א ללמוד משם חלב האליה כיון אע"פ שחזר בו לא אמרו שלא לשנותה עוד.
שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר ,אבל ליחה שאינה
דליתא בשור ,ולכן לומדים גם מדכתיב בקדשים קלים הקונה גדי מעכו"ם אין חוששים שינק מטריפה או
קרושה אע"פ שציר שע"ג ירק (-משקה היוצא מן הירק.
"כל חלב לד' " -קדשי ד' קרינן ביה לענין מעילה ,וכיון נבילה ,שהרי מצינו שמותר לקנות ביצים מעכו"ם ואין
ל"א ציר שמטבילים בו את המאכל) מצטרף לככותבת לענין
שא"א ללמוד משם יותרת ושתי כליות דלאו חלב איקרו, חוששים שהם מעוף טריפה או נבילה ,אך שמואל סבר
יוה"כ אע"פ שאינו קרוש ,שכיון שהוא מחובר לאוכל זה נחשב
לכן צריך את שני הפסוקים .ואין לאסור אליה של כל לאסור מפני שיש לחוש שינק מטמאה ,כיון שטמאה
אוכל) ,שאני יוה"כ שאין הדבר תלוי אם יש לזה שם אוכל,
כבש מחמת שהיא נקראת חלב דכתיב "חלבו האליה זה דבר מצוי( ,אמנם בבהמות שלנו אין חוששים
אלא הדבר תלוי ביתובי דעתא ואף אם אין לזה שם אוכל
אי מייתבא דעתיה חייב ,דכתיב "לא תעונה" וזה לא התענה ,וציר תמימה" ,דכתיב "כל חלב שור וכשב ועז" – לא אסרה שינקו מטמאה ,מפני שישראל בדלים מטמאה
שע"ג ירק קים להו לרבנן שמייתבא דעתיה ,אבל להצטרף תורה אלא דבר השוה בשור כשב ועז ואליה אינה נוהגת לא ומפרישים בהמותיהם מלינק מטמאה ,משא"כ
בעינן קרושה .ושומן נטמא אף בפני עצמו דאוכל מעליא בשור ולא בעז.
עכו"ם) .וחזר בו שמואל והתיר ,כדמצינו ששמואל
הוא ,).קיפה (והיינו תבלין בפני עצמו ,שאינו נאכל כך ,אבל דם אין בו מעילה דכתיב "ואני נתתיו לכם" – שלכם אמר שהטעם שאסרו גבינת עכו"ם הוא מפני
הוא מצטרף ,אבל פירמא חתיכות בשר דקות שיורדות יהא ,וי"א מדכתיב "לכפר" -לכפרה נתתיו ולא שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה ,ומבואר שהחלב
לתחתית הקדירה נטמאת בפני עצמה) ,אלל (יבואר למעילה ,וי"א מדכתיב "הוא בנפש יכפר" – משמע שבקיבה עצמה מותר.
לקמן קכ"א ,).עצמות שיש בהם מח והמח הוא אוכל והעצם הכנת גבינה ע"י חלב מקיבה אסורה -לרבי חייא בר בהוייתו יהא שלפני כפרה אין בו מעילה כמו לאחר כפרה
שומרת על המח ,גידים ,קרניים (במקום שחותכים ויוצא שנתן מתנותיו ונשארו השיריים.
אבא מותר להעמיד גבינה בקיבת נבילה ,אבל אין
מהם דם מעיקרם שלמטה שהם רכים אבל אינם אוכל בפני ואין ללמוד משם להיפך שלאחר כפרה יהיה בו מעילה
להעמיד גבינות בקיבה של בהמה שנשחטה ע"י
עצמו .שם) ,וטלפיים ,מצטרפים עם הבשר לשיעור כמו לפני כפרה ,דאין לך דבר שנעשית מצוותו
עכו"ם ,וכרבי אליעזר דס"ל שסתם מחשבת עכו"ם
טומאת אוכלין ,אבל לא לטומאת נבילות לכזית להשלים ומועלין בו שהרי כבר נעשה ממנו צורך גבוה ולא קרינן ביה
לעבודה זרה ,וממילא אף שהחלב אינו חלק מגופה הוא נאסר,
שיעור נבילה לטמא .ד'שומרים' מצטרפים לטומאה קלה קדשי ד' .ואף שתרומת הדשן (-שבכל בוקר תורם מדשן
דאפילו פירשא נאסר משום דניחא ליה בניפחיה .ולרב שמואל
ולא לטומאה חמורה וכדלהלן .ולרבי יהודה האלל המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח ונבלע שם במקומו
בר רב יצחק מותר אף בשל שחיטת עכו"ם ,ואין
המכונס (-נאסף במקום אחד) ,אם יש בו כזית במקום כדכתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו' ושמו אצל
אחד חייב עליו אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קודש, חוששים לדברי רבי אליעזר ,וכן הלכה ,אמנם בעור המזבח" מלמד שטעון שימה וגניזה ,אלמא אסור בהנאה) ,ובגדי
דהואיל ואחשביה אינו בטל. כהונה ( -ד' בגדי לבן שכהן גדול נכנס עמהם לפני ולפנים ,והם קיבת נבילה אין מעמידים.
דין שוחט בהמה טמאה לעכו"ם יבואר לקמן קכ"א. (מעמידים בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה ,וכ"ש טעונים גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהם כל השנה ולא כהן
בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה ,דהחלב הכנוס בה גדול ביום הכיפורים אחר ,דכתיב "ופשט את בגדי הבד והניחם
דין שומר לענין טומאה -שומר והיינו דבר שהוא שומר שם") יש בהם מעילה אחר שנעשית מצוותם ,שני הוא פירשא בעלמא.
על האוכל ,כגון עור ,מצטרף לכביצה לטומאה קלה -טומאת כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ,ולמ"ד דהא דכתיב
אוכלין ,דכתיב לגבי טומאת אוכלין "זרע זרוע אשר יזרע" המעמיד חלב בעור של קיבה כשרה שהוא בשר ,אם
בבגדי כהונה "והניחם שם" היינו שהוא לא ישתמש
-כדרך שמוציאים אותו לזריעה ,והיינו חיטה הקיבה נותנת טעם בחלב החלב נאסר.
בהם ביום כיפורים אחר ,תרומת הדשן ועגלה ערופה
שאע"פ שנעשית מצוותה אסורה בהנאה דכתיב "וערפו שם" – בקליפתה והיינו הקליפה החיצונה החופה אותה בעודה איסור בשר בחלב בקיבה שנמלחה עם החלב הקרוש שבה-
שם תהא קבורתה ,הם שני כתובים ,ולמ"ד ששני כתובים שיבולת (אבל זו שנושרת כשכותשים אותה במכתשת היא אוכל כתב רש"י בשם רבינו שלמה ברבי מאיר שחלב הנמצא קרוש
מלמדים ,תרי מיעוטי כתיבי דמשמע רק אלו ולא אחרים ,גמור) ,שעורה בקליפתה ,ועדשים בקליפתם והיינו בעור הקיבה שמולחים אותה בעורה ,יש בזה איסור גמור של
בשר בחלב ,בין שנותנים עימו חלב אחר ובין שמולחים אותה
הקליפה שהעדשה חבויה בתוכה שאין מקפידים עליה בשעת
"ושמו" ו"הערופה". עימה .ויש שמתירים ומביאים ראיה מדגים שעלו בקערה
זריעה אלא בשעת אכילה ,ואף שהפסוק נאמר לענין טהרה ,היינו
ובעינן ג' קראי בדם ,למעט מנותר שאם נתותר ושגג בין משום שלא הוכשר לקבלת טומאה ,וסמיך ליה "וכי יותן מים על שפסקנו (לעיל קי"א ):שמותר לאוכלן בכותח ,משום דהוה ליה
נותן טעם בר נותן טעם ,דחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת
בדם בין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם ,וממעילה ,זרע" שאם הוכשר טמא ,וכן שומר כמו פרח הרימון טעם ,וכ שהוא חוזר ונותן טעם בגבינה זה נ"ט בר נ"ט ,ואין זה
ומטומאה שאם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם ,מצטרף לשיעור קבלת טומאה( ,אבל הנץ שהוא שומר דומה כלל ,דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין
אבל לפיגול א"צ קרא ,דזבח פיגול שאכל מדמו פשיטא דשומר אין מצטרף) ,אע"פ שאינו נזרע כך ,וכן עור הם היתר גמור ,וכשבא לאוכלם בכותח כיון שטעם הבשר לא בא
שאינו חייב משום פיגול ,דרק דבר שיש לו דבר אחר מצטרף ,דכתיב בפסוק זה ג' פעמים לשון זריעה. מן הממש אלא מנותן טעם אחר ,לכן זה מותר ,אבל חלב הנמלח
המתירו לאדם כגון בשר שהדם מתירו לכהנים ,או למזבח אמנם שומר לא מצטרף לטומאה חמורה כטומאת נבילה בבשר ,משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור ,כדקיימא לן
(לעיל ק"ח) חתיכה עצמה נעשית נבילה ,וא"כ הטעם היוצא
כגון עולה שהדם מתיר להקטיר את האימורים במזבח ,יש בו שמטמאה אף אדם וכלים ,דכתיב "הנוגע בנבלתה" ולא מהחתיכה בין טעם בשר בין טעם חלב הוא גוף האיסור ,וכשטעם
בעור שאין עליו כזית בשר בלא העור ,אמנם אם יש פיגול ,ודם עצמו הוא מתיר. החלב יוצא לחלב הגבינות זה מין במינו שלהלכה אוסר בכל
כליות של שור הגדול .תענית כ"ג ,).דמתוך שהם קבועים בדוחק קי"ט .והנה איתא בברייתא שאם יש ב' עצמות בבשר כזית בלא העור ,ונגע בעור ,נטמא הבשר ,מפני
אם יטול אחד מהם יש ריוח לאחרים ליפול ,דאל"כ העליון ועליהם ב' חצאי זיתים ,והכניס ראשיהם השניים שאין
שהעור נעשה כיד לבשר ,וכתיב "יטמא".
אינו נחשב שומר לתחתון ,או דאיירי שבחיטה אחת
יש כזית יחד עם קליפתה ,כחיטי דשמעון בן שטח ,שאז השומר
עליהם בשר ,והם של מת ,לבית ,אע"פ שעצם בלא בשר מטמא שומר שאינו יד כגון עור שיש כנגדו כזית בשר, קי"ח.
רק במגע ומשא ולא באהל ,הבית טמא מפני שהמאהיל על טמא -אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל ,ומטמא
מצטרף לחיטה.
היד כמאהיל על הבשר .וליהודה בן נקוסא אין מצרפים אם האוכל טמא והשומר נגע באוכל טהור ,ומצטרף .וא"צ
האם שערה יש לה דין יד -שערה אחת ,לריש לקיש כזית מב' עצמות דאין יד לפחות מכזית .הגמ' אומרת קרא לומר ששומר מכניס ומוציא טומאה ,דיליף ק"ו
אין לה דין יד כיון שהיא נתלשת ,אבל יש בה דין שומר ,ונ"מ שרב יכול להעמיד בעצמות שיש בהם מח שהם שומר מיד ,והלימוד הנ"ל מלמד ששומר מצטרף.
שבשומר צריך שיגע דווקא כנגד הבשר ,ולרבי יוחנן יש לה לבשר ונכנס חלק מהעצם שאין שם מח ,ואף שמבואר לעיל
(קי"ח ).רק מה שכנגד האוכל נחשב שומר ,כאן שאין המח נשמר דין יד לענין טומאה -יד שאינו שומר כגון עצם שאין בו
דין יד ומביאה טומאה אפילו אם לא נגע כנגד הבשר .ורבי
אלא כשהעצם סתומה הכל נחשב שומר ,ויסבור כת"ק שטמא מח ובראשו בשר ,הבשר טמא אם היה טהור והיד נגעה בשרץ,
יוחנן הקשה על ריש לקיש ממתני' דלהלן שעור שיש
כיון שיש כאן שיעור פול ,וביד אפילו ת"ק מודה ,או בעצמות ואם הבשר היה טמא והיד נגעה באוכל טהור הוא מטמא את
עליו כזית בשר הנוגע בחוט היוצא מהבשר או בשערה
שהם יד לבשר שאין בהם מח ,ויסבור כיהודה בן נקוסא. האוכל ,אבל אינו מצטרף לכביצה ,דכתיב "לכם" ג"פ,
הוא טמא .וריש לקיש מעמיד שהשערה מטמאה
מדין שומר שהיא שומרת על היד ,דאף ששומר ע"ג לגבי זרעים ולגבי נבילה ולגבי תנור ,ולומדים לכם -ורבי יוחנן יעמיד בעצמות שהם יד לבשר ,ויסבור
שומר אין בו דין שומר והשערה היא על העור ,השערה לכל צרכיכם שבאוכל הזה הכל טמא ,להכניס טומאה כת"ק ,ואשמועינן ת"ק שיש יד לפחות מכזית ,אבל לא לפחות
ולהוציא טומאה .ואין לומר שיד תכניס ולא תוציא ,מפול ,דאי בשומר אפילו בד' עצמות מטמא ,דיש שומר לפחות
נוקבת בעור ויורדת לבשר ,ואין זה שומר ע"ג שומר( ,ומ"מ
דאם יכולה להכניס כ"ש שיכולה להוציא .ואין לומר מפול.
עור כשר לתפילין אף דבעינן כתיבה תמה -שלימה ולא
שיד תוציא ולא תכניס ,דכי כתיבא יד אהכנסה והנה איתא בברייתא שקולית (-העצם העליונה של הירך,
פסוקה ,דכתיב "וכתבתם" ,כיון שנקב שהדיו מכסה אותו
כתיבא( .ואין ללמוד זרעים נבילה ותנור זה מזה ,ותמיד יש בה מח) שיש עליה בשר ,כל חלק ממנה מטמא
אינו נקב) .או שריש לקיש יעמיד שגם החוט וגם
דזרעים חמירי שטומאתן מרובה (-שמקבלים טומאה אוכלין ,לרבי יהודה דין זה הוא דווקא כשיש בה כזית
השערה מטמאים משום יד ,ויש הרבה חוטים או
מולדי טומאה ,אבל תנור אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ,בשר ,ולאחרים דין זה הוא אפי' אם יש עליה כפול
שערות והוא אוחז בכולם ,וכשמחזיק בהם הם לא נחתכים, וכן טומאתם מרובה מנבילה כדתנן במתני' ריבה לטמא טומאת
בשר .הגמ' אומרת שרב יכול להעמיד ביד ולסבור
וכמו שהעמיד רבי אילעא שמה שמלאי (-זקן העליון) אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות) ,ותנור חמור
כרבי יהודה ,או להעמיד בשומר ולסבור כאחרים .ורבי
של השיבולת מעביר טומאה לשיבולת או מהשיבולת שמטמא מאוירו (אע"פ שלא נגע ,והתנור נעשה ראשון
והאוכלין שניים ,אבל נבילה וזרעים אינם מטמאים אחרים אא"כ יוחנן יעמיד בשומר ויסבור כאחרים ששומר יש לפחות
ואינו מצטרף לשיעור דאינם שומר אלא יד ,היינו במלאי
נגעו בהם) ,ונבילה חמורה שמטמאה אדם ומטמאה מכזית ,והא דאמרי כפול אף שלרבי יוחנן יש שומר לפחות
בין המלאים.
במשא וטומאה יוצאה מגופה .ותנור ונבילה חמירי מפול ,זה רק בגלל שרבי יהודה אמר שיעור ,אבל באמת
ה"ה בפחות מפול.
דין אוכל שנמחה מזרעים ,שהם מקבלים טומאה בלי נגיעה .וזרעים
והא דתניא ש(שרביט שריקנו טהור ,ואם שייר בו גרגיר אחד ונבילה חמורים מתנור ,שהרי הם אוכל .ונבילה אפשר
הסוגיא דלהלן עוסקת בכמה מאכלות אסורות (חלב חמץ
ויש בגרגיר ובשרביטים יחד כביצה טמא ,ושרביט הפולים גדלים
נבילה טבל חדש שביעית כלאים הקדש ותרומה) שהתורה ללומדה מתנור וזרעים ,אך י"ל דיו לבא מן הדין להיות
אסרה אותם בלשון אכילה ,ובכל זאת הם אסורים אף אם
בו והוא השומר שלהם ו)לרבי אלעזר בן עזריה שרביט של כנדון וא"א ללמוד שנבילה תטמא אדם כגון אם תחב
נימוחו ונעשו משקה ,מפני שיש רבוי מיוחד שזה בכלל פול אינו מטמא להכניס או להוציא טומאה ,דלאו שומר הוא, קיסם בכזית בשר נבילה להיות לו יד ונגע בו אדם ,לא יטמא עד
אכילה( .וכתבו הראשונים שאף ששתיה בכלל אכילה ,כאן מפני שהפולים גסים ואינם צריכים שומר ,אבל שרביט של שיגע בנבילה עצמה ,וכן בעצם של נבילה שזה יד .ומה שזרעים
צריך רבוי מיוחד ,מפני שהשתיה היא שלא כדרך ,או מפני קטניות מטמא אע"פ שהם פחות מפול ,כיון שהוא רוצה אינם מקבלים טומאה אלא בהכשר אינו קולא,
שהדבר נשתנה מדרך ברייתו) .ויבואר להלן מהו הרבוי למשמש בקטניות ע"י השרביט כיון שהם דקים ואם
המיוחד שיש בכל אחד ואחד ,ומדוע א"א ללמוד אחד
דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו).
תתערב בהם פסולת א"א לנקותם ,ומבואר שיש שומר לפחות וי"א שלומדים הכנסת טומאה ,מדכתיב "יטמא"
מהשני .וכן יבואר האם יוצאים ידי חובת מצה וביכורים אם
מפול .הגמ' אומרת שרב יעמיד בקלח שמחוברים בו כל לרבות שומר ,וכיון שאינו מצטרף ,ולהכניס לומדים
נימוחו ,ומנלן.
השרביטים שהם יותר מכזית ,שמטמא מדין יד ,ומפני ק"ו מיד ,א"כ לומדים מזה להוציא ביד (באם אינו
ק"כ .חלב שהמחהו וגמעו חייב ,ואף שבחלב כתיב שהוא רוצה בקלח לתשמיש -לטלטלם על ידו ,ובפול כיון ענין) ,ואין לומר דנימא שבא ללמד שומר בשאר
"אכילה" ,אמר קרא "ונכרתה הנפש" משמע כל דבר שהם גסים אינו צריך את היד.
אוכלין ,כיון ששומר של נבילה הרי הוא כיד ,וממילא
המיישב דעתו של אדם -לרבות את השותה.
קי"ט :שומר שע"ג שומר אינו מצטרף ,כדמצינו עדיף ללמוד ממנו דין יד.
שיש ג' קליפות בבצל ,הפנימית (-הלבנה הראשונה דם שהקפהו ואכלו חייב ,דכיון דאקפיה אחשביה. דבר שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער ,אינו טמא ואינו
שראויה לאכילה) מצטרפת אע"פ שהיא נקובה כיון שהיא חמץ ומצה -המחהו וגמעו בפסח ,אם זה מצה אינו מטמא ואינו מצטרף.
עצמה אוכל ,והאמצעית שהיא שומר מצטרפת רק אם יוצא בה ידי חובה ,דבעינן "לחם עוני" ,ואם זה חמץ קי"ח :דין יד להכשר -לרבי יוחנן יש יד להכשר
היא שלימה מפני שרק שלימה שומרת ,והחיצונה אינה הוא ענוש כרת ,ואע"ג דכתיב אכילה ,אמר קרא "נפש" שאם הוכשרה היד הוכשרו הזרעים ,ולרב אין יד להכשר.
מצטרפת אע"פ שהיא שלימה דאין שומר שעל גבי שומר לרבות את השותה. וי"ל שנחלקו אם מקרא נדרש לפניו דכתיב "טמא הוא"
נחשב שומר.
נבלת עוף טהור שהמחה אותה בחמה הרי היא ולפני פניו דכתיב "וכי יותן מים" ,או שמקרא נדרש רק
שומר אוכל שחילקו ויש בו כביצה עם השומר ,כגון אוכל טהורה מפני שהיא מסרחת ,אבל אם המחה אותה לפניו .או י"ל שנחלקו בסברא ,אם יש יד להכשר כיון
כביצה ושומרו עליו וחילקו לשנים ,או כגון שני בצלים קטנים ,באור היא טמאה אע"ג דכתיב "אכילה" ,דאמר קרא שהוא תחילת טומאה ,או שהכשר אינו תחילת
מסתפק רב אושעיא אם השומרים לא מצטרפים כיון "נפש" לרבות את השותה. טומאה .ותניא כוותיה דרבי יוחנן( ,עוד איתא התם
שאין אחד שומר על השני ,או שכיון שכל אחד שומר שזרעים אינם מקבלים טומאה או הכשר עד שיתלשו,
א"א ללמוד אחד מהשני ,חמץ א"א ללמוד מחלב על שלו מצטרפים. כדאמרינן בתורת כהנים שאם אתה אומר שמחוברים טמאים
ונבילה ,דחמץ היתה לו שעת הכושר , ,ונבילה א"א
והא דתניא שלרבי אלעזר בן עזריה שרביט של טימאת את הכל ,שאין לך מחוברים שאין מצויים בהם שרצים).
ללמוד מחלב וחמץ מפני שאין בה חיוב כרת ,וחלב
קטניות מטמא ,כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות
א"א ללמוד מחמץ ונבילה ,מפני שחלב הותר מכללו, שיעור אוכלין ליד ולשומר-
ע"י השרביט אע"פ שצריך ב' וג' שרביטין כדי להצטרף
(והיינו שחלב חיה מותר להדיוט ,אבל נבילה אף שעוף לרב אין יד לאוכל שהוא פחות מכזית כיון שאין בעיקרו
לכביצה .רב אושעיא יעמיד בקלח שמטמא מדין יד,
הותר במליקה זה רק לכהנים שזוכים משלחן גבוה כזית אין לזה חשיבות בשביל שיהיה ליד תורת יד( ,מיירי בפחות
ומפני שהוא רוצה בקלח לתשמיש. מכזית שנמצא עם אוכלין כביצה) ,אבל יש שומר לפחות מכזית,
והתירא משום גבוה ,אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר .אבל
והא דתניא שבחיטה או בשעורה או בעדשים, ואין שומר לפחות מפול -הרבה פחות מכזית ,לא לענין
מה שהותר חלב בהמה לגבוה אינו קולא ,שהרי נבילה
הקליפה מצטרפת ומבואר ששני שומרים מצטרפים ,וה"ה להצטרף לכביצה ולא לענין להכניס ולהוציא טומאה ,ולרבי
הותרה לגבוה במליקה) ,וחלב וחמץ א"א ללמוד
לאוכל שחילקו( ,והוה מצי לתרוצי בריה שאני ,אלא דתרוצא יוחנן יש יד לפחות מכזית אבל לא לפחות מפול ,ויש
דחיקא הוא) ,הכונה לשדרה ,וזה נחשב שומר אחד מפני שאם מנבילה מפני שאינם מטמאים.
שומר לפחות מפול .אמנם בבריה מודה רב שיש
שומר אף לפחות מפול ,כדמצינו שחיטים או שעורים אחד יפול כולם יפלו ,ואיירי בחיטים גדולות שיש בשורה והא דבעינן "הטמאים" לאסור ציר ורוטב וקיפה של
אחת כביצה (כמו שהיה בימי שמעון בן שטח כשתי שרצים ,ולא לומדים מחלב חמץ ונבילה שהמיחוי שלהם או עדשים עם קליפתם מצטרפים לטומאה.
חזקיה מיישב שאף כאן יכול לפוררה לפרורים קכ"א: כמותם ,דהו"א דאמרינן דיו ובעינן כזית ,ושרצים איסור סכין ,שהרי במרטקא אף בכזית במקום אחד פטור
כיון שהוא עץ בעלמא .והמחלוקת היא אליבא דרבנן .דקים שכל אחד פחות מכזית ושוב לא תטמא טומאת נבילות,
אכילתם בכעדשה כטומאתם .ואין ללמוד חלב חמץ ונבילה
משא"כ נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה דעתיה דגלי כשכנסו מדבר יהודה שרבי הונא רב ואמר משרצים ,דמה לשרצים שטומאתם ואיסורם במשהו.
דלא בטליה מעיקרא ,אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות
ואף שבהמה טמאה (וכ"ש טהורה ,דליכא מידי דשרי לישראל
אחר הפשט לא ,דהואיל ובטל מתחילה ונעשה עור תו לא הדר ק"כ :טבל וחדש ושביעית וכלאים ,משקה היוצא
ואסור לעכו"ם ,ובטהורה גם רבי יוחנן מודה) ששחטו בה הוי בשר לטומאת נבילה ,דרק לטומאת אוכלין מהניא מחשבה מהם כמותם ,דילפינן מחלב חמץ ונבילה ,שהרי הם
שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת ,לחזקיה אין לשויה אוכל אפילו בעור עצמו. איסור הבא מאיליו.
בה איסור אבר מן החי כיון שהיא מתה ,הכונה שיצאה חרטום (–מקור) וציפרניים של עוף שלא נאמרה בו אלא
מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ובטומאת נבילות כתיב
הקדש משקה היוצא ממנו דינו כמותו .ואין ללמוד
טומאת בית הבליעה ,מיטמאים ומטמאים אם קיבל טומאה מחלב חמץ ונבילה ,שהרי אינו איסור הבא מאיליו .רק
"וכי ימות".
מן השרץ דרכם ,ומצטרפים לכביצה .והיינו חרטום הקדש לא נחשב איסור הבא מאיליו .ואין ללמוד מביכורים
התחתון של העליון (-רצועה דקה שנמצאת בפה ודבוקה לרבי יוחנן יש בשחוטה מפרכסת איסור אבר מן החי.
(שלומדים מ"תביא" לרבות אם הביא ענבים ודרכם
לחרטום העליון לאורכו) ,אבל התחתון או העליון הוא עץ רבי אלעזר אמר שיש לנקוט כרבי יוחנן ,דתני רב אבל אם דרכם מתחילה אין מביאם דכתיב "פרי") ,דמה
בעלמא .וציפורניים היינו במקום שהם מובלעים אושעיא שישראל ששחט בהמה לעכו"ם ושחט לביכורים שהם טעונים קרייה -ארמי אובד אבי והנחה על
בה שנים או רוב שניים ,או עכו"ם ששחט בהמה בבשר -שורשי הציפורניים ,ששם הם נחשבים אוכל.
הרצפה דכתיב "והנחתו לפני ד' " .ואין ללמוד מתרומה
טהורה לישראל ,והיא מפרכסת ,מטמאה טומאת (שהוקשה לביכורים) או מתרומה וביכורים ,דמה
אוכלין אבל לא טומאת נבילות (וכנ"ל) ,ואבר הפורש דין טומאת בהמה מפרכסת
לתרומה וביכורים שכן חייבים עליהם מיתה במזיד
ממנה כאבר מן החי ואבר מן החי מטמא מיד כנבילה ,ובשר כפי שנתבאר בבעלי חיים שמתו שייכים ב' סוגי טומאות:
א' טומאת אוכלין ,והיינו אם נטמאה הבהמה מדבר טמא וחומש בשוגג .אלא לומדים מתרומה וחד מהנך או
הפורש ממנה כפורש מן החי שאין בו טומאה ,ואסור
בזמן שהיא נחשבת 'אוכל' ,והיינו שהיא עומדת לאכילה .ב' מביכורים וחד מהנך -חמץ או נבילה.
לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה כיון שנחתך מחיים,
טומאה עצמית כאשר היא נבילה. דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות (ענבים
ומבואר כרבי יוחנן .ואם שחט סימן אחד או רוב סימן
בהמה ה'מפרכסת' והיינו שהיא מניעה את אבריה ,נחשבת שנמצאים בגפנים בימות החורף שאינם מתבשלים לעולם
אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה
כחיה לכל דבר עד שתמות ,אמנם בהמה טהורה שנשחטה ועושים מהם חומץ) ושאר משקים ממיני פירות של
בשום מקום לא לישראל ולא לבני נח ,וכן אם נחרה ועודה כדין אין בה איסור דאורייתא של אבר מן החי אף קודם
מפרכסת אינה מטמאה כלל .ונכרי ששחט בהמה שתמות (לעיל ל ,).וממילא היא מקבלת טומאת אוכלין. תרומה חוץ מענבים וזיתים שדרכם בכך ,רבי אליעזר מחייב
טהורה במקום שאינו עושה את הבהמה לטריפה כגון בסוגייתינו יבואר האם גם בהמה טמאה ששחט ישראלעל המשקין קרן וחומש אם אכלם בשוגג ,ורבי יהושע
פוטר .הגמ' מבארת שלרבי אליעזר אומרים בכל גזירה
לעכו"ם ,או עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל ,השחיטה
חצי קנה ,ובא ישראל וגמר את השחיטה ,כשרה .ואם
גורמת שהיא מקבלת טומאת אוכלין בעודה מפרכסת שוה ובנין אב דון מינה ומינה לדמותו למלמד בכל פרטיו,
הישראל התחיל בשחיטה והנכרי גמר ,פסולה בין אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותה באכילה ,והאם יש לה
וממילא כיון שלומדים תרומה מביכורים שמשקין
אם הישראל עשאה טריפה ובין בלא עשאה טריפה טומאת נבילה ואיסור אבר מן החי ,והאם היא צריכה 'הכשר
היוצאים מהם כמותם ,הכי נמי כמו שביכורים הם גם
כיון שגמר השחיטה נעשה בידי עכו"ם .והרוצה לאכול בשר מים' כדי לקבל טומאת אוכלין.
משאר מינים ה"ה תרומת משקין היא גם בשאר
לפני שתצא נפש הבהמה ,יחתוך כזית חי מבית מינים ,ולרבי יהושע אומרים דון מינה מה שצריכים השוחט בהמה טמאה לעכו"ם וכ"ש לישראל ,וכן
שחיטתה ומולחו ומדיחו היטב יותר מסתם בשר ,מפני ללמוד ואוקי באתרה לשאר פרטיו המפורשים בו ,וממילא עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל (ברייתא
שכאשר הבהמה מתה היא נאנחת ומוציאה את דמה יפה ,וכאן
רק תירוש ויצהר קדושים בתרומה ולא שאר משקין ,קכ"א ,):והיא עדיין מפרכסת ,מטמאה טומאת אוכלין
הדם לא הספיק לצאת וכחותכו הוא נבלע בתוכה ,וממתין עד אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין ,דכיון שישראל שחט ולגבי
שתצא נפשה ואוכלו אבל לפני כן אסור ,כדאיתא בסנהדרין (ואף שאפילו תמרים ותפוחים עצמם אין תרומתם מן התורה
ישראל זה שחיטה מעליא ,ובטהורה השחיטה מתירה לישראל,
(ס"ג) שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דכתיב "לא מחשבתו משויא ליה אוכל בשחיטה אף בטמאה לעכו"ם ,וכ"ש
אלא מדברי סופרים ,כעין דאורייתא תקון) ,ולדבריו אף
תאכלו על הדם" ,ואסמכתא בעלמא היא ,וגם הנכרי מותר בה בטהורה אף כשעכו"ם שחט ,כיון שאם שחטה ישראל יש בה ביכורים וערלה הם רק במשקה היוצא מן הזיתים ומן
דליכא מידי דשרי לישראל ואסור לעכו"ם ,ודבר זה טוב היתר אכילה( ,אבל עכו"ם בטמאה דלא מצינו בזה שחיטה ,וכן הענבים בלבד ,ואין מלקות משום ערלה אלא על
לרפואה. נחירה בישראל שלא מצינו בו נחירה ,ואין בזה טומאה ,וכן טמאה היוצא מן הזיתים ומן הענבים ,שהרי חוזרים ולומדים
לישראל ,לא משויא ליה אוכל ,דבטלה מחשבתו) ,ואינה ביכורים וערלה מתרומה.
שחיטה לצורך נכרי ששהה או דרס בה או שלא בדק
מטמאה טומאת נבילות עד שתמות דכתיב "וכי ימות מן
את הסכין ,אינה מטמאה טומאת אוכלין.
הבהמה" ,או עד שיתיז ראשה שכיון שנחלקה לשנים היא המשך דיני טומאת אוכלין
נחשבת מתה אפילו אם היא מפרכסת( .מתני' קי"ז .):ואמר
קכ"ב .שני חצאי זיתים שנמצאים על גבי העור ,לרבי קכ"א .מהו אלל -מבואר במתני' (קי"ז ):שאלל
אביי שאינה מצילה כלים שבתוכה שבלעתם בחייה והרי
ישמעאל (קכ"ד) אין העור מבטלם ומטמאים ,ואפי' מצטרף עם הבשר לטמא טומאת אוכלין .לרבי יוחנן
היא באהל המת מפני הטומאה לחומרא ,כיון שהיא
בפלטתם סכין ,ולר"ע העור מבטלם ולכן אין מטמאין אלל היינו מרטקא (–גיד השדרה והצוואר שהוא רחב ולבן
מטמאה טומאת אוכלין ,והרובעה חייב מיתה במזיד
בין בפלטתם חיה בין בפלטתם סכין. וקשה מאד) ,ולריש לקיש אלל היינו בשר שפלטתו סכין
וחטאת בשוגג מפני שאינה מטמאה טומאת נבילה,
בזמן הפשטת העור מהבהמה ,ובשר זה אינו חשוב ,ואיירי וישראל בטהורה ודאי אינה מצלת ,שהרי היא מותרת אף
אלו עורות מטמאים כבשר בחישב על מקצתו ולא פירש איזה מקצת ,וממילא כביצה באכילה ,ועכו"ם בטמאה ודאי מצלת ,דכיון שאין בה טומאה כלל
במשנה הקודמת (קי"ז ):למדנו שעור הבהמה אינו מטמא מבואר שהיא נחשבת חיה. ממנו לא מקבלת טומאה שהרי לא חישב על כולו ,אבל זה מצרף
טומאת נבילה ,מפני שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה .ולהלן
וי"א שישראל ששחט בהמה טמאה ,ונכרי ששחט
יבואר אלו עורות מטמאים כבשר מפני שהם רכים וראוים לאוכלין אחרים להשלים לכביצה ,או שמקצתו פלטתו חיה
בהמה טהורה ,צריכים מחשבה ,ואם לא חישב לא הויא
לאכילה ,או מדרבנן. (-נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור ,ואח"כ שחטה והסכין
אוכל עד שתמות ,וצריכים הכשר מים ממקום אחר ,דדם הפליט עוד ,ואין ידוע איזה חלק נפלט ע"י הכלב ואיזה ע"י הסכין,
עור של אדם מדאורייתא הוא טהור (דלאו בשר הוא והחלק שפלטתו חיה אינו בטל מסתמא ,והחלק שנפלט ע"י
השחיטה עצמו אינו מכשיר אלא בדם חללים (ע"י גיסטרא ומן
ואינו בכלל מת) ,אבל הוא מטמא כבשר מדרבנן ,כדי הצואר) או בשחיטה הוגנת ,והכא הוי כדם מגפתו וכדם המת. הסכין ביטלו מדעת ,ומיירי בדלא חשיב עליה ,ולכן אותה קצת
שלא יעשה שטיחים מעורות אביו ואמו ,וכ"ש שאם דחיה מצטרפת לשאר אוכלין לטומאת אוכלין ולא לטומאת
הגמרא שואלת שהרי דבר שסופו לטמא טומאה נבילות ,וכר"ע דאמר (קכ"ב) העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו
עיבדו אסור מדרבנן ,וי"א שזה טעם רק למה אחרי
חמורה (-אדם וכלים) א"צ הכשר ,כדתניא שנבלת עוף העיבוד הם טמאים ,אבל בלא עיבוד אסור פלטתו חיה) ,אבל בחישב על כולו אפילו אחר כך מטמא
צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין מן השרץ ,דסתמא אינה מדאורייתא. אף בפני עצמו ,דמחשבה מחשיבה לאוכל כל דבר שאפשר
עומדת לאכילה( ,והיינו בכפרים שאין רגילים לאכול עופות ,אבל
לאוכלו אע"פ שאין דרך לאוכלו ,ובלא חישב כלל בטולי
עור של חזיר ישוב מטמא כבשר מפני שהוא רך בכרכים א"צ מחשבה ,דסתמא עומדת לאכילת עובדי כוכבים),
בטליה .ואמנם "אלל" הכתוב בתורה הכונה למרטקא
ואינה צריכה הכשר ,דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם ואוכלים אותו ,אבל של חזיר הבר שהוא קשה אינו
אף לריש לקיש ,וכדכתיב "רופאי אלל כולכם" שהרי
לטמא טומאה חמורה דלעולם אינם נעשים אב הטומאה מטמא ,ולרבי יהודה אף של חזיר הבר הוא רך ומטמא.
לטמא אדם וכלים ,אפילו אם נגעו במת שהוא אבי אבות יהודה רק מרטקא אינה בת רפואה .ומה שאמר רבי
שהאלל שכינסו למקום אחד והחשיבו חייבים עליו אם הטומאה ,והכא סופה לטמא אדם וכלים בכזית ואפילו במשא עור של הדבשת הרכה של הגמל ,והיינו כשעדיין לא
טענה משא ,מטמא כבשר .הגמ' מסתפקת מה הדין יש כזית במקום אחד ,ודאי הכונה לבשר שפלטתו כשתמות.
בהגיע זמנה לטעון ולא טענה ,או בלא הגיע וטענה ,שיפשיטו כדי אחיזה מסביב לכל הבהמה ,והיינו טפחיים ,עור טמא מדרס שחשב לעשות ממנו רצועות או
ואחרי שהפשיט שיעור זה ,לרב המופשט טהור עד סנדלים ,לרבי יהודה הוא טהור כשיתן בו איזמל תיקו.
להתחיל לבטלו ,אע"פ שעדיין יש בו ה' על ה' טפחים שזה מקום חיבורו ,אבל משם והלאה טמא משום שומר ,ולרב אסי
קכ"ב :עור הראש של עגל רך (לעולא היינו בן
השיעור לטומאת מדרס ,ולחכמים טהור רק כשימעיטנו טפח מהעור המופשט הסמוך לבשר סביבות כולו נשאר
שנתו ויונק ,אבל אם הפסיק לינוק אע"פ שהוא בתוך שנתו
מה' טפחים .ללישנא קמא לריש לקיש (הנ"ל) דין זה טמא שכיון שהוא אוחז שם כדי להמשיך להפשיט הוי כבית יד,
הוא רק כשחותך מסביב מפני שאז א"א לחברו היטב. (ולרב אין חשיב יד אלא כשמטלטלים בו את האוכל ,אא"כ כבר הוקשה עורו ,וכן בעבר שנתו ועדיין הוא יונק ,ולרבי יוחנן
כל זמן שיונק אפילו אחרי שנה ,וה"ה בתוך שנה אף אם אינו
וללישנא בתרא אינו טהור בפחות מה' טפחים אלא הפשיט רק טפחיים שאז גם הטפח הסמוך לבשר
בצריך לו למושב הזב שבפחות מה' טפחים אינו ראוי לזה. טהור ,מפני שאז הוא עדיין מפשיט בסכין ,אבל אח"כ אוחז בעור
יונק) ,לתנא דמתני' מטמא כבשר ,ולרבי יוחנן אינו
ומפשיט. המחשב מטמא ,דמתני' היא דעת יחיד ,וכדמצינו ש
טומאת תנור וטהרתו -תנור תחילתו הוא עשוי קכ"ד. בדבר שאין דרכו בכך ,כגון לאכול חלב למחר ,או להקטיר למחר
דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי הגמ' (קכ"ג ):אומרת שלרבה בר אבוה (דלהלן לגבי
כקדירה ומיטלטל ,וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביקו בטיט
מנחה או עור העולה ,אינו פוסל ואינו מפגל עד שישחט לאכול טלית) ,בטומאה דאורייתא חוששים שלא יפשיט
סביב ומעבהו .לר"מ תנור אינו מקבל טומאה אא"כ יש
למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר ,יותר מכדי אחיזה ויבואו לטהר ,וכל הדין הנ"ל הוא
בו ד' טפחים ,ולחכמים רק גדול צריך ד' טפחים ,אבל
אבל השוחט עולה וחשב להקטיר חוץ למקומו כזית בטומאה דרבנן כגון י"ח דבר (שבת י"ג ,):דבדרבנן לא מחמרינן
קטן שעושים לתינוקות ,מספיק טפח ושנגמרה מלאכתו.
מעור שתחת האליה שהוא כבשר וזה נחשב שדרכו להקטיר כולי האי ,וטהור שנגע בטמאה היינו בהמה טהורה שהיא
ותנור שכבר נטמא מטהרים אותו ע"י ששוברים אותו
אם זה עולה ,פסול ואין בו כרת ,ובמחשבת חוץ לזמנו ,טריפה ,והיא מטמאה כדאמר אבוה דשמואל
לאורכו לג' חלקים ,דאם חולקו לשנים החלק הגדול שהוא
פיגול ויש בו כרת לאוכל ממנו אפילו בזמנו ,ולרבי יעקב שקדשים טריפה מטמאים.
הרוב טמא ,ואם שוברים אותו לרוחבו די שלא ישאר
ור"ש ה"ה בעור של בית הפרסות ושל ראש עגל הרך ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת והוא
בכל שבר ד' טפחים (ולחכמים מספיק שלא יהיה בו
רוב ,ואפי' יש בו יותר מד' טפחים) ,ומגרר את הטיט וכל הדברים שמנו חכמים שמטמאים כבשר והיינו מתחיל להפשיט מכיוון הפה ,הוי יד עד שיפשיט את החזה
לרבות עור של בית הבושת של נקיבה בחטאת או בשלמים ,שאותו מפשיטים בסוף מפני שהחזה קשה להפשטה משאר
שעליו לארץ ,ואע"פ שעדיין הוא עומד הוא טהור .ואם רוצה
דינם כבשר אף לגבי פסול ופיגול ,ומבואר שרק לתנא זה האברים וכשהעור מחובר בחזה הוי חיבור ,ואם מתחיל
שהתנור לא יקבל טומאה ,לת"ק צריך שיגרר את
מהרגליים כל העור הוי יד. דינם כבשר ,אבל לת"ק רק עור שתחת האליה נחשב בשר.
הטיט עד הקרקע ,ולר"מ מספיק שימעטו מבפנים
מד' טפחים. עור בית הפרסות שהוא רך מטמא כבשר .לרב הכונה עור שעל הצוואר לרבי יוחנן בן נורי הוי חיבור,
עור שיש עליו כזית בשר במקום אחד ,הנוגע בחתיכת לבית הפרסות ממש ולא לעור שעל עצם השוק מהארכובה ולחכמים אינו חיבור כיון שהוא נפשט מעצמו .ואביי מבאר
התחתונה שחותכים אותו בשעת הפשטת הבהמה ,ולרבי שאם זה היה חיבור חזק לכו"ע הוי חיבור ,אבל כאן זה לא חיבור
בשר קטנה היוצאת מהעור שבה עצמה אין כזית ,או
בשערה היוצאת מהעור כנגד הבשר שהיא נחשבת שומר
חנינא הכונה לרכובה הנמכרת עם הראש -כל העור חזק אלא חיבור שעשוי להתנתק מאיליו ,ונחלקו (קכ"ג ):אם
שמעל עצם עצם השוק מהארכובה התחתונה שחותכים בשעת
שומר העשוי להינתק מאיליו הוי שומר כל זמן שלא
(כדלעיל קי"ט ,):טמא .שיטת עולא בשם רבי יוחנן הפשטת הבהמה.
שהדין הנ"ל שכזית שלם אינו בטל לכו"ע הוא רק כשחיה ניתק ,או לא.
עור בית הבושת –הרחם ,ועור השליל ,ועור שתחת
חתכה חתיכה זו מהבהמה ,אבל בחתך בסכין אפי' מתי בטל שם טומאה ע"י קריעה או נתיצה- האליה ,מטמאים כבשר.
בשיעור גדול יותר (כתרטא (-רובע הקב ,ל"א כף מאזנים)
טלית טמאה שהתחיל לקורעה כדי לבטלה מתורת טלית,
או כנפיא) בטל הבשר לעור ,ולרב נחמן אין הבשר והחומט שהם רכים עור האנקה והכח והלטאה
בטלה ממנה הטומאה אחרי שיחתוך רובה ,שכשאינה
מתבטל לעור .והגמ' אומרת שי"ל שרבי יוחנן איירי מטמאים כבשר ,דכתיב "הטמאים" ,וכן מרבים צירן ורוטב
ראויה למלאכתה הראשונה ואין שמה עליה היא נטהרת אע"פ
במרודד -רצועה דקה ארוכה ורחבה ,שאפשר לצרף ממנה כזית, שיש בשייריה שלש על שלש והיא ראויה לקבל טומאה ,כמו
וקיפה שלהם ,ושאר ח' שרצים ממועטים מ"אלה"
אבל אדם לא טורח לצרף ,ומ"מ בפלטתו חיה כיון שהוא לא ביטל שכלי חרס שבירתו מטהרתו אע"פ ששייריו ראויים לקבל (ד"למינהו" הפסיק הענין) ,ולרבי יהודה עור הלטאה
אינו בטל .וי"א שרבי יוחנן אמר את החילוק הנ"ל על טומאה ,ואמר רבה בר אבוה שכל זה דווקא בטלית חלוק מבשרה כחולדה ,ורבי יוחנן בן נורי סובר שלכל
שני חצאי זיתים דלהלן ,ולא על זית שלם. טבולת יום שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה לטהרות הח' שרצים יש עורות ,ותנשמת לרב עורה מטמא
לפני הערב שמש ,דמיגו שלא חס עליה והטבילה אע"פ כבשר ,דס"ל כרבי יהודה שהולך אחר מישוש היד,
צירוף ב' חצאי זיתים לטומאה שהמים מזיקים לה אין לחוש שלא יקרע את הרוב ,אבל ולתנא דידן תנשמת אין עורה מטמא .והמפשיט
עור שיש עליו ב' חצאי זיתים בשר ,לרבי ישמעאל בשרצים (קכ"ג ):שקשה להפשיטם הוי חיבור עד טלית שלא טבל אותה אינה נטהרת שמא לא יקרע
העור מטמא במשא ולא במגע מפני שהוא נושא כזית אבל שיפשיט את כולו ואפילו אם הפשיט יותר מכדי אחיזה ,ונגע את רובה .ורבה חולק מפני שיש לחוש שיאמרו
הוא לא נוגע בכזית יחד ,דכתיב "בנבלתם" ,ורב פפא שטבילה מועילה בלי הערב שמש ,ועוד דא"כ עולת בעור המופשט ,טמא.
מעמיד דין זה דווקא במרודד (שמחוברים ע"י חתיכת בשר כל עורות אלו שאמרו שהם מטמאים כבשר אם עיבדם העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון דס"ל שצריך למלוק רק רוב
דקה) ,אבל בלאו הכי אינו מטמא במשא ,דאמר עולא (בשיעור ד' מילין ,כמו לגבל (-הלש עיסתו בטהרה והוא שנים ולא כל השנים ,דגמר מחטאת דכתיב בה "לא יבדיל",
דכתיב "והנשא" וקרינן "והנושא" לומר דבעינן שיהיו שכיר וצריך למים להטביל את הכלים ,עד ד' מילין צריך להטריח נחשוש שמא לא יחתוך רוב שנים .ורב יוסף עונה
נישאים בבת אחת ,והגמ' אומרת שזה מחלוקת עצמו בסתמא כשאין בעה"ב נותן לו שכר הליכה) ,ולתפילה ( -שאין לחוש שמא יאמרו כיון שקרע הטלית מוכיח
תנאים ,ויש מ"ד דלא בעינן שיהיו נישאים יחד .ולר"ע המהלך בדרך וגמר בליבו ללון מבעוד יום ויש בית הכנסת בהמשך עליה ,ואינו דומה לעולת העוף דשאני התם דכהנים
אין העור מטמא לא במגע ולא במשא ,מפני שהעור הדרך צריך לטרוח ללכת ד' מילין כדי להתפלל שם) ,ולנטילת זריזים הם.
ידים (לאכילה ,אם אין לו מים ויש מים לפניו צריך ללכת ד' מילין
מבטל את הבשר ,וטען ר"ע שהרי כתוב "הנוגע... קכ"ג :לרב הונא אף אם קרע את רוב הטלית ,אם
והנושא" ולומדים מזה שרק דבר שיכול לטמא במגע כדי להגיע למים) ,אך כל זה בהולך לפניו ,אבל לאחריו
נשאר כדי מעפורת ,הוי חיבור.
מטמא במשא ,ומודה ר"ע שהמחבר ב' חצאי זיתים אפי' מיל אחד אינו חוזר ,אבל פחות ממיל חוזר) או
בקיסם והסיטם או באין תחובים ונגע בהם שהוא טמא, שעשה מהם טלאי או שהלך עליהם – ששטחם ואם קרע עור ושייר מקצת ,לריש לקיש נשאר העור
לדרוס עליהם ברגלים שזה מקצת עיבוד ,בטלו מתורת בשר בטומאתו כיון דחלים – הוא חזק ע"י אותו מקצת ,וכשתופרו
וגם בזה י"א דאיירי במרודד וי"א שטמא בכל גוונא.
הרי הוא כבתחילה ,ולכן לא בטל שמו מעליו ,משא"כ טלית שכיון ונעשו עור והם טהורים ,חוץ מעור האדם.
שנקרעה בטל שמה ,דאפילו חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה ,קכ"ד :ואם נגע בבשר עצמו ולא בעור ,לרבי יוחנן
(אמנם בעור המופשט כל חלק שהופשט הוי כאילו אף בזה טהור (-אין נוגע וחוזר ונוגע) ,ולבר פדא רק קכ"ג .לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית ,הבית
הופרש לגמרי ,כיון שאינו עתיד לחזור לבשר) .ולרבי יוחנן כשנגע מאחריו בעור אינם מצטרפים ,שכיון שאין כזית טמא ,מפני שודאי יש לו כמה קרקפילין (-עור ראש אדם
הדין בעור כמו בבגד ,כיון שהחיבור מחדש אינו חיבור שלם יחד אינו לא יד ולא שומר ,ואף דאיתא לעיל (קי"ח) שבפול מת לצורך כישוף במלחמה).
יש שומר ,רבי ישמעאל סובר כת"ק דאחרים דס"ל שאין זה גמור. מתי בטל שם יד או שומר לטומאה בעור שהופשט
שומר ,אבל מלפניו טמא משום ששני הנגיעות
וללישנא בתרא (קכ"ד ).הקורע טלית היא טהורה מהבשר -עור שהפשיטו מהבשר של בהמה שחוטה כדי
מצטרפות.
אפילו בנשאר בה כדי מעפורת .ובעור נחלקו רבי יוחנן לעשות שטיח למיטה או לשלחן ,בבהמה או בחיה,
וריש לקיש אם בנשאר בו כדי מעפורת הוא טהור או צירוף בטומאת אהל -דברים המטמאים טומאת בטהורה והוא טמא או בטמאה והוא טהור ,בדקה או
אהל כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלוא תרווד רקב לא. בגסה ,הרי הוא יד לבשר להוציא או להכניס טומאה ,עד
תיבה של מגדל (-ארון עץ שעושים בו חללים קטנים כדי שנחלקו לשני חצאי זיתים והכניסם לבית ,רבי דוסא שהוא יבש ,ואינו מעלה ארוכה ,ובאמת לגבי מת היא
בן הרכינס מטהר משום שאין החצאים מצטרפים ,מטמאה אף באהל ,דטומאה בוקעת ועולה ,אבל להצניע בהם כלים ומשקין) ,שיש בחללה פותח טפח
וחכמים מטמאים .הגמ' אומרת שרבי דוסא סובר בנבילה אינו מטמא בלא ניקבה כיון שהמח ואין ביציאתה פותח טפח (-שהחלל הוא טפח וממילא
אינה טומאה טמונה ,אבל פתח החלל אינו טפח) ,לת"ק אם יש כרבי ישמעאל ,וחכמים סוברים כר"ע ,ולא טיהר ר"ע מתקשקש.
טומאה בתוכה כל הבית טמא ,ואם יש טומאה בבית אלא מפני שהעור מבטלם.
מה שבתוכה טהור ,מפני שדרך הטומאה לצאת (דרך אי מאהיל בכלל נוגע
הנוגע בחצי זית מן המת ,והוא גם מאהיל על חצי פתח זה אע"פ שהוא פחות מטפח ,דאין לה יציאה אחרת) ולא טומאה בעצמות
להכנס .ורבי יוסי מטהר את הבית דשמא אין סוף הטומאה
קכ"ה .הנוגע בקולית שאין עליה בשר ויש בתוכה מח ,זית באותה העת ,או שחצי זית מאהיל עליו ,איתא
לצאת דרך פתח זה ,מפני שיכול להוציאה לחצאין או
אם היא של מת ,או של מוקדשין שגזרו חכמים (פסחים באהלות שזה מצטרף לטומאה .רבי אבין רוצה להוכיח
לשורפה במקומה ,וס"ל שטומאה טמונה אינה
ק"כ ):שפיגול ונותר מטמאים את הידים משום חשדי כהונה עצלי מזה שטומאת מגע ואהל הם משם אחד ,דאל"כ לא
בוקעת .ואם העמיד את התיבה בפתח הבית ופתח
כהונה ,וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר ,בין בפתוחים בין היו מצטרפים .והגמ' דוחה שבהמשך המשנה איתא
התיבה לחוץ ,אף אם טומאה בתוכה הבית טהור אף
לת"ק דאין סוף הטומאה לצאת לבית ,ומשום אהל ליכא כיון
בסתומים בין בנקובים טמא במגע ובמשא דעצם שהנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית
כשעורה במת מטמאה במגע ובמשא ,דכתיב "או בעצם אדם".
וקולית של נבילה או של שרץ ,סתומים טהורים אע"פ טהור ,ומבואר שאינם שם אחד ולכן אינם מצטרפים .שיש בה פותח טפח.
ומה שברישא מצטרפים איירי בטומאה הרצוצה בין
קכ"ו .מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב שיש בהם כזית מח ,דכתיב "בנבלתה" ולא בעצם
קולית סתומה ,ומה ששומר מטמא זה רק כשאפשר ליגוע ב' מגדלים של עץ שאין ביניהם פותח טפח ,דחשיב
נוגע כיון שהלכה למשה מסיני שטומאה רצוצה בוקעת ועולה .מת ובתוכו בשר המת -כלב שאכל בשר מת ,ומת
הכלב (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור, בטומאה עצמה ,ואף במשא אין מטמאים דכתיב
"הנוגע ...והנושא" את שלא בא לכלל מגע לא בא קכ"ה :ואמנם לרבי יוסי מאהיל בכלל נוגע ,דס"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה) ,והוא מוטל על איסקופת
לכלל משא( ,הגמ' קכ"ד :מסתפקת אם רבי ישמעאל שמלא תרווד רקב (-עפר הנמצא בארון של מת שהוא הבית וצווארו לפנים ,לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב
הנ"ל חולק על דרשה זו) ,אבל נקובים אפי' כל שהוא רקבוביתו של מת ,שהלכה למשה מסיני ששיעורו מלוא תרווד) טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל) ,הבית טמא אע"פ שאין
שאפשר להכניס שם אפילו חוט השערה מטמאים במגע ,מטמא במגע ובמשא ובאהל ,ואין הכונה נוגע ממש שם חלל טפח ,מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה ,וכיון
דכתיב "הנוגע יטמא"( ,ומ"מ בהמה מטמאה אף שיש שהרי לא נגע בכל הרקב שהרי העפר לא נחשב מחובר יחד ,שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו .ורבי יוסי אמר
לה עור ,כיון שיש בעור נקבים ,וכן כליה מטמאה אף אלא הכונה למאהיל וקרי ליה נוגע ,והא דתני נוגע ותני שרק אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא,
שיש עליה חלב ,מפני שחוטים נמשכים ממנה .ואם מאהיל ,לאביי המאהיל למטה מטפח (-שאין טפח בין ידו והגמ' מבארת שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר
חשב לנקוב את הקולית מטמאה ,דמחוסר נקיבה לאו לטומאה) נחשב נוגע ,ולמעלה מטפח נחשב מאהיל ,חלל טפח ולא מספיק שהצוואר עצמו יהיה טפח,
ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה בחוץ ,מפני כמחוסר מעשה .קכ"ו.):
ולרבא אפי' למעלה מטפח נחשב נוגע ,ומאהיל היינו
שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר .ולרבי אלעזר אם
הגמ' אומרת שקולית של מת איירי כשאין על הקולית בהמשכה שהוא אינו מאהיל אבל דבר אחר מאהיל עליו ועל
הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך המאכל לצאת דרך
כזית בשר ולא כזית מח מבפנים (דאל"כ מטמא אף הטומאה ,וכדמצינו שחבלי המיטה וסריגי החלונות הם
הפה אלא דרך אחוריו ,ואם הפה לכיוון חוץ הבית טמא.
באהל שהרי אין שם חלל טפח שיחצוץ מפני הטומאה) ,וס"ל מתבטלים לבית וממילא כשאין בנקבים פותח טפח הם חוצצים
ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא הבית טמא – ופליג
שהמח שבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר מבחוץ
בין הבית לעליה מפני הטומאה ,דנקב העשוי לאויר שיעורו אכולהו ,ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ ,אם הטומאה כנגד
כמלוא אגרוף ,אבל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו וממילא כיון דליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה ולא חשיב אבר,
המשקוף ולפנים או לחוץ ,ואם יש בצווארו טפח או לא ,ואף בפיו
(דאל"כ הוי אבר מעליא ומטמא באהל ,דאף דליכא מח
לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם ,דקסבר אף בדרך בפותח טפח ,ואף הנוגע כנגד הנקב טהור ,אבל אם פירסם
כניסתה היא מוציאה טומאתה ,אי נמי פעמים שהוא מקיא. הרי לפעמים המח חוזר כיון שהאבר מחובר לחי ,ואם ע"י המח
באויר מעל המת שאינם חלק מהתקרה ,הנוגע כנגד הנקב גדל הבשר למעלה א"כ גם בלי בשר ומח ,כל עצם חלולה נחשבת
קכ"ו :שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע, טמא ,אבל שלא כנגד הנקב טהור ,דחבלים בלא מיטה אינם אבר) ,אבל קולית של מוקדשין איירי שיש בה כזית
כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא מקבלים טומאה וממילא הם חוצצים ,וס"ל לרבא דאיירי דאין נותר לפחות מכזית ,וקמ"ל ששימוש נותר מילתא
ובאהל ואינו מטמא במגע .עוד אמר רבי שמעון למעלה מטפח וקרי למאהיל נוגע ,אבל למטה מטפח היא כנותר עצמו ,וכדאמר רבי יצחק שעצמות קדשים
שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (- אף שלא כנגד הנקב טמא ,דהוי ככסותו של מת. ששימשו נותר מטמאים את הידים הואיל ונעשה
הלכה למשה מסיני) ,וגולל (-דף הניתן על המת) ודופק (-דף ולאביי למטה מטפח לא הוי ככסותו של מת ,כיון בסיס לדבר האסור .ולאביי איירי ששף את העצם
הניתן בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא במשא, שאינו מבטל אותם לגבי המת ,ולדבריו סובר רבי יוסי לרוחבה סביב סביב ואפילו במקום אחד ,שאז אינה מעלה
אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין שטומאה טמונה שאין לה חלל טפח אינה בוקעת, ארוכה ולכן אינה מטמאה באהל .ולרבי יוחנן איירי
במשא בין באהל.
וכדלהלן. בעצם שיש בה כזית מח המתקשקש בחלל העצם מפני
מבצע סיכומי סוגיות מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
חדשה של כתיבת ושליחת משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה ומוסר
סיכומים ע"י כלל הלומדים ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
ושליחתם למערכת. עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
מתווה מיוחד המועיל מאד בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
לבהירות וזכרון .שיעורי הסברה במייל 7692282@gmail.com -
ופרטים 02-3131-465שלוחה .7 בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
בנדרים פלוס קופת לדעת. - מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת
תמצית) לשליחת הסיכומים ,זכאים
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
לשמיעה טלפונית של הקורס המלא ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ביפה נוף. של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
בידיעת התורה ,במחיר מוזל ₪ 120 מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור שלום ,ומפעל הש"ס.
במקום ,₪ 500ולבחורים ₪ 60במקום 13שיעורים לשמיעה טלפונית ₪ 500בלבד
.₪ 300 קו עדכונים ושיעורים – 02-3131-465
ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית ,שיעור
הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים. ראשון חינם בקו 02-3131-465שלוחה 4 לפרטים055-400-7977 -
מבחן 347כי תבא מבחן 346כי תצא
חולין קט"ו עד קכ"א חולין ק"ח עד קי"ד
מהיכן לומד אביי שטעמו ולא ממשו דאורייתא?
איזה פירכא אומרת הגמרא שבגללה א"א האם כלאי בהמה מותרים לגבוה או להדיוט? האם מותר לאכול קיבה של טלה יונק שבישלה א' מבשר בחלב.
ללמוד איסור הנאה בבשר בחלב מחמץ בפסח? א' מותרים. בחלבה? ב' מנזיר.
ב' אסורים. א' מותר. ג' מזרוע בשילה.
א' שכן ענוש כרת.
ג' מותרים להדיוט ואסורים לגבוה. ב' אסור.
ב' שכן אסור בבל יראה. מהי כוונת רב שאם כזית בשר נפלה לתוך יורה של חלב ,רק הבשר נאסר?
ג' יקרענה לאחר בישולה ויאכלנה.
ג' שחמץ של נכרי מותר בהנאה. האם כלאי הכרם נחשבים שהיתה להם שעת הכושר? א' רב סובר שבבשר בחלב רק הבשר נאסר.
א' כן. מה עושים למי שאינו רוצה לקיים מצות עשה שאין ב' מדובר בחתיכה שנפלה לתוך יורה רותחת וסילקה לפני שנחה מרתיחתה.
האם ביצה של נבילה או טריפה מותרים? ב' לא. ג' מדובר שיש ביורה שישים כנגד החתיכה.
מתן שכרה בצידה (רש"י)?
ג' ספק בגמרא.
א' מותרים. א' קונסים אותו עד חומש נכסיו. לב עוף שלא קרעו ואכלו ,מה דינו (רש"י)?
ב' אסורים. האם יש מעילה בחֵלב או בדם? ב' מכים אותו עד שתצא נפשו. א' לא עבר איסור.
ג' של טריפה מותרים ושל נבילה אסורים. א' כן. ג' הלעיטהו לרשע וימות. ב' עבר איסור אבל אינו חייב כרת.
ב' לא. ג' חייב כרת.
האם מביאים יין לביכורים? ג' בחלב יש ובדם אין. מה פסק מרימר בענין צליית כבד או כחל מתחת או
א' רק אם הביא ענבים ודרכם. מעל הבשר? מתי מותר לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים ,ואין בהם חשש יין נסך?
אלו ג' דברים ממעטים בדם מדכתיב "לכם" וכתיב "לכפר" וכתיב "הוא"? א' מותר לכתחילה. א' כשעלו עליהם עשבים.
ב' גם אם דרכם מתחילה מביאם. ב' כשעבר חודש.
א' נותר מעילה וטומאה. ב' מתחת מותר בדיעבד ,ומעל אסור גם בדיעבד.
ג' גם אם הביא ענבים ודרכם אין מביאם. ב' נותר מעילה ופיגול. ג' כשעברו י"ב חודשים.
ג' מתחת מותר ,ומעל מותר רק בדיעבד.
ג' נותר טומאה ופיגול.
עכו"ם ששחט רוב קנה וישראל השלימו ,מה סכין ששחטו בה ,האם מותר לחתוך בה מאכל רותח?
האם לשמואל יש איסור בשר בחלב בחֵלב ובשליל
דין השחיטה? האם שומר או יד מצטרפים לקבלת טומאה? א' מותר.
ובשליא? ב' אסור.
א' כן.
א' כשרה. א' כן. ג' מותר על ידי הדחה.
ב' שומר מצטרף ויד לא.
ב' פסולה. ג' יד מצטרף ושומר לא. ב' בחֵלב כן ובשליל ושליא לא.
ג' ספק. ג' בחֵלב ושליל כן ובשליא לא. האם מותר להניח כד של מלח או של חומץ ליד כד של כותח?
האם יש יד להכשר? א' מותר.
א' כן. ב' במלח אסור ובחומץ מותר.
ב' לא. ג' במלח מותר ובחומץ אסור.
ג' מחלוקת.
מה הדין להלכה בחלב שנמצא בקיבה של נבילה? האם אפשר להגעיל כלי שבלע איסור כשאין במים שישים האם מותר למלוח דגים ועופות יחד?
א' מותר לכתחילה. באיזה אופן מודה רב שיש שומר לפחות מפול? כנגדו? א' אסור.
ב' מותר בדיעבד. א' היכא דהוי בריה שלימה. א' לא. ב' מותר רק בכלי מנוקב.
ב' כשהשומר עצמו הוא כפול. ב' רק בבן יומו לא. ג' אפילו בכלי מנוקב אסור.
ג' אסור גם בדיעבד. ג' גם בבן יומו אפשר.
ג' היכא דמתחילה היה כפול ונפל.
בהמה ששבר את מפרקתה לפני שיצאה נפשה ,האם היא מותרת באכילה?
איזה קליפה של בצל מצטרפת רק אם היא שלימה לדעת ר' יהודה? א' מותרת.
א' החיצונה. ב' אסורה.
ב' האמצעית. ג' ספק בגמרא.
ג' הפנימית.
המבשל בשר מי חלב או עצמות בחלב ,מה דינו?
מה הדין בחלב שהמחהו וגמעו או דם שהקפהו ואכלו? א' פטור.
א' חייב. ב' חייב.
ב' פטור. ג' במי חלב פטור ועצמות בחלב חייב.
ג' חלב שהמחהו חייב ודם שהקפהו פטור.
פרד בן חמור וסוסה ,האם הוא מותר בסוסה או בפרדה (לפי הסוגיא קי"ד?):
האם ציפורניים מצטרפים לשיעור כביצה לטומאה? א' מותר בשניהם.
א' לא. ב' אסור בשניהם.
ב' כן. ג' אסור בסוסה ומותר בפרדה.
ג' המקום המובלע בבשר מצטרף והשאר לא.
פרטי תוכנית כתיבת הסיכומים מבית סיכומי 'תמצית'
רעיון סיכום עשרה נקודות בכל סוגיא פרטים כלליים על תוכנית הסיכומים מבחן 348נצבים וילך
מלבד צורת הסיכום הרגילה וכנ"ל ,ישנו רעיון בו ניתן להעצים בצורה משמעותית מערכת סיכומי 'תמצית' יוצאת בזה לתוכנית מיוחדת ,בה כל אחד יכול לסכם את
תלמודו בצורה קלה וברורה ,ולהגיע לבהירות בסוגיות ולזכור סוגיות רבות בעל
חולין קכ"ב עד קכ"ח
את איכות הסיכום והתועלת לזכרון והבנת הסוגיא ,ע"י הפיכת הסוגיא לתמונה
בה ניתן לקלוט בבת אחת כעשרה פרטים עיקריים מהסוגיא ,כפי המתווה שנמצא פה .ולהלן יובאו פרטי המבצע המיוחד ,ונקודות חשובות המלמדות כיצד לסכם
בצד השני של הדף ,וכדלהלן. סוגיא בצורה טובה ותועלתית.
תפיסה צילומית -ישנם שתי צורות של תפיסה וזכרון ,וההבדל ביניהם כללי התוכנית -א' התוכנית מיועדת לכלל הלומדים -אברכים ובחורים
גדול מאד ,הצורה הראשונה היא קליטת מספר נתונים בזה אחר זה, וקובעי עיתים לתורה ,ולכל נושא תורני -עיון בקיאות הלכה וכו' .ב' בזמן
הצורה השניה היא קליטת מספר נתונים בבת אחת! ניתן להמשיל זאת כתיבת הסיכום אפשר לעיין בגמרא ,אך אין להעזר בסיכומים שכתבו
לקריאת רשימה בה אנו עוברים על הפרטים בזה אחר זה ,לעומת מבט אחרים אלא כדי לקבל כיוון איך מסכמים ,ולא במהלך הכתיבה .ג' דף
על תמונה שניתן במבט אחד לקלוט הרבה פרטים מהתמונה. סיכום זה הינו דף לדוגמה ,ניתן לכתוב על דף רגיל ,וכן לסכם בכל צורה
שהיא .ד' מומלץ לצלם ולשמור את העותק המקורי לצורך חזרה
הנסיון מוכיח שניתן להגיע למצב בו הסוגיא נהפכת לתמונה בה אנו
וכדומה .ה' יש לכתוב את הסיכומים בכתב קריא וברור .ו' הסיכומים האם עור לא מעובד של אדם טמא מדאורייתא?
יכולים לראות בבת אחת את כל עיקרי הסוגיא .ע"י רמת תפיסה כזו
צריכים להיות על סוגיא שלימודה הסתיים ,והסיכום צריך להיות חדש על מה נאמר השיעור ד' מילין לנטילת ידים א' כן.
המוגבלת בדרך כלל ל 3-4דברים זוכרים את הסוגיא בצורה טובה הרבה יותר, ולא ממה שנכתב בעבר. ב' לא.
(רש"י)?
להרבה יותר זמן ,וניתן לחזור על עיקריה בצורה קלה ומהירה. ג' איכא דאמרי מדאורייתא וא"ד מדרבנן.
שליחת הסיכומים -השולחים את הסיכומים למערכת תמצית (פרטים א' לנטילת שחרית.
חלוקת הסוגיא לעשרה נקודות -הדרך המוצעת לסיכום כזה הוא, על נקודות המסירה בקו תמצית 02-3131-465שלוחה ,7וכן למייל ב' לתפילה.
לחלק את עיקרי הסוגיא לשלש קטגוריות ,כאשר כל אחת מהקטגוריות ג' לאכילה. עד כמה צריך לחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה?
,7692282@gmail.comאו ל'תמצית' רחוב רבי עקיבא 30דירה 6 א' עד מיל.
כוללת 2-4פרטים עיקריים ,וכן לתת הקדמה לסוגיא ,ועי"ז ניתן לקלוט מודיעין עילית) יכנסו להגרלה בה 3מהמסכמים יזכו במלגה בסך 1000 ב' רק פחות ממיל.
בבת אחת 9דברים המחולקים לשלש ,בתוספת הקדמה. מהו שיעור תחילת תנור לקבל טומאה? ג' אפילו פחות ממיל אינו חוזר.
,₪כאשר זוכה אחד יוגרל מתוך כלל המסכמים הזוכה השני יוגרל מתוך
תוספת של יותר מעשר נקודות ,בדרך כלל אינה מועלה אלא להיפך. א' לרבי מאיר ד' טפחים ולרבנן קטן בטפח.
הסיכומים האיכותיים ביותר ,והזוכה השלישי יוגרל מתוך אלו שסיכמו
אם נשווה 2לומדים אחד מנסה לזכור עשרות נקודות בסוגיא ,והשני ב' לרבי מאיר ד' טפחים ולרבנן קטן בטפח. טריפה ששחטה ,האם היא מטמאה?
הכי הרבה סוגיות (מוגבל ל 2סוגיות בשבוע) .בנוסף מי שיזכה באחד
מתמקד בעשר נקודות מרכזיות בלבד ,מסתבר שהסיכוי של הראשון ג' לרבי מאיר גדול בד' טפחים ןקטן בטפח ,ולרבנן קטן א' מטמאה רק במוקדשין מדאורייתא.
המלגות וידע להגיד את הסיכום בעל פה ,יזכה ב ₪ 500נוספים .כל
בכל שהוא. ב' מטמאה רק במוקדשין מדרבנן.
לזכור אפילו 5נקודות ,קטן יותר מהסיכוי של השני לזכור אפילו עשרים סיכום נוסף מכניס את הכותב פעם נוספת להגרלה.
נקודות ,משני סיבות :א' תפשת מרובה לא תפשת .ב' כאשר הנקודות ג' מטמאה במוקדשין מדאורייתא ובחולין מדרבנן.
שיעור הסברה מיוחד אודות כתיבת סיכומים -ניתן לשמוע בטלפון תיבה שיש בחללה פותח טפח ואין ביציאתה פותח
המרכזיות ברורות נזכרים דרכם בעוד פרטים רבים ,הרבה יותר מאשר
שיעור מיוחד עם מידע בסיסי חשוב ומעניין על חשיבות הסיכום ,צורת טפח ,על מה נחלקו ת"ק ורבי יוסי? האם ב' חצי זיתים מן המת מטמאים באהל?
אם מלכתחילה ניסינו לזכור את כל אותם פרטים.
הסיכום ,והסבר מפורט על תוכנית הסיכום המיוחדת של 10נקודות א' אם מה שבתוכה מטמא את הבית. א' כן.
מתאים לכל אחד ולכל צורת לימוד -הקו הכללי של סיכום עשרת מרכזיות בכל סוגיא (כדלהלן) .שמיעת השיעור בקו הנ"ל. ב' אם מה שבבית מטמא מה שבתוכה. ב' לא.
הנקודות שוה לכל נפש ולכל צורת לימוד ,אולם תוכן עשרת הנקודות ג' שתי התשובות נכונות. ג' מחלוקת.
קורס אומנות הסיכום כדרך להתענג בידיעת התורה -מלבד עצם
משתנה בין לימוד בעיון ללימוד בבקיאות ,בין לימוד גמרא ללימוד כתיבת הסיכומים והגשתם ניתן להרשם לשמיעת הקורס המלא 'אומנות עצם שיש בה כזית מח המתקשקש ,האם היא מטמאה באהל לרבי יוחנן?
הלכה ,ובנוסף כל לומד עשוי להתמקד בנקודות אחרות ובסדר אחר הסיכום' ,סדרת שיעורים בהם נלמד כיצד להפוך את הסיכום לאומנות כלב 'חי' שאכל בשר מת והוא עומד באיסקופה, א' כן.
ובכמות אחרת של חומר לימודי ,וככל שהלומד מחליט בעצמו על וחוויה ,ועי"ז לקבל ידיעה ברורה בתוך שנה בעשרות סוגיות! ובתוך 5 האם הבית טמא (רש"י)? ב' לא.
הנקודות והסדר ,תועלת הסיכום מרובה יותר .הלומד יכול לצייר את עצמו שנים במאות סוגיות!!! .ההרשמה בנדרים פלוס קופת 'סיכומי תמצית'. א' טמא. ג' בעיא דלא איפשטא.
בעוד כמה שנים ,כאשר לפי הנסיון שלו עד כה הוא לא יזכור את רוב הסוגיא ,אלו 10 ב' טהור.
נקודות הוא כן היה רוצה לזכור מהסוגיא ,ואותם לסכם.
יש כרגע בקו 4שיעורים חינמיים בסיסיים ,ועוד 8שיעורים המקיפים
בצורה יסודית את התועליות הגדולות שבסיכום ,כיצד לסכם בתורה ג' תלוי אם יש בצווארו רוחב טפח. האם ביצת השרץ טמאה?
ההקדמה לסוגיא -כל סוגיא בנויה על ידיעות מוקדמות אשר הסוגיא נכונה ,וכיצד להגיע ע"י הסיכום לזכירת הסוגיות בצורה ברורה לאורך א' לא.
מרחיבה נקודה (או כמה נקודות) מתוך אותם ידיעות ,כתיבת הקדמה זו ימים ושנים ,ואלו דברים כדאי לשלב בסיכום במטרה לחזק את יעילותו. ב' מרוקמת טמאה אע"פ שלא ניקבה.
ג' רק מרוקמת שניקבה טמאה.
מחברת את הלומד לסוגיא בצורה חזקה יותר ,עושה סדר בראש לאיזה המחיר המלא של הקורס הוא ,₪ 500אולם למתכננים לכתוב סיכומים
ענין כללי שייכת הסוגיא ,ומהווה חזרה מחודשת גם על הידיעות עבור המבצע ,המחיר הוא ₪ 120בלבד לאברכים ,ו ₪ 60לבחורים. האם עציץ נקוב הוי כמחובר לרבי שמעון לענין הכשר שרץ שיש ספק אם נגע ,מה דינו ברשות היחיד?
המוקדמות .כמו כן ניתן לכתוב בהקדמה מהו הקו הכללי של הסוגיא, וטומאה? א' טמא.
תועלת הסיכומים -ידיעה ברורה בסוגיא נותנת סיפוק אדיר ,מגבירה
ואלו נקודות מבוארות בה. א' כן. ב' טהור.
את המוטיבציה וההנאה מהלימוד ,ומהווה מקפצה אדירה לכח החידוש ב' לא.
מתי לסכם -מומלץ בסוף כל סדר לימוד לכתוב 2-3נקודות עיקריות ג' על הארץ טמא ובצפה על המים טהור.
וההעמקה ,הדרך לחידושי תורה עוברת דרך הבהירות בסוגיא ,וככל ג' להכשר כן ולטומאה לא.
שיצאו מהסוגיא ,ובסיום לימוד הסוגיא לעשות סדר בדברים ,ולתפוס שהסוגיא ברורה יותר ניתן יותר להעמיק ולחדש בה .וככל שיש לנו ביד
אבר ובשר המדולדלים בבהמה ומעלים ארוכה ,האם הם מטמאים?
בעיקר את הכללים והנקודות העיקריות ,ולחלקם ל 3קטגוריות שבכל יותר סוגיות מסוכמות וברורות ,הרווח הוא לא רק לזכרון הלימוד ,אלא א' מטמאים רק טומאת אוכלים.
אחד יש 2-4נקודות .לאחר מכן חשוב לשנן היטב את עשרת הנקודות גם כח החידוש וההעמקה גדל. ב' מטמאים אדם וכלים כנבילה.
עד שמגיעים למצב שניתן לאומרם בעל פה בצורה מהירה וקלה. 2סוגי סיכומים עיקריים -א' קיצור -הלומד מסכם את הסוגיא בשפה ג' אינם מטמאים.
הרווח בסיכום -מי שמסכם את תלמודו בצורה טובה ,אינו צריך שלו ,לפי סדר הסוגיא ,בצורה קצרה וברורה( ,ישנם כאלו שהסיכום
יוצא להם אף יותר ארוך מהסוגיא עצמה) .התועלת בסיכום זה הוא קישות שנטע אותה בעציץ וגדלה ויצאה החוצה ,האם הקישות שבתוך העציץ
להשקיע הרבה זמן בחזרות ארוכות ,הסוגיות נשארות רעננות וחיות
חזרה מהירה וברורה על הסוגיא ,בלשון קצרה ובשפה ברורה .ב' סדר מקבלת טומאה?
לאורך זמן ,ורק פעם בהרבה זמן צריך לחזור בפנים ,וכיון שהכל ברור גם א' כן.
החזרה בפנים נעשית בצורה מהירה יותר וחווייתית יותר ,ועי"ז מגיעים מחודש -הלומד ,לאחר סיום הסוגיא והבנתה ,מסדר את הסוגיא מחדש,
ב' מחלוקת.
בצורה מהירה וקלה יותר לידיעת התורה בסייעתא דשמיא. לפי נושאים ,ומסכם אותה לפי הסדר שיצא לו .הרווח בצורת סיכום זו ג' ספק.
הוא גדול ,מפני שבאופן זה הלומד מחובר יותר בחיבור אישי לסוגיא.
דמיין לעצמך ,היום -קיץ ה'תשפ"ו ,בעוד חצי שנה ,בזמן חורף
ה'תשפ"ז ,יהיו לך בראש כעשרים סוגיות ,סוגיא לשבוע בסך הכל, קל לסכם! -יכולת הסיכום היא יכולת נרכשת ,ועיקר הקושי הוא מה לא מטמא?
ותוכל לחזור על כולם בדרך לבית המדרש וכדומה ,עשר סוגיות בהלוך בסוגיות הראשונות ,ואח"כ הסיכומים נעשים קלים מהירים איכותיים א' בשר מן החי.
ב' בשר מן החי אפילו אם פירש מאבר שלם.
ועשר בחזור .לא שווה להשקיע? ותועלתיים הרבה יותר.
ג' גם אבר מן החי.
