gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ | 145‬חולין צ"ו‪ .‬עד קכ"ה‪ | :‬אלול ה'תשפ''ו‬ ‫נאסרת בגלל שמרגישים בה את טעם האיסור‪ ,‬וטעמו של‬ ‫צ"ו‪ .‬רבא סבר בתחילה שסימן עדיף מטביעות עין‪,‬‬ ‫האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו‪( ,‬ויבואר מהו השיעור האוסר‪,‬‬ ‫'אל יהי המשל הזה קל בעיניך‪ ,‬שע"י המשל הזה אדם יכול לעמוד‬ ‫ומתי האיסור נותן טעם בכל ההיתר‪ ,‬ומתי נאסר רק כדי‬ ‫שהרי מחזירים אבידה בסימן ולא בטביעות עין‪( ,‬וכתבו‬ ‫בדברי תורה‪ ,‬משל למלך שאבד זהב מביתו או מרגליות טובה‪ ,‬לא ע"י‬ ‫קליפה)‪ ,‬או שהאיסור אינו בטל בגלל חשיבותו למרות שהוא‬ ‫התוס' (ד"ה ולא) דהיינו בטביעות עין כל דהו‪ ,‬דבזה אין מחזירים גם‬ ‫פתילה כאיסר הוא מוצא אותה‪ ,‬כך המשל הזה לא יהיה קל בעיניך‪,‬‬ ‫לא נותן טעם בהיתר‪ ,‬ובתערובת מין במינו שאין האיסור נותן‬ ‫לצורבא מרבנן שלא חוששים שהוא משקר‪ ,‬ורק בטביעות עין גמורה‬ ‫שע"י המשל אדם עומד על דברי תורה'‪( .‬שיר השירים רבה א ח)‪ .‬חז"ל‬ ‫טעם בהיתר‪ ,‬לרבי יהודה האיסור אינו בטל אפילו באלף‪ ,‬ולרבנן‬ ‫מחזירים לצורבא מרבנן)‪ ,‬אבל האמת שטביעות עין עדיפה‬ ‫משתמשים הרבה פעמים במשלים‪ ,‬לפעמים מתקבל הרושם שהמשל‬ ‫מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן צריכים שישים שאז האיסור‬ ‫מסימן‪ ,‬שהרי אדם מותר באשתו אף שהוא סומא או‬ ‫מיותר‪ ,‬מה הוא שווה‪ ,‬ההבנה היא מרגלית טובה והמשל הוא רק פתילה‬ ‫מתבטל בתערובת והיא מותרת באכילה בגלל שלא מרגישים‬ ‫בלילה ע"י טביעות עינא דקלא ומאבידה לא ילפינן‪ ,‬דשם‬ ‫כאיסר‪ ,‬ולזה באים חז"ל ואומרים שדווקא ע"י אותה פתילה באיסר‬ ‫בה את טעם איסור‪ ,‬ולפעמים האיסור בטל ברוב כגון בתערובת‬ ‫חוששים שישקר בגלל חמדת הממון‪ ,‬דגזל ועריות נפשו של אדם‬ ‫האדם מוצא את המרגלית הטובה‪ .‬וגם להבנת דבר זה לא הסתפקו‬ ‫יבש ביבש שאין האחד נותן טעם בחבירו אלא שכל חתיכה יש‬ ‫חז"ל לומר שע"י המשל אדם עומד על דברי תורה‪ ,‬אלא הביאו לזה‬ ‫בה ספק האם היא החתיכה האסורה‪.‬‬ ‫מתאוה להם ומחמדתם‪ ,‬וכן אם מעידים על רוצח לפי סימן‬ ‫משל ממרגלית טובה שנאבדה ונמצאה רק ע"י פתילה כאיסר‪.‬‬ ‫בגופו ובכליו של הרוצח אינו נהרג‪( ,‬ואף שמשיאין אשה על פי‬ ‫צ"ו‪ :‬ירך שנתבשל עם גיד הנשה‪ ,‬משערים כבשר‬ ‫סימנים ללישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא‪ ,‬מ"מ אם נישאת לאחר‬ ‫גם המחשת הדברים ע"י ה'כח המדמה' שיש באדם‪ ,‬כח הדמיון או‬ ‫כח הציור בלשוננו‪ ,‬בכוחה לתת לאדם חיזוק עצום בעבודת ד'‪ ,‬עד‬ ‫בלפת‪ ,‬והיינו (צ"ט‪ ):‬כאילו הירך היא ראש לפת (‪-‬הירק של‬ ‫אין סומכים על הסימנים להורגה‪ ,‬דשמא בעלה הראשון היה חי ולא‬ ‫כדי כך שבמכתב מאליהו (חלק ד' עמוד ‪ )252‬מביא מהסבא מקלם‬ ‫הלפת‪ ,‬שיש לה טעם מתוק יותר משורש הלפת‪ ,‬וצריך יותר בשר כדי‬ ‫היו קידושיה קידושין‪ ,‬וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא הורגים‬ ‫דברים מבהילים על כך‪ ,‬וז"ל 'במה השיגו האבות הקדושים וכל גדולי‬ ‫לתת טעם בירק של הלפת‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (צ"ט‪ :‬ד"ה בראשי) כתבו‬ ‫אותה‪ ,‬אע"פ שנודע שבעלה הראשון נודע שהיה מת בשעת הזנות‪,‬‬ ‫דלא לכל דבר עד אחד נאמן‪ ,‬שהרי אין האחין יורדים לנחלה על פיו‪,‬‬ ‫העולם את מדרגתם? במה היה כוחם יפה מכוחנו? הם ידעו את הכח‬ ‫שהכונה לשורשים שבקרקע)‪ ,‬והגיד הוא בשר‪ ,‬ואם בשיעור‬ ‫האדיר שבציורי הלב‪ ,‬והחזיקו לנגד עיניהם תמיד את ציורי גן עדן‬ ‫וגם צרתה אסורה‪ .‬והא שמחזירים שטר חוב בסימנים אע"פ שאין‬ ‫כזה היה הבשר נותן טעם בלפת‪ ,‬הירך אסורה‪ ,‬דשיעורין‬ ‫מחייבים אדם ע"פ עדות שפלוני שאלו סימניו לוה מפלוני‪ ,‬שאני שטר‬ ‫והתענוג הנפלא שבדרך ד'‪ ,‬ובזה ניצחו את יצרם ועמדו נגד כל‬ ‫הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן‪ ,‬אע"פ שאם היה כרוב או‬ ‫שאין מי שמוחזק בו‪ ,‬אבל ממון המוחזק ביד אדם לא מוציאים על פי‬ ‫הנסיונות‪ ,‬חז"ל הורו לנו דרך זו‪ ,‬כי הרי כל האגדתא שבש"ס‬ ‫קפלוט היה צריך יותר‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה אם) שלא רק הגיד עצמו‬ ‫סימנים‪ .‬תוד"ה פלניא)‪ ,‬ולפי טביעות עין נהרג‪ ,‬וכן השולח‬ ‫ובמדרשים מלאים ציורים חיים ומוחשיים ממש'‪.‬‬ ‫צריך שישים כנגדו‪ ,‬אלא צריך שישים גם כנגד הכדי קליפה שסביבו‪,‬‬ ‫ונשתמש גם אנו בכח המשל והציור להמחיש לנו את עוצמתם‬ ‫דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ונעשה נבילה‪ .‬אמנם‬ ‫למצוא אדם על פי סימנים לא ודאי שיכירו אבל ע"פ‬ ‫ועבודתם של ימי האלול וראש השנה‪ ,‬משל הכולל בתוכו הרבה‬ ‫לרבינו אפרים דס"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה אלא‬ ‫טביעות עין יכירו)‪.‬‬ ‫מדברי חז"ל ורבותינו על ההזדמנות והחובה המיוחדת לנצל ימים אלו‬ ‫בבשר בחלב ‪ ,‬א"צ שישים אלא כנגד הגיד‪ .‬ולענין אם הרוטב מצטרף‬ ‫באופן מיוחד‪.‬‬ ‫לבטל‪ ,‬לשיטת רש"י (ק"ח‪ ).‬שטיפה שנפלה על חתיכה שמקצתה‬ ‫עוד באיסור גיד הנשה‬ ‫מעשה באדם עשיר‪ ,‬מעשירי תבל‪ ,‬עסקיו חובקי עולם היו‪ ,‬מפעלים‬ ‫ברוטב אין הטיפה מתערבת ברוטב אא"כ ניער או כיסה‪ ,‬הכא נמי אין‬ ‫וחברות רבות‪ ,‬ובכל אחד מהם כמות גדולה של עובדים‪ .‬בנוהג‬ ‫מה צריך ליטול מגיד הנשה‪ -‬לת"ק (והיינו כר"מ צ"ב‪ ):‬הרוטב מצטרף לבטל אא"כ ניער או כיסה‪ ,‬ולר"י דס"ל שבמקצתה‬ ‫שבעולם עשיר כזה ממנה תחתיו מנהלים ומנכלי"ם לכל חברה‬ ‫מדרבנן צריך לחטט אחריו וליטול את כולו‪ ,‬אמנם ברוטב א"צ ניער או כיסה‪ ,‬רק אם כולה חוץ לרוטב אין הרוטב‬ ‫ומפעל‪ ,‬אולם הוא היה שונה‪ ,‬אצלו כל עובד היה כבן יחיד‪ ,‬היה עוקב‬ ‫מדאורייתא די לחותכו מלמעלה‪ .‬ולרבי יהודה אף מצטרף)‪ .‬ואם גיד הנשה נתבשל עם הגידים של היתר‪ ,‬או‬ ‫אחרי התקדמותו‪ ,‬נותן לו משכורת לא רק בהתאם לתרומתו למפעל‬ ‫בו עבד‪ ,‬אלא גם בהתאמה לצרכיו האישיים‪ ,‬והיה מתחשב בעיקר‬ ‫שחתיכה של נבילה או דג טמא נתבשלה עם חתיכות‬ ‫מדרבנן די לחותכו מלמעלה‪.‬‬ ‫במאמצים ולא רק בתוצאות‪.‬‬ ‫כשרות‪ ,‬אם מכיר את האיסור משליכו לחוץ ואין כאן אלא‬ ‫איזה חלק בגיד נאסר‪ ,‬וחיוב מלקות בגיד הנשה‪ -‬אם‬ ‫הרגל נוסף מיוחד היה לאותו עשיר‪ ,‬בכל מפעל וחברה שברשותו‬ ‫פליטתו והוא אוסר בנותן טעם‪ ,‬ובגיד שהוא מין במינו‪ ,‬שלא ניתן‬ ‫אכל כזית מגיד הנשה לוקה‪ .‬ואם אכל גיד שלם שאין בו‬ ‫היה שוהה בכל שנה תקופה מסוימת‪ ,‬ובאותה תקופה היו העובדים‬ ‫להבחין אם הוא נותן טעם‪ ,‬שיערוהו בשישים‪ ,‬ואם אינו מכירו‬ ‫כזית‪ ,‬לתנא דמתני' ולת"ק דברייתא לוקה‪ ,‬דבריה היא‬ ‫משקיעים בעבודתם באופן מיוחד‪ ,‬והעשיר היה יושב ושוקל על כל‬ ‫כולם אסורים דבכל אחד יש ספק אולי זהו האיסור‪( ,‬ואין הגיד‬ ‫ובבריה חייב בכל שהוא‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה מאי) שאבר מן החי ועוף‬ ‫עובד‪ ,‬איזה משכורת ותנאים הוא יקבל לשנה הבאה‪ ,‬אולי הוא בכלל‬ ‫מיותר‪ ,‬אולי הנזק שהוא גורם לחברה גדול מהתועלת‪ ,‬ואולי צריך‬ ‫בטל ברוב כשאין מכירו‪ ,‬מפני שהוא בריה‪( .‬ואפילו באלף אינו‬ ‫טמא וגיד ושרץ חשיבי בריה‪ ,‬אבל נבילה טהורה במיתתה בכזית ולא‬ ‫בטל‪ ,‬וכן חתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה‪ ,‬והיכא דפירש חד‬ ‫חשיבא בריה‪ ,‬וכן טבל לא נחשב בריה‪ ,‬דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד‬ ‫לקדם אותו לתפקיד חשוב יותר‪ ,‬להגדיל את המשכורת‪ ,‬לתת לו גם‬ ‫מינייהו נמי אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬כיון שאין האיסור ניכר‪,‬‬ ‫ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי‪ ,‬כאילו פירש בין גדול ובין קטן‬ ‫כיסוי ביטוחי רפואי‪.‬‬ ‫ודבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד בטל ברוב‪ ,‬ואפילו‬ ‫דכולהו מיקרו גיד ועוף‪ ,‬ובלבד שיהיו שלמים‪ ,‬אבל בנבילה גם חתיכה‬ ‫העובדים היו מנצלים ימים אלו באופן מיוחד‪ ,‬ביודעם שזו הזדמנות‬ ‫נחשבת נבילה‪ ,‬וכן בטבל לא כתוב אל תאכל חיטה של טבל דנימא‬ ‫של פעם בשנה‪ ,‬ידע העשיר וידעו העובדים שהעבודה בחודש זה‬ ‫איסור מדרבנן ליכא‪ ,‬אמנם לאדם אחד י"ל דאסור‪ .‬תוס' ק‪ .‬ד"ה‬ ‫מושקעת יותר‪ ,‬וידעו גם מה המטרה‪ ,‬אולם כולם גם ידעו שבאמת‬ ‫בריה)‪ .‬ואין החתיכה בטלה ברוב‪ ,‬אף למ"ד שרק דבר‬ ‫דחשיב בריה)‪ ,‬ומלשון אכילה לומדים שאם יש בו כמה‬ ‫היו רוצים לעבוד כך כל השנה‪ ,‬אלא שלא תמיד זה מצליח‪ ,‬וחודש‬ ‫זיתים ואכל כזית חייב‪ ,‬ומ"אשר על כף" לומדים שאע"פ שתמיד דרכו להמנות אינו בטל ברוב‪ ,‬משום שהיא ראויה‬ ‫זה הוא הביטוי האמיתי למה שהם רוצים‪ ,‬והעשיר הרי מתחשב‬ ‫שהגיד ארוך לא אסרה תורה אלא מה שמונח על הכף (‪ -‬להתכבד בה לפני האורחים‪ .‬וכתבו התוס' (ק‪ .‬ד"ה שאני) דהא‬ ‫במאמצים וברצון ולא רק בתוצאות‪ .‬ולא די בזה אלא היו ממונים‬ ‫מקצת הגיד השוכב על הבשר התפוח ככף)‪ ,‬וכן סובר שמואל‪ ,‬דאיתא ביבמות (פ"א‪ ):‬דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות‬ ‫מיוחדים בכל המפעל‪ ,‬ממונים בהכוונת העשיר‪ ,‬להזכיר מידי יום‬ ‫ו"הירך" היינו שהגיד האסור הוא זה הפנימי המתפשט טהורות תעלה‪ ,‬ולא אסרינן משום חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬יש לומר‬ ‫לעובדים את ההזדמנות המיוחדת‪.‬‬ ‫בכל הירך והחיצון מותר‪ ,‬ולמעט עוף שאין לו כף לומדים דכל דבר הראוי להתכבד אם היה מתבטל חשיב ולא בטיל‪ ,‬ושם אפילו‬ ‫בסיומו של החודש היתה פגישה מיוחדת בין העשיר לבין כל אחד‬ ‫תתבטל בחטאות טהורות אינה ראויה אלא לכהנים‪ ,‬ולא חשיבא‪,‬‬ ‫ואחד מהעובדים‪ ,‬פגישה קצרה ממש‪ ,‬בה היה העשיר קולט בשניה‬ ‫מ"כף" נוספת שכתובה)‪ .‬ולרבי יהודה אינו לוקה‪ ,‬דכתיב‬ ‫דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה‪ ,‬דכולן שוין בה‪ ,‬ד"לכל בני אהרן‬ ‫את כל מכלול הנתונים הנדרשים‪ ,‬ומחליט על ההמשך‪ ,‬חותך גורלות‪,‬‬ ‫ביה אכילה‪( ,‬ומ"אשר על כף" לומד רבי יהודה שאם יש תהיה איש כאחיו" כתיב‪ ,‬אבל של חטאת בשל חולין מבואר שם‬ ‫וככל שהעובד הגיע מוכן יותר‪ ,‬התוצאה היתה טובה יותר‪ ,‬ואחת‬ ‫בו כמה זיתים ואכל כזית חייב‪ ,‬וס"ל לרבי יהודה שלא רק שאינה בטילה‪ .‬ק‪ ,).‬אבל הרוטב נאסר רק אם האיסור נותן‬ ‫ההכנות החשובות ביותר היתה להכיר בסמכותו ויכולתו של העשיר‬ ‫מה שעל הכף נאסר‪ ,‬דכתיב "הירך" – כל הירך)‪ .‬וכתבו טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב‪.‬‬ ‫לחרוץ גורלות‪ ,‬ולא לבוא מתוך מחשבה שמה שהיה הוא שיהיה‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה ורבי) דהא דאיתא במכות (ט"ז‪ ):‬שבריסק תשעה נמלים‬ ‫ניתן להאריך עוד רבות בפרטי המשל‪ ,‬אבל בסופו של דבר העיקר זה‬ ‫ואיתא לקמן צ"ט‪ :‬שדין זה שאם יש בגיד בנותן טעם ונתבשל‬ ‫ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש‪ ,‬חמש משום בריה דשרץ ואחת‬ ‫הנמשל‪ ,‬המשל הוא רק פתילה כאיסר‪ ,‬והבנת הדברים היא המרגלית‬ ‫משום נבילה‪ ,‬לא נקט חי לאפוקי מת‪ ,‬אלא הכונה שלם ולא מרוסק‪ .‬עם הירך כל הירך אסורה הוא דלא כדעת רבי ישמעאל בנו‬ ‫הטובה‪ ,‬ותן לחכם ויחכם עוד‪ ,‬ונעבור למרגלית הטובה הרי היא עמל‬ ‫של רבי יוחנן בן ברוקה דס"ל שאין בגידים בנותן טעם‬ ‫ובאבר מן החי אינו חייב עד שיאכל אבר שלם‪.‬‬ ‫התורה בבירור הלכותיה‪.‬‬ ‫אכל מהגיד הימני כזית ומהשמאלי כזית‪ ,‬לת"ק לוקה ומשליכו והשאר מותר‪ .‬והלכתא אין בגידים בנותן טעם ובין‬ ‫שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה לוקה ארבעים דאין איסור גיד הנשה נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו ומותר‪ ,‬אמנם אם לא נטל שמנו‬ ‫הוא אוסר בנותן טעם‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (צ"ט‪ :‬ד"ה והלכתא‪ ,‬השני) שלא‬ ‫אלא באחת מהן‪.‬‬ ‫החמירו בשומן יותר מבגיד עצמו‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם ד"ה והלכתא‪,‬‬ ‫הראשון) שמבואר בפסחים (כ"ב‪ ).‬שלמ"ד אין בגידים בנותן טעם גיד‬ ‫הנשה אסור בהנאה‪ ,‬ומה שמוכרים ניקור בשר לעובדי כוכבים אע"פ‬ ‫תערובות טעם כעיקר‬ ‫שמעורב בו גיד‪ ,‬הטעם הוא דעובד כוכבים אינו נותן מעות אלא על‬ ‫הדפים הבאים (עד דף ק') הם דפים יסודיים בדיני תערובת‬ ‫דבר שיש בו טעם‪ ,‬ולא על הגיד‪ ,‬אמנם אסור לשלוח ירך שלימה‬ ‫איסור והיתר‪ ,‬ויבואר בהם מתי התערובת (לח בלח‪ ,‬ששני‬ ‫לעובד כוכבים (לעיל צ"ג‪ ,):‬לפי שמתכבד בו יותר במה שהוא שלם‪.‬‬ ‫הדברים שהתערבו מתמזגים זה בזה ואחד נותן טעם בשני)‬ ‫טעם מן האיסור‪ ,‬אלא מיירי שהקדירה שהיתה בלועה היתר בלעה איסור‪,‬‬ ‫וחזר ובישל בה היתר‪ ,‬דמשערים בקדירה עצמה לבטל את האיסור שנבלע‬ ‫מתי טעם האיסור אוסר בצליה‪ -‬שמואל אמר‬ ‫צ"ז‪.‬‬ ‫בה)‪ ,‬וי"מ דהיינו מה שהקדירה בלעה מן ההיתר‪ ,‬שהרי שיעור‬ ‫הרוטב‬ ‫שהדין הנ"ל שהגיד אוסר בנותן טעם מיירי בנתבשל שע"י‬ ‫מעשה ביהודי שקנה 'דירה על הנייר' ושילם עבור כך סכום ראשוני‪,‬‬ ‫ההיתר נתמעט ע"י שהוא נבלע בקדירה‪ ,‬אבל בקדירה עצמה לא‬ ‫הירך‪,‬‬ ‫הטעם מתפשט בכל הבשר‪ ,‬אבל גיד הנשה שצלאו עם‬ ‫וכידוע סך זה מזכה את הקונה בזכות קניית דירה לכשתיבנה‪ ,‬ולמרות‬ ‫קולף (‪-‬חותך מלמעלה) ואוכל עד שמגיע לגיד‪ ,‬מפני שבצליה משערים‪ .‬ולהלכה כיון שיש בזה מחלוקת וזה איסור דאורייתא אזלינן‬ ‫שתתכן עליית מחירים‪ ,‬אם בגין עליית מדד הבניה אם בגין עלייה‬ ‫הטעם נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא לבשר‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה עד) לחומרא‪ ,‬ואין משערים אלא כמות שהוא לפנינו‪ ,‬ואף לא במה שהקדירה‬ ‫כללית של מחירי הדירות‪ ,‬מ''מ כל התשלומים ששילם הקונה לפני‬ ‫שצריך להניח כדי נטילה סמוך לגיד‪ ,‬דבצלי לא סגי בכדי קליפה‪ ,‬אלא בלעה‪ ,‬כדאמרינן לקמן שגם מן האיסור נבלע בקדירה‪.‬‬ ‫עליית המחירים מזכים אותו באחוזי דירה במחיר הישן‪.‬‬ ‫תרומה איך משערים נותן טעם כשא"א לטעום‪ -‬כל איסורים‬ ‫היכא דתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע‪ ,‬וכן בסכו בשמן של‬ ‫כמובן שעשה זאת בהיתר עיסקה‪ ,‬דבלא זה איכא למיחש משום‬ ‫שהסיכה היא דבר מועט‪ ,‬וכן איתא לעיל (ח‪ ):‬שלמ"ד בית השחיטה רותח‬ ‫סגי בקליפה‪ ,‬היינו משום שהאיסור הוא מחמת שמנונית הסכין שהוא שבתורה מלבד גיד הנשה שמשערים אותו כבשר בלפת‪ ,‬משערים‬ ‫פסיקה‪ ,‬דמשום הקדמת מעותיו מוכר לו אח''כ בזול‪ .‬ואמנם י''ל‬ ‫דבר מועט)‪ ,‬אמנם גדי שצלאו עם חלבו ‪-‬שלא נטל את חלב כאילו האיסור הוא בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר‬ ‫שאין שומתו ידוע דקי''ל (קעג ז ברמ''א) דשרי משום שלא ניכרת‬ ‫הכליות‪ ,‬אסור לאכול אפי' מראש אזנו אף שאין שם חלב‪ ,‬מפני הכל נאסר‪ ,‬ומיירי כשא"א לטעום‪ ,‬כגון מין במינו‪ ,‬או במין ושאינו מינו‬ ‫הוזלה‪ ,‬מ''מ עלול להיווצר פער גדול בין שווי הדירה בזמן התשלום‬ ‫וליכא קפילא‪ ,‬ועדיין לא נפסקה ההלכה שמשערים בשישים‪( .‬וכתבו‬ ‫הראשון לבין שווייה בקבלת המפתח‪ ,‬ועוד במקרה של עליית מדד‬ ‫שהחלב מפעפע ‪-‬מתפשט בכל הבשר‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה אפילו)‬ ‫הבניה היא תהא ניכרת לכאו' הוי שומתו ידוע‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה כל) דמדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתניתין (לעיל צ"ו‪):‬‬ ‫שראש אזנו רחוק מן החלב‪ ,‬ואפילו אם היה הראש למעלה זה אסור‪ ,‬מפני גבי גיד הנשה‪ ,‬משמע שאין שיעורם שווה‪ ,‬דגיד לא יהיב טעמא כולי האי‪,‬‬ ‫דא עקא שאחרי החתימה על העיסקה ותשלום חלק מהמעות‬ ‫שהחלב מפעפע למעלה‪ .‬ומה שנהגו כשמולחים הרבה בשר ומניחים ובשר בלפת היינו שישים‪ ,‬ולפ"ז רבי יוחנן חולק על רבא שאומר‬ ‫נתברר שהיזם הוסיף בהית''ע סעיף המכפיף את כל הסכם ההית''ע‬ ‫בגיגית‪ ,‬שאם יש חתיכה שמקצתה בציר חותכים ומשליכים רק את מה‬ ‫שבתוך הציר‪ ,‬ולא אמרינן שהדם מפעפע למעלה‪ ,‬שאני דם דמישרק שמשערים בשישים‪ ,‬אמנם הלכה כרבא דהוא בתרא)‪ ,‬ואין משערים‬ ‫בכך שהבנק המלווה את הפרוייקט לא יתנגד לו‪ .‬בעקבות כך סברו‬ ‫שריק ואינו נבלע‪ ,‬ואפילו אם יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן בפלפלין ותבלין שאינם בטלים אפי' באלף מפני שהם נותנים‬ ‫פוסקים חשובים שאין תוקף להית''ע שכזה כי אין סיבה לבנק‬ ‫שהשומן נעשה נבילה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר כיון טעם גם באלף כמותם‪ ,‬משום שחכמים שיערו שאין דבר שנותן‬ ‫המלווה להסכים להית''ע‪.‬‬ ‫שהשומן מפעפע‪ ,‬דלרבינו אפרים לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אלא טעם יותר מבצל או קפלוט‪.‬‬ ‫על כן הציעו שהקונה ימחל על ההטבה המגיעה לו בגין ההלוואה‬ ‫בבשר בחלב‪ ,‬ובלאו הכי לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה לאסור מקום‬ ‫ונמצא שההטבה הניתנת לו איננה אגר נטר אלא מתנה בעלמא‪ .‬ויותר‬ ‫שהאיסור עצמו לא יכול להתפשט לשם‪ ,‬דאי לאו הכי בכל מקום כחל שנתבשל עם הבשר‪ ,‬אם יש שישים הבשר מותר‪,‬‬ ‫מדוייק להיפך ‪ -‬הקונה יתכוון בשעת מעשה קנין הבית (לכאו' בעצם‬ ‫שאוסרים כדי קליפה נאמר שאותו כדי קליפה יאסור את הכדי קליפה והכחל מצטרף לשישים כיון שהוא מין היתר‪ ,‬אמנם הכחל אסור‬ ‫התשלום האחרון) שמתחייב תמורתו תוספת תשלום המכסה את‬ ‫שלידו וכן הלאה עד כולו‪ .‬והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא (כיון שהבשר נתן בו טעם ואין בו שישים כנגד הבשר‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה‬ ‫הפער בין ערכו היום לערכו בתקופת התשלומים המוקדמים‪ ,‬ולכאו'‬ ‫אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה‪ ,‬ואין וכחל) כתבו שהכחל עצמו אינו אסור‪ ,‬דאם הוא נאסר נימא חתיכה נעשית‬ ‫‪ -‬בשונה ממחילה ‪ -‬לא תהני כוונה בעלמא להתחייב דהוי דברים‬ ‫זה טעם‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה שאני) דהא דאמרינן נטף מרוטבו על נבילה‪ ,‬אלא באמת אין בו טעם חלב יותר מבשאר הבשר‪ ,‬והוא נאסר מפני‬ ‫שבלב‪ ,‬אלא יצטרך למסור מודעא‪ ,‬וצ''ע אם צריך בפני ב' עדים‪.‬‬ ‫החרס וחזר אליו יטול את מקומו‪ ,‬ולא אמרינן שהרוטב מפעפע בכולו‪ ,‬שיש בו גומות שכנוס בהם חלב‪ ,‬ויש באותו חלב טעם בשר‪ ,‬ואף שכל החלב‬ ‫היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך‪ ,‬דציר בעלמא הוא ולא שומן‪ .‬וכן הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשווה לכל החתיכות‪ ,‬מ"מ‬ ‫ואף שהמוכר לא דורש תמורה זו מ''מ ודאי הוי ליה זכות ואין סיבה‬ ‫שמנו של גיד אינו אוסר בצליה‪ ,‬לר"ת משום דשמנו של גיד אינו מפעפע‪ ,‬כיון שבתחילת בישולו לפני שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני‬ ‫שיתנגד לזה על כן זכה בהתחייבות הקונה‪ ,‬וכאן אי''צ זכייה ע''י אחר‬ ‫והרב ר"מ מפרש דכיון דשומן הגיד לא נאסר אלא מדרבנן אטו הגיד‪ ,‬טעם הבשר שבו‪ ,‬ואז לא היה יכול לצאת בקריעה‪ ,‬ממילא גם לאחר שנגמר‬ ‫דכאמור עצם זכיית הקונה בדירה מחייבתו את התמורה שמכוון לה‬ ‫כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו)‪ .‬ומה שמצינו שרבי יוחנן אמר בישולו שכבר יצא כולו הוא נשאר באיסורו‪ ,‬דאפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ואפילו‬ ‫[במאמר המוסגר ‪ -‬אפילו אילו היה המוכר מתנגד להתחייבות זו י''ל‬ ‫שיקלוף ויאכל עד שיגיע לחלב‪ ,‬י"מ דאיירי בגדי כחוש ( למ"ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו)‪ ,‬ואם‬ ‫דהתחייבות בתמורה איננה התחייבות חדשה שצריכה את הסכמת המוכר‬ ‫וחלב כחוש אינו מפעפע‪ ,‬אי נמי הכונה שהוא כחוש ויש בו רק מעט חלב נפל לקדירה אחרת אוסר גם אותה‪ ,‬ואף שמשערים את טעם‬ ‫אלא היא שיור בזכיית הקונה שלא קונה בזול‪ ,‬ואדרבא לאו כל כמיניה‬ ‫דהמוכר להקנות לקונה בעל כרחו דירה בפחות משוויה‪ ,‬אכן התחייבות‬ ‫ובטל בשישים‪ .‬תוד"ה ההוא)‪ ,‬וי"מ דאיירי בכליה שנצלתה עם האיסור כנגד כל החתיכה‪ ,‬ולא רק כנגד מה שיוצא ממנה‬ ‫בתמורת נכס מעבר לשוויו יל''ע אי שייכא בע''כ דהמוכר‪ ,‬ואכמ''ל]‪.‬‬ ‫חלבה ויש קרום המונע מהחלב להבלע בכליה‪( ,‬וצריך להסיר ממנה כדי (דמנא ידעינן כמה נפק מינה) ונמצא שאנו דנים שכל החתיכה‬ ‫ואין לטעון שהואיל ונותני ההטבה נותנים אותה משום אגר נטר הויא‬ ‫קליפה‪ ,‬ואף שרבי יוחנן עצמו אוסר לקמן (צ"ב‪ ):‬את הלובן כוליה‪ ,‬לא התבטלה‪ ,‬מ"מ שויוה רבנן כחתיכה דנבילה‪.‬‬ ‫ריבית מאוחרת כטרשא דר''פ דקי''ל (קעג א) דאזלינן נמי בתר כוונת‬ ‫אסרינן משום דמפעפע בכולו‪ ,‬כיון שאין האיסור אלא מדרבנן‪ .‬תוד"ה‬ ‫כוליא)‪ ,‬וי"א שהוראת רבי יוחנן היתה על כילכית דג קטן טמא נותן טעם בביצה‪ -‬איתא בברייתא שביצה טמאה אוסרת‬ ‫הנותנים אף כאשר הנתינה מחוייבת מכח קציצת המקבל וכ''ש הכא‬ ‫שנותנים בלי שחייבים ודאי הם הקובעים את מהות הנתינה‪ ,‬דזה‬ ‫שנמצא באילפס של בשר‪ ,‬והורה רבי יוחנן שקפילא (‪-‬נחתום) בנותן טעם‪ .‬ואמר רב נחמן שביצה אסורה (וכן גיד הנשה‬ ‫אינו‪ ,‬שכיון שהתחייב תמורה הרי שלא ניתנה לו כלל הטבה‪.‬‬ ‫נכרי יטעם את התבשיל לראות אם יש בו טעם מהאיסור‪ .‬ושאר איסורים‪ .‬תוד"ה ביצה) בטילה בשישים ואין ביצה מן המנין‬ ‫ואמנם יחוייב לשלם להם את הפער דאל''ה גזל בידו שהרי התחייב כן‪,‬‬ ‫מתי סומכים על טעימת קפילא‪ -‬קדירה שבישלו בה כיון שהיא אסורה‪ .‬ולרב הונא צריך שיהיה ס"א כנגד הביצה‪,‬‬ ‫ואם לא ירצו לקחת הרי שמוחלים ואי''ז אגר נטר‪ ,‬דמחילתם איננה‬ ‫תרומה לא יבשלו בה חולין‪ ,‬ואם בישל יטעם כהן את ורבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני מסתפקים אם‬ ‫בתמורה להמתנת המעות אלא מפני שאינם מאמינים לו שחייב ואולי‬ ‫התבשיל ויראה אם יש בו טעם מהתרומה‪ .‬וקדירה שבישלו מספיק שישים או שצריך שישים ואחד‪.‬‬ ‫חושדים או חוששים מה טומן להם בזאת‪ ,‬או סתם אינם מסוגלים לקבל‬ ‫מה שלא תואם לרשומות מכורח מגבלות מערכתיות [אם לא שיכול‬ ‫בה בשר לא יבשלו בה חלב‪ ,‬ואם בישלו יטעם קפילא (‪ -‬צ"ח‪ .‬ואמר אביי שמה שביצה אוסרת היינו דווקא בביצה‬ ‫לפגוש את הבעלים עצמו שיקבל זאת בשחור]‪.‬‬ ‫נחתום) נכרי ויראה אם יש בחלב טעם בשר‪ ,‬ומותר לסמוך עליו שיש בה אפרוח (וזו כוונת הברייתא ביצה טמאה)‪ ,‬ואפי' אם‬ ‫האמת היא שבמקרה הנדון היתה תביעה של הקונה מהמוכר‪ ,‬שכן‬ ‫לפי תומו‪ ,‬ולא יודיעוהו שנצרכים לדבר בשביל לדעת אם המאכל מותר‪.‬‬ ‫היא מעוף טהור היא אוסרת כיון שהאפרוח הוא נבילה‪( ,‬וה"ה‬ ‫בתחילת ההליך הבטיח המוכר להתקין רשתות לחלונות לכל מי‬ ‫רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה סמכינן) כתבו דנאמן משום דכיון דקפילא הוא לא‬ ‫בנמצא בה דם‪ ,‬וכן טמאה שהיא קלופה אפשר שהיא אסורה‪ .‬תוד"ה‬ ‫שיבחר את הסוג הרצוי לו בתוך ‪ 14‬יום‪ .‬אותו הקונה הודיע את‬ ‫משקר שלא יפסיד אומנתו‪.‬‬ ‫בביצת)‪ ,‬אבל ביצה רגילה אינה אוסרת כיון שהיא לא נותנת‬ ‫בחירתו לאחר ‪ 16‬יום אלא שהיו בהם ימי שבת וחג‪ .‬אולם המוכר‬ ‫צ"ז‪ :‬שיעורי ביטול‪ -‬רבא אמר שמה שאמרו חכמים בכמה טעם‪ ,‬והגמרא אומרת שאין לדבריו לא קושיא ולא ראיה‪.‬‬ ‫נתלה בכך שבהסכם כתום ‪ 14‬יום ולא כתוב ימי עבודה‪.‬‬ ‫מקומות שמשערים בנותן טעם‪ ,‬היינו במין בשאינו מינו כזית איסור שנפל לקדירת התר‪ ,‬אין מוסיפים לשיעור‬ ‫לעומת זאת טענת הקונה היא שסתם יום בכה''ג ודאי הכוונה ימי‬ ‫עבודה כי הדבר ידוע שבשביל לקבל החלטה נצרך לגשת לחנות‬ ‫דהתירא‪ ,‬שניתן להבחין בטעם וכיון ששניהם היתר כגון בתרומה וחולין ההתר את מה שהאיסור בלע‪ ,‬שהרי האיסור בלע גם‬ ‫ולראות את האפשרויות בכדי לבחור מתוכם‪ ,‬ובשביל זה ניתנו אותן‬ ‫יכול כהן לטועמו‪ ,‬ואם התרומה לא נותנת טעם בחולין מותר לזרים לאכול‬ ‫איסור ולא רק התר‪ ,‬והיינו שגם האיסור נתמעט מגודלו‪ ,‬ואין לנו אלא‬ ‫‪ 14‬יום‪ ,‬כך שאין משמעות לימים שהחנויות לא פתוחים בהם‪.‬‬ ‫את התערובת‪ ,‬ומה שאמרו חכמים (‪-‬רבי יוחנן) שסומכים על‬ ‫לשער כמו שאנו רואים‪.‬‬ ‫קפילא‪ ,‬היינו במין בשאינו מינו דאיסורא כגון בשר בחלב‪ ,‬שאין‬ ‫א''כ שפיר יוכל הקונה לקזז את סך תביעתו ע''י קבלת ההטבה‪ ,‬וגם‬ ‫בן ברית יכול לטועמו‪ ,‬ומה שאמרו חכמים בע"ז ס"ט שמשערים חצי זית שנפל לקדירת התר אין להתירו כשיש שלושים‬ ‫אם ננקוט שתביעתו הויא ספיקא דדינא יוכל לתפוס‪ ,‬ועדיין יל''ע‬ ‫בבשר בחלב ובשאר איסורים בשישים‪ ,‬היינו כשאין קפילא נכרי‪ ,‬חצאי זיתים כנגדו‪ ,‬משום שאין לזלזל בביטול איסורים‬ ‫בזה כיון שהמוכר נותנו כאגר נטר נמצא ששילם ריבית עה''צ שאינו‬ ‫או במין במינו בין דהתירא בין דאיסורא‪ ,‬דא"א להבחין בטעמו‪ .‬וכתבו דרבנן‪ ,‬ועוד שהרי חצי שיעור אסור מן התורה‪.‬‬ ‫חייב את הרשתות‪ ,‬מיהו הוי ספק דרבנן ואולי יש להקל‪ .‬עוד י''ל‬ ‫דמתוך שספק ממון לקולא מוכרע לן שתפיסתו מועלת לגבייתו‬ ‫התוס' (ד"ה אמר) שלרש"י הלכה כרבי יהדה דמין במינו לא בטיל‪ ,‬ושיטת הגמ' מביאה שרבי לא היה מתיר איסור שנתערב במ"ה או‬ ‫ולאו שם ריבית עלה‪ .‬ברם אכתי מכשילו בנתכוון לאכול בשר חזיר‬ ‫ר"ת שלהלכה מין במינו בטל‪ ,‬והא דאמר רבא (פסחים ל‪ ).‬הלכתא חמץ‬ ‫אפי' במ"ז התר כנגדו‪ ,‬וי"מ שהתיר בשיעורים הנ"ל‪ ,‬ומכוחו בניו‬ ‫בשוגג ועלה בידו בשר טלה‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב‪ ,‬לא גרס ר"ת במשהו כרב‪,‬‬ ‫התירו במ"ה או במ"ג‪ ,‬ולפ"ז מיירי בחצי זית‪.‬‬ ‫איברא דגוף טענת הפוסקים הנ''ל שנפל ההית''ע ‪ -‬ע''י ההתנייה‬ ‫אלא גרס אסור‪ ,‬והיינו בנותן טעם‪ ,‬ומ"מ לא היה ר"ת פוסק הלכה למעשה‬ ‫לחמץ בפסח‪ ,‬וכשהיו מוצאים חיטה בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך‬ ‫שהוסיף היזם לתלותו בהסכמת הבנק המלווה ‪ -‬נראה דמעיקרא‬ ‫צ"ח‪ :‬שיעור הביטול ומקורו מזרוע בשלה‪-‬‬ ‫להשהותה עד אחר הפסח‪ .‬ואפי' גרס במשהו כרב‪ ,‬דילמא שאני חמץ‬ ‫איכא למישדי בה נרגא‪ ,‬שהרי כל הקושי של המוסדות הפיננסיים‬ ‫שיעור שישים הנ"ל (אם בדקנו ואינו נותן טעם‪ ,‬או במין במינו דליכא‬ ‫דחמיר טפי דעובר בבל יראה ולא בדילי מיניה‪.‬‬ ‫להסכים באמת להית''ע הוא מפני הסיכון הגלום בו שהלווה ייפטר‬ ‫למיקם אטעמא‪ ,‬דאם בדקנו והוא נותן טעם‪ ,‬טעם אינו בטל‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫ירך שנמלח יחד עם הגיד‪ -‬רב אחא בר יעקב ורב אשי‬ ‫ע''י שבועה או הוכחה גמורה שהפסיד‪ ,‬אולם בגוונא דידן הסיכון הוא‬ ‫(ד"ה כל) חולקים על מה שכתב רש"י שגם אם אין טעם צריך שישים)‬ ‫על הלוקח שהרי הוא זה שנותן את המעות בעיסקה ואילו יוכיח היזם‬ ‫התירו ירך שנמלח עם הגיד‪ ,‬ורבינא אסר‪ .‬הגמ' שואלת על‬ ‫שהפסיד ייפטר מהתחייבותו ובזאת יפטור את הבנק מאחריותו‪,‬‬ ‫הוא שיטת רבי חייא בר אבא‪ ,‬אבל לרבי שמואל בר רב יצחק‬ ‫רבינא‪ ,‬שאף שמליח הרי הוא כרותח‪ ,‬אין הכונה לרותח‬ ‫ומשכך אין כל טעם לחשוש שהבנק ימאן בהית''ע‪.‬‬ ‫השיעור הוא מאה‪.‬‬ ‫דמבושל אלא לרותח דצלי‪( ,‬ורק כבוש ‪-‬איסור והיתר שנכבשו‬ ‫בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל) וצליה אינה אוסרת‪ .‬קשיא‪ .‬מקור דין ביטול בשישים או במאה הוא מזרוע בשלה של איל‬ ‫נזיר שמרימים אותה מהאיל ומניפים אותה ונותנים אותה לכהן והיא‬ ‫מה מצטרף לשיעור שישים שכנגד האיסור‪ -‬הרוטב‪,‬‬ ‫אסורה לזרים‪ ,‬והאיל כולו נאכל לבעליו שהרי הוא שלמים‪ .‬ואע"פ שניתן‬ ‫ללמוד משם להתיר בשיעור זה גם כשיש טעם‪ ,‬אפ"ה החמירו חכמים‬ ‫והקיפה (‪-‬פרורי בשר ותבלין המתאספים בתחתית הקדירה)‪,‬‬ ‫ואמרו שטעם לא בטל‪.‬‬ ‫והחתיכות‪ ,‬מצטרפות לשיעור שישים‪ .‬ומה שמצינו שגם‬ ‫הקדירה מצטרפת‪ ,‬י"מ דהיינו הקדירה עצמה (וכתבו התוס' כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל"‪ ,‬ואיתא‬ ‫(ד"ה איכא) דלא מיירי כשבישל בקדירה איסור והיתר שהקדירה בברייתא שלת"ק בשלה היינו שלימה‪ ,‬ולרבי שמעון בן יוחאי‬ ‫מצטרפת לבטל‪ ,‬דבכהאי גוונא כשאין במה שבקדירה שישים יש בהיתר בשלה היינו שנתבשלה עם האיל‪ .‬ללישנא קמא בין לת"ק‬ ‫יש בשאור כדי לחמץ את העיסה‪ ,‬אוסר אף אם יש בעיסה הנבילה והרוטב‪ ,‬ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו‪ ,‬ולכן רק כאשר‬ ‫ובין לרשב"י היה מבשלה עם האיל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו‪,‬‬ ‫אחד ומאה כנגד השאור‪ ,‬דנותן טעם לעולם אסור‪ ,‬ואם אין בו קיבלה חתיכה אחת טעם בתחילה ונעשית נבילה‪ ,‬היא אוסרת את שאר‬ ‫(וללישנא בתרא ת"ק מוציא המקרא מידי פשוטו‪ .‬תוד"ה דכולי)‪ ,‬ונחלקו‬ ‫אחד ומאה כנגד השאור‪ ,‬אוסר אפי' אם אין בו כדי לחמץ‪ ,‬החתיכות מפני שהם מינה ולא יכולים לבטלה אע"פ שיש בהם יותר‬ ‫אם היה חותך את הזרוע מהאיל לפני הבישול (והיינו לת"ק‪,‬‬ ‫משישים‪ ,‬והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שניהם‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הוי)‬ ‫וכן מתבל קדירה חולין בתבלין של תרומה ומדמע שמבשל תרומה בשם רשב"ם שכמו שצריך שיהיה ברוטב פי שישים מחתיכות האיסור‪,‬‬ ‫ושלימה היינו שלא היה חותך את הזרוע לחתיכות‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה מר)‬ ‫כך סובר רשב"י‪ ,‬אבל ת"ק סובר שמבשל ואח"כ חותך‪ ,‬ושלימה הכונה‬ ‫וחולין יחד במין במינו אינם בטלים‪ .‬ואילו במין בשאינו מינו כך צריך שיהיה בחתיכות ההיתר פי שישים מחתיכות האיסור‪ ,‬מפני‬ ‫כגון גריסים של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין‪ ,‬שהרוטב של ההיתר נבלע בחתיכות האיסור ונעשה נבילה‪ ,‬וכשהוא נפלט‬ ‫שתהא מחוברת לאחר הבישול)‪ ,‬או שלא היה חותך את הזרוע‬ ‫אם יש בעדשים טעם גריסים אינו מותר אף באחד ומאה אף הוא אוסר את הרוטב מפני שהוא מינו‪( .‬ועיין לקמן ק"ח‪ :‬תוד"ה אמאי‬ ‫מהאיל‪ ,‬ולפ"ז לפי שתי השיטות אפשר ללמוד מזה את‬ ‫דילפינן ששיעור ביטול בתרומה הוא מאה ואחד‪ ,‬דכתיב "מכל חלבו את שר"י חולק על הרשב"ם שכיון שהרוטב נאסר מחמת החתיכה דינו כבשר‬ ‫שיעור הביטול (וכדלהלן)‪ ,‬וללישנא בתרא בין לת"ק בין‬ ‫מקדשו ממנו" ‪ -‬שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו‪ ,‬ומיירי קרא בתרומת ולא כרוטב‪ ,‬ואינו אוסר את שאר הרוטב אפילו למ"ד מין במינו לא בטיל)‪.‬‬ ‫לרשב"י היה חותכה לפני הבישול‪ ,‬ונחלקו אם היה מבשלם יחד‬ ‫מעשר שהיא אחד ממאה‪ ,‬וקאמר שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה‬ ‫או לא‪ ,‬ולפי זה רק לרשב"י אפשר ללמוד מזה שיעור ביטול‪.‬‬ ‫איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‪,‬‬ ‫מקדשתן‪ ,‬והיכא שהתרומה נותנת טעם אע"פ שיש כאן שיעור ביטול‬ ‫מקור שיעור ביטול למ"ד שהביטול הוא בשישים הוא‬ ‫ואין איסור חל על איסור‬ ‫אסור‪ ,‬דטעמא לא בטל‪ ,‬ואם אין בעדשים טעם גריסים מותר אף‬ ‫משום דס"ל למ"ד זה שמשערים בשר ועצמות של הזרוע‬ ‫בפחות מאחד ומאה דלא בעינן מאה ואחד אלא כשהאיסור בעין‪,‬‬ ‫גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה לכו"ע‪ .‬ובבהמה טמאה‪,‬‬ ‫ק‪:‬‬ ‫כגון חיטים בחיטים או כשלא נתבשל‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אין) כתבו‬ ‫מול בשר ועצמות של שאר האיל‪ ,‬וא"כ שיעור הביטול הוא‬ ‫שישים דקים להו לרבנן שיש שישים כנגד הזרוע ורחמנא שריה‪( .‬ואין‬ ‫דשאינו מינו בטל בשישים כשאר איסורין אפילו כשהאיסור בעין אם אינו לרבי יהודה יש איסור גיד הנשה‪ ,‬שהרי בני יעקב נאסר להם‬ ‫מכירו‪ ,‬ובמינו בעינן מאה ואחד‪ ,‬דהא דדרשינן בספרי "את מקדשו ממנו"‬ ‫זה דרשה גמורה ללמוד מכאן טעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו‪,‬‬ ‫גיד הנשה דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"‪ ,‬לפני‬ ‫‪ -‬ממנו שנפל לתוכו הרי הוא מקדשו‪ ,‬במינו כתיב‪.‬‬ ‫שהרי כאן זה מין במינו דמדאורייתא בטל ברוב‪ ,‬ושישים ומאה קבלה‬ ‫שנאסרה להם בהמה טמאה‪ .‬ולחכמים אין איסור גיד הנשה‬ ‫היתה בידם ואסמכוה אהאי קרא‪ .‬תוד"ה ומאן)‪ ,‬ולמ"ד ששיעור‬ ‫בבהמה טמאה‪ ,‬ולמ"ד יש בגידים בנותן טעם לוקה משום טמאה ולא‬ ‫צ"ט‪ :‬הגמ' מבארת שלמ"ד שהביטול הוא בשישים‬ ‫הביטול הוא מאה משערים בשר כנגד בשר‪ ,‬ויש בשאר‬ ‫משום גיד‪ ,‬ולמ"ד אין בגידים בנותן טעם פטור‪ ,‬דרק בטהורה התורה‬ ‫החומרא היא שבמין בשאינו מינו מספיק שישים וכאן צריך‬ ‫האיל מאה כנגד הזרוע‪ ,‬לפי שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר‪,‬‬ ‫חייבה אפילו שהוא עץ‪ ,‬משא"כ בטמאה‪ ,‬ולא נאסר גיד הנשה אלא‬ ‫מאה‪ ,‬ולמ"ד שהביטול הוא במאה ולא בשישים‪ ,‬צ"ל‬ ‫דהכתף אינו בכלל זרוע‪ ,‬ועצם אינה פולטת טעם‪.‬‬ ‫שהחומרא היא שצריך מאה ואחד ולא מספיק מאה‪ .‬ומה בסיני‪ ,‬דכתיב "בני ישראל" ולא נקראו בני ישראל עד סיני‪ ,‬ואז‬ ‫והא דאמרינן שזרוע בשלה 'זהו התר הבא מכלל איסור' ‪-‬‬ ‫שאינו בטל באחד ומאה אם יש בו כדי לחמץ‪ ,‬הטעם הוא נאמר פסוק זה אלא שכשכתב וסידר משה את התורה נכתב במקומו‬ ‫שאף שהאיל בלע מן הזרוע התירו הכתוב‪ ,‬אין הכונה בהאי זהו‬ ‫שלכן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד‪( .‬והא דכתיב "וישאו‬ ‫משום ששאור חימוצו קשה ויש שקשה מחבירו‪.‬‬ ‫שבשאר איסורים אין לומדים מכאן שיש בהם ביטול בשישים‬ ‫אין המאכלים שווים בשיעור איסור נותן טעם‪ ,‬שהרי דג בני ישראל את יעקב אביהם"‪ ,‬זה היה זמן מרובה לאחר אותו‬ ‫או במאה‪ ,‬אלא הכונה שאף לרבי יהודה דס"ל שמין במינו‬ ‫מעשה שנאבק עם המלאך וכשבא לפדן קראו הקב"ה ישראל‪ ,‬דכתיב "לא‬ ‫טמא צירו אסור‪ ,‬ורביעית ממנו אוסרת סאתים של ציר טהור‬ ‫לא בטל‪( ,‬דכתיב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" שאף שידוע‬ ‫יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל"‪( .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לאחר‬ ‫מעשה)דהא דקאמר 'לא נקראו ישראל עד סיני'‪ ,‬היינו לענין מצוות‪ .‬וי"מ‬ ‫או של דבר אחר‪ ,‬שזה קרוב למאתים ‪-‬קצ"ב רביעיות‪ .‬ואף שלרבי‬ ‫שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם השעיר ומבואר שאינו בטל)‪,‬‬ ‫שלאחר מעשה היינו לאחר שבירכו המלאך והסכים הקב"ה על ידו)‪ ,‬ואין‬ ‫יהודה מין במינו לא בטל‪( ,‬ואף שסתם ציר יש בו מים כדאמרינן‬ ‫הכא בטיל‪ ,‬אבל מין בשאינו מינו לומדים מזרוע בשלה‪ ,‬ואין ללמוד‬ ‫בבכורות (כ"ב‪ ,).‬וא"כ נימא סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו‬ ‫מזרוע בשלה שמין במינו בטל‪ ,‬משום שמחידוש לא גמרינן‬ ‫לאסור גיד הנשה מאותה שעה שבני ישראל נשאו את יעקב‪ ,‬שהרי‬ ‫ומבטלו‪ ,‬י"ל דהכא מיירי בציר שאין בו מים‪ .‬תוד"ה והאמר)‪ ,‬שאני ציר‬ ‫דשם הרי מותר לבטל אף לכתחילה‪ ,‬ולביטול בשישים או במאה‬ ‫התורה לא ניתנה פעמיים‪ ,‬וכיון שבשעת מעשה זה לא נאסר‪,‬‬ ‫שהוא זיעה בעלמא‪ ,‬ואינו אסור אלא מדרבנן‪ ,‬אמנם ציר שרצים‬ ‫אפשר ללמוד‪ ,‬כיון שזה חומרא‪ ,‬דמדאורייתא אי לאו האי‬ ‫אין לאסור אלא ממתן תורה‪ .‬ק"א‪.):‬‬ ‫אסור מדאורייתא‪ ,‬כדילפינן (לקמן ק"כ‪ ).‬מ"הטמאים" לאסור צירן ורוטבן‬ ‫ילפותא ברובא בטיל‪ ,‬ואם באיל שהתורה הקילה אין ההיתר אלא‬ ‫הגמ' שואלת איך חל איסור גיד הנשה בבהמה טמאה לרבי‬ ‫וקיפה שלהן‪ ,‬ודרשא גמורה היא‪ .‬תוד"ה שאני‪.‬‬ ‫במאה או בשישים‪ ,‬כ"ש בשאר איסורים‪.‬‬ ‫יהודה‪ ,‬והרי רבי יהודה עצמו סובר שאין איסור חל על‬ ‫ק‪ .‬חתיכה נעשית נבילה‪ -‬רבה בר בר חנה אמר שחתיכה‬ ‫צ"ט‪ .‬ולרבא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שלא‬ ‫איסור‪ ,‬כדמצינו שרבי יהודה אומר שנבלת עוף טמא אינה‬ ‫מטמאה בגדים בבית הבליעה‪ ,‬דכתיב "נבילה וטריפה לא‬ ‫של נבילה ושל דג טמא שנפלו לקדירה והוא מכירם‪ ,‬אינם‬ ‫אוסרים מדין טעם כעיקר כמו בשאר קדשים (שהטעם אסור‬ ‫תאכל לטמאה בה"‪ ,‬לומר שאין מטמאה את האוכל אלא מי‬ ‫אוסרים בפליטתם עד שיתנו טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות‪.‬‬ ‫כעיקר ממשו של איסור‪ ,‬אבל חולין לומדים מזרוע בשלה שבטלים‬ ‫שאיסורו משום נבילה‪ ,‬ולא מי שאיסורו רק משום בהמה‬ ‫ורב אמר שאין לסמוך על רבה בר בר חנה‪ ,‬דבאופן זה החתיכה של‬ ‫בשישים או במאה‪ ,‬דהא ילפינן מ"אחרי רבים להטות" שזה בטל ברוב‪,‬‬ ‫התר (שהיתה בצידה תמיד‪ ,‬או שנתבשלה מתחילה עימה לפני שנתנו‬ ‫דרבא סובר שבחולין אין הטעם כעיקר אלא מדרבנן‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן‬ ‫טמאה‪ ,‬ומבואר שאיסור נבילה לא חל על עוף טמא‪.‬‬ ‫(ע"ז ס"ז) ש'טעמו ולא ממשו' אין לוקין עליו‪ ,‬ומה שלומדים (פסחים‬ ‫בקדירה את שאר החתיכות ואז לא היה שישים כנגד האיסור ונתנה בה‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאין בגידים בנותן טעם‪,‬‬ ‫הנבילה טעם‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה חתיכה) מדובר בחתיכה שכולה חוץ‬ ‫מ"ד) מ"משרת" שטעם כעיקר‪ ,‬ס"ל שזה אסמכתא בעלמא‪ ,‬דנזיר וגיעולי‬ ‫וממילא חל איסור גיד הנשה כיון דליכא איסור בהמה‬ ‫לרוטב‪ ,‬דמבואר לקמן שהרוטב מצטרף לבטל‪ ,‬ואם היא בתוך הרוטב גם‬ ‫עכו"ם הוו שני כתובין הבאים כאחד שאין מלמדים‪ ,‬אי נמי גיעולי עכו"ם‬ ‫הרוטב נעשה נבילה) נעשית כנבילה עצמה‪ ,‬והיא אוסרת את‬ ‫חידוש הוא כדאמרינן התם‪ ,‬ומ"משרת" לומדים שהיתר מצטרף לאיסור‪.‬‬ ‫טמאה‪ .‬שהרי רבי יהודה סובר שהאוכל גיד הנשה של‬ ‫רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה רבא) שלפי רש"י לא מדובר כאן על טעם גמור‪,‬‬ ‫טמאה לוקה שתים‪ ,‬ומבואר שיש בגידים בנותן טעם‪.‬‬ ‫שאר החתיכות מפני שהן מינה‪.‬‬ ‫אלא על טעם כל דהו‪ ,‬דבקדשים אסור‪ .‬ושיטת התוס' שמדובר בטעם‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג בשליל‪,‬‬ ‫הגמ' מבארת שרב סובר כרבי יהודה שמין במינו לא בטיל‪,‬‬ ‫גמור‪ ,‬וטעם כעיקר דאורייתא ולא אסמכתא‪ ,‬דבקדשים לומדים מחטאת‬ ‫וממילא מדובר באופן שסילק את חתיכת האיסור ואת הרוטב‬ ‫לאסור‪ ,‬ובחולין לומדים מ"משרת" לאסור‪ ,‬ואין חילוק בין חולין לקדשים‪,‬‬ ‫וממילא שני האיסורים חלים יחד בשעת יצירת הולד‪ ,‬שהרי רבי‬ ‫לפני שנתן את שאר החתיכות בקדירה‪ ,‬ונתנה חתיכת האיסור טעם‬ ‫ובזרוע אף דאיכא שישים או מאה מ"מ התורה מתירה גם באופן שאין‬ ‫יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג בשליל (וחלבו‬ ‫שיעור זה‪ ,‬דלפעמים הזרוע ומקצת מן האיל הם חוץ לרוטב ונותן הזרוע‬ ‫מותר)‪ ,‬וא"כ איסור טומאה חל על השליל‪ ,‬שהרי כל יצירתו בטומאה‪,‬‬ ‫בחתיכה הראשונה‪ ,‬והיא אוסרת את שאר החתיכות מפני שהם‬ ‫טעם במה שבחוץ‪ ,‬ולפעמים יש הרבה משמנונית הזרוע על אותו מקצת‬ ‫מינה‪ ,‬ואשמועינן שהחתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור חברותיה‬ ‫עד שלא יהא רוב באותו מקצת לבטלו‪ ,‬ובכל ענין שיבשל התיר הכתוב‪.‬‬ ‫ואיסור גיד שאינו חל עד הלידה לא חל על איסור טומאה‪ .‬ואין לומר‬ ‫דהיינו דווקא בבהמה טהורה דכתיב "כל בבהמה תאכלו"‬ ‫בפליטתה‪ ,‬אבל בלאו הכי יש לאסור בגלל החתיכה הראשונה‪.‬‬ ‫והא דקאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו‪ ,‬היינו במין במינו‪,‬‬ ‫הקשו התוס' (ד"ה בשקדם) למה צריך לומר שהחתיכה של היתר קיבלה‬ ‫דמדאורייתא בטל ברוב‪ ,‬או דמיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס‪ .‬והר"ר‬ ‫ואפילו חלבו וגידו‪ ,‬דבהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם‪ ,‬אבל‬ ‫טעם מהנבילה‪ ,‬והרי בלאו הכי מין במינו אוסר בכל שהוא‪ .‬ור"ת מבאר‬ ‫יוסף מאורלינ"ש סובר שאף שטעם כעיקר דאורייתא אין לוקים על טעם‬ ‫בבהמה טמאה איסור גיד הנשה נוהג בשליל‪ ,‬דמ"מ איסור‬ ‫שדבר שנאסר בכל שהוא לא אומרים בו חתיכה נעשית נבילה לאסור את‬ ‫אפילו בשאינו מינו‪ ,‬דרבי יוחנן סובר כר"ע שלומד זאת מגיעותי עכו"ם‬ ‫טומאה קודם לאיסור גיד הנשה‪ ,‬וכדמצינו שהנזיר מגלח אם‬ ‫האחרות‪ .‬ורבינו אפרים אומר שאפילו בנותן טעם לא נעשית נבילה‬ ‫דליכא אלא עשה ד"תעבירו באש"‪ ,‬ור"ת חולק עליו‪ ,‬ורק בהיתר מצטרף‬ ‫להצריך שישים כנגד כל החתיכה‪ ,‬אלא כנגד האיסור הבלוע‪ ,‬וממילא‬ ‫לאיסור אין לוקים)‪ ,‬אלא לומדים מדכתיב בחטאת "כל אשר יגע‬ ‫האהיל על כזית מן המת שסותר נזירותו ומגלח וחוזר ומונה נזירותו‬ ‫כשיש רק משהו רק החתיכה הראשונה נאסרת משום מין במינו‪ ,‬אבל‬ ‫מתחילה‪ ,‬או על נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים ומבואר‬ ‫ההיתר לא נעשה איסור‪ ,‬ורק בבשר בחלב גם ההיתר נעשה איסור‬ ‫בבשרה יקדש" שהנוגע בה ובלע ממנה דינו להיות כמוה‪ ,‬שאם‬ ‫כדאמרינן (לקמן ק"ח‪ ).‬דחתיכה עצמה נעשת נבלה וצריך ששים כנגד כל שהאברים נוצרים לפני הגידים וש"מ שם טומאה קדים‪.‬‬ ‫היא פסולה גם הוא פסול‪ ,‬ואם היא כשרה גם הוא נאכל‬ ‫החתיכה‪ ,‬דשאני בשר בחלב דכל חד וחד באפיה נפשיה שרי וכי איתנהו וצ"ל שרבי יהודה סובר שאף שאיסור טומאה קודם חל‬ ‫כחמור שבה‪ ,‬שאפילו אם זה שלמים דינה כחטאת שמותרת רק לפנים‬ ‫בהדי הדדי אסור‪ ,‬ולכן הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית‬ ‫מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה‪ ,‬ומזה לומדים לכל איסורי קדשים‬ ‫מבשר וחצי זית מחלב‪ .‬וגם לחולקים על רבינו אפרים‪ ,‬היכא שנפל כזית איסור גיד‪ ,‬כיון שהוא איסור חמור שהרי לדבריו הוא אוסר גם‬ ‫שאינם בטלים לגמרי‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה תאכל) שרבינו חננאל גורס תאכל‬ ‫חֵלב על חתיכת בשר (לעיל צ"ח‪ ,).‬ממה נפשך‪ ,‬אם אין חלב מפעפע לבני נח‪.‬‬ ‫כחמור שבהן‪ ,‬ומשמע שיש בשלמים חומרא לגבי חטאת‪ ,‬וכגון שבישל‬ ‫מחתיכה לחתיכה כמו שפירשנו לעיל‪ ,‬א"כ אין אסור אלא החתיכה‬ ‫שלמים דאתמול בקדירה של חטאת של היום‪ ,‬דשלמים אין נאכלים אלא‬ ‫האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה‪-‬‬ ‫ק"א‪.‬‬ ‫שנפלה עליה החלב והשאר מותרות‪ ,‬ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה‬ ‫עד הלילה‪ ,‬וחטאת של היום זמן אכילתה עד למחר‪( .‬ואין ללמוד להקל‬ ‫א"כ כל החתיכות מסייעות לבטל ולא אמרינן שתעשה נבלה אותה חתיכה‬ ‫שנפלה עליה חלב מאחר שסופו להתפשט בכל החתיכות‪ .‬ולפי פירוש האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה‪ ,‬רבי יהודה מחייב‬ ‫מזרוע בשלה ששאר קדשים כגון נותר או פיגול יתבטלו בשישים או‬ ‫רבינו אפרים ניחא מה שציווה הכתוב להגעיל כלי מדין אף ביורה גדולה שתים‪ ,‬ור"ש פוטר לגמרי‪ ,‬דס"ל שאין איסור טומאה כיון‬ ‫במאה‪ ,‬כיון שזה חידוש שמבטלים לכתחילה‪ ,‬וכנ"ל)‪.‬‬ ‫שאי אפשר להגעילה בתוך כלי אחר‪ ,‬ולא אמרינן שהמים הראשונים שאין בגידים בנותן טעם‪ ,‬ואין איסור גיד הנשה כיון דכתיב‬ ‫ולרבינא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שמקום חתך‬ ‫ייעשו נבילה‪ ,‬אך גם לולא דבריו י"ל דלא אמרה תורה להגעיל אלא כלים‬ ‫קטנים בתוך כלי גדול שיש במים שישים כדי לבטל האיסור‪ .‬וכתב רבינו "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" והיינו במקום‬ ‫ג"כ מותר‪ ,‬ובכל האיסורים כשיש איסור והיתר מחוברים כגון הוציא‬ ‫שרק הגיד אסור‪ ,‬אבל במקום שכל הבהמה אסורה גיד‬ ‫יהודה דנראה לר"י להחמיר בדבר כיון דאין ראיה ברורה‪.‬‬ ‫העובר את ידו או אבר המדולדל מקום החתך אסור‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לא) דבשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורים ג"כ מותר מקום חתך או דאיירי בלא קדם וסילקו ולא נאסרו שאר החתיכות אלא מכח הנשה לא נאסר‪.‬‬ ‫שלהם‪.‬‬ ‫חתיכת ההיתר הראשונה‪ ,‬ואיירי שיש בקדירה חתיכה ממין האוכל גיד הנשה של נבילה‪ ,‬לר"מ חייב שתיים‪ ,‬ולחכמים‬ ‫הנבילה וכן מין אחר‪ ,‬דכל מין ומינו כגון נבילה ושחוטה ודבר אינו חייב אלא אחת‪ ,‬אבל האוכל גיד הנשה של עולה ושל‬ ‫ביטול במין במינו ובמין בשאינו מינו‪-‬‬ ‫שור הנסקל‪ ,‬אף לחכמים חייב שתים‪ ,‬כיון שאיסורים אלו‬ ‫‪,‬‬ ‫ו‬‫פ‬‫י‬ ‫ס‬ ‫ו‬‫מ‬ ‫א‬‫ל‬ ‫ו‬ ‫האיסור‬ ‫את‬ ‫מבטל‬ ‫אינו‬ ‫ההיתר‬ ‫מין‬ ‫ורוטב‪,‬‬ ‫תבלין‬ ‫כגון‬ ‫אחר‬ ‫איתא בערלה שבתערובת מין במינו יש חומרא על פני מין‬ ‫בשאינו מינו‪ ,‬שאם שאור של תרומה נפל לעיסת חולין‪ ,‬אם אלא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו בקדירה‪ ,‬ונשארו שם רק חמורים יותר‪ ,‬שהרי הם אוסרים בהנאה‪.‬‬ ‫הגמ' מבארת שחכמים היינו רבי יוסי הגלילי שסובר שאף חל על איסור אי לאו דכתביה קרא לומד שכל שיש בו איסור דם ק"ג‪ .‬ואם אכל אבר מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬שנינו שלרבי‬ ‫באיסור כולל (כגון הכא שאיסור נבילה כולל גם את שאר הבהמה ולא יש בו איסור אבר מן החי וגם בטמאים יש איסור דם (ורק שרצים יוחנן חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא אחת‪.‬‬ ‫דגים וחגבים ומהלכי שתים אינם בכלל האיסור‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כי)‬ ‫רק את הגיד‪ ,‬דאיכא למימר דמיגו דחייל אבשר חייל נמי אגיד‪ .‬וכתבו‬ ‫הגמרא שואלת שהרי בהנ"ל מבואר שגם לר"ל חייב שתים‪.‬‬ ‫שאף אם בהמה בחייה לאברים עומדת אין זה בת אחת‪ ,‬דאיסור טומאה‬ ‫התוס' (ד"ה מאן) שאין זה איסור מוסיף במה שנתווסף איסור לגבוה‬ ‫רב יוסף מבאר שבשתי בהמות שאכל אבר מן החי מזו ובשר‬ ‫קדים בעוד שלא נקשרו אבריה בגידים)‪ ,‬ורבנן לומדים מ"הבשר"‬ ‫כשנתנבלה‪ ,‬דסבר כמ"ד (צ‪ ).‬שגם גיד אסור לגבוה) אין איסור חל על‬ ‫טריפה מזו לכו"ע חייב שתים אפילו באותה אכילה ובאותה התראה‪,‬‬ ‫משמע הא אין בו דם הנפש אכול שרק אם בשרו מותר יש איסור‬ ‫איסור‪ ,‬אא"כ האיסור השני חמור יותר‪ ,‬דהיכא שהאיסור האחרון‬ ‫כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬ולרבי יהודה אבר מן החי נוהג בטמאה משום‬ ‫הוא גם כולל וגם מוסיף‪ ,‬איסור חל על איסור‪( ,‬וכתהבו התוס' (ד"ה איסור)‬ ‫שאיסור אבר מן החי נוהג בבני נח‪.‬‬ ‫שתוספת איסור הנאה לא נחשבת איסור מוסיף‪ ,‬אלא איסור כולל)‪,‬‬ ‫בבהמה אחת שנטרפה עם יציאת רובה בזמן הלידה‪ ,‬רבי יוחנן‬ ‫וכדמצינו שאדם טמא שאכל קודש טהור חייב‪ ,‬אבל טמא‬ ‫סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים‪ ,‬וממילא שני‬ ‫שאכל קודש טמא‪ ,‬אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר חייב נכרי מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים לכו"ע‪ ,‬ואף אם‬ ‫האיסורים חלים יחד כשנולדה‪( ,‬אבל אי לאו לאברים עומדת איסור‬ ‫שחט אותה אין שחיטה מטהרתה אם העוף הטמא מפרכס‪,‬‬ ‫חטאת‪ ,‬דהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת‪ ,‬כיון שאיסור כרת‬ ‫דלנכרי אין הדבר תלוי בשחיטה‪ ,‬ורק היכא שהשחיטה מתירה לישראל טריפה קדים ולא חל עליה איסור אבר אף שהוא איסור מוסיף דאסור‬ ‫לבני נח‪ .‬תוד"ה מר)‪ ,‬וריש לקיש סובר שבהמה בחייה לאו‬ ‫קודם (ותו לא פקע‪ .‬תוד"ה בנטמא)‪ ,‬שהרי כל טמא שאכל דבר היא מתירה גם לבני נח‪.‬‬ ‫טהור הבשר נטמא (וחיוב מיתה בטמא שאכל תרומה משכחת לה‬ ‫לר"מ איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה‪ ,‬ולא בחיה ועוף לאברים עומדת‪ ,‬וממילא איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש‬ ‫כשתחב לו חבירו‪ ,‬אי נמי היכא שלא הוכשרה לקבל טומאה או בנילושה‬ ‫במי פירות‪ ,‬ולפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף אע"פ שהם טהורים‪ ,‬דכתיב לעיל בסמוך "וזבחת מבקרך ומצאנך"‪ .‬את אותו אבר לא חל על איסור טריפה‪.‬‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫ואח"כ נטמאה התרומה כדאמרינן הכא‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬אבל היכא שיעור האיסור‪-‬‬ ‫איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה כיון שהוא נוהג בבן נח‬ ‫שנטמא הבשר שהוא נאסר על הכהנים בלאו בעלמא‪ ,‬ואח"כ נטמא‬ ‫רב אמר שאבר מן החי אין חייבים עליו אלא בכזית‪ ,‬דכתיב‬ ‫או לא‪.‬‬ ‫הגוף‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי פטור‪ ,‬דלא אמרינן שמיגו שחל‬ ‫ביה אכילה‪ .‬והגידים והעצמות מצטרפים לכזית‪.‬‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר קודם‪,‬‬ ‫האיסור על חתיכות טהורות חל האיסור גם כלפי חתיכות‬ ‫ואיירי שנטרפה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור טריפה חל‬ ‫חייב‬ ‫בחייה‬ ‫טהורה‬ ‫ציפור‬ ‫שהאוכל‬ ‫רב‬ ‫דאמר‬ ‫והא‬ ‫ק"ב‪:‬‬ ‫טמאות‪( ,‬ולרבנן חייב‪ ,‬דס"ל שאיסור חל על איסור באיסור כולל‬ ‫על איסור אבר‪ ,‬שלרבי יוחנן איסור חל על איסור ואיסור טריפה חל‬ ‫וכל‬ ‫אכילה‬ ‫כתיב‬ ‫דבנבילה‬ ‫בכזית‬ ‫חייב‬ ‫(ובמיתתה‬ ‫שהוא‬ ‫בכל‬ ‫דאמרינן מיגו)‪ .‬ומה שטומאת הגוף לא חלה אף שהיא‬ ‫חמורה שהיא בכרת‪ ,‬ואילו טומאת הבשר אינה בכרת‪ ,‬י"ל אכילה בכזית חוץ מאבר מן החי דקפיד קרא אאבר לחודיה‪ ,‬וטמאה בין על איסור אבר מחיים‪ ,‬וריש לקיש סובר שאיסור טריפה מיתלא תלי וקאי‬ ‫דמאידך טומאת הבשר חמורה שאין לה טהרה במקוה‪ ,‬בחייה בין במיתתה חייב בכל שהוא דבריה היא‪ ,‬ומשום נבילה ואינו חל אלא כשפקע איסור חיות‪.‬‬ ‫אינו חייב בבריה‪ ,‬דכשנבראה לא היתה נבילה)‪ ,‬היינו כשמשהו בשר לרבא מיירי שתלש אבר מן החיה ונעשית טריפה עי"ז כגון‬ ‫ואילו טומאת הגוף יש לה טהרה במקוה‪.‬‬ ‫מצטרף לכזית ע"י גידים ועצמות‪ ,‬דמשום טומאה אינו חייב כיון שחתך רגליה למעלה מן הארכובה‪ ,‬ונחלקו אם בהמה בחייה לאו‬ ‫ק"א‪ :‬והא דאיתא בברייתא שלרבי יוסי הגלילי מי ששגג‬ ‫שאין בגידים ועצמות טעם טמא‪ .‬וכן מה שמצינו שלרבי האוכל לאברים עומדת‪ ,‬וממילא חלים שני האיסורים יחד‪ ,‬או‬ ‫ועשה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת חייב על כל אחד מהם‪ ,‬צפור טהורה שאין בה כזית פטור דקסבר אין אבר מן החי בשלימה‪ ,‬שבהמה בחייה לאברים עומדת‪ ,‬ואיסור טריפה לא חל על‬ ‫דכתיב "שבת היא" דמשמע שאם חל איסור אחר עימה יתחייב על (אמנם בכזית חייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב בכזית‪ ,‬דגם זה נחשב איסור אבר‪.‬‬ ‫שבת בפני עצמה‪ ,‬וכתיב "יום הכיפורים הוא" וכנ"ל‪ ,‬ולר"ע אינו בשר‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שאין) אפילו למ"ד בהמה בחייה לאברים‬ ‫חייב אלא אחת (ואף שר"ע סובר (כריתות כ"ג‪ ).‬שחתיכת חלב חולין עומדת‪ ,‬אינה עומדת בחייה לחתיכת בשר‪ ,‬ואינו חייב משום בשר מן החי)‪ ,‬והנה מצינו מחלוקת בדעת רבי יוחנן מה הדין באוכל חלב‬ ‫וחתיכת חלב קודש ואכל אחת מהם ואינו יודע איזה מהם אכל מביא ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב‪ ,‬דאם על אבר אחד חייב מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬לרבי חייא בר אבא חייב שתים‪,‬‬ ‫חטאת ואשם תלוי‪ ,‬אלמא אית ליה איסור חל על איסור וכ"ש איסור בת כ"ש על כולה‪ ,‬דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי גדול מזה ובאבר לא ולרבי אמי ור' אבהו חייב שלש‪.‬‬ ‫אחת‪ ,‬יש לומר דקדשים שאני‪ ,‬כמבואר בסוף פירקין דאפילו מאן דאית‬ ‫ליה בעלמא דאין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה‪ .‬תוד"ה רבי בעינן כזית‪( ,‬ואם חנקה ואכלה שאין כאן אלא איסור נבילה‪ ,‬לכו"ע וצ"ב במה נחלקו‪.‬‬ ‫חייב רק בכזית דאין חייבים על נבילה משום בריה‪ ,‬ומחלוקתם היא‬ ‫עקיבא)‪ ,‬ומבואר שלרבי יוסי הגלילי איסור חל על איסור אם בחייה היא עומדת לנתחה לאברים וממילא כל אבר נקרא אבר הגמרא מבארת דמיירי בבהמה שנטרפה עם יציאת רובה‪,‬‬ ‫בכולל‪( ,‬ואף ששני איסורים אלו חלים בבת אחת כשקידש היום‪ ,‬לולא בפני עצמו ויש כאן משום אבר מן החי‪ ,‬אמנם אינו חייב אלא אחת‪ ,‬דאין רבי אבהו סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים‪ ,‬וממילא‬ ‫שרבי יוסי הגלילי סובר שאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף‪ ,‬גם ביחד כאן אלא התראה אחת‪ ,‬או שאינה עומדת לאברים עד שתישחט‪ ,‬שלשת האיסורים חלים יחד כשנולדה‪ ,‬דהא חלב השליל מותר‬ ‫ולא ואין שם אבר אלא כשהפרישו‪ ,‬ולאבר לכו"ע א"צ כזית)‪ ,‬ג"כ איירי דכתיב "כל בבהמה תאכלו"‪ .‬ורבי חייא בר אבא סובר שבהמה‬ ‫הם לא חלים‪ ,‬ושבת מוסיפה על יוה"כ שזדון מלאכה במיתת בית דין‬ ‫בכרת‪ ,‬ויוה"כ נחשב כולל על שבת‪ ,‬שהוא כולל גם איסור אכילה‪ .‬וכתבו‬ ‫התוס' (ד"ה תלמוד) דאין לומר דשאני הכא דגלי קרא‪ ,‬דנלמד משם‪ ,‬ואין כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים ועצמות‪ .‬ומצינו בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא איסור אבר שהוא חל רק‬ ‫לומר שנלמד מתרומה דפטרינן משום דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו"‪ ,‬עוף שאין בכולו כזית בשר‪ ,‬ובאבר אחד יש כזית בצירוף כשמפריש את אותו אבר לא חל על איסור חלב ועל איסור‬ ‫דלחומרא מקשינן)‪ ,‬רבי יוסי בר חנינא אמר שצריך להפוך את בשר גידים ועצמות‪ ,‬והיינו קלניתא ‪-‬עוף כחוש מאד‪ ,‬ואמנם טריפה שחלו בשעת לידתה‪.‬‬ ‫השיטות‪ ,‬וה"ה דמצי למימר דס"ל לרבי יוסי הגלילי דאע"ג דאיסור כולל קלניתא היא עוף טמא (שאף במיתתה חייב במשהו לפי רב או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫לא חייל‪ ,‬איסור בת אחת חייל‪ ,‬סובר ר' יוסי בר' חנינא דמאן דלית ליה דבריה היא‪ ,‬ורב אמר שבין בחייה בין במיתתה בכל שהוא)‪ ,‬אבל אם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב דאיסור חל על איסור‪ ,‬או‬ ‫לא‪.‬‬ ‫(ל"ג)‪ .‬יהיה עוף טהור כזה‪ ,‬כך יהיה דינו‪.‬‬ ‫איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת‪ ,‬ופלוגתא היא ביבמות‬ ‫וי"מ ששבת נחשבת קודמת ליוה"כ משום דקביעא וקיימא‪ ,‬ויום הכפורים‬ ‫נחשב אחרון משום שהוא תלוי בקידוש החודש‪ ,‬ורש"י מקשה על ביאור ואמר רבא שאם רבי יסבור שמחשבת אוכלין שמה מחשבה או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת‪ ,‬ואיירי שנטרפה‬ ‫ואזלינן בתרה‪ ,‬אם חישב בחייה של צפור זו שאין בה כזית לאוכלה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור טריפה חל על איסור אבר‪,‬‬ ‫זה‪ .‬והתוס' (שם) סוברים כפירוש זה‪.‬‬ ‫ואמרו בשם רבי יוחנן שלסובר שאינו חייב אלא אחת אם אבר אבר דגלי דעתיה שהיא עומדת לאברים‪ ,‬ואכלה כולה שלימה לרבי אבהו כמו שהתורה אמרה שאיסורי נבילה וטריפה‬ ‫שגג על שבת ששכח שזה שבת והזיד על יוה"כ שידע שזה יוה"כ יהיה חייב דאבר קרינן ביה‪ .‬ואם ר"א בר"ש יסבור שמחשבת חלים על איסור חלב‪ ,‬דכתיב "ואכול לא תאכלוהו" אף דכבר כתיב‬ ‫חייב חטאת משום שגגת שבת‪ ,‬אבל אם הזיד על שבת ושגג על אוכלין שמה מחשבה‪ ,‬אם יחשוב לאוכלה מתה דגלי דעתיה "כל חלב וכל דם לא תאכלו"‪ ,‬ללמד שאיסור נבילה יחול על איסור חלב‪,‬‬ ‫יוה"כ פטור משניהם‪ .‬לאביי הטעם משום שהשבת קבועה דבחייה אינה עומדת לאברים‪ ,‬ואכלה חיה פטור‪ .‬ושאל אביי וכי כך גם הם חלים על איסור אבר מן החי‪ ,‬ורבי חייא בר אבא‬ ‫ועומדת‪ ,‬ואילו יוה"כ תלוי בקביעא דירחא ומחייב רק אשבת יש דבר שחיובו משתנה בין אדם לאדם‪ ,‬ורבא סובר דאזלינן סובר שדווקא על איסור חלב הם חלים מפני שהותר מכללו‬ ‫אצל חיה‪ ,‬משא"כ על איסור אבר מן החי‪.‬‬ ‫בשגג בזה ובזה‪ ,‬ואם הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור לגמרי‪ ,‬דאין מביאין בכל אדם לפי מחשבתו‪.‬‬ ‫קרבן על המזיד‪ .‬ולרבא אין לחלק בזה‪ ,‬דסו"ס שניהם באים‬ ‫ק"ג‪ :‬אבר מן החי שחילקו לשניים ואכלו‪ ,‬אם חילקו‬ ‫בבת אחת‪ ,‬ובע"כ רבי יוסי הגלילי פוטר משום שהוא סובר שכיון איסורי אבר מן החי ובשר מן החי‪-‬‬ ‫שבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור‪ ,‬ה"ה כשהם חלים בבת אחת לא לרבי יוחנן איסור אבר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש עם מבחוץ ‪-‬קודם שיתננו לתוך פיו‪ ,‬ואכל כל חלק לבדו‪ ,‬לרבי יוחנן וריש‬ ‫מחייב אלא חדא‪ ,‬וממילא אם הזיד באחת מהן חייב על ששגג בשניה‪ ,‬הבשר" דאבר חי מיקרי נפש‪ ,‬דאם יחתכנו לא ישוב עוד כנפש הנטולה לקיש פטור ואין האכילות מצטרפות בכדי אכילת פרס לחייבו כמו‬ ‫אלא שהיתה גזירת שמד שגזרו שלא לעשות יום הכיפורים‪ ,‬שאינה חוזרת‪ ,‬ומ"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" לומדים בשאר איסורים‪ ,‬דכיון דחידוש הוא‪ ,‬דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב‬ ‫ושלחו להודיע שיקיימו יוה"כ בשבת אע"פ שיוה"כ חל ביום איסור בשר מן החי ד"ובשר בשדה" משמע שפירש ממקומו ובשר עלייהו והכא מיחייב‪ ,‬אין לך בו אלא חידושו‪ ,‬דסתם אכילה בבת אחת‬ ‫אחר‪ ,‬כדי שלא ישכחו תורת יוה"כ‪ ,‬והאויבים לא יבחינו בו משום שבכל מן הטריפה דכתיב טריפה‪ .‬ולריש לקיש גם בשר מן החי נלמד משמע‪ ,‬אבל לחצאין לא‪( .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה חלקו) כתבו שלרבי יוחנן‬ ‫צריך שיכניסנו לפנים שלם‪ ,‬אבל אם חילקו בפיו חייב‪ ,‬דדרך הוא שנחלק‬ ‫שבת לא עושים מלאכה‪ ,‬ורק באופן זה אם שגג ביוה"כ והזיד בשבת‬ ‫מהפסוק הראשון‪ .‬וכוונת הפסוק לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר‬ ‫בפיו בשעת לעיסה‪ ,‬ולריש לקיש פטור אפילו בחילקו בפנים‪ ,‬ולרבי‬ ‫פטור‪ ,‬כיון שזה לא יוה"כ‪( ,‬ולא שייך כאן "אתם" ואפילו מזידים‪ ,‬כיון‬ ‫כל זמן שזה עם זה‪.‬‬ ‫אלעזר ודאי חייב אפילו בחילקו מבחוץ‪ ,‬דאפילו אכל בזה אחר זה חייב)‪,‬‬ ‫שיוה"כ לא נקבע בעשור לחודש‪ .‬תוד"ה יום הכיפורים)‪ ,‬וכן אמרו רבין‬ ‫ולרבי אלעזר חייב דמחוסר קריבה שנתרחקו מעט זה מזה לאו‬ ‫ונ"מ במי שאכל אבר מן החי ובשר מן החי יחד‪ ,‬שלרבי יוחנן‬ ‫וכל נחותי ימא‪.‬‬ ‫כמחוסר מעשה‪ .‬ואם חילקו מבפנים ‪-‬לאחר שבא סמוך לבית‬ ‫חייב שתים כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬אע"פ שאכלם באכילה אחת‬ ‫ובהתראה אחת‪( ,‬ואף שאין לוקים על לאו שבכללות‪ ,‬היינו כשהתורה לא‬ ‫בליעתו בלעו לחצאין‪ ,‬לרבי יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה בכזית‪,‬‬ ‫מפרשת‪ ,‬כגון "אל תאכלו כי אם צלי אש"‪ ,‬ו"כל אשר יעשה מגפן היין"‪,‬‬ ‫איסור אבר מן החי‬ ‫ולריש לקיש פטור דבעינן אכילת מעיו בכזית ‪-‬כשהוא יורד‬ ‫אבל כאן התורה מפרשת בשר וטריפה‪ .‬תוד"ה אכל)‪ ,‬ולריש לקיש‬ ‫ק"ב‪ .‬בטהורים ובטמאים‪-‬‬ ‫לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור אכילה‪ ,‬ואינו חייב בסתמא בכזית‬ ‫חייב אחת דאין כאן אלא לאו אחד‪ .‬וכן הביאור להלן‪ .‬ואם אכל בשר‬ ‫דא"א ללעוס את כל האכילה יחד אלא בבלע בבת אחת כגון‬ ‫איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים‪ .‬מן החי ובשר מן הטריפה‪ ,‬לריש לקיש חייב שתים ולרבי‬ ‫גרומיתא זעירתא ‪ -‬עצם קטנה שעל כף הירך‪ ,‬שיש בה משהו בשר‪,‬‬ ‫יוחנן חייב אחת דיש כאן אכילה אחת והתראה אחת ולאו אחד‪ ,‬והא‬ ‫ובטמאים‪ ,‬לרבי יהודה ורבי אלעזר אסור‪ ,‬ולרבנן מותר‪.‬‬ ‫ושניהם מקרא אחד דרשו‪ ,‬דכתיב "רק חזק לבלתי אכול דלוקה שתים על נא ומבושל‪ ,‬שאני התם דכתיב "ובשל" עם ו'‪ .‬תוד"ה וגיד ועצם משלימה לכזית‪ ,‬ואין אדם לועסו אלא בולעו‪.‬‬ ‫הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר" ‪-‬לא תאכל ממנו בעוד לרבי יוחנן)‪ .‬ואם אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה יחד‪ ,‬לריש לקיש מה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף לכזית‪,‬‬ ‫ולרבי יוחנן זה מצטרף לכזית‪ .‬ורב פפא אמר שמה שנשאר‬ ‫שהנפש עימו‪ ,‬רבי אלעזר שסובר שגם באיסור חמור יותר אין איסור לכו"ע חייב שתים דבזה לכו"ע מתרי קראי נפקי‪.‬‬ ‫בין השיניים לא נחלקו בו כיון שלא גרונו ולא מעיו נהנו‪ ,‬דאין הטעם מבשל‪ ,‬וכן בשר וחלב שנתערבו צוננים אין איסורם‬ ‫וכן דעת רבינו שמואל (תוס' ק"ה‪ :‬ד"ה לא)‪ .‬ודעת רבינו תם וכן דעת בה"ג‬ ‫שמותר לאכול גבינה אחרי בשר ע"י נטילה וקינוח‪ ,‬ומר עוקבא שלא אכל‬ ‫אלא כשהוא סמוך לבית הבליעה‪ ,‬והמחלוקת היא על מה שנשאר מדאורייתא)‪.‬‬ ‫עד הסעודה הבאה היינו בלא נטילה וקינוח‪ ,‬אי נמי החמיר על עצמו‪ ,‬ואגרא‬ ‫אכל גבינה אחרי עוף משום שעוף אינו נדבק בידים בשיניים ובחניכיים‪.‬‬ ‫בין החניכיים‪ ,‬שלרבי יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה‪ ,‬ולריש ומה שמצינו שאין גוזרים גזירה לגזירה‪ ,‬היינו כגון חלת‬ ‫והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחרי בשר‪ ,‬ואפילו אחרי בשר עוף‪.‬‬ ‫לקיש פטור דבעינן הנאת מעיו‪.‬‬ ‫חוץ לארץ שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן‪ ,‬שנאכלת לכהן עם‬ ‫זר על השלחן ולא גזרו שמא זר יקח מזה ויאכל‪ ,‬כיון שגם האכילה ק"ה‪ .‬לרבי זירא הקינוח צריך להיות דווקא בפת חיטים‬ ‫ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי זית‪ ,‬רבי אסי אמר‬ ‫בשם רבי יוחנן שחייב משום שגרונו נהנה בכזית‪ ,‬ואע"פ שזה‬ ‫אינה אסורה מדאורייתא‪ ,‬וניתנת לכל כהן שירצה (אפילו לעם קרה ורכה‪ ,‬ולא בפת שעורים שהיא מתפוררת בתוך הפה וממילא‬ ‫ליכא‪,‬‬ ‫בזה אחר זה חייב כיון שזה בכדי אכילת פרס‪ ,‬אבל הנאת מעיים‬ ‫הארץ שאינו משמרה בטהרה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה וניתנת) אינה ניתנת אינה מקנחת‪ ,‬או בפת חיטים שהיא חמה או קשה‪ .‬ולהלכה‬ ‫דלא נתמלא כריסו אלא בחצי זית‪ ,‬ופליגא אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל‬ ‫למי שאינו מחזיק בתורת ד'‪ ,‬והכא מיירי בדליכא כהן חבר‪ ,‬או כשיש‬ ‫כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל‪ ,‬ואפילו רוצה לקבל כיון דאינו אפשר לקנח בכל דבר חוץ מקמח תמרים וירקות שהם רכים‪.‬‬ ‫משמיה דרבי יוחנן שאם חילקו מבחוץ פטור‪ .‬ואם אחר שהקיא חזר‬ ‫אם נשאר בשר בין השיניים אסור לאכול גבינה‪ ,‬דכתיב‬ ‫לו‬ ‫יתנו‬ ‫לא‬ ‫שאם‬ ‫‪,‬‬ ‫להחיותו‬ ‫שמצווים‬ ‫‪,‬‬ ‫וצריך‬ ‫עני‬ ‫הוא‬ ‫הארץ‬ ‫העם‬ ‫ו‬ ‫צריך‬ ‫שמיה‬ ‫ואכל את אותו חצי זית חייב‪ ,‬דלאו שמיה עיכול דאי‬ ‫יצטרכו לתת לו חולין‪ ,‬יכול לתת לו אע"פ שאינו בקי בטומאה וטהרה‪,‬‬ ‫היא‪,‬‬ ‫אכילה‬ ‫עיכול לא הוי אלא פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו‬ ‫"הבשר עודנו בין שיניהם" ומבואר שזה נקרא בשר‪.‬‬ ‫ולא חיישינן שמא יאכלנו בימי טומאתו‪ ,‬אבל חלת הארץ אינה ניתנת‬ ‫וממילא נהנה גרונו בכזית‪.‬‬ ‫אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה‪ ,‬ואפילו ליכא עתה כהן חבר לא מי שאכל בשר אסור לו לאכול גבינה מפני שהבשר מוציא שומן‬ ‫יתננה לכהן עם הארץ אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר)‪ ,‬שזה והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו‪ .‬ומר עוקבא אמר שהוא כחומץ‬ ‫דווקא בחוץ לארץ‪ ,‬שאין לחוש שם לאיסור דאורייתא‪ ,‬בן יין לגבי אביו‪ ,‬מפני שאביו כשהיה אוכל בשר לא היה‬ ‫אבל חלת חוץ לארץ בארץ ישראל לא הוי גזירה לגזירה‪ ,‬אוכל גבינה עד למחר‪ ,‬והוא ממתין רק לסעודה הבאה‪ .‬וכתבו‬ ‫דיש לגזור שמא יאכלו חלת הארץ שהיא אסורה לזר התוס' (ד"ה לסעודתא) שאין הכונה להמתין בין סעודת שחרית לסעודת‬ ‫כל הבשר‬ ‫מדאורייתא דתרומה קרייה רחמנא ואסורה לזרים מדכתיב "וכל זר ערבית‪ ,‬אלא אפילו לאלתר אם סילק השלחן ובירך מותר‪ ,‬דלא פלוג רבנן‪.‬‬ ‫שמואל אמר שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו‪ ,‬שאביו היה‬ ‫לא יאכל קודש"‪ ,‬ואין לתתה לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה דכתיב‬ ‫איסור בשר בחלב‬ ‫"לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ד' " – למחזיקים יש‬ ‫מסייר נכסיו פעמיים ביום לראות מה הם צריכות‪ ,‬והוא רק‬ ‫מקור איסור בשר בחלב הוא מדכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו"‪,‬‬ ‫מנת ולא לשאינם מחזיקים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ומנא) שיש מקומות‬ ‫וכיון שאיסור זה נכתב בתורה שלש פעמים‪ ,‬אמרו חז"ל שאחד בא‬ ‫פעם אחת‪ .‬דס"ל לשמואל שמי שמסייר נכסיו בכל יום‬ ‫שגוזרים גזירה לגזירה‪ ,‬ואין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום‬ ‫לאסור בשר בחלב ואכילה‪ ,‬השני בהנאה‪ ,‬והשלישי הוא איסור‬ ‫מרויח מפני שמתקנם במה שצריך‪ .‬ובאמת אביי תפס את‬ ‫שהש"ס מדמה‪.‬‬ ‫לבשלם יחד‪ ,‬והאיסור הוא בכל בהמה ולא דווקא בגדי‪ ,‬והתורה‬ ‫האריס לוקח עצים‪ ,‬ורב אסי ראה שמים עומדים לשטוף‬ ‫הרחבת דיני חלה‪ -‬איתא במסכת חלה (ד' ח') אמר רבן גמליאל שלש‬ ‫כתבה את ג' הפעמים בלשון בישול כדי לומר שגם אכילה והנאה‬ ‫את שדהו‪.‬‬ ‫ארצות לחלה‪ ,‬מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת‪ ,‬מכזיב עד הנהר ועד‬ ‫אינם אלא כשנתבשלו יחד‪.‬‬ ‫אמנה (שהיו סמוכים לארץ העמים ואין יכולים לשמור עצמם‬ ‫רבנן עשו סייג לתורה והרחיבו את האיסור גם כשהבשר וחלב לא‬ ‫ופירותיהם בטהרה‪ ,‬והיו חלותיהם טמאות וטעונות שריפה) שתי חלות‬ ‫נטילת ידים‬ ‫‪ -‬אחת לאור ויש לה שיעור (‪-‬חלה דאורייתא‪ ,‬דפירותיהם גדלים בארץ‬ ‫נתבשלו יחד‪ ,‬ואפילו על שלחן אחד באופנים מסויימים אסור‪ ,‬וכן‬ ‫חייבו חכמים להמתין מלאכול מאכלים חלביים אחרי אכילת בשר‪,‬‬ ‫הלכות נטילת ידים לפני הסעודה‪ ,‬נמצאים במשניות בסדר טהרות‬ ‫ישראל‪ ,‬ולכן יש לה שיעור) ואחת לכהן ואין לה שיעור (מדברי סופרים‬ ‫וכן אסרו חכמים דברים נוספים‪.‬‬ ‫במסכת ידים‪ ,‬באשר היא שייכת לדיני טומאה וטהרה‪ ,‬ואין על סדר‬ ‫שלא תשתכח תורת חלה‪ ,‬ולכן אין לה שיעור)‪ ,‬מנהר ועד אמנה ולפנים‬ ‫טהרות תלמוד בבלי‪ ,‬והרבה דינים חשובים בהלכות אלו נתבארו‬ ‫(‪-‬שזה חוץ לארץ) שתי חלות (ושתיהם מדברי סופרים) ‪ -‬אחת לאור‬ ‫כיון שטעמו של האיסור ג"כ נאסר (‪-‬טעם כעיקר)‪ ,‬אסור גם לאכול‬ ‫בסוגיות שלפנינו‪.‬‬ ‫(דמשום שהם סמוכים לארץ ישראל ומחזי כחלת ארץ ישראל גזרו‬ ‫מאכלים שיש בהם בליעות של בשר בחלב‪ ,‬וישנם פרטים רבים‬ ‫שלא יאכלנה אפילו כהן טהור גמור) ואחת לכהן (שלא תשתכח תורת‬ ‫מתי הטעם נבלע‪ ,‬כגון בבישול בכלי ראשון‪ ,‬ומתי לא‪.‬‬ ‫נטילת ידים לפני הסעודה היא תקנה דרבנן‪ ,‬משום סרך תרומה‬ ‫חלה)‪ ,‬של אור אין לה שיעור‪ ,‬ושל כהן יש לה שיעור (מפני שהיא‬ ‫כמבואר בגמרא כאן‪ ,‬ומשום נקיות‪ ,‬ולהלן יבואר אלו מים כשרים‬ ‫איסור בישול בשר בחלב הוא בכל בשר‪ ,‬דאף דאמר רחמנא‬ ‫לנטילה‪ ,‬דין כח גברא בנטילה‪ ,‬מתי אפשר לטבול ידים במקום‬ ‫נאכלת)‪ ,‬וטבול יום אוכלה (דלא החמירו בה כמו בתרומה דאורייתא)‪.‬‬ ‫גדי ה"ה בחיה ועוף‪ ,‬ולקמן קי"ג יש מחלוקת אם זה מדאורייתא או‬ ‫לנוטלם‪ ,‬חשיבות מצות נטילת ידים‪ ,‬לאלו דברים צריך ליטול ידים‪,‬‬ ‫רבי יוסי אומר אין צריך טבילה (אפילו בטומאה דקרי שהיא יוצאה‬ ‫מגופו‪ ,‬וגם לרבנן נראה שרק בעל קרי שטומאה יוצאה מגופו צריך‬ ‫מדרבנן‪ .‬ובבשר דגים וחגבים מותר‪ .‬מתני'‪ .‬ובתוספתא תני שנוהג‬ ‫עד היכן בידים צריך ליטול ידיו‪ ,‬שיעור המים לנטילה‪ ,‬ועוד מדיני‬ ‫בארץ ובחוץ לארץ‪ ,‬בפני הבית ושלא בפני הבית‪ ,‬בחולין ובמוקדשין‪,‬‬ ‫טילה‪ ,‬וכן יבוארו דינים בנטילת מים אמצעיים (בין גבינה לבשר)‬ ‫טבילה‪ ,‬אבל טמא מת שרי בלא טבילה‪ ,‬דא"א להזהר בזה‪ ,‬דמטומאת‬ ‫מת עצמו צריכים להזהר מחמת כהונתם‪ ,‬אבל מטומאת חרב הרי הוא‬ ‫וקמ"ל שאיסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין‪ ,‬ולרשב"ם קמ"ל שנוהג‬ ‫ומים אחרונים‪.‬‬ ‫בחו"ל אף דאיתקש לביכורים‪ .‬תוד"ה כל‪.‬‬ ‫כחלל אין יכולין להזהר‪ ,‬ובכל בית שהיה מת נטמאו כל המתכות דהוי‬ ‫מים ראשונים מצוה ‪-‬לשמוע דברי חכמים‪ .‬מים אחרונים חובה‬ ‫כמאהיל על המת‪ ,‬וגם א"צ להזהר מטומאת חרב‪ ,‬דכל טומאה שאין‬ ‫הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה‪ ,‬וא"כ כולם צריכים הזאה‪ ,‬ואינו‬ ‫ק"ד‪ .‬לרב יוסף תנא דמתני' סובר שבשר חיה ועוף איסורם‬ ‫מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים (וכ"ש שהמודד‬ ‫מלח צריך ליטול ידיו)‪ .‬מים אמצעיים שבין תבשיל לתבשיל‬ ‫מסתבר שתיקנו חכמים חלת חו"ל שלא יאכלוה אא"כ ילך ויזה בארץ‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬ודלא כר"ע שסובר שבחיה ועוף אין האיסור‬ ‫ישראל‪ ,‬אלא היו אוכלים אותה בלא הזאה וטבילה אפילו לרבנן)‪,‬‬ ‫מדאורייתא (אמנם בדין נדר דלהלן התנא סובר כר"ע)‪ .‬ולרב‬ ‫רשות‪ ,‬ושבין תבשיל לגבינה חובה‪ .‬לרבינו שמואל (תוד"ה לא)‬ ‫ואסורה לזבים ולזבות ולנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן‬ ‫מיירי בשניהם של בשר או שניהם של גבינה‪ ,‬אבל בין תבשיל של בשר‬ ‫וניתנת לכל כהן שירצה‪( .‬תוד"ה חלת)‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם) שלדידן‬ ‫אשי מתני' כר"ע‪ ,‬ואין הכונה שהכל אסור מדאוריתא‪.‬‬ ‫לגבינה שלפניו חובה‪ ,‬אבל לגבינה של אחריו אפילו בנטילת ידים אסור‬ ‫שאנו רחוקים מארץ ישראל א"צ שתי חלות אלא אחת‪ ,‬ונותנה לכהן‬ ‫הנודר מן הבשר אסור בבשר בהמה חיה ועוף‪ ,‬ומותר‬ ‫לאכול עד סעודה אחרת‪ .‬ולר"ת בין תבשיל לתבשיל רשות היינו בין‬ ‫קטן ואכיל לה‪ ,‬דלא מיחזיא כחלת ארץ ישראל אלא בסמוכים לארץ‬ ‫תבשיל דבשר לתבשיל של גבינה‪ ,‬דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא‬ ‫בבשר דגים וחגבים‪ ,‬דכל הנודר דעתו למה שנקרא כך בלשון בני‬ ‫ישראל‪ ,‬ומסתבר דאף לכהן גדול שטבל לקריו מותרת‪ ,‬ולא בעינן הערב‬ ‫אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו בינתיים‪ ,‬אבל בין תבשיל‬ ‫אדם‪ ,‬וכל מין בשר דרך לקרותו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים‪.‬‬ ‫שמש‪ ,‬דאין להחמיר בה יותר מבחלה של כהן בסמוכים לארץ ישראל‪,‬‬ ‫דבשר לגבינה שהגבינה בעין חובה‪ .‬ויתכן פירוש זה אף לדברי האוסרים‬ ‫וכן יכול כהן גדול לבטלה ברוב‪( ,‬ודווקא חלת חו"ל לפי שאין לה שיעור‬ ‫(מתני')‪ .‬הגמ' אומרת שתנא דמתני' סובר כר"ע שכל דבר‬ ‫לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' בנטילה וקינוח‪.‬‬ ‫ודבר מועט‪ ,‬אבל תרומה שהיא מתבואה או מיין ושמן אין ליתן לכהן‬ ‫שבשליחות השליח נמלך לשאול אם הוא בכלל‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה מים) שבברכות (נ"ג‪ ):‬דריש "והתקדשתם" אלו‬ ‫קטן לפי שהוא מאבדה‪ ,‬ועוד דיש לה שיעור כמו בתרומת מעשר‪ ,‬ולכך‬ ‫השליחות אבל בסתמא אינו בכלל השליחות ואינו מוצא מכלל‬ ‫מים ראשונים "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים‪ ,‬ואסמכתא בעלמא‬ ‫אין ליתנה לקטן אלא לכהן גדול שטבל או רוצה לבטלה ברוב‪ ,‬וא"צ‬ ‫השליחות‪ ,‬הוא בכלל הנדר‪ ,‬וכדמצינו שהנודר מן הירק‪,‬‬ ‫הוא‪ ,‬דטעמא דמים אחרונים הוא משום מלח סדומית‪ .‬ואנו לפי שאין מלח‬ ‫להפריש שניה כדי שלא תשתכח כיון דמפרישין אחת‪ ,‬ונראה דגם‬ ‫בסמוכים לארץ ישראל שמפרישים לעולם שתי חלות‪ ,‬לא היו‬ ‫לת"ק מותר בדלועין‪ ,‬שהרי אדם אומר לשלוחו לקנות‬ ‫סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים‪ ,‬וכדמצינו דדריש התם "כי‬ ‫קדוש" זה שמן שהיו סכין את ידיהם להעביר את הזוהמא‪ ,‬דהוי אסמכתא‪,‬‬ ‫מפרישים אלא תרומה אחת‪ ,‬וא"כ צ"ל שבחלה יותר יש לחוש שלא‬ ‫ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין ואינו לוקחם מיד‬ ‫דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה‪ ,‬והא דאמר התם‬ ‫תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו‪ ,‬אבל תרומה אין‬ ‫כשמוצאם‪ ,‬ולר"ע אדרבה כיון שעל דלועין הוא נמלך זה‬ ‫כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולים לברכה‪ ,‬היינו‬ ‫רגילים בה אלא בעלי קרקעות וממריחי תבואות)‪ ,‬והיכא דליכא כהן‬ ‫ראיה שזה ירק‪ ,‬שהרי על קטנית אין השליח נמלך‪ .‬וכתבו‬ ‫שלהם היה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה‪ ,‬לפיכך נחשבות‬ ‫קטן ששורפה ומפריש שניה‪ ,‬נותנה לכהן טמא אפילו הוא זב‪ ,‬ונראה‬ ‫התוס' (ד"ה הנודר) דבנדרים (נ"ד‪ ):‬פריך דבבשר דגים נמי מימלך‪,‬‬ ‫כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה‪ .‬עוד כתבו התוס' (שם)‬ ‫שאינה טובלת‪ ,‬שהרי יש כמה מקומות דלא מפרשי לה כלל כיון‬ ‫ומוקי מתניתין דהכא במאן דכאיב ליה עיניה וביומא דהקזה דלא אכיל‬ ‫שהנ"מ בין מצוה לחובה‪ ,‬אף שגם המצוה היא חובה‪ ,‬הוא לענין מלחמת‬ ‫שצריך לשומרה מלהאכילה לזרים‪ ,‬ושמא השניה אפילו אינה מדמעת‬ ‫איניש דגים‪ ,‬אבל עוף אכיל בשלקא‪ .‬אמנם במעילה (כ‪ ).‬לא קיימא‬ ‫הרשות‪ ,‬דפטורים מנטילת ידים ולא ממים אחרונים כמבואר בעירובין‬ ‫כיון שהיא קלה ביותר (כמו שלא גזרו על תערובת דמאי)‪ ,‬אע"פ‬ ‫שינויא דהקזה‪ ,‬אלא מסיק במאן דכאיב ליה עיניה‪ ,‬אבל בשאר ימים‬ ‫(י"ז‪ .).‬ובה"ג פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונים‬ ‫שהראשונה נראה קצת שהיא מדמעת‪.‬‬ ‫הנודר מן הבשר אסור נמי בדגים‪.‬‬ ‫אכילת בשר אחרי גבינה‪ -‬מי שאכל גבינה ורוצה לאכול ברכה‪ ,‬אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין‬ ‫ברכה‪ .‬ומכאן למד רבינו יהודה שאין לברך על קריאת שמע שלפני מיטתו‬ ‫בשר‪ ,‬צריך קינוח והדחה‪( ,‬בית שמאי אמרו שצריך קינוח‬ ‫ק"ד‪ :‬העלאת בשר עם גבינה על השלחן‪-‬‬ ‫אשר קדשנו במצותיו וציוונו לקרות שמע‪ .‬ומים אמצעיים כגון בין גבינה‬ ‫ובית הלל אמרו שצריך הדחה‪ ,‬ומר אמר חדא ומר אמר חדא לבשר אין טעונים ברכה אף שהם לצורך מצוה‪ ,‬דאין זה כי אם הכשר‬ ‫אסור להעלות גבינה על השלחן שאוכל עליו בשר בהמה‬ ‫ולא פליגי‪ .‬לרש"י הקינוח יפה מן ההדחה‪ ,‬ולתוס' (ד"ה אי) הדחה אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר‪.‬‬ ‫שמא יבוא לאוכלם יחד כשהם נוגעים ובולעים זה מזה‪ ,‬אע"פ שמותר‬ ‫לאכול בשר אחרי גבינה‪ .‬ובבשר עוף‪ ,‬לבית שמאי מותר‪ ,‬ולבית‬ ‫עדיפא מקינוח)‪ .‬ואגרא חמיו של רבי אבא אמר שמי שאכל מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע‪ ,‬ומים‬ ‫הלל אסור‪ ,‬וזו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל‪ .‬ובבשר‬ ‫גבינה‪ ,‬מותר לאכול אחריה עוף בלא נטילת ידים ובלא קינוח אחרונים ניטלים דווקא בכלי ולא ע"ג קרקע‪ ,‬מפני שרוח‬ ‫דגים וחגבים מותר לכו"ע אפילו לבשל‪( .‬תוס' ק"ג‪ :‬ד"ה ואסור)‪.‬‬ ‫הפה לראות שלא נדבק מהגבינה בחניכיו‪ ,‬ורב יצחק בריה דרב רעה שורה עליהם‪ ,‬וי"א שאפשר לנוטלם גם ע"ג קיסמים‪.‬‬ ‫משרשיא אכל בשר אחרי גבינה בלי לרחוץ ידיו‪ ,‬ושאלוהו‬ ‫ובשלחן שמסדרים עליו את התבשיל מותר להניח שם בשר‬ ‫מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן‪ ,‬ומים אחרונים‬ ‫וחלב‪.‬‬ ‫שמדברי אגרא מבואר שרק עוף וגבינה מותר אבל בשר‬ ‫דווקא בצונן‪ ,‬מפני שחמין מרככים את הידים ואין מעבירים‬ ‫גם מי שסובר שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן‪ ,‬יכול לסבור‬ ‫וגבינה לא‪ ,‬ורב יצחק ענה להם שרק בלילה ההיתר הוא רק‬ ‫את הזוהמא אלא מבליעים בהם את זוהמת התבשיל‪.‬‬ ‫בעוף‪ ,‬אבל ביום הרי הוא רואה אם ידיו נקיות‪.‬‬ ‫שאסור להעלותם יחד על השלחן‪ ,‬ולא הוי גזירה לגזירה‪,‬‬ ‫אכילת גבינה אחרי בשר‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה עוף) שאחרי אכילת בשר ק"ה‪ :‬ללישנא קמא אין ליטול מים ראשונים במים שהיד‬ ‫דיש לחוש שיעלה בשר בהמה עם גבינה באילפס שהוא כלי‬ ‫אין לאכול גבינה אפילו ע"י נטילת ידים וקינוח הפה‪ ,‬עד הסעודה הבאה‪ .‬סולדת (‪-‬נכוית) בהם דבטלו ונשתנו מתורת מים‪ ,‬וללישנא בתרא‬ ‫ראשון ויאכל בשר בחלב דאורייתא‪( ,‬אבל כלי שני אינו‬ ‫טעם נטילת ידים לחולין הוא משום סרך תרומה שהידים הם חיבור כשפופרת הנוד‪( ,‬דלטבילה בעינן כשפופת הנוד‪ ,‬ועוד דניצוק אינו‬ ‫מותר ליטול מים ראשונים במים שהיד סולדת בהם‪ ,‬ומים‬ ‫שניות ופוסלות את התרומה ולא את החולין‪ ,‬וגזרו שיטלו לחולין כדי חיבור‪ ,‬אבל בנטילת ידים לא החמירו‪ .‬תוד"ה ואי)‪.‬‬ ‫אחרונים אסור רק במים שהיד סולדת בהם‪.‬‬ ‫שאוכלי תרומה יהיו רגילים ליטול ידיהם‪ .‬ועוד משום מצוה‪ ,‬והיינו כתבו התוס' (ד"ה דלא) שדעת בה"ג שמותר להטביל ידים בתוך כלי‪,‬‬ ‫מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה (משום נקיות‪ .‬תוד"ה מצוה)‪ ,‬והקשו התוס' דמשמע הכא דבעינן כח גברא‪ ,‬ותירצו שי"ל שהכונה דבעינן‬ ‫נטילה מכח כלי‪ ,‬בין טובל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו‪ ,‬ורק‬ ‫טעם למה נזהרים בכמה דברים‬ ‫כשידיו חוץ לכלי שכבר פסק כח הכלי כשהמים באים עליו‪ ,‬א"כ אין כאן‬ ‫או שזה דאורייתא כדאמר ר"א בן ערך שסמכו דבר זה על‬ ‫מה שלא נוטלים דבר מהשלחן בזמן שאחד אוחז כוס‬ ‫הפסוק "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" משמע נטילה מן הכלי‪ ,‬וגם טבילה אין כאן כיון שהם שאובים‪ .‬אי נמי משום דתנן‬ ‫לשתות‪ ,‬אינו מחשש לקלקול בסעודה‪ ,‬אלא מפני שזה‬ ‫במסכת ידים הכל כשרים ליתן מים לידים אפילו חרש שוטה וקטן‪ ,‬ומניח‬ ‫שיש מקרה שמועילה שטיפה במים ואסמכתא בעלמא היא‪.‬‬ ‫קשה לרוח צרדא‪ ,‬ואם הוא נוטל ומחזיר‪ ,‬או שמשאיר את‬ ‫חבית בין ברכיו ונוטל‪ ,‬ומניח חבית על צדו ונוטל‪ ,‬והקוף נותן לידים‪ ,‬רבי‬ ‫נטילת ידים לפירות‪ -‬לרב אושעיא נטילת ידים לפירות יוסי פוסל בשניהם והיינו בקוף ובחבית נוטה על צדו והמים נשפכים‬ ‫מה שנטל בתוך ד' אמות לשלחן‪ ,‬או שנוטל דבר שאינו צריך‬ ‫רשות‪ ,‬משום נקיות‪ ,‬ואינה לא חובה ולא מצוה‪ ,‬ולרב נחמן מאליהם‪ ,‬דרבי יוסי מצריך נטילה מכח גברא‪ ,‬ולת"ק צריך רק כח כלי‪,‬‬ ‫לסעודה‪ ,‬אין בזה חשש‪ .‬ומר בר רב אשי הקפיד גם על כלים‬ ‫הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח ואסור לנהוג בגסות ולפ"ז הא דנקט בסוגיין כח גברא היינו כרבי יוסי‪ ,‬ובה"ג סובר כרבנן‪,‬‬ ‫לכתישת תבלין מפני שהם נצרכים לסעודה‪.‬‬ ‫ולמעשה צריך להחמיר כיון דסוגיין כרבי יוסי‪.‬‬ ‫הרוח ואין זה רשות‪ ,‬ורב אמי ורב אסי אכלו פירות ולא נטלו‬ ‫מה שאוספים את הפרורים אחרי הסעודה אינו משום נקיון‪,‬‬ ‫כלי שניקב ככונס משקה אינו כשר לנטילת ידים‪ ,‬מפני שרבנן‬ ‫ידיהם‪.‬‬ ‫אלא משום שזה קשה לעניות‪.‬‬ ‫תיקנו ליטול ידים מכלי‪ ,‬וזה לא נחשב כלי‪.‬‬ ‫מהלכות זימון‪ -‬אין מזמנים על הפירות‪ .‬ושנים שאכלו‬ ‫מה שלא שותים את הקצף של המשקה‪ ,‬הטעם אינו משום‬ ‫שיעור רביעית‪ -‬צריך ליטול מכלי‪ ,‬ושיהיה בכלי רביעית‬ ‫יחד פת‪ ,‬וכן שלשה שאכלו פירות‪ ,‬מצוה שכל אחד יברך‬ ‫שזה מאוס‪ ,‬אלא מפני שזה גורם לכרסם ‪-‬רירים הבאים מן‬ ‫מים‪ ,‬אמנם שניים יכולים ליטול ידים מרביעית אחת בזה אחר‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬ורק אם אחד בור יוציאו מי שיודע לברך‪ .‬וכתבו‬ ‫החוטם‪( ,‬ואם שתה קצף של יין‪ ,‬רפואתו שישתה שיכר‪ ,‬ובשל‬ ‫התוס' (ד"ה ושמע) דאיתא בברכות (מ"ה‪ ).‬ששנים שאכלו יחד נחלקו זה‪ ,‬כיון שהמים שהשני נוטל בהם הם שיירי טהרה‪.‬‬ ‫שיכר ישתה מים‪ ,‬ובשל מים אין לו תקנה‪ ,‬והיינו דאמרי‬ ‫כתבו התוס' (שם) שהנוטל ידו אחת וחוזר ומשפשף בחברתה‪ ,‬צריך לחזור‬ ‫רב ורבי יוחנן אם יכולים לזמן או לא‪ ,‬ומשמע שבפירות אין מזמנים‬ ‫אינשי בתר עניא אזלא עניותא)‪ .‬והמנפח בפיו זה גורם‬ ‫וליטול‪ .‬ואם שרה פתו במים או הדיח בהן את הכלים‪ ,‬המים פסולים‬ ‫עליהם כלל‪ ,‬אך י"ל שהכונה שבפירות אין חובה לזמן אפילו בשלשה‪,‬‬ ‫וכאן באה הגמרא לומר שמצוה ליחלק‪ ,‬ולא רק שלא יאמרו נברך‪ ,‬אלא‬ ‫לנטילה‪ ,‬ואם הדיח בהן ידיו כשרים‪ .‬וצריך לשפוך מים על ידיו ג' פעמים‪,‬‬ ‫לחולי בראש‪ ,‬והמסלקו בידיו זה גורם לעניות‪ ,‬ותקנתו‬ ‫פעם ראשונה כדי להעביר טיט ודבר החוצץ מעל ידיו‪ ,‬ופעם שניה לטהר‬ ‫צריך שכל אחד יברך בעצמו‪ ,‬ולא יוציא אחד את חבירו‪ .‬אמנם לגבי‬ ‫שישקעו בתוך המשקה‪.‬‬ ‫ידיו‪ ,‬ופעם שלישית לטהר אותן מים‪ ,‬ואם שופך רביעית בבת אחת סגי‪,‬‬ ‫ברכה ראשונה מבואר בברכות (ל"ט‪ .‬לגבי מאכלים‪ ,‬נ"ג‪ .‬לגבי בורא‬ ‫מאורי האש‪ ,‬מ"ב‪ :‬לגבי מוגמר) שאחד מברך לכולם‪ ,‬וי"ל דשאני ברכה‬ ‫מה שלא מושכים ירק מתוך האגודה של הגנן‪ ,‬הטעם אינו‬ ‫ואם נוטל יד אחת א"צ רביעית היכא שהמים באים משיירי טהרה‪ ,‬אלא‬ ‫שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים‪.‬‬ ‫ראשונה שכל אחד מרויח מאותה ברכה שמותר לו לאכול‪ ,‬משא"כ‬ ‫משום דמחזי כרעבתנותא שאינו יכול להמתין עד שיתירנו‪ ,‬אלא‬ ‫אחרי שכבר אכלו‪ .‬והא דמבואר התם (ל"ז‪ ).‬שרבן גמליאל אמר לר"ע‬ ‫משום שזה גורם לכשפים‪ .‬ורב חסדא ורבה בר רב הונא‬ ‫לברך לכולם על כותבות‪ ,‬רבן גמליאל לטעמיה דס"ל שז' המינים הם מים שנשתנה מראיהם פסולים לנטילת ידים‪.‬‬ ‫נזהרו בזה וכן לא קינחו בחרס ולא הרגו כינה במלבושם‪ ,‬ולא‬ ‫כמו פת ומברכים עליהם ג' ברכות ולא ברכה אחת מעין שלש‪ .‬ועכשיו מגופת חבית שתיקנה (‪-‬חקק בה שתוכל לקבל רביעית‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫הצליחה המכשפת לעצור את הספינה שלהם בכשפיה‪.‬‬ ‫נוהגים שרק בפת אחת מברך לכולם בתחילה‪ ,‬מפני שאין אנו קובעים ולתוס' (ד"ה מגופת) בלא חקיקה היא מחזקת רביעית‪ ,‬והחקיקה היא כדי‬ ‫עצמנו להסב על היין ועל הפירות‪ ,‬ואפילו גבי פת מבואר (שם מ"ב‪ ).‬שתשב בלא סמיכה‪ ,‬דאם מחזקת רביעית רק כשיושבת ע"י סמיכה‪ ,‬אין‬ ‫מה שלא אוכלים ירק שנפל מהשלחן אינו משום שזה‬ ‫שרק בהסבו אחד מברך לכולם‪ ,‬וביין פליגי התם אי בעי הסיבה‪.‬‬ ‫מאוס‪ ,‬אלא משום שזה גורם לריח הפה‪.‬‬ ‫חשיבות לבית קיבול שלה) כשרה לנטילת ידים‪ ,‬או וכן חמת או‬ ‫עד היכן יטול ידיו‪ -‬לתנא דברייתא לחולין יש ליטול כפישה של עור שתיקנם כשרים‪ ,‬אבל שק וקופה אינם‬ ‫מה שלא יושבים מתחת למרזב המקלח מים מן הגג אינו ק"ו‪:‬‬ ‫כשרים לנטילת ידים‪ ,‬כיון שלא נעשו למים‪ ,‬דרובם לא מחזיקים מים‪.‬‬ ‫עד הפרק השני שבאמצע האצבעות‪ ,‬דכיון שהנטילה היא רק משום‬ ‫משום שופכים ‪-‬מים שהשתמשו בהם על הגג‪ ,‬שהם מאוסים‪ ,‬אלא‬ ‫ק"ז‪ :‬כורך אדם ידיו במפה שלא יגע באוכל ואוכל תרומה‬ ‫סרך תרומה‪ ,‬די אם נטל מה שנוגע במאכל דהיינו ראשי האצבעות‪,‬‬ ‫משום דשכיחי שם מזיקים‪ .‬ומעשה בסבלים שהניחו שם‬ ‫ולתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד‪ ,‬ולקידוש ידים‬ ‫חבית והיא נשברה‪ ,‬ורב אשי נידה את המזיק‪ ,‬וקצב לו זמן‬ ‫דכהנים זריזים הם ולא יגעו בתרומה‪ ,‬אבל לא יכרוך ידיו במפה‬ ‫לשלם‪ ,‬ולא בא באותו הזמן‪ ,‬ואמר לו המזיק שאין להם ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון ששם מתחברים היד והזרוע‪ .‬וכן‬ ‫ויאכל טהרות דאינם למודים להשמר כמו כהנים‪ ,‬ורבי צדוק אכל‬ ‫רשות לקחת דבר צרור או חתום או מדוד או מנוי‪ ,‬אלא רק אמר רב‪ ,‬ושמואל אמר שיטול לחולין כמו לתרומה ולא חלק‬ ‫פחות מכביצה כשהוא כרוך במפה מחוץ לסוכה ולא בירך‬ ‫על הברייתא‪ ,‬אלא שמפני שהיה כהן ורגיל בתרומה החמיר להרגיל עצמו‬ ‫דבר הפקר‪.‬‬ ‫אחריו ברכת המזון‪( .‬דסבר שרק בכביצה מברכים ברכת המזון‪ ,‬אבל‬ ‫גם בחולין כדי שיהיה רגיל בזה‪ .‬ורב ששת אמר שיטול לתרומה‬ ‫ברכה ראשונה מברך אף בפחות מכביצה‪ ,‬וכן לר"מ דפוטר בפחות מכזית‪,‬‬ ‫מה שנוהגים לשפוך מים מפי הכד לפני השתיה ממנו אינו‬ ‫לקולא כמו לחולין‪ ,‬דעת התוס' (ד"ה אמר) שרב ששת לא חולק על‬ ‫היינו מברכה אחרונה ולא מברכה ראשונה‪ .‬תוד"ה ולא)‪.‬‬ ‫משום שיש שם קיסמים‪ ,‬אלא מפני מים הרעים ששתה מהם‬ ‫הברייתא‪ ,‬אלא שסובר שכוונת הברייתא שבחולין יטול עד הפרק‬ ‫מי שמכניסים לו אוכל לפיו ואינו נוגע באוכל‪ ,‬הגמ'‬ ‫הראשון‪ ,‬וממילא אמר שיטול לחולין ולתרומה עד הפרק השני‪ .‬ולר"ת‬ ‫שד וזו תקנתם‪.‬‬ ‫מסתפקת אם צריך ליטול ידיו‪( ,‬ורב הונא בר סחורה האכיל‬ ‫לברייתא לחולין עד פרק ראשון ולתרומה עד פרק שני‪ ,‬ולשמואל גם‬ ‫את רב המנונא‪ ,‬ואמר שרק בגלל שהוא רב המנונא האכילו‪.‬‬ ‫בחולין עד פרק שני‪ ,‬ולרב ששת בשניהם מספיק עד פרק ראשון‪ .‬ולהר"ר‬ ‫המשך הלכות נטילת ידים‬ ‫אברהם בחולין עד פרק שלישי דאצבעות‪ ,‬ולתרומה כל פיסת היד עד‬ ‫הגמרא אומרת שאין ראיה שהטעם משום שהוא זהיר שלא‬ ‫ק"ו‪ .‬לרב דימי זלזול במים ראשונים גרם לאכילת בשר‬ ‫הקנה‪ ,‬ולקדוש ידים עד העצילה שקורין קוד"א‪ .‬והתוס' חולקים על דבריו‪.‬‬ ‫ליגע‪ ,‬די"ל שהיה זריז ליטול ידיו מתחילה‪ ,‬והזריז עדיף מהזהיר‪,‬‬ ‫חזיר‪ ,‬שהיה חנוני שהיה מוכר נבילות לעכו"ם ושחוטות לישראל‪ ,‬וכשבא ורב אמי הראה עד היכן ליטול בין לחולין בין לתרומה‬ ‫שהזהיר נזהר בשעת מעשה שלא לעבור על המצוה‪ ,‬והזריז רואה את‬ ‫הנולד ומכין עצמו מתחילה שלא יבוא לידי כך‪ ,‬והיינו דאמרינן זהירות‬ ‫יהודי ולא נטל ידיו היה סבור שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר‪ ,‬וזלזול ולחומרא‪ ,‬ולאו דווקא לכהנים‪.‬‬ ‫מביאה לידי זריזות)‪ .‬ובשמש ודאי שהוא צריך ליטול ידיו כיון‬ ‫במים אחרונים גרם להוצאת אשה מבעלה‪ ,‬כדאיתא ביומא כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין‪,‬‬ ‫(פ"ג‪ ):‬שכידור הכחיש שהפקידו אצלו כסף וכשראו שיש לו שאריות‬ ‫שהוא טרוד לשמש את המסובים והוא שכח שהוא לא נטל ונוגע‬ ‫עדשים בשפמו הלכו לאשתו ואמרו לה שבעלה אמר שישיבו את כספו ובקידוש ידים ורגלים במקדש‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה וכל) דמיירי‬ ‫באוכל שאוכל‪ ,‬אבל מה שנוגע בשאר המאכלים אינו מצריך נטילה‪ ,‬שלא‬ ‫הכא בנטילה לאכילה‪ ,‬וצריך להזהר בשעת נטילה מטיט ובצק שתחת‬ ‫ונתן סימן שאכל עדשים‪ ,‬וכששמע זאת כידור גירש אותה‪ .‬ולרבין‬ ‫הצריכו נטילה לנוגעים אלא רק למי שאוכל‪ .‬ולהלכה צריך האוכל‬ ‫הצפורן שהם חוצצים בנטילה כמו בטבילה‪ ,‬אבל במיעוט שאינו מקפיד‬ ‫אין לחוש‪ ,‬דבטבילה נמי אינו חוצץ‪ .‬והא דאיתא בתוספתא מקואות שכל‬ ‫זלזול במים ראשונים גרם לאכילת בשר נבילה‪ ,‬וזלזול במים‬ ‫מאחרים ליטול ידיו‪ .‬והמאכיל י"א שצריך ליטול ידיו‪,‬‬ ‫החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה‪ ,‬אבל בחולין אינו חוצץ‪ ,‬היינו‬ ‫אחרונים גרם למיתה שי"א שכידור (הנ"ל) הרג את אשתו‪ .‬ורבי‬ ‫ולהלכה אינו צריך‪.‬‬ ‫לענין נגיעה‪ ,‬ואפילו בחולין שנעשו על טהרת תרומה לא החמירו‪.‬‬ ‫אבא נקט כדברי שניהם לחומרא‪ ,‬שמים ראשונים גרמו לאכילת‬ ‫מותר לאשה להדיח במים יד אחת ולהאכיל לבנה הקטן ביום‬ ‫בשר חזיר (שהוא חמור מנבילה כיון שיש בזה שני איסורים) ומים‬ ‫ק"ז‪ .‬נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום‬ ‫אחרונים גרמו למיתה‪.‬‬ ‫הכיפורים‪ ,‬ואף אם א"צ נטילת ידים למאכיל‪ ,‬מ"מ צריך משום‬ ‫רוח רעה השורה על הידים שלא נטלום בשחרית‪ ,‬אבל מאכיל שנטל‬ ‫לאכילה‪ ,‬ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם‪ ,‬לרב דין זה הוא אפי'‬ ‫נטילת ידים בחמין‪ -‬חמי האור לחזקיה אין נוטלים מהם‬ ‫ידיו בשחרית א"צ ליטול ידיו‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה התם) כתבו בשם רבינו‬ ‫שלא בשעת הדחק‪ ,‬ורב אבינא אמר לעשות כך במקום‬ ‫ידים ‪-‬מים ראשונים‪ ,‬ולרבי יוחנן נוטלים מהם ידים‪( .‬לרש"י חזקיה‬ ‫תם דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים‪ ,‬דלא‬ ‫שמים לא מצויים‪ ,‬ונחלקו בגמ' אם הוא מתיר רק בשעת‬ ‫פליג אדלעיל (ק"ה‪ ,):‬וחזקיה הוא תנא‪ .‬והתוס' (ד"ה חמי האור) כתבו דהתם‬ ‫גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש‪ ,‬ואין‬ ‫הדחק וס"ל כרב‪ ,‬או אף שלא בשעת הדחק ודלא כרב‪ .‬וכתבו‬ ‫מיירי כשאין היד סולדת וכאן מיירי כשהיד סולדת‪ ,‬ורבי יוחנן סובר כלישנא‬ ‫לך מלוכלכות יותר מזה שאין יכול ליגע בפיו ובעיניו בחוטמו ובאזניו‪,‬‬ ‫התוס' (ד"ה נוטל) שנטילת שחרית מועילה דווקא כשמתנה‪ ,‬או שתנאי‬ ‫בתרא דהתם)‪ .‬וחמי טבריה או שאר מים שנפסלו משתית בהמה‬ ‫והכא מיירי בנטילה לפני שהיא מאכילה שהיא משום רוח רעה השורה על‬ ‫מועיל אף שלא בשעת הדחק דווקא כשאין מים בסמוך לו‪ ,‬או שיש לו‬ ‫האוכל כשבא ליתן הפת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקת אותו אם לא נטל‬ ‫כגון מים סרוחים‪ ,‬פסולים לנטילת ידים ע"י כלי וגריעי מחמי האור‬ ‫והוא צריך אותם לדברים אחרים‪.‬‬ ‫לפי שלא היתה להם שעת הכושר‪ ,‬ולא תיקנו רבנן נטילה אלא בראויים‬ ‫ידיו באותה שעה אע"פ שנטל שחרית‪ ,‬ומה שאנו לא נזהרים עכשיו מזה‪,‬‬ ‫לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו‪ ,‬כמו שאין אנו נזהרים על הזוגות‬ ‫אריתא דדלאי ‪-‬צינור המוליך מים לשדות ששופכים אליו מים‬ ‫לשתית בהמה‪ ,‬ולענין טבילת הידים או כל גופו אם יש בהם מ' סאה‪,‬‬ ‫ועל הגילוי‪.‬‬ ‫מהנהר בדלי‪ ,‬אין נוטלים ממנו לידים ע"י הכנסת הידים לתוך הצינור‪,‬‬ ‫במקומם (‪-‬כשהם מחוברים) מהני לכו"ע דשם טבילה עליהם ככל‬ ‫דבעינן נטילה מכח גברא וכבר פסק כח השופך‪( ,‬וטבילה אין כאן‬ ‫המעיינות והמקוואות‪( ,‬והיינו כשהם צלולים אלא שנפסלו מחמת שהם‬ ‫צריך השמש לברך על כל כוס שכיון שאינו יודע אם יתנו לו עודף‬ ‫מאוסים‪ ,‬אבל טיט הנרוק שנפסל לשתית בהמה מחמת שהטיט עבה מאד‪,‬‬ ‫הוא מסיח דעתו‪ ,‬ואם אין אדם חשוב מברך אף על כל פרוסה‪,‬‬ ‫כיון שאין בזה שיעור מקוה)‪ ,‬ואם נותן ידיו סמוך למקום השפיכה‬ ‫פסולים לטבילה‪ ,‬דאין עליהם שם מים‪ .‬תוד"ה מים)‪ ,‬ואם העביר אותם‬ ‫משא"כ כשיש אדם חשוב שהוא בטוח שלא ימנעו ממנו לחם כל‬ ‫שהמים מקלחים לידיו מכח האדם ששופך את המים לצינור‪ ,‬מהני‪,‬‬ ‫דרך חריץ (שאין שם שיעור מקוה אבל הם מחוברים למקוה‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫צורכו‪ .‬ואין לאחד האורחים לתת פרוסה לשמש‪ ,‬בין כשהכוס‬ ‫דבזה המים באים מכח גברא‪ ,‬וכן אם הדלי ניקב ככונס‬ ‫והתוס' (ד"ה דפסקינהו) כתבו שמה שביטלו את הטבילה ברביעית דמקוה‬ ‫בידו ובין כשהיא בידו של בעה"ב‪ ,‬שמא יארע דבר קלקלה‬ ‫משקה שזה נקב קצת גדול והקילוח היוצא ממנו נראה‪ ,‬והשופך מים‬ ‫(נזיר ל"ח‪ ,).‬היינו רק לענין מחטים וצינוריות‪ ,‬אבל אפשר להטביל בהם ידיו‪,‬‬ ‫בסעודה שבעה"ב יכעס כשהוא שותה והיין חונקו ומזיקו‪ ,‬או שיפחד‬ ‫מהדלי לצינור שופך דרך פי הדלי ונשפכים מים מהנקב ליאור‪ ,‬אפשר‬ ‫אי נמי לגמרי ביטלו‪ ,‬והכא מיירי במחוברים למקוה כמ"ש רש"י)‪ ,‬לרבנן‬ ‫ולחזקיה אפשר להטביל בהם ידיו‪ ,‬ולרשב"א ולרבי יוחנן להטביל ידיו בצנור‪ ,‬כיון שעי"ז המים שבצינור מחוברים ליאור‪ ,‬שהלחם לא יספיק לאורחים ויסתכל מה האורח נותן לשמש והכוס שבידו‬ ‫ועי"ז מועיל להטביל בצינור את הידים‪ ,‬דאין זה טבילה גמורה שנצריך תישפך‪ ,‬וכן כשהכוס ביד השמש שמא ישפכנה‪.‬‬ ‫גוזרים שמא יטול מהם ע"י כלי‪.‬‬ ‫החתיכה נעשית נבילה והרי הטעם יוצא ממנה ומתחלק בכל שקיבלה את הטעם‪ ,‬הרוטב מבטלה‪ ,‬ומשליכה וכולן מותרות‪ ,‬דכל מין‬ ‫הרחקות בין בשר לחלב‬ ‫ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו‪.‬‬ ‫החתיכות האחרות‪ ,‬ואין סיבה לאסור חתיכה אחת יותר מאחרות)‪.‬‬ ‫מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת‪ ,‬ובלבד שלא יגעו‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה אמאי) שרשב"ם לומד מכאן שלמ"ד מין במינו לא חיוב בישול בשר בחלב הוא בשיעור שאחרים ‪-‬נכרים אוכלים‬ ‫זה בזה‪ ,‬ואם נגעו א"צ קליפה כיון ששניהם צוננים‪ ,‬אבל‬ ‫בטיל‪ ,‬בכל חתיכת איסור שנופלת לקדירה צריך שיהיה גם שישים ברוטב אותו מחמת בישולו‪ ,‬והיינו שנתבשל כל צרכו‪( .‬ק"ח‪.):‬‬ ‫כדי לבטל את החתיכה האסורה‪ ,‬וגם שישים בחתיכות כדי לבטל את‬ ‫צריך הדחה‪.‬‬ ‫הוצאת הדם מהלב‪ -‬צריך לקרוע את הלב ולהוציא את‬ ‫חתיכת‬ ‫מ‬ ‫הנפלט‬ ‫רוטב‬ ‫ה‬ ‫ר"י‬ ‫ושיטת‬ ‫ממנה‪.‬‬ ‫ויצא‬ ‫בה‬ ‫שנבלע‬ ‫הרוטב‬ ‫האיסור אין לו דין מים אסורים שלא להתבטל במים אחרים כמין במינו‪,‬‬ ‫אכילה על שלחן אחד‪ -‬שני אכסנאים מותרים לאכול על‬ ‫שלחן אחד בשר וגבינה‪ ,‬ובלבד שלא יהיו מכירים זה את זה אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל במים שבקדירה‪ .‬ודווקא חלב שנבלע דמו‪ ,‬ואם לא קרעו אסור לאוכלו‪ ,‬אבל אינו עובר עליו‬ ‫שאין לחוש יאכל אחד משל חבירו‪ .‬ואף במכירים אסור רק בבשר נעשה כגוף האיסור‪ ,‬ולפ"ז תבלין הבלוע מחלב או מדם שנפל להתחייב כרת‪( ,‬ובכריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית‪,‬‬ ‫לקדירה מתבטל בשישים‪ ,‬ואף שתבלין נותן טעם אפילו באלף מותר‪ ,‬והוא אסור אסור באכילה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה‪ ,‬אבל בלב‬ ‫בתפיסה אחת אפילו בלא שלחן‪ ,‬או בכעין תפיסה אחת (ואין‬ ‫בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו‪ ,‬אבל הבשר אינו נאסר כיון‬ ‫דבר מפסיק ביניהם כגון לחם או קנקן או שאר כלים‪ ,‬וכן באוכלים על שני דאינו חמור מן האיסור הנבלע בו‪.‬‬ ‫שהוא חלק ואינו בולע‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה הלב) דם שבישלו אינו עובר‬ ‫עליו‪ ,‬ובשר הלב נאסר ע"י הבישול)‪ .‬ואם בישלו קורעו לאחר‬ ‫ומה שרב אמר שאם נפל כזית בשר לתוך יורה של‬ ‫ק"ח‪:‬‬ ‫מפות נפרדות מותר‪ ,‬וי"מ שכעין תפיסה אחת הכונה שמכירים זה את זה‪,‬‬ ‫ולפ"ז אין ראיה שמותר לאכול על שלחן אחד ע"י הפסק ביניהם‪ .‬תוד"ה‬ ‫בישולו‪.‬‬ ‫חלב‪ ,‬הבשר אסור מפני שהחלב נתן בו טעם‪ ,‬והחלב מותר‪ ,‬ולא‬ ‫כעין)‪ .‬ושני אחים המקפידים זה על זה שאין זה אוכל משל זה‪,‬‬ ‫אמרינן שהחלב שנבלע בו נעשה נבילה ומעתה הוא אוסר דהא ס"ל לרב‬ ‫דיני כחל‬ ‫אסורים לאכול זה עם זה‪ ,‬שמא יבואו להתיר באוכלים זה שמין במינו לא בטל‪ ,‬צ"ל דאיירי שנפלה החתיכה ליורה רותחת‬ ‫עם זה‪ ,‬כפי שאסרו לענן מצות בפסח סריקי בייתוס שהיה לו‬ ‫והספיקה רק לבלוע וקדם וסילקה קודם שנחה דכל זמן שאינה‬ ‫הכחל הוא דד הבהמה‪ ,‬ומכיון שיש בו חללים קטנים שהם כנוס‬ ‫המצויירים‬ ‫דפוס מצויר שהיה הציור נעשה מיד‪ ,‬אטו שאר סריקין‬ ‫נחה מרתיחתה אינה פולטת‪ .‬רש"י‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה שנפל) דדבר‬ ‫החלב‪ ,‬ומצד שני הכחל עצמו הוא בשר‪ ,‬צריך להוציא את החלב‬ ‫שאסרום מפני שהאשה שוהה בעשייתם והם מחמיצים‪ ,‬ולא דמי למה הנראה לעינים הוא דפליט‪ ,‬שהרי כשנותנין ירק בקדרה רותחת משתנה‬ ‫מהכחל לפני שמכינים אותו לאכילה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שהתירו למי שאין לו אלא חלוק אחד‪ ,‬לכבס במועד‪ ,‬דהתם מראית המים מן הירק‪ ,‬וכן בשר שומן נימוח לתוכה ונראה השמנונית על‬ ‫ק"ט‪ :‬צריך לקרוע את הכחל ולהוציא ממנו את החלב‪,‬‬ ‫הרוטב‪ .‬ולכן פירש רשב"ם ורבינו שמעיה דרק עד שיהא שבע מלבלוע‬ ‫אזורו מוכיח עליו‪ ,‬דהאזור קבוע בחלוק‪ ,‬וכשמחליפים חלוק מעבירים‬ ‫אינו פולט‪ ,‬אבל לאחר ששבע חוזר ופולט‪ ,‬וקדם וסילקו היינו קודם שגמר‬ ‫ואם לא קרעו אינו עובר לא על אכילתו ללקות ולא על בישולו‪ ,‬דאין‬ ‫את האזור לחלוק השני‪ ,‬ומי שאין לו חלוק אחר מכבסו עם אזורו‪ ,‬והרואה‬ ‫בליעתו‪ .‬ולפ"ז בהגעלת כלים וקערות הצריך רשב"ם להשאירם שעה‬ ‫זה נקרא חלב‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫גדולה כדי שיגמרו לבלוע ויפלטו את האיסור הבלוע בהם‪ ,‬וכתבו התוס'‬ ‫שמכבסו עם אזורו יודע שאין לו חלוק אחר‪ ,‬ולכך התירו לו חכמים‪.‬‬ ‫דדבר תימה הוא‪ ,‬דמי בקי לידע שיעור זה‪ .‬ור"ת מבאר דהא דקאמר הכא‬ ‫אכילת כחל שלא קרעוהו‪ -‬נחלקו בגמ' בדעת רב אם יש‬ ‫מבלע בלע מפלט לא פליט היינו שאינו פולט מה שבלע עכשיו‪ ,‬אבל מה‬ ‫באיזה אופן הטעם אוסר את העיקר‬ ‫איסור לאכול כחל שלא קרעוהו‪ ,‬ולא יעזור שיקרע אותו‬ ‫שהיה בלוע מקודם פולט מיד‪ .‬וכלי בן יומו אין להגעילו כשאין במים‬ ‫לאחר בישולו שכיון שהוא רך כבר נבלע בו החלב על ידי הבישול‬ ‫טעמו ולא ממשו‪ -‬טעם האיסור כשאין ממשות שישים לבטלו‪ ,‬מפני שהוא חוזר ובולע את האיסור כשמגעיל את חציו‬ ‫ק"ח‪.‬‬ ‫של האיסור כגון היכא שסילק את האיסור שאין כאן אלא טעמו‪ ,‬השני או כלי אחר‪ ,‬ובכלי מדין שלא אסרה תורה אלא בבן יומו‪ ,‬לא הגעילו‬ ‫והקריעה לא מוציאה את החלב‪( ,‬ולהלן ק"י‪ .‬מובא שרב יצחק בר‬ ‫לאביי בכל האיסורים זה אסור מדאורייתא‪ ,‬דילפינן מבשר אלא כלים קטנים בתוך גדולים שהיה בהם שישים‪ ,‬אמנם בערב פסח‬ ‫אבודימי (אין זה אותו שהיה בזמן רבא‪ ,‬אלא אחר שהיה בימי רבינו‬ ‫קודם ארבע שעות מותר להגעיל כלי של חמץ אע"פ שאין במים שישים‪,‬‬ ‫בחלב שהתורה אסרה באכילה אף שאם מסלקם זה מתוך זה אחרי‬ ‫הקודש‪ .‬תוד"ה איכא) אמר שלא לימד את רב שום איסור בכחל‬ ‫דאיכא ג' נותני טעם של היתר‪ ,‬החמץ נותן טעם בכלי והכלי במים והמים‬ ‫בין במניקה בין בשאינה מניקה‪ ,‬ורב אסר כחל (לרש"י מיירי שבישלו‬ ‫הבישול אין כאן אלא טעם‪ ,‬ולומדים מזה לשאר איסורים בבמה מצינו‪ ,‬חוזרים ונותנים טעם בכלי‪ ,‬ועדיין הוא היתר כיון שזה קודם הפסח‪.‬‬ ‫בלא קריעה‪ ,‬ולתוס' (ד"ה דאתנייה) רב אסר אפילו בקריעת שתי וערב)‬ ‫ואין לומר ששם זה חידוש (שאסורים אע"פ ששניהם מין התר‪ ,‬ועוד אבל אין לומר שהתורה אסרה בבשר בחלב רק את הבשר‬ ‫שאסור אפי' רק לבשל‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה דחדוש) החידוש הוא שאם‬ ‫כשראה מקום שאינם מקפידים על בישול בשר בחלב‪ ,‬וי"א‬ ‫שרה הבשר בחלב כל היום מותר אע"פ שהחלב נבלע בבשר למרות שזה ולא את החלב‪ ,‬והחלב מותר אפילו אם היה בבשר שיעור גדול לתת‬ ‫שרק כחל של מניקה שכנוס שם הרבה חלב אסור)‪ ,‬או שמותר‬ ‫צונן כיון שהוא צלול‪ ,‬ואם בישל אסור)‪ ,‬ואין ללמוד משם‪ ,‬דא"כ למה טעם בשר בכל החלב‪ ,‬דכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו" – גדי‬ ‫לאוכלו אם נתבשל וא"צ לקורעו‪ ,‬כיון שהחלב אינו כנוס‬ ‫שם לא נאסר בלא נותן טעם דהא חידוש הוא‪ ,‬ואפילו בכל דהו זה אסרה תורה ולא חלב‪ ,‬שהרי רב מחייב מלקות במי שאכל‬ ‫במעיו אלא מובלע בבשר‪ ,‬וכיון שאפילו בנסחט ממנו ויצא חלב שחוטה‬ ‫בשר בחלב‪ ,‬אלא מבואר שזה לא חידוש מיוחד‪ ,‬אלא רואים מזה דאהכי חצי זית בשר וחצי זית חלב (הדרך לשער כזית במשקין הוא ע"י‬ ‫דרבנן‪ ,‬בדלא פירש אפי' איסורא דרבנן ליכא‪ ,‬ולכתחילה צריך קריעה‬ ‫קפיד רחמנא‪ ,‬כמו שכלאי הכרם נאסרים בגלל התערובת‪ ,‬וממילא לומדים הכנסת זית לתוך כוס מלאה משקים‪ ,‬והמשקה שיוצא מהכלי הוא שיעור‬ ‫מדרבנן (רש"י‪ .‬וביארו התוס' (ד"ה אינו) שכוונת רש"י שמותר לצלותו‪,‬‬ ‫מזרוע בשילה להתיר כשאין טעם‪ .‬ורבא דוחה שבאמת בשר בחלב זה כזית) שנתבשלו יחד‪( ,‬והיינו בבאו מיורה גדולה שהיה בה כזית‬ ‫אבל לבשלו אסור כיון שהחלב יצא וחזר ונבלע בו כמ"ש רש"י לקמן‪,‬‬ ‫חידוש‪ ,‬ומ"מ אין לאסור בלי נתינת טעם (למרות שא"א ללמוד מזרוע בשר וכזית חלב‪ ,‬אבל ביורה שאין בה אלא שני חצאי זית אלו‬ ‫אמנם אם יש במים שישים לא נאסר הכחל הכחל אם בישלו לבדו‪ ,‬מפני‬ ‫שהחלב מתבטל במים‪ ,‬אבל אם בישלו אם בשר הכחל נאסר משום טעם‬ ‫בשילה)‪ ,‬דבגופיה גלי קרא דבעינן טעמא‪ ,‬מדלא אסרה תורה אלא אינו לוקה לא על הבישול ולא על האכילה‪ ,‬דאינם מצטרפים‬ ‫בדרך בישול בשר בתוך חלב‪ ,‬שבאופן זה ודאי יש נתינת טעם‪ .‬וכתבו‬ ‫לעשות איסור אא"כ היה בתחילה שיעור כזית מבשר ושיעור כזית מחלב‪ .‬הבשר הנבלע בחלב שבכחל)‪ ,‬אמנם קיבה של טלה או של עגל‬ ‫שיונקים החלב לתוך קיבתם‪ ,‬שבישלה בחלבה אסורה‪ ,‬כיון‬ ‫התוס' (ד"ה אמר) שזה דיחויא בעלמא‪ ,‬דמהכא ליכא למילף‪ ,‬אבל באמת וללוי לוקה בין על האכילה בין על הבישול)‪.‬‬ ‫טעם כעיקר דאורייתא‪ ,‬עוד כתבו התוס' (ד"ה מבשר) שאביי חזר בו בגלל‬ ‫ק"ט‪ .‬ובברייתא מבואר שחתיכה שנפלה עליה טיפת חלב‪ ,‬שהחלב כנוס במעיים ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא‪.‬‬ ‫דברי רבא‪ ,‬ולומדים טעם כעיקר ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים‪.‬‬ ‫אם לא ניער (‪-‬הגיס) ולא כיסה את הקדירה כלל (ערבוב הקדרה ורב נחמן אמר לטבחים שיצלו את הכחל‪ ,‬דס"ל שא"צ‬ ‫דין חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב‪-‬‬ ‫גורם שהטעם יתפשט בכולה‪ ,‬וכן המכסה את הקדירה גורם לכך)‪ ,‬אין קריעה אלא לקדירה שבבישול הדם שיוצא חוזר ונבלע‪ ,‬אבל לצלי‬ ‫לתנא דמתני' אם נפלה טיפת חלב על חתיכה אחת מתוך‬ ‫הטיפה נבלעת אלא באותה חתיכה ואינה יוצאת ממנה מותר אפילו לכתחילה‪ ,‬ורב נחמן סובר כלישנא בתרא דרב (רש"י)‪.‬‬ ‫לשאר החתיכות כיון שהחלב נמצא בגג אותה החתיכה‪ .‬ואם לא וכתבו התוס' (ד"ה ההוא) דהיינו בפירוש המשנה‪ ,‬אבל להלכה הוא מיקל‬ ‫החתיכות שבתוך הקדירה‪ ,‬אותה חתיכה נאסרת אם יש באותה‬ ‫ניער ולא כיסה בתחילה אלא בסוף שבתחילה החתיכה קיבלה יותר‪ ,‬אפילו לכתחילה‪ ,‬ולקדירה אם לא קרעו אינו עובר עליו ואסור‪.‬‬ ‫טיפה כדי לתת בה טעם‪ ,‬והיינו שאין בחתיכה שישים כנגד הטיפה‪.‬‬ ‫את הטעם ואח"כ כשניער הטעם נפלט ממנה לחתיכות האחרות‪ ,‬שיטת ורבינו תם פירש דהא דצריך קריעת שתי וערב וטיחה בכותל לקדירה‪,‬‬ ‫(כתבו התוס' (ד"ה טיפת) דמיירי כשכל החתיכה חוץ לרוטב‪ ,‬שאז החלב‬ ‫היינו קדירה עם בשר‪ ,‬והחמירו לפי שטעם החלב נכנס בבשר ויש בו טעם‬ ‫מפעפע רק באותה חתיכה אא"כ ניער או כיסה‪ .‬ולעיל צ"ו‪( :‬ד"ה אם) כתבו‬ ‫רבי יהודה שהטיפה נותנת טעם בחתיכה ואוסרתה‪ ,‬בשר בחלב‪ ,‬ושמא יבוא לאכול בשר בחלב‪ ,‬אבל לקדירה בלא בשר או‬ ‫שלרש"י גם כשמקצתה ברוטב בעינן ניער או כיסה)‪ .‬ואם ניער את‬ ‫והחתיכה נעשית נבילה‪ ,‬ואוסרת את כל החתיכות מפני שהן לצלי שרי לכתחילה בקריעה קצת אע"פ שלא קרעו שתי וערב‪ ,‬דאין‬ ‫הקדירה מיד לפני שהחתיכה קיבלה טעם מן הטיפה‪ ,‬שאז הטיפה‬ ‫מינה‪ ,‬ואפי' היכא שניער מתחילה ועד סוף אסור אע"פ החלב בעין בכחל כמו שהיה קודם‪ ,‬ואע"פ שהוא נפלט וחוזר ונבלע בתוך‬ ‫שהחתיכה לא בלעה את האיסור יותר משאר החתיכות‪ ,‬ואין הכחל לא גזרו בו חכמים כיון שאין שם בשר אחר ולא נשתנה טעמו של‬ ‫התערבה בכל החתיכות‪ ,‬אינה אוסרת אא"כ יש בה כדי לתת‬ ‫כחל מפני בליעה זו ולא יבוא לאכול בשר בחלב‪ ,‬ובדיעבד שרי אפילו לא‬ ‫טעם בקדירה‪ .‬מתני'‪( .‬ורבי יהודה (ק"ט‪ ).‬אוסר גם בניער)‪.‬‬ ‫קרעו כלל‪ ,‬ואין חילוק בין צליה לבישול‪ ,‬דגם בצליה נוטף החלב ונופל על‬ ‫באותה טיפה שיעור לאסור את כל החתיכות‪ ,‬דחיישינן שלא ניער‬ ‫והיכא שהחתיכה נאסרת‪ ,‬שיטת רב שהחתיכה עצמה‬ ‫בתחילה יפה יפה ולא כיסה יפה יפה וממילא החתיכה בלעה הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע‪ ,‬ולא שייך כבולעו כך פולטו אלא בדם‪ ,‬אבל‬ ‫בתחילה מן האיסור‪ ,‬וכשניער אח"כ היא פלטה‪ .‬ושיטת חכמים טיפת חלב שנפלה על חתיכת צלי לא‪ ,‬כמו בשמנונית דנבלה דאפילו צלי‬ ‫נעשית נבילה והיא אוסרת את כל החתיכות אפי' אם יש בהם‬ ‫שאפי' היכא שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה‪ ,‬אין הטיפה אינו חוזר ופולט שמנונית שבלע‪.‬‬ ‫כדי לבטלה מפני שהן מינה‪ ,‬והיינו שטעם הבשר שיצא מהחתיכה‪,‬‬ ‫אוסרת אא"כ יש בה בכדי לתת טעם ברוטב ובקיפה (‪-‬פרורים עוד מביאה הגמ' (ק"י‪ ).‬מנהגים שונים אם אוכלים כחל או‬ ‫שהוא עצמו נאסר‪ ,‬אוסר את שאר החתיכות‪ ,‬וס"ל לרב כרבי יהודה‬ ‫דקים של בשר שיורדים לשולי הקדירה) ובחתיכות‪ ,‬דס"ל אפשר לא אפילו צלי ואפילו קרעו‪ ,‬ואיתא התם שההולך ממקום‬ ‫שמין במינו לא בטיל‪ ,‬ואיירי שהחתיכה נמצאת ברוטב עבה‬ ‫לסוחטו מותר‪ .‬ושיטת רבי שאם ניער וכיסה בסוף החתיכה שאוכלים למקום שאין אוכלים‪ ,‬נותנים עליו חומרי מקום‬ ‫(דאל"כ אומרים כאשר נתערבה חתיכת איסור‪ ,‬בהיתר שהוא מינו‬ ‫נאסרת ואוסרת את שאר החתיכות‪ ,‬דס"ל שאפשר לסוחטו שהלך לשם‪ ,‬ואין לו לאכול אלא חוץ לתחום‪.‬‬ ‫ושאינו מינו‪ ,‬סלק את ההיתר שהוא מינו כמי שאינו מועיל לא‬ ‫אסור‪ ,‬ואם ניער וכיסה מתחילה ועד סוף‪ ,‬הטיפה מתבטלת‬ ‫לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטל‪ ,‬ולא להחשיבו שנתווסף על האיסור‬ ‫דרך קריעת הכחל‪ -‬קורעו שתי וערב‪ ,‬וטחו בכותל (‪-‬כובשו‬ ‫שיצטרכו לבטל גם אותו‪ ,‬אלא מחשיבים כאילו אינו כאן‪ ,‬ושאינו מינו‬ ‫גם ברוטב ובקיפה ובחתיכות‪ ,‬דלא ס"ל כרבי יהודה שחושש שמא‬ ‫בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו)‪ ,‬והיינו כשנותנו לקדירה כיון‬ ‫לא ניער יפה‪.‬‬ ‫של היתר רבה עליו על האיסור ומבטלו‪ ,‬וגם כאן הרוטב מבטל את‬ ‫ואין לומר שבין לרבי יהודה בין לחכמים אפשר לסוחטו שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו‪ ,‬אבל שלא‬ ‫החתיכה הנאסרת)‪ ,‬וס"ל לרב שאפשר לסוחטו אסור – איסור‬ ‫לקדירה והיינו לצלי מספיק קריעה או שתי או ערב כיון שהחלב‬ ‫שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו‪ ,‬וחזר ובישל את החתיכה שבלעה עם‬ ‫אסור‪ ,‬ונחלקו לשיטתם אם מין במינו בטל או לא‪ ,‬דלא‬ ‫מטפטף למטה וכשיצא והרי הוא חלב לא חזר‪ ,‬ואפי' לכתחילה‪.‬‬ ‫משמע כך מלשון הברייתא‪.‬‬ ‫עוד חתיכות של היתר‪ ,‬שהחתיכה הראשונה יכול האיסור להסחט ממנה‬ ‫ולהתחלק בחתיכות ההיתר שאין באיסור כדי לאסור כולם‪ ,‬ומ"מ לא די‬ ‫שהחתיכה לא מותרת‪ ,‬אלא גם ההיתר שבה נעשה איסור‪ ,‬וצריך שיעור ולענין הלכה אפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ומין במינו אפילו באלף אינו בטל‪ ,‬כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה‪ -‬דם אסור וכבד שכולו‬ ‫גדול כדי לבטל את כל החתיכה‪ ,‬וכן דעת רב ורבי חנינא ורבי יוחנן‪ ,‬וממילא בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן דם קרוש ויש לו טעם דם מותר‪ ,‬דם נדה אוסר ודם טוהר של בתולים‬ ‫ודלא כרבי שמעון בר רבי וריש לקיש דס"ל אפשר לסוחטו טעם באותה חתיכה‪ ,‬ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם ושל ימי טוהר של יולדת אינו אוסר‪ ,‬חלב בהמה אסור וחלב חיה‬ ‫בה‪ ,‬ואפילו אין בו כזית‪ ,‬דהוי חצי שיעור אסור מן התורה‪ ,‬החתיכה עצמה‬ ‫מותר שאפילו החתיכה שנאסרה הותרה‪ ,‬ואף שאין מבטלין איסור נעשית נבלה‪ ,‬ואין שאר החתיכות מועילות לבטלה‪ ,‬דכולם נאסרות מותר‪ ,‬חזיר אסור ומוחא דשיבוטא שטעמו כטעם חזיר מותר‪,‬‬ ‫לכתחילה‪ ,‬בדיעבד מותר‪ ,‬דאי אפשר לסוחטו מותר למה ואפילו הן אלף‪ ,‬אבל אם יש ברוטב לבדו יותר משישים מול כל החתיכה גירותא (‪-‬עוף טמא) אסור ולשון של כוורא שיש לו טעם גירותא‬ ‫ודבש‪ ,‬וכששאלם אם ידעו שהוא עומד לבוא‪ ,‬אמרו לו כותח מפני שהוא חריף ובולע מהממשות שנשארת על הסכין‪,‬‬ ‫מותר‪ ,‬אשת איש אסורה וגרושה אפילו בחיי בעלה מותרת‪,‬‬ ‫וכי אתה חשוב יותר משבת שנאמר עליה "וקראת ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים‪ ,‬ואגב דוחקא דסכינא‬ ‫אשת אח אסורה ויבמה מותרת‪ ,‬נכרית אסורה ויפת תואר‬ ‫הסכין פולט והצנון בולע‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אגב) שיש להזהר שלא‬ ‫מותרת‪ ,‬בשר בחלב אסור וכחל צלוי מותר‪.‬‬ ‫לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חלבית‪ ,‬משום דחריפי טובא‪ ,‬ואם‬ ‫לשבת עונג"‪.‬‬ ‫כבד שיש בו סימפון מלא דם צריך לקורעו שתי וערב‪ ,‬חתכם ונתנם בקדירה רותחת מלאה מים רותחת‪ ,‬אם יש שישים כנגד‬ ‫ק"י‪ .‬מדברי רמי בר תמרי‪-‬‬ ‫הטעם שנפלט מן הסכין ונבלע בירק מותר‪ ,‬אבל בחתכו בסכין של עובד‬ ‫כוכבים נעשה הירק כולו נבילה וצריך ששים לבטל הירק‪ .‬וצריך עיון אם‬ ‫וכשמניחים אותו בתנור לצלותו יש להניחו כשהצד החתוך נמצא‬ ‫אסור לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים‪ ,‬שמא הם מיין‬ ‫הסכין מקונח ואינו בן יומו‪ ,‬אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר בע"ז‬ ‫הכנוס‬ ‫למטה כדי שהדם יזוב ויצא‪ ,‬דאף שדם הבלוע בכבד מותר‪ ,‬דם‬ ‫נסך‪ ,‬ושמא יש להם בעלים‪ ,‬ואם עברו י"ב חודש שזה הזמן‬ ‫בסימפונות נחשב דם‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה וחתוכיה) דמיירי דווקא בבא (ל"ט‪ ).‬גבי חילתית‪.‬‬ ‫שהם מתייבשים אין בהם משום יין נסך‪ ,‬ואם עלו עליהם‬ ‫לבשלו בקדירה אחר צלייתו או מליחתו‪ ,‬דאם בא לאוכלו צלי א"צ אבל קישות שחתכוה בסכין יגרור מעט את מקום החתך‬ ‫עשבים מחמת שנרקבו ונעשו עפר‪ ,‬אין בהם משום גזל שכיון שהם‬ ‫לחותכו‪ ,‬דמה שפולט שריק ונופל‪ ,‬דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא‬ ‫פירש ושרי‪ ,‬ואי נימא שצריך קריעה משום דם סמפונות הכבד דהוי בכרת ויאכל‪ ,‬מפני שהיא מתוקה ואין השמנונית נבלעת בתוכה אלא צפה על‬ ‫הולכים ומתקלקלים ולא נטלם שמע מינה אינו חושש‪.‬‬ ‫אע"פ שלא פירש‪ ,‬א"כ גם טחול אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה‪ ,‬מקום החתך‪ ,‬וקלחי לפת שחתכם בסכין מותר לאוכלם מפני‬ ‫חולה מעיים פטור מן התפילין מפני שצריך לחולצם תדיר‪.‬‬ ‫ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא"כ מה בא להשמיענו שבטחול שזה לא חריף ואין טעם השומן ניכר בהם‪ ,‬ובסלק אסור מפני שזה נותן‬ ‫לא צריך‪ .‬ובה"ג כתב האי מאן דמצלי כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה‪ ,‬מאי בהם טעם‪ ,‬אא"כ חתך גם לפת מפני שאז הלפת מבטלת את טעם‬ ‫טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום‪ .‬כתבו התוס'‬ ‫ק"י‪:‬‬ ‫טעמא דאזיל דמא ומכניס בסמפונות‪ ,‬והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר השמנונית מהסכין‪( .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫(ד"ה טלית) דמדאורייתא טלית שאולה פטורה לעולם‪ ,‬כדאמר לקמן‬ ‫בשולו וחותך ויצא דם הכנוס בסמפונות‪ ,‬ולא חיישינן שמא דם הסמפונות‬ ‫(קל"ז‪" ).‬כסותך" ‪ -‬ולא של אחרים‪ ,‬אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו‬ ‫חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן (פסחים ע"ד‪ ):‬דכבולעו כך פולטו‪ .‬אמנם דין בליעה מהקדירה עצמה‪ -‬דגים שהניחום רותחים‬ ‫חכמים משלשים יום ואילך‪ ,‬דאין דרך לשאול יותר משלשים יום‪ .‬ומכאן‬ ‫מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום‪ ,‬כמו הלואה דאמרינן במכות (ג‪):‬‬ ‫בקערה‪ ,‬לשמואל מותר לאוכלם עם מאכל חלבי‪ ,‬כיון שזה‬ ‫טחול מותר אפי' בבישול‪ ,‬דאינו אלא שומן בעלמא‪ ,‬והיינו גוף‬ ‫המלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו פחות משלשים יום‪ ,‬וכתבו‬ ‫נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דקערה זו אינה בשר אלא רק יש בה טעם‬ ‫הטחול‪ ,‬אבל הדם היוצא ממנו אסור‪ .‬תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫התוס' שאין ראיה מזה‪ .‬ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה‪ ,‬אף‬ ‫בשר (דסתם קערה מקנחים אותה מהשומן שנקרש עליה משום מיאוס‪,‬‬ ‫שלר"ת נשים מברכות על סוכה אע"פ שהן פטורות‪ ,‬וכן סומא מברך אע"פ צלית כבד או כחל יחד עם בשר‪ -‬אם הכבד נמצא מעל‬ ‫משא"כ סכין שלפעמים יש עליו ממשות של שמנונית קרושה ואינה‬ ‫ניכרת)‪ ,‬ורק דבר שנתבשל עם בשר ממש אסור לאוכלו עם מאכל חלבי‪.‬‬ ‫שהוא פטור‪ ,‬דשם איש שאינו סומא חייב‪ ,‬אבל הכא כל אדם פטור הבשר בזמן הצליה‪ ,‬י"א שהבשר מותר אע"פ שזב דם מהכבד‬ ‫כשאינו שלו‪ ,‬ואעפ"כ המברך לא הפסיד‪ .‬וי"מ דאם היא של כלאים כגון‬ ‫ובשיטת רב י"א שזה אסור וכדמצינו שרב הכינו לו סם‬ ‫תכלת‪ ,‬אסורה‪ ,‬כיון שהיא פטורה מדאורייתא‪ ,‬ור"ת סובר שאפילו טלית על הבשר‪ ,‬כיון שהדם ע"י צליה אינו נח להבלע אלא הוא מחליק‬ ‫רפואה בקערה ואח"כ הכינו בה תבשיל ואמר שהוא הרגיש‬ ‫שפטורה מציצית אין בה איסור כלאים‪ ,‬כמבואר במנחות (מ‪ ):‬דכל טלית מהבשר‪ ,‬ואין להתיר משום שכבולעו כך פולטו‪ ,‬משום שיש בכבד הרבה‬ ‫בתבשיל את טעם הרפואה‪ ,‬וי"א שגם רב מתיר‪ ,‬ושאני התם‬ ‫דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל בין להתעטף בין להציע דם‪( .‬תוד"ה דמא)‪ .‬ומהאי טעמא לכתחילה אסור לכו"ע‪( .‬תוד"ה כבדא)‪.‬‬ ‫שזה היה דבר מר ביותר‪ .‬ורבי אלעזר תלמידו של רב נהג‬ ‫תחתיו‪ ,‬בין לו בין לחבירו בין לאשתו‪ ,‬בין ביום בין בלילה‪ ,‬והא דאמרינן וי"א שהבשר אסור כיון שדם הוא איסור דאורייתא‪ .‬וכחל‬ ‫לאיסור‪ .‬והלכה כשמואל שדגים שעלו בקערה מותר‬ ‫(שבת כ"ה‪ ):‬גזירה משום כסות לילה‪ ,‬לא כמו שפירש רש"י שמא יתכסה שנצלה מעל בשר‪ ,‬לדעה הראשונה הבשר אסור כיון‬ ‫בה בלילה‪ ,‬אלא גזירה משום כסות המיוחד ללילה דלא אשתרי בה כלאים שהחלב נסרך (‪-‬נדבק ונבלע) בבשר‪ ,‬ולדעה השניה הבשר‬ ‫לאוכלם בכותח‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הלכתא) שריב"ן חתנו של רש"י‬ ‫כלל‪ ,‬דאימעיט מ"וראיתם"‪ .‬ור' אלעזר ממי"ץ הקשה דבריש ערכין (ג‪):‬‬ ‫פירש בשם רש"י שדווקא בעלו בקערה מותר‪ ,‬אבל בנתבשלו אסור‪,‬‬ ‫מבואר ששלא בזמן עבודה לא הותר כלאים לכהנים‪ ,‬ור"ת סובר שכלאים מותר כיון שחלב שחוטה איסורו מדרבנן‪ ,‬משא"כ דם‬ ‫והתוס' כתבו שמדברי רש"י משמע שגם בנתבשלו בקערה בשרית מותר‪.‬‬ ‫הותרו לכהנים גם שלא בזמן עבודה‪ ,‬והכונה שם שבבגדי חול לא הותר שאיסורו מדאורייתא‪ ,‬שאף שדם שבישלו אינו דאורייתא‪ ,‬לפני‬ ‫והא דאמרינן בפסחים (ל‪ ):‬אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת‬ ‫להם כלאים‪ ,‬אמנם משמע ביומא (ס"ח‪ ).‬שבגדי כהונה כלאים לא הותרו שבישלו היה אסור מדאורייתא‪ ,‬ואילו חלב שחוטה תחילתו דרבנן‪( .‬תוד"ה‬ ‫אסורה עד שיוסק התנור‪ ,‬ולא סגי בקינוח‪ ,‬אין ראיה משם שבנתבשל‬ ‫אלא בדרך לבישה‪ ,‬ולא להציעם תחתיו‪ ,‬ולפי זה בטלית שאולה היה אסור דם)‪ .‬ומרימר אמר שלהלכה מותר לצלות כבד או כחל מתחת‬ ‫אסור‪ ,‬דשאני תנור שא"א לקנחו יפה אי אפשר לתנור להתקנח יפה‬ ‫להציעה תחתיו‪ ,‬אמנם יש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתה לצורך הבשר‪( ,‬ומיירי בכחל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל‪ ,‬ומ"מ אף שמותר‬ ‫כשנדבק בו שמנונית והוי בעין עד שיוסק‪ .‬וקערות בשריות שהודחו‬ ‫הנאתו‪ ,‬לבגדי כהונה שעיקר לבישתם לצורך עבודה‪.‬‬ ‫לבשלו עם בשר בקדירה‪ ,‬וכן מותר לחתוכו בסכין של בשר‪ ,‬אין לצלותו‬ ‫במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומם‪ ,‬אם יש שמנונית בעין על‬ ‫אין להלקות אדם שאינו מכבד אביו ואמו‪ ,‬דכל מצות עשה מעל הבשר‪ ,‬מפני שעדיין נוטף מן החלב על הבשר וניכר שהוא בעין‪.‬‬ ‫הקערות יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו‪,‬‬ ‫שמתן שכרה בצדה כגון כבוד אב דכתיב ביה "למען יאריכון ימיך"‪ ,‬אין תוד"ה תותי)‪ ,‬אבל מעל הבשר מותר רק בדיעבד ולא‬ ‫ואפילו אין שמנונית בעין אסור‪ ,‬דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם‬ ‫מזה לזה והוי טעם שני באיסור‪ ,‬ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה‪,‬‬ ‫בית דין של מטה מוזהרין עליה‪ ,‬שלכך פירש מתן שכרה לומר שאם לכתחילה‪ ,‬ולדידן בכל אופן אסור לכתחילה‪ ,‬דשפודים שלהם היו‬ ‫דמיד כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים נאסרו המים והם‬ ‫לא יקיימנה עונשו שלא יטול שכר זה‪ ,‬אבל בלאו הכי מי שאינו רוצה לקיים תלויים כשחודם למטה‪ ,‬ומה שהיו מכניסים קודם היה למעלה‪ ,‬אבל‬ ‫חוזרים ואוסרים את הקערות והמחבת‪ ,‬אמנם אם האחד אינו בן יומו‪ ,‬אותו‬ ‫מצות עשה מכים אותו עד שתצא נפשו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כל) שצדקה שפודים שלנו הם שוכבים‪ ,‬ולפעמים זנב השפוד גבוה יותר מראשו‬ ‫שהוא בן יומו מותר‪.‬‬ ‫דכתיב בה "כי בגלל הדבר הזה יברכך" וגו'‪ ,‬א"כ הא דאמרינן (ב"ב ח‪ ):‬דרבא ולפעמים להיפך‪ ,‬וממילא בין שהכבד לצד הראש בין שהוא לצד הבשר‬ ‫אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה‪ ,‬הכונה שכפה אסור‪ .‬ואם יש כלי מתחת הדברים הנצלים‪ ,‬אסור אפי' בשר‬ ‫לרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל‪ ,‬ויין פוטר כל מיני‬ ‫מעל כבד‪ ,‬מפני שדם הכבד דרכו לצוף‪( ,‬משא"כ בסתם‬ ‫אותו בדברים‪ ,‬ועוד דבצדקה נמי איכא לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ‪.‬‬ ‫משקין‪ ,‬ולכן אחד האמוראים שהיה תלמידו אכל תאנים‬ ‫בשר שהדם שוקע)‪.‬‬ ‫וענבים בתוך הסעודה בלי לברך‪ ,‬אמנם להלכה דברים הרגילים‬ ‫דיני כבד‬ ‫לבוא אחרי הסעודה ולא באים ללפת את הפת‪ ,‬טעונים ברכה לפניהם‬ ‫דיני בליעות בכלים‬ ‫כבד שנתבשל‪ -‬לרבי אליעזר הכבד עצמו אינו נאסר ע"י‬ ‫ואחריהם אפילו אם הביאם בתוך הסעודה‪ ,‬דכיון שאינם לפתן אין הפת‬ ‫הבישול‪ ,‬מפני שהוא פולט ואינו בולע כיון שהוא טרוד לפלוט‪,‬‬ ‫פוטרתם‪.‬‬ ‫קי"א‪ :‬סכין ששחטו בה אסור לחתוך בה מאכל רותח‬ ‫ולגבי לאסור את הדברים המתבשלים עימו הסתפק אביי‬ ‫מפני שבית השחיטה רותח והסכין בולע מהדם וחוזר ופולטו במאכל‬ ‫קי"ב‪ .‬אין להניח כד של מלח ליד כד של כותח‪ ,‬מפני‬ ‫אם הוא אוסר כיון שהוא פולט דם‪ ,‬ואף שכולו דם אפ"ה כשהדם פרש‬ ‫הרותח‪ ,‬ובצונן‪ ,‬י"א שצריך הדחה לאותו צונן‪ ,‬וי"א שא"צ הדחה‪.‬‬ ‫שהאיסור בעין ‪-‬שהכותח נראה וניכר מפני שהוא עבה‪ ,‬וחוששים‬ ‫הרי הוא דם והוא אסור‪ ,‬או שאינו אוסר (אא"כ הוא כבד של‬ ‫שיפול מהכותח למלח בלא ידיעתו‪ ,‬והוא ימלח בזה קדירה של בשר‪ ,‬אבל‬ ‫איסור כגון של טריפה‪ ,‬שאז הוא אוסר מחמת השמנונית אבל בליעה ע"י מליחה וכבישה‪ -‬לשמואל מליח הרי הוא‬ ‫כד של חומץ מותר להניחו ליד כותח‪ ,‬כיון שהאיסור לא בעין‬ ‫הדם שפשיטא שהוא מותר כל זמן שלא פירש‪ ,‬י"ל שגם כשפירש אינו כרותח‪ ,‬ולכן קערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה רותח‬ ‫ואינו נותן טעם‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה מהו) שאין ללמוד מכאן שאסור להניח‬ ‫אוסר)‪( .‬כתבו התוס' (ד"ה כבדא) בשם ר"ת שכל הסוגיא מדברת בכבד מפני שהדם נבלע בקערה ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור‪ ,‬אא"כ טעם‬ ‫בתיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב‪ ,‬דבכהאי גוונא נזהר יפה שלא‬ ‫שלא נמלח‪ ,‬דאם נמלח ושהה במלח (כשיעור צליה‪ .‬בה"ג) יצא כל הדם קפילא נכרי ואמר שאין בזה טעם מהאיסור‪ ,‬וכן כבוש הרי‬ ‫יפול מזה על זה‪ ,‬אבל הכא לא מסקי אדעתייהו להזהר‪.‬‬ ‫ומותר לבשלו‪ ,‬והספק הוא שאולי בכבד אע"פ שלא נמלח מותר‪ ,‬דכל‬ ‫הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדלעיל (ק"ט‪ ,):‬ובאמת מדאורייתא פשיטא הוא כמבושל‪ .‬ורבין אמר שלרבי יוחנן מליח אינו כרותח‬ ‫ליה שמותר‪ ,‬והספק הוא מדרבנן‪ ,‬ואפילו אם רבנן אסרו דם היוצא ממנו וכבוש אינו כמבושל‪ ,‬ואביי אמר שמכך שרב אסי תלמידו של‬ ‫דיני מליחת הבשר‬ ‫על ידי מליחה לפי שהוא בעין‪ ,‬גזירה אטו שאר דם‪ ,‬י"ל שבבישול שהדם רבי יוחנן שבר קערה שמלחו בה בשר שהיא של חרס שאין לה‬ ‫ככר שחתכו עליו בשר שנצלה‪ ,‬לשמואל הככר נאסר מפני‬ ‫אינו ניכר כלל לא גזרו אטו בישול בשר אחר בלא מליחה‪ .‬ובאופן אחר תקנה‪ ,‬מבואר שלרבי יוחנן מליח הרי הוא כרותח‪( .‬אמנם בר‬ ‫שהדם יוצא מהבשר ונבלע בככר‪ ,‬והיינו אם הבשר האדים‪ ,‬ויצא‬ ‫פירשו התוס' דבלא מליחה פשיטא דאסור‪ ,‬והספק הוא רק ע"י מליחה‬ ‫האם הדם יוצא ע"י מליחה‪ ,‬או שכיון שיש בכבד הרבה דם לא כולו יוצא גוזלא חי שנפל לכותח מותר‪ ,‬דלא אמרינן דמליח כרותח אלא‬ ‫ממנו מוהל סמיך (דאם הוא צלול אין זה דם)‪ ,‬ועבר עד הצד השני‬ ‫ע"י מליחה‪ .‬ורב אלפס כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו היכא שאינו נאכל מחמת מלחו (‪-‬אינו נח להאכל מרוב המלח שבו‬ ‫של הככר ונראה משני צידי הככר‪ ,‬ורב הונא היה נותן את זה‬ ‫עד ששורים ומדיחים אותו במים‪ ,‬כעין מליחת בשר להצניע‪ .‬רש"י‪ .‬והר"ר‬ ‫אחר מליחה בלא צלייה‪.‬‬ ‫יעקב ישראל (תוד"ה הני) אמר ששיעור אינו נאכל מחמת מלחו הוא כשיעור לשמשו‪ ,‬דס"ל שזה מותר אלא שהיה איסטניס‪ ,‬ורבא היה‬ ‫ואם בישל קנה עם הריאה והלב והכבד‪ ,‬אם פי הקנה חוץ‬ ‫עיבוד‪ .‬ודעת רבינו תם שגם מליחה שעושים לקדירה נחשבת אינו נאכל אוכל זאת בעצמו וקרא לזה 'חמר בשר' ‪-‬יין הבשר‪.‬‬ ‫מחמת מלחו)‪ ,‬ואם הוא צלי צריך לקלפו מלמעלה סביב‪ ,‬ואם יש‬ ‫לקדירה שאז הדם עובר דרך קנה הכבד לתוך הקנה הגדול של הריאה‬ ‫בו בקעים והא צלי‪ ,‬שכולו בולע דרך הנקבים‪ ,‬או שהוא מתובל אין מניחים כלי שמקבלים בו את השומן תחת הבשר‪ ,‬עד שיכלה‬ ‫ויוצא מחוץ לקדירה‪ ,‬או שחלטו את הכבד לפני הבישול בחומץ‬ ‫כל מראה אדמומית שבו שכבר נפלט כל דמו‪ .‬רב פפא אמר‬ ‫שהתבלין מרכך אותו והוא נח וצמא לבלוע‪ ,‬הכל אסור‪ .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫או ברותחין שעי"ז הדם אינו יוצא ממנו לעולם‪ ,‬יש להתיר גם לפי‬ ‫דהיינו עד שתעלה תמרתו (‪-‬שהבשר מעלה עשן‪ .‬ל"א שהגחלים‬ ‫הצד שבסתמא הוא אוסר‪ .‬ובנחלט לא רק הוא עצמו מותר‪,‬‬ ‫צנון שחתכוהו בסכין בשרי‪ ,‬לרב כהנא מותר לאוכלו עם מעלים עשן‪ ,‬דכל זמן שהדם שותת עליהם הם כבים והולכים‪ ,‬אבל‬ ‫אלא גם החומץ מותר‪ ,‬דאם החומץ נאסר גם הכבד שחוזר‬ ‫כותח חלבי‪ ,‬אע"פ שהצנון חריף וממילא הוא בולע מהשמנונית כשנוטף עליהם שומן הם מעלים עשן‪( ,‬ואף ששמואל אמר שככר‬ ‫ובולע מהחומץ היה נאסר שכיון שהוא נצמת ואינו טרוד לפלוט הוא‬ ‫שנקרשה על הסכין שזה כבשר‪ .‬לאביי הטעם משום שהצנון בלע שחתך עליה בשר שכבר נצלה אסור לאוכלה וא"כ איך מותר בכלה‬ ‫בולע‪ .‬ודעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה‪ ,‬שכבד‬ ‫טעם היתר ולא איסור‪( ,‬ואין הטעם משום נ"ט בר נ"ט‪ ,‬דלאביי זה מראה אדמומית שבו‪ ,‬שאני התם שבגלל דוחקא דסכינא נפלט‬ ‫מתובל שהתבלין מרכך אותו או שלוק הרבה מאד אוסר בשר‬ ‫נחשב טעם בשר ממש משום חריפותו של הצנון‪ .‬ואמנם אביי עצמו אוסר‪ ,‬דם‪ ,‬אבל בלא דוחק הסכין אין יוצא דם ע"י האור אלא זה שמנונית‪.‬‬ ‫המתבשל עימו‪ ,‬וגם הוא עצמו אסור מפני שאחרי שהוא גומר‬ ‫ולא בא אלא לפרש את טעמו של רב כהנא‪ .‬תוד"ה אמר)‪ ,‬ולרבא אף קי"ב‪ .):‬ורב אשי הקשה שמא רק החלק התחתון הסמוך‬ ‫לפלוט הוא חוזר ובולע‪.‬‬ ‫שבלע התר סוף סוף איסורא קאכיל כשנותנו עם החלב‪ ,‬אלא לגחלים הגיע למידה זו ולא החלק העליון‪ ,‬ולכן אין לו תקנה‬ ‫קי"א‪ .‬רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר רב‬ ‫הטעם משום שאפשר לטעום לפני שמערבים את הצנון עם החלב אלא אם יניח שתי חתיכות מלח בבשר ובכלי‪ ,‬והדם נשאב למלח‬ ‫ולהרגיש אם יש בצנון טעם בשר‪ .‬ולהלכה אסור לאוכלו עם ויורד לשולי הכלי‪( ,‬ודווקא מעט מלח מועיל‪ ,‬אבל הרבה מלח פוסק את‬ ‫נחמן והביאו לפניו ג' סאים של פת נקיה מרוחה בשמן‬ ‫שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ומבואר‬ ‫כח הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' תפל נאסר הטהור‪ ,‬ואם שניהם מלוחים‪ ,‬לרבא נאסר הטהור‪.‬‬ ‫שאיסור אכילת תרומה בטומאת הגוף שהוא בלאו ד"בקדשים לא יאכל‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה טהור) שבמליח כרותח לא שייך עילאה גבר או תתאה‬ ‫(ד"ה תרי) שאפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור מותר כאן‪ ,‬דשם אין‬ ‫וכו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל"‪ ,‬ועונשו מיתה בידי שמים‪ ,‬לא חל על‬ ‫גבר‪ ,‬ואפילו קליפה לא בעי‪ .‬ויש ללמוד מכאן שא"צ להגעיל דפוסי גבינות‬ ‫האיסור יוצא לגמרי אלא שמתבטל‪ ,‬אבל כאן הדם יוצא לגמרי ולא נשאר‬ ‫איסור תרומה טמאה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה ד"בשעריך‬ ‫העובדי כוכבים‪ ,‬ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחם בתוכם‪,‬‬ ‫בו טעם‪ ,‬אמנם בזמננו אין להתיר ע"י שתי חתיכות מלח‪ ,‬דכיון שביותר‬ ‫תאכלנו הטמא והטהור" דמשמע שטמא וטהור אוכלים יחד בקערה אחת‬ ‫דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל‪ ,‬דעץ לא נעשה רותח ע"י מליחה‪,‬‬ ‫מזה אסור‪ ,‬אין אנו בקיאים שלא להרבות ושלא למעט)‪ ,‬וישפוך את‬ ‫שהבשר נטמא‪ ,‬ומיירי בבשר פסולי המוקדשין לאחר פדיונם‪ ,‬ו"תאכלנו"‬ ‫ומעשים בכל יום שמולחים בקערה בשרית מאכלים הנאכלים עם חלב‪,‬‬ ‫השומן העליון לכלי אחר בנחת כדי שלא יתערב בו הדם‪.‬‬ ‫לזה ולא לאחר והיינו שתרומה טמאה אסורה באכילה‪ ,‬ולאו הבא מכלל‬ ‫והמחמיר תבוא עליו ברכה‪.‬‬ ‫עשה עשה‪ ,‬שאני התם שיש מיעוט מיוחד דכתיב "ומתו בו כי‬ ‫קי"ב‪ :‬מליחת ב' דברים יחד‪-‬‬ ‫צריך להדיח את הבשר‪ ,‬ואח"כ למולחו‪ ,‬ואח"כ לחזור‬ ‫אם מלח ב' דברים יחד בכלי שאינו מנוקב‪ ,‬אפי' ב' עופות ולהדיחו‪ ,‬כדי להוציא את דמו‪ .‬ואם הבשר הודח בבית הטבח יחללוהו" פרט לזו שמחוללת ועומדת‪ .‬או ששאני בשר‬ ‫בחלב שיש רבוי מיוחד‪ ,‬דגם ה"גדי" הראשון מיותר‪ ,‬מדלא כתיב‬ ‫יחד אסורים‪ ,‬מפני שהדם נשאר בכלי וחוזר ונבלע‪ ,‬וכמבואר לקמן אין בעה"ב צריך לחזור ולהדיחו‪.‬‬ ‫"לא תבשל בחלב אמו"‪ ,‬או ששמואל אמר שכך דעת רבו רבי‬ ‫קי"ג‪ .‬שאין מולחים אלא ע"ג כלי מנוקב‪ .‬ואם הכלי מנוקב‪ ,‬בב'‬ ‫עופות מותר אע"פ שהדם יורד מהעליונה לתחתונה‪ ,‬כיון שהדם לא רב דימי מנהרדעא היה מולח במלח גס‪ ,‬ומנערו לאחר זמן‪ ,‬אלעזר‪( ,‬וכל היכא דקתני 'משום פלוני' לא שמע הדבר מפיו אלא מפי‬ ‫אחרים‪ ,‬ושמואל לא ראה את רבי אלעזר שהיה בזמן החורבן מתלמידי‬ ‫מפני שהוא בולע דם‪ ,‬אבל מלח דק א"צ לנער מפני שהוא נמס מעצמו‪.‬‬ ‫נשאר בכלי‪ ,‬וכל זמן שהעליון פולט גם התחתון פולט‪ ,‬וכל זמן שהתחתון‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬ושמואל היה בסוף שנותיו של רבי)‪ ,‬אבל הוא עצמו‬‫טרוד בפליטה אינו בולע‪ ,‬אבל דגים ועופות וכ"ש בשר אחר לפי הכרכשתא והמעיים (‪-‬קיבה וכרס ושאר המעיים) והמעיים‬ ‫שהוא קשה יותר מבשר עופות‪ ,‬הדגים אסורים‪ ,‬אבל העופות מותרים‪ ,‬שסביב הכנתא אינם בחזקת שיש בהם דם ליאסר אם לא חולק)‪ .‬וכן לומדים לרבות שליל‪ ,‬ולמעט בהמה טמאה‪,‬‬ ‫מפני שהדגים שהקרום שלהם רך ממהרים לפלוט‪ ,‬ועופות נמלחו‪( ,‬אבל הלב והריאה והכבד והכנתא עצמה יש בהם דם והם צריכים (ור"ע סובר שאיסור חל על איסור‪ ,‬וממילא חֵלב ומתה א"צ‬ ‫פולטים אחרי הדגים‪ ,‬והדגים בולעים מהעופות‪ .‬וכתבו התוס' מליחה)‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אין) כתבו שהנ"מ היא שמותר למלוח בני קרא‪ ,‬ושליל הוא גדי מעליא‪ .‬קט"ז)‪ .‬ולמעט דם א"צ קרא‪,‬‬ ‫מעיים עם בשר אחר‪ ,‬ואף דלא טרידי לפלוט דם מישרק שריק‪ ,‬ולא דמו‬ ‫דלאו גדי הוא‪( ,‬ואפילו אי כתיב בשר הוה ממעטינן דם‪ .‬תוד"ה דם)‪,‬‬ ‫(ד"ה דגים) שגם לסוברים שאומרים חתיכה נעשית נבילה בכל האיסורים‪,‬‬ ‫לדגים שהקרום שלהם רך‪ .‬אמנם אם שופכים דם על הבשר בשעת צליה‬ ‫אין העופות נאסרים מהדגים‪ ,‬אף אם נאמר שנפלט מקצת מן הדם שנבלע אין להתיר‪ ,‬דדווקא דם הנפלט נופל עם הציר ע"י צליה או מליחה‪ ,‬אבל וכן למעט שליא א"צ קרא‪ ,‬דפירשא בעלמא היא‪ ,‬ומהיכא‬ ‫בדגים‪ ,‬דדם מישרק שריק במליחה‪ .‬אם העופות טפלים והדגים מלוחים‬ ‫תיתי לאוסרם‪ .‬ומדכתיב ג"פ "בחלב אמו" לומד שמואל למעט‬ ‫דם בעין לא‪.‬‬ ‫הדגים לא נאסרים‪.‬‬ ‫חלב זכר שהיה לו חלב מועט מן הדדים וכגון אם נשתנה והיו לו דדים‪,‬‬ ‫הקשו התוס' (ד"ה ודגים) על מה שרגילים למלוח הרבה חתיכות יחד זו בשר בזמן מליחתו צריך להניחו ע"ג כלי מנוקב‪.‬‬ ‫וחלב שחוטה שכבר אינה ראויה להיות אם‪ ,‬וחלב טמאה שאינה‬ ‫אחר זו ומניחים אותם זה על זה‪ ,‬דכיון שהתחתונה נמלחה תחילה היא‬ ‫מסיימת לפלוט לפני זו שמעליה‪ ,‬וא"כ היא בולעת מאלו שמעליה‪ .‬ותירצו רב ששת היה מולח עצם עצם‪ ,‬והגמרא דוחה שאם ממין אמו‪ ,‬דמשמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר‪ .‬והמבשל‬ ‫בחלב גדי שלא הניקה שלא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה‬ ‫דדם מישרק שריק במליחה כמו בצליה‪ ,‬ודווקא דגים שהקרום שלהם רך חוששים שאחת תבלע מהשניה נחשוש גם שצד אחד יבלע‬ ‫אסורים מפני שהדם נבלע בתוכם ולא שריק‪ .‬אך קשה שהרי מצוי שיש מהשני‪ ,‬אלא מותר למלוח כמה חתיכות יחד (ואף להניח חתיכה על‬ ‫לימי לידתה חייב‪ ,‬כיון שעתיד לבוא לכלל אם‪.‬‬ ‫גומות בצד העליון ואחרי המליחה הם מלאים בציר‪ ,‬ואיך נוהגים היתר‬ ‫חתיכה שנמלחה לפניה‪ .‬תוד"ה אלא)‪ ,‬מפני שכל זמן שהם טרודים לפלוט‬ ‫המבשל חֵלב בחָלב נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם לוקה‬ ‫אינם בולעים‪ ,‬והם גומרים יחד לפלוט‪.‬‬ ‫בדבר‪ .‬וי"מ שכיון שהבשר ממשיך לפלוט ציר הרבה אחרי פליטת הדם‪,‬‬ ‫כל זמן שהבשר פלוט ציר הוא פולט מה שבלע מהחתיכות העליונות‪ ,‬ומה‬ ‫או לא‪ .‬הגמ' אומרת שאין הכרח לומר שנחלקו אם איסור‬ ‫השובר את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה הוא גורם‬ ‫שנמצא בגומות זה ציר ולא דם‪ ,‬משא"כ בדגים שפליטתם נמשכת גם‬ ‫חל על איסור‪ ,‬די"ל שלכו"ע אין איסור חל על איסור‪ ,‬ועל‬ ‫שהדם יבלע באברים‪ ,‬דהבהמה בשעת שחיטתה מוציאה דם‪,‬‬ ‫אחרי שנגמרה פליטת ציר הדגים‪ .‬וה"ר יוסף מאורלינ"ש ביאר שחתיכה‬ ‫האכילה אינו לוקה לכו"ע‪ ,‬ונחלקו אם לוקה על הבישול כיון‬ ‫וכששבר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להאנח ולהוציא דם‪ ,‬והדם‬ ‫שהתחילה לפלוט אין דרך פליטתה נסתמת כל זמן שהחתיכה שמעליה‬ ‫שבבישול יש רק איסור בשר בחלב דחֵלב ושאר איסורים לא‬ ‫נבלע באבריה‪ ,‬והבהמה נהיית יותר כבידה‪ ,‬ונמצא גוזל את‬ ‫פולטת‪ ,‬ולכן בבשר מותר‪ ,‬אבל בדגים פליטת הדגים נגמרת לפני תחילת‬ ‫פליטת העופות ודרך הפליטה נסתמת והדג בולע מהבשר‪ .‬והקשו התוס'‬ ‫נאסרו בבישול‪ ,‬או שכיון שהתורה אסרה אכילה בלשון בישול‪,‬‬ ‫הבריות כשמוכרה במשקל‪ ,‬והגמ' מסתפקת אם בהמה זו‬ ‫למה הדם הבלוע במלח שבין חתיכה לחתיכה שנמחה בציר שבגומות אינו‬ ‫אינו לוקה על בישול כמו שאינו לוקה על האכילה‪( .‬והקשו‬ ‫מותרת באכילה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫אוסר‪ ,‬דבשלא בכל חתיכה שנמלחה אין המלח שעליה אוסרה מפני‬ ‫התוס' (ד"ה כיון) אמאי לא נימא איפכא‪ ,‬שכיון שלוקה על הבישול לוקה‬ ‫שהדם הבלוע במלח הוא מועט ואינו יכול עוד לזוז משם כלל‪ ,‬אבל כאן‬ ‫גם על האכילה)‪ .‬או שלכו"ע לוקה על הבישול‪ ,‬והמחלוקת היא‬ ‫המשך דיני בשר בחלב‬ ‫שנמחה המלח בציר שבגומא ונעשה צלול היה לו לדם זה לאסור כדי‬ ‫המעלה על השלחן עוף וגבינה יחד‪ ,‬אינו עובר בלא תעשה‪ .‬אם אינו לוקה על האכילה כיון שאין איסור חל על איסור‪,‬‬ ‫קליפה‪ .‬ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא בשעת פליטה‪ ,‬אבל‬ ‫אחר גמר פליטה פסק כח המלח מחמת שהפליט את הבשר‪ ,‬ויוצא כח‬ ‫מתני'‪ .‬ואין מזה ראיה שבשר עוף בחלב דאורייתא‪ ,‬דאימא או שלוקה כיון שהתורה אסרה בלשון בישול‪ .‬או שבאמת‬ ‫המלח עם הדם‪ .‬אי נמי י"ל שהמלח שעל הבשר מעכב דם זה מלהכנס‬ ‫לא נחלקו‪ ,‬ולוקה על הבישול דחדא איסורא הוא‪ ,‬ועל האכילה אינו‬ ‫בבשר‪ .‬ולפי שני הביאורים הנ"ל (שחתיכה אינה בולעת בזמן פליטת‬ ‫אינו בא לידי לא תעשה והיינו שאין חוששים שמא יאכלנו ויעבור‬ ‫לוקה אם התרו בו משום בשר בחלב ולא משום אכילת חֵלב‪ ,‬דלא אתי‬ ‫הציר‪ ,‬או שממשיכה לפלוט כל זמן שהחתיכה שמעליה פולטת) צריך‬ ‫עליו‪ ,‬דגם אם יאכלו אינו עובר‪.‬‬ ‫איסור בשר בחלב וחייל אאיסור חֵלב‪.‬‬ ‫להמתין לתחתונה עד שתשהה העליונה שיעור צליה‪ ,‬דעד אותה שעה אין‬ ‫באיזה בשר וחלב יש איסור דאורייתא‪-‬‬ ‫התחתונה יוצאת מידי דמה‪ .‬ובאופן אחר י"ל דכל זמן שהבשר טרוד‬ ‫קי"ד‪ .‬עצמות וגידים וקרניים וטלפיים שבישלם בחלב‬ ‫לפלוט ציר הוא לא בולע דם כלל (לפירוש הראשון הוא בולע ופולט‪,‬‬ ‫לת"ק איסור בישול והנאה הוא בבשר וחלב של בהמות‬ ‫פטור‪.‬‬ ‫ולפירוש זה אינו בולע כלל)‪ ,‬וזמן פליטת הציר אינו כלה כל כך מהרה‪.‬‬ ‫טהורות‪ ,‬אבל אם אחד מהם טמא מותר בבישול ובהנאה‬ ‫וכתבו התוס' דמ"מ בשר שבתוך הציר כגון בכלי שאינו מנוקב אין להתיר‬ ‫דאין בו משום בשר בחלב כדיליף לקמן‪ ,‬ויש בו רק איסור אכילה של פיגול נותר וטמא וחֵלב שבישלם בחלב‪ ,‬תלוי דינם אם‬ ‫מטעם זה‪ ,‬דבגלל שהוא שקוע בתוך הציר אין לו שם כח לפלוט וממילא‬ ‫בהמה טמאה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה בשר) דה"ה בשר עוף אסור לרבנן מן איסור חל על איסור בכל האיסורים‪.‬‬ ‫הוא בולע‪ ,‬ומהאי טעמא אמר שמואל (קי"ג‪ ).‬שאין מולחים אלא בכלי‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫מנוקב‪ ,‬ואם רק מקצת החתיכה בציר‪ ,‬רק מה שבתוך הציר נאסר‪ .‬והיכא‬ ‫לענין הכשר זרעים‪ ,‬מי חלב כחלב וחלב נקרא משקה דכתיב‬ ‫ששהה הבשר במלח כשיעור צליה על דף אחד‪ ,‬ואח"כ הושם בגיגית‬ ‫ולרבי עקיבא איסור בשר בחלב בחיה ועוף אינו דאורייתא‪,‬‬ ‫"ותפתח את נאד החלב ותשקהו"‪ ,‬ומוחל (‪-‬משקה הזב מן הזיתים) הרי‬ ‫ושהה שם ואח"כ נמצא הכלי מלא מיץ מן המלח שיצא מן הבשר‪ ,‬כך אירע‬ ‫דכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" למעט חיה‬ ‫הוא כשמן דאיקרי משקה דכתיב "משתה שמנים"‪ ,‬והם מכשירים‬ ‫מעשה בביתו של רש"י והשיב דכיון ששהה הבשר במלח כשיעור קודם‬ ‫שאינה בהמה (ואף שחיה בכלל בהמה‪ ,‬היא ממועטת מקרא יתירא) עוף‬ ‫שהושם בכלי‪ ,‬אין המים הנמצאים בכלי מין דם אלא מוחל בעלמא‪ ,‬וכן‬ ‫את הזרעים‪ ,‬אמנם המבשל בשר במי חלב פטור אבל איסורא‬ ‫שאינו בהמה וטמאה שאינה כגדי שהוא טהור‪ ,‬ושאר בהמות טהורות‬ ‫נראה‪ ,‬תדע שהרי מותר להדיח בשר מיד אחרי המליחה ולבשלו בקדירה‬ ‫איכא‪ .‬תוד"ה המבשל‪.‬‬ ‫יש להם רבוי כדלקמן‪.‬‬ ‫אע"פ שעדיין לא נפלט ממנו אותו מוחל‪ .‬וכן אין לאסור את המוחל מחמת‬ ‫ולרבי יוסי הגלילי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוקש ל"לא מקור איסור בשר בחלב בכל הבהמות‪-‬‬ ‫שהמלח שעל הבשר נמחה בתוכו והמוחל יאסור בשר שנופל בתוכו‪ ,‬דא"כ‬ ‫כל בשר שמניחים אותו בתוך כלי להדיחו יאסר כיון שהמלח שעל הבשר‬ ‫אף שבתורה כתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו" האיסור כולל‬ ‫תאכלו כל נבילה" שנאמר באותו פסוק עצמו‪ ,‬דמשמע שכל דבר‬ ‫נמחה במים‪ ,‬אלא צ"ל שהדם שבמלח מתייבש בו ואין בו כח להבלע‬ ‫כל בהמה‪ ,‬דכתיב "וישלח יהודה את גדי העיזים" ועוד כתיב‬ ‫שיש בו איסור נבילה יש בו איסור בשר בחלב‪ ,‬אמנם עוף‬ ‫בבשר אלא הוא עומד במקומו אע"פ שנמחה בתוך אותו מוחל‪ ,‬או מטעם‬ ‫"גדיי העיזים"‪ ,‬משמע מזה שכל מקום שנאמר גדי סתם‪,‬‬ ‫אף שיש בו איסור נבילה מותר לבשלו בחלב‪ ,‬כיון שלא שייך‬ ‫שפסק כח המלח מחמת שהפליט הבשר ולא חשיב כרותח וכנ"ל‪ ,‬ומ"מ‬ ‫אין להקל שכבר נהגו העם איסור‪.‬‬ ‫אפילו פרה ורחל במשמע‪ ,‬ואין ללמוד משם שבכל מקום‬ ‫בו "חלב אמו"‪.‬‬ ‫הכונה לגדי עיזים‪ ,‬דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים‪,‬‬ ‫ואם מלח בשר שחוטה וטריפה יחד‪ ,‬רבא אמר שהשחוטה‬ ‫ומחלוקת ר"ע וריה"ג היא שריה"ג אוסר חיה מדאורייתא‬ ‫נאסרה אפילו אם מלח בכלי מנוקב‪ ,‬ולא אמרינן שהדם לא נבלע‬ ‫ולמ"ד מלמדים‪ ,‬איכא תרי מיעוטי ‪ -‬ה' דכתיב בכל אחד‪( .‬קי"ג‪.):‬‬ ‫דכל שהוא אסור משום נבילה נוהג בו בשר בחלב חוץ מן העוף שאין לו‬ ‫בחתיכה התחתונה כיון שהיא טרודה לפלוט ושתי החתיכות נחות יחד‬ ‫ובברייתא איתא שאין ללמוד לאסור לבשל גדי בחלב פרה‬ ‫חלב אם‪ ,‬ולר"ע חיה אסורה מדרבנן‪ .‬או שר"ע אוסר חיה ועוף‬ ‫מפליטתם‪ ,‬דכתיב "הטמאים לכן בכל השרץ" ה' יתירא לאסור גם‬ ‫ורחל מק"ו‪ ,‬דאם אמו שלא נאסרה עימו בהרבעה‪ ,‬ונכנסת‬ ‫מדרבנן ולכן ר"ע אמר ש'אינו מן התורה'‪ ,‬וריה"ג מתיר עוף אפי'‬ ‫את הציר והרוטב והקיפה ‪-‬פרורי בשר ותבלין הנקפים בשולי‬ ‫עימו לדיר להתעשר‪ ,‬אסור לבשל את בשרו בחלב שלה‪,‬‬ ‫מדרבנן‪ ,‬וכדאיתא בברייתא ש(במקומו של רבי אליעזר היו‬ ‫הקדירה‪( ,‬לתוס' (ד"ה וקיפה) לאו דווקא בנקפים)‪ ,‬וכיון שהציר של‬ ‫פרה ורחל שנאסרו עמו בהרבעה ואין נכנסים עימו לדיר‬ ‫כורתים עצים בשבת לעשות פחמים כדי לעשות פחמים בשביל‬ ‫הטריפה נאסר הוא אוסר את בשר השחוטה‪ ,‬כיון שציר נח להבלע יותר‬ ‫מן הדם‪( .‬ודרשה גמורה היא גבי שרצים ובהמה‪ ,‬אבל בדגים אמרינן לעשות איזמל אם אין לו איזמל‪ ,‬דס"ל שמכשירי מצוה הדוחה את השבת‬ ‫להתעשר לא כל שכן‪ .‬דיש לדחות שאמו נאסרה באיסור‬ ‫שהציר הוא זיעה בעלמא‪( .‬תוד"ה הטמאים)‪ .‬ועיקר הדרשה היא לציר‪ ,‬דוחים את השבת‪ ,‬ו)במקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר עוף‬ ‫אותו ואת בנו משא"כ פרה ורחל‪ .‬ורחל שנכנסת עמו לדיר‬ ‫אבל הרוטב והקיפה נאסרים מדין טעם כעיקר דילפינן מ"משרת"‪ .‬אי נמי בחלב‪ .‬קט"ז‪. .‬‬ ‫להתעשר‪ ,‬אין ללומדה מאמו שהרי אמו יש בה איסור אותו‬ ‫איצטריך נמי לרוטב וקיפה לאשמועינן דמחוי כממש אם המחה השרץ‬ ‫ואת בנו‪ ,‬ואין ללמוד מפרה שהרי אינה נכנסת עמה לדיר‬ ‫מה לומדים מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי‬ ‫קי"ג‪:‬‬ ‫וגמעו דהוי כאכילה‪ .‬תוד"ה ורוטבן)‪ ,‬אבל אין ראיה לאסור מדברי‬ ‫להתעשר‪ .‬אלא לומדים חלב פרה ורחל מ"בחלב אמו"‪.‬‬ ‫שמואל שמליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל‪ ,‬בחלב אמו"‪ -‬שמואל לומד מדכתיב ג"פ "גדי"‪ ,‬לרבות שיש‬ ‫לרש"י דרשה זה חולקת על דרשת שמואל‪ ,‬דהאי תנא סובר שחלב זכר‬ ‫דשמא רק הדם אוסר כגון בכלי שאינו מנוקב‪ ,‬ולא הציר והרוטב‬ ‫איסור בשר בחלב גם בחֵלב ובמתה שאם בישל חֵלב בחָלב או‬ ‫ושחוטה וטמאה נלמדים מהפסוק הראשון דכתיב "אמו" ולא שחוטה ולא‬ ‫כיון שזה זיעה‪ ,‬ולדם ליכא למיחש הכא כיון שהכלי מנוקב‪.‬‬ ‫זכר ולא טמאה‪ ,‬ו"גדי" משמע ליה דווקא גדי‪ ,‬ובשר חיה ושאר בהמות‬ ‫בשר נבילה בחלב ואכלם עובר גם משום בשר בחלב‪ ,‬אף שאיסור חֵלב‬ ‫נלמדים מ"גדי" יתירא‪ .‬ולתוס' (ד"ה בחלב) שמואל מרבה פרה בחלב‬ ‫קי"ג‪ .‬ודג טהור שמלחו עם דג טמא‪ ,‬אם הטהור מליח‬ ‫ונבילה חל לפני איסור בשר בחלב‪( ,‬ומחד קרא נפקי‪ ,‬דס"ל איסור‬ ‫עצמה‪ ,‬והאי תנא מרבה בשר וחלב שאינם מאותו מין‪.‬‬ ‫והטמא תפל לא נאסר הטהור‪ ,‬ואם הטמא מליח והטהור חל על איסור‪ ,‬ומה שמצינו ששמואל אמר בשם רבי אלעזר‬ ‫דיני קיבה וחלב הנמצא בה‬ ‫אותו ואת בנו לא נאסרים מפסוק זה‪ ,‬דא"כ למה צריך‬ ‫ואחותו הגדולה (שאינה נכנסת עימו לדיר להתעשר‪,‬‬ ‫חלב קרוש הנמצא בקיבת בעל חיים יונק‪ ,‬וכן בשר הקיבה עצמה‪,‬‬ ‫פסוק לאסור מחוסר זמן לגבוה‪.‬‬ ‫ומאידך אינה אסורה עימו בשחיטה) והקטנה (שנכנסת‬ ‫ניתן להעמיד בו גבינות (ע"י נתינת מעט מהם לתוך החלב)‪ .‬ולהלן‬ ‫שילוח הקן אם נטל האם מעל הבנים שהוא חייב לשלח את האם‬ ‫עימו לדיר להתעשר) נלמדים מאמו ופרה בצד השוה‪- .‬‬ ‫יבואר האם מותר להעמיד גבינות כאשר הבהמה היא טריפה או‬ ‫אחותו הגדולה והקטנה היינו ממינו ממש של הגדי‪ ,‬הגדולה היינו זקנה‬ ‫לא נאסר מפסוק זה לאכול את האם לעולם‪ ,‬דלא אמרה תורה‬ ‫שינקה את החלב מטריפה‪ ,‬והאם חלב שהעמידוהו בבשר הקיבה‬ ‫שכבר נתעשרה‪ ,‬וקטנה זו גדייה שלא נתעשרה עדיין‪ ,‬ופרה ורחל מתרבים‬ ‫"שלח" לתקלה‪ .‬ל"א שילוח הקן נאסור אפילו אם שילח את האם‪,‬‬ ‫מ"בחלב אמו" וכנ"ל‪ ,‬ואחותו הגדולה והקטנה נלמדים מצד השוה מאמו‬ ‫נאסר משום בשר בחלב‪.‬‬ ‫דכל שתיעבתי לך באותה שעה הרי הוא בבל תאכל לעולם‪ ,‬וזה עיקר‪,‬‬ ‫ופרה‪ ,‬דמה אמו שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבישול‪ ,‬אחותו גדולה לא‬ ‫קט"ז‪ :‬חלב קרוש הנמצא בקיבה של נבילה‪ ,‬ברישא‬ ‫דאין לאסור דבר שמתחילה היה מותר‪ ,‬דא"כ החורש בשור וחמור‬ ‫כ"ש‪ ,‬מה לאמו שכן נאסרה עימו בשחיטה‪ ,‬פרה תוכיח‪ ,‬מה לפרה שכן‬ ‫והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות‪ ,‬ושאלות הגמרא הם רק על‬ ‫נאסרה עימו בהרבעה ובמעשר‪ ,‬אמו תוכיח שמותרת עמו בהרבעה‬ ‫דמתני' איתא שהוא אסור‪ ,‬ובסיפא מבואר שבהמה כשרה‬ ‫היוצא מהם‪.‬‬ ‫ובמעשר‪ ,‬וחזר הדין‪ ,‬הצד השוה שבהן שהם חלב הוא בשר ואסור לבשל‬ ‫שינקה מטריפה החלב שבקיבתה אסור‪ ,‬אבל טריפה שינקה‬ ‫אילים מסורסים מותרים באכילה‪ ,‬דמדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה‬ ‫בחלב‪ ,‬ואתיא מביניא בין אחותו גדולה ובין קטנה‪ .‬ע"כ פירוש רש"י כדברי‬ ‫מכשרה החלב שבקיבתה מותר‪ ,‬מפני שהוא כנוס במעיה‪.‬‬ ‫מכלל דלהדיוט שרי‪ .‬וצורם אוזן בכור מותר באכילה‪ ,‬מדשרי רחמנא‬ ‫ר' יוסף טוב עלם‪ .‬וי"מ שאחותו גדולה זה פרה ואחותו קטנה זה רחל‪.‬‬ ‫רב חסדא ביאר שברישא אסור מפני שנראה כאוכל נבילות‪,‬‬ ‫קדשים שהוממו כצבי ואיל‪ .‬תוד"ה כל‪.‬‬ ‫אבל בסיפא איכא שחיטה‪ .‬ורבא מקשה שאם בנבילה שאין‬ ‫קי"ד‪ :‬אסור לבשל בהמה בחלב עצמה‪ ,‬דכתיב "בחלב‬ ‫מקורות נוספים לאיסורי בשר בחלב‪-‬‬ ‫לחוש שאם נתיר את קיבתה יבואו לאכול ממנה כיון שהיא‬ ‫אמו" יתירא‪ .‬הגמ' רוצה ללמוד דין זה מק"ו שאם לא נאסר‬ ‫ריש לקיש לומד איסור בשר בחלב באכילה מ"אל תאכלו‬ ‫מאוסה‪ ,‬החלב אסור‪ ,‬כ"ש בטריפה שחוטה שאסור שמא‬ ‫פרי עם פרי ‪-‬שני בני פרה בשחיטה ביום אחד‪ ,‬נאסר פרי עם‬ ‫ממנו נא ובשל מבושל"‪ ,‬ומבושל מיותר כדי ללמד שיש‬ ‫יאכל מבשר הטריפה‪ .‬וביאר רבי יוחנן שהסיפא היא לאחר‬ ‫בישול אחר שהוא ג"כ אוסר‪.‬‬ ‫האם‪ ,‬כ"ש בישול שנאסר פרי עם פרי ‪-‬גדי עם החלב‪ ,‬ק"ו‬ ‫שחזר בו רבי יהושע כדאיתא בע"ז (כ"ט‪ ):‬ששאל רבי ישמעאל את‬ ‫שיאסר פרי עם האם‪ .‬ואין לדחות שסוס בן סוסה יוכיח‪,‬‬ ‫רבי יהושע מפני מה גבינות העכו"ם אסורות‪ ,‬וענה לו רבי יהושע מפני‬ ‫קט"ו‪ :‬רבי לומד איסור אכילה מדכתיב "לא תאכלנו"‬ ‫שהוא אסור עם אחותו הפרדה שילדה הסוסה מהחמור‪ ,‬ומותר‬ ‫שמעמידים אותם בקיבת נבילה‪ ,‬והיינו בחלב הקרוש שבה‪ ,‬אמר לו והלא‬ ‫יתירא בפרשת ראה על איסור דם‪ ,‬ולדם לא איצטריך דהא כתיב ביה קראי‬ ‫עם אמו‪ ,‬דשאני התם שזרע האב הוא הגורם לאיסור ‪-‬צד‬ ‫קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה‪,‬‬ ‫טובא‪ ,‬וכיון שהתורה נדרשת ב'דבר הלמד מעניינו' שדבר סתום‬ ‫אמר לו מפני שמעמידים אותה בקיבת עגלי עבודה זרה‪ ,‬ומבואר שחזר בו‬ ‫אביהם שהוא חלוק‪ ,‬ואין האיסור בגלל שזה פרי עם פרי‪ ,‬שהרי פרד בן‬ ‫שלא נתפרש על מה הוא מדבר לומדים מהפרשה על איזה ענין הוא‬ ‫מקיבת נבלה‪ ,‬משום דלאו גופה היא‪ ,‬ואסורה משום עבודה זרה דאפילו‬ ‫מדבר‪ ,‬לכן לומדים לבשר בחלב‪ ,‬כיון שהענין מדבר על שני‬ ‫סוסה שאביו חמור אסור בסוסה ומותר בפרדה‪ .‬ואין לדחות‬ ‫פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה בנפחיה‪ ,‬ומשנה‬ ‫מינים‪( ,‬דפסולי המוקדשין שנפדו מותרים באכילה כחולין ואסורים‬ ‫שעבד בן שפחה יוכיח‪ ,‬שהוא אסור בבת חורין כאחותו‬ ‫לא זזה ממקומה‪ ,‬שכיון שנשנית משנה זו‪ ,‬אע"פ שחזר בו לא אמרו‬ ‫בגיזה ובעבודה כקדשים‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה בשני) מבארים דמשום‬ ‫המשוחררת ומותר במין אמו‪ ,‬דשאני התם שהגט שחרור‬ ‫שלא לשנותה עוד‪.‬‬ ‫דאיתקש לצבי ואיל חשיב להו כשני מינים)‪ .‬ואיסור הנאה לומד רבי‬ ‫גורם לאיסור ולא בגלל שזה פרי עם פרי‪ ,‬שהרי עבד בן‬ ‫הקונה גדי מעכו"ם אין חוששים שינק מטריפה או נבילה‪,‬‬ ‫מהקש "כי עם קדוש אתה לא תבשל גדי" ל"לא יהיה קדש"‬ ‫משוחררת מותר באחותו ואסור באמו‪ .‬ואין לדחות שכלאי‬ ‫ובעילה הנאה היא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ונאמר) דאי לא הוה כתיב "לא‬ ‫זרעים יוכיחו שאסור בשני מינים ומותר במין אמו ‪-‬הקרקע‪,‬‬ ‫שהרי מצינו שמותר לקנות ביצים מעכו"ם ואין חוששים‬ ‫תאכלנו"‪ ,‬הוה אמינא דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב‪.‬‬ ‫שהם מעוף טריפה או נבילה‪ ,‬אך שמואל סבר לאסור מפני‬ ‫דשאני התם שכל האיסור הוא ע"י האם והיינו זריעה‪ ,‬שהרי‬ ‫דבי רבי אליעזר למדו איסור הנאה מ"לא תאכלו כל נבילה‬ ‫מותר להניחם חיטים ושעורים יחד בכד כדי להצניעם‪ .‬אמנם‬ ‫שיש לחוש שינק מטמאה‪ ,‬כיון שטמאה זה דבר מצוי‪,‬‬ ‫וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו" ‪ -‬אמרה תורה כשתמכרנה לא‬ ‫(אמנם בבהמות שלנו אין חוששים שינקו מטמאה‪ ,‬מפני‬ ‫איכא למיפרך שגדי עם חלב הם ב' גופים‪ ,‬משא"כ חלב עם‬ ‫תבשלנה בחלבו ותמכרנה‪.‬‬ ‫שישראל בדלים מטמאה ומפרישים בהמותיהם מלינק‬ ‫אמו‪ ,‬להכי בעי קרא‪.‬‬ ‫דבי רבי ישמעאל למדו מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי‬ ‫מטמאה‪ ,‬משא"כ עכו"ם)‪ .‬וחזר בו שמואל והתיר‪ ,‬כדמצינו‬ ‫מקור איסור בשר בחלב באכילה ובהנאה‪ -‬בשר בחלב‬ ‫בחלב אמו" – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה‬ ‫ששמואל אמר שהטעם שאסרו גבינת עכו"ם הוא מפני‬ ‫ואחד לאיסור בישול‪.‬‬ ‫אסור באכילה דכתיב "לא תאכל כל תועבה" ‪ -‬כל שתיעבתי‬ ‫שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה‪ ,‬ומבואר שהחלב‬ ‫לך הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל אופן‪ ,‬בין שנעשה בעבירה ובין‬ ‫איסי בן יהודה לומד איסור אכילה מגזירה שוה "כי עם‬ ‫שבקיבה עצמה מותר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כאן) שלפ"ז חלב שנמצא‬ ‫שלא בעבירה כגון ע"י קטן או עכו"ם‪ .‬ואסור בהנאה‪ ,‬שהרי כל‬ ‫בקיבת נבילה מותר‪ ,‬אלא שהעולם נהגו עכשיו לאסור‪ ,‬ולכן אין להקל‬ ‫קדוש אתה" ל"ואנשי קודש וכו' לא תאכלו"‪ .‬ואיסור הנאה‬ ‫לומד מק"ו‪ ,‬שאם ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה‬ ‫מקום שנאמר "לא תאכל" או "לא תאכלו" זה כולל איסור‬ ‫לקנות אותו מנכרי‪ ,‬אבל אם קנה שרי בדיעבד‪ ,‬אא"כ הקיבה נמלחה יחד‬ ‫עם החלב שאז אסור משום בשר בחלב‪.‬‬ ‫בהנאה‪ ,‬כ"ש בשר בחלב שנעשתה עבירה בבישולם יחד‬ ‫אכילה והנאה‪ ,‬עד שיפרט הכתוב כמו בנבילה "לגר אשר‬ ‫שאסורים בהנאה‪( ,‬אך בלי שלמדנו איסור אכילה מגזירה‬ ‫בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי"‪ ,‬שמבואר בזה שלמרות‬ ‫הכנת גבינה ע"י חלב מקיבה אסורה‪ -‬לרבי חייא בר אבא‬ ‫שבאיסור כתוב רק אכילה צריך לפרט שהנאה מותרת‪ ,‬וא"כ כל מקום‬ ‫שוה‪ ,‬היינו פורכים שחורש בכלאים וחוסם פי פרה יוכיחו‬ ‫מותר להעמיד גבינה בקיבת נבילה‪ ,‬אבל אין להעמיד גבינות‬ ‫שלא פירט הכתוב להתיר הנאה זה אסור בהנאה‪( .‬לר"מ מותר גם‬ ‫שאע"פ שנעבדה בהם עבירה מותרים)‪ .‬וליכא למיפרך מה‬ ‫בקיבה של בהמה שנשחטה ע"י עכו"ם‪ ,‬וכרבי אליעזר דס"ל‬ ‫למכור נבילה לגר‪ ,‬דכתיב "לגר אשר בשעריך תתננה או‬ ‫לערלה שכן צריך מאתים לבטלה‪ ,‬דרק מדרבנן צריך מאתים‪ .‬תוד"ה ומה)‪.‬‬ ‫שסתם מחשבת עכו"ם לעבודה זרה‪ ,‬וממילא אף שהחלב אינו‬ ‫מכור"‪ ,‬ומותר גם לתת לנכרי דכתיב "תתננה או מכור‬ ‫מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר‪ ,‬חמץ בפסח‬ ‫חלק מגופה הוא נאסר‪ ,‬דאפילו פירשא נאסר משום דניחא ליה בניפחיה‪.‬‬ ‫לנכרי"‪ ,‬ולא כתיב תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫יוכיח‪ ,‬מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת (ואין ללמוד לחייב כרת‪,‬‬ ‫ולרב שמואל בר רב יצחק מותר אף בשל שחיטת עכו"ם‪,‬‬ ‫דברים ככתבם לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה‪ ,‬דכתיב "או"‪,‬‬ ‫דאין עונשים מן הדין‪ .‬תוד"ה מה)‪ ,‬כלאי הכרם יוכיחו‪ ,‬ואין לומר‬ ‫ואין חוששים לדברי רבי אליעזר‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬אמנם בעור‬ ‫ואסור לתת לכנעני מתנת חינם‪ ,‬ואיתא בתוספתא שאם היה שכנו מותר‬ ‫ערלה תוכיח וחזר הדין‪ ,‬משום דאיכא למיפרך מה להצד‬ ‫קיבת נבילה אין מעמידים‪.‬‬ ‫מפני שהוא כמוכרו לו‪( .‬תוד"ה רבי יהודה)‪ .‬ולר"מ או בא להקדים‬ ‫השוה שבהם שהם גידולי קרקע‪ ,‬אבל השתא דאמרינן כלאי‬ ‫הכרם יוכיחו ליכא למיפרך מה לכולהו שהם גידולי קרקע‪( ,‬מעמידים בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה‪ ,‬וכ"ש בקיבת‬ ‫נתינה לגר לפני מכירה לנכרי‪ ,‬ולרבי יהודה א"צ לזה קרא‪,‬‬ ‫משום שהכלל הוא שאם לומדים דין מג' מקומות בצד טריפה שינקה מן הכשרה‪ ,‬דהחלב הכנוס בה הוא פירשא‬ ‫דגר אתה מצווה להחיותו משא"כ נכרי)‪.‬‬ ‫השוה‪ ,‬ואין פירכא על המקור השלישי‪ ,‬לא פורכים אלא בעלמא‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה הכי גרסינן) שבמתני' תנא שכשרה שינקה‬ ‫פירכא של קולא וחומרא ולא פירכא כל דהו‪ ,‬וכן בלימוד מן הטרפה קיבתה אסורה‪ ,‬וכן איתא בברייתא (ק"ט‪ ):‬שקיבה שבישלה‬ ‫קט"ו‪ .‬למה לא לומדים איסורי אכילה והנאה‬ ‫בחלבה אסורה‪ .‬ואומר ר"ת שכאן מדובר בחלב קרוש (ולפ"ז גם בנמלח‬ ‫נוספים מ"לא תאכל כל תועבה"‪-‬‬ ‫ממקור אחד צריך פירכא של קולא וחומרא‪ ,‬אבל בתוך הקיבה הוא מותר)‪ ,‬ובמשנה ובברייתא מדובר בחלב צלול‪ .‬וברש"י‬ ‫כשלומדים חדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו‪ .‬ואין להקשות (הובא להלן) מבואר שגם חלב טריפה קרוש אסור‪ ,‬וכתב הראש שרש"י‬ ‫מעשה שבת כגון המבשל בשבת אינם נלמדים מפסוק זה‬ ‫לאוסרם לכל ישראל‪ ,‬ורק במזיד אסור למבשל עצמו משום קנס אבל‬ ‫מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שהם בשריפה‪ ,‬דהיא גופה נילף‪ ,‬ועוד דהיינו לא גורס קטע זה בגמרא)‪.‬‬ ‫לאחרים מותר‪ ,‬דכתיב "קודש היא" ‪ -‬היא קודש ואין דווקא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה‪ ,‬אבל לרבנן חמץ‬ ‫מעשיה קודש‪( .‬ואין לומר דבא רק להתיר בהנאה‪ ,‬דהיתר הנאה אינו בשריפה‪ .‬ואין להקשות מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן‪ ,‬תאמר המעמיד חלב בעור של קיבה כשרה שהוא בשר‪ ,‬אם הקיבה‬ ‫בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה ועוד נותנת טעם בחלב החלב נאסר‪ .‬ואין לאסור בגלל זה גבינות של‬ ‫נלמד מ"לכם"‪ .‬תוד"ה היא)‪.‬‬ ‫דברים כמבואר לעיל‪ ,‬דלא חשיב הותר מכללו אלא דבר שבתחילה היה עכו"ם‪ ,‬דמשום בשר בחלב אין לאוסרם מספק‪ ,‬דליכא אלא איסורא‬ ‫החורש בכלאים או חוסם פי פרה לא לומדים לאסור בכלל האיסור‪ .‬תוד"ה כלאי‪.‬‬ ‫דרבנן‪ ,‬דדרך בישול אסרה תורה‪ .‬תוד"ה המעמיד‪.‬‬ ‫מפסוק זה (את השור והחמור‪ ,‬אבל הזרעים והדישה אין מקום‬ ‫ואין לפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם איסור בשר בחלב בקיבה שנמלחה עם החלב הקרוש שבה‪ -‬כתב‬ ‫קט"ז‪.‬‬ ‫רש"י בשם רבינו שלמה ברבי מאיר שחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה‬ ‫לאוסרם‪ ,‬כיון שאיסורים אלו הם בגלל הבהמות‪ .‬תוד"ה חורש)‪ ,‬דאם‬ ‫שעת הכושר‪ ,‬דאף כלאי הכרם היתה להם שעת הכושר‬ ‫שמולחים אותה בעורה‪ ,‬יש בזה איסור גמור של בשר בחלב‪ ,‬בין שנותנים‬ ‫שבת דחמירא אינה אוסרת כ"ש שאלו אינם אוסרים‪ ,‬אבל‬ ‫קודם השרשה‪ ,‬דאף עיקרם (‪-‬הזרע כשנשרש) נאסר‪ ,‬דכתיב‬ ‫עימו חלב אחר ובין שמולחים אותה עימה‪ .‬ויש שמתירים ומביאים ראיה‬ ‫לגבי בשר בחלב לא אומרים ק"ו זה‪ ,‬דהם נלמדים מהפסוק‪ ,‬ומסתבר‬ ‫מדגים שעלו בקערה שפסקנו (לעיל קי"א‪ ):‬שמותר לאוכלן בכותח‪,‬‬ ‫"הזרע" דמשמע זריעה עצמה‪ ,‬אמנם בדבר שכבר היה זרוע‬ ‫שהפסוק מדבר על בשר בחלב כיון ששם הוא אוכל את התועבה‬ ‫משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דחלב הקבה לא נאסר אלא‬ ‫שנשרש בהיתר מחוץ לכרם‪ ,‬וכגון המעביר עציץ נקוב בכרם‪ ,‬אינו‬ ‫עצמה‪ ,‬משא"כ באחרים‪( .‬וגם באחרים ניתן לדחות דחיה זו‪ ,‬אמנם דבר‬ ‫משום נתינת טעם‪ ,‬וכשהוא חוזר ונותן טעם בגבינה זה נ"ט בר נ"ט‪ ,‬ואין‬ ‫נאסר אלא בהוסיף מאתים‪ ,‬דכתיב "פן תקדש המלאה"‬ ‫שיש תשובה בו עצמו לא לומדים אותו מאחרים)‪.‬‬ ‫זה דומה כלל‪ ,‬דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין הם‬ ‫משמע מילויו ותוספתו‪ .‬התוס' (ד"ה עיקרן) כתבו שמשמע שאף הקשים‬ ‫כלאי זרעים לא נלמדים מפסוק זה‪ ,‬דכתיב בכלאי הכרם‬ ‫היתר גמור‪ ,‬וכשבא לאוכלם בכותח כיון שטעם הבשר לא בא מן הממש‬ ‫והעץ נאסרים‪ ,‬והיינו רק כשהפרי הוסיף מאתים‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫אלא מנותן טעם אחר‪ ,‬לכן זה מותר‪ ,‬אבל חלב הנמלח בבשר‪ ,‬משנתנו‬ ‫"פן תקדש" ‪ -‬פן תוקד אש‪ ,‬ומשמע שכלאי זרעים‬ ‫והיתה) שיין נחשב שלא היתה לו שעת הכושר (מנחות ו‪ ).‬משום שגם‬ ‫טעם זה בזה נעשו שניהם איסור‪ ,‬כדקיימא לן (לעיל ק"ח) חתיכה עצמה‬ ‫מותרים‪ ,‬ואין לומר שהם מותרים רק בהנאה‪ ,‬דכלאי‬ ‫כשהוסיף מאתים לא נאסר אלא משום שהוא מעורב עם מה שגדל אח"כ‪,‬‬ ‫נעשית נבילה‪ ,‬וא"כ הטעם היוצא מהחתיכה בין טעם בשר בין טעם חלב‬ ‫ורק לגרעינים שנזרעו היתה שעת הכושר‪.‬‬ ‫בהמה לומדים שהם מותרים להדיוט ממה שהתורה‬ ‫הוא גוף האיסור‪ ,‬וכשטעם החלב יוצא לחלב הגבינות זה מין במינו‬ ‫אסרתם לגבוה דכתיב "שור או כשב או עז" – פרט לכלאים‪ ,‬שיטת רבי שמעון שבשר בחלב מותר בהנאה‪ ,‬דילפינן גזירה‬ ‫שלהלכה אוסר בכל שהוא‪ .‬וקיבה שלא נתנו בה חלב אחר‪ ,‬הייתי סבור‬ ‫להתירה כדאמרינן בעבודה זרה (כ"ט‪ ):‬גבי קיבת עולה שכהן שדעתו יפה‬ ‫וכלאי זרעים הוקשו לכלאי בהמה דכתיב "שדך לא תזרע שוה "כי עם קדוש אתה" מ"ואנשי קודש תהיון לי וכו' לכלב‬ ‫שורפה חיה‪ ,‬שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא‪ ,‬ולא היא‪ ,‬דחלב‬ ‫תשליכון אותו" שאסור באכילה ומותר בהנאה‪.‬‬ ‫כלאים‪ ,‬בהמתך לא תרביע כלאים"‪.‬‬ ‫דין יד לענין טומאה‪ -‬יד שאינו שומר כגון עצם שאין בו מח‬ ‫אוכל אינו מטמא אא"כ יש בו שיעור כביצה (אף שהוא נטמא בכל‬ ‫גמור הוא כדתנן במתני' כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה‪ ,‬ותניא‬ ‫שהוא‪ ,‬י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן)‪ ,‬ונבילה מטמאה בכזית‪.‬‬ ‫נמי קיבה שבישלה בחלבה אסורה‪ ,‬והא דקיבת עולה מותרת משום‬ ‫ובראשו בשר‪ ,‬הבשר טמא אם היה טהור והיד נגעה בשרץ‪ ,‬ואם הבשר‬ ‫טומאה עוברת מדבר לדבר גם כאשר המגע אינו ישיר אלא‬ ‫שהחלב אינו מגוף העולה אלא ינקתו מאימה‪ ,‬וכנוס במעיה כנתון בקערה‬ ‫היה טמא והיד נגעה באוכל טהור הוא מטמא את האוכל‪ ,‬אבל אינו‬ ‫ומותר‪ ,‬כדתניא טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס‬ ‫באמצעות 'יד' או 'שומר' של הדבר המטמא או של הדבר הנטמא‪,‬‬ ‫מצטרף לכביצה‪ ,‬דכתיב "לכם" ג"פ‪ ,‬לגבי זרעים ולגבי נבילה‬ ‫גם אם הם עצמם אינם מקבלים טומאה‪ .‬יד היינו דבר שאוחזים בו‬ ‫במעיה‪.‬‬ ‫ולגבי תנור‪ ,‬ולומדים לכם ‪ -‬לכל צרכיכם שבאוכל הזה הכל טמא‪,‬‬ ‫את האוכל‪ ,‬כעצם שיש בראשה בשר‪ ,‬ושומר היינו דבר שמחובר‬ ‫להכניס טומאה ולהוציא טומאה‪ .‬ואין לומר שיד תכניס ולא‬ ‫באופן טבעי לאוכל והוא שומר עליו שלא יתקלקל‪ ,‬כמו קליפת‬ ‫קי"ז‪ .‬איסורי חֵלב ודם‪ -‬איסור חלב חמור מדם‪ ,‬שחלב‬ ‫תוציא‪ ,‬דאם יכולה להכניס כ"ש שיכולה להוציא‪ .‬ואין לומר‬ ‫הפרי‪.‬‬ ‫של קרבן מועלים בו כיון שהוא קדשי ד' ואינו לכהנים‪ ,‬וחייבים עליו‬ ‫שיד תוציא ולא תכניס‪ ,‬דכי כתיבא יד אהכנסה כתיבא‪.‬‬ ‫שומר מצטרף אף להשלים לשיעור קבלת טומאה‪ ,‬אבל יד אינה‬ ‫משום פיגול ונותר וטמא (‪-‬אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי‬ ‫(וידות בכלים שא"א ללומדם מזרעים תנור ונבילה שכן אין להם טהרה‬ ‫מצטרפת‪.‬‬ ‫חטאות‪ ,‬אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף שהיא בכרת)‪,‬‬ ‫במקוה‪ ,‬נלמדים מ"והנוגע בהם" כדאיתא בתורת כהנים‪ .‬תוד"ה מעיקרא)‪.‬‬ ‫משא"כ דם‪ .‬ואיסור דם חמור מחלב שהוא נוהג אף בחיה‬ ‫(ואין ללמוד זרעים נבילה ותנור זה מזה‪ ,‬דזרעים חמירי‬ ‫טומאת אוכלין בדבר שאינו אוכל‬ ‫ועוף ובטמאים‪ ,‬ואיסור חלב נוהג רק בבהמה טהורה‪.‬‬ ‫שטומאתן מרובה (‪-‬שמקבלים טומאה מולדי טומאה‪ ,‬אבל תנור אינו‬ ‫פרק העור והרוטב נשנה אגב הא דתני (ע"ז‪ ).‬ששליא אינה מקבל טומאה אלא מאב הטומאה‪ ,‬וכן טומאתם מרובה מנבילה כדתנן‬ ‫חלב יש בו מעילה לאחר שנזרק הדם‪ ,‬אף בחלב קדשים קלים קי"ז‪:‬‬ ‫מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות‪ ,‬אלא ששנה התנא באמצע במתני' ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות)‪,‬‬ ‫שבחייהם אין בהם מעילה כיון שהם ממון בעלים‪ ,‬יש מעילה באימוריהם‬ ‫פרק אותו ואת בנו אטו הא דתני (ע"ד‪ ).‬מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה ותנור חמור שמטמא מאוירו (אע"פ שלא נגע‪ ,‬והתנור נעשה ראשון‬ ‫לאחר שנזרק הדם‪ ,‬כדדריש רב ינאי מדכתיב באימורי פר כהן‬ ‫וחייב באותו ואת בנו‪ ,‬ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תנא והאוכלין שניים‪ ,‬אבל נבילה וזרעים אינם מטמאים אחרים אא"כ נגעו‬ ‫משיח שיש בו מעילה מחיים כיון שהוא קדשי קדשים "כאשר יורם‬ ‫בתריה כסוי הדם‪ ,‬ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף תנא גיד בהם)‪ ,‬ונבילה חמורה שמטמאה אדם ומטמאה במשא‬ ‫משור זבח השלמים" – מקיש שור זבח השלמים לפר כהן‬ ‫הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף‪ ,‬ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד וטומאה יוצאה מגופה‪ .‬ותנור ונבילה חמירי מזרעים‪ ,‬שהם‬ ‫משיח לומר שיש בו מעילה‪( ,‬לתוס' (ד"ה אמר) יש צד שזה‬ ‫הנשה בבליעת איסור תנא כל הבשר‪ ,‬וכאן חזר התנא לענין טומאת אוכלין‬ ‫מקבלים טומאה בלי נגיעה‪ .‬וזרעים ונבילה חמורים מתנור‪,‬‬ ‫ונבילות‪ .‬תוד"ה העור‪.‬‬ ‫אסמכתא בעלמא‪ ,‬דבמעילה (ט"ו‪ ).‬אמר רבי ינאי שאין חייבים משום‬ ‫שהרי הם אוכל‪ .‬ונבילה אפשר ללומדה מתנור וזרעים‪ ,‬אך‬ ‫מעילה אלא קדשי בדק הבית‪ ,‬ולא בקדשי מזבח שיש בהם לכהנים‬ ‫מה מצטרף לאוכל לגבי טומאה‪ -‬עור של בהמה שחוטה שאין י"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"א ללמוד שנבילה‬ ‫ולבעלים‪ ,‬והגמרא שם אומרת שהמשניות שמבואר שיש מעילה זה‬ ‫מדרבנן)‪ ,‬אמנם א"א ללמוד משם חלב האליה כיון דליתא‬ ‫בבשר כביצה והעור השלימו לכביצה‪ ,‬רוטב (והיינו ליחה קרושה תטמא אדם כגון אם תחב קיסם בכזית בשר נבילה להיות לו יד ונגע בו‬ ‫(ק"כ‪ ).‬שהיא מצטרפת להשלים כיון שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על אדם‪ ,‬לא יטמא עד שיגע בנבילה עצמה‪ ,‬וכן בעצם של נבילה שזה יד‪.‬‬ ‫בשור‪ ,‬ולכן לומדים גם מדכתיב בקדשים קלים "כל חלב לד' "‬ ‫הבשר‪ ,‬אבל ליחה שאינה קרושה אע"פ שציר שע"ג ירק (‪ -‬ומה שזרעים אינם מקבלים טומאה אלא בהכשר אינו קולא‪,‬‬ ‫‪ -‬קדשי ד' קרינן ביה לענין מעילה‪ ,‬וכיון שא"א ללמוד משם יותרת‬ ‫משקה היוצא מן הירק‪ .‬ל"א ציר שמטבילים בו את המאכל) מצטרף דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו)‪ .‬וי"א‬ ‫ושתי כליות דלאו חלב איקרו‪ ,‬לכן צריך את שני הפסוקים‪ .‬ואין‬ ‫לככותבת לענין יוה"כ אע"פ שאינו קרוש‪ ,‬שכיון שהוא מחובר לאוכל שלומדים הכנסת טומאה‪ ,‬מדכתיב "יטמא" לרבות שומר‪,‬‬ ‫לאסור אליה של כל כבש מחמת שהיא נקראת חלב דכתיב‬ ‫זה נחשב אוכל)‪ ,‬שאני יוה"כ שאין הדבר תלוי אם יש לזה שם אוכל‪ ,‬וכיון שאינו מצטרף‪ ,‬ולהכניס לומדים ק"ו מיד‪ ,‬א"כ לומדים‬ ‫"חלבו האליה תמימה"‪ ,‬דכתיב "כל חלב שור וכשב ועז" – לא‬ ‫אלא הדבר תלוי ביתובי דעתא ואף אם אין לזה שם אוכל אי מייתבא מזה להוציא ביד (באם אינו ענין)‪ ,‬ואין לומר דנימא שבא‬ ‫אסרה תורה אלא דבר השוה בשור כשב ועז ואליה אינה נוהגת לא‬ ‫בשור ולא בעז‪.‬‬ ‫דעתיה חייב‪ ,‬דכתיב "לא תעונה" וזה לא התענה‪ ,‬וציר שע"ג ירק קים להו ללמד שומר בשאר אוכלין‪ ,‬כיון ששומר של נבילה הרי הוא‬ ‫לרבנן שמייתבא דעתיה‪ ,‬אבל להצטרף בעינן קרושה‪ .‬ושומן כיד‪ ,‬וממילא עדיף ללמוד ממנו דין יד‪.‬‬ ‫דם אין בו מעילה דכתיב "ואני נתתיו לכם" – שלכם יהא‪,‬‬ ‫נטמא אף בפני עצמו דאוכל מעליא הוא‪ .‬ולגבי טומאת נבילות דבר שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער‪ ,‬אינו טמא ואינו מטמא‬ ‫וי"א מדכתיב "לכפר" ‪ -‬לכפרה נתתיו ולא למעילה‪ ,‬וי"א‬ ‫מסתפקים התוס' (ק"כ‪ .‬ד"ה הוא) אם הוא טמא או לא)‪ ,‬קיפה (והיינו ואינו מצטרף‪.‬‬ ‫מדכתיב "הוא בנפש יכפר" – משמע בהוייתו יהא שלפני כפרה‬ ‫תבלין בפני עצמו‪ ,‬שאינו נאכל כך‪ ,‬אבל הוא מצטרף‪ ,‬אבל פירמא‬ ‫אין בו מעילה כמו לאחר כפרה שנתן מתנותיו ונשארו השיריים‪.‬‬ ‫חתיכות בשר דקות שיורדות לתחתית הקדירה נטמאת בפני עצמה)‪ ,‬קי"ח‪ :‬דין יד להכשר‪ -‬לרבי יוחנן יש יד להכשר שאם‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה הוא) דהא דאיתא במעילה (י"ב‪ ):‬שהמקיז דם לבהמת‬ ‫קדשים מועלים בו‪ ,‬היינו בגלל שזה מחיים‪ ,‬דמחיים לא שייך כפרה‪ .‬והא‬ ‫אלל (יבואר לקמן קכ"א‪ ,).‬עצמות שיש בהם מח והמח הוא אוכל הוכשרה היד הוכשרו הזרעים‪ ,‬ולרב אין יד להכשר‪ .‬וי"ל שנחלקו‬ ‫דאיתא התם (י"א‪ ):‬שדם בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין‬ ‫והעצם שומרת על המח‪ ,‬גידים‪ ,‬קרניים (במקום שחותכים ויוצא אם מקרא נדרש לפניו דכתיב "טמא הוא" ולפני פניו דכתיב "וכי‬ ‫בו‪ ,‬היינו מדרבנן‪.‬‬ ‫מהם דם מעיקרם שלמטה שהם רכים אבל אינם אוכל בפני עצמו‪ .‬יותן מים"‪ ,‬או שמקרא נדרש רק לפניו‪ .‬או י"ל שנחלקו‬ ‫ואין ללמוד משם להיפך שלאחר כפרה יהיה בו מעילה כמו‬ ‫שם)‪ ,‬וטלפיים‪ ,‬מצטרפים עם הבשר לשיעור טומאת בסברא‪ ,‬אם יש יד להכשר כיון שהוא תחילת טומאה‪ ,‬או‬ ‫לפני כפרה‪ ,‬דאין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו שהרי‬ ‫אוכלין‪ ,‬אבל לא לטומאת נבילות לכזית להשלים שיעור נבילה שהכשר אינו תחילת טומאה‪ .‬ותניא כוותיה דרבי יוחנן‪( ,‬עוד‬ ‫כבר נעשה ממנו צורך גבוה ולא קרינן ביה קדשי ד'‪( ,‬ואין לומר איפכא‬ ‫לטמא‪ .‬ד'שומרים' מצטרפים לטומאה קלה ולא לטומאה איתא התם שזרעים אינם מקבלים טומאה או הכשר עד‬ ‫שימעלו לפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצוותו ואין מועלין בו‪,‬‬ ‫חמורה וכדלהלן‪ .‬ולרבי יהודה האלל המכונס (‪-‬נאסף במקום שיתלשו‪ ,‬כדאמרינן בתורת כהנים שאם אתה אומר שמחוברים טמאים‬ ‫(וקדשים קלים אין מועלין משום דאינם נקראים קדשי שמים)‪ ,‬דאשכחן‬ ‫טובא‪ ,‬דדשן אין מועלין בו עד שעת תרומה‪ ,‬ועגלה ערופה עד לאחר‬ ‫אחד)‪ ,‬אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו אם נגע בו ונכנס טימאת את הכל‪ ,‬שאין לך מחוברים שאין מצויים בהם שרצים)‪.‬‬ ‫ירידתה‪ .‬תוד"ה אין)‪ .‬ואף שתרומת הדשן (‪-‬שבכל בוקר תורם מדשן‬ ‫למקדש או אכל קודש‪ ,‬דהואיל ואחשביה אינו בטל‪.‬‬ ‫שיעור אוכלין ליד ולשומר‪-‬‬ ‫המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח ונבלע שם במקומו כדכתיב‬ ‫"והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו' ושמו אצל המזבח" מלמד שטעון דין שוחט בהמה טמאה לעכו"ם יבואר לקמן קכ"א‪.‬‬ ‫לרב אין יד לאוכל שהוא פחות מכזית כיון שאין בעיקרו כזית אין‬ ‫שימה וגניזה‪ ,‬אלמא אסור בהנאה)‪ ,‬ובגדי כהונה (‪-‬ד' בגדי לבן שכהן‬ ‫לזה חשיבות בשביל שיהיה ליד תורת יד‪( ,‬לרש"י מיירי בפחות מכזית‬ ‫דין שומר לענין טומאה‪ -‬שומר והיינו דבר שהוא שומר על‬ ‫גדול נכנס עמהם לפני ולפנים‪ ,‬והם טעונים גניזה עולמית ואין הדיוט עובד‬ ‫שנמצא עם אוכלין כביצה‪ ,‬והתוס' (ד"ה אין) מוכיחים שאוכל שאינו‬ ‫בהם כל השנה ולא כהן גדול ביום הכיפורים אחר‪ ,‬דכתיב "ופשט את בגדי האוכל‪ ,‬כגון עור‪ ,‬מצטרף לכביצה לטומאה קלה ‪-‬טומאת אוכלין‪,‬‬ ‫מחובר אינו מצטרף לשיעור כזית‪ ,‬ולכן ביארו דמיירי שהפחות מכזית‬ ‫הבד והניחם שם") יש בהם מעילה אחר שנעשית מצוותם‪ ,‬שני דכתיב לגבי טומאת אוכלין "זרע זרוע אשר יזרע" ‪ -‬כדרך‬ ‫מחובר עם כביצה אוכלין בחיבור חלש שאם יגביה אותו זה יתנתק)‪ ,‬אבל‬ ‫כתובים הבאים כאחד אין מלמדין‪ ,‬ולמ"ד דהא דכתיב שמוציאים אותו לזריעה‪ ,‬והיינו חיטה בקליפתה והיינו הקליפה‬ ‫יש שומר לפחות מכזית‪ ,‬ואין שומר לפחות מפול ‪-‬הרבה פחות‬ ‫בבגדי כהונה "והניחם שם" היינו שהוא לא ישתמש בהם החיצונה החופה אותה בעודה שיבולת (אבל זו שנושרת כשכותשים‬ ‫מכזית‪ ,‬לא לענין להצטרף לכביצה ולא לענין להכניס ולהוציא טומאה‪,‬‬ ‫ולרבי יוחנן יש יד לפחות מכזית אבל לא לפחות מפול‪ ,‬ויש‬ ‫ביום כיפורים אחר‪ ,‬תרומת הדשן ועגלה ערופה שאע"פ אותה במכתשת היא אוכל גמור)‪ ,‬שעורה בקליפתה‪ ,‬ועדשים‬ ‫שומר לפחות מפול‪ .‬אמנם בבריה מודה רב שיש שומר אף‬ ‫שנעשית מצוותה אסורה בהנאה דכתיב "וערפו שם" – שם תהא בקליפתם והיינו הקליפה שהעדשה חבויה בתוכה שאין מקפידים עליה‬ ‫קבורתה‪ ,‬הם שני כתובים‪ ,‬ולמ"ד ששני כתובים מלמדים‪ ,‬תרי בשעת זריעה אלא בשעת אכילה‪ ,‬ואף שהפסוק נאמר לענין טהרה‪ ,‬היינו‬ ‫לפחות מפול‪ ,‬כדמצינו שחיטים או שעורים או עדשים עם‬ ‫מיעוטי כתיבי דמשמע רק אלו ולא אחרים‪" ,‬ושמו" ו"הערופה"‪ .‬משום שלא הוכשר לקבלת טומאה‪ ,‬וסמיך ליה "וכי יותן מים על זרע"‬ ‫קליפתם מצטרפים לטומאה‪.‬‬ ‫שאם הוכשר טמא‪ ,‬וכן שומר כמו פרח הרימון מצטרף לשיעור‬ ‫ובעינן ג' קראי בדם‪ ,‬למעט מנותר שאם נתותר ושגג בין בדם בין‬ ‫קי"ט‪ .‬והנה איתא בברייתא שאם יש ב' עצמות ועליהם ב'‬ ‫קבלת טומאה‪( ,‬אבל הנץ שהוא שומר דשומר אין מצטרף)‪,‬‬ ‫בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם‪ ,‬וממעילה‪ ,‬ומטומאה שאם‬ ‫חצאי זיתים (וה"ה ג' עצמות שיש בכל אחד פחות מפול ובשלשתם‬ ‫אע"פ שאינו נזרע כך‪ ,‬וכן עור מצטרף‪ ,‬דכתיב בפסוק זה ג'‬ ‫אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם‪ ,‬אבל לפיגול א"צ קרא‪,‬‬ ‫יחד יש כזית‪ .‬תוד"ה ורבי יוחנן‪ ,‬הראשון)‪ ,‬והכניס ראשיהם השניים‬ ‫פעמים לשון זריעה‪ .‬אמנם שומר לא מצטרף לטומאה‬ ‫דזבח פיגול שאכל מדמו פשיטא שאינו חייב משום פיגול‪ ,‬דרק דבר‬ ‫שאין עליהם בשר‪ ,‬והם של מת‪ ,‬לבית‪ ,‬אע"פ שעצם בלא בשר מטמא‬ ‫חמורה כטומאת נבילה שמטמאה אף אדם וכלים‪ ,‬דכתיב "הנוגע‬ ‫שיש לו דבר אחר המתירו לאדם כגון בשר שהדם מתירו לכהנים‪,‬‬ ‫רק במגע ומשא ולא באהל‪ ,‬הבית טמא מפני שהמאהיל על היד‬ ‫בנבלתה" ולא בעור שאין עליו כזית בשר בלא העור‪ ,‬אמנם‬ ‫אם יש בבשר כזית בלא העור‪ ,‬ונגע בעור‪ ,‬נטמא הבשר‪ ,‬כמאהיל על הבשר‪( .‬ויד למת נלמדת במה הצד מנבילה ותנור‪ .‬תוד"ה‬ ‫או למזבח כגון עולה שהדם מתיר להקטיר את האימורים במזבח‪ ,‬יש‬ ‫והבית)‪ .‬וליהודה בן נקוסא אין מצרפים כזית מב' עצמות דאין‬ ‫מפני שהעור נעשה כיד לבשר‪ ,‬וכתיב "יטמא"‪.‬‬ ‫בו פיגול‪ ,‬ודם עצמו הוא מתיר‪.‬‬ ‫יד לפחות מכזית‪ .‬הגמ' אומרת שרב יכול להעמיד בעצמות שיש‬ ‫קי"ח‪ .‬שומר שאינו יד כגון עור שיש כנגדו כזית בשר‪ ,‬טמא ‪-‬אם בהם מח שהם שומר לבשר ונכנס חלק מהעצם שאין שם מח‪ ,‬ואף‬ ‫היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל‪ ,‬ומטמא אם האוכל טמא שמבואר לעיל (קי"ח‪ ).‬רק מה שכנגד האוכל נחשב שומר‪ ,‬כאן שאין המח‬ ‫והשומר נגע באוכל טהור‪ ,‬ומצטרף‪ .‬וא"צ קרא לומר ששומר נשמר אלא כשהעצם סתומה הכל נחשב שומר‪ ,‬ויסבור כת"ק שטמא‬ ‫העור והרוטב‬ ‫מכניס ומוציא טומאה‪ ,‬דיליף ק"ו מיד‪ ,‬והלימוד הנ"ל מלמד כיון שיש כאן שיעור פול‪ ,‬וביד אפילו ת"ק מודה‪ ,‬או בעצמות שהם‬ ‫ששומר מצטרף‪ .‬הקשו התוס' (ד"ה שומר) לרבינו תם ורבינו שמואל יד לבשר שאין בהם מח‪ ,‬ויסבור כיהודה בן נקוסא‪ .‬ורבי יוחנן‬ ‫פרק זה כשאר פרקי המסכת עוסק בדיני כשרות מאכלי חולין‪,‬‬ ‫שרק כביצה מקבלת טומאה‪ ,‬מנלן צירוף בשומר להכניס‪ ,‬אימא דקרא יעמיד בעצמות שהם יד לבשר‪ ,‬ויסבור כת"ק‪ ,‬ואשמועינן ת"ק‬ ‫ועיקרו של פרק זה עוסק בדיני טומאת אוכלין (‪-‬אוכל שנטמא‬ ‫אתא להוציא‪ .‬ותירצו דכיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא‪ ,‬אף שיש יד לפחות מכזית‪ ,‬אבל לא לפחות מפול‪ ,‬דאי בשומר אפילו בד'‬ ‫מדבר טמא) וטומאת נבילות (‪-‬נבלת בהמה שהיא מטמאה אדם‬ ‫עצמות מטמא‪ ,‬דיש שומר לפחות מפול‪.‬‬ ‫לענין צירוף אין חילוק בין יד לשומר‪.‬‬ ‫וכלים אוכלין ומשקין)‪.‬‬ ‫אף ביכורים וערלה הם רק במשקה היוצא מן הזיתים ומן‬ ‫שהדבר נשתנה מדרך ברייתו)‪ .‬ויבואר להלן מהו הרבוי המיוחד שיש‬ ‫והנה איתא בברייתא שקולית (‪-‬העצם העליונה של הירך‪ ,‬ותמיד יש‬ ‫הענבים בלבד‪ ,‬ואין מלקות משום ערלה אלא על היוצא מן‬ ‫בכל אחד ואחד‪ ,‬ומדוע א"א ללמוד אחד מהשני‪ .‬וכן יבואר האם יוצאים‬ ‫בה מח) שיש עליה בשר‪ ,‬כל חלק ממנה מטמא אוכלין‪ ,‬לרבי‬ ‫ידי חובת מצה וביכורים אם נימוחו‪ ,‬ומנלן‪.‬‬ ‫הזיתים ומן הענבים‪ ,‬שהרי חוזרים ולומדים ביכורים וערלה‬ ‫יהודה דין זה הוא דווקא כשיש בה כזית בשר‪ ,‬ולאחרים דין זה‬ ‫ק"כ‪ .‬חלב שהמחהו וגמעו חייב‪ ,‬ואף שבחלב כתיב "אכילה"‪ ,‬מתרומה‪.‬‬ ‫הוא אפי' אם יש עליה כפול בשר‪ .‬הגמ' אומרת שרב יכול‬ ‫אמר קרא "ונכרתה הנפש" משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ‪-‬‬ ‫להעמיד ביד ולסבור כרבי יהודה‪ ,‬או להעמיד בשומר ולסבור‬ ‫המשך דיני טומאת אוכלין‬ ‫לרבות את השותה‪ .‬ואף דילפינן בעלמא ששתיה בכלל אכילה‪ ,‬הני מילי‬ ‫כאחרים‪ .‬ורבי יוחנן יעמיד בשומר ויסבור כאחרים ששומר יש‬ ‫לפחות מכזית‪ ,‬והא דאמרי כפול אף שלרבי יוחנן יש שומר לפחות מפול‪ ,‬במילי דשתיה כמו יין ושמן‪ ,‬וכאן זה מילי דאכילה שהמחה אותו ושתאו‪.‬‬ ‫קכ"א‪ .‬מהו אלל‪ -‬מבואר במתני' (קי"ז‪ ):‬שאלל מצטרף עם‬ ‫זה רק בגלל שרבי יהודה אמר שיעור‪ ,‬אבל באמת ה"ה בפחות מפול‪ .‬תוד"ה לרבות‪.‬‬ ‫הבשר לטמא טומאת אוכלין‪ .‬לרבי יוחנן אלל היינו מרטקא (–‬ ‫והא דתניא ש(שרביט שריקנו טהור‪ ,‬ואם שייר בו גרגיר אחד ויש בגרגיר דם שהקפהו ואכלו חייב‪ ,‬דכיון דאקפיה אחשביה‪ .‬ודווקא‬ ‫גיד השדרה והצוואר שהוא רחב ולבן וקשה מאד‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה מרטקא)‬ ‫שהקפהו בחמה‪ ,‬אבל בהקפהו באור ואכלו פטור‪ ,‬דדם שבישלו אינו עובר עליו‪.‬‬ ‫ובשרביטים יחד כביצה טמא‪ ,‬ושרביט הפולים גדלים בו והוא השומר שלהם‪.‬‬ ‫הכונה לבשר מת‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה ורבי יוחנן) דלא מיירי כשהוא שומר‪,‬‬ ‫תוד"ה הקפה‪.‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שרביט) שרביט הוא הקלח שבו דבוקים האוכלים עם‬ ‫דבזה מודה ריש לקיש דמצטרף‪ ,‬אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית בשר‪,‬‬ ‫שומריהם‪ ,‬וגורסים שם 'שייר גרגיר אחד לכל שומר ושומר טמא'‪ ,‬והיינו משום‬ ‫דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף‪ ,‬כיון שהוא ראוי להאכל אגב הבשר‪ ,‬וריש לקיש‬ ‫חמץ ומצה‪ -‬המחהו וגמעו בפסח‪ ,‬אם זה מצה אינו יוצא בה‬ ‫שכל הגרגירים מצטרפים לכביצה ו)לרבי אלעזר בן עזריה שרביט של‬ ‫סבר דלא מצטרף כיון שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬דעץ בעלמא הוא)‪ ,‬ולריש לקיש‬ ‫פול אינו מטמא להכניס או להוציא טומאה‪ ,‬דלאו שומר הוא‪ ,‬מפני ידי חובה‪ ,‬דבעינן "לחם עוני"‪( ,‬ועוד דאכילה כתיב ביה‪ .‬תוד"ה לחם)‪,‬‬ ‫ואם זה חמץ הוא ענוש כרת‪ ,‬ואע"ג דכתיב אכילה (ועל איסור אלל היינו בשר שפלטתו סכין בזמן הפשטת העור מהבהמה‪ ,‬ובשר זה‬ ‫שהפולים גסים ואינם צריכים שומר‪ ,‬אבל שרביט של קטניות מטמא‬ ‫אינו חשוב‪ ,‬ואיירי בחישב על מקצתו ולא פירש איזה מקצת‪ ,‬וממילא‬ ‫אע"פ שהם פחות מפול‪ ,‬כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות ע"י הנאה אין כרת‪ .‬תוד"ה אלא)‪ ,‬אמר קרא "נפש" לרבות את השותה‪.‬‬ ‫כביצה ממנו לא מקבלת טומאה שהרי לא חישב על כולו‪ ,‬אבל זה מצרף‬ ‫השרביט כיון שהם דקים ואם תתערב בהם פסולת א"א לנקותם‪ ,‬ומבואר נבלת עוף טהור שהמחה אותה בחמה הרי היא טהורה מפני לאוכלין אחרים להשלים לכביצה‪ ,‬או שמקצתו פלטתו חיה (‪-‬נשכה כלב‬ ‫שיש שומר לפחות מפול‪ .‬הגמ' אומרת שרב יעמיד בקלח שמחוברים שהיא מסרחת‪ ,‬אבל אם המחה אותה באור היא טמאה אע"ג ודלדל מן הבשר לצד העור‪ ,‬ואח"כ שחטה והסכין הפליט עוד‪ ,‬ואין ידוע איזה‬ ‫חלק נפלט ע"י הכלב ואיזה ע"י הסכין‪ ,‬והחלק שפלטתו חיה אינו בטל מסתמא‪,‬‬ ‫בו כל השרביטים שהם יותר מכזית‪ ,‬שמטמא מדין יד‪ ,‬ומפני שהוא דכתיב "אכילה"‪ ,‬דאמר קרא "נפש" לרבות את השותה‪.‬‬ ‫והחלק שנפלט ע"י הסכין ביטלו מדעת‪ ,‬ומיירי בדלא חשיב עליה‪ ,‬ולכן אותה‬ ‫רוצה בקלח לתשמיש ‪-‬לטלטלם על ידו‪ ,‬ובפול כיון שהם גסים אינו צריך‬ ‫א"א ללמוד אחד מהשני‪ ,‬חמץ א"א ללמוד מחלב ונבילה‪ ,‬קצת דחיה מצטרפת לשאר אוכלין לטומאת אוכלין ולא לטומאת נבילות‪,‬‬ ‫את היד‪.‬‬ ‫דחמץ היתה לו שעת הכושר‪( ,‬וחלב אע"פ שבמעי אמו הוא מותר וכר"ע דאמר (קכ"ב) העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו פלטתו חיה)‪ ,‬אבל‬ ‫קי"ט‪ :‬שומר שע"ג שומר אינו מצטרף‪ ,‬כדמצינו שיש ג' (ואפילו רבי יוחנן שאוסר בבן ט' מתיר בבן ח')‪ ,‬מ"מ כמות שהוא עתה לא בחישב על כולו אפילו אחר כך מטמא אף בפני עצמו‪ ,‬דמחשבה‬ ‫קליפות בבצל‪ ,‬הפנימית (‪-‬הלבנה הראשונה שראויה לאכילה) היתה לו שעת הכושר‪ ,‬משא"כ חמץ‪( .‬תוד"ה חמץ)‪ .‬וכן נבילה כמות שהיא מחשיבה לאוכל כל דבר שאפשר לאוכלו אע"פ שאין דרך לאוכלו‪ ,‬ובלא‬ ‫עתה לא היה לה שעת הכושר‪ ,‬אי נמי מחיים היה בה איסור אבר מן החי‪,‬‬ ‫מצטרפת אע"פ שהיא נקובה כיון שהיא עצמה אוכל‪ ,‬והאמצעית ואפילו למ"ד לאו לאברים עומדת‪ ,‬היה בה איסור שאינה זבוחה‪ .‬תוד"ה מה)‪ ,‬חישב כלל בטולי בטליה‪ .‬ואמנם "אלל" הכתוב בתורה הכונה‬ ‫שהיא שומר מצטרפת רק אם היא שלימה מפני שרק שלימה שומרת‪ ,‬ונבילה א"א ללמוד מחלב וחמץ מפני שאין בה חיוב כרת‪ ,‬וחלב למרטקא אף לריש לקיש‪ ,‬וכדכתיב "רופאי אלל כולכם" שהרי‬ ‫והחיצונה אינה מצטרפת אע"פ שהיא שלימה דאין שומר שעל גבי א"א ללמוד מחמץ ונבילה‪ ,‬מפני שחלב הותר מכללו‪( ,‬והיינו רק מרטקא אינה בת רפואה‪ .‬ומה שאמר רבי יהודה שהאלל‬ ‫שחלב חיה מותר להדיוט‪ ,‬אבל נבילה אף שעוף הותר במליקה שכינסו למקום אחד והחשיבו חייבים עליו אם יש כזית במקום‬ ‫שומר נחשב שומר‪.‬‬ ‫שומר אוכל שחילקו ויש בו כביצה עם השומר‪ ,‬כגון אוכל כביצה זה רק לכהנים שזוכים משלחן גבוה והתירא משום גבוה‪ ,‬אבל לגבי אחד‪ ,‬ודאי הכונה לבשר שפלטתו סכין‪ ,‬שהרי במרטקא אף‬ ‫ושומרו עליו וחילקו לשנים‪ ,‬או כגון שני בצלים קטנים‪( ,‬לתוס' (ד"ה שומר) הדיוט לא אשכחן דהותר‪ .‬אבל מה שהותר חלב בהמה לגבוה אינו בכזית במקום אחד פטור כיון שהוא עץ בעלמא‪ .‬והמחלוקת‬ ‫לא מדובר שחילקו לגמרי‪ ,‬דבכהאי גוונא ודאי אינו מצטרף כמו שכתבו לעיל קולא‪ ,‬שהרי נבילה הותרה לגבוה במליקה)‪ ,‬וחלב וחמץ א"א היא אליבא דרבנן‪ .‬ואמר רב הונא שרבי יהודה מדבר כשכנסו‬ ‫דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא‪ ,‬אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות‬ ‫(קי"ח‪ :‬ד"ה אין)‪ ,‬אלא מיירי כגון שיש עליו בשר ועליו עור וחילק את העור ללמוד מנבילה מפני שאינם מטמאים‪.‬‬ ‫אחר הפשט לא‪ ,‬דהואיל ובטל מתחילה ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר‬ ‫וחצי בשר מצד זה וחצי מצד זה‪ ,‬מסתפק רב אושעיא אם השומרים‬ ‫לא מצטרפים כיון שאין אחד שומר על השני‪ ,‬או שכיון שכל והא דבעינן "הטמאים" לאסור ציר ורוטב וקיפה של שרצים‪ ,‬לטומאת נבילה‪ ,‬דרק לטומאת אוכלין מהניא מחשבה לשויה אוכל אפילו בעור‬ ‫עצמו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והוא) שכינסו היינו דווקא לענין אם נכנס למקדש‪,‬‬ ‫ולא לומדים מחלב חמץ ונבילה שהמיחוי שלהם כמותם‪ ,‬דהו"א‬ ‫אחד שומר על שלו מצטרפים‪.‬‬ ‫אבל לענין אכילה לא הותר אם ביטלו‪ ,‬וכיון דאכלו אין לך כינוס גדול מזה‪.‬‬ ‫והא דתניא שלרבי אלעזר בן עזריה שרביט של קטניות מטמא‪ ,‬דאמרינן דיו ובעינן כזית‪ ,‬ושרצים איסור אכילתם בכעדשה כטומאתם‪.‬‬ ‫ואין ללמוד חלב חמץ ונבילה משרצים‪ ,‬דמה לשרצים חרטום (–מקור) וציפרניים של עוף שלא נאמרה בו אלא טומאת בית‬ ‫כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות ע"י השרביט אע"פ שצריך ב'‬ ‫הבליעה‪ ,‬מיטמאים ומטמאים אם קיבל טומאה מן השרץ דרכם‪,‬‬ ‫וג' שרביטין כדי להצטרף לכביצה‪ .‬רב אושעיא יעמיד בקלח שמטמא שטומאתם ואיסורם במשהו‪.‬‬ ‫ומצטרפים לכביצה‪ .‬והיינו חרטום התחתון של העליון (‪-‬רצועה‬ ‫מדין יד‪ ,‬ומפני שהוא רוצה בקלח לתשמיש‪.‬‬ ‫ק"כ‪ :‬טבל וחדש ושביעית וכלאים‪ ,‬משקה היוצא מהם דקה שנמצאת בפה ודבוקה לחרטום העליון לאורכו)‪ ,‬אבל התחתון או‬ ‫הקליפה‬ ‫‪,‬‬ ‫ים‬ ‫בעדש‬ ‫והא דתניא שבחיטה או בשעורה או‬ ‫כמותם‪ ,‬דילפינן מחלב חמץ ונבילה‪ ,‬שהרי הם איסור הבא העליון הוא עץ בעלמא‪ .‬וציפורניים היינו במקום שהם‬ ‫מצטרפת ומבואר ששני שומרים מצטרפים‪ ,‬וה"ה לאוכל שחילקו‪( ,‬והוה‬ ‫מאיליו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה היכא) דשביעית אתי מטומאת שרצים‪ ,‬דכולהו מובלעים בבשר ‪-‬שורשי הציפורניים‪ ,‬ששם הם נחשבים אוכל‪.‬‬ ‫מצי לתרוצי בריה שאני‪ ,‬אלא דתרוצא דחיקא הוא)‪ ,‬הכונה לשדרה‪ ,‬וזה אית בהו לאו ושביעית זה עשה‪.‬‬ ‫נחשב שומר אחד מפני שאם אחד יפול כולם יפלו‪ ,‬ואיירי בחיטים גדולות‬ ‫דין טומאת בהמה מפרכסת‬ ‫שיש בשורה אחת כביצה (כמו שהיה בימי שמעון בן שטח הקדש משקה היוצא ממנו דינו כמותו‪ .‬ואין ללמוד מחלב חמץ‬ ‫כפי שנתבאר בבעלי חיים שמתו שייכים ב' סוגי טומאות‪ :‬א' טומאת‬ ‫כשתי כליות של שור הגדול‪ .‬תענית כ"ג‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה בחטי) דעדשים ונבילה‪ ,‬שהרי אינו איסור הבא מאיליו‪ .‬לרש"י רק הקדש לא נחשב‬ ‫אוכלין‪ ,‬והיינו אם נטמאה הבהמה מדבר טמא בזמן שהיא נחשבת‬ ‫איסור הבא מאיליו‪ ,‬ובתוס' (שם) מבואר שגם כלאים וטבל לא נחשבים איסור‬ ‫נמי מיירי בכעדשים דר' שמעון בן שטח שהיו כדינרי זהב‪ ,‬ועם שומריהם יש‬ ‫'אוכל'‪ ,‬והיינו שהיא עומדת לאכילה‪ .‬ב' טומאה עצמית כאשר היא‬ ‫הבא מאיליו‪ ,‬אך כתבו ששאלת הגמרא אינה על הקדש‪ ,‬דהוא נלמד חטא חטא‬ ‫בהם כביצה)‪ ,‬דמתוך שהם קבועים בדוחק אם יטול אחד מהם יש ריוח‬ ‫נבילה‪.‬‬ ‫מתרומה‪ ,‬אלא השאלה היא על כלאים‪ ,‬דאע"ג דלא כתיב בהו אכילה‪ ,‬סברא‬ ‫היא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין‪ .‬וה"ר שמואל היה אומר דחלב‬ ‫לאחרים ליפול‪ ,‬דאל"כ העליון אינו נחשב שומר לתחתון‪ ,‬או‬ ‫בהמה ה'מפרכסת' והיינו שהיא מניעה את אבריה‪ ,‬נחשבת כחיה לכל‬ ‫וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה היינו מחייבים כיון שהוא גוף‬ ‫דאיירי שבחיטה אחת יש כזית יחד עם קליפתה‪ ,‬כחיטי דשמעון בן‬ ‫דבר עד שתמות‪ ,‬אמנם בהמה טהורה שנשחטה כדין אין בה איסור‬ ‫דאורייתא של אבר מן החי אף קודם שתמות (לעיל ל‪ ,).‬וממילא היא‬ ‫החלב והחמץ‪ ,‬אלא שנמוח‪ ,‬אבל משקה היוצא מכלאים אין זה גוף הפרי‪ ,‬ולכן‬ ‫שטח‪ ,‬שאז השומר מצטרף לחיטה‪.‬‬ ‫מקבלת טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫אפילו לא כתיב בהו אכילה כמאן דכתיב בהו דמי‪ .‬ואין ללמוד מביכורים‬ ‫האם שערה יש לה דין יד‪ -‬שערה אחת‪ ,‬לריש לקיש אין לה‬ ‫בסוגייתינו יבואר האם גם בהמה טמאה ששחט ישראל לעכו"ם‪ ,‬או‬ ‫(שלומדים מ"תביא" לרבות אם הביא ענבים ודרכם אבל אם‬ ‫דין יד כיון שהיא נתלשת‪ ,‬אבל יש בה דין שומר‪ ,‬ונ"מ שבשומר צריך שיגע‬ ‫עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל‪ ,‬השחיטה גורמת שהיא מקבלת‬ ‫דרכם מתחילה אין מביאם דכתיב "פרי"‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הביא) שאף‬ ‫דווקא כנגד הבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן יש לה דין יד ומביאה טומאה אפילו אם‬ ‫טומאת אוכלין בעודה מפרכסת אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותה‬ ‫ששתיה בכלל אכילה‪ ,‬לענין הבאת ביכורים לא כתיבא אכילה)‪ ,‬דמה‬ ‫באכילה‪ ,‬והאם יש לה טומאת נבילה ואיסור אבר מן החי‪ ,‬והאם היא‬ ‫לא נגע כנגד הבשר‪ .‬ורבי יוחנן הקשה על ריש לקיש ממתני' דלהלן‬ ‫לביכורים שהם טעונים קרייה ‪-‬ארמי אובד אבי והנחה על הרצפה‬ ‫צריכה 'הכשר מים' כדי לקבל טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫שעור שיש עליו כזית בשר הנוגע בחוט היוצא מהבשר או‬ ‫דכתיב "והנחתו לפני ד' "‪ .‬ואין ללמוד מתרומה (שהוקשה‬ ‫לביכורים) או מתרומה וביכורים‪ ,‬דמה לתרומה וביכורים שכן השוחט בהמה טמאה לעכו"ם וכ"ש לישראל‪ ,‬וכן עכו"ם‬ ‫בשערה הוא טמא‪ .‬וריש לקיש מעמיד שהשערה מטמאה מדין‬ ‫חייבים עליהם מיתה במזיד וחומש בשוגג‪ .‬אלא לומדים מתרומה ששחט בהמה טהורה לישראל (ברייתא קכ"א‪ ,):‬והיא עדיין‬ ‫שומר שהיא שומרת על היד‪ ,‬דאף ששומר ע"ג שומר אין בו‬ ‫דין שומר והשערה היא על העור‪ ,‬השערה נוקבת בעור ויורדת לבשר‪,‬‬ ‫וחד מהנך או מביכורים וחד מהנך ‪-‬חמץ או נבילה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת אוכלין אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה‬ ‫באוכלין‪ ,‬דכיון שישראל שחט ולגבי ישראל זה שחיטה מעליא‪ ,‬ובטהורה‬ ‫ואין זה שומר ע"ג שומר‪( ,‬ומ"מ עור כשר לתפילין אף דבעינן כתיבה‬ ‫אלא) הכונה לנבילה ושרצים‪.‬‬ ‫השחיטה מתירה לישראל‪ ,‬מחשבתו משויא ליה אוכל בשחיטה אף בטמאה‬ ‫תמה ‪-‬שלימה ולא פסוקה‪ ,‬דכתיב "וכתבתם"‪ ,‬כיון שנקב שהדיו מכסה‬ ‫לעכו"ם‪ ,‬וכ"ש בטהורה אף כשעכו"ם שחט‪ ,‬כיון שאם שחטה ישראל יש בה‬ ‫דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות (ענבים שנמצאים בגפנים‬ ‫אותו אינו נקב)‪ .‬או שריש לקיש יעמיד שגם החוט וגם השערה‬ ‫היתר אכילה‪( ,‬אבל עכו"ם בטמאה דלא מצינו בזה שחיטה‪ ,‬וכן נחירה בישראל‬ ‫בימות החורף שאינם מתבשלים לעולם ועושים מהם חומץ) ושאר משקים‬ ‫מטמאים משום יד‪ ,‬ויש הרבה חוטים או שערות והוא אוחז בכולם‪,‬‬ ‫שלא מצינו בו נחירה‪ ,‬ואין בזה טומאה‪ ,‬וכן טמאה לישראל‪ ,‬לא משויא ליה‬ ‫ממיני פירות של תרומה חוץ מענבים וזיתים שדרכם בכך‪ ,‬רבי‬ ‫וכשמחזיק בהם הם לא נחתכים‪ ,‬וכמו שהעמיד רבי אילעא שמה‬ ‫אוכל‪ ,‬דבטלה מחשבתו)‪ ,‬ואינה מטמאה טומאת נבילות עד שתמות‬ ‫אליעזר מחייב על המשקין קרן וחומש אם אכלם בשוגג‪ ,‬ורבי‬ ‫שמלאי (‪-‬זקן העליון) של השיבולת מעביר טומאה לשיבולת או‬ ‫דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"‪ ,‬או עד שיתיז ראשה שכיון שנחלקה לשנים‬ ‫יהושע פוטר‪ .‬הגמ' מבארת שלרבי אליעזר אומרים בכל גזירה‬ ‫מהשיבולת ואינו מצטרף לשיעור דאינם שומר אלא יד‪ ,‬היינו‬ ‫היא נחשבת מתה אפילו אם היא מפרכסת‪( .‬מתני' קי"ז‪ .):‬ואמר אביי‬ ‫שוה ובנין אב דון מינה ומינה לדמותו למלמד בכל פרטיו‪ ,‬וממילא כיון‬ ‫במלאי בין המלאים‪.‬‬ ‫שאינה מצילה כלים שבתוכה שבלעתם בחייה והרי היא באהל המת‬ ‫שלומדים תרומה מביכורים שמשקין היוצאים מהם כמותם‪,‬‬ ‫מפני הטומאה לחומרא‪ ,‬כיון שהיא מטמאה טומאת אוכלין‪,‬‬ ‫והרובעה חייב מיתה במזיד וחטאת בשוגג מפני שאינה מטמאה‬ ‫הכי נמי כמו שביכורים הם גם משאר מינים ה"ה תרומת משקין‬ ‫דין אוכל שנמחה‬ ‫היא גם בשאר מינים‪ ,‬ולרבי יהושע אומרים דון מינה מה שצריכים‬ ‫הסוגיא דלהלן עוסקת בכמה מאכלות אסורות (חלב חמץ נבילה טבל‬ ‫טומאת נבילה‪ ,‬וישראל בטהורה ודאי אינה מצלת‪ ,‬שהרי היא מותרת אף‬ ‫באכילה‪ ,‬ועכו"ם בטמאה ודאי מצלת‪ ,‬דכיון שאין בה טומאה כלל מבואר שהיא‬ ‫ללמוד ואוקי באתרה לשאר פרטיו המפורשים בו‪ ,‬וממילא רק תירוש‬ ‫חדש שביעית כלאים הקדש ותרומה) שהתורה אסרה אותם בלשון‬ ‫ויצהר קדושים בתרומה ולא שאר משקין‪( ,‬ואף שאפילו תמרים‬ ‫אכילה‪ ,‬ובכל זאת הם אסורים אף אם נימוחו ונעשו משקה‪ ,‬מפני שיש‬ ‫נחשבת חיה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה אביי) אביי סובר שהיא כחיה לכל דבריה‪ ,‬ולכן‬ ‫ותפוחים עצמם אין תרומתם מן התורה אלא מדברי סופרים‪ ,‬כעין דאורייתא‬ ‫רבוי מיוחד שזה בכלל אכילה‪( .‬וכתבו הראשונים שאף ששתיה בכלל‬ ‫הרובעה חייב‪( ,‬ולרש"י שזה לחומרא קשה אמאי הרובעה חייב)‪ ,‬ומ"מ מטמאה‬ ‫אכילה‪ ,‬כאן צריך רבוי מיוחד‪ ,‬מפני שהשתיה היא שלא כדרך‪ ,‬או מפני‬ ‫טומאת אוכלין כיון שהיא בת אכילה‪( .‬קכ"א‪.):‬‬ ‫תקון‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה דון) י"ל שהמחלוקת היא בדגן שהמחהו)‪ ,‬ולדבריו‬ ‫עור של הדבשת הרכה של הגמל‪ ,‬והיינו כשעדיין לא טענה נחשב מחובר)‪ ,‬אא"כ הפשיט רק טפחיים שאז גם הטפח הסמוך‬ ‫וי"א שישראל ששחט בהמה טמאה‪ ,‬ונכרי ששחט בהמה‬ ‫לבשר טהור‪ ,‬מפני שאז הוא עדיין מפשיט בסכין‪ ,‬אבל אח"כ אוחז בעור‬ ‫משא‪ ,‬מטמא כבשר‪ .‬הגמ' מסתפקת מה הדין בהגיע זמנה‬ ‫טהורה‪ ,‬צריכים מחשבה‪ ,‬ואם לא חישב לא הויא אוכל עד שתמות‪,‬‬ ‫ומפשיט‪.‬‬ ‫לטעון ולא טענה‪ ,‬או בלא הגיע וטענה‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫וצריכים הכשר מים ממקום אחר‪ ,‬דדם השחיטה עצמו אינו מכשיר‬ ‫הגמ' (קכ"ג‪ ):‬אומרת שלרבה בר אבוה (דלהלן לגבי טלית)‪,‬‬ ‫אלא בדם חללים (ע"י גיסטרא ומן הצואר) או בשחיטה הוגנת‪ ,‬והכא הוי כדם‬ ‫קכ"ב‪ :‬עור הראש של עגל רך (לעולא היינו בן שנתו ויונק‪ ,‬בטומאה דאורייתא חוששים שלא יפשיט יותר מכדי אחיזה‬ ‫מגפתו וכדם המת‪.‬‬ ‫ויבואו לטהר‪ ,‬וכל הדין הנ"ל הוא בטומאה דרבנן כגון י"ח דבר‬ ‫אבל אם הפסיק לינוק אע"פ שהוא בתוך שנתו כבר הוקשה עורו‪ ,‬וכן בעבר‬ ‫הגמרא שואלת שהרי דבר שסופו לטמא טומאה חמורה (‪-‬אדם‬ ‫שנתו ועדיין הוא יונק‪ ,‬ולרבי יוחנן כל זמן שיונק אפילו אחרי שנה‪ ,‬וה"ה‬ ‫וכלים) א"צ הכשר‪ ,‬כדתניא שנבלת עוף צריכה מחשבה לקבל‬ ‫(שבת י"ג‪ ,):‬דבדרבנן לא מחמרינן כולי האי‪ ,‬וטהור שנגע בטמאה היינו‬ ‫בהמה טהורה שהיא טריפה‪ ,‬והיא מטמאה כדאמר אבוה דשמואל‬ ‫טומאת אוכלין מן השרץ‪ ,‬דסתמא אינה עומדת לאכילה‪( ,‬והיינו בכפרים שאין בתוך שנה אף אם אינו יונק)‪ ,‬לתנא דמתני' מטמא כבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן‬ ‫רגילים לאכול עופות‪ ,‬אבל בכרכים א"צ מחשבה‪ ,‬דסתמא עומדת לאכילת אינו מטמא‪ ,‬דמתני' היא דעת יחיד‪ ,‬וכדמצינו שהמחשב בדבר‬ ‫שקדשים טריפה מטמאים‪.‬‬ ‫עובדי כוכבים)‪ ,‬ואינה צריכה הכשר‪ ,‬דהכשר נאמר בזרעים שאין שאין דרכו בכך‪ ,‬כגון לאכול חלב למחר‪ ,‬או להקטיר למחר דבר שאין דרכו‬ ‫ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת והוא מתחיל‬ ‫להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי מנחה או עור העולה‪ ,‬אינו‬ ‫סופם לטמא טומאה חמורה דלעולם אינם נעשים אב הטומאה לטמא‬ ‫להפשיט מכיוון הפה‪ ,‬הוי יד עד שיפשיט את החזה שאותו מפשיטים‬ ‫פוסל ואינו מפגל עד שישחט לאכול למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר‬ ‫אדם וכלים‪ ,‬אפילו אם נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאה‪ ,‬והכא סופה לטמא‬ ‫בסוף מפני שהחזה קשה להפשטה משאר האברים וכשהעור מחובר בחזה הוי‬ ‫למחר דבר שדרכו להקטיר‪ ,‬אבל השוחט עולה וחשב להקטיר חוץ‬ ‫אדם וכלים בכזית ואפילו במשא כשתמות‪.‬‬ ‫חיבור‪ ,‬ואם מתחיל מהרגליים כל העור הוי יד‪.‬‬ ‫למקומו כזית מעור שתחת האליה שהוא כבשר וזה נחשב שדרכו‬ ‫להקטיר אם זה עולה‪ ,‬פסול ואין בו כרת‪ ,‬ובמחשבת חוץ לזמנו‪,‬‬ ‫חזקיה מיישב שאף כאן יכול לפוררה לפרורים דקים שכל‬ ‫קכ"א‪:‬‬ ‫עור שעל הצוואר לרבי יוחנן בן נורי הוי חיבור‪ ,‬ולחכמים אינו‬ ‫פיגול ויש בו כרת לאוכל ממנו אפילו בזמנו‪ ,‬ולרבי יעקב ור"ש ה"ה‬ ‫אחד פחות מכזית ושוב לא תטמא טומאת נבילות‪ ,‬משא"כ נבלת עוף טהור‬ ‫חיבור כיון שהוא נפשט מעצמו‪ .‬ואביי מבאר שאם זה היה חיבור חזק‬ ‫לכו"ע הוי חיבור‪ ,‬אבל כאן זה לא חיבור חזק אלא חיבור שעשוי להתנתק‬ ‫בעור של בית הפרסות ושל ראש עגל הרך וכל הדברים שמנו‬ ‫כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה הואיל) כתבו‬ ‫שאפילו חתיכות גדולות אינם מטמאים‪ ,‬ובלבד שלא יהיו אברים‪ ,‬וכוונת‬ ‫חכמים שמטמאים כבשר והיינו לרבות עור של בית הבושת של מאיליו‪ ,‬ונחלקו (קכ"ג‪ ):‬אם שומר העשוי להינתק מאיליו הוי‬ ‫הגמרא פחות מכזית הכונה שלא ישתייר על העצמות כזית בשר‪.‬‬ ‫נקיבה בחטאת או בשלמים‪ ,‬דינם כבשר אף לגבי פסול ופיגול‪ ,‬ומבואר שומר כל זמן שלא ניתק‪ ,‬או לא‪ ,‬אבל עור שנקרע לכו"ע י"ל דהוי חיבור‪,‬‬ ‫שכיון שיכולים לתופרו זה נחשב חיבור חזק‪ .‬תוד"ה עור‪.‬‬ ‫שרק לתנא זה דינם כבשר‪ ,‬אבל לת"ק רק עור שתחת האליה נחשב בשר‪.‬‬ ‫ואף שבהמה טמאה (וכ"ש טהורה‪ ,‬דליכא מידי דשרי לישראל ואסור‬ ‫לעכו"ם‪ ,‬ובטהורה גם רבי יוחנן מודה) ששחטו בה שניים או רוב שניים עור בית הפרסות שהוא רך מטמא כבשר‪ .‬לרב הכונה לבית‬ ‫מתי בטל שם טומאה ע"י קריעה או נתיצה‪-‬‬ ‫ועדיין היא מפרכסת‪ ,‬לחזקיה אין בה איסור אבר מן החי כיון הפרסות ממש ולא לעור שעל עצם השוק מהארכובה התחתונה שחותכים‬ ‫שהיא מתה‪ ,‬הכונה שיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה אותו בשעת הפשטת הבהמה‪ ,‬ולרבי חנינא הכונה לרכובה הנמכרת טלית טמאה שהתחיל לקורעה כדי לבטלה מתורת טלית‪ ,‬בטלה‬ ‫עם הראש ‪-‬כל העור שמעל עצם עצם השוק מהארכובה התחתונה ממנה הטומאה (למפרע‪ .‬תוד"ה טלית)‪ ,‬אחרי שיחתוך רובה‪,‬‬ ‫ובטומאת נבילות כתיב "וכי ימות"‪.‬‬ ‫שכשאינה ראויה למלאכתה הראשונה ואין שמה עליה היא נטהרת אע"פ שיש‬ ‫שחותכים בשעת הפשטת הבהמה‪.‬‬ ‫לרבי יוחנן יש בשחוטה מפרכסת איסור אבר מן החי‪.‬‬ ‫בשייריה שלש על שלש והיא ראויה לקבל טומאה‪ ,‬כמו שכלי חרס שבירתו‬ ‫מטהרתו אע"פ ששייריו ראויים לקבל טומאה‪( ,‬אמנם בנטמא שני טומאות‪,‬‬ ‫רבי אלעזר אמר שיש לנקוט כרבי יוחנן‪ ,‬דתני רב אושעיא עור בית הבושת –הרחם‪ ,‬ועור השליל‪ ,‬ועור שתחת האליה‪,‬‬ ‫טומאת זב וטומאת מדרס‪ ,‬בטלה ממנו רק טומאת מדרס שכבר אינו ראוי‬ ‫שישראל ששחט בהמה לעכו"ם ושחט בה שנים או רוב מטמאים כבשר‪.‬‬ ‫למדרס‪ ,‬ונשארה בו טומאת מגע שהוא ראוי לה‪ .‬וע"ע בתוס' שם)‪ ,‬ואמר‬ ‫עור האנקה והכח והלטאה והחומט שהם רכים מטמאים‬ ‫שניים‪ ,‬או עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל‪ ,‬והיא‬ ‫רבה בר אבוה שכל זה דווקא בטלית טבולת יום שנטמאה והטבילה‬ ‫כבשר‪ ,‬דכתיב "הטמאים"‪ ,‬וכן מרבים צירן ורוטב וקיפה שלהם‪ ,‬ושאר‬ ‫מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות‬ ‫וצריך להשתמש בה לטהרות לפני הערב שמש‪ ,‬דמיגו שלא חס עליה‬ ‫ח' שרצים ממועטים מ"אלה" (ד"למינהו" הפסיק הענין)‪ ,‬ולרבי‬ ‫(וכנ"ל)‪ ,‬ואבר הפורש ממנה כאבר מן החי ואבר מן החי מטמא מיד‬ ‫והטבילה אע"פ שהמים מזיקים לה אין לחוש שלא יקרע את הרוב‪,‬‬ ‫יהודה עור הלטאה חלוק מבשרה כחולדה‪ ,‬ורבי יוחנן בן נורי סובר‬ ‫כנבילה‪ ,‬ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי שאין בו טומאה‪ ,‬ואסור‬ ‫אבל טלית שלא טבל אותה אינה נטהרת שמא לא יקרע את‬ ‫שלכל הח' שרצים יש עורות‪ ,‬ותנשמת לרב עורה מטמא כבשר‪,‬‬ ‫לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה כיון שנחתך מחיים‪ ,‬ומבואר כרבי‬ ‫רובה‪ .‬ורבה חולק מפני שיש לחוש שיאמרו שטבילה מועילה‬ ‫דס"ל כרבי יהודה שהולך אחר מישוש היד‪ ,‬ולתנא דידן‬ ‫יוחנן‪ .‬ואם שחט סימן אחד או רוב סימן אינה מטמאה‬ ‫בלי הערב שמש‪ ,‬ועוד דא"כ עולת העוף לרבי אלעזר ברבי‬ ‫תנשמת אין עורה מטמא‪ .‬והמפשיט בשרצים (קכ"ג‪ ):‬שקשה‬ ‫טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה בשום מקום לא לישראל ולא‬ ‫שמעון דס"ל שצריך למלוק רק רוב שנים ולא כל השנים‪ ,‬דגמר מחטאת‬ ‫להפשיטם הוי חיבור עד שיפשיט את כולו ואפילו אם הפשיט יותר‬ ‫לבני נח‪ ,‬וכן אם נחרה ועודה מפרכסת אינה מטמאה כלל‪ .‬ונכרי‬ ‫דכתיב בה "לא יבדיל"‪ ,‬נחשוש שמא לא יחתוך רוב שנים‪( ,‬ולכן נצריך‬ ‫מכדי אחיזה‪ ,‬ונגע בעור המופשט‪ ,‬טמא‪.‬‬ ‫רוב הנראה לעיניים ולא יספיק רוב מצומצם‪ ,‬אבל להבדיל גזה"כ הוא שלא‬ ‫ששחט בהמה טהורה במקום שאינו עושה את הבהמה‬ ‫יבדיל‪ .‬תוד"ה עולת)‪ .‬ורב יוסף עונה שאין לחוש שמא יאמרו כיון‬ ‫כל עורות אלו שאמרו שהם מטמאים כבשר אם עיבדם (בשיעור ד'‬ ‫לטריפה כגון חצי קנה‪ ,‬ובא ישראל וגמר את השחיטה‪ ,‬כשרה‪.‬‬ ‫שקרע הטלית מוכיח עליה‪ ,‬ואינו דומה לעולת העוף דשאני‬ ‫מילין‪ ,‬כמו לגבל (‪-‬הלש עיסתו בטהרה והוא שכיר וצריך למים להטביל‬ ‫ואם הישראל התחיל בשחיטה והנכרי גמר‪ ,‬פסולה בין אם‬ ‫את הכלים‪ ,‬עד ד' מילין צריך להטריח עצמו בסתמא כשאין בעה"ב נותן לו‬ ‫התם דכהנים זריזים הם‪.‬‬ ‫שכר הליכה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה לגבל) הכונה שאם יש גבל העושה עיסתו‬ ‫הישראל עשאה טריפה ובין בלא עשאה טריפה כיון שגמר‬ ‫קכ"ג‪ :‬לרב הונא אף אם קרע את רוב הטלית‪ ,‬אם נשאר כדי‬ ‫בטהרה בריחוק ד' מילין‪ ,‬ימתין עד שיגיע לאותו גבל)‪ ,‬ולתפילה (‪-‬המהלך‬ ‫השחיטה נעשה בידי עכו"ם‪ .‬והרוצה לאכול בשר לפני שתצא‬ ‫בדרך וגמר בליבו ללון מבעוד יום ויש בית הכנסת בהמשך הדרך צריך לטרוח‬ ‫נפש הבהמה‪ ,‬יחתוך כזית חי מבית שחיטתה ומולחו ומדיחו‬ ‫מעפורת‪ ,‬הוי חיבור‪ ,‬ומ"מ אינה טמאה אלא מדרבנן‪ .‬תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫ללכת ד' מילין כדי להתפלל שם‪ .‬רש"י‪ .‬והערוך פירש שהכונה לרחוץ ידיו‬ ‫היטב יותר מסתם בשר‪ ,‬מפני שכאשר הבהמה מתה היא נאנחת ומוציאה‬ ‫ואם קרע עור ושייר מקצת‪ ,‬לריש לקיש נשאר העור בטומאתו‬ ‫לתפילה‪ .‬והקשו התוס' דאם הגיע זמן תפילה‪ ,‬הא אביי (ברכות ט"ו‪ ).‬לייט‬ ‫אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא‪ ,‬ואם עדיין לא הגיע זמן תפילה צריך ללכת‬ ‫את דמה יפה‪ ,‬וכאן הדם לא הספיק לצאת וכחותכו הוא נבלע בתוכה‪,‬‬ ‫כיון דחלים – הוא חזק ע"י אותו מקצת‪ ,‬וכשתופרו הרי הוא כבתחילה‪ ,‬ולכן‬ ‫אפילו יותר‪ .‬ור"ח פירש שהכונה לטבול טבילת עזרא לתפילה‪ ,‬שאף שריב"ב‬ ‫וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו אבל לפני כן אסור‪ ,‬כדאיתא‬ ‫לא בטל שמו מעליו‪ ,‬משא"כ טלית שכיון שנקרעה בטל שמה‪ ,‬דאפילו חוזר‬ ‫ביטלה‪ ,‬היינו לתורה ולק"ש‪ ,‬אבל לתפילה לא‪ ,‬או דלא ס"ל כריב"ב)‪,‬‬ ‫בסנהדרין (ס"ג) שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דכתיב "לא תאכלו‬ ‫ותופרה אינה חוזרת לקדמותה‪( ,‬אמנם בעור המופשט כל חלק‬ ‫ולנטילת ידים (לאכילה‪ ,‬אם אין לו מים ויש מים לפניו צריך ללכת ד' מילין‬ ‫על הדם"‪ ,‬ואסמכתא בעלמא היא‪ ,‬וגם הנכרי מותר בה דליכא מידי דשרי‬ ‫כדי להגיע למים)‪ ,‬אך כל זה בהולך לפניו‪ ,‬אבל לאחריו אפי' מיל שהופשט הוי כאילו הופרש לגמרי‪ ,‬כיון שאינו עתיד לחזור לבשר)‪.‬‬ ‫לישראל ואסור לעכו"ם‪ ,‬ודבר זה טוב לרפואה‪.‬‬ ‫אחד אינו חוזר‪ ,‬אבל פחות ממיל חוזר) או שעשה מהם טלאי ולרבי יוחנן הדין בעור כמו בבגד‪ ,‬כיון שהחיבור מחדש אינו‬ ‫שחיטה לצורך נכרי ששהה או דרס בה או שלא בדק את הסכין‪,‬‬ ‫או שהלך עליהם – ששטחם לדרוס עליהם ברגלים שזה מקצת עיבוד‪ ,‬חיבור גמור‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לא) דמ"מ אין שיעורו בכדי מעפורת‪ ,‬אלא‬ ‫שלא ישאר במקום החיבור עור בגודל חמשה על חמשה טפחים‪.‬‬ ‫אינה מטמאה טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫בטלו מתורת בשר ונעשו עור והם טהורים‪ ,‬חוץ מעור האדם‪.‬‬ ‫וללישנא בתרא (קכ"ד‪ ).‬הקורע טלית היא טהורה אפילו‬ ‫קכ"ב‪ .‬שני חצאי זיתים שנמצאים על גבי העור‪ ,‬לרבי‬ ‫קכ"ג‪ .‬לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית‪ ,‬הבית טמא‪ ,‬בנשאר בה כדי מעפורת‪ .‬ובעור נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם‬ ‫ישמעאל (קכ"ד) אין העור מבטלם ומטמאים‪ ,‬ואפי' בפלטתם מפני שודאי יש לו כמה קרקפילין (‪-‬עור ראש אדם מת לצורך כישוף בנשאר בו כדי מעפורת הוא טהור או לא‪.‬‬ ‫סכין (כשכינסו‪ .‬תוד"ה היא)‪ ,‬ולר"ע העור מבטלם ולכן אין מטמאין במלחמה)‪.‬‬ ‫עור טמא מדרס שחשב לעשות ממנו רצועות או סנדלים‪,‬‬ ‫בין בפלטתם חיה בין בפלטתם סכין‪.‬‬ ‫מתי בטל שם יד או שומר לטומאה בעור שהופשט לרבי יהודה הוא טהור כשיתן בו איזמל להתחיל לבטלו‪ ,‬אע"פ‬ ‫מהבשר‪ -‬עור שהפשיטו מהבשר של בהמה שחוטה כדי לעשות שעדיין יש בו ה' על ה' טפחים שזה השיעור לטומאת מדרס‪ ,‬ולחכמים‬ ‫אלו עורות מטמאים כבשר‬ ‫שטיח למיטה או לשלחן‪ ,‬בבהמה או בחיה‪ ,‬בטהורה והוא טמא או טהור רק כשימעיטנו מה' טפחים‪ .‬ללישנא קמא לריש לקיש‬ ‫במשנה הקודמת (קי"ז‪ ):‬למדנו שעור הבהמה אינו מטמא טומאת‬ ‫בטמאה והוא טהור‪ ,‬בדקה או בגסה‪ ,‬הרי הוא יד לבשר להוציא או (הנ"ל) דין זה הוא רק כשחותך מסביב מפני שאז א"א לחברו היטב‪.‬‬ ‫נבילה‪ ,‬מפני שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה‪ .‬ולהלן יבואר אלו עורות‬ ‫להכניס טומאה‪ ,‬עד שיפשיטו כדי אחיזה מסביב לכל הבהמה‪ ,‬והיינו וללישנא בתרא אינו טהור בפחות מה' טפחים אלא בצריך לו‬ ‫מטמאים כבשר מפני שהם רכים וראוים לאכילה‪ ,‬או מדרבנן‪.‬‬ ‫טפחיים‪ ,‬ואחרי שהפשיט שיעור זה‪ ,‬לרב המופשט טהור עד למושב הזב שבפחות מה' טפחים אינו ראוי לזה‪.‬‬ ‫עור של אדם מדאורייתא הוא טהור (דלאו בשר הוא ואינו בכלל מת‪.‬‬ ‫מקום חיבורו‪ ,‬אבל משם והלאה טמא משום שומר‪ ,‬ולרב אסי טפח מהעור‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה עור אדם) הטעם משום דלא הוי דומיא דעצם אדם‪ ,‬דעור המופשט הסמוך לבשר סביבות כולו נשאר טמא שכיון שהוא אוחז שם קכ"ד‪ .‬טומאת תנור וטהרתו‪ -‬תנור תחילתו הוא עשוי כקדירה‬ ‫גזעו מחליף)‪ ,‬אבל הוא מטמא כבשר מדרבנן‪ ,‬כדי שלא יעשה‬ ‫כדי להמשיך להפשיט הוי כבית יד‪( ,‬ולרב אין חשיב יד אלא כשמטלטלים בו ומיטלטל‪ ,‬וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביקו בטיט סביב ומעבהו‪ .‬לר"מ‬ ‫ם‬ ‫שטיחים מעורות אביו ואמו‪( ,‬ואף שכל מת אסור בהנאה‪ ,‬לא היו חכמי‬ ‫את האוכל‪ .‬רש"י‪ .‬וביארו התוס' (ד"ה טהור) דמ"מ עד כדי אחיזה חשיב יד‪ ,‬תנור אינו מקבל טומאה אא"כ יש בו ד' טפחים‪ ,‬ולחכמים רק‬ ‫גוזרים טומאה אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא‪ .‬תוד"ה עורות)‪ ,‬וכ"ש מפני שאח"כ יכול לאחוז בבשר עצמו ולטלטלו‪ ,‬אי נמי משום דכל זמן שלא‬ ‫הפשיט כדי אחיזה קשה להפשיטו‪ ,‬ולפעמים מניחו כך וצריך לו לטלטלו גדול צריך ד' טפחים‪ ,‬אבל קטן שעושים לתינוקות‪ ,‬מספיק טפח‬ ‫שאם עיבדו אסור מדרבנן‪ ,‬וי"א שזה טעם רק למה אחרי‬ ‫ממקום למקום‪ ,‬וכן בחמת קשה להפשיט את החזה‪ .‬ועוד יש לפרש טעמא ושנגמרה מלאכתו‪ .‬ותנור שכבר נטמא מטהרים אותו ע"י‬ ‫העיבוד הם טמאים‪ ,‬אבל בלא עיבוד אסור מדאורייתא‪( .‬ולפ"ז‬ ‫דרב מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך הפשטה‪ ,‬אבל ביותר מכדי ששוברים אותו לאורכו לג' חלקים‪ ,‬דאם חולקו לשנים החלק הגדול‬ ‫‪,‬‬‫ולהפשיט‬ ‫בכח‬ ‫למשוך‬ ‫יכול‬ ‫ו‬‫נ‬‫אי‬ ‫העור‬ ‫בשפת‬ ‫מחזיק‬ ‫שאם‬ ‫י‬ ‫נ‬‫פ‬ ‫מ‬ ‫‪,‬‬‫לא‬ ‫אחיזה‬ ‫עור נחשב אין גזעו מחליף‪ ,‬דמקומו נעשה צלקת‪ .‬תוד"ה אבל)‪.‬‬ ‫שהוא הרוב טמא‪ ,‬ואם שוברים אותו לרוחבו די שלא ישאר בכל‬ ‫עור של חזיר ישוב מטמא כבשר מפני שהוא רך ואוכלים אותו‪ ,‬ובכדי אחיזה סמוך לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך‪ .‬ויש‬ ‫מפרשים שהנדון כאן הוא משום שומר ולא משום יד‪ ,‬דעד כדי אחיזה הוי שבר ד' טפחים (ולחכמים מספיק שלא יהיה בו רוב‪ ,‬ואפי' יש‬ ‫אבל של חזיר הבר שהוא קשה אינו מטמא‪ ,‬ולרבי יהודה אף חבור‪ ,‬ואף דאמר לעיל (קי"ח‪ ).‬דעור נחשב שומר רק כנגד הבשר‪ ,‬הכא חשיב בו יותר מד' טפחים)‪ ,‬ומגרר את הטיט שעליו לארץ‪ ,‬ואע"פ‬ ‫כנגד הבשר כיון שהכל נחשב כמחובר‪ ,‬וכן לחמת כל זמן שהחזה מחובר‪ ,‬הכל שעדיין הוא עומד הוא טהור‪ .‬ואם רוצה שהתנור לא יקבל טומאה‪,‬‬ ‫של חזיר הבר הוא רך ומטמא‪.‬‬ ‫בעצם אדם"‪ .‬וקולית של נבילה או של שרץ‪ ,‬סתומים טהורים מאהיל אבל דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה‪ ,‬וכדמצינו שחבלי‬ ‫לת"ק צריך שיגרר את הטיט עד הקרקע‪ ,‬ולר"מ מספיק‬ ‫המיטה וסריגי החלונות הם מתבטלים לבית וממילא כשאין בנקבים‬ ‫אע"פ שיש בהם כזית מח‪ ,‬דכתיב "בנבלתה" ולא בעצם קולית‬ ‫שימעטו מבפנים מד' טפחים‪.‬‬ ‫סתומה‪ ,‬ומה ששומר מטמא זה רק כשאפשר ליגוע בטומאה עצמה‪ ,‬ואף פותח טפח הם חוצצים בין הבית לעליה מפני הטומאה‪ ,‬דנקב העשוי‬ ‫עור שיש עליו כזית בשר במקום אחד‪ ,‬הנוגע בחתיכת בשר‬ ‫במשא אין מטמאים דכתיב "הנוגע‪ ...‬והנושא" את שלא בא לאויר שיעורו כמלוא אגרוף‪ ,‬אבל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה‬ ‫לכלל מגע לא בא לכלל משא‪( ,‬הגמ' קכ"ד‪ :‬מסתפקת אם רבי שיעורו בפותח טפח‪ ,‬ואף הנוגע כנגד הנקב טהור‪ ,‬אבל אם פירסם באויר‬ ‫קטנה היוצאת מהעור שבה עצמה אין כזית‪ ,‬או בשערה היוצאת‬ ‫מהעור כנגד הבשר שהיא נחשבת שומר (כדלעיל קי"ט‪ ,):‬טמא‪ .‬שיטת‬ ‫ישמעאל הנ"ל חולק על דרשה זו)‪ ,‬אבל נקובים אפי' כל שהוא מעל המת שאינם חלק מהתקרה‪ ,‬הנוגע כנגד הנקב טמא‪ ,‬אבל שלא‬ ‫שאפשר להכניס שם אפילו חוט השערה מטמאים במגע‪ ,‬דכתיב כנגד הנקב טהור‪ ,‬דחבלים בלא מיטה אינם מקבלים טומאה וממילא הם‬ ‫עולא בשם רבי יוחנן שהדין הנ"ל שכזית שלם אינו בטל לכו"ע הוא‬ ‫"הנוגע יטמא"‪( ,‬ומ"מ בהמה מטמאה אף שיש לה עור‪ ,‬כיון חוצצים‪ ,‬וס"ל לרבא דאיירי למעלה מטפח וקרי למאהיל נוגע‪,‬‬ ‫רק כשחיה חתכה חתיכה זו מהבהמה‪ ,‬אבל בחתך בסכין אפי'‬ ‫שיש בעור נקבים‪ ,‬וכן כליה מטמאה אף שיש עליה חלב‪ ,‬מפני אבל למטה מטפח אף שלא כנגד הנקב טמא‪ ,‬דהוי ככסותו של‬ ‫בשיעור גדול יותר (כתרטא (‪-‬רובע הקב‪ ,‬ל"א כף מאזנים) או כנפיא)‬ ‫שחוטים נמשכים ממנה‪ .‬ואם חשב לנקוב את הקולית מת‪ .‬ולאביי למטה מטפח לא הוי ככסותו של מת‪ ,‬כיון שאינו‬ ‫בטל הבשר לעור‪ ,‬ולרב נחמן אין הבשר מתבטל לעור‪ .‬והגמ'‬ ‫מבטל אותם לגבי המת‪ ,‬ולדבריו סובר רבי יוסי שטומאה‬ ‫אומרת שי"ל שרבי יוחנן איירי במרודד ‪-‬רצועה דקה ארוכה ורחבה‪,‬‬ ‫מטמאה‪ ,‬דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה‪ .‬קכ"ו‪.):‬‬ ‫שאפשר לצרף ממנה כזית‪ ,‬אבל אדם לא טורח לצרף‪ ,‬ומ"מ בפלטתו חיה כיון‬ ‫טמונה שאין לה חלל טפח אינה בוקעת‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הגמ' אומרת שקולית של מת איירי כשאין על הקולית כזית‬ ‫שהוא לא ביטל אינו בטל‪ .‬וי"א שרבי יוחנן אמר את החילוק הנ"ל‬ ‫תיבה של מגדל (‪-‬ארון עץ שעושים בו חללים קטנים כדי להצניע בהם‬ ‫על שני חצאי זיתים דלהלן‪ ,‬ולא על זית שלם‪.‬‬ ‫בשר ולא כזית מח מבפנים (דאל"כ מטמא אף באהל שהרי אין‬ ‫שם חלל טפח שיחצוץ מפני הטומאה)‪ ,‬וס"ל שהמח שבפנים אינו כלים ומשקין)‪ ,‬שיש בחללה פותח טפח ואין ביציאתה פותח‬ ‫מעלה ארוכה לבשר מבחוץ וממילא כיון דליכא בשר אין סופו להעלות טפח (‪-‬שהחלל הוא טפח וממילא אינה טומאה טמונה‪ ,‬אבל פתח החלל אינו‬ ‫צירוף ב' חצאי זיתים לטומאה‬ ‫ארוכה ולא חשיב אבר‪( ,‬דאל"כ הוי אבר מעליא ומטמא באהל‪ ,‬דאף טפח)‪ ,‬לת"ק אם יש טומאה בתוכה כל הבית טמא‪ ,‬ואם יש‬ ‫עור שיש עליו ב' חצאי זיתים בשר‪ ,‬לרבי ישמעאל העור‬ ‫דליכא מח הרי לפעמים המח חוזר כיון שהאבר מחובר לחי‪ ,‬ואם ע"י המח גדל טומאה בבית מה שבתוכה טהור‪ ,‬מפני שדרך הטומאה לצאת‬ ‫מטמא במשא ולא במגע מפני שהוא נושא כזית אבל הוא לא נוגע בכזית‬ ‫הבשר למעלה א"כ גם בלי בשר ומח‪ ,‬כל עצם חלולה נחשבת אבר‪ .‬רש"י‪( .‬דרך פתח זה אע"פ שהוא פחות מטפח‪ ,‬דאין לה יציאה אחרת) ולא להכנס‪.‬‬ ‫יחד‪ ,‬דכתיב "בנבלתם"‪ ,‬ורב פפא מעמיד דין זה דווקא במרודד‬ ‫ולתוס' (ד"ה ואי) מדובר שיש קצת מח)‪ ,‬אבל קולית של מוקדשין ורבי יוסי מטהר את הבית דשמא אין סוף הטומאה לצאת דרך פתח זה‪,‬‬ ‫(שמחוברים ע"י חתיכת בשר דקה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שמדובר‬ ‫איירי שיש בה כזית דאין נותר לפחות מכזית‪ ,‬וקמ"ל ששימוש נותר מפני שיכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה‪ ,‬וס"ל‬ ‫שא"א להגביה את החלק הגדול ע"י אחיזה בחלק הקטן‪ ,‬ולכן אינו מטמא‬ ‫מילתא היא כנותר עצמו‪ ,‬וכדאמר רבי יצחק שעצמות קדשים שטומאה טמונה אינה בוקעת‪ .‬ואם העמיד את התיבה בפתח‬ ‫במגע)‪ ,‬אבל בלאו הכי אינו מטמא במשא‪ ,‬דאמר עולא דכתיב‬ ‫ששימשו נותר מטמאים את הידים הואיל ונעשה בסיס לדבר הבית ופתח התיבה לחוץ‪ ,‬אף אם טומאה בתוכה הבית טהור‬ ‫"והנשא" וקרינן "והנושא" לומר דבעינן שיהיו נישאים בבת‬ ‫האסור‪ .‬ולאביי איירי ששף את העצם לרוחבה סביב סביב ואפילו אף לת"ק דאין סוף הטומאה לצאת לבית‪ ,‬ומשום אהל ליכא כיון שיש בה‬ ‫אחת‪ ,‬והגמ' אומרת שזה מחלוקת תנאים‪ ,‬ויש מ"ד דלא בעינן‬ ‫במקום אחד‪ ,‬שאז אינה מעלה ארוכה ולכן אינה מטמאה באהל‪ ,‬פותח טפח‪.‬‬ ‫שיהיו נישאים יחד‪ .‬ולר"ע אין העור מטמא לא במגע ולא‬ ‫(דכיון דליכא כזית מח לא מטמא באהל‪ ,‬דליכא שיעור‪ ,‬ולא הוי אבר‪ ,‬קכ"ו‪ .‬מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב מת‬ ‫במשא‪ ,‬מפני שהעור מבטל את הבשר‪ ,‬וטען ר"ע שהרי כתוב‬ ‫ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל‪ .‬תוד"ה הכא)‪ .‬ולרבי יוחנן איירי‬ ‫"הנוגע‪ ...‬והנושא" ולומדים מזה שרק דבר שיכול לטמא במגע‬ ‫ובתוכו בשר המת‪ -‬כלב שאכל בשר מת‪ ,‬ומת הכלב (דאם‬ ‫בעצם שיש בה כזית מח המתקשקש בחלל העצם מפני שהוא יבש‪,‬‬ ‫מטמא במשא‪( ,‬ובא בזה להקשות על רבי ישמעאל‪ ,‬אבל לר"ע עצמו לא‬ ‫הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור‪ ,‬דטומאה בלועה אינה‬ ‫ואינו מעלה ארוכה‪ ,‬ובאמת לגבי מת היא מטמאה אף באהל‪,‬‬ ‫צריך קרא‪ ,‬דס"ל שהעור מבטלם‪ .‬תוד"ה רבי עקיבא)‪ ,‬ומודה ר"ע‬ ‫מטמאה)‪ ,‬והוא מוטל על איסקופת הבית וצווארו לפנים‪ ,‬לרבי‬ ‫דטומאה בוקעת ועולה‪ ,‬אבל בנבילה אינו מטמא בלא ניקבה‬ ‫שהמחבר ב' חצאי זיתים בקיסם והסיטם או באין תחובים ונגע בהם‬ ‫מאיר אם יש בצווארו רוחב טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל)‪,‬‬ ‫כיון שהמח מתקשקש‪ .‬והא דלא קאמר כששיפה‪ ,‬אפשר דסבירא ליה‬ ‫שהוא טמא‪ ,‬וגם בזה י"א דאיירי במרודד וי"א שטמא בכל‬ ‫הבית טמא אע"פ שאין שם חלל טפח‪ ,‬מפני שהצד העליון מאהיל על‬ ‫דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ‪ .‬תוד"ה הכא‪.‬‬ ‫גוונא‪.‬‬ ‫הטומאה‪ ,‬וכיון שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫אם וד"ה אנן) דר"מ לשיטתו דס"ל חוקקין להשלים)‪ .‬ורבי יוסי אמר שרק‬ ‫קכ"ד‪ :‬ואם נגע בבשר עצמו ולא בעור‪ ,‬לרבי יוחנן אף בזה‬ ‫אי מאהיל בכלל נוגע‬ ‫אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא‪ ,‬והגמ' מבארת‬ ‫טהור (‪-‬אין נוגע וחוזר ונוגע)‪ ,‬ולבר פדא רק כשנגע מאחריו בעור‬ ‫שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר חלל טפח ולא מספיק‬ ‫אינם מצטרפים‪ ,‬שכיון שאין כזית שלם יחד אינו לא יד ולא שומר‪ ,‬ואף הנוגע בחצי זית מן המת‪ ,‬והוא גם מאהיל על חצי זית‬ ‫שהצוואר עצמו יהיה טפח‪ ,‬ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה‬ ‫דאיתא לעיל (קי"ח) שבפול יש שומר‪ ,‬רבי ישמעאל סובר כת"ק דאחרים דס"ל באותה העת‪ ,‬או שחצי זית מאהיל עליו‪ ,‬איתא באהלות שזה‬ ‫בחוץ‪ ,‬מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר‪ .‬ולרבי אלעזר אם‬ ‫שאין זה שומר‪ ,‬אבל מלפניו טמא משום ששני הנגיעות מצטרף לטומאה‪ .‬רבי אבין רוצה להוכיח מזה שטומאת מגע‬ ‫הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך המאכל לצאת דרך הפה אלא‬ ‫ואהל הם משם אחד‪ ,‬דאל"כ לא היו מצטרפים‪ .‬והגמ' דוחה‬ ‫מצטרפות‪.‬‬ ‫דרך אחוריו‪ ,‬ואם הפה לכיוון חוץ הבית טמא‪ .‬ולרבי יהודה בן‬ ‫צירוף בטומאת אהל‪ -‬דברים המטמאים טומאת אהל כגון כזית שבהמשך המשנה איתא שהנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל‬ ‫בתירא בכל גוונא הבית טמא – ופליג אכולהו‪ ,‬ואין נ"מ אם פיו לפנים‬ ‫מן המת ורובע עצמות ומלוא תרווד רקב שנחלקו לשני חצאי זיתים עליו ועל חצי זית טהור‪ ,‬ומבואר שאינם שם אחד ולכן אינם‬ ‫והכניסם לבית‪ ,‬רבי דוסא בן הרכינס מטהר משום שאין מצטרפים‪ .‬ומה שברישא מצטרפים איירי בטומאה הרצוצה בין או לחוץ‪ ,‬אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ‪ ,‬ואם יש בצווארו טפח‬ ‫ב' מגדלים של עץ שאין ביניהם פותח טפח‪ ,‬דחשיב נוגע כיון או לא‪ ,‬ואף בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם‪ ,‬דקסבר אף בדרך‬ ‫החצאים מצטרפים‪ ,‬וחכמים מטמאים‪ .‬הגמ' אומרת שרבי‬ ‫כניסתה היא מוציאה טומאתה‪ ,‬אי נמי פעמים שהוא מקיא‪.‬‬ ‫שהלכה למשה מסיני שטומאה רצוצה בוקעת ועולה‪.‬‬ ‫דוסא סובר כרבי ישמעאל‪ ,‬וחכמים סוברים כר"ע‪ ,‬ולא טיהר‬ ‫קכ"ו‪ :‬שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע‪ ,‬כדמצינו‬ ‫קכ"ה‪ :‬ואמנם לרבי יוסי מאהיל בכלל נוגע‪ ,‬דס"ל שמלא‬ ‫ר"ע אלא מפני שהעור מבטלם‪.‬‬ ‫דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא‬ ‫תרווד רקב (‪-‬עפר הנמצא בארון של מת שהוא רקבוביתו של מת‪ ,‬שהלכה‬ ‫במגע‪ .‬עוד אמר רבי שמעון ש עצם כשעורה מטמאה במגע‬ ‫למשה מסיני ששיעורו מלוא תרווד) מטמא במגע ובמשא ובאהל‪,‬‬ ‫טומאה בעצמות‬ ‫ובמשא ולא באהל (‪-‬הלכה למשה מסיני‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה עצם) זה‬ ‫ואין הכונה נוגע ממש שהרי לא נגע בכל הרקב שהרי העפר לא‬ ‫קכ"ה‪ .‬הנוגע בקולית שאין עליה בשר ויש בתוכה מח‪ ,‬אם היא של‬ ‫דאורייתא‪ ,‬ורק מה שהנזיר מגלח עליו זה הלכה)‪ ,‬וגולל (‪-‬דף הניתן על‬ ‫נחשב מחובר יחד‪ ,‬אלא הכונה למאהיל וקרי ליה נוגע‪ ,‬והא דתני‬ ‫מת‪ ,‬או של מוקדשין שגזרו חכמים (פסחים ק"כ‪ ):‬שפיגול ונותר‬ ‫המת) ודופק (‪-‬דף הניתן בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא‬ ‫נוגע ותני מאהיל‪ ,‬לאביי המאהיל למטה מטפח (‪-‬שאין טפח בין ידו‬ ‫מטמאים את הידים משום חשדי כהונה עצלי כהונה‪ ,‬וגזרו אף בעצמות‬ ‫במשא‪ ,‬אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין‬ ‫לטומאה) נחשב נוגע‪ ,‬ולמעלה מטפח נחשב מאהיל‪ ,‬ולרבא אפי'‬ ‫ששימשו נותר‪ ,‬בין בפתוחים בין בסתומים בין בנקובים טמא‬ ‫למעלה מטפח נחשב נוגע‪ ,‬ומאהיל היינו בהמשכה שהוא אינו במשא בין באהל‪.‬‬ ‫במגע ובמשא דעצם כשעורה במת מטמאה במגע ובמשא‪ ,‬דכתיב "או‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי ‪/‬‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫חדשה של כתיבת סיכומים ע"י כלל‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה‬ ‫הלומדים ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ /‬ועמוד היומי‬ ‫מתווה סיכום מיוחד המועיל מאד‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫לבהירות וזכרון‪ .‬שיעורי הסברה‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ופרטים בטל‪ 02-3131-465 :‬שלוחה ‪.7‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫הנרשמים (בנדרים פלוס קופת תמצית)‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים לשמיעה‬ ‫הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך וספרי‬ ‫טלפונית של קורס 'אומנות הסיכום' –‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ב'יפה נוף'‪.‬‬ ‫מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬העמוד‬ ‫כדרך להתענג בידיעת התורה‪ ,‬במחיר‬ ‫היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪,‬‬ ‫מוזל (‪ ₪ 120‬במקום ‪ 500‬לאברכים‪ ,‬ו‪₪ 60‬‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת שלום‪,‬‬ ‫במקום ‪ 300‬לבחורים)‪.‬‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬ ‫לפרטים‪055-400-7977 -‬‬ ‫ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 347‬כי תבא‬ ‫מבחן ‪ 346‬כי תצא‬ ‫חולין קט"ו עד קכ"א‬ ‫חולין ק"ח עד קי"ד‬ ‫מהיכן לומד אביי שטעמו ולא ממשו דאורייתא?‬ ‫איזה פירכא אומרת הגמרא שבגללה א"א‬ ‫האם כלאי בהמה מותרים לגבוה או להדיוט?‬ ‫האם מותר לאכול קיבה של טלה יונק שבישלה‬ ‫א' מבשר בחלב‪.‬‬ ‫ללמוד איסור הנאה בבשר בחלב מחמץ בפסח?‬ ‫א' מותרים‪.‬‬ ‫בחלבה?‬ ‫ב' מנזיר‪.‬‬ ‫ב' אסורים‪.‬‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫ג' מזרוע בשילה‪.‬‬ ‫א' שכן ענוש כרת‪.‬‬ ‫ג' מותרים להדיוט ואסורים לגבוה‪.‬‬ ‫ב' אסור‪.‬‬ ‫ב' שכן אסור בבל יראה‪.‬‬ ‫מהי כוונת רב שאם כזית בשר נפלה לתוך יורה של חלב‪ ,‬רק הבשר נאסר?‬ ‫ג' יקרענה לאחר בישולה ויאכלנה‪.‬‬ ‫ג' שחמץ של נכרי מותר בהנאה‪.‬‬ ‫האם כלאי הכרם נחשבים שהיתה להם שעת הכושר?‬ ‫א' רב סובר שבבשר בחלב רק הבשר נאסר‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫מה עושים למי שאינו רוצה לקיים מצות עשה שאין‬ ‫ב' מדובר בחתיכה שנפלה לתוך יורה רותחת וסילקה לפני שנחה מרתיחתה‪.‬‬ ‫האם ביצה של נבילה או טריפה מותרים?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' מדובר שיש ביורה שישים כנגד החתיכה‪.‬‬ ‫מתן שכרה בצידה (רש"י)?‬ ‫ג' ספק בגמרא‪.‬‬ ‫א' מותרים‪.‬‬ ‫א' קונסים אותו עד חומש נכסיו‪.‬‬ ‫לב עוף שלא קרעו ואכלו‪ ,‬מה דינו (רש"י)?‬ ‫ב' אסורים‪.‬‬ ‫האם יש מעילה בחֵלב או בדם?‬ ‫ב' מכים אותו עד שתצא נפשו‪.‬‬ ‫א' לא עבר איסור‪.‬‬ ‫ג' של טריפה מותרים ושל נבילה אסורים‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' הלעיטהו לרשע וימות‪.‬‬ ‫ב' עבר איסור אבל אינו חייב כרת‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' חייב כרת‪.‬‬ ‫האם מביאים יין לביכורים?‬ ‫ג' בחלב יש ובדם אין‪.‬‬ ‫מה פסק מרימר בענין צליית כבד או כחל מתחת או‬ ‫א' רק אם הביא ענבים ודרכם‪.‬‬ ‫מעל הבשר?‬ ‫מתי מותר לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים‪ ,‬ואין בהם חשש יין נסך?‬ ‫אלו ג' דברים ממעטים בדם מדכתיב "לכם" וכתיב "לכפר" וכתיב "הוא"?‬ ‫א' מותר לכתחילה‪.‬‬ ‫א' כשעלו עליהם עשבים‪.‬‬ ‫ב' גם אם דרכם מתחילה מביאם‪.‬‬ ‫ב' כשעבר חודש‪.‬‬ ‫א' נותר מעילה וטומאה‪.‬‬ ‫ב' מתחת מותר בדיעבד‪ ,‬ומעל אסור גם בדיעבד‪.‬‬ ‫ג' גם אם הביא ענבים ודרכם אין מביאם‪.‬‬ ‫ב' נותר מעילה ופיגול‪.‬‬ ‫ג' כשעברו י"ב חודשים‪.‬‬ ‫ג' מתחת מותר‪ ,‬ומעל מותר רק בדיעבד‪.‬‬ ‫ג' נותר טומאה ופיגול‪.‬‬ ‫עכו"ם ששחט רוב קנה וישראל השלימו‪ ,‬מה‬ ‫סכין ששחטו בה‪ ,‬האם מותר לחתוך בה מאכל רותח?‬ ‫האם לשמואל יש איסור בשר בחלב בחֵלב ובשליל‬ ‫דין השחיטה?‬ ‫האם שומר או יד מצטרפים לקבלת טומאה?‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫ובשליא?‬ ‫ב' אסור‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' כשרה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' מותר על ידי הדחה‪.‬‬ ‫ב' שומר מצטרף ויד לא‪.‬‬ ‫ב' פסולה‪.‬‬ ‫ג' יד מצטרף ושומר לא‪.‬‬ ‫ב' בחֵלב כן ובשליל ושליא לא‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' בחֵלב ושליל כן ובשליא לא‪.‬‬ ‫האם מותר להניח כד של מלח או של חומץ ליד כד של כותח?‬ ‫האם יש יד להכשר?‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' במלח אסור ובחומץ מותר‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' במלח מותר ובחומץ אסור‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫מה הדין להלכה בחלב שנמצא בקיבה של נבילה?‬ ‫האם אפשר להגעיל כלי שבלע איסור כשאין במים שישים‬ ‫האם מותר למלוח דגים ועופות יחד?‬ ‫א' מותר לכתחילה‪.‬‬ ‫באיזה אופן מודה רב שיש שומר לפחות מפול?‬ ‫כנגדו?‬ ‫א' אסור‪.‬‬ ‫ב' מותר בדיעבד‪.‬‬ ‫א' היכא דהוי בריה שלימה‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' מותר רק בכלי מנוקב‪.‬‬ ‫ב' כשהשומר עצמו הוא כפול‪.‬‬ ‫ב' רק בבן יומו לא‪.‬‬ ‫ג' אפילו בכלי מנוקב אסור‪.‬‬ ‫ג' אסור גם בדיעבד‪.‬‬ ‫ג' גם בבן יומו אפשר‪.‬‬ ‫ג' היכא דמתחילה היה כפול ונפל‪.‬‬ ‫בהמה ששבר את מפרקתה לפני שיצאה נפשה‪ ,‬האם היא מותרת באכילה?‬ ‫איזה קליפה של בצל מצטרפת רק אם היא שלימה לדעת ר' יהודה?‬ ‫א' מותרת‪.‬‬ ‫א' החיצונה‪.‬‬ ‫ב' אסורה‪.‬‬ ‫ב' האמצעית‪.‬‬ ‫ג' ספק בגמרא‪.‬‬ ‫ג' הפנימית‪.‬‬ ‫המבשל בשר מי חלב או עצמות בחלב‪ ,‬מה דינו?‬ ‫מה הדין בחלב שהמחהו וגמעו או דם שהקפהו ואכלו?‬ ‫א' פטור‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫ב' חייב‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ג' במי חלב פטור ועצמות בחלב חייב‪.‬‬ ‫ג' חלב שהמחהו חייב ודם שהקפהו פטור‪.‬‬ ‫פרד בן חמור וסוסה‪ ,‬האם הוא מותר בסוסה או בפרדה (לפי הסוגיא קי"ד‪?):‬‬ ‫האם ציפורניים מצטרפים לשיעור כביצה לטומאה?‬ ‫א' מותר בשניהם‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' אסור בשניהם‪.‬‬ ‫ב' כן‪.‬‬ ‫ג' אסור בסוסה ומותר בפרדה‪.‬‬ ‫ג' המקום המובלע בבשר מצטרף והשאר לא‪.‬‬ ‫פרטי תוכנית כתיבת הסיכומים מבית סיכומי 'תמצית'‬ ‫רעיון סיכום עשרה נקודות בכל סוגיא‬ ‫פרטים כלליים על תוכנית הסיכומים‬ ‫מבחן ‪ 348‬נצבים וילך‬ ‫מלבד צורת הסיכום הרגילה וכנ"ל‪ ,‬ישנו רעיון בו ניתן להעצים בצורה משמעותית‬ ‫מערכת סיכומי 'תמצית' יוצאת בזה לתוכנית מיוחדת‪ ,‬בה כל אחד יכול לסכם את‬ ‫תלמודו בצורה קלה וברורה‪ ,‬ולהגיע לבהירות בסוגיות ולזכור סוגיות רבות בעל‬ ‫חולין קכ"ב עד קכ"ח‬ ‫את איכות הסיכום והתועלת לזכרון והבנת הסוגיא‪ ,‬ע"י הפיכת הסוגיא לתמונה‬ ‫בה ניתן לקלוט בבת אחת כעשרה פרטים עיקריים מהסוגיא‪ ,‬כפי המתווה שנמצא‬ ‫פה‪ .‬ולהלן יובאו פרטי המבצע המיוחד‪ ,‬ונקודות חשובות המלמדות כיצד לסכם‬ ‫בצד השני של הדף‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫סוגיא בצורה טובה ותועלתית‪.‬‬ ‫תפיסה צילומית‪ -‬ישנם שתי צורות של תפיסה וזכרון‪ ,‬וההבדל ביניהם‬ ‫כללי התוכנית‪ -‬א' התוכנית מיועדת לכלל הלומדים‪ -‬אברכים ובחורים‬ ‫גדול מאד‪ ,‬הצורה הראשונה היא קליטת מספר נתונים בזה אחר זה‪,‬‬ ‫וקובעי עיתים לתורה‪ ,‬ולכל נושא תורני‪ -‬עיון בקיאות הלכה וכו'‪ .‬ב' בזמן‬ ‫הצורה השניה היא קליטת מספר נתונים בבת אחת! ניתן להמשיל זאת‬ ‫כתיבת הסיכום אפשר לעיין בגמרא‪ ,‬אך אין להעזר בסיכומים שכתבו‬ ‫לקריאת רשימה בה אנו עוברים על הפרטים בזה אחר זה‪ ,‬לעומת מבט‬ ‫אחרים אלא כדי לקבל כיוון איך מסכמים‪ ,‬ולא במהלך הכתיבה‪ .‬ג' דף‬ ‫על תמונה שניתן במבט אחד לקלוט הרבה פרטים מהתמונה‪.‬‬ ‫סיכום זה הינו דף לדוגמה‪ ,‬ניתן לכתוב על דף רגיל‪ ,‬וכן לסכם בכל צורה‬ ‫שהיא‪ .‬ד' מומלץ לצלם ולשמור את העותק המקורי לצורך חזרה‬ ‫הנסיון מוכיח שניתן להגיע למצב בו הסוגיא נהפכת לתמונה בה אנו‬ ‫וכדומה‪ .‬ה' יש לכתוב את הסיכומים בכתב קריא וברור‪ .‬ו' הסיכומים‬ ‫האם עור לא מעובד של אדם טמא מדאורייתא?‬ ‫יכולים לראות בבת אחת את כל עיקרי הסוגיא‪ .‬ע"י רמת תפיסה כזו‬ ‫צריכים להיות על סוגיא שלימודה הסתיים‪ ,‬והסיכום צריך להיות חדש‬ ‫על מה נאמר השיעור ד' מילין לנטילת ידים‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫המוגבלת בדרך כלל ל‪ 3-4‬דברים זוכרים את הסוגיא בצורה טובה הרבה יותר‪,‬‬ ‫ולא ממה שנכתב בעבר‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫(רש"י)?‬ ‫להרבה יותר זמן‪ ,‬וניתן לחזור על עיקריה בצורה קלה ומהירה‪.‬‬ ‫ג' איכא דאמרי מדאורייתא וא"ד מדרבנן‪.‬‬ ‫שליחת הסיכומים‪ -‬השולחים את הסיכומים למערכת תמצית (פרטים‬ ‫א' לנטילת שחרית‪.‬‬ ‫חלוקת הסוגיא לעשרה נקודות‪ -‬הדרך המוצעת לסיכום כזה הוא‪,‬‬ ‫על נקודות המסירה בקו תמצית ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪ ,7‬וכן למייל‬ ‫ב' לתפילה‪.‬‬ ‫לחלק את עיקרי הסוגיא לשלש קטגוריות‪ ,‬כאשר כל אחת מהקטגוריות‬ ‫ג' לאכילה‪.‬‬ ‫עד כמה צריך לחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה?‬ ‫‪ ,7692282@gmail.com‬או ל'תמצית' רחוב רבי עקיבא ‪ 30‬דירה ‪6‬‬ ‫א' עד מיל‪.‬‬ ‫כוללת ‪ 2-4‬פרטים עיקריים‪ ,‬וכן לתת הקדמה לסוגיא‪ ,‬ועי"ז ניתן לקלוט‬ ‫מודיעין עילית) יכנסו להגרלה בה ‪ 3‬מהמסכמים יזכו במלגה בסך ‪1000‬‬ ‫ב' רק פחות ממיל‪.‬‬ ‫בבת אחת ‪ 9‬דברים המחולקים לשלש‪ ,‬בתוספת הקדמה‪.‬‬ ‫מהו שיעור תחילת תנור לקבל טומאה?‬ ‫ג' אפילו פחות ממיל אינו חוזר‪.‬‬ ‫‪ ,₪‬כאשר זוכה אחד יוגרל מתוך כלל המסכמים הזוכה השני יוגרל מתוך‬ ‫תוספת של יותר מעשר נקודות‪ ,‬בדרך כלל אינה מועלה אלא להיפך‪.‬‬ ‫א' לרבי מאיר ד' טפחים ולרבנן קטן בטפח‪.‬‬ ‫הסיכומים האיכותיים ביותר‪ ,‬והזוכה השלישי יוגרל מתוך אלו שסיכמו‬ ‫אם נשווה ‪ 2‬לומדים אחד מנסה לזכור עשרות נקודות בסוגיא‪ ,‬והשני‬ ‫ב' לרבי מאיר ד' טפחים ולרבנן קטן בטפח‪.‬‬ ‫טריפה ששחטה‪ ,‬האם היא מטמאה?‬ ‫הכי הרבה סוגיות (מוגבל ל‪ 2‬סוגיות בשבוע)‪ .‬בנוסף מי שיזכה באחד‬ ‫מתמקד בעשר נקודות מרכזיות בלבד‪ ,‬מסתבר שהסיכוי של הראשון‬ ‫ג' לרבי מאיר גדול בד' טפחים ןקטן בטפח‪ ,‬ולרבנן קטן‬ ‫א' מטמאה רק במוקדשין מדאורייתא‪.‬‬ ‫המלגות וידע להגיד את הסיכום בעל פה‪ ,‬יזכה ב‪ ₪ 500‬נוספים‪ .‬כל‬ ‫בכל שהוא‪.‬‬ ‫ב' מטמאה רק במוקדשין מדרבנן‪.‬‬ ‫לזכור אפילו ‪ 5‬נקודות‪ ,‬קטן יותר מהסיכוי של השני לזכור אפילו עשרים‬ ‫סיכום נוסף מכניס את הכותב פעם נוספת להגרלה‪.‬‬ ‫נקודות‪ ,‬משני סיבות‪ :‬א' תפשת מרובה לא תפשת‪ .‬ב' כאשר הנקודות‬ ‫ג' מטמאה במוקדשין מדאורייתא ובחולין מדרבנן‪.‬‬ ‫שיעור הסברה מיוחד אודות כתיבת סיכומים‪ -‬ניתן לשמוע בטלפון‬ ‫תיבה שיש בחללה פותח טפח ואין ביציאתה פותח‬ ‫המרכזיות ברורות נזכרים דרכם בעוד פרטים רבים‪ ,‬הרבה יותר מאשר‬ ‫שיעור מיוחד עם מידע בסיסי חשוב ומעניין על חשיבות הסיכום‪ ,‬צורת‬ ‫טפח‪ ,‬על מה נחלקו ת"ק ורבי יוסי?‬ ‫האם ב' חצי זיתים מן המת מטמאים באהל?‬ ‫אם מלכתחילה ניסינו לזכור את כל אותם פרטים‪.‬‬ ‫הסיכום‪ ,‬והסבר מפורט על תוכנית הסיכום המיוחדת של ‪ 10‬נקודות‬ ‫א' אם מה שבתוכה מטמא את הבית‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫מתאים לכל אחד ולכל צורת לימוד‪ -‬הקו הכללי של סיכום עשרת‬ ‫מרכזיות בכל סוגיא (כדלהלן)‪ .‬שמיעת השיעור בקו הנ"ל‪.‬‬ ‫ב' אם מה שבבית מטמא מה שבתוכה‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫הנקודות שוה לכל נפש ולכל צורת לימוד‪ ,‬אולם תוכן עשרת הנקודות‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫קורס אומנות הסיכום כדרך להתענג בידיעת התורה‪ -‬מלבד עצם‬ ‫משתנה בין לימוד בעיון ללימוד בבקיאות‪ ,‬בין לימוד גמרא ללימוד‬ ‫כתיבת הסיכומים והגשתם ניתן להרשם לשמיעת הקורס המלא 'אומנות‬ ‫עצם שיש בה כזית מח המתקשקש‪ ,‬האם היא מטמאה באהל לרבי יוחנן?‬ ‫הלכה‪ ,‬ובנוסף כל לומד עשוי להתמקד בנקודות אחרות ובסדר אחר‬ ‫הסיכום'‪ ,‬סדרת שיעורים בהם נלמד כיצד להפוך את הסיכום לאומנות‬ ‫כלב 'חי' שאכל בשר מת והוא עומד באיסקופה‪,‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ובכמות אחרת של חומר לימודי‪ ,‬וככל שהלומד מחליט בעצמו על‬ ‫וחוויה‪ ,‬ועי"ז לקבל ידיעה ברורה בתוך שנה בעשרות סוגיות! ובתוך ‪5‬‬ ‫האם הבית טמא (רש"י)?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫הנקודות והסדר‪ ,‬תועלת הסיכום מרובה יותר‪ .‬הלומד יכול לצייר את עצמו‬ ‫שנים במאות סוגיות!!!‪ .‬ההרשמה בנדרים פלוס קופת 'סיכומי תמצית'‪.‬‬ ‫א' טמא‪.‬‬ ‫ג' בעיא דלא איפשטא‪.‬‬ ‫בעוד כמה שנים‪ ,‬כאשר לפי הנסיון שלו עד כה הוא לא יזכור את רוב הסוגיא‪ ,‬אלו ‪10‬‬ ‫ב' טהור‪.‬‬ ‫נקודות הוא כן היה רוצה לזכור מהסוגיא‪ ,‬ואותם לסכם‪.‬‬ ‫יש כרגע בקו ‪ 4‬שיעורים חינמיים בסיסיים‪ ,‬ועוד ‪ 8‬שיעורים המקיפים‬ ‫בצורה יסודית את התועליות הגדולות שבסיכום‪ ,‬כיצד לסכם בתורה‬ ‫ג' תלוי אם יש בצווארו רוחב טפח‪.‬‬ ‫האם ביצת השרץ טמאה?‬ ‫ההקדמה לסוגיא‪ -‬כל סוגיא בנויה על ידיעות מוקדמות אשר הסוגיא‬ ‫נכונה‪ ,‬וכיצד להגיע ע"י הסיכום לזכירת הסוגיות בצורה ברורה לאורך‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫מרחיבה נקודה (או כמה נקודות) מתוך אותם ידיעות‪ ,‬כתיבת הקדמה זו‬ ‫ימים ושנים‪ ,‬ואלו דברים כדאי לשלב בסיכום במטרה לחזק את יעילותו‪.‬‬ ‫ב' מרוקמת טמאה אע"פ שלא ניקבה‪.‬‬ ‫ג' רק מרוקמת שניקבה טמאה‪.‬‬ ‫מחברת את הלומד לסוגיא בצורה חזקה יותר‪ ,‬עושה סדר בראש לאיזה‬ ‫המחיר המלא של הקורס הוא ‪ ,₪ 500‬אולם למתכננים לכתוב סיכומים‬ ‫ענין כללי שייכת הסוגיא‪ ,‬ומהווה חזרה מחודשת גם על הידיעות‬ ‫עבור המבצע‪ ,‬המחיר הוא ‪ ₪ 120‬בלבד לאברכים‪ ,‬ו‪ ₪ 60‬לבחורים‪.‬‬ ‫האם עציץ נקוב הוי כמחובר לרבי שמעון לענין הכשר‬ ‫שרץ שיש ספק אם נגע‪ ,‬מה דינו ברשות היחיד?‬ ‫המוקדמות‪ .‬כמו כן ניתן לכתוב בהקדמה מהו הקו הכללי של הסוגיא‪,‬‬ ‫וטומאה?‬ ‫א' טמא‪.‬‬ ‫תועלת הסיכומים‪ -‬ידיעה ברורה בסוגיא נותנת סיפוק אדיר‪ ,‬מגבירה‬ ‫ואלו נקודות מבוארות בה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' טהור‪.‬‬ ‫את המוטיבציה וההנאה מהלימוד‪ ,‬ומהווה מקפצה אדירה לכח החידוש‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫מתי לסכם‪ -‬מומלץ בסוף כל סדר לימוד לכתוב ‪ 2-3‬נקודות עיקריות‬ ‫ג' על הארץ טמא ובצפה על המים טהור‪.‬‬ ‫וההעמקה‪ ,‬הדרך לחידושי תורה עוברת דרך הבהירות בסוגיא‪ ,‬וככל‬ ‫ג' להכשר כן ולטומאה לא‪.‬‬ ‫שיצאו מהסוגיא‪ ,‬ובסיום לימוד הסוגיא לעשות סדר בדברים‪ ,‬ולתפוס‬ ‫שהסוגיא ברורה יותר ניתן יותר להעמיק ולחדש בה‪ .‬וככל שיש לנו ביד‬ ‫אבר ובשר המדולדלים בבהמה ומעלים ארוכה‪ ,‬האם הם מטמאים?‬ ‫בעיקר את הכללים והנקודות העיקריות‪ ,‬ולחלקם ל‪ 3‬קטגוריות שבכל‬ ‫יותר סוגיות מסוכמות וברורות‪ ,‬הרווח הוא לא רק לזכרון הלימוד‪ ,‬אלא‬ ‫א' מטמאים רק טומאת אוכלים‪.‬‬ ‫אחד יש ‪ 2-4‬נקודות‪ .‬לאחר מכן חשוב לשנן היטב את עשרת הנקודות‬ ‫גם כח החידוש וההעמקה גדל‪.‬‬ ‫ב' מטמאים אדם וכלים כנבילה‪.‬‬ ‫עד שמגיעים למצב שניתן לאומרם בעל פה בצורה מהירה וקלה‪.‬‬ ‫‪ 2‬סוגי סיכומים עיקריים‪ -‬א' קיצור‪ -‬הלומד מסכם את הסוגיא בשפה‬ ‫ג' אינם מטמאים‪.‬‬ ‫הרווח בסיכום‪ -‬מי שמסכם את תלמודו בצורה טובה‪ ,‬אינו צריך‬ ‫שלו‪ ,‬לפי סדר הסוגיא‪ ,‬בצורה קצרה וברורה‪( ,‬ישנם כאלו שהסיכום‬ ‫יוצא להם אף יותר ארוך מהסוגיא עצמה)‪ .‬התועלת בסיכום זה הוא‬ ‫קישות שנטע אותה בעציץ וגדלה ויצאה החוצה‪ ,‬האם הקישות שבתוך העציץ‬ ‫להשקיע הרבה זמן בחזרות ארוכות‪ ,‬הסוגיות נשארות רעננות וחיות‬ ‫חזרה מהירה וברורה על הסוגיא‪ ,‬בלשון קצרה ובשפה ברורה‪ .‬ב' סדר‬ ‫מקבלת טומאה?‬ ‫לאורך זמן‪ ,‬ורק פעם בהרבה זמן צריך לחזור בפנים‪ ,‬וכיון שהכל ברור גם‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫החזרה בפנים נעשית בצורה מהירה יותר וחווייתית יותר‪ ,‬ועי"ז מגיעים‬ ‫מחודש‪ -‬הלומד‪ ,‬לאחר סיום הסוגיא והבנתה‪ ,‬מסדר את הסוגיא מחדש‪,‬‬ ‫ב' מחלוקת‪.‬‬ ‫בצורה מהירה וקלה יותר לידיעת התורה בסייעתא דשמיא‪.‬‬ ‫לפי נושאים‪ ,‬ומסכם אותה לפי הסדר שיצא לו‪ .‬הרווח בצורת סיכום זו‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫הוא גדול‪ ,‬מפני שבאופן זה הלומד מחובר יותר בחיבור אישי לסוגיא‪.‬‬ ‫דמיין לעצמך‪ ,‬היום ‪ -‬קיץ ה'תשפ"ו‪ ,‬בעוד חצי שנה‪ ,‬בזמן חורף‬ ‫ה'תשפ"ז‪ ,‬יהיו לך בראש כעשרים סוגיות‪ ,‬סוגיא לשבוע בסך הכל‪,‬‬ ‫קל לסכם! ‪ -‬יכולת הסיכום היא יכולת נרכשת‪ ,‬ועיקר הקושי הוא‬ ‫מה לא מטמא?‬ ‫ותוכל לחזור על כולם בדרך לבית המדרש וכדומה‪ ,‬עשר סוגיות בהלוך‬ ‫בסוגיות הראשונות‪ ,‬ואח"כ הסיכומים נעשים קלים מהירים איכותיים‬ ‫א' בשר מן החי‪.‬‬ ‫ב' בשר מן החי אפילו אם פירש מאבר שלם‪.‬‬ ‫ועשר בחזור‪ .‬לא שווה להשקיע?‬ ‫ותועלתיים הרבה יותר‪.‬‬ ‫ג' גם אבר מן החי‪.‬‬