gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית חבורת ש"ס · Tamtzis Chaburas Shas — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: תמצית חבורת ש"ס · Tamtzis Chaburas Shas

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

תמצית חבורת ש"ס · Tamtzis Chaburas Shas — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ 41‬ללומדי חבורת ש"ס | סנהדרין ב‪ .‬עד י"ג‪ | :‬אלול ה'תשפ"ו‬ ‫הפסולים לדון או להעיד‪ ,‬מחמת שהם נחשבים רשעים או ב‪ .‬בי"ד של שלשה דנים דיני ממונות‪ ,‬והיינו גזילות‬ ‫הקדמה למסכת סנהדרין‬ ‫קרובים‪ ,‬וכן מבוארים דיני עדים זוממים‪ ,‬והאם העדים צריכים‬ ‫מצות עשה מן התורה להעמיד בארץ ישראל בתי דינים בכל‬ ‫(‪-‬כופר בפקדון ששלח בו יד‪ ,‬או חוטף מחבירו‪ ,‬אבל לוה ולא‬ ‫לראות או להעיד יחד‪ ,‬ועד מתי אפשר לסתור את הדין‪.‬‬ ‫עיר ועיר ולכל שבט ושבט‪ ,‬דכתיב "שופטים ושוטרים תתן לך‬ ‫שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה)‪ ,‬וחבלות תשלום‬ ‫בכל שעריך אשר ד' אלוקיך נותן לך לשבטיך‪ ,‬ושפטו את העם‬ ‫פרק רביעי (אחד דיני ממונות‪ .‬ל"ב‪ .‬ל"ט‪ ):‬עוסק בצורת קבלת ה' דברים‪ ,‬וכן נזק בשור המועד או אדם שהזיק‪ ,‬וחצי נזק‪,‬‬ ‫העדות ע"י בי"ד‪ ,‬מתי צריך דרישה וחקירה‪ ,‬והרבה מכללי דיני‬ ‫משפט צדק"‪.‬‬ ‫תשלומי כפל דגניבה‪ ,‬וד' וה' בגונב שור או שה וטבחו או‬ ‫ממונות ודיני נפשות והחילוקים שיש ביניהם‪.‬‬ ‫לאחר שנתבארו דיני ממונות במסכתות הקודמות (בבא קמא‬ ‫מכרו‪ ,‬האונס והמפתה נערה בתולה שמשלם חמישים כסף‪.‬‬ ‫פרק חמישי (היו בודקין‪ .‬מ‪ – .‬מ"ב‪ ).‬עוסק בדיני החקירות‬ ‫בבא מציעא ובבא בתרא)‪ ,‬מבארת מסכת זו את דיני בית הדין‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה דיני) שאחרי שלמדנו בב"ק ב"מ וב"ב את‬ ‫הדנים בדיני ממונות‪ ,‬ואח"כ מבוארים דיני נפשות שהם צריכים‬ ‫שעושים לעדים בדיני נפשות‪ ,‬ומה הדין כשיש הכחשה בין‬ ‫דיני הממונות‪ ,‬בא התנא ללמדנו בכמה דיינים דנים אותם‪ .‬והא‬ ‫סנהדרין של כ"ג דיינים‪ ,‬ודיני ד' מיתות בית דין‪ ,‬ומתי צריך‬ ‫העדים בבדיקות או בחקירות‪ ,‬ובאיזה צורה בי"ד מכריעים את‬ ‫דלא תנא כופר בשור שהרג אדם‪ ,‬ול' של עבד בשור שהרג עבד‪,‬‬ ‫סנהדרין של ע"א דיינים‪ .‬והגמרא מפרטת את דיני אותם דברים‬ ‫הדין‪.‬‬ ‫ר"ת מבאר שזה בכלל חבלות‪ ,‬או דתנא ושייר ושייר נמי יציאת‬ ‫שנידונים בבתי דינים אלו‪ ,‬וכן מבוארים דיני העדות בדיני‬ ‫עבד בשן ועין וראשי אברים‪ .‬וי"מ דמתני' כר"ע שכשאין השור‬ ‫פרק שישי (נגמר הדין‪ .‬מ"ב‪ - :‬מ"ט‪ ).‬מתחיל לעסוק בצורת כל‬ ‫ממונות ודיני נפשות‪ ,‬וחיוב מיתה בבן סורר ומורה‪ .‬ובסוף‬ ‫בסקילה אין הבעלים משלמים כופר ול' של עבד‪ ,‬וא"כ כיון‬ ‫מיתה מד' מיתות בי"ד‪ ,‬שהם סקילה שריפה הרג וחנק‪ ,‬ובפרק‬ ‫המסכת מבוארים דיני רודף‪ ,‬חייבי מיתה בידי שמים‪ ,‬ואלו שאין‬ ‫שהשור נסקל רק בכ"ג גם התשלומין צריכים כ"ג‪ ,‬והתוס'‬ ‫זה מבוארת צורת הסקילה‪ ,‬ודיני איסור הנאה ממת ומדברים‬ ‫להם חלק לעולם הבא‪.‬‬ ‫דוחים שיש שיטות בגמרא שר"ע מודה ששייך כופר כשהשור‬ ‫השייכים לו‪.‬‬ ‫לא נסקל‪.‬‬ ‫דברים נוספים שנתבארו במסכת זו‪ ,‬עיבור השנה (י"א‪– .‬‬ ‫פרק שביעי (ד' מיתות‪ .‬מ"ט‪ - :‬ס"ח‪ ).‬עוסק בסדר החומר של‬ ‫כמו כן בי"ד של שלשה דנים בקידוש החודש‪,‬‬ ‫י"ג‪ ,):‬דיני כהן גדול ומלך (י"ח‪ – .‬כ"ב‪ ,):‬מנין לתחית המתים מן‬ ‫הד' מיתות (ונ"מ למי שנתחייב ב' מיתות שדנים אותו‬ ‫התורה (צ' – צ"א)‪ ,‬והרבה מדברי חז"ל על מה שיהיה לעתיד‬ ‫חליצה‪ ,‬מיאון (‪-‬יתומה קטנה שהשיאוה אימה או אחיה‬ ‫בחמורה)‪ ,‬ובדיני מיתת אשת איש שזינתה (ארוסה או נשואה‪,‬‬ ‫לבוא (צ' – ק‪ ,):‬ועל מלכי ונביאי ישראל בימי בית ראשון (ק"א‪:‬‬ ‫לדעתה‪ ,‬דמדאורייתא אין קידושי קטנה כלום בלא אביה‪,‬‬ ‫כהנת או ישראלית‪ ,‬מתי היא חייבת שריפה ומתי סקילה או‬ ‫‪ -‬ק"ז‪ ,):‬ועוד‪.‬‬ ‫ומדרבנן צריכה למאן)‪ ,‬שומת נטע רבעי ומעשר שני‬ ‫חנק)‪ ,‬ומהי צורת מיתה בשריפה הרג וחנק‪ ,‬ואח"כ מבארת‬ ‫שאין דמיהם ידועים כגון פירות שהרקיבו שאין להם שער‬ ‫ה גמרא מיהם אלו החייבים סקילה‪ ,‬ופרטי דינים באותם אלו‬ ‫חלק מהדינים שצריכים בית דין ונתבאר דינם במסכת זו‪-‬‬ ‫שחייבים סקילה‪ ,‬ובדיני ז' מצוות בני נח‪ ,‬ובאיסור עבודה זרה‪.‬‬ ‫דיני ממונות (ב' – ו')‪ .‬מוציא שם רע (ח‪ – .‬ט‪ .):‬חיוב מלקות‬ ‫בשוק‪ ,‬ובא לשומם כדי לחללם על המעות‪ ,‬ושומת הקדשות‬ ‫(י')‪ .‬עיבור החודש‪( .‬י')‪ .‬עיבור השנה (י"א‪ – .‬י"ג‪ .):‬סמיכת‬ ‫לענין פדיון‪.‬‬ ‫פרק שמיני (בן סורר ומורה‪ .‬ס"ח‪ - :‬ע"ה‪ ).‬עוסק בדיני בן סורר‬ ‫חכמים (י"ג – י"ד‪ .).‬עריפת עגלה (י"ד)‪ .‬ערכין (ט"ו‪ .).‬שור‬ ‫ומורה‪ ,‬ובדיני מיתת רודף ובא במחתרת או מי שבא לבעול‬ ‫סנהדרין קטנה היא של עשרים ושלשה‪ ,‬ד"עדה"‬ ‫הנסקל (ט"ו‪ :‬ל"ו)‪ .‬עיר הנידחת‪( .‬י"ז‪ :‬קי"א‪ - :‬קי"ג‪ .).‬כהן גדול‪.‬‬ ‫עריות‪ ,‬ומתי אומרים יהרג ואל יעבור‪.‬‬ ‫(י"ח‪ – .‬י"ט‪ .).‬מלך‪( .‬י"ט‪ – .‬כ"ב‪ .):‬אשת איש שזינתה (נ' –‬ ‫היא עשרה‪ ,‬דכתיב במרגלים "עד מתי לעדה הרעה‬ ‫פרק תשיעי (הנשרפים‪ .‬ע"ה‪ – .‬פ"ד‪ ).‬עוסק בדיני אלו החייבים‬ ‫נ"ב)‪ .‬הבא על אמו או על אשת אביו ומשכב זכור ורובע ונרבע‬ ‫הזאת" ולא היו עמם יהושע וכלב‪ ,‬וכתיב "ושפטו‬ ‫שריפה‪ ,‬ובדיני רוצח‪ ,‬ועל מי נאמר קנאים פוגעים בו‪ ,‬ומי חייב‬ ‫לבהמה (נ"ג – נ"ה)‪ .‬מגדף (נ"ו‪ .‬ס‪ .).‬חיוב מיתה בז' מצוות בני‬ ‫העדה והצילו העדה" הרי עדה שופטת ועדה מצלת‪,‬‬ ‫מיתה בידי שמים‪.‬‬ ‫נח (נ"ו – נ"ט)‪ .‬ברכת ד' (ס')‪ .‬עבודה זרה (ס' – ס"ד)‪ .‬הנותן‬ ‫וכתיב "לא תהיה אחרי רבים לרעות" ומשמע‬ ‫מזרעו למולך (ס"ד)‪ .‬אוב וידעוני (ס"ה)‪ .‬מקלל אביו ואמו (ס"ו)‪.‬‬ ‫פרק עשירי (אלו הן הנחנקים‪ .‬פ"ד‪ - :‬צ‪ ).‬עוסק בדיני הנחנקים‪,‬‬ ‫מסית ומדיח ומכשף (ס"ז)‪ .‬בן סורר ומורה (ס"ח‪ - :‬ע"ב‪ .).‬בא‬ ‫שלטובה הולכים אחרי רבים‪ ,‬וכתיב "אחרי רבים‬ ‫כמכה אביו ואמו‪ ,‬וגונב נפש מישראל‪ ,‬וזקן ממרא‪ ,‬ונביא שקר‪.‬‬ ‫במחתרת ורודף (ע"ב – ע"ד‪ .‬והם נהרגים גם בלי בי"ד)‪ .‬הבא‬ ‫להטות" ללמד שהטיה לטובה די באחד‪ ,‬ולהטיה‬ ‫ובזה סיימה הגמרא לבאר דיני ד' מיתות בית דין‪.‬‬ ‫על אשה ובתה (ע"ה)‪ .‬רוצח (ע"ו – פ')‪ .‬מכה ומקלל אביו ואמו‬ ‫לרעה צריך שניים‪ ,‬וכדי שלא יהיה בי"ד שקול‪,‬‬ ‫פרק אחד עשר (חלק‪ .‬צ‪ – .‬קי"ג‪ .):‬לאחר שסיימה הגמרא לבאר‬ ‫(פ"ד פ"ה)‪ .‬גונב נפש (פ"ה‪ - :‬פ"ו‪ .).‬זקן ממרא (פ"ו‪ - :‬פ"ז‪.).‬‬ ‫מוסיפים עליהם עוד אחד‪.‬‬ ‫בפרקים הקודמים דיני ד' מיתות בית דין (וחייבי מיתה בידי‬ ‫נביא שקר‪ ,‬כובש נבואתו‪ ,‬ומי שאינו מקיים נבואה‪( .‬פ"ט – צ')‪.‬‬ ‫שמים)‪ ,‬עוברת הגמרא לבאר למי אין חלק לעולם הבא‪ ,‬ומנין‬ ‫מלכים ונביאים ואישים נוספים מהתנ"ך שנידונו במסכת‬ ‫עשרים ושלשה דנים דיני נפשות‪ ,‬וכן רובע והנרבע‬ ‫אנו לומדים מהתורה שיש תחיית המתים‪ ,‬ומה יהיה לעתיד‬ ‫זו‪ -‬אלדד ומידד (י"ז)‪ .‬דוד המלך (י"ט‪ .):‬יוסף בועז ופלטי בן‬ ‫שור שרבע אשה או בהמה שנרבעה שסוקלים את הבהמה‪,‬‬ ‫לבוא אחרי ביאת המשיח ותחיית המתים‪ .‬וכן מובאים בגמרא‬ ‫ליש ועמידתם בנסיון (כ‪ .).‬דוד ובניו (כ"א)‪ .‬שבנא (כ"א)‪ .‬אדם‬ ‫דכתיב ברובע "והרגת את האשה ואת הבהמה" ואומר‬ ‫הרבה מאגדות חז"ל בענין דניאל ונחמיה‪ ,‬חנניה מישאל ועזריה‪,‬‬ ‫הראשון (ל"ח ל"ט)‪ .‬אחאב (ל"ט‪ .):‬עכן (מ"ג‪ :‬מ"ד‪ .).‬יהודע‬ ‫בנרבע "ואת הבהמה תהרוגו"‪ ,‬שור הנסקל שנגח אדם‬ ‫חזקיה וסנחריב‪ ,‬נבוכדנצר‪ ,‬ירבעם אחאב ועוד ממלכי ישראל‪,‬‬ ‫(מ"ד‪ .).‬יואב (מ"ח מ"ט)‪ .‬פנחס וזמרי (פ"ב)‪ .‬עקידת יצחק‬ ‫ומת בכ"ג‪ ,‬דהוקש מיתת השור למיתת הבעלים‪,‬‬ ‫בלעם‪ ,‬דואג‪ ,‬דוד המלך‪ ,‬אלישע וגיחזי‪ ,‬דור המבול דור הפלגה‬ ‫(פ"ט‪ .):‬מתים שהחיה יחזקאל (צ"ב)‪ .‬חנניה מישאל ועזריה‬ ‫ואנשי סדום‪ ,‬מחלוקת קורח ועדתו‪ .‬ובסיום המסכת מבארת‬ ‫דכתיב "השור יסקל וגם בעליו יומת"‪.‬‬ ‫דניאל עזרא ונחמיה (צ"ב‪ - :‬צ"ג‪ .):‬חזקיה וסנחריב (צ"ד‪– .‬‬ ‫הגמרא דיני עיר הנידחת‪.‬‬ ‫צ"ו‪ .).‬נבוכדנצר (צ"ו)‪ .‬ירבעם אחאב ועוד ממלכי ישראל (ק"א‪:‬‬ ‫מסכת מכות שבאה אחרי מסכת זו משלימה את העניינים איזו עיר ראויה לסנהדרין‪ -‬לת"ק עיר של מאה‬ ‫‪ -‬ק"ד‪ .).‬בלעם (ק"ה‪ – .‬ק"ו‪ .):‬דואג (ק"ו‪ .):‬דוד ובת שבע (ק"ז)‪.‬‬ ‫הנדונים במסכת זו ושייכים לבית דין בשלשה עניינים‪ :‬א' דיני ועשרים‪ ,‬ולרבי נחמיה מאתים ושלושים‪ ,‬כנגד שרי‬ ‫אלישע וגיחזי (ק"ז‪ .):‬נח ודור המבול (ק"ח)‪ .‬דור הפלגה ואנשי‬ ‫עשרות דבבציר מעשרה לא אשכחן שררה‪( .‬ב‪.):‬‬ ‫עדים זוממים‪ .‬ב' חיוב גלות‪ .‬ג' דיני מלקות‪.‬‬ ‫סדום (ק"ט)‪ .‬קורח ועדתו (ק"ט ק"י)‪.‬‬ ‫סנהדרין גדולה היא של ע"א‪ ,‬דכתיב "אספה לי‬ ‫סדר וענייני פרקי המסכת‬ ‫שבעים איש מזקני ישראל" ומשה על גביהן‪ .‬ולרבי‬ ‫דיני ממונות בשלשה‬ ‫פרק ראשון (דיני ממונות בשלשה‪ .‬ב‪ – .‬י"ח‪ ).‬עוסק במנין‬ ‫הדיינים שצריך לכל דבר‪ ,‬כגון דיני ממונות שצריך שלשה‪ ,‬ומה‬ ‫יהודה מספיק שבעים‪.‬‬ ‫בכלל דיני ממונות‪ ,‬ודיני נפשות צריכים כ"ג‪ ,‬ואלו דברים צריכים‬ ‫שבעים ואחד דנים שבט רוב שבט שעבד ע"ז במזיד‪,‬‬ ‫ע"א דיינים‪( ,‬ובחלק מהדברים הגמרא מפרטת עוד הלכות‬ ‫נביא שקר שמיתתו בחנק‪ ,‬כהן גדול‪ ,‬מוציאים‬ ‫כמה דיינים צריכים לדון‬ ‫בדברים אלו)‪ .‬וכן יבואר האם צריך דיינים מומחים או לא‪ ,‬ומי‬ ‫ישנם ג' דרגות של בית דין‪ ,‬בי"ד של שלשה דיינים‪ ,‬בי"ד‬ ‫יכול לדון‪ ,‬ודיני עיבור השנה‪.‬‬ ‫למלחמת הרשות כל מלחמה חוץ ממלחמת יהושע לכבוש‬ ‫של כ"ג דיינים‪ ,‬ובי"ד של ע"א דיינים‪ .‬דיני ממונות וכדומה‬ ‫את הארץ‪ ,‬מוסיפים על העיר ירושלים‪ ,‬ועל העזרות‪,‬‬ ‫פרק שני (כהן גדול‪ .‬י"ח‪ – .‬כ"ב‪ ):‬עוסק בדיני כהן גדול ומלך‪,‬‬ ‫מספיק להם ב"ד של שלשה‪ ,‬אולם דיני נפשות צריכים‬ ‫בתחילה מבואר האם הם יכולים להיות דיינים והאם דנים‬ ‫עושים סנהדריות לשבטים בי"ד של כ"ג בכל עיר ועיר‪,‬‬ ‫בי"ד של כ"ג‪ ,‬ויש דברים שצריכים דווקא בי"ד של‬ ‫אותם‪ ,‬ואגב כך מבוארים עוד מדיני כהן גדול ומלך‪.‬‬ ‫דכתיב "תתן לך בכל שעריך"‪ ,‬ועושים עיר הנידחת‪.‬‬ ‫שבעים ואחד (והיינו דברים חמורים יותר‪ ,‬או דברים‬ ‫(בספר כרך המבדיל בין ישראל לנכרים אין עושים עיר‬ ‫השייכים לכלל הציבור)‪ ,‬וכדלהלן‪( .‬בדף ב‪ .‬מובאים דברי‬ ‫פרק שלישי (זה בורר‪ .‬כ"ג‪ – .‬ל"א‪ ):‬עוסק בדרך בחירת הבי"ד‬ ‫המשנה‪ ,‬ואח"כ (עד סוף הפרק בדף י"ח‪ ).‬מבארת הגמרא‬ ‫והדיינים בדיני ממונות‪ ,‬ומתי בעל דין יכול לפסול דיין או עד‬ ‫הנידחת‪ ,‬ואין עושים ג' עיירות עיר הנידחת אלא רק‬ ‫של השני‪ ,‬ועד מתי בעל דין יכול לחזור בו מהסכמה שהסכים‬ ‫את דברי המשנה ומרחיבה בביאור העניינים המוזכרים‬ ‫אחת או שתיים)‪.‬‬ ‫במשנה‪ ,‬ומוסיפה עליהם דינים נוספים‪.‬‬ ‫לבעל דינו יותר ממה שהוא מחויב‪ ,‬וכן מבואר מיהם אלו‬ ‫דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכתיב "אשר ירשיעון אלוהים"‪ ,‬הרי כאן שלשה‪ .‬ואף‬ ‫מוציא שם רע שאומר לא מצאתי לבתך בתולים‪ ,‬ועונשו‬ ‫מפני שהמלוה לא ירצה להלוות שמא הלוה יכפור והעדים אי ס"ל שאין דורשים תחילות למנין‪( ,‬דלגופיה אתא‬ ‫מאה כסף‪ ,‬לר"מ נדון בג'‪ ,‬ולחכמים נדון בכ"ג‪ ,‬מפני‬ ‫דליבעי מומחין‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה אין) המ"ד שאין דורשין‬ ‫יעטו ולא תהיה עדותם מכוונת ויפסיד‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שיש בו דיני נפשות שאם זינתה תחתיו דינה בסקילה‪.‬‬ ‫תחילות סובר כך אף היכא דלא איצטריך)‪ ,‬י"ל דהכא מדלא‬ ‫שלא) שגם גזילות וחבלות וכתובת אשה וירושות ומתנות‬ ‫כתיב "השופט" ש"מ דאתי למניינא‪ .‬וס"ל לרבי‬ ‫א"צ דרישה וחקירה‪ ,‬כדי שלא תנעול דלת בפני גזלנים‪ ,‬ומ"מ‬ ‫מלקות ארבעים בג'‪ ,‬ולרבי ישמעאל בכ"ג‪.‬‬ ‫גזילות וחבלות צריכים מומחים‪ .‬ובתירוצם השני כתבו‬ ‫יאשיה שבי"ד לא חייב להיות נוטה‪ ,‬וכדמצינו לרבי‬ ‫שגזילות וחבלות צריכים דרישה וחקירה‪ ,‬כמו בדיני קנסות‪,‬‬ ‫עיבור השנה מפני האביב והתקופה‪ ,‬בג'‪ ,‬ולרשב"ג‬ ‫יהודה שסנהדרין גדולה היתה של שבעים (ועוד היה‬ ‫ורק הודאות והלוואות וכתובת אשה וירושות ומתנות ונזקי‬ ‫מתחילים בג'‪ ,‬ונושאים ונותנים בה'‪ ,‬וגומרים בז'‪,‬‬ ‫שם מופלא שבבי"ד שאינו מן החשבון‪ ,‬כמו שמשה היה על גבי‬ ‫שור בשור א"צ דרישה וחקירה‪ ,‬וה"ה שא"צ מומחין אלא‬ ‫ואם גמרו בג' מעוברת‪.‬‬ ‫שבעים הזקנים‪ .‬תוד"ה רבי יהודה)‪( ,‬ואמנם רבי יהודה‬ ‫עבדינן שליחותייהו וגובים אותם בבבל‪ .‬ומה שמצינו שדנו‬ ‫בבבל גם גזילות וחבלות‪ ,‬אפשר דמיירי שתפסו או שביקש‬ ‫סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור‪ ,‬ועריפת‬ ‫עצמו סובר כך רק בסנהדרין גדולה דכתיבי קראי‪,‬‬ ‫שהרי בסמיכת זקנים ועריפת עגלה בעי חמשה‪,‬‬ ‫לקבוע זמן לדון בארץ ישראל‪ .‬וי"א שדווקא גזילות שע"י‬ ‫עגלה‪ -‬לר"ש בג'‪ ,‬ולרבי יהודה בה'‪.‬‬ ‫חבלות אין דנים בבבל‪ .‬והא דדנים דיני גזילות וריבית אף‬ ‫דכתיב "וסמכו זקני" הרי כאן ד'‪ ,‬ומוסיפים עוד אחד‬ ‫שמצינו שהגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלים מהם‪,‬‬ ‫ערכין המיטלטלים בג'‪ ,‬ולרבי יהודה צריך שאחד‬ ‫כיון שאין בי"ד שקול‪ ,‬אך רבי יאשיה סובר שבדיני‬ ‫בימי רבי נשנית משנה זו לימיו‪ ,‬ולא לפניו ולא לאחריו‪.‬‬ ‫מהם יהיה כהן דכתיב "כערכך הכהן"‪ ,‬ופדיון הקרקעות‬ ‫והא דאיתא במתני' דיני ממונות בשלשה גזילות ממונות א"צ בי"ד נוטה)‪ ,‬ו"לנטות" איירי בדיני‬ ‫של הקדש בט' ועוד כהן‪ ,‬ואדם כקרקעות‪.‬‬ ‫וחבלות בשלשה‪ ,‬לרבי אבהו היינו שדווקא גזילות נפשות דבעינן שיהיה שייך הטיה לטובה על פי אחד‪ ,‬ואי הוי‬ ‫זאב ארי דב נמר ברדלס ונחש שהרגו אדם ונידונים‬ ‫וחבלות הם הדיני ממונות שבעינן שלשה מומחין‪ ,‬זוגות לא שייך הטיה בפחות משניים‪( ,‬דכתיב בהאי קרא "לא‬ ‫תהיה אחרי רבים לרעות"‪ ,‬והיינו דיני נפשות שזה רע לכולם‪,‬‬ ‫בסקילה כשור‪ ,‬מיתתם בכ"ג‪ .‬ולרבי אליעזר כל הקודם‬ ‫אבל הודאות והלוואות לא בעי מומחין‪.‬‬ ‫להורגם זכה‪ .‬ולרבי עקיבא מיתתם בכ"ג (ונחש כל‬ ‫אבל בממונות זה רע לזה וטוב לזה‪ .‬תוד"ה מוקי)‪ .‬ומה‬ ‫ג‪ .‬רבא מבאר שבאמת מדאורייתא צריך שלשה שפוסקים את הדין על פי הרוב‪ ,‬לומדים זאת בק"ו‬ ‫הקודם להורגו זכה‪ .‬ט"ו‪.):‬‬ ‫מומחים בהודאות והלוואות‪ ,‬ומתני' קתני שדיני מדיני נפשות‪ .‬ומה ששמואל אומר (ב"ק ריש הפרה) שאין‬ ‫ממונות והיינו הודאות והלוואות בג' הדיוטות‪ ,‬הולכין בממון אחר הרוב‪ ,‬ולא לומדים ק"ו מדיני נפשות (ושם‬ ‫דיני ממונות בשלשה‬ ‫אזלינן בתר רובא אף ברובא דליתא קמן)‪ ,‬צ"ל דרובא לרידיא‬ ‫מבואר במתני' שדיני ממונות צריכים בי"ד של שלשה‪.‬‬ ‫והטעם כנ"ל‪ ,‬וגזילות וחבלות בג' מומחים‪.‬‬ ‫אינו רוב חשוב כ"כ‪ .‬תוד"ה דיני‪.‬‬ ‫ולהלן יבואר אם מיירי רק בגזילות וחבלות ונזק וחצי נזק‬ ‫לרב אחא בריה דרב איקא מדאורייתא אחד כשר‬ ‫וכו' כמבואר במתני'‪ ,‬או שגם בהודאות והלוואות בעינן ג'‪,‬‬ ‫לרבי יונתן אין דורשין תחילות למנין‪ ,‬דלגופיה אתא‬ ‫וכן יבואר במה צריך מומחין ובמה לא‪.‬‬ ‫דבעינן מומחים‪ ,‬דאלוהים הוא לשון גדולה ורבנות‪( ,‬והא דלא‬ ‫עמיתך"‬ ‫בהודאות והלוואות‪ ,‬שנא' "בצדק תשפוט‬ ‫תני "השופט" לישנא בעלמא נקט)‪ ,‬וא"כ לומדים‬ ‫ד"ה‬ ‫(‬ ‫ולתוס'‬ ‫לשון יחיד‪( ,‬לרש"י ס"ל שאין עירוב פרשיות‪,‬‬ ‫ב‪ :‬גזילות וחבלות בשלשה‪ ,‬דכתיב בשומר חינם‬ ‫שצריך ב' דיינים וכנ"ל‪ ,‬וכיון שאין בי"ד שקול דכתיב‬ ‫ואמרו‬ ‫כאן)‪,‬‬ ‫כתוב‬ ‫ומדאורייתא) קאי אף למ"ד עירוב פרשיות‬ ‫שהמפקיד טוען שהשומר שלח יד בפקדון‪ ,‬שזה גזילה‪,‬‬ ‫"ונקרב בעל הבית אל האלוקים" וכתיב ג' פעמים‬ ‫שיהיו ג' משום יושבי קרנות שידונו ויטעו בדין‪ ,‬דבג' "לנטות אחרי רבים להטות"‪ ,‬ואם יתחלקו לחצאין אין כאן‬ ‫א"א שאין בהם חד דגמיר מחכמים ודיינים הלכות הלואה‪ .‬רבים‪ ,‬מוסיפים עליהם עוד אחד‪.‬‬ ‫אלוהים בפרשה זו‪ ,‬ואלוהים זה לשון שררה ורבנות‪ .‬וחבלות‬ ‫(דמאן דלא גמיר פסול לדינא‪ .‬תוד"ה אי)‪ .‬ומ"מ אם טעו‬ ‫בשלשה דמה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו‪.‬‬ ‫ישלמו‪ ,‬דאל"כ נפישי יושבי קרנות‪ .‬ביארו התוס' (ד"ה שיטת רבי שדיני ממונות בחמשה‪.‬‬ ‫ובעינן בהו ג' מומחין שהם סמוכים ונטלו מהנשיא רשות‬ ‫כ"ש) שהשאלה היתה שנפטור אותם מלשלם כדי שהדיינים אין לומר דטעמו משום דבעינן שלשה בגמר הדין‪,‬‬ ‫לדון‪.‬‬ ‫דגמירי לא יתרחקו מלדון‪ ,‬והתירוץ הוא שאדרבה נחייב אותם דבעינן שהשלשה יהיו רוב ונלך אחריהם‪ ,‬דא"כ סנהדרי‬ ‫גדולה תהא צריכה מאה ארבעים ואחד‪ ,‬כדי שיגמר‬ ‫לשלם כדי שילמדו דיני ממונות בשביל שלא יטעו ויצטרכו‬ ‫הודאות והלוואות‪-‬‬ ‫לשלם‪.‬‬ ‫הודאות היינו שבא לתבוע הלואה על פי עדים שהודה לו‪,‬‬ ‫הדין בשבעים ואחד‪ ,‬ובע"כ כיון דכתיב "אספה לי‬ ‫והלואה היינו שבא לתבוע הלואה על פי עדים על ההלואה‪,‬‬ ‫שניים שדנו‪ -‬לרבי אבהו (ב‪ ):‬ולרבא לא הוי דין‪ ,‬שבעים איש"‪ ,‬א"צ שבעים אלא בשעת אסיפה‪ ,‬וכן‬ ‫והלוה כופר בשתיהן‪ .‬וי"מ שהודאות היינו מודה מקצת‬ ‫ולשמואל ורב אחא בריה דרב איקא דיניהם דין‪ ,‬אלא בסנהדרי קטנה א"צ ארבעים וחמשה כדי שיגמר‬ ‫והלוואות היינו כופר הכל‪ ,‬וראשון עיקר‪.‬‬ ‫שנקראים בי"ד חצוף שעברו על תקנת חכמים‪ .‬רבי אבהו הדין בעשרים ושלשה‪ ,‬דהא דכתיב "ושפטו העדה‪,‬‬ ‫לרבי אבהו ורבא בהודאות והלוואות אע"פ שצריך‬ ‫סובר שכל התנאים סוברים ששנים שדנו אין דיניהם דין‪ .‬וכתבו והצילו העדה" היינו דבעינן כ"ג בשעת שפיטה‪ ,‬וא"כ‬ ‫שלשה‪ ,‬ושניים שדנו אין דיניהם דין‪ ,‬מ"מ לא‬ ‫התוס' (ד"ה דברי) שאפילו המ"ד שאין עירוב פרשיות כתוב‬ ‫כאן סובר שצריך שלשה‪ ,‬דכתיב "משפט אחד יהיה לכם"‪ .‬הכא נמי דכתיב "ונקרב וכו' " בעינן ג' בשעת קריבה‪.‬‬ ‫בעינן מומחים‪ ,‬ואף דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן‬ ‫ועיי"ש שמבארים איזה דברים לומדים מפסוק זה‪ ,‬ואיזה דברים אלא טעמא דרבי דכתיב "אשר ירשיעון אלוהים"‬ ‫והיינו שיש בפרשת משפטים מקראות שכתובות בפרשה אחת‬ ‫א"א ללמוד מפסוק זה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לרבא) שבה"ג פוסק והיינו שניים‪ ,‬וא"כ גם הא דכתיב "אלוהים" למעלה‬ ‫שהם שייכים לפרשה אחרת‪ ,‬כגון "אשר יאמר כי הוא זה"‬ ‫הלכה כשמואל ששנים שדנו דיניהם דין‪ ,‬אמנם קיום שטרות היינו שניים‪ ,‬ולא דריש תחילות‪ ,‬וכיון שאין בי"ד שקול‬ ‫שלומדים מזה חיוב שבועה במודה במקצת‪ ,‬וזה כתוב בפרשת‬ ‫צריך דווקא שלשה‪ ,‬ובאודיתא‪ ,‬אם הודה בפני שנים אין כותבין‬ ‫שומר חינם‪ ,‬וזה לא שייך לשם שהרי שומר חייב בשבועה גם‬ ‫הרי כאן חמשה‪( .‬ולרבנן כתיב "ירשיען"‪ .‬ומה שלומדים‬ ‫אא"כ קנו מידו‪ ,‬ואם לא קנו מידו צריך דווקא שלשה‪.‬‬ ‫אם לא הודה במקצת‪ ,‬אלא קאי על פרשת "אם כסף תלוה"‪,‬‬ ‫שפנחס בן עלי לא חטא‪ ,‬אלא רק חפני‪ ,‬דכתיב "ישכבן"‪ ,‬בזה‬ ‫שבזה א ם לא הודה במקצת אינו חייב שבועה‪( ,‬דאין אדם מעיז‬ ‫גם רבי מודה‪ ,‬דממה שייחסו הכתוב מוכח שלא חטא‪ .‬תוד"ה‬ ‫נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'‬ ‫פניו בפני בעל חובו‪ ,‬משא"כ בפקדון שמעיז פניו כיון שהמפקיד‬ ‫ורבנן)‪.‬‬ ‫בשלשה‪ -‬תני נזק (אף שזה כלול בחבלות) אגב חצי‬ ‫לא עשה לו טובה)‪( ,‬דאם אין עירוב פרשיות כתוב כאן‬ ‫נזק‪ ,‬וחצי נזק למ"ד פלגא נזקא קנסא תני משום‬ ‫א"צ שלשה שהרי אלוהים לא נאמר על הלואה)‪ ,‬א"כ בדין‬ ‫יש אם למקרא או למסורת‬ ‫דהוי קנסא‪ ,‬דסתם שוורים שלא הועדו אינם נוגחים ולא היה‬ ‫הוא דליבעי מומחין שאף שאלוהים נאמר בפרשת שומרים‬ ‫התורה ניתנה למשה ככתיבתה (אותיותיה) וכקריאתה‬ ‫לבעלים לשמור‪ ,‬ולמ"ד פלגא נזקא ממונא דקסבר שסתם‬ ‫זה מדבר גם על הלואות‪ ,‬והא דלא בעי מומחין כדי‬ ‫(הניקוד)‪ ,‬הכתיבה נקראת מסורת‪ ,‬שזה דבר המסור‬ ‫שוורים נוגחים והיה לו לשמור‪ ,‬ורחמנא חס עליה‪ ,‬תנא אגב‬ ‫שתנעול דלת בפני לווין‪ ,‬שימנע מלהלוות שמא לא ימצא‬ ‫לסופרים איך לכותבה‪ ,‬והקריאה נקראת מקרא‪ .‬ולפעמים‬ ‫יש הבדל בין משמעות הכתיבה למשמעות הקריאה‪ ,‬כגון‬ ‫תשלומי כפל וד' וה'‪ ,‬שגם הם 'ממון שאינו משתלם‬ ‫מומחים‪ ,‬וכן אם טעו חייבים אע"פ שיש להם רשות לדון‬ ‫במקומות שהתיבה כתובה בכתיב חסר‪ .‬הנדון להלן הוא‬ ‫בראש' ‪-‬אלא משלם יותר מהקרן‪ ,‬וכן חצי נזק משלם פחות‬ ‫דיני ממונות‪ ,‬וכל המומחה לבי"ד אם טעה פטור מלשלם‪ ,‬כדי‬ ‫מה הדין במקרים כאלו לענין הדרשות‪ ,‬האם דורשים את‬ ‫מן הקרן‪.‬‬ ‫שלא תנעול דלת בפני לווין‪ ,‬ויחשוש שבי"ד יטעו ויפסיד‪.‬‬ ‫התיבה לפי הכתיבה או לפי הקריאה‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה נזק) שנזקי שן ורגל גובים בבבל ולא בעינן‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה אלא) הנדון הוא למה לא חוששים לנעילת‬ ‫מומחין‪ ,‬אבל קרן וכן שור שהזיק אדם לא‪.‬‬ ‫דלת שלא ירצו לשבת בדין כיון שאם טעו חייבים לשלם‪ ,‬וס"ל‬ ‫ד‪ .‬לרבי יוחנן התנאים דלהלן סוברים 'יש אם‬ ‫כמ"ד שהדיין חייב לשלם גם אם לא נטל ונתן ביד‪.‬‬ ‫ג‪ :‬ילפותא לבי"ד של שלשה‪ ,‬ואי בעינן בי"ד למקרא' והיינו שהעיקר כמשמעות הקריאה [עם הניקוד]‪.‬‬ ‫מדאורייתא גם דיני ממונות צריכים דרישה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה כולהו) שדווקא היכא שהמקרא והמסורת‬ ‫מכחישים זה את זה ס"ל יש אם למקרא‪ ,‬אבל היכא שאין‬ ‫‪-‬‬‫נוטה‬ ‫נפשות‬ ‫וחקירה באיזה יום ואיזה שעה הלוהו‪ ,‬כדיני‬ ‫מכחישים זה את זה דרשינן תרוויהו‪( ,‬והתוס' מוכיחים כלל זה‬ ‫דכתיב בהו "ודרשת וחקרת"‪ ,‬דכתיב "משפט אחד יהיה לרבי יאשיה לומדים מדכתיב "ונקרב בעל הבית אל‬ ‫מכמה מקומות‪ ,‬ומקשים על כלל זה ממקומות אחרים)‪.‬‬ ‫לכם" ‪-‬ממונות כנפשות‪ ,‬ומ"מ אמרו חכמים שא"צ האלוהים"‪ ,‬וכתיב "עד האלוהים יבוא דבר שניהם"‪,‬‬ ‫"לטֹטפת" "לטוטפת"‪ ,‬שצריך ד' בתים לתפילין של נטילת רשות בארץ ישראל מהנשיא אינה מועילה‬ ‫רבי‪ ,‬כנ"ל ש"ירשיעון" הרי כאן שנים‪ ,‬אף דכתיב ירשיען‪.‬‬ ‫ראש‪( ,‬ולר"ע טט בכתפי שתיים ופת באפריקי אלא לארץ ישראל ולא לבבל‪ ,‬וחייב לשלם אם טעה‪,‬‬ ‫רבי יהודה בן רועץ‪ ,‬דס"ל דאף דכתיב "וטמאה‬ ‫שתים)‪ .‬רש"י כתב שבפרשת והיה אם שמוע כתוב אא"כ קיבלום עליהם הבעלי דינים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שבעים כנדתה" אינה טמאה אלא שבועיים ולא‬ ‫"לטוטפות" מלא‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה לטטפת) שבכולם לא דהכא) שלענין הפקעת ממון ליפטר משום שהפקר בי"ד הפקר‬ ‫שבעים‪ ,‬כמו המקרא‪( ,‬ובתחילה ענה להם שכמו כתוב ו' בין הפ' לת'‪ .‬ותירצו שיש שדורשים ע"י שנוטלים ו' עדיפי בני בבל‪ ,‬דראש גולה שבבבל בא מזכרים ונשיא שבארץ‬ ‫שימי טהרה בנקבה כפלים מזכר ס"ו ימים‪ ,‬אף ימי מתחילת התיבה ומניחים אותה בהמשך התיבה‪ .‬ור"ת מפרש ישראל מנקיבות‪ ,‬אבל לענין איסור והתר בני ארץ ישראל‬ ‫טומאה כפלים מזכר שבועיים‪ .‬וה"ה דמצי למימר דכתיב שלומדים מו' דתחילת "ולטוטפת"‪ ,‬ואף לר"ש שלא דורש ו'‪ ,‬עדיפי‪ ,‬דאוירא דארץ ישראל מחכים‪.‬‬ ‫"כנדתה" והיינו להוסיף ז' ימים כנדה על ז' ימים דזכר‪( .‬תוד"ה ול' הוא דורש‪.‬‬ ‫רבה בר רב הונא נטל רשות מרב הונא‪ ,‬ורב הונא‬ ‫מימי ולפ"ז צ"ל שמה שנאסר בשר בחָלָב‪ ,‬משום מרב‪ ,‬ורב מרבי חייא‪ ,‬ורבי חייא מרבי‪ ,‬ורשות זו לא‬ ‫אקרא)‪ .‬וה"ה דמצי למימר מה בזכר ימי טהרה מרובים‬ ‫טומאה‪ ,‬אף בנקיבה ימי טהרה מרובין מימי טומאה‪ .‬תוד"ה‬ ‫שקריאת בחֵלֶב וקריאת בחָלָב שוה‪ ,‬ובזה לכו"ע יש הועילה לבבל‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה נקטינא) שכמו שסמוך‬ ‫מה)‪.‬‬ ‫יכול לסמוך‪ ,‬כך מי שיש לו רשות יכול לתת רשות‪.‬‬ ‫אם למקרא‪.‬‬ ‫בית שמאי‪ ,‬דס"ל שהדמים שצריכים להנתן על‬ ‫רבה בר חנה נטל רשות מרבי לדון ולהורות‪ ,‬ולהתיר‬ ‫הגמ' מוכיחה שיש מחלוקת גם היכא שיש ב'‬ ‫מזבח החיצון עולה שלמים ואשם‪ ,‬הטעונים ב' מתנות שהם‬ ‫בכורות דלאחר החורבן היה‪ ,‬שאין התר לבכורות עד שיפול‬ ‫קריאות בכתיבה שוה‪ ,‬שמצינו שנחלקו לגבי מצות‬ ‫ד'‪ ,‬ונתנם במתנה אחת‪ ,‬כיפר‪ ,‬דכתיב "ודם זבחיך ישפך"‬ ‫בהם מום‪ ,‬ונטל רשות זו כדי לדון בעיירות העומדות‬ ‫ראיה בסומא באחת מעיניו אם דורשים "יִראה‬ ‫שפיכה אחת במשמע‪( .‬והניתנים על מזבח הפנימי כפר כהן‬ ‫על הגבולין הנמשכות אחר ארץ ישראל‪.‬‬ ‫יֵרָאה"‪ ,‬שצריך לבוא ליראות בשתי עיניו לאפוקי‬ ‫משיח ופר העלם דבר של ציבור‪ ,‬לכו"ע מתנה אחת מעכבת)‪.‬‬ ‫ה‪ :‬רב קיבל רשות מרבי לדון ולהורות אבל לא‬ ‫סומא‪ ,‬כמו שנראה בשתי עיניו דכתיב "עיני ד' אלוקיך"‪.‬‬ ‫ובחטאת ב' מתנות מעכבות‪ ,‬דכתיב ג"פ "קרנֹת"‪,‬‬ ‫לרש"י כדרך שהקב"ה בא לראותך בב' עיניו‪ ,‬כך אתה רואה‬ ‫והקריאה היא קרנות‪ ,‬ד' למצוה וב' לעכב‪( .‬ולב"ה אף‬ ‫להתיר בכורות‪ ,‬ואע"פ שהיה חכם‪ ,‬וגם היה בקיא‬ ‫אותו בב' עינך‪ .‬ולר"ת (ד"ה כדרך) כדרך שאתה בא ליראות את‬ ‫במומים שהרי גדל י"ח חודש אצל רועה בהמה‪,‬‬ ‫פני השכינה והקב"ה רואה אותך בשתי עיניו‪ ,‬כך אתה צריך‬ ‫בחטאת כיפר במתנה אחת‪ ,‬דפעמיים כתיב "קרנת"‪,‬‬ ‫לדעת להבחין בין מום קבוע למום עובר‪ ,‬מ"מ לא‬ ‫לראות בשתי עינך‪.‬‬ ‫ג' למצוה וא' לעכב‪ ,‬ואין לומר שהכל למצוה‪ ,‬דכפרה‬ ‫נתנו לו רשות להתיר בכורות כדי לחלוק כבוד לרבה‬ ‫בכדי לא אשכחן)‪.‬‬ ‫ועל כן צ"ל שמה שבשר נאסר בחָלָב‪ ,‬משום שדרך‬ ‫בר חנה‪ ,‬שבני בבל ינהגו בו כבוד‪( ,‬דברב נהגו כבוד בלאו הכי)‪,‬‬ ‫רבי שמעון‪ ,‬דס"ל שבסוכה בעינן ג' דפנות כהלכתן בישול אסרה תורה וחָלָב הוא צלול כמים‪ ,‬אבל חֵלֶב אינו‬ ‫או משום שרב כיון שהיה בקיא ביותר‪ ,‬והיה מתיר‬ ‫‪-‬שלימות‪ ,‬ורביעית אפי' טפח בגובה י' טפחים‪ ,‬דכתיב בישול אלא טיגון‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דרך) שי"מ‬ ‫מומים שלא היה ידוע שהם קבועים‪ ,‬יכלו לבוא מכך‬ ‫ג"פ "בסוכֹת"‪ ,‬והקריאה היא בסוכות‪ ,‬דל חד קרא שהתורה אסרה בדרך בישול‪ ,‬לאפוקי חֵלֵב שהוא אסור בלאו‬ ‫לידי טעות ולהתיר מום עובר‪.‬‬ ‫הכי‪.‬‬ ‫לגופיה‪ ,‬והלכתא שהרי אמרינן שמחיצות הם הלכה למשה‬ ‫מסיני‪ ,‬גרעה מהרביעית ואוקמה אטפח‪( .‬ולרבנן ב'‬ ‫נטילת רשות להורות‪ -‬אף מי שהוא גמיר לא יורה‬ ‫הלכות דיינים‬ ‫כהלכתן ושלישית אפי' טפח‪ ,‬דב' פעמים כתיב‬ ‫בלא ליטול רשות מרבו‪ ,‬ורבו יראה שאין מקום לטעות‬ ‫להלן יתבארו כמה מדיני הדיינים‪ :‬א' האם יחיד מומחה‬ ‫"בסכת" ויש אם למסורת –שנמסרה כתיבתו להכתב‬ ‫בלשונו‪ ,‬מפני שפעם אחת ראה רבי במקום אחד‬ ‫כשר לדון‪ .‬ב' מתי דיין שטעה בדין חייב לשלם‪ .‬ג' דין‬ ‫נטילת רשות לדון ולהורות‪ .‬ד' דין בי"ד של שניים‪ .‬ה' דיני‬ ‫גרעה‬ ‫חסירה‪ ,‬דל חד קרא לגופיה‪ ,‬והלכתא‬ ‫שמגבלים עיסותיהם בטומאה של הכלים‪ ,‬ואמרו לו‬ ‫פשרה‪ .‬ו' הנהגות הדינים‪ .‬ועוד‪.‬‬ ‫מהשלישית ואוקמה אטפח)‪.‬‬ ‫שת"ח אחד לימדם שמי בצעים (–אגם) אין‬ ‫מכשירים‪ ,‬ובאמת אותו ת"ח אמר מי ביצים של‬ ‫רבי עקיבא‪ ,‬דס"ל שרביעית דם שיצאה משני מתים ה‪ .‬יחיד מומחה לרבים כשר לדון אפי' ביחידי‪,‬‬ ‫תרנגולת ואוז‪ .‬וכן טעו בהא דאיתא שמי קרמיון ומי‬ ‫מטמאה באהל‪ ,‬דכתיב "על כל נפשֹת מת לא יבוא"‪( ,‬דכתיב "בצדק תשפוט"‪ ,‬וקסבר אין כאן עירוב פרשיות‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫פיגה שהם נהרות של אגמים פסולים מפני שהם מי‬ ‫שתי נפשות ושיעור אחד‪ ,‬ודם איקרי נפש‪ ,‬ורביעית הוא ולתוס' (ד"ה ואם) גם למ"ד דבעינן ג' מומחין מדאורייתא‪,‬‬ ‫בצעים (ובעינן מים חיים‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' הם נהרות גמורים‪,‬‬ ‫שיעור חיותו של אדם‪( ,‬ולרבנן בעינן ממת אחד‪ ,‬תיקנו חכמים שיחיד מומחה דן אפילו יחידי)‪ .‬וכגון רב נחמן‬ ‫ופסולים משום שמימיהם אינם צלולים אלא עפר וטיט מעורב‬ ‫ורבי חייא‪ ,‬והיינו יחיד דגמיר מרבותיו וסביר מעצמו‬ ‫ד"נפשת" כתיב)‪.‬‬ ‫בהם‪ ,‬דהוי חציצה בין מים לכלי‪ ,‬דכתיב "מים חיים אל כלי")‪,‬‬ ‫להוסיף וליישב טעמים‪ ,‬ואע"פ שלא קיבל מריש גלותא‬ ‫וחשבו שכמו שהם פסולים למי חטאת ה"ה שאינם‬ ‫ד‪ :‬רב אחא בר יעקב סובר שלכו"ע יש אם רשות לדון‪.‬‬ ‫למקרא‪ ,‬דאל"כ הא דכתיב "לא תבשל גדי בחלב וכתבו התוס' (ד"ה מומחה) דהא דאמרינן (לקמן כ"ג‪ ).‬דלעולם מכשירים‪ ,‬וזה אינו‪ ,‬דלחטאת בעינן "מים חיים אל‬ ‫פוסל והולך עד שיקבל עליו בי"ד שמומחה לרבים‪ ,‬שם א"צ כלי"‪ ,‬אבל להכשר כל דהו נמי מכשיר‪ .‬ובאותה שעה‬ ‫אמו" יהיה אסור רק בחֵלֶב ולא בחָלָב‪.‬‬ ‫גמיר וסביר כר' חייא ורב נחמן‪ ,‬דהתם בי"ד קאמר וכיון שהם ג'‬ ‫גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו‪ .‬וכתבו‬ ‫ומחלוקת רבי ורבנן לגבי דיינים היא אם "ירשיעון אפילו סתם בני אדם מומחין לרבים‪ ,‬אבל יחיד לא חשיב‬ ‫התוס' (ד"ה אי) שרשות מועילה גם כדי להפטר מתשלום אם‬ ‫אלוהים" הם דיינים נוספים‪ ,‬או אלו המוזכרים לפני מומחה לרבים עד דגמיר וסביר‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה דן)‬ ‫יטעה‪ ,‬אך רשות בדיני ממונות מועילה גם לאיסור והתר‪.‬‬ ‫שיחיד מומחה או סתם שלשה יכולים לדון את האדם בעל‬ ‫כן‪.‬‬ ‫כרחו‪ ,‬אא"כ רוצה לדון בפני אחר‪ ,‬וה"ה בשנים אלא שנקראים מותר ללתות חיטים בפסח לשרות מעט במים ולכותשם‪,‬‬ ‫ולענין טומאת שבעים רבנן לא חולקים על ר"י בן בי"ד חצוף‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה כגון) דהא דאיתא באבות (ד' ולא חוששים לחימוץ כיון שכותשם מיד‪.‬‬ ‫ח') אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא הקב"ה‪ ,‬עצה טובה‬ ‫רועץ‪.‬‬ ‫קמ"ל שלא יטעה‪ ,‬ובאמת רב נחמן לא היה דן‪ ,‬אי נמי הוא היה אין לתלמיד להורות הלכה במקום רבו‪ ,‬אא"כ היה‬ ‫רחוק ממנו ג' פרסאות‪ ,‬כנגד מחנה ישראל‪ ,‬ואמנם‬ ‫ולענין מתנות ב"ה סוברים שהיה אפשר ללמוד בקי בדינים ולא היה חשש שיטעה‪.‬‬ ‫למשה עצמו הלכו יותר מג' פרסאות‪ .‬ולאפרושי מאיסורא‬ ‫שהמתנות מעכבות מהחטאות הפנימיות פר כהן‬ ‫דיין שטעה‪ ,‬אם קיבלום עליו לילך אחריו בין לדין בין‬ ‫מותר אף במקום רבו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלא) שמחוץ לג'‬ ‫משיח והעלם דבר‪ ,‬הטעונים ז' הזאות על הפרוכת ועל מזבח‬ ‫הזהב‪ ,‬ומתנה אחת מהן מעכבת‪ ,‬דכתיב "ועשה כאשר עשה"‪ ,‬לטעות‪ ,‬ושלא יתבעוהו אם טעה‪ ,‬פטור‪ ,‬ואם לא קיבלוהו פרסאות יכול להורות גם תלמיד גמור‪ ,‬ולא רק תלמיד חבר‪ ,‬ואם‬ ‫דשניהם חטאת וארבע קרנות‪ ,‬ומאידך היה אפשר עליהם אלא אמרו לו שידון דין תורה חייב לשלם‪ ,‬אבל אין לא נטל רשות מרבו אסור אף חוץ לג' פרסאות‪.‬‬ ‫הדין חוזר‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה ואי) מיירי שלא קיבלוהו עליהם‬ ‫נתינת רשות לפלגא כגון לדון ולא להתיר בכורות‪ ,‬מהני‪,‬‬ ‫ללמוד מדמים האמורים למטה בחטאת העוף‪( ,‬לשון‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫וכן שייך לתת רשות לזמן‪.‬‬ ‫אחר למטה מחוט הסיקרא‪ ,‬וזה עיקר‪ ,‬לשון אחר למטה בפרשת‬ ‫נטילת רשות‪-‬‬ ‫אשמות)‪ ,‬שאם נתנם במתנה אחת כיפר‪ ,‬דהא לא כתיב‬ ‫דיין שרוצה להפטר מלשלם‪ ,‬עליו ליטול רשות לדון‪ ,‬שניים שדנו‪-‬‬ ‫קרנות‪ ,‬דשניהם נעשים בחוץ‪ ,‬וכדי שלא נלמד‬ ‫שהמתנות מעכבות כתיב "וכפר" ג"פ ללמד שג'‬ ‫לשמואל אליבא דרבנן שנים שדנו דיניהם דין אלא‬ ‫מבי ריש גלותא‪.‬‬ ‫מתנות אינם מעכבות בכפרה‪.‬‬ ‫שנקראים בי"ד חצוף‪( ,‬וה"ה אחד דינו דין‪ ,‬וקמ"ל שאפילו‬ ‫נטילת רשות מבי ריש גלותא בבבל מועילה לבבל‬ ‫שנים נקראים בי"ד חצוף‪ .‬תוד"ה שנים)‪ .‬ולרשב"ג צריך‬ ‫ולענין מחיצה רביעית בסוכה נחלקו ר"ש ורבנן אם‬ ‫ולארץ ישראל‪ ,‬דכתיב "לא יסור שבט מיהודה‬ ‫דווקא שלשה‪ ,‬ואם דנו בשנים יכולים הבעלי דינים‬ ‫צריך פסוק שהסוכה צריכה סיכוך‪.‬‬ ‫ומחוקק מבין רגליו"‪ ,‬שבט היינו ראשי גליות שבבבל‬ ‫לחזור בהם‪.‬‬ ‫ולענין רביעית דם נחלקו ר"ע ורבנן אם נפשות תרתי שרודים את העם בשבט שיש להם כח ורשות ממלכי‬ ‫פרס‪ .‬שבט הוא לשון שררה‪ ,‬ויש להם רשות להפקיר‪ .‬ו‪ .‬והיכא שישבו על דעת שלשה ואחד מהם אומר‬ ‫משמע‪ ,‬או שנפשות דעלמא משמע‪.‬‬ ‫איני יודע‪ ,‬אף לשמואל יוסיפו עוד דיין‪ ,‬כיון‬ ‫הלל‬ ‫ל‬‫ש‬ ‫בניו‬ ‫בני‬ ‫היינו‬ ‫מועטת‬ ‫שררה‬ ‫הוא‬ ‫ומחוקק‬ ‫הגמ' מוכיחה שיש חולקים על יש אם למקרא‪,‬‬ ‫דלרבי ישמעאל לומדים מדכתיב "לטֹטפות" שמלמדים תורה ברבים‪ ,‬ושבט מועיל למחוקק‪ ,‬אבל שמעיקרא ישבו על דעת שלשה‪.‬‬ ‫ולפני מי הם דנים ומי עתיד ליפרע מהם‪ ,‬שנא'‬ ‫התוס' (ד"ה נגמר) מה שייך לעשות פשרה אחרי שנפסק הדין‬ ‫לרבי אבהו דין בעי שלשה לכו"ע‪.‬‬ ‫"אלוקים נצב בעדת קל"‪ ,‬ולא ימנע הדיין מלדון כיון‬ ‫לגמרי‪ ,‬ובדוחק י"ל שהכונה שלא יטעו אותו לומר שהם יראים‬ ‫שמא טעו בדין‪ .‬והתוס' מבארים שנגמר הדין הכונה שכבר‬ ‫ומ"מ אם קיבלו עליהם שידון אותם מהני אף באחד‪,‬‬ ‫שאם יטעה יענש‪ ,‬דכתיב "עמכם בדבר משפט" אין‬ ‫דקדקו בדין היטב ולא חסר אלא אמירת איש פלוני אתה חייב‪,‬‬ ‫ואם טעה פטור‪ ,‬אא"כ אמרו לו שידון אותם בדין‬ ‫לדיין לירא ולמנוע עצמו מן הדין‪ ,‬אלא מה שעיניו רואות‪,‬‬ ‫דבזה אין לעשות פשרה כיון שאילו היה יודע שנגמר דינו לזכות‬ ‫תורה‪ ,‬שאז אם טעה בדבר משנה שטעה במשנה‬ ‫ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו‪ ,‬ושוב לא יענש‪.‬‬ ‫לא היה מתרצה לפשרה‪.‬‬ ‫מפורשת הדין חוזר‪ ,‬ואם טעה בשיקול הדעת (וזיכה‬ ‫לר"ש בן מנסיא אפשר לעשות פשרה לפני שמיעת‬ ‫את החייב וחייב את הזכאי‪ ,‬טיהר את הטהור או‬ ‫אמרות ומקורם בפסוקים‬ ‫טיהר את הטמא)‪ ,‬וכגון היכא שיש מחלוקת ולא‬ ‫הטענות‪ ,‬או לפני שידוע להיכן הדין נוטה‪ ,‬אבל אח"כ‬ ‫אין לעשות פשרה‪ ,‬דכתיב "פוטר מים ראשית מדון‪ ,‬ז‪ .‬אין תחילת דינו של אדם נדון אלא על דברי תורה‬ ‫נפסקה ההלכה וסוגין דעלמא כחד מינייהו‪ ,‬ועשה‬ ‫‪-‬שלא עסק בתורה‪ ,‬דכתיב "פוטר מים ראשית מדון"‬ ‫ולפני התגלע הריב נטוש"‪.‬‬ ‫כמו השיטה השניה‪ ,‬הדין קיים וישלם מביתו‪ ,‬אם נשא‬ ‫והתורה נמשלה למים‪( .‬והא דאיתא בשבת ל"א‪ .‬ששואלים‬ ‫ונתן ביד‪ ,‬דאי לאו הכי הדין חוזר‪.‬‬ ‫לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אסור‬ ‫תחילה נשאת ונתת באמונה‪ ,‬ואח"כ קבעת עיתים לתורה‪ ,‬התם‬ ‫לעשות פשרה אחר שבאו לדין‪ ,‬והעושה פשרה הרי‬ ‫מיירי באדם שעסק בתורה ולא קבע עיתים‪ ,‬והכא מיירי שלא‬ ‫פשרה‬ ‫עסק כלל‪ .‬אי נמי השאלה הראשונה היא על העסק באמונה‪,‬‬ ‫הוא חוטא‪ ,‬והמברך את הבוצע הרי זה מנאץ דכתיב‬ ‫והעונש תחילה הוא על עסק התורה‪ .‬תוד"ה אלא)‪ .‬ורב הונא‬ ‫דרך המפשר צריך לשבר הענין ולחלקו ונותן קצת משל‬ ‫"ובוצע ברך ניאץ ד' "‪ ,‬אלא יקוב הדין את ההר‪,‬‬ ‫זה לזה‪ ,‬ומאן דמחמיר קרי ליה ביצוע שצריך ג' כעין דין‪,‬‬ ‫דכתיב "כי המשפט לאלוקים הוא"‪ ,‬וכן משה היה למד מפסוק זה‪ ,‬שתיגרה תחילתה קטנה וכיון דרווח‬ ‫שצריך לדקדק ולצמצם ולבצע כפי הראוי מזה וליתן לזה‬ ‫אומר יקוב הדין את ההר‪ ,‬אבל אהרן אוהב שלום רווח ושוב א"א לסותמו‪ .‬ואביי קשישא אמר שמריבה‬ ‫לפי הענין‪ ,‬ומאן דמיקל קרי ליה פשרה דאין צריך לדקדק‬ ‫ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו‪ ,‬וכשהיה דומה לנסרים של הגשר‪ ,‬שנקבעים במקומם ע"י‬ ‫כל כך אלא כאדם המטיל צונן לתוך חמין ומפשרן‪( .‬תוס'‬ ‫שומע מריבה היה רודף אחריהם ומטיל שלום ביניהם קודם ההליכה‪ ,‬וכך כשהאדם מרבה בקטטה היא מתחזקת‪.‬‬ ‫הרא"ש כאן)‪.‬‬ ‫ולהלן יבואר כמה דיינים צריך כדי לעשות פשרה‪ ,‬האם‬ ‫שבאו לפניו לדין‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אבל אהרן) כתבו שאהרן השומע חרפתו ושותק ורגיל בכך חולפות ממנו מאה‬ ‫ראוי לעשות פשרה‪ ,‬האם פשרה צריכה קנין‪ ,‬ועד איזה‬ ‫לא היה דיין ולא היה הדין בא לפניו אלא לפני משה‪ ,‬ולכן היה‬ ‫רעות‪ ,‬דכתיב "פוטר מים ראשית מדון"‪.‬‬ ‫מותר לו לעשות פשרה‪.‬‬ ‫שלב של הדין מותר להציע לבעלי הדין לעשות פשרה‪.‬‬ ‫גנב אינו נהרג על שתים או שלש גניבות‪ ,‬וה"ה העובר‬ ‫כמה דיינים צריך לפשרה‪ -‬לרשב"ג (ה‪ ):‬פשרה‬ ‫ולרבי אליעזר הפסוק "ובוצע בירך ניאץ ד' " מיירי‬ ‫עבירה פעמים ושלש ולא באה עליו פורענות לא יתמה‪ ,‬דסופו‬ ‫בשנים‪ ,‬ואם עשו פשרה בשנים אין בעלי הדינים‬ ‫בגזל סאה וטחנה ואפאה (נקט ואפאה מפני שיש‬ ‫ללקות באחרונה‪ ,‬דכתיב "על שלשה פשעי ישראל‪ ,‬ועל‬ ‫יכולים לחזור בהם‪ ,‬שהרי נתרצו ועל פיהם עשו‪( ,‬ובשנים‬ ‫דברים שאין חייבים בחלה קודם אפיה‪ ,‬והם הסופגנין‬ ‫ארבעה לא אשיבנו"‪.‬‬ ‫יפה כח הפשרה מכח הדין‪ ,‬שבפשרה אין יכולים‬ ‫והדובשנין והאיסקריטין‪ .‬תוד"ה טחנה)‪ ,‬שאינו מברך‪,‬‬ ‫עושה שלום לא יפול בשבע בורות‪ ,‬אבל עושה רעה‬ ‫משום דהוי ניאוץ‪.‬‬ ‫לחזור בהם‪ ,‬ובדין יכולים לחזור בהם‪ ,‬ואף שבפשרה‬ ‫יפול גם באחד‪ ,‬דכתיב "שבע יפול צדיק וקם‪,‬‬ ‫ולר"מ הפסוק מדבר על המברך את יהודה‪ ,‬שאמר‬ ‫מיירי שקיבלום עליהם‪ ,‬ובקיבלו עליהם אף בדין אין יכולים‬ ‫ורשעים יכשלו ברעה"‪.‬‬ ‫לחזור בהם‪ ,‬מיירי שאמרו שידונו כמו שרגילים לדון‪ ,‬או יעשו‬ ‫"מה בצע כי נהרוג את אחינו"‪ ,‬והיה לו לומר נחזירו‬ ‫פשרה כמו שרגילים לעשותה‪ ,‬ובזה יפה כח הפשרה מכח הדין‪.‬‬ ‫מי שבי"ד הוציאו ממנו גלימתו בדין‪ ,‬ישמח שהוציאו‬ ‫לאבינו‪ ,‬אחרי שהיו דבריו נשמעים לאחיו‪ ,‬שאינו מברך‬ ‫תוד"ה יפה)‪.‬‬ ‫גזילה מידו‪ ,‬דכתיב "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא‬ ‫אלא מנאץ‪ .‬אבל על מעשה תמר שיבחו הכתוב על שהודה‬ ‫לר"מ צריך שלשה לעשית פשרה‪ ,‬ולחכמים מספיק‬ ‫בשלום"‪.‬‬ ‫ולא בוש‪ .‬תוד"ה אלא‪.‬‬ ‫יחיד‪ .‬הגמ' אומרת שאין הכרח לבאר שלכו"ע פשרה‬ ‫אשה המתעצלת והסל שעליה נופל ואין ניכר שעוסקת‬ ‫ולרבי תנחום בר חנילאי (ז‪ ).‬הפסוק מדבר על‬ ‫הוקשה לדין דכתיב "משפט וצדקה"‪ ,‬ונחלקו במחלוקת‬ ‫במלאכתה‪ ,‬כתיב בה "בעצלתים ימך המקרה" וגו'‪.‬‬ ‫מעשה העגל‪ ,‬שראה אהרן שישראל הרגו את חור‪,‬‬ ‫שמואל ורבי אבהו אם דין בשלשה או בשניים‪ .‬די"ל‬ ‫והכל כאן זה משלים‪.‬‬ ‫ואמר שאם יהרגו גם אותו שהוא כהן ונביא‪ ,‬ויתקיים‬ ‫שלכו"ע דין בשלשה‪ ,‬ונחלקו אם מקישים פשרה‬ ‫הפסוק "אם יהרג במקדש ד' כהן ונביא" לא תהיה‬ ‫הבוטח באדם והוא קם עליו‪ ,‬כתיב ביה "איש שלומי‬ ‫לדין או לא‪ .‬והמ"ד שמצריך שניים בפשרה מודה‬ ‫להם תקנה‪ ,‬שהרי סופן לעשות כך בזכריה ויחרב בית‬ ‫אשר בטחתי בו" וגו'‪.‬‬ ‫שמספיק אחד‪ ,‬ואמר שיקח שניים כדי שיהיו עליו‬ ‫המקדש על כך‪ ,‬משא"כ אם יעשו את העגל תהיה‬ ‫להם תקנה בתשובה‪ ,‬ועשה פשרה בינו לבין עצמו והורה כשהאהבה עזה בין איש לאשה יכולים לשכב על רוחב‬ ‫עדים‪.‬‬ ‫החרב‪ ,‬וכשאינה עזה לא תספיק מיטה של שישים‬ ‫התר לעצמו לעשות להם את העגל‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ביצוע) שאם פשרה בשלשה צריך‬ ‫אמה‪ ,‬שהרי הקב"ה נועד לישראל מעל הכפורת‬ ‫ששלשתם יסכימו לדבר‪ ,‬ולא הולכים אחר הרוב‪.‬‬ ‫לרבי יהושע בן קרחה מצוה לעשות פשרה‪ ,‬והיינו בגובה עשרה ברוחב אמה וחצי‪ ,‬וכתיב "הבית אשר בנה‬ ‫האם פשרה צריכה קנין‪ -‬לרב אשי פשרה א"צ‬ ‫לשאול אותם בתחילה אם הם רוצים דין או פשרה‪ ,‬שלמה לד' שישים אמה ארכו ועשרים רחבו ול' אמה‬ ‫קנין‪ ,‬דאם צריכה קנין למה לר"מ צריך שלשה ולא‬ ‫קומתו"‪ ,‬וכתיב "איזה בית אשר תבנו לי" שתוכל‬ ‫דפותחים להם בפשרה‪ ,‬ועל זה נאמר "אמת ומשפט‬ ‫מספיק שנים עם קנין‪ .‬ואע"פ שטעמא דר"מ משום‬ ‫שלום שפטו בשעריכם"‪ ,‬דבפשרה יש משפט וגם שכינתי להיות מצומצמת בתוכו‪.‬‬ ‫שפשרה ג"כ צריכה הכרע דעת‪ ,‬מ"מ משמע מר"מ שאם שנים‬ ‫שלום‪ ,‬וכן כתיב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל‬ ‫עשו פשרה כמו ששלשה רגילים לעשות לא עשו ולא כלום‬ ‫אזהרות ולימודים לדיינים‬ ‫עמו"‪ ,‬ובפשרה יש גם משפט וגם צדקה‪.‬‬ ‫ובעלי הדין יכולים לחזור בהם‪( .‬תוד"ה תיסגי)‪ .‬והלכתא‬ ‫דיין צריך זהירות יתירה לדון את הדין לאמיתו‪ ,‬ולפסוק‬ ‫שהעני‬ ‫רואה‬ ‫וי"מ דקרא דדוד הכונה שאם היה‬ ‫פשרה צריכה קנין אפי' בנעשית בשלשה‪.‬‬ ‫רק אחרי שהדבר ברור לו‪ ,‬ואם פסק שלא כדין עונשו‬ ‫התחייב בדין היה משלם לו מביתו‪ ,‬ולרבי כיון דכתיב‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה והלכתא) דלא סגי בתרי משום דהוי כקנין‬ ‫גדול‪ ,‬ולהלן יבוארו דברים אלו ועוד דברים השייכים‬ ‫"לכל עמו" הכונה שהיה עושה משפט למי שזכה‪,‬‬ ‫בטעות‪ ,‬דלא בקיאי בפשרה שפיר‪ .‬עוד כתבו התוס' שאם הקנין‬ ‫לדיינים‪.‬‬ ‫נעשה לפני הפשרה‪ ,‬ושני הצדדים עושים קנין‪ ,‬אין ראיה‬ ‫וצדקה לחייב שהוציא גזילה מתחת ידו‪.‬‬ ‫כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה‬ ‫שמחילה צריכה קנין ממה שהתובע צריך לעשות קנין‪ ,‬דשאני‬ ‫שניים שבאו לדון אחד רך ואחד קשה‪ ,‬יכול הדיין בישראל‪ ,‬ואם אינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה‬ ‫הכא שבלי קנין הוי מחילה בטעות‪ ,‬שלא היה סבור שיצטרך‬ ‫למחול (ומ"מ לא חשיב קנין בטעות)‪ ,‬אבל אם הקנין הוא אחרי‬ ‫להמנע מלדון לפני שמיעת הטענות‪ ,‬או לפני שידוע שתסתלק מישראל‪.‬‬ ‫הפשרה‪ ,‬א"כ אין התובע צריך לעשות קנין בשביל למחול‪ .‬אבל‬ ‫להיכן נוטה הדין‪ ,‬אבל אח"כ לא‪ ,‬דכתיב "לא תגורו כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין‪ ,‬הקב"ה‬ ‫דעת בה"ג שצריך התובע לעשות קנין אף אם הקנין הוא אחרי‬ ‫נוטל ממנו את נפשו‪.‬‬ ‫מפני איש"‪.‬‬ ‫הפשרה‪ ,‬ואף אם מחילה א"צ קנין‪ ,‬הכא שמוחל על פי עצתם‬ ‫תלמיד היושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה‬ ‫של הדיינים צריך קנין כדי לחזק את הדבר‪ .‬והתוס' מביאים כמה‬ ‫לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין‬ ‫ראיות שסתם מחילה אינה צריכה קנין‪ .‬והתוס' דנים אם קנין‬ ‫לעשיר ורבו טועה בדין‪ ,‬לא ישתוק משום כבוד רבו‪ ,‬שנא'‬ ‫ירכותיו‪ ,‬וגיהנום פתוחה לו מתחתיו‪.‬‬ ‫צריך להיות דווקא בפני שנים או לא‪.‬‬ ‫"לא תגורו מפני איש"‪ .‬והוא לשון הכנסה דכתיב "ויין‬ ‫לא תשתה ולא תאגור"‪ ,‬וכתיב אגרה בקציר מאכלה‪ ,‬ז‪ :‬לא יפסוק הדיין את הדין אא"כ הוא ברור לו‪ ,‬שנא'‬ ‫ו‪ :‬אם מותר לעשות פשרה‪-‬‬ ‫"דינו לבוקר משפט"‪ ,‬וכתיב "אמור לחכמה אחותי‬ ‫וכתיב "אוגר בקיץ"‪.‬‬ ‫לת"ק אין מצוה להציע להם פשרה‪ ,‬ואחרי שנגמר‬ ‫את"‪.‬‬ ‫צריכים העדים לדעת על מי ולפני מי הם מעידים ומי‬ ‫הדין‪ ,‬והיינו שאמרו איש פלוני אתה חייב איש פלוני‬ ‫עתיד ליפרע מהם‪ ,‬דכתיב "ועמדו שני האנשים אשר עשרה שיושבים בדין הקולר תלוי בצוואר כולם‪,‬‬ ‫אתה זכאי‪ ,‬אין עושים פשרה‪ ,‬אבל אפשר לעשות‬ ‫להם הריב לפני ד' "‪ ,‬וצריכים הדיינים לדעת את מי ואפי' תלמיד לפני רבו ואינו נזקק לדבר‪ ,‬ומבין שרבו טועה‪.‬‬ ‫פשרה אף אחרי שרואים להיכן הדין נוטה‪ .‬והקשו‬ ‫ורב הונא היה מכנס עשרה לדון כדי שיגיע לו רק כרחם‪ ,‬ושיסבול את הציבור‪ ,‬כאשר ישא האומן את והנדון כאן הוא לגבי תביעת מאה מנה‪ ,‬וכנ"ל)‪ .‬ונחלקו ר"מ‬ ‫ורבנן אם חוששים לכבודם של ראשונים או לא‪.‬‬ ‫היונק‪.‬‬ ‫מעט‪ ,‬וכן עשה רב אשי בהוראה על טריפות‪.‬‬ ‫דיין צריך להיות דומה למלך שאינו צריך לכלום‪ ,‬אבל הקב"ה אמר ליהושע שיקח מקל ויכה על קדקדם‪ ,‬ח‪ :‬לאביי אם הבעל לא הביא עדים לכו"ע חוששים ללעז‬ ‫ובעינן כ"ג שמא ישמעו עדים ויבואו‪ ,‬וממילא כיון דבעינן כ"ג‬ ‫אם דומה לכהן המחזר בבית הגרנות שצריך לחזר משום דדבר (‪-‬מנהיג) אחד לדור ולא שני דברים לדור‪.‬‬ ‫בתחילה חוששים לכבודם של ראשונים‪( ,‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫ולשאול בי"ד‪ ,‬זוהי הריסה‪ ,‬דכתיב "מלך במשפט יעמיד‬ ‫חוששין) הנ"מ במה שחוששים לכבודם של ראשונים היא‬ ‫ואם‬ ‫הדיינים‪,‬‬ ‫שלשת‬ ‫בשם‬ ‫שיהיה‬ ‫צריך‬ ‫לבי"ד‬ ‫זימון‬ ‫ארץ‪ ,‬ואיש תרומות יהרסנה"‪ .‬ובכתובות משמע שאינו‬ ‫כשהביא הבעל עדים שזינתה והביא הבעל עדים והזימום)‪,‬‬ ‫זימנו בשם אחד מהדיינים לא אמר כלום‪ ,‬ולא משמתינן ליה‪,‬‬ ‫צריך לכלום היינו דגמיר וסביר‪ .‬תוד"ה שאינו‪.‬‬ ‫ואיירי שהביא עדים שהתרו באשה בסתם בלא להזכיר‬ ‫וביומא דדינא שני וחמישי כתקנת עזרא‪ ,‬גם בשם אחד‪.‬‬ ‫אין להעמיד דיין שאינו הגון‪ ,‬דכתיב לא תעשון‬ ‫שנערה המאורסה שזינתה חייבת סקילה‪ ,‬וכיון שכבר הביא‬ ‫(וברכת זימון בשלשה)‪.‬‬ ‫איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב"‪ .‬והקב"ה עתיד להפרע‬ ‫עדים אין חוששים שיבואו עדים אחרים‪ ,‬לחכמים חשיב‬ ‫מהמעמידים דיין שאינו הגון‪ ,‬והעושה כן כאילו נוטע‬ ‫אשירה‪ ,‬ואם יש שם ת"ח‪ ,‬כאילו נטע אשרה אצל דיני קנסות והיינו המשלם יותר מדינו נדונים בפני ג' התראה ולכן צריך כ"ג‪ ,‬ור"מ סובר כרבי יהודה שצריך‬ ‫מומחים‪ ,‬ויחיד מומחה פסול לדון דיני קנסות‪.‬‬ ‫שההתראה תהיה באיזה מיתה הוא נהרג‪ ,‬ולכן‬ ‫המזבח‪ ,‬דכתיב "שופטים ושוטרים וגו' לא תטע לך‬ ‫מספיק שלשה לדון על הכתובה‪ ,‬ואם יוזמו ישלם מאה כסף‪,‬‬ ‫אשירה" וגו'‪ ,‬והת"ח מכפרים ומגינים כמזבח‪.‬‬ ‫(ומיירי שלא התרו בה כלל‪ .‬תוס' שם)‪( ,‬ולת"ק בברייתא‬ ‫מתי מוציא שם רע נדון בג' ומתי בכ"ג‬ ‫המוציא שם רע על אשתו שזינתה לפני הנישואין‪ ,‬אם‬ ‫הגמ' מביאה איך היה רב מעורר עצמו כשהיה בא‬ ‫א"צ להודיע באיזה מיתה נהרג)‪ .‬ומסית דכתיב ביה "לא‬ ‫תחמול ולא תכסה" נהרג בלי התראה ע"י הכמנת עדים‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫התברר על פי עדים שזינתה תחתיו האשה חייבת מיתה‪,‬‬ ‫לבי"ד‪ ,‬וכשהיו מכבדים אותו‪.‬‬ ‫ואם העדים הוזמו הבעל חייב לשלם מאה כסף‪ ,‬ואסור לו‬ ‫והתוס' (ד"ה בעדה) הוסיפו שמסית ג"כ צריך כ"ג דיינים‪ ,‬אלא‬ ‫הוו מתונים בדין לעיין יפה לפני הפסק‪ ,‬דכתיב "ולא‬ ‫לגרשה‪ ,‬וא"כ כל זמן שאין לבעל עדים אין כאן דיני‬ ‫שאין מהפכים בזכותו‪ ,‬וגם לא מתרים בו בפירוש אלא אומרים‬ ‫תעלה במעלות על מזבחי" בחזקה ובמרוצה‪ ,‬וסמיך‬ ‫נפשות‪ ,‬ומ"מ סוברים חכמים שמוציא שם רע נדון בכ"ג‬ ‫לו היאך נניח אבינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים‪.‬‬ ‫דיינים כדיני נפשות‪ .‬ולהלן יבוארו ח' ביאורים באיזה אופן‬ ‫"ואלה המשפטים"‪ .‬ור"א לומד מזה שלא יפסע‬ ‫לרב פפא חוששים ללעז ולכבודם של ראשונים‪ ,‬והביא עדים‬ ‫מדובר ולמה יש בזה שייכות לדיני נפשות‪.‬‬ ‫הדיין על ראשי עם קודש שכשהציבור יושבים ההולך‬ ‫בתחילת הזמנתו לדין‪ ,‬ומיירי באשה חבירה שלא התרו‬ ‫לרבי מאיר מוציא שם רע נדון בג'‪ .‬ולחכמים הוא נדון‬ ‫ביניהם נראה כמפסיע על ראשם‪.‬‬ ‫בה‪ ,‬חכמים סוברים כרבי יוסי בר יהודה שחבר א"צ‬ ‫אשר תשים לפניהם‪ -‬אלו כלי הדיינים‪ ,‬מקל למכת בכ"ג מפני שיש בו דיני נפשות‪.‬‬ ‫התראה‪ ,‬דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג‬ ‫למזיד שלא יוכל לטעון סבור הייתי שמותר‪ ,‬ולכן צריך כ"ג‪,‬‬ ‫מרדות עד שיחזור בו‪ ,‬רצועה למלקות‪ ,‬שופר לשמתא ונידוי‪ ,‬לפי רש"י הנדון בסוגיין הוא כשהבעל טוען לא מצאתי לבתך‬ ‫וסנדל לחליצה‪ .‬וצריך הדיין להיות זריז כנגד מקל בתולים והוא בא להפסידה כתובתה‪ ,‬ואין לו עדים שזינתה‬ ‫ולר"מ חבר צריך התראה‪ ,‬ולכן מספיק שלשה‪ .‬וכתבו‬ ‫ורצועה להטיל אימה על הציבור לשם שמים‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' תחתיו‪ ,‬דאם יש לו עדים והוא בא לחייבה מיתה לכו"ע דינו‬ ‫התוס' (ד"ה באשה חבירה) דמיירי שהעידו שבעל וחזר ובעל‪,‬‬ ‫בכ"ג‪ .‬והתוס' (ד"ה מוציא שם רע) מקשים כמה קושיות על‬ ‫(ד"ה תהא זריז) ביארו שהכונה שלא יטילו אימה על הציבור‬ ‫דאי לאו הכי יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו‪ ,‬וממילא גם‬ ‫שיטת רש"י‪ ,‬ומבארים דמיירי הכא שהאב תובע מהבעל ק'‬ ‫לרדותם יותר מדאי‪.‬‬ ‫היא נהרגת‪.‬‬ ‫סלעים‪ .‬ורש"י עצמו מביא ביאור זה‪ ,‬ומקשה שהבעל לא חייב‬ ‫מאה סלעים אא"כ הביא עדים והוזמו‪ ,‬ואז אין חוששים ללעז‪.‬‬ ‫אין לדיין לשמוע דברי בעל דין לפני שיבוא בעל דין‬ ‫ט‪ .‬לרב אשי איירי שהתרו בה למלקות ולא למיתה‪,‬‬ ‫חבירו‪ ,‬כיון שיכול לשקר ואין מי שיכחישו‪ ,‬ולב הדיין כבר נוטה‬ ‫דאינה נהרגת‪ ,‬אלא לוקה‪ ,‬דאין מיתה שאין בה לאו‪ ,‬וקסבר לאו‬ ‫ח' ביאורים במה נחלקו‪-‬‬ ‫לזכותו ואינו מהפך בזכות השני כ"כ‪ ,‬ואין לבעל דין‬ ‫שניתן לאזהרת מיתת בי"ד לוקין עליו‪( ,‬והתוס' (ד"ה דאתרו)‬ ‫מוסיפים שאם היה אפשר לפרש שמדובר על המלקות שהבעל‬ ‫לעולא חכמים סוברים שצריך כ"ג מפני שחוששים‬ ‫להטעים דבריו לפני שיבוא בעל דין חבירו‪ ,‬דכתיב‬ ‫לוקה משום ההוצאת שם רע‪ ,‬היה מתיישב)‪ ,‬לר"מ די בג'‬ ‫ללעז‪ ,‬ולר"מ אין חוששים ללעז ולכן מספיק שלשה‪.‬‬ ‫"שמוע בין אחיכם ושפטתם"‪ ,‬וקרי ביה נמי "שמע‬ ‫(לרש"י לעז הכונה שיצא הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו‪ .‬למלקות‪ ,‬ולחכמים מלקות בכ"ג‪ ,‬ונחלקו במחלוקת‬ ‫בין אחיכם"‪ ,‬וי"א מ"לא תשא" קרי ביה לא תשיא‪.‬‬ ‫צדק את הדין ואח"כ חתכהו‪ ,‬דכתיב "ושפטתם ולתוס' הכונה שהבעל הביא עדים שזינתה והם הוכחשו‪ ,‬שהוא רבי ישמעאל ורבנן (לעיל ב‪.).‬‬ ‫חייב מאה סלעים‪ ,‬וצריך כ"ג מפני שחוששים שהבעל יביא עוד‬ ‫צדק"‪ .‬וצריך לשפוט צדק אף בין בית לעליה לשומם עדים שזינתה‪ ,‬ויצטרכו להוסיף על הדיינים שיהיו כ"ג‪ ,‬ויצא לעז לרבינא איירי שיש יותר מב' עדים‪ ,‬ונמצא אחד‬ ‫בדמים ולחלקם בין היורשים‪ ,‬ולא לומר שכל אחד קיבל בית‪,‬‬ ‫על הראשונים שהוסיפו דיינים מפני שהם לא ידעו לדון‪ .‬ודווקא העדים קרוב או פסול ונשארו ב' עדים כשרים‪ ,‬ונחלקו‬ ‫בהוכחשו חוששים לזה‪ ,‬וכן בלא כיוונו עדותן‪ ,‬אבל בהוזמו‬ ‫ובין תנור לכיריים שהרי תנור יקר יותר‪.‬‬ ‫שנתברר שהבעל סומך על עדים שקרנים לא חושים שהבעל במחלוקת דלהלן‪ .‬שיטת ר"ע דכוונת הפסוק "על פי‬ ‫שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר" אם מתקיימת העדות‬ ‫לא תכירו פנים‪ -‬י"א שאין להכיר פנים למי‬ ‫יביא עדים אחרים)‪ .‬ואמנם אם הוזמו עידי הבעל‪ ,‬דיותר‬ ‫בשנים למה פירט הכתוב בשלשה‪ ,‬להקיש שלשה לשנים‪ ,‬מה‬ ‫שמכירים‪ ,‬וי"א שלא לנכר לו פנים אם הוא שונאך‪ .‬ורב אין חוששים ללעז‪ ,‬ואין הבעל נאמן אפילו להפסידה כתובתה‪,‬‬ ‫שנים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה‪ ,‬בא‬ ‫פסל עצמו מלדון את מארחו שהזכיר לו שעשה לו טובה שהרי על עדים הללו סמך והם שקרנים‪( ,‬ואין כאן חיוב מיתה‬ ‫(אבל מדינא אינו נפסל בגלל שעשה לו טובה‪ .‬תוד"ה פסילנא)‪ ,‬לעידי הבעל‪ ,‬דמיירי שהוזמו קודם גמר דין‪ .‬תוד"ה והביא) הכתוב לומר שאף שלשה אם נמצא אחד קרוב או‬ ‫ומינה את רב כהנא‪ ,‬ואמר לו רב כהנא שאם לא יציית והאב תובע ממון מאה סלעים מהבעל‪ ,‬וכן הדין "ולו תהיה פסול כל העדות בטלה‪ ,‬וה"ה במאה דכתיב "עדים"‪,‬‬ ‫לו מפני שהוא בוטח שרב יעזור לו ינדה אותו‪ ,‬ואף שמנודה לאשה"‪ ,‬בזה די בשלשה ואין בזה משום כבוד הראשונים‪ ,‬וכן לומדים שהעד השלישי נענש כמו הראשונים‬ ‫לתלמיד אינו מנודה לרב‪ ,‬הני מילי כשמנדה לכבוד עצמו‪ ,‬ולא דהזמנה אחריתי היא‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה חוששין) כתבו שזה אע"פ שהיה נדון למיתה גם בלעדיו‪( ,‬מפני שנטפל לעושי‬ ‫דוחק‪( .‬ואם לא הוזמו אלא הוכחשו‪ ,‬שהדבר יכול להגיע לדיני עבירה‪ ,‬וק"ו שהנטפל לעושי מצוה יטול שכר כעושי‬ ‫כשמנדה לכבוד שמים‪ .‬תוד"ה מפיקנא‪.‬‬ ‫מצוה‪ ,‬דמידה טובה מרובה ממידת פורענות)‪ .‬ור"ש לומד‬ ‫מותרת‬ ‫שהיא‬ ‫וצ"ל‬ ‫ממון‪.‬‬ ‫בתבעו‬ ‫אפילו‬ ‫בכ"ג‪,‬‬ ‫נדון‬ ‫נפשות‪,‬‬ ‫ח‪ .‬דין של פרוטה יהא חביב לדיין כדין של מאה‬ ‫לבעלה כלא כוונו עדותם או שהוכחשו‪ ,‬דאי לאו הכי אינו חייב‬ ‫מהפסוק ששלשה אינם נהרגים עד שיוזמו שלשתם‪ ,‬וי"ל שר"ע‬ ‫חולק עליו‪ .‬ורש"י במכות סובר שר"ע מסכים עם ר"ש‪( .‬תוד"ה‬ ‫ק' סלעים‪ ,‬דלא קרינן בה "ולו תהיה לאשה"‪ .‬ויש ללמוד מכאן‬ ‫מנה‪ ,‬בין לענין העיון והפסק‪ ,‬בין לסדר הקדימה‬ ‫שעדים שבאים ואומרים שאשת פלוני זינתה‪ ,‬צריכים דרישה‬ ‫להקדים מי שבא קודם‪.‬‬ ‫לא)‪ .‬ואמר רבי יוסי שכל זה שכל העדות בטילה זה רק‬ ‫וחקירה כדי לאוסרה על בעלה‪ .‬תוס' שם)‪.‬‬ ‫בדיני נפשות דכתיב "והצילו העדה"‪ ,‬אבל בדיני ממונות‬ ‫לא דיין לרשעים שנוטלים ממון‪ ,‬אלא שמטריחים‬ ‫תתקיים העדות בשאר‪ .‬ולרבי ה"ה בדיני נפשות‪,‬‬ ‫לרבא לכו"ע אין חוששים ללעז‪ ,‬ואם תבעו ממון‬ ‫את הקב"ה להחזירו לבעליו‪.‬‬ ‫ובדיני נפשות דווקא שהתרו בהם הקרוב או הפסול‪ ,‬שגילו‬ ‫מתחילה ואינו מביא עדים ובא רק להפסידה כתובתה לכו"ע‬ ‫משה אמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי"‪,‬‬ ‫דעתם שגם הם נעשים עדים‪ ,‬אך אם לא התרו בהם (ביארו‬ ‫מספיק שלשה‪ ,‬ומתני' מיירי במקום דאיכא דיני‬ ‫ונענש על שנטל שררה לעצמו ואמר תקריבון אלי‪ ,‬ולא אמר‬ ‫התוס' (ד"ה בזמן) דהיינו ששואלים אותם לאסהודי אתיתו או‬ ‫נפשות והיינו שאף אם אין לבעל עדים יש לחוש שישמעו‬ ‫תקריבון לפני המקום‪ ,‬דכתיב "ויקרב משה את משפטן‬ ‫למיחזי אתיתו‪ ,‬אי אמרי לאסהודי אתינן בטילה כל העדות‪,‬‬ ‫עדים ויבואו‪ ,‬וצריך כ"ג‪ ,‬וכנסו כ"ג ונתפזרו מפני שהבעל לא‬ ‫ובתנאי שבאמת באו להעיד (דמשום ראיה לחוד שנתכוונו‬ ‫לפני ד' " והוא עצמו לא ידע מה להשיב‪ .‬ולרב נחמן בר מצא עדים (רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה רבה) מיירי שהאב הביא עדים‬ ‫להעיד אין זה סיבה לפסול את כל העדות‪( ,‬ולרבי יוסי מספיק‬ ‫יצחק כוונתו היתה שאם לא למד ילך וילמד להזים את עידי הבעל ולא הספיקו לקבלם עד שנתפזרו מחמת‬ ‫שיעידו אע"פ שלא נתכוונו להעיד‪ .‬ובשם רשב"א כתבו התוס'‬ ‫מהקב"ה‪ ,‬אלא שראויה היתה פרשת נחלות אונס או מחמת פחד או להקביל פני מלך או למדידת עגלה‬ ‫שרבי יוסי סובר שרק עד שהתרה נחשב עד)‪ .‬וכן לענין אין עד‬ ‫ומקושש להכתב ע"י משה רבינו‪ ,‬וזכו בנות צלפחד ערופה‪ ,‬ונשארו רק שלשה)‪ ,‬ומבקש שידונו לפחות דיני‬ ‫נעשה דיין מדובר דווקא כשהעיד‪ ,‬אבל אם רק נתכוין להעיד‬ ‫ונכתבה על ידם‪ ,‬ונתחייב מקושש ונכתבה על ידו‪ ,‬ממונות (לרש"י הכונה להפסידה כתובתה‪ ,‬שהוא נאמן על פי‬ ‫אינו נפסל‪ .‬ודלא כרשב"ם שסבר שבין לענין נמצא אחד קרוב‬ ‫עצמו‪ ,‬חכמים תיקנו כתובה והם אמרו שיהיה נאמן להפסידה‬ ‫או פסול ובין לענין אין עד נעשה דיין מספיק שיתכוין להעיד)‪,‬‬ ‫ללמדך שמגלגלים חובה ע"י חייב וזכות ע"י זכאי‪.‬‬ ‫כתובתה‪ ,‬דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה‪ .‬ולתוס'‬ ‫ואפילו העיד לאחר כדי דיבור מהשאר‪ ,‬ואי אמרי למיחזי אתינן)‬ ‫(שם) זה נכון למ"ד כתובה דרבנן‪ ,‬דהם אמרו והם אמרו‪ ,‬אבל‬ ‫התורה מזהירה את הציבור שתהא אימת דיין‬ ‫לא נעשים עדים‪ ,‬ותתקיים העדות בשאר‪ ,‬דאל"כ מה יעשו‬ ‫לר"מ שכתובה דאורייתא אין הבעל נאמן להפסידה כתובתה‪,‬‬ ‫עליהם‪ ,‬ואת הדיין שידריך את הציבור במשפט וחוקים על‬ ‫שלפעמים מתים ע"י המלקות‪ .‬אך לשני הפירושים לא מובנת‬ ‫אחרת‪ ,‬ורק לאותה עדות נפסל משום שהחשוד על הדבר לא‬ ‫ב' אחים ואחד כשר שראו שאחד הרג נפש‪ .‬ור"מ ורבנן‬ ‫קושית הגמרא למה צריך אומדנא)‪ ,‬והא דאמדינן שלא‬ ‫דנו ולא מעידו‪ .‬והא דפריך במכות (ו‪ ).‬נרבע יציל‪ ,‬מיירי שיש‬ ‫נחלקו היכא שהקרוב או הפסול שתקו ולא התרו‪ ,‬ר"מ סובר‬ ‫ימות במלקות‪ ,‬משום דכתיב "ונקלה אחיך לעיניך"‪,‬‬ ‫עדים שנרבע לרצונו והוי כנמצא אחד קרוב או פסול‪ ,‬או דמיירי‬ ‫כרבי יוסי שבדיני נפשות אף בזה עדותן בטלה‪( ,‬ואמנם רבי יוסי‬ ‫בנרבע שהוא קרוב‪ ,‬וכן י"ל לגבי הפירכא הרוג יציל‪ ,‬או שבהרוג‬ ‫עצמו סובר שעד שלא התרה אינו נחשב עד‪ ,‬ובזה אין ר"מ סובר‬ ‫שצריך שיהיה אחיך והיינו חי בזמן ההלקאה‪ .‬ואעפ"כ אם‬ ‫השאלה היא מצד מה שיש לו פסול טריפה‪.‬‬ ‫כמותו‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬ורבנן סובר כרבי דהיכא דשתק תתקיים‬ ‫אמדוהו לעשרים אין מכים אותו אלא מלקות‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה ואין) דהא דקאמר בכתובות (י"ח‪):‬‬ ‫העדות בשאר‪ ,‬ומיקטלא‪.‬‬ ‫הראויים להתחלק לשלש‪ ,‬ולא אומרים שילקה‬ ‫שהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת‬ ‫עשרים ואחד‪ ,‬שהרי גם אם ימות קיבל את המכה האחרונה‬ ‫ממון איו נאמנים משום שאין אדם משים עצמו רשע‪ ,‬ולא‬ ‫ט‪ :‬ואב"א איירי שלא העדים התרו בה‪ ,‬ור"מ סובר‬ ‫כשהוא חי‪ ,‬דבעינן שאחר שנקלה עדיין יהיה אחיך‪.‬‬ ‫אמרינן שנאמינם שהיו אנוסים ולא מחמת ממון משום דפלגינן‬ ‫כרבי יוסי שאינו נהרג עד שהעדים יתרו בו‪ ,‬דכתיב‬ ‫דיבורא‪ ,‬דס"ל התם כמ"ד (ב"ב קל"ד‪ ):‬דלא פלגינן דיבורא בחד‬ ‫"על פי שניים עדים"‪ ,‬ולרבנן א"צ שהעדים יתרו בו‪.‬‬ ‫גופא‪ .‬או שכיון שקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא לפסול‬ ‫י‪ :‬עיבור החודש בשלשה‪-‬‬ ‫את השטר‪ ,‬כיון שמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה‬ ‫והא איתא במכות (ט‪ ):‬שלרבי יוסי שונא נהרג מפני שהוא‬ ‫כמועד ומותרה‪ ,‬איתא התם (ו‪ ):‬שזה רבי יוסי ברבי יהודה‪ ,‬ולא‬ ‫איתא במתני' (ב‪ ).‬שעיבור החודש בשלשה‪.‬‬ ‫כמי שנחקרה עדותם בבי"ד‪.‬‬ ‫רבי יוסי‪ .‬תוד"ה רבי יוסי‪.‬‬ ‫הגמרא שואלת שעיבור החודש א"צ בי"ד‪ ,‬מפני‬ ‫י‪ .‬וכן לרבא האומר פלוני בא על אשתי‪ ,‬הוא ואחר‬ ‫ואב"א איירי שהוכחשו בבדיקות זה אומר כליו לבנים‬ ‫שאם לא מקדשים את החודש ממילא הוא מעובר‪.‬‬ ‫מצטרפים להורגו‪ ,‬אבל לא להורגה‪ ,‬מפני שמאמינים לו‬ ‫וזה אומר כליו שחורים‪ ,‬ולא בחקירות באיזה יום או שעה‬ ‫לאביי כוונת מתני' שקידוש החודש צריך שלשה‪.‬‬ ‫לגבי הפלוני ולא לגבי אשתו‪ ,‬דפלגינן דיבורא‪ ,‬וקמ"ל שאף‬ ‫וכדומה‪ ,‬דברים שבאים בהם לידי הזמה‪ ,‬ור"מ סובר כבן‬ ‫ולרבא הכונה שקידוש החודש דווקא ביום עיבור‬ ‫באשתו אומרים שאדם קרוב אצל אשתו‪ ,‬ולא אומרים‬ ‫זכאי שאף בהוכחשו בעוקצי תאנים (שאמרו תחת‬ ‫והיינו יום הל' שממנו נעשה מעובר‪ ,‬צריך ג'‪ ,‬אבל ביום‬ ‫שכיון שהוא נאמן לגבי הפלוני הוא יהיה נאמן גם לגבי אשתו‪,‬‬ ‫תאנה זו היה מעשה ושאל אם היו עוקציה דקים או גסים)‬ ‫הל"א ליכא קידוש‪ ,‬דכבר קידשוהו שמים (מאתמול‪.‬‬ ‫(ולא אמרינן מיגו‪ .‬תוד"ה אצל)‪.‬‬ ‫נפסלים ולא מיקטלא‪ ,‬ולרבנן אינם נפסלים דלא רמו‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה שכבר) שרש"י בר"ה מבאר שביום שלושים‬ ‫סהדי אדעתייהו למיבדק כולי האי‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫אין מקדשים מלמעלה אא"כ מקדשים מלמטה‪ ,‬אבל ביום‬ ‫מתי אדם נהרג וגם משלם ממון‪ -‬המעידים‬ ‫בפלוגתא) דמיירי שהעדים אמרו שלא היו שם עדים אחרים‪,‬‬ ‫הל"א מקדשים אותו בשמים מן השחר)‪ ,‬וכר"א בר צדוק‪.‬‬ ‫שפלוני בא על נערה המאורסה‪ ,‬והוזמו‪ ,‬נהרגים מפני‬ ‫דאי לאו הכי מודה ר"מ שנדון בכ"ג‪ ,‬דמשמע דס"ל כאביי‬ ‫ולרב נחמן דווקא קידוש אחר עיבור שכבר עיברו את‬ ‫שזממו לחייב מיתה את הבועל‪ ,‬ואין משלמים ממון כיון‬ ‫שחוששים ללעז‪ .‬ולר"ת (שמדובר על הקנס שהאב תובע)‬ ‫החודש שעבר‪ ,‬צריך שלשה‪ ,‬אבל ביום הל' אין‬ ‫שלא אמרו מי זו האשה‪ .‬אבל אם אמרו מי היא האשה‬ ‫מדובר שהוכחשו עידי האב הכחשה גמורה‪ ,‬וחוששים שיבואו‬ ‫עדים ויזימו את המכחישים)‪ .‬אי נמי מיירי ששני עדים הכחישו‬ ‫מקדשים אותו לומר מקודש מקודש‪ ,‬שא"צ לעשות חיזוק‬ ‫נהרגים משום שניהם‪ ,‬ומשלמים ממון שבאו להפסידה‬ ‫שני עדים‪ ,‬שגם את יבואו עדים אחרים יהיו מוכחשים מאחת‬ ‫כשבא בזמנו‪ ,‬וכשיטת פלימו‪.‬‬ ‫כתובתה‪ ,‬ומשלמים טובת הנאה כמו כל זוממי כתובה‪,‬‬ ‫הכתות‪ .‬אי נמי מדובר שעידי האב הזימו את עידי הבעל‪,‬‬ ‫ותשלומין אלו דאב נינהו‪ ,‬דכל שבח נעורים לאביה‪ ,‬ולהכי חשיב‬ ‫ולרב אשי כוונת מתני' שחישוב העיבור צריך‬ ‫שלכו"ע אין חוששים לעדים אחרים‪ ,‬לרבנן הדין בכ"ג משום‬ ‫ממון לזה ונפשות לזה‪.‬‬ ‫שלשה‪ ,‬שאף אם צריך לעבר את החודש משום ירקות שלא‬ ‫כבוד הראשונים‪ ,‬ואפילו בהוזמו קודם גמר דין‪ ,‬ולר"מ כיון‬ ‫וכן המעידים שפלוני רבע שור ולא הזכירו של מי הוא‪,‬‬ ‫שהוכחשו בבדיקות לא היה חיוב מיתה‪ ,‬וממילא אין כאן משום‬ ‫יכמשו‪ ,‬או מתים שיוכלו להקבר‪ ,‬מ"מ צריך לחשב שלא לעבר‬ ‫פחות מארבעה חודשים בשנה ולא יותר מח' חודשים‪ ,‬דא"כ‬ ‫והוזמו‪ ,‬נהרגים ואין משלמים ממון‪ ,‬ואם העידו של‬ ‫כבוד הראשונים‪.‬‬ ‫יהיה המולד ג' ימים לפני א' בחודש‪ ,‬ומחזי כשיקרא‪ ,‬וכרבי‬ ‫מי השור נהרגים מחמת הרובע‪ ,‬ומשלמים ממון לבעל‬ ‫אליעזר דס"ל שקידוש החודש בין בזמנו ביום ל'‪,‬‬ ‫השור‪ .‬והמעיד פלוני רבע את שורי נאמן להצטרף עם‬ ‫מתי אדם חייב מיתה וממון‪ ,‬ודין פלגינן‬ ‫(דהמולד הוא אחרי כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים)‪ ,‬בין‬ ‫אחר‪ ,‬דאין אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגינן דיבורא‪,‬‬ ‫דיבורא‬ ‫והשור יסקל‪ ,‬והא דאמרינן שרובע או נרבע על פי הבעלים אסור שלא בזמנו‪ ,‬א"צ בי"ד‪ ,‬דכתיב "וקדשתם את שנת‬ ‫לגבוה ומותר להדיוט ואינו נסקל‪ ,‬איירי בשלא העידו על הגברא‬ ‫המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין‪ ,‬אמנם היכא ששני‬ ‫או שלא היה ב' עדים‪ ,‬אבל כשהאדם נהרג לא פלגינן דיבורא החמישים"‪ ,‬שנים של יובל אתה מקדש ולא חודשים‪.‬‬ ‫החיובים הם משתי סיבות שונות‪ ,‬י"א שחייב גם מיתה‬ ‫משום ממון‪.‬‬ ‫וגם ממון‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬עוד יבואר להלן חידושו של רבא‬ ‫עיבור השנה‬ ‫ש'פלגינן דיבורא' והיינו שאדם שאמר דבר שאינו נאמן‬ ‫על חלק ממנו‪ ,‬מאמינים לו על חלק מהדיבור‪ ,‬ולא אומרים‬ ‫כל שנה יש בה י"ב חודשים‪ ,‬וחודש היינו הזמן שבין מולד‬ ‫כמה דיינים צריכים להכרעות שונות‬ ‫שאינו נאמן כלל בדיבור זה‪.‬‬ ‫הלבנה למולד שאחריו‪ ,‬אמנם כיון שעונות השנה‬ ‫מתחלפים לפי שנת החמה‪ ,‬שהיא שס"ה ימים‪ ,‬וי"ב‬ ‫הזמה במוציא שם רע‪ -‬לרב יוסף אם הוזמו עידי חיוב מלקות‪-‬‬ ‫חודשי לבנה הם שנ"ד ימים בערך (שהרי כחצי‬ ‫הבעל‪ ,‬נהרגים ואין משלמים ממון‪ ,‬ואע"פ שזממו גם לת"ק מספיק שלשה דיינים כדי לחייב מלקות‪,‬‬ ‫מהחודשים הם כ"ט יום וכחצי ל' יום)‪ ,‬מידי כמה שנים (ג'‬ ‫שנים בדרך כלל) נתאחרה שנת הלבנה משנת החמה ל'‬ ‫להפסידה כתובתה‪ ,‬והיה ראוי שישלמו טובת הנאה שיש לה דכתיב "ושפטום" הרי כאן שניים‪ ,‬וכיון שאין בי"ד‬ ‫יום‪ ,‬ואז (וכן מטעמים אחרים וכדלהלן) מעברים את‬ ‫מכתובתה‪ ,‬מ"מ כיון שבשבילה הם נהרגים פטורים‪ ,‬דהמתחייב שקול הרי כאן ג'‪ ,‬ואמנם מ"והצדיקו את הצדיק‬ ‫השנה ע"י תוספת של חודש לאותה שנה‪( .‬בזמננו שאין‬ ‫בנפשו פטור מן התשלומין‪ ,‬ומאה כסף שזממו להפסיד לאב‪ ,‬והרשיעו את הרשע" אין לומדים שצריך עוד ד'‪ ,‬אלא‬ ‫בי"ד סמוכים מעברים את השנה על פי לוח שקבע הלל‬ ‫הבעל חייב לשלמם‪ ,‬דאין הבעל חייב מאה סלע אא"כ הביא‬ ‫מכאן רמז לעדים זוממים שלוקים היכא שאין יכולים‬ ‫השני שהיה נשיא בארץ ישראל בסוף ימי התלמוד)‪.‬‬ ‫עדים שזינתה תחתיו והוזמו‪ .‬ואם הוזמו עידי האב‪,‬‬ ‫לקיים בהם כאשר זמם‪ ,‬כגון שהעידו על אדם שהוא בן גרושה‬ ‫ולהלן יבואר כמה דיינים צריך כדי לעבר את השנה (י‪,):‬‬ ‫נהרגים משום שזממו לחייב את העדים מיתה‪ ,‬ומשלמים וחלוצה והם כהנים‪ ,‬לוקים ואינם נפסלים‪ ,‬דאם אינו ענין לעדות‬ ‫מהו אורכו של חודש העיבור (י"א‪ ,).‬האם אפשר לעבר‬ ‫ממון לבעל מאה כסף שבאו לחייבו כשהזימו את עדיו‪ ,‬וס"ל ממון דהא לוקין ומשלמין‪ ,‬תנהו ענין לבן גרושה וכדומה‪ ,‬שאם‬ ‫את השנה בגליל או דווקא ביהודה‪ ,‬והאם אפשר לעבר‬ ‫לרב יוסף שהתורה לא פטרה מתחייב בנפשו מן התשלומין עדים הרשיעו צדיק‪ ,‬ובאו עדים אחרים והצדיקו את‬ ‫את השנה בלילה או דווקא ביום (י"א‪ ,):‬ממתי אפשר‬ ‫אלא היכא שמיתה וממון משום חד קאתו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לעבר את השנה‪ ,‬כמה שנים רצופות אפשר לעבר‪ ,‬ואלו‬ ‫עדי) שאין העדים יכולים לומר שלא באו לחייב את עידי הבעל האדם שהיה צדיק מעיקרא‪ ,‬בכהאי גוונא "והיה אם‬ ‫שנים אין מעברים (י"ב‪ ,).‬ומחמת אלו דברים מעברים או‬ ‫מיתה‪ ,‬אלא באו לחייב את הבעל ממון‪( ,‬שהרי עדים זוממים בין הכות הרשע"‪ ,‬אבל אין לחייב מלקות בעדים‬ ‫לא מעברים את השנה (דברים הקשורים לסיום החורף‪,‬‬ ‫א"צ התראה)‪ ,‬שכיון שהם יודעים באים להרוג את האשה‪ ,‬הם זוממין מ"לא תענה"‪ ,‬דאין לוקין על לאו שאין בו‬ ‫או כדי שיספיקו להטהר לפני פסח‪ ,‬או כדי שחג הסוכות‬ ‫מעשה‪ .‬וכן י"ל דבעי קרא משום דהוי לאו שניתן לאזהרת‬ ‫יודעים שיהרגו אותם אם יוזמו‪.‬‬ ‫יחול בתקופת תשרי)‪.‬‬ ‫מיתת בית דין‪ ,‬שאין לוקין עליו‪ ,‬והא דגלי הכא קרא דלקי היינו‬ ‫כמה דיינים צריך לעיבור השנה‪ -‬לר"מ עיבור השנה‬ ‫דווקא באופן שלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה‪ .‬ואחרי שלומדים‬ ‫פלגינן דיבורא‪-‬‬ ‫בשלשה‪ .‬ולרשב"ג מתחילים לדון על העיבור‬ ‫מ"והיה אם בן הכות הרשע" המלקות הם מצד "לא תענה"‪ ,‬והא‬ ‫המעיד שפלוני רבעו לאונסו‪ ,‬מצטרף עם אחר‬ ‫שעדים שמעידים על אדם שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממים‬ ‫להורגו לרובע‪ ,‬אבל אם מעיד שרבעו לרצונו‪ ,‬לרב‬ ‫בשלשה‪ ,‬ואם רק אחד אומר לישב לבדוק אם צריך לעבר‬ ‫אין לוקין אלא ארבעים ולא שמונים‪ ,‬משום שגם המלקות של‬ ‫מפני האביב והתקופה או הפירות וכדלהלן‪ ,‬והאחרים אומרים‬ ‫"כאשר זמם"‪ ,‬אזהרתם היא מ"לא תענה"‪ ,‬וא"א להלקות פ'‬ ‫יוסף אין מצטרפים‪ ,‬דהתורה אמרה "אל תשת רשע‬ ‫שודאי א"צ לעבר‪ ,‬בטל במיעוטו ולא ישבו חמשה לעיין בדבר‪,‬‬ ‫מלקות על לאו אחד‪ .‬תוד"ה משום‪.‬‬ ‫עד"‪ ,‬ולרבא אין אדם נפסל בהודאת פיו‪ ,‬דאדם קרוב אצל‬ ‫ואם שניים אומרים לישב‪ ,‬מוסיפים עליהם עוד‬ ‫עצמו‪ ,‬ואין אדם משים עצמו רשע‪ ,‬ופלגינן דיבורא‬ ‫לרבי ישמעאל צריך כ"ג לדון על חיוב מלקות‪.‬‬ ‫שניים‪ ,‬ונושאים ונותנים בדבר‪ ,‬אם שלשה אומרים‬ ‫ומאמינים לו לגבי הרובע להורגו‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה לרצונו) שאף שלרבא רק רשע דחמס פסול לאביי הטעם משום דאתיא רשע רשע מחייבי‬ ‫שא"צ לעבר בטלו השניים במיעוטם ועומדים והולכים‬ ‫לעדות‪ ,‬הכא כיון שעובר להנאתו על דעת קונו הוי כמו רשע מיתות‪ .‬ולרבא הטעם משום דמלקות הם במקום‬ ‫להם‪ ,‬ואם ג' אומרים שצריך לעבר מוסיפים עליהם‬ ‫דחמס‪ .‬והא דקאמר לקמן (כ"ו‪ ):‬שהבא על העריות כשר מיתה‪( ,‬דכיון שעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות‪ ,‬ומלקות‬ ‫עוד שניים להשלמת המנין ומעברים‪ ,‬שאין המנין בפחות‬ ‫היא אחת מהמיתות כמו סקילה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לעדות‪ ,‬היינו במי שגס ליבו בעריות ומתייחד עמהם‪ ,‬אי נמי אף‬ ‫משבעה‪ .‬והני ג' ה' וז'‪ ,‬י"א כנגד פסוקי ברכת כהנים‪,‬‬ ‫מלקות) דכן עיקר‪ ,‬וי"מ משום שבני נח אזהרתם זו היא מיתתם‬ ‫בבא על הערוה כשר כיון שיצרו תוקפו‪ ,‬אבל ברביעה אין יצרו‬ ‫וי"א ג' כנגד שומרי הסף שמצינו בצדקיהו בגלות נבוזראדן‪,‬‬ ‫ומלקות דישראל הם במקום מיתה דבני נח‪ .‬וי"מ משום‬ ‫תוקפו כ"כ‪ ,‬אי נמי גם ברובע יצרו תוקפו ואינו נפסל לעדות‬ ‫משפט‪ ,‬מה משפט ביום דכתיב "והיה ביום הנחילו את‬ ‫ה' כנגד חלק מרואי פני המלך כנ"ל‪ ,‬וז' כנגד רואי פני פסחים שצריכים חמה להתייבש‪ ,‬ומפני גלויות שעקרו‬ ‫בניו‪ ,‬אף קידוש החודש ביום‪.‬‬ ‫המלך (באחשוורוש‪ ,‬דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא‪ ,‬ממקומם לעלות לרגל לפסח ועדיין לא הגיעו ואם לא‬ ‫יעברוה לא ירגילו לבוא לפסח‪( .‬אבל אלו שגרים בארץ ישראל‬ ‫ועיבור שנה הוא מתכסיסי מלכות שמים לישב השנים על מכונם‪.‬‬ ‫י"ב‪ .‬אין מעברים את השנה בשני רעבון‪ ,‬מפני‬ ‫יכולים להספיק להגיע מר"ח ניסן עד פסח‪ .‬תוד"ה ומפני‪ .‬עוד‬ ‫רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה שבעה) כתבו שלא מסתבר שתיקנו כנגד שרי‬ ‫שכולם רצים לבית הגרנות‪ ,‬מפני שהתבואה נגמרה‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה מפני) שבאלו מעברים גם מפני סיבה אחת‬ ‫עכו"ם‪ ,‬אלא הכונה לשבעה מרואי פני המלך הנזכרים בירמיה)‪,‬‬ ‫וצריכים לאכול מן החדש‪ ,‬וכמו שמצינו שהביאו‬ ‫מתוכם)‪ .‬אבל לא מפני השלג והצינה מפני שזה לא‬ ‫וכן מבואר בברייתא‪.‬‬ ‫לאלישע לחם שעורים אחרי העומר‪ ,‬ולא לחם‬ ‫ימנעם מלבוא‪ ,‬או מפני גלויות שעדיין לא עקרו‬ ‫ברש"י כתב שבעיבור השנה צריך אמירה‪ ,‬שיקדשו אדר השני‬ ‫חיטים‪ ,‬וא"כ היתה השנה ראויה להתעבר מפני האביב‪,‬‬ ‫לשם אדר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ואיידי) שלשון קידוש אינו ממקומם‪.‬‬ ‫מדויק‪ ,‬דלא בעי קידוש‪ ,‬אלא רק קובעים אותו לשם אדר‪ .‬וגם‬ ‫שלא נתבשלה רוב התבואה‪ ,‬ולא עיבר אלישע את השנה‬ ‫אין מעברים מפני הגדיים והטלאים שהם עדיין קטנים‪,‬‬ ‫מה שמשמע מרש"י שביום שלושים קובעים אותו לשם אדר‬ ‫מפני שהיתה שנת בצורת כמבואר בפסוקים‪.‬‬ ‫שני‪ ,‬אין נראה‪ ,‬דאמרינן לקמן (י"ב‪ ).‬שאין מעברין את השנה דאפשר להקריב לפסח גם קטנים‪ ,‬ומפני הגוזלות הנצרכות‬ ‫לקיני יולדות וזבים וזבות‪ ,‬שכולם משהים קיניהם עד שעולים‬ ‫ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן‪ ,‬אלא נראה‬ ‫ממתי אפשר לעבר את השנה‪ -‬אין בי"ד יושבים לעיין‬ ‫לרגל‪ ,‬שלא פרחו‪ ,‬כיון שהם כשרים אף קטנים‪( ,‬ואפילו על‬ ‫שבשעה שגומרים השבעה שתהא השנה מעוברת‪ ,‬קודם‬ ‫ולומר שמעברים את השנה לפני ר"ה‪ ,‬מפני שישכחו‬ ‫שניים מהם אין מעברים‪ .‬תוד"ה מפני)‪ .‬אבל עושים אותם‬ ‫שלשים של אדר‪ ,‬אז אומרים את האמירה של העיבור‪ ,‬ובשעה‬ ‫שעיברו‪ ,‬ויבואו לזלזל בחמץ‪ ,‬ואף בדיעבד אינו עיבור‪,‬‬ ‫סעד לעיבור השנה אם יש סיבה אחת נוספת כגון אביב או‬ ‫שבאו עדים שראו את המולד‪ ,‬יקבעו אותו סתם לית לן בה‪,‬‬ ‫אבל מחשבים אם לעבר כבר לפני ר"ה (דשלחו‬ ‫פירות‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫וממילא הוי אדר השני‪.‬‬ ‫לרבא זוג בא מרקת ותפשו נשר וכו')‪ ,‬אך אין מגלים‬ ‫י"א‪ .‬י"א שאין מעברים את השנה אלא במזומנים‬ ‫י"א‪ :‬מעברים את השנה על האביב שעדיין לא‬ ‫אלא אחר ר"ה כדי שלא ישכחו‪ ,‬ובשעת הדחק שמא לא‬ ‫לה ‪-‬שזימנם הנשיא‪ ,‬ומעשה בר"ג שזימן ז' ומצא ח'‪,‬‬ ‫נתבשלה התבואה‪ ,‬ועל פירות האילן שנתאחר בישולם יותר יהיה בי"ד מופלא סמוך לאדר‪ ,‬או שהמלך יעכב‪ ,‬מעברים מיד‬ ‫מעצרת שהוא זמן הבאת ביכורים‪ ,‬ואם לא יביאם ברגל יצטרך‬ ‫ואמר שמואל הקטן שהוא עלה שלא ברשות כדי‬ ‫אחר ר"ה‪ ,‬ומ"מ אין מעברים אלא את אדר‪ ,‬דכתיב‬ ‫לטרוח לעלות פעם נוספת‪ ,‬ועל התקופה אם תקופת תמוז‬ ‫ללמוד הלכה למעשה איך מעברים‪( ,‬ואמר כך כדי שלא‬ ‫"לחודש שנים עשר הוא חודש אדר"‪ ,‬ואם יעברו את השנה אדר‬ ‫יתבייש זה שעלה שלא ברשות)‪ ,‬ואמר לו ר"ג שישב‪ ,‬נמשכת ולא מתחילה תקופת תשרי עד שעבר החג‪ ,‬או‬ ‫לא יהיה חודש שנים עשר‪ .‬תוד"ה אין‪.‬‬ ‫שנמשכת תקופת טבת עד ט"ז ניסן‪ ,‬והבאת העומר תהיה‬ ‫אלא שאין מעברים את השנה אלא במזומנים לה‪.‬‬ ‫אין מעברים משנה לחברתה –לעבר שנה מפני צורך‬ ‫בתקופת טבת‪ ,‬וצריך ב' סיבות מתוך ג' אלו כדי לעבר‪,‬‬ ‫השנה הבאה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה לא) הכונה שלא מחשבים‬ ‫זהירות שלא לבייש‪ -‬רבי חייא יצא לחוץ ובזמן שהאביב אחד מהם הכל שמחים‪ ,‬דאין מצטערים‬ ‫בשנה זו על השנה הבאה‪ ,‬אף אם לא מגלים זאת‪.‬‬ ‫כשאמר רבי שמי שאכל שום יצא‪ ,‬וכשיצא יצאו שאיסור חדש ממשיך עוד חודש‪ ,‬שהרי התבואה לא נתבשלה‪.‬‬ ‫אין מעברים ג' שנים רצופות מפני שניסן השלישי יצא‬ ‫כולם‪ ,‬ולמד דבר זה מר"מ שנתן גט לאשה שטענה ורשב"ג אמר "על התקופה"‪ ,‬והגמ' מסתפקת אם‬ ‫באמצע הקיץ‪ ,‬וטען ר"ש שכשהיה ר"ע בבית האסורים‬ ‫שאחד מהיושבים קידשה בביאה‪ ,‬ועמדו כולם כוונתו שעל התקופה שמחים שלא יצטערו עולי הרגלים‬ ‫והוא היה חכם גדול ובקי בעיבור השנה‪ ,‬והיה עומד ליהרג‬ ‫ונתנו לה גט‪ ,‬ור"מ למד משמואל הקטן וכנ"ל‪ ,‬מפני הגשמים‪ ,‬או שעל התקופה לבדה מעברים (מפני‬ ‫עיברו ג' שנים‪ ,‬ואמרו לו שלא היו שנים רצופות אלא‬ ‫ושמואל הקטן למד משכניה בן יחיאל שאמר שזה מן התורה‪ ,‬דכתיב "חג האסיף תקופת השנה‪ .‬רש"י‪ .‬והקשו‬ ‫כל אחת בזמנה‪ ,‬וכנ"ל שיכולים לחשב לפני ר"ה‪ .‬פירוש אחר‬ ‫"אנחנו מעלנו באלוקינו ונושב נשים נכריות" אע"פ התוס' (ד"ה או) שגם אביב הוא דאורייתא‪ ,‬דכתיב "שמור את‬ ‫הנדון הוא אם אפשר בדיון אחד לקבוע עיבור של ג' שנים‪ ,‬אפי'‬ ‫חודש האביב"‪ .‬ולכן ביארו התוס' שהמעלה של תקופה היא‬ ‫שהוא לא נשא נכרית הכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם‪,‬‬ ‫אינם רצופים‪ ,‬ותי' הגמ' הוא שאצל ר"ע ישבו אח"כ ודנו על כל‬ ‫שא"א לטעות בה‪ ,‬אבל בפירות האילן ובאביב שייך טעות)‪.‬‬ ‫ושכניה למד מיהושע שאמר לו הקב"ה "חטא‬ ‫שנה בפני עצמה‪.‬‬ ‫ישראל"‪( ,‬ושאל יהושע מי חטא‪ ,‬אמר לו הקב"ה תיקו‪.‬‬ ‫וכי דלטור ‪-‬רכיל אני‪ ,‬לך והטל גורלות)‪ ,‬ואב"א למד על שלש ארצות מעברים את השנה אם לא הגיע אביב אין מעברים את שנת השמיטה מפני שמאריכים את‬ ‫ממשה דכתיב "עד אנה מאנתם" אף שלא יצאו אלא שלהם או שלא נתבשלו הפירות‪ ,‬יהודה עבר הירדן והגליל‪ ,‬איסור עבודת הקרקע‪ ,‬ולא את השנה השמינית מפני‬ ‫וצריך ב' ארצות מתוך שלש שיהיה רוב ארץ ישראל‪ ,‬ואם שכלה הישן ומאריכים את איסור החדש‪ ,‬אלא את השנה‬ ‫מעט‪.‬‬ ‫השישית להוסיף חודש לעבודת הקרקע‪ ,‬ושל בית ר"ג היו‬ ‫ובעינן‬ ‫מהגליל‪,‬‬ ‫או‬ ‫הירדן‬ ‫מעבר‬ ‫עומר‬ ‫יביאו‬ ‫הגיע‬ ‫לא‬ ‫ביהודה‬ ‫רק‬ ‫משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי‬ ‫נסתלקה רוח הקודש‪ ,‬והיו משתמשים בבת קול עומר רך ומלא‪ ,‬ואם יהודה היא אחת מהם הכל שמחים‪ ,‬מעברים את השנה השמינית‪ ,‬והיו מביאים ירק ותבואה‬ ‫(י"מ שלא היו שומעים את הקול היוצא מן השמים‪ ,‬אלא קול מפני שאין העומר בא למצוה מן המובחר אלא מיהודה‪ .‬מחו"ל ממה שגדל בשביעית‪ ,‬והתירו עומר של שביעית‪,‬‬ ‫היוצא מתוך אותו קול‪ ,‬כמו הד‪ .‬תוד"ה בת קול)‪ ,‬ופעם רשב"ג כתב בהודעה על העיבור 'מהודעין אנחנא ונחלקו אם מביאים ירק מחו"ל לארץ‪ ,‬או שחוששים‬ ‫אחת שהיו מסובים בעלית בית גוריה יצאה בת לכון וכו' ושפרת מילתא באנפאי‪ ,‬ואוסיפית על לגושייהו שיביא גוש מארץ העמים ויטמא באהל טהרות של‬ ‫קול שיש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה‪ ,‬שתא דא תלתין יומין'‪ .‬ור"ג כתב '‪...‬ושפרא מילתא ארץ ישראל‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה חוששין) כתבו שגוש הבא‬ ‫מארץ העמים מטמא במגע ובמשא‪ ,‬ולזה החשש‪ ,‬אבל אינו‬ ‫מטמא באהל‪.‬‬ ‫אלא שאין דורו ראוי לכך‪ ,‬ונתנו עיניהם בהלל באנפאי ובאנפי חבירי ואוסיפית' וכו' (והודיע‬ ‫הזקן‪ ,‬וכשמת אמרו הי חסיד הי עניו תלמידו של ליושבי הדרום וליושבי הצפון מתי זמן הביעור של‬ ‫עזרא‪ .‬וכן היה ביבנה‪ ,‬ונתנו עיניהם בשמואל המעשר שני)‪ .‬הגמ' רוצה ללמוד מזה מה בין תקיפי י"ב‪ :‬עיבור מפני הטומאה‪-‬‬ ‫הקטן‪ ,‬וכשמת אמרו הי חסיד הי עניו תלמידו של קדמאי שר"ג היה תקיף וזורק מרה בתלמידים‪ ,‬לעינוותני לת"ק אין מעברים לכתחילה‪ ,‬ואם עיברוה מעוברת‪.‬‬ ‫הלל‪ ,‬ואמר בשעת מיתתו שר"ש –רשב"ג הנשיא‪ ,‬בתראי‪ ,‬והגמ' דוחה שי"ל שר"ג כתב כך לאחר‬ ‫לרבי יהודה אם עיברוה מפני הטומאה שמשערים‬ ‫ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול‪ ,‬ימותו בחרב‪ ,‬שהעבירוהו מנשיאותו ונעשה עניו‪.‬‬ ‫שהנשיא ימות ערב הפסח או שני ימים קודם‪ ,‬או שרובם‬ ‫וחבריהם כר"ע ורבי חנינא בן תרדיון בשאר מיתות‪,‬‬ ‫מקום העיבור‪ -‬מעברים בבי"ד הקבוע ביהודה‪ .‬ואם טמאים בסוף אדר ואין אפר פרה אדומה‪ ,‬אינה מעוברת‪,‬‬ ‫ושאר העם לביזה‪ ,‬ויהיו צרות‪ .‬ורצו לומר כך גם על‬ ‫עיברו בגליל י"א שמעוברת‪ ,‬וי"א שאינה מעוברת דטומאה הותרה בציבור ושלא לצורך עיברוה‪ ,‬וחזקיהו עיבר‬ ‫ר"י בן בבא‪ ,‬אלא שנטרפה השעה‪ ,‬דאין מספידים‬ ‫דכתיב "לשכנו תדרשו"‪ ,‬כל דרישה לא תהיה אלא מפני הטומאה‪ ,‬דבימי אחז אביו לא חששו לתורה ונטמאו‬ ‫על הרוגי מלכות מפני יראת המלך‪ ,‬ומיהרו לקוברו‪.‬‬ ‫בשכנו של מקום ירושלמים שהיא ביהודה‪ .‬וכתבו התוס' מע"ז‪ ,‬וחזקיהו היה מחזירם למוטב‪ ,‬וידע שלא יספיקו להטהר‬ ‫אין מעברים את השנה אא"כ ירצה הנשיא‪ ,‬ומעשה (ד"ה אין) שרבי עקיבא עיבר את השנה בנהרדעא שהיא חו"ל‪ ,‬עד פסח‪( ,‬ובאותה שעה גזרו טומאה על ע"ז‪ .‬ובירושלמי איתא‬ ‫שהלך ר"ג ליטול רשות משלטון שבסוריא לעסוק משום שלא הניח כמותו בארץ ישראל‪ .‬והא דמבואר לקמן שמצאו את גולגלתו של ארונה היבוסי תחת המזבח‪ .‬והקשו‬ ‫(כ"ו‪ ).‬שעיברו את השנה בעסיא שהיא חו"ל‪ ,‬הכונה שבעסיא התוס' למה עיברוה‪ ,‬והרי יכלו להספיק להטהר ע"י הזאת‬ ‫בצרכי ציבור‪ ,‬ועיברו את השנה ע"מ שירצה ר"ג‪.‬‬ ‫שלישי ושביעי‪ ,‬ואפר פרה של משה היה מצוי כל ימי בית‬ ‫עשו את החישוב‪ ,‬וחזרו בי"ד וישבו וקבעו בארץ ישראל‪.‬‬ ‫ראשון‪ .‬ושמא לא היה להם הדבר מזומן להטהר‪ .‬תוד"ה‬ ‫ובירושלמי איתא שכשאין יכולים לעבר בארץ ישראל מעברים‬ ‫כמה זמן הוא עיבור השנה‪ -‬לרבנן ל' יום‪ ,‬ולרשב"ג‬ ‫שעיבר)‪ .‬דכתיב "כי מרבית העם וכו' לא הטהרו"‪,‬‬ ‫בחו"ל‪.‬‬ ‫אם רצו ל' יום ואם רצו חודש כ"ט יום‪( .‬ואף שסתם חודש‬ ‫וביקש רחמים על עצמו דכתיב "כי התפלל חזקיהו‬ ‫הוא ל' יום‪ ,‬היינו בלשון תורה ולא בלשון חכמים‪ ,‬אי נמי‬ ‫בסתמא הכונה לל' יום מלבד היכא דמוכחא מילתא שהכונה זמן העיבור‪ -‬אין מעברים אלא ביום‪ ,‬ואם עיברו עליהם לאמר ד' הטוב יכפר בעד"‪ .‬ואין לומר שרבי‬ ‫בלילה אינה מעוברת‪ ,‬וכן הדין בקידוש החודש‪ ,‬יהודה סובר שעיברו מפני הטומאה‪ ,‬שהרי רבי יהודה‬ ‫לכ"ט יום‪ .‬תוד"ה רשב"ג)‪.‬‬ ‫סובר שטומאה הותרה בציבור‪ ,‬דאי דחויה והיינו שבקושי‬ ‫וכו'‬ ‫חגנו‬ ‫ליום‬ ‫בכסה‬ ‫שופר‬ ‫בחודש‬ ‫"תקעו‬ ‫דכתיב‬ ‫על מה מעברים את השנה‪-‬‬ ‫משפט לאלוקי יעקב"‪ ,‬ור"ה זהו החג שהחודש הותרה‪ ,‬כל כמה שאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין‪ ,‬והיו‬ ‫אין מעברים את השנה אלא מפני הדרכים או מתכסה בו ששאר החגים הם באמצע החודש‪ ,‬וכתיב מעברים את השנה‪( .‬אין הדבר תלוי בציבור‪ ,‬אלא כל דבר שזמנו‬ ‫הגשרים שהתקלקלו בחורף ועדיין לא תיקנום‪ ,‬או תנורי‬ ‫השנה‪ ,‬דסברי שצריך שאביב של תקופה יהיה‬ ‫י"ג‪ .‬עיבור מפני התקופה‪-‬‬ ‫קבוע דוחה טומאה אפילו אם הוא של יחיד‪ ,‬וכל דבר שאין זמנו‬ ‫בחודש ניסן‪ ,‬דכתיב "שמור את חודש האביב"‪ ,‬ואין‬ ‫קבוע אינו דוחה אפילו אם הוא של ציבור‪ .‬תוד"ה שטומאה)‪.‬‬ ‫שיטת שמואל שאין מעברים את השנה אא"כ היתה‬ ‫(ר"ש סובר שהציץ מרצה אף אם אינו על מצחו של‬ ‫ניסן קרוי אביב אלא בגלל בישול התבואה שמבכרת בו‪ ,‬וביכור‬ ‫התקופה של תמוז חסירה מהשלמת צ"א ימים שלה רובו התבואה והקיץ והחורף הם לפי שנת החמה‪ ,‬וצריך שניסן של‬ ‫כהן גדול בשעת הטומאה‪ ,‬ומוכיח ממה שביוה"כ אינו‬ ‫של חודש תשרי‪ ,‬דכתיב "חג האסיף תקופת השנה"‪ ,‬חמה יהיה בימי חידוש הלבנה דכתיב "חודש"‪ ,‬וימי חידוש‬ ‫על מצחו כשנכנס לפני ולפנים שאינו לובש בגדי זהב‪,‬‬ ‫הלבנה הם י"ד‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שמור) אחרים סוברים שיום‬ ‫ואסיף היינו חולו של מועד שאפשר לאסוף בו דבר האבד‪ ,‬וצריך‬ ‫ומרצה אם אירעה טומאה בקדשים‪ ,‬ולרבי יהודה אין‬ ‫תקופה גומר‪ ,‬וחידושה של לבנה עד ט"ו‪ ,‬הלכך כשנופלת‬ ‫להשמר שזה יהיה בתקופה החדשה‪ ,‬לרבי יהודה היינו ט"ז‬ ‫תקופת ניסן בט"ו מעברים‪ .‬ולרבינא אחרים למדו שיו"ט‬ ‫הציץ מרצה כשאינו על מצחו‪ ,‬ואין להוכיח מיוה"כ‪,‬‬ ‫יום שתקופת תשרי נופלת בי"ז‪ ,‬מפני שצריך שכל החג‬ ‫ראשון צריך להיות בתקופה החדשה‪ ,‬דהא דכתיב‬ ‫דטומאה הותרה בקרבן ציבור)‪.‬‬ ‫יהיה בתקופה החדשה‪ ,‬ולרבי יוסי כ"א יום שתקופת‬ ‫"חג האסיף" אינו חול המועד אלא היינו חג הבא בזמן‬ ‫תשרי נופלת בכ"ב‪ ,‬אבל אם נופלת בכ"א אין מעברים‪,‬‬ ‫לר"ש מעברים לכתחילה מפני הטומאה‪ ,‬וחזקיהו‬ ‫אסיפת הפירות‪ ,‬ויום תקופה גומר‪ ,‬ולכן אף אם התקופה‬ ‫דמספיק מקצת החג בתקופה החדשה‪ ,‬ואם חסר יום‬ ‫ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן‪ ,‬ובאמת ידע‬ ‫בט"ו מעברים‪.‬‬ ‫אחד אין מעברים את אלול‪ ,‬כיון שמסדרים מעיקרא שתחילת‬ ‫שא"א לעבר את ניסן‪ ,‬דכתיב "החודש הזה לכם" זה‬ ‫תשרי לא יהיה בימים אד"ו‪ ,‬שלא יהיו ב' ימי שביתה רצופים‪,‬‬ ‫ניסן ואין אחר ניסן‪ ,‬שאם קבעו חודש לניסן א"א לעשותו‬ ‫הגמרא חוזרת לבאר דינים נוספים ממתני' (ב‪ ).‬שצריך‬ ‫וכדי ששביעי של ערבה לא יצא בשבת‪ ,‬וממילא א"א לעבר את‬ ‫עבורם בית דין של שלשה‪.‬‬ ‫אדר וחודש אחר יהיה ניסן‪ ,‬אלא לא ידע שאין מעברים‬ ‫אלול אא"כ יצא תחילת תשרי ביום ב'‪ ,‬ומשום שברוב השנים‬ ‫זה לא כך לא פרכינן לה‪ ,‬ואין מעברים ב' חודשים לדחות ב'‬ ‫ביום ל' של אדר‪ ,‬הואיל וראוי לקובעו ניסן אם אדר‬ ‫י"ג‪ :‬סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור‪-‬‬ ‫ימים‪ ,‬דא"כ יוצא ח' חודשים מעוברים‪ ,‬ואין עושים כך אלא‬ ‫היה חסר‪ ,‬וסבר שלא אומרים הואיל‪ ,‬ולבסוף הודה שאין‬ ‫אחרי שנה מעוברת‪ .‬רש"י‪ .‬ולר"ת (תוד"ה ורבי יוסי) סובר רבי‬ ‫מעברים‪ ,‬וביקש רחמים על עצמו‪.‬‬ ‫זקני העדה המיוחדים שבעדה הם הסומכים‪ ,‬דכתיב‬ ‫יוסי שאם התקופה נופלת בכ"ב לחודש (וה"ה בי"ז לחודש לרבי‬ ‫ר"ש בן יהודה אומר בשם ר"ש‪ ,‬שביקש רחמים‬ ‫"וסמכו זקני העדה"‪ .‬לר"ש שלשה סומכים‪ ,‬דכתיב‬ ‫יהודה)‪ ,‬מעברים חודש אחד במקום לעבר את השני‪ ,‬ולא‬ ‫"זקני" וכיון שאין בי"ד שקול מוסיפים עליהם עוד‬ ‫חוששים למה שר"ה יוצא באד"ו‪ .‬ולמ"ד שחודש העיבור כ"ט‬ ‫מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני‪ ,‬שהיו‬ ‫אחד‪ .‬ולרבי יהודה חמשה סומכים‪ ,‬דדריש גם את‬ ‫יום א"כ גם אחרי שיעברו ר"ה יוצא באד"ו‪ ,‬יעברו בי"ד חודש‬ ‫ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים (לאו דווקא אלא‬ ‫"וסמכו"‪( ,‬ולר"ש איצטריך לגופיה דלא תימא ד"על"‬ ‫נוסף מחודשי הקיץ‪ ,‬ולמ"ד שחודש העיבור הוא כ"ט יום יחסרו‬ ‫רובם טמאים)‪ ,‬ויחד עם הנשים היו רובם טהורים‪,‬‬ ‫הכונה בסמוך‪ ,‬ור"י לומד זאת גזירה שוה ראש ראש‬ ‫חודש נוסף מחודשי הקיץ‪.‬‬ ‫ובתחילה סבר שחובה על הנשים להקריב בראשון‪,‬‬ ‫הגמ' אומרת שלשמואל נמצא דקסברי יום תקופה מעולה‪ ,‬ור"ש לא דורש גזירה שוה זו)‪.‬‬ ‫וממילא הטמאים הם מיעוט ונדחים לפסח שני‪,‬‬ ‫מתחיל שהיום שהתקופה נופלת בו הוא היום הראשון‬ ‫ולבסוף סבר שנשים בראשון רשות‪ ,‬וממילא‬ ‫סמיכת חכמים‬ ‫כל‬ ‫לתקופה החדשה‪ ,‬דאי יום תקופה גומר אין כאן לא‬ ‫הטמאים הם רוב ואינם נדחים לפסח שני‪ .‬והגמרא לא‬ ‫אין דנים דיני קנסות ודברים נוספים אלא בבית דין של‬ ‫החג לרבי יהודה ולא מקצת החג לרבי יוסי בתקופה‬ ‫העמידה שחצי מהגברים היו טמאים ועם הנשים היו הרוב‬ ‫החדשה‪.‬‬ ‫טהורים‪ ,‬או שרוב הגברים היו טמאים ועם הנשים היו מחצה‬ ‫דיינים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבינו‪ .‬ולהלן‬ ‫טהורים ומחצה טמאים‪ ,‬משום שבזה יש מ"ד (פסחים ע"ט‪).‬‬ ‫יבואר שסמיכה צריכה בי"ד של שלשה‪ ,‬וכיצד היו‬ ‫והגמ' שואלת שמצינו להדיא שלרבי יהודה יום‬ ‫שעשו כדין‪ ,‬דאיתא התם שמחצה טהורים מחצה טמאים‪ ,‬לרב‬ ‫סומכים‪ ,‬ושאין סומכים בחו"ל‪ ,‬ועוד מדיני סמיכה‪.‬‬ ‫תקופה גומר‪ ,‬ולרבי יוסי יום תקופה מתחיל‪.‬‬ ‫הללו עושים לעצמם והללו עושים לעצמם‪ ,‬ולרב כהנא לל"ק‬ ‫ועוד דאיתא בברייתא שלרבי יהודה צריך שתהא בברייתא מבואר שסמיכת חכמים צריכה שלשה‪.‬‬ ‫הטמאים עושים את השני‪ ,‬ולל"ב הטמאים אינם עושים לא את‬ ‫התקופה חסירה כ' יום‪ ,‬דיום תקופה גומר‪ ,‬ואם תיפול הגמרא לא מצאה ילפותא לדין זה‪ ,‬דאין ללמוד‬ ‫הראשון ולא את השני‪.‬‬ ‫התקופה בכ"א ליכא מקצת חג בתקופה החדשה‪ ,‬ולרבי יוסי מדכתיב "ויסמוך את ידיו עליו"‪ ,‬דא"כ יספיק אחד‪,‬‬ ‫אם עיברו את השנה ביום ל' לחודש אדר‪ ,‬לעולא‬ ‫אם התקופה של טבת מתאחרת ט"ז יום בחודש ניסן ואי נימא שמשה שקול כשבעים ואחד‪ ,‬א"כ יצטרכו‬ ‫אין מקדשים את החודש לומר מקודש הוא לאדר שני‪,‬‬ ‫מעברים‪ ,‬דנמצא שתקופת תשרי תתחיל בכ"ב תשרי‪ ,‬וליכא שבעים ואחד‪ .‬וממעשה דרבי יהודה בן בבא דלהלן‬ ‫אלא שותקים כיון שראוי לקובעו ניסן‪ ,‬ובחודש הבא מקדשים‬ ‫מקצת חג בתקופה חדשה‪ ,‬אבל אם חל בכ"א לא‪ ,‬דיום תקופה ליכא להוכיח שמספיק אחד‪ ,‬די"ל שהיו איתו עוד‬ ‫את ניסן‪ .‬ואם קידשו לרבא בטל העיבור‪ ,‬ולרב נחמן‬ ‫מתחיל‪( ,‬ונחלק על רבי יהודה אם יום תקופה מתחיל ולא מנאום משום כבודו‪.‬‬ ‫חל העיבור והקידוש‪ ,‬וטען רבא שא"כ יזלזלו באיסור‬ ‫או גומר)‪ ,‬וט"ז יום לפני החג אין מעברים (וה"ה י"ז‬ ‫חמץ שלא יאמינו לשלוחי בי"ד‪ ,‬שהרי שואלים ודורשים‬ ‫דרך הסמיכה‪ -‬אין סומכים ביד ממש‪ ,‬אלא קורין לו‬ ‫או י"ח עד כ'‪ ,‬ותנא ט"ז אגב פסח)‪ .‬ולר"ש אף על ט"ז‬ ‫בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום‪( ,‬ולרשב"ג שתי‬ ‫רבי‪ ,‬ונותנים לו רשות לדון דיני קנסות‪ ,‬דכתיב בהו‬ ‫"אלוהים" דמשמע מומחין והיינו סמוכים‪ ,‬ובשאר דיני ממונות‬ ‫יום לפני החג מעברים‪ ,‬ונחלק על ת"ק אם יום‬ ‫שבתות)‪ ,‬וענה רב נחמן שיודעים שהשנה תלויה‬ ‫לא בעין סמוכים משום נעילת דלת‪ ,‬והיכא דליכא נעילת דלת‬ ‫ופת‬ ‫תקופה מתחיל או גומר‪ .‬ולאחרים אפי' כשתק‬ ‫בחשבון שאנו קובעים המועדות לפי חודשי הלבנה‪ ,‬והקיץ‬ ‫ניסן חסירה מיעוט של חודש מעברים‪ ,‬והיינו שאם כמו בשומרים וגזילות בעינן סמוכים‪ ,‬ומ"מ דנים אותם בבבל‬ ‫והחורף הם לפי תקופת החמה‪ ,‬וכשרבים ימי שנות החמה על‬ ‫חסר י"ד יום מעברים את חודש אדר ודוחים את הפסח דשליחותייהו קעבדינן‪ ,‬אבל בקנסא לא משום דלא שכיחא‪,‬‬ ‫שנות הלבנה יותר מדאי מתאחר האביב אחר הפסח‪ ,‬ויתלו‬ ‫ואין בה חסרון כיס‪.‬‬ ‫ביום אחד‪( ,‬ויעשו בקיץ עוד חודש חסר כדי שר"ה לא יצא‬ ‫שלא חישבו עד עתה‪.‬‬ ‫בבד"ו)‪ ,‬אבל אם חסר יותר מי"ד יום מעברים את‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי‪ ,‬עמוד היומי‪ ,‬משנה‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים‬ ‫חדשה של כתיבת ושליחת סיכומים‬ ‫ברורה‪ ,‬חפץ חיים ואהבת חסד‬ ‫על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר ‪ /‬ועמוד היומי‬ ‫ע"י כלל הלומדים ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי עד יום‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד לבהירות‬ ‫שלישי בשעה ‪ 5:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫וזכרון‪ .‬שיעורי הסברה ופרטים‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בטל ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪.7‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך וספרי מוסר‪,‬‬ ‫הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת תמצית)‬ ‫לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים לשמיעה‬ ‫הגרלות בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬וזכיות נוספות‪.‬‬ ‫או סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת‬ ‫טלפונית של הקורס המלא 'אומנות‬ ‫ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪,‬‬ ‫הסיכום' – כדרך להתענג בידיעת התורה‬ ‫מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫אורייתא‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫במחיר מוזל ‪ ₪ 120‬במקום ‪,500‬‬ ‫‪ 13‬שיעורים לשמיעה טלפונית ‪ ₪ 500‬בלבד‬ ‫הסיכומים מיועדים לחזרה בלבד‪ ,‬ואין לסמוך להלכה‪.‬‬ ‫ולבחורים ‪ ₪ 60‬במקום ‪.300‬‬ ‫ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית‪ ,‬שיעור‬ ‫ראשון חינם בקו ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪4‬‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬