קול דודי · Kol Doidy — ניצבים וילך (2026-08-31)

גליון ק ס"ד – נצבים וילך תשפ"ו
9:24 לונדון
8:33 ירושלים
8:58 בארא פארק
8:58 לעיקוואד
9:02 מאנטריאל
אתם נצבים היום כלכם וגו' (כ"ט ט').
סליחות ואח"כ פר' וילך ל"א א' וילך משה וידבר וגו' הרי שישראל נקראים נצבים
ואילו משה נקרא הולך ואולי בא לרמז שאמר להם משה בזה קצת תוכחה למה
הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך וגו'. אתם נצבים היום וגו' תנצלו היותכם בזה העולם שאפשר בו להלך ולעלות ולא
תהיו רק נצבים במקום אחד והוא עצמו שכבר עתיד למות באותו יום אעפ"כ
עדיין מנצל הזמן והולך דאחר כך בעולם האמת א"א להלוך אלא שם כל אחד
ניצב במקום שקנה לעצמו לפי מעשיו בעולם הזה.
אתם נצבים וגו' ראשיכם שבטיכם וגו' טפכם נשיכם וגרך וגו' לעברך וגו'
למען הקים אתך וגו' ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו וגו'
ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה וגו'.
(כ"ט ט').
יש לעיין למה מתחילת הפרשה הכל כתוב בלשון רבים ראשיכם וגו' עד
שבא לגרך דאז נהפך ללשון יחיד ונשאר בלשון יחיד לעברך וגו' למען הקים
אתך וגו' ושוב חוזר עוד הפעם ללשון רבים ולא אתכם לבדכם וגו' ונראה דכל
ישראל הם חשובים כמשפחה אחת שכולם קרובים זל"ז בני אברהם יצחק ויעקב
ואין לך אחד מישראל שאין לו יורש ממשפחתו ולכן נקראים בלשון רבים אבל
אצל גר לא שייך לשון רבים דכל גר כקטן שנולד דמי ואין לו קורבא כלל והוא
ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר וכו'. לבדו זכה ונכנס תחת כנפי השכינה וממשיך הפסוק לכתוב לשון יחיד גם על
ישראל לרמז להם דצריך כל אחד מישראל להרגיש א"ע כמו גר וכאילו הכל
תלוי בו בעצמו ולא יסמוך על קרוביו לזכותו בדין אלא יקבל בעבודת עצמו לבד
עול מלכות שמים ואם עשו כן אז מבטיח להם הפסוק שיתוסף לכל אחד חוץ
מזכות עצמו גם זכות הרבים וע"כ חוזר ללשון רבים ולא רק זו אלא שבזה יוכלו
לזכות גם דורותיהם שיהיו וישארו עם הנבחר.
פן יש בכם איש וגו' אשר לבבו פונה היום וגו' ללכת לעבוד את אלהי הגוים
ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר וכו'.
ההם וגו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלו' יהיה
לי וגו' למען ספות הרוה את הצמאה וגו' (כ"ט י"ז).
ברש"י לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר
עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל וכו' לכאורה תמוה
האיך יתכן שיענש על השוגג כמו על המזיד הלא סו"ס שוגג הוא ואולי יש לפרש
דמדובר כאן במי שהמיר דתו ונעשה מומר לע"ז וחושב שמעתה כבר אינו
ישראל ולא מחוייב עוד לשמור המצות וזה הוא ביאור ענין אשר לבבו פונה וגו'
זכור ברית אברהם וכו'. ללכת לעבוד את אלהי הגוים וגו' והתברך בלבבו לאמור שלו' יהיה לי וגו' שהוא
חושב שרק לגבי המרת דתו שהשתמד ונעשה מומר הוא דהיה מזיד אבל מה
שאח"כ עובר בשאט נפש בידיעה ברורה ומכוונת על כל התורה אחרי שנעשה
מומר כבר אינו מזיד בזה דכבר אינו מחוייב ,ע"ז קאמר לו הפסוק דגם דברים
אלו שבעיניו הם שוגג באמת נחשבים לו כזדונות וכאילו לא השתמד ויתחייב
על כל עבירה שעובר ועל כל מצוה שיבטל דלא יהני לו מה שנשעה מומר דעדיין
ישראל הוא.
ולא אתכם לבדכם אנכי כרת וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו היום וגו' ואת אשר
איננו פה וגו' (כ"ט י"ג).
לכאורה צריך להבין האיך כרת הקב"ה ברית עם אשר אינם פה היום וכי
היה ענין רוחני לבד כריתת ברית עם הנפשות ועי' בחידושי ב"י על התורה שכבר
זכור ברית אברהם וכו'. נתקשה בזה ונראה דמתיישב ע"פ דברי רש"י על פסוק י"ב דכתיב למען הקים
אתך היום לו לעם ד"ה והוא יהיה לך וכו' שבד"ה היום מפרש רש"י דהקללות
והיסורין של פרשת כי תבוא מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו וכו' והיינו
שהם שמירה שלא להתערב באומות ושלא להתפתות מהם להתרחק מהקב"ה
וכיון דקללות אלו מצויים בכל דור מובן ממילא שהברית היוצא משמירה זו גם
הוא ברית שבכל דור ודור.
כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא לא בשמים הוא
לאמר וגו' ולא מעבר לים הוא וגו' כי קרוב אלך וגו' בפיך ובלבבך וגו' (ל' י"א).
היה נראה לומר דהא דכתיב לא נפלאת היא קאי על לא בשמים היא דאילו
היתה בשמים לא היה בזה רק ריחוק מקום לבד אלא גם חילוק דרגא דאז היתה
וגו' כי אתה תביא וגו' ולפ"ז יוצא דכשאמר משה ליהושע אתה תבוא וגו' שאמר המצוה רוחנית לגמרי והיתה נפלאת מהשגתנו והא דכתיב לא רחוקה הוא וגו'
לו לפי דעתן ועצתן של הזקנים היה במעמד כל ישראל עם הזקנים וי"ל דמש"ה קאי על לא מעבר לים הוא וגו' דהוי רק ריחוק מקום ולא חילוק דרגא וכמ"כ הא
אמר לו להתייעץ עם הזקנים דכיון דהם שמעו בציוויו נזהר משה בכבודם דכתיב אח"כ כי קרוב הדבר בפיך וגו' קאי על לא נפלאת הוא וגו' ועל ולא
משא"כ הקב"ה שצוה את יהושע כשהיה יהושע לבד עם משה באהל מועד בשמים הוא וגו' דאפילו היא קצת למעלה מהשגתך מכ"מ בפיך אתה יכול
לשמוע הדיבור על כן אמר לו אתה תביא על דעתך לבד. לקיימה והיינו החוקים שאין האדם מבינם אבל מקבל אותם ולומד דיניהם
ומקיימם בפיו ובאמונה וכנגד לא רחוקה הוא וגו' ולא מעבר לים הוא וגו' כתיב
הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו' (ל"א י"ב). שקרוב וגו' בלבבך וגו' שאתה יכול להבינו בלבבך על בוריו והוא כנגד
יש לעיין למה לא כתוב ואת הגר או ואת הגרים כמו שכתוב בתחילת הפסוק המשפטים שאדם מבין מדעתו.
האנשים והנשים והטף ומזה נראה דגר צריך דוקא שיהיה שלך שתקרב אותו
אצלך דהקב"ה יודע את נפש הגר שמרגיש את עצמו ירוד ומבוזה ואונאתו וילך משה וידבר וגו' (ל"א א').
חמורה מאד כדאיתא בב"מ נ"ט :וע"כ מצוה לקרבו יותר משאר אנשים נשים יש לעיין מה פירוש וילך להיכן הלך [עי' באוחה"ק] ואולי מרומז שהלך
וטף וגם כתיב ואהבת את הגר. מגדלותו כמו שאמר בעצמו בפסוק הבא לא אוכל עוד לצאת ולבא.
ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא
הארץ וגו' (ל"א ט"ז). את העם הזה אל הארץ וגו' (ל"א ז').
הנה בגמ' יומא נ"ב :מבואר דוקם הוא אחד מחמש מקראות שאין להם וברש"י ד"ה כי אתה תבוא ארי את תיעול עם עמא הדין משה אמר ליהושע
הכרע האם צריך לקרות הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו' היינו דקאי וקם אמשה זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה
רבינו ומבשרו הפסוק שעתיד לחיות בתחה"מ או דצריך לקרות וקם העם הזה תביא את בני ישראל וכו' תביא על כרחם הכל תלוי בך וכו' מבואר כאן בפסוק
וזנה וגו' היינו דקאי וקם אהעם הזה ובפשטות יוצא דהספק אם יש כאן ראיה דדברי משה אל יהושע היו לעיני כל ישראל ואח"כ כתיב פסוק י"ד ויאמר ה' אל
דתחית המתים מה"ת או לא ואולי יש עוד לפרש דהספק האם שייך שתאמר משה וגו' קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע
תורה לשון וקם על העם כשזונים בע"ז אחר אלהי נכר הארץ דאי וקם קאי ארישא ויתיצבו וגו' היינו שהלכו משה ויהושע מהיכן שהיו יחד עם כל ישראל והלכו
דקרא א"כ לגבי העם הוי האי וזנה אחרי וגו' רק ירידה ולא קימה. הם לבד להתייצב אהל מועד ואח"כ כתיב פסוק כ"ג ויצו את יהושע בן נון ויאמר
בענין ערבות בגרים נשים וטף
דברי רש"י בפירושו עה"ת על האי קרא דהנסתרות וגו' ה"ט דהם אינם יכולים להתערב עבור האנשים בגמ' נדה דף י"ג ע"ב א"ר חלבו קשים גרים
לה' וגו' ע"פ ש"ס סנהדרין ויש לומר דלעולם לא דומיא דטף שאינו בר הכי אבל אנשים מישראל לישראל כספחת וכו'.
קשי כ"ע הני קראי דערבות מואב דכשהיו כולם שפיר ערבים עבורם ע"ש ומדיוק דבריו אלו רואין ומפרש רש"י ד"ה כספחת וז"ל דכתיב בגרים
נצבים שם עדיין לא קבלו ערבות זע"ז דלא התחליה דחזר לומר דהני דקרא קמא שכולל הגרים שפיר [ישעי' י"ד א'] ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית
הערבות אלא מהר גריזים והר עיבל והא דנתיראו ערבים זל"ז. יעקב לשון ספחת שקשים לישראל שאין בקיאין
מהנסתרות והצורכו לקבל הבטחה מהקב"ה שלא ולא עוד אלא דנראה שרש"י עצמו אהאי קרא במצות ומביאין פורענות ועוד שמא למידין ישראל
יענשם על הנסתרות רק על הנגלות כ"ז גם בלי דהנסתרות לה' וגו' מפרש להדיא גם הוא דבברית ממעשיהם מפי מורי הזקן ויש אומר שכל ישראל
ערבות. ערבות משתעי בכל הפרשה שהרי הוא כותב [שם ערבים זה בזה ולא מילתא היא שלא נתערבו בשביל
דיש בלא"ה לדקדק בדברי רש"י שם בנדה פסוק כ"ח] ד"ה הנסתרות לה' אלקינו וז"ל ואם הגרים דאמרינן במס' סוטה [דף ל"ז ]:נמצא לכל
שבתחילת דבריו כותב דהגרים קשים כספחת שאין תאמרו מה בידינו לעשות אתה מעניש את הרבים על אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן
בקיאין במצות ומביאין פורענות וכו' וכ"ז בע"כ בלי הרהורי היחיד שנאמר פן יש בכם איש וגו' ואח"כ בריתות שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על
ערבות דרק אח"כ כותב רש"י דיש אומר דקשים וראו את מכות הארץ ההיא והלא אין אדם יודע הגרים עכ"ל.
גרים לישראל משום ערבות וכותב ע"ז דלאו מילתא מטמנותיו של חברו אין אני מעניש אתכם על אבל התוס' שם ד"ה קשים וכו' כותבים וז"ל מה
היא וצריך באמת להבין אם אין ישראל ערבים הנסתרות שהם לה' אלקינו והוא יפרע מאותו יחיד שהקשה רש"י דלא חשיב בסוטה ערבות דערב רב
עליהם האיך מביאין הגרים פורענות ואי רק על אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו ואם לא י"ל לפי שלא ידע חשבונן מיהו במכילתא אמר דערב
עצמם למה קשים לישראל ואולי הכוונה דכיון דניתן נעשה דין בהם יענוש את הרבים [סנהדרין מ"ג] וכו' רב היו כפלים כיוצאי מצרים וכו'.
רשות למשחית להשחית ולענשן אינו מבחין בין זה שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את
לזה וגם ישראל נענשים עמהם ולאו דוקא מטעם הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים מבואר דשיטת רש"י היא דאין לישראל ערבות
ערבות או דיש גם לומר דהם לבדם נענשים ואיכא ובהר עיבל ונעשו ערבים זל"ז ע"ש הרי דמסיים דכל על הגרים והתוס' מספקא להו בזה ויש לעיין
בזה חילול ה' בעיני העמים שרואין דמי שנתנדב ענין האי פרשה הוא ענין של ערבות והגרים הוזכרו דלכאורה מצינו בתורה איפכא מהנ"ל דבתחילת
ברוחו ליכנס תחת כנפי השכינה נענש יותר מאלו כאן להדיא וקשה טובא אהא דפירש רש"י שם בנדה פרשת נצבים כתיב [דברים כ"ט ט'] אתם נצבים היום
שהם ישראל מלידה והם לא ידעו שהם נענשים על דאין ערבות על הגרים. כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם וגו' טפכם נשיכם
שאין בקיאין במצות כשאר ישראל ועצם החילול ה' וגרך אשר בקרב מחניך וגו' לעברך בברית ה' אלקיך
אולם אכתי קשה דהנה הרא"ש פסק בפשיטות ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום הרי דבכריתת
גורם להגברת מדת הדין בעולם וכולם סובלים מזה. פ"ג דברכות סוסי' י"ג על דף כ :דאשה שלא אכלה ברית זו נכללו הגרים בפירוש וכותב שם באור החיים
ואכתי צ"ע להבין כוונת התורה שם בפרשת שיעור שביעה אינה יכולה להוציא איש שאכל הק' וז"ל ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא
נצבים כשכללה טפכם עם השאר דודאי דטף אינו שיעור שביעה ואע"ג דאיש בכה"ג שפיר מוציא איש להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד
בכלל ערבות כלל וא"כ היה נראה דלא מדובר מענין אחר וה"ט דשאני איש שהוא ערב בעד איש אחר בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהו נתפסים זה בעד זה
ערבות בהאי פרשה והא דהאוחה"ק מפרש דאף דטף וחיובו של האחר הוא חיוב שלו אבל אשה אינה בכל והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות לה' אלקינו
אינו ערב אבל איש ערב בעד טף צ"ע דנמצא לפ"ז ערבות ע"ש ולהנ"ל הלא בקרא דפרשת נצבים והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב וכו'
דמוטל על הגדול מה"ת לחנך הקטן במצוות משום הוזכרו נשיכם ולמה לא יהיו בכלל ערבות. עכ"ל.
ערבות ולא הוי מצות האב לבד. ואשר נראה בכ"ז הוא דהנה הדגמ"ר שם מזכיר ועוד מפרש האורח חיים שם דהא דטפכם
קול דודי כללים -סימן כ"ד דהאנשים קבלו הערבות בהר גריזים ובהר עיבל נשיכם וגרך וגו' נכתבו בפסוק שני בפ"ע ולא נכללו
ומשמע דלפני כן לא נתערבו זל"ז והיינו כמסקנת בפסוק ראשון של הפרשה יחד עם ראשיכם שהטיכם
