gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

שיעורי הרב צבי שורץ שליטא · Shiurey Harav Tzvi Shvartz Shlita — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: שיעורי הרב צבי שורץ שליטא · Shiurey Harav Tzvi Shvartz Shlita

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

שיעורי הרב צבי שורץ שליטא · Shiurey Harav Tzvi Shvartz Shlita — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פרשת ניצבים וילך ‪ -‬ראש השנה תשפ"ו‬ ‫השמחה בקבלת עול מלכותו יתברך‬ ‫ראש השנה בכלל חג‬ ‫אנו עומדים שבוע לפני ראש השנה‪ ,‬רבותינו מביאים‪ ,‬בשבוע שלפני ראש השנה‪ ,‬כל יום מתקן את מה שחטאנו באותו היום כל השנה‪ .‬ראש‬ ‫השנה איקרי מועד‪ .‬כך פוסק השולחן ערוך (תקצז‪ ,‬א)‪" :‬אוכלים ושותים ושמחים‪ ,‬ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו‬ ‫כל שבעם‪ ,‬למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם"‪ .‬מבאר המשנה ברורה (א)‪:‬‬ ‫רוצה לומר אף שהוא יום הדין‪ ,‬מכל מקום מצוה של "ושמחת בחגך" (דברים טז‪ ,‬יד) שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב (תהילים פא‪ ,‬א) "תקעו‬ ‫בחודש שופר בכסה ליום חגנו" ונאמר בנחמיה (ח‪ ,‬י) "אכלו משמנים ושתו ממתקים‪ ,‬כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם"‪.‬‬ ‫בראש השנה ישנה מצוות "ושמחת בחגך"‪ .‬וכן מוסיף המשנה ברורה (תקפא‪ ,‬כה)‪" :‬מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה‪ ,‬להראות שאנו בטוחין‬ ‫בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטינו"‪ .‬מקור דבריו הוא מהרא"ש (ראש השנה ד‪ ,‬יד)‪" ,‬ועוד הביא ראבי"ה (ב‪ ,‬ראש השנה תקכט) ראיה‬ ‫מהירושלמי בפרק קמא דראש השנה (ג)‪" ,‬אמר רבי סימון כתיב כי "מי גוי גדול"‪ ,‬רבי חנניא ורבי יהושע‪ ,‬חד אמר איזו אומה כאומה זאת‬ ‫שיודעת אופיה של אלוקיה‪ .‬בנוהג שבעולם‪ ,‬אדם שיש לו דין ‪ ,‬לובש שחורים‪ ,‬ומתכסה שחורים‪ ,‬ומגדל זקנו‪ ,‬ואינו חותך צפרניו‪ ,‬לפי שאינו‬ ‫יודע איך דינו יוצא‪ .‬אבל ישראל אינן כן‪ ,‬לובשים לבנים‪ ,‬ומתעטפין לבנים‪ ,‬ומגלחים זקנם‪ ,‬וחותכים צפרניהם‪ ,‬ואוכלין ושותין ושמחים בראש‬ ‫השנה‪ .‬לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים‪ ,‬ומטה את דינם לכף ז כות וקורע להם גזר דינם"‪ .‬מדויק בדברי הירושלמי‪ ,‬אכן זה נס‪ ,‬אך אנו‬ ‫בטוחים שיעשה לנו נס‪" ,‬שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים"‪ .‬ומעתה‪ ,‬יש להבין מהו החג דראש השנה‪ ,‬ומהי השמחה שבו?‬ ‫ביאור הדברים הוא בפסוק שהביא המשנה ברורה "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם"‪ .‬נלמד את הפרשה (נחמיה ח‪ ,‬א‪-‬יב)‪:‬‬ ‫"ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הספר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל‪ .‬ויביא עזרא‬ ‫הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי (הוא יום של ראש השנה ‪ -‬רש"י; אחר שסיימו לבנות את חומת ירושלים‬ ‫בכ"ה באלול‪ ,‬התאספו העם לשוב בתשובה)‪ .‬ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור (של תחלת היום ‪ -‬רש"י) עד מחצית היום נגד האנשים והנשים‬ ‫והמבינים ואזני כל העם אל ספר התורה (מביא רבי יעקב אדלשטיין (בעקבי הכתובים‪ ,‬מכתב יד רבינו)‪ ,‬ראה זה פלא‪ ,‬כל העם השכימו "מן האור"‪ ,‬היינו עם דמדומי שחר‪,‬‬ ‫ואפילו לא אכלו עדיין‪ ,‬ועזרא דורש בפניהם בלי הפסק עד הצהרים‪ ,‬ואף אחד אינו מתעייף‪ ,‬ולא מתלונן בקוצר רוח‪ ,‬ואזני כל העם אל ספר התורה‪ ,‬כולם דרוכים ומלאים רכוז המחשבה‬ ‫וכל החושים‪ ,‬להקשיב רב קשב לקריאת התורה‪[ .‬לשם השוואה כראי לראות את אי הסבלנות של ימינו לשמוע איזה דרשה או שיעור או אריכות בתפלה‪ ,‬בפרט על לב ריקן‪ -‬כמה‬ ‫רחקנו מדורות הראשונים!])‪.‬‬ ‫ויעמד עזרא הספר על מגדל עץ אשר עשו לדבר‪ ...‬ויקראו בספר בתורת האלוקים (רוצה לומר‪" ,‬בספר" הכתוב שהוא תורת הכתב‪ ,‬וגם "בתורת‬ ‫האלוקים" המסורה בעל פה – מלבי"ם‪ .‬וזהו הכפלות "תורת משה" ו"ספר תורת האלוקים"‪ ,‬תורה משה זהו תורה שבעל פה‪ ,‬ספר התורה הוא התורה‬ ‫שבכתב) מפרש ושום שכל ויבינו במקרא ("ויקראו בספר תורת האלוקים"‪ ,‬זה מקרא; "מפרש"‪ ,‬זה תרגום; "ושום שכל"‪ ,‬אלו הפסוקין; "ויבינו במקרא"‪,‬‬ ‫אלו פיסקי טעמים ‪ -‬מגילה דף ג‪ ;.‬הרי שהעבירו זה לזה את הדברים עם ביאורם)‪.‬‬ ‫"ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדש הוא לה' אלוקיכם (כי יום ראש השנה הוא ‪ -‬רש"י) אל‬ ‫תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה (מפני שלא קיימו התורה כראוי ‪ -‬רש"י)‪ .‬ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו‬ ‫מנות לאין נכון לו (לעני שאין מזומן לו מאכלו ‪ -‬רש"י) כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם (אחרי שבכו מעלות השחר‪ ,‬אמר להם נחמיה לכו‬ ‫אכלו ושתו‪ ,‬כי חדות ה' היא מעוזכם)‪ .‬והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדש ואל תעצבו‪ .‬וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות‬ ‫שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם"‪.‬‬ ‫בראש השנה הראשון בזמן בית המקדש השני‪ ,‬העם בכה ועשו תשובה רבתי‪ .‬אמר לה נחמיה "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם"‪ .‬נחמיה עולה‬ ‫לארץ ישראל מיד לאחר הקמת הבית השני‪ ,‬ולמול עיניו הוא רואה שיש מעם ישראל ואף מראשיו‪ ,‬שחוטאים בנשים נכריות‪ .‬מקבץ נחמיה את‬ ‫כל העם אל רחוב העיר בראש השנה‪ ,‬וקורא באזניהם את כל חומש דברים ‪ -‬חומש התוכחה‪ .‬והעם בשומעם את תוכחתו כפי שהוא קורה בספר‬ ‫התורה' החלו בוכים ועושים תשובה רבתי‪ .‬אומר להם נחמיה לכו אכלו ושתו ‪" -‬כי קדוש היום לאדנינו"‪ .‬ואף "ואל תעצבו" ‪" -‬כי חדות ה' היא‬ ‫מעזכם"‪ .‬הרי שחדוות ה' היא מקור כוחכם להינצל הדין‪ .‬דברי נחמיה נסתרים מתוך עצמם‪ .‬אם ראש השנה הוא מועד בו צריך לשמוח‪ ,‬והתמיהה‬ ‫מבצבצת מאליה‪ .‬אם אין להעצב כי חדות ה' היא מעוזכם‪ ,‬מדוע קרא להם נחמיה את דברי התורה עד שבכו כל העם‪ ,‬הלא אם הם שמחים‬ ‫ניתן לקבל את השיעור מידי שבוע בכתובת‬ ‫‪3246347@gmail.com‬‬ ‫לתרומות לחץ כאן‬ ‫בחדות ה' בטוחים הם שיצא כאור דינם‪ ,‬ומדוע עליהם לבכות? מדוע לא אמר זאת נחמיה בבוקרו של היום‪ ,‬אלא חיכה שיבכו כל העם בכי של‬ ‫תשובה?‬ ‫כיצד ניתן לשמוח בשעת הדין?‬ ‫הדברים מבוארים כמין חומר‪ .‬חשבון הנפש לבדו‪ ,‬אינה סיבה לזכות בדין‪ .‬אחרי ששבו בתשובה והתחרטו על מעשיהם‪ ,‬ואזי בטוחים בחסדו‬ ‫יתברך‪ ,‬בטחון זה הוא כוח הנצחון בדין‪ .‬ודאי שבעצומו של ראש השנה צריך לשמוח‪ ,‬וקודם ראש השנה יש לבכות ולחזור בתשובה‪ .‬באותה‬ ‫השנה שלא שבו בתשובה‪ ,‬הוצרכו לבכות בראש השנה‪ ,‬כדי לזכות להגיע לבטחון בקב"ה ולשמחת ראש השנה‪.‬‬ ‫בהרחבת הדברים נלמד את דברי האור גדליה (מועדים‪ ,‬עמוד ‪:)1‬‬ ‫בגמרא (ראש השנה דף כז‪" ,).‬אמר רבי שמואל בר יצחק‪ ,‬כמאו מצלינן האידנא‪ ,‬זה היום תחילת מעשיך‪ ,‬זכרון ליום ראשון‪ ,‬כמאן כרבי אליעזר דאמר‬ ‫בתשרי נברא העולם" (עיין בתוספות שם בשם רבינו תם‪ ,‬דלכולי עלמא נברא העולם במחשבה בתשרי‪ ,‬ובמעשה בניסן‪ ,‬ואלו ואלו דברי אלוקים‬ ‫חיים)‪ .‬שבריאת העולם התחיל ביום כ"ה אלול‪ ,‬ובריאת אדם הראשון היה ביום אחד בתשרי‪ ,‬וזה היום נקרא תחילת מעשיך‪ ,‬אף כי היה נבראים קודם‬ ‫אדם הראשון‪ .‬אבל תחילת מלכות שמיים היה בבריאת אדם הראשון‪ .‬וכמו שאיתא בגמרא (ראש השנה דף לא‪" ,).‬בשישי מה היו אומרים‪" ,‬ה' מלך‬ ‫גאות לבש" (תהילים‪ ,‬צג)‪ ,‬על שם שגמר מלאכתו ומלך על יהן"‪ .‬והביאור בזה הוא‪ ,‬כי אף שהיו הרבה נבראים קודם בריאת האדם‪ ,‬אבל ה' מלך לא‬ ‫שייך רק בבריאת האדם‪ ,‬כי כל הנבראים אין להם בחירה‪ ,‬והאדם הוא היחידי אשר בידו לבחור בחיים או במוות‪ ,‬הבחירה להמליך הקב"ה על עצמו‪,‬‬ ‫ולבטל כל רצונותיו ותשוקותיו לרצונו יתברך‪ ,‬או חס ושלום לילך אחר רצונותיו ולבעט במלכותו יתברך‪ ,‬ומלך נקרא כשבני המלוכה מקבלים מלכותו‬ ‫יתברך מרצונם הטוב‪ ,‬ורק בבחירת האדם במלכותו יתברך‪ ,‬אז נקרא הקב"ה בשם מלך‪ .‬וכמו שמבאר הגר"א (בראשית לז‪ ,‬ח) החילוק בין מלך למושל‪,‬‬ ‫כי מושל נקרא שהוא מושל על בני המלוכה בעל כרחם‪ ,‬ומלך נקרא כשהוא מלך מרצונם הטוב‪ .‬וזהו פירוש הקרא (תהילים כב‪ ,‬יט)‪" ,‬כי לה' המלוכה‬ ‫ומושל בגוים"‪ ,‬כי על אומות העולם נקרא הקב"ה מושל‪ ,‬אבל על בני ישראל הוא מלך‪ ,‬שהם בוחרים בטוב ומקבלים מלכותו‪ ,‬ולכן בבריאת האדם‬ ‫נקרא הקב"ה מלך‪ ,‬כי על כל שאר הנבראים הוא בבחינת מושל‪ ,‬ורק כשהאדם בעל הבחירה בוחר במלכותו נעשה למלך שגמר מלאכתו ומלך עליהם‪,‬‬ ‫ולכך נקרא יום הזה "תחילת מעשיך"‪ ,‬כי ביום הזה נקבע מלכות שמים בהבריאה‪.‬‬ ‫"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא‪ ,‬לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא"‪ ,‬לעת נעשה בחפצו כל‪ ,‬משנברא אדם הראשון אז נקרא הקב"ה‬ ‫מלך‪ ,‬אבל באמת צריכים אנו לדעת כי ה' היה מלך בטרם כל יציר נברא‪ ,‬קודם שהיה שום בריאה (קודם שנברא בעל הבחירה)‪ ,‬ואף שאין לנו שום השגה‬ ‫בזה‪ ,‬כי לנו יש מושג שאין מלך שאין מלך בלא עם‪ ,‬אבל גם מושג זה הוא בריאה‪ ,‬שהאדם נברא עם המושג שלא שייך מלכות בלא עם‪ ,‬אבל לפניו‬ ‫יתברך שייך מלכות בלא עם‪ ,‬וכמו שלנו יש מושג של אמתא באמתא היכי יתיב‪ ,‬אבל בארון אמרו חז"ל ארון עצמו אינה מן המדה‪ ,‬כי כל אלו המושגים‬ ‫הם נבראים‪ ,‬אבל למעלה מסדר הטבע ואצל הקב"ה אין מושג כזה כלל‪ ,‬וזהו מה שאומרים "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא"‪ ,‬שה' יתברך‬ ‫היה מלך אף כשלא הייתה בריאה‪ ,‬אבל "בעת נעשה בחפצו כל"‪ ,‬שנברא האדם‪" ,‬אזי מלך שמו נקרא"‪ ,‬אז הוא נקרא על ידינו מלך‪...‬‬ ‫אמרו חז"ל (ראש השנה דף לד‪" ,):‬אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם"‪ ,‬בראש השנה ממליכים הקב"ה למלך על כל הבריאה‪ ,‬וזה עיקר קביעות‬ ‫היום טוב להמליך הקב"ה למלך‪ ,‬ולכך קבעו חז"ל לומר ברכה של קדושת היום‪ ,‬מקדש ישראל ויום הזכרון בסדר מלכיות בתפילת מוסף‪ ,‬כי זהו עיקר‬ ‫קדושת היום מה שממליכים הקב"ה‪ .‬ומלכות נקרא שמבטל רצונו לרצון המלך‪ ,‬ויודע שכל סיבות ומקרים שקורים לו הוא מאת סיבת כל הסיבות מלך‬ ‫מלכי המלכים הקב"ה‪.‬‬ ‫ראש השנה הוא יום בריאת אדם הראשון‪ ,‬ובבריאת אדם הראשון נקבע מלכותו יתברך בעולם כמו שביארנו‪ ,‬ובכל שנה ושנה ביום הזה אשר נברא‬ ‫אדם הראשון נתחדש הרצון הזה אצל הקב"ה של אנא אמלוך‪ ,‬הרצון שהיה בעת בריאת האדם‪ ,‬ולכן נקבע יום הזה ליום טוב שממליכים הקב"ה למלך‬ ‫על כל הבריאה‪ ,‬כי ביום הזה התחילה מלכותו יתברך בעולם ובכל שנה נתחדש זה המלכות‪.‬‬ ‫על העניין שראש השנה הוא יום דין נובע מזה שהוא יום שנקבע מלכותו יתברך בעולם כי כמו שמלכות בשר ודם בעת שבא לקבוע מלכותו הוא רואה‬ ‫שכל בני המדנה יקבלו עליהם מלכותו‪ ,‬ושלא ימרדו בהמלכות שלו‪ ,‬כן כביכול בעת שנקבע מלכותו יתברך בעולם יש דין על האדם אם המליך הקב"ה‬ ‫על עצמו בזה השנה שעברה‪ ,‬ואם יש לו מקום בכלל בהמלכות שמים‪ ,‬וזהו הדין שיש על האדם בראש השנה‪ ,‬שמודדים את האדם אם על ידו נתרבה‬ ‫כבוד שמים בהבריאה‪ ,‬כי במדת הדין צמצם הקב"ה במדה לכל בריאה ובריאה הגלוי כבוד שמים שצריך לצאת ממנו‪ ,‬ועל זה דנין אותו‪ ,‬וכן הדין על‬ ‫להבא הוא גם כ ן על דרך זה‪ ,‬איזה מקום פרטי יהיה לאיש הזה בתוך המלכות שמים‪ ,‬אם יחיה אם ימות‪ ,‬אם יעני אם יעשיר‪ ,‬והכל הוא מצד שביום‬ ‫הזה קובעים מלכותו יתברך בעולם‪.‬‬ ‫עיקר תפקיד האדם יום הזה לקבל עליו מלכות שמים‪ ,‬וכפי מה שמקבל עליו מלכותו יתברך כן הוא יוצא זכאי בדין‪ .‬ולכן ראינו כי בתפילת היום אין‬ ‫האדם מבקש על צרכיו הפרטיים‪ ,‬אלא רוב התפילות הם על כבוד מלכות שמים‪" ,‬ובכן תן פחדך"‪" ,‬ובכן יתקדש שמך"‪ ,‬שיתקדש כבוד מלכות שמיים‪...‬‬ ‫וכשבני ישראל מקבלים עליהם מלכותו יתברך‪ ,‬אז נתגלה כבוד מלכותו על כל הנבראים‪ ,‬כי כל אחד מישראל כולל בתוכו חלק מהעולם‪ ,‬ועל ידי‬ ‫מעשיו נתעלה אותו חלק בהעולם ששייך לו עמו‪ ,‬או חס ושלום להיפוך‪ ,‬וכמו שאיתא בספרים דלכן בדור המבול השחתה בכל הבריאה‪ ,‬ואף אותן‬ ‫הנבראים שאין להם בחירה השחיתו‪ ,‬כי בעת אשר ירדו בני אדם ממדריגתם ירד כל הבריאה עמם‪ ,‬כל אחד חלק הבריאה השייך לו‪ ,‬ולכן נח שלא‬ ‫נאבד בהמבול‪ ,‬ניצל גם חלק העולם השייך לו‪ ,‬כל החיות והבהמות שהיו בהתיבה‪ .‬ובראש השנה בעת שממליכים הקב"ה על עצמנו‪ ,‬אז אנו ממליכים‬ ‫הקב"ה על כל הבריאה‪ ,‬ובזה יובן סדר התפילה בראש השנה אנו אומרים‪" ,‬ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך"‪ ,‬וכשנתקדש שמו על ישראל‪,‬‬ ‫ובני ישראל ממליכים הקב"ה עליהם‪ ,‬אז "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך‪ ,‬וייראוך כל המעשים" שאז נופל יראת ה' כל כל הבריאה‪ ,‬ואז‬ ‫ב‬ ‫נתגלה לאין כל "שהשלטן לפניך‪ ,‬עוז בידך וגבורה בימינך"‪ ,‬שכל מה שנתהווה בהבריאה הוא מה' יתברך‪ ,‬ואין שום דבר בהבריאה כמקרה בעלמא‪,‬‬ ‫ועיקר ההתגלות הזאת יהיה לעתיד לבוא‪ ,‬כשיתגלה המלכות שמים ויהיה ניכר לעין כל שהקב"ה מנהיג את עולמו‪ ,‬כי אז תהיה "כי תעביר ממשלת‬ ‫זדון מן הארץ"‪.‬‬ ‫האדם בוחר להמליך את הקב"ה עליו‪ ,‬לבחור בדעתו בטוב‪ .‬בהמלכתו יתברך‪ ,‬אנו מתקרבים אליו‪ ,‬רוצים להסיר מעלינו את כל העוונות‬ ‫המרחיקים אותנו ממנו‪ .‬מזכירים את עצמו לפניו‪ ,‬ובזה אנו זוכים בדין‪.‬‬ ‫אדם מוסר נפש עבור בנו‬ ‫אחר המלכת הקב"ה‪ ,‬אנו אומרים זכרונות‪ .‬ודאי שהקב"ה זוכר‪ ,‬אין שכחה לפני כיסא כבודו‪ .‬אנו מזכירים לו את מעלת אבותינו‪ ,‬את מסירות‬ ‫נפשם לכבודו ולקיום מצוותיו‪ .‬הזכרון והמלכות באים לידי ביטוי בתקיעת שופר‪ .‬בהזכרת עקידת יצחק‪ .‬יש להבין‪ ,‬הרי כשמזכירים את מעשה‬ ‫אבותינו‪ ,‬ואנו איננו כמותם‪ ,‬מצב זה יכול להביא חלילה לקטרוג?‬ ‫בתקיעת שופר אנו אומרים‪ ,‬אף שלא זכינו להיות כאבותינו‪ ,‬הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב‪ ,‬רואה שאנו רוצים להיות כאבותינו‪ ,‬ויתן לנו שנה‬ ‫טובה‪ .‬בדרך זו הוא ביאור מעלת עקידת יצחק‪ ,‬שהיא היא עיקר הזכרונות‪ .‬רש"י (בראשית כב‪ ,‬א) מביא‪ ,‬שהשטן‪" ,‬היה מקטרג ואומר מכל‬ ‫סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד‪ ,‬אמר לו (הקב"ה)‪ ,‬כלום עשה אלא בשביל בנו‪ ,‬אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני‬ ‫לא היה מעכב"‪ .‬ולכך הקב"ה אומר לאברהם שילך לארץ המוריה ושם יעלה לעולה את בנו על אחד ההרים שיאמר לו הקב"ה‪ .‬ולכאורה מדוע‬ ‫בנבואה זו לא הוסיף לו הקב"ה מהו ההר? הקב"ה רצה לנסותו האם תהא דרכו בשמחה‪ ,‬או שמא בעצב ואין ראוי הוא לקבל נבואה‪ ,‬וממילא‬ ‫לא תתגלה אליו השכינה לומר לו היכן מקום העקידה‪ ,‬וכך לא יוכל לבצע את מצוות עקידת בנו‪ ,‬אך אברהם אבינו הלך בשמחה‪ ,‬כמבואר ברש"י‬ ‫(בראשית כב‪ ,‬ו)‪" ,‬וילכו שניהם יחדיו"‪ ,‬אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר"‪.‬‬ ‫ומאידך‪ ,‬אחר שהבין יצחק שהולכים לשחטו מבאר רש"י (בראשית כב‪ ,‬ח)‪" ,‬ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להשחט וילכו שניהם יחדיו‬ ‫בלב שוה"‪ .‬יצחק הלך בשמחה כאברהם להיעקד למען שמו יתברך‪.‬‬ ‫וביותר‪ ,‬נחלקו הראשונים‪ ,‬של מי הניסיון הגדול יותר בעקידת יצחק‪ .‬אברהם אבינו עוקד בידיו את בנו יחידו ומביא על כך רבינו בחיי (בראשית‬ ‫כב‪ ,‬א) בתו"ד "אבל בענין זה של העקדה הראה אברהם תוקף אהבתו בשם יתברך שהייתה חזקה ועזה‪ ...‬ואין לדמותה למי שמוסר עצמו למיתה‬ ‫בשביל אוהבו או בשביל אדונו‪ ,‬כי ראוי היה אברהם אילו היו לו מאה גופין למסור את כולם למיתה על יצחק"‪ .‬אדם מסכים למות מאה פעמים‬ ‫ובלבד שבנו יוותר בחיים‪ ,‬וכאן אברהם אבינו שוחט את בנו יחידו הרי דנסיונו גדול‪ .‬וכן יש להוסיף דהרהר אברהם דאחר שאעקוד את יצחק‬ ‫ואקריבנו בכל יום ויום יעמוד ניסיון זה מול עיני‪ ,‬ממשיך דרכי איננו‪ ,‬כל מה שדיברתי כל חיי שאסור להקריב למולך‪ ,‬עשיתי בעצמי‪ .‬יצחק‬ ‫הוקרב על קידוש השם‪ ,‬אך אברהם מאותו היום והלאה יחיה על קידוש השם‪ ,‬כך שניסיונו גדול יותר‪.‬‬ ‫מכריע רבינו בחיי בהמשך דבריו (בראשית כב‪ ,‬ז)‪:‬‬ ‫ורבים ישאלו‪ :‬איזה מהם גדול כוחו ומי משניהם הגדיל לעשות‪ ,‬אם אברהם הבא לשחוט את בנו הוא בעצמו בידיו‪ ,‬או יצחק המפקיר עצמו להישחט‪.‬‬ ‫יש שאמרו גדול כוחו של אברהם יותר מיצחק‪ ,‬לפי שהמפקיר עצמו ליהרג נקל הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידיו‪ ,‬אם לא תאמר כן למה‬ ‫צוה ה קב"ה לאברהם לשחוט את בנו בידיו‪ ,‬יצוהו להרוג את עצמו‪ ,‬או שתבא המצוה ליצחק‪ ,‬אלא בודאי זה ראיה כי גדול כוחו של אברהם יותר‬ ‫מיצחק‪ .‬ויש שאמר גדול כוחו של יצחק‪ ,‬לפי שאברהם נצטוה בזה מפי השם‪ ,‬וזה מצטוה מפי אביו‪ ,‬ולכך גדול כוח אמונתו של יצחק‪.‬‬ ‫ונראה כדעת האומר גדול כוחו של אברהם‪ ,‬שהרי יצחק אף על פי שלא נצטווה מפי השם יתברך יודע היה באביו שהוא נביא ונתחייב לשמוע ממנו‬ ‫כמפי השם יתברך‪ ,‬שהרי דבר הנביא דבר השם הוא‪ ,‬וכתיב (דברים יח‪ ,‬יט) "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אנכי אדרוש מעמו"‪ .‬ומטעם זה בזאת‬ ‫המצוה צוה הקב"ה לאברהם ולא ליצחק‪ ,‬לבאר כי גדול כוחו של אברהם‪.‬‬ ‫יצחק שמע מאברהם שיש נבואה שעליו להיעקד‪ ,‬ואף שלא שמע זאת בעצמו‪ ,‬ואף ידע שנבואה זו היא כנגד כל מה שחונך כל חייו‪ ,‬עשה זאת‬ ‫בלא היסוס‪ .‬זכות זו של מסירות נפש עומדת לנו לדורי דורות‪ .‬וביותר‪ ,‬אברהם אבינו יודע שהקב"ה הבטיח לו (בראשית כא‪ ,‬יב)‪" ,‬כי ביצחק‬ ‫יקרא לך זרע"‪ ,‬ולא מקשה כיצד יתכן שהוא ימשיך את דרכי‪ ,‬אם הוא עתיד ליקרב לקרבן‪ .‬באמרו‪ ,‬דברי ה' אמת‪ ,‬אני הוא שלא מבין את דבריו‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬לבסוף התברר‪ ,‬שדווקא רצונו והסכמתו לעקוד את בנו‪ ,‬היא זאת שעומדת לנו להצלה בכל הדורות‪ .‬זכות עקידת יצחק‪ ,‬עומדת לעם ישראל‬ ‫בכל צרה‪ .‬זה הקרבן שמקריבים בראש השנה‪ ,‬את עצמנו‪ .‬אחרי שמקבלים את מלכות ה'‪ ,‬מקבלים את גזירותיו‪ .‬לא עושים חשבונות‪ ,‬אלא‬ ‫מקבלים את דבר ה' במסירות נפש על עצמנו‪.‬‬ ‫אברהם רוצה לעקוד את יצחק‬ ‫אברהם רוצה לעקוד את יצחק‪ .‬אחר שעקד אברהם אבינו את יצחק אומר לו המלאך (בראשית כב‪ ,‬יב) "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו‬ ‫מאומה"‪ ,‬וברש"י‪" ,‬אל תשלח" לשחוט‪ ,‬אמר לו (אברהם) אם כן לחינם באתי לכאן? אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם‪ ,‬אמר לו (המלאך)‪" :‬אל‬ ‫תעש לו מאומה"‪ .‬למדים אנו‪ ,‬אף כאשר אמר לו הקב"ה עמדת בניסיון ואינך צריך להקריב את בנך‪ ,‬לא נתרצה אברהם אבינו ורצה לזכות לעמוד‬ ‫ג‬ ‫בניסיון בשלימות למען שמו יתברך‪ .‬מוסיף אברהם ומקשה כמובא ברש"י‪" ,‬אפרש לפניך את שיחתי‪ ,‬אתמול אמרת לי (בראשית כא‪ ,‬יב)‪" ,‬כי‬ ‫ביצחק יקרא לך זרע"‪ ,‬וחזרת ואמרת (בראשית כב‪ ,‬ב) "קח נא את בנך"‪ ,‬עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער"?! אברהם רוצה להקריב‬ ‫את יצחק‪ ,‬והקב"ה אומר לו שהיה זה ניסיון‪ ,‬וכוונתו הייתה שיעלה את יצחק לעולה בלא להקריבו בפועל‪.‬‬ ‫ואף כשיצאו מהר המוריה‪ ,‬אומר הפסוק (בראשית כב‪ ,‬כ) "ויהי אחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה"‪ ,‬וברש"י‪" :‬בשובו‬ ‫מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים‪ ...‬בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו‪ ,‬וזהו אחרי‬ ‫הדברים האלה הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה"‪ .‬הרי שאברהם סבר שיצחק לא הוקרב כקרבן כיון שבמותו אין המשך לאברהם‪ ,‬ואם היה‬ ‫נישא והיו לו בנים‪ ,‬היה זוכה להקריבו לעולה‪ ,‬אמר לו הקב"ה שעדיין לא נולדה רבקה זיווגו עד כעת‪ ,‬ואין הוא הגורם לכך שלא התקבל קרבנו‪.‬‬ ‫הרי שמתוך מעשה מסירות נפש של אברהם אבינו‪ ,‬שחשב שבעקידת יצחק הוא מאבד את כל המשך הדורות הבאים‪ ,‬נולד הכוח שמגן על עם‬ ‫ישראל מכל הגליות‪ ,‬זכות עקידת יצחק‪.‬‬ ‫עיקר העקידה היא הרצון לעקוד‬ ‫בדרך עבודתנו בזה‪ ,‬מביא האור גדליה (ליקוטי דיבורים על ענייני ראש השנה‪ ,‬ד)‪:‬‬ ‫עוד כתב רבינו סעדיה גאון שתקיעת שופר הוא להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפני לטובה‪ .‬ויש לפרש דבריו‬ ‫שעקידת יצחק מרומז בתקיעת שופר‪ ,‬על פי דברי חז"ל (ילקוט שמעוני קא)‪" ,‬רבי חנינא בן דוסא אומר‪ ,‬אותו איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו‬ ‫דבר לבטלה‪ ...‬קרניו של איל שמאלו שתקע בו בהר סיני "ויהי קול השופר" (שמות יט‪ ,‬יט)‪ ,‬קרנו של ימין שהוא גדול משמאלו שהוא עתיד לתקוע בו‬ ‫לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז‪ ,‬יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול"‪ ,‬עיין שם‪ .‬נמצא שבעקידת יצחק היה כל הגילויים האלו שהיה בתקיעת שופר‬ ‫של מתן תורה‪ ,‬ושיהיה בתקיעת שופר של העתיד‪ ,‬ולכן בתקיעת השופר שנכלל בו הזכרה של התקיעת שופר של מתן תורה ושל העתיד יש בו ממילא‬ ‫הזכרה של מעשה העקידה‪.‬‬ ‫ובעקידת יצחק יש לימוד גדול על החשיבות של המחשבה של האדם‪ ,‬וכמו שביארנו בשיחה לפרשת וירא‪ ,‬שהטעם שלא הוצרך אברהם אבינו להקריב‬ ‫את יצחק בפועל‪ ,‬כי אברהם אבינו במחשבתו פעל כאילו עשה את העקידה למעשה‪ ,‬כי כל הטעם שבכל דבר יש צורך לעשיה בפועל ולא די שיעשה‬ ‫הדבר רק במחשבה‪ ,‬כי אי אפשר לאדם לדמות במחשבתו כאילו עשה המעשה בפועל‪ ,‬ולעולם יש חילוק בין העשיה בפועל להמחשבה‪ .‬אבל אברהם‬ ‫אבינו עשה במחשבתו העקידה‪ ,‬ולכן היה די כאילו עשה את העקידה בפועל‪ ,‬בהקרבת האיל במקום יצחק‪ .‬שבעשיית האיל היה אצל אברהם אבינו‬ ‫ממש כאילו עקד את יצחק‪ .‬ול כן אמרו חז"ל שאפרו של יצחק צבור לפניו‪ ,‬כי נחשב אצל הקב"ה כאילו עשה את העקידה בפועל‪ .‬וזהו התביעה על‬ ‫כל אדם שבמחשבתו יהיה כאילו עשה את הכול בפועל שיהיה לו מחשבה שלימה בלי שום חסרון ופגם‪ ,‬מחשבה שאין להם שום פניה‪ ,‬ואם המחשבה‬ ‫הוא שלימה‪ ,‬אז נחשב הדבר כאילו נשלם במעשה‪ ,‬והמוטל על האדם הוא הרצון והמחשבה‪ ,‬כי אין לך דבר העומד בפני הרצון‪.‬‬ ‫בירושלמי (ראש השנה ד‪ ,‬ח) "בכל הקרבנות כתיב "והקרבתם" וכאן כתיב "ועשיתם"‪ ,‬אמר הקב"ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם‬ ‫בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה'‪ ,‬ובמדרש (ויקרא רבה לה‪ ,‬ז) יש לשון "כאילו עשיתם את עצמכם"‪ ,‬כי בראש השנה נחשב כאילו‬ ‫האדם הקריב את עצמו לקרבן‪ ,‬ואולי זה הכונה שמזכירין זכות של עקידת יצחק בראש השנה כמו שהקריב אברהם אבינו את יצחק‪ ,‬ודבר זה תלוי‬ ‫במחשבת האדם‪ ,‬שצריך להרגיש כאילו הקריב את עצמו לקרבן‪ ,‬והכול הוא בזכותו של עקידת יצחק‪ ,‬שנתן הכוח לכל הדורות שביכולת האדם להקריב‬ ‫את עצמו לקרבן‪ ,‬כמו שכתוב (בראשית כב‪ ,‬ה) "נלכה עד כה" ומפרש השפת אמת (וירא תרל"ט) כי הכונה הוא ל"כה יהיה זרעך" (בראשית טו‪ ,‬ה)‪ ,‬כי‬ ‫בעקידת יצחק פעל אברהם אבינו שיהיה ביכלתם להתקרב לה' יתברך‪ ,‬ולהיחשב כאילו הקריבו את עצמם לקרבן‪.‬‬ ‫וביתר ביאור כי באמת במחשבה פעל אברהם אבינו את כל הגילויים של כל הדורות במעשה העקידה‪ .‬וכדברי הילקוט (קא) שהבאנו לעיל שבאילו‬ ‫של אברהם אבינו יהיה השופר גדול של העתיד‪ ,‬והכוונה בזה הוא‪ ,‬שבמחשבה היה שם כבר הגילוי כבוד שמים שיהיה לעתיד‪ ,‬רק שמוטל על כל‬ ‫הדורות להביא את הגילוי הזה מכוח אל הפועל‪ ,‬אבל בכוח כל זה נגמר בעת העקידה‪ ,‬ויש לנו הכוח מאברהם אבינו מאלו הגילויים שכבר נעשו בכוח‬ ‫בעת העקידה‪.‬‬ ‫"וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו" (מלשון רבינו סעדיה גאון בטעמי התקיעות)‪ .‬והנה אין הכונה בזה למה שידוע אצלנו למסירות נפש‪ ,‬היינו‬ ‫להרוג את עצמו על קידוש ה'‪ ,‬רק מסירות נפש הכונה היא למסירת רצונו‪ ,‬ונפש הוא מלשון אם יש את נפשכם מלשון רצון‪ ,‬ומה שהאדם מוסר‬ ‫רצו נותיו להקב"ה ומבטל רצונותיו מפני רצון ה' יתברך‪ ,‬נקרא מסירות נפש (ועיין שפת אמת לפרשת אמור תרמ"ג‪ ,‬מה שפירש דברי חז"ל (אבות ד‪,‬‬ ‫יז) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים"‪ ,‬ששעה הוא מלשון רצון‪ ,‬ואל מנחתו לא שעה‪ ,‬גם כן הוא על דרך הנזכר לעיל‪ ,‬שהכוונה שבמסירת‬ ‫הרצונות מתוך ישוב הדעת חשוב יותר לפני הקב"ה ממסירת נפש בפועל‪ ,‬עיין שם)‪ .‬וזהו באמת אחד מהיסודות של קדושת היום‪ ,‬כי זהו הפירוש‬ ‫במלכיות שממליך הקב"ה על עצמו ומבטל כל רצונותיו מפני רצון המלך‪.‬‬ ‫כשיש לאדם אמונה שעבורה הוא מוכן למסור את נפשו‪ ,‬יש לו למה לחיות‪ .‬בלא זה אין לו טעם בחיים‪ .‬צריך שתהיה מטרה ותכלית בחיים‪.‬‬ ‫בקריאת שמע אנו אומרים "בכל נפשך"‪ ,‬אפילו מבקש את נפשך‪ .‬מסירת התאוות עבור כבודו יתברך‪ ,‬גם היא מסירות נפש‪ .‬זהו ההמלכה‪ ,‬לבטל‬ ‫את רצונותינו עבור רצון ה'‪ .‬ובזה נזכרים לפניו לטובה‪.‬‬ ‫מוסיף הרב פינקוס (שיחות לימים נוראים‪ ,‬עמוד ‪:)202‬‬ ‫ד‬ ‫ידוע מה שדרשו על השינוי בלשון הפסוקים של פרשיות הקרבנות בפרשת פינחס‪ ,‬שבקרבנות ראש השנה לא כתיב "והקרבתם" כבשאר הקרבנות‬ ‫אלא "ועשיתם עולה" ‪ -‬והיינו שתעשו את עצמכם לעולה (עיין משנה ברורה תקפא‪ ,‬ו מהאליהו רבא)‪ .‬והיינו שהעבודה ביום הזה היא לקחת את האדם‬ ‫של שנה שעברה‪ ,‬לשוחטו ולהקריבו עולה ולהעמיד אדם חדש ומתוקן‪ .‬וזוהי עבודת התשובה וכן הוידוי של "אשמנו בגדנו" המעוררים את ההרגשה‬ ‫שאין לחוטא זכות קיום בעולם‪ ,‬באופן שעבודת התשובה ומשמעות יום ראש השנה היא לברוא את עצמנו מחדש‪.‬‬ ‫תפקידנו הוא לבטל את עצמיותנו‪ ,‬להעמיד אדם חדש לכבודו יתברך‪ .‬כך ממליכים את הקב"ה בראש השנה‪ ,‬ומזכירים את עצמנו לפניו‪.‬‬ ‫דין ראש השנה על ההווה‪ ,‬מתוך מבט על העבר והעתיד‬ ‫השפתי חיים (מועדים א‪ ,‬עמוד ‪ )447‬מבאר את ברכת זכרונות‪:‬‬ ‫רמח"ל זצ"ל (מאמר החכמה ‪ -‬ילקוט ידיעות האמת עמוד רסא) מפרש‪" :‬אתה זוכר ‪ -‬הוא סדר הדין‪ .‬והנה הדין נעשה בהשקפה על כל העבר ההווה‬ ‫והעתיד‪ ,‬וזהו אתה זוכר מעשה עולם ‪ -‬והוא העבר‪ ...‬אתה זוכר את כל המפעל ‪ -‬ההווה‪ ...‬הכל גלוי וידוע ‪ -‬העתיד"‪ .‬וצריך להבין למה סדר הדין‬ ‫של שנה זו דורש שה' יתברך ישקיף על כל העבר מבראשית‪ ,‬ועל כל העתיד עד סוף כל הדורות‪ .‬לכאורה הדין הוא על המעשים של השנה שעברה‪,‬‬ ‫ועל פי זה נותן הקב"ה לכל אחד את המגיע לו בשנה הנכנסת‪.‬‬ ‫התשובה היא כך‪ :‬על כלל ישראל במשך כל הדורות הוטל התפקיד לתקן את הבריאה ולהביאה לשלימותה ‪ -‬לגאולה השלימה‪ .‬שלימות זו היא כבנין‬ ‫אחד שלם המורכב מהרבה אבני בנין‪ ,‬לכל יחיד מישראל יש חלק ‪ -‬אבן בנין אחת בבנין השלם‪ ,‬נמצא ששלימות הבנין הנבנה על ידי כל הדורות‬ ‫תלויה בכל יחיד ויחיד‪ ,‬לכן דנים על כל מעשה ומעשה של כל יחיד ‪ -‬מה הן ההשלכות על העבר‪ ,‬כלומר באיזו מידה הם ממשיכים את עבודת האבות‬ ‫ומשלימים את העבודה של הדורות שעברו‪ ,‬או חס ושלום באיזו מידה קילקלו את מה שבנו הדורות שעברו‪ .‬הרי עבודת כל הדורות היא שרשרת‬ ‫נמשכת והולכת‪ ,‬אשר כל דור ‪ -‬וכל יחיד ‪ -‬הוא חוליה בשרשרת זו‪ ,‬ואם חסרה או ניזוקה חוליה אחת‪ ,‬הדבר פוגע בהמשכיות כל השרשרת‪ .‬ואין זה‬ ‫כפי שאדם חושב בעשותו מעשה‪ ,‬שזה רק מעשה מקומי בזמן זה‪ ,‬ושל אדם יחיד שאינו נוגע לכלל‪ .‬אלא מעשיו קובעים בכל הבריאה‪.‬‬ ‫מאותה סיבה הקב"ה משקיף גם על העתיד כדי לדון על ההווה‪ ,‬כדי לשפוט באיזו מידה כל מעשה ומעשה של כל יחיד מהווה צעד נוסף לקראת‬ ‫השלמת התכלית בשרשרת הדורות‪ .‬כל דור ודור ‪ -‬וכל יחיד בכל דור ‪ -‬ותפקידו בקירוב הגאולה‪ ,‬ומתוך צירוף כל המעשים‪ ,‬של כל היחידים‪ ,‬בכל‬ ‫הדורות‪ ,‬תבוא הבריאה לשלימותה בבוא משיח צדקנו‪ .‬מלמדים אותנו רז"ל בברכת זכרונות את האחריות הכבדה הרובצת על כל יחיד‪ ,‬ועל כל מעשה‬ ‫שלו לקירוב תכלית הבריאה‪.‬‬ ‫רצונו יתברך מכל שנה יצא לפועל‪ ,‬אנו מתפללים לזכות להיות חלק משלשלת הדורות‪ ,‬על כך אנו נידונים בראש השנה‪ ,‬שקיום הבריאה‬ ‫בשלמותה יהיה על ידינו‪ .‬רצון הקב"ה מתקיים גם על ידי הרשעה בבריאה‪ ,‬בכליונם מתגלה כבוד שמים בבריאה‪ ,‬אנו מתפללים לזכות להיות‬ ‫חלק מקיום הבריאה על ידי קיום התורה והמצוות‪ .‬כשזוכים לעשות רצון ה'‪ ,‬שמחים שמחה עצומה‪ ,‬זוכים להתחדש‪ ,‬לזכות לתפקיד חדש לשנה‬ ‫הבאה‪.‬‬ ‫הטעמים לאמירת "עשרה" פסוקים‬ ‫זהו עיקר מעלתו של יום ראש השנה‪ .‬חג מלשון מחוגה‪ ,‬עיגול‪ .‬במעגל השנה יש מועדים רבים‪ ,‬חג הפסח מסוגל לזכות לחירות עולם‪ .‬בשבועות‬ ‫הוא זמן קבלת התורה‪ .‬סוכות הוא זמן השראת השכינה‪ ,‬סגולתו להתקרב לקב"ה‪ .‬ראש השנה סגולתו הוא להמליך את הקב"ה‪ ,‬לקבל עול‬ ‫מלכות שמים ‪ .‬בכל מועד זוכים לקדושת המועד‪ ,‬ואף שלאחר המועד איננו בדרגת המועד‪ ,‬אך אחר שזכינו מעט להתקדש בקדושת המועד‪,‬‬ ‫מעט מהקדושה נותרת לשנה כולה‪ ,‬ובשנה הבאה זוכים לדרגה גבוהה יותר‪.‬‬ ‫מבאר השפתי חיים (מועדים א‪ ,‬עמוד ‪:)433‬‬ ‫אנו אומרים עשרה פסוקי מלכויות‪ ,‬ומדוע דוקא עשרה פסוקים? אומרת הגמרא (ראש השנה דף לב‪ ).‬שלושה טעמים‪ :‬א‪ .‬כנגד עשרה מאמרות שבהן‬ ‫נברא העולם‪ .‬ב‪ .‬כנגד עשרת הדיברות שנאמרו למשה בסיני‪ .‬ג‪ .‬כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בפרק "הללוי־ה הללו קל בקדשו" (בסוף תהילים)‪.‬‬ ‫בוודאי אין זה סימן ורמז בעלמא שבגלל שבענינים הללו יש הספרה עשר לכן גם פסוקי המלכויות הם עשרה‪ ,‬אלא שיש מן המשותף בין המלכויות‬ ‫לענינים האלה‪ ,‬ונבארם‪:‬‬ ‫עשרה המאמרות שבהם נברא העולם הם עשרה גילויים שונים של רצונו יתברך בבריאת העולם‪ ,‬כך גם עשרת הדיברות שהם כלל התורה כולה ובהם‬ ‫נכללו כל התרי"ג מצוות (רש"י שמות‪ ,‬כד‪ ,‬יב) הם עשרה גילויים שונים של רצונו יתברך שמתגלים בתורה‪ ,‬וכנגד זה אנו אומרים עשרה פסוקי מלכויות‬ ‫המבטאים גילויים שונים לרצונו יתברך הנעשה בבריאה שבהם בא לידי ביטוי מלכותו יתברך בעשרה אופנים שונים‪.‬‬ ‫עשרת ההילולים שאמר דוד לה' יתברך הנם עשרה סוגים שונים של הילול‪ ,‬וכן עשרת פסוקי המלכויות המבטאים גוונים שונים של מלכות ה' יתברך‬ ‫והנהגתו‪ ,‬מחד גיסא אנו אומרים אותם כדי להמליך את הקב"ה עלינו‪ ,‬מאידך גיסא הם גם פסוקי הילול ושירה על כך שהקב"ה הוא מלכנו‪ ,‬כמו שאומר‬ ‫ה"יסוד ושורש העבודה" שצריך להיות בשמחה עצומה על כך שאנו זוכים שהקב"ה הוא מלכנו ואנו עבדיו‪ ,‬אם כן עשרת פסוקי המלכויות הם גם‬ ‫פסוקי הילול לה' יתברך‪.‬‬ ‫ה‬ ‫לכך בראש השנה אומרים במלכיות זכרונות ושופרות עשרה פסוקים‪ ,‬כנגד עשרה מאמרות בהם נברא העולם‪ ,‬וכנגד עשרת הדיברות‪ .‬בקיום‬ ‫המצוות אנו מקיימים את העולם‪ ,‬בוחרים ומאמינים בתורה משמים‪ ,‬משליטים עלינו את רצון ה' בבריאה‪.‬‬ ‫המלכת "ביום ההוא"‬ ‫מבאר הפחד יצחק (ראש השנה יא‪ ,‬ב‪-‬יט)‪:‬‬ ‫ב‪ .‬כתב רבינו יונה בשערי תשובה‪ ,‬שער שלישי מדרגה שניה (כג)‪" :‬ומצות תפילין ומצות מזוזה מצות עשה הם‪ .‬והנן בכלל קבלת עול מלכות שמים‪,‬‬ ‫כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל" (דברים ו‪ ,‬ח‪-‬ט)‪ .‬יעויין שם‪ .‬מדבריו של רבנו יונה יוצא לנו חידוש כי מצות האהבה משתייכת יותר לקבלת עול‬ ‫מלכות שמים מאשר היראה‪ ,‬שהרי בפרשה זו של קבלת עול מלכות שמים הוזהרנו רק על האהבה ולא על היראה‪.‬‬ ‫ובודאי שראוי לנו להתעורר על כי בעבודת היום של ראש השנה מוחלפת היא השיטה בענין זה‪ .‬שהרי עיצומו של יום ראש השנה הוא יום קבלת עול‬ ‫מלכות שמים (אמרו לפני מלכיות ‪ -‬ראש השנה דף לב‪ ,).‬ואף על פי כן יודעים אנו נאמנה‪ ,‬כי בעבודת היום של ראש השנה מתבלטת היא היראה כלפי‬ ‫האהבה‪ .‬חילוף ‪ -‬שיטה זה מעמיד אותנו על ההכרה‪ ,‬כי עבודת הנפש בקבלת עול מלכות שמים של קריאת שמע מחולקת היא מן עבודת הנפש בקבלת‬ ‫עול מלכות שמים של אמירת מלכיות‪ .‬וגם במקורם של דברים מתגלה הוא חילוק זה‪ .‬דמלכיות דראש השנה נלמדת היא מן הכתוב (במדבר י‪ ,‬י) "והיו‬ ‫לכם לזכרון‪ ,‬אני ה' אלוקיכם"‪ .‬כל מקום שיש זכרונות יהיו מלכיות עמהם" (ראש השנה דף לב‪ .).‬הנה ד"אני ה' אלוקיכם" היינו מלכיות דראש השנה‪.‬‬ ‫והלא פשוט הוא דהקורא קריאת שמע ולא אמר בפסוק ראשון את סוף הפסוק "ה' אחד"‪ ,‬וסיים בהמלים "ה' אלוקינו"‪ ,‬הרי לא רק שיש כאן חסרון‬ ‫בקריאת שמע בכלל‪ ,‬אלא שיש כאן חסרון בקבלת עול מלכות שמים דפסוק ראשון דקריאת שמע‪.‬‬ ‫ונמצא דקבלת עול מלכות שמים דראש השנה‪ ,‬אינה עומדת במקום קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע‪ .‬ולעומת זאת‪ ,‬מוצאים אנו מחלוקת תנאים‬ ‫ראש השנה דף לב‪ :‬אם יוצאים בפסוק ראשון דקריאת שמע בתורת פסוקי מלכיות דראש השנה‪ .‬הרי לנו כי גם במקורה של ההלכה מגולה הוא חילוק‬ ‫זה‪ ,‬בין העבודה בקבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע ובין העבודה בקבלת עול מלכות שמים באמירת מלכיות‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ועדיין תכנו של חילוק זה סתום הוא‪ .‬ומתפרש לנו ענין זה מדבריהם של חכמים שגילו לנו ביאורה של נבואת זכריה (יד‪ ,‬ט) "והיה ביום ההוא יהיה‬ ‫ה' אחד ושמו אחד"‪ .‬ותמהו על זה (פסחים דף נ‪" :).‬אטו האידנא לאו אחד הוא‪ ,‬אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה עולם הבא‪ ,‬העולם הזה על‬ ‫בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב‪ ,‬ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת‪ ,‬לעולם הבא כולו הטוב והמטיב"‪ .‬ורואים אנו מזה כי ההמלכה‬ ‫שהאדם ממליך עליו את קונו באמרו "מלך העולם"‪ ,‬מתחלקת היא לשני סוגים‪ .‬הסוג האחד של ההמלכה הוא כשהיא בעלת כפילות ‪ -‬ההמשך (דיין‬ ‫אמת וטוב ומטיב)‪ ,‬והסוג השני ‪ -‬כשהיא בעלת אחידות ‪ -‬ההמשך (רק הטוב ומטיב)‪ .‬במצב כפילות ‪ -‬ההמשך הרי היא קרויה המלכה של "היום‬ ‫הזה"‪ ,‬ובמצב אחידות ‪ -‬ההמשך הרי היא קרויה המלכה של "היום ההוא"‪ .‬תפיסת דעתנו עכשו‪ ,‬היא בת ההנהגה של היום הזה‪ ,‬ואפילו אם תתרומם‬ ‫תפיסה זו עד למדרגה היותר גדולה בקבלת היסורין מאהבה‪ ,‬עדיין אי אפשר לה לתפיסה זו להמליך עליה את קונה אלא בהשגה של דיין אמת‪ ,‬אי‬ ‫אפשר לה לתפיסה זו מבלי ההבדלה בין דיין אמת ובין הטוב והמטיב‪ ,‬ובעל כרחה שההמלכה שהיא ממליכה עליה את קונה תמשך בשני קוים‪ .‬ועל‬ ‫כן ההמלכה בעלת אחידות ‪ -‬ההמשך‪ ,‬היא ההמלכה של "היום ההוא"‪ .‬כל עמלם של צדיקים בקבלת יסורים מאהבה‪ ,‬אינו אלא העמקת ‪ -‬ההמלכה‬ ‫של ההשגה במדת דיין אמת‪ .‬לפי המצב של ההמלכה "ביום הזה"‪ ,‬נכללת היא ההמלכה של "היום ההוא" ב"ולא יראני האדם וחי" (שמות לג‪ ,‬כ)‪ .‬ואם‬ ‫בכל זאת‪ ,‬כל ישראל משכימים ומ עריבים בקבלת עול מלכות שמים מתוך קריאת "ה' אחד"‪ ,‬הרי אין פירושה של המלכה זו אלא האמונה הקדושה‬ ‫והבטחון הגמור בעתידה הברור של ההמלכה של "היום ההוא"‪( .‬ובמקום אחר נתבאר לנו לפי זה עצימת עינים דשמע ישראל‪ .‬עצימת עינים זו היא‬ ‫כדרך שמעצמים את עיניו של מי שנסתלק מן העולם‪ .‬כלומר ההשגה של המלכה זו של ה' אחד תתגלה רק לאחר הסתלקותה של תפיסתנו בת "היום‬ ‫הזה")‪.‬‬ ‫היראה בקבלת עול מלכות שמים‬ ‫ד‪ .‬וכאן הגענו לתוכן ההבדלה בין קבלת עול מלכות שמים דשמע ישראל‪ ,‬ובין קבלת עול מלכות שמים דאמירת מלכיות‪ .‬דההמלכה דאמירת מלכיות‬ ‫למדנו מ"אני השם אלקיכם"‪ ,‬דהיינו המלכה נמשכת בשני קוים‪ :‬הויה ואלקות‪ ,‬שהיא ההמלכה של "היום הזה"; ולעומת זאת קבלת עול מלכות שמים‬ ‫דקריאת שמע מתקיימת דוקא מתוך הכרזת "ה' אחד"‪ ,‬שכן עיקר ענינה הוא האמונה בההמלכה העתידה‪ .‬ויעוין רש"י בפירוש החומש על פסוק ראשון‬ ‫(דברים ו‪ ,‬ד)‪ ,‬דקריאת שמע שכתב כי "שמע ישראל ה' אלקינו" מוסב על הזמן דעכשיו‪ ,‬וסיומא דקרא ד"ה' אחד" מוסב על העתיד‪ .‬והם הם הדברים‪,‬‬ ‫דההמלכה דזמן הזה הוא ה' אלקינו‪ .‬ודוק היטב‪ .‬וזה הוא ביאור המחלוקת של תנאים אם יוצאים מלכיות דראש השנה בקרא דשמע ישראל‪ .‬דהסברא‬ ‫דאין יוצאין היא משום דעיקר ענינו של פסוק ראשון דקריאת שמע הוא סוף הפסוק המסתיים ב"ה' אחד"‪ ,‬וסיום זה אינו שייך למלכיות דראש השנה‪.‬‬ ‫ואפילו מי שחולק על זה וסובר דיוצאים בפסוק ראשון דקריאת שמע בתורת מלכיות דראש השנה‪ ,‬הוא משום דסוף סוף נכללת בהך קרא גם ההמלכה‬ ‫של "היום הזה"‪ ,‬שהרי הוא אומר "ה' אלוקינו"‪ .‬אבל עצם ההנחה כי "ה' אחד" אינו שייך למלכיות דראש השנה הוא דבר מוסכם‪.‬‬ ‫ה‪ .‬ומזה מקור נפתח להבנת חילוף ‪ -‬השיטה‪ ,‬שבקבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע‪ ,‬בולטת האהבה כלפי היראה‪ ,‬כמו שלמדנו מדבריו של רבנו‬ ‫יונה; ואילו בקבלת עול מלכות שמים דמלכיות של ראש השנה‪ ,‬בולטת היראה כלפי האהבה‪ .‬דבודאי כשאנו עוסקים באמונת קבלת עול מלכות שמים‬ ‫של העתיד המובטח‪ ,‬שהיא ההמלכה האחידה של "היום ההוא" שאין בה כי אם הטוב והמטיב‪ ,‬הרי נמשכת ממנה האהבה גם במצב של "היום הזה"‪,‬‬ ‫ומשום כך באה מצות אהבה בפרשת קריאת שמע; אבל במלכיות דראש השנה‪ ,‬שהיא ההמלכה הנמשכת בשני הקוים של חסד ודין‪ ,‬דינא דמלכותא‬ ‫דינא‪ ,‬בודאי שהיראה מתבלטת בהמלכה זו‪...‬‬ ‫ו‬ ‫המטרה היא ההמלכה בעצמה‬ ‫ט‪ .‬זכינו‪ ,‬איפוא‪ ,‬למצוא את המדה המיוחדת אשר על ידה נבחנת היא קבלת עול מלכות שמים של ראש השנה מכלליות קבלת עול מלכות שמים של‬ ‫כל יום‪ .‬ועדיין עומדים אנו בחצי הדרך‪ ,‬כי אף על פי שנתפרשה לפנינו מהותה של הבחינה המיוחדת של קבלת עול מלכות שמים דראש השנה‪ ,‬מכל‬ ‫מקום‪ ,‬כל עוד שלא מצאנו שרשה של בחינה זו בעצומה של קדושת היום דראש השנה‪ ,‬ולא קבלת עול מלכות שמים מיוחדת לעצמה‪ ,‬אין הענין‬ ‫מחוור‪.‬‬ ‫י‪ .‬אמנם שרשה של הבחינה המיוחדת של קבלת עול מלכות שמים דראש השנה‪ ,‬גנוז הוא בדקדוק דברי חכמים שקבעו את החובה של מלכיות בראש‬ ‫השנה בלשון זה (ראש השנה דף טז‪" :).‬אמרו לפני מלכיות בכדי שתמליכוני עליכם"‪ .‬הנה המלה "בכדי" היא מלת הקישור‪ ,‬אשר ענינה הוא לקשר‬ ‫את האמצעי עם המטרה‪ .‬ועל כן כשלימדו אותנו חכמים לומר זכרונות כדי ש"יעלה זכרונכם לפני"‪ ,‬קשר זה מובן הוא היטב‪ ,‬דאמירת זכרונות נעשית‬ ‫היא על ידינו למטה‪ ,‬והעלאת הזכרונות היא על ידי ה' יתברך למעלה‪ .‬האמירה וההעלאה מתיחסות זו לזו ביחס של אמצעי ומטרה‪ ,‬ושפיר באה כאן‬ ‫מלת הקישור של "בכדי"‪ .‬אבל באמירת מלכיות‪ ,‬הרי האמירה היא היא ההמלכה (דבודאי לא יתכן דהאמירה היא בפה‪ ,‬וההמלכה היא בלב‪ ,‬דאטו‬ ‫במתעסק עסקינן)‪ ,‬ומה טעמה של תיבת "בכדי" בכאן?‬ ‫יא‪ .‬והמחוור בזה הוא כי תיבת "בכדי" באה היא להוציא את ההמלכה של ראש השנה מכללה של ההמלכה דכל יום‪ .‬דלעומת מה ששנינו (ברכות דף‬ ‫יג‪ ,).‬ד"פרשת שמע קדמה לפרשת והיה אם שמוע‪ ,‬כדי שיקבל עליו תחלה עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות"‪ ,‬ונמצא דקבלת עול מלכות שמים‬ ‫היא הקדמה והכשר לקבלת עול מצוות; הנה לעומת זאת‪ ,‬ההמלכה דראש השנה אינה הקדמה והכשר‪ ,‬אלא שאדרבא היא היא המטרה‪ .‬ובדרך ציור‬ ‫נאמר כי יתכן לו לתלמיד שיאמר לרבו‪ :‬משתוקק אני שתמנה אותי לשמש שלך‪ ,‬בכדי שתהא לי ההזדמנות לשרתך; ויתכן לו לתלמיד שיאמר לרבו‪:‬‬ ‫משתוקק אני שתתן לי ההזדמנות לשרתך בכדי שאקרא השמש שלך‪ .‬בין בהמלכה של כל יום בין בהמלכה של ראש השנה נכללות הן גם קבלת עול‬ ‫מלכות שמים וגם קבלת עול מצוות‪ .‬אלא שהסדר הוא מהופך‪ .‬בהמלכה של כל יום האדם אומר לקונו‪ :‬הנני קנינך‪ ,‬בכדי שאוכל לעבוד לפניך‪,‬‬ ‫ובהמלכה דראש השנה האדם אומר לקונו‪ :‬הנני עובד לפניך‪ ,‬בכדי לגלות שאני קנינך‪.‬‬ ‫יב‪ .‬נקודה זו גנוזה היא בלשון חכמים‪ ,‬שלימדונו "אמרו לפני מלכיות בכדי שתמליכוני עליכם"‪ .‬כלומר‪ ,‬בכאן ההמלכה היא סוף פסוק‪ ,‬דכל עבודת‬ ‫היום היא לגלות את ההמלכה הזו‪...‬‬ ‫יום יצירת המלכות‬ ‫טו‪ .‬ידועים הם דבריהם של חכמי הלשון (מלבי"ם באור המילות תהלים כב‪ ,‬כט)‪ ,‬כי ההבדל בין מלוכה וממשלה הוא‪ ,‬כי ממשלה היא שלא ברצונו‬ ‫של מי שמושלים עליו‪ ,‬ומלוכה היא ברצונו של מי שמולכים עליו‪ .‬בודאי שזה נכון‪ .‬אבל אין זה אלא חיצוניות הדברים‪ .‬בפנימיותם של דברים‪ ,‬גנוזה‬ ‫היא ההכרה העדינה‪ ,‬כי ה"אדם ‪ -‬שבאדם" אינו אלא הדעת שבו‪ .‬ומכיון שהשם מלוכה לא יונח אלא על הדומה‪ ,‬שכן האריה נקרא מלך החיות מפני‬ ‫שגם הוא חיה‪ ,‬אבל אם האדם שליט על החיות‪ ,‬אינו אלא מושל ולא מלך‪ ,‬מפני שאין האדם מסוג הבעל חי‪ ,‬וממילא אם יש לאדם כוח שליטה על‬ ‫הזולת‪ ,‬שלא מדעתו של הזולת‪ ,‬הרי כוח שלטונו אינו מתפשט על כוח הדעת של הזולת‪ ,‬ואפילו אם הוא שולט על כל כוחותיו של הזולת‪ ,‬כל שאינו‬ ‫שולט על כוח הדעת שבו‪ ,‬הרי אין הוא שולט על האדם שבזולת‪ ,‬ואינו אלא כשולט על בעלי חיים‪ ,‬שלא יתכן לקרותו מלך‪ .‬וזה הוא מה שאמרנו‪ ,‬כי‬ ‫מה שמדת המלוכה דורשת דוקא שתהא מדעתו של זה שמולכים עליו‪ ,‬אינו אלא סימן חיצוני למדת המלוכה‪ .‬פנימיותו של הסימן החיצוני‪ ,‬הוא‪ ,‬מפני‬ ‫שמדת המלוכה דורשת דוקא את ההשתייכות לסוג אחד (גר"א על משלי סוף פרק כז)‪ ,‬ובדרך ממילא משתלשל מזה‪ ,‬שאין מדת המלכות נוהגת אלא‬ ‫בזמן שהמלוכה מתקיימת היא מדעתו של זה שמולכים עליו‪.‬‬ ‫טז‪ .‬ומכאן מקור נפתח לההבנה כי באמרנו שאדם הראשון אמר "ה' מלך"‪ ,‬אין הכונה שאדם היה הראשון שהכיר במלכות זו‪ ,‬אלא שהכונה היא שעם‬ ‫בריאת האדם נבראה כביכול מלכותו יתברך‪ ,‬כי כל עוד שלא נמצאה בריאה שיאמר עליה כי נעשית היא בצלם אלוקים‪ ,‬אין זה אלא ממשלה‪ ,‬דלא‬ ‫תתכן מלוכה אלא כשיש צד של דמיון בין המולך ובין זה שמולכין עליו‪ .‬רק מיום הששי בוקעת היא השירה של "השם מלך"‪ ,‬מפני שבו ביום נוצר‬ ‫יציר "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א‪ ,‬כו)‪...‬‬ ‫יז‪ .‬והנה במחזור היקף השנה יום ראש השנה הוא יום תחלת מעשיך‪ ,‬המאמר דנעשה אדם‪ ,‬יום בריאתו של אדם הראשון‪ .‬ומדבריהם של חכמי אמת‬ ‫ידענו כי מלכיות דראש השנה ענינם הוא‪ ,‬מפני שיום זה הוא הראשון להכרת מלכותו יתברך על ידו של אדם הראשון‪ ,‬שידע והכיר את בוראו‪ .‬וכבר‬ ‫נתבאר לנו עומק הכונה בזה‪ ,‬כי פעולתה של הכרת מדת מלכותו יתברך‪ ,‬משונה היא מהכרת שאר מדותיו של מקום‪ .‬הכרת מדת חסדו כביכול‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫ענינה הוא הכרת ענין הנמצא מחוץ לההכרה‪ ,‬שכן מדת החסד פועלת היא בין מדעת בין שלא מדעת‪ .‬והוא הדין בשאר המדות‪ .‬שונה היא ההכרה‬ ‫במדת מלכותו יתבר ך‪ ,‬אשר הכרה זו היא היא היוצרת את מדת מלכותו כביכול‪ ,‬דכל מלכות שאינה מתפשטת על כוח הדעת וההכרה אינה אלא‬ ‫ממשלה‪ .‬ונמצא דגילוי מדת מלכותו על ידי אדם הראשון‪ ,‬הוא גילוי בדרך יצירה ולא גילוי בדרך מציאה‪.‬‬ ‫יח‪ .‬ומכאן הוא הסדר המהופך של קבלת עול מלכות שמים דראש השנה‪ .‬דבקבלת עול מלכות שמים של כל יום הסדר הוא כדרך העבודה בפועל‪,‬‬ ‫שמתחלה באה מסירת עצמו לעבדות‪ ,‬ואחר כך בא מילוי רצונו של האדון‪ .‬ומפני כן קבלת עול מלכות שמים של כל יום הוא בכדי שיקבל עליו אחר‬ ‫כך עול מצוות‪ .‬ואילו בקבלת עול מלכות שמים דראש השנה הסדר הוא בהפך‪ ,‬מקבל עליו עול מצוות בכדי לגלות את מדת מלכותו‪ .‬והיינו משום‬ ‫דראש השנה הוא יום לידתה של מדת מלכותו כביכול‪ ,‬וכנזכר לעיל‪ .‬ועל כן עבודת היום של ראש השנה היא להוליד בדעתו את מדת מלכותו יתברך‬ ‫ומשום כך קבלת עול מלכות שמים בראש השנה איננה הקדמה של הכשר אלא פסגה של מטרה‪.‬‬ ‫ז‬ ‫יט‪ .‬וכל זה למדנו מלשונם של חכמים‪" :‬אמרו לפני מלכיות בכדי שתמליכוני עליכם"‪ .‬ולא עוד אלא שכל אוזן היודעת להקשיב לדקדוק לשון חכמים‪,‬‬ ‫תבחין ענין זה גם בעצם הביטויים‪ .‬כי הביטוי אצל קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות (ברכות דף יג‪ ,).‬והביטוי אצל ראש השנה הוא המלכה‬ ‫(תמליכוני)‪ .‬המונח "קבלת ‪ -‬עול" אינו מורה על פעולה בעצם יצירתה של המלכות‪ ,‬אין כאן אלא קבלתה של עובדא קיימת; ואילו המונח המלכה‪,‬‬ ‫מורה להדיא על פעולת יצירה בעצם המלכות‪ ,‬כמו שנתבאר‪.‬‬ ‫כמה שהאדם יפעל יותר לקבל את עול מלכותו יתברך עליו‪ ,‬בעומק נפשו‪ ,‬כך הוא יזכה ליצור את מלכותו יתברך‪.‬‬ ‫ממליכים בנשימת רוח חיים בשופר‬ ‫יש להבין כיצד השופר פועל המלכה וזכרון גם יחד‪ .‬מבאר הפחד יצחק (ראש השנה‪ ,‬כה)‪:‬‬ ‫ג‪ .‬תקיעת השופר בשעת המלכת המלך‪ ,‬נזכרת היא‪ ,‬אמנם‪ ,‬בנביאים‪ ,‬אבל הזכרה זו היה אפשר לתפסה בדרך השמעת כרוז‪ ,‬כמו שמצינו כמה פעמים‬ ‫שהשופר הוא כלי להכרזה‪ .‬אבל מדברי רבותינו הראשונים שפירשו דשייכות השופר להמלכיות דראש השנה היא מפני שמצינו שקריאת "יחי המלך"‬ ‫היתה מצטרפת לתקיעת השופר‪ ,‬יוצא מפורש שאין השופר בשעת קריאת "יחי המלך" משמש סתם כלי להכרזה‪ ,‬אלא שלקושטא דמילתא ישנה זיקה‬ ‫פנימית ומהותית בין השופר‪ ,‬ובין קריאת "יחי המלך"‪.‬‬ ‫ד‪ .‬השייכות הפנימית והמהותית של שופר וקריאת 'יחי המלך'‪ ,‬כך היא מתפרשת‪ :‬הנה השיר של יום הששי הוא 'השם מלך' (ראש השנה דף לא‪,).‬‬ ‫והיינו מפני שביום הששי נברא אדם‪ ,‬וקבל עליו מלכות שמים‪ .‬כלומר‪ ,‬בלעדי האדם אין מלכותו יתברך ניכרת בעולם כלל‪ .‬ועל כן‪ ,‬יום בריאת אדם‬ ‫הוא ה יום ששירתו הוא 'השם מלך'‪ .‬והלא מקרא מפורש הוא (בראשית ב‪ ,‬ז)‪ ,‬שהחידוש בבריאת אדם לגבי שאר הנבראים הוא בזה שבריאת אדם‬ ‫נתהוותה בדרך נשימה מרוח פיו יתברך (בכל הבריאה נאמר (בראשית א‪ ,‬י‪ -‬כד) "ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא"‪" ,‬ויאמר אלוקים ישרצו המים"‪" ,‬ויאמר אלוקים תוצא‬ ‫הארץ"‪ .‬הקב"ה ציווה על הארץ להוציא את הדשאים‪ ,‬העצים והחיות‪ ,‬את האדם הקב"ה ברא בעצמו‪ ,‬לקח מעפר הארץ‪ ,‬גיבלו ונפח בעצמו את נשמתו)‪ .‬והלא מפני כך נשמה‬ ‫ונשימה יש להן שורש משותף בלשון‪ ,‬שכן נשימה זו היא שיצרה בו באדם את נשמתו‪.‬‬ ‫ונמצא‪ ,‬דאם נבוא לחקור על אודות הרגע הראשון שבו התחיל היכר מלכותו יתברך בעולם‪ ,‬כי אז נאמר‪ ,‬שהרגע הראשון של גילוי מלכותו‪ ,‬הוא הוא‬ ‫רגע הנשימה הזו (אדם הראשון כשנברא ראה את העולם ביישובו‪ ,‬כמובא ברש"י (בראשית א‪ ,‬כה)‪" ,‬ויעש"‪ ,‬תקנם בצביונם בתיקונן ובקומתן"‪ .‬אדם הראשון שאל‪ ,‬מתי נברא כל‬ ‫זה? אמר לו הקב"ה הבהמות בני יום‪ ,‬הכוכבים בני יומיים‪ ,‬העצים בני שלושה ימים‪ ,‬אמר לו אדם הראשון‪ ,‬הרי בהוויתם הם ונראים כבני שנים רבות? אמר לו הקב"ה‪ ,‬כפי שאתה בן‬ ‫רגע ונראה כבן עשרים שנבראת בהוויתך‪ ,‬כך העולם כולו נברא בהוויתו‪ .‬מיד עם בריאת אדם הראשון‪ ,‬זכה לראות ולהכיר במלכותו יתברך‪ .‬ה' מלך)‪...‬‬ ‫ומן התוצאה‪ ,‬אל הסיבה‪ .‬מאחר שרבותינו הראשונים מדמים את השופר דראש השנה‪ ,‬לאותו שופר של קריאת 'יחי המלך'‪ ,‬למדים אנו‪ ,‬כי שורש‬ ‫שרשו של שופר דראש השנה הוא באותה הנשימה של "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב‪ ,‬ז)‪ .‬והלא רואים הלכה למעשה‪ ,‬שענינה של נשימה‬ ‫נכלל הוא בהלכות שופר‪ ,‬שכן פוסקת היא ההלכה שישנם דינים של נשימה אחת בכמה מקולות השופר (תרועה‪ ,‬כנגד תשעה נשימות‪ ,‬שברים כנגד שלושה‬ ‫נשימות)‪ .‬והבן‪ .‬ובודאי שיומא קגרים‪ ,‬שהרי על יומו של ראש השנה נאמר "זה היום תחלת מעשיך‪ ,‬זכרון ליום ראשון"‪ ,‬דהיינו יום יצירת אדם‪ ,‬ושופר‬ ‫דראש השנה הוא הוא מעשה הנשימה‪ ,‬שהיא היא המעשה דיצירת אדם‪ .‬והבן‪...‬‬ ‫ז‪ .‬וזכינו לדין שנשימה זו של "ויפח" אוצרת היא בתוכה גם את הזכרונות וגם את המלכיות‪ ,‬והיינו דאיתא בסוגיין 'אמרו לפני מלכיות‪ ,‬וגומר‪ .‬אמרו‬ ‫לפני זכרונות‪ ,‬וגומר‪ .‬ובמה? ‪ -‬בשופר'‪ .‬ואתרווייהו קאי גם על המלכיות וגם על הזכרונות‪ ,‬ומכל מקום‪ ,‬אין כאן שתי פעולות נפרדות של השופר‪ .‬אלא‬ ‫אדרבה פעולה אחידה היא זו‪ .‬שכן השופר מפעיל הוא את הנשימה של "ויפח באפיו"‪ .‬ואותה נשימה גונזת היא בתוכה את סוד הזכרונות ואת סוד‬ ‫המלכיות כשני ענפים הצומחים משורש אחד‪ .‬ישמע חכם ויוסף לקח‪ .‬כי בשום אופן לא ניתן לפרש יותר‪.‬‬ ‫תקיעת השופר אינה הודעה על ההמלכה‪ ,‬הרי הכהן הגדול לא נכנס לכפר בבגדי זהב‪ ,‬כיון שאין קטגור נעשה סנגור‪ ,‬ובגדי הזהב מזכירים את‬ ‫חטא העגל‪ ,‬ואף השופר "כיון דלזכרון הוא‪ ,‬כבפנים דמי" (ראש השנה דף כו‪ ,).‬השופר בעצמו מביא לכפרה‪ ,‬ואינו הודעה בעלמא‪ .‬ייחודיות‬ ‫השופר הוא " מאן דנפח מדיליה נפח"‪ ,‬אין כאן דיבור בעלמא‪ ,‬נצרך תקיעה מפנימיות האדם והיא הגורמת להמלכתו יתברך‪.‬‬ ‫ח‬