בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh — ניצבים וילך (2026-08-31)

בס"ד
תוכן הגיליון שיעורים בקול הלשון
נקודה מתוך הפרשה �����������������������������������������עמוד א'-ב' בלבביפדיה מחשבה “דעך” #42751297
לחיות את הפרשה ���������������������������������������������������עמוד ב' בלבביפדיה עבודת ה’ “גוש” #42688459
ליקוטים בפרשה ������������������������������������������������ עמוד ד'-ו' צורת אדם בנושא “שערות האוזן” #42692815
סוגיות במחשבה �����������������������������������������������������עמוד ז' בלבביפדיה עבודת ה’ בלבביפדיה מחשבה
שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה �����������������עמוד ח'-ט' יתקיים אי”ה כל יום ה’ יתקיים אי”ה כל יום ד’
עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה �������������������������עמוד י'-יב' רח’ הרב בלוי 33י-ם רח’ קדמון 4חולון
עץ חיים עם פירושים על התורה – ועל העבודה ��������������� עמוד יג' 20:30 20:30
צורת אדם
רכישת ספרי הרב שיעור ’הבא עי”ה
נצבים-וילך ♦ תשפ"ו #465
א
03.578.2270 טו חשון
ספרי אברמוביץ משלוח לרחבי העולם נושא :חוטם נקב החוטם
נקודה מתוך הפרשה
נצבים
בפרשתן נאמר (דברים כט ,יז) ֶּפן יֵ ׁש ָּבכֶ ם ִאיׁש אֹו ִא ָּׁשה אֹו ִמ ְׁש ָּפ ָחה אֹו ֵׁש ֶבט ֲא ֶׁשר לְ ָבבֹו פֹנֶ ה ַהּיֹום ֵמ ִעם ה' וגו' .ובהמשך
ּומ ָחה ה' ֶאת ְׁשמֹו ִמ ַּת ַחת ַה ָּׁש ָמיִ ם .וְ ִה ְב ִּדילֹו ה' לְ ָר ָעה ִמּכֹל ִׁש ְב ֵטי יִ ְׂש ָר ֵאל וגו'.ֹלח לֹו וכו' ָ ֹאבה ה' ְס ַ כתיב (פסוקים יט-כ)ֹ ,לא י ֶ
מכאן מובן שרק אותו חוטא בודד יספוג את העונש .אך לאחר מכן מובן שמדובר בגלות ובחורבן כוללים ,ככתוב (פסוקים
יה ֲא ֶׁשר ִחּלָ ה ה' ָּבּהּ .גָ ְפ ִרית וָ ֶמלַ ח ְׂש ֵר ָפה כָ ל ַא ְר ָצּהֹ ,לא ִתּזָ ַרע וְ ֹלא ַת ְצ ִמ ַח כא-כב) וְ ָראּו ֶאת ַמּכֹות ָה ָא ֶרץ ַה ִהוא וְ ֶאת ַּת ֲחלֻ ֶא ָ
ּוצבֹויִ ם וגו'.
וְ ֹלא יַ ֲעלֶ ה ָבּה ּכָ ל ֵע ֶׂשבּ ,כְ ַמ ְה ֵּפכַ ת ְסדֹם וַ ֲעמ ָֹרה ַא ְד ָמה ְ
מובן מכך שעל עבירה של אדם יחיד ייענשו אנשים רבים .האם זה בגלל שהעם לא הוכיח את החוטא? או שמא
מטעם ערבות ,שהעם התחייבו בערבות זה לזה?
ביאור מורינו הרב שליט"א
ֹלקינּו וְ ַהּנִ גְ ֹלת לָ נּו ּולְ ָבנֵ ינּו ַעד עֹולָ ם לַ ֲעׂשֹות ֶאת ּכָ ל ִּד ְב ֵרי ַה ָ
ּתֹורה ַהּזֹאת. כתיב (שם פסוק כח) ַהּנִ ְס ָּתרֹת לַ ה' ֱא ֵ
וכתב רש"י (על אתר) ,וז"ל ,ואם תאמרו מה בידינו לעשות ,אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד ,שנאמר (פסוק יז) ֶּפן
[א ֶׁשר לְ ָבבֹו פֹנֶ ה וגו'] ,ואחר כך (פסוק כא) וְ ָראּו ֶאת ַמּכֹות ָה ָא ֶרץ ַה ִהוא ,והלא אין אדם יודע טמונותיו של יֵ ׁש ָּבכֶ ם ִאיׁש וגו' ֲ
חבירו .אין אני מעניש אתכם על הנסתרות ,שהן לה' אלקינו והוא יפרע מאותו יחיד ,אבל הנגלות ,לנו ולבנינו לבער
הרע מקרבנו ,ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים .נקוד על 'לנו ולבנינו' ,לדרוש ,שאף על הנגלות לא ענש את
הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה (סנהדרין מג ע"ב),
עכ"ל.
יתָך וְ ֹלא ִת ָּׂשא ָעלָ יו ֵח ְטא ,וכתב באבן עזרא (שם) ,וז"ל ,ולא תשא עליו חטא ,כי יח ֶאת ֲע ִמ ֶוכתיב (ויקרא יט ,יז) הֹוכֵ ַח ּתֹוכִ ַ
עונש יהיה לך בעבורו ,עכ"ל .וברמב"ן (שם) כתב ,וז"ל ,שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו ,עכ"ל .ודו"ק
שיש גדר חיוב בתולדה ,עונש ,ויש גדר חיוב במעשה ,אשם ,ודו"ק.
ואמרו (ערכין טז ע"ב) עד היכן תוכחה? רב אמר :עד הכאה ,ושמואל אמר :עד קללה ,ורבי יוחנן אמר :עד נזיפה.
ונראה שיש ביניהם מחלוקת יסודית במהות דין הוכחה ,אי הוה רק גדר ערבות למונעו בפועל מהעבירה ,ולכך
שיעור ההוכחה עד הכאה ,מעשה מניעה בפועל ,וזהו דעת רב .אולם לדעת שמואל עד קללה ,זהו דין להוכיח ,ואינו
תלוי בדין ערבות ,אלא דין למנוע אותו מעבירה ,ושיעור מניעה זו עד קללה .אולם לדעת ר"י השיעור עד נידויא כי
יסוד דין הוכחה הוא ערבות ,שמעורב עם חבירו לכל גדריו ,ולכן עונשו נידוי ,שמהותו הבדלה ,היפך ערבות .ערבות
-מעורבים ,נידוי -נבדלים ,ודו"ק.
וכתב בשל"ה (הקדמה אות ז) ,וז"ל ,והנה דרשו חז"ל (סנהדרין כז ע"ב) איש באחיו בעון אחיו ,כל ישראל ערבין זה בזה ,אבל
בקיום מצות הוכחה ,הוא פטור אח"כ מערבות ,עכ"ל.
ועיין פתחי תשובה (יו"ד סימן קנז ,סק"ה ,בשם הפמ"ג) ב ,ועיין פרדס יוסף (ויקרא טו א .ופסוק יזג).
א ועיין מו”ק טז ע”א ויו”ד ס' שלד ,בחילוק שבין נזיפה לנידוי [ומ”מ משמע שהם עניין אחד].
ב ז"ל הרמ"א שם (סי' קנז ס"א) :כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון ,מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה ,עכ"ל.
וז"ל הפת"ש :עיין בספר תיבת גומא שם (סוה"ס חקירה ד) ,שכתב דיש להסתפק אם אין חשש סכנה אפשר דמחוייב לבזבז כל ממונו ,דמצות עשה הוכח תוכיח הוא
מטעם ערבות ,והוי כאילו הוא עושה הל"ת ,כל שיש בידו למחות אם מבזבז כל ממונו ,ע"ש.
ג ז"ל הפרדס יוסף (ויקרא יט יז) :ויש ששונאים לרשעים מחמת שכל ישראל ערבין זה לזה והוא סובל עבורם ,לכן 'הוכח תוכיח' להנך ,ויוצא בזה שלא יהיה ערב
עבורו ,וזה סמיכות 'לא תשנא את אחיך ,הוכח' וגו' .ועוד שם :ובתיבת גמא (חקירה ד) נסתפק אי מחוייב להוכיח במצות עשה דתוכחה מדין ערבות ,וערב אין
משועבד רק שלא יפסיד הלוה אבל לא שירויח ,עיין שם .ובספר חסידים מפורש דגם על מצות עשה מצוה להוכיחו ,והסברא י"ל דבעידן ריתחא מענישין על
עשה (מנחות מ"א א) ,ועיין רמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה ה"ח) שלפעמים גם בין דין שלמטה מענישין על מצות עשה ,וכו' ,עעו"ש.
לקבלת העלון השבועי יש לשלוח בקשה בפקס ל 03-5480529או מייל bilvavi231 @ gmail.com
נקודה בתוך הפרשה
וכתב בחת"ס (מהדורא תליתאי לשבת שובה (במהדו"ח שיר מעון פר' שלח)) וז"ל ,ובפעם ראשון שהוכיח יצא מכלל ערבות ,רק מצד
מצות הוכח תוכיח אפילו כמה פעמים חייב להוכיח ,ועיין מג"א (סימן תר"ח)ד ,עכ"ל .ותלו בהנ"ל אם יסוד דין הוכחה הוא
מדיני ערבות ,ודו"ק.
ה
ועיין עוד אור החיים (דברים א ,א) ,וכלי יקר (ויקרא יט ,יז .ודברים כט ,ט .לא ,יז) ,שכתבו שהוכחה מדין ערבות .אולם ,עיין פנים
יפות (במדבר כה ,ד) שס"ל שהוכחה דין לעצמו ,וקדם דין זה אף לפני שקבלו הערבות ,עיי"ש ,ודו"קו .אולם עיין עוד
בדבריו בפרשתן (כט ,יח ,ודו"ק .וכן שם כט ,כחז).
ד ז"ל השו"ע שם (סי' תרח ס"ב) :ואם יודע שאין דבריו נשמעין ,לא יאמר ברבים להוכיחן ,רק פעם אחת ,אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו,
אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו.וז"ל המג"א :ודוקא כשברור לו .ודוקא כשהחוטא שוגג ,אבל אם החוטא מזיד ,נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש
כמותו ,מ"מ עובר על מצות עשה דהוכיח תוכיח ,וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא .מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' (משלי ט ח) אל תוכח לץ .ובעבירה שבסתר
יוכיחנו בסתר ,ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד ,שלא יתחלל שם שמים( .סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה .ובספר חסידים סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו ,אבל אם היה איש אחר
שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ).
ה ז"ל האור החיים :עוד תנאי הענוה ,שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ,ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים .אלא
צריך להוכיח ,לצד חיוב בערבות .והוא מה שרמז באומרו בערבה ,וכו' ,חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ,ולא ישתמש בענוה בענין זה.
וז"ל הכלי יקר (ויקרא יט יז) :ולפי שנאמר ולא תשא עליו חטא ,מכלל שאם לא תוכיחו אז יהיה חטאו נשוא עליך .וזה ,לפי שכל ישראל ערבים זה בעד זה ,והמלוה
לחבירו ונותן לו ערב ,בזמן שהערב רואה שהלוה מפזר ממונו הוא מוכיחו ,מיראת הערבות ,פן יצטרך לשלם בעבורו ,כך הערבות של כל ישראל גורם התוכחה.
ואם אינו מקבלה אזי נקי הוא ממנו ,כי אין שורת הדין נותן שיסבול אחד בעד חבירו שאינו ברשותו ,אך בדבר זה לבד נעשו ישראל ערבים ,שבזמן שיש בידו
למחות ואינו מוחה אז דין הוא שיתפס בעבורו וישא עליו חטאו אם לא יוכיחו .וזה לשונו בפרשתן (כט ט) :הברית הראשון אשר נתקלקל על ידי העגל ,אשר
נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ,על כן כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב .על כן ראה להביאם במסורת ברית של הערבות על ידי שבועת
הר גריזים והר עיבל ,כי הערבות סיבה גדולה להשיב רבים מעוון ,פן יהיה נתפס עליו ,וכו' ,בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח
בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ,ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו ,אבל מי שאין
בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעוון זולתו וכו' ,ועעו"ש .וז"ל עוד (פר' וילך לא יז) :שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם
כל כך ,ואדרבה מועיל ,כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב ,מיראת הערבות .כי אין התוכחה מצויה
כי אם מן האוהב לנאהב ,כמו שנאמר (משלי ג יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח ,וכו' ,אבל בזמן שאין שלום במעגלותם ,אז לא די שאינו מוכיחו ,אלא אדרבה שמח
במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעוונו .ואם תמצא לומר שהמצא ימצא איזה איש שלם שיוכיח גם את שונאו ,הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו ,כי
הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוון לטובתו .ואם כן הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם.
ו
ז"ל הפנים יפות עה"פ בסו"פ בלק וישוב חרון אף ה' מישראל :צריך להבין מאי חרון אף בישראל ,הלא כל שעבדו בבעל פעור מתו במגפה כדכתיב (דברים ד,
ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך ,א"כ מאי היה חרון אף על הכשרים ,אי משום ערבות הא לא קבלו שום ערבות עדיין עד העברת
הירדן .וצ"ל משום עשה הוכח תוכיח וכו' ,ואיתא במנחות (מא א) בעידן ריתחא ענשינן אעשה ,א"כ כיון שהיה עידן ריתחא על החוטאים נענשים גם הכשרים
שלא הוכיחו אותם ,וע"י הוקעתם יסירו חרון אף ,וממילא לא יהיו נענשים על עשה .ועעו"ש.
ז ז"ל הפנים יפות בפרשתן (כט יח) :כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא ,דאף שקבלו ישראל ערבות זה בזה ,היינו שמחויבין להוכיח זה את זה כדכתיב הוכח תוכיח
את עמיתך ולא תשא עליו חטא ,אבל לאחר שנעשה לו כהיתר אין תועלת בתוכחה וסבר שהוא מותר ,אל תוכח לץ פן ישנאך ,ואין בזה ערבות ,לכך אמר באיש
ההוא.ועוד שם (כט כח) :וכבר כתבנו מ"ש כי יעשן אף ה' באיש ההוא – מפני שבמחשבה אין ערבות .ואח"כ הוכיח אותם' ,ואמר הדור האחרון [וראו את מכות הארץ
ההיא]' היינו על עונות הגלוים .לכך פירש על זה – מפני ש'הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו' .ויש לפרש מה שאמר 'לנו ולבנינו' ,היינו דכל אחד מחויב
להוכיח לחבירו ,וכ"ש שהאב מוזהר על בניו להוכיחם ולהדריכם בדרכי ה' ,וכו' ,עעו"ש.
וילך
בפרשתן (דברים לא ,כג) נאמר אל יהושעֲ ,חזַ ק וֶ ֱא ָמץ ּכִ י ַא ָּתה ָּת ִביא ֶאת ְּבנֵ י יִ ְׂש ָר ֵאל ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ֶׁשר נִ ְׁש ַּב ְע ִּתי לָ ֶהם וְ ָאנֹכִ י
ֶא ְהיֶ ה ִע ָּמְך .מי הוא אותו ָאנֹכִ י שיהיה עם יהושע? משה רבינו ,או השכינה? ולמה ננקט דווקא לשון ָאנֹכִ י?
ביאור מורינו הרב שליט"א
ֹאמרהפעם הראשונה שמצינו בתורה לשון "אנכי" ,נאמר למשה ע"י הקב"ה בסנה ,שהוא שורש קבלת התורה ,וַ ּי ֶ
ֹאמר ּכִ י ֶא ְהיֶ ה ִע ָּמְך וְ זֶ ה
ֹלקים ִמי ָאנֹכִ י ּכִ י ֵאלֵ ְך ֶאל ַּפ ְרעֹה וגו' (שמות ג יא) ,וַ ּי ֶ
ֹאמר מ ֶֹׁשה ֶאל ָה ֱא ִ
ֹלקי ָא ִביָך וגו' (שמות ג ו) ,וַ ּי ֶ
ָאנֹכִ י ֱא ֵ
ּלְ ָך ָהאֹות ּכִ י ָאנֹכִ י ְׁשלַ ְח ִּתיָך (שמות ג יב) .ומבואר ש"אנכי" של משה ,הוא שליחות של ה"אנכי" של הקב"ה.
יתיָך ֲא ֶׁשר ְּת ַד ֵּבר.
הֹור ִ
וכתיב (שם ד יב) וְ ַע ָּתה לֵ ְך ,וְ ָאנֹכִ י ֶא ְהיֶ ה ִעם ִּפיָך וְ ֵ
ֹלקיָך .והביאור ,מצידו נגלה אנכי ,אולם מצידנו נגלה "אלקיך" ,ודו"ק.
וכתיב במתן תורה (שמות כ ב) ָאנֹכִ י ה' ֱא ֶ
ּובינֵ יכֶ ם ָּב ֵעת ַה ִהוא לְ ַהּגִ יד לָ כֶ ם ֶאת ְּד ַבר ה' וגו' ,ובפסוק
ובדקות ,כתיב בדברות שניות (דברים ה ה) ָאנֹכִ י (משה) ע ֵֹמד ֵּבין ה' ֵ
אתיָך ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם ,וגו' .והבן ,שיש "אנכי" של הקב"ה ,ויש אנכי של משה, הֹוצ ִ
ֹלקיָך ֲא ֶׁשר ֵ
שאחריוָ ,אנֹכִ י (הקב"ה) ה' ֱא ֶ
ויש אנכי של בנ"י ,ומשה עומד בין אנכי של הקב"ה לאנכי של בנ"י ,ואנכי של משה גדרו שליחות של אנכי של הקב"ה,
ומעין כך עם אהרן כמ"ש (שמות ד טו) ואני אהיה עם פיך ועם פיהו.
וז"ש משה בפרשתן ליהושע ,כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך ,והינו
"ואנכי" משה ,שהוא שליח של "אנכי" של הקב"ה ,אהיה עמך.
ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם ב
נקודה בתוך הפרשה
אולם כפשוטו פירש בשפתי חכמים (על אתר) וז"ל ,דפירושו הוא ,ואנכי אהיה עמך ,זכותי יהיה עמך ,עיי"ש .וכתב במזרחי שם,
וז"ל ,כי משה מת ,ואיך יהיה עמו ,עכ"ל .ולהנ"ל אין שליחות למת (עי' קצוה"ח סי' קפח סק"ב) ,ודו"ק ,אולם בעומק הוא בבחינת (גיטין פח
ב) שליחתיהו דקמא קא עבדינן ,ודו"ק.
א
אולם בעומק יותר ,ואנכי אהיה עמך קאי עליו ית"ש ,אנכי מי שאנכי ,וביאורו כתב בהעמק דבר שם וז"ל ,ואנכי אהיה עמך -
נכלל בזה בין בעת טובה תהיה השגחתו עמו ,בין בעת רעה כשיהיו ראוים לעונש ,יהי שומע תפלתו וקרוב אליו ,וכמ"ש לעיל
פסוק ח' ,עכ"ל.
אולם במשך חכמה (פסוק ז) כתב וז"ל ,ואנכי אהיה עמך -פירוש בלא בית דינו רק השי"ת לבדו ,ולכן אמרו בני גד ובני ראובן אל
יהושע (יהושע א יז) רק יהיה ה' אלוקיך עמך כאשר היה עם משה ,פירוש בעצמו ולא עם בית דינו ,עכ"ל ,ועין עוד רקאנטי (על אתר)ב,
ועין עוד רש"י על אתר ,שמפרש? כלפי השכינהג ,ואגרא דכלה על אתרד.
א היינו ש'אנכי' הוא כינוי לה' יתברך ,דלית מחשבה תפיסא ביה אלא שהוא – הוא (עי' ליקו"ת לבעה"ת יתרו סז א ועוד).
ב ז"ל הרקאנטי :לפי הפשט יש לפרש כי זה הפסוק הוא דברי השי"ת ליהושע ,וזהו אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך .והוא מה שכתוב למעלה קרא את יהושע והתיצבו
באוהל מועד ואצונו .אמנם הנראה מדעת רבותינו ז"ל בספר הזוהר שכתבנו למעלה ,אין זה הפסוק רק דברי משה רבינו ע"ה ,שאמר ולא אשכחנא דפקיד קב"ה ליהושע אלא
למשה ומהו ואצונו וכו' .ואם זה הפסוק הם דברי משה לא יקשה לך אמרו אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך ,כי כבר ביארתי לך כי משה במשנה תורה ידבר מפי השכינה
ועל כן ידבר בלשונה ,ועל השכינה אומר הפסוק אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך לא על משה.
ג ז"ל רש"י :ויצו את יהושע בן נון -מוסב למעלה כלפי שכינה.
ד ז"ל האגרא דכלה בריש פרשתן :וילך משה וכו' .לא פירש היכן הלך ,וכו' ,והרמ"ע בספר עשרה מאמרות כתב דבחינות נשמתו הפנימיות נסתלקה בערב שבת ,ולא
נשאר רק הצלם עד שנגנז בשבת לעת מנחה ,וכו' .והנה לפי"ז יוצדק הדבר ,וילך משה ,שכבר הלך בחינת משה ,נשמת הדעת הפנימי ,ומאז והלאה וידבר 'את' הדברים
וכו' ,א"ת נקרא השכינה כנודע ,ור"ל שמאז והלאה דברה רק השכינה שנתלבשה בצלמו הקדוש ,היא דיברה את הדברים האלה .והגם שבכל ימי חייו דברה השכינה מתוך
גרונו ,כאשר כבר קדם מאמרינו כמה פעמים בדיוק המקראות ,עכ"ז היה מציאות נשמתו עדיין בעולם והיה הדבר בהתלבשות נשמתו ,משא"כ כעת שנשמתו נגנזה השכינה
דיברה בעדו כל הדברים האלה .ולפי הדברים האלה יבא ג"כ על נכון הפסוק באותו הפרשה ויכתוב משה וכו' ויצו את יהושע בן נון ויאמר וכו' אל הארץ אשר נשבעתי להם
ואנכי אהיה עמך .והקשה לי אחד מבני חבורתינו הקודש ,האיך יוצדק זה ,וכי משה הוא הנשבע .גם מה שבישר ואנכי אהיה עמך ,והנה הוא נגנז [פי' הלך לעולמו ונקבר] ברצון
העליון בהיותו עדיין במדבר .ולפי דברינו מובן הדבר ,כיון שדרגא דמשה נסתלק ,מובן בכאן גם כן ויצו א"ת וכו' היינו השכינה כנ"ל ,והבן היטב.
לחיות את הפרשה -נצבים
(דברים כט ,ט) ַא ֶּתם נִ ָ ּצבִ ים ַהיּ וֹ ם ֻ ּכ ְ ּלכֶ ם לִ ְפנֵ י ה' ֱאל ֵֹהיכֶ ם וגו'
נצבים לפני ה'
יתי (מלאכי ג ,ו) -אין
על האדם לחוש בפשיטות שה' נמצא בכל מקום ,בכל זמן ובכל נפשֲ .אנִ י הוי"ה ֹלא ָׁשנִ ִ
בזה שינוי .אולם ,יש שינוי רב בהכרה חושית זו בין נברא לנברא .ובכל נברא ונברא ,מעת לעת.
למעשה
על האדם להרגיל את נפשו במחשבה פשוטה ,שהשי"ת נמצא כאן תדיר ,וכן לדבר עמו בפשיטות,
לאורך כל היממה לפי כחו (ניתן לעיין בספר בלבבי משכן אבנה חלק א' וב' בהרחבה.).
לחיות את הפרשה -וילך
ַה ְק ֵהל ֶאת ָה ָעם ָה ֲאנָ ִׁשים וְ ַה ָ ּנ ִׁשים וְ ַה ַּטף וְ גֵ ְר ָך ֲא ֶׁשר ִ ּב ְׁש ָע ֶר ָיך לְ ַמ ַען ִי ְׁש ְמעוּ וּלְ ַמ ַען ִילְ ְמדוּ
זֹאת (דברים לא ,יב) וְ ָי ְראוּ ֶאת ה' ֱאל ֵֹהיכֶ ם וְ ָׁש ְמרוּ לַ ֲעשׂ וֹ ת ֶאת ָ ּכל ִ ּדבְ ֵרי ַה ּתוֹ ָרה ַה ּ
פנימיות שמירת התורה והמצוות
נצרך לכוון כל הויתו ,תפילותיו ,ומעשיו ,לגילוי אלוקות ותו לא.
למעשה
בכל ענין וענין ,למצוא גילוי אלוקות -ולו הקטן ביותר -בענין הזה ,וכך לילך מחיל אל חיל.
ג בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים-וילך • תשפ"ו • #465
ליקוטים בפרשה
הוא ת"ח שחייבים לקום בפניו ולכבדו ,יכול הוא לחשוב
לעצמו על עצמו ג"כ כך ,א"כ ענוה היכן היא? רק אם האדם נצבים
מסתכל על אחרים כההסתכלות הראשונה שבארנו ,ועל
עצמו כההסתכלות השניה שבארנו ,אז יגיע להנהגה הנכונה. ַא ֶּתם נִ ָּצ ִבים ַהּיֹום ּכֻ ְּלכֶ ם (כט ט)
את אחרים יכבד לפי מדרגתם ,ואת עצמו יחוש כשפל ושווה איתא בילקוט (תתק"מ) "ראשיכם שבטיכם ,אע"פ שמניתי
לכולם. לכם ראשים ושוטרים ,כולכם שווים לפני שנאמר כל איש
זהו סוד שני הדינים שיש בראש השנה .אחד בבחינה של ישראל".
"כל בני העולם יעברו לפניו כבני מרון" ,בזה אחר זה ,ואז מבואר בילקוט שיש ב' בחינות איך להסתכל על כנס"י,
נידונים לפי עבודת ההדרגה .נוסף על כך יש את בחינת הדין צורה אחת בצורה של הדרגה ,יש ראשים ויש שאר המדרגות
של כולם "נסקרים בסקירה אחת" ,שאז נידונים לפי בחינת עד בחינת "חוטב עציך ושואב מימך" .נוסף על כך יש צורה
"כולכם שווים". נוספת להסתכל על כנס"י והיא שכולם שווים ,אין שום
אלו הם שני דינים נפרדים שמהותם שונה זו מזו .מעתה מדרגות ,אין ראש ואין עקב .אנו בגדרי ההלכה מורגלים
ישכילו המבינים את דברי השונמית שאמרה "בתוך עמי בצורה הראשונה ,יש מלך שהוא הראש ,ועליו נאמר "שום
אנכי יושבת" (מ"ב ד ,יג) ,מבואר בזוה"ק שקאי על דין של ראש תשים עליך מלך" (דברים יז ,טו),ופרשו חז"ל "שתהא אימתו
השנה וד"ל( .בלבבי משכן אבנה חלק ה' מאמר סב) עליך" (סנהדרין כ ע"ב) .יש ת"ח וחייבים לכבדו ולקום בפניו,
כמפורש בקרא "והדרת פני זקן" (ויקרא יט ,לב) .ודרשו חז"ל,
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' וגו' .וכבר אמרו רבותינו "אין זקן אלא זה שקנה חכמה" (קידושין לב ,ע"ב) .וכן יש שאר
שזה קאי על ראש השנה ,שכל באי עולם נצבים לפניו לדין, דינים של זקן ממש וכו' וכו' .מ"מ כל צורת המבנה של
ונידונים במאזני צדק .וכבר אמרו ,ג' ספרים נפתחים בר"ה, ההלכה בנויה על כך שיש דרגות בתוך ה"כנסת ישראל".
של צדיקים בינונים ורשעים. צריך להבין היכן שורש ההסתכלות של "כולכם שוים"
ושורש חלוקה זו לשלשה ,שורשה באותיות שי"ן ימנית, והיכן באה היא לידי ביטוי?
שי"ן שמאלית ,וסמ"ך .ושורשם חד באותיות השינים ,שהם ידועים דברי הזוה"ק "אתם נצבים היום ,קאי על ראש
זסשר"ץ ,כנודע .וזהו שנת חמה ,שס"ה ימים ,שס-ה ,היינו השנה" .גם בראש השנה מצינו את ב' הבחינות הנ"ל .לגבי
צירוף של ש-ס .שינים מלשון שנה .והנה שי"ן סמ"ך מלא הדין בראש השנה אמרו חז"ל (ר"ה ח ע"ב) שיש סדר מי נכנס
עולה ת"פ ,וכן עולה תלמוד כנודע ,שהוא ששה סדרים, תחילה ומי אח"כ .מלך בראש וכו' וכו' .לעומת זאת מצינו
ר"ת ש"ס .וזהו "שונה" פרקו כמ"ש ו"שננתם" ,שיהיו דברים בחינה אחרת של דין והיא מ"ש חז"ל "כולם נסקרים בסקירה
תורה "מחודדים" בפיך ,וכח החידוד בפה הוא מכח השינים, אחת" (ר"ה יח ע"א) ,הרי שאין מדרגות ,כולם שווים.
לשון שנה. נמצא שגם בדין של ראש השנה מצינו ב' בחינות.
וכתב הרמח"ל (קנאת ה' צבאות ,ח"ב) וז"ל ,ועתה אומר לך א .בחינה של הדרגה בכנס"י.
ענין הש' שמאלית וימנית .דע שסוד ההנהגה הוא סוד ש', ב .בחינה של "כולכם שווים".
שהיא סוד שלשה אבות ,שענינם חסד ,דין ,רחמים ,וכו',
משה רע"ה היה הגדול ביותר בכל הדורות ,כדכתיב "ולא
והש' הימנית היא בהיות ההנהגה בסוד חסד ,וכו' ,ואז
קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"
הזכר שולט ,אבל השמאלית סודה הנהגת דין ,שסוד הנוק'
(דברים לד ,י) .ומצד שני העניו ביותר ,כדכתיב "והאיש משה ענו
שולטת .והנה מן השמאלית יורד הענין לס' .וסוד הענין ,כי
מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ,ג) .הרי שגם
הס' הוא סוד ששת ימי המעשה (שש – ששים – סמ"ך) ,והש' הוא
כאן אנו מוצאים ב' בחינות במשה רע"ה:
סוד שבת (ש-בת) .ואפרש לך הענין היטב ,כי בהיות הנקבה
מנהגת עצמה ,אז הוא בחינת החול ,זמן העבודה .אך היא א .שהוא הגדול ביותר .ב .שהוא השפל ביותר (כאן זוהי נקודה
יותר עמוקה במשה רע"ה ,שלא רק שהרגיש שהוא שווה לכולם אלא הרגיש שהוא הקטן
אינה יכול להשפיע אלא מה שתקבל ,ולכך הו"ק (בחינת סמ"ך
מכולם וד"ל).
ששה צדדים – קוים) משפיעים אליה ,אבל יורדים לבחינתה ,והם
סוד סמ"ך וכו' ,ושרשם ששת ימי החול כנ"ל .אך השבת, שורש הבנת הדברים נעוץ בכך שיש ב' מבטים איך
הזכר שולט בהנהגתו ,והנקבה עולה אליו ,והוא סוד שבת, להסתכל על הבריאה א .כמציאות עצמית .ב .כחלק אלוק'
ש-בת ,ואז היא בת יחידה בת חורין ,שאין הקליפות שולטות ממעל ,כחלק מן הבורא ית' כביכול.
כלל .וראשית הכל נמשך מן הש' כאשר שמעת ,כי השי"ן לפי ההסתכלות הראשונה ,חז"ל משווים את פלוני
הימנית היא תוקף שליטת הזכר ,והשמאלית היא הזכר, לאחרים ,ובודקים את מעלותיו וחסרונותיו ומדרגים אותו,
אבל בהנהיגו לדין שהוא נקבה .וברדת הדברים למטה, וכן בצורה זו הם מדרגים את כל הבריאה כולה ,ומכך נולדים
יגיעו למדרגת סמ"ך ,שהוא רדת הזכר לנקבה ממש ,וע"כ כל פרטי הדינים .אולם ,לפי ההסתכלות השניה ,שהכל חלק
השמאלית והסמ"ך שוות במבטאן ,כמ"ש (שופטים ,יב ,ו) "שבולת אלו' ממעל כביכול ,שם לא שייך ההדרגה ,הכל אלוקות,
סבולת" ,כי הם ענין אחד ,רק הש' בראשיתו והס' בסופו, ולכך בבחינה זו הכל שווים זה לזה.
עכ"ל. מידת הענוה שורשה בהסתכלות השניה .אילו יסתכל
ושלמות מהלך זה נגלה בירח האיתנים ,שהוא בבחינת האדם על עצמו לפי ההסתכלות הראשונה שזכרנו ,הרי אם
ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם ד
ליקוטים בפרשה
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ,כנודע .סוכות ,ס-וכות,
שמחת תורה ,שי"ן שמאלית .שמיני עצרת ,שי"ן ימנית( .רל"א
ישנה תפיסה לתפוס את עצם המציאות כתנועה ,וישנה תפיי שערים ערך ש-ס)
סה לתפוס את המציאות כמתנועעת.
לתפוס את עצם המציאות כתנועה זוהי תפיסת הרוח ,שם יש וְ ֹלא ִא ְּתכֶ ם ְל ַב ְּדכֶ ם ָאנֹכִ י ּכ ֵֹרת (כטי ג)
את העבודה לשאוף ונשוף ולהתמקד בנשיפות והשאיפות במתן תורה כתיב" :ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הבי
מבלי לעשות כלום ,כלומר בעומק להתחבר לתפיסה שהמי רית הזאת ...כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה'
ציאות היא תנועה .משא"כ תפיסת המציאות כדיבור עניינה אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט ,יג-יד) .והרי
לתפוס את המציאות כמתנועעת ,ומונהגת. כל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני ,כמו שאמרו חז"ל,
וא"כ ביאור הפסוק הוא" :אשר ישנו פה עמנו עומד היום"
הרי שהגדרת תפיסת הנפש בבחינת הדיבור היא תפיסת
הכוונה לאלו שבמעמד הר סיני היו בפועל -נשמה בגוף,
האדם כמדבר ,כמניע ,כמוליך ,כמביא .כמבואר במס"י פ"א
"ואשר איננו פה עמנו היום" אין הכוונה שלא היו שם ,אלא
אם עלה -העלה את כל העולם איתו ,אם נתקלקל -קלקל
היו במהלך של "איננו" ,במהלך של "אין" ,נשמה בלי גוף.
את כל העולם איתו ,הרי שהאדם מניע -מוליך ומביא.
כלומר ,התורה מתגלה בשני אופנים :באופן של "איננו פה
על משה רבנו נאמר " -ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה
עמנו היום" ,בלי גוף ,ומתגלה באופן של התלבשות בגוף,
אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא"(דברים לא ב) שזו נקודת
שהיא התלבשות בשכל.
התנועה ,אך כל ימי חייו הוא יכל לצאת ולבוא .זה תפיסת
ה'-דבר אחד לדור' שכל מנהיג שבדור הוא בבחינת משה, אם כן ,כפשוטו הפסוק מדבר על שתי נשמות :נשמות שחיו
וכן האדם בתוך עצמו ,הכוח שמנהיג את עצמו הוא בבחינת באותו דור דעה ,ונשמות שלא .אבל בעומק יותר ,התורה
משה שבו .וא"כ תפיסת נפש כנפש בבחינת הדיבור היא ניתנה לשני סוגי נשמות" :אשר ישנו פה עמנו עומד היום"
תפיסת האדם כמנהיג ,כלומר לא שעצם הבריאה היא תנוי זהו "דור דעה" -כח הדעת ,ואילו "איננו פה עמנו היום" הכי
עה ,אלא שהוא מניע את היקום כולו( .דע את נשמתך פרק יח) וונה למדרגת הנשמה למעלה מן הדעת .זוהי נקודת ה"אין"
של האדם.
מה הכוונה?
משה רבנו הוא שורש הגאולה של בני ישראל ממצרים.
בסדר הדברים ,כאשר נולד משה רבנו נאמר "כל הבן הילוד התורה לא ניתנה רק למי "שנמצא כאן" ,שנמצא במדרגת
היאורה תשליכוהו" (שמות א כב) ,לאחר מכן הוא הושם ביאור הדעת של האדם -אלא היא ניתנה גם בשורש העמוק של
ואז נאמר "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ,ותחי נשמת האדם שהוא "איננו פה עמנו היום"" .איננו פה עמנו
מול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שם ב ו) .לכאורה "נער היום" זוהי הנקודה ששומעת את התמימות ,זהו המאור שבי
בוכה" עניינו שכך דרכו של נער לבכות ,חז"ל דורשים לחד תורה ,לא ההשכלה .ההשכלה היא פועל יוצא מן הנקודה
מ"ד שקולו נעשה כנער וכו' ,אבל בכל אופן בפשטות היה של התמימות הפנימית( .בלבבי משכן אבנה חלק ט פרק א)
מציאות אצל משה רבנו שהוא בוכה.
אבל בעומק ,משה רבנו הרי נקרא 'משה' "כי מן המים
משיתיהו" (שמות ב י) ,מן המים של "והנה נער בוכה" ,בתיה
וילך
בת פרעה משתה את משה מהמים של הבכי .בפשטות היא ֶּבן ֵמ ָאה וְ ֶע ְׂש ִרים ָׁשנָ ה ָאנֹכִ י ַהּיֹום (לא ב)
משתה אותו מהמים של היאור ,אבל בפנים נוספות לערי
שלמה המלך אמר בקהלת (ח ד-ח) 'באשר דבר-מלך שלטון
כין דידן ,היא משתה אותו מהמים של הבכי ,ועל שם כן
וגו' ואין שלטון ביום המוות' .וא"כ מה מתגלה באדם ביום
הוא נקרא משה .הוא נקרא משה לא רק על שם מימי היאור
המוות?
שמהם הוא נמשה כפשוטו ,אלא בעומק משה רבנו נקרא
משה על שם המים של הבכי שמהם הוא נמשה. לפי ההסתכלות המבוארת בדברינו ,הרי שביום המוות מתי
גלה רק העצם שבאדם .לעומת השלטון שלו שהתגלה בחייו
משה רבנו שעתיד לגאול את בני ישראל ממצרים ,הוא עתיד
שהוא ביחס לאחרים ,מתגלה ביום המוות נקודת שבירה בה
להוציא אותם מהמים של הבכי דקלקול ,בכי דקלקול דגי
אין שלטון ,וא"כ מתבטל היחס שלו לאחרים שזו הנקודה
לות מצרים ,וכפי שנתבאר בהרחבה שאותם מים נעשה להם
החיצונית שבו ,ונשארת רק נקודת העצם.
שורש של בכי דקדושה ,על זה נאמר מן המים משיתיהו,
היא משה אותו מהבכי דקלקול ,והוא מוציא את בני ישראל במשה רבינו נאמר "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא
מהבכי דקלקול. כהתה עינו ולא נס לח"ה"(דברים לד ז) ,אצלו לא השתנה בפנ�י
מיות כלום ביום המוות כי העצם שלו היה שלם ,זו הסתכי
בעומק ,מצד מדרגת משה עצמו מדרגת העיניים שלו היא
ה'-איִ ן' ,בנקודת בראשית ,בנקודת העצם שלא ַ לות בנקודת
מדרגת עיניים שיש בה רק בכי של שמחה .חז"ל אומרים להי
מתכלה( .דע את נשמתך פרק ד)
דיא שבכי של עצבות מקלקל את העיניים ,ובכי של שמחה
ה בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים-וילך • תשפ"ו • #465
בפרשה
בפרשה
מחשבה
ליקוטים
סוגיות
וזה מה שאומר משה רבינו "בן מאה ועשרים שנה אנכי מאיר את המוחין ,מאיר את העיניים .במשה נאמר "ומשה בן
היום" שרמוז כאן ב'היום' שגדר מאה ועשרים שנותיו הם מאה ועשרים שנה במותו ,לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים
כנגד המאה ועשרים יום שהוא עלה לשמים ,יום לשנה יום לד ז) ,ובעומק "לא כהתה עינו" היינו שמעולם לא היה לו בכי
לשנה ,זה גדר מאה עשרים שנות חיותו של משה רבינו ( .ב�ל דקלקול ,זה מדרגתו של משה רבנו( .בלבביפדיה מחשבה ערך בכי)
בביפדיה עהבודת ה' ערך בצל)
ַה ְק ֵהל ֶאת ָה ָעם ָה ֲאנָ ִׁשים וְ ַהּנָ ִׁשים וְ ַה ַּטף (לא יב) ידועים מאד דברי רבותינו שבלעם עומד לעומת משה ,ולעי
אמרן (חגיגה ג ,ע"א) – שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה ,ובמה ניינא דידן – הרי משה במדרגה השלימה שלו הסתלק בשעת
היתה הגדה היום ,א"ל בפרשת הקהל ,ומה דרש ,הקהל את גילוי הרצון העליון דהיינו בשעת 'רעוא דרעוין' של שבת
העם האנשים והנשים והטף ,אם אנשים באים ללמוד ,נשים קודש.
באות לשמוע ,טף למה באין ,כדי ליתן שכר למביאיהן ,א"ל
ומצד כך ,במה שנאמר בקרא 'כי רגע באפו חיים ברצונו',
מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני.
בלעם שייך לרישא של הפסוק ל'כי רגע באפו' כמו שנתבאר,
והבן ,שיש מדרגת לשמה ומדרגת שלא לשמה .והאנשים ומשה שייך לסיפא של הפסוק ,ל'חיים ברצונו'.
הבאים ללמוד ,ונשים הבאות לשמוע ,זהו לשמה (בערכין),
ונתבונן להבין מהו עומק הסתלקותו של משה – מה שמשה
אולם הטף שבאין כדי ליתן שכר למביאיהן ,זהו שלא לשמה,
הסתלק ב'רעוא דרעוין' – ברצון של הרצונות ,היינו שאופן
ע"מ לקבל שכר .והבן שזהו גופא מדרגת "טף" ,מדרגת קטי
פטירתו הוא ע"י 'חיים ברצונו' ,במה שהוא מחזיר את החיים
נות (טף-טיפה-קטנות) .כי מדרגת שלא לשמה ,היא מדרגת טף,
לשורש היותר עליון של הרצון ,כלומר ,כשמשה רבינו חי
מדרגת קטנות .ומקום מדרגת הקטנות שבנפש היא מביאה
הוא היה במדרגת רצון כמו שידוע שמשה עם הכולל בגימי
את הטף ,ודו"ק.
טריא רצון ,וכשהוא מסתלק ,הוא מסתלק לשורש הרצונות.
ובפרטות אצל כל אדם יש ג' זמנים ,עיבור ,יניקה ,גדלות –
ומבורר א"כ הרישא של הפסוק 'כי רגע באפו' שזה כחו של
מוחין .ומדרגת עיבור הוא מדרגת טף – קטנות .וזהו עומק
בלעם וכן הסיפא של הפסוק "חיים ברצונו" ,ג"כ מבורר שזה
מ"ש (ב"ב ,קכג ,ע"ב) ,מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש
מדרגת שבת קודש שמשה רבינו הסתלק בה ,והיפך ה'כלם'
לאבדה ממני ,הכי אמר ר' חמא בר חנינא ,זו יוכבד ,שהורתה
של בלעם ,מתגלה במדרגת הסתלקותו של משה בשבת
בדרך ולידתה בין החומות ,שנאמר אשר ילדה ללוי במצי
קודש שהיא היתה מכח שלימותו ,ואז ,כשמאיר בו ההארה
רים ,לידתה במצרים ואין הורתה במצרים .והיינו שהשלמה
של עומק המנוחה ועומק השלימות ,אז הוא מסתלק.
לשבעים נפש שירדו למצרים היה ע"י עיבור יוכבד ,שהוא
בחינת קטנות .והיינו שזה עומק שורש הגלות ,שירדו במי וזה מה שנאמר אצל משה רבינו (דברים לד ,ז) "ומשה בן מאה
דרגת קטנות ,ולכך היו בגלות ,שהיא בחינת קטנות ,כנוי ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו" ,כלומר,
דע .ומכיון שזו מדרגת קטנות לכך אמר "ובקשתם לאבדה משה רבינו היה בשלימות קומתו וזוהי המדרגה השלמה של
ממני" ,כי הקטנות סיבת האבדה ,כי הדבר הגדול יותר רחוק מיתתו של משה רבינו – הוא לא מת מכח תפיסת ה'פחתא'
שיאבד ,משא"כ הקטן. והחסרון שמוליד את המות ,אלא השלימות שבו היא זאת
שהסתלקה למקום היותר עליון.
והנה תכלית הבאתם של הקטנים להעלותם לגדלות ,לשי
מיעה כנשים ,ויתר על כן ללמוד כאנשים .וכמ"ש בירושלמי והרי שהיפך ה'כל' המתגלה ב'כלם' דבלעם ,מתגלה אצל
(יבמות ,פ"א ,ה"ו) ,ראה את רבי יהושע וקרא עליו (ישעי' ,כח ,ט) משה הכח השלם של הכללות וזהו כח מיתתו של משה רביי
"את מי יורה דעה" ,זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו נו( .בלבביפדיה עבודת ה' ערך בער)
לביהכנ"ס בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה .והיינו מדי
רגת "לשמוע" ,כנשים .ומעין כך בכל טף שבאים בהקהל
(עיין משך חכמה ,וילך ,פל"א) .וזהו בחינת השבת אבדה ,שמעלהו השורש שמשה רבינו חי מאה ועשרים שנה זה משום שמשה
ממדרגת טף למדרגת נשים .וזהו כאשר מביאין אותם אמוי רבינו הוא 'איש השמים' כדברי חז"ל שלכן משה רבינו אומר
תיהם כר' יהושע .וכאשר מביאין אותם אביהן ,עולים למדי "האזינו השמים ואדרבה (שם לב ,א) שלשון האזנה היא לשון
רגת אנשים ,ללמוד( .בלבביפדיה מחשבה ערך אבד) קרובה משום שמשה רבינו קרוב לשמים ,ולכן כיון שגם
בזמן שהוא נולד והיה בארץ ,הוא היה בשמים ק"כ יום שאלו
הם הג' פעמים ארבעים יום שעלה משה רבינו להר - ,ומדין
'יום לשנה יום לשנה' (במדבר יד ,לד) הוא חי ק"כ שנה ,כלומר,
כיון שגם כשהוא נמצא בארץ הוא יותר קרוב לשמים ,לכן
גם בארץ ,הקשר שלו לשמים הוא קשר מוחלט – וזהו השוי
רש לכך שהוא עולה ג' פעמים מ' יום לשמים שהם ק"כ יום,
כיון שזה שורש כל חיותו בק"כ שנות חייו.
ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם ו
סוגיות מחשבה בפרשה
נוסף מצינו במלבי"ם שם ,וז"ל" :ולא הש"י רוצה בתשובתו" .והרי שאין ה' לא יאבה ה’ סלח לו
יאבה ה' סלוח לו ,אע"פ שהצדיקים רוצה בתשובתו .אולם בנחלת יעקב
מכפרים על עון הדור ,הוא לא יתכפר שם כתב ,וז"ל" :לא יאבה ה' סלוח
(דברים כט יט.),
בכפרתם ,כי יעשן בו אף ה'" .ולפ"ז לו ,דהיינו שלא יספיק בידו לעשות ואמרו (סנהדרין ,עו ב)" :אמר רב יהודה
ביאור "לא אבה" ,אבה מלשון "אב", תשובה"( ,ושורש השוני בביאורם נעוץ בביאור
אמר רב ,המשיאו את בתו לזקן,
כי צדיקי הדור ,הם בחינת אבות במה חטא ,ודו"ק). והמשיא אשה לבנו קטן ,והמחזיר
הדור ,כמו שיש אב בי"ד ,כן יש אב אבידה לנכרי ,עליו הכתוב אומר
ושורש הדבר ,כי היפך לא יאבה ה' למען ספות הרוה את הצמאה לא
לדור .בבחינת כל המלמד את חבירו
סלוח לו ,הוא יוה"כ ,יום סליחה יאבה ה' סלוח לו".
תורה כאילו ילדו .והם מלמדי הדור.
ומחילה ,הארת הרצון כנודע ,שהוא
ונקראו אבותם ,וכאשר נגלה מדרגת ובתנדב"א רבה (טז) אמרו" :כל
סוף נ' ימי רצון ,ובו נגלה תוקף על
"אבה" ,ששם יש סליחה ,ביאורו המזלזל ברחיצת ידים וכו' לא יאבה
הרצון .והנה על יוה"כ אמרו (יומא ,פה ב):
שצדיקי הדור לוקים בעון הדור, ה' סלוח לו" .ועיין אוצר המדרשים
"מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה.
והיינו שאבות הדור לוקים .אולם פרקי רבינו הקדוש (עמ' ,)505עוד
עם התשובה אין ,בפני עצמן לא .נימא
כאשר נגלה "לא אבה" ,אין האבות שבעה דברים שלמדו עליהם כן.
דלא כרבי ,דתניא רבי אומר ,על כל
לוקים בעון הדור וסובלים יסורי
עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין ועיין אור החיים על אתר ,וז"ל:
הדור .והבן עוד .ששורש הסליחה
לא עשה תשובה יוה"כ מכפר" .והנה "פירוש ,הגם שה' מידתו הוא למחול
מכח מדרגת "אבינו אב הרחמן" .וזהו
למ"ד שמכפר רק עמו התשובה ,זש"כ ולסלוח לעונות ישראל כשמחלין
בחינת אבה הסולח ,בחינת אב הסולח
בנחלת יעקב שם ,שלא יספיק בידו פניו כידוע ,זה האיש לא יאבה ה',
לבנו.
לעשות תשובה .אבל לרבי שמכפר אמר לשון "לא יאבה" ,נתכוין לומר
בין עשה תשובה בין לאו ,לא יאבה שה' יהפוך רצונו ששולח ולא יאבה
סלוח לו ,קאי בין עשה תשובה בין לסלוח" .ובפנים יפות שם כתב,
לא עשה ,זה לעומת זה ,ודו"ק .ואופן וז"ל" :לא יאבה ה' סלוח לו ,שאין
ז בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים-וילך • תשפ"ו • #465
שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה
הלכות תפילין
סימן כ"ה -סעיף יג' :נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון .ויש מי שכתב על
צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים ,דהיינו לאחר קדיש יתום ,והכי נוהגים
המדקדקים .וביום שיש בו ספר תורה ,נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל .הגה :והיינו
במקום שמכניסין התורה לאחר ובא לציון גואל ,אבל לפי מנהג מדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר
הקריאה ,אין לחלצם רק כמו בשאר ימים .ביום ראש חודש ,חולצים אותם קודם תפלת מוסף .הגה :וה"ה בחול
המועד ,ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר ,מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום.
בירור הלכה -סעיף יב'
בטעם הדבר שבר"ח חולצין התפילין קודם תפלת מוסף ,כתב הרב"ז (ח"ד ,סימן פ) כדי שיהא היכר שר"ח היום
ודומה ליו"ט שנקרא אות .ולפ"ז לכאורה הטעם שחולצים דוקא לפני מוסף ,מפני שהוא עיקר ההזכרה של היום
שהוא ר"ח ,אף שמזכירים גם ביעלה ויבוא בשחרית.
אולם בב"י (ד"ה כתבו הגהות) כתב וז"ל ,הטעם ,משום דבאותה תפלה אומרים כתר ,ואין נכון להיות באותה שעה
כתר דתפילין ,עכ"ל .ועין ט"ז ס"ק ט"ז ,ד"ה קדושת כתרא .ולפ"ז לכאורה סגי להוריד התפילין ,קודם חזרת הש"ץ.
אולם באריז"ל מבואר (פע"ח ,שער חנוכה ופורים ור"ח ,פ"ג) שאין הארת תפילין משעה שאומרים מוסף בר"ח ,כמו שהביאו
הפוסקים .ולכן זמן החליצה הוא אחר קדיש קודם תחלת מוסף .עין מג"א ס"ק ל' ,ד"ה קודם תפלת מוסףב .ועין
פמ"ג א"א ,ס"ק ל'ג.
זהו הזמנים שראוי לכתחילה לחלוץ ,לפי השיטות הנ"ל.
והנה בשכח או נאנס ולא חלץ ,כתב הפר"ח (סימן תכג ,ס"ד) שאם שמע פתאום "כתר" (לשיטות שהוא עיקר הטעם לחלוץ) ואין
לו "שהות" לחלצם ,יזיז את השל "ראש" ממקומן ,עי"שד ,ומבואר לכאורה בדבריו שעיקר הסתירה הוא כתר
שבראשו לעומת אמירת כתר של ר"ח ,ותפילין של יד אין צריך לסלקם ,אולם מדברי שאר אחרונים נראה שיש
לסלק הן השל ראש והן השל יד.
אופן נוסף נראה לתקן הדבר ,ע"פ מש"כ המשנ"ב לקמן (סימן כט ,ס"ק ב) וז"ל ,אף דקי"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין,
וכשירצה להניחן אז לשם מצוה עובר על "בל תוסיף" ,מ"מ כיון שאם מניחן עליו בלי כונה לשם מצוה ,אין
בזה איסור ,עכ"ל עי"ש .ולפ"ז לכאורה אף הכא ,שכיון שעתה אין הנחתו את התפילין לשם מצוה ,אלא הנחה
בעלמא ,ועי"ז אינו סותר להארת ר"ח כנ"ל .ואף שודאי שראוי לכתחילה להסירם לגמרי ,ופרט שנראה כעטור
בתפילין וסוברים שעושה כן לשם מצוה ,אולם בשעת הדחק שא"א לו לסלקם אפילו לצדדים ודאי ראוי לחשוב
ה
כן.
ונחלקו הפוסקים אחר שחלצן אם ראוי לשוב וללבשן ,וג' שיטות נאמרו .י"א שלא ילבשם כלל עד יום המחרת,
וי"א שבמנחה ילבשם ,וי"א שאחר מוסף מיד יכול לחזור להניח וללבשם .עין כף החיים אות צו .ולהנ"ל ילבשם
מיד ,ויעשה תנאי שאם אין ראוי ללבשם ,מכוון שאינם לשם מצוה ,ודו"ק .ועצה זו נכונה לכמה פרטי דינים
בסוגיא זו ובעוד סוגיות ,ואכמ"ל.
א ז"ל הט"ז :ותמהני על מ"ש רמ"א שהמנהג לסלקם בכל מקום ,והלא בחול המועד חמור טפי לענין תפילין שלא להניחם ,כמו שהאריך על זה ב"י בשם הזוהר,
ואפ"ה מניחין תפילין במדינות אלו ואפי' בברכה ,ואלו כאן משום קדושת כתר שיש במדינות אחרות נחלוץ תפילין .ואדרבא ,בהרבה דוכתי שאין מניחין
תפילין ,מ"מ אין חולצין אם היו עליו כבר ,וכאן נימא להיפך .ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף כיון שא"א כתר ,ע"כ נראה דהנוהג כן
שאינו חולצן אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג ,כי יש לו על מי לסמוך:
ב ז"ל המג"א :קודם תפילת מוסף – אחר חזרת ס"ת בהיכל (כוונות וכתבים) .דלא כלבוש שכתב לחלוץ קודם קריאת התורה ,דהא בר"ח אינו אלא מנהג לחלצם.
ג ז"ל הפמ"ג :ומשמע שאין צריך להמתין עד קדיש שלם (נדצ"ל חצי קדיש) ,שנראה חולץ לפני המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ,שמיד עומד בתפלה .ועיין
אליה רבה [ס"ק] כ"ה ,דיחלוץ בר"ח אחר קדושת ובא לציון כשאומר יהי רצון שנשמור חוקיך בעולם הזה ,כעין של בני מערבא (ברכות מד ,ב) ,ועיין ב"י כאן.
ד
ז"ל הפר"ח :אם השעה דחוקה שאינו מספיק לחלוץ תפיליו ,יזיזם ממקומן לצד אחר דחשיב כמונחים בכיסם כדלעיל סימן כ"ה דין י"ב ,הריק"ש [ערך לחם]
ז"ל .וז"ל מאסף לכל המחנות ס"ק קלו :ועיין בס' תורה לשמה (אינו לפנינו) שהעלה ,שאם נזדמן שהוא עדיין בתפלת שחרית ולובש התפילין ושמע קדושת כתר
מכת אחרת שמתפללין מוסף ,יסלק התפילין מעליו עד שיענה עמהם קדושת כתר ויניחם אח"כ .ואם פתאום שמע מן החזן שאומר קדושת כתר ואין לו שהות
לחולצם ככה יעשה ,בשל ראש יזיזם ממקומם ולצד אחר ,ושל יד יכניס ראש הטלית או הכתונת בין הקציצה ובין בשרו ויענה קדושה ,ע"כ ,והביאו בן איש חי
פר' ויקרא אות י"ז וכף החיים אות צ"ט .והנה כעת לא ראיתי מי שידקדק בזה לחלוץ התפילין אפי' אם יש לו פנאי לחלוץ ,אך נוהגין אם אינו מתפלל במנין זה
ויש עליו תפילין אז מגביהין קצת התפילין של ראש ממקומו ואומרים עם הציבור שמתפללין אז כתר ,או מכסין התפילין של ראש בטלית .ואפשר כיון שכל זה
אינו רק מנהגא ע"כ אם אינו מתפלל אז אין מדקדקין.
ה הערת הרב :ויש לדון אם צריך כוונה הופכית שלא רוצה לצאת ידי המצוה .כי יתכן שאפילו שלא מכוון לשם מצוה ,עדיין מצוות לא צריכות כוונה בדרבנן.
וטעם נוסף שמא צריך כוונה הופכית ,שלא רוצה לקיים מצוה ,כי אחרת אם קיים את המצוה הרי יש לו כל ההארות וכדו' .וי"ל עוד ,כיוון שעד עתה כוון
למצות תפילין ,לכן כדי שלא יהא המשך צריך כוונה הופכית .ועוד כיון שאין דרך להניח תפילין אלא לשם מצוה ,לכן בסתמא הוא כוונה למצוה (עי'
משנ"ב סי' ס סוס"ק י).
ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם ח
שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה
הלכות תפילין
הלכה פסוקה -סעיףיב'
בר"ח חולצין התפילין ,אחרי קדיש קודם מוסף.
פירוש על דרך הסוד -סעיף יב'
בר"ח נוהגים לחולצם אחר ובא לציון ,קודם מוסף ,אולם זהו מדין מוסף ,כמ"ש בשער הכוונות (דרושי ר"ח) וז"ל ,ענין מה שנהגו
להסיר התפילין קודם תפלת מוסף "אחר קדיש" שאומרים אחר חזרת ס"ת להיכל ,והענין הוא כי אז הוא בחינת זמן מעלה
היתירה שיש לה מן החול ,כי עד שם עדין לא עלתה בג"ר והוא ממש כבימי החול ולכן אין להסיר התפילה ,אבל עתה שעלתה
בתפלת המוסף אל ג"ר דז"א ,משא"כ בתפלת החול ,לכן אנו חולצין התפילין ,עכ"ל .ולכן הוא דוקא אחר קדיש ,קודם מוסף ,כי
מוסף גורם החליצה.
וביאר הגר"א (תיקון י"א מתיקונים אחרונים ,ד"ה דאיהו אות) וז"ל ,שכל אות הוא בצדיק אות ברית ,שכנגדו תפלת מוסף דשבת ויו"ט (כי ג'
תפלות כנגד אבות ומוסף כנגד יוסף (עי' משנה לחם להריעב"ץ ברכות פ"ד מ"א ,ועי' שער הכוונות עניין מוסף של שבת) ,מוסף -יוסף ,שניהם לשון הוספה) שנתוסף
בשבת ויו"ט ,שלכן נוהגים אף בר"ח לחלוץ תפלין קודם מוסף ,שהוא כשלעצמו אות ,עכ"ל.
וטעם אחר כתב במאירת עינים (לר' יצחק דמן עכו ,סו"פ אמור) ,וז"ל ,שכל המסתכל בדרך האמת עיון דק שכלי ,ימצא בו שחייב כל ישראל
לייחד השם ית' יחוד שלם אמיתי שלא יפסיק מברוך שאמר עד ענותו קדיש שאחרי נפילת אפים ביום שיש בו נפילת אפים ,ובימים
שיש בהם הלל עד קדיש אחר ההלל .גם בשום פנים בעולם לא יחלוץ התפילין עד אחר ענותו הקדיש כנזכר (עין או"ח סוס"י כה) .ואם
יעשה כן תמיד אשריו ואשרי חלקו ,כי זהו מייחד השם ית' יחוד אמיתי .והיודע סוד תפילה של ר"ח ,תפילת י"ח ,וסוד תפילה של
יד ,והתחינה ,יכון שזה אמת ונכון וסולת נקיה ,עכ"ל.
ו
ועין בהרחבה במצרף לחכמה ליש"ר פרק כא .
ובחמדת הימים (משמרת החודש ,פ"ג) כתב וז"ל" ,ולאשר הריחו בסוד ה' ,הטעם פשוט ומבואר ,כי בעת המוסף יאיר אור המופלג
מגילוי שפע ע"ק אשר הוא למעלה מהתפילין ,ולפיכך צריך לחולצם קודם המוסף להורות על הברקת האור ההוא שאין לו צורך
ז
אל התפילין הטפלים ממנה ,עכ"ל .ועין ספר גירושין ,לרמ"ק ,פה .ובפוסקים כתבו שהוא מפני הארת אמירת כתר ,וכן כתב
שם חמדת הימים ,וז"ל ,וכיון שאומרים כתר ,והם (התפילין) נקראו כתר ,אין ראוים להיות שני כתרים כאחד .עין הוראת שעה ,ענין
ח
ר"ח ,ד"ה ומן האמור .
וחליצת תפילין ,אינו רק הפסקת המצוה ,אלא יש קדושה הנפעלת בעצם החליצה ,בבחינת חונה מלאך ה' סביב יראיו "ויחלצם"
ט
(תהלים לד ח) ,כן רמוז בספר הפליאה ד"ה יראת המקום .ועין מגלה עמוקות ,וארא בתחלתו .ועין עוד מצת שימורים ,שער התפילין,
ד"ה נתן .וצדק ושלום ,שאלה ב ג ד ,כד -כה .ובדבריו ,על שה"ש ,דרושי שינוים שבין יו"ט לשבת.
ו ז"ל מצרף לחכמה :כתב הב"י וכו' ,וביום ר"ח נהגו העולם לחלוץ תפילין קודם תפלת מוסף ,ושמעתי שהטעם משום דבאותה תפלה אומרים כתר ואין נכון
להיות באותה שעה כתר דתפילין ,כעין מה שאכתוב בסימן ל"א בשם הזהר במדרש שיר השירים על הנחת תפילין בחול המועד ,וכו' ,עכ"ד .ובהגהות ש"ע
כתוב ,וה"ה בחול המועד ,ודוקא במקום שאומרים במוסף כתר ,מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום ,ע"כ .אבל מדברי מהרי"ל אין נראה כן .וכן מצאתי
כתוב בשם א' מגדולי אשכנז ז"ל :כתב מהרי"ל בהלכות לולב ז"ל .מהר"י סג"ל סילק רצועות התפילין מקשרי אצבעותיו וקשרם אחורי הפרק שלא יהיו חוצצין
בתפיסת האתרוג ,וסיום הלל חזר וכרך הרצועות בין קשרי אצבעותיו ,וכשהגיע לומר הושענות חזר וסילקם כבראשונה .וכ"כ במנהגים סי' קפ"ו ,ומסיים,
ומהר"ש לא הקפיד ,עכ"ל .הרי לך בהדיא שהיו התפילין עליו בשעת מוסף כשאמר הושענות .ומי שמניח תפילין בחוה"מ ומסירן בר"ח בתפילת מוסף לא
מצא ידיו ורגליו ,וקורא אני עליו הכסיל בחשך הולך ,ודבר זה לא נמצא בשום מקום או מנהגים ,אלא בשו"ע סי' כ"ה כתבו הב"י ,ונתפשט במדינות אלו ע"י
תלמידים שלא שמשו כל צרכם והמון בעלי בתים המתיהרים בידיעתם ,וכשראו בש"ע וביום ר"ח חולצין אותם קודם תפלת מוסף לא דקדקו יותר ,ואינם יודעין
שאין דין זה שייך אלא לאותן שאינם מניחין תפילין בחוה"מ כמ"ש הב"י דהוה ליה ר"ח למוסף חוה"מ ,אבל אנן דמניחין תפילין בחוה"מ וברוכי נמי מברכינן
עלייהו ,אעפ"י שכתב הב"י בסי' ל"א וכן בס' המוסר בשם הזהר המניח תפילין בחוה"מ חייב מיתה ,הלא כתב מהרר"ש לוריאה בתשובה ז"ל (סי' צח) שאפי' עמד
רשב"י לפנינו וצוח ככרוכיא לא משגחיגן ביה ,וכ"כ הב"י עצמו בסי' כ"ה ,וכ"כ ר"מ איסרלס ז"ל דלא משגחינן בדברי הזוהר במקום שחולק על תלמודא דידן,
ובפ"ק דביצה משמע בהדיא דאין איסור להניח תפילין אפילו בשבת ויו"ט ,וכ"כ בהדיא רש"י ותוספות ור"ן שם ,וכ"כ הב"י ריש סי' ש"ח בשמם ,וכו' .וכיון שכן
דבשבתות וי"ט מותר להניח תפילין אלא שאין צריכין אות ,בודאי חוה"מ דקיל טפי מחייבינן להניח תפילין .וכן המנהג בק"ק ווירמי"ש שלא לחלוץ למוסף ,וכן
ראיתי רבנן קשישי באשכנז שלא חלצו ,וממנהגי אשכנז אין לזוז כאשר קבלו מאבותיהם ,שהיתה התורה ירושה להם מימות החרבן כמו שהעיד הרא"ש כלל כ
סימן כ.
ז ז"ל הרמ"ק :ולכן אין ראוי להניח תפלין לא בשבת ולא ביום טוב ולא בחולו של מועד ,אחר שהוא ג"כ נאסר במלאכה .אבל בראש חדש אינו אסור במלאכה,
ועכ"ז במוסף הם אסורים ,מפני שזהו המוסף המתוסף בינו ובין החול שהוא התוספת קדושה שנתוסף מלמעלה משער החצר הפנימית הפונה קדים ,שביום
החדש ג"כ יפתח ,ולכן בזמן המוסף שהוא תוספת קדושתו שניה ג"כ תלוי באמירת בית דין באמרם מקודש החדש מקודש ,אז צריך לחלוץ תפלין משום קלנא,
שכבר נתוספו קדושה ממקום גבוה מהמוסף כנודע ,ומפני שהתוספת אינו אלא במוסף כי הוא מותר במלאכה לכן אין חולצין אלא במוסף ומניחין בשאר היום.
ח ז"ל הוראת שעה :בר"ח בתפילת מוסף ,מוחין הנמשכים הם מכתרים דישסו"ת ,וזו היא עיקר הטעם להסרת וחליצת התפילין שלנו ,עכ"ל .ובהמשך דבריו
ביאר לפי סוד העניין שהרשימו דכתרים נשארים עד הערב ,וא"כ אין להניח תפילין אף לאחר מוסף ,עי"ש שדן בזה .ייתכן שזו כוונת הרב.
ט ז"ל מגלה עמוקות :שין שבתפילין היא רומזת על יעקב ,כי 'שם 'ד' 'נקרא עליך ר"ת שי"ן .ויו"ד שבקשר של יד שבשד"י היא רומזת על אברהם ,שנתנסה בי'
נסיונות ובשבילו נברא עולם בי' מאמרות ,וי' הוא סמוך לתפילין של יד שאין שם אלא בית אחד ,כי אחד היה אברהם (יחזקאל לג כד) .אבל בתפילין של ראש ד'
בתים ,כנגד ד' דגלים של יעקב ,וי"ב תפירות יש ,ג' לכל רוח ,לקבל י"ב שבטים .ואמר גבי אברהם (בראשית יד כג) הרימותי ידי לאל עליון ,שאות יוד של תפילין של
יד רומזת על אברהם .ולכן לדעתי מתחלה מניחין תפילין של היד והיא לקבל אברהם שהיה ראשון ,ואח"כ כשמניחים של הראש אוחזין מתחילה בקשר שהוא
ד' ,ואח"כ אות שין שהוא בתפילין של ראש שהיא רומזת על יעקב .וכשחולצין חולצים למפרע ,מתחלת יעקב והיא ש' שבתפילין של ראש ,ואח"כ דלת נגד
יצחק ,ואח"כ תפילין של יד שיו"ד שבה רומז על אברהם .כי הכתוב (ויקרא כו מב) אומר מתחילה וזכרתי את בריתי יעקב שהוא שין של שדי ,ואח"כ יצחק שהוא ד'
של שדי ,ואח"כ אברהם שהוא יוד של שדי.
ט בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים-וילך • תשפ"ו • #465
עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה
שער תיקון נוקבא
פרק ג'
נקודה ,ואמנם כאן הוא מונה רק את ראשיתה שהיא נקודה, גם הענין יותר מבואר שנודע שב' עטרין אלו הם ח"ג ב' זרועות
אולם התבאר שם שביחס הזה שהיא נקודה לכן היא יורדת דא"א כמבואר אצלינו ,ושם בודאי שניהן זכרים :כי א"א גם
לעולם תחתון וכבר התבאר שם אילו חלקים יורדים. עליו נאמר 'לית שמאלא בהאי עתיקא' ,כי אין אצלו נקבה
כי ב' צדדים מדיליה הם זכרים ,אלא בערכין דיליה צד ימין
הב' בעיבור א' של התיקון ואז היתה נקראת פסיעה לבר ' :ע�י שלו הוא זכר שבזכר וצד שמאל שלו הוא נקבה שבזכר,
בור' ו'לבר' הם שורש אחד ,והוא מה דאמרי בגמ' כיצד מעי והבן.
ברין את העיר ,מ"ד מעברין לא משתבש ומ"ד מאברין לא
משתבש ,והיינו כי עיבור העיר הוא בחינת איבר ,וכצורת אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם
אדם שמדין כללות צורת אדם הוא בחינת מקשה אחת ,בחיי אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם
נת המנורה שהיא מקשה אחת ,וביחס לאיברים הוא בחינת בעת הזווג אל הנקבה ,וברדתן להתפשט משם בגוף הנקבה
מנורה של פרקים ,שיש בו פירטי איברים בחינת פסיעה אז נקרא נקבות :והיינו כי כל דבר בשורשו הוא זכר ובה�ת
לבר ,והוא כבחינת עיבור בסוד 'כריסה בין שיניה' שהעובר פשטות זה הופך להיות 'זכר ונקבה' .ובשורש השורשים כל
יוצא לבר .ועוד בהגדרה כוללת עיבור הוא במקום ובמדרגת שפע יורד מקו אור א"ס שבודאי שם כל השפעה היורדת
הנה"י ,ונה"י נקראים לבר מגופא. נקראת בכללות 'זכר' ,וככל שהשפע יורד יותר לתתא נעשה
שם חלוקה של ימין ושמאל ,זכר ונקבה.
הג' בזמן היניקה ואז נקראת ה' תתאה ואז נקראת צלע :צלע
הוא מלשון צלעי המשכן ,והיינו כי צלע הוא דבר שנמצא וזהו ענין כמה נפשות כמו נפש דהע"ה :כמבואר לעיל שהוא
בסוף ,והיינו כי נתבאר שהמלכות הכוללת נבנית ממלכות משורש הנקבה כי הוא בחינת מלכות שהיא נקבה ,ואולם
דפרטות שבכל ספירה וספירה ,ביחס הזה היא נקראת צלע, שורשה במלכות אור א"ס.
כלומר היא הצלע האחרון של כל ספירה .וזה הטעם שנקי
ראת ה' תתאה ,דהיינו כי ה' תתאה הוא ה'צלע' דשם הוי"ה, וכל שורש קין כנזכר במקומו :כי קין הוא בחינת נקבה בחינת
והיינו שהנוק' היא ה' תתאה מדין הצלע שבה' תתאה שהיא קו שמאל והבל הוא בחינת זכר בחינת קו ימין.
צלע לשם הוי"ה.
וזה טעם למה אשה נקרא נקבה והוא כמ"ש באדרא דעבר
ובדקות זה מתגלה דייקא בזמן היניקה שלה ,והיינו משורש בוצינא דקרדינותא ונקיב בחדוי דז"א ונפיק לבר מאחוריו,
יניקה דז"א שאז הוא ו"ק ,דכאשר הוא במדרגת העיבור הוא לכן היא נקראת נקבה שכל האור שלה יוצא דרך נקב ההוא:
תלת גו תלת אזי הנוק' מתגלה כרביעית אליו ,ורק כאשר כלומר מלבד מה שהיא נקראת נקבה מצד עצמה בהיות בה
הוא בזמן היניקה שהוא נעשה ו"ק ,ו' קצוות ,אזי מתגלה נקב ,לעומת הזכר שאין בו נקב אלא בליטה ,טעם נוסף הוא
שהיא הצלע הכוללת ,הצלע השביעית. מצד שכל האור שלה הוא דרך נקב הז"א מאחוריו ,והיינו
כאשר היא נמצאת בקטנותה באחוריים.
הד' משם ואילך עד שתהיה בת י"ב שנים ויום א' והמשך זמן זה
נקראת קטנה ,ואז נקראת ג"כ חוה אשת אדם :והיינו דכאשר זהו פירוש לשון נקבה נקב ה' שהמל' שהיא ה' תתאה כל אור
היא נקראת קטנה היא גם נקראת 'חוה' ,כי לפני החטא היא שלה יוצא דרך נקב ההוא :וכפי שביאר הרב לעיל נקב ה'
הייתה נקראת 'חיה' ,ומחמת החטא נקראה 'חוה' ,והתבאר שהם רמז לד' זמני גדילתה שהם נק"ב נערה קטנה ובוגרת.
בדברי הרב לעיל דכח הנחש שולט עליה בכלי החיצון והתיי א
כון ולא בכלי הפנימי שלה ,והיינו כי במדרגת הכלים החיצון והנה ז' זמנים היו אל הנוקבא דז"א עד שהיתה ראויה לזווג
והתיכון היא נקראת קטנה ,נמצא כי גדר שם חוה הוא זמן וחזרה עמו פנים בפנים ויש בחי' אחרת ג"כ ויתבאר במ"א בע"ה
שהיא 'קטנה' ,משא"כ כשהיא בוגרת שאז היא במדרגת כלי ואלו הם .א' בהיותה קודם תיקון שאז היתה נקודה קטנה :וכפי
שכתב הרב לעיל שראשית ואחרית כל דרושיה אינה אלא
א ז’ זמנים משורש שהיא המלכות שנקראת השביעית כנודע.
ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם י
עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה
ותחלה צריך שתדע שלעולם בחי' המלכות הוא בקו האמ־ הפנימי היא בזמן הגדלות שלה ,ואזי לא נקראת חוה אשת
צעי דז"א מאחוריו ,לפי שהנה"י של אמא המתפשטין תוך אדם אלא אם כל חי כפי שהייתה קודם החטא.
ז"א הנ"ה הם סתומים ויסוד שלה המתפשט תוך קו אמצעי
דז"א כנודע הוא לבדו פתוח ומהם מתגלין האורות תוך ז"א, הה' אחר שעברו עליה י"ב שנים ויום א' שאז כל המוחין דג־
לכן אין המלכות עומדת אלא נגד סיום היסוד דאמא שהוא דלות שבה נגמרו להכנס ואז נקראת נער חסר ה' :בכללות
בקו האמצעי ובכל קו האמצעי של ז"א יש אל המלכות שורש הזכר נקרא נער והנוק' נקראת נערה ,וצ"ב מדוע היא נקי
שם :דהיינו דאע"פ שהמלכות שהיא בחינת דינים ולפ"ז ראת נער ,ונבאר במדרגה הבאה.
היא הייתה צריכה להיות בקו שמאל ,מ"מ היא בקו אמצעי,
ואולם היא באמצע עם נטיה לקו שמאל. הו' בעת הנסירה ואז נקראת נערה בה' :והיינו דכאשר היא
ננסרת היא הופכת להיות מציאות לעצמה ,ואז יש לה שם
מה שהיא בקו האמצע הוא כי שורשה בסוד העיגולים, של ה' גמור לעצמה ,ולכן נקראת נערה בלשון נקבה ,אולם
שהיא הנקודה המרכזית של הכל ,ולכן יציאתה להיות בצוי קודם הנסירה היא הייתה דבוקה בו באחור ,והיינו שהיא
רת אדם היא מאחוריו ששם נקודת האמצע במקום החזה הייתה חלק ממנו ,ולכן אזי היא נקראת נער בלשון זכר
דז"א שהוא סיום יסוד דאימא .ולכן המלכות היא לעולם כמוהו ,והיינו דכשהיא בטילה אליו היא דבוקה בו ונקראת
מדרגה ששייכת לקו האמצע. נער וכאשר היא הופכת להיות מציאות לעצמה היא אינה
בטילה אליו ואז נקראת נערה ,ובזה מיושב מה שהקשו
ב
והוזכר שיש לנוק' שורש באימא ושורש בז"א ,וביחס דידן המפרשים .
השתא שורשה בז"א היא נקראת צלע ,שהוא ו' קצוות והיא
הצלע הז' ,ומצד שורשה באמא היא בקו האמצע דייקא, הז' כשחוזרת עמו פב"פ לזווג ואז נקראת בוגרת :כהגדרה
דהיינו שמה שהיא בקו האמצע דז"א הוא מצד שורשה כוללת ,בוגרת יש בו לשון 'גר' והיינו כי קטן נקרא 'גור'
באימא שהיא בקו האמצע ביסוד שלה בחזה דז"א. בחינת 'גור אריה יהודה' ,וכאשר היא גדלה היא התבגרה
מן ה'גירות' ,מן הקטנות ,זו מהות של בוגרת ,להיות כמי
יתר על כן ,גם ביחס לז"א עצמו היכא דאיכא זיווג דיסודות ציאות לעצמה.
יש לנוק' יחס לקו האמצע דז"א ביחס לז"א ולא רק ביחס
לאימא ,והיינו שיש לנוק' יחס של צלע שהיא ז' לו"ק ,בסוד והנה ז' זמנים אלו ,כללותן הם הה' אחרונות ,שאז התחילה
ה' תתאה ,ויש לה יחס לקו האמצע דז"א בסוד זיווג. להקרא בשם נקבה :כי בב' מדרגות הראשונות שהם 'נקודה'
ו'עיבור' היא עדיין לא נקראת נקבה ,כי נקודה וכן עיבור
ונחדד דמה שהוזכר לעיל שראשית ואחרית כל דרושיה שהוא ג' קוים אינו מציאות של פרצוף ,אלא הוא מעין מה
אינו אלא נקודה ,היינו שלעולם נקודה היא באמצע הדבר, שהיה בעולם הנקודים שהם שורש לג' קוים שהם כח"ב ולא
והוא בסוד ששורשה בעיגולים .ונמצא השתא ג' יחסיות היה בהם בחינת פרצוף ,ורק מהמדרגה השלישית שהיא
שיש לנוק' לנקודת האמצע ,יחס לאימא ממצד שהיא 'צלע' לו"ק שאז היא פרצוף ונקראת נקבה.
יוצאת ממקום עטרת היסוד דאימא בחזה דז"א ,יחס לז"א
בתחילה שהיא באחוריו בנקודת האמצע ,ועוד יחס לז"א ונכללין בד' ,כי בחי' הה' וו' שניהן א' :עיין בבלח"י שביאר
שהיא בזמן הזיווג בנקודת האמצע שהיא בחיבור היסודות, כי שניהם ר"ת שלהם הוא נו"ן ,דהיינו 'נער' ו'נערה' ונכי
ויחס מצד עצמה שהיא בסוד נקודה שראשית ואחרית כל ללין באות נ' של נקב"ה כדלהלן .ומה שנכללין בד' מדרגות
דרושיה אינה אלא נקודה. דייקא הוא בסוד שהנוק' היא 'דלה ועניה' ,ולכן מאידך
היא גם ה' מדרגות כי היא ה' תתאה ,והבן.
וזהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כפי השתנות
הזמנים מקומותיה משתנים בקו אמצעי ,ולעולם נשארין ואלו הד' מדריגות נרמזין בד' אותיות נקבה אע"פ שאינן
שרשים קיימין שם כנודע ,כי כל דבר שבקדושה אינו נעקר כסדר אותיות והם ,נערה ,קטנה ,בוגרת ,ה' תתאה ,ולכן נר־
שרשו משם :הוא יסוד מוסד בדברי הרב שכל דבר שבקד�ו מזו ד' זמנים אלו בנוטריקון שהם נקב"ה :כבר נתבאר לעיל.
שה משאיר את שורשו שהוא רשימו. ובפרטות הז' מדרגות יתבארו לקמן וכאן התבארו בכללות.
ב עיין בבלח”י שהביא דברי השפ”א שביאר שכאשר היא אינה ראויה לזכר שהיא אב”א היא נקראת נער וכאשר היא ננסרת וראויה לזיווג היא נערה ,והבן.
אי בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים-וילך • תשפ"ו • #465
עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה
שהוזכר לעיל שהספירה התחתונה דפרטות דכל ספירה ובזה אל תתמה בכמה בחי' שנמצאו אל המלכות כי הנה
ג
וספירה היא שורש המלכות הכוללת ,ולכן המלכות הכוי תחלה היתה מקומה בעטרה שתחת היסוד ושם היא רמוזה
ללת יש לה שורש שם בכל ספירה דז"א. המלכות :והיינו מה שהיא בסוד נקודה שהיא באמצע ,ויתר
על כן שהוא מקום חיבור ז"א ונוק'.
וזו הבחנה נוספת של חיבור הנוק' לז"א ,שהייתה בעיבור
עם כל ספירה וספירה דז"א ,והיינו שהייתה מעורבת עם ואח"כ נגדלה (ועמדה) ונעקרה משם ועלתה על הת"ת שבו
הז"א כי עיבור מלשון עירוב ,והוא יחס נוסף על מה שהתי כמו בתפלת השחר ,ואח"כ נתקנית לגמרי וחוזרת עמו פב"פ,
באר לעיל שהיא בחינת הקצה של הו' קצוות דז"א. ולא מפני זה נעקרה שרשים הראשונים ושם נשארין קיימין
לעולם :כלומר בכל מדרגה היא תמיד בקו האמצע ,ואולם
והיינו כי השורש של החיבור של ז"א ונוק' הוא כאשר הם ביחס אחר היא הקצה של כל מדרגה ומדרגה כנ"ל ,והיינו
בעיבור שאז אימא מחברם ,בסוד כלי המצרפן ,ויתר על כן שמצד התחתון שבה היא הקצה של כל ספירה וספירה
הוא בסוד כלי מערבבן ,ואזי נעשה מציאות של ז"א ונוק' ומצד העליון היא בסוד נקודת האמצע .
שמעורבין זה בזה.
אשר זהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כי בכל
וזה סוד בתיקונים ובזוהר ויקרא דפ"ו דאיהו שלימא דכל גידול של הז"א גם היא היתה נגדלת עמו ונשארין שרשיה
ספירה וספירה :והיינו שבעומק הנוק' היא נקודה עשירית קיימין בו :כפי שהתבאר שהיא הייתה מחוברת עמו אב"א
של כל ספירה וספירה ,וביחס הזה היא גם בסוד נקודה ,כי בנקודת האמצע וכל העליות כולם הם בנקודת האמצע
יש יחס של נקודה בסוד נקודת אמצע והיא בחינה העליונה כנודע ,ולכן היא עולה עמו בכל הגידול שלו.
שבה ,ויש יחס של הנוק' שהיא נקודת האמצע בסוד צלע,
שהיא הצלע של כל ספירה וספירה. וגם למעלה באחורי הדעת דז"א יש לה שורש א' אשר משם
נעשית לאה וזהו שורש יציאת לאה שם וזכור כלל זה :כלומר
ובזה אל תתמה אם המלכות נקראת עטרה של היסוד או אם הנוק' התחתונה יש לה שורש בנוק' העליונה שהיא לאה ,כי
היא פרצוף נקבה ממש לבדה :ביחס של הנוק' שהיא עטרה לאה היא בסוד תבונה כנודע ,וכיון דנוק' התחתונה יצאה
יש ב' בחינות ,א' שהיא בסוד נקודה ,ב' ביחס שהיסוד הוא מיסוד דאימא לכן יש לה שורש בנוק' העליונה שיש לה
הספירה האחרונה ועטרת היסוד הוא המלכות שהיא הקצה שורש באחורי דעת דז"א ,ולעולם הן הנוק' העליונה והן
של כולם .והיינו דגם כאשר הנוק' היא בבחינה התחתונה הנוק' התחתונה שורשם בנקודת האמצע.
שהיא בקצה שהיא עטרת היסוד יש בה את ב' הבחינות
שהיא נקודה והיא גם אחרונה בחינת קצה .וזה הסיבה שהיא במאמר המוסגר ,בסוגית חטא עץ הדעת ,שעץ הדעת הוא
קרובה ליפול מחמת שהיא בנקודה הקצה ולכן הנחש הפיל באמצעיתא דגנא ,נמצא כי שורש הדעת שזה לאה ,שהיא
אותה לבחינה התחתונה .וזה סוד 'מושך בערלתו' שהוא בסוד עץ הדעת ,היא בנקודת האמצע ,וע"י חטא עץ הדעת
ירידה לנקודת הקצה והוא ההגדרה של חטא אדה"ר ביחס הנחש הפיל את הנוק' מנקודת האמצע דתיקון לבחינת צלע
הזה השתא .ונתחיל לבאר כל בחי' הנוקבא. שהיא בחינת קצה בחינת צלע .כי שורש הפנימי דנוק' הוא
בנקודת האמצע ,דהיינו שנקודת האמצע כל הקוים פונים
אליו ,היא תכלית הכל ,הוא גילוי מלכותו יתב"ש בעולמו,
מאידך חטא הנחש מגלה תפיסה שהנוק' אינה אמצע אלא
נקודת קצה ,הוא בחינת נחש שיושב על הגדרות ,כלומר
הוא יושב בקצוות ,והוא עומק הקלקול שנפלה מבחינה
עליונה לבחינה תחתונה ,מחוה ראשונה לחוה שניה ,מאמי
צעיתא דגנא לנקודת הקצוות.
ולא עוד אלא אפי' עם כל ספירה וספירה מספירות ז"א יש לה
שורש א' ,שם כי בעת העיבור שהיתה שם עם ז"א אז נתערבה
היא עם כל ספירה וספירה שבו והשאירה שורש בכולם :כפי
ג הרב לא מונה את כל המדרגות אלא חלקן.
ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם בי
העבודה
העבודה
על על ענףא'ב'
ויושרענף
עיגוליםויושר
שערעיגולים
חייםשער
עץחיים
עץ על התורה סב
מרחק ומחיצה
על העבודה על התורה
מתבאר כאן בדברי הרב ב' סיבות כיצד נעשה מעלה ומטה .ובדקות ג' סיבות הללו בעומק תלויים ביושר ובעיגולים .הסיבה השלישית מחמת כוח
הקו זו סיבת ההדרגה השייכת לקו ,ואילו שתי הסיבות הראשונות נאמרו מצד אלו ג' סיבות.
תפיסת העיגולים.
סיבה ראשונה – מחמת שעיגול הכתר אין בינו לאין סוף הפסק לכן ושתי הסיבות הם :האחד מכוח ההפסק והשני מכוח המרחק.
הוא עליון ,משא"כ עיגול החכמה יש בינו לא"ס הפסק אחד ,ועיגול וענין זה מתגלה בקרבה אל ה' ,שפעמים יש אדם גדול שחש רחוק מה' ,והכל
מחמת חטא קל או עבירה אחת היוצרת בינו לבורא מחיצה והפסק ,ועבודתו הבינה יש בינה לבין האין סוף שתי עיגולים ואלו ב' הפסקים וכו'.
לזכך את עצמו ולתקן ולהיטהר מאותו החטא, סיבה שניה – עיגול הכתר קרוב לאין סוף
ובכך יבוא אל הקודש. גם יתבאר לך החקירה הנ”ל איך יהיה
ואילו עיגול החכמה רחוק יותר מהאין סוף
ופעמים מצאנו להיפך ,שאדם פשוט יש לו ראש וסוף מעלה ומטה בענין הי”ס
וכן הלאה.
קרבת ה' ,והיינו מכוח הטהרה הפנימית שבקברו והנה הוא מבואר בכל ב’ בחי’ אלו.
ומכוחה הוא קרוב אל ה' ,ולמרות שמצד מעשיו הא’ בחי’ הי”ס בציור עגולים זה תוך סיבה שלישית – היוצאים מראש הקו עליונים
איננו אדם גדול והוא רחוק מהבורא ,אולם זה וזו פשוט הוא שעיגול הסובב על יותר והיוצאים מתחתיו נחשבים תחתונים.
מחמת היותו פשוט הוא מזוכך ,ואין מחיצה כולם שהוא גלגל הכתר הנה הוא
מפרידה בינו לבורא.
דבוק עם הא”ס יותר מכולם ולכן
משובח .אמנם גלגל הב’ הנקרא
חכמה יש הפסק בינו ובין הא”ס.
והוא גלגל הכתר לכן מעלתו למטה
ממעלת הכתר ....ועוד יש סיבה ב’
היא קרובה אל הנ”ל כי הנה נתבאר
איך הקו הנמשך מן הא”ס היה
מתפשט ואח”כ מתעגל ומתפשט
יותר למטה ומתעגל עד סיום
תכלית כל העיגולים ועיגול המתהוה
ראשון במקום ראשית הקו הנה הוא
מעולה ומשובח מכל העיגולים אשר
תחתיו כי הנה הוא נמשך מראש
הקו .ועוד כי הנה הוא מקבל הארה
בהיותו במקום גבוה יותר מכולם.
גי בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים-וילך • תשפ"ו • #465
עומק התשובה הנתבעת במצב של 'מעמיד עליהם מלך קשה כהמן' שמתגלה עכשיו
עבודת ה’ שנת תשפ"ז
ת -ש -פ -ז .תש -פז.
תש פ"ז תחתון ,וגילוי פז עליון.
וכתב בספר הגימטריות לר"י החסיד( ,יתרו אות טו ,ומעין כן כתב באבן עזרא (שה"ש ה יא) וז"ל ,פז -אבנים יקרות,
וכתב הרד"ק (תהלים י"ט יא) וז"ל ,אבנים יקרות ,והאדם כי תשא אות כג) וז"ל ,ראשו כתם פז (שה"ש ה יא) ,בגימטריא
יתאוה אליהן ,והמשכילין יתאוו יותר לתורה ולחכמה ,וכן לחות אבנים שנכתבו עליהם דברים הנחמדים מזהב ומפז
אמר שלמה (משלי ג טו) כל חפציך לא ישוו בה ,כי הממון רב ,עכ"ל.
הוא בעוה"ז ולא בעוה"ב ,ובחכמה העולם הזה והעוה"ב
וכו' ,עיי"ש דבריו בהרחבה.
וזה נגלה בפרט בשנה זו ,תש -פז,
כי תש כח הרצון לפז ,אבנים טובות ,עושר והדומה לו,
ונגלה פז דתיקון ,רצון לתורה שהיא יקרה מפז ,גשמי.
במהירות רב ,אז יתגלה המתנועע כאילו הוא בפעם אחד ויתר על כן ,נגלה מהות פז העליון ,ומהותו כתב בחשק
בשנים ובשלושה מקומות ,אז כאילו יש כאן מתנועעים שלמה (שורש פז) וז"ל ,פז -פעל ,מורה על התנועעות
מרובים ,ועל זה היתה פעל פז ,וכו' ,מזה הענין הנגזר במהירות רב ,עד שנראה המתנועע כאילו היה בבת אחת
"פז" המורה על הזהב הצח ,כמו מזהב ומפז רב (תהלים כאן ובמקום אחר ,או כאילו היו כאן מתנועעים הרבה,
י"ט יא) ראשו כתם פז ,ולשון פזוז וכרכור שהזהב הצח שיש שמתנועע בעיגול כל כך במהירות עד שתנועתו
משליך תמיד ניצוצות וברקים רב לעיני השמש ,פעם מצד בלתי מורגשת על העין מצד מהירותה ונראה כעומד בלי
זה ופעם מצד זה ,לפי תנועעות השמש ,עכ"ל. תנועה ,זהו תנועה עיגולית ,אבל בתנועה במרחק אינו
כן ,שהתנועה במרחק מורגשת תמיד ,אלא שאם היה
וזהו ההארה המתגלית בשנה זו הארת אור התורה ,אור מופלא,
בבחינת פז ,שורש כח "התנועה" ,שהיא היא שורש ההארה מהארת אור א"ס.
ואור זה מתגלה בעיקר במדרגת רדל"א( ,עיין רמח"ל ,קלח פתחי חכמה ,פתח פו -פט).
א
