gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫תוכן הגיליון‬ ‫שיעורים בקול הלשון‬ ‫נקודה מתוך הפרשה �����������������������������������������עמוד א'‪-‬ב'‬ ‫בלבביפדיה מחשבה “דעך” ‪#42751297‬‬ ‫לחיות את הפרשה ���������������������������������������������������עמוד ב'‬ ‫בלבביפדיה עבודת ה’ “גוש” ‪#42688459‬‬ ‫ליקוטים בפרשה ������������������������������������������������ עמוד ד'‪-‬ו'‬ ‫צורת אדם בנושא “שערות האוזן” ‪#42692815‬‬ ‫סוגיות במחשבה �����������������������������������������������������עמוד ז'‬ ‫בלבביפדיה עבודת ה’‬ ‫בלבביפדיה מחשבה‬ ‫שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה �����������������עמוד ח'‪-‬ט'‬ ‫יתקיים אי”ה כל יום ה’‬ ‫יתקיים אי”ה כל יום ד’‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה �������������������������עמוד י'‪-‬יב'‬ ‫רח’ הרב בלוי ‪ 33‬י‪-‬ם‬ ‫רח’ קדמון ‪ 4‬חולון‬ ‫עץ חיים עם פירושים על התורה – ועל העבודה ��������������� עמוד יג'‬ ‫‪20:30‬‬ ‫‪20:30‬‬ ‫צורת אדם‬ ‫רכישת ספרי הרב‬ ‫שיעור ’הבא עי”ה‬ ‫נצבים‪-‬וילך ♦ תשפ"ו ‪#465‬‬ ‫א‬ ‫‪03.578.2270‬‬ ‫טו חשון‬ ‫ספרי אברמוביץ משלוח לרחבי העולם‬ ‫נושא‪ :‬חוטם נקב החוטם‬ ‫נקודה מתוך הפרשה‬ ‫נצבים‬ ‫בפרשתן נאמר (דברים כט‪ ,‬יז) ֶּפן יֵ ׁש ָּבכֶ ם ִאיׁש אֹו ִא ָּׁשה אֹו ִמ ְׁש ָּפ ָחה אֹו ֵׁש ֶבט ֲא ֶׁשר לְ ָבבֹו פֹנֶ ה ַהּיֹום ֵמ ִעם ה' וגו' ‪ .‬ובהמשך‬ ‫ּומ ָחה ה' ֶאת ְׁשמֹו ִמ ַּת ַחת ַה ָּׁש ָמיִ ם‪ .‬וְ ִה ְב ִּדילֹו ה' לְ ָר ָעה ִמּכֹל ִׁש ְב ֵטי יִ ְׂש ָר ֵאל וגו'‪.‬‬‫ֹלח לֹו וכו' ָ‬ ‫ֹאבה ה' ְס ַ‬ ‫כתיב (פסוקים יט‪-‬כ)‪ֹ ,‬לא י ֶ‬ ‫מכאן מובן שרק אותו חוטא בודד יספוג את העונש‪ .‬אך לאחר מכן מובן שמדובר בגלות ובחורבן כוללים‪ ,‬ככתוב (פסוקים‬ ‫יה ֲא ֶׁשר ִחּלָ ה ה' ָּבּה‪ּ .‬גָ ְפ ִרית וָ ֶמלַ ח ְׂש ֵר ָפה כָ ל ַא ְר ָצּה‪ֹ ,‬לא ִתּזָ ַרע וְ ֹלא ַת ְצ ִמ ַח‬ ‫כא‪-‬כב) וְ ָראּו ֶאת ַמּכֹות ָה ָא ֶרץ ַה ִהוא וְ ֶאת ַּת ֲחלֻ ֶא ָ‬ ‫ּוצבֹויִ ם וגו'‪.‬‬ ‫וְ ֹלא יַ ֲעלֶ ה ָבּה ּכָ ל ֵע ֶׂשב‪ּ ,‬כְ ַמ ְה ֵּפכַ ת ְסדֹם וַ ֲעמ ָֹרה ַא ְד ָמה ְ‬ ‫מובן מכך שעל עבירה של אדם יחיד ייענשו אנשים רבים‪ .‬האם זה בגלל שהעם לא הוכיח את החוטא? או שמא‬ ‫מטעם ערבות‪ ,‬שהעם התחייבו בערבות זה לזה?‬ ‫ביאור מורינו הרב שליט"א‬ ‫ֹלקינּו וְ ַהּנִ גְ ֹלת לָ נּו ּולְ ָבנֵ ינּו ַעד עֹולָ ם לַ ֲעׂשֹות ֶאת ּכָ ל ִּד ְב ֵרי ַה ָ‬ ‫ּתֹורה ַהּזֹאת‪.‬‬ ‫כתיב (שם פסוק כח) ַהּנִ ְס ָּתרֹת לַ ה' ֱא ֵ‬ ‫וכתב רש"י (על אתר)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואם תאמרו מה בידינו לעשות‪ ,‬אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד‪ ,‬שנאמר (פסוק יז) ֶּפן‬ ‫[א ֶׁשר לְ ָבבֹו פֹנֶ ה וגו']‪ ,‬ואחר כך (פסוק כא) וְ ָראּו ֶאת ַמּכֹות ָה ָא ֶרץ ַה ִהוא‪ ,‬והלא אין אדם יודע טמונותיו של‬ ‫יֵ ׁש ָּבכֶ ם ִאיׁש וגו' ֲ‬ ‫חבירו‪ .‬אין אני מעניש אתכם על הנסתרות‪ ,‬שהן לה' אלקינו והוא יפרע מאותו יחיד‪ ,‬אבל הנגלות‪ ,‬לנו ולבנינו לבער‬ ‫הרע מקרבנו‪ ,‬ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים‪ .‬נקוד על 'לנו ולבנינו'‪ ,‬לדרוש‪ ,‬שאף על הנגלות לא ענש את‬ ‫הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה (סנהדרין מג ע"ב)‪,‬‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫יתָך וְ ֹלא ִת ָּׂשא ָעלָ יו ֵח ְטא‪ ,‬וכתב באבן עזרא (שם)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ולא תשא עליו חטא‪ ,‬כי‬ ‫יח ֶאת ֲע ִמ ֶ‬‫וכתיב (ויקרא יט‪ ,‬יז) הֹוכֵ ַח ּתֹוכִ ַ‬ ‫עונש יהיה לך בעבורו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וברמב"ן (שם) כתב‪ ,‬וז"ל‪ ,‬שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ודו"ק‬ ‫שיש גדר חיוב בתולדה‪ ,‬עונש‪ ,‬ויש גדר חיוב במעשה‪ ,‬אשם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ואמרו (ערכין טז ע"ב) עד היכן תוכחה? רב אמר‪ :‬עד הכאה‪ ,‬ושמואל אמר‪ :‬עד קללה‪ ,‬ורבי יוחנן אמר‪ :‬עד נזיפה‪.‬‬ ‫ונראה שיש ביניהם מחלוקת יסודית במהות דין הוכחה‪ ,‬אי הוה רק גדר ערבות למונעו בפועל מהעבירה‪ ,‬ולכך‬ ‫שיעור ההוכחה עד הכאה‪ ,‬מעשה מניעה בפועל‪ ,‬וזהו דעת רב‪ .‬אולם לדעת שמואל עד קללה‪ ,‬זהו דין להוכיח‪ ,‬ואינו‬ ‫תלוי בדין ערבות‪ ,‬אלא דין למנוע אותו מעבירה‪ ,‬ושיעור מניעה זו עד קללה‪ .‬אולם לדעת ר"י השיעור עד נידויא כי‬ ‫יסוד דין הוכחה הוא ערבות‪ ,‬שמעורב עם חבירו לכל גדריו‪ ,‬ולכן עונשו נידוי‪ ,‬שמהותו הבדלה‪ ,‬היפך ערבות‪ .‬ערבות‬ ‫‪ -‬מעורבים‪ ,‬נידוי ‪ -‬נבדלים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫וכתב בשל"ה (הקדמה אות ז)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והנה דרשו חז"ל (סנהדרין כז ע"ב) איש באחיו בעון אחיו‪ ,‬כל ישראל ערבין זה בזה‪ ,‬אבל‬ ‫בקיום מצות הוכחה‪ ,‬הוא פטור אח"כ מערבות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ועיין פתחי תשובה (יו"ד סימן קנז‪ ,‬סק"ה‪ ,‬בשם הפמ"ג) ב‪ ,‬ועיין פרדס יוסף (ויקרא טו א‪ .‬ופסוק יזג)‪.‬‬ ‫א ועיין מו”ק טז ע”א ויו”ד ס' שלד‪ ,‬בחילוק שבין נזיפה לנידוי [ומ”מ משמע שהם עניין אחד]‪.‬‬ ‫ב ז"ל הרמ"א שם (סי' קנז ס"א)‪ :‬כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון‪ ,‬מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וז"ל הפת"ש‪ :‬עיין בספר תיבת גומא שם (סוה"ס חקירה ד)‪ ,‬שכתב דיש להסתפק אם אין חשש סכנה אפשר דמחוייב לבזבז כל ממונו‪ ,‬דמצות עשה הוכח תוכיח הוא‬ ‫מטעם ערבות‪ ,‬והוי כאילו הוא עושה הל"ת‪ ,‬כל שיש בידו למחות אם מבזבז כל ממונו‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫ג ז"ל הפרדס יוסף (ויקרא יט יז)‪ :‬ויש ששונאים לרשעים מחמת שכל ישראל ערבין זה לזה והוא סובל עבורם‪ ,‬לכן 'הוכח תוכיח' להנך‪ ,‬ויוצא בזה שלא יהיה ערב‬ ‫עבורו‪ ,‬וזה סמיכות 'לא תשנא את אחיך‪ ,‬הוכח' וגו'‪ .‬ועוד שם‪ :‬ובתיבת גמא (חקירה ד) נסתפק אי מחוייב להוכיח במצות עשה דתוכחה מדין ערבות‪ ,‬וערב אין‬ ‫משועבד רק שלא יפסיד הלוה אבל לא שירויח‪ ,‬עיין שם‪ .‬ובספר חסידים מפורש דגם על מצות עשה מצוה להוכיחו‪ ,‬והסברא י"ל דבעידן ריתחא מענישין על‬ ‫עשה (מנחות מ"א א)‪ ,‬ועיין רמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה ה"ח) שלפעמים גם בין דין שלמטה מענישין על מצות עשה‪ ,‬וכו'‪ ,‬עעו"ש‪.‬‬ ‫לקבלת העלון השבועי יש לשלוח בקשה בפקס ל ‪ 03-5480529‬או מייל ‪bilvavi231 @ gmail.com‬‬ ‫נקודה בתוך הפרשה‬ ‫וכתב בחת"ס (מהדורא תליתאי לשבת שובה (במהדו"ח שיר מעון פר' שלח)) וז"ל‪ ,‬ובפעם ראשון שהוכיח יצא מכלל ערבות‪ ,‬רק מצד‬ ‫מצות הוכח תוכיח אפילו כמה פעמים חייב להוכיח‪ ,‬ועיין מג"א (סימן תר"ח)ד‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ותלו בהנ"ל אם יסוד דין הוכחה הוא‬ ‫מדיני ערבות‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ה‬ ‫ועיין עוד אור החיים (דברים א‪ ,‬א)‪ ,‬וכלי יקר (ויקרא יט‪ ,‬יז‪ .‬ודברים כט‪ ,‬ט‪ .‬לא‪ ,‬יז)‪ ,‬שכתבו שהוכחה מדין ערבות ‪ .‬אולם‪ ,‬עיין פנים‬ ‫יפות (במדבר כה‪ ,‬ד) שס"ל שהוכחה דין לעצמו‪ ,‬וקדם דין זה אף לפני שקבלו הערבות‪ ,‬עיי"ש‪ ,‬ודו"קו‪ .‬אולם עיין עוד‬ ‫בדבריו בפרשתן (כט‪ ,‬יח‪ ,‬ודו"ק‪ .‬וכן שם כט‪ ,‬כחז)‪.‬‬ ‫ד ז"ל השו"ע שם (סי' תרח ס"ב)‪ :‬ואם יודע שאין דבריו נשמעין‪ ,‬לא יאמר ברבים להוכיחן‪ ,‬רק פעם אחת‪ ,‬אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו‪,‬‬ ‫אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו‪.‬וז"ל המג"א‪ :‬ודוקא כשברור לו‪ .‬ודוקא כשהחוטא שוגג‪ ,‬אבל אם החוטא מזיד‪ ,‬נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש‬ ‫כמותו‪ ,‬מ"מ עובר על מצות עשה דהוכיח תוכיח‪ ,‬וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא‪ .‬מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' (משלי ט ח) אל תוכח לץ‪ .‬ובעבירה שבסתר‬ ‫יוכיחנו בסתר‪ ,‬ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד‪ ,‬שלא יתחלל שם שמים‪( .‬סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה‪ .‬ובספר חסידים סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו‪ ,‬אבל אם היה איש אחר‬ ‫שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ)‪.‬‬ ‫ה ז"ל האור החיים‪ :‬עוד תנאי הענוה‪ ,‬שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה'‪ ,‬ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים‪ .‬אלא‬ ‫צריך להוכיח‪ ,‬לצד חיוב בערבות‪ .‬והוא מה שרמז באומרו בערבה‪ ,‬וכו'‪ ,‬חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול‪ ,‬ולא ישתמש בענוה בענין זה‪.‬‬ ‫וז"ל הכלי יקר (ויקרא יט יז)‪ :‬ולפי שנאמר ולא תשא עליו חטא‪ ,‬מכלל שאם לא תוכיחו אז יהיה חטאו נשוא עליך‪ .‬וזה‪ ,‬לפי שכל ישראל ערבים זה בעד זה‪ ,‬והמלוה‬ ‫לחבירו ונותן לו ערב‪ ,‬בזמן שהערב רואה שהלוה מפזר ממונו הוא מוכיחו‪ ,‬מיראת הערבות‪ ,‬פן יצטרך לשלם בעבורו‪ ,‬כך הערבות של כל ישראל גורם התוכחה‪.‬‬ ‫ואם אינו מקבלה אזי נקי הוא ממנו‪ ,‬כי אין שורת הדין נותן שיסבול אחד בעד חבירו שאינו ברשותו‪ ,‬אך בדבר זה לבד נעשו ישראל ערבים‪ ,‬שבזמן שיש בידו‬ ‫למחות ואינו מוחה אז דין הוא שיתפס בעבורו וישא עליו חטאו אם לא יוכיחו‪ .‬וזה לשונו בפרשתן (כט ט)‪ :‬הברית הראשון אשר נתקלקל על ידי העגל‪ ,‬אשר‬ ‫נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה‪ ,‬על כן כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב‪ .‬על כן ראה להביאם במסורת ברית של הערבות על ידי שבועת‬ ‫הר גריזים והר עיבל‪ ,‬כי הערבות סיבה גדולה להשיב רבים מעוון‪ ,‬פן יהיה נתפס עליו‪ ,‬וכו'‪ ,‬בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח‬ ‫בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב‪ ,‬ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו‪ ,‬אבל מי שאין‬ ‫בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעוון זולתו וכו'‪ ,‬ועעו"ש‪ .‬וז"ל עוד (פר' וילך לא יז)‪ :‬שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם‬ ‫כל כך‪ ,‬ואדרבה מועיל‪ ,‬כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב‪ ,‬מיראת הערבות‪ .‬כי אין התוכחה מצויה‬ ‫כי אם מן האוהב לנאהב‪ ,‬כמו שנאמר (משלי ג יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח‪ ,‬וכו'‪ ,‬אבל בזמן שאין שלום במעגלותם‪ ,‬אז לא די שאינו מוכיחו‪ ,‬אלא אדרבה שמח‬ ‫במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעוונו‪ .‬ואם תמצא לומר שהמצא ימצא איזה איש שלם שיוכיח גם את שונאו‪ ,‬הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו‪ ,‬כי‬ ‫הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוון לטובתו‪ .‬ואם כן הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם‪.‬‬ ‫ו‬ ‫ז"ל הפנים יפות עה"פ בסו"פ בלק וישוב חרון אף ה' מישראל‪ :‬צריך להבין מאי חרון אף בישראל‪ ,‬הלא כל שעבדו בבעל פעור מתו במגפה כדכתיב (דברים ד‪,‬‬ ‫ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך‪ ,‬א"כ מאי היה חרון אף על הכשרים‪ ,‬אי משום ערבות הא לא קבלו שום ערבות עדיין עד העברת‬ ‫הירדן‪ .‬וצ"ל משום עשה הוכח תוכיח וכו'‪ ,‬ואיתא במנחות (מא א) בעידן ריתחא ענשינן אעשה‪ ,‬א"כ כיון שהיה עידן ריתחא על החוטאים נענשים גם הכשרים‬ ‫שלא הוכיחו אותם‪ ,‬וע"י הוקעתם יסירו חרון אף‪ ,‬וממילא לא יהיו נענשים על עשה‪ .‬ועעו"ש‪.‬‬ ‫ז ז"ל הפנים יפות בפרשתן (כט יח)‪ :‬כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא‪ ,‬דאף שקבלו ישראל ערבות זה בזה‪ ,‬היינו שמחויבין להוכיח זה את זה כדכתיב הוכח תוכיח‬ ‫את עמיתך ולא תשא עליו חטא‪ ,‬אבל לאחר שנעשה לו כהיתר אין תועלת בתוכחה וסבר שהוא מותר‪ ,‬אל תוכח לץ פן ישנאך‪ ,‬ואין בזה ערבות‪ ,‬לכך אמר באיש‬ ‫ההוא‪.‬ועוד שם (כט כח)‪ :‬וכבר כתבנו מ"ש כי יעשן אף ה' באיש ההוא – מפני שבמחשבה אין ערבות‪ .‬ואח"כ הוכיח אותם‪' ,‬ואמר הדור האחרון [וראו את מכות הארץ‬ ‫ההיא]' היינו על עונות הגלוים‪ .‬לכך פירש על זה – מפני ש'הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו'‪ .‬ויש לפרש מה שאמר 'לנו ולבנינו'‪ ,‬היינו דכל אחד מחויב‬ ‫להוכיח לחבירו‪ ,‬וכ"ש שהאב מוזהר על בניו להוכיחם ולהדריכם בדרכי ה'‪ ,‬וכו'‪ ,‬עעו"ש‪.‬‬ ‫וילך‬ ‫בפרשתן (דברים לא‪ ,‬כג) נאמר אל יהושע‪ֲ ,‬חזַ ק וֶ ֱא ָמץ ּכִ י ַא ָּתה ָּת ִביא ֶאת ְּבנֵ י יִ ְׂש ָר ֵאל ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ֶׁשר נִ ְׁש ַּב ְע ִּתי לָ ֶהם וְ ָאנֹכִ י‬ ‫ֶא ְהיֶ ה ִע ָּמְך‪ .‬מי הוא אותו ָאנֹכִ י שיהיה עם יהושע? משה רבינו‪ ,‬או השכינה? ולמה ננקט דווקא לשון ָאנֹכִ י?‬ ‫ביאור מורינו הרב שליט"א‬ ‫ֹאמר‬‫הפעם הראשונה שמצינו בתורה לשון "אנכי"‪ ,‬נאמר למשה ע"י הקב"ה בסנה‪ ,‬שהוא שורש קבלת התורה‪ ,‬וַ ּי ֶ‬ ‫ֹאמר ּכִ י ֶא ְהיֶ ה ִע ָּמְך וְ זֶ ה‬ ‫ֹלקים ִמי ָאנֹכִ י ּכִ י ֵאלֵ ְך ֶאל ַּפ ְרעֹה וגו' (שמות ג יא)‪ ,‬וַ ּי ֶ‬ ‫ֹאמר מ ֶֹׁשה ֶאל ָה ֱא ִ‬ ‫ֹלקי ָא ִביָך וגו' (שמות ג ו)‪ ,‬וַ ּי ֶ‬ ‫ָאנֹכִ י ֱא ֵ‬ ‫ּלְ ָך ָהאֹות ּכִ י ָאנֹכִ י ְׁשלַ ְח ִּתיָך (שמות ג יב)‪ .‬ומבואר ש"אנכי" של משה‪ ,‬הוא שליחות של ה"אנכי" של הקב"ה‪.‬‬ ‫יתיָך ֲא ֶׁשר ְּת ַד ֵּבר‪.‬‬ ‫הֹור ִ‬ ‫וכתיב (שם ד יב) וְ ַע ָּתה לֵ ְך‪ ,‬וְ ָאנֹכִ י ֶא ְהיֶ ה ִעם ִּפיָך וְ ֵ‬ ‫ֹלקיָך‪ .‬והביאור‪ ,‬מצידו נגלה אנכי‪ ,‬אולם מצידנו נגלה "אלקיך"‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫וכתיב במתן תורה (שמות כ ב) ָאנֹכִ י ה' ֱא ֶ‬ ‫ּובינֵ יכֶ ם ָּב ֵעת ַה ִהוא לְ ַהּגִ יד לָ כֶ ם ֶאת ְּד ַבר ה' וגו'‪ ,‬ובפסוק‬ ‫ובדקות‪ ,‬כתיב בדברות שניות (דברים ה ה) ָאנֹכִ י (משה) ע ֵֹמד ֵּבין ה' ֵ‬ ‫אתיָך ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם‪ ,‬וגו'‪ .‬והבן‪ ,‬שיש "אנכי" של הקב"ה‪ ,‬ויש אנכי של משה‪,‬‬ ‫הֹוצ ִ‬ ‫ֹלקיָך ֲא ֶׁשר ֵ‬ ‫שאחריו‪ָ ,‬אנֹכִ י (הקב"ה) ה' ֱא ֶ‬ ‫ויש אנכי של בנ"י‪ ,‬ומשה עומד בין אנכי של הקב"ה לאנכי של בנ"י‪ ,‬ואנכי של משה גדרו שליחות של אנכי של הקב"ה‪,‬‬ ‫ומעין כך עם אהרן כמ"ש (שמות ד טו) ואני אהיה עם פיך ועם פיהו‪.‬‬ ‫וז"ש משה בפרשתן ליהושע‪ ,‬כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך‪ ,‬והינו‬ ‫"ואנכי" משה‪ ,‬שהוא שליח של "אנכי" של הקב"ה‪ ,‬אהיה עמך‪.‬‬ ‫ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם‬ ‫ב‬ ‫נקודה בתוך הפרשה‬ ‫אולם כפשוטו פירש בשפתי חכמים (על אתר) וז"ל‪ ,‬דפירושו הוא‪ ,‬ואנכי אהיה עמך‪ ,‬זכותי יהיה עמך‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וכתב במזרחי שם‪,‬‬ ‫וז"ל‪ ,‬כי משה מת‪ ,‬ואיך יהיה עמו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולהנ"ל אין שליחות למת (עי' קצוה"ח סי' קפח סק"ב)‪ ,‬ודו"ק‪ ,‬אולם בעומק הוא בבחינת (גיטין פח‬ ‫ב) שליחתיהו דקמא קא עבדינן‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫א‬ ‫אולם בעומק יותר‪ ,‬ואנכי אהיה עמך קאי עליו ית"ש‪ ,‬אנכי מי שאנכי ‪ ,‬וביאורו כתב בהעמק דבר שם וז"ל‪ ,‬ואנכי אהיה עמך ‪-‬‬ ‫נכלל בזה בין בעת טובה תהיה השגחתו עמו‪ ,‬בין בעת רעה כשיהיו ראוים לעונש‪ ,‬יהי שומע תפלתו וקרוב אליו‪ ,‬וכמ"ש לעיל‬ ‫פסוק ח'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אולם במשך חכמה (פסוק ז) כתב וז"ל‪ ,‬ואנכי אהיה עמך ‪ -‬פירוש בלא בית דינו רק השי"ת לבדו‪ ,‬ולכן אמרו בני גד ובני ראובן אל‬ ‫יהושע (יהושע א יז) רק יהיה ה' אלוקיך עמך כאשר היה עם משה‪ ,‬פירוש בעצמו ולא עם בית דינו‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ועין עוד רקאנטי (על אתר)ב‪,‬‬ ‫ועין עוד רש"י על אתר‪ ,‬שמפרש? כלפי השכינהג‪ ,‬ואגרא דכלה על אתרד‪.‬‬ ‫א היינו ש'אנכי' הוא כינוי לה' יתברך‪ ,‬דלית מחשבה תפיסא ביה אלא שהוא – הוא (עי' ליקו"ת לבעה"ת יתרו סז א ועוד)‪.‬‬ ‫ב ז"ל הרקאנטי‪ :‬לפי הפשט יש לפרש כי זה הפסוק הוא דברי השי"ת ליהושע‪ ,‬וזהו אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך‪ .‬והוא מה שכתוב למעלה קרא את יהושע והתיצבו‬ ‫באוהל מועד ואצונו‪ .‬אמנם הנראה מדעת רבותינו ז"ל בספר הזוהר שכתבנו למעלה‪ ,‬אין זה הפסוק רק דברי משה רבינו ע"ה‪ ,‬שאמר ולא אשכחנא דפקיד קב"ה ליהושע אלא‬ ‫למשה ומהו ואצונו וכו'‪ .‬ואם זה הפסוק הם דברי משה לא יקשה לך אמרו אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך‪ ,‬כי כבר ביארתי לך כי משה במשנה תורה ידבר מפי השכינה‬ ‫ועל כן ידבר בלשונה‪ ,‬ועל השכינה אומר הפסוק אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך לא על משה‪.‬‬ ‫ג ז"ל רש"י‪ :‬ויצו את יהושע בן נון ‪ -‬מוסב למעלה כלפי שכינה‪.‬‬ ‫ד ז"ל האגרא דכלה בריש פרשתן‪ :‬וילך משה וכו'‪ .‬לא פירש היכן הלך‪ ,‬וכו'‪ ,‬והרמ"ע בספר עשרה מאמרות כתב דבחינות נשמתו הפנימיות נסתלקה בערב שבת‪ ,‬ולא‬ ‫נשאר רק הצלם עד שנגנז בשבת לעת מנחה‪ ,‬וכו'‪ .‬והנה לפי"ז יוצדק הדבר‪ ,‬וילך משה‪ ,‬שכבר הלך בחינת משה‪ ,‬נשמת הדעת הפנימי‪ ,‬ומאז והלאה וידבר 'את' הדברים‬ ‫וכו'‪ ,‬א"ת נקרא השכינה כנודע‪ ,‬ור"ל שמאז והלאה דברה רק השכינה שנתלבשה בצלמו הקדוש‪ ,‬היא דיברה את הדברים האלה‪ .‬והגם שבכל ימי חייו דברה השכינה מתוך‬ ‫גרונו‪ ,‬כאשר כבר קדם מאמרינו כמה פעמים בדיוק המקראות‪ ,‬עכ"ז היה מציאות נשמתו עדיין בעולם והיה הדבר בהתלבשות נשמתו‪ ,‬משא"כ כעת שנשמתו נגנזה השכינה‬ ‫דיברה בעדו כל הדברים האלה‪ .‬ולפי הדברים האלה יבא ג"כ על נכון הפסוק באותו הפרשה ויכתוב משה וכו' ויצו את יהושע בן נון ויאמר וכו' אל הארץ אשר נשבעתי להם‬ ‫ואנכי אהיה עמך‪ .‬והקשה לי אחד מבני חבורתינו הקודש‪ ,‬האיך יוצדק זה‪ ,‬וכי משה הוא הנשבע‪ .‬גם מה שבישר ואנכי אהיה עמך‪ ,‬והנה הוא נגנז [פי' הלך לעולמו ונקבר] ברצון‬ ‫העליון בהיותו עדיין במדבר‪ .‬ולפי דברינו מובן הדבר‪ ,‬כיון שדרגא דמשה נסתלק‪ ,‬מובן בכאן גם כן ויצו א"ת וכו' היינו השכינה כנ"ל‪ ,‬והבן היטב‪.‬‬ ‫לחיות את הפרשה ‪ -‬נצבים‬ ‫(דברים כט‪ ,‬ט)‬ ‫ַא ֶּתם נִ ָ ּצבִ ים ַהיּ וֹ ם ֻ ּכ ְ ּלכֶ ם לִ ְפנֵ י ה' ֱאל ֵֹהיכֶ ם וגו'‬ ‫נצבים לפני ה'‬ ‫יתי (מלאכי ג‪ ,‬ו) ‪ -‬אין‬ ‫על האדם לחוש בפשיטות שה' נמצא בכל מקום‪ ,‬בכל זמן ובכל נפש‪ֲ .‬אנִ י הוי"ה ֹלא ָׁשנִ ִ‬ ‫בזה שינוי‪ .‬אולם‪ ,‬יש שינוי רב בהכרה חושית זו בין נברא לנברא‪ .‬ובכל נברא ונברא‪ ,‬מעת לעת‪.‬‬ ‫למעשה‬ ‫על האדם להרגיל את נפשו במחשבה פשוטה‪ ,‬שהשי"ת נמצא כאן תדיר‪ ,‬וכן לדבר עמו בפשיטות‪,‬‬ ‫לאורך כל היממה לפי כחו (ניתן לעיין בספר בלבבי משכן אבנה חלק א' וב' בהרחבה‪.).‬‬ ‫לחיות את הפרשה ‪ -‬וילך‬ ‫ַה ְק ֵהל ֶאת ָה ָעם ָה ֲאנָ ִׁשים וְ ַה ָ ּנ ִׁשים וְ ַה ַּטף וְ גֵ ְר ָך ֲא ֶׁשר ִ ּב ְׁש ָע ֶר ָיך לְ ַמ ַען ִי ְׁש ְמעוּ וּלְ ַמ ַען ִילְ ְמדוּ‬ ‫זֹאת (דברים לא‪ ,‬יב)‬ ‫וְ ָי ְראוּ ֶאת ה' ֱאל ֵֹהיכֶ ם וְ ָׁש ְמרוּ לַ ֲעשׂ וֹ ת ֶאת ָ ּכל ִ ּדבְ ֵרי ַה ּתוֹ ָרה ַה ּ‬ ‫פנימיות שמירת התורה והמצוות‬ ‫נצרך לכוון כל הויתו‪ ,‬תפילותיו‪ ,‬ומעשיו‪ ,‬לגילוי אלוקות ותו לא‪.‬‬ ‫למעשה‬ ‫בכל ענין וענין‪ ,‬למצוא גילוי אלוקות ‪ -‬ולו הקטן ביותר ‪ -‬בענין הזה‪ ,‬וכך לילך מחיל אל חיל‪.‬‬ ‫ג‬ ‫בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים‪-‬וילך • תשפ"ו • ‪#465‬‬ ‫ליקוטים בפרשה‬ ‫הוא ת"ח שחייבים לקום בפניו ולכבדו‪ ,‬יכול הוא לחשוב‬ ‫לעצמו על עצמו ג"כ כך‪ ,‬א"כ ענוה היכן היא? רק אם האדם‬ ‫נצבים‬ ‫מסתכל על אחרים כההסתכלות הראשונה שבארנו‪ ,‬ועל‬ ‫עצמו כההסתכלות השניה שבארנו‪ ,‬אז יגיע להנהגה הנכונה‪.‬‬ ‫ַא ֶּתם נִ ָּצ ִבים ַהּיֹום ּכֻ ְּלכֶ ם (כט ט)‬ ‫את אחרים יכבד לפי מדרגתם‪ ,‬ואת עצמו יחוש כשפל ושווה‬ ‫איתא בילקוט (תתק"מ) "ראשיכם שבטיכם‪ ,‬אע"פ שמניתי‬ ‫לכולם‪.‬‬ ‫לכם ראשים ושוטרים‪ ,‬כולכם שווים לפני שנאמר כל איש‬ ‫זהו סוד שני הדינים שיש בראש השנה‪ .‬אחד בבחינה של‬ ‫ישראל"‪.‬‬ ‫"כל בני העולם יעברו לפניו כבני מרון"‪ ,‬בזה אחר זה‪ ,‬ואז‬ ‫מבואר בילקוט שיש ב' בחינות איך להסתכל על כנס"י‪,‬‬ ‫נידונים לפי עבודת ההדרגה‪ .‬נוסף על כך יש את בחינת הדין‬ ‫צורה אחת בצורה של הדרגה‪ ,‬יש ראשים ויש שאר המדרגות‬ ‫של כולם "נסקרים בסקירה אחת"‪ ,‬שאז נידונים לפי בחינת‬ ‫עד בחינת "חוטב עציך ושואב מימך"‪ .‬נוסף על כך יש צורה‬ ‫"כולכם שווים"‪.‬‬ ‫נוספת להסתכל על כנס"י והיא שכולם שווים‪ ,‬אין שום‬ ‫אלו הם שני דינים נפרדים שמהותם שונה זו מזו‪ .‬מעתה‬ ‫מדרגות‪ ,‬אין ראש ואין עקב‪ .‬אנו בגדרי ההלכה מורגלים‬ ‫ישכילו המבינים את דברי השונמית שאמרה "בתוך עמי‬ ‫בצורה הראשונה‪ ,‬יש מלך שהוא הראש‪ ,‬ועליו נאמר "שום‬ ‫אנכי יושבת" (מ"ב ד‪ ,‬יג)‪ ,‬מבואר בזוה"ק שקאי על דין של ראש‬ ‫תשים עליך מלך" (דברים יז‪ ,‬טו)‪,‬ופרשו חז"ל "שתהא אימתו‬ ‫השנה וד"ל‪( .‬בלבבי משכן אבנה חלק ה' מאמר סב)‬ ‫עליך" (סנהדרין כ ע"ב)‪ .‬יש ת"ח וחייבים לכבדו ולקום בפניו‪,‬‬ ‫כמפורש בקרא "והדרת פני זקן" (ויקרא יט‪ ,‬לב)‪ .‬ודרשו חז"ל‪,‬‬ ‫אתם נצבים היום כולכם לפני ה' וגו'‪ .‬וכבר אמרו רבותינו‬ ‫"אין זקן אלא זה שקנה חכמה" (קידושין לב‪ ,‬ע"ב)‪ .‬וכן יש שאר‬ ‫שזה קאי על ראש השנה‪ ,‬שכל באי עולם נצבים לפניו לדין‪,‬‬ ‫דינים של זקן ממש וכו' וכו'‪ .‬מ"מ כל צורת המבנה של‬ ‫ונידונים במאזני צדק‪ .‬וכבר אמרו‪ ,‬ג' ספרים נפתחים בר"ה‪,‬‬ ‫ההלכה בנויה על כך שיש דרגות בתוך ה"כנסת ישראל"‪.‬‬ ‫של צדיקים בינונים ורשעים‪.‬‬ ‫צריך להבין היכן שורש ההסתכלות של "כולכם שוים"‬ ‫ושורש חלוקה זו לשלשה‪ ,‬שורשה באותיות שי"ן ימנית‪,‬‬ ‫והיכן באה היא לידי ביטוי?‬ ‫שי"ן שמאלית‪ ,‬וסמ"ך‪ .‬ושורשם חד באותיות השינים‪ ,‬שהם‬ ‫ידועים דברי הזוה"ק "אתם נצבים היום‪ ,‬קאי על ראש‬ ‫זסשר"ץ‪ ,‬כנודע‪ .‬וזהו שנת חמה‪ ,‬שס"ה ימים‪ ,‬שס‪-‬ה‪ ,‬היינו‬ ‫השנה"‪ .‬גם בראש השנה מצינו את ב' הבחינות הנ"ל‪ .‬לגבי‬ ‫צירוף של ש‪-‬ס‪ .‬שינים מלשון שנה‪ .‬והנה שי"ן סמ"ך מלא‬ ‫הדין בראש השנה אמרו חז"ל (ר"ה ח ע"ב) שיש סדר מי נכנס‬ ‫עולה ת"פ‪ ,‬וכן עולה תלמוד כנודע‪ ,‬שהוא ששה סדרים‪,‬‬ ‫תחילה ומי אח"כ‪ .‬מלך בראש וכו' וכו'‪ .‬לעומת זאת מצינו‬ ‫ר"ת ש"ס‪ .‬וזהו "שונה" פרקו כמ"ש ו"שננתם"‪ ,‬שיהיו דברים‬ ‫בחינה אחרת של דין והיא מ"ש חז"ל "כולם נסקרים בסקירה‬ ‫תורה "מחודדים" בפיך‪ ,‬וכח החידוד בפה הוא מכח השינים‪,‬‬ ‫אחת" (ר"ה יח ע"א)‪ ,‬הרי שאין מדרגות‪ ,‬כולם שווים‪.‬‬ ‫לשון שנה‪.‬‬ ‫נמצא שגם בדין של ראש השנה מצינו ב' בחינות‪.‬‬ ‫וכתב הרמח"ל (קנאת ה' צבאות‪ ,‬ח"ב) וז"ל‪ ,‬ועתה אומר לך‬ ‫א‪ .‬בחינה של הדרגה בכנס"י‪.‬‬ ‫ענין הש' שמאלית וימנית‪ .‬דע שסוד ההנהגה הוא סוד ש'‪,‬‬ ‫ב‪ .‬בחינה של "כולכם שווים"‪.‬‬ ‫שהיא סוד שלשה אבות‪ ,‬שענינם חסד‪ ,‬דין‪ ,‬רחמים‪ ,‬וכו'‪,‬‬ ‫משה רע"ה היה הגדול ביותר בכל הדורות‪ ,‬כדכתיב "ולא‬ ‫והש' הימנית היא בהיות ההנהגה בסוד חסד‪ ,‬וכו'‪ ,‬ואז‬ ‫קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"‬ ‫הזכר שולט‪ ,‬אבל השמאלית סודה הנהגת דין‪ ,‬שסוד הנוק'‬ ‫(דברים לד‪ ,‬י)‪ .‬ומצד שני העניו ביותר‪ ,‬כדכתיב "והאיש משה ענו‬ ‫שולטת‪ .‬והנה מן השמאלית יורד הענין לס'‪ .‬וסוד הענין‪ ,‬כי‬ ‫מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב‪ ,‬ג)‪ .‬הרי שגם‬ ‫הס' הוא סוד ששת ימי המעשה (שש – ששים – סמ"ך)‪ ,‬והש' הוא‬ ‫כאן אנו מוצאים ב' בחינות במשה רע"ה‪:‬‬ ‫סוד שבת (ש‪-‬בת)‪ .‬ואפרש לך הענין היטב‪ ,‬כי בהיות הנקבה‬ ‫מנהגת עצמה‪ ,‬אז הוא בחינת החול‪ ,‬זמן העבודה‪ .‬אך היא‬ ‫א‪ .‬שהוא הגדול ביותר‪ .‬ב‪ .‬שהוא השפל ביותר (כאן זוהי נקודה‬ ‫יותר עמוקה במשה רע"ה‪ ,‬שלא רק שהרגיש שהוא שווה לכולם אלא הרגיש שהוא הקטן‬ ‫אינה יכול להשפיע אלא מה שתקבל‪ ,‬ולכך הו"ק (בחינת סמ"ך‬ ‫מכולם וד"ל)‪.‬‬ ‫ששה צדדים – קוים) משפיעים אליה‪ ,‬אבל יורדים לבחינתה‪ ,‬והם‬ ‫סוד סמ"ך וכו'‪ ,‬ושרשם ששת ימי החול כנ"ל‪ .‬אך השבת‪,‬‬ ‫שורש הבנת הדברים נעוץ בכך שיש ב' מבטים איך‬ ‫הזכר שולט בהנהגתו‪ ,‬והנקבה עולה אליו‪ ,‬והוא סוד שבת‪,‬‬ ‫להסתכל על הבריאה א‪ .‬כמציאות עצמית‪ .‬ב‪ .‬כחלק אלוק'‬ ‫ש‪-‬בת‪ ,‬ואז היא בת יחידה בת חורין‪ ,‬שאין הקליפות שולטות‬ ‫ממעל‪ ,‬כחלק מן הבורא ית' כביכול‪.‬‬ ‫כלל‪ .‬וראשית הכל נמשך מן הש' כאשר שמעת‪ ,‬כי השי"ן‬ ‫לפי ההסתכלות הראשונה‪ ,‬חז"ל משווים את פלוני‬ ‫הימנית היא תוקף שליטת הזכר‪ ,‬והשמאלית היא הזכר‪,‬‬ ‫לאחרים‪ ,‬ובודקים את מעלותיו וחסרונותיו ומדרגים אותו‪,‬‬ ‫אבל בהנהיגו לדין שהוא נקבה‪ .‬וברדת הדברים למטה‪,‬‬ ‫וכן בצורה זו הם מדרגים את כל הבריאה כולה‪ ,‬ומכך נולדים‬ ‫יגיעו למדרגת סמ"ך‪ ,‬שהוא רדת הזכר לנקבה ממש‪ ,‬וע"כ‬ ‫כל פרטי הדינים‪ .‬אולם‪ ,‬לפי ההסתכלות השניה‪ ,‬שהכל חלק‬ ‫השמאלית והסמ"ך שוות במבטאן‪ ,‬כמ"ש (שופטים‪ ,‬יב‪ ,‬ו) "שבולת‬ ‫אלו' ממעל כביכול‪ ,‬שם לא שייך ההדרגה‪ ,‬הכל אלוקות‪,‬‬ ‫סבולת"‪ ,‬כי הם ענין אחד‪ ,‬רק הש' בראשיתו והס' בסופו‪,‬‬ ‫ולכך בבחינה זו הכל שווים זה לזה‪.‬‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫מידת הענוה שורשה בהסתכלות השניה‪ .‬אילו יסתכל‬ ‫ושלמות מהלך זה נגלה בירח האיתנים‪ ,‬שהוא בבחינת‬ ‫האדם על עצמו לפי ההסתכלות הראשונה שזכרנו‪ ,‬הרי אם‬ ‫ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם‬ ‫ד‬ ‫ליקוטים בפרשה‬ ‫שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני‪ ,‬כנודע‪ .‬סוכות‪ ,‬ס‪-‬וכות‪,‬‬ ‫שמחת תורה‪ ,‬שי"ן שמאלית‪ .‬שמיני עצרת‪ ,‬שי"ן ימנית‪( .‬רל"א‬ ‫ישנה תפיסה לתפוס את עצם המציאות כתנועה‪ ,‬וישנה תפיי‬ ‫שערים ערך ש‪-‬ס)‬ ‫סה לתפוס את המציאות כמתנועעת‪.‬‬ ‫לתפוס את עצם המציאות כתנועה זוהי תפיסת הרוח‪ ,‬שם יש‬ ‫וְ ֹלא ִא ְּתכֶ ם ְל ַב ְּדכֶ ם ָאנֹכִ י ּכ ֵֹרת (כטי ג)‬ ‫את העבודה לשאוף ונשוף ולהתמקד בנשיפות והשאיפות‬ ‫במתן תורה כתיב‪" :‬ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הבי‬ ‫מבלי לעשות כלום‪ ,‬כלומר בעומק להתחבר לתפיסה שהמי‬ ‫רית הזאת‪ ...‬כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה'‬ ‫ציאות היא תנועה‪ .‬משא"כ תפיסת המציאות כדיבור עניינה‬ ‫אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט‪ ,‬יג‪-‬יד)‪ .‬והרי‬ ‫לתפוס את המציאות כמתנועעת‪ ,‬ומונהגת‪.‬‬ ‫כל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני‪ ,‬כמו שאמרו חז"ל‪,‬‬ ‫וא"כ ביאור הפסוק הוא‪" :‬אשר ישנו פה עמנו עומד היום"‬ ‫הרי שהגדרת תפיסת הנפש בבחינת הדיבור היא תפיסת‬ ‫הכוונה לאלו שבמעמד הר סיני היו בפועל ‪ -‬נשמה בגוף‪,‬‬ ‫האדם כמדבר‪ ,‬כמניע‪ ,‬כמוליך‪ ,‬כמביא‪ .‬כמבואר במס"י פ"א‬ ‫"ואשר איננו פה עמנו היום" אין הכוונה שלא היו שם‪ ,‬אלא‬ ‫אם עלה ‪ -‬העלה את כל העולם איתו‪ ,‬אם נתקלקל ‪ -‬קלקל‬ ‫היו במהלך של "איננו"‪ ,‬במהלך של "אין"‪ ,‬נשמה בלי גוף‪.‬‬ ‫את כל העולם איתו‪ ,‬הרי שהאדם מניע ‪ -‬מוליך ומביא‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬התורה מתגלה בשני אופנים‪ :‬באופן של "איננו פה‬ ‫על משה רבנו נאמר ‪" -‬ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה‬ ‫עמנו היום"‪ ,‬בלי גוף‪ ,‬ומתגלה באופן של התלבשות בגוף‪,‬‬ ‫אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא"(דברים לא ב) שזו נקודת‬ ‫שהיא התלבשות בשכל‪.‬‬ ‫התנועה‪ ,‬אך כל ימי חייו הוא יכל לצאת ולבוא‪ .‬זה תפיסת‬ ‫ה‪'-‬דבר אחד לדור' שכל מנהיג שבדור הוא בבחינת משה‪,‬‬ ‫אם כן‪ ,‬כפשוטו הפסוק מדבר על שתי נשמות‪ :‬נשמות שחיו‬ ‫וכן האדם בתוך עצמו‪ ,‬הכוח שמנהיג את עצמו הוא בבחינת‬ ‫באותו דור דעה‪ ,‬ונשמות שלא‪ .‬אבל בעומק יותר‪ ,‬התורה‬ ‫משה שבו‪ .‬וא"כ תפיסת נפש כנפש בבחינת הדיבור היא‬ ‫ניתנה לשני סוגי נשמות‪" :‬אשר ישנו פה עמנו עומד היום"‬ ‫תפיסת האדם כמנהיג‪ ,‬כלומר לא שעצם הבריאה היא תנוי‬ ‫זהו "דור דעה" ‪ -‬כח הדעת‪ ,‬ואילו "איננו פה עמנו היום" הכי‬ ‫עה‪ ,‬אלא שהוא מניע את היקום כולו‪( .‬דע את נשמתך פרק יח)‬ ‫וונה למדרגת הנשמה למעלה מן הדעת‪ .‬זוהי נקודת ה"אין"‬ ‫של האדם‪.‬‬ ‫מה הכוונה?‬ ‫משה רבנו הוא שורש הגאולה של בני ישראל ממצרים‪.‬‬ ‫בסדר הדברים‪ ,‬כאשר נולד משה רבנו נאמר "כל הבן הילוד‬ ‫התורה לא ניתנה רק למי "שנמצא כאן"‪ ,‬שנמצא במדרגת‬ ‫היאורה תשליכוהו" (שמות א כב)‪ ,‬לאחר מכן הוא הושם ביאור‬ ‫הדעת של האדם ‪ -‬אלא היא ניתנה גם בשורש העמוק של‬ ‫ואז נאמר "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה‪ ,‬ותחי‬ ‫נשמת האדם שהוא "איננו פה עמנו היום"‪" .‬איננו פה עמנו‬ ‫מול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שם ב ו)‪ .‬לכאורה "נער‬ ‫היום" זוהי הנקודה ששומעת את התמימות‪ ,‬זהו המאור שבי‬ ‫בוכה" עניינו שכך דרכו של נער לבכות‪ ,‬חז"ל דורשים לחד‬ ‫תורה‪ ,‬לא ההשכלה‪ .‬ההשכלה היא פועל יוצא מן הנקודה‬ ‫מ"ד שקולו נעשה כנער וכו'‪ ,‬אבל בכל אופן בפשטות היה‬ ‫של התמימות הפנימית‪( .‬בלבבי משכן אבנה חלק ט פרק א)‬ ‫מציאות אצל משה רבנו שהוא בוכה‪.‬‬ ‫אבל בעומק‪ ,‬משה רבנו הרי נקרא 'משה' "כי מן המים‬ ‫משיתיהו" (שמות ב י)‪ ,‬מן המים של "והנה נער בוכה"‪ ,‬בתיה‬ ‫וילך‬ ‫בת פרעה משתה את משה מהמים של הבכי‪ .‬בפשטות היא‬ ‫ֶּבן ֵמ ָאה וְ ֶע ְׂש ִרים ָׁשנָ ה ָאנֹכִ י ַהּיֹום (לא ב)‬ ‫משתה אותו מהמים של היאור‪ ,‬אבל בפנים נוספות לערי‬ ‫שלמה המלך אמר בקהלת (ח ד‪-‬ח) 'באשר דבר‪-‬מלך שלטון‬ ‫כין דידן‪ ,‬היא משתה אותו מהמים של הבכי‪ ,‬ועל שם כן‬ ‫וגו' ואין שלטון ביום המוות'‪ .‬וא"כ מה מתגלה באדם ביום‬ ‫הוא נקרא משה‪ .‬הוא נקרא משה לא רק על שם מימי היאור‬ ‫המוות?‬ ‫שמהם הוא נמשה כפשוטו‪ ,‬אלא בעומק משה רבנו נקרא‬ ‫משה על שם המים של הבכי שמהם הוא נמשה‪.‬‬ ‫לפי ההסתכלות המבוארת בדברינו‪ ,‬הרי שביום המוות מתי‬ ‫גלה רק העצם שבאדם‪ .‬לעומת השלטון שלו שהתגלה בחייו‬ ‫משה רבנו שעתיד לגאול את בני ישראל ממצרים‪ ,‬הוא עתיד‬ ‫שהוא ביחס לאחרים‪ ,‬מתגלה ביום המוות נקודת שבירה בה‬ ‫להוציא אותם מהמים של הבכי דקלקול‪ ,‬בכי דקלקול דגי‬ ‫אין שלטון‪ ,‬וא"כ מתבטל היחס שלו לאחרים שזו הנקודה‬ ‫לות מצרים‪ ,‬וכפי שנתבאר בהרחבה שאותם מים נעשה להם‬ ‫החיצונית שבו‪ ,‬ונשארת רק נקודת העצם‪.‬‬ ‫שורש של בכי דקדושה‪ ,‬על זה נאמר מן המים משיתיהו‪,‬‬ ‫היא משה אותו מהבכי דקלקול‪ ,‬והוא מוציא את בני ישראל‬ ‫במשה רבינו נאמר "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא‬ ‫מהבכי דקלקול‪.‬‬ ‫כהתה עינו ולא נס לח"ה"(דברים לד ז)‪ ,‬אצלו לא השתנה בפנ�י‬ ‫מיות כלום ביום המוות כי העצם שלו היה שלם‪ ,‬זו הסתכי‬ ‫בעומק‪ ,‬מצד מדרגת משה עצמו מדרגת העיניים שלו היא‬ ‫ה‪'-‬איִ ן'‪ ,‬בנקודת בראשית‪ ,‬בנקודת העצם שלא‬ ‫ַ‬ ‫לות בנקודת‬ ‫מדרגת עיניים שיש בה רק בכי של שמחה‪ .‬חז"ל אומרים להי‬ ‫מתכלה‪( .‬דע את נשמתך פרק ד)‬ ‫דיא שבכי של עצבות מקלקל את העיניים‪ ,‬ובכי של שמחה‬ ‫ה‬ ‫בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים‪-‬וילך • תשפ"ו • ‪#465‬‬ ‫בפרשה‬ ‫בפרשה‬ ‫מחשבה‬ ‫ליקוטים‬ ‫סוגיות‬ ‫וזה מה שאומר משה רבינו "בן מאה ועשרים שנה אנכי‬ ‫מאיר את המוחין‪ ,‬מאיר את העיניים‪ .‬במשה נאמר "ומשה בן‬ ‫היום" שרמוז כאן ב'היום' שגדר מאה ועשרים שנותיו הם‬ ‫מאה ועשרים שנה במותו‪ ,‬לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים‬ ‫כנגד המאה ועשרים יום שהוא עלה לשמים‪ ,‬יום לשנה יום‬ ‫לד ז)‪ ,‬ובעומק "לא כהתה עינו" היינו שמעולם לא היה לו בכי‬ ‫לשנה‪ ,‬זה גדר מאה עשרים שנות חיותו של משה רבינו ‪( .‬ב�ל‬ ‫דקלקול‪ ,‬זה מדרגתו של משה רבנו‪( .‬בלבביפדיה מחשבה ערך בכי)‬ ‫בביפדיה עהבודת ה' ערך בצל)‬ ‫ַה ְק ֵהל ֶאת ָה ָעם ָה ֲאנָ ִׁשים וְ ַהּנָ ִׁשים וְ ַה ַּטף (לא יב)‬ ‫ידועים מאד דברי רבותינו שבלעם עומד לעומת משה‪ ,‬ולעי‬ ‫אמרן (חגיגה ג‪ ,‬ע"א) – שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה‪ ,‬ובמה‬ ‫ניינא דידן – הרי משה במדרגה השלימה שלו הסתלק בשעת‬ ‫היתה הגדה היום‪ ,‬א"ל בפרשת הקהל‪ ,‬ומה דרש‪ ,‬הקהל את‬ ‫גילוי הרצון העליון דהיינו בשעת 'רעוא דרעוין' של שבת‬ ‫העם האנשים והנשים והטף‪ ,‬אם אנשים באים ללמוד‪ ,‬נשים‬ ‫קודש‪.‬‬ ‫באות לשמוע‪ ,‬טף למה באין‪ ,‬כדי ליתן שכר למביאיהן‪ ,‬א"ל‬ ‫ומצד כך‪ ,‬במה שנאמר בקרא 'כי רגע באפו חיים ברצונו'‪,‬‬ ‫מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני‪.‬‬ ‫בלעם שייך לרישא של הפסוק ל'כי רגע באפו' כמו שנתבאר‪,‬‬ ‫והבן‪ ,‬שיש מדרגת לשמה ומדרגת שלא לשמה‪ .‬והאנשים‬ ‫ומשה שייך לסיפא של הפסוק‪ ,‬ל'חיים ברצונו'‪.‬‬ ‫הבאים ללמוד‪ ,‬ונשים הבאות לשמוע‪ ,‬זהו לשמה (בערכין)‪,‬‬ ‫ונתבונן להבין מהו עומק הסתלקותו של משה – מה שמשה‬ ‫אולם הטף שבאין כדי ליתן שכר למביאיהן‪ ,‬זהו שלא לשמה‪,‬‬ ‫הסתלק ב'רעוא דרעוין' – ברצון של הרצונות‪ ,‬היינו שאופן‬ ‫ע"מ לקבל שכר‪ .‬והבן שזהו גופא מדרגת "טף"‪ ,‬מדרגת קטי‬ ‫פטירתו הוא ע"י 'חיים ברצונו'‪ ,‬במה שהוא מחזיר את החיים‬ ‫נות (טף‪-‬טיפה‪-‬קטנות)‪ .‬כי מדרגת שלא לשמה‪ ,‬היא מדרגת טף‪,‬‬ ‫לשורש היותר עליון של הרצון‪ ,‬כלומר‪ ,‬כשמשה רבינו חי‬ ‫מדרגת קטנות‪ .‬ומקום מדרגת הקטנות שבנפש היא מביאה‬ ‫הוא היה במדרגת רצון כמו שידוע שמשה עם הכולל בגימי‬ ‫את הטף‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫טריא רצון‪ ,‬וכשהוא מסתלק‪ ,‬הוא מסתלק לשורש הרצונות‪.‬‬ ‫ובפרטות אצל כל אדם יש ג' זמנים‪ ,‬עיבור‪ ,‬יניקה‪ ,‬גדלות –‬ ‫ומבורר א"כ הרישא של הפסוק 'כי רגע באפו' שזה כחו של‬ ‫מוחין‪ .‬ומדרגת עיבור הוא מדרגת טף – קטנות‪ .‬וזהו עומק‬ ‫בלעם וכן הסיפא של הפסוק "חיים ברצונו"‪ ,‬ג"כ מבורר שזה‬ ‫מ"ש (ב"ב‪ ,‬קכג‪ ,‬ע"ב)‪ ,‬מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש‬ ‫מדרגת שבת קודש שמשה רבינו הסתלק בה‪ ,‬והיפך ה'כלם'‬ ‫לאבדה ממני‪ ,‬הכי אמר ר' חמא בר חנינא‪ ,‬זו יוכבד‪ ,‬שהורתה‬ ‫של בלעם‪ ,‬מתגלה במדרגת הסתלקותו של משה בשבת‬ ‫בדרך ולידתה בין החומות‪ ,‬שנאמר אשר ילדה ללוי במצי‬ ‫קודש שהיא היתה מכח שלימותו‪ ,‬ואז‪ ,‬כשמאיר בו ההארה‬ ‫רים‪ ,‬לידתה במצרים ואין הורתה במצרים‪ .‬והיינו שהשלמה‬ ‫של עומק המנוחה ועומק השלימות‪ ,‬אז הוא מסתלק‪.‬‬ ‫לשבעים נפש שירדו למצרים היה ע"י עיבור יוכבד‪ ,‬שהוא‬ ‫בחינת קטנות‪ .‬והיינו שזה עומק שורש הגלות‪ ,‬שירדו במי‬ ‫וזה מה שנאמר אצל משה רבינו (דברים לד‪ ,‬ז) "ומשה בן מאה‬ ‫דרגת קטנות‪ ,‬ולכך היו בגלות‪ ,‬שהיא בחינת קטנות‪ ,‬כנוי‬ ‫ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחו"‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫דע‪ .‬ומכיון שזו מדרגת קטנות לכך אמר "ובקשתם לאבדה‬ ‫משה רבינו היה בשלימות קומתו וזוהי המדרגה השלמה של‬ ‫ממני"‪ ,‬כי הקטנות סיבת האבדה‪ ,‬כי הדבר הגדול יותר רחוק‬ ‫מיתתו של משה רבינו – הוא לא מת מכח תפיסת ה'פחתא'‬ ‫שיאבד‪ ,‬משא"כ הקטן‪.‬‬ ‫והחסרון שמוליד את המות‪ ,‬אלא השלימות שבו היא זאת‬ ‫שהסתלקה למקום היותר עליון‪.‬‬ ‫והנה תכלית הבאתם של הקטנים להעלותם לגדלות‪ ,‬לשי‬ ‫מיעה כנשים‪ ,‬ויתר על כן ללמוד כאנשים‪ .‬וכמ"ש בירושלמי‬ ‫והרי שהיפך ה'כל' המתגלה ב'כלם' דבלעם‪ ,‬מתגלה אצל‬ ‫(יבמות‪ ,‬פ"א‪ ,‬ה"ו)‪ ,‬ראה את רבי יהושע וקרא עליו (ישעי'‪ ,‬כח‪ ,‬ט)‬ ‫משה הכח השלם של הכללות וזהו כח מיתתו של משה רביי‬ ‫"את מי יורה דעה"‪ ,‬זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו‬ ‫נו‪( .‬בלבביפדיה עבודת ה' ערך בער)‬ ‫לביהכנ"ס בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה‪ .‬והיינו מדי‬ ‫רגת "לשמוע"‪ ,‬כנשים‪ .‬ומעין כך בכל טף שבאים בהקהל‬ ‫(עיין משך חכמה‪ ,‬וילך‪ ,‬פל"א)‪ .‬וזהו בחינת השבת אבדה‪ ,‬שמעלהו‬ ‫השורש שמשה רבינו חי מאה ועשרים שנה זה משום שמשה‬ ‫ממדרגת טף למדרגת נשים‪ .‬וזהו כאשר מביאין אותם אמוי‬ ‫רבינו הוא 'איש השמים' כדברי חז"ל שלכן משה רבינו אומר‬ ‫תיהם כר' יהושע‪ .‬וכאשר מביאין אותם אביהן‪ ,‬עולים למדי‬ ‫"האזינו השמים ואדרבה (שם לב‪ ,‬א) שלשון האזנה היא לשון‬ ‫רגת אנשים‪ ,‬ללמוד‪( .‬בלבביפדיה מחשבה ערך אבד)‬ ‫קרובה משום שמשה רבינו קרוב לשמים‪ ,‬ולכן כיון שגם‬ ‫בזמן שהוא נולד והיה בארץ‪ ,‬הוא היה בשמים ק"כ יום שאלו‬ ‫הם הג' פעמים ארבעים יום שעלה משה רבינו להר‪ - ,‬ומדין‬ ‫'יום לשנה יום לשנה' (במדבר יד‪ ,‬לד) הוא חי ק"כ שנה‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫כיון שגם כשהוא נמצא בארץ הוא יותר קרוב לשמים‪ ,‬לכן‬ ‫גם בארץ‪ ,‬הקשר שלו לשמים הוא קשר מוחלט – וזהו השוי‬ ‫רש לכך שהוא עולה ג' פעמים מ' יום לשמים שהם ק"כ יום‪,‬‬ ‫כיון שזה שורש כל חיותו בק"כ שנות חייו‪.‬‬ ‫ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם‬ ‫ו‬ ‫סוגיות מחשבה בפרשה‬ ‫נוסף מצינו במלבי"ם שם‪ ,‬וז"ל‪" :‬ולא‬ ‫הש"י רוצה בתשובתו"‪ .‬והרי שאין ה'‬ ‫לא יאבה ה’ סלח לו‬ ‫יאבה ה' סלוח לו‪ ,‬אע"פ שהצדיקים‬ ‫רוצה בתשובתו‪ .‬אולם בנחלת יעקב‬ ‫מכפרים על עון הדור‪ ,‬הוא לא יתכפר‬ ‫שם כתב‪ ,‬וז"ל‪" :‬לא יאבה ה' סלוח‬ ‫(דברים כט יט‪.),‬‬ ‫בכפרתם‪ ,‬כי יעשן בו אף ה'"‪ .‬ולפ"ז‬ ‫לו‪ ,‬דהיינו שלא יספיק בידו לעשות‬ ‫ואמרו (סנהדרין‪ ,‬עו ב)‪" :‬אמר רב יהודה‬ ‫ביאור "לא אבה"‪ ,‬אבה מלשון "אב"‪,‬‬ ‫תשובה"‪( ,‬ושורש השוני בביאורם נעוץ בביאור‬ ‫אמר רב‪ ,‬המשיאו את בתו לזקן‪,‬‬ ‫כי צדיקי הדור‪ ,‬הם בחינת אבות‬ ‫במה חטא‪ ,‬ודו"ק)‪.‬‬ ‫והמשיא אשה לבנו קטן‪ ,‬והמחזיר‬ ‫הדור‪ ,‬כמו שיש אב בי"ד‪ ,‬כן יש אב‬ ‫אבידה לנכרי‪ ,‬עליו הכתוב אומר‬ ‫ושורש הדבר‪ ,‬כי היפך לא יאבה ה'‬ ‫למען ספות הרוה את הצמאה לא‬ ‫לדור‪ .‬בבחינת כל המלמד את חבירו‬ ‫סלוח לו‪ ,‬הוא יוה"כ‪ ,‬יום סליחה‬ ‫יאבה ה' סלוח לו"‪.‬‬ ‫תורה כאילו ילדו‪ .‬והם מלמדי הדור‪.‬‬ ‫ומחילה‪ ,‬הארת הרצון כנודע‪ ,‬שהוא‬ ‫ונקראו אבותם‪ ,‬וכאשר נגלה מדרגת‬ ‫ובתנדב"א רבה (טז) אמרו‪" :‬כל‬ ‫סוף נ' ימי רצון‪ ,‬ובו נגלה תוקף על‬ ‫"אבה"‪ ,‬ששם יש סליחה‪ ,‬ביאורו‬ ‫המזלזל ברחיצת ידים וכו' לא יאבה‬ ‫הרצון‪ .‬והנה על יוה"כ אמרו (יומא‪ ,‬פה ב)‪:‬‬ ‫שצדיקי הדור לוקים בעון הדור‪,‬‬ ‫ה' סלוח לו"‪ .‬ועיין אוצר המדרשים‬ ‫"מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה‪.‬‬ ‫והיינו שאבות הדור לוקים‪ .‬אולם‬ ‫פרקי רבינו הקדוש (עמ' ‪ ,)505‬עוד‬ ‫עם התשובה אין‪ ,‬בפני עצמן לא‪ .‬נימא‬ ‫כאשר נגלה "לא אבה"‪ ,‬אין האבות‬ ‫שבעה דברים שלמדו עליהם כן‪.‬‬ ‫דלא כרבי‪ ,‬דתניא רבי אומר‪ ,‬על כל‬ ‫לוקים בעון הדור וסובלים יסורי‬ ‫עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין‬ ‫ועיין אור החיים על אתר‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫הדור‪ .‬והבן עוד‪ .‬ששורש הסליחה‬ ‫לא עשה תשובה יוה"כ מכפר"‪ .‬והנה‬ ‫"פירוש‪ ,‬הגם שה' מידתו הוא למחול‬ ‫מכח מדרגת "אבינו אב הרחמן"‪ .‬וזהו‬ ‫למ"ד שמכפר רק עמו התשובה‪ ,‬זש"כ‬ ‫ולסלוח לעונות ישראל כשמחלין‬ ‫בחינת אבה הסולח‪ ,‬בחינת אב הסולח‬ ‫בנחלת יעקב שם‪ ,‬שלא יספיק בידו‬ ‫פניו כידוע‪ ,‬זה האיש לא יאבה ה'‪,‬‬ ‫לבנו‪.‬‬ ‫לעשות תשובה‪ .‬אבל לרבי שמכפר‬ ‫אמר לשון "לא יאבה"‪ ,‬נתכוין לומר‬ ‫בין עשה תשובה בין לאו‪ ,‬לא יאבה‬ ‫שה' יהפוך רצונו ששולח ולא יאבה‬ ‫סלוח לו‪ ,‬קאי בין עשה תשובה בין‬ ‫לסלוח"‪ .‬ובפנים יפות שם כתב‪,‬‬ ‫לא עשה‪ ,‬זה לעומת זה‪ ,‬ודו"ק‪ .‬ואופן‬ ‫וז"ל‪" :‬לא יאבה ה' סלוח לו‪ ,‬שאין‬ ‫ז‬ ‫בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים‪-‬וילך • תשפ"ו • ‪#465‬‬ ‫שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫הלכות תפילין‬ ‫סימן כ"ה ‪ -‬סעיף יג'‪ :‬נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון‪ .‬ויש מי שכתב על‬ ‫צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים‪ ,‬דהיינו לאחר קדיש יתום‪ ,‬והכי נוהגים‬ ‫המדקדקים‪ .‬וביום שיש בו ספר תורה‪ ,‬נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל‪ .‬הגה‪ :‬והיינו‬ ‫במקום שמכניסין התורה לאחר ובא לציון גואל‪ ,‬אבל לפי מנהג מדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר‬ ‫הקריאה‪ ,‬אין לחלצם רק כמו בשאר ימים‪ .‬ביום ראש חודש‪ ,‬חולצים אותם קודם תפלת מוסף‪ .‬הגה‪ :‬וה"ה בחול‬ ‫המועד‪ ,‬ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר‪ ,‬מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום‪.‬‬ ‫בירור הלכה ‪ -‬סעיף יב'‬ ‫בטעם הדבר שבר"ח חולצין התפילין קודם תפלת מוסף‪ ,‬כתב הרב"ז (ח"ד‪ ,‬סימן פ) כדי שיהא היכר שר"ח היום‬ ‫ודומה ליו"ט שנקרא אות‪ .‬ולפ"ז לכאורה הטעם שחולצים דוקא לפני מוסף‪ ,‬מפני שהוא עיקר ההזכרה של היום‬ ‫שהוא ר"ח‪ ,‬אף שמזכירים גם ביעלה ויבוא בשחרית‪.‬‬ ‫אולם בב"י (ד"ה כתבו הגהות) כתב וז"ל‪ ,‬הטעם‪ ,‬משום דבאותה תפלה אומרים כתר‪ ,‬ואין נכון להיות באותה שעה‬ ‫כתר דתפילין‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועין ט"ז ס"ק ט"ז‪ ,‬ד"ה קדושת כתרא‪ .‬ולפ"ז לכאורה סגי להוריד התפילין‪ ,‬קודם חזרת הש"ץ‪.‬‬ ‫אולם באריז"ל מבואר (פע"ח‪ ,‬שער חנוכה ופורים ור"ח‪ ,‬פ"ג) שאין הארת תפילין משעה שאומרים מוסף בר"ח‪ ,‬כמו שהביאו‬ ‫הפוסקים‪ .‬ולכן זמן החליצה הוא אחר קדיש קודם תחלת מוסף‪ .‬עין מג"א ס"ק ל'‪ ,‬ד"ה קודם תפלת מוסףב‪ .‬ועין‬ ‫פמ"ג א"א‪ ,‬ס"ק ל'ג‪.‬‬ ‫זהו הזמנים שראוי לכתחילה לחלוץ‪ ,‬לפי השיטות הנ"ל‪.‬‬ ‫והנה בשכח או נאנס ולא חלץ‪ ,‬כתב הפר"ח (סימן תכג‪ ,‬ס"ד) שאם שמע פתאום "כתר" (לשיטות שהוא עיקר הטעם לחלוץ) ואין‬ ‫לו "שהות" לחלצם‪ ,‬יזיז את השל "ראש" ממקומן‪ ,‬עי"שד‪ ,‬ומבואר לכאורה בדבריו שעיקר הסתירה הוא כתר‬ ‫שבראשו לעומת אמירת כתר של ר"ח‪ ,‬ותפילין של יד אין צריך לסלקם‪ ,‬אולם מדברי שאר אחרונים נראה שיש‬ ‫לסלק הן השל ראש והן השל יד‪.‬‬ ‫אופן נוסף נראה לתקן הדבר‪ ,‬ע"פ מש"כ המשנ"ב לקמן (סימן כט‪ ,‬ס"ק ב) וז"ל‪ ,‬אף דקי"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין‪,‬‬ ‫וכשירצה להניחן אז לשם מצוה עובר על "בל תוסיף"‪ ,‬מ"מ כיון שאם מניחן עליו בלי כונה לשם מצוה‪ ,‬אין‬ ‫בזה איסור‪ ,‬עכ"ל עי"ש‪ .‬ולפ"ז לכאורה אף הכא‪ ,‬שכיון שעתה אין הנחתו את התפילין לשם מצוה‪ ,‬אלא הנחה‬ ‫בעלמא‪ ,‬ועי"ז אינו סותר להארת ר"ח כנ"ל‪ .‬ואף שודאי שראוי לכתחילה להסירם לגמרי‪ ,‬ופרט שנראה כעטור‬ ‫בתפילין וסוברים שעושה כן לשם מצוה‪ ,‬אולם בשעת הדחק שא"א לו לסלקם אפילו לצדדים ודאי ראוי לחשוב‬ ‫ה‬ ‫כן‪.‬‬ ‫ונחלקו הפוסקים אחר שחלצן אם ראוי לשוב וללבשן‪ ,‬וג' שיטות נאמרו‪ .‬י"א שלא ילבשם כלל עד יום המחרת‪,‬‬ ‫וי"א שבמנחה ילבשם‪ ,‬וי"א שאחר מוסף מיד יכול לחזור להניח וללבשם‪ .‬עין כף החיים אות צו‪ .‬ולהנ"ל ילבשם‬ ‫מיד‪ ,‬ויעשה תנאי שאם אין ראוי ללבשם‪ ,‬מכוון שאינם לשם מצוה‪ ,‬ודו"ק‪ .‬ועצה זו נכונה לכמה פרטי דינים‬ ‫בסוגיא זו ובעוד סוגיות‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬ ‫א ז"ל הט"ז‪ :‬ותמהני על מ"ש רמ"א שהמנהג לסלקם בכל מקום‪ ,‬והלא בחול המועד חמור טפי לענין תפילין שלא להניחם‪ ,‬כמו שהאריך על זה ב"י בשם הזוהר‪,‬‬ ‫ואפ"ה מניחין תפילין במדינות אלו ואפי' בברכה‪ ,‬ואלו כאן משום קדושת כתר שיש במדינות אחרות נחלוץ תפילין‪ .‬ואדרבא‪ ,‬בהרבה דוכתי שאין מניחין‬ ‫תפילין‪ ,‬מ"מ אין חולצין אם היו עליו כבר‪ ,‬וכאן נימא להיפך‪ .‬ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף כיון שא"א כתר‪ ,‬ע"כ נראה דהנוהג כן‬ ‫שאינו חולצן אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג‪ ,‬כי יש לו על מי לסמוך‪:‬‬ ‫ב ז"ל המג"א‪ :‬קודם תפילת מוסף – אחר חזרת ס"ת בהיכל (כוונות וכתבים)‪ .‬דלא כלבוש שכתב לחלוץ קודם קריאת התורה‪ ,‬דהא בר"ח אינו אלא מנהג לחלצם‪.‬‬ ‫ג ז"ל הפמ"ג‪ :‬ומשמע שאין צריך להמתין עד קדיש שלם (נדצ"ל חצי קדיש)‪ ,‬שנראה חולץ לפני המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שמיד עומד בתפלה‪ .‬ועיין‬ ‫אליה רבה [ס"ק] כ"ה‪ ,‬דיחלוץ בר"ח אחר קדושת ובא לציון כשאומר יהי רצון שנשמור חוקיך בעולם הזה‪ ,‬כעין של בני מערבא (ברכות מד‪ ,‬ב)‪ ,‬ועיין ב"י כאן‪.‬‬ ‫ד‬ ‫ז"ל הפר"ח‪ :‬אם השעה דחוקה שאינו מספיק לחלוץ תפיליו‪ ,‬יזיזם ממקומן לצד אחר דחשיב כמונחים בכיסם כדלעיל סימן כ"ה דין י"ב‪ ,‬הריק"ש [ערך לחם]‬ ‫ז"ל‪ .‬וז"ל מאסף לכל המחנות ס"ק קלו‪ :‬ועיין בס' תורה לשמה (אינו לפנינו) שהעלה‪ ,‬שאם נזדמן שהוא עדיין בתפלת שחרית ולובש התפילין ושמע קדושת כתר‬ ‫מכת אחרת שמתפללין מוסף‪ ,‬יסלק התפילין מעליו עד שיענה עמהם קדושת כתר ויניחם אח"כ‪ .‬ואם פתאום שמע מן החזן שאומר קדושת כתר ואין לו שהות‬ ‫לחולצם ככה יעשה‪ ,‬בשל ראש יזיזם ממקומם ולצד אחר‪ ,‬ושל יד יכניס ראש הטלית או הכתונת בין הקציצה ובין בשרו ויענה קדושה‪ ,‬ע"כ‪ ,‬והביאו בן איש חי‬ ‫פר' ויקרא אות י"ז וכף החיים אות צ"ט‪ .‬והנה כעת לא ראיתי מי שידקדק בזה לחלוץ התפילין אפי' אם יש לו פנאי לחלוץ‪ ,‬אך נוהגין אם אינו מתפלל במנין זה‬ ‫ויש עליו תפילין אז מגביהין קצת התפילין של ראש ממקומו ואומרים עם הציבור שמתפללין אז כתר‪ ,‬או מכסין התפילין של ראש בטלית‪ .‬ואפשר כיון שכל זה‬ ‫אינו רק מנהגא ע"כ אם אינו מתפלל אז אין מדקדקין‪.‬‬ ‫ה הערת הרב‪ :‬ויש לדון אם צריך כוונה הופכית שלא רוצה לצאת ידי המצוה‪ .‬כי יתכן שאפילו שלא מכוון לשם מצוה‪ ,‬עדיין מצוות לא צריכות כוונה בדרבנן‪.‬‬ ‫וטעם נוסף שמא צריך כוונה הופכית‪ ,‬שלא רוצה לקיים מצוה‪ ,‬כי אחרת אם קיים את המצוה הרי יש לו כל ההארות וכדו'‪ .‬וי"ל עוד‪ ,‬כיוון שעד עתה כוון‬ ‫למצות תפילין‪ ,‬לכן כדי שלא יהא המשך צריך כוונה הופכית‪ .‬ועוד כיון שאין דרך להניח תפילין אלא לשם מצוה‪ ,‬לכן בסתמא הוא כוונה למצוה (עי'‬ ‫משנ"ב סי' ס סוס"ק י)‪.‬‬ ‫ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם‬ ‫ח‬ ‫שולחן ערוך עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫הלכות תפילין‬ ‫הלכה פסוקה ‪ -‬סעיףיב'‬ ‫בר"ח חולצין התפילין‪ ,‬אחרי קדיש קודם מוסף‪.‬‬ ‫פירוש על דרך הסוד ‪ -‬סעיף יב'‬ ‫בר"ח נוהגים לחולצם אחר ובא לציון‪ ,‬קודם מוסף‪ ,‬אולם זהו מדין מוסף‪ ,‬כמ"ש בשער הכוונות (דרושי ר"ח) וז"ל‪ ,‬ענין מה שנהגו‬ ‫להסיר התפילין קודם תפלת מוסף "אחר קדיש" שאומרים אחר חזרת ס"ת להיכל‪ ,‬והענין הוא כי אז הוא בחינת זמן מעלה‬ ‫היתירה שיש לה מן החול‪ ,‬כי עד שם עדין לא עלתה בג"ר והוא ממש כבימי החול ולכן אין להסיר התפילה‪ ,‬אבל עתה שעלתה‬ ‫בתפלת המוסף אל ג"ר דז"א‪ ,‬משא"כ בתפלת החול‪ ,‬לכן אנו חולצין התפילין‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולכן הוא דוקא אחר קדיש‪ ,‬קודם מוסף‪ ,‬כי‬ ‫מוסף גורם החליצה‪.‬‬ ‫וביאר הגר"א (תיקון י"א מתיקונים אחרונים‪ ,‬ד"ה דאיהו אות) וז"ל‪ ,‬שכל אות הוא בצדיק אות ברית‪ ,‬שכנגדו תפלת מוסף דשבת ויו"ט (כי ג'‬ ‫תפלות כנגד אבות ומוסף כנגד יוסף (עי' משנה לחם להריעב"ץ ברכות פ"ד מ"א‪ ,‬ועי' שער הכוונות עניין מוסף של שבת)‪ ,‬מוסף ‪ -‬יוסף‪ ,‬שניהם לשון הוספה) שנתוסף‬ ‫בשבת ויו"ט‪ ,‬שלכן נוהגים אף בר"ח לחלוץ תפלין קודם מוסף‪ ,‬שהוא כשלעצמו אות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וטעם אחר כתב במאירת עינים (לר' יצחק דמן עכו‪ ,‬סו"פ אמור)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬שכל המסתכל בדרך האמת עיון דק שכלי‪ ,‬ימצא בו שחייב כל ישראל‬ ‫לייחד השם ית' יחוד שלם אמיתי שלא יפסיק מברוך שאמר עד ענותו קדיש שאחרי נפילת אפים ביום שיש בו נפילת אפים‪ ,‬ובימים‬ ‫שיש בהם הלל עד קדיש אחר ההלל‪ .‬גם בשום פנים בעולם לא יחלוץ התפילין עד אחר ענותו הקדיש כנזכר (עין או"ח סוס"י כה)‪ .‬ואם‬ ‫יעשה כן תמיד אשריו ואשרי חלקו‪ ,‬כי זהו מייחד השם ית' יחוד אמיתי‪ .‬והיודע סוד תפילה של ר"ח‪ ,‬תפילת י"ח‪ ,‬וסוד תפילה של‬ ‫יד‪ ,‬והתחינה‪ ,‬יכון שזה אמת ונכון וסולת נקיה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ו‬ ‫ועין בהרחבה במצרף לחכמה ליש"ר פרק כא ‪.‬‬ ‫ובחמדת הימים (משמרת החודש‪ ,‬פ"ג) כתב וז"ל‪" ,‬ולאשר הריחו בסוד ה'‪ ,‬הטעם פשוט ומבואר‪ ,‬כי בעת המוסף יאיר אור המופלג‬ ‫מגילוי שפע ע"ק אשר הוא למעלה מהתפילין‪ ,‬ולפיכך צריך לחולצם קודם המוסף להורות על הברקת האור ההוא שאין לו צורך‬ ‫ז‬ ‫אל התפילין הטפלים ממנה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועין ספר גירושין‪ ,‬לרמ"ק‪ ,‬פה ‪ .‬ובפוסקים כתבו שהוא מפני הארת אמירת כתר‪ ,‬וכן כתב‬ ‫שם חמדת הימים‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכיון שאומרים כתר‪ ,‬והם (התפילין) נקראו כתר‪ ,‬אין ראוים להיות שני כתרים כאחד‪ .‬עין הוראת שעה‪ ,‬ענין‬ ‫ח‬ ‫ר"ח‪ ,‬ד"ה ומן האמור ‪.‬‬ ‫וחליצת תפילין‪ ,‬אינו רק הפסקת המצוה‪ ,‬אלא יש קדושה הנפעלת בעצם החליצה‪ ,‬בבחינת חונה מלאך ה' סביב יראיו "ויחלצם"‬ ‫ט‬ ‫(תהלים לד ח)‪ ,‬כן רמוז בספר הפליאה ד"ה יראת המקום‪ .‬ועין מגלה עמוקות‪ ,‬וארא בתחלתו ‪ .‬ועין עוד מצת שימורים‪ ,‬שער התפילין‪,‬‬ ‫ד"ה נתן‪ .‬וצדק ושלום‪ ,‬שאלה ב ג ד‪ ,‬כד‪ -‬כה‪ .‬ובדבריו‪ ,‬על שה"ש‪ ,‬דרושי שינוים שבין יו"ט לשבת‪.‬‬ ‫ו ז"ל מצרף לחכמה‪ :‬כתב הב"י וכו'‪ ,‬וביום ר"ח נהגו העולם לחלוץ תפילין קודם תפלת מוסף‪ ,‬ושמעתי שהטעם משום דבאותה תפלה אומרים כתר ואין נכון‬ ‫להיות באותה שעה כתר דתפילין‪ ,‬כעין מה שאכתוב בסימן ל"א בשם הזהר במדרש שיר השירים על הנחת תפילין בחול המועד‪ ,‬וכו'‪ ,‬עכ"ד‪ .‬ובהגהות ש"ע‬ ‫כתוב‪ ,‬וה"ה בחול המועד‪ ,‬ודוקא במקום שאומרים במוסף כתר‪ ,‬מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום‪ ,‬ע"כ‪ .‬אבל מדברי מהרי"ל אין נראה כן‪ .‬וכן מצאתי‬ ‫כתוב בשם א' מגדולי אשכנז ז"ל‪ :‬כתב מהרי"ל בהלכות לולב ז"ל‪ .‬מהר"י סג"ל סילק רצועות התפילין מקשרי אצבעותיו וקשרם אחורי הפרק שלא יהיו חוצצין‬ ‫בתפיסת האתרוג‪ ,‬וסיום הלל חזר וכרך הרצועות בין קשרי אצבעותיו‪ ,‬וכשהגיע לומר הושענות חזר וסילקם כבראשונה‪ .‬וכ"כ במנהגים סי' קפ"ו‪ ,‬ומסיים‪,‬‬ ‫ומהר"ש לא הקפיד‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי לך בהדיא שהיו התפילין עליו בשעת מוסף כשאמר הושענות‪ .‬ומי שמניח תפילין בחוה"מ ומסירן בר"ח בתפילת מוסף לא‬ ‫מצא ידיו ורגליו‪ ,‬וקורא אני עליו הכסיל בחשך הולך‪ ,‬ודבר זה לא נמצא בשום מקום או מנהגים‪ ,‬אלא בשו"ע סי' כ"ה כתבו הב"י‪ ,‬ונתפשט במדינות אלו ע"י‬ ‫תלמידים שלא שמשו כל צרכם והמון בעלי בתים המתיהרים בידיעתם‪ ,‬וכשראו בש"ע וביום ר"ח חולצין אותם קודם תפלת מוסף לא דקדקו יותר‪ ,‬ואינם יודעין‬ ‫שאין דין זה שייך אלא לאותן שאינם מניחין תפילין בחוה"מ כמ"ש הב"י דהוה ליה ר"ח למוסף חוה"מ‪ ,‬אבל אנן דמניחין תפילין בחוה"מ וברוכי נמי מברכינן‬ ‫עלייהו‪ ,‬אעפ"י שכתב הב"י בסי' ל"א וכן בס' המוסר בשם הזהר המניח תפילין בחוה"מ חייב מיתה‪ ,‬הלא כתב מהרר"ש לוריאה בתשובה ז"ל (סי' צח) שאפי' עמד‬ ‫רשב"י לפנינו וצוח ככרוכיא לא משגחיגן ביה‪ ,‬וכ"כ הב"י עצמו בסי' כ"ה‪ ,‬וכ"כ ר"מ איסרלס ז"ל דלא משגחינן בדברי הזוהר במקום שחולק על תלמודא דידן‪,‬‬ ‫ובפ"ק דביצה משמע בהדיא דאין איסור להניח תפילין אפילו בשבת ויו"ט‪ ,‬וכ"כ בהדיא רש"י ותוספות ור"ן שם‪ ,‬וכ"כ הב"י ריש סי' ש"ח בשמם‪ ,‬וכו'‪ .‬וכיון שכן‬ ‫דבשבתות וי"ט מותר להניח תפילין אלא שאין צריכין אות‪ ,‬בודאי חוה"מ דקיל טפי מחייבינן להניח תפילין‪ .‬וכן המנהג בק"ק ווירמי"ש שלא לחלוץ למוסף‪ ,‬וכן‬ ‫ראיתי רבנן קשישי באשכנז שלא חלצו‪ ,‬וממנהגי אשכנז אין לזוז כאשר קבלו מאבותיהם‪ ,‬שהיתה התורה ירושה להם מימות החרבן כמו שהעיד הרא"ש כלל כ‬ ‫סימן כ‪.‬‬ ‫ז ז"ל הרמ"ק‪ :‬ולכן אין ראוי להניח תפלין לא בשבת ולא ביום טוב ולא בחולו של מועד‪ ,‬אחר שהוא ג"כ נאסר במלאכה‪ .‬אבל בראש חדש אינו אסור במלאכה‪,‬‬ ‫ועכ"ז במוסף הם אסורים‪ ,‬מפני שזהו המוסף המתוסף בינו ובין החול שהוא התוספת קדושה שנתוסף מלמעלה משער החצר הפנימית הפונה קדים‪ ,‬שביום‬ ‫החדש ג"כ יפתח‪ ,‬ולכן בזמן המוסף שהוא תוספת קדושתו שניה ג"כ תלוי באמירת בית דין באמרם מקודש החדש מקודש‪ ,‬אז צריך לחלוץ תפלין משום קלנא‪,‬‬ ‫שכבר נתוספו קדושה ממקום גבוה מהמוסף כנודע‪ ,‬ומפני שהתוספת אינו אלא במוסף כי הוא מותר במלאכה לכן אין חולצין אלא במוסף ומניחין בשאר היום‪.‬‬ ‫ח ז"ל הוראת שעה‪ :‬בר"ח בתפילת מוסף‪ ,‬מוחין הנמשכים הם מכתרים דישסו"ת‪ ,‬וזו היא עיקר הטעם להסרת וחליצת התפילין שלנו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובהמשך דבריו‬ ‫ביאר לפי סוד העניין שהרשימו דכתרים נשארים עד הערב‪ ,‬וא"כ אין להניח תפילין אף לאחר מוסף‪ ,‬עי"ש שדן בזה‪ .‬ייתכן שזו כוונת הרב‪.‬‬ ‫ט ז"ל מגלה עמוקות‪ :‬שין שבתפילין היא רומזת על יעקב‪ ,‬כי 'שם 'ד' 'נקרא עליך ר"ת שי"ן‪ .‬ויו"ד שבקשר של יד שבשד"י היא רומזת על אברהם‪ ,‬שנתנסה בי'‬ ‫נסיונות ובשבילו נברא עולם בי' מאמרות‪ ,‬וי' הוא סמוך לתפילין של יד שאין שם אלא בית אחד‪ ,‬כי אחד היה אברהם (יחזקאל לג כד)‪ .‬אבל בתפילין של ראש ד'‬ ‫בתים‪ ,‬כנגד ד' דגלים של יעקב‪ ,‬וי"ב תפירות יש‪ ,‬ג' לכל רוח‪ ,‬לקבל י"ב שבטים‪ .‬ואמר גבי אברהם (בראשית יד כג) הרימותי ידי לאל עליון‪ ,‬שאות יוד של תפילין של‬ ‫יד רומזת על אברהם‪ .‬ולכן לדעתי מתחלה מניחין תפילין של היד והיא לקבל אברהם שהיה ראשון‪ ,‬ואח"כ כשמניחים של הראש אוחזין מתחילה בקשר שהוא‬ ‫ד'‪ ,‬ואח"כ אות שין שהוא בתפילין של ראש שהיא רומזת על יעקב‪ .‬וכשחולצין חולצים למפרע‪ ,‬מתחלת יעקב והיא ש' שבתפילין של ראש‪ ,‬ואח"כ דלת נגד‬ ‫יצחק‪ ,‬ואח"כ תפילין של יד שיו"ד שבה רומז על אברהם‪ .‬כי הכתוב (ויקרא כו מב) אומר מתחילה וזכרתי את בריתי יעקב שהוא שין של שדי‪ ,‬ואח"כ יצחק שהוא ד'‬ ‫של שדי‪ ,‬ואח"כ אברהם שהוא יוד של שדי‪.‬‬ ‫ט‬ ‫בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים‪-‬וילך • תשפ"ו • ‪#465‬‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫שער תיקון נוקבא‬ ‫פרק ג'‬ ‫נקודה‪ ,‬ואמנם כאן הוא מונה רק את ראשיתה שהיא נקודה‪,‬‬ ‫גם הענין יותר מבואר שנודע שב' עטרין אלו הם ח"ג ב' זרועות‬ ‫אולם התבאר שם שביחס הזה שהיא נקודה לכן היא יורדת‬ ‫דא"א כמבואר אצלינו‪ ,‬ושם בודאי שניהן זכרים‪ :‬כי א"א גם‬ ‫לעולם תחתון וכבר התבאר שם אילו חלקים יורדים‪.‬‬ ‫עליו נאמר 'לית שמאלא בהאי עתיקא'‪ ,‬כי אין אצלו נקבה‬ ‫כי ב' צדדים מדיליה הם זכרים‪ ,‬אלא בערכין דיליה צד ימין‬ ‫הב' בעיבור א' של התיקון ואז היתה נקראת פסיעה לבר ‪' :‬ע�י‬ ‫שלו הוא זכר שבזכר וצד שמאל שלו הוא נקבה שבזכר‪,‬‬ ‫בור' ו'לבר' הם שורש אחד‪ ,‬והוא מה דאמרי בגמ' כיצד מעי‬ ‫והבן‪.‬‬ ‫ברין את העיר‪ ,‬מ"ד מעברין לא משתבש ומ"ד מאברין לא‬ ‫משתבש‪ ,‬והיינו כי עיבור העיר הוא בחינת איבר‪ ,‬וכצורת‬ ‫אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם‬ ‫אדם שמדין כללות צורת אדם הוא בחינת מקשה אחת‪ ,‬בחיי‬ ‫אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם‬ ‫נת המנורה שהיא מקשה אחת‪ ,‬וביחס לאיברים הוא בחינת‬ ‫בעת הזווג אל הנקבה‪ ,‬וברדתן להתפשט משם בגוף הנקבה‬ ‫מנורה של פרקים‪ ,‬שיש בו פירטי איברים בחינת פסיעה‬ ‫אז נקרא נקבות ‪ :‬והיינו כי כל דבר בשורשו הוא זכר ובה�ת‬ ‫לבר‪ ,‬והוא כבחינת עיבור בסוד 'כריסה בין שיניה' שהעובר‬ ‫פשטות זה הופך להיות 'זכר ונקבה'‪ .‬ובשורש השורשים כל‬ ‫יוצא לבר‪ .‬ועוד בהגדרה כוללת עיבור הוא במקום ובמדרגת‬ ‫שפע יורד מקו אור א"ס שבודאי שם כל השפעה היורדת‬ ‫הנה"י‪ ,‬ונה"י נקראים לבר מגופא‪.‬‬ ‫נקראת בכללות 'זכר'‪ ,‬וככל שהשפע יורד יותר לתתא נעשה‬ ‫שם חלוקה של ימין ושמאל‪ ,‬זכר ונקבה‪.‬‬ ‫הג' בזמן היניקה ואז נקראת ה' תתאה ואז נקראת צלע‪ :‬צלע‬ ‫הוא מלשון צלעי המשכן‪ ,‬והיינו כי צלע הוא דבר שנמצא‬ ‫וזהו ענין כמה נפשות כמו נפש דהע"ה‪ :‬כמבואר לעיל שהוא‬ ‫בסוף‪ ,‬והיינו כי נתבאר שהמלכות הכוללת נבנית ממלכות‬ ‫משורש הנקבה כי הוא בחינת מלכות שהיא נקבה‪ ,‬ואולם‬ ‫דפרטות שבכל ספירה וספירה‪ ,‬ביחס הזה היא נקראת צלע‪,‬‬ ‫שורשה במלכות אור א"ס‪.‬‬ ‫כלומר היא הצלע האחרון של כל ספירה‪ .‬וזה הטעם שנקי‬ ‫ראת ה' תתאה‪ ,‬דהיינו כי ה' תתאה הוא ה'צלע' דשם הוי"ה‪,‬‬ ‫וכל שורש קין כנזכר במקומו‪ :‬כי קין הוא בחינת נקבה בחינת‬ ‫והיינו שהנוק' היא ה' תתאה מדין הצלע שבה' תתאה שהיא‬ ‫קו שמאל והבל הוא בחינת זכר בחינת קו ימין‪.‬‬ ‫צלע לשם הוי"ה‪.‬‬ ‫וזה טעם למה אשה נקרא נקבה והוא כמ"ש באדרא דעבר‬ ‫ובדקות זה מתגלה דייקא בזמן היניקה שלה‪ ,‬והיינו משורש‬ ‫בוצינא דקרדינותא ונקיב בחדוי דז"א ונפיק לבר מאחוריו‪,‬‬ ‫יניקה דז"א שאז הוא ו"ק‪ ,‬דכאשר הוא במדרגת העיבור הוא‬ ‫לכן היא נקראת נקבה שכל האור שלה יוצא דרך נקב ההוא‪:‬‬ ‫תלת גו תלת אזי הנוק' מתגלה כרביעית אליו‪ ,‬ורק כאשר‬ ‫כלומר מלבד מה שהיא נקראת נקבה מצד עצמה בהיות בה‬ ‫הוא בזמן היניקה שהוא נעשה ו"ק‪ ,‬ו' קצוות‪ ,‬אזי מתגלה‬ ‫נקב‪ ,‬לעומת הזכר שאין בו נקב אלא בליטה‪ ,‬טעם נוסף הוא‬ ‫שהיא הצלע הכוללת‪ ,‬הצלע השביעית‪.‬‬ ‫מצד שכל האור שלה הוא דרך נקב הז"א מאחוריו‪ ,‬והיינו‬ ‫כאשר היא נמצאת בקטנותה באחוריים‪.‬‬ ‫הד' משם ואילך עד שתהיה בת י"ב שנים ויום א' והמשך זמן זה‬ ‫נקראת קטנה‪ ,‬ואז נקראת ג"כ חוה אשת אדם‪ :‬והיינו דכאשר‬ ‫זהו פירוש לשון נקבה נקב ה' שהמל' שהיא ה' תתאה כל אור‬ ‫היא נקראת קטנה היא גם נקראת 'חוה'‪ ,‬כי לפני החטא היא‬ ‫שלה יוצא דרך נקב ההוא‪ :‬וכפי שביאר הרב לעיל נקב ה'‬ ‫הייתה נקראת 'חיה'‪ ,‬ומחמת החטא נקראה 'חוה'‪ ,‬והתבאר‬ ‫שהם רמז לד' זמני גדילתה שהם נק"ב נערה קטנה ובוגרת‪.‬‬ ‫בדברי הרב לעיל דכח הנחש שולט עליה בכלי החיצון והתיי‬ ‫א‬ ‫כון ולא בכלי הפנימי שלה‪ ,‬והיינו כי במדרגת הכלים החיצון‬ ‫והנה ז' זמנים היו אל הנוקבא דז"א עד שהיתה ראויה לזווג‬ ‫והתיכון היא נקראת קטנה‪ ,‬נמצא כי גדר שם חוה הוא זמן‬ ‫וחזרה עמו פנים בפנים ויש בחי' אחרת ג"כ ויתבאר במ"א בע"ה‬ ‫שהיא 'קטנה'‪ ,‬משא"כ כשהיא בוגרת שאז היא במדרגת כלי‬ ‫ואלו הם‪ .‬א' בהיותה קודם תיקון שאז היתה נקודה קטנה‪ :‬וכפי‬ ‫שכתב הרב לעיל שראשית ואחרית כל דרושיה אינה אלא‬ ‫א ז’ זמנים משורש שהיא המלכות שנקראת השביעית כנודע‪.‬‬ ‫ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם‬ ‫י‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫ותחלה צריך שתדע שלעולם בחי' המלכות הוא בקו האמ־‬ ‫הפנימי היא בזמן הגדלות שלה‪ ,‬ואזי לא נקראת חוה אשת‬ ‫צעי דז"א מאחוריו‪ ,‬לפי שהנה"י של אמא המתפשטין תוך‬ ‫אדם אלא אם כל חי כפי שהייתה קודם החטא‪.‬‬ ‫ז"א הנ"ה הם סתומים ויסוד שלה המתפשט תוך קו אמצעי‬ ‫דז"א כנודע הוא לבדו פתוח ומהם מתגלין האורות תוך ז"א‪,‬‬ ‫הה' אחר שעברו עליה י"ב שנים ויום א' שאז כל המוחין דג־‬ ‫לכן אין המלכות עומדת אלא נגד סיום היסוד דאמא שהוא‬ ‫דלות שבה נגמרו להכנס ואז נקראת נער חסר ה'‪ :‬בכללות‬ ‫בקו האמצעי ובכל קו האמצעי של ז"א יש אל המלכות שורש‬ ‫הזכר נקרא נער והנוק' נקראת נערה‪ ,‬וצ"ב מדוע היא נקי‬ ‫שם‪ :‬דהיינו דאע"פ שהמלכות שהיא בחינת דינים ולפ"ז‬ ‫ראת נער‪ ,‬ונבאר במדרגה הבאה‪.‬‬ ‫היא הייתה צריכה להיות בקו שמאל‪ ,‬מ"מ היא בקו אמצעי‪,‬‬ ‫ואולם היא באמצע עם נטיה לקו שמאל‪.‬‬ ‫הו' בעת הנסירה ואז נקראת נערה בה'‪ :‬והיינו דכאשר היא‬ ‫ננסרת היא הופכת להיות מציאות לעצמה‪ ,‬ואז יש לה שם‬ ‫מה שהיא בקו האמצע הוא כי שורשה בסוד העיגולים‪,‬‬ ‫של ה' גמור לעצמה‪ ,‬ולכן נקראת נערה בלשון נקבה‪ ,‬אולם‬ ‫שהיא הנקודה המרכזית של הכל‪ ,‬ולכן יציאתה להיות בצוי‬ ‫קודם הנסירה היא הייתה דבוקה בו באחור‪ ,‬והיינו שהיא‬ ‫רת אדם היא מאחוריו ששם נקודת האמצע במקום החזה‬ ‫הייתה חלק ממנו‪ ,‬ולכן אזי היא נקראת נער בלשון זכר‬ ‫דז"א שהוא סיום יסוד דאימא‪ .‬ולכן המלכות היא לעולם‬ ‫כמוהו‪ ,‬והיינו דכשהיא בטילה אליו היא דבוקה בו ונקראת‬ ‫מדרגה ששייכת לקו האמצע‪.‬‬ ‫נער וכאשר היא הופכת להיות מציאות לעצמה היא אינה‬ ‫בטילה אליו ואז נקראת נערה‪ ,‬ובזה מיושב מה שהקשו‬ ‫ב‬ ‫והוזכר שיש לנוק' שורש באימא ושורש בז"א‪ ,‬וביחס דידן‬ ‫המפרשים ‪.‬‬ ‫השתא שורשה בז"א היא נקראת צלע‪ ,‬שהוא ו' קצוות והיא‬ ‫הצלע הז'‪ ,‬ומצד שורשה באמא היא בקו האמצע דייקא‪,‬‬ ‫הז' כשחוזרת עמו פב"פ לזווג ואז נקראת בוגרת‪ :‬כהגדרה‬ ‫דהיינו שמה שהיא בקו האמצע דז"א הוא מצד שורשה‬ ‫כוללת‪ ,‬בוגרת יש בו לשון 'גר' והיינו כי קטן נקרא 'גור'‬ ‫באימא שהיא בקו האמצע ביסוד שלה בחזה דז"א‪.‬‬ ‫בחינת 'גור אריה יהודה'‪ ,‬וכאשר היא גדלה היא התבגרה‬ ‫מן ה'גירות'‪ ,‬מן הקטנות‪ ,‬זו מהות של בוגרת‪ ,‬להיות כמי‬ ‫יתר על כן‪ ,‬גם ביחס לז"א עצמו היכא דאיכא זיווג דיסודות‬ ‫ציאות לעצמה‪.‬‬ ‫יש לנוק' יחס לקו האמצע דז"א ביחס לז"א ולא רק ביחס‬ ‫לאימא‪ ,‬והיינו שיש לנוק' יחס של צלע שהיא ז' לו"ק‪ ,‬בסוד‬ ‫והנה ז' זמנים אלו‪ ,‬כללותן הם הה' אחרונות‪ ,‬שאז התחילה‬ ‫ה' תתאה‪ ,‬ויש לה יחס לקו האמצע דז"א בסוד זיווג‪.‬‬ ‫להקרא בשם נקבה‪ :‬כי בב' מדרגות הראשונות שהם 'נקודה'‬ ‫ו'עיבור' היא עדיין לא נקראת נקבה‪ ,‬כי נקודה וכן עיבור‬ ‫ונחדד דמה שהוזכר לעיל שראשית ואחרית כל דרושיה‬ ‫שהוא ג' קוים אינו מציאות של פרצוף‪ ,‬אלא הוא מעין מה‬ ‫אינו אלא נקודה‪ ,‬היינו שלעולם נקודה היא באמצע הדבר‪,‬‬ ‫שהיה בעולם הנקודים שהם שורש לג' קוים שהם כח"ב ולא‬ ‫והוא בסוד ששורשה בעיגולים‪ .‬ונמצא השתא ג' יחסיות‬ ‫היה בהם בחינת פרצוף‪ ,‬ורק מהמדרגה השלישית שהיא‬ ‫שיש לנוק' לנקודת האמצע‪ ,‬יחס לאימא ממצד שהיא‬ ‫'צלע' לו"ק שאז היא פרצוף ונקראת נקבה‪.‬‬ ‫יוצאת ממקום עטרת היסוד דאימא בחזה דז"א‪ ,‬יחס לז"א‬ ‫בתחילה שהיא באחוריו בנקודת האמצע‪ ,‬ועוד יחס לז"א‬ ‫ונכללין בד'‪ ,‬כי בחי' הה' וו' שניהן א'‪ :‬עיין בבלח"י שביאר‬ ‫שהיא בזמן הזיווג בנקודת האמצע שהיא בחיבור היסודות‪,‬‬ ‫כי שניהם ר"ת שלהם הוא נו"ן‪ ,‬דהיינו 'נער' ו'נערה' ונכי‬ ‫ויחס מצד עצמה שהיא בסוד נקודה שראשית ואחרית כל‬ ‫ללין באות נ' של נקב"ה כדלהלן‪ .‬ומה שנכללין בד' מדרגות‬ ‫דרושיה אינה אלא נקודה‪.‬‬ ‫דייקא הוא בסוד שהנוק' היא 'דלה ועניה'‪ ,‬ולכן מאידך‬ ‫היא גם ה' מדרגות כי היא ה' תתאה‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫וזהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כפי השתנות‬ ‫הזמנים מקומותיה משתנים בקו אמצעי‪ ,‬ולעולם נשארין‬ ‫ואלו הד' מדריגות נרמזין בד' אותיות נקבה אע"פ שאינן‬ ‫שרשים קיימין שם כנודע‪ ,‬כי כל דבר שבקדושה אינו נעקר‬ ‫כסדר אותיות והם‪ ,‬נערה‪ ,‬קטנה‪ ,‬בוגרת‪ ,‬ה' תתאה‪ ,‬ולכן נר־‬ ‫שרשו משם ‪ :‬הוא יסוד מוסד בדברי הרב שכל דבר שבקד�ו‬ ‫מזו ד' זמנים אלו בנוטריקון שהם נקב"ה‪ :‬כבר נתבאר לעיל‪.‬‬ ‫שה משאיר את שורשו שהוא רשימו‪.‬‬ ‫ובפרטות הז' מדרגות יתבארו לקמן וכאן התבארו בכללות‪.‬‬ ‫ב עיין בבלח”י שהביא דברי השפ”א שביאר שכאשר היא אינה ראויה לזכר שהיא אב”א היא נקראת נער וכאשר היא ננסרת וראויה לזיווג היא נערה‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫אי‬ ‫בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים‪-‬וילך • תשפ"ו • ‪#465‬‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫שהוזכר לעיל שהספירה התחתונה דפרטות דכל ספירה‬ ‫ובזה אל תתמה בכמה בחי' שנמצאו אל המלכות כי הנה‬ ‫ג‬ ‫וספירה היא שורש המלכות הכוללת‪ ,‬ולכן המלכות הכוי‬ ‫תחלה היתה מקומה בעטרה שתחת היסוד ושם היא רמוזה‬ ‫ללת יש לה שורש שם בכל ספירה דז"א‪.‬‬ ‫המלכות‪ :‬והיינו מה שהיא בסוד נקודה שהיא באמצע‪ ,‬ויתר‬ ‫על כן שהוא מקום חיבור ז"א ונוק'‪.‬‬ ‫וזו הבחנה נוספת של חיבור הנוק' לז"א‪ ,‬שהייתה בעיבור‬ ‫עם כל ספירה וספירה דז"א‪ ,‬והיינו שהייתה מעורבת עם‬ ‫ואח"כ נגדלה (ועמדה) ונעקרה משם ועלתה על הת"ת שבו‬ ‫הז"א כי עיבור מלשון עירוב‪ ,‬והוא יחס נוסף על מה שהתי‬ ‫כמו בתפלת השחר‪ ,‬ואח"כ נתקנית לגמרי וחוזרת עמו פב"פ‪,‬‬ ‫באר לעיל שהיא בחינת הקצה של הו' קצוות דז"א‪.‬‬ ‫ולא מפני זה נעקרה שרשים הראשונים ושם נשארין קיימין‬ ‫לעולם‪ :‬כלומר בכל מדרגה היא תמיד בקו האמצע‪ ,‬ואולם‬ ‫והיינו כי השורש של החיבור של ז"א ונוק' הוא כאשר הם‬ ‫ביחס אחר היא הקצה של כל מדרגה ומדרגה כנ"ל‪ ,‬והיינו‬ ‫בעיבור שאז אימא מחברם‪ ,‬בסוד כלי המצרפן‪ ,‬ויתר על כן‬ ‫שמצד התחתון שבה היא הקצה של כל ספירה וספירה‬ ‫הוא בסוד כלי מערבבן‪ ,‬ואזי נעשה מציאות של ז"א ונוק'‬ ‫ומצד העליון היא בסוד נקודת האמצע ‪.‬‬ ‫שמעורבין זה בזה‪.‬‬ ‫אשר זהו הענין האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו כי בכל‬ ‫וזה סוד בתיקונים ובזוהר ויקרא דפ"ו דאיהו שלימא דכל‬ ‫גידול של הז"א גם היא היתה נגדלת עמו ונשארין שרשיה‬ ‫ספירה וספירה‪ :‬והיינו שבעומק הנוק' היא נקודה עשירית‬ ‫קיימין בו‪ :‬כפי שהתבאר שהיא הייתה מחוברת עמו אב"א‬ ‫של כל ספירה וספירה‪ ,‬וביחס הזה היא גם בסוד נקודה‪ ,‬כי‬ ‫בנקודת האמצע וכל העליות כולם הם בנקודת האמצע‬ ‫יש יחס של נקודה בסוד נקודת אמצע והיא בחינה העליונה‬ ‫כנודע‪ ,‬ולכן היא עולה עמו בכל הגידול שלו‪.‬‬ ‫שבה‪ ,‬ויש יחס של הנוק' שהיא נקודת האמצע בסוד צלע‪,‬‬ ‫שהיא הצלע של כל ספירה וספירה‪.‬‬ ‫וגם למעלה באחורי הדעת דז"א יש לה שורש א' אשר משם‬ ‫נעשית לאה וזהו שורש יציאת לאה שם וזכור כלל זה‪ :‬כלומר‬ ‫ובזה אל תתמה אם המלכות נקראת עטרה של היסוד או אם‬ ‫הנוק' התחתונה יש לה שורש בנוק' העליונה שהיא לאה‪ ,‬כי‬ ‫היא פרצוף נקבה ממש לבדה‪ :‬ביחס של הנוק' שהיא עטרה‬ ‫לאה היא בסוד תבונה כנודע‪ ,‬וכיון דנוק' התחתונה יצאה‬ ‫יש ב' בחינות‪ ,‬א' שהיא בסוד נקודה‪ ,‬ב' ביחס שהיסוד הוא‬ ‫מיסוד דאימא לכן יש לה שורש בנוק' העליונה שיש לה‬ ‫הספירה האחרונה ועטרת היסוד הוא המלכות שהיא הקצה‬ ‫שורש באחורי דעת דז"א‪ ,‬ולעולם הן הנוק' העליונה והן‬ ‫של כולם‪ .‬והיינו דגם כאשר הנוק' היא בבחינה התחתונה‬ ‫הנוק' התחתונה שורשם בנקודת האמצע‪.‬‬ ‫שהיא בקצה שהיא עטרת היסוד יש בה את ב' הבחינות‬ ‫שהיא נקודה והיא גם אחרונה בחינת קצה‪ .‬וזה הסיבה שהיא‬ ‫במאמר המוסגר‪ ,‬בסוגית חטא עץ הדעת‪ ,‬שעץ הדעת הוא‬ ‫קרובה ליפול מחמת שהיא בנקודה הקצה ולכן הנחש הפיל‬ ‫באמצעיתא דגנא‪ ,‬נמצא כי שורש הדעת שזה לאה‪ ,‬שהיא‬ ‫אותה לבחינה התחתונה‪ .‬וזה סוד 'מושך בערלתו' שהוא‬ ‫בסוד עץ הדעת‪ ,‬היא בנקודת האמצע‪ ,‬וע"י חטא עץ הדעת‬ ‫ירידה לנקודת הקצה והוא ההגדרה של חטא אדה"ר ביחס‬ ‫הנחש הפיל את הנוק' מנקודת האמצע דתיקון לבחינת צלע‬ ‫הזה השתא‪ .‬ונתחיל לבאר כל בחי' הנוקבא‪.‬‬ ‫שהיא בחינת קצה בחינת צלע‪ .‬כי שורש הפנימי דנוק' הוא‬ ‫בנקודת האמצע‪ ,‬דהיינו שנקודת האמצע כל הקוים פונים‬ ‫אליו‪ ,‬היא תכלית הכל‪ ,‬הוא גילוי מלכותו יתב"ש בעולמו‪,‬‬ ‫מאידך חטא הנחש מגלה תפיסה שהנוק' אינה אמצע אלא‬ ‫נקודת קצה‪ ,‬הוא בחינת נחש שיושב על הגדרות‪ ,‬כלומר‬ ‫הוא יושב בקצוות‪ ,‬והוא עומק הקלקול שנפלה מבחינה‬ ‫עליונה לבחינה תחתונה‪ ,‬מחוה ראשונה לחוה שניה‪ ,‬מאמי‬ ‫צעיתא דגנא לנקודת הקצוות‪.‬‬ ‫ולא עוד אלא אפי' עם כל ספירה וספירה מספירות ז"א יש לה‬ ‫שורש א'‪ ,‬שם כי בעת העיבור שהיתה שם עם ז"א אז נתערבה‬ ‫היא עם כל ספירה וספירה שבו והשאירה שורש בכולם‪ :‬כפי‬ ‫ג הרב לא מונה את כל המדרגות אלא חלקן‪.‬‬ ‫ִ ּכי ִמ ִ ּציּ וֹ ן ֵּת ֵצא תוֹ ָרה ו ְּד ַבר ה' ִמירו ָּׁש ָלִם‬ ‫בי‬ ‫העבודה‬ ‫העבודה‬ ‫על על‬ ‫ענףא'ב'‬ ‫ויושרענף‬ ‫עיגוליםויושר‬ ‫שערעיגולים‬ ‫חייםשער‬ ‫עץחיים‬ ‫עץ‬ ‫על התורה‬ ‫סב‬ ‫מרחק ומחיצה‬ ‫על העבודה‬ ‫על התורה‬ ‫מתבאר כאן בדברי הרב ב' סיבות כיצד נעשה מעלה ומטה‪ .‬ובדקות ג' סיבות הללו בעומק תלויים ביושר ובעיגולים‪ .‬הסיבה השלישית מחמת כוח‬ ‫הקו זו סיבת ההדרגה השייכת לקו‪ ,‬ואילו שתי הסיבות הראשונות נאמרו מצד‬ ‫אלו ג' סיבות‪.‬‬ ‫תפיסת העיגולים‪.‬‬ ‫סיבה ראשונה – מחמת שעיגול הכתר אין בינו לאין סוף הפסק לכן ושתי הסיבות הם‪ :‬האחד מכוח ההפסק והשני מכוח המרחק‪.‬‬ ‫הוא עליון‪ ,‬משא"כ עיגול החכמה יש בינו לא"ס הפסק אחד‪ ,‬ועיגול וענין זה מתגלה בקרבה אל ה'‪ ,‬שפעמים יש אדם גדול שחש רחוק מה'‪ ,‬והכל‬ ‫מחמת חטא קל או עבירה אחת היוצרת בינו לבורא מחיצה והפסק‪ ,‬ועבודתו‬ ‫הבינה יש בינה לבין האין סוף שתי עיגולים ואלו ב' הפסקים וכו'‪.‬‬ ‫לזכך את עצמו ולתקן ולהיטהר מאותו החטא‪,‬‬ ‫סיבה שניה – עיגול הכתר קרוב לאין סוף‬ ‫ובכך יבוא אל הקודש‪.‬‬ ‫גם יתבאר לך החקירה הנ”ל איך יהיה‬ ‫ואילו עיגול החכמה רחוק יותר מהאין סוף‬ ‫ופעמים מצאנו להיפך‪ ,‬שאדם פשוט יש לו‬ ‫ראש וסוף מעלה ומטה בענין הי”ס‬ ‫וכן הלאה‪.‬‬ ‫קרבת ה'‪ ,‬והיינו מכוח הטהרה הפנימית שבקברו‬ ‫והנה הוא מבואר בכל ב’ בחי’ אלו‪.‬‬ ‫ומכוחה הוא קרוב אל ה'‪ ,‬ולמרות שמצד מעשיו‬ ‫הא’ בחי’ הי”ס בציור עגולים זה תוך‬ ‫סיבה שלישית – היוצאים מראש הקו עליונים‬ ‫איננו אדם גדול והוא רחוק מהבורא‪ ,‬אולם‬ ‫זה וזו פשוט הוא שעיגול הסובב על‬ ‫יותר והיוצאים מתחתיו נחשבים תחתונים‪.‬‬ ‫מחמת היותו פשוט הוא מזוכך‪ ,‬ואין מחיצה‬ ‫כולם שהוא גלגל הכתר הנה הוא‬ ‫מפרידה בינו לבורא‪.‬‬ ‫דבוק עם הא”ס יותר מכולם ולכן‬ ‫משובח‪ .‬אמנם גלגל הב’ הנקרא‬ ‫חכמה יש הפסק בינו ובין הא”ס‪.‬‬ ‫והוא גלגל הכתר לכן מעלתו למטה‬ ‫ממעלת הכתר‪ ....‬ועוד יש סיבה ב’‬ ‫היא קרובה אל הנ”ל כי הנה נתבאר‬ ‫איך הקו הנמשך מן הא”ס היה‬ ‫מתפשט ואח”כ מתעגל ומתפשט‬ ‫יותר למטה ומתעגל עד סיום‬ ‫תכלית כל העיגולים ועיגול המתהוה‬ ‫ראשון במקום ראשית הקו הנה הוא‬ ‫מעולה ומשובח מכל העיגולים אשר‬ ‫תחתיו כי הנה הוא נמשך מראש‬ ‫הקו‪ .‬ועוד כי הנה הוא מקבל הארה‬ ‫בהיותו במקום גבוה יותר מכולם‪.‬‬ ‫גי‬ ‫בלבבי משכן אבנה • פרשת נצבים‪-‬וילך • תשפ"ו • ‪#465‬‬ ‫עומק התשובה הנתבעת במצב של 'מעמיד עליהם מלך קשה כהמן' שמתגלה עכשיו‬ ‫עבודת ה’ שנת תשפ"ז‬ ‫ת‪ -‬ש‪ -‬פ‪ -‬ז‪ .‬תש‪ -‬פז‪.‬‬ ‫תש פ"ז תחתון‪ ,‬וגילוי פז עליון‪.‬‬ ‫וכתב בספר הגימטריות לר"י החסיד‪( ,‬יתרו אות טו‪ ,‬ומעין כן‬ ‫כתב באבן עזרא (שה"ש ה יא) וז"ל‪ ,‬פז‪ -‬אבנים יקרות‪,‬‬ ‫וכתב הרד"ק (תהלים י"ט יא) וז"ל‪ ,‬אבנים יקרות‪ ,‬והאדם כי תשא אות כג) וז"ל‪ ,‬ראשו כתם פז (שה"ש ה יא)‪ ,‬בגימטריא‬ ‫יתאוה אליהן‪ ,‬והמשכילין יתאוו יותר לתורה ולחכמה‪ ,‬וכן לחות אבנים שנכתבו עליהם דברים הנחמדים מזהב ומפז‬ ‫אמר שלמה (משלי ג טו) כל חפציך לא ישוו בה‪ ,‬כי הממון רב‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הוא בעוה"ז ולא בעוה"ב‪ ,‬ובחכמה העולם הזה והעוה"ב‬ ‫וכו'‪ ,‬עיי"ש דבריו בהרחבה‪.‬‬ ‫וזה נגלה בפרט בשנה זו‪ ,‬תש‪ -‬פז‪,‬‬ ‫כי תש כח הרצון לפז‪ ,‬אבנים טובות‪ ,‬עושר והדומה לו‪,‬‬ ‫ונגלה פז דתיקון‪ ,‬רצון לתורה שהיא יקרה מפז‪ ,‬גשמי‪.‬‬ ‫במהירות רב‪ ,‬אז יתגלה המתנועע כאילו הוא בפעם אחד‬ ‫ויתר על כן‪ ,‬נגלה מהות פז העליון‪ ,‬ומהותו כתב בחשק‬ ‫בשנים ובשלושה מקומות‪ ,‬אז כאילו יש כאן מתנועעים‬ ‫שלמה (שורש פז) וז"ל‪ ,‬פז‪ -‬פעל‪ ,‬מורה על התנועעות‬ ‫מרובים‪ ,‬ועל זה היתה פעל פז‪ ,‬וכו'‪ ,‬מזה הענין הנגזר‬ ‫במהירות רב‪ ,‬עד שנראה המתנועע כאילו היה בבת אחת‬ ‫"פז" המורה על הזהב הצח‪ ,‬כמו מזהב ומפז רב (תהלים‬ ‫כאן ובמקום אחר‪ ,‬או כאילו היו כאן מתנועעים הרבה‪,‬‬ ‫י"ט יא) ראשו כתם פז‪ ,‬ולשון פזוז וכרכור שהזהב הצח‬ ‫שיש שמתנועע בעיגול כל כך במהירות עד שתנועתו‬ ‫משליך תמיד ניצוצות וברקים רב לעיני השמש‪ ,‬פעם מצד‬ ‫בלתי מורגשת על העין מצד מהירותה ונראה כעומד בלי‬ ‫זה ופעם מצד זה‪ ,‬לפי תנועעות השמש‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫תנועה‪ ,‬זהו תנועה עיגולית‪ ,‬אבל בתנועה במרחק אינו‬ ‫כן‪ ,‬שהתנועה במרחק מורגשת תמיד‪ ,‬אלא שאם היה‬ ‫וזהו ההארה המתגלית בשנה זו הארת אור התורה‪ ,‬אור מופלא‪,‬‬ ‫בבחינת פז‪ ,‬שורש כח "התנועה"‪ ,‬שהיא היא שורש ההארה מהארת אור א"ס‪.‬‬ ‫ואור זה מתגלה בעיקר במדרגת רדל"א‪( ,‬עיין רמח"ל‪ ,‬קלח פתחי חכמה‪ ,‬פתח פו‪ -‬פט)‪.‬‬ ‫א‬