דפירשנו · Daph-irshuni — ניצבים וילך (2026-08-31)

א הדף מסכת תענית ביאורי
גיליון שב שנה ו' פרשת נצבים וילך חודש אלול שנת ה׳ תשפ״ו
לפ״ג
חולין קכ - .קכו:
רה.
רו.
והערות מסכת חולין ביאורים ב
רח.
רט.
ג והערות מסכת חולין ביאורים
והערות מסכת חולין ביאורים ד
• הא דהקשו בגמ' מאי רוטב וכו' אלא חלב דקריש מאי איריא
קריש כי לא קריש נמי דאמר ריש לקיש ציר שעל גבי ירק מצטרף
לככותבת ביום הכפורים התם משום יתובי דעתא הוא בכל דהוא
מיתבא דעתיה הכא משום איצטרופי הוא אי קריש מצטרף אי
לא קריש לא מצטרף ,והיינו דגבי ככותבת ביום הכפורים על אף
דאין אכילת ציר נחשב אכילה ,מ''מ מיתבא דעתא הוא ,דבכל
דהוא מיתבא דעתא ,ולכך הוא מצטרף לשיעור ככותבת לחייב
על אכילה ביום הכפורים ,אבל כאן לגבי טומאה להצטרף
לשיעור אכילה אין הרוטב מצטרף אם הוא אינו קרוש ,דאין זה
בכלל אכילה ,ואין בו דין דמיתבא דעתא ולכך לא בכל דהוא
מצטרף ,וקשה דהרי גם גבי יום הכפורים אכילה ושתיה יחד אינן
מצטרפות לכשיעור ,ועל אף דבשתיה לחוד כשיעור ואכילה לחוד
כשיעור חייב ,דב' איסורים שונים נינהו ,וציר זה שאינו קרוש
בכלל שתיה ולא בכלל אכילה .ועל אף דביאר כאן רש''י דגבי
שתיה ואכילה קים להו לרבנן דלאו מיתבא דעתא בכך ,ומשא''כ
רוטב כן מיתבא דעתא כמו אכילה ,מ''מ קשה דסוף סוף ציר
שאינו קרוש אם אין זה בכלל אכילה הרי הוא בכלל שתיה ,ולמה
יצטרף יחד עם אכילה ,וגם אם מיתבא דעתא הוא מ''מ אין זה
מיתבא דעתא דאכילה אלא דשתיה? (הערה ר''ד)
ה והערות מסכת חולין ביאורים
• הא דת''ש בגמ' מודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם
והסיטן שהוא טמא אמאי והא לאו נישא הוא הכא נמי במרודד,
והיינו דלכך כן מטמא ר' עקיבא על אף דלא נישא ואין זה נחשב
כאחד ,ומשום דאיירי במרודד שכן יש ביניהם חיבור ,רק אינו
נחשב כנישא משום דהקטן אינו יכול לישא הגדול ,קשה דאם
בלא קיסם אין מטמא ר' עקיבא ומשום דלאו נישא הוא ,למה
בקיסם כן מטמא ,הרי עולא אומר כאן דקיסם בלא נישא אינו
טמא ,ומה יועיל שם הקיסם לטמאו? (הערה ר''ח)
• מה דתנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפי' ניקבה
תלמוד לומר הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר
ליגע טהור וכו' בעי רב אושעיא חישב עליה לנוקבה ולא ניקבה
מהו מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא הדר פשטה
מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ,והיינו דרב אושעיא פשט
ספיקו דאם חישב עליה לנוקבה אפי' עדיין לא ניקב מטמאה
בנגיעה בעצם הקולית ,דלאו כמחוסר מעשה דמי ,וכמי שניקבה
דמי ,וקשה דגם אם בכל הש''ס אפשר לומר דדבר שחישב עליו
כמי שעשאו ,ולכך גם כאן אמר דחישב עליה לנוקבה מטמא כמי
שניקב ,ולאו כמחוסר מעשה דמי ,מ''מ כאן דלמידים למעט
עצם הקולית מקרא דבנבלתה ולא בקולית סתומה ,ואפי' למה
שבניקבה כן מטמא גם בעינן לימוד מיוחד לכך מהנוגע יטמא,
ובלאו הכי גם היא לא היתה מטמאה ,א''כ איך אפשר להחשיב
מי שעדיין לא ניקבה ושתטמא כמי שניקבה ,הרי להדיא מיעטה
הכתוב דאינה מטמאה ,דממילא כאן קשה האיך אומרים חישב?
(הערה רי''א)
והערות מסכת חולין ביאורים ו
כשיעור ואכילה לחוד כשיעור דף קכ ע''א
חייב ,דב' איסורים שונים נינהו,
רד .בגמ' מאי רוטב וכו' אלא חלב
וציר זה שאינו קרוש בכלל שתיה
דקריש מאי איריא קריש כי לא
ולא בכלל אכילה .ועל אף דביאר
קריש נמי דאמר ריש לקיש ציר
כאן רש''י דגבי שתיה ואכילה
שעל גבי ירק מצטרף לככותבת
קים להו לרבנן דלאו מיתבא
ביום הכפורים התם משום יתובי
דעתא בכך ,ומשא''כ רוטב כן
דעתא הוא בכל דהוא מיתבא
מיתבא דעתא כמו אכילה ,מ''מ
דעתיה הכא משום איצטרופי
קשה דסוף סוף ציר שאינו קרוש
הוא אי קריש מצטרף אי לא
אם אין זה בכלל אכילה הרי הוא
קריש לא מצטרף .היינו דגבי
בכלל שתיה ,ולמה יצטרף יחד
ככותבת ביום הכפורים על אף
עם אכילה ,וגם אם מיתבא
דאין אכילת ציר נחשב אכילה,
דעתא הוא מ''מ אין זה מיתבא
מ''מ מיתבא דעתא הוא ,דבכל
דעתא דאכילה אלא דשתיה.
דהוא מיתבא דעתא ,ולכך הוא
ואולי יש לומר דכוונת רש''י לומר
מצטרף לשיעור ככותבת לחייב
דקים להו לרבנן דשתיית ציר
על אכילה ביום הכפורים ,אבל
דעתא מיתבא קרוש שאינו
להצטרף טומאה לגבי כאן
דשתיה, ולא הוא, דאכילה
הרוטב אין אכילה לשיעור
דמרגיש האשם השותהו כאוכל
מצטרף אם הוא אינו קרוש ,דאין
דבר המשביעו ,ולא רק כשתיה
זה בכלל אכילה ,ואין בו דין
לכך וממילא אותו, שמרווה
דמיתבא דעתא ולכך לא בכל
מצטרף הציר שאינו קרוש הגם
דהוא מצטרף .אבל קשה דהרי
דאינו מאכל לאכילת מאכל ,וביש
גם גבי יום הכפורים אכילה
בשניהם יחד ככותבת חייב,
מצטרפות אינן יחד ושתיה
ומשא''כ סתם שתיה דרק מרווהו
לכשיעור ,ועל אף דבשתיה לחוד
ז והערות מסכת חולין ביאורים
במלחמה .ועוד דאם היה זה דבר מצטרף אינו משביעו ולא
רגיל כל כך עד כדי שאמרו דאין לאכילה לשיעור אחד.
לך כל ליגעון וליגיון שאין לו כמה
דף קכג ע''א
קרקפלין עמם ,א''כ למאי צריך
ראיה לכך כלל ,הרי דבר מצוי רה .בגמ' ת''ר ליגיון העובר ממקום
היה לראותם ,וממילא מה היה למקום ונכנס לבית הבית טמא
כוונת הגמ' באמרם ואל תתמה. שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין
רק צריך ביאור מה היה החשש לו כמה קרקפלין ואל תתמה
לטמא הבית בשביל קרקפלין שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל
אלו ,הרי לכאורה אם בעור אדם היינו מלכים. בראש מונח
מת של נכרי איירי ,למה יטמא, דהטעם שהליגיון הנכנס לבית
הרי לר' שמעון בר יוחאי ביבמות מטמא אותו ,זהו משום שנוהגין
(סא ).אין בשרם מטמא באוהל, ליקח עמהם עור של אדם מת
דבשרם בשר חמור ,ורק בישראל והוא נעשה לכישוף כדי לנצח
מטמא באוהל ,וממילא כאן שלא במלחמה ,וראיה לכך הביאו בגמ'
מדובר שנגעו במת אלא בבית מהא דברומי אחר שהרגו את ר'
שיטמא למה הוא טמא ,ואולי ישמעאל כהן גדול שהיה מהרוגי
מדובר לפי חכמים שכן מטמאין ושמרו אותו חנטו מלכות,
במת נכרי באוהל ,ודוחק לומר קרקפלו דהיינו עור ראשו אצלם.
דהחשש למת ישראל ,דהרי איירי אבל באמת צריך ביאור מה
בליגיון נכרי ולמה נחשוש שלקחו הראיה מהא דר' ישמעאל לליגיון
עמם עור מת ישראל דווקא. ולמלחמה ,הרי שם בר' ישמעאל
ואולי יש לומר דבאמת כן היה היתה זאת בת הקיסר שרצתה
חשש למת ישראל דווקא ,וכפי עור פניו מחמת יופיו של ר'
שמצינו בר' ישמעאל שדווקא כלל שייכות ואין ישמעאל,
עור שלו הוא המונח בראש לכישוף ולמלחמה ,וממילא מה
מלכים ,דממילא אולי לכך חששו לכישוף כן שעושים הראיה
שגם הליגיונות היו מחפשים
והערות מסכת חולין ביאורים ח
קריעתה סמכינן שקרעה רובה, דווקא עור מת ישראל להניח
אבל בשעדיין אינה טבולת יום אצלם ,דממילא לפי זה ניחא למה
ועדיין לא אטבלה חיישינן שלא הביאו ראיה מר' ישמעאל ,ועל
יקרע רובה ויחוס עליה ,ולכך אף ששם לא איירי בכישוף
אינה טהורה .אבל באמת קשה למלחמה ,דמ''מ זה מצינו שם
דהרי כאן איירי בשכבר קרעה דדווקא עור מת ישראל הוא
רובה ,וממילא מה החשש כאן המונח בראש מלכים ,ולכך בכל
עדיין שיחוס עליה ולא יקרעה ליגיון חיישינן לעור מת ישראל,
רובה ,הרי לאחר מעשה כבר ולכך הבית טמא אפי' לרשב''י.
איירי ומה החשש ,וכי משום רו .בגמ' תנן התם טלית שהתחיל
אחרת שלא לפעם דחיישינן בה לקורעה כיון שנקרע רובה
יקרעה רובה נאסור עכשיו ,הרי שוב אינו חבור וטהורה אמר רב
לפעם אחרת אפשר לאוסרה אם נחמן אמר רבה בר אבוה לא
לא קרעה רובה ,ולמאי נאסור שנו אלא בטלית טבולת יום
כבר עכשיו בשכן קרעה רובה. דמיגו שלא חס עלה ואטבלה לא
ומדברי רש''י נראה דכוונת רב חייס עלה וקרע לה רובה אבל
נחמן הוא דהחשש הוא שעכשיו טלית שאינה טבולצ יום לא
לא קרעה רובה ,וכגון שקרעה רק גזרה דלמא לא אתי למיקרעה
פלגא ,והוא אומר שכבר קרעה רובה .היינו דבמשנה אמרו שם
רובה ,דממילא לכך לא מטהרינן דרק בנקרע רובה של טלית כבר
שמא יחוס עליה ולא ימשיך אינו חבור להחשיבה כבגד ולכך
לקורעה שתהא קרועה רובה .רק נטהרה מטומאתה וטהורה ,ועל
דלכאורה עדיין קשה למה לא זה חילק רב נחמן דזהו דווקא
נבדוק ורק אם תימצא שנקרעה בטלית טבולת יום שחסר בה רק
רובה תהא טהורה .וצריך לומר הערב שמש ,דלכך טהורה דאין
דחיישינן שמא לא יבדקו אותה חשש שלא קרעה רובה ,דהרי
כראוי וייראה כאילו קרעה רובה עלה חס שלא ראינו כבר
בעוד שלמעשה תהא קרועה רק ואטבלה במים ,דממילא גם לגבי
ט והערות מסכת חולין ביאורים
משום דאיירי שרצה לעשותו פלגא ,ולכך אמר רב נחמן דברוב
מחמשה ובפחות זב, מושב טהורה, יום בטבולת רק
וטפחים אין זה ראוי לכך ,ולכן בעינן יום טבולת ובשאינה
טהור הוא ,אבל בעור שרוצה לקורעה לגמרי ורק בכך תהא
לעשות ממנו דבר קטן יותר טהורה ,דבה אין חשש שלא
באמת חשיב הוא וכריש לקיש. יבדקו כראוי ,דהרי קרועה לגמרי
אבל קשה דאיך שייך לומר היא.
דלחכמים איירי בשרצה לעשות
דף קכד ע''א
מושב זב ,הרי חכמים נחלקו על
ר' יהודה דאיירי שם בשחישב רז .בגמ' איתיביה ר' יוחנן לריש
לעשותו רצועות וסנדלים ,ועל זה לקיש עור טמא מדרס חישב
אמרו חכמים דעד שימעיטנו עליו לרצועות וסנדלים כיון
מחמשה טפחים ,ממילא משמע שנתן בו איזמל טהור דברי ר'
דלא במושב זב איירי ,ואדרבא עד אומרים וחכמים יהודה
משמע דגם בשחישב לרצועות שימעיטנו מחמשה טפחים כי
מחמשה בפחות הוא טהור ממעט מיהא טהור אמאי לימא
טפחים ,ולרצועות הוא כן ראוי חשיב הכא במאי עסקינן דקא
בפחות מחמשה טפחים ,וממילא זב .היינו למושב ליה בעי
הדרא קושיא לדוכתא למה לא דהקשה ר' יוחנן על ריש לקיש
חשיב הוא כריש לקיש ,וצ''ע. מהא דחכמים טיהרו אותו אם
טפחים, מחמשה פחות הוא
דף קכד ע''ב
דלמה לא יטמאו גם בפחות
רח .בגמ' ת''ש מודה ר' עקיבא בשני מחמשה טפחים והא דלמה לא
חצאי זיתים שתחבן בקיסם מחמשה בפחות גם יטמאו
והסיטן שהוא טמא אמאי והא טפחים והא לריש לקיש עור
נמי הכא הוא נישא לאו חשיב ,ותירצו בגמ' דכאן טימאו
במרודד .היינו דלכך כן מטמא ר' חכמים בפחות מחמשה טפחים
והערות מסכת חולין ביאורים י
דף קכה ע''א עקיבא על אף דלא נישא ואין זה
דאיירי ומשום כאחד, נחשב
רט .בגמ' ואי מוח מבפנים מעלה
במרודד שכן יש ביניהם חיבור,
נבלה קולית מבחוץ ארוכה
רק אינו נחשב כנישא משום
וקולית השרץ כי לא נקבו אמאי
דהקטן אינו יכול לישא הגדול.
טהורים אמר ר' בנימין בר גידל
אבל קשה דאם בלא קיסם אין
אמר ר' יוחנן הכא במאי עסקינן
מטמא ר' עקיבא ומשום דלאו
מוח כזית דאיכא כגון
נישא הוא ,למה בקיסם כן מטמא,
טומאה המתקשקש גבי מת
הרי עולא אומר כאן דקיסם בלא
כיון נבלה ועולה בוקעת
נישא אינו טמא ,ומה יועיל שם
דמתקשקש הוא ניקבה אין לא
לומר וצריך לטמאו. הקיסם
ניקבה לא .היינו דהקשו בגמ'
דבאמת קיסם לבד אינו מטמא,
דאם אמרת דאיירי כאן בדאיכא
ורק כאן כיון דאיירי במרודד
כזית מוח בקולית ,ואתה סובר
ושכן יש איזה חיבור ,לכך סבר ר'
דמוח מבפנים מעלה ארוכה
עקיבא דגם אם בלא קיסם טהור
מבחוץ ,וממילא נחשב הקולית
הוא ומשום דהקטן אינו נושא
לאבר ,א''כ למה בלא ניקבה גבי
הגדול ,מ''מ כיון דהקיסם מסייעו
נבלה ושרץ טהורים ,הרי איכא
וכן יכול לישא שניהם לכך
כאן אבר והוא עצמו מטמא ,וכיון
מטמא ,דחיבור דמרודד וקיסם
שנוגע בעצם עצמו נטמא ,ואין
יחד מטמאים ,אבל בסתם כשלא
צורך ליגע דווקא במוח שבפנים.
איירי במרודד דבלא הקיסם אין
כאן דבאמת בגמ' ותירצו
כאן חיבור כלל ,אין זה מחשיבו
הקולית דהיינו העצם לא נחשב
לחיבור ומודה ר' עקיבא כעולא
כאבר לעצמו ,דהמוח שבתוכו
דבקיסם אינו מטמאו דלאו נישא
איירי כאן במוח המתקשקש
הוא.
דהיינו שנתייבש ,דאין זה מעלה
ארוכה ולכך אין זה נחשב כאבר,
דממילא לגבי נבלה ועצם אינו
יא והערות מסכת חולין ביאורים
דקאמרת כי יש בצוארו פותח נטמא אא א''כ יגע באותו מוח
טפח מביא את הטומאה אנן שבקולית ,ולכך אם לא ניקבה
בתר חללה אזלינן ודקא אמרת טהור, שאינו יכול ליגע בו
על האסקופה כולה טמא מכנגד ומשא''כ גבי מת כן נטמא ממנו
טמא הבית ולפנים השקוף דהמוח כיון באוהל, ואפי'
הבית ולחוץ השקוף מכנגד המתקשקש טומאה בוקעת ועולה
טהור .היינו דמה שרצו להקשות הוא ,דסוף סוף איכא כאן כזית
סתירה בדברי ר' יוסי דכאן יהא ממנו .אבל באמת קשה דאם
משמע דטומאה טמונה בוקעת המוח המתקשקש במה שאינו
ועולה ,ודלא כפי שאמר ר' יוסי מעלה ארוכה אינו נחשב כאבר,
בוקעת דאינה אחר במקום ולכך אינו מטמא גבי נבלה
ועולה ,ביאר רבא דבאמת ר' יוסי ושרץ ,למה לגבי טומאה בוקעת
לא איירי באופן שליכא פותח ועולה כן דינו כאבר לטמא
טומאה בצוארו דהיינו טפח באוהל .וצריך לומר דדין בוקעת
טמונה ,אלא איירי באופן שאיכא ועולה אינו שייך כלל לאם אבר
פותח טפח בצוארו ,דעל זה בא הוא או לא ,דזהו תלוי באם איכא
ר' יוסי לחלק דזהו רק כשבחלל כאן כזית מן המת או לא ,וכזית
הגרון עצמו איכא טפח ,אבל אין מוח המתקשקש הוא כזית מן
לצרץ עובי הכתלים של גרונו המת הגם דנתייבש ,וממילא לכך
לטפח ,ועוד בא ר' יוסי לחלוק גבי בוקעת ועולה הגם דאינו מחשיב
בכל דלא הטומאה מקום את העצם הקולית לאבר בפני
האסקופה הבית טמא ,אלא רק עצמו.
כשנמצא מן השקוף ולפנים .אבל
דף קכו ע''א
קשה מניין לו לרבא דר' יוסי בא
לחלוק על שני עניינים ,דהיכן רי .בגמ' אמר רבא רואין את חלל
מצינו דלר' מאיר בתר חלל ועובי הטומאה קתני ור' יוסי בתרתי
הכתלים יחד אזלינן ,והיכן מצינו פליג וקאמר ליה לר' מאיר
דר' יוסי רק בתר חלל אזיל ,דהרי
והערות מסכת חולין ביאורים יב
טמונה ,ובכך היה מתורץ גם מאי לא הוזכרו כל זה כלל בדבריהם,
היא רואין ,דזה בדקינן היכן וגם לא משמע בפשיטות בדברי
נמצא חלל הטומאה דצוארו ,ולא ר' יוסי דחולק בב' עניינים .ועיין
די לראות לפנינו היכן הוא נמצא, בתוס' שביאר דהיה קשה לרבא
אלא היכן נמצא חלל גרונו הוא מהו דאמר ר' יוסי רואין ,דרואין
דבעינ לבדוק ,ובזה יהא גם ניחא היינו לשון בדיקה ,ואם איירי כאן
נחדש בדבריהם מחלוקת שאינה רק על מקום הטומאה היכן הוא
כתובה בדבריהם ,וגם לא נצריך בשקוף ולפנים או לבחוץ ,לא
בכך לומר דנחלקו בב' עניינים, שייך בו לשון רואין ,דהרי הוא
וכפי שבפשיטות נראה בדברי ר' לפנינו ואין צריך לבודקו ,ולכך
יוסי דבחד עניין איירו דבריו, ביאר רבא דאיכא כאן מחלוקת
דרואין על מן המשקוף ולפנים היאך הטפח גבי נוספת
הוא עולה ,וממילא קשה למה משערינן .אבל עדיין קשה איך
בגמ' לא תירצו כן ,ולפי דברי מכך נבוא ללמוד דבר שלא נכתב
רבא בגמ' קשה כל הנ''ל ,וצ''ע. בדברי שניהם לא בדברי ר'
מאיר ולא בדברי ר' יוסי .ולכך אי
דף קכו ע''ב
לאו דברי הגמ' היה נראה לומר
ריא .בגמ' תנו רבנן בנבלתה ולא דר' יוסי בא לומר דבדקינן היכן
בקולית סתומה יכול אפי' ניקבה נמצא חלל הטומאה של מוארו
תלמוד לומר הנוגע יטמא את שיש בו הטפח ,דאם הוא נמצא
שאפשר ליגע טמא ואת שאי מן השקוף ולפנים מועיל לנו מה
אפשר ליגע טהור וכו' בעי רב דיש בו טפח לטמא הבית ,אבל
אושעיא חישב עליה לנוקבה ולא באופן שהוא נמצא מן השקוף
נקיבה מחוסר מהו ניקבה ולחוץ ,הגם שיש בו טפח לא
כמחוסר מעשה דמי או לא הדר יטמא הבית ,דאין זה נחשב
לאו נקיבה מחוסר פשטה מאהיל על הבית .ובכך היה
כמחוסר מעשה דמי .היינו דרב מתורץ גם דאיירי כאן ר' יוסי רק
אושעיא פשט ספיקו דאם חישב בטומאה ולא טפח בדאיכא
יג והערות מסכת חולין ביאורים
לכך מהנוגע יטמא ,ובלאו הכי גם עליה לנוקבה אפי' עדיין לא ניקב
היא לא היתה מטמאה ,א''כ איך מטמאה בנגיעה בעצם הקולית,
אפשר להחשיב מי שעדיין לא דלאו כמחוסר מעשה דמי ,וכמי
ניקבה ושתטמא כמי שניקבה, שניקבה דמי .אבל באמת קשה
הרי להדיא מיעטה הכתוב דאינה דגם אם בכל הש''ס אפשר לומר
מטמאה ,ואפי' בשניקבה ממש דדבר שחישב עליו כמי שעשאו,
אי לאו דלמידין כן מקרא לא ולכך גם כאן אמר דחישב עליה
היתה מטמאה ,דממילא כאן לנוקבה מטמא כמי שניקב ,ולאו
קשה האיך אומרים חישב ,ובפרט כמחוסר מעשה דמי ,מ''מ כאן
דהלימוד שם הוא גם איפכא דאם דלמידים למעט עצם הקולית
אי אפשר ליגע בו טהור ,וזה מקרא דבנבלתה ולא בקולית
שלא ניקבה עדיין אי אפשר ליגע סתומה ,ואפי' למה שבניקבה כן
בו ואיך יהא טמא ,וצ''ע. מטמא גם בעינן לימוד מיוחד
