gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫שנה א‬ ‫גליון מד‬ ‫שנת תשפ״ו‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫בעזהשי״ת‬ ‫דרושים נחמדים וקצרים מספרי קדמונים‬ ‫לעולם אימא לך ד"לא אוכל" כרוב פשוטו‪ ,‬אינו יכול; ואף "אנכי היום"‬ ‫"ֶּבן ֵֵמ ָָאה ְוְ ֶֶעְׂש ִִׂרים ָׁשָׁנָ ה ָָאֹנִֹכִ י ַַהּיֹום‪ֹ ,‬לא אּוַכַ ל עֹוד ָלָ ֵֵצאת ְוְ ָלָ בֹוא‪ַ ,‬וַ ה' ָָא ַַמר‬ ‫ּ‬ ‫אינו יוצא מידי פשוטו‪ ,‬שמחמת הזקנה אינו יכול‪ .‬ומה שכתוב "לא‬ ‫ֵֵאַלַ י ֹלא ַַת ֲֲעֹבֹר ֶֶאת ַַה ְַּיְּר ֵּּדן ַַהֶּזּ ה" (דברים לא‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫כהתה עינו" – היינו בכח האנושי הצריך לגוף‪ ,‬אבל בדברי תורה תש‬ ‫ופירש רש"י‪ :‬לא אוכל עוד לצאת ולבא – יכול שתשש כחו‪ ,‬תלמוד לומר‬ ‫כחו‪.‬‬ ‫"ֹלא ָכָ ֲֲה ָָתה ֵֵעינֹו ְוְ ֹלא ָנָ ס ֵלֵ ֹחֹה" (דברים לד‪ ,‬ז); אלא מהו לא אוכל‪ ,‬איני רשאי‪,‬‬ ‫ובזה מיושב הדקדוק השלישי‪ .‬דדוקא אי "לא אוכל" קאי אשררות‬ ‫שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע‪ ,‬שה' אמר אלי‪ .‬אנכי היום – היום‬ ‫המלכות‪ ,‬צריכין אנו לפרשו איני רשאי‪ ,‬שאין מלכות נוגעת בחברתה‪,‬‬ ‫מלאו ימי ושנותי‪ ,‬ביום זה נולדתי וביום זה אמות‪ .‬דבר אחר‪ ,‬לצאת ולבא‬ ‫ואפילו רוצה למחול אין כבודו מחול (קידושין לב ע"ב)‪ .‬אבל השתא דקאי‬ ‫בדברי תורה‪ ,‬מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה‪[ .‬כן הוא‬ ‫אדברי תורה‪ ,‬אי אפשר לפרשו שאינו רשאי – דבעניני תורה יכול הרב‬ ‫סדר הדיבורים בדפוסים ישנים‪ .‬ולקצת מן המפרשים שלפנינו היתה‬ ‫למחול‪ ,‬דרב שמחל על כבודו כבודו מחול (שם)‪ ,‬ואף שהגיע זמנו של‬ ‫גירסא ממוצעת‪ :‬סדר הדיבורים כאן‪ ,‬אלא שיש בה עוד דיבור בפני‬ ‫יהושע היה יכול להיות עוד מוציא ומביא‪ .‬ועל כרחך שנסתתמו ממנו‬ ‫עצמו בסופו – "וה' אמר אלי‪ ,‬זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבוא‪,‬‬ ‫מעיינות החכמה‪ ,‬ולא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה; ואתי שפיר‬ ‫לפי שה' אמר אלי" – כגירסא שלפנינו‪].‬‬ ‫הא דמסיים "מלמד שנסתתמו"‪.‬‬ ‫ושני דקדוקים יש כאן‪ .‬חדא‪ ,‬שהקדים רש"י לפרש "לא אוכל"‪ ,‬שהוא‬ ‫אלא דמכל מקום מייתורא ד"היום" יליף בגמרא (סוטה יג ע"ב) שהקב"ה‬ ‫מאוחר בכתוב‪ ,‬ואיחר "אנכי היום"‪ ,‬שהוא מוקדם ממנו‪ .‬ותו‪ ,‬שהפסיק‬ ‫משלים לצדיקים מיום ליום‪ .‬דאף להאי לישנא בתרא‪ ,‬הוה ליה לכתוב‬ ‫בדרשת "אנכי היום" באמצע‪ ,‬בין שני הפירושים ד"לא אוכל"‪ ,‬ולא‬ ‫"בן מאה ועשרים שנה אנכי" ותו לא; ומאי תלמוד לומר "היום" – אלא‬ ‫הסמיכם זה לזה‪.‬‬ ‫ללמד שמשלים להם ימיהם ושנותיהם‪ .‬ודוק‪.‬‬ ‫ולהלן חמש דרכים ביישובם‪ ,‬מדברי קדמונים‪.‬‬ ‫פי צדיק – להג"ר אריה יהודה ליב בן מוח"ז הג"ר מנחם מנדל קראכמאהל‪ ,‬בעל צמח צדק‬ ‫שהק ד ים " איני ר שאי " מפני קי ש ור "וה ' א מר אל י " שאחר יו‬ ‫הקדמון‪ ,‬אב"ד ניקלשבורג והמדינה – המחבר נפטר תמ"ד‪ .‬נדפס לראשונה שנת תרמ"ד‪,‬‬ ‫ובדפוסים הראשונים נתייחס הספר על שם אביו‬ ‫ויש לדקדק עוד דקדוק שלישי‪ :‬דכיון שכבר אמר "לא אוכל עוד‬ ‫דרשת "א נכי הי ום" נצ רכה מ שנתפר ש " לא א וכ ל " כאיני ר ש אי‬ ‫לצאת ולבוא בדברי תורה"‪ ,‬תו לא צריך לומר "מלמד שנסתתמו ממנו‬ ‫מסורות ומעיינות החכמה"‪ ,‬דהיא היא‪ ,‬ותרתי למה לי‪.‬‬ ‫ונראה לי נכון‪ ,‬שרש"י ז"ל היתה כוונתו לפרש "בן ק"ך שנה אנכי היום"‪,‬‬ ‫ונראה לומר‪ ,‬דהנה לשון "לא אוכל" סובל שני פירושים‪ .‬חדא‪ ,‬איני‬ ‫ולומר מהו "היום" יתירה – אלא היום נולדתי וכו'‪ .‬ואין זו קושיא גמורה‪,‬‬ ‫יכול‪ ,‬כמשמעות רוב פשוטו במקרא‪ ,‬כדכתיב "ֹלא אּוַכַ ל ָָאֹנִֹכִ י ְלְ ַַב ִּּדי‬ ‫שכן דרך הכתוב לומר "אנכי היום בן כך וכך"; ורש"י אינו מביא אלא‬ ‫ֵׂאת ֶֶא ְְתֶכֶ ם" (במדבר יא‪ ,‬יד)‪ .‬ותו‪ ,‬איני רשאי‪ ,‬כדכתיב "ֹלא תּוַכַ ל ֶלֶ ֱֱאֹכֹל‬‫ְׂש ֵ‬ ‫המדרש הקרוב לפשט‪.‬‬ ‫ָׁע ֶֶריָך" (דברים יב‪ ,‬יז)‪ .‬וזה הוא החילוק בין שני הלשונות שברש"י‪:‬‬ ‫ִּּבְׁש ָ‬ ‫אלא שאחר שפירש "לא אוכל" – איני רשאי‪ ,‬מכח "ֹלא ָכָ ֲֲה ָָתה ֵֵעינֹו ְוְ ֹלא‬ ‫הלשון הראשון מפרשו איני רשאי‪ ,‬מפני שנטלה השררה ונתנה‬ ‫ָנָ ס ֵלֵ ֹחֹה" – הוקשה לו‪ :‬אם כן מאי "וה' אמר אלי"‪ ,‬דמשמע מילתא‬ ‫ליהושע; והדבר אחר מפרשו כפשוטו‪ ,‬אינו יכול‪.‬‬ ‫אחריתי‪ ,‬והיינו גופיה "לא אוכל" שאינו רשאי מגזירת הקב"ה‪ .‬ותירץ‬ ‫והנה הקדים רש"י את הלשון הראשון‪ ,‬אף שאינו רוב פשוטו – משום‬ ‫שהוא כאילו אמר "שה' אמר אלי"‪[ .‬שהפך את סדר המקרא‪ ,‬ועשה את‬ ‫קישור הכתובים‪ .‬שלפי זה מתיישב שפיר מה שסמך לו הכתוב מיד‬ ‫"וה' אמר אלי" נתינת טעם ל"לא אוכל"‪ ,‬ולא ענין בפני עצמו‪].‬‬ ‫"וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה"‪ ,‬כלומר שנטלה השררה ממני‬ ‫אחר כך הוקשה לו‪ :‬דבשלמא אם נאמר "לא אוכל" כדסלקא דעתין‬ ‫ונתנה לו‪ ,‬ולכך איני רשאי; אבל לפי הדבר אחר אין ל"וה' אמר אלי"‬ ‫מעיקרא‪ ,‬ניחא מה שהקדים "בן ק"ך שנה אנכי היום" – לומר שאני זקן‬ ‫קישור למעלה כלל‪.‬‬ ‫בא בימים‪ ,‬ולכן לא אוכל לצאת ולבוא‪ .‬אבל כיון שאמרת שלא תשש‬ ‫אלא דקשיא ליה לרש"י לפי זה‪ :‬מהו "בן מאה ועשרים שנה אנכי‬ ‫כחו אלא שאינו רשאי מגזירתו יתברך – הודעה זו ד"בן ק"ך שנה" למה‬ ‫היום"? דבשלמא אילו היה פירושו אינו יכול מחמת תשות כח‪ ,‬אתי‬ ‫לי?‬ ‫שפיר כפשוטו‪ .‬אבל השתא שאינו רשאי מפני נטילת השררה‪ ,‬מה לי‬ ‫לזה תירץ‪ ,‬דרצונו לומר "היום נולדתי והיום אמות"‪ .‬ואף על גב דאמר‬ ‫זקן ומה לי נער‪ .‬לכך הוציא המקרא מידי פשוטו ופירשו מילתא באפי‬ ‫שהיום נשלם זמנו‪ ,‬הוצרך לתת טעם לפי ש"ה' אמר אלי" – לומר‬ ‫נפשיה‪ :‬היום מלאו ימי ושנותי‪ .‬ובזה נתיישב למה נכנסה דרשה זו כאן‬ ‫שהיה יכול לחיות יותר‪ ,‬שהרי אמרו זכה מוסיפין לו‪ ,‬אלא שגזירה היא‬ ‫דוקא‪ ,‬אחר הלשון הראשון‪.‬‬ ‫ואחר כך הביא רש"י דבר אחר‪ ,‬לצאת ולבוא בדברי תורה – כלומר‪,‬‬ ‫המשך בעמוד ב‬ ‫ענינים שונים בדיני קריאת התורה והמסתעף‬ ‫אוצר דרוש וחידוד משנות ש'‪-‬תקצ"ט‬ ‫עמוד ג‬ ‫עמוד א‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫א‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד א‬ ‫בפרשת חוקת (במדבר כ‪ ,‬כב) על "ָּכּ ל ָָה ֵֵע ָָדה" – כולם שלמים ועומדים‬ ‫מלפניו‪.‬‬ ‫ליכנס לארץ‪ ,‬שכבר כלו מתי מדבר‪ .‬אם כן מצינו למימר דאף ר' עקיבא‬ ‫"ֵאין ִׁשְׁלְ טֹון‬ ‫ואם כן ניחא‪ ,‬דהכי קאמר‪ :‬כיון שהיום אמות‪ ,‬איני רשאי‪ ,‬כי ֵ‬ ‫אית ליה הך דרשא ד"היום מלאו ימי ושנותי"‪ ,‬ואלולא חטא מי מריבה‬ ‫ְּבּ יֹום ַַהָּמֶּוֶ ת" (קהלת ח‪ ,‬ח); ולא שבא להודיענו מנין שנותיו‪ ,‬שהוא זקן‬ ‫היה משה מכניס את ישראל לארץ ישראל קודם שימלאו ימיו‪.‬‬ ‫ושבע ימים‪ .‬וק"ל‪.‬‬ ‫וכל זה לענין שעת מי מריבה‪ ,‬בשעה שנגזרה הגזירה‪ .‬אבל ביום מיתתו‪,‬‬ ‫כנף רננים על התורה ופירוש רש"י – להג"ר משה בן הג"ר אברהם בירדוגו‪ ,‬המשבי"ר‪ ,‬אב"ד‬ ‫שנאמר לו שהגזירה במקומה עומדת – קשה שפיר‪ ,‬שהרי אף בלא‬ ‫מקנאס – נפטר תצ"א‪ .‬נדפס ב'ירושלים' שנת תשי"א‬ ‫הגזירה לא היה יכול לבוא‪ .‬והדרא קושיא לדוכתא‪ :‬כיון שנשלמו ימיו‬ ‫ש יום ז' אדר י ום נ וסף ה וא ‪ ,‬ובו ל א תשש כחו‬ ‫ושנותיו‪ ,‬למה ליה למגזר עליו שלא יעבור את הירדן‪ ,‬והלא ממילא‬ ‫אינו עובר? ועל כרחך צריכין אנו לומר כתירוץ הנחלת יעקב‪ ,‬שאילולי‬ ‫ונראה לי‪ ,‬דהנה איתא בראש השנה (יא ע"א)‪ :‬בתשרי נולדו אבות‬ ‫הגזירה היו מוסיפין לו – כחכמים ודלא כר' עקיבא‪.‬‬ ‫ובתשרי מתו‪ ,‬שנאמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – היום מלאו‬ ‫ובזה נכונים דברי רש"י על בוריין‪ .‬דלפי דרשת "היום מלאו ימי ושנותי"‬ ‫ימי ושנותי‪ ,‬ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של‬ ‫היה מקום לפרש ש"לא אוכל" ארישא דקרא קאי‪ ,‬בשביל שמלאו ימיו‪.‬‬ ‫ִמְִס ַּּפר ָיָ ֶֶמיָך ֲֲא ַַמֵּלּ א"‬ ‫"ֶאת ְ‬ ‫צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש‪ ,‬שנאמר ֶ‬ ‫אך אם כן תו לא היה צריך לומר "וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן‬ ‫(שמות כג‪ ,‬כו)‪ .‬וכתבו התוספות שם (ד"ה שנולדו)‪ ,‬שבסוף פרק החולץ‬ ‫הזה"‪ ,‬דמשמע שעכשיו ביום הזה נאמר לו‪ ,‬ושהגזירה היא הגורמת‬ ‫(יבמות נ ע"א) דרשו אותו מקרא עצמו – "אלו שני דורות"‪ .‬והוא תמוה‪,‬‬ ‫שלא יעבור‪ .‬ועל כרחך שבלא הגזירה היה יכול לבוא‪ ,‬והיו מוסיפין לו;‬ ‫שדרשוהו בשני פנים‪.‬‬ ‫ואם כן "לא אוכל" אסיפא דקרא קאי‪ ,‬שאיני יכול מכח ש"ה' אמר אלי"‬ ‫ונראה ליישב‪ ,‬על פי מה שהקשה (הרי"ף) [המהרש"א] בפרק קמא‬ ‫וגזר עלי‪ .‬וק"ל‪.‬‬ ‫דקידושין (לח ע"א)‪ :‬אמאי לא כתיב "את מספר שנותיך אמלא"? דכיון‬ ‫כתנות אור – להג"ר מאיר בן הג"ר יצחק‪ ,‬בעל פנים מאירות‪ ,‬אב"ד אייזנשטאט – נדפס‬ ‫דהמילוי מיום ליום הוא‪ ,‬הרי באותו יום כבר מתחלת שנה אחרת –‬ ‫ב'פיורדא' שנת תקכ"ו‬ ‫כמשה‪ ,‬שנולד בז' אדר וכלו לו ק"ך שנה בו' אדר‪ ,‬ומז' אדר מתחלת‬ ‫שנת קכ"א‪ .‬אלא שאין השנים מלאות אלא מיום ליום באותו חודש;‬ ‫שה דב ר א חר ה וא ה נ ות ן קי ום ל דר שת "א נכי הי ום "‬ ‫ב"ֲא ַַמֵּלּ א" בלא האל"ף הראשונה שהיא לשימוש‪ ,‬שמנינה‬ ‫ורמז לזה ֲ‬ ‫בגמרא (סוטה יג ע"ב)‪" :‬בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – שאין תלמוד‬ ‫ע"א – שהרי שנות האדם שבעים‪ ,‬וע"א הן שנותיו במילואן‪ ,‬שמת ביום‬ ‫לומר "היום"‪ ,‬היום מלאו ימי ושנותי‪ ,‬ללמדך שהקדוש ברוך הוא‬ ‫שנולד בו ובו ביום מתחלת שנת ע"א‪ ,‬ויום אחד בשנה חשוב שנה‪.‬‬ ‫"ֶאת‬ ‫משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש‪ ,‬דכתיב ֶ‬ ‫ובזה יבוארו דברי התוספות‪ .‬שאף להם הוקשה כן‪ ,‬ולכך הביאו‬ ‫ִמְִס ַּּפר ָיָ ֶֶמיָך ֲֲא ַַמֵּלּ א"‪" .‬לא אוכל עוד לצאת ולבא" – מאי לצאת ולבא?‬ ‫ְ‬ ‫שבסוף פרק החולץ נדרש המקרא "אלו שני דורות"‪ ,‬ואין גופו של‬ ‫אילימא לצאת ולבא ממש‪ ,‬והכתיב וכו'; אמר רבי שמואל בר נחמני‬ ‫מקרא בא לענין מילוי מיום ליום כלל‪ .‬ומעתה חוזרת השאלה למה לא‬ ‫אמר רבי יונתן‪ ,‬לצאת ולבוא בדברי תורה‪ ,‬מלמד שנסתתמו ממנו‬ ‫כתיב "שנותיך"; ומדכתיב "ימיך" מוכח דמיום ליום ממלא שנותיהם‬ ‫שערי חכמה‪" .‬וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" – תנא‪ ,‬אותה‬ ‫של צדיקים‪ ,‬שאף אם כלו לו שנותיו מוסיפין לו ימים כדי שימות ביום‬ ‫שבת של דיו זוגי היתה‪ ,‬ניטלה רשות מזה וניתנה לזה‪.‬‬ ‫שנולד בו‪.‬‬ ‫ויש לדקדק‪ ,‬מה ענין שני המאמרים האחרונים אצל הראשון‪.‬‬ ‫ובזה יתורץ מה שהוצרך רש"י לומר "יכול שתשש כחו‪ ,‬תלמוד לומר‬ ‫דמעיקרא יליף מייתורא ד"היום" שמשלים שנותיהם של צדיקים‪ ,‬ותו‬ ‫לא כהתה עינו" – ושמא תאמר‪ ,‬אמת שלא תשש כחו כל ימיו‪ ,‬אבל בז'‬ ‫לא צריך; והדר מייתי "מאי לצאת ולבא – בדברי תורה"‪ ,‬והדר "אותה‬ ‫אדר‪ ,‬לאחר שנתמלאו שנותיו‪ ,‬אפשר דתש כחו כשאר בני אדם קודם‬ ‫שבת של דיו זוגי היתה"‪ .‬והיאך תליין הני בתרייתא במאי דקאמר‬ ‫מותם‪ .‬לזה אמר "היום מלאו ימי ושנותי" – והיינו ז' אדר‪ ,‬שהוא יום‬ ‫מעיקרא‪.‬‬ ‫הנוסף לו במתנה כדי למלאות הימים שימות ביום שנולד בו; ואפילו‬ ‫ונראה ליישב‪ ,‬דהנה כתב הב"ח (או"ח סי' רצב) ליישב הא דמשמע שבערב‬ ‫הכי לא תש כחו‪.‬‬ ‫שבת מת‪ ,‬ובגמרא משמע שבשבת מת; והביא בשם ספר עשרה‬ ‫[ובזה מיושב היפוך הסדר‪ .‬שדרשת "אנכי היום" באה להשלים‬ ‫מאמרות‪ ,‬דהתחלת מיתתו היתה בערב שבת – שנטלה הרשות ממנו‬ ‫את ראיית "לא כהתה עינו" ליום האחרון עצמו‪ ,‬ולא היה יכול רש"י‬ ‫ונתנה ליהושע‪ ,‬מטעם שכבר הגיע ערכו של יהושע – אבל מיתתו‬ ‫להביאה עד שיברר תחלה על "לא אוכל" שאין הדבר מחמת תשות‬ ‫ממש היתה בשבת‪.‬‬ ‫כח‪ ].‬וק"ל‪.‬‬ ‫ולפי זה לא מוכח דהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים‬ ‫ראש יוסף – להג"ר יוסף בן הג"ר ירחמיאל – נדפס ב'פירדא' שנת תקכ"ד‬ ‫מיום ליום‪ ,‬כמו שכתב המהרש"א‪ ,‬מדקאמר "היום"‪ .‬ד"היום" קאי על‬ ‫למ ה תלה רש "י את "לא אוכל " בגזירה ולא במי ל וי הימים‬ ‫"לא אוכל עוד לצאת ולבוא"‪ ,‬שאז היתה התחלת מיתתו‪ ,‬וכמו שפירש‬ ‫רש"י שנטלה ממנו הרשות ונתנה ליהושע; ואם כן היה זה בערב שבת‪,‬‬ ‫פירש רש"י‪ :‬וה' אמר אלי – והוא פירוש "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"‪,‬‬ ‫בו' אדר‪ ,‬שהוא יום גמר שנותיו כפשוטו‪ ,‬ואין ראיה כלל‪.‬‬ ‫לפי שה' אמר אלי‪ .‬והלשון מגומגם‪ ,‬ונדחקו המפרשים בפירושו‪ .‬ויש‬ ‫והשתא אתי שפיר‪ .‬דמעיקרא הוכיחה הגמרא מייתורא ד"היום"‬ ‫לדקדק‪ ,‬למה מפרש רש"י דבר זה על "וה' אמר אלי" שבסוף הפסוק‪,‬‬ ‫שמשלים שנותיהם מיום ליום; וקשיא‪ ,‬דלמא לעולם אינו משלים‪,‬‬ ‫ולא פירשו מיד ברישא‪.‬‬ ‫ו"היום" קאי אערב שבת בו' אדר‪ ,‬שהוא יום גמר שנותיו כפשוטו‪ ,‬ואז‬ ‫ונראה לי ליישב כוונתו‪ :‬דודאי על רישא דקרא לבדו היינו יכולים‬ ‫נטלה ממנו הרשות והתחילה מיתתו כדעת הב"ח‪ .‬לזה מייתי "מאי‬ ‫לפרש פירוש אחר לגמרי; אלא שעל אותו פירוש יקשה מסיפא‬ ‫לצאת ולבא – בדברי תורה"‪ ,‬דלפי זה לא נטילת רשות היא כלל אלא‬ ‫דקרא‪ ,‬ומוכרחים אנו לומר ש"וה' אמר אלי" הוא הוא פירושו של "לא‬ ‫סתימת שערי חכמה‪ ,‬ותו ליכא למימר דקאי אערב שבת‪ .‬והיא גופא‬ ‫אוכל עוד לצאת ולבוא"‪.‬‬ ‫קשיא‪ ,‬דלמא לעולם קאי אנטילת הרשות כפירוש הראשון שברש"י‬ ‫"ֶה ְְרִאִ יִתִ יָך ְְב ֵֵעיֶנֶ יָך‬ ‫ונקדים מה שכתב רש"י בפרשת וזאת הברכה על ֶ‬ ‫– לזה מייתי "אותה שבת של דיו זוגי היתה‪ ,‬ניטלה רשות מזה וניתנה‬ ‫ְוְ ָׁשׁ ָּּמה ֹלא ַַת ֲֲעֹבֹר" (לד‪ ,‬ד) – שגזירה היא מלפני ששמה לא תעבור‪.‬‬ ‫לזה"‪ ,‬דמפורש בה שלא נטלה הרשות אלא בשבת עצמה‪ .‬ושפיר‬ ‫והקשה הרא"ם ז"ל‪ :‬והלא לולי הגזירה נמי לא היה אפשר לו לעבור‪,‬‬ ‫מוכח‪.‬‬ ‫שכבר מלאו ימיו ושנותיו‪ .‬ותירץ הנחלת יעקב‪ ,‬שאילולי הגזירה היו‬ ‫ומעתה דברי רש"י מכוונים‪ .‬דכשהביא דרשת "אנכי היום" הוקשה לו‬ ‫מוסיפין לו על שנותיו‪ ,‬והיה נכנס לארץ ישראל‪ ,‬ולבסוף היה מת אף‬ ‫מנא לן‪ ,‬דלמא "היום" קאי א"לא אוכל" שנטלה ממנו הרשות‪ ,‬והויא‬ ‫הוא בז' באדר‪.‬‬ ‫התחלת מיתה בערב שבת כדעת הב"ח‪ .‬לזה סמך לה מיד את הדבר‬ ‫אחר – "לצאת ולבוא בדברי תורה" – שבזה לא ניטלה הרשות‪ ,‬ושפיר‬ ‫ִמְִס ַּּפר ָיָ ֶֶמיָך ֲֲא ַַמֵּלּ א"‪ :‬דלרבנן‬ ‫ב"ֶאת ְ‬ ‫וזה תלוי במחלוקת שביבמות (נ ע"א) ֶ‬ ‫מוכח‪ .‬ונמצא שאין הדבר אחר פירוש חלופי בעלמא‪ ,‬אלא הוא הנותן‬ ‫זכה מוסיפין לו ולא זכה פוחתין לו‪ ,‬ולר' עקיבא אין מוסיפין כלל אלא‬ ‫קיום לדרשה שלפניו; ומשום כך הפסיק בה באמצע‪ ,‬ולא הסמיך שני‬ ‫שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום‪ .‬ולר'‬ ‫הפירושים זה לזה‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫עקיבא אין לתרץ כדברי הנחלת יעקב‪.‬‬ ‫פרדס דוד – להג"ר דוד בן הג"ר יואל דישבעק – נדפס ב'זולצבך' שנת תקמ"ו‪ ,‬ושוב עם‬ ‫ולי נראה דאין כאן קושיא כלל‪ .‬דהא בחטא מרגלים נגזר שיהיו רועים‬ ‫הוספות משולבות ב'ווארשא' תר"ס‬ ‫במדבר ארבעים שנה‪ ,‬וכבר כלו מתי מדבר בט"ו באב; וכן פירש רש"י‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫ב‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הרב צב"י הירש מייזליש‬ ‫ענינים שונים‬ ‫מאמר יט חלק ו‬ ‫בדיני קריאת‬ ‫התורה והמסתעף‬ ‫תנועות חלוקות לגמרי‪ ,‬ואין ביניהן שייכות אלא שצורת הסימן שוה‪.‬‬ ‫גדרי שינוי משמעות בקריאת התורה‪ ,‬על פי ‬ ‫שהָקמץ הקטן אינו אלא תחליפו של החֹוֹ לם – וכבר הבאנו בחלק ה מלשונו של‬ ‫ל־ֵח ָָמה "שנעשה במקום החֹוֹ לם תולדתו שהוא חטף‬ ‫ְּג�ָּד ֵ‬ ‫ָ‬ ‫הגאון עצמו‪ ,‬שכתב על ָ‬ ‫פסקי האשל אברהם – חלק ו‬ ‫הָקמץ הקטן החסידי‪].‬‬ ‫ָָקמץ"‪[ .‬ויש לציין שהתימנים אומרים כל חֹוֹ לם ממש כמו ָ‬ ‫מ ה ש אין מד קד קים בי ן ָָק מץ גדול ל ָָק מץ קטן‬ ‫לָקמץ קטן מחמת שום סיבה שבעולם‪,‬‬ ‫הָקמץ הגדול משתנה ָ‬‫ולפי זה‪ ,‬לעולם אין ָ‬ ‫הפסק‬ ‫ולא הקטן לגדול‪ .‬אלא שבמקום שהכללים נותנים ָָקמץ גדול – גדול הוא; ובמקום‬ ‫וזה לשונו‪:‬‬ ‫שהחֹוֹ לם נדחק ומתקצר – בא שם ָָקמץ קטן‪.‬‬ ‫[ה]גם שמחזירים גם בדיעבד להקורא בטעות שיש עי"ז שנוי משמעות‪,‬‬ ‫ובזה יובן כל מה שיבוא להלן‪ .‬שאצל המון חסידים אין ידועים הכללים הנכונים‪,‬‬ ‫מכל מקום נראה שאין צריך להחזיר על ידי שנוי נקודת ָָקמץ גדול לנקודת‬ ‫הָקמץ אינם יודעים איזו משתי התנועות עומדת לפניהם‬‫וממילא כשרואים צורת ָ‬ ‫ָָקמץ קטן שהוא כעין מפיק‪[ .‬ה]גם שיש בזה שנוי משמעות‪ ,‬כיון שבלאו‬ ‫– שהרי הסימן אחד‪.‬‬ ‫הכי אין העולם רגילים לדקדק כל כך בהברות אלו‪ ,‬וקורים לפעמים ָָקמץ‬ ‫בָקמץ לבדו‬ ‫החילוק היוצא מביניהם אינו ָ‬ ‫קטן כגדול וגדול כקטן – מנהג הפשוט יש בו כח להכריע בכזה‪.‬‬ ‫ואין כוונתנו כאן לברר הכללים אימתי בא ָָקמץ גדול ואימתי ָָקמץ קטן‪ ,‬שהם כללי‬ ‫לָקמץ הקטן "כעין מפיק"‪,‬‬ ‫ושני דברים בדבריו טעונים ביאור‪ .‬האחד‪ ,‬מה שקורא ָ‬ ‫לשון ארוכים ואינם ענין לנו כאן‪ .‬אלא להראות שאין החילוק שביניהם בהגיית‬ ‫ולכאורה מה ענין המפיק לכאן‪ .‬והשני‪ ,‬מאיזה מנהג מדבר הגאון כאן‪.‬‬ ‫הָקמץ לבדו‪ ,‬אלא הוא משפיע אף על האות שאחריו ומכריע את חלוקת ההברות‬ ‫ָ‬ ‫ועוד פסק אחד באותו ענין‬ ‫ואת פירוש התיבה‪.‬‬ ‫ואין זה הפסק היחיד שנשען על טעם זה‪ ,‬אלא כתב עוד‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫וכבר הבאנו במאמרים הקודמים מדברי המגן אברהם‪ ,‬שתנועה גדולה אינה‬ ‫מושכת אחריה אות אחרת אלא שלמה היא מצד עצמה‪ ,‬ותנועה קטנה יש לה‬ ‫אתמול הייתי מסופק אולי קרא ְְל ׇׇע ְְב ָָדם בסגנון ָָקמץ גדול‪ ,‬ויש בזה שנוי‬ ‫והָקמץ הקטן‪,‬‬ ‫הָקמץ הגדול‪ ,‬שהוא תנועה גדולה‪ָ ,‬‬ ‫השלמה וסגירה‪ .‬ובזה חלוקים ָ‬ ‫בָקמץ גדול משמע שהכוונה אל העובד אותם [לפי הצד שלו‬ ‫משמעות‪ .‬כי ָ‬ ‫שהוא תנועה קטנה‪ .‬ומזה בא ההפרש באות שאחריו‪.‬‬ ‫שבָקמץ גדול משמעו אל העובד אותם‪ ,‬היינו כמו שהיתה מתפרשת ְְל ָָע ַַבד‬ ‫ָ‬ ‫אותם‪ ,‬דהיינו להאיש שעבד אותם]‪ ,‬והרי מכוון הפסוק לעבוד אותם‪ .‬וגם‬ ‫ודוגמא מובהקת לזה‬ ‫בָקמץ גדול ושיהיה המכוון בו כנ"ל‪ ,‬מכל‬ ‫שלא מצינו להדיא תיבת ְְל ׇׇע ְְב ָָדם ָ‬ ‫�ְׁמ ָָרה ַנַ ְְפ �ִׁׁשי‪ ,‬ואין ההפרש שביניהם אלא‬ ‫שתי פעמים נאמר בתהלים הצירוף ָׁש ְ‬ ‫מקום יש בזה צד שנוי משמעות באולי‪.‬‬ ‫בָקמץ ובשוא – ופירושם הפוך זה מזה‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫אך כיון שהעולם אין מדקדקין כל כך בהברות אלו‪ ,‬והיה גם כן ספק אם‬ ‫�ְׁמ ָ־ָרה‬ ‫הָקמץ קטן והמ"ם בשוא נח‪ ,‬ונהגית ָׁש ְ‬ ‫יֵלִנִ י (תהלים כה‪ ,‬כ) – ָ‬ ‫�ְׁמ ָָרה ַנַ ְְפ �ִׁׁשי ְוְ ַַהִּצ�ּ ֵ‬ ‫ָׁש ְ‬ ‫קרא כלל בשנוי מהנכון‪ ,‬ונוטה שאילו לאזני רבים היה שינוי מהנכון היה מי‬ ‫ם‪ָ-‬רה)‪ .‬והוא לשון ציווי ובקשה אל הקדוש ברוך הוא‪ :‬שמור את נפשי‪ .‬ונפשי‬ ‫(כמו �ָָׁש ָ‬ ‫שמרגיש בזה‪ ,‬וכבר קרא להלן במהירות‪ ,‬והיה [דעתי] נוטה שלא יזכור עוד‬ ‫היא הנשמרת‪.‬‬ ‫היאך קרא – לזה שתקתי‪.‬‬ ‫־ְמ ָָרה‪.‬‬ ‫הָקמץ גדול והמ"ם בשוא נע‪ ,‬ונהגית �ָׁׁש ְ‬ ‫יָך (תהלים קיט‪ ,‬קסז) – ָ‬ ‫�ְׁמ ָָרה ַנַ ְְפ �ִׁׁשי ֵֵעֹד ֶֶֹת ָ‬ ‫ָׁש ְ‬ ‫והפסוק הוא ָָל ֶֶל ֶֶכת ַַא ֲֲח ֵֵרי ֱֱאֹל ִִֹהים ֲֲא ֵֵח ִִרים ְְל ׇׇע ְְב ָָדם (דברים כח‪ ,‬יד)‪ ,‬ותיבה זו אינה‬ ‫והוא לשון עבר בנקבה‪ :‬נפשי שמרה את עדותיך‪ .‬ונפשי היא השומרת‪.‬‬ ‫בָקמץ קטן‪ ,‬והבי"ת שאחריה בשוא‬ ‫נמצאת בתורה אלא פעם אחת‪ .‬והעי"ן שם ָ‬ ‫ובָקמץ קטן המ"ם‬ ‫שהָקמץ מכריע גם את אופן ההגייה וגם את הפירוש‪ָ .‬‬ ‫ָ‬ ‫הרי‬ ‫ובָקמץ גדול היתה מתפרשת העובד‬ ‫נח סוגרת אותה‪ ,‬ופירושה לעבוד אותם‪ָ .‬‬ ‫ובָקמץ גדול המ"ם פותחת את ההברה שאחריה‪.‬‬ ‫סוגרת את ההברה שלפניה‪ָ ,‬‬ ‫אותם – וזהו שינוי המשמעות‪.‬‬ ‫והסייג שבכלל‪ :‬הטעם‬ ‫וחזינן מכאן שהטעם שנקט בפסק הקודם – שאין העולם רגילים לדקדק בהברות‬ ‫אלו – טעם קבוע הוא אצלו‪ ,‬וחוזר ונשען עליו‪ .‬אלא שכאן היו לו עוד סניפים‬ ‫שבָקמץ יש לה טעם וניגון‪ ,‬ואז‬ ‫ָ‬ ‫ויש יוצאים מן הכלל הזה‪ .‬שלפעמים האות‬ ‫להתיר‪ :‬שספק אם קרא כלל שלא כהוגן‪ ,‬ושאילו היה שינוי היה מי מן השומעים‬ ‫נשארת התנועה גדולה אף שיש אחריה אות סוגרת‪.‬‬ ‫מרגיש בו‪ ,‬ושכבר הפליג במהירות ולא יזכור עוד היאך קרא‪.‬‬ ‫ַּב�ְּרָּת�ּ ָּב�ּ ם – שאף על פי שיש שם מ"ם סוגרת‪ ,‬מכל מקום‬ ‫כגון תיבת ָּב�ּ ם שבפסוק ְוְ ִִד ְ‬ ‫הָקמצין‬ ‫הקדמה‪ :‬שני ָ‬ ‫בָקמץ גדול‪.‬‬ ‫הבי"ת יש לה ניגון טעם‪ ,‬ולפי הכללים היא ָ‬ ‫הָקמץ ומנהג ההברה‬ ‫וכדי לבאר את הדברים צריכים אנו הקדמה‪ ,‬ובה כללי ָ‬ ‫וכן בתיבת ָֽא� ֽ ָּת�ּ ה שהנגינה הוא על האל"ף‪ ,‬כגון בפסוק ֹל ֹא ֵֵאל ָָח ֵֵפץ ֶֶר �ַׁׁשע ָָאָּת�ּ ה‬ ‫של החסידים‪ .‬ומודיע אני מראש שאין כוונתי לברר את הענין על בוריו‪ ,‬שכבר‬ ‫הָקמץ גדול‪[ .‬וזה דלא‬ ‫(תהלים ה‪ ,‬ה)‪ ,‬שהתי"ו בדגש חזק והאל"ף מוטעמת‪ ,‬ולפיכך ָ‬ ‫נשתברו עליו קולמסין הרבה‪ ,‬וספרים ומאמרים שלמים נכתבו בו‪ .‬ואין כאן אלא‬ ‫בַפתח‪ ,‬שהנגינה הוא על התי"ו‪].‬‬ ‫כבתיבת ַַאָּֽת�� ֽ ה ַ‬ ‫מה שנצרך לנו לבאר את לשונו‪.‬‬ ‫מנהג ההברה של החסידים‬ ‫הָקמץ הוא שנשתנתה הגייתו יותר מכולן במשך‬ ‫מכל התנועות שבלשון הקודש‪ָ ,‬‬ ‫והנה אצל החסידים אין שומרים את כללי הלשון האלו‪ ,‬ואין אופן הדיבור של‬ ‫הדורות‪ ,‬ובמשך שנות גלותינו מפוזרים בארבע כנפות הארץ‪.‬‬ ‫החסידים מותאם להם כלל‪.‬‬ ‫ובדורנו נודעו בעיקר שלושה אופני הגייה – החסידי‪ ,‬הליטאי‪ ,‬והתימני‪ .‬ובתימני‬ ‫וניתן לשער שבמקורו היה הדבר על פי כללי הדקדוק‪ ,‬אלא שבמשך הדורות‬ ‫לא נדון כאן‪ ,‬שאינו נוגע לרובא דעלמא‪.‬‬ ‫נשתרבב הענין ונשתכחו הכללים‪ .‬שהרי עצם הדבר שיש בפי החסידים שני‬ ‫"ָקמץ ָָאה"‪ .‬ואצל‬ ‫הָקמצין‪ ,‬ונקראנה כאן ָ‬ ‫הליטאים אין להם אלא הגייה אחת לכל ָ‬ ‫ָָקמצין ולא אחד – מגלה שהחילוק שביניהם קדום ואמיתי הוא‪ ,‬ולא מדעתנו בא‪.‬‬ ‫"ָקמץ אּוּ"‪ ,‬והוא כהגיית המלאפּוּם אצל‬‫החסידים שני ָָקמצין – האחד נקרא ָ‬ ‫אלא שהכללים אימתי בא זה ואימתי בא זה הם שנשתכחו‪[ .‬והאריך בענין זה‬ ‫כָקמץ הליטאים‪.‬‬ ‫"ָקמץ ָָאה"‪ָ ,‬‬ ‫הליטאים; והשני ָ‬ ‫בספר הברת החסידים‪].‬‬ ‫ויש לידע שאין זה חילוק שנתחדש בדורות האחרונים‪ ,‬אלא בספרי המדקדקים‬ ‫וכבר ראיתי מי שחיבר קונטרס ללמד לתלמידים אימתי מבטאים ָָקמץ א ּּו ואימתי‬ ‫הראשונים ובדברי רש"י והאבן עזרא מבואר שבאמת שני סוגי ָָקמצין הם‪ .‬ורש"י‬ ‫ָָקמץ ָָאה כמנהגנו‪ .‬ויש לתמוה בזה קצת‪ ,‬שהרי מלמדים להם כללים שאינם על‬ ‫לָקמץ הקטן בשם "חטף קמ"ץ"‪ ,‬ועיין בפירושו בשירת הים על הפסוק ָָעִּז�ּ י‬ ‫קורא ָ‬ ‫פי הדקדוק‪ .‬אמנם טענתם בפיהם‪ ,‬שיש צורך ללמדם לבטא את התיבות כפי מה‬ ‫ְוְ ִזִ ְְמ ָָרת‪[ .‬וראיתי מודעות שנתפרסמו לעורר את הציבור על תיבה זו‪ ,‬ובהן נוקדה‬ ‫שאבותם וקהילתם מבטאים‪ ,‬ועיין להלן שיתכן שיש השלכה מעשית לאור זה‪.‬‬ ‫לָקמץ הקטן‬ ‫העי"ן בחטף ָָקמץ‪ֳֳ ,‬עִּז�ּ י‪ .‬ואפשר שכיוונו ללשונו של רש"י‪ ,‬שקורא ָ‬ ‫הָקמץ הקטן בארבעה‬ ‫וכיון שאין הכללים ידועים אצל החסידים‪ ,‬נהגו לתלות את ָ‬ ‫"חטף קמ"ץ" כדרך הראשונים‪ .‬ומכל מקום הניקוד הנכון הוא ָָקמץ קטן‪ ,‬ׇׇעִּז�ּ י‪].‬‬ ‫דברים‪ .‬ואין ארבעתם שוים – שבשנים הראשונים הכלל בשרשו נכון‪ ,‬אלא שאין‬ ‫ויסוד גדול יש להקדים‬ ‫מבחינים בפרט שבו הוא תלוי; ובשנים האחרונים אין לו שורש כלל‪.‬‬ ‫והָקמץ הקטן שתי מדרגות בתנועה אחת‪ ,‬אלא שתי‬ ‫הָקמץ הגדול ָ‬ ‫והוא‪ ,‬שאין ָ‬ ‫המשך בעמוד ד‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫ג‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ג‬ ‫והשבתי לו‪ ,‬שבאמת אין כאן שני ָָקמצין כלל‪ ,‬ששניהם ָָקמץ גדול – אלא שמפני‬ ‫א‪ָָ .‬קמץ שלפני שוא‪ ,‬ולפני אות גרונית‬ ‫כָקמץ קטן‪ .‬ומכל מקום אין זה‬ ‫שבשני יש דגש במ"ם‪ ,‬מבטאים אותו הגאליצאנים ָ‬ ‫כָקמץ קטן‪ .‬ובשרשו הכלל נכון‪ ,‬שלפני‬ ‫כל ָָקמץ שבא אחריו שוא‪ ,‬מבטאים אותו ָ‬ ‫אומר שאין הפרש ביניהם‪ ,‬שבראשון הטעם על המ"ם והוא מלרע‪ ,‬ובשני הטעם‬ ‫בָקמץ קטן והזי"ן שאחריה‬ ‫יֶהם‪ ,‬שהאל"ף ָ‬ ‫ְּב�ָּאְזְ ֵנֵ ֶ‬ ‫שוא נח באמת בא ָָקמץ קטן – וכגון ָ‬ ‫על הלמ"ד והוא מלעיל‪ .‬והמדקדקים אף מדקדקים לבטא את הדגש‪.‬‬ ‫בשוא נח סוגרת אותה‪ .‬אלא שאין מבחינים בין שוא נח לשוא נע‪ ,‬ורוב העולם‬ ‫ג‪ָָ .‬קמץ שלפני יו"ד‬ ‫קורים כל שוא כאילו הוא נח – ולפיכך נעשה כל ָָקמץ שלפני שוא קטן בפיהם‪.‬‬ ‫כָקמץ‬ ‫ועוד טעות נפוצה בפי החסידים‪ ,‬שכל ָָקמץ שלפני אות יו"ד מבטאים אותו ָ‬ ‫והגאון עצמו העיד על כך במפורש‪ ,‬במה שכתב בענין תיבת ָָק ְְר ָָאה (בראשית כט‪,‬‬ ‫קטן‪.‬‬ ‫בָקמץ גדול והרי"ש בשוא נע‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫לה) – שהקו"ף שם ָ‬ ‫ולא עוד‪ ,‬אלא שברוב המקומות נשמעת התיבה כחֹוֹ לם גמור‪ .‬שהחֹוֹ לם שבפינו‬ ‫בָקמץ חטף אינו רק בתיבת ָָק ְְר ָָאה בה׳ כפי סגנון הברה הנהוגה‪,‬‬ ‫[ה]גם שהקו"ף ָ‬ ‫אינו אלא הבלעת ָָקמץ קטן ויו"ד שאחריו כאחד‪ ,‬כעין ָָקמץ קטן וחיריק שנבלעו‬ ‫מכל מקום אין זה מצד גוף דקדוק הלשון‪ ,‬ובין ָָק ָָרא בין ָָק ְְר ָָאה ראוי להיות הקו"ף‬ ‫בָקמץ ומבטאים את היו"ד בפני עצמה‪ ,‬לא היה‬ ‫לצליל אחד‪ .‬שאילו היו מאריכים ָ‬ ‫בָקמץ גדול‪ ,‬ועל ידי זה אין בזה היכר‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫נשמע חֹוֹ לם כלל; אלא שמבליעים את שניהם יחד‪ ,‬ונשמע החֹוֹ לם שבפינו‪.‬‬ ‫בָקמץ קטן‪ ,‬ושמצד גוף‬ ‫הרי שהעיד בפירוש‪ :‬שכפי ההברה הנהוגה נהגית הקו"ף ָ‬ ‫הָקמץ הקטן כהוגן – אף שבאמת‬ ‫ויש מועטים המקפידים בזה‪ ,‬שמבטאים את ָ‬ ‫דקדוק הלשון ראוי להיות בשתיהן ָָקמץ גדול‪ .‬וכבר הארכנו באותו פסק בחלק ד‪.‬‬ ‫הוא ָָקמץ גדול – והיו"ד נשמעת אצלם בפני עצמה‪ ,‬ואין כאן חֹוֹ לם‪.‬‬ ‫בָקמץ שלפני אות גרונית‪ .‬שכיון שאין החסידים מבטאים כלל את‬‫ויותר מזה ָ‬ ‫והנה אם היו"ד בשוא נח – מסתברת הטעות‪ ,‬שהרי היו"ד סוגרת את ההברה‬ ‫האות הגרונית – אף במקום שמנוקדת בשוא – ממילא אין מבחינים בין גרונית‬ ‫שהָקמץ שבהן‬ ‫ָ‬ ‫שלפניה‪ .‬ואף שאין הדבר כן באמת‪ ,‬שהרי ָּב�ְּיְ ָָתה‪ָָ ,‬לְיְ ָָלה וִּד�ִ ְְב ָָלָֽת� ֽ ְיְ ָָמה‪,‬‬ ‫שיש תחתיה שוא לשאין תחתיה‪ ,‬ונעשה הסימן "גרונית" במקום הסימן "שוא"‪.‬‬ ‫גדול‪ ,‬ומה שיש לו השלמה אינו אלא מפני שהאות מוטעמת – וכמו שנתבאר‬ ‫ולפיכך מבטאים ָָקמץ קטן אף במקום שאין שם שוא כלל‪ ,‬כל שיש אחריו אות‬ ‫למעלה בתיבת ָּב�ּ ם‪.‬‬ ‫גרונית‪.‬‬ ‫ומכל מקום נשתרבב הדבר הרבה יותר מזה‪ .‬שאף לפני יו"ד בשוא נע אומרים כן‪,‬‬ ‫בָקמץ גדול והאל"ף שאחריה אינה‬ ‫וכגון תיבת ָנָ אָוָ ה ְְת ִִהָּל�ּ ה (תהלים לג‪ ,‬א)‪ ,‬שהנו"ן ָ‬ ‫הָקמץ שלפניה‪.‬‬ ‫כגון ָָהְיְ ָָתה – שביטויה הנכון ָָה־ְיְ ָָתה‪ ,‬ואין היו"ד סוגרת את ָ‬ ‫בָקמץ קטן‪ .‬וכן בפיוט בני היכלא‬ ‫נשמעת – והרבה מן החסידים מבטאים את הנו"ן ָ‬ ‫הָקמץ‬ ‫ויתירה מזו‪ :‬אף במקום שהיו"ד יש לה תנועה בפני עצמה‪ ,‬מבטאים את ָ‬ ‫בָקמץ גדול והאל"ף‬‫אִלין‪ ,‬שהעי"ן ָ‬ ‫שמזמרים בסעודה שלישית‪ְְ ,‬ל ַַבר ַנַ ְְט ִִלין ְוְ ָָלא ָָע ִ‬ ‫שלפניה כקטן – כגון ָיָ ָָדִיִ ם‪ִִ ,‬מ ְְצ ָָרִיִ ם‪ְ ,‬יְ רּו �ָָּׁש ָָלִיִ ם‪.‬‬ ‫בָקמץ קטן‪.‬‬ ‫שאחריה אינה נשמעת‪ ,‬ומבטאים את העי"ן ָ‬ ‫ד‪ָָ .‬קמץ שלפני מפיק ה"א‬ ‫ָּד�ִּרי? או את הה"א שבתיבת‬ ‫והאם שמעת מי שמבטא את האל"ף שבתיבת ֶנֶ ְְא ִ‬ ‫ָּת�ְּענּוּ?‬ ‫ִּת�ְּע ְ‬ ‫ֶנֶ ְְהֶּג�ּ ה? או את שתי העיני"ן שבתיבת ְ‬ ‫ובזה נבא לענייננו‪ .‬שהנהוג אצל החסידים‪ ,‬שכל ָָקמץ שלפני מפיק ה"א מבטאים‬ ‫כָקמץ קטן‪ .‬וכלל זה מלמדים אף לתלמידים צעירים‪.‬‬‫אותו ָ‬ ‫וכיוצא בזה שאלוני בפרשתן‪ ,‬בתיבת ְוְ ָָק ָָראת ֶֶא ְְת ֶֶכם ָָה ָָר ָָעה (דברים לא‪ ,‬כט) – שהאל"ף‬ ‫הָקמץ גדול או קטן‪ .‬והאמת‬ ‫אינה נשמעת והתי"ו סוגרת את ההברה‪ ,‬ונסתפקו אם ָ‬ ‫ובזה אין הכלל נכון כלל‪ ,‬אף לא בשרשו‪ .‬שהרי אף על פי שהה"א שבמפיק נהגית‬ ‫שהוא גדול‪ ,‬מחמת הטעם שעליו‪ ,‬וכמו שנתבאר למעלה‪ .‬ואף על פי כן אצל‬ ‫בפה וסוגרת את ההברה שלפניה‪ ,‬מכל מקום ברוב התיבות הטעם הוא באות‬ ‫בָקמץ קטן‪ .‬הרי ששני הסימנים מצטרפים כאן כאחד –‬ ‫החסידים אומרים אותה ָ‬ ‫שלפניה‪ ,‬והטעם מקיים את התנועה גדולה כמו שנתבאר למעלה‪.‬‬ ‫הגרונית שאינה נשמעת‪ ,‬והתי"ו הסוגרת‪.‬‬ ‫בָקמץ‬ ‫ְׂש ֵֵׂר ָָפה ָָכל ַַא ְְר ָָצ ּּה (דברים כט‪ ,‬כב) – הה"א במפיק‪ ,‬והצד"י ָ‬ ‫ולדוגמא בפרשה זו‪ְ :‬וְ �‬ ‫ב‪ָָ .‬קמץ שלפני דגש‬ ‫גדול‪ .‬וכן בכל תיבה שמסתיימת במפיק ה"א בלשון נקבה‪.‬‬ ‫כָקמץ‬ ‫וכן כל ָָקמץ שבא לפני אות מודגשת‪ ,‬מבטאים אותו אצל יוצאי גאליציא ָ‬ ‫ומכל מקום הכלל הזה פשוט ורגיל בפי הכל‪ .‬ויותר מזה – שרובא דרובא מן‬ ‫וָאָּת�ּ ה‪ .‬ואף כלל זה בשרשו נכון‪ ,‬אבל דוקא בדגש חזק – שהוא‬ ‫קטן‪ ,‬כגון ָָאָּנ�ּ א ָ‬ ‫החסידים אינם מלומדים לבטא כלל את הה"א שבמפיק‪ ,‬ואף על פי כן יודעים הם‬ ‫כאילו האות כפולה‪ ,‬והראשונה סוגרת את ההברה שלפניה‪ ,‬וממילא התנועה‬ ‫שהָקמץ שלפניה קטן‪ .‬ונמצא שעושים מן הטפל עיקר ומן העיקר טפל‪ :‬העיקר‪,‬‬ ‫ָ‬ ‫שהָקמץ שלפניה קטן‪ .‬או‬ ‫ָ‬ ‫שלפניה קטנה‪ .‬וכגון הנו"ן של ָָרֵּנ�ּ י ַַפֵּל�ּ ט (תהלים לב‪ ,‬ז)‪,‬‬ ‫שהיא הגיית הה"א‪ ,‬אינו בפיהם; והסימן‪ ,‬שאינו אלא תולדה‪ ,‬מדקדקים בו‪ .‬והפלא‬ ‫�ְּׁי�ָּחֵּנ�ּ נ ּּו (תהלים קכג‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫החי"ת של ַַעד ֶׁש ָ‬ ‫שאינם מרגישים בפירוש המושג "מפיק"‪ ,‬שהוא מופק בהגייה‪ ,‬וצריכים להוציאה‬ ‫בדיבור‪.‬‬ ‫אבל בדגש קל אין הדבר כן כלל‪ ,‬ואין מבחינים בין זה לזה‪ .‬ומחמת חסרון ידיעת‬ ‫הָקמץ שלפניו ָָקמץ קטן‪.‬‬ ‫הכללים על בוריים נשתרבב שכל דגש עושה אצלם את ָ‬ ‫גם אינם יודעים שיש מציאות של מפיק ה"א באמצע תיבה‪ ,‬כגון בפרשתן באותו‬ ‫ֵּפ�ַּכת‪ .‬אלא שה"א הזה אין לה נקודה באמצעה‪ ,‬כי די בנקודת‬ ‫ְּכ�ַּמ ְְה ַ‬ ‫פסוק הנ"ל‪ַ :‬‬ ‫ומעשה שהיה‪ ,‬ששאל אותי אחד אם נכון הדבר שיש שני אופני ביטוי בתיבת‬ ‫ָּב�ְּהַׁש�ָּׁמ�ּ ה ֵֵמ ֶֶהם (ויקרא כו‪ ,‬מג)‪.‬‬ ‫השוא להורות שצריכים להוציאה בפה‪ .‬וכן ְ‬ ‫"ָל ָָמה"‪ ,‬והוא בפסוקים שבפרשת כי תשא שקוראים בתענית ציבור – ָָל ָָמה ה׳ ֶיֶ ֱֱח ֶֶרה‬ ‫ָ‬ ‫ֹאְמר ּּו ִִמ ְְצ ַַרִיִ ם (שם‪ ,‬יב) – שהמדקדקים מבטאים את הלמ"ד‬ ‫וָלָּמ�ּ ה ֹי ְ‬ ‫ַַא ָ‬ ‫ְּפ�ָּך (שמות לב‪ ,‬יא)‪ָ ,‬‬ ‫ובזה נבא לבאר את לשונו במאמר הבא בס"ד‪.‬‬ ‫בָקמץ קטן‪.‬‬ ‫בָקמץ גדול ושל השני ָ‬ ‫של הראשון ָ‬ ‫זיקוקין דנפקא מפומי'‬ ‫אך טעם זה קצת קשה‪ ,‬משום שלדעת רוב הראשונים (ר"י שהובא בתוספות שם‪ ,‬רא"ש‪ ,‬מרדכי‪,‬‬ ‫ַַה ִּנ ּ ְְס ָּתֹּר ֹת – למה מג ביהים ב ו א ת הקול‬ ‫ועוד) הקללות שבפרשת נצבים אינם נחשבים קללות‪ .‬ואולי יש לומר‪ ,‬שאף שלא נחשבים‬ ‫קללות – נחשבים תוכחות (כמו שכתב בהגהות מנהגים אות קלו‪ ,‬ובלבוש סימן תכח סעיף ד)‪ ,‬ולכן‬ ‫מתוך דברי גליון תורת הקורא‪ ,‬פרשת נצבים‪:‬‬ ‫ראוי לקוראם בלחש‪ ,‬כעין קריאת פרשת העגל ומתאוננים שקוראים בלחש‪ .‬וצריך עיון בזה‪.‬‬ ‫ֹלֵקינּו (דברים כט‪ ,‬כח) בקול רם‪ .‬ובספר דברי‬ ‫יש נוהגים לקרוא את הפסוק ַַהִּנּ ְְסָּתֹּרֹת ַלַ ה׳ ֱֱא ֵ‬ ‫ועוד קשה על טעם זה‪ :‬מדוע כאן השינוי הוא לקרוא את פסוק ַַהִּנּ ְְסָּתֹּרֹת בקול רם יותר משאר‬ ‫קהילות (עמוד ‪ )123‬העיד שכן נהגו בפרנקפורט‪ .‬וכן כתב בספר הכתב והקבלה‪ ,‬שהמנהג‬ ‫הקריאה שנקראת בקול רגיל‪ ,‬ואילו בקללות השינוי הוא שקוראים את הקללות בקול נמוך‬ ‫שהקורא מגביה קולו בפסוק ַַהִּנּ ְְסָּתֹּרֹת‪ .‬וכן כתב בלקוטי מהרי"ח (השמטות לחלק ב‪ ,‬והובאו‬ ‫יותר משאר הקריאה שנקראת בקול רגיל‪.‬‬ ‫דבריו בשערי רחמים שער ג ס"ק ג)‪.‬‬ ‫וכבר הבאנו את הענין – היכן מסתיימות הקללות – בגליון מ לפרשת ראה‪ ,‬במדור צמח זקינים‪,‬‬ ‫טעם הכתב והקבלה‬ ‫בשם אא"ז הג"ר יעקב מלינסק‪.‬‬ ‫ֹלֵקינּו"‬ ‫"ַהִּנּ ְְסָּתֹּרֹת ַלַ ה׳ ֱֱא ֵ‬ ‫ובספר הכתב והקבלה כתב‪ ,‬שנראה שטעם המנהג הוא משום שמאמר ַ‬ ‫ובספר מאור החיים‬ ‫וגו׳ הוא תשובת ישראל למשה‪ .‬שאחר שסיים משה לומר את דברי ברית התורה‪ ,‬קיבלו כל‬ ‫ובספר מאור החיים (דרשות ה׳אור החיים׳‪ ,‬שרשמן מפיו תלמידו ר׳ משה פראנקו) כתב (עמוד‬ ‫ישראל את דברי הברית ואמרו‪ :‬שמי שיעבור בסתר – יהיה משפטו בידי ה׳ לבדו‪ ,‬היודע‬ ‫ֹלֵקינּו וגו׳‪ ,‬אמר החכם מורי ורבי חיים בן עטר‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫יד)‪ ,‬פירוש על פסוק ַַהִּנּ ְְסָּתֹּרֹת ַלַ ה׳ ֱֱא ֵ‬ ‫תעלומות לב; אך אם יהיה בגלוי – יהיה חוב לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו‪.‬‬ ‫ראיתי בבית הכנסת כשאומרים זה הפסוק אומרים אותו בגערה ובקול רינה‪ .‬אבל אמרתי‬ ‫ואף כתב שיש ראיה לביאור זה‪ ,‬ממה שנוהגים שהקורא מגביה קולו כשקורא פסוק זה‪.‬‬ ‫בליבי‪ ,‬אם כולם יודעים סוד הפסוק הזה לא היו אומרים אותו כל כך ברינה‪ ,‬מפני כמה דברים‪.‬‬ ‫טעם לקוטי מהרי"ח‬ ‫האחד‪ ,‬מפני שפשטו הוא וכו׳ – אבל בעבירות שעושה אדם בפרהסיא אנו ערבים‪ ,‬ולא די אלא‬ ‫ובלקוטי מהרי"ח כתב‪ ,‬שלכאורה מנהג זה הוא על פי שיטת רב נסים גאון (הובאו דבריו‬ ‫אף בנינו וכו׳‪.‬‬ ‫בתוספות מגילה לא ע"ב ד"ה קללות‪ ,‬ובתוספות בבא בתרא פח ע"ב ד"ה וקללם)‪ ,‬שסובר שהקללות‬ ‫ומנהגי בזה‬ ‫ֹלַח לֹו ִּכּ י ָָאז ֶיֶ ְְעַׁשׁ ן ַַאף ה׳ ְוְ ִקְִנְ ָָאתֹו וגו׳‪ְ ,‬וְ ָָר ְְב ָָצה ּבֹו ָּכּ ל ָָה ָָאָלָ ה וגו׳‪,‬‬ ‫ֹאֶבה ה׳ ְְס ַ‬ ‫שבפרשת נצבים – ֹלא ֹי ֶ‬ ‫ֹלַח לֹו עד‬ ‫ֹאֶבה ה׳ ְְס ַ‬ ‫ואני הצב"י נוהג כהצעת הלקוטי מהרי"ח – להנמיך את הקול מן ֹלא ֹי ֶ‬ ‫ִהְִב ִּּדילֹו ה׳ ְלְ ָָר ָָעה וגו׳ – נחשבים קללות‪.‬‬ ‫ּוָמ ָָחה ה׳ ֶֶאת ְׁׁשמֹו וגו׳‪ְ ,‬וְ ְ‬ ‫ָ‬ ‫ַַהִּנּ ְְסָּתֹּרֹת‪ ,‬ומשם ואילך מגביה‪ .‬ולפי זה אין ההגבהה שינוי מן הרגיל‪ ,‬אלא חזרה אל הקול הרגיל‪,‬‬ ‫וממילא לשיטתו יש לקוראם בקול נמוך כשאר קללות‪ .‬וכיון שפסוק ַַהִּנּ ְְסָּתֹּרֹת כבר אינו‬ ‫ומיושבת בזה הקושיא הנזכרת‪.‬‬ ‫מהקללות‪ ,‬לכן קוראים אותו בקול‪ .‬עד כאן דבריו‪.‬‬ ‫ומה שיש להעיר בזה‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫ד‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ תשפ"ו‬ ‫וכיון שהבת קול פוסקת הלכה כמותם בכל מקום‪ ,‬אף בזו הלכה כמותם דאין‬ ‫משגיחין בבת קול‪ .‬לכך אני אומר הלכה כבית הלל‪ ,‬ושפיר יש לומר ש"לא בשמים‬ ‫פרשת נצבים‬ ‫היא" באה להורות שלא תימצא התורה בגסי הרוח אלא בענווים‪ ,‬אבל בבת קול‬ ‫משגיחין‪ ,‬והלכה כמותם‪ .‬וק"ל‪.‬‬ ‫מאא"ז הג"ר ארי' לייב פישלס זצ"ל אב"ד‬ ‫קראקא – הנקרא "הויכער ר' לייב"‪ ,‬זקינו של ‬ ‫פרשת וילך‬ ‫הברוך טעם‬ ‫מאא"ז הגה"ק ר' שמחה כ"ץ רפאפורט זצ"ל ‬ ‫גדר תש ובת המ שק ל‪ ,‬ו למה אין מספי קין בי דו לעשו ת תשובה‬ ‫אב"ד לובלין – זקינו של הדברי חיים‬ ‫ֹלֶקיָך (דברים ל‪ ,‬ב)‬ ‫ַׁשְׁב ָּּת ַַעד ה' ֱֱא ֶ‬ ‫ְוְ ְ‬ ‫שנינו במשנה (יומא פ"ח מ"ט)‪ :‬האומר אחטא ואשוב‪ ,‬אחטא ואשוב – אין מספיקין‬ ‫למה הלך מ שה אל י שר אל‪ ,‬ול א ה ם אל י ו‬ ‫בידו לעשות תשובה‪.‬‬ ‫כתיב "ַוַ ֵּיֶּלֶ ְך ֹמֶֹׁשׁ ה" (דברים לא‪ ,‬א)‪ .‬וברש"י‪ :‬לא אוכל עוד לצאת ולבוא – יכול שתשש‬ ‫ויש לומר טעם הגון למה אין מספיקין בידו‪ .‬והוא‪ ,‬כי רוב המחברים כתבו‬ ‫כחו וכו'; מהו לא אוכל עוד לצאת ולבוא‪ ,‬איני רשאי‪ ,‬שנטלה ממני הרשות ונתנה‬ ‫שהסיגופים שבעלי תשובה נוהגים בהם הם תשובת המשקל – שיש לשקול צערו‬ ‫ליהושע‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫כנגד ההנאה שהיתה לו מן העבירה‪ ,‬עד שיהיו שוים זה לזה‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬שרש"י ז"ל פירש מתחלה "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"‪ ,‬ואחר כך "אנכי‬ ‫ולפי זה‪ ,‬האומר אחטא ואשוב – על כרחך שהנאת העבירה חשובה בעיניו עד‬ ‫היום‪ ,‬היום מלאו ימי ושנותי" – ובקרא כתיב "היום" קודם‪.‬‬ ‫מאד‪ ,‬שהרי הוא אומר בדעתו‪ :‬אף שאצטרך לסבול סיגופים בעבורה‪ ,‬הרי הם‬ ‫ויש לתרץ על פי מה שאיתא במדרש‪ ,‬שגבי שמואל הנביא כתיב "ַוַ ָּיֹּבֹא ה' ַוַ ִּיּ ְְתַיַ ַּּצב‬ ‫כאין וכאפס כנגד ההנאה שאני נהנה ממנה‪.‬‬ ‫מּוֵאל" (שמואל א ג‪ ,‬י)‪ ,‬וגבי משה רבינו כתיב "ַוַ ִּיּ ְְק ָָרא‬ ‫מּוֵאל ְׁׁש ֵ‬ ‫ְּבַּפ ַַעם ְׁׁש ֵ‬ ‫ַוַ ִּיּ ְְק ָָרא ְכְ ַַפ ַַעם ַ‬ ‫ואם כן לא יוכל לעולם לקיים תשובת המשקל‪ .‬שאפילו ירצה להרבות בסיגופים‬ ‫ֶֶאל ֹמֶֹׁשׁ ה" (ויקרא א‪ ,‬א) ולא כתיב "ויבא ה'"‪ .‬מפני ששמואל היה הולך לכל מקומות‬ ‫הרבה מאד על עבירה זו‪ ,‬אין מועיל לו כלום – שהרי לעולם תישאר הנאת‬ ‫ישראל לשפוט אותם‪ ,‬לכך חלק לו הקב"ה כבוד ובא אליו; אבל משה רבינו כתיב‬ ‫העבירה גדולה מהם בעיניו‪ ,‬ואין המשקל מגיע לעולם לשיווי‪ .‬ומשום כך אין‬ ‫ָׁשַׁפ ְְט ִּּתי" (שמות יח‪ ,‬טז)‪ ,‬לכך לא חלק לו ה' כבוד‬ ‫ָּדָּבר ָּבּ א ֵֵאַלַ י ְוְ ַ‬ ‫ִיְִהֶיֶ ה ָלָ ֶֶהם ָ‬ ‫בו "ִּכּ י ְ‬ ‫מספיקין בידו לעשות תשובה‪ ,‬ודברי פי חכם חן‪.‬‬ ‫לבוא אליו‪.‬‬ ‫מספר דברי חכמים‪ ,‬להג"ר יהודה ליב בן הג"ר יוסף פוחאוויטשר – נדפס ב'האמבורג' שנת‬ ‫ולכאורה הדבר תמוה‪ ,‬הלא משה רבינו היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני‬ ‫האדמה‪ ,‬ולמה לא אחז בענוה לילך אל ישראל כשמואל הנביא‪ .‬וצריך לומר‪ ,‬כי‬ ‫תנ"ב‪ ,‬שער התשובה סוף פרק ז‬ ‫משה רבינו ידע שכאשר ילך אצל ישראל ילך אצלו הקב"ה; ומחמת גודל ענוה‬ ‫שלו לא רצה שילך הקב"ה אצלו‪ ,‬לכך לא הלך לישראל כדי שלא ילך אצלו‬ ‫מאא"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו ‬ ‫הקב"ה‪.‬‬ ‫של הברוך טעם‬ ‫ועל פי זה ניחא דברי רש"י‪ .‬דבכאן כתיב "וילך משה"‪ ,‬והיה קשה לרש"י‪ :‬הלא‬ ‫משה רבינו לא היה דרכו לילך אל ישראל‪ ,‬רק שיבואו אצלו‪ ,‬ולמה עתה הלך?‬ ‫הכ רעת ההל כה תלויה בשני הפירושים ב "ל א בשמים הי א"‬ ‫לכך פירש רש"י "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" – שנטלה ממנו הרשות ונתנה‬ ‫ליהושע‪ ,‬ושנסתתמו ממנו מעיינות החכמה; וממילא לא היה צריך ה' לבוא אצלו‪,‬‬ ‫אמרו חז"ל (עירובין יג ע"א)‪ :‬שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל‪ ,‬הללו אומרים‬ ‫ולכך אחז עתה בענוה כשמואל הנביא לילך אצל ישראל‪.‬‬ ‫הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו‪ .‬יצתה בת קול ואמרה‪ :‬אלו ואלו דברי‬ ‫אלקים חיים‪ ,‬והלכה כבית הלל‪ .‬וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים‪ ,‬מפני מה‬ ‫זכו בית הלל שתיקבע הלכה כמותם? מפני שנוחין ועלובין היו‪ ,‬ושונין דבריהם‬ ‫מאא"ז הג"ר צבי הירש אשכנזי זצ"ל אב"ד‬ ‫ודברי בית שמאי‪ ,‬ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם‪ .‬ללמדך‬ ‫שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו‪ ,‬וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך‬ ‫הלברשטאט – זקינו של הדברי חיים‬ ‫הוא משפילו‪.‬‬ ‫למה לא נפטר מ שה רבינו בערב שב ת‬ ‫ויש לדקדק‪ :‬וכי מפני שנוחין ועלובין הן תיקבע ההלכה כמותם? והלא אף בית‬ ‫שמאי לאמיתה של תורה כיוונו‪ ,‬שהרי הבת קול עצמה העידה "אלו ואלו דברי‬ ‫כתיב "ֶּבּ ן ֵֵמ ָָאה ְוְ ֶֶעְׂשִׂרִ ים ָׁשָׁנָ ה ָָאֹנִֹכִ י ַַהּיֹום‪ֹ ,‬לא אּוַכַ ל עֹוד ָלָ ֵֵצאת ְוְ ָלָ בֹוא" (דברים לא‪,‬‬ ‫אלקים חיים"‪.‬‬ ‫ב)‪ .‬וברש"י בחומש‪ :‬לא אוכל עוד לצאת ולבא – יכול שתשש כחו‪ ,‬תלמוד לומר‬ ‫וכו'; אלא מהו לא אוכל‪ ,‬איני רשאי‪ ,‬שה' אמר אלי‪ .‬אנכי היום – היום מלאו ימי‬ ‫ַׁמִיִ ם ִהִ וא" (דברים ל‪ ,‬יב) שני פירושים‪ :‬פירוש ראשון –‬ ‫ונראה לי‪ ,‬דהנה ב"ֹלא ַַבָּׁש ַ‬ ‫ושנותי‪ ,‬ביום זה נולדתי וביום זה אמות‪ .‬דבר אחר‪ ,‬לצאת ולבא בדברי תורה‪,‬‬ ‫שאין משגיחין בבת קול‪ ,‬כדרך שאמר רבי יהושע כשיצתה בת קול ואמרה הלכה‬ ‫מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה‪( .‬כן היא הגירסא וסדר דיבורי רש"י‬ ‫כרבי אליעזר (בבא מציעא ס ע"א)‪ .‬פירוש שני – מה שאמרו (עירובין נה ע"א)‪ ,‬לא‬ ‫בדפוסים ישנים‪).‬‬ ‫תימצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים ולא תימצא בגסי הרוח‪.‬‬ ‫ולכאורה יש לדקדק‪ ,‬למה פירש"י תחלה על "לא אוכל עוד לצאת"‪ ,‬ואחר כך על‬ ‫ולכן יש לומר דהכי קאמרה הבת קול‪ :‬אלו ואלו דברי אלקים חיים‪ ,‬שלכל אחד יש‬ ‫"אנכי היום" שמוקדם ממנו בפסוק‪ ,‬ואחר זה חזר בדבר אחר ל"לא אוכל" – נמצא‬ ‫פנים בתורה‪ ,‬אלא שצריך אני להכריע הלכה למעשה כיצד יעשו‪ ,‬שלא תיעשה‬ ‫שהפסיק בין שני הפירושים ד"לא אוכל" בדרשה ד"אנכי היום"‪.‬‬ ‫התורה כשתי תורות – ואני אומר הלכה כבית הלל‪.‬‬ ‫ונראה לעניות דעתי‪ ,‬דלדבר אחר דוקא "אנכי היום" פירושו בו ביום שימות; אבל‬ ‫ופריך‪ :‬למה זכו בית הלל שתיפסק ההלכה כמותם? ומשני‪ :‬מפני שהם נוחין‬ ‫לפירוש הראשון יתכן שאמרו יום אחד קודם מיתתו‪.‬‬ ‫ועלובין‪ ,‬היינו ענווים‪ ,‬מה שאין כן בית שמאי שלא היו ענווים‪ .‬ולכן אמרה הבת‬ ‫קול‪ :‬אם אכריע כבית שמאי‪ ,‬לא ישגיחו בי – שיהיו בית הלל משיבים שאין‬ ‫דהנה איתא במהרש"א ספ"ק דקידושין (ח"א לח ע"א ד"ה ממלא) דלעולם נשלם‬ ‫משגיחין בבת קול‪ ,‬מדכתיב "לא בשמים היא" כפירוש הראשון‪ .‬ואם יבואו בית‬ ‫השנה יום אחד קודם לידתו‪ ,‬ופשוט הוא‪[ .‬והיוצא מדברי המהרש"א שם‪,‬‬ ‫שמאי לדחות ולומר שאין הכתוב מדבר בבת קול כלל‪ ,‬אם כן צריך לומר ד"לא‬ ‫דגמר מנין השנים אכן הוא ביום שלפני יום הלידה‪ ,‬אך המילוי שהקב"ה ממלא‬ ‫בשמים היא" אתי לאורויי שלא תימצא בגסי הרוח‪ ,‬ואם כן בפשיטות אין ראוי‬ ‫שנותיהם של צדיקים – שהוא מיום ליום – אינו נשלם אלא באותו יום שנולד בו‪].‬‬ ‫שתוכרע ההלכה כבית שמאי‪ .‬אבל עכשיו שאני מכריע כבית הלל‪ ,‬לא יוכלו בית‬ ‫ואם כן‪ ,‬מצד לשון הפסוק גרידא – שאמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" –‬ ‫שמאי להשיב "לא בשמים היא"‪.‬‬ ‫היה מקום לומר שאמרה יום אחד קודם יום לידתו‪ ,‬שאז נשלמו שנותיו‪ ,‬ומת‬ ‫[ועוד] ומה גם דבית שמאי גופייהו‪ ,‬שלא היו ענווים‪ ,‬על כרחך דלא סבירא להו‬ ‫למחרתו‪ .‬ולפי זה יש לתמוה על רש"י‪ ,‬דמנא ליה לפרש "ביום זה נולדתי וביום זה‬ ‫הדרשה ד"לא בשמים" שלא תימצא במגביה עצמו‪ ,‬אלא סוברים שאסור להורות‬ ‫אמות"‪ ,‬והלא יום זה אינו לא יום לידתו ולא יום מיתתו‪.‬‬ ‫שאין משגיחין בבת קול‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ו‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫ה‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫שהקדוש ברוך הוא נקרא אלקי הארץ‪ .‬אבל בחוץ לארץ‪ ,‬בני חיי ומזוני לאו‬ ‫המשך מעמוד ה‬ ‫בזכותא תליא מילתא אלא במזלא (מועד קטן כח ע"א)‪.‬‬ ‫ולכן אמר ה' אל אברהם "ֶלֶ ְך ְלְ ָך ֵֵמ ַַא ְְר ְְצָך" (בראשית יב‪ ,‬א) – וכפירוש רש"י שם‪ ,‬כאן‬ ‫וידוע דמשה רבינו נפטר בשבת‪ ,‬וכמו שהביא הטור (או"ח סי' רצב) בשם רב שר‬ ‫אי אתה זוכה לבנים; ושם בארץ ישראל תזכה לבנים‪ ,‬כי יצא מכח המזל‪.‬‬ ‫שלום גאון‪ .‬ואיתא בשבת (ל ע"א) דדוד המלך ביקש שימות בערב שבת ולא‬ ‫בשבת‪ ,‬שלא ישכב בלא קבורה ויוכלו להתעסק בו ובהספדו‪ ,‬כדפירש"י שם (ד"ה‬ ‫וזה שאמר כאן‪ֶּ" ,‬בּ ן ֵֵמ ָָאה ְוְ ֶֶעְׂשִׂרִ ים ָׁשָׁנָ ה ָָאֹנִֹכִ י ַַהּיֹום" – היום מלאו ימי ושנותי‪ .‬רק‬ ‫ַּבֲּח ֵֵצ ֶֶריָך ֵֵמ ָָאֶלֶ ף (תהלים פד‪ ,‬יא) – טוב לי יום אחד‬ ‫אמות); ואמר לו הקב"ה ִּכּ י טֹוב יֹום ֲ‬ ‫אם הייתי יכול לעבור לארץ ישראל‪ ,‬היה אפשר דמוסיפין לי שנות חיים; אבל "ה'‬ ‫שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות‪ .‬הרי שאין משהין את האדם ביום שאינו‬ ‫ָָא ַַמר ֵֵאַלַ י ֹלא ַַת ֲֲעֹבֹר ֶֶאת ַַה ְַּיְּרֵּדּ ן"‪ ,‬ובחוץ לארץ אין מוסיפין‪ .‬וק"ל‪.‬‬ ‫ראוי לקבורה אלא בשביל עסק התורה שבו‪.‬‬ ‫ומעתה‪ ,‬אילו אמר משה "היום מלאו ימי ושנותי" יום אחד קודם מיתתו‪ ,‬נמצא‬ ‫מאא"ז הג"ר משה בן הג"ר אברהם מגזע צבי ‬ ‫שאמרו בערב שבת – ובאותה שעה כבר נסתתמו ממנו מסורות ומעיינות‬ ‫החכמה‪ ,‬שהרי "לא אוכל עוד" על מצבו באותה שעה אמר‪ .‬ואם כן קשה‪ ,‬אמאי‬ ‫זצ"ל – ובתוכו מדברי זקינו הרבי ר' העשיל ‬ ‫לא מת בערב שבת? והלא שוב לא שייך בו טעמא ד"טוב לי יום אחד שאתה‬ ‫זצ"ל‬ ‫עוסק בתורה"‪ ,‬דמאותה שעה ואילך שוב לא היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה;‬ ‫ומוטב היה לו שימות בערב שבת ויתעסקו בקבורתו ובהספדו‪.‬‬ ‫י ד י עת העתי ד ות – והר איה לתחיי ת המ תים מא הר ן‬ ‫אלא ודאי דלא אמרו בערב שבת אלא בשבת עצמה‪ ,‬ביום מיתתו; ובו ביום‬ ‫בסוף ספרו 'תפארת למשה' כותב המוציא לאור‪ :‬מצאתי בכתבי הגאון רבן של‬ ‫נסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה‪ ,‬ולא קודם‪ .‬ולפיכך לא מת בערב שבת‪,‬‬ ‫בני הגולה מוהר"ר משה ז"ל מגזע צבי‪ ,‬שהיה אב"ד בק"ק הוראדנא‪ ,‬ולבסוף ימיו‬ ‫שעדיין היה יכול לצאת ולבוא בדברי תורה‪ ,‬וטוב לפניו יתברך יום אחד שהוא‬ ‫נתקבל לק"ק קראקא‪.‬‬ ‫עוסק בו בתורה‪ .‬ומשהוכח שהדיבור היה ביום המיתה – שוב הוא גם יום הלידה‪,‬‬ ‫כדאיתא בקידושין שם דבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד‪.‬‬ ‫במסכת סנהדרין (צ ע"ב)‪ :‬שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה‪ ,‬מנין שהקדוש‬ ‫ברוך הוא מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות‪ .‬אמר להו‪ ,‬תרווייהו מן המקרא‬ ‫וזהו שדקדק רש"י "היום מלאו ימי ושנותי"‪ ,‬ולא קאמר "שנותי" לחוד‪ :‬ד"שנותי"‬ ‫הזה‪ ,‬שנאמר "ְוְ ָָקם ָָה ָָעם ַַהֶּזּ ה ְוְ ָזָ ָנָ ה" וגו' (דברים לא‪ ,‬טז)‪ .‬אמרו לו‪ ,‬ודלמא "וקם העם‬ ‫הוא גמר מנין השנים‪ ,‬שהוא ביום שלפניו; אבל "ימי" הוא המילוי מיום ליום‪ ,‬ואינו‬ ‫הזה וזנה" הוא דקאמר‪ .‬אמר להו‪ ,‬נקוטו מיהא פלגא בידייכו‪ ,‬דיודע מה שעתיד‬ ‫אלא ביום הלידה עצמו‪ .‬ומשום הכי סיים "ביום זה נולדתי וביום זה אמות"‪.‬‬ ‫להיות‪ .‬עד כאן‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫וכל זה לפירוש הדבר אחר; אבל לפירוש הראשון‪ ,‬דמפרש "לא אוכל" – איני‬ ‫ושמעתי מאא"ז הגאון מוהר"ר העשיל ז"ל – וכי שייך לשאול אם הקדוש ברוך‬ ‫רשאי‪ ,‬ולא נסתתם ממנו כלום‪ ,‬כחו עמו במלואו והיה עוסק בתורה עד הרגע‬ ‫הוא יודע עתידות‪ ,‬הלא כל הנביאים אמרו עתידות‪ ,‬ואין אף אדם יודע מה שֵיֵ עשה‬ ‫האחרון‪ ,‬ובשבילו נשתהה עד השבת‪ .‬ולפיכך אין בידינו הכרח שאמרו ביום‬ ‫למחר‪ .‬ולמה הביא ראיה דוקא מהדין קרא‪.‬‬ ‫מיתתו דוקא‪ ,‬ויתכן שאמרו ביום גמר השנים‪ ,‬שהוא ערב שבת; ולפי זה אין הדיוק‬ ‫ד"מלאו ימי" נצרך כלל‪ ,‬שכל עיקרו לא בא אלא לפי הדבר אחר‪.‬‬ ‫ופירש‪ :‬דהנה איתא (ברכות לג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‪ ,‬דצדיק‬ ‫ורשע לא קאמר‪ .‬ואם כן שאלתם היתה‪ ,‬מנין שיודע עתידות – אם צדיק או רשע‬ ‫ובזה מיושב הדקדוק‪ ,‬דרש"י הקדים דרשת "אנכי היום" קודם שהביא מקורה‪,‬‬ ‫יהיה‪ .‬שבזה היה סלקא דעתייהו דאינו יודע‪ ,‬מכח קושיית הרמב"ם (הלכות תשובה‬ ‫מפני שכך הוא סדר הפסוק ואי אפשר היה לו לאחרה יותר; אבל דחאה עד לאחר‬ ‫פ"ה ה"ה) וכל הראשונים דידיעה ובחירה סתרן אהדדי‪ .‬אבל על מה שבידו לא‬ ‫גמר הפירוש הראשון והסמיכה לדבר אחר‪ ,‬להורות שאין דרשה זו עולה אלא‬ ‫שייך לשאול‪ .‬עד כאן מדברי הרבי ר' העשיל זצ"ל‪.‬‬ ‫לדבר אחר‪ ,‬והוא הנותן לה את מקורה‪ .‬ודוק‪.‬‬ ‫על כן נראה לי‪ ,‬דהנה איתא שם בגמרא דתחיית המתים מוכח מדכתיב "ָלָ ֵֵתת‬ ‫רּוַמת ה' ְלְ ַַא ֲֲהֹרֹן" (במדבר יח‪ ,‬כח) – וכי אהרן לעולם קיים‪ .‬ופירש רש"י‪ ,‬והלא אהרן‬ ‫ְּתּ ַ‬ ‫מאא"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו ‬ ‫לא לקח תרומה מעולם‪ ,‬שלא בא לארץ ישראל‪ .‬אלא על כרחך דמיירי לאחר‬ ‫תחיית המתים‪ ,‬שיקח אז‪.‬‬ ‫של הברוך טעם‬ ‫והשתא לפי זה‪ ,‬על כרחך צריך לומר שיודע עתידות‪ .‬שאם אמרינן חס ושלום‬ ‫מ פני מ ה תלה מ שה רבינו את מ ית תו באיסור ל עבור את היר דן‬ ‫שאינו יודע עתידות‪ ,‬אם עתיד לעשות איזה חטא – אם כן אין מוכח כלל תחיית‬ ‫המתים מאהרן‪ ,‬דדלמא לא ידע חס ושלום שיחטא במי מריבה‪ ,‬ואם כן סבר‬ ‫כתיב "ֶּבּ ן ֵֵמ ָָאה ְוְ ֶֶעְׂשִׂרִ ים ָׁשָׁנָ ה ָָאֹנִֹכִ י ַַהּיֹום‪ֹ ,‬לא אּוַכַ ל עֹוד ָלָ ֵֵצאת ְוְ ָלָ בֹוא‪ַ ,‬וַ ה' ָָא ַַמר ֵֵאַלַ י‬ ‫שיבוא לארץ ישראל בחייו ויתנו לו תרומה‪.‬‬ ‫ֹלא ַַת ֲֲעֹבֹר ֶֶאת ַַה ְַּיְּרֵּדּ ן ַַהֶּזּ ה" (דברים לא‪ ,‬ב)‪ .‬ופירש רש"י‪" :‬היום מלאו ימי ושנותי"‪.‬‬ ‫ועל כן אמר "נקוטו מיהא פלגא" – שיודע עתידות‪ ,‬דזה מוכח מן הקרא ד"וקם‬ ‫ויש לדקדק‪ :‬כיון דאמר "היום מלאו ימי ושנותי"‪ ,‬אם כן מה זה דאמר "וה' אמר‬ ‫העם הזה וזנה"‪ .‬ואם כן יודע שעתידים לחטוא‪ ,‬וממילא מוכח תחיית המתים‬ ‫אלי" וגו' – דמשמע דאי לאו הכי היה עובר‪ .‬והלא מלאו ימיו ושנותיו‪.‬‬ ‫מאהרן כנזכר לעיל‪ .‬וק"ל‪.‬‬ ‫ונראה לי‪ ,‬דהנה איתא בברכות (ח ע"א)‪ :‬אמרו לו לרבי יוחנן‪ ,‬איכא סבי בבבל‪.‬‬ ‫תמה ואמר‪ְ" ,‬לְ ַַמ ַַען ְִיְִרּבּו ְיְ ֵֵמיֶכֶ ם‪ַַ ...‬על ָָה ֲֲא ָָד ָָמה" (דברים יא‪ ,‬כא) כתיב‪ .‬כיון דאמרו לו‬ ‫תפארת למשה על יורה דעה (תקל"ו)‪ ,‬בסופו – שיצא לאור על ידי נכדו ר' שלמה בן בנו‬ ‫דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא‪ ,‬אמר‪ ,‬היינו דאהני להו‪.‬‬ ‫ר' חיים‪[ .‬ונדפס גם בספר 'חנוכת התורה'‪ ,‬פרשת וילך אות קסג‪ ,‬ושם נתייחס כל המאמר‬ ‫לרבי ר' העשיל; ואינו כן‪ ,‬שעיקר הענין מרבינו‪ ,‬וכמפורש בלשונו "על כן נראה לי"‪].‬‬ ‫"ַעל ָָה ֲֲא ָָד ָָמה" – היינו על פי מה דקיימא‬ ‫"ִיְִרּבּו ְיְ ֵֵמיֶכֶ ם" דוקא ַ‬ ‫ונראה לי‪ ,‬דהא דכתיב ְ‬ ‫ִמְִס ַּּפר ָיָ ֶֶמיָך ֲֲא ַַמֵּלּ א" (שמות כג‪ ,‬כו)‬ ‫"ֶאת ְ‬ ‫לן כחכמים דסבירא להו ביבמות (מט ע"ב)‪ֶ ,‬‬ ‫– אלו שני דורות; זכו‪ ,‬מוסיפין לו; לא זכו‪ ,‬פוחתין לו‪ .‬והיינו דוקא בארץ ישראל‪,‬‬ ‫מעלת וחובת לחדש חידושי תורה ולכתבם‬ ‫מל וקט מספר ים וס ופר ים וממל קטים‬ ‫בת המלך או לדבר אליה‪ ,‬ותינתן לי נפשי בשאלתי או אמות עליה‪ .‬והיה כשבת האיש ההוא באותו‬ ‫המשך מספר סדר היום (להג"ר משה בן מכיר‪ ,‬נדפס ב'ויניציאה' שנת שנ"ט)‪ .‬סדר הלימוד‪:‬‬ ‫חשך נמרץ ימים ושנים‪ ,‬הולך ובא סביבות המגדל‪ ,‬עד שמצא כמין חלון אחד במגדל‪ .‬התחיל‬ ‫[המשך המשל] עד שבאו מקצות הארץ אל המגדל ההוא רבים‪ ,‬והיו משכימים ומעריבים סביבות‬ ‫לחטט אחריו‪ ,‬והיו עפר וצרורות נופלים‪ ,‬עד שגילה חור אחד קטן‪.‬‬ ‫המגדל בכל מיני שירות ותושבחות וכל מיני ניגון‪ ,‬לעורר את לב הנערה אולי תחפוץ באהבתו‬ ‫התחיל לצעוק ולצווח יום יום ולקרוא לבת המלך בקול גדול ולהתחנן אליה‪ :‬תיקר נא נפשי‬ ‫ותתגלה אליהם מן החורין והסדקים; ועינה בצום נפשו‪ ,‬לחורב ביום ולקרח בלילה‪ ,‬אולי תיקר‬ ‫בעיניך‪ .‬עד שנהמו רחמיה אליו‪ ,‬בראותה שכבר התחיל למצוא מקום‪ ,‬וטרח ועמל לבקש אהבתה;‬ ‫נפשו בעיניה‪ .‬ועם כל זה לא הועיל לו‪ ,‬משום שלא התמיד בענין‪ ,‬וחשב שבמעט זמן שיבקש ימצא‬ ‫והתחילה לספר עמו ולדבר על לבו שלא יחוש מכל הטורח אשר טרח‪ ,‬כי סוף הכבוד לבוא‪ ,‬וישמח‬ ‫מבוקשו — והוא לא כן ידמה‪ ,‬כי לא בדבר נקל תושג בת מלך לישא אותה‪ ,‬והיא אינה חוששת לו‬ ‫ויגיל‪ ,‬ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת; וכיון שהתחיל — הוא יגמור וימצא הפתח‪ ,‬ומשם יכנס‪.‬‬ ‫וממקומה לא תמיש‪ .‬וכיון שרואים אותם האנשים שהשתדלו הבא מידם ולא השיגו‪ ,‬תוהים על כל‬ ‫עד שהוא בעצמו טורח יום אחר יום‪ ,‬עד שמצא צורת פתח בנויה בכותל‪ .‬התחיל לחטט אחריה עד‬ ‫מה שעשו‪ ,‬וחוזרים לדרכם בפחי נפש — יגעו לריק והולידו לבהלה‪.‬‬ ‫שפתח ונכנס‪ .‬ואחר שנכנס‪ ,‬התחיל לקרוא ולצעוק אל בת המלך שתפתח לו החדרים הפנימיים‬ ‫וכן באים אנשים אחרים מאיי הים ומקצות הארץ‪ ,‬לשמע בת המלך מיופיה ומתכונתה‪ ,‬ומסבבים‬ ‫להיכנס אליה‪ ,‬עד שראתה בעיניו וגילתה לו מקום המפתחות היכן הן‪ .‬והוא לקח מפתח אחד‬ ‫כמו כן אותו המגדל השכם והערב‪ ,‬ומתעכבים שם יותר מן הראשונים‪ ,‬ומתקנים כלי שיר וניגון‬ ‫ופתח חדר אחד‪ ,‬ומפתח אחר ופתח‪ ,‬עד שמעט מעט‪ ,‬ביישוב דעתו ובהשכלת שכלו‪ ,‬פתח את‬ ‫ואמרות טהורות של פיוסים וריצויים‪ ,‬לרצות את בת המלך ולבקש אהבתה‪ ,‬ומתחננים אליה שלא‬ ‫כולם אחת אחת‪.‬‬ ‫ישיבו ריקם — וסוף שהעלו חרס בידם וחוזרים בפחי נפש לדרכם‪ .‬כן יום יום מתחדשים ובאים‬ ‫ובראות בת המלך חפץ האיש ההוא בה‪ ,‬וכל הטורח שטרח בשבילה‪ ,‬שלחה להגיד לאביה כל‬ ‫ממזרח וממערב לראות אם יוכלו להשיג המציאה ההיא‪ ,‬ולדבר על לב הנערה שתתגלה אליהם‬ ‫המאורע‪ .‬והמלך שמח לקראת האיש ההוא‪ ,‬כי פרי מעלליו יאכל‪ ,‬ורצה להשיאו עם בתו; וגילה‬ ‫ויהיו לרצון אמריהם; ועמדו כמו כן זמן מה‪ ,‬וכיון שראו שלא השיגו חזרו לאחוריהם בפחי נפש‬ ‫לו מסתרים אחרים‪ ,‬ונתן מפתחות המגדל בידו לסגור ולפתוח כל זמן שירצה‪ ,‬ונתן לו בתו לאשה‪.‬‬ ‫ונתייאשו מן המבוקש‪.‬‬ ‫והגדיל האיש ההוא עד מאד‪ ,‬עד שנעשה משנה למלך‪ ,‬וכל אשר הוא גוזר הוא מצליח בידו‪.‬‬ ‫עד שבא פיקח אחד ערום ואמר‪ :‬המגדל הזה אי אפשר שלא בנו לו פתח ליכנס ולצאת; אנכי אשב‬ ‫ארבעים יום וארבעים לילה עד שאשיג את מבוקשי‪ ,‬ואמצא איזה פתח או חלון שאוכל לראות את‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫ו‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫'אשר ע שו ' לש ון רבים – וה וא מפ ו ר ש ב גוף המדרש‬ ‫פרשת נצבים‬ ‫ולפי דרכו של העיר דוד יש לבאר קישור דברי המדרש שם‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫ואת הנפש אשר עשו בחרן‪ ,‬אמר רבי אלעזר בן זימרא‪ ,‬אם מתכנסין כל‬ ‫ַַט ְּפֶּכֶם קו דם ל ְנ ְֵׁשׁ י ֶכֶם – ומכאן שמ תו ך של א לשמה בא לשמה‬ ‫באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה‪ ,‬ואת אמר‬ ‫ִזְִקֵנֵ יֶכֶ ם‬ ‫ִׁשְׁב ֵֵטיֶכֶ ם ְ‬ ‫ֹלֵקיֶכֶ ם ָָראֵׁשׁ יֶכֶ ם ְ‬ ‫ִלְִפֵנֵ י ה' ֱֱא ֵ‬ ‫ַַאֶּתּ ם ִנִָּצִּבִ ים ַַהּיֹום ֻּכּ ְּלֶּכֶ ם ְ‬ ‫ואת הנפש אשר עשו‪ ,‬אלא אלו הגרים שגיירו‪ ...‬ויאמר אשר 'עשה'‪ ,‬למה‬ ‫ֹׁשְׁט ֵֵריֶכֶ ם ֹּכּל ִאִ יׁש ִיִ ְׂש ָָׂר ֵֵאל (דברים כט‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫ְוְ ְ‬ ‫נאמר אשר 'עשו'‪ ,‬אמר רב הונא‪ ,‬אברהם היה מגייר את האנשים ושרה‬ ‫איתא במסכת סופרים (פרק יח ה"ח)‪ :‬ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה‬ ‫מגיירת את הנשים‪.‬‬ ‫בישיבה‪ ,‬פתח ואמר‪ַַ ,‬אֶּתּ ם ִנִָּצִּבִ ים ַַהּיֹום ֻּכּ ְּלֶּכֶ ם‪ַַ ,‬טְּפֶּכֶ ם ְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם (דברים כט‪ ,‬ט–י)‪.‬‬ ‫ולדרך זו המדרש עצמו בא ליישב למה לא נאמר שבראום על ידי ספר‬ ‫וכתב בספר עיר דוד (בית המלך‪ ,‬חדר ב‪ ,‬סי' קמד–קמה)‪:‬‬ ‫יצירה‪ ,‬ולזה אמר שנאמר 'אשר עשו' לשון רבים‪ ,‬ואף שרה גיירה גרים‪ ,‬ועל‬ ‫כרחך שאין זו בריאה אלא גירות‪ .‬ואולי לזה כיוון העיר דוד‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ברכות כח ע"א)‪ ,‬בו ביום שנעשה ראב"ע נשיא ניטל‬ ‫שומר הפתח‪ ,‬לפי שרבן גמליאל לא היה מניח ליכנס לבית המדרש‬ ‫מ שנתלבנ ו שע ר ותי ו – נת ברר שאף שלא ל שמ ה נכנס‬ ‫אלא תלמיד חכם שתוכו כברו‪ .‬אבל ראב"ע סבר‪ ,‬לעולם ילמוד אדם‬ ‫תורה ומצוות אף שלא לשמה‪ ,‬שמתוך שלא לשמה בא לשמה (ועיין‬ ‫והוסיף על דברי העיר דוד בספר תולדות יעקב (להג"ר יעקב איילינבורג‪ ,‬נדפס‬ ‫תפ"ו)‪:‬‬ ‫בגירסת עין יעקב שם‪ ,‬שנתבארה בה דעת ראב"ע להדיא)‪.‬‬ ‫אכתי קשיא‪ ,‬למה דרש ראב"ע דרשה זו דוקא ביום שמינוהו לנשיא‪.‬‬ ‫ואיתא בש"ך עה"ת (פרשת וילך‪ ,‬דברים לא‪ ,‬יב)‪ ,‬שהטעם שהקדים‬ ‫ַ'ַטְּפֶּכֶ ם' ל'ְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם'‪ ,‬לפי שהטף באים לכלל לימוד‪ ,‬מה שאין כן הנשים‪,‬‬ ‫וליישב נקדים גמרא דברכות (כז ע"ב)‪ :‬אמרו ליה לרבי אלעזר בן‬ ‫שאסורות ללמוד לגמרי ואינן באות אלא לשמוע‪.‬‬ ‫עזריה‪ ,‬ניחא ליה למר למהוי ריש מתיבתא‪ .‬אמר להם‪ ,‬איזיל ואימלך‬ ‫בדביתהו‪ .‬אמרה ליה‪ ,‬לית לך חיורתא‪ .‬והדבר קשה להולמו‪ ,‬למה‬ ‫ֶּנֶּפׁש ֲֲאֶׁשׁ ר ָָעׂשּו ְְב ָָח ָָרן‬ ‫ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה לט‪ ,‬יד)‪ְ ,‬וְ ֶֶאת ַַה ֶ‬ ‫דחתה אותו מטעם זה שאין לו שיבה‪.‬‬ ‫(בראשית יב‪ ,‬ה)‪ ,‬מלמד שהיו אברהם ושרה מגיירים גרים‪ .‬דליכא‬ ‫למימר שעשו נפשות ממש‪ ,‬שהרי היאך יכולים לברוא את האדם‪.‬‬ ‫ונראה ליישב על פי מה דאיתא במסכת נדה (מה ע"ב)‪ַ ,‬וַ ִּיּ ֶֶבן ה' ֱֱאֹלִקִ ים‬ ‫והקשה היפה תואר‪ ,‬והלא ספר יצירה היה בידו של אדם הראשון‪,‬‬ ‫ֶֶאת ַַהֵּצָּלָ ע (בראשית ב‪ ,‬כב)‪ ,‬מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר‬ ‫ובספר יצירה יכול היה לברוא‪.‬‬ ‫מבאיש‪ ,‬אלו דברי רב חסדא‪ .‬וריש לקיש אמר‪ ,‬מלמד שקלעה הקב"ה‬ ‫לחוה והביאה אצל אדם הראשון‪ ,‬שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא‬ ‫[ועיין בציוני שאכן מפרש כן‪ ,‬שכן מסורת בידינו מאבותינו‪ ,‬וכן פירש‬ ‫הראב"ד בפירושו לספר יצירה‪ .‬ועיין בספר אש תמיד (פרשת אמור)‬ ‫בנייתא‪.‬‬ ‫חשבון נפלא בזה בשנות אברהם אבינו‪ .‬ועיין בספר יקהל שלמה‬ ‫ומעתה‪ ,‬אם נפרש 'ויבן' כרב חסדא‪ ,‬שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה‬ ‫(פרשת לך לך) מה שתירץ בזה]‪.‬‬ ‫יותר מבאיש‪ ,‬צריך אדם ליטול עצה מאשתו‪ ,‬שהבינה היתירה בה‪.‬‬ ‫אבל אם נפרש שקלעה הקב"ה‪ ,‬אין צריך ליטול עצה מאשה‪ ,‬שאין‬ ‫ויש לתרץ‪ ,‬שכתוב ָ'ָעׂשּו' לשון רבים‪ ,‬ומשמע שאף שרה בראה‪ ,‬וזה‬ ‫לה בינה יתירה‪.‬‬ ‫אי אפשר; שבשלמא אברהם היה יכול ללמוד ספר יצירה‪ ,‬אבל שרה‬ ‫לא‪ ,‬שהנשים אסורות ללמוד תורה‪.‬‬ ‫ותלוי הדבר במחלוקת אם התורה בלשון הקודש ניתנה או בכל לשון‪.‬‬ ‫אם בלשון הקודש ניתנה‪ ,‬אי אפשר לפרש מלשון שבכרכי הים קורין‬ ‫ועוד איתא במדרש (שם פרשה מט‪ ,‬ז)‪ִּ ,‬כּ י ְיְ ַַד ְְע ִּּתיו ְלְ ַַמ ַַען ֲֲאֶׁשׁ ר ְיְ ַַצֶּוּ ה ֶֶאת‬ ‫לקלעיתא בנייתא‪ ,‬שהרי אין זה לשון הקודש; ועל כרחך ויבן את‬ ‫ָּבָּנָ יו ְוְ ֶֶאת ֵּבּ יתֹו ַַא ֲֲח ָָריו‪ַ ,‬לַ ֲֲעׂשֹות ְְצ ָָד ָָקה ּוִמִ ְׁשָּׁפּ ט (בראשית יח‪ ,‬יט)‪ ,‬בתחילה‬ ‫הצלע פירושו שנתן בינה יתירה באשה‪ ,‬וצריך ליטול ממנה עצה‪ .‬ואם‬ ‫צדקה ולבסוף משפט‪ .‬בתחילה היה מכניס כל עוברים ושבים‪,‬‬ ‫בכל לשון ניתנה‪ ,‬יש לפרש ויבן שקלעה הקב"ה לחוה‪ ,‬ואין הטעם‬ ‫ולבסוף אמר להם ברכו; ברכו – מוטב‪ ,‬ואם לאו אמר להם הבו מה‬ ‫משום בינה יתירה‪ ,‬ואין צריך ליטול עצה מאשה‪.‬‬ ‫דעלך‪ ,‬מאן יהיב לך חמרא במדברא‪ .‬אמרו לו‪ ,‬למי נברך‪ ,‬אמר להם‪,‬‬ ‫לאל עולם‪ ,‬מיד נתגיירו‪ .‬והקשה היפה תואר‪ ,‬והלא אנוסים היו‪ ,‬ושלא‬ ‫ֹלֶקיָך‬ ‫וזה גופא תלוי במה דאיתא בילקוט (יתרו רמז רפ"ו)‪ָָ ,‬אֹנִֹכִ י ה' ֱֱא ֶ‬ ‫לשמה נתגיירו‪ .‬ותירץ‪ ,‬שהלכה כמאן דאמר (סוטה כב ע"ב) לעולם‬ ‫(שמות כ‪ ,‬ב)‪ ,‬למה אמר הקב"ה בלשון 'אנכי' שהוא לשון מצרי‪ ,‬כדי‬ ‫יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה‪ ,‬שמתוך שלא לשמה‬ ‫שיבינו אף האומות‪ .‬ועוד טעם אחר‪ ,‬לפי שעל הים נראה הקב"ה‬ ‫בא לשמה‪.‬‬ ‫כבחור‪ ,‬ועכשיו נראה כזקן היושב בישיבה‪ ,‬לכך אמר 'אנכי'‪ ,‬אני הוא‬ ‫שהייתי בים [כעין זה ברש"י (שם)‪ .‬ולשון 'זקן ויושב בישיבה' אמרו‬ ‫וזהו שאמרו‪ ,‬בו ביום שנעשה ראב"ע נשיא ניטל שומר הפתח‪ .‬וקשה‪,‬‬ ‫חז"ל (יומא כח ע"ב) על אברהם אבינו‪ .‬ועיין בספר ברכת יצחק (בהפטרה‬ ‫מנין לו לראב"ע שמתוך שלא לשמה בא לשמה‪ .‬ואם תאמר ממה‬ ‫לפרשת בשלח)]‪.‬‬ ‫ֶּנֶּפׁש ֲֲאֶׁשׁ ר ָָעׂשּו ְְב ָָח ָָרן‪ ,‬שמגיירים גרים והוי שלא לשמה‪,‬‬ ‫שכתוב ְוְ ֶֶאת ַַה ֶ‬ ‫יש לדחות‪ ,‬דילמא עשו נפשות ממש על ידי ספר יצירה‪.‬‬ ‫ומעתה‪ ,‬אם התורה בלשון הקודש ניתנה‪ ,‬אף 'אנכי' לשון הקודש‬ ‫הוא‪ ,‬ועל כרחך טעמו כטעם השני‪ ,‬שנראה כזקן היושב בישיבה;‬ ‫לפיכך דרש ַַאֶּתּ ם ִנִָּצִּבִ ים ַַהּיֹום ֻּכּ ְּלֶּכֶ ם ַַטְּפֶּכֶ ם ְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם‪ ,‬וקשה למה הקדים‬ ‫ומזה מוכח שהיושב בישיבה צריך שיהא זקן דוקא‪ ,‬שאם לא כן‬ ‫טף לנשים; אלא שהנשים אינן באות אלא לשמוע‪ ,‬והאנשים באים‬ ‫היה לו להיראות כבחור כמו על הים‪ .‬ואם התורה בכל לשון ניתנה‪,‬‬ ‫ללמוד‪ ,‬והטף באים לכלל לימוד כשיגדלו‪ .‬ומעתה שוב אי אפשר‬ ‫'אנכי' נאמר בלשון מצרי כדי שיבינו האומות‪ ,‬ושוב אין ללמוד מכאן‬ ‫לומר שעשו נפשות ממש על ידי ספר יצירה‪ ,‬שהרי הנשים אסורות‬ ‫שהעוסק בישיבה צריך להיות זקן‪ ,‬אלא אפילו יניק‪.‬‬ ‫ללמוד‪ .‬אלא על כרחך שמגיירים גרים היו‪ ,‬ואף על פי שאנוסים היו‪,‬‬ ‫יש לומר מתוך שלא לשמה בא לשמה‪.‬‬ ‫כללו של דבר‪ ,‬אם התורה בלשון הקודש ניתנה‪' ,‬ויבן' היינו בינה‬ ‫יתירה‪ ,‬ו'אנכי' לשון הקודש‪ ,‬וטעמו שנראה כזקן היושב בישיבה‪,‬‬ ‫ומשום כך יפה ניטל שומר הפתח בו ביום‪ ,‬שיכנסו לבית המדרש‬ ‫ומוכח שהיושב בישיבה זקן דוקא‪ .‬ואם בכל לשון ניתנה‪' ,‬ויבן' היינו‬ ‫אף מי שאין תוכו כברו‪ ,‬שלעולם ילמוד אדם תורה אף שלא לשמה‪,‬‬ ‫שקלעה הקב"ה לחוה‪ ,‬ו'אנכי' לשון מצרי כדי שיבינו האומות‪.‬‬ ‫שמתוך שלא לשמה בא לשמה ודו"ק‪ .‬עכ"ד העיר דוד‪.‬‬ ‫ובזה יובן שראב"ע הלך ליטול עצה מאשתו‪ ,‬והשיבתו בחכמה‪ ,‬אתה‬ ‫[דברי העיר דוד אלו מובאים בספר קרית ארבע (חורי‪ ,‬פרשת ואתחנן)‪,‬‬ ‫בא ליטול עצה ממני‪ ,‬אם כן על כרחך סבירא לך שויבן את הצלע‬ ‫הוכח אברהם (חאלימי‪ ,‬פרשת כי תבוא)‪ ,‬הגדה של פסח משמיע ישועה‬ ‫היינו בינה יתירה באשה; ואם כן התורה בלשון הקודש ניתנה; ואם כן‬ ‫(חדד‪ ,‬פיסקא אמר ראב"ע)‪ ,‬ומשען המים (פרשת ברכה)]‪.‬‬ ‫מאי 'אנכי'‪ ,‬ועל כרחך שנראה הקב"ה כזקן היושב בישיבה ועל הים‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫ז‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫פרשת וילך‬ ‫כבחור‪ ,‬ולכך אמר 'אנכי'‪ .‬וקשה‪ ,‬היה לו להיראות אף כאן כבחור; ועל‬ ‫כרחך שהיושב בישיבה צריך שיהא זקן דוקא‪ .‬לזה אמרה לו‪ ,‬אם כן‬ ‫מ אה ו עשר י ם י ום כ נ גד מא ה ו עשר י ם שנ ה – ו הי ום הי תר ה ו א‬ ‫אי אפשר לך‪ ,‬דלית לך חיורתא‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫ה ק ובל‬ ‫[דרוש זה כתב גם הג"ר יחיאל מיכל אופנהיים בכתב יד על הגדה של‬ ‫פסח (בפיסקא אמר ראב"ע)‪ .‬והחיד"א בפתח עינים (בברכות שם) מביא‬ ‫איתא במדרש רבה (דברים פ"ט ס"ט)‪ :‬דבר אחר‪ ,‬מהו ֵֵהן ָָק ְְרבּו ָיָ ֶֶמיָך ָלָ מּות‬ ‫דרוש זה בשם רבני אשכנז‪ .‬ועיין עוד בספר דרושים ולקחי מוסר‬ ‫(דברים לא‪ ,‬יד)‪ ,‬אמר רבי סימא‪ ,‬היום קובל לפני הקב"ה‪ ,‬אמר‪ ,‬רבונו של‬ ‫(מכתב יד הג"ר אברהם טרייביטיש מחכמי ורבני ניקלשבורג‪ ,‬ח"ב עמ' קז)]‪.‬‬ ‫עולם‪ ,‬איני זז ואיני שוקע ומשה קיים‪ .‬ולכאורה תמוה‪ ,‬מה ענינו של היום‬ ‫לקבול על משה‪.‬‬ ‫אך עדיין היה מסופק איזה משני הטעמים אמת‪ ,‬עד שעשה לו‬ ‫הקב"ה נס ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא; ומזה הוכח שהפירוש‬ ‫וכתב בספר זרע אהרן (להג"ר אהרן ייטלש‪ ,‬נדפס תקנ"ז)‪:‬‬ ‫הזה אמת‪.‬‬ ‫דהנה כתב רש"י (פרשת כי תשא)‪ִּ ,‬כּ י ֹבֵֹׁשׁׁש ֹמֶֹׁשׁ ה (שמות לב‪ ,‬א)‪ ,‬שכשעלה‬ ‫ולפיכך דרש בו ביום ַַטְּפֶּכֶ ם ְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם‪ .‬דהנה בו ביום שמינוהו נשיא ניטל‬ ‫משה להר אמר להם‪ ,‬לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות; והם‬ ‫שומר הפתח‪ ,‬לפי שרבן גמליאל לא היה מניח ליכנס לבית המדרש‬ ‫היו סבורים שאותו יום שעלה מן המנין הוא‪ ,‬והוא אמר להם ארבעים‬ ‫אלא תלמיד חכם שתוכו כברו‪ ,‬וראב"ע סבר שמתוך שלא לשמה בא‬ ‫יום שלמים‪ ,‬ולילו עמו‪ ,‬ויום עלייתו אין לילו עמו‪.‬‬ ‫לשמה‪ .‬וקשה‪ ,‬מנין לו לראב"ע סברה זו‪ .‬ועל כרחך שלמדה ממה‬ ‫אך אי אפשר לומר שאף יום העליה נמנה בכלל ימי עלייתו למרום‪,‬‬ ‫שנתברר שהיושב בישיבה צריך שיהא זקן‪ .‬וקשה‪ ,‬למה זקן דוקא‪.‬‬ ‫שאם כן היה למשה קצת חטא וגרם במעשה העגל‪ ,‬שהרי אמר להם‬ ‫אלא שאם יעמידו יניק לנשיא לא ישמעו לו תלמידיו‪ .‬וקשה‪ ,‬והלא‬ ‫לסוף ארבעים יום אני בא‪ ,‬ובא לסוף ארבעים ואחד‪.‬‬ ‫אין מכניסין אלא מי שתוכו כברו [ותלמידים כאלו שומעים לרבם אף‬ ‫ואיתא במדרשים (רבינו בחיי בפרשתן)‪ ,‬שחייו של משה היו מאה ועשרים‬ ‫שהוא יניק]‪ .‬אלא על כרחך שמניחין כל אדם ללמוד בבית המדרש‪,‬‬ ‫שנה כנגד ימי עלייתו בהר‪ ,‬ששהה שם שלוש פעמים ארבעים יום‪,‬‬ ‫ואם כן על כרחך מתוך שלא לשמה בא לשמה‪.‬‬ ‫שהם מאה ועשרים יום‪.‬‬ ‫ובזה יובן‪ ,‬אותו היום שמינוהו נשיא ונעשה לו נס בדרי חיורתא‪ ,‬על‬ ‫אך לפי סברת משה‪ ,‬שביקש לחיות יותר ממאה ועשרים שנה‪ ,‬על‬ ‫כרחך שהיושב בישיבה צריך שיהא זקן; ואם כן על כרחך שמניחין‬ ‫כרחך שלדעתו נמנה אף יום העליה מן המנין‪ ,‬ואפשר לו לחיות עוד‬ ‫את הכל ליכנס לבית המדרש‪ ,‬לפי שמתוך שלא לשמה בא לשמה‪.‬‬ ‫שנה אחת‪ .‬אלא שלפי זה גרם חטא במעשה העגל‪.‬‬ ‫ואם כן יפה אמר הכתוב ַַטְּפֶּכֶ ם ְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם‪ ,‬והקדים טף לנשים‪ ,‬שמשם‬ ‫וזהו שאמר 'היום' קובל עליך‪ ,‬שלדעתך‪ ,‬אם תחיה עוד יום אחד‬ ‫מוכח שמתוך שלא לשמה בא לשמה וק"ל‪ .‬עכ"ד התולדות יעקב‪.‬‬ ‫הנכנס לשנת הקכ"א‪ ,‬על כרחך שיום העליה מן המנין‪ ,‬ואם כן יש לך‬ ‫הח שוב חשוב קו דם – מהי חשיבו תם של 'זקני כם'‬ ‫חטא בזה‪ ,‬וק"ל‪ .‬עכ"ד הזרע אהרן‪.‬‬ ‫ובזה יש לבאר את המשך הכתוב שלפניו‪ַַ ,‬אֶּתּ ם ִנִָּצִּבִ ים ַַהּיֹום ֻּכּ ְּלֶּכֶ ם ָָראֵׁשׁ יֶכֶ ם‬ ‫אם י שר אל פט ור י ם בעגל – ח ו זר ה חטא ל שבירת הל וח ו ת‬ ‫ֹׁשְׁט ֵֵריֶכֶ ם‪ ,‬ופירש רש"י‪ ,‬החשוב חשוב קודם‪ ,‬ואחר כך כל‬ ‫ִזְִקֵנֵ יֶכֶ ם ְוְ ְ‬ ‫ִׁשְׁב ֵֵטיֶכֶ ם ְ‬ ‫ְ‬ ‫ובאופן אחר יש לומר‪ ,‬על פי מה שכתבו בעלי דרוש (עיין עיר דוד‪ ,‬בית המלך‪,‬‬ ‫איש ישראל‪.‬‬ ‫חדר ג‪ ,‬בית הבחירה חדר ד)‪ ,‬שמשה רבינו לא נכנס לארץ ישראל בשביל שחטא‬ ‫ומהי חשיבותם של 'זקניכם'‪ ,‬לפי שהם לבדם ראויים לראשות הישיבה‪.‬‬ ‫בשבירת הלוחות‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬למה זקן דוקא‪ .‬אלא שאם יעמידו יניק לנשיא לא ישמעו לו‬ ‫אמנם הרי שוברו בצדו‪ ,‬שהוצרך לשבור את הלוחות משום שחטאו ישראל‬ ‫תלמידיו‪ .‬וקשה‪ ,‬והלא אין מכניסין אלא מי שתוכו כברו‪ .‬אלא על כרחך‬ ‫בעגל‪ ,‬כמו שאמרו במסכת שבת (פז ע"א)‪ .‬ונמצא שאם יש לישראל תירוץ‬ ‫שמניחין כל אדם ללמוד בבית המדרש‪ ,‬ואם כן על כרחך מתוך שלא לשמה‬ ‫על חטא העגל‪ ,‬שוב חוזר החטא למשה על שבירת הלוחות‪.‬‬ ‫בא לשמה‪ .‬ולפיכך המשיך הכתוב ַַטְּפֶּכֶ ם ְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫והנה בדרשות חתם סופר (שבועות תקס"ג ועוד) כתב‪ ,‬שאילולי הוסיף משה‬ ‫באג ו דה אח ת – ו לפי כך אף של א לשמה ח שוב‬ ‫יום אחד מדעתו‪ ,‬והיתה קבלת התורה ביום הקודם‪ ,‬לא היו ישראל חוטאין‬ ‫בעגל; שרק משום שנשלמו הארבעים יום בשבעה עשר בתמוז‪ ,‬שהוא‬ ‫ועוד יש להוסיף על פי מה שכתב בתכלת מרדכי (פרשת וישב)‪ ,‬שלכך מותר‬ ‫זמן שליטת החיצונים‪ ,‬היה כח לסמא"ל לערבב את העולם בדמות חושך‬ ‫ללמוד שלא לשמה‪ ,‬לפי שכל ישראל חשובים כאחד‪ ,‬ויש בהם העוסקים‬ ‫ואפילה‪.‬‬ ‫לשמה‪ ,‬וכדקיימא לן (קידושין ז ע"א) הקדיש אבר אחד פשטה קדושה בכולה‪.‬‬ ‫וזהו שאמר הן קרבו ימיך‪ :‬אם תבקש שלא תמות כדי ליכנס לארץ ישראל‪,‬‬ ‫ואיתא בילקוט (רמז תתקמ)‪ ,‬אתם נצבים‪ ,‬אימתי‪ ,‬כשתהיו באגודה אחת‪.‬‬ ‫ואם משום שבירת הלוחות‪ ,‬תטעון שישראל חטאו בעגל; אך על זה יש‬ ‫וזהו שאמר הכתוב ַַאֶּתּ ם ִנִָּצִּבִ ים ַַהּיֹום ֻּכּ ְּלֶּכֶ ם‪ ,‬באגודה אחת; ולפיכך אף‬ ‫להם תירוץ‪ ,‬שזמן שליטת החיצונים היה‪ .‬וזהו 'היום' קובל לפני‪ ,‬היינו היום‬ ‫הלומד שלא לשמה חשוב‪ ,‬ומשום כך המשיך ַַטְּפֶּכֶ ם ְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫שהוספת‪ ,‬ואיחרת בו את זמן קבלת התורה‪ ,‬ונמצא שיש למשה פגם‪ ,‬שגרם‬ ‫'נצ בים' לש ון הכנה – והכ נה למ צוה כמ צוה‬ ‫לישראל לחטוא בעגל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ויש להוסיף עוד על פי מה שכתב בטיול הפרדס (מערכת ב אות ט)‪ ,‬שהא‬ ‫דאמרינן מתוך שלא לשמה בא לשמה‪ ,‬טעמו לפי שהכנה למצוה כמצוה;‬ ‫ולפיכך אף שכוונתו שלא לשמה‪ ,‬הרי זו הכנה לשעה שיבוא לעשות לשמה‪.‬‬ ‫והנה ברמב"ן מבואר שתיבת 'נצבים' ענינה הכנה‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬טעם אתם‬ ‫נצבים היום לפני ה' אלקיכם‪ ,‬שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי‬ ‫לעמוד בבריתו‪.‬‬ ‫ובזה יבואר‪ַַ ,‬אֶּתּ ם ִנִָּצִּבִ ים‪ ,‬בהכנה‪ ,‬והכנה למצוה כמצוה‪ ,‬ולפיכך אף שלא‬ ‫לשמה חשוב‪ ,‬ומשום כך הקדים ַַטְּפֶּכֶ ם לְנְ ֵׁשׁ יֶכֶ ם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫לקבלת הגליון והארות והערות‪arichimishemirim@gmail.com :‬‬ ‫מכון לכתיבת דברי תורה ודרשות של הרבנים שליט"א‬ ‫יצא לאור ע"י מכון ערוכים ושמורים‬ ‫ךליו‪-‬םיבצנ תשרפ‬ ‫ח‬ ‫דרושים קדמונים‬