ללמוד ולקיים · Lilmod Ulekayem — ניצבים וילך (2026-08-31)

ללמוד -ולקיים
בס"ד
הערות מעשיות להלכה -על סדר הדף היומי
"וכאשר תקום מן הספר :תחפש באשר למדת ,אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו" -אגרת הרמב"ן
חולין דף קכב -קכח נצבים -וילך ⚫ אלול תשפ"ו גליון שמד
גליון זה מיועד לעורר לב המעיין ולא לסמוך עליו למעשה
דף קכב
שהיושב בביתו צריך לנסוע שבע עשרה דקות ברכב לתפילה
בציבור ,אע"פ שמקום התפילה ,רחוק יותר ממיל מביתו.
לתפילה ולנטילת ידים ארבעה מילין
[והשיב לשואל האם חייב לנסוע עשר דקות ברכב לתפילה בציבור טירחא עבור תפילה בציבור
אע"פ שהמרחק הוא יותר מיל "שיתפלל בציבור ,כי הוא גם נוסע
עשר דקות למכולת שם עמ' רסט] .וביאר בס' יבקשו מפיהו הנמצא בביתו חייב ללכת עד מרחק מיל (והוא זמן הליכה של
כוונתו :שמכיון שהיה טורח לנסוע עשר דקות למכולת בלי לחשוב כשמונה עשרה דקות) כדי להתפלל במנין (שו"ע ס' צ סע' טז,
על כך כלל ,כנראה ,שזו לא טירחא גדולה ,ולכן גם המתפלל ומ"ב ס"ק נב ,ומ"ב ס' קסג סוס"ק ג לגבי נטילת ידים ,וע' בשו"ע
בציבור צריך לטרוח לנסוע מרחק זה( .המראה מקומות דלהלן הרב (ס' צ סע' יז) דכתב דמביתו בעינן מיל ,ובס' קסג סע' ב דכתב
ע"פ ס' יבקשו מפיהו שם). דמביתו צריך ד' מיל .ע' בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב ס' כז),
דמביתו לכאורה היה צריך לחייבו יותר ממיל ,דדוקא בדרך הקלו
שלא לחזור אבל מביתו אין טעם להקל וסיים שכיון שלא התפרש
דין היושב בביתו לענין טירחא לתפילה בציבור השיעור אין להחמיר ביותר ממיל) ע"ע להלן מדברי האגרות
בשו"ת בנין עולם (להגרי"א חבר ס' ג ודבריו מובאים בפתחי משה.
תשובה ס' צ סע' טז) כתוב "מה שכתבת להביא ראיה מהא שיעור מיל :לדעת החזון איש הוא 1,152מטר ,ולדעת הגר"ח נאה
דאיתא בפסחים פחות ממיל חוזר וכ' מעכ"ת דכ"ש אם הוא 960מטר ,דשיעור מיל כתב הרמב"ם (פ"ד מתפלה ה"ב) שהוא
בביתו ,לענ"ד אין משם הכרח אדרבה אם הוא בביתו עדיף טפי, אלפיים אמה ,ולפי החזון איש (שעורין של תורה) שיעור אמה הוא
דדוקא אם הוא כבר בדרך בלא"ה אף שהוא חוזר לאחוריו כיון 57.6ס"מ ,ולהגר"ח נאה (סדר שיעור מקוה ,בתחילתו) שיעור
שהוא פחו' ממיל חייבוהו חכמים ,משא"כ לילך מביתו אפשר אמה הוא 48ס"מ.
דלא החמירו בו". כדי לענות קדיש וקדושה :כתב בשו"ת שלמת חיים (ס' קלג)
אך המשנה ברורה (ס' צ ס"ק נב) פסק בשם החיי אדם (כלל מ דאין חיוב ללכת מיל או ד' מילין.
סע' יא) ש"היושב בביתו דינו כמלאחריו". לשון שו"ע "ישתדל" להתפלל בבית הכנסת עם הציבור :כתב
גם הבנין עולם מסיק שהיושב בביתו צריך לצאת מביתו לתפילה בס' אשי ישראל (פי"ב סע' א) חייב כל אדם לעשות כל מה
בציבור ,אך לא מהטעם שנחשב כלאחריו ,אלא נראה דבאמת שביכולתו ללכת ולהתפלל כל התפילות בציבור ועל התפילה
פחות ממיל לא נקרא דרך כלל דכל אלפיים סמוך לעיר שייך לעיר בציבור נאמר "הן קל כביר ולא ימאס" ,ואין מעיינין כל כך למעלה
וכדו' ולענ"ד העיקר לחשוב שיעור מיל כמו בשבת מחוץ לעיר ולא בתפילה של ציבור כמו בתפילה של יחיד וזה תוכחה לאותם
כמ"ש מעלתו דמודדים לכל אחד מפתח ביתו דזה לא מצאנו אנשים שמזלזלים בתפילת מנחה ומעריב ומרשים לעצמם
בשום מקום ולפי דברי מעלתו אם הייתה עיר גדולה שמביתו עד להתפלל ביחידות בבית או בחנות (ע' מ"ב ס' צ ס"ק נב ,וע' בס'
בהכ"נ יש יותר ממיל פטור מלילך שם ,וזה וודאי אינו דסתמא יסוד ושורש העבודה שער האשמורת פ' ז שמזהיר במיוחד את
אמרו כל מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואפילו היא גדולה כאנטוכיא בעלי החנויות להתפלל במנין).
משמע ,ולפי דבר מעלתו היה להם לומר כל מי שיש לו בהכנ"ס ע' עמק ברכה ברכות קריאת שמע א ,וע' בשו"ת אגרות משה
תוך אלפיים אמה מביתו". (או"ח ח"ב ס' כז ח"ג ס' ז) ,דלהתפלל במנין הוא חיוב גמור ,ואף
ולפי הבנין עולם ,כל שיש בית הכנסת בעירו ,צריך לנסוע אפילו שלשון השו"ע "ישתדל" ,וע' בשו"ת מנחת יצחק ח"ז ס' ו ,דמה
כמה מילין כדי להתפלל עם הציבור .אך מדברי האחרונים שכתב בשו"ע לשון "ישתדל" היינו להתפלל דוקא בבית הכנסת.
שסתמו דבריהם וכתב ש"היושב בביתו דינו כמלאחריו" ,שצריך וע' אורח נאמן ס' צ ס"ק כה דתפילה בציבור חיובו מדרבנן ,וע' גם
ללכת עד מיל כדי להתפלל בציבור ,ולא כתבו שמודדים המיל בערוך השולחן ס' צ סע' כא ,וע' שו"ע הרב שם סע' יז דגם אם
מחוץ לעיר ,נראה שלא סוברים כדברי הבנין עולם ,אלא כדברי הוא מדרבנן מ"מ עדיף ממצוה דאורייתא כיון שיש בזה קידוש
השואל בבנין עולם ,דמודדים לכל אחד מפתח ביתו. שמו יתברך ברבים.
האם חייב היושב בביתו לנסוע ברכב 17דקות
לתפילה בציבור
דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (יבקשו מפיהו תפילה ח"ד עמ' רסה)
בדרך ,כדי להתפלל בציבור ,צריך ללכת רק עד ארבע מילין לפניו, 72דקות (או 18דקות) -שיעור מרחק או שיעור זמן
ולא יותר ,ורק עד מיל לאחריו (והמ"ב ס"ק נב כתב שהחיוב
בביתו דינו כמלאחריו) ,הוא שיעור מרחק ,ולכן גם כשנוסע ברכב נחלקו הפוסקים אם הדין המובא בשו"ע (ס' צ סע' טז) שההולך
בסוסים ופרדים .אך שאר דיני תורה הכל תלוי בשיעור זמן. לא צריך לנסוע יותר מארבע מילין לפניו ומיל לאחריו ,או שיעור
[נסיעה רגילה -אכן יש לומר שהמג"א סובר שניתן ללמוד שאר זמן של הליכת ארבע מילין ,שהוא שבעים ושתים דקות ,והליכת
דיני התורה מקרבן פסח ,והטעם שהנוסע בעגלה יכול לנוסע יותר מיל ,שהיא שמונה עשרה דקות ,אף על פי שבמציאות ,המרחק
מג' פרסאות בערב שבת מפני שנסיעה בעגלה נחשבת נסיעה באופן הוא יותר מארבע מילין לפניו ומיל לאחריו .ודבריהם תלויים
הרגיל וכסברת שו"ת ויען אברהם (מרבי אברהם פלאגי יו"ד ס' בדברי הגמרא במס' פסחים (דף צג – צד)" ,איזו היא דרך רחוקה
לח) שהליכה בסוסים ופרדים אינו נסיעה רגילה]. (שפטור מעשיית קרבן פסח) מן המודיעים ולחוץ וכו' (מי שהיה
וע' תפארת ישראל (פסחים הילכתא גבירתא פ"ט) שכתב כשנזכה מן המודיעים ולחוץ בערב פסח בחצות היום ,מפני שהנמצא
לעשות הפסח אי"ה בזמנו ,שהמציאו התחבולה להלן במהירות במקום זה בתחילת זמן הקרבת הקרבן ,לא יכול להגיע לעזרה
על ידי שבילי ברזל ,אז יהיה דין דרך רחוקה משונה מבזמן לעשות הקרבן לפני סוף זמן הקרבתו כשהולך ברגליו).
המשנה ,ע"פ בית דין הגדול שיהיה אז בירושלים" – .ועיקר מה תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס לעזרה (על ידי רכיבה
שדרך הרגילה זה שיעור הזמן (ולא שיעור מרחק) [אכן ע' בהג"ה מהירה) בסוסים ובפרדים תלמוד לומר (בהעלתך פרק ט פסוק יג) ובדרך
שם שהתפארת ישראל כתב שהתחרט מדבריו אלו). לא היה (שמשמע שרק איש שלא היה בדרך חייב כרת) ,והלא (איש זה) היה
גם בשו"ת מקור חיים (סאגלוביץ ס' כ) שמשיג על השו"ת שואל בדרך" .מדברי הגמרא עולה שדרך רחוקה לענין קרבן פסח נמדדת
ומשיב (קמא ח"ג ס' קג) מבואר כעין דברי הויען אברהם, לפי המרחק בהליכה ברגליו ,ואפילו כשיש אפשרות להגיע למקום
שמתחשבים בנסיעה מהירה כשהיא נסיעה באופן הרגיל. מהר יותר בסוסים ובפרדים ,לא מתחשבים בזה כלל.
השואל ומשיב בענין הל' אבלות שאף כהיום יש נתיבות ברזל האם ללמוד מקרבן פסח לשאר דיני התורה שהמרחק נמדד לפני
ויכולים לנסוע הרבה פרסאות ביום מכל מקום לא מיקרי מהלך הליכה ברגל :ובשו"ת בית יעקב (מרבי יעקב ב"ר שמואל
יום אחד וכו' דאין משערים רק במה שהוא על פי דרכי הטבע לא מצויזמיר ס' לה) דן אם דין זה נאמר רק לענין קרבן פסח מדרשת
ע"פ תחבולות (וציין לגמ' מכות דף ה מהו דתימא ניחוש לגמלא "ובדרך לא היה" ,אבל לא לומדים שאר דיני התורה מקרבן פסח,
פרחא). או שלומדים מקרבן פסח לכל דיני התורה ,ומסיק הבית יעקב
והמקור חיים השיג עליו "למה זה לא נקרא דרך הטבע נתיבות שלומדים שאר דיני התורה מדיני קרבן פסח ,ולכן פסק שגם דין
הברזל האם הוא הולך על פי שמות או על פי דרך הנס" הולך בדרך (פסחים דף מו ,וחולין דף קכב – קכג בסוגיין) שחייב
וכדעה זו פסקו גם הר"מ פישלס והנודע ביהודה לענין אבל הבא ללכת לתפילה ולנטילת ידם ארבעת מילין הוא אפילו אם נוסע
ממקום קרוב וכמבואר בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד ס' שסא). בסוסים ובפרדים.
ודלא כשו"ת האלף לך שלמה שבאבלות זה שיעור במרחק ולא ודברי הבית יעקב מובאים בפתחי תשובה (יו"ד ס' קיב ס"ק ו)
בזמן. לענין פת ישראל (שבשו"ע יו"ד ס' קיב סע' טז) כתוב "שהנזהר
ובשו"ת דברי מלכיאל (שו"ת ח"ב ס' צט) כתב שלא נתנו חכמים מפת עובד כוכבים ,והוא בדרך ,אם יש פת של ישראל עד ד' מילין,
דבריהם לשיעורים ואף בזמננו שנתחדשו הטעלעגראפין ומסילת ימתין" .ופ' הפתחי תשובה בשם הבית יעקב "דאין חילוק בין
הברזל בכ"ז מיקרי מקום קרוב רק עשר פרסאות. רוכב על סוס או הולך ברגליו" ,אלא בכל אופן השיעור הוא ד'
לסיכום :הפתחי תשובה הביא בית יעקב ,וכן הגר"ש קלוגר, מילין.
התוספות שבת ,דברי מלכיאל שזה דין במרחק של ד' מילין. וכן פסק רבי שלמה קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה (יו"ד ס' שט)
מאידך מדברי המג"א ,ישועות יעקב ,תפארת ישראל (עכ"פ וכן פסק בספרו שו"ת טוב טעם ודעת תליתאה חלק ב ס' רטז)
בהו"א) ,הר"מ פישלס הנודע ביהודה (בענין אבלות) וכן משמע לענין אבילות ,על הדין המבואר בשו"ע (ס' שעה סע' ח) בענין
במשנה ברורה (ראה להלן) וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שזה אבילות( .בענין מי שמת לו קרוב ,ולא ידע עד שבא למקום שמת
שיעור זמן (וכעין זה שו"ת אגרות משה שהוא ענין של טירחא). או למקום קבורה ,אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות
שאפשר שיבא ביום אחד ,אםילו בא ביום הז' ,אם מצא מנחים
דעת המשנה ברורה אצל גדול הבית ,אפילו שננערו לעמוד ,הואיל ומצא מנחים (דהיינו
ויש לדון בשעת המשנה ברורה ,כי לענין חיוב נטילת ידים לפני שנוהגים קצת דיני אבלות) עולה ומונה לו עמהם תשלום שלשים
התפילה כתב המ"ב (ס' צב ס"ק יז) ש"רוכב דינו בכל זה כמהלך יום .ואם לא מצא מנחמים ,מונה לעצמו .וכן אם היה במקום
ברגליו"( .שיעור מרחק) .אך לענין נטילת ידים לסעודה כתב רחוק ,אפילו בא ביום שני ,מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום
הבה"ל (ס' קסג סע א ד"ה ברחוק) "דכשהוא נוסע בגמלא פרחא שבא".
[כגון ע"י פאסט וכיו"ב) אין חושבים לפי אורך הדרך אלא לפי ובשו"ע לא מבואר אם מקום קרוב ומקום רחוק תלוי במרחק או
חשבון הזמן של הילוך ד' מילין לאדם בינוני שהוא שיעור ע"ב בזמן .אך רבי שלמה קלוגר פסק שמקום קרוב ,שהוא עשר
מינוטי"ן". פרסאות ,הוא מרחק ולא שיעור זמן ,כי "זה ודאי דקרובה
וכן ע' במ"ב בהל' ערב שבת שפסק כדברי המג"א שהנוסע בעגלה ורחוקה הנאמר באבלות רחמנא ליצלן תלוי רק ביכול לילך ברגליו
יכול ליסוע יותר מג' פרסאות. לא בסוסים ופרדים ,וש"ס מפורש הוא בפסחים דף צד.
אגרות משה ביאר הטעם ד' מילין דברי המג"א בערב שבת שהוא שיעור זמן ולא
ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב ס' כז) דהא כשצריך להוציא שיעור מרחק
הרבה ממון הוא אונס לפוטרו מהעשה לכן גם טירחא היה שייך
להחשיב אונס ,אך הוא אונס קטן לגבי מצות הרבה ,אף באלו שהן אך נראה שהמג"א (ס' רמט ס"ק א) חולק וסובר שלא לומדים
רק מדרבנן ,ולכן במצוה זו דהצריכו להתפלל בצבור הקלו שאר דיני התורה מקרבן פסח ,שהשו"ע (שם סע' א) פסק שאין
להחשיב זה לאונס כשהוא הלוך יותר ממיל ,והטעם אולי כיון הולכים בערב שבת יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום
שעושה עכ"פ מעשה מצוה דתפלה באותה שעה ,הקלו לפוטרו גדול ויוכל להכין צרכי סעודת שבת" ופ' המג"א ואם הוא ישוב
ממצוה זו דבצבור אף באונס קטן זה דטירחא ול"ד לשאר מצוה בעגלה יכול ללכת יותר".
אף דרבנן שלא יעשה כלום בענין המצוה כשיתעצל ,שלכן החמירו ולפי דבר המג"א לכאורה עולה שגם לענין תפילה בציבור ,הנוסע
שלא יתחשב לאונס אלא הוצאת ממון בסך גדול ,ולא טירחא אף ברכב צריך לנסוע שיעור זמן של ארבעה מילין (שהוא 72דקות).
גדולה ,אבל בתפלה שעושה עכ"פ מצוה דתפלה הקלו עליו אך התוספות שבת (שם ס"ק א) השיג על המג"א הסובר שג'
במתעצל בשביל טירחא גדולה דהליכה יותר ממיל שלא יצטרך פרסאות הוא רק למי שהולך ברגל ,אבל הנוסע בעגלה יכול לנסוע
לילך לקיים גם תפלה בצבור. יותר כי "בשו"ת בית יעקב ס' לה הוכיח שאין חילוק בזה והביא
וכתב שאין לדייק מלשון ,ישתדל" אדם להתפלל בביהכ"נ עם ראיה מהא דאיתא בפ' מי שהיה טמא לענין דרך רחוקה דאין
הצבור שבסעיף ט' לומר שהוא רק מעלה בעלמא ,דגם חיוב שייך חילוק אף אם יכול לבא על ידי סוסים ופרדים".
ללשון זה מכיון שטירחא מרובה כהליכה יותר ממיל פטור הרי יש מדברי התוספת שבת עולה שדעתו היא כדעת הבית יעקב
לדמות גם שאר טירחות שמזדמן לאדם לומר שהוא כטירחא שלומדים שאר דיני התורה מקרבן פסח.
דיותר ממיל ,אבל כיון דיצטרך בעצמו לדון זה שיש דבר שהוא אך המג"א סובר כדברי הישועות יעקב (שם ס"ק א והוא צד אחד
טירחא לזה ולא לזה לכן אמר לשון ישתדל אדם דהכוונה הוא שהובא בשו"ת בית יעקב) שפירש שאין לומדים שאר דיני התורה
שלא יקל לדמות כל טירחא לטירחא דיותר ממיל אלא יחמיר מקרבן פסח ,כי "שאני התם (לענין קרבן פסח) דגלי קרא" .מדברי
בהרבה פעמים שלא יהיה לו ברור שהוא טירחא גדולה דצריך הישועות יעקב עולה שלא לומדים שאר דיני התורה מקרבן פסח,
ורק לענין קרבן פסח שיש דרשה מיוחדת שלא מתחשבים בנסיעה
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב ס' ס"ג) כתב "ראיתי שלא כל הרוצה שידון בכובד ראש על זה.
ליטול את השם יבוא ויטול ,ורק חולה או מי שזקוק למנוחה מטעם
רפואה ,אבל שאר בני אדם יבחרו לילך דוקא למקום שיש שם נטילת ידים לתפילה
מנין". איתא בשו"ע ס' צב סע' ד צריך לרחוץ ידיו במים אם יש לו ,ואם
ובהליכות שלמה (תפילה פ"ה ס"ד) אין ראוי לנסוע ביודעין אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה .והני מלי כשהוא הולך
למקום שאין שם עשרה אא"כ נוסע לצרכי בריאות פרנסה או בדרך והמים נמצאים לפניו ,אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום
מצוה ,כדי שלא יתבטל מתפילה בציבור. מים ,עד מיל חוזר ,יותר ממיל אינו חוזר .ואם מתירא שיעבור זמן
אינו איסור גמור :וע' בהליכות שלמה (שם עמ' עב) הערת חתן התפילה ,ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מילי דמנקי.
הגרש"ז אויערבך זצ"ל הגרז"נ גולדברג זצ"ל שדן לומר שאינו
איסור גמור ,וכמו שמצינו שמותר ליכנס לספינה ג' ימים לפני אין להפסיד תפילה בציבור
שבת אף שידוע שלכשתגיע שבת יצטרך לחללו מחמת סכנה ,ע"ש
דנטה להקל בדבר[ .ויש לעיין כמה זמן לפני תפילה של מחר חשיב כתב המ"ב (ס' צב ס"ק כ) אם הוא במקום שיש שם עשרה
כמו ג' ימים לפני שבת שיהא מותר ליסוע בלי לחשבן על תפילה שמתפללים ,ואם יחזור אחר מים יעבור זמן תפילת הציבור ,כתב
של מחר.]1 הב"ח ,דאף שיש לו שהות אין צריך לחזור ,וינקה במידי דמנקי.
לדבר מצוה :ע' מ"ב (שם ס"ק נג) דכל זה נאמר שאין להשכים הליכה לטיול כשמפסיד תפילה בציבור
לפני התפילה ולהפסיד תפילה בציבור לדבר רשות ולא במקום
מצוה (וע' אשי ישראל פ"ח סע' ל). שו"ע :יש מי שאומר שמכל שכן שלא ישכים אדם לילך מעיר
במקום הפסד ממון :ובמקום הפסד ממון (מהקרן ולא מניעת שמתפללים בה בעשרה (ס' צ סע' טז).
רווח) ע' במשנה ברורה (ס' צ ס"ק כט) ,דיש מקום להקל בדבר וכתב השו"ע הרב (ס' י"ז) ואפילו אם משכים ויוצא מבעוד לילה
כשעדיין לא הגיע זמן תפילה יש איסור בדבר כשיודע כשיגיע זמן
(והכל לפי הענין) .ע' בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ס' צח) ,דאף תפילה לא יהיה לו מנין.
אם יצטרך להוציא על תפילה בציבור קצת כסף ,ואף שאין מחויב עי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' כ"א ס"ק ג') ואשר שאל דיש
להוציא עבור תפילה בציבור ,אך ד' יראה ללבב אם מוציא לצרכיו אנשים שנוסעים למקום נופש (שלא לרפואה) או למקום עינוגים
אף לדברים שאין בהם צורך ממש( .ע"ש שהמתפלל בדמעות מקום שאין שם מנין אם מותר לעשות כן ,וטענתם בפיהם כי
שהתפילה מתקבלת כתפילה בציבור ,יש יותר מקום להקל בזה). החיוב של תפילה בציבור הוא דוקא כשיש במקומו מנין ,אבל
חילול השם בזלזול בתפילה בציבור :אפילו ת"ח שתורתו אומנתו לנסוע למקום שאין מנין אין איסור .והביאו מצדיקים שעשו כן,
ואינו מתבטל מלימוד רק לדברים הכרחיים ,ואין בבית המדרש והשיב פשוט בעיני דאם נוסעים רק לתענוג בעלמא דאיסור
שהוא לומד מנין לתפילה ,ורשאי להתפלל ביחידות בבית המדרש קעבדי ,דבין בעשה בין בלא תעשה דאורייתא או דרבנן אסור
שהוא לומד ,ומכל מקום לא יתרגל לעשות כן ,אלא ישתדל להכניס עצמו למצב שאח"כ תבוא האיסור – או שיפטר ממצוה
להתפלל עם הציבור ,כדי שאחרים לא ילמדו ממנו ויתפללו וכו' דסוף סוף גורם לבטל קדושת ד' בעשרה קדיש וקדושה וברכו
ביחידות (רמ"א ס' צ סע' יח) וע' מ"ב (שם ס"ק נז) שלא ידינהו ועניית אמנים ועוד ,ולבטל זה שלא לצורך פשיטא דאיסורא עביד.
לכף זכות ויאמרו שאינו חושש בתפילה .וע' בשו"ת תשובות והצדיקים שכ' כב' אולי הי' להם איזה טעם הגון על פי הלכה ,או
והנהגות (שם) שהביא מדבר שו"ת הרא"ש שזהו חילול השם לרפואה וכה"ג ,ואם באמת שלא לצורך כלל מצדיקים כאלה לא
שגורם לאחרים לזלזל בחובת תפילה בציבור( ,וע' ברוח חיים שמענו .ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' ס"ח) הביא 'מקרה איום'
מהגר"ח מוולזין זצ"ל (באבות פ"ב משנה י"ח) שצריך לשכב שאירע ליהודי באוסטרליה שנסע להבראה למקום שאין בו מנין
מוקדם שיקום ולא יבטל תפילה בציבור)) וחילול השם הלוא אין הוא ובני ביתו לעשרה ימים ,וטעה בחשבון הימים וכשהיה שב"ק
עון כמותו ,ולרוב בית ישראל תפילה בציבור חמור ואין יודעין חשב שהוא ערב שבת ובמוצ"ש עשה קידוש על היין ,וביום א'
שנתאחר מפני תלמודו וגורם להם לזלזל במצוות ח"ו. בבוקר הזכירו הגוי שכבר הוא יום ראשון.
דף קכה
העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת ,ואילו יכניסו אותו באש אינו
נשרף ,ברחיים אינו נטחן ,בפטיש אינו מתפוצץ .והוא העצם שיש
מלא תרווד רקב
בו קיום נצחי ,וממנו יחיה האדם לעת התחייה ,והוא המקבל עונג עצם אחד שאינו בלה
ועונש אחר מיתת אדם ,ועצם הזה שרשו ועקרו מעצם השמים.
ומצאתי לחכם אחד מקובל ,כי האדם מיסוד השמים מחצר הכבד כתב בס' מטה משה (עמוד העבודה שבת ,ראש חודש ,ברכת
ולמעלה ,ומשם ולמטה מיסוד הארץ .ומיסוד השמים נשאר עצם הלבנה סימן תקיג) ובסידורים מפרש אבר אחד יש באדם ונסכוי
אחד שאינו בלה ,יש אומרים שהוא עצם התחתון שבשדרה שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת ע"כ .ונראה לי טעמא
וקראוהו רז"ל (אהלות פ"ג מ"ב) מלא תרווד רקב .עכ"ל .וע' דמילתא ,כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה והוא עצומו ועיקרו
בשו"ת חתם סופר (יו"ד חלק ב סימן שלז). ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטפה ,וכאשר ימות האדם
דף קכז
שמרוב השנים נתייבש ונתקשה הבשר מאוד כעצם ורום מעלתו
מצא בס' יוסף דעת (סי' שס"ט) שהוכיח מרמב"ם (פ"ג מטו"מ ה"י)
האבר מטמא משום אבר מן החי
דדוקא בשנפרך כקמח טהור (וע"ש בכ"מ ומל"מ פ"ג מאבל ה"א)
וצמיד פתיל אינו מציל על טומאה שבתוכו (כמ"ש ברמב"ם פ"כ
שמר אצבעו לקוברה עמו כיצד יינצלו מטומאה
מטו"מ) ואם יניחנו בתיבה שי"ב מ' סאה (כדאי' פ"ח דאהלות מ"א ע' בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן מב) שכתב וז"ל וע"ד שאלתו
ורמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ג) ולא יהי' עלי' חשוקי ברזל (כמ"ש הט"ז באיש א' שנחתך אצבעו מחצי פרק ב' ולמטה ובתוכו פרק ג' שלם
סי' שע"א) הרי מ"מ סוף הטומאה לצאת והבית טמא (כמ"ש וזה כמה שנים הוא מונח אצלו בבית כי בדעתו שיוקבר עמו במותו
ברמב"ם פ"כ מטו"מ ה"א וראב"ד שם וע"ע רמב"ם פי"ח מטו"מ ה"ד). בקברו וכהנים נכנסים ויוצאים שם בביתו ובבתים הסמוכים
לכוון להוציאו דרך חלון או פתח א' יציל מן השאר של 'סוף אשר הטומאה נמשכת לשם דאבר מן החי שיש עלי' בשר כראוי
טומאה לצאת' :וכתב המהרש"ם (שם) אך י"ל דדוקא בבית מטמא באהל כדאי' בפ"ב דאהלות מ"א ורמב"ם פ"ג מטו"מ ה"א
מחובר איכא משום סוף טומאה להוציאה דרך הבית אבל במגדל וב' ושיעור בשר להעלות ארוכה מבואר בפי' הר"מ פ"א דכלי' מ"ה
הרי יוכלו להוציאה עם המגדל אבל ממתני' דמגדל הנ"ל לא נראה דבכל אבר כפי מזגו ותכונתו ,ובנ"ד נשאר בשר על כל האבר רק
1ולכאורה חמור יותר ,כשהגיע זמן תפילה ,ורוצה לעזוב את המקום
למקום אחר שלא יהא לו מנין ,שעובר על דברי השו"ע שצריך לטרוח
שיעור מיל (או ד' מיל) כדי להתפלל במנין.
תוס' שהובא בר"ש פ"ז דאהלות מ"ג דאמרי' סופה לצאת בדרך כן דכיון דנקט שיש בו מ' סאה בע"כ דאינו מחובר ואפ"ה איכא
שנכנסה הטומאה ע"ש וה"נ בזה -וע' דג"מ סי' שע"א ובאשכול בי' משום סוף טומאה לצאת והא דפ"ו דאהלות מ"ג כותל
ונח"א ה' טו"כ סוסי' נ"ג דגם בחישב להוציא דרך אויר דרך מעלה המשמש כו' מחציו ולחוץ הבית טהור ל"מ כלל משום דהגג ע"ג
אף שאין דרך להוציאו כן מ"מ מציל על כל הפתחים ומכ"ש בזה. הכותל (כמ"ש ברמב"ם פכ"ד מטו"מ הל' ה' וכ"מ שם) ולכן המציא
לא מהני לחלק האבר לשנים אא"כ מניחם בשני מקומות למעלה לחלק את האבר לשנים (כדאי' פ"ב דאהלות ורמב"ם פ"ד ה"ב) דאבר
ממ' סאה :אבל מ"ש רו"מ לחלק האבר לשנים נעלם ממנו הא מן החי שנחלק לשנים טהור עכת"ד.
דרפ"ג דאהלות ורמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ח דכל הנחלקים האהל והנה גוף דין בשר המת שיבש הוא משנה ערוכה (בנדה נ"ד ורמב"ם
מצרפן זולת אם יחלקן ויניחם בשתי בתים שאינם נמשכין זע"ז פ"ב מטו"מ ה"א) דאפי' יבש כחרס טמא ואין חילוק בין אמ"ה
גם י"ל דיניחן בב' תיבות שבכל א' מ"ס ואף דסוף טומאה לצאת לאבר מן המת בזה (וע"ש פ"ב ה"ו ממשנה פ"ו דעדיות) אך אם יניחנו
מ"מ כיון דנחלקו זמ"ז שוב אין האהל מצרפן דכל א' יש לו אהל בתיבה שיש בו מ' סאה שחשש רום מעלתו משום סוף טומאה
בפ"ע ואי משום דסוף טומאה לצאת י"ל דמה"ט אינם מצטרפין לצאת הנה י"ל דכיון דבחישב להוציאו דרך חלון או פתח א' מציל
דבזה ודאי מהני מחשבתו ודיבורו להוציאן בזאח"ז ולא ביחד על השאר וע' תוי"ט פ"ז דאהלות מ"ג שהעלה דל"מ מחשבה לבד
ובפרט דסוף טומאה לצאת הוא רק מדרבנן ע' תוי"ט (פ"ז מ"ג) אלא בעינן דיבור א"כ עכ"פ אם יאמר בדיבור ויזהיר לב"ב ולכל
שהעלה דהוי הלמ"מ אבל יעוין בשעה"מ (פ"ח מעירובין ה"ז) יודעי' שלא יוציאו האבר רק עם התיבה דרך הפתח שוב יועיל
שדחה דבריו והעלה דהוי רק מדרבנן וכן מצאתי ברש"י חולין להציל על הבית שלא יוטמא ומתני' ורמב"ם מיירי בסתם הוי
(קכ"ה ב' ד"ה טומאה) והבו דלא לוסיף לומר שעי"ז יצטרפו שפיר דרך להוציאו בפ"ע בלא התיבה ובפרט דבנ"ד אין סופו
הנחלקים ,וא"צ לחלקו לשנים רק שיחסר כל שהו מהעצם של להוציאו עד שימות ולא חיישי' שמא ימלך ובפרט אם תהי' התיבה
הפרק הג' דבכה"ג שוב אינו מטמא (כמ"ש בפ"ב דאהלות משנה ה' סגורה ויוכתב עלי' להוציאה עם התיבה דרך הפתח שוב אין חשש
ורמב"ם פ"ב ה"ג ופ"ג הט"ו). וע' יומא נ"ה ע"ב דלדידן דקיי"ל כרבנן דר"י סומכין על הכתיבה
דמסתמא יעיינו בהכתב הנכתב וע"ש ברש"י -ובפרט אם יוציאו
מהבית ויניחנו בתיבה ויכניסנו כך עם התיבה שוב י"ל כסברת
החי כמשנתינו פ"א דכלים ,ובפ"ב דאהלות ,ובנזיר נ"ד ע"א
וברמב"ם פ"ב מטומאת מת ועוד .ואם נקרא זה אבר מן החי לענין
טומאה ,הנה אף על גב דכ' הרמב"ם פ"ה ממאכא"ס דלב נקרא חיוב קבורה בלב שהושתל מגוי – האם לב דינו
אבר מן החי אעפ"י שאין בו עצם ,הא לענין טומאה ידוע דפסקינן כאבר מן החי
דרק אבר שיש בשר עצם ועצמות כמבואר במשנתינו וברמב"ם ה'
טומאת מת ,וכיון שכ' הפ"ת יו"ד סי' שס"ב דקבורת האברים רק כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רט) מכובד איש החסד ומעש כש"ת
משום דאין אבר מן החי כנ"ל ע"ש בשם השבו"י ח"ב ,א"כ גם מוה"ר חנני' צולק לאי"ט .אחדשה"ט באהבה.
בישראל אין זה שייך בלב ,ונהי דהעולם נזהר בזה גם מטעם כבודו שאל בחכמה ,במי שעבר השתלת לב לפני שמנה שנים ,ועתה
סגולה ועוד טעם מכ"מ אין זה מעיקר הדין ,וכיון שכאן עצם הלב הוזקק להשתלה נוספת ,אמנם הלב שהושתל בזמנו הי' לב של גוי
הי' של גוי אף שהושתל תוך גוף הישראלי מכ"מ כיון שפלטו וגם האם יש צורך לקבור הלב ,מאחר שהי' בגוף יהודי מספר שנים
עכשיו אח"כ יהי' לו לב של ישראל ,דעתי פשוט דאין כאן חיוב או יתכן התחברו לו רקמות.
מנהג קבורה עכ"ד.2 'לב' אין בו אברים ואין דינו כאבר מן החי :בענ"ד הרני נוטה דאין
כאן חיוב קבורה ,דעצם קבורת אבר שלוקח מאדם שעדין חי ,אינו
מדין קבורה אלא מדין זהירות מפני טומאת כהנים שיש באבר מן
דף קכח
ע' מ"ב (שם) ס"ק ח אבל אם נראה להדיא שנתחבר יחד לא מקרי שלם.
אם נחתך הלחם לכמה חלקים ,כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח ס' מו)
אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו
שאין תקנו לחבירו על ידי קיסם ,שאין לך בו אלא חידושו שמועיל
כשנחלק לשני חלקים ,וכן פסק הכף החיים (ס"ק טו) וראה דעת לחתוך פרוסה קודם הברכה
תורה (ס' רעד סע' א). כתב השו"ע (הל' בציעת הפת ס' קסז סע' א) בוצע הפת במקום
לחם פרוס הנמצא בשלמותו בשקית :דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שנאפה היטב וכו' ויחתוך פרוסת הבציעה ,וצריך לחתוך מעט ,שאם
(מ"ב ביצחק יקרא) שאינו נחשב כשלם .וכן כתב בשש"כ (פנ"ה סע' יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו ,שאם לא כן חשוב כפרוסה,
יא) שכיון שהשקית לא נועדה אלא לשמור על הטריות ,ובעצם רצונו ויניחנה מחברת לפת ויתחיל לברך.
בלחם פרוס ולא בשלם ,אין ללחם זה מעלה של שלם ,ולפי החתם וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק ו) רוצה לומר ,שאם יחתוך כל כך
סופר הנ"ל בלאו הכי אינו כשלם ,הואיל ויש בו יותר משתי פרוסות. בהככר עד כדי שיעור שאם יאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו וישבר
עוד בנין גדר 'שלם' לחצאין ,נחשב כפרוס ומובדל מהככר ,ואע"ג שאם יאחז בהככר
יעלה ממילא הפרוסה עמו ,לא מקרי שלם על ידי זה.
אם נחסר חלק קטן מאד מן הלחם [פחות מאחד חלקי ארבעים
ושמונה ממנו] ,כתב הכף החיים (ס"ק י) שנחלקו האחרונים האם עוד בדיני 'שלם'
נחשב כשלם ,וכן הביא בשערי תשובה (ס' רעד ס"ק א). לחבר שתי חלקי לחם שיהא דינו כשלם
ודעת הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט שני שבת ח"ד פפ"ה ס"ק כ אות ג)
לענין לחם משנה שאם אין לו לחם אחר שלם לגמרי ,יש להקל כתב השו"ע (ס' קסח סע' ב) אם יש לאדם שתי חצאי לחם ואין לו
להחשיבו כשלם לכתחילה .וכן דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שש"כ לחם שלם ,יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין
פנ"ה הערה כד) שמנהג העולם להקל בזה בלחם שנחסר קצת. שלם ,ואפילו בשבת יכול לחברם.
ולכתחילה כתב בשש"כ (פ"א סע' ט בהגה"ה) שאין להסיר אף את והמ"ב (שם ס"ק ז) הביא שהמג"א מפקפק בזה ודעתו שבחול אין
התוית הדבוקה על גבי הלחם או החלה קודם ברכת המוציא ,כדי צריך להדר אחר זה ,ורק דבשבת דבעינן לחם משנה שלם יעשה זה,
שתהיה הפת שלימה בשעת הברכה.ורק שיזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה לזה ,ובאליה רבה נוטה לדעת
השולחן ערוך עכ"ד המ"ב.
נ יתן לקבל הגיליון במייל g089285647@gmail.comלתרומות ,הערות והארות 0533163916
2ומש"כ במשנה סוף פ"א דאהלות שיש ששה איברים במפתח של לב
כבר פירשו שם המפרשים שהכוונה להחזה שסוגר על הלב ולא על הלב
עצמו שאין בו עצם.
