gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גיליון מספר‪598 :‬‬ ‫פרשת נצבים וילך שנת תשפ"ו‬ ‫לא רק מה עשינו‪ ,‬אלא לאן פנינו‬ ‫האדם בן זמננו חי בעולם שמודד אותו ללא הרף‪ .‬הטלפון מסכם כמה שעות הביט במסך‪ ,‬השעון מונה כמה צעדים צעד‪ ,‬הבנק מציג כמה הוציא‪ ,‬ומקום העבודה‬ ‫בוחן כמה הספיק‪ .‬נדמה כי בסופה של שנה אפשר לחבר את כל הנתונים ולהבין מי היינו‪ .‬אולם יש דבר ששום מערכת אינה יכולה למדוד‪ :‬לאן הלב שלנו פנה‪.‬‬ ‫שני בני אדם יכולים לשבת זה לצד זה בבית הכנסת‪ ,‬לומר אותן מילים ולהיראות זהים לחלוטין‪ .‬האחד נאבק בחולשותיו אך לבו פונה אל האמת‪ ,‬ואילו האחר‬ ‫מקיים את המסגרת החיצונית אך בתוכו כבר החל להתרחק‪ .‬התמונה הגלויה דומה‪ ,‬אולם התנועה הפנימית הפוכה‪.‬‬ ‫פרשת ניצבים מזהירה‪" :‬פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם" (דברים כט‪ ,‬יז)‪.‬‬ ‫התורה אינה פותחת בידיים שעשו או ברגליים שהלכו‪ ,‬אלא ברגע הסמוי שבו הלב פנה‪ .‬ייתכן שהאדם עדיין עומד במקומו‪ ,‬אך הכיוון כבר השתנה‪ .‬ולעיתים‬ ‫הכיוון שאליו הוא פונה היום יקבע היכן יימצא בעוד שנה‪.‬‬ ‫רבנו משה בן מימון‪ ,‬משנה תורה (הלכות תשובה‪ ,‬פרק ב‪ ,‬הלכה ב)‪ ,‬מגדיר את התשובה במילים‪" :‬שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא‬ ‫יעשהו עוד"‪ .‬התשובה אינה מתחילה רק כאשר היד מפסיקה את המעשה‪ ,‬אלא כאשר המחשבה משתנה והלב מקבל כיוון חדש‪.‬‬ ‫רבי משה בן נחמן‪ ,‬הרמב"ן (דברים ל‪ ,‬יא)‪ ,‬מפרש כי דברי התורה "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" נאמרו על מצוות‬ ‫התשובה‪ .‬התורה מבקשת לעקור מאתנו את המחשבה שהתשובה שייכת לאנשים אחרים או למדרגות רחוקות‪ .‬המקום שבו הלב פנה הוא גם המקום שבו הוא‬ ‫יכול לשוב ולפנות בחזרה‪ .‬רבי עובדיה ספורנו (דברים ל‪ ,‬יד) מבאר כי הקרבה שעליה אומרת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאד" היא היכולת להכיר בלב בחטא‬ ‫ובמי שחטאנו לפניו‪ ,‬להתחרט ולהתוודות בפה‪ .‬שער התשובה אינו נמצא בשמים או מעבר לים‪ ,‬אלא במקומות הקרובים ביותר לאדם‪ :‬פיו ולבו‪.‬‬ ‫אולם מיד לאחר שהתורה מכניסה אותנו אל עומק הלב‪ ,‬היא מציבה גבול חיוני‪" :‬הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה‬ ‫הזאת" (דברים כט‪ ,‬כח)‪ .‬עולמו הפנימי של האדם אינו חסר משמעות רק מפני שאיש אינו רואה אותו‪ ,‬שכן הוא גלוי לפני בוחן כליות ולב‪ .‬אך באותה מידה‪,‬‬ ‫אסור לנו להפוך את עצמנו לבוחני לבבות של הזולת‪ .‬על הנגלות מוטלת עלינו אחריות‪ ,‬ואילו את הנסתרות עלינו להניח לפני מי שיודע אותן באמת‪.‬‬ ‫זהו מסר אקטואלי במיוחד בתקופה שבה די בכותרת אחת‪ ,‬בתמונה חלקית או במשפט שנשלף מהקשרו כדי שאנשים יכריעו מיד מה היו כוונותיו של אדם ומה‬ ‫מסתתר בלבו‪ .‬פרשת ניצבים מלמדת אותנו הנהגה הפוכה‪ :‬להיות תובעניים כלפי פנימיותנו‪ ,‬אך זהירים בשיפוט פנימיותו של האחר‪ .‬לבדוק ביושר לאן לבנו‬ ‫פונה‪ ,‬בלי לטעון כי אנו יודעים לאן פונה לבו של מי שעומד מולנו‪.‬‬ ‫מן השער הזה נפתח גיליון השבוע‪ .‬המאמר הראשון חוזר אל השאלה המלווה אותנו מדי שנה‪ :‬מדוע דווקא לפני ראש השנה אנו קוראים "אתם נצבים היום‬ ‫כלכם לפני ה' אלהיכם"? מדוע הכניסה ליום הדין מתחילה בעמידה משותפת של ראשי העם‪ ,‬הזקנים‪ ,‬הטף‪ ,‬הנשים‪ ,‬הגרים‪ ,‬חוטבי העצים ושואבי המים? האם‬ ‫זו רק כריתת ברית היסטורית‪ ,‬או שניצבת כאן הדרך שבאמצעותה יכול אדם לעמוד בדין גם לאחר שנה של נפילות וחולשה?‬ ‫משם נכנס העלון אל המקום שאיש מלבד האדם ובוראו אינו רואה‪ .‬האם מחשבת כפירה שטרם הפכה למעשה כבר מחייבת עונש? האם הרהור חולף‪ ,‬ספק‬ ‫מטריד והכרעה פנימית לעזוב את האמונה עומדים באותה מדרגה? והיכן עובר הגבול שבין מחשבה המופיעה באדם שלא מרצונו לבין לב שבחר להפנות את‬ ‫נאמנותו למקום אחר? מיד לאחר מכן מתהפכת השאלה‪ .‬אם מחשבות הלב נשקלות לפני הקב"ה‪ ,‬האם גם הציבור נושא באחריות עליהן? מה פירוש "הנסתרות‬ ‫לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו"? האם הערבות ההדדית מחייבת אותנו לעסוק גם במה שאדם מסתיר בלבו‪ ,‬או שדווקא האחריות מחייבת אותנו להכיר בגבול‬ ‫ולהימנע מלשפוט את מה שאין בכוחנו לדעת? בהמשך פונה העלון אל העתיד ואל אחת השאלות המפתיעות בדיני ממונות‪ :‬יהודי מכר לחברו ארבע אמות‬ ‫בארץ ישראל שאותן יקבל לכשיבוא המשיח‪ .‬האם המקח חל כבר עתה‪ ,‬או שמא הוא חלום שאין לו תוקף קנייני? האם הבטחת הגאולה הופכת את העתיד‬ ‫למציאות הלכתית בהווה‪ ,‬ומה קורה כאשר אמונה עמוקה פוגשת את דיני הבעלות‪ ,‬גמירות הדעת והמקח?‬ ‫מן העתיד הרחוק חוזר העלון אל יומו האחרון של משה רבנו ואל חשבון שאינו מסתדר לכאורה‪ .‬משה אומר‪" :‬בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"‪ ,‬אולם כאשר‬ ‫מצרפים את שמונים שנותיו לפני שהתייצב לפני פרעה‪ ,‬את שנת מכות מצרים ואת ארבעים שנות המדבר‪ ,‬החשבון מוביל לכאורה למאה ועשרים ואחת‪ .‬היכן‬ ‫מסתתרת השנה העודפת‪ ,‬ומה מלמד הדיוק הזה על ההבדל שבין מספר השנים שאדם צבר לבין החיים שהצליח למלא בתוכן?‬ ‫ולאחר המאמרים פותח העלון צוהר קטן אל האוצר הגדול הטמון בסדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל"‪ .‬השאלות הקצרות המופיעות בסיום נועדו להצית‬ ‫את הסקרנות ולהמחיש עד כמה התורה פוגשת את המצבים המפתיעים ביותר בחיים‪ .‬האם ניתן לקיים צוואה להיקבר בעמידה כדי להקביל את פני המשיח?‬ ‫האם אפשר להתיר עגונה באמצעות שאלת חלום או השבעת שמות קדושים? האם למי שאמר "אחטא ואשוב" נותרה דרך חזרה? האם יום הולדת הוא יום חג‬ ‫יהודי? האם מותר לעורר אדם לתשובה בשבת כאשר הדבר מביאו לידי דמעות? ומי נשא את ארון הברית‪ ,‬הכהנים או הלויים? התשובות המלאות לשאלות אלו‬ ‫ולעוד אלפי שאלות הלכתיות‪ ,‬מחשבתיות ואנושיות נמצאות בסדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל"‪.‬‬ ‫גיליון נצבים וילך מזמין אותנו להיכנס אל ראש השנה עם השאלות הנכונות‪ :‬היכן אנו ניצבים‪ ,‬לאן לבנו פונה‪ ,‬מה מוטל עלינו לתקן‪ ,‬מה אסור לנו לשפוט אצל‬ ‫אחרים‪ ,‬עד כמה העתיד שאנו מאמינים בו נוכח בבחירותינו‪ ,‬וכיצד אנו מודדים את הזמן שניתן לנו‪ .‬ייתכן שלא נספיק לשנות את כל חיינו עד ראש השנה‪ .‬אבל‬ ‫אם נשנה באמת את הכיוון‪ ,‬כבר לא נעמוד באותו מקום‪ .‬כאשר הלב פונה הביתה‪ ,‬גם אם הדרך עוד ארוכה‪ ,‬כל צעד נעשה חלק מן התשובה‪.‬‬ ‫מדוע דווקא לפני ראש השנה קוראים את פרשת אתם ניצבים?‬ ‫בגמרא במסכת שבת (דף פח ע"א) דורשים את הפסוק ויתיצבו‬ ‫האוויר בחדר הלימוד נעשה דחוס‪ ,‬רווי בציפייה‬ ‫בתחתית ההר‪ :‬מלמד שכפה עליהם הר כגיגית‪ .‬גם שם משתמשת‬ ‫כמעט מוחשית‪ .‬השמש של שלהי אלול שולחת‬ ‫התורה בלשון של ניצבות‪ ,‬התייצבות מול ה'‪ ,‬לא נותנים להם פתח של‬ ‫קרני אור אחרונות‪ ,‬חודרת מבעד לחלונות‬ ‫התחמקות‪ ,‬עמידה כפויה שהופכת לעמידה של קבלת עול‪ .‬כך גם‬ ‫ומאירה את האבק המרקד ברוח הקלה‬ ‫בפרשת ניצבים – עמידה מוחלטת‪ ,‬יציבה‪ ,‬שאין בה דרך לברוח‪ ,‬אלא‬ ‫שנושבת בחוץ‪ ,‬נושאת עמה ניחוח של סתיו‬ ‫התמסרות מלאה אל מול בורא עולם ביום הדין‪.‬‬ ‫מתקרב‪ .‬זהו רגע שבו השקט בחוץ פוגש את‬ ‫כעת נעמיק בנתיבות הראשונים‪ ,‬אשר ברוח קודשם ובהעמקתם‬ ‫ההמייה הפנימית של הנשמה‪ ,‬רגע שבו כל‬ ‫האינסופית‪ ,‬סללו לנו דרך להבין כיצד הניצבות הזו היא יסוד החיים‬ ‫יהודי מרגיש את הרעד הדק שעובר בלב‬ ‫של עם ישראל לפני אבינו שבשמים‪ .‬הרמב"ן (דברים כט‪ ,‬יב) ביאר‬ ‫כשהוא מבין שהנה‪ ,‬המחיצה דקה מן הדקה‪,‬‬ ‫שפרשה זו מהווה כריתת ברית חדשה ומחודשת בערבות מואב‪ ,‬מעבר‬ ‫הדין עומד בפתח‪ .‬הנה הציבור עומד‪ ,‬מראשי‬ ‫ויום‬ ‫לברית המקורית שנכרתה בחורב‪ .‬מטרת הברית הזו היא להעמיד כל‬ ‫האלפים ועד אחרון שואבי המים‪ ,‬כולם ניצבים יחד‪ ,‬ובתודעה צפה‬ ‫יחיד ויחיד מישראל על מחויבותו האישית‪ ,‬כדי שלא יפטור עצמו‬ ‫השאלה הנוקבת‪ ,‬זו שמכה בלב כל איש ואיש בכל שנה ושנה‪ :‬מדוע‬ ‫בטענה שאבותיו הם שקיבלו את התורה בסיני‪ .‬הכתוב נקט בלשון‬ ‫דווקא עכשיו‪ ,‬על ספו של יום הדין‪ ,‬בשעה שהלבבות פועמים באימה‬ ‫כולכם‪ ,‬כדי ללמד שהברית חלה על כל אחד ואחד מישראל בכל דור‬ ‫קדושה ובחרדת קודש‪ ,‬אנו נקראים להתייצב בפרשת ניצבים? מהו‬ ‫ודור‪ ,‬ושעצם הניצבות היא ביטוי לשייכות המחודשת הזו‪.‬‬ ‫סוד הניצבות הזו‪ ,‬העמידה האיתנה הזו כהר‪ ,‬שדווקא היא צריכה‬ ‫רבנו בחיי (שם‪ ,‬יא) הרחיב שמושג הניצבות מורה על קיום ועמידה‬ ‫להקדים את כניסתנו לבית דין של מעלה? האם היא רק תזכורת‬ ‫איתנה‪ .‬אף על פי שנשמעו בפרשת כי תבוא קללות קשות ואיומות‪,‬‬ ‫היסטורית לעבר‪ ,‬או שמא כוח חי‪ ,‬פועם‪ ,‬הנושא אותנו אל תוך הדין‬ ‫מכל מקום ישראל נותרים ניצבים וקיימים‪ ,‬והקב"ה כורת עימם ברית‬ ‫כגוף אחד‪ ,‬כנשמה אחת‪ ,‬בלתי ניתנת להפרדה‪ ,‬המחפשת את העוגן‬ ‫חדשה דווקא כדי לחזק את לבבם ולהפיח בהם תקווה‪ .‬נמצא‬ ‫שלה לפני כסא הכבוד‪ ,‬בשעה שגורלות נחתמים וחיים נכתבים?‬ ‫שהניצבות כאן היא אות וסמל לחוסנו הרוחני הנצחי של ישראל‪,‬‬ ‫הכתוב בתורה בפרשתנו פותח במעמד ההתייצבות המכונן‪ :‬אתם‬ ‫ששום חטא או קללה אינם יכולים להכריתם‪ ,‬ותמיד יתייצבו לפניו‬ ‫ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם‬ ‫ביראה‪.‬‬ ‫ושוטריכם כל איש ישראל (דברים כט‪ ,‬ט)‪ .‬פסוק זה‪ ,‬המהווה את לב‬ ‫הספורנו (שם‪ ,‬י) פירש שהניצבות כאן היא מעמד של בית דין ומשפט‬ ‫ליבה של הפרשה‪ ,‬מתאר עמידה המקיפה את כל שכבות העם‪ ,‬מן‬ ‫גלוי‪ .‬אתם ניצבים – אינכם עומדים כאן באקראי‪ ,‬אלא לפני ה' במשפט‪,‬‬ ‫הדרגה הגבוהה ביותר ועד האחרונה שבהן‪ ,‬כולם כאחד ניצבים בברית‬ ‫ועל כן כל אחד ואחד חייב לעבור וליתן דין וחשבון על מעשיו‪ .‬הוא‬ ‫לפני בורא עולם‪.‬‬ ‫הוסיף וביאר שהניצבות הזו משמשת גם כהכנה רוחנית לכניסתם‬ ‫רש"י (שם) ביאר שמעמד זה בא בעקבות שמיעת הקללות המרובות‬ ‫לארץ ישראל‪ ,‬שכן הארץ הקדושה דורשת עמידה מוסרית ומשפטית‬ ‫בפרשת כי תבוא‪ ,‬אשר החלישו את דעתם של ישראל‪ .‬משה רבנו‪ ,‬ברוב‬ ‫נעלה מצד יושביה‪.‬‬ ‫חכמתו ורחמיו‪ ,‬פייס אותם באמירה זו‪ ,‬שכן עצם עמידתם הניצבת‬ ‫הריטב"א בחידושיו למסכת ראש השנה (דף לב ע"ב) על דברי הגמרא‬ ‫לפניו יתברך‪ ,‬על אף חטאיהם הרבים‪ ,‬מוכיחה שהם קיימים לפניו‬ ‫כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון‪ ,‬ביאר שמקור הדברים הוא‬ ‫ושהקב"ה חפץ ביקרם ולא עשה אותם כליה‪.‬‬ ‫בפרשת ניצבים – אתם ניצבים היום כולכם‪ .‬כלומר‪ ,‬כל ישראל נידונים‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב שמשמעות המילה ניצבים היא‬ ‫ביום הדין יחד‪ ,‬בניצבות אחת‪ ,‬כגוף אחד‪ ,‬ובכך כוחם הציבורי עומד‬ ‫קביעות‪ ,‬להורות שאין זו התאספות רגעית או אקראית‪ ,‬אלא עמידה‬ ‫להם לזכות בדין‪.‬‬ ‫איתנה וממושכת של כלל ישראל כעם נצחי‪ ,‬הבא לכרות ברית שאינה‬ ‫רבנו יונה בשערי תשובה (שער ד‪ ,‬סימן יב) כתב שקריאת פרשת‬ ‫מוגבלת בזמן‪.‬‬ ‫ניצבים סמוך לראש השנה היא זכר למעמד הברית‪ ,‬ללמד שכל שנה‬ ‫הרמב"ן (שם) פירש שפרשה זו באה לחזק את הברית‪ ,‬שכן משה רבנו‬ ‫ושנה חוזרים אנו לעמוד לפני הקב"ה ולכרות עמו ברית מחודשת‪ .‬על‬ ‫ידע כי ישראל עומדים להיכנס לארץ‪ ,‬ורצה להטמיע בהם שכל יחיד‬ ‫כן‪ ,‬חייב כל אדם להכין לבבו לקראת הימים הנוראים‪ ,‬ולעמוד בניצבות‬ ‫ויחיד נושא באחריות לכלל הציבור‪ .‬כולכם מלמד שאין אדם יכול‬ ‫של יראה‪ ,‬הכנעה ואחריות עמוקה‪.‬‬ ‫להתנער מחובתו הציבורית‪ ,‬שכן הכל קשורים יחד בברית אחת‬ ‫כעת‪ ,‬נשתפך בדרכי האחרונים וגדולי הפוסקים‪ ,‬אשר ברוב עמלם‬ ‫מחייבת‪.‬‬ ‫ודקדוקם הפכו את הניצבות הזו ללקח חי ונושם לכל יום ויום מימי‬ ‫הספורנו (שם) ביאר שהניצבות היא הכנה לקראת יום הדין‪ .‬אתם‬ ‫חיינו‪ ,‬וביארו כיצד הופכת פרשה זו למצפן בדרך אל הדין‪ .‬החתם סופר‬ ‫עומדים לפני ה׳‪ ,‬ועל כל אחד ואחד לעבור ולתת דין וחשבון על מעשיו‪,‬‬ ‫(דרשות ח"א דרוש לראש השנה) עמד על כך שאתם ניצבים נאמר‬ ‫בדומה למעמד בבית דין‪ ,‬שבו אין אדם נסתר מן העין אלא נבחן על פי‬ ‫בלשון עמידה יציבה ולא עומדים‪ ,‬ולדבריו ניצבים משמעו קביעות‬ ‫דרגתו‪.‬‬ ‫ועמידה חזקה‪ ,‬להורות שישראל‪ ,‬אף אם הם נראים חלשים או חסרי‬ ‫האור החיים הקדוש (שם) כתב שהמילה היום רומזת על כך שבכל דור‬ ‫זכויות‪ ,‬ניצבים הם לפני ה' בכוח הברית שנכרתה עימם‪ .‬מכאן למדנו‬ ‫ודור ובכל יום ויום‪ ,‬עם ישראל עומד לפני ה׳ בברית מחודשת‪ .‬אין זה‬ ‫יסוד גדול לראש השנה‪ :‬גם כשאדם מרגיש שנחלש ביראתו‪ ,‬עצם‬ ‫אירוע שאירע במדבר בלבד‪ ,‬אלא תבנית נצחית המתחדשת בכל ראש‬ ‫השייכות שלו לכלל ישראל מעמידה אותו לפני בוראו בכוח האחדות‪.‬‬ ‫השנה‪ ,‬שבו אנחנו ניצבים מחדש למשפט‪.‬‬ ‫הדברי חיים מצאנז (דרשות לימים נוראים) ביאר שכולכם כולל כל‬ ‫בתרגום אונקלוס (שם) תרגם את המילה ניצבים כמתקיימין‪ ,‬מה‬ ‫הדרגות שבישראל‪ ,‬מהגדול ביותר ועד אחרון שואבי המים‪ .‬כי בראש‬ ‫שמדגיש את היציבות והקיום הנצחי של כנסת ישראל לפני קונה‪,‬‬ ‫השנה אין דין רק ליחיד אלא דין כולל‪ ,‬והקיום של כל יחיד תלוי‬ ‫כעדות חיה שאינה מתבטלת לעולם‪.‬‬ ‫בהשתייכותו לכלל‪ .‬לכן אמר הכתוב כולכם‪ ,‬ללמד שכולכם נשפטים‬ ‫בגמרא במסכת ראש השנה (דף לב ע"ב) נאמר‪ :‬כל באי עולם עוברין‬ ‫יחד‪ ,‬ומתוך האחדות כולם מקבלים את חיותם מחדש‪.‬‬ ‫לפניו כבני מרון‪ ,‬שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם‪.‬‬ ‫השפת אמת (דרשות ניצבים תרל"ה) חידד שהמילה היום רומזת על‬ ‫הגמרא מבארת שבראש השנה אין זה רק יום של שיפוט פרטי לכל‬ ‫יום הדין‪ ,‬שישראל עומדים לפני ה' להידון‪ .‬הניצבות אינה רק סמל‬ ‫יחיד ויחיד‪ ,‬אלא יום שבו כל ישראל ניצבים יחד כאחד לפני הקב"ה‪,‬‬ ‫היסטורי אלא מהות המתחדשת בכל שנה‪ ,‬וגם אם נדמה לאדם שהוא‬ ‫בדומה לכבשים העוברים בפתח אחד‪ ,‬זה אחר זה‪ ,‬והרועה משגיח‬ ‫קטן כחוטב עצים‪ ,‬הרי גם הוא ניצב עם כולם‪ .‬זהו סוד העמידה בראש‬ ‫בכולם בבת אחת‪.‬‬ ‫השנה – שכל יחיד ויחיד נידון כחלק בלתי נפרד מן הכלל‪.‬‬ ‫בתלמוד ירושלמי במסכת ראש השנה (פרק א הלכה ג) נאמר‪ :‬כל‬ ‫המלבי"ם (דברים כט‪ ,‬ט‪ -‬י) פירש שהמילה ניצבים עניינה יציבות‪,‬‬ ‫העולם כולו עוברים לפניו כאחד‪ ,‬והוא רואה את כולם בבת אחת‪.‬‬ ‫כלומר ישראל עומדים בפני ה' כעדות קיימת שאי אפשר לבטלה‪ .‬הוא‬ ‫דברים אלו מאירים באור חדש את הפסוק אתם ניצבים היום כולכם‬ ‫הדגיש שכל אחד מישראל הוא אבן בניין בתוך הכלל‪ ,‬ואי אפשר‬ ‫לפני ה' אלקיכם – כולכם‪ ,‬כאחד‪ ,‬לא ראשיכם בלבד ולא שואבי‬ ‫להוציא אפילו אחד‪ .‬לכן נמנו כאן כל הדרגות‪ ,‬להורות שכולם יחד‬ ‫מימיכם בלבד‪ ,‬אלא כל שכבות העם יחד‪ ,‬בערבוביה של אהבה‬ ‫מרכיבים את הברית הנצחית‪.‬‬ ‫ואחריות‪.‬‬ ‫נמשיך בדרכם של ענקי הרוח‪ ,‬גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו‪,‬‬ ‫בגמרא במסכת בבא קמא (דף פח ע"א) נאמר‪ :‬כל ישראל ערבים זה‬ ‫אשר הניחו לפנינו את משנתם הבהירה‪ ,‬המאירה את מושג הניצבות‬ ‫בזה‪ .‬הערבות ההדדית הזו היא שמעמידה את העם כולו בניצבות אחת‪.‬‬ ‫בקרני אור של יראה ואהבה‪ ,‬ומלמדים אותנו כיצד להשליך את הדברים‬ ‫אין אדם יכול לומר אני לעצמי‪ ,‬כי כל מעשה של יחיד נוגע בכלל כולו‪,‬‬ ‫הלכה למעשה ביום הדין‪ .‬הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (חזון‬ ‫ומתוך כך כלל ישראל נעשים גוף אחד‪ ,‬ערב זה לזה‪ ,‬בעמידתם לפני‬ ‫עובדיה ימים נוראים עמוד קכד) כתב שקריאת פרשת ניצבים קודם‬ ‫ה'‪.‬‬ ‫ראש השנה היא הכנה נפלאה ליום הדין‪ ,‬כדי שכל אחד יזכור שהוא‬ ‫הרי שגם הכלל נפגם‪ ,‬וזו המשמעות העמוקה‬ ‫ניצב עם כלל ישראל לפני ה'‪ .‬הוא מדגיש שדווקא האחדות של ישראל‬ ‫של הניצבות – כולכם עומדים כאיש אחד‬ ‫היא זו שמעמידה אותם בדין‪ ,‬וכך מתעוררים הרחמים על כולם‪ ,‬ועל‬ ‫לפני ה'‪ ,‬ערבים זה לזה‪ ,‬נושאים יחד את משא‬ ‫ידי התאחדות הלבבות זוכים אנו לשנה טובה ומבורכת‪.‬‬ ‫האחריות ואת זכות הברית‪ ,‬מתוך הבנה‬ ‫מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן נג) ביאר שהניצבות מורה‬ ‫שגורלו של האחד שזור בגורלו של השני‪.‬‬ ‫על עמידה נחושה של אמונה שאינה נשברת מול סערות הזמן‪ .‬הוא‬ ‫במבט עמוק יותר‪ ,‬הניצבות היא תיקון‬ ‫מחדש שההתייצבות של כל אחד מישראל היא המעניקה את הכוח‬ ‫לעמידה במעמד הר סיני‪ .‬אז נאמר ויתיצבו‬ ‫לכלל‪ ,‬וכאשר אדם מבין את אחריותו כחלק מהגוף הכללי‪ ,‬הרי הוא‬ ‫בתחתית ההר‪ ,‬עמידה של קבלת תורה מתוך‬ ‫פועל לא רק למען עצמו‪ ,‬אלא למען קיום האומה כולה לפני כיסא‬ ‫כפיה‪ ,‬כהר כגיגית‪ ,‬ואילו כאן אומרת התורה‬ ‫הכבוד‪.‬‬ ‫אתם ניצבים – עמידה מתוך בחירה‪ ,‬עמידה של ברית שבה האדם‬ ‫רבנו בן ציון אבא שאול (אור לציון חלק ד סימן מו) כתב שהמילה‬ ‫מקבל על עצמו מרצונו את עול מלכות שמים‪ .‬זהו המעבר הגדול‬ ‫ניצבים היא הכנה להיכנס ליום הדין מתוך אחדות‪ ,‬שכן כל יהודי שייך‬ ‫מכפיה לחירות‪ ,‬ממצב שבו הדין מאיים מלמעלה למצב שבו הלב בוחר‬ ‫לגוף האומה‪ .‬זו ההבנה שמעמידה את כולנו כאיש אחד‪ ,‬וזו הסיבה‬ ‫לעמוד לפני ה' מתוך הכרה‪ ,‬אהבה ואמונה שלמה‪.‬‬ ‫שהתורה מצווה להזכיר לא רק את הגדולים אלא גם את הקטנים‬ ‫והנשים‪ ,‬כדי שנפנים שכולם שייכים באותה מידה לברית הקדושה‪.‬‬ ‫על כן‪ ,‬קריאת פרשת ניצבים לפני ראש השנה היא הכנה פנימית‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה‪ ,‬או"ח סימן‬ ‫ומהותית‪ :‬ראש השנה איננו רק יום של גזר דין חיצוני וטכני‪ ,‬אלא יום‬ ‫תקפא ס"ק ב‪ ,‬על פי כף החיים שם) הביא שהקריאה בפרשת ניצבים‬ ‫שבו נבחנת עמידת הלב‪ .‬האם האדם מתנדנד ומחפש דרכי מילוט‪ ,‬או‬ ‫קודם ראש השנה היא סגולה לעמוד בדין‪ ,‬לפי שהכתוב מבטיח אתם‬ ‫שהוא ניצב‪ ,‬איתן‪ ,‬יציב‪ ,‬בוחר בטוב ובאמת גם מול יצריו וגם מול‬ ‫ניצבים היום כולכם לפני ה' – כלומר‪ ,‬מי שנכנס לראש השנה מתוך‬ ‫חולשותיו‪ .‬כל יהודי נקרא לשוב ולומר לעצמו בלב פנימה‪ ,‬שאינני‬ ‫שייכות לכלל‪ ,‬מובטח לו שיעמוד בדין באמונה‪.‬‬ ‫לבד‪ ,‬אני חלק מעם שלם‪ ,‬ואני עומד בניצבות לא רק בשמי אלא בשם‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי (דרשות שנה שניה דרוש לראש השנה)‬ ‫כל הדורות כולם‪.‬‬ ‫חידש שניצבות ישראל לפני ה' היא לא רק בעמידה פיזית אלא‬ ‫נצלול כעת אל המרחב המחשבתי‪ ,‬אל הקשר העמוק שבין הניצבות‬ ‫בעמידת הלב‪ .‬כל אחד נדרש להעמיד את ליבו כראוי לפני בוראו‪ ,‬וזו‬ ‫לבין נבכי הנפש‪ ,‬האמונה וההנהגה‪ ,‬מתוך הבנה שפרשה זו אינה עוסקת‬ ‫הסיבה שהתורה מונה גם את הגר אשר בקרב מחניך‪ ,‬שכן אפילו מי‬ ‫רק בעבר‪ ,‬אלא מציבה אותנו אל מול חזון העתיד של האומה כולה‪.‬‬ ‫שלא נולד בתוך הקדושה‪ ,‬אם הוא ניצב בלב שלם לפני ה'‪ ,‬הרי הוא‬ ‫התורה פותחת באמירה אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם‪,‬‬ ‫נידון כחלק מהכלל‪.‬‬ ‫ורבותינו רמזו שמושג היום אינו רק יום הדין שלפנינו‪ ,‬אלא הוא רומז‬ ‫אחר שזכינו להתבונן בדברי הראשונים והאחרונים‪ ,‬הגיעה השעה‬ ‫גם על היום הגדול והנורא של הגאולה השלמה‪ .‬הניצבות היא למעשה‬ ‫לתרגם את עומק הסוגיה למציאות החיים ולהלכה למעשה‪ ,‬ולראות‬ ‫הכנה פנימית לקראת קיום הנבואה המבטיחה ומל ה' אלוקיך את לבבך‬ ‫כיצד מושג הניצבות פועם בתוך הנהגתנו היומיומית בפתח ימי הדין‪.‬‬ ‫ואת לבב זרעך לאה בה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען‬ ‫לעניין התפילה בראש השנה‪ ,‬כיוון שכולנו ניצבים לפני ה' כאיש אחד‪,‬‬ ‫חייך‪ .‬בעל הטורים רמז שפסוק זה שייך לימות המשיח‪ ,‬ומכאן מתברר‬ ‫עלינו להיזהר במיוחד בכוונת הלב בתפילה בציבור‪ .‬לא די בכך שהיחיד‬ ‫קשר מופלא‪ :‬כשיגיע זמן התיקון השלם‪ ,‬לא יהיה עוד צורך בהתראות‬ ‫מתפלל לעצמו‪ ,‬אלא יש כאן מעמד ציבורי שבו כל תפילה נשקלת‬ ‫חיצוניות או בעמידות מלאכותיות‪ ,‬כי הלב עצמו יימול‪ ,‬והניצבות‬ ‫כחלק מכלל ישראל‪ .‬מכאן נלמד להדר במיוחד בתפילה בציבור בראש‬ ‫תהיה טבעו הפנימי של האדם‪.‬‬ ‫השנה‪ ,‬שלא להחמיץ את מהות הניצבות כולכם‪ ,‬שכן כוחו של היחיד‬ ‫במציאות הגלותית שאנו חיים בה‪ ,‬האדם נתון לעיתים קרובות‬ ‫נמדד בחיבורו לעדה הקדושה‪ .‬בנוגע לדין ערבות‪ ,‬הנלמד מן הפסוק‬ ‫לתנודות‪ .‬היצר מערער‪ ,‬החטא מפתה‪ ,‬והלב לעיתים מתעייף‪ ,‬ולכן‬ ‫אתם ניצבים כולכם‪ ,‬מתחייב שכל אחד מישראל ערב על קיום התורה‬ ‫זקוק האדם לאותן התראות חיצוניות‪ ,‬לאותו קול הקורא לו לדעת כי‬ ‫של חברו‪ .‬מכאן נפקא מינה שמותר ליחיד לברך ולהוציא את חברו ידי‬ ‫הוא עומד לפני ה'‪ .‬אולם בימות המשיח‪ ,‬כשעצם הלב יתוקן‪ ,‬לא תהיה‬ ‫חובה‪ ,‬אף שכבר יצא בעצמו‪ ,‬כי הערבות הופכת אותו לשותף בקיום‬ ‫עוד מלחמה פנימית מתמדת‪ ,‬אלא הניצבות תפעם מתוך תוכו של‬ ‫המצווה של האחר‪ .‬בפרט במצוות שופר‪ ,‬שהן יסוד ראש השנה‪ ,‬כל‬ ‫האדם‪ .‬כאן מונחת ההבנה העמוקה ביותר של ראש השנה‪ :‬כל קריאה‬ ‫ישראל מוציאים זה את זה מתוך אחריות כללית‪ ,‬שכן כולם ניצבים יחד‬ ‫בפרשת ניצבים היא חזרה לאותו רגע שלפני תיקון הלבבות‪ ,‬שבו‬ ‫בברית אחת‪.‬‬ ‫אנחנו נדרשים לעמוד כאילו כבר הגיע יום הגאולה‪ ,‬כאילו הלב כבר‬ ‫בענייני חינוך‪ ,‬לפי שכולנו ניצבים יחד‪ ,‬יש חובה על הגדולים לדאוג גם‬ ‫נמול‪.‬‬ ‫לקטנים‪ ,‬כי טפכם נשיכם נכללו בתוך הניצבות‪ .‬אין חינוך מצוות עניין‬ ‫כוחו של ראש השנה הוא היכולת להעמיד את האדם בתנוחה משיחית‬ ‫פרטי בלבד אלא אחריות כללית המוטלת על הכתפיים של הכלל‪ .‬לכן‬ ‫עוד לפני בוא המשיח בפועל‪ .‬משום כך אנו קוראים את הפרשה הזו‪,‬‬ ‫בראש השנה‪ ,‬כאשר מתכנסים כל ישראל‪ ,‬מתעורר חיוב מיוחד להדריך‬ ‫כדי לתרגל את העמידה כפי שנעמוד אז – באחדות גמורה‪ ,‬באהבה‬ ‫את הדור הצעיר ולעמוד עמו יחד‪ ,‬בידיעה שהם שותפים מלאים‬ ‫ללא תנאי‪ ,‬בלב מתוקן‪ ,‬ללא פיתולים וללא בריחות‪ .‬אנו עושים חזרה‬ ‫לברית העתיד‪.‬‬ ‫גנרלית לקראת העתיד‪ ,‬ומז כירים לעצמנו שאל לנו לדחות את‬ ‫בנוגע ליחס לגר‪ ,‬התורה הדגישה וגרך אשר בקרב מחניך‪ .‬מכאן החובה‬ ‫הניצבות לימות המשיח‪ .‬כבר עתה עלינו לעמוד בניצבות כאילו הלב‬ ‫ההלכתית לאהוב את הגר ולכלול אותו בכל דבר שבקדושה‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫כבר טוהר‪ ,‬להפוך את ראש השנה שלנו למעמד של ברית עתידית‪,‬‬ ‫חלק מן הניצבות של כלל ישראל‪ .‬זהו יסוד חשוב באחדותנו‪ ,‬שאין אנו‬ ‫הצצה אל העולם הבא שבו הלבבות אינם חלוקים עוד‪.‬‬ ‫מבדילים בתוך המחנה‪ ,‬אלא מאחדים את כל הנפשות הדבקות בה'‪.‬‬ ‫לצד ההלכות‪ ,‬יש כאן גם נפקא מינה מוסרית מעשית‪ :‬כל אדם בראש‬ ‫השנה אינו יכול לומר אדאג לעצמי בלבד‪ .‬הוא נידון יחד עם הציבור‪,‬‬ ‫ולכן עליו לחזק את הכלל – בסיוע לנצרכים‪ ,‬בהשתתפות בצרכי ציבור‪,‬‬ ‫ובהתחזקות באחדות הלבבות‪ .‬הניצבות תובעת מאיתנו לצאת מן‬ ‫הפרטיות אל המרחב הכללי‪ ,‬כי שם נמצאת ישועתנו‪.‬‬ ‫נפתח פתח להעמיק ולהרחיב את היריעה‪ ,‬אל מעבר לגבולות המעשה‪,‬‬ ‫אל עומק הרעיון הטמון במעמד זה‪ ,‬שכן הניצבות אינה רק פרט‬ ‫היסטורי‪ ,‬אלא ציור נשמתי עמוק של מצב העם כולו לפני בוראו‪ ,‬ברית‬ ‫המשתרגת בלבבות וקובעת את פנימיות עבודתנו‪ .‬הניצבות שייכת‬ ‫למושג היציבות‪ .‬האדם הרגיל חי את חייו בתוך תנודות בלתי פוסקות‪,‬‬ ‫יום אחד מתלהב ויום אחר מתקרר‪ ,‬ברגע אחד מתעורר ובמשנהו‬ ‫נרדם‪ .‬התורה מלמדת אותנו שדווקא לפני יום הדין נדרשת מאיתנו‬ ‫ניצבות‪ ,‬עמידה יציבה‪ ,‬איתנה‪ ,‬שאין בה חמקמקות או בריחה‪ .‬דווקא‬ ‫אז‪ ,‬כשהא דם ניצב למשפט‪ ,‬הוא נקרא לבנות בלבבו יציבות של נפש‬ ‫נחושה‪ ,‬שאינה נתונה לרוחות המצויות‪ ,‬אלא עוגן של אמת הנטועה‬ ‫בקרקע המציאות של עבודת השם‪.‬‬ ‫כעת נבקש להאיר את הדרך על ידי בחינת המצפן הפנימי הנבנה מתוך‬ ‫יותר מזה‪ ,‬אתם ניצבים מלמד שאין כאן עמידה של יחידים מבודדים‪,‬‬ ‫הדברים‪ ,‬כשהניצבות הופכת למדריך מעשי לחיים של אמת‪ ,‬ללא צורך‬ ‫אלא של עם אחד שלם‪ ,‬גוף אחד‪ .‬אין זו שעת פרט אלא שעת כלל‪ ,‬וכל‬ ‫בהטפה או בסיסמאות‪ ,‬אלא מתוך הקשבה לקול הפנימי המבקש‬ ‫יהודי הוא איבר חיוני בגוף האומה‪ .‬אם יחיד מישראל נופל או מתנדנד‪,‬‬ ‫בחיים החברתיים‪ ,‬פעמים שאדם נוטה להרים גבה על מי שנראה‬ ‫עמידה‪ .‬המסר המוסרי הנלמד מן הפסוק הוא‬ ‫בעיניו פשוט או חלש‪ ,‬אך התורה זועקת כולכם‪ .‬גם אותו שואב מים‬ ‫קריאה חיה לאדם ולציבור גם יחד‪ ,‬שכן אין כאן‬ ‫וחוטב עצים הוא חלק מן המעמד‪ ,‬והמעשה הפשוט של כבוד לזולת‪,‬‬ ‫סיפור עתיק בלבד אלא הדרכה יומיומית כיצד‬ ‫חיוך או מילה טובה‪ ,‬הם חלק מן הברית הנצחית שבינינו לבין בורא‬ ‫לחיות‪ .‬ראשית‪ ,‬כל אחד צריך לדעת שהוא‬ ‫עולם‪.‬‬ ‫ניצב‪ ,‬שהרי פעמים רבות האדם מרגיש‬ ‫בהורות ובחינוך‪ ,‬כשאדם מחנך את ילדיו‪ ,‬עליו לזכור שהילד הקטן‬ ‫כמתנדנד‪ ,‬פעם מתעורר לתורה ולמצוות ופעם‬ ‫הוא חלק מן המעמד‪ ,‬כפי שהדגישה התורה טפכם נשיכם‪ .‬ההכרה בכך‬ ‫מתרופף ונמשך אחר חולשותיו‪ .‬התורה קוראת‬ ‫מעניקה כוח והתמדה בהשקעה בדור הצעיר‪ ,‬מתוך הידיעה שהם‬ ‫לו אל תישאר תלוי בין שמים לארץ‪ ,‬היכון‪,‬‬ ‫שותפים מלאים ובלתי נפרדים מהברית הקדושה שעליה אנו חתומים‪.‬‬ ‫התייצב‪ ,‬עמוד באיתנות מול היצר ומול‬ ‫ביציבות האישית‪ ,‬גם במצבי נפילה – חטא‪ ,‬חולשה או כישלון – התורה‬ ‫הניסיונות‪ ,‬שכן ניצבות פירושה יציבות ואחיזה‬ ‫מעני קה לנו כוח לומר‪ :‬ניצבים‪ .‬גם אחרי הקללות הקשות‪ ,‬אפשר‬ ‫איתנה באמת‪ ,‬ולא חיים של תנודות מתמדות‪.‬‬ ‫לעמוד שוב‪ ,‬שכן לאדם אסור להרגיש שאין לו תקנה‪ ,‬ועצם היכולת‬ ‫שנית‪ ,‬התורה מדגישה כולכם‪ ,‬שכן אין מקום לגאווה או להדרת‬ ‫לקום ולהתייצב מחדש היא הניצבות האמיתית של הנשמה‪.‬‬ ‫אחרים‪ .‬לא רק ראשי העם ולא רק החכמים‪ ,‬אלא גם שואב המים וחוטב‬ ‫בחיי היומיום הקטנים‪ ,‬כשעולה פיתוי לוותר על שיעור תורה או‬ ‫העצים‪ ,‬גם הגר והקטן‪ ,‬כולם יחד במעמד אחד‪ .‬המוסר ברור‪ :‬אדם אינו‬ ‫לדחות מצווה‪ ,‬התורה מלמדת‪ :‬לא מחר‪ ,‬אלא היום‪ .‬כל יום הוא יום‬ ‫יכול לומר אני שייך למדרגה גבוהה ואין לי קשר לפשוטים‪ ,‬להפך‪,‬‬ ‫ברית‪ ,‬כל יום הוא יום דין קטן‪ ,‬וההכרה הזאת ממלאת את החיים‬ ‫דווקא ביום הדין כולנו שווים‪ ,‬ולכן על כל אחד לפתח רגישות עמוקה‬ ‫באחריות ובשליחות‪ ,‬כשאנו חיים מתוך תחושת ערבות הדדית‬ ‫כלפי האחר‪ ,‬לדעת שהוא אינו יכול לעמוד לפני ה' בלא חבריו‪.‬‬ ‫המאחדת אותנו לפני ה'‪.‬‬ ‫שלישית‪ ,‬המעמד הזה מתרחש היום – בכל יום ויום‪ .‬לא די להיזכר‬ ‫עיקר העניין‪ :‬נמצאנו למדים‪ :‬הפסוק אתם ניצבים היום כולכם לפני ה'‬ ‫בניצבות רק בשבת שלפני ראש השנה‪ ,‬שכן כל יום שבו האדם קם‬ ‫אלקיכם איננו רק תיאור היסטורי של כריתת ברית בערבות מואב‪ ,‬אלא‬ ‫לתפילתו וכל יום שבו הוא מתמודד מול בחירותיו‪ ,‬הוא יום של אתם‬ ‫יסוד נצחי המתחדש בכל שנה ושנה‪ .‬ראשונים הדגישו שזהו חידוש‬ ‫ניצבים‪ .‬כל יום הוא יום דין קטן‪ ,‬והניצבות היא דרך חיים יומיומית‬ ‫הברית שמחייב כל יחיד ויחיד לעמוד לפני ה'‪ ,‬ואחרונים הוסיפו שזו‬ ‫המחייבת אותנו לאחריות ותחושת שליחות‪.‬‬ ‫מהותו של ראש השנה‪ :‬יום שבו כולנו ניצבים כאיש אחד ביום דין‪,‬‬ ‫ועוד מסר מוסרי‪ ,‬שמשה רבנו פייס את ישראל אחרי הקללות בפרשת‬ ‫מתוך אחריות הדדית‪ ,‬באחדות ובאיתנות שאין בה חמקנות‪ .‬ברובד‬ ‫כי תבוא ואמר להם אתם ניצבים‪ .‬זהו מוסר עמוק לכל נפש‪ ,‬שגם אחרי‬ ‫הרע יוני‪ ,‬הניצבות היא קריאה ליציבות רוחנית‪ :‬לא להיסחף בתנודות‬ ‫חטאים ונפילות‪ ,‬גם אם ירדנו ונכשלנו‪ ,‬יש לנו עדיין יכולת לעמוד‪,‬‬ ‫החיים אלא להתייצב בעוז מול פיתויי היצר‪ ,‬מתוך הכרה שכל יהודי‬ ‫להתייצב מחדש ולחזור אל הברית‪ .‬אין ייאוש ולא נפילה מוחלטת‬ ‫שייך לברית אחת ושאין ייאוש בעולם‪ ,‬כי תמיד אפשר להתייצב שוב‬ ‫בעולם‪ ,‬אלא הניצבות מלמדת שאין דלת סגורה בפני האדם‪ ,‬ותמיד‬ ‫לפני ה'‪ .‬ברובד המחשבתי‪ ,‬הניצבות היא הצצה לימות המשיח – עת‬ ‫ישנה אפשרות לקום ולעמוד מחדש לפני ה'‪.‬‬ ‫שבה יימול ה' את לבבנו ‪ ,‬ובינתיים אנו נקראים לחיות כך כבר עתה‪,‬‬ ‫בסיומו של מסע זה אל עומק הניצבות‪ ,‬ניקח עמנו תובנות חיות‬ ‫בלב מתוקן ובבחירה בחיים‪ .‬בחיי היומיום‪ ,‬המסר נוקב‪ :‬כל יום הוא‬ ‫המלוות אותנו בכל שעה ובכל מעשה‪ ,‬כשהן נובעות מתוך הפסוק אתם‬ ‫יום של אתם ניצבים‪ .‬מי שחי כך‪ ,‬הופך את ימי חייו לראש השנה קטן‪,‬‬ ‫ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ומעמידות אותנו על רגלינו‬ ‫שבו הוא מתייצב שוב ושוב בברית עם בוראו‪ .‬אל תברח‪ ,‬אל תתחמק‪,‬‬ ‫בנחישות‪ .‬כשאדם מתייצב לתפילה בבוקר‪ ,‬עליו לזכור שהוא איננו‬ ‫אל תדחה למחר‪ ,‬היום אתה ניצב לפני ה'‪ ,‬היום אתה יכול לבחור בחיים‬ ‫יחיד‪ ,‬גם אם הוא מתפלל בביתו בבדידות – הוא שייך לעם שלם‬ ‫לך ולזרעך אחריך‪ .‬העמידה הזו היא הכוח המניע של החיים‪ ,‬והערבות‬ ‫שעומד באותה שעה לפני ה'‪ .‬תחושת השייכות הזאת משנה את‬ ‫ההדדית היא המפתח לכל ישועה‪.‬‬ ‫החוויה כולה‪ :‬התפילה איננה רק בקשה פרטית‪ ,‬אלא שותפות גורל של‬ ‫כלל ישראל‪ ,‬המעניקה כוח לכל מילה‪.‬‬ ‫האם מחשבת כפירה לבדה מחייבת עונש? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫רש"י (דברים כט‪ ,‬יז) ביאר‪ :‬לבבו פונה היום – הכוונה למי שכבר נוטה‬ ‫דמיינו לעצמכם אדם יושב בין שורות המתפללים‪ ,‬עיניו עצומות‪ ,‬שפתיו‬ ‫בלבו אל עבודה זרה‪ ,‬אף שעדיין לא עשה מעשה‪ .‬התורה מעידה על‬ ‫נעות עם כולם‪ ,‬אך בלבו פנימה כבר הלך הרחק‪ .‬הוא אינו מתכנן לפרוק‬ ‫מחשבת הלב‪ ,‬ללמדנו שלא יאמר האדם איני אלא מהרהר‪ ,‬כי כאן מגלה‬ ‫עול בגלוי‪ ,‬הוא אינו מכריז על כפירה בקול רם‪ ,‬אלא לבבו פונה היום‪ .‬עיניו‬ ‫הכתוב שמחשבה רעה בעניינים אלו כבר נחשבת בפנייה בפועל‪ .‬מבואר‬ ‫מביטות סביב כאילו הכל כשורה‪ ,‬אך במעמקי נפשו הוא מתנתק לאט מן‬ ‫כאן כי המחשבה אינה נותרת בחלל ריק‪ ,‬אלא מהווה כשלעצמה תנועה‬ ‫הברית‪ .‬התורה מציירת את התמונה הזו בפרשת ניצבים‪ :‬פן יש בכם איש‬ ‫נפשית של התרחקות מן הברית‪.‬‬ ‫או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו‪ .‬המילים הללו חודרות‬ ‫האבן עזרא (שם) כתב‪ :‬לבבו פונה עניינה נטייה פנימית‪ ,‬שמתחילה‬ ‫פנימה ומעמידות אותנו בפני שאלה חריפה‪ :‬האם די בלב פונה‪ ,‬במחשבת‬ ‫במחשבה דקה ונעשית לשרש בלב‪ .‬מכאן בא ההמשך שרש פרה ראש‬ ‫כפירה שטרם התגשמה במעשה‪ ,‬כדי להיחשב כעבירה המחייבת דין? או‬ ‫ולענה‪ ,‬שכן מחשבה אחת קטנה עלולה להצמיח עץ שלם של מרירות‬ ‫שמא כל עוד לא באה המחשבה לידי פעולה‪ ,‬עדיין אין כאן עונש‪ ,‬אלא‬ ‫וכפירה‪ .‬נמצאנו למדים כי המחשבה היא בבחינת שורש‪ ,‬וגם אם טרם‬ ‫אזהרה מוסרית בלבד? בפרשת ניצבים התורה מזהירה‪ :‬פן יש בכם איש‬ ‫הבשיל הפרי הנראה לעין‪ ,‬השורש כבר החל להזין את עצמו ממקורות‬ ‫או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו ללכת‬ ‫זרים‪.‬‬ ‫לעבוד את אלהי הגויים ההם‪ .‬והנה‪ ,‬מדויק בלשון הכתוב לבבו פונה היום‪,‬‬ ‫הרמב"ן (שם) הוסיף‪ :‬הפסוק מתאר לא רק יחיד אלא גם משפחה או שבט‪.‬‬ ‫לא נאמר ידיו עושות ולא רגליו הולכות‪ ,‬אלא עצם פנייה שבלב‪ .‬ומכאן‬ ‫כלומר‪ ,‬מחשבת הלב של יחיד עלולה לגרור אחריה את ביתו ואת סביבתו‪.‬‬ ‫עולה חקירה יסודית‪ :‬האם פנייה זו בלב נחשבת עבירה ממשית שיש לה‬ ‫התורה מזהירה מפני הפנייה שבלב‪ ,‬כי הלב הוא ראשית כל מעשה‪ ,‬וכל‬ ‫השלכות הלכתיות‪ ,‬או שמא אין התורה מענישה על מחשבה בלבד אלא‬ ‫פגם קטן במחשבה עתיד לגדול ולפרוץ החוצה‪ .‬הרמב"ן מבאר שהזהירות‬ ‫מזהירה לבל תצמח מתוכה פעולה עתידית?‬ ‫צריכה להיות כללית‪ ,‬שכן הלב הוא המנוע המניע את המציאות‬ ‫בטרם נצלול אל נבכי הסוגיה ונבקש להבין את שורש הדברים‪ ,‬עלינו‬ ‫המשפחתית והחברתית כולה‪.‬‬ ‫להניח את היסודות האיתנים הנטועים בפרשתנו‪ .‬התורה מזהירה אותנו‬ ‫הספורנו (שם) כתב‪ :‬לבבו פונה פירושו שכבר בלבו עזב את ה'‪ .‬אף שעדיין‬ ‫באזהרה חמורה ונוקבת‪ ,‬המכוונת כלפי פנימיות הלב‪ ,‬בפסוק המופיע‬ ‫עומד עם העם ונמצא במחנה‪ ,‬הרי כבר נפרד בלבו‪ .‬וזהו עיקר הסכנה‪,‬‬ ‫בפרשת ניצבים‪" :‬פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו‬ ‫שהחיצוניות יכולה להטעות ולהציג חזות של שייכות‪ ,‬אבל פנימיות הלב‬ ‫פונה היום מעם ה׳ אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם פן יש בכם‬ ‫נחשבת כבר בגידה וניתוק מהקדושה‪.‬‬ ‫שרש פרה ראש ולענה" (דברים כט‪ ,‬יז)‪ .‬פסוק זה הוא העומד במרכז‬ ‫הכלי יקר (שם) ביאר‪ :‬לבבו פונה היום‪ ,‬אף על פי שאינו עושה מעשה‪ ,‬הרי‬ ‫דיוננו‪ ,‬שכן התורה אינה מתמקדת בצעד גלוי או בתנועת יד‪ ,‬אלא דווקא‬ ‫יום זה הוא יום פנייתו‪ ,‬ועל ידי הפנייה הזו כבר נחשב כמי שזנח את הקשר‬ ‫באותו רחש סמוי המתרחש במעמקי הנפש – הלב שפונה‪.‬‬ ‫עם השכינה‪ .‬האזהרה אינה רק על המעשה המאוחר‪ ,‬אלא על הרגע שבו‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי (שנה ראשונה‪,‬‬ ‫הלב הכריע להסיר את נאמנותו‪ ,‬רגע שהוא קריטי ומשמעותי בבניין‬ ‫פרשת ניצבים‪ ,‬דרוש לראש השנה) חידש‬ ‫האמונה‪.‬‬ ‫שהלב הוא מלך האיברים‪ ,‬וכל פנייה בלב‬ ‫עתה נבקש לברר את תוקף הענישה והיחס ההלכתי למחשבת הלב במקום‬ ‫נחשבת שינוי מהותי של כל המערכת הרוחנית‬ ‫שבו החליטה התורה להחמיר‪ ,‬מתוך עיון בסוגיות הש"ס המאירות את‬ ‫של האדם‪ .‬כשאדם פונה בלבו מן ה'‪ ,‬הרי שכל‬ ‫יסודות הדברים‪ .‬בגמרא במסכת קידושין (דף מ ע"א) נאמר‪ :‬מחשבה רעה‬ ‫מהותו כבר נוטה אחר עבודה זרה‪ ,‬אף שידיו‬ ‫אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה‪ ,‬שנאמר אוון אם ראיתי בלבי לא‬ ‫ורגליו עודן עומדות במחנה ישראל‪ .‬הוא ביאר‬ ‫ישמע ה'‪ .‬מחשבה טובה מצרפה למעשה‪ ,‬שנאמר אז נדברו יראי ה' איש‬ ‫כי אין מדובר רק בטעות מחשבתית‪ ,‬אלא‬ ‫אל רעהו ויקשב ה' וישמע‪ .‬הרי לנו יסוד כללי שאין לוקים על הרהור לבדו‪.‬‬ ‫בנטישת מלכות שמים המתרחשת בעמקי‬ ‫אולם מיד מוסיפה הגמרא‪ :‬בדבר עבודה זרה – מצרפה למעשה‪ .‬מכאן אנו‬ ‫הנפש‪.‬‬ ‫למדים שבעבודה זרה יש חומרה מיוחדת‪ ,‬שאפילו אם אדם לא פעל בידיו‬ ‫מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן קט) מבאר שסוד האיסור‬ ‫אלא רק חשב בלבו‪ ,‬כבר נרשמת המחשבה כמעשה גמור לפני המקום‪,‬‬ ‫במחשבת כפירה נובע מכך שהאמונה איננה רק תפיסה שכלית‪ ,‬אלא ברית‬ ‫שכן הלב הוא עיקר העבודה הזרה‪.‬‬ ‫כרותה בין הנשמה לבוראה‪ .‬כאשר אדם נותן מקום בלבו לכפירה‪ ,‬הוא‬ ‫בגמרא במסכת יומא (דף כט ע"א) נאמר‪ :‬הרהורי עבירה קשים מעבירה‪.‬‬ ‫אינו רק טועה בדעתו‪ ,‬אלא הוא מפר את הברית הזו‪ .‬הוא הסביר כי התורה‬ ‫ההרהור חורט בנפש חותם עמוק יותר מן המעשה החולף‪ ,‬מפני שהוא‬ ‫השתמשה בלשון פנייה משום שהלב הוא המקום שבו האדם מכריע את‬ ‫חוזר ונשנה וממלא את הלב כולו בתאוות הזרות‪ .‬נמצאנו למדים שגם‬ ‫יחסו לה'‪ ,‬ופנייה משם היא הצעד הראשון שעלול להוביל לניתוק גמור‪.‬‬ ‫כשאין מעשה גלוי‪ ,‬עצם המחשבה יכולה להשחית את האדם מבפנים‪ ,‬עד‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן א) נדרש‬ ‫שהיא מוגדרת כקשה יותר מהעבירה עצמה‪.‬‬ ‫לעניין עוצמת המחשבה בענייני אמונה‪ .‬הוא הסביר כי האדם מחויב לכוון‬ ‫בגמרא במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) דרשו על הפסוק למען תפוש את‬ ‫את מחשבתו בכל רגע נתון‪ ,‬שכן המחשבה היא הכלי שבאמצעותו הוא‬ ‫בית ישראל בלבם (יחזקאל יד‪ ,‬ה)‪ :‬מלמד שהקב"ה מעניש על מחשבת‬ ‫מתחבר לאלוקיו‪ .‬הוא הדגיש כי פניית הלב המנוגדת לאמונה אינה יכולה‬ ‫עבודה זרה‪ .‬הרי לנו ראיה מוחלטת שמחשבת הלב‪ ,‬אם היא נוגעת‬ ‫להישאר בגדר עניין פרטי‪ ,‬אלא היא משפיעה על כלל אישיותו של האדם‬ ‫לכפירה‪ ,‬נחשבת לפנייה מוחלטת ולחטא שראוי להיענש עליו‪ ,‬שהרי‬ ‫ועל יכולתו לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ביום הדין‪.‬‬ ‫התורה גילתה שזהו פח שבו נלכדים הלבבות‪.‬‬ ‫אחר שזכינו להתבונן בדברי הראשונים והאחרונים ולהבין כי מחשבת‬ ‫בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ב הלכה א) איתא‪ :‬שאין עבודה זרה‬ ‫העבודה זרה אינה הרהור בעלמא אלא פגיעה בשורש הברית‪ ,‬נבוא לתרגם‬ ‫נחשבת כפירה עד שיחשוב בה בלבבו‪ .‬מפרשי הירושלמי (פני משה שם)‬ ‫את הסוגיה ללשון מעשה ולראות מהן הנפקא מינות העולות מכך לחיינו‪.‬‬ ‫ביארו כי הלב הוא הכלי שדרכו נעשית ההתקשרות לעבודה זרה‪ ,‬ולכן כל‬ ‫לעניין תפילה וקריאת שמע‪ ,‬מבואר בפוסקים כי מי שליבו פונה אחר‬ ‫זמן שהלב נאמן לה'‪ ,‬האדם נחשב כעובד ה'‪ ,‬אך ברגע שהלב פונה‪ ,‬הרי זה‬ ‫מחשבות זרות‪ ,‬הרי שקבלת עול מלכות שמים שלו לוקה בחסר‪ .‬רבנו יוסף‬ ‫כאילו עבד עבודה זרה ממש‪.‬‬ ‫חיים הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (חלק א או"ח סימן א) ביאר כי תפילה‬ ‫נמשיך בבירור הסוגיה דרך פלפוליהם של גדולי האחרונים‪ ,‬אשר העמיקו‬ ‫שאין הלב מיוחד בה לה'‪ ,‬אינה נחשבת כעבודה שבלב‪ ,‬ואף שאין אנו‬ ‫לבחון את הממד המשפטי והרוחני של מחשבת הכפירה‪ ,‬תוך שהם מציבים‬ ‫יודעים לבחון כליות ולב‪ ,‬הרי שהמתפלל עצמו צריך לדעת כי בשעה‬ ‫את הגבול שבין הרהור חולף לבין פניית הלב המוגדרת כעבירה‪ .‬החתם‬ ‫שהוא מניח למחשבות אלו לקנן‪ ,‬הוא מנתק את הצינור שבין תפילתו‬ ‫סופר (דרשות לראש השנה) כתב‪ :‬דווקא בעבודה זרה נאמר שהמחשבה‬ ‫לשמים‪.‬‬ ‫עצמה נחשבת כמעשה‪ ,‬מפני שכל עניינה של עבודה זרה הוא בלב‬ ‫לעניין דין ערבות והוצאה ידי חובה‪ ,‬מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף‬ ‫ובאמונה‪ .‬מה שאין כן בשאר עבירות שהן תלויות בפועל החיצוני בלבד‪.‬‬ ‫בחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד קל) כתב כי אדם שמחשבותיו נוטות‬ ‫ולכן הזהירה התורה על לשון לבבו פונה היום‪ ,‬כי בנקודה זו מתחיל השבר‬ ‫לכפירה בגלוי‪ ,‬אף אם אינו עובד עבודה זרה בפועל‪ ,‬הרי שיש לדון‬ ‫הנפשי‪ .‬הוא מוסיף כי מכאן עלינו ללמוד לימי הדין‪ ,‬שהקדוש ברוך הוא‬ ‫בצירופו למניין‪ ,‬שכן הברית בין חלקי העם מבוססת על יסוד האמונה‪,‬‬ ‫דן לא רק את המעשים אלא גם את הפניות העמוקות של הלב‪.‬‬ ‫והפנייה שבלב פוגעת בשייכותו הכללית‪.‬‬ ‫המשנה ברורה (או"ח סימן א ס"ק י) הביא בשם ספרים קדושים כי אדם‬ ‫לעניין חינוך‪ ,‬עולה מתוך הדברים חובת מניעה מוקדמת‪ .‬הכהן הגדול‬ ‫נדרש לייחד מחשבותיו לה' בכל דרכיו‪ ,‬וכי הרהורי כפירה חמורים הם עד‬ ‫מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן א ס"ק י) ביאר כי‬ ‫מאד‪ .‬הוא מזהיר כי הרהורי לב עלולים להיחשב כהסכמה פנימית‪ ,‬וממילא‬ ‫חובת האדם לשמור על מחשבתו בראשיתה‪ ,‬שכן אין המחשבה נעצרת‬ ‫כבר יש בהם פגם כבד הפוגע בדבקות האדם בבוראו‪.‬‬ ‫מעצמה‪ .‬הנפקא מינה היא שחינוך נכון אינו רק לימוד מעשים‪ ,‬אלא‬ ‫הכף החיים (או"ח סימן סא ס"ק כז) כתב בפירושו לברכות קריאת שמע‪:‬‬ ‫הקניית הרגלי מחשבה של אמונה‪ ,‬בבחינת יצירת חומת מגן ללב הילד‬ ‫מחשבת עבודה זרה פוסלת את הקריאה‪ ,‬כי זהו ביטול מוחלט של קבלת‬ ‫עוד בטרם יתעוררו מחשבות זרות‪.‬‬ ‫עול מלכות שמים‪ .‬הרי לנו שאף במעשה של קיום מצווה מובהקת‪,‬‬ ‫לעניין דיני תשובה ויום הדין‪ ,‬החתם סופר בדרשותיו (דרוש לראש השנה)‬ ‫מחשבה כזו כבר מפקיעה את תוקף המצווה‪ ,‬שכן הלב שייך כבר למציאות‬ ‫ביאר כי כשאדם ניצב ביום הדין‪ ,‬הוא אינו נשפט רק על מה שעשו ידיו‪,‬‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫אלא על הכיוון שבו בחר להוביל את לבו במהלך השנה‪ .‬הנפקא מינה היא‬ ‫שהתשובה צריכה להקיף את המחשבה לא פחות מאת המעשה‪ ,‬ומי‬ ‫שרוצה להיטהר צריך לערוך חשבון נפש גם על המחשבות שנכנסו אל‬ ‫לבו‪ ,‬ולעקרן מן השורש‪.‬‬ ‫לעניין התמודדות עם ניסיונות בזמן לימוד תורה או עבודה‪ ,‬רבי אברהם‬ ‫אבן עזרא בפירושו לתורה (דברים כט‪ ,‬יז) ביאר כי השורש הוא הקובע‬ ‫את הפרי‪ .‬הנפקא מינה היא שכאשר עולה מחשבה זרה‪ ,‬אסור להקל בה‬ ‫ראש בטענה שזה רק הרהור‪ ,‬אלא יש להשליכה מיד‪ ,‬שכן אם נניח לה‬ ‫להתקיים‪ ,‬היא תהפוך לחלק מאישיותנו‪ .‬זוהי עבודה יומיומית של תיקון‬ ‫המחשבה‪ ,‬בבחינת ומל ה' אלוקיך את לבבך‪.‬‬ ‫בבואנו לברר את עומק הרעיון הטמון בסוגיה זו‪ ,‬עלינו להבין כי ביהדות‪,‬‬ ‫הלב איננו רק איבר פנימי או מקום מסתור למחשבות פרטיות‪ .‬הלב הוא‬ ‫התשתית שעליה נבנית הברית בין הקדוש ברוך הוא לעמו‪ .‬בעוד‬ ‫שבמשפט האנושי המעשה הוא הקובע‪ ,‬שכן רק הוא בר‪-‬מדידה ובר‪-‬‬ ‫הוכחה‪ ,‬בתורת ה' הלב הוא הזירה שבה מתרחש המפגש האמיתי‪ .‬הפנייה‬ ‫של הלב מעם ה' איננה עוד "דעה" או "השקפה"‪ ,‬אלא ערעור על עצם‬ ‫קיומה של הברית‪.‬‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי (שנה ראשונה‪ ,‬פרשת ניצבים‪ ,‬דרוש לראש‬ ‫נמשיך להאיר את השאלה מתוך משנתם של גדולי ההוראה‪ ,‬אשר כיוונו‬ ‫השנה) ביאר כי הלב הוא מלך האיברים‪ ,‬ומשמעות הדבר היא שכל הכרעה‬ ‫את הדרך אל עומק ההבנה כיצד לב האדם הוא הזירה המרכזית שבה‬ ‫המתקבלת שם היא כרצונו של המלך המכתיב את התנהלות הממלכה‬ ‫מוכרע גורלו הרוחני‪ ,‬במיוחד בנושאים של אמונה וכפירה‪ .‬הראשל"צ רבנו‬ ‫כולה‪ .‬כאשר הלב פונה‪ ,‬הוא מעביר את שרביט הניהול של האדם לרשות‬ ‫הגר"י יוסף בחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד קלה) כתב שמחשבת עבודה‬ ‫אחרת‪ .‬זהו העומק המצוי בדברי התורה על שרש פרה ראש ולענה;‬ ‫זרה נחשבת לעבירה ממש‪ ,‬ולכן הזהירה התורה על הלב עצמו בפרשת‬ ‫הכפירה אינה מחלה שטחית‪ ,‬אלא ריקבון בשורש‪ ,‬במקום שבו האדם‬ ‫ניצבים‪ .‬הוא הדגיש שאף על פי שבשאר עבירות מחשבה רעה אין‬ ‫מתחבר למציאות העליונה‪.‬‬ ‫מצרפים למעשה‪ ,‬כאן הדין שונה בתכלית‪ ,‬ולכן חובה על האדם להיזהר‬ ‫רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג סימן קכח) הוסיף כי הלב הוא כלי קיבול‬ ‫ולהישמר שלא להכניס ללבו הרהורי כפירה או מחשבות זרות‪ ,‬שכן הלב‬ ‫לאמונה‪ ,‬וכאשר הוא מתמלא במחשבות זרות‪ ,‬אין הוא רק "מתלכלך"‪,‬‬ ‫הוא קודש הקודשים של האמונה‪.‬‬ ‫אלא הוא מאבד את יכולתו להכיל את אור השכינה‪ .‬הקושי שבהרהורי‬ ‫על מעשיו‪ ,‬אלא על המגמות שבליבו‪ .‬האם הלב פונה אל מקור החיים‪ ,‬או‬ ‫כפירה נובע מכך שהם יוצרים חציצה בלתי נראית‬ ‫שמא הוא מאפשר לעצמו לפנות אל מחוזות זרים בהיסח הדעת?‬ ‫בין הנשמה למקורה‪ .‬במובן זה‪ ,‬המחשבה אינה‬ ‫המסר המוסרי הנגזר מכך הוא הזהירות מפני תופעת הפיצול‪ .‬אנו חיים‬ ‫"מכינה" לעבירה‪ ,‬אלא היא עצמה מהווה‬ ‫בעולם שבו לעיתים קרובות ישנו פער בין הפנים לחוץ‪ ,‬בין מה שאנו‬ ‫התנתקות מהברית‪ ,‬שכן הברית אינה רק‬ ‫משדרים לסביבה לבין מה שמתחולל בנפשנו‪ .‬אזהרת התורה על הלב‬ ‫התחייבות חיצונית‪ ,‬אלא תנועה פנימית מתמדת‬ ‫הפונה באה למנוע את הפיצול הזה‪ .‬אדם שנותן למחשבתו לנדוד אל‬ ‫של דבקות‪.‬‬ ‫כפירה או אל אמונות זרות‪ ,‬גם אם הוא ממשיך לשמור על אורח חיים‬ ‫מתוך כך עלינו להעמיק ולהבין כי החומרה‬ ‫חיצוני של תורה ומצוות‪ ,‬מפרק את שלמותו הפנימית‪ .‬המוסר כאן הוא‬ ‫הגדולה במחשבת עבודה זרה נובעת מכך שהיא‬ ‫היושר הפנימי‪ :‬היכולת לעמוד לפני ה' בלב שלם‪ ,‬בלא להותיר פינות‬ ‫פוגעת באחדות האדם‪ .‬אדם המפצל את לבו‪,‬‬ ‫אפלות שבהן מתרחשת בגידה שקטה בברית‪.‬‬ ‫המבקש לאחוז בזה ובזה‪ ,‬מפרק את השלמות‬ ‫רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק א) מבאר כי יסוד החסידות‬ ‫שנדרשת בעבודת ה'‪ .‬הרעיונות הללו מלמדים‬ ‫ועיקר עבודת התמימים הוא להבין את חובת האדם בעולמו‪ .‬הוא מסביר‬ ‫אותנו כי המלחמה על הלב איננה מלחמה על "מה‬ ‫כי האדם נמצא במלחמה מתמדת על ליבו‪ ,‬שכן הלב הוא השדה שבו‬ ‫אנו חושבים"‪ ,‬אלא מלחמה על "מי אנו"‪ .‬אם הלב הוא המקום שבו שורה‬ ‫מתרחשת המערכה על אמונתו‪ .‬המוסר העמוק מכאן הוא שהשמירה על‬ ‫השכינה‪ ,‬הרי שכל פנייה אל מקום אחר היא פינוי מקום לקודש‪ ,‬וזוהי‬ ‫הלב היא פעולה אקטיבית‪ ,‬פעולה של מלחמה בשאננות‪ .‬אסור לאדם‬ ‫פגיעה ישירה בבית המקדש הפרטי של כל אחד מאיתנו‪ .‬זוהי איפוא‬ ‫לומר בלבבו כי מחשבותיו הן עניינו הפרטי ואין בהן נפקא מינה למציאות‪,‬‬ ‫תמצית ההרחבה הרעיונית‪ :‬הלב הוא המקום שבו האדם מכריע אם הוא‬ ‫שכן המחשבה היא המנוע השקט שקובע את הכיוון של כל חייו‪.‬‬ ‫חי בתוך האמת האלוקית או בתוך מציאות של פירוד‪ ,‬ועל כך מזהירה‬ ‫מכאן אנו למדים מוסר לחיים של עמידה זקופה‪ .‬כשאדם מבין שליבו הוא‬ ‫התורה בכל עוזה‪.‬‬ ‫האוצר שבו הוא שומר את אמונתו‪ ,‬הוא הופך לשומר על פתח האוצר‪.‬‬ ‫ההעמקה המחשבתית מוליכה אותנו לברר את טיבו של אותו "לב"‬ ‫הוא אינו מניח לכל מחשבה זרה להיכנס‪ ,‬הוא אינו נותן לרוחות זרות‬ ‫המופיע בפרשתנו‪ .‬במבט של עומק‪ ,‬הלב אינו רק איבר פיזי המזרים דם‪,‬‬ ‫לטלטל את יציבותו הפנימית‪ .‬זהו מוסר של התבוננות‪ ,‬של אחריות ושל‬ ‫אלא הוא מרכז ההוויה‪ ,‬המקום שבו האדם נפגש עם האמת שלו‪ .‬כאשר‬ ‫גבורה רוחנית‪ .‬היכולת להשיב את הלב אל ה' בכל יום מחדש‪ ,‬למרות‬ ‫התורה אומרת לבבו פונה‪ ,‬אין הכוונה לתהליך שכלי חולף או להרהור‬ ‫הניסיונות ולמרות ההסחות‪ ,‬היא הגבורה הגדולה ביותר שיכול אדם‬ ‫חיצוני שאינו נוגע למהות האדם‪ ,‬אלא לקריסה מוחלטת של עמוד‬ ‫להפגין‪ .‬המוסר הוא איפוא לחיות מתוך ידיעה שהמבט של הבורא אינו‬ ‫השדרה הרוחני‪ .‬מחשבת כפירה‪ ,‬בניגוד לכל מחשבה אחרת‪ ,‬היא ערעור‬ ‫רק על הידיים העמלות‪ ,‬אלא קודם כל על הלב הפונה‪ ,‬והמטרה שלנו היא‬ ‫על עצם קיומו של הקשר בין הבורא לנברא‪.‬‬ ‫להבטיח שהלב תמיד יפנה אל מקור הטוב והאמת‪.‬‬ ‫השפת אמת (פרשת ניצבים‪ ,‬שנת תרל"ג) ביאר‪ :‬לבבו פונה היום – דהיינו‬ ‫בסיומו של מסע זה‪ ,‬שבו עמדנו על עומק התביעה המוסרית וההלכתית‬ ‫שכל עניינו של האדם‪ ,‬כל חיותו וכל רצונותיו‪ ,‬מופנים למקום שאינו‬ ‫מהלב‪ ,‬נבקש לתרגם את הדברים לחיים המעשיים‪ ,‬מתוך הבנה שהאדם‬ ‫האמת‪ .‬המחשבה הזו אינה חיצונית לאדם‪ ,‬אלא היא הופכת להיות האדם‬ ‫הוא יצירה ששורשה טמון במחשבתו‪ .‬התובנה הראשונה לחיי היומיום‬ ‫עצמו‪ .‬לכן‪ ,‬הפנייה הזו היא שורש לכל הרע‪ ,‬כי היא מבטאת הכרעה‬ ‫נוגעת לעולם התפילה והקשר עם הבורא‪ .‬אנו לומדים כי התפילה אינה‬ ‫פנימית שהאדם אינו רוצה להיות דבוק באור האלוקי‪ .‬ביאור הדברים הוא‬ ‫רק אמירת מילים‪ ,‬אלא עבודת לב‪ .‬כאשר אנו ניצבים בבית הכנסת או‬ ‫שכאשר אדם נותן רשות ללבו להרהר בכפירה‪ ,‬הוא אינו רק עובר עבירה‪,‬‬ ‫מתפללים בביתנו‪ ,‬עלינו לזכור כי המאבק האמיתי מתרחש בתוככי‬ ‫אלא הוא מסיר מעצמו את צלם אלוקים‪ ,‬שהרי הצלם הוא הדבקות‬ ‫המחשבה‪ .‬הניצחון הגדול הוא לא רק לסיים את הנוסח‪ ,‬אלא להשיב את‬ ‫בבורא‪.‬‬ ‫הלב פנימה‪ ,‬להילחם על כל הרהור זר המבקש להסיט אותנו‪ ,‬ולדעת שכל‬ ‫אנו נדרשים להבין שהמחשבה היא המקום שבו הרצון והשכל מתמזגים‪.‬‬ ‫רגע שבו אנו מכוונים את הלב בחזרה לה' – הוא רגע של כיבוש רוחני‪.‬‬ ‫בעולם הזה‪ ,‬אדם יכול להסתיר את מחשבותיו‪ ,‬להציג חזות של צדיקות‬ ‫התובנה השנייה עוסקת במערכות היחסים ובבית פנימה‪ .‬פעמים רבות‬ ‫ויראת שמים‪ ,‬אך המחשבה היא המקום שבו לא ניתן לשקר‪ .‬כשאדם‬ ‫אנו מתמקדים בשימור חזות חיצונית של זוגיות או הורות‪ ,‬אך שוכחים‬ ‫מהרהר בכפירה‪ ,‬הוא יוצר קרע בנפשו‪ ,‬שכן הוא מעמיד את עצמו‬ ‫שהשורש הוא בלב‪ .‬אם הלב אינו נאמן‪ ,‬אם קיימת הסתרה או מחשבה של‬ ‫במציאות שבה הוא חי מתוך שקר‪ .‬זהו תהליך מטאפיזי‪ :‬הלב‪ ,‬שהיה אמור‬ ‫ניכור‪ ,‬הדבר יחלחל החוצה‪ .‬התובנה היא שעלינו לטפח פנימיות כנה‬ ‫להיות מקדש מעט‪ ,‬הופך למקום שבו נבנית מציאות זרה‪.‬‬ ‫ואמיתית‪ ,‬להשקיע באהבה שלא רק נראית לעין אלא חקוקה בלב‪ ,‬שכן‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬מחשבת כפירה היא כה חמורה משום שהיא משפיעה על כוח‬ ‫הלב הוא המקום שבו נבנית האמת של הבית‪.‬‬ ‫הבחירה‪ .‬אם המחשבה של האדם היא כפירה‪ ,‬ממילא כל מעשיו הופכים‬ ‫התובנה השלישית נוגעת לאופן שבו אנו מנהלים את היום העמוס שלנו‪.‬‬ ‫להיות חסרי פשר‪ .‬הרי הכל תלוי בכוונה וברצון‪ .‬כשהשורש רקוב‪ ,‬אין שום‬ ‫בעידן שבו המחשבות שלנו מופנות לכל עבר‪ ,‬התורה מזהירה אותנו לא‬ ‫חשיבות ליופיים של הענפים‪ .‬המחשבה על כפירה משתקת את היכולת‬ ‫לתת ללב לנדוד ללא פיקוח‪ .‬עלינו לקבוע זמנים שבהם אנו עוצרים את‬ ‫של האדם לראות את האמת‪ ,‬שכן היא בונה מסך המפריד בינו לבין‬ ‫המרוץ‪ ,‬ולו לרגע קצר‪ ,‬כדי לוודא לאן הלב שלנו נוטה‪ .‬האם הוא עובד‬ ‫המציאות‪ .‬הלב הפונה היום אינו רק "טועה בדרך"‪ ,‬הוא הופך את עצם‬ ‫את המטרה והחומריות‪ ,‬או שהוא נותר קשור לבורא? השמירה על הלב‬ ‫המושג "דרך" ללא רלוונטי עבורו‪.‬‬ ‫היא התנאי ליציבות הנפשית והרוחנית שלנו‪.‬‬ ‫העומק המחשבתי כאן הוא שהתורה‪ ,‬באזהרתה החמורה על הלב‪ ,‬מלמדת‬ ‫התובנה הרביעית והחיונית מכל היא בהתמודדות עם משברים ומחשבות‬ ‫אותנו שאחריות האדם היא על עולמו הפנימי לא פחות מאשר על‬ ‫מטרידות‪ .‬כאשר עולה הרהור זר‪ ,‬קל לומר לעצמנו כי זהו רק דמיון חולף‪.‬‬ ‫המעשים הגלויים‪ .‬האדם נדרש להיות אדון למחשבותיו‪ ,‬לדעת כי כל‬ ‫אך מתוך לימוד הסוגיה אנו למדים שזהו פתח‪ .‬התובנה היא שיש לעצור‬ ‫מחשבה היוצאת מן הלב היא בעלת משקל עצום‪ ,‬היא משפיעה על‬ ‫את ההרהור עוד בראשיתו‪ ,‬בטרם יהפוך לשורש של פרה ראש ולענה‪ .‬אין‬ ‫סביבתו ועל נשמתו‪ .‬המחשבה היא הכוח המניע את האדם‪ ,‬והיא זו‬ ‫צורך לחכות לנפילה במעשה; העבודה מתחילה במחשבה‪ ,‬וההכרעה‬ ‫שקובעת את כיוון הנסיעה של חייו‪ .‬כשאדם מזהה בקרבו פנייה כזו‪ ,‬הוא‬ ‫הראשונה להסיר את המחשבה הרעה היא הניצחון הגדול‪.‬‬ ‫אינו יכול לומר "זה לא שלי"‪ ,‬אלא הוא חייב להתייצב מול המציאות הזו‬ ‫עיקר העניין‪ :‬התורה בפרשת ניצבים איננה מתארת חטא עתיק אלא‬ ‫ולתקן אותה‪ .‬ההבנה הזו מעניקה לאדם כוח אדיר‪ :‬אם יש לי כוח להפנות‬ ‫מציבה בפנינו מראה לחיים כולם‪ .‬לבבו פונה היום היא האזהרה הנצחית‬ ‫את לבי לרעה‪ ,‬בוודאי שיש לי כוח‪ ,‬ומכאן גם חובה‪ ,‬להפנות את לבי‬ ‫מפני הניתוק השקט‪ ,‬הכמעט בלתי מורגש‪ ,‬מן הברית‪ .‬המסקנה המזוקקת‬ ‫לטובה‪ ,‬לדבקות באמונה פשוטה וטהורה‪.‬‬ ‫מכל המקורות היא שהלב הוא שורש האדם; אם השורש דבוק באמונה‬ ‫המסר המוסרי העולה מפרשתנו הוא יסוד היסודות לכל דרך האדם‬ ‫ובקדושה‪ ,‬כל ענפי החיים יפרחו בברכה‪ ,‬ואילו פנייה אחת קטנה‪ ,‬אפילו‬ ‫בעולמו‪ .‬בעוד שדרכם של בני אדם היא להישיר מבט אל המעשים‬ ‫ללא מעשה חיצוני‪ ,‬היא תחילתו של תהליך שעלול להוביל לריחוק‪.‬‬ ‫הגלויים‪ ,‬אל צורת הלבוש או אל חזות התפילה‪ ,‬התורה בפרשת ניצבים‬ ‫התורה מלמדת אותנו כי עבודת ה' האמיתית היא עבודת הלב‪ ,‬והמחשבה‬ ‫תובעת מאיתנו להסיט את המבט פנימה‪ ,‬אל השער שדרכו עוברות כל‬ ‫שלנו היא כלי קדוש שאסור לנו להפקיר לזרים‪ .‬אנחנו נידונים לא רק על‬ ‫הכרעות החיים‪ :‬אל הלב‪ .‬מוסר זה אינו מוסר של הטפה‪ ,‬אלא מוסר של‬ ‫מה שעשינו‪ ,‬אלא על הכיוון שבו בחרנו להוביל את רצוננו הפנימי‪ ,‬ועל כן‬ ‫חירות אמיתית‪ ,‬חירותו של האדם להיות נאמן לעצמו ולבוראו ללא‬ ‫שמירת הלב היא המשימה החשובה ביותר שניתנה לנו כדי להישאר‬ ‫פשרות וללא מסכות‪.‬‬ ‫ניצבים לפני ה'‪.‬‬ ‫רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער עבודת האלוקים פרק א)‬ ‫השאר את לבבך פתוח רק לאמת האלוקית‪ ,‬כי גם הרהור חולף שנטעת‬ ‫מבאר כי עיקר עבודת השם אינה רק במעשי האיברים‪ ,‬אלא בראש‬ ‫היום‪ ,‬עתיד לצמוח מחר לעץ של חיים או חלילה למרירות‪ .‬התחלת היום‬ ‫ובראשונה בכוונה הפנימית המנחה אותם‪ .‬הוא מדגיש כי כשם שיש חובות‬ ‫שלך בתיקון המחשבה היא הערובה היחידה לכך שכל מעשיך יחתמו‬ ‫לאיברים‪ ,‬כך יש חובות ללב‪ ,‬ומי שמזניח את עבודת הלב דומה לאדם‬ ‫בתוך ספר החיים והשלום‪.‬‬ ‫המקשט את ביתו מבחוץ אך מותיר את פנימיותו עזובה ומלאת רפש‪.‬‬ ‫מוסר זה מלמד אותנו כי האדם נדרש לעשות חשבון נפש אמיתי‪ ,‬לא רק‬ ‫"הנסתרות לה׳ אלקינו" האם יש דין על מחשבות שאיש לא ראה? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫נושא עמו משא כבד של ציפייה‪ .‬אורות הנרות מרקדים על פני העמוד‪,‬‬ ‫האוויר בבית הכנסת רוטט מאימה ומקדושה‪ .‬זהו ערב ראש השנה‪,‬‬ ‫צללים ארוכים נמתחים על הקירות‪ ,‬והמיית המתפללים נשמעת כנהר‬ ‫והקירות ספוגים באלפי תפילות‪ ,‬בנשימות עצורות‪ ,‬בדמעות שנבלעות‬ ‫גועש של כמיהה אל הבורא‪ .‬הכל נראה מושלם‪ ,‬כלפי חוץ הכל טהור –‬ ‫בתוך הטליתות הלבנות‪ .‬השקט כאן אינו ריק; הוא מלא‪ ,‬הוא דחוס‪ ,‬הוא‬ ‫בגמרא במסכת שבועות (דף לט ע"א) תנו רבנן‪:‬‬ ‫שפתיו של כל אחד נעולות בתוך נוסח התפילה‪ ,‬עיניו מופנות למרום‪ ,‬גופו‬ ‫כל ישראל ערבים זה בזה‪ .‬ומבארת הגמרא‬ ‫רכון בהכנעה‪ .‬אך מתחת לטלית‪ ,‬במקום שבו השקט הוא מוחלט‪,‬‬ ‫שהכוונה היא לחיוב המוטל על כל אדם לדאוג‬ ‫במעמקי הנפש פנימה – שם מתרחש עולם אחר לגמרי‪ .‬זה חושב על‬ ‫שחברו ישמור את התורה‪ .‬חובת התוכחה‬ ‫טרדות העסק‪ ,‬זה שקוע בחרדות שטרם הפיג‪ ,‬ואחר אולי נודד במחוזות‬ ‫והמניעה נובעת דווקא מן המקום של הנגלות‪,‬‬ ‫רחוקים מן הקדושה‪ .‬הקונטרסט הזה מכה בנו‪ :‬גוף שעומד לפני מלך‬ ‫שאם אדם רואה את חברו חוטא בפרהסיה ואינו‬ ‫מלכי המלכים‪ ,‬ולב שבורח אל הרחוב‪ ,‬אל השגרה‪ ,‬אל הזר‪ .‬וכאן צפה‬ ‫מוחה‪ ,‬הרי הוא שותף בעבירה‪ .‬נמצאנו למדים‬ ‫ועולה השאלה הגדולה מתוך קריאת התורה בפרשת ניצבים‪ ,‬מול הפסוק‬ ‫שעיקר הערבות מתמקד במישור המעשי‪ ,‬שבו‬ ‫החותך הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם‪ .‬האם מול ה׳‪,‬‬ ‫אדם יכול להשפיע על חברו ולהעמידו בדרך‬ ‫במקום שבו איש לא רואה ואיש לא שומע‪ ,‬גם המחשבות הללו נמדדות?‬ ‫הישרה‪ ,‬ולא במחשבות או בנסתרות שאין‬ ‫האם הלב הפנימי‪ ,‬החבוי מעיני כל בריה‪ ,‬כפוף לדין‪ ,‬או שמא הנסתרות‬ ‫לאדם שליטה עליהם‪.‬‬ ‫נשארות נחלת ה׳ בלבד‪ ,‬מחוץ להישג ידו של העונש האנושי ושל‬ ‫בגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) דרשו על תפילתה של חנה‪ :‬מכאן‬ ‫האחריות הציבורית? היכן עובר הגבול בין מה ששייך לנו‪ ,‬לבין מה ששייך‬ ‫שאין מראים מה שבלב אלא לפני ה' בלבד‪ .‬התלמוד מלמדנו שחנה‪,‬‬ ‫רק לבורא עולם?‬ ‫בעומדה לפני הקב"ה‪ ,‬לא השמיעה קול כדי שהדברים יישארו במקומם‬ ‫כדי להתחיל ולפרוט את הסוגיה לפרוטות‪ ,‬עלינו להישען על יסודות‬ ‫הנסתר‪ ,‬המקום שבו האדם ניצב יחיד מול בוראו‪ .‬זהו עומק הנסתרות –‬ ‫התורה שבכתב‪ ,‬המניחה בפנינו את הגבול העדין שבין הממד הפנימי‬ ‫הלב הוא רשות היחיד של הקב"ה‪ ,‬ואין לאף בריה רשות לחדור לשם או‬ ‫הנסתר לבין הממד המעשי הגלוי‪ .‬התורה מגדירה בבירור את תחום‬ ‫לדון את האדם על הגיגיו‪ ,‬שכן הלב הוא הקודש הפנימי שרק הבורא בוחן‪.‬‬ ‫האחריות שלנו בפסוק המהדהד בכל דור‪" :‬הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות‬ ‫בגמרא במסכת קידושין (דף מ ע"ב) אמרו‪ :‬הרהורי עבירה קשים מעבירה‪.‬‬ ‫לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט‪ ,‬כח)‪.‬‬ ‫הגמרא מבארת שמחשבות הלב אכן נחשבות במידת הדין של מעלה‪ ,‬והן‬ ‫פסוק זה הוא המצפן שלנו בחיפוש אחר תשובה לשאלה האם מחשבות‬ ‫פוגמות בטהרת הנשמה‪ .‬עם זאת‪ ,‬אין בית דין של מטה נזקקים להם‪ ,‬שכן‬ ‫הלב נכללות בערבות ההדדית של עם ישראל‪ ,‬או שמא נותרות הן באזור‬ ‫אין להם יכולת להוכיח את האמת הפנימית‪ .‬נמצא שיש כאן שני מישורים‪:‬‬ ‫החיץ שבין האדם לבוראו‪.‬‬ ‫המישור האישי מול הבורא‪ ,‬שבו הלב נמדד ביושר‪ ,‬והמישור הציבורי שבו‬ ‫רש"י (דברים כט‪ ,‬כח) כתב‪ :‬הנסתרות לה' אלקינו – דברים שאינם נגלים‬ ‫אנו עוסקים בתיקון המעשים הגלויים‪ ,‬שהם בלבד בגדר אחריותנו‬ ‫לנו‪ ,‬אלא לה' לבדו‪ ,‬הוא יודע אם אדם חטא בסתר‪ .‬אבל הנגלות לנו ולבנינו‬ ‫הקהילתית‪.‬‬ ‫– דברים שהם נגלים‪ ,‬עלינו ועל בנינו להבער את הרע מישראל‪ .‬רש"י‬ ‫בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פרק ב הלכה א) איתא‪ :‬שאין עבודה זרה‬ ‫מבהיר כאן את עומק היסוד‪ :‬ישנה הבחנה מהותית בין מה שנמצא‬ ‫נחשבת כפירה עד שיחשוב בה בלבבו‪ .‬מפרשי הירושלמי מבארים כי הלב‬ ‫ברשותו של הקב"ה‪ ,‬שם אין לאדם דריסת רגל בשיפוט או באחריות‪ ,‬לבין‬ ‫הוא הזירה שבה מתרחש המהפך הרוחני‪ ,‬ולכן עבודה זרה שבלב אינה‬ ‫מה שמונח לפתחנו כעם‪ ,‬בו אנו נדרשים לאחריות פעילה‪.‬‬ ‫דורשת מעשה חיצוני כדי להיות חטא גמור לפני המקום‪ .‬הדברים‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר‪ :‬הנסתרות – הן מחשבות הלב והדברים‬ ‫מחדדים שוב כי הנסתרות‪ ,‬אף שהן חבויות מן העין ואינן נתונות לשיפוט‬ ‫שעשה האדם בצנעה‪ ,‬שאין עליהם דין בבית דין של מטה‪ ,‬שכן אין איש‬ ‫אנושי‪ ,‬הן משקל כבד במאזני הדין של הקב"ה‪ ,‬המכיר כל מחשבה‬ ‫יודע מהן‪ .‬והנגלות – אלו המעשים הנראים לכל‪ ,‬ועליהם נאמר לנו ולבנינו‬ ‫ומחשבה‪.‬‬ ‫לעשות‪ .‬לפי ביאורו‪ ,‬המחשבה היא חלק מהנסתרות‪ ,‬היא האזור שבו‬ ‫בבואנו ללמוד את דברי הראשונים‪ ,‬נחשף כיצד גדולי האומה העמיקו‬ ‫האדם נותר לבדו מול ריבונו של עולם‪ ,‬ולכן חובתנו הציבורית מצטמצמת‬ ‫להגדיר את הגבולות הדקים שבין עולמו הפנימי של האדם לבין חובתו‬ ‫רק למה שנחשף אל מול העיניים‪.‬‬ ‫הציבורית‪ ,‬תוך שהם משרטטים את קווי המתאר של הערבות ההדדית‬ ‫הרמב"ן (שם) כתב‪ :‬הפסוק מלמדנו יסוד לדין הערבות‪ ,‬שאם אדם חוטא‬ ‫המצפה לכל אחד מאיתנו‪ .‬הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו הלכה ג) ביאר‬ ‫בסתר‪ ,‬הרי הוא חוטא כלפי ה' וה' יפרע ממנו‪ ,‬אך אין הציבור נענש על כך‬ ‫כי הקב"ה לבדו יודע מחשבות הלב וכל תעלומותיו‪ ,‬והוא נפרע מן האדם‬ ‫כי לא ידעו ולא יכלו למחות‪ .‬אבל אם חטא בנגלה‪ ,‬והציבור שתק ולא‬ ‫על מחשבותיו הרעות‪ .‬בדברים אלו הציב רבנו יסוד לדין הנסתרות‪:‬‬ ‫מחה‪ ,‬הרי הם כולם נענשים‪ .‬הרמב"ן מרחיב כאן את היריעה‪ :‬האחריות‬ ‫הקב"ה אינו זקוק לעדים‪ ,‬שכן לפניו אין שום דבר נעלם‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫של הציבור אינה נובעת מראייה אלוהית‪ ,‬אלא מיכולת המניעה האנושית;‬ ‫האחריות הציבורית להוכיח‪ ,‬למחות ולתקן‪ ,‬חלה רק על המעשים הנגלים‪,‬‬ ‫היכן שאין לנו יכולת לדעת‪ ,‬אין לנו יכולת לשנות‪.‬‬ ‫שהרי רק בהם יש יכולת אנושית להשפיע ולהעמיד את העולם על תיקונו‪.‬‬ ‫הספורנו (שם) ביאר‪ :‬הנסתרות לה' – ענייני הלב והמחשבות הנסתרות‬ ‫הרמב"ן (דברים כט‪ ,‬כח) כתב שהפסוק בא ללמד יסוד לדין הערבות‪ ,‬שאם‬ ‫שאין לאדם ידיעה עליהם‪ ,‬הם שמורים לה' לבדו‪ ,‬כי הוא הבוחן כליות ולב‪.‬‬ ‫אדם חוטא בסתר‪ ,‬הרי הוא חוטא כלפי ה' וה' יפרע ממנו‪ ,‬אך אין הציבור‬ ‫והנגלות לנו – אלו המצוות והמעשים שהם נחלת הכלל‪ ,‬ועליהם הוטלה‬ ‫נענש על כך כי לא ידעו ולא יכלו למחות‪ .‬מתוך דבריו עולה כי האחריות‬ ‫עלינו חובת העשייה והתיקון מדור לדור‪ .‬הספורנו מדגיש כי עצם הקיום‬ ‫של הציבור אינה נובעת מראייה אלוהית‪ ,‬אלא מיכולת המניעה האנושית‪,‬‬ ‫של מצוות התורה תלוי ביכולתנו להתמקד בנגלה‪ ,‬במקום שבו אנו יכולים‬ ‫היכן שאין לנו יכולת לדעת‪ ,‬אין לנו יכולת לשנות‪ ,‬ולכן הנסתרות נשארים‬ ‫לפעול ולתקן‪.‬‬ ‫מחוץ למעגל הערבות הכללית‪.‬‬ ‫החזקוני (שם) הוסיף‪ :‬הפסוק בא להסיר מאיתנו את האחריות על דברים‬ ‫רבנו בחיי (דברים כט‪ ,‬כח) כתב שהפסוק קושר בין אחריות היחיד‬ ‫שאינם בטווח השגתנו‪ .‬אם הנסתרות היו באחריותנו‪ ,‬היינו נדרשים להיות‬ ‫לאחריות הציבור‪ ,‬שכן הנסתרות נשארות בין האדם לבין קונו‪ ,‬אבל‬ ‫בוחני לבבות כבורא‪ ,‬וזהו כוח שאינו ביד בשר ודם‪ .‬לכן‪ ,‬הנגלות הם‬ ‫הנגלות מוטלות על הציבור‪ ,‬וכל דור חייב להעמיד את הדור שאחריו‬ ‫גבולות האחריות שלנו‪ ,‬המאפשרים לנו לחיות כחברה מחויבת בלי‬ ‫בדרך התורה‪ .‬הוא מחדד את התפיסה כי הערבות אינה סתם חובה‬ ‫לשקוע בחיטוט במה שאינו נראה‪.‬‬ ‫פורמלית‪ ,‬אלא תנועה מתמדת של אחריות נצחית‪ ,‬העוברת ממנו לבנינו‬ ‫הכלי יקר (שם) כתב‪ :‬הנסתרות לה' – אלו העבירות שאין עדים עליהן‪ ,‬וגם‬ ‫עד עולם‪.‬‬ ‫עבירות שבלב‪ ,‬כי ה' יודע את האמת‪ .‬ועל כן נדרש מן הציבור לדאוג רק‬ ‫בעל ספר החינוך (מצווה תעג) כתב על מצוות התוכחה‪ ,‬שהיא נוהגת רק‬ ‫על הנגלות‪ ,‬כי רק בהן יש כוח ביד האדם למחות‪ .‬הוא מחדד כי גבולות‬ ‫במה שנגלה‪ ,‬ולא במה שנסתר‪ ,‬כי על הנסתרות אין לאדם שליטה‪ .‬הוא‬ ‫הערבות נקבעים על פי גבולות הידיעה האנושית; מה שאנו יכולים‬ ‫מביא את הפסוק כיסוד המגביל את חובת הערבות למעשים הנראים‬ ‫לראות‪ ,‬אנו מחויבים לתקן‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬שכן אילו היה עלינו לדון ולתקן גם את הנסתרות‪ ,‬היינו צריכים‬ ‫האור החיים הקדוש (שם) חידש‪ :‬הנסתרות לה' – גם אם אדם חוטא‬ ‫להיות בוחני לבבות כבורא‪ ,‬דבר שאינו לפי כוחו של בן תמותה‪.‬‬ ‫בסתר‪ ,‬אין זה נסתר מהקב"ה‪ ,‬אלא שזה מוסר את העונש לידי ה'‪ .‬והנגלות‬ ‫הרא"ש במסכת סנהדרין (פרק ז סימן ד) הסביר שדווקא משום שישראל‬ ‫לנו – שבידנו להעמיד את החוטא על דין‪ ,‬כגון שיש עדים או שהעבירה‬ ‫נכנסו לארץ‪ ,‬נעשו ערבים זה בזה על הנגלות‪ ,‬כי אז נעשו לגוף אחד של‬ ‫נעשתה בפרהסיה‪ .‬האור החיים מדגיש כי החילוק אינו בידיעת ה'‪ ,‬אלא‬ ‫אומה‪ .‬הוא מחדד כי כל מי שנמנע מלהוכיח על עבירה שבגלוי‪ ,‬הרי הוא‬ ‫בחלוקת הדין בין הדין האלוהי המקיף הכל‪ ,‬לבין הדין האנושי המוגבל‬ ‫עצמו נושא בעוון‪ ,‬שכן הערבות דורשת מעשה אקטיבי של מחאה במקום‬ ‫ליכולתנו להוכיח‪.‬‬ ‫שבו הציבור יכול לראות ולהגיב‪.‬‬ ‫עתה נבקש לברר את תוקף הענישה והיחס ההלכתי למחשבת הלב‬ ‫נמשיך בבירור הסוגיה דרך משנתם של האחרונים‪ ,‬אשר הניחו את‬ ‫ומגבלות הערבות מתוך סוגיות הש"ס המאירות את יסודות הדברים‪.‬‬ ‫היסודות המעשיים להבנת האחריות הציבורית והיקפה‪ ,‬תוך שהם מחדדים‬ ‫בגמרא במסכת סנהדרין (דף מג ע"ב) איתא‪ :‬עד שלא עברו ישראל את‬ ‫את הגבולות שבין הנעלם מעיני בשר ודם לבין מה שמונח לפתחם של‬ ‫הירדן לא נתחייבו בערבות זה על זה‪ ,‬שנאמר הנסתרות לה' אלקינו‬ ‫שומרי התורה‪ .‬החתם סופר בחידושיו למסכת שבועות (דף לט ע"א) כתב‬ ‫והנגלות לנו ולבנינו עד עולם‪ .‬עד אותה שעה היו הנסתרות והנגלות‬ ‫שדין הערבות נוגע ממש ליכולת ההשפעה‪ .‬אם יש בידו של אדם למחות‬ ‫מסורים בידי שמים‪ ,‬אך מרגע שנעשו עם אחד בארצם‪ ,‬הוטלה עליהם‬ ‫ואינו מוחה‪ ,‬הרי הוא שותף בעבירה‪ ,‬וזהו עומק הדין בנגלות לנו ולבנינו‪.‬‬ ‫האחריות ההדדית‪ .‬הביאור הוא שהערבות אינה מושג מופשט‪ ,‬אלא‬ ‫אולם כאשר העבירה נסתרת או שאין בידו כל אפשרות להוכיח את חברו‪,‬‬ ‫מחויבות מעשית שקמה מכוח היותנו עם מאוחד‪ ,‬ועל כן היא תחומה‬ ‫הרי היא נשארת בגדר הנסתרות לה' אלקינו‪ .‬החתם סופר מבאר שאין‬ ‫בגבולות הנגלה‪ ,‬מה שניתן לראות ולתקן‪ ,‬שכן אחריות שאין עימה יכולת‬ ‫התורה מטילה עלינו משא שאין בידינו לשאתו; הערבות תלויה ביכולת‬ ‫פעולה אינה יכולה להיקרא ערבות‪.‬‬ ‫התיקון‪ ,‬ומה שמעבר לה – אינו בשליטתנו‪.‬‬ ‫ענווה‪ .‬הנפקא מינה היא שחובתנו לבדוק היטב את העובדות לפני שאנו‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה‬ ‫נוקטים עמדה כלפי הזולת‪ ,‬שמא נדון אדם על נסתרות שאינן מענייננו‪.‬‬ ‫ברורה (סימן תרח ס"ק יא) מבאר שגם בדורנו יש‬ ‫נפקא מינה שנייה עוסקת בתחום הערבות ההדדית בקיום מצוות‪ .‬מכיוון‬ ‫להיזהר בזה מאוד‪ ,‬שאם אדם רואה חבירו עובר‬ ‫שהנגלות הן השטח שבו אנו ערבים זה לזה‪ ,‬נלמד מכך שכל יחיד יכול‬ ‫עבירה בפרהסיה‪ ,‬אסור לו לעמוד מנגד‪ ,‬כי יש‬ ‫להוציא את חברו ידי חובה במצוות הציבוריות‪ .‬הראשל"צ רבנו עובדיה‬ ‫עליו אחריות מדין ערבות‪ .‬הוא מדגיש שאין אדם‬ ‫יוסף (ילקוט יוסף‪ ,‬הלכות ראש השנה עמוד תצז) כתב שהיכולת שלנו‬ ‫יכול לומר ידי לא שפכו את הדם הזה‪ ,‬כי האחריות‬ ‫לברך ולתקוע בשופר עבור הכלל נובעת מן הערבות הזו‪ ,‬שכן במעשים‬ ‫על הנגלות היא קולקטיבית‪ ,‬והשתיקה היא‬ ‫הגלויים אנו עם אחד וגוף אחד‪ .‬הנפקא מינה היא שבימי מועד ובחיי‬ ‫הסכמה‪ .‬זהו לימוד לחיים‪ ,‬שהאחריות לתיקון‬ ‫הקהילה‪ ,‬אנו משלימים זה את זה‪ ,‬ואחריותנו היא לא רק על קיום המצווה‬ ‫החברה מתחילה בנכונות לראות את הנעשה‬ ‫האישי‪ ,‬אלא על העצמת המצווה של סביבתנו‪.‬‬ ‫סביבנו ולפעול בהתאם‪.‬‬ ‫נפקא מינה שלישית היא לעניין היחס למחשבות שליליות העולות בליבנו‪.‬‬ ‫הרב יעקב חיים סופר בכף החיים (או"ח סימן תרח‬ ‫אף שאין על כך עונש בידי בית דין‪ ,‬הרי שההבנה שהנסתרות לה׳ אלקינו‬ ‫ס"ק טו) מביא בשם ספרי מוסר שדווקא על‬ ‫מעמידה אותנו מול האמת הפנימית שלנו‪ .‬רבנו משה חיים לוצאטו‬ ‫עבירות שבגלוי מתחייבים רבים‪ ,‬ואם הקהל אינו מוחה הרי העוון נכתב‬ ‫במסילת ישרים (פרק א) ביאר כי האדם נדרש לטהר את פנימיותו לא‬ ‫על שמם של הכל‪ .‬לכן מוטלת חובה על כל אחד ואחד לחזק את סביבתו‬ ‫פחות ממעשיו הגלויים‪ ,‬שכן הנסתרות הם המקום שבו נבנית האישיות‬ ‫ולהשפיע לטובה‪ ,‬שכן הנגלות הן המרחב שבו מתגבשת האחריות של כלל‬ ‫שלנו מול הבורא‪ .‬הנפקא מינה היא שאין לנו להקל ראש במחשבות אלו‬ ‫ישראל‪ .‬הוא מחדד שאין אדם יכול להסתגר בתוך ד' אמותיו ולומר שאין‬ ‫בטענה שאיש אינו יודע‪ ,‬אלא עלינו לשאוף לתיקון המחשבה כחלק‬ ‫לו עסק בחוץ‪ ,‬שכן הערבות קושרת את גורלו בגורל הציבור‪.‬‬ ‫מעבודת ה׳ השלמה‪ ,‬בידיעה שהקב"ה הוא בוחן כליות ולב‪.‬‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי (שנה שנייה‪ ,‬פרשת ניצבים) חידש שדווקא‬ ‫נפקא מינה רביעית נוגעת לחינוך הילדים‪ .‬הפסוק מציין לנו ולבנינו עד‬ ‫מפסוק זה נלמד שכל יהודי אחראי לא רק על עצמו אלא גם על בניו ועל‬ ‫עולם‪ ,‬המלמד אותנו שחינוך אינו רק תיאוריה אלא העברה מעשית של‬ ‫סביבתו‪ .‬האחריות על הנגלות נמשכת מדור לדור כפי שנאמר לנו ולבנינו‬ ‫דרך חיים גלויה‪ .‬הבן איש חי (דרשות‪ ,‬שנה שנייה פרשת ניצבים) חידש‬ ‫עד עולם‪ ,‬ועל כן חובת החינוך איננה רק מצווה פרטית אלא ערבות כללית‬ ‫שהאחריות על הנגלות היא הדרך שבה אנו בונים את עתיד הדורות‪ ,‬שכן‬ ‫על נגלות הדורות‪ .‬הוא מלמדנו שכל מעשה גלוי של הורה הוא אבן בניין‬ ‫הילדים קולטים את המעשים הגלויים שלנו ומהם לומדים על ערך‬ ‫בחינוך הדור הבא‪ ,‬וכי הנגלות הן השפה שבה אנו מעבירים את המסורת‬ ‫האמונה‪ .‬הנפקא מינה היא שעל ההורים להקפיד על הופעתם החיצונית‬ ‫לילדינו‪.‬‬ ‫במצוות‪ ,‬על קביעת עיתים ועל יראת שמים מוחשית‪ ,‬שכן אלו הנגלות‬ ‫הראשל"צ מרן רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף (הלכות ראש השנה עמוד‬ ‫שיעצבו את עולמם של בנינו‪.‬‬ ‫תצז) ביאר שחובת הערבות קיימת גם בענייני תפילה ומצוות ציבוריות‪.‬‬ ‫נפקא מינה חמישית היא לעניין הנהגת הציבור‪ .‬מנהיגים ורבנים‪ ,‬עליהם‬ ‫לכן אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכות ובתפילה‪ ,‬מפני שכל‬ ‫מוטלת אחריות מיוחדת על הנגלות‪ ,‬והם נדרשים לפעול לתיקון הפגיעות‬ ‫ישראל ערבים זה בזה‪ ,‬יסוד הנלמד מפסוק זה‪ .‬הוא מראה כי הנגלות הם‬ ‫הגלויות‪ .‬הרא"ש (מסכת סנהדרין‪ ,‬פרק ז סימן ד) הסביר כי כל מי שיש‬ ‫לא רק מקום של תוכחה‪ ,‬אלא גם מקום של חיבור ושיתוף‪ ,‬שבו כל אחד‬ ‫בידו למחות על עבירה גלויה ואינו עושה כן‪ ,‬הרי הוא נושא בעוון‪ ,‬שכן‬ ‫נושא באחריות לקיום המצווה של חברו‪.‬‬ ‫מנהיגותו ניתנה לו כדי להשגיח על הנגלות‪ .‬הנפקא מינה היא שעל כל מי‬ ‫בהמשך הדרך‪ ,‬נבקש להאיר את עומק השאלה מתוך משנתם של גדולי‬ ‫שנמצא בתפקיד השפעה‪ ,‬מוטלת חובה אקטיבית לדאוג שהנגלות יהיו‬ ‫ההוראה בדורות האחרונים‪ ,‬אשר עסקו רבות בהבחנה הדקה שבין‬ ‫לתפארת‪ ,‬ולא להעלים עין בטענה שזו עבודת ה' של האחר‪.‬‬ ‫המרחב הפנימי הסמוי מן העין לבין חובת המעשה הנגלה‪ ,‬ומתוך כך‬ ‫בבואנו להרחיב את היריעה הרעיונית‪ ,‬עלינו להבין כי החלוקה שבין‬ ‫נזדקק לבירור החובה המוטלת על האדם במקום שבו נדמה כי הוא יחיד‬ ‫הנסתרות לנגלות אינה הפרדה טכנית‪ ,‬אלא היא מגדירה את המבנה של‬ ‫עם בוראו‪.‬‬ ‫הקיום היהודי כולו‪ .‬האדם אינו יחידה מבודדת; הוא חלק מאורגניזם חי‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הקדמה)‬ ‫ונושם הנקרא כנסת ישראל‪ .‬הנסתרות הם עומק הישות הפרטית‪ ,‬המקום‬ ‫מבאר כי המחשבה והדיבור שבלב הם היסוד לכל הבניין הרוחני של‬ ‫שבו האדם נושא את עולמו הפנימי – את רצונותיו‪ ,‬את פחדיו‪ ,‬את דבקותו‬ ‫האדם‪ ,‬וכי אין לומר שהנסתרות מופקרות ללא דין‪ .‬הוא מסביר כי אמנם‬ ‫הסמויה בבורא‪ .‬הנגלות הם הביטוי של אותה פנימיות אל המרחב‬ ‫המערכת החברתית מוגבלת למה שעין האדם רואה‪ ,‬אך האדם מחויב‬ ‫המשותף‪ .‬הספורנו בפירושו לתורה (דברים כט‪ ,‬כח) ביאר כי הנסתרות‬ ‫בטהרת הלב לא פחות מאשר בטהרת המעשה‪ ,‬שכן הלב הוא קודש‬ ‫הם העניינים שאינם נוגעים לכלל‪ ,‬אלא הם יחסים אינטימיים שבין היחיד‬ ‫הקודשים שבו שורה השכינה‪ ,‬וכל פגיעה שם היא חורבן פנימי שאין לו‬ ‫לקונו‪ .‬הוא הסביר שהתורה מלמדת אותנו ענווה‪ :‬לא הכל חשוף לפנינו‪,‬‬ ‫כפרה אלא בתשובה עמוקה שבלב‪.‬‬ ‫לא הכל ניתן לשיפוטנו‪ .‬ההבנה שישנם דברים הנסתרים מאיתנו יוצרת‬ ‫הסטייפלר גאון בספרו קהילות יעקב (מועדים‪ ,‬קונטרס תשובה) מחדש‬ ‫מרחב שבו היחיד יכול להתפתח בחופשיות מול הבורא‪ ,‬בלי לחץ חברתי‬ ‫כי הנסתרות לה' אלקינו אינן באות לפטור את האדם מאחריות על עולמו‬ ‫או שיפוט חיצוני‪ .‬הרעיון הוא שהאחריות שלנו היא לטפח את החברה‬ ‫הפנימי‪ ,‬אלא להגדיר את תחומי השיפוט‪ .‬הוא מבאר כי הקב"ה‪ ,‬בדעתו‬ ‫דרך מה שנגלה לעין‪ ,‬תוך מתן כבוד למרחב הנסתר של הזולת‪.‬‬ ‫את הלב‪ ,‬דן את האדם על כל תנועה פנימית‪ ,‬וזהו הדין האמיתי והחמור‬ ‫רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק א) ביאר כי יסוד החסידות‬ ‫ביותר‪ .‬הסטייפלר מדגיש כי החלוקה בפסוק נועדה לאפשר לאדם לעסוק‬ ‫הוא השלמות הפנימית‪ ,‬אך היא אינה יכולה להישאר כלואה בלב‪ .‬הוא‬ ‫בתיקון החברה מבלי להיכנס למקומות שאינם שלו‪ ,‬אך אל לו לאדם‬ ‫חידש שהפעולות הגלויות הן הראי לנשמה הפנימית‪ ,‬ומי שמבקש לעבוד‬ ‫לטעות ולחשוב כי מחשבותיו חופשיות מכל חשבון‪.‬‬ ‫את ה'‪ ,‬מחויב שגם הנגלות שלו יעידו על הנסתרות שבליבו‪ .‬הרעיון הוא‬ ‫הראי"ה קוק בספרו אורות התשובה (פרק יא) מבאר כי הנסתרות הן עולם‬ ‫שאם הנסתרות הם הלב‪ ,‬הנגלות הם האיברים המוציאים אל הפועל את‬ ‫של אור פנימי‪ ,‬כוח הנשמה שעדיין לא יצא אל הפועל בגלוי‪ .‬הוא מסביר‬ ‫הרצון הפנימי‪ .‬כשהאדם מצליח להפוך את הנסתרות לנגלות של קדושה‪,‬‬ ‫כי האחריות שלנו על הנגלות היא ביטוי לרצון להפוך את העולם לראוי‬ ‫הוא יוצר אחדות מושלמת בין פנים לחוץ‪.‬‬ ‫לאותה פנימיות קדושה‪ .‬הנסתרות הם העומק של הנשמה‪ ,‬והנגלות הם‬ ‫הראי"ה קוק באורות התשובה (פרק יא) ביאר כי הנסתרות הם הכוחות‬ ‫הכלים שבהם אנו מבטאים את אותה נשמה‪ .‬לכן‪ ,‬התיקון שלנו הוא‬ ‫העליונים‪ ,‬הנשמה הגנוזה שטרם באה לידי ביטוי‪ ,‬והנגלות הם הכלים‬ ‫הכרחי‪ ,‬כי הנגלות הם אלו המאפשרים לנסתרות להקרין על כל המציאות‬ ‫שבהם אנו מגלים את האור הזה בעולם‪ .‬הוא הסביר כי כאשר ישראל‬ ‫כולה‪.‬‬ ‫עוברים את הירדן ונעשים עם‪ ,‬הם מקבלים על עצמם את השליחות‬ ‫רבנו מנחם מנדל מליובאוויטש בספר התניא (פרק יב) מבאר את גבולות‬ ‫להפוך את העולם לדירה לו יתברך‪ ,‬וזה נעשה דרך עשיית התורה בנגלות‪.‬‬ ‫המאבק הפנימי של האדם המכונה בינוני‪ .‬הוא מסביר כי אמנם במחשבה‬ ‫הרעיון הוא שהאחריות הציבורית שלנו אינה מגבילה אותנו‪ ,‬אלא היא‬ ‫ובהרהור אין אדם יכול להגיע לשלמות מוחלטת בלא מלחמה‪ ,‬אך‬ ‫הכוח שמאפשר לאור הפנימי שלנו להאיר את כל העולם כולו‪.‬‬ ‫האחריות היא לשלוט בלב‪ ,‬שלא לתת למחשבות זרות לקבוע את‬ ‫הרעיון המרכזי הוא שהנסתרות והנגלות אינם שני עולמות מנותקים‪ ,‬אלא‬ ‫המציאות‪ .‬הנסתרות לה' אלקינו הם המקום שבו האדם נבחן בנאמנותו‬ ‫תהליך מתמשך‪ .‬מה שאנו שומרים בליבנו בסתר‪ ,‬בסופו של דבר מתגלה‬ ‫לבורא במלחמתו השקטה‪ ,‬בעוד שהנגלות הם המקום שבו הוא מחויב‬ ‫במעשינו הגלויים‪ .‬אם אדם מטפח בליבו עולם של יראת שמים ודבקות‪,‬‬ ‫להוציא את האמונה אל הפועל‪ ,‬להאיר את סביבתו ולהיות ערב לאחיו‪.‬‬ ‫זה יקרין החוצה ויהיה לנגלות של תורה ומצוות‪ .‬והנגלות הללו‪ ,‬כשהם‬ ‫לאחר שצללנו לעומק הסוגיה וראינו את ההבחנה הברורה בין תחום‬ ‫נעשים בציבור ובאחריות הדדית‪ ,‬מחזקים חזרה את המרחב הפנימי‪ .‬זהו‬ ‫הנסתרות שביד ה׳ לבין הנגלות המוטלות על כתפינו‪ ,‬עלינו לתרגם את‬ ‫מעגל חיים שלם‪ :‬הלב בונה את המציאות‪ ,‬והמציאות מחזקת את הלב‪.‬‬ ‫העקרונות הללו אל תוך חיי המעשה שלנו‪ ,‬כדי לדעת כיצד לנהוג בפועל‪.‬‬ ‫הבנת הקשר הזה היא המפתח לחיים של עבודת ה' מתוך שלימות‪ ,‬בהם‬ ‫נפקא מינה ראשונה נוגעת לחובת התוכחה‪ .‬אנו למדים שאין אדם רשאי‬ ‫האדם אינו מסתתר מאחורי הנסתרות‪ ,‬אלא הופך אותם למנוע של עשייה‬ ‫לחוש אחריות או לנסות להוכיח את חברו על דברים שאינם ידועים לו‪.‬‬ ‫בנגלות‪ ,‬לטובת הכלל והפרט גם יחד‪.‬‬ ‫החפץ חיים (ספר חפץ חיים‪ ,‬הקדמה) ביאר שחובת התוכחה מוגבלת למה‬ ‫ההעמקה המחשבתית מוליכה אותנו אל סוד הזיקה שבין הנשמה‬ ‫שעין האדם רואה בפרהסיה‪ ,‬שכן רק שם יש בידינו כוח השפעה ממשי‪.‬‬ ‫הנסתרת לבין המעשה הנגלה‪ .‬אנו נדרשים לברר מהו המנגנון המטאפיזי‬ ‫אם אדם חוטא בסתר‪ ,‬אין בידינו דרך לדעת ואין עלינו חובה או רשות‬ ‫המאפשר לעולם הנסתר – זה שבו שוכן הקדוש ברוך הוא בלב האדם –‬ ‫להתערב‪ ,‬שכן בזה אנו עלולים להפוך לבוחני לבבות במקום שבו נדרשת‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן‬ ‫להשפיע על המציאות הגלויה‪ ,‬ומדוע התורה בחרה לתחום את גבולות‬ ‫בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פרק י)‬ ‫האחריות שלנו דווקא על מה שנראה לעין‪.‬‬ ‫חידש כי החובה להוכיח את הזולת אינה רק‬ ‫הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר (דברים כט‪ ,‬כח) ביאר‪ :‬הנסתרות לה'‬ ‫מצווה טכנית‪ ,‬אלא ביטוי לאהבת ישראל‬ ‫אלקינו – כוונתו לומר שאין אנו אחראים על מה שאין בידנו לראות‪ ,‬כי‬ ‫אמיתית שאינה מוכנה לראות את האחר נופל‪,‬‬ ‫זהו תחום שיפוטו של הקב"ה המכיר כל תנועת נפש‪ ,‬אבל הנגלות לנו –‬ ‫וכי כאשר אדם רואה את חברו חוטא בגלוי‬ ‫הם הערובה לקיומנו כעם‪ .‬ביאור הדברים הוא שהאחריות הלאומית שלנו‬ ‫ושותק‪ ,‬הוא בעצם מוותר על האחריות לכלל‪.‬‬ ‫אינה דורשת מאיתנו להיות אלוהים‪ ,‬אלא להיות שותפים במציאות‬ ‫המוסר כאן הוא היושר הפנימי והערבות‬ ‫הגלויה‪ .‬כאשר אנו מתמקדים בנגלות‪ ,‬אנו בונים חומה של תורה ויראה‪,‬‬ ‫ההדדית‪ ,‬היכולת לעמוד לפני ה' בלב שלם‪ ,‬בלא‬ ‫והחומה הזו היא המגנה על הנסתרות של כל אחד מאיתנו‪ ,‬מאפשרת לכל‬ ‫להותיר פינות אפלות שבהן מתרחשת בגידה‬ ‫פרט לשמור על קדושתו הפנימית מול בוראו מבלי להרגיש מאוים על ידי‬ ‫שקטה בברית‪ ,‬מתוך הבנה שכל מעשה גלוי משפיע על כלל ישראל‪.‬‬ ‫החברה‪.‬‬ ‫מכאן אנו למדים מוסר לחיים של עמידה זקופה‪ .‬כשאדם מבין שליבו הוא‬ ‫השפת אמת (פרשת ניצבים‪ ,‬שנת תרל"ג) חידש‪ :‬הלב הפנימי‪ ,‬המקום שבו‬ ‫האוצר שבו הוא שומר את אמונתו‪ ,‬הוא הופך לשומר על פתח האוצר‪.‬‬ ‫האדם ניצב לפני ה' בסתר‪ ,‬הוא המקור לכל כוח הנגלה‪ .‬הוא מבאר כי‬ ‫הוא אינו מניח לכל מחשבה זרה להיכנס‪ ,‬הוא אינו נותן לרוחות זרות‬ ‫הנגלות שאנו רואים הם רק התוצאה‪ ,‬הענפים של השורש הנסתר‪ .‬לכן‪,‬‬ ‫לטלטל את יציבותו הפנימית‪ .‬זהו מוסר של התבוננות‪ ,‬של אחריות ושל‬ ‫התורה מזהירה אותנו שאם אנו רוצים לתקן את הנגלות – את עולם‬ ‫גבורה רוחנית‪ .‬היכולת להשיב את הלב אל ה' בכל יום מחדש‪ ,‬למרות‬ ‫המעשה והציבור – עלינו לזכור שהם תלויים בנסתרות‪ .‬עבודת ה'‬ ‫הניסיונות ולמרות ההסחות‪ ,‬היא הגבורה הגדולה ביותר שיכול אדם‬ ‫האמיתית אינה רק חיצונית‪ ,‬אלא היא חיבור של שניהם; הנפש הפנימית‬ ‫להפגין‪ .‬המוסר הוא איפוא לחיות מתוך ידיעה שהמבט של הבורא אינו‬ ‫שואבת את כוחה מהנסתרות‪ ,‬והמעשה הציבורי מחזק את המבנה של‬ ‫רק על הידיים העמלות‪ ,‬אלא קודם כל על הלב הפונה‪ ,‬והמטרה שלנו היא‬ ‫האומה כולה‪.‬‬ ‫להבטיח שהלב תמיד יפנה אל מקור הטוב והאמת‪.‬‬ ‫רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ערך אמונה) ביאר‪ :‬האמונה שבלב‪ ,‬שהיא‬ ‫בסיומו של מסע זה‪ ,‬שבו העמקנו ביסודות האחריות שלנו וגבולות‬ ‫הנסתרת‪ ,‬אינה עומדת בפני עצמה‪ ,‬אלא היא זקוקה לכלים של הנגלות‬ ‫השיפוט‪ ,‬נבקש להוציא מן הכוח אל הפועל תובנות מעשיות לחיים‪ ,‬כדי‬ ‫כדי להתקיים בעולם הזה‪ .‬הוא מבאר שהחברה האנושית‪ ,‬ובמיוחד עם‬ ‫שהתורה לא תישאר רק בלימוד אלא תהפוך לחלק מהווייתנו היום‪-‬יומית‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬זקוקה לחוקים גלויים‪ ,‬למצוות שאפשר לראות ולמדוד‪ ,‬כדי‬ ‫התובנה הראשונה לחיי היומיום נוגעת לעולם התפילה והקשר עם‬ ‫שהאמונה הפנימית לא תתנדף‪ .‬הרעיון הוא שהנגלות אינם תחליף‬ ‫הבורא‪ .‬אנו לומדים כי התפילה אינה רק אמירת מילים‪ ,‬אלא עבודת לב‪.‬‬ ‫לנסתרות‪ ,‬אלא הם השפה שבה הנסתרות מדברים אל העולם‪ .‬ללא‬ ‫כאשר אנו ניצבים בבית הכנסת או מתפללים בביתנו‪ ,‬עלינו לזכור כי‬ ‫הנגלות‪ ,‬הנשמה תישאר כלואה בתוך גוף ללא ביטוי‪ ,‬וללא הנסתרות‪,‬‬ ‫המאבק האמיתי מתרחש בתוככי המחשבה‪ .‬הניצחון הגדול הוא לא רק‬ ‫המעשים יהיו גוף ללא נשמה‪.‬‬ ‫לסיים את הנוסח‪ ,‬אלא להשיב את הלב פנימה‪ ,‬להילחם על כל הרהור זר‬ ‫המהר"ל מפראג בחידושי אגדות (מסכת סנהדרין דף מג) ביאר‪ :‬האחריות‬ ‫המבקש להסיט אותנו‪ ,‬ולדעת שכל רגע שבו אנו מכוונים את הלב בחזרה‬ ‫של ישראל היא על הנגלות‪ ,‬כי זהו המרחב שבו אנו יכולים להיות באמת‬ ‫לה' – הוא רגע של כיבוש רוחני‪ ,‬גם אם איש זולתנו אינו מבחין בכך‪.‬‬ ‫עם‪ .‬במרחב הנסתר‪ ,‬האדם הוא יחיד‪ ,‬הוא בודד מול בוראו‪ .‬אבל במרחב‬ ‫התובנה השנייה עוסקת במערכות היחסים ובבית פנימה‪ .‬פעמים רבות‬ ‫הנגלה‪ ,‬הוא הופך לחלק מהכלל‪ .‬התורה תלתה את הערבות בנגלות כי‬ ‫אנו נוטים לבקר את הזולת על מחשבותיו או על כוונותיו הנסתרות‪,‬‬ ‫הערבות היא המגבשת אותנו מבודדים לאומה‪ .‬זהו סוד כוחנו‪ :‬הנסתרות‬ ‫ושוכחים את הכלל הגדול של הנסתרות לה' אלקינו‪ .‬התובנה המעשית‬ ‫שומרים על יחידותנו‪ ,‬והנגלות שומרים על אחדותנו‪ .‬שניהם יחד יוצרים‬ ‫היא ללמוד ענווה‪ :‬לא לנו לשפוט את חברנו או את בני ביתנו על מה‬ ‫את השלמות היהודית‪ ,‬שבה האדם אינו מוותר על אישיותו הפנימית‪ ,‬אך‬ ‫שבלבם‪ .‬עלינו להניח לזולת את המרחב הפנימי שלו ולעסוק בחיזוק‬ ‫גם אינו בורח מהשייכות לכלל‪.‬‬ ‫ובאהבה במישור הגלוי‪ ,‬בחינוך ובמתן דוגמה אישית‪ ,‬שכן שם טמונה‬ ‫העומק המחשבתי כאן הוא שהתורה‪ ,‬באזהרתה על הנגלות‪ ,‬אינה מבטלת‬ ‫היכולת האמיתית שלנו להשפיע‪.‬‬ ‫את הנסתרות‪ ,‬אלא מעניקה להם מסגרת‪ .‬היא מלמדת אותנו שאחריותנו‬ ‫התובנה השלישית נוגעת לאופן שבו אנו מנהלים את היום העמוס שלנו‪.‬‬ ‫כלפי הזולת אינה מחייבת אותנו לחדור למרחבו הפנימי‪ ,‬אלא מחייבת‬ ‫בעידן שבו המחשבות שלנו מופנות לכל עבר‪ ,‬התורה מזהירה אותנו לא‬ ‫אותנו לבנות מציאות שבה המעשה הגלוי מבטא את האמת הפנימית‪.‬‬ ‫לתת ללב לנדוד ללא פיקוח‪ .‬עלינו לקבוע זמנים שבהם אנו עוצרים את‬ ‫אדם שחי ביושר בנסתרות‪ ,‬ימצא שמעשיו הנגלים נעשים בטבעיות‬ ‫המרוץ‪ ,‬ולו לרגע קצר‪ ,‬כדי לוודא לאן הלב שלנו נוטה‪ .‬השמירה על הלב‬ ‫למקור של השראה וערבות‪ ,‬כי הכל מתחבר לשלמות אחת‪ ,‬שבה הרצון‬ ‫היא התנאי ליציבות הנפשית והרוחנית שלנו‪ ,‬וההכרה בכך שה' בוחן‬ ‫הפנימי והפעולה החיצונית פועלים בהרמוניה מוחלטת‪.‬‬ ‫כליות ולב דוחפת אותנו לנקות את פנימיותנו‪ ,‬גם כשאנו לבדנו בחדרי‬ ‫המסר המוסרי העמוק העולה מפרשתנו הוא יסוד היסודות לדרך האדם‬ ‫חדרים‪.‬‬ ‫בעולמו‪ .‬בעוד שדרכם של בני אדם היא להישיר מבט אל המעשים‬ ‫התובנה הרביעית והחיונית מכל היא בהתמודדות עם משברים ומחשבות‬ ‫הגלויים‪ ,‬התורה בפרשת ניצבים תובעת מאיתנו להסיט את המבט פנימה‪.‬‬ ‫מטרידות‪ .‬כאשר עולה הרהור זר‪ ,‬קל לומר לעצמנו כי זהו רק דמיון חולף‪.‬‬ ‫זהו מוסר של חירות אמיתית‪ ,‬חירותו של האדם להיות נאמן לעצמו‬ ‫אך מתוך לימוד הסוגיה אנו למדים שזהו פתח‪ .‬התובנה היא שיש לעצור‬ ‫ולבוראו ללא פשרות וללא מסכות‪.‬‬ ‫את ההרהור עוד בראשיתו‪ .‬אין צורך לחכות לנפילה במעשה; העבודה‬ ‫רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער אהבת ה' פרק א) ביאר כי‬ ‫מתחילה במחשבה‪ ,‬וההכרעה הראשונה להסיר את המחשבה הרעה היא‬ ‫עיקר עבודת השם אינה רק במעשי האיברים‪ ,‬אלא בראש ובראשונה‬ ‫הניצחון הגדול שמקרב אותנו אל האמת‪.‬‬ ‫בכוונה הפנימית המנחה אותם‪ ,‬וכי כשם שיש חובות לאיברים‪ ,‬כך יש‬ ‫עיקר העניין‪ :‬פרשת ניצבים איננה מתארת גבולות יבשים‪ ,‬אלא משרטטת‬ ‫חובות ללב‪ ,‬ומי שמזניח את עבודת הלב דומה לאדם המקשט את ביתו‬ ‫מפת דרכים לחיים שלמים‪ .‬הנסתרות שייכים לה' – המקום האינטימי שבו‬ ‫מבחוץ אך מותיר את פנימיותו עזובה ומלאת רפש‪ .‬המוסר הזה מלמד‬ ‫אנו עומדים מולו בלב שלם‪ ,‬נקיים מביקורת חיצונית‪ .‬הנגלות הם הנחלה‬ ‫אותנו כי האדם נדרש לעשות חשבון נפש אמיתי‪ ,‬לא רק על מעשיו‪ ,‬אלא‬ ‫שלנו – המרחב שבו אנו יוצרים ערבות‪ ,‬תומכים זה בזה‪ ,‬ובונים גשרים של‬ ‫על המגמות שבליבו‪ .‬האם הלב פונה אל מקור החיים‪ ,‬או שמא הוא‬ ‫קדושה‪ .‬השילוב הזה הוא סוד הברית‪ :‬להיות טהור בפנימיותי‪ ,‬ולעמוד‬ ‫מאפשר לעצמו לפנות אל מחוזות זרים בהיסח הדעת?‬ ‫באחריות מלאה כלפי חוץ‪ .‬כשאנו זוכרים שהלב שלנו שקוף לפניו‪ ,‬אנו‬ ‫רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק א) כתב כי יסוד החסידות‬ ‫זוכים ליושר פנימי; וכשאנו זוכרים את הערבות‪ ,‬אנו זוכים לבנות סביבה‬ ‫ועיקר עבודת התמימים הוא להבין את חובת האדם בעולמו‪ ,‬שכן האדם‬ ‫מתוקנת‪ .‬זהו האיזון המופלא שבו אנו צועדים‪ ,‬כשאנו מחזיקים את הנצח‬ ‫נמצא במלחמה מתמדת על ליבו‪ ,‬והלב הוא השדה שבו מתרחשת‬ ‫ביד אחת ואת החברה ביד השנייה‪ ,‬עד שכל מעשינו הופכים להיות כלי‬ ‫המערכה על אמונתו‪ .‬המוסר העמוק מכאן הוא שהשמירה על הלב היא‬ ‫קיבול לברכה שתחול עלינו ועל בנינו עד עולם‪.‬‬ ‫פעולה אקטיבית‪ ,‬פעולה של מלחמה בשאננות‪ .‬אסור לאדם לומר בלבבו‬ ‫כי מחשבותיו הן עניינו הפרטי ואין בהן נפקא מינה למציאות‪ ,‬שכן‬ ‫המחשבה היא המנוע השקט שקובע את הכיוון של כל חייו‪.‬‬ ‫קנה קרקע לימות המשיח‪ :‬האם המקח תופס או שזה חלום באספמיא?‬ ‫והחזרה ביובל‪ .‬מתוך לשון זו נבוא לעורר ספק בליבנו‪ :‬שמא אף בנדון‬ ‫ליל ראש חודש אלול‪ .‬האוויר בחדר עומד דחוס‪,‬‬ ‫דידן‪ ,‬כל עוד המוכר אינו גומר בדעתו למכור את הקרקע במציאות‬ ‫רווי בריח הנרות הדועכים על השולחן המרכזי‪.‬‬ ‫העכשווית‪ ,‬אלא משייר את דעתו לעתיד לבוא‪ ,‬הרי שהדבר פוגם ביסוד‬ ‫בחוץ‪ ,‬הרוח מנשבת בין עצי האורן המקיפים את‬ ‫המקח‪ .‬נמצא שגם במקום שבו הקרקע מוחזקת‪ ,‬גמירות הדעת של המוכר‬ ‫הישיבה‪ ,‬מביאה עמה רשרוש עדין של ענפים‬ ‫היא מפתח בל יעבור לקיומו של הקניין‪.‬‬ ‫המשתחווים ברוח‪ ,‬מעין הכנה דוממת לקול‬ ‫בגמרא במסכת זבחים (דף מה ע"א) איתא – הלכות שנוגעות לימות‬ ‫השופר שעתיד להרעיד את הלבבות‪ .‬ראובן‬ ‫המשיח יכריעו חכמי הדור ההוא‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬בבואנו לעמוד על דין‬ ‫ושמעון יושבים מול ערמת ספרים פתוחים‪ ,‬אך‬ ‫המעות‪ ,‬נראה ליישב שאין אנו פטורים מן הדיון כבר עתה‪ ,‬שהרי ייתכן‬ ‫עיניהם נעוצות בחלל החדר‪ ,‬מחפשות את האופק‬ ‫שגורל המעות תלוי בבירור זה‪ .‬הדיון התלמודי המורכב הזה מלמדנו כי‬ ‫של ימות המשיח‪ .‬השיחה נדדה מן האימה של‬ ‫גם בסוגיות השייכות לעתיד רחוק‪ ,‬אין אנו נשארים בחלל ריק‪ ,‬אלא עלינו‬ ‫חשבון הנפש אל הערגה המתוקה לצעדים‬ ‫לשקול את הכרעותינו לפי כלי המידה שבידינו היום‪.‬‬ ‫המבשרים על ביאת גואל‪ .‬ראובן‪ ,‬פניו להוטות באור של ציפייה‪ ,‬קם‬ ‫מתוך אוקיינוס התורה‪ ,‬נבוא עתה ללמוד את דבריהם המאירים של עמודי‬ ‫ממקומו ופונה לשמעון בהצעה שמהדהדת בחדר כקול נבואי‪ :‬הרי אתה‬ ‫התווך‪ ,‬הראשונים‪ ,‬אשר העמיקו שורשים בסוגיה זו וביססו את ההבנה‬ ‫גר בגלות‪ ,‬אך חלקך בארץ ישראל קנוי לך לעולם הבא‪ ,‬הא לך אלף זוז –‬ ‫כיצד ארץ ישראל משתייכת לבני ישראל בכל עת ובכל מצב‪.‬‬ ‫מכור לי ארבע אמות מחלקך זה‪ .‬כשיבוא משיח‪ ,‬אהיה אני שותף לנחלת‬ ‫הרשב"ם (בבא בתרא קיט ע"א) ביאר – ארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי‬ ‫האבות‪ .‬שמעון מהסס‪ ,‬כף ידו מונחת על השולחן העץ הקר‪ ,‬הוא בוחן את‬ ‫מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה‪ .‬בדבריו אלו חידש כי הבטחת‬ ‫דברי חברו ונענה ללחיצת יד חמה שחותמת עסקה דמיונית‪-‬ממשית‪ .‬אך‬ ‫השם יתברך לדורות נתנה לארץ דין של נחלה קיימת‪ ,‬וממילא אין זה דבר‬ ‫כשהנרות דועכים‪ ,‬נותרת השאלה תלויה בחלל‪ :‬האם במעמד הזה‪ ,‬בעוד‬ ‫שלא בא לעולם אלא חפץ המוחזק בידינו מכוח הדיבור האלוהי‪ ,‬מה‬ ‫הנכרים שולטים בארץ והגאולה עודנה רחוקה‪ ,‬יש למקח הזה תוקף‬ ‫שמהווה יסוד איתן לכל מי שמבקש לקנות חלק בנחלת אבותיו‪.‬‬ ‫הלכתי? שמא הכל הוא דמיון פורח באוויר‪ ,‬דבר שלא בא לעולם שאינו‬ ‫הנימוקי יוסף (בבא בתרא פרק יש נוחלין דף נט מדפי הרי"ף) כתב –‬ ‫יכול להיקנות‪ ,‬או שמא העובדה שארץ ישראל מוחזקת לנו משמים‬ ‫קרקע אינה נגזלת‪ .‬מתוך דבריו אלו עולה תובנה מרחיקת לכת‪ ,‬שגם‬ ‫הופכת את המכירה הזו למציאות הלכתית גמורה? הלב רוצה להאמין‪ ,‬אך‬ ‫כאשר הארץ שרויה תחת שלטון זרים‪ ,‬זיקת הבעלות של עם ישראל אינה‬ ‫המוח השואל הלכתית מבקש וודאות – האם כספו של ראובן עבר לידי‬ ‫פוקעת‪ ,‬שהרי הארץ שייכת לבעליה המקוריים לעולם‪ ,‬ואין כוח בעולם‬ ‫שמעון ביושר‪ ,‬או שמא עליו לשוב ולדרוש אותו‪ ,‬משום שאין כאן אלא‬ ‫שיוכל לעקור בעלות זו מן השורש‪.‬‬ ‫שגיאה במקח שאינו יכול להתקיים?‬ ‫הפסוק אומר‪" :‬ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'‬ ‫אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל‪ ,‬ו)‪.‬‬ ‫בעל הטורים (שם) ביאר על המילים את לבבך ואת – גימטרייה של‬ ‫המילים הללו היא זה לימות המשיח‪ .‬ההסבר הפשוט הוא שהפסוק רומז‬ ‫לזמן עתידי שבו הקב"ה יתקן את לב העם לעבודתו באהבה שלימה‪,‬‬ ‫ומכאן נובעת השאלה האם ניתן להקדים ולעשות קניינים לקראת‬ ‫המציאות הרוחנית והפיזית של ימות המשיח‪.‬‬ ‫רש"י (שם) כתב – ועתיד הקב"ה ליטול ערלת לבנו‪ ,‬והוא יצר הרע שמונע‬ ‫את האדם מלעבוד את ה'‪ ,‬ובכך תשתנה המציאות המוחלטת בימות‬ ‫המשיח‪ ,‬דבר שמעורר תמיהה האם קניין שנעשה עתה‪ ,‬בתוך עולם של‬ ‫בחירה ויצר‪ ,‬יכול לחול על מציאות של גילוי שכינה וטהרה פנימית‪.‬‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר – ומל הוא מלשון הסרה‪ ,‬שהקב"ה יסיר‬ ‫את המחיצה המונעת את האדם מהדבקות בו‪ ,‬וממילא נשאלת השאלה‬ ‫האם בעת הזאת כבר יש ביד כל יהודי אחיזה בארץ‪ ,‬כיוון שהיא מיועדת‬ ‫לשוב לידו באופן ודאי בבוא היום‪.‬‬ ‫הספורנו (שם) כתב – יכין השם יתברך את לבבם לאהבתו כדי שיהיו‬ ‫ראויים לחיי העולם הבא‪ ,‬מדבריו אנו למדים שהעתיד כבר מוכן וטמון‬ ‫בתוך ההווה‪ ,‬ואולי מכאן יש מקום לראות כל יהודי כאוחז בחלק בארץ‬ ‫ישראל מכוח ההבטחה האלוקית‪.‬‬ ‫רבנו בחיי (שם) הדגיש – שהפסוק בא ללמדנו שהקב"ה יעשה את‬ ‫הלבבות מזומנים לעבודתו‪ ,‬ונמצא שהיכולת שלנו לזכות בארץ לעתיד‬ ‫לבוא תלויה בהכנה הנעשית כבר עכשיו‪ ,‬וייתכן שיסוד זה הוא המאפשר‬ ‫למכירת חלק בארץ להיחשב כמוחזקת כבר היום‪.‬‬ ‫הכלי יקר (שם) כתב – המילה ומל היא רמז להסרת לב האבן ולגילוי‬ ‫פנימיות האמונה‪ ,‬ולפי זה ייתכן שבימות המשיח לא ייווצר שינוי מהותי‬ ‫חדש‪ ,‬אלא גילוי של מהות קיימת כבר עכשיו‪ ,‬מה שמחזק את ההשערה‬ ‫שכל יהודי שייך לארץ ישראל כבר בגלותו‪.‬‬ ‫מתוך שרשי היסודות של התורה‪ ,‬נצלול עתה אל בתי המדרש המפוארים‬ ‫של דורות האמוראים‪ ,‬ונבקש להאיר את עומקם של דיני הקניין והחזקה‬ ‫תוספות (בבא בתרא מד ע"ב) הביאו – מנהג קדום לכתוב בשטרי הרשאות‬ ‫כפי שהם מצטיירים מתוך הסוגיות העמוקות בגמרא‪ .‬בגמרא במסכת בבא‬ ‫ארבע אמות בארץ ישראל‪ ,‬ונימקו זאת בכך שאין לך אדם מישראל שאין‬ ‫בתרא (דף קיט ע"א) נזדמנה לפנינו דרשת חכמים בעניין בנות צלפחד‪,‬‬ ‫לו חלק בארץ משום שקרקע אינה נגזלת‪ .‬נראה לבאר מתוך דבריהם‪ ,‬כי‬ ‫שנטלו חלקים בנחלה‪ ,‬ושאלו שם – ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי‪,‬‬ ‫המנהג אינו רק נוהג בעלמא‪ ,‬אלא גילוי של המציאות ההלכתית שכל‬ ‫ותירצו ארץ ישראל מוחזקת היא‪ .‬רש"י (שם) ביאר בטוב טעם – מוחזקת‬ ‫יהודי הוא בעלים על חלקת אדמה בארץ הקודש‪.‬‬ ‫היא ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה‪ .‬הנה כי כן‪ ,‬מתוך‬ ‫הרמב"ן (בבא בתרא ס ע"א) הסביר – את דרשת חכמים שהילוך קונה‪,‬‬ ‫דברי הגמרא עולה ניצוץ של אמת קדושה‪ :‬ארץ ישראל‪ ,‬גם בשעה שרגלי‬ ‫וכתב כי הבטחת הארץ לאברהם הפכה אותה לנחלתו‪ ,‬ומעשה ההילוך‬ ‫נכרים דרכו על אדמתה‪ ,‬אינה נחשבת כדבר שאינו בעולם‪ ,‬אלא כחפץ‬ ‫היה גילוי של הקניין שנעשה בלב‪ .‬מדבריו אלו אנו למדים שפעולת השם‬ ‫קדוש המוחזק בידי בני ישראל מכוח השבועה וההבטחה האלוקית‪.‬‬ ‫יתברך והבטחותיו הן המציאות הממשית ביותר‪ ,‬וכי ארץ ישראל שייכת‬ ‫נמצאנו למדים שקניין אינו נמדד רק במציאות הפיזית הגלויה‪ ,‬אלא‬ ‫לעם ישראל מכוח הדיבור האלוהי שקדם לכל כיבוש מעשי‪.‬‬ ‫בשייכות המהותית שנחקקה משמיים‪.‬‬ ‫הריטב"א (בבא בתרא קיט ע"א) הסביר – דברי הגמרא שארץ ישראל‬ ‫בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס ע"א) מצינו דרשת רבי אליעזר – קום‬ ‫מוחזקת‪ ,‬והוסיף כי מאחר שהירושה ניתנה מידי שמים‪ ,‬הרי שכל אחד‬ ‫התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה‪ ,‬ומכאן למדו רבותינו שהילוך‬ ‫מישראל מוחזק בחלקו‪ ,‬ורק תהליך הכיבוש והחלוקה הם שבאים לגלות‬ ‫קונה‪ .‬אם אברהם אבינו בהילוך רגליו זכה בארץ‪ ,‬הרי שפעולה רוחנית של‬ ‫את השייכות הזו לעין כל‪ .‬נמצא שמכירת חלק בארץ היא מכירה של חפץ‬ ‫התהלכות בהבטחת ה' יוצרת זיקה קניינית עמוקה‪ .‬בבואנו אל סוגייתנו‪,‬‬ ‫קיים ומוחזק‪ ,‬ולא עסקה בדבר ערטילאי‪.‬‬ ‫נראה ליישב כי גם אם אנו בגלות‪ ,‬ההבטחה הנצחית נחשבת כפעולה‬ ‫מתוך בתי המדרש של האחרונים‪ ,‬נעפיל עתה אל פסגות הפוסקים אשר‬ ‫המקנה בעלות‪ ,‬ושמא מכוחה של אותה הבטחה קדומה‪ ,‬אחיזתו של כל‬ ‫שקלו במאזני הזהב שלהם את היסודות הקנייניים העמוקים‪ ,‬מתוך ניסיון‬ ‫יהודי בחלקו בארץ היא מציאות שאין להכחישה‪.‬‬ ‫ליישב בין המציאות המרה של הגלות לבין הנצחיות הבלתי ניתנת לערעור‬ ‫בגמרא במסכת גיטין (דף מח ע"א) מבואר – לעניין יובל ראשון‪ ,‬שלא היה‬ ‫דעתם שיחזרו השדות‪ ,‬הרי שדעת המקנה משפיעה על עצם תוקף הקניין‬ ‫ודעימיה‪ ,‬לשטר זה יש ממשות הלכתית‪,‬‬ ‫של זכותנו על ארץ הקודש‪ .‬רבי אלחנן ווסרמן בקובץ שיעורים (חלק ב‬ ‫וממילא הוא מהווה בסיס איתן לקניין שבין‬ ‫סימן שנה) דן בדברי הרשב"ם וביאר – כי רק משעה שניתנה הבטחה‬ ‫הקונה למוכר‪.‬‬ ‫קצובה ומיידית ליוצאי מצרים‪ ,‬זכו ישראל להיחשב כמוחזקים בארץ‪,‬‬ ‫דין קרקע נגזלת או אינה נגזלת – זוהי נפקא‬ ‫ואילו קודם לכן לא הוגדרה הארץ כמוחזקת‪ .‬נראה ליישב מדבריו כי כיוון‬ ‫מינה יסודית לכל סוגיית הקניינים בגלות‪ .‬אם‬ ‫שאין לנו ידיעה ברורה על זמן הגאולה‪ ,‬ייתכן שאין להחשיב את החלקים‬ ‫ננקוט כעיקרון שקרקע אינה נגזלת‪ ,‬הרי‬ ‫שלנו כנכסים מוחזקים לעניין מכירה‪ ,‬שכן האחיזה בפועל תלויה בבואו‬ ‫שהמכירה חלה גם כאשר הקרקע נמצאת תחת‬ ‫של המשיח‪ ,‬מה שמותיר את המקח בספק גדול‪.‬‬ ‫שלטון אומות העולם‪ .‬אך אם נחמיר ונאמר‬ ‫הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תנינא חלק ג‬ ‫שאין הקרקע מוגדרת כ'מוחזקת' ללא יכולת‬ ‫סימן עח) כתב – כי המנהג לכתוב בהרשאות ארבע אמות בארץ ישראל‬ ‫שימוש בפועל‪ ,‬הרי שכל מכירה שכזו תלויה‬ ‫אינו דבר ריק‪ ,‬אלא יש לו שורש עמוק שכן זכותו הקניינית של כל יהודי‬ ‫בספק ואינה מחילה קניין גמור‪.‬‬ ‫קיימת ועומדת גם בגלות‪ .‬נראה לבאר מתוך דבריו כי מכאן יש יסוד‬ ‫דעת המוכר – לשיטת מרן הגר"ח קניבסקי‪ ,‬גם אם נניח שיש שייכות‬ ‫להעניק תוקף לעסקת המכירה בין ראובן לשמעון‪ ,‬שכן כל עוד הזכות‬ ‫מהותית ליהודי בחלקו בארץ‪ ,‬הרי כל עוד לא בא משיח אין דעתו של‬ ‫המהותית קיימת ביד בעליה‪ ,‬הרי שהמכירה חלה על חפץ ממשי ולא על‬ ‫המוכר למכור באופן מוחלט‪ ,‬ולכן המקח מתבטל מאליו‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫דמיון בלבד‪.‬‬ ‫לשיטות המקלות‪ ,‬ברגע שהמוכר השתמש בלשון 'מכרתי'‪ ,‬אנו מייחסים‬ ‫הגאון רבי יעקב דוד ווילובסקי בשו"ת הרידב"ז (חלק ג סימן פז) ביאר –‬ ‫את דבריו כגמירות דעת גמורה המקנה את החפץ‪ ,‬גם אם מימושו נדחה‬ ‫כי דין קרקע אינה נגזלת מורה על כך שגם תחת שלטון זרים‪ ,‬זכות הקניין‬ ‫לעתיד‪.‬‬ ‫הרוחנית נותרת ביד ישראל‪ ,‬אלא שהשימוש בה נמנע מאיתנו‪ .‬לפי זה‪,‬‬ ‫מעמד רוחני – גם אם נכריע להלכה שאין למכר תוקף קנייני מוחלט‪ ,‬עדיין‬ ‫ייתכן שיש תוקף למכירת ארבע אמות בקרקע הארץ גם בזמן הזה‪ ,‬שהרי‬ ‫יש בכך נפקא מינה רוחנית‪ ,‬כפי שביאר הגר"ב אבא שאול‪ .‬המכירה אינה‬ ‫המהות נשארה של ישראל ורק השליטה המעשית נמנעה‪ ,‬ובכך לא פקעה‬ ‫הופכת לריק‪ ,‬אלא נותרת כסגולה וכהחזקת קשר פנימי לארץ הקודש‪,‬‬ ‫זכותו של המוכר להעביר את חלקו לאחר‪.‬‬ ‫דבר שמעניק לקונה משמעות של זכות רוחנית שאין איש יכול ליטול‬ ‫הגאון רבי יצחק זילברשטיין בשו"ת חשוקי חמד (בבא בתרא קיט ע"א) דן‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫בספק זה וציין – כי מאחר ואין לנו ידיעה מתי יבוא המשיח‪ ,‬יש מקום‬ ‫מתוך עולם ההלכה המעשי‪ ,‬נצלול עתה אל מחוזות המחשבה‪ ,‬ונברר את‬ ‫לומר שהמכירה תלויה בדבר שאינו בטוח ועל כן היא בטלה‪ .‬מנגד‪ ,‬הדגיש‬ ‫עומק הרעיון הטמון בזיקה שבין עם ישראל לארצו‪ ,‬ואת המתח הנצחי בין‬ ‫כי מכיוון שתוספות קבעו שלכל יהודי יש חלק בארץ‪ ,‬הרי שיש צד לומר‬ ‫הבטחת התורה לבין מציאות הגלות‪ .‬השאלה אם ניתן למכור קרקע בארץ‬ ‫שקניין כזה אכן חל‪ ,‬ואין כאן מקח טעות‪ ,‬אלא מעשה שניתן לראותו כבעל‬ ‫ישראל לכשיבוא משיח‪ ,‬איננה משמשת רק כבירור משפטי גרידא‪ ,‬אלא‬ ‫תוקף הלכתי משמעותי‪.‬‬ ‫פותחת צוהר אל הבנת היחס המופלא בין דבר ה' לבין המציאות האנושית‪.‬‬ ‫מתוך משנתם של גדולי הדורות האחרונים‪ ,‬נבוא עתה ללמוד את‬ ‫מצד אחד‪ ,‬אנו מוצאים כי ארץ ישראל מוחזקת לנו‪ ,‬כפי שלימדונו חכמינו‬ ‫הכרעותיהם של המאורות הגדולים שזכינו לאורם‪ ,‬אשר נדרשו לשאלה‬ ‫בבבא בתרא‪ ,‬גם בשעות של חושך ושליטת זרים‪ .‬כאן טמון חידוש עצום‪:‬‬ ‫חיה זו והעמיקו בה כפי שראוי לדון בנושאים הנוגעים לנפש האומה‬ ‫הבטחת ה' איננה בגדר מילה בעלמא לעתיד לבוא‪ ,‬אלא היא מהווה חלות‬ ‫ולזיקתה לאדמת הקודש‪.‬‬ ‫קניינית עכשווית וממשית‪ .‬העובדה שהארץ מוגדרת כנחלה גם טרם‬ ‫מרן שר התורה‪ ,‬הגאון רבי חיים קניבסקי‪ ,‬נשאל בפירוש על שאלה זו‪,‬‬ ‫כיבושה המלא‪ ,‬מלמדת אותנו על תפיסת עולם שבה דיבורו של הבורא‬ ‫והשיב – כי לדעתו אין המכירה חלה כלל‪ .‬הוא ביסס את דבריו על הגמרא‬ ‫בורא מציאות; אמירת ה' היא מעשה‪ ,‬וכבר בשעה שההבטחה נאמרה‪,‬‬ ‫במסכת גיטין (דף מח ע"א) בעניין יובל ראשון‪ ,‬שבה מבואר כי דעת‬ ‫נוצר קניין נצחי שאינו תלוי בזמן ובמקום‪.‬‬ ‫המוכרים לא הייתה לחזור בהם מהחזקת השדות‪ ,‬ומכאן הקיש שגם‬ ‫מצד שני‪ ,‬ניצבת מולנו הגישה המבחינה בין הבטחה כללית לבין‬ ‫במכירת חלק בארץ ישראל‪ ,‬אין דעת המוכר גמורה למכור את חלקו כל‬ ‫התחייבות לדור מסוים‪ ,‬כפי שעלה בדברי הגאון רבי אלחנן ווסרמן‪ .‬לפי‬ ‫עוד לא בא משיח‪ .‬נראה ליישב כי לפי הכרעתו‪ ,‬המקח בטל מעיקרו‬ ‫תפיסה זו‪ ,‬כוחה של ההבטחה כקניין מעשי בא לידי גילוי רק כאשר היא‬ ‫והמעות חוזרות לקונה‪ ,‬שכן העסקה חסרה את יסוד גמירות הדעת‬ ‫ניתנת לדור ההווה‪ ,‬למי שעומד לפני הכיבוש בפועל‪ .‬מכאן עולה יסוד‬ ‫למכירה בפועל‪.‬‬ ‫מרטיט במחשבה‪ :‬הקדושה והשייכות לארץ הן תמידיות‪ ,‬אך היכולת‬ ‫הגאון רבי יעקב חיים סופר בכף החיים (או"ח סימן קנב ס"ק יד) כתב – כי‬ ‫'לסחור' בהן‪ ,‬להמירן בקניין משפטי גלוי‪ ,‬דורשת התאמה למציאות‬ ‫המנהג לייחד לכל אדם חלק בארץ ישראל נובע מהיסוד שאין הקרקע‬ ‫השעה‪ .‬ייתכן שזהו סוד המתח שבו חי כל יהודי בגלות – בעלותו על‬ ‫נגזלת‪ ,‬וכל יהודי נחשב כבעלים על חלק בארץ‪ .‬נראה לבאר מתוך דבריו‬ ‫הארץ היא אמת מוחלטת ושורשית‪ ,‬אך מימושה המעשי עדיין עטוף‬ ‫כי יש מקום לראות במכירה מעשה ממשי‪ ,‬שכן השייכות של כל יהודי‬ ‫בצעיף של ציפייה‪.‬‬ ‫לארץ אינה בגדר משאלה בלבד‪ ,‬אלא מציאות הלכתית שמאפשרת לאדם‬ ‫המתח הזה בין הנצחיות לבין ההמתנה‪ ,‬הוא המעניק לשאלתנו את‬ ‫להקנות את חלקו לאחר‪.‬‬ ‫עומקה‪ .‬כאשר ראובן נותן ממיטב כספו כדי לקנות חלק בארץ שאינו‬ ‫הגאון חיים יוסף דוד אזולאי בשו"ת יוסף אומץ (סימן פב) האריך לכתוב‬ ‫נראה לעין כרגע‪ ,‬הוא מביע בדרכו שלו את האמונה שהארץ איננה 'דבר‬ ‫– כי ארץ ישראל אינה יוצאת מרשות ישראל לעולם‪ ,‬אפילו בזמן הגלות‪.‬‬ ‫שלא בא לעולם'‪ ,‬אלא היא מציאות קיימת וממתינה‪ ,‬כזו המחכה לגילויה‬ ‫הוא הדגיש כי מה שנוהגים לכתוב בכל הרשאה על ארבע אמות בארץ‬ ‫הגמור‪ .‬המכירה הזו מבטאת את הכמיהה של הנשמה היהודית הממאנת‬ ‫ישראל‪ ,‬אינו דיבור בעלמא אלא יש לו ממש‪ ,‬משום שהקניין הפנימי שייך‬ ‫להשלים עם הנתק הפיזי מהקודש‪ .‬ייתכן שהספק ההלכתי אם המכירה‬ ‫לישראל לעד‪ .‬מדבריו עולה כי הקנייה יכולה להיחשב כקניין גמור‪ ,‬שכן‬ ‫חלה‪ ,‬הוא הדים להבדל הדק שבין האמונה המוחלטת לבין המגבלות של‬ ‫הארץ מחוברת לנשמת ישראל בזיקה שאינה ניתקת‪.‬‬ ‫עולם הזה‪ ,‬שבו הבעלות על הארץ עדיין זקוקה להתגלותה של הגאולה‪.‬‬ ‫הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות שביעית ויובל‬ ‫נמצאנו למדים שהדיון הזה מלמדנו על ארץ ישראל‪ ,‬שאיננה רק רכוש‬ ‫עמוד רפח) כתב – כי מכוח דין קרקע אינה נגזלת נשאר לישראל חלק‬ ‫שאדם קונה ומוכר ככל השדות‪ ,‬אלא היא ירושה שמימית‪ .‬גם אם התורה‬ ‫בארץ גם בזמן הגלות‪ ,‬ולכן אפשר לסמוך על המנהג שכל יהודי מחזיק‬ ‫מגבילה את תוקף המקח משום דעת המוכר או משום העדר הכיבוש‪ ,‬הרי‬ ‫בארבע אמות בארץ‪ .‬עם זאת‪ ,‬לעניין מכירה לימות המשיח‪ ,‬הסתייג וכתב‬ ‫שאין זה מחליש את הקשר המהותי‪ .‬השאלה אם ניתן למכור את הקרקע‪,‬‬ ‫שמאחר ואין דעת המוכר למכור לגמרי ובאופן מוחלט‪ ,‬יש לחשוש לדברי‬ ‫הופכת למראה המשתקפת בה את הציפייה היהודית ליום שבו הבטחת ה'‬ ‫הפוסקים שמקח זה בטל ואינו יכול לעמוד‪.‬‬ ‫תהיה נחלת הכלל לא רק בלב‪ ,‬אלא גם בשטח‪ ,‬בארבע אמות של כל אחד‬ ‫מו"ר הגרב"צ אבא שאול באור לציון (חלק ג פרק יט) הוסיף – כי גם אם‬ ‫ואחד‪.‬‬ ‫נאמר שאין למקח תוקף קנייני גמור על פי כל כללי ההלכה‪ ,‬מכל מקום‬ ‫מתוך בירור עומק הרעיון‪ ,‬נבקש כעת להמריא אל מחוזות הנפש והאמונה‪,‬‬ ‫ניכר כאן רצון עז להחזיק בחלק בארץ ישראל‪ ,‬ויש בכך סגולה וחשיבות‬ ‫ולחבר את השאלה ההלכתית אל נימי ליבו של היהודי המצפה ליום שבו‬ ‫מיוחדת שיתכן שפועלת את פעולתה לפחות מבחינה רוחנית ופנימית‪.‬‬ ‫נשוב לראות במו עינינו את גאולתנו‪ .‬השאלה הזו‪ ,‬האם רשאי יהודי לקנות‬ ‫מתוך עומק הסוגיה ודברי רבותינו הראשונים והאחרונים‪ ,‬נבוא עתה‬ ‫חלק בארץ לכשיבוא משיח‪ ,‬חורגת מגדר הדיון הטכני בקניינים‪ ,‬והופכת‬ ‫לתרגם את ההלכות למציאות החיים‪ ,‬ולבחון מהן הנפקא מינות העולות מן‬ ‫להצהרת אמונים של הנשמה‪ .‬כשיהודי מעלה על דעתו לשלם ממון רב‬ ‫הדיון הזה למעשה ממש‪ .‬חזרת המעות – אם נאמר כדעת הגר"ח קניבסקי‬ ‫בעבור פיסת אדמה שכרגע אינה נראית לעין‪ ,‬הוא מגלה כי ליבו כוסף אל‬ ‫שאין דעת המוכר למכור את חלקו בארץ עד בוא הגאולה‪ ,‬הרי שהמקח‬ ‫הארץ לא רק כנחלה משפטית‪ ,‬אלא כביתו הנצחי‪ .‬אין הוא ממתין לשינוי‬ ‫בטל מעיקרו‪ ,‬ועל כן רשאי הקונה לתבוע את כספו חזרה כבר עכשיו‬ ‫המציאות בחוץ כדי להתחבר אל פנימיות ההבטחה‪ ,‬אלא כבר עתה הוא‬ ‫בטענת מקח טעות‪ .‬אולם אם נפסוק כשיטות הסוברות שזכותו של כל‬ ‫מבקש לעגן את זכותו‪ ,‬לחתום את שייכותו‪ ,‬ולהצהיר בביטחון‪ :‬הארץ הזו‬ ‫יהודי בארץ היא זכות ממשית וקיימת‪ ,‬ייתכן שהכסף נשאר ביד המוכר‬ ‫שלי‪ ,‬ושייכותי אליה היא אמת שאינה תלויה בזמן או בשלטון כזה או אחר‪.‬‬ ‫והקונה נחשב כמי שזכה בנחלה לעתיד לבוא‪.‬‬ ‫הקשר בין עם ישראל לארצו מתגלה כאן כקשר של נשמה אל גופה‪ .‬כשם‬ ‫שטרי הרשאה – למנהג הרווח לכתוב בהרשאות ארבע אמות בארץ‬ ‫שהחיד"א ביאר שקרקע אינה נגזלת‪ ,‬כך גם שייכותנו לארץ היא נצחית‬ ‫ישראל‪ ,‬עולה שאלה אם יש לכך תוקף משפטי או שמא הוא זכר סמלי‬ ‫ובלתי ניתנת לניתוק‪ .‬עצם הניסיון לקנות ארבע אמות לעתיד לבוא מלמד‬ ‫בלבד‪ .‬אם נכריע שאין לכל יהודי חלק קנייני ממשי בזמן הגלות‪ ,‬הרי‬ ‫כי הלב היהודי רואה בארץ את ירושתו הקדומה‪ ,‬גם כשהיא רחוקה ממנו‬ ‫שהשטר נותר כעדות לכיסופים בלבד; אך לשיטת בעל ה'יוסף אומץ'‬ ‫יתרה מכך‪ ,‬יש כאן לקח מוסרי ביחס לציפייה האמיתית‪ .‬פעמים רבות אנו‬ ‫אלפי מיל‪ .‬זוהי אמונה חיה ונושמת‪ :‬המשיח אינו‬ ‫מתהלכים בעולם בתחושה שהגאולה היא תיאוריה רחוקה‪ ,‬ונאחזים‬ ‫מושג מופשט‪ ,‬אלא מציאות שהיהודי חי אותה יום‬ ‫באנחת 'נחיה ונראה'‪ .‬המעשה המרתק של קניית ארבע אמות גורם לנו‬ ‫יום‪ .‬כשהוא מניח מעות על השולחן בעבור קרקע‬ ‫להפסיק להסתתר מאחורי תאריכים דמיוניים ולהפוך את הציפייה‬ ‫גאולתית‪ ,‬הוא אומר בלב שקט ובביטחון גמור –‬ ‫לאמונה חיה‪ .‬מוסר ההשכל הוא שאמונה אמיתית תובעת מאיתנו לחיות‬ ‫אני יודע‪ ,‬אני בטוח‪ ,‬ואני מחכה‪.‬‬ ‫כאילו הדברים אמורים להתרחש עכשיו‪ ,‬להשקיע ברוח‪ ,‬להתפלל בכוונה‬ ‫יתרה מכך‪ ,‬עצם ההתלבטות של גדולי ישראל‬ ‫ולתכנן את חיינו מתוך הכרה שהמציאות יכולה להשתנות בכל רגע‪ .‬זוהי‬ ‫בשאלה זו מרוממת את הגאולה מדרגת חלום‬ ‫עמידה איתנה מול המציאות החומרית‪ ,‬המזכירה לנו כי גם אם נגזל‬ ‫ערטילאי למציאות ממשית‪ .‬העובדה שתלמידי‬ ‫מאיתנו כוחנו או זמננו‪ ,‬נקודת האמת הפנימית והקדושה שבליבנו נותרות‬ ‫חכמים דנים בהלכות קניינים לגבי ימות המשיח‪,‬‬ ‫שלנו לעולם‪ ,‬ואיש לא יוכל לגזול אותן מאיתנו‪.‬‬ ‫מחנכת את הלבבות לראות את הגאולה כעובדה‬ ‫מתוך המצפן המוסרי שנבנה‪ ,‬נחתום את המסע המרתק בסוגיה זו‪ ,‬ונחצוב‬ ‫קיימת‪ ,‬ממשית ככל סוגיה אחרת בשולחן ערוך‪.‬‬ ‫מתוך הדיונים ההלכתיים תובנות מעשיות‪ ,‬חיים ונושמות‪ ,‬שילוו אותנו‬ ‫הדיון ההלכתי כאן אינו 'עיסוק בתיאוריה'‪ ,‬אלא‬ ‫בצעדינו היום‪-‬יומיים‪.‬‬ ‫תהליך של הכנת הלב והנפש‪ .‬הוא הופך את הגאולה מחזון רחוק לדופק‬ ‫החיבור לארץ ישראל אינו תלוי במיקום גיאוגרפי בלבד‪ .‬גם כאשר אנו‬ ‫של חיינו‪ ,‬ומוכיח שהארץ מחכה לנו‪ ,‬ושבכל רגע יכולה המציאות להיפתח‬ ‫חיים בגלות‪ ,‬עלינו לפתח תחושה פנימית ומוחשית שכל אחד מאיתנו‬ ‫ולהתגלות‪.‬‬ ‫מחזיק חלק קדוש בארץ ישראל‪ .‬תחושה זו צריכה לבוא לידי ביטוי‬ ‫במבט מחשבתי‪ ,‬הקניין הזה הוא סמל לחיבורו של יהודי לנצח‪ .‬גם אם‬ ‫בתפילה כנה לשלום הארץ‪ ,‬בזיקה נפשית ליושביה‪ ,‬ובהכרה עמוקה‬ ‫מבחינה הלכתית ייתכן שאין לקניין תוקף משפטי מלא עד בוא הגואל‪,‬‬ ‫שהארץ הזו‪ ,‬על כל קדושתה‪ ,‬היא נחלתנו הנצחית‪.‬‬ ‫הרי שיש בו תוקף נשמתי‪ .‬הוא מחבר את המחשבה אל הארץ‪ ,‬ואת הרצון‬ ‫השקעה בערכים נצחיים היא הבסיס לכל בנייה נכונה‪ .‬כשם שראובן ביקש‬ ‫אל הבטחת ה'‪ .‬זוהי דרך להשקיע בנצח בתוך עולם חולף‪ .‬זהו ביטוי לכך‬ ‫להשקיע את ממונו בארץ הנצח‪ ,‬כך עלינו לשאול את עצמנו מדי יום‪ :‬במה‬ ‫שגם בגלותנו‪ ,‬בתוך חושך המציאות‪ ,‬אנחנו שייכים למקום שבו יתגלה‬ ‫אנו משקיעים את המשאבים שהעניק לנו הבורא? האם בדברים העוברים‬ ‫אור ה'‪ ,‬וכי החלק שלנו בארץ הוא נקודת האמת הפנימית שאיש לא יוכל‬ ‫עם חלוף השעות‪ ,‬או בערכים המניבים פירות לנצח‪ ,‬כלימוד תורה‪,‬‬ ‫לקחת מאיתנו לעולם‪.‬‬ ‫כמעשה חסד וכחינוך הצאצאים בדרך ישראל סבא?‬ ‫מתוך החיבור הנפשי והאמוני‪ ,‬נבקש עתה לזקק מתוך הסוגיה מצפן מוסרי‬ ‫הציפייה לגאולה חייבת להפוך למעשה חי‪ .‬לא די לומר 'אני מאמין'‪ ,‬אלא‬ ‫המלווה את האדם בחייו‪ ,‬ומנחה אותו כיצד לשקול את פעולותיו בזיקה‬ ‫עלינו לחיות מתוך ידיעה שהמשיח עשוי לבוא ברגע זה ממש‪ .‬התודעה‬ ‫לנצח ולהבטחות התורה‪ ,‬ללא הטפה ובלא סיסמאות ריקות‪ .‬הדיון ההלכתי‬ ‫הזו מחייבת אותנו להתכונן ברוח ובמעשה‪ ,‬ולהפוך את החיים להכנה‬ ‫בשאלה אם ניתן למכור קרקע בארץ ישראל לעתיד‪ ,‬מעורר בלב האדם‬ ‫מתמדת לקראת המפגש עם האמת האלוקית‪.‬‬ ‫תוכחה עדינה אך נוקבת ביחס ליחסו אל הכסף ואל הערכים שבהם הוא‬ ‫הכרת הערך העצמי היא יסוד לעבודת ה'‪ .‬כל יהודי נושא עמו ארבע אמות‬ ‫בוחר להשקיע‪ .‬האם אנו משקיעים את המשאבים שהופקדו בידינו‬ ‫קדושות בארץ הקודש‪ ,‬ומכאן אנו למדים שאין יהודי שאין לו מקום וערך‬ ‫בדברים בני חלוף‪ ,‬או שמא אנו מחפשים את הדרך לקשור את ממוננו ואת‬ ‫בעולמו של מקום‪ .‬אל לו לאדם לומר 'אני איני חשוב'‪ ,‬אלא יכיר בכך שהוא‬ ‫כוחותינו אל עבר הנצח? ראובן‪ ,‬בבקשו לקנות חלק בארץ הקודש‪ ,‬לימדנו‬ ‫נושא מטען של נצח ושליחות אישית שאין לאף אחד אחר מלבדו‪.‬‬ ‫שיעור בעדיפויות‪ :‬הוא זיהה את האפשרות להפוך כסף ארצי לזכות‬ ‫עיקר העניין‪ :‬הדיון נסוב סביב שאלת תוקפה של מכירת קרקע בארץ‬ ‫נצחית‪ .‬כשאנו בוחנים את דרכינו‪ ,‬עלינו לשאול את עצמנו בכנות‪ :‬האם‬ ‫ישראל לעתיד לבוא‪ ,‬בעת שארץ ישראל אינה בשליטתנו בפועל‪ .‬בגמרא‬ ‫בחירותינו – בבית‪ ,‬ברכוש‪ ,‬ובסדר היום – מקשרות אותנו אל הערכים‬ ‫ובדברי הראשונים מצאנו יסודות מוצקים המגדירים את הארץ כמוחזקת‬ ‫שאינם נגזלים‪ ,‬או שהן נותרות בתחום הארצי המתכלה?‬ ‫מכוח הבטחת ה'‪ ,‬וכן את הכלל שקרקע אינה נגזלת‪ .‬מאידך‪ ,‬פוסקי‬ ‫נוסף על כך‪ ,‬עולה כאן מסר של ענווה גדולה וערך עצמי לכל יהודי‪.‬‬ ‫האחרונים נחלקו אם יש כאן גמירות דעת מספקת למכירה‪ ,‬כאשר מרן‬ ‫שמעון‪ ,‬שמכר את חלקו‪ ,‬ייתכן שחשב בתחילה 'מה ערך יש לארבע‬ ‫הגר"ח קניבסקי נטה להכריע שהמקח בטל משום שאין דעת המוכר‬ ‫אמותיי בארץ הרחוקה?' אך ההלכה והמדרש מלמדים אותנו אמת גדולה‪:‬‬ ‫למכור לפני הגאולה‪ ,‬בעוד שפוסקים רבים ראו במעשה זה שייכות‬ ‫אין יהודי שאין לו חלק‪ ,‬ואין נשמה שאין לה מקום בנחלת העם‪ .‬אל יאמר‬ ‫מהותית וקניינית‪ .‬למעשה‪ ,‬במקום ספק ממוני יש מקום להחזיר את‬ ‫אדם 'מה חלקי‪ ,‬מה ערכי'‪ ,‬כי כל אחד מאיתנו מחזיק בחלק נצחי בקדושת‬ ‫המעות‪ ,‬אך מבחינה רוחנית המעשה נותר גילוי אמונה מרטיט‪ .‬הגאולה‬ ‫הארץ‪ .‬תובנה זו מציבה את האדם מול מראה פנימית – עליו להכיר בגודל‬ ‫אינה חלום רחוק‪ ,‬אלא מציאות הטבועה בלבנו בכל עת‪ .‬כשם שהארץ‬ ‫המתנה שהופקדה בידיו‪ ,‬ולשמור על אותה 'ארבע אמות' של קדושה‪ ,‬של‬ ‫אינה נגזלת לעולם‪ ,‬כך גם נשמתנו נותרת קשורה בנצח למקורה‪.‬‬ ‫אמת ושל שליחות‪ ,‬גם בימים של שגרה ושחיקה‪.‬‬ ‫המספרים שלא מסתדרים‪ :‬חיי משה בין החשבון לפשט‬ ‫אחרת? האם השנים הללו‪ ,‬שכל אחת מהן יקרה כפז‪ ,‬נספרו אחרת‬ ‫האוויר במחנה ישראל כבד‪ ,‬רווי באבק המדבר ובניחוח הלחם מן‬ ‫בעיני ההשגחה? האם החישוב הגלוי מסתיר בתוכו עומק נעלם‪ ,‬מפתח‬ ‫השמים שעדיין מלווה את סעודותיהם‪ ,‬אך בלב השקט של סוף היום‪,‬‬ ‫פלאי שנועל את הנתונים ופותח אותם מחדש לכדי שלמות אחת?‬ ‫משהו עומד להשתנות‪ .‬השמש נוטה מערבה‪ ,‬צובעת את יריעות‬ ‫המתח הזה אינו רק תרגיל בחשבון; הוא רעד בלב האדם המבקש‬ ‫האהלים בזהב עמוק‪ ,‬ובמרכז המחנה עומד משה רבנו‪ .‬לא איש זקן‬ ‫להבין את סדר ימיו‪ .‬האם החיים נמדדים ככמות של שנים שחלפו‪ ,‬או‬ ‫שקרסו כוחותיו‪ ,‬אלא מנהיג שכל ימיו מונחים לפניו כספר פתוח‪,‬‬ ‫שמא ישנו מניין פנימי‪ ,‬שקט‪ ,‬הנסתר מן העין ומתגלה רק למי‬ ‫צלול‪ ,‬מלא הוד והדר‪ .‬רוח דקה מלטפת את פניו‪ ,‬שערותיו לבנות כשלג‬ ‫שמתבונן בעומק הכתוב? השאלה מונחת כאן‪ ,‬על השולחן‪ ,‬דורשת‬ ‫אך עיניו בורקות באותה אש שראתה את הבוער בסנה‪ ,‬והוא פותח את‬ ‫יישוב‪ ,‬דורשת עומק‪ ,‬דורשת מאיתנו לעצור ולהביט בדרכו של משה‬ ‫פיו ומכריז בביטחון נצחי‪ :‬בן מאה ועשרים שנה אנכי היום‪.‬‬ ‫– האיש שחייו היו שעון אלוקי מדויק להפליא – ולשאול‪ :‬היכן החשבון‬ ‫הדברים מהדהדים בחלל האוויר‪ .‬מאה ועשרים‪ .‬מספר שלם‪ ,‬עגול‪,‬‬ ‫ואיפה הפשט נפגשים?‬ ‫מושלם‪ .‬אך דווקא ברגע זה‪ ,‬כשחכמי ישראל וגדולי הדורות מביטים‬ ‫הפסוקים הפותחים את מסכת חייו האחרונה של משה רבנו‪ ,‬המניחים‬ ‫לאחור‪ ,‬הם חשים שמשהו בלוחות המספרים אינו מתיישב‪ .‬הנה‬ ‫את היסודות לכל הדיון העמוק על מניין שנותיו‪ ,‬מופיעים בתחילת‬ ‫החשבון מונח לפניהם כפסיפס מורכב‪ :‬שמונים שנה בטרם עמד לפני‬ ‫פרשת וילך‪ .‬אלו הם הדברים שבהם משה רבינו מעיד על עצמו‪,‬‬ ‫פרעה‪ ,‬שנה אחת של מכת מצרים‪ ,‬וארבעים שנה של נדודים במדבר‬ ‫ומתוכם אנו ניגשים אל הקושיה הגדולה‪" :‬ויאמר אליהם בן מאה‬ ‫החולות‪ ,‬והסך הכל? מאה ועשרים ואחת‪ .‬השקט בחדר הלמידה הופך‬ ‫ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא‬ ‫דרוך‪ .‬המספרים רוקדים מול העיניים‪ ,‬מסרבים להסתדר‪ ,‬מסרבים‬ ‫תעבור את הירדן הזה" (דברים לא‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫להתיישב תחת כנפי הפסוק המפורש‪ .‬איך ייתכן שאמת התורה‪,‬‬ ‫הכתובה בדיוק אלוקי‪ ,‬ניצבת אל מול חשבון אנושי שמוביל לתוצאה‬ ‫נפתח את דפי הגמרא המאירים לנו את‬ ‫הפסוק הזה‪ ,‬הנאמר בסמוך להסתלקותו של משה‪ ,‬מהווה את נקודת‬ ‫מסתרי ימיו של משה‪ ,‬ונראה כיצד חכמינו‬ ‫המפגש שבין ההודעה על סיום התפקיד לבין הדיוק הכרונולוגי של‬ ‫צללו אל עומקן של השנים וגילו כיצד חיי‬ ‫חייו‪ .‬כאשר משה אומר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום‪ ,‬הוא קובע‬ ‫הצדיק אינם רק רצף של ימים‪ ,‬אלא יצירה‬ ‫מסמרות שהזמן הזה‪ ,‬יום ההולדת והפטירה החופפים‪ ,‬הוא סוף המניין‬ ‫אלוקית שלמה ומדויקת‪ .‬בגמרא במסכת‬ ‫המדויק‪ .‬הדיבור על חוסר היכולת לצאת ולבוא‪ ,‬המלווה את הציון‬ ‫ראש השנה (דף יא ע"א) רש"י (שם) פירש‪:‬‬ ‫הכמותי של השנים‪ ,‬מלמדנו כי אין זה רק ציון יבש של מספר‪ ,‬אלא‬ ‫ביום שנולד בו ביום מת‪ .‬הגמרא דנה במקור‬ ‫עדות להשלמת הייעוד‪ ,‬שבו השנים נספרו והגיעו לקיצן בדיוק‬ ‫לדרשה זו ומביאה את הפסוק וימלאו ימיו‪,‬‬ ‫מופלא‪.‬‬ ‫כדי ללמדנו יסוד נשגב בהנהגת הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים‪,‬‬ ‫בתרגום אונקלוס (דברים לא‪ ,‬ב) תרגם‪ :‬ואמר להון בר מאה ועשרין‬ ‫שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם מיום ליום‪ .‬הסוד הגלום כאן‬ ‫שנין אנא יומא דא לא איכול עוד למפק ולמעל ויי אמר לי לא תעבור‬ ‫הוא שאין מדובר רק בציון של מספר שנים‪ ,‬אלא במחזוריות שלמה‬ ‫ית ירדנא הדין‪ .‬התרגום מדגיש את המילים אנא יומא דא – אני ביום‬ ‫של חיים שמתחילה ומסתיימת באותה נקודת זמן‪ ,‬ובכך נשמרת‬ ‫הזה‪ ,‬ומבהיר כי מדובר בנקודת זמן מוגדרת שבה אכן נשלמו הימים‪,‬‬ ‫השלמות של מאה ועשרים שנה ללא כל פגם או תוספת‪ ,‬מה שמיישב‬ ‫ללמדנו שהמספר אינו שרירותי אלא מכוון על ידי השגחה עליונה‬ ‫את קושיית החשבון שהרי השלמות היא החוק הפנימי‪.‬‬ ‫הממלאת את שנות הצדיק‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת סוטה (דף יג ע"ב) תוספות (שם) ביאר‪ :‬שחשבון חיי‬ ‫תרגום יונתן (דברים לא‪ ,‬ב) מוסיף ומבאר‪ :‬ואמר להון בר מאה ועשרין‬ ‫משה אינו נמדד כחשבון הדיוט‪ ,‬אלא כחשבון של קודש המחושב‬ ‫שנין אנא ביומא הדין לא איכול עוד למפק בקרבא ולמעל בקרבא‪ .‬הוא‬ ‫בדיוק לפי רצונו של הקדוש ברוך הוא‪ .‬הגמרא דנה שם באורך ימיו של‬ ‫מרחיב את המושג לצאת ולבוא למשמעות של הנהגה ומלחמה‪ ,‬ובכך‬ ‫משה ומשתמע שאין כאן חשבון גרידא‪ ,‬אלא גילוי של הנהגה מיוחדת‬ ‫רומז כי ימי חייו של משה‪ ,‬המאה ועשרים‪ ,‬נמדדים לפי היכולת והכוח‬ ‫של הקדוש ברוך הוא המכוונת את ימי הצדיק כך שישתלבו באופן‬ ‫לפעול בעולם‪ ,‬ושמיום זה ואילך פגה השליחות הפיזית‪.‬‬ ‫מושלם עם מהלך ההיסטוריה והגאולה‪ ,‬וכל ניסיון לחשב חשבונות‬ ‫רש"י (שם) כתב‪ :‬היום מלאו ימי ושנותי‪ .‬ללמד שביום זה נולדתי וביום‬ ‫אחרים נובע מהסתכלות חיצונית שאינה מכירה את החשבון הפנימי‬ ‫זה אמות‪ ,‬שנאמר וימלאו ימיו‪ .‬הקדוש ברוך הוא יושב וממלא‬ ‫של הנשמה‪.‬‬ ‫שנותיהם של צדיקים מיום אל יום‪ .‬ביאורו של רש"י הוא המפתח‬ ‫ליישוב הסתירות; הוא מלמד כי השלמות היא החוק הפנימי של חיי‬ ‫הצדיק‪ ,‬והמספר שנאמר בפסוק אינו רק תאריך‪ ,‬אלא ביטוי לשלמות‬ ‫אלוהית‪.‬‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב‪ :‬אנכי היום ‪ -‬בזה היום נשלמו‪ .‬ולא‬ ‫אוכל ‪ -‬בעבור זקנתי‪ .‬והנה משה בזה היום לבדו ידע כי הגיע קצו‪ ,‬והוא‬ ‫היה יום הולדתו‪ ,‬ובעבור שזקן נחלש כוחו‪ .‬הרחבתו מחדדת כי אין כאן‬ ‫עניין מקרי‪ ,‬אלא גילוי של עת פטירה המקביל לעת לידה‪ ,‬ובו הזקנה‬ ‫מגיעה לשלב של פרישה מהנהגה‪ ,‬דבר המדגיש את החפיפה בין הגיל‬ ‫לבין כוחו הפיזי‪.‬‬ ‫בתלמוד מסכת סוטה (פרק ה הלכה ד) מפרשני התלמוד (פני משה‬ ‫הרמב"ן (שם) ביאר‪ :‬ורבותינו דרשו היום ‪ -‬ביום שנולדתי בו ביום אני‬ ‫שם) ביאר‪ :‬כי שנותיו של משה נקצבו מראש באופן כזה שכל שנה‬ ‫מת‪ ,‬שביום ההולדת הושלמו שנותיו‪ .‬וכך הוא מנהג הצדיקים‪,‬‬ ‫ושנה מילאה את תפקידה הייחודי בהנהגת העם‪ ,‬וביום פטירתו נחתם‬ ‫שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם עד היום המדויק‪ ,‬ואין בזה שום‬ ‫החשבון בדיוק ללא סטייה‪ .‬העומק כאן הוא שהתלמוד בא ללמדנו‬ ‫תוספת או גריעה‪ .‬הוא מוסיף כי הדגשת היום באה לומר לנו‬ ‫שגם אם לכאורה נראים החשבונות כסותרים‪ ,‬האמת היא שישנו חישוב‬ ‫שההשגחה מדקדקת בכל רגע ורגע מחיי הצדיק‪ ,‬עד כדי סנכרון מלא‬ ‫פנימי של השמים שאינו כפוף לחשבון האנושי הפשוט‪ ,‬והשלמות היא‬ ‫של המחזור השנתי‪.‬‬ ‫מוחלטת‪ ,‬שכן היום של משה היה מלא ועמוס בתוכן עד שלא הותיר‬ ‫הרד"ק (שם) ביאר‪ :‬בן מאה ועשרים שנה ‪ -‬ללמדך שהיה במלוא‬ ‫מקום לתוספת‪.‬‬ ‫שנותיו‪ ,‬וכי זה היה השיא של כוחו ושל תפקידו‪ ,‬ולא חסר מאומה ממה‬ ‫רבינו שמואל בן מאיר הרשב"ם (שמות ז‪ ,‬ז) כתב‪ :‬ומשה בן שמונים‬ ‫שנועד לחיות‪ .‬הפירוש מלמדנו כי מאה ועשרים הוא מספר סגור‪,‬‬ ‫שנה וגו' ‪ -‬ללמדך שמתחילת לידתו עד עתה היו שמונים שנה‪ .‬הוא‬ ‫תחום ומוגדר‪ ,‬שממנו אין לאדם לצאת מעבר למה שנקצב לו משמיים‪.‬‬ ‫מדייק בלש ון הפסוק שכאשר נאמר בן שמונים‪ ,‬הכוונה היא למניין‬ ‫הרלב"ג (שם ) כתב‪ :‬כי ידע משה בנבואה כי הגיע קצו‪ ,‬והוצרך לומר‬ ‫מלא‪ ,‬ומתוך כך הוא בונה את מערכת הזמנים שתביא אותנו בדיוק אל‬ ‫לעם כי זהו זמנו‪ ,‬כדי שידעו כי לא מחמת חולשה בלבד הוא עוזב‪ ,‬אלא‬ ‫מאה ועשרים השנים בסוף‪ ,‬באופן שהחשבון מסתדר בלי שום עודף‪,‬‬ ‫מחמת גזירת השם‪ .‬הוא מסביר כי האמירה נועדה להרגיע את העם‪,‬‬ ‫כשהוא מראה שכל שנה ותחנה בחיי משה מחושבות כחוליות‬ ‫ולכן הציטוט מדויק ומצביע על שלמות המעגל של חייו‪.‬‬ ‫בשרשרת אחת רציפה‪.‬‬ ‫החזקוני (שם) כתב‪ :‬היום ‪ -‬שביום זה נולדתי‪ .‬וזהו מילוי ימים‪ ,‬כמו‬ ‫רבינו יוסף בכור שור (שמות ז‪ ,‬ז) ביאר‪ :‬בן שמונים שנה בעמדו ‪ -‬כי‬ ‫שאמרו חז"ל‪ .‬הוא מדגיש את הפשט שביום זה ממש נשלמה המכסה‪,‬‬ ‫שמונים שנה הם זמן השלמת ההכנה למנהיגות‪ ,‬ועל כן דייקה התורה‬ ‫וממילא אין מקום לחישובים המורים על מאה ועשרים ואחת‪ ,‬שכן‬ ‫למנותם‪ .‬הוא מסביר שהמספר אינו מקרי‪ ,‬אלא מסמן תחנה בדרך‬ ‫המילה היום מכריעה כל ספק‪.‬‬ ‫שבה המנהיג מוכשר לתפקידו‪ ,‬ובכך הוא מיישב את החשבון בכך‬ ‫הספורנו (שם) ביאר‪ :‬לא אוכל עוד לצאת ולבוא ‪ -‬לא מפני שחסר כוח‪,‬‬ ‫שהשנים אינן נמדדות כסתם מניין‪ ,‬אלא כציוני דרך של בניין האישיות‬ ‫שהרי כתוב לא כהתה עינו‪ ,‬אלא שהגיעה שעה שאין לי רשות להנהיג‬ ‫וההכנה לקראת הגאולה‪ ,‬מה שמוכיח שהזמנים אינם סותרים אלא‬ ‫עוד‪ .‬ההסבר מציב נקודה חשובה‪ :‬הסיום אינו בגלל התכלות הכוח‪,‬‬ ‫משלימים זה את זה‪.‬‬ ‫אלא בגלל השלמת המכסה המדויקת של מאה ועשרים שנה‪ ,‬שזהו‬ ‫רבי דוד קמחי בספר השורשים (ערך שנה) ביאר‪ :‬שמניין השנים אצל‬ ‫גבול השליחות שנמדד בשנים שלמות‪.‬‬ ‫צדיקים מתחיל מנקודת הזמן שבה הם מתחילים את עבודתם‪ ,‬ועל כן‬ ‫הכלי יקר (שם) הוסיף‪ :‬בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ‪ -‬לרמוז על‬ ‫החשבון המצטבר מוביל לשלמות השנים‪ .‬הוא מחדד שאין אנו‬ ‫גודל השלמות‪ ,‬שכל ימיו היו קודש‪ ,‬ולא היה בהם שום זמן מבוזבז‪.‬‬ ‫מוצאים סתירה בחשבון‪ ,‬שכן אם נמנה את השנים על פי המפתח של‬ ‫הוא מסביר שהשלמות הזו‪ ,‬שהוזכרה בפסוק‪ ,‬היא הנותנת את התוקף‬ ‫התחלת השליחות‪ ,‬נגלה שכל שנה תופסת את מקומה המדויק‪ ,‬ואין‬ ‫למספר מאה ועשרים‪ ,‬שכן חייו לא היו רצף שנים גרידא‪ ,‬אלא רצף של‬ ‫לנו מניין נוסף שמעבר למאה ועשרים שנה‪ ,‬אלא הכל מכוון ומדויק‬ ‫פעולות שלמות‪.‬‬ ‫הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספר חזון עובדיה (ימים נוראים‬ ‫להפליא‪ ,‬והזמן מוכיח את עצמו ככלי קיבול‬ ‫עמוד רלח) הכריע‪ :‬שכל החשבונות שדנו בהם הראשונים והאחרונים‬ ‫מושלם למשימתו של משה‪.‬‬ ‫נועדו ליישב את הפשט‪ ,‬אך העיקרון המנחה הוא שהתורה אמרה‬ ‫בעוד הראשונים סללו את הדרך בהבנת מניין‬ ‫בפירוש שמשה היה בן מאה ועשרים שנה ביום פטירתו‪ .‬הוא מחזק‬ ‫שנות הצדיק‪ ,‬באו האחרונים וביקשו לרדת‬ ‫זאת בדרשת חז"ל שהזכרנו‪ ,‬שאין מקום לתוספת‪ ,‬וכי מנהיגותו של‬ ‫לעומקם של הדברים‪ ,‬בבואם ליישב את סתירות‬ ‫משה הייתה מדויקת כל כך‪ ,‬עד שיום הלידה ויום הפטירה ננעלים זה‬ ‫החשבון הלכאורה קיימות‪ .‬הם לא רק נתנו‬ ‫בתוך זה כטבעת בתוך טבעת‪ ,‬בבחינת יום אחד של חיים שלמים‪.‬‬ ‫דעתם על הכתוב‪ ,‬אלא הפכו את הקושיא‬ ‫הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספר הליכות שלמה (תורה פרק יב‬ ‫למפתח שדרכו מתגלה סוד ההנהגה האלוקית‬ ‫הערה ‪ )25‬העיר‪ :‬כי שאלות אלו בדבר מניין השנים באות מפני שהאדם‬ ‫המכוונת את שנות האדם‪ ,‬כאשר הם מדקדקים‬ ‫מנסה למדוד את חיי הצדיק לפי המבט של העולם הזה והחשבון‬ ‫בכל מילה ובכל שנה כדי להוציא את האמת‬ ‫הכרונולוגי‪ ,‬אך באמת שנותיהם של צדיקים נמדדות לפי השלמות‬ ‫לאורה‪ .‬הטורי אבן (מסכת ראש השנה‪ ,‬דף ג ע"א)‪ .‬כתב לתמוה על‬ ‫הרוחנית‪ .‬לפיכך‪ ,‬משה הגיע לשיא שלמותו ביום מלאות מאה ועשרים‪,‬‬ ‫החשבון הפשוט‪ :‬איך אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום‪ ,‬והרי‬ ‫ואין כאן מקום לחישובים חיצוניים שכן השלמות היא פנימית‬ ‫אם נחשב שמונים שנה עד בואו לפרעה‪ ,‬ועוד שנה אחת למצרים‪,‬‬ ‫ומוחלטת‪.‬‬ ‫וארבעים שנה במדבר‪ ,‬הרי יוצא שהיה בן מאה ועשרים ואחת שנה?‬ ‫מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן סו) ביאר‪ :‬שכל‬ ‫הקושיא הזו‪ ,‬שמציבה את החשבון האנושי אל מול הפסוק הברור‪,‬‬ ‫החשבונות מתיישבים על פי הכלל שכל כניסה לשנה נחשבת כשנה‪,‬‬ ‫פתחה פתח לדיונים נרחבים בקרב הפוסקים‪ ,‬שכן היא נוגעת בבירור‬ ‫ועל כן לא הייתה למשה תוספת שנה מעבר למה שנכתב בתורה‪ .‬הוא‬ ‫של אמיתות הכתובים ובמבנה הזמן בחיי הצדיקים‪.‬‬ ‫הדגיש שהפסוק המפורש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום הוא הקובע‬ ‫החתם סופר (שו"ת חתם סופר‪ ,‬חלק ו סימן כט)‪ .‬ביאר ליישב שאין‬ ‫את המציאות‪ ,‬וכל הדיונים רק באים לבאר כיצד המציאות הזו‬ ‫כוונת התורה בציון הגיל בן שמונים שנה לומר שכבר מלאו לו שמונים‬ ‫מתיישבת עם העובדות‪ ,‬שכן אין סתירה בין דבר ה' לבין החשבון הנכון‪.‬‬ ‫שנה‪ ,‬אלא שהיה בתחילת שנת השמונים‪ .‬וממילא‪ ,‬כאשר הוא עמד‬ ‫מו"ר הגר"א וייס בספר מנחת אשר (דברים סימן עה) חידש‪ :‬ששלמותו‬ ‫לפני פרעה‪ ,‬הוא היה בתחילת שנת השמונים שלו‪ ,‬ומשכך בעת יציאת‬ ‫של משה רבינו אינה נמדדת רק במישור הזמן‪ ,‬אלא במישור הנצח‪.‬‬ ‫מצרים נשלמו לו שמונים שנה בדיוק‪ .‬ועל דרך זו‪ ,‬כאשר הגיע סוף‬ ‫הוא מסביר שבן מאה ועשרים שנה משמעותו שהשנים הללו הפכו‬ ‫ימיו‪ ,‬הרי מדובר במילוי מאה ועשרים שנה בדיוק‪ ,‬ולא במאה ועשרים‬ ‫להיות מופשטות מחומריות‪ ,‬עד שהן אינן נמדדות עוד כשנים חולפות‬ ‫ואחת‪ .‬הוא מדגיש שזו דרך הילוכם של הכתובים‪ ,‬שמניין הגיל נמנה‬ ‫אלא כזמן של דבקות‪ ,‬ולכן לא שייך להוסיף עליהן או לגרוע מהן דבר‪,‬‬ ‫לעיתים לפי הכניסה לשנה‪ ,‬ובכך מתיישב הכל על פי פשוטו של‬ ‫כי משה הוא איש האלקים שחייו נתונים מעל למגבלות הזמן הרגיל‪.‬‬ ‫מקרא‪.‬‬ ‫כאשר אנו יוצאים מבית המדרש של החשבון אל עולם המעשה‪ ,‬אנו‬ ‫חזון איש (או"ח‪ ,‬סימן קמב ס"ק א)‪ .‬דן בקושיא זו שמעלה הטורי אבן‬ ‫מגלים כי השאלות שליוו אותנו בהבנת חיי משה רבינו אינן תיאורטיות‬ ‫והעיר שיש ליישב זאת בכך ששנות הצדיקים נמנות לפי חשבונם‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא הן מקישות על דלתות הלכה למעשה בחיי היום יום שלנו‪.‬‬ ‫הפרטי‪ ,‬ולא לפי סדר השנים המקובל בעולם‪ .‬הוא מסביר שכשם‬ ‫בירור הדיוק הכרונולוגי והמשמעות של מילוי השנים מקבל ביטוי‬ ‫שמצינו בגמרא ששלושים יום בשנה נחשבים כשנה‪ ,‬כך גם כאן‪,‬‬ ‫בשורת נפקא מינות המשפיעות על הדרך בה אנו מודדים זמן‪ ,‬מצוות‬ ‫החשבון הפנימי של הנשמה אינו נמדד במדידות רגילות של לוח‬ ‫וחיים‪.‬‬ ‫השנה‪ ,‬אלא במידה מדויקת שקבע הקדוש ברוך הוא‪ ,‬כדי שהמספר‬ ‫המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כא) מפרש‪ :‬בן חמש למקרא‪ ,‬בן‬ ‫יהיה שלם ומושלם כפי שהתורה העידה‪.‬‬ ‫עשר למשנה‪ ,‬בן שלוש עשרה למצוות‪ .‬מכאן למדנו לנפקא מינה‬ ‫בשו"ת תשובה מאהבה (חלק ב‪ ,‬סימן תקצז)‪ .‬העלה כי העיקר הוא מה‬ ‫להלכה כי הגיל באדם נקבע לא רק לפי סיום השנה אלא לפי הכניסה‬ ‫שנאמר בפסוק היום‪ ,‬המורה לנו שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם‬ ‫אליה‪ .‬בדומה למה שראינו במחלוקת הראשונים לגבי שנות משה‪ ,‬גם‬ ‫של צדיקים בדיוק ביום הולדתם‪ .‬לדבריו‪ ,‬אף על פי שחשבונות‬ ‫כאן ההלכה מבחינה בין כניסה לשנה לבין מילוי השנה‪ ,‬וזהו יסוד מוצק‬ ‫חיצוניים נראים כסותרים‪ ,‬הרי שבאמת כולם מתיישבים בכך שמשה‬ ‫בבירור מתי אדם מחויב במצוות‪ ,‬כשאנו רואים שכל שלב בחיים‬ ‫נפטר ביום שבו נשלמו לו מאה ועשרים שנה בדיוק‪ ,‬ואין להוסיף על‬ ‫מתחיל ברגע הכניסה לזמן החדש‪.‬‬ ‫כך דבר‪ ,‬שכן השלמות האלוקית שומרת על המספר מכל פגם של‬ ‫הרא"ש במסכת מועד קטן (פרק ג סימן ג) חידש‪ :‬כי לעניין דיני אבלות‬ ‫תוספת‪.‬‬ ‫וקביעת יום פטירה‪ ,‬ישנה נפקא מינה האם אנו מונים את השנים לפי‬ ‫השתלשלות התורה ממשיכה לפעום בעוז‪ ,‬וגדולי דורנו‪ ,‬צדיקי הדור‬ ‫החשבון המלא או לפי הכניסה לשנה‪ .‬כפי שמצאנו בדיוני האחרונים‬ ‫האחרון‪ ,‬הניחו לפיתחנו תובנות המאירות את הסוגיה באור חדש‪ ,‬אור‬ ‫על חיי משה‪ ,‬גם כאן העיקרון המנחה הוא הכרת הטוב והשלמות של‬ ‫של הבנה פנימית ושל דבקות במידותיו של משה רבינו‪ .‬כאשר אנו‬ ‫הצדיק‪ ,‬וההלכה מו רה לנו כיצד לקבוע את יום השנה בצורה שאינה‬ ‫מתבוננים בדבריהם‪ ,‬אנו חשים את הניסיון להפקיע את השנים ממניין‬ ‫משאירה ספק‪ ,‬תוך התחשבות במנהגי המקומות השונים ובמסורת‬ ‫יבש של ימים‪ ,‬ולהעלותן אל מדרגת הנהגה שלמה ומדויקת שאין בה‬ ‫הפסיקה‪.‬‬ ‫פגם‪ ,‬תוך שהם מדקדקים בכל מילה ובכל שנה כדי להוציא את האמת‬ ‫הרמ"א בשולחן ערוך (או"ח סימן תרעב סעיף א) ביאר‪ :‬את דין מניין‬ ‫לאורה‪ .‬הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ד‬ ‫השנים של נער לעניין חינוך‪ ,‬ומשם למדנו כי ישנה משמעות רבה‬ ‫סימן סז) כתב‪ :‬שצריך להבין את הפסוק כפשוטו‪ ,‬שמשה חי מאה‬ ‫להגדרת הגיל‪ .‬אם נחזור לנידון של משה רבינו‪ ,‬אנו למדים כי הגדרת‬ ‫ועשרים שנה ולא יותר‪ .‬הוא מבאר שכל אותם חשבונות שמעוררים‬ ‫שנה בהלכה היא כלי קיבול למצוות‪ ,‬וכאשר אדם נמצא בתוך שנתו‪,‬‬ ‫קושיות ומובילים למסקנות של שנה נוספת‪ ,‬צריכים להישמע לצו‬ ‫הוא כבר נחשב כבעל השנה הזו‪ ,‬דבר המדגיש את החשיבות של ניצול‬ ‫התורה הקובע מספר מוחלט‪ ,‬וכי זוהי הנהגה שמיימית שבה הקדוש‬ ‫הזמן מרגע הכניסה אליו‪ ,‬שכן כל רגע של כניסה לשנה חדשה הוא‬ ‫ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים כדי שלא יהיה חסר כלום‪.‬‬ ‫התחלה של מהות חדשה‪.‬‬ ‫ההסבר כאן הוא שאין לחפש פתרון בלוחות שנה גשמיים‪ ,‬אלא בהבנה‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן סב)‬ ‫כי שלמות הצדיק היא תכלית העניין‪.‬‬ ‫פירש‪ :‬את חשיבות הברכה עד מאה ועשרים‪ ,‬ומדגיש כי אין זו רק‬ ‫הגאון רבי יצחק הוטנר בספר פחד יצחק (מאמרי ראש השנה מאמר‬ ‫תפילה לאריכות ימים‪ ,‬אלא שאיפה לשלמות‪ .‬הנפקא מינה למעשה‬ ‫יז) ביאר‪ :‬את עומק שלימות שנות הצדיקים‪ ,‬שהעובדה ששנות משה‬ ‫היא שאין לנו להסתפק בברכות שטחיות‪ ,‬אלא להבין כי השנים שאנו‬ ‫נשלמו ביום הולדתו מלמדת על שלמות ייחודית שאין בה תוספת‬ ‫מאחלים לחברנו הן שנים שצריכות להיות מלאות בתוכן‪ ,‬בדומה‬ ‫ואינה ניתנת לחלוקה‪ .‬לדבריו‪ ,‬התורה הדגישה היום כדי להורות על‬ ‫למשה רבנו שכל שנה משנותיו הייתה בעלת ערך עצמי‪ ,‬ולא רק מניין‬ ‫מציאות שאין בה תוספת ולא חיס רון‪ ,‬וכי המנהיג האמיתי חי את זמנו‬ ‫יבש‪.‬‬ ‫כיחידה אחת של קדושה שאינה נמדדת בחישובים חיצוניים אלא‬ ‫בתוכן הרוחני שהושלם בדיוק רב‪.‬‬ ‫שנים‪ ,‬אלא כהזדמנות יקרה מפז לעבודת‬ ‫הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספר חשוקי חמד (מסכת ראש השנה דף‬ ‫השם‪ .‬הלב מתעורר למחשבה שאם חייו של‬ ‫יא ע"א) חידש‪ :‬כי ישנה נפקא מינה לגבי קביעת יום ההולדת כיום‬ ‫משה נמדדו בשלמות כזו‪ ,‬הרי שכל אחד‬ ‫שמחה‪ ,‬אם אנו מונים אותו לפי הלידה או לפי מילוי השנה‪ .‬אם למדנו‬ ‫מאיתנו צריך לשאוף למלא את רגעי חייו‬ ‫ממשה שיום פטירתו היה יום לידתו‪ ,‬הרי שזהו מופת לכל אדם להפוך‬ ‫בתוכן אמיתי‪ ,‬כדי שגם כאשר יבוא יומו‪ ,‬הוא‬ ‫את יום הולדתו ליום של חשבון נפש והתקדשות‪ ,‬שכן כל יום הולדת‬ ‫יוכל להעיד על עצמו שהיה שלם‪.‬‬ ‫הוא סימן לסיכום תקופה בחיים‪ ,‬שצריכה להיות מלאה ושלמה בדומה‬ ‫הראי"ה קוק (עין איה‪ ,‬מסכת ברכות פרק ט)‬ ‫לדרכו של משה‪.‬‬ ‫ביאר‪ :‬את המושג אורך ימים כחיים שאינם רק‬ ‫לאחר שנגענו בנפקא מינות המעשיות הנובעות מבירור שנותיו של‬ ‫מניין של שנים‪ ,‬אלא של עוצמת האור שבהם‪ .‬הוא מדגיש כי הנפש‬ ‫משה רבינו‪ ,‬נישא כעת את מבטנו אל הפסגות הגבוהות של המחשבה‬ ‫שואפת תמיד לנצח‪ ,‬וכאשר אדם פועל בתוך הזמן בעוצמה של תורה‬ ‫וההגות‪ .‬נבקש להבין את הרעיון העמוק יותר המסתתר מאחורי הדיוק‬ ‫וחסד‪ ,‬הוא מקצר את המרחק שבין הזמני לנצחי‪ .‬החיבור לאדם הוא‬ ‫הכרונולוגי‪ :‬מהי המשמעות המהותית של הניסיון ליישב את הפער‬ ‫ברור‪ :‬הדיוק שראינו בחיי משה אינו בא לצמצם את האדם‪ ,‬אלא ללמדו‬ ‫שבין החשבון לבין הכתוב? הסוגיה הזו אינה רק ויכוח על מספרים‪,‬‬ ‫שכל רגע נתון הוא פתח לאינסוף‪ ,‬וכי מי שחי מתוך הכרה זו‪ ,‬אינו‬ ‫אלא היא נוגעת בשורש המושג זמן בחייו של אדם‪ ,‬ובשאלה כיצד אדם‬ ‫מרגיש את הזמן כחולף‪ ,‬אלא כבונה את אישיותו הרוחנית‪.‬‬ ‫יכול למלא את ימיו בשלמות כזו שאין בה מקום לתוספת או לגריעה‪,‬‬ ‫הגר"א דסלר (מכתב מאליהו‪ ,‬חלק א עמוד רעט) חידש‪ :‬כי ההבדל בין‬ ‫בבחינת ימי שנותינו הם אחד מאתים שנות חיים‪.‬‬ ‫האדם שחי בחשבון של זמן לבין הצדיק שחי בחשבון של קדושה הוא‬ ‫המהר"ל מפראג בגבורות השם (פרק כז) ביאר‪ :‬כי אורך ימיו של צדיק‬ ‫עצום‪ .‬האדם הרגיל רואה את השנים כגושים של זמן שחולפים‬ ‫אינו נמדד כרצף כמותי של שנה אחר שנה‪ ,‬אלא כרצף איכותי של‬ ‫ועוברים‪ ,‬ואילו הצדיק רואה את השנים כמרחב של הזדמנויות‪ .‬משה‬ ‫מהות‪ .‬לשיטתו‪ ,‬המספר מאה ועשרים אינו סתם מספר‪ ,‬אלא הוא‬ ‫רבנו‪ ,‬בתפילתו ובחשבון חייו‪ ,‬לימד אותנו שניתן להגיע למצב שבו‬ ‫מייצג את גבול היכולת האנושית המזוקקת לקלוט את השפע האלוקי‬ ‫האדם הופך את הזמן לקדוש‪ ,‬ובכך הוא משיג את השלמות האלוקית‬ ‫בתוך עולם החומר‪ .‬כאשר התורה מעידה על משה שהגיע למניין זה‪,‬‬ ‫שבה לא ניתן להוסיף ולא לגרוע‪ ,‬כי כל רגע ורגע היה מושלם‬ ‫היא מלמדת אותנו שחייו היו תמצית של המציאות האנושית כולה‪,‬‬ ‫בתכליתו‪.‬‬ ‫שהגיעה לשיא מזוקק‪ ,‬ו כל ניסיון חשבונאי לייחס לו שנה נוספת הוא‬ ‫כאשר אנו מתבוננים בנתיב חייו של משה רבנו‪ ,‬המדוד והשלום עד‬ ‫ניסיון להוסיף על מה שהגיע ממילא אל קצה גבול היכולת והשלמות‪.‬‬ ‫יומו האחרון‪ ,‬אנו מגלים כי המצפן הפנימי של האדם אינו מכוון על פי‬ ‫השפת אמת בפרשת וילך (שנת תרנ"ד) חידש‪ :‬כי הזמן אצל משה רבינו‬ ‫כמות השנים שהוא צובר‪ ,‬אלא על פי איכות הניצול של כל רגע ורגע‪.‬‬ ‫היה בבחינת שבת בתוך חול‪ .‬כפי שבשבת אנו עוצרים את המרוץ‬ ‫המסקנה המוסרית העמוקה העולה מכך היא שהזמן אינו משאב‬ ‫הגשמי ומתחברים לנצח‪ ,‬כך גם משה‪ ,‬כאיש האלקים‪ ,‬חווה את שנותיו‬ ‫חיצוני לאדם‪ ,‬אלא הוא חלק ממהותו‪ ,‬וכאשר אדם מחסיר את תוכנו‬ ‫כזמן של דבקות ולא כזמן חולף‪ .‬משום כך‪ ,‬השאלה אם משה היה בן‬ ‫של הזמן‪ ,‬הוא מחסיר מחייו שלו‪ .‬המצפן הזה מנחה את האדם לשאוף‬ ‫מאה ועשרים או מאה ועשרים ואחת מאבדת את משמעותה הגשמית‪,‬‬ ‫למלאות‪ ,‬לדיוק ולהכרה כי החיים ניתנו לנו לא כדי לכלותם‪ ,‬אלא כדי‬ ‫שכן עבורו‪ ,‬כל רגע היה עולם ומלואו‪ .‬השלמות שהוא הגיע אליה ביום‬ ‫לצקת בהם משמעות נצחית‪.‬‬ ‫מותו הייתה תוצאה של חיים שבהם השניות הפכו לנצח‪ ,‬ולכן יום מותו‬ ‫בעל אורחות צדיקים (שער התשובה) כתב‪ :‬מי שיש לו זמן והוא בטל‬ ‫הוא היום שבו נסגר המעגל בצורה מושלמת‪.‬‬ ‫ואינו עוסק בתורה ואינו עושה מצוות‪ ,‬הרי הוא מאבד את חייו‪ .‬הביאור‬ ‫הרמח"ל בדרך ה' (חלק ב פרק ב) ביאר‪ :‬כי מטרת האדם בעולם היא‬ ‫בדבריו הוא שהזמן הוא הפיקדון היקר ביותר שהופקד בידי האדם‪,‬‬ ‫להשלים את נשמתו על ידי מעשיו‪ ,‬וכל שנה ושנה שניתנת לאדם היא‬ ‫והדיוק שראינו בחיי משה מלמדנו שהקב"ה שוקל כל יום ויום במאזני‬ ‫כלי שרת להשגת מטרה זו‪ .‬לפי זה‪ ,‬משה רבינו‪ ,‬שהיה מודל לכלל‬ ‫צדק‪ .‬המצפן הפנימי של האדם צריך להורות לו בכל רגע האם הוא‬ ‫ישראל‪ ,‬מראה לנו שניתן להגיע לשלימות של מאה ועשרים שנה בדרך‬ ‫בונה את עולמו או מאבד אותו‪ ,‬וההכרה שכל יום הוא יחידה שלמה‬ ‫שבה כל יום מנוצל עד תום‪ .‬החשבון המדויק‪ ,‬שמעסיק את המפרשים‪,‬‬ ‫של עשייה מונעת מהאדם ליפול לתחושה של אדישות או בזבוז‪.‬‬ ‫בא ללמדנו את חומרת העניין‪ :‬אל לו לאדם להותיר חלל ריק בחייו‪,‬‬ ‫רבנו משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים (פרק ו) ביאר‪ :‬כי‬ ‫שכן ימי חייו של האדם אינם הפקר‪ ,‬אלא הם חומר הגלם ממנו הוא‬ ‫הזריזות היא הדרך שבה האדם מראה כי הוא מעריך את זמנו‪ .‬הוא‬ ‫בונה את עולמו הנצחי‪.‬‬ ‫מלמד שמי שמבין שכל רגע של חיים הוא הזדמנות נדירה שלא תחזור‪,‬‬ ‫האדמו"ר מאוז'רוב בספר באר משה (מאמרי וילך) פירש‪ :‬את הקושיה‬ ‫אינו יכול להרשות לעצמו דחיינות או רפיון‪ .‬המוסר היוצא מכאן הוא‬ ‫על שנות משה לאור המושג ששנות צדיקים אינן נמנות לפי הטבע‪,‬‬ ‫ברור‪ :‬הדיוק שראינו אצל משה‪ ,‬שלא הותיר יום אחד ללא תכלית‪ ,‬הוא‬ ‫אלא לפי עבודתם‪ .‬הוא מסביר כי ישנם זמנים שבהם הצדיק פועל‬ ‫הסטנדרט שעלינו להציב לעצמנו‪ .‬כשאדם חי עם מצפן פנימי שמכוון‬ ‫פעולות שמשפיעות על דורות‪ ,‬ופעולות אלו נחשבות כאילו נמשכו‬ ‫למילוי הזמן בתוכן‪ ,‬הוא הופך את חייו לשלמים‪ ,‬וכך הוא נמנע‬ ‫זמן רב יותר מהזמן הפיזי שחלף‪ .‬מכאן נובעת תחושת הדיוק – אלו‬ ‫מהתחושה של החמצה שסופה להגיע כשמסתכלים לאחור‪.‬‬ ‫שלא הבינו את כוחו של משה חיפשו חשבון חיצוני‪ ,‬אך מי שהבין את‬ ‫הגאון רבי יוסף לייב בלוך בספר שיעורי דעת (מאמרי מוסר‪ ,‬חלק א)‬ ‫עוצמת פועלו ידע ששנותיו היו מלאות בתוכן כפול ומכופל‪ ,‬ועל כן‬ ‫ביאר‪ :‬כי אדם אינו נמדד במספר שנותיו אלא בתוכן הממלא אותן‪ .‬הוא‬ ‫מאה ועשרים שנה שלו היו שקולות לחיים של עולמות שלמים‪.‬‬ ‫מסביר שאדם יכול לחיות שנים רבות ולמלאן בתוכן דל‪ ,‬בעוד אדם‬ ‫הדיונים המלומדים על חשבון השנים‪ ,‬על הכניסה לשנה והשלמות‬ ‫אחר יכול לחיות חיים קצרים מלאים וגדושים בתוכן‪ ,‬ובכך הוא משיג‬ ‫האלוקית‪ ,‬אינם נותרים רק על דפי הגמרא והפוסקים‪ ,‬אלא מחלחלים‬ ‫את השלמות האלוקית‪ .‬המסקנה המוסרית כאן היא שהאדם צריך‬ ‫פנימה אל תוך נשמתו של האדם‪ ,‬המבקש למצוא משמעות בתוך הזמן‬ ‫להפסיק לדאוג רק לאורך ימיו ולהתחיל להתמקד בתוכנם‪ .‬כאשר‬ ‫החולף‪ .‬כשאנו מביטים על חייו של משה רבנו‪ ,‬אנו למדים כיצד כל‬ ‫המצפן הפנימי מכוון לערך של כל רגע‪ ,‬האדם זוכה לחוש את הנצח‬ ‫רגע של חיים הוא גילוי של נצח‪ ,‬וכיצד הנפש האנושית יכולה להתמלא‬ ‫גם בתוך הזמני‪ ,‬והחיים הופכים להיות יצירה מתמשכת שאין בה שום‬ ‫בתוכן אלוקי שאינו נמדד במספרים בלבד‪ ,‬אלא בעומק הכוונה‬ ‫רגע של ריקנות‪.‬‬ ‫וה חיבור להשם יתברך‪ ,‬בבחינת ימי שנותינו הם אחד מאתים שנות‬ ‫מכאן אנו יוצאים אל חיי המעשה עם תובנות צרופות‪ ,‬המלוות אותנו‬ ‫חיים‪ ,‬המקבלים איכות ומשקל מיוחד מתוך עבודת הנפש‪.‬‬ ‫בצאתנו מבית המדרש אל השגרה‪ .‬הסוגיה שלמדה אותנו על החשבון‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן החפץ חיים (על התורה‪,‬‬ ‫המדויק של שנות משה רבינו‪ ,‬הופכת עבורנו למצפן יום‪-‬יומי‪ ,‬המזכיר‬ ‫פרשת וילך) כתב‪ :‬כי עיקר עניינו של האדם בעולם הוא לא רק למנות‬ ‫לנו כי הזמן אינו רק נתון טכני‪ ,‬אלא מרחב שבו מתרקמת הנשמה‪.‬‬ ‫את ימי חייו‪ ,‬אלא להפוך כל יום ויום לכלי קיבול ליראת שמים‪ .‬הוא‬ ‫התובנה הראשונה היא שאין בנמצא יום סתמי‪ .‬כשאנו רואים כיצד‬ ‫מבאר שכשם שמשה רבנו קידש את זמנו עד שהגיע לשלמות של מאה‬ ‫גדולי הפוסקים יגעו ליישב את שנותיו של משה כדי למצוא שלמות‬ ‫ועשרים שנה‪ ,‬כך מחויב כל אדם להתבונן בימיו‪ ,‬לא כמשא כבד של‬ ‫בחיינו הוא חלק מתוכנית גדולה‪ ,‬ואין שום דבר מקרי בלוח הזמנים‬ ‫של מאה ועשרים‪ ,‬אנו למדים שכל יום בחיי‬ ‫של חיינו‪.‬‬ ‫האדם הוא בעל משקל נצחי‪ .‬האחריות שלנו‬ ‫עיקר העניין‪ :‬משה רבינו‪ ,‬איש האלקים‪ ,‬עומד לפנינו ומלמד אותנו סוד‬ ‫היא לראות בכל יום שניתן לנו מתנה של‬ ‫גדול על היחס שבין זמן לבין נצח‪ .‬המספר מאה ועשרים אינו רק תחנה‬ ‫השגחה עליונה‪ ,‬ואין להניח ליום לחלוף ללא‬ ‫אחרונה במסלול החיים‪ ,‬אלא הוכחה לחיים שלמים שבהם לא נותר‬ ‫תוכן‪ ,‬ללא תורה‪ ,‬וללא עשייה שתשאיר חותם‪.‬‬ ‫חלל ריק‪ ,‬לא פינה חשוכה ולא רגע שהוחמץ‪ .‬הסערה סביב החשבון‬ ‫התובנה השנייה היא שעלינו למלא את שנותינו‬ ‫הכרונולוגי של שנותיו – האם היו אלו מאה ועשרים או אולי מאה‬ ‫בתוכן פנימי ולא רק להסתפק באורך ימים‬ ‫ועשרים ואחת – מתיישבת בנקודה אחת פשוטה ועמוקה‪ :‬כאשר‬ ‫חיצוני‪ .‬משה רבינו מלמד אותנו כי בן מאה‬ ‫החיים מושתתים על יסוד של קודש‪ ,‬כאשר כל יום מחובר למקורו וכל‬ ‫ועשרים שנה הוא לא רק גיל‪ ,‬אלא הגעה לשיא‬ ‫רגע מוקדש לשליחותו‪ ,‬אין עוד משמעות לחשבון חיצוני‪ .‬החיים‬ ‫של שלימות האדם‪ .‬עלינו לשאוף להפוך את‬ ‫הופכים להיות כיחידה אחת של אור‪ ,‬שלמות שאין לה סוף‪ ,‬שכן היא‬ ‫השנים שלנו למלאות באור‪ ,‬ביראת שמים ובאהבת הזולת‪ ,‬עד שגם אם‬ ‫מחוברת אל הנצח שאינו כפוף למניין השנים‪ .‬הלימוד הגדול הוא כי‬ ‫יזכה האדם לאריכות ימים וגם אם פחות‪ ,‬ערכם הרוחני של חייו יהיה‬ ‫האדם אינו נמדד בכמות השנים שהוא אוסף בחיקו‪ ,‬אלא במידת האור‬ ‫שקול כנגד חיים שלמים ומלאים‪.‬‬ ‫שהוא יוצק לתוך אותן שנים‪ ,‬עד שהופכות הן להיות מצע שעליו נבנית‬ ‫התובנה השלישית היא שההווה הוא השדה היחיד שבו אנו יכולים‬ ‫ממלכת שמים בעולם הזה‪ .‬אשרי האדם שזוכה לחיות את חייו מתוך‬ ‫לפעול‪ .‬משה אומר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום‪ ,‬והדגש הוא על‬ ‫הכרה זו‪ ,‬עד שיום פטירתו אינו סיום של תהליך‪ ,‬אלא חתימה של‬ ‫היום‪ .‬החוכמה היא לא להתרפק על העבר ולא רק לחלום על העתיד‪,‬‬ ‫עבודה שלמה‪ ,‬המשאירה אחריה שובל של קדושה המאירה את הדרך‬ ‫אלא להיות נוכח במלואו בתוך הרגע הנוכחי‪ ,‬שכן זהו הרגע שבו אנו‬ ‫לכל הבאים אחריו‪ .‬אדם אינו חי כדי לצבור שנים‪ ,‬אלא כדי להפוך‬ ‫בונים את הבית העולמי שלנו‪.‬‬ ‫שנים לחיים מלאי משמעות‪ .‬הנצח אינו נמצא בסוף הדרך‪ ,‬אלא בכל‬ ‫התובנה הרביעית היא שכל אדם הוא עולם בפני עצמו‪ ,‬וזמנו הוא‬ ‫רגע שאנו ממלאים אותו באור בתוך ההווה‪.‬‬ ‫מיוחד ומדוד עבור שליחותו האישית‪ .‬כמו שמשה היה מנהיג שכל ימיו‬ ‫היו מדודים ומכוונים‪ ,‬כך גם אנו צריכים לדעת שכל אתגר וכל רגע‬ ‫‪ .1‬ישב במסעדה שמגישה נבלות וטריפות והתרו בו אל תאכל חזיר‪ ,‬האם ילקה כשיבוא המשיח?‬ ‫‪ .2‬האם ניתן לקיים צוואת אדם להיקבר מעומד כדי להקביל פני משיח? דרמה של ציפייה ודין‬ ‫‪ .3‬האם אפשר להתיר עגונות באמצעות שאלת חלום או השבעת שמות קדושים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .4‬ישב במסעדה שמגישה נבלות וטריפות והתרו בו אל תאכל חזיר‪ ,‬האם ילקה כשיבוא המשיח?‬ ‫‪ .5‬האם ניתן לקיים צוואת אדם להיקבר מעומד כדי להקביל פני משיח? דרמה של ציפייה ודין‬ ‫‪ .6‬האם אפשר להתיר עגונות באמצעות שאלת חלום או השבעת שמות קדושים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .7‬מדוע בית המקדש נקרא דווקא בית הבחירה?‬ ‫‪ .8‬סוד קלות התשובה מול עדות יודע תעלומות – אפשרי או בלתי מושג?‬ ‫‪ " .9‬מודה ועוזב ירוחם" האם די בהודאה על חטא אחד כששאר החטאים עדיין בידו? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .10‬האומר "אחטא ואשוב" האם יש לו תקנה או שנסגרו לפניו שערי שמים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .11‬סוד הכינוי‪ :‬מדוע אנו אומרים תמיד משה רבינו ולא רבנו משה?‬ ‫‪ .12‬כיצד יתכן שדברי תורה יכילו בתוכם אלכוהול באחוזים גבוהים מאוד!?‬ ‫‪ .13‬יום הולדת האם הוא יום חג ישראלי‪ /‬יהודי או חיקוי גויי? הוכח מרשת השבוע!‬ ‫‪ .14‬האם מותר לעורר בשבת לתשובה גם אם הדבר מביא דמעות? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .15‬אי ך הופכת הבחירה בחיים למצוות עשה מדאורייתא?‬ ‫‪ .16‬השאלה הגדולה בנשיאת ארון הברית‪ :‬מי נשא את הארון האם כהנים או הלויים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .17‬האם מותר לעורר בשבת לתשובה גם אם הדבר מביא דמעות? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .18‬איך הופכת הבחירה בחיים למצוות עשה מדאורייתא?‬ ‫‪ .19‬השאלה הגדולה בנשיאת ארון הברית‪ :‬מי נשא את הארון האם כהנים או הלויים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .20‬ספר תורה חדש – האם ניתן להחזירו להיכל כדי לחגוג שוב?‬ ‫‪ .21‬מה עדיף לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת הוריו או הקמת גמ"ח לזכרם? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת‬ ‫אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו‪ ,‬אמו"ר מזל בת יפה תח״י‪ ,‬יוסף בן מזל הי״ו‪ ,‬מרת דבורה בת ברכה תח״י‪ ,‬מרת יפית בת מזל תח״י‬