גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — ניצבים וילך (2026-08-31)

גיליון מספר598 : פרשת נצבים וילך שנת תשפ"ו
לא רק מה עשינו ,אלא לאן פנינו
האדם בן זמננו חי בעולם שמודד אותו ללא הרף .הטלפון מסכם כמה שעות הביט במסך ,השעון מונה כמה צעדים צעד ,הבנק מציג כמה הוציא ,ומקום העבודה
בוחן כמה הספיק .נדמה כי בסופה של שנה אפשר לחבר את כל הנתונים ולהבין מי היינו .אולם יש דבר ששום מערכת אינה יכולה למדוד :לאן הלב שלנו פנה.
שני בני אדם יכולים לשבת זה לצד זה בבית הכנסת ,לומר אותן מילים ולהיראות זהים לחלוטין .האחד נאבק בחולשותיו אך לבו פונה אל האמת ,ואילו האחר
מקיים את המסגרת החיצונית אך בתוכו כבר החל להתרחק .התמונה הגלויה דומה ,אולם התנועה הפנימית הפוכה.
פרשת ניצבים מזהירה" :פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם" (דברים כט ,יז).
התורה אינה פותחת בידיים שעשו או ברגליים שהלכו ,אלא ברגע הסמוי שבו הלב פנה .ייתכן שהאדם עדיין עומד במקומו ,אך הכיוון כבר השתנה .ולעיתים
הכיוון שאליו הוא פונה היום יקבע היכן יימצא בעוד שנה.
רבנו משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ,פרק ב ,הלכה ב) ,מגדיר את התשובה במילים" :שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא
יעשהו עוד" .התשובה אינה מתחילה רק כאשר היד מפסיקה את המעשה ,אלא כאשר המחשבה משתנה והלב מקבל כיוון חדש.
רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים ל ,יא) ,מפרש כי דברי התורה "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" נאמרו על מצוות
התשובה .התורה מבקשת לעקור מאתנו את המחשבה שהתשובה שייכת לאנשים אחרים או למדרגות רחוקות .המקום שבו הלב פנה הוא גם המקום שבו הוא
יכול לשוב ולפנות בחזרה .רבי עובדיה ספורנו (דברים ל ,יד) מבאר כי הקרבה שעליה אומרת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאד" היא היכולת להכיר בלב בחטא
ובמי שחטאנו לפניו ,להתחרט ולהתוודות בפה .שער התשובה אינו נמצא בשמים או מעבר לים ,אלא במקומות הקרובים ביותר לאדם :פיו ולבו.
אולם מיד לאחר שהתורה מכניסה אותנו אל עומק הלב ,היא מציבה גבול חיוני" :הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה
הזאת" (דברים כט ,כח) .עולמו הפנימי של האדם אינו חסר משמעות רק מפני שאיש אינו רואה אותו ,שכן הוא גלוי לפני בוחן כליות ולב .אך באותה מידה,
אסור לנו להפוך את עצמנו לבוחני לבבות של הזולת .על הנגלות מוטלת עלינו אחריות ,ואילו את הנסתרות עלינו להניח לפני מי שיודע אותן באמת.
זהו מסר אקטואלי במיוחד בתקופה שבה די בכותרת אחת ,בתמונה חלקית או במשפט שנשלף מהקשרו כדי שאנשים יכריעו מיד מה היו כוונותיו של אדם ומה
מסתתר בלבו .פרשת ניצבים מלמדת אותנו הנהגה הפוכה :להיות תובעניים כלפי פנימיותנו ,אך זהירים בשיפוט פנימיותו של האחר .לבדוק ביושר לאן לבנו
פונה ,בלי לטעון כי אנו יודעים לאן פונה לבו של מי שעומד מולנו.
מן השער הזה נפתח גיליון השבוע .המאמר הראשון חוזר אל השאלה המלווה אותנו מדי שנה :מדוע דווקא לפני ראש השנה אנו קוראים "אתם נצבים היום
כלכם לפני ה' אלהיכם"? מדוע הכניסה ליום הדין מתחילה בעמידה משותפת של ראשי העם ,הזקנים ,הטף ,הנשים ,הגרים ,חוטבי העצים ושואבי המים? האם
זו רק כריתת ברית היסטורית ,או שניצבת כאן הדרך שבאמצעותה יכול אדם לעמוד בדין גם לאחר שנה של נפילות וחולשה?
משם נכנס העלון אל המקום שאיש מלבד האדם ובוראו אינו רואה .האם מחשבת כפירה שטרם הפכה למעשה כבר מחייבת עונש? האם הרהור חולף ,ספק
מטריד והכרעה פנימית לעזוב את האמונה עומדים באותה מדרגה? והיכן עובר הגבול שבין מחשבה המופיעה באדם שלא מרצונו לבין לב שבחר להפנות את
נאמנותו למקום אחר? מיד לאחר מכן מתהפכת השאלה .אם מחשבות הלב נשקלות לפני הקב"ה ,האם גם הציבור נושא באחריות עליהן? מה פירוש "הנסתרות
לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו"? האם הערבות ההדדית מחייבת אותנו לעסוק גם במה שאדם מסתיר בלבו ,או שדווקא האחריות מחייבת אותנו להכיר בגבול
ולהימנע מלשפוט את מה שאין בכוחנו לדעת? בהמשך פונה העלון אל העתיד ואל אחת השאלות המפתיעות בדיני ממונות :יהודי מכר לחברו ארבע אמות
בארץ ישראל שאותן יקבל לכשיבוא המשיח .האם המקח חל כבר עתה ,או שמא הוא חלום שאין לו תוקף קנייני? האם הבטחת הגאולה הופכת את העתיד
למציאות הלכתית בהווה ,ומה קורה כאשר אמונה עמוקה פוגשת את דיני הבעלות ,גמירות הדעת והמקח?
מן העתיד הרחוק חוזר העלון אל יומו האחרון של משה רבנו ואל חשבון שאינו מסתדר לכאורה .משה אומר" :בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" ,אולם כאשר
מצרפים את שמונים שנותיו לפני שהתייצב לפני פרעה ,את שנת מכות מצרים ואת ארבעים שנות המדבר ,החשבון מוביל לכאורה למאה ועשרים ואחת .היכן
מסתתרת השנה העודפת ,ומה מלמד הדיוק הזה על ההבדל שבין מספר השנים שאדם צבר לבין החיים שהצליח למלא בתוכן?
ולאחר המאמרים פותח העלון צוהר קטן אל האוצר הגדול הטמון בסדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" .השאלות הקצרות המופיעות בסיום נועדו להצית
את הסקרנות ולהמחיש עד כמה התורה פוגשת את המצבים המפתיעים ביותר בחיים .האם ניתן לקיים צוואה להיקבר בעמידה כדי להקביל את פני המשיח?
האם אפשר להתיר עגונה באמצעות שאלת חלום או השבעת שמות קדושים? האם למי שאמר "אחטא ואשוב" נותרה דרך חזרה? האם יום הולדת הוא יום חג
יהודי? האם מותר לעורר אדם לתשובה בשבת כאשר הדבר מביאו לידי דמעות? ומי נשא את ארון הברית ,הכהנים או הלויים? התשובות המלאות לשאלות אלו
ולעוד אלפי שאלות הלכתיות ,מחשבתיות ואנושיות נמצאות בסדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל".
גיליון נצבים וילך מזמין אותנו להיכנס אל ראש השנה עם השאלות הנכונות :היכן אנו ניצבים ,לאן לבנו פונה ,מה מוטל עלינו לתקן ,מה אסור לנו לשפוט אצל
אחרים ,עד כמה העתיד שאנו מאמינים בו נוכח בבחירותינו ,וכיצד אנו מודדים את הזמן שניתן לנו .ייתכן שלא נספיק לשנות את כל חיינו עד ראש השנה .אבל
אם נשנה באמת את הכיוון ,כבר לא נעמוד באותו מקום .כאשר הלב פונה הביתה ,גם אם הדרך עוד ארוכה ,כל צעד נעשה חלק מן התשובה.
מדוע דווקא לפני ראש השנה קוראים את פרשת אתם ניצבים?
בגמרא במסכת שבת (דף פח ע"א) דורשים את הפסוק ויתיצבו האוויר בחדר הלימוד נעשה דחוס ,רווי בציפייה
בתחתית ההר :מלמד שכפה עליהם הר כגיגית .גם שם משתמשת כמעט מוחשית .השמש של שלהי אלול שולחת
התורה בלשון של ניצבות ,התייצבות מול ה' ,לא נותנים להם פתח של קרני אור אחרונות ,חודרת מבעד לחלונות
התחמקות ,עמידה כפויה שהופכת לעמידה של קבלת עול .כך גם ומאירה את האבק המרקד ברוח הקלה
בפרשת ניצבים – עמידה מוחלטת ,יציבה ,שאין בה דרך לברוח ,אלא שנושבת בחוץ ,נושאת עמה ניחוח של סתיו
התמסרות מלאה אל מול בורא עולם ביום הדין. מתקרב .זהו רגע שבו השקט בחוץ פוגש את
כעת נעמיק בנתיבות הראשונים ,אשר ברוח קודשם ובהעמקתם ההמייה הפנימית של הנשמה ,רגע שבו כל
האינסופית ,סללו לנו דרך להבין כיצד הניצבות הזו היא יסוד החיים יהודי מרגיש את הרעד הדק שעובר בלב
של עם ישראל לפני אבינו שבשמים .הרמב"ן (דברים כט ,יב) ביאר כשהוא מבין שהנה ,המחיצה דקה מן הדקה,
שפרשה זו מהווה כריתת ברית חדשה ומחודשת בערבות מואב ,מעבר הדין עומד בפתח .הנה הציבור עומד ,מראשי ויום
לברית המקורית שנכרתה בחורב .מטרת הברית הזו היא להעמיד כל האלפים ועד אחרון שואבי המים ,כולם ניצבים יחד ,ובתודעה צפה
יחיד ויחיד מישראל על מחויבותו האישית ,כדי שלא יפטור עצמו השאלה הנוקבת ,זו שמכה בלב כל איש ואיש בכל שנה ושנה :מדוע
בטענה שאבותיו הם שקיבלו את התורה בסיני .הכתוב נקט בלשון דווקא עכשיו ,על ספו של יום הדין ,בשעה שהלבבות פועמים באימה
כולכם ,כדי ללמד שהברית חלה על כל אחד ואחד מישראל בכל דור קדושה ובחרדת קודש ,אנו נקראים להתייצב בפרשת ניצבים? מהו
ודור ,ושעצם הניצבות היא ביטוי לשייכות המחודשת הזו. סוד הניצבות הזו ,העמידה האיתנה הזו כהר ,שדווקא היא צריכה
רבנו בחיי (שם ,יא) הרחיב שמושג הניצבות מורה על קיום ועמידה להקדים את כניסתנו לבית דין של מעלה? האם היא רק תזכורת
איתנה .אף על פי שנשמעו בפרשת כי תבוא קללות קשות ואיומות, היסטורית לעבר ,או שמא כוח חי ,פועם ,הנושא אותנו אל תוך הדין
מכל מקום ישראל נותרים ניצבים וקיימים ,והקב"ה כורת עימם ברית כגוף אחד ,כנשמה אחת ,בלתי ניתנת להפרדה ,המחפשת את העוגן
חדשה דווקא כדי לחזק את לבבם ולהפיח בהם תקווה .נמצא שלה לפני כסא הכבוד ,בשעה שגורלות נחתמים וחיים נכתבים?
שהניצבות כאן היא אות וסמל לחוסנו הרוחני הנצחי של ישראל, הכתוב בתורה בפרשתנו פותח במעמד ההתייצבות המכונן :אתם
ששום חטא או קללה אינם יכולים להכריתם ,ותמיד יתייצבו לפניו ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם
ביראה. ושוטריכם כל איש ישראל (דברים כט ,ט) .פסוק זה ,המהווה את לב
הספורנו (שם ,י) פירש שהניצבות כאן היא מעמד של בית דין ומשפט ליבה של הפרשה ,מתאר עמידה המקיפה את כל שכבות העם ,מן
גלוי .אתם ניצבים – אינכם עומדים כאן באקראי ,אלא לפני ה' במשפט, הדרגה הגבוהה ביותר ועד האחרונה שבהן ,כולם כאחד ניצבים בברית
ועל כן כל אחד ואחד חייב לעבור וליתן דין וחשבון על מעשיו .הוא לפני בורא עולם.
הוסיף וביאר שהניצבות הזו משמשת גם כהכנה רוחנית לכניסתם רש"י (שם) ביאר שמעמד זה בא בעקבות שמיעת הקללות המרובות
לארץ ישראל ,שכן הארץ הקדושה דורשת עמידה מוסרית ומשפטית בפרשת כי תבוא ,אשר החלישו את דעתם של ישראל .משה רבנו ,ברוב
נעלה מצד יושביה. חכמתו ורחמיו ,פייס אותם באמירה זו ,שכן עצם עמידתם הניצבת
הריטב"א בחידושיו למסכת ראש השנה (דף לב ע"ב) על דברי הגמרא לפניו יתברך ,על אף חטאיהם הרבים ,מוכיחה שהם קיימים לפניו
כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ,ביאר שמקור הדברים הוא ושהקב"ה חפץ ביקרם ולא עשה אותם כליה.
בפרשת ניצבים – אתם ניצבים היום כולכם .כלומר ,כל ישראל נידונים רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב שמשמעות המילה ניצבים היא
ביום הדין יחד ,בניצבות אחת ,כגוף אחד ,ובכך כוחם הציבורי עומד קביעות ,להורות שאין זו התאספות רגעית או אקראית ,אלא עמידה
להם לזכות בדין. איתנה וממושכת של כלל ישראל כעם נצחי ,הבא לכרות ברית שאינה
רבנו יונה בשערי תשובה (שער ד ,סימן יב) כתב שקריאת פרשת מוגבלת בזמן.
ניצבים סמוך לראש השנה היא זכר למעמד הברית ,ללמד שכל שנה הרמב"ן (שם) פירש שפרשה זו באה לחזק את הברית ,שכן משה רבנו
ושנה חוזרים אנו לעמוד לפני הקב"ה ולכרות עמו ברית מחודשת .על ידע כי ישראל עומדים להיכנס לארץ ,ורצה להטמיע בהם שכל יחיד
כן ,חייב כל אדם להכין לבבו לקראת הימים הנוראים ,ולעמוד בניצבות ויחיד נושא באחריות לכלל הציבור .כולכם מלמד שאין אדם יכול
של יראה ,הכנעה ואחריות עמוקה. להתנער מחובתו הציבורית ,שכן הכל קשורים יחד בברית אחת
כעת ,נשתפך בדרכי האחרונים וגדולי הפוסקים ,אשר ברוב עמלם מחייבת.
ודקדוקם הפכו את הניצבות הזו ללקח חי ונושם לכל יום ויום מימי הספורנו (שם) ביאר שהניצבות היא הכנה לקראת יום הדין .אתם
חיינו ,וביארו כיצד הופכת פרשה זו למצפן בדרך אל הדין .החתם סופר עומדים לפני ה׳ ,ועל כל אחד ואחד לעבור ולתת דין וחשבון על מעשיו,
(דרשות ח"א דרוש לראש השנה) עמד על כך שאתם ניצבים נאמר בדומה למעמד בבית דין ,שבו אין אדם נסתר מן העין אלא נבחן על פי
בלשון עמידה יציבה ולא עומדים ,ולדבריו ניצבים משמעו קביעות דרגתו.
ועמידה חזקה ,להורות שישראל ,אף אם הם נראים חלשים או חסרי האור החיים הקדוש (שם) כתב שהמילה היום רומזת על כך שבכל דור
זכויות ,ניצבים הם לפני ה' בכוח הברית שנכרתה עימם .מכאן למדנו ודור ובכל יום ויום ,עם ישראל עומד לפני ה׳ בברית מחודשת .אין זה
יסוד גדול לראש השנה :גם כשאדם מרגיש שנחלש ביראתו ,עצם אירוע שאירע במדבר בלבד ,אלא תבנית נצחית המתחדשת בכל ראש
השייכות שלו לכלל ישראל מעמידה אותו לפני בוראו בכוח האחדות. השנה ,שבו אנחנו ניצבים מחדש למשפט.
הדברי חיים מצאנז (דרשות לימים נוראים) ביאר שכולכם כולל כל בתרגום אונקלוס (שם) תרגם את המילה ניצבים כמתקיימין ,מה
הדרגות שבישראל ,מהגדול ביותר ועד אחרון שואבי המים .כי בראש שמדגיש את היציבות והקיום הנצחי של כנסת ישראל לפני קונה,
השנה אין דין רק ליחיד אלא דין כולל ,והקיום של כל יחיד תלוי כעדות חיה שאינה מתבטלת לעולם.
בהשתייכותו לכלל .לכן אמר הכתוב כולכם ,ללמד שכולכם נשפטים בגמרא במסכת ראש השנה (דף לב ע"ב) נאמר :כל באי עולם עוברין
יחד ,ומתוך האחדות כולם מקבלים את חיותם מחדש. לפניו כבני מרון ,שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם.
השפת אמת (דרשות ניצבים תרל"ה) חידד שהמילה היום רומזת על הגמרא מבארת שבראש השנה אין זה רק יום של שיפוט פרטי לכל
יום הדין ,שישראל עומדים לפני ה' להידון .הניצבות אינה רק סמל יחיד ויחיד ,אלא יום שבו כל ישראל ניצבים יחד כאחד לפני הקב"ה,
היסטורי אלא מהות המתחדשת בכל שנה ,וגם אם נדמה לאדם שהוא בדומה לכבשים העוברים בפתח אחד ,זה אחר זה ,והרועה משגיח
קטן כחוטב עצים ,הרי גם הוא ניצב עם כולם .זהו סוד העמידה בראש בכולם בבת אחת.
השנה – שכל יחיד ויחיד נידון כחלק בלתי נפרד מן הכלל. בתלמוד ירושלמי במסכת ראש השנה (פרק א הלכה ג) נאמר :כל
המלבי"ם (דברים כט ,ט -י) פירש שהמילה ניצבים עניינה יציבות, העולם כולו עוברים לפניו כאחד ,והוא רואה את כולם בבת אחת.
כלומר ישראל עומדים בפני ה' כעדות קיימת שאי אפשר לבטלה .הוא דברים אלו מאירים באור חדש את הפסוק אתם ניצבים היום כולכם
הדגיש שכל אחד מישראל הוא אבן בניין בתוך הכלל ,ואי אפשר לפני ה' אלקיכם – כולכם ,כאחד ,לא ראשיכם בלבד ולא שואבי
להוציא אפילו אחד .לכן נמנו כאן כל הדרגות ,להורות שכולם יחד מימיכם בלבד ,אלא כל שכבות העם יחד ,בערבוביה של אהבה
מרכיבים את הברית הנצחית. ואחריות.
נמשיך בדרכם של ענקי הרוח ,גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו, בגמרא במסכת בבא קמא (דף פח ע"א) נאמר :כל ישראל ערבים זה
אשר הניחו לפנינו את משנתם הבהירה ,המאירה את מושג הניצבות בזה .הערבות ההדדית הזו היא שמעמידה את העם כולו בניצבות אחת.
בקרני אור של יראה ואהבה ,ומלמדים אותנו כיצד להשליך את הדברים אין אדם יכול לומר אני לעצמי ,כי כל מעשה של יחיד נוגע בכלל כולו,
הלכה למעשה ביום הדין .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (חזון ומתוך כך כלל ישראל נעשים גוף אחד ,ערב זה לזה ,בעמידתם לפני
עובדיה ימים נוראים עמוד קכד) כתב שקריאת פרשת ניצבים קודם ה'.
ראש השנה היא הכנה נפלאה ליום הדין ,כדי שכל אחד יזכור שהוא
הרי שגם הכלל נפגם ,וזו המשמעות העמוקה ניצב עם כלל ישראל לפני ה' .הוא מדגיש שדווקא האחדות של ישראל
של הניצבות – כולכם עומדים כאיש אחד היא זו שמעמידה אותם בדין ,וכך מתעוררים הרחמים על כולם ,ועל
לפני ה' ,ערבים זה לזה ,נושאים יחד את משא ידי התאחדות הלבבות זוכים אנו לשנה טובה ומבורכת.
האחריות ואת זכות הברית ,מתוך הבנה מו"ר הגר"א וייס (שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן נג) ביאר שהניצבות מורה
שגורלו של האחד שזור בגורלו של השני. על עמידה נחושה של אמונה שאינה נשברת מול סערות הזמן .הוא
במבט עמוק יותר ,הניצבות היא תיקון מחדש שההתייצבות של כל אחד מישראל היא המעניקה את הכוח
לעמידה במעמד הר סיני .אז נאמר ויתיצבו לכלל ,וכאשר אדם מבין את אחריותו כחלק מהגוף הכללי ,הרי הוא
בתחתית ההר ,עמידה של קבלת תורה מתוך פועל לא רק למען עצמו ,אלא למען קיום האומה כולה לפני כיסא
כפיה ,כהר כגיגית ,ואילו כאן אומרת התורה הכבוד.
אתם ניצבים – עמידה מתוך בחירה ,עמידה של ברית שבה האדם רבנו בן ציון אבא שאול (אור לציון חלק ד סימן מו) כתב שהמילה
מקבל על עצמו מרצונו את עול מלכות שמים .זהו המעבר הגדול ניצבים היא הכנה להיכנס ליום הדין מתוך אחדות ,שכן כל יהודי שייך
מכפיה לחירות ,ממצב שבו הדין מאיים מלמעלה למצב שבו הלב בוחר לגוף האומה .זו ההבנה שמעמידה את כולנו כאיש אחד ,וזו הסיבה
לעמוד לפני ה' מתוך הכרה ,אהבה ואמונה שלמה. שהתורה מצווה להזכיר לא רק את הגדולים אלא גם את הקטנים
והנשים ,כדי שנפנים שכולם שייכים באותה מידה לברית הקדושה.
על כן ,קריאת פרשת ניצבים לפני ראש השנה היא הכנה פנימית הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה ,או"ח סימן
ומהותית :ראש השנה איננו רק יום של גזר דין חיצוני וטכני ,אלא יום תקפא ס"ק ב ,על פי כף החיים שם) הביא שהקריאה בפרשת ניצבים
שבו נבחנת עמידת הלב .האם האדם מתנדנד ומחפש דרכי מילוט ,או קודם ראש השנה היא סגולה לעמוד בדין ,לפי שהכתוב מבטיח אתם
שהוא ניצב ,איתן ,יציב ,בוחר בטוב ובאמת גם מול יצריו וגם מול ניצבים היום כולכם לפני ה' – כלומר ,מי שנכנס לראש השנה מתוך
חולשותיו .כל יהודי נקרא לשוב ולומר לעצמו בלב פנימה ,שאינני שייכות לכלל ,מובטח לו שיעמוד בדין באמונה.
לבד ,אני חלק מעם שלם ,ואני עומד בניצבות לא רק בשמי אלא בשם רבנו יוסף חיים הבן איש חי (דרשות שנה שניה דרוש לראש השנה)
כל הדורות כולם. חידש שניצבות ישראל לפני ה' היא לא רק בעמידה פיזית אלא
נצלול כעת אל המרחב המחשבתי ,אל הקשר העמוק שבין הניצבות בעמידת הלב .כל אחד נדרש להעמיד את ליבו כראוי לפני בוראו ,וזו
לבין נבכי הנפש ,האמונה וההנהגה ,מתוך הבנה שפרשה זו אינה עוסקת הסיבה שהתורה מונה גם את הגר אשר בקרב מחניך ,שכן אפילו מי
רק בעבר ,אלא מציבה אותנו אל מול חזון העתיד של האומה כולה. שלא נולד בתוך הקדושה ,אם הוא ניצב בלב שלם לפני ה' ,הרי הוא
התורה פותחת באמירה אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, נידון כחלק מהכלל.
ורבותינו רמזו שמושג היום אינו רק יום הדין שלפנינו ,אלא הוא רומז אחר שזכינו להתבונן בדברי הראשונים והאחרונים ,הגיעה השעה
גם על היום הגדול והנורא של הגאולה השלמה .הניצבות היא למעשה לתרגם את עומק הסוגיה למציאות החיים ולהלכה למעשה ,ולראות
הכנה פנימית לקראת קיום הנבואה המבטיחה ומל ה' אלוקיך את לבבך כיצד מושג הניצבות פועם בתוך הנהגתנו היומיומית בפתח ימי הדין.
ואת לבב זרעך לאה בה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען לעניין התפילה בראש השנה ,כיוון שכולנו ניצבים לפני ה' כאיש אחד,
חייך .בעל הטורים רמז שפסוק זה שייך לימות המשיח ,ומכאן מתברר עלינו להיזהר במיוחד בכוונת הלב בתפילה בציבור .לא די בכך שהיחיד
קשר מופלא :כשיגיע זמן התיקון השלם ,לא יהיה עוד צורך בהתראות מתפלל לעצמו ,אלא יש כאן מעמד ציבורי שבו כל תפילה נשקלת
חיצוניות או בעמידות מלאכותיות ,כי הלב עצמו יימול ,והניצבות כחלק מכלל ישראל .מכאן נלמד להדר במיוחד בתפילה בציבור בראש
תהיה טבעו הפנימי של האדם. השנה ,שלא להחמיץ את מהות הניצבות כולכם ,שכן כוחו של היחיד
במציאות הגלותית שאנו חיים בה ,האדם נתון לעיתים קרובות נמדד בחיבורו לעדה הקדושה .בנוגע לדין ערבות ,הנלמד מן הפסוק
לתנודות .היצר מערער ,החטא מפתה ,והלב לעיתים מתעייף ,ולכן אתם ניצבים כולכם ,מתחייב שכל אחד מישראל ערב על קיום התורה
זקוק האדם לאותן התראות חיצוניות ,לאותו קול הקורא לו לדעת כי של חברו .מכאן נפקא מינה שמותר ליחיד לברך ולהוציא את חברו ידי
הוא עומד לפני ה' .אולם בימות המשיח ,כשעצם הלב יתוקן ,לא תהיה חובה ,אף שכבר יצא בעצמו ,כי הערבות הופכת אותו לשותף בקיום
עוד מלחמה פנימית מתמדת ,אלא הניצבות תפעם מתוך תוכו של המצווה של האחר .בפרט במצוות שופר ,שהן יסוד ראש השנה ,כל
האדם .כאן מונחת ההבנה העמוקה ביותר של ראש השנה :כל קריאה ישראל מוציאים זה את זה מתוך אחריות כללית ,שכן כולם ניצבים יחד
בפרשת ניצבים היא חזרה לאותו רגע שלפני תיקון הלבבות ,שבו בברית אחת.
אנחנו נדרשים לעמוד כאילו כבר הגיע יום הגאולה ,כאילו הלב כבר בענייני חינוך ,לפי שכולנו ניצבים יחד ,יש חובה על הגדולים לדאוג גם
נמול. לקטנים ,כי טפכם נשיכם נכללו בתוך הניצבות .אין חינוך מצוות עניין
כוחו של ראש השנה הוא היכולת להעמיד את האדם בתנוחה משיחית פרטי בלבד אלא אחריות כללית המוטלת על הכתפיים של הכלל .לכן
עוד לפני בוא המשיח בפועל .משום כך אנו קוראים את הפרשה הזו, בראש השנה ,כאשר מתכנסים כל ישראל ,מתעורר חיוב מיוחד להדריך
כדי לתרגל את העמידה כפי שנעמוד אז – באחדות גמורה ,באהבה את הדור הצעיר ולעמוד עמו יחד ,בידיעה שהם שותפים מלאים
ללא תנאי ,בלב מתוקן ,ללא פיתולים וללא בריחות .אנו עושים חזרה לברית העתיד.
גנרלית לקראת העתיד ,ומז כירים לעצמנו שאל לנו לדחות את בנוגע ליחס לגר ,התורה הדגישה וגרך אשר בקרב מחניך .מכאן החובה
הניצבות לימות המשיח .כבר עתה עלינו לעמוד בניצבות כאילו הלב ההלכתית לאהוב את הגר ולכלול אותו בכל דבר שבקדושה ,שהרי הוא
כבר טוהר ,להפוך את ראש השנה שלנו למעמד של ברית עתידית, חלק מן הניצבות של כלל ישראל .זהו יסוד חשוב באחדותנו ,שאין אנו
הצצה אל העולם הבא שבו הלבבות אינם חלוקים עוד. מבדילים בתוך המחנה ,אלא מאחדים את כל הנפשות הדבקות בה'.
לצד ההלכות ,יש כאן גם נפקא מינה מוסרית מעשית :כל אדם בראש
השנה אינו יכול לומר אדאג לעצמי בלבד .הוא נידון יחד עם הציבור,
ולכן עליו לחזק את הכלל – בסיוע לנצרכים ,בהשתתפות בצרכי ציבור,
ובהתחזקות באחדות הלבבות .הניצבות תובעת מאיתנו לצאת מן
הפרטיות אל המרחב הכללי ,כי שם נמצאת ישועתנו.
נפתח פתח להעמיק ולהרחיב את היריעה ,אל מעבר לגבולות המעשה,
אל עומק הרעיון הטמון במעמד זה ,שכן הניצבות אינה רק פרט
היסטורי ,אלא ציור נשמתי עמוק של מצב העם כולו לפני בוראו ,ברית
המשתרגת בלבבות וקובעת את פנימיות עבודתנו .הניצבות שייכת
למושג היציבות .האדם הרגיל חי את חייו בתוך תנודות בלתי פוסקות,
יום אחד מתלהב ויום אחר מתקרר ,ברגע אחד מתעורר ובמשנהו
נרדם .התורה מלמדת אותנו שדווקא לפני יום הדין נדרשת מאיתנו
ניצבות ,עמידה יציבה ,איתנה ,שאין בה חמקמקות או בריחה .דווקא
אז ,כשהא דם ניצב למשפט ,הוא נקרא לבנות בלבבו יציבות של נפש
נחושה ,שאינה נתונה לרוחות המצויות ,אלא עוגן של אמת הנטועה
בקרקע המציאות של עבודת השם.
כעת נבקש להאיר את הדרך על ידי בחינת המצפן הפנימי הנבנה מתוך יותר מזה ,אתם ניצבים מלמד שאין כאן עמידה של יחידים מבודדים,
הדברים ,כשהניצבות הופכת למדריך מעשי לחיים של אמת ,ללא צורך אלא של עם אחד שלם ,גוף אחד .אין זו שעת פרט אלא שעת כלל ,וכל
בהטפה או בסיסמאות ,אלא מתוך הקשבה לקול הפנימי המבקש יהודי הוא איבר חיוני בגוף האומה .אם יחיד מישראל נופל או מתנדנד,
בחיים החברתיים ,פעמים שאדם נוטה להרים גבה על מי שנראה עמידה .המסר המוסרי הנלמד מן הפסוק הוא
בעיניו פשוט או חלש ,אך התורה זועקת כולכם .גם אותו שואב מים קריאה חיה לאדם ולציבור גם יחד ,שכן אין כאן
וחוטב עצים הוא חלק מן המעמד ,והמעשה הפשוט של כבוד לזולת, סיפור עתיק בלבד אלא הדרכה יומיומית כיצד
חיוך או מילה טובה ,הם חלק מן הברית הנצחית שבינינו לבין בורא לחיות .ראשית ,כל אחד צריך לדעת שהוא
עולם. ניצב ,שהרי פעמים רבות האדם מרגיש
בהורות ובחינוך ,כשאדם מחנך את ילדיו ,עליו לזכור שהילד הקטן כמתנדנד ,פעם מתעורר לתורה ולמצוות ופעם
הוא חלק מן המעמד ,כפי שהדגישה התורה טפכם נשיכם .ההכרה בכך מתרופף ונמשך אחר חולשותיו .התורה קוראת
מעניקה כוח והתמדה בהשקעה בדור הצעיר ,מתוך הידיעה שהם לו אל תישאר תלוי בין שמים לארץ ,היכון,
שותפים מלאים ובלתי נפרדים מהברית הקדושה שעליה אנו חתומים. התייצב ,עמוד באיתנות מול היצר ומול
ביציבות האישית ,גם במצבי נפילה – חטא ,חולשה או כישלון – התורה הניסיונות ,שכן ניצבות פירושה יציבות ואחיזה
מעני קה לנו כוח לומר :ניצבים .גם אחרי הקללות הקשות ,אפשר איתנה באמת ,ולא חיים של תנודות מתמדות.
לעמוד שוב ,שכן לאדם אסור להרגיש שאין לו תקנה ,ועצם היכולת שנית ,התורה מדגישה כולכם ,שכן אין מקום לגאווה או להדרת
לקום ולהתייצב מחדש היא הניצבות האמיתית של הנשמה. אחרים .לא רק ראשי העם ולא רק החכמים ,אלא גם שואב המים וחוטב
בחיי היומיום הקטנים ,כשעולה פיתוי לוותר על שיעור תורה או העצים ,גם הגר והקטן ,כולם יחד במעמד אחד .המוסר ברור :אדם אינו
לדחות מצווה ,התורה מלמדת :לא מחר ,אלא היום .כל יום הוא יום יכול לומר אני שייך למדרגה גבוהה ואין לי קשר לפשוטים ,להפך,
ברית ,כל יום הוא יום דין קטן ,וההכרה הזאת ממלאת את החיים דווקא ביום הדין כולנו שווים ,ולכן על כל אחד לפתח רגישות עמוקה
באחריות ובשליחות ,כשאנו חיים מתוך תחושת ערבות הדדית כלפי האחר ,לדעת שהוא אינו יכול לעמוד לפני ה' בלא חבריו.
המאחדת אותנו לפני ה'. שלישית ,המעמד הזה מתרחש היום – בכל יום ויום .לא די להיזכר
עיקר העניין :נמצאנו למדים :הפסוק אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' בניצבות רק בשבת שלפני ראש השנה ,שכן כל יום שבו האדם קם
אלקיכם איננו רק תיאור היסטורי של כריתת ברית בערבות מואב ,אלא לתפילתו וכל יום שבו הוא מתמודד מול בחירותיו ,הוא יום של אתם
יסוד נצחי המתחדש בכל שנה ושנה .ראשונים הדגישו שזהו חידוש ניצבים .כל יום הוא יום דין קטן ,והניצבות היא דרך חיים יומיומית
הברית שמחייב כל יחיד ויחיד לעמוד לפני ה' ,ואחרונים הוסיפו שזו המחייבת אותנו לאחריות ותחושת שליחות.
מהותו של ראש השנה :יום שבו כולנו ניצבים כאיש אחד ביום דין, ועוד מסר מוסרי ,שמשה רבנו פייס את ישראל אחרי הקללות בפרשת
מתוך אחריות הדדית ,באחדות ובאיתנות שאין בה חמקנות .ברובד כי תבוא ואמר להם אתם ניצבים .זהו מוסר עמוק לכל נפש ,שגם אחרי
הרע יוני ,הניצבות היא קריאה ליציבות רוחנית :לא להיסחף בתנודות חטאים ונפילות ,גם אם ירדנו ונכשלנו ,יש לנו עדיין יכולת לעמוד,
החיים אלא להתייצב בעוז מול פיתויי היצר ,מתוך הכרה שכל יהודי להתייצב מחדש ולחזור אל הברית .אין ייאוש ולא נפילה מוחלטת
שייך לברית אחת ושאין ייאוש בעולם ,כי תמיד אפשר להתייצב שוב בעולם ,אלא הניצבות מלמדת שאין דלת סגורה בפני האדם ,ותמיד
לפני ה' .ברובד המחשבתי ,הניצבות היא הצצה לימות המשיח – עת ישנה אפשרות לקום ולעמוד מחדש לפני ה'.
שבה יימול ה' את לבבנו ,ובינתיים אנו נקראים לחיות כך כבר עתה, בסיומו של מסע זה אל עומק הניצבות ,ניקח עמנו תובנות חיות
בלב מתוקן ובבחירה בחיים .בחיי היומיום ,המסר נוקב :כל יום הוא המלוות אותנו בכל שעה ובכל מעשה ,כשהן נובעות מתוך הפסוק אתם
יום של אתם ניצבים .מי שחי כך ,הופך את ימי חייו לראש השנה קטן, ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ומעמידות אותנו על רגלינו
שבו הוא מתייצב שוב ושוב בברית עם בוראו .אל תברח ,אל תתחמק, בנחישות .כשאדם מתייצב לתפילה בבוקר ,עליו לזכור שהוא איננו
אל תדחה למחר ,היום אתה ניצב לפני ה' ,היום אתה יכול לבחור בחיים יחיד ,גם אם הוא מתפלל בביתו בבדידות – הוא שייך לעם שלם
לך ולזרעך אחריך .העמידה הזו היא הכוח המניע של החיים ,והערבות שעומד באותה שעה לפני ה' .תחושת השייכות הזאת משנה את
ההדדית היא המפתח לכל ישועה. החוויה כולה :התפילה איננה רק בקשה פרטית ,אלא שותפות גורל של
כלל ישראל ,המעניקה כוח לכל מילה.
האם מחשבת כפירה לבדה מחייבת עונש? הוכח מפרשת השבוע!
רש"י (דברים כט ,יז) ביאר :לבבו פונה היום – הכוונה למי שכבר נוטה דמיינו לעצמכם אדם יושב בין שורות המתפללים ,עיניו עצומות ,שפתיו
בלבו אל עבודה זרה ,אף שעדיין לא עשה מעשה .התורה מעידה על נעות עם כולם ,אך בלבו פנימה כבר הלך הרחק .הוא אינו מתכנן לפרוק
מחשבת הלב ,ללמדנו שלא יאמר האדם איני אלא מהרהר ,כי כאן מגלה עול בגלוי ,הוא אינו מכריז על כפירה בקול רם ,אלא לבבו פונה היום .עיניו
הכתוב שמחשבה רעה בעניינים אלו כבר נחשבת בפנייה בפועל .מבואר מביטות סביב כאילו הכל כשורה ,אך במעמקי נפשו הוא מתנתק לאט מן
כאן כי המחשבה אינה נותרת בחלל ריק ,אלא מהווה כשלעצמה תנועה הברית .התורה מציירת את התמונה הזו בפרשת ניצבים :פן יש בכם איש
נפשית של התרחקות מן הברית. או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו .המילים הללו חודרות
האבן עזרא (שם) כתב :לבבו פונה עניינה נטייה פנימית ,שמתחילה פנימה ומעמידות אותנו בפני שאלה חריפה :האם די בלב פונה ,במחשבת
במחשבה דקה ונעשית לשרש בלב .מכאן בא ההמשך שרש פרה ראש כפירה שטרם התגשמה במעשה ,כדי להיחשב כעבירה המחייבת דין? או
ולענה ,שכן מחשבה אחת קטנה עלולה להצמיח עץ שלם של מרירות שמא כל עוד לא באה המחשבה לידי פעולה ,עדיין אין כאן עונש ,אלא
וכפירה .נמצאנו למדים כי המחשבה היא בבחינת שורש ,וגם אם טרם אזהרה מוסרית בלבד? בפרשת ניצבים התורה מזהירה :פן יש בכם איש
הבשיל הפרי הנראה לעין ,השורש כבר החל להזין את עצמו ממקורות או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלקינו ללכת
זרים. לעבוד את אלהי הגויים ההם .והנה ,מדויק בלשון הכתוב לבבו פונה היום,
הרמב"ן (שם) הוסיף :הפסוק מתאר לא רק יחיד אלא גם משפחה או שבט. לא נאמר ידיו עושות ולא רגליו הולכות ,אלא עצם פנייה שבלב .ומכאן
כלומר ,מחשבת הלב של יחיד עלולה לגרור אחריה את ביתו ואת סביבתו. עולה חקירה יסודית :האם פנייה זו בלב נחשבת עבירה ממשית שיש לה
התורה מזהירה מפני הפנייה שבלב ,כי הלב הוא ראשית כל מעשה ,וכל השלכות הלכתיות ,או שמא אין התורה מענישה על מחשבה בלבד אלא
פגם קטן במחשבה עתיד לגדול ולפרוץ החוצה .הרמב"ן מבאר שהזהירות מזהירה לבל תצמח מתוכה פעולה עתידית?
צריכה להיות כללית ,שכן הלב הוא המנוע המניע את המציאות בטרם נצלול אל נבכי הסוגיה ונבקש להבין את שורש הדברים ,עלינו
המשפחתית והחברתית כולה. להניח את היסודות האיתנים הנטועים בפרשתנו .התורה מזהירה אותנו
הספורנו (שם) כתב :לבבו פונה פירושו שכבר בלבו עזב את ה' .אף שעדיין באזהרה חמורה ונוקבת ,המכוונת כלפי פנימיות הלב ,בפסוק המופיע
עומד עם העם ונמצא במחנה ,הרי כבר נפרד בלבו .וזהו עיקר הסכנה, בפרשת ניצבים" :פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו
שהחיצוניות יכולה להטעות ולהציג חזות של שייכות ,אבל פנימיות הלב פונה היום מעם ה׳ אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם פן יש בכם
נחשבת כבר בגידה וניתוק מהקדושה. שרש פרה ראש ולענה" (דברים כט ,יז) .פסוק זה הוא העומד במרכז
הכלי יקר (שם) ביאר :לבבו פונה היום ,אף על פי שאינו עושה מעשה ,הרי דיוננו ,שכן התורה אינה מתמקדת בצעד גלוי או בתנועת יד ,אלא דווקא
יום זה הוא יום פנייתו ,ועל ידי הפנייה הזו כבר נחשב כמי שזנח את הקשר באותו רחש סמוי המתרחש במעמקי הנפש – הלב שפונה.
עם השכינה .האזהרה אינה רק על המעשה המאוחר ,אלא על הרגע שבו
רבנו יוסף חיים הבן איש חי (שנה ראשונה, הלב הכריע להסיר את נאמנותו ,רגע שהוא קריטי ומשמעותי בבניין
פרשת ניצבים ,דרוש לראש השנה) חידש האמונה.
שהלב הוא מלך האיברים ,וכל פנייה בלב עתה נבקש לברר את תוקף הענישה והיחס ההלכתי למחשבת הלב במקום
נחשבת שינוי מהותי של כל המערכת הרוחנית שבו החליטה התורה להחמיר ,מתוך עיון בסוגיות הש"ס המאירות את
של האדם .כשאדם פונה בלבו מן ה' ,הרי שכל יסודות הדברים .בגמרא במסכת קידושין (דף מ ע"א) נאמר :מחשבה רעה
מהותו כבר נוטה אחר עבודה זרה ,אף שידיו אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ,שנאמר אוון אם ראיתי בלבי לא
ורגליו עודן עומדות במחנה ישראל .הוא ביאר ישמע ה' .מחשבה טובה מצרפה למעשה ,שנאמר אז נדברו יראי ה' איש
כי אין מדובר רק בטעות מחשבתית ,אלא אל רעהו ויקשב ה' וישמע .הרי לנו יסוד כללי שאין לוקים על הרהור לבדו.
בנטישת מלכות שמים המתרחשת בעמקי אולם מיד מוסיפה הגמרא :בדבר עבודה זרה – מצרפה למעשה .מכאן אנו
הנפש. למדים שבעבודה זרה יש חומרה מיוחדת ,שאפילו אם אדם לא פעל בידיו
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן קט) מבאר שסוד האיסור אלא רק חשב בלבו ,כבר נרשמת המחשבה כמעשה גמור לפני המקום,
במחשבת כפירה נובע מכך שהאמונה איננה רק תפיסה שכלית ,אלא ברית שכן הלב הוא עיקר העבודה הזרה.
כרותה בין הנשמה לבוראה .כאשר אדם נותן מקום בלבו לכפירה ,הוא בגמרא במסכת יומא (דף כט ע"א) נאמר :הרהורי עבירה קשים מעבירה.
אינו רק טועה בדעתו ,אלא הוא מפר את הברית הזו .הוא הסביר כי התורה ההרהור חורט בנפש חותם עמוק יותר מן המעשה החולף ,מפני שהוא
השתמשה בלשון פנייה משום שהלב הוא המקום שבו האדם מכריע את חוזר ונשנה וממלא את הלב כולו בתאוות הזרות .נמצאנו למדים שגם
יחסו לה' ,ופנייה משם היא הצעד הראשון שעלול להוביל לניתוק גמור. כשאין מעשה גלוי ,עצם המחשבה יכולה להשחית את האדם מבפנים ,עד
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן א) נדרש שהיא מוגדרת כקשה יותר מהעבירה עצמה.
לעניין עוצמת המחשבה בענייני אמונה .הוא הסביר כי האדם מחויב לכוון בגמרא במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) דרשו על הפסוק למען תפוש את
את מחשבתו בכל רגע נתון ,שכן המחשבה היא הכלי שבאמצעותו הוא בית ישראל בלבם (יחזקאל יד ,ה) :מלמד שהקב"ה מעניש על מחשבת
מתחבר לאלוקיו .הוא הדגיש כי פניית הלב המנוגדת לאמונה אינה יכולה עבודה זרה .הרי לנו ראיה מוחלטת שמחשבת הלב ,אם היא נוגעת
להישאר בגדר עניין פרטי ,אלא היא משפיעה על כלל אישיותו של האדם לכפירה ,נחשבת לפנייה מוחלטת ולחטא שראוי להיענש עליו ,שהרי
ועל יכולתו לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ביום הדין. התורה גילתה שזהו פח שבו נלכדים הלבבות.
אחר שזכינו להתבונן בדברי הראשונים והאחרונים ולהבין כי מחשבת בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ב הלכה א) איתא :שאין עבודה זרה
העבודה זרה אינה הרהור בעלמא אלא פגיעה בשורש הברית ,נבוא לתרגם נחשבת כפירה עד שיחשוב בה בלבבו .מפרשי הירושלמי (פני משה שם)
את הסוגיה ללשון מעשה ולראות מהן הנפקא מינות העולות מכך לחיינו. ביארו כי הלב הוא הכלי שדרכו נעשית ההתקשרות לעבודה זרה ,ולכן כל
לעניין תפילה וקריאת שמע ,מבואר בפוסקים כי מי שליבו פונה אחר זמן שהלב נאמן לה' ,האדם נחשב כעובד ה' ,אך ברגע שהלב פונה ,הרי זה
מחשבות זרות ,הרי שקבלת עול מלכות שמים שלו לוקה בחסר .רבנו יוסף כאילו עבד עבודה זרה ממש.
חיים הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (חלק א או"ח סימן א) ביאר כי תפילה נמשיך בבירור הסוגיה דרך פלפוליהם של גדולי האחרונים ,אשר העמיקו
שאין הלב מיוחד בה לה' ,אינה נחשבת כעבודה שבלב ,ואף שאין אנו לבחון את הממד המשפטי והרוחני של מחשבת הכפירה ,תוך שהם מציבים
יודעים לבחון כליות ולב ,הרי שהמתפלל עצמו צריך לדעת כי בשעה את הגבול שבין הרהור חולף לבין פניית הלב המוגדרת כעבירה .החתם
שהוא מניח למחשבות אלו לקנן ,הוא מנתק את הצינור שבין תפילתו סופר (דרשות לראש השנה) כתב :דווקא בעבודה זרה נאמר שהמחשבה
לשמים. עצמה נחשבת כמעשה ,מפני שכל עניינה של עבודה זרה הוא בלב
לעניין דין ערבות והוצאה ידי חובה ,מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ובאמונה .מה שאין כן בשאר עבירות שהן תלויות בפועל החיצוני בלבד.
בחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד קל) כתב כי אדם שמחשבותיו נוטות ולכן הזהירה התורה על לשון לבבו פונה היום ,כי בנקודה זו מתחיל השבר
לכפירה בגלוי ,אף אם אינו עובד עבודה זרה בפועל ,הרי שיש לדון הנפשי .הוא מוסיף כי מכאן עלינו ללמוד לימי הדין ,שהקדוש ברוך הוא
בצירופו למניין ,שכן הברית בין חלקי העם מבוססת על יסוד האמונה, דן לא רק את המעשים אלא גם את הפניות העמוקות של הלב.
והפנייה שבלב פוגעת בשייכותו הכללית. המשנה ברורה (או"ח סימן א ס"ק י) הביא בשם ספרים קדושים כי אדם
לעניין חינוך ,עולה מתוך הדברים חובת מניעה מוקדמת .הכהן הגדול נדרש לייחד מחשבותיו לה' בכל דרכיו ,וכי הרהורי כפירה חמורים הם עד
מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן א ס"ק י) ביאר כי מאד .הוא מזהיר כי הרהורי לב עלולים להיחשב כהסכמה פנימית ,וממילא
חובת האדם לשמור על מחשבתו בראשיתה ,שכן אין המחשבה נעצרת כבר יש בהם פגם כבד הפוגע בדבקות האדם בבוראו.
מעצמה .הנפקא מינה היא שחינוך נכון אינו רק לימוד מעשים ,אלא הכף החיים (או"ח סימן סא ס"ק כז) כתב בפירושו לברכות קריאת שמע:
הקניית הרגלי מחשבה של אמונה ,בבחינת יצירת חומת מגן ללב הילד מחשבת עבודה זרה פוסלת את הקריאה ,כי זהו ביטול מוחלט של קבלת
עוד בטרם יתעוררו מחשבות זרות. עול מלכות שמים .הרי לנו שאף במעשה של קיום מצווה מובהקת,
לעניין דיני תשובה ויום הדין ,החתם סופר בדרשותיו (דרוש לראש השנה) מחשבה כזו כבר מפקיעה את תוקף המצווה ,שכן הלב שייך כבר למציאות
ביאר כי כשאדם ניצב ביום הדין ,הוא אינו נשפט רק על מה שעשו ידיו, אחרת.
אלא על הכיוון שבו בחר להוביל את לבו במהלך השנה .הנפקא מינה היא
שהתשובה צריכה להקיף את המחשבה לא פחות מאת המעשה ,ומי
שרוצה להיטהר צריך לערוך חשבון נפש גם על המחשבות שנכנסו אל
לבו ,ולעקרן מן השורש.
לעניין התמודדות עם ניסיונות בזמן לימוד תורה או עבודה ,רבי אברהם
אבן עזרא בפירושו לתורה (דברים כט ,יז) ביאר כי השורש הוא הקובע
את הפרי .הנפקא מינה היא שכאשר עולה מחשבה זרה ,אסור להקל בה
ראש בטענה שזה רק הרהור ,אלא יש להשליכה מיד ,שכן אם נניח לה
להתקיים ,היא תהפוך לחלק מאישיותנו .זוהי עבודה יומיומית של תיקון
המחשבה ,בבחינת ומל ה' אלוקיך את לבבך.
בבואנו לברר את עומק הרעיון הטמון בסוגיה זו ,עלינו להבין כי ביהדות,
הלב איננו רק איבר פנימי או מקום מסתור למחשבות פרטיות .הלב הוא
התשתית שעליה נבנית הברית בין הקדוש ברוך הוא לעמו .בעוד
שבמשפט האנושי המעשה הוא הקובע ,שכן רק הוא בר-מדידה ובר-
הוכחה ,בתורת ה' הלב הוא הזירה שבה מתרחש המפגש האמיתי .הפנייה
של הלב מעם ה' איננה עוד "דעה" או "השקפה" ,אלא ערעור על עצם
קיומה של הברית.
רבנו יוסף חיים הבן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת ניצבים ,דרוש לראש נמשיך להאיר את השאלה מתוך משנתם של גדולי ההוראה ,אשר כיוונו
השנה) ביאר כי הלב הוא מלך האיברים ,ומשמעות הדבר היא שכל הכרעה את הדרך אל עומק ההבנה כיצד לב האדם הוא הזירה המרכזית שבה
המתקבלת שם היא כרצונו של המלך המכתיב את התנהלות הממלכה מוכרע גורלו הרוחני ,במיוחד בנושאים של אמונה וכפירה .הראשל"צ רבנו
כולה .כאשר הלב פונה ,הוא מעביר את שרביט הניהול של האדם לרשות הגר"י יוסף בחזון עובדיה (ימים נוראים עמוד קלה) כתב שמחשבת עבודה
אחרת .זהו העומק המצוי בדברי התורה על שרש פרה ראש ולענה; זרה נחשבת לעבירה ממש ,ולכן הזהירה התורה על הלב עצמו בפרשת
הכפירה אינה מחלה שטחית ,אלא ריקבון בשורש ,במקום שבו האדם ניצבים .הוא הדגיש שאף על פי שבשאר עבירות מחשבה רעה אין
מתחבר למציאות העליונה. מצרפים למעשה ,כאן הדין שונה בתכלית ,ולכן חובה על האדם להיזהר
רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג סימן קכח) הוסיף כי הלב הוא כלי קיבול ולהישמר שלא להכניס ללבו הרהורי כפירה או מחשבות זרות ,שכן הלב
לאמונה ,וכאשר הוא מתמלא במחשבות זרות ,אין הוא רק "מתלכלך", הוא קודש הקודשים של האמונה.
אלא הוא מאבד את יכולתו להכיל את אור השכינה .הקושי שבהרהורי
על מעשיו ,אלא על המגמות שבליבו .האם הלב פונה אל מקור החיים ,או כפירה נובע מכך שהם יוצרים חציצה בלתי נראית
שמא הוא מאפשר לעצמו לפנות אל מחוזות זרים בהיסח הדעת? בין הנשמה למקורה .במובן זה ,המחשבה אינה
המסר המוסרי הנגזר מכך הוא הזהירות מפני תופעת הפיצול .אנו חיים "מכינה" לעבירה ,אלא היא עצמה מהווה
בעולם שבו לעיתים קרובות ישנו פער בין הפנים לחוץ ,בין מה שאנו התנתקות מהברית ,שכן הברית אינה רק
משדרים לסביבה לבין מה שמתחולל בנפשנו .אזהרת התורה על הלב התחייבות חיצונית ,אלא תנועה פנימית מתמדת
הפונה באה למנוע את הפיצול הזה .אדם שנותן למחשבתו לנדוד אל של דבקות.
כפירה או אל אמונות זרות ,גם אם הוא ממשיך לשמור על אורח חיים מתוך כך עלינו להעמיק ולהבין כי החומרה
חיצוני של תורה ומצוות ,מפרק את שלמותו הפנימית .המוסר כאן הוא הגדולה במחשבת עבודה זרה נובעת מכך שהיא
היושר הפנימי :היכולת לעמוד לפני ה' בלב שלם ,בלא להותיר פינות פוגעת באחדות האדם .אדם המפצל את לבו,
אפלות שבהן מתרחשת בגידה שקטה בברית. המבקש לאחוז בזה ובזה ,מפרק את השלמות
רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק א) מבאר כי יסוד החסידות שנדרשת בעבודת ה' .הרעיונות הללו מלמדים
ועיקר עבודת התמימים הוא להבין את חובת האדם בעולמו .הוא מסביר אותנו כי המלחמה על הלב איננה מלחמה על "מה
כי האדם נמצא במלחמה מתמדת על ליבו ,שכן הלב הוא השדה שבו אנו חושבים" ,אלא מלחמה על "מי אנו" .אם הלב הוא המקום שבו שורה
מתרחשת המערכה על אמונתו .המוסר העמוק מכאן הוא שהשמירה על השכינה ,הרי שכל פנייה אל מקום אחר היא פינוי מקום לקודש ,וזוהי
הלב היא פעולה אקטיבית ,פעולה של מלחמה בשאננות .אסור לאדם פגיעה ישירה בבית המקדש הפרטי של כל אחד מאיתנו .זוהי איפוא
לומר בלבבו כי מחשבותיו הן עניינו הפרטי ואין בהן נפקא מינה למציאות, תמצית ההרחבה הרעיונית :הלב הוא המקום שבו האדם מכריע אם הוא
שכן המחשבה היא המנוע השקט שקובע את הכיוון של כל חייו. חי בתוך האמת האלוקית או בתוך מציאות של פירוד ,ועל כך מזהירה
מכאן אנו למדים מוסר לחיים של עמידה זקופה .כשאדם מבין שליבו הוא התורה בכל עוזה.
האוצר שבו הוא שומר את אמונתו ,הוא הופך לשומר על פתח האוצר. ההעמקה המחשבתית מוליכה אותנו לברר את טיבו של אותו "לב"
הוא אינו מניח לכל מחשבה זרה להיכנס ,הוא אינו נותן לרוחות זרות המופיע בפרשתנו .במבט של עומק ,הלב אינו רק איבר פיזי המזרים דם,
לטלטל את יציבותו הפנימית .זהו מוסר של התבוננות ,של אחריות ושל אלא הוא מרכז ההוויה ,המקום שבו האדם נפגש עם האמת שלו .כאשר
גבורה רוחנית .היכולת להשיב את הלב אל ה' בכל יום מחדש ,למרות התורה אומרת לבבו פונה ,אין הכוונה לתהליך שכלי חולף או להרהור
הניסיונות ולמרות ההסחות ,היא הגבורה הגדולה ביותר שיכול אדם חיצוני שאינו נוגע למהות האדם ,אלא לקריסה מוחלטת של עמוד
להפגין .המוסר הוא איפוא לחיות מתוך ידיעה שהמבט של הבורא אינו השדרה הרוחני .מחשבת כפירה ,בניגוד לכל מחשבה אחרת ,היא ערעור
רק על הידיים העמלות ,אלא קודם כל על הלב הפונה ,והמטרה שלנו היא על עצם קיומו של הקשר בין הבורא לנברא.
להבטיח שהלב תמיד יפנה אל מקור הטוב והאמת. השפת אמת (פרשת ניצבים ,שנת תרל"ג) ביאר :לבבו פונה היום – דהיינו
בסיומו של מסע זה ,שבו עמדנו על עומק התביעה המוסרית וההלכתית שכל עניינו של האדם ,כל חיותו וכל רצונותיו ,מופנים למקום שאינו
מהלב ,נבקש לתרגם את הדברים לחיים המעשיים ,מתוך הבנה שהאדם האמת .המחשבה הזו אינה חיצונית לאדם ,אלא היא הופכת להיות האדם
הוא יצירה ששורשה טמון במחשבתו .התובנה הראשונה לחיי היומיום עצמו .לכן ,הפנייה הזו היא שורש לכל הרע ,כי היא מבטאת הכרעה
נוגעת לעולם התפילה והקשר עם הבורא .אנו לומדים כי התפילה אינה פנימית שהאדם אינו רוצה להיות דבוק באור האלוקי .ביאור הדברים הוא
רק אמירת מילים ,אלא עבודת לב .כאשר אנו ניצבים בבית הכנסת או שכאשר אדם נותן רשות ללבו להרהר בכפירה ,הוא אינו רק עובר עבירה,
מתפללים בביתנו ,עלינו לזכור כי המאבק האמיתי מתרחש בתוככי אלא הוא מסיר מעצמו את צלם אלוקים ,שהרי הצלם הוא הדבקות
המחשבה .הניצחון הגדול הוא לא רק לסיים את הנוסח ,אלא להשיב את בבורא.
הלב פנימה ,להילחם על כל הרהור זר המבקש להסיט אותנו ,ולדעת שכל אנו נדרשים להבין שהמחשבה היא המקום שבו הרצון והשכל מתמזגים.
רגע שבו אנו מכוונים את הלב בחזרה לה' – הוא רגע של כיבוש רוחני. בעולם הזה ,אדם יכול להסתיר את מחשבותיו ,להציג חזות של צדיקות
התובנה השנייה עוסקת במערכות היחסים ובבית פנימה .פעמים רבות ויראת שמים ,אך המחשבה היא המקום שבו לא ניתן לשקר .כשאדם
אנו מתמקדים בשימור חזות חיצונית של זוגיות או הורות ,אך שוכחים מהרהר בכפירה ,הוא יוצר קרע בנפשו ,שכן הוא מעמיד את עצמו
שהשורש הוא בלב .אם הלב אינו נאמן ,אם קיימת הסתרה או מחשבה של במציאות שבה הוא חי מתוך שקר .זהו תהליך מטאפיזי :הלב ,שהיה אמור
ניכור ,הדבר יחלחל החוצה .התובנה היא שעלינו לטפח פנימיות כנה להיות מקדש מעט ,הופך למקום שבו נבנית מציאות זרה.
ואמיתית ,להשקיע באהבה שלא רק נראית לעין אלא חקוקה בלב ,שכן זאת ועוד ,מחשבת כפירה היא כה חמורה משום שהיא משפיעה על כוח
הלב הוא המקום שבו נבנית האמת של הבית. הבחירה .אם המחשבה של האדם היא כפירה ,ממילא כל מעשיו הופכים
התובנה השלישית נוגעת לאופן שבו אנו מנהלים את היום העמוס שלנו. להיות חסרי פשר .הרי הכל תלוי בכוונה וברצון .כשהשורש רקוב ,אין שום
בעידן שבו המחשבות שלנו מופנות לכל עבר ,התורה מזהירה אותנו לא חשיבות ליופיים של הענפים .המחשבה על כפירה משתקת את היכולת
לתת ללב לנדוד ללא פיקוח .עלינו לקבוע זמנים שבהם אנו עוצרים את של האדם לראות את האמת ,שכן היא בונה מסך המפריד בינו לבין
המרוץ ,ולו לרגע קצר ,כדי לוודא לאן הלב שלנו נוטה .האם הוא עובד המציאות .הלב הפונה היום אינו רק "טועה בדרך" ,הוא הופך את עצם
את המטרה והחומריות ,או שהוא נותר קשור לבורא? השמירה על הלב המושג "דרך" ללא רלוונטי עבורו.
היא התנאי ליציבות הנפשית והרוחנית שלנו. העומק המחשבתי כאן הוא שהתורה ,באזהרתה החמורה על הלב ,מלמדת
התובנה הרביעית והחיונית מכל היא בהתמודדות עם משברים ומחשבות אותנו שאחריות האדם היא על עולמו הפנימי לא פחות מאשר על
מטרידות .כאשר עולה הרהור זר ,קל לומר לעצמנו כי זהו רק דמיון חולף. המעשים הגלויים .האדם נדרש להיות אדון למחשבותיו ,לדעת כי כל
אך מתוך לימוד הסוגיה אנו למדים שזהו פתח .התובנה היא שיש לעצור מחשבה היוצאת מן הלב היא בעלת משקל עצום ,היא משפיעה על
את ההרהור עוד בראשיתו ,בטרם יהפוך לשורש של פרה ראש ולענה .אין סביבתו ועל נשמתו .המחשבה היא הכוח המניע את האדם ,והיא זו
צורך לחכות לנפילה במעשה; העבודה מתחילה במחשבה ,וההכרעה שקובעת את כיוון הנסיעה של חייו .כשאדם מזהה בקרבו פנייה כזו ,הוא
הראשונה להסיר את המחשבה הרעה היא הניצחון הגדול. אינו יכול לומר "זה לא שלי" ,אלא הוא חייב להתייצב מול המציאות הזו
עיקר העניין :התורה בפרשת ניצבים איננה מתארת חטא עתיק אלא ולתקן אותה .ההבנה הזו מעניקה לאדם כוח אדיר :אם יש לי כוח להפנות
מציבה בפנינו מראה לחיים כולם .לבבו פונה היום היא האזהרה הנצחית את לבי לרעה ,בוודאי שיש לי כוח ,ומכאן גם חובה ,להפנות את לבי
מפני הניתוק השקט ,הכמעט בלתי מורגש ,מן הברית .המסקנה המזוקקת לטובה ,לדבקות באמונה פשוטה וטהורה.
מכל המקורות היא שהלב הוא שורש האדם; אם השורש דבוק באמונה המסר המוסרי העולה מפרשתנו הוא יסוד היסודות לכל דרך האדם
ובקדושה ,כל ענפי החיים יפרחו בברכה ,ואילו פנייה אחת קטנה ,אפילו בעולמו .בעוד שדרכם של בני אדם היא להישיר מבט אל המעשים
ללא מעשה חיצוני ,היא תחילתו של תהליך שעלול להוביל לריחוק. הגלויים ,אל צורת הלבוש או אל חזות התפילה ,התורה בפרשת ניצבים
התורה מלמדת אותנו כי עבודת ה' האמיתית היא עבודת הלב ,והמחשבה תובעת מאיתנו להסיט את המבט פנימה ,אל השער שדרכו עוברות כל
שלנו היא כלי קדוש שאסור לנו להפקיר לזרים .אנחנו נידונים לא רק על הכרעות החיים :אל הלב .מוסר זה אינו מוסר של הטפה ,אלא מוסר של
מה שעשינו ,אלא על הכיוון שבו בחרנו להוביל את רצוננו הפנימי ,ועל כן חירות אמיתית ,חירותו של האדם להיות נאמן לעצמו ולבוראו ללא
שמירת הלב היא המשימה החשובה ביותר שניתנה לנו כדי להישאר פשרות וללא מסכות.
ניצבים לפני ה'. רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער עבודת האלוקים פרק א)
השאר את לבבך פתוח רק לאמת האלוקית ,כי גם הרהור חולף שנטעת מבאר כי עיקר עבודת השם אינה רק במעשי האיברים ,אלא בראש
היום ,עתיד לצמוח מחר לעץ של חיים או חלילה למרירות .התחלת היום ובראשונה בכוונה הפנימית המנחה אותם .הוא מדגיש כי כשם שיש חובות
שלך בתיקון המחשבה היא הערובה היחידה לכך שכל מעשיך יחתמו לאיברים ,כך יש חובות ללב ,ומי שמזניח את עבודת הלב דומה לאדם
בתוך ספר החיים והשלום. המקשט את ביתו מבחוץ אך מותיר את פנימיותו עזובה ומלאת רפש.
מוסר זה מלמד אותנו כי האדם נדרש לעשות חשבון נפש אמיתי ,לא רק
"הנסתרות לה׳ אלקינו" האם יש דין על מחשבות שאיש לא ראה? הוכח מפרשת השבוע!
נושא עמו משא כבד של ציפייה .אורות הנרות מרקדים על פני העמוד, האוויר בבית הכנסת רוטט מאימה ומקדושה .זהו ערב ראש השנה,
צללים ארוכים נמתחים על הקירות ,והמיית המתפללים נשמעת כנהר והקירות ספוגים באלפי תפילות ,בנשימות עצורות ,בדמעות שנבלעות
גועש של כמיהה אל הבורא .הכל נראה מושלם ,כלפי חוץ הכל טהור – בתוך הטליתות הלבנות .השקט כאן אינו ריק; הוא מלא ,הוא דחוס ,הוא
בגמרא במסכת שבועות (דף לט ע"א) תנו רבנן: שפתיו של כל אחד נעולות בתוך נוסח התפילה ,עיניו מופנות למרום ,גופו
כל ישראל ערבים זה בזה .ומבארת הגמרא רכון בהכנעה .אך מתחת לטלית ,במקום שבו השקט הוא מוחלט,
שהכוונה היא לחיוב המוטל על כל אדם לדאוג במעמקי הנפש פנימה – שם מתרחש עולם אחר לגמרי .זה חושב על
שחברו ישמור את התורה .חובת התוכחה טרדות העסק ,זה שקוע בחרדות שטרם הפיג ,ואחר אולי נודד במחוזות
והמניעה נובעת דווקא מן המקום של הנגלות, רחוקים מן הקדושה .הקונטרסט הזה מכה בנו :גוף שעומד לפני מלך
שאם אדם רואה את חברו חוטא בפרהסיה ואינו מלכי המלכים ,ולב שבורח אל הרחוב ,אל השגרה ,אל הזר .וכאן צפה
מוחה ,הרי הוא שותף בעבירה .נמצאנו למדים ועולה השאלה הגדולה מתוך קריאת התורה בפרשת ניצבים ,מול הפסוק
שעיקר הערבות מתמקד במישור המעשי ,שבו החותך הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם .האם מול ה׳,
אדם יכול להשפיע על חברו ולהעמידו בדרך במקום שבו איש לא רואה ואיש לא שומע ,גם המחשבות הללו נמדדות?
הישרה ,ולא במחשבות או בנסתרות שאין האם הלב הפנימי ,החבוי מעיני כל בריה ,כפוף לדין ,או שמא הנסתרות
לאדם שליטה עליהם. נשארות נחלת ה׳ בלבד ,מחוץ להישג ידו של העונש האנושי ושל
בגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א) דרשו על תפילתה של חנה :מכאן האחריות הציבורית? היכן עובר הגבול בין מה ששייך לנו ,לבין מה ששייך
שאין מראים מה שבלב אלא לפני ה' בלבד .התלמוד מלמדנו שחנה, רק לבורא עולם?
בעומדה לפני הקב"ה ,לא השמיעה קול כדי שהדברים יישארו במקומם כדי להתחיל ולפרוט את הסוגיה לפרוטות ,עלינו להישען על יסודות
הנסתר ,המקום שבו האדם ניצב יחיד מול בוראו .זהו עומק הנסתרות – התורה שבכתב ,המניחה בפנינו את הגבול העדין שבין הממד הפנימי
הלב הוא רשות היחיד של הקב"ה ,ואין לאף בריה רשות לחדור לשם או הנסתר לבין הממד המעשי הגלוי .התורה מגדירה בבירור את תחום
לדון את האדם על הגיגיו ,שכן הלב הוא הקודש הפנימי שרק הבורא בוחן. האחריות שלנו בפסוק המהדהד בכל דור" :הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות
בגמרא במסכת קידושין (דף מ ע"ב) אמרו :הרהורי עבירה קשים מעבירה. לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט ,כח).
הגמרא מבארת שמחשבות הלב אכן נחשבות במידת הדין של מעלה ,והן פסוק זה הוא המצפן שלנו בחיפוש אחר תשובה לשאלה האם מחשבות
פוגמות בטהרת הנשמה .עם זאת ,אין בית דין של מטה נזקקים להם ,שכן הלב נכללות בערבות ההדדית של עם ישראל ,או שמא נותרות הן באזור
אין להם יכולת להוכיח את האמת הפנימית .נמצא שיש כאן שני מישורים: החיץ שבין האדם לבוראו.
המישור האישי מול הבורא ,שבו הלב נמדד ביושר ,והמישור הציבורי שבו רש"י (דברים כט ,כח) כתב :הנסתרות לה' אלקינו – דברים שאינם נגלים
אנו עוסקים בתיקון המעשים הגלויים ,שהם בלבד בגדר אחריותנו לנו ,אלא לה' לבדו ,הוא יודע אם אדם חטא בסתר .אבל הנגלות לנו ולבנינו
הקהילתית. – דברים שהם נגלים ,עלינו ועל בנינו להבער את הרע מישראל .רש"י
בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פרק ב הלכה א) איתא :שאין עבודה זרה מבהיר כאן את עומק היסוד :ישנה הבחנה מהותית בין מה שנמצא
נחשבת כפירה עד שיחשוב בה בלבבו .מפרשי הירושלמי מבארים כי הלב ברשותו של הקב"ה ,שם אין לאדם דריסת רגל בשיפוט או באחריות ,לבין
הוא הזירה שבה מתרחש המהפך הרוחני ,ולכן עבודה זרה שבלב אינה מה שמונח לפתחנו כעם ,בו אנו נדרשים לאחריות פעילה.
דורשת מעשה חיצוני כדי להיות חטא גמור לפני המקום .הדברים רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :הנסתרות – הן מחשבות הלב והדברים
מחדדים שוב כי הנסתרות ,אף שהן חבויות מן העין ואינן נתונות לשיפוט שעשה האדם בצנעה ,שאין עליהם דין בבית דין של מטה ,שכן אין איש
אנושי ,הן משקל כבד במאזני הדין של הקב"ה ,המכיר כל מחשבה יודע מהן .והנגלות – אלו המעשים הנראים לכל ,ועליהם נאמר לנו ולבנינו
ומחשבה. לעשות .לפי ביאורו ,המחשבה היא חלק מהנסתרות ,היא האזור שבו
בבואנו ללמוד את דברי הראשונים ,נחשף כיצד גדולי האומה העמיקו האדם נותר לבדו מול ריבונו של עולם ,ולכן חובתנו הציבורית מצטמצמת
להגדיר את הגבולות הדקים שבין עולמו הפנימי של האדם לבין חובתו רק למה שנחשף אל מול העיניים.
הציבורית ,תוך שהם משרטטים את קווי המתאר של הערבות ההדדית הרמב"ן (שם) כתב :הפסוק מלמדנו יסוד לדין הערבות ,שאם אדם חוטא
המצפה לכל אחד מאיתנו .הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו הלכה ג) ביאר בסתר ,הרי הוא חוטא כלפי ה' וה' יפרע ממנו ,אך אין הציבור נענש על כך
כי הקב"ה לבדו יודע מחשבות הלב וכל תעלומותיו ,והוא נפרע מן האדם כי לא ידעו ולא יכלו למחות .אבל אם חטא בנגלה ,והציבור שתק ולא
על מחשבותיו הרעות .בדברים אלו הציב רבנו יסוד לדין הנסתרות: מחה ,הרי הם כולם נענשים .הרמב"ן מרחיב כאן את היריעה :האחריות
הקב"ה אינו זקוק לעדים ,שכן לפניו אין שום דבר נעלם .לעומת זאת, של הציבור אינה נובעת מראייה אלוהית ,אלא מיכולת המניעה האנושית;
האחריות הציבורית להוכיח ,למחות ולתקן ,חלה רק על המעשים הנגלים, היכן שאין לנו יכולת לדעת ,אין לנו יכולת לשנות.
שהרי רק בהם יש יכולת אנושית להשפיע ולהעמיד את העולם על תיקונו. הספורנו (שם) ביאר :הנסתרות לה' – ענייני הלב והמחשבות הנסתרות
הרמב"ן (דברים כט ,כח) כתב שהפסוק בא ללמד יסוד לדין הערבות ,שאם שאין לאדם ידיעה עליהם ,הם שמורים לה' לבדו ,כי הוא הבוחן כליות ולב.
אדם חוטא בסתר ,הרי הוא חוטא כלפי ה' וה' יפרע ממנו ,אך אין הציבור והנגלות לנו – אלו המצוות והמעשים שהם נחלת הכלל ,ועליהם הוטלה
נענש על כך כי לא ידעו ולא יכלו למחות .מתוך דבריו עולה כי האחריות עלינו חובת העשייה והתיקון מדור לדור .הספורנו מדגיש כי עצם הקיום
של הציבור אינה נובעת מראייה אלוהית ,אלא מיכולת המניעה האנושית, של מצוות התורה תלוי ביכולתנו להתמקד בנגלה ,במקום שבו אנו יכולים
היכן שאין לנו יכולת לדעת ,אין לנו יכולת לשנות ,ולכן הנסתרות נשארים לפעול ולתקן.
מחוץ למעגל הערבות הכללית. החזקוני (שם) הוסיף :הפסוק בא להסיר מאיתנו את האחריות על דברים
רבנו בחיי (דברים כט ,כח) כתב שהפסוק קושר בין אחריות היחיד שאינם בטווח השגתנו .אם הנסתרות היו באחריותנו ,היינו נדרשים להיות
לאחריות הציבור ,שכן הנסתרות נשארות בין האדם לבין קונו ,אבל בוחני לבבות כבורא ,וזהו כוח שאינו ביד בשר ודם .לכן ,הנגלות הם
הנגלות מוטלות על הציבור ,וכל דור חייב להעמיד את הדור שאחריו גבולות האחריות שלנו ,המאפשרים לנו לחיות כחברה מחויבת בלי
בדרך התורה .הוא מחדד את התפיסה כי הערבות אינה סתם חובה לשקוע בחיטוט במה שאינו נראה.
פורמלית ,אלא תנועה מתמדת של אחריות נצחית ,העוברת ממנו לבנינו הכלי יקר (שם) כתב :הנסתרות לה' – אלו העבירות שאין עדים עליהן ,וגם
עד עולם. עבירות שבלב ,כי ה' יודע את האמת .ועל כן נדרש מן הציבור לדאוג רק
בעל ספר החינוך (מצווה תעג) כתב על מצוות התוכחה ,שהיא נוהגת רק על הנגלות ,כי רק בהן יש כוח ביד האדם למחות .הוא מחדד כי גבולות
במה שנגלה ,ולא במה שנסתר ,כי על הנסתרות אין לאדם שליטה .הוא הערבות נקבעים על פי גבולות הידיעה האנושית; מה שאנו יכולים
מביא את הפסוק כיסוד המגביל את חובת הערבות למעשים הנראים לראות ,אנו מחויבים לתקן.
בלבד ,שכן אילו היה עלינו לדון ולתקן גם את הנסתרות ,היינו צריכים האור החיים הקדוש (שם) חידש :הנסתרות לה' – גם אם אדם חוטא
להיות בוחני לבבות כבורא ,דבר שאינו לפי כוחו של בן תמותה. בסתר ,אין זה נסתר מהקב"ה ,אלא שזה מוסר את העונש לידי ה' .והנגלות
הרא"ש במסכת סנהדרין (פרק ז סימן ד) הסביר שדווקא משום שישראל לנו – שבידנו להעמיד את החוטא על דין ,כגון שיש עדים או שהעבירה
נכנסו לארץ ,נעשו ערבים זה בזה על הנגלות ,כי אז נעשו לגוף אחד של נעשתה בפרהסיה .האור החיים מדגיש כי החילוק אינו בידיעת ה' ,אלא
אומה .הוא מחדד כי כל מי שנמנע מלהוכיח על עבירה שבגלוי ,הרי הוא בחלוקת הדין בין הדין האלוהי המקיף הכל ,לבין הדין האנושי המוגבל
עצמו נושא בעוון ,שכן הערבות דורשת מעשה אקטיבי של מחאה במקום ליכולתנו להוכיח.
שבו הציבור יכול לראות ולהגיב. עתה נבקש לברר את תוקף הענישה והיחס ההלכתי למחשבת הלב
נמשיך בבירור הסוגיה דרך משנתם של האחרונים ,אשר הניחו את ומגבלות הערבות מתוך סוגיות הש"ס המאירות את יסודות הדברים.
היסודות המעשיים להבנת האחריות הציבורית והיקפה ,תוך שהם מחדדים בגמרא במסכת סנהדרין (דף מג ע"ב) איתא :עד שלא עברו ישראל את
את הגבולות שבין הנעלם מעיני בשר ודם לבין מה שמונח לפתחם של הירדן לא נתחייבו בערבות זה על זה ,שנאמר הנסתרות לה' אלקינו
שומרי התורה .החתם סופר בחידושיו למסכת שבועות (דף לט ע"א) כתב והנגלות לנו ולבנינו עד עולם .עד אותה שעה היו הנסתרות והנגלות
שדין הערבות נוגע ממש ליכולת ההשפעה .אם יש בידו של אדם למחות מסורים בידי שמים ,אך מרגע שנעשו עם אחד בארצם ,הוטלה עליהם
ואינו מוחה ,הרי הוא שותף בעבירה ,וזהו עומק הדין בנגלות לנו ולבנינו. האחריות ההדדית .הביאור הוא שהערבות אינה מושג מופשט ,אלא
אולם כאשר העבירה נסתרת או שאין בידו כל אפשרות להוכיח את חברו, מחויבות מעשית שקמה מכוח היותנו עם מאוחד ,ועל כן היא תחומה
הרי היא נשארת בגדר הנסתרות לה' אלקינו .החתם סופר מבאר שאין בגבולות הנגלה ,מה שניתן לראות ולתקן ,שכן אחריות שאין עימה יכולת
התורה מטילה עלינו משא שאין בידינו לשאתו; הערבות תלויה ביכולת פעולה אינה יכולה להיקרא ערבות.
התיקון ,ומה שמעבר לה – אינו בשליטתנו.
ענווה .הנפקא מינה היא שחובתנו לבדוק היטב את העובדות לפני שאנו הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה
נוקטים עמדה כלפי הזולת ,שמא נדון אדם על נסתרות שאינן מענייננו. ברורה (סימן תרח ס"ק יא) מבאר שגם בדורנו יש
נפקא מינה שנייה עוסקת בתחום הערבות ההדדית בקיום מצוות .מכיוון להיזהר בזה מאוד ,שאם אדם רואה חבירו עובר
שהנגלות הן השטח שבו אנו ערבים זה לזה ,נלמד מכך שכל יחיד יכול עבירה בפרהסיה ,אסור לו לעמוד מנגד ,כי יש
להוציא את חברו ידי חובה במצוות הציבוריות .הראשל"צ רבנו עובדיה עליו אחריות מדין ערבות .הוא מדגיש שאין אדם
יוסף (ילקוט יוסף ,הלכות ראש השנה עמוד תצז) כתב שהיכולת שלנו יכול לומר ידי לא שפכו את הדם הזה ,כי האחריות
לברך ולתקוע בשופר עבור הכלל נובעת מן הערבות הזו ,שכן במעשים על הנגלות היא קולקטיבית ,והשתיקה היא
הגלויים אנו עם אחד וגוף אחד .הנפקא מינה היא שבימי מועד ובחיי הסכמה .זהו לימוד לחיים ,שהאחריות לתיקון
הקהילה ,אנו משלימים זה את זה ,ואחריותנו היא לא רק על קיום המצווה החברה מתחילה בנכונות לראות את הנעשה
האישי ,אלא על העצמת המצווה של סביבתנו. סביבנו ולפעול בהתאם.
נפקא מינה שלישית היא לעניין היחס למחשבות שליליות העולות בליבנו. הרב יעקב חיים סופר בכף החיים (או"ח סימן תרח
אף שאין על כך עונש בידי בית דין ,הרי שההבנה שהנסתרות לה׳ אלקינו ס"ק טו) מביא בשם ספרי מוסר שדווקא על
מעמידה אותנו מול האמת הפנימית שלנו .רבנו משה חיים לוצאטו עבירות שבגלוי מתחייבים רבים ,ואם הקהל אינו מוחה הרי העוון נכתב
במסילת ישרים (פרק א) ביאר כי האדם נדרש לטהר את פנימיותו לא על שמם של הכל .לכן מוטלת חובה על כל אחד ואחד לחזק את סביבתו
פחות ממעשיו הגלויים ,שכן הנסתרות הם המקום שבו נבנית האישיות ולהשפיע לטובה ,שכן הנגלות הן המרחב שבו מתגבשת האחריות של כלל
שלנו מול הבורא .הנפקא מינה היא שאין לנו להקל ראש במחשבות אלו ישראל .הוא מחדד שאין אדם יכול להסתגר בתוך ד' אמותיו ולומר שאין
בטענה שאיש אינו יודע ,אלא עלינו לשאוף לתיקון המחשבה כחלק לו עסק בחוץ ,שכן הערבות קושרת את גורלו בגורל הציבור.
מעבודת ה׳ השלמה ,בידיעה שהקב"ה הוא בוחן כליות ולב. רבנו יוסף חיים הבן איש חי (שנה שנייה ,פרשת ניצבים) חידש שדווקא
נפקא מינה רביעית נוגעת לחינוך הילדים .הפסוק מציין לנו ולבנינו עד מפסוק זה נלמד שכל יהודי אחראי לא רק על עצמו אלא גם על בניו ועל
עולם ,המלמד אותנו שחינוך אינו רק תיאוריה אלא העברה מעשית של סביבתו .האחריות על הנגלות נמשכת מדור לדור כפי שנאמר לנו ולבנינו
דרך חיים גלויה .הבן איש חי (דרשות ,שנה שנייה פרשת ניצבים) חידש עד עולם ,ועל כן חובת החינוך איננה רק מצווה פרטית אלא ערבות כללית
שהאחריות על הנגלות היא הדרך שבה אנו בונים את עתיד הדורות ,שכן על נגלות הדורות .הוא מלמדנו שכל מעשה גלוי של הורה הוא אבן בניין
הילדים קולטים את המעשים הגלויים שלנו ומהם לומדים על ערך בחינוך הדור הבא ,וכי הנגלות הן השפה שבה אנו מעבירים את המסורת
האמונה .הנפקא מינה היא שעל ההורים להקפיד על הופעתם החיצונית לילדינו.
במצוות ,על קביעת עיתים ועל יראת שמים מוחשית ,שכן אלו הנגלות הראשל"צ מרן רבנו יצחק יוסף בילקוט יוסף (הלכות ראש השנה עמוד
שיעצבו את עולמם של בנינו. תצז) ביאר שחובת הערבות קיימת גם בענייני תפילה ומצוות ציבוריות.
נפקא מינה חמישית היא לעניין הנהגת הציבור .מנהיגים ורבנים ,עליהם לכן אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכות ובתפילה ,מפני שכל
מוטלת אחריות מיוחדת על הנגלות ,והם נדרשים לפעול לתיקון הפגיעות ישראל ערבים זה בזה ,יסוד הנלמד מפסוק זה .הוא מראה כי הנגלות הם
הגלויות .הרא"ש (מסכת סנהדרין ,פרק ז סימן ד) הסביר כי כל מי שיש לא רק מקום של תוכחה ,אלא גם מקום של חיבור ושיתוף ,שבו כל אחד
בידו למחות על עבירה גלויה ואינו עושה כן ,הרי הוא נושא בעוון ,שכן נושא באחריות לקיום המצווה של חברו.
מנהיגותו ניתנה לו כדי להשגיח על הנגלות .הנפקא מינה היא שעל כל מי בהמשך הדרך ,נבקש להאיר את עומק השאלה מתוך משנתם של גדולי
שנמצא בתפקיד השפעה ,מוטלת חובה אקטיבית לדאוג שהנגלות יהיו ההוראה בדורות האחרונים ,אשר עסקו רבות בהבחנה הדקה שבין
לתפארת ,ולא להעלים עין בטענה שזו עבודת ה' של האחר. המרחב הפנימי הסמוי מן העין לבין חובת המעשה הנגלה ,ומתוך כך
בבואנו להרחיב את היריעה הרעיונית ,עלינו להבין כי החלוקה שבין נזדקק לבירור החובה המוטלת על האדם במקום שבו נדמה כי הוא יחיד
הנסתרות לנגלות אינה הפרדה טכנית ,אלא היא מגדירה את המבנה של עם בוראו.
הקיום היהודי כולו .האדם אינו יחידה מבודדת; הוא חלק מאורגניזם חי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הקדמה)
ונושם הנקרא כנסת ישראל .הנסתרות הם עומק הישות הפרטית ,המקום מבאר כי המחשבה והדיבור שבלב הם היסוד לכל הבניין הרוחני של
שבו האדם נושא את עולמו הפנימי – את רצונותיו ,את פחדיו ,את דבקותו האדם ,וכי אין לומר שהנסתרות מופקרות ללא דין .הוא מסביר כי אמנם
הסמויה בבורא .הנגלות הם הביטוי של אותה פנימיות אל המרחב המערכת החברתית מוגבלת למה שעין האדם רואה ,אך האדם מחויב
המשותף .הספורנו בפירושו לתורה (דברים כט ,כח) ביאר כי הנסתרות בטהרת הלב לא פחות מאשר בטהרת המעשה ,שכן הלב הוא קודש
הם העניינים שאינם נוגעים לכלל ,אלא הם יחסים אינטימיים שבין היחיד הקודשים שבו שורה השכינה ,וכל פגיעה שם היא חורבן פנימי שאין לו
לקונו .הוא הסביר שהתורה מלמדת אותנו ענווה :לא הכל חשוף לפנינו, כפרה אלא בתשובה עמוקה שבלב.
לא הכל ניתן לשיפוטנו .ההבנה שישנם דברים הנסתרים מאיתנו יוצרת הסטייפלר גאון בספרו קהילות יעקב (מועדים ,קונטרס תשובה) מחדש
מרחב שבו היחיד יכול להתפתח בחופשיות מול הבורא ,בלי לחץ חברתי כי הנסתרות לה' אלקינו אינן באות לפטור את האדם מאחריות על עולמו
או שיפוט חיצוני .הרעיון הוא שהאחריות שלנו היא לטפח את החברה הפנימי ,אלא להגדיר את תחומי השיפוט .הוא מבאר כי הקב"ה ,בדעתו
דרך מה שנגלה לעין ,תוך מתן כבוד למרחב הנסתר של הזולת. את הלב ,דן את האדם על כל תנועה פנימית ,וזהו הדין האמיתי והחמור
רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק א) ביאר כי יסוד החסידות ביותר .הסטייפלר מדגיש כי החלוקה בפסוק נועדה לאפשר לאדם לעסוק
הוא השלמות הפנימית ,אך היא אינה יכולה להישאר כלואה בלב .הוא בתיקון החברה מבלי להיכנס למקומות שאינם שלו ,אך אל לו לאדם
חידש שהפעולות הגלויות הן הראי לנשמה הפנימית ,ומי שמבקש לעבוד לטעות ולחשוב כי מחשבותיו חופשיות מכל חשבון.
את ה' ,מחויב שגם הנגלות שלו יעידו על הנסתרות שבליבו .הרעיון הוא הראי"ה קוק בספרו אורות התשובה (פרק יא) מבאר כי הנסתרות הן עולם
שאם הנסתרות הם הלב ,הנגלות הם האיברים המוציאים אל הפועל את של אור פנימי ,כוח הנשמה שעדיין לא יצא אל הפועל בגלוי .הוא מסביר
הרצון הפנימי .כשהאדם מצליח להפוך את הנסתרות לנגלות של קדושה, כי האחריות שלנו על הנגלות היא ביטוי לרצון להפוך את העולם לראוי
הוא יוצר אחדות מושלמת בין פנים לחוץ. לאותה פנימיות קדושה .הנסתרות הם העומק של הנשמה ,והנגלות הם
הראי"ה קוק באורות התשובה (פרק יא) ביאר כי הנסתרות הם הכוחות הכלים שבהם אנו מבטאים את אותה נשמה .לכן ,התיקון שלנו הוא
העליונים ,הנשמה הגנוזה שטרם באה לידי ביטוי ,והנגלות הם הכלים הכרחי ,כי הנגלות הם אלו המאפשרים לנסתרות להקרין על כל המציאות
שבהם אנו מגלים את האור הזה בעולם .הוא הסביר כי כאשר ישראל כולה.
עוברים את הירדן ונעשים עם ,הם מקבלים על עצמם את השליחות רבנו מנחם מנדל מליובאוויטש בספר התניא (פרק יב) מבאר את גבולות
להפוך את העולם לדירה לו יתברך ,וזה נעשה דרך עשיית התורה בנגלות. המאבק הפנימי של האדם המכונה בינוני .הוא מסביר כי אמנם במחשבה
הרעיון הוא שהאחריות הציבורית שלנו אינה מגבילה אותנו ,אלא היא ובהרהור אין אדם יכול להגיע לשלמות מוחלטת בלא מלחמה ,אך
הכוח שמאפשר לאור הפנימי שלנו להאיר את כל העולם כולו. האחריות היא לשלוט בלב ,שלא לתת למחשבות זרות לקבוע את
הרעיון המרכזי הוא שהנסתרות והנגלות אינם שני עולמות מנותקים ,אלא המציאות .הנסתרות לה' אלקינו הם המקום שבו האדם נבחן בנאמנותו
תהליך מתמשך .מה שאנו שומרים בליבנו בסתר ,בסופו של דבר מתגלה לבורא במלחמתו השקטה ,בעוד שהנגלות הם המקום שבו הוא מחויב
במעשינו הגלויים .אם אדם מטפח בליבו עולם של יראת שמים ודבקות, להוציא את האמונה אל הפועל ,להאיר את סביבתו ולהיות ערב לאחיו.
זה יקרין החוצה ויהיה לנגלות של תורה ומצוות .והנגלות הללו ,כשהם לאחר שצללנו לעומק הסוגיה וראינו את ההבחנה הברורה בין תחום
נעשים בציבור ובאחריות הדדית ,מחזקים חזרה את המרחב הפנימי .זהו הנסתרות שביד ה׳ לבין הנגלות המוטלות על כתפינו ,עלינו לתרגם את
מעגל חיים שלם :הלב בונה את המציאות ,והמציאות מחזקת את הלב. העקרונות הללו אל תוך חיי המעשה שלנו ,כדי לדעת כיצד לנהוג בפועל.
הבנת הקשר הזה היא המפתח לחיים של עבודת ה' מתוך שלימות ,בהם נפקא מינה ראשונה נוגעת לחובת התוכחה .אנו למדים שאין אדם רשאי
האדם אינו מסתתר מאחורי הנסתרות ,אלא הופך אותם למנוע של עשייה לחוש אחריות או לנסות להוכיח את חברו על דברים שאינם ידועים לו.
בנגלות ,לטובת הכלל והפרט גם יחד. החפץ חיים (ספר חפץ חיים ,הקדמה) ביאר שחובת התוכחה מוגבלת למה
ההעמקה המחשבתית מוליכה אותנו אל סוד הזיקה שבין הנשמה שעין האדם רואה בפרהסיה ,שכן רק שם יש בידינו כוח השפעה ממשי.
הנסתרת לבין המעשה הנגלה .אנו נדרשים לברר מהו המנגנון המטאפיזי אם אדם חוטא בסתר ,אין בידינו דרך לדעת ואין עלינו חובה או רשות
המאפשר לעולם הנסתר – זה שבו שוכן הקדוש ברוך הוא בלב האדם – להתערב ,שכן בזה אנו עלולים להפוך לבוחני לבבות במקום שבו נדרשת
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן להשפיע על המציאות הגלויה ,ומדוע התורה בחרה לתחום את גבולות
בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פרק י) האחריות שלנו דווקא על מה שנראה לעין.
חידש כי החובה להוכיח את הזולת אינה רק הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר (דברים כט ,כח) ביאר :הנסתרות לה'
מצווה טכנית ,אלא ביטוי לאהבת ישראל אלקינו – כוונתו לומר שאין אנו אחראים על מה שאין בידנו לראות ,כי
אמיתית שאינה מוכנה לראות את האחר נופל, זהו תחום שיפוטו של הקב"ה המכיר כל תנועת נפש ,אבל הנגלות לנו –
וכי כאשר אדם רואה את חברו חוטא בגלוי הם הערובה לקיומנו כעם .ביאור הדברים הוא שהאחריות הלאומית שלנו
ושותק ,הוא בעצם מוותר על האחריות לכלל. אינה דורשת מאיתנו להיות אלוהים ,אלא להיות שותפים במציאות
המוסר כאן הוא היושר הפנימי והערבות הגלויה .כאשר אנו מתמקדים בנגלות ,אנו בונים חומה של תורה ויראה,
ההדדית ,היכולת לעמוד לפני ה' בלב שלם ,בלא והחומה הזו היא המגנה על הנסתרות של כל אחד מאיתנו ,מאפשרת לכל
להותיר פינות אפלות שבהן מתרחשת בגידה פרט לשמור על קדושתו הפנימית מול בוראו מבלי להרגיש מאוים על ידי
שקטה בברית ,מתוך הבנה שכל מעשה גלוי משפיע על כלל ישראל. החברה.
מכאן אנו למדים מוסר לחיים של עמידה זקופה .כשאדם מבין שליבו הוא השפת אמת (פרשת ניצבים ,שנת תרל"ג) חידש :הלב הפנימי ,המקום שבו
האוצר שבו הוא שומר את אמונתו ,הוא הופך לשומר על פתח האוצר. האדם ניצב לפני ה' בסתר ,הוא המקור לכל כוח הנגלה .הוא מבאר כי
הוא אינו מניח לכל מחשבה זרה להיכנס ,הוא אינו נותן לרוחות זרות הנגלות שאנו רואים הם רק התוצאה ,הענפים של השורש הנסתר .לכן,
לטלטל את יציבותו הפנימית .זהו מוסר של התבוננות ,של אחריות ושל התורה מזהירה אותנו שאם אנו רוצים לתקן את הנגלות – את עולם
גבורה רוחנית .היכולת להשיב את הלב אל ה' בכל יום מחדש ,למרות המעשה והציבור – עלינו לזכור שהם תלויים בנסתרות .עבודת ה'
הניסיונות ולמרות ההסחות ,היא הגבורה הגדולה ביותר שיכול אדם האמיתית אינה רק חיצונית ,אלא היא חיבור של שניהם; הנפש הפנימית
להפגין .המוסר הוא איפוא לחיות מתוך ידיעה שהמבט של הבורא אינו שואבת את כוחה מהנסתרות ,והמעשה הציבורי מחזק את המבנה של
רק על הידיים העמלות ,אלא קודם כל על הלב הפונה ,והמטרה שלנו היא האומה כולה.
להבטיח שהלב תמיד יפנה אל מקור הטוב והאמת. רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ערך אמונה) ביאר :האמונה שבלב ,שהיא
בסיומו של מסע זה ,שבו העמקנו ביסודות האחריות שלנו וגבולות הנסתרת ,אינה עומדת בפני עצמה ,אלא היא זקוקה לכלים של הנגלות
השיפוט ,נבקש להוציא מן הכוח אל הפועל תובנות מעשיות לחיים ,כדי כדי להתקיים בעולם הזה .הוא מבאר שהחברה האנושית ,ובמיוחד עם
שהתורה לא תישאר רק בלימוד אלא תהפוך לחלק מהווייתנו היום-יומית. ישראל ,זקוקה לחוקים גלויים ,למצוות שאפשר לראות ולמדוד ,כדי
התובנה הראשונה לחיי היומיום נוגעת לעולם התפילה והקשר עם שהאמונה הפנימית לא תתנדף .הרעיון הוא שהנגלות אינם תחליף
הבורא .אנו לומדים כי התפילה אינה רק אמירת מילים ,אלא עבודת לב. לנסתרות ,אלא הם השפה שבה הנסתרות מדברים אל העולם .ללא
כאשר אנו ניצבים בבית הכנסת או מתפללים בביתנו ,עלינו לזכור כי הנגלות ,הנשמה תישאר כלואה בתוך גוף ללא ביטוי ,וללא הנסתרות,
המאבק האמיתי מתרחש בתוככי המחשבה .הניצחון הגדול הוא לא רק המעשים יהיו גוף ללא נשמה.
לסיים את הנוסח ,אלא להשיב את הלב פנימה ,להילחם על כל הרהור זר המהר"ל מפראג בחידושי אגדות (מסכת סנהדרין דף מג) ביאר :האחריות
המבקש להסיט אותנו ,ולדעת שכל רגע שבו אנו מכוונים את הלב בחזרה של ישראל היא על הנגלות ,כי זהו המרחב שבו אנו יכולים להיות באמת
לה' – הוא רגע של כיבוש רוחני ,גם אם איש זולתנו אינו מבחין בכך. עם .במרחב הנסתר ,האדם הוא יחיד ,הוא בודד מול בוראו .אבל במרחב
התובנה השנייה עוסקת במערכות היחסים ובבית פנימה .פעמים רבות הנגלה ,הוא הופך לחלק מהכלל .התורה תלתה את הערבות בנגלות כי
אנו נוטים לבקר את הזולת על מחשבותיו או על כוונותיו הנסתרות, הערבות היא המגבשת אותנו מבודדים לאומה .זהו סוד כוחנו :הנסתרות
ושוכחים את הכלל הגדול של הנסתרות לה' אלקינו .התובנה המעשית שומרים על יחידותנו ,והנגלות שומרים על אחדותנו .שניהם יחד יוצרים
היא ללמוד ענווה :לא לנו לשפוט את חברנו או את בני ביתנו על מה את השלמות היהודית ,שבה האדם אינו מוותר על אישיותו הפנימית ,אך
שבלבם .עלינו להניח לזולת את המרחב הפנימי שלו ולעסוק בחיזוק גם אינו בורח מהשייכות לכלל.
ובאהבה במישור הגלוי ,בחינוך ובמתן דוגמה אישית ,שכן שם טמונה העומק המחשבתי כאן הוא שהתורה ,באזהרתה על הנגלות ,אינה מבטלת
היכולת האמיתית שלנו להשפיע. את הנסתרות ,אלא מעניקה להם מסגרת .היא מלמדת אותנו שאחריותנו
התובנה השלישית נוגעת לאופן שבו אנו מנהלים את היום העמוס שלנו. כלפי הזולת אינה מחייבת אותנו לחדור למרחבו הפנימי ,אלא מחייבת
בעידן שבו המחשבות שלנו מופנות לכל עבר ,התורה מזהירה אותנו לא אותנו לבנות מציאות שבה המעשה הגלוי מבטא את האמת הפנימית.
לתת ללב לנדוד ללא פיקוח .עלינו לקבוע זמנים שבהם אנו עוצרים את אדם שחי ביושר בנסתרות ,ימצא שמעשיו הנגלים נעשים בטבעיות
המרוץ ,ולו לרגע קצר ,כדי לוודא לאן הלב שלנו נוטה .השמירה על הלב למקור של השראה וערבות ,כי הכל מתחבר לשלמות אחת ,שבה הרצון
היא התנאי ליציבות הנפשית והרוחנית שלנו ,וההכרה בכך שה' בוחן הפנימי והפעולה החיצונית פועלים בהרמוניה מוחלטת.
כליות ולב דוחפת אותנו לנקות את פנימיותנו ,גם כשאנו לבדנו בחדרי המסר המוסרי העמוק העולה מפרשתנו הוא יסוד היסודות לדרך האדם
חדרים. בעולמו .בעוד שדרכם של בני אדם היא להישיר מבט אל המעשים
התובנה הרביעית והחיונית מכל היא בהתמודדות עם משברים ומחשבות הגלויים ,התורה בפרשת ניצבים תובעת מאיתנו להסיט את המבט פנימה.
מטרידות .כאשר עולה הרהור זר ,קל לומר לעצמנו כי זהו רק דמיון חולף. זהו מוסר של חירות אמיתית ,חירותו של האדם להיות נאמן לעצמו
אך מתוך לימוד הסוגיה אנו למדים שזהו פתח .התובנה היא שיש לעצור ולבוראו ללא פשרות וללא מסכות.
את ההרהור עוד בראשיתו .אין צורך לחכות לנפילה במעשה; העבודה רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער אהבת ה' פרק א) ביאר כי
מתחילה במחשבה ,וההכרעה הראשונה להסיר את המחשבה הרעה היא עיקר עבודת השם אינה רק במעשי האיברים ,אלא בראש ובראשונה
הניצחון הגדול שמקרב אותנו אל האמת. בכוונה הפנימית המנחה אותם ,וכי כשם שיש חובות לאיברים ,כך יש
עיקר העניין :פרשת ניצבים איננה מתארת גבולות יבשים ,אלא משרטטת חובות ללב ,ומי שמזניח את עבודת הלב דומה לאדם המקשט את ביתו
מפת דרכים לחיים שלמים .הנסתרות שייכים לה' – המקום האינטימי שבו מבחוץ אך מותיר את פנימיותו עזובה ומלאת רפש .המוסר הזה מלמד
אנו עומדים מולו בלב שלם ,נקיים מביקורת חיצונית .הנגלות הם הנחלה אותנו כי האדם נדרש לעשות חשבון נפש אמיתי ,לא רק על מעשיו ,אלא
שלנו – המרחב שבו אנו יוצרים ערבות ,תומכים זה בזה ,ובונים גשרים של על המגמות שבליבו .האם הלב פונה אל מקור החיים ,או שמא הוא
קדושה .השילוב הזה הוא סוד הברית :להיות טהור בפנימיותי ,ולעמוד מאפשר לעצמו לפנות אל מחוזות זרים בהיסח הדעת?
באחריות מלאה כלפי חוץ .כשאנו זוכרים שהלב שלנו שקוף לפניו ,אנו רבי משה חיים לוצאטו במסילת ישרים (פרק א) כתב כי יסוד החסידות
זוכים ליושר פנימי; וכשאנו זוכרים את הערבות ,אנו זוכים לבנות סביבה ועיקר עבודת התמימים הוא להבין את חובת האדם בעולמו ,שכן האדם
מתוקנת .זהו האיזון המופלא שבו אנו צועדים ,כשאנו מחזיקים את הנצח נמצא במלחמה מתמדת על ליבו ,והלב הוא השדה שבו מתרחשת
ביד אחת ואת החברה ביד השנייה ,עד שכל מעשינו הופכים להיות כלי המערכה על אמונתו .המוסר העמוק מכאן הוא שהשמירה על הלב היא
קיבול לברכה שתחול עלינו ועל בנינו עד עולם. פעולה אקטיבית ,פעולה של מלחמה בשאננות .אסור לאדם לומר בלבבו
כי מחשבותיו הן עניינו הפרטי ואין בהן נפקא מינה למציאות ,שכן
המחשבה היא המנוע השקט שקובע את הכיוון של כל חייו.
קנה קרקע לימות המשיח :האם המקח תופס או שזה חלום באספמיא?
והחזרה ביובל .מתוך לשון זו נבוא לעורר ספק בליבנו :שמא אף בנדון ליל ראש חודש אלול .האוויר בחדר עומד דחוס,
דידן ,כל עוד המוכר אינו גומר בדעתו למכור את הקרקע במציאות רווי בריח הנרות הדועכים על השולחן המרכזי.
העכשווית ,אלא משייר את דעתו לעתיד לבוא ,הרי שהדבר פוגם ביסוד בחוץ ,הרוח מנשבת בין עצי האורן המקיפים את
המקח .נמצא שגם במקום שבו הקרקע מוחזקת ,גמירות הדעת של המוכר הישיבה ,מביאה עמה רשרוש עדין של ענפים
היא מפתח בל יעבור לקיומו של הקניין. המשתחווים ברוח ,מעין הכנה דוממת לקול
בגמרא במסכת זבחים (דף מה ע"א) איתא – הלכות שנוגעות לימות השופר שעתיד להרעיד את הלבבות .ראובן
המשיח יכריעו חכמי הדור ההוא .ואף על פי כן ,בבואנו לעמוד על דין ושמעון יושבים מול ערמת ספרים פתוחים ,אך
המעות ,נראה ליישב שאין אנו פטורים מן הדיון כבר עתה ,שהרי ייתכן עיניהם נעוצות בחלל החדר ,מחפשות את האופק
שגורל המעות תלוי בבירור זה .הדיון התלמודי המורכב הזה מלמדנו כי של ימות המשיח .השיחה נדדה מן האימה של
גם בסוגיות השייכות לעתיד רחוק ,אין אנו נשארים בחלל ריק ,אלא עלינו חשבון הנפש אל הערגה המתוקה לצעדים
לשקול את הכרעותינו לפי כלי המידה שבידינו היום. המבשרים על ביאת גואל .ראובן ,פניו להוטות באור של ציפייה ,קם
מתוך אוקיינוס התורה ,נבוא עתה ללמוד את דבריהם המאירים של עמודי ממקומו ופונה לשמעון בהצעה שמהדהדת בחדר כקול נבואי :הרי אתה
התווך ,הראשונים ,אשר העמיקו שורשים בסוגיה זו וביססו את ההבנה גר בגלות ,אך חלקך בארץ ישראל קנוי לך לעולם הבא ,הא לך אלף זוז –
כיצד ארץ ישראל משתייכת לבני ישראל בכל עת ובכל מצב. מכור לי ארבע אמות מחלקך זה .כשיבוא משיח ,אהיה אני שותף לנחלת
הרשב"ם (בבא בתרא קיט ע"א) ביאר – ארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי האבות .שמעון מהסס ,כף ידו מונחת על השולחן העץ הקר ,הוא בוחן את
מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה .בדבריו אלו חידש כי הבטחת דברי חברו ונענה ללחיצת יד חמה שחותמת עסקה דמיונית-ממשית .אך
השם יתברך לדורות נתנה לארץ דין של נחלה קיימת ,וממילא אין זה דבר כשהנרות דועכים ,נותרת השאלה תלויה בחלל :האם במעמד הזה ,בעוד
שלא בא לעולם אלא חפץ המוחזק בידינו מכוח הדיבור האלוהי ,מה הנכרים שולטים בארץ והגאולה עודנה רחוקה ,יש למקח הזה תוקף
שמהווה יסוד איתן לכל מי שמבקש לקנות חלק בנחלת אבותיו. הלכתי? שמא הכל הוא דמיון פורח באוויר ,דבר שלא בא לעולם שאינו
הנימוקי יוסף (בבא בתרא פרק יש נוחלין דף נט מדפי הרי"ף) כתב – יכול להיקנות ,או שמא העובדה שארץ ישראל מוחזקת לנו משמים
קרקע אינה נגזלת .מתוך דבריו אלו עולה תובנה מרחיקת לכת ,שגם הופכת את המכירה הזו למציאות הלכתית גמורה? הלב רוצה להאמין ,אך
כאשר הארץ שרויה תחת שלטון זרים ,זיקת הבעלות של עם ישראל אינה המוח השואל הלכתית מבקש וודאות – האם כספו של ראובן עבר לידי
פוקעת ,שהרי הארץ שייכת לבעליה המקוריים לעולם ,ואין כוח בעולם שמעון ביושר ,או שמא עליו לשוב ולדרוש אותו ,משום שאין כאן אלא
שיוכל לעקור בעלות זו מן השורש. שגיאה במקח שאינו יכול להתקיים?
הפסוק אומר" :ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'
אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל ,ו).
בעל הטורים (שם) ביאר על המילים את לבבך ואת – גימטרייה של
המילים הללו היא זה לימות המשיח .ההסבר הפשוט הוא שהפסוק רומז
לזמן עתידי שבו הקב"ה יתקן את לב העם לעבודתו באהבה שלימה,
ומכאן נובעת השאלה האם ניתן להקדים ולעשות קניינים לקראת
המציאות הרוחנית והפיזית של ימות המשיח.
רש"י (שם) כתב – ועתיד הקב"ה ליטול ערלת לבנו ,והוא יצר הרע שמונע
את האדם מלעבוד את ה' ,ובכך תשתנה המציאות המוחלטת בימות
המשיח ,דבר שמעורר תמיהה האם קניין שנעשה עתה ,בתוך עולם של
בחירה ויצר ,יכול לחול על מציאות של גילוי שכינה וטהרה פנימית.
רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר – ומל הוא מלשון הסרה ,שהקב"ה יסיר
את המחיצה המונעת את האדם מהדבקות בו ,וממילא נשאלת השאלה
האם בעת הזאת כבר יש ביד כל יהודי אחיזה בארץ ,כיוון שהיא מיועדת
לשוב לידו באופן ודאי בבוא היום.
הספורנו (שם) כתב – יכין השם יתברך את לבבם לאהבתו כדי שיהיו
ראויים לחיי העולם הבא ,מדבריו אנו למדים שהעתיד כבר מוכן וטמון
בתוך ההווה ,ואולי מכאן יש מקום לראות כל יהודי כאוחז בחלק בארץ
ישראל מכוח ההבטחה האלוקית.
רבנו בחיי (שם) הדגיש – שהפסוק בא ללמדנו שהקב"ה יעשה את
הלבבות מזומנים לעבודתו ,ונמצא שהיכולת שלנו לזכות בארץ לעתיד
לבוא תלויה בהכנה הנעשית כבר עכשיו ,וייתכן שיסוד זה הוא המאפשר
למכירת חלק בארץ להיחשב כמוחזקת כבר היום.
הכלי יקר (שם) כתב – המילה ומל היא רמז להסרת לב האבן ולגילוי
פנימיות האמונה ,ולפי זה ייתכן שבימות המשיח לא ייווצר שינוי מהותי
חדש ,אלא גילוי של מהות קיימת כבר עכשיו ,מה שמחזק את ההשערה
שכל יהודי שייך לארץ ישראל כבר בגלותו.
מתוך שרשי היסודות של התורה ,נצלול עתה אל בתי המדרש המפוארים
של דורות האמוראים ,ונבקש להאיר את עומקם של דיני הקניין והחזקה
תוספות (בבא בתרא מד ע"ב) הביאו – מנהג קדום לכתוב בשטרי הרשאות כפי שהם מצטיירים מתוך הסוגיות העמוקות בגמרא .בגמרא במסכת בבא
ארבע אמות בארץ ישראל ,ונימקו זאת בכך שאין לך אדם מישראל שאין בתרא (דף קיט ע"א) נזדמנה לפנינו דרשת חכמים בעניין בנות צלפחד,
לו חלק בארץ משום שקרקע אינה נגזלת .נראה לבאר מתוך דבריהם ,כי שנטלו חלקים בנחלה ,ושאלו שם – ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי,
המנהג אינו רק נוהג בעלמא ,אלא גילוי של המציאות ההלכתית שכל ותירצו ארץ ישראל מוחזקת היא .רש"י (שם) ביאר בטוב טעם – מוחזקת
יהודי הוא בעלים על חלקת אדמה בארץ הקודש. היא ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה .הנה כי כן ,מתוך
הרמב"ן (בבא בתרא ס ע"א) הסביר – את דרשת חכמים שהילוך קונה, דברי הגמרא עולה ניצוץ של אמת קדושה :ארץ ישראל ,גם בשעה שרגלי
וכתב כי הבטחת הארץ לאברהם הפכה אותה לנחלתו ,ומעשה ההילוך נכרים דרכו על אדמתה ,אינה נחשבת כדבר שאינו בעולם ,אלא כחפץ
היה גילוי של הקניין שנעשה בלב .מדבריו אלו אנו למדים שפעולת השם קדוש המוחזק בידי בני ישראל מכוח השבועה וההבטחה האלוקית.
יתברך והבטחותיו הן המציאות הממשית ביותר ,וכי ארץ ישראל שייכת נמצאנו למדים שקניין אינו נמדד רק במציאות הפיזית הגלויה ,אלא
לעם ישראל מכוח הדיבור האלוהי שקדם לכל כיבוש מעשי. בשייכות המהותית שנחקקה משמיים.
הריטב"א (בבא בתרא קיט ע"א) הסביר – דברי הגמרא שארץ ישראל בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס ע"א) מצינו דרשת רבי אליעזר – קום
מוחזקת ,והוסיף כי מאחר שהירושה ניתנה מידי שמים ,הרי שכל אחד התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ,ומכאן למדו רבותינו שהילוך
מישראל מוחזק בחלקו ,ורק תהליך הכיבוש והחלוקה הם שבאים לגלות קונה .אם אברהם אבינו בהילוך רגליו זכה בארץ ,הרי שפעולה רוחנית של
את השייכות הזו לעין כל .נמצא שמכירת חלק בארץ היא מכירה של חפץ התהלכות בהבטחת ה' יוצרת זיקה קניינית עמוקה .בבואנו אל סוגייתנו,
קיים ומוחזק ,ולא עסקה בדבר ערטילאי. נראה ליישב כי גם אם אנו בגלות ,ההבטחה הנצחית נחשבת כפעולה
מתוך בתי המדרש של האחרונים ,נעפיל עתה אל פסגות הפוסקים אשר המקנה בעלות ,ושמא מכוחה של אותה הבטחה קדומה ,אחיזתו של כל
שקלו במאזני הזהב שלהם את היסודות הקנייניים העמוקים ,מתוך ניסיון יהודי בחלקו בארץ היא מציאות שאין להכחישה.
ליישב בין המציאות המרה של הגלות לבין הנצחיות הבלתי ניתנת לערעור בגמרא במסכת גיטין (דף מח ע"א) מבואר – לעניין יובל ראשון ,שלא היה
דעתם שיחזרו השדות ,הרי שדעת המקנה משפיעה על עצם תוקף הקניין
ודעימיה ,לשטר זה יש ממשות הלכתית, של זכותנו על ארץ הקודש .רבי אלחנן ווסרמן בקובץ שיעורים (חלק ב
וממילא הוא מהווה בסיס איתן לקניין שבין סימן שנה) דן בדברי הרשב"ם וביאר – כי רק משעה שניתנה הבטחה
הקונה למוכר. קצובה ומיידית ליוצאי מצרים ,זכו ישראל להיחשב כמוחזקים בארץ,
דין קרקע נגזלת או אינה נגזלת – זוהי נפקא ואילו קודם לכן לא הוגדרה הארץ כמוחזקת .נראה ליישב מדבריו כי כיוון
מינה יסודית לכל סוגיית הקניינים בגלות .אם שאין לנו ידיעה ברורה על זמן הגאולה ,ייתכן שאין להחשיב את החלקים
ננקוט כעיקרון שקרקע אינה נגזלת ,הרי שלנו כנכסים מוחזקים לעניין מכירה ,שכן האחיזה בפועל תלויה בבואו
שהמכירה חלה גם כאשר הקרקע נמצאת תחת של המשיח ,מה שמותיר את המקח בספק גדול.
שלטון אומות העולם .אך אם נחמיר ונאמר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תנינא חלק ג
שאין הקרקע מוגדרת כ'מוחזקת' ללא יכולת סימן עח) כתב – כי המנהג לכתוב בהרשאות ארבע אמות בארץ ישראל
שימוש בפועל ,הרי שכל מכירה שכזו תלויה אינו דבר ריק ,אלא יש לו שורש עמוק שכן זכותו הקניינית של כל יהודי
בספק ואינה מחילה קניין גמור. קיימת ועומדת גם בגלות .נראה לבאר מתוך דבריו כי מכאן יש יסוד
דעת המוכר – לשיטת מרן הגר"ח קניבסקי ,גם אם נניח שיש שייכות להעניק תוקף לעסקת המכירה בין ראובן לשמעון ,שכן כל עוד הזכות
מהותית ליהודי בחלקו בארץ ,הרי כל עוד לא בא משיח אין דעתו של המהותית קיימת ביד בעליה ,הרי שהמכירה חלה על חפץ ממשי ולא על
המוכר למכור באופן מוחלט ,ולכן המקח מתבטל מאליו .לעומת זאת, דמיון בלבד.
לשיטות המקלות ,ברגע שהמוכר השתמש בלשון 'מכרתי' ,אנו מייחסים הגאון רבי יעקב דוד ווילובסקי בשו"ת הרידב"ז (חלק ג סימן פז) ביאר –
את דבריו כגמירות דעת גמורה המקנה את החפץ ,גם אם מימושו נדחה כי דין קרקע אינה נגזלת מורה על כך שגם תחת שלטון זרים ,זכות הקניין
לעתיד. הרוחנית נותרת ביד ישראל ,אלא שהשימוש בה נמנע מאיתנו .לפי זה,
מעמד רוחני – גם אם נכריע להלכה שאין למכר תוקף קנייני מוחלט ,עדיין ייתכן שיש תוקף למכירת ארבע אמות בקרקע הארץ גם בזמן הזה ,שהרי
יש בכך נפקא מינה רוחנית ,כפי שביאר הגר"ב אבא שאול .המכירה אינה המהות נשארה של ישראל ורק השליטה המעשית נמנעה ,ובכך לא פקעה
הופכת לריק ,אלא נותרת כסגולה וכהחזקת קשר פנימי לארץ הקודש, זכותו של המוכר להעביר את חלקו לאחר.
דבר שמעניק לקונה משמעות של זכות רוחנית שאין איש יכול ליטול הגאון רבי יצחק זילברשטיין בשו"ת חשוקי חמד (בבא בתרא קיט ע"א) דן
ממנו. בספק זה וציין – כי מאחר ואין לנו ידיעה מתי יבוא המשיח ,יש מקום
מתוך עולם ההלכה המעשי ,נצלול עתה אל מחוזות המחשבה ,ונברר את לומר שהמכירה תלויה בדבר שאינו בטוח ועל כן היא בטלה .מנגד ,הדגיש
עומק הרעיון הטמון בזיקה שבין עם ישראל לארצו ,ואת המתח הנצחי בין כי מכיוון שתוספות קבעו שלכל יהודי יש חלק בארץ ,הרי שיש צד לומר
הבטחת התורה לבין מציאות הגלות .השאלה אם ניתן למכור קרקע בארץ שקניין כזה אכן חל ,ואין כאן מקח טעות ,אלא מעשה שניתן לראותו כבעל
ישראל לכשיבוא משיח ,איננה משמשת רק כבירור משפטי גרידא ,אלא תוקף הלכתי משמעותי.
פותחת צוהר אל הבנת היחס המופלא בין דבר ה' לבין המציאות האנושית. מתוך משנתם של גדולי הדורות האחרונים ,נבוא עתה ללמוד את
מצד אחד ,אנו מוצאים כי ארץ ישראל מוחזקת לנו ,כפי שלימדונו חכמינו הכרעותיהם של המאורות הגדולים שזכינו לאורם ,אשר נדרשו לשאלה
בבבא בתרא ,גם בשעות של חושך ושליטת זרים .כאן טמון חידוש עצום: חיה זו והעמיקו בה כפי שראוי לדון בנושאים הנוגעים לנפש האומה
הבטחת ה' איננה בגדר מילה בעלמא לעתיד לבוא ,אלא היא מהווה חלות ולזיקתה לאדמת הקודש.
קניינית עכשווית וממשית .העובדה שהארץ מוגדרת כנחלה גם טרם מרן שר התורה ,הגאון רבי חיים קניבסקי ,נשאל בפירוש על שאלה זו,
כיבושה המלא ,מלמדת אותנו על תפיסת עולם שבה דיבורו של הבורא והשיב – כי לדעתו אין המכירה חלה כלל .הוא ביסס את דבריו על הגמרא
בורא מציאות; אמירת ה' היא מעשה ,וכבר בשעה שההבטחה נאמרה, במסכת גיטין (דף מח ע"א) בעניין יובל ראשון ,שבה מבואר כי דעת
נוצר קניין נצחי שאינו תלוי בזמן ובמקום. המוכרים לא הייתה לחזור בהם מהחזקת השדות ,ומכאן הקיש שגם
מצד שני ,ניצבת מולנו הגישה המבחינה בין הבטחה כללית לבין במכירת חלק בארץ ישראל ,אין דעת המוכר גמורה למכור את חלקו כל
התחייבות לדור מסוים ,כפי שעלה בדברי הגאון רבי אלחנן ווסרמן .לפי עוד לא בא משיח .נראה ליישב כי לפי הכרעתו ,המקח בטל מעיקרו
תפיסה זו ,כוחה של ההבטחה כקניין מעשי בא לידי גילוי רק כאשר היא והמעות חוזרות לקונה ,שכן העסקה חסרה את יסוד גמירות הדעת
ניתנת לדור ההווה ,למי שעומד לפני הכיבוש בפועל .מכאן עולה יסוד למכירה בפועל.
מרטיט במחשבה :הקדושה והשייכות לארץ הן תמידיות ,אך היכולת הגאון רבי יעקב חיים סופר בכף החיים (או"ח סימן קנב ס"ק יד) כתב – כי
'לסחור' בהן ,להמירן בקניין משפטי גלוי ,דורשת התאמה למציאות המנהג לייחד לכל אדם חלק בארץ ישראל נובע מהיסוד שאין הקרקע
השעה .ייתכן שזהו סוד המתח שבו חי כל יהודי בגלות – בעלותו על נגזלת ,וכל יהודי נחשב כבעלים על חלק בארץ .נראה לבאר מתוך דבריו
הארץ היא אמת מוחלטת ושורשית ,אך מימושה המעשי עדיין עטוף כי יש מקום לראות במכירה מעשה ממשי ,שכן השייכות של כל יהודי
בצעיף של ציפייה. לארץ אינה בגדר משאלה בלבד ,אלא מציאות הלכתית שמאפשרת לאדם
המתח הזה בין הנצחיות לבין ההמתנה ,הוא המעניק לשאלתנו את להקנות את חלקו לאחר.
עומקה .כאשר ראובן נותן ממיטב כספו כדי לקנות חלק בארץ שאינו הגאון חיים יוסף דוד אזולאי בשו"ת יוסף אומץ (סימן פב) האריך לכתוב
נראה לעין כרגע ,הוא מביע בדרכו שלו את האמונה שהארץ איננה 'דבר – כי ארץ ישראל אינה יוצאת מרשות ישראל לעולם ,אפילו בזמן הגלות.
שלא בא לעולם' ,אלא היא מציאות קיימת וממתינה ,כזו המחכה לגילויה הוא הדגיש כי מה שנוהגים לכתוב בכל הרשאה על ארבע אמות בארץ
הגמור .המכירה הזו מבטאת את הכמיהה של הנשמה היהודית הממאנת ישראל ,אינו דיבור בעלמא אלא יש לו ממש ,משום שהקניין הפנימי שייך
להשלים עם הנתק הפיזי מהקודש .ייתכן שהספק ההלכתי אם המכירה לישראל לעד .מדבריו עולה כי הקנייה יכולה להיחשב כקניין גמור ,שכן
חלה ,הוא הדים להבדל הדק שבין האמונה המוחלטת לבין המגבלות של הארץ מחוברת לנשמת ישראל בזיקה שאינה ניתקת.
עולם הזה ,שבו הבעלות על הארץ עדיין זקוקה להתגלותה של הגאולה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות שביעית ויובל
נמצאנו למדים שהדיון הזה מלמדנו על ארץ ישראל ,שאיננה רק רכוש עמוד רפח) כתב – כי מכוח דין קרקע אינה נגזלת נשאר לישראל חלק
שאדם קונה ומוכר ככל השדות ,אלא היא ירושה שמימית .גם אם התורה בארץ גם בזמן הגלות ,ולכן אפשר לסמוך על המנהג שכל יהודי מחזיק
מגבילה את תוקף המקח משום דעת המוכר או משום העדר הכיבוש ,הרי בארבע אמות בארץ .עם זאת ,לעניין מכירה לימות המשיח ,הסתייג וכתב
שאין זה מחליש את הקשר המהותי .השאלה אם ניתן למכור את הקרקע, שמאחר ואין דעת המוכר למכור לגמרי ובאופן מוחלט ,יש לחשוש לדברי
הופכת למראה המשתקפת בה את הציפייה היהודית ליום שבו הבטחת ה' הפוסקים שמקח זה בטל ואינו יכול לעמוד.
תהיה נחלת הכלל לא רק בלב ,אלא גם בשטח ,בארבע אמות של כל אחד מו"ר הגרב"צ אבא שאול באור לציון (חלק ג פרק יט) הוסיף – כי גם אם
ואחד. נאמר שאין למקח תוקף קנייני גמור על פי כל כללי ההלכה ,מכל מקום
מתוך בירור עומק הרעיון ,נבקש כעת להמריא אל מחוזות הנפש והאמונה, ניכר כאן רצון עז להחזיק בחלק בארץ ישראל ,ויש בכך סגולה וחשיבות
ולחבר את השאלה ההלכתית אל נימי ליבו של היהודי המצפה ליום שבו מיוחדת שיתכן שפועלת את פעולתה לפחות מבחינה רוחנית ופנימית.
נשוב לראות במו עינינו את גאולתנו .השאלה הזו ,האם רשאי יהודי לקנות מתוך עומק הסוגיה ודברי רבותינו הראשונים והאחרונים ,נבוא עתה
חלק בארץ לכשיבוא משיח ,חורגת מגדר הדיון הטכני בקניינים ,והופכת לתרגם את ההלכות למציאות החיים ,ולבחון מהן הנפקא מינות העולות מן
להצהרת אמונים של הנשמה .כשיהודי מעלה על דעתו לשלם ממון רב הדיון הזה למעשה ממש .חזרת המעות – אם נאמר כדעת הגר"ח קניבסקי
בעבור פיסת אדמה שכרגע אינה נראית לעין ,הוא מגלה כי ליבו כוסף אל שאין דעת המוכר למכור את חלקו בארץ עד בוא הגאולה ,הרי שהמקח
הארץ לא רק כנחלה משפטית ,אלא כביתו הנצחי .אין הוא ממתין לשינוי בטל מעיקרו ,ועל כן רשאי הקונה לתבוע את כספו חזרה כבר עכשיו
המציאות בחוץ כדי להתחבר אל פנימיות ההבטחה ,אלא כבר עתה הוא בטענת מקח טעות .אולם אם נפסוק כשיטות הסוברות שזכותו של כל
מבקש לעגן את זכותו ,לחתום את שייכותו ,ולהצהיר בביטחון :הארץ הזו יהודי בארץ היא זכות ממשית וקיימת ,ייתכן שהכסף נשאר ביד המוכר
שלי ,ושייכותי אליה היא אמת שאינה תלויה בזמן או בשלטון כזה או אחר. והקונה נחשב כמי שזכה בנחלה לעתיד לבוא.
הקשר בין עם ישראל לארצו מתגלה כאן כקשר של נשמה אל גופה .כשם שטרי הרשאה – למנהג הרווח לכתוב בהרשאות ארבע אמות בארץ
שהחיד"א ביאר שקרקע אינה נגזלת ,כך גם שייכותנו לארץ היא נצחית ישראל ,עולה שאלה אם יש לכך תוקף משפטי או שמא הוא זכר סמלי
ובלתי ניתנת לניתוק .עצם הניסיון לקנות ארבע אמות לעתיד לבוא מלמד בלבד .אם נכריע שאין לכל יהודי חלק קנייני ממשי בזמן הגלות ,הרי
כי הלב היהודי רואה בארץ את ירושתו הקדומה ,גם כשהיא רחוקה ממנו שהשטר נותר כעדות לכיסופים בלבד; אך לשיטת בעל ה'יוסף אומץ'
יתרה מכך ,יש כאן לקח מוסרי ביחס לציפייה האמיתית .פעמים רבות אנו אלפי מיל .זוהי אמונה חיה ונושמת :המשיח אינו
מתהלכים בעולם בתחושה שהגאולה היא תיאוריה רחוקה ,ונאחזים מושג מופשט ,אלא מציאות שהיהודי חי אותה יום
באנחת 'נחיה ונראה' .המעשה המרתק של קניית ארבע אמות גורם לנו יום .כשהוא מניח מעות על השולחן בעבור קרקע
להפסיק להסתתר מאחורי תאריכים דמיוניים ולהפוך את הציפייה גאולתית ,הוא אומר בלב שקט ובביטחון גמור –
לאמונה חיה .מוסר ההשכל הוא שאמונה אמיתית תובעת מאיתנו לחיות אני יודע ,אני בטוח ,ואני מחכה.
כאילו הדברים אמורים להתרחש עכשיו ,להשקיע ברוח ,להתפלל בכוונה יתרה מכך ,עצם ההתלבטות של גדולי ישראל
ולתכנן את חיינו מתוך הכרה שהמציאות יכולה להשתנות בכל רגע .זוהי בשאלה זו מרוממת את הגאולה מדרגת חלום
עמידה איתנה מול המציאות החומרית ,המזכירה לנו כי גם אם נגזל ערטילאי למציאות ממשית .העובדה שתלמידי
מאיתנו כוחנו או זמננו ,נקודת האמת הפנימית והקדושה שבליבנו נותרות חכמים דנים בהלכות קניינים לגבי ימות המשיח,
שלנו לעולם ,ואיש לא יוכל לגזול אותן מאיתנו. מחנכת את הלבבות לראות את הגאולה כעובדה
מתוך המצפן המוסרי שנבנה ,נחתום את המסע המרתק בסוגיה זו ,ונחצוב קיימת ,ממשית ככל סוגיה אחרת בשולחן ערוך.
מתוך הדיונים ההלכתיים תובנות מעשיות ,חיים ונושמות ,שילוו אותנו הדיון ההלכתי כאן אינו 'עיסוק בתיאוריה' ,אלא
בצעדינו היום-יומיים. תהליך של הכנת הלב והנפש .הוא הופך את הגאולה מחזון רחוק לדופק
החיבור לארץ ישראל אינו תלוי במיקום גיאוגרפי בלבד .גם כאשר אנו של חיינו ,ומוכיח שהארץ מחכה לנו ,ושבכל רגע יכולה המציאות להיפתח
חיים בגלות ,עלינו לפתח תחושה פנימית ומוחשית שכל אחד מאיתנו ולהתגלות.
מחזיק חלק קדוש בארץ ישראל .תחושה זו צריכה לבוא לידי ביטוי במבט מחשבתי ,הקניין הזה הוא סמל לחיבורו של יהודי לנצח .גם אם
בתפילה כנה לשלום הארץ ,בזיקה נפשית ליושביה ,ובהכרה עמוקה מבחינה הלכתית ייתכן שאין לקניין תוקף משפטי מלא עד בוא הגואל,
שהארץ הזו ,על כל קדושתה ,היא נחלתנו הנצחית. הרי שיש בו תוקף נשמתי .הוא מחבר את המחשבה אל הארץ ,ואת הרצון
השקעה בערכים נצחיים היא הבסיס לכל בנייה נכונה .כשם שראובן ביקש אל הבטחת ה' .זוהי דרך להשקיע בנצח בתוך עולם חולף .זהו ביטוי לכך
להשקיע את ממונו בארץ הנצח ,כך עלינו לשאול את עצמנו מדי יום :במה שגם בגלותנו ,בתוך חושך המציאות ,אנחנו שייכים למקום שבו יתגלה
אנו משקיעים את המשאבים שהעניק לנו הבורא? האם בדברים העוברים אור ה' ,וכי החלק שלנו בארץ הוא נקודת האמת הפנימית שאיש לא יוכל
עם חלוף השעות ,או בערכים המניבים פירות לנצח ,כלימוד תורה, לקחת מאיתנו לעולם.
כמעשה חסד וכחינוך הצאצאים בדרך ישראל סבא? מתוך החיבור הנפשי והאמוני ,נבקש עתה לזקק מתוך הסוגיה מצפן מוסרי
הציפייה לגאולה חייבת להפוך למעשה חי .לא די לומר 'אני מאמין' ,אלא המלווה את האדם בחייו ,ומנחה אותו כיצד לשקול את פעולותיו בזיקה
עלינו לחיות מתוך ידיעה שהמשיח עשוי לבוא ברגע זה ממש .התודעה לנצח ולהבטחות התורה ,ללא הטפה ובלא סיסמאות ריקות .הדיון ההלכתי
הזו מחייבת אותנו להתכונן ברוח ובמעשה ,ולהפוך את החיים להכנה בשאלה אם ניתן למכור קרקע בארץ ישראל לעתיד ,מעורר בלב האדם
מתמדת לקראת המפגש עם האמת האלוקית. תוכחה עדינה אך נוקבת ביחס ליחסו אל הכסף ואל הערכים שבהם הוא
הכרת הערך העצמי היא יסוד לעבודת ה' .כל יהודי נושא עמו ארבע אמות בוחר להשקיע .האם אנו משקיעים את המשאבים שהופקדו בידינו
קדושות בארץ הקודש ,ומכאן אנו למדים שאין יהודי שאין לו מקום וערך בדברים בני חלוף ,או שמא אנו מחפשים את הדרך לקשור את ממוננו ואת
בעולמו של מקום .אל לו לאדם לומר 'אני איני חשוב' ,אלא יכיר בכך שהוא כוחותינו אל עבר הנצח? ראובן ,בבקשו לקנות חלק בארץ הקודש ,לימדנו
נושא מטען של נצח ושליחות אישית שאין לאף אחד אחר מלבדו. שיעור בעדיפויות :הוא זיהה את האפשרות להפוך כסף ארצי לזכות
עיקר העניין :הדיון נסוב סביב שאלת תוקפה של מכירת קרקע בארץ נצחית .כשאנו בוחנים את דרכינו ,עלינו לשאול את עצמנו בכנות :האם
ישראל לעתיד לבוא ,בעת שארץ ישראל אינה בשליטתנו בפועל .בגמרא בחירותינו – בבית ,ברכוש ,ובסדר היום – מקשרות אותנו אל הערכים
ובדברי הראשונים מצאנו יסודות מוצקים המגדירים את הארץ כמוחזקת שאינם נגזלים ,או שהן נותרות בתחום הארצי המתכלה?
מכוח הבטחת ה' ,וכן את הכלל שקרקע אינה נגזלת .מאידך ,פוסקי נוסף על כך ,עולה כאן מסר של ענווה גדולה וערך עצמי לכל יהודי.
האחרונים נחלקו אם יש כאן גמירות דעת מספקת למכירה ,כאשר מרן שמעון ,שמכר את חלקו ,ייתכן שחשב בתחילה 'מה ערך יש לארבע
הגר"ח קניבסקי נטה להכריע שהמקח בטל משום שאין דעת המוכר אמותיי בארץ הרחוקה?' אך ההלכה והמדרש מלמדים אותנו אמת גדולה:
למכור לפני הגאולה ,בעוד שפוסקים רבים ראו במעשה זה שייכות אין יהודי שאין לו חלק ,ואין נשמה שאין לה מקום בנחלת העם .אל יאמר
מהותית וקניינית .למעשה ,במקום ספק ממוני יש מקום להחזיר את אדם 'מה חלקי ,מה ערכי' ,כי כל אחד מאיתנו מחזיק בחלק נצחי בקדושת
המעות ,אך מבחינה רוחנית המעשה נותר גילוי אמונה מרטיט .הגאולה הארץ .תובנה זו מציבה את האדם מול מראה פנימית – עליו להכיר בגודל
אינה חלום רחוק ,אלא מציאות הטבועה בלבנו בכל עת .כשם שהארץ המתנה שהופקדה בידיו ,ולשמור על אותה 'ארבע אמות' של קדושה ,של
אינה נגזלת לעולם ,כך גם נשמתנו נותרת קשורה בנצח למקורה. אמת ושל שליחות ,גם בימים של שגרה ושחיקה.
המספרים שלא מסתדרים :חיי משה בין החשבון לפשט
אחרת? האם השנים הללו ,שכל אחת מהן יקרה כפז ,נספרו אחרת האוויר במחנה ישראל כבד ,רווי באבק המדבר ובניחוח הלחם מן
בעיני ההשגחה? האם החישוב הגלוי מסתיר בתוכו עומק נעלם ,מפתח השמים שעדיין מלווה את סעודותיהם ,אך בלב השקט של סוף היום,
פלאי שנועל את הנתונים ופותח אותם מחדש לכדי שלמות אחת? משהו עומד להשתנות .השמש נוטה מערבה ,צובעת את יריעות
המתח הזה אינו רק תרגיל בחשבון; הוא רעד בלב האדם המבקש האהלים בזהב עמוק ,ובמרכז המחנה עומד משה רבנו .לא איש זקן
להבין את סדר ימיו .האם החיים נמדדים ככמות של שנים שחלפו ,או שקרסו כוחותיו ,אלא מנהיג שכל ימיו מונחים לפניו כספר פתוח,
שמא ישנו מניין פנימי ,שקט ,הנסתר מן העין ומתגלה רק למי צלול ,מלא הוד והדר .רוח דקה מלטפת את פניו ,שערותיו לבנות כשלג
שמתבונן בעומק הכתוב? השאלה מונחת כאן ,על השולחן ,דורשת אך עיניו בורקות באותה אש שראתה את הבוער בסנה ,והוא פותח את
יישוב ,דורשת עומק ,דורשת מאיתנו לעצור ולהביט בדרכו של משה פיו ומכריז בביטחון נצחי :בן מאה ועשרים שנה אנכי היום.
– האיש שחייו היו שעון אלוקי מדויק להפליא – ולשאול :היכן החשבון הדברים מהדהדים בחלל האוויר .מאה ועשרים .מספר שלם ,עגול,
ואיפה הפשט נפגשים? מושלם .אך דווקא ברגע זה ,כשחכמי ישראל וגדולי הדורות מביטים
הפסוקים הפותחים את מסכת חייו האחרונה של משה רבנו ,המניחים לאחור ,הם חשים שמשהו בלוחות המספרים אינו מתיישב .הנה
את היסודות לכל הדיון העמוק על מניין שנותיו ,מופיעים בתחילת החשבון מונח לפניהם כפסיפס מורכב :שמונים שנה בטרם עמד לפני
פרשת וילך .אלו הם הדברים שבהם משה רבינו מעיד על עצמו, פרעה ,שנה אחת של מכת מצרים ,וארבעים שנה של נדודים במדבר
ומתוכם אנו ניגשים אל הקושיה הגדולה" :ויאמר אליהם בן מאה החולות ,והסך הכל? מאה ועשרים ואחת .השקט בחדר הלמידה הופך
ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא דרוך .המספרים רוקדים מול העיניים ,מסרבים להסתדר ,מסרבים
תעבור את הירדן הזה" (דברים לא ,ב). להתיישב תחת כנפי הפסוק המפורש .איך ייתכן שאמת התורה,
הכתובה בדיוק אלוקי ,ניצבת אל מול חשבון אנושי שמוביל לתוצאה
נפתח את דפי הגמרא המאירים לנו את הפסוק הזה ,הנאמר בסמוך להסתלקותו של משה ,מהווה את נקודת
מסתרי ימיו של משה ,ונראה כיצד חכמינו המפגש שבין ההודעה על סיום התפקיד לבין הדיוק הכרונולוגי של
צללו אל עומקן של השנים וגילו כיצד חיי חייו .כאשר משה אומר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ,הוא קובע
הצדיק אינם רק רצף של ימים ,אלא יצירה מסמרות שהזמן הזה ,יום ההולדת והפטירה החופפים ,הוא סוף המניין
אלוקית שלמה ומדויקת .בגמרא במסכת המדויק .הדיבור על חוסר היכולת לצאת ולבוא ,המלווה את הציון
ראש השנה (דף יא ע"א) רש"י (שם) פירש: הכמותי של השנים ,מלמדנו כי אין זה רק ציון יבש של מספר ,אלא
ביום שנולד בו ביום מת .הגמרא דנה במקור עדות להשלמת הייעוד ,שבו השנים נספרו והגיעו לקיצן בדיוק
לדרשה זו ומביאה את הפסוק וימלאו ימיו, מופלא.
כדי ללמדנו יסוד נשגב בהנהגת הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים, בתרגום אונקלוס (דברים לא ,ב) תרגם :ואמר להון בר מאה ועשרין
שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם מיום ליום .הסוד הגלום כאן שנין אנא יומא דא לא איכול עוד למפק ולמעל ויי אמר לי לא תעבור
הוא שאין מדובר רק בציון של מספר שנים ,אלא במחזוריות שלמה ית ירדנא הדין .התרגום מדגיש את המילים אנא יומא דא – אני ביום
של חיים שמתחילה ומסתיימת באותה נקודת זמן ,ובכך נשמרת הזה ,ומבהיר כי מדובר בנקודת זמן מוגדרת שבה אכן נשלמו הימים,
השלמות של מאה ועשרים שנה ללא כל פגם או תוספת ,מה שמיישב ללמדנו שהמספר אינו שרירותי אלא מכוון על ידי השגחה עליונה
את קושיית החשבון שהרי השלמות היא החוק הפנימי. הממלאת את שנות הצדיק.
בגמרא במסכת סוטה (דף יג ע"ב) תוספות (שם) ביאר :שחשבון חיי תרגום יונתן (דברים לא ,ב) מוסיף ומבאר :ואמר להון בר מאה ועשרין
משה אינו נמדד כחשבון הדיוט ,אלא כחשבון של קודש המחושב שנין אנא ביומא הדין לא איכול עוד למפק בקרבא ולמעל בקרבא .הוא
בדיוק לפי רצונו של הקדוש ברוך הוא .הגמרא דנה שם באורך ימיו של מרחיב את המושג לצאת ולבוא למשמעות של הנהגה ומלחמה ,ובכך
משה ומשתמע שאין כאן חשבון גרידא ,אלא גילוי של הנהגה מיוחדת רומז כי ימי חייו של משה ,המאה ועשרים ,נמדדים לפי היכולת והכוח
של הקדוש ברוך הוא המכוונת את ימי הצדיק כך שישתלבו באופן לפעול בעולם ,ושמיום זה ואילך פגה השליחות הפיזית.
מושלם עם מהלך ההיסטוריה והגאולה ,וכל ניסיון לחשב חשבונות רש"י (שם) כתב :היום מלאו ימי ושנותי .ללמד שביום זה נולדתי וביום
אחרים נובע מהסתכלות חיצונית שאינה מכירה את החשבון הפנימי זה אמות ,שנאמר וימלאו ימיו .הקדוש ברוך הוא יושב וממלא
של הנשמה. שנותיהם של צדיקים מיום אל יום .ביאורו של רש"י הוא המפתח
ליישוב הסתירות; הוא מלמד כי השלמות היא החוק הפנימי של חיי
הצדיק ,והמספר שנאמר בפסוק אינו רק תאריך ,אלא ביטוי לשלמות
אלוהית.
רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :אנכי היום -בזה היום נשלמו .ולא
אוכל -בעבור זקנתי .והנה משה בזה היום לבדו ידע כי הגיע קצו ,והוא
היה יום הולדתו ,ובעבור שזקן נחלש כוחו .הרחבתו מחדדת כי אין כאן
עניין מקרי ,אלא גילוי של עת פטירה המקביל לעת לידה ,ובו הזקנה
מגיעה לשלב של פרישה מהנהגה ,דבר המדגיש את החפיפה בין הגיל
לבין כוחו הפיזי.
בתלמוד מסכת סוטה (פרק ה הלכה ד) מפרשני התלמוד (פני משה הרמב"ן (שם) ביאר :ורבותינו דרשו היום -ביום שנולדתי בו ביום אני
שם) ביאר :כי שנותיו של משה נקצבו מראש באופן כזה שכל שנה מת ,שביום ההולדת הושלמו שנותיו .וכך הוא מנהג הצדיקים,
ושנה מילאה את תפקידה הייחודי בהנהגת העם ,וביום פטירתו נחתם שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם עד היום המדויק ,ואין בזה שום
החשבון בדיוק ללא סטייה .העומק כאן הוא שהתלמוד בא ללמדנו תוספת או גריעה .הוא מוסיף כי הדגשת היום באה לומר לנו
שגם אם לכאורה נראים החשבונות כסותרים ,האמת היא שישנו חישוב שההשגחה מדקדקת בכל רגע ורגע מחיי הצדיק ,עד כדי סנכרון מלא
פנימי של השמים שאינו כפוף לחשבון האנושי הפשוט ,והשלמות היא של המחזור השנתי.
מוחלטת ,שכן היום של משה היה מלא ועמוס בתוכן עד שלא הותיר הרד"ק (שם) ביאר :בן מאה ועשרים שנה -ללמדך שהיה במלוא
מקום לתוספת. שנותיו ,וכי זה היה השיא של כוחו ושל תפקידו ,ולא חסר מאומה ממה
רבינו שמואל בן מאיר הרשב"ם (שמות ז ,ז) כתב :ומשה בן שמונים שנועד לחיות .הפירוש מלמדנו כי מאה ועשרים הוא מספר סגור,
שנה וגו' -ללמדך שמתחילת לידתו עד עתה היו שמונים שנה .הוא תחום ומוגדר ,שממנו אין לאדם לצאת מעבר למה שנקצב לו משמיים.
מדייק בלש ון הפסוק שכאשר נאמר בן שמונים ,הכוונה היא למניין הרלב"ג (שם ) כתב :כי ידע משה בנבואה כי הגיע קצו ,והוצרך לומר
מלא ,ומתוך כך הוא בונה את מערכת הזמנים שתביא אותנו בדיוק אל לעם כי זהו זמנו ,כדי שידעו כי לא מחמת חולשה בלבד הוא עוזב ,אלא
מאה ועשרים השנים בסוף ,באופן שהחשבון מסתדר בלי שום עודף, מחמת גזירת השם .הוא מסביר כי האמירה נועדה להרגיע את העם,
כשהוא מראה שכל שנה ותחנה בחיי משה מחושבות כחוליות ולכן הציטוט מדויק ומצביע על שלמות המעגל של חייו.
בשרשרת אחת רציפה. החזקוני (שם) כתב :היום -שביום זה נולדתי .וזהו מילוי ימים ,כמו
רבינו יוסף בכור שור (שמות ז ,ז) ביאר :בן שמונים שנה בעמדו -כי שאמרו חז"ל .הוא מדגיש את הפשט שביום זה ממש נשלמה המכסה,
שמונים שנה הם זמן השלמת ההכנה למנהיגות ,ועל כן דייקה התורה וממילא אין מקום לחישובים המורים על מאה ועשרים ואחת ,שכן
למנותם .הוא מסביר שהמספר אינו מקרי ,אלא מסמן תחנה בדרך המילה היום מכריעה כל ספק.
שבה המנהיג מוכשר לתפקידו ,ובכך הוא מיישב את החשבון בכך הספורנו (שם) ביאר :לא אוכל עוד לצאת ולבוא -לא מפני שחסר כוח,
שהשנים אינן נמדדות כסתם מניין ,אלא כציוני דרך של בניין האישיות שהרי כתוב לא כהתה עינו ,אלא שהגיעה שעה שאין לי רשות להנהיג
וההכנה לקראת הגאולה ,מה שמוכיח שהזמנים אינם סותרים אלא עוד .ההסבר מציב נקודה חשובה :הסיום אינו בגלל התכלות הכוח,
משלימים זה את זה. אלא בגלל השלמת המכסה המדויקת של מאה ועשרים שנה ,שזהו
רבי דוד קמחי בספר השורשים (ערך שנה) ביאר :שמניין השנים אצל גבול השליחות שנמדד בשנים שלמות.
צדיקים מתחיל מנקודת הזמן שבה הם מתחילים את עבודתם ,ועל כן הכלי יקר (שם) הוסיף :בן מאה ועשרים שנה אנכי היום -לרמוז על
החשבון המצטבר מוביל לשלמות השנים .הוא מחדד שאין אנו גודל השלמות ,שכל ימיו היו קודש ,ולא היה בהם שום זמן מבוזבז.
מוצאים סתירה בחשבון ,שכן אם נמנה את השנים על פי המפתח של הוא מסביר שהשלמות הזו ,שהוזכרה בפסוק ,היא הנותנת את התוקף
התחלת השליחות ,נגלה שכל שנה תופסת את מקומה המדויק ,ואין למספר מאה ועשרים ,שכן חייו לא היו רצף שנים גרידא ,אלא רצף של
לנו מניין נוסף שמעבר למאה ועשרים שנה ,אלא הכל מכוון ומדויק פעולות שלמות.
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספר חזון עובדיה (ימים נוראים להפליא ,והזמן מוכיח את עצמו ככלי קיבול
עמוד רלח) הכריע :שכל החשבונות שדנו בהם הראשונים והאחרונים מושלם למשימתו של משה.
נועדו ליישב את הפשט ,אך העיקרון המנחה הוא שהתורה אמרה בעוד הראשונים סללו את הדרך בהבנת מניין
בפירוש שמשה היה בן מאה ועשרים שנה ביום פטירתו .הוא מחזק שנות הצדיק ,באו האחרונים וביקשו לרדת
זאת בדרשת חז"ל שהזכרנו ,שאין מקום לתוספת ,וכי מנהיגותו של לעומקם של הדברים ,בבואם ליישב את סתירות
משה הייתה מדויקת כל כך ,עד שיום הלידה ויום הפטירה ננעלים זה החשבון הלכאורה קיימות .הם לא רק נתנו
בתוך זה כטבעת בתוך טבעת ,בבחינת יום אחד של חיים שלמים. דעתם על הכתוב ,אלא הפכו את הקושיא
הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספר הליכות שלמה (תורה פרק יב למפתח שדרכו מתגלה סוד ההנהגה האלוקית
הערה )25העיר :כי שאלות אלו בדבר מניין השנים באות מפני שהאדם המכוונת את שנות האדם ,כאשר הם מדקדקים
מנסה למדוד את חיי הצדיק לפי המבט של העולם הזה והחשבון בכל מילה ובכל שנה כדי להוציא את האמת
הכרונולוגי ,אך באמת שנותיהם של צדיקים נמדדות לפי השלמות לאורה .הטורי אבן (מסכת ראש השנה ,דף ג ע"א) .כתב לתמוה על
הרוחנית .לפיכך ,משה הגיע לשיא שלמותו ביום מלאות מאה ועשרים, החשבון הפשוט :איך אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ,והרי
ואין כאן מקום לחישובים חיצוניים שכן השלמות היא פנימית אם נחשב שמונים שנה עד בואו לפרעה ,ועוד שנה אחת למצרים,
ומוחלטת. וארבעים שנה במדבר ,הרי יוצא שהיה בן מאה ועשרים ואחת שנה?
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן סו) ביאר :שכל הקושיא הזו ,שמציבה את החשבון האנושי אל מול הפסוק הברור,
החשבונות מתיישבים על פי הכלל שכל כניסה לשנה נחשבת כשנה, פתחה פתח לדיונים נרחבים בקרב הפוסקים ,שכן היא נוגעת בבירור
ועל כן לא הייתה למשה תוספת שנה מעבר למה שנכתב בתורה .הוא של אמיתות הכתובים ובמבנה הזמן בחיי הצדיקים.
הדגיש שהפסוק המפורש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום הוא הקובע החתם סופר (שו"ת חתם סופר ,חלק ו סימן כט) .ביאר ליישב שאין
את המציאות ,וכל הדיונים רק באים לבאר כיצד המציאות הזו כוונת התורה בציון הגיל בן שמונים שנה לומר שכבר מלאו לו שמונים
מתיישבת עם העובדות ,שכן אין סתירה בין דבר ה' לבין החשבון הנכון. שנה ,אלא שהיה בתחילת שנת השמונים .וממילא ,כאשר הוא עמד
מו"ר הגר"א וייס בספר מנחת אשר (דברים סימן עה) חידש :ששלמותו לפני פרעה ,הוא היה בתחילת שנת השמונים שלו ,ומשכך בעת יציאת
של משה רבינו אינה נמדדת רק במישור הזמן ,אלא במישור הנצח. מצרים נשלמו לו שמונים שנה בדיוק .ועל דרך זו ,כאשר הגיע סוף
הוא מסביר שבן מאה ועשרים שנה משמעותו שהשנים הללו הפכו ימיו ,הרי מדובר במילוי מאה ועשרים שנה בדיוק ,ולא במאה ועשרים
להיות מופשטות מחומריות ,עד שהן אינן נמדדות עוד כשנים חולפות ואחת .הוא מדגיש שזו דרך הילוכם של הכתובים ,שמניין הגיל נמנה
אלא כזמן של דבקות ,ולכן לא שייך להוסיף עליהן או לגרוע מהן דבר, לעיתים לפי הכניסה לשנה ,ובכך מתיישב הכל על פי פשוטו של
כי משה הוא איש האלקים שחייו נתונים מעל למגבלות הזמן הרגיל. מקרא.
כאשר אנו יוצאים מבית המדרש של החשבון אל עולם המעשה ,אנו חזון איש (או"ח ,סימן קמב ס"ק א) .דן בקושיא זו שמעלה הטורי אבן
מגלים כי השאלות שליוו אותנו בהבנת חיי משה רבינו אינן תיאורטיות והעיר שיש ליישב זאת בכך ששנות הצדיקים נמנות לפי חשבונם
בלבד ,אלא הן מקישות על דלתות הלכה למעשה בחיי היום יום שלנו. הפרטי ,ולא לפי סדר השנים המקובל בעולם .הוא מסביר שכשם
בירור הדיוק הכרונולוגי והמשמעות של מילוי השנים מקבל ביטוי שמצינו בגמרא ששלושים יום בשנה נחשבים כשנה ,כך גם כאן,
בשורת נפקא מינות המשפיעות על הדרך בה אנו מודדים זמן ,מצוות החשבון הפנימי של הנשמה אינו נמדד במדידות רגילות של לוח
וחיים. השנה ,אלא במידה מדויקת שקבע הקדוש ברוך הוא ,כדי שהמספר
המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כא) מפרש :בן חמש למקרא ,בן יהיה שלם ומושלם כפי שהתורה העידה.
עשר למשנה ,בן שלוש עשרה למצוות .מכאן למדנו לנפקא מינה בשו"ת תשובה מאהבה (חלק ב ,סימן תקצז) .העלה כי העיקר הוא מה
להלכה כי הגיל באדם נקבע לא רק לפי סיום השנה אלא לפי הכניסה שנאמר בפסוק היום ,המורה לנו שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם
אליה .בדומה למה שראינו במחלוקת הראשונים לגבי שנות משה ,גם של צדיקים בדיוק ביום הולדתם .לדבריו ,אף על פי שחשבונות
כאן ההלכה מבחינה בין כניסה לשנה לבין מילוי השנה ,וזהו יסוד מוצק חיצוניים נראים כסותרים ,הרי שבאמת כולם מתיישבים בכך שמשה
בבירור מתי אדם מחויב במצוות ,כשאנו רואים שכל שלב בחיים נפטר ביום שבו נשלמו לו מאה ועשרים שנה בדיוק ,ואין להוסיף על
מתחיל ברגע הכניסה לזמן החדש. כך דבר ,שכן השלמות האלוקית שומרת על המספר מכל פגם של
הרא"ש במסכת מועד קטן (פרק ג סימן ג) חידש :כי לעניין דיני אבלות תוספת.
וקביעת יום פטירה ,ישנה נפקא מינה האם אנו מונים את השנים לפי השתלשלות התורה ממשיכה לפעום בעוז ,וגדולי דורנו ,צדיקי הדור
החשבון המלא או לפי הכניסה לשנה .כפי שמצאנו בדיוני האחרונים האחרון ,הניחו לפיתחנו תובנות המאירות את הסוגיה באור חדש ,אור
על חיי משה ,גם כאן העיקרון המנחה הוא הכרת הטוב והשלמות של של הבנה פנימית ושל דבקות במידותיו של משה רבינו .כאשר אנו
הצדיק ,וההלכה מו רה לנו כיצד לקבוע את יום השנה בצורה שאינה מתבוננים בדבריהם ,אנו חשים את הניסיון להפקיע את השנים ממניין
משאירה ספק ,תוך התחשבות במנהגי המקומות השונים ובמסורת יבש של ימים ,ולהעלותן אל מדרגת הנהגה שלמה ומדויקת שאין בה
הפסיקה. פגם ,תוך שהם מדקדקים בכל מילה ובכל שנה כדי להוציא את האמת
הרמ"א בשולחן ערוך (או"ח סימן תרעב סעיף א) ביאר :את דין מניין לאורה .הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ד
השנים של נער לעניין חינוך ,ומשם למדנו כי ישנה משמעות רבה סימן סז) כתב :שצריך להבין את הפסוק כפשוטו ,שמשה חי מאה
להגדרת הגיל .אם נחזור לנידון של משה רבינו ,אנו למדים כי הגדרת ועשרים שנה ולא יותר .הוא מבאר שכל אותם חשבונות שמעוררים
שנה בהלכה היא כלי קיבול למצוות ,וכאשר אדם נמצא בתוך שנתו, קושיות ומובילים למסקנות של שנה נוספת ,צריכים להישמע לצו
הוא כבר נחשב כבעל השנה הזו ,דבר המדגיש את החשיבות של ניצול התורה הקובע מספר מוחלט ,וכי זוהי הנהגה שמיימית שבה הקדוש
הזמן מרגע הכניסה אליו ,שכן כל רגע של כניסה לשנה חדשה הוא ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים כדי שלא יהיה חסר כלום.
התחלה של מהות חדשה. ההסבר כאן הוא שאין לחפש פתרון בלוחות שנה גשמיים ,אלא בהבנה
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן סב) כי שלמות הצדיק היא תכלית העניין.
פירש :את חשיבות הברכה עד מאה ועשרים ,ומדגיש כי אין זו רק הגאון רבי יצחק הוטנר בספר פחד יצחק (מאמרי ראש השנה מאמר
תפילה לאריכות ימים ,אלא שאיפה לשלמות .הנפקא מינה למעשה יז) ביאר :את עומק שלימות שנות הצדיקים ,שהעובדה ששנות משה
היא שאין לנו להסתפק בברכות שטחיות ,אלא להבין כי השנים שאנו נשלמו ביום הולדתו מלמדת על שלמות ייחודית שאין בה תוספת
מאחלים לחברנו הן שנים שצריכות להיות מלאות בתוכן ,בדומה ואינה ניתנת לחלוקה .לדבריו ,התורה הדגישה היום כדי להורות על
למשה רבנו שכל שנה משנותיו הייתה בעלת ערך עצמי ,ולא רק מניין מציאות שאין בה תוספת ולא חיס רון ,וכי המנהיג האמיתי חי את זמנו
יבש. כיחידה אחת של קדושה שאינה נמדדת בחישובים חיצוניים אלא
בתוכן הרוחני שהושלם בדיוק רב.
שנים ,אלא כהזדמנות יקרה מפז לעבודת הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספר חשוקי חמד (מסכת ראש השנה דף
השם .הלב מתעורר למחשבה שאם חייו של יא ע"א) חידש :כי ישנה נפקא מינה לגבי קביעת יום ההולדת כיום
משה נמדדו בשלמות כזו ,הרי שכל אחד שמחה ,אם אנו מונים אותו לפי הלידה או לפי מילוי השנה .אם למדנו
מאיתנו צריך לשאוף למלא את רגעי חייו ממשה שיום פטירתו היה יום לידתו ,הרי שזהו מופת לכל אדם להפוך
בתוכן אמיתי ,כדי שגם כאשר יבוא יומו ,הוא את יום הולדתו ליום של חשבון נפש והתקדשות ,שכן כל יום הולדת
יוכל להעיד על עצמו שהיה שלם. הוא סימן לסיכום תקופה בחיים ,שצריכה להיות מלאה ושלמה בדומה
הראי"ה קוק (עין איה ,מסכת ברכות פרק ט) לדרכו של משה.
ביאר :את המושג אורך ימים כחיים שאינם רק לאחר שנגענו בנפקא מינות המעשיות הנובעות מבירור שנותיו של
מניין של שנים ,אלא של עוצמת האור שבהם .הוא מדגיש כי הנפש משה רבינו ,נישא כעת את מבטנו אל הפסגות הגבוהות של המחשבה
שואפת תמיד לנצח ,וכאשר אדם פועל בתוך הזמן בעוצמה של תורה וההגות .נבקש להבין את הרעיון העמוק יותר המסתתר מאחורי הדיוק
וחסד ,הוא מקצר את המרחק שבין הזמני לנצחי .החיבור לאדם הוא הכרונולוגי :מהי המשמעות המהותית של הניסיון ליישב את הפער
ברור :הדיוק שראינו בחיי משה אינו בא לצמצם את האדם ,אלא ללמדו שבין החשבון לבין הכתוב? הסוגיה הזו אינה רק ויכוח על מספרים,
שכל רגע נתון הוא פתח לאינסוף ,וכי מי שחי מתוך הכרה זו ,אינו אלא היא נוגעת בשורש המושג זמן בחייו של אדם ,ובשאלה כיצד אדם
מרגיש את הזמן כחולף ,אלא כבונה את אישיותו הרוחנית. יכול למלא את ימיו בשלמות כזו שאין בה מקום לתוספת או לגריעה,
הגר"א דסלר (מכתב מאליהו ,חלק א עמוד רעט) חידש :כי ההבדל בין בבחינת ימי שנותינו הם אחד מאתים שנות חיים.
האדם שחי בחשבון של זמן לבין הצדיק שחי בחשבון של קדושה הוא המהר"ל מפראג בגבורות השם (פרק כז) ביאר :כי אורך ימיו של צדיק
עצום .האדם הרגיל רואה את השנים כגושים של זמן שחולפים אינו נמדד כרצף כמותי של שנה אחר שנה ,אלא כרצף איכותי של
ועוברים ,ואילו הצדיק רואה את השנים כמרחב של הזדמנויות .משה מהות .לשיטתו ,המספר מאה ועשרים אינו סתם מספר ,אלא הוא
רבנו ,בתפילתו ובחשבון חייו ,לימד אותנו שניתן להגיע למצב שבו מייצג את גבול היכולת האנושית המזוקקת לקלוט את השפע האלוקי
האדם הופך את הזמן לקדוש ,ובכך הוא משיג את השלמות האלוקית בתוך עולם החומר .כאשר התורה מעידה על משה שהגיע למניין זה,
שבה לא ניתן להוסיף ולא לגרוע ,כי כל רגע ורגע היה מושלם היא מלמדת אותנו שחייו היו תמצית של המציאות האנושית כולה,
בתכליתו. שהגיעה לשיא מזוקק ,ו כל ניסיון חשבונאי לייחס לו שנה נוספת הוא
כאשר אנו מתבוננים בנתיב חייו של משה רבנו ,המדוד והשלום עד ניסיון להוסיף על מה שהגיע ממילא אל קצה גבול היכולת והשלמות.
יומו האחרון ,אנו מגלים כי המצפן הפנימי של האדם אינו מכוון על פי השפת אמת בפרשת וילך (שנת תרנ"ד) חידש :כי הזמן אצל משה רבינו
כמות השנים שהוא צובר ,אלא על פי איכות הניצול של כל רגע ורגע. היה בבחינת שבת בתוך חול .כפי שבשבת אנו עוצרים את המרוץ
המסקנה המוסרית העמוקה העולה מכך היא שהזמן אינו משאב הגשמי ומתחברים לנצח ,כך גם משה ,כאיש האלקים ,חווה את שנותיו
חיצוני לאדם ,אלא הוא חלק ממהותו ,וכאשר אדם מחסיר את תוכנו כזמן של דבקות ולא כזמן חולף .משום כך ,השאלה אם משה היה בן
של הזמן ,הוא מחסיר מחייו שלו .המצפן הזה מנחה את האדם לשאוף מאה ועשרים או מאה ועשרים ואחת מאבדת את משמעותה הגשמית,
למלאות ,לדיוק ולהכרה כי החיים ניתנו לנו לא כדי לכלותם ,אלא כדי שכן עבורו ,כל רגע היה עולם ומלואו .השלמות שהוא הגיע אליה ביום
לצקת בהם משמעות נצחית. מותו הייתה תוצאה של חיים שבהם השניות הפכו לנצח ,ולכן יום מותו
בעל אורחות צדיקים (שער התשובה) כתב :מי שיש לו זמן והוא בטל הוא היום שבו נסגר המעגל בצורה מושלמת.
ואינו עוסק בתורה ואינו עושה מצוות ,הרי הוא מאבד את חייו .הביאור הרמח"ל בדרך ה' (חלק ב פרק ב) ביאר :כי מטרת האדם בעולם היא
בדבריו הוא שהזמן הוא הפיקדון היקר ביותר שהופקד בידי האדם, להשלים את נשמתו על ידי מעשיו ,וכל שנה ושנה שניתנת לאדם היא
והדיוק שראינו בחיי משה מלמדנו שהקב"ה שוקל כל יום ויום במאזני כלי שרת להשגת מטרה זו .לפי זה ,משה רבינו ,שהיה מודל לכלל
צדק .המצפן הפנימי של האדם צריך להורות לו בכל רגע האם הוא ישראל ,מראה לנו שניתן להגיע לשלימות של מאה ועשרים שנה בדרך
בונה את עולמו או מאבד אותו ,וההכרה שכל יום הוא יחידה שלמה שבה כל יום מנוצל עד תום .החשבון המדויק ,שמעסיק את המפרשים,
של עשייה מונעת מהאדם ליפול לתחושה של אדישות או בזבוז. בא ללמדנו את חומרת העניין :אל לו לאדם להותיר חלל ריק בחייו,
רבנו משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים (פרק ו) ביאר :כי שכן ימי חייו של האדם אינם הפקר ,אלא הם חומר הגלם ממנו הוא
הזריזות היא הדרך שבה האדם מראה כי הוא מעריך את זמנו .הוא בונה את עולמו הנצחי.
מלמד שמי שמבין שכל רגע של חיים הוא הזדמנות נדירה שלא תחזור, האדמו"ר מאוז'רוב בספר באר משה (מאמרי וילך) פירש :את הקושיה
אינו יכול להרשות לעצמו דחיינות או רפיון .המוסר היוצא מכאן הוא על שנות משה לאור המושג ששנות צדיקים אינן נמנות לפי הטבע,
ברור :הדיוק שראינו אצל משה ,שלא הותיר יום אחד ללא תכלית ,הוא אלא לפי עבודתם .הוא מסביר כי ישנם זמנים שבהם הצדיק פועל
הסטנדרט שעלינו להציב לעצמנו .כשאדם חי עם מצפן פנימי שמכוון פעולות שמשפיעות על דורות ,ופעולות אלו נחשבות כאילו נמשכו
למילוי הזמן בתוכן ,הוא הופך את חייו לשלמים ,וכך הוא נמנע זמן רב יותר מהזמן הפיזי שחלף .מכאן נובעת תחושת הדיוק – אלו
מהתחושה של החמצה שסופה להגיע כשמסתכלים לאחור. שלא הבינו את כוחו של משה חיפשו חשבון חיצוני ,אך מי שהבין את
הגאון רבי יוסף לייב בלוך בספר שיעורי דעת (מאמרי מוסר ,חלק א) עוצמת פועלו ידע ששנותיו היו מלאות בתוכן כפול ומכופל ,ועל כן
ביאר :כי אדם אינו נמדד במספר שנותיו אלא בתוכן הממלא אותן .הוא מאה ועשרים שנה שלו היו שקולות לחיים של עולמות שלמים.
מסביר שאדם יכול לחיות שנים רבות ולמלאן בתוכן דל ,בעוד אדם הדיונים המלומדים על חשבון השנים ,על הכניסה לשנה והשלמות
אחר יכול לחיות חיים קצרים מלאים וגדושים בתוכן ,ובכך הוא משיג האלוקית ,אינם נותרים רק על דפי הגמרא והפוסקים ,אלא מחלחלים
את השלמות האלוקית .המסקנה המוסרית כאן היא שהאדם צריך פנימה אל תוך נשמתו של האדם ,המבקש למצוא משמעות בתוך הזמן
להפסיק לדאוג רק לאורך ימיו ולהתחיל להתמקד בתוכנם .כאשר החולף .כשאנו מביטים על חייו של משה רבנו ,אנו למדים כיצד כל
המצפן הפנימי מכוון לערך של כל רגע ,האדם זוכה לחוש את הנצח רגע של חיים הוא גילוי של נצח ,וכיצד הנפש האנושית יכולה להתמלא
גם בתוך הזמני ,והחיים הופכים להיות יצירה מתמשכת שאין בה שום בתוכן אלוקי שאינו נמדד במספרים בלבד ,אלא בעומק הכוונה
רגע של ריקנות. וה חיבור להשם יתברך ,בבחינת ימי שנותינו הם אחד מאתים שנות
מכאן אנו יוצאים אל חיי המעשה עם תובנות צרופות ,המלוות אותנו חיים ,המקבלים איכות ומשקל מיוחד מתוך עבודת הנפש.
בצאתנו מבית המדרש אל השגרה .הסוגיה שלמדה אותנו על החשבון הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן החפץ חיים (על התורה,
המדויק של שנות משה רבינו ,הופכת עבורנו למצפן יום-יומי ,המזכיר פרשת וילך) כתב :כי עיקר עניינו של האדם בעולם הוא לא רק למנות
לנו כי הזמן אינו רק נתון טכני ,אלא מרחב שבו מתרקמת הנשמה. את ימי חייו ,אלא להפוך כל יום ויום לכלי קיבול ליראת שמים .הוא
התובנה הראשונה היא שאין בנמצא יום סתמי .כשאנו רואים כיצד מבאר שכשם שמשה רבנו קידש את זמנו עד שהגיע לשלמות של מאה
גדולי הפוסקים יגעו ליישב את שנותיו של משה כדי למצוא שלמות ועשרים שנה ,כך מחויב כל אדם להתבונן בימיו ,לא כמשא כבד של
בחיינו הוא חלק מתוכנית גדולה ,ואין שום דבר מקרי בלוח הזמנים של מאה ועשרים ,אנו למדים שכל יום בחיי
של חיינו. האדם הוא בעל משקל נצחי .האחריות שלנו
עיקר העניין :משה רבינו ,איש האלקים ,עומד לפנינו ומלמד אותנו סוד היא לראות בכל יום שניתן לנו מתנה של
גדול על היחס שבין זמן לבין נצח .המספר מאה ועשרים אינו רק תחנה השגחה עליונה ,ואין להניח ליום לחלוף ללא
אחרונה במסלול החיים ,אלא הוכחה לחיים שלמים שבהם לא נותר תוכן ,ללא תורה ,וללא עשייה שתשאיר חותם.
חלל ריק ,לא פינה חשוכה ולא רגע שהוחמץ .הסערה סביב החשבון התובנה השנייה היא שעלינו למלא את שנותינו
הכרונולוגי של שנותיו – האם היו אלו מאה ועשרים או אולי מאה בתוכן פנימי ולא רק להסתפק באורך ימים
ועשרים ואחת – מתיישבת בנקודה אחת פשוטה ועמוקה :כאשר חיצוני .משה רבינו מלמד אותנו כי בן מאה
החיים מושתתים על יסוד של קודש ,כאשר כל יום מחובר למקורו וכל ועשרים שנה הוא לא רק גיל ,אלא הגעה לשיא
רגע מוקדש לשליחותו ,אין עוד משמעות לחשבון חיצוני .החיים של שלימות האדם .עלינו לשאוף להפוך את
הופכים להיות כיחידה אחת של אור ,שלמות שאין לה סוף ,שכן היא השנים שלנו למלאות באור ,ביראת שמים ובאהבת הזולת ,עד שגם אם
מחוברת אל הנצח שאינו כפוף למניין השנים .הלימוד הגדול הוא כי יזכה האדם לאריכות ימים וגם אם פחות ,ערכם הרוחני של חייו יהיה
האדם אינו נמדד בכמות השנים שהוא אוסף בחיקו ,אלא במידת האור שקול כנגד חיים שלמים ומלאים.
שהוא יוצק לתוך אותן שנים ,עד שהופכות הן להיות מצע שעליו נבנית התובנה השלישית היא שההווה הוא השדה היחיד שבו אנו יכולים
ממלכת שמים בעולם הזה .אשרי האדם שזוכה לחיות את חייו מתוך לפעול .משה אומר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ,והדגש הוא על
הכרה זו ,עד שיום פטירתו אינו סיום של תהליך ,אלא חתימה של היום .החוכמה היא לא להתרפק על העבר ולא רק לחלום על העתיד,
עבודה שלמה ,המשאירה אחריה שובל של קדושה המאירה את הדרך אלא להיות נוכח במלואו בתוך הרגע הנוכחי ,שכן זהו הרגע שבו אנו
לכל הבאים אחריו .אדם אינו חי כדי לצבור שנים ,אלא כדי להפוך בונים את הבית העולמי שלנו.
שנים לחיים מלאי משמעות .הנצח אינו נמצא בסוף הדרך ,אלא בכל התובנה הרביעית היא שכל אדם הוא עולם בפני עצמו ,וזמנו הוא
רגע שאנו ממלאים אותו באור בתוך ההווה. מיוחד ומדוד עבור שליחותו האישית .כמו שמשה היה מנהיג שכל ימיו
היו מדודים ומכוונים ,כך גם אנו צריכים לדעת שכל אתגר וכל רגע
.1ישב במסעדה שמגישה נבלות וטריפות והתרו בו אל תאכל חזיר ,האם ילקה כשיבוא המשיח?
.2האם ניתן לקיים צוואת אדם להיקבר מעומד כדי להקביל פני משיח? דרמה של ציפייה ודין
.3האם אפשר להתיר עגונות באמצעות שאלת חלום או השבעת שמות קדושים? הוכח מפרשת השבוע!
.4ישב במסעדה שמגישה נבלות וטריפות והתרו בו אל תאכל חזיר ,האם ילקה כשיבוא המשיח?
.5האם ניתן לקיים צוואת אדם להיקבר מעומד כדי להקביל פני משיח? דרמה של ציפייה ודין
.6האם אפשר להתיר עגונות באמצעות שאלת חלום או השבעת שמות קדושים? הוכח מפרשת השבוע!
.7מדוע בית המקדש נקרא דווקא בית הבחירה?
.8סוד קלות התשובה מול עדות יודע תעלומות – אפשרי או בלתי מושג?
" .9מודה ועוזב ירוחם" האם די בהודאה על חטא אחד כששאר החטאים עדיין בידו? הוכח מפרשת השבוע!
.10האומר "אחטא ואשוב" האם יש לו תקנה או שנסגרו לפניו שערי שמים? הוכח מפרשת השבוע!
.11סוד הכינוי :מדוע אנו אומרים תמיד משה רבינו ולא רבנו משה?
.12כיצד יתכן שדברי תורה יכילו בתוכם אלכוהול באחוזים גבוהים מאוד!?
.13יום הולדת האם הוא יום חג ישראלי /יהודי או חיקוי גויי? הוכח מרשת השבוע!
.14האם מותר לעורר בשבת לתשובה גם אם הדבר מביא דמעות? הוכח מפרשת השבוע!
.15אי ך הופכת הבחירה בחיים למצוות עשה מדאורייתא?
.16השאלה הגדולה בנשיאת ארון הברית :מי נשא את הארון האם כהנים או הלויים? הוכח מפרשת השבוע!
.17האם מותר לעורר בשבת לתשובה גם אם הדבר מביא דמעות? הוכח מפרשת השבוע!
.18איך הופכת הבחירה בחיים למצוות עשה מדאורייתא?
.19השאלה הגדולה בנשיאת ארון הברית :מי נשא את הארון האם כהנים או הלויים? הוכח מפרשת השבוע!
.20ספר תורה חדש – האם ניתן להחזירו להיכל כדי לחגוג שוב?
.21מה עדיף לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת הוריו או הקמת גמ"ח לזכרם? הוכח מפרשת השבוע!
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו ,אמו"ר מזל בת יפה תח״י ,יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח״י
