gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

כתב מרדכי · Ktav Mordechai — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: כתב מרדכי · Ktav Mordechai

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

כתב מרדכי · Ktav Mordechai — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס''ד‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫ה'תשפ"ו‬ ‫שנה ב' גליון ל"ג‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ב‬ ‫ברכת מזל טוב לכבוד הרב הגאון החסיד רבי דוד זילבער שליט"א‬ ‫בעל מגדל דוד‬ ‫לרגל השמחה השרויה במעונו בנישואי בתו הכלה החשובה שתחי' עם החתן החשוב‬ ‫הרב ירחמיאל קעניג שליט"א‬ ‫יהי רצון שיזכו לבנות בית נאמן בישראל וישמחו בהצלחה כל ימיהם‬ ‫ברכת מזל טוב להאי חסיד המתחסד עם הבריות הר"ר מאיר גראזינגער שליט"א‬ ‫לרגל השמחה השרויה במעונו בנישואי בנו‬ ‫יהי רצון שיזכו לבנות בית נאמן בישראל וישמחו בהצלחה כל ימיהם‬ ‫ֲֲ‬ ‫‪KESAVMORDCHAI‬‬‫להארות והערות ניתן לפנות למייל‪@GMAIL.COM :‬‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ג‬ ‫פנים לתורה‬ ‫פרשתנו פותחת ב'תזכורת' שאנו מתקרבים אל יום הדין הגדול והנורא‪,‬‬ ‫יכם‬ ‫אש ֶּ‬ ‫יכם‪ָּ ,‬ר ֵ‬ ‫"א ֶּתם נִ ָּצ ִבים ַהּיֹום ֻּכלְּ ֶּכם לִ ְּפנֵ י ה' ֱאלֹ ֵק ֶּ‬ ‫דכתיב‪ַ :‬‬ ‫יכם ְּו ֵג ְּרָך‬ ‫יכם כֹל ִאיש יִ ְּש ָּר ֵאל‪ַ .‬ט ְּפ ֶּכם נְּ ֵש ֶּ‬‫יכם ְּוש ְֹּט ֵר ֶּ‬ ‫יכם זִ ְּקנֵ ֶּ‬‫ִש ְּב ֵט ֶּ‬ ‫ימיָך" (דברים כ"ט‪ ,‬ט'‪-‬י')‪.‬‬ ‫ֲא ֶּשר ְּב ֶּק ֶּרב ַמ ֲחנֶּ יָך‪ֵ ,‬מח ֵֹטב ֵע ֶּציָך ַעד ש ֵֹאב ֵמ ֶּ‬ ‫ומרומז בפסוקים אלו‪ ,‬שכל אחד ואחד מישראל‪ ,‬מן האיש החשוב‬ ‫והגדול ביותר ועד האיש הפשוט והקטן ביותר – נצב במשפט לפני ה'‪.‬‬ ‫וכידוע שמלת "היום" רומזת לראש השנה‪ ,‬ו"נצבים" מורה על "להתיצב‬ ‫לפני ה'"‪ ,‬כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ב‪ ,‬לב‪" :):‬רבי אלעזר פתח‪' :‬ויהי‬ ‫היום ויבֹאו בני האלקים להתיצב על ה'' וגו'‪ ,‬ויהי היום – דא‬ ‫ראש השנה‪ ,‬דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא‪ ...‬ההוא יומא‬ ‫יום טוב דראש השנה הוה‪ ...‬אבל להתיצב על ה' – באי קרא‬ ‫אשכחנא רחימותא דקודשא בריך הוא עלייהו דישראל"‪ .‬עי"ש‬ ‫עוד‪.‬‬ ‫ולא בכדי אנו קוראים פרשת נצבים סמוך ונראה ליום הדין ולעשרת‬ ‫ימי תשובה‪ ,‬שהרי פרשתנו היא "פרשת התשובה" – ולכן פרוס זמן‬ ‫התשובה שואלים ודורשים בהלכות תשובה‪ ,‬וזהו בבחינת "דבר בעתו‬ ‫מה טוב" (משלי ט"ו‪ ,‬כ"ג)‪ .‬וידוע שבעת שכלל ישראל קוראים בתורה את‬ ‫פרשת השבוע‪ ,‬מתעורר ונמשך ונשפע אורה של אותה פרשה‪ ,‬ונמצא‬ ‫שבשבת זו יש לנו מסוגלות וכוחות מיוחדים לשוב בתשובה אל השי"ת‪.‬‬ ‫ובאמת גם מצד עצם יום השבת יש בו מסוגלות לתשובה‪ ,‬שהרי שבת‬ ‫ראשי תיבות "שבת בו תשוב" (כדאיתא בספר סידורו של שבת)‪.‬‬ ‫התורה והמצוה‬ ‫עניני תשובה‪ ,‬והאם תשובה היא מצוה‬ ‫בפרשתנו התורה מגלה לנו את עיקר המצוה והכח של "תשובה"‪,‬‬ ‫דכתיב‪"ְּ :‬ו ָּהיָּ ה ִכי ָּיבֹאּו ָּעלֶּ יָך ָּכל ַה ְּד ָּב ִרים ָּה ֵאלֶּ ה ַה ְּב ָּר ָּכה ְּו ַה ְּקלָּ לָּ ה‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ד‬ ‫יחָך ה'‬ ‫ֲא ֶּשר נָּ ַת ִתי לְּ ָּפנֶּ יָך‪ַ ,‬ו ֲה ֵשב ָֹּת ֶּאל לְּ ָּב ֶּבָך ְּב ָּכל ַהּגֹויִ ם ֲא ֶּשר ִה ִד ֲ‬ ‫ֱאלֹ ֶּקיָך ָּש ָּמה‪ְּ .‬ו ַש ְּב ָּת ַעד ה' ֱאלֹ ֶּקיָך ְּו ָּש ַמ ְּע ָּת ְּבקֹלֹו ְּככֹל ֲא ֶּשר ָּאנ ִֹכי‬ ‫ּוב ָּכל נַ ְּפ ֶּשָך" (דברים ל'‪ ,‬א'‪-‬ב')‪.‬‬ ‫ּובנֶּ יָך‪ְּ ,‬ב ָּכל לְּ ָּב ְּבָך ְּ‬ ‫ְּמ ַצ ְּּוָך ַהּיֹום‪ַ ,‬א ָּתה ָּ‬ ‫ומכאן למדו כמה מגדולי הראשונים את מצות התשובה‪.‬‬ ‫הרמב"ן בפרשתנו‪ ,‬על הפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום‬ ‫לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא‪ ,‬וכו'‪ ,‬כי קרוב אליך הדבר מאד‬ ‫בפיך ובלבבך לעשתו" (שם‪ ,‬י"א‪-‬י"ד)‪ ,‬כתב‪" :‬וטעם 'כי המצוה הזאת'‪.‬‬ ‫על כל התורה כולה‪ .‬והנכון‪ ,‬כי על כל התורה יאמר (לעיל ח'‪ ,‬א')‬ ‫'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום'‪ ,‬אבל 'המצוה הזאת' – על‬ ‫התשובה הנזכרת‪ ,‬כי והשבות אל לבבך (בפסוק א') ושבת עד ה'‬ ‫אלקיך (בפסוק ב') מצוה שיצוה אותנו לעשות כן"‪ .‬ונאמרה בלשון‬ ‫הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן‪ ,‬וכו'‪ .‬וזה טעם "בפיך‬ ‫ובלבבך לעשותו" – שיתוודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם‪ ,‬וישובו‬ ‫בלבם אל ה'‪ ,‬ויקבלו עליהם היום את התורה לעשותה לדורות‪ ,‬כאשר‬ ‫(לעיל פסוק ב') "אתה ובניך בכל לבבך"‪ ,‬כמו שפירשתי (שם)‪.‬‬ ‫נמצא מדברי הרמב"ן‪ ,‬שמה שכתוב "והשבות אל לבבך וגו'‪ ,‬ושבת עד‬ ‫ה' אלקיך" – מצות עשה היא‪ ,‬שעל החוטא לשוב בתשובה‪ ,‬ולא רק‬ ‫הבטחה שכך יהיה בסוף הימים‪ .‬ועוד פירש הרמב"ן את הכתוב "כי‬ ‫המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום"‪ ,‬שהכוונה למצות תשובה הכתובה‬ ‫לעיל מיניה‪ ,‬ולא קאי על כללות מצוות התורה‪ .‬וזה פירוש הכתוב‬ ‫"בפיך ובלבבך לעשותו" – "בפיך" היינו וידוי פה‪" ,‬ובלבבך" היינו‬ ‫תשובת הלב‪" ,‬לעשותו" היינו לקבל לעשות ולקיים את התורה לדורות‪.‬‬ ‫וגם הסמ"ק מנה (במצוה נ"ג) "מצות התשובה" בכלל תרי"ג מצוות‬ ‫התורה‪ ,‬ויליף נמי מקרא הנ"ל‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬מצוה נ"ג‪" ,‬לשוב‪ ,‬דכתיב‬ ‫(דברים ל'‪ ,‬ב') ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו"‪.‬‬ ‫והכי משמע מלשון הרמב"ם בכותרת להלכות תשובה שבראש הלכות‬ ‫תשובה‪ ,‬שתשובה הינה מצות עשה‪ ,‬שכתב‪" :‬מצות עשה אחת‪ ,‬והיא‬ ‫שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה"‪[ .‬אבל עיין בהמשך דברינו‬ ‫שמשמע מדברי הרמב"ם במקום אחר‪ ,‬דרק וידוי מצוה הוא]‪ .‬ועיין נמי בריש‬ ‫ספר שערי תשובה לרבנו יונה שכתב‪" :‬והוזהרנו על התשובה בכמה‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ה‬ ‫מקומות בתורה" [ועי"ש בהמשך דבריו מה שביאר בפסוק הנ"ל]‪ .‬הרי שהר"י‬ ‫גם כן למד שהתשובה מצות עשה היא‪.‬‬ ‫האם אכן 'תשובה' מצוה היא‬ ‫ונבאר בעז"ה האם ישנה "מצות תשובה" בכלל תרי"ג מצוות התורה‪,‬‬ ‫או שמא ליכא מצוה מיוחדת כזאת‪ .‬ובאמת אם נעיין ונחפש ב'ספר‬ ‫המצוות' להרמב"ם‪ ,‬אין אנו מוצאים בו שמונה "מצות התשובה" כאחת‬ ‫ממצוות התורה‪ .‬ועל דרך זה לא מצינו "מצות התשובה" בספר החינוך‪.‬‬ ‫ובאמת ב'מנחת חינוך' (מצוה שס"ד) מדייק‪ ,‬דלשיטת הרמב"ם תשובה‬ ‫אינה מצוה‪ ,‬ורק "וידוי" הוה מצוה‪.‬‬ ‫כמה הוכחות שלפי הרמב"ם תשובה אינה מצוה‬ ‫ובאמת כך משמע בלשון הרמב"ם שלמד את הפסוקים הנ"ל כהבטחה‬ ‫גרידא‪ ,‬שכתב (פ"ז מהלכות תשובה ה"ה)‪" :‬כל הנביאים כולן צוו על‬ ‫התשובה‪ .‬ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה‪ .‬וכבר הבטיחה תורה‬ ‫שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן‪ ,‬ומיד הן נגאלין‪,‬‬ ‫שנאמר‪ :‬והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה‬ ‫אשר נתתי לפניך‪ ,‬והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה'‬ ‫אלקיך שמה‪ ,‬ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי‬ ‫וגו'‪ ,‬ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך‪ ,‬ושב וקבצך מכל העמים‬ ‫אשר הפיצך ה' אלקיך שמה"‪ .‬הרי מוכח מדברי הרמב"ם אלה‪ ,‬שלמד‬ ‫שהפסוקים נאמרו כהבטחה‪.‬‬ ‫ואם תאמר שגם הרמב"ן‪ ,‬שלמד את הפסוקים כמצוה‪ ,‬מודה שנאמרו‬ ‫גם כן להבטחה כלשונו‪" :‬ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי‬ ‫עתיד הדבר להיות כן" – ועל דרך זה היה מקום לומר שגם הרמב"ם‬ ‫למד שנאמרה להבטחה וגם למצוה‪ .‬יש לומר שהרמב"ן סמך דבריו על‬ ‫פי מה שפירש הפסוק "כי המצוה הזאת" – דקאי אמצות תשובה‪ ,‬אבל‬ ‫הרמב"ם ב'אגרת תימן' כתב לפרש מקרא זה לומר שאין נביא רשאי‬ ‫לחדש דבר‪ ,‬כיון שהקב"ה לא השאיר ממצותיו לא בשמים ולא מעבר‬ ‫לים‪ ,‬אלא נתן את כל התורה לבני ישראל על ידי משה רבנו‪ .‬וזה לשונו‬ ‫שם‪" :‬והוא אמר לנו שלא נשארה מצוה בשמים לתת‪ ,‬ואין שם‬ ‫אמונה אחרת ולא תורה בלתי זאת שתבא‪ ,‬שנאמר (דברים ל'‪ ,‬י"ב)‬ ‫'לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ו‬ ‫וישמיענו אותה ונעשנה'"‪ .‬הרי שלפי הרמב"ם‪ ,‬מה שנאמר "המצוה‬ ‫הזאת" קאי על כלל מצוות התורה‪ ,‬ולא על מצות התשובה‪ ,‬וממילא‬ ‫גם הרישא דקרא לכאורה מתפרש כהבטחה גרידא ולא למצוה‪[ .‬אמנם‬ ‫לפי דעתי אין מזה ראיה ברורה שהרמב"ם למד שתשובה אינה מצוה‪ ,‬וכמו‬ ‫שנבאר בעז"ה בסוף דברינו]‪.‬‬ ‫וכאמור לעיל‪ ,‬הרמב"ם לא מנה בספר המצוות "מצות תשובה" כאחת‬ ‫ממצוות התורה‪ ,‬אלא הוא מונה "וידוי" בלבד כמצות עשה‪ ,‬וזה לשונו‬ ‫בסהמ"צ‪" :‬והמצוה הע"ג היא שצונו להתודות על החטאים‬ ‫והעונות שחטאנו לפני הא‪-‬ל יתעלה‪ ,‬ולאמר אותם עם התשובה"‪.‬‬ ‫והרי לנו לכאורה מתוך לשונו‪ ,‬דאין עצם התשובה מצוה כלל‪ ,‬אלא‬ ‫הוידוי הוא המצוה‪ ,‬רק שצריך לומר את דברי הוידוי עם התשובה‪.‬‬ ‫ועל דרך זה כותב הרמב"ם בריש הלכות תשובה‪" :‬כל המצוות‬ ‫שבתורה‪ ,‬בין עשה בין לא תעשה‪ ,‬אם עבר אדם על אחת מהן‬ ‫בין בזדון בין בשגגה‪ ,‬כשיעשה תשובה וישוב מחטאו‪ ,‬חייב‬ ‫להתודות לפני הא‪-‬ל ברוך הוא‪ .‬שנאמר‪ :‬איש או אשה כי יעשו‬ ‫מכל חטאת האדם למעול מעל בה'‪ ,‬ואשמה הנפש ההיא‪ ,‬והתודו‬ ‫את חטאתם אשר עשו – זה וידוי דברים‪ .‬ווידוי זה מצות עשה"‪.‬‬ ‫ואף בלשון זה משמע דאין המצוה עצם התשובה‪ ,‬אלא הוידוי בשעה‬ ‫שישוב מחטאו‪.‬‬ ‫ביאור בשיטת הרמב"ם ודעימיה בגדרה של מצות תשובה‬ ‫ונראה לומר שבאמת לפי הרמב"ם גם תשובה היא מצוה‪ ,‬והיא נכללת‬ ‫במצות וידוי‪ .‬ונחדד את הדברים בס"ד‪ :‬דהנה כנראה שהמנחת חינוך‬ ‫הבין בדעת הרמב"ם וספר החינוך‪ ,‬שמצות וידוי גדרה כעין מצות‬ ‫גירושין וכדומה – דאין האדם מצווה לגרש את אשתו‪ ,‬אלא דאם רצונו‬ ‫לגרשה‪ ,‬מצוה לשלח אותה בגט‪ .‬ועל דרך זה מצות וידוי‪ :‬אם רצונו‬ ‫לשוב בתשובה‪ ,‬אזי מחויב הוא להתודות לפני ה'‪ ,‬עיין באריכות במנחת‬ ‫חינוך‪.‬‬ ‫אולם נראה לחלק ולומר‪ ,‬דבתשובה יש שני דינים של עשיית תשובה‪.‬‬ ‫(א) עזיבת החטא וקבלה לעתיד‪( .‬ב) חרטה על העבר ומצות וידוי‪.‬‬ ‫ובאמת על ענין הא' של תשובה‪ ,‬לא צריך מצוה מיוחדת של תשובה‪,‬‬ ‫שהרי איכא תרי"ג מצוות המחייבות את האדם לעזוב כל חטא אשר‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ז‬ ‫בידו‪ ,‬ולעשות ולקיים כל המצוות שבתורה‪ ,‬והרי מושבעין אנו ועומדין‬ ‫מהר סיני‪ .‬וכל החידוש של תשובה הוא רק לענין הב'‪ ,‬דמהיכא ילפינן‬ ‫שהאדם צריך להתחרט על העבר ולהתודות לפני ה'? ממצות וידוי –‬ ‫והרי אי אפשר להתודות אם טובל ושרץ בידו‪ ,‬דהיינו שהוא לא מתחרט‬ ‫לגמרי על העבר‪ ,‬ובאופן שהוא מתודה רק בפה ובלבו אין הוא מתחרט‬ ‫– אין פה ולבו שווין‪ ,‬והיעלה על הדעת שזו היא מצות וידוי‪ .‬ועוד יש‬ ‫חילוק בין שתי העניינים של תשובה‪ :‬דבאופן הא' של תשובה‪ ,‬כלומר‬ ‫כשעוזב החטא ומקבל על להבא‪ ,‬עדיין לא תיקן העונות אשר בידו‪,‬‬ ‫וה' לא כיפר בעדו‪ .‬אבל באופן הב'‪ ,‬שהוא מתחרט על העבר ומתודה‬ ‫לפני ה' [וכמובן שהוא גם עוזב החטא ומקבל לעתיד]‪ ,‬בזה הוא "מתקן" את‬ ‫החטא‪ ,‬ומקבל "כפרה"‪.‬‬ ‫וממילא אתי שפיר שיטת הרמב"ם‪ ,‬דמה שלא מנה תשובה במנין‬ ‫המצוות‪ ,‬כי על התשובה היסודית לא צריך מצוה מיוחדת ומחודשת‪,‬‬ ‫שהרי למשל אם יש מצוה להניח תפילין‪ ,‬הוא צריך להניח תפילין גם‬ ‫אחרי שביטל מצות תפילין‪ .‬ואין שום סברה לומר שאחרי שחטא‬ ‫הותרה לו לעבור שוב‪ .‬ועל התשובה העמוקה יותר של חרטה על העבר‬ ‫ולהתודות‪ ,‬על זה יש "מצות וידוי"‪ ,‬שבוידוי נכלל גם כן חרטה על‬ ‫העבר‪ .‬ולפי זה יומתק טובא פתיחת הרמב"ם בהלכות תשובה‪,‬‬ ‫שלכאורה תמוה למה פתח במצות וידוי‪ ,‬והיה מן הראוי להתחיל עם‬ ‫"מה היא תשובה" וכו'‪ ,‬אלא דעיקר החידוש של תשובה הוא מצות‬ ‫הוידוי‪ ,‬וממנה ילפינן שהתשובה צריכה לבוא לידי ביטוי של וידוי‪.‬‬ ‫ולפי האמור נמי מובן שפיר בטעם שמצות וידוי הוי בקרבן‪ ,‬שהרי‬ ‫הקרבנות באין לכפר‪ ,‬ועל דרך זה הוידוי לכפר ולתקן הוא בא‪.‬‬ ‫ומעתה מתיישב היטב דברי הרמב"ם עם מה שכתב בכותרת להלכות‬ ‫תשובה‪ ,‬דבאמת תשובה ווידוי מצוה "אחת" הוא‪ ,‬דכוונתו לתשובה‬ ‫שהיא מהווה תנאי לוידוי‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ראיה מלשון החינוך‬ ‫ומה שכתבתי שוידוי וחרטה על העבר ענינא חדא‪ ,‬ושיש להן דין אחר‬ ‫מן התשובה הפשוטה של עזיבת החטא וקבלה לעתיד‪ ,‬לדעתי לשון‬ ‫החינוך מדויק הכי‪ ,‬שכתב (מצוה שס"ד)‪" :‬שנצטוינו להתוודות לפני‬ ‫השי"ת בעת שנתנחם עליהם"‪ .‬הרי שהוידוי הוא דין בחרטה על‬ ‫העבר דייקא‪.‬‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ח‬ ‫דברי המשך חכמה במצות תשובה כנ"ל‬ ‫ומצאתי מקור לחלק מן הדברים האלה‪ ,‬בספר משך חכמה (פרשת וילך)‪,‬‬ ‫וזה לשונו‪ :‬ונתבונן דשם תשובה‪ ,‬כפי מה שמורה שמה‪ ,‬איך נחשבת‬ ‫למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד‪ ,‬הלא בלא המצוה מצווה ועומד‬ ‫לבלי לעבור על מצות השי"ת‪ ,‬וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו?‬ ‫סלקא דעתך‪ .‬הנה האזהרה הראשונה המונעתו מחטוא טרם שחטא‪,‬‬ ‫היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא‪ ,‬ועיין ספרי סוף שלח בזה [וכן‬ ‫כתב רבנו בפירוש המשנה לנזיר פ"ו‪ ,‬במשנה דנזיר שהיה שותה יין הרבה‪ ,‬יעו"ש‬ ‫דברים נמרצים]‪ .‬אמנם מצות התשובה אשר על זה צריך מצוה פרטית‪,‬‬ ‫הוא שאם חטא ועוזב את חטאו‪ ,‬מצוה להתודות ולהגיד לפני השי"ת‬ ‫כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה‪ ,‬וכן הוא לשון רבנו בהלכות‬ ‫תשובה‪" :‬כשיעשה תשובה וישוב מחטאו" [פירוש‪ :‬לבלי לחטוא‪ ,‬מחמת‬ ‫הצווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם ראשון קודם שחטא‪ ,‬בין מ"ע בין מל"ת]‬ ‫חייב להתודות לפני השי"ת‪ ,‬שנאמר כו' והתודו כו'‪ .‬ומה שצריך‬ ‫שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ד'‪ ,‬הוא‬ ‫נכלל בהודוי‪ ,‬יעו"ש‪ .‬וכן בא אחריו החנוך וביאר דבריו‪ ,‬אבל על‬ ‫התשובה בעצמה אין לחשבה למצוה חדשה זולת הצוויים שכבר נצטוו‬ ‫עליהן‪ .‬וזה ברור‪ .‬עד כאן לשון המשך חכמה‪[ .‬וקצת צריך ביאור בדבריו‬ ‫שכתב "ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות‬ ‫פי השם"‪ ,‬דלפי האמור קבלה לעתיד אינה חידוש‪ ,‬שהרי אנו מחוייבין לשמור‬ ‫כל המצוות‪ ,‬ואולי כוונתו שזה נכלל בוידוי‪ ,‬אבל אין זה החידוש של וידוי‬ ‫ותשובה‪ ,‬וכנ"ל]‪.‬‬ ‫הוספה לפי האמור לעיל‬ ‫ולפי כל האמור יש להוסיף ולפלפל‪ ,‬דבאמת שני הפירושים על "המצוה‬ ‫הזאת" אזלי כחדא‪ :‬דגם אם נאמר דקאי על כלליות מצוות התורה‪,‬‬ ‫הרי היינו תשובה‪ ,‬כי כאמור התשובה הפשוטה והיסודית היא לשמור‬ ‫כל מצוות התורה‪ .‬ויש לדקדק שהרמב"ן‪ ,‬לשיטתיה דמפרש המשך‬ ‫הקרא "בפיך ובלבבך לעשותו" – על וידוי ג"כ‪ ,‬הוא אכן מוכרח לפרש‬ ‫רישא דקרא "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת‪ ,‬כי כאמור וידוי אינו‬ ‫חלק של התשובה הבסיסית‪ ,‬אלא הוא חלק העיקרי של התשובה‬ ‫שבאה לכפר ולתקן החטא‪ ,‬וממילא להרמב"ן אי אפשר לומר שמאי‬ ‫דכתיב "המצוה הזאת" קאי גם על כלל המצוות וגם על מצות התשובה‪,‬‬ ‫אלא הוא צריך לפרש דקאי על תשובה בלבד‪ .‬מה שאין כן לשיטת‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ט‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬אפשר לומר דשני הפירושים של "המצוה הזאת" בשורשם‬ ‫הוי כחדא‪ ,‬ודוק היטב‪.‬‬ ‫חזק ואמץ‬ ‫"כי קרוב אליך הדבר מאד"‬ ‫לאחר שהתורה מבטיחה על התשובה העתידה‪ ,‬היא מוסיפה ומחזקת‬ ‫"כי ַה ִמ ְּצ ָּוה ַהזֹאת ֲא ֶּשר‬ ‫את ליבו של כל אדם‪ ,‬יהא מצבו אשר יהא‪ִ :‬‬ ‫ָּאנ ִֹכי ְּמ ַצ ְּּוָך ַהּיֹום‪ ,‬לֹא נִ ְּפלֵ את ִהוא ִמ ְּמָך ְּולֹא ְּרח ָֹּקה ִהוא‪ ...‬לֹא‬ ‫ַב ָּש ַמיִ ם ִהוא‪ְּ ...‬ולֹא ֵמ ֵע ֶּבר לַ ּיָּ ם ִהוא‪ִ ...‬כי ָּקרֹוב ֵאלֶּ יָך ַה ָּד ָּבר ְּמאֹד‪,‬‬ ‫ּובלְּ ָּב ְּבָך לַ ֲעשֹתֹו" (שם‪ ,‬י"א‪-‬י"ד)‪ .‬ופירש הרמב"ן‪" :‬והטעם לאמר‪,‬‬ ‫ְּב ִפיָך ִ‬ ‫כי 'אם יהיה נדחך בקצה השמים' ואתה ביד העמים‪ ,‬תוכל לשוב‬ ‫אל ה' ולעשות כל מה שאנכי מצוך היום‪ ,‬כי אין הדבר נפלא‬ ‫ורחוק ממך‪ ,‬אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום"‪.‬‬ ‫הרי חיזוק גדול לכל יהודי‪ ,‬יהיה נתון באיזה מקום ומצב שיהיה‪ :‬אין‬ ‫שום מרחק וזרות בין האדם לבין תשובתו‪ .‬אין צורך לעלות השמימה‬ ‫ואין צורך לחצות ימים ואוקיינוסים – "בפיך ובלבבך" הם כלים שכל‬ ‫אדם נושא עמו תמיד‪ ,‬בכל עת ובכל מקום‪.‬‬ ‫ויש להוסיף בזה נקודה נפלאה‪ .‬הפסוקים הקודמים ["כי המצוה הזאת‪...‬‬ ‫לא נפלאת הוא"‪" ,‬לא בשמים הוא"] נאמרו כולם בלשון רבים – "מי יעלה‬ ‫לנו"‪" ,‬וישמיענו"‪" ,‬ונעשנה"‪ .‬ואילו הפסוק האחרון‪" ,‬כי קרוב אליך‬ ‫הדבר מאד‪ ,‬בפיך ובלבבך לעשתו"‪ ,‬נאמר בלשון יחיד דווקא‪ .‬ומכאן‬ ‫למדו‪ ,‬שרחמנא ליבא בעי – הקב"ה מצפה מכל אדם ואדם לעבוד אותו‬ ‫כפי מצבו‪ ,‬כפי כוחו ושכלו שלו‪ .‬גם מי שנפשו נמוכה‪ ,‬אם יתן על ליבו‬ ‫לעשות את עבודתו המוטלת עליו בהתאם למקום שבו הוא נמצא‪ ,‬הרי‬ ‫הוא חשוב מאד לפני ה'‪ .‬אין התשובה מותנית בהשגה גבוהה או‬ ‫במעלה מיוחדת‪ ,‬אלא במה שכל אדם באשר הוא יכול לתת‪ :‬פה‬ ‫שמדבר‪ ,‬ולב שמסכים‪ .‬וזהו יסוד גדול לימי הרחמים והסליחות הבאים‬ ‫עלינו לטובה‪ :‬אין אדם שהדרך רחוקה ממנו‪ .‬אדרבה‪ ,‬ככל שנדמה לו‬ ‫שהוא רחוק‪ ,‬כך תדע התורה להזכיר לו‪ :‬קרוב אליך הדבר מאד‪.‬‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫י‬ ‫נפלאות התורה‬ ‫כל ישראל – קומה אחת שלימה‬ ‫יכם‬‫יכם ִש ְּב ֵט ֶּ‬ ‫אש ֶּ‬ ‫בפתיחת פרשתנו נמנים עשרה סוגים בעם ישראל‪"ָּ :‬ר ֵ‬ ‫יכם ְּו ֵג ְּרָך‪ֵ ...‬מח ֵֹטב ֵע ֶּציָך ַעד ש ֵֹאב‬ ‫יכם‪ַ ...‬ט ְּפ ֶּכם נְּ ֵש ֶּ‬ ‫יכם ְּוש ְֹּט ֵר ֶּ‬ ‫זִ ְּקנֵ ֶּ‬ ‫ימיָך"‪ .‬ומבואר בדברי החסידות (ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן) רעיון‬ ‫ֵמ ֶּ‬ ‫נפלא‪ :‬כשם שיש בנפש האדם עשר מדרגות – שלושה כוחות שכליים‬ ‫ושבע מידות – כך כל ישראל הם קומה אחת שלמה‪ ,‬שכל סוג וסוג‬ ‫הוא כאבר באותה הקומה‪" .‬ראשיכם שבטיכם" הם כבחינת הראש‬ ‫והשכל שבקומה‪ ,‬ו"מחוטב עציך עד שואב מימיך" הם כבחינת האברים‬ ‫הפשוטים שבה – ואף על פי כן‪ ,‬בלעדי כל אחד ואחד אין הקומה‬ ‫שלמה‪ .‬וזהו גם מה שנאמר "אתם נצבים היום כלכם" – "לאחדים‬ ‫כאחד"‪ :‬כל אחד מישראל‪ ,‬מגדול שבגדולים ועד פשוט שבפשוטים‪,‬‬ ‫נצרך להשלמת אותה הקומה האחת‪.‬‬ ‫ומכאן טעם נפלא למה שלמדונו חכמים‪ ,‬שכל דבר שבקדושה הנעשה‬ ‫בפני עשרה מישראל נחשב "רבים" ו"פרהסיא" גמורה‪ ,‬אף שגם יותר‬ ‫מעשרה נקראים כן – שהרי עשרה מישראל הם כדוגמת וכוללים את‬ ‫עשרת הסוגים המנויים כאן בפרשתנו‪ ,‬ופרסום בפני עשרה כפרסום‬ ‫בפני כל ישראל‪.‬‬ ‫"ויהי היום" – ראש השנה כיום שהנשמות שבות למקורן‬ ‫ועוד רמז נפלא ביארו בעלי החסידות בסמיכות פרשתנו לראש השנה‪:‬‬ ‫"כי זה היום תחלת מעשיך‪ ,‬זכרון ליום ראשון" – שביום זה כל ניצוצי‬ ‫הנשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון לפני ה'‪ .‬וזהו עומק‬ ‫הכפילות שבפרשתנו‪" :‬נצבים" מלשון עמידה איתנה וקבועה‪ ,‬ודווקא‬ ‫ביום זה‪ ,‬יום הדין‪ ,‬כל נשמה ונשמה חוזרת ונצבת במקום שממנו‬ ‫נחצבה‪ .‬וכשם שגוף האדם חוזר ומתחדש מכוחות שונים‪ ,‬כך שבה‬ ‫הנשמה בראש השנה אל שורשה העליון – ומשם היא יוצאת מחודשת‬ ‫לשנה הבאה עליה לטובה‪.‬‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יא‬ ‫משיבת נפש‬ ‫"והשבות אל לבבך" – הצעד הראשון של השיבה‬ ‫בלשון הפסוק הפותח את פרשת התשובה יש דקדוק נפלא‪ :‬לא נאמר‬ ‫"ותשוב אל ה'" מיד‪ ,‬אלא תחילה "וַ ֲה ֵׁשב ָֹת ֶאל לְ ָב ֶבָך" – ורק לאחר מכן‬ ‫"וְ ַש ְב ָת ַעד ה' ֱאלֹ ֶקיָך"‪ .‬התורה מלמדת אפוא שלפני שהאדם שב אל ה'‬ ‫בפועל‪ ,‬עליו לעבור שלב ראשון‪ ,‬פנימי לגמרי‪ :‬להשיב את הדבר אל‬ ‫לבבו‪.‬‬ ‫ולשון זו עצמה‪" ,‬והשבות אל לבבך"‪ ,‬חוזרת ונשנית בתורה גם בפרשת‬ ‫"ויָּ ַד ְּע ָּת ַהּיֹום ַו ֲה ֵשב ָֹּת ֶּאל לְּ ָּב ֶּבָך ִכי ה' הּוא ָּה ֱאלֹ ִקים" (דברים‬ ‫ואתחנן‪ְּ :‬‬ ‫ד'‪ ,‬ל"ט)‪ .‬ומכאן הביאו בעלי המחשבה (כגון בעל חובות הלבבות‪ ,‬בשער‬ ‫היחוד) ראיה שיש הבדל עצום בין "ידיעה" לבין "השבה אל הלב"‪ :‬אדם‬ ‫יכול לדעת דבר בשכלו‪ ,‬ועדיין לא להשיבו אל לבבו‪ .‬הידיעה השכלית‬ ‫שוכנת במוח‪ ,‬אך אינה נוגעת עדיין בפנימיות הרגש והרצון‪" .‬והשבות‬ ‫אל לבבך" הוא אפוא תהליך נוסף‪ ,‬מעבר לידיעה גרידא – להוריד את‬ ‫הדבר הידוע מן השכל אל הלב‪ ,‬עד שיהיה חרוט בו ולא יסיח דעתו‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫וזהו סוד גדול בעבודת התשובה‪ :‬לא די בכך שהאדם "יודע" שחטא‪,‬‬ ‫ואף לא די בכך ש"יודע" שראוי לשוב‪ .‬כמה בני אדם יודעים בשכלם‬ ‫היטב את חומרת מעשיהם‪ ,‬ובכל זאת ליבם אינו נוגע בדבר‪ ,‬והם‬ ‫ממשיכים בדרכם כבתחילה‪ .‬שורש התשובה איננו בידיעה שבמוח‪,‬‬ ‫אלא בהשבת הדבר אל הלב – עד שהוא נעשה חלק ממי שהאדם הוא‪,‬‬ ‫ולא רק עובדה שהוא מכיר בה מרחוק‪.‬‬ ‫ומעתה מובנת שרשרת הפסוקים‪" :‬והשבות אל לבבך" – זהו החלק‬ ‫הנפשי‪ ,‬הפנימי‪ ,‬שבו האדם מעורר בקרבו‪ ,‬לראשונה‪ ,‬את הרגש הישן‬ ‫שנרדם; "ושבת עד ה' אלקיך" – זו התוצאה המעשית‪ ,‬השיבה בפועל;‬ ‫"ושמעת בקולו‪ ...‬בכל לבבך ובכל נפשך" – זהו השלמות‪ ,‬כאשר כל‬ ‫הנפש‪ ,‬לא רק המעשה החיצוני‪ ,‬מתאחדת עם רצון הבורא‪.‬‬ ‫פרשת נצבים‪-‬וילך‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יב‬ ‫יבת נָּ ֶּפש" (תהלים י"ט‪,‬‬ ‫ימה ְּמ ִש ַ‬ ‫"תֹורת ה' ְּת ִמ ָּ‬ ‫ַ‬ ‫וזהו שאמר דוד המלך‪:‬‬ ‫ח') – התורה איננה רק מוסרת ידיעות לשכל האדם‪ ,‬אלא היא "משיבת‬ ‫נפש"‪ :‬היא יודעת להשיב את הדברים אל מקומם האמיתי‪ ,‬אל לבו ואל‬ ‫נפשו של האדם‪ ,‬ומשם – אל ה' יתברך‪.‬‬