כתב מרדכי · Ktav Mordechai — ניצבים וילך (2026-08-31)

בס''ד
כתב מרדכי
פרשת נצבים-וילך
ה'תשפ"ו
שנה ב' גליון ל"ג
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ב
ברכת מזל טוב לכבוד הרב הגאון החסיד רבי דוד זילבער שליט"א
בעל מגדל דוד
לרגל השמחה השרויה במעונו בנישואי בתו הכלה החשובה שתחי' עם החתן החשוב
הרב ירחמיאל קעניג שליט"א
יהי רצון שיזכו לבנות בית נאמן בישראל וישמחו בהצלחה כל ימיהם
ברכת מזל טוב להאי חסיד המתחסד עם הבריות הר"ר מאיר גראזינגער שליט"א
לרגל השמחה השרויה במעונו בנישואי בנו
יהי רצון שיזכו לבנות בית נאמן בישראל וישמחו בהצלחה כל ימיהם
ֲֲ KESAVMORDCHAIלהארות והערות ניתן לפנות למייל@GMAIL.COM :
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ג
פנים לתורה
פרשתנו פותחת ב'תזכורת' שאנו מתקרבים אל יום הדין הגדול והנורא,
יכם אש ֶּ יכםָּ ,ר ֵ "א ֶּתם נִ ָּצ ִבים ַהּיֹום ֻּכלְּ ֶּכם לִ ְּפנֵ י ה' ֱאלֹ ֵק ֶּ דכתיבַ :
יכם ְּו ֵג ְּרָך
יכם כֹל ִאיש יִ ְּש ָּר ֵאלַ .ט ְּפ ֶּכם נְּ ֵש ֶּיכם ְּוש ְֹּט ֵר ֶּ
יכם זִ ְּקנֵ ִֶּש ְּב ֵט ֶּ
ימיָך" (דברים כ"ט ,ט'-י'). ֲא ֶּשר ְּב ֶּק ֶּרב ַמ ֲחנֶּ יָךֵ ,מח ֵֹטב ֵע ֶּציָך ַעד ש ֵֹאב ֵמ ֶּ
ומרומז בפסוקים אלו ,שכל אחד ואחד מישראל ,מן האיש החשוב
והגדול ביותר ועד האיש הפשוט והקטן ביותר – נצב במשפט לפני ה'.
וכידוע שמלת "היום" רומזת לראש השנה ,ו"נצבים" מורה על "להתיצב
לפני ה'" ,כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ב ,לב" :):רבי אלעזר פתח' :ויהי
היום ויבֹאו בני האלקים להתיצב על ה'' וגו' ,ויהי היום – דא
ראש השנה ,דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא ...ההוא יומא
יום טוב דראש השנה הוה ...אבל להתיצב על ה' – באי קרא
אשכחנא רחימותא דקודשא בריך הוא עלייהו דישראל" .עי"ש
עוד.
ולא בכדי אנו קוראים פרשת נצבים סמוך ונראה ליום הדין ולעשרת
ימי תשובה ,שהרי פרשתנו היא "פרשת התשובה" – ולכן פרוס זמן
התשובה שואלים ודורשים בהלכות תשובה ,וזהו בבחינת "דבר בעתו
מה טוב" (משלי ט"ו ,כ"ג) .וידוע שבעת שכלל ישראל קוראים בתורה את
פרשת השבוע ,מתעורר ונמשך ונשפע אורה של אותה פרשה ,ונמצא
שבשבת זו יש לנו מסוגלות וכוחות מיוחדים לשוב בתשובה אל השי"ת.
ובאמת גם מצד עצם יום השבת יש בו מסוגלות לתשובה ,שהרי שבת
ראשי תיבות "שבת בו תשוב" (כדאיתא בספר סידורו של שבת).
התורה והמצוה
עניני תשובה ,והאם תשובה היא מצוה
בפרשתנו התורה מגלה לנו את עיקר המצוה והכח של "תשובה",
דכתיב"ְּ :ו ָּהיָּ ה ִכי ָּיבֹאּו ָּעלֶּ יָך ָּכל ַה ְּד ָּב ִרים ָּה ֵאלֶּ ה ַה ְּב ָּר ָּכה ְּו ַה ְּקלָּ לָּ ה
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ד
יחָך ה' ֲא ֶּשר נָּ ַת ִתי לְּ ָּפנֶּ יָךַ ,ו ֲה ֵשב ָֹּת ֶּאל לְּ ָּב ֶּבָך ְּב ָּכל ַהּגֹויִ ם ֲא ֶּשר ִה ִד ֲ
ֱאלֹ ֶּקיָך ָּש ָּמהְּ .ו ַש ְּב ָּת ַעד ה' ֱאלֹ ֶּקיָך ְּו ָּש ַמ ְּע ָּת ְּבקֹלֹו ְּככֹל ֲא ֶּשר ָּאנ ִֹכי
ּוב ָּכל נַ ְּפ ֶּשָך" (דברים ל' ,א'-ב'). ּובנֶּ יָךְּ ,ב ָּכל לְּ ָּב ְּבָך ְּ
ְּמ ַצ ְּּוָך ַהּיֹוםַ ,א ָּתה ָּ
ומכאן למדו כמה מגדולי הראשונים את מצות התשובה.
הרמב"ן בפרשתנו ,על הפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום
לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא ,וכו' ,כי קרוב אליך הדבר מאד
בפיך ובלבבך לעשתו" (שם ,י"א-י"ד) ,כתב" :וטעם 'כי המצוה הזאת'.
על כל התורה כולה .והנכון ,כי על כל התורה יאמר (לעיל ח' ,א')
'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום' ,אבל 'המצוה הזאת' – על
התשובה הנזכרת ,כי והשבות אל לבבך (בפסוק א') ושבת עד ה'
אלקיך (בפסוק ב') מצוה שיצוה אותנו לעשות כן" .ונאמרה בלשון
הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן ,וכו' .וזה טעם "בפיך
ובלבבך לעשותו" – שיתוודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם ,וישובו
בלבם אל ה' ,ויקבלו עליהם היום את התורה לעשותה לדורות ,כאשר
(לעיל פסוק ב') "אתה ובניך בכל לבבך" ,כמו שפירשתי (שם).
נמצא מדברי הרמב"ן ,שמה שכתוב "והשבות אל לבבך וגו' ,ושבת עד
ה' אלקיך" – מצות עשה היא ,שעל החוטא לשוב בתשובה ,ולא רק
הבטחה שכך יהיה בסוף הימים .ועוד פירש הרמב"ן את הכתוב "כי
המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" ,שהכוונה למצות תשובה הכתובה
לעיל מיניה ,ולא קאי על כללות מצוות התורה .וזה פירוש הכתוב
"בפיך ובלבבך לעשותו" – "בפיך" היינו וידוי פה" ,ובלבבך" היינו
תשובת הלב" ,לעשותו" היינו לקבל לעשות ולקיים את התורה לדורות.
וגם הסמ"ק מנה (במצוה נ"ג) "מצות התשובה" בכלל תרי"ג מצוות
התורה ,ויליף נמי מקרא הנ"ל ,וזה לשונו :מצוה נ"ג" ,לשוב ,דכתיב
(דברים ל' ,ב') ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו".
והכי משמע מלשון הרמב"ם בכותרת להלכות תשובה שבראש הלכות
תשובה ,שתשובה הינה מצות עשה ,שכתב" :מצות עשה אחת ,והיא
שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה"[ .אבל עיין בהמשך דברינו
שמשמע מדברי הרמב"ם במקום אחר ,דרק וידוי מצוה הוא] .ועיין נמי בריש
ספר שערי תשובה לרבנו יונה שכתב" :והוזהרנו על התשובה בכמה
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ה
מקומות בתורה" [ועי"ש בהמשך דבריו מה שביאר בפסוק הנ"ל] .הרי שהר"י
גם כן למד שהתשובה מצות עשה היא.
האם אכן 'תשובה' מצוה היא
ונבאר בעז"ה האם ישנה "מצות תשובה" בכלל תרי"ג מצוות התורה,
או שמא ליכא מצוה מיוחדת כזאת .ובאמת אם נעיין ונחפש ב'ספר
המצוות' להרמב"ם ,אין אנו מוצאים בו שמונה "מצות התשובה" כאחת
ממצוות התורה .ועל דרך זה לא מצינו "מצות התשובה" בספר החינוך.
ובאמת ב'מנחת חינוך' (מצוה שס"ד) מדייק ,דלשיטת הרמב"ם תשובה
אינה מצוה ,ורק "וידוי" הוה מצוה.
כמה הוכחות שלפי הרמב"ם תשובה אינה מצוה
ובאמת כך משמע בלשון הרמב"ם שלמד את הפסוקים הנ"ל כהבטחה
גרידא ,שכתב (פ"ז מהלכות תשובה ה"ה)" :כל הנביאים כולן צוו על
התשובה .ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה .וכבר הבטיחה תורה
שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ,ומיד הן נגאלין,
שנאמר :והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה
אשר נתתי לפניך ,והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה'
אלקיך שמה ,ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי
וגו' ,ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך ,ושב וקבצך מכל העמים
אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" .הרי מוכח מדברי הרמב"ם אלה ,שלמד
שהפסוקים נאמרו כהבטחה.
ואם תאמר שגם הרמב"ן ,שלמד את הפסוקים כמצוה ,מודה שנאמרו
גם כן להבטחה כלשונו" :ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי
עתיד הדבר להיות כן" – ועל דרך זה היה מקום לומר שגם הרמב"ם
למד שנאמרה להבטחה וגם למצוה .יש לומר שהרמב"ן סמך דבריו על
פי מה שפירש הפסוק "כי המצוה הזאת" – דקאי אמצות תשובה ,אבל
הרמב"ם ב'אגרת תימן' כתב לפרש מקרא זה לומר שאין נביא רשאי
לחדש דבר ,כיון שהקב"ה לא השאיר ממצותיו לא בשמים ולא מעבר
לים ,אלא נתן את כל התורה לבני ישראל על ידי משה רבנו .וזה לשונו
שם" :והוא אמר לנו שלא נשארה מצוה בשמים לתת ,ואין שם
אמונה אחרת ולא תורה בלתי זאת שתבא ,שנאמר (דברים ל' ,י"ב)
'לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ו
וישמיענו אותה ונעשנה'" .הרי שלפי הרמב"ם ,מה שנאמר "המצוה
הזאת" קאי על כלל מצוות התורה ,ולא על מצות התשובה ,וממילא
גם הרישא דקרא לכאורה מתפרש כהבטחה גרידא ולא למצוה[ .אמנם
לפי דעתי אין מזה ראיה ברורה שהרמב"ם למד שתשובה אינה מצוה ,וכמו
שנבאר בעז"ה בסוף דברינו].
וכאמור לעיל ,הרמב"ם לא מנה בספר המצוות "מצות תשובה" כאחת
ממצוות התורה ,אלא הוא מונה "וידוי" בלבד כמצות עשה ,וזה לשונו
בסהמ"צ" :והמצוה הע"ג היא שצונו להתודות על החטאים
והעונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה ,ולאמר אותם עם התשובה".
והרי לנו לכאורה מתוך לשונו ,דאין עצם התשובה מצוה כלל ,אלא
הוידוי הוא המצוה ,רק שצריך לומר את דברי הוידוי עם התשובה.
ועל דרך זה כותב הרמב"ם בריש הלכות תשובה" :כל המצוות
שבתורה ,בין עשה בין לא תעשה ,אם עבר אדם על אחת מהן
בין בזדון בין בשגגה ,כשיעשה תשובה וישוב מחטאו ,חייב
להתודות לפני הא-ל ברוך הוא .שנאמר :איש או אשה כי יעשו
מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ,ואשמה הנפש ההיא ,והתודו
את חטאתם אשר עשו – זה וידוי דברים .ווידוי זה מצות עשה".
ואף בלשון זה משמע דאין המצוה עצם התשובה ,אלא הוידוי בשעה
שישוב מחטאו.
ביאור בשיטת הרמב"ם ודעימיה בגדרה של מצות תשובה
ונראה לומר שבאמת לפי הרמב"ם גם תשובה היא מצוה ,והיא נכללת
במצות וידוי .ונחדד את הדברים בס"ד :דהנה כנראה שהמנחת חינוך
הבין בדעת הרמב"ם וספר החינוך ,שמצות וידוי גדרה כעין מצות
גירושין וכדומה – דאין האדם מצווה לגרש את אשתו ,אלא דאם רצונו
לגרשה ,מצוה לשלח אותה בגט .ועל דרך זה מצות וידוי :אם רצונו
לשוב בתשובה ,אזי מחויב הוא להתודות לפני ה' ,עיין באריכות במנחת
חינוך.
אולם נראה לחלק ולומר ,דבתשובה יש שני דינים של עשיית תשובה.
(א) עזיבת החטא וקבלה לעתיד( .ב) חרטה על העבר ומצות וידוי.
ובאמת על ענין הא' של תשובה ,לא צריך מצוה מיוחדת של תשובה,
שהרי איכא תרי"ג מצוות המחייבות את האדם לעזוב כל חטא אשר
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ז
בידו ,ולעשות ולקיים כל המצוות שבתורה ,והרי מושבעין אנו ועומדין
מהר סיני .וכל החידוש של תשובה הוא רק לענין הב' ,דמהיכא ילפינן
שהאדם צריך להתחרט על העבר ולהתודות לפני ה'? ממצות וידוי –
והרי אי אפשר להתודות אם טובל ושרץ בידו ,דהיינו שהוא לא מתחרט
לגמרי על העבר ,ובאופן שהוא מתודה רק בפה ובלבו אין הוא מתחרט
– אין פה ולבו שווין ,והיעלה על הדעת שזו היא מצות וידוי .ועוד יש
חילוק בין שתי העניינים של תשובה :דבאופן הא' של תשובה ,כלומר
כשעוזב החטא ומקבל על להבא ,עדיין לא תיקן העונות אשר בידו,
וה' לא כיפר בעדו .אבל באופן הב' ,שהוא מתחרט על העבר ומתודה
לפני ה' [וכמובן שהוא גם עוזב החטא ומקבל לעתיד] ,בזה הוא "מתקן" את
החטא ,ומקבל "כפרה".
וממילא אתי שפיר שיטת הרמב"ם ,דמה שלא מנה תשובה במנין
המצוות ,כי על התשובה היסודית לא צריך מצוה מיוחדת ומחודשת,
שהרי למשל אם יש מצוה להניח תפילין ,הוא צריך להניח תפילין גם
אחרי שביטל מצות תפילין .ואין שום סברה לומר שאחרי שחטא
הותרה לו לעבור שוב .ועל התשובה העמוקה יותר של חרטה על העבר
ולהתודות ,על זה יש "מצות וידוי" ,שבוידוי נכלל גם כן חרטה על
העבר .ולפי זה יומתק טובא פתיחת הרמב"ם בהלכות תשובה,
שלכאורה תמוה למה פתח במצות וידוי ,והיה מן הראוי להתחיל עם
"מה היא תשובה" וכו' ,אלא דעיקר החידוש של תשובה הוא מצות
הוידוי ,וממנה ילפינן שהתשובה צריכה לבוא לידי ביטוי של וידוי.
ולפי האמור נמי מובן שפיר בטעם שמצות וידוי הוי בקרבן ,שהרי
הקרבנות באין לכפר ,ועל דרך זה הוידוי לכפר ולתקן הוא בא.
ומעתה מתיישב היטב דברי הרמב"ם עם מה שכתב בכותרת להלכות
תשובה ,דבאמת תשובה ווידוי מצוה "אחת" הוא ,דכוונתו לתשובה
שהיא מהווה תנאי לוידוי ,ודו"ק.
ראיה מלשון החינוך
ומה שכתבתי שוידוי וחרטה על העבר ענינא חדא ,ושיש להן דין אחר
מן התשובה הפשוטה של עזיבת החטא וקבלה לעתיד ,לדעתי לשון
החינוך מדויק הכי ,שכתב (מצוה שס"ד)" :שנצטוינו להתוודות לפני
השי"ת בעת שנתנחם עליהם" .הרי שהוידוי הוא דין בחרטה על
העבר דייקא.
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ח
דברי המשך חכמה במצות תשובה כנ"ל
ומצאתי מקור לחלק מן הדברים האלה ,בספר משך חכמה (פרשת וילך),
וזה לשונו :ונתבונן דשם תשובה ,כפי מה שמורה שמה ,איך נחשבת
למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד ,הלא בלא המצוה מצווה ועומד
לבלי לעבור על מצות השי"ת ,וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו?
סלקא דעתך .הנה האזהרה הראשונה המונעתו מחטוא טרם שחטא,
היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא ,ועיין ספרי סוף שלח בזה [וכן
כתב רבנו בפירוש המשנה לנזיר פ"ו ,במשנה דנזיר שהיה שותה יין הרבה ,יעו"ש
דברים נמרצים] .אמנם מצות התשובה אשר על זה צריך מצוה פרטית,
הוא שאם חטא ועוזב את חטאו ,מצוה להתודות ולהגיד לפני השי"ת
כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה ,וכן הוא לשון רבנו בהלכות
תשובה" :כשיעשה תשובה וישוב מחטאו" [פירוש :לבלי לחטוא ,מחמת
הצווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם ראשון קודם שחטא ,בין מ"ע בין מל"ת]
חייב להתודות לפני השי"ת ,שנאמר כו' והתודו כו' .ומה שצריך
שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ד' ,הוא
נכלל בהודוי ,יעו"ש .וכן בא אחריו החנוך וביאר דבריו ,אבל על
התשובה בעצמה אין לחשבה למצוה חדשה זולת הצוויים שכבר נצטוו
עליהן .וזה ברור .עד כאן לשון המשך חכמה[ .וקצת צריך ביאור בדבריו
שכתב "ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות
פי השם" ,דלפי האמור קבלה לעתיד אינה חידוש ,שהרי אנו מחוייבין לשמור
כל המצוות ,ואולי כוונתו שזה נכלל בוידוי ,אבל אין זה החידוש של וידוי
ותשובה ,וכנ"ל].
הוספה לפי האמור לעיל
ולפי כל האמור יש להוסיף ולפלפל ,דבאמת שני הפירושים על "המצוה
הזאת" אזלי כחדא :דגם אם נאמר דקאי על כלליות מצוות התורה,
הרי היינו תשובה ,כי כאמור התשובה הפשוטה והיסודית היא לשמור
כל מצוות התורה .ויש לדקדק שהרמב"ן ,לשיטתיה דמפרש המשך
הקרא "בפיך ובלבבך לעשותו" – על וידוי ג"כ ,הוא אכן מוכרח לפרש
רישא דקרא "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת ,כי כאמור וידוי אינו
חלק של התשובה הבסיסית ,אלא הוא חלק העיקרי של התשובה
שבאה לכפר ולתקן החטא ,וממילא להרמב"ן אי אפשר לומר שמאי
דכתיב "המצוה הזאת" קאי גם על כלל המצוות וגם על מצות התשובה,
אלא הוא צריך לפרש דקאי על תשובה בלבד .מה שאין כן לשיטת
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
ט
הרמב"ם ,אפשר לומר דשני הפירושים של "המצוה הזאת" בשורשם
הוי כחדא ,ודוק היטב.
חזק ואמץ
"כי קרוב אליך הדבר מאד"
לאחר שהתורה מבטיחה על התשובה העתידה ,היא מוסיפה ומחזקת
"כי ַה ִמ ְּצ ָּוה ַהזֹאת ֲא ֶּשר את ליבו של כל אדם ,יהא מצבו אשר יהאִ :
ָּאנ ִֹכי ְּמ ַצ ְּּוָך ַהּיֹום ,לֹא נִ ְּפלֵ את ִהוא ִמ ְּמָך ְּולֹא ְּרח ָֹּקה ִהוא ...לֹא
ַב ָּש ַמיִ ם ִהואְּ ...ולֹא ֵמ ֵע ֶּבר לַ ּיָּ ם ִהואִ ...כי ָּקרֹוב ֵאלֶּ יָך ַה ָּד ָּבר ְּמאֹד,
ּובלְּ ָּב ְּבָך לַ ֲעשֹתֹו" (שם ,י"א-י"ד) .ופירש הרמב"ן" :והטעם לאמר, ְּב ִפיָך ִ
כי 'אם יהיה נדחך בקצה השמים' ואתה ביד העמים ,תוכל לשוב
אל ה' ולעשות כל מה שאנכי מצוך היום ,כי אין הדבר נפלא
ורחוק ממך ,אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום".
הרי חיזוק גדול לכל יהודי ,יהיה נתון באיזה מקום ומצב שיהיה :אין
שום מרחק וזרות בין האדם לבין תשובתו .אין צורך לעלות השמימה
ואין צורך לחצות ימים ואוקיינוסים – "בפיך ובלבבך" הם כלים שכל
אדם נושא עמו תמיד ,בכל עת ובכל מקום.
ויש להוסיף בזה נקודה נפלאה .הפסוקים הקודמים ["כי המצוה הזאת...
לא נפלאת הוא"" ,לא בשמים הוא"] נאמרו כולם בלשון רבים – "מי יעלה
לנו"" ,וישמיענו"" ,ונעשנה" .ואילו הפסוק האחרון" ,כי קרוב אליך
הדבר מאד ,בפיך ובלבבך לעשתו" ,נאמר בלשון יחיד דווקא .ומכאן
למדו ,שרחמנא ליבא בעי – הקב"ה מצפה מכל אדם ואדם לעבוד אותו
כפי מצבו ,כפי כוחו ושכלו שלו .גם מי שנפשו נמוכה ,אם יתן על ליבו
לעשות את עבודתו המוטלת עליו בהתאם למקום שבו הוא נמצא ,הרי
הוא חשוב מאד לפני ה' .אין התשובה מותנית בהשגה גבוהה או
במעלה מיוחדת ,אלא במה שכל אדם באשר הוא יכול לתת :פה
שמדבר ,ולב שמסכים .וזהו יסוד גדול לימי הרחמים והסליחות הבאים
עלינו לטובה :אין אדם שהדרך רחוקה ממנו .אדרבה ,ככל שנדמה לו
שהוא רחוק ,כך תדע התורה להזכיר לו :קרוב אליך הדבר מאד.
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
י
נפלאות התורה
כל ישראל – קומה אחת שלימה
יכםיכם ִש ְּב ֵט ֶּ
אש ֶּ
בפתיחת פרשתנו נמנים עשרה סוגים בעם ישראל"ָּ :ר ֵ
יכם ְּו ֵג ְּרָךֵ ...מח ֵֹטב ֵע ֶּציָך ַעד ש ֵֹאב
יכםַ ...ט ְּפ ֶּכם נְּ ֵש ֶּ
יכם ְּוש ְֹּט ֵר ֶּ
זִ ְּקנֵ ֶּ
ימיָך" .ומבואר בדברי החסידות (ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן) רעיון ֵמ ֶּ
נפלא :כשם שיש בנפש האדם עשר מדרגות – שלושה כוחות שכליים
ושבע מידות – כך כל ישראל הם קומה אחת שלמה ,שכל סוג וסוג
הוא כאבר באותה הקומה" .ראשיכם שבטיכם" הם כבחינת הראש
והשכל שבקומה ,ו"מחוטב עציך עד שואב מימיך" הם כבחינת האברים
הפשוטים שבה – ואף על פי כן ,בלעדי כל אחד ואחד אין הקומה
שלמה .וזהו גם מה שנאמר "אתם נצבים היום כלכם" – "לאחדים
כאחד" :כל אחד מישראל ,מגדול שבגדולים ועד פשוט שבפשוטים,
נצרך להשלמת אותה הקומה האחת.
ומכאן טעם נפלא למה שלמדונו חכמים ,שכל דבר שבקדושה הנעשה
בפני עשרה מישראל נחשב "רבים" ו"פרהסיא" גמורה ,אף שגם יותר
מעשרה נקראים כן – שהרי עשרה מישראל הם כדוגמת וכוללים את
עשרת הסוגים המנויים כאן בפרשתנו ,ופרסום בפני עשרה כפרסום
בפני כל ישראל.
"ויהי היום" – ראש השנה כיום שהנשמות שבות למקורן
ועוד רמז נפלא ביארו בעלי החסידות בסמיכות פרשתנו לראש השנה:
"כי זה היום תחלת מעשיך ,זכרון ליום ראשון" – שביום זה כל ניצוצי
הנשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון לפני ה' .וזהו עומק
הכפילות שבפרשתנו" :נצבים" מלשון עמידה איתנה וקבועה ,ודווקא
ביום זה ,יום הדין ,כל נשמה ונשמה חוזרת ונצבת במקום שממנו
נחצבה .וכשם שגוף האדם חוזר ומתחדש מכוחות שונים ,כך שבה
הנשמה בראש השנה אל שורשה העליון – ומשם היא יוצאת מחודשת
לשנה הבאה עליה לטובה.
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
יא
משיבת נפש
"והשבות אל לבבך" – הצעד הראשון של השיבה
בלשון הפסוק הפותח את פרשת התשובה יש דקדוק נפלא :לא נאמר
"ותשוב אל ה'" מיד ,אלא תחילה "וַ ֲה ֵׁשב ָֹת ֶאל לְ ָב ֶבָך" – ורק לאחר מכן
"וְ ַש ְב ָת ַעד ה' ֱאלֹ ֶקיָך" .התורה מלמדת אפוא שלפני שהאדם שב אל ה'
בפועל ,עליו לעבור שלב ראשון ,פנימי לגמרי :להשיב את הדבר אל
לבבו.
ולשון זו עצמה" ,והשבות אל לבבך" ,חוזרת ונשנית בתורה גם בפרשת
"ויָּ ַד ְּע ָּת ַהּיֹום ַו ֲה ֵשב ָֹּת ֶּאל לְּ ָּב ֶּבָך ִכי ה' הּוא ָּה ֱאלֹ ִקים" (דברים
ואתחנןְּ :
ד' ,ל"ט) .ומכאן הביאו בעלי המחשבה (כגון בעל חובות הלבבות ,בשער
היחוד) ראיה שיש הבדל עצום בין "ידיעה" לבין "השבה אל הלב" :אדם
יכול לדעת דבר בשכלו ,ועדיין לא להשיבו אל לבבו .הידיעה השכלית
שוכנת במוח ,אך אינה נוגעת עדיין בפנימיות הרגש והרצון" .והשבות
אל לבבך" הוא אפוא תהליך נוסף ,מעבר לידיעה גרידא – להוריד את
הדבר הידוע מן השכל אל הלב ,עד שיהיה חרוט בו ולא יסיח דעתו
ממנו.
וזהו סוד גדול בעבודת התשובה :לא די בכך שהאדם "יודע" שחטא,
ואף לא די בכך ש"יודע" שראוי לשוב .כמה בני אדם יודעים בשכלם
היטב את חומרת מעשיהם ,ובכל זאת ליבם אינו נוגע בדבר ,והם
ממשיכים בדרכם כבתחילה .שורש התשובה איננו בידיעה שבמוח,
אלא בהשבת הדבר אל הלב – עד שהוא נעשה חלק ממי שהאדם הוא,
ולא רק עובדה שהוא מכיר בה מרחוק.
ומעתה מובנת שרשרת הפסוקים" :והשבות אל לבבך" – זהו החלק
הנפשי ,הפנימי ,שבו האדם מעורר בקרבו ,לראשונה ,את הרגש הישן
שנרדם; "ושבת עד ה' אלקיך" – זו התוצאה המעשית ,השיבה בפועל;
"ושמעת בקולו ...בכל לבבך ובכל נפשך" – זהו השלמות ,כאשר כל
הנפש ,לא רק המעשה החיצוני ,מתאחדת עם רצון הבורא.
פרשת נצבים-וילך כתב מרדכי
יב
יבת נָּ ֶּפש" (תהלים י"ט,
ימה ְּמ ִש ַ
"תֹורת ה' ְּת ִמ ָּ
ַ וזהו שאמר דוד המלך:
ח') – התורה איננה רק מוסרת ידיעות לשכל האדם ,אלא היא "משיבת
נפש" :היא יודעת להשיב את הדברים אל מקומם האמיתי ,אל לבו ואל
נפשו של האדם ,ומשם – אל ה' יתברך.
