gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫העיר עצמה ‪ -‬במקרה שהעיר עצמה חורגת לצפון והדרום‬ ‫לאותו רוח שבה העיר נמצאת‪ ,‬היינו‪ ,‬האם התחום‬ ‫בס"ד‬ ‫והיא גדולה יותר ממידת התחום של העירוב שהניח‪ ,‬האם‬ ‫'מתרחב' מחמת אותה העיר או לא ]א[‪.‬‬ ‫מותר להלך בכולה‪ ,‬או רק כפי מידת תחומו‪.‬‬ ‫היינו‪ ,‬כיצד הדין במקרה שהעיר גדולה יותר מ‪ 4004‬אמות ]שהיא מידת‬ ‫אם אין עיר בתוך התחום של מקום שביתתו ‪ -‬פשוט שיש לו אלפיים‪ ,‬ואין‬ ‫מקום לדון בזה‪.‬‬ ‫תבנית‬ ‫התחום של העירוב[ ‪ -‬האם מותר להלך בחלק מהעיר שיוצא מהתחום‪.‬‬ ‫תחום העיר ‪ -‬כיצד הדין בנוגע לתחום דאלפיים אמה שיש‬ ‫לו משני צידי העיר ]היינו‪ ,‬ממנה והלאה לצפון ודרום[ ‪-‬‬ ‫לחזור לעירו ‪ -‬לאחר שהניח העירוב‪ ,‬האם מותר לחזור‬ ‫לעיר שבה הוא דר ]ולהסתובב בכולה[ או שמא אינו מותר‬ ‫להלך בה אלא כמידת ה'תחום' של העירוב שהניח ]א[‪.‬‬ ‫משנה ברורה‬ ‫יו"ל לפי סדר מבחני 'דרשו'‬ ‫האם התחום דאלפיים אמה מתרחב בצפונה ובדרומה‬ ‫הניח בעירו ‪ -‬כיצד הדין במי שהניח את העירוב בתוך‬ ‫]ויוצאות כעין 'רצועות' של אלפיים אמה משתי צדדיה[‬ ‫העיר שבה הוא עצמו שובת‪ ,‬האם הדבר מועיל ]ג[‪.‬‬ ‫מס' ‪ 54‬אב תשפ''ו סי' תט‪-‬תיז‬ ‫או לא‪.‬‬ ‫מקרא‪] :‬ציון לשו"ע[ )ציון למ"ב( }ציון לביה"ל{‬ ‫והסיבה לומר שהתחום יתרחב ‪ -‬שהרי כפי שיבואר בגוף הדברים‪ ,‬יש דין‬ ‫של 'הבלעה'‪ ,‬היינו‪ ,‬שאם האורך של העיר 'נבלע' בתוך התחום של‬ ‫‪ ‬האם ניתן לקנות שביתה במקום אחר מהמקום בו‬ ‫אין לסמוך למעשה בשום אופן‬ ‫העירוב ‪ -‬אזי העירוב 'מתרחב' ]שהעיר כולה נחשבת כד"א ומודדים‬ ‫הוא נמצא בבין השמשות ]א[‪.‬‬ ‫ניתן לקבל בפקס‪ 023132641 :‬קוד עלון ‪6060‬‬ ‫שיעור אלפיים מלבד העיר[‪.‬‬ ‫וכן להוריד מקול הלשון‪ :‬שם הרב 'תבנית משנה ברורה'‬ ‫ומעתה כשם שבנוגע לאורך של העיר ]ממזרח למערב[ אנו אומרים שאם‬ ‫ת‪ .‬הדבר ניתן ע"י הנחת מאכל במקום שבו הוא רוצה‬ ‫העיר בלועה בו היא מרחיבה את התחום‪ ,‬כך יש לומר גם בנוגע לרוחב‬ ‫לקנות שביתה‪ .3‬והפרטים בזה הם כך‪:‬‬ ‫בדוא"ל ‪] g6487103@gmail.com‬למשתמשים בהיתר![‬ ‫של העיר‪ ,‬שכיון שרחבה של העיר נבלע בתחום של העירוב ‪ -‬אזי העירוב‬ ‫'מתרחב'‪ ,‬ויש להוסיף עליו אלפיים אמה כנגד כל אחד מהצדדים של העיר‬ ‫היכן ‪ -‬דווקא אם יניח את העירוב בתוך התחום של‬ ‫עירובי תחומין‬ ‫]מזרח ומערב[‪.‬‬ ‫העיר שבה הוא נמצא בבה"ש ]ד[‪.‬‬ ‫אך אין צריך להניחו תוך אלפיים לבית )ג(‪.‬‬ ‫הקדמה לדין עירובי תחומין‬ ‫אם הניח את העירוב חוץ לתחום ‪ -‬לא הועיל כלום ]ד[ וקונה ‪ ‬אם ישנה עיר תוך התחום באחת מרוחות העיר‪ ,‬עד‬ ‫שביתה במקום בו הוא נמצא )לא( ועי' הערה‪.4‬‬ ‫כפי שהתבאר בהקדמה לדיני תחומין ]שלפני סי'‬ ‫היכן היא מידת התחום לאותה רוח ]א[‪.‬‬ ‫'עיר' ‪ -‬בין עיר אחרת בין העיר שבה הוא חוזר ללון‪.‬‬ ‫הועיל‬ ‫לא‬ ‫‪-‬‬ ‫העיר‬ ‫תוך העיר ‪ -‬אם הניח את העירוב תוך‬ ‫שצו[‪ ,‬כל אדם קונה 'שביתה' במקום בו הוא נמצא‬ ‫אם אין שום עיר באותו צד ‪ -‬פשוט שמידת התחום היא אלפיים‬ ‫כלום ]ג[‪.‬‬ ‫בבין השמשות‪ ,‬ומעתה‪ ,‬אותו המקום נחשב כ'מקום‬ ‫אמה בלבד ]א[‪.‬‬ ‫השביתה'‪ ,‬שמותר לו להלך בכולו‪ ,‬וכן לצאת ממנו‬ ‫שיעור ‪ -‬כשיעור ב' סעודות‪ .‬דין זה יבואר לקמן בסי'‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי האם היא מובלעת בתחומו או שאינה‬ ‫במרחק אלפיים אמה לכל רוח‪.‬‬ ‫תט סעיף ז'‪.‬‬ ‫מובלעת‪:‬‬ ‫ומעתה יש לדון‪ ,‬כיצד הדין במי שמעוניין לקנות‬ ‫להלן נביא כמה פרטי דינים בגדר 'הבלעה'‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ז‬ ‫תט‬ ‫לקמן‬ ‫כמב'‬ ‫שליח‪.‬‬ ‫ידי‬ ‫על‬ ‫להניח‬ ‫ניתן‬ ‫שליח ‪-‬‬ ‫א[ אינה מובלעת ‪ -‬היינו שתחום אלפיים מסתיים‬ ‫ח‪.‬‬ ‫שביתה במקום אחר מהמקום בו הוא נמצא בבין‬ ‫באמצע העיר ‪ -‬אין לו אלא אלפיים‪.‬‬ ‫כמב'‬ ‫מצווה‪.‬‬ ‫לצורך‬ ‫רק‬ ‫מניחים‬ ‫ה‬ ‫לכתחיל‬ ‫‪-‬‬ ‫צורך‬ ‫השמשות‪ ,‬היינו‪ ,‬שרוצה שיהיה מותר לו להלך‬ ‫ומותר לו להלך רק עד אמצע העיר בשיעור אלפיים אמה ותו לא‪.‬‬ ‫לקמן תטו‪ ,‬א‪.‬‬ ‫בשיעור אלפיים מהמקום ההוא ‪ -‬האם ניתן לעשות‬ ‫כוונה ‪ -‬וצריך להניח את העירוב לשם קניית שביתה‪ 5‬ב[ מובלעת ‪ -‬היינו ששיעור אלפיים מסתיים בגבול‬ ‫זאת‪ ,‬וכיצד‪ .‬וזו למעשה הנושא העיקרי בכל סימנים‬ ‫הנגדי של העיר ‪ -‬יש בזה הבדל בין הכוונים‪:‬‬ ‫)ד(‪.‬‬ ‫דלהלן ]תח‪-‬תטז[ ‪..‬‬ ‫לאורך ]לכיוון מערב[ ‪ -‬כל העיר נחשבת כד' אמות‪,‬‬ ‫‪ ‬מה גודל מקום השביתה שקונה על ידי הנחת עירוב ומודדים ‪ 1996‬אמה מלבד גודלה של העיר ]א[‪.‬‬ ‫ולמעשה‪ ,‬הדבר ניתן באחד משלשה אופנים‪:‬‬ ‫לרוחב ]צפון ודרום[ ‪-‬‬ ‫]א[ ]ב[‪.‬‬ ‫מאכל ‪ -‬על ידי שיניח מאכל בשיעור שתי סעודות‬ ‫לתחום‬ ‫בנוגע‬ ‫דאילו‬ ‫דווקא‪,‬‬ ‫השביתה‬ ‫]דאלפיים אמה[ הדבר תלוי האם יש איזו עיר ]בין העיר שחוזר בעיר עצמה ‪ -‬מותר להסתובב בכולה‪ ,‬אפי' שהוא‬ ‫למקום‬ ‫בנוגע‬ ‫הוא‬ ‫הנדון‬ ‫במקום שבו הוא מעוניין לקנות שביתה‪ ,‬שעי"ז קונה‬ ‫גדולה ממידת תחומו )יח(‪.‬‬ ‫שם שביתה אפילו אם לא יעמוד שם בבין השמשות‪.‬‬ ‫ללון בה‪ ,‬בין עיר אחרת[ בתוך התחום‪ ,‬ויבואר לקמן‪.‬‬ ‫שכיון שהיא מובלעת מבחינת האורך ‪ -‬זה מתיר להלך בכולה‪,‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי באיזה מרחב הניח את העירוב‪:‬‬ ‫ברגליו ‪ -‬היינו‪ ,‬על ידי שילך למקום בו הוא מעוניין‬ ‫במקום פתוח ‪ -‬מקום שביתתו הוא ד' אמות ]ובנוסף‪ ,‬אפילו שמבחינת הרוחב היא חורגת ואינה מובלעת‪.‬‬ ‫לקנות שביתה‪ ,‬ויעמוד שם במשך כל בין השמשות‪,‬‬ ‫מהעיר והלאה ]לצפונה ולדרומה[ ‪ -‬נחלקו הפוסקים‪:‬‬ ‫]ולאח"מ יכול לחזור לביתו[‪.‬‬ ‫אלפיים אמה לכל רוח[ ]א רמ"א[ )יד‪-‬יז(‪.‬‬ ‫לרמ"א ‪ -‬ה'תחום דאלפיים' גם מתרחב‪ ,‬ויש לו‬ ‫סך הכל ‪ 4004‬אמה כטבלה מרובעת )יז(‪.‬‬ ‫כפי שאמרנו‪ ,‬כל אדם קונה שביתה במקום שבו הוא נמצא‪ ,‬אלא‬ ‫במקום מוקף ‪ -‬אם הוא הוקף לצורך דירה‪ ,‬או שהוא אלפיים כנגד העיר מצפון ומדרום‪.‬‬ ‫שכאן התחדש שיכול ללכת למקום אחר ]מהמקום שבו הוא גר[‬ ‫ולעמוד שם במשך בין השמשות כדי לקנות שם שביתה ]ולא‬ ‫פחות מסאתיים )כו( ‪ -‬אזי מקום שביתתו הוא כל וכל זה רק כנגד העיר עצמה ]שיש לו כעין ב' רצועות באורך‬ ‫בביתו[‪ ,‬דבזה הדין שונה מעט ממי שנמצא בביתו‪.1‬‬ ‫אלפיים אמה[‪ ,‬אך כנגד המרווח שבין מקום שביתתו לעיר או‬ ‫ההיקף‪ ,‬אפי' עיר גדולה כאנטוכיא ]ובנוסף יש לו שאחרי העיר ‪ -‬אין התחום דאלפיים מתרחב כלל )כא(‪.‬‬ ‫אמירה ‪ -‬ישנה אפשרות נוספת לקניית שביתה‪ ,‬ע"י‬ ‫לשי' אבן העוזר‪ ,‬כל זה רק כשהעיר 'נבלעת' בתחומו גם מבחינת‬ ‫אמירה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬שאם האדם מזהה מקום מסויים‬ ‫אלפיים לכל רוח[ ]ב[‪.‬‬ ‫הרוחב ]לצפון ולדרום[‪ ,‬שרק בכה"ג מגדילים גם את ה'תחום'‬ ‫'שביתתי‬ ‫שמעוניין לקנות בו שביתה‪ ,‬יכול לומר‬ ‫לכוונים אלו }ויש{‪.‬‬ ‫שחרבו‬ ‫]כגון‬ ‫לדירה‬ ‫משמש‬ ‫אינו‬ ‫שבפועל‬ ‫אפי'‬ ‫‪-‬‬ ‫'‬‫לדירה‬ ‫נעשה‬ ‫'‬ ‫במקום פלוני'‪ ,‬ובכך הוא קונה שביתה באותו מקום‪ .‬הבתים ונשאר רק ההיקף )כו([‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬אם לא נעשה לשם דירה‪ ,‬והוא יותר מסאתיים ‪ -‬מקום לאחרונים ‪ -‬אין ה'תחום אלפיים' מתרחב מבחינת‬ ‫אולם אפשרות זו אינה מועילה תמיד‪ ,‬דלא התירו לנהוג כן אלא‬ ‫הרוחב כלל )כ(‪.‬‬ ‫שביתתו הוא רק ד' אמות‪ ,‬כדין המניח במקום פתוח‪..‬‬ ‫למי שבא בדרך‪ .‬וכפי שיבואר במקומו‪.‬‬ ‫והמיקל בשעת הדחק יש לו על מה לסמור }ויש{‪.‬‬ ‫ביאור כמה מושגים בנוגע לנדון ד'גודל התחום'‪ .6‬נדון זה‬ ‫סימן תח‬ ‫עוסק במקרה שישנה עיר בתוך אלפיים של העירוב‬ ‫‪ ‬פרטי דין בגדר 'הבלעה'‪:‬‬ ‫שהניח‪ ,‬והנדון הוא האם התחום 'מתרחב' מחמת אותה‬ ‫קניית שביתה ע"י עירוב‬ ‫על הגבול ‪ -‬י"א‪ ,‬ש'הבלעה' היא רק כשהתחום עובר‬ ‫עיר או לא‪.‬‬ ‫מעט את הגבול של העיר‪ ,‬אך אם הוא מסתיים על‬ ‫ולצורך העניין ]לדוגמא בעלמא[‪ ,‬העמיד השו"ע את‬ ‫כפי שהתבאר בהקדמה ל'עירובי תחומין'‪ ,‬ישנם שלשה‬ ‫הנדון במקרה שהניח את עירובו במקום פתוח ]כך‪,‬‬ ‫דרכים שעל ידיהם ניתן לקנות שביתה במקום אחר ‪-‬‬ ‫הגבול ממש ‪ -‬לא מקילינן להחשיבה כד' אמות‪.‬‬ ‫שמידת תחומו היא ‪ 4004‬אמה מרובעים‪ ,‬כטבלה[‪ ,‬ובצד‬ ‫מאכל‪ ,‬רגליו‪ ,‬אמירה‪ .‬והסימן הזה ]וכן חלקו הראשון של‬ ‫ובשעת הצורך יש להקל אף כששיעור אלפיים‬ ‫המערבי לעירובו ישנה עיר‪ ,‬שעליה אנו דנים האם התחום‬ ‫סימן תט[ עוסק ביסודות הכלליים של קניית שביתה על‬ ‫מתרחב מחמתה‪ ,‬כמצויר בהערה‪.7‬‬ ‫ידי הנחת מאכל ]'עירובי תחומין'[‪.‬‬ ‫מסתיים בשווה עם גבול העיר )ט(‪.‬‬ ‫ובזה מתעוררים שתי נדונים‪:‬‬ ‫ונפרט בקצרה את הנדונים‪:‬‬ ‫עִ יבּוּר שבחוץ ‪ -‬ההיתר ב'מובלעת' הוא אפי' שהבתים‬ ‫אורך ‪ -‬היינו‪ ,‬עד היכן מגיע התחום של העירוב שהניח‬ ‫נפרט כאן את הנדונים היותר מורכבים‪ ,‬מלבד זה ישנם כמה נדונים‬ ‫הסמוכים לעיר ]'עיבור'[ אינם נבלעים בתחום של‬ ‫בקו האורך לכיוון העיר ]עד העיר‪ ,‬ומהעיר והלאה לאותו‬ ‫שהובאו בדרך אגב‪ ,‬ומקומם הוא בסימנים דלקמן‪.‬‬ ‫כיוון[‪.‬‬ ‫עד היכן ‪ -‬עד היכן ניתן להרחיק מהעיר ]וכן מביתו[‬ ‫העירוב שהניח ]א רמ"א[ )יג(‪.‬‬ ‫היינו ‪ -‬עד היכן התחום מגיע לכיוון מערב של העיר‪.‬‬ ‫ולהניח את העירוב ]א[ ]ד[‪.‬‬ ‫עִ יבּוּר שבפנים ‪ -‬ומאידך‪ ,‬אם התחום של העירוב‬ ‫רוחב ‪ -‬היינו‪ ,‬עד היכן מגיע התחום לכיוון ימינה ושמאלה‬ ‫גודל השביתה ‪ -‬מה גודל 'מקום השביתה' שקונה ע"י‬ ‫של העיר ]צפון ודרום[‪.‬‬ ‫הנחת העירוב ]א[ ]ב[‪.‬‬ ‫שהניח מבליע גם את ה'עיבור' ‪ -‬אזי גם העיבור גופא‬ ‫ובנדון הזה גופא ]'הרוחב'[ ישנם שתי נדונים‪:‬‬ ‫גודל התחום ‪ -‬במקרה שישנה עיר אחרת‪ 2‬בסמוך למקום‬ ‫מרחיב את התחום ]וגם הוא נחשב כד' אמות בלבד[‬ ‫שביתתו‪ ,‬מה גודל ה'תחום' שקונה ע"י הנחת העירוב‬ ‫)יג(‪.‬‬ ‫לעיר שאינו גר בה‪ ,‬והנדון הוא ‪ -‬האם אותה העיר מגדילה את שיעור‬ ‫הוא נמצא למקום שבו מעונין לקנות שביתה‪ .‬וכן‪ ,‬שיניח את העירוב מחוץ‬ ‫‪ 1‬ישנם כמה הבדלים בין קנין שביתה במקומו הקבוע‪ ,‬למי שהולך לקנות‬ ‫תחומו‪ .‬ואילו הנדון של 'לחזור לעירו' מתייחס רק לעיר שהוא גר בה‪,‬‬ ‫לעיר שבה הוא נמצא ]תח ד[‪.‬‬ ‫והנדון הוא האם מותר לחזור אליה אחרי שהניח את העירוב‪.‬‬ ‫שביתה במקום אחר ‪ -‬עי' מ"ב לקמן סי' תט )כט(‪ .‬וכן בסימן תטו )א(‪.‬‬ ‫‪ 4‬אולם‪ ,‬כפי המבואר לקמן‪ ,‬אין צריך להניחו ממש תוך התחום‪ ,‬שאם‬ ‫אלא‪ ,‬שאנו נבאר את המושגים בנוגע לנדון ד'גודל התחום'‪ ,‬וממנו יקיש‬ ‫‪ 2‬הנדון הוא בנוגע עיר אחרת בדווקא‪ ,‬היינו‪ ,‬עיר אחרת מלבד העיר שבו‬ ‫הלומד גם לנדון ד'לחזור לעירו'‪.‬‬ ‫הניחו תוך ד' אמות לתחום ‪ -‬גם קונה שביתה ]תט‪ ,‬ה[‪.‬‬ ‫הוא גר ]שמוכרח שהיה תהיה בתוך אלפיים לעירוב שהניח‪ ,‬שהרי מותר‬ ‫רוחב ]לצפון[‬ ‫צפון‬ ‫‪  5‬וזה בשונה מדין עירובי חצרות‪ ,‬שהעירוב חל אפי' שלא הניחוהו‬ ‫להניח את העירוב דווקא בתוך תחום העיר שבה הוא גר[‪ ,‬דאילו חזרה‬ ‫לשם עירוב חצרות ]שסו‪ ,‬יא[‪.‬‬ ‫לעיר שבה הוא גר ‪ -‬הוא הנדון דלהלן‪.‬‬ ‫מערב‬ ‫עיר‬ ‫אורך ]למערב[‬ ‫מזרח עירוב‬ ‫‪ 6‬כל האמור להלן שייך גם בנוגע לנדון ד'לחזור לעירו'‪ .‬שהרי שתי‬ ‫‪ 3‬לתשומת לב‪ :‬כפי המבואר לקמן }תט ס"ב ד"ה במקום{‪ ,‬אין ענין‬ ‫הנדונים הללו עוסקים בדין עיר שנמצאת בתוך אלפיים של העירוב‬ ‫להניח את ה'עירובי תחומין' במקום שבו מעוניין לקנות שביתה‪ ,‬דאפשר‬ ‫‪7‬‬ ‫שהניח‪ ,‬וההבדל בין הנדונים הוא‪ ,‬שהנדון ד'גודל התחום' ‪ -‬מתייחס גם‬ ‫להניח גם במקום אחר‪ ,‬ובלבד שלא תהיה מניעה מלהביאו מהמקום בו‬ ‫רוחב ]לדרום [‬ ‫דרום‬ ‫‪1‬‬ ‫‪ ‬מי שהניח עירוב‪ ,‬עד כמה מותר לו להלך בעיר שבה כהן ‪ -‬אסור‪ .‬אא"כ הוא קבר יחידי‪ ,‬שמותר באופנים חולה‪ ,‬רעבתן ‪ -‬מי שרגיל לאכול פחות או לחלופין‬ ‫שמותר לישראל ]על יד הקבר‪ ,‬או שעשוי מקרקע יותר מאדם בינוני ‪ -‬הולכים תמיד לקולא )לא(‪.‬‬ ‫הוא גר ]א[‪.‬‬ ‫ולכן‪ :‬חולה ‪ -‬כפי מזונו‪ ,‬אפילו פחות משש ביצים )ל(‪ .‬רעבתן ‪-‬‬ ‫העולם[ }מפני{‪.‬‬ ‫ת‪ .‬נחלקו בזה השו"ע והרמ"א‪:‬‬ ‫כפי אדם בינוני ]אפי' שרגיל ביותר מכך[ ]ז[‪.‬‬ ‫בני בית ‪ -‬צריך שיעור ב' סעודות לכל אחד מבני הבית‬ ‫לשו"ע ]כביאור המ"א[ ‪ -‬יש בזה הבדל בין השלבים בית הפרס ‪ -‬מותר אפילו לכהן‪.‬‬ ‫‪' ‬מקום השביתה' ‪ -‬האם צריך להניח את העירוב ]ולא יוצאים בעירובו[ )לו(‪.‬‬ ‫}רחוק{ )ז(‪:‬‬ ‫מלבד קטן הצריך לאימו‪ ,‬שיוצא בעירוב אימו )לו(‪.‬‬ ‫חזרה ‪ -‬לאחר שהניח עירובו ורוצה לחזור לעירו ‪-‬‬ ‫במקום שבו רוצה לקנות שביתה‪ ,‬או אפילו במקום‬ ‫מותר לחזור עד ביתו‪ ,‬אפי' שביתו רחוק יותר‬ ‫‪' ‬אמירה' ‪ -‬כשמניח עירובי תחומין צריך לומר 'בזה‬ ‫אחר ]ב‪-‬ד[ }במקום{‪.‬‬ ‫מאלפיים‪.8‬‬ ‫אך אסור לו להתרחק מביתו לצד הנגדי ]יותר מאלפיים[ אפילו ת‪ .‬א"צ להניחו במקום שבו קונה שביתה }במקום{‪ ,‬העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפיים אמה' ]ז[‪.‬‬ ‫אך צריך שלא איסור להביאו לשם‪ .‬שאם יש איסור ‪ -‬ובדיעבד‪:‬‬ ‫אמה אחת )ז(‪.‬‬ ‫ואם לא אמר ‪ -‬לא חל העירוב‪ ,‬אפי' שכיון לזה בליבו )לז(‪.‬‬ ‫האיסור‪:‬‬ ‫בדרגת‬ ‫תלוי‬ ‫הדבר‬ ‫וכן‪ ,‬אפילו אם נמלך משביתתו ‪ -‬לא מהני להתרחק יותר )ז(‪.‬‬ ‫אמר 'זה יהיה לעירוב' ‪ -‬קנה )לז(‪.‬‬ ‫יציאה ‪ -‬בשעה שרוצה 'להשתמש' בעירוב‪ ,‬ולהלך באיסור דאורייתא ‪ -‬פסול‪.‬‬ ‫כפי ה'תחום' של העירוב ]כגון למחרת[ ‪ -‬אין לו להלך באיסור דרבנן ‪ -‬כשר‪ .‬אא"כ יש חשש גדול שיכשל‪'  ,‬נשבע' ‪ -‬מי שהדיר עצמו מכיכר ‪ -‬יכול לערב בו‪,‬‬ ‫שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו )לח(‪.‬‬ ‫שאסור אף בכה"ג‪.‬‬ ‫בעירו אלא עד שיעור אלפיים מהעירוב‪.‬‬ ‫כן הוא הדין בין כלפי האורך ]לכיוון מערב[ ובין כלפי הרוחב‬ ‫‪ ‬נפרט כמה אופנים של איסור‪ ,‬והדין למעשה לפי ‪' ‬חזרה' ‪ -‬לאחר שהניח העירוב יכול לחזור לביתו‬ ‫]לכיוון צפון ודרום[ )יח(‪.‬‬ ‫לרמ"א ‪ -‬בכל אופן מותר להלך בעיר שדר בה כולה‪,‬‬ ‫]ז[‪.‬‬ ‫המתבאר ]ב‪-‬ד[‪:‬‬ ‫שכולה נחשבת כד' אמות לענין זה ]א[‪.‬‬ ‫הוצאה ‪ -‬מרה"ר לרה"י ]דאורייתא[ ‪ -‬פסול‪ .‬מרה"ר‬ ‫‪' ‬שליחות' ‪ -‬ניתן להניח עירובי תחומין על ידי‬ ‫או רה"י לכרמלית ]דרבנן[ ‪ -‬כשר‪.‬‬ ‫אך אסור לצאת מגבולות העיר כלל‪ ,‬לא לכיוון האורך ]מערב[‬ ‫)יא(‪ ,‬ולא לכיוון הרוחב ]צפון ודרום[ )יח(‪.‬‬ ‫תרי דרבנן ‪ -‬הניחו ע"ג אילן שהוא כרמלית ‪ -‬כשר‪ .‬שליח‪ .‬והפרטים בזה הם כך ]ח‪-‬י[‪.‬‬ ‫הנוסח ‪ -‬השליח צריך לומר 'בזה העירוב יהא פלוני‬ ‫‪ ‬אם הניח עירובו תוך העיר ששבת בה ‪ -‬לא הועיל‬ ‫אף שהבאתו כרוכה בשני איסורים )י(‪.‬‬ ‫גם איסור דהוצאה מכרמלית לרה"ר‪ .‬וגם איסור שימוש בצומח‪ .‬מות לילך'‪ ,‬ואם לא אמר ‪ -‬לא חל‪.‬‬ ‫כלום‪ ,‬ומקום שביתתו וכן תחומו הוא ממש כמו אנשי‬ ‫טלטול ‪ -‬אם העירוב רחוק ממקום השביתה יותר אולם‪ ,‬אם בעל הבית אמר את הנוסח ]'בזה הפת שמניח שלוחי‬ ‫העיר ]ג[‪.‬‬ ‫לערוב אהיה מותר להלך ממקום פלוני אלפים לכל רוח'[ ‪ -‬מהני‬ ‫וכן הדין אפי' כשהניח בעיבור של העיר‪.‬‬ ‫}ויאמר{‪.‬‬ ‫מד"א ברה"ר ‪ -‬פסול )יב(‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬אפילו שהניח תוך ד"א מגבול העיר ‪ -‬שמקום שביתתו‬ ‫חש"ו‪ ,‬אינו מודה בעירוב‪ ,‬בע"ח ‪ -‬האם ניתן לשלוח‬ ‫מפני‬ ‫בזה‪,‬‬ ‫התירו‬ ‫לא‬ ‫‪-‬‬ ‫מד"א‬ ‫פחות‬ ‫ואף שיכול להביאו פחות‬ ‫ותחומו כמו אנשי העיר ממש )כט(‪.‬‬ ‫שקרוב להכשל באיסור‪.‬‬ ‫אותם לעירוב‪:‬‬ ‫קנים ‪ -‬הניחו ע"ג קנים רכים ‪ -‬פסול‪.‬‬ ‫סימן תט‪-‬תי‬ ‫שאף שאיסור נטילתו הוא רק מדרבנן‪ ,‬כיון שקרוב להכשל להניח ממש ‪ -‬אינו עירוב ]וקונה במקום שנמצא בו‬ ‫סימן זה אף הוא עוסק בדין 'קניית שביתה' במקום אחר‪.‬‬ ‫)מד([‪.‬‬ ‫בקטימה ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫דכפי שהתבאר בהקדמה לעירובי תחומין‪ ,‬ישנם שלשה‬ ‫אפשרויות לקנות שביתה במקום אחר ‪ -‬ע"י עירובי‬ ‫לשיטת הריטב"א‪ ,‬האיסור הוא גם בקנים קשים אם הם דקים‪ ,‬וכן הדין אפי' כשרואה אותם מניחים )מב(‪.‬‬ ‫תחומין ]הנחת מאכל[‪ ,‬ברגליו ובאמירה‪ .‬ובסימן זה כיצד‬ ‫דבכה"ג עלול מאוד לקטום אותם ]והם נקטמים בקלות[ והחשש 'חרש' ‪ -‬אפילו שומע‪ ,‬כל שאינו מדבר ]שהרי צריך לומר נוסח‪,‬‬ ‫מבצעים אפשרויות אלו בפועל‪:‬‬ ‫והוא מעכב[ )מג(‪.‬‬ ‫גדול יותר‪ ,‬כנ"ל }שהם{ }ויתחייב{‪.‬‬ ‫מגדל ‪ -‬אם נעלו במפתח ואבד‪ ,‬או שנפל עליו גל ‪ -‬אם‬ ‫עירובי תחומין ‪ -‬הסעיפים א‪-‬י עוסק בדין הנחת עירובי‬ ‫להוליך ‪ -‬למסור את העירוב לאחר שהוא יניח ‪ -‬ניתן‪,‬‬ ‫תחומין ]כהמשך לסימן תט[‪.‬‬ ‫ובלבד שרואה שהגיעו אליו‪.9‬‬ ‫הבאתו כרוכה באיסור דאורייתא ‪ -‬פסול‪ .‬דרבנן ‪ -‬כשר‬ ‫היכן מניחים ]א‪-‬ה[‪ .‬עירוב שאבד ]ו[‪ .‬שיעור המאכל ]ז[‪ .‬סוג המאכל ]ז[‪.‬‬ ‫עירוב ע"י שליח ]ח‪-‬י[‪.‬‬ ‫ידיעה ‪ -‬אם לא ראה שהשליח הניח עבורו‪ - 10‬כשר‪,‬‬ ‫]ד[‪.‬‬ ‫ברגליו ‪ -‬בתחילת סעיף ז' מבאר השו"ע כיצד ניתן לקנות‬ ‫ובתנאי שהבטיחו שיניח ]לאפוקי אם קיבלו ממנו‬ ‫שביתה על ידי 'רגליו'‪.‬‬ ‫‪' ‬חוץ לתחום' ‪ -‬אין להניח את העירוב חוץ לתחום‪.‬‬ ‫סעיף זה עובר לסירוגין בין הנדונים‪ ,‬דבתחילה מבואר דין המערב ברגליו‪,‬‬ ‫בשתיקה‪ ,‬שאין לסמוך על חזקה )מט([‪.‬‬ ‫ולאח"מ דיני עירוב ע"י מאכל‪ ,‬ובסוף חוזר השו"ע ללמד דין עירוב‬ ‫אולם‪ ,‬אם נתגלגל ]או שהניחו לכתחילה )כ([ תוך ד'‬ ‫ברגליו‪.‬‬ ‫רבים ‪ -‬רבים יכולים לשלוח אחד שיניח עבורם עירוב‬ ‫אמות מהתחום ‪ -‬כשר‪.‬‬ ‫אמירה ‪ -‬סוף הסימן עוסק בדין קניית שביתה על ידי‬ ‫]ט[‪.‬‬ ‫וכן הדין כשהניחו באמצע העיר‪ ,‬ונתגלגל אל חוץ לתחום תוך‬ ‫אמירה בעלמא ]יא‪-‬יג[‪.‬‬ ‫היכן ‪ -‬אם השולח לא פירש היכן מעוניין להניח‬ ‫ד"א ‪ -‬דכשר )יט(‪ .‬ויש מחמירים‪ ,‬וצ"ע }בסוף{‪.‬‬ ‫וכיון שדיני קנין שביתה על ידי אמירה נמשכים גם לסימן הבא‪ ,‬מן הראוי‬ ‫לסכם את שתי הסימנים כאחד‪.‬‬ ‫עירוב‪ ,‬והשליח הניח היכן שרצה ‪ -‬ה"ז עירוב‪ .‬ובתנאי‬ ‫שלא היה ידוע לשליח שהמשלח מעוניין להניח‬ ‫‪' ‬נתקלקל' ‪ -‬אם נתקלקל העירוב‪ ,‬כיצד הדין‪:‬‬ ‫המשך דיני עירוב תחומין‬ ‫'נתקלקל' ‪ -‬נאבד‪ .‬נשרף‪ .‬נתגלגל חוץ לתחום‪ .‬תרומה שנטמאת‪.‬‬ ‫במקום פלוני ]ט[‪.‬‬ ‫מבעוד יום ‪ -‬פסול‪.‬‬ ‫בנוגע לעירובי תחומין הועלו בדברי השו"ע כמה‬ ‫קנה עירוב ‪ -‬אפי' שלא נודע למשלח היכן הניח עד אחר החשיכה‬ ‫נידונים‪:‬‬ ‫)נב(‪.‬‬ ‫משחשכה ‪ -‬כשר‪.‬‬ ‫היכן ‪ -‬היכן צריך להניח את העירוב ]א‪-‬ה[‪.‬‬ ‫ידוע לשליח ‪ -‬אם השליח ידע היכן המשלח מעוניין להניח ‪ -‬לא‬ ‫ספק ‪ -‬אם יש לו חזקת כשרות ‪ -‬כשר‪.‬‬ ‫במקום האסור בהנאה ]בית הקברות[ ]א[‪ .‬במקום אחר מהמקום שמעוניין‬ ‫לאפוקי כשהניח תרומה ספק טמאה‪ .‬בשר ספק נבילה‪ ,‬דליכא קנה‪ ,‬אפילו שלאח"מ המשלח התרצה לכך )נב(‪.‬‬ ‫לקנות שביתה ]ב‪-‬ד[‪ .‬חוץ לתחום ]ה[‪.‬‬ ‫שינוי ‪ -‬אם השליח שינה פרט מהשליחות ‪ -‬לא קנה‬ ‫חזקת כשרות ‪ -‬ופסול )כה(‪.‬‬ ‫נתקלקל ‪ -‬כיצד הדין במקרה שהעירוב נתקלקל ]נאבד‪,‬‬ ‫נשרף וכו'[ ]ו[‪.‬‬ ‫עירוב‪ .‬אפי' שאין לזה משמעות מעשית )נד(‪.‬‬ ‫מתי ‪ -‬אימתי צריך להניח את העירוב‪.‬‬ ‫'שינה' ‪ -‬כגון שהניח מאכל אחר ממה שביקש‪ .‬במקום אחר וכו'‪.‬‬ ‫‪' ‬מתי' ‪ -‬לכתחילה צריך להניח את העירוב מבעוד‬ ‫שיעור ‪ -‬מה השיעור הדרוש בעירובי תחומין ]ז[‪.‬‬ ‫בין אם עירב משל המשלח או משל עצמו ]השליח[ )נג(‪.‬‬ ‫יום דווקא ]לפני בין השמשות[ ]ז[‪.‬‬ ‫סוג ‪ -‬איזה סוג מאכל ]ז[‪.‬‬ ‫ועי' בזה לקמן סימן תטז‪ ,‬ב‪-‬ג‪.‬‬ ‫אמירה ‪ -‬האם צריך לומר נוסח בהנחתו‪ ,‬ומה הנוסח ]ז[‪.‬‬ ‫‪ ‬כיצד הדין בנוגע לדינים דאורייתא‪ ,‬האם סומכים‬ ‫שליח ‪ -‬האם ניתן לערב ע"י שליח ]ו‪-‬ח[‪.‬‬ ‫‪' ‬סוג' ‪ -‬ניתן לעשות עירובי תחומין מכל מאכל‪ ,‬כפי חזקה ד'שליח עושה שליחותו' )נ(‪.‬‬ ‫‪' ‬איסור הנאה' ‪ -‬האם ניתן להניח את העירוב בבית‬ ‫בדינים דרבנן ‪ -‬סומכים על החזקה‪ ,‬כנ"ל בדין עירובי תחומין‪.‬‬ ‫דין שיתופי מבואות ]ז[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי במה יש לנו ספק‪:‬‬ ‫מלבד מים ומלח ]אא"כ מעורבים זה בזה[‪.‬‬ ‫הקברות ]א[‪.‬‬ ‫בעיקר השליחות ]האם ביצע את השליחות[ ‪ -‬נחלקו‬ ‫ת‪ .‬יש להבחין בזה בין בית הקברות ממש‪ ,‬לבין בית‬ ‫‪' ‬שיעור' ‪ -‬מה השיעור הדרוש לעירובי תחומין ]ז[‪.‬‬ ‫הפרס‪:‬‬ ‫הפוסקים‪.‬‬ ‫י"א ‪ -‬שלא סומכים כלל‪ .‬וי"א ‪ -‬שאם יש מכשול למשלח ‪ -‬סומכים‬ ‫שמערבים‬ ‫ת‪ .‬השיעור הוא מזון שתי סעודות לכל אחד‬ ‫בית הקברות ממש ‪-‬‬ ‫על החזקה‪.‬‬ ‫עבורו )לו(‪ .‬והדינים בזה כך‪:‬‬ ‫ישראל ‪ -‬מותר‪ ,‬אא"כ מניחו ע"ג הקבר ממש‪ ,‬והקבר‬ ‫השיעור למעשה ‪ -‬משתנה לפי סוג המאכל ]אוכל בפרטי השליחות ]שביצע אותה‪ ,‬וספק אם שינה[ ‪-‬‬ ‫עשוי מבניין‪.‬‬ ‫לכו"ע סומכים‪.‬‬ ‫ממש‪ ,‬לפתן ]טיבול[‪ ,‬קינוח[ )לו(‪.‬‬ ‫לאפוקי כשמניחו ליד הקבר‪ ,‬או שמניחו ע"ג קבר העשוי מקרקע‬ ‫באוכל ממש ‪ -‬שש ביצים‪ .‬וי"א שמונה ביצים בקליפתן )לב(‪.‬‬ ‫עולם ‪ -‬שמותר‪.‬‬ ‫י"א‪ ,‬שישראל מותר להניח בבית הקברות בכל אופן ‪ -‬ובשעת ולכתחילה נכון לנהוג כהמחמירים )לג(‪.‬‬ ‫בחומץ וטיבול ‪ -‬רביעית )לו(‪ .‬ולכן עדיף לערב ע"י חומץ‪,‬‬ ‫הדחק ניתן לסמוך עליהם להקל }אינו{‪.‬‬ ‫שדרושה כמות קטנה יותר )לו(‪.‬‬ ‫‪ 10‬הנדון הוא בכל שולח אחר להניח‪ ,‬ולא רק בשולח על ידי חש"ו וכו'‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬במ"ב )י( נראה לכאו' שלא כך‪ ,‬שההיתר לחזור הוא רק תוך אלפיים‪.‬‬ ‫‪ 8‬לתשומת לב‪ :‬דין זה שנוי במחלוקת הפוסקים ]שנחלקו בביאור כוונת‬ ‫ויש לעיין בזה‪.‬‬ ‫כנ"פ‪.‬‬ ‫המ"א‪ ,‬כמבואר בביה"ל ד"ה רחוק[‪.‬‬ ‫‪ 9‬בטור מבואר שצריך לראות כיצד מוסרים את העירוב לאדם הכשר‪ ,‬אך‬ ‫ובביה"ל שם פסק כהשיטות שמותר לחזור לביתו ללון‪ ,‬אפילו יותר‬ ‫בביה"ל מסיק שא"צ בכך‪ ,‬ואם רואה שהגיעו אליו ‪ -‬סגי }ונתנו{‪.‬‬ ‫מאלפיים‪ .‬וכ"נ במ"ב ס"ק ז‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫לאלפיים ]שאינו חל‪ ,‬כנ"ל[‪ ,‬האם מאבד את שתי‬ ‫מיוחד ‪ -‬אם אותו מקום גדול ח' אמות ומעלה ‪ -‬צריך‬ ‫דין המערב ברגליו‬ ‫ה'שביתות' ]ביתו‪ ,‬שליח[‪ ,‬או לכה"פ קונה בביתו‪.‬‬ ‫ולמעשה מבואר בגמ' שאינו מאבד את שביתתו‪ ,‬אלא‬ ‫לייחד ד' אמות מתוכו שבהם קונה שביתה ]יא[‪.‬‬ ‫שנחלקו הראשונים מה הטעם בדבר‪:‬‬ ‫‪ ‬האם ניתן לקנות שביתה במקום מסויים על ידי אך בפחות מח' אמות ‪ -‬מהני אפי' שלא ייחד‪ ,‬שהרי ממ"נ יש‬ ‫ביתו ‪ -‬י"א שהטעם הוא כנ"ל‪ ,‬משום שאינו מעונין‬ ‫מקום שברור שהוא בשטח שביתתו )ע(‪.‬‬ ‫עמידה באותו מקום ]'רגליו'[ ]ז[‪.‬‬ ‫להפקיע את שביתת ביתו מחמת עירובו של השליח‪.‬‬ ‫'לייחד' ‪ -‬כגון שמפרש ששביתתו היא ליד העיקר ]גזע האילן[‪ .‬או‬ ‫בד"א הקרובות אליו )סט(‪.‬‬ ‫מעוניין‬ ‫שבו‬ ‫במקום‬ ‫ת‪ .‬ניתן לקנות שביתה ע"י עמידה‬ ‫לתקוני שדרתיך ‪ -‬וי"א שהוא משום שלא היה כוונתו‬ ‫לשלוח את השליח עד כמה שהדבר יביא להפסד העירוב‪.‬‬ ‫ובדיעבד‪ ,‬שלא ייחד מקום מסויים‪:‬‬ ‫לקנותה‪ ,‬והפרטים בזה כך‪:‬‬ ‫לשיטה א' ‪ -‬קנה שביתה‪ ,‬אלא שהתחום שיש לו נפחת‪ ,‬כפי גודל‬ ‫מתי ‪ -‬צריך לעמוד שם לפני בין השמשות‪ ,‬במשך כל‬ ‫וישנם שתי נפ"מ בין הצדדים‪:‬‬ ‫של המקום שאמר עליו )סה(‪.‬‬ ‫בדרך ‪ -‬אם אינו נמצא בסמוך לביתו אלא בא בדרך‪ ,‬ושלח‬ ‫לרמב"ם ‪ -‬לא קנה שביתה במקום שאמר אלא במקום שבו נמצא‬ ‫בין השמשות‪ ,‬עד שחשכה ודאי )כו(‪.‬‬ ‫את חבירו‪ ,‬וחבירו הניח חוץ לאלפיים‪ .‬דלהצד הראשון ‪-‬‬ ‫ובדיעבד‪ ,‬אם עמד שם באמצע בין השמשות ‪ -‬לכאו' הדבר תלוי )סו(‪.‬‬ ‫מפסיד‪ ,‬שהרי אינו בביתו‪ .‬ולהצד השני ‪ -‬אינו מפסיד‪,‬‬ ‫מסירה ‪ -‬אם הוא עצמו אינו מבחין במקום מסויים‪,‬‬ ‫במחלוקת דלקמן ]תטו‪ ,‬ב‪-‬ג[ ושם בביה"ל‪.‬‬ ‫דמ"מ איכא 'לתקוני שדרתיך'‪.‬‬ ‫אמירה ‪ -‬אין צריך לומר כלום ]ז[‪.‬‬ ‫בעצמו ‪ -‬כשנמצא בסמוך לביתו‪ ,‬אלא שהניח בעצמו את‬ ‫וחבירו מבחין ‪ -‬חבירו יכול לקנות עבורו ]יב[‪.‬‬ ‫העירוב חוץ לאלפיים‪ .‬דלהצד הראשון ‪ -‬לא הפסיד את‬ ‫והשולח אומר 'שביתתי עמך' )עב(‪.‬‬ ‫כוונה ‪ -‬אם לא נתכוין במפורש לקנות שביתה )כט(‪:‬‬ ‫מקומו ]שהרי הוא בביתו[‪ .‬ולצד השני ‪ -‬הפסיד‪ ,‬דליכא‬ ‫אולם‪ ,‬אם רק יצא לדרך ]ונתעכב באמצע[ ‪ -‬לא מהני עבור אחרים‪,‬‬ ‫ביוצא מביתו ‪ -‬אינו קונה אלא כשכוונתו לכך להדיא‪.‬‬ ‫'לתקוני שדרתיך'‪.‬‬ ‫כדלהלן‪.‬‬ ‫בא בדרך ‪ -‬קונה אפילו בלא כוונה‪.‬‬ ‫‪ ‬אם יצא לדרך ונתעכב‪ ,‬האם מועיל להחשב כ'בא ‪ ‬מי שנמצא בשדה ממזרח לביתו‪ ,‬ושלח את חבירו‬ ‫בביתו ‪ -‬קונה אפי' בלא כוונה כלל‪.‬‬ ‫בדרך' כדי שיוכל לקנות שביתה באמירה ]תי‪ ,‬א‪-‬ג[‪ .‬להניח עירוב במערב‪ ,‬האם העירוב של השליח חל‬ ‫שליחות ‪ -‬א"א לקנות ברגליו על ידי שליח }ואם{‪.‬‬ ‫ת‪ .‬כיון שיצא לדרך‪ ,‬אף שנתעכב ‪ -‬יכול לקנות ]א[‪.‬‬ ‫רצון ‪ -‬מי שישן בתוך העיר‪ ,‬ואוכל מחוצה לה ]בתוך‬ ‫ת‪ .‬אף שנמצא בתוך תחום ביתו ‪ -‬העירוב של השליח‬ ‫באמירה‪ .‬והתנאים בזה הם כך‪:‬‬ ‫התחום[ ‪ -‬אינו קונה שביתה אלא במקום שבו היה‬ ‫מכיר ‪ -‬דווקא אם מכיר מקום מסויים שרוצה לקנות חל‪.‬‬ ‫מעוניין‪ ,‬אפילו שלמעשה נמצא בבין השמשות‬ ‫בו שביתה }ויקנה{‪.‬‬ ‫במקום אחר ]ז[ )מ(‪.‬‬ ‫מטרה ‪ -‬אפילו אם יציאתו הייתה רק כדי לקנות ‪ ‬מי שהניח ]או שהניחו עבורו[ עירוב חוץ לאלפיים‬ ‫כגון‪ :‬תלמידים שישנים בבית הרב ואוכלים אצל המארחים‬ ‫שביתה‪ .‬ויש חולקים‪ ,‬דל"מ אלא ביוצא למקום אחר ]שאינו קונה[‪ ,‬האם קנה לכה"פ במקום שבו הוא‬ ‫]בשדה[‪ .‬וכן שומרי הגינות )מ(‪.‬‬ ‫נמצא ]א[ }ונשאר{‪.‬‬ ‫)ב(‪.‬‬ ‫קנין על ידי אמירה‬ ‫והביה"ל מחמיר‪ ,‬פרט לעני שאין לו ב' סעודות‪ ,‬שניתן להקל אפי' ת‪ .‬הדבר תלוי בכמה גורמים‪:‬‬ ‫בדברים דלהלן נביא גם את ההלכות שבסוף סימן תט‪ ,‬וגם‬ ‫נמצא בביתו ושלח שליח ‪ -‬קונה במקומו ]א[‪.‬‬ ‫ביוצא כדי לקנות שביתה }במה{‪.‬‬ ‫את סימן תי‪ .‬ובהתאם לכך‪ ,‬כל הציונים הם לסימן תט‪,‬‬ ‫כוונה ‪ -‬דווקא אם נתכוין ביציאתו לצאת ממש‪ ,‬ולא בא בדרך ושלח שליח ‪ -‬נחלקו האחרונים‪ .‬ולעת‬ ‫אא"כ נפרט בהדיא לסימן תי‪.‬‬ ‫הצורך יש להקל )ג(‪.‬‬ ‫בהערמה )ד(‪.‬‬ ‫)ד(‪.‬‬ ‫כשחזר‬ ‫לצאת‬ ‫מ‬ ‫נתחרט‬ ‫שלא‬ ‫דווקא‬ ‫נתחרט ‪-‬‬ ‫‪ ‬האם ניתן לקנות שביתה במקום מסויים על ידי‬ ‫נמצא בביתו והניח בעצמו ‪ -‬הדבר תלוי במח'‬ ‫אמירה ]יא‪-‬יג[‪.‬‬ ‫הראשונים‪ ,‬ולמעשה יש להקל }ונשאר{‪.‬‬ ‫במקום‬ ‫לקנות‬ ‫שרוצה‬ ‫להדיא‬ ‫אמר‬ ‫שלא‬ ‫אפי'‬ ‫אמירה ‪-‬‬ ‫פלוני ‪ -‬מועיל‪ .‬ויש חולקים דצריך אמירה ולא מהני‬ ‫ת‪ .‬ישנם אופנים שהקילו חז"ל שקונים שביתה ע"י‬ ‫סימן תיב‬ ‫כוונתו )ז(‪.‬‬ ‫אמירה‪ ,‬והתנאים בזה הם כך‪:‬‬ ‫מניח שתי עירובים‬ ‫ולשיטת החולקים ‪ -‬אין להקל אלא כשיש לו בית אחר ‪ -‬דבזה‬ ‫למי ‪ -‬קנין שביתה ע"י אמירה הוא רק באחד משתי‬ ‫ודאי שנתכוין לקנות אפילו בלא אמירה )ז(‪.‬‬ ‫אופנים‪:‬‬ ‫‪ ‬מי שהניח שתי עירובים‪ ,‬להיכן למעשה מותר לו‬ ‫ובהעדר התנאים הללו ]עשיר שבביתו[‪ -‬לא קנה באמירתו כלום‪ ,‬גדר 'יציאה' ‪ -‬בין אם יצא אל השדה‪ .‬בין אם ירד‬ ‫מהעליה אל הבית ]ב[‪.‬‬ ‫ושביתתו היא בביתו )עד(‪.‬‬ ‫לילך ]א[‪.‬‬ ‫בביתו‬ ‫שנמצא‬ ‫מי‬ ‫לאפוקי‬ ‫בדרך‪.‬‬ ‫בדרך ‪ -‬רק מי שבא‬ ‫'שתי עירובים' ‪ -‬כגון‪ ,‬שחשב שניתן להניח עירוב מסויים לכל‬ ‫מעצמו ‪ -‬אם יצא לדרך וחזר מעצמו האם מועיל‬ ‫חלק מהיום‪ .‬או שניתן לעשות שתי עירובים ממש‪.‬‬ ‫}החזירו{‪:‬‬ ‫]יג[‪.‬‬ ‫]יא[‬ ‫אמירה‬ ‫‪ -‬שאינו קונה ע"י‬ ‫אם החזירו חבירו ‪ -‬פשוט שמועיל בכל אופן‪ ,‬והנדון הוא בחזר ת‪ .‬אינו רשאי להלך אלא בתוך התחום של שני‬ ‫ומהני אפילו שיש לו פת }ודווקא{ }תי ד"ה במה{‪.‬‬ ‫ואם יצא לדרך ונתעכב ‪ -‬יבואר הדין לקמן בפני עצמו‪.‬‬ ‫העירובים שהניח‪.‬‬ ‫מעצמו‪.‬‬ ‫עני ‪ -‬עני שאין לו ב' סעודות ‪ -‬קונה שביתה באמירה‬ ‫ואם אין מקום שנמצא בתחום של שתי העירובים ‪ -‬אסור לו לזוז‬ ‫בהחזיק בדרך ‪ -‬מהני אפי' כשחזר מעצמו‪.‬‬ ‫כשנמצא בביתו ‪ -‬לא מהני אלא בהחזרו חבירו ולא ממקומו‪.‬‬ ‫אפילו בביתו ]תי‪ ,‬א[‪ .‬ויש חולקים }תי ד"ה במה{‪.‬‬ ‫וכן הדין אפילו שנמצא בתוך עירו ‪ -‬שאינו רשאי להלך בה אלא‬ ‫והביה"ל מצדד להחמיר‪ ,‬פרט למי שהחזיק בדרך ונתעכב‪ ,‬יבואר‬ ‫לפי תחומי העירובים שהניח )ב(‪.‬‬ ‫בחזר מעצמו‪.‬‬ ‫לקמן‪.‬‬ ‫סימן תיג‬ ‫אלא‬ ‫באמירה‬ ‫קונה‬ ‫אינו‬ ‫ונתעכב‪,‬‬ ‫שיצא‬ ‫אחרים ‪ -‬מי‬ ‫אמירה ‪ -‬הביה"ל דן האם צריך אמירה‪ ,‬או דמהני ע"י‬ ‫עבור עצמו אך לא עבור אחרים ]ג[‪.‬‬ ‫כוונת הלב‪ .‬ומצדד להקל בזה }תי ד"ה כיון{‪.‬‬ ‫מערב עבור רבים‬ ‫מתי ‪ -‬רק אם אומר כן קודם שתחשך ]יא[‪.‬‬ ‫‪ ‬כלל חשוב שמתבקש מדברי המ"ב בסימן זה ‪ -‬שכל‬ ‫ובדיעבד ‪ -‬לכאו' הדבר תלוי במח' דלקמן ]תטו‪ ,‬ב‪-‬ג[ ושם‬ ‫מי שבא לקנות שביתה‪ ,‬באופן שאינו חל ]חוץ ‪ ‬האם ניתן להניח עירובי תחומין עבור בני כל העיר‬ ‫בבה"ל‪.‬‬ ‫]א[‪.‬‬ ‫לאלפיים וכד'[ ‪ -‬הדבר תלוי היכן הוא נמצא )עד(‪:‬‬ ‫מסויים ‪ -‬רק אם אומר כן על מקום מסויים ]מוגדר[‪,‬‬ ‫בדרך ‪ -‬הוא מאבד את שתי העירובים‪ ,‬ואסור לו לזוז ת‪ .‬ניתן להניח עירובי תחומין עבור כל בני העיר‪.‬‬ ‫לאפוקי בקונה שביתה בסוף התחום ‪ -‬דלא מהני‬ ‫והפרטים בזה הם כך‪:‬‬ ‫ממקומו‪.‬‬ ‫}ומכיר{‪.‬‬ ‫אמירה ‪ -‬צריך לומר 'הרי עירוב זה בשביל כל בני‬ ‫מלבד לשיטת הרמב"ם‪ ,‬שאינו מאבד את המקום שבו נמצא‪.‬‬ ‫מסויים ‪ -‬כגון אילן‪ .‬סלע )ו(‪.‬‬ ‫בביתו ‪ -‬אף שהעירוב שאמר לא חל‪ ,‬מ"מ אינו מאבד העיר'‪.‬‬ ‫גודל ‪ -‬גודל השביתה הוא ד' אמות‪ .‬אא"כ קנה שביתה‬ ‫כן הדין בין במזכה להם משלו‪ ,‬בין כשמקבץ עירוב מבני העיר‬ ‫את העירוב שבמקומו‪.‬‬ ‫במקום מוקף ]סלע גבוה י"ט‪ ,‬גומא[ ‪ -‬שכל ההיקף‬ ‫)א(‪.‬‬ ‫סימן תיא‬ ‫כד' אמות )נו(‪.‬‬ ‫זיכוי ‪ -‬אם מערב משלו‪ ,‬צריך לזכות לכולם‪ .‬על ידי‬ ‫מגיע ‪ -‬רק אם יכול ]'בכח'[ להגיע לשם לפני החשיכה‬ ‫אחר ]א[ )א(‪.‬‬ ‫הניח עירוב חוץ לאלפיים‬ ‫]יא[‪.‬‬ ‫כמות ‪ -‬צריך שיהיה שיעור ב' סעודות עבור כל אחד‬ ‫אפילו שבפועל לא הגיע לשם אלא למחרת )נט(‪.‬‬ ‫הנדון בסימן זה הוא בדין מי שהניח עירוב חוץ לאלפיים‪,‬‬ ‫אפילו שאינו יכול להגיע לשם בהליכה אלא בריצה ]יא[‪.‬‬ ‫מבני העיר‪.‬‬ ‫כיצד הוא דינו ]האם קונה לכה"פ במקומו או שמאבד דין‬ ‫ושיעור ב' סעודות תלוי בסוג המאכל ]אוכל‪ ,‬לפתן‪ ,‬קינוח[‬ ‫ובדיעבד‪ ,‬שאמר על מקום שאינו יכול להגיע אליו‪:‬‬ ‫עירוב ואסור לו לזוז ממקומו[‪.‬‬ ‫לשיטה א' ‪ -‬לא קנה שביתה כלל‪ ,‬לא במקומו ולא במקום שרצה‬ ‫כמבואר לעיל ]תט‪ ,‬ז[ )ב(‪.‬‬ ‫וכפי שמבואר במ"ב )תי‪ ,‬עד(‪ ,‬כל מי שעשה עירוב שאינו‬ ‫העצה היא ‪ -‬לערב ע"י חומץ‪ ,‬דבחומץ סגי ברביעית לכל אחד‬ ‫לקנות‪.‬‬ ‫מועיל ]חוץ לאלפיים‪ ,‬אינו מגיעו וכו'[ הכלל הוא שהדבר‬ ‫לרמב"ם ‪ -‬יש לו קנין שביתה במקום שבו הוא נמצא )סז(‪.‬‬ ‫)תט‪ ,‬לו(‪.‬‬ ‫תלוי היכן הוא נמצא‪:‬‬ ‫אם אין כשיעור לכל בני העיר ‪ -‬יזכה רק עבור אלו שעתידים‬ ‫שאם הוא נמצא בדרך ‪ -‬הרי שהוא מאבד דין עירוב‬ ‫בתחומו ‪ -‬רק אם אותו מקום נמצא תוך אלפיים וארבע‬ ‫לסמוך על העירוב }לכל{‪ .‬ואם זיכה לכולם ‪ -‬צ"ע האם מועיל‬ ‫לחלוטין‪ ,‬ואסור לו לזוז ממקומו‪.‬‬ ‫)סא( אמות מהמקום שבו נמצא ]יא[‪.‬‬ ‫אפילו למקצתן }וצריך{‪.‬‬ ‫כיון שעירובו לא יכול לחול‪ ,‬ובמקומו אינו קונה שהרי עקר את עירובו‪.‬‬ ‫ובדיעבד שאמר על מקום שחוץ לתחומו ‪ -‬לא קנה שביתה כלל‬ ‫להודיע ‪ -‬צריך להודיע להם שהניח עבורם ]א[‪.‬‬ ‫ואם נמצא בביתו ‪ -‬אינו מאבד דין עירוב‪ ,‬וקונה עירוב‬ ‫]לא במקומו ולא במקום שאמר עליו )סב([‪.‬‬ ‫במקומו שנמצא‪.‬‬ ‫ואם רק חלק מהשטח שאמר נמצא חוץ לאלפיים ‪ -‬לא מהני אא"כ‬ ‫למפרע ‪ -‬אינם צריכים לסמוך על העירוב מבעוד יום‪,‬‬ ‫כיון שאין רצונו של אדם להפקיע שביתה קבועה‪ ,‬מחמת שביתה עראית‪.‬‬ ‫פירש ששביתתו היא בחלק שתוך אלפיים )סב(‪.‬‬ ‫דיכולים לסמוך אף משחשיכה‪ ,‬ובלבד שהודיעוהו‬ ‫ומעתה יש לדון במי שנמצא בביתו ]או בסמוך[ ושלח‬ ‫מבעוד יום )ז(‪.‬‬ ‫שליח להניח לו עירוב במקום אחר‪ ,‬והשליח הניחו חוץ‬ ‫‪3‬‬ ‫יהודה‪ ,‬אלא אפי' שלא היה בבה"ש דר' יהודא כלל‪ ,‬אלא‬ ‫מתי ‪ -‬צריך להניח ולהודיע מבעוד יום‪ .‬ואם הודיע לשו"ע ‪ -‬דינו כנ"ל‪ ,‬שנגרר רק אחרי אימו‪.‬‬ ‫רק באמצע בין השמשות דר' יוסי ‪ -‬מועיל לשיטתם‪.‬‬ ‫שהרי נפסק להלכה כר' יוסי‪.‬‬ ‫בבין השמשות ‪ -‬הדבר תלוי במח' הפוסקים לקמן לאחרונים ‪ -‬אם אביו בעיר ‪ -‬אינו יוצא בעירוב אימו‪.‬‬ ‫נאכל ‪ -‬מה שהקילו בעירוב שהונח בתחילת בין השמשות‬ ‫וצריך לעשות לו עירוב בפני עצמו ]לזכות לו[‪.‬‬ ‫}מבעוד{‪.‬‬ ‫ונאכל באמצע ‪ -‬בזה יש לדון האם גם כשנאכל בבה"ש‬ ‫מגיל ז' ]ו' שנים ויום אחד[ ‪ -‬יוצא רק ע"י עירוב של‬ ‫דר' יהודא ]ולא היה קיים בזמן בה"ש דר' יוסי[‪ ,‬או רק‬ ‫בנאכל באמצע בה"ש דר' יוסי‪.‬‬ ‫‪ ‬לפי הנ"ל יוצא‪ ,‬שבן עיר אחת שמתארח אצל עצמו ]שיזכו לו[‪.‬‬ ‫שהרי‪ ,‬כיון שנפסק כר' יוסי‪ ,‬יש מקום לומר דלא מהני לשיטתם מה שהיה‬ ‫חבירו‪ ,‬והמארח הניח עירובי תחומין ‪ -‬אינו מועיל‬ ‫בחלק מהזמן לשי' ר' יהודה‪.‬‬ ‫סימן תטו‬ ‫עבור המתארח‪ ,‬אלא אם יזכה לו‪ ,‬ויודיענו על כך‬ ‫ב[ הדין למעשה ‪ -‬כפי שהבאנו לעיל‪ ,‬השו"ע פסק כשיטת‬ ‫המקילים‪ ,‬ואילו הביה"ל פוסק כהמחמירים‪ .‬ומעתה יש‬ ‫לאיזה צורך מערבים‬ ‫מערב שבת‪ ,‬וגם יאמר 'בזה העירוב שמונח שם יהיה‬ ‫לבאר כפי איזו שיטה במחלוקת התנאים פסקו כן‪:‬‬ ‫מותר להלך'‪ ,‬או שיאמר המניח ]המארח[ }וכל{‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬הדבר תלוי באיזה שלב היה העירוב קיים‪:‬‬ ‫בתחילתו ‪ -‬יש להקל אפי' כשהונח בבין השמשות דר'‬ ‫‪ ‬לאיזה צורך ניתן לקנות שביתה במקום אחר ]א[‪.‬‬ ‫יוסי‪.‬‬ ‫‪ ‬לפי המתבאר‪ ,‬יכול כל אדם להניח עירוב ]לשבת ת‪ .‬יש בזה הבדל כיצד קונה שביתה‪:‬‬ ‫בסופו ‪ -‬אם נאכל בבה"ש דר' יוסי ‪ -‬כשר‪ .‬בבה"ש דר'‬ ‫יהודא ‪ -‬הדבר תלוי בספק הנ"ל ]שבאות א[‪.‬‬ ‫אחת‪ ,‬או לכל השנה[‪ ,‬ולהחליט רק ביום השבת האם עירובי תחומין ‪ -‬אין להניח אלא לצורך מצוה‪.‬‬ ‫לביה"ל ‪ -‬גם לשיטתו ]שפוסק להחמיר[ יש הבדל בין‬ ‫מעוניין 'לסמוך' ]לקנות שביתה[ על העירוב‪ ,‬או לא אך כשהניח לצורך מצוה ‪ -‬מותר לצאת אפילו לדבר הרשות ]א‬ ‫המקרים‪:‬‬ ‫רמ"א[ )ז(‪.‬‬ ‫]ויקנה שביתה בעירו[‪.‬‬ ‫בתחילתו ‪ -‬אם הונח בבה"ש דר' יהודה ‪ -‬כשר‪} 11‬ואם{‪.‬‬ ‫בדיעבד ‪ -‬שהניח שלא לצורך מצוה ‪ -‬הרי זה עירוב ]א[‪.‬‬ ‫ברגליו ‪ -‬נחלקו בזה הפוסקים‪ ,‬ובמקום הצורך יש‬ ‫עירובים‪,‬‬ ‫שתי‬ ‫להניח‬ ‫יכול‬ ‫‪,‬‬ ‫עזה"ד‬ ‫ב' עירובים ‪ -‬וכן‬ ‫בבה"ש דר' יוסי ‪ -‬יש להחמיר }ויש{‪.‬‬ ‫בסופו ‪ -‬אם נאכל בבה"ש דר' יהודה ‪ -‬פסול‪ .12‬אולם‪ ,‬אם‬ ‫להקל‪.‬‬ ‫עירוב‬ ‫תחומי‬ ‫לפי‬ ‫ילך‬ ‫האם‬ ‫מחליט‬ ‫הוא‬ ‫ובשבת עצמה‬ ‫נאכל בבה"ש דר' יוסי ‪ -‬לכאו' יש להחמיר‪ .‬אלא שהדבר‬ ‫האחד או השני או כתחומי העיר }שארצה{‪.‬‬ ‫תלוי במחלוקת הנ"ל האם יש לילך אחרי החזקה }ויש{‪.‬‬ ‫מצב חדש ‪ -‬וכן הדין אפילו שהדבר תלוי במצב ‪ ‬נפרט כמה אופנים‪ ,‬והאם נחשבים כ'דבר מצוה'‬ ‫‪ ‬אימתי צריך להניח את העירוב ]ב‪-‬ג[‪.‬‬ ‫לעניין הנ"ל ]א[‪.‬‬ ‫שהתחדש בשבת עצמה‪.‬‬ ‫ת‪ .‬לכתחילה ‪ -‬צריך שיהיה מונח במשך כל בין‬ ‫נישואין ‪ -‬נחשבים כדבר מצוה‪ ,‬פרט לשני אופנים )ב(‪.‬‬ ‫]רק‬ ‫שבת‬ ‫מערב‬ ‫קיים‬ ‫במצב‬ ‫הדבר‬ ‫את‬ ‫היינו‪ ,‬לא מבעיא אם תולה‬ ‫שהוא אינו יודע עד שבת[‪ ,‬אלא אפי' כשתולה את הדבר במצב‬ ‫השמשות‪ .‬אולם בדיעבד ‪ -‬נחלקו בזה הפוסקים‪.‬‬ ‫שנתחדש בשבת ]כגון‪ ,‬שהחכם לא החליט להיכן יגיע עד בוקר עם הארץ ‪ -‬אם ע"ה נושא בת ת"ח או בת כהן ]והוא‬ ‫ולמעשה הדין כך‪:‬‬ ‫ישראל[ ‪ -‬אינה מצוה‪.‬‬ ‫שבת[ )ט(‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬כשר‪ .‬בין כשהיה רק בתחילתו בין רק בסופו‪.‬‬ ‫סתירה ‪ -‬ובתנאי שלא תהיה סתירה‪ ,‬היינו‪ ,‬שאינו יכול וכהיום ‪ -‬אינו נחשב ע"ה אא"כ אינו מדקדק במצוות )ב(‪.‬‬ ‫לילך בלילה לפי תחומי עירוב אחד‪ ,‬וביום לפי תחום בת עם הארץ לעם הארץ ‪ -‬חשיבה סעודת מצוה )ב(‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬היה מונח רק בתחילת בין השמשות דר' יהודא ‪ -‬יש‬ ‫להסתפק }נאכל{‪.‬‬ ‫תערובת ‪ -‬אם יש ריקודי תערובת רח"ל ‪ -‬אינה מצוה‪,‬‬ ‫של העירוב השני }לכל{‬ ‫לביה"ל ‪ -‬הדבר תלוי באיזה שלב היה קיים‪:‬‬ ‫אא"כ יכול למונעם מזה‪.‬‬ ‫תנאי ‪ -‬ודווקא כשעשה תנאי מערב שבת }לכל{‪.‬‬ ‫בתחילתו ‪ -‬יש להחמיר‪.‬‬ ‫אירוסין‪ ,‬תנאים ]'קנין'[ ‪ -‬חשיבה סעודת מצווה )ב(‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬אם היה בתחילת בה"ש דר' יוסי ונאכל באמצעו ‪ -‬נח'‬ ‫נ"פ‪ ,‬שבכל האופנים דלא חשיבה מצווה בנישואין‪ ,‬כ"ש בזה‪.‬‬ ‫סימן תיד‬ ‫הראשונים האם יש להקל על פי החזקה‪.‬‬ ‫להקביל פני רבו ‪ -‬חשיבה מצוה ]א[‪.‬‬ ‫בסופו ‪ -‬בסוף בה"ש דר' יהודא ‪ -‬יש להקל }ואם{‪.‬‬ ‫חבירו ‪ -‬להקביל פני חבירו הבא מן הדרך ‪ -‬חשיבה‬ ‫הנחת עירוב בלא דעת‬ ‫בסוף בה"ש דר' יוסי ‪ -‬יש להחמיר }ויש{‪.‬‬ ‫מצוה‪ .‬וי"א רק אם הוא חכם )ג(‪.‬‬ ‫‪ ‬האם ניתן להניח לאדם עירוב שלא מדעתו ]א[‪.‬‬ ‫עסקי רבים‪ ,‬מילה‪ ,‬תפילה ‪ -‬חשיבה מצוה )ד(‪.‬‬ ‫‪ ‬סדר הנחת עירובי תחומין ]ד[‪.‬‬ ‫חבירו ‪ -‬א"א להניח שלא מדעתו בשום אופן )א(‪.‬‬ ‫פדיון שבוים ‪ -‬מותר אפילו לצאת מהתחום )ד(‪.‬‬ ‫ברכה ‪ -‬לפני שמניחו מברך 'על מצות עירוב'‪.‬‬ ‫בנו וביתו הקטנים‪ ,‬עבדו ושפחתו הכנענים ‪ -‬ניתן‪.‬‬ ‫ואם לא בירך ‪ -‬יצא )יד(‪.‬‬ ‫טיול ‪ -‬בפרדסים וגנות ‪ -‬חשיב מצווה‪ ,‬אא"כ יש שם‬ ‫ואפילו שמיחו בו‬ ‫נוסח ‪ -‬צריך לומר 'בזה העירוב יהיה מותר לי לילך‬ ‫תערובת רח"ל )ה(‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬אפילו שהניחו עירוב במקום אחר‪.‬‬ ‫והשומר נפשו ירחק מזה‪.‬‬ ‫בנו וביתו ‪ -‬אפילו שאינם סמוכים על שולחנו‪.‬‬ ‫למחר )טז( ממקום פלוני אלפיים אמה לכל רוח‪] ,‬לכל‬ ‫בנו וביתו הגדולים‪ ,‬עבדו ושפחתו העבריים‪ ,‬אשתו ‪ -‬לברוח ‪ -‬אם בורח מהכותים )ו(‪:‬‬ ‫שבתות השנה' )טז([‪.‬‬ ‫ואם לא אמר )טו(‪:‬‬ ‫על עסקי ממון ‪ -‬חשיבה מצווה‪.‬‬ ‫לא ניתן‪ ,‬פרט להתקיים ב' תנאים‪:‬‬ ‫במערב ע"י עירובי תחומין ‪ -‬לא קנה‪ .‬אך כשלא אמר כל הנוסח‬ ‫ובהתקיים התנאים דלהלן‪ ,‬מהני אפילו שלא הודיעם על כך מערב על עסקי נפשות ‪ -‬מותר אפילו לצאת מהתחום‪.‬‬ ‫אלא 'הרי זה עירוב' ‪ -‬קנה‪.‬‬ ‫שבת )ד(‪.‬‬ ‫במערב ברגליו ‪ -‬קנה‪.‬‬ ‫מתי מניחים עירוב‬ ‫ששתקו‪.‬‬ ‫סימן תטז‬ ‫בסעיפים ב‪-‬ג דן השו"ע אימתי צריך להניח את העירוב‪.‬‬ ‫ואם שתקו ולאח"מ מיחו ‪ -‬בע"ש ‪ -‬מהני מחאתם עד שבת‪ .‬בשבת‬ ‫‪ -‬לא מהני מחאתם )ה(‪.‬‬ ‫והיות והנושא מעט מורכב‪ ,‬יש להאריך בביאור הנושא‪.‬‬ ‫שלא הניחו במקום אחר‪.‬‬ ‫ב' ימים סמוכים‬ ‫לכתחילה צריך שהעירוב יהיה מונח במשך כל בין‬ ‫השמשות‪ ,‬מתחילתו ועד סופו‪ .‬אולם בדיעבד‪ ,‬אם העירוב‬ ‫אפילו שהניחו עירוב אחרי שהוא הניח )ו(‪.‬‬ ‫הנדון בסימן זה הוא בדין שתי ימים הסמוכים זה לזה‬ ‫היה מונח רק בחלק מבין השמשות ‪ -‬נחלקו הפוסקים‬ ‫משרתו העברי ‪ -‬יש להסתפק אי מהני שלא מדעתם‬ ‫]יו"ט ושבת‪ ,‬שני ימים טובים של גלויות[‪ ,‬כיצד מניחים‬ ‫כיצד הוא הדין ]הובא בשו"ע ס"ג[‪.‬‬ ‫עירובי תחומין לכל אחד מהימים‪ .‬דבאופן זה הועלו‬ ‫]באופנים שמועיל לעבד עברי[ }העברים{‪.‬‬ ‫למעשה ‪ -‬בשו"ע נראה שפסק כהמקילים ]שסתם כמותם[‪ .‬ואילו בביה"ל‬ ‫בהלכה כמה נדונים‪ ,‬שבהם יש להבחין בין הנדון העיקרי‪,‬‬ ‫}ויש{ נראה שמחמיר‪ .‬ועיין להלן‪.‬‬ ‫בנו וביתו הקטנים של אחר ‪ -‬מועיל }אינו כלום{‪.‬‬ ‫לבין הנדונים הנוספים שמסתעפים ממנו‪.‬‬ ‫וישנם שתי אופנים של עירוב המונח בחלק מהזמן‬ ‫עבדו ושפחתו הכנעניים של אחר ‪ -‬אינו מועיל‪.‬‬ ‫א[ הנדון העיקרי ‪ -‬כיצד אנו מתייחסים לשני הימים‪ ,‬האם‬ ‫הדרוש‪:‬‬ ‫כיום אחד ארוך‪ ,‬או שתי ימים נפרדים‪ .‬ויש לזה שתי‬ ‫תחילתו ]'נאכל'[ ‪ -‬שהיה מונח רק בתחילת בין השמשות‪,‬‬ ‫שנגררים אחר בעליהם }אינו כלום{‪.‬‬ ‫השלכות‪:‬‬ ‫ונאכל באמצע‪.‬‬ ‫הפרדה ‪ -‬שאם נחשבים כשתי ימים ‪ -‬ניתן להפריד‬ ‫באופן זה‪ ,‬יש מקום לומר שישנה 'חזקה' שהעירוב כשר ]בשונה מהמקרה‬ ‫‪  ‬מי שרוצה להחיל עירוב עבור בנו ובתו הגדולים‬ ‫ביניהם‪ ,‬ובכל יום לקנות שביתה במקום אחר‪ .‬אך אם‬ ‫דלהלן‪ ,‬שלא שייכת בו חזקה[‪ .‬ונח' בזה הראשונים }ויש{‪.‬‬ ‫נחשבים כיום אחד ‪ -‬א"א להפריד‪ ,‬וצריך לקנות שביתה‬ ‫בסופו ]הונח'[ ‪ -‬שהניחו את העירוב באמצע בין‬ ‫]מדעתם[ ‪ -‬לא מהני אא"כ יזכה לכל אחד מהם‪,‬‬ ‫בשניהם במקום אחד ]א[‪.‬‬ ‫השמשות‪ ,‬והיה מונח עד סופו‪.‬‬ ‫דבלאו הכי ‪ -‬אינם יכולים לצאת ע"י העירוב שמניח‬ ‫מקום אחר ‪ -‬בכלל זה‪ ,‬כשמניח רק ביום אחד‪ ,‬וביום השני רוצה להיחשב‬ ‫כבני עירו ]א[ )ז(‪.‬‬ ‫ומעתה יש לדון כך‪ .‬ישנה הרי מחלוקת התנאים בגדר בין‬ ‫לעצמו }אינו מערב{‪.‬‬ ‫חיבור ‪ -‬אם רוצה לקנות שביתה בשני הימים במקום אחד‪,‬‬ ‫השמשות‪ ,‬דלשיטת ר' יהודה ‪ -‬בין השמשות מתחיל‬ ‫האם צריך להניח עירוב בכל יום בפני עצמו ]בבין‬ ‫בשקיעה‪ ,‬ומסתיים אחרי שלשת רבעי מיל‪ .‬ואילו לר' יוסי‬ ‫‪ ‬כיצד הדין בקטן‪ ,‬האם צריך להניח עבורו עירוב‬ ‫השמשות שלו[‪ ,‬או שהנחת העירוב ביום הראשון מועילה‬ ‫‪ -‬בין השמשות הוא אחרי בין השמשות דר' יהודא ]והוא‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬או שיוצא בעירוב של הוריו ]ב[‪.‬‬ ‫עבור שני הימים‪] 13‬ב[‪.‬‬ ‫נמשך רגע כמימריה[‪ .‬ולהלכה נפסק בגמ' כר' יוסי‪.‬‬ ‫ולמעשה הדין הוא ‪ -‬שהימים מוגדרים כשתי ימים שונים‪ ,‬מלבד ראש‬ ‫ומעתה‪ ,‬מחלוקת התנאים הזו מעוררת שתי נדונים בנושא‬ ‫ת‪ .‬יש להבחין בין הגילאים‪:‬‬ ‫השנה שנחשבים כיום אחד ארוך ]א[ )יא(‪.‬‬ ‫דידן‪:‬‬ ‫עד גיל ד' ]או ה' באינו חריף[ ‪ -‬יוצא רק בעירוב אימו‪.‬‬ ‫ב[ ובאופנים שצריך להניח עירוב עבור כל יום בפני עצמו‬ ‫א[ שיטת המקילים ‪ -‬לפי השיטה המקילה‪ ,‬שעירוב‬ ‫‪ -‬מתעוררים שתי נדונים‪ ,‬בנוגע למי שרוצה לקנות‬ ‫שהונח רק בחלק מהזמן כשר‪ ,‬לפי איזו משיטת התנאים‬ ‫ואם אימו לא עירבה ‪ -‬אינו יוצא בעירוב אביו‪ ,‬וכן‪ ,‬לא מועיל‬ ‫שביתה עבור שני הימים במקום אחד‪:‬‬ ‫אמרו כך‪ ,‬דהיינו כך }ויש{‪:‬‬ ‫לזכות לו חלק בעירוב ]כמו אנשי העיר וכד'[ )ח(‪.‬‬ ‫הונח ‪ -‬מה שהקילו בעירוב שהונח באמצע בין השמשות‬ ‫מגיל ד' ועד סוף ו' ‪ -‬נחלקו הפוסקים )ז(‪:‬‬ ‫‪ -‬פשוט הוא‪ ,‬שזה לא רק כשהונח בבין השמשות דר'‬ ‫‪ 13‬ופשוט‪ ,‬ששתי הנדונים הללו הם מבחינת דבר והיפוכו‪ ,‬היינו‪ ,‬שבאותם‬ ‫‪ 12‬שהרי‪ ,‬אפילו לשיטת השו"ע שפסק כהמקילים‪ ,‬יש להסתפק אי מהני‬ ‫‪ 11‬שהרי הלכה כר' יוסי‪ ,‬וכיון שבבין השמשות דר' יוסי היה מונח‬ ‫אופנים שאי אפשר 'להפריד' בין היום הראשון ליום השני‪ ,‬הוא משום‬ ‫כשנאכל בבה"ש דר' יהודא‪ .‬וא"כ‪ ,‬לשי' הביה"ל שנקט כהמחמירים‪,‬‬ ‫מתחילתו ועד סופו ‪ -‬כשר‪.‬‬ ‫שנחשבים כיום אחד‪ ,‬וממילא שהעירוב של היום הראשון מועיל עבור‬ ‫פשוט שכאן יהיה אסור‪.‬‬ ‫שניהם‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫בסתמא ‪ -‬אסורות בכל המלאכות‬ ‫‪ ‬באופנים דחשיבי כשני ימים ורוצה להניח באותו‬ ‫אינו משתמר ‪ -‬האם יכול להניח את העירוב לפני היום‬ ‫הראשון עבור שתי הימים‪ ,‬או שצריך להגיע בבין‬ ‫מנהג ‪ -‬אם נהגו רק בחלק ‪ -‬הכל כפי המנהג‬ ‫מקום‪ ,‬האם מותר להניח ביום הראשון עבור היום‬ ‫השמשות של היום השני‪ ,‬ולבדוק שהעירוב קיים ]ב[‪.‬‬ ‫ב' ימים ‪ -‬ראש חודש שהוא ב' ימים‬ ‫השני‪ ,‬או שמא אסור משום הכנה ]ב[‪.‬‬ ‫וכן עזה"ד ‪ -‬אם אינו רוצה להשאיר את העירוב לאחר בין השמשות‬ ‫]במשך היום הראשון[‪ ,‬האם יכול לאכול אותו‪ ,‬או לחלופין לקחתו עימו‬ ‫י"א ‪ -‬שאסורות בשני הימים‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר מותר‪ ,‬ובתנאי שלא יאמר שום אמירה כדי‬ ‫]מחשש שמא יאבד[‪ ,‬או שמא חייב להשאירו שם‪.‬‬ ‫וי"א ‪ -‬שהיום הראשון תלוי במנהג ]אך היום השני‬ ‫להחיל את הקנין‪ .‬שאם כן‪ ,‬הדבר תלוי כיצד קנה‬ ‫ביום הראשון ‪ -‬אם רוצה להגיע לשם ביום הראשון‪,‬‬ ‫ולעשות ביום הראשון גופא את קניין השביתה של היום‬ ‫אינו תלוי במנהג‪ ,‬ואסור[‪.‬‬ ‫שביתה ביום הראשון‪:‬‬ ‫השני‪ ,‬האם הדבר מותר‪ ,‬או שמא אסור משום 'הכנה'‪.‬‬ ‫נשים דידן ‪ -‬כיצד הדין בנשים דידן‪ ,‬האם חייבות‬ ‫האיסור לומר הוא גם באופנים שאין צורך באמירה ]ברגליו[‪ ,‬דאף‬ ‫היינו‪ ,‬שבעקרון צריך לעשות את הקניין עבור שתי הימים לפני היום‬ ‫שאינה מחילה כלום‪ ,‬אסורה }שאינו{‪.‬‬ ‫הראשון‪ ,‬וכאן הנדון האם ניתן לקנות ביום הראשון את הקנין של היום‬ ‫לנהוג איסור לכתחילה‪:‬‬ ‫השני‪.‬‬ ‫לר' ירוחם ‪ -‬אינם חייבות כלל‪.‬‬ ‫ברגליו ‪ -‬מותר לקנות עבור היום השני רק על ידי‬ ‫הנדון שייך יותר‪ ,‬במי שרוצה לקנות ברגליו‪ ,‬שאז חייב להגיע לשם ביום‬ ‫בשא"ר ‪ -‬מוכח שכל בת ישראל חייב לנהוג איסור‪,‬‬ ‫רגליו‪.‬‬ ‫הראשון‪ .‬וכן‪ ,‬כשהמקום אינו משתמר‪ ,‬שאז חייב להגיע כדי לבדוק‬ ‫שהעירוב קיים‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫שהרי אם יקנה ע"י פת ‪ -‬צריך לומר את נוסח הקנין‪ ,‬וכנ"ל הדבר‬ ‫ולכה"פ שלא יהיה כמו יום חול‪.‬‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫ג[ ישנם שני נדונים נוספים‪ ,‬שאף הם עוסקים באותם‬ ‫אופנים שצריך להניח בכל יום בפני עצמו‪ ,‬אלא שהנדונים‬ ‫בפת ‪ -‬מותר לקנות עבור היום השני רק על ידי רגליו‬ ‫הם במי שרוצה לקנות בכל יום במקום אחר‪:‬‬ ‫תענית וסליחות בערב ר"ח‬ ‫או אותה הפת‪ ,‬אך לא ע"י פת אחרת‪.‬‬ ‫מרחק ‪ -‬מה המרחק שצריך שיהיה בין שתי העירובים‬ ‫שמניח ]ג[‪.‬‬ ‫דבאותה פת ‪ -‬כיון שהונחה בראשון‪ ,‬אין צורך באמירה‪ .‬משא"כ ‪ ‬יש נוהגים להתענות בערב ראש חודש‪ ,‬והפרטים‬ ‫ביום הראשון ‪ -‬במקרה שרוצה להניח ביום הראשון את‬ ‫כשמניח פת אחרת‪ ,‬שצריך אמירה ‪ -‬אסור משום הכנה‪.‬‬ ‫הערה‪ :‬באותם אופנים שהתבאר שמותר ]משום שלא צריך בזה כך )ד(‪.‬‬ ‫העירוב של היום השני‪ ,‬האם הדבר מותר או שכנ"ל אסור‬ ‫אמירה[‪ ,‬אם בכל אופן אמר את הנוסח ‪ -‬לא גרע‪ ,‬והעירוב חל נדר ‪ -‬טוב שיעשה תנאי בפעם הראשונה שאינו‬ ‫משום הכנה )יז( )כג(‪.‬‬ ‫באופן זה ]שמניח ביום השני במקום אחר[ הדין חמיר טפי מהנדון הנ"ל‬ ‫}שאינו{‪.‬‬ ‫מקבלו לעולם )ד(‪.‬‬ ‫]שמניח באותו מקום[‪ ,‬שכיון שלא היה לו שביתה עד עתה ‪ -‬הרי שהוא‬ ‫'מחדש' כאן שביתה‪ ,‬והדבר נחשב כהכנה טפי מדהתם‪.‬‬ ‫‪ ‬במקרה שעשה שלא כדין‪ ,‬האם הועיל העירוב ]ב[‪ .‬אולם‪ ,‬אם נהג ורוצה לשנות את מנהגו ‪ -‬אין לשנות להקל עד‬ ‫לתשומת לב‪ :‬נדון זה לא הובא בשו"ע אלא במ"ב )יז( )כג(‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫שיתירו לו נדרו‪.‬‬ ‫העלה המ"ב )טז( לדון במי שביום הראשון לא קנה שביתה כלל‪ ,‬ובא‬ ‫ביום ראשון עירב ברגליו ובשני בפת‪ .‬או‪ ,‬שעירב השלמה ‪ -‬האם מחוייבים להשלים עד הערב ‪ -‬יש‬ ‫היינו‪ ,‬באופן ש‬ ‫בשני בפת אחרת‪.‬‬ ‫לקנות במקום מסויים רק ביום השני‪ ,‬שהוא בכלל הנדון דידן‪ ,‬והוא הוא‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי האם אמר את נוסח הקנין השביתה או הבדל בין יחיד לציבור‪:‬‬ ‫מ"מ‪ ,‬לא יתאחר מלאכול עד אחר צה"כ‪ ,‬שלא יכנס לתענית‬ ‫‪ ‬שני ימים הסמוכים זה לזה‪ ,‬האם צריך להניח עירוב‬ ‫לא‪:‬‬ ‫כשהוא מעונה‪.‬‬ ‫במקום אחד עבור שני הימים‪ ,‬או שאפשר להניח בכל‬ ‫יחיד ‪ -‬טוב להשלים‪ ,‬ויש בזה מקומות חלוקים‪ ,‬והכל‬ ‫)כ(‪.‬‬ ‫כלל‬ ‫קנה‬ ‫לא‬ ‫‪-‬‬ ‫הנוסח‬ ‫את‬ ‫אמר‬ ‫לא‬ ‫יום במקום אחר ]א[‪ .‬וכן עזה"ד‪ ,‬אם רוצה להניח‬ ‫לפי כחו‪.‬‬ ‫}מפני{‪:‬‬ ‫ימים‬ ‫באיזה‬ ‫להבחין‬ ‫יש‬ ‫‪-‬‬ ‫הנוסח‬ ‫את‬ ‫אמר‬ ‫במקום אחד‪ ,‬האם הנחת עירוב ביום הראשון סגי‪ ,‬או‬ ‫ציבור ‪ -‬צריכים להשלים‪ ,‬אפילו בע"ש‪.‬‬ ‫יו"ט ושבת ‪ -‬לא קנה‪.‬‬ ‫בין מיו"ט לשבת ובין משבת ליו"ט‪.‬‬ ‫שצריך להניח בשני הימים ]ואם נאכל בראשון ‪ -‬אינו‬ ‫סליחות ‪ -‬יש נוהגים לומר סליחות ]יום כיפור קטן[‬ ‫ב' ימים טובים של גלויות ‪ -‬קנה‪.‬‬ ‫מועיל לשני[ ]ב[‪.‬‬ ‫ביום זה‪.‬‬ ‫ת‪ .‬יש להבחין בין הימים‪:‬‬ ‫‪ ‬אם רוצה לערב כל יום במקום אחר‪ ,‬מה המרחק‬ ‫יש נוהגים לאמרם לפני מנחה ]ובכלל זה גם את ה'דברי‬ ‫שבת ויו"ט ‪ -‬נחשבים כשני ימים‪ .‬שניתן להפריד‬ ‫כיבושין'[‪ ,‬ויש נוהגים לאחר מכן‪.‬‬ ‫שבת ‪ -‬אם חל ער"ח בשבת ‪ -‬מתענים ביום חמישי‪.‬‬ ‫המירבי שניתן שיהיו רחוקים זה מזה ]ג[‪.‬‬ ‫ביניהם ]א[‪ ,‬וכן‪ ,‬כשרוצה להניח במקום אחד‪ ,‬צריך‬ ‫ת‪ .‬אין העירוב של היום השני מועיל‪ ,‬אא"כ הוא רחוק ערב שבת ‪ -‬אם חל ער"ח ביום שישי ‪-‬‬ ‫שהעירוב יתקיים גם בבה"ש של היום השני‪.‬‬ ‫הנוהגים לומר סליחות ‪ -‬יתענו ביום חמישי‪.‬‬ ‫פחות מאלפיים מהעירוב של היום הראשון‪.‬‬ ‫יו"ט שני ‪ -‬יש להבחין בין הימים טובים‪:‬‬ ‫וכ"ז כשביתו נמצא בשדה‪ ,‬אולם‪ ,‬אם הבית נמצא בעיר ‪ -‬מודדים‬ ‫שאר ימים טובים ‪ -‬נחשבים כשני ימים‪.‬‬ ‫שאינם אומרים סליחות ‪ -‬יתענו ביום שישי‪.‬‬ ‫אלפיים מחומת העיר‪.‬‬ ‫תשובה ‪ -‬גם מי שאינו מתענה יראה לעשות תשובה‬ ‫ראש השנה ‪ -‬נחשבים כיום אחד‪ .‬שא"א להפריד‬ ‫‪ ‬אם רוצה לערב כל יום במקום אחר‪ ,‬האם יכול ביום זה‪ ,‬לתקן את אשר עוות בכל החודש‪.‬‬ ‫ביניהם ]א[‪ .‬וכשמניח במקום אחד ‪ -‬העירוב של היום‬ ‫לעשות ביום הראשון‪ ,‬את קניית השביתה של היום‬ ‫הראשון מועיל לשני הימים )יא(‪.‬‬ ‫השני )יז( )כג(‪.‬‬ ‫בין אם מערב ביום הראשון ע"י מאכל‪ ,‬ובין אם מערב ברגליו‪.‬‬ ‫ובכלל זה ‪ -‬שביום הראשון היה כבני עירו ]ולא עשה קנין שביתה‬ ‫כפי שהתבאר בהקדמה‪ ,‬כל הנדונים דלהלן שייכים רק‬ ‫כלל[ ורוצה לקנות ביום הראשון עבור היום השני )טז(‪.‬‬ ‫באופנים ששני הימים אינם נחשבים כיום אחד‪ ,‬היינו‬ ‫ת‪ .‬יש בזה הבדל ע"י מה בא לקנות‪:‬‬ ‫שבת ויו"ט‪ ,‬או ב' ימים טובים של גלויות ]לאפוקי ב'‬ ‫פת ‪ -‬א"א להניחה בשבת כלל )כג(‪.‬‬ ‫ימים של ראש השנה[‪.‬‬ ‫‪ ‬אם רוצה להניח עירוב לשני הימים באותו מקום רגליו ‪ -‬נחלקו הפוסקים )טז( )יז(‪.‬‬ ‫לתשומת לב‪ :‬בס"ק טז הביא המ"ב רק דעת האוסרים בזה‪ ,‬ואילו‬ ‫ע"י מאכל‪ ,‬אלא שהמקום אינו משתמר‪ ,‬האם יכול בס"ק יז הביא גם את השיטה שמתירה‪ .‬ואינני יודע טעם לזה‪ .‬אך‬ ‫לסמוך על העירוב שהניח ביום הראשון גם עבור היום כפי הנראה בשעה"צ שם‪ ,‬המחלוקת היא בשני האופנים‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫השני ]ב[ )יג( )יד( )שעה"צ ו(‪.‬‬ ‫‪ ‬כיצד הדין בימים טובים בנוגע לעירובי חצרות‬ ‫ת‪ .‬אינו יכול לסמוך‪ ,‬וצריך להגיע למקום שביתתו כדי‬ ‫ועירובי תחומין ]ד‪-‬ה[‪.‬‬ ‫לוודא שהעירוב קיים‪.‬‬ ‫ת‪ .‬יש בזה הבדל בין יום הכיפורים לשאר ימים‬ ‫‪ ‬כיצד הדין באופן הנ"ל‪ ,‬כשאינו מעוניין להניחו שם טובים‪:‬‬ ‫]שמא יאבד[‪ ,‬האם יכול לקחתו עימו או לחלופין יום הכיפורים ‪ -‬דינו כשבת לכל דבר‪ .‬בין לעירובי‬ ‫חצרות‪ ,‬בין לעירובי תחומין‪.‬‬ ‫להביאו לביתו ]ב[‪.‬‬ ‫יום טוב ‪ -‬יש בו רק דיני תחומין אך אין בו דיני עירובי‬ ‫ת‪ .‬יש הבדל בין הבאה לאכילה‪:‬‬ ‫להביאו ‪ -‬יכול להביאו לביתו בשני הימים‪ .‬אלא‪ ,‬חצרות‪.‬‬ ‫סימן תיז‬ ‫שבשבת א"א משום איסור טלטול‪.‬‬ ‫ובשבת ‪ -‬על כרחו יאלץ להניחו שם‪ ,‬ואכן‪ ,‬הדבר כרוך בסיכון‬ ‫עשיית מלאכה בראש חודש‬ ‫שמא יאבד העירוב‪ ,‬ולא יוכל לערב למחר )יד(‪.‬‬ ‫לאכלו ‪ -‬יכול רק ביום השני ]לאחר בה"ש )טו([‪,‬‬ ‫שהרי ביום הראשון אם יאכלנו ‪ -‬לא יוכל לערב בו ‪ ‬האם ראש חודש מותר בעשיית מלאכה ]א[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬מעיקר הדין ‪ -‬מותר‪ .‬אולם‪ ,‬מי שנהג איסור‪ ,‬יש בזה‬ ‫בשני‪.‬‬ ‫הבדל בין נשים לגברים‪:‬‬ ‫אך בזה ]אכילה[ ‪ -‬אין הבדל בין שבת ליום טוב‪ .‬וכמובן‪.‬‬ ‫גברים ‪ -‬אינו מנהג‪.‬‬ ‫בנוגע לנדון דלהלן יש להקדים‪ ,‬שישנו הבדל יסודי בין‬ ‫נשים ‪ -‬הוי מנהג‪ .‬להלן נביא כמה פרטי דינים בזה‪.‬‬ ‫קניין שביתה ברגליו‪ ,‬לבין קנין שביתה ע"י הנחת מאכל‪,‬‬ ‫שכשקונה ברגליו ‪ -‬אינו צריך לומר שום דבר‪ .‬ואילו‬ ‫‪ ‬פרטי דינים בנוגע למנהג הנשים איסור מלאכה‬ ‫כשקונה ע"י מאכל ‪ -‬צריך לומר את נוסח הקניין‪ ,‬ובלא‬ ‫זה לא קנה מידי‪ ,‬אפילו בדיעבד‪.‬‬ ‫בר"ח ]א[ )ד(‪.‬‬ ‫באלו מלאכות ‪-‬‬ ‫‪5‬‬