gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

צום פינטל · Tzim Pintel — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: צום פינטל · Tzim Pintel

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

צום פינטל · Tzim Pintel — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בחור קודם החתונה יכול לעבור אותו דבר‪ .‬רוצה להתחתן‪ ,‬מחכה לזה‪,‬‬ ‫מצות ביכורים נעשתה במעמד גדול‪ .‬בני העיירות לא היו עולים‬ ‫שמח‪ ,‬וגם מפחד‪ .‬כיצד חיים עם עוד אדם‪ ,‬כיצד בונים בית‪ ,‬כיצד‬ ‫לירושלים כל אחד לעצמו‪ .‬היו מתכנסים יחד ולנים ברחובה של עיר‪.‬‬ ‫מסתדרים עם כסף‪ ,‬כיצד וכיצד‪ .‬ואחר כך עוברים חדשים ושנים‪ .‬הבית‬ ‫בבוקר היה הממונה קורא‪ :‬״קומו ונעלה ציון אל בית ה׳ אלקינו״‪ .‬השור‬ ‫שהיה פעם דבר גדול ובלתי ידוע‪ ,‬נעשה הבית שלו‪ .‬יש סדר יום‪ ,‬יש‬ ‫היה הולך לפניהם‪ ,‬קרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו‪ ,‬והחליל‬ ‫שבת‪ ,‬יש חשבונות‪ ,‬יש קניות‪ ,‬יש שמחות ויש קשיים‪ .‬הדברים לא נעשו‬ ‫היה מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים‪ .‬כאשר נכנסו לירושלים‪,‬‬ ‫בהכרח קלים‪ ,‬אבל הוא כבר חי בתוכם‪ .‬מה שפעם עמד מולו‪ ,‬היום הוא‬ ‫היו כל בעלי האומניות עומדים מפניהם ואומרים‪ :‬״אחינו אנשי מקום‬ ‫המקום שלו‪.‬‬ ‫פלוני‪ ,‬באתם לשלום״‪ .‬אפילו המלך היה נוטל את הסל על כתפו ונכנס‬ ‫וכן אדם העומד לפתוח ביזנעס חדש‪ .‬קודם הפתיחה כל דבר מפחיד‪.‬‬ ‫עמו לעזרה‪ .‬כל המעמד הגדול הזה נעשה לכבוד אדם המביא מעט מן‬ ‫אחרי כמה שנים אותו אדם מקבל החלטות גדולות הרבה יותר‪ ,‬בלי שום‬ ‫הפירות הראשונים שצמחו בשדהו‪ ,‬כמבואר במשנה במסכת ביכורים‪.‬‬ ‫פחד‪ .‬לא מפני שהוא יודע הכל‪ ,‬אלא מפני שהוא כבר מכיר את העולם‬ ‫וצריכים להבין‪ :‬מהו המעמד הגדול הזה? אדם נוטל מעט תאנים‪ ,‬ענבים‬ ‫הזה‪ .‬הוא כבר יודע מה באמת צריך להפחיד‪ ,‬ומה נראה מפחיד רק מפני‬ ‫או רימונים ומביאם לבית המקדש‪ .‬מדוע כל העיר עומדת מפניו? מדוע‬ ‫שהוא חדש‪.‬‬ ‫צריכים עלייה משותפת‪ ,‬חליל‪ ,‬שור שקרניו מצופות זהב וכל סדר הכבוד‬ ‫זה טבעה של התחלה‪ .‬דבר חדש עדיין אינו יושב‪ .‬לרגע הוא רוצה‬ ‫הגדול המתואר במשנה? מה יש בפירות הראשונים הללו‪ ,‬שעושים מהם‬ ‫להתקרב‪ ,‬ולרגע הוא נסוג‪ .‬לרגע הוא‬ ‫מעמד שלם?‬ ‫אומר‪ :‬ודאי אני נכנס לזה; ואחר כך‬ ‫אלא שהאדם אינו מביא כאן רק פרי‪.‬‬ ‫באה מחשבה‪ :‬אולי איני יכול‪ .‬שני‬ ‫הפרי הזה מספר דרך שלמה‪ .‬הפרשה‬ ‫הדברים יכולים לחיות יחד‪ .‬אפשר‬ ‫מתחילה‪ :‬״והיה כי תבוא אל הארץ‬ ‫לרצות דבר מאוד‪ ,‬ובאותו זמן לפחד‬ ‫אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה‪,‬‬ ‫ממנו מאוד‪ .‬הרבה מן הפחד בא מפני‬ ‫וירשתה וישבת בה״‪ .‬בתחילה האדם‬ ‫שעדיין אינני יודע כיצד יהיה כאשר‬ ‫בא אל הארץ‪ .‬אחר כך הוא יורש‬ ‫כבר אחיה בתוכו‪ .‬ולפעמים אינו‬ ‫אותה‪ .‬אחר כך הוא יושב בה‪ .‬ולבסוף‬ ‫מפחד רק מן הדבר החדש; מפחד גם‬ ‫מתחילים לצמוח פירות‪ .‬יש כאן סדר‬ ‫מן האדם החדש שיצטרך להיות‬ ‫שלם‪ :‬״כי תבוא״‪ ,‬״וירשתה״‪ ,‬״וישבת‬ ‫בתוכו‪.‬‬ ‫בה״‪ ,‬ואחר כך ״ולקחת מראשית כל‬ ‫כך הוא גם בתחילת קשר בין שני‬ ‫פרי האדמה״‪ .‬בתחילה הארץ עומדת‬ ‫אנשים‪ .‬עדיין אין בטחון‪ .‬אדם אומר‬ ‫לפני האדם כדבר חדש ובלתי ידוע‪.‬‬ ‫מילה ובודק כיצד קיבלו אותה‪ .‬הוא‬ ‫אחר כך הוא נכנס אליה וקונה בה‬ ‫מתקרב מעט ורואה אם השני מתקרב גם הוא‪ .‬עדיין אינו יודע אם יש לו‬ ‫מקום‪ .‬לבסוף היא נעשית ביתו‪ ,‬עד שהיא עצמה מתחילה להוציא לו‬ ‫כאן מקום‪ ,‬אם יבינו אותו‪ ,‬ואם יוכלו לקבל אותו כפי שהוא‪ .‬לפעמים‬ ‫פירות‪.‬‬ ‫שני הצדדים רוצים מאוד‪ ,‬ובכל זאת שניהם מפחדים‪ .‬זה מפחד שלא‬ ‫סדר העולם היא שכל התחלות קשות‪ .‬בתחילה הדבר קשה‪ ,‬ואחר כך‬ ‫יקבלו אותו‪ ,‬ולכן הוא נעשה מעט קר‪ .‬השני רואה את הקרירות ונעשה‬ ‫הוא נעשה ערב‪ .‬דבר חדש עדיין אינו יושב בתוך האדם‪ .‬הוא עומד לפניו‬ ‫גם הוא זהיר‪ .‬הראשון רואה את הזהירות של השני ואומר לעצמו‪:‬‬ ‫כדבר שבא מבחוץ‪ .‬רק לאחר שהאדם נכנס לתוכו וחי עמו‪ ,‬הוא נעשה‬ ‫ידעתי‪ ,‬באמת הוא אינו רוצה בי‪ .‬כך מתחיל להיבנות מרחק שאיש מהם‬ ‫חלק מסדר החיים עצמם‪.‬‬ ‫לא רצה‪.‬‬ ‫ילד קודם הבר מצוה שלו מפחד‪ .‬הוא נעשה מחויב‪ .‬תפילין בכל יום‪,‬‬ ‫״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״‪ .‬כשם שהמים מחזירים לאדם‬ ‫תפילה‪ ,‬מצוות‪ ,‬אחריות‪ .‬אולי לא אדע להניח תפילין כמו שצריך‪ ,‬אולי‬ ‫את הפנים שהוא מעמיד כנגדם‪ ,‬כך הלב מעורר בלב השני את מה שהוא‬ ‫לא אעמוד בכל מה שמוטל עלי‪ .‬רוצה מאוד את הבר מצוה‪ ,‬שמח בה‪,‬‬ ‫עצמו מביא אליו‪ .‬פחד מוליד פחד‪ ,‬וסגירה מולידה סגירה‪ .‬אבל גם‬ ‫ובכל זאת יש בו פחד‪ .‬והנה עוברים כמה חדשים‪ ,‬וכל הפחד נעלם‪ .‬מה‬ ‫להיפך‪ :‬פנים מולידות פנים‪ ,‬וקירבה מולידה קירבה‪ .‬מישהו מוכרח‬ ‫שהיה אצלו עולם חדש כבר נעשה סדר החיים‪ .‬מפני שהוא נכנס לתוכה‬ ‫לפעמים לעשות את הצעד הראשון‪ ,‬גם קודם שיש לו בטחון גמור שהשני‬ ‫והיא נעשתה חלק ממנו‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫החדשה‪ .‬הוא אומר‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬בשנה שעברה פחדתי מפני שנה‬ ‫יעשה אותו דבר‪ .‬אם כל אחד יחכה עד שיראה תחילה שהשני רוצה בו‪,‬‬ ‫שלא הכרתי‪ .‬עתה אני עומד לפניך לאחר שעברה השנה‪ .‬עזרת לי‪,‬‬ ‫יכולים שניהם לעמוד שנים ולהמתין‪ .‬לפעמים כל בנין הקשר תלוי בכך‬ ‫החזקת אותי‪ ,‬האכלת אותי והבאת אותי עד היום הזה‪ .‬ומתוך ההודאה‬ ‫שאחד מהם יסכים לעבור דרך הפחד ולא לעשות ממנו מסקנה‪.‬‬ ‫הזאת הוא מקבל בטחון להיכנס אל השנה הבאה‪ .‬אם השם יתברך נשא‬ ‫זו הסכנה של התחלה‪ .‬יש פחד‪ .‬ולפעמים נעשה מן הפחד של ההתחלה‪,‬‬ ‫אותי בתוך הארץ הבלתי ידועה של השנה שעברה‪ ,‬הוא יוליך אותי גם‬ ‫סדר של קבע‪ .‬בתחילת קשר מותר להיות לא בטוח‪ ,‬קודם חתונה מותר‬ ‫בתוך השנה החדשה‪ .‬איני יודע מה יצמח בה‪ ,‬אבל איני נכנס אליה לבדי‪.‬‬ ‫לחשוש‪ ,‬קודם פתיחת עסק מותר לפחד‪ ,‬וקודם בר מצוה ילד יכול‬ ‫מי שהביא אותי עד כאן הוא הנותן לי גם את השנה העומדת לפני‪.‬‬ ‫להרגיש שאינו יודע כיצד יעמוד בכל מה שמוטל עליו‪ .‬אבל צריכים‬ ‫כך העמיד השם יתברך את סדר השנה‪ ,‬יש התחלה‪ ,‬יש פחד‪ .‬יהודי עומד‬ ‫לדעת שההרגש של עכשיו אינו מוכרח להיות ההרגש של עוד שנה‪ .‬מה‬ ‫בפתח ושואל‪ :‬כיצד תיראה השנה הזאת‪ ,‬כיצד אעמוד בה‪ ,‬האם אצליח‬ ‫שהיום מפחיד אותי‪ ,‬מחר אולי יהיה הבית שלי‪ .‬מה שהיום אני עומד‬ ‫להיות טוב יותר‪ ,‬האם אחזיק במה שאני מקבל על עצמי‪ ,‬והאם גם השנה‬ ‫לפניו ורועד‪ ,‬מחר יכול להיות דבר שאני עושה בפשטות‪ .‬הפחד אומר‬ ‫אגיע לאותם מקומות שבהם נפלתי בשנה שעברה‪ .‬הדבר גדול‪ ,‬והלב‬ ‫שעדיין לא נכנסתי; הוא אינו אומר שאין לי רשות להיכנס‪.‬‬ ‫רועד‪ .‬אבל התורה אינה רוצה שנישאר שם‪ .‬הפחד הוא תחילת הדרך‪,‬‬ ‫כך הוא הסדר בכל מחזור ובכל מעגל של חיים‪ .‬יש התחלה‪ ,‬יש אמצע‬ ‫לא מקום שצריכים להישאר בו‪ .‬אין צריכים לברוח מן הרעדה‪ ,‬אבל גם‬ ‫ויש סוף‪ .‬בתחילה האדם עומד מבחוץ ואינו יודע כיצד ייראה הדבר‪.‬‬ ‫אין צריכים לעשות ממנה מקום מגורים‪.‬‬ ‫באמצע הוא כבר חי בתוכו‪ ,‬עמל בו ועובר את העליות והירידות שלו‪.‬‬ ‫בראש השנה מצינו שהעם בכו כששמעו את דברי התורה‪ ,‬ואמרו להם‬ ‫בסוף הוא מביט לאחור ורואה מה נשאר בידו מכל הדרך‪ .‬אבל הסוף‬ ‫עזרא ונחמיה‪ :‬״אל תתאבלו ואל תבכו״‪ ,‬״לכו אכלו משמנים ושתו‬ ‫אינו רק שעה שבה הכל נגמר‪ .‬הסוף של מעגל אחד נעשה התחלתו של‬ ‫ממתקים״‪ ,‬״כי חדות ה׳ היא מעוזכם״‪ .‬יש זמן של רעדה‪ ,‬אבל מתוך‬ ‫המעגל הבא‪ .‬הפרי שצמח בסוף השנה נעשה הזרע שממנו מתחילה השנה‬ ‫הרעדה צריך לבוא גם בטחון‪ .‬האדם צריך לומר לעצמו‪ :‬בודאי השם‬ ‫הבאה‪ .‬הנסיון שהאדם קנה בדרך הקודמת נותן לו כוח להיכנס אל הדרך‬ ‫יתברך רוצה בי‪ .‬הוא נותן לי שנה חדשה‪ ,‬מעמיד אותי לפניו ופותח לי‬ ‫החדשה‪.‬‬ ‫דרך להתפלל‪ .‬אינני יודע עכשיו כיצד אצליח בכל השנה‪ ,‬ואינני מוכרח‬ ‫לכן הביכורים נקראים ״ראשית״‪ ,‬אף שהם באים לאחר דרך ארוכה‪.‬‬ ‫לדעת‪ .‬אני עומד בפתח‪ ,‬והפתח פתוח‪ .‬אני נכנס‪ .‬אני מתחיל‪.‬‬ ‫קודם להם היו כניסה לארץ‪ ,‬ירושה‪ ,‬ישיבה‪ ,‬חרישה‪ ,‬זריעה והמתנה‪.‬‬ ‫בראש השנה נכנסים‪ .‬יום אחד ועוד יום‪ ,‬עוד תפילה‪ ,‬עוד בקשה ועוד‬ ‫הם הפרי שבא בסוף התהליך‪ ,‬ובכל זאת הם נקראים ראשית‪ ,‬מפני שכל‬ ‫צעד‪ .‬אחר כך באים עשרת ימי תשובה‪ ,‬אחריהם יום הכיפורים‪ ,‬ואחר‬ ‫סוף אמיתי כבר מחזיק בתוכו את ההתחלה הבאה‪.‬‬ ‫כך סוכות‪ .‬האדם כבר אינו עומד מבחוץ ומסתכל על השנה‪ .‬הוא כבר חי‬ ‫זהו גם מקומו של ראש השנה‪ .‬ראש השנה עומד בין שני מעגלים‪ .‬מצד‬ ‫בתוכה‪ .‬הוא כבר התפלל בה‪ ,‬בכה בה‪ ,‬ביקש בה ושמח בה‪ .‬לאט לאט‬ ‫אחד הוא תחילתה של השנה החדשה‪ ,‬ומצד שני הוא סיומה של השנה‬ ‫מה שהיה דבר חדש נעשה מקום מוכר יותר‪ .‬האדם נרגע בתוך השנה‪,‬‬ ‫הקודמת‪ .‬האדם עומד באותו מקום עם שתי תנועות‪ :‬הוא מביא את פירות‬ ‫ובטחון מתחיל לבוא במקום שהיה בתחילה מלא חשש‪ .‬הוא עדיין אינו‬ ‫השנה שעברה‪ ,‬ובאותה שעה נכנס אל הארץ החדשה של השנה הבאה‪.‬‬ ‫יודע מה תביא השנה‪ ,‬אבל הוא כבר אינו עומד מולה כאדם זר‪ .‬הוא כבר‬ ‫האדם עמד כך גם בראש השנה שעבר‪ .‬גם אז לא ידע מה יביא עמו‬ ‫התחיל לעשות בה דרך‪.‬‬ ‫החורף‪ ,‬מה יהיה בקיץ‪ ,‬אילו שמחות יבואו‪ ,‬אילו נסיונות יעברו עליו‬ ‫עד שמגיע שמיני עצרת‪ ,‬וחז״ל אמרו שהמלך אומר לאוהביו‪ :‬״עכבו עמי‬ ‫ובאיזה מקום יעמוד בעוד חצי שנה‪ .‬השנה כולה עמדה לפניו כארץ בלתי‬ ‫עוד יום אחד‪ ,‬קשה עלי פרידתכם״‪ .‬בתחילת החודש האדם עומד ורועד‬ ‫ידועה‪ .‬ועכשיו הוא עומד בסופה‪.‬‬ ‫אם יקבלו אותו; בסוף החודש אומרים לו‪ :‬אל תלך עדיין‪ .‬כך נראית‬ ‫ברוך השם עברה שנה‪ .‬ברוך השם היה מה לאכול‪ .‬ברוך השם היה בית‬ ‫התחלה שעברה בשלום‪ .‬בתחילה אני מפחד אם יש לי כאן מקום‪ .‬אחר‬ ‫לחזור אליו‪ .‬ברוך השם היו בגדים ללבוש ומיטה לישון בה‪ .‬ברוך השם‬ ‫כך אני מעז להיכנס‪ .‬אחר כך אני מתרגל להיות כאן‪ .‬ולאט לאט הדבר‬ ‫היו שבתות וימים טובים‪ ,‬תפילות ומצוות‪ .‬ברוך השם היו שמחות‪ .‬נולדו‬ ‫שהיה בתחילה מפחיד נעשה קשר שאפשר לנוח בתוכו‪.‬‬ ‫ילדים‪ ,‬נעשו בריתות‪ ,‬בר מצוות וחתונות‪ .‬היו רגעים של נחת‪ ,‬קירבה‬ ‫זה הדבר שצריך לקחת מפרשת כי תבוא אל ראש השנה‪ .‬לא להיבהל מן‬ ‫וחסד‪ .‬היו גם קשיים‪ .‬היו ימים שהאדם לא ידע כיצד יעבור אותם‪ ,‬ובכל‬ ‫הפחד‪ ,‬ולא לחשוב שהרגש ההתחלה הוא צורת הדבר לעולם‪ .‬לא לעשות‬ ‫זאת השם יתברך החזיק אותו והביאו עד כאן‪ .‬יש שנים שיש בהן כאב‬ ‫מן הרעדה מקום מגורים‪ .‬להיכנס‪ ,‬לעבור את היום הראשון ואת היום‬ ‫גדול‪ ,‬ויש דברים שאין יכולים לכסותם במילים פשוטות‪ .‬אבל גם בתוך‬ ‫השני‪ ,‬לתת לקשר להיבנות‪ ,‬ולתת לעצמנו להתרגל אל השנה החדשה‪.‬‬ ‫הכאב‪ ,‬עצם הדבר שהאדם עומד כאן‪ ,‬נשם עוד יום‪ ,‬התפלל עוד תפילה‬ ‫עומדים קודם ראש השנה בפרשת ״כי תבוא״‪ .‬השנה החדשה עדיין לא‬ ‫ועבר את הדרך עד ראש השנה הבא‪ ,‬הוא חסד שצריך לראותו‪.‬‬ ‫דרך בה אדם‪ .‬אין מבקשים עתה להחזיק כבר את הביכורים ביד‪.‬‬ ‫לא כל הפירות של השנה מתוקים באותה מידה‪ ,‬אבל אין שנה שאין בה‬ ‫מבקשים דבר אחד‪ :‬להיכנס‪ .‬אחר כך יבואו ״וירשתה וישבת בה״‪ .‬יעבור‬ ‫דברים טובים‪ .‬יש חסדים שראה מיד‪ ,‬ויש חסדים שרק לאחר זמן התחיל‬ ‫יום ועוד יום‪ ,‬תפילה ועוד תפילה‪ ,‬מצוה ועוד מצוה‪ .‬מה שהיה בתחילה‬ ‫להבין‪ .‬יש דברים שנשארו בידו‪ ,‬ויש דברים שעברו ונעלמו‪ ,‬אבל גם הם‬ ‫שנה זרה ייעשה מקום חייו‪ .‬ואם ייכנס ולא יישאר לעמוד בחוץ מפני‬ ‫החזיקו אותו בשעתם והביאוהו אל המקום שבו הוא עומד עתה‪ .‬זה עומק‬ ‫הפחד‪ ,‬יבוא הזמן שבו יוכל להביט על מה שצמח ולומר‪ :‬״ועתה הנה‬ ‫הביכורים‪ .‬האדם נוטל את הדבר הראשון שצמח ואומר‪ :‬איני מקבל את‬ ‫הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳״‪.‬‬ ‫כל זה כדבר המובן מאליו‪ .‬פעם עמדתי מבחוץ ולא ידעתי מה יהיה‪.‬‬ ‫כי ״כל התחלות קשות״‪ .‬אבל הקושי שייך להתחלה‪ .‬כאשר האדם אינו‬ ‫עכשיו אני מחזיק פרי בידי‪ .‬לכן הוא מספר מהיכן יצא‪ ,‬מה עבר עליו‬ ‫בורח‪ ,‬אלא נכנס ועושה עוד צעד ועוד צעד‪ ,‬מתקיים בו‪ :‬״מכאן ואילך‬ ‫וכיצד השם יתברך הביאו אל המקום הזה‪.‬‬ ‫יערב לכם״‪.‬‬ ‫כך צריך האדם לעמוד בראש השנה‪ .‬ביד אחת הוא מחזיק כביכול את‬ ‫הביכורים של השנה שעברה‪ ,‬וביד השניה הוא עומד בפתח השנה‬ ‫‪2‬‬ ‫לאט לאט נעשתה ההמתנה‬ ‫הרבה שנים היה יעקב מדבר‬ ‫כבדה‪ .‬הבנים לא ידעו למה הם‬ ‫עם אביו רק כפי הצורך‪ .‬לא‬ ‫ממתינים‪ .‬יעקב עצמו גם לא‬ ‫היתה ביניהם מריבה אחת‬ ‫ידע‪ .‬הוא לא יכול היה לומר להם‬ ‫גדולה שאפשר היה לומר‬ ‫מה חסר‪ ,‬מה צריכים לשנות‪,‬‬ ‫עליה‪ :‬כאן נשבר הכל‪ .‬הם‬ ‫ואם בכלל צריכים לשנות‬ ‫נפגשו בשמחות‪ ,‬אמרו גוט‬ ‫משהו‪ .‬הוא רצה להרגיע אותם‪,‬‬ ‫שבת‪ ,‬ולפעמים אפילו משהו‬ ‫אבל גם הוא כבר לא היה רגוע‪.‬‬ ‫יותר‪ .‬אבל זהו‪ .‬יעקב בנה את‬ ‫הוא רצה להראות להם שיש‬ ‫ביתו‪ ,‬גידל את ילדיו‪ ,‬עשה את‬ ‫דרך‪ ,‬בשעה שהוא עצמו לא‬ ‫עסקיו‪ ,‬ואביו נשאר לאט לאט‬ ‫ראה את הדרך‪.‬‬ ‫מחוץ למקומות שבהם באמת חי‪.‬‬ ‫כאן התחיל הדבר להסתבך גם ביניהם‪ .‬יעקב חשב לפעמים‬ ‫כשהיה צעיר היה לו ברור מאוד למה זה כך‪ .‬ליד אביו היה קשה‬ ‫שהבן נעשה בררן מדי‪ .‬הבן הרגיש שאביו אינו מבין מה קשה‬ ‫לו להרגיש אדם לעצמו‪ .‬אביו שאל‪ ,‬העיר‪ ,‬אמר את דעתו‪,‬‬ ‫לו‪ .‬יעקב רצה שיסכים לפחות לשמוע עוד הצעה‪ ,‬והבן שמע‬ ‫ויעקב הרגיש שאם יתן לדברים להיכנס‪ ,‬שוב לא יישאר לו‬ ‫כאילו אביו רוצה רק שהענין כבר ייגמר‪ .‬כשהבן פסל הצעה‪,‬‬ ‫מקום משלו‪ .‬הוא היה צריך להוכיח שהוא כבר יודע בעצמו‪,‬‬ ‫שאל יעקב למה‪ .‬כשהסיבה לא נראתה לו מספקת‪ ,‬התחיל‬ ‫יכול בעצמו‪ ,‬מחליט בעצמו‪ .‬במשך הזמן נבנתה בו כמעט‬ ‫להסביר ולשכנע‪ .‬הבן הרגיש שאפילו על מה שהוא עצמו‬ ‫ידיעה פשוטה‪ :‬כדי להיות אני‪ ,‬אני מוכרח להיות רחוק ממנו‪.‬‬ ‫מרגיש הוא צריך להתווכח‪.‬‬ ‫והריחוק נתן לו משהו‪ .‬כשהיה רחוק‪ ,‬היה לו יותר קל לנשום‪.‬‬ ‫מן הצד השני‪ ,‬כשהבן היה שותק‪ ,‬יעקב לא ידע מה השתיקה‬ ‫לא היה צריך להסביר כל החלטה‪ ,‬לא היה צריך להתווכח על‬ ‫אומרת‪ .‬האם קשה לו‪ ,‬האם הוא כועס‪ ,‬האם הוא מיואש‪ ,‬או‬ ‫כל דבר‪ ,‬ולא היה צריך לחזור בכל פעם אל המקום של הילד‬ ‫שמא אינו רוצה לשתף את אביו‪ .‬לפעמים ניסה לשאול ונענה‬ ‫מול אביו‪ .‬הוא התחתן‪ ,‬בנה בית‪ ,‬נעשה אב ועמד על רגליו‪.‬‬ ‫בקיצור‪ .‬לפעמים החליט להניח לו‪ ,‬ואחר כך שמע שהבן אומר‪:‬‬ ‫במשך שנים היה בטוח שכך היה מוכרח להיות‪.‬‬ ‫אבא בכלל אינו מבין מה עובר עלי‪.‬‬ ‫אחר כך הבנים שלו גדלו‪ .‬שנים חשב יעקב שאצלו יהיה‬ ‫כך נעשו שניהם תפוסים בתוך אותו כאב‪ ,‬אבל כל אחד עמד‬ ‫אחרת‪ .‬הוא הרי יודע מה ילד צריך‪ .‬הוא יתן לבניו מקום‪ ,‬ישמע‬ ‫בו לבדו‪ .‬הבנים לא הבינו מה האב רוצה מהם‪ .‬האב לא הבין‬ ‫אותם‪ ,‬לא יעמוד על כל דבר‪ .‬אבל כשהגיע הדבר למעשה‪,‬‬ ‫מה הם מבקשים ממנו‪ .‬הם‬ ‫התחיל לראות שהחיים אינם‬ ‫חשבו שהוא לוחץ מפני שאינו‬ ‫פשוטים כל כך‪.‬‬ ‫מרגיש אותם‪ ,‬והוא חשב שהם‬ ‫הבן רצה לעשות דבר שיעקב‬ ‫דוחים אותו בשעה שהוא מוסר‬ ‫חשב שאינו נכון‪ .‬יעקב הסביר‬ ‫את לבו בשבילם‪ .‬הם חיכו‬ ‫לו את דעתו‪ ,‬והבן שמע שאביו‬ ‫שהוא יתן להם מקום‪ ,‬והוא‬ ‫אינו סומך עליו‪ .‬פעם שאל לאן‬ ‫חיכה שהם יכניסו אותו מעט‬ ‫הוא הולך ומתי יחזור‪ ,‬מפני‬ ‫אל תוך מה שעובר עליהם‪.‬‬ ‫שדאג‪ ,‬והבן ענה כאילו עומדים‬ ‫כל מה שהיה אפשר להחזיק‬ ‫לעשות לו חקירה‪ .‬בענין של‬ ‫סגור בענינים הקטנים יצא‬ ‫עבודה הציע לו דרך שנראתה‬ ‫עתה בגלוי‪ .‬כל שאלה נעשתה‬ ‫בעיניו טובה יותר‪ ,‬והבן מיד‬ ‫גדולה‪ .‬כל שתיקה קיבלה‬ ‫אמר‪ :‬״טאטע‪ ,‬לא כל דבר צריך‬ ‫פירוש‪ .‬כל עצה נשמעה‬ ‫לעשות בדרך שלך‪.‬״‬ ‫כביקורת‪ ,‬וכל התרחקות של‬ ‫גם בדברים קטנים לא ידע‬ ‫הבן עוררה אצל יעקב פחד‪.‬‬ ‫יעקב היכן הגבול‪ .‬אם העיר‪,‬‬ ‫דווקא במקום שבו כולם רצו כל‬ ‫הרגיש הבן שמתייחסים אליו‬ ‫כך שהדברים ילכו בטוב‪ ,‬כבר לא ידעו כיצד לדבר זה עם זה‪.‬‬ ‫עדיין כאל ילד‪ .‬אם שתק‪ ,‬ראה לפעמים שהדברים הולכים‬ ‫עם בן אחר נעשה קשה עוד יותר‪ .‬פעם היה מספר לו הכל‪.‬‬ ‫בדרך שאינה טובה‪ ,‬וכאב לו שלא אמר דבר‪ .‬הוא רצה לתת‬ ‫עכשיו שמע יעקב דברים מאנשים אחרים‪ .‬לפעמים התקשר‬ ‫מקום‪ ,‬אבל לא ידע אם נתינת מקום פירושה לעמוד מן הצד גם‬ ‫ולא נענה‪ .‬לפעמים עברו ימים בלי שיחה של ממש‪ .‬כשהבן‬ ‫כשהוא רואה דבר שמדאיג אותו‪.‬‬ ‫כבר הגיע הביתה‪ ,‬דיברו יפה‪ ,‬אבל יעקב הרגיש שהוא עומד‬ ‫לפעמים ניסה להתקרב בדרך אחרת‪ .‬שאל את הבן מה עובר‬ ‫מול דלת סגורה ואינו יודע אם לדפוק יותר חזק או להפסיק‬ ‫עליו‪ ,‬והבן ענה שהכל בסדר‪ .‬שאל עוד פעם‪ ,‬והבן אמר שאין‬ ‫לדפוק‪.‬‬ ‫לו כוח לדבר עכשיו‪ .‬אחר כך שמע מאדם אחר שהבן עובר‬ ‫בהתחלה כעס‪ .‬אחר כך ניסה יותר‪ .‬אחר כך התחיל לפחד‪.‬‬ ‫תקופה קשה‪ .‬יעקב נפגע‪ .‬לא מפני שהיה מוכרח לדעת הכל‪,‬‬ ‫לילה אחד‪ ,‬אחרי שיחה קשה עם אחד הבנים‪ ,‬ישב יעקב לבדו‬ ‫אלא מפני שפעם הבן היה בא אליו בעצמו‪ .‬עכשיו הרגיש שיש‬ ‫במטבח‪ .‬הבית כבר היה שקט‪ .‬הוא חזר בראש על מה שאמר‪,‬‬ ‫עולם שלם בחיי בנו שהוא עומד מחוצה לו‪.‬‬ ‫על מה שהבן ענה‪ ,‬ועל מה שהיה צריך אולי לומר אחרת‪.‬‬ ‫אחר כך הגיעו הבנים לפרקם‪ .‬בתחילה חשבו שהדברים‬ ‫ופתאום‪ ,‬בלי שהתכוון‪ ,‬עלה בו אביו‪ .‬לא איזה מעשה מסוים‪.‬‬ ‫יסתדרו בדרך הרגילה‪ .‬תבוא הצעה‪ ,‬יבררו‪ ,‬ייפגשו‪ ,‬ובעזרת‬ ‫רק אביו‪ .‬ופתאום חשב‪ :‬אולי גם הוא לא ידע מה לעשות‪.‬‬ ‫השם יגיע השידוך הנכון‪ .‬אבל הזמן עבר‪ .‬הצעה אחת ירדה‬ ‫יעקב ישב כך זמן רב‪ .‬הוא לא החליט שאביו צדק בהכל‪ .‬היו‬ ‫מיד‪ ,‬הצעה אחרת נמשכה מעט ואחר כך נפסקה‪ ,‬ועל כמה‬ ‫דברים שכאבו לו באמת‪ .‬היו דברים שאולי גם היום היה רוצה‬ ‫הצעות לא ידעו כלל אם כדאי להתחיל‪.‬‬ ‫שאביו יעשה אחרת‪ .‬אבל בפעם הראשונה הסיפור כבר לא‬ ‫‪3‬‬ ‫יתקרב‪ ,‬שוב יאבד משהו מעצמו‪ .‬שעצמאות וקירבה אינן‬ ‫היה כל כך פשוט‪ .‬אולי אביו שאל מפני שדאג‪ .‬אולי כשהיה‬ ‫יכולות לדור יחד‪ .‬כדי להיות אדם לעצמו‪ ,‬היה מוכרח להיות‬ ‫תקיף‪ ,‬פחד‪ .‬אולי גם הוא הרגיש שהבן הולך ממנו‪ ,‬ולא ידע אם‬ ‫רחוק‪ .‬והנה ישב עשר דקות ליד אביו‪ ,‬היה בן‪ ,‬ונשאר אדם‬ ‫למשוך או לתת מקום‪.‬‬ ‫לעצמו‪ .‬פתאום הבין שאולי כבר הרבה שנים אין לו ממה‬ ‫ומאותו לילה התחיל משהו להתרכך‪ .‬לא בבת אחת‪ .‬עוד היו‬ ‫לברוח‪.‬‬ ‫שנים של זכרונות‪ ,‬הרגלים ומרחק‪ .‬אבל יעקב כבר לא היה‬ ‫המחשבה הזאת התחילה לפתוח אצלו עוד דברים‪ .‬כשהסתכל‬ ‫בטוח כל כך שהוא יודע את כל הסיפור‪ .‬הוא התחיל לחשוב על‬ ‫אחורה על חייו‪ ,‬הרגיש שקשה לו להצביע בדיוק‪ ,‬אבל משהו‬ ‫אביו לפעמים בלי כעס‪ .‬פעם אחת חשב להתקשר אליו סתם‬ ‫באמת לא היה מסודר‪ .‬הוא בנה בית‪ ,‬הצליח בדברים‪ ,‬גידל‬ ‫כך‪ ,‬ולא התקשר‪ .‬פעם עבר ליד ביתו וחשב להיכנס‪ ,‬והמשיך‬ ‫ילדים‪ ,‬אבל היה בתוכו מקום אחד שנשאר כל השנים לא גמור‪.‬‬ ‫לנסוע‪.‬‬ ‫הוא יצא מן הילדות‪ ,‬התרחק מאביו‪ ,‬אבל מעולם לא חזר אליו‬ ‫הוא כבר רצה איזה פתח‪ ,‬אבל לא ידע איך לפתוח‪ .‬אחרי כל כך‬ ‫בתור אדם מבוגר‪.‬‬ ‫הרבה שנים‪ ,‬אפילו צעד קטן נעשה גדול‪ .‬מה אומרים? ״באתי‬ ‫ואולי משום כך גם במקומות אחרים היה לפעמים צריך כל כך‬ ‫להשלים״? ״בוא נדבר על מה שהיה״? הוא לא רצה לפתוח‬ ‫להוכיח שהוא עומד לעצמו‪ .‬אולי משום כך ביקורת היתה‬ ‫עכשיו שלשים שנה על השולחן‪ .‬הוא גם לא ידע אם הוא‬ ‫נוגעת בו יותר מדי‪ .‬אולי משום כך‪ ,‬כשאחד מבניו לא קיבל את‬ ‫מסוגל‪ .‬הוא רק התחיל לקוות שתבוא פעם איזו הזדמנות‬ ‫דעתו‪ ,‬מיד הרגיש כאילו הבן מוציא אותו מחייו‪ .‬הוא לא ידע‬ ‫קטנה שבה לא יצטרכו לקרוא לדבר בשם‪.‬‬ ‫לומר שכל זה בא משם‪ .‬אבל עכשיו‪ ,‬כשנעשה מעט יותר שקט‬ ‫ואז הגיעה שמחה במשפחה‪ .‬השמחה היתה אמורה להתחיל‬ ‫בפנים‪ ,‬התחיל להרגיש כמה רעש היה שם קודם‪.‬‬ ‫בשבע‪ .‬יעקב ידע שאביו רגיל להגיע מוקדם‪ .‬בשעה שש‬ ‫כעבור כמה שבועות הגיע ראש השנה‪ .‬יעקב עמד בבית‬ ‫ועשרים כבר היה בדרך‪ .‬הוא אמר לעצמו שהוא רוצה לעזור‬ ‫המדרש עם המחזור ביד‪ .‬אותה תפילה‪ .‬אותן מנגינות‪ .‬אותו‬ ‫קצת בסידורים‪ ,‬אבל ידע שלא רק בשביל זה הוא בא‪ .‬כשהגיע‬ ‫בעל תפילה‪ .‬כשהגיעו ל״אבינו מלכנו״‪ ,‬נעצר אצלו הלב‪.‬‬ ‫לאולם עדיין היו מעט אנשים‪ .‬אחד סידר כסאות‪ ,‬אחר העמיד‬ ‫אבינו‪ .‬הוא חשב על הבנים שלו‪ .‬על כמה שהוא רוצה אותם‬ ‫בקבוקים על השולחנות‪ .‬בקצה האולם ראה את אביו יושב‬ ‫גם כשהם רחוקים‪ .‬על כמה פעמים אינו יודע איך לדבר אליהם‪.‬‬ ‫לבדו‪.‬‬ ‫על כמה הוא מחכה שיבואו אליו בלי שהוא יצטרך למשוך‬ ‫לרגע רצה ללכת לצד השני‪ .‬אחר כך ניגש‪.‬‬ ‫אותם‪.‬‬ ‫״גוטן אווענט‪ ,‬טאטע‪.‬״‬ ‫ואז חשב על אביו‪ .‬על אותן עשר דקות קודם השמחה‪ .‬פתאום‬ ‫אביו הרים את הראש‪.‬‬ ‫ידע מעט יותר מה פירוש אב שמחכה לבן‪ ,‬וידע מעט יותר מה‬ ‫פירוש בן שרוצה לחזור ואינו יודע איך להתחיל‪ .‬באותו ראש‬ ‫״אה‪ ,‬ביסט שוין דא?״‬ ‫השנה התפלל אחרת‪ .‬לא מפני שהכל כבר הסתדר‪ .‬רק מפני‬ ‫״יא‪ .‬כ׳בין געקומען אביסל פריער‪.‬״‬ ‫שהמילה ״אבינו״ כבר לא עמדה אצלו כל כך רחוק‪.‬‬ ‫יעקב התיישב לידו‪ .‬כמה רגעים היה שקט‪ .‬אחר כך שאל אביו‬ ‫עברו חדשים‪ .‬לא נעשה פתאום קשר של כל יום‪ .‬היו עדיין‬ ‫איך הולך עם השידוך של אחד הבנים‪ .‬יעקב ענה בקיצור‪ .‬אביו‬ ‫מקומות סגורים‪ .‬אבל מדי פעם התקשר יעקב לאביו בלי סיבה‬ ‫שאל עוד שאלה קטנה‪ .‬ובלי שתכנן‪ ,‬התחיל יעקב לספר‪ .‬לא‬ ‫מיוחדת‪ .‬פעם נכנס אליו לכמה דקות‪ .‬פעם שאל אותו דבר‬ ‫הרבה‪ .‬רק שהדברים אינם הולכים‪ .‬שהזמן עובר‪ ,‬שהבן כבר‬ ‫קטן‪ .‬הוא התחיל לגלות שאפשר לקבל מאביו בלי למסור לו את‬ ‫אינו יודע למה הוא מחכה‪ ,‬ושגם הוא עצמו אינו יודע מה לומר‬ ‫כל עצמו‪ ,‬ואפשר לא להסכים אתו בלי לברוח ממנו‪.‬‬ ‫לו‪ .‬שכל דבר שהוא אומר נשמע מיד בדרך אחרת‪.‬‬ ‫לאחר זמן עמד יעקב בבית הכנסת ושמע את הקריאה‪ :‬״כבד‬ ‫אביו הנהן‪ .‬״קינדער זענען נישט קיין גרינגע זאך‪,‬״ אמר‪.‬‬ ‫את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך״‪ .‬הוא שמע את הפסוק‬ ‫יעקב חייך מעט‪.‬‬ ‫הרבה פעמים בחייו‪ ,‬אבל הפעם חשב שהוא מבין בו משהו‬ ‫אחר כך אמר אביו בשקט‪ :‬״מען וויל גוט פאר זיי‪ .‬אבער נישט‬ ‫בפשטות‪ .‬לא ידע להסביר את זה בדרשה‪ .‬רק הרגיש‪.‬‬ ‫אלעמאל ווייסט מען ווי אזוי‪ .‬אמאל מיינט מען אז מען העלפט‪,‬‬ ‫אדם אינו מתחיל מעצמו‪ .‬יש מי שהיה לפניו‪ .‬ממנו קיבל חיים‪.‬‬ ‫און דער קינד הערט עפעס אנדערש‪.‬״‬ ‫ממנו יצא‪ .‬אחר כך הוא עצמו נעשה אב‪ ,‬וממנו יוצאים חיים‬ ‫יעקב שתק‪ .‬אביו לא אמר‪ :‬עכשיו אתה מבין אותי‪ .‬לא אמר‪ :‬כך‬ ‫הלאה‪ .‬אביו‪ ,‬הוא‪ ,‬הבנים שלו‪ .‬קו אחד‪ .‬ופתאום הרגיש שכל‬ ‫היה גם אתך‪ .‬לא הזכיר את העבר בכלל‪ .‬אבל יעקב שמע בתוך‬ ‫השנים היה הקו הזה אצלו קצת שבור באמצע‪ .‬לא מפני שלא‬ ‫המילים הרבה יותר ממה שנאמר‪ .‬אחר כך סיפר האב איזה‬ ‫חי‪ ,‬אלא מפני שכדי לחיות את חייו חשב שהוא מוכרח‬ ‫דבר קטן שהיה עם יעקב עצמו כשהיה בחור‪ .‬לא בתור טענה‪.‬‬ ‫להתרחק מן המקום שממנו בא‪.‬‬ ‫סתם זכרון ישן‪ .‬יעקב צחק‪ .‬אביו צחק גם הוא‪.‬‬ ‫עכשיו התחיל להבין שאפשר אחרת‪ .‬אפשר לקבל חיים מאביו‪,‬‬ ‫עברו אולי עשר דקות‪ ,‬ואז התחילו האנשים להיכנס‪ .‬אחד קרא‬ ‫ולהמשיך להיות הוא‪ .‬אפשר להיות בן‪ ,‬ולהיות אב‪ .‬אפשר‬ ‫לאביו‪ ,‬מישהו אחר ניגש ליעקב‪ ,‬ושניהם קמו‪ .‬זה היה הכל‪ .‬לא‬ ‫להיות קרוב‪ ,‬בלי לחזור להיות ילד‪ .‬ולראשונה קיבל אצלו ״למען‬ ‫היתה סליחה‪ .‬לא היתה שיחת פיוס‪ .‬לא אמרו שידברו שוב‪.‬‬ ‫יאריכון ימיך״ טעם פשוט מאוד‪ :‬כשהחיים אינם נעצרים אצלך‪,‬‬ ‫אבל בדרך הביתה הרגיש יעקב דבר שלא הרגיש שנים‪.‬‬ ‫כשהדרך מאביך אליך‪ ,‬וממך אל בניך‪ ,‬נשארת פתוחה‪ ,‬הימים‬ ‫מקבלים המשך‪.‬‬ ‫הוא ישב ליד אביו‪ ,‬שמע אותו‪ ,‬אפילו קיבל ממנו מילה‪ ,‬והוא‬ ‫לא נעשה קטן‪ .‬הוא נשאר הוא‪ .‬כל השנים היה בטוח שאם‬ ‫בהוצאת מכון מישרים‪ ,‬בראשית הרב שלום לאנגסאם שליט"א‪ .‬קול הלשון פרטי‪605-313-6803 :‬‬ ‫‪shalomlangs@gmail.com‬‬ ‫‪4‬‬