מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — כי תבוא (2026-08-24)

מכתלי
משולחנו של הגאון
רבי מנחם מנדל
פומרנץ שליט"א
בית הדין
תשובות אקטואליות
ריש מתיבתא 'עוז והדר' בענייני חושן משפט
על הפרשה
גיליון שס"ג ,פר' כי תבוא תשפ"ו
קיזוז נזק משכרו של עובד
ורק שכאשר ביצוע הגבייה לא ישנה מאומה בתוצאה
המעשית ,אין בית הדין מטריח את בעלי הדין בהליכים
מיותרים .לעומת זאת ,בכל מקום שבו קיימת נפקותא
ממונית ממשית ,אין אומרים שהחיובים מתבטלים זה
בזה ,אלא זה גובה וזה גובה.
זה גובה וזה גובה
שורש דין זה מבואר במשנה במסכת כתובות (קי.).
ובגמרא שם נחלקו רב נחמן ורב ששת בשניים שהוציאו
שטרי חוב זה על זה .לדעת רב נחמן' ,זה גובה וזה
קראת חג הפסח נשכר נתנאל לעבוד במבצע
מכירות של ארגון חסד .בין הצדדים סוכם כי
יקבל שכר של אלף שקלים עבור כל יום עבודה
שבו ימלא את תפקידו כנדרש ,בין אם היקף העבודה
ל
באותו יום יהיה רב ובין אם מועט .עוד הוסכם כי השכר
גובה' ,ואילו לדעת רב ששת 'הפוכי מטרתא למה לי',
באופן שבו אין ביד הצדדים שני שטרי חוב נפרדים, כלומר ,מאחר שכל אחד חייב לחברו ,אין טעם לבצע יכול להשתלם בכסף מזומן או במוצרים ,לפי החלטת
אלא שהנתבע טוען כי בידו ממון של התובע כנגד גבייה הדדית ולהחזיר את הכספים מצד לצד ,אלא כל המעסיק.
התביעה שהוגשה נגדו ,כתב בשולחן ערוך (סימן עה סעיף אחד יעמוד בחובו כנגד חוב חברו. ביום העבודה האחרון שלפני החג התפתח ויכוח
ז) בדין ראובן שתבע את שמעון מנה ,והשיב שמעון שיש הגמרא מבארת שאין המחלוקת אמורה בכל חריף בין נתנאל לבין מנהלי המבצע .מתוך כעסו,
בידו פיקדון של התובע כנגדו ,שהוא פטור מלשלם עד המקרים .כאשר מצבן של הקרקעות שווה אצל שני השחית נתנאל משטח של בקבוקי שמן שהיה שייך
לבירור העניין. הצדדים ,כגון שלשניהם קרקע עידית ,או שלשניהם לארגון ,וגרם בכך לנזק בסך של אלף ושש מאות
וכתב הש"ך (שם ס"ק כז) בדין ספק פרעון שקודם קרקע בינונית ,או שלשניהם קרקע מזיבורית ,לדברי שקלים.
ההלואה ,כגון שהפקיד הלוה קודם ההלואה ביד הכל אין מקום לגבייה הדדית ,שכן לא תצמח מכך כל לאחר חג הפסח פנה נתנאל למעסיקיו ודרש את
המלוה פקדון ונאבד הפקדון בפשיעת המלוה ,והמלוה תועלת מעשית ,ו'הפוכי מטרתא למה לי'. שכרו עבור שבעת ימי העבודה ,בסכום כולל של שבעת
אומר שהפיקדון היה שווה חמישים ועדיין חייב לו על עיקר המחלוקת היא כאשר לאחד מבעלי הדין יש אלפי שקלים בתמורה לשבעת ימי עבודה .מנהלי
ההלואה חמישים ,והלוה אומר שאינו יודע ושמא היה קרקעות עידית ובינונית ,ואילו לחברו אין אלא קרקע הארגון מבקשים לדעת :האם הם רשאים לקזז משכרו
הפקדון שווה ככל סכום ההלואה ,שהיות שההלואה מזיבורית .לדעת רב נחמן 'בשלו הן שמין' ,דהיינו, את סכום הנזק שגרם למשטח השמן?
וודאי הייתה של מאה ,והפרעון הוא ספק על החמישים, איכות הקרקע נקבעת ביחס לנכסי החייב עצמו .לפיכך,
מועילה טענת הברי של המלוה לחייב את הלואה לשלם בעל החוב שדינו לגבות מבינונית ,יגבה לפי סוג הקרקע
את החמישים הנותרים. הקיים אצל בעל חובו .נמצא שבעל הקרקע הבינונית תשובה
וכתב בקצות החושן (שם סק"ה) שאפילו אם שניהם ייאלץ לגבות מן הזיבורית ,מאחר שזו הקרקע היחידה שני שטרי חוב הדדיים
מסופקים בשווי הפקדון ,אין הספק בשווי הפקדון שביד החייב ,ואילו בעל הזיבורית יגבה מן הבינונית, נפסק להלכה (סימן פה סעיף ג) כי כאשר ראובן מוציא
פוטר מהחיוב הוודאי של ההלואה ,שהרי ההלכה היא שהרי לגבי בעל חובו זו קרקע בינונית. שטר חוב על שמעון ,ובמקביל שמעון מוציא שטר חוב
שזה גובה וזה גובה ודנים כל חוב בפני עצמו ,ובדין ואף אם יקדים בעל הזיבורית ויגבה תחילה את על ראובן ,ובשטרו של ראובן הגיע זמן הפירעון עוד
חוב הפקדון ההכרעה היא לפטור את המלוה שהמוציא הקרקע הבינונית ,עדיין כאשר יבוא בעל הבינונית קודם שנוצר החוב המאוחר של ראובן כלפי שמעון,
מחברו עליו הראיה ,ואילו בחוב ההלואה ההכרעה היא לגבות את חובו ,ייטול מן הזיבורית .הטעם לכך הוא יכול שמעון לטעון כלפי ראובן שאילו אכן היה חייב
לחייב את הלוה לפי החוב ידוע והפירעון בספק. שגם לאחר שהבינונית עברה ליד בעל הזיבורית ,עדיין לו באותה שעה ,לא היה לו ליטול ממנו הלואה חדשה,
אך בנתיבות המשפט (שם סק"ה) כתב שמאחר נידון הוא לפי נכסיו שלו ,ומאחר שכעת הבינונית אלא היה עליו לקזז את החוב הקיים ולהיפרע ממנו.
שמעמיד את החוב על נזק הפיקדון במקום הפרעון, היא הקרקע המשובחת שבידו ,הרי היא נחשבת אצלו עצם העובדה שנטל ממנו הלואה מלמדת לכאורה שאין
שוב אין זה בגדר דין זה גובה וזה גובה שדנים על כל כעידית ,ובעל חוב גובה במקרה כזה מן הזיבורית. בידו חוב קודם בר גבייה.
חוב בפני עצמו. נמצא שיש משמעות מעשית לכל אחת מן הגביות ,ולכן
אולם כתב הרמ"א ,שאם הייתה לראובן טענה
ועל הדין 'שאין נזקקין אלא לתובע תחילה' (ב"ק מו): סובר רב נחמן 'זה גובה וזה גובה'.
כלשהי ביחס לשטר שבידו ,כגון חשש אסמכתא או
כתב הריא"ז (שם הלכה א סק"ט ,שלטי הגבורים רי"ף שם כ): לעומת זאת ,רב ששת סובר ש'בשל עולם הן שמין', טענה אחרת העלולה לפגוע בכוח הגבייה של השטר,
אין בית דין נזקקין אלא לדינו של תובע תחילה .כיצד, כלומר ,איכות הקרקע נקבעת לפי ערכה היחסי בשוק יכול הוא להשיב כי נאלץ ללוות משמעון ,משום שחשש
הרי שתבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב ליתן לו הכללי ולא לפי נכסי הבעלים המסוים .לפי זה ,אם יגבו שלא יצליח לגבות את חובו בדרך הרגילה ,ולא היה
מנה ,וחזר שמעון ותבעו שיש לו בידו חפץ פלוני או בית הדין תחילה לבעל הזיבורית את הקרקע הבינונית, בידו פנאי להתדיין ולהכריע את הספק קודם לכן.
קרקע פלוני ,אומרין לו בית דין פרע לו שטרו תחלה מיד לאחר מכן יוכל בעל הבינונית לשוב ולגבות אותה
בחזרה מכוח זכותו של בעל חוב לגבות מבינונית .נמצא עוד מובא שם בשולחן ערוך שיש מחלקים בין
שאתה מודה בו ,ואחר כך תחזור ותתבעהו .היה תובע
שכל ההליך אינו אלא העברת הקרקע מצד לצד וחזרתה מקומות שונים במנהגי עריכת ההלואה .ולדעתם כל
הנתבע דבר הראוי לפירעון שטרו ,כגון שתבעו שאתה
למקומה הראשון ,ועל כן אין טעם בגבייה ההדדית. האמור ששמעון יכול לטעון כלפי ראובן 'אילו היה חייב
חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר ,הרי זה כאילו
לי לא היה לו ללוות ממני' ,נאמר דווקא במקום שבו
טוענו ששטרו פרוע והכל תביעה אחת' .והובאו דבריו
בקצות החושן (סימן כד סק"א) .וכתב בנתיבות המשפט
במקום שיש נפקא מינה בגבייה תחילה נמסרים כספי ההלואה ורק לאחר מכן נכתב
להלכה פסק בשולחן ערוך (שם) שכאשר אין הבדל השטר .במצב כזה יכול שמעון לטעון ,שאף אם נזקק
(שם סק"א) שכל שאין התביעה השניה משמשת כפרעון
מעשי בתוצאות הגבייה ,כגון שלשני הצדדים קרקעות ראובן למעות ,מכל מקום לאחר שכבר קיבל את הכסף
על התביעה הראשונה ,ויש כאן דין 'זה גובה וזה גובה',
מאותו סוג ,עומד כל אחד בשלו ואין מבצעים גבייה לידיו לא היה עליו לכתוב שטר חדש ולהתחייב בו ,אילו
יש להקדים לדון בתביעה הראשונה ,ונפקא מינה שאחר
הדדית ' -אפוכי מטרתא למה לי' .רק כאשר קיים נפקא אכן היה בידו חוב קודם כנגד המלוה.
הכרעת בית הדין הוא יקדם לגבות קרקע בפרעונו
ויספיק לאכול את פירותיה בזמן שעל התביעה השניה מינה לתהליך הגבייה ,כמו באופן שלאחד יש עידית אבל במקום שנהגו לכתוב תחילה את שטר ההלואה
עוד נפתח הדין בבית הדין. ובינונית ולחברו זיבורית בלבד ,ההלכה היא כרב נחמן ורק לאחר מכן למסור את המעות ,שוב אין מקום
שבשלו הן שמין וזה גובה וזה גובה[ .וכן פסק בשו"ע לטענה זו .במקרה כזה יכול ראובן להשיב כי לא הייתה
פועל האוכל בכרם אחר בדיני גביית חוב (סימן קב סעיף א) שבשלו הן שמין]. בידו כל אפשרות לקבל את כספי ההלואה אלא אם
שנינו במשנה (בבא מציעא צא ):שפועל העובד ומכאן עולה יסוד בדיני ממונות :כאשר קיימים שני כן יחתום תחילה על שטר ההתחייבות ,ונמצא שעצם
בתאנים אינו רשאי לאכול ענבים ,ופועל העובד בענבים חיובים נפרדים בין אותם בעלי דין ,עיקר הדין הוא שכל כתיבת השטר אינה ראיה לכך שלא היה בידו חוב קודם,
אינו רשאי לאכול תאנים .זכות האכילה שניתנה לפועל חוב עומד בפני עצמו וכל אחד זכאי לגבות את שלו. שכן זו הייתה הדרך היחידה לקבל את הכסף.
שמדובר בספק הנוגע לאיסור לא תעשה ,מכל מקום המלוה שדר בחצר הלוה פסק הרא"ש עצמו כדעת ה"ר אינה אלא מן הפירות שבהם הוא עוסק .אולם בגמרא
בחובת תשלום שכר הפועל קיים חיוב עשה מפורש אפרים ,שאין קיזוז החוב נחשב להוצאת ממון כלל .ואם שם נסתפקו בגדר זכות זו .האם ההיתר תלוי במין הפרי
של 'ביומו תתן שכרו' .ובמצוות עשה יש להחמיר אף כן ,מדוע בדין הפועל ראה הרא"ש בניכוי השכר משום שבו הוא עובד ,וממילא פועל העוסק בענבים רשאי
במקום ספק .ממילא ,כאשר מתעורר ספק אם רשאי הוצאת ממון ,עד שאסר לבעל הבית לקזז את שווי לאכול ענבים גם מכרם אחר של בעל הבית ,שהרי סוף
בעל הבית לקזז סכום מסוים משכר הפועל ,יש להעמיד הפירות שאכל מסכום השכר המגיע לו. סוף הוא אוכל מאותו המין שבו הוא עוסק .או שמא
את הממון בחזקת הפועל ולקיים את מצות תשלום ובאמת גם בשולחן ערוך (שם) העתיק את דברי נדרש שהאכילה תהיה דווקא מן הפירות עצמם שבהם
השכר בשלמותה. הרא"ש בסתמא ,ופסק שאם עשה הפועל בגפן אחת הוא עובד ומכניס לכליו של בעל הבית ,ולפיכך אין הוא
אך יש לעיין בדבריו .הרי ידועה קושיית האחרונים ואכל מגפן אחרת ,אין מוציאים ממנו את שווי האכילה. רשאי לאכול אלא מאותו כרם שבו הוא מועסק באותה
בדין ספק ממון :מאחר שכל ממון המוחזק בידי אדם ולא זו בלבד ,אלא שאף אם טרם שולם שכרו ,אין שעה .ספק זה לא הוכרע בגמרא ונשאר בתיקו.
שייך לכאורה לחשש גזל ,מדוע קבעה התורה שבספק מנכים את שווי הפירות משכרו ,אלא משלמים לו את להלכה נפסק (סימן שלז סעיף י) שפועל העוסק בגפן
ממון 'המוציא מחבירו עליו הראיה' ,ולא החמירו שכרו במלואו .ואילו במחלוקת הרי"ף ורבינו אפרים אחת אינו רשאי לאכול מגפן אחרת .אולם אם עבר
מצד הכלל של 'ספיקא דאורייתא לחומרא' .וביארו לא הכריע (שו"ע יורה דעה סימן קסו סעיף ג) והביא שתי ואכל ,אין מוציאים ממנו את שווי מה שאכל ,מאחר
האחרונים ,שכך גזרה תורה בדיני ממונות ,שלאחר השיטות ,ואדרבה את שיטת רבינו אפרים הביא כיש שהדבר נשאר בספק בגמרא ,ממילא הדין הוא המוציא
שהוכרע הדין הממוני לטובת המוחזק מכוח הכלל אומרים בתרא ,והרמ"א (שם) הכריע בהדיא שכדעת מחבירו עליו הראיה.
ש'המוציא מחבירו עליו הראיה' ,שוב אין כאן ספק רבינו אפרים עיקר ,ומפני מה כאן סתמו כדעת הרא"ש חידש הרא"ש (בבא מציעא פרק ז סימן י) שאפילו אם
איסור ,שהרי החזקת הממון נעשית על פי דין. שלכאורה אין דבריו עולים כדעת רבינו אפרים. עדיין לא שולם לפועל שכרו ,אין בעל הבית רשאי
ולפי זה יש מקום לדון אף בנידון שלפנינו .כל עוד ביאור הערך ש"י לנכות משכרו את שווי הפירות שאכל .עיכוב השכר
קיים ספק אם מוטל חיוב לשלם לפועל זה ,מחמת במקרה זה דינו כהוצאת ממון מן הפועל ,וכשם שאין
הערך ש"י (סימן שלז סעיף י אות א) ביאר את דברי בית הדין יכולים לחייבו לשלם מחמת הספק ,כך אין
חוב או טענה ממונית אחרת העומדת כנגדו ,אין לומר
הרא"ש בדרך מחודשת .לדבריו ,יש לחלק בין חיובו של בעל הבית רשאי להשיג אותה תוצאה בדרך של קיזוז
שקיימת מצוה ודאית לשלם את הכסף .אדרבה ,מאחר
הפועל כלפי בעל הבית לבין חיובו של בעל הבית כלפי השכר המגיע לו.
שמצד דיני הממונות עצם חיוב התשלום מוטל בספק,
הפועל .שהרי מצינו בדיני גזלן (סימן שמח סעיף ה) ובדיני
הרי שעל פי כללי ההכרעה הממוניים אין חיוב לשלם הראיה מאבק ריבית
מזיק (סימן תיט סעיף א) ,שהחייב בתשלום רשאי לפרוע
בכגון זה ,וממילא אין מקום לחייב מצד חשש איסור את חובו אף בשווה כסף ,ואינו מחויב דווקא במעות, במקום אחר ,בדיני משכנתא הרא"ש (שם פרק ה סימן
בלבד. אפילו כאשר יש בידו מזומנים. טז) דן במלוה שהלוה לחברו מעות ,ולאחר מכן דר
בנידון החיוב לפועל לעומת זאת ,בדיני שכירות פועלים נפסק (סימן שלו בחצרו של הלוה ללא תשלום .הנאה זו מוגדרת כאבק
לפי האמור נמצא שההכרעה בנידון שלפנינו תלויה סעיף ב) שחובת המעסיק היא לשלם לפועל במעות דווקא. ריבית ,שאינה יוצאת בדיינים ,משום שלא על דעת כך
בשני הביאורים שכתב הערך ש"י: וכך כתב הרמב"ם (שכירות פרק ט הלכה י) ,שאפילו כאשר ניתנה ההלואה.
לפי הביאור הראשון ,יסוד הדין הוא שהחיובים שבין אין למעסיק מעות ,אומרים לו למכור מנכסיו ולהשיג הרא"ש מביא מה שכתב הרי"ף שאין לומר שדין
הפועל לבעל הבית אינם שווים .מעתה ,בנידון דידן הרי מזומנים כדי לשלם לפועל ,שכן על דעת כן נשכר הפועל. זה נאמר רק כאשר הלוה כבר פרע את הקרן ,ולאחר
סוכם במפורש בין ראובן למעסיקיו שהתשלום יוכל לפיכך אין המעסיק יכול לפרוע את שכרו במטלטלין או מכן הוא תובע מן המלוה את דמי השימוש בביתו .אלא
להינתן בכל דרך שהיא ,בין בכסף מזומן ובין במוצרים. בשווה כסף ,אף שבדרך כלל 'שווה כסף ככסף'. אפילו אם הלוה תובע את שכר הדירה קודם שפרע
נמצא שגם חיובם של המעסיקים כלפי ראובן וגם חיובו את ההלואה ,אין מחייבים את המלוה לנכות את שווי
חיובים שאינם שווים ההנאה מסכום החוב ,אלא הלוה חייב לשלם למלוה את
האפשרי של ראובן כלפיהם יכולים להיפרע בשווה לפי יסוד זה ביאר הערך ש"י את דין הפועל שאכל
כסף .ממילא אין הבדל בין שני החיובים ,ובמקום מלוא סכום ההלואה .שכן אילו היינו מאפשרים לנכות
מגפן אחרת .חיובו האפשרי של הפועל כלפי בעל הבית את שווי ההנאה מן הקרן ,היה הדבר נחשב כהוצאת
שהחיובים שווים יש מקום לומר שהם מתקזזים זה נובע מדיני גזל או נזק ,ובמסגרתם רשאי החייב לפרוע
בזה ,ואין הכרח לחייב את המעסיקים לשלם תחילה את ממון מן המלוה.
גם בשווה כסף .לעומת זאת ,חיובו של בעל הבית לשלם
מלוא השכר. לשם כך הביא הרי"ף ראיה מדברי רב אשי לגבי
את שכר הפועל הוא חיוב מיוחד ,המחייב תשלום
אולם לפי הביאור השני של הערך ש"י ,אין עיקר משכנתא של קרקע (ב"מ סז .).כאשר המלוה מחזיק
במעות דווקא.
הדין תלוי בשאלת אופן הפירעון ,אלא בכך שחובת בקרקע כמשכון ואוכל את פירותיה ,גם אם הגיעו
נמצא שאין לפנינו שני חיובים זהים שניתן לקזזם הפירות לשווי הקרן ,אין מסלקים אותו מן הקרקע בלא
תשלום שכר הפועל היא מצות עשה מן התורה .לפי זה בזה ,אלא חיובים שונים במהותם ובאופן פירעונם.
טעם זה ,אף אם הצדדים הסכימו שהתשלום ייעשה בכל שישולמו לו מעותיו ,שכן כל סילוק בלא תשלום נחשב
וכבר נתבאר שבכל מקום שבו קיימת נפקותא בין שני כהוצאת ממון ממנו .מאחר שהקרקע מוחזקת בידו עד
צורה שהיא ,עדיין עומדת בעינה חובת תשלום השכר, החיובים ,אין אומרים 'אפוכי מטרתא למה לי' ,אלא 'זה
ובמקום ספק אין לעכב את קיומה מחמת טענת ממון שיקבל את כספו ,שלילת זכותו בלא תשלום שקולה
גובה וזה גובה' ,וכל אחד גובה את חובו בנפרד. לגביית ממון ממנו.
מסופקת מצד המעסיק.
לפי זה מובן מדוע אין בעל הבית רשאי לעכב את
לפי ביאורו השני של הערך ש"י ,מאחר שבנידון שכרו של הפועל ולקזז ממנו את שווי הפירות שאכל. חילוקו של רבינו אפרים בין משכנתא
דידן מדובר בספק הנוגע לקיום מצות עשה מן התורה, מאחר שחיובו של הפועל עדיין מוטל בספק ,אין בעל לדר בחצרו
נראה שאין המעסיקים רשאים לעכב את שכרו של הבית יכול להוציא ממנו ממון מחמת ספק זה ,והעובדה על יסוד זה חלק רבינו אפרים .לדבריו ,אין להשוות
ראובן מחמת תביעת הנזק .לפיכך עליהם לשלם לו ששכר הפועל מצוי בידו אינה משנה את הדין ,שכן אין בין משכנתא רגילה לבין מלוה שדר בחצר הלוה.
את שכרו המלא כפי שסוכם ביניהם ,ולאחר מכן ,אם כאן שני חיובים זהים המתבטלים זה בזה. במשכנתא הקרקע משועבדת ביד המלוה באופן שאי
ירצו ,יוכלו להגיש כנגדו תביעה נפרדת על הנזק שגרם
חיוב עשה מול ספק גזל אפשר לסלקו ממנה עד שישולמו לו מעותיו ,ולפיכך
ולהעמידה לדיון בפני בית דין.
כל סילוק בלא תשלום נחשב להוצאת ממון מידו .אולם
אמנם סברא זו שייכת בעיקר כאשר עדיין מוטלת על הערך ש"י הוסיף לבאר בדרך נוספת :יש מקום כאשר המלוה דר בחצר הלוה שלא מכוח המשכון ,אלא
המעסיק מצות 'ביומו תתן שכרו' .לאחר שעבר זמן לחלק בין אופי החיובים עצמם .חובת בעל הבית בדרך אקראית ,אין לו כל זכות קנויה בבית ,והלוה יכול
החיוב ושוב אינו עומד במצות עשה זו ,יש לשלם לפועל את שכרו היא מצות עשה להוציאו ממנו בכל עת גם בלא לשלם דבר .ממילא אין
מקום לעיין אם עדיין שייך הטעם האמור. מן התורה ,שנאמר (דברים כד טו) 'ביומו כל סיבה לראות בניכוי דמי השכירות מן החוב כהוצאת
ואף שעל כל פנים נותר חיוב מדרבנן, תתן שכרו' .לעומת זאת ,חובת הפועל ממון ממנו ,ובוודאי ניתן לקזז את שווי ההנאה שקיבל.
כמבואר שם (סעיף ח) מדין 'אל תאמר להשיב את שווי מה שאכל ,אם אכן
אכל שלא כדין ,נובעת מאיסור גזל. הרא"ש הכריע כדברי ה"ר אפרים ,וכן הסכים עמו
לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך' ה"ר זרחיה הלוי .מסקנתו היא שבכל מקום שבו מדובר
(משלי ג כח) ,מכל מקום אין זה עוד והנה כתב החוות דעת (בית
באבק ריבית רגיל ,מחשבים את שווי ההנאה ומקזזים
חיוב דאורייתא שמחמתו נאמר שיש הספק ,עניין הספק מדאורייתא או
אותו מן החוב ,ואין הדבר נחשב כהוצאת ממון .רק
להחמיר בספק מן התורה. מדרבנן) ,בנוגע לספיקא דאורייתא במשכנתא ,שבה קיימת למלוה אחיזה ממשית בנכס עד
עוד יש להסתפק בפועל שמזיק אם נוקטים לחומרא מן התורה או לפירעון החוב ,שונה הדין ונחשב הקיזוז כהוצאת ממון.
בעצמו שאינו רק חייב כדין מזיק, רק מדרבנן ,שכאשר התורה ציוותה
אלא גם יתר על כך שבוודאי אין בקום ועשה ,עצם הציווי מחייב הסתירה בדברי הרא"ש
צריכים לשלם לו שכר על פעולתו שהרי לקיים את המעשה אף במקום לאור הכרעה זו תמהו האחרונים ,ובכללם בעל
שכרו לשמור ולהטיב עם הממון ,ולא ספק .אולם באיסורי לא תעשה, ה'פלפולא חריפתא' (ב"מ פרק ז סימן י ס"ק ל ,וראה במחנה
להזיק אותו ,ואם כן אין לדון כאן יש לומר ש'לא תעשה' ודאי אפרים מלוה סימן טו) ,על דברי הרא"ש בדין פועל שאכל
שהחיוב מדין פועל הוא מוחלט ורק אמר רחמנא ולא ספק ,והחובה מגפן אחרת .שם כתב הרא"ש שאין לנכות משכרו את
יש כנגד זה חיוב מדין מזיק ,כי הא להחמיר אינה מן התורה. שווי מה שאכל ,משום שעיכוב השכר נחשב כהוצאת
גופא יתכן לומר שאין כאן חיוב לפי זה ,אף אם נאמר ממון מן הפועל .ואף הפנה לדבריו בדין המלוה שדר
לשלם לו כפועל כל שהוא עצמו שספק גזל אינו מחייב בחצר הלוה.
הזיק את הממון שפעל בו. השבה מן התורה ,מפני אלא שלכאורה מדבריו שם עולה להיפך .הרי בדין
השמות המופיעים בסיפורי בית הדין – בדויים
