gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מכתלי‬ ‫משולחנו של הגאון‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫בית הדין‬ ‫תשובות אקטואליות‬ ‫ריש מתיבתא 'עוז והדר'‬ ‫בענייני חושן משפט‬ ‫על הפרשה‬ ‫גיליון שס"ג‪ ,‬פר' כי תבוא תשפ"ו‬ ‫קיזוז נזק משכרו של עובד‬ ‫ורק שכאשר ביצוע הגבייה לא ישנה מאומה בתוצאה‬ ‫המעשית‪ ,‬אין בית הדין מטריח את בעלי הדין בהליכים‬ ‫מיותרים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בכל מקום שבו קיימת נפקותא‬ ‫ממונית ממשית‪ ,‬אין אומרים שהחיובים מתבטלים זה‬ ‫בזה‪ ,‬אלא זה גובה וזה גובה‪.‬‬ ‫זה גובה וזה גובה‬ ‫שורש דין זה מבואר במשנה במסכת כתובות (קי‪.).‬‬ ‫ובגמרא שם נחלקו רב נחמן ורב ששת בשניים שהוציאו‬ ‫שטרי חוב זה על זה‪ .‬לדעת רב נחמן‪' ,‬זה גובה וזה‬ ‫קראת חג הפסח נשכר נתנאל לעבוד במבצע‬ ‫מכירות של ארגון חסד‪ .‬בין הצדדים סוכם כי‬ ‫יקבל שכר של אלף שקלים עבור כל יום עבודה‬ ‫שבו ימלא את תפקידו כנדרש‪ ,‬בין אם היקף העבודה‬ ‫ל‬ ‫באותו יום יהיה רב ובין אם מועט‪ .‬עוד הוסכם כי השכר‬ ‫גובה'‪ ,‬ואילו לדעת רב ששת 'הפוכי מטרתא למה לי'‪,‬‬ ‫באופן שבו אין ביד הצדדים שני שטרי חוב נפרדים‪,‬‬ ‫כלומר‪ ,‬מאחר שכל אחד חייב לחברו‪ ,‬אין טעם לבצע‬ ‫יכול להשתלם בכסף מזומן או במוצרים‪ ,‬לפי החלטת‬ ‫אלא שהנתבע טוען כי בידו ממון של התובע כנגד‬ ‫גבייה הדדית ולהחזיר את הכספים מצד לצד‪ ,‬אלא כל‬ ‫המעסיק‪.‬‬ ‫התביעה שהוגשה נגדו‪ ,‬כתב בשולחן ערוך (סימן עה סעיף‬ ‫אחד יעמוד בחובו כנגד חוב חברו‪.‬‬ ‫ביום העבודה האחרון שלפני החג התפתח ויכוח‬ ‫ז) בדין ראובן שתבע את שמעון מנה‪ ,‬והשיב שמעון שיש‬ ‫הגמרא מבארת שאין המחלוקת אמורה בכל‬ ‫חריף בין נתנאל לבין מנהלי המבצע‪ .‬מתוך כעסו‪,‬‬ ‫בידו פיקדון של התובע כנגדו‪ ,‬שהוא פטור מלשלם עד‬ ‫המקרים‪ .‬כאשר מצבן של הקרקעות שווה אצל שני‬ ‫השחית נתנאל משטח של בקבוקי שמן שהיה שייך‬ ‫לבירור העניין‪.‬‬ ‫הצדדים‪ ,‬כגון שלשניהם קרקע עידית‪ ,‬או שלשניהם‬ ‫לארגון‪ ,‬וגרם בכך לנזק בסך של אלף ושש מאות‬ ‫וכתב הש"ך (שם ס"ק כז) בדין ספק פרעון שקודם‬ ‫קרקע בינונית‪ ,‬או שלשניהם קרקע מזיבורית‪ ,‬לדברי‬ ‫שקלים‪.‬‬ ‫ההלואה‪ ,‬כגון שהפקיד הלוה קודם ההלואה ביד‬ ‫הכל אין מקום לגבייה הדדית‪ ,‬שכן לא תצמח מכך כל‬ ‫לאחר חג הפסח פנה נתנאל למעסיקיו ודרש את‬ ‫המלוה פקדון ונאבד הפקדון בפשיעת המלוה‪ ,‬והמלוה‬ ‫תועלת מעשית‪ ,‬ו'הפוכי מטרתא למה לי'‪.‬‬ ‫שכרו עבור שבעת ימי העבודה‪ ,‬בסכום כולל של שבעת‬ ‫אומר שהפיקדון היה שווה חמישים ועדיין חייב לו על‬ ‫עיקר המחלוקת היא כאשר לאחד מבעלי הדין יש‬ ‫אלפי שקלים בתמורה לשבעת ימי עבודה‪ .‬מנהלי‬ ‫ההלואה חמישים‪ ,‬והלוה אומר שאינו יודע ושמא היה‬ ‫קרקעות עידית ובינונית‪ ,‬ואילו לחברו אין אלא קרקע‬ ‫הארגון מבקשים לדעת‪ :‬האם הם רשאים לקזז משכרו‬ ‫הפקדון שווה ככל סכום ההלואה‪ ,‬שהיות שההלואה‬ ‫מזיבורית‪ .‬לדעת רב נחמן 'בשלו הן שמין'‪ ,‬דהיינו‪,‬‬ ‫את סכום הנזק שגרם למשטח השמן?‬ ‫וודאי הייתה של מאה‪ ,‬והפרעון הוא ספק על החמישים‪,‬‬ ‫איכות הקרקע נקבעת ביחס לנכסי החייב עצמו‪ .‬לפיכך‪,‬‬ ‫מועילה טענת הברי של המלוה לחייב את הלואה לשלם‬ ‫בעל החוב שדינו לגבות מבינונית‪ ,‬יגבה לפי סוג הקרקע‬ ‫את החמישים הנותרים‪.‬‬ ‫הקיים אצל בעל חובו‪ .‬נמצא שבעל הקרקע הבינונית‬ ‫תשובה‬ ‫וכתב בקצות החושן (שם סק"ה) שאפילו אם שניהם‬ ‫ייאלץ לגבות מן הזיבורית‪ ,‬מאחר שזו הקרקע היחידה‬ ‫שני שטרי חוב הדדיים‬ ‫מסופקים בשווי הפקדון‪ ,‬אין הספק בשווי הפקדון‬ ‫שביד החייב‪ ,‬ואילו בעל הזיבורית יגבה מן הבינונית‪,‬‬ ‫נפסק להלכה (סימן פה סעיף ג) כי כאשר ראובן מוציא‬ ‫פוטר מהחיוב הוודאי של ההלואה‪ ,‬שהרי ההלכה היא‬ ‫שהרי לגבי בעל חובו זו קרקע בינונית‪.‬‬ ‫שטר חוב על שמעון‪ ,‬ובמקביל שמעון מוציא שטר חוב‬ ‫שזה גובה וזה גובה ודנים כל חוב בפני עצמו‪ ,‬ובדין‬ ‫ואף אם יקדים בעל הזיבורית ויגבה תחילה את‬ ‫על ראובן‪ ,‬ובשטרו של ראובן הגיע זמן הפירעון עוד‬ ‫חוב הפקדון ההכרעה היא לפטור את המלוה שהמוציא‬ ‫הקרקע הבינונית‪ ,‬עדיין כאשר יבוא בעל הבינונית‬ ‫קודם שנוצר החוב המאוחר של ראובן כלפי שמעון‪,‬‬ ‫מחברו עליו הראיה‪ ,‬ואילו בחוב ההלואה ההכרעה היא‬ ‫לגבות את חובו‪ ,‬ייטול מן הזיבורית‪ .‬הטעם לכך הוא‬ ‫יכול שמעון לטעון כלפי ראובן שאילו אכן היה חייב‬ ‫לחייב את הלוה לפי החוב ידוע והפירעון בספק‪.‬‬ ‫שגם לאחר שהבינונית עברה ליד בעל הזיבורית‪ ,‬עדיין‬ ‫לו באותה שעה‪ ,‬לא היה לו ליטול ממנו הלואה חדשה‪,‬‬ ‫אך בנתיבות המשפט (שם סק"ה) כתב שמאחר‬ ‫נידון הוא לפי נכסיו שלו‪ ,‬ומאחר שכעת הבינונית‬ ‫אלא היה עליו לקזז את החוב הקיים ולהיפרע ממנו‪.‬‬ ‫שמעמיד את החוב על נזק הפיקדון במקום הפרעון‪,‬‬ ‫היא הקרקע המשובחת שבידו‪ ,‬הרי היא נחשבת אצלו‬ ‫עצם העובדה שנטל ממנו הלואה מלמדת לכאורה שאין‬ ‫שוב אין זה בגדר דין זה גובה וזה גובה שדנים על כל‬ ‫כעידית‪ ,‬ובעל חוב גובה במקרה כזה מן הזיבורית‪.‬‬ ‫בידו חוב קודם בר גבייה‪.‬‬ ‫חוב בפני עצמו‪.‬‬ ‫נמצא שיש משמעות מעשית לכל אחת מן הגביות‪ ,‬ולכן‬ ‫אולם כתב הרמ"א‪ ,‬שאם הייתה לראובן טענה‬ ‫ועל הדין 'שאין נזקקין אלא לתובע תחילה' (ב"ק מו‪):‬‬ ‫סובר רב נחמן 'זה גובה וזה גובה'‪.‬‬ ‫כלשהי ביחס לשטר שבידו‪ ,‬כגון חשש אסמכתא או‬ ‫כתב הריא"ז (שם הלכה א סק"ט‪ ,‬שלטי הגבורים רי"ף שם כ‪):‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬רב ששת סובר ש'בשל עולם הן שמין'‪,‬‬ ‫טענה אחרת העלולה לפגוע בכוח הגבייה של השטר‪,‬‬ ‫אין בית דין נזקקין אלא לדינו של תובע תחילה‪ .‬כיצד‪,‬‬ ‫כלומר‪ ,‬איכות הקרקע נקבעת לפי ערכה היחסי בשוק‬ ‫יכול הוא להשיב כי נאלץ ללוות משמעון‪ ,‬משום שחשש‬ ‫הרי שתבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב ליתן לו‬ ‫הכללי ולא לפי נכסי הבעלים המסוים‪ .‬לפי זה‪ ,‬אם יגבו‬ ‫שלא יצליח לגבות את חובו בדרך הרגילה‪ ,‬ולא היה‬ ‫מנה‪ ,‬וחזר שמעון ותבעו שיש לו בידו חפץ פלוני או‬ ‫בית הדין תחילה לבעל הזיבורית את הקרקע הבינונית‪,‬‬ ‫בידו פנאי להתדיין ולהכריע את הספק קודם לכן‪.‬‬ ‫קרקע פלוני‪ ,‬אומרין לו בית דין פרע לו שטרו תחלה‬ ‫מיד לאחר מכן יוכל בעל הבינונית לשוב ולגבות אותה‬ ‫בחזרה מכוח זכותו של בעל חוב לגבות מבינונית‪ .‬נמצא‬ ‫עוד מובא שם בשולחן ערוך שיש מחלקים בין‬ ‫שאתה מודה בו‪ ,‬ואחר כך תחזור ותתבעהו‪ .‬היה תובע‬ ‫שכל ההליך אינו אלא העברת הקרקע מצד לצד וחזרתה‬ ‫מקומות שונים במנהגי עריכת ההלואה‪ .‬ולדעתם כל‬ ‫הנתבע דבר הראוי לפירעון שטרו‪ ,‬כגון שתבעו שאתה‬ ‫למקומה הראשון‪ ,‬ועל כן אין טעם בגבייה ההדדית‪.‬‬ ‫האמור ששמעון יכול לטעון כלפי ראובן 'אילו היה חייב‬ ‫חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר‪ ,‬הרי זה כאילו‬ ‫לי לא היה לו ללוות ממני'‪ ,‬נאמר דווקא במקום שבו‬ ‫טוענו ששטרו פרוע והכל תביעה אחת'‪ .‬והובאו דבריו‬ ‫בקצות החושן (סימן כד סק"א)‪ .‬וכתב בנתיבות המשפט‬ ‫במקום שיש נפקא מינה בגבייה‬ ‫תחילה נמסרים כספי ההלואה ורק לאחר מכן נכתב‬ ‫להלכה פסק בשולחן ערוך (שם) שכאשר אין הבדל‬ ‫השטר‪ .‬במצב כזה יכול שמעון לטעון‪ ,‬שאף אם נזקק‬ ‫(שם סק"א) שכל שאין התביעה השניה משמשת כפרעון‬ ‫מעשי בתוצאות הגבייה‪ ,‬כגון שלשני הצדדים קרקעות‬ ‫ראובן למעות‪ ,‬מכל מקום לאחר שכבר קיבל את הכסף‬ ‫על התביעה הראשונה‪ ,‬ויש כאן דין 'זה גובה וזה גובה'‪,‬‬ ‫מאותו סוג‪ ,‬עומד כל אחד בשלו ואין מבצעים גבייה‬ ‫לידיו לא היה עליו לכתוב שטר חדש ולהתחייב בו‪ ,‬אילו‬ ‫יש להקדים לדון בתביעה הראשונה‪ ,‬ונפקא מינה שאחר‬ ‫הדדית ‪' -‬אפוכי מטרתא למה לי'‪ .‬רק כאשר קיים נפקא‬ ‫אכן היה בידו חוב קודם כנגד המלוה‪.‬‬ ‫הכרעת בית הדין הוא יקדם לגבות קרקע בפרעונו‬ ‫ויספיק לאכול את פירותיה בזמן שעל התביעה השניה‬ ‫מינה לתהליך הגבייה‪ ,‬כמו באופן שלאחד יש עידית‬ ‫אבל במקום שנהגו לכתוב תחילה את שטר ההלואה‬ ‫עוד נפתח הדין בבית הדין‪.‬‬ ‫ובינונית ולחברו זיבורית בלבד‪ ,‬ההלכה היא כרב נחמן‬ ‫ורק לאחר מכן למסור את המעות‪ ,‬שוב אין מקום‬ ‫שבשלו הן שמין וזה גובה וזה גובה‪[ .‬וכן פסק בשו"ע‬ ‫לטענה זו‪ .‬במקרה כזה יכול ראובן להשיב כי לא הייתה‬ ‫פועל האוכל בכרם אחר‬ ‫בדיני גביית חוב (סימן קב סעיף א) שבשלו הן שמין]‪.‬‬ ‫בידו כל אפשרות לקבל את כספי ההלואה אלא אם‬ ‫שנינו במשנה (בבא מציעא צא‪ ):‬שפועל העובד‬ ‫ומכאן עולה יסוד בדיני ממונות‪ :‬כאשר קיימים שני‬ ‫כן יחתום תחילה על שטר ההתחייבות‪ ,‬ונמצא שעצם‬ ‫בתאנים אינו רשאי לאכול ענבים‪ ,‬ופועל העובד בענבים‬ ‫חיובים נפרדים בין אותם בעלי דין‪ ,‬עיקר הדין הוא שכל‬ ‫כתיבת השטר אינה ראיה לכך שלא היה בידו חוב קודם‪,‬‬ ‫אינו רשאי לאכול תאנים‪ .‬זכות האכילה שניתנה לפועל‬ ‫חוב עומד בפני עצמו וכל אחד זכאי לגבות את שלו‪.‬‬ ‫שכן זו הייתה הדרך היחידה לקבל את הכסף‪.‬‬ ‫שמדובר בספק הנוגע לאיסור לא תעשה‪ ,‬מכל מקום‬ ‫המלוה שדר בחצר הלוה פסק הרא"ש עצמו כדעת ה"ר‬ ‫אינה אלא מן הפירות שבהם הוא עוסק‪ .‬אולם בגמרא‬ ‫בחובת תשלום שכר הפועל קיים חיוב עשה מפורש‬ ‫אפרים‪ ,‬שאין קיזוז החוב נחשב להוצאת ממון כלל‪ .‬ואם‬ ‫שם נסתפקו בגדר זכות זו‪ .‬האם ההיתר תלוי במין הפרי‬ ‫של 'ביומו תתן שכרו'‪ .‬ובמצוות עשה יש להחמיר אף‬ ‫כן‪ ,‬מדוע בדין הפועל ראה הרא"ש בניכוי השכר משום‬ ‫שבו הוא עובד‪ ,‬וממילא פועל העוסק בענבים רשאי‬ ‫במקום ספק‪ .‬ממילא‪ ,‬כאשר מתעורר ספק אם רשאי‬ ‫הוצאת ממון‪ ,‬עד שאסר לבעל הבית לקזז את שווי‬ ‫לאכול ענבים גם מכרם אחר של בעל הבית‪ ,‬שהרי סוף‬ ‫בעל הבית לקזז סכום מסוים משכר הפועל‪ ,‬יש להעמיד‬ ‫הפירות שאכל מסכום השכר המגיע לו‪.‬‬ ‫סוף הוא אוכל מאותו המין שבו הוא עוסק‪ .‬או שמא‬ ‫את הממון בחזקת הפועל ולקיים את מצות תשלום‬ ‫ובאמת גם בשולחן ערוך (שם) העתיק את דברי‬ ‫נדרש שהאכילה תהיה דווקא מן הפירות עצמם שבהם‬ ‫השכר בשלמותה‪.‬‬ ‫הרא"ש בסתמא‪ ,‬ופסק שאם עשה הפועל בגפן אחת‬ ‫הוא עובד ומכניס לכליו של בעל הבית‪ ,‬ולפיכך אין הוא‬ ‫אך יש לעיין בדבריו‪ .‬הרי ידועה קושיית האחרונים‬ ‫ואכל מגפן אחרת‪ ,‬אין מוציאים ממנו את שווי האכילה‪.‬‬ ‫רשאי לאכול אלא מאותו כרם שבו הוא מועסק באותה‬ ‫בדין ספק ממון‪ :‬מאחר שכל ממון המוחזק בידי אדם‬ ‫ולא זו בלבד‪ ,‬אלא שאף אם טרם שולם שכרו‪ ,‬אין‬ ‫שעה‪ .‬ספק זה לא הוכרע בגמרא ונשאר בתיקו‪.‬‬ ‫שייך לכאורה לחשש גזל‪ ,‬מדוע קבעה התורה שבספק‬ ‫מנכים את שווי הפירות משכרו‪ ,‬אלא משלמים לו את‬ ‫להלכה נפסק (סימן שלז סעיף י) שפועל העוסק בגפן‬ ‫ממון 'המוציא מחבירו עליו הראיה'‪ ,‬ולא החמירו‬ ‫שכרו במלואו‪ .‬ואילו במחלוקת הרי"ף ורבינו אפרים‬ ‫אחת אינו רשאי לאכול מגפן אחרת‪ .‬אולם אם עבר‬ ‫מצד הכלל של 'ספיקא דאורייתא לחומרא'‪ .‬וביארו‬ ‫לא הכריע (שו"ע יורה דעה סימן קסו סעיף ג) והביא שתי‬ ‫ואכל‪ ,‬אין מוציאים ממנו את שווי מה שאכל‪ ,‬מאחר‬ ‫האחרונים‪ ,‬שכך גזרה תורה בדיני ממונות‪ ,‬שלאחר‬ ‫השיטות‪ ,‬ואדרבה את שיטת רבינו אפרים הביא כיש‬ ‫שהדבר נשאר בספק בגמרא‪ ,‬ממילא הדין הוא המוציא‬ ‫שהוכרע הדין הממוני לטובת המוחזק מכוח הכלל‬ ‫אומרים בתרא‪ ,‬והרמ"א (שם) הכריע בהדיא שכדעת‬ ‫מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫ש'המוציא מחבירו עליו הראיה'‪ ,‬שוב אין כאן ספק‬ ‫רבינו אפרים עיקר‪ ,‬ומפני מה כאן סתמו כדעת הרא"ש‬ ‫חידש הרא"ש (בבא מציעא פרק ז סימן י) שאפילו אם‬ ‫איסור‪ ,‬שהרי החזקת הממון נעשית על פי דין‪.‬‬ ‫שלכאורה אין דבריו עולים כדעת רבינו אפרים‪.‬‬ ‫עדיין לא שולם לפועל שכרו‪ ,‬אין בעל הבית רשאי‬ ‫ולפי זה יש מקום לדון אף בנידון שלפנינו‪ .‬כל עוד‬ ‫ביאור הערך ש"י‬ ‫לנכות משכרו את שווי הפירות שאכל‪ .‬עיכוב השכר‬ ‫קיים ספק אם מוטל חיוב לשלם לפועל זה‪ ,‬מחמת‬ ‫במקרה זה דינו כהוצאת ממון מן הפועל‪ ,‬וכשם שאין‬ ‫הערך ש"י (סימן שלז סעיף י אות א) ביאר את דברי‬ ‫בית הדין יכולים לחייבו לשלם מחמת הספק‪ ,‬כך אין‬ ‫חוב או טענה ממונית אחרת העומדת כנגדו‪ ,‬אין לומר‬ ‫הרא"ש בדרך מחודשת‪ .‬לדבריו‪ ,‬יש לחלק בין חיובו של‬ ‫בעל הבית רשאי להשיג אותה תוצאה בדרך של קיזוז‬ ‫שקיימת מצוה ודאית לשלם את הכסף‪ .‬אדרבה‪ ,‬מאחר‬ ‫הפועל כלפי בעל הבית לבין חיובו של בעל הבית כלפי‬ ‫השכר המגיע לו‪.‬‬ ‫שמצד דיני הממונות עצם חיוב התשלום מוטל בספק‪,‬‬ ‫הפועל‪ .‬שהרי מצינו בדיני גזלן (סימן שמח סעיף ה) ובדיני‬ ‫הרי שעל פי כללי ההכרעה הממוניים אין חיוב לשלם‬ ‫הראיה מאבק ריבית‬ ‫מזיק (סימן תיט סעיף א)‪ ,‬שהחייב בתשלום רשאי לפרוע‬ ‫בכגון זה‪ ,‬וממילא אין מקום לחייב מצד חשש איסור‬ ‫את חובו אף בשווה כסף‪ ,‬ואינו מחויב דווקא במעות‪,‬‬ ‫במקום אחר‪ ,‬בדיני משכנתא הרא"ש (שם פרק ה סימן‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫אפילו כאשר יש בידו מזומנים‪.‬‬ ‫טז) דן במלוה שהלוה לחברו מעות‪ ,‬ולאחר מכן דר‬ ‫בנידון החיוב לפועל‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬בדיני שכירות פועלים נפסק (סימן שלו‬ ‫בחצרו של הלוה ללא תשלום‪ .‬הנאה זו מוגדרת כאבק‬ ‫לפי האמור נמצא שההכרעה בנידון שלפנינו תלויה‬ ‫סעיף ב) שחובת המעסיק היא לשלם לפועל במעות דווקא‪.‬‬ ‫ריבית‪ ,‬שאינה יוצאת בדיינים‪ ,‬משום שלא על דעת כך‬ ‫בשני הביאורים שכתב הערך ש"י‪:‬‬ ‫וכך כתב הרמב"ם (שכירות פרק ט הלכה י)‪ ,‬שאפילו כאשר‬ ‫ניתנה ההלואה‪.‬‬ ‫לפי הביאור הראשון‪ ,‬יסוד הדין הוא שהחיובים שבין‬ ‫אין למעסיק מעות‪ ,‬אומרים לו למכור מנכסיו ולהשיג‬ ‫הרא"ש מביא מה שכתב הרי"ף שאין לומר שדין‬ ‫הפועל לבעל הבית אינם שווים‪ .‬מעתה‪ ,‬בנידון דידן הרי‬ ‫מזומנים כדי לשלם לפועל‪ ,‬שכן על דעת כן נשכר הפועל‪.‬‬ ‫זה נאמר רק כאשר הלוה כבר פרע את הקרן‪ ,‬ולאחר‬ ‫סוכם במפורש בין ראובן למעסיקיו שהתשלום יוכל‬ ‫לפיכך אין המעסיק יכול לפרוע את שכרו במטלטלין או‬ ‫מכן הוא תובע מן המלוה את דמי השימוש בביתו‪ .‬אלא‬ ‫להינתן בכל דרך שהיא‪ ,‬בין בכסף מזומן ובין במוצרים‪.‬‬ ‫בשווה כסף‪ ,‬אף שבדרך כלל 'שווה כסף ככסף'‪.‬‬ ‫אפילו אם הלוה תובע את שכר הדירה קודם שפרע‬ ‫נמצא שגם חיובם של המעסיקים כלפי ראובן וגם חיובו‬ ‫את ההלואה‪ ,‬אין מחייבים את המלוה לנכות את שווי‬ ‫חיובים שאינם שווים‬ ‫ההנאה מסכום החוב‪ ,‬אלא הלוה חייב לשלם למלוה את‬ ‫האפשרי של ראובן כלפיהם יכולים להיפרע בשווה‬ ‫לפי יסוד זה ביאר הערך ש"י את דין הפועל שאכל‬ ‫כסף‪ .‬ממילא אין הבדל בין שני החיובים‪ ,‬ובמקום‬ ‫מלוא סכום ההלואה‪ .‬שכן אילו היינו מאפשרים לנכות‬ ‫מגפן אחרת‪ .‬חיובו האפשרי של הפועל כלפי בעל הבית‬ ‫את שווי ההנאה מן הקרן‪ ,‬היה הדבר נחשב כהוצאת‬ ‫שהחיובים שווים יש מקום לומר שהם מתקזזים זה‬ ‫נובע מדיני גזל או נזק‪ ,‬ובמסגרתם רשאי החייב לפרוע‬ ‫בזה‪ ,‬ואין הכרח לחייב את המעסיקים לשלם תחילה את‬ ‫ממון מן המלוה‪.‬‬ ‫גם בשווה כסף‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬חיובו של בעל הבית לשלם‬ ‫מלוא השכר‪.‬‬ ‫לשם כך הביא הרי"ף ראיה מדברי רב אשי לגבי‬ ‫את שכר הפועל הוא חיוב מיוחד‪ ,‬המחייב תשלום‬ ‫אולם לפי הביאור השני של הערך ש"י‪ ,‬אין עיקר‬ ‫משכנתא של קרקע (ב"מ סז‪ .).‬כאשר המלוה מחזיק‬ ‫במעות דווקא‪.‬‬ ‫הדין תלוי בשאלת אופן הפירעון‪ ,‬אלא בכך שחובת‬ ‫בקרקע כמשכון ואוכל את פירותיה‪ ,‬גם אם הגיעו‬ ‫נמצא שאין לפנינו שני חיובים זהים שניתן לקזזם‬ ‫הפירות לשווי הקרן‪ ,‬אין מסלקים אותו מן הקרקע בלא‬ ‫תשלום שכר הפועל היא מצות עשה מן התורה‪ .‬לפי‬ ‫זה בזה‪ ,‬אלא חיובים שונים במהותם ובאופן פירעונם‪.‬‬ ‫טעם זה‪ ,‬אף אם הצדדים הסכימו שהתשלום ייעשה בכל‬ ‫שישולמו לו מעותיו‪ ,‬שכן כל סילוק בלא תשלום נחשב‬ ‫וכבר נתבאר שבכל מקום שבו קיימת נפקותא בין שני‬ ‫כהוצאת ממון ממנו‪ .‬מאחר שהקרקע מוחזקת בידו עד‬ ‫צורה שהיא‪ ,‬עדיין עומדת בעינה חובת תשלום השכר‪,‬‬ ‫החיובים‪ ,‬אין אומרים 'אפוכי מטרתא למה לי'‪ ,‬אלא 'זה‬ ‫ובמקום ספק אין לעכב את קיומה מחמת טענת ממון‬ ‫שיקבל את כספו‪ ,‬שלילת זכותו בלא תשלום שקולה‬ ‫גובה וזה גובה'‪ ,‬וכל אחד גובה את חובו בנפרד‪.‬‬ ‫לגביית ממון ממנו‪.‬‬ ‫מסופקת מצד המעסיק‪.‬‬ ‫לפי זה מובן מדוע אין בעל הבית רשאי לעכב את‬ ‫לפי ביאורו השני של הערך ש"י‪ ,‬מאחר שבנידון‬ ‫שכרו של הפועל ולקזז ממנו את שווי הפירות שאכל‪.‬‬ ‫חילוקו של רבינו אפרים בין משכנתא‬ ‫דידן מדובר בספק הנוגע לקיום מצות עשה מן התורה‪,‬‬ ‫מאחר שחיובו של הפועל עדיין מוטל בספק‪ ,‬אין בעל‬ ‫לדר בחצרו‬ ‫נראה שאין המעסיקים רשאים לעכב את שכרו של‬ ‫הבית יכול להוציא ממנו ממון מחמת ספק זה‪ ,‬והעובדה‬ ‫על יסוד זה חלק רבינו אפרים‪ .‬לדבריו‪ ,‬אין להשוות‬ ‫ראובן מחמת תביעת הנזק‪ .‬לפיכך עליהם לשלם לו‬ ‫ששכר הפועל מצוי בידו אינה משנה את הדין‪ ,‬שכן אין‬ ‫בין משכנתא רגילה לבין מלוה שדר בחצר הלוה‪.‬‬ ‫את שכרו המלא כפי שסוכם ביניהם‪ ,‬ולאחר מכן‪ ,‬אם‬ ‫כאן שני חיובים זהים המתבטלים זה בזה‪.‬‬ ‫במשכנתא הקרקע משועבדת ביד המלוה באופן שאי‬ ‫ירצו‪ ,‬יוכלו להגיש כנגדו תביעה נפרדת על הנזק שגרם‬ ‫חיוב עשה מול ספק גזל‬ ‫אפשר לסלקו ממנה עד שישולמו לו מעותיו‪ ,‬ולפיכך‬ ‫ולהעמידה לדיון בפני בית דין‪.‬‬ ‫כל סילוק בלא תשלום נחשב להוצאת ממון מידו‪ .‬אולם‬ ‫אמנם סברא זו שייכת בעיקר כאשר עדיין מוטלת על‬ ‫הערך ש"י הוסיף לבאר בדרך נוספת‪ :‬יש מקום‬ ‫כאשר המלוה דר בחצר הלוה שלא מכוח המשכון‪ ,‬אלא‬ ‫המעסיק מצות 'ביומו תתן שכרו'‪ .‬לאחר שעבר זמן‬ ‫לחלק בין אופי החיובים עצמם‪ .‬חובת בעל הבית‬ ‫בדרך אקראית‪ ,‬אין לו כל זכות קנויה בבית‪ ,‬והלוה יכול‬ ‫החיוב ושוב אינו עומד במצות עשה זו‪ ,‬יש‬ ‫לשלם לפועל את שכרו היא מצות עשה‬ ‫להוציאו ממנו בכל עת גם בלא לשלם דבר‪ .‬ממילא אין‬ ‫מקום לעיין אם עדיין שייך הטעם האמור‪.‬‬ ‫מן התורה‪ ,‬שנאמר (דברים כד טו) 'ביומו‬ ‫כל סיבה לראות בניכוי דמי השכירות מן החוב כהוצאת‬ ‫ואף שעל כל פנים נותר חיוב מדרבנן‪,‬‬ ‫תתן שכרו'‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬חובת הפועל‬ ‫ממון ממנו‪ ,‬ובוודאי ניתן לקזז את שווי ההנאה שקיבל‪.‬‬ ‫כמבואר שם (סעיף ח) מדין 'אל תאמר‬ ‫להשיב את שווי מה שאכל‪ ,‬אם אכן‬ ‫אכל שלא כדין‪ ,‬נובעת מאיסור גזל‪.‬‬ ‫הרא"ש הכריע כדברי ה"ר אפרים‪ ,‬וכן הסכים עמו‬ ‫לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך'‬ ‫ה"ר זרחיה הלוי‪ .‬מסקנתו היא שבכל מקום שבו מדובר‬ ‫(משלי ג כח)‪ ,‬מכל מקום אין זה עוד‬ ‫והנה כתב החוות דעת (בית‬ ‫באבק ריבית רגיל‪ ,‬מחשבים את שווי ההנאה ומקזזים‬ ‫חיוב דאורייתא שמחמתו נאמר שיש‬ ‫הספק‪ ,‬עניין הספק מדאורייתא או‬ ‫אותו מן החוב‪ ,‬ואין הדבר נחשב כהוצאת ממון‪ .‬רק‬ ‫להחמיר בספק מן התורה‪.‬‬ ‫מדרבנן)‪ ,‬בנוגע לספיקא דאורייתא‬ ‫במשכנתא‪ ,‬שבה קיימת למלוה אחיזה ממשית בנכס עד‬ ‫עוד יש להסתפק בפועל שמזיק‬ ‫אם נוקטים לחומרא מן התורה או‬ ‫לפירעון החוב‪ ,‬שונה הדין ונחשב הקיזוז כהוצאת ממון‪.‬‬ ‫בעצמו שאינו רק חייב כדין מזיק‪,‬‬ ‫רק מדרבנן‪ ,‬שכאשר התורה ציוותה‬ ‫אלא גם יתר על כך שבוודאי אין‬ ‫בקום ועשה‪ ,‬עצם הציווי מחייב‬ ‫הסתירה בדברי הרא"ש‬ ‫צריכים לשלם לו שכר על פעולתו שהרי‬ ‫לקיים את המעשה אף במקום‬ ‫לאור הכרעה זו תמהו האחרונים‪ ,‬ובכללם בעל‬ ‫שכרו לשמור ולהטיב עם הממון‪ ,‬ולא‬ ‫ספק‪ .‬אולם באיסורי לא תעשה‪,‬‬ ‫ה'פלפולא חריפתא' (ב"מ פרק ז סימן י ס"ק ל‪ ,‬וראה במחנה‬ ‫להזיק אותו‪ ,‬ואם כן אין לדון כאן‬ ‫יש לומר ש'לא תעשה' ודאי‬ ‫אפרים מלוה סימן טו)‪ ,‬על דברי הרא"ש בדין פועל שאכל‬ ‫שהחיוב מדין פועל הוא מוחלט ורק‬ ‫אמר רחמנא ולא ספק‪ ,‬והחובה‬ ‫מגפן אחרת‪ .‬שם כתב הרא"ש שאין לנכות משכרו את‬ ‫יש כנגד זה חיוב מדין מזיק‪ ,‬כי הא‬ ‫להחמיר אינה מן התורה‪.‬‬ ‫שווי מה שאכל‪ ,‬משום שעיכוב השכר נחשב כהוצאת‬ ‫גופא יתכן לומר שאין כאן חיוב‬ ‫לפי זה‪ ,‬אף אם נאמר‬ ‫ממון מן הפועל‪ .‬ואף הפנה לדבריו בדין המלוה שדר‬ ‫לשלם לו כפועל כל שהוא עצמו‬ ‫שספק גזל אינו מחייב‬ ‫בחצר הלוה‪.‬‬ ‫הזיק את הממון שפעל בו‪.‬‬ ‫השבה מן התורה‪ ,‬מפני‬ ‫אלא שלכאורה מדבריו שם עולה להיפך‪ .‬הרי בדין‬ ‫השמות המופיעים בסיפורי בית הדין – בדויים‬