gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ | 145‬חולין צ"ו‪ .‬עד קכ"ה‪ | :‬אלול ה'תשפ"ו‬ ‫צ"ו‪ .‬רבא סבר בתחילה שסימן עדיף מטביעות עין‪ ,‬צ"ו‪ :‬ירך שנתבשל עם גיד הנשה‪ ,‬משערים‬ ‫'אל יהי המשל הזה קל בעיניך‪ ,‬שע"י המשל הזה אדם יכול לעמוד‬ ‫שהרי מחזירים אבידה בסימן ולא בטביעות עין‪ ,‬כבשר בלפת‪ ,‬והיינו (צ"ט‪ ):‬כאילו הירך היא ראש‬ ‫בדברי תורה‪ ,‬משל למלך שאבד זהב מביתו או מרגליות טובה‪ ,‬לא ע"י‬ ‫אבל האמת שטביעות עין עדיפה מסימן‪ ,‬שהרי לפת (‪-‬הירק של הלפת‪ ,‬שיש לה טעם מתוק יותר משורש‬ ‫פתילה כאיסר הוא מוצא אותה‪ ,‬כך המשל הזה לא יהיה קל בעיניך‪,‬‬ ‫שע"י המשל אדם עומד על דברי תורה'‪( .‬שיר השירים רבה א ח)‪ .‬חז"ל‬ ‫אדם מותר באשתו אף שהוא סומא או בלילה ע"י הלפת‪ ,‬וצריך יותר בשר כדי לתת טעם בירק של הלפת)‪,‬‬ ‫משתמשים הרבה פעמים במשלים‪ ,‬לפעמים מתקבל הרושם‬ ‫טביעות עינא דקלא ומאבידה לא ילפינן‪ ,‬דשם חוששים והגיד הוא בשר‪ ,‬ואם בשיעור כזה היה הבשר נותן‬ ‫שהמשל מיותר‪ ,‬מה הוא שווה‪ ,‬ההבנה היא מרגלית טובה והמשל הוא‬ ‫שישקר בגלל חמדת הממון‪ ,‬דגזל ועריות נפשו של אדם טעם בלפת‪ ,‬הירך אסורה‪ ,‬דשיעורין הלכה למשה מסיני‬ ‫רק פתילה כאיסר‪ ,‬ולזה באים חז"ל ואומרים שדווקא ע"י אותה פתילה‬ ‫מתאוה להם ומחמדתם‪ ,‬וכן אם מעידים על רוצח לפי וגמירי דבהכי משערינן‪ ,‬אע"פ שאם היה כרוב או קפלוט היה‬ ‫באיסר האדם מוצא את המרגלית הטובה‪ .‬וגם להבנת דבר זה לא‬ ‫הסתפקו חז"ל לומר שע"י המשל אדם עומד על דברי תורה‪ ,‬אלא‬ ‫סימן בגופו ובכליו של הרוצח אינו נהרג‪ ,,‬ולפי טביעות צריך יותר‪ .‬ולענין אם הרוטב מצטרף לבטל‪ ,‬לשיטת רש"י‬ ‫הביאו לזה משל ממרגלית טובה שנאבדה ונמצאה רק ע"י פתילה‬ ‫(ק"ח‪ ).‬שטיפה שנפלה על חתיכה שמקצתה ברוטב אין‬ ‫הטיפה מתערבת ברוטב אא"כ ניער או כיסה‪ ,‬הכא נמי אין‬ ‫עין נהרג‪ ,‬וכן השולח למצוא אדם על פי סימנים לא‬ ‫כאיסר‪.‬‬ ‫הרוטב מצטרף לבטל אא"כ ניער או כיסה)‪ .‬ואם גיד הנשה‬ ‫ודאי שיכירו אבל ע"פ טביעות עין יכירו)‪.‬‬ ‫גם המחשת הדברים ע"י ה'כח המדמה' שיש באדם‪ ,‬כח הדמיון או‬ ‫כח הציור בלשוננו‪ ,‬בכוחה לתת לאדם חיזוק עצום בעבודת ד'‪ ,‬עד‬ ‫נתבשל עם הגידים של היתר‪ ,‬או שחתיכה של נבילה‬ ‫כדי כך שבמכתב מאליהו (חלק ד' עמוד ‪ )252‬מביא מהסבא מקלם‬ ‫או דג טמא נתבשלה עם חתיכות כשרות‪ ,‬אם מכיר‬ ‫עוד באיסור גיד הנשה‬ ‫דברים מבהילים על כך‪ ,‬וז"ל 'במה השיגו האבות הקדושים וכל‬ ‫גדולי העולם את מדרגתם? במה היה כוחם יפה מכוחנו? הם ידעו‬ ‫את האיסור משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו והוא‬ ‫מה צריך ליטול מגיד הנשה‪ -‬לת"ק (והיינו כר"מ‬ ‫את הכח האדיר שבציורי הלב‪ ,‬והחזיקו לנגד עיניהם תמיד את ציורי‬ ‫אוסר בנותן טעם‪ ,‬ובגיד שהוא מין במינו‪ ,‬שלא ניתן להבחין‬ ‫צ"ב‪ ):‬מדרבנן צריך לחטט אחריו וליטול את כולו‪ ,‬אמנם‬ ‫גן עדן והתענוג הנפלא שבדרך ד'‪ ,‬ובזה ניצחו את יצרם ועמדו נגד‬ ‫מדאורייתא די לחותכו מלמעלה‪ .‬ולרבי יהודה אף‬ ‫כל הנסיונות‪ ,‬חז"ל הורו לנו דרך זו‪ ,‬כי הרי כל האגדתא שבש"ס‬ ‫אם הוא נותן טעם‪ ,‬שיערוהו בשישים‪ ,‬ואם אינו מכירו‬ ‫ובמדרשים מלאים ציורים חיים ומוחשיים ממש'‪.‬‬ ‫כולם אסורים דבכל אחד יש ספק אולי זהו האיסור‪( ,‬ואין‬ ‫מדרבנן די לחותכו מלמעלה‪.‬‬ ‫ונשתמש גם אנו בכח המשל והציור להמחיש לנו את עוצמתם‬ ‫הגיד בטל ברוב כשאין מכירו‪ ,‬מפני שהוא בריה‪ .‬ואין‬ ‫איזה חלק בגיד נאסר‪ ,‬וחיוב מלקות בגיד הנשה‪-‬‬ ‫ועבודתם של ימי האלול וראש השנה‪ ,‬משל הכולל בתוכו הרבה‬ ‫החתיכה בטלה ברוב‪ ,‬אף למ"ד שרק דבר שתמיד‬ ‫מדברי חז"ל ורבותינו על ההזדמנות והחובה המיוחדת לנצל ימים‬ ‫אם אכל כזית מגיד הנשה לוקה‪ .‬ואם אכל גיד שלם‬ ‫אלו באופן מיוחד‪.‬‬ ‫דרכו להמנות אינו בטל ברוב‪ ,‬משום שהיא ראויה‬ ‫שאין בו כזית‪ ,‬לתנא דמתני' ולת"ק דברייתא לוקה‪,‬‬ ‫מעשה באדם עשיר‪ ,‬מעשירי תבל‪ ,‬עסקיו חובקי עולם היו‪ ,‬מפעלים‬ ‫להתכבד בה לפני האורחים‪ .‬אבל הרוטב נאסר רק‬ ‫דבריה היא ובבריה חייב בכל שהוא‪ ,‬ומלשון אכילה‬ ‫וחברות רבות‪ ,‬ובכל אחד מהם כמות גדולה של עובדים‪ .‬בנוהג‬ ‫אם האיסור נותן טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב‪.‬‬ ‫לומדים שאם יש בו כמה זיתים ואכל כזית חייב‪,‬‬ ‫שבעולם עשיר כזה ממנה תחתיו מנהלים ומנכלי"ם לכל חברה‬ ‫ומפעל‪ ,‬אולם הוא היה שונה‪ ,‬אצלו כל עובד היה כבן יחיד‪ ,‬היה עוקב‬ ‫ואיתא לקמן צ"ט‪ :‬שדין זה שאם יש בגיד בנותן טעם‬ ‫ומ"אשר על כף" לומדים שאע"פ שהגיד ארוך לא‬ ‫אחרי התקדמותו‪ ,‬נותן לו משכורת לא רק בהתאם לתרומתו למפעל‬ ‫ונתבשל עם הירך כל הירך אסורה הוא דלא כדעת רבי‬ ‫אסרה תורה אלא מה שמונח על הכף (‪-‬מקצת הגיד‬ ‫בו עבד‪ ,‬אלא גם בהתאמה לצרכיו האישיים‪ ,‬והיה מתחשב בעיקר‬ ‫ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דס"ל שאין‬ ‫במאמצים ולא רק בתוצאות‪.‬‬ ‫השוכב על הבשר התפוח ככף)‪ ,‬וכן סובר שמואל‪,‬‬ ‫הרגל נוסף מיוחד היה לאותו עשיר‪ ,‬בכל מפעל וחברה שברשותו‬ ‫בגידים בנותן טעם ומשליכו והשאר מותר‪ .‬והלכתא אין‬ ‫ו"הירך" היינו שהגיד האסור הוא זה הפנימי‬ ‫היה שוהה בכל שנה תקופה מסוימת‪ ,‬ובאותה תקופה היו העובדים‬ ‫בגידים בנותן טעם ובין נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו‬ ‫המתפשט בכל הירך והחיצון מותר‪ ,‬ולמעט עוף‬ ‫משקיעים בעבודתם באופן מיוחד‪ ,‬והעשיר היה יושב ושוקל על כל‬ ‫ומותר‪ ,‬אמנם אם לא נטל שמנו הוא אוסר בנותן טעם‪.‬‬ ‫שאין לו כף לומדים מ"כף" נוספת שכתובה)‪ .‬ולרבי‬ ‫עובד‪ ,‬איזה משכורת ותנאים הוא יקבל לשנה הבאה‪ ,‬אולי הוא בכלל‬ ‫מיותר‪ ,‬אולי הנזק שהוא גורם לחברה גדול מהתועלת‪ ,‬ואולי צריך‬ ‫צ"ז‪ .‬מתי טעם האיסור אוסר בצליה‪ -‬שמואל‬ ‫יהודה אינו לוקה‪ ,‬דכתיב ביה אכילה‪( ,‬ומ"אשר על‬ ‫לקדם אותו לתפקיד חשוב יותר‪ ,‬להגדיל את המשכורת‪ ,‬לתת לו גם‬ ‫אמר שהדין הנ"ל שהגיד אוסר בנותן טעם מיירי‬ ‫כף" לומד רבי יהודה שאם יש בו כמה זיתים ואכל‬ ‫כיסוי ביטוחי רפואי‪.‬‬ ‫בנתבשל שע"י הרוטב הטעם מתפשט בכל הבשר‪ ,‬אבל‬ ‫כזית חייב‪ ,‬וס"ל לרבי יהודה שלא רק מה שעל הכף‬ ‫העובדים היו מנצלים ימים אלו באופן מיוחד‪ ,‬ביודעם שזו הזדמנות‬ ‫של פעם בשנה‪ ,‬ידע העשיר וידעו העובדים שהעבודה בחודש זה‬ ‫גיד הנשה שצלאו עם הירך‪ ,‬קולף (‪-‬חותך מלמעלה)‬ ‫נאסר‪ ,‬דכתיב "הירך" – כל הירך)‪.‬‬ ‫מושקעת יותר‪ ,‬וידעו גם מה המטרה‪ ,‬אולם כולם גם ידעו שבאמת‬ ‫אכל מהגיד הימני כזית ומהשמאלי כזית‪ ,‬לת"ק ואוכל עד שמגיע לגיד‪ ,‬מפני שבצליה הטעם נצמת בתוכו‬ ‫היו רוצים לעבוד כך כל השנה‪ ,‬אלא שלא תמיד זה מצליח‪ ,‬וחודש‬ ‫זה הוא הביטוי האמיתי למה שהם רוצים‪ ,‬והעשיר הרי מתחשב‬ ‫לוקה שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה לוקה ארבעים דאין איסור ואינו מפעפע ויוצא לבשר‪ .‬אמנם גדי שצלאו עם חלבו ‪-‬‬ ‫במאמצים וברצון ולא רק בתוצאות‪ .‬ולא די בזה אלא היו ממונים‬ ‫שלא נטל את חלב הכליות‪ ,‬אסור לאכול אפי' מראש‬ ‫גיד הנשה אלא באחת מהן‪.‬‬ ‫מיוחדים בכל המפעל‪ ,‬ממונים בהכוונת העשיר‪ ,‬להזכיר מידי יום‬ ‫אזנו אף שאין שם חלב‪ ,‬מפני שהחלב מפעפע ‪-‬מתפשט‬ ‫לעובדים את ההזדמנות המיוחדת‪.‬‬ ‫בכל הבשר‪ .‬ומה שמצינו שרבי יוחנן אמר שיקלוף‬ ‫תערובות טעם כעיקר‬ ‫בסיומו של החודש היתה פגישה מיוחדת בין העשיר לבין כל אחד‬ ‫הדפים הבאים (עד דף ק') הם דפים יסודיים בדיני‬ ‫ואחד מהעובדים‪ ,‬פגישה קצרה ממש‪ ,‬בה היה העשיר קולט בשניה‬ ‫ויאכל עד שיגיע לחלב‪ ,‬י"מ דאיירי בגדי כחוש‪ ,‬וי"מ‬ ‫את כל מכלול הנתונים הנדרשים‪ ,‬ומחליט על ההמשך‪ ,‬חותך גורלות‪,‬‬ ‫תערובת איסור והיתר‪ ,‬ויבואר בהם מתי התערובת (לח‬ ‫דאיירי בכליה שנצלתה עם חלבה ויש קרום המונע‬ ‫בלח‪ ,‬ששני הדברים שהתערבו מתמזגים זה בזה ואחד‬ ‫וככל שהעובד הגיע מוכן יותר‪ ,‬התוצאה היתה טובה יותר‪ ,‬ואחת‬ ‫ההכנות החשובות ביותר היתה להכיר בסמכותו ויכולתו של העשיר‬ ‫מהחלב להבלע בכליה‪ ,‬וי"א שהוראת רבי יוחנן היתה‬ ‫נותן טעם בשני) נאסרת בגלל שמרגישים בה את טעם‬ ‫לחרוץ גורלות‪ ,‬ולא לבוא מתוך מחשבה שמה שהיה הוא שיהיה‪.‬‬ ‫על כילכית דג קטן טמא שנמצא באילפס של בשר‪,‬‬ ‫האיסור‪ ,‬וטעמו של האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו‪,‬‬ ‫ניתן להאריך עוד רבות בפרטי המשל‪ ,‬אבל בסופו של דבר העיקר‬ ‫והורה רבי יוחנן שקפילא (‪-‬נחתום) נכרי יטעם את‬ ‫(ויבואר מהו השיעור האוסר‪ ,‬ומתי האיסור נותן טעם‬ ‫זה הנמשל‪ ,‬המשל הוא רק פתילה כאיסר‪ ,‬והבנת הדברים היא‬ ‫התבשיל לראות אם יש בו טעם מהאיסור‪.‬‬ ‫בכל ההיתר‪ ,‬ומתי נאסר רק כדי קליפה)‪ ,‬או שהאיסור‬ ‫המרגלית הטובה‪ ,‬ותן לחכם ויחכם עוד‪ ,‬ונעבור למרגלית הטובה הרי‬ ‫אינו בטל בגלל חשיבותו למרות שהוא לא נותן טעם‬ ‫היא עמל התורה בבירור הלכותיה‪.‬‬ ‫מתי סומכים על טעימת קפילא‪ -‬קדירה שבישלו‬ ‫בהיתר‪ ,‬ובתערובת מין במינו שאין האיסור נותן טעם‬ ‫בה תרומה לא יבשלו בה חולין‪ ,‬ואם בישל יטעם כהן‬ ‫בהיתר‪ ,‬לרבי יהודה האיסור אינו בטל אפילו באלף‪,‬‬ ‫את התבשיל ויראה אם יש בו טעם מהתרומה‪.‬‬ ‫ולרבנן מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן צריכים שישים‬ ‫שאז האיסור מתבטל בתערובת והיא מותרת באכילה‬ ‫וקדירה שבישלו בה בשר לא יבשלו בה חלב‪ ,‬ואם‬ ‫בגלל שלא מרגישים בה את טעם איסור‪ ,‬ולפעמים‬ ‫בישלו יטעם קפילא (‪-‬נחתום) נכרי ויראה אם יש‬ ‫האיסור בטל ברוב כגון בתערובת יבש ביבש שאין האחד‬ ‫בחלב טעם בשר‪ ,‬ומותר לסמוך עליו לפי תומו‪ ,‬ולא‬ ‫נותן טעם בחבירו אלא שכל חתיכה יש בה ספק האם‬ ‫יודיעוהו שנצרכים לדבר בשביל לדעת אם המאכל מותר‪.‬‬ ‫היא החתיכה האסורה‪.‬‬ ‫צ"ז‪ :‬שיעורי ביטול‪ -‬רבא אמר שמה שאמרו כזית איסור שנפל לקדירת התר‪ ,‬אין מוסיפים‬ ‫חכמים בכמה מקומות שמשערים בנותן טעם‪ ,‬היינו לשיעור ההתר את מה שהאיסור בלע‪ ,‬שהרי‬ ‫מעשה ביהודי שקנה 'דירה על הנייר' ושילם עבור כך סכום ראשוני‪,‬‬ ‫במין בשאינו מינו דהתירא‪ ,‬שניתן להבחין בטעם וכיון האיסור בלע גם איסור ולא רק התר‪ ,‬והיינו שגם‬ ‫וכידוע סך זה מזכה את הקונה בזכות קניית דירה לכשתיבנה‪ ,‬ולמרות‬ ‫האיסור נתמעט מגודלו‪ ,‬ואין לנו אלא לשער כמו שאנו רואים‪.‬‬ ‫שתתכן עליית מחירים‪ ,‬אם בגין עליית מדד הבניה אם בגין עלייה‬ ‫ששניהם היתר כגון בתרומה וחולין יכול כהן לטועמו‪ ,‬ואם‬ ‫כללית של מחירי הדירות‪ ,‬מ''מ כל התשלומים ששילם הקונה לפני‬ ‫חצי זית שנפל לקדירת התר אין להתירו כשיש‬ ‫התרומה לא נותנת טעם בחולין מותר לזרים לאכול את‬ ‫עליית המחירים מזכים אותו באחוזי דירה במחיר הישן‪.‬‬ ‫שלושים חצאי זיתים כנגדו‪ ,‬משום שאין לזלזל‬ ‫התערובת‪ ,‬ומה שאמרו חכמים (‪-‬רבי יוחנן) שסומכים‬ ‫כמובן שעשה זאת בהיתר עיסקה‪ ,‬דבלא זה איכא למיחש משום‬ ‫על קפילא‪ ,‬היינו במין בשאינו מינו דאיסורא כגון בביטול איסורים דרבנן‪ ,‬ועוד שהרי חצי שיעור אסור‬ ‫פסיקה‪ ,‬דמשום הקדמת מעותיו מוכר לו אח''כ בזול‪ .‬ואמנם י''ל שאין‬ ‫שומתו ידוע דקי''ל (קעג ז ברמ''א) דשרי משום שלא ניכרת הוזלה‪,‬‬ ‫בשר בחלב‪ ,‬שאין בן ברית יכול לטועמו‪ ,‬ומה שאמרו מן התורה‪.‬‬ ‫מ''מ עלול להיווצר פער גדול בין שווי הדירה בזמן התשלום הראשון‬ ‫חכמים בע"ז ס"ט שמשערים בבשר בחלב ובשאר‬ ‫לבין שווייה בקבלת המפתח‪ ,‬ועוד במקרה של עליית מדד הבניה היא‬ ‫איסורים בשישים‪ ,‬היינו כשאין קפילא נכרי‪ ,‬או במין הגמ' מביאה שרבי לא היה מתיר איסור שנתערב‬ ‫תהא ניכרת לכאו' הוי שומתו ידוע‪.‬‬ ‫במ"ה או אפי' במ"ז התר כנגדו‪ ,‬וי"מ שהתיר בשיעורים‬ ‫דא עקא שאחרי החתימה על העיסקה ותשלום חלק מהמעות נתברר‬ ‫במינו בין דהתירא בין דאיסורא‪ ,‬דא"א להבחין בטעמו‪.‬‬ ‫הנ"ל‪ ,‬ומכוחו בניו התירו במ"ה או במ"ג‪ ,‬ולפ"ז מיירי בחצי זית‪.‬‬ ‫שהיזם הוסיף בהית''ע סעיף המכפיף את כל הסכם ההית''ע בכך שהבנק‬ ‫ירך שנמלח יחד עם הגיד‪ -‬רב אחא בר יעקב ורב‬ ‫המלווה את הפרוייקט לא יתנגד לו‪ .‬בעקבות כך סברו פוסקים חשובים‬ ‫אשי התירו ירך שנמלח עם הגיד‪ ,‬ורבינא אסר‪ .‬הגמ' צ"ח‪ :‬שיעור הביטול ומקורו מזרוע בשלה‪-‬‬ ‫שאין תוקף להית''ע שכזה כי אין סיבה לבנק המלווה להסכים להית''ע‪.‬‬ ‫על כן הציעו שהקונה ימחל על ההטבה המגיעה לו בגין ההלוואה‬ ‫שיעור שישים הנ"ל (אם בדקנו ואינו נותן טעם‪ ,‬או במין‬ ‫שואלת על רבינא‪ ,‬שאף שמליח הרי הוא כרותח‪,‬‬ ‫ונמצא שההטבה הניתנת לו איננה אגר נטר אלא מתנה בעלמא‪ .‬ויותר‬ ‫במינו דליכא למיקם אטעמא‪ ,‬דאם בדקנו והוא נותן טעם‪,‬‬ ‫אין הכונה לרותח דמבושל אלא לרותח דצלי‪( ,‬ורק‬ ‫מדוייק להיפך ‪ -‬הקונה יתכוון בשעת מעשה קנין הבית (לכאו' בעצם‬ ‫טעם אינו בטל) הוא שיטת רבי חייא בר אבא‪ ,‬אבל‬ ‫כבוש ‪-‬איסור והיתר שנכבשו בחומץ ותבלין הרי הוא‬ ‫התשלום האחרון) שמתחייב תמורתו תוספת תשלום המכסה את‬ ‫הפער בין ערכו היום לערכו בתקופת התשלומים המוקדמים‪ ,‬ולכאו'‬ ‫לרבי שמואל בר רב יצחק השיעור הוא מאה‪.‬‬ ‫כמבושל) וצליה אינה אוסרת‪ .‬קשיא‪.‬‬ ‫‪ -‬בשונה ממחילה ‪ -‬לא תהני כוונה בעלמא להתחייב דהוי דברים‬ ‫מה מצטרף לשיעור שישים שכנגד האיסור‪ -‬מקור דין ביטול בשישים או במאה הוא מזרוע‬ ‫שבלב‪ ,‬אלא יצטרך למסור מודעא‪ ,‬וצ''ע אם צריך בפני ב' עדים‪.‬‬ ‫הרוטב‪ ,‬והקיפה (‪-‬פרורי בשר ותבלין המתאספים בתחתית בשלה של איל נזיר שמרימים אותה מהאיל ומניפים אותה‬ ‫ואף שהמוכר לא דורש תמורה זו מ''מ ודאי הוי ליה זכות ואין סיבה‬ ‫שיתנגד לזה על כן זכה בהתחייבות הקונה‪ ,‬וכאן אי''צ זכייה ע''י אחר‬ ‫הקדירה)‪ ,‬והחתיכות‪ ,‬מצטרפות לשיעור שישים‪ .‬ומה ונותנים אותה לכהן והיא אסורה לזרים‪ ,‬והאיל כולו נאכל‬ ‫דכאמור עצם זכיית הקונה בדירה מחייבתו את התמורה שמכוון לה‬ ‫לבעליו שהרי הוא שלמים‪ .‬ואע"פ שניתן ללמוד משם להתיר‬ ‫[במאמר המוסגר ‪ -‬אפילו אילו היה המוכר מתנגד להתחייבות זו י''ל‬ ‫שמצינו שגם הקדירה מצטרפת‪ ,‬י"מ דהיינו הקדירה‬ ‫בשיעור זה גם כשיש טעם‪ ,‬אפ"ה החמירו חכמים ואמרו‬ ‫דהתחייבות בתמורה איננה התחייבות חדשה שצריכה את הסכמת המוכר‬ ‫עצמה‪ ,‬וי"מ דהיינו מה שהקדירה בלעה מן ההיתר‪ ,‬שטעם לא בטל‪.‬‬ ‫אלא היא שיור בזכיית הקונה שלא קונה בזול‪ ,‬ואדרבא לאו כל כמיניה‬ ‫שהרי שיעור ההיתר נתמעט ע"י שהוא נבלע בקדירה‪ ,‬אבל‬ ‫דהמוכר להקנות לקונה בעל כרחו דירה בפחות משוויה‪ ,‬אכן התחייבות‬ ‫כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל"‪,‬‬ ‫בקדירה עצמה לא משערים‪ .‬ולהלכה כיון שיש בזה מחלוקת‬ ‫בתמורת נכס מעבר לשוויו יל''ע אי שייכא בע''כ דהמוכר‪ ,‬ואכמ''ל]‪.‬‬ ‫ואיתא בברייתא שלת"ק בשלה היינו שלימה‪ ,‬ולרבי‬ ‫וזה איסור דאורייתא אזלינן לחומרא‪ ,‬ואין משערים אלא כמות‬ ‫ואין לטעון שהואיל ונותני ההטבה נותנים אותה משום אגר נטר הויא‬ ‫שמעון בן יוחאי בשלה היינו שנתבשלה עם האיל‪.‬‬ ‫שהוא לפנינו‪ ,‬ואף לא במה שהקדירה בלעה‪ ,‬כדאמרינן לקמן‬ ‫ריבית מאוחרת כטרשא דר''פ דקי''ל (קעג א) דאזלינן נמי בתר כוונת‬ ‫שגם מן האיסור נבלע בקדירה‪.‬‬ ‫הנותנים אף כאשר הנתינה מחוייבת מכח קציצת המקבל וכ''ש הכא‬ ‫ללישנא קמא בין לת"ק ובין לרשב"י היה מבשלה‬ ‫שנותנים בלי שחייבים ודאי הם הקובעים את מהות הנתינה‪ ,‬דזה אינו‪,‬‬ ‫עם האיל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו‪ ,‬ונחלקו אם היה‬ ‫איך משערים נותן טעם כשא"א לטעום‪ -‬כל‬ ‫שכיון שהתחייב תמורה הרי שלא ניתנה לו כלל הטבה‪.‬‬ ‫חותך את הזרוע מהאיל לפני הבישול (והיינו לת"ק‪,‬‬ ‫איסורים שבתורה מלבד גיד הנשה שמשערים אותו כבשר‬ ‫ואמנם יחוייב לשלם להם את הפער דאל''ה גזל בידו שהרי התחייב‬ ‫ושלימה היינו שלא היה חותך את הזרוע לחתיכות)‪ ,‬או שלא‬ ‫כן‪ ,‬ואם לא ירצו לקחת הרי שמוחלים ואי''ז אגר נטר‪ ,‬דמחילתם איננה‬ ‫בלפת‪ ,‬משערים כאילו האיסור הוא בצל או קפלוט‬ ‫בתמורה להמתנת המעות אלא מפני שאינם מאמינים לו שחייב ואולי‬ ‫היה חותך את הזרוע מהאיל‪ ,‬ולפ"ז לפי שתי‬ ‫ואילו היה נותן טעם בהיתר הכל נאסר‪ ,‬ומיירי כשא"א לטעום‪,‬‬ ‫חושדים או חוששים מה טומן להם בזאת‪ ,‬או סתם אינם מסוגלים‬ ‫השיטות אפשר ללמוד מזה את שיעור הביטול‬ ‫כגון מין במינו‪ ,‬או במין ושאינו מינו וליכא קפילא‪ ,‬ועדיין לא‬ ‫לקבל מה שלא תואם לרשומות מכורח מגבלות מערכתיות [אם לא‬ ‫(וכדלהלן)‪ ,‬וללישנא בתרא בין לת"ק בין לרשב"י‬ ‫נפסקה ההלכה שמשערים בשישים‪ .‬ואין משערים‬ ‫שיכול לפגוש את הבעלים עצמו שיקבל זאת בשחור]‪.‬‬ ‫בפלפלין ותבלין שאינם בטלים אפי' באלף מפני‬ ‫האמת היא שבמקרה הנדון היתה תביעה של הקונה מהמוכר‪ ,‬שכן‬ ‫היה חותכה לפני הבישול‪ ,‬ונחלקו אם היה מבשלם‬ ‫בתחילת ההליך הבטיח המוכר להתקין רשתות לחלונות לכל מי‬ ‫יחד או לא‪ ,‬ולפי זה רק לרשב"י אפשר ללמוד מזה‬ ‫שהם נותנים טעם גם באלף כמותם‪ ,‬משום שחכמים‬ ‫שיבחר את הסוג הרצוי לו בתוך ‪ 14‬יום‪ .‬אותו הקונה הודיע את בחירתו‬ ‫שיעור ביטול‪.‬‬ ‫שיערו שאין דבר שנותן טעם יותר מבצל או קפלוט‪.‬‬ ‫לאחר ‪ 16‬יום אלא שהיו בהם ימי שבת וחג‪ .‬אולם המוכר נתלה בכך‬ ‫שבהסכם כתום ‪ 14‬יום ולא כתוב ימי עבודה‪.‬‬ ‫מקור שיעור ביטול למ"ד שהביטול הוא בשישים‬ ‫כחל שנתבשל עם הבשר‪ ,‬אם יש שישים הבשר‬ ‫לעומת זאת טענת הקונה היא שסתם יום בכה''ג ודאי הכוונה ימי‬ ‫הוא משום דס"ל למ"ד זה שמשערים בשר ועצמות‬ ‫מותר‪ ,‬והכחל מצטרף לשישים כיון שהוא מין היתר‪,‬‬ ‫עבודה כי הדבר ידוע שבשביל לקבל החלטה נצרך לגשת לחנות‬ ‫של הזרוע מול בשר ועצמות של שאר האיל‪ ,‬וא"כ‬ ‫אמנם הכחל אסור (כיון שהבשר נתן בו טעם ואין בו‬ ‫ולראות את האפשרויות בכדי לבחור מתוכם‪ ,‬ובשביל זה ניתנו אותן‬ ‫‪ 14‬יום‪ ,‬כך שאין משמעות לימים שהחנויות לא פתוחים בהם‪.‬‬ ‫שיעור הביטול הוא שישים דקים להו לרבנן שיש שישים‬ ‫שישים כנגד הבשר‪ ,‬ואם נפל לקדירה אחרת אוסר גם‬ ‫א''כ שפיר יוכל הקונה לקזז את סך תביעתו ע''י קבלת ההטבה‪ ,‬וגם‬ ‫כנגד הזרוע ורחמנא שריה‪ .‬ולמ"ד ששיעור הביטול הוא‬ ‫אותה‪ ,‬ואף שמשערים את טעם האיסור כנגד כל‬ ‫אם ננקוט שתביעתו הויא ספיקא דדינא יוכל לתפוס‪ ,‬ועדיין יל''ע בזה‬ ‫מאה משערים בשר כנגד בשר‪ ,‬ויש בשאר האיל‬ ‫החתיכה‪ ,‬ולא רק כנגד מה שיוצא ממנה (דמנא‬ ‫כיון שהמוכר נותנו כאגר נטר נמצא ששילם ריבית עה''צ שאינו חייב‬ ‫את הרשתות‪ ,‬מיהו הוי ספק דרבנן ואולי יש להקל‪ .‬עוד י''ל דמתוך‬ ‫מאה כנגד הזרוע‪ ,‬לפי שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר‪,‬‬ ‫ידעינן כמה נפק מינה) ונמצא שאנו דנים שכל החתיכה‬ ‫שספק ממון לקולא מוכרע לן שתפיסתו מועלת לגבייתו ולאו שם‬ ‫דהכתף אינו בכלל זרוע‪ ,‬ועצם אינה פולטת טעם‪.‬‬ ‫התבטלה‪ ,‬מ"מ שויוה רבנן כחתיכה דנבילה‪.‬‬ ‫ריבית עלה‪ .‬ברם אכתי מכשילו בנתכוון לאכול בשר חזיר בשוגג ועלה‬ ‫והא דאמרינן שזרוע בשלה 'זהו התר הבא מכלל‬ ‫בידו בשר טלה‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫נותן טעם בביצה‪ -‬איתא בברייתא שביצה טמאה‬ ‫איסור' ‪-‬שאף שהאיל בלע מן הזרוע התירו הכתוב‪ ,‬אין‬ ‫איברא דגוף טענת הפוסקים הנ''ל שנפל ההית''ע ‪ -‬ע''י ההתנייה‬ ‫אוסרת בנותן טעם‪ .‬ואמר רב נחמן שביצה אסורה‬ ‫שהוסיף היזם לתלותו בהסכמת הבנק המלווה ‪ -‬נראה דמעיקרא איכא‬ ‫הכונה בהאי זהו שבשאר איסורים אין לומדים מכאן‬ ‫למישדי בה נרגא‪ ,‬שהרי כל הקושי של המוסדות הפיננסיים להסכים‬ ‫(וכן גיד הנשה) בטילה בשישים ואין ביצה מן המנין‬ ‫שיש בהם ביטול בשישים או במאה‪ ,‬אלא הכונה‬ ‫באמת להית''ע הוא מפני הסיכון הגלום בו שהלווה ייפטר ע''י שבועה‬ ‫כיון שהיא אסורה‪ .‬ולרב הונא צריך שיהיה ס"א כנגד‬ ‫או הוכחה גמורה שהפסיד‪ ,‬אולם בגוונא דידן הסיכון הוא על הלוקח‬ ‫שאף לרבי יהודה דס"ל שמין במינו לא בטל‪,‬‬ ‫הביצה‪ ,‬ורבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני‬ ‫שהרי הוא זה שנותן את המעות בעיסקה ואילו יוכיח היזם שהפסיד‬ ‫(דכתיב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" שאף שידוע‬ ‫ייפטר מהתחייבותו ובזאת יפטור את הבנק מאחריותו‪ ,‬ומשכך אין כל‬ ‫מסתפקים אם מספיק שישים או שצריך שישים‬ ‫שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם השעיר ומבואר‬ ‫טעם לחשוש שהבנק ימאן בהית''ע‪.‬‬ ‫ואחד‪.‬‬ ‫שאינו בטל)‪ ,‬הכא בטיל‪ ,‬אבל מין בשאינו מינו לומדים‬ ‫צ"ח‪ .‬ואמר אביי שמה שביצה אוסרת היינו דווקא מזרוע בשלה‪ ,‬ואין ללמוד מזרוע בשלה שמין במינו בטל‪,‬‬ ‫בביצה שיש בה אפרוח (וזו כוונת הברייתא ביצה משום שמחידוש לא גמרינן דשם הרי מותר לבטל אף‬ ‫טמאה)‪ ,‬ואפי' אם היא מעוף טהור היא אוסרת כיון לכתחילה‪ ,‬ולביטול בשישים או במאה אפשר ללמוד‪,‬‬ ‫שהאפרוח הוא נבילה‪ ,‬אבל ביצה רגילה אינה אוסרת כיון שזה חומרא‪ ,‬דמדאורייתא אי לאו האי ילפותא‬ ‫כיון שהיא לא נותנת טעם‪ ,‬והגמרא אומרת שאין ברובא בטיל‪ ,‬ואם באיל שהתורה הקילה אין ההיתר אלא‬ ‫במאה או בשישים‪ ,‬כ"ש בשאר איסורים‪.‬‬ ‫לדבריו לא קושיא ולא ראיה‪.‬‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג‬ ‫ברוטב ובקיפה ובחתיכות‪ .‬ורב אמר שאין לסמוך על‬ ‫צ"ט‪ .‬ולרבא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא‬ ‫בשליל‪ ,‬וממילא שני האיסורים חלים יחד בשעת‬ ‫רבה בר בר חנה‪ ,‬דבאופן זה החתיכה של התר (שהיתה‬ ‫שלא אוסרים מדין טעם כעיקר כמו בשאר קדשים‬ ‫יצירת הולד‪ ,‬שהרי רבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה‬ ‫בצידה תמיד‪ ,‬או שנתבשלה מתחילה עימה לפני שנתנו‬ ‫(שהטעם אסור כעיקר ממשו של איסור‪ ,‬אבל חולין לומדים‬ ‫אינו נוהג בשליל (וחלבו מותר)‪ ,‬וא"כ איסור טומאה חל‬ ‫בקדירה את שאר החתיכות ואז לא היה שישים כנגד האיסור‬ ‫מזרוע בשלה שבטלים בשישים או במאה‪ ,‬דהא ילפינן‬ ‫על השליל‪ ,‬שהרי כל יצירתו בטומאה‪ ,‬ואיסור גיד שאינו חל‬ ‫ונתנה בה הנבילה טעם) נעשית כנבילה עצמה‪ ,‬והיא‬ ‫מ"אחרי רבים להטות" שזה בטל ברוב‪ ,‬דרבא סובר שבחולין‬ ‫עד הלידה לא חל על איסור טומאה‪ .‬ואין לומר דהיינו‬ ‫אוסרת את שאר החתיכות מפני שהן מינה‪.‬‬ ‫אין הטעם כעיקר אלא מדרבנן‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן (ע"ז ס"ז)‬ ‫הגמ' מבארת שרב סובר כרבי יהודה שמין במינו לא דווקא בבהמה טהורה דכתיב "כל בבהמה תאכלו"‬ ‫ש'טעמו ולא ממשו' אין לוקין עליו‪ ,‬ומה שלומדים (פסחים‬ ‫בטיל‪ ,‬וממילא מדובר באופן שסילק את חתיכת ואפילו חלבו וגידו‪ ,‬דבהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת‬ ‫מ"ד) מ"משרת" שטעם כעיקר‪ ,‬ס"ל שזה אסמכתא בעלמא‪,‬‬ ‫דנזיר וגיעולי עכו"ם הוו שני כתובין הבאים כאחד שאין‬ ‫האיסור ואת הרוטב לפני שנתן את שאר החתיכות בקדירה‪ ,‬האם‪ ,‬אבל בבהמה טמאה איסור גיד הנשה נוהג‬ ‫מלמדים‪ ,‬אי נמי גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרינן התם‪,‬‬ ‫ונתנה חתיכת האיסור טעם בחתיכה הראשונה‪ ,‬והיא אוסרת בשליל‪ ,‬דמ"מ איסור טומאה קודם לאיסור גיד‬ ‫ומ"משרת" לומדים שהיתר מצטרף לאיסור)‪ ,‬אלא לומדים‬ ‫את שאר החתיכות מפני שהם מינה‪ ,‬ואשמועינן הנשה‪ ,‬וכדמצינו שהנזיר מגלח אם האהיל על כזית מן‬ ‫מדכתיב בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש"‬ ‫שהחתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור חברותיה בפליטתה‪ ,‬המת שסותר נזירותו ומגלח וחוזר ומונה נזירותו מתחילה‪ ,‬או‬ ‫שהנוגע בה ובלע ממנה דינו להיות כמוה‪ ,‬שאם היא‬ ‫אבל בלאו הכי יש לאסור בגלל החתיכה הראשונה‪ .‬על נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים ומבואר שהאברים‬ ‫פסולה גם הוא פסול‪ ,‬ואם היא כשרה גם הוא נאכל‬ ‫או דאיירי בלא קדם וסילקו ולא נאסרו שאר החתיכות נוצרים לפני הגידים וש"מ שם טומאה קדים‪.‬‬ ‫כחמור שבה‪ ,‬שאפילו אם זה שלמים דינה כחטאת‬ ‫אלא מכח חתיכת ההיתר הראשונה‪ ,‬ואיירי שיש בקדירה וצ"ל שרבי יהודה סובר שאף שאיסור טומאה קודם‬ ‫שמותרת רק לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה‪ ,‬ומזה‬ ‫חתיכה ממין הנבילה וכן מין אחר‪ ,‬דכל מין ומינו כגון חל איסור גיד‪ ,‬כיון שהוא איסור חמור שהרי לדבריו הוא‬ ‫לומדים לכל איסורי קדשים שאינם בטלים לגמרי‪( .‬ואין‬ ‫נבילה ושחוטה ודבר אחר כגון תבלין ורוטב‪ ,‬מין ההיתר אינו אוסר גם לבני נח‪.‬‬ ‫ללמוד להקל מזרוע בשלה ששאר קדשים כגון נותר או‬ ‫מבטל את האיסור ולא מוסיפו‪ ,‬אלא אמרינן סלק את מינו‬ ‫פיגול יתבטלו בשישים או במאה‪ ,‬כיון שזה חידוש‬ ‫ק"א‪ .‬האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה‪-‬‬ ‫כמי שאינו בקדירה‪ ,‬ונשארו שם רק הנבילה והרוטב‪,‬‬ ‫שמבטלים לכתחילה‪ ,‬וכנ"ל)‪.‬‬ ‫ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו‪ ,‬ולכן רק כאשר קיבלה האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה‪ ,‬רבי יהודה‬ ‫ולרבינא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שמקום‬ ‫חתיכה אחת טעם בתחילה ונעשית נבילה‪ ,‬היא אוסרת את מחייב שתים‪ ,‬ור"ש פוטר לגמרי‪ ,‬דס"ל שאין איסור‬ ‫חתך ג"כ מותר‪ ,‬ובכל האיסורים כשיש איסור והיתר‬ ‫שאר החתיכות מפני שהם מינה ולא יכולים לבטלה אע"פ טומאה כיון שאין בגידים בנותן טעם‪ ,‬ואין איסור‬ ‫מחוברים כגון הוציא העובר את ידו או אבר המדולדל מקום‬ ‫שיש בהם יותר משישים‪ ,‬והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל גיד הנשה כיון דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל‬ ‫החתך אסור‪.‬‬ ‫שניהם‪.‬‬ ‫את גיד הנשה" והיינו במקום שרק הגיד אסור‪ ,‬אבל‬ ‫ביטול במין במינו ובמין בשאינו מינו‪-‬‬ ‫במקום שכל הבהמה אסורה גיד הנשה לא נאסר‪.‬‬ ‫איסור גיד הנשה בבהמה טמאה‪,‬‬ ‫איתא בערלה שבתערובת מין במינו יש חומרא על‬ ‫האוכל גיד הנשה של נבילה‪ ,‬לר"מ חייב שתיים‪,‬‬ ‫ואין איסור חל על איסור‬ ‫פני מין בשאינו מינו‪ ,‬שאם שאור של תרומה נפל‬ ‫ולחכמים אינו חייב אלא אחת‪ ,‬אבל האוכל גיד‬ ‫לעיסת חולין‪ ,‬אם יש בשאור כדי לחמץ את העיסה‪,‬‬ ‫ק‪ :‬גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה לכו"ע‪ .‬ובבהמה הנשה של עולה ושל שור הנסקל‪ ,‬אף לחכמים חייב‬ ‫אוסר אף אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד השאור‪,‬‬ ‫טמאה‪ ,‬לרבי יהודה יש איסור גיד הנשה‪ ,‬שהרי בני שתים‪ ,‬כיון שאיסורים אלו חמורים יותר‪ ,‬שהרי הם אוסרים‬ ‫דנותן טעם לעולם אסור‪ ,‬ואם אין בו אחד ומאה כנגד‬ ‫יעקב נאסר להם גיד הנשה דכתיב "על כן לא יאכלו בני בהנאה‪.‬‬ ‫השאור‪ ,‬אוסר אפי' אם אין בו כדי לחמץ‪ ,‬וכן מתבל‬ ‫ישראל את גיד הנשה"‪ ,‬לפני שנאסרה להם בהמה הגמ' מבארת שחכמים היינו רבי יוסי הגלילי שסובר‬ ‫קדירה חולין בתבלין של תרומה ומדמע שמבשל תרומה‬ ‫טמאה‪ .‬ולחכמים אין איסור גיד הנשה בבהמה שאף באיסור כולל (כגון הכא שאיסור נבילה כולל גם את‬ ‫וחולין יחד במין במינו אינם בטלים‪ .‬ואילו במין‬ ‫טמאה‪ ,‬ולמ"ד יש בגידים בנותן טעם לוקה משום טמאה ולא שאר הבהמה ולא רק את הגיד‪ ,‬דאיכא למימר דמיגו דחייל‬ ‫משום גיד‪ ,‬ולמ"ד אין בגידים בנותן טעם פטור‪ ,‬דרק בטהורה אבשר חייל נמי אגיד) אין איסור חל על איסור‪ ,‬אא"כ‬ ‫בשאינו מינו כגון גריסים של תרומה שנתבשלו עם‬ ‫התורה חייבה אפילו שהוא עץ‪ ,‬משא"כ בטמאה‪ ,‬ולא נאסר האיסור השני חמור יותר‪ ,‬דהיכא שהאיסור האחרון הוא‬ ‫עדשים של חולין‪ ,‬אם יש בעדשים טעם גריסים‬ ‫אינו מותר אף באחד ומאה אף דילפינן ששיעור ביטול‬ ‫גיד הנשה אלא בסיני‪ ,‬דכתיב "בני ישראל" ולא גם כולל וגם מוסיף‪ ,‬איסור חל על איסור‪ ,‬וכדמצינו שאדם‬ ‫בתרומה הוא מאה ואחד‪ ,‬דכתיב "מכל חלבו את מקדשו‬ ‫נקראו בני ישראל עד סיני‪ ,‬ואז נאמר פסוק זה אלא טמא שאכל קודש טהור חייב‪ ,‬אבל טמא שאכל‬ ‫ממנו" ‪ -‬שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו‪ ,‬ומיירי קרא‬ ‫שכשכתב וסידר משה את התורה נכתב במקומו שלכן קודש טמא‪ ,‬אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר‬ ‫בתרומת מעשר שהיא אחד ממאה‪ ,‬וקאמר שאם חזרה לתוך‬ ‫הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד‪( .‬והא דכתיב חייב חטאת‪ ,‬דהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו כרת‪ ,‬כיון‬ ‫התשעים ותשעה מקדשתן‪ ,‬והיכא שהתרומה נותנת טעם‬ ‫"וישאו בני ישראל את יעקב אביהם"‪ ,‬זה היה זמן שאיסור כרת קודם‪ ,‬שהרי כל טמא שאכל דבר‬ ‫אע"פ שיש כאן שיעור ביטול אסור‪ ,‬דטעמא לא בטל‪ ,‬ואם‬ ‫מרובה לאחר אותו מעשה שנאבק עם המלאך וכשבא טהור הבשר נטמא‪ ,‬אבל היכא שנטמא הבשר שהוא‬ ‫אין בעדשים טעם גריסים מותר אף בפחות מאחד‬ ‫לפדן קראו הקב"ה ישראל‪ ,‬דכתיב "לא יקרא עוד שמך יעקב נאסר על הכהנים בלאו בעלמא‪ ,‬ואח"כ נטמא הגוף‪ ,‬לרבי‬ ‫ומאה דלא בעינן מאה ואחד אלא כשהאיסור בעין‪ ,‬כגון‬ ‫כי אם ישראל"‪ ,‬ואין לאסור גיד הנשה מאותה שעה יוסי הגלילי פטור‪ ,‬דלא אמרינן שמיגו שחל האיסור‬ ‫חיטים בחיטים או כשלא נתבשל‬ ‫שבני ישראל נשאו את יעקב‪ ,‬שהרי התורה לא ניתנה על חתיכות טהורות חל האיסור גם כלפי חתיכות‬ ‫צ"ט‪ :‬הגמ' מבארת שלמ"ד שהביטול הוא‬ ‫פעמיים‪ ,‬וכיון שבשעת מעשה זה לא נאסר‪ ,‬אין טמאות‪( ,‬ולרבנן חייב‪ ,‬דס"ל שאיסור חל על איסור‬ ‫בשישים החומרא היא שבמין בשאינו מינו מספיק‬ ‫באיסור כולל דאמרינן מיגו)‪ .‬ומה שטומאת הגוף לא‬ ‫לאסור אלא ממתן תורה‪ .‬ק"א‪.):‬‬ ‫שישים וכאן צריך מאה‪ ,‬ולמ"ד שהביטול הוא‬ ‫הגמ' שואלת איך חל איסור גיד הנשה בבהמה חלה אף שהיא חמורה שהיא בכרת‪ ,‬ואילו טומאת‬ ‫במאה ולא בשישים‪ ,‬צ"ל שהחומרא היא שצריך‬ ‫טמאה לרבי יהודה‪ ,‬והרי רבי יהודה עצמו סובר הבשר אינה בכרת‪ ,‬י"ל דמאידך טומאת הבשר‬ ‫מאה ואחד ולא מספיק מאה‪ .‬ומה שאינו בטל באחד‬ ‫שאין איסור חל על איסור‪ ,‬כדמצינו שרבי יהודה חמורה שאין לה טהרה במקוה‪ ,‬ואילו טומאת הגוף‬ ‫ומאה אם יש בו כדי לחמץ‪ ,‬הטעם הוא משום‬ ‫אומר שנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים בבית יש לה טהרה במקוה‪.‬‬ ‫ששאור חימוצו קשה ויש שקשה מחבירו‪.‬‬ ‫הבליעה‪ ,‬דכתיב "נבילה וטריפה לא תאכל לטמאה ק"א‪ :‬והא דאיתא בברייתא שלרבי יוסי הגלילי מי‬ ‫אין המאכלים שווים בשיעור איסור נותן טעם‪,‬‬ ‫בה"‪ ,‬לומר שאין מטמאה את האוכל אלא מי ששגג ועשה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת חייב על‬ ‫שהרי דג טמא צירו אסור‪ ,‬ורביעית ממנו אוסרת‬ ‫כל אחד מהם‪ ,‬דכתיב "שבת היא" דמשמע שאם חל‬ ‫שאיסורו משום נבילה‪ ,‬ולא מי שאיסורו רק משום‬ ‫סאתים של ציר טהור או של דבר אחר‪ ,‬שזה קרוב‬ ‫בהמה טמאה‪ ,‬ומבואר שאיסור נבילה לא חל על עוף טמא‪ .‬איסור אחר עימה יתחייב על שבת בפני עצמה‪ ,‬וכתיב "יום‬ ‫למאתים ‪-‬קצ"ב רביעיות‪ .‬ואף שלרבי יהודה מין במינו‬ ‫ואין לומר שרבי יהודה סובר שאין בגידים בנותן הכיפורים הוא" וכנ"ל‪ ,‬ולר"ע אינו חייב אלא אחת‪,‬‬ ‫לא בטל‪ ,‬שאני ציר שהוא זיעה בעלמא‪.‬‬ ‫טעם‪ ,‬וממילא חל איסור גיד הנשה כיון דליכא ומבואר שלרבי יוסי הגלילי איסור חל על איסור‬ ‫איסור בהמה טמאה‪ .‬שהרי רבי יהודה סובר בכולל‪( ,‬ואף ששני איסורים אלו חלים בבת אחת כשקידש‬ ‫ק‪ .‬חתיכה נעשית נבילה‪ -‬רבה בר בר חנה אמר‬ ‫שהאוכל גיד הנשה של טמאה לוקה שתים‪ ,‬ומבואר היום‪ ,‬לולא שרבי יוסי הגלילי סובר שאיסור חל על איסור‬ ‫שחתיכה של נבילה ושל דג טמא שנפלו לקדירה‬ ‫בכולל או מוסיף‪ ,‬גם ביחד הם לא חלים‪ ,‬ושבת מוסיפה על‬ ‫שיש בגידים בנותן טעם‪.‬‬ ‫והוא מכירם‪ ,‬אינם אוסרים בפליטתם עד שיתנו טעם‬ ‫שאיסור טריפה מיתלא תלי וקאי ואינו חל אלא כשפקע איסור‬ ‫גדול מזה ובאבר לא בעינן כזית‪( ,‬ואם חנקה ואכלה שאין כאן‬ ‫יוה"כ שזדון מלאכה במיתת בית דין ולא בכרת‪ ,‬ויוה"כ נחשב‬ ‫חיות‪.‬‬ ‫אלא איסור נבילה‪ ,‬לכו"ע חייב רק בכזית דאין חייבים על‬ ‫כולל על שבת‪ ,‬שהוא כולל גם איסור אכילה)‪ ,‬רבי יוסי בר‬ ‫לרבא מיירי שתלש אבר מן החיה ונעשית טריפה עי"ז‬ ‫נבילה משום בריה‪ ,‬ומחלוקתם היא אם בחייה היא‬ ‫חנינא אמר שצריך להפוך את השיטות‪ ,‬וה"ה דמצי‬ ‫כגון שחתך רגליה למעלה מן הארכובה‪ ,‬ונחלקו אם בהמה‬ ‫עומדת לנתחה לאברים וממילא כל אבר נקרא אבר בפני עצמו‬ ‫למימר דס"ל לרבי יוסי הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא חייל‪,‬‬ ‫בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא חלים שני‬ ‫ויש כאן משום אבר מן החי‪ ,‬אמנם אינו חייב אלא אחת‪ ,‬דאין כאן‬ ‫איסור בת אחת חייל‪ ,‬סובר ר' יוסי בר' חנינא דמאן דלית ליה‬ ‫איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת‪ ,‬ופלוגתא היא ביבמות‬ ‫האיסורים יחד‪ ,‬או שבהמה בחייה לאברים עומדת‪,‬‬ ‫אלא התראה אחת‪ ,‬או שאינה עומדת לאברים עד‬ ‫(ל"ג)‪ .‬וי"מ ששבת נחשבת קודמת ליוה"כ משום דקביעא‬ ‫ואיסור טריפה לא חל על איסור אבר‪.‬‬ ‫שתישחט‪ ,‬ואין שם אבר אלא כשהפרישו‪ ,‬ולאבר לכו"ע א"צ‬ ‫וקיימא‪ ,‬ויום הכפורים נחשב אחרון משום שהוא תלוי בקידוש‬ ‫כזית)‪ ,‬ג"כ איירי כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י‬ ‫החודש‪ ,‬ורש"י מקשה על ביאור זה‪.‬‬ ‫גידים ועצמות‪ .‬ומצינו עוף שאין בכולו כזית בשר‪ ,‬והנה מצינו מחלוקת בדעת רבי יוחנן מה הדין באוכל‬ ‫ואמרו בשם רבי יוחנן שלסובר שאינו חייב אלא אחת‬ ‫ובאבר אחד יש כזית בצירוף בשר גידים ועצמות‪ ,‬חלב מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬לרבי חייא בר אבא חייב‬ ‫אם שגג על שבת ששכח שזה שבת והזיד על יוה"כ שידע‬ ‫שתים‪ ,‬ולרבי אמי ור' אבהו חייב שלש‪.‬‬ ‫והיינו קלניתא ‪-‬עוף כחוש מאד‪ ,‬ואמנם קלניתא היא עוף‬ ‫שזה יוה"כ חייב חטאת משום שגגת שבת‪ ,‬אבל אם הזיד על‬ ‫וצ"ב במה נחלקו‪.‬‬ ‫טמא (שאף במיתתה חייב במשהו לפי רב דבריה היא‪,‬‬ ‫שבת ושגג על יוה"כ פטור משניהם‪ .‬לאביי הטעם‬ ‫הגמרא מבארת דמיירי בבהמה שנטרפה עם יציאת‬ ‫ורב אמר שבין בחייה בין במיתתה בכל שהוא)‪ ,‬אבל אם יהיה‬ ‫משום שהשבת קבועה ועומדת‪ ,‬ואילו יוה"כ תלוי‬ ‫רובה‪ ,‬רבי אבהו סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים‪,‬‬ ‫עוף טהור כזה‪ ,‬כך יהיה דינו‪.‬‬ ‫בקביעא דירחא ומחייב רק אשבת בשגג בזה ובזה‪ ,‬ואם הזיד‬ ‫וממילא שלשת האיסורים חלים יחד כשנולדה‪ ,‬דהא חלב‬ ‫ואמר רבא שאם רבי יסבור שמחשבת אוכלין שמה‬ ‫בשבת ושגג ביוה"כ פטור לגמרי‪ ,‬דאין מביאין קרבן על המזיד‪.‬‬ ‫השליל מותר דכתיב "כל בבהמה תאכלו"‪ .‬ורבי חייא בר אבא‬ ‫מחשבה ואזלינן בתרה‪ ,‬אם חישב בחייה של צפור זו שאין‬ ‫ולרבא אין לחלק בזה‪ ,‬דסו"ס שניהם באים בבת אחת‪,‬‬ ‫סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬וממילא‬ ‫בה כזית לאוכלה אבר אבר דגלי דעתיה שהיא עומדת‬ ‫ובע"כ רבי יוסי הגלילי פוטר משום שהוא סובר שכיון שבכולל‬ ‫איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על‬ ‫לאברים‪ ,‬ואכלה כולה שלימה יהיה חייב דאבר קרינן ביה‪.‬‬ ‫ומוסיף אין איסור חל על איסור‪ ,‬ה"ה כשהם חלים בבת אחת לא‬ ‫מחייב אלא חדא‪ ,‬וממילא אם הזיד באחת מהן חייב על ששגג‬ ‫איסור חלב ועל איסור טריפה שחלו בשעת לידתה‪.‬‬ ‫ואם ר"א בר"ש יסבור שמחשבת אוכלין שמה‬ ‫בשניה‪ ,‬אלא שהיתה גזירת שמד שגזרו שלא לעשות יום‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו‬ ‫מחשבה‪ ,‬אם יחשוב לאוכלה מתה דגלי דעתיה דבחייה‬ ‫הכיפורים‪ ,‬ושלחו להודיע שיקיימו יוה"כ בשבת אע"פ‬ ‫אם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב דאיסור חל על‬ ‫אינה עומדת לאברים‪ ,‬ואכלה חיה פטור‪ .‬ושאל אביי וכי‬ ‫שיוה"כ חל ביום אחר‪ ,‬כדי שלא ישכחו תורת יוה"כ‪ ,‬והאויבים לא‬ ‫איסור‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫יש דבר שחיובו משתנה בין אדם לאדם‪ ,‬ורבא סובר‬ ‫יבחינו בו משום שבכל שבת לא עושים מלאכה‪ ,‬ורק באופן זה‬ ‫או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת‪ ,‬ואיירי‬ ‫דאזלינן בכל אדם לפי מחשבתו‪.‬‬ ‫אם שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור‪ ,‬כיון שזה לא יוה"כ‪ ,‬וכן אמרו‬ ‫שנטרפה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור טריפה חל‬ ‫רבין וכל נחותי ימא‪.‬‬ ‫איסורי אבר מן החי ובשר מן החי‪-‬‬ ‫על איסור אבר‪ ,‬לרבי אבהו כמו שהתורה אמרה‬ ‫שאיסורי נבילה וטריפה חלים על איסור חלב‪ ,‬דכתיב‬ ‫לרבי יוחנן איסור אבר מן החי נלמד מ"לא תאכל‬ ‫איסור אבר מן החי‬ ‫הנפש עם הבשר" דאבר חי מיקרי נפש‪ ,‬דאם יחתכנו לא ישוב‬ ‫"ואכול לא תאכלוהו" אף דכבר כתיב "כל חלב וכל דם לא‬ ‫עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת‪ ,‬ומ"ובשר בשדה טריפה‬ ‫ק"ב‪ .‬בטהורים ובטמאים‪-‬‬ ‫תאכלו"‪ ,‬ללמד שאיסור נבילה יחול על איסור חלב‪ ,‬כך גם הם‬ ‫חלים על איסור אבר מן החי‪ ,‬ורבי חייא בר אבא סובר‬ ‫איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים‪ .‬לא תאכלו" לומדים איסור בשר מן החי ד"ובשר בשדה"‬ ‫שדווקא על איסור חלב הם חלים מפני שהותר מכללו‬ ‫ובטמאים‪ ,‬לרבי יהודה ורבי אלעזר אסור‪ ,‬ולרבנן משמע שפירש ממקומו ובשר מן הטריפה דכתיב טריפה‪.‬‬ ‫אצל חיה‪ ,‬משא"כ על איסור אבר מן החי‪.‬‬ ‫מותר‪ .‬ושניהם מקרא אחד דרשו‪ ,‬דכתיב "רק חזק ולריש לקיש גם בשר מן החי נלמד מהפסוק הראשון‪.‬‬ ‫לבלתי אכול הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר" ‪ -‬וכוונת הפסוק לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם‬ ‫ק"ג‪ :‬אבר מן החי שחילקו לשניים ואכלו‪ ,‬אם‬ ‫לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עימו‪ ,‬רבי אלעזר שסובר שגם זה‪.‬‬ ‫חילקו מבחוץ ‪-‬קודם שיתננו לתוך פיו‪ ,‬ואכל כל חלק לבדו‪,‬‬ ‫באיסור חמור יותר אין איסור חל על איסור אי לאו דכתביה קרא ונ"מ במי שאכל אבר מן החי ובשר מן החי יחד‪ ,‬שלרבי‬ ‫לרבי יוחנן וריש לקיש פטור ואין האכילות מצטרפות בכדי‬ ‫לומד שכל שיש בו איסור דם יש בו איסור אבר מן יוחנן חייב שתים כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬אע"פ שאכלם‬ ‫אכילת פרס לחייבו כמו בשאר איסורים‪ ,‬דכיון דחידוש הוא‪ ,‬דהא‬ ‫החי וגם בטמאים יש איסור דם (ורק שרצים דגים וחגבים באכילה אחת ובהתראה אחת‪ ,‬ולריש לקיש חייב אחת דאין‬ ‫גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב‪ ,‬אין לך בו‬ ‫ומהלכי שתים אינם בכלל האיסור)‪ ,‬ורבנן לומדים מ"הבשר" כאן אלא לאו אחד‪ .‬וכן הביאור להלן‪ .‬ואם אכל בשר מן החי‬ ‫אלא חידושו‪ ,‬דסתם אכילה בבת אחת משמע‪ ,‬אבל לחצאין לא‪,‬‬ ‫משמע הא אין בו דם הנפש אכול שרק אם בשרו מותר יש ובשר מן הטריפה‪ ,‬לריש לקיש חייב שתים ולרבי יוחנן‬ ‫ולרבי אלעזר חייב דמחוסר קריבה שנתרחקו מעט זה מזה‬ ‫איסור אבר מן החי‪ ,‬ולרבי יהודה אבר מן החי נוהג חייב אחת‪ .‬ואם אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה‬ ‫לאו כמחוסר מעשה‪ .‬ואם חילקו מבפנים ‪-‬לאחר שבא‬ ‫בטמאה משום שאיסור אבר מן החי נוהג בבני נח‪.‬‬ ‫יחד‪ ,‬לכו"ע חייב שתים דבזה לכו"ע מתרי קראי נפקי‪.‬‬ ‫סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין‪ ,‬לרבי יוחנן חייב שהרי‬ ‫נכרי מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים לכו"ע‪ ,‬ואף‬ ‫גרונו נהנה בכזית‪ ,‬ולריש לקיש פטור דבעינן אכילת‬ ‫ק"ג‪ .‬ואם אכל אבר מן החי מבהמה טריפה‪ ,‬שנינו‬ ‫אם שחט אותה אין שחיטה מטהרתה אם העוף הטמא‬ ‫מעיו בכזית ‪-‬כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור‬ ‫מפרכס‪ ,‬דלנכרי אין הדבר תלוי בשחיטה‪ ,‬ורק היכא שהשחיטה שלרבי יוחנן חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא‬ ‫אכילה‪ ,‬ואינו חייב בסתמא בכזית דא"א ללעוס את כל האכילה‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫מתירה לישראל היא מתירה גם לבני נח‪.‬‬ ‫יחד אלא בבלע בבת אחת כגון גרומיתא זעירתא ‪ -‬עצם‬ ‫לר"מ איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה‪ ,‬ולא הגמרא שואלת שהרי בהנ"ל מבואר שגם לריש לקיש‬ ‫קטנה שעל כף הירך‪ ,‬שיש בה משהו בשר‪ ,‬וגיד ועצם משלימה‬ ‫בחיה ועוף אע"פ שהם טהורים‪ ,‬דכתיב לעיל בסמוך "וזבחת חייב שתים‪.‬‬ ‫לכזית‪ ,‬ואין אדם לועסו אלא בולעו‪.‬‬ ‫מבקרך ומצאנך"‪.‬‬ ‫רב יוסף מבאר שבשתי בהמות שאכל אבר מן החי מזו‬ ‫לריש לקיש מה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף‬ ‫ובשר טריפה מזו לכו"ע חייב שתים אפילו באותה אכילה‬ ‫לכזית‪ ,‬ולרבי יוחנן זה מצטרף לכזית‪ .‬ורב פפא אמר‬ ‫שיעור האיסור‪-‬‬ ‫ובאותה התראה‪ ,‬כיון שיש כאן שני לאוין‪ ,‬ומחלוקת רבי יוחנן‬ ‫שמה שנשאר בין השיניים לא נחלקו בו כיון שלא גרונו‬ ‫רב אמר שאבר מן החי אין חייבים עליו אלא בכזית‪,‬‬ ‫וריש לקיש היא בבהמה אחת שנטרפה עם יציאת‬ ‫ולא מעיו נהנו‪ ,‬דאין הטעם אלא כשהוא סמוך לבית הבליעה‪,‬‬ ‫דכתיב ביה אכילה‪ .‬והגידים והעצמות מצטרפים לכזית‪.‬‬ ‫רובה בזמן הלידה‪ ,‬רבי יוחנן סובר שבהמה בחייה עומדת‬ ‫והמחלוקת היא על מה שנשאר בין החניכיים‪ ,‬שלרבי‬ ‫ק"ב‪ :‬והא דאמר רב שהאוכל ציפור טהורה בחייה לאברים‪ ,‬וממילא שני האיסורים חלים יחד כשנולדה‪,‬‬ ‫יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה‪ ,‬ולריש לקיש פטור דבעינן‬ ‫הנאת מעיו‪.‬‬ ‫חייב בכל שהוא (ובמיתתה חייב בכזית דבנבילה כתיב וריש לקיש סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪,‬‬ ‫אכילה וכל אכילה בכזית חוץ מאבר מן החי דקפיד קרא אאבר וממילא איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר‬ ‫ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי זית‪ ,‬רבי אסי‬ ‫לחודיה‪ ,‬וטמאה בין בחייה בין במיתתה חייב בכל שהוא לא חל על איסור טריפה‪.‬‬ ‫אמר בשם רבי יוחנן שחייב משום שגרונו נהנה בכזית‪,‬‬ ‫דבריה היא‪ ,‬ומשום נבילה אינו חייב בבריה‪ ,‬דכשנבראה לא היתה‬ ‫נבילה)‪ ,‬היינו כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת‪ ,‬ונחלקו‬ ‫ואע"פ שזה בזה אחר זה חייב כיון שזה בכדי אכילת פרס‪ ,‬אבל‬ ‫אם איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה כיון שהוא‬ ‫הנאת מעיים ליכא‪ ,‬דלא נתמלא כריסו אלא בחצי זית‪ ,‬ופליגא‬ ‫ועצמות‪ ,‬דמשום טומאה אינו חייב כיון שאין בגידים ועצמות‬ ‫אדרב דימי ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן שאם חילקו‬ ‫טעם טמא‪ .‬וכן מה שמצינו שלרבי האוכל צפור טהורה נוהג בבן נח או לא‪.‬‬ ‫מבחוץ פטור‪ .‬ואם אחר שהקיא חזר ואכל את אותו חצי‬ ‫שאין בה כזית פטור דקסבר אין אבר מן החי בשלימה‪( ,‬אמנם או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר‬ ‫זית חייב‪ ,‬דלאו שמיה עיכול דאי שמיה עיכול לא הוי אלא‬ ‫בכזית חייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב בכזית‪ ,‬דגם זה נחשב קודם‪ ,‬ואיירי שנטרפה אחרי הלידה‪ ,‬ונחלקו אם איסור‬ ‫פירשא בעלמא ואכילה שניה לאו אכילה היא‪ ,‬וממילא נהנה‬ ‫בשר)‪ ,‬ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב‪ ,‬דאם על אבר טריפה חל על איסור אבר‪ ,‬שלרבי יוחנן איסור חל על איסור‬ ‫גרונו בכזית‪.‬‬ ‫אחד חייב כ"ש על כולה‪ ,‬דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי ואיסור טריפה חל על איסור אבר מחיים‪ ,‬וריש לקיש סובר‬ ‫ק"ה‪ :‬ללישנא קמא אין ליטול מים ראשונים במים‬ ‫ישראל לא הוי גזירה לגזירה‪ ,‬דיש לגזור שמא יאכלו‬ ‫חלת הארץ שהיא אסורה לזר מדאורייתא דתרומה קרייה‬ ‫כל הבשר‬ ‫שהיד סולדת (‪-‬נכוית) בהם דבטלו ונשתנו מתורת מים‪,‬‬ ‫רחמנא ואסורה לזרים מדכתיב "וכל זר לא יאכל קודש"‪ ,‬ואין‬ ‫וללישנא בתרא מותר ליטול מים ראשונים במים‬ ‫שהיד סולדת בהם‪ ,‬ומים אחרונים אסור רק במים‬ ‫לתתה לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה דכתיב "לתת מנת‬ ‫איסור בשר בחלב‬ ‫הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ד' " – למחזיקים יש מנת‬ ‫שהיד סולדת בהם‪.‬‬ ‫מקור איסור בשר בחלב הוא מדכתיב "לא תבשל גדי בחלב‬ ‫ולא לשאינם מחזיקים‪.‬‬ ‫אמו"‪ ,‬וכיון שאיסור זה נכתב בתורה שלש פעמים‪ ,‬אמרו‬ ‫אכילת בשר אחרי גבינה‪ -‬מי שאכל גבינה ורוצה‬ ‫חז"ל שאחד בא לאסור בשר בחלב ואכילה‪ ,‬השני בהנאה‪,‬‬ ‫טעם למה נזהרים בכמה דברים‬ ‫לאכול בשר‪ ,‬צריך קינוח והדחה‪( ,‬בית שמאי אמרו‬ ‫והשלישי הוא איסור לבשלם יחד‪ ,‬והאיסור הוא בכל בהמה‬ ‫מה שלא נוטלים דבר מהשלחן בזמן שאחד אוחז כוס‬ ‫ולא דווקא בגדי‪ ,‬והתורה כתבה את ג' הפעמים בלשון‬ ‫שצריך קינוח ובית הלל אמרו שצריך הדחה‪ ,‬ומר אמר‬ ‫לשתות‪ ,‬אינו מחשש לקלקול בסעודה‪ ,‬אלא מפני‬ ‫בישול כדי לומר שגם אכילה והנאה אינם אלא כשנתבשלו‬ ‫חדא ומר אמר חדא ולא פליגי‪ .‬הקינוח יפה מן ההדחה)‪.‬‬ ‫יחד‪.‬‬ ‫שזה קשה לרוח צרדא‪ ,‬ואם הוא נוטל ומחזיר‪ ,‬או‬ ‫ואגרא חמיו של רבי אבא אמר שמי שאכל גבינה‪,‬‬ ‫רבנן עשו סייג לתורה והרחיבו את האיסור גם כשהבשר‬ ‫שמשאיר את מה שנטל בתוך ד' אמות לשלחן‪ ,‬או‬ ‫מותר לאכול אחריה עוף בלא נטילת ידים ובלא קינוח‬ ‫וחלב לא נתבשלו יחד‪ ,‬ואפילו על שלחן אחד באופנים‬ ‫שנוטל דבר שאינו צריך לסעודה‪ ,‬אין בזה חשש‪ .‬ומר‬ ‫הפה לראות שלא נדבק מהגבינה בחניכיו‪ ,‬ורב יצחק בריה‬ ‫מסויימים אסור‪ ,‬וכן חייבו חכמים להמתין מלאכול מאכלים‬ ‫בר רב אשי הקפיד גם על כלים לכתישת תבלין מפני‬ ‫דרב משרשיא אכל בשר אחרי גבינה בלי לרחוץ ידיו‪,‬‬ ‫חלביים אחרי אכילת בשר‪ ,‬וכן אסרו חכמים דברים נוספים‪.‬‬ ‫שהם נצרכים לסעודה‪.‬‬ ‫ושאלוהו שמדברי אגרא מבואר שרק עוף וגבינה‬ ‫כיון שטעמו של האיסור ג"כ נאסר (‪-‬טעם כעיקר)‪ ,‬אסור גם‬ ‫מה שאוספים את הפרורים אחרי הסעודה אינו משום‬ ‫מותר אבל בשר וגבינה לא‪ ,‬ורב יצחק ענה להם שרק‬ ‫לאכול מאכלים שיש בהם בליעות של בשר בחלב‪ ,‬וישנם‬ ‫פרטים רבים מתי הטעם נבלע‪ ,‬כגון בבישול בכלי ראשון‪,‬‬ ‫נקיון‪ ,‬אלא משום שזה קשה לעניות‪.‬‬ ‫בלילה ההיתר הוא רק בעוף‪ ,‬אבל ביום הרי הוא רואה‬ ‫ומתי לא‪.‬‬ ‫מה שלא שותים את הקצף של המשקה‪ ,‬הטעם אינו‬ ‫אם ידיו נקיות‪.‬‬ ‫איסור בישול בשר בחלב הוא בכל בשר‪ ,‬דאף דאמר‬ ‫משום שזה מאוס‪ ,‬אלא מפני שזה גורם לכרסם ‪-‬רירים‬ ‫ק"ה‪ .‬לרבי זירא הקינוח צריך להיות דווקא בפת‬ ‫רחמנא גדי ה"ה בחיה ועוף‪ ,‬ולקמן קי"ג יש מחלוקת אם זה‬ ‫הבאים מן החוטם‪( ,‬ואם שתה קצף של יין‪ ,‬רפואתו‬ ‫מדאורייתא או מדרבנן‪ .‬ובבשר דגים וחגבים מותר‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫חיטים קרה ורכה‪ ,‬ולא בפת שעורים שהיא מתפוררת‬ ‫שישתה שיכר‪ ,‬ובשל שיכר ישתה מים‪ ,‬ובשל מים אין‬ ‫בתוך הפה וממילא אינה מקנחת‪ ,‬או בפת חיטים שהיא‬ ‫ק"ד‪ .‬לרב יוסף תנא דמתני' סובר שבשר חיה ועוף‬ ‫לו תקנה‪ ,‬והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא‬ ‫חמה או קשה‪ .‬ולהלכה אפשר לקנח בכל דבר חוץ‬ ‫עניותא)‪ .‬והמנפח בפיו זה גורם לחולי בראש‪,‬‬ ‫איסורם מדאורייתא‪ ,‬ודלא כר"ע שסובר שבחיה ועוף‬ ‫מקמח תמרים וירקות שהם רכים‪.‬‬ ‫והמסלקו בידיו זה גורם לעניות‪ ,‬ותקנתו שישקעו‬ ‫אין האיסור מדאורייתא (אמנם בדין נדר דלהלן התנא‬ ‫אם נשאר בשר בין השיניים אסור לאכול גבינה‪ ,‬בתוך המשקה‪.‬‬ ‫סובר כר"ע)‪ .‬ולרב אשי מתני' כר"ע‪ ,‬ואין הכונה שהכל‬ ‫דכתיב "הבשר עודנו בין שיניהם" ומבואר שזה נקרא בשר‪.‬‬ ‫אסור מדאוריתא‪.‬‬ ‫מה שלא מושכים ירק מתוך האגודה של הגנן‪ ,‬הטעם‬ ‫מי שאכל בשר אסור לו לאכול גבינה מפני שהבשר מוציא אינו משום דמחזי כרעבתנותא שאינו יכול להמתין עד‬ ‫הנודר מן הבשר אסור בבשר בהמה חיה ועוף‪,‬‬ ‫שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו‪ .‬ומר עוקבא אמר שיתירנו‪ ,‬אלא משום שזה גורם לכשפים‪ .‬ורב חסדא‬ ‫ומותר בבשר דגים וחגבים‪ ,‬דכל הנודר דעתו למה‬ ‫שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו‪ ,‬מפני שאביו כשהיה ורבה בר רב הונא נזהרו בזה וכן לא קינחו בחרס ולא‬ ‫שנקרא כך בלשון בני אדם‪ ,‬וכל מין בשר דרך לקרותו בשר חוץ‬ ‫אוכל בשר לא היה אוכל גבינה עד למחר‪ ,‬והוא ממתין הרגו כינה במלבושם‪ ,‬ולא הצליחה המכשפת לעצור‬ ‫מבשר דגים וחגבים‪( .‬מתני')‪ .‬הגמ' אומרת שתנא‬ ‫את הספינה שלהם בכשפיה‪.‬‬ ‫רק לסעודה הבאה‪.‬‬ ‫דמתני' סובר כר"ע שכל דבר שבשליחות השליח‬ ‫נמלך לשאול אם הוא בכלל השליחות אבל בסתמא‬ ‫שמואל אמר שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו‪ ,‬שאביו מה שלא אוכלים ירק שנפל מהשלחן אינו משום שזה‬ ‫אינו בכלל השליחות ואינו מוצא מכלל השליחות‪ ,‬הוא בכלל‬ ‫היה מסייר נכסיו פעמיים ביום לראות מה הם צריכות‪ ,‬מאוס‪ ,‬אלא משום שזה גורם לריח הפה‪.‬‬ ‫והוא רק פעם אחת‪ .‬דס"ל לשמואל שמי שמסייר‬ ‫הנדר‪ ,‬וכדמצינו שהנודר מן הירק‪ ,‬לת"ק מותר‬ ‫מה שלא יושבים מתחת למרזב המקלח מים מן הגג‬ ‫נכסיו בכל יום מרויח מפני שמתקנם במה שצריך‪.‬‬ ‫בדלועין‪ ,‬שהרי אדם אומר לשלוחו לקנות ירק והוא‬ ‫אינו משום שופכים ‪-‬מים שהשתמשו בהם על הגג‪ ,‬שהם‬ ‫אומר לא מצאתי אלא דלועין ואינו לוקחם מיד‬ ‫ובאמת אביי תפס את האריס לוקח עצים‪ ,‬ורב אסי מאוסים‪ ,‬אלא משום דשכיחי שם מזיקים‪ .‬ומעשה‬ ‫כשמוצאם‪ ,‬ולר"ע אדרבה כיון שעל דלועין הוא נמלך‬ ‫בסבלים שהניחו שם חבית והיא נשברה‪ ,‬ורב אשי‬ ‫ראה שמים עומדים לשטוף את שדהו‪.‬‬ ‫זה ראיה שזה ירק‪ ,‬שהרי על קטנית אין השליח‬ ‫נידה את המזיק‪ ,‬וקצב לו זמן לשלם‪ ,‬ולא בא באותו‬ ‫הזמן‪ ,‬ואמר לו המזיק שאין להם רשות לקחת דבר‬ ‫נטילת ידים‬ ‫נמלך‪.‬‬ ‫הלכות נטילת ידים לפני הסעודה‪ ,‬נמצאים במשניות בסדר‬ ‫צרור או חתום או מדוד או מנוי‪ ,‬אלא רק דבר הפקר‪.‬‬ ‫ק"ד‪ :‬העלאת בשר עם גבינה על השלחן‪-‬‬ ‫טהרות במסכת ידים‪ ,‬באשר היא שייכת לדיני טומאה‬ ‫מה שנוהגים לשפוך מים מפי הכד לפני השתיה ממנו‬ ‫וטהרה‪ ,‬ואין על סדר טהרות תלמוד בבלי‪ ,‬והרבה דינים‬ ‫אסור להעלות גבינה על השלחן שאוכל עליו בשר‬ ‫אינו משום שיש שם קיסמים‪ ,‬אלא מפני מים הרעים‬ ‫חשובים בהלכות אלו נתבארו בסוגיות שלפנינו‪.‬‬ ‫בהמה שמא יבוא לאוכלם יחד כשהם נוגעים ובולעים זה מזה‪,‬‬ ‫ששתה מהם שד וזו תקנתם‪.‬‬ ‫נטילת ידים לפני הסעודה היא תקנה דרבנן‪ ,‬משום סרך‬ ‫אע"פ שמותר לאכול בשר אחרי גבינה‪ .‬ובבשר עוף‪ ,‬לבית‬ ‫תרומה כמבואר בגמרא כאן‪ ,‬ומשום נקיות‪ ,‬ולהלן יבואר אלו‬ ‫שמאי מותר‪ ,‬ולבית הלל אסור‪ ,‬וזו מקולי בית שמאי‬ ‫המשך הלכות נטילת ידים‬ ‫מים כשרים לנטילה‪ ,‬דין כח גברא בנטילה‪ ,‬מתי אפשר לטבול‬ ‫ומחומרי בית הלל‪ .‬ובבשר דגים וחגבים מותר לכו"ע‬ ‫ידים במקום לנוטלם‪ ,‬חשיבות מצות נטילת ידים‪ ,‬לאלו‬ ‫ק"ו‪ .‬לרב דימי זלזול במים ראשונים גרם לאכילת‬ ‫דברים צריך ליטול ידים‪ ,‬עד היכן בידים צריך ליטול ידיו‪,‬‬ ‫ובשלחן שמסדרים עליו את התבשיל מותר להניח‬ ‫בשר חזיר‪ ,‬שהיה חנוני שהיה מוכר נבילות לעכו"ם ושחוטות‬ ‫שיעור המים לנטילה‪ ,‬ועוד מדיני טילה‪ ,‬וכן יבוארו דינים‬ ‫שם בשר וחלב‪.‬‬ ‫לישראל‪ ,‬וכשבא יהודי ולא נטל ידיו היה סבור שהוא נכרי‬ ‫בנטילת מים אמצעיים (בין גבינה לבשר) ומים אחרונים‪.‬‬ ‫גם מי שסובר שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן‪ ,‬יכול‬ ‫מים ראשונים מצוה ‪-‬לשמוע דברי חכמים‪ .‬מים אחרונים והאכילו בשר חזיר‪ ,‬וזלזול במים אחרונים גרם להוצאת‬ ‫לסבור שאסור להעלותם יחד על השלחן‪ ,‬ולא הוי‬ ‫חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים (וכ"ש אשה מבעלה‪ ,‬כדאיתא ביומא (פ"ג‪ ):‬שכידור הכחיש‬ ‫גזירה לגזירה‪ ,‬דיש לחוש שיעלה בשר בהמה עם‬ ‫שהמודד מלח צריך ליטול ידיו)‪ .‬מים אמצעיים שבין שהפקידו אצלו כסף וכשראו שיש לו שאריות עדשים בשפמו‬ ‫גבינה באילפס שהוא כלי ראשון ויאכל בשר בחלב‬ ‫הלכו לאשתו ואמרו לה שבעלה אמר שישיבו את כספו ונתן סימן‬ ‫תבשיל לתבשיל רשות‪ ,‬ושבין תבשיל לגבינה חובה‪.‬‬ ‫דאורייתא‪( ,‬אבל כלי שני אינו מבשל‪ ,‬וכן בשר וחלב‬ ‫שאכל עדשים‪ ,‬וכששמע זאת כידור גירש אותה‪ .‬ולרבין זלזול‬ ‫מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע‪ ,‬ומים במים ראשונים גרם לאכילת בשר נבילה‪ ,‬וזלזול במים‬ ‫שנתערבו צוננים אין איסורם מדאורייתא)‪.‬‬ ‫ומה שמצינו שאין גוזרים גזירה לגזירה‪ ,‬היינו כגון אחרונים ניטלים דווקא בכלי ולא ע"ג קרקע‪ ,‬מפני אחרונים גרם למיתה שי"א שכידור (הנ"ל) הרג את אשתו‪.‬‬ ‫חלת חוץ לארץ שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן‪ ,‬שרוח רעה שורה עליהם‪ ,‬וי"א שאפשר לנוטלם גם ורבי אבא נקט כדברי שניהם לחומרא‪ ,‬שמים ראשונים‬ ‫גרמו לאכילת בשר חזיר (שהוא חמור מנבילה כיון שיש בזה שני‬ ‫שנאכלת לכהן עם זר על השלחן ולא גזרו שמא זר יקח ע"ג קיסמים‪.‬‬ ‫איסורים) ומים אחרונים גרמו למיתה‪.‬‬ ‫מזה ויאכל‪ ,‬כיון שגם האכילה אינה אסורה מדאורייתא‪ ,‬מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן‪ ,‬ומים‬ ‫וניתנת לכל כהן שירצה (אפילו לעם הארץ שאינו משמרה אחרונים דווקא בצונן‪ ,‬מפני שחמין מרככים את הידים נטילת ידים בחמין‪ -‬חמי האור לחזקיה אין נוטלים‬ ‫בטהרה)‪ ,‬שזה דווקא בחוץ לארץ‪ ,‬שאין לחוש שם ואין מעבירים את הזוהמא אלא מבליעים בהם את זוהמת מהם ידים ‪-‬מים ראשונים‪ ,‬ולרבי יוחנן נוטלים מהם ידים‪.‬‬ ‫(חזקיה פליג אדלעיל (ק"ה‪ ,):‬וחזקיה הוא תנא‪ .).‬וחמי טבריה‬ ‫לאיסור דאורייתא‪ ,‬אבל חלת חוץ לארץ בארץ התבשיל‪.‬‬ ‫באיזה אופן הטעם אוסר את העיקר‬ ‫שיעור רביעית‪ -‬צריך ליטול מכלי‪ ,‬ושיהיה בכלי‬ ‫או שאר מים שנפסלו משתית בהמה כגון מים סרוחים‪,‬‬ ‫רביעית מים‪ ,‬אמנם שניים יכולים ליטול ידים‬ ‫פסולים לנטילת ידים ע"י כלי וגריעי מחמי האור לפי שלא‬ ‫ק"ח‪ .‬טעמו ולא ממשו‪ -‬טעם האיסור כשאין‬ ‫היתה להם שעת הכושר‪ ,‬ולא תיקנו רבנן נטילה אלא בראויים‬ ‫מרביעית אחת בזה אחר זה‪ ,‬כיון שהמים שהשני נוטל‬ ‫ממשות של האיסור כגון היכא שסילק את האיסור שאין כאן‬ ‫לשתית בהמה‪ ,‬ולענין טבילת הידים או כל גופו אם יש‬ ‫בהם הם שיירי טהרה‪.‬‬ ‫אלא טעמו‪ ,‬לאביי בכל האיסורים זה אסור מדאורייתא‪,‬‬ ‫בהם מ' סאה‪ ,‬במקומם (‪-‬כשהם מחוברים) מהני לכו"ע דשם‬ ‫דילפינן מבשר בחלב שהתורה אסרה באכילה אף שאם‬ ‫מים שנשתנה מראיהם פסולים לנטילת ידים‪.‬‬ ‫טבילה עליהם ככל המעיינות והמקוואות‪ , ,‬ואם העביר אותם‬ ‫מגופת חבית שתיקנה (‪-‬חקק בה שתוכל לקבל רביעית) מסלקם זה מתוך זה אחרי הבישול אין כאן אלא טעם‪ ,‬ולומדים‬ ‫דרך חריץ (שאין שם שיעור מקוה אבל הם מחוברים למקוה)‪,‬‬ ‫כשרה לנטילת ידים‪ ,‬או וכן חמת או כפישה של עור מזה לשאר איסורים בבמה מצינו‪ ,‬ואין לומר ששם זה‬ ‫לרבנן ולחזקיה אפשר להטביל בהם ידיו‪ ,‬ולרשב"א‬ ‫שתיקנם כשרים‪ ,‬אבל שק וקופה אינם כשרים חידוש ( שאסורים אע"פ ששניהם מין התר‪ ,‬ועוד שאסור אפי'‬ ‫ולרבי יוחנן גוזרים שמא יטול מהם ע"י כלי‪.‬‬ ‫לנטילת ידים‪ ,‬כיון שלא נעשו למים‪ ,‬דרובם לא מחזיקים מים‪ .‬רק לבשל)‪ ,‬ואין ללמוד משם‪ ,‬דא"כ למה שם לא נאסר‬ ‫בלא נותן טעם דהא חידוש הוא‪ ,‬ואפילו בכל דהו זה בשר‬ ‫טעם נטילת ידים לחולין הוא משום סרך תרומה‬ ‫בחלב‪ ,‬אלא מבואר שזה לא חידוש מיוחד‪ ,‬אלא רואים מזה‬ ‫ק"ז‪ :‬כורך אדם ידיו במפה שלא יגע באוכל ואוכל‬ ‫שהידים הם שניות ופוסלות את התרומה ולא את החולין‪ ,‬וגזרו‬ ‫תרומה דכהנים זריזים הם ולא יגעו בתרומה‪ ,‬אבל לא יכרוך דאהכי קפיד רחמנא‪ ,‬כמו שכלאי הכרם נאסרים בגלל התערובת‪,‬‬ ‫שיטלו לחולין כדי שאוכלי תרומה יהיו רגילים ליטול ידיהם‪ .‬ועוד‬ ‫ידיו במפה ויאכל טהרות דאינם למודים להשמר כמו כהנים‪ ,‬וממילא לומדים מזרוע בשילה להתיר כשאין טעם‪ .‬ורבא דוחה‬ ‫משום מצוה‪ ,‬והיינו מצוה לשמוע דברי חכמים‬ ‫ורבי צדוק אכל פחות מכביצה כשהוא כרוך במפה שבאמת בשר בחלב זה חידוש‪ ,‬ומ"מ אין לאסור בלי נתינת טעם‬ ‫שתיקנוה‪ ,‬או שזה דאורייתא כדאמר ר"א בן ערך שסמכו‬ ‫(למרות שא"א ללמוד מזרוע בשילה)‪ ,‬דבגופיה גלי קרא דבעינן‬ ‫מחוץ לסוכה ולא בירך אחריו ברכת המזון‪.‬‬ ‫דבר זה על הפסוק "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף‬ ‫טעמא‪ ,‬מדלא אסרה תורה אלא בדרך בישול בשר בתוך‬ ‫במים" משמע שיש מקרה שמועילה שטיפה במים‬ ‫מי שמכניסים לו אוכל לפיו ואינו נוגע באוכל‪ ,‬הגמ'‬ ‫חלב‪ ,‬שבאופן זה ודאי יש נתינת טעם‪.‬‬ ‫ואסמכתא בעלמא היא‪.‬‬ ‫מסתפקת אם צריך ליטול ידיו‪( ,‬ורב הונא בר סחורה‬ ‫האכיל את רב המנונא‪ ,‬ואמר שרק בגלל שהוא רב דין חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב‪-‬‬ ‫נטילת ידים לפירות‪ -‬לרב אושעיא נטילת ידים‬ ‫המנונא האכילו‪ .‬הגמרא אומרת שאין ראיה שהטעם לתנא דמתני' אם נפלה טיפת חלב על חתיכה אחת‬ ‫לפירות רשות‪ ,‬משום נקיות‪ ,‬ואינה לא חובה ולא‬ ‫משום שהוא זהיר שלא ליגע‪ ,‬די"ל שהיה זריז ליטול מתוך החתיכות שבתוך הקדירה‪ ,‬אותה חתיכה נאסרת אם‬ ‫מצוה‪ ,‬ולרב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי‬ ‫ידיו מתחילה‪ ,‬והזריז עדיף מהזהיר‪ ,‬שהזהיר נזהר בשעת יש באותה טיפה כדי לתת בה טעם‪ ,‬והיינו שאין בחתיכה‬ ‫הרוח ואסור לנהוג בגסות הרוח ואין זה רשות‪ ,‬ורב אמי ורב‬ ‫מעשה שלא לעבור על המצוה‪ ,‬והזריז רואה את הנולד ומכין שישים כנגד הטיפה‪ .‬ואם ניער את הקדירה מיד לפני‬ ‫אסי אכלו פירות ולא נטלו ידיהם‪.‬‬ ‫עצמו מתחילה שלא יבוא לידי כך‪ ,‬והיינו דאמרינן זהירות מביאה‬ ‫שהחתיכה קיבלה טעם מן הטיפה‪ ,‬שאז הטיפה התערבה בכל‬ ‫החתיכות‪ ,‬אינה אוסרת אא"כ יש בה כדי לתת טעם‬ ‫מהלכות זימון‪ -‬אין מזמנים על הפירות‪ .‬ושנים לידי זריזות)‪ .‬ובשמש ודאי שהוא צריך ליטול ידיו כיון‬ ‫שאכלו יחד פת‪ ,‬וכן שלשה שאכלו פירות‪ ,‬מצוה‬ ‫שהוא טרוד לשמש את המסובים והוא שכח שהוא לא נטל בקדירה‪ .‬מתני'‪( .‬ורבי יהודה (ק"ט‪ ).‬אוסר גם בניער)‪.‬‬ ‫שכל אחד יברך בפני עצמו‪ ,‬ורק אם אחד בור יוציאו ונוגע באוכל שאוכל‪ ,‬אבל מה שנוגע בשאר המאכלים אינו מצריך‬ ‫נטילה‪ ,‬שלא הצריכו נטילה לנוגעים אלא רק למי שאוכל‪ .‬והיכא שהחתיכה נאסרת‪ ,‬שיטת רב שהחתיכה‬ ‫מי שיודע לברך‪.‬‬ ‫ולהלכה צריך האוכל מאחרים ליטול ידיו‪ .‬והמאכיל עצמה נעשית נבילה והיא אוסרת את כל החתיכות‬ ‫אפי' אם יש בהם כדי לבטלה מפני שהן מינה‪ ,‬והיינו שטעם‬ ‫ק"ו‪ :‬עד היכן יטול ידיו‪ -‬לתנא דברייתא לחולין יש י"א שצריך ליטול ידיו‪ ,‬ולהלכה אינו צריך‪.‬‬ ‫הבשר שיצא מהחתיכה‪ ,‬שהוא עצמו נאסר‪ ,‬אוסר את שאר‬ ‫ליטול עד הפרק השני שבאמצע האצבעות‪ ,‬דכיון שהנטילה‬ ‫היא רק משום סרך תרומה‪ ,‬די אם נטל מה שנוגע במאכל דהיינו מותר לאשה להדיח במים יד אחת ולהאכיל לבנה‬ ‫החתיכות‪ ,‬וס"ל לרב כרבי יהודה שמין במינו לא בטיל‪,‬‬ ‫ראשי האצבעות‪ ,‬ולתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב הקטן ביום הכיפורים‪ ,‬ואף אם א"צ נטילת ידים למאכיל‪,‬‬ ‫ואיירי שהחתיכה נמצאת ברוטב עבה (דאל"כ אומרים‬ ‫היד‪ ,‬ולקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון מ"מ צריך משום רוח רעה השורה על הידים שלא נטלום‬ ‫כאשר נתערבה חתיכת איסור‪ ,‬בהיתר שהוא מינו ושאינו מינו‪,‬‬ ‫בשחרית‪ ,‬אבל מאכיל שנטל ידיו בשחרית א"צ ליטול ידיו‪.‬‬ ‫סלק את ההיתר שהוא מינו כמי שאינו מועיל לא לבטלו‬ ‫ששם מתחברים היד והזרוע‪ .‬וכן אמר רב‪ ,‬ושמואל אמר‬ ‫שיטול לחולין כמו לתרומה ולא חלק על הברייתא‪ ,‬אלא צריך השמש לברך על כל כוס שכיון שאינו יודע אם יתנו לאיסור דמין במינו לא בטל‪ ,‬ולא להחשיבו שנתווסף על האיסור‬ ‫שמפני שהיה כהן ורגיל בתרומה החמיר להרגיל עצמו גם בחולין לו עודף הוא מסיח דעתו‪ ,‬ואם אין אדם חשוב מברך אף שיצטרכו לבטל גם אותו‪ ,‬אלא מחשיבים כאילו אינו כאן‪,‬‬ ‫ושאינו מינו של היתר רבה עליו על האיסור ומבטלו‪ ,‬וגם‬ ‫כדי שיהיה רגיל בזה‪ .‬ורב ששת אמר שיטול לתרומה על כל פרוסה‪ ,‬משא"כ כשיש אדם חשוב שהוא בטוח‬ ‫לקולא כמו לחולין‪ ,‬ורב אמי הראה עד היכן ליטול בין שלא ימנעו ממנו לחם כל צורכו‪ .‬ואין לאחד האורחים לתת כאן הרוטב מבטל את החתיכה הנאסרת)‪ ,‬וס"ל לרב שאפשר‬ ‫פרוסה לשמש‪ ,‬בין כשהכוס בידו ובין כשהיא בידו של לסוחטו אסור – איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו‪,‬‬ ‫לחולין בין לתרומה ולחומרא‪ ,‬ולאו דווקא לכהנים‪.‬‬ ‫בעה"ב‪ ,‬שמא יארע דבר קלקלה בסעודה שבעה"ב יכעס וחזר ובישל את החתיכה שבלעה עם עוד חתיכות של היתר‪,‬‬ ‫שהחתיכה הראשונה יכול האיסור להסחט ממנה ולהתחלק‬ ‫כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים‬ ‫כשהוא שותה והיין חונקו ומזיקו‪ ,‬או שיפחד שהלחם לא יספיק‬ ‫לחולין‪ ,‬ובקידוש ידים ורגלים במקדש‪.‬‬ ‫בחתיכות ההיתר שאין באיסור כדי לאסור כולם‪ ,‬ומ"מ לא די‬ ‫לאורחים ויסתכל מה האורח נותן לשמש והכוס שבידו תישפך‪,‬‬ ‫שהחתיכה לא מותרת‪ ,‬אלא גם ההיתר שבה נעשה איסור‪ ,‬וצריך‬ ‫שיעור גדול כדי לבטל את כל החתיכה‪ ,‬וכן דעת רב ורבי‬ ‫וכן כשהכוס ביד השמש שמא ישפכנה‪.‬‬ ‫ק"ז‪ .‬נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל‬ ‫חנינא ורבי יוחנן‪ ,‬ודלא כרבי שמעון בר רבי וריש לקיש‬ ‫היום לאכילה‪ ,‬ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם‪ ,‬לרב דין זה‬ ‫הרחקות בין בשר לחלב‬ ‫דס"ל אפשר לסוחטו מותר שאפילו החתיכה שנאסרה‬ ‫הוא אפי' שלא בשעת הדחק‪ ,‬ורב אבינא אמר לעשות‬ ‫כך במקום שמים לא מצויים‪ ,‬ונחלקו בגמ' אם הוא מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת‪ ,‬ובלבד‬ ‫הותרה‪ ,‬ואף שאין מבטלין איסור לכתחילה‪ ,‬בדיעבד מותר‪ ,‬דאי‬ ‫מתיר רק בשעת הדחק וס"ל כרב‪ ,‬או אף שלא בשעת שלא יגעו זה בזה‪ ,‬ואם נגעו א"צ קליפה כיון ששניהם‬ ‫אפשר לסוחטו מותר למה החתיכה נעשית נבילה והרי‬ ‫הטעם יוצא ממנה ומתחלק בכל החתיכות האחרות‪ ,‬ואין סיבה‬ ‫צוננים‪ ,‬אבל צריך הדחה‪.‬‬ ‫הדחק ודלא כרב‪.‬‬ ‫לאסור חתיכה אחת יותר מאחרות)‪.‬‬ ‫אכילה על שלחן אחד‪ -‬שני אכסנאים מותרים‬ ‫אריתא דדלאי ‪-‬צינור המוליך מים לשדות ששופכים אליו‬ ‫ק"ח‪ :‬ומה שרב אמר שאם נפל כזית בשר לתוך יורה‬ ‫לאכול על שלחן אחד בשר וגבינה‪ ,‬ובלבד שלא יהיו‬ ‫מים מהנהר בדלי‪ ,‬אין נוטלים ממנו לידים ע"י הכנסת הידים‬ ‫מכירים זה את זה שאין לחוש יאכל אחד משל חבירו‪ .‬ואף‬ ‫של חלב‪ ,‬הבשר אסור מפני שהחלב נתן בו טעם‪ ,‬והחלב‬ ‫לתוך הצינור‪ ,‬דבעינן נטילה מכח גברא וכבר פסק כח‬ ‫במכירים אסור רק בתפיסה אחת אפילו בלא שלחן‪ ,‬או‬ ‫מותר‪ ,‬ולא אמרינן שהחלב שנבלע בו נעשה נבילה ומעתה הוא‬ ‫השופך‪( ,‬וטבילה אין כאן כיון שאין בזה שיעור מקוה)‪ ,‬ואם נותן‬ ‫בכעין תפיסה אחת‪ .‬ושני אחים המקפידים זה על זה‬ ‫אוסר דהא ס"ל לרב שמין במינו לא בטל‪ ,‬צ"ל דאיירי שנפלה‬ ‫ידיו סמוך למקום השפיכה שהמים מקלחים לידיו מכח‬ ‫שאין זה אוכל משל זה‪ ,‬אסורים לאכול זה עם זה‪ ,‬שמא‬ ‫החתיכה ליורה רותחת והספיקה רק לבלוע וקדם‬ ‫האדם ששופך את המים לצינור‪ ,‬מהני‪ ,‬דבזה המים באים‬ ‫יבואו להתיר באוכלים זה עם זה‪ ,‬כפי שאסרו לענן מצות‬ ‫וסילקה קודם שנחה דכל זמן שאינה נחה מרתיחתה אינה‬ ‫מכח גברא‪ ,‬וכן אם הדלי ניקב ככונס משקה שזה נקב‬ ‫בפסח סריקי בייתוס שהיה לו דפוס מצויר שהיה הציור נעשה‬ ‫פולטת‪.‬‬ ‫קצת גדול והקילוח היוצא ממנו נראה‪ ,‬והשופך מים מהדלי לצינור‬ ‫מיד‪ ,‬אטו שאר סריקין המצויירים שאסרום מפני שהאשה‬ ‫אבל אין לומר שהתורה אסרה בבשר בחלב רק את‬ ‫שופך דרך פי הדלי ונשפכים מים מהנקב ליאור‪ ,‬אפשר‬ ‫שוהה בעשייתם והם מחמיצים‪ ,‬ולא דמי למה שהתירו למי‬ ‫הבשר ולא את החלב‪ ,‬והחלב מותר אפילו אם היה בבשר‬ ‫להטביל ידיו בצנור‪ ,‬כיון שעי"ז המים שבצינור מחוברים‬ ‫שאין לו אלא חלוק אחד‪ ,‬לכבס במועד‪ ,‬דהתם אזורו‬ ‫טבילה‬ ‫ליאור‪ ,‬ועי"ז מועיל להטביל בצינור את הידים‪ ,‬דאין זה‬ ‫שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב‪ ,‬דכתיב "לא תבשל‬ ‫מוכיח עליו‪ ,‬דהאזור קבוע בחלוק‪ ,‬וכשמחליפים חלוק‬ ‫גמורה שנצריך חיבור כשפופרת הנוד‪.‬‬ ‫מעבירים את האזור לחלוק השני‪ ,‬ומי שאין לו חלוק אחר מכבסו גדי בחלב אמו" – גדי אסרה תורה ולא חלב‪ ,‬שהרי רב‬ ‫כלי שניקב ככונס משקה אינו כשר לנטילת ידים‪ ,‬מפני עם אזורו‪ ,‬והרואה שמכבסו עם אזורו יודע שאין לו חלוק אחר‪ ,‬מחייב מלקות במי שאכל חצי זית בשר וחצי זית חלב‬ ‫(הדרך לשער כזית במשקין הוא ע"י הכנסת זית לתוך כוס מלאה‬ ‫ולכך התירו לו חכמים‪.‬‬ ‫שרבנן תיקנו ליטול ידים מכלי‪ ,‬וזה לא נחשב כלי‪.‬‬ ‫אכילת כחל שלא קרעוהו‪ -‬נחלקו בגמ' בדעת רב שכולו דם אפ"ה כשהדם פרש הרי הוא דם והוא אסור‪ ,‬או‬ ‫משקים‪ ,‬והמשקה שיוצא מהכלי הוא שיעור כזית) שנתבשלו‬ ‫אם יש איסור לאכול כחל שלא קרעוהו‪ ,‬ולא יעזור שאינו אוסר (אא"כ הוא כבד של איסור כגון של טריפה‪,‬‬ ‫יחד‪( ,‬והיינו בבאו מיורה גדולה שהיה בה כזית בשר וכזית‬ ‫שיקרע אותו לאחר בישולו שכיון שהוא רך כבר נבלע בו שאז הוא אוסר מחמת השמנונית אבל הדם שפשיטא‬ ‫חלב‪ ,‬אבל ביורה שאין בה אלא שני חצאי זית אלו אינו‬ ‫החלב על ידי הבישול והקריעה לא מוציאה את החלב‪( ,‬ולהלן שהוא מותר כל זמן שלא פירש‪ ,‬י"ל שגם כשפירש אינו אוסר)‪.‬‬ ‫לוקה לא על הבישול ולא על האכילה‪ ,‬דאינם‬ ‫ק"י‪ .‬מובא שרב יצחק בר אבודימי אמר שלא לימד ואם בישל קנה עם הריאה והלב והכבד‪ ,‬אם פי הקנה‬ ‫מצטרפים לעשות איסור אא"כ היה בתחילה שיעור כזית‬ ‫את רב שום איסור בכחל בין במניקה בין בשאינה מניקה‪ ,‬חוץ לקדירה שאז הדם עובר דרך קנה הכבד לתוך הקנה הגדול‬ ‫מבשר ושיעור כזית מחלב‪ .‬וללוי לוקה בין על האכילה בין‬ ‫ורב אסר כחל (מיירי שבישלו בלא קריעה) כשראה מקום של הריאה ויוצא מחוץ לקדירה‪ ,‬או שחלטו את הכבד לפני‬ ‫על הבישול)‪.‬‬ ‫שאינם מקפידים על בישול בשר בחלב‪ ,‬וי"א שרק הבישול בחומץ או ברותחין שעי"ז הדם אינו יוצא ממנו‬ ‫ק"ט‪ .‬ובברייתא מבואר שחתיכה שנפלה עליה טיפת‬ ‫כחל של מניקה שכנוס שם הרבה חלב אסור)‪ ,‬או שמותר לעולם‪ ,‬יש להתיר גם לפי הצד שבסתמא הוא אוסר‪.‬‬ ‫חלב‪ ,‬אם לא ניער (‪-‬הגיס) ולא כיסה את הקדירה כלל‬ ‫לאוכלו אם נתבשל וא"צ לקורעו‪ ,‬כיון שהחלב אינו כנוס ובנחלט לא רק הוא עצמו מותר‪ ,‬אלא גם החומץ‬ ‫(ערבוב הקדרה גורם שהטעם יתפשט בכולה‪ ,‬וכן המכסה את‬ ‫במעיו אלא מובלע בבשר‪ ,‬וכיון שאפילו בנסחט ממנו ויצא חלב מותר‪ ,‬דאם החומץ נאסר גם הכבד שחוזר ובולע‬ ‫הקדירה גורם לכך)‪ ,‬אין הטיפה נבלעת אלא באותה‬ ‫שחוטה דרבנן‪ ,‬בדלא פירש אפי' איסורא דרבנן ליכא‪ ,‬ולכתחילה‬ ‫מהחומץ היה נאסר שכיון שהוא נצמת ואינו טרוד לפלוט הוא‬ ‫חתיכה ואינה יוצאת ממנה לשאר החתיכות כיון שהחלב‬ ‫צריך קריעה מדרבנן‪ ,‬אמנם קיבה של טלה או של עגל שיונקים‬ ‫בולע‪ .‬ודעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה‪,‬‬ ‫נמצא בגג אותה החתיכה‪ .‬ואם לא ניער ולא כיסה בתחילה‬ ‫החלב לתוך קיבתם‪ ,‬שבישלה בחלבה אסורה‪ ,‬כיון‬ ‫שכבד מתובל שהתבלין מרכך אותו או שלוק הרבה מאד‬ ‫אלא בסוף שבתחילה החתיכה קיבלה את הטעם ואח"כ‬ ‫שהחלב כנוס במעיים ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא‪.‬‬ ‫אוסר בשר המתבשל עימו‪ ,‬וגם הוא עצמו אסור מפני‬ ‫כשניער הטעם נפלט ממנה לחתיכות האחרות‪ ,‬שיטת רבי‬ ‫שאחרי שהוא גומר לפלוט הוא חוזר ובולע‪.‬‬ ‫יהודה שהטיפה נותנת טעם בחתיכה ואוסרתה‪ ,‬ורב נחמן אמר לטבחים שיצלו את הכחל‪ ,‬דס"ל שא"צ‬ ‫והחתיכה נעשית נבילה‪ ,‬ואוסרת את כל החתיכות קריעה אלא לקדירה שבבישול הדם שיוצא חוזר ונבלע‪,‬‬ ‫קי"א‪ .‬רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר‬ ‫מפני שהן מינה‪ ,‬ואפי' היכא שניער מתחילה ועד סוף אבל לצלי מותר אפילו לכתחילה‪ ,‬ורב נחמן סובר כלישנא‬ ‫רב נחמן והביאו לפניו ג' סאים של פת נקיה מרוחה‬ ‫בתרא דרב‬ ‫אסור אע"פ שהחתיכה לא בלעה את האיסור יותר‬ ‫בשמן ודבש‪ ,‬וכששאלם אם ידעו שהוא עומד‬ ‫משאר החתיכות‪ ,‬ואין באותה טיפה שיעור לאסור את כל עוד מביאה הגמ' (ק"י‪ ).‬מנהגים שונים אם אוכלים‬ ‫לבוא‪ ,‬אמרו לו וכי אתה חשוב יותר משבת שנאמר‬ ‫החתיכות‪ ,‬דחיישינן שלא ניער בתחילה יפה יפה ולא כחל או לא אפילו צלי ואפילו קרעו‪ ,‬ואיתא התם שההולך‬ ‫עליה "וקראת לשבת עונג"‪.‬‬ ‫כיסה יפה יפה וממילא החתיכה בלעה בתחילה מן האיסור‪ ,‬ממקום שאוכלים למקום שאין אוכלים‪ ,‬נותנים עליו‬ ‫כבד שיש בו סימפון מלא דם צריך לקורעו שתי‬ ‫וכשניער אח"כ היא פלטה‪ .‬ושיטת חכמים שאפי' היכא חומרי מקום שהלך לשם‪ ,‬ואין לו לאכול אלא חוץ‬ ‫וערב‪ ,‬וכשמניחים אותו בתנור לצלותו יש להניחו כשהצד‬ ‫שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה‪ ,‬אין הטיפה אוסרת לתחום‪.‬‬ ‫החתוך נמצא למטה כדי שהדם יזוב ויצא‪ ,‬דאף שדם הבלוע‬ ‫אא"כ יש בה בכדי לתת טעם ברוטב ובקיפה (‪-‬פרורים‬ ‫דרך קריעת הכחל‪ -‬קורעו שתי וערב‪ ,‬וטחו בכותל (‪-‬‬ ‫בכבד מותר‪ ,‬דם הכנוס בסימפונות נחשב דם‪ .‬אמנם טחול‬ ‫כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו)‪ ,‬והיינו כשנותנו‬ ‫דס"ל‬ ‫דקים של בשר שיורדים לשולי הקדירה) ובחתיכות‪,‬‬ ‫מותר אפי' בבישול‪ ,‬דאינו אלא שומן בעלמא‪.‬‬ ‫לקדירה כיון שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל‬ ‫אפשר לסוחטו מותר‪ .‬ושיטת רבי שאם ניער וכיסה‬ ‫עמו‪ ,‬אבל שלא לקדירה והיינו לצלי מספיק קריעה או‬ ‫החתיכות‪,‬‬ ‫בסוף החתיכה נאסרת ואוסרת את שאר‬ ‫צלית כבד או כחל יחד עם בשר‪ -‬אם הכבד נמצא‬ ‫שתי או ערב כיון שהחלב מטפטף למטה וכשיצא והרי הוא‬ ‫וכיסה‬ ‫ניער‬ ‫דס"ל שאפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ואם‬ ‫מעל הבשר בזמן הצליה‪ ,‬י"א שהבשר מותר אע"פ שזב‬ ‫דם מהכבד על הבשר‪ ,‬כיון שהדם ע"י צליה אינו נח להבלע‬ ‫מתחילה ועד סוף‪ ,‬הטיפה מתבטלת גם ברוטב חלב לא חזר‪ ,‬ואפי' לכתחילה‪.‬‬ ‫ובקיפה ובחתיכות‪ ,‬דלא ס"ל כרבי יהודה שחושש שמא לא‬ ‫אלא הוא מחליק מהבשר‪ ,‬וי"א שהבשר אסור כיון שדם‬ ‫כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה‪ -‬דם אסור וכבד‬ ‫ניער יפה‪.‬‬ ‫הוא איסור דאורייתא‪ .‬וכחל שנצלה מעל בשר‪ ,‬לדעה‬ ‫ואין לומר שבין לרבי יהודה בין לחכמים אפשר שכולו דם קרוש ויש לו טעם דם מותר‪ ,‬דם נדה אוסר ודם‬ ‫הראשונה הבשר אסור כיון שהחלב נסרך (‪-‬נדבק ונבלע)‬ ‫לסוחטו אסור‪ ,‬ונחלקו לשיטתם אם מין במינו בטל או טוהר של בתולים ושל ימי טוהר של יולדת אינו אוסר‪ ,‬חלב‬ ‫בבשר‪ ,‬ולדעה השניה הבשר מותר כיון שחלב שחוטה‬ ‫בהמה אסור וחלב חיה מותר‪ ,‬חזיר אסור ומוחא‬ ‫לא‪ ,‬דלא משמע כך מלשון הברייתא‪.‬‬ ‫איסורו מדרבנן‪ ,‬משא"כ דם שאיסורו מדאורייתא‪,‬‬ ‫ולענין הלכה אפשר לסוחטו אסור‪ ,‬ומין במינו אפילו באלף אינו דשיבוטא שטעמו כטעם חזיר מותר‪ ,‬גירותא (‪-‬עוף טמא)‬ ‫ומרימר אמר שלהלכה מותר לצלות כבד או כחל‬ ‫בטל‪ ,‬וממילא בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש אסור ולשון של כוורא שיש לו טעם גירותא מותר‪ ,‬אשת‬ ‫מתחת הבשר‪ ,‬אבל מעל הבשר מותר רק בדיעבד ולא‬ ‫בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה‪ ,‬ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר איש אסורה וגרושה אפילו בחיי בעלה מותרת‪ ,‬אשת‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ולדידן בכל אופן אסור לכתחילה‪ ,‬דשפודים שלהם‬ ‫ויש בו ליתן טעם בה‪ ,‬ואפילו אין בו כזית‪ ,‬דהוי חצי שיעור אסור אח אסורה ויבמה מותרת‪ ,‬נכרית אסורה ויפת תואר‬ ‫היו תלויים כשחודם למטה‪ ,‬ומה שהיו מכניסים קודם היה‬ ‫מן התורה‪ ,‬החתיכה עצמה נעשית נבלה‪ ,‬ואין שאר החתיכות מותרת‪ ,‬בשר בחלב אסור וכחל צלוי מותר‪.‬‬ ‫למעלה‪ ,‬אבל שפודים שלנו הם שוכבים‪ ,‬ולפעמים זנב השפוד‬ ‫מועילות לבטלה‪ ,‬דכולם נאסרות ואפילו הן אלף‪ ,‬אבל אם יש‬ ‫גבוה יותר מראשו ולפעמים להיפך‪ ,‬וממילא בין שהכבד לצד‬ ‫ק"י‪ .‬מדברי רמי בר תמרי‪-‬‬ ‫ברוטב לבדו יותר משישים מול כל החתיכה שקיבלה את הטעם‪,‬‬ ‫הראש בין שהוא לצד הבשר אסור‪ .‬ואם יש כלי מתחת‬ ‫הרוטב מבטלה‪ ,‬ומשליכה וכולן מותרות‪ ,‬דכל מין ומינו ודבר אחר‬ ‫אסור לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים‪ ,‬שמא הם‬ ‫סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו‪.‬‬ ‫הדברים הנצלים‪ ,‬אסור אפי' בשר מעל כבד‪ ,‬מפני‬ ‫מיין נסך‪ ,‬ושמא יש להם בעלים‪ ,‬ואם עברו י"ב חודש‬ ‫שדם הכבד דרכו לצוף‪( ,‬משא"כ בסתם בשר שהדם‬ ‫חיוב בישול בשר בחלב הוא בשיעור שאחרים ‪-‬נכרים‬ ‫שזה הזמן שהם מתייבשים אין בהם משום יין נסך‪ ,‬ואם‬ ‫שוקע)‪.‬‬ ‫אוכלים אותו מחמת בישולו‪ ,‬והיינו שנתבשל כל צרכו‪.‬‬ ‫עלו עליהם עשבים מחמת שנרקבו ונעשו עפר‪ ,‬אין בהם‬ ‫(ק"ח‪.):‬‬ ‫משום גזל שכיון שהם הולכים ומתקלקלים ולא נטלם שמע‬ ‫דיני בליעות בכלים‬ ‫הוצאת הדם מהלב‪ -‬צריך לקרוע את הלב ולהוציא מינה אינו חושש‪.‬‬ ‫את דמו‪ ,‬ואם לא קרעו אסור לאוכלו‪ ,‬אבל אינו עובר חולה מעיים פטור מן התפילין מפני שצריך לחולצם תדיר‪ .‬קי"א‪ :‬סכין ששחטו בה אסור לחתוך בה מאכל‬ ‫רותח מפני שבית השחיטה רותח והסכין בולע מהדם וחוזר‬ ‫עליו להתחייב כרת‪( ,‬ובכריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין ק"י‪ :‬טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום‪.‬‬ ‫ופולטו במאכל הרותח‪ ,‬ובצונן‪ ,‬י"א שצריך הדחה לאותו צונן‪,‬‬ ‫בדמו כזית‪ ,‬והוא אסור אסור באכילה כיון דחצי שיעור אסור מן‬ ‫התורה‪ ,‬אבל בלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו‪ ,‬אין להלקות אדם שאינו מכבד אביו ואמו‪ ,‬דכל מצות וי"א שא"צ הדחה‪.‬‬ ‫אבל הבשר אינו נאסר כיון שהוא חלק ואינו בולע)‪ .‬ואם בישלו עשה שמתן שכרה בצדה כגון כבוד אב דכתיב ביה "למען‬ ‫יאריכון ימיך"‪ ,‬אין בית דין של מטה מוזהרין עליה‪ ,‬שלכך בליעה ע"י מליחה וכבישה‪ -‬לשמואל מליח הרי הוא‬ ‫קורעו לאחר בישולו‪.‬‬ ‫פירש מתן שכרה לומר שאם לא יקיימנה עונשו שלא יטול שכר כרותח‪ ,‬ולכן קערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה‬ ‫זה‪ ,‬אבל בלאו הכי מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה מכים אותו רותח מפני שהדם נבלע בקערה ונותן טעם ראשון הוי כאיסור‬ ‫דיני כחל‬ ‫גמור‪ ,‬אא"כ טעם קפילא נכרי ואמר שאין בזה טעם‬ ‫עד שתצא נפשו‪.‬‬ ‫הכחל הוא דד הבהמה‪ ,‬ומכיון שיש בו חללים קטנים שהם‬ ‫מהאיסור‪ ,‬וכן כבוש הרי הוא כמבושל‪ .‬ורבין אמר‬ ‫כנוס החלב‪ ,‬ומצד שני הכחל עצמו הוא בשר‪ ,‬צריך להוציא‬ ‫שלרבי יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל‪,‬‬ ‫דיני כבד‬ ‫את החלב מהכחל לפני שמכינים אותו לאכילה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫כבד שנתבשל‪ -‬לרבי אליעזר הכבד עצמו אינו נאסר ואביי אמר שמכך שרב אסי תלמידו של רבי יוחנן שבר‬ ‫ק"ט‪ :‬צריך לקרוע את הכחל ולהוציא ממנו את‬ ‫ע"י הבישול‪ ,‬מפני שהוא פולט ואינו בולע כיון שהוא קערה שמלחו בה בשר שהיא של חרס שאין לה תקנה‪,‬‬ ‫החלב‪ ,‬ואם לא קרעו אינו עובר לא על אכילתו ללקות ולא טרוד לפלוט‪ ,‬ולגבי לאסור את הדברים המתבשלים מבואר שלרבי יוחנן מליח הרי הוא כרותח‪( .‬אמנם בר‬ ‫עימו הסתפק אביי אם הוא אוסר כיון שהוא פולט דם‪ ,‬ואף גוזלא חי שנפל לכותח מותר‪ ,‬דלא אמרינן דמליח‬ ‫על בישולו‪ ,‬דאין זה נקרא חלב‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫המשך דיני בשר בחלב‬ ‫עשן‪ .‬ל"א שהגחלים מעלים עשן‪ ,‬דכל זמן שהדם שותת עליהם‬ ‫כרותח אלא היכא שאינו נאכל מחמת מלחו (‪-‬אינו נח‬ ‫הם כבים והולכים‪ ,‬אבל כשנוטף עליהם שומן הם מעלים עשן‪,‬‬ ‫להאכל מרוב המלח שבו עד ששורים ומדיחים אותו במים‪ ,‬כעין‬ ‫המעלה על השלחן עוף וגבינה יחד‪ ,‬אינו עובר בלא‬ ‫(ואף ששמואל אמר שככר שחתך עליה בשר שכבר‬ ‫מליחת בשר להצניע)‪ ,‬ואם הוא צלי צריך לקלפו מלמעלה‬ ‫תעשה‪ .‬מתני'‪ .‬ואין מזה ראיה שבשר עוף בחלב‬ ‫נצלה אסור לאוכלה וא"כ איך מותר בכלה מראה אדמומית‬ ‫סביב‪ ,‬ואם יש בו בקעים והא צלי‪ ,‬שכולו בולע דרך הנקבים‪,‬‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דאימא אינו בא לידי לא תעשה והיינו שאין‬ ‫שבו‪ ,‬שאני התם שבגלל דוחקא דסכינא נפלט דם‪ ,‬אבל‬ ‫או שהוא מתובל שהתבלין מרכך אותו והוא נח וצמא לבלוע‪,‬‬ ‫חוששים שמא יאכלנו ויעבור עליו‪ ,‬דגם אם יאכלו אינו עובר‪.‬‬ ‫בלא דוחק הסכין אין יוצא דם ע"י האור אלא זה שמנונית‪.‬‬ ‫הכל אסור‪ .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫קי"ב‪ .):‬ורב אשי הקשה שמא רק החלק התחתון באיזה בשר וחלב יש איסור דאורייתא‪-‬‬ ‫צנון שחתכוהו בסכין בשרי‪ ,‬לרב כהנא מותר לאוכלו‬ ‫עם כותח חלבי‪ ,‬אע"פ שהצנון חריף וממילא הוא בולע הסמוך לגחלים הגיע למידה זו ולא החלק העליון‪ ,‬ולכן לת"ק איסור בישול והנאה הוא בבשר וחלב של‬ ‫אין לו תקנה אלא אם יניח שתי חתיכות מלח בבשר בהמות טהורות‪ ,‬אבל אם אחד מהם טמא מותר‬ ‫מהשמנונית שנקרשה על הסכין שזה כבשר‪ .‬לאביי הטעם‬ ‫ובכלי‪ ,‬והדם נשאב למלח ויורד לשולי הכלי‪( ,‬ודווקא מעט מלח בבישול ובהנאה דאין בו משום בשר בחלב כדיליף לקמן‪ ,‬ויש‬ ‫משום שהצנון בלע טעם היתר ולא איסור‪ ,‬ולרבא אף‬ ‫מועיל‪ ,‬אבל הרבה מלח פוסק את כח הדם ועושהו כמים והוא בו רק איסור אכילה של בהמה טמאה‪.‬‬ ‫שבלע התר סוף סוף איסורא קאכיל כשנותנו עם החלב‪ ,‬נעכר ומתערב עם השומן‪.‬‬ ‫ולרבי עקיבא איסור בשר בחלב בחיה ועוף אינו‬ ‫אלא הטעם משום שאפשר לטעום לפני שמערבים את‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי בחלב‬ ‫הצנון עם החלב ולהרגיש אם יש בצנון טעם בשר‪.‬‬ ‫אמו" למעט חיה שאינה בהמה (ואף שחיה בכלל בהמה‪ ,‬היא‬ ‫ולהלכה אסור לאוכלו עם כותח מפני שהוא חריף קי"ב‪ :‬מליחת ב' דברים יחד‪-‬‬ ‫ממועטת מקרא יתירא) עוף שאינו בהמה וטמאה שאינה כגדי‬ ‫ובולע מהממשות שנשארת על הסכין‪ ,‬ועוד דמשום חורפיה אם מלח ב' דברים יחד בכלי שאינו מנוקב‪ ,‬אפי' ב'‬ ‫שהוא טהור‪ ,‬ושאר בהמות טהורות יש להם רבוי כדלקמן‪.‬‬ ‫בלע טפי מדגים הרותחים‪ ,‬ואגב דוחקא דסכינא הסכין פולט עופות יחד אסורים‪ ,‬מפני שהדם נשאר בכלי וחוזר ונבלע‪,‬‬ ‫ולרבי יוסי הגלילי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוקש‬ ‫והצנון בולע‪.‬‬ ‫וכמבואר לקמן קי"ג‪ .‬שאין מולחים אלא ע"ג כלי מנוקב‪ .‬ואם‬ ‫ל"לא תאכלו כל נבילה" שנאמר באותו פסוק עצמו‪ ,‬דמשמע‬ ‫מקום‬ ‫את‬ ‫מעט‬ ‫יגרור‬ ‫בסכין‬ ‫שחתכוה‬ ‫קישות‬ ‫אבל‬ ‫החתך ויאכל‪ ,‬מפני שהיא מתוקה ואין השמנונית נבלעת הכלי מנוקב‪ ,‬בב' עופות מותר אע"פ שהדם יורד מהעליונה שכל דבר שיש בו איסור נבילה יש בו איסור בשר‬ ‫לתחתונה‪ ,‬כיון שהדם לא נשאר בכלי‪ ,‬וכל זמן שהעליון פולט גם‬ ‫בחלב‪ ,‬אמנם עוף אף שיש בו איסור נבילה מותר‬ ‫בתוכה אלא צפה על מקום החתך‪ ,‬וקלחי לפת שחתכם התחתון פולט‪ ,‬וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע‪ ,‬אבל‬ ‫לבשלו בחלב‪ ,‬כיון שלא שייך בו "חלב אמו"‪.‬‬ ‫בסכין מותר לאוכלם מפני שזה לא חריף ואין טעם השומן דגים ועופות וכ"ש בשר אחר לפי שהוא קשה יותר מבשר‬ ‫ומחלוקת ר"ע וריה"ג היא שריה"ג אוסר חיה‬ ‫ניכר בהם‪ ,‬ובסלק אסור מפני שזה נותן בהם טעם‪ ,‬אא"כ עופות‪ ,‬הדגים אסורים‪ ,‬אבל העופות מותרים‪ ,‬מפני שהדגים‬ ‫מדאורייתא דכל שהוא אסור משום נבילה נוהג בו בשר בחלב‬ ‫חתך גם לפת מפני שאז הלפת מבטלת את טעם השמנונית שהקרום שלהם רך ממהרים לפלוט‪ ,‬ועופות פולטים‬ ‫חוץ מן העוף שאין לו חלב אם‪ ,‬ולר"ע חיה אסורה מדרבנן‪.‬‬ ‫מהסכין‪( .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫אחרי הדגים‪ ,‬והדגים בולעים מהעופות‪.‬‬ ‫או שר"ע אוסר חיה ועוף מדרבנן ולכן ר"ע אמר ש'אינו מן‬ ‫דין בליעה מהקדירה עצמה‪ -‬דגים שהניחום רותחים ואם מלח בשר שחוטה וטריפה יחד‪ ,‬רבא אמר התורה'‪ ,‬וריה"ג מתיר עוף אפי' מדרבנן‪ ,‬וכדאיתא‬ ‫בקערה‪ ,‬לשמואל מותר לאוכלם עם מאכל חלבי‪ ,‬כיון שהשחוטה נאסרה אפילו אם מלח בכלי מנוקב‪ ,‬ולא אמרינן בברייתא ש(במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים‬ ‫שזה נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דקערה זו אינה בשר אלא רק שהדם לא נבלע בחתיכה התחתונה כיון שהיא טרודה לפלוט‬ ‫בשבת לעשות פחמים כדי לעשות פחמים בשביל לעשות‬ ‫איזמל אם אין לו איזמל‪ ,‬דס"ל שמכשירי מצוה הדוחה את השבת‬ ‫לכן‬ ‫יש בה טעם בשר (דסתם קערה מקנחים אותה מהשומן שנקרש ושתי החתיכות נחות יחד מפליטתם‪ ,‬דכתיב "הטמאים‬ ‫עליה משום מיאוס‪ ,‬משא"כ סכין שלפעמים יש עליו ממשות של בכל השרץ" ה' יתירא לאסור גם את הציר והרוטב דוחים את השבת‪ ,‬ו)במקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר‬ ‫שמנונית קרושה ואינה ניכרת)‪ ,‬ורק דבר שנתבשל עם בשר ממש‬ ‫והקיפה ‪-‬פרורי בשר ותבלין הנקפים בשולי הקדירה‪ ,‬אבל אין עוף בחלב‪ .‬קט"ז‪. .‬‬ ‫אסור לאוכלו עם מאכל חלבי‪ .‬ובשיטת רב י"א שזה אסור‬ ‫ראיה לאסור מדברי שמואל שמליח הרי הוא כרותח‬ ‫וכדמצינו שרב הכינו לו סם רפואה בקערה ואח"כ וכבוש הרי הוא כמבושל‪ ,‬דשמא רק הדם אוסר כגון קי"ג‪ :‬מה לומדים מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל‬ ‫הכינו בה תבשיל ואמר שהוא הרגיש בתבשיל את בכלי שאינו מנוקב‪ ,‬ולא הציר והרוטב כיון שזה זיעה‪ ,‬ולדם גדי בחלב אמו"‪ -‬שמואל לומד מדכתיב ג"פ "גדי"‪,‬‬ ‫לרבות שיש איסור בשר בחלב גם בחֵלב ובמתה שאם‬ ‫ליכא למיחש הכא כיון שהכלי מנוקב‪.‬‬ ‫טעם הרפואה‪ ,‬וי"א שגם רב מתיר‪ ,‬ושאני התם שזה‬ ‫בישל חֵלב בחָלב או בשר נבילה בחלב ואכלם עובר גם משום‬ ‫היה דבר מר ביותר‪ .‬ורבי אלעזר תלמידו של רב נהג‬ ‫לאיסור‪ .‬והלכה כשמואל שדגים שעלו בקערה מותר קי"ג‪ .‬ודג טהור שמלחו עם דג טמא‪ ,‬אם הטהור בשר בחלב‪ ,‬אף שאיסור חֵלב ונבילה חל לפני איסור בשר בחלב‪,‬‬ ‫מליח והטמא תפל לא נאסר הטהור‪ ,‬ואם הטמא מליח (ומחד קרא נפקי‪ ,‬דס"ל איסור חל על איסור‪ ,‬ומה‬ ‫לאוכלם בכותח‪.‬‬ ‫והטהור תפל נאסר הטהור‪ ,‬ואם שניהם מלוחים‪ ,‬לרבא שמצינו ששמואל אמר בשם רבי אלעזר שכהן טמא‬ ‫לרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל‪ ,‬ויין פוטר כל‬ ‫שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ומבואר שאיסור‬ ‫נאסר הטהור‪.‬‬ ‫אכילת תרומה בטומאת הגוף שהוא בלאו ד"בקדשים לא יאכל‬ ‫תלמידו‬ ‫מיני משקין‪ ,‬ולכן אחד האמוראים שהיה‬ ‫וכו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל"‪ ,‬ועונשו מיתה בידי שמים‪ ,‬לא‬ ‫לחזור‬ ‫ואח"כ‬ ‫למולחו‪,‬‬ ‫ואח"כ‬ ‫הבשר‪,‬‬ ‫את‬ ‫להדיח‬ ‫צריך‬ ‫אמנם‬ ‫‪,‬‬ ‫לברך‬ ‫אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה בלי‬ ‫חל על איסור תרומה טמאה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה‬ ‫בבית‬ ‫הודח‬ ‫הבשר‬ ‫ואם‬ ‫דמו‪.‬‬ ‫את‬ ‫להוציא‬ ‫כדי‬ ‫ולהדיחו‪,‬‬ ‫להלכה דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה ולא באים ללפת‬ ‫ד"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" דמשמע שטמא וטהור‬ ‫את הפת‪ ,‬טעונים ברכה לפניהם ואחריהם אפילו אם הביאם הטבח אין בעה"ב צריך לחזור ולהדיחו‪.‬‬ ‫אוכלים יחד בקערה אחת שהבשר נטמא‪ ,‬ומיירי בבשר פסולי‬ ‫בתוך הסעודה‪ ,‬דכיון שאינם לפתן אין הפת פוטרתם‪.‬‬ ‫המוקדשין לאחר פדיונם‪ ,‬ו"תאכלנו" לזה ולא לאחר והיינו‬ ‫רב דימי מנהרדעא היה מולח במלח גס‪ ,‬ומנערו לאחר‬ ‫שתרומה טמאה אסורה באכילה‪ ,‬ולאו הבא מכלל עשה עשה‪,‬‬ ‫קי"ב‪ .‬אין להניח כד של מלח ליד כד של כותח‪,‬‬ ‫זמן‪ ,‬מפני שהוא בולע דם‪ ,‬אבל מלח דק א"צ לנער מפני שהוא‬ ‫שאני התם שיש מיעוט מיוחד דכתיב "ומתו בו כי‬ ‫נמס מעצמו‪.‬‬ ‫מפני שהאיסור בעין ‪-‬שהכותח נראה וניכר מפני שהוא עבה‪,‬‬ ‫וחוששים שיפול מהכותח למלח בלא ידיעתו‪ ,‬והוא ימלח בזה הכרכשתא והמעיים (‪-‬קיבה וכרס ושאר המעיים) והמעיים יחללוהו" פרט לזו שמחוללת ועומדת‪ .‬או ששאני‬ ‫קדירה של בשר‪ ,‬אבל כד של חומץ מותר להניחו ליד שסביב הכנתא אינם בחזקת שיש בהם דם ליאסר אם בשר בחלב שיש רבוי מיוחד‪ ,‬דגם ה"גדי" הראשון מיותר‪,‬‬ ‫לא נמלחו‪( ,‬אבל הלב והריאה והכבד והכנתא עצמה יש בהם דם מדלא כתיב "לא תבשל בחלב אמו"‪ ,‬או ששמואל אמר שכך‬ ‫כותח‪ ,‬כיון שהאיסור לא בעין ואינו נותן טעם‪.‬‬ ‫דעת רבו רבי אלעזר‪( ,‬וכל היכא דקתני 'משום פלוני' לא שמע‬ ‫‪.‬‬‫)‬ ‫מליחה‬ ‫צריכים‬ ‫והם‬ ‫הדבר מפיו אלא מפי אחרים‪ ,‬ושמואל לא ראה את רבי אלעזר‬ ‫בשר בזמן מליחתו צריך להניחו ע"ג כלי מנוקב‪.‬‬ ‫דיני מליחת הבשר‬ ‫שהיה בזמן החורבן מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬ושמואל היה‬ ‫ככר שחתכו עליו בשר שנצלה‪ ,‬לשמואל הככר נאסר‬ ‫רב ששת היה מולח עצם עצם‪ ,‬והגמרא דוחה שאם בסוף שנותיו של רבי)‪ ,‬אבל הוא עצמו חולק)‪ .‬וכן לומדים‬ ‫מפני שהדם יוצא מהבשר ונבלע בככר‪ ,‬והיינו אם הבשר‬ ‫חוששים שאחת תבלע מהשניה נחשוש גם שצד אחד לרבות שליל‪ ,‬ולמעט בהמה טמאה‪( ,‬ור"ע סובר‬ ‫האדים‪ ,‬ויצא ממנו מוהל סמיך (דאם הוא צלול אין זה דם)‪,‬‬ ‫יבלע מהשני‪ ,‬אלא מותר למלוח כמה חתיכות יחד‪ ,‬מפני שכל שאיסור חל על איסור‪ ,‬וממילא חֵלב ומתה א"צ קרא‪,‬‬ ‫ורב‬ ‫ועבר עד הצד השני של הככר ונראה משני צידי הככר‪,‬‬ ‫זמן שהם טרודים לפלוט אינם בולעים‪ ,‬והם גומרים יחד לפלוט‪ .‬ושליל הוא גדי מעליא‪ .‬קט"ז)‪ .‬ולמעט דם א"צ קרא‪,‬‬ ‫אלא‬ ‫הונא היה נותן את זה לשמשו‪ ,‬דס"ל שזה מותר‬ ‫השובר את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה הוא דלאו גדי הוא‪ , ,‬וכן למעט שליא א"צ קרא‪ ,‬דפירשא‬ ‫שהיה איסטניס‪ ,‬ורבא היה אוכל זאת בעצמו וקרא‬ ‫גורם שהדם יבלע באברים‪ ,‬דהבהמה בשעת שחיטתה בעלמא היא‪ ,‬ומהיכא תיתי לאוסרם‪ .‬ומדכתיב ג"פ "בחלב‬ ‫לזה 'חמר בשר' ‪-‬יין הבשר‪.‬‬ ‫מוציאה דם‪ ,‬וכששבר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להאנח אמו" לומד שמואל למעט חלב זכר שהיה לו חלב מועט‬ ‫אין מניחים כלי שמקבלים בו את השומן תחת הבשר‪ ,‬עד ולהוציא דם‪ ,‬והדם נבלע באבריה‪ ,‬והבהמה נהיית יותר מן הדדים וכגון אם נשתנה והיו לו דדים‪ ,‬וחלב שחוטה שכבר‬ ‫שיכלה כל מראה אדמומית שבו שכבר נפלט כל דמו‪ .‬רב כבידה‪ ,‬ונמצא גוזל את הבריות כשמוכרה במשקל‪ ,‬והגמ' אינה ראויה להיות אם‪ ,‬וחלב טמאה שאינה ממין אמו‪ ,‬דמשמע‬ ‫שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר‪ .‬והמבשל בחלב גדי‬ ‫פפא אמר דהיינו עד שתעלה תמרתו (‪-‬שהבשר מעלה מסתפקת אם בהמה זו מותרת באכילה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫שילוח הקן אם נטל האם מעל הבנים שהוא חייב לשלח‬ ‫קי"ד‪ :‬אסור לבשל בהמה בחלב עצמה‪ ,‬דכתיב‬ ‫שלא הניקה שלא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה‬ ‫את האם לא נאסר מפסוק זה לאכול את האם לעולם‪,‬‬ ‫"בחלב אמו" יתירא‪ .‬הגמ' רוצה ללמוד דין זה מק"ו‬ ‫לימי לידתה חייב‪ ,‬כיון שעתיד לבוא לכלל אם‪.‬‬ ‫דלא אמרה תורה "שלח" לתקלה‪ .‬ל"א שילוח הקן‬ ‫שאם לא נאסר פרי עם פרי ‪-‬שני בני פרה בשחיטה ביום‬ ‫המבשל חֵלב בחָלב נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם‬ ‫נאסור אפילו אם שילח את האם‪ ,‬דכל שתיעבתי לך באותה‬ ‫אחד‪ ,‬נאסר פרי עם האם‪ ,‬כ"ש בישול שנאסר פרי עם‬ ‫לוקה או לא‪ .‬הגמ' אומרת שאין הכרח לומר שנחלקו‬ ‫שעה הרי הוא בבל תאכל לעולם‪ ,‬וזה עיקר‪ ,‬דאין לאסור דבר‬ ‫שמתחילה היה מותר‪ ,‬דא"כ החורש בשור וחמור והמרביע‬ ‫פרי ‪-‬גדי עם החלב‪ ,‬ק"ו שיאסר פרי עם האם‪ .‬ואין‬ ‫אם איסור חל על איסור‪ ,‬די"ל שלכו"ע אין איסור חל‬ ‫כלאים והחוסם יאסרו הבהמות‪ ,‬ושאלות הגמרא הם רק על‬ ‫לדחות שסוס בן סוסה יוכיח‪ ,‬שהוא אסור עם אחותו‬ ‫על איסור‪ ,‬ועל האכילה אינו לוקה לכו"ע‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫היוצא מהם‪.‬‬ ‫הפרדה שילדה הסוסה מהחמור‪ ,‬ומותר עם אמו‪ ,‬דשאני‬ ‫לוקה על הבישול כיון שבבישול יש רק איסור בשר‬ ‫מקורות נוספים לאיסורי בשר בחלב‪-‬‬ ‫התם שזרע האב הוא הגורם לאיסור ‪-‬צד אביהם שהוא‬ ‫בחלב דחֵלב ושאר איסורים לא נאסרו בבישול‪ ,‬או שכיון‬ ‫ריש לקיש לומד איסור בשר בחלב באכילה מ"אל‬ ‫חלוק‪ ,‬ואין האיסור בגלל שזה פרי עם פרי‪ ,‬שהרי פרד בן‬ ‫שהתורה אסרה אכילה בלשון בישול‪ ,‬אינו לוקה על‬ ‫תאכלו ממנו נא ובשל מבושל"‪ ,‬ומבושל מיותר כדי‬ ‫סוסה שאביו חמור אסור בסוסה ומותר בפרדה‪ .‬ואין‬ ‫בישול כמו שאינו לוקה על האכילה‪ .‬או שלכו"ע לוקה‬ ‫ללמד שיש בישול אחר שהוא ג"כ אוסר‪.‬‬ ‫לדחות שעבד בן שפחה יוכיח‪ ,‬שהוא אסור בבת חורין‬ ‫על הבישול‪ ,‬והמחלוקת היא אם אינו לוקה על‬ ‫כאחותו המשוחררת ומותר במין אמו‪ ,‬דשאני התם‬ ‫האכילה כיון שאין איסור חל על איסור‪ ,‬או שלוקה כיון‬ ‫קט"ו‪ :‬רבי לומד איסור אכילה מדכתיב "לא‬ ‫שהגט שחרור גורם לאיסור ולא בגלל שזה פרי עם פרי‪,‬‬ ‫שהתורה אסרה בלשון בישול‪ .‬או שבאמת לא נחלקו‪,‬‬ ‫תאכלנו" יתירא בפרשת ראה על איסור דם‪ ,‬ולדם לא איצטריך‬ ‫ולוקה על הבישול דחדא איסורא הוא‪ ,‬ועל האכילה אינו לוקה אם‬ ‫שהרי עבד בן משוחררת מותר באחותו ואסור באמו‪.‬‬ ‫דהא כתיב ביה קראי טובא‪ ,‬וכיון שהתורה נדרשת ב'דבר‬ ‫ואין לדחות שכלאי זרעים יוכיחו שאסור בשני מינים‬ ‫התרו בו משום בשר בחלב ולא משום אכילת חֵלב‪ ,‬דלא אתי‬ ‫הלמד מעניינו' שדבר סתום שלא נתפרש על מה הוא מדבר‬ ‫איסור בשר בחלב וחייל אאיסור חֵלב‪.‬‬ ‫ומותר במין אמו ‪-‬הקרקע‪ ,‬דשאני התם שכל האיסור‬ ‫לומדים מהפרשה על איזה ענין הוא מדבר‪ ,‬לכן לומדים לבשר‬ ‫הוא ע"י האם והיינו זריעה‪ ,‬שהרי מותר להניחם חיטים‬ ‫קי"ד‪ .‬עצמות וגידים וקרניים וטלפיים שבישלם‬ ‫בחלב‪ ,‬כיון שהענין מדבר על שני מינים‪( ,‬דפסולי‬ ‫ושעורים יחד בכד כדי להצניעם‪ .‬אמנם איכא למיפרך‬ ‫בחלב פטור‪.‬‬ ‫המוקדשין שנפדו מותרים באכילה כחולין ואסורים בגיזה‬ ‫שגדי עם חלב הם ב' גופים‪ ,‬משא"כ חלב עם אמו‪,‬‬ ‫פיגול נותר וטמא וחֵלב שבישלם בחלב‪ ,‬תלוי דינם אם‬ ‫ובעבודה כקדשים)‪ .‬ואיסור הנאה לומד רבי מהקש "כי‬ ‫להכי בעי קרא‪.‬‬ ‫איסור חל על איסור בכל האיסורים‪.‬‬ ‫עם קדוש אתה לא תבשל גדי" ל"לא יהיה קדש" ובעילה‬ ‫הנאה היא‪.‬‬ ‫לענין הכשר זרעים‪ ,‬מי חלב כחלב וחלב נקרא משקה מקור איסור בשר בחלב באכילה ובהנאה‪ -‬בשר‬ ‫דבי רבי אליעזר למדו איסור הנאה מ"לא תאכלו כל‬ ‫דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו"‪ ,‬ומוחל (‪-‬משקה הזב בחלב אסור באכילה דכתיב "לא תאכל כל תועבה" ‪-‬‬ ‫נבילה וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו" ‪ -‬אמרה תורה‬ ‫מן הזיתים) הרי הוא כשמן דאיקרי משקה דכתיב "משתה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל אופן‪,‬‬ ‫כשתמכרנה לא תבשלנה בחלבו ותמכרנה‪.‬‬ ‫בין שנעשה בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או עכו"ם‪.‬‬ ‫שמנים"‪ ,‬והם מכשירים את הזרעים‪ ,‬אמנם המבשל‬ ‫דבי רבי ישמעאל למדו מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל‬ ‫ואסור בהנאה‪ ,‬שהרי כל מקום שנאמר "לא תאכל" או‬ ‫בשר במי חלב פטור‪.‬‬ ‫גדי בחלב אמו" – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור‬ ‫"לא תאכלו" זה כולל איסור אכילה והנאה‪ ,‬עד שיפרט‬ ‫הנאה ואחד לאיסור בישול‪.‬‬ ‫הכתוב כמו בנבילה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה‬ ‫מקור איסור בשר בחלב בכל הבהמות‪-‬‬ ‫אף שבתורה כתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו" האיסור או מכור לנכרי"‪ ,‬שמבואר בזה שלמרות שבאיסור כתוב רק‬ ‫איסי בן יהודה לומד איסור אכילה מגזירה שוה "כי עם‬ ‫אכילה צריך לפרט שהנאה מותרת‪ ,‬וא"כ כל מקום שלא פירט‬ ‫קדוש אתה" ל"ואנשי קודש וכו' לא תאכלו"‪ .‬ואיסור‬ ‫כולל כל בהמה‪ ,‬דכתיב "וישלח יהודה את גדי העיזים"‬ ‫הכתוב להתיר הנאה זה אסור בהנאה‪( .‬לר"מ מותר גם למכור‬ ‫הנאה לומד מק"ו‪ ,‬שאם ערלה שלא נעבדה בה עבירה‬ ‫ועוד כתיב "גדיי העיזים"‪ ,‬משמע מזה שכל מקום‬ ‫נבילה לגר‪ ,‬דכתיב "לגר אשר בשעריך תתננה או‬ ‫אסורה בהנאה‪ ,‬כ"ש בשר בחלב שנעשתה עבירה‬ ‫שנאמר גדי סתם‪ ,‬אפילו פרה ורחל במשמע‪ ,‬ואין‬ ‫מכור"‪ ,‬ומותר גם לתת לנכרי דכתיב "תתננה או מכור‬ ‫בבישולם יחד שאסורים בהנאה‪( ,‬אך בלי שלמדנו‬ ‫ללמוד משם שבכל מקום הכונה לגדי עיזים‪ ,‬דשני‬ ‫לנכרי"‪ ,‬ולא כתיב תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים‪ .‬ולרבי‬ ‫איסור אכילה מגזירה שוה‪ ,‬היינו פורכים שחורש‬ ‫כתובים הבאים כאחד אין מלמדים‪ ,‬ולמ"ד מלמדים‪,‬‬ ‫יהודה דברים ככתבם לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה‪,‬‬ ‫בכלאים וחוסם פי פרה יוכיחו שאע"פ שנעבדה בהם‬ ‫איכא תרי מיעוטי ‪ -‬ה' דכתיב בכל אחד‪( .‬קי"ג‪.):‬‬ ‫דכתיב "או"‪ ,‬ולר"מ או בא להקדים נתינה לגר לפני‬ ‫עבירה מותרים)‪ ..‬מה לערלה שכן לא היתה לה שעת‬ ‫ובברייתא איתא שאין ללמוד לאסור לבשל גדי בחלב מכירה לנכרי‪ ,‬ולרבי יהודה א"צ לזה קרא‪ ,‬דגר אתה‬ ‫הכושר‪ ,‬חמץ בפסח יוכיח‪ ,‬מה לחמץ בפסח שכן ענוש‬ ‫פרה ורחל מק"ו‪ ,‬דאם אמו שלא נאסרה עימו מצווה להחיותו משא"כ נכרי)‪.‬‬ ‫כרת‪ ,‬כלאי הכרם יוכיחו‪ ,‬ואין לומר ערלה תוכיח וחזר‬ ‫בהרבעה‪ ,‬ונכנסת עימו לדיר להתעשר‪ ,‬אסור לבשל‬ ‫הדין‪ ,‬משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם‬ ‫את בשרו בחלב שלה‪ ,‬פרה ורחל שנאסרו עמו קט"ו‪ .‬למה לא לומדים איסורי אכילה‬ ‫שהם גידולי קרקע‪ ,‬אבל השתא דאמרינן כלאי הכרם‬ ‫בהרבעה ואין נכנסים עימו לדיר להתעשר לא כל שכן‪ .‬והנאה נוספים מ"לא תאכל כל תועבה"‪-‬‬ ‫יוכיחו ליכא למיפרך מה לכולהו שהם גידולי קרקע‪,‬‬ ‫מעשה שבת כגון המבשל בשבת אינם נלמדים‬ ‫דיש לדחות שאמו נאסרה באיסור אותו ואת בנו‬ ‫משום שהכלל הוא שאם לומדים דין מג' מקומות בצד‬ ‫מפסוק זה לאוסרם לכל ישראל‪ ,‬ורק במזיד אסור למבשל‬ ‫להתעשר‪,‬‬ ‫משא"כ פרה ורחל‪ .‬ורחל שנכנסת עמו לדיר‬ ‫השוה‪ ,‬ואין פירכא על המקור השלישי‪ ,‬לא פורכים‬ ‫עצמו משום קנס אבל לאחרים מותר‪ ,‬דכתיב "קודש היא"‬ ‫ואת‬ ‫אותו‬ ‫איסור‬ ‫אין ללומדה מאמו שהרי אמו יש בה‬ ‫אלא פירכא של קולא וחומרא ולא פירכא כל דהו‪ ,‬וכן‬ ‫‪ -‬היא קודש ואין מעשיה קודש‪.‬‬ ‫בנו‪ ,‬ואין ללמוד מפרה שהרי אינה נכנסת עמה לדיר‬ ‫בלימוד ממקור אחד צריך פירכא של קולא וחומרא‪,‬‬ ‫להתעשר‪ .‬אלא לומדים חלב פרה ורחל מ"בחלב‬ ‫החורש בכלאים או חוסם פי פרה לא לומדים‬ ‫אבל כשלומדים חדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו‪.‬‬ ‫אמו"‪ .‬דרשה זה חולקת על דרשת שמואל‪ ,‬דהאי תנא סובר‬ ‫לאסור מפסוק זה‪ ,‬דאם שבת דחמירא אינה אוסרת‬ ‫שחלב זכר ושחוטה וטמאה נלמדים מהפסוק הראשון דכתיב‬ ‫קט"ז‪ .‬ואין לפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה‬ ‫כ"ש שאלו אינם אוסרים‪ ,‬אבל לגבי בשר בחלב לא‬ ‫"אמו" ולא שחוטה ולא זכר ולא טמאה‪ ,‬ו"גדי" משמע ליה דווקא‬ ‫להם שעת הכושר‪ ,‬דאף כלאי הכרם היתה להם שעת‬ ‫אומרים ק"ו זה‪ ,‬דהם נלמדים מהפסוק‪ ,‬ומסתבר שהפסוק‬ ‫גדי‪ ,‬ובשר חיה ושאר בהמות נלמדים מ"גדי" יתירא‪.‬‬ ‫הכושר קודם השרשה‪ ,‬דאף עיקרם (‪-‬הזרע כשנשרש)‬ ‫מדבר על בשר בחלב כיון ששם הוא אוכל את התועבה עצמה‪,‬‬ ‫משא"כ באחרים‪( .‬וגם באחרים ניתן לדחות דחיה זו‪ ,‬אמנם‬ ‫ואחותו הגדולה (שאינה נכנסת עימו לדיר להתעשר‪,‬‬ ‫נאסר‪ ,‬דכתיב "הזרע" דמשמע זריעה עצמה‪ ,‬אמנם בדבר‬ ‫דבר שיש תשובה בו עצמו לא לומדים אותו מאחרים)‪.‬‬ ‫ומאידך אינה אסורה עימו בשחיטה) והקטנה‬ ‫שכבר היה זרוע שנשרש בהיתר מחוץ לכרם‪ ,‬וכגון המעביר‬ ‫כלאי זרעים לא נלמדים מפסוק זה‪ ,‬דכתיב בכלאי‬ ‫(שנכנסת עימו לדיר להתעשר) נלמדים מאמו ופרה‬ ‫עציץ נקוב בכרם‪ ,‬אינו נאסר אלא בהוסיף מאתים‪,‬‬ ‫הכרם "פן תקדש" ‪ -‬פן תוקד אש‪ ,‬ומשמע שכלאי‬ ‫בצד השוה‪- .‬אחותו הגדולה והקטנה היינו ממינו ממש של‬ ‫דכתיב "פן תקדש המלאה" משמע מילויו ותוספתו‪.‬‬ ‫הגדי‪ ,‬הגדולה היינו זקנה שכבר נתעשרה‪ ,‬וקטנה זו גדייה שלא‬ ‫זרעים מותרים‪ ,‬ואין לומר שהם מותרים רק בהנאה‪,‬‬ ‫שיטת רבי שמעון שבשר בחלב מותר בהנאה‪ ,‬דילפינן‬ ‫נתעשרה עדיין‪ ,‬ופרה ורחל מתרבים מ"בחלב אמו" וכנ"ל‪ ,‬ואחותו‬ ‫דכלאי בהמה לומדים שהם מותרים להדיוט ממה‬ ‫הגדולה והקטנה נלמדים מצד השוה מאמו ופרה‪ ,‬דמה אמו‬ ‫גזירה שוה "כי עם קדוש אתה" מ"ואנשי קודש תהיון‬ ‫שהתורה אסרתם לגבוה דכתיב "שור או כשב או עז" –‬ ‫שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבישול‪ ,‬אחותו גדולה לא כ"ש‪,‬‬ ‫לי וכו' לכלב תשליכון אותו" שאסור באכילה ומותר‬ ‫פרט לכלאים‪ ,‬וכלאי זרעים הוקשו לכלאי בהמה‬ ‫מה לאמו שכן נאסרה עימו בשחיטה‪ ,‬פרה תוכיח‪ ,‬מה לפרה שכן‬ ‫בהנאה‪.‬‬ ‫דכתיב "שדך לא תזרע כלאים‪ ,‬בהמתך לא תרביע‬ ‫נאסרה עימו בהרבעה ובמעשר‪ ,‬אמו תוכיח שמותרת עמו‬ ‫כלאים"‪.‬‬ ‫בהרבעה ובמעשר‪ ,‬וחזר הדין‪ ,‬הצד השוה שבהן שהם חלב הוא‬ ‫דיני קיבה וחלב הנמצא בה‬ ‫בשר ואסור לבשל בחלב‪ ,‬ואתיא מביניא בין אחותו גדולה ובין‬ ‫אותו ואת בנו לא נאסרים מפסוק זה‪ ,‬דא"כ למה‬ ‫קטנה‪ .‬ע"כ פירוש רש"י כדברי ר' יוסף טוב עלם‪ .‬וי"מ שאחותו‬ ‫חלב קרוש הנמצא בקיבת בעל חיים יונק‪ ,‬וכן בשר הקיבה‬ ‫עצמה‪ ,‬ניתן להעמיד בו גבינות (ע"י נתינת מעט מהם לתוך‬ ‫צריך פסוק לאסור מחוסר זמן לגבוה‪.‬‬ ‫גדולה זה פרה ואחותו קטנה זה רחל‪.‬‬ ‫העור והרוטב‬ ‫שהוא‪ .‬וקיבה שלא נתנו בה חלב אחר‪ ,‬הייתי סבור להתירה‬ ‫כדאמרינן בעבודה זרה (כ"ט‪ ):‬גבי קיבת עולה שכהן שדעתו יפה‬ ‫החלב)‪ .‬ולהלן יבואר האם מותר להעמיד גבינות כאשר‬ ‫הבהמה היא טריפה או שינקה את החלב מטריפה‪ ,‬והאם‬ ‫שורפה חיה‪ ,‬שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא‪ ,‬ולא‬ ‫חלב שהעמידוהו בבשר הקיבה נאסר משום בשר בחלב‪.‬‬ ‫פרק זה כשאר פרקי המסכת עוסק בדיני כשרות מאכלי‬ ‫היא‪ ,‬דחלב גמור הוא כדתנן במתני' כשרה שינקה מן הטריפה‬ ‫קיבתה אסורה‪ ,‬ותניא נמי קיבה שבישלה בחלבה אסורה‪ ,‬והא‬ ‫קט"ז‪ :‬חלב קרוש הנמצא בקיבה של נבילה‪ ,‬ברישא‬ ‫חולין‪ ,‬ועיקרו של פרק זה עוסק בדיני טומאת אוכלין (‪-‬‬ ‫אוכל שנטמא מדבר טמא) וטומאת נבילות (‪-‬נבלת בהמה‬ ‫דקיבת עולה מותרת משום שהחלב אינו מגוף העולה אלא ינקתו‬ ‫דמתני' איתא שהוא אסור‪ ,‬ובסיפא מבואר שבהמה‬ ‫שהיא מטמאה אדם וכלים אוכלין ומשקין)‪.‬‬ ‫מאימה‪ ,‬וכנוס במעיה כנתון בקערה ומותר‪ ,‬כדתניא טריפה‬ ‫כשרה שינקה מטריפה החלב שבקיבתה אסור‪ ,‬אבל‬ ‫שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה‪.‬‬ ‫אוכל אינו מטמא אא"כ יש בו שיעור כביצה (אף שהוא‬ ‫טריפה שינקה מכשרה החלב שבקיבתה מותר‪ ,‬מפני‬ ‫נטמא בכל שהוא‪ ,‬י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן)‪ ,‬ונבילה‬ ‫שהוא כנוס במעיה‪ .‬רב חסדא ביאר שברישא אסור‬ ‫מטמאה בכזית‪.‬‬ ‫קי"ז‪ .‬איסורי חֵלב ודם‪ -‬איסור חלב חמור מדם‪,‬‬ ‫מפני שנראה כאוכל נבילות‪ ,‬אבל בסיפא איכא‬ ‫טומאה עוברת מדבר לדבר גם כאשר המגע אינו ישיר אלא‬ ‫שחלב של קרבן מועלים בו כיון שהוא קדשי ד' ואינו לכהנים‪,‬‬ ‫שחיטה‪ .‬ורבא מקשה שאם בנבילה שאין לחוש שאם‬ ‫באמצעות 'יד' או 'שומר' של הדבר המטמא או של הדבר‬ ‫וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא (‪-‬אם אכלו‬ ‫הנטמא‪ ,‬גם אם הם עצמם אינם מקבלים טומאה‪ .‬יד היינו‬ ‫נתיר את קיבתה יבואו לאכול ממנה כיון שהיא‬ ‫בטומאת הגוף חייב שתי חטאות‪ ,‬אחת משום חלב ואחת משום‬ ‫דבר שאוחזים בו את האוכל‪ ,‬כעצם שיש בראשה בשר‪,‬‬ ‫מאוסה‪ ,‬החלב אסור‪ ,‬כ"ש בטריפה שחוטה שאסור‬ ‫טומאת הגוף שהיא בכרת)‪ ,‬משא"כ דם‪ .‬ואיסור דם חמור‬ ‫ושומר היינו דבר שמחובר באופן טבעי לאוכל והוא שומר‬ ‫שמא יאכל מבשר הטריפה‪ .‬וביאר רבי יוחנן שהסיפא‬ ‫מחלב שהוא נוהג אף בחיה ועוף ובטמאים‪ ,‬ואיסור‬ ‫עליו שלא יתקלקל‪ ,‬כמו קליפת הפרי‪.‬‬ ‫היא לאחר שחזר בו רבי יהושע כדאיתא בע"ז (כ"ט‪):‬‬ ‫חלב נוהג רק בבהמה טהורה‪.‬‬ ‫שומר מצטרף אף להשלים לשיעור קבלת טומאה‪ ,‬אבל יד‬ ‫ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה גבינות העכו"ם‬ ‫אינה מצטרפת‪.‬‬ ‫חלב יש בו מעילה לאחר שנזרק הדם‪ ,‬אף בחלב קדשים‬ ‫אסורות‪ ,‬וענה לו רבי יהושע מפני שמעמידים אותם בקיבת‬ ‫קלים שבחייהם אין בהם מעילה כיון שהם ממון בעלים‪ ,‬יש‬ ‫נבילה‪ ,‬והיינו בחלב הקרוש שבה‪ ,‬אמר לו והלא קיבת העולה‬ ‫טומאת אוכלין בדבר שאינו אוכל‬ ‫מעילה באימוריהם לאחר שנזרק הדם‪ ,‬כדדריש רב ינאי‬ ‫חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה‪ ,‬אמר‬ ‫לו מפני שמעמידים אותה בקיבת עגלי עבודה זרה‪ ,‬ומבואר שחזר‬ ‫מדכתיב באימורי פר כהן משיח שיש בו מעילה מחיים כיון‬ ‫מה מצטרף לאוכל לגבי טומאה‪ -‬עור של‬ ‫קי"ז‪:‬‬ ‫בו מקיבת נבלה‪ ,‬משום דלאו גופה היא‪ ,‬ואסורה משום עבודה‬ ‫שהוא קדשי קדשים "כאשר יורם משור זבח השלמים"‬ ‫זרה דאפילו פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה‬ ‫בהמה שחוטה שאין בבשר כביצה והעור השלימו לכביצה‪ ,‬רוטב‬ ‫– מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח לומר שיש‬ ‫בנפחיה‪ ,‬ומשנה לא זזה ממקומה‪ ,‬שכיון שנשנית משנה זו‪,‬‬ ‫(והיינו ליחה קרושה (ק"כ‪ ).‬שהיא מצטרפת להשלים כיון‬ ‫בו מעילה‪ ,‬אמנם א"א ללמוד משם חלב האליה כיון‬ ‫אע"פ שחזר בו לא אמרו שלא לשנותה עוד‪.‬‬ ‫שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר‪ ,‬אבל ליחה שאינה‬ ‫דליתא בשור‪ ,‬ולכן לומדים גם מדכתיב בקדשים קלים‬ ‫הקונה גדי מעכו"ם אין חוששים שינק מטריפה או‬ ‫קרושה אע"פ שציר שע"ג ירק (‪-‬משקה היוצא מן הירק‪.‬‬ ‫"כל חלב לד' " ‪ -‬קדשי ד' קרינן ביה לענין מעילה‪ ,‬וכיון‬ ‫נבילה‪ ,‬שהרי מצינו שמותר לקנות ביצים מעכו"ם ואין‬ ‫ל"א ציר שמטבילים בו את המאכל) מצטרף לככותבת לענין‬ ‫שא"א ללמוד משם יותרת ושתי כליות דלאו חלב איקרו‪,‬‬ ‫חוששים שהם מעוף טריפה או נבילה‪ ,‬אך שמואל סבר‬ ‫יוה"כ אע"פ שאינו קרוש‪ ,‬שכיון שהוא מחובר לאוכל זה נחשב‬ ‫לכן צריך את שני הפסוקים‪ .‬ואין לאסור אליה של כל‬ ‫לאסור מפני שיש לחוש שינק מטמאה‪ ,‬כיון שטמאה‬ ‫אוכל)‪ ,‬שאני יוה"כ שאין הדבר תלוי אם יש לזה שם אוכל‪,‬‬ ‫כבש מחמת שהיא נקראת חלב דכתיב "חלבו האליה‬ ‫זה דבר מצוי‪( ,‬אמנם בבהמות שלנו אין חוששים‬ ‫אלא הדבר תלוי ביתובי דעתא ואף אם אין לזה שם אוכל‬ ‫אי מייתבא דעתיה חייב‪ ,‬דכתיב "לא תעונה" וזה לא התענה‪ ,‬וציר‬ ‫תמימה"‪ ,‬דכתיב "כל חלב שור וכשב ועז" – לא אסרה‬ ‫שינקו מטמאה‪ ,‬מפני שישראל בדלים מטמאה‬ ‫שע"ג ירק קים להו לרבנן שמייתבא דעתיה‪ ,‬אבל להצטרף‬ ‫תורה אלא דבר השוה בשור כשב ועז ואליה אינה נוהגת לא‬ ‫ומפרישים בהמותיהם מלינק מטמאה‪ ,‬משא"כ‬ ‫בעינן קרושה‪ .‬ושומן נטמא אף בפני עצמו דאוכל מעליא‬ ‫בשור ולא בעז‪.‬‬ ‫עכו"ם)‪ .‬וחזר בו שמואל והתיר‪ ,‬כדמצינו ששמואל‬ ‫הוא‪ ,).‬קיפה (והיינו תבלין בפני עצמו‪ ,‬שאינו נאכל כך‪ ,‬אבל‬ ‫דם אין בו מעילה דכתיב "ואני נתתיו לכם" – שלכם‬ ‫אמר שהטעם שאסרו גבינת עכו"ם הוא מפני‬ ‫הוא מצטרף‪ ,‬אבל פירמא חתיכות בשר דקות שיורדות‬ ‫יהא‪ ,‬וי"א מדכתיב "לכפר" ‪ -‬לכפרה נתתיו ולא‬ ‫שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה‪ ,‬ומבואר שהחלב‬ ‫לתחתית הקדירה נטמאת בפני עצמה)‪ ,‬אלל (יבואר‬ ‫למעילה‪ ,‬וי"א מדכתיב "הוא בנפש יכפר" – משמע‬ ‫שבקיבה עצמה מותר‪.‬‬ ‫לקמן קכ"א‪ ,).‬עצמות שיש בהם מח והמח הוא אוכל והעצם‬ ‫הכנת גבינה ע"י חלב מקיבה אסורה‪ -‬לרבי חייא בר בהוייתו יהא שלפני כפרה אין בו מעילה כמו לאחר כפרה‬ ‫שומרת על המח‪ ,‬גידים‪ ,‬קרניים (במקום שחותכים ויוצא‬ ‫שנתן מתנותיו ונשארו השיריים‪.‬‬ ‫אבא מותר להעמיד גבינה בקיבת נבילה‪ ,‬אבל אין‬ ‫מהם דם מעיקרם שלמטה שהם רכים אבל אינם אוכל בפני‬ ‫ואין ללמוד משם להיפך שלאחר כפרה יהיה בו מעילה‬ ‫להעמיד גבינות בקיבה של בהמה שנשחטה ע"י‬ ‫עצמו‪ .‬שם)‪ ,‬וטלפיים‪ ,‬מצטרפים עם הבשר לשיעור‬ ‫כמו לפני כפרה‪ ,‬דאין לך דבר שנעשית מצוותו‬ ‫עכו"ם‪ ,‬וכרבי אליעזר דס"ל שסתם מחשבת עכו"ם‬ ‫טומאת אוכלין‪ ,‬אבל לא לטומאת נבילות לכזית להשלים‬ ‫ומועלין בו שהרי כבר נעשה ממנו צורך גבוה ולא קרינן ביה‬ ‫לעבודה זרה‪ ,‬וממילא אף שהחלב אינו חלק מגופה הוא נאסר‪,‬‬ ‫שיעור נבילה לטמא‪ .‬ד'שומרים' מצטרפים לטומאה קלה‬ ‫קדשי ד'‪ .‬ואף שתרומת הדשן (‪-‬שבכל בוקר תורם מדשן‬ ‫דאפילו פירשא נאסר משום דניחא ליה בניפחיה‪ .‬ולרב שמואל‬ ‫ולא לטומאה חמורה וכדלהלן‪ .‬ולרבי יהודה האלל‬ ‫המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח ונבלע שם במקומו‬ ‫בר רב יצחק מותר אף בשל שחיטת עכו"ם‪ ,‬ואין‬ ‫המכונס (‪-‬נאסף במקום אחד)‪ ,‬אם יש בו כזית במקום‬ ‫כדכתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו' ושמו אצל‬ ‫אחד חייב עליו אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קודש‪,‬‬ ‫חוששים לדברי רבי אליעזר‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬אמנם בעור המזבח" מלמד שטעון שימה וגניזה‪ ,‬אלמא אסור בהנאה)‪ ,‬ובגדי‬ ‫דהואיל ואחשביה אינו בטל‪.‬‬ ‫כהונה (‪ -‬ד' בגדי לבן שכהן גדול נכנס עמהם לפני ולפנים‪ ,‬והם‬ ‫קיבת נבילה אין מעמידים‪.‬‬ ‫דין שוחט בהמה טמאה לעכו"ם יבואר לקמן קכ"א‪.‬‬ ‫(מעמידים בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה‪ ,‬וכ"ש טעונים גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהם כל השנה ולא כהן‬ ‫בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה‪ ,‬דהחלב הכנוס בה גדול ביום הכיפורים אחר‪ ,‬דכתיב "ופשט את בגדי הבד והניחם‬ ‫דין שומר לענין טומאה‪ -‬שומר והיינו דבר שהוא שומר‬ ‫שם") יש בהם מעילה אחר שנעשית מצוותם‪ ,‬שני‬ ‫הוא פירשא בעלמא‪.‬‬ ‫על האוכל‪ ,‬כגון עור‪ ,‬מצטרף לכביצה לטומאה קלה ‪-‬טומאת‬ ‫כתובים הבאים כאחד אין מלמדין‪ ,‬ולמ"ד דהא דכתיב‬ ‫אוכלין‪ ,‬דכתיב לגבי טומאת אוכלין "זרע זרוע אשר יזרע"‬ ‫המעמיד חלב בעור של קיבה כשרה שהוא בשר‪ ,‬אם‬ ‫בבגדי כהונה "והניחם שם" היינו שהוא לא ישתמש‬ ‫‪ -‬כדרך שמוציאים אותו לזריעה‪ ,‬והיינו חיטה‬ ‫הקיבה נותנת טעם בחלב החלב נאסר‪.‬‬ ‫בהם ביום כיפורים אחר‪ ,‬תרומת הדשן ועגלה ערופה‬ ‫שאע"פ שנעשית מצוותה אסורה בהנאה דכתיב "וערפו שם" – בקליפתה והיינו הקליפה החיצונה החופה אותה בעודה‬ ‫איסור בשר בחלב בקיבה שנמלחה עם החלב הקרוש שבה‪-‬‬ ‫שם תהא קבורתה‪ ,‬הם שני כתובים‪ ,‬ולמ"ד ששני כתובים שיבולת (אבל זו שנושרת כשכותשים אותה במכתשת היא אוכל‬ ‫כתב רש"י בשם רבינו שלמה ברבי מאיר שחלב הנמצא קרוש‬ ‫מלמדים‪ ,‬תרי מיעוטי כתיבי דמשמע רק אלו ולא אחרים‪ ,‬גמור)‪ ,‬שעורה בקליפתה‪ ,‬ועדשים בקליפתם והיינו‬ ‫בעור הקיבה שמולחים אותה בעורה‪ ,‬יש בזה איסור גמור של‬ ‫בשר בחלב‪ ,‬בין שנותנים עימו חלב אחר ובין שמולחים אותה‬ ‫הקליפה שהעדשה חבויה בתוכה שאין מקפידים עליה בשעת‬ ‫"ושמו" ו"הערופה"‪.‬‬ ‫עימה‪ .‬ויש שמתירים ומביאים ראיה מדגים שעלו בקערה‬ ‫זריעה אלא בשעת אכילה‪ ,‬ואף שהפסוק נאמר לענין טהרה‪ ,‬היינו‬ ‫ובעינן ג' קראי בדם‪ ,‬למעט מנותר שאם נתותר ושגג בין משום שלא הוכשר לקבלת טומאה‪ ,‬וסמיך ליה "וכי יותן מים על‬ ‫שפסקנו (לעיל קי"א‪ ):‬שמותר לאוכלן בכותח‪ ,‬משום דהוה ליה‬ ‫נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת‬ ‫בדם בין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם‪ ,‬וממעילה‪ ,‬זרע" שאם הוכשר טמא‪ ,‬וכן שומר כמו פרח הרימון‬ ‫טעם‪ ,‬וכ שהוא חוזר ונותן טעם בגבינה זה נ"ט בר נ"ט‪ ,‬ואין זה‬ ‫ומטומאה שאם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם‪ ,‬מצטרף לשיעור קבלת טומאה‪( ,‬אבל הנץ שהוא שומר‬ ‫דומה כלל‪ ,‬דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין‬ ‫אבל לפיגול א"צ קרא‪ ,‬דזבח פיגול שאכל מדמו פשיטא דשומר אין מצטרף)‪ ,‬אע"פ שאינו נזרע כך‪ ,‬וכן עור‬ ‫הם היתר גמור‪ ,‬וכשבא לאוכלם בכותח כיון שטעם הבשר לא בא‬ ‫שאינו חייב משום פיגול‪ ,‬דרק דבר שיש לו דבר אחר מצטרף‪ ,‬דכתיב בפסוק זה ג' פעמים לשון זריעה‪.‬‬ ‫מן הממש אלא מנותן טעם אחר‪ ,‬לכן זה מותר‪ ,‬אבל חלב הנמלח‬ ‫המתירו לאדם כגון בשר שהדם מתירו לכהנים‪ ,‬או למזבח אמנם שומר לא מצטרף לטומאה חמורה כטומאת נבילה‬ ‫בבשר‪ ,‬משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור‪ ,‬כדקיימא לן‬ ‫(לעיל ק"ח) חתיכה עצמה נעשית נבילה‪ ,‬וא"כ הטעם היוצא‬ ‫כגון עולה שהדם מתיר להקטיר את האימורים במזבח‪ ,‬יש בו שמטמאה אף אדם וכלים‪ ,‬דכתיב "הנוגע בנבלתה" ולא‬ ‫מהחתיכה בין טעם בשר בין טעם חלב הוא גוף האיסור‪ ,‬וכשטעם‬ ‫בעור שאין עליו כזית בשר בלא העור‪ ,‬אמנם אם יש‬ ‫פיגול‪ ,‬ודם עצמו הוא מתיר‪.‬‬ ‫החלב יוצא לחלב הגבינות זה מין במינו שלהלכה אוסר בכל‬ ‫כליות של שור הגדול‪ .‬תענית כ"ג‪ ,).‬דמתוך שהם קבועים בדוחק‬ ‫קי"ט‪ .‬והנה איתא בברייתא שאם יש ב' עצמות‬ ‫בבשר כזית בלא העור‪ ,‬ונגע בעור‪ ,‬נטמא הבשר‪ ,‬מפני‬ ‫אם יטול אחד מהם יש ריוח לאחרים ליפול‪ ,‬דאל"כ העליון‬ ‫ועליהם ב' חצאי זיתים‪ ,‬והכניס ראשיהם השניים שאין‬ ‫שהעור נעשה כיד לבשר‪ ,‬וכתיב "יטמא"‪.‬‬ ‫אינו נחשב שומר לתחתון‪ ,‬או דאיירי שבחיטה אחת‬ ‫יש כזית יחד עם קליפתה‪ ,‬כחיטי דשמעון בן שטח‪ ,‬שאז השומר‬ ‫עליהם בשר‪ ,‬והם של מת‪ ,‬לבית‪ ,‬אע"פ שעצם בלא בשר מטמא‬ ‫שומר שאינו יד כגון עור שיש כנגדו כזית בשר‪,‬‬ ‫קי"ח‪.‬‬ ‫רק במגע ומשא ולא באהל‪ ,‬הבית טמא מפני שהמאהיל על‬ ‫טמא ‪-‬אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל‪ ,‬ומטמא‬ ‫מצטרף לחיטה‪.‬‬ ‫היד כמאהיל על הבשר‪ .‬וליהודה בן נקוסא אין מצרפים‬ ‫אם האוכל טמא והשומר נגע באוכל טהור‪ ,‬ומצטרף‪ .‬וא"צ‬ ‫האם שערה יש לה דין יד‪ -‬שערה אחת‪ ,‬לריש לקיש‬ ‫כזית מב' עצמות דאין יד לפחות מכזית‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫קרא לומר ששומר מכניס ומוציא טומאה‪ ,‬דיליף ק"ו‬ ‫אין לה דין יד כיון שהיא נתלשת‪ ,‬אבל יש בה דין שומר‪ ,‬ונ"מ‬ ‫שרב יכול להעמיד בעצמות שיש בהם מח שהם שומר‬ ‫מיד‪ ,‬והלימוד הנ"ל מלמד ששומר מצטרף‪.‬‬ ‫שבשומר צריך שיגע דווקא כנגד הבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן יש לה‬ ‫לבשר ונכנס חלק מהעצם שאין שם מח‪ ,‬ואף שמבואר לעיל‬ ‫(קי"ח‪ ).‬רק מה שכנגד האוכל נחשב שומר‪ ,‬כאן שאין המח נשמר‬ ‫דין יד לענין טומאה‪ -‬יד שאינו שומר כגון עצם שאין בו‬ ‫דין יד ומביאה טומאה אפילו אם לא נגע כנגד הבשר‪ .‬ורבי‬ ‫אלא כשהעצם סתומה הכל נחשב שומר‪ ,‬ויסבור כת"ק שטמא‬ ‫מח ובראשו בשר‪ ,‬הבשר טמא אם היה טהור והיד נגעה בשרץ‪,‬‬ ‫יוחנן הקשה על ריש לקיש ממתני' דלהלן שעור שיש‬ ‫כיון שיש כאן שיעור פול‪ ,‬וביד אפילו ת"ק מודה‪ ,‬או בעצמות‬ ‫ואם הבשר היה טמא והיד נגעה באוכל טהור הוא מטמא את‬ ‫עליו כזית בשר הנוגע בחוט היוצא מהבשר או בשערה‬ ‫שהם יד לבשר שאין בהם מח‪ ,‬ויסבור כיהודה בן נקוסא‪.‬‬ ‫האוכל‪ ,‬אבל אינו מצטרף לכביצה‪ ,‬דכתיב "לכם" ג"פ‪,‬‬ ‫הוא טמא‪ .‬וריש לקיש מעמיד שהשערה מטמאה‬ ‫מדין שומר שהיא שומרת על היד‪ ,‬דאף ששומר ע"ג‬ ‫לגבי זרעים ולגבי נבילה ולגבי תנור‪ ,‬ולומדים לכם ‪ -‬ורבי יוחנן יעמיד בעצמות שהם יד לבשר‪ ,‬ויסבור‬ ‫שומר אין בו דין שומר והשערה היא על העור‪ ,‬השערה‬ ‫לכל צרכיכם שבאוכל הזה הכל טמא‪ ,‬להכניס טומאה כת"ק‪ ,‬ואשמועינן ת"ק שיש יד לפחות מכזית‪ ,‬אבל לא לפחות‬ ‫ולהוציא טומאה‪ .‬ואין לומר שיד תכניס ולא תוציא‪ ,‬מפול‪ ,‬דאי בשומר אפילו בד' עצמות מטמא‪ ,‬דיש שומר לפחות‬ ‫נוקבת בעור ויורדת לבשר‪ ,‬ואין זה שומר ע"ג שומר‪( ,‬ומ"מ‬ ‫דאם יכולה להכניס כ"ש שיכולה להוציא‪ .‬ואין לומר מפול‪.‬‬ ‫עור כשר לתפילין אף דבעינן כתיבה תמה ‪-‬שלימה ולא‬ ‫שיד תוציא ולא תכניס‪ ,‬דכי כתיבא יד אהכנסה והנה איתא בברייתא שקולית (‪-‬העצם העליונה של הירך‪,‬‬ ‫פסוקה‪ ,‬דכתיב "וכתבתם"‪ ,‬כיון שנקב שהדיו מכסה אותו‬ ‫כתיבא‪( .‬ואין ללמוד זרעים נבילה ותנור זה מזה‪ ,‬ותמיד יש בה מח) שיש עליה בשר‪ ,‬כל חלק ממנה מטמא‬ ‫אינו נקב)‪ .‬או שריש לקיש יעמיד שגם החוט וגם‬ ‫דזרעים חמירי שטומאתן מרובה (‪-‬שמקבלים טומאה אוכלין‪ ,‬לרבי יהודה דין זה הוא דווקא כשיש בה כזית‬ ‫השערה מטמאים משום יד‪ ,‬ויש הרבה חוטים או‬ ‫מולדי טומאה‪ ,‬אבל תנור אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה‪ ,‬בשר‪ ,‬ולאחרים דין זה הוא אפי' אם יש עליה כפול‬ ‫שערות והוא אוחז בכולם‪ ,‬וכשמחזיק בהם הם לא נחתכים‪,‬‬ ‫וכן טומאתם מרובה מנבילה כדתנן במתני' ריבה לטמא טומאת‬ ‫בשר‪ .‬הגמ' אומרת שרב יכול להעמיד ביד ולסבור‬ ‫וכמו שהעמיד רבי אילעא שמה שמלאי (‪-‬זקן העליון)‬ ‫אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות)‪ ,‬ותנור חמור‬ ‫כרבי יהודה‪ ,‬או להעמיד בשומר ולסבור כאחרים‪ .‬ורבי‬ ‫של השיבולת מעביר טומאה לשיבולת או מהשיבולת‬ ‫שמטמא מאוירו (אע"פ שלא נגע‪ ,‬והתנור נעשה ראשון‬ ‫והאוכלין שניים‪ ,‬אבל נבילה וזרעים אינם מטמאים אחרים אא"כ יוחנן יעמיד בשומר ויסבור כאחרים ששומר יש לפחות‬ ‫ואינו מצטרף לשיעור דאינם שומר אלא יד‪ ,‬היינו במלאי‬ ‫נגעו בהם)‪ ,‬ונבילה חמורה שמטמאה אדם ומטמאה מכזית‪ ,‬והא דאמרי כפול אף שלרבי יוחנן יש שומר לפחות‬ ‫בין המלאים‪.‬‬ ‫במשא וטומאה יוצאה מגופה‪ .‬ותנור ונבילה חמירי מפול‪ ,‬זה רק בגלל שרבי יהודה אמר שיעור‪ ,‬אבל באמת‬ ‫ה"ה בפחות מפול‪.‬‬ ‫דין אוכל שנמחה‬ ‫מזרעים‪ ,‬שהם מקבלים טומאה בלי נגיעה‪ .‬וזרעים‬ ‫והא דתניא ש(שרביט שריקנו טהור‪ ,‬ואם שייר בו גרגיר אחד‬ ‫ונבילה חמורים מתנור‪ ,‬שהרי הם אוכל‪ .‬ונבילה אפשר‬ ‫הסוגיא דלהלן עוסקת בכמה מאכלות אסורות (חלב חמץ‬ ‫ויש בגרגיר ובשרביטים יחד כביצה טמא‪ ,‬ושרביט הפולים גדלים‬ ‫נבילה טבל חדש שביעית כלאים הקדש ותרומה) שהתורה‬ ‫ללומדה מתנור וזרעים‪ ,‬אך י"ל דיו לבא מן הדין להיות‬ ‫אסרה אותם בלשון אכילה‪ ,‬ובכל זאת הם אסורים אף אם‬ ‫בו והוא השומר שלהם ו)לרבי אלעזר בן עזריה שרביט של‬ ‫כנדון וא"א ללמוד שנבילה תטמא אדם כגון אם תחב‬ ‫נימוחו ונעשו משקה‪ ,‬מפני שיש רבוי מיוחד שזה בכלל‬ ‫פול אינו מטמא להכניס או להוציא טומאה‪ ,‬דלאו שומר הוא‪,‬‬ ‫קיסם בכזית בשר נבילה להיות לו יד ונגע בו אדם‪ ,‬לא יטמא עד‬ ‫אכילה‪( .‬וכתבו הראשונים שאף ששתיה בכלל אכילה‪ ,‬כאן‬ ‫מפני שהפולים גסים ואינם צריכים שומר‪ ,‬אבל שרביט של‬ ‫שיגע בנבילה עצמה‪ ,‬וכן בעצם של נבילה שזה יד‪ .‬ומה שזרעים‬ ‫צריך רבוי מיוחד‪ ,‬מפני שהשתיה היא שלא כדרך‪ ,‬או מפני‬ ‫קטניות מטמא אע"פ שהם פחות מפול‪ ,‬כיון שהוא רוצה‬ ‫אינם מקבלים טומאה אלא בהכשר אינו קולא‪,‬‬ ‫שהדבר נשתנה מדרך ברייתו)‪ .‬ויבואר להלן מהו הרבוי‬ ‫למשמש בקטניות ע"י השרביט כיון שהם דקים ואם‬ ‫המיוחד שיש בכל אחד ואחד‪ ,‬ומדוע א"א ללמוד אחד‬ ‫דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו)‪.‬‬ ‫תתערב בהם פסולת א"א לנקותם‪ ,‬ומבואר שיש שומר לפחות‬ ‫וי"א שלומדים הכנסת טומאה‪ ,‬מדכתיב "יטמא"‬ ‫מהשני‪ .‬וכן יבואר האם יוצאים ידי חובת מצה וביכורים אם‬ ‫מפול‪ .‬הגמ' אומרת שרב יעמיד בקלח שמחוברים בו כל‬ ‫לרבות שומר‪ ,‬וכיון שאינו מצטרף‪ ,‬ולהכניס לומדים‬ ‫נימוחו‪ ,‬ומנלן‪.‬‬ ‫השרביטים שהם יותר מכזית‪ ,‬שמטמא מדין יד‪ ,‬ומפני‬ ‫ק"ו מיד‪ ,‬א"כ לומדים מזה להוציא ביד (באם אינו‬ ‫ק"כ‪ .‬חלב שהמחהו וגמעו חייב‪ ,‬ואף שבחלב כתיב‬ ‫שהוא רוצה בקלח לתשמיש ‪-‬לטלטלם על ידו‪ ,‬ובפול כיון‬ ‫ענין)‪ ,‬ואין לומר דנימא שבא ללמד שומר בשאר‬ ‫"אכילה"‪ ,‬אמר קרא "ונכרתה הנפש" משמע כל דבר‬ ‫שהם גסים אינו צריך את היד‪.‬‬ ‫אוכלין‪ ,‬כיון ששומר של נבילה הרי הוא כיד‪ ,‬וממילא‬ ‫המיישב דעתו של אדם ‪ -‬לרבות את השותה‪.‬‬ ‫קי"ט‪ :‬שומר שע"ג שומר אינו מצטרף‪ ,‬כדמצינו‬ ‫עדיף ללמוד ממנו דין יד‪.‬‬ ‫שיש ג' קליפות בבצל‪ ,‬הפנימית (‪-‬הלבנה הראשונה דם שהקפהו ואכלו חייב‪ ,‬דכיון דאקפיה אחשביה‪.‬‬ ‫דבר שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער‪ ,‬אינו טמא ואינו‬ ‫שראויה לאכילה) מצטרפת אע"פ שהיא נקובה כיון שהיא חמץ ומצה‪ -‬המחהו וגמעו בפסח‪ ,‬אם זה מצה אינו‬ ‫מטמא ואינו מצטרף‪.‬‬ ‫עצמה אוכל‪ ,‬והאמצעית שהיא שומר מצטרפת רק אם יוצא בה ידי חובה‪ ,‬דבעינן "לחם עוני"‪ ,‬ואם זה חמץ‬ ‫קי"ח‪ :‬דין יד להכשר‪ -‬לרבי יוחנן יש יד להכשר‬ ‫היא שלימה מפני שרק שלימה שומרת‪ ,‬והחיצונה אינה הוא ענוש כרת‪ ,‬ואע"ג דכתיב אכילה‪ ,‬אמר קרא "נפש"‬ ‫שאם הוכשרה היד הוכשרו הזרעים‪ ,‬ולרב אין יד להכשר‪.‬‬ ‫מצטרפת אע"פ שהיא שלימה דאין שומר שעל גבי שומר לרבות את השותה‪.‬‬ ‫וי"ל שנחלקו אם מקרא נדרש לפניו דכתיב "טמא הוא"‬ ‫נחשב שומר‪.‬‬ ‫נבלת עוף טהור שהמחה אותה בחמה הרי היא‬ ‫ולפני פניו דכתיב "וכי יותן מים"‪ ,‬או שמקרא נדרש רק‬ ‫שומר אוכל שחילקו ויש בו כביצה עם השומר‪ ,‬כגון אוכל טהורה מפני שהיא מסרחת‪ ,‬אבל אם המחה אותה‬ ‫לפניו‪ .‬או י"ל שנחלקו בסברא‪ ,‬אם יש יד להכשר כיון‬ ‫כביצה ושומרו עליו וחילקו לשנים‪ ,‬או כגון שני בצלים קטנים‪ ,‬באור היא טמאה אע"ג דכתיב "אכילה"‪ ,‬דאמר קרא‬ ‫שהוא תחילת טומאה‪ ,‬או שהכשר אינו תחילת‬ ‫מסתפק רב אושעיא אם השומרים לא מצטרפים כיון "נפש" לרבות את השותה‪.‬‬ ‫טומאה‪ .‬ותניא כוותיה דרבי יוחנן‪( ,‬עוד איתא התם‬ ‫שאין אחד שומר על השני‪ ,‬או שכיון שכל אחד שומר‬ ‫שזרעים אינם מקבלים טומאה או הכשר עד שיתלשו‪,‬‬ ‫א"א ללמוד אחד מהשני‪ ,‬חמץ א"א ללמוד מחלב‬ ‫על שלו מצטרפים‪.‬‬ ‫כדאמרינן בתורת כהנים שאם אתה אומר שמחוברים טמאים‬ ‫ונבילה‪ ,‬דחמץ היתה לו שעת הכושר‪ , ,‬ונבילה א"א‬ ‫והא דתניא שלרבי אלעזר בן עזריה שרביט של‬ ‫טימאת את הכל‪ ,‬שאין לך מחוברים שאין מצויים בהם שרצים)‪.‬‬ ‫ללמוד מחלב וחמץ מפני שאין בה חיוב כרת‪ ,‬וחלב‬ ‫קטניות מטמא‪ ,‬כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות‬ ‫א"א ללמוד מחמץ ונבילה‪ ,‬מפני שחלב הותר מכללו‪,‬‬ ‫שיעור אוכלין ליד ולשומר‪-‬‬ ‫ע"י השרביט אע"פ שצריך ב' וג' שרביטין כדי להצטרף‬ ‫(והיינו שחלב חיה מותר להדיוט‪ ,‬אבל נבילה אף שעוף‬ ‫לרב אין יד לאוכל שהוא פחות מכזית כיון שאין בעיקרו‬ ‫לכביצה‪ .‬רב אושעיא יעמיד בקלח שמטמא מדין יד‪,‬‬ ‫הותר במליקה זה רק לכהנים שזוכים משלחן גבוה‬ ‫כזית אין לזה חשיבות בשביל שיהיה ליד תורת יד‪( ,‬מיירי בפחות‬ ‫ומפני שהוא רוצה בקלח לתשמיש‪.‬‬ ‫מכזית שנמצא עם אוכלין כביצה)‪ ,‬אבל יש שומר לפחות מכזית‪,‬‬ ‫והתירא משום גבוה‪ ,‬אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר‪ .‬אבל‬ ‫והא דתניא שבחיטה או בשעורה או בעדשים‪,‬‬ ‫ואין שומר לפחות מפול ‪-‬הרבה פחות מכזית‪ ,‬לא לענין‬ ‫מה שהותר חלב בהמה לגבוה אינו קולא‪ ,‬שהרי נבילה‬ ‫הקליפה מצטרפת ומבואר ששני שומרים מצטרפים‪ ,‬וה"ה‬ ‫להצטרף לכביצה ולא לענין להכניס ולהוציא טומאה‪ ,‬ולרבי‬ ‫הותרה לגבוה במליקה)‪ ,‬וחלב וחמץ א"א ללמוד‬ ‫לאוכל שחילקו‪( ,‬והוה מצי לתרוצי בריה שאני‪ ,‬אלא דתרוצא‬ ‫יוחנן יש יד לפחות מכזית אבל לא לפחות מפול‪ ,‬ויש‬ ‫דחיקא הוא)‪ ,‬הכונה לשדרה‪ ,‬וזה נחשב שומר אחד מפני שאם מנבילה מפני שאינם מטמאים‪.‬‬ ‫שומר לפחות מפול‪ .‬אמנם בבריה מודה רב שיש‬ ‫שומר אף לפחות מפול‪ ,‬כדמצינו שחיטים או שעורים אחד יפול כולם יפלו‪ ,‬ואיירי בחיטים גדולות שיש בשורה והא דבעינן "הטמאים" לאסור ציר ורוטב וקיפה של‬ ‫אחת כביצה (כמו שהיה בימי שמעון בן שטח כשתי שרצים‪ ,‬ולא לומדים מחלב חמץ ונבילה שהמיחוי שלהם‬ ‫או עדשים עם קליפתם מצטרפים לטומאה‪.‬‬ ‫חזקיה מיישב שאף כאן יכול לפוררה לפרורים‬ ‫קכ"א‪:‬‬ ‫כמותם‪ ,‬דהו"א דאמרינן דיו ובעינן כזית‪ ,‬ושרצים איסור סכין‪ ,‬שהרי במרטקא אף בכזית במקום אחד פטור‬ ‫כיון שהוא עץ בעלמא‪ .‬והמחלוקת היא אליבא דרבנן‪ .‬דקים שכל אחד פחות מכזית ושוב לא תטמא טומאת נבילות‪,‬‬ ‫אכילתם בכעדשה כטומאתם‪ .‬ואין ללמוד חלב חמץ ונבילה‬ ‫משא"כ נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה‬ ‫דעתיה‬ ‫דגלי‬ ‫כשכנסו‬ ‫מדבר‬ ‫יהודה‬ ‫שרבי‬ ‫הונא‬ ‫רב‬ ‫ואמר‬ ‫משרצים‪ ,‬דמה לשרצים שטומאתם ואיסורם במשהו‪.‬‬ ‫דלא בטליה מעיקרא‪ ,‬אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות‬ ‫ואף שבהמה טמאה (וכ"ש טהורה‪ ,‬דליכא מידי דשרי לישראל‬ ‫אחר הפשט לא‪ ,‬דהואיל ובטל מתחילה ונעשה עור תו לא הדר‬ ‫ק"כ‪ :‬טבל וחדש ושביעית וכלאים‪ ,‬משקה היוצא‬ ‫ואסור לעכו"ם‪ ,‬ובטהורה גם רבי יוחנן מודה) ששחטו בה‬ ‫הוי בשר לטומאת נבילה‪ ,‬דרק לטומאת אוכלין מהניא מחשבה‬ ‫מהם כמותם‪ ,‬דילפינן מחלב חמץ ונבילה‪ ,‬שהרי הם‬ ‫שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת‪ ,‬לחזקיה אין‬ ‫לשויה אוכל אפילו בעור עצמו‪.‬‬ ‫איסור הבא מאיליו‪.‬‬ ‫בה איסור אבר מן החי כיון שהיא מתה‪ ,‬הכונה שיצאה‬ ‫חרטום (–מקור) וציפרניים של עוף שלא נאמרה בו אלא‬ ‫מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ובטומאת נבילות כתיב‬ ‫הקדש משקה היוצא ממנו דינו כמותו‪ .‬ואין ללמוד‬ ‫טומאת בית הבליעה‪ ,‬מיטמאים ומטמאים אם קיבל טומאה‬ ‫מחלב חמץ ונבילה‪ ,‬שהרי אינו איסור הבא מאיליו‪ .‬רק‬ ‫"וכי ימות"‪.‬‬ ‫מן השרץ דרכם‪ ,‬ומצטרפים לכביצה‪ .‬והיינו חרטום‬ ‫הקדש לא נחשב איסור הבא מאיליו‪ .‬ואין ללמוד מביכורים‬ ‫התחתון של העליון (‪-‬רצועה דקה שנמצאת בפה ודבוקה לרבי יוחנן יש בשחוטה מפרכסת איסור אבר מן החי‪.‬‬ ‫(שלומדים מ"תביא" לרבות אם הביא ענבים ודרכם‬ ‫לחרטום העליון לאורכו)‪ ,‬אבל התחתון או העליון הוא עץ רבי אלעזר אמר שיש לנקוט כרבי יוחנן‪ ,‬דתני רב‬ ‫אבל אם דרכם מתחילה אין מביאם דכתיב "פרי")‪ ,‬דמה‬ ‫בעלמא‪ .‬וציפורניים היינו במקום שהם מובלעים אושעיא שישראל ששחט בהמה לעכו"ם ושחט‬ ‫לביכורים שהם טעונים קרייה ‪-‬ארמי אובד אבי והנחה על‬ ‫בה שנים או רוב שניים‪ ,‬או עכו"ם ששחט בהמה‬ ‫בבשר ‪-‬שורשי הציפורניים‪ ,‬ששם הם נחשבים אוכל‪.‬‬ ‫הרצפה דכתיב "והנחתו לפני ד' "‪ .‬ואין ללמוד מתרומה‬ ‫טהורה לישראל‪ ,‬והיא מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת‬ ‫(שהוקשה לביכורים) או מתרומה וביכורים‪ ,‬דמה‬ ‫אוכלין אבל לא טומאת נבילות (וכנ"ל)‪ ,‬ואבר הפורש‬ ‫דין טומאת בהמה מפרכסת‬ ‫לתרומה וביכורים שכן חייבים עליהם מיתה במזיד‬ ‫ממנה כאבר מן החי ואבר מן החי מטמא מיד כנבילה‪ ,‬ובשר‬ ‫כפי שנתבאר בבעלי חיים שמתו שייכים ב' סוגי טומאות‪:‬‬ ‫א' טומאת אוכלין‪ ,‬והיינו אם נטמאה הבהמה מדבר טמא‬ ‫וחומש בשוגג‪ .‬אלא לומדים מתרומה וחד מהנך או‬ ‫הפורש ממנה כפורש מן החי שאין בו טומאה‪ ,‬ואסור‬ ‫בזמן שהיא נחשבת 'אוכל'‪ ,‬והיינו שהיא עומדת לאכילה‪ .‬ב'‬ ‫מביכורים וחד מהנך ‪-‬חמץ או נבילה‪.‬‬ ‫לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה כיון שנחתך מחיים‪,‬‬ ‫טומאה עצמית כאשר היא נבילה‪.‬‬ ‫דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות (ענבים‬ ‫ומבואר כרבי יוחנן‪ .‬ואם שחט סימן אחד או רוב סימן‬ ‫בהמה ה'מפרכסת' והיינו שהיא מניעה את אבריה‪ ,‬נחשבת‬ ‫שנמצאים בגפנים בימות החורף שאינם מתבשלים לעולם‬ ‫אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה‬ ‫כחיה לכל דבר עד שתמות‪ ,‬אמנם בהמה טהורה שנשחטה‬ ‫ועושים מהם חומץ) ושאר משקים ממיני פירות של‬ ‫בשום מקום לא לישראל ולא לבני נח‪ ,‬וכן אם נחרה ועודה‬ ‫כדין אין בה איסור דאורייתא של אבר מן החי אף קודם‬ ‫מפרכסת אינה מטמאה כלל‪ .‬ונכרי ששחט בהמה‬ ‫שתמות (לעיל ל‪ ,).‬וממילא היא מקבלת טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫תרומה חוץ מענבים וזיתים שדרכם בכך‪ ,‬רבי אליעזר מחייב‬ ‫טהורה במקום שאינו עושה את הבהמה לטריפה כגון‬ ‫בסוגייתינו יבואר האם גם בהמה טמאה ששחט ישראל‬‫על המשקין קרן וחומש אם אכלם בשוגג‪ ,‬ורבי יהושע‬ ‫פוטר‪ .‬הגמ' מבארת שלרבי אליעזר אומרים בכל גזירה‬ ‫לעכו"ם‪ ,‬או עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל‪ ,‬השחיטה‬ ‫חצי קנה‪ ,‬ובא ישראל וגמר את השחיטה‪ ,‬כשרה‪ .‬ואם‬ ‫גורמת שהיא מקבלת טומאת אוכלין בעודה מפרכסת‬ ‫שוה ובנין אב דון מינה ומינה לדמותו למלמד בכל פרטיו‪,‬‬ ‫הישראל התחיל בשחיטה והנכרי גמר‪ ,‬פסולה בין‬ ‫אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותה באכילה‪ ,‬והאם יש לה‬ ‫וממילא כיון שלומדים תרומה מביכורים שמשקין‬ ‫אם הישראל עשאה טריפה ובין בלא עשאה טריפה‬ ‫טומאת נבילה ואיסור אבר מן החי‪ ,‬והאם היא צריכה 'הכשר‬ ‫היוצאים מהם כמותם‪ ,‬הכי נמי כמו שביכורים הם גם‬ ‫כיון שגמר השחיטה נעשה בידי עכו"ם‪ .‬והרוצה לאכול בשר‬ ‫מים' כדי לקבל טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫משאר מינים ה"ה תרומת משקין היא גם בשאר‬ ‫לפני שתצא נפש הבהמה‪ ,‬יחתוך כזית חי מבית‬ ‫מינים‪ ,‬ולרבי יהושע אומרים דון מינה מה שצריכים השוחט בהמה טמאה לעכו"ם וכ"ש לישראל‪ ,‬וכן‬ ‫שחיטתה ומולחו ומדיחו היטב יותר מסתם בשר‪ ,‬מפני‬ ‫ללמוד ואוקי באתרה לשאר פרטיו המפורשים בו‪ ,‬וממילא עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל (ברייתא‬ ‫שכאשר הבהמה מתה היא נאנחת ומוציאה את דמה יפה‪ ,‬וכאן‬ ‫רק תירוש ויצהר קדושים בתרומה ולא שאר משקין‪ ,‬קכ"א‪ ,):‬והיא עדיין מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת אוכלין‬ ‫הדם לא הספיק לצאת וכחותכו הוא נבלע בתוכה‪ ,‬וממתין עד‬ ‫אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין‪ ,‬דכיון שישראל שחט ולגבי‬ ‫שתצא נפשה ואוכלו אבל לפני כן אסור‪ ,‬כדאיתא בסנהדרין‬ ‫(ואף שאפילו תמרים ותפוחים עצמם אין תרומתם מן התורה‬ ‫ישראל זה שחיטה מעליא‪ ,‬ובטהורה השחיטה מתירה לישראל‪,‬‬ ‫(ס"ג) שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דכתיב "לא‬ ‫מחשבתו משויא ליה אוכל בשחיטה אף בטמאה לעכו"ם‪ ,‬וכ"ש‬ ‫אלא מדברי סופרים‪ ,‬כעין דאורייתא תקון)‪ ,‬ולדבריו אף‬ ‫תאכלו על הדם"‪ ,‬ואסמכתא בעלמא היא‪ ,‬וגם הנכרי מותר בה‬ ‫בטהורה אף כשעכו"ם שחט‪ ,‬כיון שאם שחטה ישראל יש בה‬ ‫ביכורים וערלה הם רק במשקה היוצא מן הזיתים ומן‬ ‫דליכא מידי דשרי לישראל ואסור לעכו"ם‪ ,‬ודבר זה טוב‬ ‫היתר אכילה‪( ,‬אבל עכו"ם בטמאה דלא מצינו בזה שחיטה‪ ,‬וכן‬ ‫הענבים בלבד‪ ,‬ואין מלקות משום ערלה אלא על‬ ‫לרפואה‪.‬‬ ‫נחירה בישראל שלא מצינו בו נחירה‪ ,‬ואין בזה טומאה‪ ,‬וכן טמאה‬ ‫היוצא מן הזיתים ומן הענבים‪ ,‬שהרי חוזרים ולומדים‬ ‫לישראל‪ ,‬לא משויא ליה אוכל‪ ,‬דבטלה מחשבתו)‪ ,‬ואינה‬ ‫ביכורים וערלה מתרומה‪.‬‬ ‫שחיטה לצורך נכרי ששהה או דרס בה או שלא בדק‬ ‫מטמאה טומאת נבילות עד שתמות דכתיב "וכי ימות מן‬ ‫את הסכין‪ ,‬אינה מטמאה טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫הבהמה"‪ ,‬או עד שיתיז ראשה שכיון שנחלקה לשנים היא‬ ‫המשך דיני טומאת אוכלין‬ ‫נחשבת מתה אפילו אם היא מפרכסת‪( .‬מתני' קי"ז‪ .):‬ואמר‬ ‫קכ"ב‪ .‬שני חצאי זיתים שנמצאים על גבי העור‪ ,‬לרבי‬ ‫קכ"א‪ .‬מהו אלל‪ -‬מבואר במתני' (קי"ז‪ ):‬שאלל‬ ‫אביי שאינה מצילה כלים שבתוכה שבלעתם בחייה והרי‬ ‫ישמעאל (קכ"ד) אין העור מבטלם ומטמאים‪ ,‬ואפי'‬ ‫מצטרף עם הבשר לטמא טומאת אוכלין‪ .‬לרבי יוחנן‬ ‫היא באהל המת מפני הטומאה לחומרא‪ ,‬כיון שהיא‬ ‫בפלטתם סכין‪ ,‬ולר"ע העור מבטלם ולכן אין מטמאין‬ ‫אלל היינו מרטקא (–גיד השדרה והצוואר שהוא רחב ולבן‬ ‫מטמאה טומאת אוכלין‪ ,‬והרובעה חייב מיתה במזיד‬ ‫בין בפלטתם חיה בין בפלטתם סכין‪.‬‬ ‫וקשה מאד)‪ ,‬ולריש לקיש אלל היינו בשר שפלטתו סכין‬ ‫וחטאת בשוגג מפני שאינה מטמאה טומאת נבילה‪,‬‬ ‫בזמן הפשטת העור מהבהמה‪ ,‬ובשר זה אינו חשוב‪ ,‬ואיירי וישראל בטהורה ודאי אינה מצלת‪ ,‬שהרי היא מותרת אף‬ ‫אלו עורות מטמאים כבשר‬ ‫בחישב על מקצתו ולא פירש איזה מקצת‪ ,‬וממילא כביצה באכילה‪ ,‬ועכו"ם בטמאה ודאי מצלת‪ ,‬דכיון שאין בה טומאה כלל‬ ‫במשנה הקודמת (קי"ז‪ ):‬למדנו שעור הבהמה אינו מטמא‬ ‫מבואר שהיא נחשבת חיה‪.‬‬ ‫ממנו לא מקבלת טומאה שהרי לא חישב על כולו‪ ,‬אבל זה מצרף‬ ‫טומאת נבילה‪ ,‬מפני שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה‪ .‬ולהלן‬ ‫וי"א שישראל ששחט בהמה טמאה‪ ,‬ונכרי ששחט‬ ‫יבואר אלו עורות מטמאים כבשר מפני שהם רכים וראוים‬ ‫לאוכלין אחרים להשלים לכביצה‪ ,‬או שמקצתו פלטתו חיה‬ ‫בהמה טהורה‪ ,‬צריכים מחשבה‪ ,‬ואם לא חישב לא הויא‬ ‫לאכילה‪ ,‬או מדרבנן‪.‬‬ ‫(‪-‬נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור‪ ,‬ואח"כ שחטה והסכין‬ ‫אוכל עד שתמות‪ ,‬וצריכים הכשר מים ממקום אחר‪ ,‬דדם‬ ‫הפליט עוד‪ ,‬ואין ידוע איזה חלק נפלט ע"י הכלב ואיזה ע"י הסכין‪,‬‬ ‫עור של אדם מדאורייתא הוא טהור (דלאו בשר הוא‬ ‫והחלק שפלטתו חיה אינו בטל מסתמא‪ ,‬והחלק שנפלט ע"י‬ ‫השחיטה עצמו אינו מכשיר אלא בדם חללים (ע"י גיסטרא ומן‬ ‫ואינו בכלל מת)‪ ,‬אבל הוא מטמא כבשר מדרבנן‪ ,‬כדי‬ ‫הצואר) או בשחיטה הוגנת‪ ,‬והכא הוי כדם מגפתו וכדם המת‪.‬‬ ‫הסכין ביטלו מדעת‪ ,‬ומיירי בדלא חשיב עליה‪ ,‬ולכן אותה קצת‬ ‫שלא יעשה שטיחים מעורות אביו ואמו‪ ,‬וכ"ש שאם‬ ‫דחיה מצטרפת לשאר אוכלין לטומאת אוכלין ולא לטומאת‬ ‫הגמרא שואלת שהרי דבר שסופו לטמא טומאה‬ ‫נבילות‪ ,‬וכר"ע דאמר (קכ"ב) העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו‬ ‫עיבדו אסור מדרבנן‪ ,‬וי"א שזה טעם רק למה אחרי‬ ‫חמורה (‪-‬אדם וכלים) א"צ הכשר‪ ,‬כדתניא שנבלת עוף העיבוד הם טמאים‪ ,‬אבל בלא עיבוד אסור‬ ‫פלטתו חיה)‪ ,‬אבל בחישב על כולו אפילו אחר כך מטמא‬ ‫צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין מן השרץ‪ ,‬דסתמא אינה מדאורייתא‪.‬‬ ‫אף בפני עצמו‪ ,‬דמחשבה מחשיבה לאוכל כל דבר שאפשר‬ ‫עומדת לאכילה‪( ,‬והיינו בכפרים שאין רגילים לאכול עופות‪ ,‬אבל‬ ‫לאוכלו אע"פ שאין דרך לאוכלו‪ ,‬ובלא חישב כלל בטולי‬ ‫עור של חזיר ישוב מטמא כבשר מפני שהוא רך‬ ‫בכרכים א"צ מחשבה‪ ,‬דסתמא עומדת לאכילת עובדי כוכבים)‪,‬‬ ‫בטליה‪ .‬ואמנם "אלל" הכתוב בתורה הכונה למרטקא‬ ‫ואינה צריכה הכשר‪ ,‬דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם ואוכלים אותו‪ ,‬אבל של חזיר הבר שהוא קשה אינו‬ ‫אף לריש לקיש‪ ,‬וכדכתיב "רופאי אלל כולכם" שהרי‬ ‫לטמא טומאה חמורה דלעולם אינם נעשים אב הטומאה מטמא‪ ,‬ולרבי יהודה אף של חזיר הבר הוא רך ומטמא‪.‬‬ ‫לטמא אדם וכלים‪ ,‬אפילו אם נגעו במת שהוא אבי אבות‬ ‫יהודה‬ ‫רק מרטקא אינה בת רפואה‪ .‬ומה שאמר רבי‬ ‫שהאלל שכינסו למקום אחד והחשיבו חייבים עליו אם הטומאה‪ ,‬והכא סופה לטמא אדם וכלים בכזית ואפילו במשא עור של הדבשת הרכה של הגמל‪ ,‬והיינו כשעדיין לא‬ ‫טענה משא‪ ,‬מטמא כבשר‪ .‬הגמ' מסתפקת מה הדין‬ ‫יש כזית במקום אחד‪ ,‬ודאי הכונה לבשר שפלטתו כשתמות‪.‬‬ ‫בהגיע זמנה לטעון ולא טענה‪ ,‬או בלא הגיע וטענה‪ ,‬שיפשיטו כדי אחיזה מסביב לכל הבהמה‪ ,‬והיינו טפחיים‪ ,‬עור טמא מדרס שחשב לעשות ממנו רצועות או‬ ‫ואחרי שהפשיט שיעור זה‪ ,‬לרב המופשט טהור עד סנדלים‪ ,‬לרבי יהודה הוא טהור כשיתן בו איזמל‬ ‫תיקו‪.‬‬ ‫להתחיל לבטלו‪ ,‬אע"פ שעדיין יש בו ה' על ה' טפחים שזה‬ ‫מקום חיבורו‪ ,‬אבל משם והלאה טמא משום שומר‪ ,‬ולרב אסי‬ ‫קכ"ב‪ :‬עור הראש של עגל רך (לעולא היינו בן‬ ‫השיעור לטומאת מדרס‪ ,‬ולחכמים טהור רק כשימעיטנו‬ ‫טפח מהעור המופשט הסמוך לבשר סביבות כולו נשאר‬ ‫שנתו ויונק‪ ,‬אבל אם הפסיק לינוק אע"פ שהוא בתוך שנתו‬ ‫מה' טפחים‪ .‬ללישנא קמא לריש לקיש (הנ"ל) דין זה‬ ‫טמא שכיון שהוא אוחז שם כדי להמשיך להפשיט הוי כבית יד‪,‬‬ ‫הוא רק כשחותך מסביב מפני שאז א"א לחברו היטב‪.‬‬ ‫(ולרב אין חשיב יד אלא כשמטלטלים בו את האוכל‪ ,‬אא"כ‬ ‫כבר הוקשה עורו‪ ,‬וכן בעבר שנתו ועדיין הוא יונק‪ ,‬ולרבי יוחנן‬ ‫כל זמן שיונק אפילו אחרי שנה‪ ,‬וה"ה בתוך שנה אף אם אינו‬ ‫וללישנא בתרא אינו טהור בפחות מה' טפחים אלא‬ ‫הפשיט רק טפחיים שאז גם הטפח הסמוך לבשר‬ ‫בצריך לו למושב הזב שבפחות מה' טפחים אינו ראוי לזה‪.‬‬ ‫טהור‪ ,‬מפני שאז הוא עדיין מפשיט בסכין‪ ,‬אבל אח"כ אוחז בעור‬ ‫יונק)‪ ,‬לתנא דמתני' מטמא כבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן אינו‬ ‫ומפשיט‪.‬‬ ‫המחשב‬ ‫מטמא‪ ,‬דמתני' היא דעת יחיד‪ ,‬וכדמצינו ש‬ ‫טומאת תנור וטהרתו‪ -‬תנור תחילתו הוא עשוי‬ ‫קכ"ד‪.‬‬ ‫בדבר שאין דרכו בכך‪ ,‬כגון לאכול חלב למחר‪ ,‬או להקטיר למחר‬ ‫דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי הגמ' (קכ"ג‪ ):‬אומרת שלרבה בר אבוה (דלהלן לגבי‬ ‫כקדירה ומיטלטל‪ ,‬וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביקו בטיט‬ ‫מנחה או עור העולה‪ ,‬אינו פוסל ואינו מפגל עד שישחט לאכול טלית)‪ ,‬בטומאה דאורייתא חוששים שלא יפשיט‬ ‫סביב ומעבהו‪ .‬לר"מ תנור אינו מקבל טומאה אא"כ יש‬ ‫למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר‪ ,‬יותר מכדי אחיזה ויבואו לטהר‪ ,‬וכל הדין הנ"ל הוא‬ ‫בו ד' טפחים‪ ,‬ולחכמים רק גדול צריך ד' טפחים‪ ,‬אבל‬ ‫אבל השוחט עולה וחשב להקטיר חוץ למקומו כזית בטומאה דרבנן כגון י"ח דבר (שבת י"ג‪ ,):‬דבדרבנן לא מחמרינן‬ ‫קטן שעושים לתינוקות‪ ,‬מספיק טפח ושנגמרה מלאכתו‪.‬‬ ‫מעור שתחת האליה שהוא כבשר וזה נחשב שדרכו להקטיר כולי האי‪ ,‬וטהור שנגע בטמאה היינו בהמה טהורה שהיא‬ ‫ותנור שכבר נטמא מטהרים אותו ע"י ששוברים אותו‬ ‫אם זה עולה‪ ,‬פסול ואין בו כרת‪ ,‬ובמחשבת חוץ לזמנו‪ ,‬טריפה‪ ,‬והיא מטמאה כדאמר אבוה דשמואל‬ ‫לאורכו לג' חלקים‪ ,‬דאם חולקו לשנים החלק הגדול שהוא‬ ‫פיגול ויש בו כרת לאוכל ממנו אפילו בזמנו‪ ,‬ולרבי יעקב שקדשים טריפה מטמאים‪.‬‬ ‫הרוב טמא‪ ,‬ואם שוברים אותו לרוחבו די שלא ישאר‬ ‫ור"ש ה"ה בעור של בית הפרסות ושל ראש עגל הרך ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת והוא‬ ‫בכל שבר ד' טפחים (ולחכמים מספיק שלא יהיה בו‬ ‫רוב‪ ,‬ואפי' יש בו יותר מד' טפחים)‪ ,‬ומגרר את הטיט‬ ‫וכל הדברים שמנו חכמים שמטמאים כבשר והיינו מתחיל להפשיט מכיוון הפה‪ ,‬הוי יד עד שיפשיט את החזה‬ ‫לרבות עור של בית הבושת של נקיבה בחטאת או בשלמים‪ ,‬שאותו מפשיטים בסוף מפני שהחזה קשה להפשטה משאר‬ ‫שעליו לארץ‪ ,‬ואע"פ שעדיין הוא עומד הוא טהור‪ .‬ואם רוצה‬ ‫דינם כבשר אף לגבי פסול ופיגול‪ ,‬ומבואר שרק לתנא זה האברים וכשהעור מחובר בחזה הוי חיבור‪ ,‬ואם מתחיל‬ ‫שהתנור לא יקבל טומאה‪ ,‬לת"ק צריך שיגרר את‬ ‫מהרגליים כל העור הוי יד‪.‬‬ ‫דינם כבשר‪ ,‬אבל לת"ק רק עור שתחת האליה נחשב בשר‪.‬‬ ‫הטיט עד הקרקע‪ ,‬ולר"מ מספיק שימעטו מבפנים‬ ‫מד' טפחים‪.‬‬ ‫עור בית הפרסות שהוא רך מטמא כבשר‪ .‬לרב הכונה עור שעל הצוואר לרבי יוחנן בן נורי הוי חיבור‪,‬‬ ‫עור שיש עליו כזית בשר במקום אחד‪ ,‬הנוגע בחתיכת‬ ‫לבית הפרסות ממש ולא לעור שעל עצם השוק מהארכובה ולחכמים אינו חיבור כיון שהוא נפשט מעצמו‪ .‬ואביי מבאר‬ ‫התחתונה שחותכים אותו בשעת הפשטת הבהמה‪ ,‬ולרבי שאם זה היה חיבור חזק לכו"ע הוי חיבור‪ ,‬אבל כאן זה לא חיבור‬ ‫בשר קטנה היוצאת מהעור שבה עצמה אין כזית‪ ,‬או‬ ‫בשערה היוצאת מהעור כנגד הבשר שהיא נחשבת שומר‬ ‫חנינא הכונה לרכובה הנמכרת עם הראש ‪-‬כל העור חזק אלא חיבור שעשוי להתנתק מאיליו‪ ,‬ונחלקו (קכ"ג‪ ):‬אם‬ ‫שמעל עצם עצם השוק מהארכובה התחתונה שחותכים בשעת‬ ‫שומר העשוי להינתק מאיליו הוי שומר כל זמן שלא‬ ‫(כדלעיל קי"ט‪ ,):‬טמא‪ .‬שיטת עולא בשם רבי יוחנן‬ ‫הפשטת הבהמה‪.‬‬ ‫שהדין הנ"ל שכזית שלם אינו בטל לכו"ע הוא רק כשחיה‬ ‫ניתק‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫עור בית הבושת –הרחם‪ ,‬ועור השליל‪ ,‬ועור שתחת‬ ‫חתכה חתיכה זו מהבהמה‪ ,‬אבל בחתך בסכין אפי'‬ ‫מתי בטל שם טומאה ע"י קריעה או נתיצה‪-‬‬ ‫האליה‪ ,‬מטמאים כבשר‪.‬‬ ‫בשיעור גדול יותר (כתרטא (‪-‬רובע הקב‪ ,‬ל"א כף מאזנים)‬ ‫טלית טמאה שהתחיל לקורעה כדי לבטלה מתורת טלית‪,‬‬ ‫או כנפיא) בטל הבשר לעור‪ ,‬ולרב נחמן אין הבשר‬ ‫והחומט שהם רכים‬ ‫עור האנקה והכח והלטאה‬ ‫בטלה ממנה הטומאה אחרי שיחתוך רובה‪ ,‬שכשאינה‬ ‫מתבטל לעור‪ .‬והגמ' אומרת שי"ל שרבי יוחנן איירי‬ ‫מטמאים כבשר‪ ,‬דכתיב "הטמאים"‪ ,‬וכן מרבים צירן ורוטב‬ ‫ראויה למלאכתה הראשונה ואין שמה עליה היא נטהרת אע"פ‬ ‫במרודד ‪-‬רצועה דקה ארוכה ורחבה‪ ,‬שאפשר לצרף ממנה כזית‪,‬‬ ‫שיש בשייריה שלש על שלש והיא ראויה לקבל טומאה‪ ,‬כמו‬ ‫וקיפה שלהם‪ ,‬ושאר ח' שרצים ממועטים מ"אלה"‬ ‫אבל אדם לא טורח לצרף‪ ,‬ומ"מ בפלטתו חיה כיון שהוא לא ביטל‬ ‫שכלי חרס שבירתו מטהרתו אע"פ ששייריו ראויים לקבל‬ ‫(ד"למינהו" הפסיק הענין)‪ ,‬ולרבי יהודה עור הלטאה‬ ‫אינו בטל‪ .‬וי"א שרבי יוחנן אמר את החילוק הנ"ל על‬ ‫טומאה‪ ,‬ואמר רבה בר אבוה שכל זה דווקא בטלית‬ ‫חלוק מבשרה כחולדה‪ ,‬ורבי יוחנן בן נורי סובר שלכל‬ ‫שני חצאי זיתים דלהלן‪ ,‬ולא על זית שלם‪.‬‬ ‫טבולת יום שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה לטהרות‬ ‫הח' שרצים יש עורות‪ ,‬ותנשמת לרב עורה מטמא‬ ‫לפני הערב שמש‪ ,‬דמיגו שלא חס עליה והטבילה אע"פ‬ ‫כבשר‪ ,‬דס"ל כרבי יהודה שהולך אחר מישוש היד‪,‬‬ ‫צירוף ב' חצאי זיתים לטומאה‬ ‫שהמים מזיקים לה אין לחוש שלא יקרע את הרוב‪ ,‬אבל‬ ‫ולתנא דידן תנשמת אין עורה מטמא‪ .‬והמפשיט‬ ‫עור שיש עליו ב' חצאי זיתים בשר‪ ,‬לרבי ישמעאל‬ ‫בשרצים (קכ"ג‪ ):‬שקשה להפשיטם הוי חיבור עד טלית שלא טבל אותה אינה נטהרת שמא לא יקרע‬ ‫העור מטמא במשא ולא במגע מפני שהוא נושא כזית אבל‬ ‫שיפשיט את כולו ואפילו אם הפשיט יותר מכדי אחיזה‪ ,‬ונגע את רובה‪ .‬ורבה חולק מפני שיש לחוש שיאמרו‬ ‫הוא לא נוגע בכזית יחד‪ ,‬דכתיב "בנבלתם"‪ ,‬ורב פפא‬ ‫שטבילה מועילה בלי הערב שמש‪ ,‬ועוד דא"כ עולת‬ ‫בעור המופשט‪ ,‬טמא‪.‬‬ ‫מעמיד דין זה דווקא במרודד (שמחוברים ע"י חתיכת בשר‬ ‫כל עורות אלו שאמרו שהם מטמאים כבשר אם עיבדם העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון דס"ל שצריך למלוק רק רוב‬ ‫דקה)‪ ,‬אבל בלאו הכי אינו מטמא במשא‪ ,‬דאמר עולא‬ ‫(בשיעור ד' מילין‪ ,‬כמו לגבל (‪-‬הלש עיסתו בטהרה והוא שנים ולא כל השנים‪ ,‬דגמר מחטאת דכתיב בה "לא יבדיל"‪,‬‬ ‫דכתיב "והנשא" וקרינן "והנושא" לומר דבעינן שיהיו‬ ‫שכיר וצריך למים להטביל את הכלים‪ ,‬עד ד' מילין צריך להטריח נחשוש שמא לא יחתוך רוב שנים‪ .‬ורב יוסף עונה‬ ‫נישאים בבת אחת‪ ,‬והגמ' אומרת שזה מחלוקת‬ ‫עצמו בסתמא כשאין בעה"ב נותן לו שכר הליכה)‪ ,‬ולתפילה (‪ -‬שאין לחוש שמא יאמרו כיון שקרע הטלית מוכיח‬ ‫תנאים‪ ,‬ויש מ"ד דלא בעינן שיהיו נישאים יחד‪ .‬ולר"ע‬ ‫המהלך בדרך וגמר בליבו ללון מבעוד יום ויש בית הכנסת בהמשך עליה‪ ,‬ואינו דומה לעולת העוף דשאני התם דכהנים‬ ‫אין העור מטמא לא במגע ולא במשא‪ ,‬מפני שהעור‬ ‫הדרך צריך לטרוח ללכת ד' מילין כדי להתפלל שם)‪ ,‬ולנטילת זריזים הם‪.‬‬ ‫ידים (לאכילה‪ ,‬אם אין לו מים ויש מים לפניו צריך ללכת ד' מילין‬ ‫מבטל את הבשר‪ ,‬וטען ר"ע שהרי כתוב "הנוגע‪...‬‬ ‫קכ"ג‪ :‬לרב הונא אף אם קרע את רוב הטלית‪ ,‬אם‬ ‫והנושא" ולומדים מזה שרק דבר שיכול לטמא במגע‬ ‫כדי להגיע למים)‪ ,‬אך כל זה בהולך לפניו‪ ,‬אבל לאחריו‬ ‫נשאר כדי מעפורת‪ ,‬הוי חיבור‪.‬‬ ‫מטמא במשא‪ ,‬ומודה ר"ע שהמחבר ב' חצאי זיתים‬ ‫אפי' מיל אחד אינו חוזר‪ ,‬אבל פחות ממיל חוזר) או‬ ‫בקיסם והסיטם או באין תחובים ונגע בהם שהוא טמא‪,‬‬ ‫שעשה מהם טלאי או שהלך עליהם – ששטחם ואם קרע עור ושייר מקצת‪ ,‬לריש לקיש נשאר העור‬ ‫לדרוס עליהם ברגלים שזה מקצת עיבוד‪ ,‬בטלו מתורת בשר בטומאתו כיון דחלים – הוא חזק ע"י אותו מקצת‪ ,‬וכשתופרו‬ ‫וגם בזה י"א דאיירי במרודד וי"א שטמא בכל גוונא‪.‬‬ ‫הרי הוא כבתחילה‪ ,‬ולכן לא בטל שמו מעליו‪ ,‬משא"כ טלית שכיון‬ ‫ונעשו עור והם טהורים‪ ,‬חוץ מעור האדם‪.‬‬ ‫שנקרעה בטל שמה‪ ,‬דאפילו חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה‪ ,‬קכ"ד‪ :‬ואם נגע בבשר עצמו ולא בעור‪ ,‬לרבי יוחנן‬ ‫(אמנם בעור המופשט כל חלק שהופשט הוי כאילו אף בזה טהור (‪-‬אין נוגע וחוזר ונוגע)‪ ,‬ולבר פדא רק‬ ‫קכ"ג‪ .‬לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית‪ ,‬הבית‬ ‫הופרש לגמרי‪ ,‬כיון שאינו עתיד לחזור לבשר)‪ .‬ולרבי יוחנן כשנגע מאחריו בעור אינם מצטרפים‪ ,‬שכיון שאין כזית‬ ‫טמא‪ ,‬מפני שודאי יש לו כמה קרקפילין (‪-‬עור ראש אדם‬ ‫הדין בעור כמו בבגד‪ ,‬כיון שהחיבור מחדש אינו חיבור שלם יחד אינו לא יד ולא שומר‪ ,‬ואף דאיתא לעיל (קי"ח) שבפול‬ ‫מת לצורך כישוף במלחמה)‪.‬‬ ‫יש שומר‪ ,‬רבי ישמעאל סובר כת"ק דאחרים דס"ל שאין זה‬ ‫גמור‪.‬‬ ‫מתי בטל שם יד או שומר לטומאה בעור שהופשט‬ ‫שומר‪ ,‬אבל מלפניו טמא משום ששני הנגיעות‬ ‫וללישנא בתרא (קכ"ד‪ ).‬הקורע טלית היא טהורה‬ ‫מהבשר‪ -‬עור שהפשיטו מהבשר של בהמה שחוטה כדי‬ ‫מצטרפות‪.‬‬ ‫אפילו בנשאר בה כדי מעפורת‪ .‬ובעור נחלקו רבי יוחנן‬ ‫לעשות שטיח למיטה או לשלחן‪ ,‬בבהמה או בחיה‪,‬‬ ‫וריש לקיש אם בנשאר בו כדי מעפורת הוא טהור או צירוף בטומאת אהל‪ -‬דברים המטמאים טומאת‬ ‫בטהורה והוא טמא או בטמאה והוא טהור‪ ,‬בדקה או‬ ‫אהל כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלוא תרווד רקב‬ ‫לא‪.‬‬ ‫בגסה‪ ,‬הרי הוא יד לבשר להוציא או להכניס טומאה‪ ,‬עד‬ ‫תיבה של מגדל (‪-‬ארון עץ שעושים בו חללים קטנים כדי‬ ‫שנחלקו לשני חצאי זיתים והכניסם לבית‪ ,‬רבי דוסא שהוא יבש‪ ,‬ואינו מעלה ארוכה‪ ,‬ובאמת לגבי מת היא‬ ‫בן הרכינס מטהר משום שאין החצאים מצטרפים‪ ,‬מטמאה אף באהל‪ ,‬דטומאה בוקעת ועולה‪ ,‬אבל להצניע בהם כלים ומשקין)‪ ,‬שיש בחללה פותח טפח‬ ‫וחכמים מטמאים‪ .‬הגמ' אומרת שרבי דוסא סובר בנבילה אינו מטמא בלא ניקבה כיון שהמח ואין ביציאתה פותח טפח (‪-‬שהחלל הוא טפח וממילא‬ ‫אינה טומאה טמונה‪ ,‬אבל פתח החלל אינו טפח)‪ ,‬לת"ק אם יש‬ ‫כרבי ישמעאל‪ ,‬וחכמים סוברים כר"ע‪ ,‬ולא טיהר ר"ע מתקשקש‪.‬‬ ‫טומאה בתוכה כל הבית טמא‪ ,‬ואם יש טומאה בבית‬ ‫אלא מפני שהעור מבטלם‪.‬‬ ‫מה שבתוכה טהור‪ ,‬מפני שדרך הטומאה לצאת (דרך‬ ‫אי מאהיל בכלל נוגע‬ ‫הנוגע בחצי זית מן המת‪ ,‬והוא גם מאהיל על חצי פתח זה אע"פ שהוא פחות מטפח‪ ,‬דאין לה יציאה אחרת) ולא‬ ‫טומאה בעצמות‬ ‫להכנס‪ .‬ורבי יוסי מטהר את הבית דשמא אין סוף הטומאה‬ ‫קכ"ה‪ .‬הנוגע בקולית שאין עליה בשר ויש בתוכה מח‪ ,‬זית באותה העת‪ ,‬או שחצי זית מאהיל עליו‪ ,‬איתא‬ ‫לצאת דרך פתח זה‪ ,‬מפני שיכול להוציאה לחצאין או‬ ‫אם היא של מת‪ ,‬או של מוקדשין שגזרו חכמים (פסחים באהלות שזה מצטרף לטומאה‪ .‬רבי אבין רוצה להוכיח‬ ‫לשורפה במקומה‪ ,‬וס"ל שטומאה טמונה אינה‬ ‫ק"כ‪ ):‬שפיגול ונותר מטמאים את הידים משום חשדי כהונה עצלי מזה שטומאת מגע ואהל הם משם אחד‪ ,‬דאל"כ לא‬ ‫בוקעת‪ .‬ואם העמיד את התיבה בפתח הבית ופתח‬ ‫כהונה‪ ,‬וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר‪ ,‬בין בפתוחים בין היו מצטרפים‪ .‬והגמ' דוחה שבהמשך המשנה איתא‬ ‫התיבה לחוץ‪ ,‬אף אם טומאה בתוכה הבית טהור אף‬ ‫לת"ק דאין סוף הטומאה לצאת לבית‪ ,‬ומשום אהל ליכא כיון‬ ‫בסתומים בין בנקובים טמא במגע ובמשא דעצם שהנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית‬ ‫כשעורה במת מטמאה במגע ובמשא‪ ,‬דכתיב "או בעצם אדם"‪.‬‬ ‫וקולית של נבילה או של שרץ‪ ,‬סתומים טהורים אע"פ טהור‪ ,‬ומבואר שאינם שם אחד ולכן אינם מצטרפים‪ .‬שיש בה פותח טפח‪.‬‬ ‫ומה שברישא מצטרפים איירי בטומאה הרצוצה בין‬ ‫קכ"ו‪ .‬מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב‬ ‫שיש בהם כזית מח‪ ,‬דכתיב "בנבלתה" ולא בעצם‬ ‫קולית סתומה‪ ,‬ומה ששומר מטמא זה רק כשאפשר ליגוע ב' מגדלים של עץ שאין ביניהם פותח טפח‪ ,‬דחשיב‬ ‫נוגע כיון שהלכה למשה מסיני שטומאה רצוצה בוקעת ועולה‪ .‬מת ובתוכו בשר המת‪ -‬כלב שאכל בשר מת‪ ,‬ומת‬ ‫הכלב (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור‪,‬‬ ‫בטומאה עצמה‪ ,‬ואף במשא אין מטמאים דכתיב‬ ‫"הנוגע‪ ...‬והנושא" את שלא בא לכלל מגע לא בא קכ"ה‪ :‬ואמנם לרבי יוסי מאהיל בכלל נוגע‪ ,‬דס"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה)‪ ,‬והוא מוטל על איסקופת‬ ‫לכלל משא‪( ,‬הגמ' קכ"ד‪ :‬מסתפקת אם רבי ישמעאל שמלא תרווד רקב (‪-‬עפר הנמצא בארון של מת שהוא הבית וצווארו לפנים‪ ,‬לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב‬ ‫הנ"ל חולק על דרשה זו)‪ ,‬אבל נקובים אפי' כל שהוא רקבוביתו של מת‪ ,‬שהלכה למשה מסיני ששיעורו מלוא תרווד) טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל)‪ ,‬הבית טמא אע"פ שאין‬ ‫שאפשר להכניס שם אפילו חוט השערה מטמאים במגע‪ ,‬מטמא במגע ובמשא ובאהל‪ ,‬ואין הכונה נוגע ממש שם חלל טפח‪ ,‬מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה‪ ,‬וכיון‬ ‫דכתיב "הנוגע יטמא"‪( ,‬ומ"מ בהמה מטמאה אף שיש שהרי לא נגע בכל הרקב שהרי העפר לא נחשב מחובר יחד‪ ,‬שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו‪ .‬ורבי יוסי אמר‬ ‫לה עור‪ ,‬כיון שיש בעור נקבים‪ ,‬וכן כליה מטמאה אף אלא הכונה למאהיל וקרי ליה נוגע‪ ,‬והא דתני נוגע ותני שרק אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא‪,‬‬ ‫שיש עליה חלב‪ ,‬מפני שחוטים נמשכים ממנה‪ .‬ואם מאהיל‪ ,‬לאביי המאהיל למטה מטפח (‪-‬שאין טפח בין ידו והגמ' מבארת שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר‬ ‫חשב לנקוב את הקולית מטמאה‪ ,‬דמחוסר נקיבה לאו לטומאה) נחשב נוגע‪ ,‬ולמעלה מטפח נחשב מאהיל‪ ,‬חלל טפח ולא מספיק שהצוואר עצמו יהיה טפח‪,‬‬ ‫ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה בחוץ‪ ,‬מפני‬ ‫כמחוסר מעשה‪ .‬קכ"ו‪.):‬‬ ‫ולרבא אפי' למעלה מטפח נחשב נוגע‪ ,‬ומאהיל היינו‬ ‫שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר‪ .‬ולרבי אלעזר אם‬ ‫הגמ' אומרת שקולית של מת איירי כשאין על הקולית בהמשכה שהוא אינו מאהיל אבל דבר אחר מאהיל עליו ועל‬ ‫הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך המאכל לצאת דרך‬ ‫כזית בשר ולא כזית מח מבפנים (דאל"כ מטמא אף הטומאה‪ ,‬וכדמצינו שחבלי המיטה וסריגי החלונות הם‬ ‫הפה אלא דרך אחוריו‪ ,‬ואם הפה לכיוון חוץ הבית טמא‪.‬‬ ‫באהל שהרי אין שם חלל טפח שיחצוץ מפני הטומאה)‪ ,‬וס"ל מתבטלים לבית וממילא כשאין בנקבים פותח טפח הם חוצצים‬ ‫ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא הבית טמא – ופליג‬ ‫שהמח שבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר מבחוץ‬ ‫בין הבית לעליה מפני הטומאה‪ ,‬דנקב העשוי לאויר שיעורו אכולהו‪ ,‬ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ‪ ,‬אם הטומאה כנגד‬ ‫כמלוא אגרוף‪ ,‬אבל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו‬ ‫וממילא כיון דליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה ולא חשיב אבר‪,‬‬ ‫המשקוף ולפנים או לחוץ‪ ,‬ואם יש בצווארו טפח או לא‪ ,‬ואף בפיו‬ ‫(דאל"כ הוי אבר מעליא ומטמא באהל‪ ,‬דאף דליכא מח‬ ‫לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם‪ ,‬דקסבר אף בדרך‬ ‫בפותח טפח‪ ,‬ואף הנוגע כנגד הנקב טהור‪ ,‬אבל אם פירסם‬ ‫כניסתה היא מוציאה טומאתה‪ ,‬אי נמי פעמים שהוא מקיא‪.‬‬ ‫הרי לפעמים המח חוזר כיון שהאבר מחובר לחי‪ ,‬ואם ע"י המח‬ ‫באויר מעל המת שאינם חלק מהתקרה‪ ,‬הנוגע כנגד הנקב‬ ‫גדל הבשר למעלה א"כ גם בלי בשר ומח‪ ,‬כל עצם חלולה נחשבת‬ ‫קכ"ו‪ :‬שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע‪,‬‬ ‫טמא‪ ,‬אבל שלא כנגד הנקב טהור‪ ,‬דחבלים בלא מיטה אינם‬ ‫אבר)‪ ,‬אבל קולית של מוקדשין איירי שיש בה כזית‬ ‫כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא‬ ‫מקבלים טומאה וממילא הם חוצצים‪ ,‬וס"ל לרבא דאיירי‬ ‫דאין נותר לפחות מכזית‪ ,‬וקמ"ל ששימוש נותר מילתא‬ ‫ובאהל ואינו מטמא במגע‪ .‬עוד אמר רבי שמעון‬ ‫למעלה מטפח וקרי למאהיל נוגע‪ ,‬אבל למטה מטפח‬ ‫היא כנותר עצמו‪ ,‬וכדאמר רבי יצחק שעצמות קדשים‬ ‫שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (‪-‬‬ ‫אף שלא כנגד הנקב טמא‪ ,‬דהוי ככסותו של מת‪.‬‬ ‫ששימשו נותר מטמאים את הידים הואיל ונעשה‬ ‫הלכה למשה מסיני)‪ ,‬וגולל (‪-‬דף הניתן על המת) ודופק (‪-‬דף‬ ‫ולאביי למטה מטפח לא הוי ככסותו של מת‪ ,‬כיון‬ ‫בסיס לדבר האסור‪ .‬ולאביי איירי ששף את העצם‬ ‫הניתן בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא במשא‪,‬‬ ‫שאינו מבטל אותם לגבי המת‪ ,‬ולדבריו סובר רבי יוסי‬ ‫לרוחבה סביב סביב ואפילו במקום אחד‪ ,‬שאז אינה מעלה‬ ‫אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין‬ ‫שטומאה טמונה שאין לה חלל טפח אינה בוקעת‪,‬‬ ‫ארוכה ולכן אינה מטמאה באהל‪ .‬ולרבי יוחנן איירי‬ ‫במשא בין באהל‪.‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫בעצם שיש בה כזית מח המתקשקש בחלל העצם מפני‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫חדשה של כתיבת ושליחת‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר‬ ‫סיכומים ע"י כלל הלומדים‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫(לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫לבהירות וזכרון‪ .‬שיעורי הסברה‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ופרטים ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪.7‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת‬ ‫תמצית) לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫לשמיעה טלפונית של הקורס המלא‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫בידיעת התורה‪ ,‬במחיר מוזל ‪₪ 120‬‬ ‫מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫במקום ‪ ,₪ 500‬ולבחורים ‪ ₪ 60‬במקום‬ ‫‪ 13‬שיעורים לשמיעה טלפונית ‪ ₪ 500‬בלבד‬ ‫‪.₪ 300‬‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית‪ ,‬שיעור‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬ ‫ראשון חינם בקו ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪4‬‬ ‫לפרטים‪055-400-7977 -‬‬ ‫מבחן ‪ 347‬כי תבא‬ ‫מבחן ‪ 346‬כי תצא‬ ‫חולין קט"ו עד קכ"א‬ ‫חולין ק"ח עד קי"ד‬ ‫מהיכן לומד אביי שטעמו ולא ממשו דאורייתא?‬ ‫איזה פירכא אומרת הגמרא שבגללה א"א‬ ‫האם כלאי בהמה מותרים לגבוה או להדיוט?‬ ‫האם מותר לאכול קיבה של טלה יונק שבישלה‬ ‫א' מבשר בחלב‪.‬‬ ‫ללמוד איסור הנאה בבשר בחלב מחמץ בפסח?‬ ‫א' מותרים‪.‬‬ ‫בחלבה?‬ ‫ב' מנזיר‪.‬‬ ‫ב' אסורים‪.‬‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫ג' מזרוע בשילה‪.‬‬ ‫א' שכן ענוש כרת‪.‬‬ ‫ג' מותרים להדיוט ואסורים לגבוה‪.‬‬ ‫ב' אסור‪.‬‬ ‫ב' שכן אסור בבל יראה‪.‬‬ ‫מהי כוונת רב שאם כזית בשר נפלה לתוך יורה של חלב‪ ,‬רק הבשר נאסר?‬ ‫ג' יקרענה לאחר בישולה ויאכלנה‪.‬‬ ‫ג' שחמץ של נכרי מותר בהנאה‪.‬‬ ‫האם כלאי הכרם נחשבים שהיתה להם שעת הכושר?‬ ‫א' רב סובר שבבשר בחלב רק הבשר נאסר‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫מה עושים למי שאינו רוצה לקיים מצות עשה שאין‬ ‫ב' מדובר בחתיכה שנפלה לתוך יורה רותחת וסילקה לפני שנחה מרתיחתה‪.‬‬ ‫האם ביצה של נבילה או טריפה מותרים?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' מדובר שיש ביורה שישים כנגד החתיכה‪.‬‬ ‫מתן שכרה בצידה (רש"י)?‬ ‫ג' ספק בגמרא‪.‬‬ ‫א' מותרים‪.‬‬ ‫א' קונסים אותו עד חומש נכסיו‪.‬‬ ‫לב עוף שלא קרעו ואכלו‪ ,‬מה דינו (רש"י)?‬ ‫ב' אסורים‪.‬‬ ‫האם יש מעילה בחֵלב או בדם?‬ ‫ב' מכים אותו עד שתצא נפשו‪.‬‬ ‫א' לא עבר איסור‪.‬‬ ‫ג' של טריפה מותרים ושל נבילה אסורים‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' הלעיטהו לרשע וימות‪.‬‬ ‫ב' עבר איסור אבל אינו חייב כרת‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' חייב כרת‪.‬‬ ‫האם מביאים יין לביכורים?‬ ‫ג' בחלב יש ובדם אין‪.‬‬ ‫מה פסק מרימר בענין צליית כבד או כחל מתחת או‬ ‫א' רק אם הביא ענבים ודרכם‪.‬‬ ‫מעל הבשר?‬ ‫מתי מותר לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים‪ ,‬ואין בהם חשש יין נסך?‬ ‫אלו ג' דברים ממעטים בדם מדכתיב "לכם" וכתיב "לכפר" וכתיב "הוא"?‬ ‫א' מותר לכתחילה‪.‬‬ ‫א' כשעלו עליהם עשבים‪.‬‬ ‫ב' גם אם דרכם מתחילה מביאם‪.‬‬ ‫ב' כשעבר חודש‪.‬‬ ‫א' נותר מעילה וטומאה‪.‬‬ ‫ב' מתחת מותר בדיעבד‪ ,‬ומעל אסור גם בדיעבד‪.‬‬ ‫ג' גם אם הביא ענבים ודרכם אין מביאם‪.‬‬ ‫ב' נותר מעילה ופיגול‪.‬‬ ‫ג' כשעברו י"ב חודשים‪.‬‬ ‫ג' מתחת מותר‪ ,‬ומעל מותר רק בדיעבד‪.‬‬ ‫ג' נותר טומאה ופיגול‪.‬‬ ‫עכו"ם ששחט רוב קנה וישראל השלימו‪ ,‬מה‬ ‫סכין ששחטו בה‪ ,‬האם מותר לחתוך בה מאכל רותח?‬ ‫האם לשמואל יש איסור בשר בחלב בחֵלב ובשליל‬ ‫דין השחיטה?‬ ‫האם שומר או יד מצטרפים לקבלת טומאה?‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫ובשליא?‬ ‫ב' אסור‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' כשרה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ג' מותר על ידי הדחה‪.‬‬ ‫ב' שומר מצטרף ויד לא‪.‬‬ ‫ב' פסולה‪.‬‬ ‫ג' יד מצטרף ושומר לא‪.‬‬ ‫ב' בחֵלב כן ובשליל ושליא לא‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' בחֵלב ושליל כן ובשליא לא‪.‬‬ ‫האם מותר להניח כד של מלח או של חומץ ליד כד של כותח?‬ ‫האם יש יד להכשר?‬ ‫א' מותר‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' במלח אסור ובחומץ מותר‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ג' במלח מותר ובחומץ אסור‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫מה הדין להלכה בחלב שנמצא בקיבה של נבילה?‬ ‫האם אפשר להגעיל כלי שבלע איסור כשאין במים שישים‬ ‫האם מותר למלוח דגים ועופות יחד?‬ ‫א' מותר לכתחילה‪.‬‬ ‫באיזה אופן מודה רב שיש שומר לפחות מפול?‬ ‫כנגדו?‬ ‫א' אסור‪.‬‬ ‫ב' מותר בדיעבד‪.‬‬ ‫א' היכא דהוי בריה שלימה‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' מותר רק בכלי מנוקב‪.‬‬ ‫ב' כשהשומר עצמו הוא כפול‪.‬‬ ‫ב' רק בבן יומו לא‪.‬‬ ‫ג' אפילו בכלי מנוקב אסור‪.‬‬ ‫ג' אסור גם בדיעבד‪.‬‬ ‫ג' גם בבן יומו אפשר‪.‬‬ ‫ג' היכא דמתחילה היה כפול ונפל‪.‬‬ ‫בהמה ששבר את מפרקתה לפני שיצאה נפשה‪ ,‬האם היא מותרת באכילה?‬ ‫איזה קליפה של בצל מצטרפת רק אם היא שלימה לדעת ר' יהודה?‬ ‫א' מותרת‪.‬‬ ‫א' החיצונה‪.‬‬ ‫ב' אסורה‪.‬‬ ‫ב' האמצעית‪.‬‬ ‫ג' ספק בגמרא‪.‬‬ ‫ג' הפנימית‪.‬‬ ‫המבשל בשר מי חלב או עצמות בחלב‪ ,‬מה דינו?‬ ‫מה הדין בחלב שהמחהו וגמעו או דם שהקפהו ואכלו?‬ ‫א' פטור‪.‬‬ ‫א' חייב‪.‬‬ ‫ב' חייב‪.‬‬ ‫ב' פטור‪.‬‬ ‫ג' במי חלב פטור ועצמות בחלב חייב‪.‬‬ ‫ג' חלב שהמחהו חייב ודם שהקפהו פטור‪.‬‬ ‫פרד בן חמור וסוסה‪ ,‬האם הוא מותר בסוסה או בפרדה (לפי הסוגיא קי"ד‪?):‬‬ ‫האם ציפורניים מצטרפים לשיעור כביצה לטומאה?‬ ‫א' מותר בשניהם‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' אסור בשניהם‪.‬‬ ‫ב' כן‪.‬‬ ‫ג' אסור בסוסה ומותר בפרדה‪.‬‬ ‫ג' המקום המובלע בבשר מצטרף והשאר לא‪.‬‬ ‫פרטי תוכנית כתיבת הסיכומים מבית סיכומי 'תמצית'‬ ‫רעיון סיכום עשרה נקודות בכל סוגיא‬ ‫פרטים כלליים על תוכנית הסיכומים‬ ‫מבחן ‪ 348‬נצבים וילך‬ ‫מלבד צורת הסיכום הרגילה וכנ"ל‪ ,‬ישנו רעיון בו ניתן להעצים בצורה משמעותית‬ ‫מערכת סיכומי 'תמצית' יוצאת בזה לתוכנית מיוחדת‪ ,‬בה כל אחד יכול לסכם את‬ ‫תלמודו בצורה קלה וברורה‪ ,‬ולהגיע לבהירות בסוגיות ולזכור סוגיות רבות בעל‬ ‫חולין קכ"ב עד קכ"ח‬ ‫את איכות הסיכום והתועלת לזכרון והבנת הסוגיא‪ ,‬ע"י הפיכת הסוגיא לתמונה‬ ‫בה ניתן לקלוט בבת אחת כעשרה פרטים עיקריים מהסוגיא‪ ,‬כפי המתווה שנמצא‬ ‫פה‪ .‬ולהלן יובאו פרטי המבצע המיוחד‪ ,‬ונקודות חשובות המלמדות כיצד לסכם‬ ‫בצד השני של הדף‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫סוגיא בצורה טובה ותועלתית‪.‬‬ ‫תפיסה צילומית‪ -‬ישנם שתי צורות של תפיסה וזכרון‪ ,‬וההבדל ביניהם‬ ‫כללי התוכנית‪ -‬א' התוכנית מיועדת לכלל הלומדים‪ -‬אברכים ובחורים‬ ‫גדול מאד‪ ,‬הצורה הראשונה היא קליטת מספר נתונים בזה אחר זה‪,‬‬ ‫וקובעי עיתים לתורה‪ ,‬ולכל נושא תורני‪ -‬עיון בקיאות הלכה וכו'‪ .‬ב' בזמן‬ ‫הצורה השניה היא קליטת מספר נתונים בבת אחת! ניתן להמשיל זאת‬ ‫כתיבת הסיכום אפשר לעיין בגמרא‪ ,‬אך אין להעזר בסיכומים שכתבו‬ ‫לקריאת רשימה בה אנו עוברים על הפרטים בזה אחר זה‪ ,‬לעומת מבט‬ ‫אחרים אלא כדי לקבל כיוון איך מסכמים‪ ,‬ולא במהלך הכתיבה‪ .‬ג' דף‬ ‫על תמונה שניתן במבט אחד לקלוט הרבה פרטים מהתמונה‪.‬‬ ‫סיכום זה הינו דף לדוגמה‪ ,‬ניתן לכתוב על דף רגיל‪ ,‬וכן לסכם בכל צורה‬ ‫שהיא‪ .‬ד' מומלץ לצלם ולשמור את העותק המקורי לצורך חזרה‬ ‫הנסיון מוכיח שניתן להגיע למצב בו הסוגיא נהפכת לתמונה בה אנו‬ ‫וכדומה‪ .‬ה' יש לכתוב את הסיכומים בכתב קריא וברור‪ .‬ו' הסיכומים‬ ‫האם עור לא מעובד של אדם טמא מדאורייתא?‬ ‫יכולים לראות בבת אחת את כל עיקרי הסוגיא‪ .‬ע"י רמת תפיסה כזו‬ ‫צריכים להיות על סוגיא שלימודה הסתיים‪ ,‬והסיכום צריך להיות חדש‬ ‫על מה נאמר השיעור ד' מילין לנטילת ידים‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫המוגבלת בדרך כלל ל‪ 3-4‬דברים זוכרים את הסוגיא בצורה טובה הרבה יותר‪,‬‬ ‫ולא ממה שנכתב בעבר‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫(רש"י)?‬ ‫להרבה יותר זמן‪ ,‬וניתן לחזור על עיקריה בצורה קלה ומהירה‪.‬‬ ‫ג' איכא דאמרי מדאורייתא וא"ד מדרבנן‪.‬‬ ‫שליחת הסיכומים‪ -‬השולחים את הסיכומים למערכת תמצית (פרטים‬ ‫א' לנטילת שחרית‪.‬‬ ‫חלוקת הסוגיא לעשרה נקודות‪ -‬הדרך המוצעת לסיכום כזה הוא‪,‬‬ ‫על נקודות המסירה בקו תמצית ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪ ,7‬וכן למייל‬ ‫ב' לתפילה‪.‬‬ ‫לחלק את עיקרי הסוגיא לשלש קטגוריות‪ ,‬כאשר כל אחת מהקטגוריות‬ ‫ג' לאכילה‪.‬‬ ‫עד כמה צריך לחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה?‬ ‫‪ ,7692282@gmail.com‬או ל'תמצית' רחוב רבי עקיבא ‪ 30‬דירה ‪6‬‬ ‫א' עד מיל‪.‬‬ ‫כוללת ‪ 2-4‬פרטים עיקריים‪ ,‬וכן לתת הקדמה לסוגיא‪ ,‬ועי"ז ניתן לקלוט‬ ‫מודיעין עילית) יכנסו להגרלה בה ‪ 3‬מהמסכמים יזכו במלגה בסך ‪1000‬‬ ‫ב' רק פחות ממיל‪.‬‬ ‫בבת אחת ‪ 9‬דברים המחולקים לשלש‪ ,‬בתוספת הקדמה‪.‬‬ ‫מהו שיעור תחילת תנור לקבל טומאה?‬ ‫ג' אפילו פחות ממיל אינו חוזר‪.‬‬ ‫‪ ,₪‬כאשר זוכה אחד יוגרל מתוך כלל המסכמים הזוכה השני יוגרל מתוך‬ ‫תוספת של יותר מעשר נקודות‪ ,‬בדרך כלל אינה מועלה אלא להיפך‪.‬‬ ‫א' לרבי מאיר ד' טפחים ולרבנן קטן בטפח‪.‬‬ ‫הסיכומים האיכותיים ביותר‪ ,‬והזוכה השלישי יוגרל מתוך אלו שסיכמו‬ ‫אם נשווה ‪ 2‬לומדים אחד מנסה לזכור עשרות נקודות בסוגיא‪ ,‬והשני‬ ‫ב' לרבי מאיר ד' טפחים ולרבנן קטן בטפח‪.‬‬ ‫טריפה ששחטה‪ ,‬האם היא מטמאה?‬ ‫הכי הרבה סוגיות (מוגבל ל‪ 2‬סוגיות בשבוע)‪ .‬בנוסף מי שיזכה באחד‬ ‫מתמקד בעשר נקודות מרכזיות בלבד‪ ,‬מסתבר שהסיכוי של הראשון‬ ‫ג' לרבי מאיר גדול בד' טפחים ןקטן בטפח‪ ,‬ולרבנן קטן‬ ‫א' מטמאה רק במוקדשין מדאורייתא‪.‬‬ ‫המלגות וידע להגיד את הסיכום בעל פה‪ ,‬יזכה ב‪ ₪ 500‬נוספים‪ .‬כל‬ ‫בכל שהוא‪.‬‬ ‫ב' מטמאה רק במוקדשין מדרבנן‪.‬‬ ‫לזכור אפילו ‪ 5‬נקודות‪ ,‬קטן יותר מהסיכוי של השני לזכור אפילו עשרים‬ ‫סיכום נוסף מכניס את הכותב פעם נוספת להגרלה‪.‬‬ ‫נקודות‪ ,‬משני סיבות‪ :‬א' תפשת מרובה לא תפשת‪ .‬ב' כאשר הנקודות‬ ‫ג' מטמאה במוקדשין מדאורייתא ובחולין מדרבנן‪.‬‬ ‫שיעור הסברה מיוחד אודות כתיבת סיכומים‪ -‬ניתן לשמוע בטלפון‬ ‫תיבה שיש בחללה פותח טפח ואין ביציאתה פותח‬ ‫המרכזיות ברורות נזכרים דרכם בעוד פרטים רבים‪ ,‬הרבה יותר מאשר‬ ‫שיעור מיוחד עם מידע בסיסי חשוב ומעניין על חשיבות הסיכום‪ ,‬צורת‬ ‫טפח‪ ,‬על מה נחלקו ת"ק ורבי יוסי?‬ ‫האם ב' חצי זיתים מן המת מטמאים באהל?‬ ‫אם מלכתחילה ניסינו לזכור את כל אותם פרטים‪.‬‬ ‫הסיכום‪ ,‬והסבר מפורט על תוכנית הסיכום המיוחדת של ‪ 10‬נקודות‬ ‫א' אם מה שבתוכה מטמא את הבית‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫מתאים לכל אחד ולכל צורת לימוד‪ -‬הקו הכללי של סיכום עשרת‬ ‫מרכזיות בכל סוגיא (כדלהלן)‪ .‬שמיעת השיעור בקו הנ"ל‪.‬‬ ‫ב' אם מה שבבית מטמא מה שבתוכה‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫הנקודות שוה לכל נפש ולכל צורת לימוד‪ ,‬אולם תוכן עשרת הנקודות‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫קורס אומנות הסיכום כדרך להתענג בידיעת התורה‪ -‬מלבד עצם‬ ‫משתנה בין לימוד בעיון ללימוד בבקיאות‪ ,‬בין לימוד גמרא ללימוד‬ ‫כתיבת הסיכומים והגשתם ניתן להרשם לשמיעת הקורס המלא 'אומנות‬ ‫עצם שיש בה כזית מח המתקשקש‪ ,‬האם היא מטמאה באהל לרבי יוחנן?‬ ‫הלכה‪ ,‬ובנוסף כל לומד עשוי להתמקד בנקודות אחרות ובסדר אחר‬ ‫הסיכום'‪ ,‬סדרת שיעורים בהם נלמד כיצד להפוך את הסיכום לאומנות‬ ‫כלב 'חי' שאכל בשר מת והוא עומד באיסקופה‪,‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ובכמות אחרת של חומר לימודי‪ ,‬וככל שהלומד מחליט בעצמו על‬ ‫וחוויה‪ ,‬ועי"ז לקבל ידיעה ברורה בתוך שנה בעשרות סוגיות! ובתוך ‪5‬‬ ‫האם הבית טמא (רש"י)?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫הנקודות והסדר‪ ,‬תועלת הסיכום מרובה יותר‪ .‬הלומד יכול לצייר את עצמו‬ ‫שנים במאות סוגיות!!!‪ .‬ההרשמה בנדרים פלוס קופת 'סיכומי תמצית'‪.‬‬ ‫א' טמא‪.‬‬ ‫ג' בעיא דלא איפשטא‪.‬‬ ‫בעוד כמה שנים‪ ,‬כאשר לפי הנסיון שלו עד כה הוא לא יזכור את רוב הסוגיא‪ ,‬אלו ‪10‬‬ ‫ב' טהור‪.‬‬ ‫נקודות הוא כן היה רוצה לזכור מהסוגיא‪ ,‬ואותם לסכם‪.‬‬ ‫יש כרגע בקו ‪ 4‬שיעורים חינמיים בסיסיים‪ ,‬ועוד ‪ 8‬שיעורים המקיפים‬ ‫בצורה יסודית את התועליות הגדולות שבסיכום‪ ,‬כיצד לסכם בתורה‬ ‫ג' תלוי אם יש בצווארו רוחב טפח‪.‬‬ ‫האם ביצת השרץ טמאה?‬ ‫ההקדמה לסוגיא‪ -‬כל סוגיא בנויה על ידיעות מוקדמות אשר הסוגיא‬ ‫נכונה‪ ,‬וכיצד להגיע ע"י הסיכום לזכירת הסוגיות בצורה ברורה לאורך‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫מרחיבה נקודה (או כמה נקודות) מתוך אותם ידיעות‪ ,‬כתיבת הקדמה זו‬ ‫ימים ושנים‪ ,‬ואלו דברים כדאי לשלב בסיכום במטרה לחזק את יעילותו‪.‬‬ ‫ב' מרוקמת טמאה אע"פ שלא ניקבה‪.‬‬ ‫ג' רק מרוקמת שניקבה טמאה‪.‬‬ ‫מחברת את הלומד לסוגיא בצורה חזקה יותר‪ ,‬עושה סדר בראש לאיזה‬ ‫המחיר המלא של הקורס הוא ‪ ,₪ 500‬אולם למתכננים לכתוב סיכומים‬ ‫ענין כללי שייכת הסוגיא‪ ,‬ומהווה חזרה מחודשת גם על הידיעות‬ ‫עבור המבצע‪ ,‬המחיר הוא ‪ ₪ 120‬בלבד לאברכים‪ ,‬ו‪ ₪ 60‬לבחורים‪.‬‬ ‫האם עציץ נקוב הוי כמחובר לרבי שמעון לענין הכשר‬ ‫שרץ שיש ספק אם נגע‪ ,‬מה דינו ברשות היחיד?‬ ‫המוקדמות‪ .‬כמו כן ניתן לכתוב בהקדמה מהו הקו הכללי של הסוגיא‪,‬‬ ‫וטומאה?‬ ‫א' טמא‪.‬‬ ‫תועלת הסיכומים‪ -‬ידיעה ברורה בסוגיא נותנת סיפוק אדיר‪ ,‬מגבירה‬ ‫ואלו נקודות מבוארות בה‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ב' טהור‪.‬‬ ‫את המוטיבציה וההנאה מהלימוד‪ ,‬ומהווה מקפצה אדירה לכח החידוש‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫מתי לסכם‪ -‬מומלץ בסוף כל סדר לימוד לכתוב ‪ 2-3‬נקודות עיקריות‬ ‫ג' על הארץ טמא ובצפה על המים טהור‪.‬‬ ‫וההעמקה‪ ,‬הדרך לחידושי תורה עוברת דרך הבהירות בסוגיא‪ ,‬וככל‬ ‫ג' להכשר כן ולטומאה לא‪.‬‬ ‫שיצאו מהסוגיא‪ ,‬ובסיום לימוד הסוגיא לעשות סדר בדברים‪ ,‬ולתפוס‬ ‫שהסוגיא ברורה יותר ניתן יותר להעמיק ולחדש בה‪ .‬וככל שיש לנו ביד‬ ‫אבר ובשר המדולדלים בבהמה ומעלים ארוכה‪ ,‬האם הם מטמאים?‬ ‫בעיקר את הכללים והנקודות העיקריות‪ ,‬ולחלקם ל‪ 3‬קטגוריות שבכל‬ ‫יותר סוגיות מסוכמות וברורות‪ ,‬הרווח הוא לא רק לזכרון הלימוד‪ ,‬אלא‬ ‫א' מטמאים רק טומאת אוכלים‪.‬‬ ‫אחד יש ‪ 2-4‬נקודות‪ .‬לאחר מכן חשוב לשנן היטב את עשרת הנקודות‬ ‫גם כח החידוש וההעמקה גדל‪.‬‬ ‫ב' מטמאים אדם וכלים כנבילה‪.‬‬ ‫עד שמגיעים למצב שניתן לאומרם בעל פה בצורה מהירה וקלה‪.‬‬ ‫‪ 2‬סוגי סיכומים עיקריים‪ -‬א' קיצור‪ -‬הלומד מסכם את הסוגיא בשפה‬ ‫ג' אינם מטמאים‪.‬‬ ‫הרווח בסיכום‪ -‬מי שמסכם את תלמודו בצורה טובה‪ ,‬אינו צריך‬ ‫שלו‪ ,‬לפי סדר הסוגיא‪ ,‬בצורה קצרה וברורה‪( ,‬ישנם כאלו שהסיכום‬ ‫יוצא להם אף יותר ארוך מהסוגיא עצמה)‪ .‬התועלת בסיכום זה הוא‬ ‫קישות שנטע אותה בעציץ וגדלה ויצאה החוצה‪ ,‬האם הקישות שבתוך העציץ‬ ‫להשקיע הרבה זמן בחזרות ארוכות‪ ,‬הסוגיות נשארות רעננות וחיות‬ ‫חזרה מהירה וברורה על הסוגיא‪ ,‬בלשון קצרה ובשפה ברורה‪ .‬ב' סדר‬ ‫מקבלת טומאה?‬ ‫לאורך זמן‪ ,‬ורק פעם בהרבה זמן צריך לחזור בפנים‪ ,‬וכיון שהכל ברור גם‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫החזרה בפנים נעשית בצורה מהירה יותר וחווייתית יותר‪ ,‬ועי"ז מגיעים‬ ‫מחודש‪ -‬הלומד‪ ,‬לאחר סיום הסוגיא והבנתה‪ ,‬מסדר את הסוגיא מחדש‪,‬‬ ‫ב' מחלוקת‪.‬‬ ‫בצורה מהירה וקלה יותר לידיעת התורה בסייעתא דשמיא‪.‬‬ ‫לפי נושאים‪ ,‬ומסכם אותה לפי הסדר שיצא לו‪ .‬הרווח בצורת סיכום זו‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫הוא גדול‪ ,‬מפני שבאופן זה הלומד מחובר יותר בחיבור אישי לסוגיא‪.‬‬ ‫דמיין לעצמך‪ ,‬היום ‪ -‬קיץ ה'תשפ"ו‪ ,‬בעוד חצי שנה‪ ,‬בזמן חורף‬ ‫ה'תשפ"ז‪ ,‬יהיו לך בראש כעשרים סוגיות‪ ,‬סוגיא לשבוע בסך הכל‪,‬‬ ‫קל לסכם! ‪ -‬יכולת הסיכום היא יכולת נרכשת‪ ,‬ועיקר הקושי הוא‬ ‫מה לא מטמא?‬ ‫ותוכל לחזור על כולם בדרך לבית המדרש וכדומה‪ ,‬עשר סוגיות בהלוך‬ ‫בסוגיות הראשונות‪ ,‬ואח"כ הסיכומים נעשים קלים מהירים איכותיים‬ ‫א' בשר מן החי‪.‬‬ ‫ב' בשר מן החי אפילו אם פירש מאבר שלם‪.‬‬ ‫ועשר בחזור‪ .‬לא שווה להשקיע?‬ ‫ותועלתיים הרבה יותר‪.‬‬ ‫ג' גם אבר מן החי‪.‬‬