תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — כי תבוא (2026-08-24)

גליון | 62חולין ס .עד פ"ג | :אלול ה'תשפ"ו
"ובשעיר ישבו החורים" ,ובמואבים ובעמונים כתיב "רפאים מיד יצא כל אחד למינו( ,ומכח זה מסתפק רבינא דברי רבי יהושע בן חנניה לקיסר
ישבו בה" ,בכולהו כתיב "ארץ רפאים תחשב" ,לפי שנאמר מה הדין במרכיב ב' סוגי דשאים האם מותר כיון
לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "לזרעך נתתי" וגו' ומוזכר אריה דבי עילאי יש ט' אמות בן שני אוזניו,
שלא כתיב למינהו או אסור כיון שהקב"ה הסכים
שם גם "ואת הרפאים" ,וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר וכששאל הקיסר לרבי יהושע בן חנניה מה הרבותא
ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם על ידם) ,ופתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ד' לעולם
להמשיל את הקב"ה לאריה דכתיב "אריה שאג מי
להתגרות בהם ,דסבורים זו היא שניתנה לאברהם ,ומנעם ישמח ד' במעשיו" -שכולם זהירים במצוותיו.
לא יירא" ,אמר לו שהוא נמשל לאריה דבי עילאי,
הקב"ה ואמר להם שאף שהם נקראים ארץ רפאים מפני
שבתחילה הרפאים ישבו בה ,לא זו הארץ שנתתי לאברהם, והפציר בו לראותו ,והאריה התקרב לרומי ובמרחק ס :הקטנת הירח -בתחילה יצאו "שני המאורות
אלא לאלו נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר ד' מאות פרסה נהם והפילו כל הנשים המעוברות הגדולים" וטען הירח לפני הקב"ה וכי אפשר לשני
אברהם שיצאו בני עשו הימנו ,ולוט היה קרוב לאברהם, ונפלה חומת רומי ,ובמרחק ג' מאות פרסה נהם מלכים שישתמשו בכתר אחד ,אמר לה לכי ומעטי
וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב "ההוא יקרא ארץ רפאים" -זו
ונפלו שיניהם של האנשים והקיסר נפל מכסאו ,את עצמך ,וזהו דכתיב "את המאור הגדול לממשלת
היא שנתתי לאביכם) .וכן מצינו שסיחון כבש את עמון
וביקש מרבי יהושע בן חנניה שיבקש רחמים היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" ,אמנם
ומואב ,ועי"ז יכלו ישראל לכבוש את ארצם מסיחון. שיחזור למקומו ,וכך היה.
כיון שטען שכיון שאמר דבר הגון אינו מגיע לו
ומהא דכתיב "צידונים יקראו לחרמון שריון" וגו',
למעט עצמו אמר הקב"ה שהוא ימשול גם ביום (-
לומדים שאפי' הרי ארץ ישראל חביבים על אומות ס .וכשרצה הקיסר לראות את הקב"ה ,אמר לו רבי
נחמה היא) ,וטען הירח ששרגא בטיהרא מאי אהני,
העולם ,שכל אחד מהאומות הלך ובנה כרך לעצמו יהושע בן חנניה שיסתכל בשמש בחצי היום
אמר לו הקב"ה שישראל ימנו בו ימים ושנים ,וטען
על שם הרי ארץ ישראל .והא דכתיב "ואת העם בתקופת תמוז ,ולא היה יכול ,ואמר לו שאם אחד
הירח שבשמש מונים תקופות ומעברים את השנה על
העביר אותו לערים" עשה כך יוסף כדי שלא יקראו ממשמשיו אינו יכול לראות ,כ"ש שאינו יכול לראות
התקופה ,אמר לו הקב"ה שצדיקים יקראו קטנים
מצרים לאחיו גולים. את הקב"ה עצמו.
כשמו (יעקב שמואל ודוד) ,ולא נתיישב דעתו של
סימני טהרה בעוף וכשרצה להכין סעודה לקב"ה ולחיילותיו ,אמר לו הירח ,אמר הקב"ה שיביאו לו כפרה על שמיעט את
רבי יהושע בן חנניה שיכין סעודה על שפת נהר הירח ,והוא שעיר של ר"ח דכתיב ביה "לחטאת לד'
ס"א סימני העוף לא נאמרו בפירוש בתורה ,אבל ריביתא ,והכין סעודה ו' חודשים של קיץ ובאה רוח " משא"כ בשאר רגלים.
למדו בנין אב מזה שנשר טמא ,שעוף שדומה לנשר, ושטפה אותה לנהר ,והכין עוד ו' חודשים של חורף
ביום השלישי יצאו הדשאים ועמדו על פתח
והיינו שאין לו אצבע יתירה (-גבוהה משאר האצבעות ובא גשם והטביע את הסעודה בים ,ואמר לו רבי
הקרקע מתאוים למי גשמים ,עד שבא אדם הראשון
ונמצאת מאחוריהם) ,ואין לו זפק ,ואין קורקבנו נקלף, יהושע בן חנניה שהרוח והמטר הם המטאטאים
שנברא בערב שבת וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים
והוא דורס ואוכל ,הוא טמא ,משא"כ עוף שדומה ושוטפים את הבית לכבוד הקב"ה.
וצמחו ,ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפילתם של
לתורין שיש להם אצבע יתרה ,וזפק ,וקורקבן נקלף, וכשרצה בת הקיסר שהקב"ה יכין לה כלי צדיקים.
ואין דורסין ואוכלין טהורין .ואפילו עוף שיש לו רק מסתוריתא (כיון שהוא נגר דהא כתיב "המקרה
סימן טהרה אחד הוא טהור ,לפי שאינו דומה לנשר השסועה היא בריה בפני עצמה שיש לה ב' גבים
במים עליותיו") ,התפלל רבי יהושע בן חנניה
שאין לו אפילו סימן טהרה אחד .ורק העופות וב' שדראות ,ומכאן תשובה לאומרים אין תורה
שתצטרע ונתנו לה מסתורייתא כמנהגם,
המפורשים בפרשה גזה"כ שהם טמאים אע"פ שיש בהם סימן מן השמים ,שהרי משה רבינו לא היה צייד.
וכשביקשה ממנו שהקב"ה יקח זאת ממנה ,אמר לה
טהרה .אמנם לולא שהיה כתוב נשר היינו לומדים שהקב"ה נותן ולא לוקח את הטובה אחר שנתנה.
מפרס ועזניה ,שכל עוף שיש לו רק סימן אחד אסור ביאורי מקראות
כמו פרס ועזניה ,ואין לומר ששני כתובים הבאים כתיב "חמשת סרני פלישתים" והפסוק מונה שור וחמור -שור כרסו וראשו וזנבו גדולים
כאחד אין מלמדים (וממילא א"צ לכתוב נשר כדי ששה "העזתי והאשדודי האשקלוני הגיתי ופרסותיו רחבות ,משא"כ חמור ,ונ"מ למקח
ללמד שמספיק סימן אחד) ,דכל אחד מהם יש לו והעקרוני והעוים" .לרבי יונתן היו חמשה חשובים, וממכר.
סימן טהרה אחר ,ובעשרים סוגי עופות טמאים יש ולרב העוים באו מתימן (ונקראו עוים מפני שעיוו
ג' סימני טהרה שווים ,ושניים מהם נמצאים בעורב, את מקומם יצאו משם ונתעוות שחרב ,או מפני שאיוו בריאת העולם
ואחד נמצא בפרס והשני בעזניה ואחד מהם הוא הסימן לאלוהות הרבה ,או מפני שהרואה אותם אוחזתו שור שהקריב אדם הראשון היתה לו קרן אחת
הרביעי שאין בכולם ,ונמצא שסימן זה לא נאמר אלא פעם עוית (-רתת חלחלה) ,ויש לכל אחד ט"ז שורות במצחו ,וקרניו נבראו לפני פרסותיו( ,דכל מעשה
אחת .ולפ"ז א"צ ללמוד מתורים את ד' סימני שיניים). בראשית נבראו בקומתם ובדעתם (-שהודיעם
הטהרה ,ונכתבו כדי ללמד שרק הם כשרים לקרבן. הרבה מקראות נראה שהם מיותרים אך הם גופי שיבראם והם ניאותו) ובצביונם (-בדמות שבחרו להם),
לר"א בר צדוק כל עוף החולק את רגליו טמא. תורה שעניינים גדולים תלויים בהם ,כגון הא דכתיב וכשיצא השור מן הארץ יצא ראשו תחילה ונמצא שקדמו
קרנותיו לפרסותיו ,אבל שאר שוורים נולדים עם פרסות
"והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים
ס"ב .דין עוף שאין ידוע אם הוא כשר- והקרניים גדלים לאחר זמן).
היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם" ,והיינו
מי שבא לפניו עוף עם סימן טהרה אחד ,אם הוא שהעוים היו מצאצאי אבימלך שהשביע את אברהם בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות ,אמרו
בקיא בהם ובשמותיהם ,יכול לאכול עוף שאינו "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" ועדיין לא עברו דורות אלו, הדשאים שאם באילנות שאין דרכם להיות
מהם אם יודע שאין דומה להם ואין שמו פרס ועזניה ,אבל אמר הקב"ה יבואו הכפתורים שאינם מפלישתים בערבוביא כיון שהם גדולים וענפיהם מרובים וצריכים
אם שמו פרס חיישינן שמא מינו הוא ,אך אם אינו בקיא ויכבשו את העוים וישראל יכבשו את הכפתורים לצאת מפוזרים כדי שיוכלו ליגדול אמר הקב"ה שיצאו
(דס"ל שהעוים הם כן מפלישתים ,ולמ"ד שהם באו מתימן בהם ובשמותיהם אינו יכול לאכול את העוף שמא למינהו -במרחק מחבירו כדי שיהיה לו היכר ,כ"ש שהם
(בן אליפז בן עשיו) הרי הזהירם הקב"ה שלא להתגרות בבני הוא מהם ,ולאמימר ורב אשי אף אם אינו מכיר פרס שהם רבים ודרכם לצאת תכופים ומעורבבים ואם לא יזהרו
עשיו ,וכן בשאר מקראות כהאי גוונא בספר דברים ,כגון לצאת כל עשב לבד לא יהיו ניכרים זה מזה יצאו למיניהם,
לאוכלם במקום שנהגו לאוכלם ,והיינו במקומות עוף טהור זה מסר לי רבי הצייד ,ובלבד שיהיה בקיא ועזניה יכול לאוכלו אם אינו דורס (ועוף הנותן רגלו על
שלא מצוי בהם פרס ועזניה ,מפני שיש להם רק סימן בהם ובשמותיהם. האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו
לפיו זה דריסה ,וכן דרך העורבים הגדלים בבתים) ,כי פרס
אחד ושמא הם פרס או עזניה .קואי וקקואי אסורים ,ס"ד .סימני ביצים מעופות טהורים- ועזניה אינם מצויים בישוב.
וקקואתא לאביי מותרת ובארץ ישראל היו מלקים
סימני הביצים הטהורים זה שתהיה הביצה עגולה על אכילתה. ואם בא לפניו עוף עם שני סימני טהרה ,אם הוא
ככדור ,אך ראשה אחד יהיה ככדור וראשה אחד מכיר מהו עורב ,וזה אינו עורב ,יכול לאוכלו .ולרבי
ס"ג .מהם העופות הטמאים שהוזכרו יהיה חד שהיא משוכה לאורכה ועגולה לרוחבה ,אבל אם אליעזר צריך להכיר גם מין עורב כזרזיר או סנונית
שני ראשיה ככדור או ששניהם חדים טמאה .וסימן בתורה- לבנה ,שהם אסורים באכילה דכתיב "ואת העורב
שלך זהו עוף השולה דגים מהים( ,ורבי יוחנן נוסף הוא שהחלבון בחוץ והחלמון בפנים ,ולא יהיה למינהו" ,אבל לרבנן הם מותרים באכילה .וכן נחלקו
כשראה שלך אמר "משפטיך תהום רבה" שהוא אוכל החלבון בפנים והחלמון בחוץ ,ולא יהיו מעורבים. לענין טהרת מצורע דהא "טהורות" כתיב בעוף המסרט,
את הדגים המזומנים למות ,א"נ שהשלך טורח לבקש מזונותיו וכן סימני עוברי דגים -ביצי דגים כמות שהם מחוברים שהיא הסנונית הלבנה .דעת אמימר שהמחלוקת
שם ,וכשראה נמלה אמר "צדקתך כהררי קל" שיש יחד.
היא בזו שכריסה ירוקה ,אבל זו שכריסה לבנה
לה חיות כמו בעל חי גדול ,אי נמי שמזונותיה מצויים לה בלא ואיתא בברייתא שמותר לקנות ביצים מהעכו"ם מותרת אף לר"א( ,ונקראת לבנה לאפוקי זו הגדלה
ולא חוששים לנבילה או לטריפה ,אך צריך שיאמר טורח). בבית שהיא שחורה) ,והלכה כר"א .ודעת מר זוטרא
דוכיפת זה עוף שהודו כפות (-כרבלתו עבה ודומה כמי שזה מעוף פלוני שהוא טהור ,ולא מספיק שיאמר שנחלקו בזו שכריסה לבנה ,אבל זו שכריסה ירוקה
שזה מעוף טהור .הגמ' שואלת למה לא יבדוק אסורה אף לרבנן ,והלכה כרבנן.
שכפולה לתוך הראש וכפותה שם) ,והוא הביא את
בסימנים ,ואין לומר דאיירי בביצים טרופות ,דאסור
השמיר לבית המקדש.
לקנות ביצה טרופה מנכרי (שהרי מותר למכור לו תורים ובני יונה-
תנשמת היא באות שבעופות (-עוף הצועק בלילה) ,ביצת טריפה אם היא טרופה ,ואם אינה טרופה תסיל (–מין יונה) פסול משום תורים וכשר משום בני
והיינו קיפוף ,ואינה מן השרצים ,דאחד מהכללים אסור שמא יחזור וימכרנה לישראל) .והגמ' מתרצת יונה כשהוא קטן ,ודאפיצי ותורים של רחבה כשרים
שהתורה נדרשת זהו דבר הלמד מעניינו ,והיא שהסימנים אינם מדאורייתא הלכה למשה מסיני וא"א משום תורים ופסולים משום בן יונה( .והא דתני
כתובה בענין העופות .ותנשמת האמורה בענין להתיר על פי הסימנים לבד ,כי יש ביצת עורב שכל העופות פוסלות במי חטאת אם שתו מהם ,מפני
הדומה לשל יונה ,ורק כשיש לביצה סימני כשרות, שרצים היא באות שבשרצים ,והיינו קורפדאי. שהם מגביהים את הפה אחרי ששתו ונופלים מים מפיהם
וגם הנכרי אומר שזה מעוף מסוים שהוא טהור, קאת זה הקוק. והרי הם כמים שנעשו בהם מלאכה ,חוץ מן היונה מפני
אפשר לאוכלם. שהיא מוצצת וממילא במים שנשארו לא נעשתה מלאכה,
רחם זה שרקרק ,ונקרא רחם לפי שכשהוא בא
באים רחמים -מטר לעולם ,והיינו כשהוא יושב על אם החלמון והחלבון מעורבים זו ביצת שרץ ,ואין ולא תני שתסיל אינו פוסל ,הטעם הוא שתסיל
דבר ומצפצף ,ואם ישב על הקרקע שאין דרכו כך בזה נ"מ שאם ריקמה –נוצר השרץ בתוכה ,וניקבה מוצץ ומקיא ואפ"ה מין יונה הוא דהא מוצץ ופוסל משום
שיוכל ליגוע בריקום ,מטמא בכעדשה ,די"ל שזה נחש שזה רוק בעלמא ,אי נמי משום מלאכה).
ויצפצף סימן בשורה הוא שיבוא המשיח.
שהוא דומה לשל שרץ אבל אינו טמא ,אלא נ"מ שאם ס"ב :כופשני צוצייני כשרים למזבח ,והם תורים
עורב זה עורב אוכמא ,ומ"את כל העורב" לומדים ריקמה ואכלה ,לוקה משום שרץ השורץ על הארץ, של רחבה הנ"ל ,ואף שיש להם שם לווי ,ומצינו לגבי
לאסור עורב עימקי והיינו לבן ,ומ"למינהו" לומדים וצריך להתרות בו משום לאו זה ,ומה שמצינו שלומדים אזוב שאזוב יון או כוחלי או רומי או מדברי וכל שיש
מהפסוק איסור אפי' באפרוח שלא נפתחו עיניו ,זה לאסור עורב שראשו דומה לראש היונה.
לו שם לווי פסול ,מ"מ רק מי שנשתנה שמו קודם
נץ זה הנץ ,ומ"למינהו" מרבים בר חיריא והיינו אסמכתא בעלמא ,ואיסורו בטהורים הוא רק מדרבנן, מתן תורה והתורה הקפידה על שמו לכותבו תמיד ללא
אבל בטמאים זה שרץ גמור ולוקה לכו"ע ,ואם לא ריקמה שורינקא.
איסורא איכא ומלקות ליכא ,דלאו שרץ הוא.
שם לוואי פסול ,אבל מי שנשתנה שמו רק לאחר מתן
תורה אינו נפסל .ולרבא הם כשרים כיון שבמקומם חסידה זו דיה לבנה ,ונקראת כך מפני שעושה
ס"ד :דיני אכילת ביצים -ביצים טהורים הם נקראים תורים סתם וכאן נקראים כן על שם מקומן .חסידות עם חברותיה.
שהתבשלו עם הטמאים מותרים דאינם נותנים טעם.
אנפה זו דיה רגזנית ,ונקראת כך מפני שמאנפת עם עופות טהורים וטמאים-
ביצים מוזרות שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים ולא
חברותיה ,כמו "התאנף בי". צרדא מותר ,וברדא אסור.
קלט בהם אפרוח כיון שאינם של זכר ,נפש יפה והיינו מי
שמונה עופות מסופקים -חובא ,חוגא ,סוגא ,ס"ג :מנין מיני העופות טמאים -כ"ד מיני עופות שאינו איסטניס יאכלם .ביצה שנמצא בה קורט דם,
הרנוגא ,תושלמי ,מרדא ,כוחילנא ,בר נפחא .טמאים הוזכרו בתורה ,בויקרא כתובים עשרים ,אם הדם נמצא על החלבון בראש הקשר בראש החלק
העגול ששם נמצא הזרע ומשם מתחילה יצירת האפרוח,
וספיקם הוא מפני שעופות טהורים קורקבנם נקלף ובמשנה תורה עשרים ואחד ,וכתיב למינה למינה
זורק את הדם ואוכל את השאר ,ואם נמצא הדם על
ביד ,וטמאים אין קורקבנם נקלף כלל ,ואלו למינו למינהו הרי כ"ה ,ודאה וראה הם אותו מין ,וכן
החלמון כל הביצה אסורה ,מפני שזה התפשט בכל
קורקבנם נקלף רק בסכין ,ויש להם את שלשת הסימנים איה ודיה הם מין אחד ונכתבו שניהם כדי לא לתת
האחרים .ואמנם עוף שאין קורקבנו נקלף אך אחר מקום לבעל דין לחלוק ולהכשירה .ולרבי אבהו ראה הביצה.
זו דאה זו איה זו דיה ונמצא שיש כ"ג מינים טמאים ,ביצת עוף טמא אסורה ,דכתיב "ואת בת היענה", שהושיבו אותו בשמש הוא נקלף ביד ,טהור.
תרנגולא דאגמא -לאביי תרנגולא דאגמא הוא ונקראת ראה מפני שרואה ביותר ,שהיא עומדת ואף שיש מין שנקרא בת יענה ,מ"מ ממה שיש רווח
בין התיבות מבואר שהכונה לביצת היענה ,ואף 'מרדא' שהוא מח' ספיקות הנ"ל ,ולרב פפא הוא בבבל ורואה נבילה שבארץ ישראל.
אסור ,אבל תרנגולתא דאגמא מותרת ,ולמרימר מאה עופות טמאים יש במזרח העולם ,וכולם ממין שכדרלעמר אינו שני שמות אף דכתיב כדר לעמר,
היום גם התרנגולתא אסורה ,שהרי ראינו שדרסה איה .ובדגים יש שבע מאות מינים ,ובחגבים יש שאני הכא שיכולים לחלקם גם לשני שורות,
ואכלה ,והיו מחזיקים אותם בטהרה עד שראינו שדרסה ,שמונה מאות מינים .ואין מספר למיני העופות משא"כ בכדרלעמר.
סימני טומאה בעוף -עוף הדורס ואוכל (- ס"ה. ולכן אין אנו אוכלים עוף אלא מה שמסרו לנו אבותינו שהוא הטהורים.
טהור ,אבל שאר העופות יש לחוש שהם דורסים.
אוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל) בידוע שהוא התורה מנתה את הבהמות הטהורות מפני שמנין שבור אנדרפטא מותר ,פירוז אנדרפטא אסור.
עוף טמא ,ואם אינו דורס ויש לו אצבע יתירה (-אצבע הטמאות גדול יותר ,ואת העופות הטמאים מפני בוניא מותר ,פרוא אסור .מרדו זגיד ואכיל מותר,
גבוהה מאחורי האצבעות) וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שמנין הטהורים גדול יותר ,דלעולם ישנה אדם מרדו סגיד ואכיל אסור .מזגא חמרא אסור ,בת
שהוא עוף טהור .ולר"א בר צדוק אפשר לתת חוט לתלמידו דרך קצרה. מזגא חמרא מותרת .שקיטנא אריכי שקי וסומקי
של משיחה ,ואם מניח ב' אצבעות מכל צד הוא מותרים ,אבל גוצי וסומקי או אריכי שקי וירוקי כיצד יודעים מהו עוף טהור -עוף טהור נאכל
טמא דבידוע שהוא דורס ,אבל אם מניח ג' מצד אחד אסורים .לקני ובטני מותרים ,ושקנאי ובטנאי מותר במסורת שזוכר שאכלו אדם כשר ,ונאמן הצייד לומר
נחשב מפורש כיון שבלא פסוק זה היינו אומרים ראשו ארוך ,וס"ל שאף שהכלל הראשון הרבה כל ואחת מהצד השני הוא טהור .ולרשב"א עוף הקולט
שבכלים אסור לאכול גם אם יש לו סנפיר שיש לו כרעים ,והכלל האחרון אינו דומה לראשון מאכל מהאויר כשזורקים לו אותו ואוכלו הוא טמא
וקשקשת( .ס"ז.). שהרי מרבה רק דברים הדומים בד' סימנים ,בכל (אבל הקולט ואינו אוכל אלא מניחו לארץ כמו
ואין לומר שיש כאן כלל (-במים ,והיינו שכל שרץ המים זאת דורשים כלל ופרט וכלל ,דכן ס"ל לתנא דבי ציפרתא הוא טהור) .ולאחרים השוכן עם עופות
מותר רק עם סימנים) ופרט (-בימים ובנחלים) ,ואין רבי ישמעאל בכל מקום שדורשים כלל ופרט וכלל טהורים הוא טהור ,והשוכן עם עופות טמאים הוא
בכלל אלא מה שבפרט ,אבל נעיצין (-רחבים) וחריצין על אף שאין דומים. טמא ,ואפי' לרבנן שחולקים על ר"א שאמר שלא
(-צרים וארוכים) לא ,וכ"ש בורות ,ולמה לי "תאכלו מכל אשר לחינם הלך הזרזיר אצל העורב מפני שהוא מינו,
במים" לאתויי בורות להתירא .דהא כתיב פעמיים
סימני הטהרה בדגים מ"מ אם הוא גם דומה להם במראיתו הוא טמא.
"בימים" לפני בימים ובנחלים ,וכל שתי כללות ס"ו .סימני הטהרה בדגים הם סנפיר (שבו הדג
הסמוכים זה לזה הטל פרט הסמוך להם ביניהם ודונם פורח -שט על פני המים) ,וקשקשת (הקבועה בעור
דיני חגבים
בכלל ופרט וכלל שמרבים בו כל כעין הפרט ,וממילא אם הדג יותר מן הסנפירים ,שהקשקשים אינם זזים מאליהם סימני טהרה בחגבים -חגב שיש לו ארבע רגלים,
לא היה כתוב "תאכלו" היינו מרבים אפילו בורות שדומים אלא בידיים) ,ולרבי יהודה צריך שיהיו לדג לפחות וארבע כנפים ,וקרצולים שתי רגלים נוספות ארוכות
לפרט בכך שהם מים הגדלים ע"ג קרקע ,והשתא דכתיב סמוך לצואר שהוא מנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ ,וכנפיו
שני קשקשים וסנפיר אחד.
"תאכלו" מרבים מה הפרט מפורש מים נובעים ,אף חופים את רוב גופו (י"א רוב ארכו וי"א רוב הקפו,
כל מים נובעים אסורים ,ונתרבו חריצין ונעיצין דג שאין לו עכשיו סימני טהרה ועתיד לגדלם לאחר
זמן ,או שיש לו ועתיד להשירם בשעה שעולה מן ולכן צריך רוב גופו והקיפו) ,זהו חגב טהור .ולרבי
לאיסורא ,ונתמעטו בורות שיחין ומערות להתירא. יוסי צריך שיהיה שמו חגב.
ואין לומר מה הפרט מפורש מים הגדלים על כל המים ,מותר.
ס"ו :כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוא טהור ,קרקע ואפילו בורות שיחין ומערות אסור ,אף כל חגבים הנמצאים בקוצים מותרים ,והנמצאים בכרוב
אסורים ולוקים עליהם משום שרץ העוף דאינם ספק
(וצ"ל שדבר זה נמסר לחכמים מאדם הראשון שקרא שמות מים הגדלים על כל קרקע ,ולא נתמעטו אלא מים
גם לדגים ,ואת"ל שלא קרא שמות לדגים י"ל שזה נמסר שבכלים ,דא"כ "תאכלו" מאי אהני ליה. אלא ודאי הם טמאים( .ס"ב.):
בהלכה למשה מסיני .תוד"ה כל) ,ויש שיש לו סנפיר ואין חגב שאין לו כרעים אבל הוא עתיד לגדלם לאחר
ס"ז .ולתנא דבי רבי ישמעאל כיון דכתיב ב'
לו קשקשת והוא טמא .ואע"פ שכל מי שיש לו זמן הוא טהור ,דכתיב "אשר לא כרעים" וקרי "אשר
קשקשת הוא טהור ,מ"מ כתב רחמנא סנפיר ,משום פעמים במים והם סמוכים זה לזה ,באה התורה לומר שאין
לו כרעים" -אע"פ שעדיין אין לו ,וכגון הזחל ,והיינו
זה כלל ופרט שאז אנו אומרים שהפרט הוא פירושו של
יגדיל תורה ויאדיר( ,והיינו שזה ראיה נוספת שקשקשת אסקרא שאין לו קרצולים בקטנותו והם גדלים לאחר זמן.
כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ,ואפילו מה שדומה לפרט לא
אין פירושו סנפיר .תוד"ה יגדיל) .ואין לומר שאם היה
מרבים ,וכשחזר וכלל אהני לאתויי דבר שדומה לפרט ,אלא
כתוב רק קשקשת היינו אומרים שקשקשת היינו
מיני הארבה המותרים הנלמדים מהפסוק-
ריבה ומיעט שבזה המיעוט לא בא לפרש את הרבוי אלא כתיב "את אלה מהם תאכלו ,את הארבה למינו ,ואת
סנפיר ,דקשקשת לבושא הוא דכתיב "ושריון
לומר שלא נרבה הכל מהרבוי אלא רק מה שדומה לרבוי ,ויש הסלעם למינהו ,ואת החרגול למינהו ,ואת החגב
קשקשים הוא לבוש".
כאן רבוי מיעוט ורבוי והרבוי השני מרבה את הכל, למינהו".
כתיב על הדגים הטהורים "אותם תאכלו" ו"אותם" והמיעוט ממעט דבר שאינו דומה לרבוי כלל ,ומרבים
לתנא דבי רב (-ברייתא ששנויה בתורת כהנים שנקרא
משמע מיעוטא ,שאם אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ,ולאו חריצין ונעיצין (לרש"י מיירי הכא בנובעים וכדלעיל ,ולתוס' ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בביהמ"ד בפי כולם משא"כ
הבא מכלל עשה עשה ,ואעפ"כ כתיב על הדגים (ד"ה במים) מיירי באינם נובעים ,שגם הם נתרבו לאיסור כיון
תנא דבי רבי ישמעאל) ארבה זה גובאי ,סלעם זה רשון,
הטמאים "לא תאכלו" ,כדי לעבור עליו בלאו ועשה .שאינם עצורים ככלים ,ולמאן דדריש כללי ופרטי מרבה
מ"תאכלו" להתירא אפילו חריצין ונעיצין כיון שאינם נובעים), חרגול זה ניפול ,וחגב זה גדיאן ,ומד' פעמים
וממעטים להתירא בורות שיחין ומערות ,שבהם דיני שרצים "למינהו" מרבים צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית
מסתבר יותר להתיר מפני שהמים שבהם עצורים שרצים אסורים באכילה דכתיב "אל תשקצו את
והערצוביא והרזבונית .דס"ל (ס"ו ).שלומדים כלל
ככלים ואין להם מוצא ומבוא .ואין לומר שרק שבכלים נפשותיכם בכל השרץ השורץ ,ולא תטמאו בהם" ,ובכלל ופרט מ"אשר לו כרעים (כלל) ,ארבה וכו' למינהו
יהיו מותרים ,דא"כ תאכלו מאי אהני ליה .והוה מצי איסור זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים .אמנם (פרט)" ,אין בכלל אלא מה שבפרט ,דבעינן מלבד
לשנויי דכללא קמא עיקר ובעינן דומיא דמים גם בכך שהם בשרץ המים התירה התורה באכילה שרצים שבכלים הסימנים הנ"ל שלא יהיה ראשו ארוך.
נובעים ,אלא האמת קמתרץ דמ"תאכלו" דריש ליה .תוס' שם. (וה"ה שבבורות שיחין ומערות) אף אם אין להם סנפיר
וקשקשת ,וכן בשרץ הארץ התירה התורה אם הפרי ס"ה :ולתנא דבי רבי ישמעאל (להו"א) הארבה זה
שרץ הארץ- התליע כשהוא תלוש ,וכדלהלן. גובאי ולמינו זה צפורת כרמים ,ולשניהם אין גבחת,
שרץ המים שבכלים או שבבורות שיחין ומערות שרץ המים- וסלעם זה ניפול ולמינהו מרבה אושכף ,ולשניהם
מותרים אף אם עלו לדופן הכלי או הבור ונפלו כתיב "את זה תאכלו מכל אשר במים ,כל אשר לו יש גבחת –ראשם מרוט ,ולכל הד' הנ"ל יש זנב,
בחזרה ,דהיינו רביתיה וכמי שלא פירשה מן המים היא, סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם וחרגול זה רשון (ולא נחלק על תנא דבי רב מהו
אבל אם סיננם וחזרו ונפלו לשם אסורים משום תאכלו" ,ולומדים מזה ששרץ המים שבכלים מותר סלעם ומהו חרגול ,אלא כל אחד אמר כפי שהם
שרץ השורץ על הארץ ,כיון שהיא רחשה והלכה קצת על לאוכלו אע"פ שאין לו סנפיר וקשקשת. נקראים במקומו) ,ו"למינהו" מרבה כרספת
המסננת ,ולכן אין להוריק בלילה שיכר של תמרים ושחלנית שיש להם זנב ,אמנם אלו אין ראשם ארוך,
ואין לומר ששרץ המים שבכלים נאסר אף אם יש
שמצוי בו תולעים מכלי דרך מסננת ,דיש לחוש ולומדים צד השוה משלשתם שכל מי שיש לו ד'
לו סנפיר וקשקשת ,דהא כתיב "וכל אשר אין לו וכו'
שתפול תולעת למסננת ולא יראנה ומשם תיפול רגלים וד' כנפים וכרעים וכנפיו מכסים את רוב גופו,
בימים ובנחלים" דשאין לו לא תאכל הא בכלים
ותחזור לשיכר ולמחר כשיראנה לא ידע שהיא יצאה שכל כיוצא בזה טהור ,אמנם צרצור אסור ,דכתיב
אע"ג דלית ליה מותר .ושרץ המים שבבורות שיחין
ונאסרה. "חגב" שצריך שיהיה שמו חגב ,וצריך גם את
ומערות (שאדם שוחה ושותה מהם ואינו נמנע
הסימנים הנ"ל ,דכתיב "למינהו".
ס"ז :שרצים שבפירות -מבואר בברייתא שזיזין מלשתותם עם התולעים שבהם) נלמד מדכתיב "תאכלו
מכל אשר במים". רב אחאי דוחה שא"א ללמוד מין שראשו ארוך מצד
שבעדשים ויתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים
השוה ,שהרי כולם אין ראשם ארוך ,ולא מספיק
ובגרוגרות ,מותרים לפי שאינם שורצים על הארץ אלא אבל בלא זה היינו אומרים שכיון שהכתוב התיר
ששוה בד' סימנים ,שהרי חרגול אינו נלמד מצד
בפרי ,דלא נאסרו אלא אלו ש"על הארץ" .עוד במפורש והתיר בסתם ,מה כשהתיר במפורש לא
השוה מארבה וסלעם אע"פ שיש לו ד' סימנים.
מבואר בברייתא אחרת שתולעת שבעיקרי זיתים התיר אלא בכלים ,אף כשהתיר בסתם לא התיר
אלא לומדים ראשו ארוך מסלעם ,לפי שאפשר
וגפנים אסורה ,דכתיב "לכל השרץ השורץ על אלא בכלים .ונחלקו רב אחא ורבינא האם ההיתר
ללמוד סלעם מצד השוה מארבה וחרגול .וס"ל
הארץ". ב"יש לו סנפיר וקשקשת" נחשב מפורש ,דמכאן
לתנא דבי רבי ישמעאל ש"למינהו" זה כלל בתרא,
לומדים את ההיתר בכלים ,והאיסור באין לו נחשב
וכלל ופרט וכלל מרבים כעין הפרט ,והיינו אף אם
סתום ,או שהאיסור ב"אין לו סנפיר וקשקשת"
בפנים ,שמא באותו המיעוט היה הראש והוי כילוד .וכתבו
התוס' (ד"ה שליא) שאין לומר שהטעם משום גזירה אטו בהמה המקשה שמואל אמר תולעת שנוצרה בפרי כשהוא מחובר
אסורה משום "השרץ השורץ על הארץ" שכיון שהפרי
יציאת כולו ,דאם ביציאת הראש לא הוי לידה נמצא שביציאת מחובר לקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע ,אבל אם התליעה
מקצת לעולם לא הוי לידה ,וא"כ לא היה ראוי לגזור .עוד כתבו לאחר שלמדנו דיני שחיטה וטריפות ,הגמרא עוברת אח"כ מותרת עד שתצא לאויר( .וכתבו התוס' (ד"ה דיקא)
(שם) שאין להקשות מכאן על שמואל דס"ל שאין הראש לדינים נוספים השייכים לשחיטת ואכילת חולין ,והם: דדווקא כשמהלכת בתוך הפרי אסורה ,אבל אין לאסור פולין
פוטר בנפלים ,דדילמא הכא מיירי דווקא בבהמה ,ואין ללמוד עובר הנמצא במעי אמו בזמן שחיטתה (פרק ד') ,איסור כשנמצאים בתוכם יבחושים בתוך הקליפה השחורה כל זמן
מזה לאדם. שחיטת 'אותו ואת בנו' ביום אחד (פרק ה') ,מצות כסוי שלא ריחשה) .והגמ' אומרת שאין ראיה לדבריו
הדם בזמן השחיטה (פרק ו') ,איסור גיד הנשה (פרק ז'),
עובר שהוציא ידו- איסור בשר בחלב הכשרת הבשר מדם ודיני תערובת
מהברייתות הנ"ל ,והיינו שהחילוק ביניהם הוא
עובר שהוציא ידו והחזירה ואח"כ נשחטה אמו, איסור בהיתר (פרק ח') ,דיני טומאת אוכלין בבשר בהמה שבתלוש מותר ובמחובר (-באיביה) אסור ,ושניהם
העובר מותר באכילה ,ובהוציא ידו ולא החזירה שחוטה (פרק ט') ,דיני מתנות כהונה של זרוע לחיים נוצרו בפרי ,די"ל ששתי הברייתות מדברות שנוצרו
קודם שחיטה ,או שחתך את היד ,היד אסורה וקיבה בבהמת חולין (פרק י') ,דיני מתנות כהונה של במחובר דכל כמה שלא יצאה לאויר אינה שרץ הארץ ,אלא
ראשית הגז (פרק י"א) ,ומצות שילוח הקן (פרק י"ב). שזו שנוצרה בפרי מותרת וזו שנוצרה באילן עצמו
באכילה( ,והחלק שלא יצא טהור דמחיים אינו אוכל
בפרק זה הגמרא עוסקת בדיני עובר שנמצא חי במעי אסורה ,וכן מדויק לשון 'שבעיקרי' דמיירי באילן
וממילא אינו מקבל טומאה ,ומותר באכילה) .ואם חתך
אמו לאחר שחיטתה ,הנקרא בן פקועה (-בן בהמה
את היד שבחוץ לפני שחיטת האם ,היד מטמאה עצמו .דעת רבינו תם ורבינו נתנאל וריב"א שאין הלכה
שנשחטה ונפקעה בטנה ומצאוהו בתוכה).
טומאת נבילה ,דאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבילה, כשמואל ,ובעל הלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פוסקים
שחיטת בהמה מתירה באכילה גם את העובר שבמעיה, כשמואל.
דכתיב "וכי ימות מן הבהמה" ,ואם חתך אחרי שחיטת ומדאורייתא אפילו אם מצאוהו חי במעי אמו לאחר
האם ,לר"מ הבשר כל העובר והבהמה נגעו באבר וטמאים שחיטתה והמשיך לחיות במשך כמה שנים הוא מותר הגמרא מסתפקת מה הדין בתולעת שבפרי אחר
מגע נבילה ,ולחכמים מגע טומאת טריפה שחוטה בלא שחיטה ,וגם הולד שלו וולד ולדו מותרים בלא תלישתו שאם לא פירשה היא מותרת לכו"ע ופירשה ומתה
שמטמאה מוקדשים מדרבנן ,שכיון שהאבר היוצא מחובר שחיטה עד עולם( ,ולר"מ (ע"ד ).אם כלו חדשיו (-בן מיד ולא ריחשה על הארץ ,האם כיון שלא הלכה אינה בכלל
בשעת שחיטה ,אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותו באכילה, תשעה) לא נאמר בו דין זה). "שורץ על הארץ" דשורץ היינו רוחש ומנענע ,או דלא בעינן
היא מפקיעה ממנו שם נבילה ,ככל טריפה ששחיטתה בהיתר בן פקועה יש נ"מ לכמה דינים :א' הוא מותר שריצה ,או שפירשה מקצתה האם הויא ככולה או דבעינן
מטהרתה מטומאת נבילה( ,ולדבריהם אם הוציא ידו בין באכילה וכנ"ל .ב' אין בו איסור אבר מן החי .ג' אין בו כולה ,או שקלטה בפיו לפני שהגיעה לארץ את"ל
סימן ראשון לשני ,כמו שמצטרפים שני הסימנים איסור אכילה וטומאת נבילה אם נמצא מת או שמת פירשה ומתה מותרת משום שאינה ראויה לרחוש אבל כאן
אח"כ .ד' אין בו דיני טריפה .ה' חלבו וגיד הנשה שלו שהיתה ראויה לרחוש אבל לא ריחשה לא ,או שפירשה לגג
להתירו לשאר העובר באכילה ,ולא אמרינן שזה שחיטה
מותרים באכילה. התמרה האם זה רביתיה או שזה כשורץ ע"ג דבר אחר ,או
חלוקה ,כ"ש שמצטרפים שני הסימנים לטהרו מידי
רבנן חששו שהרואים יטעו להתיר בהמה רגילה ללא לגג הגרעין שגם אם גג התמרה נחשב כדבר אחר י"ל שגג
נבילה כרבנן הנ"ל ,אע"פ שהסימן השני לא מועיל להתיר את
שחיטה ,וגזרו לאוסרו באכילה ללא שחיטה ,אא"כ עדיין
אותו אבר באכילה .ס"ט.). הגרעין לא( ,וכל התולעים גדלים מגרעיני הפרי) ,או מתמרה
לא עמד והלך על הקרקע.
לתמרה האם כיון שזה תמרה אחרת זה נחשב שורץ או
דין אותו אבר שיצא וחזר -אם שחט את האם
דבעינן אויר העולם ,וג' ספיקות אלו נאמרו בתלושים .תיקו.
עובר שיצא מקצתו וחזר לפני השחיטה אחר החזרת היד ,שיטת רב ושמואל שהיד אסורה
באכילה ,דכתיב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" עובר שחלקו יצא וחזר ,לפעמים זה נחשב שהוא כבר קוקיאני (-תולעים שבכבד ובריאה .רש"י .ולר"ת (תוד"ה
בשדה היינו חוץ למחיצתו - ,כיון שיצא בשר חוץ נולד ולפעמים לא ,ויש בזה כמה נ"מ :א' האם הוא מותר קוקיאני) מיירי בדגים ,דבבהמה לכו"ע אסור דכתיב "ואת
בשחיטת אמו כדין בן פקועה .ב' האם מי שנולד ראשו נבלתם תשקצו" לרבות דרנים שבבהמה אף שהם גדלים מן
למחיצתו והיינו שיצא מהמחיצה המתירה אותו בשחיטה,
אחרי אותה יציאה נחשב בכור או לא ,לענין ירושה באדם הבהמה) ,י"א שהם אסורים כיון שהגיעו לשם
שזה הרחם ,לאויר ,הרי הוא טריפה ונאסר באכילה. ולענין קדושת בכורה ,וכן אם יש לו קדושת בכורה אם מעלמא שהבהמה בלעה אותם עם האוכל ובתחילה הם
ולדבריהם צ"ל דהא דילפינן מדכתיב בפסוק שממנו מכר חלק ממנו לעכו"ם אחרי שחלק כבר יצא.
שרצו על הארץ ,וי"א שהם מותרים כיון שגדלו בבהמה
לומדים שעובר ניתר בשחיטת האם "פרסה" ו"פרסות" ס"ח .עובר שהוציא ראשו- עצמה ואינם שרץ הארץ (דאי מעלמא אתו לישתכחו
להתיר לאכול פרסה היכא שהוציא שתי ידיו והחזיר רק
דרך בית הרעי) ,ולהלכה הם אסורים ,מפני שהם
עובר שהוציא ראשו ,אע"פ שהחזירו קודם שחיטה פרסה ,ופרסות היכא שהחזיר את שתי הפרסות ,היינו נכנסות דרך חוטמה כשהיא ישנה ומשם באה לקנה
הרי הוא כילוד ולא מועילה לו שחיטת אמו ,והוא צריך
להתיר לאכול את מקום החתך ,שאם לא החזיר צריך ריאה וכבד ,הלכך לא מישתכחי דרך בית הרעי.
שחיטה לעצמו אם יצא חי ,ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה,
להניח ממה שבפנים את החלק שעומד על שפת הרחם
ולחותכו ,דלא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא ,אבל דיציאת הראש נחשבת לידה. תולעים הנמצאים בין העור לבשר כשמפשיטים את
אם החזירו א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום וכן מצינו לענין קדושת בכורה ,שאם הוציא עובר הבהמה ,בבהמה אסורים ,דכתיב "ואת נבלתם
חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה ראשו והחזירו ,ואח"כ נולד העובר השני ,אם זה תשקצו"( ,ואף שבעובר בעינן פרסה להתירו ,ס"ד
ליכא דהא לא יצא ממחיצתו ,וזה ג"כ החידוש במתני'. שהוציא ראשו היה נפל שלא כלו חדשיו ,או שהיה מת, שהתולעים יהיו מותרים כיון שהם נוצרים מן הבשר והו"א
ואין לומר שהחידוש הוא שיצא ראשו הוי לידה אפילו החזירו, שהם נחשבים כבשר ,ועדיף מחותך מהטחול והכליות ,דהתם
הבא אחריו הוא בכור לנחלה כיון שלא נולד לפניו ולד
וגם דחשיב כילוד אפילו מה שבפנים ,דפשיטא דכיון דהוי איכא חסרון ,אבל הכא לא נחסר דבר .תוד"ה לרבות) ,ובדגים
שהוא ראוי לחיות ,דכתיב "ראשית אונו" – מי שליבו דוה
לידה לא מהני חזרה וגם מה שבפנים הוי כילוד .תוד"ה סיפא. מותרים ,דבהמה מותרת ע"י שחיטה והתולעים לא
עליו ,יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב אביו דוה על מותו,
(והפסוק השני מלמד שעובר אפילו שלם ,שנמצא
אבל אינו בכור לכהן כיון שהראשון פטר את הרחם ע"י הותרו כיון שיש להם חיות בפני עצמם ,ואף ששליל מותר
בבהמה טהורה ,שפרסותיו קלוטות כבהמה טמאה, בשחיטת אמו ,זה נלמד מ"כל בבהמה תאכלו" ,אבל הכא
יציאת ראשו .אבל אם הראשון שהוציא ראשו היה חי,
מותר באכילה ע"י שחיטת אמו ,אף לר"ש שאוסרו באיסורייהו קיימי ,אבל הדגים מותרים באסיפה
הבא אחריו אינו בכור אף לנחלה ,ומבואר שיציאת
בשחיטת עצמו דהיינו דווקא ביצא לאויר העולם). הראש נחשבת לידה. בעלמא ,וכיון שהם גדלו בתוך הדג הם מותרים.
ס"ח :אבל שיטת עולא בשם רבי יוחנן שאף אלו דברים נתרבו באיסור אכילת שרצים" -כל ואמנם אין ללמוד דין יציאת ראשו מדין זה לאדם,
האבר עצמו שחזר לפני שחיטת האם מותר (לרבות שלשול -תולעת ארוכה כנחש הנמצאת באשפה ,כיון שלבהמה אין פרוזדור ולידתה ניכרת מיד ,משא"כ
באכילה ,דהכל היו בכלל "ובשר בשדה טריפה לא והדומה לשלשול) הולך על גחון (נחש) וכל הולך אדם שהירכיים הם כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה
תאכלו" והיינו שכל דבר שנאמר בו מחיצה ,כמו עובר עד שיצא רובו( ,והא דאיתא בנדה שהלידה הוא כשיצא חוץ
(לרבות חיפושית והדומה לחיפושית) על ארבע
לפרוזדור ,הכונה שם לבית החיצון של הרחם ,וכאן הכונה
לשחיטה ,ובשר קדשי קדשים במחיצות העזרה ,ובשר קדשים
(עקרב) עד כל (לרבות את הדומה לנדל והדומה לירכיים שמחוץ לרחם ,ומצינו כהאי גוונא שהלשון שוה
קלים בחומת ירושלים ,וממילא אם יצאו חוץ ממחיצתם
והפירוש משתנה .תוד"ה אדם) ,ואין ללמוד מדין אדם לדומה) מרבה רגלים (נדל הנקרא מאה רגלים)".
נאסרו ,וכיון שפירטה התורה בשעיר חטאת דראש חודש
ששרפוהו אהרן ובניו שאמר להם משה "הן לא הובא את דמה לויתן הוא טהור ,דכתיב ביה "אפיקי מגינים" והיינו לדין בהמה ,מפני שפרצוף פני האדם הוא חשוב.
אל הקודש" – שתיפסל בכך ,ו"פנימה" היתה ,שלא יצאה חוץ קשקשים שבו ,ו"תחתיו חדודי חרש" זה הסנפירים אמנם אף בבהמה מצינו להדיא שיציאת הראש
למחיצתה ,אבל אם יצאה חוץ למחיצתה בת שריפה היא ולא חשובה לידה ,דשליא הוי סימן ולד באדם ובבהמה, שהוא פורח בהם שחדודין ומחתכין כחרסים.
אמרינן שיחזירוה ,ומכאן שחטאת שיצאה חוץ וביצאה מקצת שליא נאסרת באכילה גם מה שהיה
שהשני אינו פטר רחם .ולרב הונא דלהלן דס"ל למחיצתה אסורה ,מבואר ששאר דברים שיצאו שאני התם שיש לו התר לאיסורו בשחיטה ,משא"כ
שהקדושה חלה למפרע ,אין ההתר אלא מותרים ולכן פירט הכתוב לאוסרה ,דלולא זה לא היה צריך בבן פקועה .תיקו.
כשהכלבים אכלו לפני שיצא הרוב ,אבל כשיצא החותך חתיכה מהעובר במעי הבהמה והשאירו הכתוב לאוסרה ,דמהיכי תיתי להתירה אחר שיצאה.
הרוב והוא לפנינו נאסר כל מה שבחוץ ,ולרבה דס"ל בתוכה ,מותרת החתיכה באכילה ע"י שחיטת האם, והגמ' מקשה על דבריו מברייתא שמבואר שם
שהקדושה חלה מכאן ולהבא כל מה שחתך לפני דכתיב "וכל ...בבהמה אותה תאכלו" -כל אשר תמצא שלמרות שבמעשר שני וביכורים אם יצאו מירושלים
שהיה רוב מותר אף כשהרוב לפנינו. בבהמה אכול ,לרבות את הולד .אבל החותך אבר וחזרו מותרים ,דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך",
עובר שיצא ממנו שליש ומכרו לעכו"ם ואח"כ אבר מהבהמה עצמה ,כגון טחול וכליות ,אין אותו אבל דבר שאינו בשעריך מותר אע"פ שיצא ,כיון
שחזר( ,ואין להעמיד הלאו קודם שנכנס (ולעולם ומשנכנס
ניתר ע"י שחיטת האם אפילו אם הם נשארים בבהמה ,יצא עוד שליש ונמצא שיצא רוב ,לרב הונא הולד
אם יצא אסור) ,דמבואר במכות (י"ט ):שאם לא נכנסו אין בהם
(ונקט טחול וכליות מפני שהבהמה לא נעשית טריפה קדוש בבכורה וקרב לגבי מזבח וניתן לכהן ,דסבר
לאו .תוד"ה אבל) .מ"מ אבר שיצא נאסר לעולם,
כשנחתכו) ,דכתיב "אותה תאכלו" דווקא כשהיא שהקדושה חלה למפרע שאף שהקדושה תלויה בלידה,
דכתיב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" ,שכמו
שלימה אכול כל הנמצא בתוכה ,אבל כשהיא חסירה לא ,ולידה היינו רוב ,כשיצא רוב זה נחשב לידה מתחילה,
וממילא נתברר שמעיקרא הוא קדוש ולא מועילה שאם נמצא בתוכה חלק שנחסר מגופה לא תאכל אותו. שטריפה אין לה התר לעולם כך אבר שיצא אין לו
השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה ,אסורה באכילה ,המכירה כיון שאין לו חלק בו .ולרבה אין הולד קדוש התר לעולם .תיובתא.
דבעינן "פרסות" דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה בבכורה ,דסבר שהקדושה חלה ביציאת הרוב מכאן במערבא אמרו שמחלוקת רב ורבי יוחנן היא אם יש
הנמצאת בבהמה תאכלו( ,ונקט דמות יונה מפני שזה אסור גם ולהבא ,והמכירה כבר חלה וממילא כיון שיש בעלות נכרי לידה לאברים שאבר שיצא הרי הוא כילוד ,או לא .ונ"מ
כשיצא לאויר העולם ,אבל מצא בה בהמה גמורה שראויה בחלק מהולד תו לא חלה עליו קדושה .וכן נחלקו מכח שלדבריהם רב אוסר גם את המיעוט אבר שבפנים
להיות מותרת ורגליה רגלי יונה ,או שאין לה כלל רגלים
סברות אלו האם ביצא שליש דרך דופן ע"י סם וסכין אם יצא רובו ,כיון שהאבר נחשב כילוד ,ולל"ק לא נאסר אלא
מותרת .תוד"ה אלמה) ,ואמנם מי שפרסותיו קלוטות
ושני שלישים דרך הרחם ,שלרב הונא אינו קדוש היוצא .והגמ' מסתפקת לדברי האומר אין לידה
מותר בשחיטת אמו ,דכתיב "פרסה בבהמה אותה
כיון שהרוב הראשון לא יצא מהרחם ,וקדושתו תלויה לאברים מה הדין כשיצא כל פעם מעט מהעובר עד
תאכלו" דכתיב פרסה וכתיב פרסות לומר שבין אם תמצא
בבהמה פרסה בין אם תמצא פרסות אכול ,אבל ליונה אין לא ברוב הראשון ,דבתחילת לידה הוא צריך להתקדש ,ולרבה שבסך הכל יצא רובו ,האם הוא כילוד כיון שיצא רובו ,או
הולד קדוש כיון שהרוב יצא מהרחם .וקמ"ל שרב שכיון שאין לידה לאברים הויא חזרה וכאשר יצא חלק אחר
פרסה ולא פרסות.
כבר חזר החלק הראשון ולא יצא רוב( ,אבל למ"ד יש לידה
הונא ורבה אמרו את דבריהם אף לקולא .לרב הונא
הגמ' רוצה ללמוד התר חתיכה שנחתכה מהעובר, לאברים לא מועילה חזרה) ,ואת"ל שכיון שחזר בטלה
דקדושה למפרע אין לחותכה ביציאת מיעוטה משום איסור
מאיל מום בבכור ,ורק בנפל דלא חזי להקרבה או קודם שתצא מדכתיב "בהמה בבהמה תאכלו" ,והגמ' שואלת היציאה הראשונה ,יש להסתפק אפילו למ"ד יש לידה
לאויר העולם שרי( .תוד"ה מאי) .והא דאשכחן בבכורות שאם הוא נחשב בהמה למה אין ממירים (-אם המיר לאברים מה הדין כשחתך כל מעט שיצא ,עד שבסך
(ל"ה ).שמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, הכל יצא רובו ,אי חשיב יציאת רובו ,או שצריך לא חלה התמורה) אברים של בהמת חולין בעוברים של
ומפרש גדי באוזניו וכבש בשפתותיו אבל לא באזניו ,יש קדשים ,או עוברים של בהמת חולין באברים של קדשים, שיצא רוב בבת אחת.
ליישב גם לרב הונא ,דבכבש אסור אפילו בפנים כיון
או אברים ועוברים בשלמים או שלמים בהם ,ומבואר
ס"ט .מחיצת העזרה אינה נחשבת מחיצה בהוציא שהם לא נקראים 'בהמה'.
שחוששים שכבר יצא רובו ,אבל גדי שאוזניו גדולות מותר
בפנים קודם שיצא כלל ,ולא חיישינן שכבר יצא רובו וחזר.
עובר של שלמים ידו בעזרה ,להחשיב שהאבר לא
תוד"ה רב הונא. ס"ט :רב שימי בר אשי מתרץ שמה שאין ממירין
יצא ,דבעינן שלא יצא ממחיצת אמו ,ולא אמרינן
'מיגו דהוי מחיצה לענין קדשים הוי מחיצה לגבי זה לא בגלל שעובר אינו 'בהמה' ,אלא זה לשיטת ר"ש ע .עובר שיצא רובו ,אף שהשלמת הרוב היא ע"י
האי' ,כמו שמחיצת ירושלים אינה מועילה לענין זה שמקיש תמורה למעשר שכמו שמעשר הוא קרבן יחיד מיעוט אבר שיצא ,ורוב אותו האבר נשאר בפנים,
וקדשי מזבח ,כך תמורה שייכת רק בקרבן יחיד וקדשי מזבח,
חשיב יצא רובו ולא שדינן מיעוט אבר בתר רוב אבר ואסור
בקדשים קלים -כגון עובר שלמים שהוציא ידו בירושלים לאפוקי קרבן ציבור וקדשי בדק הבית ,וכן לומדים מזה
והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה( .ושם פשוט יותר דאינה שכמו שמעשר אינו נוהג באברים ועוברים דבעינן לחתוך את מה שיצא ולהשליכו לכלבים ,דאזלינן בתר רוב
מחיצה לשחיטת קדשים קלים ,וכשנולד כולו בעזרה פשיטא יעבור תחת השבט ,ה"ה תמורה ,שהרי איתא התם הבהמה ולא בתר רוב האבר .ואם יצא חצי עובר,
דטעון שחיטה .תוד"ה ותיבעי).
שרבי יוסי טען לר"ש שכמו שהאומר רגלה של זו ובאותו חצי יש רוב אבר ,רבא מסתפק אם מצרפים
ולד של בן פקועה -לדברי האומר חוששים לזרע עולה כולה עולה ,דכתיב "יהיה" ,כך הממיר ברגל את המיעוט אבר שבפנים ונחשב שיצא רובו ,או לא.
האב ,ולד שאביו בן פקועה אין לו תקנה אף בשחיטה
כולה נעשית תמורה .ובהכרח שדבריו מכוונים חציצה בלידת בכור -בכור שכרכו סביבו סיב (הגדל
כיון שחצי מסימניו הם כשחוטים ,כיון שמצד אביו אינו טעון
שחיטה .ואם גם האם היא בן פקועה ,הולד מותר .לר"ש ,שהרי רבי יהודה ור"מ סוברים שהאומר רגלה ונכרך סביב הדקל) או טלית שזה מין בשאינו מינו ,או
ואם עובר הוציא ידו והחזירה ונשחטה האם ,ובא על של זו תהא עולה אין כולה עולה דכתיב "ממנו" ולא שליה שאינה שלו אבל זה מין במינו ,או שידי המיילדת
כולו( ,ומ"מ אינה יוצאה לחולין בפדיון שיפדה אותו חוצצים בינו לבין הרחם (שזה דרך ליילד את הבהמה.
בן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר (תוד"ה
אבר דכתיב "תהיה") ,אלא תימכר לצרכי עולות רש"י .ולר"ת (תוד"ה כרכתו) מבאר כגירסת ר"ח שכרכתו
ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שלא יטול ממנו אחותו נקיבה שנולדה עמו ,שראשו כרוך בין ברכיה ,וה"ה דיש
דאתא) והוליד בן ,אין אומרים שרק היד תהיה
אסורה דאבר מוליד אבר( ,דא"כ סומא יוליד סומא) ,הדמים כיון שאינו שלו( ,ובתמורה פריך שנמצא שהקונה להסתפק בכרכו אחיו ולענין מי קדוש בבכורה ,ונקט נקיבה
ואין לאוסרו מכח שלא התירה תורה כל ולד אע"פ מביא מחוסר אבר ,והוא מחויב עולה .וכתבו התוס' (ד"ה דליכא בכורה כלל) ,או שבלעתו חולדה ונולד כך ,רבא
שהוא מגיע מכח החלב ודם של אביו ,שגם הם הולידו תמכר) דלא דמי לבהמה של ב' שותפים והקדיש חציה וחזר מסתפק אם הוא קדוש בבכורה ,או דהוי חציצה וכיון
אותו ,אלא כשלאב יש רק ב' איסורים (לאו דווקא ,ולקחה והקדיש חציה דאמרינן (קדושין ז ).דקדושה ואינה שלא נגע ברחם אינו קדוש .והיינו כשיצא דרך מרגלותיו
דאיכא נמי איסור גיד הנשה .תוד"ה או) חלב ודם ,אבל קריבה דחשיבא דחויה מעיקרא ,דהתם לא הוה בידו
ואח"כ כרכוהו ,אבל אם יצא ראשו ואח"כ קודם יציאת
להקדישה כולה מתחילה ,אבל הכא כשהקדיש רגלה היה יכול
רובו כרכוהו ,כבר נקדש ביציאת ראשו .ואם בלעתו כשיש ג' איסורים הולד אסור( ,צ"ע מה הס"ד לאסור,
להקדישה כולה) .והגמ' דוחה את הראיה ,שי"ל שרבי
חולדה ויצא בתוכה וחזר כך והקיאה אותו החולדה שהרי והא קיימא לן דזה וזה גורם מותר .תוד"ה תלתא)
יוסי טעמא דנפשיה קאמר.
בתוך בית הרחם ונולד ללא חציצה ,מסתפק רבא לר"מ דס"ל שאיסור חלב נוהג בבן פקועה ,ליכא
אם הוא מתקדש ביציאה האחרונה .תיקו. ממתי נחשב העובר לילוד הנשה אלא איסור חלב ודם (ולדבריו יש איסור גיד
בבן פקועה) ,ואין איסור יוצא דס"ל (לקמן ע"ד ).שבן
פקועה בבן תשעה חי טעון שחיטה ,ולרבי יהודה שחולק בהמה מבכרת המקשה לילד ,מותר לחתוך אבר כמה ספיקות בדין פטר רחם-
וסובר שאינו טעון שחיטה ,הוא סובר שחלב בן פקועה אבר כשהוא יוצא ולהשליכו לכלבים ,דכל זמן שלא יצא היוצא מרחם אמו ישירות לרחם של בהמה אחרת
מותר (וכן גיד הנשה) ,וא"כ יש בו רק איסור יוצא .רובו אינו קדוש ,אבל אם יצא רובו כאחת וחתכו יקבר (-הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה) ,רחם
אמנם יש לדון לאסור את החָלב של הולד אם היא דביציאת רובו חלה עליו קדושה ,דקרינא ביה "אשר יולד" ,אמו פטר ,ויש להסתפק אם גם הרחם השניה
נקיבה ,דאף שסתם חלב אין בו איסור אבר מן החי( ,ואף שבית הלל (בכורות ל"ב ):מתירים למנות עכו"ם על נפטרה .תיקו.
הבכור ,היכא דאסור לישראל מודו דאסור .תוד"ה יצא),
ובהמה זו נפטרת מן הבכורה אפי' בחתך אבר אבר ,כיון
שנתרחב בית הבליעה ותחב חבירו כזית נבילה בלא שהסיטו, נפתחו כותלי בית הרחם ונולד בלא נגיעה בכתלים ,בכל ולא וכל ,אין לרבות אלא עובר מהלכי כפים
וא"כ י"ל דטומאה בלועה מטמאה ,ומיירי דהוציאו ולא בלעו, מסתפק רב אחא אם הוא קדוש בבכורה דאויר במעי חיה ,ולא נבלת חיה טהורה.
אכן להאמת יתכן שגם בבלעו טהור ,דמה שבסוף בית הבליעה
מודה רבא שזה נחשב בלוע. ע"א .בהמה בכלל חיה דכתיב "זאת החיה אשר הרחם מקדש ,או שרק הנגיעה מקדשת.
רבה אומר שכמו שטומאה בלועה אינה מטמאה ,כך נעקרו כותלי בית הרחם ונולד אינו קדוש בבכורה ,תאכלו מכל הבהמה".
ואם הם תלויים בצואר העובר מסתפק מר בר רב
טהרה בלועה כגון שבלע טבעת ונכנס לאהל המת אינה הנפקא מינות במה שחיה בכלל בהמה ובהמה
אשי אם הוא קדוש בבכורה ,או שרק במקומם הם
מקבלת טומאה ,דאם כלי חרס המוקף צמיד פתיל בכלל חיה -א' חיה טהורה בכלל בהמה טהורה, מקדשים.
שיש בתוכו טומאה -כזית מן המת ,אע"פ שאינו מונע לסימני טהרה שלא כתובים בחיה אלא בבהמה ,וכן נ"מ
נגממו ניטל מעובי כותלי בית הרחם סביב סביב( ,ל"א
את הטומאה שבתוכו לטמא את הכלי ואת כל האהל לטומאת נבילה וכנ"ל ,וכן נ"מ שיש איסור הרבעה בכלאים גם
נחתך החלק הפנימי של צואר הרחם ונשארה רק השפה
(דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ומטמאה את כל בחיה ,וחדא מינייהו נקט .ב' חיה טמאה בכלל בהמה
החיצונה) ,ר' ירמיה מסתפק אם הולד קדוש בבכורה,
המאהילים עליה עד לרקיע ,ואם בליעת קרקע אינה מעכבת טמאה להרבעה שזה נאמר בבהמה ,וה"ה שחיה טהורה
בכלל בהמה טהורה להרבעה( .אמנם גם בלי שחיה בכלל
ולרבי זירא אינו קדוש ,ורבי זירא מסתפק היכא
כ"ש בליעת כלי) ,מ"מ מונע מדבר טהור שנמצא המקום שהעומד מרובה על הפרוץ ויצא העובר דרך
בהמה יודעים דין זה ,דאפילו איסור הרבעה בעוף לומדים
בתוכו מלהטמא באהל המת ,כ"ש שאדם שאם יש
הפרוץ האם מחשיבים את כולו לעומד בגלל הרוב או לא ,או מבהמתך בהמתך משבת .תוד"ה חיה) .ג' בהמה טמאה
בתוכו טומאה אינה מטמאה ,שאם יש בתוכו דבר
היכא שהפרוץ מרובה ויצא דרך המקום העומד ,אם בכלל חיה טמאה ,כדי שהתיבה "בהמה" תהיה
טהור לא יטמא כיון שזה בלוע( .הקשו התוס' (ד"ה אטו)
מיותרת ונוכל לדרוש ממנה גז"ש דחיוב קרבן עולה הוא קדוש בבכורה או לא.
אם המקור הוא מכלי חרס ,הרי כלי חרס המוקף צמיד פתיל
אינו מציל מהיסט הזב ,וא"כ טהרה בלועה תקבל טומאת ויורד איירי בטמא שאכל בשר קודש או נכנס למקדש .ד'
היסט הזב ,ומפורש בתוספתא דאהלות שאינה מקבלת. בהמה טהורה בכלל חיה טהורה למה שאמר ר"מ טומאת עובר שמת במעי אמו
ותירצו דילפינן מפכים קטנים שאין בהם טומאת משא מפני ע :בהמה שמת עוברה בתוך מעיה ,והושיט שאשה המפלת דמות בהמה חיה ועוף בין טמאים
שאין ראויים למגע מפני שאין סופם להפתח ,ומי שאינו בא הרועה את ידו לתוך מעיה ונגע בו ,לת"ק הרועה בין טהורים ,צריכה לשבת בזכר כזכר (-ז' ימי טומאה
לכלל מגע אינו בא לכלל משא) .ואין לומר דמה לכלי ול"ג ימי טוהר שכל דמים שהיא רואה בהם טהורים),
חרס שדין הוא שיציל על טהרה שבתוכו שכן יש בו צד קל
טהור בין בבהמה טהורה בין בבהמה טמאה ,בבהמה
ובנקיבה כנקיבה (-שבועיים טמאים וס"ו ימי טוהר),
שאינו מטמא מגבו משא"כ אדם ,דאין אנו לומדים טהורה זה ק"ו שאם שחיטת אמו מטהרתו מידי
ובספק כזכר לחומרא שימי הטוהר נגמרים אחרי מ' יום
נבילה אע"פ שהוא מת ,כ"ש שטהרת אמו כשהיא חיה
גב אדם מגבו של כלי חרס אלא לומדים תוך אדם מתוכו מהלידה ,וכנקיבה לחומרא שיושבת שבועיים ימי טומאה.
מטהרתו מידי נבילה( ,הק"ו נצרך לומר שאפילו לר"ע
של כלי חרס ,ושם כלי חרס חמור מאדם שהרי מקבל (ולרבנן שחולקים על ריה"ג וסוברים שגם עובר של בהמה
שטומאה בלועה מטמאה ,כאן אינו מטמא .והתוס' (ד"ה מאי)
טומאה מאוירו בלא נגיעה ,משא"כ באדם .וכתבו התוס' טמאה אינו מטמא במעי אמו ,כל הפסוק נצרך לדרשה וסיפים שזה נצרך לאפוקי מדרשת "וכל הולך על כפיו"
(שם) שאף שמה שאין מקבל טומאה מגבו הוא סברא הקודמת). דבסמוך) ,ובהמה טמאה לומדים מהקש לבהמה
שהטומאה לא תכנס במוקף צמיד פתיל ,מ"מ ילפינן תוכו
דאדם מגבו דכלי חרס ,ותוכו דאדם אינו מקבל טומאה. טהורה ,דכתיב "וכי ימות מן הבהמה (זו בהמה
טומאה וטהרה בלועה טמאה) אשר היא לכם לאכלה (זו בהמה טהורה)".
ודבר הבלוע מלמטה (דמבואר במתני' שהאשה ע"א: להלן יבואר האם דבר טמא הבלוע בתוך אדם ,כגון עובר שיטת רבי יוסי הגלילי שבבהמה טהורה טהור,
טהורה ,והיינו משום דטומאה בלועה אינה מטמאה .תוד"ה מת או טבעת טמאה ,מטמא את האדם שהטומאה
דלמטה) ,שתחב לו דרך בית הרעי עד שנבלע (וכגון שהיה בלועה בו ,או את מי שנגע בו ,וכן דבר טהור הבלוע באדם
ובטמאה טמא ,דכתיב "או בנבלת בהמה טמאה" וכי
בתוך שפופרת ולא טימאו בכניסתו במגע) ,נלמד שאח"כ לא והאדם קיבל טומאה האם גם הדבר הבלוע מקבל רק נבלת בהמה טמאה מטמאה ,אלא אתא לומר
יטמא במשא כיון שהוא בלוע מק"ו מדבר הבלוע טומאה. שעובר מטמא רק במעי בהמה טמאה.
מלמעלה דרך פיו כדכתיב "האוכל מנבלתה" ,שהרי עיכול טומאת עובר -אשה שמת עוברה ,אם המיילדת הגמ' רוצה ללמוד את דינו של רבי יוסי הגלילי
שלמטה רב מעיכול שלמעלה ,דבפה אינו מתעכל כ"כ הכניסה ידה ונגעה בו היא טמאה טומאת שבעה, מדכתיב "וכל הולך על כפיו (-שאין פרסותיו סדוקות)
עד שיורד למטה. אבל אמו אינה טמאה עד שיצא הולד( ,באהלות איתא בכל החיה ההולכת" מהלכי כפים במעי חיה והיינו
ודבר הבלוע בבהמה (דמבואר באהלות שכלב שאכל שאם ראשו גדול כפיקה טמא משנפתח הקבר קודם שיצא, עובר במעי אמו טימאתי לך משום נבילה דכתיב בהמשך
בשר המת אין מטמא עד שימות הכלב .תוד"ה בלוע) מציל והכא מיירי שאין ראשו כפיקה ,אי נמי כמ"ד בתוספתא "הנוגע בנבלתם יטמא" ,ואם הוא קלוט והוא מת והוא
דלעולם אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם .תוד"ה במעי פרה אינו מטמא ,כיון שצריך שגם העובר וגם
מן הטומאה מק"ו מאדם ,שהרי אדם חמור מבהמה
והאשה) ,דטומאה בלועה אינה מטמאה ,דכתיב אמו יהיו מהלכי ארבע כטמאה שאין פרסותיה סדוקות
שהרי הוא מטמא מחיים.
"והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו" ,וכי לא מדובר וכאן הפרה היא מהלכי שמונה ,אמנם פרה במעי
ואין לדחות שבהמה חמורה שהיא נטמאת עם הכלים
כשאכלה סמוך לשקיעה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה גמל מטמאה דכתיב "וכל הולך" לרבות ,וקלוט
הטעונים עליה בבית המנוגע אף ללא שהיה דקרינן ביה
ובכל זאת הוא טהור בהערב שמש ,דכיון שנבלעה הרי היא במעי קלוטה שנולדה מבהמה טהורה ששניהם מהלכי
"והבא אל הבית" ,משא"כ אדם שאם לא שהה כדי כמעוכלת לענין לטמא( ,ואין לומר שהטעם שאינה מטמאה
ארבע אינם מטמאים מק"ו (הנ"ל בדעת ת"ק) .וזה
אכילת פרס (-חצי ככר של עירוב שהוא מזון ב' סעודות הוא משום שמגע בית הסתרים אינו מטמא ,ותוכו של אדם
לשיטת רבנן דקלוט בן פרה מותר באכילה ,א"נ גם לר"ש
שזה שמונה ביצים) מפת חיטים זמן שהוא מיסב הוא בית הסתרים ,דא"כ תטמאנו במשא ,דטומאת בית
ובאופן שראשו ורובו דומים לאמו דמודה ר"ש דשרי( .תוד"ה
ואוכלה בליפתן אין בגדיו טמאים דב"הבא אל הבית" הסתרים מטמאה במשא) ,ואין לומר דשאני התם שמה
קלוט במעי קלוטה) .אמנם יש לדחות דא"כ חזיר
לא כתיב כיבוס בגדים ,אלא רק ב"האוכל בבית" ומוקמינן לה שאכל אינו ראוי לגר וכתיב "לא תאכל כל נבילה לגר" –
שבמעי חזירה לא יטמא ,כיון שגם הוא וגם אמו
בשוהה שיעור אכילה ,דאדם נמי לא בעי שהיה אלא רק הראויה לגר קרויה נבילה( ,וממילא לרבי יוחנן שסובר
מהלכי שמונה וריה"ג פסיק ותני בטמאה טמא.
שבין לטמא אדם בין לטמא אוכלים ומשקים לבגדים או סנדלים או טבעות שהוא לבוש בהם,
מספיק שתהיה ראויה לכלב (כיון שכבר חל עליה שם אבל אם כליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו (- דיני חיה ובהמה הנלמדים זה מזה
נבילה לפני שהסריחה ,ורק אם הסריחה מחיים בעינן שתהא בקומצו ,שלא בדרך מלבוש) הוא והם טמאים מיד דקרינן
ראויה לגר) ניחא דא"כ מבואר מזה שטומאה בלועה אינה בהם "והבא אל הבית" ,ובהמה אינה בת לבישת בבגדים אלא נבלת חיה טהורה או טמאה מטמאה ,דכתיב
מטמאה ,אבל לבר פדא שסובר שאין טומאה חמורה הם עליה בדרך משאוי .רש"י .והתוס' (ד"ה למאי) כתבו שאף בבהמה "וכי ימות מן הבהמה (זו בהמה טמאה)
לטמא אדם אלא בראויה לגר קשה) ,דאם בלע חתיכה ששייך מלבוש גם בבהמה ,מ"מ אין הטומאה יכולה לבוא אשר היא לכם לאכלה (זו בהמה טהורה)" ,וחיה
אליהם מכח הבהמה ,לכך דמו לאדם שלא בדרך מלבוש שאין
בכלל בהמה דכתיב "זאת הבהמה אשר תאכלו וכו'
קטנה ולא לעסה ויקיאנה שלא בפניו היא ראויה גם לגר.
הטומאה מכח האדם ,משא"כ כשהאדם לבוש טומאה
איל צבי ויחמור" .ובן עזאי רצה ללמוד דין זה והקשו התוס' (ד"ה מי) שאפשר ללמוד שטומאה בלועה אינה הבגדים היא מכח האדם וגזה"כ שאינו מטמאם עד שישהה,
מדכתיב "כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת וכו' מטמאה מהא דממעטינן דנבלת בהמה אינה מטמאה בבית ולפ"ז בטומאת הבגדים מכח האדם נמצא שתמיד אזלינן בתר
טמאים הם לכם" ,ואמר לו רבי יונתן שכיון שכתוב הבליעה ,ומדאין מטמא משום משא שמע מינה דבלועה אין האדם ,שאם הוא בפנים הכלים טמאים אף שהם בחוץ ,ואם
הוא בחוץ הכלים טהורים אף שהם בפנים ,והא דאיתא בנגעים מטמאה .ותירצו שלדעת רבא בנדה באמת אין הבליעה נחשב
מחלוקת רבי יהודה ורבנן בהושיט ידו לפנים וטבעותיו בידיו בלוע ,אלא בית הסתרים ,והא דאינו מטמא במשא צ"ל דמיירי
כילוד מטמא מקרא ד"מת בנפש") ,ורבי ישמעאל לומד אלא לשאר טומאות כל זמן שיש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות אם הטבעת טמאה מיד או כשישהה ,שמא כל זה מדרבנן ,ורבי
מזה שרביעית דם שבו תלויים חיי האדם הבאה מן שהוא ראוי לעניים ,שיטת רבי יוסי שרק אם נגע בו זב יהודה מטמא מיד הואיל ואין הטומאה מכח האדם.
המת מטמאה ,ור"ע סובר שאף רביעית הבאה משני ברגלו כשהוא יחף ,או כשהוא לבוש אבל נגע בו אח"כ הוא רבא שואל שהדינים הנ"ל (-טומאה בלועה שאינה
מתים מטמאה דכתיב "על כל נפשות מת" – שתי טמא ב' טומאות ,טומאת מדרס שהיא אב הטומאה וטומאת מטמאה וטהרה בלועה שאינה מקבלת טומאה.
נפשות ושיעור אחד( ,ורבי ישמעאל סובר יש אם למסורת מגע שהיא ראשונה שאינה מטמאה אלא אוכלין ומשקין ,ואם התוס' (ד"ה אמר) כתבו שאין קושיא מטומאה בלועה,
נחלק טהור מטומאת מדרס ואינו אב הטומאה עוד ,אבל טמא דמלשון רבה מבואר שעיקר חידושו שטהרה בלועה אינה
ו"נפשת" כתיב .תוד"ה שתי) ,אלא אפי' לרבי ישמעאל
מגע הזב כל זמן שלא נפחת מג' אצבעות ,אבל לר"מ טהור מיטמאה) מפורשים במשנה ,דתנן שאם בלע טבעת
שאומר שהעובר טהור (דכתיב "וכל אשר יגע על
מן המדרס מלטמא אדם וכלים אבל טמא מגע מדרס טמאה טומאת מת ,וכלי מתכת שנטמאו ממת הרי הם כמת,
פני השדה" -משמע גלוי ,למעט עובר שהוא טמון ,ור"ע
מפני שנגעו זה בזה בעודם מחוברים ,וא"כ לכאורה ר"מ דחרב הרי הוא כחלל ,יכול לטבול לפי שנטמא בנגיעתה
מרבה מזה גולל (-כיסוי הארון של מת) ודופק (-דף
לטעמיה שטומאת בית הסתרים מטמאה ,משא"כ קודם שבלע אותה ,ולאכול תרומה דאחר שנבלעה אינה
שנותנים בצידו) ,ורבי ישמעאל לומד זאת מהלכה
לרבי יוסי. מטמאה ,ואם הקיאה היא טמאה דלא הועילה לה טבילת
למשה מסיני וקרא אתא להוציא עובר) ,המיילדת
וכתבו התוס' (ד"ה בשעת) שלקמן קכ"ג מבואר שטלית האדם והוא נטמא ממנה לפי שנגע בה ביציאתה ,ומבואר
שקרעה טהורה ,ומבואר בזבחים שאין בה אפילו טומאת מגע,
טמאה משום הגזירה הנ"ל ,ובאשה אין לגזור מפני
שטומאה בלועה אינה מטמאה .ועוד תנן שאם בלע
שהיא מרגישה ביציאת הולד ,אמנם היא טרודה וקשה למה תפקע טומאת מגע כל שיש בה גע"ג אצבעות,
ורש"י שם תירץ שאם היה בה רק טומאת מגע נטהרה לגמרי, טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזו עליו בשלישי בחבליה וציריה מלומר למיילדת אל תגעי.
וכאן שיש גם מדרס וגם מגע נטהר ממדרס וטמא מגע .וכתבו ובשביעי וטבל והקיאה הטבעת טהורה לפי שלא
טריפה שחיטה מטהרתה .ואין ללמוד מבהמה קיבלה טומאה מן האדם אחר שבלעה ,וכשהקיאה כבר היה
התוס' שאין בזה סברא .ויש מתרצים שלקמן מיירי בבגד –
טלית ,ומשנקרעה בטל שם בגד וטהור לגמרי ,והכא מיירי טמאה שאין שחיטתה מטהרתה ,דשאני התם טהור (דאי לאו הכי נטמאה ביציאה במגעו) ,ומבואר
בחתיכת בד בעלמא .עוד תירצו התוס' דלקמן מיירי שקרעה שלא היתה לה שעת הכושר להטהר מטומאתה ע"י שטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה.
הרבה עד שאין בכל אחד ג' אצבעות ,ואף שמחוברים בסופם, שחיטה ,ואין במינה שחיטה ,אבל טריפה היה לה
רוב הקריעה ככולה( ,ואם נשאר במה שלא נקרע כדי מעפורת הגמרא רוצה לומר שהחידוש של רבה הוא שאם
שעת הכושר וכיון שחלה עליה תורת שחיטה תו לא
טמא מדרבנן. בלע טבעת טהורה וטבעת טמאה אין הטמאה
פקעה ,ואף אם נולדה טריפה מן הבטן ,מ"מ יש
עוד כתבו התוס' (ד"ה טהור ,אלא ,ואבל) שדווקא אם נגע הזב מטמאה את הטהורה אע"פ שלגבי הטבעת השניה זה לא
במינה שחיטה והרי היא בכלל "בקר וצאן".
קודם שדרס ,או שדרס ברגלו יחף או במנעלו (שיש בו טומאת נחשב מגע בית הסתרים ,דאע"פ שנטמנו באדם הרי הם
מדרס ומטמא הבגד) ,או שהבגד היה מקופל ונטמא מעצמו כמונחים בתיבה ,אבל מה שהטבעת לא מטמאה את האדם
מנגיעה בגלוי ,אבל אם נגע הזב אחר שנטמאת במדרס אין טומאה באבר היוצא אין זה משום שזה בלוע ,אלא משום שטומאת בית הסתרים
בזה טומאת מגע משום דשבע ליה טומאה ,ומה דמבואר אינה נחשבת מגע לענין טומאה ,ואינה מטמאה את האדם
ע"ב :עובר שהוציא ידו ממעי אמו ,אם חתך את
לקמן (קכ"ח ):בחותך בשר מאבר מן החי שלר"מ נטמא במשא ,מפני שרק מי שהטומאה יוצאה מגופו (כגון מת
מעצמו ,וקשה דנימא שבע ליה טומאה ,י"ל דטומאת אוכלין היד לפני שחיטת האם ,שאר בשר העובר טהור ,דאין ונבילה ומעיינות הזב) מטמא במשא ולא טמא מת אע"פ
חמירא כיון שזה ראוי להצטרף עם אוכלין אחרים לכביצה. הבהמה מקבלת טומאה מחיים( ,והעובר אפילו מת נחשב כחי שהוא אב הטומאה.
ורבינו שמשון תירץ דלא אמרינן שבע ליה טומאה אגב אמו ,כמו דמהני שחיטת אמו להתירו אפילו מת .תוד"ה
הקשו התוס' (ד"ה כי) מדוע לא תטמאנו באהל ובמשא,
כשהטומאה באה מגופו. הוציא).
ומש"כ רש"י שאין משא במי שאין טומאה יוצאה מגופו ,הלא
ואם חתך אותה אחרי שחיטת האם ,לר"מ הבשר עולא דוחה שגם לרבי יוסי חתיכת בגד של שלש מדרס הזב מטמא במשא ,וא"כ גם חרב כחלל יטמא במשא
מטמא במגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבילה ,אי נמי על שלש אצבעות שנחתכה מבגד גדול מקבלת כחלל עצמו ,וכן בטבעת טהורה שכתב רש"י שלא נטמאה
אם יצא העובר מת האבר הוא נבילה גמורה( ,וסברת ר"מ טומאה בשעת פרישתה מהבגד השלם כיון שקיבלו משום שהיא בבית הסתרים ,קשה הלא זה מקבל טומאה
משום דשחיטה עושה ניפול ,אבל קודם שחיטת האם אין באהל המת ואין בית הסתרים נחשב כהיקף צמיד פתיל .ולכן
טומאת מגע בשעת פרישתן זה מזה ,שאף שמגע החיבור הוא
טומאה באבר היוצא אפילו בעבור מת (דאם היה בו טומאה פירשו התוס' דטעמא דמתני' משום דבלוע הוא ,ומ"מ
בית הסתרים ,א"א לצמצם שבשעת פרישתו שכבר אינו בית
לא היה נטהר ע"י שחיטה לרבנן) ,ומה ששנינו בבהמה אשמעינן רבה בשני טבעות ,דממתני' לא שמעינן ליה ,דאע"ג
הסתרים לא יגע מעט בחלק הגדול שיש בו שיעור אב
שהושיט הרועה לתוך מעיה לא נטמא ,ה"ה בהוציא ידו ונגע דטומאה בלועה לא מטמאה היינו טהרה בעלמא ,אבל טהרה
הטומאה ,ורק כאשר לא נשאר בשום חתיכה שלשה הבלועה מיטמאה ,וכן הא דטהרה בלועה לא מיטמאה היינו
בו הרועה ,ונקט הושיט להודיע כוחו דריה"ג שמטמאה
טפחים על שלשה טפחים אינה מקבלת טומאה, בטמאה אפילו בלא הוציא ידו ,א"נ בטמאה אף לרבנן אם מטומאה דעלמא ,ולא מטומאה הבלועה עמה.
וא"כ ה"ה באבר היוצא בשעת פרישתו מהעובר הוא הוציא ידו נטמא הרועה .תוד"ה וחכמים) ,דאין שחיטת
האם מועילה לאבר היוצא שאינו מגופה .ולחכמים מקבל טומאה .וכתבו התוס' (ד"ה בשעת) שלקמן (קכ"ח):
ע"ב .הגמרא מקשה שהרי חיה שהכניסה ידה
גבי חותך בשר מאבר מן החי שיש בו טומאת אוכלין מוקי ונגעה בעובר ,החיה טמאה טומאת שבעה והאשה
מטמא מוקדשין מדרבנן כמגע טריפה שחוטה,
כר"מ דס"ל טומאת בית הסתרים מטמאה ,וכן בפסחים באבר טהורה ,וזה כמו ב' טבעות ,ומבואר שהטמאה
דאע"פ שהשחיטה אינה מתירה את האבר באכילה ,היא
שיצא מקצתו מבואר דאף אם יש בו טומאה במה שיצא ,אין
מטמא למה שבפנים ,וקשה למה אינם מקבלים טומאה מטמאה את הטהורה ,ומ"מ האשה לא נטמאת ,משום מטהרתו מידי נבילה ,וכמו שמצינו שטריפה שחיטתה
דמגע בית הסתרים אינו מטמא( .רש"י .והתוס' (ד"ה והרי)
בשעת פירשתם כמו הכא בגע"ג הבאות מבגד גדול .ותירצו שאינה מטמאה מדאורייתא ,אלא מוקדשין כתבו שהאשה מטמאה במשא ,דמגע בית הסתרים מטמא מטהרתה
התוס' דמיירי בחותך בסכין רחבה שמפסיקה בין החתיכות, מדרבנן. במשא ,והכונה שהאשה טהורה משום טומאה בלועה ,והחיה
ומתחילה תירצו התוס' דאם ניתז בכל כוחו אין מקבל טומאה (וטען ר"מ (ע"ג ).שאם שחיטת אמו מטהרת משום דהוי כשתי טבעות) .ואין לומר דשאני עובר
מאביו ,אבל הוכיחו התוס' שרק כשהטומאה מתחדשת
מטומאת נבילה ,א"כ תתירנו באכילה .וענו לו שסופו לצאת ,שהרי גם טבעת סופה לצאת.
בחתיכה לא נטמא בשעת פרישתו בניתז בכל כוחו ,אבל
כשיש טומאה גם קודם שנחתך לא מהני ניתזים בכל כוחם. חכמים שגם בטריפה השחיטה מטהרת ולא מתירה
רבא מבאר שטומאת המיילדת היא מדרבנן ,גזירה
באכילה).
ע"ג .ורבינא מתרץ שעובר חמור מבגד ,דהבגד אינו שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור שאז הרי הוא
וטען להם ר"מ שאין ראיה מגוף הטריפה או מאבר כילוד והוא מטמא( ,ודווקא נקט ראשו ,אבל בהוציא ידו אף
עומד לחתיכה ,אבל העובר עומד לחתיכה ,וכל
המדולדל ,לאבר שהוא נפרד ממנה .וענו לו חכמים שאין זה טומאה בלועה מ"מ עד דהוי ילוד אינו מטמא ,דילפינן
העומד לחתוך כחתוך דמי והרי נוגעים זה בזה( ,לא
שהשחיטה מועילה יותר לדבר הנפרד ממנה, מ"על פני השדה" להוציא עובר שבמעי אמו כל שלא נולד אף
מיבעיא לר"מ שכלי שהידית שלו ארוכה ועומדת שאינו בלוע .תוד"ה והרי) ,ושמא תהא סבורה שעדיין הוא
כדמצינו ששחיטת האם מועילה לחתיכות עובר
להחתך אפשר להטבילו עד מקום החיתוך ,ושאר במעיה והיא טהורה( ,וברועה שהושיט ידו למעי בהמה שהוא
שבמעיה ואינה מועילה לחתיכות מגופה שבמעיה.
הכלי א"צ טבילה דכקצוץ דמי( ,וכתבו התוס' (ד"ה מטביל) טהור ליכא למיגזר ,דבהמה הרחם שלה גלוי וכשמוציא ראשו
דמיירי בידית עם חוליות שאינן מהודקות זו לזו ,דאי לאו הכי הגמרא מדייקת מהדין הנ"ל שאם חתך את היד הרועה רואה זאת) .ולכן המיילדת טמאה לא רק לפי
הוי חציצה) ,אלא אפי' לרבנן שסוברים שצריך אחרי שחיטת האם בשר העובר עצמו טמא לכו"ע. ר"ע שסובר שעובר מת שבמעי אמו הוא טמא
להטביל את כולו ,מ"מ אוכלין נחשבים כמופרדים והגמ' שואלת שהרי טומאת בית הסתרים שלא נגע (דכתיב "הנוגע במת בנפש האדם" – איזהו מת
מפני שהם רכים .וכתבו התוס' (ד"ה חבורי) שרק בעומד האבר בבשר אלא ע"י חיבורו ,וזה מגע בית הסתרים שאינו
שהוא בנפש האדם הוי אומר זהו עובר שבמעי
ליקצץ הם נחשבים כמופרדים) ,ולדבריו אפי' אם לא נראה ,אינה מטמאה.
אשה( ,וכתבו התוס' (ד"ה גזירה) שלרש"י האשה טהורה
משום בית הסתרים ,אבל לתוס' הטעם משום טומאה בלועה ,והנה בבגד שלשה טפחים על שלשה טפחים שהוא חתך את האבר העובר מקבל טומאה.
והחיה טמאה גזירה שמא יוציא העובר ידו ,דלר"ע אף דאינו ראוי למדרס והיה מדרס הזב ,שנחלק וכבר אינו ראוי למדרס
כדבריו בדבר זה( ,והכי קיימא לן דאין הלכה כר"ש שזורי ואבר של עובר מת ,לרב חסדא לכו"ע שחיטה מה שטריפה שחיטתה מטהרתה נלמד מ"וכי ימות
אלא רק במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי ,ולכן מדליקים עושה ניפול וטמא בטומאת נבילה( ,ומתני' בעובר חי ,מן הבהמה" שיש בהמה שאינה מטמאה).
בכל השמנים אף דס"ל שמדליקים רק בעטרן ובנפט .תוד"ה וע"כ בבן ח' ,דבן ט' לר"מ טעון שחיטה לעצמו .תוד"ה
אנא) ,וכההוא מעשה בבן פקועה שנתקיים וגדל ונפל הגמרא מסתפקת מה הדין בהושיט ידו למעי
מחלוקת) ,ולרבה אף בזה נחלקו ר"מ וחכמים( .ע"ד.).
דובא עליה וטרפו ולא היה יכול עוד לחיות ,ואמר רב אשי בהמה ושחט בן ט' חי ויצא אחר שחיטתו ואמו חיה,
שצריך לשוחטו כרבנן הנ"ל( .ואף שנעשה טריפה לא אסרו האם שחיטה לא מועילה בו ,ואף לר"מ (דלהלן) שבן דין אבר ובשר מדולדלים
חכמים אלא לאוכלו בלא שחיטה ,משום דמפרסמא מילתא, פקועה שיצא לאויר העולם טעון שחיטה ,מ"מ לא אבר ובשר שנחתכו מגוף הבהמה אבל הם עדיין תלוים
אבל כשנטרפה לא מיפרסמא כ"כ .תוד"ה דנפל) ,וכן אין מועילה בו שחיטה אלא כשיצא לאויר העולם ,וכ"ש בה בצורה רפויה ,אין שחיטת הבהמה מועילה להתירם
הלכה כמותו במתני' ,אלא במה שאמר שאף לרבנן דס"ל שלא שייכת בו שחיטה כשיצא לאויר העולם באכילה ,ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם שחיטת
המסוכן מתוך חוליו שאמר כתבו גט לאשתי ,יכתבו אפילו ביצא חי ,דאין שחיטה אלא ביצא לאויר בחיי אמו .או הבהמה מועילה שלא יהיה להם טומאת נבילה או לא,
ששחיטה מועילה בו ,ואף לרבנן ששחיטת אמו
ויתנו אע"פ שלא אמר תנו ,דדעתו שיתנו לה ועשאם שלוחים וכן יבואר האם כאשר הבהמה מתה הם מטמאים כמו
שאר הבהמה או כאבר מן החי ,וכדלהלן.
גם לגרש אלא שהיה בהול על נפשו( ,כמו ביוצא בקולר מועילה לו ,י"ל שגם שחיטת עצמו מועילה ,דארבע
שנתחייב מיתה למלכות ,ומפרש מן הישוב לים ,ויוצא אברים מדולדלים של בהמה שנשחטה -לריש סימנים או שנים שלו או שנים של אמו אכשר ביה
בשיירא למדברות) ,וכן הלכה כדבריו בתרומת מעשר לקיש כשם שנחלקו ר"מ וחכמים אם אבר של עובר רחמנא ,וכ"ש לר"מ שסובר ששייך בו שחיטה .אמנם בבן ח'
של דמאי שחזרה למקומה ואין תרומה עולה אלא באחד שיצא שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה ,כך נחלקו ודאי אין השחיטה מועילה בו ,דאפילו ביצא לאויר העולם לא
אם אברים מדולדלים המעורים ותלויים במקצת של מועילה לו שחיטה .וכתבו התוס' (ד"ה לדברי) שגם לרבי יוחנן
ממאה ולא היה אלא מאה והרי הוא הפסד גדול ,שלת"ק רק
שבבן ט' יש איסור חלב ,היינו רק משיצא לאויר העולם ,וגם
בשבת התירו למי ששכח לעשר דמאי לסמוך על המוכר עם בהמה שנשחטה השחיטה מטהרתם מידי נבילה,
לריש לקיש שאין בו איסור חלב ,יתכן דתהני שחיטה כמו
הארץ לשאול אותו אם עישר ,ולמוצאי שבת אין לאכול עד שלר"מ אין שחיטתו מטהרתו ולחכמים שחיטתו מטהרתו.
דמהני שחיטת אמו( .ולפ"ז הא דאיתא במתני'
שיעשר ,ולר"ש שזורי אף בחול שואל את המוכר אם ולרבי יוחנן באברים לכו"ע אין שחיטה עושה ניפול
שבנולדה טריפה מן הבטן לא היה לה שעת הכושר,
עישר ואוכלו על פיו כיון שאין כאן תקנה .וכתבו התוס' -גמר נפילה ,לומר שבשעת שחיטה הרי הוא כנופל ממנה ואין
מיירי בבעלת חמש רגליים דודאי היתה טריפה (ד"ה אף) שבירושלמי מפרש דאימת דימוע על עם הארץ, השחיטה מועילה לו ,אלא הוא טהור מלטמא אע"פ שזה אסור
משנוצרה ,דכל יתר כנטול דמי ,אבל בסתם טריפה יש לה דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר כשחוזר ומתערב ,ובטעמא באכילה ,דאבר הוא חלק מגופה ,משא"כ העובר.
שעת הכושר שהרי היה יכול להכניס ידו ולשחוט דת"ק דלא שרי אלא בשבת ,חד אמר מפני כבוד שבת ,וחד
ע"ג :והא דאיתא בברייתא שלומדים אבר ובשר
אמר מפני שאימת שבת עליו והוא אומר אמת .ע"ה.): את העובר לפני שנטרף).
מדולדלים בבהמה בחיה ובעוף ששחטם שהם
אם לא נשחטה אמו ,לכו"ע הוא טעון שחיטה.
בן פקועה אסורים מ"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" ,אין זה
לענין מה החשיבו חכמים בן פקועה כשחוט- הגמרא חוזרת לעסוק בדיני בן פקועה ,והיינו עובר
איסור לאו של אבר מן החי ,אלא מצות פרישה מדרבנן
וקרא אסמכתא בעלמא.
לענין רביעה או חרישה בכלאים בשור וחמור ע"ד: שנשחטה אמו כשהוא במעיה ,ויבואר האם הוא מותר
הרי הוא כבהמה גמורה ,דלא אמרו שהוא ניתר
באכילה ע"י שחיטת אמו או לא (מדאורייתא ומדרבנן),ואברים מדולדלים של בהמה שמתה ,לרבי יוחנן
והאם גיד הנשה שלו וחלב גיד הנשה ושאר החלב שלו בין לר"מ בין לחכמים מיתה עושה ניפול כמו שנגמרה
בשחיטת אמו אלא לענין אכילה בלבד לאוכלו בלא מותרים כאשר שאר העובר מותר או לא ,והאם יש כרת
שחיטה ולאכול חלבו וגידו ,אבל לשאר דבריו מודו רבנן הנפילה לפני שמתה ואינו טמא כאבר מן הנבילה אלא
על דמו ,והאם דינו כבהמה לענין איסור רביעה וכלאים
דבהמה מעלייתא היא. ולפדות בו פטר חמור ,ואיזה טומאה יש לו אם נטמאה כאבר מן החי (ונ"מ שאינו מטמא בכזית אלא רק כשהוא
ולענין גיד הנשה שלו וחלבו לרבי יהודה דס"ל אמו ,ומה הדין בשוחט טריפה ומצא בה בן פקועה האם שלם בשר גידים ועצמות ,משא"כ בנבילה) ,ואם אכלו
שחיטתו מועילה לו או לא ,ומה הדין בולד שאביו בן לוקה .ובבשר המדולדל ,הבשר צריך הכשר מים
שהוא ניתר בשחיטת אמו אף גיד הנשה וחלבו
פקועה ואמו בהמה רגילה האם שחיטת עצמו מועילה לו לקבלת טומאה דמיתה עושה ניפול והוה ליה בשר מן החי
מותרים ,ולר"מ שאינו ניתר בשחיטת אמו גיד הנשה או לא.
שלו וחלבו אסורים. שהפורש ממנו טהור ואינו מטמא משום אבר מן החי .ואם
הבהמה נשחטה ,לר"מ הוכשרו הבשר והאבר לקבל התר בן פקועה-
ולענין חלב הגיד ,לר"מ הוא אסור ,וצריך לחטט
אחריו אפילו הנבלע ונשרש בבשרה ,ולרבי יהודה חותכו טומאת אוכלין ע"י הדם שלה אבל מצד עצמם אינם השוחט בהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט'
בשוה דדמי לגיד ואסור מדרבנן ,וא"צ לחטט אחריו. טמאים משום אבר מן החי ,שהשחיטה הועילה להם אפילו מת ,קורעו ללא שחיטה ,ומוציא את דמו ,ואוכלו .ור"מ
לר"מ דפליג באבר דעובר ,אמנם אם נחתך האבר קודם
כתבו התוס' (ד"ה חלבו) שרש"י לא גורס חלבו דגיד ,דלא (דלהלן) מודה בזה ,דאיתרבי מ"כל בבהמה תאכלו" ,דכיון
שחיטה שלא הוכשר ע"י הדם ואח"כ פירש ממנו בשר בעי
איירי בבהמה אלא בשליל .ור"ת מיישב הגירסא דכוונת ר' שלא כלו חדשיו וגם לא יצא לאויר העולם ,לאו בהמה הוא.
ואף חלבו מותר ,אבל דמו אסור ,דלא גרע מדם האברים הכשר ,ולר"ש לא הוכשרו (אפילו אם ר"ש היה סובר שדם
אושעיא שהמחלוקת רק לגבי שחיטה ,אבל חלבו דגיד דשליל
מודה ר"מ דשרי ,וע"ז מייתי מברייתא שגם בשליל ר"מ אוסר. שעובר עליו בלא תעשה (כריתות כ"א.): מכשיר .תוד"ה הוכשרו) ,ואם אכלו לאבר אינו לוקה,
ואם מצא בה בן ט' חי ,לר"מ הוא טעון שחיטה ,דכיון דשחיטה אינה עושה ניפול.
ולענין דמו ,לריש לקיש שיטת רבי יהודה שאין בו
כרת ,ואף שרבי יהודה סובר שדם התמצית יש בו שכלו חדשיו הוא נחשב 'בהמה' בפני עצמו ולא איתרבי מ"כל ע"ד .המקור שמיתה עושה ניפול ושחיטה אינה
בבהמה תאכלו" ,וחייב באותו ואת בנו שלא ישחטנו ביום
כרת (ולת"ק אינו אלא בלאו) ,מ"מ כיון שהרבוי הוא עושה ניפול הוא מדכתיב "וכל אשר יפול עליהם
מדכתיב "כל דם" ,כל היכא שאינו חייב על דם ששחטו את אמו .ולחכמים שחיטת אמו מטהרתו, במותם יטמא" למעט שחיטה ,דאין לומר שבא
הנפש כגון שליל שאין בו דם הנפש ,אינו חייב על דם דבעינן כלו חדשיו ולידה כדי להחשיבו 'בהמה' .ולר"ש למעט בחייהם ממש ,דהא מ"וכי יפול מנבלתם"
שזורי אף אם הוא בן ה' שנים והוא חורש בשדה נפקא .ואף דקרא איירי בשרצים דלא שייכא בהו
התמצית .ולרבי יוחנן יש בו כרת.
שחיטת אמו טיהרתו( ,אבל לחכמים אם הפריס (-
ולענין פדיון פטר חמור ,לר"מ שהוא טעון שחיטה, שחיטה ,והיכי ממעטי שחיטה מהאי קרא ,אם אינו ענין
עמד על פרסותיו) על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן,
שה מעליא הוא ופודים בו ,ולחכמים ,למר זוטרא לשרצים שלא שייך בהם שחיטה ,תנהו ענין
דאתו לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה .אמנם קלוט בן לבהמה .ואף דבעי קרא לומר שאין מטמאים אלא
אין פודים בו בפחות משוויו (דבשוויו פודים אפילו
פקועה מותר לכו"ע אפילו לת"ק שמצריך מדרבנן שחיטה
בעשבים שלוקים) ,דכבישרא בדיקולא הוא ואין פודים כשהם לחים כמו בשעת מיתה למעט שרץ שהתייבש,
בהפריס ע"ג קרקע ,דמילתא דתמיהא שהוא קלוט
בשחוטה ,ולרב אשי פודים בו .וטען רב אשי שאם מר תרי "במותם" כתיבי.
מידכר דכירי לה אינשי ומתוך שתמהים על קליטתו
זוטרא רוצה ללמוד 'שה שה' מפסח (שהוא פסול בבן בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה לתנא דמתני' כיון
זוכרים את כל דבריו .וללישנא בתרא רק בקלוט בן
פקועה כמו בכל קדשים ,דכתיב "כי יולד" פרט ליוצא דופן. שאין במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו ,ולתנא
רש"י .והקשו התוס' (ד"ה דגמר) דא"כ גם לר"מ לא יפדו בו.
קלוטה בן פקועה ואותה קלוטה היתה מותר ,דבעינן ב'
תמיהות. דברייתא נחשב שיש במינו שחיטה והיינו אגב אמו
ולכן ביארו דפסול מטעם שחוטה ,דאין פודים בשחוטה) ,א"כ
לרבי חנינא הלכה כר"ש שזורי ,ולדבריו מותר עד דניתר בשחיטת אמו לדברי הכל ,ומ"מ אין שחיטתו
נצטרך לפדיון זכר ותמים ובן שנה כמו בפסח ,ואם
סוף כל הדורות .ולרבי יוחנן אליבא דרב אשי ר"ש מטהרתו ויש ללמוד מזה לטריפה שלא תטהרנו( ,ולדבריו
מרבים מ"תפדה" נכשיר גם בן פקועה .והגמ'
שזורי מתיר רק בו עצמו ולא בבנו ,אמנם אין הלכה
ללישנא קמא נחלקו בזה רב יהודה (בשם רב בשם מתרצת דא"כ 'שה שה' מאי אהני ביה ,ומסתבר למעט דשחיטתו מטהרתו ,ולסוברים שבן ט' ניתר בשחיטת
רבי חייא) ועולא (בשם רבי אושעיא) ,שלרב יהודה בן פקועה דכבישרא בדיקולא דמי ,ולרבות בעל מום ונקיבה .אמו ,לרב אמי הכא אסור דשחיטתו אינה מועילה,
למטה היינו למטה מהארכובה סמוך לה מיד( ,ולא ולענין טומאה אם נטמאה אמו שחוטה ,לרבי יוחנן אמו ובשחיטת אמו הטריפה לא מישתרי ,דהרי הוא כאחד
הארכובה העליונה שבין הקולית והעצם האמצעי) ,ולמעלה היא ראשון והעובר הוא שני דתרי גופי נינהו( ,ומה מאבריה( ,וכתבו התוס' (ד"ה לדברי) שרק בגלל שאמו
נשחטה ומהני לטהר מטומאת נבילה אסור ,אבל אם לא
היינו למעלה מן הארכובה מיד ,דהיינו בצומת הגידין שמצינו שנחלקו ר"מ וחכמים אם בשר העובר שהיה
נשחטה אמו לכו"ע מהניא ליה שחיטה ,ולכן בקרעה ומצא בה
שהוא סמוך לה ,והוי טריפה ,וכ"ש בגובהו ,וארכובה היינו בן ט' חי טעונה שחיטה ומהניא גם לחכמים) ,ולרבא הכא כטריפה מחובר לאבר היוצא מטמא כנבילה או
הארכובה הנמכרת עם הראש שהיא התחתונה .ולעולא שחוטה ,צ"ל שהוכשר בשחיטה וכרבי שמעון דס"ל מותר ,דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא -התורה
איירי בארכובה הניכרת בגמל דקסבר שהכונה לארכובה ריבתה שיכול לאוכלו מכח שחיטת אמו ,אבל אם הוא צריך שכיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה ,ואין הדם
העליונה .ולרב יהודה צ"ב מה הפסול המיוחד בניטל לשחיטת עצמו כגון שליל של טריפה שוחטו בסימנים שלו מכשיר ,משא"כ אם הם גוף אחד הוכשר בדם שחיטת האם).
צומת הגידין ,שהרי במקום זה כבר שנה התנא והוא מותר .ורב חסדא אמר שהוא טעון שחיטה ולריש לקיש גם העובר הוא ראשון ,דהרי הם גוף
שפסול בנחתך( ,ואין לתרץ דס"ל שצומת הגידים הוא להתירו באכילה ,דבשחיטת אמו טריפה אינו ניתר ,דא"כ הוה אחד כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה היא שומר
מעט למעלה מן הארכובה כמ"ד לקמן ,דפשיטא ליה למקשה ליה כאחד מאבריה ,וחייב בזרוע ולחיים וקיבה ד"זובחי שלו( ,ומה שמצינו שאם בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל
דלא ס"ל כן ,ועוד דלהדיא סבר לקמן שהוא מתחיל אפילו הזבח" קרינן ביה ,ואם מת בלא שחיטה טהור מלטמא עבר בנהר הוכשר לקבלת טומאה ,ומבואר שלא
למטה מעט מהארכובה .תוד"ה אלא) .ואין לומר דהא במשא דשחיטת אמו מטהרתו ,דארבע סימנים אכשר הוכשר בדם השחיטה של אמו ,צ"ל דאיירי בשחיטה
דפסול מן הארכובה ולמעלה היינו למעלה מצומת ביה רחמנא ,וטען רבה שאינו טעון שחיטה אלא יבישתא שאף אמו לא הוכשרה ,וס"ל ששחיטה בלא דם לא
הגידין ,דלא משמע כך במתני' .ולרב פפא שניהם לר"מ ,ומה שאם מת טהור מלטמא זה נכון רק מכשירה ודלא כר"ש) .ואמר רבי יוחנן שכל זה לרבי
מודים דאיירי בארכובה הניכרת בגמל ,אלא שרב לרבנן ,ואין לומר לרב חסדא כמו שמפרשים יוסי הגלילי דס"ל שבן פקועה ואפילו חי שנגע בטומאה
יהודה מפרש שלמטה היינו למטה מהארכובה הברייתא דאיירי ששחט ומצאו שהיה מת כבר במעי מטמא טומאת אוכלין מחיים וצריך הכשר דתרי גופי
העליונה ומצומת הגידין -למטה מאותה ארכובה ומכל אמו ,ואמר לו רב חסדא שארבע סימנים אכשר ביה נינהו ,אבל לחכמים אינו מטמא טומאת אוכלין מפני
העצם האמצעית דהיינו בעצם התחתונה כשרה ,ולמעלה רחמנא וכולה כרבנן ומודו רבנן ששחיטת עצמו מועילה ולא שהוא חי ,אע"פ שהוא מותר ע"י שחיטת אמו.
היינו בעצם העליונה -בקולית ,דהוי טריפה בכל מקום אמרינן שהוא שחוט ועומד ,וכשעלה ר' זירא לארץ וכן אמר רבי יוחנן שרבי יוסי הגלילי (הנ"ל) ובית
שתחתך ,ובעצם האמצעית תלוי אם ניטל צומת ישראל הסכים עמו רבי יוחנן ,ואין ידוע מה היתה שמאי (שסוברים שדג מקבל טומאה משעה
הגידין ,ואף שלמעלה מזה לא הוי טריפה ,אין בזה דעת ריש לקיש בזה. שניצוד אע"פ שהוא חי .ולבית הלל מקבל טומאה
תימה ,דאין לדמות טריפות להדדי.
בן פקועה שבא על בהמה רגילה ,אמר רב רק משימות ,ולרבי עקיבא משעה שאינו יכול
צומת הגידין- משרשיא שלדברי האומר חוששים לזרע האב והיינו לחיות וכגון שיבש בו כסלע בין סנפיריו ,ואפילו הוא
מקומם ואורכם במקום ששם מתחיל ושם כח חיות חנניה שסובר ש'אותו ואת בנו' נוהג גם באב ובנו ,אין לו מקרטע .לתוס' (ד"ה מאי) מקרטע היינו קופץ ומדלג בחוזק,
תקנה דהוי כמו שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו ,והסימן שלר"ע טהור כיון שאם זורקו במים הוא יכול לחיות ,ולבית
הגידים -לרבה היינו ממקום שהגידין יוצאים מהעצם
השני שחוט ועומד ,ובהמה אינה נכשרת בסימן אחד( ,והתוס' שמאי טמא) אמרו דבר אחד ,והיינו שרבנן שמטהרים בבן
החוצה ומהלכים בבשר ,שהעצם למעלה מן הפרק היא ללא
(ד"ה בן פקועה) כתבו שאף אם היה כשר בסימן אחד בבהמה, פקועה לא סוברים כר"מ שהוא טעון שחיטה ,דא"כ בדגים הם
בשר כשתים שלש אצבעות ,והגידים אדוקים בו ,וכל זמן מודים שהם מטמאים כב"ש.
שהם צמותים וקשורים יחד זה נחשב צומת ,עד המקום שהם הכא לא יהני ,כיון שהוא חצי שחוט מצד אביו ,ואין רוב סימן
שיהא ראוי לשחיטה) ,וא"א לצרף את שחיטת האם דאין לך
נפרדים זה מזה .ולרבה בר רב הונא היינו ממקום
שהייה גדולה מזו ,ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרן לעיל ד'
דגים שנולדו בהם סימני טריפה כגון ע"ה.
אדיקתם בעצם עד הפרק .ולרבא בריה דרבה בר רב סימנים אכשר ביה רחמנא( .והתוס' (שם) כתבו דאפילו מ"ד שניקבו המעיים לרבי עקיבא ,הגמ' מסתפקת אם אפי'
הונא היינו מה שמעל הערקומא -העצם הקטנה ד' סימנין אכשר ביה רחמנא מודה הכא ,דהתם שחיטת טרפה למ"ד טריפה חיה ,שאני דגים דלא נפישא
המחברת את הפרקים ,עד המקום שהגידים נפרדים ,וזה לא הויא שחיטהף אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו .ומודה נמי חיותייהו ולכן הם מטמאים ,או שגם למ"ד טריפה
השיעור הגדול מהשיעורים האחרים ,שהוא מתחיל כבר מן לסוגיא לעיל ס"ט .גבי מהו לחוש לזרעו של עובר ,דמשמע
אינה חיה ,שאני דגים שאין במינם שחיטה וא"כ
העקרום שהוא מתחת העצם האמצעית ,ואם נחתך בין העצם דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה ,דהתם הסימנין כשחוטין
הטריפות אינה נחשבת לגביהם כמיתה.
האמצעית לאותו מקום הוי טריפה .ויש מי שרצה לאסור ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום).
אף בערקומא גופיה -בנחתכו הגידים כנגד הערקום עצמו, חֵלב עובר -ללישנא קמא בהמה שהפילה נפל,
ואמר רבי אבא שאין הדין כך להחמיר יותר ,אלא כדרב טריפות שברגל לרבי יוחנן חלבו כחלב בהמה בכרת ,דאוירא (-
יהודה שהמקום הוא היכא דפרעי טבחי -שהטבחים אף שפרק זה עוסק בדיני בן פקועה ,ודיני טריפות לידה) גרים לשוויה בהמה ,וכיון שנולד נאסר( ,ואפילו
פותחים (כדי להפריד את הבשר מהעצם .ל"א כדי להפשיט נתבארו בפרק הקודם 'אלו טריפות' ,שנה התנא כאן דיני
לרבי יהודה שחלבו מותר ,מיירי שלא יצא לאויר) ,ולריש
את עור הרגלים האחוריות) ,וזה למעלה מהערקום .שמואל טריפות שברגל בגלל הדין שבנשבר העצם ורוב הבשר
קיים שחיטתו מטהרתו .רמב"ם. לקיש חלבו כחלב חיה שאין בו אלא איסור נבילה ,דאין
אמר שצומת הגידין היינו ממקום שהגידין צומתים שחיטתו מטהרתו ,אבל חלבו כבשרו ,דחדשים גרמו
רגל הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות :א'
-מחוברים יחד ונראים כגיד אחד ,עד מקום שמתפשטים, ובעינן חדשים ואוירא .וללישנא בתרא היכא דלא כלו
הארכובה התחתונה (לרש"י הכונה לעצם התחתונה,
ואורכם בשור ארבע אצבעות ,ובבהמה דקה רק והיא נקראת גם ארכובה הנמכרת עם הראש ,וזה כולל לו חדשיו לכו"ע אינו כבהמה ,ונחלקו בהושיט ידו
המקום שהם בולטים והם קשים (וכאשר הם נכנסים את עצמות הפרסה) .ב' עצם השוק (נמצאת מעל למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכלו,
לבשר הם נעשים רכים) וגדולים ולבנים הוי צומת הארכובה התחתונה) .ג' עצם הירך (נמצאת מעל השוק שלרבי יוחנן חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמו
הגידין ,ולמר בר אשי אף זיגי (-צלולים ולבנים קצת) הוי ונקראת גם קולית והיא תחובה בקצה העליון בעצם
וכיון שכלו חדשיו חלבו אסור( ,אמנם כששחט את אמו רבי
האליה) .וצומת הגידין (חיבור כמה גידים יחד) נמצא
צומת הגידין אע"פ שאינם לבנים .וכתב רש"י שהלכה יהודה מתיר את חלבו מ"כל בבהמה תאכלו") ,ולריש
בשיפולי עצם השוק סמוך לחיבורה עם הארכובה
כמר בר רב אשי ,דהלכה כמותו בכל מקום חוץ משני מקומות, לקיש חלבו כחלב חיה דחדשים ואוירא גרמו.
התחתונה .והארכובה העליונה היא מקום החיבור בין
(וכתבו התוס' (ד"ה מר) דכן איתא גם בסדר תנאים ואמוראים, הגמ' מבארת שריש לקיש לומד את דבריו ממה
עצם השוק לעצם הירך.
ולר"ח ולר"ת גם כאן אין הלכה כמותו) .ולענין שיעור צומת
הגידים כיון שלא נפסקה ההלכה וטריפות דאורייתא ,הולכים ולהלן יבואר באלו אופנים חתך או שבר או חסר בדברים שחלב ושני כליות האמורות באשם אין השליל
אחרי המחמיר ,ונמצא שממעל הערקום עד המקום שהגידים אלו מטריף את הבהמה. בכלל שהרי אין אשם נקיבה ,ה"ה בכל הקרבנות
מתפצלים הוי צומת הגידים ,והוי טריפה בנחתך אפילו
דאפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה ,ולרבי ע"ו .בהמה שנחתכו רגליה ,מן הארכובה ולמטה
הארכובה והעצם קיימים. יוחנן כיון שחלבו כחלב בהמה איצטריך קרא
כשרה ,מן הארכובה ולמעלה פסולה .וכן בניטל
ע"ו :מנין הגידין ,וכמה מהם פוסלים -יש ג' צומת הגידין (-למעלה מהארכובה וסמוך לה ,והם אותם ג'
למעוטי ,והתורה פסלתו כמו שפסלה תורה
חוטים שנוטלים מנקרי הבשר מתלולית העצם) אפילו לא חוטים בצומת הגידים ,אחד עבה ושנים דקים, מחוסר זמן לפני ז' ימים ,אף שלכו"ע הוא בהמה.
לאמימר אם נחתך העבה פסול כיון דליכא רוב בנין ע"ה :השוחט טריפה ומצא בה בן ט' חי ,לר"מ נחתך העצם פסולה- .מתני'.
דהוא עבה משניהם ,ואם נחתכו הדקים פסול דליכא
שסובר שכל בן ט' אין שחיטת אמו מטהרתו ,מותר
הריני) לומדים מזה דהיינו לר"מ ,דס"ל בהמה מין ולד ,וחומר שלריש לקיש לוקים משום נבילה וחשיב כבשר ומ"מ אין רוב מנין .ולמר בר רב אשי פסול רק היכא שנחתכו
הולד השני משכחת לה כשהבהמה זכר ,או כשהשליא יצאה יוצאים בזה בפסח ,דיליף מ"ואכלו את הבשר" ולא גידים. רוב מנין ובנין ,והלכה כמותו (בכל מקום חוץ מכתב אודיתא
ביום אחר ,אך לפ"ז קשה אמאי לא נקט תשב לזכר ולנקיבה תוד"ה אל) ,ואף שאין הלכה כריש לקיש אלא בשלש ומיפך שבועה) .ולרב יהודה לרב אם נחתך רוב גיד
ולנדה ,דשמא אין כאן ולד ,ולרש"י דאתיא כרבנן ניחא), מקומות (-שקנין פירות לאו כקנין הגוף ,וחליצת מעוברת
דשמא נימוח שפיר של שליא וזה היה ולד גמור נקיבה, פסול ,ולשמואל אינו פסול כשנשארו רוב הגידין,
לאו שמה חליצה ,והמחלק נכסיו שלא כדיני ירושה צריך
ותשב עליו שבועיים כמו בלידת נקיבה ,ושמא נימוחה לכתוב לשון מתנה לכל אחד ואחד ולא מספיק פעם אחת),
ולרבנאי שמואל מכשיר אף בנשתייר כחוט הסרבל
שליתו של השפיר שבפנים ואין כאן ולד כלל וממילא אין רבי יוחנן עצמו חזר בו וס"ל שכל דבר שסופו להקשות של צמר שמעמידים את בית הצואר בחוט .וי"א שלרב
לה כלל ימי טוהר( ,אבל אם לא נמצאה צורה זו עימה נותנים אזלינן בתר סוף. צריך שישאר רוב מכל אחד ,ולשמואל מספיק
לה עכ"פ ימי טוהר של זכר ,דאין שליא בלא ולד ,כמו במפלת שליש מכל אחד.
ע"ז .אם נפלה חתיכה מהעצם דינו כנשברה העצם,
שליא) ,ומבואר כרבי אלעזר .והמפלת נפל תולים השליא ובעופות יש ט"ז גידין ,ואם נחתך אחד מהם הוי
בולד עד ג' ימים (תוד"ה המפלת) ,ואין זה תלוי בכאורחיה ואין זה חמור יותר.
טריפה( ,ואין זה חומר בעוף מבהמה ,דאם נפסק אחד מהם
אלא בצורה ,דבצורת אדם רגילה השליא להתעכב ,משא"כ כמה ספיקות בדין בשר החופה את העצם
בצורת בהמה חיה ועוף אפילו מעי אשה( .תוד"ה הריני) .ואף
סוף כולם להפסק .תוד"ה איפסיק) .ומר בר רב אשי סיפר
דקתני שמא והיינו דהוי ספק ,וא"כ ביצאה מקצתה הוי ספק
שנשברה -יש להסתפק מה הדין כשהרוב בשר שאביו הכשיר עוף שמצא בו ט"ו גידין אבל אחד
ספיקא דשמא לא יצא שם הראש ,מ"מ אסורה באכילה אטו מתלקט מכמה מקומות ,או שהוא מרודד וקלוש ,או היה עבה מחבירו והפרידו ומצא בו ב' גידין.
יצא רובה .אי נמי הא דקתני שמא היינו בשליא שאחר הולד, שהוא נרקב בשיעור שהרופא מסירו בסכין (והא
אבל קודם הולד הוי ודאי ולד אחר ,ור"א מיירי בקודם הולד. דאמר לעיל (נ"ג ):שאם נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו נשברה עצם הרגל ויצאה החוצה ולא נחתכה ,אם
תוס' שם. הוא אינו ,היינו בדבר שבו עצמו תלויה הטריפות ,אבל כאן רוב הבשר קיים ,והיינו שעור ובשר מכסים את רובו,
טומאת עור -עור אינו מטמא טומאת אוכלים, שהטריפות תלויה בעצם י"ל שגם בנתמסמס עדיין הוא מגין. שחיטתו מטהרתו ומותר באכילה ,ואם לאו אין
תוד"ה נתמסמס) ,או שהבשר ניקב בלא חסרון ,או נסדק, שחיטתו מטהרתו .וכיון שיש מחלוקת אם הכונה
אא"כ שלקו( .ומ"מ אינו נאכל בפסח ,דבעינן שיהא נאכל
או נקלף ואינו דבוק בעצם ,ואת"ל שבנקלף בלא חסרון כשר לרוב עוביה (-שרוב עובי השבירה לא יצאה החוצה ,ורק
בשילקא שלא ע"י הדחק .תוד"ה עור) .וכן עור אינו
יש להסתפק מה הדין אם ניטל השליש התחתון של מיעוט העצם גלוי אבל רובו מכוסה) או לרוב הקיפה (-
מטמא טומאת נבילות כשאין עליו כזית בשר ,וה"ה
עובי הבשר הסמוך לעצם ושני שליש העליונים עומדים שאם רוב היקף הבשר שסביב לעצם במקום השבר מגולה הרי
בקולית סתומה .תוד"ה ולא) ,דכתיב "בנבלתה" ולא באויר( .לתוס' (ד"ה דקנה) אם נדבק העור בליחה של הבשר היא טריפה ,אבל אם רובו מכוסה אפילו אם רוב מקום
בעור או בעצמות או בגידין או בקרניים או זה מעלה ארוכה וכשר) ,ואם נחתך מעל השבר כמין השבירה מגולה ,שיצא החוצה דרך נקב קטן ,מותר) ,לכן
בטלפים ,ואפי' עשאם ציקי קדירה -שבישלם הרבה טבעת ,יסרוט שם ע"י עצם וע"י שיצא דם הבשר יתחבר, צריך גם רוב עוביה וגם רוב הקיפה .לתוס' (ד"ה רוב)
עם תבלין .ורב יצחק בר נפחא מסתפק אם עור ואם הבשר התחיל להתחבר בחזרה כשרה ,אבל אם רוב הקיפה הכונה לרוב היקף מה שנתגלה מן השבר ,ומ"מ
חמור שהוא קשה ומאוס ששלקו (-בישלו הרבה מאד) יסרוט ע"י ברזל זה יעשה חריצים ומכאיב המכה. משכחת לה רוב עוביה ולא רוב הקיפה וכן להיפך ,כיון שהעצם
מטמא טומאת אוכלין כשאר עורות ,או דשאני לא עגולה ממש אלא רחבה מצד אחד וצרה מצד אחר.
עור חמור דמאיס. דיני שליא רב מבאר שאם העצם נשברה למעלה מהארכובה,
הנאה מהשליא במבכרת או בקדשים -בהמה שליא בלשון חז"ל הכונה לכיס מלא נוזלים שבו גדל אם רוב בשר קיים האבר והבהמה מותרים ,ואם אין
העובר ,שכשמגיע זמן העובר לצאת הוא קורע אותו רוב בשר קיים שניהם אסורים( ,ורישא דקתני נחתכו
המבכרת שהפילה שליא מותר להשליכה לכלבים
ויוצא( ,בזמננו מכנים שליא גוש בשר ודם שאליו העובר רגליה מן הארכובה ומלעלה ,ה"ה נשבר העצם בלא רוב בשר
ולא חוששים שזו שלית בכור ,דסמוך מחצה נקיבות מחובר בחבל הטבור ,שהוא יוצא אחרי לידת העובר). קיים ,ואגב סיפא נקט נחתכה לרבותא שלמטה אפילו נחתכו
למיעוט היולדות נדמה כגון רחל שילדה מין עז ,וכתיב ויבואר להלן האם הוא ניתר באכילה ע"י שחיטת הבהמה לגמרי כשרה .תוד"ה ואם) .ואם נשברה למטה
"אך בכור שור" – עד שיהא הוא שור ובכורו שור ,והוו להו לפני שיצא ,והאם הוא מטמא מדין אוכל או מדין נבילה, מהארכובה שזה המקרה במתני' ,אם רוב הבשר קיים
זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן( .ומבכרת שהטילה והאם כשיצאה מקצת השליא לפני שחיטת האם מותרת
השליא באכילה ,או שחוששים שבתוך השליא היה
שניהם מותרים ,ואם לאו האבר אסור והבהמה
חררת דם ,מדינא ישליכנה לכלבים וכמו בשליא ,ורבנן גזרו
הולד ,וכן כאשר השליא קשורה לולד האם חוששים מותרת .וכן הלכה .ושמואל סבר שבין למעלה
לקוברה כדי לפרסם שנפטרה מן הבכורה .תוד"ה סמוך).
ובבהמת קדשים תיקבר ,כיון שרוב הנולדים שבשליא היה עוד ולד או לא ,ומה הדין בשליא של מהארכובה בין למטה מהארכובה ,אם רוב הבשר
מבכרת האם יש בה קדושת בכורה או לא. קיים שניהם מותרים ,ואם לאו האבר אסור והבהמה
מקדשים הם קדושים( ,נקט רוב משום דאיכא נדמה
דאינו קדוש ,וכמ"ד ולדות קדשים בהוויתן הם קדושים ,ומ"מ השוחט בהמה ומצא בה שליא ,מותרת באכילה מותרת ,דכתיב "ובשר בשדה טריפה" להביא אבר ובשר
נפל קדוש דילפינן מבכור .אי נמי סוגיין כמ"ד במעי אמן הם ע"י שחיטת האם ,ואינה אבר מן החי ,דכתיב "כל בבהמה המדולדלים .וחזר בו שמואל והודה לדברי רב.
קדושים ,ונדמה קדוש כמבואר בתמורה אפילו בכלאים ,ונקט תאכלו" ,ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין דאינה ושלחו מארץ ישראל שהלכה כרב ,והאבר עצמו
רוב משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש .תוד"ה רובא) ,ואין נחשבת אוכל ,ולא טומאת נבילות אם מתה הבהמה ,ואם מטמא במגע ובמשא דשחיטה עושה ניפול .ורב חסדא
קוברים אותה בפרשת דרכים כדרך המנחשים לקוברה חישב עליה לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין אם מקשה שמדברי ר"מ מבואר ששחיטה מטהרת גם
שם שלא תפיל עוד ,ואין תולים אותה באילן ,משום נגעה בטומאה ,דמחשבה משויא ליה אוכל ,אבל לא אבר מדולדל ומבואר ששחיטה אינה עושה ניפול.
דרכי האמורי -ניחוש ,דכתיב "לא תעשה כמעשיהם. טומאת נבילות דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא. לרבי יוחנן ללישנא קמא מספיק או עור או בשר
דרכי האמורי -כל דבר שיש בו רפואה כגון ע"ח. ע"ז :שליא שיצאה מקצתה לפני שחיטת האם החופים את העצם ,וללישנא בתרא עור מצטרף
משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום לבשר וצריך חצי עור וחצי בשר ,כמו שהיה בגוזל
אסורה באכילה אע"פ שאין לומר שכל מיחוי הולד היה
דרכי האמורי ,וכל דבר שאין בו משום רפואה כגון שהכשירו רבי יוחנן בעור מצטרף לבשר ,ורב נחמן
שם ,דאין שליא בלא ולד ושמא באותו מקצת יצא הראש
דבר שעושים לא על החולי ,כגון קבורת שליא בפרשת דוחה שגוזל דינו שונה כיון שעורו רך ולכן העור נחשב
והרי הוא כילוד לפני השחיטה ,ואסמכוה אקרא דכתיב
דרכים וכדומה שדומים לניחוש ,יש בו משום דרכי כבשר.
"אותה" ולא שליתה .ואם השליא קשורה לולד
האמורי .ואילן המשיר פירותיו מותר לטוענו ואם מכסים את העצם גידים רכים המצטרפים לבשר
שראשו ורובו בפנים ,השליא מותרת ,ואין חוששים
באבנים כדי להכחיש את כוחו מפני שהפירות לכסות את רוב העצם ,רבא אומר שזה כשר ,שהרי רבי
לולד אחר ,ואם אינה קשורה לולד שבפנים ,לרבי
נושרים מרוב שומנו של האילן ,וכן מותר לצובעו יוחנן אמר שגידים שסופם להקשות (רש"י בפסחים
אלעזר אסורה דחוששין לולד אחר ,ולרבי יוחנן אף מבאר שהכונה לגידי צוואר ,ודעת התוס' שהכונה לגידי הרגל
בסיקרא לסימן שהוא משיר פירותיו ,כדי שאנשים
בזה מותרת מפני שתולים אותה בולד שבפנים ,ורק כשאין כמבואר הכא ,וגידי צוואר הם תמיד קשים ואין רגילות
יראוהו ויבקשו עליו רחמים .ומטעם זה מותר ולד אסורה מפני שתולים שמיחוי הולד נמצא באותה שליא, לאוכלם .תוד"ה גידין) נמנים עליהם בפסח לאכול מהם,
לתלות אשכול תמרים על דקל ,דכל מי שאירע ובברייתא איתא שלרבנן דס"ל כל שאין בו צורת אדם אינו
לו דבר צריך להודיע לרבים כדי שיבקשו עליו ומבואר שדינם כבשר ,ועוד שהרי התורה חסה על
ולד המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהם ,בזמן ממונם של ישראל .והגמ' שואלת שהרי לריש לקיש
רחמים ,כדמצינו במצורע "טמא טמא יקרא". שקשורה עמהם אין חוששים לולד אחר ,ואם נפתח אין נמנים עליהם בפסח( ,ואף דמתני' מבואר שבסופו
הקבר בלא דם דהויא לידה יבישתא טהורה ,ואם אינה להקשות מטמא טומאת אוכלין ,היינו משום דלטומאת
קשורה חוששים שיש כאן שתי ולדות( ,התוס' (ד"ה אוכלין סגי בחזי לאכילה אף שאינו כבשר .ובירושלמי מבואר
בנקבות דכתיב "והאם רובצת" ,ואין לדחות דשילוח ע"ט :אותו ואת בנו בכלאים ובכוי- אותו ואת בנו
הקן אינו נוהג אלא באינו מזומן דכתיב "יקרא" למעט
איתא בברייתא שלחכמים איסור אותו ואת בנו נוהג
עוף שלו ,משא"כ אותו ואת בנו שנוהג גם במזומן וכיון
בכלאים ובכוי הבא מן התיש ומן הצביה ,אע"ג דכתיב "שור
שהוא חמור יהא נוהג גם בזכרים ,דכיון דכתיב "אותו" איסור שחיטת "אותו ואת בנו"
או כבש" ולא כתיב צבי ואיל ,ולרבי אליעזר רק בבא מן
אחד ולא שנים ,לומדים משילוח הקן שזה נוהג רק כתיב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד",
העז ומן הרחל נוהג האיסור ,ולא בכוי. ואיסור זה אוסר לשחוט באותו יום אם ובנה ,ויש אוסרים
בנקבות .ואם תדחה לימוד זה ותאמר ש"אותו" זכר
רב חסדא מבאר שהכוי שנחלקו בו אינו כמ"ד שהוא גם אב ובנו ,ובפרק זה יבואר באלו בעלי חיים נאמר
משמע ,יש ללמוד מדכתיב "בנו" והיינו שיהיה כרוך
בריה בפני עצמה ,אלא היינו בתיש הבא על הצביה האיסור ,באיזה צורה זה נאסר ,מה הדין בקדשים (וכן
אחריו ,שזה נקבות. בפרת חטאת ועגלה ערופה וכדומה) ,ומה הדין בשחיטה
וילדה בת והבת ילדה בן או בת והוא שחט את
שניהם ,שלרבנן אסור דחוששים לזרע האב ויש באם ע"ט .ולחנניה האיסור נוהג אף בזכרים ,ד"אותו" שאינה ראויה ,חיוב מלקות על איסור זה ,ועוד מדיני
האיסור .עוד יבוארו כמה מדיני כוי וכלאים ,אגב הנדון
הזאת מקצת שה ו"שה" אמר רחמנא -אפי' מקצת משמע זכר ,ו"בנו" משמע נקיבה .ושמואל פסק אם יש בהם איסור אותו ואת בנו.
שה ,ולר"א אין חוששים לזרע האב .אמנם תיש כחנניה .ואף שבכתובות (קי"א ):פוסקים כרבי יהודה
איסור אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל דחובת הגוף
הבא על הצביה וילדה ושחט את הצביה ובנה ביום בפרדות ,אין להתיר לשחוט האב והבן ,דמסיק בסמוך שלרבי
נוהגת אף בחו"ל( ,ואף שאין בזה חידוש ,זה נכתב בכל אלו
יהודה יש ספק אם חוששים לזרע האב ,וכן פסק ר"ת שאותו
אחד פטור לכו"ע ,דהאיסור הוא בשה ובנו ולא בצבי הפרקים אגב ראשית הגז ששם יש בזה מחלוקת .תוד"ה
ואת בנו נוהג בזכרים לאיסורא ולא למלקות .תוד"ה עייל.
ובנו .ואם צבי בא על תיישה וילדה ושחט את אותו) ,ואף בזמן שאין בית המקדש קיים (דסד"א
התישה ובנה חייב לכו"ע ,דיש כאן "שה" ו"בנו" אפי' דיני פרדות הבאים מסוס וחמור אמינא דכיון דכתיב לענין קדשים ,לא ינהוג אלא בזמן דאיכא
כל דהו. קדשים ,ואגב זה נקט האי דינא בשאר הפרקים( .תוס' שם),
אסור להרביע ב' מיני בעלי חיים זה בזה דכתיב "בהמתך ומ"מ לא איצריך קרא להכי ,דאף שלא בפני הבית ניתן
מסקנת הגמ' (פ ).שגם חכמים וגם ר"א מסתפקים לא תרביע כלאים" ,וכן אסור לחרוש בשני מינים יחד
להקדיש קדשים .תוד"ה אי) ,בין בחולין בין בקדשים.
אם חוששים לזרע האב ,וממילא בתיש הבא על דכתיב "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" .ולהלן יבואר
מה הדין בבהמה שאביה ממין ואחד ואמה ממין אחר, (וע"ע לקמן (דף פ') כמה אופנים בחולין וקדשים,
הצביה לרבנן יש איסור ,דדילמא חוששים לזרע מתי חייב מלקות או כרת ומתי פטור ,ומתי
האם היא נחשבת כמין אמה ,או שחוששים לזרע האב,
האב ואמרינן "שה" ואפי' מקצת שה ,ולר"א מותר, ונ"מ לדיני כלאים וחרישה. השחיטה כשרה ומתי היא פסולה).
דאף אם חוששים לזרע האב לא אמרינן "שה" ואפי'
מקצת שה .ובצבי הבא על התיישה ,לרבנן מלקים במי הם מותרים -הנולדים מסוס נקיבה ואביהם מנלן שאותו ואת בנו נוהג בקדשים ובחולין-
אותו ,דאף אם חוששים לזרע האב יש כאן מקצת חמור ,לרבי יהודה אסורים בסוס ואסורים בחמור, דכתיב "שור או כשב או עז כי יולד וכו' ירצה לקרבן
שה ,ולר"א אסור דילמא חוששים לזרע האב ,ואינו אבל מותרים זה בזה ,דאף אם חוששים לזרע האב וכו' ,ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום
לוקה משום דלא אמרינן "שה" ואפי' מקצת שה. מ"מ שניהם אביהם חמור ,ולא אמרינן דאתי צד אחד" ,מכאן שנוהג בקדשים ,וחולין גם בכלל
סוס ומשתמש בצד חמור ואתי צד חמור ומשתמש האיסור ,ד"שור" הפסיק הענין ,ואין לומר שהאיסור
בצד סוס ,דגדר איסור כלאים הוא להרביע ב' מינים ,וכאן זה שחיטת כוי וכסוי דמו ביו"ט -איתא במתני' שכוי הוא רק בחולין ,דו' מוסיף על ענין ראשון .וכתבו
אותו מין ,ולהכי לא דמי לחצי עבד וחצי בן חורין דאסור אין שוחטין אותו ביו"ט מפני שא"א לכסות את דמו התוס' (ד"ה מנין) דשאלת הגמרא היא בגלל ש"שור" הפסיק
בכמותו( .תוד"ה מהו) .אבל הנולדים מסוס ואביהם ולדחות יום טוב מספק אם שחטו ,ואם שחטו אין מכסים הענין והו"א דאתא למעוטי קדשים ,דאם בא לומר שזה נוהג
חמור אסורים באלו שנולדו מחמור ואביהם סוס ,וכן את דמו .הגמ' שואלת שתיש הבא על הצביה מותר גם בחולין ולא רק בקדשים ,א"כ ליכתביה שלא בענין קדשים,
ולמסקנה צ"ל שזה נכתב בקדשים לאיזה דרשה.
אסורים במין אמם ,דרבי יהודה מסתפק אם לשחוט את הולד ולכסות את דמו לכו"ע ד"צבי"
חוששים לזרע האב או לא ,ונ"מ שהנולד מתערובת ואפי' מקצת צבי( ,ואף שדם חיה ובהמה שנתערב אין איסור אותו ואת בנו נוהג גם בכלאים (- ע"ח:
אסור עם אמו .ולחכמים כל מיני פרדות אחת הן ,מכסים ביום טוב (ביצה ח ,):הכא כיון שכל משהו שבו חציו רחל שילדה מן התיש ושחט אותה ואת בנה) ובכוי ,אף
דס"ל כחנניה שחוששים לזרע האב ,ושניהם בני דם צבי חייב לכסות .תוד"ה בין) .וצבי הבא על התיישה, שכלאים פסולים להקרבה ,ואף שרבא אמר שבכל
לרבנן מותר לשחוט את הולד ,אבל אסור לכסות סוס וחמור. מקום שנאמר "שה" זה בא למעט כלאים דכתיב "שה
את דמו דמספקא להו אי חוששין לזרע האב ,אבל כשבים ושה עיזים" ולא כתיב שה כשבים ועיזים ,שמע מינה
בדיקת מין האם -אפשר לבדוק את מין האם,
מלקות ליכא דהתראת ספק לאו שמה התראה ואין מלקות דלא מיקרי שה עד שיהו אביו ואמו כבשים או שניהם עיזים,
בלא התראה ,ולר"א ישחוט לכתחילה ולא יכסה. אמו שאם קולו עבה או שאזניו גדולות וזנבו קטן
אבל אחד כשב ואחד עז לא הוי שה ,הכא כתיב "או שה"
היא חמור ,ואם קולו צלול או שאזניו קטנות וזנבו ומסקנת הגמ' דמתני' איירי בצבי הבא על התיישה, לרבות כלאים ,ולחלק (לומר שהחיוב הוא לא רק
ובין לרבנן ובין לר"א יש ספק אם חוששים לזרע גדול אמו סוס.
כששחט שור ובנו ושה ובנו שלא אחד מהם) לומדים
האב ,ואין שוחטין היינו לרבנן שמא חוששים וחייב בכסוי כלאים בפרדות -רבי אבא אמר לשמשו לקחת ב' מהא דכתיב "בנו" בלשון יחיד ,ואין לומר שהאיסור
משום מקצת צבי ,ושמא אין חוששים ואין אפי' מקצת צבי. פרדות שהם דומות זה לזה באזנים ובזנב ,דס"ל שאין הוא כששחט שור ושה ובנו של אחד מהם ,דכתיב
ובתיש הבא על הצביה מותר לשחוט ולכסות לרבנן ,דיש כאן חוששים לזרע האב וממילא אם אחד אמו חמור והשני "אותו" ,וחנניה (דלהלן) שלומד מ"אותו" דרשה
ודאי מקצת צבי .וכן לר"א בתיש הבא על הצביה אסור לשחוט
סוס הוי מנהיג בכלאים ,וס"ל שסימנים שעל פיהם אחרת ,סובר כרבי יונתן שא"צ "או" בשביל לחלק
שמא חוששים לזרע האב וליכא אלא מקצת צבי ואין בו כסוי,
ושמא אין חוששים וכולו צבי וחייב בכסוי. מחזירים אבידה דאורייתא ,דאם זה תקנה דרבנן ,זה דווקא וכל היכא דכתיב פלוני ופלוני משמע או זה או זה ,ורק היכא
בממון ,דבאיסורא לא מצו מתקני. דכתיב "יחדיו" הכונה לשניהם( ,ורבי יאשיה סובר
זרוע לחיים וקיבה בכוי ובכלאים -לת"ק זרוע
שצריך "או" כדי לחלק ,ובהא דכתיב "איש אשר
לחיים וקיבה נוהגים בכוי ובכלאים אף שאינם נוהגים דיני כוי וכלאים יקלל את אביו ואת אמו" לומד רבי יאשיה לחלק
בחיה דכתיב "אם שור אם שה" ,ולרבי אליעזר כלאים הסוגיא דלהלן עוסקת בבעלי חיים שהם כלאים ,והיינו מ"אביו ואמו קלל" שבתחילה סמך הקללה לאביו ובסוף
מעז ורחל חייבים במתנות ,וכוי פטור .הגמ' אומרת שנולדו מתערובת של שני מינים ,או בכוי הבא מן התיש
סמך הקללה לאמו).
שאם נאמר שרבנן מסתפקים אם חוששים לזרע ומן הצביה (ויש שיטה שכוי הוא בריה בפני עצמה),
והגמרא מבארת האם נוהג בהם איסור אותו ואת בנו, וכתבו התוס' (ד"ה ועוד) דלא גמרינן שור שור משבת ש'אותו
האב ולרבי אליעזר אין חוששים לזרע האב ,א"כ
ומצות זרוע לחיים וקיבה ,והאם מותר לשוחטם ביום ואת בנו' נוהג אף בחיה ,דכיון דלא מצינו למילף אף בהמה
תיש הבא על הצביה ,לרבי אליעזר פטור דלא טוב ,שכיון שאיסור אותו ואת בנו ומצות זרוע לחיים טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל ,ועוד דאי משבת ילפינן
אמרינן "שה" ואפי' מקצת שה ,ולרבנן ג"כ יהיה וקיבה נאמרו בבהמה ולא בחיה ,ומצות כסוי הדם נאמרה א"כ שה דכתב רחמנא למה לי ,ועוד דומיא דקדשים דלא שייך
פטור מחצי מפני שהוא רק חצי בהמה ,ועל החצי בחיה ולא בבהמה (ואם הוא ספק אין לשוחטו ביו"ט בחיה.
השני נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ,ובצבי הבא מפני שיהיה אסור לכסות את דמו ביו"ט) ,ממילא הדבר
תלוי אם חוששים לזרע האב ,והאם כאשר התורה אמרה אותו ואת בנו בזכרים ובנקבות-
על התיישה לרבנן חייב בחצי מתנות ולר"א יהיה
שדינים אלו נאמרו בבעלי חיים מסוימים הכונה גם לרבנן איסור אותו ואת בנו נוהג רק בנקבות -אם ובנה
חייב בכל המתנות .ומכח זה הגמ' מוכיחה שרבנן כאשר לא כולו מאותו המין (-שה ואפילו מקצת שה) או ולא בזכרים דאין חוששים לזרע האב ,ואם שחט זכר מותר
ור"א שניהם מסתפקים אם חוששים לזרע האב, לא ,האיסור נוהג רק ב"שה" שלם או גם במקצת שה).
לשחוט בנו ובתו ,כדמצינו ששילוח הקן נוהג רק
דפסול גם בבמה אף לר"ש שמכשיר שחיטת לילה בבמה. פסולה אפי' שחטה בפנים משום מחוסר זמן, ונחלקו בצבי הבא על התיישה ,שלרבנן חייב לפחות
תוד"ה יום). והראשונה פסולה אם שחטה בחוץ משום שחוטי חוץ. בחצי מתנות ,דאף אי חוששין לזרע האב אמרינן "שה"
ואפי' מקצת שה ,ולר"א פטור דלא אמרינן "שה" ולענין עונש השוחט ,בין בחולין בין בקדשים בין פ"א .עוד בשיטת ר"ש בדין אותו ואת בנו
ואפי' מקצת שה ,אבל בתיש הבא על הצביה פטור אף בפנים בין בחוץ חייב מלקות על השניה משום אותו
לרבנן ,דשמא אין חוששים לזרע האב .וכתבו התוס' (ד"ה ואת בנו ,אבל אינו חייב כרת משום שחוטי חוץ ,דכיון בקדשים-
רב המנונא אמר שלר"ש אין איסור אותו ואת בנו שנשחטה אמו אין הבן ראוי להשחט בפנים ,דפסול משום עייל) שלרבי יוחנן (קל"ב ).רבנן מחייבים כוי בכל המתנות,
שייך בקדשים כלל ,דכל שחיטת קדשים נחשבת מחוסר זמן ,ואין חייבים משום שחוטי חוץ אלא בראוי לפנים, וצ"ל דהיינו תייש הבא על הצביה ,ובין אם חוששים לזרע האב
אינה ראויה. דכתיב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" .ועל הראשונה אם ובין אם אין חוששים לומדים מ"אם" לחייבו במתנות ,והא
היא חולין ,או בקדשים ושחטה בפנים ,ליכא עונש, דבכהאי גוונא לר"א חלבו אסור ,היינו משום דילפינן מ"כל
רבא מביא שדעת ר"ש שאם שחט קדשים בפנים חלב" לרבות כוי .אי נמי לרבי יוחנן ר"א מסתפק אי שה ואפילו
ואח"כ שחט את בנו קדשים בחוץ ,עובר בלא ואם היא קדשים ושחטה בחוץ חייב מלקות וכרת מקצת שה ,ולכך חלבו אסור ,ומה דפליג באותו ואת בנו לא
משום שחוטי חוץ( .ודלא כמ"ד שחייבי כריתות שלקו נפטרו
תעשה של שחוטי חוץ על השני אע"פ שאינו בכרת כיון בא להתיר אלא לפטור ממלקות.
מידי כריתתם .ויש עוד ד' מקרים :חולין בפנים וקדשים בחוץ
שאינו ראוי לפנים ,ואי נימא שלר"ש אין איסור אותו או איפכא ,חולין בחוץ וקדשים בפנים או איפכא ,ותנא ושייר, פ .מהו כוי -לת"ק כוי הוא איל הבר ,וכן סובר רב
ואת בנו בקדשים למה אינו חייב כרת .ולכן מבאר ואם בכל אלו שמנה התנא יש חידוש אתי שפיר ,דבד' אלו אין
נחמן( ,ולדבריהם הוא חיה גמורה ,ושוחטים ומכסים את דמו
רבא שלר"ש אין מלקות על אותו ואת בנו בקדשים, חידוש .תוד"ה הראשון)( .מתני' ע"ח.).
ביו"ט ,דאם הוא בהמה היינו רשב"ג( .תוד"ה זה) .וקשה דכיון
דכיון שבלא זריקה לא הותר הבשר ,הוי התראת דלא חשיב ליה בהדי חיות היה לו להיות בהמה .תוד"ה ולרבי שמעון דס"ל ששחיטה שאינה ראויה לאו
ספק על השחיטה שמא לא תבוא לידי זריקה והויא
מדחשיב) .וי"א שכוי הוא הבא מן התיש ומן הצביה .שמה שחיטה דקתני (פ"א ):רבי שמעון פוטר בשור
שחיטה שאינה ראויה ,והתראת ספק לא שמה התראה. ולרבי יוסי כוי הוא בריה בפני עצמה ואינו כלאים (דס"ל
הנסקל ,אמר רבי אושעיא שאינו לוקה על השני אם
רש"י מקשה שאין כאן אפילו התראת ספק ,דהשני פסול
שחיטת הראשון אינה ראויה ,וכגון שהראשון היה שחיה ובהמה אינם מתעברים זה מזה) ,ולא הכריעו חכמים
משום מחוסר זמן מדין אותו ואת בנו ואינה שחיטה ראויה,
ולכן גורס רש"י שאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים, קדשים בחוץ דהוי כהריגה כיון דאינו שחיטה ראויה, אם הוא חיה או בהמה (שאף שיש סימנים בקרניים,
דאם הראשון נשחט כדין חל על השני איסור אותו ואת בנו ואם שחט את השני שהוא קדשים בחוץ חייב גם אפשר שלא היו יכולים לברר אם הם חדודות וכרוכות יפה.
ושחיטת השני אינה ראויה כיון דהוי מחוסר זמן( .והתוס' (פ: תוד"ה ולא) ,וכן סובר רב יהודה ,אמנם רב יהודה מודה
כרת דלענין שחוטי חוץ התורה מחייבת גם בשחיטה שאינה
ד"ה שחיטה) הוכיחו ממתני' דזבחים שלר"ש היה לוקה משום שרבי אליעזר וחכמים סברים שכוי בא מכלאי בהמה וחיה,
ראויה ,משא"כ בשאר דברים ,ואם שחט את השני בפנים
אותו ואת בנו כשהשני הוא קדשים ,דכיון שאסר הכתוב גזה"כ וחיה מתעברת מבהמה .ולרשב"ג כוי הוא מין בהמה,
שילקה אע"ג דלשאר מילי הוי שחיטה שאינה ראויה ,כמו אינו לוקה ,דהוי שחיטה שאינה ראויה כיון שכל
ובית דושאי היו מגדלים מהם עדרים.
שחייב לר"ש בשחוטי חוץ אע"ג דלשאר מילי הוי שחיטה כמה שלא זרק את הדם אין הבשר מותר באכילה,
שאינה ראויה ,ורק בגלל שזה התראת ספק שמא לא יזרוק (ואפילו אם שחט את השני אחרי שנזרק דם הראשון נחשבת דין עיזי יער -לרב המנונא הם כשרים למזבח ,דס"ל
אי נו לוקה .עוד כתבו התוס' (ד"ה דכמה) שאף שלר"ש כל השחיטה ראשונה אינה ראויה ,כיון שבשעת השחיטה עדיין כרבי יצחק שהפסוק מנה את עשר הבהמות
העומד לזרוק כזרוק דמי ,הכא כיון שהוא מחוסר זמן ואין לא היתה ראויה ,ואע"פ שלר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי,
המותרות באכילה "שור שה כשבים ושה עיזים איל צבי
מצוה לזרוק לא הוי כזרוק) .ומטעם זה אף אם הראשונה היינו דווקא לאחר שנתקבל בכוס כמבואר בפסחים (י"ג,):
ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר" ואין לנו עוד בהמות וחיות
חולין אין לוקה על הקדשים ,אבל אם הראשונה ועוד כיון דעל ידי שחיטה לבד לא הותר הבשר אי לאו דכזרוק
דמי ,לא חשיבא שחיטה ראויה ,ורק לגבי נותר סובר ר' כשרות בעולם ,ומכך שלא נמנו בחיה מבואר שהם
קדשים והשניה חולין לוקה על השניה. אושעיא דעומד ליזרק כזרוק ,דעי"ז חשיב כ'אוכל' .תוד"הבהמות ,ואין לדרוש פרט וכלל שהכלל בא להוסיף
פ"א :עוד אמר רבא שאם הקדשים הם עולה ,דהוי דכמה) ,ויש בזה חידוש שלא אומרים שכיון שבנחר על הפרט ,דא"כ למה צריך עשר פרטים ,והגמ'
שחיטה שאינה מתירה לאכילה ,אף אם שחט עולה שואלת אולי הם ממין אקו או תאו (וכרבי יוסי שתאו בהמה וזרק את דמה זה לא מתיר את הבשר ,וא"כ
וזרק דמה ואח"כ שחט חולין אינו לוקה .ולרבי יעקב הוא מין חיה ,דלרבנן שהוא מין בהמה הוא כשר לגבי מזבח .זו שחיטה ראויה ,קמ"ל.
תוד"ה ודלמא) או זמר .ואמימר התיר את חלבם דס"ל
חייב ,דאכילת מזבח שמה אכילה ,דכתיב "ואם שזה חיה ,ואבא בריה דרב מנימין מסתפק אם הם פ :מלקות משום מחוסר זמן -השוחט קדשים
האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" ,בשתי אכילות כשרות למזבח ,ורב הונא בר חייא אמר שהם בפנים אחר שחיטת האם ,י"א שלוקה גם משום
הכתוב מדבר לענין פיגול אחד אכילת אדם ואחד מותרות כיון שזה ממין עז( ,ורק בשור הבר לחכמים מחוסר זמן לגבוה שחייב על השחיטה אע"פ שאינה
אכילת מזבח שאם שחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו או ע"מ הוא מין בהמה ,דתאו מתרגמים תורבלאה ,ולרבי הקרבה ,דילפינן מ"ושור ושה שרוע וקלוט וכו' " שכל
להקטיר חוץ לזמנו הוי פיגול .וכתבו התוס' (ד"ה עולה)
יוסי הוא מין חיה שהרי הוא נכתב בין החיות) ,והגמ' הפסולים שנאמרו בשור ושה הרי הם ב"לא ירצה",
שלענין טומאה בעולה ובאימורים ,אף דלענין טומאה בעינן
וקשה אמי לא הוי לאו שבכללות שאין לוקים עליו .תוד"ה שואלת שמא הוא ממין אקו או תאו או זמר.
'אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים' ,אכילת מזבח שמה
אכילה ,אבל בשחיטה בעינן שחיטה הראויה לאדם דומיא ולילקי( .ובמתני' לא נשנו לאוים נוספים אלא רק
ד"וטבוח טבח והכן". במקום שאינו עובר על "אותו ואת בנו") .ולרבי זירא אותו ואת בנו בחולין וקדשים בפנים
אינו לוקה על לאו זה מפני שהכתוב ניתקו לעשה,
שחיטות שאין בהם איסור אותו ואת בנו ובחוץ
דכתיב "שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני
הסוגיא דלהלן (מתני' ע"ח .והגמרא כאן) עוסקת בי"ב
כתיב "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" ,מכאן תתנו לי"( ,דמשמע שבתוך זמנו הוא בלא ירצה אלא הניחו
מקרים של שחיטת שתי בהמות בזה אחר זה ששייך
שאיסור זה שחייבים עליו מלקות נוהג רק ב'שחיטה' לאחר זמנו וירצה ,וכיון שהלאו בתוך זמנו והעשה לאחר זמנו לעבור בהם על ג' איסורים ,אותו ואת בנו ,חולין בעזרה,
ולא בהריגה בצורה אחרת ,כמו כן רבי שמעון שסובר הוי לאו הניתק לעשה ,משא"כ עשה דשילוח הקן שהוא לפני ושחוטי חוץ .איסור אותו ואת בנו נוהג בין בחולין ובין
ששחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ,ממילא אין הלאו ,לא הוי ניתק לעשה ולוקים עליו .רש"י .ולתוס' (ד"ה בקדשים ,החיוב עליו הוא מלקות ,אבל הבהמה מותרת
בה איסור אותו ואת בנו ,ולפ"ז יבואר להלן בכמה אופנים הנח) לא חשיב ניתק לעשה כיון שאם עבר על הלאו לא שייך באכילה .שחיטה בעזרה אסורה רק בחולין ,ואין עליה
האם חייב בהם משום אותו ואת בנו או לא. העשה ,דלא דמי לנותר וגזילה( ,ואף לרבי ירמיה (יומא ל"ו): מלקות מפני שזה איסור עשה ,אבל הדבר פוסל את
שלאו דנבילה חשיב ניתק לעשה דכתיב "לגר אשר בשעריך
שחיטה שאינה ראויה -השוחט ונמצא טריפה ,או הבהמה מאכילה .שחיטה מחוץ לעזרה אסורה רק
תתננה ואכלה" ,שאני התם שהעשה נכתב מיד אחרי הלאו. בקדשים ,והעונש על זה הוא מלקות וכרת .אמנם בהמה
שור הנסקל לאחר שנגמר דינו שהוא אסור באכילה אפילו ולכן ביארו התוס' שמזה שכתוב בו עשה ש"מ שהוא לא נכלל שאמה או בתה נשחטו ביום זה ,מלבד איסור אותו ואת
אם שחטו ,לחכמים חייב משום אותו ואת בנו ,ולר"ש בלאו ד"לא ירצה" של שאר הפסולים ,אלא ניתקו לעשה ולית בנו חל עליה ג"כ דין 'מחוסר זמן' לפוסלה לקרבן ,דבר
פטור כיון דהוי שחיטה שאינה ראויה. ביה אלא עשה) ,ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה, הגורם שלא יהיה בה איסור קדשים בחוץ ,ומאידך זה
(ומהא דכתיב "ומיום השמיני והלאה ירצה" לומד הריגה -השוחט ונתנבלה בידו שלא מדעת ,והנוחר גורם לאיסור נוסף לשוחטם בפנים .ולהלן יבוארו י"ב
רבי אפטוריקי שבליל שמיני ראוי להקדישו ,והמעקר סימנים מדעת ,פטור משום אותו ואת בנו המקרים ששייכים בזה ,ובכל מקרה יבואר האם
השחיטה כשרה או לא ,ומהו העונש של השוחט.
ולהקרבה הוא ראוי רק ביום השמיני ,ואף דבלאו הכי אפילו לרבנן ,דליכא שחיטה כלל ,משא"כ לעיל דאיכא
שחיטה מעלייתא ודבר אחר גרם לה ליפסל. אין מקריבים קדשים בלילה ,נ"מ לר"ש שבלילה אם עלה לא השוחט חולין בחוץ אותו ואת בנו ,שתי הבהמות
ירד ,דהכא אם עלה ירד כיון דעדיין לא הגיע זמנו ,וכן נ"מ כשרות לאכילה ,אבל השוחט חולין בפנים שתיהן
השוחט לשם עבודה זרה ,אם הראשונה לשם
עבודה זרה והשני לשולחנו ,לרבנן חייב דדנים אותו
פסולות משום חולין שנשחטו בעזרה ,ובקדשים השניה
אמרה תורה שלח לתקלה) ,וממילא משנתינו אינה האוכל ב' גידים מב' ירכותיה של הבהמה ,לת"ק בתחילה על השחיטה השניה ומלקים אותו משום אותו ואת
משנה ,דגם לר"ש הוי שחיטה ראויה. בנו ,ואח"כ דנים אותו על הראשונה והורגים אותו ,אי נמי בשני
שניהם אסורים ,ואם אכלם בב' התראות לוקה
בני אדם ,ולר"ש פטור ,ואם השניה לשם עבודה זרה,
שתים( ,ולסומכוס הדבר תלוי בספק הנ"ל) ,ולרבי
עוד בדיני איסור אותו ואת בנו אף לרבנן פטור ,דקם ליה בדרבה מיניה ,ואם התרו
יהודה שסובר שרק גיד אחד אסור באיסור גיד הנשה ,וקאמר
שנים שקנו פרה ובנה ,לענין דיני ממונות מי שקנה שהדעת מכרעת שהוא של ימין ,והגמרא מסתפקת אם בו משום אותו ואת בנו ולא משום עבודה זרה ,לרבי
ראשון קודם לשחוט אם בא לבית דין שבא האחד לשחוט פשיטא ליה שזה של ימין וכוונתו לדעת תורה ,או דמספקא יוחנן לוקה דס"ל שחייבי מלקות שוגגין אין בהם דין
והשני אומר אני צריך יותר ממך ,הראשון קודם ,שעל מנת כן ליה וכוונתו לדעת נוטה ,ואם מספקא ליה אינו לוקה כלל, 'אינו לוקה ומשלם' כיון שבפועל אינו לוקה ,וכן
לקח ,דאם בעה"ב לא היה מוכר לשני הוא קודם לבעה"ב ,דס"ל שהתראת ספק לא שמה התראה( ,ונ"מ באחד בחייבי מיתות שוגגין ,ולריש לקיש כיון שאם התרו
ואם קדם השני ושחט ,הרי זה זריז מפני שעי"ז נמנע שנולד מאשה שנישאת בתוך ג' חודשים לגירושיה ויש ספק בו פטור ,אף בלא התרו בו פטור .ומחלוקת רבי יוחנן
מאיסור ,ונשכר במה שהוא יכול לאכול את הבשר .אם הבן הוא מהראשון או מהשני ,והכה או מקלל את וריש לקיש היא בין בממון יחד עם מיתה או מלקות,
שניהם ,שאם עשה זאת בבת אחת חייב דהתראת ובין במלקות יחד עם מיתה.
אע"ג דכתיב "אותו ואת בנו" ,מ"מ אסור לשחוט
ודאי היא ,אבל בזה אחר זה פטור משום דהוי התראת השוחט פרת חטאת -פרה אדומה ,שאינה לאכילה,
את הבן ואח"כ את האם ,דכתיב "לא תשחטו"
בלשון רבים ,ואין לומר דקאי אשוחט אם ושני בניה פשיטא ספק ,ולרבנן חייב דס"ל התראת ספק שמה התראה), במתני' איתא שלחכמים חייב משום אותו ואת בנו
שחייב על כל אחת ,ואי בפרה ובתה ובת בתה נמי פשיטא ,אמנם יש תנא שסובר בשם רבי יהודה שהתראת ולר"ש פטור ,ואמר רבי יוחנן שזו אינה משנה,
דתרוויהו אותו ואת בנו נינהו ,ולא כתיב "לא תשחוט" ,ספק שמה התראה (וס"ל שאין לוקין על "ולא דבפרת חטאת אף לר"ש חייב ,דחשיב שחיטה
ואף דאיצטריך קרא לומר ששניים ששחטו אחד תותירו ממנו עד בוקר" ,משום שניתקו הכתוב הראויה ,כיון שהיתה לה שעת הכושר להאכילה אף
אותו ואחד את בנו חייבים ,א"כ לכתוב קרא לא לעשה דכתיב "והנותר ממנו עד בוקר באש לעצמו משנשחטה ,דאפשר לפדותה אם מצא נאה הימנה
ישָחטו שמשמע שהיא ובנה לא ישחטו לא ע"י אחד ולא תשרופו" ולא הניתק לעשה אין לוקין עליו ,ולא משום אפילו כבר נשחטה והיא על גב מערכתה ,וקסבר כל העומד
ע"י שנים ,ומדכתיב "לא תשחטו" דמשמע ששניהם דהוי התראת ספק .ולרבי יעקב אין לוקים בנותר לפדות כפדוי דמי וקרינן ביה שאתה יכול להאכילו לאחרים,
משום שזה לאו שאין בו מעשה שישב לו ולא אכל), עוברים איסור ,שמע מינה תרתי. (ואחר הזאה א"א לפדותה ,ולא אמרינן כל העומד להזות
ולדבריו לוקה אחת אף בזה אחר זה. כמוזה אלא משנתקבל בכוס ,ומהאי טעמא קדשים קודם
מתי לוקה ארבעים ומתי לוקה שמונים- שחיטה אינם מקבלים טומאה אף שמצוה לשוחטם .ושעיר
פ"ג .עוד מצינו בברייתא שהאוכל ב' גידים מב' המשתלח למאן דשרי אברים בהנאה לא אמרינן דכל העומד
השוחט פרה ואח"כ שני בניה ,לוקה שמונים ,דיש
ירכות של ב' בהמות ,והיינו הירכיים הימניות ,ומהא לדחות כדחוי דמי ויקבל טומאת אוכלין ,דחיותה מטהרתה,
כאן שני אותו ואת בנו ,אבל השוחט שני בניה ואח"כ כמו דגים ובן פקועה שהם מותרים בלא שחיטה .תוד"ה
פשטינן דפשיטא ליה לרבי יהודה ששל ימין נאסר ,לת"ק אותה ,לוקה ארבעים דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת, הואיל) ,דמהאי טעמא פרה מטמאה טומאת אוכלין
לוקה שמונים ,ולרבי יהודה לוקה ארבעים .הגמ' ולסומכוס לוקה שמונים. אף שלר"ש איסורי הנאה כגון שור הנסקל ופטר חמור אין
אומרת שאין מכאן ראיה שסומכוס סובר שאפי' מטמאין טומאת אוכלין ,דכתיב "מכל האוכל אשר יאכל" -
השוחט פרה ואח"כ שחט את אמה ואח"כ שחט את
בבת אחת לוקה שמונים ,די"ל דאיירי בזה אחר זה, אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל .ואף שבלאו
בתה לוקה שמונים.
ומ"מ לרבי יהודה לוקה ארבעים משום דאיירי שאין הכי פרה אדומה מטמאה אדם ובגדים( ,ואף שאינה מטמאה
בו כזית ורק באחד מהם יש כזית ,שלת"ק חייב משום השוחט פרה ואח"כ את בתה ואח"כ את בת בתה אדם ובגדים במגע ,אלא רק את המתעסקים בה ,י"ל שכוונת
לוקה שמונים ,אבל אם שחט אותה ואח"כ את בת רש"י דהואיל וסופה לטמא טומאה חמורה את המתעסקים
דהוי בריה ובריה אינה צריכה שיעור ,ולרבי יהודה פטור בה ,מטמאה טומאת אוכלין בלא הכשר מים ושרץ .אבל
בתה שעדיין אין כאן איסור ,ואח"כ שחט את בתה שיש דלא חשיב בריה אלא כחתיכה מהבהמה. באמת גם זה לא קשה ,דמ"מ בעינן שיהיה 'אוכל' ,ואם א"א
בזה שני איסורים ,אחד מצד אמה ואחד מצד בתה ,לוקה להאכילו לאחרים אין בו טומאת אוכלין לר"ש .תוד"ה פרה),
ארבעים מפני שעבר על לאו אחד ויש כאן התראה אחת בד' פרקים בשנה צריך המוכר להודיע ללוקח
נ"מ בבשר שחיפהו בפחות מכביצה בצק ,אי משוית לה אוכל
שמכר את אמה או את בתה ,והיינו בזמן שדרך
ומעשה אחד ,ולסומכוס לוקה שמונים. הפרה מצטרפת לבצק והבצק מקבל טומאה אם יגע בטומאה,
לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה ומטמא שאר אוכלין ,אבל אם אינה נחשבת אוכל אין הבצק
מיד ,בערב יו"ט האחרון של סוכות שהיו מרבים הגמ' מסתפקת אם שיטת סומכוס שגם מי שאכל מקבל טומאה כיון דלית ביה שיעורא ,ואם אוכלין אחרים נגעו
בשמחה מפני שהוא רגל לעצמו וחביב עליהם( ,ובערב סוכות שתי זיתי חלב בהעלם אחד שלא נודע לו בינתיים בבצק ולא בנבילה אינם מקבלים טומאה.
טרודים בסוכה ולולב ואין פנאי להרבות בשחיטה כ"כ .תוד"ה שחטא ,בשוגג חייב ב' חטאות ,וה"ה שבהתראה אחת
וכדברי) ,ובערב יו"ט ראשון של פסח ,ובערב עצרת, פ"ב .השוחט עגלה ערופה במתני' איתא
ובלאו אחד לוקה שתי מלקיות ,או שרק כאן חייב שתים
ובערב ראש השנה .ולרבי יוסי הגלילי בגליל צריך משום שהגופים מחולקים -שע"י שתי פרות באין לו
שלחכמים חייב משום אותו ואת בנו ולר"ש פטור.
להודיע גם בערב יום הכיפורים( ,ולרבנן אין אוכלים אז שתי המלקיות .ורב יוסף רוצה לפשוט כמו הצד הגמרא שואלת מהא דאיתא בסוטה שאם נמצא
בהמות אלא רק בשר עוף ודגים .תוס' שם) .ורבי יהודה ההורג לפני עריפת העגלה תצא ותרעה בעדר כשאר הראשון ,והגמ' דוחה את ראיותיו.
אמר שרק אם מכר את הראשון באותו יום צריך חולין ,ומבואר שאינה נאסרת מחיים ואם שחטה מותרת( .ואין
הזורע כלאים ב' פעמים אם זה היה בזה אחר זה לומר שהיא נאסרת מחיים ,ומה שתרעה זה בגלל שהופרשה
להודיע ,אבל אם לא מכרם באותו יום א"צ להודיע
ובב' התראות חייב שתים( ,כמו שנזיר שהיה שותה בטעות ,דמסתמא הופרשה לגמרי ,דלא מסקי אדעתייהו
שאני אומר אתמול שחט ראשון ,אא"כ מכר את שניהם שימצא ההורג .תוד"ה והתנן) .הגמרא אומרת שריש
לחתן ולכלה( ,והתנא נקט שמכר את האם לחתן יין כל היום אינו חייב אלא אחת ,ואם התרו בו אל
תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת) ,ואם זה לקיש ורבי ינאי סוברים שעגלה ערופה נאסרת
ואת הבת לכלה ,כדי לאשמועינן אגב אורחיה שדרך מחיים משעת ירידתה לנחל איתן( ,וטעמא דרבי ינאי
לטרוח עבור החתן ולעשות לו סעודה יותר מעבור היה בבת אחת ובהתראה אחת ,לרבנן לוקה אחת
(בהתראה אחת אפילו בזה אחר זה( .תוד"ה אלא) .ואינו לוקה משום דכפרה כתיב בה כקדשים ,וקדשים נאסרים מחיים,
הכלה). בכלאים משום "לא תסיג גבול רעך" דמוקי בשבת אכלאים, ו"וערפו שם" איצטריך לאוסרה לאחר עריפה ,דלא נימא
ובד' פרקים אלו אם הטבח קיבל דינר מהלוקח כדי משום דהוי לאו שבכללות ,ועוד דבהסגת גבול ניתן להשבון. שהיא מותרת כיון שנתקיימה מצוותה .תוד"ה אמר),
לתת לו בשר בשווי דינר ,חייב לשחוט אפי' שור תוד"ה הזורע) ,ולסומכוס זה תלוי בספק הנ"ל .ומהא וממילא לר"ש אם נשחטה אח"כ זו שחיטה שאינה
ששוה אלף דינרים ,וממילא אם השור מת הלוקח ראויה( ,ולריש לקיש גם ציפורי מצורע שהם אסורים דאיתא בברייתא שהזורע כלאים כלאים לוקה ,אין
מפסיד את הדינר ,משא"כ בשאר ימות השנה דבעינן בהנאה נאסרים משעת לקיחה עד שישלח את הצפור ראיה שלסומכוס לוקה שתים ,די"ל שזה לרבנן,
משיכה וכל זמן שלא משך יכול הטבח לחזור בו ,ואינו חייב החיה גזירה שוה 'קיחה קיחה' מעגלה ערופה ,אמנם וקמ"ל שאם זרע חיטה וחרצן וכן שעורה וחרצן
לשחוט ,וממילא אם השור מת אין הלוקח מפסיד. עגלה ערופה אינה נאסרת משעת לקיחה אלא משעת ירידתה לוקה שתים ,ולאפוקי מרבי יאשיה שסובר שאין
לנחל איתן ,כיון שיש זמן אחר לאוסרה ,אבל ציפורי מצורע
וכל זה כשהמוכר זיכה ללוקח ע"י אחר ,ורק בימים חיוב אלא בזורע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד,
אין זמן אחר לאוסרם) .ולרבי יוחנן אין עגלה ערופה
אלו הוי זכות דהא לא סגי ליה בלא בשר ,וזכין לאדם משום דכתיב "לא תזרע כרמך כלאים" – בעינן ב' מיני זרעים,
שלא בפניו דאנן סהדי דניחא ליה ,ובשאר הימים חוב נאסרת אלא משעת שחיטה (וה"ה ציפורי מצורע ,וחרצן אינו מין זרע ,אמנם משום כלאי זרעים חייב גם בב'
מינים .תוד"ה ולאפוקי. והמשולחת מותרת ,דכתיב "ושלח את הצפור החיה" ולא
הוא לו להוציא הוצאות ,ואין חבין לאדם שלא בפניו
דאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו להפסידו ,אבל
את העפר על המזבח הוא מוסיף על הבנין ,וכתיב מצוה זו ,האם מצות כסוי הדם נוהגת בקדשים ,מה הדין כשמשך מפסיד הלוקח גם אם הבהמה מתה בשאר
"הלא בכתב מיד ד' עלי השכיל" שאורך ורוחב וגובה בשחיטה שאינה ראויה ,אלו דברים ראויים לכיסוי ,ועוד ימות השנה .ולרבי יוחנן אף אם לא משך ולא זיכה
מדיני מצוה זו.
הבנין נמסר לדוד על פי נביאים( ,ומה שהוסיפו על המזבח יכול לחייב את הטבח לשחוט ,דמדאורייתא מעות
כשעלו מן הגולה ,דרשו כן מקרא דמה בית שישים אף מזבח פ"ג :כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ ,בפני קונות שאחרי שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור
שישים .ור"ת פירש משום דבעי ריבוע ,וקשה שהרי יכולים
הבית ושלא בפני הבית ,בחיה ובעוף (למעוטי בהמה, בו ,דכתיב "ונתן הכסף וקם לו" ,ולא תיקנו משיכה אלא
מסביב למזבח עד שיהא מרובע .תוד"ה קא) ,ואם לא יבטלו
דלא נימא שהיא בכלל חיה .תוד"ה כסוי) ,במזומן ובשאינו כדי שאם תהיה בבית המוכר יטרח המוכר להציל ולא יאמר
הוי חציצה בין הדם למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר
מזומן וקמ"ל דאין זה כשילוח הקן שאינו נוהג אלא באינו לו נשרפו חיטך בעליה ,אבל סתם מושך לוקח את הפירות
המזבח ,וממילא כיון שא"א לכסות מלמטה אינו מזומן ,ומזומן היינו עוף הגדל בבית .רש"י .והתוס' (ד"ה לביתו ,ובד' פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על
במזומן) הקשו א"כ אמאי לא תני הכי בואותו ואת בנו ובגיד מכסה גם מלמעלה ,שאף שהשוחט בהמה ואח"כ
דין תורה.
הנשה וכו' ,ולכן ביארו דקמ"ל ש"כי יצוד" אין הכונה דווקא חיה חייב לכסות אע"פ שלא שם עפר למטה( ,ואם שחט
חיה ואח"כ בהמה פטור מפני שדם בהמה למעלה ומה לאינו מזומן. יום אחד דכתיב באותו ואת בנו ,היום הולך אחר
כסוי הדם הוא בין מלמטה בעפר תיחוח ולא בקרקע יכסה .והקשו התוס' (ד"ה שחט) למה שלא נצריך לגרור הלילה ,שאם שחט בלילה אסור בלילה וביום שלאחריו ,ואם
מלמעלה ,וכשבהמה למטה נצריך לגרור מלמטה ,כמו בדם
קשה ,בין מלמעלה ,דכתיב "וכסהו בעפר" ולא כתיב שחט ביום מותר בלילה ,דאין הלילה הולך אחר היום ,דילפינן
וכסהו עפר .עפר שלמה מועיל גם אם היה כבר עפר (אמנם שעל הסכין) ,שאני התם שהוא ראוי לכסוי גם מ"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" דכתיב במעשה
ברש"י כתב שצריך שיזמינו בפה) ,אבל למעלה צריך שהוא מלמטה ,וכדאמר רבי זירא שכל הראוי לבילה (- בראשית ,אף שבקדשים הלילה הולך אחר היום
מנחה של שישים עשרון בכלי אחד) אין בילה מעכבת בו, דכתיב "ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר" ומבואר יתן עפר .תוד"ה צריך.
ושאינו ראוי לבילה (-שישים ואחד עשרונים בכלי אחד) שהלילה שלאחריו נקרא יום קרבנו עד בוקר .ורבי לומד
בילה מעכבת בו ,דהתורה אמרה להביא מנחה שראויה למה אין מצות כסוי הדם בקדשים מ"יום אחד" ,שיש יום מיוחד -ימים מיוחדים שהמוכר
להבלל( ,ואף דשנה הכתוב כמה פעמים בלילה ,שמא יש שום מבואר במתני' שמצות כסוי הדם לא נוהגת בקדשים, בו צריך להודיע דקרי ביה "לא תשחיטו" – לא תגרום לה
דרשה דאינו לעיכובא ,או דכולהו צריכי ,ומה שצריך ראוי ולכאורה כיון שחיה אינה קריבה ,הדבר שייך רק בחטאת להשחט בימים הללו ,אי נמי מדכתיב "יום אחד" דמשמע יום
לבילה זה סברא שלכך הזכיר הכתוב בילה ,וכן גבי כסוי הדם ועולת העוף ,והגמרא שואלת מה הטעם לדין זה ,והרי מיוחד ,ולמה הוא מיוחד אם להטעין כרוז ,והיינו בד'
וקריאת יבמה בחליצה וקריאה של ביכורים ושמיעת הבעל במציאות ניתן לקיים מצות כסוי הדם בעזרה ,ומבארת פרקים וכנ"ל.
והפרת הבעל וטבילה בבית הסתרים( .תוד"ה אין) .וראייתו דמיירי בקדשי בדק הבית וכר"ש ,או דמיירי בקדשי
של רבי זירא היא ממה שמביא ס"א עשרונים בב' כלים ,ואין מזבח ויש ילפותא מיוחדת לפוטרם ,וכדלהלן.
לומר שזה בשביל לקיים מצות בילה ,דכיון דאמר מנחה כוונתו
כסוי הדם נוהג בחולין ,אבל לא בקדשים -חטאת
לקרבן גדול והוי כאילו אמר שיביא בכלי אחד ,ואם לא בלל
כשר היה לו להביא בכלי אחד .תוד"ה דאמר) ,וה"ה הכא היה העוף ועולת העוף .מתני' .והגמרא שואלת למה אינו כסוי הדם
ראוי לתת עפר על דם הבהמה לפני ששחט את החיה ,ולכן נוהג בקדשים והיינו בקדשי מזבח ,ואף שהנוחר והמעקר
כשר ,אבל במוקדשין שאינו יכול לתת עפר למטה ,זה מעכב, פטור לכסות ,היינו משום דאסור באכילה ,אבל מליקת מצות כסוי הדם
דאכתי מדוע לא יגרור את הדם מהמזבח לאחר הזאה קדשים שמתירה באכילה אינו סיבה לפטור ,דבכסוי הדם
כתיב שפיכה ולא שחיטה .תוד"ה במוקדשין. כתיב "ואיש איש וכו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר
ויתננו למטה ויכסנו ,כמו שבדם הניתז למרחוק חוץ
יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" ,והיינו שהשוחט חיה
לגומא ששוחט בה ושעל הסכין גוררו ומכסה אותו. אין לומר שהטעם שכסוי הדם לא נוהג בקדשים או עוף (לאפוקי בהמה) חייב לכסות את דמם בעפר,
ועיין לקמן בביאור ג' בישוב קושיא זו. יבטל משום שצריך לכסות גם מלמטה וכנ"ל ,ואם ובפרק זה יבוארו פרטי דיני מצוה זו ,כיצד מקיימים
מבצע סיכומי סוגיות מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
חדשה של כתיבת ושליחת משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה ומוסר
סיכומים ע"י כלל הלומדים ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
ושליחתם למערכת. עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
מתווה מיוחד המועיל מאד בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
לבהירות וזכרון .שיעורי הסברה במייל 7692282@gmail.com -
ופרטים 02-3131-465שלוחה .7 בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
בנדרים פלוס קופת לדעת. - מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת
תמצית) לשליחת הסיכומים ,זכאים
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
לשמיעה טלפונית של הקורס המלא ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ביפה נוף. של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור שלום ,ומפעל הש"ס.
בידיעת התורה ,במחיר מוזל ₪ 120
13שיעורים לשמיעה טלפונית ₪ 500בלבד
במקום ,₪ 500ולבחורים ₪ 60במקום
.₪ 300 ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית ,שיעור קו עדכונים ושיעורים – 02-3131-465
ראשון חינם בקו 02-3131-465שלוחה 4
הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים.
