gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ | 62‬חולין ס‪ .‬עד פ"ג‪ | :‬אלול ה'תשפ"ו‬ ‫"ובשעיר ישבו החורים"‪ ,‬ובמואבים ובעמונים כתיב "רפאים‬ ‫מיד יצא כל אחד למינו‪( ,‬ומכח זה מסתפק רבינא‬ ‫דברי רבי יהושע בן חנניה לקיסר‬ ‫ישבו בה"‪ ,‬בכולהו כתיב "ארץ רפאים תחשב"‪ ,‬לפי שנאמר‬ ‫מה הדין במרכיב ב' סוגי דשאים האם מותר כיון‬ ‫לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "לזרעך נתתי" וגו' ומוזכר‬ ‫אריה דבי עילאי יש ט' אמות בן שני אוזניו‪,‬‬ ‫שלא כתיב למינהו או אסור כיון שהקב"ה הסכים‬ ‫שם גם "ואת הרפאים"‪ ,‬וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר‬ ‫וכששאל הקיסר לרבי יהושע בן חנניה מה הרבותא‬ ‫ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם‬ ‫על ידם)‪ ,‬ופתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ד' לעולם‬ ‫להמשיל את הקב"ה לאריה דכתיב "אריה שאג מי‬ ‫להתגרות בהם‪ ,‬דסבורים זו היא שניתנה לאברהם‪ ,‬ומנעם‬ ‫ישמח ד' במעשיו" ‪-‬שכולם זהירים במצוותיו‪.‬‬ ‫לא יירא"‪ ,‬אמר לו שהוא נמשל לאריה דבי עילאי‪,‬‬ ‫הקב"ה ואמר להם שאף שהם נקראים ארץ רפאים מפני‬ ‫שבתחילה הרפאים ישבו בה‪ ,‬לא זו הארץ שנתתי לאברהם‪,‬‬ ‫והפציר בו לראותו‪ ,‬והאריה התקרב לרומי ובמרחק ס‪ :‬הקטנת הירח‪ -‬בתחילה יצאו "שני המאורות‬ ‫אלא לאלו נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר‬ ‫ד' מאות פרסה נהם והפילו כל הנשים המעוברות הגדולים" וטען הירח לפני הקב"ה וכי אפשר לשני‬ ‫אברהם שיצאו בני עשו הימנו‪ ,‬ולוט היה קרוב לאברהם‪,‬‬ ‫ונפלה חומת רומי‪ ,‬ובמרחק ג' מאות פרסה נהם מלכים שישתמשו בכתר אחד‪ ,‬אמר לה לכי ומעטי‬ ‫וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב "ההוא יקרא ארץ רפאים" ‪ -‬זו‬ ‫ונפלו שיניהם של האנשים והקיסר נפל מכסאו‪ ,‬את עצמך‪ ,‬וזהו דכתיב "את המאור הגדול לממשלת‬ ‫היא שנתתי לאביכם)‪ .‬וכן מצינו שסיחון כבש את עמון‬ ‫וביקש מרבי יהושע בן חנניה שיבקש רחמים היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה"‪ ,‬אמנם‬ ‫ומואב‪ ,‬ועי"ז יכלו ישראל לכבוש את ארצם מסיחון‪.‬‬ ‫שיחזור למקומו‪ ,‬וכך היה‪.‬‬ ‫כיון שטען שכיון שאמר דבר הגון אינו מגיע לו‬ ‫ומהא דכתיב "צידונים יקראו לחרמון שריון" וגו'‪,‬‬ ‫למעט עצמו אמר הקב"ה שהוא ימשול גם ביום (‪-‬‬ ‫לומדים שאפי' הרי ארץ ישראל חביבים על אומות‬ ‫ס‪ .‬וכשרצה הקיסר לראות את הקב"ה‪ ,‬אמר לו רבי‬ ‫נחמה היא)‪ ,‬וטען הירח ששרגא בטיהרא מאי אהני‪,‬‬ ‫העולם‪ ,‬שכל אחד מהאומות הלך ובנה כרך לעצמו‬ ‫יהושע בן חנניה שיסתכל בשמש בחצי היום‬ ‫אמר לו הקב"ה שישראל ימנו בו ימים ושנים‪ ,‬וטען‬ ‫על שם הרי ארץ ישראל‪ .‬והא דכתיב "ואת העם‬ ‫בתקופת תמוז‪ ,‬ולא היה יכול‪ ,‬ואמר לו שאם אחד‬ ‫הירח שבשמש מונים תקופות ומעברים את השנה על‬ ‫העביר אותו לערים" עשה כך יוסף כדי שלא יקראו‬ ‫ממשמשיו אינו יכול לראות‪ ,‬כ"ש שאינו יכול לראות‬ ‫התקופה‪ ,‬אמר לו הקב"ה שצדיקים יקראו קטנים‬ ‫מצרים לאחיו גולים‪.‬‬ ‫את הקב"ה עצמו‪.‬‬ ‫כשמו (יעקב שמואל ודוד)‪ ,‬ולא נתיישב דעתו של‬ ‫סימני טהרה בעוף‬ ‫וכשרצה להכין סעודה לקב"ה ולחיילותיו‪ ,‬אמר לו הירח‪ ,‬אמר הקב"ה שיביאו לו כפרה על שמיעט את‬ ‫רבי יהושע בן חנניה שיכין סעודה על שפת נהר הירח‪ ,‬והוא שעיר של ר"ח דכתיב ביה "לחטאת לד'‬ ‫ס"א סימני העוף לא נאמרו בפירוש בתורה‪ ,‬אבל‬ ‫ריביתא‪ ,‬והכין סעודה ו' חודשים של קיץ ובאה רוח " משא"כ בשאר רגלים‪.‬‬ ‫למדו בנין אב מזה שנשר טמא‪ ,‬שעוף שדומה לנשר‪,‬‬ ‫ושטפה אותה לנהר‪ ,‬והכין עוד ו' חודשים של חורף‬ ‫ביום השלישי יצאו הדשאים ועמדו על פתח‬ ‫והיינו שאין לו אצבע יתירה (‪-‬גבוהה משאר האצבעות‬ ‫ובא גשם והטביע את הסעודה בים‪ ,‬ואמר לו רבי‬ ‫הקרקע מתאוים למי גשמים‪ ,‬עד שבא אדם הראשון‬ ‫ונמצאת מאחוריהם)‪ ,‬ואין לו זפק‪ ,‬ואין קורקבנו נקלף‪,‬‬ ‫יהושע בן חנניה שהרוח והמטר הם המטאטאים‬ ‫שנברא בערב שבת וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים‬ ‫והוא דורס ואוכל‪ ,‬הוא טמא‪ ,‬משא"כ עוף שדומה‬ ‫ושוטפים את הבית לכבוד הקב"ה‪.‬‬ ‫וצמחו‪ ,‬ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפילתם של‬ ‫לתורין שיש להם אצבע יתרה‪ ,‬וזפק‪ ,‬וקורקבן נקלף‪,‬‬ ‫וכשרצה בת הקיסר שהקב"ה יכין לה כלי צדיקים‪.‬‬ ‫ואין דורסין ואוכלין טהורין‪ .‬ואפילו עוף שיש לו רק‬ ‫מסתוריתא (כיון שהוא נגר דהא כתיב "המקרה‬ ‫סימן טהרה אחד הוא טהור‪ ,‬לפי שאינו דומה לנשר‬ ‫השסועה היא בריה בפני עצמה שיש לה ב' גבים‬ ‫במים עליותיו")‪ ,‬התפלל רבי יהושע בן חנניה‬ ‫שאין לו אפילו סימן טהרה אחד‪ .‬ורק העופות‬ ‫וב' שדראות‪ ,‬ומכאן תשובה לאומרים אין תורה‬ ‫שתצטרע ונתנו לה מסתורייתא כמנהגם‪,‬‬ ‫המפורשים בפרשה גזה"כ שהם טמאים אע"פ שיש בהם סימן‬ ‫מן השמים‪ ,‬שהרי משה רבינו לא היה צייד‪.‬‬ ‫וכשביקשה ממנו שהקב"ה יקח זאת ממנה‪ ,‬אמר לה‬ ‫טהרה‪ .‬אמנם לולא שהיה כתוב נשר היינו לומדים‬ ‫שהקב"ה נותן ולא לוקח את הטובה אחר שנתנה‪.‬‬ ‫מפרס ועזניה‪ ,‬שכל עוף שיש לו רק סימן אחד אסור‬ ‫ביאורי מקראות‬ ‫כמו פרס ועזניה‪ ,‬ואין לומר ששני כתובים הבאים‬ ‫כתיב "חמשת סרני פלישתים" והפסוק מונה‬ ‫שור וחמור‪ -‬שור כרסו וראשו וזנבו גדולים‬ ‫כאחד אין מלמדים (וממילא א"צ לכתוב נשר כדי‬ ‫ששה "העזתי והאשדודי האשקלוני הגיתי‬ ‫ופרסותיו רחבות‪ ,‬משא"כ חמור‪ ,‬ונ"מ למקח‬ ‫ללמד שמספיק סימן אחד)‪ ,‬דכל אחד מהם יש לו‬ ‫והעקרוני והעוים"‪ .‬לרבי יונתן היו חמשה חשובים‪,‬‬ ‫וממכר‪.‬‬ ‫סימן טהרה אחר‪ ,‬ובעשרים סוגי עופות טמאים יש‬ ‫ולרב העוים באו מתימן (ונקראו עוים מפני שעיוו‬ ‫ג' סימני טהרה שווים‪ ,‬ושניים מהם נמצאים בעורב‪,‬‬ ‫את מקומם יצאו משם ונתעוות שחרב‪ ,‬או מפני שאיוו‬ ‫בריאת העולם‬ ‫ואחד נמצא בפרס והשני בעזניה ואחד מהם הוא הסימן‬ ‫לאלוהות הרבה‪ ,‬או מפני שהרואה אותם אוחזתו‬ ‫שור שהקריב אדם הראשון היתה לו קרן אחת‬ ‫הרביעי שאין בכולם‪ ,‬ונמצא שסימן זה לא נאמר אלא פעם‬ ‫עוית (‪-‬רתת חלחלה)‪ ,‬ויש לכל אחד ט"ז שורות‬ ‫במצחו‪ ,‬וקרניו נבראו לפני פרסותיו‪( ,‬דכל מעשה‬ ‫אחת‪ .‬ולפ"ז א"צ ללמוד מתורים את ד' סימני‬ ‫שיניים)‪.‬‬ ‫בראשית נבראו בקומתם ובדעתם (‪-‬שהודיעם‬ ‫הטהרה‪ ,‬ונכתבו כדי ללמד שרק הם כשרים לקרבן‪.‬‬ ‫הרבה מקראות נראה שהם מיותרים אך הם גופי‬ ‫שיבראם והם ניאותו) ובצביונם (‪-‬בדמות שבחרו להם)‪,‬‬ ‫לר"א בר צדוק כל עוף החולק את רגליו טמא‪.‬‬ ‫תורה שעניינים גדולים תלויים בהם‪ ,‬כגון הא דכתיב‬ ‫וכשיצא השור מן הארץ יצא ראשו תחילה ונמצא שקדמו‬ ‫קרנותיו לפרסותיו‪ ,‬אבל שאר שוורים נולדים עם פרסות‬ ‫"והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים‬ ‫ס"ב‪ .‬דין עוף שאין ידוע אם הוא כשר‪-‬‬ ‫והקרניים גדלים לאחר זמן)‪.‬‬ ‫היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם"‪ ,‬והיינו‬ ‫מי שבא לפניו עוף עם סימן טהרה אחד‪ ,‬אם הוא‬ ‫שהעוים היו מצאצאי אבימלך שהשביע את אברהם‬ ‫בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות‪ ,‬אמרו‬ ‫בקיא בהם ובשמותיהם‪ ,‬יכול לאכול עוף שאינו‬ ‫"אם תשקור לי ולניני ולנכדי" ועדיין לא עברו דורות אלו‪,‬‬ ‫הדשאים שאם באילנות שאין דרכם להיות‬ ‫מהם אם יודע שאין דומה להם ואין שמו פרס ועזניה‪ ,‬אבל‬ ‫אמר הקב"ה יבואו הכפתורים שאינם מפלישתים‬ ‫בערבוביא כיון שהם גדולים וענפיהם מרובים וצריכים‬ ‫אם שמו פרס חיישינן שמא מינו הוא‪ ,‬אך אם אינו בקיא‬ ‫ויכבשו את העוים וישראל יכבשו את הכפתורים‬ ‫לצאת מפוזרים כדי שיוכלו ליגדול אמר הקב"ה שיצאו‬ ‫(דס"ל שהעוים הם כן מפלישתים‪ ,‬ולמ"ד שהם באו מתימן בהם ובשמותיהם אינו יכול לאכול את העוף שמא‬ ‫למינהו ‪-‬במרחק מחבירו כדי שיהיה לו היכר‪ ,‬כ"ש שהם‬ ‫(בן אליפז בן עשיו) הרי הזהירם הקב"ה שלא להתגרות בבני הוא מהם‪ ,‬ולאמימר ורב אשי אף אם אינו מכיר פרס‬ ‫שהם רבים ודרכם לצאת תכופים ומעורבבים ואם לא יזהרו‬ ‫עשיו‪ ,‬וכן בשאר מקראות כהאי גוונא בספר דברים‪ ,‬כגון‬ ‫לצאת כל עשב לבד לא יהיו ניכרים זה מזה יצאו למיניהם‪,‬‬ ‫לאוכלם במקום שנהגו לאוכלם‪ ,‬והיינו במקומות עוף טהור זה מסר לי רבי הצייד‪ ,‬ובלבד שיהיה בקיא‬ ‫ועזניה יכול לאוכלו אם אינו דורס (ועוף הנותן רגלו על‬ ‫שלא מצוי בהם פרס ועזניה‪ ,‬מפני שיש להם רק סימן בהם ובשמותיהם‪.‬‬ ‫האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו‬ ‫לפיו זה דריסה‪ ,‬וכן דרך העורבים הגדלים בבתים)‪ ,‬כי פרס‬ ‫אחד ושמא הם פרס או עזניה‪ .‬קואי וקקואי אסורים‪ ,‬ס"ד‪ .‬סימני ביצים מעופות טהורים‪-‬‬ ‫ועזניה אינם מצויים בישוב‪.‬‬ ‫וקקואתא לאביי מותרת ובארץ ישראל היו מלקים‬ ‫סימני הביצים הטהורים זה שתהיה הביצה עגולה‬ ‫על אכילתה‪.‬‬ ‫ואם בא לפניו עוף עם שני סימני טהרה‪ ,‬אם הוא‬ ‫ככדור‪ ,‬אך ראשה אחד יהיה ככדור וראשה אחד‬ ‫מכיר מהו עורב‪ ,‬וזה אינו עורב‪ ,‬יכול לאוכלו‪ .‬ולרבי‬ ‫ס"ג‪ .‬מהם העופות הטמאים שהוזכרו יהיה חד שהיא משוכה לאורכה ועגולה לרוחבה‪ ,‬אבל אם‬ ‫אליעזר צריך להכיר גם מין עורב כזרזיר או סנונית‬ ‫שני ראשיה ככדור או ששניהם חדים טמאה‪ .‬וסימן‬ ‫בתורה‪-‬‬ ‫לבנה‪ ,‬שהם אסורים באכילה דכתיב "ואת העורב‬ ‫שלך זהו עוף השולה דגים מהים‪( ,‬ורבי יוחנן נוסף הוא שהחלבון בחוץ והחלמון בפנים‪ ,‬ולא יהיה‬ ‫למינהו"‪ ,‬אבל לרבנן הם מותרים באכילה‪ .‬וכן נחלקו‬ ‫כשראה שלך אמר "משפטיך תהום רבה" שהוא אוכל החלבון בפנים והחלמון בחוץ‪ ,‬ולא יהיו מעורבים‪.‬‬ ‫לענין טהרת מצורע דהא "טהורות" כתיב בעוף המסרט‪,‬‬ ‫את הדגים המזומנים למות‪ ,‬א"נ שהשלך טורח לבקש מזונותיו וכן סימני עוברי דגים ‪-‬ביצי דגים כמות שהם מחוברים‬ ‫שהיא הסנונית הלבנה‪ .‬דעת אמימר שהמחלוקת‬ ‫שם‪ ,‬וכשראה נמלה אמר "צדקתך כהררי קל" שיש יחד‪.‬‬ ‫היא בזו שכריסה ירוקה‪ ,‬אבל זו שכריסה לבנה‬ ‫לה חיות כמו בעל חי גדול‪ ,‬אי נמי שמזונותיה מצויים לה בלא ואיתא בברייתא שמותר לקנות ביצים מהעכו"ם‬ ‫מותרת אף לר"א‪( ,‬ונקראת לבנה לאפוקי זו הגדלה‬ ‫ולא חוששים לנבילה או לטריפה‪ ,‬אך צריך שיאמר‬ ‫טורח)‪.‬‬ ‫בבית שהיא שחורה)‪ ,‬והלכה כר"א‪ .‬ודעת מר זוטרא‬ ‫דוכיפת זה עוף שהודו כפות (‪-‬כרבלתו עבה ודומה כמי שזה מעוף פלוני שהוא טהור‪ ,‬ולא מספיק שיאמר‬ ‫שנחלקו בזו שכריסה לבנה‪ ,‬אבל זו שכריסה ירוקה‬ ‫שזה מעוף טהור‪ .‬הגמ' שואלת למה לא יבדוק‬ ‫אסורה אף לרבנן‪ ,‬והלכה כרבנן‪.‬‬ ‫שכפולה לתוך הראש וכפותה שם)‪ ,‬והוא הביא את‬ ‫בסימנים‪ ,‬ואין לומר דאיירי בביצים טרופות‪ ,‬דאסור‬ ‫השמיר לבית המקדש‪.‬‬ ‫לקנות ביצה טרופה מנכרי (שהרי מותר למכור לו‬ ‫תורים ובני יונה‪-‬‬ ‫תנשמת היא באות שבעופות (‪-‬עוף הצועק בלילה)‪ ,‬ביצת טריפה אם היא טרופה‪ ,‬ואם אינה טרופה‬ ‫תסיל (–מין יונה) פסול משום תורים וכשר משום בני‬ ‫והיינו קיפוף‪ ,‬ואינה מן השרצים‪ ,‬דאחד מהכללים אסור שמא יחזור וימכרנה לישראל)‪ .‬והגמ' מתרצת‬ ‫יונה כשהוא קטן‪ ,‬ודאפיצי ותורים של רחבה כשרים‬ ‫שהתורה נדרשת זהו דבר הלמד מעניינו‪ ,‬והיא שהסימנים אינם מדאורייתא הלכה למשה מסיני וא"א‬ ‫משום תורים ופסולים משום בן יונה‪( .‬והא דתני‬ ‫כתובה בענין העופות‪ .‬ותנשמת האמורה בענין להתיר על פי הסימנים לבד‪ ,‬כי יש ביצת עורב‬ ‫שכל העופות פוסלות במי חטאת אם שתו מהם‪ ,‬מפני‬ ‫הדומה לשל יונה‪ ,‬ורק כשיש לביצה סימני כשרות‪,‬‬ ‫שרצים היא באות שבשרצים‪ ,‬והיינו קורפדאי‪.‬‬ ‫שהם מגביהים את הפה אחרי ששתו ונופלים מים מפיהם‬ ‫וגם הנכרי אומר שזה מעוף מסוים שהוא טהור‪,‬‬ ‫קאת זה הקוק‪.‬‬ ‫והרי הם כמים שנעשו בהם מלאכה‪ ,‬חוץ מן היונה מפני‬ ‫אפשר לאוכלם‪.‬‬ ‫שהיא מוצצת וממילא במים שנשארו לא נעשתה מלאכה‪,‬‬ ‫רחם זה שרקרק‪ ,‬ונקרא רחם לפי שכשהוא בא‬ ‫באים רחמים ‪-‬מטר לעולם‪ ,‬והיינו כשהוא יושב על אם החלמון והחלבון מעורבים זו ביצת שרץ‪ ,‬ואין‬ ‫ולא תני שתסיל אינו פוסל‪ ,‬הטעם הוא שתסיל‬ ‫דבר ומצפצף‪ ,‬ואם ישב על הקרקע שאין דרכו כך בזה נ"מ שאם ריקמה –נוצר השרץ בתוכה‪ ,‬וניקבה‬ ‫מוצץ ומקיא ואפ"ה מין יונה הוא דהא מוצץ ופוסל משום‬ ‫שיוכל ליגוע בריקום‪ ,‬מטמא בכעדשה‪ ,‬די"ל שזה נחש‬ ‫שזה רוק בעלמא‪ ,‬אי נמי משום מלאכה)‪.‬‬ ‫ויצפצף סימן בשורה הוא שיבוא המשיח‪.‬‬ ‫שהוא דומה לשל שרץ אבל אינו טמא‪ ,‬אלא נ"מ שאם‬ ‫ס"ב‪ :‬כופשני צוצייני כשרים למזבח‪ ,‬והם תורים‬ ‫עורב זה עורב אוכמא‪ ,‬ומ"את כל העורב" לומדים ריקמה ואכלה‪ ,‬לוקה משום שרץ השורץ על הארץ‪,‬‬ ‫של רחבה הנ"ל‪ ,‬ואף שיש להם שם לווי‪ ,‬ומצינו לגבי‬ ‫לאסור עורב עימקי והיינו לבן‪ ,‬ומ"למינהו" לומדים וצריך להתרות בו משום לאו זה‪ ,‬ומה שמצינו שלומדים‬ ‫אזוב שאזוב יון או כוחלי או רומי או מדברי וכל שיש‬ ‫מהפסוק איסור אפי' באפרוח שלא נפתחו עיניו‪ ,‬זה‬ ‫לאסור עורב שראשו דומה לראש היונה‪.‬‬ ‫לו שם לווי פסול‪ ,‬מ"מ רק מי שנשתנה שמו קודם‬ ‫נץ זה הנץ‪ ,‬ומ"למינהו" מרבים בר חיריא והיינו אסמכתא בעלמא‪ ,‬ואיסורו בטהורים הוא רק מדרבנן‪,‬‬ ‫מתן תורה והתורה הקפידה על שמו לכותבו תמיד ללא‬ ‫אבל בטמאים זה שרץ גמור ולוקה לכו"ע‪ ,‬ואם לא ריקמה‬ ‫שורינקא‪.‬‬ ‫איסורא איכא ומלקות ליכא‪ ,‬דלאו שרץ הוא‪.‬‬ ‫שם לוואי פסול‪ ,‬אבל מי שנשתנה שמו רק לאחר מתן‬ ‫תורה אינו נפסל‪ .‬ולרבא הם כשרים כיון שבמקומם חסידה זו דיה לבנה‪ ,‬ונקראת כך מפני שעושה‬ ‫ס"ד‪ :‬דיני אכילת ביצים‪ -‬ביצים טהורים‬ ‫הם נקראים תורים סתם וכאן נקראים כן על שם מקומן‪ .‬חסידות עם חברותיה‪.‬‬ ‫שהתבשלו עם הטמאים מותרים דאינם נותנים טעם‪.‬‬ ‫אנפה זו דיה רגזנית‪ ,‬ונקראת כך מפני שמאנפת עם‬ ‫עופות טהורים וטמאים‪-‬‬ ‫ביצים מוזרות שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים ולא‬ ‫חברותיה‪ ,‬כמו "התאנף בי"‪.‬‬ ‫צרדא מותר‪ ,‬וברדא אסור‪.‬‬ ‫קלט בהם אפרוח כיון שאינם של זכר‪ ,‬נפש יפה והיינו מי‬ ‫שמונה עופות מסופקים‪ -‬חובא‪ ,‬חוגא‪ ,‬סוגא‪ ,‬ס"ג‪ :‬מנין מיני העופות טמאים‪ -‬כ"ד מיני עופות שאינו איסטניס יאכלם‪ .‬ביצה שנמצא בה קורט דם‪,‬‬ ‫הרנוגא‪ ,‬תושלמי‪ ,‬מרדא‪ ,‬כוחילנא‪ ,‬בר נפחא‪ .‬טמאים הוזכרו בתורה‪ ,‬בויקרא כתובים עשרים‪ ,‬אם הדם נמצא על החלבון בראש הקשר בראש החלק‬ ‫העגול ששם נמצא הזרע ומשם מתחילה יצירת האפרוח‪,‬‬ ‫וספיקם הוא מפני שעופות טהורים קורקבנם נקלף ובמשנה תורה עשרים ואחד‪ ,‬וכתיב למינה למינה‬ ‫זורק את הדם ואוכל את השאר‪ ,‬ואם נמצא הדם על‬ ‫ביד‪ ,‬וטמאים אין קורקבנם נקלף כלל‪ ,‬ואלו למינו למינהו הרי כ"ה‪ ,‬ודאה וראה הם אותו מין‪ ,‬וכן‬ ‫החלמון כל הביצה אסורה‪ ,‬מפני שזה התפשט בכל‬ ‫קורקבנם נקלף רק בסכין‪ ,‬ויש להם את שלשת הסימנים איה ודיה הם מין אחד ונכתבו שניהם כדי לא לתת‬ ‫האחרים‪ .‬ואמנם עוף שאין קורקבנו נקלף אך אחר מקום לבעל דין לחלוק ולהכשירה‪ .‬ולרבי אבהו ראה הביצה‪.‬‬ ‫זו דאה זו איה זו דיה ונמצא שיש כ"ג מינים טמאים‪ ,‬ביצת עוף טמא אסורה‪ ,‬דכתיב "ואת בת היענה"‪,‬‬ ‫שהושיבו אותו בשמש הוא נקלף ביד‪ ,‬טהור‪.‬‬ ‫תרנגולא דאגמא‪ -‬לאביי תרנגולא דאגמא הוא ונקראת ראה מפני שרואה ביותר‪ ,‬שהיא עומדת ואף שיש מין שנקרא בת יענה‪ ,‬מ"מ ממה שיש רווח‬ ‫בין התיבות מבואר שהכונה לביצת היענה‪ ,‬ואף‬ ‫'מרדא' שהוא מח' ספיקות הנ"ל‪ ,‬ולרב פפא הוא בבבל ורואה נבילה שבארץ ישראל‪.‬‬ ‫אסור‪ ,‬אבל תרנגולתא דאגמא מותרת‪ ,‬ולמרימר מאה עופות טמאים יש במזרח העולם‪ ,‬וכולם ממין שכדרלעמר אינו שני שמות אף דכתיב כדר לעמר‪,‬‬ ‫היום גם התרנגולתא אסורה‪ ,‬שהרי ראינו שדרסה איה‪ .‬ובדגים יש שבע מאות מינים‪ ,‬ובחגבים יש שאני הכא שיכולים לחלקם גם לשני שורות‪,‬‬ ‫ואכלה‪ ,‬והיו מחזיקים אותם בטהרה עד שראינו שדרסה‪ ,‬שמונה מאות מינים‪ .‬ואין מספר למיני העופות משא"כ בכדרלעמר‪.‬‬ ‫סימני טומאה בעוף‪ -‬עוף הדורס ואוכל (‪-‬‬ ‫ס"ה‪.‬‬ ‫ולכן אין אנו אוכלים עוף אלא מה שמסרו לנו אבותינו שהוא הטהורים‪.‬‬ ‫טהור‪ ,‬אבל שאר העופות יש לחוש שהם דורסים‪.‬‬ ‫אוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל) בידוע שהוא‬ ‫התורה מנתה את הבהמות הטהורות מפני שמנין‬ ‫שבור אנדרפטא מותר‪ ,‬פירוז אנדרפטא אסור‪.‬‬ ‫עוף טמא‪ ,‬ואם אינו דורס ויש לו אצבע יתירה (‪-‬אצבע‬ ‫הטמאות גדול יותר‪ ,‬ואת העופות הטמאים מפני‬ ‫בוניא מותר‪ ,‬פרוא אסור‪ .‬מרדו זגיד ואכיל מותר‪,‬‬ ‫גבוהה מאחורי האצבעות) וזפק וקורקבנו נקלף בידוע‬ ‫שמנין הטהורים גדול יותר‪ ,‬דלעולם ישנה אדם‬ ‫מרדו סגיד ואכיל אסור‪ .‬מזגא חמרא אסור‪ ,‬בת‬ ‫שהוא עוף טהור‪ .‬ולר"א בר צדוק אפשר לתת חוט‬ ‫לתלמידו דרך קצרה‪.‬‬ ‫מזגא חמרא מותרת‪ .‬שקיטנא אריכי שקי וסומקי‬ ‫של משיחה‪ ,‬ואם מניח ב' אצבעות מכל צד הוא‬ ‫מותרים‪ ,‬אבל גוצי וסומקי או אריכי שקי וירוקי כיצד יודעים מהו עוף טהור‪ -‬עוף טהור נאכל‬ ‫טמא דבידוע שהוא דורס‪ ,‬אבל אם מניח ג' מצד אחד‬ ‫אסורים‪ .‬לקני ובטני מותרים‪ ,‬ושקנאי ובטנאי מותר במסורת שזוכר שאכלו אדם כשר‪ ,‬ונאמן הצייד לומר‬ ‫נחשב מפורש כיון שבלא פסוק זה היינו אומרים‬ ‫ראשו ארוך‪ ,‬וס"ל שאף שהכלל הראשון הרבה כל‬ ‫ואחת מהצד השני הוא טהור‪ .‬ולרשב"א עוף הקולט‬ ‫שבכלים אסור לאכול גם אם יש לו סנפיר‬ ‫שיש לו כרעים‪ ,‬והכלל האחרון אינו דומה לראשון‬ ‫מאכל מהאויר כשזורקים לו אותו ואוכלו הוא טמא‬ ‫וקשקשת‪( .‬ס"ז‪.).‬‬ ‫שהרי מרבה רק דברים הדומים בד' סימנים‪ ,‬בכל‬ ‫(אבל הקולט ואינו אוכל אלא מניחו לארץ כמו‬ ‫ואין לומר שיש כאן כלל (‪-‬במים‪ ,‬והיינו שכל שרץ המים‬ ‫זאת דורשים כלל ופרט וכלל‪ ,‬דכן ס"ל לתנא דבי‬ ‫ציפרתא הוא טהור)‪ .‬ולאחרים השוכן עם עופות‬ ‫מותר רק עם סימנים) ופרט (‪-‬בימים ובנחלים)‪ ,‬ואין‬ ‫רבי ישמעאל בכל מקום שדורשים כלל ופרט וכלל‬ ‫טהורים הוא טהור‪ ,‬והשוכן עם עופות טמאים הוא‬ ‫בכלל אלא מה שבפרט‪ ,‬אבל נעיצין (‪-‬רחבים) וחריצין‬ ‫על אף שאין דומים‪.‬‬ ‫טמא‪ ,‬ואפי' לרבנן שחולקים על ר"א שאמר שלא‬ ‫(‪-‬צרים וארוכים) לא‪ ,‬וכ"ש בורות‪ ,‬ולמה לי "תאכלו מכל אשר‬ ‫לחינם הלך הזרזיר אצל העורב מפני שהוא מינו‪,‬‬ ‫במים" לאתויי בורות להתירא‪ .‬דהא כתיב פעמיים‬ ‫סימני הטהרה בדגים‬ ‫מ"מ אם הוא גם דומה להם במראיתו הוא טמא‪.‬‬ ‫"בימים" לפני בימים ובנחלים‪ ,‬וכל שתי כללות‬ ‫ס"ו‪ .‬סימני הטהרה בדגים הם סנפיר (שבו הדג‬ ‫הסמוכים זה לזה הטל פרט הסמוך להם ביניהם ודונם‬ ‫פורח ‪-‬שט על פני המים)‪ ,‬וקשקשת (הקבועה בעור‬ ‫דיני חגבים‬ ‫בכלל ופרט וכלל שמרבים בו כל כעין הפרט‪ ,‬וממילא אם‬ ‫הדג יותר מן הסנפירים‪ ,‬שהקשקשים אינם זזים מאליהם‬ ‫סימני טהרה בחגבים‪ -‬חגב שיש לו ארבע רגלים‪,‬‬ ‫לא היה כתוב "תאכלו" היינו מרבים אפילו בורות שדומים‬ ‫אלא בידיים)‪ ,‬ולרבי יהודה צריך שיהיו לדג לפחות‬ ‫וארבע כנפים‪ ,‬וקרצולים שתי רגלים נוספות ארוכות‬ ‫לפרט בכך שהם מים הגדלים ע"ג קרקע‪ ,‬והשתא דכתיב‬ ‫סמוך לצואר שהוא מנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ‪ ,‬וכנפיו‬ ‫שני קשקשים וסנפיר אחד‪.‬‬ ‫"תאכלו" מרבים מה הפרט מפורש מים נובעים‪ ,‬אף‬ ‫חופים את רוב גופו (י"א רוב ארכו וי"א רוב הקפו‪,‬‬ ‫כל מים נובעים אסורים‪ ,‬ונתרבו חריצין ונעיצין‬ ‫דג שאין לו עכשיו סימני טהרה ועתיד לגדלם לאחר‬ ‫זמן‪ ,‬או שיש לו ועתיד להשירם בשעה שעולה מן‬ ‫ולכן צריך רוב גופו והקיפו)‪ ,‬זהו חגב טהור‪ .‬ולרבי‬ ‫לאיסורא‪ ,‬ונתמעטו בורות שיחין ומערות להתירא‪.‬‬ ‫יוסי צריך שיהיה שמו חגב‪.‬‬ ‫ואין לומר מה הפרט מפורש מים הגדלים על כל‬ ‫המים‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫ס"ו‪ :‬כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוא טהור‪ ,‬קרקע ואפילו בורות שיחין ומערות אסור‪ ,‬אף כל‬ ‫חגבים הנמצאים בקוצים מותרים‪ ,‬והנמצאים בכרוב‬ ‫אסורים ולוקים עליהם משום שרץ העוף דאינם ספק‬ ‫(וצ"ל שדבר זה נמסר לחכמים מאדם הראשון שקרא שמות מים הגדלים על כל קרקע‪ ,‬ולא נתמעטו אלא מים‬ ‫גם לדגים‪ ,‬ואת"ל שלא קרא שמות לדגים י"ל שזה נמסר שבכלים‪ ,‬דא"כ "תאכלו" מאי אהני ליה‪.‬‬ ‫אלא ודאי הם טמאים‪( .‬ס"ב‪.):‬‬ ‫בהלכה למשה מסיני‪ .‬תוד"ה כל)‪ ,‬ויש שיש לו סנפיר ואין‬ ‫חגב שאין לו כרעים אבל הוא עתיד לגדלם לאחר‬ ‫ס"ז‪ .‬ולתנא דבי רבי ישמעאל כיון דכתיב ב'‬ ‫לו קשקשת והוא טמא‪ .‬ואע"פ שכל מי שיש לו‬ ‫זמן הוא טהור‪ ,‬דכתיב "אשר לא כרעים" וקרי "אשר‬ ‫קשקשת הוא טהור‪ ,‬מ"מ כתב רחמנא סנפיר‪ ,‬משום פעמים במים והם סמוכים זה לזה‪ ,‬באה התורה לומר שאין‬ ‫לו כרעים" ‪ -‬אע"פ שעדיין אין לו‪ ,‬וכגון הזחל‪ ,‬והיינו‬ ‫זה כלל ופרט שאז אנו אומרים שהפרט הוא פירושו של‬ ‫יגדיל תורה ויאדיר‪( ,‬והיינו שזה ראיה נוספת שקשקשת‬ ‫אסקרא שאין לו קרצולים בקטנותו והם גדלים לאחר זמן‪.‬‬ ‫כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט‪ ,‬ואפילו מה שדומה לפרט לא‬ ‫אין פירושו סנפיר‪ .‬תוד"ה יגדיל)‪ .‬ואין לומר שאם היה‬ ‫מרבים‪ ,‬וכשחזר וכלל אהני לאתויי דבר שדומה לפרט‪ ,‬אלא‬ ‫כתוב רק קשקשת היינו אומרים שקשקשת היינו‬ ‫מיני הארבה המותרים הנלמדים מהפסוק‪-‬‬ ‫ריבה ומיעט שבזה המיעוט לא בא לפרש את הרבוי אלא‬ ‫כתיב "את אלה מהם תאכלו‪ ,‬את הארבה למינו‪ ,‬ואת‬ ‫סנפיר‪ ,‬דקשקשת לבושא הוא דכתיב "ושריון‬ ‫לומר שלא נרבה הכל מהרבוי אלא רק מה שדומה לרבוי‪ ,‬ויש‬ ‫הסלעם למינהו‪ ,‬ואת החרגול למינהו‪ ,‬ואת החגב‬ ‫קשקשים הוא לבוש"‪.‬‬ ‫כאן רבוי מיעוט ורבוי והרבוי השני מרבה את הכל‪,‬‬ ‫למינהו"‪.‬‬ ‫כתיב על הדגים הטהורים "אותם תאכלו" ו"אותם" והמיעוט ממעט דבר שאינו דומה לרבוי כלל‪ ,‬ומרבים‬ ‫לתנא דבי רב (‪-‬ברייתא ששנויה בתורת כהנים שנקרא‬ ‫משמע מיעוטא‪ ,‬שאם אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו‪ ,‬ולאו חריצין ונעיצין (לרש"י מיירי הכא בנובעים וכדלעיל‪ ,‬ולתוס'‬ ‫ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בביהמ"ד בפי כולם משא"כ‬ ‫הבא מכלל עשה עשה‪ ,‬ואעפ"כ כתיב על הדגים (ד"ה במים) מיירי באינם נובעים‪ ,‬שגם הם נתרבו לאיסור כיון‬ ‫תנא דבי רבי ישמעאל) ארבה זה גובאי‪ ,‬סלעם זה רשון‪,‬‬ ‫הטמאים "לא תאכלו"‪ ,‬כדי לעבור עליו בלאו ועשה‪ .‬שאינם עצורים ככלים‪ ,‬ולמאן דדריש כללי ופרטי מרבה‬ ‫מ"תאכלו" להתירא אפילו חריצין ונעיצין כיון שאינם נובעים)‪,‬‬ ‫חרגול זה ניפול‪ ,‬וחגב זה גדיאן‪ ,‬ומד' פעמים‬ ‫וממעטים להתירא בורות שיחין ומערות‪ ,‬שבהם‬ ‫דיני שרצים‬ ‫"למינהו" מרבים צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית‬ ‫מסתבר יותר להתיר מפני שהמים שבהם עצורים‬ ‫שרצים אסורים באכילה דכתיב "אל תשקצו את‬ ‫והערצוביא והרזבונית‪ .‬דס"ל (ס"ו‪ ).‬שלומדים כלל‬ ‫ככלים ואין להם מוצא ומבוא‪ .‬ואין לומר שרק שבכלים‬ ‫נפשותיכם בכל השרץ השורץ‪ ,‬ולא תטמאו בהם"‪ ,‬ובכלל‬ ‫ופרט מ"אשר לו כרעים (כלל)‪ ,‬ארבה וכו' למינהו‬ ‫יהיו מותרים‪ ,‬דא"כ תאכלו מאי אהני ליה‪ .‬והוה מצי‬ ‫איסור זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים‪ .‬אמנם‬ ‫(פרט)"‪ ,‬אין בכלל אלא מה שבפרט‪ ,‬דבעינן מלבד‬ ‫לשנויי דכללא קמא עיקר ובעינן דומיא דמים גם בכך שהם‬ ‫בשרץ המים התירה התורה באכילה שרצים שבכלים‬ ‫הסימנים הנ"ל שלא יהיה ראשו ארוך‪.‬‬ ‫נובעים‪ ,‬אלא האמת קמתרץ דמ"תאכלו" דריש ליה‪ .‬תוס' שם‪.‬‬ ‫(וה"ה שבבורות שיחין ומערות) אף אם אין להם סנפיר‬ ‫וקשקשת‪ ,‬וכן בשרץ הארץ התירה התורה אם הפרי‬ ‫ס"ה‪ :‬ולתנא דבי רבי ישמעאל (להו"א) הארבה זה‬ ‫שרץ הארץ‪-‬‬ ‫התליע כשהוא תלוש‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫גובאי ולמינו זה צפורת כרמים‪ ,‬ולשניהם אין גבחת‪,‬‬ ‫שרץ המים שבכלים או שבבורות שיחין ומערות‬ ‫שרץ המים‪-‬‬ ‫וסלעם זה ניפול ולמינהו מרבה אושכף‪ ,‬ולשניהם‬ ‫מותרים אף אם עלו לדופן הכלי או הבור ונפלו‬ ‫כתיב "את זה תאכלו מכל אשר במים‪ ,‬כל אשר לו‬ ‫יש גבחת –ראשם מרוט‪ ,‬ולכל הד' הנ"ל יש זנב‪,‬‬ ‫בחזרה‪ ,‬דהיינו רביתיה וכמי שלא פירשה מן המים היא‪,‬‬ ‫סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם‬ ‫וחרגול זה רשון (ולא נחלק על תנא דבי רב מהו‬ ‫אבל אם סיננם וחזרו ונפלו לשם אסורים משום‬ ‫תאכלו"‪ ,‬ולומדים מזה ששרץ המים שבכלים מותר‬ ‫סלעם ומהו חרגול‪ ,‬אלא כל אחד אמר כפי שהם‬ ‫שרץ השורץ על הארץ‪ ,‬כיון שהיא רחשה והלכה קצת על‬ ‫לאוכלו אע"פ שאין לו סנפיר וקשקשת‪.‬‬ ‫נקראים במקומו)‪ ,‬ו"למינהו" מרבה כרספת‬ ‫המסננת‪ ,‬ולכן אין להוריק בלילה שיכר של תמרים‬ ‫ושחלנית שיש להם זנב‪ ,‬אמנם אלו אין ראשם ארוך‪,‬‬ ‫ואין לומר ששרץ המים שבכלים נאסר אף אם יש‬ ‫שמצוי בו תולעים מכלי דרך מסננת‪ ,‬דיש לחוש‬ ‫ולומדים צד השוה משלשתם שכל מי שיש לו ד'‬ ‫לו סנפיר וקשקשת‪ ,‬דהא כתיב "וכל אשר אין לו וכו'‬ ‫שתפול תולעת למסננת ולא יראנה ומשם תיפול‬ ‫רגלים וד' כנפים וכרעים וכנפיו מכסים את רוב גופו‪,‬‬ ‫בימים ובנחלים" דשאין לו לא תאכל הא בכלים‬ ‫ותחזור לשיכר ולמחר כשיראנה לא ידע שהיא יצאה‬ ‫שכל כיוצא בזה טהור‪ ,‬אמנם צרצור אסור‪ ,‬דכתיב‬ ‫אע"ג דלית ליה מותר‪ .‬ושרץ המים שבבורות שיחין‬ ‫ונאסרה‪.‬‬ ‫"חגב" שצריך שיהיה שמו חגב‪ ,‬וצריך גם את‬ ‫ומערות (שאדם שוחה ושותה מהם ואינו נמנע‬ ‫הסימנים הנ"ל‪ ,‬דכתיב "למינהו"‪.‬‬ ‫ס"ז‪ :‬שרצים שבפירות‪ -‬מבואר בברייתא שזיזין‬ ‫מלשתותם עם התולעים שבהם) נלמד מדכתיב "תאכלו‬ ‫מכל אשר במים"‪.‬‬ ‫רב אחאי דוחה שא"א ללמוד מין שראשו ארוך מצד‬ ‫שבעדשים ויתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים‬ ‫השוה‪ ,‬שהרי כולם אין ראשם ארוך‪ ,‬ולא מספיק‬ ‫ובגרוגרות‪ ,‬מותרים לפי שאינם שורצים על הארץ אלא‬ ‫אבל בלא זה היינו אומרים שכיון שהכתוב התיר‬ ‫ששוה בד' סימנים‪ ,‬שהרי חרגול אינו נלמד מצד‬ ‫בפרי‪ ,‬דלא נאסרו אלא אלו ש"על הארץ"‪ .‬עוד‬ ‫במפורש והתיר בסתם‪ ,‬מה כשהתיר במפורש לא‬ ‫השוה מארבה וסלעם אע"פ שיש לו ד' סימנים‪.‬‬ ‫מבואר בברייתא אחרת שתולעת שבעיקרי זיתים‬ ‫התיר אלא בכלים‪ ,‬אף כשהתיר בסתם לא התיר‬ ‫אלא לומדים ראשו ארוך מסלעם‪ ,‬לפי שאפשר‬ ‫וגפנים אסורה‪ ,‬דכתיב "לכל השרץ השורץ על‬ ‫אלא בכלים‪ .‬ונחלקו רב אחא ורבינא האם ההיתר‬ ‫ללמוד סלעם מצד השוה מארבה וחרגול‪ .‬וס"ל‬ ‫הארץ"‪.‬‬ ‫ב"יש לו סנפיר וקשקשת" נחשב מפורש‪ ,‬דמכאן‬ ‫לתנא דבי רבי ישמעאל ש"למינהו" זה כלל בתרא‪,‬‬ ‫לומדים את ההיתר בכלים‪ ,‬והאיסור באין לו נחשב‬ ‫וכלל ופרט וכלל מרבים כעין הפרט‪ ,‬והיינו אף אם‬ ‫סתום‪ ,‬או שהאיסור ב"אין לו סנפיר וקשקשת"‬ ‫בפנים‪ ,‬שמא באותו המיעוט היה הראש והוי כילוד‪ .‬וכתבו‬ ‫התוס' (ד"ה שליא) שאין לומר שהטעם משום גזירה אטו‬ ‫בהמה המקשה‬ ‫שמואל אמר תולעת שנוצרה בפרי כשהוא מחובר‬ ‫אסורה משום "השרץ השורץ על הארץ" שכיון שהפרי‬ ‫יציאת כולו‪ ,‬דאם ביציאת הראש לא הוי לידה נמצא שביציאת‬ ‫מחובר לקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע‪ ,‬אבל אם התליעה‬ ‫מקצת לעולם לא הוי לידה‪ ,‬וא"כ לא היה ראוי לגזור‪ .‬עוד כתבו‬ ‫לאחר שלמדנו דיני שחיטה וטריפות‪ ,‬הגמרא עוברת‬ ‫אח"כ מותרת עד שתצא לאויר‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה דיקא)‬ ‫(שם) שאין להקשות מכאן על שמואל דס"ל שאין הראש‬ ‫לדינים נוספים השייכים לשחיטת ואכילת חולין‪ ,‬והם‪:‬‬ ‫דדווקא כשמהלכת בתוך הפרי אסורה‪ ,‬אבל אין לאסור פולין‬ ‫פוטר בנפלים‪ ,‬דדילמא הכא מיירי דווקא בבהמה‪ ,‬ואין ללמוד‬ ‫עובר הנמצא במעי אמו בזמן שחיטתה (פרק ד')‪ ,‬איסור‬ ‫כשנמצאים בתוכם יבחושים בתוך הקליפה השחורה כל זמן‬ ‫מזה לאדם‪.‬‬ ‫שחיטת 'אותו ואת בנו' ביום אחד (פרק ה')‪ ,‬מצות כסוי‬ ‫שלא ריחשה)‪ .‬והגמ' אומרת שאין ראיה לדבריו‬ ‫הדם בזמן השחיטה (פרק ו')‪ ,‬איסור גיד הנשה (פרק ז')‪,‬‬ ‫עובר שהוציא ידו‪-‬‬ ‫איסור בשר בחלב הכשרת הבשר מדם ודיני תערובת‬ ‫מהברייתות הנ"ל‪ ,‬והיינו שהחילוק ביניהם הוא‬ ‫עובר שהוציא ידו והחזירה ואח"כ נשחטה אמו‪,‬‬ ‫איסור בהיתר (פרק ח')‪ ,‬דיני טומאת אוכלין בבשר בהמה‬ ‫שבתלוש מותר ובמחובר (‪-‬באיביה) אסור‪ ,‬ושניהם‬ ‫העובר מותר באכילה‪ ,‬ובהוציא ידו ולא החזירה‬ ‫שחוטה (פרק ט')‪ ,‬דיני מתנות כהונה של זרוע לחיים‬ ‫נוצרו בפרי‪ ,‬די"ל ששתי הברייתות מדברות שנוצרו‬ ‫קודם שחיטה‪ ,‬או שחתך את היד‪ ,‬היד אסורה‬ ‫וקיבה בבהמת חולין (פרק י')‪ ,‬דיני מתנות כהונה של‬ ‫במחובר דכל כמה שלא יצאה לאויר אינה שרץ הארץ‪ ,‬אלא‬ ‫ראשית הגז (פרק י"א)‪ ,‬ומצות שילוח הקן (פרק י"ב)‪.‬‬ ‫שזו שנוצרה בפרי מותרת וזו שנוצרה באילן עצמו‬ ‫באכילה‪( ,‬והחלק שלא יצא טהור דמחיים אינו אוכל‬ ‫בפרק זה הגמרא עוסקת בדיני עובר שנמצא חי במעי‬ ‫אסורה‪ ,‬וכן מדויק לשון 'שבעיקרי' דמיירי באילן‬ ‫וממילא אינו מקבל טומאה‪ ,‬ומותר באכילה)‪ .‬ואם חתך‬ ‫אמו לאחר שחיטתה‪ ,‬הנקרא בן פקועה (‪-‬בן בהמה‬ ‫את היד שבחוץ לפני שחיטת האם‪ ,‬היד מטמאה‬ ‫עצמו‪ .‬דעת רבינו תם ורבינו נתנאל וריב"א שאין הלכה‬ ‫שנשחטה ונפקעה בטנה ומצאוהו בתוכה)‪.‬‬ ‫טומאת נבילה‪ ,‬דאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבילה‪,‬‬ ‫כשמואל‪ ,‬ובעל הלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פוסקים‬ ‫שחיטת בהמה מתירה באכילה גם את העובר שבמעיה‪,‬‬ ‫כשמואל‪.‬‬ ‫דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"‪ ,‬ואם חתך אחרי שחיטת‬ ‫ומדאורייתא אפילו אם מצאוהו חי במעי אמו לאחר‬ ‫האם‪ ,‬לר"מ הבשר כל העובר והבהמה נגעו באבר וטמאים‬ ‫שחיטתה והמשיך לחיות במשך כמה שנים הוא מותר‬ ‫הגמרא מסתפקת מה הדין בתולעת שבפרי אחר‬ ‫מגע נבילה‪ ,‬ולחכמים מגע טומאת טריפה שחוטה‬ ‫בלא שחיטה‪ ,‬וגם הולד שלו וולד ולדו מותרים בלא‬ ‫תלישתו שאם לא פירשה היא מותרת לכו"ע ופירשה ומתה‬ ‫שמטמאה מוקדשים מדרבנן‪ ,‬שכיון שהאבר היוצא מחובר‬ ‫שחיטה עד עולם‪( ,‬ולר"מ (ע"ד‪ ).‬אם כלו חדשיו (‪-‬בן‬ ‫מיד ולא ריחשה על הארץ‪ ,‬האם כיון שלא הלכה אינה בכלל‬ ‫בשעת שחיטה‪ ,‬אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותו באכילה‪,‬‬ ‫תשעה) לא נאמר בו דין זה)‪.‬‬ ‫"שורץ על הארץ" דשורץ היינו רוחש ומנענע‪ ,‬או דלא בעינן‬ ‫היא מפקיעה ממנו שם נבילה‪ ,‬ככל טריפה ששחיטתה‬ ‫בהיתר בן פקועה יש נ"מ לכמה דינים‪ :‬א' הוא מותר‬ ‫שריצה‪ ,‬או שפירשה מקצתה האם הויא ככולה או דבעינן‬ ‫מטהרתה מטומאת נבילה‪( ,‬ולדבריהם אם הוציא ידו בין‬ ‫באכילה וכנ"ל‪ .‬ב' אין בו איסור אבר מן החי‪ .‬ג' אין בו‬ ‫כולה‪ ,‬או שקלטה בפיו לפני שהגיעה לארץ את"ל‬ ‫סימן ראשון לשני‪ ,‬כמו שמצטרפים שני הסימנים‬ ‫איסור אכילה וטומאת נבילה אם נמצא מת או שמת‬ ‫פירשה ומתה מותרת משום שאינה ראויה לרחוש אבל כאן‬ ‫אח"כ‪ .‬ד' אין בו דיני טריפה‪ .‬ה' חלבו וגיד הנשה שלו‬ ‫שהיתה ראויה לרחוש אבל לא ריחשה לא‪ ,‬או שפירשה לגג‬ ‫להתירו לשאר העובר באכילה‪ ,‬ולא אמרינן שזה שחיטה‬ ‫מותרים באכילה‪.‬‬ ‫התמרה האם זה רביתיה או שזה כשורץ ע"ג דבר אחר‪ ,‬או‬ ‫חלוקה‪ ,‬כ"ש שמצטרפים שני הסימנים לטהרו מידי‬ ‫רבנן חששו שהרואים יטעו להתיר בהמה רגילה ללא‬ ‫לגג הגרעין שגם אם גג התמרה נחשב כדבר אחר י"ל שגג‬ ‫נבילה כרבנן הנ"ל‪ ,‬אע"פ שהסימן השני לא מועיל להתיר את‬ ‫שחיטה‪ ,‬וגזרו לאוסרו באכילה ללא שחיטה‪ ,‬אא"כ עדיין‬ ‫אותו אבר באכילה‪ .‬ס"ט‪.).‬‬ ‫הגרעין לא‪( ,‬וכל התולעים גדלים מגרעיני הפרי)‪ ,‬או מתמרה‬ ‫לא עמד והלך על הקרקע‪.‬‬ ‫לתמרה האם כיון שזה תמרה אחרת זה נחשב שורץ או‬ ‫דין אותו אבר שיצא וחזר‪ -‬אם שחט את האם‬ ‫דבעינן אויר העולם‪ ,‬וג' ספיקות אלו נאמרו בתלושים‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫עובר שיצא מקצתו וחזר לפני השחיטה אחר החזרת היד‪ ,‬שיטת רב ושמואל שהיד אסורה‬ ‫באכילה‪ ,‬דכתיב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו"‬ ‫עובר שחלקו יצא וחזר‪ ,‬לפעמים זה נחשב שהוא כבר‬ ‫קוקיאני (‪-‬תולעים שבכבד ובריאה‪ .‬רש"י‪ .‬ולר"ת (תוד"ה‬ ‫בשדה היינו חוץ למחיצתו‪ - ,‬כיון שיצא בשר חוץ‬ ‫נולד ולפעמים לא‪ ,‬ויש בזה כמה נ"מ‪ :‬א' האם הוא מותר‬ ‫קוקיאני) מיירי בדגים‪ ,‬דבבהמה לכו"ע אסור דכתיב "ואת‬ ‫בשחיטת אמו כדין בן פקועה‪ .‬ב' האם מי שנולד ראשו‬ ‫נבלתם תשקצו" לרבות דרנים שבבהמה אף שהם גדלים מן‬ ‫למחיצתו והיינו שיצא מהמחיצה המתירה אותו בשחיטה‪,‬‬ ‫אחרי אותה יציאה נחשב בכור או לא‪ ,‬לענין ירושה באדם‬ ‫הבהמה)‪ ,‬י"א שהם אסורים כיון שהגיעו לשם‬ ‫שזה הרחם‪ ,‬לאויר‪ ,‬הרי הוא טריפה ונאסר באכילה‪.‬‬ ‫ולענין קדושת בכורה‪ ,‬וכן אם יש לו קדושת בכורה אם‬ ‫מעלמא שהבהמה בלעה אותם עם האוכל ובתחילה הם‬ ‫ולדבריהם צ"ל דהא דילפינן מדכתיב בפסוק שממנו‬ ‫מכר חלק ממנו לעכו"ם אחרי שחלק כבר יצא‪.‬‬ ‫שרצו על הארץ‪ ,‬וי"א שהם מותרים כיון שגדלו בבהמה‬ ‫לומדים שעובר ניתר בשחיטת האם "פרסה" ו"פרסות"‬ ‫ס"ח‪ .‬עובר שהוציא ראשו‪-‬‬ ‫עצמה ואינם שרץ הארץ (דאי מעלמא אתו לישתכחו‬ ‫להתיר לאכול פרסה היכא שהוציא שתי ידיו והחזיר רק‬ ‫דרך בית הרעי)‪ ,‬ולהלכה הם אסורים‪ ,‬מפני שהם‬ ‫עובר שהוציא ראשו‪ ,‬אע"פ שהחזירו קודם שחיטה פרסה‪ ,‬ופרסות היכא שהחזיר את שתי הפרסות‪ ,‬היינו‬ ‫נכנסות דרך חוטמה כשהיא ישנה ומשם באה לקנה‬ ‫הרי הוא כילוד ולא מועילה לו שחיטת אמו‪ ,‬והוא צריך‬ ‫להתיר לאכול את מקום החתך‪ ,‬שאם לא החזיר צריך‬ ‫ריאה וכבד‪ ,‬הלכך לא מישתכחי דרך בית הרעי‪.‬‬ ‫שחיטה לעצמו אם יצא חי‪ ,‬ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה‪,‬‬ ‫להניח ממה שבפנים את החלק שעומד על שפת הרחם‬ ‫ולחותכו‪ ,‬דלא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא‪ ,‬אבל‬ ‫דיציאת הראש נחשבת לידה‪.‬‬ ‫תולעים הנמצאים בין העור לבשר כשמפשיטים את‬ ‫אם החזירו א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום‬ ‫וכן מצינו לענין קדושת בכורה‪ ,‬שאם הוציא עובר‬ ‫הבהמה‪ ,‬בבהמה אסורים‪ ,‬דכתיב "ואת נבלתם‬ ‫חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה‬ ‫ראשו והחזירו‪ ,‬ואח"כ נולד העובר השני‪ ,‬אם זה‬ ‫תשקצו"‪( ,‬ואף שבעובר בעינן פרסה להתירו‪ ,‬ס"ד‬ ‫ליכא דהא לא יצא ממחיצתו‪ ,‬וזה ג"כ החידוש במתני'‪.‬‬ ‫שהוציא ראשו היה נפל שלא כלו חדשיו‪ ,‬או שהיה מת‪,‬‬ ‫שהתולעים יהיו מותרים כיון שהם נוצרים מן הבשר והו"א‬ ‫ואין לומר שהחידוש הוא שיצא ראשו הוי לידה אפילו החזירו‪,‬‬ ‫שהם נחשבים כבשר‪ ,‬ועדיף מחותך מהטחול והכליות‪ ,‬דהתם‬ ‫הבא אחריו הוא בכור לנחלה כיון שלא נולד לפניו ולד‬ ‫וגם דחשיב כילוד אפילו מה שבפנים‪ ,‬דפשיטא דכיון דהוי‬ ‫איכא חסרון‪ ,‬אבל הכא לא נחסר דבר‪ .‬תוד"ה לרבות)‪ ,‬ובדגים‬ ‫שהוא ראוי לחיות‪ ,‬דכתיב "ראשית אונו" – מי שליבו דוה‬ ‫לידה לא מהני חזרה וגם מה שבפנים הוי כילוד‪ .‬תוד"ה סיפא‪.‬‬ ‫מותרים‪ ,‬דבהמה מותרת ע"י שחיטה והתולעים לא‬ ‫עליו‪ ,‬יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב אביו דוה על מותו‪,‬‬ ‫(והפסוק השני מלמד שעובר אפילו שלם‪ ,‬שנמצא‬ ‫אבל אינו בכור לכהן כיון שהראשון פטר את הרחם ע"י‬ ‫הותרו כיון שיש להם חיות בפני עצמם‪ ,‬ואף ששליל מותר‬ ‫בבהמה טהורה‪ ,‬שפרסותיו קלוטות כבהמה טמאה‪,‬‬ ‫בשחיטת אמו‪ ,‬זה נלמד מ"כל בבהמה תאכלו"‪ ,‬אבל הכא‬ ‫יציאת ראשו‪ .‬אבל אם הראשון שהוציא ראשו היה חי‪,‬‬ ‫מותר באכילה ע"י שחיטת אמו‪ ,‬אף לר"ש שאוסרו‬ ‫באיסורייהו קיימי‪ ,‬אבל הדגים מותרים באסיפה‬ ‫הבא אחריו אינו בכור אף לנחלה‪ ,‬ומבואר שיציאת‬ ‫בשחיטת עצמו דהיינו דווקא ביצא לאויר העולם)‪.‬‬ ‫הראש נחשבת לידה‪.‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬וכיון שהם גדלו בתוך הדג הם מותרים‪.‬‬ ‫ס"ח‪ :‬אבל שיטת עולא בשם רבי יוחנן שאף‬ ‫אלו דברים נתרבו באיסור אכילת שרצים‪" -‬כל ואמנם אין ללמוד דין יציאת ראשו מדין זה לאדם‪,‬‬ ‫האבר עצמו שחזר לפני שחיטת האם מותר‬ ‫(לרבות שלשול ‪-‬תולעת ארוכה כנחש הנמצאת באשפה‪ ,‬כיון שלבהמה אין פרוזדור ולידתה ניכרת מיד‪ ,‬משא"כ‬ ‫באכילה‪ ,‬דהכל היו בכלל "ובשר בשדה טריפה לא‬ ‫והדומה לשלשול) הולך על גחון (נחש) וכל הולך אדם שהירכיים הם כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה‬ ‫תאכלו" והיינו שכל דבר שנאמר בו מחיצה‪ ,‬כמו עובר‬ ‫עד שיצא רובו‪( ,‬והא דאיתא בנדה שהלידה הוא כשיצא חוץ‬ ‫(לרבות חיפושית והדומה לחיפושית) על ארבע‬ ‫לפרוזדור‪ ,‬הכונה שם לבית החיצון של הרחם‪ ,‬וכאן הכונה‬ ‫לשחיטה‪ ,‬ובשר קדשי קדשים במחיצות העזרה‪ ,‬ובשר קדשים‬ ‫(עקרב) עד כל (לרבות את הדומה לנדל והדומה לירכיים שמחוץ לרחם‪ ,‬ומצינו כהאי גוונא שהלשון שוה‬ ‫קלים בחומת ירושלים‪ ,‬וממילא אם יצאו חוץ ממחיצתם‬ ‫והפירוש משתנה‪ .‬תוד"ה אדם)‪ ,‬ואין ללמוד מדין אדם‬ ‫לדומה) מרבה רגלים (נדל הנקרא מאה רגלים)"‪.‬‬ ‫נאסרו‪ ,‬וכיון שפירטה התורה בשעיר חטאת דראש חודש‬ ‫ששרפוהו אהרן ובניו שאמר להם משה "הן לא הובא את דמה‬ ‫לויתן הוא טהור‪ ,‬דכתיב ביה "אפיקי מגינים" והיינו לדין בהמה‪ ,‬מפני שפרצוף פני האדם הוא חשוב‪.‬‬ ‫אל הקודש" – שתיפסל בכך‪ ,‬ו"פנימה" היתה‪ ,‬שלא יצאה חוץ‬ ‫קשקשים שבו‪ ,‬ו"תחתיו חדודי חרש" זה הסנפירים אמנם אף בבהמה מצינו להדיא שיציאת הראש‬ ‫למחיצתה‪ ,‬אבל אם יצאה חוץ למחיצתה בת שריפה היא ולא‬ ‫חשובה לידה‪ ,‬דשליא הוי סימן ולד באדם ובבהמה‪,‬‬ ‫שהוא פורח בהם שחדודין ומחתכין כחרסים‪.‬‬ ‫אמרינן שיחזירוה‪ ,‬ומכאן שחטאת שיצאה חוץ‬ ‫וביצאה מקצת שליא נאסרת באכילה גם מה שהיה‬ ‫שהשני אינו פטר רחם‪ .‬ולרב הונא דלהלן דס"ל‬ ‫למחיצתה אסורה‪ ,‬מבואר ששאר דברים שיצאו שאני התם שיש לו התר לאיסורו בשחיטה‪ ,‬משא"כ‬ ‫שהקדושה חלה למפרע‪ ,‬אין ההתר אלא‬ ‫מותרים ולכן פירט הכתוב לאוסרה‪ ,‬דלולא זה לא היה צריך בבן פקועה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫כשהכלבים אכלו לפני שיצא הרוב‪ ,‬אבל כשיצא‬ ‫החותך חתיכה מהעובר במעי הבהמה והשאירו‬ ‫הכתוב לאוסרה‪ ,‬דמהיכי תיתי להתירה אחר שיצאה‪.‬‬ ‫הרוב והוא לפנינו נאסר כל מה שבחוץ‪ ,‬ולרבה דס"ל‬ ‫בתוכה‪ ,‬מותרת החתיכה באכילה ע"י שחיטת האם‪,‬‬ ‫והגמ' מקשה על דבריו מברייתא שמבואר שם‬ ‫שהקדושה חלה מכאן ולהבא כל מה שחתך לפני‬ ‫דכתיב "וכל‪ ...‬בבהמה אותה תאכלו" ‪-‬כל אשר תמצא‬ ‫שלמרות שבמעשר שני וביכורים אם יצאו מירושלים‬ ‫שהיה רוב מותר אף כשהרוב לפנינו‪.‬‬ ‫בבהמה אכול‪ ,‬לרבות את הולד‪ .‬אבל החותך אבר‬ ‫וחזרו מותרים‪ ,‬דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך"‪,‬‬ ‫עובר שיצא ממנו שליש ומכרו לעכו"ם ואח"כ‬ ‫אבר‬ ‫מהבהמה עצמה‪ ,‬כגון טחול וכליות‪ ,‬אין אותו‬ ‫אבל דבר שאינו בשעריך מותר אע"פ שיצא‪ ,‬כיון‬ ‫שחזר‪( ,‬ואין להעמיד הלאו קודם שנכנס (ולעולם ומשנכנס‬ ‫ניתר ע"י שחיטת האם אפילו אם הם נשארים בבהמה‪ ,‬יצא עוד שליש ונמצא שיצא רוב‪ ,‬לרב הונא הולד‬ ‫אם יצא אסור)‪ ,‬דמבואר במכות (י"ט‪ ):‬שאם לא נכנסו אין בהם‬ ‫(ונקט טחול וכליות מפני שהבהמה לא נעשית טריפה קדוש בבכורה וקרב לגבי מזבח וניתן לכהן‪ ,‬דסבר‬ ‫לאו‪ .‬תוד"ה אבל)‪ .‬מ"מ אבר שיצא נאסר לעולם‪,‬‬ ‫כשנחתכו)‪ ,‬דכתיב "אותה תאכלו" דווקא כשהיא שהקדושה חלה למפרע שאף שהקדושה תלויה בלידה‪,‬‬ ‫דכתיב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו"‪ ,‬שכמו‬ ‫שלימה אכול כל הנמצא בתוכה‪ ,‬אבל כשהיא חסירה לא‪ ,‬ולידה היינו רוב‪ ,‬כשיצא רוב זה נחשב לידה מתחילה‪,‬‬ ‫וממילא נתברר שמעיקרא הוא קדוש ולא מועילה‬ ‫שאם נמצא בתוכה חלק שנחסר מגופה לא תאכל אותו‪.‬‬ ‫שטריפה אין לה התר לעולם כך אבר שיצא אין לו‬ ‫השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה‪ ,‬אסורה באכילה‪ ,‬המכירה כיון שאין לו חלק בו‪ .‬ולרבה אין הולד קדוש‬ ‫התר לעולם‪ .‬תיובתא‪.‬‬ ‫דבעינן "פרסות" דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה בבכורה‪ ,‬דסבר שהקדושה חלה ביציאת הרוב מכאן‬ ‫במערבא אמרו שמחלוקת רב ורבי יוחנן היא אם יש‬ ‫הנמצאת בבהמה תאכלו‪( ,‬ונקט דמות יונה מפני שזה אסור גם ולהבא‪ ,‬והמכירה כבר חלה וממילא כיון שיש בעלות נכרי‬ ‫לידה לאברים שאבר שיצא הרי הוא כילוד‪ ,‬או לא‪ .‬ונ"מ‬ ‫כשיצא לאויר העולם‪ ,‬אבל מצא בה בהמה גמורה שראויה בחלק מהולד תו לא חלה עליו קדושה‪ .‬וכן נחלקו מכח‬ ‫שלדבריהם רב אוסר גם את המיעוט אבר שבפנים‬ ‫להיות מותרת ורגליה רגלי יונה‪ ,‬או שאין לה כלל רגלים‬ ‫סברות אלו האם ביצא שליש דרך דופן ע"י סם וסכין‬ ‫אם יצא רובו‪ ,‬כיון שהאבר נחשב כילוד‪ ,‬ולל"ק לא נאסר אלא‬ ‫מותרת‪ .‬תוד"ה אלמה)‪ ,‬ואמנם מי שפרסותיו קלוטות‬ ‫ושני שלישים דרך הרחם‪ ,‬שלרב הונא אינו קדוש‬ ‫היוצא‪ .‬והגמ' מסתפקת לדברי האומר אין לידה‬ ‫מותר בשחיטת אמו‪ ,‬דכתיב "פרסה בבהמה אותה‬ ‫כיון שהרוב הראשון לא יצא מהרחם‪ ,‬וקדושתו תלויה‬ ‫לאברים מה הדין כשיצא כל פעם מעט מהעובר עד‬ ‫תאכלו" דכתיב פרסה וכתיב פרסות לומר שבין אם תמצא‬ ‫בבהמה פרסה בין אם תמצא פרסות אכול‪ ,‬אבל ליונה אין לא ברוב הראשון‪ ,‬דבתחילת לידה הוא צריך להתקדש‪ ,‬ולרבה‬ ‫שבסך הכל יצא רובו‪ ,‬האם הוא כילוד כיון שיצא רובו‪ ,‬או‬ ‫הולד קדוש כיון שהרוב יצא מהרחם‪ .‬וקמ"ל שרב‬ ‫שכיון שאין לידה לאברים הויא חזרה וכאשר יצא חלק אחר‬ ‫פרסה ולא פרסות‪.‬‬ ‫כבר חזר החלק הראשון ולא יצא רוב‪( ,‬אבל למ"ד יש לידה‬ ‫הונא ורבה אמרו את דבריהם אף לקולא‪ .‬לרב הונא‬ ‫הגמ' רוצה ללמוד התר חתיכה שנחתכה מהעובר‪,‬‬ ‫לאברים לא מועילה חזרה)‪ ,‬ואת"ל שכיון שחזר בטלה‬ ‫דקדושה למפרע אין לחותכה ביציאת מיעוטה משום איסור‬ ‫מאיל מום בבכור‪ ,‬ורק בנפל דלא חזי להקרבה או קודם שתצא‬ ‫מדכתיב "בהמה בבהמה תאכלו"‪ ,‬והגמ' שואלת‬ ‫היציאה הראשונה‪ ,‬יש להסתפק אפילו למ"ד יש לידה‬ ‫לאויר העולם שרי‪( .‬תוד"ה מאי)‪ .‬והא דאשכחן בבכורות‬ ‫שאם הוא נחשב בהמה למה אין ממירים (‪-‬אם המיר‬ ‫לאברים מה הדין כשחתך כל מעט שיצא‪ ,‬עד שבסך‬ ‫(ל"ה‪ ).‬שמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם‪,‬‬ ‫הכל יצא רובו‪ ,‬אי חשיב יציאת רובו‪ ,‬או שצריך לא חלה התמורה) אברים של בהמת חולין בעוברים של‬ ‫ומפרש גדי באוזניו וכבש בשפתותיו אבל לא באזניו‪ ,‬יש‬ ‫קדשים‪ ,‬או עוברים של בהמת חולין באברים של קדשים‪,‬‬ ‫שיצא רוב בבת אחת‪.‬‬ ‫ליישב גם לרב הונא‪ ,‬דבכבש אסור אפילו בפנים כיון‬ ‫או אברים ועוברים בשלמים או שלמים בהם‪ ,‬ומבואר‬ ‫ס"ט‪ .‬מחיצת העזרה אינה נחשבת מחיצה בהוציא שהם לא נקראים 'בהמה'‪.‬‬ ‫שחוששים שכבר יצא רובו‪ ,‬אבל גדי שאוזניו גדולות מותר‬ ‫בפנים קודם שיצא כלל‪ ,‬ולא חיישינן שכבר יצא רובו וחזר‪.‬‬ ‫עובר של שלמים ידו בעזרה‪ ,‬להחשיב שהאבר לא‬ ‫תוד"ה רב הונא‪.‬‬ ‫ס"ט‪ :‬רב שימי בר אשי מתרץ שמה שאין ממירין‬ ‫יצא‪ ,‬דבעינן שלא יצא ממחיצת אמו‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫'מיגו דהוי מחיצה לענין קדשים הוי מחיצה לגבי זה לא בגלל שעובר אינו 'בהמה'‪ ,‬אלא זה לשיטת ר"ש ע‪ .‬עובר שיצא רובו‪ ,‬אף שהשלמת הרוב היא ע"י‬ ‫האי'‪ ,‬כמו שמחיצת ירושלים אינה מועילה לענין זה שמקיש תמורה למעשר שכמו שמעשר הוא קרבן יחיד מיעוט אבר שיצא‪ ,‬ורוב אותו האבר נשאר בפנים‪,‬‬ ‫וקדשי מזבח‪ ,‬כך תמורה שייכת רק בקרבן יחיד וקדשי מזבח‪,‬‬ ‫חשיב יצא רובו ולא שדינן מיעוט אבר בתר רוב אבר ואסור‬ ‫בקדשים קלים ‪ -‬כגון עובר שלמים שהוציא ידו בירושלים לאפוקי קרבן ציבור וקדשי בדק הבית‪ ,‬וכן לומדים מזה‬ ‫והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה‪( .‬ושם פשוט יותר דאינה שכמו שמעשר אינו נוהג באברים ועוברים דבעינן לחתוך את מה שיצא ולהשליכו לכלבים‪ ,‬דאזלינן בתר רוב‬ ‫מחיצה לשחיטת קדשים קלים‪ ,‬וכשנולד כולו בעזרה פשיטא יעבור תחת השבט‪ ,‬ה"ה תמורה‪ ,‬שהרי איתא התם הבהמה ולא בתר רוב האבר‪ .‬ואם יצא חצי עובר‪,‬‬ ‫דטעון שחיטה‪ .‬תוד"ה ותיבעי)‪.‬‬ ‫שרבי יוסי טען לר"ש שכמו שהאומר רגלה של זו ובאותו חצי יש רוב אבר‪ ,‬רבא מסתפק אם מצרפים‬ ‫ולד של בן פקועה‪ -‬לדברי האומר חוששים לזרע עולה כולה עולה‪ ,‬דכתיב "יהיה"‪ ,‬כך הממיר ברגל את המיעוט אבר שבפנים ונחשב שיצא רובו‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫האב‪ ,‬ולד שאביו בן פקועה אין לו תקנה אף בשחיטה‬ ‫כולה נעשית תמורה‪ .‬ובהכרח שדבריו מכוונים חציצה בלידת בכור‪ -‬בכור שכרכו סביבו סיב (הגדל‬ ‫כיון שחצי מסימניו הם כשחוטים‪ ,‬כיון שמצד אביו אינו טעון‬ ‫שחיטה‪ .‬ואם גם האם היא בן פקועה‪ ,‬הולד מותר‪ .‬לר"ש‪ ,‬שהרי רבי יהודה ור"מ סוברים שהאומר רגלה ונכרך סביב הדקל) או טלית שזה מין בשאינו מינו‪ ,‬או‬ ‫ואם עובר הוציא ידו והחזירה ונשחטה האם‪ ,‬ובא על של זו תהא עולה אין כולה עולה דכתיב "ממנו" ולא שליה שאינה שלו אבל זה מין במינו‪ ,‬או שידי המיילדת‬ ‫כולו‪( ,‬ומ"מ אינה יוצאה לחולין בפדיון שיפדה אותו חוצצים בינו לבין הרחם (שזה דרך ליילד את הבהמה‪.‬‬ ‫בן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר (תוד"ה‬ ‫אבר דכתיב "תהיה")‪ ,‬אלא תימכר לצרכי עולות רש"י‪ .‬ולר"ת (תוד"ה כרכתו) מבאר כגירסת ר"ח שכרכתו‬ ‫ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שלא יטול ממנו אחותו נקיבה שנולדה עמו‪ ,‬שראשו כרוך בין ברכיה‪ ,‬וה"ה דיש‬ ‫דאתא) והוליד בן‪ ,‬אין אומרים שרק היד תהיה‬ ‫אסורה דאבר מוליד אבר‪( ,‬דא"כ סומא יוליד סומא)‪ ,‬הדמים כיון שאינו שלו‪( ,‬ובתמורה פריך שנמצא שהקונה להסתפק בכרכו אחיו ולענין מי קדוש בבכורה‪ ,‬ונקט נקיבה‬ ‫ואין לאוסרו מכח שלא התירה תורה כל ולד אע"פ מביא מחוסר אבר‪ ,‬והוא מחויב עולה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דליכא בכורה כלל)‪ ,‬או שבלעתו חולדה ונולד כך‪ ,‬רבא‬ ‫שהוא מגיע מכח החלב ודם של אביו‪ ,‬שגם הם הולידו תמכר) דלא דמי לבהמה של ב' שותפים והקדיש חציה וחזר מסתפק אם הוא קדוש בבכורה‪ ,‬או דהוי חציצה וכיון‬ ‫אותו‪ ,‬אלא כשלאב יש רק ב' איסורים (לאו דווקא‪ ,‬ולקחה והקדיש חציה דאמרינן (קדושין ז‪ ).‬דקדושה ואינה שלא נגע ברחם אינו קדוש‪ .‬והיינו כשיצא דרך מרגלותיו‬ ‫דאיכא נמי איסור גיד הנשה‪ .‬תוד"ה או) חלב ודם‪ ,‬אבל קריבה דחשיבא דחויה מעיקרא‪ ,‬דהתם לא הוה בידו‬ ‫ואח"כ כרכוהו‪ ,‬אבל אם יצא ראשו ואח"כ קודם יציאת‬ ‫להקדישה כולה מתחילה‪ ,‬אבל הכא כשהקדיש רגלה היה יכול‬ ‫רובו כרכוהו‪ ,‬כבר נקדש ביציאת ראשו‪ .‬ואם בלעתו‬ ‫כשיש ג' איסורים הולד אסור‪( ,‬צ"ע מה הס"ד לאסור‪,‬‬ ‫להקדישה כולה)‪ .‬והגמ' דוחה את הראיה‪ ,‬שי"ל שרבי‬ ‫חולדה ויצא בתוכה וחזר כך והקיאה אותו החולדה‬ ‫שהרי‬ ‫והא קיימא לן דזה וזה גורם מותר‪ .‬תוד"ה תלתא)‬ ‫יוסי טעמא דנפשיה קאמר‪.‬‬ ‫בתוך בית הרחם ונולד ללא חציצה‪ ,‬מסתפק רבא‬ ‫לר"מ דס"ל שאיסור חלב נוהג בבן פקועה‪ ,‬ליכא‬ ‫אם הוא מתקדש ביציאה האחרונה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫ממתי נחשב העובר לילוד‬ ‫הנשה‬ ‫אלא איסור חלב ודם (ולדבריו יש איסור גיד‬ ‫בבן פקועה)‪ ,‬ואין איסור יוצא דס"ל (לקמן ע"ד‪ ).‬שבן‬ ‫פקועה בבן תשעה חי טעון שחיטה‪ ,‬ולרבי יהודה שחולק בהמה מבכרת המקשה לילד‪ ,‬מותר לחתוך אבר כמה ספיקות בדין פטר רחם‪-‬‬ ‫וסובר שאינו טעון שחיטה‪ ,‬הוא סובר שחלב בן פקועה אבר כשהוא יוצא ולהשליכו לכלבים‪ ,‬דכל זמן שלא יצא היוצא מרחם אמו ישירות לרחם של בהמה אחרת‬ ‫מותר (וכן גיד הנשה)‪ ,‬וא"כ יש בו רק איסור יוצא‪ .‬רובו אינו קדוש‪ ,‬אבל אם יצא רובו כאחת וחתכו יקבר (‪-‬הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה)‪ ,‬רחם‬ ‫אמנם יש לדון לאסור את החָלב של הולד אם היא דביציאת רובו חלה עליו קדושה‪ ,‬דקרינא ביה "אשר יולד"‪ ,‬אמו פטר‪ ,‬ויש להסתפק אם גם הרחם השניה‬ ‫נקיבה‪ ,‬דאף שסתם חלב אין בו איסור אבר מן החי‪( ,‬ואף שבית הלל (בכורות ל"ב‪ ):‬מתירים למנות עכו"ם על נפטרה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫הבכור‪ ,‬היכא דאסור לישראל מודו דאסור‪ .‬תוד"ה יצא)‪,‬‬ ‫ובהמה זו נפטרת מן הבכורה אפי' בחתך אבר אבר‪ ,‬כיון‬ ‫שנתרחב בית הבליעה ותחב חבירו כזית נבילה בלא שהסיטו‪,‬‬ ‫נפתחו כותלי בית הרחם ונולד בלא נגיעה בכתלים‪ ,‬בכל ולא וכל‪ ,‬אין לרבות אלא עובר מהלכי כפים‬ ‫וא"כ י"ל דטומאה בלועה מטמאה‪ ,‬ומיירי דהוציאו ולא בלעו‪,‬‬ ‫מסתפק רב אחא אם הוא קדוש בבכורה דאויר במעי חיה‪ ,‬ולא נבלת חיה טהורה‪.‬‬ ‫אכן להאמת יתכן שגם בבלעו טהור‪ ,‬דמה שבסוף בית הבליעה‬ ‫מודה רבא שזה נחשב בלוע‪.‬‬ ‫ע"א‪ .‬בהמה בכלל חיה דכתיב "זאת החיה אשר‬ ‫הרחם מקדש‪ ,‬או שרק הנגיעה מקדשת‪.‬‬ ‫רבה אומר שכמו שטומאה בלועה אינה מטמאה‪ ,‬כך‬ ‫נעקרו כותלי בית הרחם ונולד אינו קדוש בבכורה‪ ,‬תאכלו מכל הבהמה"‪.‬‬ ‫ואם הם תלויים בצואר העובר מסתפק מר בר רב‬ ‫טהרה בלועה כגון שבלע טבעת ונכנס לאהל המת אינה‬ ‫הנפקא מינות במה שחיה בכלל בהמה ובהמה‬ ‫אשי אם הוא קדוש בבכורה‪ ,‬או שרק במקומם הם‬ ‫מקבלת טומאה‪ ,‬דאם כלי חרס המוקף צמיד פתיל‬ ‫בכלל חיה‪ -‬א' חיה טהורה בכלל בהמה טהורה‪,‬‬ ‫מקדשים‪.‬‬ ‫שיש בתוכו טומאה ‪-‬כזית מן המת‪ ,‬אע"פ שאינו מונע‬ ‫לסימני טהרה שלא כתובים בחיה אלא בבהמה‪ ,‬וכן נ"מ‬ ‫נגממו ניטל מעובי כותלי בית הרחם סביב סביב‪( ,‬ל"א‬ ‫את הטומאה שבתוכו לטמא את הכלי ואת כל האהל‬ ‫לטומאת נבילה וכנ"ל‪ ,‬וכן נ"מ שיש איסור הרבעה בכלאים גם‬ ‫נחתך החלק הפנימי של צואר הרחם ונשארה רק השפה‬ ‫(דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ומטמאה את כל‬ ‫בחיה‪ ,‬וחדא מינייהו נקט‪ .‬ב' חיה טמאה בכלל בהמה‬ ‫החיצונה)‪ ,‬ר' ירמיה מסתפק אם הולד קדוש בבכורה‪,‬‬ ‫המאהילים עליה עד לרקיע‪ ,‬ואם בליעת קרקע אינה מעכבת‬ ‫טמאה להרבעה שזה נאמר בבהמה‪ ,‬וה"ה שחיה טהורה‬ ‫בכלל בהמה טהורה להרבעה‪( .‬אמנם גם בלי שחיה בכלל‬ ‫ולרבי זירא אינו קדוש‪ ,‬ורבי זירא מסתפק היכא‬ ‫כ"ש בליעת כלי)‪ ,‬מ"מ מונע מדבר טהור שנמצא‬ ‫המקום‬ ‫שהעומד מרובה על הפרוץ ויצא העובר דרך‬ ‫בהמה יודעים דין זה‪ ,‬דאפילו איסור הרבעה בעוף לומדים‬ ‫בתוכו מלהטמא באהל המת‪ ,‬כ"ש שאדם שאם יש‬ ‫הפרוץ האם מחשיבים את כולו לעומד בגלל הרוב או לא‪ ,‬או מבהמתך בהמתך משבת‪ .‬תוד"ה חיה)‪ .‬ג' בהמה טמאה‬ ‫בתוכו טומאה אינה מטמאה‪ ,‬שאם יש בתוכו דבר‬ ‫היכא שהפרוץ מרובה ויצא דרך המקום העומד‪ ,‬אם בכלל חיה טמאה‪ ,‬כדי שהתיבה "בהמה" תהיה‬ ‫טהור לא יטמא כיון שזה בלוע‪( .‬הקשו התוס' (ד"ה אטו)‬ ‫מיותרת ונוכל לדרוש ממנה גז"ש דחיוב קרבן עולה‬ ‫הוא קדוש בבכורה או לא‪.‬‬ ‫אם המקור הוא מכלי חרס‪ ,‬הרי כלי חרס המוקף צמיד פתיל‬ ‫אינו מציל מהיסט הזב‪ ,‬וא"כ טהרה בלועה תקבל טומאת‬ ‫ויורד איירי בטמא שאכל בשר קודש או נכנס למקדש‪ .‬ד'‬ ‫היסט הזב‪ ,‬ומפורש בתוספתא דאהלות שאינה מקבלת‪.‬‬ ‫בהמה טהורה בכלל חיה טהורה למה שאמר ר"מ‬ ‫טומאת עובר שמת במעי אמו‬ ‫ותירצו דילפינן מפכים קטנים שאין בהם טומאת משא מפני‬ ‫ע‪ :‬בהמה שמת עוברה בתוך מעיה‪ ,‬והושיט שאשה המפלת דמות בהמה חיה ועוף בין טמאים‬ ‫שאין ראויים למגע מפני שאין סופם להפתח‪ ,‬ומי שאינו בא‬ ‫הרועה את ידו לתוך מעיה ונגע בו‪ ,‬לת"ק הרועה בין טהורים‪ ,‬צריכה לשבת בזכר כזכר (‪-‬ז' ימי טומאה‬ ‫לכלל מגע אינו בא לכלל משא)‪ .‬ואין לומר דמה לכלי‬ ‫ול"ג ימי טוהר שכל דמים שהיא רואה בהם טהורים)‪,‬‬ ‫חרס שדין הוא שיציל על טהרה שבתוכו שכן יש בו צד קל‬ ‫טהור בין בבהמה טהורה בין בבהמה טמאה‪ ,‬בבהמה‬ ‫ובנקיבה כנקיבה (‪-‬שבועיים טמאים וס"ו ימי טוהר)‪,‬‬ ‫שאינו מטמא מגבו משא"כ אדם‪ ,‬דאין אנו לומדים‬ ‫טהורה זה ק"ו שאם שחיטת אמו מטהרתו מידי‬ ‫ובספק כזכר לחומרא שימי הטוהר נגמרים אחרי מ' יום‬ ‫נבילה אע"פ שהוא מת‪ ,‬כ"ש שטהרת אמו כשהיא חיה‬ ‫גב אדם מגבו של כלי חרס אלא לומדים תוך אדם מתוכו‬ ‫מהלידה‪ ,‬וכנקיבה לחומרא שיושבת שבועיים ימי טומאה‪.‬‬ ‫מטהרתו מידי נבילה‪( ,‬הק"ו נצרך לומר שאפילו לר"ע‬ ‫של כלי חרס‪ ,‬ושם כלי חרס חמור מאדם שהרי מקבל‬ ‫(ולרבנן שחולקים על ריה"ג וסוברים שגם עובר של בהמה‬ ‫שטומאה בלועה מטמאה‪ ,‬כאן אינו מטמא‪ .‬והתוס' (ד"ה מאי)‬ ‫טומאה מאוירו בלא נגיעה‪ ,‬משא"כ באדם‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫טמאה אינו מטמא במעי אמו‪ ,‬כל הפסוק נצרך לדרשה‬ ‫וסיפים שזה נצרך לאפוקי מדרשת "וכל הולך על כפיו"‬ ‫(שם) שאף שמה שאין מקבל טומאה מגבו הוא סברא‬ ‫הקודמת)‪.‬‬ ‫דבסמוך)‪ ,‬ובהמה טמאה לומדים מהקש לבהמה‬ ‫שהטומאה לא תכנס במוקף צמיד פתיל‪ ,‬מ"מ ילפינן תוכו‬ ‫דאדם מגבו דכלי חרס‪ ,‬ותוכו דאדם אינו מקבל טומאה‪.‬‬ ‫טהורה‪ ,‬דכתיב "וכי ימות מן הבהמה (זו בהמה‬ ‫טומאה וטהרה בלועה‬ ‫טמאה) אשר היא לכם לאכלה (זו בהמה טהורה)"‪.‬‬ ‫ודבר הבלוע מלמטה (דמבואר במתני' שהאשה‬ ‫ע"א‪:‬‬ ‫להלן יבואר האם דבר טמא הבלוע בתוך אדם‪ ,‬כגון עובר‬ ‫שיטת רבי יוסי הגלילי שבבהמה טהורה טהור‪,‬‬ ‫טהורה‪ ,‬והיינו משום דטומאה בלועה אינה מטמאה‪ .‬תוד"ה‬ ‫מת או טבעת טמאה‪ ,‬מטמא את האדם שהטומאה‬ ‫דלמטה)‪ ,‬שתחב לו דרך בית הרעי עד שנבלע (וכגון שהיה‬ ‫בלועה בו‪ ,‬או את מי שנגע בו‪ ,‬וכן דבר טהור הבלוע באדם‬ ‫ובטמאה טמא‪ ,‬דכתיב "או בנבלת בהמה טמאה" וכי‬ ‫בתוך שפופרת ולא טימאו בכניסתו במגע)‪ ,‬נלמד שאח"כ לא‬ ‫והאדם קיבל טומאה האם גם הדבר הבלוע מקבל‬ ‫רק נבלת בהמה טמאה מטמאה‪ ,‬אלא אתא לומר‬ ‫יטמא במשא כיון שהוא בלוע מק"ו מדבר הבלוע‬ ‫טומאה‪.‬‬ ‫שעובר מטמא רק במעי בהמה טמאה‪.‬‬ ‫מלמעלה דרך פיו כדכתיב "האוכל מנבלתה"‪ ,‬שהרי עיכול‬ ‫טומאת עובר‪ -‬אשה שמת עוברה‪ ,‬אם המיילדת‬ ‫הגמ' רוצה ללמוד את דינו של רבי יוסי הגלילי‬ ‫שלמטה רב מעיכול שלמעלה‪ ,‬דבפה אינו מתעכל כ"כ‬ ‫הכניסה ידה ונגעה בו היא טמאה טומאת שבעה‪,‬‬ ‫מדכתיב "וכל הולך על כפיו (‪-‬שאין פרסותיו סדוקות)‬ ‫עד שיורד למטה‪.‬‬ ‫אבל אמו אינה טמאה עד שיצא הולד‪( ,‬באהלות איתא‬ ‫בכל החיה ההולכת" מהלכי כפים במעי חיה והיינו‬ ‫ודבר הבלוע בבהמה (דמבואר באהלות שכלב שאכל‬ ‫שאם ראשו גדול כפיקה טמא משנפתח הקבר קודם שיצא‪,‬‬ ‫עובר במעי אמו טימאתי לך משום נבילה דכתיב בהמשך‬ ‫בשר המת אין מטמא עד שימות הכלב‪ .‬תוד"ה בלוע) מציל‬ ‫והכא מיירי שאין ראשו כפיקה‪ ,‬אי נמי כמ"ד בתוספתא‬ ‫"הנוגע בנבלתם יטמא"‪ ,‬ואם הוא קלוט והוא מת והוא‬ ‫דלעולם אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם‪ .‬תוד"ה‬ ‫במעי פרה אינו מטמא‪ ,‬כיון שצריך שגם העובר וגם‬ ‫מן הטומאה מק"ו מאדם‪ ,‬שהרי אדם חמור מבהמה‬ ‫והאשה)‪ ,‬דטומאה בלועה אינה מטמאה‪ ,‬דכתיב‬ ‫אמו יהיו מהלכי ארבע כטמאה שאין פרסותיה סדוקות‬ ‫שהרי הוא מטמא מחיים‪.‬‬ ‫"והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו"‪ ,‬וכי לא מדובר‬ ‫וכאן הפרה היא מהלכי שמונה‪ ,‬אמנם פרה במעי‬ ‫ואין לדחות שבהמה חמורה שהיא נטמאת עם הכלים‬ ‫כשאכלה סמוך לשקיעה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה‬ ‫גמל מטמאה דכתיב "וכל הולך" לרבות‪ ,‬וקלוט‬ ‫הטעונים עליה בבית המנוגע אף ללא שהיה דקרינן ביה‬ ‫ובכל זאת הוא טהור בהערב שמש‪ ,‬דכיון שנבלעה הרי היא‬ ‫במעי קלוטה שנולדה מבהמה טהורה ששניהם מהלכי‬ ‫"והבא אל הבית"‪ ,‬משא"כ אדם שאם לא שהה כדי‬ ‫כמעוכלת לענין לטמא‪( ,‬ואין לומר שהטעם שאינה מטמאה‬ ‫ארבע אינם מטמאים מק"ו (הנ"ל בדעת ת"ק)‪ .‬וזה‬ ‫אכילת פרס (‪-‬חצי ככר של עירוב שהוא מזון ב' סעודות‬ ‫הוא משום שמגע בית הסתרים אינו מטמא‪ ,‬ותוכו של אדם‬ ‫לשיטת רבנן דקלוט בן פרה מותר באכילה‪ ,‬א"נ גם לר"ש‬ ‫שזה שמונה ביצים) מפת חיטים זמן שהוא מיסב‬ ‫הוא בית הסתרים‪ ,‬דא"כ תטמאנו במשא‪ ,‬דטומאת בית‬ ‫ובאופן שראשו ורובו דומים לאמו דמודה ר"ש דשרי‪( .‬תוד"ה‬ ‫ואוכלה בליפתן אין בגדיו טמאים דב"הבא אל הבית"‬ ‫הסתרים מטמאה במשא)‪ ,‬ואין לומר דשאני התם שמה‬ ‫קלוט במעי קלוטה)‪ .‬אמנם יש לדחות דא"כ חזיר‬ ‫לא כתיב כיבוס בגדים‪ ,‬אלא רק ב"האוכל בבית" ומוקמינן לה‬ ‫שאכל אינו ראוי לגר וכתיב "לא תאכל כל נבילה לגר" –‬ ‫שבמעי חזירה לא יטמא‪ ,‬כיון שגם הוא וגם אמו‬ ‫בשוהה שיעור אכילה‪ ,‬דאדם נמי לא בעי שהיה אלא‬ ‫רק הראויה לגר קרויה נבילה‪( ,‬וממילא לרבי יוחנן שסובר‬ ‫מהלכי שמונה וריה"ג פסיק ותני בטמאה טמא‪.‬‬ ‫שבין לטמא אדם בין לטמא אוכלים ומשקים לבגדים או סנדלים או טבעות שהוא לבוש בהם‪,‬‬ ‫מספיק שתהיה ראויה לכלב (כיון שכבר חל עליה שם אבל אם כליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו (‪-‬‬ ‫דיני חיה ובהמה הנלמדים זה מזה‬ ‫נבילה לפני שהסריחה‪ ,‬ורק אם הסריחה מחיים בעינן שתהא בקומצו‪ ,‬שלא בדרך מלבוש) הוא והם טמאים מיד דקרינן‬ ‫ראויה לגר) ניחא דא"כ מבואר מזה שטומאה בלועה אינה בהם "והבא אל הבית"‪ ,‬ובהמה אינה בת לבישת בבגדים אלא‬ ‫נבלת חיה טהורה או טמאה מטמאה‪ ,‬דכתיב‬ ‫מטמאה‪ ,‬אבל לבר פדא שסובר שאין טומאה חמורה הם עליה בדרך משאוי‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה למאי) כתבו שאף‬ ‫בבהמה "וכי ימות מן הבהמה (זו בהמה טמאה)‬ ‫לטמא אדם אלא בראויה לגר קשה)‪ ,‬דאם בלע חתיכה ששייך מלבוש גם בבהמה‪ ,‬מ"מ אין הטומאה יכולה לבוא‬ ‫אשר היא לכם לאכלה (זו בהמה טהורה)"‪ ,‬וחיה‬ ‫אליהם מכח הבהמה‪ ,‬לכך דמו לאדם שלא בדרך מלבוש שאין‬ ‫בכלל בהמה דכתיב "זאת הבהמה אשר תאכלו וכו'‬ ‫קטנה ולא לעסה ויקיאנה שלא בפניו היא ראויה גם לגר‪.‬‬ ‫הטומאה מכח האדם‪ ,‬משא"כ כשהאדם לבוש טומאה‬ ‫איל צבי ויחמור"‪ .‬ובן עזאי רצה ללמוד דין זה והקשו התוס' (ד"ה מי) שאפשר ללמוד שטומאה בלועה אינה הבגדים היא מכח האדם וגזה"כ שאינו מטמאם עד שישהה‪,‬‬ ‫מדכתיב "כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת וכו' מטמאה מהא דממעטינן דנבלת בהמה אינה מטמאה בבית ולפ"ז בטומאת הבגדים מכח האדם נמצא שתמיד אזלינן בתר‬ ‫טמאים הם לכם"‪ ,‬ואמר לו רבי יונתן שכיון שכתוב הבליעה‪ ,‬ומדאין מטמא משום משא שמע מינה דבלועה אין האדם‪ ,‬שאם הוא בפנים הכלים טמאים אף שהם בחוץ‪ ,‬ואם‬ ‫הוא בחוץ הכלים טהורים אף שהם בפנים‪ ,‬והא דאיתא בנגעים‬ ‫מטמאה‪ .‬ותירצו שלדעת רבא בנדה באמת אין הבליעה נחשב‬ ‫מחלוקת רבי יהודה ורבנן בהושיט ידו לפנים וטבעותיו בידיו‬ ‫בלוע‪ ,‬אלא בית הסתרים‪ ,‬והא דאינו מטמא במשא צ"ל דמיירי‬ ‫כילוד מטמא מקרא ד"מת בנפש")‪ ,‬ורבי ישמעאל לומד אלא לשאר טומאות כל זמן שיש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות‬ ‫אם הטבעת טמאה מיד או כשישהה‪ ,‬שמא כל זה מדרבנן‪ ,‬ורבי‬ ‫מזה שרביעית דם שבו תלויים חיי האדם הבאה מן שהוא ראוי לעניים‪ ,‬שיטת רבי יוסי שרק אם נגע בו זב‬ ‫יהודה מטמא מיד הואיל ואין הטומאה מכח האדם‪.‬‬ ‫המת מטמאה‪ ,‬ור"ע סובר שאף רביעית הבאה משני ברגלו כשהוא יחף‪ ,‬או כשהוא לבוש אבל נגע בו אח"כ הוא‬ ‫רבא שואל שהדינים הנ"ל (‪-‬טומאה בלועה שאינה‬ ‫מתים מטמאה דכתיב "על כל נפשות מת" – שתי טמא ב' טומאות‪ ,‬טומאת מדרס שהיא אב הטומאה וטומאת‬ ‫מטמאה וטהרה בלועה שאינה מקבלת טומאה‪.‬‬ ‫נפשות ושיעור אחד‪( ,‬ורבי ישמעאל סובר יש אם למסורת מגע שהיא ראשונה שאינה מטמאה אלא אוכלין ומשקין‪ ,‬ואם‬ ‫התוס' (ד"ה אמר) כתבו שאין קושיא מטומאה בלועה‪,‬‬ ‫נחלק טהור מטומאת מדרס ואינו אב הטומאה עוד‪ ,‬אבל טמא‬ ‫דמלשון רבה מבואר שעיקר חידושו שטהרה בלועה אינה‬ ‫ו"נפשת" כתיב‪ .‬תוד"ה שתי)‪ ,‬אלא אפי' לרבי ישמעאל‬ ‫מגע הזב כל זמן שלא נפחת מג' אצבעות‪ ,‬אבל לר"מ טהור‬ ‫מיטמאה) מפורשים במשנה‪ ,‬דתנן שאם בלע טבעת‬ ‫שאומר שהעובר טהור (דכתיב "וכל אשר יגע על‬ ‫מן המדרס מלטמא אדם וכלים אבל טמא מגע מדרס‬ ‫טמאה טומאת מת‪ ,‬וכלי מתכת שנטמאו ממת הרי הם כמת‪,‬‬ ‫פני השדה" ‪ -‬משמע גלוי‪ ,‬למעט עובר שהוא טמון‪ ,‬ור"ע‬ ‫מפני שנגעו זה בזה בעודם מחוברים‪ ,‬וא"כ לכאורה ר"מ‬ ‫דחרב הרי הוא כחלל‪ ,‬יכול לטבול לפי שנטמא בנגיעתה‬ ‫מרבה מזה גולל (‪-‬כיסוי הארון של מת) ודופק (‪-‬דף‬ ‫לטעמיה שטומאת בית הסתרים מטמאה‪ ,‬משא"כ‬ ‫קודם שבלע אותה‪ ,‬ולאכול תרומה דאחר שנבלעה אינה‬ ‫שנותנים בצידו)‪ ,‬ורבי ישמעאל לומד זאת מהלכה‬ ‫לרבי יוסי‪.‬‬ ‫מטמאה‪ ,‬ואם הקיאה היא טמאה דלא הועילה לה טבילת‬ ‫למשה מסיני וקרא אתא להוציא עובר)‪ ,‬המיילדת‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה בשעת) שלקמן קכ"ג מבואר שטלית‬ ‫האדם והוא נטמא ממנה לפי שנגע בה ביציאתה‪ ,‬ומבואר‬ ‫שקרעה טהורה‪ ,‬ומבואר בזבחים שאין בה אפילו טומאת מגע‪,‬‬ ‫טמאה משום הגזירה הנ"ל‪ ,‬ובאשה אין לגזור מפני‬ ‫שטומאה בלועה אינה מטמאה‪ .‬ועוד תנן שאם בלע‬ ‫שהיא מרגישה ביציאת הולד‪ ,‬אמנם היא טרודה וקשה למה תפקע טומאת מגע כל שיש בה גע"ג אצבעות‪,‬‬ ‫ורש"י שם תירץ שאם היה בה רק טומאת מגע נטהרה לגמרי‪,‬‬ ‫טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזו עליו בשלישי בחבליה וציריה מלומר למיילדת אל תגעי‪.‬‬ ‫וכאן שיש גם מדרס וגם מגע נטהר ממדרס וטמא מגע‪ .‬וכתבו‬ ‫ובשביעי וטבל והקיאה הטבעת טהורה לפי שלא‬ ‫טריפה שחיטה מטהרתה‪ .‬ואין ללמוד מבהמה‬ ‫קיבלה טומאה מן האדם אחר שבלעה‪ ,‬וכשהקיאה כבר היה‬ ‫התוס' שאין בזה סברא‪ .‬ויש מתרצים שלקמן מיירי בבגד –‬ ‫טלית‪ ,‬ומשנקרעה בטל שם בגד וטהור לגמרי‪ ,‬והכא מיירי‬ ‫טמאה שאין שחיטתה מטהרתה‪ ,‬דשאני התם‬ ‫טהור (דאי לאו הכי נטמאה ביציאה במגעו)‪ ,‬ומבואר‬ ‫בחתיכת בד בעלמא‪ .‬עוד תירצו התוס' דלקמן מיירי שקרעה‬ ‫שלא היתה לה שעת הכושר להטהר מטומאתה ע"י‬ ‫שטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה‪.‬‬ ‫הרבה עד שאין בכל אחד ג' אצבעות‪ ,‬ואף שמחוברים בסופם‪,‬‬ ‫שחיטה‪ ,‬ואין במינה שחיטה‪ ,‬אבל טריפה היה לה‬ ‫רוב הקריעה ככולה‪( ,‬ואם נשאר במה שלא נקרע כדי מעפורת‬ ‫הגמרא רוצה לומר שהחידוש של רבה הוא שאם‬ ‫שעת הכושר וכיון שחלה עליה תורת שחיטה תו לא‬ ‫טמא מדרבנן‪.‬‬ ‫בלע טבעת טהורה וטבעת טמאה אין הטמאה‬ ‫פקעה‪ ,‬ואף אם נולדה טריפה מן הבטן‪ ,‬מ"מ יש‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה טהור‪ ,‬אלא‪ ,‬ואבל) שדווקא אם נגע הזב‬ ‫מטמאה את הטהורה אע"פ שלגבי הטבעת השניה זה לא‬ ‫במינה שחיטה והרי היא בכלל "בקר וצאן"‪.‬‬ ‫קודם שדרס‪ ,‬או שדרס ברגלו יחף או במנעלו (שיש בו טומאת‬ ‫נחשב מגע בית הסתרים‪ ,‬דאע"פ שנטמנו באדם הרי הם‬ ‫מדרס ומטמא הבגד)‪ ,‬או שהבגד היה מקופל ונטמא מעצמו‬ ‫כמונחים בתיבה‪ ,‬אבל מה שהטבעת לא מטמאה את האדם‬ ‫מנגיעה בגלוי‪ ,‬אבל אם נגע הזב אחר שנטמאת במדרס אין‬ ‫טומאה באבר היוצא‬ ‫אין זה משום שזה בלוע‪ ,‬אלא משום שטומאת בית הסתרים‬ ‫בזה טומאת מגע משום דשבע ליה טומאה‪ ,‬ומה דמבואר‬ ‫אינה נחשבת מגע לענין טומאה‪ ,‬ואינה מטמאה את האדם‬ ‫ע"ב‪ :‬עובר שהוציא ידו ממעי אמו‪ ,‬אם חתך את‬ ‫לקמן (קכ"ח‪ ):‬בחותך בשר מאבר מן החי שלר"מ נטמא‬ ‫במשא‪ ,‬מפני שרק מי שהטומאה יוצאה מגופו (כגון מת‬ ‫מעצמו‪ ,‬וקשה דנימא שבע ליה טומאה‪ ,‬י"ל דטומאת אוכלין‬ ‫היד לפני שחיטת האם‪ ,‬שאר בשר העובר טהור‪ ,‬דאין‬ ‫ונבילה ומעיינות הזב) מטמא במשא ולא טמא מת אע"פ‬ ‫חמירא כיון שזה ראוי להצטרף עם אוכלין אחרים לכביצה‪.‬‬ ‫הבהמה מקבלת טומאה מחיים‪( ,‬והעובר אפילו מת נחשב כחי‬ ‫שהוא אב הטומאה‪.‬‬ ‫ורבינו שמשון תירץ דלא אמרינן שבע ליה טומאה‬ ‫אגב אמו‪ ,‬כמו דמהני שחיטת אמו להתירו אפילו מת‪ .‬תוד"ה‬ ‫הקשו התוס' (ד"ה כי) מדוע לא תטמאנו באהל ובמשא‪,‬‬ ‫כשהטומאה באה מגופו‪.‬‬ ‫הוציא)‪.‬‬ ‫ומש"כ רש"י שאין משא במי שאין טומאה יוצאה מגופו‪ ,‬הלא‬ ‫ואם חתך אותה אחרי שחיטת האם‪ ,‬לר"מ הבשר עולא דוחה שגם לרבי יוסי חתיכת בגד של שלש‬ ‫מדרס הזב מטמא במשא‪ ,‬וא"כ גם חרב כחלל יטמא במשא‬ ‫מטמא במגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבילה‪ ,‬אי נמי על שלש אצבעות שנחתכה מבגד גדול מקבלת‬ ‫כחלל עצמו‪ ,‬וכן בטבעת טהורה שכתב רש"י שלא נטמאה‬ ‫אם יצא העובר מת האבר הוא נבילה גמורה‪( ,‬וסברת ר"מ טומאה בשעת פרישתה מהבגד השלם כיון שקיבלו‬ ‫משום שהיא בבית הסתרים‪ ,‬קשה הלא זה מקבל טומאה‬ ‫משום דשחיטה עושה ניפול‪ ,‬אבל קודם שחיטת האם אין‬ ‫באהל המת ואין בית הסתרים נחשב כהיקף צמיד פתיל‪ .‬ולכן‬ ‫טומאת מגע בשעת פרישתן זה מזה‪ ,‬שאף שמגע החיבור הוא‬ ‫טומאה באבר היוצא אפילו בעבור מת (דאם היה בו טומאה‬ ‫פירשו התוס' דטעמא דמתני' משום דבלוע הוא‪ ,‬ומ"מ‬ ‫בית הסתרים‪ ,‬א"א לצמצם שבשעת פרישתו שכבר אינו בית‬ ‫לא היה נטהר ע"י שחיטה לרבנן)‪ ,‬ומה ששנינו בבהמה‬ ‫אשמעינן רבה בשני טבעות‪ ,‬דממתני' לא שמעינן ליה‪ ,‬דאע"ג‬ ‫הסתרים לא יגע מעט בחלק הגדול שיש בו שיעור אב‬ ‫שהושיט הרועה לתוך מעיה לא נטמא‪ ,‬ה"ה בהוציא ידו ונגע‬ ‫דטומאה בלועה לא מטמאה היינו טהרה בעלמא‪ ,‬אבל טהרה‬ ‫הטומאה‪ ,‬ורק כאשר לא נשאר בשום חתיכה שלשה‬ ‫הבלועה מיטמאה‪ ,‬וכן הא דטהרה בלועה לא מיטמאה היינו‬ ‫בו הרועה‪ ,‬ונקט הושיט להודיע כוחו דריה"ג שמטמאה‬ ‫טפחים על שלשה טפחים אינה מקבלת טומאה‪,‬‬ ‫בטמאה אפילו בלא הוציא ידו‪ ,‬א"נ בטמאה אף לרבנן אם‬ ‫מטומאה דעלמא‪ ,‬ולא מטומאה הבלועה עמה‪.‬‬ ‫וא"כ ה"ה באבר היוצא בשעת פרישתו מהעובר הוא‬ ‫הוציא ידו נטמא הרועה‪ .‬תוד"ה וחכמים)‪ ,‬דאין שחיטת‬ ‫האם מועילה לאבר היוצא שאינו מגופה‪ .‬ולחכמים מקבל טומאה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה בשעת) שלקמן (קכ"ח‪):‬‬ ‫ע"ב‪ .‬הגמרא מקשה שהרי חיה שהכניסה ידה‬ ‫גבי חותך בשר מאבר מן החי שיש בו טומאת אוכלין מוקי‬ ‫ונגעה בעובר‪ ,‬החיה טמאה טומאת שבעה והאשה‬ ‫מטמא מוקדשין מדרבנן כמגע טריפה שחוטה‪,‬‬ ‫כר"מ דס"ל טומאת בית הסתרים מטמאה‪ ,‬וכן בפסחים באבר‬ ‫טהורה‪ ,‬וזה כמו ב' טבעות‪ ,‬ומבואר שהטמאה‬ ‫דאע"פ שהשחיטה אינה מתירה את האבר באכילה‪ ,‬היא‬ ‫שיצא מקצתו מבואר דאף אם יש בו טומאה במה שיצא‪ ,‬אין‬ ‫מטמא למה שבפנים‪ ,‬וקשה למה אינם מקבלים טומאה‬ ‫מטמאה את הטהורה‪ ,‬ומ"מ האשה לא נטמאת‪ ,‬משום מטהרתו מידי נבילה‪ ,‬וכמו שמצינו שטריפה שחיטתה‬ ‫דמגע בית הסתרים אינו מטמא‪( .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה והרי)‬ ‫בשעת פירשתם כמו הכא בגע"ג הבאות מבגד גדול‪ .‬ותירצו‬ ‫שאינה מטמאה מדאורייתא‪ ,‬אלא מוקדשין‬ ‫כתבו שהאשה מטמאה במשא‪ ,‬דמגע בית הסתרים מטמא מטהרתה‬ ‫התוס' דמיירי בחותך בסכין רחבה שמפסיקה בין החתיכות‪,‬‬ ‫מדרבנן‪.‬‬ ‫במשא‪ ,‬והכונה שהאשה טהורה משום טומאה בלועה‪ ,‬והחיה‬ ‫ומתחילה תירצו התוס' דאם ניתז בכל כוחו אין מקבל טומאה‬ ‫(וטען ר"מ (ע"ג‪ ).‬שאם שחיטת אמו מטהרת‬ ‫משום דהוי כשתי טבעות)‪ .‬ואין לומר דשאני עובר‬ ‫מאביו‪ ,‬אבל הוכיחו התוס' שרק כשהטומאה מתחדשת‬ ‫מטומאת נבילה‪ ,‬א"כ תתירנו באכילה‪ .‬וענו לו‬ ‫שסופו לצאת‪ ,‬שהרי גם טבעת סופה לצאת‪.‬‬ ‫בחתיכה לא נטמא בשעת פרישתו בניתז בכל כוחו‪ ,‬אבל‬ ‫כשיש טומאה גם קודם שנחתך לא מהני ניתזים בכל כוחם‪.‬‬ ‫חכמים שגם בטריפה השחיטה מטהרת ולא מתירה‬ ‫רבא מבאר שטומאת המיילדת היא מדרבנן‪ ,‬גזירה‬ ‫באכילה)‪.‬‬ ‫ע"ג‪ .‬ורבינא מתרץ שעובר חמור מבגד‪ ,‬דהבגד אינו‬ ‫שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור שאז הרי הוא‬ ‫וטען להם ר"מ שאין ראיה מגוף הטריפה או מאבר‬ ‫כילוד והוא מטמא‪( ,‬ודווקא נקט ראשו‪ ,‬אבל בהוציא ידו אף‬ ‫עומד לחתיכה‪ ,‬אבל העובר עומד לחתיכה‪ ,‬וכל‬ ‫המדולדל‪ ,‬לאבר שהוא נפרד ממנה‪ .‬וענו לו חכמים‬ ‫שאין זה טומאה בלועה מ"מ עד דהוי ילוד אינו מטמא‪ ,‬דילפינן‬ ‫העומד לחתוך כחתוך דמי והרי נוגעים זה בזה‪( ,‬לא‬ ‫שהשחיטה מועילה יותר לדבר הנפרד ממנה‪,‬‬ ‫מ"על פני השדה" להוציא עובר שבמעי אמו כל שלא נולד אף‬ ‫מיבעיא לר"מ שכלי שהידית שלו ארוכה ועומדת‬ ‫שאינו בלוע‪ .‬תוד"ה והרי)‪ ,‬ושמא תהא סבורה שעדיין הוא‬ ‫כדמצינו ששחיטת האם מועילה לחתיכות עובר‬ ‫להחתך אפשר להטבילו עד מקום החיתוך‪ ,‬ושאר‬ ‫במעיה והיא טהורה‪( ,‬וברועה שהושיט ידו למעי בהמה שהוא‬ ‫שבמעיה ואינה מועילה לחתיכות מגופה שבמעיה‪.‬‬ ‫הכלי א"צ טבילה דכקצוץ דמי‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה מטביל)‬ ‫טהור ליכא למיגזר‪ ,‬דבהמה הרחם שלה גלוי וכשמוציא ראשו‬ ‫דמיירי בידית עם חוליות שאינן מהודקות זו לזו‪ ,‬דאי לאו הכי‬ ‫הגמרא מדייקת מהדין הנ"ל שאם חתך את היד‬ ‫הרועה רואה זאת)‪ .‬ולכן המיילדת טמאה לא רק לפי‬ ‫הוי חציצה)‪ ,‬אלא אפי' לרבנן שסוברים שצריך‬ ‫אחרי שחיטת האם בשר העובר עצמו טמא לכו"ע‪.‬‬ ‫ר"ע שסובר שעובר מת שבמעי אמו הוא טמא‬ ‫להטביל את כולו‪ ,‬מ"מ אוכלין נחשבים כמופרדים‬ ‫והגמ' שואלת שהרי טומאת בית הסתרים שלא נגע‬ ‫(דכתיב "הנוגע במת בנפש האדם" – איזהו מת‬ ‫מפני שהם רכים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה חבורי) שרק בעומד‬ ‫האבר בבשר אלא ע"י חיבורו‪ ,‬וזה מגע בית הסתרים שאינו‬ ‫שהוא בנפש האדם הוי אומר זהו עובר שבמעי‬ ‫ליקצץ הם נחשבים כמופרדים)‪ ,‬ולדבריו אפי' אם לא‬ ‫נראה‪ ,‬אינה מטמאה‪.‬‬ ‫אשה‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה גזירה) שלרש"י האשה טהורה‬ ‫משום בית הסתרים‪ ,‬אבל לתוס' הטעם משום טומאה בלועה‪ ,‬והנה בבגד שלשה טפחים על שלשה טפחים שהוא חתך את האבר העובר מקבל טומאה‪.‬‬ ‫והחיה טמאה גזירה שמא יוציא העובר ידו‪ ,‬דלר"ע אף דאינו ראוי למדרס והיה מדרס הזב‪ ,‬שנחלק וכבר אינו ראוי למדרס‬ ‫כדבריו בדבר זה‪( ,‬והכי קיימא לן דאין הלכה כר"ש שזורי‬ ‫ואבר של עובר מת‪ ,‬לרב חסדא לכו"ע שחיטה מה שטריפה שחיטתה מטהרתה נלמד מ"וכי ימות‬ ‫אלא רק במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי‪ ,‬ולכן מדליקים‬ ‫עושה ניפול וטמא בטומאת נבילה‪( ,‬ומתני' בעובר חי‪ ,‬מן הבהמה" שיש בהמה שאינה מטמאה)‪.‬‬ ‫בכל השמנים אף דס"ל שמדליקים רק בעטרן ובנפט‪ .‬תוד"ה‬ ‫וע"כ בבן ח'‪ ,‬דבן ט' לר"מ טעון שחיטה לעצמו‪ .‬תוד"ה‬ ‫אנא)‪ ,‬וכההוא מעשה בבן פקועה שנתקיים וגדל ונפל‬ ‫הגמרא מסתפקת מה הדין בהושיט ידו למעי‬ ‫מחלוקת)‪ ,‬ולרבה אף בזה נחלקו ר"מ וחכמים‪( .‬ע"ד‪.).‬‬ ‫דובא עליה וטרפו ולא היה יכול עוד לחיות‪ ,‬ואמר רב אשי‬ ‫בהמה ושחט בן ט' חי ויצא אחר שחיטתו ואמו חיה‪,‬‬ ‫שצריך לשוחטו כרבנן הנ"ל‪( .‬ואף שנעשה טריפה לא אסרו‬ ‫האם שחיטה לא מועילה בו‪ ,‬ואף לר"מ (דלהלן) שבן‬ ‫דין אבר ובשר מדולדלים‬ ‫חכמים אלא לאוכלו בלא שחיטה‪ ,‬משום דמפרסמא מילתא‪,‬‬ ‫פקועה שיצא לאויר העולם טעון שחיטה‪ ,‬מ"מ לא‬ ‫אבר ובשר שנחתכו מגוף הבהמה אבל הם עדיין תלוים‬ ‫אבל כשנטרפה לא מיפרסמא כ"כ‪ .‬תוד"ה דנפל)‪ ,‬וכן אין‬ ‫מועילה בו שחיטה אלא כשיצא לאויר העולם‪ ,‬וכ"ש‬ ‫בה בצורה רפויה‪ ,‬אין שחיטת הבהמה מועילה להתירם‬ ‫הלכה כמותו במתני'‪ ,‬אלא במה שאמר שאף‬ ‫לרבנן דס"ל שלא שייכת בו שחיטה כשיצא לאויר העולם‬ ‫באכילה‪ ,‬ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם שחיטת‬ ‫המסוכן מתוך חוליו שאמר כתבו גט לאשתי‪ ,‬יכתבו‬ ‫אפילו ביצא חי‪ ,‬דאין שחיטה אלא ביצא לאויר בחיי אמו‪ .‬או‬ ‫הבהמה מועילה שלא יהיה להם טומאת נבילה או לא‪,‬‬ ‫ששחיטה מועילה בו‪ ,‬ואף לרבנן ששחיטת אמו‬ ‫ויתנו אע"פ שלא אמר תנו‪ ,‬דדעתו שיתנו לה ועשאם שלוחים‬ ‫וכן יבואר האם כאשר הבהמה מתה הם מטמאים כמו‬ ‫שאר הבהמה או כאבר מן החי‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫גם לגרש אלא שהיה בהול על נפשו‪( ,‬כמו ביוצא בקולר‬ ‫מועילה לו‪ ,‬י"ל שגם שחיטת עצמו מועילה‪ ,‬דארבע‬ ‫שנתחייב מיתה למלכות‪ ,‬ומפרש מן הישוב לים‪ ,‬ויוצא‬ ‫אברים מדולדלים של בהמה שנשחטה‪ -‬לריש סימנים או שנים שלו או שנים של אמו אכשר ביה‬ ‫בשיירא למדברות)‪ ,‬וכן הלכה כדבריו בתרומת מעשר‬ ‫לקיש כשם שנחלקו ר"מ וחכמים אם אבר של עובר רחמנא‪ ,‬וכ"ש לר"מ שסובר ששייך בו שחיטה‪ .‬אמנם בבן ח'‬ ‫של דמאי שחזרה למקומה ואין תרומה עולה אלא באחד‬ ‫שיצא שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה‪ ,‬כך נחלקו ודאי אין השחיטה מועילה בו‪ ,‬דאפילו ביצא לאויר העולם לא‬ ‫אם אברים מדולדלים המעורים ותלויים במקצת של מועילה לו שחיטה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לדברי) שגם לרבי יוחנן‬ ‫ממאה ולא היה אלא מאה והרי הוא הפסד גדול‪ ,‬שלת"ק רק‬ ‫שבבן ט' יש איסור חלב‪ ,‬היינו רק משיצא לאויר העולם‪ ,‬וגם‬ ‫בשבת התירו למי ששכח לעשר דמאי לסמוך על המוכר עם‬ ‫בהמה שנשחטה השחיטה מטהרתם מידי נבילה‪,‬‬ ‫לריש לקיש שאין בו איסור חלב‪ ,‬יתכן דתהני שחיטה כמו‬ ‫הארץ לשאול אותו אם עישר‪ ,‬ולמוצאי שבת אין לאכול עד‬ ‫שלר"מ אין שחיטתו מטהרתו ולחכמים שחיטתו מטהרתו‪.‬‬ ‫דמהני שחיטת אמו‪( .‬ולפ"ז הא דאיתא במתני'‬ ‫שיעשר‪ ,‬ולר"ש שזורי אף בחול שואל את המוכר אם‬ ‫ולרבי יוחנן באברים לכו"ע אין שחיטה עושה ניפול‬ ‫שבנולדה טריפה מן הבטן לא היה לה שעת הכושר‪,‬‬ ‫עישר ואוכלו על פיו כיון שאין כאן תקנה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫‪-‬גמר נפילה‪ ,‬לומר שבשעת שחיטה הרי הוא כנופל ממנה ואין‬ ‫מיירי בבעלת חמש רגליים דודאי היתה טריפה (ד"ה אף) שבירושלמי מפרש דאימת דימוע על עם הארץ‪,‬‬ ‫השחיטה מועילה לו‪ ,‬אלא הוא טהור מלטמא אע"פ שזה אסור‬ ‫משנוצרה‪ ,‬דכל יתר כנטול דמי‪ ,‬אבל בסתם טריפה יש לה דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר כשחוזר ומתערב‪ ,‬ובטעמא‬ ‫באכילה‪ ,‬דאבר הוא חלק מגופה‪ ,‬משא"כ העובר‪.‬‬ ‫שעת הכושר שהרי היה יכול להכניס ידו ולשחוט דת"ק דלא שרי אלא בשבת‪ ,‬חד אמר מפני כבוד שבת‪ ,‬וחד‬ ‫ע"ג‪ :‬והא דאיתא בברייתא שלומדים אבר ובשר‬ ‫אמר מפני שאימת שבת עליו והוא אומר אמת‪ .‬ע"ה‪.):‬‬ ‫את העובר לפני שנטרף)‪.‬‬ ‫מדולדלים בבהמה בחיה ובעוף ששחטם שהם‬ ‫אם לא נשחטה אמו‪ ,‬לכו"ע הוא טעון שחיטה‪.‬‬ ‫בן פקועה‬ ‫אסורים מ"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו"‪ ,‬אין זה‬ ‫לענין מה החשיבו חכמים בן פקועה כשחוט‪-‬‬ ‫הגמרא חוזרת לעסוק בדיני בן פקועה‪ ,‬והיינו עובר‬ ‫איסור לאו של אבר מן החי‪ ,‬אלא מצות פרישה מדרבנן‬ ‫וקרא אסמכתא בעלמא‪.‬‬ ‫לענין רביעה או חרישה בכלאים בשור וחמור‬ ‫ע"ד‪:‬‬ ‫שנשחטה אמו כשהוא במעיה‪ ,‬ויבואר האם הוא מותר‬ ‫הרי הוא כבהמה גמורה‪ ,‬דלא אמרו שהוא ניתר‬ ‫באכילה ע"י שחיטת אמו או לא (מדאורייתא ומדרבנן)‪,‬‬‫ואברים מדולדלים של בהמה שמתה‪ ,‬לרבי יוחנן‬ ‫והאם גיד הנשה שלו וחלב גיד הנשה ושאר החלב שלו‬ ‫בין לר"מ בין לחכמים מיתה עושה ניפול כמו שנגמרה‬ ‫בשחיטת אמו אלא לענין אכילה בלבד לאוכלו בלא‬ ‫מותרים כאשר שאר העובר מותר או לא‪ ,‬והאם יש כרת‬ ‫שחיטה ולאכול חלבו וגידו‪ ,‬אבל לשאר דבריו מודו רבנן‬ ‫הנפילה לפני שמתה ואינו טמא כאבר מן הנבילה אלא‬ ‫על דמו‪ ,‬והאם דינו כבהמה לענין איסור רביעה וכלאים‬ ‫דבהמה מעלייתא היא‪.‬‬ ‫ולפדות בו פטר חמור‪ ,‬ואיזה טומאה יש לו אם נטמאה‬ ‫כאבר מן החי (ונ"מ שאינו מטמא בכזית אלא רק כשהוא‬ ‫ולענין גיד הנשה שלו וחלבו לרבי יהודה דס"ל‬ ‫אמו‪ ,‬ומה הדין בשוחט טריפה ומצא בה בן פקועה האם‬ ‫שלם בשר גידים ועצמות‪ ,‬משא"כ בנבילה)‪ ,‬ואם אכלו‬ ‫שחיטתו מועילה לו או לא‪ ,‬ומה הדין בולד שאביו בן‬ ‫לוקה‪ .‬ובבשר המדולדל‪ ,‬הבשר צריך הכשר מים‬ ‫שהוא ניתר בשחיטת אמו אף גיד הנשה וחלבו‬ ‫פקועה ואמו בהמה רגילה האם שחיטת עצמו מועילה לו‬ ‫לקבלת טומאה דמיתה עושה ניפול והוה ליה בשר מן החי‬ ‫מותרים‪ ,‬ולר"מ שאינו ניתר בשחיטת אמו גיד הנשה‬ ‫או לא‪.‬‬ ‫שלו וחלבו אסורים‪.‬‬ ‫שהפורש ממנו טהור ואינו מטמא משום אבר מן החי‪ .‬ואם‬ ‫הבהמה נשחטה‪ ,‬לר"מ הוכשרו הבשר והאבר לקבל התר בן פקועה‪-‬‬ ‫ולענין חלב הגיד‪ ,‬לר"מ הוא אסור‪ ,‬וצריך לחטט‬ ‫אחריו אפילו הנבלע ונשרש בבשרה‪ ,‬ולרבי יהודה חותכו‬ ‫טומאת אוכלין ע"י הדם שלה אבל מצד עצמם אינם השוחט בהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט'‬ ‫בשוה דדמי לגיד ואסור מדרבנן‪ ,‬וא"צ לחטט אחריו‪.‬‬ ‫טמאים משום אבר מן החי‪ ,‬שהשחיטה הועילה להם אפילו מת‪ ,‬קורעו ללא שחיטה‪ ,‬ומוציא את דמו‪ ,‬ואוכלו‪ .‬ור"מ‬ ‫לר"מ דפליג באבר דעובר‪ ,‬אמנם אם נחתך האבר קודם‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה חלבו) שרש"י לא גורס חלבו דגיד‪ ,‬דלא‬ ‫(דלהלן) מודה בזה‪ ,‬דאיתרבי מ"כל בבהמה תאכלו"‪ ,‬דכיון‬ ‫שחיטה שלא הוכשר ע"י הדם ואח"כ פירש ממנו בשר בעי‬ ‫איירי בבהמה אלא בשליל‪ .‬ור"ת מיישב הגירסא דכוונת ר'‬ ‫שלא כלו חדשיו וגם לא יצא לאויר העולם‪ ,‬לאו בהמה הוא‪.‬‬ ‫ואף חלבו מותר‪ ,‬אבל דמו אסור‪ ,‬דלא גרע מדם האברים‬ ‫הכשר‪ ,‬ולר"ש לא הוכשרו (אפילו אם ר"ש היה סובר שדם‬ ‫אושעיא שהמחלוקת רק לגבי שחיטה‪ ,‬אבל חלבו דגיד דשליל‬ ‫מודה ר"מ דשרי‪ ,‬וע"ז מייתי מברייתא שגם בשליל ר"מ אוסר‪.‬‬ ‫שעובר עליו בלא תעשה (כריתות כ"א‪.):‬‬ ‫מכשיר‪ .‬תוד"ה הוכשרו)‪ ,‬ואם אכלו לאבר אינו לוקה‪,‬‬ ‫ואם מצא בה בן ט' חי‪ ,‬לר"מ הוא טעון שחיטה‪ ,‬דכיון‬ ‫דשחיטה אינה עושה ניפול‪.‬‬ ‫ולענין דמו‪ ,‬לריש לקיש שיטת רבי יהודה שאין בו‬ ‫כרת‪ ,‬ואף שרבי יהודה סובר שדם התמצית יש בו‬ ‫שכלו חדשיו הוא נחשב 'בהמה' בפני עצמו ולא איתרבי מ"כל‬ ‫ע"ד‪ .‬המקור שמיתה עושה ניפול ושחיטה אינה‬ ‫בבהמה תאכלו"‪ ,‬וחייב באותו ואת בנו שלא ישחטנו ביום‬ ‫כרת (ולת"ק אינו אלא בלאו)‪ ,‬מ"מ כיון שהרבוי הוא‬ ‫עושה ניפול הוא מדכתיב "וכל אשר יפול עליהם‬ ‫מדכתיב "כל דם"‪ ,‬כל היכא שאינו חייב על דם‬ ‫ששחטו את אמו‪ .‬ולחכמים שחיטת אמו מטהרתו‪,‬‬ ‫במותם יטמא" למעט שחיטה‪ ,‬דאין לומר שבא‬ ‫הנפש כגון שליל שאין בו דם הנפש‪ ,‬אינו חייב על דם‬ ‫דבעינן כלו חדשיו ולידה כדי להחשיבו 'בהמה'‪ .‬ולר"ש‬ ‫למעט בחייהם ממש‪ ,‬דהא מ"וכי יפול מנבלתם"‬ ‫שזורי אף אם הוא בן ה' שנים והוא חורש בשדה‬ ‫נפקא‪ .‬ואף דקרא איירי בשרצים דלא שייכא בהו‬ ‫התמצית‪ .‬ולרבי יוחנן יש בו כרת‪.‬‬ ‫שחיטת אמו טיהרתו‪( ,‬אבל לחכמים אם הפריס (‪-‬‬ ‫ולענין פדיון פטר חמור‪ ,‬לר"מ שהוא טעון שחיטה‪,‬‬ ‫שחיטה‪ ,‬והיכי ממעטי שחיטה מהאי קרא‪ ,‬אם אינו ענין‬ ‫עמד על פרסותיו) על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן‪,‬‬ ‫שה מעליא הוא ופודים בו‪ ,‬ולחכמים‪ ,‬למר זוטרא‬ ‫לשרצים שלא שייך בהם שחיטה‪ ,‬תנהו ענין‬ ‫דאתו לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה‪ .‬אמנם קלוט בן‬ ‫לבהמה‪ .‬ואף דבעי קרא לומר שאין מטמאים אלא‬ ‫אין פודים בו בפחות משוויו (דבשוויו פודים אפילו‬ ‫פקועה מותר לכו"ע אפילו לת"ק שמצריך מדרבנן שחיטה‬ ‫בעשבים שלוקים)‪ ,‬דכבישרא בדיקולא הוא ואין פודים‬ ‫כשהם לחים כמו בשעת מיתה למעט שרץ שהתייבש‪,‬‬ ‫בהפריס ע"ג קרקע‪ ,‬דמילתא דתמיהא שהוא קלוט‬ ‫בשחוטה‪ ,‬ולרב אשי פודים בו‪ .‬וטען רב אשי שאם מר‬ ‫תרי "במותם" כתיבי‪.‬‬ ‫מידכר דכירי לה אינשי ומתוך שתמהים על קליטתו‬ ‫זוטרא רוצה ללמוד 'שה שה' מפסח (שהוא פסול בבן‬ ‫בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה לתנא דמתני' כיון‬ ‫זוכרים את כל דבריו‪ .‬וללישנא בתרא רק בקלוט בן‬ ‫פקועה כמו בכל קדשים‪ ,‬דכתיב "כי יולד" פרט ליוצא דופן‪.‬‬ ‫שאין במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו‪ ,‬ולתנא‬ ‫רש"י‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה דגמר) דא"כ גם לר"מ לא יפדו בו‪.‬‬ ‫קלוטה בן פקועה ואותה קלוטה היתה מותר‪ ,‬דבעינן ב'‬ ‫תמיהות‪.‬‬ ‫דברייתא נחשב שיש במינו שחיטה והיינו אגב אמו‬ ‫ולכן ביארו דפסול מטעם שחוטה‪ ,‬דאין פודים בשחוטה)‪ ,‬א"כ‬ ‫לרבי חנינא הלכה כר"ש שזורי‪ ,‬ולדבריו מותר עד‬ ‫דניתר בשחיטת אמו לדברי הכל‪ ,‬ומ"מ אין שחיטתו‬ ‫נצטרך לפדיון זכר ותמים ובן שנה כמו בפסח‪ ,‬ואם‬ ‫סוף כל הדורות‪ .‬ולרבי יוחנן אליבא דרב אשי ר"ש‬ ‫מטהרתו ויש ללמוד מזה לטריפה שלא תטהרנו‪( ,‬ולדבריו‬ ‫מרבים מ"תפדה" נכשיר גם בן פקועה‪ .‬והגמ'‬ ‫שזורי מתיר רק בו עצמו ולא בבנו‪ ,‬אמנם אין הלכה‬ ‫ללישנא קמא נחלקו בזה רב יהודה (בשם רב בשם‬ ‫מתרצת דא"כ 'שה שה' מאי אהני ביה‪ ,‬ומסתבר למעט דשחיטתו מטהרתו‪ ,‬ולסוברים שבן ט' ניתר בשחיטת‬ ‫רבי חייא) ועולא (בשם רבי אושעיא)‪ ,‬שלרב יהודה‬ ‫בן פקועה דכבישרא בדיקולא דמי‪ ,‬ולרבות בעל מום ונקיבה‪ .‬אמו‪ ,‬לרב אמי הכא אסור דשחיטתו אינה מועילה‪,‬‬ ‫למטה היינו למטה מהארכובה סמוך לה מיד‪( ,‬ולא‬ ‫ולענין טומאה אם נטמאה אמו שחוטה‪ ,‬לרבי יוחנן אמו ובשחיטת אמו הטריפה לא מישתרי‪ ,‬דהרי הוא כאחד‬ ‫הארכובה העליונה שבין הקולית והעצם האמצעי)‪ ,‬ולמעלה‬ ‫היא ראשון והעובר הוא שני דתרי גופי נינהו‪( ,‬ומה מאבריה‪( ,‬וכתבו התוס' (ד"ה לדברי) שרק בגלל שאמו‬ ‫נשחטה ומהני לטהר מטומאת נבילה אסור‪ ,‬אבל אם לא‬ ‫היינו למעלה מן הארכובה מיד‪ ,‬דהיינו בצומת הגידין‬ ‫שמצינו שנחלקו ר"מ וחכמים אם בשר העובר שהיה‬ ‫נשחטה אמו לכו"ע מהניא ליה שחיטה‪ ,‬ולכן בקרעה ומצא בה‬ ‫שהוא סמוך לה‪ ,‬והוי טריפה‪ ,‬וכ"ש בגובהו‪ ,‬וארכובה היינו‬ ‫בן ט' חי טעונה שחיטה ומהניא גם לחכמים)‪ ,‬ולרבא הכא‬ ‫כטריפה‬ ‫מחובר לאבר היוצא מטמא כנבילה או‬ ‫הארכובה הנמכרת עם הראש שהיא התחתונה‪ .‬ולעולא‬ ‫שחוטה‪ ,‬צ"ל שהוכשר בשחיטה וכרבי שמעון דס"ל מותר‪ ,‬דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא ‪-‬התורה‬ ‫איירי בארכובה הניכרת בגמל דקסבר שהכונה לארכובה‬ ‫ריבתה שיכול לאוכלו מכח שחיטת אמו‪ ,‬אבל אם הוא צריך‬ ‫שכיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה‪ ,‬ואין הדם‬ ‫העליונה‪ .‬ולרב יהודה צ"ב מה הפסול המיוחד בניטל‬ ‫לשחיטת עצמו כגון שליל של טריפה שוחטו בסימנים שלו‬ ‫מכשיר‪ ,‬משא"כ אם הם גוף אחד הוכשר בדם שחיטת האם)‪.‬‬ ‫צומת הגידין‪ ,‬שהרי במקום זה כבר שנה התנא‬ ‫והוא מותר‪ .‬ורב חסדא אמר שהוא טעון שחיטה‬ ‫ולריש לקיש גם העובר הוא ראשון‪ ,‬דהרי הם גוף‬ ‫שפסול בנחתך‪( ,‬ואין לתרץ דס"ל שצומת הגידים הוא‬ ‫להתירו באכילה‪ ,‬דבשחיטת אמו טריפה אינו ניתר‪ ,‬דא"כ הוה‬ ‫אחד כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה היא שומר‬ ‫מעט למעלה מן הארכובה כמ"ד לקמן‪ ,‬דפשיטא ליה למקשה‬ ‫ליה כאחד מאבריה‪ ,‬וחייב בזרוע ולחיים וקיבה ד"זובחי‬ ‫שלו‪( ,‬ומה שמצינו שאם בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל‬ ‫דלא ס"ל כן‪ ,‬ועוד דלהדיא סבר לקמן שהוא מתחיל אפילו‬ ‫הזבח" קרינן ביה‪ ,‬ואם מת בלא שחיטה טהור מלטמא‬ ‫עבר בנהר הוכשר לקבלת טומאה‪ ,‬ומבואר שלא‬ ‫למטה מעט מהארכובה‪ .‬תוד"ה אלא)‪ .‬ואין לומר דהא‬ ‫במשא דשחיטת אמו מטהרתו‪ ,‬דארבע סימנים אכשר‬ ‫הוכשר בדם השחיטה של אמו‪ ,‬צ"ל דאיירי בשחיטה‬ ‫דפסול מן הארכובה ולמעלה היינו למעלה מצומת‬ ‫ביה רחמנא‪ ,‬וטען רבה שאינו טעון שחיטה אלא‬ ‫יבישתא שאף אמו לא הוכשרה‪ ,‬וס"ל ששחיטה בלא דם לא‬ ‫הגידין‪ ,‬דלא משמע כך במתני'‪ .‬ולרב פפא שניהם‬ ‫לר"מ‪ ,‬ומה שאם מת טהור מלטמא זה נכון רק‬ ‫מכשירה ודלא כר"ש)‪ .‬ואמר רבי יוחנן שכל זה לרבי‬ ‫מודים דאיירי בארכובה הניכרת בגמל‪ ,‬אלא שרב‬ ‫לרבנן‪ ,‬ואין לומר לרב חסדא כמו שמפרשים‬ ‫יוסי הגלילי דס"ל שבן פקועה ואפילו חי שנגע בטומאה‬ ‫יהודה מפרש שלמטה היינו למטה מהארכובה‬ ‫הברייתא דאיירי ששחט ומצאו שהיה מת כבר במעי‬ ‫מטמא טומאת אוכלין מחיים וצריך הכשר דתרי גופי‬ ‫העליונה ומצומת הגידין ‪-‬למטה מאותה ארכובה ומכל‬ ‫אמו‪ ,‬ואמר לו רב חסדא שארבע סימנים אכשר ביה‬ ‫נינהו‪ ,‬אבל לחכמים אינו מטמא טומאת אוכלין מפני‬ ‫העצם האמצעית דהיינו בעצם התחתונה כשרה‪ ,‬ולמעלה‬ ‫רחמנא וכולה כרבנן ומודו רבנן ששחיטת עצמו מועילה ולא‬ ‫שהוא חי‪ ,‬אע"פ שהוא מותר ע"י שחיטת אמו‪.‬‬ ‫היינו בעצם העליונה ‪-‬בקולית‪ ,‬דהוי טריפה בכל מקום‬ ‫אמרינן שהוא שחוט ועומד‪ ,‬וכשעלה ר' זירא לארץ‬ ‫וכן אמר רבי יוחנן שרבי יוסי הגלילי (הנ"ל) ובית‬ ‫שתחתך‪ ,‬ובעצם האמצעית תלוי אם ניטל צומת‬ ‫ישראל הסכים עמו רבי יוחנן‪ ,‬ואין ידוע מה היתה‬ ‫שמאי (שסוברים שדג מקבל טומאה משעה‬ ‫הגידין‪ ,‬ואף שלמעלה מזה לא הוי טריפה‪ ,‬אין בזה‬ ‫דעת ריש לקיש בזה‪.‬‬ ‫שניצוד אע"פ שהוא חי‪ .‬ולבית הלל מקבל טומאה‬ ‫תימה‪ ,‬דאין לדמות טריפות להדדי‪.‬‬ ‫בן פקועה שבא על בהמה רגילה‪ ,‬אמר רב‬ ‫רק משימות‪ ,‬ולרבי עקיבא משעה שאינו יכול‬ ‫צומת הגידין‪-‬‬ ‫משרשיא שלדברי האומר חוששים לזרע האב והיינו‬ ‫לחיות וכגון שיבש בו כסלע בין סנפיריו‪ ,‬ואפילו הוא‬ ‫מקומם ואורכם במקום ששם מתחיל ושם כח חיות‬ ‫חנניה שסובר ש'אותו ואת בנו' נוהג גם באב ובנו‪ ,‬אין לו‬ ‫מקרטע‪ .‬לתוס' (ד"ה מאי) מקרטע היינו קופץ ומדלג בחוזק‪,‬‬ ‫תקנה דהוי כמו שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו‪ ,‬והסימן‬ ‫שלר"ע טהור כיון שאם זורקו במים הוא יכול לחיות‪ ,‬ולבית‬ ‫הגידים‪ -‬לרבה היינו ממקום שהגידין יוצאים מהעצם‬ ‫השני שחוט ועומד‪ ,‬ובהמה אינה נכשרת בסימן אחד‪( ,‬והתוס'‬ ‫שמאי טמא) אמרו דבר אחד‪ ,‬והיינו שרבנן שמטהרים בבן‬ ‫החוצה ומהלכים בבשר‪ ,‬שהעצם למעלה מן הפרק היא ללא‬ ‫(ד"ה בן פקועה) כתבו שאף אם היה כשר בסימן אחד בבהמה‪,‬‬ ‫פקועה לא סוברים כר"מ שהוא טעון שחיטה‪ ,‬דא"כ בדגים הם‬ ‫בשר כשתים שלש אצבעות‪ ,‬והגידים אדוקים בו‪ ,‬וכל זמן‬ ‫מודים שהם מטמאים כב"ש‪.‬‬ ‫שהם צמותים וקשורים יחד זה נחשב צומת‪ ,‬עד המקום שהם‬ ‫הכא לא יהני‪ ,‬כיון שהוא חצי שחוט מצד אביו‪ ,‬ואין רוב סימן‬ ‫שיהא ראוי לשחיטה)‪ ,‬וא"א לצרף את שחיטת האם דאין לך‬ ‫נפרדים זה מזה‪ .‬ולרבה בר רב הונא היינו ממקום‬ ‫שהייה גדולה מזו‪ ,‬ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרן לעיל ד'‬ ‫דגים שנולדו בהם סימני טריפה כגון‬ ‫ע"ה‪.‬‬ ‫אדיקתם בעצם עד הפרק‪ .‬ולרבא בריה דרבה בר רב‬ ‫סימנים אכשר ביה רחמנא‪( .‬והתוס' (שם) כתבו דאפילו מ"ד‬ ‫שניקבו המעיים לרבי עקיבא‪ ,‬הגמ' מסתפקת אם אפי'‬ ‫הונא היינו מה שמעל הערקומא ‪-‬העצם הקטנה‬ ‫ד' סימנין אכשר ביה רחמנא מודה הכא‪ ,‬דהתם שחיטת טרפה‬ ‫למ"ד טריפה חיה‪ ,‬שאני דגים דלא נפישא‬ ‫המחברת את הפרקים‪ ,‬עד המקום שהגידים נפרדים‪ ,‬וזה‬ ‫לא הויא שחיטהף אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו‪ .‬ומודה נמי‬ ‫חיותייהו ולכן הם מטמאים‪ ,‬או שגם למ"ד טריפה‬ ‫השיעור הגדול מהשיעורים האחרים‪ ,‬שהוא מתחיל כבר מן‬ ‫לסוגיא לעיל ס"ט‪ .‬גבי מהו לחוש לזרעו של עובר‪ ,‬דמשמע‬ ‫אינה חיה‪ ,‬שאני דגים שאין במינם שחיטה וא"כ‬ ‫העקרום שהוא מתחת העצם האמצעית‪ ,‬ואם נחתך בין העצם‬ ‫דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה‪ ,‬דהתם הסימנין כשחוטין‬ ‫הטריפות אינה נחשבת לגביהם כמיתה‪.‬‬ ‫האמצעית לאותו מקום הוי טריפה‪ .‬ויש מי שרצה לאסור‬ ‫ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום)‪.‬‬ ‫אף בערקומא גופיה ‪-‬בנחתכו הגידים כנגד הערקום עצמו‪,‬‬ ‫חֵלב עובר‪ -‬ללישנא קמא בהמה שהפילה נפל‪,‬‬ ‫ואמר רבי אבא שאין הדין כך להחמיר יותר‪ ,‬אלא כדרב‬ ‫טריפות שברגל‬ ‫לרבי יוחנן חלבו כחלב בהמה בכרת‪ ,‬דאוירא (‪-‬‬ ‫יהודה שהמקום הוא היכא דפרעי טבחי ‪-‬שהטבחים‬ ‫אף שפרק זה עוסק בדיני בן פקועה‪ ,‬ודיני טריפות‬ ‫לידה) גרים לשוויה בהמה‪ ,‬וכיון שנולד נאסר‪( ,‬ואפילו‬ ‫פותחים (כדי להפריד את הבשר מהעצם‪ .‬ל"א כדי להפשיט‬ ‫נתבארו בפרק הקודם 'אלו טריפות'‪ ,‬שנה התנא כאן דיני‬ ‫לרבי יהודה שחלבו מותר‪ ,‬מיירי שלא יצא לאויר)‪ ,‬ולריש‬ ‫את עור הרגלים האחוריות)‪ ,‬וזה למעלה מהערקום‪ .‬שמואל‬ ‫טריפות שברגל בגלל הדין שבנשבר העצם ורוב הבשר‬ ‫קיים שחיטתו מטהרתו‪ .‬רמב"ם‪.‬‬ ‫לקיש חלבו כחלב חיה שאין בו אלא איסור נבילה‪ ,‬דאין‬ ‫אמר שצומת הגידין היינו ממקום שהגידין צומתים‬ ‫שחיטתו מטהרתו‪ ,‬אבל חלבו כבשרו‪ ,‬דחדשים גרמו‬ ‫רגל הבהמה מורכבת משלש עצמות עיקריות‪ :‬א'‬ ‫‪-‬מחוברים יחד ונראים כגיד אחד‪ ,‬עד מקום שמתפשטים‪,‬‬ ‫ובעינן חדשים ואוירא‪ .‬וללישנא בתרא היכא דלא כלו‬ ‫הארכובה התחתונה (לרש"י הכונה לעצם התחתונה‪,‬‬ ‫ואורכם בשור ארבע אצבעות‪ ,‬ובבהמה דקה רק‬ ‫והיא נקראת גם ארכובה הנמכרת עם הראש‪ ,‬וזה כולל‬ ‫לו חדשיו לכו"ע אינו כבהמה‪ ,‬ונחלקו בהושיט ידו‬ ‫המקום שהם בולטים והם קשים (וכאשר הם נכנסים‬ ‫את עצמות הפרסה)‪ .‬ב' עצם השוק (נמצאת מעל‬ ‫למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכלו‪,‬‬ ‫לבשר הם נעשים רכים) וגדולים ולבנים הוי צומת‬ ‫הארכובה התחתונה)‪ .‬ג' עצם הירך (נמצאת מעל השוק‬ ‫שלרבי יוחנן חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמו‬ ‫הגידין‪ ,‬ולמר בר אשי אף זיגי (‪-‬צלולים ולבנים קצת) הוי‬ ‫ונקראת גם קולית והיא תחובה בקצה העליון בעצם‬ ‫וכיון שכלו חדשיו חלבו אסור‪( ,‬אמנם כששחט את אמו רבי‬ ‫האליה)‪ .‬וצומת הגידין (חיבור כמה גידים יחד) נמצא‬ ‫צומת הגידין אע"פ שאינם לבנים‪ .‬וכתב רש"י שהלכה‬ ‫יהודה מתיר את חלבו מ"כל בבהמה תאכלו")‪ ,‬ולריש‬ ‫בשיפולי עצם השוק סמוך לחיבורה עם הארכובה‬ ‫כמר בר רב אשי‪ ,‬דהלכה כמותו בכל מקום חוץ משני מקומות‪,‬‬ ‫לקיש חלבו כחלב חיה דחדשים ואוירא גרמו‪.‬‬ ‫התחתונה‪ .‬והארכובה העליונה היא מקום החיבור בין‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה מר) דכן איתא גם בסדר תנאים ואמוראים‪,‬‬ ‫הגמ' מבארת שריש לקיש לומד את דבריו ממה‬ ‫עצם השוק לעצם הירך‪.‬‬ ‫ולר"ח ולר"ת גם כאן אין הלכה כמותו)‪ .‬ולענין שיעור צומת‬ ‫הגידים כיון שלא נפסקה ההלכה וטריפות דאורייתא‪ ,‬הולכים‬ ‫ולהלן יבואר באלו אופנים חתך או שבר או חסר בדברים‬ ‫שחלב ושני כליות האמורות באשם אין השליל‬ ‫אחרי המחמיר‪ ,‬ונמצא שממעל הערקום עד המקום שהגידים‬ ‫אלו מטריף את הבהמה‪.‬‬ ‫בכלל שהרי אין אשם נקיבה‪ ,‬ה"ה בכל הקרבנות‬ ‫מתפצלים הוי צומת הגידים‪ ,‬והוי טריפה בנחתך אפילו‬ ‫דאפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה‪ ,‬ולרבי ע"ו‪ .‬בהמה שנחתכו רגליה‪ ,‬מן הארכובה ולמטה‬ ‫הארכובה והעצם קיימים‪.‬‬ ‫יוחנן כיון שחלבו כחלב בהמה איצטריך קרא‬ ‫כשרה‪ ,‬מן הארכובה ולמעלה פסולה‪ .‬וכן בניטל‬ ‫ע"ו‪ :‬מנין הגידין‪ ,‬וכמה מהם פוסלים‪ -‬יש ג'‬ ‫צומת הגידין (‪-‬למעלה מהארכובה וסמוך לה‪ ,‬והם אותם ג'‬ ‫למעוטי‪ ,‬והתורה פסלתו כמו שפסלה תורה‬ ‫חוטים שנוטלים מנקרי הבשר מתלולית העצם) אפילו לא חוטים בצומת הגידים‪ ,‬אחד עבה ושנים דקים‪,‬‬ ‫מחוסר זמן לפני ז' ימים‪ ,‬אף שלכו"ע הוא בהמה‪.‬‬ ‫לאמימר אם נחתך העבה פסול כיון דליכא רוב בנין‬ ‫ע"ה‪ :‬השוחט טריפה ומצא בה בן ט' חי‪ ,‬לר"מ נחתך העצם פסולה‪- .‬מתני'‪.‬‬ ‫דהוא עבה משניהם‪ ,‬ואם נחתכו הדקים פסול דליכא‬ ‫שסובר שכל בן ט' אין שחיטת אמו מטהרתו‪ ,‬מותר‬ ‫הריני) לומדים מזה דהיינו לר"מ‪ ,‬דס"ל בהמה מין ולד‪ ,‬וחומר‬ ‫שלריש לקיש לוקים משום נבילה וחשיב כבשר ומ"מ אין‬ ‫רוב מנין‪ .‬ולמר בר רב אשי פסול רק היכא שנחתכו‬ ‫הולד השני משכחת לה כשהבהמה זכר‪ ,‬או כשהשליא יצאה‬ ‫יוצאים בזה בפסח‪ ,‬דיליף מ"ואכלו את הבשר" ולא גידים‪.‬‬ ‫רוב מנין ובנין‪ ,‬והלכה כמותו (בכל מקום חוץ מכתב אודיתא‬ ‫ביום אחר‪ ,‬אך לפ"ז קשה אמאי לא נקט תשב לזכר ולנקיבה‬ ‫תוד"ה אל)‪ ,‬ואף שאין הלכה כריש לקיש אלא בשלש‬ ‫ומיפך שבועה)‪ .‬ולרב יהודה לרב אם נחתך רוב גיד‬ ‫ולנדה‪ ,‬דשמא אין כאן ולד‪ ,‬ולרש"י דאתיא כרבנן ניחא)‪,‬‬ ‫מקומות (‪-‬שקנין פירות לאו כקנין הגוף‪ ,‬וחליצת מעוברת‬ ‫דשמא נימוח שפיר של שליא וזה היה ולד גמור נקיבה‪,‬‬ ‫פסול‪ ,‬ולשמואל אינו פסול כשנשארו רוב הגידין‪,‬‬ ‫לאו שמה חליצה‪ ,‬והמחלק נכסיו שלא כדיני ירושה צריך‬ ‫ותשב עליו שבועיים כמו בלידת נקיבה‪ ,‬ושמא נימוחה‬ ‫לכתוב לשון מתנה לכל אחד ואחד ולא מספיק פעם אחת)‪,‬‬ ‫ולרבנאי שמואל מכשיר אף בנשתייר כחוט הסרבל‬ ‫שליתו של השפיר שבפנים ואין כאן ולד כלל וממילא אין‬ ‫רבי יוחנן עצמו חזר בו וס"ל שכל דבר שסופו להקשות‬ ‫של צמר שמעמידים את בית הצואר בחוט‪ .‬וי"א שלרב‬ ‫לה כלל ימי טוהר‪( ,‬אבל אם לא נמצאה צורה זו עימה נותנים‬ ‫אזלינן בתר סוף‪.‬‬ ‫צריך שישאר רוב מכל אחד‪ ,‬ולשמואל מספיק‬ ‫לה עכ"פ ימי טוהר של זכר‪ ,‬דאין שליא בלא ולד‪ ,‬כמו במפלת‬ ‫שליש מכל אחד‪.‬‬ ‫ע"ז‪ .‬אם נפלה חתיכה מהעצם דינו כנשברה העצם‪,‬‬ ‫שליא)‪ ,‬ומבואר כרבי אלעזר‪ .‬והמפלת נפל תולים השליא‬ ‫ובעופות יש ט"ז גידין‪ ,‬ואם נחתך אחד מהם הוי‬ ‫בולד עד ג' ימים (תוד"ה המפלת)‪ ,‬ואין זה תלוי בכאורחיה‬ ‫ואין זה חמור יותר‪.‬‬ ‫טריפה‪( ,‬ואין זה חומר בעוף מבהמה‪ ,‬דאם נפסק אחד מהם‬ ‫אלא בצורה‪ ,‬דבצורת אדם רגילה השליא להתעכב‪ ,‬משא"כ‬ ‫כמה ספיקות בדין בשר החופה את העצם‬ ‫בצורת בהמה חיה ועוף אפילו מעי אשה‪( .‬תוד"ה הריני)‪ .‬ואף‬ ‫סוף כולם להפסק‪ .‬תוד"ה איפסיק)‪ .‬ומר בר רב אשי סיפר‬ ‫דקתני שמא והיינו דהוי ספק‪ ,‬וא"כ ביצאה מקצתה הוי ספק‬ ‫שנשברה‪ -‬יש להסתפק מה הדין כשהרוב בשר‬ ‫שאביו הכשיר עוף שמצא בו ט"ו גידין אבל אחד‬ ‫ספיקא דשמא לא יצא שם הראש‪ ,‬מ"מ אסורה באכילה אטו‬ ‫מתלקט מכמה מקומות‪ ,‬או שהוא מרודד וקלוש‪ ,‬או‬ ‫היה עבה מחבירו והפרידו ומצא בו ב' גידין‪.‬‬ ‫יצא רובה‪ .‬אי נמי הא דקתני שמא היינו בשליא שאחר הולד‪,‬‬ ‫שהוא נרקב בשיעור שהרופא מסירו בסכין (והא‬ ‫אבל קודם הולד הוי ודאי ולד אחר‪ ,‬ור"א מיירי בקודם הולד‪.‬‬ ‫דאמר לעיל (נ"ג‪ ):‬שאם נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו‬ ‫נשברה עצם הרגל ויצאה החוצה ולא נחתכה‪ ,‬אם‬ ‫תוס' שם‪.‬‬ ‫הוא אינו‪ ,‬היינו בדבר שבו עצמו תלויה הטריפות‪ ,‬אבל כאן‬ ‫רוב הבשר קיים‪ ,‬והיינו שעור ובשר מכסים את רובו‪,‬‬ ‫טומאת עור‪ -‬עור אינו מטמא טומאת אוכלים‪,‬‬ ‫שהטריפות תלויה בעצם י"ל שגם בנתמסמס עדיין הוא מגין‪.‬‬ ‫שחיטתו מטהרתו ומותר באכילה‪ ,‬ואם לאו אין‬ ‫תוד"ה נתמסמס)‪ ,‬או שהבשר ניקב בלא חסרון‪ ,‬או נסדק‪,‬‬ ‫שחיטתו מטהרתו‪ .‬וכיון שיש מחלוקת אם הכונה‬ ‫אא"כ שלקו‪( .‬ומ"מ אינו נאכל בפסח‪ ,‬דבעינן שיהא נאכל‬ ‫או נקלף ואינו דבוק בעצם‪ ,‬ואת"ל שבנקלף בלא חסרון כשר‬ ‫לרוב עוביה (‪-‬שרוב עובי השבירה לא יצאה החוצה‪ ,‬ורק‬ ‫בשילקא שלא ע"י הדחק‪ .‬תוד"ה עור)‪ .‬וכן עור אינו‬ ‫יש להסתפק מה הדין אם ניטל השליש התחתון של‬ ‫מיעוט העצם גלוי אבל רובו מכוסה) או לרוב הקיפה (‪-‬‬ ‫מטמא טומאת נבילות כשאין עליו כזית בשר‪ ,‬וה"ה‬ ‫עובי הבשר הסמוך לעצם ושני שליש העליונים עומדים‬ ‫שאם רוב היקף הבשר שסביב לעצם במקום השבר מגולה הרי‬ ‫בקולית סתומה‪ .‬תוד"ה ולא)‪ ,‬דכתיב "בנבלתה" ולא‬ ‫באויר‪( .‬לתוס' (ד"ה דקנה) אם נדבק העור בליחה של הבשר‬ ‫היא טריפה‪ ,‬אבל אם רובו מכוסה אפילו אם רוב מקום‬ ‫בעור או בעצמות או בגידין או בקרניים או‬ ‫זה מעלה ארוכה וכשר)‪ ,‬ואם נחתך מעל השבר כמין‬ ‫השבירה מגולה‪ ,‬שיצא החוצה דרך נקב קטן‪ ,‬מותר)‪ ,‬לכן‬ ‫בטלפים‪ ,‬ואפי' עשאם ציקי קדירה ‪-‬שבישלם הרבה‬ ‫טבעת‪ ,‬יסרוט שם ע"י עצם וע"י שיצא דם הבשר יתחבר‪,‬‬ ‫צריך גם רוב עוביה וגם רוב הקיפה‪ .‬לתוס' (ד"ה רוב)‬ ‫עם תבלין‪ .‬ורב יצחק בר נפחא מסתפק אם עור‬ ‫ואם הבשר התחיל להתחבר בחזרה כשרה‪ ,‬אבל אם‬ ‫רוב הקיפה הכונה לרוב היקף מה שנתגלה מן השבר‪ ,‬ומ"מ‬ ‫חמור שהוא קשה ומאוס ששלקו (‪-‬בישלו הרבה מאד)‬ ‫יסרוט ע"י ברזל זה יעשה חריצים ומכאיב המכה‪.‬‬ ‫משכחת לה רוב עוביה ולא רוב הקיפה וכן להיפך‪ ,‬כיון שהעצם‬ ‫מטמא טומאת אוכלין כשאר עורות‪ ,‬או דשאני‬ ‫לא עגולה ממש אלא רחבה מצד אחד וצרה מצד אחר‪.‬‬ ‫עור חמור דמאיס‪.‬‬ ‫דיני שליא‬ ‫רב מבאר שאם העצם נשברה למעלה מהארכובה‪,‬‬ ‫הנאה מהשליא במבכרת או בקדשים‪ -‬בהמה‬ ‫שליא בלשון חז"ל הכונה לכיס מלא נוזלים שבו גדל‬ ‫אם רוב בשר קיים האבר והבהמה מותרים‪ ,‬ואם אין‬ ‫העובר‪ ,‬שכשמגיע זמן העובר לצאת הוא קורע אותו‬ ‫רוב בשר קיים שניהם אסורים‪( ,‬ורישא דקתני נחתכו‬ ‫המבכרת שהפילה שליא מותר להשליכה לכלבים‬ ‫ויוצא‪( ,‬בזמננו מכנים שליא גוש בשר ודם שאליו העובר‬ ‫רגליה מן הארכובה ומלעלה‪ ,‬ה"ה נשבר העצם בלא רוב בשר‬ ‫ולא חוששים שזו שלית בכור‪ ,‬דסמוך מחצה נקיבות‬ ‫מחובר בחבל הטבור‪ ,‬שהוא יוצא אחרי לידת העובר)‪.‬‬ ‫קיים‪ ,‬ואגב סיפא נקט נחתכה לרבותא שלמטה אפילו נחתכו‬ ‫למיעוט היולדות נדמה כגון רחל שילדה מין עז‪ ,‬וכתיב‬ ‫ויבואר להלן האם הוא ניתר באכילה ע"י שחיטת הבהמה‬ ‫לגמרי כשרה‪ .‬תוד"ה ואם)‪ .‬ואם נשברה למטה‬ ‫"אך בכור שור" – עד שיהא הוא שור ובכורו שור‪ ,‬והוו להו‬ ‫לפני שיצא‪ ,‬והאם הוא מטמא מדין אוכל או מדין נבילה‪,‬‬ ‫מהארכובה שזה המקרה במתני'‪ ,‬אם רוב הבשר קיים‬ ‫זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן‪( .‬ומבכרת שהטילה‬ ‫והאם כשיצאה מקצת השליא לפני שחיטת האם מותרת‬ ‫השליא באכילה‪ ,‬או שחוששים שבתוך השליא היה‬ ‫שניהם מותרים‪ ,‬ואם לאו האבר אסור והבהמה‬ ‫חררת דם‪ ,‬מדינא ישליכנה לכלבים וכמו בשליא‪ ,‬ורבנן גזרו‬ ‫הולד‪ ,‬וכן כאשר השליא קשורה לולד האם חוששים‬ ‫מותרת‪ .‬וכן הלכה‪ .‬ושמואל סבר שבין למעלה‬ ‫לקוברה כדי לפרסם שנפטרה מן הבכורה‪ .‬תוד"ה סמוך)‪.‬‬ ‫ובבהמת קדשים תיקבר‪ ,‬כיון שרוב הנולדים‬ ‫שבשליא היה עוד ולד או לא‪ ,‬ומה הדין בשליא של‬ ‫מהארכובה בין למטה מהארכובה‪ ,‬אם רוב הבשר‬ ‫מבכרת האם יש בה קדושת בכורה או לא‪.‬‬ ‫קיים שניהם מותרים‪ ,‬ואם לאו האבר אסור והבהמה‬ ‫מקדשים הם קדושים‪( ,‬נקט רוב משום דאיכא נדמה‬ ‫דאינו קדוש‪ ,‬וכמ"ד ולדות קדשים בהוויתן הם קדושים‪ ,‬ומ"מ‬ ‫השוחט בהמה ומצא בה שליא‪ ,‬מותרת באכילה‬ ‫מותרת‪ ,‬דכתיב "ובשר בשדה טריפה" להביא אבר ובשר‬ ‫נפל קדוש דילפינן מבכור‪ .‬אי נמי סוגיין כמ"ד במעי אמן הם‬ ‫ע"י שחיטת האם‪ ,‬ואינה אבר מן החי‪ ,‬דכתיב "כל בבהמה‬ ‫המדולדלים‪ .‬וחזר בו שמואל והודה לדברי רב‪.‬‬ ‫קדושים‪ ,‬ונדמה קדוש כמבואר בתמורה אפילו בכלאים‪ ,‬ונקט‬ ‫תאכלו"‪ ,‬ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין דאינה‬ ‫ושלחו מארץ ישראל שהלכה כרב‪ ,‬והאבר עצמו‬ ‫רוב משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש‪ .‬תוד"ה רובא)‪ ,‬ואין‬ ‫נחשבת אוכל‪ ,‬ולא טומאת נבילות אם מתה הבהמה‪ ,‬ואם‬ ‫מטמא במגע ובמשא דשחיטה עושה ניפול‪ .‬ורב חסדא‬ ‫קוברים אותה בפרשת דרכים כדרך המנחשים לקוברה‬ ‫חישב עליה לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין אם‬ ‫מקשה שמדברי ר"מ מבואר ששחיטה מטהרת גם‬ ‫שם שלא תפיל עוד‪ ,‬ואין תולים אותה באילן‪ ,‬משום‬ ‫נגעה בטומאה‪ ,‬דמחשבה משויא ליה אוכל‪ ,‬אבל לא‬ ‫אבר מדולדל ומבואר ששחיטה אינה עושה ניפול‪.‬‬ ‫דרכי האמורי ‪-‬ניחוש‪ ,‬דכתיב "לא תעשה כמעשיהם‪.‬‬ ‫טומאת נבילות דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא‪.‬‬ ‫לרבי יוחנן ללישנא קמא מספיק או עור או בשר‬ ‫דרכי האמורי‪ -‬כל דבר שיש בו רפואה כגון‬ ‫ע"ח‪.‬‬ ‫ע"ז‪ :‬שליא שיצאה מקצתה לפני שחיטת האם‬ ‫החופים את העצם‪ ,‬וללישנא בתרא עור מצטרף‬ ‫משקה או סם או לחש שלוחש על המכה אין בו משום‬ ‫לבשר וצריך חצי עור וחצי בשר‪ ,‬כמו שהיה בגוזל‬ ‫אסורה באכילה אע"פ שאין לומר שכל מיחוי הולד היה‬ ‫דרכי האמורי‪ ,‬וכל דבר שאין בו משום רפואה כגון‬ ‫שהכשירו רבי יוחנן בעור מצטרף לבשר‪ ,‬ורב נחמן‬ ‫שם‪ ,‬דאין שליא בלא ולד ושמא באותו מקצת יצא הראש‬ ‫דבר שעושים לא על החולי‪ ,‬כגון קבורת שליא בפרשת‬ ‫דוחה שגוזל דינו שונה כיון שעורו רך ולכן העור נחשב‬ ‫והרי הוא כילוד לפני השחיטה‪ ,‬ואסמכוה אקרא דכתיב‬ ‫דרכים וכדומה שדומים לניחוש‪ ,‬יש בו משום דרכי‬ ‫כבשר‪.‬‬ ‫"אותה" ולא שליתה‪ .‬ואם השליא קשורה לולד‬ ‫האמורי‪ .‬ואילן המשיר פירותיו מותר לטוענו‬ ‫ואם מכסים את העצם גידים רכים המצטרפים לבשר‬ ‫שראשו ורובו בפנים‪ ,‬השליא מותרת‪ ,‬ואין חוששים‬ ‫באבנים כדי להכחיש את כוחו מפני שהפירות‬ ‫לכסות את רוב העצם‪ ,‬רבא אומר שזה כשר‪ ,‬שהרי רבי‬ ‫לולד אחר‪ ,‬ואם אינה קשורה לולד שבפנים‪ ,‬לרבי‬ ‫נושרים מרוב שומנו של האילן‪ ,‬וכן מותר לצובעו‬ ‫יוחנן אמר שגידים שסופם להקשות (רש"י בפסחים‬ ‫אלעזר אסורה דחוששין לולד אחר‪ ,‬ולרבי יוחנן אף‬ ‫מבאר שהכונה לגידי צוואר‪ ,‬ודעת התוס' שהכונה לגידי הרגל‬ ‫בסיקרא לסימן שהוא משיר פירותיו‪ ,‬כדי שאנשים‬ ‫בזה מותרת מפני שתולים אותה בולד שבפנים‪ ,‬ורק כשאין‬ ‫כמבואר הכא‪ ,‬וגידי צוואר הם תמיד קשים ואין רגילות‬ ‫יראוהו ויבקשו עליו רחמים‪ .‬ומטעם זה מותר‬ ‫ולד אסורה מפני שתולים שמיחוי הולד נמצא באותה שליא‪,‬‬ ‫לאוכלם‪ .‬תוד"ה גידין) נמנים עליהם בפסח לאכול מהם‪,‬‬ ‫לתלות אשכול תמרים על דקל‪ ,‬דכל מי שאירע‬ ‫ובברייתא איתא שלרבנן דס"ל כל שאין בו צורת אדם אינו‬ ‫לו דבר צריך להודיע לרבים כדי שיבקשו עליו‬ ‫ומבואר שדינם כבשר‪ ,‬ועוד שהרי התורה חסה על‬ ‫ולד המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהם‪ ,‬בזמן‬ ‫ממונם של ישראל‪ .‬והגמ' שואלת שהרי לריש לקיש‬ ‫רחמים‪ ,‬כדמצינו במצורע "טמא טמא יקרא"‪.‬‬ ‫שקשורה עמהם אין חוששים לולד אחר‪ ,‬ואם נפתח‬ ‫אין נמנים עליהם בפסח‪( ,‬ואף דמתני' מבואר שבסופו‬ ‫הקבר בלא דם דהויא לידה יבישתא טהורה‪ ,‬ואם אינה‬ ‫להקשות מטמא טומאת אוכלין‪ ,‬היינו משום דלטומאת‬ ‫קשורה חוששים שיש כאן שתי ולדות‪( ,‬התוס' (ד"ה‬ ‫אוכלין סגי בחזי לאכילה אף שאינו כבשר‪ .‬ובירושלמי מבואר‬ ‫בנקבות דכתיב "והאם רובצת"‪ ,‬ואין לדחות דשילוח ע"ט‪ :‬אותו ואת בנו בכלאים ובכוי‪-‬‬ ‫אותו ואת בנו‬ ‫הקן אינו נוהג אלא באינו מזומן דכתיב "יקרא" למעט‬ ‫איתא בברייתא שלחכמים איסור אותו ואת בנו נוהג‬ ‫עוף שלו‪ ,‬משא"כ אותו ואת בנו שנוהג גם במזומן וכיון‬ ‫בכלאים ובכוי הבא מן התיש ומן הצביה‪ ,‬אע"ג דכתיב "שור‬ ‫שהוא חמור יהא נוהג גם בזכרים‪ ,‬דכיון דכתיב "אותו"‬ ‫איסור שחיטת "אותו ואת בנו"‬ ‫או כבש" ולא כתיב צבי ואיל‪ ,‬ולרבי אליעזר רק בבא מן‬ ‫אחד ולא שנים‪ ,‬לומדים משילוח הקן שזה נוהג רק‬ ‫כתיב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"‪,‬‬ ‫העז ומן הרחל נוהג האיסור‪ ,‬ולא בכוי‪.‬‬ ‫ואיסור זה אוסר לשחוט באותו יום אם ובנה‪ ,‬ויש אוסרים‬ ‫בנקבות‪ .‬ואם תדחה לימוד זה ותאמר ש"אותו" זכר‬ ‫רב חסדא מבאר שהכוי שנחלקו בו אינו כמ"ד שהוא‬ ‫גם אב ובנו‪ ,‬ובפרק זה יבואר באלו בעלי חיים נאמר‬ ‫משמע‪ ,‬יש ללמוד מדכתיב "בנו" והיינו שיהיה כרוך‬ ‫בריה בפני עצמה‪ ,‬אלא היינו בתיש הבא על הצביה‬ ‫האיסור‪ ,‬באיזה צורה זה נאסר‪ ,‬מה הדין בקדשים (וכן‬ ‫אחריו‪ ,‬שזה נקבות‪.‬‬ ‫בפרת חטאת ועגלה ערופה וכדומה)‪ ,‬ומה הדין בשחיטה‬ ‫וילדה בת והבת ילדה בן או בת והוא שחט את‬ ‫שניהם‪ ,‬שלרבנן אסור דחוששים לזרע האב ויש באם‬ ‫ע"ט‪ .‬ולחנניה האיסור נוהג אף בזכרים‪ ,‬ד"אותו"‬ ‫שאינה ראויה‪ ,‬חיוב מלקות על איסור זה‪ ,‬ועוד מדיני‬ ‫האיסור‪ .‬עוד יבוארו כמה מדיני כוי וכלאים‪ ,‬אגב הנדון‬ ‫הזאת מקצת שה ו"שה" אמר רחמנא ‪ -‬אפי' מקצת‬ ‫משמע זכר‪ ,‬ו"בנו" משמע נקיבה‪ .‬ושמואל פסק‬ ‫אם יש בהם איסור אותו ואת בנו‪.‬‬ ‫שה‪ ,‬ולר"א אין חוששים לזרע האב‪ .‬אמנם תיש‬ ‫כחנניה‪ .‬ואף שבכתובות (קי"א‪ ):‬פוסקים כרבי יהודה‬ ‫איסור אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל דחובת הגוף‬ ‫הבא על הצביה וילדה ושחט את הצביה ובנה ביום‬ ‫בפרדות‪ ,‬אין להתיר לשחוט האב והבן‪ ,‬דמסיק בסמוך שלרבי‬ ‫נוהגת אף בחו"ל‪( ,‬ואף שאין בזה חידוש‪ ,‬זה נכתב בכל אלו‬ ‫יהודה יש ספק אם חוששים לזרע האב‪ ,‬וכן פסק ר"ת שאותו‬ ‫אחד פטור לכו"ע‪ ,‬דהאיסור הוא בשה ובנו ולא בצבי‬ ‫הפרקים אגב ראשית הגז ששם יש בזה מחלוקת‪ .‬תוד"ה‬ ‫ואת בנו נוהג בזכרים לאיסורא ולא למלקות‪ .‬תוד"ה עייל‪.‬‬ ‫ובנו‪ .‬ואם צבי בא על תיישה וילדה ושחט את‬ ‫אותו)‪ ,‬ואף בזמן שאין בית המקדש קיים (דסד"א‬ ‫התישה ובנה חייב לכו"ע‪ ,‬דיש כאן "שה" ו"בנו" אפי'‬ ‫דיני פרדות הבאים מסוס וחמור‬ ‫אמינא דכיון דכתיב לענין קדשים‪ ,‬לא ינהוג אלא בזמן דאיכא‬ ‫כל דהו‪.‬‬ ‫קדשים‪ ,‬ואגב זה נקט האי דינא בשאר הפרקים‪( .‬תוס' שם)‪,‬‬ ‫אסור להרביע ב' מיני בעלי חיים זה בזה דכתיב "בהמתך‬ ‫ומ"מ לא איצריך קרא להכי‪ ,‬דאף שלא בפני הבית ניתן‬ ‫מסקנת הגמ' (פ‪ ).‬שגם חכמים וגם ר"א מסתפקים‬ ‫לא תרביע כלאים"‪ ,‬וכן אסור לחרוש בשני מינים יחד‬ ‫להקדיש קדשים‪ .‬תוד"ה אי)‪ ,‬בין בחולין בין בקדשים‪.‬‬ ‫אם חוששים לזרע האב‪ ,‬וממילא בתיש הבא על‬ ‫דכתיב "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"‪ .‬ולהלן יבואר‬ ‫מה הדין בבהמה שאביה ממין ואחד ואמה ממין אחר‪,‬‬ ‫(וע"ע לקמן (דף פ') כמה אופנים בחולין וקדשים‪,‬‬ ‫הצביה לרבנן יש איסור‪ ,‬דדילמא חוששים לזרע‬ ‫מתי חייב מלקות או כרת ומתי פטור‪ ,‬ומתי‬ ‫האם היא נחשבת כמין אמה‪ ,‬או שחוששים לזרע האב‪,‬‬ ‫האב ואמרינן "שה" ואפי' מקצת שה‪ ,‬ולר"א מותר‪,‬‬ ‫ונ"מ לדיני כלאים וחרישה‪.‬‬ ‫השחיטה כשרה ומתי היא פסולה)‪.‬‬ ‫דאף אם חוששים לזרע האב לא אמרינן "שה" ואפי'‬ ‫מקצת שה‪ .‬ובצבי הבא על התיישה‪ ,‬לרבנן מלקים‬ ‫במי הם מותרים‪ -‬הנולדים מסוס נקיבה ואביהם‬ ‫מנלן שאותו ואת בנו נוהג בקדשים ובחולין‪-‬‬ ‫אותו‪ ,‬דאף אם חוששים לזרע האב יש כאן מקצת‬ ‫חמור‪ ,‬לרבי יהודה אסורים בסוס ואסורים בחמור‪,‬‬ ‫דכתיב "שור או כשב או עז כי יולד וכו' ירצה לקרבן‬ ‫שה‪ ,‬ולר"א אסור דילמא חוששים לזרע האב‪ ,‬ואינו‬ ‫אבל מותרים זה בזה‪ ,‬דאף אם חוששים לזרע האב‬ ‫וכו'‪ ,‬ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום‬ ‫לוקה משום דלא אמרינן "שה" ואפי' מקצת שה‪.‬‬ ‫מ"מ שניהם אביהם חמור‪ ,‬ולא אמרינן דאתי צד‬ ‫אחד"‪ ,‬מכאן שנוהג בקדשים‪ ,‬וחולין גם בכלל‬ ‫סוס ומשתמש בצד חמור ואתי צד חמור ומשתמש‬ ‫האיסור‪ ,‬ד"שור" הפסיק הענין‪ ,‬ואין לומר שהאיסור‬ ‫בצד סוס‪ ,‬דגדר איסור כלאים הוא להרביע ב' מינים‪ ,‬וכאן זה שחיטת כוי וכסוי דמו ביו"ט‪ -‬איתא במתני' שכוי‬ ‫הוא רק בחולין‪ ,‬דו' מוסיף על ענין ראשון‪ .‬וכתבו‬ ‫אותו מין‪ ,‬ולהכי לא דמי לחצי עבד וחצי בן חורין דאסור אין שוחטין אותו ביו"ט מפני שא"א לכסות את דמו‬ ‫התוס' (ד"ה מנין) דשאלת הגמרא היא בגלל ש"שור" הפסיק‬ ‫בכמותו‪( .‬תוד"ה מהו)‪ .‬אבל הנולדים מסוס ואביהם ולדחות יום טוב מספק אם שחטו‪ ,‬ואם שחטו אין מכסים‬ ‫הענין והו"א דאתא למעוטי קדשים‪ ,‬דאם בא לומר שזה נוהג‬ ‫חמור אסורים באלו שנולדו מחמור ואביהם סוס‪ ,‬וכן את דמו‪ .‬הגמ' שואלת שתיש הבא על הצביה מותר‬ ‫גם בחולין ולא רק בקדשים‪ ,‬א"כ ליכתביה שלא בענין קדשים‪,‬‬ ‫ולמסקנה צ"ל שזה נכתב בקדשים לאיזה דרשה‪.‬‬ ‫אסורים במין אמם‪ ,‬דרבי יהודה מסתפק אם לשחוט את הולד ולכסות את דמו לכו"ע ד"צבי"‬ ‫חוששים לזרע האב או לא‪ ,‬ונ"מ שהנולד מתערובת ואפי' מקצת צבי‪( ,‬ואף שדם חיה ובהמה שנתערב אין‬ ‫איסור אותו ואת בנו נוהג גם בכלאים (‪-‬‬ ‫ע"ח‪:‬‬ ‫אסור עם אמו‪ .‬ולחכמים כל מיני פרדות אחת הן‪ ,‬מכסים ביום טוב (ביצה ח‪ ,):‬הכא כיון שכל משהו שבו חציו‬ ‫רחל שילדה מן התיש ושחט אותה ואת בנה) ובכוי‪ ,‬אף‬ ‫דס"ל כחנניה שחוששים לזרע האב‪ ,‬ושניהם בני דם צבי חייב לכסות‪ .‬תוד"ה בין)‪ .‬וצבי הבא על התיישה‪,‬‬ ‫שכלאים פסולים להקרבה‪ ,‬ואף שרבא אמר שבכל‬ ‫לרבנן מותר לשחוט את הולד‪ ,‬אבל אסור לכסות‬ ‫סוס וחמור‪.‬‬ ‫מקום שנאמר "שה" זה בא למעט כלאים דכתיב "שה‬ ‫את דמו דמספקא להו אי חוששין לזרע האב‪ ,‬אבל‬ ‫כשבים ושה עיזים" ולא כתיב שה כשבים ועיזים‪ ,‬שמע מינה‬ ‫בדיקת מין האם‪ -‬אפשר לבדוק את מין האם‪,‬‬ ‫מלקות ליכא דהתראת ספק לאו שמה התראה ואין מלקות‬ ‫דלא מיקרי שה עד שיהו אביו ואמו כבשים או שניהם עיזים‪,‬‬ ‫בלא התראה‪ ,‬ולר"א ישחוט לכתחילה ולא יכסה‪.‬‬ ‫אמו‬ ‫שאם קולו עבה או שאזניו גדולות וזנבו קטן‬ ‫אבל אחד כשב ואחד עז לא הוי שה‪ ,‬הכא כתיב "או שה"‬ ‫היא חמור‪ ,‬ואם קולו צלול או שאזניו קטנות וזנבו ומסקנת הגמ' דמתני' איירי בצבי הבא על התיישה‪,‬‬ ‫לרבות כלאים‪ ,‬ולחלק (לומר שהחיוב הוא לא רק‬ ‫ובין לרבנן ובין לר"א יש ספק אם חוששים לזרע‬ ‫גדול אמו סוס‪.‬‬ ‫כששחט שור ובנו ושה ובנו שלא אחד מהם) לומדים‬ ‫האב‪ ,‬ואין שוחטין היינו לרבנן שמא חוששים וחייב בכסוי‬ ‫כלאים בפרדות‪ -‬רבי אבא אמר לשמשו לקחת ב'‬ ‫מהא דכתיב "בנו" בלשון יחיד‪ ,‬ואין לומר שהאיסור‬ ‫משום מקצת צבי‪ ,‬ושמא אין חוששים ואין אפי' מקצת צבי‪.‬‬ ‫פרדות שהם דומות זה לזה באזנים ובזנב‪ ,‬דס"ל שאין‬ ‫הוא כששחט שור ושה ובנו של אחד מהם‪ ,‬דכתיב‬ ‫ובתיש הבא על הצביה מותר לשחוט ולכסות לרבנן‪ ,‬דיש כאן‬ ‫חוששים לזרע האב וממילא אם אחד אמו חמור והשני‬ ‫"אותו"‪ ,‬וחנניה (דלהלן) שלומד מ"אותו" דרשה‬ ‫ודאי מקצת צבי‪ .‬וכן לר"א בתיש הבא על הצביה אסור לשחוט‬ ‫סוס הוי מנהיג בכלאים‪ ,‬וס"ל שסימנים שעל פיהם‬ ‫אחרת‪ ,‬סובר כרבי יונתן שא"צ "או" בשביל לחלק‬ ‫שמא חוששים לזרע האב וליכא אלא מקצת צבי ואין בו כסוי‪,‬‬ ‫ושמא אין חוששים וכולו צבי וחייב בכסוי‪.‬‬ ‫מחזירים אבידה דאורייתא‪ ,‬דאם זה תקנה דרבנן‪ ,‬זה דווקא‬ ‫וכל היכא דכתיב פלוני ופלוני משמע או זה או זה‪ ,‬ורק היכא‬ ‫בממון‪ ,‬דבאיסורא לא מצו מתקני‪.‬‬ ‫דכתיב "יחדיו" הכונה לשניהם‪( ,‬ורבי יאשיה סובר‬ ‫זרוע לחיים וקיבה בכוי ובכלאים‪ -‬לת"ק זרוע‬ ‫שצריך "או" כדי לחלק‪ ,‬ובהא דכתיב "איש אשר‬ ‫לחיים וקיבה נוהגים בכוי ובכלאים אף שאינם נוהגים‬ ‫דיני כוי וכלאים‬ ‫יקלל את אביו ואת אמו" לומד רבי יאשיה לחלק‬ ‫בחיה דכתיב "אם שור אם שה"‪ ,‬ולרבי אליעזר כלאים‬ ‫הסוגיא דלהלן עוסקת בבעלי חיים שהם כלאים‪ ,‬והיינו‬ ‫מ"אביו ואמו קלל" שבתחילה סמך הקללה לאביו ובסוף‬ ‫מעז ורחל חייבים במתנות‪ ,‬וכוי פטור‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫שנולדו מתערובת של שני מינים‪ ,‬או בכוי הבא מן התיש‬ ‫סמך הקללה לאמו)‪.‬‬ ‫שאם נאמר שרבנן מסתפקים אם חוששים לזרע‬ ‫ומן הצביה (ויש שיטה שכוי הוא בריה בפני עצמה)‪,‬‬ ‫והגמרא מבארת האם נוהג בהם איסור אותו ואת בנו‪,‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ועוד) דלא גמרינן שור שור משבת ש'אותו‬ ‫האב ולרבי אליעזר אין חוששים לזרע האב‪ ,‬א"כ‬ ‫ומצות זרוע לחיים וקיבה‪ ,‬והאם מותר לשוחטם ביום‬ ‫ואת בנו' נוהג אף בחיה‪ ,‬דכיון דלא מצינו למילף אף בהמה‬ ‫תיש הבא על הצביה‪ ,‬לרבי אליעזר פטור דלא‬ ‫טוב‪ ,‬שכיון שאיסור אותו ואת בנו ומצות זרוע לחיים‬ ‫טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל‪ ,‬ועוד דאי משבת ילפינן‬ ‫אמרינן "שה" ואפי' מקצת שה‪ ,‬ולרבנן ג"כ יהיה‬ ‫וקיבה נאמרו בבהמה ולא בחיה‪ ,‬ומצות כסוי הדם נאמרה‬ ‫א"כ שה דכתב רחמנא למה לי‪ ,‬ועוד דומיא דקדשים דלא שייך‬ ‫פטור מחצי מפני שהוא רק חצי בהמה‪ ,‬ועל החצי‬ ‫בחיה ולא בבהמה (ואם הוא ספק אין לשוחטו ביו"ט‬ ‫בחיה‪.‬‬ ‫השני נימא המוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ובצבי הבא‬ ‫מפני שיהיה אסור לכסות את דמו ביו"ט)‪ ,‬ממילא הדבר‬ ‫תלוי אם חוששים לזרע האב‪ ,‬והאם כאשר התורה אמרה‬ ‫אותו ואת בנו בזכרים ובנקבות‪-‬‬ ‫על התיישה לרבנן חייב בחצי מתנות ולר"א יהיה‬ ‫שדינים אלו נאמרו בבעלי חיים מסוימים הכונה גם‬ ‫לרבנן איסור אותו ואת בנו נוהג רק בנקבות ‪-‬אם ובנה‬ ‫חייב בכל המתנות‪ .‬ומכח זה הגמ' מוכיחה שרבנן‬ ‫כאשר לא כולו מאותו המין (‪-‬שה ואפילו מקצת שה) או‬ ‫ולא בזכרים דאין חוששים לזרע האב‪ ,‬ואם שחט זכר מותר‬ ‫ור"א שניהם מסתפקים אם חוששים לזרע האב‪,‬‬ ‫לא‪ ,‬האיסור נוהג רק ב"שה" שלם או גם במקצת שה)‪.‬‬ ‫לשחוט בנו ובתו‪ ,‬כדמצינו ששילוח הקן נוהג רק‬ ‫דפסול גם בבמה אף לר"ש שמכשיר שחיטת לילה בבמה‪.‬‬ ‫פסולה אפי' שחטה בפנים משום מחוסר זמן‪,‬‬ ‫ונחלקו בצבי הבא על התיישה‪ ,‬שלרבנן חייב לפחות‬ ‫תוד"ה יום)‪.‬‬ ‫והראשונה פסולה אם שחטה בחוץ משום שחוטי חוץ‪.‬‬ ‫בחצי מתנות‪ ,‬דאף אי חוששין לזרע האב אמרינן "שה"‬ ‫ואפי' מקצת שה‪ ,‬ולר"א פטור דלא אמרינן "שה" ולענין עונש השוחט‪ ,‬בין בחולין בין בקדשים בין פ"א‪ .‬עוד בשיטת ר"ש בדין אותו ואת בנו‬ ‫ואפי' מקצת שה‪ ,‬אבל בתיש הבא על הצביה פטור אף בפנים בין בחוץ חייב מלקות על השניה משום אותו‬ ‫לרבנן‪ ,‬דשמא אין חוששים לזרע האב‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ואת בנו‪ ,‬אבל אינו חייב כרת משום שחוטי חוץ‪ ,‬דכיון בקדשים‪-‬‬ ‫רב המנונא אמר שלר"ש אין איסור אותו ואת בנו‬ ‫שנשחטה אמו אין הבן ראוי להשחט בפנים‪ ,‬דפסול משום‬ ‫עייל) שלרבי יוחנן (קל"ב‪ ).‬רבנן מחייבים כוי בכל המתנות‪,‬‬ ‫שייך בקדשים כלל‪ ,‬דכל שחיטת קדשים נחשבת‬ ‫מחוסר זמן‪ ,‬ואין חייבים משום שחוטי חוץ אלא בראוי לפנים‪,‬‬ ‫וצ"ל דהיינו תייש הבא על הצביה‪ ,‬ובין אם חוששים לזרע האב‬ ‫אינה ראויה‪.‬‬ ‫דכתיב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו"‪ .‬ועל הראשונה אם‬ ‫ובין אם אין חוששים לומדים מ"אם" לחייבו במתנות‪ ,‬והא‬ ‫היא חולין‪ ,‬או בקדשים ושחטה בפנים‪ ,‬ליכא עונש‪,‬‬ ‫דבכהאי גוונא לר"א חלבו אסור‪ ,‬היינו משום דילפינן מ"כל‬ ‫רבא מביא שדעת ר"ש שאם שחט קדשים בפנים‬ ‫חלב" לרבות כוי‪ .‬אי נמי לרבי יוחנן ר"א מסתפק אי שה ואפילו‬ ‫ואח"כ שחט את בנו קדשים בחוץ‪ ,‬עובר בלא‬ ‫ואם היא קדשים ושחטה בחוץ חייב מלקות וכרת‬ ‫מקצת שה‪ ,‬ולכך חלבו אסור‪ ,‬ומה דפליג באותו ואת בנו לא‬ ‫משום שחוטי חוץ‪( .‬ודלא כמ"ד שחייבי כריתות שלקו נפטרו‬ ‫תעשה של שחוטי חוץ על השני אע"פ שאינו בכרת כיון‬ ‫בא להתיר אלא לפטור ממלקות‪.‬‬ ‫מידי כריתתם‪ .‬ויש עוד ד' מקרים‪ :‬חולין בפנים וקדשים בחוץ‬ ‫שאינו ראוי לפנים‪ ,‬ואי נימא שלר"ש אין איסור אותו‬ ‫או איפכא‪ ,‬חולין בחוץ וקדשים בפנים או איפכא‪ ,‬ותנא ושייר‪,‬‬ ‫פ‪ .‬מהו כוי‪ -‬לת"ק כוי הוא איל הבר‪ ,‬וכן סובר רב‬ ‫ואת בנו בקדשים למה אינו חייב כרת‪ .‬ולכן מבאר‬ ‫ואם בכל אלו שמנה התנא יש חידוש אתי שפיר‪ ,‬דבד' אלו אין‬ ‫נחמן‪( ,‬ולדבריהם הוא חיה גמורה‪ ,‬ושוחטים ומכסים את דמו‬ ‫רבא שלר"ש אין מלקות על אותו ואת בנו בקדשים‪,‬‬ ‫חידוש‪ .‬תוד"ה הראשון)‪( .‬מתני' ע"ח‪.).‬‬ ‫ביו"ט‪ ,‬דאם הוא בהמה היינו רשב"ג‪( .‬תוד"ה זה)‪ .‬וקשה דכיון‬ ‫דכיון שבלא זריקה לא הותר הבשר‪ ,‬הוי התראת‬ ‫דלא חשיב ליה בהדי חיות היה לו להיות בהמה‪ .‬תוד"ה ולרבי שמעון דס"ל ששחיטה שאינה ראויה לאו‬ ‫ספק על השחיטה שמא לא תבוא לידי זריקה והויא‬ ‫מדחשיב)‪ .‬וי"א שכוי הוא הבא מן התיש ומן הצביה‪ .‬שמה שחיטה דקתני (פ"א‪ ):‬רבי שמעון פוטר בשור‬ ‫שחיטה שאינה ראויה‪ ,‬והתראת ספק לא שמה התראה‪.‬‬ ‫ולרבי יוסי כוי הוא בריה בפני עצמה ואינו כלאים (דס"ל‬ ‫הנסקל‪ ,‬אמר רבי אושעיא שאינו לוקה על השני אם‬ ‫רש"י מקשה שאין כאן אפילו התראת ספק‪ ,‬דהשני פסול‬ ‫שחיטת הראשון אינה ראויה‪ ,‬וכגון שהראשון היה‬ ‫שחיה ובהמה אינם מתעברים זה מזה)‪ ,‬ולא הכריעו חכמים‬ ‫משום מחוסר זמן מדין אותו ואת בנו ואינה שחיטה ראויה‪,‬‬ ‫ולכן גורס רש"י שאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים‪,‬‬ ‫קדשים בחוץ דהוי כהריגה כיון דאינו שחיטה ראויה‪,‬‬ ‫אם הוא חיה או בהמה (שאף שיש סימנים בקרניים‪,‬‬ ‫דאם הראשון נשחט כדין חל על השני איסור אותו ואת בנו‬ ‫ואם שחט את השני שהוא קדשים בחוץ חייב גם‬ ‫אפשר שלא היו יכולים לברר אם הם חדודות וכרוכות יפה‪.‬‬ ‫ושחיטת השני אינה ראויה כיון דהוי מחוסר זמן‪( .‬והתוס' (פ‪:‬‬ ‫תוד"ה ולא)‪ ,‬וכן סובר רב יהודה‪ ,‬אמנם רב יהודה מודה‬ ‫כרת דלענין שחוטי חוץ התורה מחייבת גם בשחיטה שאינה‬ ‫ד"ה שחיטה) הוכיחו ממתני' דזבחים שלר"ש היה לוקה משום‬ ‫שרבי אליעזר וחכמים סברים שכוי בא מכלאי בהמה וחיה‪,‬‬ ‫ראויה‪ ,‬משא"כ בשאר דברים‪ ,‬ואם שחט את השני בפנים‬ ‫אותו ואת בנו כשהשני הוא קדשים‪ ,‬דכיון שאסר הכתוב גזה"כ‬ ‫וחיה מתעברת מבהמה‪ .‬ולרשב"ג כוי הוא מין בהמה‪,‬‬ ‫שילקה אע"ג דלשאר מילי הוי שחיטה שאינה ראויה‪ ,‬כמו‬ ‫אינו לוקה‪ ,‬דהוי שחיטה שאינה ראויה כיון שכל‬ ‫ובית דושאי היו מגדלים מהם עדרים‪.‬‬ ‫שחייב לר"ש בשחוטי חוץ אע"ג דלשאר מילי הוי שחיטה‬ ‫כמה שלא זרק את הדם אין הבשר מותר באכילה‪,‬‬ ‫שאינה ראויה‪ ,‬ורק בגלל שזה התראת ספק שמא לא יזרוק‬ ‫(ואפילו אם שחט את השני אחרי שנזרק דם הראשון נחשבת‬ ‫דין עיזי יער‪ -‬לרב המנונא הם כשרים למזבח‪ ,‬דס"ל‬ ‫אי נו לוקה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה דכמה) שאף שלר"ש כל‬ ‫השחיטה ראשונה אינה ראויה‪ ,‬כיון שבשעת השחיטה עדיין‬ ‫כרבי יצחק שהפסוק מנה את עשר הבהמות‬ ‫העומד לזרוק כזרוק דמי‪ ,‬הכא כיון שהוא מחוסר זמן ואין‬ ‫לא היתה ראויה‪ ,‬ואע"פ שלר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי‪,‬‬ ‫המותרות באכילה "שור שה כשבים ושה עיזים איל צבי‬ ‫מצוה לזרוק לא הוי כזרוק)‪ .‬ומטעם זה אף אם הראשונה‬ ‫היינו דווקא לאחר שנתקבל בכוס כמבואר בפסחים (י"ג‪,):‬‬ ‫ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר" ואין לנו עוד בהמות וחיות‬ ‫חולין אין לוקה על הקדשים‪ ,‬אבל אם הראשונה‬ ‫ועוד כיון דעל ידי שחיטה לבד לא הותר הבשר אי לאו דכזרוק‬ ‫דמי‪ ,‬לא חשיבא שחיטה ראויה‪ ,‬ורק לגבי נותר סובר ר'‬ ‫כשרות בעולם‪ ,‬ומכך שלא נמנו בחיה מבואר שהם‬ ‫קדשים והשניה חולין לוקה על השניה‪.‬‬ ‫אושעיא דעומד ליזרק כזרוק‪ ,‬דעי"ז חשיב כ'אוכל'‪ .‬תוד"ה‬‫בהמות‪ ,‬ואין לדרוש פרט וכלל שהכלל בא להוסיף‬ ‫פ"א‪ :‬עוד אמר רבא שאם הקדשים הם עולה‪ ,‬דהוי‬ ‫דכמה)‪ ,‬ויש בזה חידוש שלא אומרים שכיון שבנחר‬ ‫על הפרט‪ ,‬דא"כ למה צריך עשר פרטים‪ ,‬והגמ'‬ ‫שחיטה שאינה מתירה לאכילה‪ ,‬אף אם שחט עולה‬ ‫שואלת אולי הם ממין אקו או תאו (וכרבי יוסי שתאו בהמה וזרק את דמה זה לא מתיר את הבשר‪ ,‬וא"כ‬ ‫וזרק דמה ואח"כ שחט חולין אינו לוקה‪ .‬ולרבי יעקב‬ ‫הוא מין חיה‪ ,‬דלרבנן שהוא מין בהמה הוא כשר לגבי מזבח‪ .‬זו שחיטה ראויה‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫תוד"ה ודלמא) או זמר‪ .‬ואמימר התיר את חלבם דס"ל‬ ‫חייב‪ ,‬דאכילת מזבח שמה אכילה‪ ,‬דכתיב "ואם‬ ‫שזה חיה‪ ,‬ואבא בריה דרב מנימין מסתפק אם הם פ‪ :‬מלקות משום מחוסר זמן‪ -‬השוחט קדשים‬ ‫האכל יאכל מבשר זבח שלמיו"‪ ,‬בשתי אכילות‬ ‫כשרות למזבח‪ ,‬ורב הונא בר חייא אמר שהם בפנים אחר שחיטת האם‪ ,‬י"א שלוקה גם משום‬ ‫הכתוב מדבר לענין פיגול אחד אכילת אדם ואחד‬ ‫מותרות כיון שזה ממין עז‪( ,‬ורק בשור הבר לחכמים מחוסר זמן לגבוה שחייב על השחיטה אע"פ שאינה‬ ‫אכילת מזבח שאם שחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו או ע"מ‬ ‫הוא מין בהמה‪ ,‬דתאו מתרגמים תורבלאה‪ ,‬ולרבי הקרבה‪ ,‬דילפינן מ"ושור ושה שרוע וקלוט וכו' " שכל‬ ‫להקטיר חוץ לזמנו הוי פיגול‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה עולה)‬ ‫יוסי הוא מין חיה שהרי הוא נכתב בין החיות)‪ ,‬והגמ' הפסולים שנאמרו בשור ושה הרי הם ב"לא ירצה"‪,‬‬ ‫שלענין טומאה בעולה ובאימורים‪ ,‬אף דלענין טומאה בעינן‬ ‫וקשה אמי לא הוי לאו שבכללות שאין לוקים עליו‪ .‬תוד"ה‬ ‫שואלת שמא הוא ממין אקו או תאו או זמר‪.‬‬ ‫'אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים'‪ ,‬אכילת מזבח שמה‬ ‫אכילה‪ ,‬אבל בשחיטה בעינן שחיטה הראויה לאדם דומיא‬ ‫ולילקי‪( .‬ובמתני' לא נשנו לאוים נוספים אלא רק‬ ‫ד"וטבוח טבח והכן"‪.‬‬ ‫במקום שאינו עובר על "אותו ואת בנו")‪ .‬ולרבי זירא‬ ‫אותו ואת בנו בחולין וקדשים בפנים‬ ‫אינו לוקה על לאו זה מפני שהכתוב ניתקו לעשה‪,‬‬ ‫שחיטות שאין בהם איסור אותו ואת בנו‬ ‫ובחוץ‬ ‫דכתיב "שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני‬ ‫הסוגיא דלהלן (מתני' ע"ח‪ .‬והגמרא כאן) עוסקת בי"ב‬ ‫כתיב "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"‪ ,‬מכאן‬ ‫תתנו לי"‪( ,‬דמשמע שבתוך זמנו הוא בלא ירצה אלא הניחו‬ ‫מקרים של שחיטת שתי בהמות בזה אחר זה ששייך‬ ‫שאיסור זה שחייבים עליו מלקות נוהג רק ב'שחיטה'‬ ‫לאחר זמנו וירצה‪ ,‬וכיון שהלאו בתוך זמנו והעשה לאחר זמנו‬ ‫לעבור בהם על ג' איסורים‪ ,‬אותו ואת בנו‪ ,‬חולין בעזרה‪,‬‬ ‫ולא בהריגה בצורה אחרת‪ ,‬כמו כן רבי שמעון שסובר‬ ‫הוי לאו הניתק לעשה‪ ,‬משא"כ עשה דשילוח הקן שהוא לפני‬ ‫ושחוטי חוץ‪ .‬איסור אותו ואת בנו נוהג בין בחולין ובין‬ ‫ששחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה‪ ,‬ממילא אין‬ ‫הלאו‪ ,‬לא הוי ניתק לעשה ולוקים עליו‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫בקדשים‪ ,‬החיוב עליו הוא מלקות‪ ,‬אבל הבהמה מותרת‬ ‫בה איסור אותו ואת בנו‪ ,‬ולפ"ז יבואר להלן בכמה אופנים‬ ‫הנח) לא חשיב ניתק לעשה כיון שאם עבר על הלאו לא שייך‬ ‫באכילה‪ .‬שחיטה בעזרה אסורה רק בחולין‪ ,‬ואין עליה‬ ‫האם חייב בהם משום אותו ואת בנו או לא‪.‬‬ ‫העשה‪ ,‬דלא דמי לנותר וגזילה‪( ,‬ואף לרבי ירמיה (יומא ל"ו‪):‬‬ ‫מלקות מפני שזה איסור עשה‪ ,‬אבל הדבר פוסל את‬ ‫שלאו דנבילה חשיב ניתק לעשה דכתיב "לגר אשר בשעריך‬ ‫שחיטה שאינה ראויה‪ -‬השוחט ונמצא טריפה‪ ,‬או‬ ‫הבהמה מאכילה‪ .‬שחיטה מחוץ לעזרה אסורה רק‬ ‫תתננה ואכלה"‪ ,‬שאני התם שהעשה נכתב מיד אחרי הלאו‪.‬‬ ‫בקדשים‪ ,‬והעונש על זה הוא מלקות וכרת‪ .‬אמנם בהמה‬ ‫שור הנסקל לאחר שנגמר דינו שהוא אסור באכילה אפילו‬ ‫ולכן ביארו התוס' שמזה שכתוב בו עשה ש"מ שהוא לא נכלל‬ ‫שאמה או בתה נשחטו ביום זה‪ ,‬מלבד איסור אותו ואת‬ ‫אם שחטו‪ ,‬לחכמים חייב משום אותו ואת בנו‪ ,‬ולר"ש‬ ‫בלאו ד"לא ירצה" של שאר הפסולים‪ ,‬אלא ניתקו לעשה ולית‬ ‫בנו חל עליה ג"כ דין 'מחוסר זמן' לפוסלה לקרבן‪ ,‬דבר‬ ‫פטור כיון דהוי שחיטה שאינה ראויה‪.‬‬ ‫ביה אלא עשה)‪ ,‬ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה‪,‬‬ ‫הגורם שלא יהיה בה איסור קדשים בחוץ‪ ,‬ומאידך זה‬ ‫(ומהא דכתיב "ומיום השמיני והלאה ירצה" לומד הריגה‪ -‬השוחט ונתנבלה בידו שלא מדעת‪ ,‬והנוחר‬ ‫גורם לאיסור נוסף לשוחטם בפנים‪ .‬ולהלן יבוארו י"ב‬ ‫רבי אפטוריקי שבליל שמיני ראוי להקדישו‪ ,‬והמעקר סימנים מדעת‪ ,‬פטור משום אותו ואת בנו‬ ‫המקרים ששייכים בזה‪ ,‬ובכל מקרה יבואר האם‬ ‫השחיטה כשרה או לא‪ ,‬ומהו העונש של השוחט‪.‬‬ ‫ולהקרבה הוא ראוי רק ביום השמיני‪ ,‬ואף דבלאו הכי אפילו לרבנן‪ ,‬דליכא שחיטה כלל‪ ,‬משא"כ לעיל דאיכא‬ ‫שחיטה מעלייתא ודבר אחר גרם לה ליפסל‪.‬‬ ‫אין מקריבים קדשים בלילה‪ ,‬נ"מ לר"ש שבלילה אם עלה לא‬ ‫השוחט חולין בחוץ אותו ואת בנו‪ ,‬שתי הבהמות‬ ‫ירד‪ ,‬דהכא אם עלה ירד כיון דעדיין לא הגיע זמנו‪ ,‬וכן נ"מ‬ ‫כשרות לאכילה‪ ,‬אבל השוחט חולין בפנים שתיהן‬ ‫השוחט לשם עבודה זרה‪ ,‬אם הראשונה לשם‬ ‫עבודה זרה והשני לשולחנו‪ ,‬לרבנן חייב דדנים אותו‬ ‫פסולות משום חולין שנשחטו בעזרה‪ ,‬ובקדשים השניה‬ ‫אמרה תורה שלח לתקלה)‪ ,‬וממילא משנתינו אינה האוכל ב' גידים מב' ירכותיה של הבהמה‪ ,‬לת"ק‬ ‫בתחילה על השחיטה השניה ומלקים אותו משום אותו ואת‬ ‫משנה‪ ,‬דגם לר"ש הוי שחיטה ראויה‪.‬‬ ‫בנו‪ ,‬ואח"כ דנים אותו על הראשונה והורגים אותו‪ ,‬אי נמי בשני‬ ‫שניהם אסורים‪ ,‬ואם אכלם בב' התראות לוקה‬ ‫בני אדם‪ ,‬ולר"ש פטור‪ ,‬ואם השניה לשם עבודה זרה‪,‬‬ ‫שתים‪( ,‬ולסומכוס הדבר תלוי בספק הנ"ל)‪ ,‬ולרבי‬ ‫עוד בדיני איסור אותו ואת בנו‬ ‫אף לרבנן פטור‪ ,‬דקם ליה בדרבה מיניה‪ ,‬ואם התרו‬ ‫יהודה שסובר שרק גיד אחד אסור באיסור גיד הנשה‪ ,‬וקאמר‬ ‫שנים שקנו פרה ובנה‪ ,‬לענין דיני ממונות מי שקנה שהדעת מכרעת שהוא של ימין‪ ,‬והגמרא מסתפקת אם‬ ‫בו משום אותו ואת בנו ולא משום עבודה זרה‪ ,‬לרבי‬ ‫ראשון קודם לשחוט אם בא לבית דין שבא האחד לשחוט פשיטא ליה שזה של ימין וכוונתו לדעת תורה‪ ,‬או דמספקא‬ ‫יוחנן לוקה דס"ל שחייבי מלקות שוגגין אין בהם דין‬ ‫והשני אומר אני צריך יותר ממך‪ ,‬הראשון קודם‪ ,‬שעל מנת כן ליה וכוונתו לדעת נוטה‪ ,‬ואם מספקא ליה אינו לוקה כלל‪,‬‬ ‫'אינו לוקה ומשלם' כיון שבפועל אינו לוקה‪ ,‬וכן‬ ‫לקח‪ ,‬דאם בעה"ב לא היה מוכר לשני הוא קודם לבעה"ב‪ ,‬דס"ל שהתראת ספק לא שמה התראה‪( ,‬ונ"מ באחד‬ ‫בחייבי מיתות שוגגין‪ ,‬ולריש לקיש כיון שאם התרו‬ ‫ואם קדם השני ושחט‪ ,‬הרי זה זריז מפני שעי"ז נמנע שנולד מאשה שנישאת בתוך ג' חודשים לגירושיה ויש ספק‬ ‫בו פטור‪ ,‬אף בלא התרו בו פטור‪ .‬ומחלוקת רבי יוחנן‬ ‫מאיסור‪ ,‬ונשכר במה שהוא יכול לאכול את הבשר‪ .‬אם הבן הוא מהראשון או מהשני‪ ,‬והכה או מקלל את‬ ‫וריש לקיש היא בין בממון יחד עם מיתה או מלקות‪,‬‬ ‫שניהם‪ ,‬שאם עשה זאת בבת אחת חייב דהתראת‬ ‫ובין במלקות יחד עם מיתה‪.‬‬ ‫אע"ג דכתיב "אותו ואת בנו"‪ ,‬מ"מ אסור לשחוט‬ ‫ודאי היא‪ ,‬אבל בזה אחר זה פטור משום דהוי התראת‬ ‫השוחט פרת חטאת ‪-‬פרה אדומה‪ ,‬שאינה לאכילה‪,‬‬ ‫את הבן ואח"כ את האם‪ ,‬דכתיב "לא תשחטו"‬ ‫בלשון רבים‪ ,‬ואין לומר דקאי אשוחט אם ושני בניה פשיטא ספק‪ ,‬ולרבנן חייב דס"ל התראת ספק שמה התראה)‪,‬‬ ‫במתני' איתא שלחכמים חייב משום אותו ואת בנו‬ ‫שחייב על כל אחת‪ ,‬ואי בפרה ובתה ובת בתה נמי פשיטא‪ ,‬אמנם יש תנא שסובר בשם רבי יהודה שהתראת‬ ‫ולר"ש פטור‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שזו אינה משנה‪,‬‬ ‫דתרוויהו אותו ואת בנו נינהו‪ ,‬ולא כתיב "לא תשחוט"‪ ,‬ספק שמה התראה (וס"ל שאין לוקין על "ולא‬ ‫דבפרת חטאת אף לר"ש חייב‪ ,‬דחשיב שחיטה‬ ‫ואף דאיצטריך קרא לומר ששניים ששחטו אחד תותירו ממנו עד בוקר"‪ ,‬משום שניתקו הכתוב‬ ‫הראויה‪ ,‬כיון שהיתה לה שעת הכושר להאכילה אף‬ ‫אותו ואחד את בנו חייבים‪ ,‬א"כ לכתוב קרא לא לעשה דכתיב "והנותר ממנו עד בוקר באש‬ ‫לעצמו משנשחטה‪ ,‬דאפשר לפדותה אם מצא נאה הימנה‬ ‫ישָחטו שמשמע שהיא ובנה לא ישחטו לא ע"י אחד ולא תשרופו" ולא הניתק לעשה אין לוקין עליו‪ ,‬ולא משום‬ ‫אפילו כבר נשחטה והיא על גב מערכתה‪ ,‬וקסבר כל העומד‬ ‫ע"י שנים‪ ,‬ומדכתיב "לא תשחטו" דמשמע ששניהם דהוי התראת ספק‪ .‬ולרבי יעקב אין לוקים בנותר‬ ‫לפדות כפדוי דמי וקרינן ביה שאתה יכול להאכילו לאחרים‪,‬‬ ‫משום שזה לאו שאין בו מעשה שישב לו ולא אכל)‪,‬‬ ‫עוברים איסור‪ ,‬שמע מינה תרתי‪.‬‬ ‫(ואחר הזאה א"א לפדותה‪ ,‬ולא אמרינן כל העומד להזות‬ ‫ולדבריו לוקה אחת אף בזה אחר זה‪.‬‬ ‫כמוזה אלא משנתקבל בכוס‪ ,‬ומהאי טעמא קדשים קודם‬ ‫מתי לוקה ארבעים ומתי לוקה שמונים‪-‬‬ ‫שחיטה אינם מקבלים טומאה אף שמצוה לשוחטם‪ .‬ושעיר‬ ‫פ"ג‪ .‬עוד מצינו בברייתא שהאוכל ב' גידים מב'‬ ‫המשתלח למאן דשרי אברים בהנאה לא אמרינן דכל העומד‬ ‫השוחט פרה ואח"כ שני בניה‪ ,‬לוקה שמונים‪ ,‬דיש‬ ‫ירכות של ב' בהמות‪ ,‬והיינו הירכיים הימניות‪ ,‬ומהא‬ ‫לדחות כדחוי דמי ויקבל טומאת אוכלין‪ ,‬דחיותה מטהרתה‪,‬‬ ‫כאן שני אותו ואת בנו‪ ,‬אבל השוחט שני בניה ואח"כ‬ ‫כמו דגים ובן פקועה שהם מותרים בלא שחיטה‪ .‬תוד"ה‬ ‫פשטינן דפשיטא ליה לרבי יהודה ששל ימין נאסר‪ ,‬לת"ק‬ ‫אותה‪ ,‬לוקה ארבעים דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת‪,‬‬ ‫הואיל)‪ ,‬דמהאי טעמא פרה מטמאה טומאת אוכלין‬ ‫לוקה שמונים‪ ,‬ולרבי יהודה לוקה ארבעים‪ .‬הגמ'‬ ‫ולסומכוס לוקה שמונים‪.‬‬ ‫אף שלר"ש איסורי הנאה כגון שור הנסקל ופטר חמור אין‬ ‫אומרת שאין מכאן ראיה שסומכוס סובר שאפי'‬ ‫מטמאין טומאת אוכלין‪ ,‬דכתיב "מכל האוכל אשר יאכל" ‪-‬‬ ‫השוחט פרה ואח"כ שחט את אמה ואח"כ שחט את‬ ‫בבת אחת לוקה שמונים‪ ,‬די"ל דאיירי בזה אחר זה‪,‬‬ ‫אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל‪ .‬ואף שבלאו‬ ‫בתה לוקה שמונים‪.‬‬ ‫ומ"מ לרבי יהודה לוקה ארבעים משום דאיירי שאין‬ ‫הכי פרה אדומה מטמאה אדם ובגדים‪( ,‬ואף שאינה מטמאה‬ ‫בו כזית ורק באחד מהם יש כזית‪ ,‬שלת"ק חייב משום‬ ‫השוחט פרה ואח"כ את בתה ואח"כ את בת בתה‬ ‫אדם ובגדים במגע‪ ,‬אלא רק את המתעסקים בה‪ ,‬י"ל שכוונת‬ ‫לוקה שמונים‪ ,‬אבל אם שחט אותה ואח"כ את בת‬ ‫רש"י דהואיל וסופה לטמא טומאה חמורה את המתעסקים‬ ‫דהוי בריה ובריה אינה צריכה שיעור‪ ,‬ולרבי יהודה פטור‬ ‫בה‪ ,‬מטמאה טומאת אוכלין בלא הכשר מים ושרץ‪ .‬אבל‬ ‫בתה שעדיין אין כאן איסור‪ ,‬ואח"כ שחט את בתה שיש דלא חשיב בריה אלא כחתיכה מהבהמה‪.‬‬ ‫באמת גם זה לא קשה‪ ,‬דמ"מ בעינן שיהיה 'אוכל'‪ ,‬ואם א"א‬ ‫בזה שני איסורים‪ ,‬אחד מצד אמה ואחד מצד בתה‪ ,‬לוקה‬ ‫להאכילו לאחרים אין בו טומאת אוכלין לר"ש‪ .‬תוד"ה פרה)‪,‬‬ ‫ארבעים מפני שעבר על לאו אחד ויש כאן התראה אחת בד' פרקים בשנה צריך המוכר להודיע ללוקח‬ ‫נ"מ בבשר שחיפהו בפחות מכביצה בצק‪ ,‬אי משוית לה אוכל‬ ‫שמכר את אמה או את בתה‪ ,‬והיינו בזמן שדרך‬ ‫ומעשה אחד‪ ,‬ולסומכוס לוקה שמונים‪.‬‬ ‫הפרה מצטרפת לבצק והבצק מקבל טומאה אם יגע בטומאה‪,‬‬ ‫לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה‬ ‫ומטמא שאר אוכלין‪ ,‬אבל אם אינה נחשבת אוכל אין הבצק‬ ‫מיד‪ ,‬בערב יו"ט האחרון של סוכות שהיו מרבים‬ ‫הגמ' מסתפקת אם שיטת סומכוס שגם מי שאכל‬ ‫מקבל טומאה כיון דלית ביה שיעורא‪ ,‬ואם אוכלין אחרים נגעו‬ ‫בשמחה מפני שהוא רגל לעצמו וחביב עליהם‪( ,‬ובערב סוכות‬ ‫שתי זיתי חלב בהעלם אחד שלא נודע לו בינתיים‬ ‫בבצק ולא בנבילה אינם מקבלים טומאה‪.‬‬ ‫טרודים בסוכה ולולב ואין פנאי להרבות בשחיטה כ"כ‪ .‬תוד"ה‬ ‫שחטא‪ ,‬בשוגג חייב ב' חטאות‪ ,‬וה"ה שבהתראה אחת‬ ‫וכדברי)‪ ,‬ובערב יו"ט ראשון של פסח‪ ,‬ובערב עצרת‪,‬‬ ‫פ"ב‪ .‬השוחט עגלה ערופה במתני' איתא‬ ‫ובלאו אחד לוקה שתי מלקיות‪ ,‬או שרק כאן חייב שתים‬ ‫ובערב ראש השנה‪ .‬ולרבי יוסי הגלילי בגליל צריך‬ ‫משום שהגופים מחולקים ‪-‬שע"י שתי פרות באין לו‬ ‫שלחכמים חייב משום אותו ואת בנו ולר"ש פטור‪.‬‬ ‫להודיע גם בערב יום הכיפורים‪( ,‬ולרבנן אין אוכלים אז‬ ‫שתי המלקיות‪ .‬ורב יוסף רוצה לפשוט כמו הצד‬ ‫הגמרא שואלת מהא דאיתא בסוטה שאם נמצא‬ ‫בהמות אלא רק בשר עוף ודגים‪ .‬תוס' שם)‪ .‬ורבי יהודה‬ ‫ההורג לפני עריפת העגלה תצא ותרעה בעדר כשאר הראשון‪ ,‬והגמ' דוחה את ראיותיו‪.‬‬ ‫אמר שרק אם מכר את הראשון באותו יום צריך‬ ‫חולין‪ ,‬ומבואר שאינה נאסרת מחיים ואם שחטה מותרת‪( .‬ואין‬ ‫הזורע כלאים ב' פעמים אם זה היה בזה אחר זה‬ ‫לומר שהיא נאסרת מחיים‪ ,‬ומה שתרעה זה בגלל שהופרשה‬ ‫להודיע‪ ,‬אבל אם לא מכרם באותו יום א"צ להודיע‬ ‫ובב' התראות חייב שתים‪( ,‬כמו שנזיר שהיה שותה‬ ‫בטעות‪ ,‬דמסתמא הופרשה לגמרי‪ ,‬דלא מסקי אדעתייהו‬ ‫שאני אומר אתמול שחט ראשון‪ ,‬אא"כ מכר את שניהם‬ ‫שימצא ההורג‪ .‬תוד"ה והתנן)‪ .‬הגמרא אומרת שריש‬ ‫לחתן ולכלה‪( ,‬והתנא נקט שמכר את האם לחתן‬ ‫יין כל היום אינו חייב אלא אחת‪ ,‬ואם התרו בו אל‬ ‫תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת)‪ ,‬ואם זה‬ ‫לקיש ורבי ינאי סוברים שעגלה ערופה נאסרת‬ ‫ואת הבת לכלה‪ ,‬כדי לאשמועינן אגב אורחיה שדרך‬ ‫מחיים משעת ירידתה לנחל איתן‪( ,‬וטעמא דרבי ינאי‬ ‫לטרוח עבור החתן ולעשות לו סעודה יותר מעבור‬ ‫היה בבת אחת ובהתראה אחת‪ ,‬לרבנן לוקה אחת‬ ‫(בהתראה אחת אפילו בזה אחר זה‪( .‬תוד"ה אלא)‪ .‬ואינו לוקה‬ ‫משום דכפרה כתיב בה כקדשים‪ ,‬וקדשים נאסרים מחיים‪,‬‬ ‫הכלה)‪.‬‬ ‫בכלאים משום "לא תסיג גבול רעך" דמוקי בשבת אכלאים‪,‬‬ ‫ו"וערפו שם" איצטריך לאוסרה לאחר עריפה‪ ,‬דלא נימא‬ ‫ובד' פרקים אלו אם הטבח קיבל דינר מהלוקח כדי‬ ‫משום דהוי לאו שבכללות‪ ,‬ועוד דבהסגת גבול ניתן להשבון‪.‬‬ ‫שהיא מותרת כיון שנתקיימה מצוותה‪ .‬תוד"ה אמר)‪,‬‬ ‫לתת לו בשר בשווי דינר‪ ,‬חייב לשחוט אפי' שור‬ ‫תוד"ה הזורע)‪ ,‬ולסומכוס זה תלוי בספק הנ"ל‪ .‬ומהא‬ ‫וממילא לר"ש אם נשחטה אח"כ זו שחיטה שאינה‬ ‫ששוה אלף דינרים‪ ,‬וממילא אם השור מת הלוקח‬ ‫ראויה‪( ,‬ולריש לקיש גם ציפורי מצורע שהם אסורים דאיתא בברייתא שהזורע כלאים כלאים לוקה‪ ,‬אין‬ ‫מפסיד את הדינר‪ ,‬משא"כ בשאר ימות השנה דבעינן‬ ‫בהנאה נאסרים משעת לקיחה עד שישלח את הצפור ראיה שלסומכוס לוקה שתים‪ ,‬די"ל שזה לרבנן‪,‬‬ ‫משיכה וכל זמן שלא משך יכול הטבח לחזור בו‪ ,‬ואינו חייב‬ ‫החיה גזירה שוה 'קיחה קיחה' מעגלה ערופה‪ ,‬אמנם וקמ"ל שאם זרע חיטה וחרצן וכן שעורה וחרצן‬ ‫לשחוט‪ ,‬וממילא אם השור מת אין הלוקח מפסיד‪.‬‬ ‫עגלה ערופה אינה נאסרת משעת לקיחה אלא משעת ירידתה לוקה שתים‪ ,‬ולאפוקי מרבי יאשיה שסובר שאין‬ ‫לנחל איתן‪ ,‬כיון שיש זמן אחר לאוסרה‪ ,‬אבל ציפורי מצורע‬ ‫וכל זה כשהמוכר זיכה ללוקח ע"י אחר‪ ,‬ורק בימים‬ ‫חיוב אלא בזורע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד‪,‬‬ ‫אין זמן אחר לאוסרם)‪ .‬ולרבי יוחנן אין עגלה ערופה‬ ‫אלו הוי זכות דהא לא סגי ליה בלא בשר‪ ,‬וזכין לאדם‬ ‫משום דכתיב "לא תזרע כרמך כלאים" – בעינן ב' מיני זרעים‪,‬‬ ‫שלא בפניו דאנן סהדי דניחא ליה‪ ,‬ובשאר הימים חוב‬ ‫נאסרת אלא משעת שחיטה (וה"ה ציפורי מצורע‪ ,‬וחרצן אינו מין זרע‪ ,‬אמנם משום כלאי זרעים חייב גם בב'‬ ‫מינים‪ .‬תוד"ה ולאפוקי‪.‬‬ ‫והמשולחת מותרת‪ ,‬דכתיב "ושלח את הצפור החיה" ולא‬ ‫הוא לו להוציא הוצאות‪ ,‬ואין חבין לאדם שלא בפניו‬ ‫דאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו להפסידו‪ ,‬אבל‬ ‫את העפר על המזבח הוא מוסיף על הבנין‪ ,‬וכתיב‬ ‫מצוה זו‪ ,‬האם מצות כסוי הדם נוהגת בקדשים‪ ,‬מה הדין‬ ‫כשמשך מפסיד הלוקח גם אם הבהמה מתה בשאר‬ ‫"הלא בכתב מיד ד' עלי השכיל" שאורך ורוחב וגובה‬ ‫בשחיטה שאינה ראויה‪ ,‬אלו דברים ראויים לכיסוי‪ ,‬ועוד‬ ‫ימות השנה‪ .‬ולרבי יוחנן אף אם לא משך ולא זיכה‬ ‫מדיני מצוה זו‪.‬‬ ‫הבנין נמסר לדוד על פי נביאים‪( ,‬ומה שהוסיפו על המזבח‬ ‫יכול לחייב את הטבח לשחוט‪ ,‬דמדאורייתא מעות‬ ‫כשעלו מן הגולה‪ ,‬דרשו כן מקרא דמה בית שישים אף מזבח‬ ‫פ"ג‪ :‬כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ‪ ,‬בפני‬ ‫קונות שאחרי שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור‬ ‫שישים‪ .‬ור"ת פירש משום דבעי ריבוע‪ ,‬וקשה שהרי יכולים‬ ‫הבית ושלא בפני הבית‪ ,‬בחיה ובעוף (למעוטי בהמה‪,‬‬ ‫בו‪ ,‬דכתיב "ונתן הכסף וקם לו"‪ ,‬ולא תיקנו משיכה אלא‬ ‫מסביב למזבח עד שיהא מרובע‪ .‬תוד"ה קא)‪ ,‬ואם לא יבטלו‬ ‫דלא נימא שהיא בכלל חיה‪ .‬תוד"ה כסוי)‪ ,‬במזומן ובשאינו‬ ‫כדי שאם תהיה בבית המוכר יטרח המוכר להציל ולא יאמר‬ ‫הוי חציצה בין הדם למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר‬ ‫מזומן וקמ"ל דאין זה כשילוח הקן שאינו נוהג אלא באינו‬ ‫לו נשרפו חיטך בעליה‪ ,‬אבל סתם מושך לוקח את הפירות‬ ‫המזבח‪ ,‬וממילא כיון שא"א לכסות מלמטה אינו‬ ‫מזומן‪ ,‬ומזומן היינו עוף הגדל בבית‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה‬ ‫לביתו‪ ,‬ובד' פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על‬ ‫במזומן) הקשו א"כ אמאי לא תני הכי בואותו ואת בנו ובגיד מכסה גם מלמעלה‪ ,‬שאף שהשוחט בהמה ואח"כ‬ ‫דין תורה‪.‬‬ ‫הנשה וכו'‪ ,‬ולכן ביארו דקמ"ל ש"כי יצוד" אין הכונה דווקא חיה חייב לכסות אע"פ שלא שם עפר למטה‪( ,‬ואם שחט‬ ‫חיה ואח"כ בהמה פטור מפני שדם בהמה למעלה ומה‬ ‫לאינו מזומן‪.‬‬ ‫יום אחד דכתיב באותו ואת בנו‪ ,‬היום הולך אחר‬ ‫כסוי הדם הוא בין מלמטה בעפר תיחוח ולא בקרקע יכסה‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה שחט) למה שלא נצריך לגרור‬ ‫הלילה‪ ,‬שאם שחט בלילה אסור בלילה וביום שלאחריו‪ ,‬ואם‬ ‫מלמעלה‪ ,‬וכשבהמה למטה נצריך לגרור מלמטה‪ ,‬כמו בדם‬ ‫קשה‪ ,‬בין מלמעלה‪ ,‬דכתיב "וכסהו בעפר" ולא כתיב‬ ‫שחט ביום מותר בלילה‪ ,‬דאין הלילה הולך אחר היום‪ ,‬דילפינן‬ ‫וכסהו עפר‪ .‬עפר שלמה מועיל גם אם היה כבר עפר (אמנם שעל הסכין)‪ ,‬שאני התם שהוא ראוי לכסוי גם‬ ‫מ"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" דכתיב במעשה‬ ‫ברש"י כתב שצריך שיזמינו בפה)‪ ,‬אבל למעלה צריך שהוא מלמטה‪ ,‬וכדאמר רבי זירא שכל הראוי לבילה (‪-‬‬ ‫בראשית‪ ,‬אף שבקדשים הלילה הולך אחר היום‬ ‫מנחה של שישים עשרון בכלי אחד) אין בילה מעכבת בו‪,‬‬ ‫דכתיב "ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר" ומבואר יתן עפר‪ .‬תוד"ה צריך‪.‬‬ ‫ושאינו ראוי לבילה (‪-‬שישים ואחד עשרונים בכלי אחד)‬ ‫שהלילה שלאחריו נקרא יום קרבנו עד בוקר‪ .‬ורבי לומד‬ ‫בילה מעכבת בו‪ ,‬דהתורה אמרה להביא מנחה שראויה‬ ‫למה אין מצות כסוי הדם בקדשים‬ ‫מ"יום אחד"‪ ,‬שיש יום מיוחד ‪-‬ימים מיוחדים שהמוכר‬ ‫להבלל‪( ,‬ואף דשנה הכתוב כמה פעמים בלילה‪ ,‬שמא יש שום‬ ‫מבואר במתני' שמצות כסוי הדם לא נוהגת בקדשים‪,‬‬ ‫בו צריך להודיע דקרי ביה "לא תשחיטו" – לא תגרום לה‬ ‫דרשה דאינו לעיכובא‪ ,‬או דכולהו צריכי‪ ,‬ומה שצריך ראוי‬ ‫ולכאורה כיון שחיה אינה קריבה‪ ,‬הדבר שייך רק בחטאת‬ ‫להשחט בימים הללו‪ ,‬אי נמי מדכתיב "יום אחד" דמשמע יום‬ ‫לבילה זה סברא שלכך הזכיר הכתוב בילה‪ ,‬וכן גבי כסוי הדם‬ ‫ועולת העוף‪ ,‬והגמרא שואלת מה הטעם לדין זה‪ ,‬והרי‬ ‫מיוחד‪ ,‬ולמה הוא מיוחד אם להטעין כרוז‪ ,‬והיינו בד'‬ ‫וקריאת יבמה בחליצה וקריאה של ביכורים ושמיעת הבעל‬ ‫במציאות ניתן לקיים מצות כסוי הדם בעזרה‪ ,‬ומבארת‬ ‫פרקים וכנ"ל‪.‬‬ ‫והפרת הבעל וטבילה בבית הסתרים‪( .‬תוד"ה אין)‪ .‬וראייתו‬ ‫דמיירי בקדשי בדק הבית וכר"ש‪ ,‬או דמיירי בקדשי‬ ‫של רבי זירא היא ממה שמביא ס"א עשרונים בב' כלים‪ ,‬ואין‬ ‫מזבח ויש ילפותא מיוחדת לפוטרם‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫לומר שזה בשביל לקיים מצות בילה‪ ,‬דכיון דאמר מנחה כוונתו‬ ‫כסוי הדם נוהג בחולין‪ ,‬אבל לא בקדשים ‪-‬חטאת‬ ‫לקרבן גדול והוי כאילו אמר שיביא בכלי אחד‪ ,‬ואם לא בלל‬ ‫כשר היה לו להביא בכלי אחד‪ .‬תוד"ה דאמר)‪ ,‬וה"ה הכא היה‬ ‫העוף ועולת העוף‪ .‬מתני'‪ .‬והגמרא שואלת למה אינו‬ ‫כסוי הדם‬ ‫ראוי לתת עפר על דם הבהמה לפני ששחט את החיה‪ ,‬ולכן‬ ‫נוהג בקדשים והיינו בקדשי מזבח‪ ,‬ואף שהנוחר והמעקר‬ ‫כשר‪ ,‬אבל במוקדשין שאינו יכול לתת עפר למטה‪ ,‬זה מעכב‪,‬‬ ‫פטור לכסות‪ ,‬היינו משום דאסור באכילה‪ ,‬אבל מליקת‬ ‫מצות כסוי הדם‬ ‫דאכתי מדוע לא יגרור את הדם מהמזבח לאחר הזאה‬ ‫קדשים שמתירה באכילה אינו סיבה לפטור‪ ,‬דבכסוי הדם‬ ‫כתיב שפיכה ולא שחיטה‪ .‬תוד"ה במוקדשין‪.‬‬ ‫כתיב "ואיש איש וכו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר‬ ‫ויתננו למטה ויכסנו‪ ,‬כמו שבדם הניתז למרחוק חוץ‬ ‫יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר"‪ ,‬והיינו שהשוחט חיה‬ ‫לגומא ששוחט בה ושעל הסכין גוררו ומכסה אותו‪.‬‬ ‫אין לומר שהטעם שכסוי הדם לא נוהג בקדשים‬ ‫או עוף (לאפוקי בהמה) חייב לכסות את דמם בעפר‪,‬‬ ‫ועיין לקמן בביאור ג' בישוב קושיא זו‪.‬‬ ‫יבטל‬ ‫משום שצריך לכסות גם מלמטה וכנ"ל‪ ,‬ואם‬ ‫ובפרק זה יבוארו פרטי דיני מצוה זו‪ ,‬כיצד מקיימים‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫חדשה של כתיבת ושליחת‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר‬ ‫סיכומים ע"י כלל הלומדים‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫(לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫לבהירות וזכרון‪ .‬שיעורי הסברה‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ופרטים ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪.7‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת‬ ‫תמצית) לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫לשמיעה טלפונית של הקורס המלא‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫בידיעת התורה‪ ,‬במחיר מוזל ‪₪ 120‬‬ ‫‪ 13‬שיעורים לשמיעה טלפונית ‪ ₪ 500‬בלבד‬ ‫במקום ‪ ,₪ 500‬ולבחורים ‪ ₪ 60‬במקום‬ ‫‪.₪ 300‬‬ ‫ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית‪ ,‬שיעור‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫ראשון חינם בקו ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪4‬‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬