קול דודי · Kol Doidy — כי תבוא (2026-08-24)

0
גליון קס"ג – כי תבוא תשפ"ו
9:43 לונדון
8:43 ירושלים
9:11 בארא פארק
9:11 לעיקוואד
9:18 מאנטריאל
ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ,ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך (כ״ח ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו' ואמרת אליו הגדתי היום וגו' כי באתי אל הארץ
ג׳–ו׳). אשר נשבע וגו' (כ"ו ג').
איתא בב״מ (דף ק״ז ע״א) אשכחינהו רבי אבא לתלמידיה דרב ,אמר להו: ברש"י ד"ה היום פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים ע"ש ולכאורה מה
מאי אמר רב בהני קראי ,ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ,ברוך אתה בבאך המעלה של פעם אחת בשנה ולא יותר ואולי אפשר לומר דהנה עיקר קריאת
וברוך אתה בצאתך .אמרו ליה :הכי אמר רב ,ברוך אתה בעיר — שיהא ביתך הפרשה להודות על ביאת וירושת הארץ כמו שמפורש בקרא כי באתי אל הארץ
סמוך לביהכ״נ וכו׳ .אמר להו :ר׳ יוחנן לא אמר הכי ,אלא ברוך אתה בעיר — אשר נשבע וגו' וע"כ מתפללים דלעולם לא יצטרכו לקרות פרשה זו רק פעם
שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך; אבל ביהכ״נ לא ,ור׳ יוחנן לטעמיה דאמר אחת בשנה והיינו שאם יגלו ישראל לאחר הבאת ביכורים ויחזרו אח"כ לארץ
שכר פסיעות יש וכו׳ ,ע״ש. בביאה וירושה חדשה באותה שנה עצמה יצטרכו לכאורה להביא עוד הפעם
המג״א פסק להאי מימרא דר׳ יוחנן (סי׳ צ׳ סקכ״ב) ,דאם יש לו ביהכ״נ ביכורים ולקרות עוד הפעם הפרשה לאחר ירושה וישיבה שניה להראות הכרת
סמוך לביתו וביהכ״נ רחוק מביתו ,איכא הידור להתפלל ברחוק משום שכר הטוב עליה דכבר בטלה ביאה ראשונה ע"כ מתפללים שלא יקרה דבר כזה ולא
פסיעות .ולכאורה יש להבין ,למה דוקא אצל ביהכ״נ מצינו דאיכא להדר אחר יצטרכו לעולם לקרותה אלא פעם אחת בשנה.
שכר פסיעות ,ולא מצינו גדר כזה בשאר מצוות ,כגון ההולך לשמוע שופר או
ליטול לולב ,שלא נאמר שיהדר לילך למקום רחוק כדי להוסיף שכר פסיעות ובאת אל הכהן וגו' הגדתי היום וגו' (כ"ו ג').
בקיום המצוה. הא דכתב קרא הגדתי לשון עבר אולי ה"ט דכיון דצריך לקשור גמי על
וי״ל בהקדם דברי הגמ׳ בשבועות דף י״ד ע״ב ,דבעי ר׳ ירמיה :בן בבל פירות הביכורים כשרואה אותם בשדהו שביכרו ועודם במחובר כדתנן פ"ג מ"א
שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש ,מהו וכו׳ .וכתבו שם התוס׳ ד״ה דביכורים הרי שכבר מזומנים הביכורים הרבה לפני שתלשם והביאם וע"כ אומר
ונעלם וז״ל לפי מה שפי׳ דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול ,צריך לפרש דבזמן הגדתי דקאי אלמפרע ועוי"ל דהוא באמת לשון אגד שאגדן וקשרן בגמי.
הזה מיירי ,שאין מצוי לשאול היכן מקומו ,ומ״מ נקט בן בבל לפי שבני א״י
רגילין להכיר יותר וכו׳ .מבואר מדבריהם ,דהא דלא מסתבר לומר דמדובר בזמן היום הזה ה' וגו' מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת
המקדש ,ה״ט דאז היה מצוי לשאול ,ולא מיתרמי כ״כ שייחשב נעלם ממנו מקום ועשית וגו' (כ"ו ט"ז).
המקדש .ומ״מ משמע שגם בזמן ביהמ״ק לא היו מציינים בכתב על אם הדרך לכאורה מהא דהדגישה תורה לכתוב את החקים האלה ולא כתבה גם ואת
או בפרשת דרכים מהי הדרך המוליכה למקדש. המשפטים האלה משמע דהאלה באמת קאי רק על החקים ולא על המשפטים
והדבר תמוה ,מ״ש מעיר מקלט ,דאמרו במכות דף י׳ ע״א שמקלט היה ונראה מזה דבענין המשפטים שהם בין אדם לחבירו יש לעשות אפילו מה שלא
כתוב על פרשת דרכים ,כדי שיכיר הרוצח את הדרך ויפנה לשם ,מדכתיב ״תכין כתוב בפירוש בתורה דכל מה שהשכל מחייב הוא בכלל החיוב וכמו דכתיב
לך הדרך״ .ולכאורה הו״ל ללמוד משם גם לגבי המקדש ,דק״ו הוא :ומה הרוצח פרשת ראה [לעיל י"ב כ"ח] ועשית הטוב והישר דפירש רש"י הטוב בעיני
מכוונים אותו לעיר מקלטו ,העולה לרגל או לראות פנים בעזרה לא כ״ש שיש המקום והישר בעיני הבריות דכל מה שישר בעיני הבריות הוא בכלל צווי עשית
לכוונו ,כדי שימצא דרכו בנקל. המשפטים.
ונראה דאדרבה ,היא הנותנת ,וכפי ששמעתי פעם מובא בשם החזו״א,
דהרוצח הבורח לעיר מקלטו לא רצתה תורה שירבה לשאול כדי למצוא דרכו, וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב (כ"ז ח').
דלא כדאי שידעו אנשים רבים דאיכא רוצח ,אפילו בשוגג ,וטוב יותר שיישאר ואח"כ פסוק ט' וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת
דבר מגונה כזה סמוי ומוצנע .וע״כ מסייעין לו בכתיבה בפרשת דרכים למצוא ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם וגו' ושמעת בקול ה' וגו' יש לפרש המשך
דרכו לבדו ,בלי שיצטרך לשאול ולפרסם עניינו .אבל ההולך לביהמ״ק ,אדרבה, וסמיכות הפסוקים דהרי רש"י מפרש לעיל ד"ה באר היטב בשבעים לשון ויש
כדאי הוא שידעו אנשים שהוא עולה למקדש ,וכיון שהוא דבר טוב ,גם הפרסום לומר דמצווי זה הבינו ישראל שהתורה בלשון קודש תישאר מיוחדת לכלל
טוב .ובכוונה לא ציינו בכתב את הדרך למקדש ,כדי שיצטרך לשאול בכל פרשת ישראל ושאר כל האומות יוכלו לקראתה כל עם בלשונו שלו דעד אז יכלו לחשוב
דרכים ,וידעו רבים שאיש זה עולה למקדש. שתכלית כלל ישראל יהיה למסור התורה לכל העולם בלה"ק דמוטל עליהם
ולפ״ז י״ל דההידור לילך לביהכ״נ רחוק משום שכר פסיעות הוא מפני להשתדל שכל אומות העולם יתגיירו ויעסקו בתורה כנתינתה בלשה"ק אבל
שבהליכתו יצטרך לשאול היכן ביהכ״נ ,ויש בזה כבוד שמים וקידוש ה׳ ,דומיא לאחר שראו שהקב"ה צוה לכתוב התורה בע' לשון הבינו שכל האומות ישארו
דהשואל על הדרך למקדש .וזהו ״שכר פסיעות״ ,שריבוי הפסיעות גורם לריבוי כמות שהן וא"כ היום הזה נהיית לעם היינו שנהיית לעם המיוחד שלו ודוקא
פרסום המצוה .משא״כ בשאר מצוות ,כגון ההולך למצוא לולב ,שאין הרבים לכם נמסרה התורה כצורתה הראשונה בלה"ק וע"כ גם ממשיך ושמעת בקולו
יודעים היכן הוא ,אין בהליכה למרחוק פרסום המצוה ,וממילא אין בה משום והוא קולו ית' בלה"ק שיהיה מיוחד דוקא עבורך.
קול דודי כללים סי' תרפ"ב שכר פסיעות. אלה יעמדו לברך וגו' שמעון וגו' (כ"ז י"ב).
ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה וגו' (כ"ח י"ג). אם נדקדק נראה דכל אלו השבטים שעמדו לברך על הר גריזים כולם
לכאורה ראש ומעלה היינו הך וכן זנב ומטה היינו הך ולמה כפלם הפסוק מרמזים לעניני רוחניות שמעון דאין לך סופרים ומלמדי תינוקות שאינם משבט
והנה במשנה דאבות פ"ד מי"ד תנן הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וא"כ שמעון לוי שפתי כהן ישמרו דעת יהודה לא יסור וגו' ומחוקק מבין רגליו יששכר
אי הוי כתיב רק ונתנך לראש ס"ד אולי ראש לשועלים ואינה ברכה כ"כ דא"כ יודעי בינה לעתים יוסף משיח בן יוסף בנימין בין כתפיו שכן ואילו אלו השבטים
זנב עדיף אם הוא זנב לאריות מש"ה המשיך והיית רק למעלה דלעולם לא יהיה שעמדו על הר עיבל מרמזין לעניני גשמיות בין מלחמה ובין משא ומתן ראובן
דבר למעלה ממך וא"כ לראש דקאמר היינו ראש לאריות העליון שבכולם ובא יהי מתיו מספר גד גדוד יגודנו אשר שמנה לחמו זבולון לחוף ימים ישכון דן
סוף הפסוק לגלות על תחילתו. שפיפון עלי דרך נפתלי אילה שלוחה [שמעתי מאדמו"ר מסדיגורא זצ"ל] ויש
בזה רמז דעיקר הברכה בין ברוחניות ובין בגשמיות באה ע"י תורה וכדדרשו
והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה וגו' (כ"ח כ"ט). אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד וכ"ז כשהגשמיות טפלה לרוחניות
לכאורה לגבי עור למה הוסיף לומר באפלה הלא העור אין לו שום נ"מ אם אבל אם הגשמיות רוצה לעמוד לבד בבחינת כחי ועוצם ידי אינה מתברכת וע"כ
הוי אפלה אן צהרים ונראה דהנ"מ הוא דאם הוא בצהרים אף שהוא אינו רואה כשפנו הלויים פניהם להר עיבל וערפם להר גריזים אמרו ארור אבל כשפנו
אבל אחרים רואים ויכולים לעזור לו אבל באפלה שאף אחד אינו רואה והוא עוד פניהם להר גריזים אז אמרו ברוך דכולם אז בכלל הברכה גם העומדים על הר
עור הרי הוא אבוד עצה ונכשל תמיד וזו היא התוכחה שאף בצהרים יהיו כמו עיבל.
עורים באפלה שיכשלו בכל דבר ולא ימצא אף אחד שיוכל לעזור להם וזה מה
טוענים שאף אתם הייתם במעמד הר סיני בבחינת נשמה בע"כ שהיו לנשמתכם שמסיק הפסוק והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע.
גם עינים לראות ואזנים לשמוע כל מעשי הנסים הגלוים שהיו שם.
ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה (כ"ט ג').
ואולך אתכם וגו' לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך ברש"י שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי וכו' באו כל
(כ"ט ד'). ישראל וכו' אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו וכו' ומה אתה משליט וכו' ושמח משה
יש לעיין למה נקט שלמותיכם בלשון רבים ונעלך בלשון יחיד ועי' לעיל על הדבר ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם ע"ש ולכאורה לפי זה היה
פר' עקב ח' ד' שכתוב שם ורגלך לא בצקה דמשמע דלא היו להם נעלים ושם צריך הפסוק רק לומר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ומה הוא ענין עינים לראות
פירשתי דרק לחלקם היו נעלים אלו ששחטו בהמות לאכול בשר ונשארו להם ואזנים לשמוע ועוד צריך להבין הרי כאן המדובר באלה שנולדו במדבר שלא
עורות לעשות נעלים אבל אלו שאכלו רק המן לא היה להם נעלים ולפ"ז ניחא מתו שם והיו עומדים עתה ליכנס לארץ ישראל והאיך טענו אף אנו עמדנו בסיני
הכא דשלמותיכם היו לכולם וע"כ נקטיה בלשון רבים אבל נעלך היה רק וקבלנו התורה הלא הם לא היו שם אבל בני לוי שלא נגזרה עליהם הגזרה שפיר
ליחידים ע"כ נקטיה בלשון יחיד. היו שם ולהם ראוי ליתן התורה אלא צ"ל שהם טענו דאף דבגוף לא היו שם אבל
כל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני וא"כ שפיר אמר להם משה מכיון שאתם
בענין נתינת מעשר שני למת
אי היו מודים לרבי דיש לדרוש החייה עצמך וכו' אה"נ דגם אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר עכ"ל. בפרשת כי תבוא לגבי וידוי מעשר אמרה תורה שצריך
הם היו מודים דיש בלקיחת חלוק וטלית משום חיות האדם. ואם שנוכל להבין מה שמפרש הכ"מ בדעת הרמב"ם המתודה לומר ולא נתתי ממנו למת וגו' [כ"ו י"ד] וברש"י
ואי נפרש בדרך שונה קצת ממה שפירש הכס"מ והיינו דכלים ובגדים מיחשבי דבר מת דלא מוסיפין חיות בגוף [ע"פ מתני' פ"ה מי"ב דמסכת מע"ש] דהיינו שלא נשתמש
דנימא דכל דהוי צורך חשוב לגוף מיחשב חיי הגוף אפשר האדם כמו אכילה ושתיה אכתי לא מובן כ"צ כוונת הרמב"ם במעות מע"ש לעשות לו ארון ותרכיכין.
לחלק דשאני ההיא דפסחים דמדובר רק בחלוק וטלית שהם במה שנקט לשון אפילו כשכתב ואם הוציא וכו' אפילו והרמב"ן בפירושו עה"ת נתקשה טובא בביאור כוונת
בגדים הנצרכים לאדם להתכסות ולהתחמם בהם וזה שפיר בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותרכיכין וכו' דגם לאחר התורה בזה ובס"ד שיוכל לעשות תכריכין ממעות מעשר.
מיחשב צורך הגוף ולא עוד אלא דהגוף גם ניצל בהם מחולי פירושו של הכ"מ מאי אפילו וכי ארון ותרכיכין למת אית ובין הדברים מביא הרמב"ן מה שכתב בזה הרמב"ם
וקור והוי ממש חיות שלו אפילו לדעת הכ"מ. בהו יותר חיות מבגדים וכלים של חי ואי נימא דמשום פ"ג ה"י מהלכות מע"ש וז"ל ואסור להוציאו בשאר צרכיו
אבל הרמב"ם שכתב דאין ליקח בגדים ממע"ש דתכריכין הוי מצוה ע"כ ס"ד דמותר טפי אמאי הוצרך קרא כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר ולא נתתי ממנו
הכוונה לבגדים שהם רק תכשיט דומיא דכלים דכלל אותם למעט דוקא מצוה כזו שבאה עם קללת המיתה ולא מיעט למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף
עם בגדים והכלים אין בהם חיות האדם ותכריכין למת הם מצוה אחרת הבאה עם ברכת החיים וכגון לקנות ציצית או ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון
גם צורך גדול מאד דהמת אין לו אכילה ולא שתיה ורק דבר לולב וכו'. שלקח ממנו ארון ותרכיכין למת מצוה הרי זה וכו' עכ"ל ולא
אחד נצרך לו והיינו להתכסות דרך כבוד בשעת קבורה ועוד יש להעיר מהא דמצינו בפסחים דף צ .תניא אם ניחא ליה כלל לרמב"ן בפירוש זה וחולק עליו בלשון
בארון ותכריכין וס"ד דחשיבי כמו אכילה ושתיה או חלוק ימעט הבית מהיות משה [שמות י"ב ד'] החייהו משה מכדי תקיפה ע"ש.
או טלית של אדם חי לא משום חיות אלא משום גודל הצורך אכילה ולא מכדי מקח רבי אומר אפילו מכדי מקח שאם אין אבל הכ"מ שם על המקום ממליץ בעד הרמב"ם וכותב
ע"כ בעי קרא למעט דניתן מע"ש רק להשתמש בו לצורך לו ממנה עמו אחר עמו על פסחו וכו' רבה ורבי זירא חד וז"ל אע"פ שהרמב"ן בפירוש התורה פרשת תבא כתב על
החי ולא לצורך המת אפילו אי הוי צורך גדול. אמר בעצים לצליתו כו"ע לא פליגי וכו' כי פליגי במצה דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם
ולפ"ז יש להבין כוונת הרמב"ם במה שנקט לשון ומרור וכו' וחד אמר במצה ומרור נמי כו"ע לא פליגי וכו' כי דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך ומ"ש ואם הוציאו ממנו
אפילו דלא מיבעיא בגדים של חי שאינן בגדים הנצרכין לו פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברא מהיות משה בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו' משנה בסוף מעשר שני
כ"כ אלא תכשיטים דומיא דכלים שאין בהם צורך הגוף כ"כ אמר רחמנא החייהו לשה ורבי אמר החיה עצמך משה וכו'. ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותרכיכין למת
אין ליקח ממעות מע"ש אלא אפילו תכריכין שהם צורך הרי מבואר דליקח חלוק וטלית שפיר מיחשב החיה ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי
גדול למת אין ליקח ממעות מע"ש דנתמעטו צרכי המת עצמך היינו חיות האדם וליכא למימר דרק רבי אית ליה הכי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח
מהאי קרא. ורבנן פליגי דהלא מבואר דהא דרבנן פליגי ה"ט משום בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי
קול דודי כללים -סימן כ"ג דמתפרש להו דקרא הוא דמיעט וקאמר החייהו לשה אבל בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו
