gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תורתך שעשועי · Toraschu Sha'ashuoy — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: תורתך שעשועי · Toraschu Sha'ashuoy

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

תורתך שעשועי · Toraschu Sha'ashuoy — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תורתך שעשועי‬‫שע"י ישי"ג 'נחלת תורה' ירושלים ת"ו‬ ‫פרשת כי תבוא‬ ‫גיליון לפלפול התלמידים בסוגיות הנלמדות בישיבתנו הק'‬ ‫גליון י'‬ ‫דבר המערכת‬ ‫הישיבה‬ ‫שליט"א‬ ‫ראש‬ ‫הישיבה‬ ‫דבריראשי‬ ‫דברי‬ ‫מבי ריש מתיבתא‬ ‫שהחיינו וקיימנו ולזמן אלול הזה הגיענו‪ ,‬ב"ה זכינו‬ ‫שהזמן התחיל עם התחדשות מבורכת עם כל הברע'ן‬ ‫מורנו רה"י הגאון הגדול‬ ‫רבי אלי' חיים שטרנבוך שליט"א‬ ‫והפרישקייט‪ ,‬הבחורים השקיעו את עצמם בתוך הסוגיות‬ ‫וקול התורה נשמע ברמה בהיכל ישיבתינו‪ ,‬וכותלי בית‬ ‫המדרש יוכיחו זאת‪ ,‬שבשבוע האחרון המערכת הוצפה‬ ‫יום ג' כי תצא ‪ -‬ה' אלול תשפ"ו‬ ‫בהערות וחידושים שזרמו היישר אל שולחן המערכת כעט‬ ‫נובע (תרתי משמע) וכמעיין המתגבר‪.‬‬ ‫שיעור כללי בגדר מלקות דבן גרושה ובענין לא תענה‬ ‫בשבועיים האחרונים הושם דגש מיוחד על מדור‬ ‫מה"ת מנין‪ ,‬דכתיב והצדיקו את הצדיק‬ ‫א] מתני' כיצד העדים נעשין‬ ‫"עמודי דגרסא" המיועד עבור כתיבת החידו"ת וההערות‬ ‫והרשיעו את הרשע‪ ,‬והיה אם בן הכות‬ ‫זוממין‪ ,‬מעידין אנו באיש פלוני שהוא‬ ‫על החומר הנלמד בכל סדרי הישיבה‪ ,‬והבחורים זכו להוכיח‬ ‫הרשע וכו' אלא עדים שהרשיעו את‬ ‫בן גרושה או בן חלוצה‪ ,‬אין אומרים‬ ‫את יכולותיהם להוציא מן הכוח אל הפועל ללבן ולחדד‬ ‫הסוגיות בדרכי העיון והסברא‪.‬‬ ‫הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו‬ ‫יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה‬ ‫את הצדיק דמעיקרא‪ ,‬ושוינהו להני‬ ‫תחתיו‪ ,‬אלא לוקה ארבעים‪ .‬ובגמ'‬ ‫ומה ערבה עלינו לשונו המתוק של מרנא החת"ס זיע"א‬ ‫בפרשתן (תורת משה עה"פ את ה' האמרת היום) וזל"ק‪" :‬על‬ ‫רשעים‪ ,‬והיה אם בין הכות הרשע‪[ ,‬אם‬ ‫הא כיצד "אין העדים נעשים זוממין"‬ ‫פי מה שכתב מורי בהפלאה בפסוק שלפניו (פנים יפות פסוק‬ ‫הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול‬ ‫מיבעי ליה‪ ,‬ועוד וכו' תנא התם קאי כל‬ ‫טז) לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים‪ ,‬שרצה לומר‬ ‫לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי‬ ‫הזוממין מקדימין לאותה מיתה‪ ,‬חוץ‬ ‫שהקב"ה מסבב שנולד לו קושיא עד שהדבר בעיניו כחק‬ ‫בן גרושה או גלות‪ ,‬והפילו השופט‬ ‫מזוממי בת כהן וכו' שאין מקדימין‬ ‫שלא במשפט‪ ,‬עד שיעיין וימצא תירוץ ויהיה הגון בעיניו‬ ‫והכהו] ופריך ותיפוק ליה מ"לא‬ ‫לאותה מיתה‪ ,‬אלא למיתה אחרת‪,‬‬ ‫כמשפט‪ ,‬ושוב יתקשה גם בזה ויהיה כחק בעיניו‪ ,‬ושוב יזכה‬ ‫תענה"‪ ,‬ומשני משום דהוי לאו שאין‬ ‫ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין‬ ‫למצוא טעם‪ ,‬וכן לעולם כדי לעלות ממדרגה למדרגה‪ .‬והנה‬ ‫בו מעשה‪ ,‬וכל לאו שאין בו מעשה‪,‬‬ ‫בהן דין הזמה כל עיקר‪ ,‬אלא מלקות‬ ‫מבואר שכל דבר שנתחדש אצל תלמיד חכם הקב"ה יושב‬ ‫אין לוקין עליו‪ .‬הרי מבואר דמצד‬ ‫ארבעים‪ ,‬כיצד מעידין אנו באיש פלוני‬ ‫בישיבה שלמעלה ואומר תלמיד חכם בני זה כך הוא אומר‬ ‫הלאו דלא תענה אין לוקין אלא משום‬ ‫שהוא בן גרושה וכו' אלא לוקה את‬ ‫(גיטין ו' ע"ב)‪ ,‬ושוב נותן בו דעה ומחדש דבר אחר ואומרו‬ ‫קרא דוהצדיקו‪ ,‬דקאי על עדים זוממין‬ ‫הארבעים‪ .‬ופירש"י ועלה מפרש כיצד‬ ‫משמו‪ .‬והיינו את ה' האמרת היום שעשית אותו אומר דבר‬ ‫בשם אומרו‪ ,‬וה' האמירך היום שתאמר אתה חידושי תורה‪,‬‬ ‫וכתיב והיה אם בן הכות הרשע‪ ,‬ולהכי‬ ‫אותן העדים שאין מקיימין בהן דין‬ ‫ושוב יאמר ה' ושוב תוסיף אתה‪ ,‬והיינו את ה' האמרת וה'‬ ‫קתני כיצד העדים נעשין זוממין‪ ,‬דרק‬ ‫הזמה‪ ,‬נעשין זוממין וכו'‪.‬‬ ‫האמירך"‪ ,‬עכל"ק‪.‬‬ ‫בצורה של הזמה שייך מלקות‪.‬‬ ‫והק' הפנ"י דאכתי לשון המשנה‬ ‫ומכאן תצא קריאה של חיבה לכל הבחורים החשובים‬ ‫ודבריו ז"ל תמוהין מאוד‪ ,‬דהא‬ ‫אינו מדוקדק‪ ,‬וטפי הוה שייך למיתני‬ ‫שיחי' להצטרף ולהמנות האי חבורה עילאה‪ ,‬להיות מבני‬ ‫בהכחשה דתרי ותרי בכלל לא שייך‬ ‫כיצד "אין" העדים נעשין זוממין אלא‬ ‫היכלא דגרסי' בפלפולא דשמעתתא‪ ,‬לשם כך הוקמו‬ ‫שילקו דתרי ותרי נינהו‪ ,‬ורק באופן‬ ‫לוקין ארבעים‪ ,‬ותי' דמתני' קמ"ל דלא‬ ‫שלושת המדורים המרכזיים של המערכת שהוקמו על מנת‬ ‫שמעידים שפלוני הרג את פלוני ובא‬ ‫שייך מלקות לגבי עדות אלא כשהוא‬ ‫לתת מענה לכל סוגי ההערות והשאלות‪ ,‬ועליהם ממונים‬ ‫הרוג ברגליו‪ ,‬שנתברר שהעידו עדות‬ ‫דרך הזמה גמורה‪ ,‬אי הוה שייך הזמה‪,‬‬ ‫הר"מים החשובים שליט"א אשר עומדים בכל עת להכוונה‬ ‫שקר‪ ,‬אז שייך מלקות בהכחשה‪ ,‬והלא‬ ‫והיינו דוקא שאומרים על העדים‬ ‫וסיוע בדרכי ואופני הכתיבה‪.‬‬ ‫מפורש בגמ' שלוקין בכה"ג‪ ,‬דאי' בגמ'‬ ‫עצמן עמנו הייתם‪ ,‬אבל אם אומרים‬ ‫וגם הפעם שטוחה היא בקשתינו לפני הלומדים כי ניתן‬ ‫ב"ק (עד‪ ,‬ב) אמר רבי אלעזר עדים‬ ‫שהאיש פלוני שהעידו עליו היה‬ ‫לפנות אל המערכת עם הארות ורעיונות לשיפור התוכניות‬ ‫שהוכחשו בנפש לוקין‪ ,‬ופריך תרי‬ ‫עמהן‪ ,‬שאין עליהם תורת זוממין‪ ,‬וכ"ש‬ ‫או המדורים‪ ,‬וזכות הרבים תלוייה בהם!‬ ‫ותרי נינהו‪ ,‬מאי חזית דסמכת אהני‬ ‫בשאינו דרך הזמה כלל אלא שאומרים‬ ‫ויה"ר שנזכה למה שנאמר בפרשתן "ובאו עליך כל‬ ‫סמוך אהני‪ ,‬ומשני בבא הרוג ברגליו‪,‬‬ ‫ששקר העידו לא שייך מלקות כלל‪,‬‬ ‫הברכות האלה והשיגך" אכי"ר‪.‬‬ ‫בברכת התורה‬ ‫ופירש"י דלוקין משום לא תענה‪,‬‬ ‫כדמסקינן לקמן דלא תענה לאו שאין‬ ‫ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא‪ ,‬הא‬ ‫בו מעשה הוא‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫העורך‬ ‫מייתי בהדיא במס' מכות דמלקות‬ ‫ביאור הדברים דלהלן ע"ב אמר‬ ‫בעדים זוממין כתיב מוהצדיקו >>‬ ‫עולא רמז לעדים זוממין שלוקין‬ ‫דבר המערכת‬ ‫מבי ריש מתיבתא דברי‬ ‫לח)‪ ,‬חזו"א (ב"ק יח‪ ,‬יב)‬ ‫הישיבה‬ ‫ראש‬ ‫דבריראשי‬ ‫היכלא‬ ‫שליט"א‬ ‫והנה בפשטות פליגי בזה ב' תירוצים‬ ‫חבורות‬ ‫בני‬ ‫הישיבה‬ ‫בתוס' דבתי' הראשון כתבו דכיון דלוקין הוי‬ ‫כאשר זמם‪ ,‬והיינו שהמלקות הוא מדין הזמה‪,‬‬ ‫רה"י הגאון הגדול רבי אלי' חיים שטרנבוך שליט"א‬ ‫וממילא חשוב עדות שיכול להזימה‪ ,‬אבל‬ ‫תי' השני סבר דאינו שייך לדין הזמה אלא‬ ‫המלקות הוא משום לא תענה‪ ,‬ולכן הוצרכו‬ ‫לומר דלא בעינן עדות שיכול להזימה‪ .‬וצ"ע‬ ‫דלוקין הוי כאשר זמם‪ ,‬וצ"ב דבגמ' קאמר‬ ‫וכו' פי' דוהצדיקו מגלה דעל לאו דעדות‬ ‫דלהלן בדף ד‪ ,‬ב (ד"ה ורבנן) כתבו בביאור‬ ‫דאין עושין הזמה כל עיקר‪ ,‬וא"כ לא הוי‬ ‫שקר לוקין אפי' שאין בו מעשה‪ ,‬ועכ"פ‬ ‫קו' הגמ' שם דבתר דגלי לן קרא דוהצדיקו‪,‬‬ ‫כאשר זמם‪.‬‬ ‫מפורש בגמ' דגם על הכחשה לוקין‪ ,‬אם‬ ‫דשייך ביה מלקות‪ ,‬יש לנו לומר דלקי מלא‬ ‫ונקדים קו' הריטב"א על המשנה‬ ‫נתברר שהעידו שקר‪ ,‬ואיך כתב הפנ"י דרק‬ ‫תענה‪ ,‬ולכאורה זה סותר לתי' הא'‪ .‬וברמב"ן‬ ‫למה קתני בלשון יחיד אין אומרים יעשה‬ ‫בהזמה לוקין ולא בהכחשה וצע"ג‪.‬‬ ‫וריטב"א מבואר דהמלקות הוא על לא‬ ‫"זה" בן גרושה‪ ,‬ותי' דהכי לישנא דקרא‬ ‫[ולכאורה בהכחשה דתרי נגד חד גם‬ ‫תענה‪ ,‬וז"ל הרמב"ן ומיהו כי לקו משום לאו‬ ‫ועשיתם לו‪ ,‬ובגבורת ארי הוסיף להקשות‬ ‫היה שייך מלקות‪ ,‬ואמנם הקצוה"ח (סי'‬ ‫דלא תענה הוא דלקו‪ ,‬דהכא גלי רחמנא‬ ‫דהא קיי"ל דאין העדים נעשים זוממים עד‬ ‫ל"ח סק"ה) כתב דמסברא היה נראה דבעד‬ ‫דלקו אההוא לאו וכו' דלא אשכחן מלקות‬ ‫שיזומו שניהם‪ ,‬וא"כ אם רק אחד הוזם אין‬ ‫אחד אפילו באופן שנאמן‪ ,‬כגון שמחייב‬ ‫אלא אלאו עכ"ל‪ .‬וכן מבואר בריטב"א וז"ל‬ ‫דין הזמה‪ ,‬וגם אינו לוקה‪ ,‬ועיי"ש מה שתי'‬ ‫שבועה והלה אינו יכול לישבע‪ ,‬והוזם‪ ,‬אינו‬ ‫ופרקינן משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה‬ ‫דמיירי באחד כהן ואחד ישראל ואמנם‬ ‫משלם דכי כתיב כאשר זמם בשני עדים הוא‬ ‫שאין לוקין עליו‪ ,‬אי לאו דאתא והצדיקו‬ ‫הוזמו שניהם‪ ,‬אבל לא שייך פסול חלל‬ ‫דכתיב‪ ,‬אבל כתב דבתוס' (ב"מ ד' א) לא‬ ‫וגלי דמלקי' להו משום לא תענה‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫בישראל אלא בכהן לשי' רש"י ולהכי קתני‬ ‫משמע כן‪ ,‬והמנ"ח (מצוה ל"ז) תמה מדברי‬ ‫דמלקות ודאי משום לא תענה הוא כדאי'‬ ‫"זה"‬ ‫הרמב"ם (פכ"א עדות הל"ה) דמפורש דעד‬ ‫לקמן עכ"ל‪ .‬אמנם במאירי מבואר דהמלקות‬ ‫והנה מה שחידש הגבורת ארי דאם הוזם‬ ‫אחד שהעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה‬ ‫הוא מדין הזמה וז"ל (ב‪ ,‬ב) ולא יראה לי כן‬ ‫אחד אינו לוקה‪ ,‬תלוי בגדר מלקות דמתני'‪.,‬‬ ‫והוזם משלם כתובתה‪ .‬ואפילו לדברי‬ ‫שמ"מ מלקות זה במקום כאשר זמם עכ"ל‪.‬‬ ‫דידוע החקירה מה הגדר של המלקות האם‬ ‫הקצוה"ח י"ל דזה רק לענין חיוב כאשר‬ ‫וכ"כ במתני' "אלא לוקה את הארבעים משום‬ ‫הוא מדיני הזמה‪ ,‬והיינו דכיון דהוי לאו‬ ‫זמם‪ ,‬אבל לגבי מלקות לכאורה עובר על לא‬ ‫עדות שקר‪ ,‬ולא משום לא תענה‪ ,‬שהרי‬ ‫שאין בו מעשה הרי לא שייך להלקותו על‬ ‫תענה‪ ,‬וכן נקט המנ"ח לדבר פשוט‪ ,‬וראיתי‬ ‫לאו שאין בו מעשה הוא‪ ,‬אלא ממה שנאמר‬ ‫עבירת הלאו אלא שנתחדש בפרשת הזמה‪,‬‬ ‫מביאים כן מהיד רמ"ה סנהדרין לא א ד"ה‬ ‫והצדיקו"‪ .‬ולפי הצד דהוי דין הזמה‪ ,‬מיושב‬ ‫דין מלקות מחודשת על מעשה הזמה כיון‬ ‫ומתמהינן]‬ ‫קו' הפנ"י דהיינו דתנן כיצד העדים נעשין‬ ‫שאי אפשר לקיים הזמה כפשוטו‪ ,‬או י"ל‬ ‫ב] ובעיקר קו' הפנ"י למה קתני דנעשין‬ ‫זוממין דהחיוב הוא מפרשת הזמה‪.‬‬ ‫דהמלקות היא על הלאו כמו כל מלקות‬ ‫זוממין‪ ,‬וכן קשה על ל' התוס' שכתבו כיון‬ ‫ג] אבל קשה דהא מוכח מגמ' ב"ק הנ"ל‬ ‫אלא דוהצדיקו וגו' והיה‬ ‫דגם בהכחשה באופן שבא הרוג ברגליו‬ ‫אם בן הכות הרשע מגלה‬ ‫לוקין‪ ,‬הרי מפורש דאינו דין בהזמה‪ ,‬אלא‬ ‫דעל לאו דעדות שקר‬ ‫כמש"כ רש"י דוהצדיקו מגלה דלוקה על לא‬ ‫לוקין אף שאין בו מעשה‪.‬‬ ‫תענה‪ ,‬וה"ה בהכחשה‪ .‬וכן מוכח להלן (ד‪ ,‬א)‬ ‫ונ"מ בחקירה זו האם‬ ‫תנן מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו‬ ‫במלקות זו יש דיני הזמה‬ ‫מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין‬ ‫דהיינו האם צריך גמר דין‪,‬‬ ‫שלא השם המביאם לידי מכות מביאן לידי‬ ‫כדתנן (ה‪ ,‬ב) אין העדים‬ ‫תשלומין [מלקות משום לא תענה ותשלומין‬ ‫זוממין נהרגין עד שיגמר‬ ‫משום כאשר זמם] דברי רבי מאיר‪ ,‬וחכמים‬ ‫הדין‪ ,‬והאם צריך שיזומו‬ ‫אומרים כל המשלם אינו לוקה‪ ,‬מעידין אנו‬ ‫שניהם כדתנן התם‪ ,‬והאם‬ ‫באיש פלוני שחייב מלקות ארבעים‪ ,‬ונמצאו‬ ‫יש פטור דכאשר עשה‪,‬‬ ‫זוממין לוקים שמונים משום לא תענה ברעך‬ ‫ומדברי הגבורת ארי הנ"ל‬ ‫עד שקר‪ ,‬ומשום ועשיתם לו כאשר זמם‪,‬‬ ‫מוכח שסבר שהמלקות‬ ‫דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין לוקין‬ ‫הוא מדין הזמה ולכן צריך‬ ‫אלא ארבעים‪ .‬פירש"י משום כאשר זמם‪,‬‬ ‫שיזומו שניהם‪ ,‬וכ"כ להלן‬ ‫אבל משום לא תענה לא לקי כדמפרש‬ ‫(ה ב ד"ה חייבי מלקיות)‬ ‫בגמ'‪ .‬ופריך בגמ' ורבנן האי לא תענה ברעך‬ ‫דבמלקות זו יש גם פטור‬ ‫עד שקר מאי דרשי ביה‪ ,‬ומשני דלא תענה‬ ‫דכאשר עשה‪ .‬וכ"כ בשו"ת‬ ‫מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין‪ ,‬והיינו‬ ‫חת"ס (חו"מ סי' לג)‪ .‬אמנם‬ ‫שהוא אזהרה לעונש של כאשר זמם דאין‬ ‫הרבה אחרונים חולקים‬ ‫עונשין אלא א"כ מזהירין‪ ,‬ומבואר שם בתוס'‬ ‫דלא ממעטינן כאשר‬ ‫דהא דאמרו חכמים הטעם דהמשלם אינו‬ ‫עשה ממלקות דבן גרושה‪,‬‬ ‫לוקה‪ ,‬היינו משום דלעונש ממון דלא בעי‬ ‫הגרע"א (שו"ת סי' קעו)‬ ‫אזהרה‪ ,‬שפיר י"ל דלוקה משום לא >>‬ ‫פנ"י‪ ,‬צל"ח‪ ,‬תומים (סי'‬ ‫‪2‬‬ ‫עד אחד אינו לוקה דבעינן שיזומו שניהם‬ ‫לקי סהדי מאי עבוד‪ ,‬אינהו אמרי גנב נפשו‬ ‫תענה‪ ,‬אלא דכל המשלם אינו לוקה‪ ,‬ולפי"ז‬ ‫בניבהיכלא‬ ‫אלכיה ינ‬ ‫היינו בלא התראה עכ"ל‪ .‬והיינו דיש שני‬ ‫ולא נגמר דינו על פיהם לכלום‪ ,‬דלאו ממונא‬ ‫בעדים שהעידו שהוא ב"ג דאין עונש אחר‬ ‫חבורות‬ ‫דיני מלקות‪ ,‬דאם נשלמו תנאי הזמה לוקין‬ ‫מפרשת הזמה‪ ,‬ולהכי לא בעי התראה ככל‬ ‫מחייבינן ליה אפומייהו ולא קטלא ולא‬ ‫מלקות‪ ,‬ואין עדים זוממין לוקין בעקימת‬ ‫תורובח‬ ‫פשוט דלוקה ארבעים משום לא תענה‪.‬‬ ‫ונמצא דלא מיבעיא לפי רבי מאיר הרי‬ ‫עונשי הזמה‪ ,‬אבל במקום דליכא גדרי הזמה‬ ‫פיהם בלבד‪ ,‬אלא אם כן הרשיעו צדיק‬ ‫מפורש דהגם דמקבל עונש דכאשר זמם‬ ‫אינם לוקים אלא מלא תענה בעלמא‪ ,‬ואע"ג‬ ‫עכ"ל‪ .‬וביאור הדברים דבמלקות זה נאמר‬ ‫בכל זאת לוקה משום לא תענה‪ ,‬ובודאי‬ ‫דהוי לאו שאין בו מעשה הקרא דוהצדיקו‬ ‫תנאי דוהרשיעו צדיק‪ ,‬והיינו דרק עדות‬ ‫לא שייך לומר שהוא מדין הזמה שהרי כבר‬ ‫מגלה דלוקין‪ ,‬אבל בזה בעינן התראה כמו‬ ‫שקר של הרשעת צדיק לוקה מלא תענה‪,‬‬ ‫קיבל עונש הזמה‪ ,‬אלא דגלי קרא דוהצדיקו‬ ‫שאר חייבי לאוין‪[ .‬ועי' מאירי וזה שי' התוס'‬ ‫דכל המקור הוא מוהרשיעו ולכן צריך דוקא‬ ‫דלוקה על לא תענה‪ ,‬אלא גם לחכמים‬ ‫שאנץ בשטמ"ק ב"ק שם] אלא דצ"ב מנלן‬ ‫והרשיעו‪ ,‬ואם לא אינו לוקה‪ .‬וי"ל דזה כונת‬ ‫מפורש בתוס' שבלי הדין דכל המשלם‬ ‫דיש דיני מלקות‪.‬‬ ‫רש"י דעל לא תענה גרידא אינו לוקה רק‬ ‫אינו לוקה היה לוקה כשמחייבו ממון והגם‬ ‫וכן כתב הצפנת פענח ליישב דברי‬ ‫משום והצדיקו והכא ליכא הרשעת צדיק‪.‬‬ ‫שקיבל העונש דכאשר זמם‪ ,‬וא"כ מוכרח‬ ‫הרמב"ם שכתב (פ"כ הל"ח) עדים שהעידו‬ ‫והא דאיצטריך גז"ש דרוצח רוצח‪ ,‬דמצד‬ ‫דהמלקות משום לא תענה‪.‬‬ ‫על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא‬ ‫והרשיעו היה מקום לומר דעצם קבלת‬ ‫אבל מאידך גיסא צ"ע מגמרא מפורשת‬ ‫מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון‪ ,‬ואח"כ‬ ‫העדות הוי והרשיעו‪ ,‬לזה קמ"ל גז"ש דרוצח‬ ‫דבעינן עד שיגמר הדין על פיהם דבסוגיא‬ ‫הוזמו‪ ,‬הרי אלו לוקין אעפ"י שלא זממו‬ ‫רוצח דרק ע"י הגמר דין הוי הרשעת צדיק‪.‬‬ ‫דלהלן (ה‪ ,‬ב) תנן אין העדים זוממין נהרגין‬ ‫להלקות זה ולא לחייבו ממון‪ ,‬כיצד העידו‬ ‫ולאור הנ"ל י"ל דהמלקות הוא מצד‬ ‫עד שיגמר הדין‪ ,‬ובגמ' חייבי מלקיות‬ ‫על כהן שהוא חלל וכו' וכן אם העידו על‬ ‫לא תענה‪ ,‬ולאו מפרשת הזמה‪ ,‬אבל כיון‬ ‫[העידוהו שחייב מלקות והוזמו] מנין‪,‬‬ ‫אדם שהרג בשגגה וכו' וארבעה דברים‬ ‫דנתחדש בקרא דוהצדיקו לכן צריך גמר דין‬ ‫ת"ל רשע רשע‪ ,‬חייבי גליות מנין [פירש"י‬ ‫אלו מפי הקבלה הן‪ ,‬כך קבלו חכמים וכו'‬ ‫דרק בזה הוי הרשעת צדיק‪.‬‬ ‫העידוהו שחייב לגלות והוזמו‪ ,‬ותנן במתני'‬ ‫ומבואר שכך היתה הקבלה שעל ארבעה‬ ‫והשתא לפי"ז יש לבאר דברי הרמב"ן‬ ‫סופג את הארבעים מנלן עד שיגמר הדין‪,‬‬ ‫דברים לוקין‪ .‬והק' התומים (סי' לח) ממה‬ ‫לשי' בסוגיין דבן חלוצה כיון דהוי מדרבנן‪,‬‬ ‫דהני הואיל ולאו מדין כאשר זמם מתרבו‬ ‫שכתב הרמב"ם להלן (פכ"א ה"ה) עדי‬ ‫לא לקי ארבעים‪ ,‬והק' הגרעק"א דמ"מ עובר‬ ‫לא אתי מלקות דידהו מגז"ש דמההוא לא‬ ‫קינוי וסתירה שהוזמו לוקין והמקור הוא‬ ‫בלא תענה כיון דפסול דרבנן‪ ,‬אבל להאמור‬ ‫ילפינן אלא עדים זוממין שהרשיעו הנידון‬ ‫מירושלמי‪ ,‬אבל נמצא דיש חמשה דברים‪.‬‬ ‫דיש תנאי דוהצדיקו‪ ,‬י"ל דמה שפוסלים‬ ‫ללקות וכו'] אתיא רוצח רוצח‪ .‬וצריך לפרש‬ ‫ותי' הצפנת פענח שחלוקים מיסודם‪,‬‬ ‫אותו מדרבנן לא חשוב הרשעת צדיק‪,‬‬ ‫דהגז"ש דרוצח רוצח מלמד שכמו בעדי‬ ‫שהמלקות דעפ"י הקבלה הוי מלקות של‬ ‫כיון דמדאורייתא אין שום חלות דין עליו‪,‬‬ ‫מיתה אין מחייבין הזוממין עד שיגמר הדין‪,‬‬ ‫הזמה וזה צריך גדרי הזמה‪ ,‬אבל בעדי קינו‬ ‫ואין כאן הרשעה כלל‪ .‬ובדעת הרמב"ם‬ ‫הכי נמי בעדים שבאים לחייבו גלות והוזמו‪,‬‬ ‫וסתירה הוי מלקות דלא תענה‪ ,‬ובאמת‬ ‫והגרעק"א צ"ל דמה שעושים עליו פסול‬ ‫ולכאורה אם המלקות הוא מחמת הלאו‬ ‫בעי התראה‪ .‬וצע"ק דהרמב"ם לא הזכיר‬ ‫דרבנן חשוב הרשעת צדיק גם מה"ת‪.‬‬ ‫דלא תענה א"כ מה שייך הגז"ש‪ ,‬הא זה לא‬ ‫דבעי התראה‪ .‬אבל לפי"ז מיושב דמנ"ל שני‬ ‫וכל האמור הוא לפי המהלך שמבואר‬ ‫שייך בכלל לדיני הזמה‪ ,‬והלאו דלא תענה‬ ‫דינים‪ ,‬דהא הרמב"ם כתב דזה מפי הקבלה‪.‬‬ ‫בראשונים דהמלקות הוא מצד לא תענה‪,‬‬ ‫הא עבר מיד בשעת ההגדה‪ ,‬וא"כ למה צריך‬ ‫ולפי"ז ניחא קו' הפנ"י דזה כונת המשנה‬ ‫אבל לפי הגבורת ארי דצריך שיזומו שניהם‪,‬‬ ‫שיגמר הדין‪.‬‬ ‫דכיצד העדים נעשין זוממין דמלקות זה‬ ‫וגם במלקות זה יש פטור דכאשר עשה‪,‬‬ ‫[והנה המנ"ח (לז אות ד) חקר אם גם‬ ‫אין צריך התראה‪ ,‬כמו שאר דיני הזמה‪ ,‬וזה‬ ‫וקשה דהא מפורש בגמ' דגם בהכחשה‬ ‫בעדי בן גרושה צריך גמ"ד‪ ,‬וכתב שלא מצא‬ ‫כונת התוס' דהוי כאשר זמם‪ ,‬דכיון דליכא‬ ‫לוקה‪ ,‬וכן מהסוגיא בדף ד דלוקין מלא‬ ‫ראיה ברורה דאפשר דמקרא דוהצדיקו‬ ‫התראה הוי מלקות מדין כאשר זמם‪ .‬אלא‬ ‫תענה אפילו כשמקיימים כאשר זמם‪.‬‬ ‫ילפינן אף קודם גמר דין‪ ,‬ותמהו עליו דהא‬ ‫דק"ל דלפי"ז אם משלמים ומקבלים עונש‬ ‫ה] וצריך ליישב עפ"י היסוד שכתב‬ ‫מבואר בסוגיין לגבי חייבי גליות דצריך‬ ‫השמה א"כ המלקות הוא רק מכח לא תענה‪,‬‬ ‫בספר פתח הבית (סי' כא) [מובא באו"ש‬ ‫גמ"ד הרי דלמלקות זו צריך גמ"ד‪ .‬וכנראה‬ ‫וא"כ ליבעי התראה‪ ,‬ונמצא דהמלקות‬ ‫פי"ג עדות הל"ז בהג"ה] שהק' כנ"ל דבגמ'‬ ‫שהמנ"ח למד דרק בחייבי גליות משום דיש‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫במשנה דף ד' בעי התראה‪ ,‬ודבר זה היה‬ ‫מבואר דגם בהכחשה איכא לא תענה‪ ,‬וא"כ‬ ‫גז"ש דרוצח רוצח‪ ,‬אבל יתכן דבב"ג א"צ‬ ‫צריך להיות מפורש‪ ,‬ומדסתם ש"מ דגם‬ ‫אם הוזם קודם גמר דין לא גרע מהכחשה‬ ‫גמ"ד]‬ ‫המלקות דלא תענה לא בעי התראה וכ"כ‬ ‫ותי' וז"ל ל"ק דיראה ודאי דמכח לא‬ ‫ד] ובשיעורי מו"ר הגרש"ר ז"ל מבאר‬ ‫החזו"א ולפי"ז הדק"ל‪.‬‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫תענה כיון שמבורר שהעיד שקר אף בלא‬ ‫עפי"ד הרמב"ן במלחמות סנהדרין פו‪ ,‬ב‬ ‫והנה בחי' הרמב"ן יש לכאורה סתירה‬ ‫הזמה לוקה‪ ,‬וכו' רק בכתובות (לג) קאמר‬ ‫דאיתא התם גבי עדי גניבה בנפש שהוזמו‪,‬‬ ‫דבדף ב ב כתב "ומיהו כי לקו משום לאו‬ ‫דעדים זוממין אין צריכים התראה‪ ,‬דאיהו‬ ‫דלמ"ד דהגנב בעצמו אינו לוקה משום דהוי‬ ‫דלא תענה הוא דלקו‪ ,‬דהכא גלי רחמנא‬ ‫בעי למיקטל בלא התראה‪ ,‬ופריך רב סמא‬ ‫לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד‪ ,‬כמו כן‬ ‫דלקי אההוא לאו וכו' דלא אשכחן מלקות‬ ‫מעדי בן גרושה דלא מקיימים בהם כאשר‬ ‫העדים אינם לוקין כשהוזמו‪ ,‬דכיון דאיהו לא‬ ‫אלא בלאו"‪ ,‬הרי דברים מפורשים דכל‬ ‫זמם‪ ,‬ומשני משפט אחד יהיה לכם משפט‬ ‫לקי אינהו היכי לקי‪ ,‬ופירש"י "הא לאו כאשר‬ ‫המציאות דמלקות הוא רק על עבירת‬ ‫השוה לכולכם‪ ,‬ופירש"י כיון דרוב זוממים‬ ‫זמם הוא‪ ,‬ואי משום לא תענה‪ ,‬לאו שאין בו‬ ‫ל"ת שבתורה וא"כ מוכרח דהמלקות הוא‬ ‫לא בעי התראה‪ ,‬ויראה דזה ודאי שייך רק‬ ‫מעשה הוא" ותמוה דהא גלי קרא דוהצדיקו‬ ‫בגלל עבירת הלאו דלא תענה‪ .‬וכעין זה‬ ‫בהזמה דבהכחשה לא לקי כלל מכאשר‬ ‫דלקי אפילו שאין בו מעשה וכמו שפירש"י‬ ‫כתב הריטב"א‪ ,‬וצ"ע דהריטב"א כתב בשם‬ ‫זמם‪ ,‬וא"כ לא שייך משפט אחד‪ ,‬א"כ י"ל‬ ‫בב"ק ע"ד‪ .‬וכתב הרמב"ן במלחמות וז"ל‬ ‫הרמב"ן למה אין לוקין על שרצו לחייב‬ ‫הא דאמרינן בב"ק בבא הרוג דלוקה "י"ל‬ ‫אינהו היכי לקי אפילו לא תענה נמי ליכא‪,‬‬ ‫כופר‪" ,‬אבל הרמב"ן ז"ל תי' דהני אין >>‬ ‫היינו בהתראה‪ ",‬והא דאמרינן דאם ניזום‬ ‫וכו' והיכי סלקא אדעתא דלקו אי איהו לא‬ ‫‪3‬‬ ‫נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך‪ ,‬שהרי יכולין הללו לומר‬ ‫לוקין מטעמא דפרישנא לעיל דהא מלקות והצדיקו "במקום הזמה‬ ‫בני היכלא‬ ‫עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת עכ"ל וקשה דבפסוק‬ ‫עומד" וכיון שלא שייכא בהו הזמה לפי שאין עדותן צריך לשמים‬ ‫חבורות‬ ‫יט כתב "כי משפט העדים הזוממין בגזירת השליט שהם שנים‬ ‫אף מלקות נמי ליכא" ומשמע דהמלקות היא במקום כאשר זמם‬ ‫ושנים" ולכאורה הוא סתירה‪ .‬ואין לומר שכונתו ז"ל שהעונש הוא‬ ‫וכמש"כ התוס' ובכופר לא שייך כאשר זמם דאין עדותן מועיל כלום‬ ‫גזיה"כ כמש"כ בשו"ת הרדב"ז אבל מה שנאמנים הוא מסברא שהרי‬ ‫דהוי חיוב לשמים‪ ,‬ולכן אין מלקות‪ ,‬וקשה דמ"מ עבר על לא תענה‪.‬‬ ‫כתב "שהם שנים ושנים" והיינו הא דאמרי' בגמ' לענין הכחשה מאי‬ ‫ו] ונלענ"ד ליישב הסתירה דבגמ' ב"ק מבואר דגם בהכחשה‬ ‫חזית דסמכת אהני סמוך אהני‪.‬‬ ‫לוקה מלא תענה‪ ,‬ואילו בגמ' דף ה' מבואר דגם למלקות בעינן גמר‬ ‫דין‪ ,‬ושי' הגבורת ארי דבעינן שיוזמו שניהם גם למלקות‪ ,‬וכן דיש‬ ‫ומוכרח בדעת הרמב"ן דגם לאחר הסברא הוא גזיה"כ‪ ,‬דבאמת‬ ‫פטור דכאשר עשה‪ ,‬והיינו דלחייב מלקות צריך גדרי הזמה‪ ,‬בדרך‬ ‫צ"ב הטעם שכתבו הרמב"ן והטור‪ ,‬דלא דמי למעידין עליהם שחיללו‬ ‫מחודש‪ ,‬דאי' בגמ' (ב"ק עב‪ ,‬ב) איתמר עד זומם אביי אמר למפרע‬ ‫שבת או שהרגו נפש‪ ,‬דהתם עצם העדות היא על העדים‪ ,‬ובזה הם‬ ‫הוא נפסל‪ ,‬רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל‪ ,‬אביי אמר מכאן ולהבא‬ ‫בודאי בעלי דברים‪ ,‬ואינם יכולים להכחיש דהעדות היא עליהם‪,‬‬ ‫הוא נפסל‪ ,‬מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע‪ ,‬והתורה אמרה אל‬ ‫אבל כאן הנידון הוא אם ראו או לא ראו‪ ,‬ובזה אין הראשונים בעלי‬ ‫תשת רשע עד‪ ,‬רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל‪ ,‬עד זומם חידוש‬ ‫דברים להעיד שראו‪ ,‬שהעדות היא על אחרים‪ ,‬ואת"ל שכעת זה נוגע‬ ‫הוא‪ ,‬דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני‪ ,‬הלכך‬ ‫להם גם בעדי הכחשה זה נוגע אם היה המעשה או לא דאם לא היה‬ ‫אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך‪ .‬והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל‬ ‫המעשה נמצא שהעידו שקר‪ ,‬ובכל זאת נאמנים לומר שהיה המעשה‬ ‫קג"ם‪ .‬ויש לעיין בדעת אביי האם הוא חולק על עיקר היסוד וסובר‬ ‫דהעדות אינו עליהם‪ ,‬וה"נ בהזמה‪.‬‬ ‫דעד זומם אינו חידוש‪ ,‬או שסובר דאפילו הוא חידוש לא שייך לומר‬ ‫וצ"ל כמו ששמעתי ממו"ר הגרש"ר ז"ל וכבר כתב כן הנתיבות‬ ‫דפסול מכאן ולהבא‪ ,‬דממ"נ אם השניים נאמנים נפסלו הראשונים‬ ‫משעת העדות‪ ,‬ולא פלגינן בכה"ג‪.‬‬ ‫(סי' לח) דאין כונת הטור לומר דהוי סברא ולא חידוש‪ ,‬אלא שכתב‬ ‫דהגדר של הגזיה"כ הוא דחשבתם תורה כמעידין על גופן של עדים‪,‬‬ ‫וכתב הלח"מ דנחלקו בזה הרמב"ם והטור‪ ,‬שכתב הרמב"ם (פי"ח‬ ‫הל"ג) "וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על הראשונים גזירת‬ ‫ועשאתן לראשונים כבעלי דברים‪ ,‬וזה החידוש דהזמה‪ ,‬ואין בזה‬ ‫הכתוב הוא" אבל הטור (סי' לח) כתב דיש טעם בדבר דהוי כמו‬ ‫מחלוקת של הרמב"ם והטור‪ ,‬והכרחנו כן בדעת הרמב"ן‪.‬‬ ‫שמעידין על אחד שחילל שבת דנאמנים דבזה הם בעלי דברים‪ ,‬וה"נ‬ ‫ולפי"ז נראה לחדש דאמנם בבא הרוג ברגליו שנתברר השקר‬ ‫כיון שמעידין על גופם שלא ראו הו"ל בעלי דברים‪.‬‬ ‫בפני כל‪ ,‬לוקה משום לא תענה‪ ,‬משא"כ בהזמה שבעצם הוי תרי‬ ‫אולם קשה לי דעי' ברמב"ן עה"ת (דברים יט יח) שגם הביא‬ ‫ותרי אלא שחידשה תורה שהמזימים נאמנים‪ ,‬בזה צריך גדרי הזמה‪,‬‬ ‫הטעם וז"ל מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים והם אינם‬ ‫דרק באופנים אלו של גמר דין ושיזומו שניהם ורק כאשר זמם ולא‬ ‫כאשר עשה‪ ,‬נתחדשה שאפשר להעניש המוזמין‪ ,‬וא"כ ה"ה לענין‬ ‫מלקות‪.‬‬ ‫ויש להוכיח יסוד הנ"ל מב' ראיות א) הריטב"א כתב (ב ב) וז"ל‬ ‫ומ"מ נראה מן הדברים האלו‪[ ,‬שכתב בשם הרמב"ן שאם שילם‬ ‫קודם שהוזמו חייבין לשלם משום דינא דגרמי] דכי אמרינן כאשר‬ ‫זמם ולא כאשר עשה היינו לפטור העדים מתורת הזמה שהיה כן‬ ‫גזירת הכתוב‪ ,‬ומ"מ אף בזו האחרונים נאמנים על הראשונים‪ ,‬ככל‬ ‫הזמה שקודם מעשה‪ ,‬דאי לא‪ ,‬כי אתיה לממונא ברשותא דהאיך‬ ‫אמאי מיהדר‪ ,‬וכי ליתיה אמאי משלמי עדים‪ ,‬נימא אוקי תרי בהדי‬ ‫תרי ואוקי ממונא היכא דקאי‪ ,‬ככל תרי דבהדי תרי דהכחשה‪ ,‬אלא‬ ‫ודאי כדאמרינן‪ ,‬ולא אמרו תרי לבהדי תרי אלא בעדות המוכחשת‪,‬‬ ‫וכדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו בזה עכ"ל‪ .‬ומבואר דהריטב"א‬ ‫היה לו צד דלאחר שכבר עשה בטלה דין הזמה והוי כמו הכחשה‬ ‫אלא דכדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו דאינו כן‪ ,‬וא"כ י"ל דזה רק‬ ‫לגבי הנאמנות אבל מלקות צריך דיני הזמה‪ .‬ב) כתב המאירי (ה‬ ‫א) וז"ל עדים שהוזמו אחר שהרגו שאין נהרגין כתבו חכמי הדורות‬ ‫שלפנינו שלענין פסול מיהא הזמה חלה עליהם‪ ,‬ויש לפקפק הואיל‬ ‫ועדים זוממין חידוש הוא‪ ,‬יש לומר שאין לך בו אלא חידושו וכל‬ ‫שלא הרגו הזמה חלה עליהם‪ ,‬אבל לאחר שהרגו הואיל ואין כאן‬ ‫הזמה לענין הריגה‪ ,‬אין כאן דין הזמה אף לפוסלם‪ ,‬ואין דינה אלא‬ ‫כהכחשה וכו' ואין בדבר אצלינו בכדי להכריע עכ"ל הרי דברים‬ ‫מפורשים כמש"כ דהמאירי מצדד לומר דאם אין דיני הזמה הוי כמו‬ ‫הכחשה‪ ,‬וכתב שאין בידיו להכריע‪ ,‬ועכ"פ לענין מלקות דלא תענה‬ ‫יש מקום לומר דצריך דוקא גדרי הזמה‪ .‬ומיושבים דברי הרמב"ן‬ ‫שכתב דמלקות במקום הזמה‪ .‬ומיושב קו' הפנ"י דכל המלקות‬ ‫•‬ ‫ ‬ ‫שייך רק מכח החידוש של הזמה‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫היכלא חבורות‬ ‫דבר המערכת‬ ‫הישיבהב‬ ‫ראש ינ‬ ‫בני‬ ‫הישיבה‬ ‫שליט"א‬ ‫ראשיה‬ ‫דבריכי‬ ‫דבריל‬ ‫מדין כאש"ז ותי' בתי' ב' דמכיון דלגבי הבנים‬ ‫מתיבתא א‬ ‫תורובח‬ ‫מבי ריש‬ ‫לא יתחייבו והזממה היתה על הבנים ג"כ‬ ‫חשיבי חסרון דכאש"ז מה שא"א לקיים על‬ ‫הבנים אף שלכתחילה נחשב שאין הדין על‬ ‫מורנו רה"י הגאון הגדול‬ ‫הבנים כלל דע"כ לא מתחייבים ממון לבנים‬ ‫רבי משה פרידמן שליט"א‬ ‫מ"מ מכיון שהזממה היתה על הבנים מה‬ ‫שאין מקיימים כאש"ז על הבנים נחשב כאשר‬ ‫בענין עדות שאיאי"ל – ריש מכות‬ ‫זמם מקצת‪.‬‬ ‫שאיאי"ל איכא תרתי‪ :‬א) היכא שמצד העדות‬ ‫א] בתוס' ב' ע"א ד"ה מעידין הקשו דכל‬ ‫ובעצם היסוד שכתבנו דל"ש עדות‬ ‫עצמה איאי"ל איני יודע בחקירות סנהדרין‬ ‫עדות ב"ג וב"ח דל"ה עדות שאי"ל‪ ,‬ותי' בתי'‬ ‫שבטלה מקצתה אם החסרון הוא רק בקבלה‬ ‫מ"א ב'‪ .‬ב) דינא היכא שא"א לקיים העונש‬ ‫א' דמכיון שלוקין היא עדות שאי"ל‪ ,‬והקשו‬ ‫הנה בר"ן סנהדרין א' ע"ב כ' דאם נימא‬ ‫וידוע פלוגתת הנודע ביהודה דס"ל דהיכא‬ ‫דעדי נערה המאורסה דהויא עדות שאיאי"ל‬ ‫דכשעדים זממו ממון לזה ונפשות לזה ונימא‬ ‫דליכא דינא דעדות שאי"ל לגבי קיום העונש‬ ‫שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו‪ ,‬ותי'‬ ‫דפטור מממון מצד קם ליה בדרבה מיניה א"כ‬ ‫ליכא נמי דינא דעדות שאיאי"ל בהגדת‬ ‫דמכיון שרצו לחייבה מיתה ל"ה עדות שאי"ל‬ ‫העדות באומר איני יודע‪.‬‬ ‫במלקות‪.‬‬ ‫יבטל גם העדות לגבי מיתה מצד הדין דעדות‬ ‫שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכאו' מבואר‬ ‫ב] וע"כ בב"ג וב"ח לתי' ב' של תוס' ליכא‬ ‫ונתקשה באו"ש פ"ב מהל' עדות שהרי‬ ‫דלא כמוש"כ ודברי הר"ן מחודשים ולכא'‬ ‫דינא דאיני יודע בחקירות כן הוא שי' הנוב"י‬ ‫כאן מבואר בתוס' שיש ספק שרצונם לחייב‬ ‫בתוס' כתובות ל"א ב' לא משמע כן‪.‬‬ ‫אה"ע ב"י ע"ד ובברוך טעם בהגהות וכן בבית‬ ‫מיתה וא"כ היאך חייבים מלקות שלצד שרצו‬ ‫הלוי ס"ל דנהי דא"א לקיים עדות שאי"ל‬ ‫לחייבו מיתה הרי הם חייבים מיתה‪ ,‬וא"כ‬ ‫ויש מקום לחלק אפ' אליבא דידן דענין‬ ‫לגבי העונש אמנם עדות שאי"ל לגבי הגדה‬ ‫ליכא מלקות שהרי ספק אם חייבים מיתה‬ ‫איסור לבעלה ואיסור מיתה הם ב' דברים‬ ‫איכא מקרא ד'והוא עד'‪.‬‬ ‫או מלקות ל"ש לומר שיתחייבו מלקות וכן‬ ‫נפרדים שהרי כשאין אשה חברה מתחלק‬ ‫הקשו שאר אחרונים‪.‬‬ ‫ונראה דבאומר איני יודע החסרון בעדות‬ ‫הדין ע"כ שמה שאין מקבלים לגבי מיתה לא‬ ‫הוא מצד ההגדה וזה חסרון בהגדה וזה‬ ‫ונראה בביאור ד' התוס'‪ ,‬דהנה החיוב‬ ‫נחשב לביטול לגבי איסור‪.‬‬ ‫שייך באיני יודע בחקירות‪ .‬אמנם החסרון‬ ‫כאשר זמם הוא רק כשיש אפשרות שבי"ד‬ ‫אמנם שם בעדים זוממין הרי הדינים‬ ‫דל"ש לקיים העונש מכיון שמצד ההגדה‬ ‫ידונו עפ"י גמר דין של עדות זו חיוב מיתה‪,‬‬ ‫תלוים זב"ז אז נחשבים כביטול ועי' היטב‪.‬‬ ‫ליכא חסרון רק מצד הקבלה בבי"ד מכיון‬ ‫והיינו בעדות נערה המאורסה מכיון שברור‬ ‫שא"א לקיים העונש‬ ‫שבי"ד לא ידונו עפי"ז חיוב מיתה מכיון‬ ‫היכא דליכא פסול רק‬ ‫שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וע"כ‬ ‫ל"ש לקיים ליכא בזה‬ ‫היכא של"ש שיהא נגמר הדין על פיהם‬ ‫דינא דעדות שבטלה‬ ‫למיתה ל"ש לומר כלל שחייבים מיתה על‬ ‫מקצתה בטלה כולה‪.‬‬ ‫עדותם אף שזממו להרוג את הנפש אמנם‬ ‫וביותר דמכיון דאפשר‬ ‫מ"מ מכיון שיש כאן זממה להרוג את הנפש‬ ‫שהעדים לא באו רק‬ ‫אף שלא יתחייבו על זה מה שאין יכולים‬ ‫לאוסרה לכתחילה כל‬ ‫להרוג את הנפש נחשב כעדות שאיאי"ל דמה‬ ‫הנידון הוא רק לאוסרה‬ ‫שזממו להרוג את הנפש לא יתקבל וע"כ לא‬ ‫על בעלה ואין כאן‬ ‫שייך לומר שיש כאן ספק מיתה כלל מכיון‬ ‫ביטול כלל מכיון שכל‬ ‫שברור שלא יתחייבו מיתה אמנם לגבי לחייב‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫הנידון בבי"ד הי' רק‬ ‫מיתה שיחשב עדות שאי"ל לגבי מיתה מכיון‬ ‫לאוסרה על בעלה‪.‬‬ ‫שזממו להרוג את הנפש ואין מקבלים עונש‬ ‫היסוד‬ ‫ועצם‬ ‫דכאשר זמם ע"כ לא ייחשב מה שמקבלים‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫שביארנו דאף במקום‬ ‫מלקות עדות שאי"ל‪.‬‬ ‫דמצד דיני בי"ד ל"ש‬ ‫אמנם נתקשו האחרונים בזה [ועי'‬ ‫לדון ע"ז וע"כ ליכא‬ ‫בשיעורי רבי שמואל] דא"כ היאך מקבלים‬ ‫עונש כאשר זמם‬ ‫עדותם לגבי מלקות נימא מכיון שבטל‬ ‫ע"ז ומ"מ מכיון שהי'‬ ‫העדות לגבי מיתה מדין עדות שאיאי"ל יבטל‬ ‫ע"ז זממה זה שלא‬ ‫לגבי לאסור נערה המאורסה מדין עדות‬ ‫שייך לקיים כאשר‬ ‫שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו שמבואר‬ ‫זמם ע"ז חשיב חסרון‬ ‫בתוס' סנהדרין מ"א ב' דכשא' מן העדים‬ ‫שלא נתקיים כאשר‬ ‫בחקירות איכא דינא דעדות דאיאי"ל וא"כ‬ ‫זמם מוכח ג"כ מדברי‬ ‫נימא כאן נמי דינא דעדות שאיאי"ל ויבטל‬ ‫הרמב"ן כאן שהקשה‬ ‫העדות לגבי לאוסרה על בעלה ג"כ‪.‬‬ ‫בב"ג וב"ח יתחייבו ממון‬ ‫אמנם נראה פשוט דהנה ידוע דבעדות‬ ‫‪5‬‬ ‫חבורות‬ ‫חבורותוסיכומי סוגיות‬ ‫בני היכלא‬ ‫הוא לגבי חד‪ ,‬וכיון דבהאי גברא מקיימת כאשר זמם לעשות במקצת‪,‬‬ ‫קרינא ביה כאשר זמם‪ ,‬אבל הכא איהו פסול להאי כהן ולזרעיה‬ ‫הבה"ח ישראל לעמבערגער ני"ו‬ ‫ומפסיד מינייהו ממון ומזרעיה‪ ,‬אי נמי מקיימת ביה בדידיה מקצת‬ ‫שיטת הרמב"ן בגדר מצות "ועשיתם לו‬ ‫כאשר זמם לעשות לו‪ ,‬כיון דלא מקיים ביה כאשר זמם לעשות לבנו‪,‬‬ ‫כאשר זמם לעשות"‬ ‫לאו כאשר זמם לעשות הוא כלל לגבי הבן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫גמ' (ב‪ ).‬מנה"מ דאמר קרא "ועשיתם לו כאשר זמם" ודרשינן‬ ‫והדבר מובן שלריטב"א אין מתחיל כלל תירוץ הרמב"ן‪ ,‬ורק‬ ‫לו ולא לזרעו‪ ,‬ומקשינן וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסליה לזרעיה‪,‬‬ ‫לרמב"ן ניתן לומר זאת‪.‬‬ ‫ומתרצי' בעינן כאשר זמם לעשות וליכא‪.‬‬ ‫ד] והנה צ"ב דברי הרמב"ן‪ ,‬חדא עצם דבריו צריכים ביאור דלכאו'‬ ‫א] הראשונים הוציאו מדברי הגמ' יסוד גדול בביאור גדר ועשיתם‬ ‫מסברא נראה לומר להיפך שבחיוב הנובע משני בנ"א [אדם וזרעו]‬ ‫לו‪ ,‬ולקמן יתבאר‪.‬‬ ‫דומה הדבר לשני הזמות ואין שייכות כלל מאחד לחבירו‪ ,‬ובשני‬ ‫דהנה הקשו הראשונים דאחר דאמרינן דאין פוסלין את העדים‬ ‫חיובים באדם אחד בעינן שיתקיימו כולם‪ ,‬והוא כתב להיפך שבשני‬ ‫מטעם "לו ולא לזרעו" מכ"מ יש לתבעו ממון על זה שרצה להפסידו‬ ‫חיובים אי"צ שיתקיימו כולם‪ ,‬ומשא"כ בחיוב אחד הנובע משני בנ"א‬ ‫מתנות כהונה‪ ,‬ואה"נ דיש גילוי מקרא שאין דין דועשיתם לו לגבי‬ ‫בעינן שיתקיימו כולם‪.‬‬ ‫הפסול‪ ,‬אך עכ"פ כ"ז הוא לגבי הפסול דייקא אבל לגבי חיוב הממון‬ ‫ועוד צ"ב במה שכתב שהוא פטור מלשלם על זרעו‪ ,‬ולכן נמצא‬ ‫יכולים לתבעו [ואפי' לדברי התוס' בתי' ב'‪ ,‬כ"ז הוא על הפסול]‪.‬‬ ‫דאינו הזמה שלימה‪ ,‬וצ"ע דממ"נ אם הוא פטור מלשלם על זרעו‪,‬‬ ‫ויש להקדים ולומר דזה ברור דלולא דברי הגמ' ד"לו ולא לזרעו"‬ ‫ע"כ שאין זרעו נכלל בהזמה [שאין כוונתו שבעצם חייב לשלם אלא‬ ‫– שהיו פוסלים אותו‪ ,‬לא היה הו"א שיתחייב ממון‪ ,‬שדי בזה שמפסיד‬ ‫שאינו יודע כמה ולכן פטור‪ ,‬שהרי כתב הרמב"ן "שאינו חייב כלום"‬ ‫מתנות כהונה ולא ייתכן שיפסיד יותר ממה שרצה להזים (ועוד‬ ‫ולא כדכתב הריטב"א "שמסתמא לא חייבה התורה" ודו"ק] ואם אין‬ ‫יתבאר בזה לקמן)‪.‬‬ ‫זרעו נכלל בהזמה למה מעכב להשלמת ההזמה‪ ,‬ואם מעכב ובלא זה‬ ‫נחשבת ההזמה לחצי הזמה א"כ יהא חייב לשלם גם בעבור זרעו‪ ,‬ועיין‬ ‫ב] ותירצו הרמב"ן והריטב"א ז"ל הרמב"ן "ואיכא נמי לפרוקי‬ ‫בשר"ש שנשאר בצ"ע‪.‬‬ ‫דכיון שאין אתה מקיים בהם כאשר זמם בתשלומי הממון‪ ,‬שהרי אף‬ ‫לבניו של נידון זה היה מפסיד מהם מתנות כהונה ואינו חייב לשלם‬ ‫ה] ויש לבאר דהרמב"ן הוכיח כן מדברי הגמ' "בעינן כאשר זמם‬ ‫להם כלום‪ ,‬אף לו אינו משלם כלום שאין אנו מקיימין כאשר זמם‬ ‫לעשות וליכא"‪ ,‬שהרמב"ן ראה בזה יסוד מוצק שאין כוונת התורה‬ ‫לחצאין כדאמרי' בגמ' וליפסלוהו לדידיה וכו' כלומר שאין מקיימין‬ ‫בחיוב "ועשיתם לו" לחייבו מה שהיה נעשה ע"י עדותו‪ ,‬אלא התורה‬ ‫אותו לחצאין"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫חייבה להשית עליו מה שהוא רצה להשית על הנידון‪ ,‬ולכן יש‬ ‫להקפיד שיהא הדבר שאנו משיתים עליו דומה במהותו לדבר שרצה‬ ‫והריטב"א כתב וז"ל‪" :‬דכיון דלא מקיימין בהו הזמה במאי דהוה‬ ‫הוא להשית‪ ,‬ואם אינו דומה אינו בכלל כאשר זמם שהרי לא זה רצה‬ ‫עיקר סהדותייהו – דפסלא דגופא דבן גרושה ובן חלוצה‪ ,‬לא מקיימינן‬ ‫להשית‪.‬‬ ‫לה בהא‪ ,‬דלא מקיימינן הזמה לחצאין"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ונכלל בזה גם הא שאם היו פוסלים אותו (ללא דרש ד"לו ולא‬ ‫וההבדל ביניהם ברור לעין שהריטב"א מבאר דעצם זה דאין‬ ‫לזרעו") לא היה הו"א לחייבו ממון ואע"ג שרצה להפסידו‪ ,‬שכן‬ ‫מקיימין בהם חלק הפסול זה עצמו ההזמה לחצאין‪ ,‬משא"כ ברמב"ן‬ ‫מקיימים בו כאשר זמם באופן מושלם ע"י שעושים אותו חלל‪ ,‬שזהו‬ ‫מפורש שכל ה"לחצאין" הוא במה שבממון עצמו אין משלמין בעבור‬ ‫מה שרצה הוא להפסידו‪ ,‬ורק אם אין פוסלין אותו יש הוא שאכתי יש‬ ‫זרעו‪ ,‬והיינו דלא ס"ל שזה שאין פוסלין זהו הלחצאין [ואע"ג דלכאו'‬ ‫לחייבו ממון‪ ,‬אבל גם זה הוא רק מה שהוא רצה וכמו שיבואר‪.‬‬ ‫עיקר ההזמה הוא הפסול כדכתב הריטב"א ויותר חמור מלחצאין]‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫וביתר חידוד יש להוסיף שמתבאר בזה שליכא חיסרון שיהא חסר‬ ‫דהוא סובר שאין חיסרון שחלק מההזמה אינו מקויים אלא החסירון‬ ‫בכמות שהרי כל עוד שזה דומה‪ ,‬הריהו נכלל ב"כאשר זמם"‪ ,‬אבל‬ ‫הוא שבמה שכן עושים צריך להיות בשלימות‪.‬‬ ‫ג] והחילוק ביניהם מתחדד ביותר בהמשך דבריהם שהקשו מגמ'‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫כשיש חוסר באיכות (דהיינו שהוא מהות אחרת) שוב אינו נכלל בגדר‬ ‫"כאשר זמם"‪.‬‬ ‫סנהדרין שעדים שהעידו על אשת איש שזינתה שרצו לחייבה מיתה‬ ‫ולכן אם נפסלה לדידיה ולא לזרעיה‪ ,‬אין זה דומה למה שרצה זה‬ ‫וכן להפסידה כתובתה‪ ,‬והוזמו‪ ,‬שחייבים מיתה אך על הפסד כתובתה‬ ‫להשית עליו שהרי הוא רצה להשית על הנידון פסול של חלל שהוא‬ ‫אין מחייבים אותם‪ ,‬ואע"ג דזה לחצאין שיש מיתה וממון ונותנים רק‬ ‫פסול לדורות‪ ,‬ומשיתים עליו פסול רק עליו ואינו שייך כלל לפסול‬ ‫מיתה‪.‬‬ ‫חלל‪.‬‬ ‫ובריטב"א תירץ (וכן הרמב"ן בסו"ד) שקם ליה בדרבה מיניה‬ ‫וכן בממון הוא רצה להפסידו הפסד ממון של מתנות כהונה‬ ‫ובעצם נחשב שמחייבים אותו על ממון‪ .‬וברמב"ן תירץ דשם לא שייך‬ ‫לדורות‪ ,‬ואם ישלם רק לו‪ ,‬אינו נחשב לאותו סוג הפסד שרצה‬ ‫טענת הזמה לחצאין שכן יש איש אחד שלדידיה יש שני חיובים‪ ,‬וכיון‬ ‫להשית עליו הפסד לדורות‪ .‬משא"כ במיתה ובממון אין הממון תלוי‬ ‫דקיימת בו מקצת הזמה קרינא ביה "ועשיתם לו"‪ ,‬אבל כאן שהחיוב‬ ‫במיתה ואין המיתה תלוי בממון‪ ,‬ואין המיתה משתנה ע"י הממון‪,‬‬ ‫הוא דבר אחד לגבי שני בנ"א אם לא קיימת בשניהם אין זה נחשב‬ ‫וכן הממון אינו משתנה ע"י המיתה‪ ,‬ונחשב לשני הזמות ואין חיסרון‬ ‫להזמה כלל‪.‬‬ ‫בכך שמשיתים עליו רק את הממון (ועיין בדבריו שכן משמע ודבריו‬ ‫וז"ל ואיכא למימר דלא דמי דאילו התם ממון ומיתה חדא מילתא‬ ‫‪6‬‬ ‫בניבהיכלא‬ ‫אלכיה ינ‬ ‫אין לוקין עליו‪ ,‬והגמ' דהכא אליבא דהלכתא קיימא כחכמים‪ .‬והא‬ ‫ערבים לעין)‪.‬‬ ‫חבורות‬ ‫תורובח‬ ‫דמבו' התם טעמא דרבנן משום דכל המשלם אינו לוקה ולא הובא‬ ‫ו] ולכן אה"נ שאין הזמה על זרעו‪ ,‬שהרי אין הזמה על דבר שלא‬ ‫סברא שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו‪ ,‬דאמרו סברא זו על ר"מ‬ ‫בא לעולם [דלא קרינא ביה "לעשות לאחיו") מכ"מ בעשיית "ועשיתם‬ ‫כדי לחלוק עליו‪.‬‬ ‫לו כאשר זמם" צריך להשית עליו את הסוג והמהות שהוא רצה להשית‬ ‫וממילא להמאירי לא תקשי לך קו' הרעק"א דלשיטתיה ליכא כלל‬ ‫על הנידון ואם רצה הוא להשית הפסד דורות צריך לשלם על הפסד‬ ‫מלקות משום לא תענה לבד אלא משום כאשר זמם‪.‬‬ ‫דורות דאל"כ אינו הזמה וכנ"ל ודו"ק בעזהשי"ת‪.‬‬ ‫ד] אך גם המאירי צ"ב וק' לן בתלתא‪ :‬חדא‪ ,‬דאי לקי משום‬ ‫והריטב"א ס"ל דמגמ' הנ"ל חזינן דצריך גם שכל מה שהוא רצה‬ ‫והצדיקו א"כ מאי פירכת הגמ' התם (ד‪ ):‬על חכמים דילקו משום לא‬ ‫להשית‪ ,‬משיתים עליו‪ ,‬ולכן פה שחסר בעיקר א"א להשית עליו‬ ‫תענה‪ .‬ותו‪ ,‬לר"מ אמאי מיבעי ליה לסברא דוהצדיקו‪ ,‬הא ס"ל דלאו‬ ‫הממון‪( ,‬אך יש לברר שהוא מדגיש את זה שאת העיקר הוא אינו‬ ‫שאין בו מעשה לוקין עליו וא"כ סגי משום לא תענה אפי' בלא האי‬ ‫מקיים‪ ,‬ולכאו' מגמ' אין מוכח שקווקא עיקר הוא החיסרון אלא כל‬ ‫גילוי דוהצדיקו‪ .‬וביותר קשה‪ ,‬דאי לקי אלא תענה לחוד א"כ כיצד‬ ‫דבר מעכב‪ ,‬ויש לעיין)‪.‬‬ ‫שייך לפסול כהן ולעשותו בן גרושה וחלוצה ע"פ עדות הא הוה לה‬ ‫•••‬ ‫הבה"ח יוסף מרדכי רייכמן ני"ו‬ ‫עדות שאי אתה יכול להזימה‪.‬‬ ‫ודילמא י"ל בדוחק דשייך היכי תמצי לפסול ב"ג וחלוצה כגון‬ ‫באב המעיד על בנו שהוא בן גרושה דאז נאמן משום נאמנות ד"יכיר"‬ ‫בעניין גילוי דוהצדיקו ויישוב הסתירות בראשונים‬ ‫כדהארכנו בפ' יש נוחלין דבבא בתרא‪.‬‬ ‫א] מתני' (ב‪' :).‬כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני‬ ‫אולם קשה לפרש הכי‪ ,‬דהא מתני' הכא דב"ג וחלוצה קאי אליבא‬ ‫שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן‬ ‫דר"מ דהא סתם משנה ר"מ היא‪ ,‬אמנם יש מקום לומר דר"מ חולק‬ ‫חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב‬ ‫אתנא דמתניתין‪ ,‬אך א"א לומר כן בלא הוכחה גמורה‪.‬‬ ‫לגלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה ארבעים'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ומחת הנך קושייתן חזקה עלינו לפרש כדעת ההגהות מים חיים‬ ‫ובגמ' פרקינן‪' :‬הא כיצד אין העדים נעשים זוממין מיבעי ליה כו'‬ ‫שביאר טעמא דמיבעי עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬כדי להרתיע העדים‬ ‫תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן‬ ‫מלומר שקר בעדותן‪ ,‬וממילא לשי' אפי' דלוקין משום כאשר זמם אך‬ ‫ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת' וכו'‪.‬‬ ‫שפיר סגינן להרתיע העדים והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה‪.‬‬ ‫ותמה הפנ"י דהא אכתי לשון המשנה אינו מדוקדק והו"ל למיתני‬ ‫אמנם לפי' הקהלות יעקב דמלקות הוי "במקום" כאשר זמם צ"ע‪.‬‬ ‫כיצד אין העדים נעשין זוממין ומאי קא מתרצינן‪ .‬ותי' דלישנא דמתני'‬ ‫ה] טרם נשובה ליישב קושייתן דהקשינו לעיל בריש דיבורינו‪,‬‬ ‫אתא לאשמעינן דאיכא מלקות רק אם היתה הזמה גמורה בהכחשת‬ ‫נתנה ראש וניתי ונחזי בגמ' סנהדרין (פו‪ ):‬גבי עדי גניבה שהעידו‬ ‫גוף העדים עצמם דעמנו הייתם‪ ,‬אך לא בהכחשת המציאות כגון‬ ‫על הגניבה אך לא על המכירה‪ ,‬דמיבעי עדות גם על הגניבה וגם על‬ ‫שהנידון היה עימנו במקום אחר וכדו'‪.‬‬ ‫המכירה‪ ,‬והוזמו‪ ,‬דאינם לוקין‪.‬‬ ‫ב] ואמרינן בגמ' בע"ב‪' :‬ותיפוק ליה מלא תענה משום דהוי לאו‬ ‫והוקשה לרש"י התם דאמנם מדין כאשר זומם ליכא‪ ,‬אך אכתי‬ ‫שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫אמאי לא ילקו משום לא תענה‪ ,‬ותי' רש"י דלא תענה הוי לאו שאין‬ ‫וידועה החקירה אי מלקות דב"ג וחלוצה לקי משום כאשר זמם‬ ‫בו מעשה‪.‬‬ ‫או מלא תענה‪ ,‬דוהצדיקו מגלה אלא תענה דלקי אפי' דהוא לאו שאין‬ ‫אך דברי רש"י הללו סותרים למה שכתב בסוגיא דבא הרוג ברגליו‬ ‫בו מעשה‪.‬‬ ‫בב"ק עד‪ :‬דהתם פי' רש"י דלוקין משום לא תענה‪ ,‬וממ"נ הא הוי לאו‬ ‫והיתה דעת הרמב"ן בזה (וכן ס"ל לרוב הראשונים) דהמלקות‬ ‫שאין בו מעשה‪ ,‬וסותר עצמו‪.‬‬ ‫הם משום לא תענה‪ ,‬וקרא דוהצדיקו מגלה על לא תענה‪ .‬וכן מוכח‬ ‫ונקדים מש"כ המנחת חינוך (מצוה לז) לחקור גבי עדי בן גרושה‬ ‫מלשונו בכמה דוכתיה‪.‬‬ ‫דלוקין משום לא תענה עם הגילוי דוהצדיקו‪ ,‬אי מיבעי שיהיה גמר‬ ‫וצ"ב על הפנ"י מהגמ' בב"ק (עד‪ ):‬גבי בא הרוג ברגליו דהתם איירי‬ ‫דין כדין עדים זוממין דבעינן "עד שיזומו שניהם" או דכיון דנענשים‬ ‫בהכחשת המציאות ואפ"ה אמרי' דהעדים לוקין‪ ,‬וא"כ מוכח דשייך‬ ‫משום לא תענה אז לא בעינן‪ .‬ותמהו עליו האחרונים דהרי הוא סוגיא‬ ‫מלקות אפי' בהכחשת המציאות‪ ,‬ולהפנ"י דפי' דמלקות שייכי רק‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫להדיא במכות דף ה‪ :‬גבי עדי גלות דלקי אלא תענה ואפ"ה מיבעי‬ ‫בהזמה גמורה ולא בהכחשת המציאות הוא לכאורה נגד גמ' מפורשת‬ ‫גמר דין כיון דגמרי' "רוצח רוצח"‪ ,‬ופירש"י שם דקאי אמתניתין דב"ג‬ ‫להדיא איפכא דשייך מלקות‪.‬‬ ‫וחלוצה‪ ,‬וא"כ אמאי ס"ל למנח"ח לחלק בין עדי גלות לשאר עדויות‪.‬‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫וגם שיטת הרמב"ן צ"ב‪ ,‬דהא אמרינן בגמ' בכתובות (לג‪ ).‬גבי‬ ‫ו] ותי' עלה הקהלות יעקב (סימן א' אות ג) דהמנח"ח ס"ל כפי'‬ ‫העדיו על הטריפה שהרג והוזמו דהתם לוקין‪ ,‬ולהרמב"ן דס"ל‬ ‫רבינו חננאל שם דלא קאי אמתני' דאין העדים נעשין זוממין עד‬ ‫דמלקות משום לא תענה אמאי לא ילקו על העדות שקר‪.‬‬ ‫שייגמר הדין‪ ,‬אלא קאי אהא דאמרי' התם דאין עונשים מן הדין‪ ,‬ואתי‬ ‫ג] ועי' בריטב"א דס"ל נמי כהצד השני בחקירה דלקי משום לא‬ ‫לחדש דגם בעדי גלות אין עונשים מן הדין‪.‬‬ ‫תענה‪ .‬והק' עליו הגרעק"א על מה שפי' במתני' דהא דנקטינן בן‬ ‫והקהלות יעקב ממשיך בביאורו ומק' דמאי שנא קודם גמר דין‬ ‫חלוצה שהרי דינו מדרבנן משום אשיגרא דלישנא ולאו דווקא‪ ,‬דמ"ש‬ ‫או לאחר גמ"ד הא אכתי לקי משום לא תענה‪ ,‬וא"כ מאי איריא קודם‬ ‫אי בן חלוצה מדרבנן הא אכתי ילקו משום לא תענה על העדות שקר‪,‬‬ ‫גמר דין דילקו‪.‬‬ ‫ונשאר בצ"ע‪.‬‬ ‫ומיישב ע"פ מש"כ האור שמח לחלק בלאו דלא תענה‪ ,‬דאמנם‬ ‫אמנם המאירי סובר כצד הא' בחקירה הנ"ל וס"ל דלקי משום‬ ‫הגילוי דוהצדיקו על לא תענה דלוקין עליו אע"ג דהוא לאו שאין בו‬ ‫והצדיקו דכאשר זמם‪ ,‬והא דאמרי' במתני' דף ד‪ :‬מחלו' רבי מאיר‬ ‫מעשה‪ ,‬אך לוקין רק באופן שע"י דיבורם נעשה מעשה דהיינו לאחר‬ ‫וחכמים דמשמע התם דמלקות משום לא תענה‪ ,‬לכן פי' המאירי‬ ‫גמר דין‪ ,‬אבל באופן שהוזמו קודם גמ"ד אינם לוקין כיון דלא אתעביד‬ ‫טעמא דר"מ הוא כיון דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולחכמים‬ ‫‪7‬‬ ‫חבורות‬ ‫חבורותוסיכומי סוגיות‬ ‫בני היכלא‬ ‫היכלא‬ ‫בני‬ ‫לחלק דוהצדיקו מגלה על לא תענה דבעינן "הרשעת צדיק" וכי היכא‬ ‫מעשה על פיהם‪.‬‬ ‫דליכא הרשעת צדיק ליכא גילויי דוהרשיעו‪ ,‬וכתב בזה"ל‪' :‬אין העדים‬ ‫וע"פ דבריו מתרץ הקהלות יעקב הסתירה ברש"י‪ ,‬דגבי עדי גניבה‬ ‫חייבים על עקימת פיהם בלבד אלא אם כן הרשיעו צדיק'‪.‬‬ ‫דבמס' סנהדרין פי' רש"י דלא לקי אלא תענה‪ ,‬כיון דהתם מיירי קודם‬ ‫וממילא אם נימא בדרך זו איכא למימר שפיר דהא דבעדי גניבה‬ ‫גמ"ד‪ ,‬משא"כ בב"ק גבי בא הרוג ברגליו מיירי לאחר גמר דין‪ ,‬ושפיר‬ ‫לא לקי – היינו מאחר שלא היתה הרשעת צדיק‪ ,‬דחצי דבר לאו כלום‬ ‫פי' התם רש"י דלקי משום לא תענה‪.‬‬ ‫היא‪ .‬ואילו הסוגיא בב"ק דבא הרוג ברגליו לוקין כיון דהתם היתה‬ ‫ז] והיה מקום ליישב ע"פ האור שמח הא דנעמדנו על הרמב"ן‬ ‫הרשעת צדיק ונגמר הדין על פיהם‪ .‬והא דהקשינו מהעידו על הטריפה‬ ‫דסותר עצמו ממש"כ גבי העידו על הטריפה שהרג‪ ,‬דהתם אינם‬ ‫שהרג דלא לקי ולכאו' התם מיירי שהיתה הרשעת צדיק ואמאי אינם‬ ‫לוקין כיון דגברא קטילא קא בעי למקטל ולא אתעביד מעשה ע"י‬ ‫לוקין‪ .‬אלא דהתם אמרי' דגברא קטילה קא קטיל וממילא לא מקרי‬ ‫דיבורם‪ .‬אך הקהלות יעקב דוחה כיון דמלשון הרמב"ן עצמו משמע‬ ‫הרשעת צדיק ושפיר אינם לוקין‪.‬‬ ‫דמלקות דלא תענה שייך בכל גוונא ואפי' באופן שלא נעשה מעשה‬ ‫ח] וכי תימה לאקשויי לפי' זה דא"כ אמאי בעינן לגמור הילפי'‬ ‫ע"י דיבורם‪.‬‬ ‫דרוצח רוצח‪ ,‬הא סגי לן הגילוי דוהרשיעו לגלות דמיבעי הרשעת‬ ‫אלא י"ל דהרמב"ן לשיטתו עפמש"כ במלחמת ה' (סהנדרין שם)‬ ‫צדיק‪ .‬אלא י"ל דבלאו האי לימוד היה הו"א לומר‬ ‫דבעדי גניבה מתקיים הרשעת צדיק‪ ,‬ולהכי קמ"ל‬ ‫דמיבעי גמ"ד כדי לקיים הרשעת צדיק‪ ,‬ובלא גמ"ד‬ ‫ליכא הרשעה‪.‬‬ ‫ובזה תיושב שפיר קו' הגרעק"א על הריטב"א‬ ‫והרמב"ן אמאי בבן חלוצה לא ילקו משום לא‬ ‫תענה אפי' שדינו מדרבנן‪ ,‬אלא מעתה לא קשיא‬ ‫מידי‪ ,‬דכיון דדינו של בן חלוצה הוי מדרבנן ממילא‬ ‫ליכא בו דין הרשעת צדיק מן התורה‪ ,‬וקרא‬ ‫דוהצדיקו לא קאי עליהו‪ ,‬ומשום הכי פי' הריטב"א‬ ‫דבן חלוצה נקט אשיגרא דלישנא‪.‬‬ ‫•••‬ ‫הבה"ח אפרים שוורץ ני"ו‬ ‫בעניין כאשר זמם ולא כאשר עשה‬ ‫הרמב"ם בפ"כ מהלכות עדות ה"ב אומר‪ ,‬נהרג‬ ‫זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינן נהרגין מן הדין‬ ‫שנא' כאשר זמם לעשות לאחיו‪ ,‬ועדיין לא עשה‬ ‫ודבר זה מפי הקבלה‪ ,‬אבל אם לקה זה שהעידו‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫עליו – לוקין‪ .‬וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה‬ ‫בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו‪.‬‬ ‫הראב"ד משיג עליו ואומר 'נהרג זה שהעידו‬ ‫כו' א"א שבוש הוא זה'‪ .‬ויל"ע ועוד נחזור לדבריו‪.‬‬ ‫מקורו של הרמב"ם בגמ' דף ה‪ :‬במשנה אין‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫העדים‪' ,‬תניא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו‬ ‫אין נהרגין' כו'‪ .‬וכן ב"ק דף עד‪ :‬וסנהדרין דף כז‪.‬‬ ‫אך דבריו של הרמב"ם טעונין ביאור במה‬ ‫שאמר במלקות וממון‪ .‬בממון הרדב"ז מסביר‬ ‫דאין כאן ילפינן ד"אחיו" כי הרי אחיו קיים (ונבאר‬ ‫בהמשך דילפי' זה) וכן דאין עונשין מן הדין אך‬ ‫יש ממון וקנס מן הדין – ק"ו‪ ,‬לכן אפשר‪[ .‬בשם‬ ‫הר"י בב"ק ד‪ :‬תוד"ה ועדים‪ .‬ואגב‪ ,‬יש תוס' בב"ק‬ ‫ב‪ .‬שמשם משמע שאין עונש ממונות מן הדין‪,‬‬ ‫ואכהמ"ל]‪.‬‬ ‫‪8‬‬ ‫בניבהיכלא‬ ‫אלכיה ינ‬ ‫ראות בי"ד מ"מ הוי מדרבנן‪ ,‬וכן אינו כפרה)‪ .‬וכן אפ"ל עוד על דרך זה‬ ‫וכן רואים בראשונים ובתוס' בשם הריב"א והכסף משנה על‬ ‫חבורות‬ ‫תורובח‬ ‫והבן מדעתך ואכהמ"ל‪.‬‬ ‫הרמב"ם בשמו‪ ,‬דכיון דאפשר בחזרה אין כאשר עשה כלל‪ ,‬והלימוד‬ ‫וכל זה במיתה אבל במלקות ייענש אפי' אחר שלקה‪.‬‬ ‫של כאשר זמם ולא כאשר עשה אינה נוגעת כאן בכל אופן‪.‬‬ ‫ב'‪ ,‬ע"פ הרמבן עה"ת והחינוך‪ ,‬דכתיב 'אלוקים ניצב בעדת קל'‬ ‫וכן ע"פ סברא ניחא דחיוב ממון של בי"ד אינו אלא כח מיוחד‬ ‫שניתנה לבי"ד ולפסקיהם‪ ,‬אך ברור דהחיוב היתה לפנ"כ גם (א"כ לא‬ ‫אילו לא שהיה זה חייב מיתה לא היה מסכים הקב"ה שתיאבד נפש‬ ‫נעיין עתה בשחייבו קנס)‪ ,‬ולכן כשהעדים חייבו אחד בדבר שלא היה‬ ‫אחת מישראל‪ ,‬וכיון דנהרג נכון היה‪ .‬משא"כ במקלות‪ .‬וכן אין להאריך‬ ‫ולא נברא‪ ,‬אע"פ שיש לבי"ד סמכות לחייבו‪ ,‬מ"מ אין כאן חיוב ממון‬ ‫כאן בחילוקים בין נפש למלקות וממון‪ ,‬ויל"ע‪.‬‬ ‫כלל‪ ,‬וא"כ הוי רק זמם‪ .‬ולא ראיתי שהסבירו כן‪.‬‬ ‫אבל המגדל עוז אומר שמשמע מהמשנה דמעידין אנו שחייב מנה‪,‬‬ ‫אולם עיקר הקושי נהיית במלקות דלמה לא אמרינן כאשר זמם‬ ‫או שחייב מלקות‪ ,‬שמדובר שכבר חייבו ולקו ושלמו‪ ,‬והמשנה אומר‬ ‫ולא כאשר עשה‪ ,‬ואם לקה ייפטרו‪.‬‬ ‫שהם לוקין אעפ"כ בחיוב מלקות‪ ,‬לכן אינו מבין דברי הראב"ד‪ ,‬וצ"ל‬ ‫ואין לומר כאן תירוצי דממון א' הר"י בתוס' והרידב"ז על הרמב"ם‬ ‫דהראב"ד למד דכל המשנה היא לפני החיוב‪ ,‬ועיין ערול"נ במכות שם‪.‬‬ ‫כיון דאין עונשים מן הדין‪ ,‬וכן תירוצי דממון ב' הריב"א והכסף משנה‬ ‫והרמב"ם במור"נ ח"ג פ"ד כתב הטעם בעדים זוממין שהרגו‪ ,‬כיון‬ ‫על הרמב"ם‪ ,‬כיון דמלקות אינם בחזרה‪ ,‬וא"כ למה לא יאמרו כאשר‬ ‫דיתפרסם קלון הבי"ד בהריגת העדים – שטעו לחתוך דינו למיתה‬ ‫זמם ולא כאשר עשה‪.‬‬ ‫שלא כדין‪ ,‬משא"כ במלקות‪.‬‬ ‫והרדב"ז טוען שזו בעצם השגתו של הראב"ד דהזכרנו לעיל‪ ,‬דלא‬ ‫והגר"ח כותב דהחילוק בין מיתה למלקות וממון‪ ,‬כיון דאם בי"ד‬ ‫ייתכן דהראב"ד חולק על נהרג אלא חולק על הרמב"ם דוקא במלקות‪,‬‬ ‫הרגו‪ ,‬את הנעשה אין להשיב‪ ,‬אבל מלקות אז עצם המלקות הוא רק‬ ‫ומכח קושיות אלו של כאשר עשה דישנו במלקות ואין עונשין מן‬ ‫כשחייב‪ ,‬אך אם נתברר למעשה שהם עדים זוממין‪ ,‬למפרע נפקע דין‬ ‫הדין‪ ,‬אמר כן‪ ,‬וחולק על הרמב"ם‪.‬‬ ‫המלקות‪ ,‬ולא הוי כלום כי אם הכאות וחבלות בעלמא ולכן הוי כאשר‬ ‫אך הרדב"ז רוצה לתרץ את הרמב"ם דהזכרנו לעיל ילפי' ד"לאחיו"‬ ‫זמם ולא כאשר עשה‪.‬‬ ‫דהמשנה אומרת שלומדים משם דאם אחיו כבר אינו קיים אין לעשות‬ ‫לו כאשר זמם‪ ,‬אך כאן במלקות הרי אחיו קיים‪.‬‬ ‫אולם חידוש זה צריך ביאור עפ"י מה שראינו עד כאן‪ ,‬כיון דבמה‬ ‫שונה דין ממון מדין מלקות‪ ,‬דבממון אם שילם קודם שבאו לדין‬ ‫והכסף משנה ג"כ מקשה מכח קו' אלו וכן אומר דהראב"ד חולק‬ ‫מפטר‪ ,‬ואין כח לבי"ד רק לחייב מה שהוא חייב כבר‪ .‬אך במלקות אין‬ ‫וזה לשונו 'שבוש הוא' וכן כתב הרבינו ירוחם‪ .‬ולא קאי על נהרג אלא‬ ‫שום חלות למלקות חוץ לבי"ד‪ ,‬והמלקה לחבירו סתם אע"פ כשעבר‬ ‫על מלקות‪ ,‬ותחילת הבבא נקט‪.‬‬ ‫עבירה במזיד עובר על לא יוסיף ופן יוסיף‪ ,‬ותשלומין נזק צער ריפוי‬ ‫אולם הכס"מ אומר שני סברות‪ ,‬א' דהסברא של כאשר זמם ולא‬ ‫שבת ובושת‪ ,‬וכל המשתמעין מכך‪.‬‬ ‫כאשר עשה הוא בגלל שאין עונש שיכולים לתת להורג חבירו ע"י‬ ‫עדות ולא על רשע כזה דיברה תורה‪ ,‬משא"כ בשרק נגמר דינו‪ ,‬וכן‬ ‫וא"כ היאך אומר דמלקות שבבי"ד כשרין נעשים כחבלות בעלמא‪,‬‬ ‫כתב המאירי‪ .‬ונ"ל דעומקו הוא‪ ,‬שכל העונשין הוי כפרה‪ ,‬ולא נתנה‬ ‫וכן תמה החזו"א ע"ז‪ ,‬ועיין בגליונות חזו"א על חי' רח"ה‪.‬‬ ‫לו התורה כפרה‪ .‬וכי תימה ומה עם רוצח במזיד‪ ,‬אלא לכאו' צ"ל‬ ‫עד כאן חלק א'‪ .‬ואי"ה בעתיד נביא כאן הקשר מסוגיא זו למלקות‬ ‫דכשאדם משתמש בכח נאמנותו שהתורה נתנה לו – לדבר רע‪ ,‬וע"י‬ ‫דבן גרושה וחלוצה בעדים זוממין‪ ,‬והמסתעף‪.‬‬ ‫זה נהרג אדם מישראל אין לו תקנה מדאורייתא (ואע"פ שנענשים כפי‬ ‫אור התורה | הארה בעניני הסוגיא‬ ‫קולטות בין לדעת ובין שלא לדעת ומ"ב עיר הללו לדעת‬ ‫אוהב ישראל פ' מטות מסעי‬ ‫ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט קולטות‪ .‬ושלא לדעת אינן קולטות ע"כ‪ .‬ויבואר זה ג"כ ע"פ‬ ‫ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר גו'‪ .‬בהעיר לב להבין דרכינו‪ .‬כי וא"ו תיבות הראשונות שבהם צריך למסור נפשו‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫ולדעת יש לרמז בזה כי מצוה זו נוהגת בכל זמן כי התורה רוחו ונשמתו להש"י באמת ובתמים‪ .‬בין שעושה דברים‬ ‫נצחית וע"כ אפילו בזה"ז יש לה שייכות והוא תיקון למכה אלו באמת בדיעה והשכל‪ .‬ובין שמס"נ הוא גדול כ"כ עד‬ ‫כמעט יצא מדעתו ובחי' זאת כפי הנראה שבכאן הוא‬ ‫קצרים‬‫חידושים אשר‬ ‫נפש בשגגה‪ .‬ר"ל מי ששגג בחטאים ועונות ומשחית את‬ ‫נפשו הוא יעשנה‪ .‬ר"ל שיעשה תיקון זה‪ .‬בקבלת עול מלכות יותר חשובה ויקרה מהראשונה וכמבואר בהפוסקים בכמה‬ ‫שמים באהבה שלימה ובמס"נ גדול באמת בכל לבבו להש"י מקומות‪ .‬כי בכ"מ בין האחרון הוא יותר פשוט מן הראשון‪.‬‬ ‫נמצא שאלו השש תיבות קולטות בין לדעת בין שלא‬ ‫בהששה תיבות שמע ישראל כו'‪.‬‬ ‫והמה בחי' שש ערי מקלט‪ .‬ועליהם תתנו מ"ב עיר‪ ,‬הוא לדעת כנ"ל‪ .‬אמנם בהמ"ב תיבות של פ' ואהבת כו'‪ .‬ששם‬ ‫בחי'‪ ,‬פרשה א' של ק"ש שהוא ואהבת‪ .‬שיש בה מ"ב תיבות‪ .‬הוא קבלת אהבתו ית' ואהבת התוה"ק והמצות‪ .‬לזה צריך‬ ‫והיינו קבלת אהבתו ית' ותורתו בכל לב ונפש‪ .‬וע"י המס"נ דוקא דעת ושכל גדול‪ .‬ובפרט מי שזכה להשכיל בהשכלתו‬ ‫באמת בכל לבבו לקבל עליו עמ"ש‪ .‬וע"י קבלתו באמת במושכלות העליונים אבל שלא לדעת אינן קולטות‪ .‬והש"י‬ ‫אהבת הש"י בכל לבבו בזה נתכפר לו על שהכה את נפשו יזכנו לעבדו ולאהבה אותו ית' באמת ובתמים ובדעת וכיה"ר‬ ‫בשגגה‪ .‬ובגמ' מכות איתא‪ .‬אמר אביי שש ערי המקלט הללו אמן‪ .‬והבן כ"ז היטב‪:‬‬ ‫‪9‬‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫חבורות‬ ‫חבורות‬ ‫חבורות‬ ‫שיטת חלק מהראשונים דסברי דאין לוקין‬ ‫משום לאו דלא תענה‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫עמודיבני היכלא‬ ‫דגרסא‬ ‫בני היכלא‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫בני היכלא‬ ‫סדר עיון‬ ‫פרק כיצד העדים‬ ‫יש להוסיף לשיטת חלק מהראשונים‪ ,‬דאיכא את הגילוי‬ ‫התוס' שואלים למה לא נקטה המשנה שמעידין שהוא ממזר‬ ‫דוהצדיקו שכאן לוקין על לא תענה אף שאין בו מעשה‪ ,‬וכנגדו‬ ‫שזה שייך גם בישראל‪ .‬ויישב הרעק"א כי בכה"ג אינו כאשר זמם‬ ‫איתא שיטת החולקים רבינו חננאל והמאירי שאף למסקנה אין‬ ‫שכיון שעושים אותו ממזר אז אסור בישראל ובממזר ג"כ אסור כי‬ ‫לוקין על לא תענה‪ ,‬כלשון הר"ח (ב‪" ):‬לאו דלא תענה אין לוקין‬ ‫באמת הוא כשר‪.‬‬ ‫דהוה ליה לאו שאין בו מעשה"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וצ"ע הרי כמו שהתורה אמרה שמאיסור כרת נעשין ממזרים‬ ‫וכן במאירי "לוקה את הארבעים משום עדות שקר ולא משום‬ ‫לא תענה‪ ,‬אלא מוהצדיקו" וכו'‪ ,‬וכן להלן ד‪" .‬מעידין אנו באיש‬ ‫ה"נ אמרה התורה שמלהעיד שהשני ממזר אז נעשה ממזר‪ ,‬ולמה‬ ‫פלוני שחייב לחבירו מאתיים זוז" וכתב המאירי ג"כ דרבנן סברי‬ ‫א"כ אומר הרעק"א שבאמת הם כשרים‪.‬‬ ‫דלא תענה לאו שאין בו מעשה הוא‪ ,‬ואין לוקין עליו‪ ,‬ולכן לא‬ ‫וי"ל ע"פ הגמ' האלו הן הלוקין (יד‪ ):‬שר"ע אומר שחייבי‬ ‫צריכי ללימוד דרשעה אחת‪.‬‬ ‫מיתות שהתרו למלקות לוקין ולא חייבי מיתות בי"ד‪ ,‬והטעם‬ ‫משום כדי רשעתו – דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה‬ ‫•••‬ ‫מחייבו משום שתי רשעיות‪ ,‬ושואלת הגמ' א"כ למה בכרת לא‬ ‫סייעתא מהראשונים לשיטת תוס' דהמלקות‬ ‫אומרים שלא ילקה שהרי משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא‬ ‫משום לא תענה‬ ‫שתיים‪ ,‬ועונה הגמ' ברשעה המסורה לבי"ד הכתוב מדבר‪ ,‬שבי"ד‬ ‫יש להעיר שמלבד התוס' שסובר (בדף ד' ע"ב ד"ה ורבנן)‬ ‫מענישים את הזוממין‪ ,‬ואומרת התורה לבי"ד שלא יעשו שתי‬ ‫שמלקות משום לא תענה‪ ,‬כן נפסק ברמב"ם בספר המצוות (ל"ת‬ ‫עונשים‪.‬‬ ‫רפ"ה) "הזהיר מעדות שקר‪ ,‬והוא אומרו לא תענה ברעך וכו'‪,‬‬ ‫ויש להוסיף בהקדם דממזר זה דבר שבידי שמים שכשיש‬ ‫ונכפל זה במקו"א ובלשון אחר "והוא עד שוא"‪ ,‬והעובר על לאו‬ ‫ביאת כרת אז משמים נעשים ממזרים‪.‬‬ ‫זה כבר גזרה עליו התורה ואמרה ועשיתם לו כאשר זמם‪ ,‬ולשון‬ ‫וא"כ מבואר שכיון שכאשר זמם זה לא בידי שמים אלא זה‬ ‫המכילתא "לא תענה ברעך" אזהרה לעדים זוממין‪ ,‬ובזה הלאו ג"כ‬ ‫ציווי לבי"ד שיעשו כאשר זמם‪ .‬וא"כ בי"ד יכולים רק 'לנהוג' בו‬ ‫מלקות כדנתבאר בריש מלקות"‪.‬‬ ‫כממזר‪ .‬וממילא לפי"ז נמצא דבאמת הוא כשר שהתורה אמרה‬ ‫וצ"ב דלכאורה משמע כאן איפכא דהוא לאו דאין בו מעשה‪.‬‬ ‫לבי"ד לנהוג בו כממזר משום כאשר זמם‪ ,‬ויוצא דהוא אסור‬ ‫ובהכרח דסבירא לרמב"ם דגילוי המיוחד בגזה"כ דוהצדיקו‬ ‫בכשירה‪.‬‬ ‫גילה דלאו דלא תענה אף שהוא לאו שאין בו מעשה מ"מ לוקין‬ ‫הבה"ח יצחק דוד שפריי ני"ו‬ ‫עליו כדאיתא בתוס'‪.‬‬ ‫•••‬ ‫וכן כתב הראב"ד בשיטמ"ק [ב"ק עד‪ ]:‬וכן בעה"מ סנהדרין‬ ‫(פ"ו)‪ ,‬וכן כתבו ר"פ והריב"ם ז"ל (הובאו בספר חמרא וחיי‬ ‫ידוע החקירה למסקנת הגמ' מאיפה לוקין‪ ,‬א' והצדיקו בלבד‪.‬‬ ‫סנהדרין שם)‪ .‬אולם עכ"פ מצינו שיטות בראשונים כמבואר‬ ‫ב' והצדיקו מגלה על לא תענה‪ .‬ולפי"ז יש נפק"מ בגמר דין דלצד‬ ‫במנח"ח בפשטות [מצווה ד' ס"ק י"ג] "דלאו דלא תענה מבואר‬ ‫א' צריך שיהיה גמר דין ולצד ב' אין צריך‪.‬‬ ‫שם דאין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה"‪.‬‬ ‫והתוס' בדף ד‪ :‬ד"ה ורבנן אומר שלפי"ז יוצא שב"ג לוקין‬ ‫משום לא תענה נמצא שלא צריך גמר דין‪.‬‬ ‫•••‬ ‫ולכאו' בדף ד‪ :‬נראה דגלות יליף מרוצח שיש גמר דין וב"ג זה‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫בבירור הסתירה ברמב"ם אי יש מלקות בכל מי שלא מתקיים‬ ‫אותו מלקות אז כן יש גמר דין‪.‬‬ ‫בו תורת הזמה וכמו שכבר העלה בדבריו רה"י שליט"א במהלך‬ ‫וי"ל שבגלות יש גזה"כ שיש גמר דין משא"כ בב"ג‪.‬‬ ‫דגרסא‬ ‫עמודי‬ ‫השיעור כללי (יום ג' כי‪-‬תצא)‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫ברמב"ם [פ"כ מהלכות עדות הל"ח]‪" :‬עדים שהעידו על אחד‬ ‫והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון‬ ‫•••‬ ‫תוס' דף ב‪ :‬ד"ה מעידין דגלות‪.‬‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫ואחר כך הוזמו הרי אלו לוקין אף על פי שלא זממו להלקות זה‬ ‫ולא לחייבו ממון כיצד [העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו‬ ‫התוס' בקו' משמע שרוצה ששונא יגלה משום רגליים לדבר‪.‬‬ ‫ולכאורה קשה שהרי במתני' דף ט‪ :‬יש מחלוקת בין ת"ק לר"ש‬ ‫בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו‬ ‫שת"ק סובר שגולה כל פעם ואפי' בכה"ג‪ ,‬וא"כ קושיית התוס' היא‬ ‫הרי הן לוקין וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין‬ ‫רק לפי ר"ש שסובר שאים יש בדעת שלא נתכוון גולה‪ .‬ועי' רש"ש‬ ‫ואינן גולין העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו הרי הן‬ ‫שמדבר על זה‪ ,‬ועי' גבי הריטב"א שמבאר דגם לרבנן‪.‬‬ ‫לוקין ואין משלמין את הכופר העידו עליו שנמכר בעבד עברי‬ ‫הבה"ח נתנאל ליברמן ני"ו‬ ‫והוזמו לוקין] וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובהלכה‬ ‫ט' כתב "כך קיבלו חכמים"‪ ,‬והיוצא מדבריו שהקבלה הוא שד' אלו‬ ‫•••‬ ‫‪10‬‬ ‫חבורות‬ ‫בניבהיכלא‬ ‫דגרסא‬ ‫עמודיינ‬ ‫תורובח אלכיה‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫חבורות‬ ‫על מה שהקשה ראש הישיבה שליט"א בשיעורו שלדעת ר"ח‬ ‫בני היכלא‬ ‫דווקא לוקים אפי' שלא זממו מלקות‪.‬‬ ‫[בסטנסל] קשה ביאור הגמרא שמשמע מהגמרא שמענישים‬ ‫והקשה הגר"י קוטנא בספרו ישועות ישראל (סי' לח ס"ק‬ ‫אותו שמקבל את הדינים של חלל (ורק החומרות ולא את‬ ‫א') וכן הביא מורנו רה"י מהצפנת פענח‪ ,‬דהרי יש עדים אחרים‬ ‫הקולות)‪ ,‬ור"ח סובר שנהיה ממש חלל שנסתלק ממנו הכהונה‪.‬‬ ‫דלוקין אפי' שלא זממו מלקות כמו שכתב הרמב"ם עצמו [ פכ"א‬ ‫ונראה שהביאור בגמרא הוא כך‪ :‬שהגמרא שואלת "מנהני‬ ‫ה"ה] "עדי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין‪ ,‬ונדחק הגאון הנ"ל ביישוב‬ ‫מילי" שלוקה ארבעים ואינו נעשה בן גרושה ובן חלוצה‪" ,‬א"ר‬ ‫קושיא זו ותירץ דד' דברים אלו בדווקא נקט הרמב"ם משום‬ ‫יהושע בן לוי דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם" שדווקא לו‬ ‫חידוש הדין שיש בהם שלא לקיים בהם תורת הזמה אף שאפשר‬ ‫ולא לזרעו‪ ,‬וזה אחד מדיני הזמה‪ .‬והגמרא הבינה כרגע שהעונש‬ ‫במציאות‪ ,‬משא"כ עדי קינוי וסתירה דפשיטא דא"א לקיים בהם‬ ‫הוא שמקבל רק את הדינים ולא נהיה חלל ממש ולכן שואלת‬ ‫כאשר זמם‪ .‬וזהו כמובן דוחק גדול‪ ,‬שהרי שפתי רבינו הרמב"ם‬ ‫הגמ' "וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסליה לזרעיה" ועונה הגמרא‬ ‫מללו להדיא דאלו ד' דברים דווקא איתא בהו קבלה מיוחדת‬ ‫"בעינן כאשר זמם לעשות וליכא" הם רצו שיהא חלל ממש ולא‬ ‫ללקות בהם‪ ,‬ולא בא בהלכה זו לומר שלא תתקיים באלו תורה‬ ‫רק שיקבל הדינים שהתורה אמרה כאשר זמם כן יעשה לו‪ ,‬כי‬ ‫הזמה אלא עיקר הדגש הוא שאלו לוקים ודו"ק‪.‬‬ ‫כתוב כאשר זמם וחלל ממש הוא אחד שגם הבנים שלו חללים זה‬ ‫חלק מעצם הדבר להיות חלל‪ ,‬ולפ"ז מוכרחים אנו ללמוד כר"ח כי‬ ‫תירוץ הרידב"ז בקושיית הסתירה ברמב"ם‬ ‫אם נלמד שמקבל רק את הדינים של חלל מדוע אי אפשר לחלק‬ ‫בפירוש הרידב"ז משמע שבא לתרץ קושיא זו על הרמב"ם‬ ‫שהדינים שלו הוא מקבל את הכל והבנים לא מקבלים דינים‪.‬‬ ‫וז"ל‪" :‬עדי קינוי וסתירה וכו' הכא לא שייך ועשיתם לו כאשר זמם‬ ‫ומשום הכי לא תני לה בהדיא בהנך ד' דברים שנאמרו בעדים‬ ‫[אמנם אפשר ללמוד את הגמרא גם אם מבינים שזה רק‬ ‫זוממים לוקין משום והצדיקו את הצדיק וגו' כדאמרן לעיל" עכ"ל‪.‬‬ ‫הדינים של חלל שכאשר זמם עולה על מה שרצה לפסול אותו‬ ‫על המקרה בשלימות וזה לא נמצא כאשר הוא לבד יקבל הדינים‬ ‫ותירוצו צ"ב דאדרבה כיון שלא שייך הכא כאשר זמם‪ ,‬וליהוי‬ ‫והבנים לא]‬ ‫דינו כהנך ד'‪ ,‬דמשום דלא שייך בהם כאשר זמם לוקין משום‬ ‫הבה"ח דוד צבי וויץ ני"ו‬ ‫והצדיקו‪ ,‬ומאי שנא עדי קינוי וסתירה מהנך ד'‪.‬‬ ‫ולכן צ"ל יסוד דלא כהאי דרשה‪ ,‬ד"והצדיקו" אתא לחייב‬ ‫•••‬ ‫מלקות לכל מי שלא תתקיים בו תורת הזמה‪ ,‬אלא גילוי מיוחד‬ ‫יש לדון לפי דברי הראשונים שכתבו שהעדים זוממין אין‬ ‫בד' דברים אלו דייקא שלא לקיים בהם כאשר זמם‪ ,‬שיהיה ב"ג‬ ‫צריכים לשלם לבע"ד על הפסד המתנות כהונה משום שמסתמא‬ ‫וחלוצה וכו'‪ ,‬אלא מחמת הקבלה שמיעט הכתוב אותם מכאשר‬ ‫הכאשר זמם שאמרה תורה זה דווקא על סכום קצוב וכאן זה לא‬ ‫זמם‪ ,‬ועל כך אתי והצדיקו ללמד שלוקין אפי' שיצאו מתורת‬ ‫סכום קצוב שהרי אינו יודע כמה הולך להפסיד‪.‬‬ ‫הזמה‪ ,‬ופסוק זה דוהצדיקו מחזירן לדין מלקות‪ ,‬משא"כ עדי קינוי‬ ‫ולפי"ז מה יהיה הדין אם לאחר שבוע באו עדים אחרים והזימו‬ ‫וסתירה דליכא בהו מיעוט וקבלה להוציא מתורת הזמה‪ ,‬אלא‬ ‫את הראשונים וקודם גמר דין כבר היה לבע"ד מתנות כהונה בבית‬ ‫שבמציאות א"א לעשות בהם כאשר זמם‪ ,‬ולכן לא קאי עלייהו‬ ‫והוא צריך להחזיר את זה‪ ,‬וכן במהלך השבוע הזה אנשים רצו‬ ‫כלל קרא דוהצדיקו‪ ,‬והמלקות שכתב הרמב"ם הוא מדין אחר‬ ‫לתת לו מתנות כהונה וא"כ הוא יודע איזה סכום מדובר ולמה‬ ‫דשייך מלקות אף משום לא תענה בלבד‪ ,‬דהוא מלקות דכל חייבי‬ ‫שלא יחייבו את העדים זוממין לשלם‪.‬‬ ‫לאווין ולא דומה למלקות דוהצדיקו דתורת הזמה‪.‬‬ ‫מדברי הרמב"ן משמע על מה שקיבל במהלך שבוע זה לפי‬ ‫ואכן זה רק לראשונים דאיתא בהא ד' תורת הזמה‪ ,‬והמלקות‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫תירוץ א' חייבים משום דינא דגרמי‪ ,‬וכן משמע מדברי הערוך לנר‬ ‫מקבל על זממתו לעשות‪ .‬אבל לחולקים דמלקות דמתני' על‬ ‫שעל המתנות וכו'‪ .‬ולפי תירוץ ב' ברמב"ן פטורים משום שגרמא‬ ‫עדות שקר אתי ומחמת איסור דלא תענה‪ ,‬א"כ אין שום מקור‬ ‫בנזיקין פטור‪.‬‬ ‫לחלק בזה בין אלו הד' לקינוי וסתירה‪ ,‬שבכולם המלקות שווים‬ ‫ומדברי הערוך לנר משמע שעל המתנות כהונה שיש לו בביתו‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫משום איסור זה ודו"ק‪.‬‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫בשעת פסילתו אז העדים אכן צריכים לשלם‪.‬‬ ‫ולכאורה יהיה צ"ב לשיטת הרא"ש דפליג הרמב"ן וכאן יסבור‬ ‫הבה"ח יחיאל יהושע הגר ני"ו והבה"ח שמעון בצלאל רפפורט ני"ו‬ ‫לכאורה שכיון שעדי קינוי וסתירה א"א לעשות כאשר זמם‪ ,‬וכאן‬ ‫והצדיקו אמור לחייבו מלקות ועי"ז יהיה נקרא עדות שאתה‬ ‫•••‬ ‫הריטב"א הק' על רש"י בד"ה שחייב גלות‪ ,‬שאם מיירי באומר‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫יכול להזימה‪ ,‬וסבר שרק היכא שא"א לעשות כאשר זמם לעולם‪,‬‬ ‫לוקים משום לא תענה מריבוי והיה בן הכות וכו'‪ ,‬ונמצא לשיטתו‬ ‫לא אכלתי אז אין עדותן עדות כיון ד"הוא נאמן על עצמו יותר‬ ‫דאין ד' דברים אלו דווקא‬ ‫מהם"‪ .‬וממשיך שם הריטב"א עוד דבשלמא להטעם בהא דאכלת‬ ‫שבהם קבלה שמקיים בהם דין הזמה במלקות‪ ,‬ויחלוק על‬ ‫חלב דנאמן לומר לא אכלתי כיון דהתורה האמינתו לעניין קרבן‬ ‫הרמב"ם בזה שהעמיד ד' דברים אלו בלבד‪.‬‬ ‫יותר ממאה עדים מגזיה"כ ד"או הודע אליו" לא קשיא דהכא ליכא‬ ‫הבה"ח נחמן דוד ריטוב ני"ו‬ ‫את הגזיה"כ ואינו נאמן‪ ,‬אבל אם אומרים דהטעם שנאמן משום‬ ‫דיכול לומר מזיד הייתי אז קשה דשייך גם כאן‪ ,‬ע"כ הריטב"א‪.‬‬ ‫•••‬ ‫‪11‬‬ ‫חבורות‬ ‫עמודיבני היכלא‬ ‫דגרסא‬ ‫חבורות‬ ‫בני היכלא‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫חבורות‬ ‫בני היכלא‬ ‫בהשגחה פרטית שיהרגו אותו ולא אותם משום שהנידון באמת‬ ‫ולכאו' ק' שהרי בתחילה בקו' לפני אכלתי חלב כתב דנאמן‬ ‫היה חייב מיתה‪.‬‬ ‫יותר מהם‪ ,‬ומשמע מהלשון 'יותר' שנאמן יותר מהעדים‪ .‬וקשה‬ ‫הבה"ח יעקב המר ני"ו‬ ‫דאח"כ כתב דלטעם זה לא קשה דהנ"מ לעניין קרבן‪.‬‬ ‫•••‬ ‫ואין לתרץ דבשאין רגלים לדבר אלא ששניהם שווים שאז כן‬ ‫סדר ב'‬ ‫נאמן יותר דהא א"כ מה הטענה של העדים שהיה שוגג הא אינם‬ ‫יודעים ואין להם שום צד שהיה שוגג יותר ממזיד‪.‬‬ ‫פרק אלו הן הלוקין‬ ‫וע"כ צריכים לומר כמו שביאר הגרש"ר ע"פ תוס' ביבמות‬ ‫דף יג‪ .‬במשנה מחלוקת ר"ש וחכמים בשיעור טבל‪ ,‬לר"ש כל‬ ‫(פח‪ ).‬שיש חזקה דלא מחזקינן ברשיעא‪ .‬וביאר הגרש"ר הכוונה‬ ‫שהוא ולחכמים כזית‪ ,‬אמר להם ר"ש אי אתם מודים לי באוכל‬ ‫שאין להסתפק שמא היה מזיד אלא מסתמא היה שוגג ומה שיכול‬ ‫נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר‬ ‫לומר מזיד הייתי אין הכוונה שנאמן נגד חזקה אלא שאז הוא‬ ‫להם אף חיטה אחת כברייתה‪.‬‬ ‫מעורר ספק בבי"ד ואז אין העדים נאמנים‪ ,‬דבטלה לה כל טענת‬ ‫העדים‪.‬‬ ‫ובגמרא דף יז‪ .‬מוכח דלר"ש לאו דווקא חטה אלא אף קמח‪,‬‬ ‫וטעמא דרבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה‪.‬‬ ‫אולם אכתי קשה דסוף סוף אין מתיישב עדיין הלשון של‬ ‫הריטב"א דנאמן "יותר" מהם‪ ,‬דהא אין זה "יותר" מהעדים דזה לא‬ ‫ויש לבאר דמה שאמרו חכמים במשנה מפני שהיא כברייתה‬ ‫הוא אלא רק מעורר ספק ואינו יותר מעדים‪.‬‬ ‫היתה כוונתם מפני שהיא בריית נשמה ולכך דווקא בנמלה הוי בכל‬ ‫שהוא אבל חטה דלא הוי בריית נשמה לא‪ ,‬ור"ש הבין שכוונתם‬ ‫ויש לתרץ דמיירי שיש לעדים חזקה והוא נאמן יותר מחזקה‬ ‫היתה כברייתא כמה שנבראה ולכך אמר להם שלשיטתם דהטעם‬ ‫של העדים ולא שמעורר ספק‪ ,‬וזה מה שאמר הריטב"א שנאמן‬ ‫דסגי בכל שהוא מפני שהוא כמה שנבראה א"כ אף חטה נמי הוי‬ ‫יותר מהם‪ .‬ולפי"ז צ"ל דהריטב"א לא למד כתוס'‪.‬‬ ‫כמה שנבראה‪.‬‬ ‫אולם עדיין קצת קשה דלא מצינו שבע"ד נאמן יותר מחזקה‪,‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫בע"ב איתא בברייתא דלר"ע חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות‬ ‫הבה"ח ישראל בערנסאן ני"ו‬ ‫שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם וחייבי מיתו ב"ד‬ ‫אינן בכלל מלקות שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין‬ ‫•••‬ ‫להם‪ .‬ולכאורה לשיטת ר' אבהו דמפרש דריבתה תורה חייבי‬ ‫לכאורה קשה שבמשנה דף ד‪" .‬מעידין אנו כו' לוקין ומשלמין"‪,‬‬ ‫כריתות למלקות גמר לעיני מלעיניך‪ ,‬קשה לפ"ז מה הפשט‬ ‫ולכאורה משלמים והכסף הולך לנידון‪ ,‬והראיה שהולך לנידון כי‬ ‫במשנה שאם עשו תשובה וכו'‪ ,‬וכן קשה לרב שמואל בר יצחק‪.‬‬ ‫כתוב שכל אחד משלם חצי הסכום‪ ,‬משמע שהנקודה שצריך‬ ‫וכתב הרמב"ן דקאמר דמצינו חייבי כריתות למלקות‪ ,‬ואין‬ ‫להגיע לנידון ולא כעונש‪ .‬ולכאורה יש להקשות על מה ולמה‬ ‫דנין חייבי מיתות ב"ד מכריתות במה מצינו משום שאין דנין חמור‬ ‫שיגיע לנידון‪ ,‬ומדוע שירוויח הממון‪ ,‬שהממון ילך לבי"ד או‬ ‫מקל להקל וחייבי כריתות קלין שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה‬ ‫לצדקה‪.‬‬ ‫מוחלין להם‪ .‬והריטב"א כתב דשאם עשו תשובה הוי טעמא דקרא‪,‬‬ ‫וי"ל ע"פ דברי היראים (סימן קע"ח) שמסתכלים בכל סיפור‬ ‫שחלק בהאי גזירה שוה בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב"ד‪.‬‬ ‫של הזמה כאילו המעשה כבר נעשה וכאילו לקחו כבר מהנידון‬ ‫ולכאורה ג"כ לשיטת רבא דטעמא דר"ע דהוי לאו שניתן‬ ‫כסף‪ ,‬ולכן משום דין גזילה [דאורייתא] אז הם צריכים לשלם לו‬ ‫לאזהרת מיתות ב"ד ואין לוקין עליו נמי קשה כן מה הפשט שאם‬ ‫בחזרה כסף כגזלנים‪ ,‬ולכן הכסף הולך אליו משום עונש שצריכים‬ ‫עשו תשובה וכו'‪ .‬וכתב הרמב"ן נקט טעמא דקרא למה חלקה‬ ‫להחזיר הכסף שכאילו לקחו לו והפסידוהו‪.‬‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫התורה בין כריתות שלוקין למיתות ב"ד שאין לוקין שאם עשו‬ ‫ולכאורה בבאו לחייבו מיתה‪ ,‬מה עוזר לו שהורגים את העדים‬ ‫תשובה וכו'‪.‬‬ ‫זוממין‪ ,‬הרי כשהורגים אותם זה לא מה שעושה את הנידון בחזרה‬ ‫חי‪ .‬אלא הנקודה היא לא להחזיר אלא הנקודה היא שכאילו‬ ‫דגרסא‬ ‫עמודי‬ ‫הבה"ח שלמה זלמן לנדא ני"ו‬ ‫•••‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫המעשה כבר נעשה וצריכים לנהוג כפי שהיה צריך לנהוג בכהאי‬ ‫גוונא‪.‬‬ ‫יש לעיין בגמ' דף ט"ו ע"א "א"ל רב פפא לרבא כו' א"ל ההוא‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫ולכן במיתה הורגים את העדים כדין תורה שההורגים את‬ ‫לנתוקי לאו הוא דאתא"‪ ,‬ע"כ‪ .‬אי חזרה בה הגמ' ממה שכתבה‬ ‫האדם חייבים מיתה‪ .‬ולכאורה מה שיצא מכל הנידון הוא שעד‬ ‫בדף י"ג ע"ב שממעטין לאו הניתק לעשה ממלקות דומיא דלאו‬ ‫זומם בכסף יותר חמור מסתם גזלן כי סתם גזלן רק מחזיר את‬ ‫דחסימה‪( ,‬ואולי ג"כ ילמדו שלאו שאין בו מעשה פטור ממלקות‬ ‫הכסף שגזל ואילו עד זומם לא הרוויח כי כלל לא לקח‪ ,‬ומצד‬ ‫מ"לעשות" וכבהו"א)‪.‬‬ ‫השני מוציא כסף מכיסו ומשלם‪.‬‬ ‫או שהגמ' נשארה עם התירוץ שדומיא דלאו דחסימה‪ ,‬ורק‬ ‫ורואים שאם כבר נעשה המעשה אז העד זומם לא מקבל‬ ‫מבואר שלאו הניתק לעשה אינו דומה לחסימה‪.‬‬ ‫בחזרה מה שזמם‪ .‬ולכאורה מדוע הוא כך‪ ,‬אז – או משום כי זה‬ ‫ואם נימא שהגמ' לא חזרה בה מהתירוץ שדומיא דלאו‬ ‫גזה"כ או משום מה שמביא הרמב"ן בפר' שופטים שהכל משמים‬ ‫‪12‬‬ ‫חבורות‬ ‫בניבהיכלא‬ ‫דגרסא‬ ‫עמודיינ‬ ‫תורובח אלכיה‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫חבורות‬ ‫בני היכלא‬ ‫[אבל שמא יש לדחות דהרי רבה בב"ח לא אמר שלוקין עליו‬ ‫דחסימא‪ ,‬יוקשה המשך הגמ' שכתוב‪ :‬הניחא למ"ד ביטלו כו' ואם‬ ‫משמיה דנפשיה‪ ,‬אלא משמיה דרבי יוחנן‪ ,‬והרי ר"י בודאי ס"ל‬ ‫לומדים שלאו הניתק לעשה פטור ממלקות משום דומיא דלאו‬ ‫שביטלו ולא ביטלו – כמבואר בסוגיין‪ ,‬וא"כ אפי' אם הוא עצמו‬ ‫דחסימה‪ ,‬איך שייך שיתחייב מלקות כשביטלו או כשקיימו והרי‬ ‫ס"ל קיימו ולא קיימו‪ ,‬ל"ל לחזור בו]‪.‬‬ ‫זה אינו דומה לחסימה‪.‬‬ ‫הבה"ח אשר אנשיל לעמבערגער ני"ו‬ ‫ולא מסתברא לומר שזה דומיא דחסימה משום שעכשיו אין‬ ‫•••‬ ‫לו למעשה את האפשרות של הכפרה של העשה משום שמשמע‬ ‫סדר ג'‬ ‫שזה תלוי בלשון האזהרה ולא באם למעשה יש לו אפשרות‬ ‫לכפרה‪.‬‬ ‫פרק אלו הן הגולין‬ ‫הבה"ח אריה ליב גוטליב ני"ו‬ ‫בתוס' ד"ה אע"ג דגמיר (ח‪ .).‬איתא בגמ' דאייתי ראיה דליכא‬ ‫•••‬ ‫מצוה בעצם הכאת האב והרב (הו"א דגמרא) מהך דאי גמיר‬ ‫בתוס' דף ט"ו בד"ה מידי הוא טעמא בא"ד הניחא וכו' ומוסיף‬ ‫ליכא מצוה הא ראיה שאין מצוה בעצם ההכאה אלא המצוה היא‬ ‫תוס' "וא"כ כיון שאם ירצה לצאת היאך לקי הרי לא משכחת‬ ‫שהתלמיד יתנהג בדרך אחרת אז א"כ ליכא מצוה בהכאה עצמה‬ ‫ביטלו"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולכאורה קשה שאפשר לעשות נדר ואז יהיה‬ ‫ואפי' לא גמיר ותירצו בגמ' דהתם איכא‬ ‫ביטלו‪.‬‬ ‫מצוה גם בעצם ההכאה משום דכתיב‬ ‫וי"ל כמו דמצינו לקמן (טז‪ ):‬שנדר‬ ‫יסר בנך וגו'‪.‬‬ ‫ע"ד רבים ג"כ אין הפרה‪.‬‬ ‫הקשו התוס' דמ"מ בשליח בי"ד‬ ‫הבה"ח נתנאל ליברמן ני"ו‬ ‫המלקה הרי אם לקה ג"כ ליכא מצוה‬ ‫להלקות עוד‪ ,‬ואי הכי אף בשלא הלקה‬ ‫•••‬ ‫אין מצוה בעצם ההלקאה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫וקושיית התוס' טעונה בירור‪ ,‬שהרי‬ ‫‪" ...‬וכתב המאירי ג"כ‬ ‫בגמ' (יד‪ - :‬טו‪" ).‬אמר רבה בר‬ ‫בר חנה אמר רבי יוחנן כל לא תעשה‬ ‫סברת קושיית הגמ' לכאורה היא שכיון‬ ‫שהאב המכה את בנו המטרה היא לא‬ ‫דרבנן סברי דלא תענה‬ ‫שקדמו עשה לוקין עליו אמרו לו‬ ‫אמרת א"ל לא אמר רבה כו' אלא מאי‬ ‫המעשה אלא התוצאה‪ ,‬כלומר שהבן‬ ‫יתנהג כראוי אז ממילא מובן שאין‬ ‫לאו שאין בו מעשה‬ ‫טעמא קא הדר ביה משום דקשיא‬ ‫ליה אונס" וכו'‪ .‬ולמעשה למסקנת‬ ‫הוא‪ ,‬ואין לוקין עליו‪,‬‬ ‫מצוה בעצם "מעשה" ההכאה‪ .‬משא"כ‬ ‫הגמ' כן מסבירה הגמ' סברא לומר‬ ‫שליח בי"ד המלקה את העבריין לכאורה‬ ‫שאונס שונה מכל שאר הלאווין‬ ‫ולכן לא צריכי ללימוד‬ ‫ההלקאה היא עצם המצוה (דליכא לחלק‬ ‫שקדמה להם עשה משום "דכל ימיו‬ ‫בין "מעשה" [שהשליח בי"ד מלקה]‬ ‫בעמוד והחזר קאי" – דהיינו שהוי גם‬ ‫דרשעה אחת" ‪...‬‬ ‫לתוצאה שהעבריין נהיה מוכה)‪.‬‬ ‫לאו הניתק לעשה – כדפרש"י‪ ,‬וא"כ‬ ‫לכאורה הק"ל – מאי טעמא קא הדר‬ ‫[מ"מ אין להקשות מכל מוני המצוות‬ ‫ביה‪ ,‬הרי אין לו ראיה מאונס כנ"ל‪.‬‬ ‫כהרמב"ם‪ ,‬החינוך והסמ"ג שמנו מצות‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫בי"ד להלקות‪ ,‬כיון דהוא על הבי"ד ולא‬ ‫ואולי אפ"ל דהרי נחלקו‬ ‫על השליח]‪.‬‬ ‫הראשונים מי הוא זה שחזר בו‬ ‫ממימרא זו – רבה בב"ח או רבי יוחנן‬ ‫אך נראה דיש לומר דההוא אמינא‬ ‫של תוס' היתה‪ ,‬דהמקשן בגמ' סבר שאין‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫– עיין בריטב"א (ומתוס' ד"ה הניחא‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫למ"ד וכו' משמע דרבי יוחנן הוא זה‬ ‫שום מצוה בהכאת ורדיית בן ותלמיד‪,‬‬ ‫שחזר בו)‪ .‬ואי נימא שרבה בב"ח הוא‬ ‫והתרצן תירץ דאעפ"כ יש מצוה דכתיב‬ ‫זה שחזר בו‪ ,‬אפ"ל שס"ל כדעת רשב"ל בהמשך הסוגיא ש"קיימו‬ ‫'יסר בנך' וגו'‪ ,‬אך מ"מ שליח בי"ד לא ניתרץ כיון דשליח בי"ד אחר‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫ולא קיימו" (חוץ אם יש גמרא מפורשת שכן ס"ל לרבה בב"ח כר"י‬ ‫יכול להלקותו‪ ,‬משא"כ אצל אב ורב שאין אחר מכהו ומחנכהו‬ ‫שבטלו ולא בטלו)‪.‬‬ ‫לדרך האמת‪.‬‬ ‫וממילא לא יכול רבה בב"ח לומר שהטעם שבאונס אינו לוקה‬ ‫ותירץ ע"ז תוס' שלא כי‪ ,‬אלא גם על שליח בי"ד יש מצוה‪,‬‬ ‫זה משום דהוי לאו הניתק לעשה – דכל ימיו בעמוד והחזר קאי‬ ‫ולבטח לאחר שמינהו ולא מינו אחר במקומו‪ ,‬משא"כ בחטיבת‬ ‫– דהרי ס"ל ד"קיימו ולא קיימו"‪ ,‬וא"כ זה לא "כל ימיו"‪ ,‬וממילא‬ ‫עצים כו'‪.‬‬ ‫יש לו ראיה ברורה מאונס דל"ת שקדמו עשה אין לוקין עליו‪ ,‬ולכן‬ ‫ובהגדרה יש ג' דרכים‪ :‬א' הכשר מצוה‪ ,‬ואינה מצוה‬ ‫חזר בו ממה שאמר שלוקין עליו (וכמו שנתבאר ברש"י ותוס' גבי‬ ‫לכשלעצמה‪ .‬ב' מצוה‪ ,‬אך יכולה להיעשות תמיד ע"י אחרים‪ .‬ג'‬ ‫שיטת רשב"ל)‪.‬‬ ‫‪13‬‬ ‫חבורות‬ ‫דגרסא‬ ‫עמודיבני היכלא‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫מתני' (ט‪" :):‬הסומא אינו גולה דברי רבי יהודה"‪ .‬וכתב הרמב"ם‬ ‫מצוה‪ ,‬ואין אחר יכול לעשות במקומו (ולפחות באופן זמני)‪.‬‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫בפרק ו' הלכה י"ד – משום דסומא קרוב לאונס‪ .‬וצ"ב אמאי סומא‬ ‫שעשועי‬ ‫דגרסארות‬ ‫תורתךךת‬ ‫יעושעש‬ ‫המקשן בתוס' סבר שמלקות דשליח בי"ד הוו כמו הגדרה‬ ‫הוי קרוב ל"אונס" הרי הוא קרוב ל"מזיד" דהרי אם הולך ליער‬ ‫א'‪ ,‬כדמוכח מלשון התוס' 'דאילו לקה לאו מצוה היא'‪ ,‬ולכה"פ‬ ‫לחטוב עצים ועצר באמצע עבודתו ובאותו שעה עבר אחר לפניו‬ ‫כהגדרה ב' ואפשר בשליח אחר‪.‬‬ ‫ובאותו הזמן התחיל הסומא לבקוע שוב‪ ,‬והאדם שעבר לא ידע‬ ‫עמודי‬ ‫מעוורונו וחשב בדעתו שהסומא ייראהו ולא ידע שאינו רואה‬ ‫והתרצן שולל זאת ואומר שהוא כהגדרה ג'‪ ,‬וכיון דבי"ד השיתו‬ ‫אותו‪ ,‬ונהרג על ידו‪ ,‬אמאי לא הוי קרוב למזיד‪ ,‬הרי על הסומא‬ ‫על שליח זה להלקותו‪ ,‬הוי מצוה שלו‪.‬‬ ‫להיזהר ולשים ליבו לסביבתו‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫הבה"ח אליהו צבי הלפרין ני"ו והבה"ח אפרים שוורץ ני"ו‬ ‫הבה"ח ישראל גרוסמן ני"ו‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫•••‬ ‫ירושלים ת"ו‬ ‫•••‬ ‫ש‬ ‫ע‬ ‫תורה'‬ ‫"‬ ‫י‬ ‫י‬ ‫ש‬ ‫י‬ ‫'נחלת‬ ‫"‬ ‫ג‬ ‫'‬ ‫נ‬ ‫ח‬ ‫ל‬ ‫ישי"ג‬ ‫ת‬ ‫ת‬ ‫ו‬ ‫ר‬ ‫שע"י‬ ‫ה‬ ‫'‬ ‫י‬ ‫ר‬ ‫ו‬ ‫ש‬ ‫ל‬ ‫י‬ ‫ם‬ ‫ו"ת‬ ‫דף ח‪ .‬הגמ' מתרצת דכיון דאם מצא חטוב אינו מצוה וכו'‪.‬‬ ‫למדנו דרש של "לאחיו" ולא לאחותו‪ ,‬שבזוממי בת כהן‬ ‫הק'פל ןויליג‬ ‫בישיבתנוופל‬ ‫הנלמדותדימלתה ל‬ ‫בסוגיותתויגוסב םי‬ ‫ובועלה מקבלים חנק ולא שריפה מגזה"כ של "לאחיו"‪ .‬ויל"ע גבי‬ ‫עצינה‬ ‫דהרידמל‬ ‫התלמידים‬ ‫לכרותם‪,‬ב תו‬ ‫לפלפולנתבישי‬ ‫גיליון 'קה ו‬ ‫ולכאו' קשה דשייך עצים שיש חובה וצריך‬ ‫אשירה תמיד יש חוב ומצוה לכרותם‪.‬‬ ‫הבה"ח אליעזר זילביגער ני"ו קטן שהיות ואין חיוב חנק שהרי קטן לאו בר חיוביה הוא‪ ,‬האם‬ ‫העדים יכולים לטעון דלא ידעו שהוא קטן ורוצים לקבל חנק‪.‬‬ ‫הבה"ח יעקב המר ני"ו‬ ‫•••‬ ‫דבר המ‬ ‫ראשבמ‬ ‫הישיבה‬ ‫דברייר י‬ ‫מתיבתאתמ ש‬ ‫רישבד אתבי‬ ‫מבי‬ ‫שאר יר‬ ‫הבישיה‬ ‫מה רבד‬ ‫כאשר זמם – צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו‬ ‫אל אחד מחדרי המלון וימצא את הדלת‬ ‫ולא החזיק את עצמו ראוי שיעשה לו נס‪,‬‬ ‫סיפר מרן הגה״ק מסאפינקע זי״ע‪ ,‬כי‬ ‫הזאת פתוחה‪ ,‬נכנס וישכב‪ ,‬ואחר כך נכנס‬ ‫אך ראה כי באמצע הלילה הוא עומד לבדו‬ ‫הר״מ בנעט ז״ל אחר חתונתו הלך פעם‬ ‫אביו שסבר שהיהודי שוכב שם ויהרוג את‬ ‫ברחוב עיר וויען‪ .‬אחרי כן בא אליו שומר‬ ‫לעסוק בסחורה לעיר וויען‪ ,‬ובעת ההיא‬ ‫בנו בר בטנו בשגגה‪ ,‬צדיק מצרה נחלץ ויבא‬ ‫משומרי העיר וירא איש אותו עומד באמצע‬ ‫לא הי ׳ רשות לאורחים יהודים לדור שם‬ ‫אחר תחתיו‪ .‬ר׳ מרדכי בנעט לקח את שלו‬ ‫הסימטא‪ ,‬ויגש אליו וישאלהו‪ :‬מי אתה ומה‬ ‫בקביעות‪ ,‬ולן בבית אכסניא גדולה ויעסוק‬ ‫ויצא‪ ,‬והרוצח בעל האכסניא גם כן נתעלה‬ ‫אתה עושה פה? ויאמר‪ :‬ר' מרדכי בנעט‬ ‫בשיעוריו וישכב ויקרא אל אלקיו ויישן‪.‬‬ ‫על ראש העץ‪ ,‬כן יאבדו כל אויביך ה׳‪ .‬ברם‬ ‫אנכי‪ ,‬איש סוחר אך מה שאספר בטח לא‬ ‫ויהי בלילה ויבא אליו אביו ז״ל מעולם‬ ‫רבינו לא הוסיף לסחור עוד לתודה על הנס‪,‬‬ ‫תאמין‪ ,‬כי גם אני אינני מאמין‪ ,‬ולא ידעתי‬ ‫העליון‪ ,‬ויאמר אל בנו‪ :‬קום והלכת מפה כי‬ ‫אם חולם אנכי או נעור‪ .‬ויספר לו את כל‬ ‫סכנה גדולה מרחפת עליך‪ .‬וייקץ‪ ,‬ויאמר‬ ‫ויקדש את עתידותיו בלתי לה׳ לבדו‪.‬‬ ‫הדברים האלה כי במלון פלוני הוא דר ואביו‬ ‫בלבו חלום הוא‪ ,‬ויישן שנית‪ .‬כמעט שישן‬ ‫ומפי אחרים שמעתי שזה היה בבנו‬ ‫הוציאהו לבל ימות‪ .‬ויאמר השומר‪ :‬הלא‬ ‫ויקיצהו אביו עוד‪ ,‬ויאמר‪ :‬מהר והתלבש‬ ‫הגאון מו״ה נפתלי ז״ל בעל ברית מלח‪ ,‬אשר‬ ‫דבר הוא נלכה ונראה‪.‬‬ ‫צא מן המקום פן תמות‪ .‬אך הוא אמר דברי‬ ‫טרם נעשה רב היה סוחר משי ובא לוויען‪,‬‬ ‫חלומות לא מעלין ולא מורידין ולבו חזק‬ ‫ויעלו שניהם ויכנסו למלון לחדר אשר‬ ‫והקיצו אביו הרמ״ב ז"ל‪ .‬בצאתו מצאו שומר‬ ‫ר׳ מרדכי שכב שם‪ ,‬וימצאו במטתו איש‬ ‫מצור לבל יחרד‪.‬‬ ‫וישאלהו מה מבוקשו‪ ,‬ויאמר פליט אנכי ולא‬ ‫הרוג מתגולל בדמו‪ .‬חיש מהר קרא השומר‬ ‫עודו מתנמנם ויבא אביו ז״ל ויקחהו‬ ‫ידעתי ממה‪ ,‬ויספר לו כדברים האלה‪ .‬ויעלו‬ ‫את בעל האכסניא‪ ,‬וירא בעל האכסניא את‬ ‫בציציות ראשו‪ ,‬ויוציאהו מן המטה‪ ,‬ודרך‬ ‫שניהם וימצאו את בעל האכסניא נושא איש‬ ‫בנו שוכב על מטת היהודי‪ ,‬ויבהל ויודה‬ ‫החלון הוציאהו ויציגהו באמצע הרחוב כמו‬ ‫הרוג‪ ,‬וכראותו את היהודי חי‪ ,‬השקיף על‬ ‫תיכף ומיד‪ ,‬כי בדעתו שיש את היהודי כסף‬ ‫שהי׳ שוכב במטה לבוש כתונת ומכנסי בד‬ ‫פני ההרוג וירא כי בנו הוא‪ ,‬הלך בעצמו אל‬ ‫רב אמר להרגו‪ ,‬אך בינתיים כנראה שב בנו‬ ‫ומצנפת לבנה על ראשו‪ ,‬ויעמוד שם כאיש‬ ‫שרי המשפט ויודה על פשעו האיום‪ .‬עכ״ל‬ ‫מדרכיו הרעים‪ ,‬ומבשתו ומיראתו מפני‬ ‫נדהם‪ ,‬ולא ידע מה נהיה אתו‪ ,‬מה גם כי לא‬ ‫דו״ז הג׳ אבד״ק ס׳ וואראל‪.‬‬ ‫אביו על שהלך בדרך עקלקלות‪ ,‬אמר לילך‬ ‫הכיר את אביו לבעל שם או למלומד בנסים‪,‬‬ ‫‪14‬‬ ‫םיטוקיל אתלימד אחוור‬ ‫ליקוטים‬ ‫דמילתא‬ ‫בניאבתלימ‬ ‫היכלאד‬ ‫רווחאאחוור‬ ‫חבורות‬ ‫םיטוקיל אתלימד תאורחוובוחר אםילטוכקיילה ינ‬ ‫מדוע יצטרכו לעתיד לבוא להוסיף ערי מקלט‬ ‫יזכו לכל היעודים שהובטח להם‪ ,‬וכבר לא‬ ‫בספר 'חסדי דוד' על התוספתא‪ ,‬וז"ל‪" :‬ואי‬ ‫להיכן גולין לערי מקלט‪ ,‬לשלש‬ ‫יצטרכו לערי מקלט‪.‬‬ ‫קשיא לך‪ ,‬דהא לעתיד לבא כתיב (ישעי'‬ ‫שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען‪,‬‬ ‫עוד כתב לחלק "שהדברים ההם וכיו"ב‬ ‫ב‪ ,‬ד) 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו‬ ‫שנאמר (במדבר לה‪ ,‬יד) 'את שלש הערים‬ ‫נאמרים קודם ביאת משיח בן דוד‪ ...‬ובזה‬ ‫עוד מלחמה' וכו'‪ ,‬תריץ דהך מתניתא אתיא‬ ‫תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו‬ ‫יתורץ גם כן קושיא גדולה‪ ,‬הנה בנין בית‬ ‫כשמואל דאמר 'אין בין העולם הזה לימות‬ ‫בארץ כנען' וגו'‪ .‬ובגמרא הקשו‪" :‬בעבר‬ ‫של יחזקאל הוא הבית של עתיד והזכיר‬ ‫המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד' (ברכות‬ ‫הירדן תלת‪ ,‬בארץ ישראל תלת"‪ ,‬ופירש"י‪:‬‬ ‫שם חטאות ואשמות‪ ,‬וקשה‪ ...‬הלא לעתיד‬ ‫לד‪ ,):‬וכהך שיטתא נקט הרמב"ם ז"ל בפי"ב‬ ‫"בתמיה‪ ,‬בנחלת שני שבטים שלש כמו‬ ‫יתבטלו כל הקרבנות זולת תמיד‪ ,‬עוד קשה‬ ‫מהל' מלכים ה"א"‪ ,‬והיינו‪ ,‬כי כל יעודי‬ ‫בנחלת עשרה שבטים"‪ ,‬ותירצו‪" :‬אמר‬ ‫שם ביחזקאל מזכיר טומאת מת ‪ -‬לאביו‬ ‫הנביאים נאמרו רק לעולם הבא ‪ -‬ולא‬ ‫אביי‪ ,‬בגלעד שכיחי רוצחים‪ ,‬דכתיב (הושע‬ ‫ולאמו יטמאו‪ ,‬הלא כתיב (ישעי' כה‪ ,‬ח)‬ ‫לימות המשיח‪ ,‬ושפיר יתכן שעדיין יהיו‬ ‫ו‪ ,‬ח) 'גלעד קרית פועלי און עקובה מדם'‪,‬‬ ‫'בלע המות לנצח'‪ ,‬על כן נראה לפרש דכל‬ ‫רוצחים ויצטרכו לערי מקלט‪ ,‬וזהו דלא‬ ‫מאי 'עקובה מדם' א"ר אלעזר שהיו עוקבין‬ ‫זה מדבר בזמן משיח בן יוסף‪ ,‬וההבטחות‬ ‫כהש"כ שלא נתרצה בתירוץ זה‪.‬‬ ‫להרוג נפשות"‪ ,‬וכיוצא בזה אמרו כלפי‬ ‫הגדולות הם בזמן משיח בן דוד‪ ,‬וברוך הוא‬ ‫וממשיך ה'חסדי דוד'‪" :‬ואם תאמר‪ ,‬סוף‬ ‫שכם שהיתה במרכזה של ארץ ישראל‪:‬‬ ‫היודע"‪.‬‬ ‫סוף תיקשי לר' יוחנן דאמר 'כל הנביאים‬ ‫"בשכם נמי שכיחי רוצחים‪ ,‬דכתיב (שם‪ ,‬ט)‬ ‫לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל‬ ‫'וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו‬ ‫ובסיום דבריו הביא דברי רבינו‬ ‫לעולם הבא עין לא ראתה וכו''‪ ,"...‬ועל כך‬ ‫שכמה וגו''‪ ,‬והיינו‪ ,‬כי הבדלת ערי המקלט‬ ‫האר"י ז"ל שהעלה תירוץ אחר בזה בכמה‬ ‫מציין לדברי השל"ה הק' ב'תולדות אדם'‬ ‫נועדה בגלל הרוצחים‪ ,‬וככל שהתרבו‬ ‫מקומות‪ ,‬והא לך לשונו ב'שער המצות'‬ ‫(בית דוד) שהאריך בזה‪ ,‬ונביא את דבריו‬ ‫הרוצחים היה צורך ליותר ערי מקלט‪.‬‬ ‫(פר' שופטים)‪" :‬לכאורה קשה‪ ,‬כי הרי‬ ‫כתיב 'לא ישא גוי אל גוי חרב' וגו'‪ ,‬וכתיב‬ ‫במילואם‪.‬‬ ‫ומכאן עולה התמיהא כלפי מה שמצינו‬ ‫'לא ירעו ולא ישחיתו וגו'' וכתיב 'בלע‬ ‫השל"ה הק' יסד שמה בדבריו‪ ,‬כי סדרן‬ ‫בדברי חכמינו ז"ל‪ ,‬שלעתיד לבא עתידים‬ ‫המות לנצח' וגו'‪ ,‬ואם כן איך ולמה נצטווינו‬ ‫של ימות המשיח יהיה ממדרגה למדרגה‪,‬‬ ‫להבדיל עוד שלש ערי מקלט‪ ,‬וכמו שכתב‬ ‫לעתיד לבא להוסיף ג' ערי מקלט אחרות‪,‬‬ ‫ולא שיזכו לכל המעלות בבת אחת‪ ,‬ובכן‬ ‫רש"י על הפסוק (דברים יט‪ ,‬ח ט)‪" :‬ואם‬ ‫כנראה שאז ירבו הרוצחים‪ .‬אבל צריך‬ ‫כתב‪" :‬ובזה יתורץ קושיא שהיתה קשה‬ ‫ירחיב ה' אלקיך את גבלך וגו' כי תשמר את‬ ‫שתדע‪ ,‬כי כשחטא הבל נתחייב מיתה הוא‬ ‫לי מימי‪ ,‬בפרשת שופטים כתיב 'ואם‬ ‫כל המצוה הזאת ויספת לך עוד שלש ערים‬ ‫וכל זרעיותיו‪ ...‬ולכן נהרג ע"י קין אחיו ‪...‬‬ ‫ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו' ויספת לך‬ ‫על השלש האלה"‪ ,‬וברש"י‪'" :‬ואם ירחיב'‬ ‫ונודע כי שני קצים לביאת המשיח‪ ,‬אם זכו‬ ‫עוד שלוש ערים' ופירש רש"י 'הרי תשע‪,‬‬ ‫‪ -‬כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני וקנזי‬ ‫‪' -‬אחישנה'‪ ,‬לא זכו ‪' -‬בעתה'‪ ,‬והנה אם הקץ‬ ‫שלש בעבר הירדן ושלש בארץ כנען‬ ‫וקדמוני‪' .‬ויספת לך עוד שלש' ‪ -‬הרי תשע‪,‬‬ ‫הוא בעתו ודאי שיתוקנו כל זרעו של הבל‪,‬‬ ‫ושלש לעתיד לבוא'‪ .‬ותמיהה‪ ,‬כי בבוא‬ ‫ג' שבעבר הירדן וג' שבארץ כנען וג' לעתיד‬ ‫אבל אם הקץ הוא 'אחישנה' עדיין לא נתקן‬ ‫השלימות הזה בודאי לא יקרה שום רע‪...‬‬ ‫לבא"‪ ,‬ומקור הדברים הוא בספרי (פר'‬ ‫זרעו של הבל‪ ,‬והתיקון להם הוא זה שיהרגו‬ ‫כי הרע יכלה מהעולם ולא יהיה רק טוב‬ ‫שופטים מב) וכן הוא בירושלמי במכילתין‬ ‫אחר ביאת המשיח‪ ,‬אך לא במזיד‪ ,‬שהרי אז‬ ‫בהחלט‪ ...‬עוד יש לי קושיא‪ ,‬בפסוק הנ"ל‬ ‫(פ"ב ה"ו) ובתוספתא (מכות פ"ב ה"ג)‪ ,‬וכן‬ ‫'לא ישא גוי אל גוי חרב' וגו'‪ ,‬אלא יהיה‬ ‫'ויספת לך עוד שלוש ערים'‪ ,‬ופירשו רז"ל‬ ‫הביא הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש‬ ‫בשוגג‪ ,‬ועל ידי כן יתרבו הרוצחים בשוגג‪,‬‬ ‫(ב"ב נו‪ ).‬דהיינו 'קיני קניזי קדמוני'‪ ,‬שהוא‬ ‫פ"ח ה"ד)‪" :‬בימי המלך המשיח מוסיפין‬ ‫עמודי דגרסא‬ ‫ובפרט שצריך למהר תיקון זרעיותיו‬ ‫עמון ומואב ואדום‪ ,‬כי עשר אומות הבטיח‬ ‫שלש אחרות על אלו השש שנאמר 'ויספת‬ ‫במהירות גדול‪ ,‬ולכן צריך שלעתיד לבא‬ ‫הקב"ה לאברהם אבינו‪ ,‬ולא נתן אלא שבע‪,‬‬ ‫לך עוד שלש ערים על השלש האלה'‪,"...‬‬ ‫תוסיף ג' ערי מקלט"‪[ .‬לתירוצים נוספים‬ ‫ולעתיד עוד שלוש‪ .‬וקשה וכי לעתיד יש‬ ‫וכבר עמד בזה בספר 'שפתי כהן' עה"ת‬ ‫בזה ראה 'ספר חסידים' מכת"י פארמא אות‬ ‫חידושים קצרים‬ ‫גבול בדבר‪ ,‬הלא כתיב (תהלים עב‪ ,‬ח)‬ ‫(פר' שופטים שם)‪" :‬ויש לשאול שלוש‬ ‫ערים לימות המשיח למה‪ ,‬וכי יש רצחנים‬ ‫תתרנד; 'ידי משה' על המדרש (דב"ר ב‪ ,‬ל);‬ ‫'וירד מים עד ים'‪ ,‬כי בודאי ימשול משיח‬ ‫'פני דוד' פר' שופטים; 'ספר הליקוטים'‬ ‫מסוף העולם עד סופו וכו'‪ .‬על כן נראה‬ ‫לימות המשיח שידבר שלום בעולם‪,‬‬ ‫לבעל סדר הדורות (אות קיט); 'ילקוט‬ ‫שכל ההצלחות הגדולות לא יהיו תיכף‬ ‫אע"פ שהוא הולך לשיטתו שכתב פרק י"ב‬ ‫חדש' (ערך משיח אות קד); 'משנה למלך'‬ ‫בביאת הגאולה‪ ,‬רק בהמשך זמן שתתרבה‬ ‫מהלכות מלכים ומלחמותיהם (הלכה א)‬ ‫לרמ"ד וואלי (פרשת שופטים שם); 'תורת‬ ‫הדעה בישראל‪ ...‬אז תתבטל הקליפה מכל‬ ‫'אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל‬ ‫משה' לבעל החת"ס (פר' שופטים שם);‬ ‫וכל ויתקיים וירד מים עד ים‪ ,‬ואז יתבטלו‬ ‫דבר ממנהגו של עולם אלא עולם כמנהגו‬ ‫'מהר"ם שיק' על תרי"ג מצות (מצוה תקכ);‬ ‫כל הקרבנות זולת תודה‪ ,‬ואז לא יצטרכו‬ ‫נוהג'‪ ,‬עם כל זה אין עולה על הדעת שיהיה‬ ‫'מנחת חינוך' (מצוה תקכ); 'משך חכמה'‬ ‫לערי מקלט"‪ ,‬והיינו‪ ,‬כי בתחילה יצטרכו‬ ‫באותו זמן רצחנים" (ועי"ש דרכו בביאור‬ ‫(פר' שופטים); 'שם משמואל' (פר' שופטים‬ ‫לערי מקלט‪ ,‬אחרי שעדיין לא יבואו בני‬ ‫הפסוק)‪.‬‬ ‫שנת תרע"ו) ו'ערוך לנר' (מכות ט‪.):‬‬ ‫ישראל לשלימותם‪ ,‬ואז יבדלו עוד שלש‬ ‫והנה‪ ,‬מה שהעלה ה'שפתי כהן' ‪-‬‬ ‫תשוח"ח להרה"ג ר' אהרן שטרנליכט שליט"א‬ ‫ערים בקני וקניזי וקדמוני‪ ,‬ובהמשך הזמן‬ ‫שיתכן שהרמב"ם לשיטתיה ‪ -‬כתב כן גם‬ ‫‪15‬‬ ‫הישיבה‬ ‫ביהמ"ד‬ ‫פלפוליםראש‬ ‫שעלו בין כתלי‬ ‫דברי‬ ‫חבורות‬‫מדרשא |‬ ‫רישדבי‬ ‫מתיבתא‬ ‫היכלא‬ ‫פלפולא‬ ‫בני‬ ‫מבי‬ ‫תשובות‪:‬‬ ‫לכאו' בלאו הכי לא שייך הזמה‪ ,‬דל"ש להיות מישראל גוי‪,‬‬ ‫סדר א'‬ ‫בפרט להראשונים שכל ההו"א של פסלות לא היה רק בכהן‬ ‫בריטב"א נתקשה היאך נתחייב גלות ע"פ עדים דהא יכול‬ ‫אבל בישראל ל"ש כלל הזמה ק"ו בגויים לא שייך כלל הזמה‪.‬‬ ‫לומר מזיד הייתי‪ ,‬וכתב (בתירוץ הג') שמודה שהרג אבל לא‬ ‫מורנו רה"י הגאון הגדול ר' משה פרידמן שליט"א‬ ‫בפניכם יעוי"ש‪ .‬ותמה בזה שהרי גולה ע"פ עצמו וא"כ אין כאן‬ ‫•••‬ ‫הזמה‪ .‬וכתב לדחות די"ל דאינו גולה ע"פ עצמו כיון שיש בדבר‬ ‫חיוב מיתה שיהרגנו גואל הדם‪.‬‬ ‫סדר ג'‬ ‫ויש לעיין דהרי יש עדים שהרג אלא שיכול לומר מזיד‬ ‫הייתי‪ ,‬והרי גואל הדם ודאי יכול להורגו וכמש"כ הפני יהושע‪,‬‬ ‫היכי תמצי – שאדם יהרוג אחר בשוגג ויהא חייב גלות‪ ,‬ואם‬ ‫וא"כ שוב יהא גולה ע"פ עצמו‪ ,‬וצ"ב‪.‬‬ ‫בכה"ג יהרגהו במזיד (בעדים והתראה) לא יהא חייב מיתה?‬ ‫•••‬ ‫נתרם ע"י הבה"ח נפתלי צבי הכהן‬ ‫דויטש ני"ו‬ ‫נתרם ע"י‬ ‫הרה"ח החפץ בעילום שמו שליט"א‬ ‫לכל ענייני העלון וכן להנצחות‬ ‫לע"נ זקיניו הרה"ק ר' מרדכי דוב‬ ‫לע"נ הרה"ח ר' מרדכי‬ ‫או לתרומות ניתן לפנות אל‬ ‫בער בהרה"ק משולם זושא יצחק זי"ע‬ ‫בן ר' נפתלי זצ"ל‬ ‫הבה"ח יוסף מרדכי רייכמן ני"ו‬ ‫מהארנאסטייפאל‬ ‫ולע"נ נחמה בת ר' משה קלמן ע"ה‬ ‫והרה"ק יעקב ישראל בהרה"ק‬ ‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬ ‫ר' מרדכי זי"ע מטשערקאס‬ ‫‪16‬‬