gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרכי אורה · Darchei Oiru — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: דרכי אורה · Darchei Oiru

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

דרכי אורה · Darchei Oiru — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫דרכי אורה‬ ‫כי תבא תשפ"ו (‪)144‬‬ ‫משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א‬ ‫"ואמרת אליו" – שאינך כפוי טובה‬ ‫שיוכל לומר עליו‪ :‬שלי הוא‪ .‬אבל המן העמיד אותו בכל יום מחדש במקום של‬ ‫אָת ֶֶאל ַַהֹּכ� ֵֵּהן ֲֲא � ֶׁׁשר ִיִ ְְהֶיֶ ה �ַּבָּּי ִ�ִּמים ָָה ֵֵהם ְוְ ָָא ַַמ ְְר �ָּּת ֵֵאָלָ יו וגו' (כ"ו‪ ,‬ג)‬ ‫ּוָּבָ ָ‬ ‫מקבל‪ :‬אתה מקבל את מזונך‪ ,‬ואין לך דבר משלך‪ .‬וזהו דבר שקשה מאוד לאדם‪.‬‬ ‫בפירש"י 'ואמרת אליו' שאינך כפוי טובה עכ"ל‪ .‬הנה לא פירש כאן שהאמירה‬ ‫ומכאן באה מצוות ביכורים‪ .‬האדם עומד בשדה ורואה את הפרי‪ .‬כאן יש לו מקום‬ ‫היא הודאה‪ ,‬אלא אומר‪" :‬שאינך כפוי טובה"‪ .‬ומהו באמת "כפוי טובה"? לכאורה‪,‬‬ ‫לומר‪ :‬שלי‪ .‬אני חרשתי‪ ,‬אני זרעתי‪ ,‬אני עמלתי‪ ,‬אני טיפחתי‪ ,‬והנה הפרי‪ .‬הפרי הזה‬ ‫אדם שעשו לו טובה ואינו מכיר בטובה – כפוי טובה הוא‪ .‬אבל חז"ל בריש מס' ע"ז‬ ‫הוא תוצאה של עבודתי‪ .‬ודווקא כאן‪ ,‬במקום שבו האדם יכול ביותר להרגיש את‬ ‫מגלים לנו שהדבר עמוק יותר‪" .‬מי יתן והיה לבבם זה להם" – א"ל משה לישראל‬ ‫עצמו כבעלים‪ ,‬אומרת לו התורה‪" :‬ולקחת מראשית כל פרי האדמה"‪ ,‬ולך אתה‬ ‫"כפויי טובה בני כפויי טובה"‪" .‬כפויי טובה דכתיב 'מי יתן והיה לבבם זה להם'‪,‬‬ ‫לבית המקדש ואמור‪" :‬הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'"‪.‬‬ ‫הי' להם לומר תן אתה"‪ .‬ותוס' מפרשים‪" :‬שלא רצו לומר אתה תן‪ ,‬לפי שלא היו‬ ‫"אשר נתתה לי"‪ .‬כאן מונחת כל הנקודה‪ .‬אתה עבדת‪ ,‬אבל מי נתן לך את האפשרות‬ ‫רוצים להחזיק לו טובה עי"ש‪ ,‬והרי עדיין לא קיבלו‪ ,‬ומה שייך כאן "כפויי טובה"?‬ ‫לעבוד? אתה זרעת‪ ,‬אבל מי נתן לך את האדמה? אתה טיפחת‪ ,‬אבל מי נתן לך את‬ ‫אלא שכאן נמצא שורש הדבר‪ :‬כפיות טובה אינה מתחילה בכך שהאדם קיבל טובה‬ ‫הכוח? ובסוף יצא פרי‪ ,‬אבל הפרי הוא "אשר נתתה לי"‪ .‬אין התורה מבקשת מן‬ ‫ואינו מודה עליה‪ ,‬היא מתחילה בכך שאינו רוצה להיות מקבל טובה‪" .‬תן אתה" כבר‬ ‫האדם לומר‪ :‬לא אני עשיתי‪ .‬אדרבה‪ ,‬הוא עשה‪ .‬הוא חרש‪ ,‬הוא זרע‪ ,‬הוא עמל‪ .‬אלא‬ ‫מעמיד את האדם במקום של מקבל‪ ,‬והמקבל נעשה קשור לנותן‪ .‬הוא צריך להכיר‬ ‫שכל עשייתו אינה מבטלת את הנתינה‪ .‬גם בתוך כל מה שהוא עושה בעצמו‪ ,‬הוא‬ ‫בו ולהחזיק לו טובה‪ .‬ולזה האדם אינו רוצה להגיע‪ .‬הוא רוצה את הדבר‪ ,‬אבל אינו‬ ‫עדיין מקבל‪ .‬זהו החידוש של הביכורים‪ :‬שהאדם יראה את כל מה שיש לו לא רק‬ ‫רוצה את מעמד המקבל‪ ,‬רוצה לקבל‪ ,‬אבל אינו רוצה להכיר שקיבל‪.‬‬ ‫כדבר שהשיג‪ ,‬אלא כדבר שניתן לו‪.‬‬ ‫כי מה פירוש "לקבל"? לכאורה‪ ,‬קיבלתי דבר‪ .‬אבל באמת‪ ,‬קבלה יוצרת קשר‪ .‬אם‬ ‫ולכן הביכורים אינם רק הודאה על הפרי‪ .‬הם באים לתקן את האדם במקום שבו‬ ‫אני קיבלתי ממך‪ ,‬הרי אתה נתת ואני קיבלתי‪ ,‬יש כאן נותן ומקבל‪ .‬וברגע שיש נותן‪,‬‬ ‫הוא עומד מול הטובה‪ .‬שלא יראה טובה ויאמר‪ :‬שלי היא‪ ,‬שלא יראה הצלחה ויאמר‬ ‫צריך להכיר בנותן‪ ,‬וברגע שמכירים בנותן‪ ,‬האדם כבר אינו עומד לעצמו‪ .‬יש מי‬ ‫כחי עשה לי‪ ,‬אלא שידע‪ :‬זה ניתן לי‪ .‬וכשהוא יודע שניתן לו‪ ,‬ממילא הוא יודע שיש‬ ‫שהיטיב עמו‪ ,‬והוא נעשה מחויב כלפיו בהכרת הטוב‪ .‬והאדם‪ ,‬מצד טבעו‪ ,‬אינו רוצה‬ ‫נותן‪ .‬וכשהוא יודע שיש נותן‪ ,‬ממילא הוא נעשה מכיר טובה‪ .‬אין כאן צורך להתחיל‬ ‫להיות מחויב‪ .‬הוא רוצה להיות לעצמו‪ ,‬להרגיש שהדבר שלו‪ ,‬שהוא השיג‪ ,‬שהוא‬ ‫במילה "תודה"‪ .‬התודה היא כבר התוצאה‪ .‬היסוד קודם לה‪ :‬אני מקבל‪.‬‬ ‫עשה‪" .‬יש לי" נוח לו יותר מ"תן לי"‪" .‬יש לי" מעמיד אותו כבעלים‪" ,‬תן לי" מעמיד‬ ‫ומכאן מובן גם "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך"‪ .‬לא רק "ושמחת בכל‬ ‫אותו כמקבל‪.‬‬ ‫הטוב"‪ ,‬אלא "אשר נתן לך"‪ .‬האדם צריך לשמוח לא רק במה שיש לו‪ ,‬אלא בזה שיש‬ ‫וזהו ג"כ "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"‪ .‬מדוע "אשר נתתה‬ ‫לו נותן‪ .‬כל זמן שהוא רואה את מה שיש לו כ"שלי"‪ ,‬הרי הטובה נעשית במהרה‬ ‫עמדי"? הרי הי' יכול לומר‪ :‬האשה נתנה לי‪ .‬אלא שדווקא כאן מתגלה הדבר‪.‬‬ ‫לדבר מובן מאליו‪ .‬אבל כאשר הוא רואה אותה כ"נתן לי"‪ ,‬היא נשארת טובה‪ .‬הוא‬ ‫"האשה אשר נתתה עמדי" – היא עצמה באה אלי מתוך הנתינה שלך‪ ,‬וא"כ אני‬ ‫אינו רק רואה את הפרי‪ ,‬אלא את החסד‪ ,‬אינו רק רואה מה יש לו‪ ,‬אלא ממי קיבל‪.‬‬ ‫נעשה מקבל‪ .‬ואדם אינו רוצה לעמוד במקום הזה‪ .‬לא מפני שאינו יודע שהדבר‬ ‫וזהו "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה"‪ .‬האדם בא ואומר‪" :‬אשר נתתה לי"‪ .‬הוא‬ ‫בא מן הקב"ה‪ ,‬אלא מפני שאינו רוצה שהידיעה הזאת תחייב אותו‪ .‬הוא מבקש‬ ‫אינו בורח מן היותו מקבל‪ ,‬אדרבה‪ ,‬הוא אינו מתבייש להיות מקבל‪ .‬ומתוך שהוא‬ ‫להישאר עומד בפני עצמו‪ ,‬בלי להרגיש את הקשר שבין המקבל לנותן‪.‬‬ ‫יודע שקיבל‪ ,‬הוא יודע ממי קיבל‪ ,‬ומתוך שהוא יודע ממי קיבל‪ ,‬הוא נעשה מכיר‬ ‫וכן מצינו במן‪" :‬ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"‪ .‬והרי המן היה לחם מן השמים‪ ,‬וכל‬ ‫טובה‪ .‬זהו כל ענין הביכורים‪ :‬לא רק להודות על הטובה‪ ,‬אלא להכיר שהטובה היא‬ ‫ענינו היה שהאדם מקבל אותו בכל יום מחדש‪ .‬אין כאן 'כוחי ועוצם ידי'‪ ,‬אין לאדם‬ ‫נתינה‪ ,‬ושאני ‪ -‬מקבל‪ .‬וע"ז נאמר‪" :‬ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך"‪.‬‬ ‫מה לייחס לעצמו‪ .‬כל יום הוא מקבל‪ .‬ולכאורה‪ ,‬מה חסר? אלא שזה עצמו קשה‬ ‫לאדם‪ .‬האדם אינו אוהב את ה"תן לי"‪ ,‬הוא רוצה את ה"יש לי"‪ .‬הוא רוצה דבר‬ ‫'ושמחת בכל הטוב'‬ ‫ומכאן יש להבין את הדין המיוחד במתנת העני‪" :‬עשירים מביאים ביכוריהם‬ ‫ְוְ ָלָ ַַקח ַַהֹּכ� ֵֵּהן ַַהֶּט�ֶּנֶ א ִִמ ּ �ָּי ֶֶד ָָך ְוְ ִִה ּ�ִּניחֹוֹ ִלִ ְְפֵנֵ י ִִמְז ּ�ְַּבח ה"א וגו' ְוְ ַ‬ ‫ָׂש�ַׂמ ְְח �ָּּת ְבְ כל ַַהּטֹּוֹ ב ֲֲא � ֶׁׁשר ָנָ ַַתן ה"א‬ ‫בקלתות של כסף ושל זהב‪ ,‬ועניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה‪,‬‬ ‫וגו' (כ"ו‪ ,‬ד – י"א)‬ ‫הסלים והביכורים ניתנים לכהנים"‪ .‬לכאורה‪ ,‬יש כאן דבר תמוה‪ .‬הרי הקלת של‬ ‫יש להתבונן מה ענין הטנא אצל הביכורים? הלא עיקר הביכורים הם הפירות‪ ,‬והטנא‬ ‫העשיר יקרה וחשובה‪ ,‬ואילו סל העני פשוט וזול‪ .‬ומדוע דווקא אצל העני הסל‬ ‫אינו אלא כלי להבאתם‪ ,‬ומה ראתה תורה להזכירו בפני עצמו 'ולקח הכהן הטנא‬ ‫עצמו ניתן לכהן? אלא שאצל העשיר אפשר להבחין בין הביכורים לבין כלי הנתינה‪.‬‬ ‫מידך' עד שהסל עצמו נעשה בכלל הנתינה‪.‬‬ ‫הפירות הם המתנה‪ ,‬ואילו הקלת היקרה עומדת גם בפני עצמה‪ .‬אבל אצל העני‪,‬‬ ‫ונראה‪ ,‬כי כאן מונח עומק נקודת הביכורים‪ .‬האדם אומר‪' :‬הנה הבאתי את ראשית‬ ‫הסל אינו רק כלי חיצוני‪ .‬הוא חלק ממה שהעני מסוגל להעמיד לפני ה'‪ .‬הוא אינו‬ ‫פרי האדמה אשר נתתה לי השם'‪ .‬יש כאן שתי תנועות הנראות כסותרות זו את זו‪:‬‬ ‫מביא הרבה‪ ,‬ואין לו הרבה מעבר למה שהוא מביא‪ .‬לכן הסל עצמו מצטרף אל‬ ‫'הבאתי' ‪ -‬אני הבאתי‪ ,‬אני עמלתי‪ ,‬אני זרעתי‪ ,‬ו"אשר נתתה לי" – אתה נתת‪ .‬והרי‬ ‫הנתינה‪.‬‬ ‫באמת האדם עשה‪ .‬הוא חרש‪ ,‬זרע‪ ,‬עבד והמתין‪ ,‬ובסוף יצא הפרי‪ .‬אלא שזו עצמה‬ ‫וזהו עומק מאמר חז"ל‪" :‬בתר עניא אזלא עניותא"‪ .‬יש עניות שהיא חסרון‪ ,‬אבל יש‬ ‫עבודת הביכורים‪ :‬לא לבטל את מעשה האדם‪ ,‬אלא להכניס גם את מעשה האדם‬ ‫בה גם גילוי‪ .‬אצל העשיר יש הרבה מעבר לדבר שהוא נותן‪ ,‬אצל העני‪ ,‬הדבר שהוא‬ ‫תחת ההכרה של מתנת ה'‪ .‬דווקא במקום שבו האדם יכול לומר "אני עשיתי"‪ ,‬שם‬ ‫נותן קרוב הרבה יותר לכל מה שיש לו‪ .‬לכן אצל העני אפשר לראות בתוך המתנה‬ ‫הוא נדרש לומר‪" :‬אשר נתתה לי"‪.‬‬ ‫את הנותן עצמו‪ .‬לא מפני שהעני נותן חפץ יקר יותר‪ ,‬אלא מפני שהחפץ תופס אצלו‬ ‫שהרי דבר שקיבל האדם מוכן‪ ,‬קל לו יותר לראותו כמתנה‪ .‬אבל דבר שעמל עליו‬ ‫מקום גדול יותר‪ .‬כשהוא נותן מעט‪ ,‬המעט הזה אינו רק חלק מרכושו – הוא מגלה‬ ‫נעשה אצלו "שלי"‪ .‬העמל יוצר תחושת בעלות‪ .‬ככל שהאדם השקיע יותר‪ ,‬כך הוא‬ ‫את שיעור יכולתו לתת‪.‬‬ ‫מרגיש יותר שהדבר שלו‪ .‬ובאה מצות ביכורים ומלמדת‪ :‬גם ה"הבאתי" שלך אינו‬ ‫כי ערכה של מתנה אינו נמדד רק בשווי החפץ‪ ,‬אלא גם ביחס שבין החפץ לבין‬ ‫עומד לעצמו‪ .‬גם העמל שלך‪ ,‬גם הכוחות שבהם עבדת‪ ,‬גם היכולת שהיתה בידך‬ ‫הנותן‪ .‬העשיר נותן הרבה מפני שיש לו הרבה‪ ,‬העני נותן מעט מפני שזה מה שיש‬ ‫לעשות – כולם עומדים בתוך "אשר נתתה לי"‪ .‬אין התורה אומרת לו שלא יאמר‬ ‫לו‪ .‬נמצא שהמעט של העני אינו רק מתנה קטנה יותר‪ ,‬הוא מתנה שיש בה שיעור‬ ‫"הבאתי"‪ .‬אדרבה‪ ,‬אמור "הבאתי"‪ ,‬אלא שמיד לאחר מכן אמור‪" :‬אשר נתתה לי"‪.‬‬ ‫גדול יותר של נתינה ביחס למה שיש בידו‪ .‬אצל העשיר אפשר שהמתנה תבוא‬ ‫ולפי זה מובן ענין הטנא‪ .‬אילו היתה ההודאה על הפרי בלבד‪ ,‬הטנא היה כלי בעלמא‪.‬‬ ‫מתוך השפע‪ ,‬אצל העני המתנה עצמה מגלה את ההתגברות על הגבול‪ .‬לכן אין אנו‬ ‫אבל אם כל עבודת הביכורים היא להכיר שגם מה שנעשה ביד האדם עומד תחת‬ ‫מסתכלים רק על מה שניתן‪ ,‬אלא גם על מה שהאדם נפרד ממנו כדי לתת‪.‬‬ ‫מתנת ה'‪ ,‬הרי גם הטנא אינו מחוץ לנתינה‪" .‬ולקח הכהן הטנא מידך" – לא רק את‬ ‫וכעין זה בקרבן עני‪" :‬ונפש כי תקריב מנחה"‪ ,‬ודרשו חז"ל‪" :‬מעלה עליו הכתוב‬ ‫הפרי שהצמיחה האדמה‪ ,‬אלא גם את מה שהכנת בידך לצורך הבאתו‪ .‬גם ה"מידך"‬ ‫כאילו הקריב את נפשו"‪ .‬לא מפני שהעניות כשלעצמה היא מעלה‪ ,‬אלא מפני‬ ‫נכנס אל הקדושה‪.‬‬ ‫עמוד ‪12‬‬ ‫אומר "הבאתי" והעני אומר "הבאתי"‪ ,‬ושניהם צריכים להגיע לאותה נקודה‪" :‬אשר‬ ‫שכאשר החפץ מועט‪ ,‬מתגלה יותר האדם שבתוך החפץ‪ .‬המנחה קטנה‪ ,‬אבל הנפש‬ ‫נתתה לי"‪.‬‬ ‫ניכרת בה‪ .‬אין כאן הרבה חומר‪ ,‬אבל יש כאן הרבה נותן‪.‬‬ ‫וזהו עומק הביכורים‪ :‬האדם לוקח את הדבר שעליו הוא רגיל לומר "שלי"‪ ,‬ומביא‬ ‫וזהו הטנא‪ .‬הטנא אינו מוסיף בהכרח לשווי הביכורים‪ ,‬אבל הוא מגלה את צורת‬ ‫אותו לפני ה' עד שהוא יכול לומר עליו "אשר נתתה לי"‪ .‬לכן לא רק הפרי בא‪ ,‬אלא‬ ‫הנתינה‪ .‬האדם אינו מביא רק את מה שצמח בשדה‪ ,‬הוא מביא גם את מה שהכין‬ ‫גם הטנא‪ ,‬לא רק מה שהצמיחה האדמה‪ ,‬אלא גם מה שנעשה בידיו‪ .‬שהרי כל ענין‬ ‫בידיו כדי לתת‪ .‬ואצל העני הדבר ניכר ביותר‪ :‬גם הסל הפשוט נעשה חלק מן הנתינה‪.‬‬ ‫הביכורים הוא שהאדם יגלה שגם בתוך ה"הבאתי" שלו יש "נתתה לי"‪.‬‬ ‫משום שכאשר אדם נותן את המעט שיש לו‪ ,‬אין הנתינה נעצרת במה שבתוך הסל‪,‬‬ ‫ומכאן השמחה‪ .‬האדם אינו צריך שיהיה בידו כל הטוב כדי לשמוח‪ .‬די לו לדעת‬ ‫גם הסל עצמו נעשה חלק ממה שהוא מעמיד לפני ה'‪.‬‬ ‫שכל מה שבידו הוא טוב שניתן לו‪" .‬ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" –‬ ‫ומעתה מתבאר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך"‪ .‬לא נאמר "ושמחת‬ ‫לא מפני שיש בידך את כל הטוב‪ ,‬אלא מפני שכל מה שבידך הוא "אשר נתתה לי"‪.‬‬ ‫ברוב הטוב"‪ ,‬אלא "בכל הטוב"‪ .‬כי השמחה אינה תלויה בכמות‪ .‬העשיר והעני אינם‬ ‫שוים במה שיש בידם‪ ,‬אבל יכולים להשתוות בהכרה‪ :‬זה מה שנתן לי ה'‪ .‬העשיר‬ ‫כ"ק מרן האדמו״ר מסטריקוב זצוק״ל ‪ -‬כ״ה שנים להסתלקותו \ ט"ז אלול‬ ‫ליקוט מדברים שהשמיע רבינו מרן שליט"א בהזדמנויות שונות‬ ‫בתפילה? והרי עומד אתה לפני המלך! יש להתפלל בשקט ובמורא‪ .‬כך הוא‬ ‫אהבת אמת – עם רבינו הגדול האבי עזרי זיע"א‬ ‫מנהגנו‪ ,‬ואין לשנות‪.‬״‬ ‫הוא היה אדם גדול‪ .‬היינו ידידים‪ ,‬והיה לו קשר מיוחד במינו עם מו״ח רבנו הגדול‬ ‫כשהגיעה השבת הלך החסיד בכל זאת לבית מדרשו של הרבי‪ .‬הוא השתדל‬ ‫מרן זי״ע‪ .‬עוד משנות היותם בצלו של מרן הגרי״ז מבריסק זי״ע נקשרו בעבותות‬ ‫בכל כוחו לכבוש את התלהבותו ולרסן את רגשותיו‪ .‬אלא שבהגיעו ל״נשמת‬ ‫אהבה ובידידות עזה – קשר של תורה‪ ,‬הערכה ואהבת‬ ‫כל חי״ נפרצו הסכרים‪ ,‬התלהבותו גברה עליו‪ ,‬והוא‬ ‫אמת‪ .‬הם היו נפגשים לעתים קרובות‪ ,‬בבתיהם‬ ‫פרץ בצעקה גדולה בכל כוחו‪ .‬לאחר התפילה חלשה‬ ‫ובשמחות‪ ,‬והקשר ביניהם נמשך שנים רבות‪ .‬זכורני‪,‬‬ ‫דעתו‪ .‬חשש שמא עבר על הוראת הרבי ושמא הקפיד‬ ‫שכאשר מו״ח רבינו הגדול זי״ע עמד במלוא עוזו‬ ‫עליו‪ ,‬ועל כן נכנס שוב אל הקודש פנימה וביקש את‬ ‫במלחמתו נגד הכת המשיחית‪ ,‬היה הרבי מסטריקוב‬ ‫מחילתו‪ .‬להפתעתו אמר לו הרבי‪ :‬״על מה ולמה אתה‬ ‫אומר לו תמיד‪ :‬״מדוע אין איש עוזר לריש גלותא‬ ‫מבקש מחילה? אדרבה‪ ,‬הצעקה היא אחת מלשונות‬ ‫במלחמתו?״ הוא הרגיש היטב את גודל המערכה‬ ‫התפילה‪ ,‬וטובה תפילה היוצאת מתוך צעקת הלב‬ ‫שבה נשא מו״ח זי״ע‪.‬‬ ‫מתפילה קרה וקפואה‪.‬״ תמה החסיד‪ :‬והלא הרבי‬ ‫ומאידך‪ ,‬זכורה עובדה מופלאה המעידה על גודל‬ ‫אמר לי במפורש שאין לצעוק בתפילה! השיב לו‬ ‫הערכתו של מו״ח זי״ע לרבי זצ״ל‪ .‬באחת השנים‪,‬‬ ‫הרבי‪ :‬״הלא תבין‪ .‬כשבא יהודי ביום רביעי ומודיע‬ ‫בעשרת ימי תשובה‪ ,‬נסע מו״ח לתל אביב לבית הרבי‬ ‫מראש שבכוונתו לצעוק בשבת‪ ,‬חובתי להודיע לו‬ ‫כדי לבקרו‪ .‬תלמידיו תמהו לפניו‪ :‬מה מקום לנסיעה‬ ‫שאין זו עיקרה וצביונה של התפילה‪ ,‬ואין אדם רשאי לקבוע מראש באיזו צורה‬ ‫זו דווקא בשעה זו‪ ,‬כאשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים? השיב להם‪ :‬״היא‬ ‫תתנהל עבודת לבו‪ .‬אבל כשעומד הוא בשעת התפילה‪ ,‬ולבו עובר על גדותיו‪,‬‬ ‫הנותנת‪ ,‬דווקא בשעה זו חיפשתי להתברך מפי ערלאכע׳ר איד״‪.‬‬ ‫והרגשת הלב מתפרצת מאליה עד שהיא מביאה אותו לידי צעקה – אין נאה‬ ‫(אלול תשע"א)‬ ‫ומשובח הימנו‪.‬״ את המעשה הזה סיפר הרבי מסטריקוב זצ"ל גם בעת ביקורו‬ ‫***‬ ‫אצל מו״ח מרן זצ״ל‪ ,‬בחול המועד סוכות תשנ״א‪ ,‬ומרן הרב שך התפעל מאוד‬ ‫אינו מן המידה‬ ‫מן המעשה‪.‬‬ ‫דומה שההגדרה הכוללת ביותר לדמותו היא עפ"י מה‬ ‫ועוד ווארט נפלא שמעתי ממנו בעצמי‪ ,‬שאף הוא‬ ‫ששמעתי מבני הגאון רבי אי״ש שליט״א שהרבי זצ"ל‬ ‫מגלה את אותה מידת אמת‪ ,‬על הפסוק‪ :‬״ויחד יתרו‬ ‫ביאר לו את א' מעשרת הנסים שנעשו בבית המקדש‪:‬‬ ‫על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל אשר הצילו מיד‬ ‫״עומדים צפופים ומשתחווים רווחים״‪ ,‬עפ"י הגמ'‬ ‫מצרים״ (שמות י״ח‪ ,‬ט׳)‪ .‬בתרגום‪ :‬״וחד יתרו״‪ ,‬והוא‬ ‫ביומא כ״א ע״א ש"מקום ארון אינו מן המידה״ לדבר‬ ‫לשון חדוה‪ .‬וברש״י‪ :‬״ויחד יתרו – וישמח יתרו‪ ,‬זהו‬ ‫רוחני אין תפיסת מקום‪ .‬ולפי"ז בשעת ההשתחוויה‬ ‫פשוטו; ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין‪ ,‬מיצר‬ ‫בבית המקדש‪ ,‬כאשר הגיעו ישראל לביטול היש‬ ‫על איבוד מצרים״‪ ,‬היינו דאמרי אינשי‪ :‬״גיורא עד‬ ‫מוחלט‪ ,‬עד שנעשו כביכול רוחניים‪ ,‬שוב לא היו‬ ‫עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה״‪ .‬והעיר בזה הרבי‬ ‫צריכים למקום‪ ,‬שהרי דבר רוחני אינו תופס מקום‪,‬‬ ‫זצ"ל הערה נפלאה‪ :‬כיון שיתרו שמח על הצלת כלל‬ ‫ולכן דווקא בשעת ההשתחוויה היו רווחים‪ .‬כאשר‬ ‫ישראל‪ ,‬ובד בבד היה מיצר על איבוד המצרים‪ ,‬מדוע‬ ‫האדם עומד לפני קונו ומתבטל אליו לגמרי‪ ,‬שוב אינו‬ ‫עירבה התורה את שני הרגשות הללו בתיבה אחת ״ויחד״? לכאורה היה אפשר‬ ‫תופס מקום לעצמו‪.‬‬ ‫לכתוב ״וישמח יתרו״‪ ,‬ואת הצער שהיה בלבו על איבוד המצרים לרמוז באופן‬ ‫והדברים נאים במיוחד למי שאמרם‪ .‬הרבי זצ״ל לא היה ״תופס מן המידה״‬ ‫אחר‪ .‬וביאר‪ ,‬שאילו היתה התורה כותבת ״וישמח״‪ ,‬לא הי' שייך שתהיה בשמחה‬ ‫מאומה‪ ,‬לרוב התבטלותו והענווה שהייתה חקוקה בו‪ .‬היה תמיד נחבא אל‬ ‫זו שום תערובת של עצב‪ ,‬כי לשון שמחה מורה על רגש שלם ומוחלט‪ ,‬שאינו‬ ‫הכלים‪ ,‬הסתיר את רוממות צדקתו ואת תפארת תורתו‪ ,‬ולא החזיק טובה‬ ‫מניח מקום לסרך של ניגוד‪ .‬אבל אצל יתרו‪ ,‬יחד עם שמחתו הגדולה על הצלת‬ ‫לעצמו‪ .‬היה אדם גדול בתורה‪ ,‬ביראה ובחסידות‪ ,‬תלמידם של גדולי עולם‬ ‫ישראל‪ ,‬היה בו גם צער על אובדן המצרים‪ ,‬וממילא‬ ‫ומקורבם של גדולי ישראל; בעל שיעור קומה מופלא‬ ‫לא היתה זו שמחה מוחלטת‪ .‬משום כך כתבה התורה‬ ‫בתורה ובעבודה‪ ,‬ובכל זאת לא תפס מעצמו מאומה‪.‬‬ ‫״ויחד״ לשון המבטאת שמחה‪ ,‬אך שמחה שאינה‬ ‫(מסיבת חג \ סוכות תשס"ו)‬ ‫שלמה לחלוטין‪ .‬והי' הרבי מסטריקוב אומר‪ :‬״התורה‬ ‫***‬ ‫לא יכולה לכתוב 'שמחה' אם זה לא לגמרי אמת״‪.‬‬ ‫איש האמת‬ ‫דומה שאין משפט המבטא את דמותו יותר מן‬ ‫אחד הדברים שהיו חקוקים בדמותו הוא היותו איש‬ ‫הדברים הללו‪ .‬הוא היה איש אמת‪ .‬אמת שלא‬ ‫אמת‪ ,‬לא רק בהליכותיו ובמידותיו‪ ,‬אלא גם בדרך‬ ‫הסתפקה במילים‪ ,‬אלא חדרה אל עצם עבודת ה׳‬ ‫שבה הביט על עבודת ה׳ ועל פנימיות האדם‪ .‬פעם‬ ‫ואל פנימיות האדם‪ .‬הוא לא ביקש להיראות במדרגה‬ ‫סיפר לי מעשה בסוחר חסיד קרלין שנסע לרגל‬ ‫שאינה שלו‪ ,‬ולא להציג רגש שלא היה קיים בלבו‪.‬‬ ‫מסחרו לווינה והוצרך לשבות שם בשבת‪ .‬החליט‬ ‫אצלו‪ ,‬מה שלא היה אמיתי‪ ,‬לא היה ראוי להיקרא‬ ‫להתפלל בבית מדרשו של הרבי מצ׳ורטקוב‪ .‬ביום‬ ‫בשמו‪ .‬וכך גם בענווה‪ .‬ככל שגדל בתורה‪ ,‬בעבודה וביראה‪ ,‬כך גדלה מידת‬ ‫רביעי נכנס אל הקודש פנימה וביקש את רשותו‪ ,‬כי מאחר שמנהג חסידי קרלין‬ ‫ביטולו‪ .‬הגדולים שעמדו על ערכו ראו בו מה שהוא עצמו לא תפס‪ ,‬אדם גדול‬ ‫להתפלל בקול ובצעקה‪ ,‬מבקש הוא שלא יקפיד עליו אם ינהג כך גם בבית‬ ‫בתורה‪ ,‬בעבודה‪ ,‬ביראה ובמידות‪ .‬זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל‪.‬‬ ‫מדרשו‪ .‬שמע הצ'ורטקובר את דבריו והגיב בקפידה‪ :‬״איזו דרך היא זו לצעוק‬ ‫(נערך מדברים שנאמרו במס' הזדמנויות)‬ ‫יו"ל על ידי מערכת "דרכי אורה" | להנצחות ולקבלת העלון במייל ניתן לפנות לדוא"ל‪62112dw@gmail.com :‬‬ ‫עמוד ‪2‬‬