דרכי אורה · Darchei Oiru — כי תבוא (2026-08-24)

בס"ד
דרכי אורה
כי תבא תשפ"ו ()144 משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א
"ואמרת אליו" – שאינך כפוי טובה
שיוכל לומר עליו :שלי הוא .אבל המן העמיד אותו בכל יום מחדש במקום של אָת ֶֶאל ַַהֹּכ� ֵֵּהן ֲֲא � ֶׁׁשר ִיִ ְְהֶיֶ ה �ַּבָּּי ִ�ִּמים ָָה ֵֵהם ְוְ ָָא ַַמ ְְר �ָּּת ֵֵאָלָ יו וגו' (כ"ו ,ג)
ּוָּבָ ָ
מקבל :אתה מקבל את מזונך ,ואין לך דבר משלך .וזהו דבר שקשה מאוד לאדם. בפירש"י 'ואמרת אליו' שאינך כפוי טובה עכ"ל .הנה לא פירש כאן שהאמירה
ומכאן באה מצוות ביכורים .האדם עומד בשדה ורואה את הפרי .כאן יש לו מקום היא הודאה ,אלא אומר" :שאינך כפוי טובה" .ומהו באמת "כפוי טובה"? לכאורה,
לומר :שלי .אני חרשתי ,אני זרעתי ,אני עמלתי ,אני טיפחתי ,והנה הפרי .הפרי הזה אדם שעשו לו טובה ואינו מכיר בטובה – כפוי טובה הוא .אבל חז"ל בריש מס' ע"ז
הוא תוצאה של עבודתי .ודווקא כאן ,במקום שבו האדם יכול ביותר להרגיש את מגלים לנו שהדבר עמוק יותר" .מי יתן והיה לבבם זה להם" – א"ל משה לישראל
עצמו כבעלים ,אומרת לו התורה" :ולקחת מראשית כל פרי האדמה" ,ולך אתה "כפויי טובה בני כפויי טובה"" .כפויי טובה דכתיב 'מי יתן והיה לבבם זה להם',
לבית המקדש ואמור" :הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". הי' להם לומר תן אתה" .ותוס' מפרשים" :שלא רצו לומר אתה תן ,לפי שלא היו
"אשר נתתה לי" .כאן מונחת כל הנקודה .אתה עבדת ,אבל מי נתן לך את האפשרות רוצים להחזיק לו טובה עי"ש ,והרי עדיין לא קיבלו ,ומה שייך כאן "כפויי טובה"?
לעבוד? אתה זרעת ,אבל מי נתן לך את האדמה? אתה טיפחת ,אבל מי נתן לך את אלא שכאן נמצא שורש הדבר :כפיות טובה אינה מתחילה בכך שהאדם קיבל טובה
הכוח? ובסוף יצא פרי ,אבל הפרי הוא "אשר נתתה לי" .אין התורה מבקשת מן ואינו מודה עליה ,היא מתחילה בכך שאינו רוצה להיות מקבל טובה" .תן אתה" כבר
האדם לומר :לא אני עשיתי .אדרבה ,הוא עשה .הוא חרש ,הוא זרע ,הוא עמל .אלא מעמיד את האדם במקום של מקבל ,והמקבל נעשה קשור לנותן .הוא צריך להכיר
שכל עשייתו אינה מבטלת את הנתינה .גם בתוך כל מה שהוא עושה בעצמו ,הוא בו ולהחזיק לו טובה .ולזה האדם אינו רוצה להגיע .הוא רוצה את הדבר ,אבל אינו
עדיין מקבל .זהו החידוש של הביכורים :שהאדם יראה את כל מה שיש לו לא רק רוצה את מעמד המקבל ,רוצה לקבל ,אבל אינו רוצה להכיר שקיבל.
כדבר שהשיג ,אלא כדבר שניתן לו. כי מה פירוש "לקבל"? לכאורה ,קיבלתי דבר .אבל באמת ,קבלה יוצרת קשר .אם
ולכן הביכורים אינם רק הודאה על הפרי .הם באים לתקן את האדם במקום שבו אני קיבלתי ממך ,הרי אתה נתת ואני קיבלתי ,יש כאן נותן ומקבל .וברגע שיש נותן,
הוא עומד מול הטובה .שלא יראה טובה ויאמר :שלי היא ,שלא יראה הצלחה ויאמר צריך להכיר בנותן ,וברגע שמכירים בנותן ,האדם כבר אינו עומד לעצמו .יש מי
כחי עשה לי ,אלא שידע :זה ניתן לי .וכשהוא יודע שניתן לו ,ממילא הוא יודע שיש שהיטיב עמו ,והוא נעשה מחויב כלפיו בהכרת הטוב .והאדם ,מצד טבעו ,אינו רוצה
נותן .וכשהוא יודע שיש נותן ,ממילא הוא נעשה מכיר טובה .אין כאן צורך להתחיל להיות מחויב .הוא רוצה להיות לעצמו ,להרגיש שהדבר שלו ,שהוא השיג ,שהוא
במילה "תודה" .התודה היא כבר התוצאה .היסוד קודם לה :אני מקבל. עשה" .יש לי" נוח לו יותר מ"תן לי"" .יש לי" מעמיד אותו כבעלים" ,תן לי" מעמיד
ומכאן מובן גם "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" .לא רק "ושמחת בכל אותו כמקבל.
הטוב" ,אלא "אשר נתן לך" .האדם צריך לשמוח לא רק במה שיש לו ,אלא בזה שיש וזהו ג"כ "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" .מדוע "אשר נתתה
לו נותן .כל זמן שהוא רואה את מה שיש לו כ"שלי" ,הרי הטובה נעשית במהרה עמדי"? הרי הי' יכול לומר :האשה נתנה לי .אלא שדווקא כאן מתגלה הדבר.
לדבר מובן מאליו .אבל כאשר הוא רואה אותה כ"נתן לי" ,היא נשארת טובה .הוא "האשה אשר נתתה עמדי" – היא עצמה באה אלי מתוך הנתינה שלך ,וא"כ אני
אינו רק רואה את הפרי ,אלא את החסד ,אינו רק רואה מה יש לו ,אלא ממי קיבל. נעשה מקבל .ואדם אינו רוצה לעמוד במקום הזה .לא מפני שאינו יודע שהדבר
וזהו "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה" .האדם בא ואומר" :אשר נתתה לי" .הוא בא מן הקב"ה ,אלא מפני שאינו רוצה שהידיעה הזאת תחייב אותו .הוא מבקש
אינו בורח מן היותו מקבל ,אדרבה ,הוא אינו מתבייש להיות מקבל .ומתוך שהוא להישאר עומד בפני עצמו ,בלי להרגיש את הקשר שבין המקבל לנותן.
יודע שקיבל ,הוא יודע ממי קיבל ,ומתוך שהוא יודע ממי קיבל ,הוא נעשה מכיר וכן מצינו במן" :ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" .והרי המן היה לחם מן השמים ,וכל
טובה .זהו כל ענין הביכורים :לא רק להודות על הטובה ,אלא להכיר שהטובה היא ענינו היה שהאדם מקבל אותו בכל יום מחדש .אין כאן 'כוחי ועוצם ידי' ,אין לאדם
נתינה ,ושאני -מקבל .וע"ז נאמר" :ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך". מה לייחס לעצמו .כל יום הוא מקבל .ולכאורה ,מה חסר? אלא שזה עצמו קשה
לאדם .האדם אינו אוהב את ה"תן לי" ,הוא רוצה את ה"יש לי" .הוא רוצה דבר
'ושמחת בכל הטוב'
ומכאן יש להבין את הדין המיוחד במתנת העני" :עשירים מביאים ביכוריהם ְוְ ָלָ ַַקח ַַהֹּכ� ֵֵּהן ַַהֶּט�ֶּנֶ א ִִמ ּ �ָּי ֶֶד ָָך ְוְ ִִה ּ�ִּניחֹוֹ ִלִ ְְפֵנֵ י ִִמְז ּ�ְַּבח ה"א וגו' ְוְ ַ
ָׂש�ַׂמ ְְח �ָּּת ְבְ כל ַַהּטֹּוֹ ב ֲֲא � ֶׁׁשר ָנָ ַַתן ה"א
בקלתות של כסף ושל זהב ,ועניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, וגו' (כ"ו ,ד – י"א)
הסלים והביכורים ניתנים לכהנים" .לכאורה ,יש כאן דבר תמוה .הרי הקלת של יש להתבונן מה ענין הטנא אצל הביכורים? הלא עיקר הביכורים הם הפירות ,והטנא
העשיר יקרה וחשובה ,ואילו סל העני פשוט וזול .ומדוע דווקא אצל העני הסל אינו אלא כלי להבאתם ,ומה ראתה תורה להזכירו בפני עצמו 'ולקח הכהן הטנא
עצמו ניתן לכהן? אלא שאצל העשיר אפשר להבחין בין הביכורים לבין כלי הנתינה. מידך' עד שהסל עצמו נעשה בכלל הנתינה.
הפירות הם המתנה ,ואילו הקלת היקרה עומדת גם בפני עצמה .אבל אצל העני, ונראה ,כי כאן מונח עומק נקודת הביכורים .האדם אומר' :הנה הבאתי את ראשית
הסל אינו רק כלי חיצוני .הוא חלק ממה שהעני מסוגל להעמיד לפני ה' .הוא אינו פרי האדמה אשר נתתה לי השם' .יש כאן שתי תנועות הנראות כסותרות זו את זו:
מביא הרבה ,ואין לו הרבה מעבר למה שהוא מביא .לכן הסל עצמו מצטרף אל 'הבאתי' -אני הבאתי ,אני עמלתי ,אני זרעתי ,ו"אשר נתתה לי" – אתה נתת .והרי
הנתינה. באמת האדם עשה .הוא חרש ,זרע ,עבד והמתין ,ובסוף יצא הפרי .אלא שזו עצמה
וזהו עומק מאמר חז"ל" :בתר עניא אזלא עניותא" .יש עניות שהיא חסרון ,אבל יש עבודת הביכורים :לא לבטל את מעשה האדם ,אלא להכניס גם את מעשה האדם
בה גם גילוי .אצל העשיר יש הרבה מעבר לדבר שהוא נותן ,אצל העני ,הדבר שהוא תחת ההכרה של מתנת ה' .דווקא במקום שבו האדם יכול לומר "אני עשיתי" ,שם
נותן קרוב הרבה יותר לכל מה שיש לו .לכן אצל העני אפשר לראות בתוך המתנה הוא נדרש לומר" :אשר נתתה לי".
את הנותן עצמו .לא מפני שהעני נותן חפץ יקר יותר ,אלא מפני שהחפץ תופס אצלו שהרי דבר שקיבל האדם מוכן ,קל לו יותר לראותו כמתנה .אבל דבר שעמל עליו
מקום גדול יותר .כשהוא נותן מעט ,המעט הזה אינו רק חלק מרכושו – הוא מגלה נעשה אצלו "שלי" .העמל יוצר תחושת בעלות .ככל שהאדם השקיע יותר ,כך הוא
את שיעור יכולתו לתת. מרגיש יותר שהדבר שלו .ובאה מצות ביכורים ומלמדת :גם ה"הבאתי" שלך אינו
כי ערכה של מתנה אינו נמדד רק בשווי החפץ ,אלא גם ביחס שבין החפץ לבין עומד לעצמו .גם העמל שלך ,גם הכוחות שבהם עבדת ,גם היכולת שהיתה בידך
הנותן .העשיר נותן הרבה מפני שיש לו הרבה ,העני נותן מעט מפני שזה מה שיש לעשות – כולם עומדים בתוך "אשר נתתה לי" .אין התורה אומרת לו שלא יאמר
לו .נמצא שהמעט של העני אינו רק מתנה קטנה יותר ,הוא מתנה שיש בה שיעור "הבאתי" .אדרבה ,אמור "הבאתי" ,אלא שמיד לאחר מכן אמור" :אשר נתתה לי".
גדול יותר של נתינה ביחס למה שיש בידו .אצל העשיר אפשר שהמתנה תבוא ולפי זה מובן ענין הטנא .אילו היתה ההודאה על הפרי בלבד ,הטנא היה כלי בעלמא.
מתוך השפע ,אצל העני המתנה עצמה מגלה את ההתגברות על הגבול .לכן אין אנו אבל אם כל עבודת הביכורים היא להכיר שגם מה שנעשה ביד האדם עומד תחת
מסתכלים רק על מה שניתן ,אלא גם על מה שהאדם נפרד ממנו כדי לתת. מתנת ה' ,הרי גם הטנא אינו מחוץ לנתינה" .ולקח הכהן הטנא מידך" – לא רק את
וכעין זה בקרבן עני" :ונפש כי תקריב מנחה" ,ודרשו חז"ל" :מעלה עליו הכתוב הפרי שהצמיחה האדמה ,אלא גם את מה שהכנת בידך לצורך הבאתו .גם ה"מידך"
כאילו הקריב את נפשו" .לא מפני שהעניות כשלעצמה היא מעלה ,אלא מפני נכנס אל הקדושה.
עמוד 12
אומר "הבאתי" והעני אומר "הבאתי" ,ושניהם צריכים להגיע לאותה נקודה" :אשר שכאשר החפץ מועט ,מתגלה יותר האדם שבתוך החפץ .המנחה קטנה ,אבל הנפש
נתתה לי". ניכרת בה .אין כאן הרבה חומר ,אבל יש כאן הרבה נותן.
וזהו עומק הביכורים :האדם לוקח את הדבר שעליו הוא רגיל לומר "שלי" ,ומביא וזהו הטנא .הטנא אינו מוסיף בהכרח לשווי הביכורים ,אבל הוא מגלה את צורת
אותו לפני ה' עד שהוא יכול לומר עליו "אשר נתתה לי" .לכן לא רק הפרי בא ,אלא הנתינה .האדם אינו מביא רק את מה שצמח בשדה ,הוא מביא גם את מה שהכין
גם הטנא ,לא רק מה שהצמיחה האדמה ,אלא גם מה שנעשה בידיו .שהרי כל ענין בידיו כדי לתת .ואצל העני הדבר ניכר ביותר :גם הסל הפשוט נעשה חלק מן הנתינה.
הביכורים הוא שהאדם יגלה שגם בתוך ה"הבאתי" שלו יש "נתתה לי". משום שכאשר אדם נותן את המעט שיש לו ,אין הנתינה נעצרת במה שבתוך הסל,
ומכאן השמחה .האדם אינו צריך שיהיה בידו כל הטוב כדי לשמוח .די לו לדעת גם הסל עצמו נעשה חלק ממה שהוא מעמיד לפני ה'.
שכל מה שבידו הוא טוב שניתן לו" .ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" – ומעתה מתבאר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" .לא נאמר "ושמחת
לא מפני שיש בידך את כל הטוב ,אלא מפני שכל מה שבידך הוא "אשר נתתה לי". ברוב הטוב" ,אלא "בכל הטוב" .כי השמחה אינה תלויה בכמות .העשיר והעני אינם
שוים במה שיש בידם ,אבל יכולים להשתוות בהכרה :זה מה שנתן לי ה' .העשיר
כ"ק מרן האדמו״ר מסטריקוב זצוק״ל -כ״ה שנים להסתלקותו \ ט"ז אלול
ליקוט מדברים שהשמיע רבינו מרן שליט"א בהזדמנויות שונות
בתפילה? והרי עומד אתה לפני המלך! יש להתפלל בשקט ובמורא .כך הוא אהבת אמת – עם רבינו הגדול האבי עזרי זיע"א
מנהגנו ,ואין לשנות.״ הוא היה אדם גדול .היינו ידידים ,והיה לו קשר מיוחד במינו עם מו״ח רבנו הגדול
כשהגיעה השבת הלך החסיד בכל זאת לבית מדרשו של הרבי .הוא השתדל מרן זי״ע .עוד משנות היותם בצלו של מרן הגרי״ז מבריסק זי״ע נקשרו בעבותות
בכל כוחו לכבוש את התלהבותו ולרסן את רגשותיו .אלא שבהגיעו ל״נשמת אהבה ובידידות עזה – קשר של תורה ,הערכה ואהבת
כל חי״ נפרצו הסכרים ,התלהבותו גברה עליו ,והוא אמת .הם היו נפגשים לעתים קרובות ,בבתיהם
פרץ בצעקה גדולה בכל כוחו .לאחר התפילה חלשה ובשמחות ,והקשר ביניהם נמשך שנים רבות .זכורני,
דעתו .חשש שמא עבר על הוראת הרבי ושמא הקפיד שכאשר מו״ח רבינו הגדול זי״ע עמד במלוא עוזו
עליו ,ועל כן נכנס שוב אל הקודש פנימה וביקש את במלחמתו נגד הכת המשיחית ,היה הרבי מסטריקוב
מחילתו .להפתעתו אמר לו הרבי :״על מה ולמה אתה אומר לו תמיד :״מדוע אין איש עוזר לריש גלותא
מבקש מחילה? אדרבה ,הצעקה היא אחת מלשונות במלחמתו?״ הוא הרגיש היטב את גודל המערכה
התפילה ,וטובה תפילה היוצאת מתוך צעקת הלב שבה נשא מו״ח זי״ע.
מתפילה קרה וקפואה.״ תמה החסיד :והלא הרבי ומאידך ,זכורה עובדה מופלאה המעידה על גודל
אמר לי במפורש שאין לצעוק בתפילה! השיב לו הערכתו של מו״ח זי״ע לרבי זצ״ל .באחת השנים,
הרבי :״הלא תבין .כשבא יהודי ביום רביעי ומודיע בעשרת ימי תשובה ,נסע מו״ח לתל אביב לבית הרבי
מראש שבכוונתו לצעוק בשבת ,חובתי להודיע לו כדי לבקרו .תלמידיו תמהו לפניו :מה מקום לנסיעה
שאין זו עיקרה וצביונה של התפילה ,ואין אדם רשאי לקבוע מראש באיזו צורה זו דווקא בשעה זו ,כאשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים? השיב להם :״היא
תתנהל עבודת לבו .אבל כשעומד הוא בשעת התפילה ,ולבו עובר על גדותיו, הנותנת ,דווקא בשעה זו חיפשתי להתברך מפי ערלאכע׳ר איד״.
והרגשת הלב מתפרצת מאליה עד שהיא מביאה אותו לידי צעקה – אין נאה (אלול תשע"א)
ומשובח הימנו.״ את המעשה הזה סיפר הרבי מסטריקוב זצ"ל גם בעת ביקורו ***
אצל מו״ח מרן זצ״ל ,בחול המועד סוכות תשנ״א ,ומרן הרב שך התפעל מאוד אינו מן המידה
מן המעשה. דומה שההגדרה הכוללת ביותר לדמותו היא עפ"י מה
ועוד ווארט נפלא שמעתי ממנו בעצמי ,שאף הוא ששמעתי מבני הגאון רבי אי״ש שליט״א שהרבי זצ"ל
מגלה את אותה מידת אמת ,על הפסוק :״ויחד יתרו ביאר לו את א' מעשרת הנסים שנעשו בבית המקדש:
על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל אשר הצילו מיד ״עומדים צפופים ומשתחווים רווחים״ ,עפ"י הגמ'
מצרים״ (שמות י״ח ,ט׳) .בתרגום :״וחד יתרו״ ,והוא ביומא כ״א ע״א ש"מקום ארון אינו מן המידה״ לדבר
לשון חדוה .וברש״י :״ויחד יתרו – וישמח יתרו ,זהו רוחני אין תפיסת מקום .ולפי"ז בשעת ההשתחוויה
פשוטו; ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין ,מיצר בבית המקדש ,כאשר הגיעו ישראל לביטול היש
על איבוד מצרים״ ,היינו דאמרי אינשי :״גיורא עד מוחלט ,עד שנעשו כביכול רוחניים ,שוב לא היו
עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה״ .והעיר בזה הרבי צריכים למקום ,שהרי דבר רוחני אינו תופס מקום,
זצ"ל הערה נפלאה :כיון שיתרו שמח על הצלת כלל ולכן דווקא בשעת ההשתחוויה היו רווחים .כאשר
ישראל ,ובד בבד היה מיצר על איבוד המצרים ,מדוע האדם עומד לפני קונו ומתבטל אליו לגמרי ,שוב אינו
עירבה התורה את שני הרגשות הללו בתיבה אחת ״ויחד״? לכאורה היה אפשר תופס מקום לעצמו.
לכתוב ״וישמח יתרו״ ,ואת הצער שהיה בלבו על איבוד המצרים לרמוז באופן והדברים נאים במיוחד למי שאמרם .הרבי זצ״ל לא היה ״תופס מן המידה״
אחר .וביאר ,שאילו היתה התורה כותבת ״וישמח״ ,לא הי' שייך שתהיה בשמחה מאומה ,לרוב התבטלותו והענווה שהייתה חקוקה בו .היה תמיד נחבא אל
זו שום תערובת של עצב ,כי לשון שמחה מורה על רגש שלם ומוחלט ,שאינו הכלים ,הסתיר את רוממות צדקתו ואת תפארת תורתו ,ולא החזיק טובה
מניח מקום לסרך של ניגוד .אבל אצל יתרו ,יחד עם שמחתו הגדולה על הצלת לעצמו .היה אדם גדול בתורה ,ביראה ובחסידות ,תלמידם של גדולי עולם
ישראל ,היה בו גם צער על אובדן המצרים ,וממילא ומקורבם של גדולי ישראל; בעל שיעור קומה מופלא
לא היתה זו שמחה מוחלטת .משום כך כתבה התורה בתורה ובעבודה ,ובכל זאת לא תפס מעצמו מאומה.
״ויחד״ לשון המבטאת שמחה ,אך שמחה שאינה (מסיבת חג \ סוכות תשס"ו)
שלמה לחלוטין .והי' הרבי מסטריקוב אומר :״התורה ***
לא יכולה לכתוב 'שמחה' אם זה לא לגמרי אמת״. איש האמת
דומה שאין משפט המבטא את דמותו יותר מן אחד הדברים שהיו חקוקים בדמותו הוא היותו איש
הדברים הללו .הוא היה איש אמת .אמת שלא אמת ,לא רק בהליכותיו ובמידותיו ,אלא גם בדרך
הסתפקה במילים ,אלא חדרה אל עצם עבודת ה׳ שבה הביט על עבודת ה׳ ועל פנימיות האדם .פעם
ואל פנימיות האדם .הוא לא ביקש להיראות במדרגה סיפר לי מעשה בסוחר חסיד קרלין שנסע לרגל
שאינה שלו ,ולא להציג רגש שלא היה קיים בלבו. מסחרו לווינה והוצרך לשבות שם בשבת .החליט
אצלו ,מה שלא היה אמיתי ,לא היה ראוי להיקרא להתפלל בבית מדרשו של הרבי מצ׳ורטקוב .ביום
בשמו .וכך גם בענווה .ככל שגדל בתורה ,בעבודה וביראה ,כך גדלה מידת רביעי נכנס אל הקודש פנימה וביקש את רשותו ,כי מאחר שמנהג חסידי קרלין
ביטולו .הגדולים שעמדו על ערכו ראו בו מה שהוא עצמו לא תפס ,אדם גדול להתפלל בקול ובצעקה ,מבקש הוא שלא יקפיד עליו אם ינהג כך גם בבית
בתורה ,בעבודה ,ביראה ובמידות .זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל. מדרשו .שמע הצ'ורטקובר את דבריו והגיב בקפידה :״איזו דרך היא זו לצעוק
(נערך מדברים שנאמרו במס' הזדמנויות)
יו"ל על ידי מערכת "דרכי אורה" | להנצחות ולקבלת העלון במייל ניתן לפנות לדוא"ל62112dw@gmail.com :
עמוד 2
