gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

חדוותא דאורייתא · Chedvusa De'oiraysa — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: חדוותא דאורייתא · Chedvusa De'oiraysa

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

חדוותא דאורייתא · Chedvusa De'oiraysa — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ב"ה‪ ,‬גליון מס' ‪123‬‬ ‫פרשת כי תבא תשפו‬ ‫שצריך להניח על הראש ממש בלא‬ ‫חידה א'‪ :‬היתכן אדם הניח תפילין‬ ‫שיפסיק שום דבר בין התפילין‬ ‫של ראש על גבי הכיפה ויצא בזה‬ ‫לראש‪.‬‬ ‫ידי חובתו?‬ ‫ומביא ראיה מהא דאיתא בגמרא‬ ‫בפרשתנו נאמר (כ"ח‪ ,‬י') "וראו כל‬ ‫(ערכין ב' ע"ב) הכל חייבין בתפילין‬ ‫עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך‬ ‫כהנים לויים וישראלים‪ .‬ומקשה‬ ‫ויראו ממך"‪ ,‬ובגמרא (ברכות ו'‬ ‫הגמרא פשיטא‪ ,‬ומשני כהנים‬ ‫ע"א) תניא רבי אליעזר הגדול‬ ‫איצטריכא ליה‪ ,‬סד"א הואיל‬ ‫אומר אלו תפילין שבראש‪.‬‬ ‫וכתיב (דברים ו'‪ ,‬ח') 'וקשרתם‬ ‫ויש לחקור האם בתפילין של ראש‬ ‫לאות על ידיך והיו לטוטפות בין‬ ‫אסור שיהא חציצה בין התפילין‬ ‫עיניך'‪ .‬כל שישנו במצות היד ישנו‬ ‫לראש או דילמא מותר שיהיה בו‬ ‫במצות הראש וכל שאינו במצות‬ ‫חציצה‪.‬‬ ‫היד אינו במצות הראש‪ ,‬ואם כן‬ ‫הנה בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן‬ ‫הכהנים שאינם במצות היד דכתיב‬ ‫רפ"ב) נשאל בזה‪ ,‬האם צריך האדם‬ ‫בהו 'ילבש על בשרו' ודרשו ז"ל‬ ‫להניח התפילין של ראש 'על‬ ‫שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין‬ ‫הראש' ממש או אפשר להניח את‬ ‫בשרו‪ ,‬אימא במצות תפילין של‬ ‫זה גם על הבגד שעל הראש‪ .‬וכתב‬ ‫ראש נמי לא ליחייב‪ ,‬קמ"ל דלא‬ ‫שם שמפשט ההלכה ודאי יראה‬ ‫אבל בתפילין של ראש‪ ,‬אדרבה‪,‬‬ ‫מעכבי אהדדי‪ .‬כמו ששנינו תפילה‬ ‫מותר להניח שלא על גבי השיער‬ ‫של יד אינה מעכבת של ראש‪,‬‬ ‫ממש אלא על הכיפה שעל הראש‬ ‫ומקשה הגמרא מאי שנא דיד דלא‬ ‫מדכתיב בהו 'וראו כל עמי הארץ‬ ‫מעכב ביה דכתיב 'ילבש על בשרו'‬ ‫כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'‪,‬‬ ‫שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין‬ ‫הרי שככל שהתפילין יותר מגולין‬ ‫בשרו‪ ,‬אם כן תפילה של ראש נמי‬ ‫מעל הראש לעיני כולם מקיים בזה‬ ‫לא ליעכב ביה דכתיב 'ושמת את‬ ‫יותר בהידור את המצוה‪.‬‬ ‫המצנפת על ראשו שלא יהא דבר‬ ‫ובשו"ת הריב"ש (סימן קל"ז) מצינו‬ ‫חוצץ בינו לבין ראשו‪ ,‬ומשני‬ ‫אפשר‬ ‫הדחק‬ ‫שבשעת‬ ‫שכתב‬ ‫דתניא שערו היה נראה בין הציץ‬ ‫לסמוך על דעת הרשב"א‪ ,‬והתיר‬ ‫למצנפת ששם מניח תפילין‪ ,‬נמצא‬ ‫לאדם שעלול להגיע לידי נזילות‬ ‫שעל השיער ממש צריך להניח‬ ‫בעין ל"ע שיניח תפילין של הראש‬ ‫תפילין שאם לא כן יניח המצנפת‬ ‫על הכובע ויצא בזה ידי חובתו‪.‬‬ ‫על הראש ויניח התפילין על‬ ‫והעיד שראה רבים הנוהגים כדעת‬ ‫המצנפת אפילו אין מקום מגולה‬ ‫הרשב"א להניח אותם על הכובע‪,‬‬ ‫בין הציץ למצנפת‪ .‬אלמא אסור‪,‬‬ ‫ומה גם שהר"ן הביא סברת‬ ‫ואם כן ראיה הוא שאסור להניח‬ ‫הרשב"א בלי שום חולק‪.‬‬ ‫התפילין של ראש על גבי המצנפת‬ ‫אבל יש החולקים בזה וסבירא להו‬ ‫אלא על גבי השיער ממש‪.‬‬ ‫שחציצה הוי בין בתפילין של יד בין‬ ‫אולם מסיק הרשב"א ואומר‪:‬‬ ‫בתפילין של ראש שצריך להניח‬ ‫'אני אומר להלכה דמותר להניח‬ ‫התפילין על גבי היד ממש ועל גבי‬ ‫של ראש על הכובע' (ולא על השיער‬ ‫השיער שבראש ממש‪ ,‬כמו שפסק‬ ‫ממש)‪ .‬ומביא ראיה לזה‪ ,‬שהרי‬ ‫כן הרא"ש (כלל ג' סימן ד')‪.‬‬ ‫תפילין של יד אין צריך להניח על‬ ‫וכן נפסק להלכה (או"ח סימן כ"ז‬ ‫הבשר אלא משום דכתיב 'והיה לך‬ ‫סק"ד) שצריך להניח התפילין על‬ ‫לאות על ידך' ודרשינן 'לך לאות'‬ ‫הראש ממש ועל היד ממש ואסור‬ ‫ולא לאחרים לאות‪.‬‬ ‫להניחו על גבי הכובע‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫הנילוס‪ .‬מיד גחן הוא את כל גופו‬ ‫הגאון היה חביב מאוד בעיני המלך |‬ ‫והצליח לתפוס אותו באמצע המנופה‪.‬‬ ‫בטקס יום ההולדת כיבדו אותו מאוד‬ ‫הגאון המשיך בדרכו הלאה והתקבל‬ ‫בספר "ליקוטי חבר בן חיים" (חלק ה')‬ ‫בכבוד מלכים כשהמלך מרוממו מעל‬ ‫כל השרים‪ .‬בהגיע עת הסעודה‬ ‫מביא מעשה נורא שסיפר ה'חתם‬ ‫סופר' לתלמידו הרה"ק רבי הלל‬ ‫החגיגית הלך משם מטעמי כשרות‪,‬‬ ‫והמלך ליווהו בכבודו ובעצמו לעבר‬ ‫מקולומייא זצוק"ל‪ ,‬וכה היה מעשה‪:‬‬ ‫פתח הטרקלין‪.‬‬ ‫הגאון רבי אליעזר אשכנזי זצוק"ל‬ ‫רבה של מצרים‪ ,‬היה בתקופתו אחד‬ ‫מהשרים היושבים ראשונה במלכות‬ ‫מצרים מבכירי הממשל שם‪ ,‬ולאות‬ ‫משנשא חן בעיני כולם חשש מאוד |‬ ‫אהבה העניק לו המלך טבעת יקרה‪.‬‬ ‫לאחר זמן התברר לו שהמלך התהפך‬ ‫יום אחד‪ ,‬היה זה ביום הולדתו של‬ ‫עליו‬ ‫המלך‪ ,‬לבש הגאון בגדי החג ועלה‬ ‫לפתע חשב הוא לעצמו‪:‬‬ ‫לארמון לברך את המלך ביום חגו‪.‬‬ ‫הרי נאמר במשלי (ט"ז‪ ,‬י"ח) 'לפני‬ ‫כשעבר הגאון על הגשר בדרכו‬ ‫שבר – גאון'‪ ,‬ואם כן אל לי להיות‬ ‫לארמון פגש בו אחד השרים ושאלו‬ ‫בטוח בעצמי‪ .‬ומשהגעתי לפסגה‪ ,‬אזי‬ ‫האם לא שכח את הטבעת היקרה‪,‬‬ ‫אם סייעו בעדי משמים לתפוס את‬ ‫המתנה שניתנה לו מהמלך כאות‬ ‫הטבעת במעופה והמלך האיר לי כל‬ ‫הוקרה על פעלו הרב למענו‪ .‬כאשר‬ ‫כך את סבר פניו‪ ,‬סימן הוא שעכשיו‬ ‫שמע זאת‪ ,‬הושיט את ידו להראות‬ ‫הגיע מזלי למרום שיאו‪ ,‬ומכיוון שכך‬ ‫שהטבעת ענודה באצבעו‪.‬‬ ‫אז מעכשיו צפוי להיות אצלי השבר‪.‬‬ ‫משראה זאת השר הצורר שונא‬ ‫הלך וכינס לעצמו אבנים טובות‬ ‫היהודים‪ ,‬לפת מיד באצבעו‪ ,‬הסירו‬ ‫ומרגליות ודינרי זהב בתוך תיבה‬ ‫מעל ידו וזרק אותה לעבר מימי‬ ‫הצליח להתברג להיות ה'שח' של מלך‬ ‫קטנה‪ ,‬הוא מיהר לנמל ומיד מצא‬ ‫טורקיה | למזלו הביש תקפה עליו‬ ‫ספינה קטנה שהפליגה לטורקיה וירד‬ ‫העייפות בשעת המשחק‬ ‫בה‪.‬‬ ‫עברה עליו תקופת עוני ומחסור‪.‬‬ ‫לאחר זמן התברר לו שאכן צדק‪.‬‬ ‫יום אחד לא הביאה קערת מרק‪ ,‬ביקש‬ ‫השרים ניצלו את היעדרותו מהסעודה‬ ‫לאכול והנה צנח לתוכה עכביש ארסי‬ ‫וכולם כאחד הצליחו להסית את‬ ‫ופסל את המאכל‪ ,‬אולם במקום‬ ‫המלך כנגדו עד שנתרצה להם‬ ‫להצטער החל לשמוח ואמר לעצמו‪:‬‬ ‫להורידו מגדולתו‪ .‬המלך שלח פלוגת‬ ‫"עכשיו משהגעתי לתהום – סימן הוא‬ ‫באזיקים‬ ‫אותו‬ ‫לאסור‬ ‫חיילים‬ ‫שמשם אני הולך רק לעלות"‪.‬‬ ‫ולהשליכו "אחר כבוד" לכלא‪ ,‬אולם‬ ‫כאשר באו לביתו לא מצאוהו‪.‬‬ ‫אכן באותו יום שמע כרוז שאומר‬ ‫שאלוף משחקי השח בממלכה שהיה‬ ‫מתחרה עם השלטון מת פתאום‪ ,‬והנה‬ ‫הספינה טבעה | הוא הצליח להתפרנס‬ ‫הסולטן מחפש אדם הבקי במשחק‬ ‫מאלמנה אחת‬ ‫המלכים למלא את מקומו בתחרות‪.‬‬ ‫הספינה התקרבה לחופי טורקיה‬ ‫הגאון קם ממקומו‪ ,‬הלך לארמון‬ ‫כאשר לפתע פרצה סערה עזה‪.‬‬ ‫והציע את עצמו‪.‬‬ ‫היא לא עמדה בחבטות הגלים‬ ‫ראוהו אנשי המשמר והזהירו אותו‬ ‫וטבעה‪ ,‬גם התיבה היקרה צללה‬ ‫לבל יהין להתל במלך כי אם יתברר‬ ‫עימה‪ .‬הגאון נאחז בקורת עץ על פני‬ ‫שהוא סתם שיחק את עצמו כמתמצא‬ ‫המים עד שנסחף לאחד החופים שם‪.‬‬ ‫בשחמט אזי דמו בראשו‪ ,‬ובפרט אחר‬ ‫ומכיוון שכך עלה הוא אל החוף חסר‬ ‫שראו אותו לבוש כאחד העניים‬ ‫כל‪ ,‬כסף לא היה בידו לקנות אוכל‬ ‫חובקי האשפתות‪.‬‬ ‫ושתיה וחשב לעצמו שמסתמא זה בא‬ ‫הוא עמד על דעתו שהוא כן מתמצא‬ ‫לו בעוון ביטול תורה‪ ,‬לכן עלה‬ ‫בזה‪ ,‬או אז הביאו אותו לסולטן‪.‬‬ ‫לביהמ"ד לעסוק בתורה יומם ולילה‪,‬‬ ‫הסולטן נפעם מאוד מעומק בקיאותו‬ ‫ואלמנה אחת הסכימה לפרנס אותו‬ ‫בתחבולות של המשחק‪ ,‬הלביש אותו‬ ‫מהלחם הדל שנשאר באמתחתה‪.‬‬ ‫וע"פ מעשה זה פירש הוא בספרו‬ ‫בגדי כבוד והזמין אותו לבוא לפניו‬ ‫"מעשה ה'" מה שנאמר בפרשתנו‬ ‫יום יום‪.‬‬ ‫(כ"ח‪ ,‬י"ג) "והיית רק למעלה ולא תהיה‬ ‫מובן שהקציב לו את שכרו משלם על‬ ‫למטה"‪' .‬רק' הוא לשון מיעוט‪ ,‬כלומר‬ ‫כך‪ ,‬והוא העניק את מחצית משכרו‬ ‫אם תהיה 'רק' למעלה ולא תגיע‬ ‫לאלמנה שהיתה דואגת לו עד כה‪.‬‬ ‫לפסגה‪ ,‬דהיינו למעלה ממש – אז 'לא‬ ‫ומכיוון שתלה את ההשפלה שחווה‬ ‫תהיה למטה'‪ ,‬כי מהפסגה נופלים‪!...‬‬ ‫ממלך מצרים בגלל עוון לימוד‬ ‫התורה‪ ,‬השלים את שעותיו הפנויות‬ ‫לעסוק על התורה ועל העבודה‪,‬‬ ‫ומכיוון שכך תקפה עליו העייפות‪.‬‬ ‫לאף אחד אין ביטוח חיים | השמחה‬ ‫עלולה להביא את האדם לידי עצבות‬ ‫חלילה‬ ‫ה' הוא המוריש ומעשיר | דווקא‬ ‫כשהאדם נמצא בפסגה הוא נופל‬ ‫כתב הרבינו בחיי‪" :‬ואם תשכיל ותשא‬ ‫עיניך למן היום אשר ברא אלוקים‬ ‫יום אחד ישב מול הסולטן וביצע‬ ‫אדם על הארץ תמצא שסוף השמחה‬ ‫מהלך זהיר במשחק‪ .‬הסולטן החל‬ ‫הוא מצד מין האנושי‪ ,‬בשגם הוא‬ ‫לחשב את תגובתו ובינתיים גברה‬ ‫בשר שהרי מה כתיב ביה‪" :‬וינחם ה' כי‬ ‫עליו העייפות ופשוט הניח את ראשו‬ ‫עשה את האדם ויתעצב אל ליבו"‬ ‫בין ברכיו ונרדם לנוכח הסולטן‪.‬‬ ‫(בראשית ו')‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬לא רק שלא קצף עליו הסולטן‬ ‫ולא הענישו אלא עוד הביא לו כר של‬ ‫וממשיך ואומר‪ .‬גם במשכן שהיה‬ ‫משי והניח אותה מתחת לראשו‪.‬‬ ‫השמיני‬ ‫ביום‬ ‫העולם‪,‬‬ ‫דוגמת‬ ‫למילואים‪ ...‬ואותו היום לא היה‬ ‫כעבור כמה דקות ננער הוא משנתו‬ ‫כמוהו במעלת השמחה‪ ...‬כבר ידעת‬ ‫וראה לחרדתו שהכר של הסולטן‬ ‫מה שקרה בו‪ ,‬וסוף השמחה מה שהגיע‬ ‫מונח תחת ראשו‪ ,‬ואמר לעצמו‪' :‬הנה‬ ‫אליה‪ .‬והנה על שמחת העולם הזה‬ ‫שוב הגעתי לפסגה'‪ .‬מיד עזב את העיר‬ ‫אמר קהלת (נ'‪ ,‬ב') "לשחוק אמרתי‬ ‫ואת המדינה‪ ,‬הגיע עד אשכנז ונהיה‬ ‫מהולל ולשמחה מה זו עושה"‪.‬‬ ‫לרבה של פויזנא העיר הגדולה‬ ‫לאלוקים המליאה חכמים וסופרים‪.‬‬ ‫המשוקע בחושי תאוותיו‪ ,‬ושיחזור‬ ‫שהשמחה‬ ‫מפני‬ ‫הדבר‪,‬‬ ‫וביאור‬ ‫ריבוי שמחתו לדרך הממוצע"‪.‬‬ ‫והעיצבון אחים סמוכים זה לזה‬ ‫כסמיכות היום והלילה‪ .‬וכשם שאדם‬ ‫כלומר שחכמינו ז"ל בראותם את‬ ‫בטוח ביום שיבוא הלילה וכן בטוח‬ ‫גודל הנזק שעלול לבוא מריבוי‬ ‫השמחה תיקנו לנו את ברכת הטוב‬ ‫בלילה שיבוא היום אחריו – כן הוא‬ ‫והמטיב להזכיר לנו את הרוגי ביתר‪.‬‬ ‫בטוח שתבוא השמחה אחר העיצבון‪,‬‬ ‫שמצאו‬ ‫היחידה‬ ‫שהתקנה‬ ‫היינו‬ ‫וכן העיצבון אחר השמחה‪...‬‬ ‫לשמחה שלא יגיע ממנה עצבות – הוא‬ ‫להקדים את העצבות‪ .‬כלומר להקדים‬ ‫יראה לרעדה ולערבבם יחד עם מידת‬ ‫תקנת חז"ל לברך הטוב והמטיב על‬ ‫השמחה‪.‬‬ ‫שינוי יין | לבל יביא אותו לידי ריבוי‬ ‫שמואל"‬ ‫"מדרש‬ ‫בספר‬ ‫ומבואר‬ ‫שמחה וייזכר מהרוגי ביתר‬ ‫שהטעם שנהגו לשבור כלי זכוכית‬ ‫וממשיך הרבינו בחיי ואומר דברים‬ ‫בעת שמחת חתן וכלה הוא כדי לערבב‬ ‫נוקבים עד מאוד‪:‬‬ ‫את השמחה שלא יבואו הם ע"י כך‬ ‫לידי שחוק והיתול שגרוע הוא‬ ‫"נמצאת למד כי שמחת העולם הזה‬ ‫מעצבות‪.‬‬ ‫אין לה שלימות כלל‪ .‬אמנם כל טובו‬ ‫ושלוותו הבל ורעות רוח וכל כבודו‬ ‫לכלימה וציץ נובל צבי תפארתו‪,‬‬ ‫שהרי בשעה שתקוותו של אדם חזקה‬ ‫בשעה שהגר עולה מעלה מעלה | סימן‬ ‫בשמחתו הרי היא פוסקת‪ ,‬עוממת‬ ‫הוא בידך שיתהפך עליך הגלגל‬ ‫והולכת‪.‬‬ ‫לטובה‬ ‫'ועל כן‪ ,‬ממשיך ואומר‪" .‬תיקנו לברך‬ ‫והוא מה שנאמר בפרשתנו (כ"ח‪ ,‬מ"ג)‬ ‫על שינוי היין הטוב והמטיב שהיא‬ ‫"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה‬ ‫הברכה שתיקנו על הרוגי ביתר‬ ‫מעלה ואתה תרד מטה מטה"‪.‬‬ ‫כשניתנו לקבורה‪ .‬וכל זה כדי להעציב‬ ‫את האדם מחומר והמורכב מן‬ ‫ידוע שכשברח דוד המלך מפני‬ ‫היסודות הטבעיים שהם גופים מתים‬ ‫אבשלום בנו יצא שמעי בן גרא‬ ‫לקראתו וקיללו קללה נמרצת‪ .‬אז פנה‬ ‫ואז נפול יפול‪ .‬ואם עם ישראל יירד‬ ‫אבישי לדוד ואמר לו‪ :‬ירשני נא מלכי‬ ‫מטה מטה – אזי יתהפך עליו הגלגל‬ ‫להורגו‪ .‬אך דוד השיבו‪" :‬הנח לו ויקלל‪,‬‬ ‫לטובה‪ ,‬ויעלה עד שמי רום!!!‬ ‫אולי יראה ה' בעניי והשיב לי טובה‬ ‫תחת קללתו היום הזה" (שמואל ב'‪,‬‬ ‫ט"ז)‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬שהרי מדוע סבר דוד כי בגלל‬ ‫כאשר נעשה האדם עני ורש | סימן‬ ‫שקילל אותו שמעי יראה ה' בעוניו‬ ‫הוא שהולך להתעשר במהרה‬ ‫וייטיב עמו‪ .‬ומפרש בזה הגה"ק רבי‬ ‫איתא בגמרא (ב"ב קע"ד ע"ב) "בתר‬ ‫אברהם דיין זיע"א מפני שהגלגל‬ ‫עניא אזלא עניותא"‪.‬‬ ‫סובב הוא בעולם‪ ,‬וכשהגלגל מגיע‬ ‫לפי פשוטו הכוונה הוא למזלו של‬ ‫לשפל המדריגה – בעל כרחו הוא עולה‬ ‫העני כי גרוע הוא עד שהעניות דרכה‬ ‫בחזרה‪ ,‬שכשהוא ברום המעלה סימן‬ ‫לחזר אחר העניים ולהותירם במצבם‬ ‫הוא שמתחיל לרדת‪ ,‬וכמאמר שלמה‬ ‫האומלל‪.‬‬ ‫המלך "לפני שבר – גאון"‪.‬‬ ‫אולם בספר "עיני שמואל" מפרש‬ ‫וזהו מה שלימדונו חז"ל (מגילה טו‪):‬‬ ‫זאת באופן אחר והוא‪ ,‬ש'בתר עניא'‬ ‫שמה שהזמינה אסתר המלכה את‬ ‫היינו לאחר העניות שכאשר מגיע‬ ‫עם‬ ‫יחד‬ ‫לסעודה‬ ‫הרשע‬ ‫המן‬ ‫האדם לשפלות‪ ,‬לתחתית שאין למטה‬ ‫אחשוורוש כדי שיהיה אז ברום‬ ‫הימנה‪ ,‬או אז "אזלא עניותא" – היינו‬ ‫המעלה‪ ,‬וממילא יצטרך אז ליפול‪ ,‬ואז‬ ‫שתלך ממנו העניות ויתחיל מזלו‬ ‫ממילא יינצלו כלל ישראל מגזירותיו‬ ‫להשתפר‪.‬‬ ‫המרושעות‪.‬‬ ‫וזהו מה שפירשו חז"ל שהאדם שנגזר‬ ‫וכך פירשו המפרשים את הנאמר‬ ‫עליו להיות עני ואביון‪ ,‬יידע נאמנה כי‬ ‫בתוכחה 'הגר אשר בקרבך יעלה עליך‬ ‫כאשר יגיע לדלי דלות אזי אות וסימן‬ ‫מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה'‪:‬‬ ‫הוא כי מצבו עתיד להשתפר‪.‬‬ ‫הלוא ידוע מה דאיתא בזוה"ק‬ ‫רמז נאה נתן לזה‪ ,‬שכאשר נתבונן‬ ‫שבתוכחה האיומה גנוזות בו ברכות‬ ‫כי‬ ‫נראה‬ ‫עני‬ ‫המילה‬ ‫באותיות‬ ‫נפלאות‪ ,‬ומהי הברכה הצפונה כאן‪.‬‬ ‫האותיות הבאות אחריהן הם כסף כי‬ ‫אלא שאם הגר יעלה מעלה מעלה –‬ ‫אזי בעל כרחו יתחיל לרדת פתאום‪,‬‬ ‫לאחר זמן ראה עני באחד הסמטאות‬ ‫האות ף באה אחר האות ע'‪ ,‬והאות ס‬ ‫| בתמורת מאה דולר הסכים הלה‬ ‫באה אחר האות נ'‪ ,‬וכך גם האות כ‬ ‫לצייר את דיוקנו לצד העשיר‬ ‫באה אחר האות י'‪.‬‬ ‫אחר כך נטל הצייר את הגיליון והלך‬ ‫לחפש אחר עני מרוד בכדי לצייר את‬ ‫דיוקנו בחציו השני של הגיליון‪ .‬חיפש‬ ‫רצה לצייר דיוקן של עשיר ועני באותו‬ ‫שוב ושוב אך ללא הצלחה‪ ,‬לא הצליח‬ ‫דף | דיוקנו של העשיר עלתה בידו לצד‬ ‫למצוא אדם שענה על דרישותיו‪.‬‬ ‫נוף מרהיב שהשתקף מרחוק ממשרדו‬ ‫כעבור שנה כמעט ונשכח ממנו הענין‪,‬‬ ‫הגה"צ רבי יענק'לי גלינסקי זצוק"ל‬ ‫ופתאום בלכתו ברחוב צדו עיניו‬ ‫מביא בזה משל נפלא‪:‬‬ ‫באחת הסמטאות עני מרוד ומסכן‪,‬‬ ‫לבוש קרעים וסחבות ומבט פניו‬ ‫מעשה בצייר בעל שם עולמי שהגיע‬ ‫זועקת אומללות‪.‬‬ ‫לגיל הגבורות‪ ,‬ולאחר קריירה נכבדה‬ ‫שהיה לו עשרות שנים חפץ היה‬ ‫הצייר העלה בפניו את 'חלומו'‬ ‫להנציח את שמו בציור אחרון‪ ,‬כזה‬ ‫מגוהצים‬ ‫דולר‬ ‫למאה‬ ‫ובתמורה‬ ‫שיאדיר את שמו לעוד שנים רבות‪.‬‬ ‫הסכים העני לשבת על כסא כדי‬ ‫שדיוקנו יונצח על מחציתו הריק של‬ ‫בקרבו גמלה ההחלטה לצייר על גבי‬ ‫הגיליון‪.‬‬ ‫גליון אחד את דיוקנם של עשיר ועני‬ ‫כאחד זה לצד זה‪ .‬לאחר חיפוש‬ ‫ודרישה נמצא אחד מעשירי תבל‬ ‫העני הביט על דיוקנו לאחר שצייר‬ ‫שנתן את הסכמתו לכך‪.‬‬ ‫הלה | העני והעשיר זהו אותו אחד‬ ‫באחד‬ ‫נקבע‬ ‫ביניהם‬ ‫המפגש‬ ‫אלא שהתהפך עליו הגלגל‬ ‫ממשרדיו המפוארים‪ ,‬שם העלה‬ ‫כשסיים הצייר את מלאכתו ביקש‬ ‫הצייר את דיוקנו של העשיר יפה‬ ‫העני את רשותו לראות את הגיליון‪.‬‬ ‫התואר מול נוף עוצר נשימה‪.‬‬ ‫לפתע הישיר אליו העני באחת את‬ ‫מבטו‪ ,‬ועל שפתיו נתלה חיוך רב‬ ‫משמעות‪.‬‬ ‫בעולם הזה יש ימי אהבה וימי שנאה |‬ ‫תמה הצייר לפשר החיוך‪ ,‬או אז השיב‬ ‫יידע בעצמו שעוד מעט יגיע ימי‬ ‫לו העני‪" :‬שני האנשים המצויירים על‬ ‫האהבה ויקל עליו להתגבר עתה‬ ‫גבי הגיליון‪ ,‬הם אותו אחד!‬ ‫איתא בספה"ק "תולדות יעקב יוסף"‬ ‫'מה? – תמה לעצמו הצייר‪' ,‬איך יתכן‬ ‫(פר' שמות)‪ ,‬כתב הבעש"ט הק'‬ ‫כדבר הזה?"‬ ‫ש'האדם נמצא באחד משני המצבים‬ ‫הסביר לו העני את כוונתו ואמר‪" :‬דע‬ ‫שהם עליה או ירידה כיוון שאי אפשר‬ ‫העשיר‬ ‫של‬ ‫דיוקנו‬ ‫שדמות‬ ‫לך‪,‬‬ ‫לעלות תמיד במדריגה אחת'‪.‬‬ ‫המצוירת בחציו הראשון של הגיליון‬ ‫רבינו תם מגדולי רבותינו הראשונים‬ ‫זהו אותו אדם‪ ,‬זהו אני בעצמי‪ .‬ואכן‬ ‫הגדיר זאת בשם "ימי האהבה וימי‬ ‫זה היה עוד בטרם נתהפך עלי הגלגל‬ ‫השנאה"‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫לרעה‪ ,‬לפני שהפסדתי את כל רכושי‬ ‫בבת אחת"‪...‬‬ ‫"כי כל מתחיל לעשות שום מעשה –‬ ‫אם יהיה לו במעשה ההוא שום הנאה‬ ‫מעשה זה בא ללמדנו מהו 'עולם –‬ ‫אזי תיכנס בליבו התאווה לגמור‬ ‫כגלגל החוזר'‪ .‬אכן לפעמים מתגאה‬ ‫הפעולה‪ ,‬כי כן בכל מעשה שיש בו‬ ‫העשיר בעצמו באמרו שכסף רב יש לו‬ ‫שום הנאה תיכנס בליבו האהבה‬ ‫הפזורים להם בכל המדינות מסביב‬ ‫הראשונה – ואחר כך תסור ותיכנס‬ ‫ומרגיש את עצמו ברום המעלה‪ ,‬אבל‬ ‫בליבו השנאה‪ ,‬ולקץ ימים תסור‪ .‬וכן‬ ‫אינו יודע שמקרא מפורש הוא (חגי ב'‪,‬‬ ‫יתחלפו תמיד‪ :‬יסור האחד ויבוא‬ ‫ח') "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"‪ ,‬ולכן‬ ‫השני‪ ...‬כי האהבה והשנאה נלחמות‬ ‫אל לו להתגאות בעצמו כי ברגע אחד‬ ‫שתיהן‪ .‬פעם תגבר האחת ופעם תגבר‬ ‫ה' מוריש ומעשיר‪ ,‬אלא ינצל את הונו‬ ‫השניה‪."...‬‬ ‫הרב ויתן אותו לצדקה עבור עניים‬ ‫ואביונים וכך יינצל מכל גזירות קשות‬ ‫ורעות כמו שמצינו בזוה"ק‪.‬‬ ‫ראה אותה רבי יוחנן בן זכאי בעוניה‬ ‫ושמח | לשמחה זו ‪ -‬מה היא עושה‬ ‫לאור זאת נביא בזה את דברי הגמרא‬ ‫(כתובות ס"ו ע"ב)‪:‬‬ ‫ישראל"!‪ ,‬איזה אושר היה אז בעם‬ ‫"תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי‬ ‫ישראל? הלוא עם ישראל היו אז‬ ‫שהיה רוכב על החמור והיה יוצא‬ ‫במצב נורא ואיום והתרחקו מהתורה‬ ‫מירושלים והיו תלמידיו מהלכין‬ ‫ומצוות עד כדי כך שנמסרו בידי‬ ‫אחריו‪ .‬ראה ריבה אחת שהיתה‬ ‫עכו"ם‪ ,‬ולשמחה זו מה היא עושה‬ ‫מלקטת שעורין מבין גללי בהמתן של‬ ‫באומרו 'אשריכם ישראל'?‬ ‫ערביים‪ .‬כיוון שראתה אותו נתעטפה‬ ‫בשערו ועמדה לפניו‪ .‬אמרה לו‪ :‬רבי‪,‬‬ ‫פרנסני!‪ ,‬אמר לה‪ :‬בת מי את? אמרה‬ ‫הסבל שסובלים עם ישראל | הוא‬ ‫לו‪ :‬בת נקדימון בן גוריון אני‪...‬‬ ‫הפתח לישועה‬ ‫"בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר‪:‬‬ ‫ומבארים בזה המפרשים ואומרים‬ ‫אשריכם ישראל! בזמן שעושין רצונו‬ ‫שרבן יוחנן בן זכאי צפה ברוח קדשו‬ ‫של מקום – אין כל אומה ולשון‬ ‫וידע שכל הסבל שסובלים עם ישראל‬ ‫שולטת בהם‪ ,‬ובזמן שאין עושין רצונו‬ ‫בעת הזאת‪ ,‬אות וסימן הוא לגאולה‬ ‫של מקום – מוסרן ביד אומה שפילה‪,‬‬ ‫לכך‬ ‫לזכות‬ ‫שעומדים‬ ‫העתידה‬ ‫ולא ביד אומה שפילה אלא ביד‬ ‫במהרה‪ ,‬והוא ידע היטב כי דווקא‬ ‫בהמתן של אומה שפילה"‪.‬‬ ‫מתוך הצרות והסבל תצמח ישועתם‬ ‫של עם ישראל‪.‬‬ ‫ומקשים המפרשים‪ ,‬מדוע לאחר‬ ‫שראה רבי יוחנן בן זכאי את הסבל‬ ‫ועל כן כשראה כל זאת מיד התרגש‬ ‫הנורא שסובלים עם ישראל ובפרט‬ ‫ליבו בקרבו ואמר לעצמו שאם כך‪ ,‬אז‬ ‫כשראה את בתו של נקדימון בן גוריון‬ ‫וודאי הוא שתקוותם קרובה כי עצם‬ ‫שהיה מעשירי ישראל שהגיעה לכזה‬ ‫העונש הקשה והסבל העצום שהם‬ ‫מצב עד כדי כך שהיתה צריכה‬ ‫סובלים‪ ,‬וכמאמר הגמרא 'לא ביד‬ ‫להתעסק לפרסתה ע"י שליקטה את‬ ‫אומה שפילה מסר את בניו אלא ביד‬ ‫מזונה מבין גללי בהמתן של ערביים‪,‬‬ ‫בהמתן של אומה שפילה'‪ ,‬הוא המעיד‬ ‫שמח ?!‬ ‫על קץ היסורים כי גלגל הוא החוזר‬ ‫בעולם‪ ,‬ודווקא מנקודה שפילה זו יזכו‬ ‫מכך‬ ‫להתעורר‬ ‫צריך‬ ‫היה‬ ‫הרי‬ ‫לבוא לרום המעלה‪ ,‬ולכן אמר‬ ‫ולהשתתף בצערן של ישראל? מדוע‬ ‫"אשריכם ישראל"‪.‬‬ ‫זו‬ ‫בשעה‬ ‫דווקא‬ ‫לנכון‬ ‫מצא‬ ‫להתבטאות במילים אלו‪" :‬אשריכם‬ ‫וזקינות ברחובות ירושלים וגו' (זכריה‬ ‫ח'‪ ,‬ד')‪.‬‬ ‫ממשיכה הגמרא ואומרת‪" :‬עד שלא‬ ‫ראה רבי עקיבא שועל יוצא מקודש‬ ‫נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי‬ ‫הקודשים וצחק | עכשיו תתקיים‬ ‫מתיירא שלא תתקיים נבואתו של‬ ‫נבואתו של זכריה‬ ‫זכריה‪ .‬עכשיו שנתקיימה נבואתו של‬ ‫וכמו כן איתא בגמרא (מכות כ"ד ע"ב)‬ ‫אוריה בידוע שנבואתו של זכריה‬ ‫"וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר‬ ‫מתקיימת – בלשון הזה אמרו לו‪:‬‬ ‫בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך‪.‬‬ ‫עקיבא‪ ,‬ניחמתנו‪ .‬עקיבא‪ ,‬ניחמתנו!‬ ‫פעם אחת היו עולין לירושלים‪ ,‬כיוון‬ ‫ולכאורה קשה‪ ,‬היתכן שרבי עקיבא‬ ‫שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם‪.‬‬ ‫היה חושש שמא לא תתקיים נבואתו‬ ‫כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל‬ ‫של זכריה‪ ,‬האם היה צריך לאות‬ ‫יוצא מבין קדשי הקדשים‪ ,‬התחילו‬ ‫ומופת על כך‪.‬‬ ‫הם בוכים ורבי עקיבא מצחק‪.‬‬ ‫עוד קשה‪ ,‬שהרי מה היתה פליאתו של‬ ‫"אמרו לו‪ :‬מפני מה אתה מצחק?‪ ,‬אמר‬ ‫רבי עקיבא על חבריו שבכו‪ ,‬הלוא‬ ‫להם‪ :‬מפני מה אתם בוכים? אמרו לו‪:‬‬ ‫מצינו כן על ירמיהו בעצמו שקונן על‬ ‫מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת"‪,‬‬ ‫כך דכתיב "על אלה היה דווה ליבנו על‬ ‫ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!‬ ‫אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם‬ ‫אמר להם‪ :‬ולכן אני מצחק דכתיב‬ ‫שועלים הילכו בו" (איכה ה'‪ ,‬י"ז‪-‬י"ח)‪.‬‬ ‫"ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה‬ ‫הכהן ואת זכריהו בן ברכיהו" (ישעיה‬ ‫ח'‪ ,‬ב')‪ .‬וכי מה ענין אוריה אצל זכריה?‬ ‫והלוא אוריה במקדש ראשון וזכריה‬ ‫כשהחורבן גדול אזי תבוא הישועה |‬ ‫במקדש שני? אלא תלה הכתוב‬ ‫לכן ציפה רבי עקיבא שייצאו שועלים‬ ‫נבואתו של זכריה בנבואתו של‬ ‫מקוה"ק שהוא אות וסימן לחורבן‬ ‫אוריה‪ .‬באוריה כתיב‪" :‬לכן בגללכם‬ ‫הנורא‬ ‫ציון שדה תחרש" (מיכה ג'‪ ,‬י"ב)‪,‬‬ ‫ולפי דברינו אלה יתבאר הדבר היטב‬ ‫ובזכריה כתיב‪" :‬עוד ישבו זקנים‬ ‫שהרי בנבואתו של מיכה מצינו רמז‬ ‫לכך שלעתיד ייצאו שועלים מבית‬ ‫החורבן אז יוכלו עם ישראל לזכות‬ ‫קודש הקדשים וכמו שהתנבא על כך‪:‬‬ ‫לגאולה השלימה‪.‬‬ ‫"ציון שדה תחרש וירושלים עיים‬ ‫תהיה והר הבית לבמות יער" (ירמיה‬ ‫אך עכשיו‪ ,‬לאחר שנתקיימו נבואות‬ ‫כ"ו‪ ,‬י"ח)‪.‬‬ ‫החורבן אחת לאחת‪ ,‬ולאחר שראה‬ ‫רבי עקיבא את ביהמ"ק שנחרב ע"י‬ ‫ומפרש בזה המלבי"ם ואומר‪ :‬מצייר‬ ‫הרומאים והמקום נהפך לדאבוננו‬ ‫שכל המקודש יותר – יגדל חורבנו‬ ‫לכעין יער וחורש אשר שועלים‬ ‫יותר שציון תחרש עד שתהיה כשדה‬ ‫מתהלכים בו כבתוך ביתם ‪ -‬הסיק‬ ‫וירושלים לא תחרש רק תהיה לעיים‬ ‫מכך כי מעתה הוכשרה הדרך לבניינה‬ ‫ע"י מפולת הבית‪ .‬והר הבית ששם היה‬ ‫של הגאולה‪.‬‬ ‫המקדש והמזבח ונשאר ממנו הכותל‬ ‫כלומר שלא עכשיו נודע לו כי נבואתו‬ ‫המערבי ידמה כבמות הנמצאים ביער‬ ‫של זכריה עומדת להתקיים כי לא היה‬ ‫שאין איש בא לתוכם‪ ,‬רק שועלים‬ ‫ספק בידו כלל שנבואה זו נכונה‬ ‫ופריצי חיות ילכו בם"‪.‬‬ ‫ואמיתית היא‪ ,‬אלא שחשש שמא כל‬ ‫נמצא שהר הבית שהוא מקום‬ ‫דברי הנבואות יתאחרו מאוד ואז‬ ‫המקדש והקודש יהיה מקום יער‬ ‫יארוך זמן רב עד שיוכשר לישראל זמן‬ ‫מקום משכן חיות טורפות‪ .‬הרי לנו‬ ‫הגאולה‪ ,‬אבל עכשיו משראה איך‬ ‫שכאשר ראו שועל יוצא מבית קודש‬ ‫שדברי הנבואה של מיכה ממהרים‬ ‫הקדשים‪ ,‬ראו בזה שנתקיימה נבואתו‬ ‫לבוא בראותו איך שועלים מהלכים‬ ‫של מיכה‪.‬‬ ‫בבית קודש הקדשים מתוך ביזיון‬ ‫ובספר "אמרי שוהם" מבאר בזה כי‬ ‫וחרפה למקום קדוש כזה‪ ,‬הבין כי‬ ‫וודאי שרבי עקיבא לא פקפק בקיום‬ ‫עכשיו "בידוע שנבואתו של זכריה‬ ‫נבואתו של זכריה‪ ,‬כי אם חשש מאוד‬ ‫מתקיימת"‪ ,‬היינו שבוודאי תמהר‬ ‫שמא תתאחר הנבואה לבוא‪.‬‬ ‫ישועתם של ישראל לבוא‪.‬‬ ‫כלומר שרבי עקיבא חשש מאוד מכך‬ ‫שכל זמן שלא יגיעו התוצאות של‬ ‫החורבן לשיאם אזי תתאחר קיום‬ ‫שיתקיימו‬ ‫לאחר‬ ‫ורק‬ ‫הנבואה‪.‬‬ ‫השלבים האחרונים והמאוחרים של‬ ‫חשש לחתום עליה לבדו וביקש‬ ‫מהרה"ק‬ ‫ישועה‬ ‫ביקשה‬ ‫האשה‬ ‫מהגביר שיסע עמו לחתום על החוזה‪.‬‬ ‫מסאווראן | העשיר הצליח עד מאוד‬ ‫אכן העסקה נשאה חן בעיני הגביר‪,‬‬ ‫במסחר‬ ‫ולמחרת בבוקר לקח עמו מזוודה‬ ‫ונסיים במעשה פלא שהיה אצל‬ ‫קטנה ובה הסכום הכסף הדרוש ויצא‬ ‫הרה"ק רבי משה מסאווראן זיע"א‬ ‫לדרכו‪.‬‬ ‫כאשר התדפקה על דלת ביתו אשה‬ ‫אחת וביכתה לפניו את מר גורלה‬ ‫באומרה‪" :‬כל חיינו עסקנו‪ ,‬אני ובעלי‬ ‫חתם על עיסקא היסטורית | מששכח‬ ‫במעשי צדקה וחסד והעושר לא‬ ‫את המזוודה חשש מגורלו המר‬ ‫העביר אותנו על דעתנו‪ .‬אם כן‪ ,‬למה‬ ‫פרטי העסקה סוכמו כבר בין הצדדים‬ ‫מגיע לנו שנרד מנכסינו ונגיע עד כדי‬ ‫ונחתמה בשעה טובה ומוצלחת‪ ,‬אולם‬ ‫פת לחם?!"‬ ‫כשהגיע שלב התשלום ביקש המוכר‬ ‫הרבי היה אחוז בשרעפיו ואחר כך‬ ‫לקבל רק מקדמה‪ .‬אבל לאחר דין‬ ‫הישיר מבט לעברה ואמר‪" :‬אספר לך‬ ‫לפשרה‬ ‫להגיע‬ ‫הצליחו‬ ‫ודברים‬ ‫מעשה שהיה‪ ,‬ובו תוכלי למצוא‬ ‫שהסכום ישולם במועד אחר‪.‬‬ ‫תשובה למצוקתך"‪.‬‬ ‫שמח וטוב לב יצא הגביר לשוב לביתו‪.‬‬ ‫וכה היה מעשה‪:‬‬ ‫בדרכם עצרו הם בפונדק וירדו לפוש‬ ‫קצת בחצר‪ ,‬הגביר לקח עימו את‬ ‫היה פעם גביר אחד שההצלחה‬ ‫המזוודה והניח אותה ליד העץ שלידו‬ ‫האירה לו פנים‪ .‬עסקיו גדלו והתחרבו‬ ‫ישבו שניהם‪ ,‬אולם כאשר שבו לעגלה‬ ‫מיום ליום ועושרו התעצם מאוד‪ .‬היה‬ ‫שכחו מכל זה והשאירו את המזוודה‬ ‫הוא יהודי ירא שמים שגם קבע עתים‬ ‫היקרה שם ליד העץ‪.‬‬ ‫לתורה‪ .‬היה לו מנהל עסקים יהודי‬ ‫שהוא היה חותם על כל העסקאות‬ ‫הגיעו שניהם הביתה והגביר הושיט‬ ‫והוא סמך עליו בעיניים עצומות‪.‬‬ ‫את ידו כדי לקחת את המזוודה‪ ,‬לפתע‬ ‫חוורו פיו‪ :‬המזוודה איננה!‪ ,‬או אז נזכר‬ ‫יום אחד הזדמנה לו עסקה ענקית‪.‬‬ ‫ששכח אותה שם מתחת לחצר הבית‬ ‫חושיו המסחריים של מנהל העסקים‬ ‫בו הם שהו‪.‬‬ ‫קלטו מיד את הרווחים העצומים‬ ‫שעסקה זו עשויה להניב‪ ,‬אך בכל זאת‬ ‫עצמאי משלו וההצלחה האירה לו‬ ‫מיהר לרוץ למנהל עסקיו וביקש ממנו‬ ‫פנים‪ ,‬לא ארכו הימים עד שהוא עצמו‬ ‫שיחזור איתו לאותו מקום בתקוותו‬ ‫נעשה לעשיר גדול‪ .‬ולצד עושרו גם‬ ‫שימצא את הכסף‪ ,‬אולם אמר לו הלה‪:‬‬ ‫הרבה בעשיית מעשי צדקה וחסד‪,‬‬ ‫"אין שום טעם לנסוע‪ ,‬אין סיכוי‬ ‫והעניים היו בני ביתו‪.‬‬ ‫אבל‬ ‫המזוודה"‪,‬‬ ‫את‬ ‫שנמצא‬ ‫משהתעקש הגביר לנסוע בכל זאת‬ ‫והנה ביום שישי אחד כשקיבל קהל‬ ‫נסעו הם ביחד‪ ,‬והנה כשהגיעו ליד‬ ‫למתן תרומות לעניים ואביונים נחרד‬ ‫העץ לא האמינו למראה עיניהם‪:‬‬ ‫לראות ביניהם לא פחות ולא יותר –‬ ‫והיתה‬ ‫שלימה‬ ‫נמצאה‬ ‫המזוודה‬ ‫את בעליו לשעבר‪ .‬היה הוא לבוש‬ ‫מונחת שם כמו שהניחו אותה מקודם!‬ ‫בלויי סחבות ופניו נחרשו יגון‪.‬‬ ‫בהתחלה הוא לא זיהה שהעשיר‬ ‫בדרך חזרה ראה מנהל העסקים את‬ ‫העומד מולו זהו אותו מנהל עסקים‬ ‫הגביר כשהוא שקוע בהרהורים‬ ‫שלו לשעבר‪.‬‬ ‫וארשת עצב עלתה על פניו‪ ,‬וכשהגיעו‬ ‫הביתה נשתנו פניו של הגביר וזרם של‬ ‫מיודענו העשיר דחף לידיו שטר כסף‬ ‫דמעות פרצו מעיניו‪ .‬מנהל העסקים‬ ‫גדול‪ ,‬וכאילו באקראי לחש על אוזנו‬ ‫תמה על כך מאוד‪.‬‬ ‫באומרו‪" :‬הנני מזמין אותך לסעוד‬ ‫עמי את סעודות השבת"‪.‬‬ ‫עסקיו הידרדרו עד שנהיה עני מרוד |‬ ‫מנהל העסקים נהיה עשיר והזמין‬ ‫משנגנב ממנו הנעליים נשאר בבית‬ ‫אותו לסעודת שבת בביתו‬ ‫הטבילה | העשיר שמע אותו מרחוק‬ ‫כשהוא שר שם ניגוני שמחה‬ ‫לפלא היה זה שמאותו יום ואילך חלה‬ ‫מהפך בעסקיו של הגביר והחלו לרדת‬ ‫עיניו של אחד הקבצנים צדו את‬ ‫פלאים‪.‬‬ ‫התרומה המיוחדת לה זכה אותו עני‬ ‫ובליבו גמלה החלטה להעביר את‬ ‫בזה אחר זה נחל הפסדים עצומים עד‬ ‫השטר לרשותו‪ .‬הוא הבחין כי העני‬ ‫שיום אחד נאלץ לפטר את מנהל‬ ‫מסתיר את הכסף בנעליו‪.‬‬ ‫העסקים‪ .‬כבר לא היה לו בעצם מה‬ ‫לנהל‪ ,‬ומנהל העסקים הרחיק נדוד‬ ‫מאותו רגע שמר את צעדיו‪ ,‬וכשהלך‬ ‫והגיע למדינה אחרת‪ .‬פתח עסק‬ ‫זה לבית הטבילה בא אחריו הקבצן‪,‬‬ ‫'שאלה אחת לי אליך'‪ ,‬אמר העשיר‬ ‫נטל את נעליו ונעלם‪ .‬העני יצא‬ ‫לבעליו לשעבר‪" .‬מדוע כשמצאת אז‬ ‫מהטבילה ונדהם לגלות כי נעליו‬ ‫את המזוודה האבודה פרצת בבכי‪,‬‬ ‫נעלמו ובתוכם הכסף‪ .‬השמש החלה‬ ‫ואילו הערב כשגנבו את נעליך רקדת‬ ‫שוקעת ונשאר הוא בודד ונבוך בבית‬ ‫ופיזזת בשמחה עצומה כאילו דבר לא‬ ‫הטבילה‪.‬‬ ‫אירע?"‪.‬‬ ‫משינטו צללי ערב של יום השבת‬ ‫האורח הרהר לרגע ואחר השיב‪" :‬דע‬ ‫המתינו בבית העשיר בקוצר רוח‬ ‫לך‪ .‬שאז כשראיתי שנעשה לי נס כה‬ ‫לבואו של העשיר‪.‬‬ ‫גדול הבנתי כי אני נמצא בפסגת‬ ‫כשזה בושש לבוא יצא העשיר לחפש‬ ‫ההצלחה‪ ,‬ומכיוון שגלגל הוא הסובב‬ ‫אחריו‪ ,‬הוא עבר ליד בית הטבילה‬ ‫בעולם הרי שמהפסגה אין דרך אלא‬ ‫ושמע מתוכו קולות של שירה וזמרה‪.‬‬ ‫למטה‪ ,‬ולכן בכיתי על מצבי המר‬ ‫כשנכנס פנימה נדהם לגלות אדם‬ ‫שהולך להיות לי‪ ,‬ואכן מאז החלה‬ ‫יחף‪ ,‬מפזז ומכרכר בשמחה‪ .‬עד מהרה‬ ‫ההידרדרות אצלי בעסקים"‪.‬‬ ‫התברר לו כי זהו אותו עני‪.‬‬ ‫" ואילו הערב‪ ,‬כשנותרתי לבד בבית‬ ‫חיש מהר דאג להביא לו זוג נעליים‬ ‫הטבילה ואפילו בלי נעליים ידעתי‬ ‫והביאו לביתו‪ ,‬שם הלבישו אותו‬ ‫שזוהי שיא נקודת השפל אצלי‪,‬‬ ‫בגדים נקיים ומכובדים לכבוד שבת‪,‬‬ ‫שממנה הדרך מובילה רק למעלה"‪.‬‬ ‫וכולם הסבו לסעודה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬לאחר הסיוע הרב שקיבל הוא‬ ‫ממנהל העסקים שלו לשעבר הצליח‬ ‫סיבת השמחה היתה | כיוון שידע‬ ‫להשתקם במהרה עד שחזר למעמדו‬ ‫שברגע שהגיע לשיא השפל הולך‬ ‫ולמצבו הראשון‪ ,‬וההצלחה שבה‬ ‫להתרומם בחזרה‬ ‫להאיר לו פנים‪.‬‬ ‫בתום הסעודה ביקש העשיר מאורחו‬ ‫"זה הסיפור"‪ ,‬סיים הצדיק את דבריו‬ ‫להתלוות אליו אל גינת הבית‪ ,‬ושם‬ ‫לאשה‪" .‬ועכשיו דעי כי גם אתם –‬ ‫בהתרגשות עצומה התוודע אליו‬ ‫אחרי שירדתם מטה מטה‪ ,‬תתחילו‬ ‫וסיפר לו את כל הקורות עימו‪ ,‬והלה‬ ‫לעלות שוב מעלה מעלה בגלגל‬ ‫הבטיח לאורחו לעזור לו כדי שיוכל‬ ‫וכך הוי‪.‬‬ ‫ההצלחה"‪.‬‬ ‫לשוב ולעמוד על רגליו‪.‬‬ ‫משמע שעושה כן רק בגלל‬ ‫שאלה א'‪ :‬אחד נסע לארץ ישראל‬ ‫שציווה עליו ה'‪ ,‬אבל במצוה‬ ‫לאיזה שמחה משפחתית למשך שבוע‬ ‫שהשכל מחייבו אי אפשר‬ ‫ימים או יותר מזה וזכה לקיים מצות‬ ‫לברך עליו כיוון שהיה עושה‬ ‫ישוב ארץ ישראל‪ ,‬למה אינו מברך על‬ ‫כן גם בלא ציווי הבורא‪ .‬לכן‬ ‫מצות ישוב ארץ ישראל‪ ,‬הרי רש"י על‬ ‫כיוון ישוב הארץ חפץ האדם‬ ‫הפסוק בפרשתנו (כ"ו‪ ,‬י"ג) 'לא עברתי‬ ‫לקיימו גם בלא ציווי ה'‪,‬‬ ‫ממצוותיך ולא שכחתי'‪ ,‬אומר שלא‬ ‫שהרי גם אצל גויי הארצות‬ ‫שכחתי לברך על הפרשת מעשרות‪.‬‬ ‫מסכימים הם להילחם עד‬ ‫ונראה מדבריו שחייבים לברך על כל‬ ‫טיפת דם על אדמתם‪.‬‬ ‫מצוה ומצוה שעושים‪ ,‬ולמה כאן אין‬ ‫ככל‬ ‫מצוה‬ ‫היא‬ ‫והרי‬ ‫מברכים‬ ‫חכמינו ז"ל תיקנו לזה ברכה בברכת‬ ‫המצוות?‬ ‫המזון בברכת 'נודה לך'‬ ‫בזה‬ ‫ליישב‬ ‫עוד‬ ‫ב‪ .‬ואפשר‬ ‫תשובה‪:‬‬ ‫שמצד הדין אכן צריך לברך‬ ‫מצות ישוב ארץ ישראל השכל מחייבו‬ ‫על מצות ישוב הארץ אלא‬ ‫ולכן אינו יכול לברך עליו 'אשר‬ ‫שאין מברכים עליו בסתם‬ ‫קדשנו במצוותיו‪..‬וציוונו'‬ ‫כך בסתם כך כי אם בברכת‬ ‫א‪ .‬בשו"ת "תורת ירוחם" רצה‬ ‫המזון כמו אנו מברכים‬ ‫ליישב בזה ע"פ מה שכתב‬ ‫בברכה השניה‪' ,‬נודה לך ה'‬ ‫הרבינו בחיי שעל כל מצוה‬ ‫שהנחלת‬ ‫על‬ ‫אלוקינו‬ ‫שהשכל מחייב לקיים את‬ ‫לאבותינו ארץ חמדה טובה‬ ‫המצוה אין מברכים עליו‪,‬‬ ‫וברכה‪ ...‬ועל הכל ה' אלוקינו‬ ‫שהרי מנוסח הברכה 'אשר‬ ‫אנחנו מודים לך וכו' ככתוב‬ ‫וציוונו'‬ ‫במצוותיו‬ ‫קדשנו‬ ‫תרומות‬ ‫חיוב‬ ‫בשביל‬ ‫ואכלת ושבעת וברכת את ה'‬ ‫לתת‬ ‫שצריך‬ ‫ומעשרות‬ ‫אלוקיך וכו'‪ ,‬ומסיים 'על‬ ‫מהפירות הגדלים על אדמת‬ ‫הארץ ועל המזון'‪.‬‬ ‫הארץ‪.‬‬ ‫הרי שהברכה היא גם על הישיבה‬ ‫ולפיכך אין מברכים עליו משום‬ ‫בארץ ישראל‪ ,‬ומהראוי שהיושבים‬ ‫שאינה מצוה לכשעצמה אלא למטרה‬ ‫בארץ ישראל יכוונו באמירת ברכה זו‬ ‫אחרת‪ ,‬וכמו שכתב הרמב"ן (ספר‬ ‫על קיום מצות ישוב ארץ ישראל‪.‬‬ ‫המצוות שורש י"ב) שאין מברכים על‬ ‫נתינת תרומות ומעשרות לכהן משום‬ ‫מצוה שאינה 'מטרה לכשעצמה' אין‬ ‫אינה מטרה לכשעצמה אלא כדי לתת‬ ‫מברכים עליו‬ ‫לכהן שהרי אסור לו לאכול מפירות‬ ‫טבל כשם שלישראל אסור (ולכן‬ ‫ג‪ .‬ויש ליישב בזה שמצד הדין‬ ‫מפרישים)‪.‬‬ ‫אין צריך לברך עליו כיוון‬ ‫שאין זה מצוה בפני עצמה‪,‬‬ ‫הראשונים‬ ‫שכתבו‬ ‫וכמו‬ ‫דמצות ארץ ישראל שנצטוו‬ ‫אלא‬ ‫אינה‬ ‫ישראל‬ ‫בני‬ ‫עורך ומתמלל שיחות תורניות‪ ,‬שמועס'ן בהלכה ובאגדה‪,‬‬ ‫סיפורי צדיקים והסטוריה שסופרו ע"י חסידים ואנשי מעשה וכדומה‬ ‫‪ :‬צרו קשר בפלא'‪ ,053-4199-289 :‬או בדוא"ל‪s963096 @gmail.com :‬‬