gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת אברהם · Mishnas Avraham — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: משנת אברהם · Mishnas Avraham

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

משנת אברהם · Mishnas Avraham — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫משנת אברהם‬ ‫פרשת‬ ‫כי תבא‬ ‫שנת תשפ"ו‬ ‫שנה גליון‬ ‫ב מח‬ ‫מתורתו של הגה"צ רבי אברהם יעקב הכהן פאם זצ"ל‬ ‫גדרי מצות הביכורים והבאתם לבית המקדש‬ ‫היתה השבועה תחילה"‪ .‬מאידך‪ ,‬בסוף הלכות מעשר שני (פרק יא הלכה יז) כתב‬ ‫שיעור הביכורים ודיני הבאתם‬ ‫הרמב"ם‪" :‬ישראל וממזרים מתוודים‪ ,‬אבל לא גרים ועבדים משוחררים‪ ,‬מפני‬ ‫כתוב בפרשה (כו‪ ,‬ב)‪" :‬ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר‬ ‫שאין להם חלק בארץ‪ ,‬והרי הוא אומר (דברים כו‪ ,‬טו) 'ואת האדמה אשר נתת‬ ‫ה' אלקיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו‬ ‫לנו'"‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬במה שונה ביכורים ממעשר שני? הרי בשניהם הנוסח מדבר‬ ‫שם"‪ .‬והנה מן התורה אין שיעור לכמות הפירות שצריך להביא‪ ,‬כמו ששנינו (פאה‬ ‫על נתינת הארץ‪ .‬וכן הקשה המשנה למלך (הלכות ביכורים שם) והוסיף‪" :‬תמיה‬ ‫פרק א משנה א) שביכורים הם אחד מהדברים שאין להם שיעור מהתורה‪ ,‬אבל‬ ‫לי‪ ,‬דאף שיכולין לומר לאבותינו‪ ,‬מכל מקום כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם‬ ‫חכמים קבעו בזה שיעור ואמרו שצריך להביא אחד מששים מכלל היבול‪ .‬ובעל‬ ‫יכולים לומר אשר נתת לי‪ ,‬דומיא דאשה‪ ,‬וכהנים ולוים אינן קורין אלא מפני שיש‬ ‫הטורים מביא לזה רמז יפה‪ :‬המילה "טנא" [הסל שבו שמים את הפירות] שוה‬ ‫להם ערי מגרש‪ ,‬ורבינו עצמו כתב בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינן מתודים‬ ‫בגימטריה שישים‪.‬‬ ‫מפני שאין להם חלק בארץ"‪ ,‬והניח בצ"ע‪.‬‬ ‫לגבי השאלה האם האדם חייב להביא את הפירות בעצמו או שהוא יכול למנות‬ ‫המגיה על המשנה למלך‪ ,‬מביא בשם המהר"ם חביב (בספרו כפות תמרים‪ ,‬סוכה לח‪,‬‬ ‫שליח שיביאהו עבורו‪ ,‬הרמב"ם (פרק ב מהלכות ביכורים הלכה כא) פוסק‪:‬‬ ‫א ד"ה ואגב) שכתב ליישב הסתירה על ידי דיוק בלשון הפסוקים‪ .‬בפרשת ביכורים‬ ‫"המפריש ביכוריו להעלותן בידו לירושלים‪ ,‬לא ישלחם ביד שליח‪ .‬ואם לקטן‬ ‫נאמר (כו‪ ,‬ג)‪" :‬כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"‪ .‬תיבת "לתת"‬ ‫מתחילה על מנת לשלחם ביד שליח‪ ,‬הרי זה מתר לשלחם"‪ .‬ובהמשך (פרק ג‬ ‫היא בלשון עתיד‪ .‬לפי הנביא יחזקאל (מז‪ ,‬כב)‪ ,‬כאשר הארץ תחולק מחדש לעתיד‬ ‫הלכה יב) כתב‪" :‬המביא את הביכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל‬ ‫לבוא בימי המשיח‪ ,‬גם הגרים יקבלו נחלה וחלק בארץ יחד עם שבטי ישראל‪,‬‬ ‫הדרך עד שמגיע להר הבית‪ ,‬הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו‪,‬‬ ‫כמו שכתוב שם‪" :‬והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם אשר‬ ‫ואפילו היה מלך גדול שבישראל‪ ,‬ונכנס עד שמגיע לעזרה‪ ,‬וקורא ועודהו הסל‬ ‫הולדו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל איתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי‬ ‫על כתפו (דברים כו‪ ,‬ג) 'הגדתי היום לה' אלקיך'‪ .‬את הביכורים נותנים לכהנים‬ ‫ישראל"‪ .‬וכיון שבביכורים הלשון מתייחסת גם לעתיד‪ ,‬הגר יכול לקרוא‪ .‬לעומת‬ ‫הנמצאים באותו זמן במשמרת בבית המקדש‪ .‬גם הכהנים עצמם‪ ,‬אם יש להם‬ ‫זאת‪ ,‬בוידוי מעשרות הלשון היא לגמרי בלשון עבר (כו‪ ,‬טו)‪" :‬ואת האדמה אשר נתת‬ ‫שדות‪ ,‬חייבים להביא ביכורים‪ ,‬רק שאינם צריכים ליתנם לאנשי משמר‪ ,‬אלא‬ ‫לנו כאשר נשבע לאבותינו"? וכיון שבלשון עבר מדובר על חלוקת הארץ שהיתה‬ ‫יכולים לשמור את הביכורים של עצמם ולאכול אותם‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬נשים פטורות‬ ‫בימי יהושע בן נון‪ ,‬והרי הגרים לא קיבלו אז חלק ונחלה בארץ‪ ,‬הם אינם יכולים‬ ‫לגמרי מלהביא ביכורים‪ ,‬כיון שהאשה לא קיבלה חלק ונחלה בארץ‪ ,‬וממילא אינה‬ ‫לומר "אשר נתת לנו" בלשון עבר‪ ,‬ולכן הם פטורים מוידוי מעשרות‪.‬‬ ‫יכולה לומר את הנוסח שבתורה "אשר נתת לי"‪.‬‬ ‫אולם עדיין קשה‪ ,‬הלא גם בפרשת ביכורים אומרים מפשט בלשון עבר (כו‪ ,‬י)‪:‬‬ ‫דין הגרים בביכורים ובוידוי מעשרות‬ ‫"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה'‬ ‫והנה לגבי גרים יש סתירה בדברי הרמב"ם‪ .‬מצד אחד‪ ,‬בהלכות ביכורים (פרק ד‬ ‫אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך"‪ ,‬וכמו שאשה פטורה מהטעם הזה שאין לה‬ ‫הלכה ג) פסק‪" :‬הגר מביא וקורא‪ ,‬שנאמר לאברהם (בראשית יז‪ ,‬ה) 'אב המון גוים‬ ‫חלק בארץ‪ ,‬כך גם הגר צריך להיות פטור‪ ,‬שהרי אינו יכול לומר "אשר נתת לי"‪.‬‬ ‫נתתיך'‪ ,‬הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה‪ ,‬ולאברהם היתה‬ ‫וכן הקשה המנחת חינוך (מצוה תרו) מאי שנא ביכורים ממעשר‪ .‬ובאמת הכפות‬ ‫השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ"‪ .‬וצריך ביאור מה כוונת הרמב"ם במה‬ ‫תמרים עצמו הקשה על התירוץ שלו מהלשון של עבר שנאמרה בביכורים‪.‬‬ ‫שהוסיף "ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ"‪ .‬ומבאר הכסף‬ ‫ומיישב בזה"ל‪ :‬יש לומר‪ ,‬כיון דנתינה זו אינה חשובה לשבועה כההיא דמעשר‬ ‫משנה‪ ,‬שלכאורה קשה‪ ,‬הרי בפסוקי הביכורים אומרים שהארץ ניתנה בשבועה‬ ‫שני דכתיב 'את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת וכו''‪ ,‬לא איכפת לן‪ ,‬משום‬ ‫"לאבותינו"‪ ,‬דהיינו אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬ואם כן‪ ,‬איך הגר יכול לומר "לאבותינו"‪.‬‬ ‫דהכא יש לפרש 'אשר נתת לי' דיהב לי זוזי וזבנית בהו"‪ .‬והיינו‪ ,‬שהלשון "אשר‬ ‫על כך משיב הרמב"ם שעיקר השבועה על הארץ היתה לאברהם שהוא אב‬ ‫נתת לי" שנאמרה בביכורים לא נכתבה ביחס לשבועה על הארץ‪ ,‬מה שאין כן במה‬ ‫המון גוים‪ ,‬וכיון שהגרים נחשבים לבניו של אברהם‪ ,‬השבועה כוללת גם אותם‪,‬‬ ‫שכתוב במעשר‪.‬‬ ‫ולכן הגר יכול לומר "לאבותינו"‪ .‬וזוהי כוונת הרמב"ם במה שסיים "ולאברהם‬ ‫לימוד מפרשת ביכורים על הכרת הטוב ומניעת הרגל בשלום בית‬ ‫רוחני שזיו השכינה נתגשם בתוכו‪ ,‬מזון שמאלאכי השרת ניזונים ממנו‪ .‬למרות‬ ‫חובת ההודאה של מביא הביכורים‬ ‫כל זאת‪ ,‬לאחר זמן מה‪ ,‬בני ישראל אמרו (במדבר כא‪ ,‬ו) "ונפשינו קצה בלחם‬ ‫כתוב (כו‪ ,‬ג)‪" :‬ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום‬ ‫הקלוקל"‪ .‬השמחה שהיתה להם בתחילה‪ ,‬הפכה כעת לכלום‪ ,‬רק משום שהם כבר‬ ‫לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו"‪ .‬והנה אותו‬ ‫היו מורגלים בו‪.‬‬ ‫אדם שמביא את הביכורים יכול להיות אדם שכבר נמצא וגר בארץ ארבעים או‬ ‫הדרך לראיית המעלות בבית‬ ‫חמישים שנה‪ ,‬ובכל זאת הוא נותן כעת הודאה על עצם זה שהוא בא לארץ‪ ,‬ומביא‬ ‫כיום יש בעיות מרובות בענין שלום בית‪ .‬בתחילת השידוך‪ ,‬ולאחר מכן בחתונה‬ ‫חלק קטן מפירות האדמה שה' נתן לו‪.‬‬ ‫ובמשך עוד כמה שנים‪ ,‬הכל היה "פיין און גליקלעך" [טוב ושמח]‪ ,‬על צד הטוב‬ ‫מכאן נראה שיש לימוד גדול מאוד מפרשה זו‪ ,‬שכן טבעו של האדם הוא שבדבר‬ ‫ביותר‪ ,‬מתוך הרגשה שאין כלה כזו בכל העולם כולו‪ .‬אולם‪ ,‬ישנם מצבים שיש‬ ‫שהוא כבר מורגל בו‪ ,‬הוא מפסיק להחשיב אותו ולשמוח במה שיש לו‪ .‬הדבר דומה‬ ‫בעיות כבר בתחילה‪ ,‬ויש מי שלאחר כמה שנים אינו מרוצה מהחיים שלו‪ ,‬ושוב‬ ‫למה שאירע בפרשת המן‪ ,‬שבתחילה‪ ,‬לעם ישראל לא היה מה לאכול כשנכנסו‬ ‫אינו מסוגל לראות בה שום מעלות‪ .‬ובאמת‪ ,‬כבר אצל אדם הראשון כתוב (בראשית‬ ‫אל המדבר‪ ,‬עד שהקב"ה הביא להם את המן‪ .‬במן הזה היה אפשר לטעום כל‬ ‫ב‪ ,‬יח) שהוא לא מצא עזר כנגדו בכל העולם‪ ,‬עד שהקב"ה נתן לו את חוה‪ ,‬ועל כך‬ ‫טעם שרוצים להרגיש‪ ,‬והוא היה מאכל בריא לגמרי שאין בו שום פסולת‪ ,‬ולחם‬ ‫מכיר רק במקצת שבמקצת‪ ,‬ורחוק מלראות את הטוב כולו‪ ,‬וספר החינוך מדגיש‬ ‫אמר אדם בהתרגשות (שם ב‪ ,‬כג)‪" :‬ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר‬ ‫שעל ידי הדיבור של הפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה' אלקיך" הלב שלו‬ ‫מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת"‪ .‬מורא'דיג! אך לאחר כמה שעות‬ ‫יתעורר‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬הוא כבר שינה את דבריו ואמר (ג‪ ,‬יב)‪" :‬ויאמר האדם האשה אשר נתתה‬ ‫עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"‪ .‬הוא תלה בה את כל החסרון‪ ,‬שהיא זו שנתנה‬ ‫'טובה כפולה ומכופלת'‬ ‫לו‪ ,‬וזה היה אדם הראשון‪ ,‬שהתנהג בכפיות טובה ושכח את כל מה שה' נתן לו‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬אנו אומרים בהגדה של פסח את הלשון‪" :‬על אחת כמה וכמה טובה כפולה‬ ‫ומכופלת למקום עלינו"‪ .‬מהו פירוש הלשון "מכופלת"? החתם סופר מפרש‬ ‫הדיבור מעורר את הלב לראות את הטוב‬ ‫שאפילו אם האדם מרגיש שהטובה היא כפולה‪ ,‬אף על פי כן היא באמת מכופלת‪,‬‬ ‫ועל המצב הזה בדיוק נתנה התורה את פרשת מקרא ביכורים‪ ,‬שבה צריכים לתת‬ ‫דהיינו‪ ,‬שצריך לכפול שוב את הכפולה הזו‪ ,‬משום שבאמת האדם עדיין אינו‬ ‫פירות לכהן‪ .‬החינוך (מצוה תרו) כתב שהאופן הכי טוב להוציא אל הפועל את‬ ‫מרגיש שיש עוד טובות רבות שאינו מרגיש בהן כלל כעת‪ .‬וזהו מה שבעל ההגדה‬ ‫המחשבות של הכרת הטוב הוא דוקא על ידי הדיבור‪ .‬וז"ל‪ ,‬משרשי המצוה‪ ,‬לפי‬ ‫עושה כשהוא מונה את החסדים בפירוט‪ .‬הוא לא אומר סתם שיצאנו ממצרים‪,‬‬ ‫שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו וכו'‪ ,‬ראוי לו לעורר‬ ‫אלא מפרט שה' הרג בכוריהם‪ ,‬ונתן לנו את ממונם‪ ,‬וקרע לנו את הים‪ ,‬והאכילנו‬ ‫לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם‪ ,‬ויספר חסדיו‬ ‫את המן‪ ,‬ונתן לנו את השבת‪ ,‬וקירבנו לפני הר סיני‪ ,‬והכניסנו לארץ ישראל‪ .‬ולכן‪,‬‬ ‫יתברך עלינו"‪ .‬מסיבה זו האדם אומר את כל הפרשה‪ ,‬מהמילים "ארמי אובד אבי"‪,‬‬ ‫אם היונגערמאן [האברך] יעשה לעצמו חשבון מפורט של כל הטובות והמעלות‬ ‫ומזכיר את כל הצרות‪ ,‬את המצרים‪" ,‬וישמע ה' את קולינו" וכו' עד "ויביאנו אל‬ ‫שיש לו בנישואין שלו‪ ,‬הוא יראה שיעלה בידו חשבון גדול מאוד של טובות שהוא‬ ‫ארץ זבת חלב ודבש"‪ .‬ובדרך זו הוא זוכה להרגיש כאילו הוא עצמו הגיע כעת‬ ‫מקבל ממנה‪ .‬ומה טוב היה אם גם היה מוציא בפיו את הדברים הללו‪ ,‬שאז היה לו‬ ‫לארץ ישראל ונמנה עם באי הארץ‪ .‬לאחר מכן הוא אומר "ושמחת בכל הטוב‬ ‫שלום בית גדול הרבה יותר‪.‬‬ ‫אשר נתן לך וגו' ולביתך"‪ .‬הרי טבע האדם הוא שאפילו כשהוא מכיר בטוב‪ ,‬הוא‬ ‫מהות מצות וידוי מעשרות וגודל כח הדיבור‬ ‫'נתתיו ללוי' – זה מעשר לוי‪' .‬וגם נתתיו' – זו תרומה ותרומת מעשר‪' .‬לגר ליתום‬ ‫מהות השם 'וידוי מעשרות' והאם הוא שייך לחטא‬ ‫ולאלמנה' – זה מעשר עני‪ ,‬הלקט והשכחה והפאה‪ ,‬אף על פי שאינן מעכבין את‬ ‫כתוב (כו‪ ,‬יב)‪" :‬כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת‬ ‫הוידוי‪' .‬מן הבית' – זו חלה"‪ .‬והביאור בזה‪ ,‬וכן פירש במשנה ראשונה‪ ,‬שבמצות‬ ‫המעשר"‪ .‬פרשה זו נקראת "וידוי מעשרות"‪ .‬ולכאורה יש לשאול‪ ,‬איזה חטא‬ ‫לקט שכחה ופאה לא נאמר בתורה לשון נתינה‪ ,‬אלה לשון עזיבה ‪" -‬תעזוב"‪,‬‬ ‫יש כאן עד שהפרשה הזו נקראת בשם "וידוי"? הרי באמת האדם רק מפרט כאן‬ ‫כלומר שהבעלים לא יקח את הפירות הללו משדהו‪ ,‬אלא ישאיר ויעזוב את הלקט‪,‬‬ ‫שהוא נתן את כל המעשרות שהוא מחויב לתת‪.‬‬ ‫השכחה והפאה בשדה בשביל העניים‪ .‬ולכן אינו מעכב את הוידוי אם האדם לא‬ ‫הספורנו מפרש על המילים "ביערתי הקודש מן הבית"‪" :‬בחטאינו ובעוונות‬ ‫מזכיר את הלשון "נתתיו לגר ליתום ולאלמנה"‪ ,‬כיון שלקט שכחה ופאה אינם‬ ‫אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות‪ ,‬אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות‪,‬‬ ‫צריכים נתינה בפועל אלא רק עזיבה‪ .‬ובאמת‪ ,‬האדם אכן קיים את המצוה הזו‬ ‫כאמרו (יחזקאל כ‪ ,‬כו) "ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם"‪ ,‬וזהו וידוי‬ ‫בפועל‪ ,‬ולכאורה על כרחנו הוא חייב לקיים את המצוה‪ ,‬שאם לא עזב את הלקט‪,‬‬ ‫מעשר שהזכירו רז"ל"‪ .‬ומבואר מדבריו שקודם חטא העגל היו ניתנות המתנות‬ ‫השכחה והפאה‪ ,‬איך שייך שהוא יאמר בהמשך הוידוי את המשפט (דברים כו‪,‬‬ ‫הללו לבכור שנמצא בבית‪ ,‬ולא היו צריכים לתת אותן לכהנים‪ .‬ועל החסרון הזה‬ ‫יד) "עשיתי ככל אשר צויתני"‪ ,‬לכן מוכרח שהוא קיים את המצוה‪ ,‬ורק הלשון‬ ‫נאמר הוידוי‪ ,‬שחטא העגל הוא זה שגרם לכך שצריכים לומר כעת "ביערתי‬ ‫עצמה אינה מעכבת את הוידוי [אולם מדברי חלק מהראשונים משמע שאפילו‬ ‫הקודש מן הבית"‪ ,‬משום שמוכרחים להוציא את המתנות ולתת אותן לכהנים‪.‬‬ ‫אם האדם לא עזב בפועל את המתנות הללו בשדה אין זה מעכב‪ ,‬והיה קשה להם‬ ‫להבין מהו הביאור שאינו מעכב בזה]‪.‬‬ ‫המנחת חינוך (מצוה תרז) מבאר באופן אחר מה היה החטא שצריכים לומר עליו‬ ‫וידוי‪ .‬והוא‪ ,‬מדוע חיכה האדם עד השנה השלישית כדי לתת את המעשרות האלו‪,‬‬ ‫מעלת כח הדיבור והזהירות בו מתוך מצות וידוי מעשרות‬ ‫הרי הוא היה יכול לתת אותם מיד בשנה הראשונה ובשנה השניה‪ .‬אלא‪ ,‬שעכשיו‬ ‫יש לשאול‪ ,‬מהו הענין של הוידוי וההצהרה (‪ )declaration‬הזו‪ ,‬שהרי לכאורה‬ ‫הגיע הזמן המאוחר ביותר שניתן לתת בו על פני כל שלש השנים‪ .‬ועל זה אומר‬ ‫אם האדם כבר קיים את כל המצוות והמתנות‪ ,‬ושמח ושימח כראוי‪ ,‬מהו הענין‬ ‫האדם "ביערתי הקודש מן הבית"‪ ,‬כדי לבטא שהוא אמנם קיים את המצוה עצמה‪,‬‬ ‫לבוא ולספר את כל זה להקב"ה‪.‬‬ ‫אך הוא לא קיים אותה בזמן המובחר והעיקרי שלה‪ .‬המנחת חינוך מוסיף עד כדי‬ ‫בספר החינוך (מצוה תרז) מוצא מוסר השכל גדול במצוה זו‪" :‬משרשי המצוה‪,‬‬ ‫כך‪ ,‬שאם האדם כבר נתן את הכל בפועל קודם שהגיע זמן הביעור‪ ,‬אפשר שהוא‬ ‫לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים‪,‬‬ ‫פטור מלומר וידוי זה‪.‬‬ ‫שאילו מצד יתר התנועות – גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו‪ .‬ועל כן יש הרבה‬ ‫אולם לענ"ד הביאור בזה הוא פשוט‪ ,‬והטעם שצריכים לומר וידוי עולה ממה‬ ‫מבני אדם שיראין מלפסול דיבורם‪ ,‬שהוא ההוד הגדול שבהם‪ ,‬יותר מלחטוא‬ ‫שכתב הרמב"ם (ספר המצות‪ ,‬מצוה קלא)‪" :‬היא שציוונו להתוודות לפניו בהוצאת‬ ‫במעשה‪"[ .‬איר הערט?! – אתם שומעים?! הוא נזהר יותר מלפגום בדיבורו מאשר‬ ‫משפטי המעשרות והתרומות‪ ,‬ולהתנקות מהם במאמר גם כן כמו שאנחנו נקיים‬ ‫לחטוא במעשה‪ .‬וזהו חידוש!"]‪ .‬ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול‪,‬‬ ‫מהחזיק בהם בפועל‪ ,‬וזהו הנקרא וידוי מעשר"‪ .‬דהיינו‪ ,‬שהמשמעות של המילה‬ ‫וגם כי בהם תלויה מחיית משרתי האל‪ ,‬היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן‬ ‫וידוי כאן היא לשון התנקות‪ ,‬ויש בה הצהרה (‪ )declaration‬של האדם לומר‬ ‫להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל‪ ,‬וגם שנעיד על‬ ‫שנקיים אנו ועשינו את מה שצוה ה'‪ .‬לפי זה‪ ,‬הדבר אינו שייך כלל לענין של חטא‪,‬‬ ‫עצמנו בפינו בבית הקדוש‪ ,‬שלא שיקרנו בהם ולא עיכבנו דבר מהם‪ ,‬וכל כך כדי‬ ‫ולא כפי שביארו הספורנו והמנחת חינוך‪.‬‬ ‫שניזהר מאד בענין"‪.‬‬ ‫דין לקט שכחה ופאה בוידוי מעשרות‬ ‫נראה מזה‪ ,‬שחוץ מן הענין של מתנות עניים‪ ,‬יש כאן ענין שאפילו אצל בני אדם‬ ‫נאמר בפסוק (כו‪ ,‬יג)‪" :‬וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה"‪ .‬והכוונה הפשוטה‬ ‫שאולי מזלזלים במעשים שלהם‪ ,‬הרי הדיבור שלהם נחשב בעיניהם להוד הגדול‬ ‫היא למעשר עני‪ .‬אולם בדברי המשנה (מעשר שני פרק ה משנה י) מבואר שתיבות‬ ‫שבהם‪ ,‬שזהו צלם האלוקים‪ ,‬השכל והדיבור שבו האדם נעלה על בעלי החיים‪.‬‬ ‫אלו כוללות גם את המצוות של לקט שכחה ופאה שהאדם נותן לעניים‪ ,‬אלא שהן‬ ‫מתוך הדברים הללו עולה התעוררות גדולה לגבי האופן שבו אנו צריכים להיזהר‬ ‫אינן מעכבות את הוידוי‪ .‬ולכאורה צריך להבין‪ ,‬מהו הביאור של המושג שאינן‬ ‫בכח הדיבור שלנו‪ ,‬שיש בו די כח לשמח בני אדם‪ ,‬וצריך להיזהר שלא לבזות‬ ‫מעכבות את הוידוי‪ .‬והנה זה לשון המשנה שם‪" :‬במנחה ביום טוב האחרון היו‬ ‫אותם באמצעותו‪.‬‬ ‫מתודין‪ .‬כיצד היה הוידוי‪' ,‬ביערתי הקדש מן הבית' – זה מעשר שני ונטע רבעי‪.‬‬ ‫נערך משיעור שנמסר‬ ‫הדפסת הגליון מוקדשת על ידי הר"ר אביש מנדל ורעייתו שיחיו‬ ‫מכון עלה זית‬ ‫בשנת תשנ"ג‬ ‫לכבוד הולדת הנין אריה שלום נ"י‪ ,‬לנכדיהם ר' מנחם ויעל מנדל שיחיו‬ ‫עריכת ספרים מרישא עד גמירא‬ ‫‪publish@alehzayis.com 732.513.3466‬‬ ‫להקדשות‪ ,‬הערות‪ ,‬ולקבלת הגליון‪For dedications, comments and to receive the gilyon: ravpam1229@gmail.com 908.956.1540 :‬‬ ‫‪FAX: 732.865.7002‬‬ ‫‪732.387.7841‬‬ ‫נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה‬