משנת אברהם · Mishnas Avraham — כי תבוא (2026-08-24)

משנת אברהם
פרשת
כי תבא
שנת תשפ"ו
שנה גליון
ב מח מתורתו של הגה"צ רבי אברהם יעקב הכהן פאם זצ"ל
גדרי מצות הביכורים והבאתם לבית המקדש
היתה השבועה תחילה" .מאידך ,בסוף הלכות מעשר שני (פרק יא הלכה יז) כתב שיעור הביכורים ודיני הבאתם
הרמב"ם" :ישראל וממזרים מתוודים ,אבל לא גרים ועבדים משוחררים ,מפני כתוב בפרשה (כו ,ב)" :ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר
שאין להם חלק בארץ ,והרי הוא אומר (דברים כו ,טו) 'ואת האדמה אשר נתת ה' אלקיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו
לנו'" .ולכאורה קשה ,במה שונה ביכורים ממעשר שני? הרי בשניהם הנוסח מדבר שם" .והנה מן התורה אין שיעור לכמות הפירות שצריך להביא ,כמו ששנינו (פאה
על נתינת הארץ .וכן הקשה המשנה למלך (הלכות ביכורים שם) והוסיף" :תמיה פרק א משנה א) שביכורים הם אחד מהדברים שאין להם שיעור מהתורה ,אבל
לי ,דאף שיכולין לומר לאבותינו ,מכל מקום כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם חכמים קבעו בזה שיעור ואמרו שצריך להביא אחד מששים מכלל היבול .ובעל
יכולים לומר אשר נתת לי ,דומיא דאשה ,וכהנים ולוים אינן קורין אלא מפני שיש הטורים מביא לזה רמז יפה :המילה "טנא" [הסל שבו שמים את הפירות] שוה
להם ערי מגרש ,ורבינו עצמו כתב בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינן מתודים בגימטריה שישים.
מפני שאין להם חלק בארץ" ,והניח בצ"ע.
לגבי השאלה האם האדם חייב להביא את הפירות בעצמו או שהוא יכול למנות
המגיה על המשנה למלך ,מביא בשם המהר"ם חביב (בספרו כפות תמרים ,סוכה לח, שליח שיביאהו עבורו ,הרמב"ם (פרק ב מהלכות ביכורים הלכה כא) פוסק:
א ד"ה ואגב) שכתב ליישב הסתירה על ידי דיוק בלשון הפסוקים .בפרשת ביכורים "המפריש ביכוריו להעלותן בידו לירושלים ,לא ישלחם ביד שליח .ואם לקטן
נאמר (כו ,ג)" :כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" .תיבת "לתת" מתחילה על מנת לשלחם ביד שליח ,הרי זה מתר לשלחם" .ובהמשך (פרק ג
היא בלשון עתיד .לפי הנביא יחזקאל (מז ,כב) ,כאשר הארץ תחולק מחדש לעתיד הלכה יב) כתב" :המביא את הביכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל
לבוא בימי המשיח ,גם הגרים יקבלו נחלה וחלק בארץ יחד עם שבטי ישראל, הדרך עד שמגיע להר הבית ,הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו,
כמו שכתוב שם" :והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם אשר ואפילו היה מלך גדול שבישראל ,ונכנס עד שמגיע לעזרה ,וקורא ועודהו הסל
הולדו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל איתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי על כתפו (דברים כו ,ג) 'הגדתי היום לה' אלקיך' .את הביכורים נותנים לכהנים
ישראל" .וכיון שבביכורים הלשון מתייחסת גם לעתיד ,הגר יכול לקרוא .לעומת הנמצאים באותו זמן במשמרת בבית המקדש .גם הכהנים עצמם ,אם יש להם
זאת ,בוידוי מעשרות הלשון היא לגמרי בלשון עבר (כו ,טו)" :ואת האדמה אשר נתת שדות ,חייבים להביא ביכורים ,רק שאינם צריכים ליתנם לאנשי משמר ,אלא
לנו כאשר נשבע לאבותינו"? וכיון שבלשון עבר מדובר על חלוקת הארץ שהיתה יכולים לשמור את הביכורים של עצמם ולאכול אותם .לעומת זאת ,נשים פטורות
בימי יהושע בן נון ,והרי הגרים לא קיבלו אז חלק ונחלה בארץ ,הם אינם יכולים לגמרי מלהביא ביכורים ,כיון שהאשה לא קיבלה חלק ונחלה בארץ ,וממילא אינה
לומר "אשר נתת לנו" בלשון עבר ,ולכן הם פטורים מוידוי מעשרות. יכולה לומר את הנוסח שבתורה "אשר נתת לי".
אולם עדיין קשה ,הלא גם בפרשת ביכורים אומרים מפשט בלשון עבר (כו ,י): דין הגרים בביכורים ובוידוי מעשרות
"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' והנה לגבי גרים יש סתירה בדברי הרמב"ם .מצד אחד ,בהלכות ביכורים (פרק ד
אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך" ,וכמו שאשה פטורה מהטעם הזה שאין לה הלכה ג) פסק" :הגר מביא וקורא ,שנאמר לאברהם (בראשית יז ,ה) 'אב המון גוים
חלק בארץ ,כך גם הגר צריך להיות פטור ,שהרי אינו יכול לומר "אשר נתת לי". נתתיך' ,הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה ,ולאברהם היתה
וכן הקשה המנחת חינוך (מצוה תרו) מאי שנא ביכורים ממעשר .ובאמת הכפות השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ" .וצריך ביאור מה כוונת הרמב"ם במה
תמרים עצמו הקשה על התירוץ שלו מהלשון של עבר שנאמרה בביכורים. שהוסיף "ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ" .ומבאר הכסף
ומיישב בזה"ל :יש לומר ,כיון דנתינה זו אינה חשובה לשבועה כההיא דמעשר משנה ,שלכאורה קשה ,הרי בפסוקי הביכורים אומרים שהארץ ניתנה בשבועה
שני דכתיב 'את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת וכו'' ,לא איכפת לן ,משום "לאבותינו" ,דהיינו אברהם יצחק ויעקב ,ואם כן ,איך הגר יכול לומר "לאבותינו".
דהכא יש לפרש 'אשר נתת לי' דיהב לי זוזי וזבנית בהו" .והיינו ,שהלשון "אשר על כך משיב הרמב"ם שעיקר השבועה על הארץ היתה לאברהם שהוא אב
נתת לי" שנאמרה בביכורים לא נכתבה ביחס לשבועה על הארץ ,מה שאין כן במה המון גוים ,וכיון שהגרים נחשבים לבניו של אברהם ,השבועה כוללת גם אותם,
שכתוב במעשר. ולכן הגר יכול לומר "לאבותינו" .וזוהי כוונת הרמב"ם במה שסיים "ולאברהם
לימוד מפרשת ביכורים על הכרת הטוב ומניעת הרגל בשלום בית
רוחני שזיו השכינה נתגשם בתוכו ,מזון שמאלאכי השרת ניזונים ממנו .למרות חובת ההודאה של מביא הביכורים
כל זאת ,לאחר זמן מה ,בני ישראל אמרו (במדבר כא ,ו) "ונפשינו קצה בלחם כתוב (כו ,ג)" :ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום
הקלוקל" .השמחה שהיתה להם בתחילה ,הפכה כעת לכלום ,רק משום שהם כבר לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" .והנה אותו
היו מורגלים בו. אדם שמביא את הביכורים יכול להיות אדם שכבר נמצא וגר בארץ ארבעים או
הדרך לראיית המעלות בבית חמישים שנה ,ובכל זאת הוא נותן כעת הודאה על עצם זה שהוא בא לארץ ,ומביא
כיום יש בעיות מרובות בענין שלום בית .בתחילת השידוך ,ולאחר מכן בחתונה חלק קטן מפירות האדמה שה' נתן לו.
ובמשך עוד כמה שנים ,הכל היה "פיין און גליקלעך" [טוב ושמח] ,על צד הטוב מכאן נראה שיש לימוד גדול מאוד מפרשה זו ,שכן טבעו של האדם הוא שבדבר
ביותר ,מתוך הרגשה שאין כלה כזו בכל העולם כולו .אולם ,ישנם מצבים שיש שהוא כבר מורגל בו ,הוא מפסיק להחשיב אותו ולשמוח במה שיש לו .הדבר דומה
בעיות כבר בתחילה ,ויש מי שלאחר כמה שנים אינו מרוצה מהחיים שלו ,ושוב למה שאירע בפרשת המן ,שבתחילה ,לעם ישראל לא היה מה לאכול כשנכנסו
אינו מסוגל לראות בה שום מעלות .ובאמת ,כבר אצל אדם הראשון כתוב (בראשית אל המדבר ,עד שהקב"ה הביא להם את המן .במן הזה היה אפשר לטעום כל
ב ,יח) שהוא לא מצא עזר כנגדו בכל העולם ,עד שהקב"ה נתן לו את חוה ,ועל כך טעם שרוצים להרגיש ,והוא היה מאכל בריא לגמרי שאין בו שום פסולת ,ולחם
מכיר רק במקצת שבמקצת ,ורחוק מלראות את הטוב כולו ,וספר החינוך מדגיש אמר אדם בהתרגשות (שם ב ,כג)" :ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר
שעל ידי הדיבור של הפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה' אלקיך" הלב שלו מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" .מורא'דיג! אך לאחר כמה שעות
יתעורר. בלבד ,הוא כבר שינה את דבריו ואמר (ג ,יב)" :ויאמר האדם האשה אשר נתתה
עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" .הוא תלה בה את כל החסרון ,שהיא זו שנתנה
'טובה כפולה ומכופלת'
לו ,וזה היה אדם הראשון ,שהתנהג בכפיות טובה ושכח את כל מה שה' נתן לו.
והנה ,אנו אומרים בהגדה של פסח את הלשון" :על אחת כמה וכמה טובה כפולה
ומכופלת למקום עלינו" .מהו פירוש הלשון "מכופלת"? החתם סופר מפרש הדיבור מעורר את הלב לראות את הטוב
שאפילו אם האדם מרגיש שהטובה היא כפולה ,אף על פי כן היא באמת מכופלת, ועל המצב הזה בדיוק נתנה התורה את פרשת מקרא ביכורים ,שבה צריכים לתת
דהיינו ,שצריך לכפול שוב את הכפולה הזו ,משום שבאמת האדם עדיין אינו פירות לכהן .החינוך (מצוה תרו) כתב שהאופן הכי טוב להוציא אל הפועל את
מרגיש שיש עוד טובות רבות שאינו מרגיש בהן כלל כעת .וזהו מה שבעל ההגדה המחשבות של הכרת הטוב הוא דוקא על ידי הדיבור .וז"ל ,משרשי המצוה ,לפי
עושה כשהוא מונה את החסדים בפירוט .הוא לא אומר סתם שיצאנו ממצרים, שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו וכו' ,ראוי לו לעורר
אלא מפרט שה' הרג בכוריהם ,ונתן לנו את ממונם ,וקרע לנו את הים ,והאכילנו לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ,ויספר חסדיו
את המן ,ונתן לנו את השבת ,וקירבנו לפני הר סיני ,והכניסנו לארץ ישראל .ולכן, יתברך עלינו" .מסיבה זו האדם אומר את כל הפרשה ,מהמילים "ארמי אובד אבי",
אם היונגערמאן [האברך] יעשה לעצמו חשבון מפורט של כל הטובות והמעלות ומזכיר את כל הצרות ,את המצרים" ,וישמע ה' את קולינו" וכו' עד "ויביאנו אל
שיש לו בנישואין שלו ,הוא יראה שיעלה בידו חשבון גדול מאוד של טובות שהוא ארץ זבת חלב ודבש" .ובדרך זו הוא זוכה להרגיש כאילו הוא עצמו הגיע כעת
מקבל ממנה .ומה טוב היה אם גם היה מוציא בפיו את הדברים הללו ,שאז היה לו לארץ ישראל ונמנה עם באי הארץ .לאחר מכן הוא אומר "ושמחת בכל הטוב
שלום בית גדול הרבה יותר. אשר נתן לך וגו' ולביתך" .הרי טבע האדם הוא שאפילו כשהוא מכיר בטוב ,הוא
מהות מצות וידוי מעשרות וגודל כח הדיבור
'נתתיו ללוי' – זה מעשר לוי' .וגם נתתיו' – זו תרומה ותרומת מעשר' .לגר ליתום מהות השם 'וידוי מעשרות' והאם הוא שייך לחטא
ולאלמנה' – זה מעשר עני ,הלקט והשכחה והפאה ,אף על פי שאינן מעכבין את כתוב (כו ,יב)" :כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת
הוידוי' .מן הבית' – זו חלה" .והביאור בזה ,וכן פירש במשנה ראשונה ,שבמצות המעשר" .פרשה זו נקראת "וידוי מעשרות" .ולכאורה יש לשאול ,איזה חטא
לקט שכחה ופאה לא נאמר בתורה לשון נתינה ,אלה לשון עזיבה " -תעזוב", יש כאן עד שהפרשה הזו נקראת בשם "וידוי"? הרי באמת האדם רק מפרט כאן
כלומר שהבעלים לא יקח את הפירות הללו משדהו ,אלא ישאיר ויעזוב את הלקט, שהוא נתן את כל המעשרות שהוא מחויב לתת.
השכחה והפאה בשדה בשביל העניים .ולכן אינו מעכב את הוידוי אם האדם לא
הספורנו מפרש על המילים "ביערתי הקודש מן הבית"" :בחטאינו ובעוונות
מזכיר את הלשון "נתתיו לגר ליתום ולאלמנה" ,כיון שלקט שכחה ופאה אינם
אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות ,אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות,
צריכים נתינה בפועל אלא רק עזיבה .ובאמת ,האדם אכן קיים את המצוה הזו
כאמרו (יחזקאל כ ,כו) "ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם" ,וזהו וידוי
בפועל ,ולכאורה על כרחנו הוא חייב לקיים את המצוה ,שאם לא עזב את הלקט,
מעשר שהזכירו רז"ל" .ומבואר מדבריו שקודם חטא העגל היו ניתנות המתנות
השכחה והפאה ,איך שייך שהוא יאמר בהמשך הוידוי את המשפט (דברים כו,
הללו לבכור שנמצא בבית ,ולא היו צריכים לתת אותן לכהנים .ועל החסרון הזה
יד) "עשיתי ככל אשר צויתני" ,לכן מוכרח שהוא קיים את המצוה ,ורק הלשון
נאמר הוידוי ,שחטא העגל הוא זה שגרם לכך שצריכים לומר כעת "ביערתי
עצמה אינה מעכבת את הוידוי [אולם מדברי חלק מהראשונים משמע שאפילו
הקודש מן הבית" ,משום שמוכרחים להוציא את המתנות ולתת אותן לכהנים.
אם האדם לא עזב בפועל את המתנות הללו בשדה אין זה מעכב ,והיה קשה להם
להבין מהו הביאור שאינו מעכב בזה]. המנחת חינוך (מצוה תרז) מבאר באופן אחר מה היה החטא שצריכים לומר עליו
וידוי .והוא ,מדוע חיכה האדם עד השנה השלישית כדי לתת את המעשרות האלו,
מעלת כח הדיבור והזהירות בו מתוך מצות וידוי מעשרות הרי הוא היה יכול לתת אותם מיד בשנה הראשונה ובשנה השניה .אלא ,שעכשיו
יש לשאול ,מהו הענין של הוידוי וההצהרה ( )declarationהזו ,שהרי לכאורה הגיע הזמן המאוחר ביותר שניתן לתת בו על פני כל שלש השנים .ועל זה אומר
אם האדם כבר קיים את כל המצוות והמתנות ,ושמח ושימח כראוי ,מהו הענין האדם "ביערתי הקודש מן הבית" ,כדי לבטא שהוא אמנם קיים את המצוה עצמה,
לבוא ולספר את כל זה להקב"ה. אך הוא לא קיים אותה בזמן המובחר והעיקרי שלה .המנחת חינוך מוסיף עד כדי
בספר החינוך (מצוה תרז) מוצא מוסר השכל גדול במצוה זו" :משרשי המצוה, כך ,שאם האדם כבר נתן את הכל בפועל קודם שהגיע זמן הביעור ,אפשר שהוא
לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, פטור מלומר וידוי זה.
שאילו מצד יתר התנועות – גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו .ועל כן יש הרבה אולם לענ"ד הביאור בזה הוא פשוט ,והטעם שצריכים לומר וידוי עולה ממה
מבני אדם שיראין מלפסול דיבורם ,שהוא ההוד הגדול שבהם ,יותר מלחטוא שכתב הרמב"ם (ספר המצות ,מצוה קלא)" :היא שציוונו להתוודות לפניו בהוצאת
במעשה"[ .איר הערט?! – אתם שומעים?! הוא נזהר יותר מלפגום בדיבורו מאשר משפטי המעשרות והתרומות ,ולהתנקות מהם במאמר גם כן כמו שאנחנו נקיים
לחטוא במעשה .וזהו חידוש!"] .ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, מהחזיק בהם בפועל ,וזהו הנקרא וידוי מעשר" .דהיינו ,שהמשמעות של המילה
וגם כי בהם תלויה מחיית משרתי האל ,היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן וידוי כאן היא לשון התנקות ,ויש בה הצהרה ( )declarationשל האדם לומר
להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל ,וגם שנעיד על שנקיים אנו ועשינו את מה שצוה ה' .לפי זה ,הדבר אינו שייך כלל לענין של חטא,
עצמנו בפינו בבית הקדוש ,שלא שיקרנו בהם ולא עיכבנו דבר מהם ,וכל כך כדי ולא כפי שביארו הספורנו והמנחת חינוך.
שניזהר מאד בענין".
דין לקט שכחה ופאה בוידוי מעשרות
נראה מזה ,שחוץ מן הענין של מתנות עניים ,יש כאן ענין שאפילו אצל בני אדם נאמר בפסוק (כו ,יג)" :וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה" .והכוונה הפשוטה
שאולי מזלזלים במעשים שלהם ,הרי הדיבור שלהם נחשב בעיניהם להוד הגדול היא למעשר עני .אולם בדברי המשנה (מעשר שני פרק ה משנה י) מבואר שתיבות
שבהם ,שזהו צלם האלוקים ,השכל והדיבור שבו האדם נעלה על בעלי החיים. אלו כוללות גם את המצוות של לקט שכחה ופאה שהאדם נותן לעניים ,אלא שהן
מתוך הדברים הללו עולה התעוררות גדולה לגבי האופן שבו אנו צריכים להיזהר אינן מעכבות את הוידוי .ולכאורה צריך להבין ,מהו הביאור של המושג שאינן
בכח הדיבור שלנו ,שיש בו די כח לשמח בני אדם ,וצריך להיזהר שלא לבזות מעכבות את הוידוי .והנה זה לשון המשנה שם" :במנחה ביום טוב האחרון היו
אותם באמצעותו. מתודין .כיצד היה הוידוי' ,ביערתי הקדש מן הבית' – זה מעשר שני ונטע רבעי.
נערך משיעור שנמסר
הדפסת הגליון מוקדשת על ידי הר"ר אביש מנדל ורעייתו שיחיו
מכון עלה זית
בשנת תשנ"ג לכבוד הולדת הנין אריה שלום נ"י ,לנכדיהם ר' מנחם ויעל מנדל שיחיו עריכת ספרים מרישא עד גמירא
publish@alehzayis.com 732.513.3466
להקדשות ,הערות ,ולקבלת הגליוןFor dedications, comments and to receive the gilyon: ravpam1229@gmail.com 908.956.1540 : FAX: 732.865.7002 732.387.7841
נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה
