gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

ספיר ויהלום · Sapeer V'yalom — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: ספיר ויהלום · Sapeer V'yalom

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

ספיר ויהלום · Sapeer V'yalom — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מרגליות יקרות ואבני חושן‪,‬‬ ‫פנינים נפלאים וסיפורי צדיקים‬ ‫דברי הגות ורעיון‬ ‫מאוצרות תורת החסידות‬ ‫משובצות זהב ומסודרות‬ ‫משיעוריו ושיחותיו של‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט”א‬ ‫פרשת כי תבוא‬ ‫שבת קודש‬ ‫על התורה‬ ‫אכסוף נועם שבת‬ ‫שלהבות קודש והגיונות חכמה‬ ‫בקדושת השבת וסגולתה‬ ‫מפרשת השבוע‬ ‫באו המונים לחגוג עם המלך ולהשתתף‬ ‫עמו בסעודתו‪.‬‬ ‫ושפתותינו שבח‬ ‫רואה ואינו שומע מאומה רק ארץ ישראל‬ ‫וארץ ישראל‪.‬‬ ‫סגולה לזכרון‬ ‫יום השבת הוא יום שיש בו שבח לבורא‬ ‫פעם ביקש מאן‪-‬דהוא מהרב הקדוש בעל‬ ‫בין הסועדים בלטה השתתפותם של‬ ‫כל עולמים‪ .‬אין לנו עת בה השירה‬ ‫כשבא להיפרד מידידו הרב הקדוש רבי אהרן‬ ‫‘ישמח ישראל’ מאלכסנדר זיע”א סגולה‬ ‫קבוצת אנשים זעירה‪ ,‬אשר נודעו מאז‬ ‫וההודיה ליוצר הכל בוקעות מקרבנו‬ ‫מזיטומיר זיע”א‪ ,‬שהיה אז מוטל על ערש‬ ‫לזכרון‪ .‬אמר לו ה’ישמח ישראל’‪ ,‬שירחץ‬ ‫ומתמיד כאנשים שאינם ממחבבי המלך‬ ‫כמאליהן כביום השבת‪.‬‬ ‫דוי אמר לו רבי אהרן‪ :‬הרי אמרו שמימי ארץ‬ ‫כמה פעמים ביום את חוט השדרה במים‬ ‫ומבקשי טובתו‪.‬‬ ‫ביום זה מעידים כל הנבראים על בריאת‬ ‫הקודש רפואה הם‪ ,‬והנה עומד מר לנסוע‬ ‫קרים‪ .‬עמד על ידו אדם אחר‪ ,‬וביקש גם‬ ‫כטוב ליבם של אורחים אלה במאכלים‬ ‫השמים והארץ על ידי הקדוש ברוך הוא‪,‬‬ ‫לארץ וכל הגיגיו נתונים בה‪ ,‬יקח נא מעט‬ ‫הוא סגולה לזכרון‪ ,‬שמא אעשה את אותה‬ ‫הערבים לחכם ובשתיה אשר כדת באין‬ ‫ושמחה מיוחדת מפעמת בנשמותינו‬ ‫מים לתוך פיו ודינם יהא כדין מימי הארץ‪,‬‬ ‫סגולה? אמר‪.‬‬ ‫אונס‪ ,‬זחה דעתם עליהם‪ ,‬והחלו להביע‬ ‫וגורמת לנו לשאת עינינו לשמים ולשבח‬ ‫אחר כך יפלטם לכוס ואני אשתה אותם‬ ‫ענה לו ה’ישמח ישראל’‪ :‬עבורך יש לי סגולה‬ ‫את דעותיהם על התנהלותו של המלך‬ ‫וארפא‪ .‬וכן היה‪.‬‬ ‫אחרת‪ :‬תקיים את הכתוב ‘לא תתורו אחרי‬ ‫ולפאר למי שברא כל אלה‪.‬‬ ‫בקול רם‪ ,‬וכהשלמה הוגנת לדבריהם‬ ‫באותו פרק נקלע משלוחי צפתי לעירו של‬ ‫עיניכם אשר אתם זונים אחריהם’ על ידי זה‬ ‫מכיוון שכך‪ ,‬יובן מדוע יום השבת הוא‬ ‫פיזרו כמה קללות על ראשו של המלך‬ ‫הרב הקדוש מאבריטש‪ .‬שש בו רבי אברהם‬ ‫זוכים ‘למען תזכרו’‪.‬‬ ‫יומו של היכל הנגינה הקונה מקום של‬ ‫כאוות נפשם ומשאלתם מימים ימימה‪.‬‬ ‫דוב והרבה להתעניין אצלו פרטי פרטים‬ ‫וסיפר החסיד הישיש ר’ משה אהרן בוים‪,‬‬ ‫כבוד בבתי ישראל בעת סעודות השבת‬ ‫הרגיש בהם המלך וחמתו עלתה בקרבו‬ ‫רבים מני ספור מארץ הצבי‪.‬‬ ‫שהזכיר את עצמו לפניו שיזכה לזכרון טוב‬ ‫ולאורך יום השבת כולו‪.‬‬ ‫ופעפעה בתוכו כארס של עכנאי‪.‬‬ ‫והמשולח שהיה מחונן בשפה עסיסית‬ ‫ושיזכור כל מה שילמד‪ .‬ענה לו ה’ישמח‬ ‫מלבד אותם מזמורי תפילה ופיוטי קודש‬ ‫“הנכם אוכלים ושותים על שולחני ‪-‬‬ ‫ועשירה תיאר לפניו את הקדושה והיופי של‬ ‫ישראל’‪ :‬עצה היא על זה להיות בבחינת בור‬ ‫אותם התקינו אנשי כנסת הגדולה לומר‬ ‫ובתוך כך מדברים בי סרה בעזות פנים‬ ‫הארץ‪ ,‬את הנוף המרהיב והמקסים שלה ואת‬ ‫סוד שאין מאבד טיפה‪ ,‬דהיינו להיות נזהר‬ ‫בסדר התפילה‪ ,‬אנו מוצאים ענין מיוחד‬ ‫שכזו?!”‬ ‫המקומות הקדושים עטויי ההוד‪ .‬בירושלים‬ ‫במדת יסוד שזו סגולה לזכרון‪ ,‬ועל ידי זה‬ ‫אשר נתקבל זה שנות דור ודור לזמר‬ ‫בכעסו החליט המלך להכריז על סיום‬ ‫עיר הקודש‪ ,‬סיפר‪ ,‬ניצב שריד בית מקדשנו‪,‬‬ ‫זוכים להיות בור סוד שאינו שוכח שום דבר‪.‬‬ ‫בשבחין ולהרבות בזמירות קודש בעת‬ ‫הסעודה ולפזר את כל האורחים לביתם‪,‬‬ ‫הכותל המערבי אשר שכינה לא זזה הימנו‬ ‫‪‬‬ ‫סעודות השבת דווקא‪.‬‬ ‫ואילו הסוררים יבואו על ענשם החמור‪.‬‬ ‫מעולם ובת קול מנהמת כיונה מבין חרכיו‪.‬‬ ‫זמירות השבת יסודתן בהררי קודש‬ ‫על הפסוק (דברים כו יג)‪‘ :‬לא עברתי ממצותיך‬ ‫אחד משרי המלוכה שראה את המתרחש‬ ‫ועל אם הדרך בבית לחם נמצא קבר רחל‬ ‫ולא שכחתי’ הביא הרה”ק בעל ה’לב שמחה’‬ ‫מדברי הראשונים כמלאכים‪ ,‬הם רבנו‬ ‫ובלבו עלה צער על העלול לקרות‪,‬‬ ‫אמנו המבכה על בניה וקולה נשמע ברמה‪.‬‬ ‫מגור זיע”א‪ ,‬כי הגאון הרוגצ’ובי ביקר פעם‬ ‫האריז”ל ובני חבורתו הקדושה‪ ,‬או גדולי‬ ‫התקרב אל המלך הנזעם והחל מלמד‬ ‫בחברון טמונים האבות והאמהות במערת‬ ‫אצל זקנו בעל ה’שפת אמת’ מגור זי”ע‪,‬‬ ‫עולם אחרים שתרמו אף הם חלקם‬ ‫סנגוריה בחשש‪:‬‬ ‫המכפלה‪ ,‬ובמרומי הגליל מתנוסס קבר‬ ‫וכאשר הלך‪ ,‬אמר השפת אמת‪ ,‬שמזכרונו‬ ‫בחיבור פיוטי קודש המרוממים כל‬ ‫הרשב”י במירון‪ ,‬ובכל המקומות הללו‬ ‫ניכר שהיה שמור כולו בקדושה‪.‬‬ ‫“אדוני המלך ירום הודו‪ ,‬עד שאתה‬ ‫אומריהם‪.‬‬ ‫שואבים קדושה בחביות ונהנים מזיו‬ ‫מביט באלו שאוכלים ושותים ומקללים‬ ‫ויש לנו להתבונן ולרדת לעמקו של דבר‪,‬‬ ‫הוא אשר אמר הכתוב ‘לא עברתי ממצוותיך’‬ ‫השכינה‪ .‬ואז התלהב המשולח והוסיף‪ :‬למה‬ ‫אותך‪ ,‬מדוע לא תביט בשאר הסועדים‬ ‫מפני מה אכן נהגו בכל תפוצות ישראל‬ ‫ולכן ‘לא שכחתי’‪ .‬וזה שאמרו בירושלמי ‘אית‬ ‫אאריך בדרוש‪ ,‬הרי אפילו האבנים בארץ‬ ‫שאוכלים ושותים מידך הרחבה ומברכים‬ ‫לומר את זמירות השבת באופן של‬ ‫לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח’‪ ,‬על‬ ‫ישראל הן ממש מרגליות!‬ ‫אותך ומשבחים לשמך?”‬ ‫שירה ערבה וזמרה נעימה בעת שלשת‬ ‫דרך דברי השפת אמת ‘לא עברתי ממצותיך‬ ‫המשולח עזב את ביתו והרב הקדוש עזב‬ ‫ולא שכחתי’‪ ,‬וכפי השמירה כך הזכרון‪.‬‬ ‫לשמחתו ולשמחת כולם קיבל המלך‬ ‫הסעודות‪.‬‬ ‫אף הוא את הבית כעבור זמן קצר והפליג‬ ‫את דבריו‪ ,‬והסעודה המשיכה בסדרה‬ ‫אם סודות גדולים ונשגבים טמונים בין‬ ‫וכמסופר על אדם שקבל לפני הרב הקדוש‬ ‫באניית מפרשים לארץ כיסופיו‪ .‬התיישב‬ ‫החגיגי עד לסיומה‪.‬‬ ‫מילות הפיוטים הקדושים‪ ,‬מדוע נהגו‬ ‫רבי פנחס מקוריץ זיע”א על מחלת השכחה‬ ‫בצפת‪ ,‬בירת הגליל העליון‪ ,‬והחל לנהוג‬ ‫יושב תהלות ישראל‬ ‫לשוררם? עוד יש להבין‪ ,‬מדוע סידרו‬ ‫נשיאותו ברמה‪ .‬בעקבותיו הגיע מאוחר יותר‬ ‫ממנה סבל‪.‬‬ ‫משל זה בא ללמדנו את חשיבותם של‬ ‫לאמרם בשעת הסעודה דווקא ולא קבעו‬ ‫המשולח הצפתי שחזר לביתו‪ ,‬וכשנפגשו‪,‬‬ ‫ענה לו הצדיק‪ ,‬שישוב בתשובה המגעת עד‬ ‫בני ישראל המודים ומשבחים לפני‬ ‫לאמרם בעת התפילה או במעמד מיוחד‬ ‫שאלו המשולח‪ :‬נו רבי‪ ,‬הטובה הייתה עצתי?‬ ‫כסא הכבוד ואין שכחה לפני כסא כבודך‪.‬‬ ‫הבורא בכל עת‪ ,‬ובפרט בעת סעודתם‪.‬‬ ‫עבורם?‬ ‫החזיר לו הרב הקדוש‪ :‬נכונים היו דבריך‬ ‫מכך למד בעל ‘לב שמחה’ קל וחומר‪ ,‬לאדם‬ ‫העולם כולו מלא בנאצות ובגדופים‬ ‫באורים רבים נאמרו בדבר‪ ,‬וכולם‬ ‫אודות המקומות הקדושים‪ ,‬אמנם מצאתי‬ ‫שלא פגם‪ ,‬שאין השכחה שולטת בו‪.‬‬ ‫חלילה הנשמעים מפיהם של אומות‬ ‫מכוונים למקום אחד‪ .‬ובדברי המדרש‬ ‫בארץ את הכותל ואת קבר רחל ומערת‬ ‫ארץ ישראל‬ ‫העולם על האופן בו מנהל הבורא את‬ ‫מצאנו הסבר נפלא לאמירת הזמירות‬ ‫המכפלה‪ ,‬הכל אמת ויציב‪ ,‬ברם הרי הוספת‬ ‫כשהגיע הרב הקדוש רבי אברהם דוב‬ ‫עולמו‪ .‬ברחבי העולם כולו יושבים גויי‬ ‫בשעת הסעודה דווקא‪.‬‬ ‫כי גם האבנים שבארץ מרגליות הן‪ ,‬בעוד‬ ‫מאבריטש זיע”א‪ ,‬בעל ‘בת עין’‪ ,‬לימי הזקנה‪,‬‬ ‫הארצות ואוכלים ושותים ופוחזים‪ ,‬ובעת‬ ‫וכך משלו חכמינו ז”ל במדרש (שהש”ר ח‬ ‫שנוכחתי לראות כי האבנים הן אבנים ולא‬ ‫השתוקק לעזוב את ארץ העמים ולעלות‬ ‫אכילתם משמיעים הם דיבורי נבלה‬ ‫יג) על הפסוק (שיה”ש ח יג) ‘היושבת בגנים‬ ‫מרגליות‪.‬‬ ‫לארץ הקודש הסתפח בנחלת ה’‪ .‬מכשולים‬ ‫הגורמים צער למלך מלכי המלכים‪.‬‬ ‫חברים מקשיבים לקולך השמיעיני’‪:‬‬ ‫ענה המשולח לדבריו בקול תקיף‪ :‬רבי‪ ,‬אבל‬ ‫עצומים נערמו על דרכו‪ .‬לא קל היה לנטוש‬ ‫באותה שעה חושב הבורא להחריב את‬ ‫כרוז נשמע בכל ערי המדינה בהתרגשות‪:‬‬ ‫מי שזוכה וראוי לכך‪ ,‬כן רואה!‬ ‫רבנות בעיר מכובדת ופרנסה בהרחבה‬ ‫עולמו‪ ,‬והתורה הקדושה נכנסת ומלמדת‬ ‫“הוד מלכותו‪ ,‬מלכנו הרם והנישא‪ ,‬מזמין‬ ‫מיד קם הרב הקדוש מכסאו מבלי לומר‬ ‫וללכת לארץ ישראל באין מכיר ובאין מודע‪,‬‬ ‫סנגוריה ואומרת‪:‬‬ ‫את כל אזרחי המדינה לסעודה חגיגית‬ ‫מילה‪ ,‬נכנס לקיטונו הסמוך והסתגר בה‪.‬‬ ‫אבל החלטתו לקיים מצות ישוב ארץ ישראל‬ ‫“רבונו של עולם‪ ,‬עד שאתה מביט‬ ‫ומיוחדת שתתקים בארמונו בשבוע‬ ‫במשך שנה תמימה לא יצא מן החדר‪ ,‬לא‬ ‫בגופו היתה נחושה‪.‬‬ ‫באלו שמחרפים ומכעיסים לפניך‪ ,‬הבט‬ ‫הבא!”‬ ‫דיבר עם איש ולא בא בכל מגע עם כל בני‬ ‫והיה הצדיק מתכונן לנסיעה ואפוף כולו‬ ‫בבני ישראל עמך שמברכים ומשבחים‬ ‫בתאריך המיוחל‪ ,‬תכונה מיוחדת‬ ‫צפת הנדהמים‪ ,‬עסק בעבודתו הקדושה‬ ‫אוירא דארץ ישראל‪ ,‬סופר את הימים ואת‬ ‫ומקלסים לשמך הגדול בלימוד התורה‪,‬‬ ‫הורגשה בארמון‪ .‬מכל קצוות המדינה‬ ‫בהתבודדות ובפרישות והיה מנותק מעולם‬ ‫השעות לקראת יום הנסיעה הנכסף‪ ,‬אינו‬ ‫המשך בעמוד ג’‬ ‫המשך בעמוד ג’‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫שבת קודש‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫על התורה‬ ‫בעצמו ואומר דברי שבח ומזמור שיר לקדוש ברוך‬ ‫בזמירות ובתשבחות”‪.‬‬ ‫תפיליו לבדיקה‪ ,‬והן נמצאו‪,‬‬ ‫ומלואו‪ .‬איש לא ידע לפתור את‬ ‫הוא‪ ,‬לפיכך גם כל יצוריו יכולים לפאר ולברך אליו‬ ‫הרי לנו כי ההבדל המוסרי שבין אומות העולם לבני‬ ‫אכן‪ ,‬פסולות‪ .‬כאשר עשה‬ ‫התעלומה הגדולה מה קרה פה‪.‬‬ ‫יתברך‪.‬‬ ‫ישראל מתגלה ביתר שאת בעת הסעודה‪ ,‬ובאותה‬ ‫לו המעשה כנפיים בקרב‬ ‫בתום השנה סיים הצדיק את‬ ‫והאריך עוד בדרוש עמוק‪ ,‬אשר לימים נדפס‬ ‫שעה מתחדדת מעלתם של ישראל על פני הגויים‪,‬‬ ‫החסידים‪ ,‬ואלו החלו להרעיש‬ ‫התבודדותו‪ ,‬יצא את חדרו‬ ‫גם בספרו הקדוש ‘אוהב ישראל’ בדרוש לשבת‬ ‫אשר בשונה מהם שנהנים ופוחזים ‪ -‬בני ישראל‬ ‫עמו‪ ,‬הגיעו הדברים גם לאוזניו‬ ‫כשכולו צוהל וקורן אור‪ ,‬וצוה‬ ‫קודש‪ ,‬כי למעשה אין כל מצווה בעולם שנעשה‬ ‫אוכלים ושותים ומקלסים לבורא בדברי הלל ושבח‪.‬‬ ‫של רבינו‪ .‬נענה בביטול ואמר‪:‬‬ ‫להזמין קרואים רבים לסעודת‬ ‫בה התיקון בעולמות העליונים אם לא שתקדים‬ ‫וכעין זה מצאנו שאמרו חכמינו במסכת מגילה‬ ‫גם זה לי מופת!‪ ...‬הלא במפורש‬ ‫מצוה והמשולח בתוכם‪.‬‬ ‫ההתעוררות מלמטה מצד בני ישראל העושים‬ ‫(יב‪ ):‬שיום השבת מתאפיין בשוני הניכר בין ישראל‬ ‫נאמר (דברים כח י) ‘וראו כל עמי‬ ‫כשהופיע המשולח לפניו פנה‬ ‫אותה ומקיימים אותה‪ ,‬מלבד מצווה אחת היוצאת‬ ‫לאומות‪ :‬בעוד ישראל אוכלים ושותים ופותחים‬ ‫הארץ כי שם ה’ נקרא עליך’‪,‬‬ ‫אליו הרבי ואמר ברגש רב‪:‬‬ ‫מן הכלל‪ ,‬היא מצוות השבת אשר בה נעשה התיקון‬ ‫פיהם בדברי תורה‪ ,‬בשירות ובתשבחות‪ ,‬אומות‬ ‫ודרשו על כך בגמרא (ברכות‬ ‫נכון‪ ,‬נכון‪ ,‬האבנים הן מרגליות!‬ ‫והיחוד בעולמות העליונים מעצמותו יתברך בלי‬ ‫העולם אוכלים ושותים ופותחים פיהם בדברי‬ ‫ו‪ ).‬אלו תפילין שבראש‪ ,‬הרי‬ ‫האבנים הן מרגליות!‬ ‫שום עזר וסיוע מלמטה‪.‬‬ ‫תפלות‪.‬‬ ‫לנו מפורש שאפילו עם הארץ‬ ‫ולהפצרת איש אמוניו החסיד‬ ‫רמז לדבר יש בכך שמצות השבת שנצטוו בה‬ ‫טבע העולם הוא‪ ,‬שהאכילה והשתיה מגבירות‬ ‫מסוגל לראות ולהבחין‪ ,‬אם‬ ‫ר’ פישל ברנשטיין‪ ,‬הבהיר‬ ‫בני ישראל ‪ -‬עיקר קיומה ב’שב ואל תעשה’‪,‬‬ ‫בקרבו של אדם את בחינתו החמרית וגורמות לו‬ ‫התפילין כשרות או לא‪.‬‬ ‫לנוכחים את כל הפרשה‬ ‫כמו שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת‬ ‫לזחיחות הדעת המביאתו פעמים לדיבורי הבל‬ ‫כאשר סופר לו פעם‬ ‫באמרו‪ :‬מעודי לא הסכנתי‬ ‫ותולדותיהן‪ ,‬אשר כל קיומן אינו בפעולה ובעשייה‬ ‫ורעות רוח‪ .‬אך בני ישראל לא כן המה‪ ,‬רק מתעלים‬ ‫בהתפעלות‪ ,‬על אחד מבני‬ ‫לשמוע איש מדבר אלי‬ ‫כי אם דווקא בשביתה ממלאכה‪.‬‬ ‫ומתרוממים בעת סעודתם ומשבחים ומברכים למי‬ ‫המשפחה‪ ,‬אשר שאל את‬ ‫בתקיפות כפי שהמשולח דיבר‬ ‫וזאת מפני שמצות השבת אינה צריכה לסיוע של‬ ‫שברא ויצר הכל והעניק להם מזון מידו הרחבה‪.‬‬ ‫תפיליו של ידיד‪ ,‬ובטרם הספיק‬ ‫ואמר לי שמי שזוכה רואה‪.‬‬ ‫עשייה מהעולמות התחתונים‪ ,‬וכל התיקונים בה‬ ‫ויש להעמיק עוד בדבר‪:‬‬ ‫להניחן‪ ,‬החזירן לבעליהן והאיץ‬ ‫הבנתי איפוא כי מן השמים‬ ‫נעשים מעצמם בכוח עליון‪.‬‬ ‫האכילה והשתיה מרחיבות את לבבו של העוסק‬ ‫בו למסור את התפילין לבדיקה‪,‬‬ ‫שמו דברים בפיו להוכיחני‬ ‫לולא כך‪ ,‬לא היו הבריות יכולים לשבח ליוצרם‬ ‫בהן‪ ,‬ומתוך כך דעתו טובה עליו ויכול הוא להשכיל‬ ‫והן אכן נמצאו פסולות‪ .‬גם‬ ‫כי טרם הגעתי לשלימות כדי‬ ‫על מתנת השבת‪ ,‬כי אילו הוזקקה השבת למעשי‬ ‫ולהבין בעניינים אשר אינו משיגם בכל זמן אחר‪.‬‬ ‫כאן‪ ,‬הביט בו רבינו במספר‬ ‫שאוכל להשיג הרגשה כזו‬ ‫התחתונים‪ ,‬הלא מי יאמר זיכיתי ליבי וטהרתי‬ ‫בעת זו בה דעת האדם מבוסמת עליו‪ ,‬יכול הוא‬ ‫בתמהון‪ ,‬ולא הבין כלל‪ ,‬מה‬ ‫בארץ ישראל‪ ,‬והסתגרתי לכן‬ ‫מחטאתי ופעלתי בעצמי ככל הראוי לקדושת‬ ‫לבוא לידי מדרגות עליונות אותן אינו יכול להשיג‬ ‫החידוש בדבר‪ ,‬והתפעלות זו‬ ‫במשך שנה תמימה להזדכך‬ ‫השבת?‬ ‫בכל זמן אחר‪ .‬זהו זמן נעלה ביותר בו נפתחים‬ ‫על שם מה‪.‬‬ ‫ולהתקדש בקדושה עילאית‪.‬‬ ‫אלא רק מפני שיום השביעי עצמו משבח ואומר‪,‬‬ ‫לפני האדם אוצרות בלומים של שפע רוחני ואורות‬ ‫כתב הרב הקדוש בעל ה’אמרי‬ ‫עד שזכיתי היום לראות כי‬ ‫ונעשים כל התיקונים בעולמות העליונים מעצמם‪,‬‬ ‫עליונים‪ ,‬וכל בר דעת הרוצה ליטול יבוא ויטול‬ ‫נועם’ זיע”א (פרשת תצוה)‪ :‬לבאר‬ ‫אכן אפילו האבנים הפשוטות‬ ‫על כן גם כאשר לא השיג האדם מדרגה עליונה‬ ‫ויקנה לעצמו קנין נצח בשעה זו‪.‬‬ ‫נוסח של ‘לעולם יהא אדם ירא‬ ‫שבארץ ישראל מרגליות הן‪,‬‬ ‫יכול אף הוא לכלול עצמו בקדושת השבת‪,‬‬ ‫אלא שאומות העולם מנצלים את הרחבת דעתם‬ ‫שמים בסתר ובגלוי’‪ ,‬ולכאורה‬ ‫ככתוב (ישעיה נד יב) ‘והיה כדכד‬ ‫ולהתייחד בעצמותו יתברך‪.‬‬ ‫עבור דברים שפלים ומגונים מן הדיוטה התחתונה‪,‬‬ ‫הלא כתוב (מיכה ו ח) ‘והצנע‬ ‫שמשותיך ושערייך לאבני‬ ‫זהו שאמרו שמכיון שיום השביעי משבח ואומר‪,‬‬ ‫ועוסקים בדברי הבאי‪ ,‬ואילו בני ישראל מנצלים‬ ‫לכת עם אלקיך’‪ .‬אך הענין‪,‬‬ ‫אקדח’‪.‬‬ ‫לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו‪.‬‬ ‫אותה כדי להתעמק במושכלות ולשורר לפני‬ ‫שבאמת עיקר העבדות צריכה‬ ‫‪‬‬ ‫והן הן דברי הפלא אשר הביאו רבותינו בעלי‬ ‫הבורא שיר חדש בנעימה ובזמרה‪.‬‬ ‫להיות בהסתר מכל בני אדם‪,‬‬ ‫על הפסוק (ויקרא יט כג)‪‘ :‬וכי‬ ‫התוספות (סנהדרין לז‪ :‬ד”ה מכנף) בשמם של רבותינו‬ ‫לכן נתקנו אותן זמירות קדושות לשוררן בעת‬ ‫אמנם היראה צריכה כל כך‬ ‫תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ‬ ‫הגאונים (תשובת הגאונים)‪ ,‬שאין בני ארץ ישראל‬ ‫הסעודות דווקא‪ ,‬כדי שיאמרו בשעה בה שוררת‬ ‫להיות בוערת בתוך לבו עד‬ ‫מאכל וערלתם ערלתו את פריו‬ ‫אומרים קדושה אלא בשבת‪ ,‬שהרי לגבי מלאכי‬ ‫הרחבת הדעת‪ ,‬ולעת שכזאת יכול האדם להשיג‬ ‫אשר ממילא ניכר על פניו‪,‬‬ ‫שלש שנים יהיה לכם ערלים‬ ‫מעלה כתוב (ישעיה ו ב) ‘שש כנפים לאחד’‪ ,‬וכל כנף‬ ‫ולהבין מקצת מצפונותיהן ורזיהן הגבוהים‪ ,‬ולהביט‬ ‫וברוב עוז תפרוץ חוצה שלא‬ ‫לא יאכל’‪ ,‬מפרש רבנו ה’אור‬ ‫אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול‪.‬‬ ‫תמונת ה’ החבויה בהן‪.‬‬ ‫ברצון האדם כלל‪ ,‬יען שלבו‬ ‫החיים’ הקדוש זיע”א‪ ,‬שהכוונה‬ ‫וכשמגיע יום השבת אומרים המלאכים לפני‬ ‫מלא כל גדותיו‪ ,‬ואין באפשרי‬ ‫המקום‪“ :‬רבונו של עולם‪ ,‬אין לנו עוד כנף לשורר‬ ‫משבח ואומר‬ ‫להחזיק עצמו בהסתר‪ .‬וכמו‬ ‫בביאת ארץ ישראל היא בכוונה‬ ‫מפליג היה הרב הקדוש רבי יצחק מאיר מגור זי”ע‬ ‫רוחנית בלבד ולא להנאת הגוף‬ ‫בו לפניך”‪.‬‬ ‫שנאמר (דברים כח י) ‘וראו כל‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫בעל ‘חידושי הרי”ם’ בשבח חידושי תורתו של הרב‬ ‫והקדוש ברוך הוא משיב להם‪“ :‬יש לי עוד כנף אחד‬ ‫עמי הארץ כי שם ה’ נקרא‬ ‫עוד פרש רבנו ה’אור החיים’‬ ‫הקדוש רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי”ע‬ ‫שאומר לפני שירה‪ ,‬הם בני ישראל‪ ,‬שנאמר (שם כד‬ ‫בעל ‘אוהב ישראל’‪.‬‬ ‫עליך’‪ .‬ולזה מעשה הצדיקים‬ ‫הקדוש זיע”א‪ ,‬על הפסוק‬ ‫טז)‪‘ :‬מכנף הארץ זמירות שמענו’”‪.‬‬ ‫ותנועותיהם נושאים חן בעיני‬ ‫(דברים כו יז)‪‘ :‬את ה’ האמרת‬ ‫מרגלית טובה שגורה היתה בפיו מחידושיו‪ ,‬אותה‬ ‫כל‪ ,‬וכמו שאמרו חכמינו ז”ל‬ ‫כתב על כך רבנו יצחק מווינה בעל ‘אור זרוע’ (הל’‬ ‫היום להיות לך לאלהים וללכת‬ ‫שמע בשמחת הנישואין המפורסמת אשר קנתה את‬ ‫שבת סי’ מב אות ד)‪ ,‬שמסבה זו תיקנו רבותינו לומר‬ ‫(סוכה מט‪ ):‬כי מי שיש בו חן‬ ‫בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו‬ ‫שמה ‘החתונה הגדולה באוסטילה’‪ ,‬ובה פתח פיו‬ ‫בסדר התפילה מזמורים ופיוטים לכבוד השבת‪ ,‬לפי‬ ‫בידוע שיש בו יראת שמים‪.‬‬ ‫ומשפטיו ולשמוע בקולו’‪,‬‬ ‫בחכמה והוציא אור תעלומה במהות השירה של‬ ‫שלא בחר הבורא ביום השבת לשמוע את שבחם‬ ‫וניכר על פניהם מה שיש‬ ‫שהוא לפי מעלת ארץ ישראל‪,‬‬ ‫יום השבת‪.‬‬ ‫של מלאכי השרת כי אם את שבחם של ישראל‪.‬‬ ‫בתוכם פנימיות לבבם הטהור‪.‬‬ ‫זה לשונו‪ :‬אמרו ‘היום’ יתבאר‬ ‫והיה ה’חידושי הרי”ם’ מפטיר אחר הדברים‪ ,‬כי‬ ‫וזהו ‘בסתר ובגלוי’‪ ,‬אשר כל‬ ‫וזהו פרוש הכתוב‪( :‬דברים כו יז‪-‬יח) ‘את ה’ האמרת‬ ‫מתיקותם עמדה בפיו עוד חמשת רבעי שנה לאחר‬ ‫על דרך אמרם ז”ל (כתובות קי‪):‬‬ ‫היום‪ ...‬וה’ האמירך היום’‪ ,‬שעל ידי שכלל ישראל‬ ‫כך צריך להיות מעשיך בטוב‪,‬‬ ‫כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי‬ ‫שנאמרו‪.‬‬ ‫שאף שאתה עושה כל מעשיך‬ ‫האמיר ושיבח את הבורא ‘היום’‪ ,‬הוא יום המיוחד‬ ‫שאין לו אלוה‪ ,‬עד כאן‪ ,‬והוא‬ ‫שבת קודש‪ ,‬גם הבורא האמירך היום וחפץ בשבחך‬ ‫פתח הרב מאפטא ואמר‪:‬‬ ‫בסתר‪ ,‬עם כל זאת יתגלו לחוץ‬ ‫במטבע שטבעו חכמים בנוסח התפילה של יום‬ ‫אמרו ‘את ה’ האמרת היום’‪,‬‬ ‫יותר משל מלאכי השרת‪.‬‬ ‫וידעו הכל כי ה’ אתך‪.‬‬ ‫דווקא‪ ,‬פרוש‪ ,‬כיוון שהיו בארץ‬ ‫והבאור בזה‪ ,‬כי רצה בורא העולם לזכות את ישראל‬ ‫השבת אנו אומרים‪‘ :‬זה שיר שבח של יום השביעי‬ ‫הקדושים‬ ‫בספרים‬ ‫והנה‬ ‫שבו שבת אל מכל מלאכתו‪ ,‬ויום השביעי משבח‬ ‫המקודשת‪ ,‬והגם שעדין היו‬ ‫ונתן להם את מצוות השבת המיוחדת‪ ,‬בכך שאין‬ ‫נקרא זאת בשם אור פנימי‬ ‫בארץ סיחון ועוג עם כל זה‬ ‫היא צריכה להתעוררות מעשיהם‪ ,‬ומשכך אין לה‬ ‫ואומר מזמור שיר ליום השבת‪ ,‬טוב להודות לה’‪.‬‬ ‫ואור מקיף‪ .‬וכמו שאומרים‬ ‫לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו‪ ,‬שבח יקר‬ ‫כבר כתבנו שהיא מקודשת‬ ‫דמיון לשאר המצוות שבהן נבחן אדם לפי מעשיו‬ ‫המושלים‪ ,‬למשל כששופכין‬ ‫כיוון שנכבשה כיבוש רבים על‬ ‫והכנתו אל המצוה‪ ,‬ועל כן כל נפשות ישראל בצל‬ ‫וגדולה וכבוד יתנו לאל מלך יוצר כל’‪.‬‬ ‫משקה בתוך כלי‪ ,‬והמשקה הוא‬ ‫ולשון חכמים צריכה תלמוד‪:‬‬ ‫פי נביא‪.‬‬ ‫כנפיה יחסיון בלי יוצא מן הכלל‪ ,‬וכל עדת ישראל‬ ‫מרובה שאין בכח הכלי לקבל‪,‬‬ ‫הרי המילה ‘לפיכך’ באה תמיד כנתינת טעם לדבר‪.‬‬ ‫ומעתה אין מקומה נחשב חוצה‬ ‫יעשו אותה‪.‬‬ ‫יוצא המותר על דופני הכלי‪,‬‬ ‫ומה הוא כאן שאמרו כי מפני ש’זה שיר שבח של‬ ‫לארץ‪ ,‬ולזה האמירו ה’ להיות‬ ‫בכך נבין מדוע במשך כל ימות השבוע משוררים‬ ‫ומקיף דופני הכלי מכל צד‪,‬‬ ‫להם לאלהים‪ ,‬והוא אמרו‬ ‫המלאכים והשרפים לפני אדון כל עולמים‪ ,‬כי אצל‬ ‫יום השביעי ויום השביעי משבח ואומר’ ‪‘ -‬לפיכך‬ ‫ומי שרואה המשקה טופח על‬ ‫יפארו ויברכו לאל כל יצוריו’? במה תלויים הדברים‬ ‫‘להיות לך לאלהים’‪.‬‬ ‫בני ישראל אין הכל מגיעים למדרגת קיום המצוות‬ ‫דופני הכלי‪ ,‬יודע בוודאי מה‬ ‫בשלמות הרצויה ביותר‪ ,‬לפי שאין צדיק בארץ אשר‬ ‫ועומדים עד שנאמר כי מחמת זה הוא שבאו לזה?‬ ‫בתוכו‪ .‬כן כשהקב”ה משפיע‬ ‫וראו כל עמי הארץ‬ ‫יעשה טוב ולא יחטא‪ ,‬ורק המלאכים שנקיים מכל‬ ‫אלא פירש הרבי מאפטא וגילה מכבשונו של עולם‪:‬‬ ‫אורות בלב האדם‪ ,‬ויראת‬ ‫פעם פנה הרבי בעל ה’לב‬ ‫חטא ופנייה יכולים ליתן שיר ושבח לבורא‪.‬‬ ‫מצד עצמו יש לתמוה‪ ,‬כיצד יתכן שיהיה כוח ועוז‬ ‫שמים בוער בקרבו כל כך עד‬ ‫שמחה’ מגור זיע”א אל בחור‬ ‫אמנם ביום שבת קודש‪ ,‬שבו השבת עצמה מביאה‬ ‫לשום יצור נברא שבעולם להרהיב בנפשו וליתן‬ ‫שאין בכחו להסתיר‪ ,‬וצריך‬ ‫כבן חמש עשרה ושאלו‪ :‬אם‬ ‫את התיקון השלם ואין צורך בה להתעוררות‬ ‫שבח והודיה להשם יתברך‪ ,‬וכי מה הם ומה חייהם‬ ‫להתגלות על פני האדם‪ ,‬וניכר‬ ‫הגיע למצוות ואם הינו מניח‬ ‫מעשינו‪ ,‬ראויים אף כל בני ישראל לפאר ולשבח‬ ‫לעמוד בפני מלך מלכי המלכים ולשבחו?!‬ ‫בהכרת פניו תוכן לבבו‪ ,‬נקרא‬ ‫כבר תפילין‪.‬‬ ‫לבורא כל עולמים‪.‬‬ ‫אלא מפני שיום השביעי‪ ,‬הוא שבת קודש‪ ,‬משבח‬ ‫זאת בשם פנימי ומקיף‪.‬‬ ‫הלה‪ ,‬מיהר למסור את‬ ‫תפילה‬ ‫פנינים ומרגליות בעניני‬ ‫עבודה שבלב זו תפילה‬ ‫צעדיו‪ ,‬פנה היהודי אל בין החורשות‪,‬‬ ‫משם צעד דרך שביל צר היוצא אל יער‬ ‫העיר אוסטראה‪ ,‬עיר ואם בישראל‪ ,‬בה‬ ‫התגוררו גדולי עולם וענקי הרוח של עם‬ ‫בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקום‬ ‫האחרון שנותר לנו לפליטה בגלות‪,‬‬ ‫לא תניף עליהם ברזל‬ ‫מוסר השכל נוקב על הזהירות מדיבור‬ ‫עבות‪ .‬צלו נבלע בין הגזעים‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬ובראשם רבנו המהרש״א זי”ע‪,‬‬ ‫כמקום מקודש שיש בו השראת השכינה‪.‬‬ ‫בשעת התפילה‪ ,‬כתב הגאון הקדוש רבי‬ ‫לבם של שני המתגנבים בעקבותיו נפל‬ ‫היתה שוממה מעובר ושב‪.‬‬ ‫כבר קרוב לאלפים שנה שאנו מצויים‬ ‫יעקב אביחצירא זי”ע בעל ‘אביר יעקב’‬ ‫בקרבם – מי יודע לאן מוליך סודו? שמא‬ ‫אימה ופחד שלטו ברחובותיה‪ ,‬בעקבות‬ ‫בגלות‪ ,‬אין לנו את בית המקדש שחרב‬ ‫בספרו ‘פיתוחי חותם’ על הפסוק (דברים‬ ‫חבר הוא בכת שודדים? אולי באישון‬ ‫מגפה קשה אשר פרצה לפתע‪ ,‬וכמעט‬ ‫בעוונותינו‪ ,‬אולם יש לעם ישראל נחמה‬ ‫כז ה) ‘ובנית שם מזבח לה’ אלהיך‪ ,‬מזבח‬ ‫לילה הוא יוצא לרקום רעה? חרדה אחזה‬ ‫שלא פסחה על שום משפחה‪ .‬היו בתי‬ ‫מועטה בכניסה לבתי הכנסת ובתי‬ ‫אבנים‪ ,‬לא תניף עליהם ברזל’‪.‬‬ ‫בהם‪ ,‬והשניים שבו על עקבותיהם‪.‬‬ ‫אב שיום אחד היו מכניסים את בניהם‬ ‫המדרש‪ ,‬שאמנם אינם בית המקדש‬ ‫יש להישמר ולהיזהר שלא לדבר בשעת‬ ‫בבוקר‪ ,‬נכנסו חרדים ונרגשים לפני רב‬ ‫לחופה ולמצות‪ ,‬וביום שלמחרת קברו‬ ‫ממש‪ ,‬אבל הם ‘מקדש מעט’‪ .‬וכמו כן יש‬ ‫התפילה‪ ,‬לפי שאותיות התפילה נקראות‬ ‫העיר‪ ,‬אשר הדאגה נכרה היטב מבין ריסי‬ ‫חללים בזה אחר זה‪ ,‬רחמנא לצלן‪.‬‬ ‫לנו בכל דור ודור את ‘בית רבנו שבבבל’‪,‬‬ ‫‘אבנים’‪ ,‬מפני שעל ידן נבנים עולמות‬ ‫עיניו‪ .‬ספרו השניים את כל אשר ראו –‬ ‫הציבור עמד נבוך ונפחד‪ ,‬הרים עיניו‬ ‫זהו מקום משכנם של צדיקי הדור‪ ,‬אשר‬ ‫עליונים באמצעות דיבור האדם בתפילה‬ ‫היער‪ ,‬הצעידה‪ ,‬ההעלמות‪.‬‬ ‫למרום ושאל‪ :‬על מה עשה ה׳ ככה לארץ‬ ‫גם שם יש השראת השכינה‪.‬‬ ‫והמילים שהוא מוציא מפיו‪.‬‬ ‫“מי יודע מה מעשיו בתוך היער האפל?”‬ ‫ולעם קדוש זה?‬ ‫על מה עשה ה’ ככה?‬ ‫וזהו שנאמר ‘מזבח אבנים’‪ ,‬הן האותיות‬ ‫סיימו את עדותם‪“ .‬יתכן כי הוא זה אשר‬ ‫בעת צרה וצוקה כזו התכנסו רבני העיר‬ ‫אך הנה‪ ,‬לפני שנים בודדות‪ ,‬בשנת‬ ‫הנקראות אבנים‪ ,‬כאמור‪ ,‬שעל ידי‬ ‫גרם לכך שתבוא עלינו המגפה הנוראה”‪.‬‬ ‫ובית הדין הגדול בראשות רב העיר‪ ,‬אדם‬ ‫תש”פ קרה מאורע מרעיש ביותר‪ :‬בתי‬ ‫האותיות שאתה מוציא בשפתיך אתה‬ ‫ענה להם הרב‪ ,‬ועיניו מפיקות תבונה‪:‬‬ ‫גדול וקדוש וירא שמים‪ ,‬צאצא לגאוני‬ ‫הכנסת ובתי המדרש הגדולים בעולם –‬ ‫בונה למעלה היכלות עליונים‪.‬‬ ‫“אכן‪ ,‬רבותי‪ ,‬דבר מה לא ברור עולה‬ ‫עולם וגאון מופלג בזכות עצמו‪ .‬יחדו‬ ‫היו סגורים ושוממים‪ ,‬ירחם ה’‪ .‬מקומות‬ ‫טכסו עצה‪ ,‬עד אשר קבלו החלטה –‬ ‫רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד שלא‬ ‫מסיפורכם‪ ,‬ויש כאן מקום לבדיקה‬ ‫תפילה ולימוד של עשרות אלפי אנשים‪,‬‬ ‫לערוך יום צום וזעקה‪.‬‬ ‫תפסק בהם בשיחה‪ ,‬וזו הכוונה ‘לא תניף‬ ‫מעמיקה‪ .‬אך מכיוון שלא ראיתם במו‬ ‫שקול תורה נשמע בהם ברמה באופן‬ ‫תיכף ומיד נפוצה ההודעה בין בתי‬ ‫עליהם ברזל’‪ ,‬שהרי נמצאת בונה מצד‬ ‫עיניכם מה עושה האיש באמת בין‬ ‫שלא נשמע כמותו מעולם‪ ,‬ובהיקפים‬ ‫הכנסת ובחצרות הבתים‪ ,‬על גזירת יום‬ ‫זה‪ ,‬וסותר מצד זה‪.‬‬ ‫אילנות היער‪ ,‬והרי לא ניתן להעמיד‬ ‫בלתי נתפסים היו סגורים לחלוטין‪ .‬גם‬ ‫משפט על השערה ודמיון‪ ,‬שהרי אין לו‬ ‫תפילה מתוך תענית‪ .‬גדולים וקטנים‪,‬‬ ‫בתי הכנסת הקהילתיים והשכונתיים‬ ‫והוסיף רמז נאה‪ ,‬כי ‘ברזל’ עולה מניינו‬ ‫לדיין אלא מה שעיניו רואות – לא אוכל‬ ‫נשים וטף‪ ,‬יפקדו את היכלי התפילה‪,‬‬ ‫חדלו מפעילותם‪ ,‬ויהודים נאלצו‬ ‫בגימטריה עם הכולל כמספר תבת ‘פסק’‪.‬‬ ‫להכריע לכאן או לכאן‪ ,‬עד אשר יראו‬ ‫ובלב נשבר יאמרו‪‘ :‬נחפשה דרכינו‬ ‫להתפלל ברחובות העיר‪.‬‬ ‫להורות‪ ,‬שאם פסק אדם את התפילה‬ ‫הדברים בבהירות”‪.‬‬ ‫ונחקרה ונשובה עד ה׳’‪.‬‬ ‫כדי לדבר דברי חולין‪ ,‬עבר על ‘לא תניף‬ ‫אפילו ציונו הקדוש של רבי שמעון בר‬ ‫אל קולות התחנונים והבכיות‪ ,‬התווספה‬ ‫עליהם ברזל’‪ ,‬ובזה סתר כל מה שבנה‪.‬‬ ‫“לכן‪ ,‬בלילה הבא”‪ ,‬כך ציווה‪“ ,‬תעמדו‬ ‫יוחאי נסגר! הרי זו גזירה נוראה ואיומה‪,‬‬ ‫שוב על המשמר סמוך לדלתו‪ ,‬וכאשר‬ ‫ההכרזה‪ :‬כל מי שיודע בלבבו על דבר‬ ‫שהיכלי הצדיקים סגורים ואין ליהודי‬ ‫ומה נאה עדותו של הגאון רבי בן ציון‬ ‫תבחינו באור נדלק בביתו‪ ,‬סימן הוא‬ ‫קלקול‪ ,‬רמז חטא או מעשה עוון שנסתר‬ ‫היכן לשפוך את ליבו‪.‬‬ ‫מוצפי שליט”א‪ ,‬שזכה בימי חרפו כמה‬ ‫כי הוא נכון לצאת לדרכו‪ ,‬ותכף תבואו‬ ‫מעיני הקהל – יקום ויבוא אל בית הדין‪,‬‬ ‫פעמים לקבל פני נינו של ה’אביר‬ ‫באותה עת הושלכנו כביכול מה’מקדש‬ ‫ותזעיקוני‪ ,‬ואבוא גם אני לראות ולהבין‬ ‫יאמר ולא יכחד‪ ,‬למען תוסר המכה‪,‬‬ ‫מעט’ שהיה לנו‪ ,‬ובו היינו יכולים לקיים‬ ‫יעקב’‪ ,‬הלא הוא הרב הקדוש רבי מאיר‬ ‫מה פשר הדבר אשר הוא עושה”‪.‬‬ ‫ויעמוד העם נקי לפני בוראו‪.‬‬ ‫את מאמר הפסוק (הושע יד ג) ‘ונשלמה‬ ‫אביחצירא זי”ע‪:‬‬ ‫וכך היה‪ .‬הלילה ירד שוב‪ ,‬קרירות של‬ ‫בתוך ההמון שסער בין בתי הכנסת ובין‬ ‫פרים שפתינו’‪ ,‬ולהשלים את חסרון‬ ‫“נכנסתי עמו לבית הכנסת באשדוד‪,‬‬ ‫סתו עטפה את סמטאות אוסטראה‪,‬‬ ‫סמטאות העיר‪ ,‬נישאה לחישה מפה‬ ‫הקרבנות בימינו על ידי תפילה בשפתינו‪.‬‬ ‫ונפעמתי מגודל יראתו וזהירותו בכבוד‬ ‫והעוקבים עמדו בצל הבקתה הדלה‪,‬‬ ‫לאוזן‪ ,‬על יהודי אחד‪ ,‬שפל קומה ופניו‬ ‫אם בעבר היינו אומרים לאחר פרשת‬ ‫בית הכנסת‪ ,‬ממורא המקדש ומכוונותיו‬ ‫עיניהם קבועות באותו חלון בודד‪.‬‬ ‫קמוטות‪ ,‬שמעולם לא נראה מתפלל עם‬ ‫התמיד‪ ,‬אותה קוראים בתפילת שחרית‬ ‫בתפילה‪.‬‬ ‫לפתע ריצד אור בחשכה שבפנים – הנר‬ ‫הציבור‪.‬‬ ‫ומנחה‪‘ :‬יהי רצון מלפניך‪ ...‬שתהא אמירה‬ ‫הוא ישב וקרא עמי פתיחת אליהו ז”ל‬ ‫הודלק! ללא שהיות רצו האנשים אל בית‬ ‫בימים רגילים איש לא שם אליו לב‪ ,‬אולי‬ ‫זו חשובה ומקובלת ומרוצה לפניך כאילו‬ ‫מילה במילה‪ ,‬כשהוא מטעים כל משפט‬ ‫הרב‪ ,‬דפקו קלות והעירוהו‪ ,‬ועד מהרה‬ ‫סברו שדרכו אחרת‪ ,‬אולי חשבו שמנין‬ ‫הקרבנו קרבן התמיד במועדו ובמקומו‬ ‫וכל ענין ומנענע בידיו ובראשו על פי‬ ‫הצטרף אליהם‪ ,‬כשבלבו תחושה נסתרת‬ ‫אחר הוא מוצא לעצמו‪ .‬אך בימים נוראים‬ ‫וכהלכתו’‪ ,‬והייתה נחשבת לנו האמירה‬ ‫המשמעות‪ ,‬פניו בוערות כגחלי אש‪,‬‬ ‫כי הפעם תתגלה האמת לאמיתה‪.‬‬ ‫אלו‪ ,‬כשכל העיר זועקת בתחנונים‪ ,‬עיני‬ ‫במקדש מעט כאילו הבאנו קרבן בבית‬ ‫וכולו שלהבת י‪-‬ה ושבח לא‪-‬ל עליון נורא‬ ‫יצא אותו יהודי מן הבקתה‪ ,‬צעדיו הובילו‬ ‫הכל פנו אליו – מי הוא זה ואי זה הוא‬ ‫המקדש – בתקופת הסגר גם את זה‬ ‫ואיום”‪.‬‬ ‫אותו אל שביל היער‪ ,‬והרב ושני אנשי‬ ‫שלא נכנס לשערי היכל ה׳?‬ ‫איבדנו‪.‬‬ ‫השראת השכינה בימינו‬ ‫העיר אחריו‪ ,‬מתרחקים ככל אשר נצרך‬ ‫בלבבות התעורר חשד‪ :‬מי יודע? אולי‬ ‫נראה כי הקדוש ברוך הוא הראה לנו‬ ‫בית המקדש‪ ,‬הבית הגדול והקדוש אשר‬ ‫כדי שלא ירגיש בהם‪ ,‬אך קרובים מספיק‬ ‫בשלו הסער הזה? שמא מעשיו אינם‬ ‫בכך כביכול מסר נורא‪‘ :‬למה לי רוב‬ ‫אליו היו נשואות עיניהם של בני ישראל‬ ‫על מנת שיוכלו לראות מה הם מעשיו‪.‬‬ ‫נקיים? שני יהודים מהקהילה‪ ,‬אנשים‬ ‫זבחיכם?!’ (ישעיה א יא)‪ .‬כביכול הוא אינו‬ ‫בשעה שעמד בתפארתו‪ ,‬היה מקום‬ ‫פסע האיש אל תוך היער‪ ,‬ענפי העצים‬ ‫פשוטים ויראי שמיים‪ ,‬שבלבם בערה אש‬ ‫חפץ חלילה בתפילותינו בבתי הכנסת‪.‬‬ ‫להשראת השכינה‪ ,‬מקום שבו חש כל‬ ‫סגרו עליו בדממה‪ ,‬ולפתע עצר סמוך‬ ‫של קדושה ודאגה לקהילה‪ ,‬עשו מעשה‬ ‫הרי המחשבה על כך מעוררת פחד נורא‬ ‫יהודי בקדושה האופפת אותו‪ ,‬וניסים‬ ‫לגזע עץ עתיק‪ .‬שם התיישב על הארץ‪,‬‬ ‫והחליטו לעקוב אחריו‪.‬‬ ‫ואיום!‬ ‫גלויים היו נגלים בו‪.‬‬ ‫הניח מצחו על ברכיו‪ ,‬ובקול חנוק התחיל‬ ‫אותו אדם התגורר בבקתה דלה בפאתי‬ ‫ולכאורה‪ ,‬לא מובן מדוע נגזר עלינו כך‪,‬‬ ‫גם בימינו‪ ,‬כשאנו בגלות ואין בית‬ ‫לומר פסוקי קינה – תיקון חצות‪.‬‬ ‫העיר‪ ,‬ולפרנסתו לא עשה שום דבר‬ ‫הרי בדורנו יש ריבוי תורה וקדושה בעם‬ ‫המקדש קיים‪ ,‬עדיין יש עמנו מקום‬ ‫קולו רעד‪ ,‬וצלילי בכיו פילחו את השקט‪.‬‬ ‫מיוחד‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬וכפי שנוכחנו לראות בתקופה‬ ‫מקודש שהוא מעין בית המקדש‪.‬‬ ‫העוקבים עמדו המומים – זה האיש אשר‬ ‫מנין אם‪-‬כן הוא מתפרנס‪ ,‬שמא מדבר‬ ‫שקדמה לגזירת הסגר בעת מגפת‬ ‫נאמר בספר יחזקאל (יא טז) ‘לכן אמר כה‬ ‫דימוהו לעובר עבירה בסתר‪ ,‬יושב עתה‬ ‫מה לא כשר? ‪...‬‬ ‫ה’קורונה’ – כאשר התקיימו סיומי הש”ס‬ ‫אמר ה’ אלקים‪ ,‬כי הרחקתים בגוים וכי‬ ‫כאיש אלקים קדוש‪ ,‬ומתייפח על גלות‬ ‫בימים הבאים היו שני זוגות עינים‬ ‫בכל בתי המדרש ברחבי הארץ והעולם‪.‬‬ ‫הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש‬ ‫השכינה‪.‬‬ ‫ולפתע אחזה רעדה את גוום‪.‬‬ ‫נעוצות בגבו‪ ,‬אך הללו לא העלו דבר‬ ‫הנסתר מאוסטרהא‬ ‫מעט בארצות אשר באו שם’‪.‬‬ ‫בחכתם‪.‬‬ ‫איננו יודעים חשבונות שמים‪ ,‬וכל אחד‬ ‫על המושג ‘מקדש מעט’ מצאנו בגמרא‬ ‫קול נוסף נשמע בין עצי היער‪ ,‬קול נעים‪,‬‬ ‫כעבור כמה ימים‪ ,‬שמו השניים לב‪ ,‬כי‬ ‫ואחד נדרש לעשות חשבון הנפש בינו‬ ‫(מגילה כט‪ ).‬כי אלו הם בתי כנסיות ובתי‬ ‫רך ועמוק‪ ,‬העונה אחריו ומקונן כנגדו‪.‬‬ ‫עם רדת הליל‪ ,‬שעה שהרקיע מחשיך‬ ‫ובין קונו‪ .‬אבל נוכל לקבל הבנה מועטה‬ ‫מדרשות שבבבל‪ ,‬שנותרו לפליטה גם‬ ‫ולחרדתם של הרב ושני המלווים‬ ‫וירח דק נתלה בשמים‪ ,‬הדלת החורקת‬ ‫כתשובה לשאלה במה עלינו להתחזק‪ ,‬מן‬ ‫בגלות‪ ,‬ועוד אמרו שם על הפסוק (תהלים‬ ‫הנחבאים בין העצים‪ ,‬איש לא נראה‪.‬‬ ‫נפתחת‪ ,‬והיהודי יוצא מן הבית בצעדים‬ ‫הסיפור הנשגב‪ ,‬אשר סיפר הגאון הצדיק‬ ‫צ א) ‘ה’ מעון אתה היית לנו’‪ ,‬כי אלו הם‬ ‫הביטו בינות הענפים‪ ,‬פקחו עיניהם‬ ‫חרישיים‪ ,‬כשצעיפו כרוך סביב צווארו‪.‬‬ ‫רבי דניאל פריש זצ”ל‪ ,‬מחבר הפרוש‬ ‫בתי כנסיות ובתי מדרשות‪ ,‬שהם מעונו‬ ‫לרווחה‪ ,‬אך מלבדם ומלבדו לא היה שם‬ ‫בלא לדעת ששני אברכים שומרים את‬ ‫‘מתוק מדבש’ על הזוהר הקדוש‪:‬‬ ‫ומשכנו של ה’ יתברך‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך מעמוד ג’‬ ‫תפילה‬ ‫נישואיו לא זכה להיפקד בפרי בטן‪ ,‬וכל‬ ‫אותו יום נחקק על לוח ליבם של תושבי‬ ‫רב כל כך‪ ,‬הורה להתחיל את התפילה‪.‬‬ ‫איש‪ ,‬לא צל ולא דמות‪.‬‬ ‫פעולותיו והשתדלויותיו עלו בתוהו‪ .‬ויהי‬ ‫המקום – והונצח לזכרון עולם על מודעה‬ ‫והנה‪ ,‬בעיצומה של התפילה‪ ,‬בעוד הכל‬ ‫כששב היהודי אל העיר‪ ,‬מלווה צעדיו‬ ‫כאשר כלו כל הקיצין‪ ,‬נכנס אל רבו ופרץ‬ ‫שנתלתה בבית הכנסת‪ ,‬שלא יעלה איש‬ ‫עטופים בטליתותיהם‪ ,‬נפתחה דלת בית‬ ‫בשרידי בכיו‪ ,‬עצרו אותו הרב ואנשיו‪,‬‬ ‫לפניו בדמעות שליש באומרו‪ ,‬כי אינו‬ ‫על דעתו להקל ראש בקדושת מקדש‬ ‫הכנסת‪ ,‬ואותו יהודי נכנס חרש – עטוף‬ ‫ובעינים רכות אך בהוראה ברורה שאל‬ ‫יכול לסבול עוד צער זה ללכת ערירי‪.‬‬ ‫מעט‪.‬‬ ‫בטלית ומעוטר בתפילין‪ ,‬פניו חיוורות‬ ‫אותו הרב‪“ :‬אמור נא‪ ,‬בני‪ ,‬מי הקול אשר‬ ‫נענה רבו ושאלו‪ :‬הרי באת אלי כי רבך‬ ‫כפי שפתחנו ואמרנו‪ ,‬לא מוטל עלינו‬ ‫ואור בוהק עליהן‪.‬‬ ‫ענה אחריך? מה סוד היער? מה סוד‬ ‫אני‪ ,‬אך אם אגלה לך שמו של צדיק אחד‬ ‫לחפש אחר סיבות נסתרות לאותה גזירה‬ ‫כמה מן המתפללים שהביטו בו – רעד‬ ‫דמעותיך? ומה טעם נמנע אתה מלבוא‬ ‫שכל ברכותיו מתקיימות‪ ,‬האם תלך אליו‬ ‫שנפלה עלינו‪ .‬אין כאן כמובן גם תוכחה‬ ‫חלף בהם‪ ,‬אימה אחזה בלבם‪ ,‬עד כי‬ ‫בין קהל המתפללים בבית הכנסת‪ ,‬להיות‬ ‫להתברך מפיו?‬ ‫לשום אדם מישראל‪ .‬אבל גם בלי לדעת‬ ‫נפלו ממקומם והתעלפו מרוב פחד‪.‬‬ ‫עמנו בלב אחד?”‬ ‫משהשיב האברך בחיוב‪ ,‬אמר לו הרבי‪:‬‬ ‫את סיבת הדבר‪ ,‬העובדה שבתי מקדש‬ ‫בתוך כל ההמולה והבהלה שהשתררה‬ ‫האיש‪ ,‬פניו נפולות ולבו דופק בחזקה‪,‬‬ ‫יש לנו הבטחה מצדיק אמת שאינו חי‬ ‫מעט נסגרו בתקופת התפשטות נגיף‬ ‫לפתע בבית הכנסת‪ ,‬עמד הרב נדהם‪.‬‬ ‫היסס‪ ,‬גמגם וניסה להסב מבט‪ ,‬כמתכחש‬ ‫עמנו בדור הזה אלא מדורות הקודמים‪.‬‬ ‫הקורונה – דברה בעד עצמה‪ .‬היא באה‬ ‫ומבקש להותיר בסוד את אשר בסתר‬ ‫לא הבין מה אירע‪ ,‬מה גרם למתפללים‬ ‫לעורר אותנו‪ ,‬את כל אחד ואחד מאיתנו‪,‬‬ ‫לבו‪.‬‬ ‫צדיק זה הוא בעל ה’תוספות יום טוב’‬ ‫ליפול כך‪ .‬והאיש עצמו? עמד בפינה‬ ‫לקבל קבלה טובה הנוגעת לקדושת בית‬ ‫אך הרב לא התכוון לוותר‪ .‬הוא פנה אליו‬ ‫שאמר שהשומר פיו ולשונו מלדבר בעת‬ ‫שקטה‪ ,‬מבטו אל ארון הקודש‪ ,‬כמי שכל‬ ‫מקדש מעט‪.‬‬ ‫בנחת ובתקיפות גם יחד‪“ :‬אני הוא רב‬ ‫התפילה יזכה לראות בנים חיים וקיימים‪,‬‬ ‫העולם סביבו איננו – רק הוא והבורא‪.‬‬ ‫ואף תיקן בזמן הגזירות בשנות ת”ח ת’’ט‬ ‫כל אחד נדרש אפוא לנהוג אחרת בבית‬ ‫העיר הזאת‪ ,‬ומכוח זה גוזר אנכי עליך‬ ‫לאחר תום התפילה‪ ,‬בעוד הציבור עודו‬ ‫להוסיף נוסח ‘מי שברך’ לאחר קריאת‬ ‫הכנסת ובבית המדרש‪ ,‬לשמור על‬ ‫בגזירת התורה‪ ,‬פתח פיך וגלה את סודך!‬ ‫עומד משתומם מן המאורע המוזר‬ ‫התורה בצפרא דשבתא למי ששומר‬ ‫כבוד המקום‪ ,‬ולזכור כי יש בו השראת‬ ‫ומלבד זאת‪ ,‬אמור לנו מדוע נמנע אתה‬ ‫שהתרחש לנגד עיניהם‪ ,‬פסע הרב‬ ‫השכינה‪ .‬על ידי כך נקיים את מאמר‬ ‫מלפקוד את בית הכנסת”‪.‬‬ ‫פיו ולשונו שלא לדבר בשעת התפילה‪,‬‬ ‫בצעדים שקולים לעבר האיש אשר הופיע‬ ‫הפסוק (תהלים נה טו) ‘בבית אלקים נהלך‬ ‫לאור הוראתו התקיפה של הרב‪ ,‬פתח‬ ‫שיזכה להתברך בהרבה ברכות‪ ,‬וביניהן‬ ‫לפתע בבית הכנסת‪ .‬עיניו העמוקות‬ ‫ברגש’‪.‬‬ ‫אותו יהודי את פיו וסיפר בקול חרישי‪,‬‬ ‫שיזכה לראות בנים חיים וקיימים‪.‬‬ ‫בחנו אותו בריכוז‪ ,‬וקולו נשמע נוקב‪:‬‬ ‫למותר לציין שהלה החליט שמהיום‬ ‫מסוגל לשיבה טובה‬ ‫“מלבד מה שעלי לקבל ממך מענה בענין‬ ‫עיניו מושפלות כמי שמוציא סוד יקר‬ ‫והלאה יהיה נזהר ונשמר לא לדבר‬ ‫מעשה נורא כתב הגאון רבי משה שטערן‬ ‫הגזירה שפקדה את עירנו‪ ,‬ומלבד שעלי‬ ‫מלבו‪“ :‬רבותי‪ ,‬אגיד לכם את כל האמת‪,‬‬ ‫בתפילה‪ .‬לימים העיד אותו אברך‪,‬‬ ‫זצ”ל גאב”ד דברצין בספרו שו”ת ‘באר‬ ‫להבין מפיך מדוע אינך נוהג להתפלל‬ ‫כי אין לי ברירה אחרת אחרי שגזר עלי‬ ‫שבחייו עשה כמה וכמה ‘טיפולים’‬ ‫משה’ (ח”ז סי’ קט)‪ ,‬שהוא בעצמו היה‬ ‫עמנו מדי יום – כעת התווספה לי שאלה‪.‬‬ ‫הרב‪.‬‬ ‫שונים וקשים‪ ,‬אך ‘טיפול’ זה היה הקשה‬ ‫עד לו‪ ,‬ובכל פעם שהיה נזכר בו היו‬ ‫אבקש שתבאר לי מה גרם לרבים ליפול‬ ‫זה כבר זמן ארוך שאני יושב בכל לילה‬ ‫שבכולם‪ .‬ואכן‪ ,‬לא בכדי מתאמץ היצר‬ ‫ארכובותיו נוקשות זו לזו‪:‬‬ ‫בעילפון עם כניסתך להיכל”‪.‬‬ ‫ומתאבל על חורבן בית המקדש‪ .‬כל‬ ‫הרע להכשיל את האדם בזה‪ ,‬כי הוא‬ ‫“פעם דרש אבי מורי הגאון רבי אברהם‬ ‫נעמד האיש על הבימה‪ ,‬פניו שלוים‬ ‫לילה אני קם לאחר חצות‪ ,‬יוצא ליער‪,‬‬ ‫מהדברים העומדים ברומו של עולם‪.‬‬ ‫שטערן זצ”ל אבד”ק נייהייזל‪ ,‬דרשה‬ ‫ועיניו עצומות רגע קל‪ ,‬וכשפקח אותן‪,‬‬ ‫מתיישב על האדמה הקרה ואומר סדר‬ ‫הרב הקדוש רבי ישראל מטשורטקוב‬ ‫גדולה בשבת קודש בענין עניית ‘אמן’‬ ‫נתמלא הקהל רשם כאילו מעמד הר‬ ‫‘תיקון חצות’ מתוך כאב אמיתי‪.‬‬ ‫זי”ע היה מרבה להזהיר את חסידיו אודות‬ ‫ו’אמן יהא שמיה רבה’‪ ,‬ובתוך הדרשה‬ ‫סיני חוזר ובוקע בין כתלי בית הכנסת‪.‬‬ ‫ובגלל זה‪ ,‬משמים גמלו איתי חסד מיוחד‬ ‫חשיבותה של תפילה והזהירות בה‪ .‬פעם‬ ‫הזכיר את מליצת רבנו הרמ”ק בראשי‬ ‫ואז פתח ואמר בנועם‪“ :‬הן כתוב בתורה‬ ‫– נתנו לי מתנה שאין דומה לה‪ :‬ירמיהו‬ ‫אמר לרב החסיד רבי דוד פריווער ז”ל‬ ‫התבות של המילים ‘שתיקה יפה בשעת‬ ‫(דברים כח י)‪‘ :‬וראו כל עמי הארץ כי שם‬ ‫הנביא בכבודו ובעצמו‪ ,‬זה שראה במו‬ ‫מברלין‪“ :‬הסיבה שיש ליהודי אשכנז‬ ‫התפילה’ המרכיבים את המילה ‘שיבה’‪,‬‬ ‫ה’ נקרא עליך ויראו ממך’‪ .‬מפרש רבי‬ ‫עיניו את החורבן האיום וכתב את מגילת‬ ‫פרנסה טובה יותר מליהודי פולין‪ ,‬היא‬ ‫לרמוז שהנזהר בדבר ועונה אמן ויהא‬ ‫אליעזר הגדול בגמרא (ברכות ו‪ ,).‬כי אלו‬ ‫איכה‪ ,‬בא להיות איתי בכל לילה‪ .‬בכל‬ ‫משום שהם מקפידים יותר שלא לדבר‬ ‫שמיה רבה‪ ,‬זוכה לשיבה טובה‪.‬‬ ‫תפלין שבראש‪ .‬ומכאן‪ ,‬שיש בכוחן של‬ ‫פעם שאני מתחיל להגיד את התיקון –‬ ‫בשעת התפילה”‪.‬‬ ‫הוסיף אבי ואמר‪“ :‬מכלל הן אתה‬ ‫תפלין קדושות להטיל פחד על הרואה‬ ‫הוא מצטרף אלי ובוכה יחד איתי‪ .‬הקול‬ ‫שומע לאו‪ ,‬אבל אינני רוצה להזכיר את‬ ‫אותן‪ ,‬כשהן מונחות על ראש אדם אשר‬ ‫ששמעתם ביער‪ ,‬היה קולו של ירמיהו‬ ‫איך פעל הרבי מזוועהיל ישועה?‬ ‫ההפך‪”...‬‬ ‫לא שח עימן ולא הפנה דעתו מדבקותו‬ ‫הנביא‪”...‬‬ ‫מסופר על אברך ירושלמי אחד שהמתין‬ ‫למחרת בבוקר נעשה רעש גדול בבית‬ ‫בבוראו”‪.‬‬ ‫דקות מספר חלפו עד שהרב ומלוויו‬ ‫זמן רב לזרע של קיימא‪ .‬ביום מן הימים‬ ‫הכנסת‪ ,‬כאשר בא אחד מן השומעים‬ ‫המשיך הצדיק הנסתר ופנה אליהם ברוך‬ ‫התאוששו מהתדהמה שתקפה אותם‪,‬‬ ‫פגש האברך את הרב הקדוש רבי שלמה‬ ‫וסיפר‪ ,‬שבאותו הלילה חלם כיצד הוא‬ ‫ובחרדה כאחת‪“ :‬ואתם‪ ,‬אחי ורעי‪ ,‬אם‬ ‫ואחר נענה הרב‪“ :‬אם כן הוא‪ ,‬ואם‬ ‫מזוועהיל זי”ע בכותל המערבי‪ ,‬והפציר‬ ‫עומד לפני בית דין של מעלה ויצא דינו‬ ‫תתהו על הצרה אשר פקדה את עירנו –‬ ‫ירמיהו הנביא בא אליך בכל לילה‪ ,‬מדוע‬ ‫בו לזכות לבנים‪.‬‬ ‫לחיוב‪.‬‬ ‫הרי שאין היא באה אלא מפני שזלזלתם‬ ‫לא תשאל אותו מהי הסיבה שהוטלה‬ ‫הרים הרבי את עיניו אל האברך‪ ,‬ואמר‬ ‫התחיל האיש להתחנן לפני בית הדין‬ ‫עלינו המגפה הקשה הזאת?‬ ‫בקדושת התפלין‪ ,‬זלזלתם בקדושת בית‬ ‫לו‪ :‬אם תבטיח שתפסיק לדבר פוליטיקה‪,‬‬ ‫שעדין לא הגיע לשיבה‪ ,‬ושאל למה יקנס‬ ‫הכנסת‪ .‬עת הנחת תפלין – אינה שעת‬ ‫בקש ממנו שיגלה לך על מה יצא‬ ‫ושתפסיק לדבר באמצע התפילה‪ ,‬תיפקד‬ ‫בדין קשה‪ .‬השיבו לו ששח שיחה בטלה‬ ‫שיחה בטלה‪ .‬עת התפילה והלמוד – אינו‬ ‫הקצף הגדול הזה‪ ,‬ועל מה נגזרה עלינו‬ ‫בזרע של קיימא‪.‬‬ ‫בתוך התפילה ולא ענה אמן ואמן יהא‬ ‫הפורענות הזאת‪ .‬ועוד דבר – אמור‬ ‫זמן לשיחת רעים‪ .‬מקדש מעט נרמס‬ ‫האברך הבטיח‪.‬‬ ‫שמיה רבה‪.‬‬ ‫בקלות ראש‪ ,‬ומה הפלא אפוא שבא‬ ‫לי סוף סוף‪ ,‬למה אתה לא בא לבית‬ ‫אותו אברך אכן היה לקוי מאוד בדיבור‬ ‫השיב האיש בחלומו לפני הבית דין של‬ ‫עלינו חרון אף שכזה?”‪.‬‬ ‫הכנסת עם כולם? מהי סיבתך לפרוש מן‬ ‫באמצע התפילה‪ ,‬וגם היה הרוח החיה‬ ‫מעלה שלא ידע את חומרת האיסור‪.‬‬ ‫דממה עטפה את בית הכנסת‪ .‬קולו בלבד‬ ‫הציבור?”‬ ‫בשיחות בענייני פוליטיקה‪ ,‬ונאמן‬ ‫גער בו אחד הדיינים‪“ :‬הלא הרב שלכם‬ ‫הדהד באוויר‪ ,‬כאשר סיים את דבריו‬ ‫היהודי השפיל שוב את עיניו ואמר‪:‬‬ ‫להבטחתו הפסיק לדבר פוליטיקה‪ ,‬וכל‬ ‫דרש בשבת זו על ענין זה‪ ,‬ואמר בשם‬ ‫וקולו הולך ומתחזק‪“ :‬אם תתחזקו בענין‬ ‫“כבוד הרב‪ ,‬מחר אבוא לבית הכנסת‪,‬‬ ‫שכן באמצע התפילה‪.‬‬ ‫הרמ”ק‪ ,‬שהשותק בבית הכנסת ועונה‬ ‫זה תתבטל הגזירה‪ ,‬ואם תכבדו את מקום‬ ‫ושם אגלה לפניך הכל‪ ,‬גם על מה‬ ‫והנה‪ ,‬כעבור שנה הזמין אותו יהודי‬ ‫אמן ואמן יהא שמיה רבא זוכה לשיבה‬ ‫השראת השכינה תפסק הרעה”‪.‬‬ ‫ששאלת בענין המגפה‪ ,‬וגם אודות‬ ‫שנושע את הרבי לסנדקאות לבנו הנולד‬ ‫טובה‪ ,‬ומכלל לאו אתה שומע הן‪ ,‬ואתה‬ ‫אסף רב העיר את כל הקהל‪ ,‬ובשעה‬ ‫המנעותי מלבוא להתפלל בבית הכנסת”‪.‬‬ ‫לו למזל טוב‪.‬‬ ‫בעצמך היית באותה דרשה‪”...‬‬ ‫אחת של התעוררות קבלו על עצמם‬ ‫מיד הודיע הרב ברבים שהאיש הזה‪,‬‬ ‫נענה הרבי להזמנה והגיע לברית לשמש‬ ‫הבטיח האיש לפני בית הדין של מעלה‪,‬‬ ‫כולם‪ ,‬בלב שלם ובפה מלא‪ ,‬לגדור גדרות‬ ‫הצדיק הנסתר‪ ,‬יבוא מחר ויגלה מהו‬ ‫כסנדק‪ .‬לאחר הברית ליווה האברך את‬ ‫שיפרסם את חלומו זה לכל בני הקהילה‬ ‫סביב קדושת בית הכנסת ולנהוג בו‬ ‫שורש הרעה‪.‬‬ ‫הרבי‪ ,‬ושאלו מה הקשר בין ההימנעות‬ ‫על כל אשר נעשה עמו‪ ,‬ויזהירם מכאן‬ ‫כראוי – שלא לדבר בו דברי חול‪ ,‬ושלא‬ ‫הדבר התפרסם בכל העיר‪ ,‬וכולם‬ ‫מדיבור להיפקד בזרע של קיימא‪.‬‬ ‫ואילך בדברי הרב‪ ,‬ואז יצא נקי מלפני‬ ‫להפסיק באמצע הלימוד‪ .‬מהר מאוד‬ ‫המתינו בציפייה דרוכה לבאות‪ .‬כשבא‬ ‫ענהו הרבי שלכל אחד קצוב סך ההנאות‬ ‫הבית דין של מעלה‪ .‬ותהי לחרדת‬ ‫נראתה הישועה – המגפה פסקה כאילו‬ ‫יום המחרת עמדו כל המתפללים בהיכל‬ ‫המגיעות לו‪ ,‬וכיוון שהוא לקח כל הנאתו‬ ‫אלקים‪.‬‬ ‫לא היתה‪ ,‬והאור שב לבתיהם של יהודי‬ ‫בית הכנסת‪ ,‬אך היהודי לא הופיע בזמן‪.‬‬ ‫לדיבורים‪ ,‬נמנע ממנו ההנאה מבניו‪.‬‬ ‫הבטחה בת ארבע מאות שנה‬ ‫אוסטראה‪.‬‬ ‫האנשים המתינו עוד ועוד‪ ,‬וכאשר ראה‬ ‫מעשה באדם אחד ששנים רבות לאחר‬ ‫ומני אז‪ ,‬שנים רבות חלפו‪ ,‬אך סיפור‬ ‫הרב כי אי אפשר לעכב את הציבור זמן‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪:‬‬ ‫‪03-6171077‬‬