gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫שנה א‬ ‫גליון מג‬ ‫שנת תשפ״ו‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫בעזהשי״ת‬ ‫דרושים נחמדים וקצרים מספרי קדמונים‬ ‫אדם‪ .‬שמכיון שהוא מביא ביכורים וקורא "האדמה אשר נתתה לי" – אף‬ ‫שיש לו אחים וחלקו את הקרקעות וסופן להחזיר ביובל את גוף הקרקע‪,‬‬ ‫אם זכות ישראל בארץ תלויה בקנין פירות‬ ‫ואין לו אלא קנין פירות – שמע מינה קנין פירות כקנין הגוף דמי‪.‬‬ ‫כקנין הגוף‬ ‫ואם כן מכירת אברהם מכירה והפקרו הפקר‪ ,‬ואין בני ישראל הבאים אחריו‬ ‫ֹלֶקיָך ֹנ ֵֵֹתן ְלְ ָך ַנַ ֲֲחָלָ ה‪ִ ,‬וִ ִיִרְׁשׁ ָּּתּה ְוְ ָיָ ַׁׁש ְְב ָּּת ָּּבּה‪.‬‬ ‫ָהָָאֶָרץ ֲֲאֶׁשׁר ה' ֱֱא ֶ‬ ‫"ְוְ ָהָ ָיָ ה ִּכּי ָתָבֹוא ֶֶאל ֶ‬ ‫יכולים להוציא מיד אומות העולם כלל; ולא נתן לנו את הארץ אלא בחסדו‬ ‫ַהַֹּכֵּהן‪ְ ...‬וְ ָאָ ַמ ְְַר ָּּת ֵֵאָלָיו ִִהַּגּ ְְדִּתּי‬ ‫ָהֲָאָדָָמָ ה‪ּ ...‬וָבָאָתָ ֶֶאל ֵ‬ ‫ַָקְַח ָּּת ֵֵמ ֵֵראִׁשׁית ָּכּ ל ְּּפ ִִרי ֲ‬ ‫ְוְ ָל ְ‬ ‫שגבר עלינו‪ .‬לכך חל על המביא ביכורים דוקא להודות‪.‬‬ ‫ֶָתת ָלָנּו" (דברים‬ ‫ַלֲַאֹב ֵֵֹתינּו ָל ֶ‬ ‫ָהָָאֶָרץ ֲֲאֶׁשׁר ִנִ ְׁשַּׁבּ ע ה' ֲ‬ ‫ָבָאִתי ֶֶאל ֶ‬ ‫ֹלֶקיָך ִּכּי ִ‬ ‫ַהַ ּיֹום ַלַ ה' ֱֱא ֶ‬ ‫וזהו "כי תבוא אל הארץ‪ ...‬וירשתה וישבת בה" – שתזכו בה בתורת ירושה;‬ ‫כו‪ ,‬א‪-‬ג)‪.‬‬ ‫"ולקחת מראשית‪ ...‬הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ"‪ .‬כיון‬ ‫וצריך ביאור‪ .‬למה דוקא המביא ביכורים צריך להודות לה' על נתינת הארץ‬ ‫ש"הגדתי היום" את פרשת ביכורים ואמרתי "האדמה אשר נתתה לי"‪ ,‬הרי‬ ‫יותר משאר בני אדם‪ .‬ומאי "הגדתי היום" – והלא בכל יום יסדו רז"ל בנוסח‬ ‫גיליתי דעתי דקנין פירות כקנין הגוף דמי; ואם כן מכירת אברהם מכירה‬ ‫ברכת המזון "נודה לך‪ ...‬על שהנחלת לאבותינו"‪ .‬ולמה אמר "נשבע ה'‬ ‫והפקרו הפקר‪ ,‬ואין בידינו כח להוציא מיד אומות העולם‪ .‬ואף על פי כן "כי‬ ‫לאבותינו לתת לנו"‪ ,‬ולא "לתת להם"‪ ,‬כמו שנאמר בפרשת קריאת שמע‬ ‫באתי אל הארץ"‪.‬‬ ‫ַלֲַאֹב ֵֵֹתיֶכֶ ם ָל ֶֶָתת ָל ֶֶָהם" (דברים יא‪ ,‬כא)‪.‬‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ִנִ ְׁשַּׁבּ ע ה' ֲ‬‫ֲ‬ ‫ַלֲַאֹב ֵֵֹתינּו ָל ֶֶָתת ָלָנּו" – לאבותינו קנין פירות‪ ,‬והגוף לנו‪.‬‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ִנִ ְׁשַּׁבּ ע ה' ֲ‬ ‫וזהו ֲ‬ ‫ויראה לפרש‪ .‬דהנה בבבא בתרא (קלו ע"א) פליגי תנאי‪ :‬האומר לחבירו "נכסי‬ ‫לכך הוא נותן הודאה‪ ,‬שהפליא עמנו לעשות לפנים משורת הדין‪.‬‬ ‫לך ואחריך לפלוני" – מכר הראשון‪ ,‬השני מוציא מיד הלקוחות‪ ,‬דברי רבי‪.‬‬ ‫יד אבי שלום‪ ,‬להג"ר יוסף שלום ב"ר דוד‪ ,‬אב"ד פיזענץ‪ .‬נדפס שנת ת"פ‪ ,‬ונדמ"ח על ידי עוז‬ ‫דסבירא ליה שאין לראשון אלא קנין פירות‪ ,‬וקנין פירות לאו כקנין הגוף‬ ‫דמי‪ ,‬ורשאי לאכול ואינו רשאי למכור‪ .‬ורבן שמעון בן גמליאל אומר‪ ,‬אין‬ ‫והדר שנת תשפ"א‬ ‫לשני אלא מה ששייר ראשון – דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי‪ ,‬ואם‬ ‫מכר הראשון אין השני מוציא מיד הלקוחות‪.‬‬ ‫אף במעון שאין המלאכים מתחלפים – לא‬ ‫ואמרו שם דהני תנאי כהני תנאי‪ :‬דתניא‪ ,‬המוכר שדהו לפירות – רבי‬ ‫בררו ישראל אלא בהקב"ה‬ ‫יוחנן אמר מביא וקורא‪ ,‬דקנין פירות כקנין הגוף דמי‪ ,‬ויכול לומר בהבאת‬ ‫ָׂרֵָאל" (דברים כו‪ ,‬טו)‪.‬‬ ‫ּוָבֵָרְך ֶֶאת ַעְַּמּ ָך ֶֶאת ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫"ַהְַׁשִׁקיָפָ ה ִִמְּמּ עֹון ָקָ ְְדְׁשׁ ָך ִִמן ַהַ ָּׁׁשַמִַיִ ם ֵ‬ ‫ִ‬ ‫"ָהֲָאָדָָמָ ה ֲֲאֶׁשׁר ָנַָתַ ָּּתה ִּלּי"; וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא‪,‬‬ ‫הביכורים ֲ‬ ‫דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי‪.‬‬ ‫ואיתא במדרש (תנחומא כי תבוא‪ ,‬א)‪ ,‬שאמרו ישראל "השקיפה" וגו' – שיברך‬ ‫אותם בעצמו ולא על ידי אמצעי‪.‬‬ ‫והנה הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם "ְוְ ָנַָתִַּתּי ְלְ ָך ּוְלְ ְַזְַר ֲֲעָך ַאַ ֲֲח ֶֶריָך ֵֵאת ֶֶא ֶֶרץ‬ ‫ְְמֻגֻ ֶֶריָך" (בראשית יז‪ ,‬ח) – והרי זה כאומר "נכסי לך [לאברהם] ואחריך לפלוני‬ ‫נראה לי בזה כוונה אמיתית‪ ,‬על דרך מה שכתב הציוני בפרשת וזאת‬ ‫[לזרעו]"‪ ,‬ואין לאברהם בארץ ישראל אלא קנין פירות‪.‬‬ ‫הברכה‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬במעון אין מתחלפין הכתות כדרך שמתחלפין בשאר‬ ‫ומצינו שאברהם הפקיר את הארץ‪ ,‬ואמר "ֵּגּר ְוְ תֹוָׁשׁב ָאָֹנִֹכִ י ִִע ָּּמֶכֶ ם" (בראשית‬ ‫הרקיעים‪ ,‬והמעון קדש ומקודש – גלל כן אמר משה רבינו עליו השלום‬ ‫"השקיפה ממעון קדשך מן השמים"‪.‬‬ ‫כג‪ ,‬ד) – ודרשו (בראשית רבה נח‪ ,‬ו) אם תרצו ליתן לי אחוזת קבר הריני גר‪ .‬ובזה‬ ‫ויתר על קנינו בארץ‪.‬‬ ‫ָאְָמָרָ ה‬ ‫"ֶחְלְ ִִקי ה' ְ‬ ‫ואיתא במדרש רבה (דברים רבה פרשה ב‪ ,‬לד)‪ :‬רבי יצחק פתח‪ֶ ,‬‬ ‫אֹוִחיל לֹו" (איכה ג‪ ,‬כד)‪ .‬למה הדבר דומה? למלך שנכנס למדינה‬ ‫ַנ ְְַפִׁשׁי ַעַל ֵּכּ ן ִ‬ ‫ולפי זה‪ ,‬לרבן שמעון בן גמליאל ולרבי יוחנן דסבירא להו קנין פירות כקנין‬ ‫ונכנסו עמו דוכסין ואיפרכין ואיסטרטליטין‪ .‬יש מבני המדינה שבררו להם‬ ‫הגוף – אין לישראל זכייה בארץ ישראל‪ ,‬שהפקר אברהם הפקר‪ .‬אבל לרבי‬ ‫דוכוס‪ ,‬ויש שבררו להם איפרכוס‪ ,‬ויש שבררו להם אסטרטליטין‪ .‬אמר אחד‬ ‫ולריש לקיש דסבירא להו לאו כקנין הגוף – אין הפקר אברהם כלום‪ ,‬ויכולים‬ ‫שהיה פיקח‪ :‬איני בורר אלא המלך – למה‪ ,‬שכולן מתחלפין והמלך אינו‬ ‫ישראל להוציא מיד האומות‪.‬‬ ‫מתחלף‪ .‬כך כשירד הקדוש ברוך הוא לסיני‪ ,‬ירדו עמו חבורות חבורות של‬ ‫ובגיטין בסוף פרק השולח (מח ע"א) אמר רב יוסף‪ :‬אי לאו דאמר רבי יוחנן‬ ‫מלאכים‪ ,‬מיכאל וחבורתו וגבריאל וחבורתו; יש מאומות העולם שבררו‬ ‫קנין פירות כקנין הגוף דמי‪ ,‬לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש‪ .‬דאמר רבי‬ ‫להם מיכאל‪ ,‬ויש שבררו להם גבריאל‪ ,‬אבל ישראל בררו להם הקדוש ברוך‬ ‫יוחנן‪ ,‬אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל – שאין להם אלא קנין‬ ‫הוא‪.‬‬ ‫פירות‪ ,‬ולכך מחזירין ביובל ובטלה החלוקה‪ .‬ואי סלקא דעתך לאו כקנין‬ ‫ולדעתי זה כוונת ישראל‪ ,‬שהדין עמהם‪ :‬כשם שהם קבלו את מלכותו ולא‬ ‫הגוף דמי‪ ,‬לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון‪.‬‬ ‫רצו בשום אמצעי‪ ,‬כאמור‪ ,‬כן יברכם השם יתברך בלי אמצעי‪.‬‬ ‫פירוש‪ :‬היאך יביא ביכורים ויאמר "האדמה אשר נתתה לי"‪ ,‬והלא אין לו‬ ‫אך על זה יש להקשות‪ :‬מה רבותא היא זו שבחרו ובררו ישראל בהקדוש‬ ‫קנין הגוף בקרקע – אלא אם כן היה בן יחיד שאין לו אחים‪ ,‬וכן אבותיו עד‬ ‫ברוך הוא? והלא לטובתם עשו כן‪ ,‬שכולם מתחלפים והוא יתברך אחד‬ ‫יהושע כולם בני יחידים‪ .‬אבל למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף‪ ,‬שפיר‬ ‫ומיוחד; ואם כן אין ישראל ראויים לקבל שכר על כך שיברכם בעצמו‪.‬‬ ‫מייתי ביכורים אף שיש לו אחים‪.‬‬ ‫ומעתה ניחא‪ ,‬שהמביא ביכורים צריך ליתן שבח על נתינת הארץ יותר מכל‬ ‫המשך בעמוד ב‬ ‫ענינים שונים בדיני קריאת התורה והמסתעף‬ ‫אוצר דרוש וחידוד משנות ש'‪-‬תקצ"ט‬ ‫עמוד ג‬ ‫עמוד א‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫א‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד א‬ ‫שהשם יתברך שבת במעשה בראשית‪ .‬וכן פירש רש"י בשיר השירים (ד‪ ,‬ה)‪,‬‬ ‫לכן אמרו "השקיפה ממעון" – שבמעון יש מלאכים שאינם מתחלפים‪ ,‬ואף‬ ‫שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו‪ ,‬לומר שלא שבת בשבת בראשית‪.‬‬ ‫על פי כן לא בחרו בהם ישראל כי אם בהקדוש ברוך הוא עצמו‪ .‬ואם כן מן‬ ‫ּוֵביֵנֵ יֶכֶ ם" (שמות לא‪ ,‬יג)‪ ,‬שהשומר שבת‬ ‫ולכך כתיב בשבת "ִּכּי אֹות ִִהיא ֵּבּיִנִ י ֵ‬ ‫הראוי שיברכם בלי אמצעי‪ .‬דוק וקל להבין‪.‬‬ ‫כהלכתה מעיד שהשם יתברך שבת במעשה בראשית‪ ,‬ולכך אף ישראל‬ ‫תפארת הגרשוני‪ ,‬למוח"ז הג"ר גרשון אשכנזי‪ ,‬בעמח"ס שו"ת עבודת הגרשוני‪ .‬נדפס‬ ‫מצווים על שביתתו‪.‬‬ ‫ב'פפד"מ' שנת תנ"ט‪ ,‬ונדמ"ח תשמ"ח‬ ‫וכיון שכן‪ ,‬צריכה העדות להיות דומה לדבר שהיא מעידה עליו‪ :‬מה הוא‬ ‫ַהְַּׁשִׁב ִיִעי ְְמַלַאְכְ ּתֹו"‬ ‫ִ‬ ‫יתברך לא היה לו שותף במעשה בראשית‪ ,‬ו"ַוְַיְ ַכַל ַּבּ ּיֹום‬ ‫יחידי – אף המעיד יחיד‪ .‬אבל שנים שעשו מלאכה בשותפות‪ ,‬אין העדות‬ ‫ברכת הטוב והמטיב כשנפטר צדיק‬ ‫מתבטלת בכך‪ ,‬ולכך הם פטורין‪.‬‬ ‫אֶתָך" (דברים כח‪ ,‬ו)‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬כשם‬ ‫ְּבֵּצ ֶ‬ ‫"ָּברּוְך ַאַ ָּּתה ְּבֹּב ֶֶֹאָך ּוָבָרּוְך ַאַ ָּּתה ֵ‬ ‫ּ‬ ‫ומעתה‪ ,‬כיון שהשבת ענין עדות היא‪ ,‬יבואר מה ששנינו בסנהדרין (נח ע"ב)‪:‬‬ ‫שביאתך לעולם בלא חטא‪ ,‬כך תהא יציאתך בלא חטא‪.‬‬ ‫אמר ריש לקיש‪ ,‬בן נח ששבת חייב מיתה‪ .‬אמר רבינא‪ ,‬אפילו בשני בשבת‪.‬‬ ‫"ֵעת ָלֶָלֶ ֶֶדת ְוְ ֵֵעת ָלָמּות"‬ ‫ואיתא במדרש (דברים רבה פרשה ז‪ ,‬ה)‪ :‬הדא הוא דכתיב ֵ‬ ‫והיה מקום לומר טעם גוי ששבת חייב מיתה לפי שכלל ישראל הם‬ ‫(קהלת ג‪ ,‬ב)‪ .‬ותמוה‪ ,‬מה ענין פסוק זה לכאן‪.‬‬ ‫המעידים על שביתתו יתברך‪ ,‬וקיימא לן עדים שנמצא אחד מהם קרוב או‬ ‫ויש לתרץ‪ ,‬דאיתא בברכות (נד ע"א)‪ :‬על בשורות טובות אומר "ברוך הטוב‬ ‫פסול – עדותן בטלה; ולכך אל יתערב זר בעדות זו‪.‬‬ ‫והמטיב"‪ ,‬ועל בשורות רעות אומר "ברוך דיין האמת"‪.‬‬ ‫ולפי זה היה מקום לומר עוד‪ ,‬שאף על גב שבשאר שבע מצוות דינם בסייף‪,‬‬ ‫ומצינו לפעמים שאף על בשורה רעה חס ושלום מברך "הטוב והמטיב" –‬ ‫ֵׁפְך" – מכל מקום בשמירת שבת יהיה מסברא‬ ‫כמפורש במקרא ּ"ָּדמֹו ִיִ ָּׁש ֵ‬ ‫והיינו שמת צדיק‪ .‬דקיימא לן שהצדיק נתפס בעוון הדור ומכפר עליו; נמצא‬ ‫מדה כנגד מדה בסקילה‪ .‬שהרי בהתערבו בעדות הוא גורם שתתבטל‬ ‫"הטוב" – שהוא עצמו לא יראה ברעה בימיו‪" ,‬והמטיב" – שמכפר על הדור‪.‬‬ ‫עדותם של ישראל‪ ,‬ונמצא כאילו ישראל חילל את השבת; וכיון שישראל‬ ‫אך על זה קשה‪ :‬מנא ידעינן שצדיק היה‪ ,‬שנברך עליו "הטוב והמטיב"?‬ ‫המחלל שבת בסקילה‪ ,‬אף הגורם לכך יידון בסקילה‪ .‬שאין השבת דומה‬ ‫וצריך לומר‪ ,‬שאם אנו רואים שמת ביום שנולד בו – דאיתא בראש השנה‬ ‫לשאר שבע מצוות‪ ,‬שבעוברם בהן אין הדבר נוגע אלא להם ולא לנו – מה‬ ‫פרק קמא (יא ע"א)‪ ,‬מלמד שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים‬ ‫שאין כן בשבת‪ ,‬שהוא פוגם בעדות שלנו‪.‬‬ ‫מיום ליום‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫אמנם השתא דאמר רבינא "אפילו בשני בשבת"‪ ,‬על כרחך אין הטעם מחמת‬ ‫וזהו שאמר הכתוב "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" – שתהא ברכה‬ ‫ענין העדות – שהרי אין העדות שייכת אלא בשבת עצמה‪ ,‬ובשני בשבת אין‬ ‫אחת בביאתך וביציאתך‪ .‬שאם ילדה אשתו זכר מברך "הטוב והמטיב"‬ ‫הגוי מבטל בשביתתו שום עדות‪.‬‬ ‫(ברכות נט ע"ב); ואף ביציאתך תיאמר אותה ברכה עצמה‪.‬‬ ‫אך יש לשאול‪ ,‬מנא ליה לרבינא שהמקרא מדבר אפילו בשני בשבת‬ ‫אך על זה קשה‪ ,‬מנין שתהא ברכה זו ביציאתו – כלומר‪ ,‬מנין לנו שצדיק‬ ‫– ודילמא לא איירי אלא בשבת עצמו‪ ,‬והטעם משום ענין העדות כמו‬ ‫היה? לכך מפרש‪ :‬הדא הוא דכתיב "עת ללדת ועת למות" – ביום שנולד בו‬ ‫שנתבאר?‬ ‫ימות‪ ,‬ונראה לכל שצדיק היה‪ .‬וקל להבין‪.‬‬ ‫וכי תימא‪ ,‬שהוקשה לו למה לי קרא לשבת עצמו‪ ,‬והלא סברא היא כמו‬ ‫שנתבאר‪ ,‬ובלא מקרא נמי הייתי יודע שגוי ששבת חייב מיתה – אין זו ראיה‪.‬‬ ‫*‬ ‫דדילמא לעולם איירי בשבת עצמו‪ ,‬ואפילו הכי איצטריך קרא; שאילו לא‬ ‫ובאופן אחר שמעתי‪ .‬דאמר רב אמי (שבת נה ע"א)‪ ,‬אין מיתה בלא חטא‪ .‬ולפי‬ ‫נכתב בפירוש‪ ,‬הייתי אומר מאותה סברא עצמה שיתחייב סקילה מדה כנגד‬ ‫זה קשה על רש"י – היאך תהא יציאתך כביאתך‪ ,‬והלא היה ראוי שלא ימות‬ ‫מדה‪ ,‬כישראל המחלל שבת‪ .‬ולכך פרטו הכתוב בבני נח בפירוש‪ ,‬שיהא קאי‬ ‫כלל‪ ,‬שאין מיתה בלא חטא‪ .‬אלא על כרחך צריך לומר שיש מיתה בלא‬ ‫עליו גם "דמו ישפך"‪ ,‬לומר שבסייף הוא ולא בסקילה‪.‬‬ ‫חטא‪.‬‬ ‫ועל זה קשה‪ ,‬מהיכן היתה הוה אמינא כזו כלל – והלא לא מצינו שום מיתה‬ ‫וזהו שאמר "הדא הוא דכתיב עת ללדת ועת למות" – שבלאו הכי היה קשה‬ ‫בבני נח אלא סייף (סנהדרין נז ע"ב; רמב"ם הלכות מלכים פ"ט הי"ד)‪ ,‬ואם כן מסתמא‬ ‫כמו שפירשתי‪ .‬וקל‪ ,‬ודברי פי חכם חן‪.‬‬ ‫אף בשבת כן‪( .‬ומנערה המאורסה אין ראיה שיש להם סקילה מצד עצמם‪ ,‬דהתם על כרחך‬ ‫[צמח הצב"י‪ :‬סמוכין לדבריו מלשון המדרש בקהלת רבה (פרשה ג)‪" :‬עת‬ ‫איירי שבא על נערה המאורסה של ישראל‪ ,‬שהרי להם אין נערה המאורסה כלל; וכיון שהיא‬ ‫ללדת" – מעת ללדת היא עת למות; משעה שאדם נולד נגזר עליו כמה‬ ‫נידונת בסקילה החמורה‪ ,‬לא יהא יציבא בארעא – שלא יהא הוא קל ממנה)‪.‬‬ ‫שנים יחיה‪ ,‬אם זכה הוא "משלים" את שנותיו‪ ,‬ואם לאו פוחתין לו מהם‪ .‬הרי‬ ‫והתירוץ‪ ,‬שאכן מצינו סקילה בבני נח – בגוי העוסק בתורה‪ .‬דאיתא בגמרא‬ ‫שהמדרש עצמו תולה את "עת ללדת ועת למות" בגזירת השנים ובהשלמתן‬ ‫שם (נט ע"א)‪ :‬ואמר רבי יוחנן‪ ,‬נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה‪ ,‬שנאמר "ּתֹוָרָ ה‬ ‫לזוכה‪ ,‬והוא ממש כדברי הגמרא בראש השנה שהקדוש ברוך הוא משלים‬ ‫ִִצָּוּ ה ָלָנּו ֹמֶֹׁשׁ ה מֹוָרָָׁשׁ ה" – לנו מורשה ולא להם‪ .‬וליחשבה גבי שבע מצוות?‬ ‫שנותיהם של צדיקים‪].‬‬ ‫מאן דאמר מורשה – מיגזל קא גזיל לה; מאן דאמר מאורסה – דינו כנערה‬ ‫בשם הרב מ' אהרן אב"ד דק"ק קאסטינטין בפולין קטן‪ .‬כת"י מוסקבה‪ ,‬גינצבורג ‪;1643‬‬ ‫המאורסה‪ ,‬דבסקילה‪ .‬וביאורו‪ ,‬דדיו לבא מן הדין להיות כנידון – כלומר‪,‬‬ ‫המלקט מביא את הג"ר יונתן אייבשיץ בעודו דרשן בפראג‪ .‬וכנראה שהליקוט נעשה בין‬ ‫שהבא מן הדין נידון כמו הנידון שממנו למדוהו; וכיון שנערה המאורסה‬ ‫תע"ח לתצ"ו בקירוב‬ ‫בסקילה‪ ,‬אף הוא בסקילה‪.‬‬ ‫ואם כן בשבת נמי נימא הכי‪ ,‬שהיתה הוה אמינא שיהא בסקילה להיות‬ ‫כנידון‪ ,‬שהרי ישראל המחלל שבת בסקילה‪.‬‬ ‫משכחת התורה לשנים שעשאוה בחילול שבת‬ ‫ואם נימא דהפירוש הוא "מאורסה"‪ ,‬יקשה למה לא נכתב כן בפירוש‪.‬‬ ‫ַֹּכְּתָך" וגו' (דברים כח‪ ,‬נט)‬ ‫"ְוְ ִִה ְְפָלָא ה' ֶֶאת ַמ ְ‬ ‫והתירוץ‪ ,‬כדאיתא בירושלמי (בבא בתרא פ"ח ה"ב)‪ ,‬דמקשה למאן דאמר‬ ‫בגמרא (שבת קלח ע"ב)‪ :‬אימא לן מילי מעלייתא משמיה דרב – בשבת ובתורה‪.‬‬ ‫מאורסה‪ ,‬אמאי כתיב "מורשה"? ומתרץ‪ ,‬ש"מורשה" לשון פגם וחסרון הוא‪,‬‬ ‫שלח ליה‪ :‬הא דתניא‪ ,‬גוד בכיסנא (פירש"י‪ :‬עור עם רצועות) מותר לנטותה‬ ‫כמו מרשא דסכינא‪ ,‬ורמז על העתיד – שהתורה שציוה לנו משה עתידה‬ ‫בשבת‪ .‬אמר רב‪ ,‬לא שנו אלא בשני בני אדם‪ ,‬אבל באדם אחד אסור (פירש"י‪:‬‬ ‫להשתכח מישראל‪ ,‬ואין לך חסרון גדול מזה‪ .‬ולעולם מרמז אף לאירוסין‪.‬‬ ‫בשני בני אדם – לא מימתח ליה שפיר; באדם אחד – ממתח ליה שפיר)‪.‬‬ ‫ובזה אתי שפיר הקשר בין שני המאמרים‪ .‬שמה שבשנים מותר ואין חוששין‬ ‫ובתורה – דאמר רב‪ ,‬עתידה תורה שתשתכח מישראל‪ ,‬שנאמר "ְוְ ִִה ְְפָלָא ה'‬ ‫שמא ימתחו – שאפילו אם ימתחו אין זה אסור מן התורה‪ ,‬דשנים שעשו‬ ‫ַהְַפִלִ יא‬ ‫יֹוִסף ְלְ ְ‬ ‫ַֹּכְּתָך"‪ .‬הפלאה זו איני יודע מהו; כשהוא אומר "ָלֵָכֵ ן ִִהְנְ ִנִ י ִ‬ ‫ֶֶאת ַמ ְ‬ ‫פטורין – היינו משום שעיקר טעם חילול שבת משום עדות שקר‪ ,‬ואין‬ ‫ָוֶָפֶלֶ א" (ישעיה כט‪ ,‬יד) – הוי אומר‪ ,‬הפלאה זו תורה‪.‬‬ ‫ַהְַפֵלֵ א ֶ‬ ‫ֶֶאת ָהָָעָ ם ַהַ ֶּזּ ה ְ‬ ‫העדות מתבטלת בשותפות‪ .‬וכיון שהיא עדות‪ ,‬גוי ששבת חייב מיתה‪ ,‬מפני‬ ‫ולחבר שני המאמרים הללו‪ ,‬נקדים תחילה את הטעם שמותר בשני בני‬ ‫שפוסל את העדות‪ .‬ואם כן‪ ,‬למה לי קרא ד"יֹום ָוַָלְַיְ ָלָ ה ֹלא ִיִ ְׁשֹּׁבּתּו"‪ ,‬והלא בלא‬ ‫אדם לכתחילה‪ .‬שאף שנתן רש"י טעם‪ ,‬לפי שאין הוא מותח יפה – עדיין‬ ‫מקרא נמי יש לידע זאת מסברא? ועל כרחך‪ ,‬משום שהיתה הוה אמינא‬ ‫קשה‪ ,‬מפני מה אין חוששים שמא ימתח יפה‪ ,‬ונמצא איסור תורה בידו‪.‬‬ ‫שיהא בסקילה‪ .‬ועל זה קשה‪ ,‬מהיכן הוה אמינא כזו; והתירוץ‪ ,‬שמצינו‬ ‫סקילה בגוי הלומד תורה‪ ,‬שהפירוש האמיתי "מאורסה"‪ ,‬ונערה המאורסה‬ ‫וצריך לומר‪ ,‬דקיימא לן שנים שעשאוה פטורין; ולפיכך אף אם יארע‬ ‫בסקילה‪ .‬ואם כן‪ ,‬למה לא נכתב כן בפירוש; והתירוץ‪ ,‬שהוצרך "מורשה"‬ ‫שימתח‪ ,‬אין כאן איסור תורה‪ .‬וכיון שאין מצוי שימתחו יפה בשנים‪ ,‬לא גזרו‬ ‫לרמז על שכחת התורה‪ .‬ועל זה אמר רב שעתידה תורה שתשתכח‬ ‫בהם אף לכתחילה‪.‬‬ ‫מישראל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫אך דבר זה טעמא בעי‪ :‬מאי טעמא שנים שעשו מלאכה בשבת פטורין יותר‬ ‫מאמר אברהם‪ ,‬להג"ר אברהם ב"ר אשר וואליר שטיין‪ ,‬נדפס ב'פיורדא' שנת תקי"ז‬ ‫משאר איסורי תורה? והלא שנים שעבדו עבודה זרה‪ ,‬או שרצחו וגנבו –‬ ‫חייבים כמו היחיד‪.‬‬ ‫אלא עיקר הטעם‪ ,‬ששמירת שבת באה להעיד שהשם יתברך שבת במעשה‬ ‫בראשית‪ .‬וכדפירש רש"י בחולין (ה ע"א)‪ ,‬שמחלל שבת מעיד עדות שקר‪,‬‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫ב‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הרב צב"י הירש מייזליש‬ ‫ענינים שונים‬ ‫מאמר יט חלק ה‬ ‫בדיני קריאת‬ ‫התורה והמסתעף‬ ‫�ִּקְִרְּב ָ�ָּך ָנָ ִבִ יא – הנביא הוא העושה‪ ,‬ו"בקרבך" הוא היחיד‬ ‫דהנה כך הוא סדר הפרשה‪ִּ�ּ :‬כי ָיָ קּוּם ְּב ְ‬ ‫יָך אֹוֹ ת אֹוֹ מֹוֹ ֵֵפת – הנביא נותן‪ ,‬והיחיד מקבל‪ .‬הרי שעד כאן‬ ‫שאליו הדברים אמורים‪ְ .‬וְ ָנָ ַַתן ֵֵא ֶֶל ָ‬ ‫גדרי שינוי משמעות בקריאת התורה‪ ,‬על פי‬ ‫הכל יחיד ליחיד‪.‬‬ ‫פסקי האשל אברהם – חלק ה‬ ‫ואחר כך אומר הנביא‪ֵ :‬נֵ ְְל ָָכה ַַא ֲֲח ֵֵרי ֱֱאֹלִֹהִ ים ֲֲא ֵֵחִרִ ים – וכאן הלשון רבים‪ ,‬לפי שהנביא כולל‬ ‫במ ה יו צאים ה שומעים‪ ,‬וחי לוף שבין פעולה לתו אר‬ ‫את עצמו ואת השומע‪ ,‬שנלך שנינו יחד‪ .‬וממילא אף ֲֲא �ֶׁׁשר ֹל ֹא ְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם וְוְ ָנָ ָָע ְְב ֵֵדם מוסבים על‬ ‫הקדמה‬ ‫שניהם‪ ,‬על הנביא ועל השומע‪.‬‬ ‫בכל החלקים הקודמים דנו בשאלה אחת – איזה שינוי נקרא שינוי משמעות ואיזה אינו נקרא‬ ‫ונמצא שלשון הרבים שבפרשה בא מפני שהנביא צירף את עצמו לשומע‪ ,‬ולא מפני שהכתוב‬ ‫כן‪ .‬ובחלק זה נדון בשאלה אחרת לגמרי‪ :‬לאחר שאירע השינוי‪ ,‬במה מתקנים אותו‪ ,‬ובמה‬ ‫בָקמץ‪ ,‬ביחיד‪ ,‬והמ"ם שבסוף אינה אלא כינוי הפעול‬ ‫מדבר אל רבים‪ .‬ולפיכך התי"ו נשארת ָ‬ ‫יוצאים השומעים ידי חובתם‪.‬‬ ‫– אותם‪ ,‬על העבודה זרה‪.‬‬ ‫והפסק הראשון שלפנינו הוא היחיד שברשימה שיוצא ממנו דבר למעשה‪ ,‬ולא בירור גדרים‬ ‫ב ‪ .‬ח ומר השינוי [ שהו א חמור מרחבו ומגרשי הן]‬ ‫בלבד‪ .‬ויש בו חידוש גדול‪ ,‬שלא ראיתי כמוהו במקום אחר‪ .‬ואחריו נביא פסק שני‪ ,‬ובו חילוף‬ ‫ומה שכתב "וזה לא דמי לשנוי מזכר לנקבה ברחבו ומגרשיהן‪ ,‬כי זה שנוי יותר" – הוא ענין‬ ‫שאין לו חבר בכל הרשימה – שבין לשון פעולה בעבר לשם תואר‪.‬‬ ‫גדול‪ ,‬שכבר הזכרנוהו בחלק ד‪.‬‬ ‫ְי ְַדַ ְְע ָּּת ם– ְי ְַדַ ְְע ֶּּת ם [השמטת כינ וי הפעול ]‬ ‫יֶהם‪ ,‬הם שני הדינים שהביא המגן אברהם (סימן קמג ס"ק‬ ‫ִמְִג ְְר �ֵׁׁש ֶ‬ ‫יֶהן ְ‬ ‫וִמְִג ְְר �ֵׁׁש ֶ‬ ‫דהנה רחבו ורחבה‪ְ ,‬‬ ‫וזה לשונו‪:‬‬ ‫ז) בענין הטעות בכתיבת ספר תורה‪ ,‬והם המידה שהאשל אברהם מודד בה את כל השינויים‬ ‫שברשימתו‪ .‬וכבר הרחבנו בזה במאמר הקודם בהקדמה השניה‪ .‬וכאן הוא אומר במפורש‬ ‫בֶסגול‪ ,‬ואמרתי ְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם ָ‬ ‫בָקמץ‬ ‫בפרשת נביא השקר (דברים יג‪ ,‬ג) קרא הקורא ְיְ ַַד ְְע ּ�ֶּתם ֶ‬ ‫שהשינוי שלפנינו חמור מהם‪.‬‬ ‫בֶסגול‪ .‬ואחר שברכתי אחר הקריאה‪,‬‬ ‫[דהיינו ָיָ ַַד ְְע ּ�ָּת אֹוֹ ָָתם]‪ ,‬והוא חזר ואמר ְיְ ַַד ְְע ּ�ֶּתם ֶ‬ ‫שבָקמץ‪ ,‬ואחר כך ראו בדפוס‬ ‫ָ‬ ‫אמרתי שמהתרגום אונקלוס שתרגם "ְיְ ַַד ְְע ּ�ִּתּנּּוּן" מבואר‬ ‫וטעם הדבר פשוט‪ .‬ששם אין החילוף אלא במין‪ ,‬ואין הפעולה משתנה ולא מי שעשאה‪.‬‬ ‫בָקמץ‪.‬‬ ‫שבחזקת מוגה ָ‬ ‫וכאן נשתנה מי שהכתוב מדבר בו‪ ,‬ועוד נחסרה תיבה שלמה מן הפסוק‪ .‬ולפיכך פסק "והיה‬ ‫מהראוי שיחזור ויקרא פסוק זה"‪.‬‬ ‫וידוע שסומכים על התרגום גם לענין שמות קודש וחול‪ ,‬כי תרגם על פי רבי אליעזר‬ ‫ורבי יהושע ע"ה (מגילה ג ע"א)‪ .‬וגם לשון הפרשה כן הוא ביחיד ליחיד‪ ,‬ועל שניהם‬ ‫ג ‪ .‬ה חי ד וש – במ ה י צאו השומ עי ם‬ ‫הוא הלשון רבים שבפרשה‪.‬‬ ‫ואף על פי שכתב שמן הראוי היה לחזור‪ ,‬לא חזרו‪ .‬וטעמו‪:‬‬ ‫והיה מהראוי שיחזור ויקרא פסוק זה‪ ,‬כי יש בזה שנוי הפירוש וחסרון תיבת "אותם"‬ ‫בָקמץ מתוך הספר תורה הק׳‪ ,‬לא נתקלקל על ידי מה‬‫רק כיון שהכל שמעו שאמרתי ָ‬ ‫שכפי הוראת ְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם ָ‬ ‫בָקמץ‪ .‬ועיין סימן קמב (סעיף א) וקמג (סעיף ד בהגה) ובאחרונים‬ ‫בֶסגול‪ ,‬שכבר יצאו ידי חובת שמיעה‪.‬‬ ‫שאמר הוא אחר כך ֶ‬ ‫(שם ט"ז ס"ק ב‪ ,‬מגן אברהם ס"ק ז)‪ .‬וזה לא דמי לשנוי מזכר לנקבה ברחבו ומגרשיהן‪,‬‬ ‫בֶסגול – ואף על פי כן‬ ‫ודבר מחודש הוא‪ .‬שהרי הקורא לא חזר בו כלל‪ ,‬ואדרבה קרא שנית ֶ‬ ‫כי זה שנוי יותר כנ"ל‪.‬‬ ‫פסק שיצאו‪ ,‬מפני ששמעו את התיבה כהוגן מפיו של המתקן‪.‬‬ ‫בָקמץ מתוך הספר תורה הק׳‪ ,‬לא נתקלקל על ידי מה‬ ‫רק כיון שהכל שמעו שאמרתי ָ‬ ‫ולכאורה עיקר שמיעת הציבור היא מן הקורא העומד בבימה‪ ,‬ולא ממי שמתקן מן הצד‪ .‬ואף‬ ‫בֶסגול‪ ,‬שכבר יצאו ידי חובת שמיעה‪[ ,‬וה]גם שלא היה מוכרע‬ ‫שאמר הוא אחר כך ֶ‬ ‫על פי כן פסק שיצאו‪ ,‬וטעמו – שאמרה מתוך הספר תורה‪ ,‬ושהכל שמעו‪.‬‬ ‫אצלי אז בהחלט‪.‬‬ ‫והוא עצמו היה העולה‬ ‫א‪ .‬גו ף ה שינו י‬ ‫ומה שכתב שאמר את הדברים "אחר שברכתי אחר הקריאה" – משמע שהוא עצמו היה‬ ‫�ִּקְִרְּב ָ�ָּך ָנָ ִבִ יא אֹוֹ ֹח ֵֵֹלם ֲֲחלֹוֹ ם‪ֵ ...‬נֵ ְְל ָָכה ַַא ֲֲח ֵֵרי ֱֱאֹלִֹהִ ים ֲֲא ֵֵחִרִ ים ֲֲא �ֶׁׁשר ֹל ֹא ְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם‬ ‫הפסוק הוא ּ�ִּכי ָיָ קּוּם ְּב ְ‬ ‫העולה‪ ,‬וסיים את ברכתו האחרונה‪.‬‬ ‫ְוְ ָנָ ָָע ְְב ֵֵדם‪.‬‬ ‫וכנראה שעלה לעליית שלישי‪ ,‬שהפסוק הזה עומד בשלישי דפרשת ראה‪ .‬וכן היה המנהג‬ ‫בָקמץ מורה על היחיד‪ ,‬והמ"ם שבסוף‬ ‫בָקמץ פירושו "אתה ידעת אותם" – התי"ו ָ‬ ‫וְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם ָ‬ ‫בכמה מקומות‪ ,‬שהרב עולה לעליית שלישי‪ .‬ועיין שו"ת נשאל דוד להג"ר דוד אופנהיים (או"ח‬ ‫באה במקום תיבת "אותם"‪ .‬וְיְ ַַד ְְע ּ�ֶּתם ֶ‬ ‫בֶסגול פירושו "אתם ידעתם" – המ"ם מורה על הרבים‪,‬‬ ‫סימן יד) שהוכיח כן מגמרא דמגילה (כב ע"א)‪ ,‬וכן ציין לזה בספרו מגילת ספר (מכתב יד) שם‬ ‫ואין בו זכר ל"אותם" כלל‪.‬‬ ‫במקומו‪ .‬ועיין קובץ כרם שלמה (שנה טז‪ ,‬קובץ ב) שהביאו את ההוכחה הנ"ל בשם הג"ר ארי׳‬ ‫ויש להמחיש את הדבר מפרשיות קריאת שמע ששם באות שתי הצורות זו מול זו באותו‬ ‫ליב מאמסטרדם‪ ,‬חתן אא"ז החכם צבי‪.‬‬ ‫ענין ממש‪.‬‬ ‫ולפי זה אין זה תיקון מן הצד כלל‪ ,‬אלא העולה עצמו הוא שקרא את התיבה כהוגן מתוך‬ ‫ּוְּקַׁש ְ�ְׁר ּ�ָּתם ְְלאֹוֹ ת ַַעל ָיָ ֶֶד ָָך – התי"ו ָ‬ ‫בָקמץ‪ ,‬ופירושו "אתה תקשור‬ ‫בפרשת שמע (דברים ו‪ ,‬ח)‪ְ :‬‬ ‫הכתב‪.‬‬ ‫אותם"‪ ,‬והמ"ם שבסוף באה במקום תיבת "אותם"‪ .‬ולפיכך אין הכתוב מוסיפה שם‪ ,‬שהרי‬ ‫ומדוקדק בזה מה שהוצרך לפרש "מתוך הספר תורה"‬ ‫היא כלולה בתיבה עצמה‪.‬‬ ‫שאין זה פרט צדדי אלא עצם הדבר‪ .‬שהרי אסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב‪,‬‬ ‫ּוְּקַׁש ְ�ְׁר ּ�ֶּתם ֹא ָָֹתם ְְלאֹוֹ ת ַַעל ֶיֶ ְְד ֶֶכם – התי"ו ֶ‬ ‫בֶסגול‪ ,‬ופירושו‬ ‫ובפרשת והיה אם שמוע (דברים יא‪ ,‬יח)‪ְ :‬‬ ‫וכמו שכתב השולחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) בטעם שאין הסומא קורא‪ .‬ואילו אמר הגאון את‬ ‫"אתם תקשרו"‪ ,‬והמ"ם שבסוף מורה על הרבים ואינה באה במקום "אותם" כלל‪ .‬ולפיכך‬ ‫התיבה בעל פה‪ ,‬לא היתה בה קריאה כלל‪ ,‬ולא היו השומעים יוצאים בה‪.‬‬ ‫הוצרך הכתוב להוסיף שם תיבת "אותם" בפני עצמה‪.‬‬ ‫ומכאן עצה נתונה לעולה לתורה‬ ‫הרי שבשני המקומות הכתוב עצמו מגלה את החילוק — שבמקום שהמ"ם באה במקום‬ ‫"אותם" לא הוסיפה‪ ,‬ובמקום שאינה כן הוסיפה‪.‬‬ ‫ולפי זה יש כאן עצה למעשה לעולה לתורה ששמע שהקורא טעה באיזו תיבה‪ :‬בשעה‬ ‫שמתקנים אותו – יסתכל בפנים הספר תורה ויאמר את התיבה כהוגן ובקול שישמעו הציבור‪,‬‬ ‫בֶסגול לא די שהפך את‬ ‫ומזה מבואר היטב מה שכתב הגאון "וחסרון תיבת אותם" – שהקורא ֶ‬ ‫שאם לא יחזור בו הקורא‪ ,‬על כל פנים ישמעו השומעים את התיבה הנכונה מפיו‪.‬‬ ‫היחיד לרבים‪ ,‬אלא שהשמיט את הפעול לגמרי‪ ,‬ואין בפסוק תיבה אחרת שתמלא את מקומו‪.‬‬ ‫ושני תנאים יש בזה מדבריו‪ :‬שיאמרנה מתוך הספר תורה ולא בעל פה‪ ,‬ושישמעוה הציבור‪.‬‬ ‫בֶסגול עשה שני דברים‪ :‬הפך את הנוכח מיחיד לרבים‪ ,‬והשמיט את תיבת‬ ‫ונמצא שהקורא ֶ‬ ‫ובלא זה אין כאן אלא תיקון בעלמא‪.‬‬ ‫"אותם" שאין לה זכר בקריאתו‪ .‬וזהו שכתב "יש בזה שנוי הפירוש וחסרון תיבת אותם"‪.‬‬ ‫ד‪ .‬ומ ה שהו סיפו בז ה ה אחרו נים‬ ‫ומה שהוכיח מלשון הפרשה‬ ‫תיבה מיותרת אינה פוסלת‬ ‫ומה שכתב "וגם לשון הפרשה כן הוא ביחיד ליחיד" – כוונתו שכל הפרשה בנויה על יחיד‬ ‫המדבר אל יחיד‪ ,‬ולפיכך אף התיבה שלפנינו ביחיד היא‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ד‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫ג‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ג‬ ‫הָקמץ מן הבי"ת אל העי"ן על ידי הה"א שנתוספה"‪.‬‬ ‫שכתב "ונעתק ָ‬ ‫ועיין בספר חיי בנימין (להג"ר בנימין יחיאל פאזען זצ"ל‪ ,‬חלק שני‪ ,‬חקרי הלכה סימן טו‪ ,‬הערה כ)‪,‬‬ ‫שהוכיח מכאן דתיבה מיותרת אינה פוסלת בקריאת התורה‪.‬‬ ‫ובקריאה שקרא הקורא‪ :‬התיבה נגזרת מן התואר ּבֹּוֹ ֵֵעל‪ ,‬הבי"ת בחֹוֹ לם‪ .‬ומשנתוספה הה"א‬ ‫"שהָקמץ גדול‬ ‫ָ‬ ‫נדחקה התיבה ונתקצר החֹוֹ לם ונעשה חטף ָָקמץ – ונעשה ֳּוֳּב ְְע ָָלּהּ ‪ .‬וזהו שכתב‬ ‫דהנה מאחר שהבעל קורא לא תיקן את עצמו‪ ,‬נמצא שהציבור שמע שתי תיבות – ְיְ ַַד ְְע ּ�ֶּתם‬ ‫נעשה ָָקמץ חטוף על ידי ה"א מפיק שנתוספה"‪.‬‬ ‫בָקמץ שהוא הנכון‪ .‬ואף על פי כן פסק הגאון שיצאו‪,‬‬ ‫בֶסגול שהוא שינוי משמעות‪ ,‬וְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ועל כרחך שאין התיבה היתירה מקלקלת‪ ,‬וכיון שיש להם כל התיבות הצריכות – שפיר דמי‪.‬‬ ‫נמצא שבשתיהן הה"א היא הגורם‪ ,‬אלא שבזו היא מעתיקה את התנועה ממקומה‪ ,‬ובזו היא‬ ‫מקצרת אותה‪ .‬ובזו האחרונה אין הה"א מצטרפת לפועל כלל‪ ,‬אלא עומדת כתיבה בפני עצמה‬ ‫כשהקורא עמו בלחש קרא כהוגן‬ ‫שהתואר נסמך אליה – וזהו שסיים "והרי זה כמו שהיה כתיב ּבֹּוֹ ֵֵעל שלה"‪.‬‬ ‫וחידוש יתר מזה מצינו בדעת תורה (סימן קמב סעיף א) בשם שו"ת בשמים ראש (סימן שכא)‪,‬‬ ‫ואפשר שמכאן באה הטעות‬ ‫שפסק שאם הקורא עמו בלחש קרא כהוגן אין בכך כלום‪ .‬ואף שעיקר שמיעת הקהל מן‬ ‫השליח ציבור‪ ,‬מכל מקום עיקר הקורא הוא העולה‪ ,‬ואין מחזירין פעם שניה‪ ,‬דאין קפידא‬ ‫ויש לומר עוד‪ ,‬מה הביא את הקורא לכך‪ .‬דהנה כל מקום שמנוקד שוא נח לפני אות גרונית‪,‬‬ ‫בקריאת החזן‪.‬‬ ‫מצוי שנבלעת האות הגרונית – ובגליון תורת הקורא מביא בכל פרשה רשימה ארוכה של‬ ‫�ְׁמעֹוֹ ן‪ַַ ,‬טְנְ ֲֲא ָָך‪ַַ ,‬ה �ִּּמ ְְג ֶֶע ֶֶרת‪ ,‬וכהנה רבות‪ .‬ובאמת‬ ‫תיבות שיש להיזהר בהן בזה‪ ,‬ובפרשתנו ַוַ ְיְ ַַעּנּּוּ נּוּ‪ִׁ ,‬ש ְ‬ ‫ולפי דבריו יוצא יותר ממה שכתב הגאון – שאף אם לא שמעו הציבור כלל‪ ,‬אלא שהעולה‬ ‫רוב הקוראים אין מבטאים כלל אות גרונית המנוקדת בשוא נח‪.‬‬ ‫לבדו קרא כהוגן בלחש‪ ,‬אין מחזירין‪ .‬וזה דלא כמו שהצריך הגאון שהכל ישמעו‪.‬‬ ‫וכאן הבי"ת בשוא נח והעי"ן גרונית‪ ,‬ואפשר שמחמת שיגרא דלישנא נחלשה העי"ן ואבדה‬ ‫ה‪ .‬ה ערה בל שונ ו‬ ‫תנועתה‪ .‬ואף שאין זה ממש כמו שכתב הגאון – שהוא כתב שקרא "העי"ן בשוא"‪ ,‬ולא‬ ‫והנה כתב "[וה]גם שלא היה מוכרע אצלי אז בהחלט"‪ .‬ואפשר שכוונתו‪ ,‬שבשעה שרצה לתקן‬ ‫שנבלעה לגמרי – מכל מקום ענין אחד הוא‪ ,‬שהגרונית מאבדת את תנועתה‪ ,‬והתנועה נשמעת‬ ‫את הקורא היה מדבר עמו בלשון ספק ולא בלשון הכרעה‪ ,‬ועם כל זה פוסק שיצאו ידי חובתם‬ ‫על האות שלפניה‪.‬‬ ‫במה ששמעו מה שהוא אמר‪.‬‬ ‫ולעניות דעתי אף כאן חסר מי שנעשתה בו הפעולה‬ ‫ו‪ּ .‬ו ְְב ָעָָלָּה [חי ל וף שבי ן פע ולה לתו אר‪ ,‬וחזר ו קר א]‬ ‫ויש להוסיף בזה‪ ,‬שאף פסק זה חוזר לענין הראשון‪ .‬שכן בקריאה הנכונה הה"א שבסוף‬ ‫ועוד פסק אחד יש להביא כאן‪ ,‬ובו חילוף שאין לו חבר בכל הרשימה – שכל שאר הפסקים‬ ‫התיבה באה במקום תיבת "אותה" – בעל אותה‪ ,‬והיא הנבעלת‪ .‬ובקריאה שקרא הקורא‬ ‫הם בזמן הפעולה‪ ,‬או בבנין‪ ,‬או במין ובמספר‪ ,‬וזה לבדו בין לשון פעולה בעבר לשם תואר‪.‬‬ ‫נעשית הה"א כמו "שלה" – הבועל שלה‪ ,‬והיא הבעלים‪.‬‬ ‫וזה לשונו‪:‬‬ ‫ונמצא שאף כאן נחסר מי שנעשתה בו הפעולה‪ ,‬ממש כמו בְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם‪ .‬ששם המ"ם באה‬ ‫קרא ְּוְּב ָָע ָָלּהּ (דברים כד‪ ,‬א) ה"א במפיק כראוי‪ ,‬אך קרא הבי"ת בחטף ָָקמץ ֳ‬ ‫[ּוֳּב ְְע ָָלּהּ ]‪ ,‬ולא‬ ‫במקום "אותם"‪ ,‬ובקריאה המוטעית נעשית סימן הרבים ואבד ה"אותם"‪ .‬וכאן הה"א באה‬ ‫ובָקמץ גדול‪ .‬כיון שהוא קרא הבי"ת‬ ‫בָקמץ‪ָ ,‬‬ ‫בשוא כראוי‪ ,‬ורק העי"ן היא [צריך להיות] ָ‬ ‫במקום "אותה"‪ ,‬ובקריאה המוטעית נעשית כמו "שלה" ואבד ה"אותה"‪ .‬ובשניהם הפעולה‬ ‫בָקמץ חטוף והעי"ן בשוא‪[ ,‬הוי] שנוי משמעות‪ .‬כי כדכתיב הרי זה נגזר מלשון עבר‬ ‫ָ‬ ‫נעשית‪ ,‬ואין בפסוק מי שנעשתה בו‪.‬‬ ‫הָקמץ מן הבי"ת אל העי"ן ע"י הה"א שנתוספה‪ .‬משא"כ כפי מה שקרא‬ ‫�ַּעל‪ ,‬ונעתק ָ‬‫ָּב ַ‬ ‫ומכל מקום אין זה מלשון הגאון‪ ,‬שהוא לא הזכיר ענין זה כאן אלא כתב שנגזר משם תואר‪,‬‬ ‫שהָקמץ גדול נעשה ָָקמץ חטוף ע"י ה"א מפיק‬ ‫ָ‬ ‫הוא‪ ,‬הרי זה נגזר משם תואר ּבֹּוֹ ֵֵעל‪,‬‬ ‫ואני הוא שהוספתי‪.‬‬ ‫שנתוספה‪ ,‬והרי זה כמו שהיה כתיב ּבֹּוֹ ֵֵעל שלה‪.‬‬ ‫וכאן לא תיקן את הקורא‬ ‫ועל ידי זה אמרתי שיחזור ויקרא פסוק ההוא לנכון‪ .‬גם שכבר הפליג כמה פסוקים‪ ,‬על‬ ‫ואין לתמוה על מה שכאן הצריכו לחזור ולקרות אף שכבר הפליג כמה פסוקים‪ ,‬ואילו בְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם‬ ‫כל זה מוטל לחזור ולקרות‪ ,‬כיון שיש בזה שנוי משמעות ודאי‪.‬‬ ‫לא הצריכו לחזור כלל‪ .‬שההפרש פשוט‪ :‬שבְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם תיקן הגאון את הקורא בשעת מעשה‪,‬‬ ‫ִאִָּׁשה ְּוְּב ָָע ָָלּהּ ‪ .‬ובקריאה הנכונה פירושו "ובעל אותה" – לשון עבר‪,‬‬ ‫�ׁ‬ ‫והפסוק הוא ּ�ִּכי ּ�‬ ‫ִיִַּקח ִאִ יׁשׁ‬ ‫והכל שמעו את התיבה כהוגן מפיו – ובזה יצאו‪ .‬וכאן אין בלשונו זכר שתיקן את הקורא‪,‬‬ ‫שכבר בעל אותה‪ .‬ובקריאה שקרא הקורא נעשית התיבה "וּבֹּוֹ ֵֵעל שלה" – שם תואר‪ ,‬מי‬ ‫ולפיכך לא היה במה שיצאו‪ ,‬והוצרך לחזור ולקרות‪.‬‬ ‫שהוא בועלה‪.‬‬ ‫ונמצא שהדבר מתברר מן הצד השני‪ .‬שבְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם כתב בפירוש "והיה מהראוי שיחזור ויקרא‬ ‫וזהו הפסק היחיד ברשימה שנוקב בלשון "שם תואר"‪ ,‬ואין לו חבר בכל שאר הפסקים‪.‬‬ ‫פסוק זה"‪ ,‬ואף על פי כן לא הצריכו — מפני התיקון‪ .‬וכאן‪ ,‬שלא היה תיקון‪ ,‬הצריכו לחזור אף‬ ‫ביאור דבריו‬ ‫שכבר הפליג כמה פסוקים‪.‬‬ ‫שהָקמץ חטוף – הוא הנקרא בלשוננו ָָקמץ‬ ‫ָ‬ ‫והנה יש להקדים נקודה שאין הכל בקיאין בה‪:‬‬ ‫הע ולה מ ן הדבר ים‬ ‫קטן – בעצם תולדתו של החֹוֹ לם הוא‪ ,‬וכשהתיבה נדחקת מתקצר החֹוֹ לם ונעשה ָָקמץ חטוף‪.‬‬ ‫ונמצא שיש כאן שלושה חידושים‪.‬‬ ‫�ֳּׁבִּלִ ים בחטף ָָקמץ תחת הבי"ת‪ .‬וכן כתב הגאון עצמו בפירוש‪,‬‬ ‫�ֹּׁב ֶֶּלת בחֹוֹ לם‪ ,‬וברבים ִׁש �‬ ‫וכמו ִׁש �‬ ‫בגוף השינוי – שהחילוף בין ְיְ ַַד ְְע ּ�ָּתם לְיְ ַַד ְְע ּ�ֶּתם חמור משינוי המין‪ ,‬שנשתנה בו מי שהכתוב‬ ‫ל־ֵח ָָמה (משלי יט‪ ,‬יט)‪ ,‬שהוא ממשקל ּ �ָּגדֹוֹ ל בחֹוֹ לם הדל"ת‪,‬‬ ‫ְּג�ָּד ֵ‬ ‫במה שהבאנו בחלק ג‪" :‬וכן ָ‬ ‫בּוְּב ָָע ָָלּהּ ‪,‬‬ ‫מדבר בו ונחסרה בו תיבה שלמה‪ .‬וכן החילוף שבין לשון פעולה בעבר לשם תואר ְ‬ ‫[ָקמץ קטן]‪ ,‬על ידי סמיכות להתיבה‬ ‫רק שנעשה במקום החֹוֹ לם תולדתו שהוא חטף ָָקמץ ָ‬ ‫שהוא "שנוי משמעות ודאי"‪.‬‬ ‫שאחריו במקף"‪.‬‬ ‫בתיקונו – שיצאו השומעים במה ששמעו מפי המתקן מתוך הספר תורה‪ ,‬אף שהקורא עצמו‬ ‫ומעתה יתבארו דבריו היטב‪ .‬שכל הענין תלוי בה"א שנתוספה בסוף התיבה‪ ,‬והיא פועלת‬ ‫ומּוְּב ָָע ָָלּהּ מוכח כן בהיפוכו‪ ,‬שלא תיקן שם והוצרך לחזור ולקרות‪.‬‬ ‫ְ‬ ‫לא חזר בו‪.‬‬ ‫בשתי הקריאות – אלא שבכל אחת פעולה אחרת‪.‬‬ ‫ולמעשה – שהעולה לתורה שמתקן את הקורא‪ ,‬יאמר את התיבה מתוך הספר תורה באופן‬ ‫בָקמץ גדול‪ .‬ומשנתוספה הה"א בסוף‪ ,‬נדחקה‬ ‫�ַּעל‪ ,‬הבי"ת ָ‬ ‫בקריאה הנכונה‪ :‬הפועל הוא ָּב ַ‬ ‫שישמעו הציבור‪ ,‬ובזה יצאו אף אם לא יחזור בו הקורא‪.‬‬ ‫בָקמץ‪ .‬וזהו‬ ‫הָקמץ מן הבי"ת אל העי"ן – ונעשה ְּוְּב ָָע ָָלּהּ ‪ ,‬הבי"ת בשוא והעי"ן ָ‬‫התיבה ונעתק ָ‬ ‫זיקוקין דנפקא מפומי'‬ ‫משלים את הפרשה‪ ,‬נוטלת אותה מרכבה את התיבות שנקראו ומעלה אותן לפני‬ ‫כתב בספר דבר בעתו (להמקובל האלקי כמוהר"ר ששון מרדכי משה שנדוך זצ"ל מבגדאד‪,‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא‪ .‬והתיבות עצמן עומדות לפניו ואומרות‪ :‬אני פרשה פלונית‪,‬‬ ‫שהיה בעל קורא וחזן בבית הכנסת הגדול שם‪ ,‬נפטר תק"ץ‪ ,‬נדפס ב'ליוורנו' שנת תרכ"ב)‪:‬‬ ‫שהשלימו אותי ציבור פלוני‪ ,‬כך וכך — כלומר אם כהלכתה ואם שלא כהלכתה‪.‬‬ ‫כל פרשה ופרשה הנאמרת בצבור כתקנה‪ ,‬בטעמיה בנקודותיה ודקדוקיה‪,‬‬ ‫ואם נשלמה כראוי‪ ,‬מתעטרות אותן תיבות על כסא הקדוש‪ ,‬ומרכבה זו משמשת‬ ‫עולה לפני הקדוש ברוך הוא מעוטרת ועומדת לפניו‪ ,‬ואומרת אני הפרשה פלוני‬ ‫לפניו‪ ,‬וכל מרכבה לפרשה שלה‪ .‬וכולן מתעטרות בתוך כסא הקדוש‪ ,‬ועמהן הוא‬ ‫שהשלימו ישראל וכו'‪ .‬ונמצא בזוהר (ח"ב רו ע"ב)‪:‬‬ ‫עולה להתייחד למעלה למעלה‪ ,‬ונעשה הכל כלל אחד‪ .‬ולפיכך אשרי חלקו של מי‬ ‫ְּדִּאְׁשְּׁתִּלִ ים‬ ‫ַּפְּרְׁשׁ ָּּתא‪ִ ,‬‬ ‫ְּדַּהִַהיא ְ‬ ‫ִ‬ ‫ַּפְּרְׁשׁ ָּּתא ָּּדא‪ַ ,‬סְַלְ ָקָ ן ִִאיּנּון ִִמִּלּין‬‫ְוְ ַעַל ָּּדא‪ַּ ,‬כּד ִִמ ְְתַעַ ְּטָּרָא ְ‬ ‫שמשלים את הפרשה בכל שבת ושבת כראוי‪ ,‬כמו שהפסיקוה למעלה‪.‬‬ ‫ַקֵַמי קב"ה‪ְ ,‬וְ ִִאֵּלּין‬ ‫ַּפְּרְׁשׁ ָּּתא‪ְ ,‬וְ ָסִָלִ יק לֹון ֵ‬ ‫ְּבַּהִַהיא ְ‬ ‫ִּדְּמָמָָנָא ִ‬ ‫ָנִָטיל לֹון ַהַ הּוא ְְר ִִתיָכָא‪ְ ,‬‬ ‫ְּבִּצּבּוָרָא‪ְ ,‬וְ ִ‬ ‫ִ‬ ‫ולכן כמה צריכים שלוחי הצבור להוציא התיבות והאותיות והטעמים כהלכתן‪ ,‬ולא‬ ‫ַּפְּרְׁשׁ ָּּתא ְּפַּלְַנְ ָיָא‪ְּ ,‬דַּאְַׁשִׁלִ ימּו ִלִ י ִִצּבּוָרָא ְּפּלֹוִנִ י‪ָ ,‬הִָכִ י‬ ‫ָאְָמ ִִרין‪ֲֲ ,‬אָנָא ְ‬ ‫יִמין ַקֵַּמּיּה ְוְ ְ‬ ‫ִִמִּלּין ַַמ ָּּמׁש‪ַ ,‬קְַיְ ִ‬ ‫יחסר כל בהם‪ .‬וסימן המוציא מפיו הם אות טנ"א — ט'עמים נ'קודות א'ותיות — זהו‬ ‫ּכּוְר ְְסָיָיא ַקִַּדּיָׁשׁא‪,‬‬‫ּוִמ ְְתַעַ ְּטָּרָ ן ַעַל ְ‬‫ַסְַּלִּקין ִִאיּנּון ִִמִּלּין‪ִ ,‬‬ ‫ְוְ ָהִָכִ י‪ִִ .‬אי ִִאְׁשְּׁתִּלִ ים ַּכּ ְְדָקָא ֲֲחֵזֵ י ֵלֵ יּה‪ִ ,‬‬ ‫ַהַֹּכֵּהן ַהֶַּטֶּנֶ "א ִִמָּיּ ֶֶדָך‪ :‬כהן‬ ‫מה שמוציא מפיו ולשונו חוץ מן הכוונה‪ .‬וזה שרמז ְוְ ָלַָקַח ֵ‬ ‫ַּפְּרְׁשׁ ָּּתא ְּדָּכָל ַׁׁשְּבָּתָא ְוְ ַׁׁשְּבָּתָא‪,‬‬ ‫ְוְ ַהַ הּוא ְְר ִִתיָכָא ְְמ ַׁׁשְּמָּׁשׁא ַקֵַּמּיּה‪ָּ ,‬כּ ל ְְר ִִתיָכָא ְּוְר ִִתיָכָא‪ְ ,‬‬ ‫עליון‪ ,‬הקדוש ברוך הוא נקרא כהן‪ ,‬שיקבל אותם טעמים ואותיות שיצאו כהלכתן‬ ‫יִהי ַסְַּלָּקָא ְלְ ִִא ְְתַיַ ֲֲחָדָא ְלְ ֵֵעיָּלּ א ְלְ ֵֵעיָּלּ א‪,‬‬ ‫ּוְבהּו ִִא ִ‬ ‫ּכּוְר ְְסָּיּ יא ַקִַּדּיָׁשׁא‪ְ ,‬‬ ‫ְוְ ֻכֻ ְּלּ הּו ִִמ ְְתַעַ ְּטָּרָ ן ְּבּ גֹו ְ‬ ‫ֹלֶקיָך (דברים כו‪ ,‬ד)‪ ,‬דמתעטרן על כורסייא —‬ ‫— מידך מקבלם‪ְ .‬וְ ִִהִּנּיחֹו ִלִ ְְפֵנֵ י ִִמְזְ ַּבּח ה' ֱֱא ֶ‬ ‫ַּפְּרְׁשׁ ָּּתא ְּדָּכָל ַׁׁשְּבָּתָא‬ ‫ָעֵָביד ֹּכָּּלּ א ְּכּ ָלָ ָלָא ֲֲחָדָא‪ְּ .‬בִּגִ ין ַּכּ ְך‪ַ ,‬זַָּכּ ָאָ ה חּוָל ֵֵָקיּה ַמַאן ְּדַּאְַׁשִׁלִ ים ְ‬ ‫ְוְ ִִא ְְת ֵ‬ ‫מעטרים את השכינה הנקראת מזבח כנודע‪ ,‬מתעטרת בהם ככלה מתקשטת במיני‬ ‫ְּדַּאְַפ ִִסיקּו ְלְ ֵֵעיָּלּ א‪.‬‬ ‫ְוְ ַׁׁשְּבָּתָא‪ַּ ,‬כּ ְְדָקָא ָיָאּות‪ְּ ,‬כָּמָ ה ְ‬ ‫תכשיטין‪ ,‬ולהתיחד במוסף שבו עיקר היחוד‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ביאור דברי הזוהר‪ :‬לכל פרשה ופרשה יש מרכבה הממונה עליה‪ .‬וכשהציבור‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫ד‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫אובת יכ תשרפ תשפ"ו‬ ‫מצאתי מדרש הכולל את שניהם‪].‬‬ ‫מאא"ז בעל קיקיון דיונה‬ ‫וענינו‪ ,‬כי מצינו שדרשו חז"ל לימודים ממה שאינו כתוב בתורה‪ ,‬אלא‬ ‫הבי כור ים מ וכיחים שהארץ נתנה לבני אדם‬ ‫ב"ֲאֶׁשׁר ֹלא‬ ‫ממה ששינו הזקנים לתלמי המלך (מגילה ט ע"א) – שכתבו ֲ‬ ‫ִּוּיִתי" (דברים יז‪ ,‬ג) והוסיפו תיבת "לעבדם"‪.‬‬ ‫ִִצ ִ‬ ‫ּוָבֵָרְך ֶֶאת‬ ‫ַהְַׁשִׁקיָפָ ה ִִמְּמּ עֹון ָקָ ְְדְׁשׁ ָך ִִמן ַהַ ָּׁׁשַמִַיִ ם ֵ‬ ‫ִ‬ ‫"ָעִָׂשׂיִתי ְּכֹּכֹל ֲֲאֶׁשׁר ִִצִּוּיָתִָנִ י‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫ָהֲָאָדָָמָ ה ֲֲאֶׁשׁר ָנַָתַ ָּּתה ָּלּ נּו" (דברים כו‪ ,‬יד‪-‬טו)‪.‬‬ ‫ָׂרֵָאל ְוְ ֵֵאת ֲ‬ ‫ַעְַּמּ ָך ֶֶאת ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫והנה בספרי (פרשת שופטים פיסקא קמח)‪ :‬למה לי "לעבדם"? אלא מלמד‬ ‫על המשתף שם שמים ודבר אחר‪ .‬ותיבת "לעבדם" אינה נזכרת בתורה‬ ‫הנה דברי הפסוק אין להם קשר — מה ענין "השקיפה" אצל "עשיתי ככל‬ ‫כלל‪ ,‬והיאך דרשו מתיבה שאינה כתובה בה (כן הקשה בזרע אברהם על הספרי‪,‬‬ ‫אשר צויתני"‪.‬‬ ‫והמפרשים נדחקו בדבר)‪.‬‬ ‫וביותר יש להבין דברי רש"י‪ ,‬שכתב‪" :‬השקיפה ממעון קדשך — עשינו‬ ‫וביארו המפרשים‪ ,‬כיון שכולם הסכימו לעצה אחת‪ ,‬על כרחך ברוח‬ ‫מה שגזרת עלינו‪ ,‬אף אתה עשה מה שעליך לעשות‪ ,‬שאמרת אם בחקתי‬ ‫הקודש היה שיסכימו כולם לדעה מכוונת – ולכן יש מקום לדרוש‪.‬‬ ‫תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם"‪ .‬וקשה‪ ,‬למה פרט דוקא הברכה של‬ ‫"ונתתי גשמיכם"‪ ,‬והלא כמה ברכות נאמרו שם‪.‬‬ ‫ָׂרֵָאל" (שמות כד‪ ,‬ה) וכתבו‬ ‫והנה שם במגילה‪ ,‬ששינו "ַוִַּיְּׁשַׁלַח ֶֶאת ַנ ֲֲַע ֵֵרי ְּבֵּנֵ י ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫ב"ֲא ִִציֵלֵ י ְּבֵּנֵ י‬ ‫"זאטוטי בני ישראל"‪ ,‬ופירש רש"י שזאטוטי הם חשובים‪ .‬וכן ֲ‬ ‫ונקדים מה דאיתא בגמרא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לה ע"ב)‪ ,‬דלית‬ ‫ָׂרֵָאל" (שם‪ ,‬יא) כתבו זאטוטי – לפי שכתבו זאטוטי תחילה‪ ,‬חזרו וכתבום‬ ‫ִיִ ְׂש ֵ‬ ‫ליה צני דפירי — לאלתר הוי חזקה‪ .‬ופירש שם רש"י [רשב"ם] בשם‬ ‫כשמם הראשון‪.‬‬ ‫רבינו חננאל‪ :‬כגון שראובן מערער על שדה שמחזיק בה שמעון‪ ,‬ואומר‬ ‫ראובן שהוא שלו; ואחר כך שלח שמעון סל מלא פירות לראובן לדורון‬ ‫ובתוספות (ד"ה זאטוטי) כתבו‪ ,‬שזאטוטי פירושו גדולים‪ ,‬כמו "זוטו של ים"‬ ‫ולמתנה‪ ,‬וקבלם ראובן בתורת מתנה — הוי חזקה מיד‪ .‬דאמרינן‪ ,‬שאם‬ ‫(בבא מציעא כא ע"ב)‪ ,‬שהוא מעין גבהות כמדרגה גדולה; וכן לשפלות עד‬ ‫היתה הקרקע שלו‪ ,‬לא היה לו לקבלם בתורת דורון‪ ,‬אלא היה לו ליקח‬ ‫למטה‪ ,‬כמו "זוטו של בבל" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א)‪ ,‬שהוא שפלותה של בבל‪.‬‬ ‫הכל‪ .‬וכן פסק הרמ"א (בחושן משפט סימן קמב סעיף א)‪.‬‬ ‫אם כן זאטוטי סובל שני פירושים‪.‬‬ ‫וכדוגמא זו מורים ומוכיחים ענין הביכורים — שהארץ נתנה לבני אדם‪.‬‬ ‫ואם כן לא כיחשו‪ ,‬שהרי זאטוטי כינוי הוא אף לנערים ואף לאצילים;‬ ‫שכיון שמביא בטנא‪ ,‬שהוא כמו סל וצני הנזכר בגמרא‪ ,‬הרי הוא מביא‬ ‫ועם כל זה יבין תלמי שהם שלחו את הגדולים שביניהם‪ ,‬ולא כיחשו‬ ‫בתורת מתנה ודורון; [ואילו לא נתן השם יתברך את הארץ לבני אדם —‬ ‫בהעתקה‪ ,‬עד כאן דבריהם‪.‬‬ ‫לא היה לו לקבל מהם בתורת דורון‪ ,‬שהכל שלו‪].‬‬ ‫ואם כן הם כתבו בתורה ענין הסובל גדולים וקטנים‪ ,‬ועם כל זה בספר‬ ‫ובזה יובן המדרש בילקוט (כי תבוא רמז תתקלח)‪ ,‬שאמר "עשה מצוה זו‬ ‫התורה לא כתוב כן‪.‬‬ ‫האמורה‪ ,‬שבשכרה תכנס לארץ" — והוא משולל הבנה‪ ,‬הלא בשעת‬ ‫ובאמת נענשו שניהם במתאוננים‪ ,‬כמו שאמרו חז"ל (ספרי בהעלותך פיסקא‬ ‫הבאת הביכורים כבר נכנס לארץ [דלא נתחייבו בביכורים לפני כניסתם‬ ‫"ִּבְּק ֵֵצה ַהַַּמּ ֲֲחֶנֶ ה" (במדבר יא‪ ,‬א) – יש אומרים אלו הגרים הנתונים‬ ‫פה) על ְ‬ ‫לארץ]‪ .‬אלא פירושו‪ ,‬שבלא ביכורים [כאן כלה הכתב יד‪ ,‬והשלימה‬ ‫בקצה המחנה‪ ,‬ורבי שמעון בן מנסיא אומר במוקצין שבעם ובקצינים‬ ‫המדפיס‪ :‬שבלא ביכורים היה מקום לומר כי הארץ לא נתנה לבני אדם;‬ ‫שבעם‪.‬‬ ‫אבל המביא ביכורים דורון כביכול להשם יתברך — עליו הראיה שהוא‬ ‫נכנס לארץ‪ ,‬ומבי גזא דרחמנא מתקריא ארעא דידיה‪].‬‬ ‫לזה כיוונו "מכה אשר לא כתוב" – היינו שכללה גדולים וקטנים‪ ,‬ששניהם‬ ‫לא נכתבו‪ .‬ולכן דרשו ממה שלא היה כתוב בתורה‪ ,‬שהיה ראוי להיכתב‬ ‫[צמח הצב"י‪ :‬והנה לא סיים רבינו ליישב את התמיהה שפתח בה‪ ,‬מה ענין‬ ‫בלשון כזה הסובל שני ענינים‪ ,‬גדול וקטן‪.‬‬ ‫"השקיפה" אצל "עשיתי ככל אשר צויתני"‪ .‬ולפי דרכו יובן היטב — שהרי‬ ‫ָהֲָאָדָָמָ ה ֲֲאֶׁשׁר ָנַָתַ ָּּתה ָּלּ נּו"‪ ,‬והיינו‪ :‬בשביל שעשיתי ככל‬ ‫סיים הכתוב "ְוְ ֵֵאת ֲ‬ ‫ואם כן המכה היתה בגדולים – הם הצדיקים השלימים – ובתינוקות של‬ ‫אשר צויתני והבאתי ביכורים‪ ,‬ונתקבלו לפניך בתורת דורון — מעתה יש‬ ‫בית רבן‪ ,‬שהם הקטנים‪ .‬והוא כענין זאטוטי‪ ,‬שהיה ראוי להיכתב תמורת‬ ‫לומר שהאדמה נתונה לנו‪ .‬וזה פשוט‪.‬‬ ‫"נערי בני ישראל"‪ ,‬שאף הוא לכוונה זו‪ ,‬גדולים וקטנים‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫ְׁשֵׁמיֶכֶ ם‬ ‫וכן לא סיים ליישב מה שפרט רש"י דוקא את ברכת "ְוְ ָנַָתִַּתּי ִגִ ֵ‬ ‫מספר זכותא דמנחם – זכרון יעקב‪ ,‬שהוצאתי לאור‬ ‫ְּבִּע ָּּתם"‪ .‬ואפשר שכוונתו‪ ,‬שבשאר הברכות שנאמרו שם בפרשת‬ ‫ִ‬ ‫ָנְָתָנָ ה‬ ‫בחוקותי לא הוזכר שהאדמה שייכת לישראל — שהרי נאמר "ְוְ ְ‬ ‫מאא"ז הג"ר ארי' יהודה ליב ב"ר שמואל‬ ‫ִּפְּריֹו"‪ ,‬ואין בזה הכרע למי היא‪ .‬אבל בברכת‬ ‫ָהָָאֶָרץ ְיְ בּוָלָ ּה ְוְ ֵֵעץ ַהַ ָּׂש ֶֶׂדה ִיִ ֵּתּ ן ְ‬ ‫ֶ‬ ‫גרשון זצ"ל‪ ,‬אב"ד סקאהל – נכד הב"ח‪ ,‬בספרו‬ ‫"ונתתי גשמיכם" מוכח שהיא שלהם‪ .‬ולפיכך דוקא אותה ברכה תובעים‬ ‫לוית חן‬ ‫כאן‪ ,‬שכל הענין כאן אינו אלא בבירור למי הארץ‪].‬‬ ‫כת"י בודליאנא‪ ,‬אוניברסיטת אוקספורד‪ ,‬אופנהיים ‪284‬‬ ‫ש ורף ת ב וא ת חבי רו כי ורד לח י י ו‬ ‫מבין כתבי היד של הגאון רבינו דוד אופנהיים זצ"ל‬ ‫"ְוְ ָהָיּו ַחֶַּיּיָך ְּתֻּלֻ ִִאים ְלְ ָך ִִמֶּנֶּגֶ ד" (דברים כח‪ ,‬סו)‪.‬‬ ‫נדפס בסוף ספר קיקיון דיונה‪ ,‬נייטרא תרצ"ד‬ ‫איתא בפרק קמא דקידושין (כח ע"א)‪ ,‬הקורא לחבירו רשע – יורד עמו עד‬ ‫לחייו‪ .‬וכתבו התוספות שם‪ ,‬מצאתי בתשובת הגאונים ששורף שליש‬ ‫מאא"ז הג"ר אריה יהודא יעקב מייזליש זצ"ל‪,‬‬ ‫תבואתו‪ .‬ותמיהה גדולה‪ ,‬מנא להו הא‪.‬‬ ‫אבד"ק קוליקוב‪ ,‬זאמושטש ופיעטרקוב –‬ ‫ונראה לי‪ ,‬שהוקשה לגאונים‪ :‬וכי מפני שקרא לחבירו רשע יהא רשאי‬ ‫אביו של הרד"ד זצ"ל מלאסק‬ ‫ליטול את נפשו‪ ,‬שהרי אמרו "יורד עמו לחייו"? לכך פירשו שאין משמעו‬ ‫שיורד עמו לחייו ליטול את נפשו ממש‪ ,‬אלא ששורף שליש תבואתו‪.‬‬ ‫מ כה הכ ול לת גד ול ים וקטנים ל א כת ובה בת ורה‬ ‫והכי משמע‪ .‬דאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא מב ע"א)‪ ,‬אמר רבי יוחנן‪:‬‬ ‫ְּבֵּס ֶֶפר ַהַּתֹוָרָ ה ַהַֹּזּאת"‬ ‫במדרש (פליאה)‪ַּ" :‬גּ ם ָּכּ ל ֳֳחִלִ י ְוְ ָכָל ַמַָּכּ ה ֲֲאֶׁשׁר ֹלא ָכָתּוב ֵ‬ ‫לעולם ישליש אדם את מעותיו – שליש בקרקע וכו'‪ .‬הרי ששליש נכסיו‬ ‫(דברים כח‪ ,‬סא) – זו מיתת צדיקים ותינוקות של בית רבן‪[ .‬עפ"י איכה רבה‬ ‫תֹוָרֶָתָך" (תהלים קיט‪ ,‬פה)‪ .‬ועיין שבת (לג‬ ‫ֶ‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ֹלא ְכְ‬ ‫(פרשה א‪ ,‬לז) על הפסוק ֲ‬ ‫בקרקע‪ ,‬וסתם קרקע לחרישה ולזריעה עומדת; נמצא ששליש ממונו‬ ‫בתבואה‪.‬‬ ‫ע"ב)‪ ,‬אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן נתפסין על הדור‪ .‬ולא‬ ‫המשך בעמוד ו‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫ה‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫שאם לא ימות יתבטל‪.‬‬ ‫המשך מעמוד ה‬ ‫[ובזה גופא מיושב‪ :‬אילו היתה נתינת הגט בהכרח ובכפייה‪ ,‬שוב לא‬ ‫ואמרו חז"ל‪ ,‬והביאו רש"י כאן‪ְ" :‬וְ ָהָיּו ַחֶַּיּיָך ְּתֻּלֻ ִִאים ְלְ ָך ִִמֶּנֶּגֶ ד" – זה הקונה‬ ‫היה שייך לומר עליה "רצונו"‪ .‬אך כיון שיש לו רצון עכשיו ליתן גט כדי‬ ‫תבואה מן השוק‪.‬‬ ‫להצילה מיבום‪ ,‬נמצא שהגט ניתן מרצונו – ומעתה שייך לומר "רצון"‬ ‫אף על חלק התנאי‪ .‬שהרי נתינת הגט מוכרחת להיעשות קודם המיתה;‬ ‫וזהו שאמרו "יורד עמו עד לחייו" – היינו ששורף שליש תבואתו‪ ,‬הוא‬ ‫לפיכך "אם מתי – יהא גט"‪ ,‬שבו מתקיים הגט שנתן מרצונו‪ ,‬הוא ה"הן"‪,‬‬ ‫שליש נכסיו שבתבואת קרקעו; ומעתה יצטרך לקנות תבואה מן השוק‪,‬‬ ‫ו"אם לא מתי – לא יהא גט"‪ ,‬שבו מתבטל הגט‪ ,‬הוא ה"לאו"‪ ,‬שהרי ביטול‬ ‫ויהיו חייו אינם חיים‪ .‬ונמצא שיורד עמו עד חייו‪ ,‬ולא עד חייו ממש‪.‬‬ ‫הגט הוא נגד רצונו עכשיו‪].‬‬ ‫לכך היה לו לומר "אם מתי" ברישא‪ .‬ומפני שאין אדם מקדים פורענות‬ ‫מאא"ז הג"ר יוסף תאומים זצ"ל – אבי אביו‬ ‫לעצמו‪ ,‬מסיק רבא שיאמר "אם לא מתי לא יהא גט"‪ ,‬ואחר כך "אם מתי‬ ‫יהא גט"‪ ,‬ואחר כך "אם לא מתי לא יהא גט"‪.‬‬ ‫של הברוך טעם‬ ‫הן ק ו דם ל לא ו בד יני תנאי‬ ‫*‬ ‫כתב הטורי זהב בהקדמתו ליורה דעה‪ :‬בקידושין (סב ע"א) למדו תנאי‬ ‫ובמה שהקשה הט"ז שם על קושיית התוספות – שהרי יש ליישבה בעניין‬ ‫ֹאָתָ ְך‪ִִ ...‬הָּנּ ִִקי" (במדבר ה‪,‬‬ ‫"ִאם ֹלא ָׁשַׁכַב ִִאיׁש ֹ‬ ‫כפול מתנאי הסוטה‪ ,‬שנאמר ִ‬ ‫אחר‪ ,‬שלא נתפרש בתורה כיצד יאמר הכהן את דבריו‪ ,‬ויכולים אנו לומר‬ ‫ָׂשִׂטית ַּתַּחַת ִִאיֵׁשׁ ְך" (שם‪ ,‬כ)‪ ,‬הרי‬ ‫יט) – ו"חנקי" כתיב – וכתיב אחריו "ְוְ ַאְַּתּ ִּכּי ִ‬ ‫שבאמת היה מקדים ואומר "אם שכב חנקי"‪ ,‬ואם כן קשה על התוספות‬ ‫הן ולאו‪.‬‬ ‫למה הוצרכו לדחוק – לעניות דעתי אין כאן קושיא כלל‪.‬‬ ‫והקשו התוספות‪ ,‬הא בעינן הן קודם ללאו‪ ,‬וכאן הלאו קודם להן‪ .‬ותירצו‪,‬‬ ‫שהרי כך אמרו שם בגמרא‪ :‬בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל דלא בעי‬ ‫ש"אם לא שכב" חשיב הן‪ ,‬לפי שמה שאנו רוצים שיהיה הוא הנקרא הן‪,‬‬ ‫תנאי כפול‪ ,‬היינו דכתיב "אם לא שכב"; אלא לרבי מאיר‪" ,‬ואם שכב חנקי"‬ ‫ל"ִאם ַיַַעַ ְְברּו" (במדבר לב‪ ,‬כט)‪ ,‬שאנו רוצים שיעברו‪.‬‬ ‫ודומה ִ‬ ‫מיבעי ליה‪ .‬אמר רב תנחום‪" ,‬חנקי" כתיב‪ ,‬והוי תנאי כפול‪.‬‬ ‫והקשה עליהם הט"ז מן הסוגיא בגיטין (עה ע"ב)‪ ,‬אתקין שמואל בגיטא‬ ‫וזה לשון התוספות‪ :‬בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל היינו דכתיב "אם לא‬ ‫דשכיב מרע – "אם לא מתי לא יהא גט‪ ,‬ואם מתי יהא גט"‪ ,‬ומקשה הגמרא‪,‬‬ ‫שכב"‪ ,‬שלא כפל "אם שכב חנקי"‪ ,‬אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה‪.‬‬ ‫והא בעינן הן קודם ללאו‪ .‬ולדברי התוספות מאי קושיא‪ ,‬הרי אנו רוצים‬ ‫ואי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו'‪ ,‬ההיא לא מפרש ביה קללה‬ ‫שלא ימות‪ ,‬ונמצא ההן קודם‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫אשבועה קמייתא‪ ,‬אלא אשבועה בתרייתא קאי דסמיך ליה "והשביע‬ ‫והנה במחילת כבוד תורתו‪ ,‬ואף שאיני כדאי להשיב על דבריו‪ ,‬לעניות‬ ‫הכהן את האשה בשבועת האלה" וגו'‪ ,‬ושבועה קמייתא אין בה אלה‪,‬‬ ‫דעתי אין דבריו מובנים לי‪.‬‬ ‫דהכי כתיב "והשביע אותה הכהן" ולא פירש בה קללה אלא מכלל ברכה‪.‬‬ ‫וקשה‪ ,‬דהא בעינן הן קודם ללאו‪.‬‬ ‫דלעניות דעתי כך היא כוונת התוספות‪ :‬המתנה תנאי עם חבירו‪ ,‬בודאי‬ ‫רוצה הוא שיתקיים התנאי – וקיום התנאי הוא ההן‪ ,‬וביטולו הוא הלאו‪.‬‬ ‫ולרבי חנינא בן גמליאל לא כתיב "חנקי" כלל‪ ,‬ואין הקללה נלמדת אלא‬ ‫ואין הדבר תלוי בין קום ועשה לשב ואל תעשה כלל‪ ,‬אלא קיום התנאי הן‬ ‫מהיפוך הברכה‪ .‬נמצא ש"אם לא שכב" המפורש נשמע תחילה‪ ,‬ו"אם‬ ‫וביטולו לאו‪ ,‬ובעינן להקדים את ההן‪ ,‬שהוא קיום התנאי‪.‬‬ ‫שכב" אינו נשמע אלא מכללא – ואי אפשר לכלל שיקדים למפורש‪ .‬ואם‬ ‫כן אי אפשר להעמיד ש"אם שכב חנקי" קודם‪ ,‬וממילא אין כאן תמיה על‬ ‫ובסוטה‪ ,‬הרי יש רגלים לדבר שנטמאה‪ ,‬שהרי קינא לה ונסתרה‪ ,‬ומן‬ ‫התוספות‪ ,‬שהרי בהכרח הלאו נשמע כאן קודם להן‪ ,‬והוצרכו ליישב על‬ ‫הדין היתה יוצאת בלא כתובה‪ .‬אלא שהיא מכחשת ואומרת טהורה אני‬ ‫הדרך שנתבארה למעלה‪.‬‬ ‫– שאילו הודתה לא היתה שותה – ולפיכך בודקים אותה אם אמת בפיה‪.‬‬ ‫ותדע‪ ,‬שהרי התוספות עצמם לא הקשו לרבי מאיר‪ ,‬שהוא מפרש "חנקי"‬ ‫ֹאָתָ ְך" ברישא‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם כדבריך שלא‬ ‫"ִאם ֹלא ָׁשַׁכַב ִִאיׁש ֹ‬ ‫לכך אומר לה ִ‬ ‫כתיב במפורש – ולדידיה באמת היה מקום ליישב כתירוץ הט"ז‪ .‬ודוקא‬ ‫כ"ִאם ַיַַעַ ְְברּו"‪ ,‬שאנו‬ ‫"ִהָּנּ ִִקי"‪ ,‬ואם לאו – "חנקי"‪ .‬והרי זה ִ‬ ‫שכב איש אותך – ִ‬ ‫לרבי חנינא בן גמליאל הקשו‪ ,‬שהרי כתבו רש"י ותוספות בגיטין שאינו‬ ‫רוצים שיעברו ויתקיים התנאי‪ ,‬וזהו ההן‪.‬‬ ‫חולק על רבי מאיר אלא בתנאי כפול‪ ,‬אבל בהן קודם ללאו ובתנאי קודם‬ ‫[נקודת התירוץ היא שאנו מתחשבים במה שהיא רוצה‪ ,‬ולכן מצדה‬ ‫למעשה מודה לו‪ .‬הרי שהתוספות עצמם ידעו שרק לרבי חנינא בן‬ ‫התנאי שהיא רוצה לברר הוא שלא שכב איש אותה‪.‬‬ ‫גמליאל קשה‪ ,‬וכדברינו‪.‬‬ ‫ויש להוסיף‪ ,‬שהרי מצדו אינה צריכה לשתות כלל‪ ,‬והיא היא שמביאה‬ ‫לפום ריהטא אין למאמר זה שייכות לפרשת כי תבוא; ואפשר שבנו בספר יעלת חן לקח‬ ‫לידי שתיה‪ ,‬ולכך אנו מסתכלים על הדבר מבחינתה‪].‬‬ ‫על עצמו להביא מכתבי אביו מאמר אחד לכל פרשה לכל הפחות‪ ,‬וכאן לא מצא מה‬ ‫להביא לפרשה זו‪ ,‬ולכך הדפיסו כאן‬ ‫אבל בגיטין‪ ,‬כל עצמו של התנאי אינו אלא שיגרשנה קודם שימות‪ ,‬שלא‬ ‫תזקק ליבם‪ ,‬כפירוש רש"י שם‪ .‬ולפיכך נותן את הגט מיד מרצונו‪ ,‬ומתנה‬ ‫מעלת וחובת לחדש חידושי תורה ולכתבם‬ ‫מ לוקט מספר ים וס ופר ים וממל קטים‬ ‫“ַּתּּפּוֵחי ָזָָהָב ְּבּ ַַמ ְׂׂשִּכּ ּיֹות ָּכּ ֶֶסף”‪ .‬כי התפוח הוא זהב מופז חשוב בתכלית‪ ,‬אבל הוא‬ ‫ֵ‬ ‫ועל זה נאמר‬ ‫המשך מספר סדר היום (להג"ר משה בן מכיר‪ ,‬נדפס ב'ויניציאה' שנת שנ"ט)‪ .‬סדר הלימוד‪:‬‬ ‫מנוקד ומצויר במשכיות כסף כדי לחפות עליו ושלא תיראה חשיבותו לכל; ואינו מתגלה אלא‬ ‫ה‪ .‬המזלזל מוציא שם רע על התורה‬ ‫דרך חורין וסדקין שיש מן הכסף אל הזהב‪ ,‬ומתגלה אליו כל אשר חפץ אחר העיון והעסק בה‪,‬‬ ‫ומי שלומד בענין אחר‪ ,‬צלל במים אדירים והעלה חרס בידו‪ ,‬ומוציא שם רע על חמדת התורה‬ ‫ואחר עמל וטורח — כי צריך דבקות השכל וראות העינים היטב‪.‬‬ ‫הקדושה והעמוקה‪ .‬כי נראה לו שאין ענין התורה כי אם אותו דרש שעולה בדעתו בתחילת‬ ‫ח‪ .‬המגדל ותנאי המלך‬ ‫עיונו‪ ,‬והוא הפשט הדומה למלבוש החיצון שנותן האדם על בגדיו החשובים כדי שלא יתלכלכו‬ ‫ומשלו משל לזה‪ ,‬לבת מלכים שהיא נתונה בתוך המגדל סגורה ומסוגרת‪ ,‬ואין איש אתה בבית‬ ‫ולא ייראו לכל‪ .‬כי עיקר התורה — סודותיה ורמזיה הנסתרים והעמוקים — הם נעלמים מעיני‬ ‫כי אם הנערות הראויות המשמשות לפניה‪ .‬ואפילו פתח המגדל אינו נמצא כי אם אחר עמל‬ ‫הכל בתחילת העיון‪.‬‬ ‫וטורח למי שיחפש בה היטב; ואחר כך צריך לחפש אחר המפתחות הראויות לפתוח אותו‬ ‫ו‪ .‬הנושא בטורח יום אחר יום‬ ‫פתח‪ .‬ואחר שיפתח הפתח הראשון שהוא החיצון‪ ,‬עדיין יש חדר לפנים מחדר‪ ,‬וכולם סגורות‬ ‫עד שמי שיש לו שכל יטה שכמו לסבול הטורח והמשא‪ ,‬לעיין יום אחר יום עד שיגלה הענין‬ ‫היטב‪ .‬ועלה ברצון המלך שלא ליתן את בתו לא מפני עושר ולא מפני יופי ולא מפני יחס ולא‬ ‫אשר הוא מבקש מהמקום ברוך הוא; ובראותו טוב כוונתו לידע ולהבין‪ ,‬מגלה לו את חפציו‪,‬‬ ‫מפני שום צד בעולם‪ ,‬אלא למי שישתדל בעצמו לבקש אהבת בתו — שתתגלה אליו מן החלון‬ ‫הכל לפי מה שהוא אדם‪.‬‬ ‫עד שתגיד לו את הפתח‪ ,‬ויהיה חכם וחריף לבקש מפתח אחר מפתח‪ ,‬ויוכל ליכנס לפני ולפנים‬ ‫למקום מושב ומשכב בתו; לו תהיה לאשה ולא ימנע אותה ממנו‪ .‬וכן הכריז בכל מלכותו‪.‬‬ ‫ז‪ .‬תפוחי זהב במשכיות כסף‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫ו‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫זה לוקה‪ .‬ובגמרא‪ :‬אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‪ ,‬זו דברי רבי עקיבא‬ ‫סתימתאה; אבל חכמים אומרים‪ ,‬ביכורים – הנחה מעכבת בהן‪ ,‬קריאה אין‬ ‫כתב בספר פני אריה זוטא בדרוש לפרשת כי תבוא‪ :‬יש להשיג על כל‬ ‫מעכבת בהן‪ .‬ולימא זו דברי רבי שמעון סתימתאה? הא קא משמע לן דרבי‬ ‫"ִהַּגּ ְְדִּתּי ַהַ ּיֹום ַלַ ה'‬ ‫פרשת קריאת ביכורים – מה ראו לקרות פרשה זו של ִ‬ ‫עקיבא כרבי שמעון סבירא ליה‪.‬‬ ‫ֹלֶקיָך" (דברים כו‪ ,‬ג)‪ ,‬ופירש רש"י‪ :‬שאיני כפוי טובה‪ .‬וקשה‪ ,‬מה נשתנו‬ ‫ֱֱא ֶ‬ ‫ולכן‪ ,‬כיון שראה את דורו של רבי עקיבא – היינו רבי עקיבא ותלמידו‬ ‫ביכורים שבהם דוקא מתפאר שאינו כפוי טובה‪.‬‬ ‫רשב"י – שסברו שקריאה מעכבת‪ ,‬ושוב יש לו לאדם הראשון תירוץ על‬ ‫"ֲאַרִַּמּי ֹא ֵֵֹבד‬‫וגם איתא במדרש הנעלם בזוהר (הובא בילקוט ראובני ובש"ך עה"ת)‪ֲ ,‬‬ ‫שלא הביא ביכורים‪ ,‬כיון שלא היה יכול לקרות שהרי דיבר בלשון ארמי –‬ ‫ָאִָבי" (שם‪ ,‬ה) – זה אדם הראשון‪ ,‬שעל ידו נקנסה מיתה על כל הבריות‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫לכך "שמח בתורתו"‪ .‬ואמר "ולי מה יקרו רעיך אל"‪ ,‬שמפסוק זה גופא נלמד‬ ‫וקשה גם כן‪ ,‬מה ראה להזכיר כאן מיתה בשעת הבאת ביכורים‪ ,‬שהיא שעת‬ ‫שאדם הראשון לא דיבר אלא בלשון ארמי‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫חדווה‪ .‬וגם מאי קא משמע לן שאדם הראשון גרם מיתה לעולם – פשיטא‬ ‫ולכן "נתעצב במיתתו"‪ ,‬שהרי הוא גרם המיתה לכל העולם; ואילו היה‬ ‫שהוא גרם ולא אחר‪.‬‬ ‫מדבר בלשון הקודש‪ ,‬היה יכול להתפלל ולבטל את הגזירה‪.‬‬ ‫ויש לומר‪ ,‬שלא לגנותו של אדם הראשון באו אלא להפך בזכותו‪ ,‬ולומר‬ ‫*‬ ‫ָהֵָעץ‪ָ ...‬אָָכְָלְ ָּּת"‪,‬‬ ‫"ֲה ִִמן ֵ‬‫שאף הוא לא היה כפוי טובה‪ .‬שכשאמר לו הקב"ה ֲ‬ ‫ובזה יש לבאר גם כן נוסח הפייטן בזמר בר יוחאי‪" :‬נעשה אדם נאמר‬ ‫ָהֵָעץ ָוָֹאֵֹכֵ ל" (בראשית ג‪,‬‬ ‫ָנְָתָנָ ה ִּלּי ִִמן ֵ‬ ‫"ָהִָא ָּׁׁשה ֲֲאֶׁשׁר ָנַָתַ ָּּתה ִִע ָּּמ ִִדי ִִהוא ְ‬ ‫השיב ִ‬ ‫בעבורך" – ד"נעשה" לשון תיקון הוא‪ ,‬שעל ידי רשב"י מתוקן חטא אדם‬ ‫יא‪-‬יב)‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬מה השיב בזה – סוף סוף דברי הרב ודברי התלמיד‪,‬‬ ‫הראשון‪ ,‬כי לדעתו קריאה מעכבת‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫דברי מי שומעין (קידושין מב ע"ב)‪.‬‬ ‫*‬ ‫והוא‪ ,‬כי ידוע שפרשת ביכורים צריכה להיאמר דוקא בלשון הקודש‪,‬‬ ‫ועוד יש לומר במה ששמח בתורתו של רבי עקיבא‪ .‬דהנה במגילה (יז‬ ‫כדאיתא בסוטה במשנה ראשונה דאלו נאמרין (לב ע"א)‪.‬‬ ‫ע"ב)‪ :‬מאי טעמא דרבנן דקריאת שמע בכל לשון? אמר קרא "ְׁשׁ ַַמע" – בכל‬ ‫ואיתא בסנהדרין (לח ע"ב) שאדם הראשון בלשון ארמי סיפר‪ ,‬ונפקא ליה‬ ‫לשון שאתה שומע‪ .‬ורבי נמי‪ ,‬הא כתיב "שמע"? ההוא מיבעי ליה‪ ,‬השמע‬ ‫"ַמה ָּיּ ְְקרּו ֵֵר ֶֶעיָך ֵֵאל" (תהלים קלט‪ ,‬יז) – ראשי תיבות ארמי‪.‬‬ ‫מדכתיב ַ‬ ‫לאזניך מה שאתה מוציא מפיך‪ .‬ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע‬ ‫ומזה הטעם נראה שלא נתקבלה תשובתו‪ ,‬אף שהיה בעל תשובה גדול‬ ‫ולא השמיע לאזנו – יצא‪ .‬ועוד שם‪ :‬לימא קסברי רבנן כל התורה כולה‬ ‫(עירובין יח ע"ב)‪ .‬כי נודע שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי‪ ,‬ולכך אין‬ ‫בלשון הקודש נאמרה‪ ,‬דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה‪ ,‬למה לי למכתב‬ ‫להתפלל בלשון ארמי – שתפילות של יחיד באות תחילה לידי המלאכים‪,‬‬ ‫"שמע"? ומתרץ‪ ,‬סלקא דעתך אמינא "והיו" כרבי‪ .‬ודעת התוספות (ד"ה כל‬ ‫וכל המתפלל בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו (שבת יב ע"ב)‪.‬‬ ‫התורה)‪ ,‬שאם בכל לשון נאמרה – היינו אף לקריאת ביכורים‪ ,‬שאינה צריכה‬ ‫ואיתא במכות (יז ע"א)‪ ,‬האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם – לוקה‪ .‬ויש‬ ‫לשון הקודש‪.‬‬ ‫שם בזה שיטה [סוגיא] עד דף יט‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ָבֶָבָך"‬ ‫"ֲאֶׁשׁר ָאָֹנִֹכִ י ְְמַצְַּוּ ָך ַהַ ּיֹום ַעַל ְלְ ֶ‬ ‫ועוד אמרו (שם כ ע"א)‪ :‬רבי מאיר אומר‪ֲ ,‬‬ ‫וידוע שבשביל שלא שינו את לשונם נגאלו ממצרים (ויקרא רבה פרשה לב‪ ,‬ה)‪.‬‬ ‫(דברים ו‪ ,‬ו) – אחר כוונת הלב הן הן הדברים‪ .‬ומזה יליף שהקורא את שמע‬ ‫ולא השמיע לאזנו יצא‪ .‬והנה בברכות (יג ע"ב) יליף רבי עקיבא מאותו פסוק‬ ‫ואיתא בזוהר פרשת בראשית (יא ע"א)‪ :‬פקודא תריסר‪ ,‬לאייתאה ביכורי‬ ‫גופא‪" ,‬אשר אנכי מצוך היום על לבבך" – מכאן אתה למד שכל הפרשה‬ ‫דאילנא‪ .‬והיינו שהקב"ה ציווה לאדם הראשון להביא ביכורים תחילה‪,‬‬ ‫כולה צריכה כוונה‪ .‬ויש לומר שרבי עקיבא ותלמידו רבי מאיר בחדא‬ ‫ולקרות שם על ראשית הפרי‪ ,‬ולאכלו אח"כ – והוא לא עשה כדברי הקב"ה‪.‬‬ ‫שיטתא קיימי‪ ,‬ש"על לבבך" קאי על הכוונה שבקריאת שמע‪ ,‬וילפי מיניה‬ ‫והנה אם נאמר שקריאת ביכורים מעכבת‪ ,‬לא פשע כלל‪ .‬שהרי הקריאה‬ ‫שני דינים‪ :‬האחד שצריך כוונה‪ ,‬והשני שדי בכוונה‪ .‬ואם כן גם רבי עקיבא‬ ‫צריכה להיות דוקא בלשון הקודש ולא בלשון ארמי‪ ,‬ואדם הראשון לא‬ ‫סובר שלא השמיע לאזנו יצא‪ ,‬וכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (אורח חיים‬ ‫דיבר אלא ארמית – אם כן אי אפשר לו לקרות‪ ,‬ולכך פטור מלהביא‪.‬‬ ‫סימן סב סעיף ג)‪.‬‬ ‫וכדאמרינן במכות (יח ע"ב) בהפריש ביכורים קודם החג ועבר עליהם החג‬ ‫ולפי זה‪ ,‬בעל כרחך שדרש מן "שמע" – בכל לשון שאתה שומע‪ ,‬שאם לא‬ ‫– ירקבו‪ ,‬משום דלא מצי למיקרי עליהן‪ ,‬עיין שם‪ .‬ולפי זה גם אדם הראשון‬ ‫כן "שמע" מיותר; וכן נפסקה ההלכה (שם סעיף ב)‪ .‬ותקשה קושיית הגמרא‪,‬‬ ‫לא חטא‪.‬‬ ‫למה צריך קרא לזה‪ .‬ועל זה יש לומר שני תירוצים‪ :‬האחד‪ ,‬שכל התורה‬ ‫"ִהַּגּ ְְדִּתּי ַהַ ּיֹום" – שאיני כפוי טובה‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫ולזה אתי שפיר‪ ,‬דהכי פירושו‪ִ :‬‬ ‫בלשון הקודש נאמרה; והשני‪ ,‬שסלקא דעתך לדרוש "והיו" כרבי‪.‬‬ ‫שאני באתי להגיד דוקא בלשון הקודש היום‪ ,‬להתנצל בעד אדם הראשון‬ ‫והנה מקשין התלמידים‪ ,‬היאך היה אפשר לדרוש "והיו" כרבי‪ ,‬והלא לרבנן‬ ‫שלא חטא ולא היה כפוי טובה‪ .‬כי מאחר שסיפר בלשון ארמי ולא בלשון‬ ‫ילפינן מן "והיו" שלא יקרא למפרע‪ .‬ויש לתרץ‪ ,‬דהנה הטורי אבן הקשה‬ ‫הקודש‪ ,‬וקריאת ביכורים אינה אלא בלשון הקודש‪ ,‬וסבירא ליה לאדם‬ ‫שבכמה מקומות בש"ס דורשין מיתור של אות ה'‪ ,‬והיאך אמרו בגמרא‬ ‫הראשון שקריאה מעכבת – לכך לא הביא ביכורים‪.‬‬ ‫ש"דברים" "הדברים" לא דרשי‪ .‬ותוכן תירוצו‪ ,‬שאין בזה כלל קבוע –‬ ‫ועל ידי שסיפר בלשון "ארמי" גרם גם כן ש"אובד אבי"‪ ,‬שנקנסה מיתה‬ ‫לפעמים דורשין ולפעמים אין דורשין; מה שאין כן רבי סבירא ליה שלעולם‬ ‫על ידו – כי לא הועילה תשובתו ותפילתו‪ ,‬שאין מלאכי השרת נזקקין למי‬ ‫דורשין‪ ,‬עד כאן תורף דבריו‪ .‬ויש לומר שזו כוונת הגמרא‪ :‬סלקא דעתך‬ ‫ַוִַּנְּצַעַק ֶֶאל ה'‪ַ ...‬וִַּיְּׁשׁ ַַמע‬ ‫"ַוֵַּיֶּרד ִִמ ְְצַרְַיְ ָמָ ה‪ְ ...‬‬ ‫שמתפלל בלשון ארמי‪ .‬והא ראיה‪ֶ ,‬‬ ‫אמינא "והיו" כרבי‪ ,‬ונדרוש "דברים" "הדברים" – ולכך צריך "שמע"‪ ,‬שלא‬ ‫ה' ֶֶאת ֹקֵֹלֵ נּו" – ועל כרחך בזכות שלא שינו את לשונם‪ ,‬לשון הקודש‪ ,‬גאלנו‬ ‫נדרוש "דברים" "הדברים"‪.‬‬ ‫ָהֲָאָדָָמָ ה" לתקן את חטאו ולהתנצל‬ ‫אִתי ֶֶאת ֵֵראִׁשׁית ְּּפ ִִרי ֲ‬ ‫"ֵה ֵֵב ִ‬ ‫ממצרים‪ .‬ועתה ֵ‬ ‫והנה מצינו שרבי עקיבא אינו דורש כלל "דברים" "הדברים" (עיין ישמח‬ ‫עבורו‪ ,‬וק"ל‪ .‬עד כאן דברי הפני אריה זוטא‪.‬‬ ‫משה פרשת שלח‪ ,‬וכן כתב באבני נזר אורח חיים סימן רכז סעיף ג‪ ,‬ועוד כמה אחרונים)‪.‬‬ ‫*‬ ‫ולפי זה‪ ,‬לדידיה אין לתרץ שסלקא דעתך "והיו" כרבי‪ ,‬שאינו קאי אלא על‬ ‫ובדבריו יבואר להפליא המשך הגמרא שם בסנהדרין‪ :‬אמר ריש לקיש‪ ,‬מאי‬ ‫שלא יקרא למפרע‪ ,‬וליכא הוה אמינא למילף מיניה שצריך לשון הקודש‪.‬‬ ‫דכתיב "ֶזֶ ה ֵֵס ֶֶפר ּתֹוְלְ ֹדֹת ָאָָדָ ם" – מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו‪,‬‬ ‫ועל כרחך צריך לומר לדידיה התירוץ שכל התורה בלשון הקודש נאמרה‬ ‫דור דור וחכמיו‪ .‬כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא‪ ,‬שמח בתורתו ונתעצב‬ ‫– ושוב קריאת ביכורים דוקא בלשון הקודש‪ .‬ולכן שמח אדם הראשון‬ ‫במיתתו‪ ,‬אמר‪ְ" :‬וְ ִלִ י ַַמה ָּיּ ְְקרּו ֵֵר ֶֶעיָך ֵֵאל"‪.‬‬ ‫בתורתו של רבי עקיבא‪.‬‬ ‫והנה במכות (יז ע"א) במשנה‪ :‬האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם‪ ...‬הרי‬ ‫לקבלת הגליון והארות והערות‪arichimishemirim@gmail.com :‬‬ ‫מכון לכתיבת דברי תורה ודרשות של הרבנים שליט"א‬ ‫יצא לאור ע"י מכון ערוכים ושמורים‬ ‫אובת יכ תשרפ‬ ‫ז‬ ‫דרושים קדמונים‬