gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

הואיל משה · Hoil Moshe — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: הואיל משה · Hoil Moshe

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

הואיל משה · Hoil Moshe — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פרשת כי תבוא‬ ‫שנת תשפ"ו‬ ‫הרב יצחק מאטצען‬ ‫הואיל משה‬ ‫מח"ס הואיל משה ושא"ס‬ ‫ובספר שער החצר (אות קנ"ב) כתב‪ ,‬דלכן קבלו ישראל התורה ולא‬ ‫והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה‬ ‫מלאכי השרת‪ ,‬משום דהתורה דברה כלשון בני אדם ולכן שייך‬ ‫וירשתה וישבת בה‪ :‬ולקחת מראשית כל פרי האדמה‬ ‫התורה לבני אדם ולא למלאכי השרת עכ"ד‪ ,‬ועיין בספר עזרא‬ ‫אשר תביא מארצך וגו'‪ :‬ולמעלה כתיב תמחה את זכר‬ ‫(דף י"ג‪ :‬מדפה"ס)‪ ,‬הרי ממה שבני ישראל קיבלו התורה ולא‬ ‫עמלק מתחת השמים לא תשכח‪:‬‬ ‫המלאכים‪ ,‬מוכח דדברה תורה כלשון בני אדם‪.‬‬ ‫והנבס"ד לפרש סמיכות הפרשיות‪ ,‬עפימש"כ בספר זרע ברך‬ ‫אך בספר קולו של יעקב פרשת בראשית (אות ט') הביא תירוץ‪,‬‬ ‫ראשון (בפרשתן ד"ה ואפשר)‪ ,‬דעמלק בא להלחם עם בני ישראל על‬ ‫עפימש"כ הרשב"א מובא בחו"מ (סי' קע"ה סעיף ס"ג בהג"ה)‪ ,‬דמי‬ ‫שלקח יעקב שתי אחיות באיסור עיי"ש‪ ,‬וכוונתו י"ל‪ ,‬דכיון‬ ‫שמכר שדה לזמן ולא לחלוטין לית בה דינא דבר מצרא עיי"ש‪,‬‬ ‫דאמר יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוואריך‪ ,‬ולכן‬ ‫וכיון דמצות בטילות לעת"ל כדאיתא במסכת נדה (דף ס"א‪ ,):‬א"כ‬ ‫בא עמלק בטענה דהואיל יעקב פגם בשתי אחיות‪ ,‬הדין נותן‬ ‫הקב"ה מכר את התורה רק לזמן קצוב‪ ,‬ול"ש בה דינא דבר‬ ‫לפרוק עולו מצווארו‪.‬‬ ‫מיצרא עכ"ד‪.‬‬ ‫ונודע קו' המפרשים דהיאך לקח יעקב שתי אחיות‪ ,‬כיון‬ ‫אך לפימש"כ בספר יושב אהלים פרשת בשלח‬ ‫(דף קנ"א מדהפ"ס)‬ ‫דהאבות שמרו כל התורה עד שלא ניתנה‪ ,‬וכתב בספר שערי‬ ‫דמכר לזמן דינו כקנין פירות‪ ,‬ולכן דעת הרשב"א הוא רק‬ ‫שמים (שער י"ז)‪ ,‬דאיתא בסנהדרין (נ"ז‪ ,):‬כל ערוה שבית דין של‬ ‫למ"ד דקנין פירות לא הוי כקנין הגוף‪ ,‬אבל להמ"ד דס"ל‬ ‫ישראל ממיתין עליה‪ ,‬בן נח מוזהר עליה‪ ,‬אין בית דין של‬ ‫דהוה כקנין הגוף‪ ,‬אז אף במוכר לזמן אית בי' דינא דבר מצרא‬ ‫ישראל ממיתין עליה (כגון חייבי כריתות אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו‬ ‫כיון דהוה כקנין הגוף עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז להמ"ד דקנין פירות הוה‬ ‫ואשת אחי אביו ואחות אשתו)‪ ,‬אין ב"נ מוזהר עליה דברי ר' מאיר (ר' מאיר‬ ‫כקנין הגוף‪ ,‬הדרא טענת המלאכים לדוכתא דהתורה שייכה‬ ‫אליבא דר' עקיבא אמרה דנפקי ליה עריות בבני נח מעל כן יעזב איש וגו' והתם חייבי מיתות הוא‬ ‫להם‪.‬‬ ‫דכתיבי)‪ ,‬וחכ"א הרבה עריות יש (כגון כל חייבי כריתות) שאין בית דין של‬ ‫ישראל ממיתין עליהן‪ ,‬ובן נח מוזהר עליהן (דלרבנן אתרבו בני נח מאיש‬ ‫ואיתא במסכת גיטין (דף מ"ח‪ ,).‬א"ר יוסף‪ ,‬אי לאו דאמר ר' יוחנן‬ ‫איש לכל האמור בפרשה ור"מ לא דריש איש איש לרבויי) עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז י"ל דיעקב‬ ‫קנין פירות כקנין הגוף דמי‪ ,‬לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש‪,‬‬ ‫ס"ל כר' מאיר דאין ב"נ מוזהר על זה‪ ,‬וכיון שהיה להאבות דין‬ ‫דא"ר אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן (דאין ברירה והוי כמו‬ ‫ב"נ כמש"כ בספר פרשת דרכים‪ ,‬הותר ליעקב לישא שתי‬ ‫שהחליפו חלקיהן)‪ ,‬ומחזירין זה לזה ביובל (משום מצות יובל וכיון דאמר ירושה‬ ‫אחיות עכ"ד‪.‬‬ ‫המתחלקת הויא לקיחה)‪ ,‬אי ס"ד (קנין פירות דהיינו כל לקיחה שבשעת יובל) לאו כקנין‬ ‫הגוף דמי (ואין מביא וקורא)‪ ,‬לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד‬ ‫אמנם כתב שם (שער ט"ז) ד"ה ולבאר‪ ,‬דפלוגתת ר"מ וחכמים תליא‬ ‫בר חד עד יהושע בן נון‪( ,‬לא משכחת מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה משנפלה‬ ‫אי ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם‪ ,‬דר"מ ס"ל דברה תורה‬ ‫בימי יהושע דהיינו חד בר חד שלא היו לו ולאביו ולכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש‬ ‫כלשון בני אדם ולא דרשינן איש איש‪ ,‬ולא איתרבי ב"נ לחייבי‬ ‫אחד שיחלקו ירושה) עכסה"ג‪.‬‬ ‫כריתות‪ ,‬וחכמים ס"ל לא דברה תורה כלשון בני אדם ומרבינן‬ ‫מאיש איש דב"נ הוזהרו אף בעריות שיש בו כרת עיי"ש‪.‬‬ ‫ולכן הואיל וסיים הכתוב בפרשת עמלק למחות זרעו של‬ ‫עמלק‪ ,‬על שפשע בכך שערער על יעקב אבינו לומר שנכשל‬ ‫ולכאורה יש להוכיח כהמ"ד דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם‪,‬‬ ‫בחטא שתי אחיות‪ ,‬כי באמת נקי הוא מכל עון‪ ,‬שכן הותר לו‬ ‫דאיתא בשבת (פ"ח‪ ):‬דכשעלה משה למרום לקבל את התורה‪,‬‬ ‫גם שתיהן משום דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם‪ ,‬כדמצינו‬ ‫אמרו המלאכים תנה הודך על השמים וכו' עיי"ש‪ ,‬וכתבו המפ'‬ ‫דמהאי טעמא לא ניתנה התורה להמלאכים‪ ,‬ולכאורה משם‬ ‫דטענת המלאכים הוא שהתורה תנתן להם משום דינא דבר‬ ‫ליכא ראיה די"ל דלכן לא קיבלו התורה משום דהיכא דמכר‬ ‫מצרא‪ ,‬דכיון דהקב"ה השראת שכינתו הוא בגבהי מרומים‪,‬‬ ‫לזמן ליכא דינא דבר מיצרא‪.‬‬ ‫ע"כ יש להם דין מצרנים וזוכין בהתורה עפ"י שורת הדין‪.‬‬ ‫א‬ ‫אמנם באנו בזה למחלוקת הראשונים אי איסורי הנאה אית ליה‬ ‫על כן הסמיך הכתוב מ צות ביכורים‪ ,‬דמשם מוכח דס"ל קנין פירות‬ ‫בעלים‪ ,‬דרש"י בפסחים (ו;) ד"ה דלאו ברשותיה הוא כתב וז"ל‬ ‫כקנין הגוף דמי‪ ,‬דאי ס"ל לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי‬ ‫דאינו שלו‪ ,‬משמע דס"ל דאיה"נ לי"ל בעלים‪ ,‬וכ"כ הרשב"א‬ ‫ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון‪ ,‬וכיון דס"ל דהוה כקנין‬ ‫בסוכה (כ"ט‪ ):‬ד"ה של אשירה בשם הראב"ד דאיה"נ לי"ל בעלים‪,‬‬ ‫הגוף‪ ,‬א"כ אף במוכר לזמן אית ביה דינא דבר מיצרא‪ ,‬וע"כ דלכן‬ ‫והרשב"א דחה שם דבריו‪ ,‬וכן בסוכה (ל"ה‪ ).‬דחה דברי הראב"ד‬ ‫לא קיבלו המלאכים התורה משום דדברה תורה כלשון בני אדם‪,‬‬ ‫והאחרונים האריכו בזה‪ ,‬וא"כ אי ס"ל דאיה"נ לי"ל בעלים שפיר‬ ‫ולפי"ז לא חטא יעקב בנשיאת שתי אחיות‪ ,‬ושלא כדין עשה עמלק‬ ‫י"ל דאם גנב איסוה"נ פטור מלשלם ואדה"ר לא חטא באכילת עץ‬ ‫במה שבא להלחם עם בני ישראל‪ ,‬ולכן תמחה את זכר עמלק‬ ‫הדעת‪ ,‬משא"כ אי ס"ל דאיסורי הנאה אית ליה בעלים אז גם בגונב‬ ‫מתחת השמים ודו"ק‪.‬‬ ‫איסורי הנאה חייב לשלם ואדה"ר חטא באכילת עץ הדעת‪.‬‬ ‫ב) עוי"ל‪ ,‬דהמפרשים הקשו דלמה עונשו של עמלק גדול כל כך‬ ‫ובשו"ת קול אריה (חאו"ח סי' י"ח) כתב‪ ,‬דפלוגתת הראשונים אי איסורי‬ ‫שצוותה התוה"ק למחות את זכרו מתחת השמים משום שבא‬ ‫הנאה יש לו בעלים או אין לו‪ ,‬תליא בפלוגתת ריו"ח ור"ל בגיטין‬ ‫להלחם עם ישראל‪ ,‬הלא היה לו טענה נצחית על מה שלקח יעקב‬ ‫(מ"ח‪ ).‬אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי‪ ,‬לפי"מ‬ ‫הברכות מעשיו זקינו ברמאות‪ ,‬כדאיתא בספר ילקוט חדש ערך‬ ‫שפי' הרשב"ם בב"ב ( נ‪ ,).‬דלמ"ד דכקנין הגוף דמי הוא משום דס"ל‬ ‫יעקב ובניו (אות י"ט) בשם הזוהר חדש (דף מ"ג ע"א) וז"ל‪ ,‬כמה יש לו‬ ‫דכל עצמו וגופו של חפץ עומד רק לתשמישו לכן למי ששייך‬ ‫לאדם לילך בדרך ישרה שהרי יעקב ע"י שנטל הברכות מעשיו‬ ‫התשמיש שייך נמי הגוף דהגוף ל"ה רק טפל לתשמיש‪ ,‬ומאן דס"ל‬ ‫ברמאות לא ניתן רשות לשום אומה להשתעבד בזרעו כי אם זרעו‬ ‫דלאו כקנין הגוף דמי סובר דהתשמיש והגוף הם שני דברים‬ ‫של עשיו עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז משמע שניתן רשות לזרעו של עשיו‬ ‫נפרדים והגוף הוא העיקר עיי"ש‪ ,‬א"כ ה"ה באיסוה"נ דליכא רק‬ ‫להשתעבד בזרעו של יעקב ח"ו מכח הברכות‪ ,‬וכיון שעמלק היה‬ ‫הגוף‪ ,‬דתשמיש אין כאן דהרי אסור בהנאה‪ ,‬א"כ אי ס"ל דכקנין‬ ‫בן אליפז בן עשיו א"כ בא בטענה להלחם עם ישראל ולמה יהא‬ ‫הגוף דמי איסור הנאה לי"ל בעלים כיון דלדידיה עיקר החפץ עומד‬ ‫עונשו גדול כל כך עכ"ק‪.‬‬ ‫לתשמישו והרי התשמיש נאסר ע"כ לי"ל גם קנין הגוף‪ ,‬ואי ס"ל‬ ‫דלאו כקנין הגוף דמי אז שפיר איסוה"נ יש לו בעלים דאף‬ ‫ובפשיטות י"ל‪ ,‬לפימש"כ רשיז"ל (פ'תולדות כ"ז‪-‬א) עה"פ ותכהין עיניו‬ ‫דהתשמיש נאסר מ"מ על הגוף נשאר שם בעלים עכ"ד‪.‬‬ ‫מראות וגו'‪ ,‬דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות עיי"ש‪ ,‬א"כ‬ ‫יעקב עשה כדין במה שקיבל הברכות ומן השמים היתה‪ ,‬ועמלק‬ ‫ולפי"ז שפיר יבואר סמיכת הפרשיות‪ ,‬תמחה את זכר עמלק מתחת‬ ‫בא שלא כדין להלחם עם ישראל ובדין הוא למחות את זכרו‪.‬‬ ‫השמים משום שבא להלחם עם ישראל‪ ,‬דאין לו טענה על מה‬ ‫שלקח יעאע"ה הברכות בערמה‪ ,‬כי מה דכהו עיניו של יצחק הוא‬ ‫ובספר פלח הרימון כתב עוד טעם על מה שכהו עיניו של יצחק‪,‬‬ ‫כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות‪ ,‬דאין לומר דלכן כהו עיניו של‬ ‫דהנה היה מן הראוי שיהא יצחק נשחט ונשפך דמו מפני שאיהו‬ ‫יצחק כדי לתקן חטאו דאדה"ר‪ ,‬דאדה"ר לא חטא כיון דקנין פירות‬ ‫מגולגולא דאדה"ר שנצטווה על אכילת עץ הדעת כמש"כ כי ביום‬ ‫כקנין הגוף דמי‪ ,‬ואיסוה"נ לי"ל בעלים והדין הוא דגנב מאיסוה"נ‬ ‫אכלך ממנו מות תמות וארז"ל מות תמות כפל לשון מיתה לו‬ ‫דפטור‪ ,‬ועץ הדעת הי' אסור בהנאה‪ ,‬וכיון דס"ל דכקנין הגוף דמי‬ ‫ומיתה לדורות‪ ,‬והנה כשאכל מעץ הדעת גרם מיתה לכל האדם‬ ‫שפיר אפשר להביא ביכורים‪ ,‬ולכן סמך כאן פרשת ביכורים ודו"ק‪.‬‬ ‫ושפך דמו של עולם ושופך דם האדם באדם דמו ישפך‪ ,‬לפיכך‬ ‫הוצרך יצחק איהו אדה"ר למסור נפשו לטבח‪ ,‬וכיון דלא נשחט‬ ‫ג) עוי"ל‪ ,‬דהמפ' העירו על מה דציוותה התורה למחות את זכר‬ ‫לכן כהו עיניו דסומא חשוב כמת עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז הא דכהו עיניו‬ ‫עמלק בעבור שלחם עם בני ישראל בצאתם ממצרים‪ ,‬כיון דהיה לו‬ ‫היתה משום חטא דעץ הדעת ולא כדי שיבוא יעקב ויקבל את‬ ‫טענה נצחת‪ ,‬לפימש"כ רשיז"ל (פרשת וישלח ל"ו‪-‬ו) עה"פ וילך אל ארץ‬ ‫הברכות‪ ,‬וא"כ עמלק בא בדין להלחם עם ישראל‪ ,‬והדקל"ד למה‬ ‫מפני יעקב אחיו‪ ,‬מפני השטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך‬ ‫צוותה התורה למחות את זכרו‪.‬‬ ‫המוטל על זרעו של יצחק‪ ,‬אמר אלך לי מכאן אין לי חלק במתנת‬ ‫הארץ ולא בפרעון השטר עיי"ש‪ ,‬לזה כשראה עמלק שהוא נכדו‬ ‫ובספר נחלת בנימין (מצוה נ"ה) הקשה‪ ,‬לשיטת ר' אבהו במסכת‬ ‫של עשיו שבני ישראל יצאו ממצרים קודם הזמן של הד' מאות‬ ‫פסחים (דף כ"א‪ ,):‬דס"ל דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא‬ ‫שנה‪ ,‬היה מתיירא דחצי האחרון של ד' מאות יטילו על בני עשיו‪,‬‬ ‫תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עיי"ש‪ ,‬א"כ‬ ‫דהחוב מוטל עליהם שישלימו כיון דגם הם מזרע יצחק‪ ,‬ולכן בא‬ ‫בעץ הדעת דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו נכלל‬ ‫עליהם בטענת ממנ"פ‪ ,‬אם בני ישראל לא פרעו רק חצי החוב‬ ‫בתוכו איסור אכילה ואיסור הנאה‪ ,‬ולפימש"כ המכילתא בפרשת‬ ‫והחצי החוב מוטל על בני עשיו לפרוע‪ ,‬א"כ שוב יש להם חלק גם‬ ‫משפטים דגנב משל איס ורי הנאה פטור מלשלם עיי"ש‪[ ,‬ועיין‬ ‫בירושת ארץ ישראל‪ ,‬ובאם שאין רוצין ליתן להם חלק בארץ‬ ‫בתוספתא כלאים (פ"ה א') דגונב כלאי הכרם פטור מלשלם משום‬ ‫ישראל‪ ,‬צריכין בני ישראל לפרוע כל השטר חוב‪ ,‬ויחזרו לשעבודם‬ ‫דאסור בהנאה]‪ ,‬ולפי"ז קשה דאמאי ליחייב אדה"ר באכילת עץ‬ ‫עד השלמת ד' מאות שנה עכ"ד‪.‬‬ ‫הדעת עכ"ק‪.‬‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ב‬ ‫הוי כודאי וכאשר בטל האיסור ברוב הותר לגמרי‪ ,‬וא"כ י"ל‬ ‫ובספר שמע יעקב (פרשת יתרו דף ש"ג‪ ).‬הביא מש"כ הבעל הטורים עה"פ‬ ‫דמה"ת מותר לבטלה כיון דנעשה ודאי היתר‪ ,‬ורק מדרבנן החמירו‬ ‫ויחלוש יהושע את עמלק לפי חר"ב‪ ,‬שעולה בגימטריא רד"ו‪ ,‬כי‬ ‫שלא לבטל איסור לכתחלה‪ ,‬משא"כ אי ס"ל דרוב הוי ספק א"כ לא‬ ‫עיקר ביאת עמלק היתה על שיצאו ממצרים שלא בזמנם ורצה‬ ‫נעשה היתר גמור בוודאות ולכן מה"ת אסור לבטלו לכתחלה‬ ‫לשעבדם‪ ,‬וע"כ לא עצר כח אלא להחלישו בלבד שבדין היה בא‬ ‫דסוכ"ס לא יהא היתר גמור רק ספק עיי"ש‪.‬‬ ‫עליהם עכ"ד‪.‬‬ ‫ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי (סי' ס"א) כתב‪ ,‬דזה אי רוב‬ ‫אך נודע מה שתירצו המפ' די"ל דלכן יצאו בני ישראל ממצרים‬ ‫הוה ודאי או רק ספק תליא אי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא או‬ ‫טרם נמלאו להם ארבע מאות שנה‪ ,‬דקושי השעבוד שהמצריים‬ ‫לחומרא‪ ,‬דהרמב"ם דס"ל בה' טומאת מת (פ"ט ה' י"ב) ובה' כלאים (פ"י‬ ‫שיעבדום בעבודת פרך יותר ממה שנגזר עליהם‪ ,‬זאת עלתה להם‬ ‫ה' כ"ז)‪ ,‬דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדבריהם הוא לחומרא‪,‬‬ ‫להשלים הזמן‪ ,‬כדאיתא (בשמות רבה פרשה ט"ו‪-‬א)‪ ,‬אמרו ישראל לפני‬ ‫ס"ל כהשיטמ"ק דרוב אינו בירור גמור‪ ,‬וכיון דהתורה אמרה‬ ‫הקב"ה רבון העולמים‪ ,‬ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד‬ ‫דאזלינן בתר רובא חזינן מזה דלא בעינן ודאי היתר דגם רוב ספק‬ ‫ועדיין לא שלמו‪ ,‬אמר להם כבר שלמו שנאמר (שה"ש ב‪-‬י"א) הנה‬ ‫הוא‪ ,‬ואפי"ה התירה התורה‪ ,‬א"כ ע"כ דכל ספק שריא מה"ת‪,‬‬ ‫הסתיו עבר‪ ,‬ופי' ביפה תואר (שם) דקושי השעבוד הדומה לסתיו‬ ‫דאל"כ היכא אזלינן בתר רוב‪ ,‬הא ספק לחומרא וגם הרוב אינו‬ ‫השלים הגלות עיי"ש‪ ,‬ומעתה נסתר טענתו ולכן שפיר צוה הקב"ה‬ ‫ודאי רק ספק‪ ,‬והרשב"א במסכת קידושין (דף ע"ג‪ ).‬ובתורת הבית‬ ‫למחות זכרו‪.‬‬ ‫הארוך (בית ד' שער א') דס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא‪ ,‬ס"ל‬ ‫כהתוס' דרוב הוה ודאי‪ ,‬ומה שהתירה התורה ואמרה דניזול בתר‬ ‫אך איתא בשבת (דף י‪ ,):‬אמר ר' חמא בן גוריא אמר רב‪ ,‬לעולם אל‬ ‫רובא‪ ,‬משום דברוב גילתה התורה דספק הלז דזה ספק קרוב יותר‬ ‫ישנה אדם בנו בין הבנים‪ ,‬שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת‬ ‫משאר הספיקות‪ ,‬ואינו ספק שקול‪ ,‬וע"כ אזלינן בהו בתר רוב‪ ,‬אבל‬ ‫שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו‪ ,‬נתקנאו בו אחיו‪ ,‬ונתגלגל‬ ‫בכל שאר הספיקות מחמרינן מה"ת עיי"ש‪.‬‬ ‫הדבר וירדו אבותינו למצרים עיי"ש‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה ה"ג)‪ ,‬ואע"ג‬ ‫דבלא"ה נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם‪ ,‬שמא לא היה נגזר עליהם‬ ‫והמפרשים הקשו (עיין בר"ן ספ"ק דקידושין דף ט"ו‪ :‬מדפי הרי"ף) על הרמב"ם‬ ‫עינוי כ"כ אלא ע"י זה עכ"ד‪ ,‬הרי דקושי השעבוד הוא בשביל חטא‬ ‫דס"ל דספיקא דאורייתא לקולא‪ ,‬מהא דחייבה התורה להביא אשם‬ ‫דמכירת יוסף‪ ,‬ולפי"ז ליכא למימר דקושי השעבוד השלים הזמן‬ ‫תלוי על הספק‪ ,‬והא מה"ת ספיקא לקולא והיתרא קאכיל ומביא‬ ‫דהרי הקושי השעבוד היתה גזירה מיוחדת על מה שמכרו את יוסף‪,‬‬ ‫חולין לעזרה‪ ,‬ותירצו (עיין בשו"ת מהרי"ט יור"ד סי' א') דלמ"ד במסכת‬ ‫וא"כ שלא כדין יצאו בני ישראל ממצרים‪ ,‬ולפי"ז הדקל"ד למה‬ ‫כריתות (דף י"ז‪ ):‬דחתיכה אחת משני חתיכות שנינו גבי חיוב אשם‬ ‫צוה הקב"ה להכרית זרעו של עמלק‪ ,‬הרי בא בטענה נכונה‪.‬‬ ‫תלוי‪ ,‬ולהכי מביא אשם תלוי משום דאיקבע איסורא‪ ,‬אבל היכא‬ ‫דלא איקבע איסורא ילפינן מיניה דספיקא לקולא עכ"ד‪ ,‬וכן‬ ‫ובספר פרדס יוסף (פרשת וישב) כתב בענין מחלוקת יוסף והשבטים‪,‬‬ ‫מפורש במאירי עמ"ס חגיגה (דף ד‪ ,).‬דהך דינא דספד"א אם מה"ת‬ ‫שיוסף הביא עליהם דיבתם רעה שאוכלים אבר מן החי‪ ,‬דאין‬ ‫להחמיר תליא בדין חיוב אשם תלוי אם חייב בחתיכה אחת או‬ ‫הכוונה שהיו אוכלים ממש אבמה"ח בעין ח"ו‪ ,‬אלא שהיו מבטלים‬ ‫משתי חתיכות עיי"ש‪.‬‬ ‫מתחלה את האבר מ ן החי ברוב היתר‪ ,‬ולאחר שנתבטל ברוב‬ ‫ונפקע איסורו ליעשות כהיתר היו אוכלים אותו‪ ,‬ויוסף טען כנגדם‬ ‫ובגמרא (שם) מפרש פלוגתייהו דרב אסי וחייא בר רב‪ ,‬אם חתיכה‬ ‫דלאו שפיר עבדי כיון דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה‪ ,‬ואין‬ ‫אחת שנינו גבי אשם תלוי‪ ,‬או חתיכה אחת מב' חתיכות שנינו‪ ,‬דרב‬ ‫רשאים לעשות כן‪ ,‬ופלוגתתם היתה‪ ,‬דיוסף ס"ל כשיטת הראב"ד‬ ‫אסי ס"ל יש אם למסורת‪ ,‬מצות כתיב בפתח‪ ,‬ודי בחתיכה אחת ולא‬ ‫(תמים דעים סי' רל"ט) דמה"ת אין מבטלין איסור לכתחלה ונמצא דעברי‬ ‫בעי איקבע איסורא‪ ,‬וחייא בר רב ס"ל דיש אם למקרא ומצוות‬ ‫אאיסור דאורייתא‪ ,‬אמנם השבטים ס"ל כשיטת רש"י במסכת‬ ‫קרינן עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז למאן דס"ל יש אם למקרא חייב רק באיקבע‬ ‫חולין (דף צ"ח‪ ):‬ד"ה חידוש‪ ,‬דדין דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו‬ ‫איסורא‪ ,‬וספיקא דאורייתא לקולא‪ ,‬ולמ"ד יש אם למסורת חייב אף‬ ‫אלא מדרבנן‪ ,‬ואמילי דרבנן לא היו האבות מקפידין‪ ,‬וכמש"כ‬ ‫בלא איקבע איסורא‪ ,‬וספיקא לחומרא‪.‬‬ ‫הרדב"ז (ח"ב סי' תרצ"ו) וכ"כ בשו"ת הרמ"א (סי' י')‪ ,‬דאף דאיתא במסכת‬ ‫יומא (דף כ"ח‪ ):‬דקיים אאע"ה אפילו דברי סופרים‪ ,‬היינו אברהם לבדו‬ ‫ורשיז"ל (עה"פ ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וגו') הביא מש"כ הספרי‪ ,‬אין‬ ‫אבל זרעו אחריו לא היו זהירין במילי דרבנן‪ ,‬וע"כ התירו השבטים‬ ‫לך אלא כהן שהוא בימיך‪ ,‬כמו שהוא עיי"ש‪ ,‬וכתב ע"ז הרמב"ן‬ ‫לעצמם לבטל האבמה"ח לכתחלב ברוב‪ ,‬כיון דמה"ת שרי‬ ‫וז"ל‪ ,‬ולא הבינותי זה‪ ,‬כי בענין הזקן ראוי לומר אל השופט אשר‬ ‫לכתחלה לבטל ברוב עכ"ד‪.‬‬ ‫יהיה בימים ההם (פרשת שופטים י"ז‪-‬ט)‪ ,‬אעפ"י שאינו גדול וחכם‬ ‫כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו‪,‬‬ ‫ובשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' ס' אות ה') ובחיור"ד ח"א‬ ‫(סי' קל"א אות ג')‬ ‫יפתח בדורו כשמואל בדורו‪ ,‬אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם‬ ‫כתב דפלוגתת הראשונים הנ"ל אי אין מבטלין איסור לכתחלה הוא‬ ‫אם לא לכהן אשר יהיה בימיו עכ"ל‪.‬‬ ‫מה"ת או מדרבנן‪ ,‬תליא אי רוב הוי ודאי או ספק‪ ,‬דאי ס"ל דרוב‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ג‬ ‫דלפי הקריאה הוא מצות‪ ,‬לא שייך לאוקמי על מצוות לומר דאין‬ ‫(דף‬‫והכלי יקר כתב ליישב וז"ל‪ ,‬לפי שאמרו חז"ל במסכת כתובות‬ ‫מעבירין על המצוות‪ ,‬ולפי"ז הך דרשא הוא רק אסמכתא בעלמא‬ ‫ק"ה‪ ,):‬וכי אלישע אוכל ביכורים היה‪ ,‬אלא ללמדך שכל המביא‬ ‫ואינו מה"ת עיי"ש‪.‬‬ ‫דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים עיי"ש‪ ,‬ומדתלה דורון של ת"ח‬ ‫בביכורים‪ ,‬סד"א שלא יתנו הביכורים כ"א לכהן ת"ח שיהיה באותו‬ ‫ובזה יבואר הסמיכות תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא‬ ‫משמר‪ ,‬ואם אין בו ת"ח סד"א שימתין עד שיבוא משמר של איזו‬ ‫תשכח‪ ,‬דהקב"ה צוה למחות את זכרו‪ ,‬כי בשקר יסודו‪ ,‬כי כבר‬ ‫כהן ת"ח‪ ,‬ת"ל אשר יהיה בימים ההם‪ ,‬ובזה נסתלקו דברי הרמב"ן‬ ‫נשלם הזמן דקושי השעבוד השלים הזמן‪ ,‬דהצדק הוא עם‬ ‫שכתב ולא הבינותי עכ"ל‪.‬‬ ‫השבטים דמותר לבטל איסור לכתחילה מה"ת‪ ,‬דרוב הוא ודאי‪,‬‬ ‫דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא‪ ,‬וס"ל יש אם למסורת‪ ,‬ולפי"ז‬ ‫ובס פר קרן לדוד כתב וז"ל‪ ,‬כי כל כהן זכה בעת משמרתו בהכ"ד‬ ‫זריזין מקדימין עדיף ממצוה מן המובחר‪ ,‬ולכן ולקחת מראשית כל‬ ‫מתנות כהונה שהיו בבית המקדש מהקרבנות ומתנות‪ ,‬ואם יזדמן‬ ‫פרי האדמה‪ ,‬דאעפ"י שאינו מבושל כל צרכן‪ ,‬ראוי לזרז עצמו‬ ‫שבזמן שהוא רוצה להביא ביכורים יהיה שם כהן שאינו גדול‬ ‫לדבר מצוה‪ ,‬ולהקדישו לשמים אף כשעדיין אינו בשלימות ודו"ק‪.‬‬ ‫וצדיק כחבירו‪ ,‬שהוא כהן במשמר אחרת‪ ,‬אולי יאמר המביא‬ ‫אוחיל עם הבאת ביכורים עד שיהיה משמר של כהנים אחרים‬ ‫ד) עוי"ל‪ ,‬דבספר יושב אהלים (פרשת וישב דף פ"ט‪ ):‬הביא מה שכתבו‬ ‫הטובים ממנו‪ ,‬וימתין שבוע‪ ,‬להביא בכוריו לכהן אשר לפי דעתו‬ ‫הקדמונים בשם הזוהר ובילקוט חדש ערך מלאכים‪ ,‬דאיתא במסכת‬ ‫הוא טוב ומעולה ממנו‪ ,‬ע"כ הזהירה התורה ובאת אל הכהן אשר‬ ‫עירובין (דף י"ג‪ ,):‬תנו רבנן‪ ,‬שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה‪,‬‬ ‫יהיה בימים ההם‪ ,‬ולא יחמיץ ויאחר המצוה‪ ,‬כי חביבה מצוה‬ ‫הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא‪ ,‬והללו‬ ‫בשעתה כדאיתא במסכת פסחים (דף ס"ח‪ ,):‬ואין לך אלא כהן‬ ‫אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא וכו' עיי"ש‪ ,‬ובזה‬ ‫שבימיך‪ ,‬ויש ראיה מזה לשיטת הפוסקים דפליגי‪ ,‬אי מצוה מן‬ ‫היתה מחלוקת יוסף והשבטים‪ ,‬דקודם בריאת העולם יוסף אמר‬ ‫המובחר עדיף‪ ,‬או זרירזין מקדימין עדיף עכ"ל‪.‬‬ ‫ליברוא האדם‪ ,‬דס"ל טוב שנברא‪ ,‬והשבטים אמרו אל יברא‪ ,‬עיי"ש‬ ‫מה שהאריך בזה‪.‬‬ ‫והרמב"ם בהל' בכורים (פ"ב‪-‬הי"ט) כתב וז"ל‪ ,‬כיצד מפרישים‬ ‫הבכורים‪ ,‬יורד אדם לתוך שדיהו ורואה תאנה שביכרה‪ ,‬אשכול‬ ‫ובספר בית יעקב (דרוש ד') כתב‪ ,‬דפלוגתתם תליא אי תלמוד גדול או‬ ‫ענבים שבכרו‪ ,‬רמון שבכר‪ ,‬קושרן בגמי ואומר הרי אלו בכורים‪,‬‬ ‫מעשה גדול‪ ,‬דהרי קודם בריאתו לומד ג"כ כל התורה‪ ,‬וא"כ א"צ‬ ‫והם נעשים בכורים במחובר משקרא להם שם‪ ,‬ואעפ"י שעדיין לא‬ ‫להבראות בשביל תלמוד תורה‪ ,‬ולכן למ"ד תלמוד גדול ס"ל טוב‬ ‫בשלו כל צרכן‪ ,‬ומשיגמרו ויתלשם מן הקרקע אינו צריך לחזור‬ ‫שלא נברא‪ ,‬ומ"ד מעשה גדול ס"ל טוב שנברא‪ ,‬דאינו יכול לקיים‬ ‫ולקרות להם שם וכו' עכ"ל‪ ,‬ובספר דרך אמונה (ציון ההלכה אות רי"ג)‬ ‫המצות בל"ז עכ"ד‪.‬‬ ‫כתב‪ ,‬ומשמע אפילו יודע שיהיה אח"כ יותר מובחרין מהן מצוה‬ ‫להביא מהראשונים עיי"ש‪.‬‬ ‫ואיתא במסכת שבת (דף פ"ח‪ ,):‬דכשעלה משה למרום‪ ,‬אמרו מלאכי‬ ‫השרת לפני הקב"ה‪ ,‬מה לילוד אשה בינינו‪ ,‬אמר להן לקבל תורה‬ ‫ובשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' א') כתב וז"ל‪ ,‬ונראה לי להביא ראיה‬ ‫בא‪ ,‬אמרו לפניו וכו' מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים‬ ‫לסברות תשובת עבודת הגרשוני דאפילו לשהויי מועטת לזמן‬ ‫וכו' עיי"ש‪ ,‬וכתבו המפרשים‪ ,‬דטענתם היתה שהתורה תנתן להם‬ ‫קרוב נמי לא משהינן‪ ,‬דלכאורה איכא למידק מנ"ל להש"ס דקאמר‬ ‫מכח דינא דבר מצרא‪ ,‬דכיון דהשראת השכינה הוא בגבהי מרומים‪,‬‬ ‫דלשהויי מצוה לא משהינן כיון דמצוה בגדול או ביבום הקטן‬ ‫ע"כ יש להם דין מצרנים וזוכים בהתורה עפ"י שורת הדין‪[ ,‬עיין‬ ‫משהינן אפילו בספיקא‪ ,‬ונראה להביא ראיה‪ ,‬דאיתא במכילתא‬ ‫בספר בני יששכר במאמרים לחג השבועות (מ"ב אות י"ט) עיי"ש]‪.‬‬ ‫ורש"י מביא בפרשת בא ושמרתם את המצות‪ ,‬ר' יאשיה אומר‪ ,‬אל‬ ‫תקרי המצות אלא ושמרת את המצות כדרך שאין מחמיצין המצה‬ ‫ובספר אשד הנחלים (נחל איתן דף י"ח‪ ).‬כתב‪ ,‬דטענת המלאכים היתה‬ ‫כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא המצוה לידך עשה אותה‬ ‫מפני שהם נב ראו בשני וישראל נבראו בששי‪ ,‬והשיב להם הקב"ה‪,‬‬ ‫מיד עיי"ש‪ ,‬וע"כ אתי אפילו לקיים המצוה יותר מן המובחר לא‬ ‫דבני ישראל היו במחשבה תחילה לבראות קודם כל מעשי‬ ‫ממתינן‪ ,‬דאי למצוה גופיה להקדים פשיטא הא כבר ילפינן‬ ‫בראשית‪ ,‬ולכן ניתן התורה לישראל ולא להמלאכים‪ ,‬משום‬ ‫מאברהם דזריזין מקדימין למצות‪ ,‬אלא ע"כ אתי ללמד דמצוה‬ ‫דאזלינן בתר מחשבה עכ"ד‪.‬‬ ‫הבא לידך עשה אותה מיד אפילו להמתין על מצוה יותר מן‬ ‫המובחר אין ממתינין עיי"ש‪.‬‬ ‫אך לפימש"כ בספר פני יצחק (ח"ו דף נ') לסתור טענת המלאכים‬ ‫דהתורה שייכת להם משום דינא דבר מיצרא‪ ,‬דאיתא במסכת‬ ‫ובספר שפע חיים לחנוכה (סי' ק"פ אות ד') כתב‪ ,‬דזה אם דרשת‬ ‫קידושין (דף מ‪ ,):‬וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה‬ ‫המכילתא הנ"ל הוא דרשא גמורה או אסמכתא‪ ,‬תליא אי ס"ל יש‬ ‫(שם האיש) בלוד‪ ,‬נשאלה שאילה זו בפניהם‪ ,‬תלמוד גדול או מעשה‬ ‫אם למקרא או יש אם למסורת‪ ,‬דרק אי ס"ל יש אם למסורת אז י"ל‬ ‫גדול‪ ,‬נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול וכו' עיי"ש‪ ,‬וכיון דנקטינן‬ ‫דדרשינן מצוות תחת מצות‪ ,‬משא"כ אי ס"ל יש אם למקרא וכיון‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ד‬ ‫ולקוחות הן‪ ,‬מ"מ אין מחזירין ביובל‪ ,‬דמכר הוא דאמר רחמנא‬ ‫מעשה גדול מתלמוד‪ ,‬והמלאכים אי אפשר להם לקיים התורה אלא‬ ‫דליהדר‪ ,‬הא ירושה ומתנה לא‪ ,‬ולזה שפיר י"ל קנין הגוף‪ ,‬דהא אינו‬ ‫ע"י תלמוד ולא על ידי מעשה‪ ,‬וכבר פסק הרמ"א בחו"מ‬ ‫(סי' קע"ה‬ ‫חוזר ביובל עכ"ד‪.‬‬ ‫סכ"ג) ‪ ,‬דכל היכא דאיכא פסידא למוכר ליכא טענת בר מיצרא‪ ,‬וכיון‬ ‫שאי אפשר להמלאכים לקיים התורה במעשה איכא פסידא למוכר‬ ‫ובברכת הזבח (פ"ז דערכין) הובא בפני יהושע (בסוגיין) הקשה על פסקי‬ ‫עכ"ד‪ ,‬וכ"כ בספר מעשה רוקח פרשת בראשית (דף א‪ ):‬עיי"ש‪.‬‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬שבה' ביכורים (פ"ד הל' ו') פסק כר"ל‪ ,‬דהמוכר שדהו‬ ‫לפירות‪ ,‬הלוקח מביא ואינו קורא‪ ,‬דקנין פירות לאו כקנין הגוף‪,‬‬ ‫ובספר יושב אהלים פרשת וארא (דף קל"ג מדפה"ס) כתב בשם המפ'‪,‬‬ ‫ובהל' שמיטה ויובל (פי"א הל' כ') פסק‪ ,‬דהאחין שחלקו כלקוחות הן‪,‬‬ ‫דאברהם אבינו קנה את הארץ מדין הבטה בהפקר‪ ,‬כדכתיב בפרשת‬ ‫ומחזירין זה לזה חלקו ביובל‪ ,‬והדרא קושית ר' יוסף לדוכתיה‪,‬‬ ‫לך (פרשה י"ג‪-‬י"ד‪-‬ט"ו)‪ ,‬שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם‬ ‫דהרמב"ם לא יוכל לתרץ כמש"כ התוס'‪ ,‬דהא פסק לגמרי כר"ל‬ ‫צפונה ונגבה וקדמה וימה‪ ,‬כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך‬ ‫אפילו בהמוכר שדהו לפירות‪ ,‬ובאחין שחלקו פסק דמחזירין זל"ז‬ ‫אתננה ולזרעך עד עולם‪ ,‬ויש לפרש דהקב"ה אמר לאברהם אבינו‬ ‫ביובל‪ ,‬והדרא קושיא לדוכתא עכ"ק‪.‬‬ ‫שיקנה את הארץ בהבטה‪ ,‬כי הקב"ה הפקיע את הארץ מיד אומות‬ ‫העולם והו"ל הפקר‪ ,‬ושוב זכה בה אברהם אבינו בהבטה עיי"ש‪,‬‬ ‫ובהואיל משה שנת תשע"ו (אות קפ"א) הבאנו מהשפע חיים זצ"ל‬ ‫ובמסכת ב"מ (דף קי"ח) פליגי בה תנאי אי הבטה בהפקר קונה עיי"ש‪,‬‬ ‫שכת ב לתרץ‪ ,‬עפי"מ שכתבו התוס' במסכת ב"ק (דף פ"ח‪ ):‬ד"ה הכי‪,‬‬ ‫ולפי"ז אי ארץ ישראל מוחזקת מאבותינו תליא בהא‪ ,‬דלמ"ד‬ ‫שהביאו נמי הך תירוצא דכל הנהו דאית להו אין ברירה לא ס"ל‬ ‫הבטה בהפקר קונה‪ ,‬שפיר קנה אברהם את הארץ‪ ,‬משא"כ למ"ד‬ ‫דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל רק ריו"ח לחודיה‪ ,‬ולהכי‬ ‫דהבטה אינו קונה לא זכה אברהם בארץ‪.‬‬ ‫דייק עלה דריו"ח דלא מצא ידיו ורגליו‪ ,‬אבל אנן לא ס"ל שיהא‬ ‫תלוי חזרת יובל בכך‪ ,‬והוסיפו בדבריהם‪ ,‬דהא ריו"ח גופיה מודה‬ ‫וכתב עוד (שם)‪ ,‬והא דמהני הבטה לקנות בה הגם שלא עשה‬ ‫דבימי יהושע היו מביאין ביכורים אפילו אי אמרינן דלאו כקנין‬ ‫מאומה‪ ,‬היינו כיון ששם מחשבתו ורצונו לזכות בדבר זה סגי בכך‬ ‫הגוף דמי כדאמרינן אלא חד בר חד עד יהושע בן נון‪ ,‬וחלוקת‬ ‫לקנותו שיכנס לרשותו ונעשה שלו‪ ,‬והיינו דמ"ד הבטה בהפקר‬ ‫יהושע נמי אמרינן במסכת ב"ב (דף קי"ט‪ ):‬דירושה היא להם‬ ‫קונה ס"ל דמחשבה כמעשה‪ ,‬משא"כ מאן דס"ל דהבטה בהפקר‬ ‫מאבותיהם‪ ,‬ואפי"ה לא חזרה אותה חלוקה ביובל‪ ,‬דסברא היא‬ ‫אינו קונה ס"ל דבעי מעשה בקנין‪ ,‬ומחשבה לא הוי כמעשה‬ ‫כיון שחלקו עפ"י נביא ואורים ותומים ובגזירת הכתוב לפיכך‬ ‫עיי"ש‪ ,‬ומעתה אי ס"ל דאזלינן בתר מחשבה והבטה בהפקר קונה‪,‬‬ ‫הביאו ביכורים‪ ,‬והשתא בהא סברא פליגי ריו"ח ושאר אמוראי‪,‬‬ ‫א"כ אהני הבטת אברהם לזכות בקנין הארץ וס"ל דארץ ישראל‬ ‫דריו"ח ס"ל דמההיא לא ילפינן דגזירת הכתוב היתה‪ ,‬ושאר‬ ‫מוחזקת מאבותינו‪ ,‬משא"כ אי ס"ל דלא אזלינן בתר מחשבה ואין‬ ‫אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין‬ ‫הבטה קונה בהפקר ולפי"ז לא זכה אברהם בארץ‪ ,‬ולפי"ז ע"כ‬ ‫ביובל אע"ג דלקוחות הן עכ"ל התוס'‪.‬‬ ‫דארץ ישראל אינו מוחזקת מאבותינו עיי"ש‪.‬‬ ‫ואפ"ל דהנך אמוראי פליגי בהא אי ארץ ישראל ירושה מאבותינו‪,‬‬ ‫ואיתא במסכת גיטין (דף מ"ח‪ ).‬א"ר יוסף‪ ,‬אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין‬ ‫דריו"ח ס"ל דאר"י אינה מוחזקת מאבותינו ומה שזכו ישראל‬ ‫פירות כקנין הגוף דמי‪ ,‬לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש‪ ,‬דא"ר‬ ‫בארץ לאו בתורת ירושה מאבותם הוי‪ ,‬וממילא אין ללמוד מדור‬ ‫אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן (דאין ברירה והוי כמו שהחליפו‬ ‫באי הארץ לגבי כל חלוקת ירושה‪ ,‬ולהכי קאמר דאי לאו דכקנין‬ ‫חלקיהן)‪ ,‬ומחזירין זה לזה ביובל (משום מצות יובל‪ ,‬וכיון דאמר ירושה המתחלקת הויא‬ ‫הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים‪ ,‬ושאר אמוראי ס"ל דארץ‬ ‫לקיחה)‪ ,‬אי ס"ד (קנין פירות דהיינו כל לקיחה שבשעת יובל) לאו כקנין הגוף דמי (ואין‬ ‫ישראל מוחזקת מאבותינו וישראל זכו בה בתורת ירושה‪ ,‬ולכן‬ ‫מביא וקורא) ‪ ,‬לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן‬ ‫שפיר יש ללמוד ממה שנצטוו ישראל על מצות ביכורים דגם‬ ‫נון‪( ,‬לא משכחת מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה משנפלה בימי יהושע דהיינו חד בר חד שלא היו‬ ‫יורשים מביאים ביכורים‪ ,‬ומבואר מזה דאי ס"ל דאר"י מוחזקת‬ ‫לו ולאביו ולכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה) עכסה"ג‪.‬‬ ‫מאבותינו שפיר אפ"ל דהגם דקנין פירות ל"ה כקנין הגוף אפי"ה‬ ‫שפיר מביאים ביכורים‪ ,‬דגזירת הכתוב הוא דגם בירושה מביאים‬ ‫ובתוס' (ד"ה אי לאו) כתבו‪ ,‬הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו‬ ‫ביכורים שהרי כל באי הארץ זכו בתורת ירושה וכנ"ל בתוס'‪.‬‬ ‫ורגלינו‪ ,‬דקיי"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן במסכת‬ ‫יבמות (דף ל"ו‪ ,):‬וקיי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה כדאיתא במסכת‬ ‫וממילא שפיר מתורץ דברי הרמב"ם‪ ,‬דהרמב"ם ס"ל דהא דאמר‬ ‫ביצה (דף ל"ח‪ ,).‬ואמרינן במסכת קידושין (דף מ"ב‪ ,):‬האחין שחלקו הרי‬ ‫רב יוסף אי לאו דאמר ריו"ח קנין פירות כקנין הגוף דמי לא‬ ‫הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכו'‪ ,‬ותירצו ב' תירוצים‪ ,‬א)‬ ‫משכחת דמייתי ביכורים וכו'‪ ,‬היינו משום דריו"ח ס"ל דאר"י אינה‬ ‫דדוקא בהאי דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה‪ ,‬קיי"ל כר"ל דלאו‬ ‫מוחזקת מאבותינו‪ ,‬ומשו"ה לדידיה ליכא למילף מבאי הארץ‬ ‫כקנין הגוף דמי‪ ,‬משום דאבא לגביה בריה אחולי מחיל‪ ,‬אבל‬ ‫שנצטוו במצות ביכורים דאף בחלוקת ירושה מביאים ביכורים‪,‬‬ ‫בעלמא קיי"ל דכקנין הגוף דמי‪ ,‬ב) דדוקא ריו"ח סובר באחין‬ ‫ולכן אי לאו דאמר דהוי כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד‪,‬‬ ‫שחלקו דמחזירין זה לזה ביובל‪ ,‬אבל אנן קיי"ל אף דאין ברירה‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ה‬ ‫דאסור לרב להשתמש בתלמיד שהוא כהן‪ ,‬אלא שדנו הפוסקים‬ ‫אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל דאר"י מוחזקת מאבותינו וכמש"כ‬ ‫היכא דגם הרב הוא כהן אי שרי ליה להשתמש בתלמיד כהן‪( ,‬עיין באר‬ ‫הכסף משנה בהל' תרומות (פ"א הלכה כ"ה) ועיין בספר פרשת דרכים‬ ‫היטב או"ח סי' קכ"ח סק"ח משו"ת נשאל דוד‪ ,‬ובהגהות חכמת שלמה)‪.‬‬ ‫(דרוש ט)‪ ,‬ולפי"ז שפיר ילפינן מבאי הארץ דגם בירושה מביאין‬ ‫ביכורים אע"ג דל"ה כקנין הגוף עכ"ד‪.‬‬ ‫ולכאורה יש להוכיח להיתר‪ ,‬מהא דאיתא במסכת כתובות (דף ק"ה‪,):‬‬ ‫כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים‪ ,‬שנאמר ואיש‬ ‫ומעתה הרי סמיכות הפרשיות מבואר‪ ,‬דכאשר התורה רצה להורות‬ ‫בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלקים לחם בכורים עשרים לחם‬ ‫על מצות ביכורים‪ ,‬ותתעורר הקושיא איך משכחת לקיים מצות‬ ‫שעורים וכרמל בצקלונו‪ ,‬וכי אלישע אוכל בכורים הוה‪ ,‬אלא לומר‬ ‫ביכורים‪ ,‬הלא אנן קיי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הן וקנין פירות‬ ‫לך כל המביא דורו ן לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים‪ ,‬ונדחקו‬ ‫לא הוי כקנין הגוף‪ ,‬א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר‬ ‫רש"י ותוס' דדלמא באמת אלישע היה כהן עיי"ש‪.‬‬ ‫חד עד יהושע בן נון‪ ,‬וכי תימא דכך נאמרה מצוותה בגזירת הכתוב‬ ‫שהרי כבר בכניסתם לארץ ישראל כשחלק יהושע את הארץ קבלוה‬ ‫(דף‬ ‫אך יש להביא ראיה דלאו כהן היה‪ ,‬מהא דאיתא במסכת ברכות‬ ‫בתורה ירושה‪ ,‬הלא יש לפקפק ע"ז דילמא לא היתה אר"י מוחזקת‬ ‫ז‪ , ):‬אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי‪ ,‬גדולה שמושה של‬ ‫לאבותינו ובאי הארץ לא זכו בה מדין ירושה וא"כ אין ללמוד‬ ‫תורה יותר מלמודה‪ ,‬שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על‬ ‫מהתם‪.‬‬ ‫ידי אליהו‪ ,‬למד לא נאמר אלא יצק‪ ,‬מלמד שגדולה שמושה יותר‬ ‫מלמודה עיי"ש‪ ,‬והשתא אי נימא דאפילו כשהרב כהן אסור‬ ‫ולכן הקדים הכתוב לצוות על מחיית עמלק‪ ,‬דעמלק שלא כדין‬ ‫להשתמש בתלמיד כהן‪ ,‬א"כ ע"כ מוכרח דאלישע לא היה כהן‪,‬‬ ‫עשה במה שבא להלחם עם בני ישראל‪ ,‬דשפיר נשלם הזמן דקושי‬ ‫דאל"ה א"כ אע"ג דאליהו היה כהן כדאיתא במסכת ב"מ (דף קי"ד‪,):‬‬ ‫השעבוד השלים הזמן‪ ,‬דאי"ל דזה בא על חטא דמכירת יוסף‪,‬‬ ‫מ"מ היאך הותר לו להשתמש עם אלישע‪ ,‬ולמה נדחקו רש"י ותוס'‬ ‫דשפיר צדקו השבטים דנוח לו לאדם שלא נברא‪ ,‬ומינה דס"ל‬ ‫להוכיח דאלישע לא היה כהן‪ ,‬ועכצ"ל דס"ל לרש"י ותוס' דרב כהן‬ ‫תלמוד גדול ממעשה‪ ,‬ולפי"ז צ"ל דלכן לא קבלו המלאכים את‬ ‫רשאי להשתמש בתלמיד כהן‪ ,‬ולכן ליכא להוכיח דאלישע לא היה‬ ‫התורה דאזלינן בתר מחשבה‪ ,‬ובני ישראל היו במחשבה תחילה‬ ‫כהן ממה דאליהו השתמש בו‪.‬‬ ‫לבראות‪ ,‬ולפי"ז דאזלינן בתר מחשבה ס"ל דהבטה בהפקר קנה‪,‬‬ ‫וארץ ישראל מוחזקת היא מאבותינו‪ ,‬וכיון דאר"י מוחזקת לנו‬ ‫והמפ' נדחקו לבאר דברי המדרש הנ"ל שאמר ר' מאיר עשה מצוה‬ ‫מוכח דכך הוא ציווי התורה דגם בירושה יביאו ביכורים‪ ,‬מידי‬ ‫זו שבשבילה תזכו ליכנס לארץ ישראל‪ ,‬הרי טרם כניסתם לארץ‬ ‫דהוי אדורו של יהושע שציונו הכתוב להביא אף שהיו ירושה‪,‬‬ ‫ישראל לא היה בידם לקיים מצות בכורים‪ ,‬דאינו נוהג אלא לאחר‬ ‫וזש"ה דכיון דתמחה את זכר עמלק וגו'‪ ,‬על כן תדעו כי והיה כי‬ ‫ירושה וישיבה‪ ,‬והיאך יתכן לומר שבזכות קיום מצות בכורים יזכו‬ ‫תבוא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה שהארץ יהא לכם מדין‬ ‫ליכנס לארץ‪.‬‬ ‫ירושה מהאבות‪ ,‬ולכן שפיר ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫אמנם י"ל עפי"ד הגמ' הנ"ל דכל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב‬ ‫בכורים‪ ,‬א"כ שייכי הך מילתא גם בעודם במדבר שבזכות שיגישו‬ ‫***‬ ‫מנחה לת"ח שהוא כעין מצות בכורים בשכר זאת יכנסו לארץ‪.‬‬ ‫אך כ"ז דדורון לת"ח הוי כבכורים אתיא דייקא אי נימא דאלישע‬ ‫והיה כי ת בוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה‬ ‫לא היה כהן‪ ,‬ואפי"ה כתיב ביה ויבא לחם בכורים ש"מ דכל‬ ‫וירשתה וישבת בה‪ :‬ואיתא במדרש הובא בספר חוט‬ ‫המביא דורון לת"ח וכו'‪ ,‬והא דאלישע לא היה כהן מוכח ממה‬ ‫המשולש (שער אשר)‪ ,‬אומר היה ר' מאיר בזכות מצות‬ ‫שהשתמש עמו אליהו וכנ"ל‪ ,‬אך אי נימא דאליהו גופיה הוי כהן‬ ‫בכורים תזכו ליכנס לארץ ישראל עיי"ש‪.‬‬ ‫א"כ ליכא להוכיח דאלישע לא היה כהן‪ ,‬די"ל דאלישע נמי היה‬ ‫כהן ואפי"ה הותר לאליהו להשתמש בו כיון דרב כהן רשאי‬ ‫ובספר חוט המשולש כתב‪ ,‬דדרכו תמיד לפרש כל מקום שאמר‬ ‫להשתמש בתלמיד כהן‪.‬‬ ‫היה פלוני אומר‪ ,‬שדייק בזה הלשון לומר‪ ,‬שמאן דאמר זה‬ ‫לשיטתו אזיל במאי שאמר כבר במקום אחר עיי"ש‪.‬‬ ‫והנה יש להוכיח דאליהו לא היה כהן‪ ,‬דאיתא במסכת ב"מ (דף קי"ד‪,).‬‬ ‫אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות‪ ,‬אמר לאו כהן‬ ‫והנבס"ד‪ ,‬בהקדם מש"כ בספר חוט המשולש לבאר דברי המדרש‪,‬‬ ‫הוא מר‪ ,‬מאי טעמא קאי מר בבית הקברות וכו'‪ ,‬ובתוס' שם (ד"ה אמר)‬ ‫דאיתא במסכת כתובות (דף צ"ו‪ ,).‬אמר ר' יהושע בן לוי‪ ,‬כל מלאכות‬ ‫כתבו‪ ,‬תימה לר"י איך אפשר לומר דאליהו הוא כהן‪ ,‬א"כ היאך‬ ‫שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל (שהרואה‬ ‫החיה בנה של האלמנה כיון דהיה כהן‪ ,‬וכתיב ויתמודד על הילד‬ ‫אומר עבד כנעני הוא) עיי"ש‪ ,‬אמנם בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ה) [כן דייק‬ ‫וגו' עיי"ש‪ ,‬ומוכח מזה דאליהו לא היה כהן‪.‬‬ ‫בהגהות מרדכי בגיטין (סי' תס"א) מובא בטו"ז או"ח (סי' קכ"ח סקל"ט)]‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ו‬ ‫דפליג עלה‪ ,‬אך כתב בספר בנין אריאל (פרשת מטות)‪ ,‬דהיראים‬ ‫אך יש לדחות‪ ,‬דאיתא ברבינו בחיי (פרשת פנחס) דבן הצרפית עכו"ם‬ ‫הוציא דין זה ממה דדרשו חז"ל (עיין בילקוט פרשת מטות) דפנחס בעצמו‬ ‫הוי‪ ,‬ור"ש דריש במסכת יבמות (דף ס"א‪ ,):‬אדם כי ימות באהל אתם‬ ‫הרג את בלעם ולמדו זאת מקרא‪ ,‬עיין בתרגום יונתן (פרשת מטות ל"א‪-‬‬ ‫קרויין אדם וכו' עיי"ש‪ ,‬וא"כ שפיר י"ל דאליהו היה כהן ואפי"ה‬ ‫ח) ‪ ,‬א"כ קשה הלא פנחס היה כהן ואיך נטמא לו במגע‪ ,‬דהא‬ ‫שרי ליה לטמא לבן הצרפית דאין עכו"ם מטמא באהל‪ ,‬כנודע‬ ‫בתורה כתיב דהרגו לפי חרב‪ ,‬והוה כאלו נגע בעצמו של בלעם‬ ‫שיטת היראים (סי' שכ"ב) דלר"ש אפילו במגע ובמשא אין מטמאין‪,‬‬ ‫דחרב הרי הוא כחלל עיין פסחים (דף י"ד‪ ,):‬ומכאן הוציא היראים‬ ‫ועיין בנימוקי יוסף ב"מ (דף ס"ט‪ :‬מדפי הרי"ף) ובב"י יור"ד (סוף סי' שע"ב)‪,‬‬ ‫דינו דקברי עכו"ם אינן מטמאין אף במגע ומשא‪.‬‬ ‫ואמנם אליבא דר"מ במסכת סנהדרין (דף נ"ט‪ ,).‬דדריש דגם עכו"ם‬ ‫נקרא אדם וכמש"כ רש"י שם דחולק על ר"ש‪ ,‬א"א לתרץ כנ"ל‬ ‫אך זה תלוי במחלוקת הגמרא מתי נתכהן פנחס‪ ,‬דאיתא במסכת‬ ‫ושפיר מוכח מהא דנטמא לבן הצרפית דלא היה כהן‪.‬‬ ‫זבחים (דף ק"א‪ , ):‬אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא‪ ,‬לא נתכהן פנחס עד‬ ‫שהרג לזמרי‪ ,‬דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם‬ ‫ומעתה שפיר מבואר דברי המדרש‪ ,‬אומר היה ר' מאיר וכו'‪,‬‬ ‫(תחת אשר קנא אלמא מכאן ואילך הוא) ‪ ,‬ורב אשי אמר‪ ,‬לא נתכהן פנחס עד‬ ‫דדייקא ר"מ לשיטתו דס"ל דגם עכו"ם בכלל אדם‪ ,‬וא"כ אין‬ ‫ששם שלום בין השבטים (בימי יהושע בשבט בני גד ובני ראובן שבנו את המזבח בעבר‬ ‫לומר דנטמא אליהו לבן הצרפית משום דלא שייך טומאה‬ ‫הירדן ובקשו שאר השבטים לעלות עליהם לצבא ושלחו את פנחס לדבר עמהם)‪ ,‬דכתיב וישמע‬ ‫בעכו"ם‪ ,‬וע"כ דאליהו לא היה כהן‪ ,‬וא"כ בהכרח דגם אלישע‬ ‫פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו' (בכל מקום אתה‬ ‫לא היה כהן דאל"ה האיך נשתמש בו אליהו‪ ,‬וצ"ל דמה דכתיב‬ ‫מוצא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אין כהונה כתובה אלא באלעזר וכאן כתובה בפנחס) עיי"ש‪,‬‬ ‫ויבא לאיש האלקים לחם בכורים היינו משום דכל המביא דורון‬ ‫ולפי"ז אי ס"ל דנתכהן פנחס כשהרג זמרי‪ ,‬שפיר איכא ראיה‬ ‫לת"ח כאילו הקריב בכורים ומזה דאפשר לקיים מצות בכורים‬ ‫לשיטת היראים דקברי עכו"ם אינן מטמאין במשא מפנחס שהיה‬ ‫גם בטרם ייכנסו לארץ ישראל‪ ,‬ולכן דריש ר"מ עשה מצוה זו‬ ‫כהן והרג בלעם‪ ,‬אך למ"ד דפנחס לא נתכהן עד ששם שלום בין‬ ‫שבזכותה תזכו להיכנס לארץ עכ"ד‪.‬‬ ‫השבטים‪ ,‬ואפילו ככהן הדיוט לא נחשב עד הזמן ההוא‪ ,‬לפי"ז‬ ‫ליכא ראיה מפנחס לשיטת היראים עכ"ד הבנין אריאל‪.‬‬ ‫(פ' פנחס)‬ ‫ועפ"י דרכו י"ל באופן אחר‪ ,‬עפימש"כ בס' טל חיים‬ ‫להקשות עמש"כ הרבינו בחיי דלכן טימא אליהו לבן הצרפית‬ ‫וכתב הטל חיים די"ל דמחלוקת הנ"ל מתי נתכהן פנחס תליא אי‬ ‫משום דקברי עכו"ם אינן מטמאין‪ ,‬הלא איתא ביבמות (דף ס"א‪,).‬‬ ‫כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא‪ ,‬דאי הוי שלוחי דידן הוי‬ ‫וכן היה רשב"י אומר‪ ,‬קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל (את המאהיל‬ ‫כמו חזן הכנסת דאיתא בשו"ע או"ח (סי' נ"ג סעיף י"ט) דאפילו אחד‬ ‫עליהם) ‪ ,‬שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם‪ ,‬אתם קרויין‬ ‫יכול לעכב‪ ,‬משא"כ אי הוי שלוחי דרחמנא לא בעי כלל להסכמת‬ ‫אדם ואין העכו"ם קרויין אדם (וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל)‪,‬‬ ‫הבעלים‪ ,‬ולפי"ז מאן דס"ל דפנחס נתכהן מיד כשהרג לזמרי‪ ,‬ס"ל‬ ‫מיתיבי‪ ,‬כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (במדין כתיב ומדבעו‬ ‫דכהנים הוי שלוחי דרחמנא ואף אם לא נתרצי הבעלים שהוא‬ ‫טומאת שבעה אלמא מיטמו) ‪ ,‬ומשני דילמא איקטיל חד מישראל‪ ,‬רבינא‬ ‫יעשה הע בודות בקרבנות שהקרבנות הם בשביל כלל ישראל‪ ,‬אין‬ ‫אמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות‬ ‫הם יכולים לעכב דשלוחי דרחמנא נינהו ואינו תלוי כלל בריצוי‬ ‫באהל‪ ,‬ממגע ומשא מי מעטינהו קרא (וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא‬ ‫הבעלים‪ ,‬ולמ"ד דנתכהן פנחס כששם שלום בין השבטים ס"ל‬ ‫כתיב אדם הלכך אע"ג דלא מיקרו מטמו במגע ובמשא) עיי"ש‪ ,‬מבואר מזה דמטומאת‬ ‫דכהנים הוי שלוחי דידן והיה צריך לריצוי הבעלים‪.‬‬ ‫מגע ומשא לא מעטינהו קרא וגם קברי עכו"ם מטמאים במגע‬ ‫ומשא‪ ,‬א"כ אליהו שנגע בהילד כדכתיב בקרא ויתמודד על הילד‬ ‫נמצא לפי"ז דאי ס"ל דכהנים הוי שלוחי דידן ולא נתכהן פנחס‬ ‫שלש פעמים וגו' ופירש"י מלשון מדה נשתטח עליו‪ ,‬א"כ האיך‬ ‫עד ששם שלום בין השבטים‪ ,‬ולפי"ז כשפנחס הרג לבלעם לא‬ ‫כתב הרבינו בחיי דאמרינן קברי עכו"ם אינן מטמאין‪.‬‬ ‫נתכהן עדיין‪ ,‬והיה אז מותר לטמא עצמו עם מתים‪ ,‬ולפי"ז אין‬ ‫ראיה דקברי עכו"ם אינן מטמאין במגע ובמשא‪ ,‬אלא אמרינן‬ ‫אך י"ל דזה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הרמב"ם והיראים‬ ‫דמטמאין‪ ,‬דהא אין לנו ראיה שאינו מטמא במגע ובמשא‪ ,‬ושוב‬ ‫מובא בהג"מ בהל' אבל (פ"ג‪-‬ה"ג)‪ ,‬דהרמב"ם ס"ל כרבינא דמטמא‬ ‫אי אפשר לומר דפנחס זה אליהו דהיאך היה יכול לטמא עצמו‬ ‫במגע ומשא‪ ,‬והיראים סובר דגם במגע ומשא אינו מטמא‪ ,‬ועל‬ ‫לבן הצרפית אם היה כהן‪ ,‬דאפילו אי אמרינן דעכו"ם היה‪,‬‬ ‫קושית הגמ' ממלחמת מדין דנצטוו ישראל כל הנוגע בחלל‬ ‫מנלן דעכו"ם אינו מטמא במגע ובמשא‪ ,‬אבל אי ס"ל כהנים‬ ‫תתחטאו‪ ,‬יתרץ היראים כתירץ הראשון של הגמרא דילמא‬ ‫הוי שלוחי דרחמנא ולפי"ז נתכהן פנחס כשהרג לזמרי‪ ,‬ובעת‬ ‫איקטיל חד מישראל‪ ,‬ועיין במלמ"מ בהל' אבל (פ"ג‪-‬ה"א) אריכות‬ ‫שפנחס הרג את בלעם כבר היה נתכהן בכהונה‪ ,‬ולפי"ז עכצ"ל‬ ‫בזה‪ ,‬ועיין בס' דבש לפי מהחיד"א (מערכת צ אות כ')‪ ,‬ובס' פתח עינים‬ ‫דקברי עכו"ם אינן מטמאים במגע ובמשא כשיטת היראים‪,‬‬ ‫יבמות (דף ס‪.):‬‬ ‫ולפי"ז שפיר י"ל דפנחס זה אליהו ואליהו היה יכול לטמא‬ ‫עצמו לבן הצרפית כיון דהיה עכו"ם ואינו מטמא במגע ובמשא‬ ‫אך לכאורה מה שחידש היראים דקברי עכו"ם אינן אפילו במגע‪,‬‬ ‫עכ"ד הטל חיים‪.‬‬ ‫צ"ב מנ"ל הא‪ ,‬הא לכאורה מש"ס דיבמות (שם) משמע דליכא מאן‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ז‬ ‫ובהגהות מצפה איתן במסכת ע"ז (שם) כתב‪ ,‬דיש ללמוד דב"נ‬ ‫ונודע מה שהקשה בספר פנים מאירות (ח"ב סי' קט"ז) במאי דאיבעיא לן‬ ‫מצווה על בל יחל מיעקב אבינו‪ ,‬דאיתא במדרש ויקרא (ל"ז‪-‬א)‪ ,‬רבנן‬ ‫בנדרים (דף ל"ה‪ ):‬אי הני כהנים הוי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא‪,‬‬ ‫אמרי‪ ,‬כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו‪ ,‬הה"ד ואני‬ ‫אמאי לא פשיט הגמ' דכהנים הוי שלוחי דרחמנא‪ ,‬מהא דאיתא‬ ‫בבואי מפדן מתה עלי רחל‪ ,‬ואי לא היה מצווה על בל יחל למה‬ ‫במסכת חולין (דף י"ג‪ ):‬איש איש מלמד שנכרים נודרים נדרים ונדבות‬ ‫נענש עיי"ש‪ ,‬אך לפימש"כ הרמב"ן פרשת ויחי (מ"ח‪-‬ז') הטעם שלא‬ ‫כישראל‪ ,‬ואי ס"ד דכהני שלוחי דידן‪ ,‬איך יכול הכהן להקריב‬ ‫נקברה רחל בארץ ישראל הוא‪ ,‬משום איסור דשתי אחיות‪ ,‬ולכן לא‬ ‫לנכרי הא אמרינן במסכת ב"מ (דף ע"א‪ ):‬דאין שליחות לעכו"ם עכ"ק‪.‬‬ ‫הוליך אותה יעקב למערה כדי שלא יקבור שני אחיות‪ ,‬והאבות‬ ‫שמרו התורה רק בארץ ישראל ולא בחו"ל עיי"ש‪ ,‬וע"ע ברמב"ן‬ ‫והצל"ח במסכת חולין (דף כ"ב) דחה קושיא זו‪ ,‬דכל האיבעיא דשמא‬ ‫תולדות (כ"ו‪-‬ה)‪ ,‬ולפי"ז ליכא ראיה מכאן דב"נ מצווה על בל יחל‪.‬‬ ‫כהני הוי שלוחי דידן מיירי רק לענין קרבנות דישראל‪ ,‬משא"כ‬ ‫בעכו"ם שנדר נדרים ונדבות לא בעי שליחות כלל‪ ,‬דבשלמא‬ ‫ובספר כסף נבחר (פרשת וישלח) ד"ה איתא בצרור המור כתב ליישב‬ ‫בישראל שהוא מחוייב להביא קרבנות חובה‪ ,‬וגם קרבנות שנדר‬ ‫קושית המפ'‪ ,‬דהיאך לקח יעקב שתי אחיות‪ ,‬כיון דהאבות שמרו‬ ‫צריך להביא כדי לצאת חובת נדרו שלא יעבור על לא יחל דברו‪,‬‬ ‫כל התורה עד שלא ניתנה‪ ,‬עפימש"כ הרמב"ן בפרשת אחרי (פרשה‬ ‫וא"כ אי ליכא בקרבנות ישראל שליחות‪ ,‬אינו יוצא הישראל ידי‬ ‫י"ח‪-‬י"ח) עה"פ ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וגו' וז"ל‪ ,‬ובכאן‬ ‫חובתו‪ ,‬דבמה שמוסר קרבנותיו לא עשה עדיין כלום אם לא מטעם‬ ‫יפרש הכתוב טעם האיסור‪ ,‬יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל‬ ‫שלוחו של אדם כמותו‪ ,‬ולכן לגבי ישראל מיבעי ליה להגמ' אי‬ ‫אחותה לצרור אותן זו לזו‪ ,‬כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו‬ ‫כהנים הוי שלוחי דרחמנא ויצא ידי חובתו תיכף כשמסר הקרבן‬ ‫לא שתהיינה צרות עכ"ל‪ ,‬ולפי"ז י"ל דהיכא דליכא לצרור שאינה‬ ‫להכהן דיד כהן כיד גבוה‪ ,‬או דילמא דשלוחי דידן נינהו ורק‬ ‫צרה לחברתה שרי‪ ,‬וא"כ אצל רחל ולאה לא היה שום חשש שיהיו‬ ‫כשהכהן מקריב הקרבן אז יצא ידי חובתו מטעם שלוחו של אדם‬ ‫צרות זל" ז‪ ,‬שהרי רחל עצמה מסרה הסימנים ללאה כדאיתא‬ ‫כמותו‪ ,‬וכ"ז יש לדון רק גבי ישראל‪ ,‬אבל נכרי דליכא ביה חיובא‬ ‫במסכת מגילה (דף י"ג‪ ,):‬ובודאי שלא היתה שנאה ביניהם‪ ,‬וליכא‬ ‫כלל לקיים נדרו‪ ,‬דהרי אינו מחוייב על בל יחל‪ ,‬לא שייך לדון‬ ‫לצרור לגבייהו‪ ,‬ובכה"ג שרי גם ב' אחיות עיי"ש‪.‬‬ ‫לגביו אם כהנים הוי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא‪ ,‬דהרי הכהן‬ ‫אין צריך כלל שיעשה בשליחותו‪ ,‬וקרא רק קמ"ל דאם הביא‬ ‫וכתב ביושב אהלים (פ' מקץ ופ' משפטים)‪ ,‬דזהו רק למ"ד דדרשינן טעמא‬ ‫קרבנות מקבלין ממנו‪ ,‬וממילא דאין להוכיח מכאן דכהנים הוי‬ ‫דקרא‪ ,‬אז יש לומר דהטעם דאסרה תורה שתי אחיות הוא משום‬ ‫שלוחי דרחמנא עכ"ד‪ ,‬ועיין בבית מאיר עמ"ס נדרים (דף ל"ה‪ ).‬שכ"כ‬ ‫שלא יהיו צרות זו לזו‪ ,‬והיכא דלא שייך הטעם לא שייך האיסור‪,‬‬ ‫וז"ל‪ ,‬שמעתי מקשים וליפשוט ממה דקיי"ל שהנכרים נודרים‬ ‫משא"כ למאן דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא‪ ,‬אין לחלק וגם היכא‬ ‫נדונ"ד כישראל ואלו נימא שלוחי דידן נינהו הא נכרים לי"ל‬ ‫שי"ל דאוהבות זו את זו‪ ,‬ג"כ יש איסור דב' אחיות עיי"ש‪.‬‬ ‫שליחות‪ ,‬ושבוש הוא כי נונ"ד מעולם לא הוטל עליהם להקריבו‬ ‫דליבעי שליחות וכו' עיי"ש‪.‬‬ ‫ואיתא במסכת ב"מ (דף קט"ו‪ ,).‬תנו רבנן‪ ,‬אלמנה בין שהיא ענייה בין‬ ‫שהיא עשירה אין ממשכנין אותה (שנאמר לא תחבול בגד אלמנה) דברי ר'‬ ‫ועיין במל"מ ה' מלכים (פ"י ה"ז ד"ה ודע)‪ ,‬שהביא מה דפליגי בירושלמי‬ ‫יהודה‪ ,‬ר' שמעון אומק‪ ,‬עשירה ממשכנין אותה‪ ,‬ענייה אין‬ ‫נזיר (פ"ט‪-‬ה"א)‪ ,‬דאיתא התם‪ ,‬מה מיעטת בו (דבנדרים כתיב לבני ישראל לאמור)‪,‬‬ ‫ממשכנין אותה‪ ,‬שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע‬ ‫ישראל בבל יחל ואין העכו"ם בבל יחל (ופליגי ר' יונה ור' יוסי לענין מה מיעטיה‬ ‫בשכנותיה (שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית)‪ ,‬ר' יהודה לא דריש טעמא‬ ‫קרא)‪ ,‬אמר ר' יונה ישראל יש להן היתר חכם‪ ,‬עכו"ם אין להן היתר‬ ‫דקרא‪ ,‬ור"ש דריש טעמא דקרא עיי"ש‪ ,‬ובירושלמי (פ"ט‪-‬הי"ג) איתא‪,‬‬ ‫חכם‪( ,‬דנפקא לן היתר חכם מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו‪ ,‬דזה נוהג רק‬ ‫תני‪ ,‬אלמנה בין ענייה בין עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא‬ ‫בישראל משא"כ עכו"ם לא שייך בהם התרה על נדרם)‪ ,‬אמר ר' יוסי ישראל צריכין היתר‬ ‫תחבול בגד אלמנה אחד ענייה ואחד עשירה דברי ר' מאיר עיי"ש‪,‬‬ ‫חכם והעכו"ם אין צריכין היתר חכם (דאינו צריך היתר חכם מיעטיה קרא שהוא מיחל‬ ‫הרי דר' מאיר ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא‪ ,‬ועיין בחידושי‬ ‫בעצמו את נדרו)‪ ,‬ואתייא דר' יוסי כדר' אבהו‪ ,‬חדא נכרית אתת לגבי רבי‬ ‫מהר"ץ חיות במסכת גיטין (דף י"ב‪ ):‬ד"ה גמרא‪ ,‬ועיין בספר מלא‬ ‫אבהו (לשאול על נדרה)‪ ,‬אמר לאבימי בר טובי‪ ,‬פוק ופתח לה בנולד (משום‬ ‫הרועים ח"ב ערך טעמא דקרא (אות ו')‪.‬‬ ‫דסבר דאינה צריכה היתר חכם שהרי אין פותחין בנולד)‪ ,‬ודרבי יונה כרבי אחא‪ ,‬דאמר הוא‬ ‫לבן הוא כושן רשעתיים (שופטים ג‪-‬ח)‪ ,‬ולמה נקרא שמו כושן רשעתיים‪,‬‬ ‫ובזה יבואר לנכון דברי המדרש‪ ,‬אומר היה ר"מ עשה מצוה זו‬ ‫שעשה שתי רשעיות‪ ,‬אחת שחילל את השבועה (שנשבע ליעקב אבינו בכריתות‬ ‫שבשבילה תיכנס לארץ‪ ,‬דדייקא ר"מ לשיטתיה דס"ל דלא דרשינן‬ ‫ברית השלום אלמא דחל השבועה על עכו"ם מדקרי לה רשעת ומדדריש שחילל את השבועה ש"מ שאין מועיל‬ ‫טעמא דקרא‪ ,‬ולפי"ז איכא איסור דשתי אחיות‪ ,‬ומעתה י"ל דלכן‬ ‫לו התרה)‪ ,‬ואחת ששיעבד בישראל שמונה שנה וכו' עיי"ש‪ .‬היוצא לנו‬ ‫לא נקברה רחל בארץ ישראל‪ ,‬ולפי"ז י"ל דב"נ אינו מצווה בבל‬ ‫מזה דנחלקו אמוראי אי ב"נ הוי בכלל בל יחל‪ ,‬ומובן מאליו דדברי‬ ‫יחל‪ ,‬וכהנים המה שלוחי דידן‪ ,‬ולא נתכהן פנחס עד ששם שלום‬ ‫הצל"ח א"ש להשיטות דס"ל דב"נ אינו מוזהר בבל יחל‪ ,‬משא"כ‬ ‫בין השבטים‪ ,‬וכשפנחס הרג את בלעם עדיין לא נתכהן בכהונה‪,‬‬ ‫אי ס"ל דגם ב"נ מוזהר בבל יחל‪ ,‬לא שייך תירוצו של הצל"ח‪,‬‬ ‫ולפי"ז אין לנו ראיה לשיטת היראים דקברי עכו"ם אינן מטמאים‬ ‫ועכצ"ל מכח קו' הפנים מאירות דכהנים הוי שלוחי דרחמנא‪.‬‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ח‬ ‫בה תנאי במסכת יבמות (דף כ"ד‪ ):‬אם הוי גירות‪ ,‬ואיתא (שם)‪ ,‬איתמר‬ ‫במגע ובמשא‪ ,‬ולפי"ז אי אפשר לומר דפנחס זה אליהו דהאיך היה‬ ‫עלה‪ ,‬א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב‪ ,‬הלכה כדברי‬ ‫יכול אליהו לטמא עצמו בבן הצרפית‪ ,‬דאין לומר דהילד היה‬ ‫האומר כ ולם גרים הם עיי"ש‪ ,‬ולכן ס"ל לר' יוחנן דהיה ראוי‬ ‫עכו"ם‪ ,‬דהא אין לנו ראיה דעכו"ם אינו מטמא במגע ובמשא‪.‬‬ ‫לאברהם אבינו לעכבם ולגיירם‪ ,‬וכיון שלא עשה כן נענש‪ ,‬ור'‬ ‫אלעזר ס"ל כר' נחמיה דכל כה"ג לא מהני הגירות‪ ,‬ולכן ס"ל‬ ‫ולפי"ז דאליהו לא היה כהן‪ ,‬ע"כ גם אלישע לא היה כהן‪ ,‬דאי היה‬ ‫דנענש על שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים‪.‬‬ ‫כהן היאך היה מותר לשמש אליהו וכנ"ל מהירושלמי דאסור‪,‬‬ ‫ולפי"ז עכצ"ל דמה שהביאו לו לחם בכורים לאו בכורים ממש‬ ‫ובשורש הדברים נראה לבאר‪ ,‬דזה תלוי בחקירה הידוע‪ ,‬אם העיקר‬ ‫היה‪ ,‬אלא כיון דאלישע היה תלמיד חכם והמביא דורון לת"ח‬ ‫במעשי המצוה הוא המעשה או המחשבה שבלב‪ ,‬דאי העיקר הוא‬ ‫כאלו הקריב בכורים‪ ,‬ולכן אמר הקרא שהביאו לו לחם בכורים‪,‬‬ ‫במחשבה הפנימית‪ ,‬א"כ אלו שלא נתגיירו מחמת רצונם לקיים‬ ‫ונשמע מזה דיכולין לקיים מצות בכורים קודם שנכנסו לארץ‪ ,‬ולכן‬ ‫המצווה אלא לשם כוונה אחרת אינם גרים‪ ,‬ולפי"ז לא נוכל לומר‬ ‫דרש ואמר עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ ודו"ק‪.‬‬ ‫שסיבת ענשו של אברהם אבינו היה מחמת שמנע מגרים כאלו‬ ‫להתגייר‪ ,‬אבל אי נימא דהעיקר הוא המעשה בפועל‪ ,‬י"ל דאף‬ ‫***‬ ‫כשמחשבתו הוא לשם דבר אחר‪ ,‬מ"מ כיון שבפועל עשה מעשה‬ ‫מצוה‪ ,‬שפיר דמי‪ ,‬ונוכל לומר שענשו של אברהם אבינו היתה מה‬ ‫ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה‬ ‫שהפרישם מלהתגייר‪.‬‬ ‫והלוי והגר אשר בקרבך‪ :‬ואיתא בילקוט פרשת ראה (אות תתצ"ב)‪,‬‬ ‫ושמחת בכל הטוב‪ ,‬אין טוב אלא תורה דכתיב כי לקח טוב‬ ‫ואיתא במסכת תענית (דף ט‪ ,).‬עשר תעשר‪ ,‬עשר בשביל שתשעשר‬ ‫נתתי לכם‪ ,‬לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר‬ ‫עיי"ש‪ ,‬ולכאורה צ"ב‪ ,‬איך רשאי לקיים מצות מעשר על מנת‬ ‫ע"כ וצ"ב‪.‬‬ ‫להתעשר‪ ,‬הלא איתא במסכת אבות (פ"א‪-‬מ"ב)‪ ,‬אל תהיו כעבדים‬ ‫המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס‪ ,‬אך כבר כתב בספר אהבת‬ ‫והנבס"ד‪ ,‬עפימש"כ בספר יציב פתגם (בפרשתן) לבאר דברי המדרש‪,‬‬ ‫ציון (דרוש י')‪ ,‬לבאר הא דאיתא במסכת פסחים (דף ח‪ ).‬האומר סלע זו‬ ‫דנודע מה שהאריכו המפ' לדון אי התורה חשובה יותר מעבודת‬ ‫לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק‬ ‫הקרבנות‪ ,‬או עבודה חמורה וחשובה מתורה‪ ,‬וע"ז אמרו אין טוב‬ ‫גמור עיי"ש‪ ,‬דאף דבכל מצוות התורה צריך שיכוון לשם מצוה‪,‬‬ ‫אלא תורה‪ ,‬למעט דהטוב המוחלט הוא דייקא בעסק התורה‬ ‫שאני מצוות צדקה שתכלית הנרצה בה הוא להחיות נפש עני‪ ,‬וסוף‬ ‫דמעלתה גדולה מעבודת הקרבנות‪ ,‬ולכן בענין מצות ביכורים‬ ‫סוף אף שלא כוון בה השיג התכלית‪.‬‬ ‫שנחשבת כעין עבודת המקדש‪ ,‬ואמרה תורה ושמחת בכל הטוב‪,‬‬ ‫דרשו חז"ל אין טוב אלא ת ורה שעסק התורה היא היא תכלית‬ ‫ובכן יבואר דברי המדרש‪ ,‬ושמחת בכל הטוב‪ ,‬אין טוב אלא תורה‪,‬‬ ‫הטוב האמיתי ונחשבת יותר מעבודת הקרבנות‪.‬‬ ‫ולאפוקי הבאת הביכורים שבפרשה זו‪ ,‬דתורה טוב ועדיף‬ ‫מקרבנות‪ ,‬ודאתאן עלה ממה שנענש אברהם אבינו על שעשה‬ ‫ויש להוכיח דמעלת התורה גדולה יותר מעבודת הקרבנות‪ ,‬דאיתא‬ ‫אנגרייא בת"ח‪ ,‬דתורתן חשובה יותר מלשפוך דמן של רשעים אף‬ ‫במסכת נדרים (דף ל"ב‪ ,).‬א"ר אבהו א"ר אלעזר‪ ,‬מפני מה נענש‬ ‫שנחשב כקרבן‪ ,‬דחשיבות התורה עולה על כולן‪ ,‬וא"כ לא נענש‬ ‫אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים‪ ,‬מפני שעשה אנגרייא‬ ‫אברהם על שהפריש בני אדם מלהתגייר‪ ,‬משום שלא היו מתכוונים‬ ‫בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו עיי"ש‪,‬‬ ‫לשם קיום המצוה‪ ,‬דהכוונה היא העיקר‪ ,‬אלא שאם כן היה מקום‬ ‫ולכאורה מפני מה הו"ל פגם בכך‪ ,‬הרי איתא במדרש (במדבר רבה פרשה‬ ‫לומר שגם במצות צדקה כן‪ ,‬שלא יקיים המצוה בלתי אם כוונתו‬ ‫כ"א‪-‬ג) השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן עיי"ש‪ ,‬ועכצ"ל‬ ‫לשם מצוה‪ ,‬לפיכך הזהיר משה עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר‪,‬‬ ‫דלימוד התורה שלהם עדיף טפי‪ ,‬ומוכח מכאן דמעלת התורה‬ ‫שמצוה זו יוכל לקיים גם כשכונתו להנאת עצמו עכ"ד היציב‬ ‫עדיפא יותר מקרבנות‪.‬‬ ‫פתגם‪.‬‬ ‫אך לפי"מ דאיתא (שם)‪ ,‬ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס‬ ‫ועפי"ז י"ל באופן אחר‪ ,‬דאיתא במסכת שבת (דף פ"ח‪ ,):‬דכשעלה‬ ‫תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך‪ ,‬וכתב‬ ‫משה למרום‪ ,‬אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה‪ ,‬מה לילוד אשה‬ ‫הר"ן‪ ,‬לפי שאברהם נתנם לו‪ ,‬ואילו עכבם לעצמו היה מכניסן תחת‬ ‫בינינו‪ ,‬אמר להן לקבל תורה בא‪ ,‬אמרו לפניו וכו' מה אנוש כי‬ ‫כנפי השכינה עיי"ש‪ ,‬לפי"ז ליכא להוכיח על מעלת התורה‪ ,‬וי"ל‬ ‫תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים וכו' עיי"ש‪ ,‬וכתבו המפרשים‪,‬‬ ‫דקרבנות עדיף מלימוד התורה‪.‬‬ ‫דטענתם היתה שהתורה תנתן להם מכח דינא דבר מצרא‪ ,‬דכיון‬ ‫דהשראת השכינה הוא בגבהי מרומים‪ ,‬ע"כ יש להם דין מצרנים‬ ‫ויש לבאר פלוגתת ר' אבהו ור' יוחנן‪ ,‬דהנה אותן הנפשות לא היו‬ ‫וזוכים בהתורה עפ"י שורת הדין‪[ ,‬עיין בספר בני יששכר במאמרים‬ ‫מתגיירים רק לאחר שאברהם נצח את המלכים וראו את כבוד גדלו‬ ‫לחג השבועות (מ"ב אות י"ט) עיי"ש]‪.‬‬ ‫ורוב עשרו‪ ,‬א"כ הו"ל כמו המתגייר לשום שולחן מלכים‪ ,‬דפליגי‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף ט‬ ‫ב) עוי"ל‪ ,‬דאיתא במסכת שבת (דף פ"ח‪ ).‬ויתיצבו בתחתית ההר‪ ,‬א"ר‬ ‫ובספר פני יצחק (ח"ו דף נ') כתב לסתור טענת המלאכים דהתורה‬ ‫אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר‬ ‫שייכת להם משום דינא דבר מיצרא‪ ,‬דאיתא במסכת קידושין (דף מ‪,):‬‬ ‫כגיגית‪ ,‬ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב‪ ,‬ואם לאו‬ ‫וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה (שם האיש) בלוד‪,‬‬ ‫שם תהא קבורתכם וכו' עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז לכאורה י"ל דקבלת התורה‬ ‫נשאלה שאילה זו בפניהם‪ ,‬תלמוד גדול או מעשה גדול‪ ,‬נענה ר'‬ ‫לא היה בה טובה לישראל‪ ,‬דאי היתה טובה לישראל מדוע הוכרח‬ ‫טרפון ואמר מעשה גדול וכו' עיי"ש‪ ,‬וכיון דנקטינן מעשה גדול‬ ‫לכופם ולאיים עליהם שיקבלוה‪ ,‬ועל כרחך דבלי כפיית ההר לא‬ ‫מתלמוד‪ ,‬והמלאכים אי אפשר להם לקיים התורה אלא ע"י תלמוד‬ ‫יחפצו לקבלה‪ ,‬משום שהתורה אינה טובה עבורם‪.‬‬ ‫ולא על ידי מעשה‪ ,‬וכבר פסק הרמ"א בחו"מ (סי' קע"ה סכ"ג)‪ ,‬דכל‬ ‫היכא דאיכא פסידא למוכר ליכא טענת בר מיצרא‪ ,‬וכיון שאי‬ ‫אך י"ל‪ ,‬דהתוס' (ד"ה כפה) הקשו‪ ,‬דלמה כפה עליהם את ההר כגיגית‬ ‫אפשר להמ לאכים לקיים התורה במעשה איכא פסידא למוכר‬ ‫הא אמרו נעשה ונשמע עיי"ש‪ ,‬וכתב בספר ישמח משה (פרשת במדבר)‬ ‫עכ"ד‪ ,‬וכ"כ בספר מעשה רוקח פרשת בראשית (דף א‪ ):‬עיי"ש‪.‬‬ ‫לתרץ קושית התוס' בשם ספר עמודי שש‪ ,‬דהלא הקב"ה שומר‬ ‫ובספר שער החצר (אות קנ"ב) כתב‪ ,‬דלכן קבלו ישראל התורה ולא‬ ‫משמרתו של תורה‪ ,‬כדאיתא בירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ג)‪ ,‬בנוהג‬ ‫מלאכי השרת‪ ,‬משום דהתורה דברה כלשון בני אדם ולכן שייך‬ ‫שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה‪ ,‬רצה מקיימה (הוא עצמו שאין גזירותיו‬ ‫התורה לבני אדם ולא למלאכי השרת עכ"ד‪ ,‬ועיין בספר עזרא (דף‬ ‫אלא על אחרים)‪ ,‬רצו אחרים מקיימים אותה (אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים‬ ‫י"ג‪ :‬מדפה"ס)‪.‬‬ ‫מקיימין אותה)‪ ,‬אבל הקב"ה אינו כן‪ ,‬אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה‪,‬‬ ‫מאי טעמא‪ ,‬ושמרו את משמרתי אני ה'‪ ,‬אני הוא ששימרתי מצותיה‬ ‫ואיתא בקידושין (ל"ט‪ ,):‬ר' יעקב אומר‪ ,‬אין לך כל מצוה ומצוה‬ ‫של תורה תחילה וכו' עיי"ש‪ .‬וכן איתא במדרש רבה פרשת‬ ‫שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה‬ ‫משפטים (פרשה ל‪-‬ט)‪ ,‬מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות‪ ,‬חוקיו‬ ‫(באותו מתן שכר להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא)‪ ,‬בכיבוד אב ואם כתיב למען‬ ‫ומשפטיו לישראל אלו המשפטים‪ ,‬לפי שאין מדותיו של הקב"ה‬ ‫יאריכון ימיך ולמען ייטב לך‪ ,‬בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך‬ ‫כמדת ב"ו‪ ,‬מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום‪,‬‬ ‫והארכת ימים‪ ,‬הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות‪,‬‬ ‫והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות‬ ‫ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים‪ ,‬ובחזירתו נפל ומת‪,‬‬ ‫ולשמור (ולכן נקראו חוקיו ומשפטיו שכביכול הוא עצמו משמרן) וכו' עיי"ש‪ ,‬ולכן‬ ‫היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה‪ ,‬אלא למען ייטב‬ ‫במכוון היה מאתו יתברך שיהיה באונס‪ ,‬כדי שיהיה להם דין אונס‬ ‫לך לעולם שכולו טוב‪ ,‬ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך‪,‬‬ ‫ולא יוכל לשלחה כל ימיו ובזה נדחו כל המקטריגים עיי"ש‪.‬‬ ‫ורבנן ס"ל (דף מ‪ ).‬למען ייטב לך בעוה"ז‪ ,‬ולמען יאריכון ימיך‬ ‫לעוה"ב עיי"ש‪ .‬ובספר המדרש והמעשה (פ' יתרו) בעמק הלכה (אות ב')‬ ‫וכן כתב המהר"ל בתפארת ישראל (פל"ב בשם המדרש) דטעמא דמילתא‬ ‫כתב‪ ,‬דר' יעקב ורבנן פליגי אי דברה תורה כלשון בני אדם או לא‪,‬‬ ‫דכפיית ההר משום דהקב"ה דורש טוב לעמו וחשב מחשבות‬ ‫דרבנן ס"ל לא דברה תורה כלשון בני אדם‪ ,‬וא"כ ליכא לפרש‬ ‫לבלתי ידח ממנו נדח‪ ,‬ולכך כיון שישראל נתקדשו לקדושתו של‬ ‫שניהם על עוה"ב‪ ,‬דתרי קראי על עוה"ב למה לי‪ ,‬וע"כ דלמען‬ ‫מקום בתורת קידושין‪ ,‬ובאונס אשה כתיב לא יוכל לשלחה כל‬ ‫ייטב לך בעוה"ז ולמען יאריכון ימיך לעוה"ב‪ ,‬וא"כ ע"כ דיש שכר‬ ‫ימיו‪ ,‬לכן כפה עליהם ההר כגיגית כדי שיקבלו בני ישראל התורה‬ ‫מצוה בהאי עלמא‪ ,‬ור' יעקב ס"ל דדברה תורה כלשון בני אדם‪,‬‬ ‫מאונס‪ ,‬וכיון שכן הרי כנסת ישראל דכלה קרואה הו"ל בבחינת‬ ‫וא"כ י"ל דשניהם קאי על עוה"ב‪ ,‬ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא‬ ‫אנוסתו של הקב"ה‪ ,‬ושייך בנו אזהרת הכתוב ולו תהיה לאשה לא‬ ‫עכ"ד עיי"ש‪ .‬וכתב בספר עיר דוד (אות רי"ט) וז"ל‪ ,‬דתלמוד גדול מן‬ ‫יוכל לשלחה כל ימיו עיי"ש‪ .‬וכן כתב החיד"א בספר נחל קדומים‬ ‫המעשה משום דכשלומד ומחשב בדעתו לעשות נתקיים שניהם‬ ‫(פרשת יתרו) בשם המפ' דהטעם שכפה הקב"ה את ההר כגיגית‪ ,‬זהו‬ ‫הלימוד והמעשה‪ ,‬משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה‪,‬‬ ‫בשביל שעי"ז יהא דין ישראל כאנוסה‪ ,‬ולא יוכל לשלחה כל ימיו‪,‬‬ ‫משא"כ בקיום המצוה במעשה אין בזה כי אם מעשה לחוד‪ ,‬ולכן‬ ‫ושוב לא יחליפנו לעולם‪ ,‬וזשה"כ ויתיצבו שהיה לישראל עמידה‬ ‫תלמוד גדול מן המעשה עכ"ל‪.‬‬ ‫ומצב על שהיו אנוסים בתחתית ההר עיי"ש‪ ,‬ועיין בספר אגרא‬ ‫דפרקא (סי' רס"ט) שהביא כן בשם המדרש‪.‬‬ ‫ומעתה יבואר דברי המדרש‪ ,‬ושמחת בכל הטוב‪ ,‬אין טוב אלא‬ ‫תורה‪ ,‬דלימוד תורה עדיף מקרבנות‪ ,‬דע"י לימוד התורה איכא‬ ‫ובספר נחלת בנימין (מצוה ע”ח) מצוה לא תענה על ריב לנטות כתב‪,‬‬ ‫שניהם כדאיתא (בויקרא רבה פרשה ז‪-‬ג)‪ ,‬זאת תורת העולה וגו'‪ ,‬אם אתם‬ ‫וילפינן מיניה בסנהדרין (ל"ב‪ ,).‬דמי שלמד זכות לא ילמד חובה‬ ‫עוסקין וקורין בפרשת עולה מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבין‬ ‫בדיני נפשות‪ ,‬מצוה זו היא מנויה בסדר המצות עפ"י דעת הרמב"ם‬ ‫קרבן לפני‪ ,‬שנאמר וזאת תורת העולה‪ ,‬וכ"ה במסכת מנחות (דף ק"י‪,).‬‬ ‫בספר המצות (ל"ת רפ"ג)‪ ,‬אך הראב"ד (שם) השיג עליו וס"ל דאין מצוה‬ ‫דתלמוד גדול ממעשה‪ ,‬ולפי"ז הטעם דהמלאכים לא קבלו התורה‪,‬‬ ‫זו יוצאת מן המקרא‪ ,‬ואינו בכלל מצות עשה ולא תעשה‪ ,‬אך לפי‬ ‫משום דדברה תורה כלשון בני אדם‪ ,‬ולפי"ז שכר מצוה בהאי‬ ‫דעת הרמב"ם דהוא אחד ממצוות לא תעשה אמינא דהיינו טעמא‪,‬‬ ‫עלמא ליכא‪ ,‬לפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר‪ ,‬עשר בשביל‬ ‫אחרי אשר כל הנברא בשמו לכבודו בראו אף יצרו‪ ,‬ובפרטות‬ ‫שתתעשר‪ ,‬דמצוות מעשר שאני מכל המצוות‪ ,‬דגבי מצות מעשר‬ ‫ישראל עמו ונחלתו אשר המה קודש לה' וכל דיני הקדש חל‬ ‫איכא שכר בהאי עלמא ודו"ק‪.‬‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף י‬ ‫על כל אחת ואחת‪ ,‬והא הוי התראת ספק שמא ישאל על נזירותו‪,‬‬ ‫עלייהו‪ .‬ותמן תנינן במסכת נזיר (דף ל"א‪ ).‬פליגי בית שמאי ובית הלל‬ ‫ותירצו דחזקה שלא ישאל עיי"ש‪.‬‬ ‫אי הקדש טעות הוי הקדש‪ ,‬כגון דאמר שור שחור שיצא מביתי‬ ‫ר אשון‪ ,‬ויצא לבן‪ ,‬אפי"ה הוי הקדש‪ ,‬אף דהאי לבן הוי בטעות כי‬ ‫ובמסכת מכות (דף ט"ו‪ ):‬ד"ה במאי קא מיפלגי‪ ,‬ביארו יותר דמדלא‬ ‫דעתו היה על שחור‪ ,‬אפי"ה משום חומרת הקדש הוי קודש‪ ,‬וא"כ‬ ‫שאל עד עתה חזקה שלא ישאל עוד עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז היכא דשחט‬ ‫גם כאן המלמדין חובה מוציאין את אדם זה מבי גזא דרחמנא‬ ‫פסח עם חבורה הרי הוא התראת ספק דשמא ישאל בני החבורה על‬ ‫מהקדש לחול לאמור שאינו ראוי עוד לעבודת הקודש‪ ,‬כי השליטו‬ ‫הפסח‪ ,‬ומחוייבים בזה כדי להציל את השוחט מאיסור שוחט על‬ ‫עליו בעבירה זו הקליפות ונטמא‪ ,‬כי אלה הן הטמאים וקדשים‬ ‫החמץ‪ ,‬וכמ"ש כה"ג המל"מ בהלכות כלאים (פ"א ה"ו)‪ ,‬דהיכא‬ ‫שנטמאו יוצאין לבית השריפה לאיבוד‪ ,‬לכך נידון למיתה‪ ,‬אבל‬ ‫דאפשר להציל אחר מעבירה עובר אלאו דלפני עור אם אינו מצילו‪,‬‬ ‫המלמדין זכות הן הן המעמידין אותו בבי גזא דרחמנא להיות‬ ‫[ועיין בפמ"ג או"ח (סי' תמ"ב בא"א סק"ה) שביאר כן דבריו]‪ ,‬א"כ הוה‬ ‫בחזקת הקדש כבראשונה‪ ,‬וניחא למרייהו למימר הכי‪ ,‬כי אף‬ ‫שפיר התראת ספק‪ ,‬דבשלמא בהשוחט איכא חזקה שלא שאל‬ ‫השכינה אינו רוצה במיתתו‪ ,‬כי לא תחפוץ במות המת כי אם‬ ‫קודם שעבר ושחט משא"כ באחרים עכ"ק המהרש"ם זצ"ל‪,‬‬ ‫בשובו מרשעתו וחי‪ ,‬לכך המלמד זכות לא ילמד חובה אף שמראה‬ ‫ולכאורה חזינן מזה דאין שאלה להקדש וממילא ל"ה התראת ספק‪.‬‬ ‫פנים שטעה תחילה בלימוד הזכות‪ ,‬משום דהקדש טעות הוי‬ ‫אמנם י"ל דלעולם אמרינן דיש שאלה להקדש ומ"מ ל"ה התראת‬ ‫הקדש‪ ,‬והואיל וטעותו היה להנאת ההקדש‪ ,‬להעמיד את זה בבי‬ ‫ספק דכיון דכאן מיירי בשכבר שחטו‪ ,‬ולפימ"ש המל"מ בה'‬ ‫גזא דרחמנא לשרת עוד בקודש‪ ,‬לכך הוי הקדש ולא יחזור‪.‬‬ ‫מעה"ק (פ"א ה"ד) דלאחר שחיטה קודם זריקה לא מהני שאלה משום‬ ‫דאי ישאל יהיה חולין בעזרה‪ ,‬וכ"כ בספר טורי אבן עמ"ס ר"ה (דף‬ ‫אך התינח לב"ש דס"ל אין שאלה להקדש דהקדש טעות שמיה‬ ‫כ"ח)‪ ,‬ובספר עמק יהושע (סי’ י”ז)‪ ,‬וא"כ תו לא הוה התראת ספק כיון‬ ‫הקדש שפיר ניחא למה אי אפשר לדונו לחובה‪ ,‬אבל ב"ה דס"ל יש‬ ‫דלאחר שחיטה לא מהני שאלה‪.‬‬ ‫שאלה להקדש כיון דע"י השאלה משווי להקדש טעות וס"ל הקדש‬ ‫טעות לא שמיה הקדש‪ ,‬א"כ נסתלק טעם זה ולא נתבאר לנו שורש‬ ‫ובשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' כ"ז אות ח') וחיור"ד‬ ‫(ח"א סי' קכ"ה אות ח' וח"ב סי'‬ ‫מצוה זו‪ ,‬ומסיק שם דלכאורה משמע דנקטינן כב"ש דאין שאלה‬ ‫ס"ג אות ט"ו) כתב‪ ,‬די"ל דלאחר שחיטה אסור לישאול על הקדשו‪,‬‬ ‫להקדש‪ ,‬מהא דאמרו חז"ל במדרש רות רבה (פתיחה פ"ג)‪ ,‬אמר הקב"ה‬ ‫דהרי סכין של שחיטה צריך שיהא כלי שרת‪ ,‬כמש"כ התוס'‬ ‫על ישראל‪ ,‬מה אעשה להם להחליפם באומה אחרת אי אפשר וכו'‪,‬‬ ‫במסכת פסחים (דף ס"ו‪ ).‬ד"ה תוחב‪ ,‬ובמסכת חולין (דף ג‪ ).‬ד"ה כגון‪,‬‬ ‫ואי יש שאלה להקדש‪ ,‬לא מצינו פירוש לאמירת הקב"ה בזה‬ ‫ובמסכת זבחים (דף ס"ט‪ ).‬ד"ה אין‪ ,‬ושם (דף צ"ז‪ ):‬ד"ה והתם‪ ,‬ובמסכת‬ ‫להחליפן באומה אחרת אי אפשר‪ ,‬דמדוע אי אפשר‪ ,‬כי אם מטעמא‬ ‫מנחות (דף פ"ב‪ ):‬ד"ה ויקח‪ ,‬וכ"כ רש"י במסכת סוטה (דף ו‪ ):‬ד"ה קדש‬ ‫דהוא יתברך הקדישן באומרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי‬ ‫הקומץ‪ ,‬ושם (דף י"ד‪ ):‬ד"ה סכין‪ ,‬וכן כתב הרמב"ם בהל' מעשה‬ ‫קדוש‪ ,‬דליהוי עם קדוש קאמר‪ ,‬ומעתה להוציאן לחולין אי אפשר‪,‬‬ ‫הקרבנןת (פ"ד הלכה ז') דלכתחלה בעי כלי שרת‪ ,‬וכיון דע"י שאלה‬ ‫דאפילו המה כפסולי מוקדשין‪ ,‬מכל מקום אינן יוצאין לחולין‪,‬‬ ‫יעשה הקרבן חולין למפרע‪ ,‬א"כ איגלאי מילתא למפרע שנשתמש‬ ‫דאין שאלה להקדש‪ ,‬אך אם נימא דהקדש טעות אינה הקדש ויש‬ ‫בכלי שרת לצורך חולין‪ ,‬והו"ל מעילה בהקדש עכת"ד‪.‬‬ ‫שאלה להקדש‪ ,‬היה בידו של ברוך הוא לשאול על הקדישו ועוקר‬ ‫ההקדש מעיקרו ויוצאין לחולין‪ ,‬ומדוע אי אפשר להחליפן באומה‬ ‫והגרי"ע זצ"ל בספרו עין פנים לתורה (אופן ס"ט) הביא סברא הנ"ל‬ ‫אחרת‪ ,‬אין זה כ י אם מטעמא דאין שאלה להקדש‪ ,‬ולכך אי אפשר‬ ‫בשם חכם אחד‪ ,‬וכתב דמזה נמצינו למידין דהך מילתא אם אפשר‬ ‫להחליפן באומה אחרת עכ"ד הנחלת בנימין‪ ,‬ועיין בס' כרם חמד‬ ‫לישאל על הקרבן לאחר שחיטה תליא במה שנסתפקו התוס'‬ ‫(פ' מטות)‪ .‬היוצא לנו מזה דלמ"ד דיש שאלה להקדש וא"כ הקב"ה‬ ‫במסכת חולין (דף ג‪ ).‬ד"ה כגון‪ ,‬ובמסכת זבחים (דף מ"ז‪ ).‬ד"ה איזהו‪ ,‬אי‬ ‫מצי להחליפם באומה אחרת‪ ,‬ולכן הוצרך הקב"ה לכופם כדי‬ ‫סכין של שחיטת קדשים צריך שיהיה כלי שרת או דיכול לישחוט‬ ‫שיהיה להם דין אנוסה ולא יוכל לשלחם כל ימיו‪ ,‬משא"כ אי ס"ל‬ ‫גם בסכין של חולין‪ ,‬דאי צריך לישחוט בסכין של כלי שרת דייקא‪,‬‬ ‫דאין שאלה להקדש‪ ,‬א"כ לא היה צריך לכופם כדי שלא יוכל‬ ‫א"כ אסור לישאול על הקדישו דהרי עי"ז יהא למפרע מעילה‬ ‫לשלח אותנו‪ ,‬דבלא"ה אי אפשר להחליפם באומה אחרת כיון דאין‬ ‫בקדשים‪ ,‬משא"כ אם סגי לישחוט גם בסכין של חולין שפיר רשאי‬ ‫שאלה להקדש‪.‬‬ ‫לישאל‪ ,‬וכתב עוד דסברא פשוטה הוא דספק זה אם צריך סכין כלי‬ ‫שרת תליא בפלוגתא המבוארת במסכת זבחים (דף י"ד‪ ):‬אי שחיטה‬ ‫ולכאורה יש להביא ראיה דאין שאלה להקדש‪ ,‬דהנה בתוה"ק כתיב‬ ‫הוי עבודה או לא‪ ,‬דאי ס"ל דשחיטה הוי עבודה מסתבר דבעינן‬ ‫לא תשחט על חמץ דם זבחי וגו'‪ ,‬דאיתא במסכת פסחים (דף ס"ג‪,).‬‬ ‫סכין כלי שרת‪ ,‬משא"כ אי ס"ל דשחיטה לא הוי עבודה‪ ,‬אז י"ל‬ ‫השוחט את ה פסח על החמץ עובר בל"ת ולוקין עליו עיי"ש‪,‬‬ ‫דלא בעינן סכין כלי שרת עיי"ש‪.‬‬ ‫והקשה המהרש"ם ז"ל (בהסכמתו על הספר משיב נפש עמ"ס פסחים)‪ ,‬דאמאי לוקין‬ ‫הא הוה התראת ספק שמא ישאלו על הפסח‪ ,‬לפי"מ שהקשו התוס'‬ ‫ולכאורה יש להביא ראיה דשחיטה הוה עבודה‪ ,‬דנודע קושית‬ ‫במסכת גיטין (דף ל"ג‪ ).‬ד"ה ואפקעינהו‪ ,‬דאמאי אמרינן במסכת נזיר‬ ‫המעיין החכמה על תרי"ג מצות (מ"ע ק"כ)‪ ,‬דאמאי אמרינן דמותר‬ ‫(דף מ"ב‪ ).‬דאם אמרו לנזיר שהיה שותה יין אל תשתה אל תשתה חייב‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף יא‬ ‫אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א‪-‬ל חי‬ ‫(הרי דהדרי מקרו בני‬ ‫לכהן אחד לשחוט כל הקרבנות בשבת‪ ,‬ליעבד בשנים ולא יהיה‬ ‫א‪-‬ל חי ע"י תשובה) עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז דלר"מ דס"ל דאף בעוע"ז קרויין בנים‬ ‫חילול שבת‪ ,‬דהא קיי"ל במסכת שבת (דף ג‪ ).‬ולקמן (דף צ"ג‪ ).‬דשנים‬ ‫מעלייא‪ ,‬ולדידיה שפיר מהני תשובה אף על חטא דע"ז‪.‬‬ ‫שעשאוהו פטורים‪ ,‬וכן הקשה בשו"ת שמחת יו"ט אלגאזי (סי' נ"ט)‪,‬‬ ‫ובשו"ת עטרת חכמים להגאון בעל ברוך טעם (סי' ד') עיי"ש‪.‬‬ ‫וכתב השפע חיים זצ"ל דפלוגתת ר"מ ור"י תליא בפירוש הכתוב‬ ‫דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו (תהלים‬ ‫וכתב בשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' ל"ה אות י') לתרץ‪ ,‬עפימש"כ‬ ‫פרק ק‪-‬ג) ‪ ,‬דהכתיב הוא ול"א אנחנו עמו באלף‪ ,‬והקרי הוא ולו אנחנו‬ ‫החינוך (מצוה שפ"ט)‪ ,‬דכהן המסייע לכהן חבירו בעבודה חייב‬ ‫עמו בוי"ו‪ ,‬ולפי הקרי יש לפרש דדייקא כאשר דעו כי ה' הוא‬ ‫מיתה‪ ,‬לפי שעבודת בית המקדש היא עבודה יקרה‪ ,‬על כן‬ ‫האלקים שמאמינים בקודשא בריך הוא אז ולו אנחנו עמו‪ ,‬משא"כ‬ ‫צריכין להשמר מן היאוש והעצלה‪ ,‬ואין ספק כי כל עבודה‬ ‫אי פלחו לצלמא אינם בכלל עמו דאין קרוין בנים‪ ,‬משא"כ אי‬ ‫המוטלת על שני אנשים או יותר הפשיעה מצויה בהם יותר‬ ‫אזלינן בתר המסורת‪ ,‬יש לפרש דעו כי ה' הוא האלקים‪ ,‬ולא‪,‬‬ ‫ממלאכה המוטלת על אחד עיי"ש‪ ,‬ולפי"ז לא היה הכהנים‬ ‫כלומר אפילו אם ח"ו לא ידעו את השם ויטעו אחרי אלהי נכר‬ ‫רשאים לסייע זה את זה‪ ,‬כדאיתא במסכת עירובין (דף ג‪ ,).‬קדירה‬ ‫הארץ מ"מ אנחנו עמו וצאן מרעיתו דבין כך ובין כך נחשבים בנים‬ ‫דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא‪ ,‬ולפי"ז א"א לעשות‬ ‫למקום‪ ,‬ועז"א במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם דרמז על מה‬ ‫הקרבנות ע"י שנים כיון דאינם רשאים לסייע בעבודה זה לזה‪.‬‬ ‫דכתיב ולא אנחנו עמו‪ ,‬והיינו דגם כאשר ייאמר להם לא באלף‬ ‫אפי"ה יאמר להם בני א‪-‬ל חי‪ ,‬ומינה מוכיח דגם כאשר יחטאו‬ ‫אך בשחיטה איכא פלוגתא במסכת חולין (דף כ"ט‪ ,):‬בין ר' אלעזר‬ ‫בע"ז ויהיו בבחינת לא עמי אתם אפי"ה יועיל להם תשובה ויאמר‬ ‫בר"ש וחכמים אי שנים שוחטין זבח אחד או לא‪ ,‬וי"ל דתליא בהא‬ ‫להם בני א ‪-‬ל חי‪ ,‬ולכן ר"מ לשיטתו דס"ל במסכת כריתות (דף י"ט)‬ ‫דשחיטה הוי עבודה או לאו‪ ,‬וא"כ למ"ד דשחיטה לא הוי עבודה‬ ‫יש אם למסורת‪ ,‬ס"ל דאפילו כשאין עושין רצונו של מקום ופלחי‬ ‫ושנים שוחטים זבח אחד‪ ,‬הדקל"ד מדוע לא ישחטו ע"י שנים‪,‬‬ ‫לצלמא נקראים בנים עכ"ד השפע חיים זצ"ל‪.‬‬ ‫אמנם למ"ד שחיטה הוי עבוד ה וע"כ א"א למיעבד ע"י שנים א"ש‪,‬‬ ‫וכ"כ בספר כלי חמדה פרשת במדבר (דף ק"ס‪ ):‬עיי"ש‪ ,‬ועיין בשו"ת‬ ‫וכתב בספר זרע ברך ראשון פרשת עקב (ד"ה תירץ ט')‪ ,‬דאם בני ישראל‬ ‫מהרש"ם ח"ב (בסוף הקדמת הספר)‪ ,‬ובספר בנין צבי ממו"ר הגה"צ‬ ‫נקראים עבדים‪ ,‬אז אין לנו לבוא עליו מצד שכר עבודתינו שכר‬ ‫מווייטצען זצ"ל על הסוגיא דשחיטה כשרה בזר (אות ס"א) עיי"ש‪,‬‬ ‫המצות דקיי"ל דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף ועל כן אמרו‬ ‫ולפי"ז מוכח מהא דאמרינן דאין שוחטין בשבת ע"י שנים‬ ‫שכר מצוה בהאי עלמא ליכא‪ ,‬אבל אם בני ישראל נקראים בנים‪ ,‬אז‬ ‫דשחיטה הוי עבודה‪.‬‬ ‫אנו באים שיפרנסנו מצד הרחמים כרחם אב על בנים שמפרנס מכח‬ ‫רחמנות‪ ,‬ואז איכא שכר בהאי עלמא עיי"ש‪.‬‬ ‫ואיתא במסכת חולין (דף כ"ט‪ ,).‬תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים‬ ‫שוחטין זבח אחד‪ ,‬ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב (ופרש"י יש אם למסורת)‪,‬‬ ‫ומעתה יבואר דברי המדרש‪ ,‬ושמחת בכל הטוב‪ ,‬אין טוב אלא‬ ‫ושם בע"ב מוקי הברייתא כראב"ש סתימתאה‪ ,‬אבל חכמים‬ ‫תורה‪ ,‬דהקב"ה נתן לנו התורה לטובתינו‪ ,‬ושמא תאמר אמאי‬ ‫אומרים שנים שוחטין זבח אחד‪ ,‬משום דס"ל יש אם למקרא וקרינן‬ ‫הוצרך הקב"ה לכוף את בני ישראל כדי לקבל התורה‪ ,‬ע"ז י"ל כדי‬ ‫תזבחוהו ע יי"ש‪ ,‬ולפי"ז למאן דס"ל יש אם למקרא ושנים שוחטין‬ ‫שיהיה לנו דין אנוסה דלא יוכל לשלחה כל ימיו‪ ,‬ולפי"ז ע"כ דיש‬ ‫זבח אחד‪ ,‬ע"כ הטעם דלא שחטו בשבת ע"י שנים משום דשחיטה‬ ‫שאלה להקדש‪ ,‬דאי ס"ל אין שאלה להקדש‪ ,‬בלא"ה אי אפשר‬ ‫הוי עבודה‪ ,‬משא"כ מאן דס"ל יש אם למסורת וס"ל דאין שנים‬ ‫להחליפם באומה אחרת כיון דאין שאלה להקדש‪ ,‬ולא תקשי‬ ‫שוחטין זבח אחד‪ ,‬שפיר י"ל דשחיטה ל"ה עבודה‪ ,‬והטעם דלא‬ ‫משוחט את הפסח על החמץ דמשם מוכח דאין שאלה להקדש‪,‬‬ ‫שחטו בשבת ע"י שנים הוא משום דאין שנים שוחטין זבח אחד‪.‬‬ ‫דיש לומר דכיון דמיירי לאחר שחיטה ולאחר שחיטה אין מועיל‬ ‫שאלה להקדש‪ ,‬והטעם דלאחר שחיטה לא מהני שאלה כיון‬ ‫ואיתא במסכת קידושין (דף ל"ו‪ ).‬בנים אתם לה' אלקיכם‪ ,‬בזמן שאתם‬ ‫דשחיטה הוי עבודה ובעינן סכין כלי שרת והו"ל מעילה בהקדש‪,‬‬ ‫נוהגים מנהג בנים אתם קרוין בנים‪ ,‬אין אתם נוהגין מנהג בנים אין‬ ‫ומוכח דשנים שוחטין זבח אחד‪ ,‬וס"ל יש אם למקרא‪ ,‬ולפי"ז אם‬ ‫אתם קרוין בנים דברי ר' יהודה‪ ,‬ר' מאיר אומר בין כך ובין כך אתם‬ ‫אינם נוהגים כמנהג בנים אינם קרויין בנים‪ ,‬ושכר מצוה בהאי‬ ‫קרוים בנים שנאמר בנים סכלים המה‪ ,‬ואומר בנים לא אמון בם‪,‬‬ ‫עלמא ליכא‪ ,‬לפיכך משה מזהיר לישראל עשר תעשר‪ ,‬עשר בשביל‬ ‫ואומר זר ע מרעים בנים משחיתים‪ ,‬ואומר והיה במקום אשר יאמר‬ ‫שתתעשר‪ ,‬דמצוות מעשר שאני מכל המצוות‪ ,‬דגבי מצות מעשר‬ ‫להם לא עמי אתם יאמר להם בני א‪-‬ל חי‪ ,‬מאי ואומר וכו'‪ ,‬וכי‬ ‫איכא שכר בהאי עלמא ודו"ק‪.‬‬ ‫תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים‪ ,‬כי פלחו לעבודת‬ ‫כוכבים לא מיקרו בנים‪ ,‬ת"ש ואומר זרע מרעים בנים משחיתים‬ ‫(דהיינו עבודה זרה כדכתיב פן תשחיתון ועשיתם פסל)‪ ,‬וכי תימא בנים משחיתים הוא‬ ‫להערות‪hoilmoshe@gmail.com:‬‬ ‫דמיקרו בני מעלייא לא מיקרו (עוד לעולם)‪ ,‬ת"ש ואומר והיה במקום‬ ‫הואיל משה פרשת כי תבוא תשפ"ו דף יב‬