gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מצורפים העלונים‪:‬‬ ‫‬ ‫בס"ד‬ ‫חמ„ו˙ ‚נוזו˙ ופנינים י˜רים מע˘י ‪„ˆ‰‬י˜ים‬ ‫ופעול˙ם ‪‰‬ליכו˙י‪‰‬ם ב˜ו„˘ ורום מעל˙ם ˘ל‬ ‫מרנן ˙למי„י ‪‰‬בע˘"ט זי"ע וממ˘יכי „רכם‬ ‫‬ ‫אורות של אמונה‬ ‫‡וˆר בלום וכלי מל‡ ברכ‪ ‰‬מסו„ר וערוך מ˙וך‬ ‫˘יחו˙ ‪‡‚‰‬ון רבי מנחם מנ„ל פומרנ‪˘ ı‬ליט"‡‬ ‫לדרך החיים‬ ‫מלוקט מדברות‬ ‫קדשו ותורתו של‬ ‫האדמו"ר רבי דוד חי‬ ‫אביחצירא שליט"א‬ ‫עמ' י"א‬ ‫עמ' ט'‬ ‫בס"ד‬ ‫ובחר˙ בחיים‬ ‫בס"ד‪ ,‬גיליון רצ"ח | פרשת יתרו | תשפ"ה‬ ‫משיעורי‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫‚ליון ˘בועי במ˘נ˙ מרן ה‡ור החיים ה˜' זיע"‡‬ ‫גליון ש"ג‬ ‫גיליון א'‬ ‫בראשית תשפ"ו‬ ‫ע‪ ú‬ה˙ורה והמוע„ים‬ ‫עמ'החייםי"ט‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫הפרדת רשויות – האדם ובעלי‬ ‫)בראשית תשפ"ג(‬ ‫˙ור˙ חיים‬ ‫נו˘‡ ˙ורני מר˙˜‬ ‫עמ' ט"ו‬ ‫פרשת כי תבוא‬ ‫תשפ”ו‬ ‫ל‡ור „ברי ה‡ור החיים‬ ‫˘ולחן ˘ב˙ עם ה‡ור החיים‬ ‫האכילה קודם החטא ולאחריה ולאחר דור המבול‬ ‫טרם מתן תורה נצטוו ישראל מפי‬ ‫אותו ליל הסדר לא יישכח במהרה מבני המשפחה‪ ,‬קטנים‬ ‫וגדולים גם יחד‪.‬‬ ‫איך שרק תסתכלו על זה‪ ,‬היה יחיאל מיכל חביב הקהל‪.‬‬ ‫ממרום גילו המופלג וזקנו שופע ההדר‪ ,‬מקומו הקבוע אי‬ ‫מוֹע‬ ‫הגבורה )יט‪ ,‬ה(‪” :‬וְ ַע ָתּה ִאם ָשׁ ַ‬ ‫ולאשתו נתן הבורא יתברך את כל עשב זורע זרע‬ ‫וכל פרי עץ‪ .‬אולם לחית הארץ ולעוף השמים נתן‬ ‫מובן‪ ,‬כי לכאורה כאן במעשה בראשית מדברת‬ ‫התורה על דרך פעולת גוף האדם והבהמה‪ ,‬וכי‬ ‫ויהי האדם לנפש חיה‬ ‫יתי‬‫וּשׁ ַמ ְר ֶתּם ֶאת ְבּ ִר ִ‬ ‫ִתּ ְשׁ ְמעוּ ְבּקֹלִ י ְ‬ ‫יתם לִ י ְסגֻ לָּ ה ִמכָּ ל ָה ַע ִמּים כִּ י לִ י כָּ ל‬‫וִ ְהיִ ֶ‬ ‫עד סמוך לעלות השחר ישב סבא וסיפר‪ ,‬בכה וקונן‪ .‬על‬ ‫הצרת צעדיהם ועל האקציות ההמוניות‪ ,‬על השאגות‬ ‫שם בכותל המזרח בבית הכנסת השכונתי וקורות חייו‬ ‫שהותירו את חותמם בפניו משופעות הקמטים והתלמים‪,‬‬ ‫רק את כל ירק עשב‪ ,‬ולא את פרי העץ והזרעים‪.‬‬ ‫שניהם מקרה אחד להם עד שיאכלו מאכל אחד‬ ‫בריאת האדם ושלטונו בברואים‬ ‫ָה ָא ֶרץ“‪.‬‬ ‫מקפיאות הדם והכלבים האימתניים‪ ,‬על המגלבים שהכו‬ ‫בבשר החי ועל הנסיעות הממושכות בתת‪-‬תנאים בקרונות‬ ‫ירד מיכל‘ה אל העם והואיל בטובו להעניק להם עצה‬ ‫ותושייה‪ ,‬חיוך חם וגם כוס תה מפעם לפעם‪ ,‬חלוט ביד‬ ‫ואין מאכלם יחד כולם בשווה‪.‬‬ ‫ויהיו ניזונים בשווה?‬ ‫’בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ‘‪.‬‬ ‫האור החיים מבאר את פשר הציווי‬ ‫הבקר‪.‬‬ ‫אוהבת וגדוש קוביות סוכר‪.‬‬ ‫ברם‪ ,‬לענין מה שכתב רש“י בדבר איסור אכילת‬ ‫אם כן‪ ,‬לשון רש“י ’השוה להם הכתוב בהמות‬ ‫הזה‪ ,‬וכותב‪” :‬וְ כַ ֲא ֶשׁר ָר ָצה ֵא‪-‬ל ֶעלְאיןיוֹןלך יפה מן ההתחלה ‪ -‬בריאת מעשה בראשית‬ ‫הוא נזכר‪ ,‬בקול‪ ,‬בפניו של השטן שחרץ את גורלם בהינף‬ ‫הגדרתו המדויקת שנויה היתה במחלוקת‪ַ .‬זקן הקהל‪ ,‬ניצול‬ ‫בשר לאדם הראשון‪ ,‬מודה הרמב“ן‪ ,‬וכותב כי כך‬ ‫וחיות‘ צריך ביאור‪.‬‬ ‫דוּשּׁה‬ ‫וּב ָרה‪ ,‬יְ סוֹד ַה ְקּ ָ‬ ‫תּוֹרה זַ כָּ ה ָ‬ ‫לָ ֵתת ַה ָ‬ ‫המשך בעמוד הבא‬ ‫בס“ד‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫בששה ימים‪ ,‬ולבסוף שבת קודש‪ ,‬בה כלו מעשה‬ ‫יד וקבע מי לחיים ומי למוות‪ .‬ביכּה מרות‪ ,‬לראשונה מזה‬ ‫שואה‪ ,‬סבא חביב או שכן אדיב‪ ,‬כל אלה הינם רק חלק‬ ‫היא דעת רבותינו ז“ל‪ ,‬והוא פשוטו של מקרא‪.‬‬ ‫ובפרט יש להבין מה שכתב לאחר מכן ’ולא הרשה‬ ‫השמים והארץ וכל צבאם‪ ,‬וישבות אלקים ביום‬ ‫רוּחנִ יּוֹת‪ִ ,‬צוָּ ה לָ ֶהם‬ ‫רוּחנִ יּוּת ָה ָ‬‫וְ ַה ָטּ ֳה ָרה וְ ָ‬ ‫עשורים‪ ,‬את גורלה של משפחתו הענפה וקהילתו הפורחת‬ ‫מאותו רצף ארוך של תארים שהוצמדו לו והפכו לחלק‬ ‫עולה אם כן‪ ,‬כי לדברי הרמב“ן לא קשה הקושיא‬ ‫לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר‘‪ .‬לשון‬ ‫שׁוּבה ֲא ִפלּוּ ֵמ ֵח ְטא ַקל‪.‬‬ ‫השביעי‪.‬‬ ‫ֶשׁיַּ ְחזְ רוּ ִבּ ְת ָ‬ ‫שעלו על המוקד‪ ,‬חלקם מול עיניו‪ .‬צירל וחווהל‘ה‪ ,‬משה‪-‬‬ ‫מתדמיתו‪ ,‬חלק ממסכת חייו‪.‬‬ ‫וּכְ ָבר ָק ַדם לָ נוּ ַמ ֲא ָמ ָרם זַ “ל )קידושין‬ ‫מרגליות יקרות ואבני מט‪,‬‬ ‫הראשונה שהקשינו על דברי רש“י‪ ,‬בדבר‬ ‫זו אינה מצויה‪ ,‬כי מן התורה יודעים אנו על‬ ‫מרדכי ויידל‪ ,‬אבא ואמא‪ .‬החברים לשטיבל והשכנים‪ ,‬הרבי‬ ‫חושן‪,‬‬ ‫ביום השישי לבריאה‪ ,‬ברא הקדוש ברוך הוא את‬ ‫שרוליק נכדו‪ ,‬אשר חש קרוב מספיק לסבא הגדול‪ ,‬החליט‬ ‫ב( ְבּ ִדין ַה ְמ ַק ֵדּשׁ ֶאת ָה ִא ָשּׁה ַעל‬ ‫וגבאי‪ ,‬המלמד והבלן‪.‬‬ ‫השוואת האדם והבהמה‪ .‬אך עדיין שומה עלינו‬ ‫האסור והמותר‪ ,‬ומדברי חז“ל למדנו על הכשר‬ ‫האדם‪ .‬האדם הוא נזר הבריאה‪ ,‬ונברא אחרון‬ ‫לעשות שימוש מועיל בכובע אותו חבש מיכל‘ה בחיק‬ ‫נפלאיםעליהם‬ ‫פניו הוצפו דם כשנזכר במפקדפנינים‬ ‫ְמנָ ת ֶשׁהוּא ַצ ִדּיק גָּ מוּר‪ ,‬וְ נִ ְמ ָצא ָר ָשׁע‪,‬‬ ‫צדיקיםיו ִק ִ‬‫וסיפורי ֶשׁ ִקּ ָ‬ ‫להבין את הלשון שנקט רש“י‪ ,‬ש‘לא הרשה‘ לאדם‬ ‫והפסול‪ ,‬אולם מהו ’לא הרשה‘? האם איסור גמור‬ ‫למעשה בראשית‪ ,‬אחר כל בעלי החיים‪ ,‬כדי‬ ‫הסדיסט שכפה‬ ‫המשפחה ‪ -‬כובע הסבא החביב‪.‬‬ ‫ישׁינַ ן ֶשׁ ָמּא‬ ‫ידּוּשׁין‪ ,‬כִּ י ַחיְ ִ‬ ‫ידּוּשׁ‬ ‫לרוץ ריצה חסרת תכלית על השלג‪ ,‬ועטו ארשת סלידה‬ ‫ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר‪ .‬מדוע נוקט‬ ‫באותו ליל הסדר עליו נסוב סיפורנו‪ ,‬החליט שרוליק כי‬ ‫הגות ורעיון ָע ָשׂה ְתּ ָ‬ ‫דברי‬ ‫הוא? הלא על עץ הדעת הזהיר הקדוש ברוך הוא‬ ‫שישלוט בכולם‪.‬‬ ‫שׁוּבתוֹ‬ ‫וּב ֶא ְמ ָצעוּת ְתּ ָ‬‫שׁוּבה‪ְ ,‬‬ ‫רש“י בביטוי זה‪ ,‬החורג מלשון התורה בכל מקום‪.‬‬ ‫את אדם הראשון בפירוש‪ ,‬ואמר לו )בראשית ב יז(‬ ‫במשורה‪.‬‬ ‫כשתיאר את מרק‪-‬הפיגולים שחולק להם‬ ‫די לו להחשות‪ .‬הוא מוכרח להתחקות אחר סיפור חייו‬ ‫בסיום מעשה בראשית אמר אלקים לאדם‬ ‫יִ ָקּ ֵרא ַצ ִדּיק“‪.‬‬ ‫מדוע נאסר הבשר לאדם והותר לנח?‬ ‫”וּ מֵעֵץ ה ַּדַעַת טוֹב וָר ָע לֹא תֹאכ ַל מ ִּמ ֶּנוּ“‪ ,‬אך מה‬ ‫ולאשתו )פסוקים כט‪-‬ל(‪” :‬ה ִּנ ֵה נָת ַּתִי לָכ ֶם אֶת ּכ ָל‬ ‫אכן נפסק בשלחן ערוך )אה“ע לח‪,‬‬ ‫החסידות‬ ‫כך‬ ‫תורת‬ ‫לא‬ ‫מאוצרות‬ ‫ההתרגשות לפתה אותו כששיתף בסיפורי הגבורה‬ ‫האמיתית‪ ,‬היהודית‪ .‬השופר שהושג מאי‪-‬שם בדרך‬ ‫של סבא‪ ,‬להעשיר בפרטים שעוד לא ראו אור עולם וטרם‬ ‫שמעתם אוזן ולמלא את נרתיקו בסיפורים נוטפי נוסטלגיה‬ ‫ביאור הנוסח ’לא הרשה‘?‬ ‫מנתֶב זֹרֵעַ זֶר ַע אֲׁשֶר עַל ּפ ְנ ֵי כ ָל הָאָר ֶץ וְאֶת ּכ ָל‬ ‫לא(‪]” :‬המקדש את האשה[ על עֵשׂ‬ ‫משובצות מיד‬ ‫זהבליד‬ ‫המחנה‪.‬ומסודרות‬ ‫דרך‪ ,‬התפילין שהוחבאו במסירות נפש והועברו‬ ‫מעברו הנסתר של סבא‪.‬‬ ‫קודם שנבוא לביאור הדברים‪ ,‬נציגה נא בזה את‬ ‫הריעזוֵץ אֲׁשֶר ּבוֹ פְר ִי עֵץ זֹרֵעַ זָר ַע לָכ ֶם יִהְי ֶה לְאָכְל ָה‪:‬‬ ‫שאני צדיק‪ ,‬אפילו רשע גמור‪ ,‬ה ָ‬ ‫המשך דברי הרמב“ן‪ ,‬העוסק בביאור החילוק בין‬ ‫כבהמות נדמו‬ ‫ַשמַי ִם וּ לְכֹל רוֹמֵשׂ עַל‬ ‫תשובהָל חַ ּי ַת הָאָר ֶץ וּ לְכ ָל עוֹף הׁ ּ ָ‬ ‫מקודשת מספק‪ ,‬שמא הרהר וּ לְכ‬ ‫ושיחותיו של‬ ‫בהתרגשות‪ ,‬ספר תהלים בלוי אותו חלקו בני‬ ‫משיעוריו‬ ‫תכנית מורכבת נטוותה מבעוד מועד‪ ,‬וכך מצא את עצמו‬ ‫הריקודים‬ ‫תפילות הימים הנוראים והבכיות המזעזעות‪,‬‬ ‫שרוליק בוהה בסבו משך כל הסדר‪ ,‬עוקב בדריכות אחר‬ ‫דורו של אדם הראשון וזרעו אחריו‪ ,‬ובין נח ובניו‬ ‫על מנת לשנות פרק זה‪ ,‬שומה עלינו לחקור‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ ’הרי זו‬ ‫לדגש‪:‬ר ֶץ אֲׁשֶר ּבוֹ נֶפֶׁש חַ ּי ָה אֶת ּכ ָל יֶר ֶק עֵשֶׂב לְאָכְל ָה‪,‬‬ ‫בלבו“‪ .‬עם זאת יש לשים לב הָאָ‬ ‫‪ -‬להם הותרה אכילת בשר‪.‬‬ ‫ולפרש את פשר היחס בין אדם לבהמה‪.‬‬ ‫הרהר כ ֵן“‪ .‬ובזה מסתיימת מלאכת היום השישי‬ ‫מקודשת מספק‪ ,‬שמא ו ַיְה ִי‬ ‫שליט“א‬ ‫בשמחת תורה‪ ,‬שיעורי התורה המחתרתיים והחיזוק‬ ‫ההדדי באמונה‪.‬‬ ‫מעשיו ומצפה לרגע הגורלי בו תשתנה המשוואה‪ .‬הרגע בו‬ ‫הוא יוכל לדרוש‪ ,‬ולעמוד על שלו‪.‬‬ ‫וכתב‪ ,‬כי בעלי החיים יש בהם נפש התנועה‪,‬‬ ‫הנה‪ ,‬כל אדם יש בו נפש בהמית מלבד הנפש‬ ‫עם כל מלאכת השמים והארץ )פסוק לא(‪” ,‬ו ַּיַר ְא‬ ‫תשובה בלבו‘‪.‬‬ ‫קולו התאושש מעט‪ ,‬התייצב‪ ,‬כשהגיע לשלב בו הופיע‬ ‫’נו? אז מי גנב את האפיקומן?‪ ‘...‬הפנה סבא מבט חמים‬ ‫אשר יש בה קצת מעלה בדומה לנפש המשכלת‪,‬‬ ‫המשכלת‪ ,‬וכדברי הכתוב )קהלת ג יט( ּ‬ ‫”כ ִי מִקְר ֶה‬ ‫האםקִים אֶת ּכ ָל אֲׁשֶר עָשָׂה וְה ִּנ ֵה טוֹב מְאֹד ו ַיְה ִי עֶר ֶב‬ ‫נידון מעניין כשלעצמו הוא ‪ -‬אֱלֹ‬ ‫הצבא האדום בשערי המחנה וכבש אותו‪ ,‬שחרר את שלדי‬ ‫לנכדים‪ ,‬בקולו נשמעת היטב שמחת החג אך לצד זאת‬ ‫ואף כח הבחירה ניתן בהם במידה ידועה‪ ,‬לבחור‬ ‫ב ְנ ֵי הָאָד ָם וּ מִקְר ֶה ה ַּבְהֵמָה וּ מִקְר ֶה אֶחָד לָה ֶם‬ ‫תשובה‪ ,‬בֹקֶר יוֹם הׁ ַּשׁ ִּשִי“‪.‬‬ ‫ו ַיְה ִי‬ ‫ניתן להניח שהעבריין עשה‬ ‫האדם שבו ואפשר להם לשוב לארץ החיים‪.‬‬ ‫מעיד רעד קל כי השנים לא פסחו עליו‪.‬‬ ‫עמ' כ"ג‬ ‫בחיים על פני המוות ולבחור את הראוי להם‬ ‫ּכ ְמוֹת ז ֶה ּכ ֵן מוֹת ז ֶה ו ְרוּ חַ אֶחָד ל ַּכֹל וּמוֹתַר הָאָד ָם‬ ‫ובכך להחזיק את הקידושין כתקפים‬ ‫עמ' כ"ז‬ ‫’ואז נמלטתי לארץ הקודש‪ ,‬השתקעתי בבני ברק והנה אני‬ ‫נדמה לו שהוא שמע משהו‪ .‬מי?‬ ‫מאכל האדם‪ ,‬ואיסור הבשר‬ ‫שבת קודש‬ ‫על התורה‬ ‫למזונם‪ ,‬ובכח זה בורחים הם מן הצער והמיתה‬ ‫מִן ה ַּבְהֵמָה אָי ִן ּכ ִי ה ַּכֹל הָב ֶל“‪ .‬כי אכן מאכל האדם‬ ‫מספק‪ ,‬גם בשעה שאנו עודנו רואים ‪-‬‬ ‫’אני‘ נשמע שוב הקול‪ ,‬צלול וצעיר‪ ,‬מפיו של שרוליק‪’ ,‬אני כאן‘ סיים באחת‪ ,‬נותן סביבו מבט אוהב‪ ,‬חם‪.‬‬ ‫ומבקשים את מזונם וטובתם‪ .‬וכמו שאמר הכתוב‬ ‫והבהמה שווה‪ ,‬ויכול אדם לאבד ולהפקיר את‬ ‫והואנתינת עשב הארץ למאכל לאדם ולכל הבהמה‬ ‫לדוגמה ‪ -‬את החפץ הגנוב בידו‪ ,‬על‬ ‫זהו? הנכדים היו המומים‪.‬‬ ‫גנבתי את האפיקומן!‘‬ ‫)קהלת ג כא( ”מִי יוֹדֵעַ רוּ חַ ּב ְנ ֵי הָאָד ָם הָעֹל ָה ה ִיא‬ ‫שליחותו בעולם‪ ,‬עד שיהא נמשל כבהמות נדמה‪.‬‬ ‫כתב רש“י דבר אשר יש בו ענין לענות בו‪ ,‬וז“ל‪:‬‬ ‫טרם החזירו לבעליו‪.‬‬ ‫בענין זה נחלקו הראשונים והאחרונים‬ ‫לאחרשבת‬‫נועם‬ ‫לפתע‬ ‫אכסוף‬ ‫חכמההחיפזון הפתאומי של סבא לסיים‪ ,‬לקצר‬ ‫קודש והגיונות מה‬ ‫זמן‪.‬‬‫שלהבות‬ ‫’ומה תרצה בתמורה?‘ סבא לא בזבז‬ ‫לְמָעְל ָה ו ְרוּ חַ ה ַּבְהֵמָה הַיֹּרֶד ֶת ה ִיא לְמ ַּטָה לָאָר ֶץ“‪.‬‬ ‫ואמרו חז“ל כי האדם הוא ממוצע בין מלאכי‬ ‫”לכם יהיה לאכלה‪ .‬ולכל חית הארץ ‪ -‬השוה להם‬ ‫’אבקש את אשר חפצתי‘ הבהיר שרוליק בטון עסקי שאינו האריכות הרבה ולוותר על פירוט העלייה לארץ‪ ,‬חבלי‬ ‫ומשום כך ראוי גם לבני האדם לנהוג ברחמים‬ ‫השרת לבהמת הארץ‪ ,‬וכלשונם )חגיגה טז‪” :(.‬ששה‬ ‫וסגולתה)עיי‘ נו“כ שם(‪ ,‬יש הסבורים כי אכן‬ ‫הכתוב בהמות וחיות למאכל“‪.‬‬ ‫בוער‬ ‫השבת‬ ‫ועוד? מה‬ ‫בקדושת‬ ‫השבועלי הקליטה והקמת המשפחה‪ ,‬שיקומו האישי‬ ‫מפרשת‬ ‫משתמע לשתי פנים‪’ ,‬אך ורק אם יואיל הסבא להבטיח‬ ‫בבעלי החיים ולא לגרום להם צער‪.‬‬ ‫דברים נאמרו בבני אדם‪ ,‬שלשה כמלאכי השרת‪,‬‬ ‫ניתן להאמין בכך‪ ,‬אך זאת כמובן רק‬ ‫לו?‬ ‫נאמנה כי יגשים את משאלתי‘‪.‬‬ ‫מבואר‪ ,‬כי על אף היות האדם נזר הבריאה‬ ‫מטעם זה‪ ,‬מדרכי המוסר ראוי היה תחילה שלא‬ ‫שלשה כבהמה“‪ .‬בחלק הרוחני שבו נוהג האדם‬ ‫ותכליתה‪ ,‬מכל מקום לענין מאכלו הושווה לחית‬ ‫הרבילהשיב‬ ‫וסבורים‬ ‫עצמו‬ ‫בתנאי שהוא קיבל על‬ ‫עצמו את על ההנהגה‪ ,‬ובטרם לקח‬ ‫החולקים‬ ‫ה‡הבה מ˜ל˜ל˙ ‡˙ ה˘ורה‬‫כוס ישועות אשא ‪ -‬גביע‬ ‫את השמש ושאלו על‬ ‫מאן‪-‬דהוא שפגש‬ ‫כבשן האש‬ ‫’במה כבר יכול להיות מדובר?‪ ‘...‬סבא הפך משועשע‪,‬‬ ‫תמיהה מתבקשת תמה רבינו בעל ‘אור החיים’ היעדרותו‪ ,‬סיפר שהלה גמגם על עיסוק חשוב‬ ‫ויש בכדי‬ ‫הגזילה‪,‬‬ ‫את את‬ ‫הקדוש‬ ‫לאכול מבשר בעלי החיים‪ .‬אולם כאשר השחית‬ ‫כמלאכי מרומים‪ ,‬אולם בצרכיו הגופניים אינו‬ ‫ובהמת הארץ‪ ,‬ומאכל כולם מעשב הארץ‪.‬‬ ‫לקדש בו‪,‬‬ ‫הגביע לידו‬ ‫מקוצק‬ ‫’אוסף הבולים היקר שלי? הכרך העתיק של סלאוויטא?‘‬ ‫קידושיו אינם‬ ‫אלאסטוטשינר‬ ‫די‪ ,‬נתן‬ ‫אין רבי‬ ‫אחדאף בכך‬ ‫מהחסידים‪,‬‬ ‫קם כי‬ ‫שנקלע אליו שלא בטובתו‪ .‬התורה הקדושה מספרת לנו אודות המעמד נורא ההוד ‪-‬‬ ‫הקדוש בפרשת ויגש (בראשית מה)‬ ‫שרוליק‪:‬‬ ‫כל אדם את דרכו על הארץ‪ ,‬וגם הארץ הנה‬ ‫שונה מן הבהמה‪ .‬ומשום כך‪ ,‬אם לא ישגיח על‬ ‫ועוד הוסיף רש“י וכתב‪” :‬ולא הרשה לאדם ולאשתו‬ ‫בראשו‪.‬יוסף ביום השלישי‪ ,‬הם כבר ממשמעמד‬ ‫’לא ולא‘ הניד‬ ‫נשחתה‪ ,‬ובעלי החיים השחיתו דרכם ברעת‬ ‫קיום תפקידו בזה העולם‪ ,‬ידמה לבהמה‪ ,‬כי האדם‬ ‫והעמידו השיב‬ ‫כל עוד לא‬ ‫הגביע‬ ‫מספק‬ ‫אף את‬ ‫ולקח‬ ‫קידושין‬‫מוורשה‪,‬‬ ‫פותחת בפסוקים‬ ‫סוד הגביע‬ ‫כעסו‪.‬הר סיני וקבלת התורה‪ ,‬והפרשה‬ ‫השמש שלנצפה‬ ‫כיצד ייתכן שכל אותן שנים שהיה‬ ‫הגזילה‪.‬יצחק מאיר באמרו לו‪ :‬להמית בריה ולאכול בשר‪ ,‬אך כל ירק עשב יאכלו‬ ‫את של רבי‬ ‫הרב על ידו‬ ‫שלר ֵאל‬‫לפטירתויִ ְשׂ ָ‬ ‫השבעהאת ְבּנֵ י‬ ‫ישׁי לְ ֵצ‬ ‫ימי ִ‬ ‫כלותה ְשּׁלִ‬‫עם ֶֹדשׁ ַ‬ ‫”בּח‬‫כהרגלו‪ ,‬ב(‪ַ :‬‬ ‫בעיר )יט‪ ,‬א ‪-‬‬ ‫סבא‪ .‬משוטט הבאים‬ ‫נרמזה בקולו‬ ‫רוחחי?‬ ‫קוצרהוא‬ ‫להודיע של‬ ‫לאביו כי‬ ‫נימה קלה‬ ‫’נו?‘שלח‬‫במצרים‪ ,‬לא‬ ‫והמתפללים של‬ ‫האדם‪ ,‬נגזרה כליה על תבל וכל יושבי בה‪ ,‬והיו‬ ‫אשר אינו מקיים את התכלית אשר בעבורה בא‬ ‫בראשונים כלם‪ ,‬וכשבאו בני נח התיר להם בשר‪ ,‬שנאמר‬ ‫לכן יקדש יחד‬ ‫לשמוע קדוש‪,‬‬ ‫מוקדשת‬ ‫רוצהנרחבת‬ ‫זי”ע “העולם‬ ‫יריעה‬ ‫ידים‬ ‫בונםְסעוּ ֵמ ְר ִפ ִ‬ ‫מפשיסחא‬ ‫שמחהי‪ :‬וַ יִּ‬ ‫רבי ַבּר ִסינָ‬ ‫סיפרויּוֹם ַהזֶּ ה ָבּאוּ‬ ‫הקדוש ִמ ְד‬ ‫המנינים ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ָ‬ ‫המאוחריםריִ ם ַבּ‬ ‫ובשנות כליאתו בבית‬ ‫לי‪ ,‬סבא‘‪.‬‬ ‫’תבטיח‬ ‫עבדותו‪,‬‬ ‫אם בשנות‬ ‫לעולם הזה‪ ,‬עליו אמרו חז“ל )עירובין יג‪” (:‬נוח‬ ‫חלק נא רבנו”‪.‬‬ ‫הסוהר‪ ,‬ייתכן שלא היה באפשרותו‪ ,‬אך לאחר שלקראת השעה שמונה; הוא נראה מגיח סוף‬ ‫ראויים כולם למות במבול‪ .‬אלא שנח איש צדיק‬ ‫)להלן ט ג( ’כל רמש אשר הוא חי וגו‘‪ ,‬כירק עשב‘ ‪-‬‬ ‫נוספתאלא‪ -‬האם‬ ‫לנקודה‬ ‫ובאחרונים‬ ‫וגמרור“‪.‬‬ ‫נמנו ד ָה ָה‬ ‫תקפ”ז‪ֵ ,‬אל נֶ גֶ‬‫שׁם יִ ְשׂ ָר‬ ‫י”בוַ יִּ ַחן ָ‬ ‫באלול‬ ‫ביוםד ָבּר‬ ‫ותפליור ִסינַ י וַ יַּ ֲחנוּ ַבּ ִמּ ְ‬ ‫תחת‬ ‫כשטליתוֹאוּ ִמ ְד ַבּ‬‫שריר וַ יָּ ב‬ ‫מביתו’והכל‬ ‫בנינוחות‬ ‫והתפייט‪,‬‬ ‫נו‪ ,‬אני מתחייב בזאת‘ נעתר סבא סוף‬ ‫’נו‬ ‫ענה כלום‪,‬‬ ‫הרי”מ’ לא‬ ‫בעל ‘חדושי‬ ‫שעלה לגדולה‪,‬‬ ‫תמים היה‪ ,‬ואותו ראה ה‘ צדיק לפניו בדור הזה‪,‬‬ ‫לו לאדם שלא נברא יותר משנברא“‪ .‬אך לעולם‬ ‫שהתרתי לאדם הראשון ‪’ -‬נתתי לכם את כל‘“‪.‬‬ ‫בתשובה‪,‬‬ ‫הגביע הרהר‬ ‫שהוא‬ ‫בשתיקה את‬ ‫העובדהכי לקחאמירתו‬ ‫בצל הקדש‬ ‫הסתופפוועל‬ ‫הפסוקים‬ ‫סדראשר‬ ‫מהחסידים‬‫האור החיים הקדוש על‬ ‫וקיים‘‪.‬הלא חלפו תשע שנים תמימות בית שחיו‪ ,‬והוא צועד לביתעומד‬ ‫הכנסת‪.‬‬ ‫והעמידו על‬ ‫הנוראים‬ ‫בימים‬ ‫אביו?נעץ עבור מה‬ ‫עד שבאו אחיו‪ ,‬וכיצד לא חש לצערו של‬ ‫ובזכותו הציל הקדוש ברוך הוא שנים שנים מכל‬ ‫בוודאי שם אדם עליו‪ ,‬ויוכל לחזור אל מעלתו‪.‬‬ ‫יש מבואר‪ ,‬כי לא הותר לאדם הראשון לשחוט‬ ‫בתשובה‪.‬הרי‬ ‫ודאי שב‬ ‫מקוצק‪ .‬ואף‬ ‫הרביכי אכן‬ ‫קובעת‬ ‫ידו של‬ ‫תקפ”ח‬ ‫המציין כי‬ ‫תחלת שנת‬ ‫לאחרשלהפסוק‬ ‫נאמר‬ ‫שהפסוק ’וַ יִּ ְסעוּ ֵמ ְר ִפ ִידים‘‬ ‫הסיכה תשלום?‬ ‫מקבל השמש‬ ‫שרוליק את‬ ‫אושוויץ‪ ,‬סבא!‘‬ ‫ַ’ס ֵפּר לנו על‬ ‫הרבי מקוצק‬ ‫יפל דבר בהנהגת חסידי‬ ‫והתאבל האם‬ ‫הרי כל אותן שנים ישב יעקב אבינו‬ ‫מין‪ ,‬ושבעה שבעה מן הטהורים‪ .‬ומעתה ואילך‬ ‫ולאכול בשר בהמה‪ ,‬ואף על ידי שחיטה ‪ -‬כשאינו‬ ‫אדם נאמן‬ ‫שמואל( כי‬ ‫הסוברים‬ ‫מעריב‪ ,‬הביט על‬ ‫פשיסחא‪.‬לָ ָמּה‬ ‫”ק ֶשׁה‪,‬‬ ‫מ ְד ַבּר ִסינָ י‘‪ ,‬וקושייתו איתנה‪ָ :‬‬ ‫בתנאיזֶּ ה ָבּאוּ ִ‬ ‫המשרה‬ ‫במפורש ַ’בּיּוֹם ַה‬ ‫נכלל סביב‪,‬‬‫ששררה‬ ‫המשועשעת לא‬ ‫שפוצצה באחת את הבועה‬ ‫שיטת הרמב"ן בהבדל שבין מאכל אדם ובהמה‬ ‫ואמר לו‪:‬‬ ‫)ביתרבי נתקי‬ ‫החסיד‬ ‫בליל ראש השנה‪ ,‬לאחר תפילת‬ ‫על בנו אהובו‪.‬‬ ‫הקדושסוּק‬‫קוֹדם ָפּ‬ ‫הרב ֶ‬ ‫אלק ִדּים‬ ‫החסידים לְ ַה ְ‬ ‫נגשוה ָהיָ ה לוֹ‬ ‫הכנסתכִּ י ָפּסוּק זֶ‬ ‫מּוּק ָדּם‪,‬‬ ‫בית ְ‬ ‫אתר ַה‬ ‫יח‬ ‫ולהכיןא ֵ‬ ‫ִ‬ ‫להשכים קום‬ ‫הניסים‬ ‫והאתגרים‪,‬‬‫והתשובה ’ספר לנו על החוויה‪ .‬על הקשייםשעליו‬ ‫נתן ה‘ רשות לבני האדם לשחוט ולאכול‪ ,‬כי כל‬ ‫בתשובה‪,‬‬ ‫נבלה וטריפה‪ ,‬אלא רק לנח ובניו הותר הדבר‪ ,‬ואז‬ ‫שהרהרבכדי‬ ‫בפוזמקאות‬ ‫עצמו‬‫תבוא אלי‬ ‫להעיד על‬ ‫רבי “נתקי‪ ,‬עוד‬ ‫מרעידה‪:‬‬ ‫פנינים ואמרות‬ ‫סינַ י‘“‪.‬‬ ‫ֶשׁלְּ ָפנָ יו ֶשׁ ָא ַמר ָ’בּאוּ ִמ ְד ַבּר ִ‬ ‫נמנע יוסףוהישועות‪ ,‬הגבורה וההצלה‪ ,‬אנא!‘ למתפללים?‬ ‫קיום המין ‪ -‬בעבור נח וזרעו‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬הרמב“ן על אתר הביא את דברי רש“י‪,‬‬ ‫לדעות אחרות )טיב קידושין ועוד(‬ ‫נאסר להם בשר מן החי ואבר מן החי ודם‪.‬‬ ‫נזיפה”‪...‬‬ ‫מוורקא זי”ע ואחלו לו ‘גוט יום לקבלאכן‬ ‫יצחק‬ ‫השמש‬ ‫הקהילהכךבפני‬ ‫כשהטיח אחד מנכבדי‬ ‫רצה‬ ‫שלא‬ ‫מפני‬ ‫לאביו‪,‬‬ ‫מלהודיע‬ ‫שקדושי עליון‬ ‫ואף ממעשים אלו למדנו‬ ‫לרבם‪,‬שכל‬ ‫לוהטות‬ ‫חסידים‬ ‫במילים‬ ‫הקדוש אצל‬ ‫טוב’‪ ,‬כנהוג‬ ‫האור החיים‬ ‫משיב‬ ‫על‬ ‫חטאם‪ .‬האפירו‪.‬‬ ‫באחת‪ ,‬פניו‬ ‫אחיוהרצין‬ ‫ולפרסם את‬ ‫לבייש אתסבא‬ ‫ועם כל זאת‪ ,‬גם אחר היתר אכילת הבשר‪ ,‬לא נתן‬ ‫וכתב שכן פירש גם בסנהדרין )נט‪ :‬ד“ה ’לא הותר‘(‬ ‫בעדות של‬ ‫נתונה לו רק‬ ‫הנאמנות‬ ‫האחים הרי סיפרו ליעקב שחיה רעה אכלתהו‪ ,‬את האשמה‪ ,‬שתק הלה במבוכה ופניו הסמיקו‪.‬‬ ‫מהי ההשוואה בין אדם ובהמה?‬ ‫השלחן קיבלו על עצמם את עול הנהגת‬ ‫חדש בהיכל ›››‬ ‫צדיקים כי‬ ‫התבטאויערך את‬ ‫אודותם ממנו כי‬ ‫הוסיפו ובקשו‬ ‫אש יוקדת‪,‬‬ ‫שלהבת‬ ‫ה‘ יתברך לאדם רשות בנפש הבהמה‪ ,‬ואסר להם‬ ‫בזה הלשון‪” :‬לא הותר בשר באכילה‪ ,‬דכתיב ’הנה‬ ‫עדים‪.‬הגביע‪ ,‬ויש‬ ‫שניהחזקת‬ ‫שלידי‬ ‫ממש‪,‬על‬ ‫החסידים‬ ‫טוב‪.‬‬ ‫לכבוד יום‬ ‫הטהור‬ ‫לאיש‬ ‫כולןהבטיח‬ ‫כשורה”‬ ‫יהיה לא‬ ‫מדברים‪,‬‬‫לא הכל‬ ‫“ממחר‬ ‫זהו טאבו‪ ,‬ידעו הכל‪ .‬על הנושא הזה‬ ‫שיוסף‬ ‫ולא חי‪,‬‬ ‫יעקב‬ ‫וכאשר ישמע‬ ‫ל‬ ‫ע‬ ‫ַ‬ ‫הוּא‬ ‫שׁ‬ ‫ֶ‬ ‫י‬ ‫אוּלַ‬ ‫”וְ‬ ‫קדשו‪:‬‬ ‫לשון‬ ‫וזו‬ ‫באש‘‪,‬‬ ‫בוערות‬ ‫’התיבות‬ ‫ולא‬ ‫הנושא‬ ‫על‬ ‫שאלות‬ ‫הזועם‪.‬‬ ‫בו‪ .‬הוא‬ ‫אין‬ ‫עלול‬‫דשים‬ ‫אותו‬ ‫מזכירים‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬והוסיף להם לישראל איסור אכילת‬ ‫נתתי לכם את כל עשב‘ וגו‘ ‪ -‬לכם ולחיות נתתי‬ ‫והנה השוואה זו בין אדם ובהמה צריכה תלמוד‪.‬‬ ‫שראויהשלכה‬ ‫לנידון זה‬ ‫שלישהגביע‬ ‫הראשונה‪,‬‬ ‫לדעהמהו סודו‬ ‫נענה להם הרבי מוורקא ואכן נכנס להתבונן‬ ‫אירע‪.‬‬ ‫שאכן‬ ‫לחשוד באחים שידם במעל – כפי‬ ‫שּׁוּרה“‪,‬‬ ‫”א ֲה ָבה ְמ ַקלְ ֶקלֶ ת ַה ָ‬ ‫)סנהדרין קה‪ ,‬ב(‪ַ :‬‬ ‫לחלונות בית‬ ‫אוֹמ ָרם‬ ‫מבעד‪ְ ‬‬ ‫נראו ֶדּ ֶר‬ ‫מקטנותו‪ ,‬וזהו‪.‬‬ ‫אבלנכדלמחרת‪ ,‬לא‬ ‫ידע כל‬ ‫’משם‘‪,‬‬ ‫הגיע‬ ‫רמזים‪ ,‬כלום‪ .‬סבא‬ ‫דם‪ ,‬כי הדם הוא הנפש‪ .‬ורק את גוף בעלי החיים‬ ‫העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה‪ ,‬אבל‬ ‫הביתגם אם נקבל את עצם הדבר שהאדם והבהמה‬ ‫לכך? הנידון הקודם שהוזכר‪ .‬כי‬ ‫לעריכת השלחן‪ ,‬עמד בראש השלחן הוא על‬ ‫וכך אמרו חכמינו (ב”מ נט‪“ ).‬נוח לו לאדם‬ ‫זרחר‪.‬‬ ‫אוּח‬ ‫ור’מּ ָ‬ ‫ים ַה ְ‬ ‫משתף‪ .‬הכנסת קרני אורן של לְ ַה ְק ִדּ‬ ‫פנינים חכמים ואמרות‬ ‫את ‪ -‬האם‬ ‫להשיגהנ“ל‬ ‫בשאלה‬ ‫יכולים‬ ‫מסתפק‬ ‫שמואלאנחנו‬ ‫והתכונן לקדש‪ .‬על ימינו עמד בנו של אמנם אין‬ ‫העששיות‪,‬‬ ‫הוא לא מדבר על כך ולא‬ ‫התיר הבורא‪ ,‬ולא את נפשו‪ .‬וציוה ה‘ על השחיטה‬ ‫לא חית הארץ נתונה לכם“‪.‬‬ ‫ניזונים מדבר אחד‪ ,‬יש להבין מהו שהושווה‬ ‫האופה‬ ‫שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו‬ ‫להחזיק את‬‫ישהגביע‬ ‫עודנהענינו‬ ‫בידושל‬ ‫דברים‪ ,‬אולם‬ ‫כשהגזילה‬ ‫אברהם סודם של‬ ‫רבי עוֹלָ ם‪,‬‬ ‫תּוֹרה‪ ,‬לָ‬ ‫הרבא‪ ,‬לַ ָ‬ ‫הקדוש‬ ‫בּוֹר‬ ‫הקודם‪,‬לַ ֵ‬‫ה ְמּ ֻקוֶּ וה‬ ‫הוּא זֶ ה יוֹם ַ‬ ‫הרבי‬ ‫במילוי‬ ‫זמנו כִּ י‬ ‫את ְהיוֹת‬ ‫”שׁלִּ‬ ‫לכלות ֶ‬ ‫נאלץנאנח‬‫שובוסבא‬‫חושש‪,‬‬ ‫ברבים”‪’ .‬הבטחה זו הבטחה‘ הזכיר שרוליק בטון‬ ‫למעט צער הבעל חי‪ .‬וזהו אשר אנו מברכים‬ ‫אמנם הרמב“ן עצמו כתב כי אכן חילק הכתוב‬ ‫האדם להם‪ ,‬כאילו תורה אחת להם‪ .‬וגם עצם‬ ‫מגדולי בתורה מצאנו בענין גביע‬ ‫וּמ ַצ ִפּים‬ ‫עודִבים ְ‬ ‫יוֹשׁ‬ ‫עמו ְ‬ ‫ואתווְ ֵהם‬‫יאה‪,‬‬ ‫זי”ע‪,‬ר ָ‬ ‫יּוֹם ַה ְבּ ִ‬ ‫וּמ‬ ‫תּוֹנִ ים‪ִ ,‬‬ ‫שהואיוֹנִ ים וְ לַ ַ‬ ‫משפשףתּ ְחאת‬ ‫תוך לָ ֶעלְ‬ ‫ההסקהאת‬ ‫התנור בעצי‬ ‫”אשר קדשנו במצוותיו וציונו על השחיטה“‪.‬‬ ‫בין האדם ואשתו לחיה והבהמה‪ ,‬ופירש כי לאדם‬ ‫הדבר שהאדם וחמורו יאכלו מאבוס אחד אינו‬ ‫של מכריע‬ ‫הכסףוהוא‬ ‫הקידושין כחלים מספק‪,‬‬ ‫רבים‬ ‫משה‬ ‫והחליט לקיים‬ ‫בפי על כסאו‪ ,‬לקח נשימה ארוכה‬ ‫הבריות כדוגמא עד היכן ידיו מחמת הקור‪,‬‬ ‫והתרווח‬ ‫מאמר זה שגור‬ ‫החסידים‪,‬ינַ י‪.‬הרב הקדוש רבי יעקב אריה יוסף הצדיק‪ ,‬המלמד אותנו כי הצדיק‬ ‫פרקישׂ ָר ֵאל ִמ ְד ַבּר ִס‬ ‫את ְבּנֵ י יִ ְ‬ ‫לומרבוֹאוּ‬ ‫במקום ָמ ַתי יָ‬ ‫לא לנבור בפצעים הישנים‬ ‫ומעולםנאלץ‬ ‫חברו‪ ,‬בחייו‬ ‫לראשונה‬ ‫יש להזהרהבטחתו‪.‬‬ ‫מהלבנת פני‬ ‫במקרה בו הוא טוען שהרהר‬ ‫מרדזימין זי”ע‪ ,‬רבי אלכסנדר זושא משולכילגביע‪.‬‬ ‫התהלים הקבועים שהיה רגיל לומר לפני‬ ‫הקדוש כך‪.‬‬‫יש להניח‬ ‫בתשובה ‪-‬שלודאי‬ ‫ועוד לעשות זאת ”לָ זֶ ה כְּ ֶשׁ ִהגִּ יעוּ ָשׁ ָמּה ‪‬א ָע ְצרוּ כּ ַֹח לְ ַס ֵפּר ֵס ֶדר ַה ָדּ ָבר‪ ,‬וְ ֵתכֶ ף‬ ‫התפלה‪.‬‬‫לדוש בהם‬ ‫הפוגה‪,‬עצמו‬‫להפיל את‬ ‫דעתוללא‬ ‫שיעלה על‬ ‫המדממים‬ ‫מצאנו אדםההם‪,‬‬ ‫א‬ ‫רבי‬ ‫המגיד‬ ‫מפלוצק זי”ע‪ ,‬רבי שרגא פייבל מגריצא וכדברי קדשו‬ ‫לכבשן האש ובלבד‬ ‫נפלאות על פרשת השבוע‬ ‫יע ָחשׁוּק‬ ‫אוֹמרוֹ ַ’בּיּוֹם ַהזֶּ ה ָבּאוּ‘ וגו‘‪ִ ,‬הגִּ ַ‬ ‫רגיל ְבּ ְ‬ ‫הוֹד ָעה‬ ‫המהבילה ַה ָ‬ ‫שהיה‬ ‫בפומבי‪ .‬שלא ילבין פני חברו‪ ,‬מלבד שלא לדבר על כוס התה ָק ְד ָמ‬ ‫ישראל מקוזניץ זי”ע‪ ,‬בספרו ‘נזר ישראל’‬ ‫זי”ע ועוד‪.‬‬ ‫קם רבי אברהם משה ומזג מלא היין שכתב שהצדיק משול הוא כגביע של‬ ‫תמר שבעקבותיה דרש רבי יוחנן משמו של לשתות‪.‬‬ ‫הב‡ ◄‬ ‫רבי שמעון בר יוחאי מאמר הזה‪,‬‬ ‫מווארקא יוסף‪ ,‬כי הצדיק אינו אלא כגביע שמקבל‬ ‫המ˘ך בעמו„‬ ‫בתוך הגביע שעמד לפני הרבי‬ ‫אבל אצל אחד המתפללים קרא לפטר את השמש‬ ‫הגאון הצדיק רבי ישראל יעקב‬ ‫ואף הרימו ונתנו על ידו‪ .‬ברב שרעפיו בתוכו להשפיע לכל ישראל כל טוב‪.‬‬ ‫ליובצ’אנסקי – ממשרתו‪ ,‬ואחרים תבעו לקצץ במשכורתו‪.‬‬ ‫אנו‬ ‫מה‬ ‫”עבור‬ ‫מושג‬ ‫היה‬ ‫לא‬ ‫דמו‬ ‫המשגיח מברנוביץ’ ה’ יקום‬ ‫בקרבו התעכב הרבי מוורקא מלהתחיל ובודאי ענין הגביע אשר נתן על ידי‬ ‫משלמים לו? על שנת החורף‬ ‫בסדר הקדוש‪ ,‬עיניו זלגו דמעות רותחות הצדיקים הוא לאות ולסימן שעל ידי כך‬ ‫שכזה‪ ,‬מאמר חז”ל בעלמא‪ ,‬ואם כך אמרו המתוקה שלו?!”‬ ‫חכמינו – כך יש לנהוג!‬ ‫וכלו היה אש להבה‪ .‬ואז‪ ,‬לפתע פתאום‪ ,‬יהיה בידם הצנורות להשפיע שפע ברכה‬ ‫ואחרי תפלת המנחה התגודדו כמה מותיקי‬ ‫חורף כבד היה‬ ‫בזעם‪:‬‬ ‫השמש‬ ‫סביב‬ ‫המנין‬ ‫זה‪.‬‬ ‫התנער ממחשבותיו‪ ,‬הושיט את ידו בה והצלחה על כל המסתופפים בצלם‪.‬‬ ‫השלג נערם‬ ‫לילות ארוכים‪ ,‬וקור עז שרר ”כיצד אינך מתבייש לישון על מיטתך?!”‬ ‫גביע האבות‬ ‫היה נתון גביע הקדוש‪ ,‬והניחו על ידו‬ ‫השמש השפיל עיניו ושתק‪.‬‬ ‫ברחובות‪.‬‬ ‫של רבי אברהם משה‪ ,‬ואמר לו בחרדת בספרו ‘מגלה עמקות’ (פר’ ויגש) כתב‬ ‫באפשרותו העדיף להתכרבל אזניו בערו מבושה‪ ,‬והוא ייחל שהאדמה תבלע‬ ‫כל מי שהיה‬ ‫המקובל הקדוש רבינו נתן נטע שפירא‬ ‫קדש‪:‬‬ ‫תחת לשמיכות המחממות‪ ,‬ולא לצאת אל אותו‪.‬‬ ‫“עשו אתם קדוש‪ ,‬שכן אתם זכיתם בנזר זי”ע כי תבת ‘גביע’ בנויה מהאותיות‪:‬‬ ‫“אתם צודקים‪ ,‬אמצא לכך פתרון” אמר‪ ,‬ונמלט‬ ‫הרחוב הסוער‪.‬‬ ‫ג‪-‬י‪-‬ב‪-‬ע‪ ,‬הרומזות ל‪-‬ג’ אבות‪ ,‬י”ב שבטים‪,‬‬ ‫הנהגת הצבור”‪.‬‬ ‫וכך נהג גם השמש העירוני‪ ,‬שבמקום להתייצב מהמקום‪.‬‬ ‫לא סרב רבי אברהם משה ומיד קדש וע’ נפש‪ ,‬וכל אלו הם היסודות האיתנים‬ ‫משמרתו בבית הכנסת הגדול עם שחר‪ ,‬אלא שכאשר קרא התרנגול בעלות השחר הבא‪,‬‬ ‫על‬ ‫על היין‪ ,‬ובכך היה למנהיג החסידים עליהם עם ישראל נשען ועומד‪.‬‬ ‫ולהעלות את האש בתנור הגדול‪ ,‬נותר מחופר התהפך השמש על מיטתו והמשיך לישון‪.‬‬ ‫שנותרו בפשיסחא‪ ,‬כשהרבי מווארקא‪ ,‬ויש להשלים זאת עם המבאר בספרים‪,‬‬ ‫על‬ ‫יעלה‬ ‫לא‬ ‫שכזה‬ ‫בקור‬ ‫במיטתו‪.‬‬ ‫הדעת להוציא אף‬ ‫שהיה מבגר ממנו‪ ,‬מתבטל אליו כתלמיד שהאות ע’ רומזת לשבעים הזקנים‪ ,‬על‬ ‫אוצרות אור החיים‬ ‫לפני רבו‪.‬‬ ‫בתחילה‪ ,‬כשהגיעו ראשוני מנין ‘ותיקין’ לא את האצבע הקטנה אל מחוץ לשמיכה‪,‬‬ ‫ידם נמסרה התורה אשר קבל משה‬ ‫שהתגברו כארי לעמוד ממיטתם‪ ,‬ומצאו את הרהר מוחו המנומנם‪ ,‬שלא אבה לחשוב על‬ ‫כך היה גם אצל חלק הארי של חסידי מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים‪,‬‬ ‫ההשלכות‪.‬‬ ‫השמש‬ ‫שנאנס‬ ‫בית הכנסת קר וחשוך‪ ,‬חשבו‬ ‫הפורש מתאוות גשמיות לשם שמים זוכה‬ ‫על האדם להמיר את תאוותיו הגשמיות‬ ‫כמו ששנינו בתחלת מסכת אבות (פ”א‬ ‫פשיסחא אשר קבלו על עצמם את‬ ‫ולא יכול היה לבוא‪.‬‬ ‫מרותו של הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מ”א)‪.‬‬ ‫את העלבונות שספג אמש‪ ,‬העדיף לשכוח‪.‬‬ ‫“ממחר” החליט בלבו ב’החלטה נחושה’ תוך‬ ‫שמא חלה והצטנן‪.‬‬ ‫מקוצק זי”ע‪ ,‬כפי שמספר בספר ‘מאיר הרי לנו מן האמור‪ ,‬כי בבחינת הגביע‬ ‫אך למחרת‪ ,‬שוב היה ההיכל קפוא וריק‪.‬‬ ‫עיני הגולה’ (אות קפח)‪:‬‬ ‫כדי ששמורות עיניו נעצמות שוב‪.‬‬ ‫נרמזים שרשי בני ישראל‪ ,‬שעל ידם קיום‬ ‫בליל שבת קדש‪ ,‬כאשר עמד הרבי אומתינו ומהם יצאו הענפים להנחיל דת‬ ‫בחוץ שאגה הרוח‪ ,‬פתותי השלג כיסו את כעבור שעתיים‪ ,‬כשהזדחל מהמטה‪ ,‬וראה את‬ ‫מקוצק לערך את שלחנו‪ ,‬עמד בסמוך מורשה לדורות הבאים‪.‬‬ ‫החלונות‪ ,‬ואך בקושי הצליחו לתחוב את השעון‪ ,‬כמעט ופרח לבו בקרבו‪.‬‬ ‫וכעת עלול‬ ‫השינה‪,‬‬ ‫תאות‬ ‫עליו‬ ‫גברה‬ ‫פעם‬ ‫שוב‬ ‫המנעול‪.‬‬ ‫בחור‬ ‫המפתח‬ ‫אליו הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר כעין דברים אלו יש בדברי הרב הקדוש‬ ‫שלא לדבר על הזמן הרב שבוזבז בהכנסת הוא להיות מפוטר ממשרתו‪...‬‬ ‫מגור זי”ע‪ ,‬בעל ‘חדושי הרי”מ’‪ ,‬ובכבודו רבי יהודה אריה לייב מגור זי”ע בספרו‬ ‫העצים ועל הנסיונות להצית את האש בתנור מאין יביא לחם לעולליו?‬ ‫ובעצמו פתח את בקבוק היין ומזג את ‘שפת אמת’ (במדבר תרל”ד)‪ ,‬שביאר את‬ ‫המגושם‪ ,‬על מנת שיוכלו הבאים לפשוט את וכיצד יישא את פניו בבית הכנסת?‬ ‫לקיים המצוות בשלימות‬ ‫הגביע של הקדוש עבור הרבי מקוצק‪ ,‬הכתוב וְ ָהיָ ה ִמ ְס ּ ַפר ְ ּבנֵ י יִ ְ ׂ‬ ‫בתאוות רוחניות‬ ‫ש ָר ֵאל ְּכחוֹל‬ ‫מתיבתא דברים‬ ‫מעשה חסיד לרבו‪.‬‬ ‫הגערות שספג אמש יהיו כאין וכאפס לעומת‬ ‫מעיליהם‪.‬‬ ‫ַה ָיּם ֲא ֶׁשר ל ֹא יִ ּ ַמד וְ ל ֹא יִ ָּס ֵפר (הושע ב א)‬ ‫בין הנוכחים היו כאלה שלא השלימו בדרך הראויה לעבודת הבורא‪ ,‬שעיקר‬ ‫ומים חמים עבור הבאים להשיב את הנפש מה שעלול הוא לספוג היום‪...‬‬ ‫עם כך שרבי יצחק מאיר אינו מקבל על הרצון אצל יהודי הוא להיות דבק ונמשך‬ ‫מהקור כמו בימים הטובים‪ ,‬מאן דכר שמייהו? כמעט והחליט להישאר בבית‪ ,‬אלא שזמן‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫אׁשית ּכָ ל ְּפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה ֲא ֶׁשר ָּת ִביא‬ ‫וְ לָ ַק ְח ָּת ֵמ ֵר ִ‬ ‫ֹלקיָך נ ֵֹתן‬ ‫וְ ָהיָ ה ּכִ י ָתבֹוא ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ֶׁשר ה’ ֱא ֶ‬ ‫(ב' כרכים)‬ ‫ֹלקיָך נ ֵֹתן לָ ְך (כו ב)‬ ‫ֵמ ַא ְר ְצָך ֲא ֶׁשר ה’ ֱא ֶ‬ ‫אׁשית ּכָ ל ְּפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה (כו א‪-‬ב)‬ ‫לְ ָך וגו’‪ .‬וְ לָ ַק ְח ָּת ֵמ ֵר ִ‬ ‫אוצרות אור החיים אוצר ביאורים‬ ‫על דרך שפירש אבי הגאון ז”ל ַעל פסוק‬ ‫‘מראשית’ ‪ -‬אדם יורד לתוך שדהו ורואה‬ ‫וחידושים על ספר אור החיים הקדוש‬ ‫‘שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת’ וגו’‬ ‫תאנה שבכרה‪ ,‬כורך עליה גמי לסימן ואומר‬ ‫לרבינו חיים בן עטר זיע"א‪.‬‬ ‫(תהלים קכז ב)‪ ,‬שמקדים הקום ועשה‪ ,‬קודם השב‬ ‫‘הרי זה בכורים’ (רש”י שם)‪.‬‬ ‫ואל תעשה‪ ,‬להיות סור מרע‪ .‬רק שצריך להיות‬ ‫‘ארץ’ רמז לגשמיות‪ ,‬היינו כל תאוותיו‬ ‫בדרך נכון‪ ,‬להיות סור מרע קודם‪ ,‬ויפרוש‬ ‫הגשמיות ימירן האדם בתאוות רוחניות של‬ ‫שער הכוונות יום הכיפורים‬ ‫מתאוות וארציות קודם‪ .‬וזה שאמר ‘כן יתן‬ ‫לידידו שנה’‪ ,‬על דרך שפירשו ז”ל (שמו”ר ב ה)‬ ‫עבודת השם‪ ,‬כמובא ְּב ֵס ֶפר ַה ָקדֹוׁש צמח צדיק‬ ‫(ויגש ד”ה ויפל על צואריו) כי בעת שיעקב אבינו‬ ‫שער הכוונות יום הכיפורים‪ .‬מכתבי המקובל רבינו חיים‬ ‫על פסוק ‘אני ישנה ולבי ער’ (שיה”ש ה ב) ‪ -‬אני‬ ‫פגש את בנו יוסף קרא קריאת שמע‪ ,‬כי את‬ ‫ויטאל זיע"א כפי מה שקיבל מרבו המקובל רבנו האר"י‬ ‫ישינה מן העברות‪.‬‬ ‫האהבה הגדולה שהתעוררה בלבו באותה‬ ‫ז"ל זיע"א‪ .‬הספר ערוך מחדש‪ ,‬מוגה ומזוקק בדקדוק‬ ‫וזהו שאמר כאן העצה‪ ,‬שתיקח קודם‬ ‫שעה רצה למסור להשם יתברְך‪.‬‬ ‫רב עפ"י דפוסים ישנים‪ .‬מבואר עם‬ ‫ותחילה לראשית כל פרי האדמה רומז לפרי‬ ‫יורד לתוך שדהו ורואה תאנה רמז על התאוות‬ ‫ביאור נכון ומדויק‪ ,‬בשפה ברורה‬ ‫המצוות‪ ,‬תחילה לזה תביא ותקח אשר תביא‬ ‫ועל זה רומז רש”י‪ :‬היורד לתוך שדהו ורואה‬ ‫מארצך‪ ,‬שתביא זאת לפניו מה שאתה סור‬ ‫תאנה‪ ,‬שרומז לתאוות הגשמיות‪ ,‬הבאות על‬ ‫ונעימה‪ ,‬המשולב בתוך תיבות‬ ‫מרע‪ ,‬ופורש מתאוות וארציות לשמו יתברך‪.‬‬ ‫ידי העינים‪ ,‬כמו שאמרו חז”ל (ברכות מ‪ :).‬אילן‬ ‫הספר הק'‪ .‬הביאור נערך עפ"י‬ ‫ובסוף אומר השקיפה ממעון קדשך מן‬ ‫שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היתה‪ ,‬וזה בא‬ ‫מפרשי כתבי האריז"ל‪ ,‬עם הערות‬ ‫השמים וברך את עמך את ישראל‪ ,‬לברכם‬ ‫כתוצאה של ‘תאוה לעינים’‪.‬‬ ‫וציונים רבים‪ ,‬הפניות לפירושים‬ ‫רבים אחרים‪ ,‬להרחבת העניינים‬ ‫בהשפעות טובות‪ ,‬ושיוכלו לבוא על ידי סיוע‬ ‫‘גמי’ ראשי תיבות ג’דולים מ’עשי ה’’‬ ‫מאתו יתברך לבחינת ועשה טוב בשלימות‬ ‫העצה נגד זה‪ ,‬כורך עליו גמ”י ‪ -‬ראשי תיבות‬ ‫ולתועלת הבנת הלומדים‪ .‬מהדורה‬ ‫גמור‪ ,‬כיון שקיימו וקבלו לסור מרע יסייעם‬ ‫ג’דולים מ’עשי ה’’ (תהלים קיא ב)‪ ,‬כלומר‪ ,‬להמיר את‬ ‫חדשה ומפוארת‪ ,‬מאירת עינים‪,‬‬ ‫יתברך לועשה טוב‪:‬‬ ‫התאוה הגשמית בתאוה לעבודת השם יתברך‪.‬‬ ‫בעימוד נאה ובנייר יפה ומשובח‪.‬‬ ‫(זרע קודש‪ ,‬רבי נפתלי מרופשיץ זיע”א)‬ ‫ביאור הפסוק ָ‘ר ַחׁש לִ ּבִ י ָּדבָ ר טֹוב א ֵֹמר ָאנִ י ַמ ֲע ַׂשי‬ ‫לְ ֶמלֶ ְך’ וגו’ (תהלים מה ב)‬ ‫זוהר המבואר שמות ד (משפטים)‬ ‫ייחוד הכוונה בעבודת ה’ לשם שמים‬ ‫ועל פי בחינה זו אפשר לפרש את דברי‬ ‫אֹלקים‬ ‫ֶאת ה’ ֶה ֱא ַמ ְר ָּת ַהּיֹום לִ ְהיֹות לְ ָך לֵ ִ‬ ‫נעים זמירות ישראל ‘רחש לבי דבר טוב’‪,‬‬ ‫'זוהר הקדוש' ערוך מחדש‪ ,‬מוגה ומזוקק בדקדוק רב‬ ‫וְ לָ לֶ כֶ ת ִּב ְד ָרכָ יו וְ גֹו’ (כו יז)‪.‬‬ ‫כאשר מתעוררת בי תשוקה לדבר טוב‪ ,‬כלומר‬ ‫עפ"י דפוסים ישנים‪ .‬מבואר עם ביאור נכון ומדויק‪,‬‬ ‫גשמיות‪‘ ,‬אומר אני מעשי למלך’ העולם‪ ,‬היינו‬ ‫צריך מאוד להיזהר בעת קיום המצוות‬ ‫בשפה ברורה ונעימה‪ ,‬המשולב‬ ‫אני מוסר את התאוה למלך העולם‪.‬‬ ‫שתהיה מחשבתו מיוחדת לעבודת הבורא‪ ,‬ולא‬ ‫בתוך תיבות הזוהר הק'‪ .‬הביאור‬ ‫תתערב בלבו כוונה אחרת זולת לעשות נחת רוח‬ ‫ביאור המשך פסוקי הפרשה‬ ‫נערך עפ"י מפרשי הזוהר‪ ,‬עם‬ ‫לבוראו‪ ,‬ובזה יקיים ‘בכל דרכיך דעהו’ (משלי ג ו)‪,‬‬ ‫וזה שאמר הכתוב ולקחת מראשית כל פרי‬ ‫שבכל דרכי האדם תהיה כוונתו רק לידיעת ה’‬ ‫האדמה שרומז לתאוה גשמית‪ ,‬אשר תביא‬ ‫הערות וציונים רבים‪ ,‬הפניות‬ ‫מארצך ‪ -‬שבאה מן הארציות שבך‪ ,‬ואומר‬ ‫לפירושים רבים אחרים‪ ,‬להרחבת‬ ‫ולא שום פנייה זרה‪ ,‬וכן בעמדו לפני ה’ בתפילה‬ ‫לא תהיה לו אלוהות ומרות אחרת‪ ,‬ולא יירא ולא‬ ‫הפסוק‪ ,‬שיחליף את זה אשר ה’ אלקיך נותן‬ ‫העניינים ולתועלת הבנת הלומדים‪.‬‬ ‫לך‪ ,‬שימסור את התאוה למען הקב”ה‪.‬‬ ‫יפחד משום ברייה כי אם מאלקיו אשר לפניו‬ ‫ובסופו ליקוטי אביר יעקב על‬ ‫ובהגיעו לדרגה זו‪ ,‬ישתדל לא ליפול אחוריו‬ ‫הוא מתפלל‪ ,‬וכמו שכתב בנועם מגדים (ד”ה‬ ‫הענינים הנלמדים בכרך הזה‪.‬‬ ‫את ה’ האמרת) בשם אביו ז”ל‪ ,‬כי המתפלל הוא‬ ‫ח”ו‪ ,‬וזה שאמר הכתוב ושמת בטנ”א גימטריא‬ ‫כעומד לפני ה’ ושכינה כנגדו‪ ,‬על כן ‘לא יהיה לך‬ ‫כל”י‪ ,‬שיהיה שלם‪ ,‬כי נפסל בנקב‪ ,‬יען כי נשפך‬ ‫להזמנות ספרים עד הבית‪1800-22-55-66 :‬‬ ‫אלוהים אחרים על פני’ בעודך מתפלל לפני‪ ,‬ואם‬ ‫תהיה כוונתו לשם אדם הרואהו הרי זה כקונה‬ ‫מה שבתוכו‪ .‬והלכת אל המקום‪ ,‬זהו הסימן‬ ‫שאתה בבחינת הולך ולא נמצא בבחינת עומד‪,‬‬ ‫אקטואלי‪:‬‬ ‫השבוע בגליון‪:‬‬ ‫חשיפה‪:‬‬ ‫אדון לעצמו‪ ,‬וכאילו עובד ומתפלל לאותו אדם‪.‬‬ ‫ובזה פירש את הפסוק ‘וללכת בדרכיו ולשמור‬ ‫בדרך עבודת ה’‪.‬‬ ‫חשיבות העבודה בחודשי אלול ותשרי‬ ‫חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו’‪ ,‬גם‬ ‫בפרט צריך לעבוד על זה בחדשים אלה ‪-‬‬ ‫סידור‬ ‫האור החיים הק’‪:‬‬ ‫ושמחת‬ ‫אם אחרי שהוא הולך בדרכי ה’ בקיום מצוות‬ ‫אלול תשרי‪ ,‬אשר עליהם מרמז הפסוק א’שר‬ ‫הבית‬ ‫בכל הטוב‬ ‫התורה‪ ,‬צריך גם כן להיות זהיר לשמוע בקולו‪,‬‬ ‫ת’ביא מ’ארצך‪ ,‬ראשי תיבות אמ”ת‪ ,‬שהוא‬ ‫והמיטות‬ ‫החוט המשולש לא‬ ‫אשר נתן‬ ‫היינו באותו קול ששמענו בסיני ‘לא יהיה לך‬ ‫כנגד תשרי‪ ,‬כי אז דנים בשמים די”ן‪ ,‬שהוא‬ ‫בשבת‬ ‫במהרה ינתק‬ ‫לך‬ ‫אלוהים אחרים על פני’‪ ,‬שלא לשתף בעבודתנו‬ ‫אמ”ת‪ ,‬מארצ”ך בגימטריא אלו”ל ‪ -‬בפשוט‬ ‫| עמ’ ח' |‬ ‫| עמ’ ב' |‬ ‫| עמ’ ד' |‬ ‫שום כוונה אחרת‪.‬‬ ‫ובמילוי עם שתי התיבות והכולל‪:‬‬ ‫עמ' ה'‬ ‫פניני אביר יעקב‬ ‫(האדמו”ר רבי דוד חי אביחצירא שליט”א ‪ -‬מילתא חדתא ‪ -‬תורה)‬ ‫(דמשק אליעזר‪ ,‬רבי אליעזר מוויז’ניץ זיע”א)‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫א‬ ‫מחוברים‬ ‫פנינים חכמים ואמרות‬ ‫נפלאות על פרשת השבוע‬ ‫פנינים ואמרות‬ ‫הם לבוא בפעם אחת‪ ,‬ויכולים שיבואו במידה‪,‬‬ ‫ביטול הקללות‬ ‫דבר האמונה‬ ‫בכל פעם מידה מועטת‪ .‬טבעו של אדם‪,‬‬ ‫שמבקש הוא לשלוט בגורלו ולדעת ולהבין‬ ‫בפרשתנו נאמרו לישראל תשעים ושמונה‬ ‫בעולם הזה נעלמת השגחתו ושליחותנו לגלות זאת‬ ‫קללות קשות ורעות‪.‬‬ ‫את אשר לפניו‪ ,‬לפעול על עצמו ועל סביבתו‪.‬‬ ‫והנה בפרשת פקודי נאמר (שמות לט ג)‬ ‫בעולם הזה נעלמת אחדות ה’ והנהגתו כל הברואים‬ ‫אולם ישרים דרכי ה’‪ ,‬והוא יתברך היודע‬ ‫בהשגחה פרטית‪ ,‬עד שיש שאמרו ‘עזב ה’ את הארץ’‬ ‫‘וַ יְ ַר ְּקעּו ֶאת ַּפ ֵחי ַהּזָ ָהב’‪ .‬וכתב שם רבינו‬ ‫מה באמת טוב לאדם‪ ,‬על כן אם ראוי הוא‬ ‫אפרים כי ‘פחי’ בגימטריא צ”ח (‪ ,)98‬כנגד‬ ‫(יחזקאל ח יב) חס ושלום ועפרא לפומייהו‪ ,‬ועיקר עבודתנו‬ ‫ליענש פורס לו הקדוש ברוך הוא את עונשו‬ ‫הוא לגלות את הנעלם על ידי האמונה בו יתברך שהוא‬ ‫תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה‪ .‬כי‬ ‫לפרוסות קטנות וקיצץ פתילים‪ ,‬ודינים אלו‬ ‫בכח התורה הקדושה הנמשלת לזהב טהור‪,‬‬ ‫בורא ומנהיג לכל הברואים‪ ,‬והוא לבדו עשה ועושה‬ ‫באים בתערובת של חסד ורחמים‪ ,‬כדי שיוכל‬ ‫ויעשה לכל המעשים‪.‬‬ ‫יוכלו ישראל לקרוע ולבטל את הקללות‪ ,‬וזהו‬ ‫האדם לעמוד בהם‪ .‬ואילו האדם אשר אינו‬ ‫‘וירקעו’ ‪ -‬אותיות ‘ויקרעו’‪.‬‬ ‫העולם הזה עצמו מורה לנו כי יש בו הרבה נסתרות‪,‬‬ ‫יודע את כל אלה‪ ,‬מתאונן על רוע מצבו ועל‬ ‫כדוגמת אם רוצים למצוא מים‪ ,‬הרי בהסתכלות שטחית‬ ‫אך יש להבין‪ ,‬מפני מה נרמז מנין הקללות‬ ‫כל הרעות הבאות עליו‪ ,‬ואינו מבין כי חסד ה’‬ ‫דווקא בפסוק זה‪.‬‬ ‫נראה לפנינו עפר הארץ ללא רמז למים‪ ,‬אך באם מסלקים‬ ‫הוא איתו בזה שבאים היסורים במידה שיוכל‬ ‫אך נראה בעומק הענין‪ ,‬כי הנה ענין ריקוע‬ ‫את העפר וחופרים לעומק מתגלים מים חיים‪ ,‬והרי זה בא‬ ‫לעמוד בה‪.‬‬ ‫פחי הזהב‪ ,‬היה כדי לקצצם לפתילים‪ ,‬וליתנם‬ ‫ללמדנו כי בכל הבריאה נמצא כח אלוקי שמחייה בכל רגע‬ ‫את העולם‪ ,‬וכאשר נאמין כי מלא כל הארץ כבודו נזכה‬ ‫משום כך נרמז ביטול הקללות בפסוק זה‪,‬‬ ‫בתוך חוטי התכלת והארגמן התולעת השני‬ ‫לגלות זאת בבריאה‪ .‬וזאת היא השליחות של בני ישראל‬ ‫כי שילוב מידת הדין הנרמזת בזהב‪ ,‬בתוך‬ ‫והשש‪.‬‬ ‫בעולם‪ ,‬לגלות בתוך הבריאה את מלכותו יתברך שמו‪.‬‬ ‫הקדושה‪ ,‬מבטל את הקללות והדינים‪.‬‬ ‫ורמז רמז הכתוב בזה‪ ,‬כי הנה נודע שהזהב‬ ‫(האדמו”ר רבי דוד חי אביחצירא שליט”א ‪ -‬מילתא חדתא ‪ -‬אמונה וביטחון)‬ ‫(עינים מאירות ‪ -‬להגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ‬ ‫רומז למידת הדין‪ .‬אין לך אדם מישראל‬ ‫שליט”א)‬ ‫שהדינים אינם מתעוררים עליו‪ .‬אלא שיכולים‬ ‫הרע‪ :‬כל מי שיש לו “תפילין בזרועו” וציצית‬ ‫שיש לו תפילין בראשו וכו’ ומזוזה בפתחו וכו’‪,‬‬ ‫ווארט מהאור החיים הק'‬ ‫בבגדו ומזוזה בפתחו‪ ,‬לא במהרה הוא חוטא‪ .‬כנגד‬ ‫מובטח לו שלא יחטא‪ .‬ולכאורה אנו רואים בני‬ ‫תפילין בזרועו אמר “ובזרוע נטויה” ‪ -‬שמצות‬ ‫אדם ששלוש אלה יעשה להן ואינם בטוחים מן‬ ‫תפילין ש’בראש’ ‪ -‬ולא ‘על הראש’‬ ‫תפילין בזרוע‪“ ,‬ובמורא גדול” ‪ -‬כנגד תפילין של‬ ‫החטא‪.‬‬ ‫מסופר‪ ,‬שכאשר הלשינו למלכות על הרה”ק‬ ‫ראש‪ ,‬וכנגד ‘ציצית’ אמר ‘ובאותות’‪ ,‬כי מצות‬ ‫עוד יש לדייק כי לכאורה היה צריך לומר “מי‬ ‫רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא זצ”ל‪ ,‬באו‬ ‫ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקב”ה‪ ,‬עי”ש‬ ‫שיש לו תפילין ‘על’ ראשו”‪ ,‬כי הלא על הראש‬ ‫חיילים לביתו כדי להביאו אל בית האסורים‪.‬‬ ‫באריכות‪.‬‬ ‫הם התפילין ולא ‘בראש’‪ .‬ואמנם במי שהם על‬ ‫הרשע רכב על הסוס בראש פלוגת חייליו‪,‬‬ ‫ובטעם הדבר ששלוש אלה משפיעים על‬ ‫ראשו לבד ואינו משימם בראשו לשום מחשבתו‬ ‫והתקרב לביתו‪ ,‬והנה בעל התניא הביט עליהם‬ ‫האדם כוח טהרה שלא יחטא‪ ,‬מפורש ברמב”ם‬ ‫בהן‪ ,‬הרי הוא כמו שמניחן על הכותל‪ .‬אם הוא‬ ‫דרך החלון‪ ,‬והוא היה אז מעוטר בטלית ותפילין‪.‬‬ ‫(פ”ו מהל’ מזוזה הי”ג) וז”ל‪“ :‬אמרו חכמים כל מי‬ ‫אינו מהרהר כלל הכתוב בהן‪ ,‬מה לי שמונחים על‬ ‫הרשע נתקף בפחד ובהלה ונפל מסוסו ונחבל‬ ‫שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו‬ ‫הראש או על הכותל והשולחן וכדומה‪.‬‬ ‫מ‪â‬אי ‪ . . . . . .‬ו‬ ‫י‪õ‬תר ִ ַ‬ ‫‪à‬פרנסה ֵ‬ ‫קשות‪ .‬משראו זאת החיילים‪ ,‬פנו להם ועזבו את‬ ‫‪à‬רוח ‪ . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫נפ‪ָ ָ ְ ַ ְ õŁ‬‬ ‫לפרנסה ְ ֶ ַ‬ ‫ז‪õ‬כה ְ ַ ְ ָ ָ‬ ‫‪ë‬טריד ַ ְ‬ ‫מ‪ä‬סר א‪õ‬ד‪õ‬ת ַה ַ ְ ִ‬ ‫האכילה ֶ‬‫‪à‬תאו‪õ‬ת ָ ֲ ִ ָ‬ ‫‪â‬ברי ָ‬ ‫המצמצם ְ ַ ֲ‬ ‫ה‪ë‬איר | ִ ְ ֵ‬ ‫נעם | ַ ְ ַ ְ ֵ‬ ‫א‪õ‬ר ַ ֵ ִ‬ ‫אמרי ֹ ַ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫‪Ł‬על‬‫הבטחה ֶ ַ‬ ‫ה‪Łá‬מ‪äç‬ת | ַ ְ ָ ָ‬ ‫טרד‪õ‬ת ַ ַ ְ ִ‬ ‫‪õ‬תיה' – ִ ְ‬ ‫וקלל ֶ ָ‬ ‫‪Ł‬נה ְ ִ ְ‬ ‫'‪ô‬כלה ָ ָ‬ ‫אוצר פניני החסידות‬ ‫י‪ł‬ראל | ִ ְ ֶ‬ ‫ֵ‪à‬ית ִ ְ ָ ֵ‬ ‫מ‪Ł‬יכ‪õ‬ת‬ ‫‪ָ ŁçŁ‬ל‪ִ ְ ã‬‬ ‫‪éŁ‬ן ֶ ֵ‬ ‫מ‪é‬ל ֶ ֵ‬ ‫‪ô‬או‪õ‬ת ִ ָ‬ ‫מ‪Ł‬יכ‪õ‬ת ַל ַ ֲ‬ ‫‪ì‬פ‪ִ ְ Ł‬‬ ‫‪ַ ŁçŁ‬לֶ ֶ‬ ‫‪Łé‬ם ֶ ֵ‬ ‫אמת | ְ ֵ‬ ‫‪ł‬פת ֱ ֶ‬ ‫ְ ַ‬ ‫‪ï‬רנסה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬א‬ ‫טר ַ‪â‬ת ַה ַ ְ ָ ָ‬ ‫מהאדם ִ ְ‬‫‪äô‬סר ֵ ָ ָ ָ‬ ‫‪õô‬רה ַ‬ ‫על ָ‬ ‫ק‪à‬לת ֹ‬ ‫ידי ַ ָ ַ‬ ‫ְֵ‬ ‫ומזוזה בפתחו‪ ,‬מוחזק הוא שלא יחטא ‪ -‬שהרי‬ ‫לקרבת ה' ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫המקום מבלי לעשות לבעל התניא מאומה‪.‬‬ ‫‪à‬רכ‪õ‬ת ְ‪á‬ד‪õ‬ל‪õ‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ï‬נחס | ַ ֵ‬ ‫‪ä‬דרכים ְ ִ ְ ַ‬ ‫אמרי ִ ְ ָ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫‪Ł‬אין‬ ‫מ‪ï‬ני ֶ ֵ‬‫‪à‬הס ֵ‪ô‬ר ִ ְ ֵ‬ ‫‪ìŁ‬אמר‪ְ ֶ ְ ä‬‬ ‫‪à‬רכ‪õ‬ת ֶא ָ‪ê‬א ֶ ֶ ֶ ְ‬ ‫ה‪õô‬כחה ֵהם ְ ָ‬ ‫עניני ַ ֵ ָ‬ ‫‪à‬ג‪äê‬י ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬א‬ ‫ל‪äñ‬טי ִ‪ł‬יח‪õ‬ת | ָ‪é‬ל ִ ְ ְ ֵ‬ ‫ִ ֵ‬ ‫רק מי שיש לו תפילין בראשו ‪ -‬שבראשו מונחים‬ ‫לעם‬‫‪é‬ברכ‪õ‬ת ִוי‪äŁ‬ע‪õ‬ת ְ ַ‬ ‫ה‪õô‬כחה ִ ְ ָ‬ ‫‪â‬ברי ַ ֵ ָ‬ ‫‪ä‬מפר ִ‪Ł‬ים ֶאת ִ ְ ֵ‬ ‫מר‪ë‬זים ְ ָ‬‫‪õôà‬כח‪õ‬ת ְ ֻ ָ ִ‬ ‫‪ï‬כים ְ ָ ְ‬ ‫מה ְ ִ‬ ‫‪â‬יקים ְ ַ‬ ‫‪à‬ינה | ַצ ִ ִ‬ ‫‪â‬ברי ִ ָ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫‪áŁ‬ם‬‫‪à‬אפן ֶ ַ‬‫‪à‬אדם ְ ֹ ֶ‬ ‫טב‪ä‬ע ָ ָ ָ‬‫להי‪õ‬ת ָ ַ‬ ‫צריכה ִ ְ‬‫ית‪à‬ר‪ָ ִ ְ ü‬‬ ‫ה‪⁄‬ם ִ ְ ָ ַ‬ ‫מציא‪ä‬ת ַ ֵ‬ ‫א‪õ‬ריתא | ְ ִ‬ ‫‪à‬יכל ָ‪ô‬ן ָלב‪õ‬א ְ ִ‬ ‫‪ï‬ת‪á‬מי ַ ְ ָ‬ ‫ִ ְָ‬ ‫ִ ְֵָ‬ ‫יש לו מזכירים והן הם המלאכים שמצילים אותו‬ ‫‪ł‬ראל ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ä‬ברכ‪õ‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ô‬רים ט‪õ‬ב‪õ‬ת ְ ָ‬ ‫‪ä‬מס ָ ִ‬ ‫‪õ‬כ‪áְ ã‬נ ִ‪ä‬זים ֻ ְ‬ ‫י‪äŁ‬עה | ְ‪à‬ת ָ‬ ‫עטרת ְ ָ‬ ‫ִי ְ ָ ֵ‬ ‫ֲ ֶֶ‬ ‫ית‪à‬ר‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ü‬ב‬ ‫‪é‬תיבה' ‪ . . . . . . . . . . . .‬ב‬ ‫ו'א‪õ‬ת‪õç‬ת ַה ְ ִ ָ‬ ‫החקיקה' ְ ִ‬ ‫מא‪ַ ָ ְ ִ õô‬‬ ‫‪õ‬ת‪õç‬ת ַ ֲ ִ ָ‬ ‫י‪éŁ‬ח ֵ ִ‬ ‫‪à‬הלה ֹלא ִ ְ ַ‬ ‫‪à‬חינת 'א ִ‬ ‫‪à‬מ‪ð‬ב ֶ‪Ł‬ל ֶ ָ ָ‬ ‫‪õô‬רה | ְ ִ ַ‬ ‫ל‪äñ‬טי ָ‬ ‫ְַָ‬ ‫ִ ֵ‬ ‫תפילין‪ ,‬שבמחשבתו קשורה וצמודה באשר כתוב‬ ‫כאשר ראו זאת החסידים אמרו כי מופת הוא‬ ‫וז‪õ‬כים‬ ‫מע ָ‪ł‬יו ְ ִ‬ ‫להיטיב ַ ֲ‬‫עצמ‪ִ ֵ ְ õ‬‬ ‫מק‪à‬ל ַעל ַ ְ‬ ‫אחד ְ ַ ֵ‬ ‫‪õô‬כחה ָ‪é‬ל ֶ ָ‬ ‫‪à‬קריאת ַה ֵ ָ‬ ‫אמת | ִ ְ ִ ַ‬ ‫‪õô‬רת ֱ ֶ‬ ‫ַ‬ ‫הה‪ïŁ‬ע‪õ‬ת ‪ . . . . . . . .‬ג‬ ‫לכל ַ ַ ְ ָ‬ ‫ז‪õ‬כים ְ ָ‬ ‫ה‪à‬רית ִ‬ ‫‪Łà‬מירת ַ ְ ִ‬‫ה‪å‬היר‪ä‬ת ִ ְ ִ ַ‬ ‫‪é‬פי ַ ְ ִ‬ ‫מ‪Ł‬ה | ְ ִ‬ ‫‪à‬אר ֹ ֶ‬ ‫ֵֵ‬ ‫מלחטוא שנאמר (תהלים לד ח) ‘חונה מלאך ה’ סביב‬ ‫‪õô‬רה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ä‬פ‪õ‬סקים ‪ . .‬ו‬‫ְִ‬ ‫‪á‬מרא‬ ‫לל‪äë‬ד ְ ָ ָ‬ ‫וחסיד‪ä‬ת ְ ִ‬ ‫מ‪ä‬סר ַ ֲ ִ‬ ‫ספרי ָ‬ ‫‪à‬מ‪ô‬ן ָ‬ ‫‪Łà‬למ‪ä‬ת ְ ַ ַ‬ ‫הח‪äê‬ק ֵ‪à‬ין ִל‪äë‬ד ִ ְ ֵ‬ ‫להתק‪ֵ ְ ִ Łâ‬‬ ‫‪â‬וד | ַ ִ‬ ‫ְִ ְֵַ‬ ‫חמ‪â‬ת ָ ִ‬ ‫ֶ ְַ‬ ‫ההתח ְ‪äŁâ‬ת‬‫‪à‬חינת ַ ִ ְ ַ‬ ‫‪ä‬לג‪õê‬ת ֶאת ְ ִ ַ‬ ‫להאמין ְ ַ‬ ‫‪õô‬ציא‪ִ ֲ ַ ְ – 'ä‬‬ ‫חד‪ִ Ł‬‬ ‫מ‪ï‬ני ָ ָ‬ ‫‪àŁ‬כל י‪õ‬ם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ג‬ ‫'וי‪Ł‬ן ִ ְ ֵ‬ ‫עין | ְ ָ ָ‬ ‫ַ‪à‬ת ַ ִ‬ ‫ֶ ְָ‬ ‫ליראיו ויחלצם’‪ ,‬בריך רחמנא דסייען” עכ”ל‪.‬‬ ‫בפרשיות שבתפילין‪ ,‬והוא ‘יחודו ואחדותו יתברך‬ ‫מרבם‪ ,‬אך בעל התניא אמר שאין זה מופת אלא‬ ‫נ‪Ł‬מת‪õ‬‬‫האדם ֶאת ִ ְ ָ‬ ‫מעלה ָ ָ ָ‬ ‫לאט ַ ֲ ֶ‬ ‫לאט ְ ַ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ְוי‪õ‬ם ִ‪é‬י ְ ַ‬ ‫ה‪ô‬פ‪ê‬ה ְ ָ‬ ‫טעם ַ ְ ִ ָ‬ ‫ל‪Ł‬ר ָ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ãŁ‬ו‬ ‫‪õ‬ספת ‪ . . . . . .‬ו‬ ‫מצוה נ ֶ ֶ‬ ‫לק‪ç‬ם ִ ְ ָ‬‫‪ä‬מ‪õôŁ‬קק ְ ַ ֵ‬ ‫‪à‬מצוה ִ ְ ֵ‬ ‫‪õ‬סק ְ ִ ְ ָ‬ ‫‪ł‬כר‪Łֶ õ‬ל ָהע ֵ‬ ‫מ‪Ł‬ה | ַ ַ‬ ‫י‪õ‬סף | ְ ָ‬ ‫‪à‬אר ֹ ֶ‬ ‫‪â‬ברי ֵ‬ ‫ְְָ‬ ‫ֵֵ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫האדם‬‫הנהגת ָ ָ ָ‬‫‪ô‬היה ַ ְ ָ ַ‬ ‫‪êŁ‬א ִ ְ ֶ‬ ‫זק‪ä‬פה' – ֶ ֹ‬ ‫'‪à‬ק‪õ‬מה ְ ָ‬ ‫ק‪õ‬ממ‪äç‬ת ְ ָ‬ ‫אתכם ֲ ִ‬ ‫‪à‬המה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫י‪Ł‬ר‪ä‬ת ‪ . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫‪ëŁ‬ה‪ä‬ת‪ְ ַ õ‬‬ ‫אבינ‪ַ ֶ ä‬‬ ‫מ‪ç‬עקב ָ ִ‬‫עמלק ָהפ‪ֹ ֲ ַ ִ üä‬‬ ‫וא‪õ‬ל‪ֶ ְ ֶ ü‬‬ ‫‪õô‬רת ָאב‪õ‬ת | ָ ֵ‬ ‫מ‪⁄‬מ‪ä‬אל | ֲ ָ ֵ‬ ‫‪à‬בחינת ְ ֵ ָ‬ ‫ֵ‪Ł‬ם ִ ְ ֵ‬ ‫ַ‬ ‫ְִִ ַ‬ ‫‪àŁà‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ìŁ‬י | ֶ ֵ‬ ‫ה‪á‬ר ֻ ִ‬‫ילק‪ä‬ט ַ ֵ ְ‬ ‫ְַ‬ ‫‪⁄‬כינה ‪ . . . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫ה‪ê‬בן | הקב"ה ִ ְ ַ‬ ‫מח‪ł‬ף ַ ָ ָ‬ ‫ְַ ֹ‬ ‫ואשר לו הכח והממשלה’‪ ,‬ובהציווי ‘לשעבד על‬ ‫זכות מצות תפילין‪ ,‬שכן כתוב (דברים כח י) “וראו‬ ‫‪ł‬ביעה ‪ . . . . . .‬ז‬ ‫‪é‬די ְ ִ ָ‬ ‫‪Ł‬א‪õ‬כלים ְ ֵ‬ ‫‪Łá‬מים ְ ַ ָ‬ ‫לי‪ł‬ראל ַאף ַעל ִ‪ï‬י ֶ ְ ִ‬ ‫ירידת ְ ָ ִ‬ ‫ה‪ô‬ר ְ ִ ַ‬ ‫‪ï‬נים ְ ִ ְ ָ ֵ‬ ‫‪ł‬יאת ָ ִ‬‫נבחר | ְנ ִ ַ‬ ‫‪é‬סף ִ ְ ָ‬ ‫ֶֶ‬ ‫‪ł‬ראל ‪ . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫‪Łà‬ביל ַה ְ ִ ָ‬ ‫נ‪Ł‬מ‪õ‬ת ִי ְ ָ ֵ‬ ‫‪ł‬ראל ִ ְ ִ‬ ‫לער‪ְ ִ ü‬‬ ‫יגאל ֶאת ִי ְ ָ ֵ‬ ‫קצבה ְ ֵ ֶ‬ ‫ואין ִ ְ ָ‬ ‫ער‪ֵ ְ ü‬‬ ‫ה‪ê‬בן | ֵאין ֵ ֶ‬ ‫מח‪ł‬ף ַ ָ ָ‬ ‫ְַ ֹ‬ ‫ודברים נפלאים כתב בענין זה השפת אמת‬ ‫ה‪⁄‬ל‪õ‬ם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ז‬ ‫אל‪ç‬ה‪ . . . . . . . . . . . . . . ä‬ז‬ ‫ידי ֵ ִ ָ‬ ‫מביאה ֶאת ַ ָ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ַעל ְ ֵ‬ ‫‪ô‬מידים ְ ָ‬ ‫‪õô‬רה ְ ִ ָ‬ ‫הקרבת ְ ִ ִ‬ ‫מלכים | ַה ָ‬ ‫קד‪ä‬מים | ַ ְ ָ ַ‬ ‫מ‪ä‬סר ְ ָ ִ‬ ‫נחל ְ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ַַ‬ ‫ה‪õà‬רא ‪ . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫‪ä‬מת‪ä‬קים ֵהם‬ ‫‪õ‬תם ְ ִ‬ ‫‪ë‬ק‪ç‬מים א ָ‬ ‫לעב‪õ‬דת ַ ֵ‬ ‫הנאה ַל ְ ַ ְ ִ‬ ‫‪õà‬ערה ַ ֲ ַ‬ ‫טעם יֵ‪ָ ָ ֲ Ł‬‬ ‫‪é‬א‪ָ ֵ Ł‬‬ ‫להם ַ ַ‬ ‫התלהב‪ä‬ת ְ ֵ‬ ‫‪ֶ ָ ŁçŁ‬‬ ‫מים ַח ִ‪ç‬ים | ִ ְ ַ ֲ‬ ‫‪ë‬צ‪õ‬ת ֶ ֵ‬ ‫קד‪ַ | Ł‬ה ִ ְ‬ ‫‪à‬אר ַ ִ‬ ‫ֶַזרע ֶֹ‬ ‫ְֵ‬ ‫ידיהם תאות הלב והנשמה שבראש עם שאר‬ ‫כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”‪.‬‬ ‫‪ì‬ביא ז‬ ‫אלָ‪ç‬ה‪ַ ä‬הָ ִ‬ ‫ידי ֵ ִ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ַעל ְ ֵ‬ ‫‪ô‬מידים ְ ָ‬ ‫להקרבת ְ ִ ִ‬ ‫ה‪é‬ת‪ä‬ב ְ ַ ְ ָ ַ‬ ‫רמז ַ ָ‬ ‫ו‪ç‬אמר ָ‪Ł‬א‪ä‬ל | ֶ ֶ‬ ‫ַֹ ֶ‬ ‫מאד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫ְ ֹ‬ ‫(פרשת חוקת‪ ,‬תרמ”א)‪“ :‬בכל איש ישראל שנשתלח‬ ‫לה ָ‪à‬א ֵאינ‪ְ õ‬כל‪ä‬ם ‪ . . . . . .‬ח‬ ‫וק‪à‬לה ְ ַ‬ ‫‪äŁô‬בה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫‪äŁô‬בה ְ ַ ָ ָ‬‫‪à‬לא ְ ָ‬ ‫ידי ְ ָ‬ ‫ה‪õô‬רה | ִו‪äâ‬י ְ ֹ‬ ‫‪äíç‬רים ַעל ְ ֵ‬ ‫חפץ ַח ִ‪ç‬ים ַעל ַ ָ‬ ‫‪ïé‬רת ַה ִ ִ‬ ‫ִ‪Ł‬יר ָמע‪õ‬ן | ַ ָ ַ‬ ‫ֵָ‬ ‫‪ä‬לד‪à‬ר ִ‪äàâ‬ר‬ ‫‪õôà‬רה ְ ַ ֵ‬ ‫לעסק ַ ָ‬ ‫‪çŁ‬כ‪õ‬ל ַ ֲ ֹ‬ ‫אהבה ֶ ָ‬ ‫מרב ַ ֲ ָ‬ ‫‪à‬עפר ֵ ֹ‬ ‫ית‪à‬ר‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ü‬ה‬ ‫להת‪á‬ל‪á‬ל ֶ ָ ָ‬ ‫אביב | ֵי‪ֵ ְ ַ ְ ִ ְ Ł‬‬ ‫לפני ַה ֵ‪⁄‬ם ִ ְ ָ ַ‬ ‫ִ‪ֵäéà‬רי ָ ִ‬ ‫אחד ִ ְ ֵ‬ ‫ֶָ‬ ‫חושיו וכוחותיו’‪ ,‬זה הוא אשר מובטח שלא יחטא‪,‬‬ ‫שאלוהו חסידיו‪ :‬ומדוע מהתפילין שלנו אין הם‬ ‫‪ëô‬ה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫‪à‬ע‪õ‬לם‬ ‫לה‪õ‬ריו ָ ָ‬ ‫ר‪ä‬ח ְ ָ‬ ‫נחת ַ‬ ‫‪õá‬רם ַ ַ‬ ‫‪àŁà‬ת ֵ‬ ‫‪õô‬רה ְ ַ ָ‬ ‫לא ַ ָ‬ ‫‪à‬רית ָאב‪õ‬ת ֹ‬ ‫המח‪ִ Łâ‬ח‪ָ Łäâ‬‬ ‫יה‪õ‬נתן | ְ ִ‬ ‫קד‪ä‬מים | ַ ְ ַ ֵ‬ ‫מדר‪ָ ָ ְ Ł‬‬ ‫נחל ְ ִ‬ ‫ִ ְַ‬ ‫ַַ‬ ‫‪ł‬מחה‬‫יתמ‪ê‬א ִ ְ ָ‬ ‫לא ִ ְ ַ ֵ‬ ‫‪ï‬תי ֹ‬ ‫‪õô‬רה ִמי ֶ ִ‬ ‫טעמי ָ‬ ‫לטעם ַ ֲ ֵ‬ ‫‪õåŁ‬כין ִ ְ ֹ‬ ‫אחר ֶ ִ‬ ‫וחדוה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫אמת | ַ ַ‬ ‫‪ł‬פת ֱ ֶ‬ ‫ְ ַ‬ ‫ְ ְֶָ‬ ‫בעוה”ז שהיא מקום סכנה הולך עמו עזר עליון”‪,‬‬ ‫ַה ָ‪à‬א ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫למעלה‬ ‫האלקי ֶ‪Ł‬ה‪ä‬א ְ ַ ְ ָ‬ ‫ה‪äàâ‬ק ָ ֱ ֹ ִ‬ ‫האדם ֶאת ַ ִ‬ ‫מפסיד ָ ָ ָ‬ ‫העברה ַ ְ ִ‬ ‫ידי ָ ֲ ֵ ָ‬ ‫מ‪⁄‬מ‪ä‬אל | ַעל ְ ֵ‬ ‫ֵ‪Ł‬ם ִ ְ ֵ‬ ‫כי מכל המתנות שנתן השי”ת לאבותינו נשאר לנו‬ ‫כי מורא ופחד ואימת ה’ אלקיו עליו ואהבתו‬ ‫ה‪à⁄‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫נבהלים? נענה הרה”ק ואמר‪ :‬בגמרא (ברכות ו‪).‬‬ ‫‪õ‬לם ַהֶ‪å‬ה ‪ . . . .‬ח‬ ‫ל‪ł‬כר ַאף ָ‪à‬ע ָ‬ ‫ז‪õ‬כה ְ ָ ָ‬ ‫ה‪õô‬רה ְ‪à‬י‪õ‬ם ַ ַ ָ‬ ‫‪ä‬במצ‪õ‬ת ֶ‬ ‫הארץ | ִע ַ‪ñ‬ר ִל‪äë‬ד ַ ָ‬ ‫‪àŁà‬ת ְ‪à‬ת ָ‪õ‬רה ְ ִ ְ‬ ‫הע‪õ‬סק ְ ַ ָ‬ ‫מעשי צדיקים ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ט‬ ‫מ‪å‬מרת ָ ָ ֶ‬ ‫‪â‬וד | ָ ֵ‬ ‫ִ ִ ְַ‬ ‫‪à‬נין ָ ִ‬‫ִ ְַ‬ ‫‪àŁ‬ע‪õ‬לם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫לאחר‬ ‫האדם ַאף ְ ַ ַ‬ ‫‪ä⁄‬מ‪ַ ã‬על ָ ָ ָ‬ ‫‪⁄çŁ‬אר ִר ָ‬ ‫‪à‬אפן ֶ ִ ָ ֵ‬ ‫‪ë‬צוה ְ ֹ ֶ‬ ‫ו‪ł‬מחה ֶ ָ ָ‬ ‫לק‪ç‬ם ַה ִ ְ ָ‬ ‫וענג ְ ִ ְ ָ‬ ‫אדם | ֵי‪ֵ ַ ְ Ł‬‬ ‫ק‪äç‬מ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ã‬ה‬ ‫‪äŁ‬ע ְ ֶֹ‬‫‪Ł‬ע ַ‬ ‫מ‪é‬ל ַ ֲ‬ ‫‪õô‬לד‪õ‬ת ָ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ִ ָ‬ ‫ִָ‬ ‫ספיר ויהלום | הארה חסידית מן הפרשה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יב‬ ‫‪ìŁ‬דמה ל‪Łֶ õ‬ה‪ä‬א ָרח‪õ‬ק ֵמהשי"ת ה‪ä‬א ָקר‪õ‬ב ‪ . . . . . . . . .‬ה‬ ‫אלימל‪ִ | ü‬מי ֶ ִ ְ ֶ‬ ‫נעם ֱ ִ ֶ ֶ‬ ‫ַֹ‬ ‫הארות‪ ,‬רק שאינם יכולים להתגלות בפועל ממש‬ ‫קשורה עמו וצמודה‪ ,‬עכ”ד‪.‬‬ ‫נאמר “אלו תפילין שבראש”‪ ,‬שנמצאים בפנים‪,‬‬ ‫זוהר הקדוש | עם פרוש הכתר והכבוד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יד‬ ‫‪êŁ‬א‬ ‫רחמים ֶ ֹ‬ ‫יב‪ִ ֲ ַ Łñ‬‬ ‫‪ï‬רנסת‪ֵ ַ ְ õ‬‬‫‪à‬צרכי ַ ְ ָ ָ‬‫להתע ֵ‪í‬ק ְ ָ ְ ֵ‬ ‫קדם ֵצאת‪ַ ְ ִ ְ õ‬‬ ‫י‪Łé‬ל ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫הרמ"ל | ֶֹ‬ ‫מ‪Ł‬נת ָ ַ ַ‬ ‫ִ ְַ‬ ‫ִָ ֵ‬ ‫כמו שהיה בדור המדבר‪ ,‬וע”י המצוות שנתן לנו‬ ‫החוט המשולש לא במהרה ינתק‬ ‫במוחו של אדם ובראשו‪ ,‬אולם מתפילין שמניחם‬ ‫בס"ד‬ ‫הקב”ה יכולים למצוא אלה ההארות‪ ,‬כגון “במצות‬ ‫רבינו האוה”ח הק’ בפסוק “ויוציאנו ה’ ממצרים‬ ‫רק על הראש הם לא נבהלים‪.‬‬ ‫תפילין וציצית” שהם בחי’ הארה פנימיות שהיא‬ ‫ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות‬ ‫הרה”ק רבי חיים מטשערנוביץ זצ”ל בספרו‬ ‫דעת התורה ע”י התפילין והארה המקפת לאדם‬ ‫ובמופתים” (כו ח)‪ ,‬רמז כאן לג’ דברים הנ”ל‬ ‫באר מים חיים (פר’ תצוה עה”פ לא תהיה משכלה וגו’)‬ ‫לשמור אותו והוא ע”י מצות ציצית‪ ,‬יעו”ש‪.‬‬ ‫במאמרם ז”ל שבאמצעותם ניצול אדם מיצר‬ ‫מבאר ביסוד זה‪ ,‬דאמרו ז”ל (מנחות מג‪ ,):‬כל מי‬ ‫לשאלות הלכתיות בבית ההוראה הקש ‪8‬‬ ‫לונדון‬ ‫ניו יורק‬ ‫בני ברק‬ ‫ירושלים‬ ‫זמני כניסת‬ ‫רבנו תם‬ ‫כניסת השבת יציאת השבת‬ ‫רבנו תם‬ ‫כניסת השבת יציאת השבת‬ ‫רבנו תם‬ ‫כניסת השבת יציאת השבת‬ ‫רבנו תם‬ ‫כניסת השבת יציאת השבת‬ ‫ויציאת‬ ‫שבת קודש‪21:06 20:46 19:41 20:44 20:22 19:16 20:22 19:47 18:48 20:24 19:45 18:33 :‬‬ ‫מתחילים‬ ‫מחוברים‬ ‫את היום!‬ ‫להצטרפות‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫ישירות למייל האישי‬ ‫עיצוב ועימוד‪ :‬שוקי קנר‬ ‫ניתן להשיג את הגיליון‬ ‫קו מענה הלכה‬ ‫עיצוב ועימוד עלונים‪ :‬שוקי קנר‬ ‫מדי שבוע בכל סניפי‬ ‫"ספרי אור החיים"‬ ‫העלון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ירושלים‪ :‬ירמיהו ‪ | 13‬שאולזון ‪ | 49‬הפסגה ‪ | 45‬בר אילן ‪ | 4‬חבקוק ‪ • 2‬בית שמש‪ :‬שדרות‬ ‫האמוראים ‪ | 63‬נחל ניצנים ‪ | 3‬יהודה הנשיא ‪ • 6‬בני ברק‪ :‬רבי עקיבא ‪ | 152‬רבי עקיבא ‪68‬‬ ‫‪02-803-9999‬‬ ‫| הרב שך ‪ | 8‬אהרנוביץ ‪ | 12‬נחמיה ‪ | 28‬כהנמן ‪ • 64‬מודיעין עילית‪ :‬שד' יחזקאל ‪ | 2‬חפץ‬ ‫חיים ‪ 7‬אלעד‪ :‬יהודה הנשיא ‪ • 94‬אשדוד‪ :‬יהודה הנשיא ‪ | 8‬אליעזר בן הורקנוס ‪ 8‬ביתר‬ ‫או במייל‪rav@abiryaakov.com :‬‬ ‫עילית‪ :‬הרן ‪ • 9‬חיפה‪ :‬מיכאל ‪ 27‬נתיבות‪ :‬הרמב"ם ‪ 1‬נתניה‪ :‬הס ‪ 18‬פתח תקוה‪ :‬רוטשילד ‪75‬‬ ‫קו השיעורים – קול הלשון‪03-6171077 :‬‬ ‫לתגובות ולהצטרפות לקבלת הגליון במייל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ב‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים מאלפים‬ ‫מצדיקי הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫לפתע החל הגוי להתעוות בכאבים נוראים בפראות‪ ,‬משך בשערות ראשו בלע את לשונו‬ ‫וכל גופו החל להיטלטל אנה ואנה כאחוז תזזית‪...‬‬ ‫רק אחרי שהצליחו החסידים לשחד בכסף רב את מפקד בית הסוהר‪,‬‬ ‫ּובנֹות ּתֹולִ יד וְ ֹלא יִ ְהיּו לָ ְך ּכִ י יֵ לְ כּו ַּב ֶּׁש ִבי (כח מא)‪.‬‬ ‫ָּבנִ ים ָ‬ ‫הוכנס לתאו ספסל מרופד וניתנה לו רשות לשכב עליו גם במשך היום‪ ,‬הגוי‬ ‫פעם אחת‪ ,‬חלם הרה”ק ה’בית אהרן’ מקרלין‪ ,‬שקוראים לפניו בתורה‪ ,‬את‬ ‫שחרה לו מאוד על ה”תענוג” שזכה לו רבנו חרט על הספסל שתי וערב‬ ‫הפסוק בתורה ״בניך ובנותיך ילכו בשבי”‪ .‬ה’בית אהרן’ הבין שאין הדבר‬ ‫מתוך ידיעה ברורה שבגלל ה”ציור” הזה לא ישב הרבי על הספסל ואז יוכל‬ ‫מבשר טוב‪ ,‬ואכן לא עברו ימים מרובים‪ ,‬ונאסר חתנו הרה”ק רבי אברהם‬ ‫הגוי לשבת ולשכב עליו‪ ,‬ואכן כך היה רבנו הוסיף לעמוד‪ .‬ולא זו בלבד אלא‬ ‫יעקב מסאדיגורא [בנו של מרן הרה”ק מרוז’ין] זצ”ל‪ ,‬וסיבת מאסרו היה‬ ‫שכדי לא לשמוע את צלצולי פעמוני הכנסייה הסמוכה‪ ,‬אטם רבנו את אוזניו‬ ‫עלילת רשע שהעלילו עליו‪ ,‬ומעשה שהיה כך היה‪:‬‬ ‫במשך כל שעות היום למען לא ישמע את המתחולל בחוץ‪ ,‬כך עמד רבנו זמן‬ ‫שנים מועטות בלבד עברו מאז קיבל עליו הרה”ק מסדיגורא את עול‬ ‫ממושך על רגליו בפינת החדר דבוק במחשבותיו ותפוס בשרעפיו ומתייחד‬ ‫הנהגת החסידים אשר באו לחסות בצל קדושתו לאחר הסתלקות בסערה‬ ‫עם קונו ללא ניע וללא זיע‪.‬‬ ‫השמימה של אביו הגדול עטרת תפארת ישראל מרן הס”ק מרוזין זיע”א‬ ‫החסידים דאגו מאוד לרבנו וצער רב הצטערו בגינו אך למרות המאמצים‬ ‫שנסתלק בג’ מרחשון תרי”א‪.‬‬ ‫שהשקיעו כדי להקל עליו לא עלה הדבר בידם‪ ,‬ויותר מכך אותו גוי רשע‬ ‫והנה קפצה עליו רוגזה של מלכות שטפלה עליו עוון חמור כאילו היה‬ ‫שראה כי השיג את מטרתו הוסיף להתעלל ברבנו ביתר שאת‪ ,‬והשומרים לא‬ ‫שותף לזיוף רובלים של מלכות רוסיה‪ .‬וכך הווה עובדה באחד מכפרי רוסיה‬ ‫רק שלא גערו בגוי אלא שעוד עודדו בעקיפין את התגרותו הפרועה‪.‬‬ ‫התגורר יהודי בשם חייקל שהתפרנס ממלאכה בזויה‪ ,‬האיש היה מדפיס‬ ‫סופו של אותו גוי היה מר ונמהר‬ ‫רובלים מזויפים במרתף ביתו ועל ידי כך התעשר‪ ,‬עברו ימים ודבר התרמית‬ ‫באחד מימי שני בשבוע‪ ,‬כשעמד הרבי‬ ‫התגלתה לשלטונות הרוסיים‪ ,‬שמיהרו לשים ידם על היהודי שפשע‪.‬‬ ‫רגעים מספר נאנק‬ ‫והתפלל‪ ,‬פתח הגוי בשירה אדירה‬ ‫אותו יהודי אף שלא היה חסיד סאדיגורה‪ ,‬הזדמן פעם לסאדיגורה ונכנס‬ ‫ופרועה להכעיס במתכוון ולהפריע בכאביו כשהוקל לו מעט‬ ‫גם הוא אל רבנו כשנודע הדבר לשלטונות שמחו כפל כפליים‪ ,‬כשהשלטונות‬ ‫לרבי בתפלתו ובמחשבותיו הטהורות‪ .‬החל לזעוק בקול גדול‪:‬‬ ‫טענו שמסתבר שגם לרבי יש יד במעל הזה‪ ,‬שהרי הוא מסתודד לו עם הרבי‪,‬‬ ‫הצילו! אני מת! הצילו!‬ ‫בהגיע רבנו לתפלת “והוא רחום” בפסוק‪:‬‬ ‫ואם כן הזדמנות פז היא להפליל את הרבי ובכך יוכלו לנקום את נקמתם בבנו‬ ‫וקלס השומרים נכנסו בבהלה‬ ‫“הבט משמים וראה כי היינו ללעג‬ ‫בגויים”‪ ,‬נאנח רבנו במר לבבו אך מיד‬ ‫של הרבי המפורסם מרוז’ין שהצליח להטעותם ולהיחלץ מידיהם‪ ,‬ואכן לאחר‬ ‫חיפושים נרחבים בביתו מצאו השלטונות מכתב שנשלח אל חייקל מהמו”ץ של‬ ‫המשיך לומר בהתלהבות ובשמחה‪“ :‬ובכל לשמע זעקותיו‪ ,‬ונדהמו‬ ‫העיר “באר” ובו כתוב כדברים האלה‪“ :‬אל תירא ואל תחת‪ ,‬הזכרתיך אצל הרבי‬ ‫לראות את רבנו עומד‬ ‫זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו”‬ ‫שיאריך ימים‪ ,‬ובפיו הק’ איחל לך ברכה והצלחה בכל אשר תפנה”‪ ...‬בעקבות‬ ‫בפינת החדר עטוף‬ ‫וחזר על קריאה זו פעמים אחדות‪.‬‬ ‫אותו מכתב יצאו חיילי הצאר ‪ -‬לרוע הגזירה ‪ -‬לחפש את המו”ץ מ”באר”‬ ‫בטלית ועטור בתפילין‬ ‫בכאבים‬ ‫לפתע החל הגוי להתעוות‬ ‫ולפשפש בביתו‪ ,‬בחדוות ניצחון פרצו לתוך ביתו הפכו בכל כליו וארונותיו‪,‬‬ ‫פניו מוסבות אל הקיר‬ ‫ראשו‬ ‫בשערות‬ ‫נוראים בפראות‪ ,‬משך‬ ‫ועלה בידם לתפוס מכתבים שהגיעו אל המו”ץ מחצרו של הרבי מסאדיגורה‪.‬‬ ‫בלע את לשונו וכל גופו החל להיטלטל‬ ‫ורק שפתיו נעות ואינו‬ ‫אנה ואנה כאחוז תזזית‪ .‬רגעים מספר‬ ‫במכתבים אלו מאשר הגבאי בכתב ידו‪ ,‬כי עשה שליחותו של המשלח‬ ‫כראוי‪ ,‬וכי מסר את ה”קוויטלאך” לידי רבנו‪ ,‬ואמנם ‪ -‬כותב הגבאי במפורש ‪-‬‬ ‫נאנק בכאביו כשהוקל לו מעט החל שומע כלל את צרחותיו‬ ‫כי הרבי בירך את חייקל בן שרה חאשע ב”ברכת הצלחה במסחריו”‪...‬‬ ‫לזעוק בקול גדול‪ :‬הצילו! אני מת! הצילו! של הגוי‪ .‬לידו משתולל‬ ‫באמתחתו של המו”ץ אף נמצאו כמה קבלות של “פדיונות” שהגבאי‬ ‫הגוי מתייסר וצורח‬ ‫השומרים נכנסו בבהלה לשמע זעקותיו‪,‬‬ ‫מאשר כי הונחו על שולחנו של הרבי‪.‬‬ ‫ונדהמו לראות את רבנו עומד בפינת הוציאוני מכאן! אני מת!‬ ‫ובכן האם צריכים להוכחה יתירה מכך‪ ,‬שלא זו בלבד שהרבי ידע על‬ ‫פניו הרבי קורע אותי לגזרים‪...‬‬ ‫החדר עטוף בטלית ועטור בתפילין‬ ‫מוסבות אל הקיר ורק שפתיו נעות ואינו‬ ‫עסקיו של חייקל‪ ,‬אלא גם היה שותף פעיל בזיוף המטבעות ותמורת זה קיבל‬ ‫הרבי את חלקו ב”פדיונות”‪ ,‬וממילא אחת דינו להיענש כ”חותר תחת שלטונו‬ ‫שומע כלל את צרחותיו של הגוי‪ .‬לידו‬ ‫של הוד מלכותו של הצאר”?‬ ‫משתולל הגוי מתייסר וצורח הוציאוני מכאן! אני מת! הרבי קורע אותי‬ ‫על סמך עלילת שווא זו פנתה הממשלה הרוסית אל ממשלת אוסטריה‪,‬‬ ‫לגזרים‪...‬‬ ‫שעמה עמדה בהסכם הסגרת פושעים‪ ,‬בדרישה להסגיר לידיהם את הרבי‬ ‫בפחד גדול רצו השומרים אל מפקד הכלא‪ ,‬כדי להודיעו על הנעשה בתאו‬ ‫בטענה שגם הוא מעורב בפרשת הזיוף‪.‬‬ ‫של רבנו‪ ,‬והנה התגלה לפניהם מחזה דומה המפקד בכבודו ובעצמו התגולל‬ ‫הממשלה האוסטרית קיבלה את טענת העלילה‪ ,‬ומתוך קיום הסכמי‬ ‫על רצפת חדרו כשיכור ופניו מעוותות מכאב‪ ,‬לפתע עלה בדעתו של אחד‬ ‫הסגרה הדדיים שלחו את חיילי המחוז לאסור את רבנו‪ .‬באביב של שנת‬ ‫השומרים רעיון‪ :‬הוא חזר לתאו של רבנו הוציא מתוכו את הגוי‪ ,‬ורק אז הוקל‬ ‫תרט”ז‪ ,‬ימים אחדים לאחר חג הפסח צרו השוטרים על ביתו של רבנו‬ ‫לשני הגויים‪.‬‬ ‫מסאדיגורה‪ ,‬הם החרימו חפצים ככל העולה על רוחם‪ ,‬ובהם חפצים יקרים‪,‬‬ ‫וכך נשאר רבנו לבדו עם בוראו מבלי שיופרע מעבודתו בקודש‪ ,‬באותו יום‬ ‫כתבי קודש‪ ,‬ספרים ומעות ארה”ק שנאספו ונשתמרו בבית רבנו‪ ,‬שכיהן‬ ‫ידעו צוררי ישראל כי יש אלוקים לישראל‪ ,‬והוא א‪-‬ל נקמות התובע עלבונם‪.‬‬ ‫כנשיא ארץ ישראל לכולל וואהלין‪ .‬אסרוהו והובילוהו אל בית האסורים‬ ‫בו ביום הוכנס רבנו לחדר גדול מואר ומרווח יחסית‪.‬‬ ‫המפורסם של טשערנוביץ‪.‬‬ ‫למרות כל היסורים שהיו מנת חלקו במשך כל חודשי מאסרו נשא רבנו‬ ‫דבר מעצרו של רבנו התפשט חיש מהר בעולם היהודי כולו‪ ,‬חסידי בית‬ ‫את סבלו בלי להתלונן ולו גם פעם אחת‪ ,‬אף על פי שהרגשתו הגופנית היתה‬ ‫רוזין לבשו יגון ואנחה והחלו בפעולות הצלה‪.‬‬ ‫רעה‪ ,‬לא נשברה רוחו כמנהגו תמיד עסק גם בכלא בעבודה רוחנית‪ .‬ובאין‬ ‫העולם התורני כולו לעדותיו ולשבטיו‪ ,‬התקומם בסופה וסערה נגד עלילת‬ ‫ספרים עמו שינן לעצמו במשך כל הזמן את כל ד’ חלקי שו”ע על נושאי‬ ‫הדם המרושעת שניתכה על רבנו‪ ,‬לכולם היה מובן מאליו גם לנער ובעל דעה‬ ‫כליהם בע”פ‪.‬‬ ‫קטנה כי כל עניין המכתבים והנאמר בהם אין בכל אלה להטיל אף צל היגיון‬ ‫למקורביו ששאלוהו מה דעתו על ישיבתו בבית הכלא השיב‪ ,‬אם יכול אני‬ ‫ב”שותפות” הרבי בעסקיו של חייקל‪ .‬לא היה ממילא אפילו טעם להצטדק‬ ‫לעבוד את קוני ללא הפרעות‪ ,‬מה לי כאן מה לי במקום אחר‪.‬‬ ‫בפני רודפי נפש‪ ,‬שלגודל עבודתו בקודש ורוממותו מענייני העוה”ז‪ ,‬אין‬ ‫לאחר לחצים על השלטון מגורמים שונים בעולם‪ ,‬ובייחוד התערבותו של‬ ‫לרבנו כל שייכות לעילה שנרקמה עליו‪.‬‬ ‫השר היהודי מר משה מונטפיורי שהוזעק במיוחד מאנגליה לשם כך‪ ,‬והגיע‬ ‫והנה הגיע היום והרבי הושלך לתוך חדר אפל וצר בלי שיוכל לראות את‬ ‫לווינה בירת אוסטריה כדי ללחוץ על שחרורו של רבנו‪ ,‬הצליחו לשכנע את‬ ‫אור השמש‪ ,‬ואף להסתובב בו אי אפשר היה לו‪ .‬בתקופה הראשונה למעצרו‬ ‫השלטונות כי אין כל סיבה למאסר‪ ,‬והּוצאה פקודת שחרור‪.‬‬ ‫גם הושפל עד דכא‪ ,‬כאשר לתוך התא המחניק הכניסו הצוררים‪ ,‬גוי פושע‬ ‫לאחר חמשה עשר חודשים (!) ביום ד’ כ”ג תמוז תרי”ח שוחרר רבנו ממאסרו‪,‬‬ ‫ושונא ישראל שהציק מאוד לרבי בזדון וברשע‪ .‬במשך כל שעות היום הוכרח‬ ‫וחזר לביתו שבסאדיגורה לשמחת לבם של המוני החסידים בכל העולם‪.‬‬ ‫רבנו לעמוד על רגליו בלי רשות להישען על הקיר‪ ,‬בעוד הפושע ההוא עומד‬ ‫(מתוך הספר תל תלפיות)‬ ‫מולו מלגלג עליו ומפריע לו ללמוד ולהתפלל‪.‬‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ג‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים מאלפים‬ ‫מצדיקי הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫כאן אזר המוהל אומץ ושאל אותו‪“ :‬אבל מדוע? הרי את‬ ‫כשמוע ר’ אהרן כן‪ ,‬קפץ ממקומו בהתרגשות‪‘ :‬לי יש עוד זוג תפילין‬ ‫כל היתר המצוות אינך מקיים‪ ,‬למה דווקא במצוה זו אתה‬ ‫מהודרים שמונחים בחדרי וממתינים ליהודי שיניחם’‬ ‫מסתכן כל כך?”‪ .‬והקצין השיב‪“ :‬את החותם שהטביע בי‬ ‫ֹלקיָך וגו’ (כו יא)‪.‬‬ ‫וְ ָׂש ַמ ְח ָּת ְבכָ ל ַהּטֹוב ֲא ֶׁשר נָ ַתן לְ ָך ה’ ֱא ֶ‬ ‫אבי כשאני הייתי בן ‪ 8‬ימים אני רוצה להטביע בבני אחרי”‪.‬‬ ‫סיפר לי ידידי מארץ הקודש‪ ,‬הרה”ח ר’ אהרן אסייג שליט”א‪ ,‬המשמש כמנהל‬ ‫תלמוד תורה ‘חניכי הישיבות’ בעיר נתיבות‪ ,‬על טהרת הקודש‪ ,‬שיש לו קשר עם נדיב‬ ‫את האפיזודה הבאה סיפר הרה”ג רבי ישראל מאיר לאו שליט”א‬ ‫אחד שנוהג מזה תקופה לנדב כל חודש את המעשרות שלו לטובת התלמוד תורה‪,‬‬ ‫באחת משיחותיו‪:‬‬ ‫פעם אחת אמר לו שנזדמנו לו שני זוגות תפילין מהודרים ביותר‪ ,‬אשר אין לו צורך‬ ‫הסופר ניצול השואה אלי ויזל הגיע לברית המועצות כשמסך‬ ‫בהם‪ ,‬והוא רוצה שיקחם ויתן אותם למי שנצרך להם‪.‬‬ ‫הברזל עדיין הפריד בין היהודים שם לעולם כולו‪ ,‬יהודים אותם‬ ‫תחילה ניסה להסביר לו שמעולם לא פגש אדם שמחפש לקבל זוג תפילין‪ ,‬אולם‬ ‫כינה ‘יהודי הדממה’‪ .‬הוא פגש ביהודי שהיה נוהג למול ילדי ישראל‬ ‫הלה התעקש באמרו‪‘ :‬אותך אני מכיר כאיש נאמן‪ ,‬ואני‬ ‫לבקשות ההורים‪ ,‬תוך סיכון עצמי כי הדבר היה אסור על פי החוק‪.‬‬ ‫סומך עליך שתביא את התפילין לאיש הנצרך לכך‪ ,‬על‬ ‫הוא ידע כי בכל שעה יש לו לצפות למאסר ולהגליה לסיביר‪ ,‬אם לא‬ ‫גרוע מזה‪ .‬כדי להיות מוכן להגליה היו שני צרורות קבועים למיטתו‬ ‫הצד היותר טוב’‪ ,‬בלית ברירה נטל את התפילין והניחם‬ ‫כשעבר במקום‬ ‫‪ -‬האחד הכיל טלית‪ ,‬סידור ותפילין ובצרור השני ‪ -‬כלי המילה‪.‬‬ ‫בחדרו‪ ,‬וכל הענין נשכח מראשו‪.‬‬ ‫שצריך להחתים את‬ ‫כעבור שבועיים נסע לפאריז להתרים נדיבי עם‬ ‫ה’פאספארט’‪ ,‬הסתכל‬ ‫לילה אחד העירו אותו בדפיקות חזקות‪ ,‬שלא השאירו בידו ספק‬ ‫לטובת המוסד‪ ,‬וכשעבר במקום שצריך להחתים את‬ ‫עליו הפקיד הממונה‬ ‫כי עיסוקו נחשף ושעתו הגיעה‪ .‬ואכן בדלת ניצב פולקובניק (דרגת‬ ‫ה’פאספארט’‪ ,‬הסתכל עליו הפקיד הממונה בהתבוננות‬ ‫בהתבוננות מרובה‬ ‫קפטן) במדי הצבא האדום‪ ,‬שאמר לו‪“ :‬קח איתך את כלי העבודה שלך‬ ‫מרובה משך כמה רגעים‪ ,‬לבסוף קראו לצד ושאלו‬ ‫משך כמה רגעים‪,‬‬ ‫ובוא אחרי”‪ .‬המוהל נטל את שני הצרורות שמתחת למיטתו שהיו‬ ‫מוכנים בדיוק לשעה כזו‪ ,‬אך למרבה ההפתעה‪ ,‬במקום למשאית‬ ‫לאמור ‘אולי יש לך באמתחתך תפילין שאוכל להניחם‬ ‫לבסוף קראו לצד‬ ‫אסירים הוא הוכנס לרכב פרטי שאותו קצין נהג בו בעצמו‪ .‬הם‬ ‫כעת?’ משענה בחיוב הכניסו הפקיד עמו לחדרו‪ ,‬לקח‬ ‫ושאלו לאמור ‘אולי יש‬ ‫נסעו צפונה ממוסקבה למעלה מ‪ 3 -‬שעות והגיעו לכפר קטן לאחר‬ ‫את התפילין והניחם ברגש רב‪ ,‬ניכר היה שמזה זמן רב‬ ‫לך באמתחתך תפילין‬ ‫שהאיר השחר‪ ,‬שם עצר הקצין למוהל‪“ :‬בואו אחרי”‪.‬‬ ‫לא זכה לקיים מצוה זו‪ ,‬משראה ר’ אהרן כך פנה אליו‬ ‫שאוכל להניחם כעת?’‬ ‫ואמר‪ :‬יש לי זוג תפילין אחרים שאין לי צורך בהם‪ ,‬רצונך‬ ‫משענה בחיוב‪ ,‬הכניסו‬ ‫בבית כפרי המתינה להם אישה עם תינוק והקצין אמר‪“ :‬זה‬ ‫התינוק שלי‪ .‬אני יהודי‪ ,‬אני יודע במה אתה עוסק אני רוצה שתמול‬ ‫לקבלם במתנה? נענה הפקיד בשמחה‪‘ :‬אם תתן לי את‬ ‫הפקיד עמו לחדרו‪,‬‬ ‫התפילין מקבל אני עלי מעתה להניחם בכל יום’‪ ,‬וכך‬ ‫לקח את התפילין‬ ‫אותו עכשיו”‪“ .‬לא אמרתי לך את שמי ‪ ,‬כי אני לא רוצה שתדע אותו‬ ‫הוה‪.‬‬ ‫ולא תוכל אי פעם להסגיר אותי”‪ ,‬המשיך ואמר‪“ ,‬מפקדי לא יודעים‬ ‫והניחם ברגש רב‬ ‫עברו כמה ימים התקשר אל ר’ אהרן ידידו משכבר‬ ‫את זהותי האמיתית‪ ,‬וכשידעתי כי יהיה לי בן ‪ -‬דאגתי שאשתי תלד‬ ‫הימים‪ ,‬ודברו על דא ועל הא‪ ,‬ולפי תומו סיפר לו שהוא‬ ‫פה בכפר הנידח הרחק ממוסקבה‪ ,‬כדי שאוכל למול אותו בבוא‬ ‫מכיר יהודי יקר‪ ,‬מטופל בי”ג בנים בליעה”ר‪ ,‬לפני למעלה מעשר שנים שמע שבבית‬ ‫היום באין רואה”‪.‬‬ ‫החולים שבמקומו נולד ילד יהודי‪ ,‬אשר הוריו לא רצו לגדלו‪ ,‬והשאירוהו שם לכל מאן‬ ‫כאן אזר המוהל אומץ ושאל אותו‪“ :‬אבל מדוע? הרי את כל היתר‬ ‫דבעי‪ ,‬וחשש היהודי הלז שמא יפול למשפחה שאינם שומרים תורה ומצוות‪ ,‬על כן‬ ‫המצוות אינך מקיים‪ ,‬למה דווקא במצוה זו אתה מסתכן כל כך?”‪.‬‬ ‫הזדרז ללכת לבית החולים ואמר שהוא רוצה לגדלו‪ ,‬ואכן נטלו לביתו וגדלו כאחד‬ ‫והקצין השיב‪“ :‬את החותם שהטביע בי אבי כשאני הייתי בן ‪ 8‬ימים‬ ‫מבניו‪ .‬והנה היהודי הלז הוא עני ואביון‪ ,‬ובקושי יש לו כדי פרנסתו בצמצום‪ ,‬ועתה‬ ‫אני רוצה להטביע בבני אחרי‪ .‬זה המעט שאני חייב לזכרו של אבא‬ ‫קרב היום שבו יכנס הילד לעול תורה ומצוות ואין ידו משגת לקנות תפילין‪.‬‬ ‫ולכבודה של המורשת היהודית שאליה נולדתי‪ .‬החותמת הזו תאמר‬ ‫כשמוע ר’ אהרן כן קפץ ממקומו בהתרגשות‪‘ :‬לי יש עוד זוג תפילין מהודרים שמונחים‬ ‫לבן שלי כל חייו כי הוא בן לעם היהודי”‪.‬‬ ‫בחדרי וממתינים ליהודי שיניחם‪ ,‬וברצון רב אשלחם לך שתתנם לאותו יהודי’‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬מסירות הנפש היא המייחדת את עם ישראל מכל העמים‪,‬‬ ‫והנה‪ ,‬שתי מעשיות אלו אירעו באותו חודש שבו קיבל את התפילין מן הנדיב‪ ,‬ומזה‬ ‫היא ההופכת את עמנו לעם סגולה‪ ,‬אהוב וחביב‪ .‬תכלית חייו של‬ ‫נוכל לראות קצת מנפלאות דרכי ההשגחה המסבב את עולמו עד שמביא לכל אחד‬ ‫היהודי עלי אדמות‪ ,‬אינה להעביר כאן את חייו‪ ,‬כיתר בעלי החיים‪.‬‬ ‫את צרכו באופן הראוי לו‪.‬‬ ‫לא כן‪ .‬חייו של היהודי מקודשים ומרוממים ומיועדים אל תכלית‬ ‫ויש להמליץ ע”ז דברי המדרש בפרשתן (ילקוט שמעוני ‪ -‬פרשת ראה רמז תתצב)‪‘ ,‬ושמחת‬ ‫אחת‪ :‬קנין חיי נצח בעולם הבא‪ .‬זה הוא סוד כוחה של מסירות‬ ‫בכל הטוב אשר נתן לך’ וגו’‪ ,‬לפיכך משה מזהיר את ישראל ‘עשר תעשר’‪ ,‬עשר בשביל‬ ‫הנפש למיתה ויש בכך גם כדי ללמדנו על מהותם של החיים‪ ,‬על‬ ‫שתתעשר‪ ,‬שע”י שקיבל על עצמו ליתן כל המעשרות להתלמוד תורה‪ ,‬זכה בהשגחה‬ ‫קדושתם ועל מעלתם‪.‬‬ ‫העליונה‪ ,‬לשמוח ולזכות את ישראל במצות תפילין ולקרבם לאבינו שבשמים‪.‬‬ ‫(משיחותיו של הרה”ג רבי ישראל מאיר לאו שליט”א‬ ‫(הגאון רבי מאיר צוויבל ‪ -‬נר המאיר)‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ד‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים‬ ‫מאלפים מצדיקי‬ ‫הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫פנינים על הפרשה‪:‬‬ ‫עצות וסגולות‪:‬‬ ‫[ש ִהיא] עוֹ ָלם ַה ָ ּבא‪ְ ,‬ו ַת ְריַ ”ג ִמ ְצוֹ ת ֵהם‪ָ ,‬וּבא לְ ַהזְ ִהיר‬ ‫ֶׁ‬ ‫בחול מבררים הבירורים‬ ‫ׁ ֶש ָּכל ַה ִּמ ְצוֹ ת ׁ ֶש ַּת ֲעשֶׂ ה יִ ְהיוּ ִמן ַה ֻּמ ְב ָחר‪ֲ ,‬א ִפלּ וּ יִ ְהיֶ ה‬ ‫המנוחה האמיתית היא בעולם הבא‬ ‫ובשבת עולים לאצילות‬ ‫ָ ּב ֶהם ֶח ְסרוֹ ן ִּכיס ַה ְר ֵ ּבה‪ַ ,‬ה ּכֹל ַּת ֲעשֶׂ ה ִמן ַה ֻּמ ְב ָחר‬ ‫ְו ָהיָ ה ִּכי ָתבוֹ א ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ׁ ֶשר ה’ ֱאל ֶֹהיָך נ ֵֹתן לְ ָך‬ ‫ַמה ּטֹבוּ א ָֹה ֶליָך יַ ֲעקֹב ִמ ׁ ְש ְּכנ ֶֹתיָך יִ שְׂ ָר ֵאל‪ִּ .‬כנְ ָחלִ ים נִ ּ ָטיוּ ְּכגַ ּנֹת‬ ‫אשית ָּכל ּ ְפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה‪,‬‬ ‫ְּב ַא ֲה ָבה ְושִׂ ְמ ָחה ַר ָ ּבה‪ְ ,‬וזֶ הוּ ֵמ ֵר ׁ ִ‬ ‫נַ ֲח ָלה ִו ִיר ׁ ְש ָּת ּה ְויָ ׁ ַש ְב ָּת ָ ּב ּה (כו א)‪.‬‬ ‫ֲע ֵלי נָ ָהר ַּכ ֲא ָהלִ ים נָ ַטע ה’ ַּכ ֲא ָרזִ ים ֲע ֵלי ָמיִ ם‪ .‬יִ ַּזל ַמיִ ם ִמ ָּדלְ יָ ו‬ ‫ְּד ַהיְ נוּ ָּכל ַּת ְריַ ”ג ִמ ְצוֹ ת‪ְ .‬ו ַה ִּמ ְצוֹ ת ָה ֵא ֶּלה ֲא ׁ ֶשר ִּת ַ ּקח‬ ‫ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ְרמֹז‪ְּ ,‬ד ָבא מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם‬ ‫ְוזַ ְרעוֹ ְּב ַמיִ ם ַר ִ ּבים ְויָ רֹם ֵמ ֲאגַ ג ַמלְ ּכוֹ ְו ִת ַ ּנ ּ ֵׂשא ַמלְ כֻ תוֹ (במדבר כד‬ ‫ְותוֹ לִ יְך לְ ַא ְד ַמת ַח ִ ּיים‪ֵ ,‬הם ֲא ׁ ֶשר ָּת ִביא ֵמ ַא ְר ְצָך‪ִ ,‬היא‬ ‫לְ עוֹ ֵרר לְ ָכל ֶא ָחד ְו ֶא ָחד ִמ ִ ּישְׂ ָר ֵאל לְ ִה ְת ּכוֹ נֵ ן וּ לְ ָהכִ ין לוֹ‬ ‫ה‪-‬ז)‪ָּ .‬כאן נִ ְת ַק ֵ ּים ַמלְ ָאְך ַרע עוֹ נֶ ה ְּב ַעל ָּכ ְרחוֹ ָא ֵמן‪ֶ ׁ ,‬ש ָה ָר ׁ ָשע ַה ֶּזה‬ ‫ָהעוֹ ָלם ַה ֶּזה ׁ ֶש ָהיְ ָתה ַא ְר ְצָך ְּבעוֹ ְדָך ַחי‪ְ .‬וגַ ם ַה ִּמ ְצוֹ ת‬ ‫ֵצ ָידה לְ אוֹ תוֹ עוֹ ָלם‪ֶ ׁ ,‬שהוּ א עוֹ לַ ם ַה ְּמנוּ ָחה ְו ַה ּׁ ַשלְ וָ ה‪,‬‬ ‫יָ ַדע ָמה עוֹ שִׂ ים יִ שְׂ ָר ֵאל ַ ּב ְּת ִפלּ וֹ ת ׁ ֶש ֵהם ִמ ְת ּ ַפ ְּללִ ים ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת יְ ֵמי‬ ‫ָה ֵא ֶּלה ׁ ֶש ִּס ַ ּגלְ תָּ‪ַּ ,‬דע לְ ָך ׁ ֶש ַה ּכֹל ָהיָ ה ְּב ֶעזְ רוֹ יִ ְת ָ ּב ַרְך‪,‬‬ ‫וּכְ מוֹ ׁ ֶש ָא ַמר ַה ַּת ָ ּנא (אבות פ”ד מי”ז) יָ ָפה ׁ ָש ָעה ַא ַחת‬ ‫ַהחֹל ְוּב ׁ ַש ָ ּבת‪ְּ ,‬ד ַבחֹל ְמ ָב ְר ִרים ַה ֵ ּברוּ ִרים ְּב ָכל יוֹ ם‪ְ ,‬וּמ ַת ְ ּקנִ ים ְּב ָכל‬ ‫ְוזֶ הוּ ֲא ׁ ֶשר ה’ ֱאל ֶֹהיךָ נ ֵֹתן ָלְך‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ הוּ א ׁ ֶש ֲעזָ ְרָך ַעד‬ ‫ׁ ֶשל קוֹ ַרת רוּ ַח ָ ּבעוֹ ָלם ַה ָ ּבא ִמ ָּכל ַח ֵ ּיי ָהעוֹ ָלם ַה ֶּזה‪.‬‬ ‫יוֹ ם ַא ְר ָ ּב ָעה עוֹ לְ מוֹ ת ֲא ִצילוּ ת ְּב ִר ָיאה יְ ִצ ָירה ֲעשִׂ ָ ּיה‪ְ ,‬וּמ ָב ְר ִרים‬ ‫ׁ ֶש ִּס ַ ּגלְ תָּ ַה ּ ֵפרוֹ ת ָה ֵא ֶּלה ׁ ֶש ֵהם ַה ִּמ ְצוֹ ת‪.‬‬ ‫ִמ ּׁשוּ ם ְּדל ֹא ׁ ַש ָ ּיךְ קוֹ ַרת רוּ ַח וַ ֲהנָ ָחה ְו ׁ ַשלְ וָ ה ִּכי ִאם‬ ‫ְּב ָכל יוֹ ם ֵמ ַה ּׁ ִש ְב ָעה ְמ ָלכִ ים ׁ ֶש ֵּמתוּ‪ַ ,‬וּמה ּׁ ֶש ְּמ ָב ְר ִרים ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת יְ ֵמי‬ ‫ָ ּבעוֹ ָלם ַה ָ ּבא‪ֲ ,‬א ָבל ָ ּבעוֹ ָלם ַה ֶּזה ל ֹא ׁ ַש ָ ּיךְ ׁ ָשם ְמנוּ ָחה‬ ‫ַהחֹל ַה ּכֹל נִ כְ ָלל ַ ּב ַּמלְ כוּ ת ְועוֹ ָלה לַ ֲא ִצילוּ ת‪ִ ,‬וּמ ְתיַ ֶח ֶדת ִעם ּדוֹ ָד ּה‬ ‫המצוות משלימות את הנפש רוח ונשמה‬ ‫ְוקוֹ ַרת רוּ ַח‪ְּ ,‬ד ִאם יִ שְׂ ַ ּבע ַה ְר ֵ ּבה יָ קוּ ץ ְּבנַ ְפ ׁשוֹ ‪ְ ,‬ו ִאם‬ ‫ְּכ ַכ ָּלה ְמ ֻק ּׁ ֶש ֶטת ׁ ֶש ִ ּנכְ נְ ָסה לַ ֻח ּ ָפה‪:‬‬ ‫ְו ִה ָּז ֵהר ׁ ֶש ָּכל ַמה ּׁ ֶש ַּת ֲעשֶׂ ה יִ ְהיֶ ה לְ ׁ ֵשם ׁ ָש ַמיִ ם‪ְּ ,‬כ ֵדי‬ ‫יִ ְר ַעב יִ ְמ ַאס ַח ָ ּייו‪ְ ,‬ו ִאם יִ ְהיֶ ה ְמ ֻמ ָ ּצע ֲע ַדיִ ן יֵ ׁש לוֹ‬ ‫ׁ ֶש ָ ּבזֶ ה יִ ְהיֶ ה ׁ ְש ֵלמוּ ת לְ נַ ְפ ׁ ְשָך ְורוּ ֲחָך ְונִ ׁ ְש ָמ ְתָך‪ִ .‬וּמ ַּלת‬ ‫חול נקרא ‘יעקב’ ושבת נקרא ‘ישראל’‬ ‫ֲאנָ ָחה ׁ ֶשלּ ֹא ִה ׁ ְשלִ ים ְרצוֹ נוֹ ‪ְ .‬ו ָה ָכא נַ ִמי ִאם יֵ ׁש לוֹ‬ ‫ְוזֶ ה ׁ ֶש ָא ַמר ַמה ּטֹבוּ א ָֹה ֶליךָ יַ ֲעקֹב‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ַ ּבחֹל‪ְּ ,‬ד ַהחֹל נִ ְק ָרא‬ ‫אשי‬ ‫ֶטנֶ א ָרמוּ ז ָ ּב ּה נֶ ֶפ ׁש רוּ ַח וּנְ ׁ ָש ָמה‪ִ ,‬מ ּׁשוּ ם ְּד ֶטנֶ א ָר ׁ ֵ‬ ‫ע ׁ ֶֹשר ַה ְר ֵ ּבה‪ָּ ,‬כל יָ ָמיו ִּב ְד ָא ָגה‪ְּ ,‬ד ׁ ֶש ָּמא יַ ְפ ִסיד ַה ָּממוֹ ן‬ ‫ֵּתבוֹ ת ְט ָע ִמים נְ ֻק ּדוֹ ת אוֹ ִת ּיוֹ ת‪ְ ,‬ואוֹ ִת ּיוֹ ת ֵהם ַה ֶ ּנ ֶפ ׁש‪,‬‬ ‫ַעל ׁ ֵשם יַ ֲעקֹב ְו ַה ּׁ ַש ָ ּבת נִ ְק ָרא ַעל ׁ ֵשם יִ שְׂ ָר ֵאל‪ְ .‬וזֶ הוּ ַמה ּטֹבוּ‬ ‫ַההוּ א אוֹ יִ ָ ּגנֵ ב‪ ,‬וּכְ מוֹ ׁ ֶש ָא ַמר ַה ַּת ָ ּנא (שם פ”ב מ”ז) ַמ ְר ֵ ּבה‬ ‫א ָֹה ֶליךָ יַ ֲעקֹב‪ַ ,‬היְ נוּ ָ ּב ֵּתי ְּכנֵ ִס ּיוֹ ת ׁ ֶש ַא ֶּתם ִמ ְת ּ ַפ ְּללִ ים ָ ּב ֶהם‪ְ ,‬וזֶ ה‬ ‫ְו ַה ְ ּנ ֻק ּדוֹ ת ֵהם ַה ְ ּנ ׁ ָש ָמה‪ְ ,‬ו ַה ּ ְט ָע ִמים נְ ׁ ָש ָמה לִ נְ ׁ ָש ָמה‪.‬‬ ‫נְ ָכ ִסים ַמ ְר ֵ ּבה ְּד ָא ָגה‪ִ .‬אם ֵּכן‪ ,‬ל ֹא ׁ ַש ָ ּיךְ קוֹ ַרת רוּ ַח‬ ‫ַ ּבחֹל‪ִ .‬מ ׁ ְש ְּכנ ֶֹתיָך יִ שְׂ ָר ֵאל‪ֵ ,‬הם נַ ִמי ָ ּב ֵּתי ְּכנֵ ִס ּיוֹ ת‪ְ ,‬וזֶ ה ְּב ׁ ַש ָ ּבת‪.‬‬ ‫צוּפים‬ ‫זֶ הוּ ׁש ֶֹר ׁש ַה ּ ְט ָע ִמים ְו ַה ְ ּנ ֻק ּדוֹ ת ְו ָהאוֹ ִת ּיוֹ ת ְּב ַפ ְר ִ‬ ‫ְוּמנוּ ָחה ָ ּבעוֹ ָלם ַה ֶּזה ְּב ׁשוּ ם א ֶֹפן‪ְ ,‬ו ַה ְּמנוּ ָחה ְו ַה ּקוֹ ַרת‬ ‫ִאי נַ ִמי‪ַ ,‬ה ּ ַט ַעם ָל ָּמה ַ ּבחֹל נָ ַקט ‘יַ ֲעקֹב’ ְוּב ׁ ַש ָ ּבת ‘יִ שְׂ ָר ֵאל’‪,‬‬ ‫ׁ ֶשל ַמ ְע ָלה‪ְ ,‬ו ִדכְ וָ ֵתהּ לְ גַ ֵ ּבי ָא ָדם רוֹ ֵמז לְ נֶ ֶפ ׁש רוּ ַח‬ ‫ַח ִ ּיים ָה ֲא ִמ ִּת ִ ּיים ֵהם ָ ּבעוֹ ָלם ַה ָ ּבא‪ְ .‬ו ַעל זֶ ה ָ ּבא מ ׁ ֶֹשה‬ ‫ִמ ּׁשוּ ם ְּד ָר ֵחל ׁ ֶש ִהיא ֲע ֶק ֶרת ַה ַ ּביִ ת ֵאין ָל ּה זִ וּ וּ ג ְּכ ָלל ַ ּבחֹל ִעם‬ ‫נְ ׁ ָש ָמה‪ְ .‬וזֶ הוּ ְושַׂ ְמ ָּת ַב ּ ֶטנֶ א‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ‪ַ ,‬ה ִּמ ְצוֹ ת ׁ ֶש ְּת ַס ֵ ּגל‬ ‫ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם לְ ַהזְ ִהיר לְ ָכל יִ שְׂ ְר ֵאלִ י ְולוֹ ַמר לוֹ ‪,‬‬ ‫זְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין ַרק ִעם יַ ֲעקֹב‪ְ ,‬וּב ׁ ַש ָ ּבת ָאז ִמזְ ַּד ֶ ּו ֶגת ִעם יִ שְׂ ָר ֵאל‬ ‫ָצ ִריְך ׁ ֶש ַּת ֲעשֶׂ ה לְ ׁ ֵשם ׁ ָש ַמיִ ם ְּכ ֵדי ׁ ֶש ָ ּי ִאירוּ ַה ֶ ּנ ֶפ ׁש רוּ ַח‬ ‫ַה ְר ֵחק ַע ְצ ְמָך ֵמ ַה ְב ֵלי ָהעוֹ ָלם ַה ֶּזה‪ִּ ,‬כי ָל ִריק ַא ָּתה יָ ֵג ַע‪,‬‬ ‫ׁ ֶשהוּ א זְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין‪ְ .‬ואוֹ ֵמר ַעל יְ ֵמי ַהחֹל‪ָ ,‬מה עוֹ שִׂ ים יִ שְׂ ָר ֵאל‬ ‫וּנְ ׁ ָש ָמה ׁ ֶש ְּלָך‪ .‬וּכְ ׁ ֶש ַּת ֲעשֶׂ ה ָּכְך‪ָ ,‬אז ְּכ ׁ ֶש ֵּת ֵלְך לְ אוֹ תוֹ‬ ‫ִּכי יִ ְצ ְרָך ַמ ּׁ ִש ֲיאָך ַוּמ ְט ִר ְידָך ְּב ַה ְב ֵלי ָהעוֹ ָלם ְּב ַט ֲענַ ת‬ ‫ִּב ְת ִפלּ וֹ ֵת ֶיהם‪ֶ ׁ ,‬ש ֵהם ְמ ַת ְ ּקנִ ים ָּכל ַא ְר ָ ּב ָעה עוֹ ָלמוֹ ת‪ַ ,‬וּמ ֲעלִ ים אוֹ ָתם‬ ‫עוֹ ָלם ָאז ְו ָהלַ כְ ָּת ֶאל ַה ָּמקוֹ ם ֲא ׁ ֶשר יִ ְב ַחר ה’ ֱאל ֶֹהיךָ‪,‬‬ ‫ׁ ֶש ִּת ְמ ָצא ְמנוּ ָחה ְו ִת ְהיֶ ה ִמ ִ ּנכְ ְּב ֵדי ָא ֶרץ‪ִּ ,‬כי ְּכ ׁ ֶש ִּת ְתבּ וֹ נֵ ן‬ ‫ִמ ַּמ ּ ָטה לְ ַמ ְע ָלה‪:‬‬ ‫ְּד ַהיְ נוּ ִּתזְ ֶּכה לִ ְהיוֹ ת ֵמ ַהזּוֹ כִ ים לַ ֲחזוֹ ת ְּבנ ַֹעם ה’ וּ לְ ַב ֵ ּקר‬ ‫ַ ּב ָּד ָבר ָּת ִבין ְו ַתשְׂ ִּכיל ִּכי ֵאין ׁשוּ ם ְמנוּ ָחה ָ ּבעוֹ ָלם ַה ֶּזה‬ ‫ְּב ֵה ָיכלוֹ ‪.‬‬ ‫תיקון עולמות בי”ע על ידי התפלה‬ ‫ְּכמוֹ ׁ ֶש ָא ַמ ְרנוּ‪ְ ,‬ו ַה ְּמנוּ ָחה ָלא ׁ ָשיְ ָכא ִּכי ִאם ְּבאוֹ תוֹ‬ ‫ְו ָא ַמר ִּכנְ ָחלִ ים נִ ּ ָטיוּ‪ ,‬זֶ ה עוֹ לַ ם ָה ֲעשִׂ ָ ּיה ׁ ֶשבּ וֹ ַמ ְת ִחילִ ים ְּת ִח ָּלה‪,‬‬ ‫לאחר המיתה מודה לקב”ה שהצילו מיצר הרע‬ ‫עוֹ ָלם‪ֶ ׁ ,‬שהוּ א עוֹ לַ ם ַה ְּמנוּ ָחה ָה ֲא ִמ ִּתית‪.‬‬ ‫ׁ ֶש ְּמ ַט ֲה ִרים אוֹ תוֹ ְוּמ ִס ִירים ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ׁ ֶשבּ וֹ ַעל יְ ֵדי ּ ִפ ּטוּ ם ַה ְ ּקט ֶֹרת‪,‬‬ ‫את ֶאל ַה ּכ ֵֹהן ֲא ׁ ֶשר יִ ְהיֶ ה‬ ‫וּכְ ׁ ֶש ֵּת ֵלְך לְ ׁ ָשם‪ְּ ,‬ת ִח ָּלה ָוּב ָ‬ ‫השמחה השלמה כשיזכה לעולם הבא‬ ‫ְו ַא ַחר ָּכְך ַעל יְ ֵדי ַה ָ ּק ְר ָ ּבנוֹ ת ּכוֹ לְ לִ ים ְס ִפירוֹ ָתיו זֶ ה ָ ּבזֶ ה ְוזֶ ה‬ ‫ַ ּב ָ ּי ִמים ָה ֵהם‪ַ ,‬ה ּכ ֵֹהן זֶ ה ִמ ָיכ ֵאל ּכ ֵֹהן ָ ּגדוֹ ל ׁ ֶש ַעל יָ דוֹ‬ ‫ְוזֶ הוּ ְו ָהיָ ה ִּכי ָתבוֹ א ֶאל ָה ָא ֶרץ‪ְ ,‬ו ָהיָ ה לְ ׁשוֹ ן שִׂ ְמ ָחה‪.‬‬ ‫ַמ ׁ ְש ּ ִפ ַיע ָלזֶ ה‪ְ ,‬וזֶ הוּ ִּכנְ ָחלִ ים נִ ּ ָטיוּ‪ ,‬נְ ָחלִ ים ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ֲ‘ח ַקל’ ׁ ֶשהוּ א‬ ‫את ֶאל ַה ּכ ֵֹהן‪,‬‬ ‫נִ ְק ְרבוּ ָּכל ַה ְ ּנ ׁ ָשמוֹ ת‪ְ ,‬וזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר ָוּב ָ‬ ‫ְו ָכְך אוֹ ֵמר לוֹ ‪ ,‬שִׂ ְמ ָחה לְ ָך ְּכ ׁ ֶש ָּתבוֹ א ֶאל ָה ָא ֶרץ ִהיא‬ ‫שָׂ ֶדה‪ְ ,‬ושָׂ ֶדה הוּ א עוֹ לַ ם ָה ֲעשִׂ ָ ּיה‪ְ ,‬ואוֹ ֵמר ַאף ַעל ּ ִפי ׁ ֶש ּק ֶֹדם‬ ‫זֶ ה ִמ ָיכ ֵאל ּכ ֵֹהן ָ ּגדוֹ ל‪ְ .‬ו ָא ַמ ְר ָּת ֵא ָליו ִה ַ ּג ְד ִּתי ַה ּיוֹ ם‬ ‫ֶא ֶרץ ַח ִ ּיים ׁ ֶש ִהיא עוֹ ָלם ַה ָ ּבא‪ְ ,‬וזוֹ ִהיא ַה ּ ִׂש ְמ ָחה‬ ‫ַה ְּת ִפ ָּלה ָהיְ ָתה ָה ֲעשִׂ ָ ּיה ְּכשָׂ ֶדה ָחרוּב‪ַ ,‬עכְ ׁ ָשיו ַעל יְ ֵדי ַה ְּת ִפ ָּלה‬ ‫לַ ה’ ֱאל ֶֹהיךָ‪ַ ,‬ה ַּכ ָ ּונָ ה ִהיא‪ַ ,‬ה ּיוֹ ם ַה ֶּזה ׁ ֶשהוּ א ָראוּ י‬ ‫ַה ּׁ ְש ֵל ָמה‪ֶ ׁ ,‬ש ִהיא שִׂ ְמ ָחה ְּבלִ י ׁשוּ ם ְּד ָא ָגה‪ְ .‬ו ָה ָא ֶרץ‬ ‫נַ ֲעשׂ וּ ְס ִפירוֹ ָתיו ִּכנְ ָחלִ ים נִ ּ ָטיוּ ְונִ כְ ָללִ ים זֶ ה ָ ּבזֶ ה‪ְּ .‬כגַ ּנֹת ֲע ֵלי נָ ָהר‪,‬‬ ‫לִ י לְ הוֹ דוֹ ת לַ ה’ ׁ ֶש ֲעזָ ַרנִ י ַעל יֵ ֶצר ָה ָרע‪ֶ ׁ ,‬ש ָּכל עוֹ ד‬ ‫ַה ּזֹאת ׁ ֶש ִהיא ֶא ֶרץ ַח ִ ּיים‪ִ ,‬היא ֲא ׁ ֶשר ה’ ֱאל ֶֹהיךָ נ ֵֹתן‬ ‫זֶ ה ַמיְ ֵרי ְּבעוֹ לַ ם ַהיְ ִצ ָירה‪‘ּ ַ ,‬גנּ וֹ ת’ ְמ ֵל ָאה וָ א”ו ִעם ׁ ְשנֵ י ּכוֹ לְ לִ ים‬ ‫ׁ ֶש ָהיִ ִיתי ַחי ל ֹא ָהיִ ִיתי ַמ ֲא ִמין ְּב ַע ְצ ִמי‪ְּ ,‬ד ׁ ֶש ָּמא יִ גְ רֹם‬ ‫לְ ָך נַ ֲח ָלה‪ְ ,‬וזוֹ ִהיא נַ ֲח ָלה ׁ ֶש ֵאין ָל ּה ֶה ְפ ֵסק‪ָ ,‬ל ֵכן זוֹ ִהיא‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ‘עוֹ לַ ם יְ ִצ ָירה’‪ַּ .‬כ ֲא ָהלִ ים נָ ַטע ה’ זֶ ה עוֹ לַ ם ַה ְּב ִר ָיאה‪,‬‬ ‫ַה ֵח ְטא ְויַ ֲחזֹר ַה ֵ ּי ֶצר ִוינַ ְ ּצ ֵחנִ י‪ְ ּ ,‬כמוֹ ׁ ֶש ָא ַמר ַה ַ ּת ָ ּנא (אבות‬ ‫ַה ּ ִׂש ְמ ָחה ַה ּׁ ְש ֵל ָמה‪ִ ,‬אם זָ כִ ָית ָל ּה‪ִ ,‬ו ִיר ׁ ְש ָּת ּה ְויָ ׁ ַש ְב ָּת ָ ּבהּ‪,‬‬ ‫ֲ‘א ָהלִ ים נָ ַטע’ ִעם ְּכ ָללוּ ת ׁ ְש ֵּתי ֵּתבוֹ ת ְו ַה ּכוֹ ֵלל ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ְּ‘ב ִר ָיאה’‪.‬‬ ‫פ”ב מ”ד) ַאל ַּת ֲא ֵמן ְּב ַע ְצ ְמָך ַעד יוֹ ם מוֹ ְתָך‪ְ .‬ו ָל ֵכן ַה ּיוֹ ם‬ ‫ְּדזוֹ ִהיא ַהיְ ֻר ּׁ ָשה ְו ַהיְ ׁ ִש ָיבה ָה ִע ָ ּק ִרית‪.‬‬ ‫ַּכ ֲא ָרזִ ים ֲע ֵלי ָמיִ ם זֶ ה ָה ֲא ִצילוּ ת‪ֲ ,‬א ָרזִ ים ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ע”ב קפ”ד ִעם‬ ‫אתי ׁ ָש ֵלם ִה ַ ּג ְד ִּתי ַה ּיוֹ ם‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ‪ַ ,‬ה ּיוֹ ם ָראוּ י לִ ֵּתן‬ ‫ׁ ֶש ָ ּב ִ‬ ‫(פיתוחי חותם)‬ ‫ׁ ְשנֵ י ּכוֹ לְ לִ ים‪ְּ ,‬ד ׁ ֵשם ע”ב הוּ א ׁש ֶֹר ׁש ָה ֲא ִצילוּ ת‪:‬‬ ‫הוֹ ָד ָאה ׁ ֶש ִ ּנ ְמלַ ְט ִּתי ִמ ֵ ּי ֶצר ָה ָרע‪ְ ,‬ו ַה ּיוֹ ם הוּ א ַה ּ ִׂש ְמ ָחה‬ ‫ע”י השפעת אימא בז”א מתבררים הניצוצות‬ ‫אתי ֶאל ָה ָא ֶרץ ִהיא‬ ‫ְ ּגדוֹ ָלה ׁ ֶש ִּלי ׁ ֶש ִּז ַּכנִ י ה’ ַעד ׁ ֶש ָ ּב ִ‬ ‫כדי שיזכה לעולם הבא יקיים את‬ ‫ְוּמ ָפ ֵר ׁש ַא ַחר ָּכְך יִ ַּזל ַמיִ ם ִמ ָּדלְ יָ ו‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ִ ּד ְב ָכל ׁ ָשבוּ ַע ִּבימוֹ ת‬ ‫אתי ֵא ֶל ָיה ַעכְ ׁ ָשו‪.‬‬ ‫ֶא ֶרץ ַה ַח ִ ּיים ׁ ֶש ָ ּב ִ‬ ‫המצוות כראוי‬ ‫ַהחֹל ִא ָּמא ַמ ׁ ְש ּ ַפ ַעת ִּבזְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין‪ְ ,‬והוּ א ְמ ָב ֵרר ִמן ַה ְּמ ָלכִ ים‬ ‫(פיתוחי חותם)‬ ‫אשית ָּכל ּ ְפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה ֲא ׁ ֶשר ָּת ִביא‬ ‫ְו ָל ַק ְח ָּת ֵמ ֵר ׁ ִ‬ ‫ׁ ֶש ֵּמתוּ‪ְ ,‬וזֶ הוּ יִ ַּזל ַמיִ ם ִמ ָּדלְ יָ ו‪ָּ ,‬דלְ יָ ו ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ֲח ִמ ּׁ ִשים‪ְ ,‬ו ֵהם‬ ‫ֵמ ַא ְר ְצָך ֲא ׁ ֶשר ה’ ֱאל ֶֹהיָך נ ֵֹתן ָלְך ְושַׂ ְמ ָּת ַב ּ ֶטנֶ א ְו ָהלַ כְ ָּת‬ ‫ֲח ִמ ּׁ ִשים ׁ ְש ָע ִרים ׁ ֶש ְּב ִא ָּמא‪ְ ,‬ו ִהיא ַמ ׁ ְש ּ ַפ ַעת ִּבזְ ֵעיר‪ְ .‬ו ַה ִ ּניצוֹ צוֹ ת‬ ‫עיקר עבודת ה’ הוא היחוד‬ ‫ֶאל ַה ָּמקוֹ ם ֲא ׁ ֶשר יִ ְב ַחר ה’ ֱאל ֶֹהיָך לְ ׁ ַש ֵּכן ׁ ְשמוֹ ׁ ָשם‪.‬‬ ‫ׁ ֶשל ַה ְ ּק ֻד ּׁ ָשה ׁ ֶש ֵהם זֶ ַרע ק ֶֹד ׁש ׁ ֶש ֵהם ְּבתוֹ ְך ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ִמ ְתלַ ְ ּק ִטים‬ ‫ֶאת ה’ ֶה ֱא ַמ ְר ָ ּת ַה ּיוֹ ם לִ ְהיוֹ ת לְ ָך ֵלאל ִֹהים ְוכוּ ’ (כו‬ ‫את ֶאל ַה ּכ ֵֹהן ֲא ׁ ֶשר יִ ְהיֶ ה ַ ּב ָ ּי ִמים ָה ֵהם ְו ָא ַמ ְר ָּת ֵא ָליו‬ ‫ָוּב ָ‬ ‫ִוּמ ְת ָ ּב ְר ִרים‪ְ ,‬וזֶ הוּ ְוזַ ְרעוֹ ‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ַה ִ ּניצוֹ צוֹ ת ׁ ֶש ֵהם ְּב ַמיִ ם ַר ִּבים‬ ‫יז‪-‬יט)‪.‬‬ ‫אתי ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ׁ ֶשר‬ ‫ִה ַ ּג ְד ִּתי ַה ּיוֹ ם לַ ה’ ֱאל ֶֹהיָך ִּכי ָב ִ‬ ‫ׁ ֶש ֵהם ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת‪ִ ,‬מ ְת ָ ּב ְר ִרים ְועוֹ לִ ים‪ְ .‬וזֶ הוּ ְויָ רֹם ֵמ ֲאגַ ג ַמלְ ּכוֹ ‪ֲ ,‬אגַ ג‬ ‫ִה ֵ ּנה ֲח ָכ ֵמינוּ זִ כְ רוֹ נָ ם לִ ְב ָר ָכה ָא ְמרוּ (ברכות ו‪ .‬חגיגה‬ ‫נִ ׁ ְש ַ ּבע ה’ לַ ֲאב ֵֹתינוּ ָל ֶתת ָלנוּ (כו ב‪-‬ג)‪.‬‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ׁ ִש ְב ָעה‪ֵ ,‬הם ַה ּׁ ִש ְב ָעה ְמ ָלכִ ים‪ּ ִ ,‬ד ְב ָכל ׁ ָשבוּ ַע ִמ ְת ָ ּב ְר ִרים‬ ‫ג‪ָ ,).‬א ַמר ַה ָ ּקדוֹ ׁש ָ ּברוּ ְך הוּ א לְ יִ שְׂ ָר ֵאל‪ַ ,‬א ֶּתם ֲעשִׂ יתוּנִ י‬ ‫ֲחגֹר ָמ ְתנֶ יָך לְ ִה ׁ ְש ַּת ֵּדל לְ ַס ֵ ּגל ּתוֹ ָרה ַוּמ ֲעשִׂ ים טוֹ ִבים‪,‬‬ ‫ֵמ ֶהם ְמ ָלכִ ים ַּכ ָ ּידוּ ַע‪:‬‬ ‫ֲח ִט ָיבה ַא ַחת ָ ּבעוֹ ָלם‪ ,‬וַ ֲאנִ י ֶא ֱעשֶׂ ה ֶא ְת ֶכם ֲח ִט ָיבה ַא ַחת‬ ‫ׁ ֶש ֵהם ַה ּ ֵפרוֹ ת ַה ּיוֹ ְצ ִאים ְּבאוֹ תוֹ עוֹ ָלם‪ְ ,‬וזֶ הוּ ְו ָל ַק ְח ָּת‬ ‫הבירורים עולים עם המלכות בשבת‬ ‫ָ ּבעוֹ ָלם‪ַ ,‬א ֶּתם ֲעשִׂ יתוּנִ י ֲח ִט ָיבה ַא ַחת ָ ּבעוֹ ָלם‪ֶ ׁ ,‬ש ֶ ּנ ֱא ַמר‬ ‫אשית ָּכל ּ ְפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה‪ֵ ,‬הם ַה ּ ֵפרוֹ ת ַה ּיוֹ ְצ ִאים‬ ‫ֵמ ֵר ׁ ִ‬ ‫עוֹ ד יֵ ׁש לוֹ ַמר ַעל ְוזַ ְרעוֹ ְּב ַמיִ ם ַר ִּבים‪ְּ ,‬ד ִמ ַּלת ‘זַ ְרעוֹ ’ ִעם ַא ְר ַ ּבע‬ ‫(דברים ו ד) ׁ ְ‘ש ַמע יִ שְׂ ָר ֵאל ה’ ֱאל ֵֹהינוּ ה’ ֶא ָחד’‪ ,‬וַ ֲאנִ י‬ ‫ְּבאוֹ ָת ּה ָה ֲא ָד ָמה‪ַ ,‬א ְד ַמת ַח ִ ּיים‪ֶ ׁ ,‬ש ִהיא עוֹ ָלם ַה ָ ּבא‪ַ .‬וּמה‬ ‫אוֹ ִת ּיוֹ ת ָהוֵ י ‘זְ ֵעיר’‪ּ ִ ,‬דזְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין הוּ א ַה ְמ ָב ֵרר ְּב ׁ ֵש ׁ ֶשת יְ ֵמי ַהחֹל‪,‬‬ ‫יבה ַא ַחת ָ ּבעוֹ ָלם‪ּ ִ ,‬דכְ ִתיב (דברי הימים‬ ‫ֶא ֱעשֶׂ ה ֶא ְת ֶכם ֲח ִט ָ‬ ‫אשית ָּכל ּ ְפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ִמן ַה ֻּמ ְב ָחר‬ ‫ּׁ ֶש ָא ַמר ֵמ ֵר ׁ ִ‬ ‫ְוזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר ְוזַ ְרעוֹ ׁ ֶשהוּ א זְ ֵעיר הוּ א ַה ִ ּנכְ נָ ס ְּב ַמיִ ם ַר ִּבים ׁ ֶש ֵהם‬ ‫‘וּמי ְּכ ַע ְּמָך יִ שְׂ ָר ֵאל גּ וֹ י ֶא ָחד ָ ּב ָא ֶרץ’‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה‬ ‫א’ יז כא) ִ‬ ‫אשית ַה ּכֹל‪ְ ,‬ו ַה ַּכ ָ ּונָ ה‪ֶ ׁ ,‬ש ַה ִּמ ְצוֹ ת ׁ ֶש ַּת ֲעשֶׂ ה‬ ‫ׁ ֶשהוּ א ֵר ׁ ִ‬ ‫ַה ְ ּקלִ ּפוֹ ת ִּבימוֹ ת ַהחֹל‪ְ .‬ויָ רֹם ֵמ ֲאגַ ג ַמלְ ּכוֹ ‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ֵמ ִרים ֵמ ֲאגַ ג‬ ‫זֶ ה נִ ְר ָמז ְּב ֶח ׁ ְשבּ וֹ ן‪ְ ,‬והוּ א ֶאת הֲוָיָ”ה ֶה ֱא ַמ ְר ָּת ַה ּיוֹ ם ִעם‬ ‫ִה ׁ ְש ַּת ֵּדל לַ ֲעשׂ וֹ ת אוֹ ָתם ִמן ַה ֻּמ ְב ָחר‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ְּכ ׁ ֶש ַּת ֲעשֶׂ ה‬ ‫ׁ ֶש ֵהם ַה ּׁ ִש ְב ָעה ְמ ָלכִ ים ַמה ּׁ ֶש ָראוּ י לְ ָה ִרים‪ְ ,‬ו ַה ֲה ָר ָמה ַהיְ נוּ ַמלְ ּכוֹ‬ ‫ַה ּכוֹ ֵלל ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ׁ ְ‘ש ַמע יִ שְׂ ָר ֵאל ה’ ֱאל ֵֹהינוּ ה’ ֶא ָחד’‬ ‫ַה ִּמ ְצוָ ה ֲעשֵׂ ה אוֹ ָת ּה ִּב ׁ ְש ֵלמוּ ת‪ְּ ,‬ב ַא ֲה ָבה ְוּבשִׂ ְמ ָחה ַר ָ ּבה‪.‬‬ ‫ׁ ֶש ָא ַמר‪ְ .‬ו ָכל ַמה ּׁ ֶש ֵה ִרים ְו ֶה ֱע ָלה ִּב ֵימי ַהחֹל ַה ּכֹל ִמ ְת ָ ּב ֵרר ִעם‬ ‫ִעם אוֹ ִת ּיוֹ ת ‘ה’ ֱאל ֵֹהינוּ ה’ ֶא ָחד’‪ֲ ,‬ה ֵרי נִ ְר ְמזָ ה ׁ ְ‘ש ַמע‬ ‫אשית‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ִמן ַה ֻּמ ְב ָחר ַּת ֲעשֶׂ ה‬ ‫וּ לְ ִפ ָיכְך ָא ַמר ֵמ ֵר ׁ ִ‬ ‫ַה ַּמלְ כוּ ת‪ְ ,‬ועוֹ ָלה ִוּמ ְתנַ ּ ֵׂשאת ְּביוֹ ם ַה ּׁ ַש ָ ּבת‪ְ ,‬וזֶ הוּ ְו ִת ַ ּנ ּ ֵׂשא ַמלְ כֻ תוֹ ‪,‬‬ ‫יִ שְׂ ָר ֵאל’ ְּב ֶאת ה’ ֶה ֱא ַמ ְר ָּת‪.‬‬ ‫ַה ִּמ ְצוֹ ת‪ְ ,‬ו ִד ְק ֵּדק ְו ָא ַמר ָּכל ּ ְפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה‪ּ ִ ,‬ד ְפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה‬ ‫ַהיְ נוּ ְּביוֹ ם ַה ּׁ ַש ָ ּבת‪ְ ,‬ו ִת ַ ּנ ּ ֵׂשא ִעם ַה ּכוֹ ֵלל ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ‘יוֹ ם ׁ ַש ָ ּבת’‪:‬‬ ‫(מחשוף הלבן)‬ ‫(ש ֵהם)‬ ‫ֵהם ַה ִּמ ְצוֹ ת ּ ְכמוֹ ׁ ֶש ָּכ ַת ְבנוּ‪ֶ ׁ ,‬ש ֵהם ּ ֵפרוֹ ת ָה ֲא ָד ָמה ׁ ֶ‬ ‫(מחשוף הלבן פר’ בלק)‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ה‬ ‫מחוברים‬ ‫אוצרות הפרשה‬ ‫הגאון הצדיק רבי יעקב מאיר שכטר שליט”א‬ ‫התפילה‪ ,‬וביניהם עמד אחד‬ ‫שהוא שייך לאשת ר’ חנינא בן דוסא‬ ‫אבנים שלמות תבנה‬ ‫מגדולי תלמידי רבינו‪ ,‬שהיה‬ ‫וכו’ ע”ש‪ .‬ודורש שם על זה ש’אש”ת’‬ ‫מקבל אצל החסידים שההבדל‬ ‫ידוע ומפורסם בעבודת התפילה‬ ‫“ר”ת א’בנים ש’למות ת’בנה” (כמ”ש בס’‬ ‫בין מדריגת צדיק אחד לחבירו‬ ‫שלו‪ ,‬והיה לו הרגש שרבינו אינו‬ ‫יצירה‪ ,‬ושם בפרק ד’ משנה ד’ קורא אותן אבנים‪,‬‬ ‫היא בעיקר במידת זכות ובהירות‬ ‫מתכוון אליו בדברי התוכחה‬ ‫כי על ידן נבראה כל הבריאה על כל פרטיהן ופרטי‬ ‫האמונה שהיה להם (ועיין בס’ תורת‬ ‫להתחזקות בתפילה‪ .‬באותו יום‬ ‫פרטיהן ע”י צירופיהן השונות של האותיות לאין‬ ‫אבות ‪ -‬סלונים‪ ,‬אמונה ובטחון אות יג) (כי‬ ‫נזדמן לו לעמוד סמוך לרבינו בעת התפילה‪ ,‬אז‬ ‫קץ)‪ ,‬וענינו של רבי חנינא בן דוסא היה‬ ‫אין גבול לגודל עוצם המושג “אור” האמונה‬ ‫נוכח שהוא מעודו לא התפלל תפילה כראוי‪.‬‬ ‫הסוד של “קב חרובים”‪ ,‬כדאיתא בגמרא‬ ‫ולריבוי המדרגות שבו‪ ,‬אם כי כל אור הוא‬ ‫כי כאשר דיבורי התפילה יוצאים מפי האדם‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' (ברכות יז ע”א) “וחנינא די לו בקב חרובין”‪.‬‬ ‫מציאות של אור)‪ .‬כל כמה שהאמונה‬ ‫בבהירות‪ ,‬אזי הם שלמים‪ ,‬והרי הם בבחינת ‘אבנים‬ ‫זכה וברורה בתוקף יותר ‪ -‬יש ערך רב יותר לתורה היינו שמידתו היתה אמונה‪ ,‬כי ‘קב’ הוא מידה‪,‬‬ ‫שלמות תבנה’ ‪ -‬ואז יש בכוחם לתקן תיקונים‬ ‫ולתפילה‪ .‬כל מצוה וכל פעולה טובה‪ ,‬ערכה רב ו’חרובים’ הוא אילן ברוש‪ ,‬וברוש הוא אמונה‪ ,‬בחי’‬ ‫ולבנות בנינים נפלאים וחידושים בכל הבריאה‬ ‫לאין שיעור אם האמונה בהירה ואיתנה יותר‪ .‬כי מרדכי‪ ,‬כדאיתא בגמ’ (מגילה דף י’ ע”ב) עה”פ “תחת‬ ‫כולה ולשנות את הטבע‪ ,‬כמ”ש בזהר (בראשית ה’)‬ ‫כל כמה שהאמונה חזקה יותר ומאירה‪ ,‬כן האדם הנעצוץ יעלה ברוש” זה מרדכי‪ ,‬ונקרא יהודי‪,‬‬ ‫על הפסוק (ישעי’ נא) “ולאמור לציון עמי אתה” ‪-‬‬ ‫גדול יותר ומרומם יותר‪ ,‬וכל פעולה שלו נוגעת ע”ש שכפר בעבודה זרה‪ ,‬כמאמר חז”ל (שם יג) “כל‬ ‫אל תקרי עמי אלא עימי‪ ,‬מה אנא עבדי שמיא‬ ‫במקומות גבוהים יותר ומתקנת תיקונים נעלים הפוטר בעבודה זרה נקרא יהודי”‪ ,‬ע”ש בליקו”מ‬ ‫וארעא במילולי‪ ,‬אף אתם וכו’ [מה אני בראתי‬ ‫ונשגבים יותר ויותר‪ ,‬הכל כפי גודל בהירות (וגם “קב” בגמטריא “אמונה”)‪.‬‬ ‫שמים וארץ באמרי פי‪ ,‬אף אתם]‪ .‬וכל חידוש‬ ‫זאת היא מדרגת הצדיקים‪ ,‬שע”י אמונתם‬ ‫האמונה שיש באדם‪( .‬ועיין בספר ‘אמונה ובטחון’ לחזו”א‬ ‫הבריאה לעתיד שיהיה באופן נפלא מאד‪ ,‬יהיה‬ ‫(פ”ב אות א’) שכתב ש”קטני אמונה ‪ -‬גם הם בכלל החזקה והאיתנה יוצאת תורתם ותפילתם ברורה‬ ‫מהצירופים הקדושים של התורה הק’ והתפילות‬ ‫ובהירה ‪“ -‬אבנים שלמות תבנה”‪ ,‬ועי”ז הם דוחים‬ ‫מאמינים”)‪.‬‬ ‫ודברי האמונה של ישראל עם קדושו (עי’ לקו”מ סי’‬ ‫וזה ענין עבודת הצדיקים‪ ,‬שמכניעים את הרע את השקר ואת הרע‪ ,‬ומאירים את האמונה יותר‬ ‫ל”א שפירש דברי רבינו במ”כ “ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה‬ ‫ושובים את ההסתרה‪ ,‬ומדבקים עצמם להאמונה ויותר ‪ -‬והאמונה הלא היא נמשכת מספירת‬ ‫בראשית”‪ ,‬אין טוב אלא תורה‪ ,‬שחידוש מעשה בראשית שבכל‬ ‫המלכות הנקראת “אבן” (עיין שערי אורה ופע”ח ד’ פ”ד‬ ‫הקדושה תמיד‪ ,‬וכמו שכותב רבינו (בליקו”מ סי’ יח)‬ ‫יום נעשה מהצירופים הטובים של אותיות התורה‪ ,‬שנעשה ע”י‬ ‫על דברי חז”ל (ב”ב ע”ד) רבי יונתן משתעי‪ ,‬שר’ ע”א)‪.‬‬ ‫כיסופים טובים בתורה ובתפילה‪ ,‬ע”ש)‪.‬‬ ‫שמעתי מהרה”ח רבי לוי יצחק בנדר זלה”ה‪,‬‬ ‫יונתן היה מספר על ארגז מלא באבנים טובות‬ ‫(ונכתב בספר ‪ -‬ח”ב מאמר חיים של בהירות)‬ ‫ובמרגליות שנמצא בים‪ ,‬ויצתה בת קול ואמרה שרבינו הק’ אמר פעם לאנשיו תוכחה בענין‬ ‫הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט”א‬ ‫בדורות האלו אשר הצרות‬ ‫הכל במתנה גמורה אחר שאינו כפוי‬ ‫כי ממך הכל ‪ -‬חיזוק האמונה‬ ‫מתגברים בכל יום ויום‪ ,‬גזירות‬ ‫טובה‪ .‬וזהו טעמא רבה למצוות‬ ‫ומלחמות עצומות‪ ,‬חרב ורעב‪,‬‬ ‫ביכורים‪ ,‬לעלות בזכרוננו שכל מה‬ ‫שכל אשר לו הוא מיד ה’‬ ‫מצור ומצוק‪ ,‬וחלאים רבים‪ ,‬ומי‬ ‫שמצוי בידינו מקנייני העולם הכל‬ ‫מראשית‬ ‫בפרשתן (כו ב)‪‘ ,‬ולקחת‬ ‫אשר האיר עליו הקב”ה חוט של‬ ‫מאת ה’ בא לנו‪ ,‬ע”כ‪.‬‬ ‫מארצך‬ ‫תביא‬ ‫כל פרי האדמה אשר‬ ‫חסד‪ ,‬והצילו מכל הפגעים רח”ל‪,‬‬ ‫אשר ה’ אלוקיך נותן לך’‪ ,‬ביאור נפלא‬ ‫ואכן‪ ,‬המהמין שהקב”ה מנהיג את‬ ‫מצינו ב’עקידה’ (שער שמונה ותשעים) כי‬ ‫יהיה לו לזיכרון תמיד חסדי ה’‪ ,‬ולא להיות מכפויי‬ ‫העולם‪ ,‬והוא מחיה אותו בכל עת‬ ‫הנה עיקר העבודה בהבאת הביכורים‬ ‫טובה‪ .‬ולא זו בלבד‪ ,‬אלא כל מי אשר משפיע‬ ‫ובכל שעה‪ ,‬ונותן לו כח לעשות חיל‪,‬‬ ‫הייתה כדי שנכיר שהקב”ה הנחילנו‬ ‫עליו הקב”ה שפע של ברכה‪ ,‬שזכה לישב בביתו‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' אזי לא יירא לבו גם לעת ‘חשכה’‪ ,‬כי‬ ‫את הארץ‪ ,‬ולא בכוחנו ועוצם ידינו יש‬ ‫בהשקט ובבטח‪ ,‬ופרנסתו היא סדורה‪ ,‬שצריך‬ ‫סמוך לבו בטוח בה’ אשר יביא עליו‬ ‫לנו את כל השפע הגדול‪ .‬כי פעמים‬ ‫ליתן שבח והודיה למקום על זאת‪ .‬ומה מאד‬ ‫תמיד את הטובה והברכה‪ ,‬וגם אם‬ ‫הרבה סבור האדם אשר תביא מארצך ‪ -‬שהיא‬ ‫מזהיר בספר חרדים‪ ,‬שזהו מכלל מצוות עשה‬ ‫ארצו‪ ,‬אבל באמת‪ ,‬ידע שהכל הוא מאשר ה’ נראה לו כ’רעה’ יודע הוא שאין זה אלא לטובתו‬ ‫של ‘הגדתי היום לה’ אלוקיך‪ ,‬כי באתי אל הארץ‬ ‫אלוקיך נותן לך‪ ,‬עליו לעקור מליבו מחשבות אלו‪ ,‬השלימה והאמיתית‪.‬‬ ‫הטובה’‪ ,‬מכאן אזהרה על בני אדם המקבלים‬ ‫טובה והשפעה מהשי”ת‪ ,‬ליתן שבח והודיה‪ ,‬ולא‬ ‫להגיד שאינך כפוי טובה ‪ -‬לפיכך אנחנו‬ ‫ורק יאמין כי מידך הכל‪.‬‬ ‫הרחיב בדבר ה’אלשיך’ הק’ (בריש פרשתן) וז”ל‪,‬‬ ‫לקרות קול קובלנא (מתרעם) כדרך צרי העין‪ ,‬אשר‬ ‫חייבים להודות‬ ‫כי הקב”ה ‘חפץ להיטיב’‪ ,‬ואינו מבקש מאתנו רק‬ ‫יותר מאשר נותן להם ה’ מזון ומחיה‪ ,‬יותר הם‬ ‫בפרשתן (כו ב‪-‬ג)‪‘ ,‬ולקחת מראשית כל פרי‬ ‫שנחזיק לו יתברך טובה‪ ,‬ונכיר כי הוא אדון הכל‬ ‫בוכים וקובלים וכו’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫והוא הטוב והמיטיב לנו תמיד‪ ,‬ונברך ונהלל לו האדמה אשר תביא מארצך אשר ה’ אלוקיך‬ ‫וכן כתב השל”ה הק’ (אות יב) בזה”ל‪‘ ,‬וענית‬ ‫יתברך‪ .‬והנה‪ ,‬כי יראה אדם את עצמו בארץ זבת נותן לך‪ ...‬ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם‬ ‫ואמרת’ (פסוק ה) פירש רש”י ‘מזכיר חסדי המקום’‪.‬‬ ‫חלב ודבש‪ ,‬שמן ודשן תחת גפנו ותחת תאנתו ואמרת אליו הגדתי היום לה’ אלוקיך כי באתי אל‬ ‫ככה מחויב אדם לעשות בינו לבין קונו יתברך‬ ‫ואין מחריד‪ ,‬בתים מלאים כל טוב אשר לא מילא‪ ,‬הארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת לנו’‪ .‬והנה‬ ‫כשמשפיע לו איזה טובה או איזה הצלחה‪ ,‬להלל‬ ‫כרמים וזיתים אשר לא נטע‪ ,‬חטה ושעורה לרוב כל האמור בתורה הוא כנבואה הנצרכת לדורות‪,‬‬ ‫ולהודות לו שהזמין לו זה הדבר ברחמיו וברוב‬ ‫מאד‪ ,‬אפשר שידיחנו יצרו בשרירות ליבו לאמר וגם בזמן הזה לאחר חורבן בית המקדש בעווה”ר‬ ‫חסדיו ב”ה‪ .‬עכ”ל‪ .‬וכבר כתב רבינו ה’אור החיים’‬ ‫עדיין שייך עניינה של מצות הביכורים (כפי שהאריכו‬ ‫‘כוחי ועוצם ידי עשו לי את כל החיל הזה’‪ .‬ודרכו‬ ‫הק’ זי”ע (שמות כב ו) ‘אין לך שעה ורגע שאין‬ ‫של הבורא יתברך שכאשר ח”ו יחשוב האדם כי בספה”ק)‪ .‬וכיצד היא נעשית בזמן הזה‪ ,‬מבאר ה’קב‬ ‫השי”ת עושה פעולה עם האדם בין בבחינת גופו‬ ‫קניינו אשר רכש בכוחו בא לו‪ ,‬יסיר ה’ מאתו את הישר’ (פי”ח) בשם בעל ה’חרדים’ כי תוכן עניין‬ ‫בין בבחינת צרכיו’‪ ,‬נמצא שתמיד עלינו לתת שבח‬ ‫כל הטובה וברכת שמים אשר נתן לו הא‪-‬ל‪ .‬לכן ה’ביכורים’ הוא להודות ולהלל לא‪-‬ל הטוב על כל‬ ‫והודאה להשי”ת על נפלאותיו וטובותיו בכל עת‪.‬‬ ‫החסד אשר גמל עמו‪ ,‬וכמו שדשרו חז”ל (בספרי‪,‬‬ ‫ציוונו הבורא יתברך מצוות ביכורים‪ ,‬שיבוא האדם‬ ‫הוסיף הרה”ק מראפשיץ זי”ע (זרע קודש תולדות ד”ה‬ ‫אחת בשנה אל בית אלוקינו כשפרי ביכורי מעשיו הובא ברש”י פסוק ג) מה שנאמר ‘ואמרת אליו’ שאינך‬ ‫ויעתר) בשם אביו הרה”ק רבי מנחם מענדל מלינסק‬ ‫בטנא שבידיו‪ ,‬ויניחהו לפני ה’ יתברך‪ ,‬ויאמר לו‪ ,‬כפוי טובה‪ ,‬וענף משורש המצוה הוא לדידן‪ ,‬חיוב‬ ‫זי”ע בחובת ההודאה‪ ,‬וז”ל‪ ,‬צריך תמיד להודות‬ ‫הרי ‘שלך’ לפניך‪ ,‬כל זאת ממך הוא‪ ,‬ואתה הוא ההודאה על כל טובה שהקב”ה עשה ועושה עמו‪.‬‬ ‫לה’ על הטובות שמיטיב עמו בכל שעה‪ ,‬בכל‬ ‫וז”ל‪ ,‬אין לך אדם שלא נעשה לו נס‪ ,‬בפרט‬ ‫שהבאת עלי את כל היבול הטוב‪ ,‬אז יתן לו השי”ת‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ו‬ ‫מחוברים‬ ‫אוצרות הפרשה‬ ‫מעתה עם ה’ חזקו ונתחזקה להיות ‘תקיף ולא‬ ‫ובעצמו ואינו מוסרו לאחר‪ ...‬והלא כה הם דבריו‬ ‫מיני טובות נגלים וטובות נעלמים‪ ,‬במאמר חז”ל‬ ‫חלש’‪ ,‬ולהתאזר בגבורה לקראת הימים הנוראים‬ ‫בהרחבה‪ ,‬וז”ל‪ ,‬אוצרו הטוב ‪ -‬היינו אותו אוצר‬ ‫(יומא כב‪ ):‬כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה‬ ‫והקדושים הבעל”ט‪ ,‬ואל ישמע לקול יצרו הרע‬ ‫שהקב”ה עושה בשמים מיראת ה’ אשר בך‪ ,‬כי‬ ‫סייעיה‪ .‬עכ”ל‪ .‬וכבר נודע מה דאיתא בספה”ק‬ ‫הבא עליו בערמה ובתחבולה להפילו בייאוש כי‬ ‫היא אוצרו כמו שנאמר (ישעיה לג ו) ‘יראת ה’ היא‬ ‫שהאוחז בפלך ההודאה ממשיך על עצמו שפע‬ ‫כבר הרחיק הרבה ללכת בדרכיו הרעים‪ ,‬אלא‬ ‫אוצרו’‪ ,‬ר”ל של הקב”ה‪ ,‬ה’ אשר בך‪ .‬ושמא תטעה‬ ‫רחמים וחסדים‪ ,‬ועוצר ומונע את הפורענות‬ ‫יתחדש מכאן ולהבא לעבודתו ית”ש‪ .‬וכמו שכתב‬ ‫לומר שיש אליו ית’ איזו צורך באוצר זה‪ ,‬ע”ב‬ ‫הבאה עליו‪ .‬וכך הוכיח הרה”ק ה’שפת אמת’ זי”ע‬ ‫הרה”ק מקאז’ניץ זי”ע (יקר מפז כי תצא ד”ה ושבית)‪,‬‬ ‫אמר יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב‪ ,‬אין לו ית’ שום‬ ‫ממה שאמרו חז”ל (דב”ר א‪ ,‬מס’ סופרים פי”ב א ב) ‘אין‬ ‫שהנה איתא בזוה”ק (זו”ח עב‪ ).‬לפרש מה שנאמר‬ ‫צורך באותו אוצר כי אם לך הוא שמוריש ליתן‬ ‫מפסיקין בתוכחה’‪ ,‬היינו שאין מפסיקין באמצע‬ ‫(כא יג) ‘ובבתה את אביה ואת אמה ירח ימים דא‬ ‫לך משם כל צרכך ולפרנסך משם‪ ,‬ואין הקב”ה‬ ‫קריאת התוכחה להעלות עולה אחר לתורה‪ ,‬שהרי‬ ‫היא ירחא דאלול’‪ ,‬וצ”ב‪ ,‬מדוע נקרא חודש זה‬ ‫מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח אלא הקב”ה‬ ‫ה’עולה לתורה’ פותח ב’ברכו את ה’ המבורך’‪,‬‬ ‫בשם ‘ירח’‪ ,‬ומבאר כי מצינו ג’ שמות ל’לבנה’‪,‬‬ ‫בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו כי האוצר הלזה‬ ‫והקב”ה אומר ‘אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין‬ ‫ירח‪ ,‬לבנה וסיהרא‪ .‬בתחילת החודש נקראת‬ ‫חביב עליו מאד‪ .‬עכ”ל‪.‬‬ ‫ואני מתברך’‪ .‬הרי לך‪ ,‬שאם אומרים ‘ברכו’ ומודים‬ ‫בשם ‘ירח’ שמתחילה להתגדל ולהתחדש (וכן‬ ‫ונוראות מצינו בדברי הגה”ק מהר”ם א”ש זי”ע‬ ‫ומהללים את ה’ שוב אין מקום לתוכחה‪ ,‬כי‬ ‫מצינו בטעמי המקרא ועוד‪ ,‬ירח ‘בן יומו’)‪ ,‬באמצע החודש‬ ‫(אמרי יושר עמ’ סז) שמקשה שלכאורה נראה ‘סתירה’‬ ‫ההודאה מסלקת כל הדינים והתוכחות‪ .‬וכך כתב‬ ‫כשהיא בשלמותה מכנים אותה ‘לבנה’‪ ,‬ואילו‬ ‫בעניין ‘אוצרו של הקב”ה’‪ ,‬מצד אחד אמרו בגמ’‬ ‫הרה”ק ה’תפארת שלמה’ זי”ע (וירא ד”ה נותן) וז”ל‪,‬‬ ‫בסוף החודש נקרא שמה ‘סיהרא’ אחר שאינה‬ ‫‘אין לו להקב”ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת‬ ‫ידוע כי האדם הרוצה לבקש על צרכיו הנה צריך‬ ‫מאירה כל כך והרי כמו בבית הסוהר‪ .‬עפי”ז כתב‬ ‫שמים’‪ ,‬ומאידך מצינו מקרא מפורש (ירמיה נ כה)‬ ‫מקודם לתת הודאה לשעבר ואח”כ יכול למשוך‬ ‫‘ובחודש אלול נפתחין שערי תשובה‪ ,‬וצריך האדם‬ ‫דכתיב ‘פתח ה’ את אוצרו ויוציא כלי זעמו’‪ ,‬והרי‬ ‫חסדים להבא‪ ,‬כמו שנאמר ‘הודו לה’ כי טוב כי‬ ‫לדמות בעצמו שמעתה מתחיל להתגדל כתינוק‬ ‫שיש לו להקב”ה באוצרו ‘כלי זעם’ ואילו בגמרא‬ ‫לעולם חסדו’‪ ,‬פירוש כשאדם נותן הודאה לשעבר‬ ‫בן יומו‪ ,‬ולכן אלול נקרא ירח’‪.‬‬ ‫מבואר שיש באוצרו ‘יראת שמים’‪ .‬ומיישב בזה”ל‪,‬‬ ‫כי טוב אז מביא חסדים טובים לעולם חדשים‬ ‫נוראות מצינו עד כמה יקר וחביב לפני השי”ת‬ ‫והנראה לומר דאין הפירוש כי ‘פתח ה’ את אוצרו’‬ ‫לבקרים‪ .‬ובלשונו של ה’שפת אמת’ במכתב קודש‬ ‫‘הרוצה בתשובה’ כל מעשה טוב ומחשבה טובה‬ ‫דהיינו ‘אוצר של זעם’‪ ,‬רק דהאי פתח ה’ את‬ ‫(אוצר מכתבים נו) ‘לכן עצתי שתקבל הייסורין באהבה‬ ‫של יהודי הרוצה להתקרב אליו ית’‪ .‬שהנה איתא‬ ‫אוצרו היינו אוצר של ‘יראת שמים’ במה דכתיב‬ ‫ותתן שבח והודאה להשי”ת על זאת‪ ,‬וממילא אין‬ ‫במשנה (בכורים ג ג) הגיעו (מביאי הביכורים) קרוב‬ ‫יראת ה’ היא אוצרו‪ ,‬והנה כל זמן שיש יראת ה’‬ ‫כדאי להשי”ת שאתה תהיה בצער‪ ,‬וד”ל’‪.‬‬ ‫לירושלים‪ ,‬שלחו לפניהם ועטרו את ביכוריהם‪,‬‬ ‫הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם‪ ,‬לפי‬ ‫באוצר‪ ,‬הקב”ה מרחם על בריותיו‪ ,‬אמנם כשאין‬ ‫שם יראת שמים אזי יש לירא מן העונש‪ ,‬וזהו‬ ‫אוצרו הטוב ‪ -‬אוצר של יראת שמים‬ ‫כבוד הנכנסים היו יוצאים‪ ,‬וכל בעלי אומניות‬ ‫בפרשתן (כח יב)‪‘ ,‬יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב’‬ ‫כוונת הפסוק ‘פתח ה’ את אוצרו’ דהיינו אוצר‬ ‫וגו’‪ ,‬ומצינו ב’כלי יקר’ שביאר באופן נפלא‪,‬‬ ‫שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם‬ ‫היראה שלו‪ ,‬והנה אין בו יראת שמים ויוציא את‬ ‫אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום‪ .‬וביאר‬ ‫תחילה מקדים להביא את דברי רבינו בחיי (שמות‬ ‫כלי זעמו‪ ,‬עכ”ד‪ .‬ללמדנו שאם יש ירא”ש אזי‬ ‫יט ה) שהנה כל מלך מטמין באוצרותיו דברים‬ ‫הרה”ק ה’ישמח ישראל’ זי”ע (אות א) מדוע חולקים‬ ‫זוכה לרחמים והקב”ה פותח בפניו כל השערים‬ ‫כבוד כה גדול למביאי הביכורים‪ ,‬וז”ל‪ .‬כי במצווה‬ ‫שאינם מצויים בידו בכל עת‪ ,‬וכגון אבנים טובות‬ ‫להשפיע עליו מטל השמים ומשמני הארץ‪ ,‬ומכלל‬ ‫ומרגליות שאינם ‘מתגלגלים’ ביד כל אדם‪ .‬ועל‬ ‫הזאת יוכל כל איש ואיש לראות מה יקר חסדך‬ ‫הן אתה שומע לאו ח”ו‪...‬‬ ‫אלוקים ‪ -‬שאפילו מצוה קלה שמקיים אדם‬ ‫דרך זה‪ ,‬הקב”ה מכניס ל’אוצרו’ ולבית גנזיו את‬ ‫והזמן גרמא להתחזק ביראת שמים‪ ,‬וכבר‬ ‫ה’יראת שמים’ שיש לו ליהודי‪ ,‬וכדכתיב (ישעיה לג ו)‬ ‫העובד בשדה‪ ,‬ואפילו רק חשב במחשבתו שחשב‬ ‫הבאנו הא דאיתא מהרה”ק ה’בית אהרן’ זי”ע‬ ‫‘יראת ה’ היא אוצרו’ [וכדאיתא בגמרא (ברכות לג‪):‬‬ ‫על התאנה שביכרה שתהיה קודש לה’ היה יקר‬ ‫כ”כ לפני הקב”ה ואומר וקורא עליה‪ ,‬ולפיכך‬ ‫(נצבים עמו’ קל‪ :‬ד”ה התחיל)‪ ,‬וז”ל‪ .‬והעיקר צריך כל‬ ‫‘אמר רבי חנינא משום רשב”י אין לו להקב”ה בבית‬ ‫הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם‪,‬‬ ‫אחד ואחד להמשיך עליו היראה באלו הימים‬ ‫גנזיו אלא אוצר של יראת שמים’]‪ .‬והיינו טעמא‬ ‫להראות שאפילו מצוה קלה מאיש פשוט בתכלית‬ ‫באיזה אופן שיהיה ‪ -‬כשיש דין למטה אין דין‬ ‫משום שכביכול אין יראת שמים מצויה אצלו ית’‬ ‫הפשיטות רק מחשבה טובה באמת נתקבל לפני‬ ‫למעלה‪ ,‬וזהו פירוש המדרש ‘כשישראל עושין‬ ‫שהרי ‘הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים’ (ברכות‬ ‫הקב”ה ברחמים ורצון‪ ,‬וכל מלאכי רחמים מעטרין‬ ‫המשפט‪ ...‬ועושה עמם צדקה’‪ .‬ואופן היראה ‪-‬‬ ‫לג‪ ,):‬עפי”ז מפרש ה’כלי יקר’ מה שנאמר כאן‬ ‫אותה בכמה עיטרין וכו’‪ ,‬מזה יוכל כל איש לחזק‬ ‫אם הוא מאותן המכירים קצת וקרובים להשי”ת‬ ‫יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב‪ ,‬שבא הכתוב לומר‪,‬‬ ‫את עצמו יהיה איך שיהיה אם יזכה לעשות אפילו‬ ‫בוודאי יש להם יראה ופחד באותן הימים ‪ -‬יראה‬ ‫שלטובת האדם הקב”ה מטמין את היראת שמים‪,‬‬ ‫מצוה אחת ומחשבה טובה אחת כל ימי חייו די‪.‬‬ ‫עילאה‪ ,‬ואם לאו ‪ -‬מאימת הדין נפשי תבחיל‪.‬‬ ‫ולצרכי האדם עצמו שומרה בבית גנזיו‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫צריך מאד לירא ולפחד וזהו העיקר‪ ,‬ואז הקב”ה‬ ‫כי אותה יר”ש היא מקור ההשפעה של הפרנסה‬ ‫לדידן ייאמר‪ ,‬בימים אלו בהם הקב”ה קורא‬ ‫עושה עמם צדקה‪ ,‬עב”ל‪.‬‬ ‫ושאר צרכי האדם‪ ,‬וזהו שאמר הכתוב יפתח ה’‬ ‫אלינו ‘עורו ישנים משנתכם’ ו’שובו בנים שובבים’‪,‬‬ ‫הרי פעמים עולים במחשבתו של אדם מחשבות‬ ‫לראש ולא לזנב ‪ -‬קמנו ונתעודד‬ ‫לך את אוצרו הטוב ‪ -‬שאותו ‘אוצר’ שמור לך‬ ‫פיגול מדוע אתחיל לעבוד ולהתקרב‪ ,‬הרי ממילא‬ ‫בפרשתן (כח יג)‪‘ ,‬ונתנך ה’ לראש ולא לזנב’‪,‬‬ ‫ובעבורך לעת הצורך‪...‬‬ ‫לא אגיע אל רום המדרגה‪ ,‬תשובתו ‪ -‬כל פעולה‬ ‫ותרגם אונקלוס ‘לתקיף ולא לחלש’‪ ,‬וביאר הרה”ק‬ ‫ומוסיף ה’כלי יקר’ ביאור יקר בהא דאיתא‬ ‫קטנה שתעשה למען כבוד שמו לפי מדרגתך‪,‬‬ ‫ה’ישמח ישראל’ זי”ע (ר”ה אות ז) שהוא על דרך‬ ‫בגמ’ (תענית ב‪ ).‬ללמוד מהאי קרא ‘יפתח ה’ לך את‬ ‫נחשבת בשמים במעשה רב וגדול‪ ,‬וממדרגה‬ ‫הכתוב (משלי יח יד) ‘רוח איש יכלכל מחלהו’‪ ,‬בכל‬ ‫אוצרו הטוב מן השמים לתת מטר ארצך בעתו’‬ ‫למדרגה תעלה עד שתזכה לבוא לתכלית הנרצית‪.‬‬ ‫ענייני מחלה חלילה הן בגוף והן בנפש רח”ל‪,‬‬ ‫כי ‘מפתח של גשמים’ נמצא רק בידו של הקב”ה‬ ‫יה”ר שנזכה לשוב בתשובה שלימה‪ ,‬להתחזק‬ ‫העיקר הוא התחזקות הדעת שהוא הראש‪ ,‬דעת‬ ‫ואינו נותן אותו לשליח‪ .‬ומבאר טעמא דמילתא כי‬ ‫באמונת אומן ולקנות אוצרות של ירא”ש עם כל‬ ‫ומח שבראש‪ ,‬ועי”ז יכלכל מחלהו‪ ,‬ועל כך נאמר‬ ‫היות וב’אוצר’ זה מוטמן ה’יראת שמים’ שיש לו‬ ‫שפע הרב הבאים יחד עמהם‪ ,‬ולכתיבה וחתימה‬ ‫ונתנך ה’ לראש‪ ,‬שיהיה ‘תקיף’ וחזק בדעתו‪,‬‬ ‫להאדם על כן הוא חביב מאוד אצל הבורא ית”ש‪,‬‬ ‫טובה‪.‬‬ ‫שעי”ז יהיה לו רפואה שלימה בגוף ובנפש‪.‬‬ ‫עד שלגודל החביבות הוא מחזיקו בידו בכבודו‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ז‬ ‫מחוברים‬ ‫אקטואליות‬ ‫תשובות‬ ‫מבית הוראה אביר יעקב‬ ‫הגאון הגדול רבי מאיר סירוטה שליט"א‬ ‫במתני’ (שבת קמא‪ ).‬דמכבש של בעלי בתים מתירין‬ ‫אותו בשבת ליטול בגדים מבין לוחותיו‪ ,‬אבל לא‬ ‫יישור כוס חד פעמי‬ ‫כובשין בו בגד מתחילה בשבת‪ .‬ובטעם הדבר‬ ‫האם מותר ליישר בשבת כוס חד‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫כתב רש”י (ד”ה אבל) דהוא מפני שלצורך חול הוא‬ ‫פעמית שהתקמטה‪.‬‬ ‫עושה זאת‪ .‬והובא דבריו במשנ”ב (סק”כ)‪ .‬ודייק‬ ‫מו”ר‪ ,‬דכל זה כשעושה כן לצורך חול‪ ,‬אמנם אם‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫עושה כן לצורך שבת מותר‪ .‬ולכן בנידו”ד שמכניס‬ ‫הרחבת הדברים‪ :‬הטעם פשוט‪ ,‬דאין שייך‬ ‫את השטריימל לתוך הקופסה בכוונה שיתגהץ‬ ‫פשיטת הקמטים בזה‪.‬‬ ‫ויתיישר‪ ,‬הרי עושה כן לצורך שבת זו‪ ,‬ולכן מותר‬ ‫הדבר‪.‬‬ ‫הצעת המיטות בצהרי השבת‬ ‫ארכיון 'עוז והדר'‬ ‫(והנה עי’ ברש”ש (שבת שם) שהק’ על רש”י דמנא ליה שהוא‬ ‫לצורך חול‪ .‬ובביאור הדברים נראה לומר‪ ,‬דכיבוש בגדים בדרך‬ ‫אמנם נהגו שאין מסדרים הבית או המיטות באופן‬ ‫האם מותר להציע המיטות או לסדר‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫זו בלא דבר חם‪ ,‬אורך יותר מיום‪ ,‬הלכך אם נותן בגדים במכבש‬ ‫השולחן והבית בשבת קודש בצהרים‪ ,‬כדי שהבית‬ ‫זה‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬הרי הם יהיו מוכנים ללבישה רק לאחר השבת‪ ,‬וזה הטעם‬ ‫יהיה נקי ומסודר‪ ,‬אף שאינו הולך להשתמש‬ ‫שפירש”י דהוה כמכין משבת לחול‪ .‬אמנם מה שצ”ב בזה‪ ,‬דאף אם‬ ‫עושה כן לצורך אותו היום מה טעם יהיה מותר‪ ,‬ומאי שנא מקיפול‬ ‫בעיקר הדבר‪ ,‬נראה‬ ‫הרחבת הדברים‪:‬‬ ‫באותם מיטות עד מוצאי שבת‪.‬‬ ‫שמותר מפני שכבוד הוא לשבת קודש שיהיה הבית‬ ‫בגדים שאסרוהו מפני שמפשט הקמטים ונראה כמתקן מנא‪ ,‬ועי’‬ ‫עוד בשפת אמת שם (על רש”י ד”ה אבל)‪ .‬ומ”מ אמר מו”ר להלכה‪,‬‬ ‫מסודר אף כשאין אף אחד בבית‪ ,‬אך מ”מ כבר נהגו‬ ‫מותר‪ ,‬כיון שכבוד השבת היא‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫דכיון שמבואר ברש”י להיתר כפי שנראה פשטות דבריו‪ ,‬והובא‬ ‫משנים קדמוניות שבאופנים כמו אלו משאירים את‬ ‫שהבית יהיה נקי ומסודר‪.‬‬ ‫במשנ”ב כן‪ ,‬הרי כך היא ההלכה)‪.‬‬ ‫הבית כך‪ ,‬דחששו שלא לבוא להכין משבת לחול‪,‬‬ ‫הרחבת הדברים‪:‬‬ ‫כן מבואר במג”א (סק”י)‪,‬‬ ‫וגם דהוה כעין טירחא שלא לצורך השבת‪.‬‬ ‫גיהוץ חליפה תחת המזרן‬ ‫וכמבואר במשנ”ב (סקי”ט)‪ .‬ואמר מו”ר דהכוונה‬ ‫חליפה שהתקמטה‪ ,‬האם מותר‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫הכנסת השטריימל לקופסה‬ ‫הוא אפי’ כשאין הבית נראה כל כך שאינו מסודר‬ ‫במצב של בזיון השבת‪ ,‬אעפ”כ מותר‪.‬‬ ‫להכניסו תחת המזרן כדי שיתגהץ ויתיישר מעט‪.‬‬ ‫להכניס שטריימל לקופסה המיועדת‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬ואין איסור בזה כל שהוא‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫עבורו באופן שמתייפה השטריימל בכך על ידי‬ ‫סידור הבית והמיטות שלא לצורך‬ ‫לצורך השבת‪.‬‬ ‫שמתגהץ יפה‪ ,‬האם מותר בשבת‪.‬‬ ‫האם מותר לסדר הבית והמיטות‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫כמבואר באריכות בהע’‬ ‫הרחבת הדברים‪:‬‬ ‫מותר‪ ,‬ואין בכך שום איסור‪ .‬ובטעם‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫אף באופן שמיד אחר סידורן ייצא מן הבית‪ ,‬ולא‬ ‫הדבר‪ ,‬עי’ בהערה‪.‬‬ ‫יישאר שם כדי להנות מן הבית המסודר‪.‬‬ ‫הקודמת‪ ,‬דכל שהוא לצורך שבת זו מותר לגהץ‬ ‫באופן זה וכדומה לזה‪.‬‬ ‫מקור הדין מבואר‬ ‫הרחבת הדברים‪:‬‬ ‫באופן זה מעיקר הדין מותר הדבר‪,‬‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫הגאון רבי אהרן מרדכי גרין שליט”א‬ ‫נאסר בבישול נכרי‪[ .‬חכמת אדם כלל סו‬ ‫ס”ד]‪.‬‬ ‫בבישול‪ ,‬ויועיל שאפילו‬ ‫אם יכניס הנכרי התבשיל‬ ‫המשך איסור אכילת בישולי נכרים‬ ‫ג‪ .‬יש אומרים‪ ,‬דקשה למדוד חשיבות‬ ‫לתנור לא יאסר מדין בישולי‬ ‫ג‪ .‬שיתוף ישראל עם הנכרי בבישול מתיר‬ ‫המאכלים לפי הנכבדים המצוים כיום‪,‬‬ ‫נכרים‪[ .‬שו”ת מנחת יצחק‬ ‫את התבשיל‪.‬‬ ‫ובזמנינו נחשב “עולה על שולחן מלכים”‬ ‫ח”ד סכ”ז‪ ,‬שבט הלוי ח”ט‬ ‫א‪ .‬אם ישראל משתתף בבישול עם הנכרי‪,‬‬ ‫מה שמגישים בסעודות נישואין או‬ ‫סקס”ד‪ ,‬אבן ישראל ח”ט‬ ‫התבשיל מותר‪ ,‬דתבשיל שישראל משתתף‬ ‫בשמחות אחרות‪[ .‬משנת הכשרות שם]‪.‬‬ ‫ס”ע]‪.‬‬ ‫בבישולו אינו מביא לקירוב הדעת‪[ .‬רשב”א‬ ‫ו‪ .‬ישראל שחימם תבשיל‬ ‫במשמרת הבית ב”ג ש”ז‪ ,‬שו”ע שם ס”ו]‪.‬‬ ‫ד‪ .‬בישולי נכרים שונים‪.‬‬ ‫שנתבשל על ידי נכרי‪,‬‬ ‫א‪ .‬נכרי שבישל בשר ודגים‪ ,‬אסור‬ ‫ב‪ .‬ונחלקו הפוסקים איזה פעולה צריך הישראל‬ ‫ארכיון 'עוז והדר'‬ ‫ונצטנן לגמרי‪ ,‬והתבשיל‬ ‫לעשות כדי להתיר התבשיל‪ ,‬לדעת השו”ע [שם‬ ‫לאכלם‪ ,‬כיון שאינם נאכלים חי‪ ,‬ואנשים‬ ‫מצטמק ויפה לו בחימום‬ ‫ס”ז]‪ ,‬צריך שישראל ישתתף בעצם הבישול‪,‬‬ ‫הישראל‪ ,‬לדעת הרמ”א התבשיל מותר‪[ .‬מבעל חשובים אוכלים אותם בסעודות חשובות‪.‬‬ ‫כגון להניח את הסיר על האש‪ ,‬ואין מועיל מה‬ ‫ב‪ .‬נכרי שבישל תפוחים או גזר‪ ,‬מותר לאכלם‪,‬‬ ‫שבט הלוי‪ ,‬הו”ד מבית לוי שם]‪.‬‬ ‫שישראל מדליק האש‪ ,‬ולדעת הרמ”א [שם]‪ ,‬די‬ ‫ג‪ .‬איסור בישול נכרי אמור רק בדבר שאינו כיון שנאכלים חי‪[ .‬שו”ע שם]‪.‬‬ ‫שישראל ידליק האש‪ ,‬ובזה נעשה שותף בבישול‪.‬‬ ‫ג‪ .‬נכרי שבישל ביצה‪ ,‬אסור לאכלו‪ ,‬כיון שנאכל‬ ‫חי רק בדוחק גדול‪[ .‬שו”ע שם סי”ד‪ ,‬ובט”ז‬ ‫נאכל חי‪ ,‬ועולה על שולחן מלכים‪.‬‬ ‫ג‪ .‬לדעת הרמ”א [שם]‪ ,‬אם הדליק ישראל‬ ‫א‪ .‬איסור אכילת בישולי נכרים נאמר דוקא אם‬ ‫אש [לדוגמא‪ :‬נר שבועי]‪ ,‬יכול הנכרי להעביר‬ ‫סקי”ד]‪.‬‬ ‫אש מאותו אש‪ ,‬ולבשל עליו‪ ,‬דהדלקת האש על‬ ‫נתקיימו בו ב’ תנאים דלהלן‪ :‬א]‪ ,‬שאינו נאכל חי‬ ‫ד‪ .‬נכרי שטיגן בצל או שום‪ ,‬מותר לאכלו‪ ,‬כיון‬ ‫ללא בישול‪ .‬ב]‪ ,‬שעולה על שולחן מלכים‪ ,‬דהיינו‬ ‫ידי ישראל נחשב כשותפות בבישול‪ ,‬המתיר את‬ ‫שאנשים חשובים אוכלים אותם‪[ .‬ובטעם הדבר שבצל ושום נאכלים גם חיים‪ ,‬ואפילו שאינם‬ ‫התבשיל באכילה‪.‬‬ ‫כתב הט”ז שם ס”א‪ ,‬דמאכל שאין בו ב’ תנאים נאכלים חיים רק עם תערובת מאכלים אחרים‬ ‫ד‪ .‬והוראת הפוסקים‪ ,‬שבשעת הדחק‪ ,‬יכולים‬ ‫הנ”ל‪ ,‬אינו מאכל חשוב‪ ,‬ואין לחשוש שיבואו על כגון סלט ירקות‪[ .‬מ”ב סימן רג סקי”א]‪.‬‬ ‫להשתמש בעצה זו‪ ,‬כגון אצל אנשים זקנים‪,‬‬ ‫ה‪ .‬מותר לנכרי להרתיח מים‪ ,‬כיון שיכולים‬ ‫ידי זה לקירוב וחתנות]‪.‬‬ ‫חולים‪ ,‬שנמצא בביתם נכרי שמבשל עבורם‪.‬‬ ‫ב‪ .‬מאכל שרוב בני אדם אוכלים אותו חי‪ ,‬ויחיד לשתות את המים גם ללא בישול‪[ .‬ספר להלכה‬ ‫[משנת הכשרות פרק כו]‪.‬‬ ‫אוכלו מבושל‪ ,‬אינו נאסר בבישול נכרי‪ ,‬ואם רוב סימן כו]‪.‬‬ ‫ה‪ .‬לדעת הרמ”א‪ ,‬ישראל שמכוין שעון שבת‪,‬‬ ‫ו‪ .‬חלב שהרתיחו נכרי‪ ,‬אין לאסרו‪ ,‬כיון שיכולים‬ ‫בני אדם אוכלים אותו מבושל‪ ,‬ויחיד אוכלו חי‪,‬‬ ‫שידלק התנור בזמן מסוים‪ ,‬הרי זה בכלל שותפות‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ח‬ ‫מחוברים‬ ‫אקטואליות‬ ‫תשובות‬ ‫מבית הוראה אביר יעקב‬ ‫הגרי”ש אלישיב‪ ,‬דכל מזון הנאכל אצל המלכים‬ ‫טו]‪.‬‬ ‫לשתות את החלב חי‪ ,‬ומה שחוששים בזמנינו שלא‬ ‫אפילו לקינוח שלא בשעת סעודה‪ ,‬נחשב עולה‬ ‫ח‪ .‬חטיפים כמו במבה‪ ,‬בסלי‪ ,‬וכן כל סוגי‬ ‫לשתותו ללא פיסטור‪ ,‬אינו משנה את דינו‪ ,‬כיון‬ ‫על שולחן מלכים‪ ,‬מאידך ממתק הנאכל לקינוח‬ ‫הפיצוחים‪ ,‬שגם אנשים חשובים אוכלים אותם‬ ‫שבעצם אפשר לשתות חי‪[ .‬להלכה שם]‪.‬‬ ‫רק לשם טעמו ולא למזון‪ ,‬כמו שוקולד וסוכריות‪,‬‬ ‫לקינוח‪ ,‬נחשב עולה על שולחן מלכים‪ ,‬ונאסר‬ ‫ז‪ .‬ממתקים שנעשו אצל נכרים‪ ,‬כמו שוקולד‪,‬‬ ‫אינו נחשב עולה על שולחן מלכים‪ .‬עיין בהגהות‬ ‫משום בישולי נכרים‪[ .‬בשו”ע שם ס”א‪ ,‬משמע‬ ‫וסוכריות‪ ,‬מותרים באכילה‪ ,‬לפי שאינו נחשב עולה‬ ‫הרעק”א שם ס”א‪ ,‬שכתב בשם התורת חיים‬ ‫שדבר הנאכל לקינוח סעודה‪ ,‬גם כן נחשב עולה‬ ‫על שולחן מלכים‪ ,‬ודוקא אם יש להם הכשר טוב‬ ‫בזה”ל‪ :‬אבל אם אינו ללפת ולא לפרפרת כגון‬ ‫על שולחן מלכים‪ ,‬וכן כתב החכמת אדם בכלל סו‬ ‫ואין חשש תערובות דברים שאינם כשרים‪[ .‬משנת‬ ‫מרקחת מותר]‬ ‫ס”א‪ ,‬וכתב בספר השולחן כהלכתו שם‪ ,‬דהוראת‬ ‫הכשרות שם‪ ,‬להלכה שם‪ ,‬השולחן כהלכתו סימן‬ ‫פוסק הדור הגאון רבי משה שטרנבוך שליט”א‬ ‫מח”ס תשובות והנהגות‬ ‫האריז”ל דרש צ’ הפוך רק בתפילין‬ ‫ולא במזוזות וס”ת‪ ,‬וע”כ לדידיה‬ ‫כספי צדקה‪ ,‬ומ”מ לענין‬ ‫לעמוד בפניו נראה שאין‬ ‫לעמוד בפני הגובה צדקה‬ ‫בקידושין לג‪“ .‬בוא וראה כמה חביבה מצוה‬ ‫כשר בכל אופן‪ ,‬רק היום כנראה‬ ‫צריך אלא בירא ה’ שמפחד‬ ‫בשעתה שהרי מפניהם [של מביאי ביכורים]‬ ‫הסופרים עשויין להתבלבל עי”ז‬ ‫מחטאים דוקא וכמ”ש‪ ,‬ולכן‬ ‫עומדים [גם כשעסוקין במלאכתן] מפני ת”ח אין‬ ‫ולכן נהגו כן גם בס”ת ומזוזה‪.‬‬ ‫בזה”ז נהגו להקל לא לעמוד‪,‬‬ ‫עומדין” ומסקינן די”ל הטעם שאם לא כן אתה‬ ‫ולדברינו לשיטת הגר”א זצ”ל‬ ‫וצ”ב‪.‬‬ ‫מכשילן לעתיד לבוא‪ .‬ובשו”ת יד אליהו (נ”ד)‬ ‫צ’ עם יו”ד הפוך פסול בדיעבד‬ ‫בתפילין ומזוזות אם מנהגו תמיד‬ ‫פרשיות דתפילין‬ ‫מסיק שחייבין לעמוד מפני מי שגובה צדקה‬ ‫כמנהג אשכנז דוקא‪ ,‬אבל מי‬ ‫ע”פ האריז”ל כמנהג‬ ‫כיון שעוסק במצוה‪ ,‬ומפרש מה שכתב האריז”ל‬ ‫שיש לעמוד כשנותנים צדקה ומשמע רק הנותן‬ ‫שמסורת אצלו מאבותיו כהאריז”ל‬ ‫החסידים‪ ,‬אם כשר‬ ‫בעצמו ולא אחרים‪ ,‬היינו כשנותן בעצמו כמתן‬ ‫גם לדידיה לא פסול בדיעבד‪( .‬ובזה‬ ‫יצאנו מידי המבוכה‪ ,‬ויש טוענים על רבינו‬ ‫ארכיון 'עוז והדר'‬ ‫לאשכנזים‬ ‫בסתר‪ ,‬אבל בציבור חייבין כולם לכבד את הגובה‬ ‫בשם רבינו הגר”א זצ”ל‬ ‫ולעמוד בפניו כמו בפני מביאי בכורים‪ ,‬ועיין ט”ז‬ ‫החזו”א זצ”ל היאך קורא תגר על תפילין בצ’‬ ‫יו”ד שס”א שבכל מצוה שאדם עוסק בה חייבין‬ ‫במעשה רב בהוספות (מכת”י ר’ ברוך משקלוב זצ”ל)‬ ‫הפוך שגאוני עולם לבשו כן‪ ,‬אבל לדברינו אם המסורת אצלם כן‬ ‫לעמוד בפניו‪ ,‬וכן הרע”ב במשניות בכורים (פ”ג)‬ ‫מביא שהגר”א זצ”ל אמר שצ’ עם יו”ד הפוך‬ ‫לא פסלם ח”ו הגר”א מעולם‪ ,‬וכל דבריו לדידן שהמסורת אצלינו‬ ‫כתב שמהאי טעמא עומדים בפני נושאי המטה‬ ‫פסול‪ ,‬וש”ץ ימ”ש הוא שדרש כן‪ .‬ונראה שמודה‬ ‫כספר “ברוך שאמר” אין לשנות מפני קבלה שזהו לדבריו דרך‬ ‫שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה‪,‬‬ ‫שלספרדים שזהו מסורת שלהם כשר‪ ,‬אבל לדעתו‬ ‫ש”ץ ימ”ש‪ ,‬והקדוש האריז”ל גופא מעולם לא הורה לשנות בצורת‬ ‫ולפי זה יש לתמוה עלינו שאין אנו עומדים לפני‬ ‫שבתי צבי ימ”ש דרש לשנות מסורת ולנהוג ע”פ‬ ‫הכתיבה‪ ,‬אלא לנהוג כפי המסורת)‪.‬‬ ‫מבקשי צדקה שמסתובבים בבתי כנסיות‪ ,‬ובפרט‬ ‫קבלה אף כשהוא נגד מסורת‪ ,‬והאריז”ל מעולם‬ ‫בחור כשליח ציבור לתפילת מוסף‬ ‫לא ציוה לשנות מהמסורת‪ ,‬ולהיפך לדבריו בכל‬ ‫שמלאכת הגבאי צדקה לדרוש ולגבות כספים‬ ‫ר”ה ויוה”כ‬ ‫כתיבה יש לו יסוד ע”פ סוד וכמבואר בפע”ח‪ ,‬ולכן‬ ‫נראית כמלאכה בזויה (ולכן המצוה גדולה והתיקון שבה‬ ‫הוא רב מאד)‪ ,‬ואילו היו עומדים בפניהם ומרימים‬ ‫ודאי לכתחילה אין לבחור להיות ש”ץ בימים‬ ‫לדעת הגר”א לאשכנזים אין לשנות‪ ,‬והארכנו בזה‬ ‫במק”א‪.‬‬ ‫בזה את קרנם‪ ,‬היו נמצאים לזה יותר מתעסקים‪.‬‬ ‫נוראים ובפרט למוסף יוה”כ שהוא ככהן גדול‬ ‫ובזמנינו רבינו החזו”א זצ”ל פסל צ’ הפוך‪,‬‬ ‫ונראה שחז”ל אמרו חביבה מצוה בשעתה‬ ‫שצריך נשוי דוקא‪ ,‬מיהו יש תמיד לדון לגופו של‬ ‫דוקא‪ ,‬ואז הטריחו אותנו לעמוד אפילו באמצע‬ ‫ענין מיהו המועמד השני שרוצים למנות במקומו‪,‬‬ ‫וכן בספר “זכר אברהם” מגאון ומקובל פוסל‪,‬‬ ‫מלאכה‪ ,‬והיינו כמו בבכורים‪ ,‬והוא הדין בפני‬ ‫שלש”ץ צריך עוד כמה וכמה מעלות‪ ,‬ואם חסר לו‬ ‫ובכת”י הגר”ש איגר זצ”ל נוטה לפסול‪ .‬רק הבאנו‬ ‫מילה או המתעסקים בקבורת מת‪ ,‬אבל בגבאי‬ ‫רק מעלת נשוי מ”מ עדיף מאדם אחר שהוא נשוי‬ ‫במק”א שבס”ת שנכתב בכל לשון בודאי כשר דלא‬ ‫צדקה שזה תדיר‪ ,‬לא חייבו לעמוד מפניהם אף‬ ‫ואינו ירא שמים כלל‪.‬‬ ‫גרע מכל לשון‪ ,‬אבל תפילין ומזוזות שנכתבים‬ ‫שעוסקים במצוה גדולה דצדקה‪.‬‬ ‫שוב מצאתי שכן מפורש במ”ב תקפ”א (ס”ק י”ג)‬ ‫באשורית דוקא‪ ,‬וקבלה שלנו ע”פ ספר “ברוך‬ ‫שאמר” שדקדק בכל נקודה ונקודה שבצורת‬ ‫ומיהו אפילו ת”ח מופלג חייב לעמוד בפני בעל‬ ‫“ופשוט שאם מזדמן לו שנים‪ ,‬אחד שהוא בן תורה‬ ‫מעשים להב”ח והש”ך ועה”ש‪ ,‬עיין ש”ך רמ”ד‬ ‫וירא חטא ואין לו אלו הפרטים והשני הוא איש‬ ‫האות‪ ,‬אין אנו זזים מדבריו‪.‬‬ ‫(ס”ק י)‪ ,‬וא”כ היה צריך לחייב לעמוד מפני גבאי‬ ‫פשוט והוא נשוי ובן שלשים הבן תורה קודם”‪,‬‬ ‫ונראה שהכל תלוי במנהגו‪ ,‬ומי שנוהג בכל‬ ‫הצדקה מצד שהוא בעל מעשים‪ ,‬בלא הטעם‬ ‫וכ”ש כאן שאם הבחור לא יתפלל בימים נוראים‬ ‫דרכיו כרבותיו שנהגו בצ’ הפוך‪ ,‬נוהג גם בזה כן‪,‬‬ ‫שעוסק במצוה‪ .‬אמנם גדר בעל מעשים מבואר‬ ‫יקחו בור וע”ה שאינו זהיר במצוות כלל‪ ,‬אין‬ ‫אבל בלאו הכי אם נוהג כמנהג האשכנזים ראוי‬ ‫בשבת לא‪ :‬היינו דדחיל מחטאין‪ ,‬ובקידושין לג‪:‬‬ ‫לבחור לחשוש כלל‪ ,‬ועיין תוס’ יומא ב‪ .‬ד”ה שמא‬ ‫להקפיד מאד על צ’ ישר דוקא‪ ,‬וכן באות ל’ שלא‬ ‫לגבי רב יחזקאל אבוה דרב יהודה דבעל מעשים‬ ‫דאפילו בכהן גדול לא מעכב שיהא נשוי‪.‬‬ ‫תהא הבסיס כאות כ’ אלא רק מעט כפוף (עיין לקמן‬ ‫הוה‪ ,‬נראה דהיינו בחסידות וקדושה‪ ,‬ולא מפני‬ ‫ועיקר הטעם שלא ליקח בחור בימים נוראים‬ ‫סימן תרל”ג) שע”ז החמיר מאד הגר”א זצ”ל כמוש”כ‬ ‫שעסקן היה בצדקה וכדומה‪ .‬ובמק”א העתקתי‬ ‫הוא מפני שיש לבחור הרהורי עבירה‪ ,‬וכ”ש שאין‬ ‫הגאון בעל המשכנ”י בתשובות קהלות יעקב סי’‬ ‫לשון הר”ן שם בזה‪ ,‬יעויי”ש‪ .‬ובפסחים (מט ב)‬ ‫לשלוח אחרים שהם עוברי עבירה ממש‪( .‬ואף לטעם‬ ‫ב’ והגרא”מ הורוויץ זצ”ל בתשובות אהל משה‬ ‫מסקינן שבת של ת”ח עדיף מגדולי הדור (אנשי‬ ‫שאינו “אדם” עד שנשוי‪ ,‬ודאי עדיף מבעל עבירה וז”פ)‪.‬‬ ‫סימן א’‪ ,‬ובערוה”ש ל”ו סט”ז‪ ,‬וצריך ליזהר מאד‬ ‫מעשה וצדיקים)‪ ,‬ובת גדולי הדור עדיף מבת ראשי‬ ‫ומיהו אין דעתי מסכים לשלוח בחורים מכאן‬ ‫בתפילין ומזוזות לדעת הגר”א זצ”ל דמי שמסורת‬ ‫כנסיות‪ ,‬ובת ראשי כנסיות מגבאי צדקה‪ ,‬ומבואר‬ ‫למרחקים למקומות שאין מנין שומרי שבת‪ ,‬כיון‬ ‫שלו היא מסורת אשכנז בכל הנהגותיו‪ ,‬נוהג כן גם‬ ‫שגבאי צדקה דרגתו היא אחרי הת”ח בעל מעשים‬ ‫שימי ר”ה ויוה”כ הם זמן שצריך לקלוט יראת‬ ‫לעיכובא לענין מסורת האותיות‪.‬‬ ‫וראשי כנסיות‪ .‬ומיהו אינו ראייה שהתם הנידון‬ ‫ה’‪ ,‬ושמה שרואים להיפך ‪ -‬זלזול בתורה ומצוות‬ ‫ועיקר הקפידא לדברינו להנוהגין נוסח אשכנז‬ ‫לענין הבת שלו ובזה ת”ח ואנשי מעשה עדיפי‪,‬‬ ‫יכול הוא להשפיע לרעה ח”ו‪ ,‬וכבר אמרו “אין‬ ‫שלא לשנות‪ ,‬היינו לעיכובא בתפילין ומזוזות‪,‬‬ ‫כיון שהבת לומדת בבית האב תורה ומעשים‪,‬‬ ‫אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך”‪( .‬ויש עוד‬ ‫אבל להאריז”ל אף שלעצמו נהג בזה ככתב‬ ‫משא”כ לגבי הגבאי צדקה גופא יתכן שאין לך בעל‬ ‫חששות‪ ,‬כמו שציבור מחללי שבת לא נקרא ציבור‪ ,‬ויקבלו שכר על‬ ‫הספרדים‪ ,‬לא ראה בזה קפידא לעיכובא‪ ,‬רק בכל‬ ‫מעשה כמוהו‪ ,‬וגם נראה דהמבזה עצמו לבקש‬ ‫הפרישה יותר מעל הדרישה)‪.‬‬ ‫כתב כשר אם נקרא כן וכמ”ש‪ ,‬ואדרבה הקדוש‬ ‫צדקה‪ ,‬מעלתו יותר מגבאי צדקה שרק מחלק‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ט‬ ‫מחוברים‬ ‫בס"ד‬ ‫תמונות כלי הכסף באדיבות הצורפים‬ ‫בס"ד‬ ‫אורות של אמונה‬ ‫לדרך החיים‬ ‫מלוקט מדברות‬ ‫קדשו ותורתו של‬ ‫האדמו"ר רבי דוד חי‬ ‫אביחצירא שליט"א‬ ‫גיליון כג‬ ‫פרשת כי תבוא תשפ"ו‬ ‫פניני דעת‬ ‫לנתיבות חיי היום‬ ‫נְ ִﬣ ִירין‬ ‫ְ ּב ֵצל ָה ֱאמוּנָ ה‬ ‫פרקי חיזוק לחיים של רוגע ושלווה‬ ‫להמתיק את הלימוד – הדרך לגלות‬ ‫לראות את הטוב – האמונה שמעבר לנגלה‬ ‫מחדש את טעם התורה‬ ‫חנוכה‪ ,‬שעיקר ההודאה שצריך להודות להשם‬ ‫השם יתברך הוא יודע צפונות הלב‬ ‫ולקבל מלכותו‪ ,‬הוא לראות שכל מה שעושה הוא‬ ‫החיפוש אחר מתיקות התורה‬ ‫רק טוב‪ ,‬כמאמר הנביא )איכה ג‪ ,‬לח( ִמ ּ ִפי ֶע ְליוֹ ן ל ֹא‬ ‫וצרכיו‬ ‫פרשתנו פותחת במצוות הבאת הביכורים‪ ,‬ומסיימת בציווי וְ ָׂש ַמ ְח ָּת‬ ‫ֵת ֵצא ָה ָרעוֹ ת וְ ַה ּטוֹ ב‪ ,‬כי ממנו יתברך יוצאות רק‬ ‫במרוץ החיים אנו נוטים לבקש ברכות מאנשים‬ ‫ְ ּב ָכל ַה ּטוֹ ב )דברים כו‪ ,‬יא(‪ .‬לעיתים קרובות מוצא את עצמו האדם במצב‬ ‫טובות‪.‬‬ ‫סביבנו‪ ,‬מברכים את חברינו בבריאות‪ ,‬בפרנסה‬ ‫שבו אין לו חשק ללימוד התורה הקדושה‪ .‬הוא שואל את עצמו תימה‬ ‫ובנחת‪ ,‬אך לעיתים אנו שוכחים שרק הקדוש ברוך‬ ‫לעתיד לבוא אכן נראה זאת בהתגלות‪ .‬כמו‬ ‫גדולה‪ ,‬הלא אין מתיקות כמתיקות ונעימות דברי התורה‪ .‬וכנודע דברי‬ ‫הוא יודע מה באמת מטיב עם הנשמה שלנו‪ .‬התורה‬ ‫שכתב שם בשם הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ ע"ה‪,‬‬ ‫האור החיים הקדוש הידועים על הפסוק באש קודש‪" :‬שאם היו בני‬ ‫מלמדת אותנו בפרשתנו כי השאיפה הגבוהה ביותר‬ ‫שלעתיד יתגלה כל הקורות אותנו בגלות הזה‪ ,‬ונראה‬ ‫אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים‬ ‫היא להישען על ברכתו הישירה של השם יתברך‪ ,‬זו‬ ‫שהיו הכל טובות וחסדים‪ ,‬ורק שנעלמו מאיתנו‪.‬‬ ‫אחריה‪ ,‬ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה‪ ,‬כי התורה‬ ‫שמגיעה מתוך הבנה עמוקה של צרכינו האמיתיים‪,‬‬ ‫ובזה אפשר להסביר את דברי הגמרא )ברכות ז‪ ,‬א(‬ ‫כוללת כל הטובות שבעולם"‪ .‬אם כן‪ ,‬מדוע חסר לו אותו חשק נכסף‪.‬‬ ‫גם כשאיננו מסוגלים לראות אותם בעצמנו‪.‬‬ ‫מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה‬ ‫המידות הקטנות המעלימות את האור‬ ‫אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה‬ ‫במדרש )במדבר רבה פרשה יג סימן א( אמרו‪,‬‬ ‫התשובה לכך טמונה במה שכתוב )קהלת ז‪ ,‬כט( ֲ ׁא ֶשר ָע ָׂשה ָה ֱאל ִֹקים‬ ‫והודתו‪ ,‬שנאמר )בראשית כט‪ ,‬לה( ַה ּ ַפ ַעם אוֹ ֶדה ֶאת‬ ‫אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רבונו‬ ‫את האדם יָ ׁ ָשר וְ ֵה ָּמה ִ ּב ְ ׁקש ּו ִ ׁח ְש ּבֹנוֹ ת ַר ִ ּבים‪ .‬האדם מתחילתו ישר‬ ‫ה'‪ .‬אולם לפי האמור שעיקר ההודאה תהיה לעתיד‬ ‫של עולם‪ ,‬לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו‪ ,‬אין‬ ‫ויכול להרגיש את מתיקות ועריבות התורה‪ .‬אבל אשמים אנחנו בכך‬ ‫כשנראה שהכל היה לטובה עבורנו‪ ,‬לכן עד שבאה‬ ‫אנו צריכין אלא לברכתך ולהיותנו מתברכין מפיך‬ ‫שאינו מרגיש טעם וחשק בתורה‪ ,‬משום שמחמת התאוות והרצונות‬ ‫לאה לא היה מי שהודה בעולם הזה כי עדיין לא‬ ‫שנאמר )דברים כו‪ ,‬טו( ַ ׁה ְש ִק ָיפה ִמ ְּמעוֹ ן ָק ְ ׁד ְש ָך‪ .‬אמר‬ ‫שמביאים אנו על עצמנו‪ ,‬מכניסים אנו את נפשנו במידות קטנות‬ ‫נגלה הדבר בגלוי‪ ,‬עד ביאת משיח במהרה שבא‬ ‫להם הקדוש ברוך הוא‪ ,‬אף על פי שאמרתי לכהנים‬ ‫ושפלות‪ .‬ומחמת כן אין טעם בדברי קדושה ואינו מרגיש מתיקות‬ ‫מיהודה‪ ,‬ואז בשעת לידת יהודה התחיל להתנוצץ‬ ‫שיהו מברכין אתכם‪ ,‬אני עומד עימהם ומברך אתכם‬ ‫ועריבות טוב התורה‪.‬‬ ‫ענף ההודאה‪ .‬כידוע ששורש כל דבר אשר אחרית‬ ‫)מדרש תנחומא פרשת נשא סימן יא(‪.‬‬ ‫העצה לכך היא לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה על חטאיו‪.‬‬ ‫נעוצה בראשית‪ ,‬לזה מתחילת לידת יהודה אמרה‬ ‫שואל הכתב סופר )פרשת נשא דף קטז‪ ,‬א( וצריך‬ ‫וכך יסיר מעצמו את חושך התאוות המחשיך ממנו את אור התורה‬ ‫ַה ּ ַפ ַעם אוֹ ֶדה ה'‪ ,‬היינו שעתה התנוצץ תכלית‬ ‫להבין לשון אין אנו צריכין אלא לברכתך‪ ,‬היה לו‬ ‫הקדושה‪ ,‬ואז אורייתא מודעת ליה חוביה )זוהר ויקרא כג‪ ,‬ב( והמאור‬ ‫ההודאה‪.‬‬ ‫לומר בלשון אין אנו רוצים‪ ,‬בכך שכותב אין אנו‬ ‫צריכין אלא‪ ,‬משמעו שאמנם ייתכן שברכת כהנים‬ ‫שבה יחזירנו למוטב‪.‬‬ ‫אבינה לאחריתם – הראייה שלאחר‬ ‫גדולה מברכת הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רק שישראל‬ ‫השלכת הנפש אל תוך מימי התורה‬ ‫מעשה‬ ‫מסתפקים במועט ואומרים אנחנו לא צריכים יותר‬ ‫עם זאת‪ ,‬ישנה עצה נוספת המיועדת לשעות שבהן האדם מרגיש‬ ‫אפשר להוסיף בזה שזה דבר הכתוב )תהלים עג‪,‬‬ ‫אלא מספיק לנו ברכתך‪ .‬ומתרץ הכתב סופר תירוץ‬ ‫יובש‪ .‬עליו להשליך את עצמו ללימוד התורה אף שאינו מרגיש בה‬ ‫טז‪-‬יז( וָ ֲא ַ ׁח ּ ְש ָבה ָל ַד ַעת זֹאת ָע ָמל ִהיא ְב ֵעינָ י‪ַ ,‬עד ָאבוֹ א‬ ‫מתוק מדבש‪ ,‬בברכת בני אדם זה לזה ייתכן שאדם‬ ‫טעם‪ ,‬שפעמים רבות הוא ניסיון מאת השם עד כמה האדם מוסר את‬ ‫ֶאל ִמ ְק ְ ּ ׁד ֵשי ֵאל ָא ִבינָ ה ְל ַא ֲח ִר ָיתם‪ .‬בתחילה חושבים‬ ‫יברך את חברו בעושר ובאריכות ימים ובכבוד‬ ‫עצמו ללמוד לשמה‪.‬‬ ‫ָע ָמל ִהיא ְב ֵעינָ י כי המקרה שלפנינו הוא צרה צרורה‬ ‫ובדברים שבדרך כלל האדם רוצה בהם‪ ,‬אבל‬ ‫על דרך זו דרשו צדיקים את הפסוק )שמות טו‪ ,‬כג( וַ ָ ּיבֹא ּו ָמ ָר ָתה וְ ל ֹא‬ ‫בבחינת עמל ואון‪ ,‬אך כל זה ַעד ָאבוֹ א ֶאל ִמ ְק ְ ּ ׁד ֵשי‬ ‫ייתכן כי אין זה באמת הטוב עבור חברו‪ .‬כי הרי‬ ‫ל ְש ּתֹת ַמיִ ם ִמ ָּמ ָרה ִּכי ָמ ִרים ֵהם‪ ,‬ואין מים אלא תורה )בבא קמא יז‪,‬‬ ‫יָ ְכל ּו ִ ׁ‬ ‫ֵאל‪ ,‬לעתיד כשיבנה בית המקדש‪ ,‬ואז ָא ִבינָ ה‬ ‫לעיתים ייתכן שהעושר הוא בבחינת עושר שמור‬ ‫א(‪ .‬לפעמים אין לאדם חשק ללימוד‪ ,‬והוא מרגיש בה טעם מר ולא‬ ‫ְל ַא ֲח ִר ָיתם‪ ,‬אבין כי כל הדברים שהיו נראים צרות‬ ‫לו לבעליו לרעתו‪ ,‬וכך לגבי אריכות ימים וכבוד‪,‬‬ ‫מתיקות ועריבות‪ .‬ומהי העצה שנאמרה שם )להלן פסוק כה(‪ ,‬וַ יּוֹ ֵרה ּו ה'‬ ‫בעצם הם שגרמו את הטובה‪ .‬שכן כך הוא בריאתו‬ ‫וייתכן שיבוא אדם חס ושלום למצב שהוא קץ בחייו‬ ‫ֵעץ‪ ,‬לשון עץ נדרש מלשון עצה‪ ,‬וַ ַ ׁי ְּש ֵל ְך ֶאל ַה ַּמיִ ם וַ ִי ְּמ ְּתק ּו ַה ַּמיִ ם‪.‬‬ ‫של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא )שבת עז‪ ,‬ב(‪,‬‬ ‫וכבודו לכלימה עבורו‪ .‬אם כן האדם אינו יודע מה‬ ‫העצה שהורה לו השם היא להשליך את עצמו לתוך המים‪ ,‬לעסוק‬ ‫ורק על ידי מה שהיה נראה כרע יכולים לבוא אל‬ ‫לטובתו או לרעתו‪ ,‬ולמרות זאת מבקש דברים כאלו‬ ‫במימי התורה אף שאין לו שום חשק‪ .‬וכשמשליך עצמו לתלמוד תורה‬ ‫הטוב‪.‬‬ ‫שוב ושוב‪ ,‬ואכן מטעם זה כותב הכתב סופר שראה‬ ‫למרות הקושי‪ ,‬אז וַ ִי ְּמ ְּתק ּו ַה ַּמיִ ם‪ ,‬ומרגיש שוב את מתיקות ועריבות‬ ‫כך גם משה רבינו ע"ה ביקש מהקדוש ברוך הוא‬ ‫בספרים שאחד התפלל שהשם יתן לו מה שימצא‬ ‫טוב התורה‪ .‬ועל כך נאמר מיד לאחר מכן )שם בפסוק כה( ׁ ָשם ָׂשם לוֹ‬ ‫)שמות לג‪ ,‬יח( ַה ְר ֵאנִ י נָ א ֶאת ְּכב ֶֹד ָך‪ ,‬ואמר לו הקדוש‬ ‫לטוב לו‪.‬‬ ‫ּמ ְש ּ ָפט וְ ׁ ָשם נִ ָּסהוּ‪ ,‬שללמוד ללא שיש לו חשק וטעם הוא ניסיון‬ ‫חֹק ו ִ ׁ‬ ‫ברוך הוא וַ ֲה ִסר ִֹתי ֶאת ַּכ ּ ִפי וְ ָר ִא ָית ֶאת ֲאח ָֹרי ו ָּפנַ י ל ֹא‬ ‫גדול מצד השם‪ ,‬עד כמה מוכן האדם להשליך את עצמו ואת רצונותיו‬ ‫יֵ ָראוּ‪ .‬וביאר החתם סופר )תורת משה פרשת כי תשא(‪,‬‬ ‫האמונה כי כל מה שעובר על האדם‬ ‫למען תורתו הקדושה‪.‬‬ ‫כי משה רבינו ביקש לדעת ולהבין דרכי הנהגת‬ ‫הוא לטובה‬ ‫הקדוש ברוך הוא את העולם‪ ,‬וכמו שאמרו בגמרא‬ ‫ובאמת צריך כל אדם להשריש בקרבו כי רק‬ ‫הוראה למעשה‪:‬‬ ‫)ברכות ז‪ ,‬א( מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו‪,‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא יודע מה טוב עבורו‪ ,‬וגם כשנראה‬ ‫בימים שבהם הספר נפתח בכובד ראש ואין ללב חשק אמיתי‬ ‫רשע וטוב לו‪ .‬ענהו הקדוש ברוך הוא ו ָּפנַ י ל ֹא יֵ ָראוּ‪,‬‬ ‫בעיניו כדבר רע‪ ,‬אינו אמת‪ ,‬כי ָּכל ְ ּד ָע ִביד ַר ֲח ָמנָ א‬ ‫ללמוד‪ ,‬אל לנו להתייאש או להניח את הספר‪ .‬זה בדיוק הרגע שבו‬ ‫את אחורי ניתן לראות‪ ,‬לאחר מעשה ניתן לראות‬ ‫ְל ַטב ָע ִביד )ספר העיקרים מאמר ד פרק כד(‪ .‬זוהי עבודה‬ ‫הקדוש ברוך הוא בוחן את אהבתנו‪ .‬נפתח את הגמרא או את החומש‬ ‫מה טוב יצא ממנו‪ ,‬אך פני‪ ,‬לפני וקודם המעשה‪ ,‬לא‬ ‫של הודאה‪ ,‬כמו שכתב הדברי חיים ע"ה בענייני‬ ‫ונקרא אפילו שורה אחת במסירות נפש‪ .‬עצם ההשלכה אל תוך המים‬ ‫המשך בעמוד הבא‬ ‫תביא בעקבותיה את המתיקות‪ ,‬והטעם הטוב ישוב ויאיר את הנפש‪.‬‬ ‫בות‬ ‫מו ָּסר ָא ֹ‬ ‫הדרכה מעשית בפרשת השבוע‬ ‫מ ּ ֻש ְל ָחן ַה ְּמ ָל ִכים‬ ‫ִׁ‬ ‫עובדות והנהגות מגדולי הדורות‬ ‫השמחה וההתלהבות בעבודת השם‬ ‫זיכרון של ענווה – הדרך לקבלת המצוות ברצון‬ ‫עבודת השם בשני יצריו‬ ‫אך לאור דברי הקדושת לוי הדבר מובן‬ ‫סכנת ההחזקה טובה בגין המצוות‬ ‫וְ ָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכל ַה ּטוֹ ב וגו' )כו‪ ,‬יא(‪.‬‬ ‫היטב‪ .‬בהבאת הביכורים מתוודה האדם ואומר‪,‬‬ ‫בליבו של כל יהודי פועמת שאיפה טהורה‬ ‫תחילה וראש לכל עבודת השם ואהבתו הוא מאמר הכתוב הנאמר בכל יום פעמיים‬ ‫אמנם עשיתי מצוות אך ל ֹא ׁ ָש ָכ ְח ִּתי מהן‪ ,‬אלא‬ ‫לקיים את מצוות השם בשלמות‪ .‬אך פנימיות‬ ‫באהבה בעת קריאת שמע )דברים ו‪ ,‬ד( וְ ָא ַה ְב ָּת ֵאת ה' ֱאל ֶֹק ָיך ְ ּב ָכל ְל ָב ֶב ָך‪ ,‬ודרשו בו חז"ל‬ ‫החזקתי טובה לעצמי וזכרתי אותן‪ .‬מתוודה הוא‬ ‫התורה מאירה לנו כי קיום המצווה אינו מסתכם‬ ‫)ברכות נד‪ ,‬א( ְ ּב ָכל ְל ָב ֶב ָך בשני יצריך‪ ,‬ביצר טוב וביצר הרע‪ .‬והנה עבודת השם ביצר טוב‬ ‫על כך שלא השכיל להבין שאין במעשיו כלום‬ ‫רק במעשה עצמו‪ ,‬אלא בגישה שבה האדם‬ ‫מובנת כפשוטה‪ ,‬שיעבוד את השם במידותיו הטובות שניתנו בו מעצם בריאתו‪ .‬אבל‬ ‫מול חסדי השם עליו‪ ,‬ולא נתן אל ליבו כי מה לו‬ ‫ניגש אליה ולאחריה‪ .‬כאשר יהודי זוכה לעשות‬ ‫עבודת השם ביצר הרע הוא דבר שראוי להתבונן בו‪ ,‬הלא טוב יותר שיכבוש את יצרו‬ ‫לאדם אצל בוראו‪ ,‬וכל מה שיעשה אינו מספיק‬ ‫כלל מול הטובות והחסדים הסובבים אותו‪.‬‬ ‫מצווה או חסד‪ ,‬הסכנה הגדולה ביותר היא‬ ‫הרע‪ ,‬ואיזה טוב יוכל לצמוח מן הרע‪.‬‬ ‫תחושת הגאווה והחזקת טובה לעצמו‪ .‬צדיקי‬ ‫פירש הרה"ק המגיד רבי דוב בער ממעזריטש ע"ה‪ ,‬שכל כוח החמדה וההתלהבות‬ ‫תשובה ושפלות קודם כל תפילה‬ ‫הדורות לימדונו כי הדרך להבטיח שהמצוות‬ ‫שבאדם שורשו מהיצר הרע‪ .‬ואפילו תשוקה לדבר טוב שורשה גם כן בכוח התאווה מן‬ ‫צדיקים גדולים עמלו להחדיר בליבם כי כל‬ ‫יעשו רושם למעלה‪ ,‬היא לשכוח מהן מיד‬ ‫היצר הרע‪ ,‬ואם לא היצר הרע לא הייתה שום מציאות של התלהבות ותשוקה בנפש האדם‪.‬‬ ‫אשר יעשו לא ישווה לערך החסדים שמעניק‬ ‫לאחר עשייתן‪ ,‬ולזכור תמיד רק את חסדי השם‬ ‫והרי עבודת השם המעולה צריכה להיות בשמחה ובהתלהבות‪ ,‬כמו שכתב ברמב"ם‬ ‫לנו בורא עולם‪ .‬וגם כשיהודי עושה דבר מה‪,‬‬ ‫המרובים המחייבים אותנו להשתדל פי כמה‬ ‫)הלכות סוכה פרק ח הלכה טו(‪ ,‬השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה‬ ‫הרי אינו יודע אם נתקבל המעשה ברצון‪,‬‬ ‫וכמה‪.‬‬ ‫בהן עבודה גדולה היא‪ ,‬וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר )דברים‬ ‫שמא לא עשהו כראוי או שמא חטא וחטאיו‬ ‫כח‪ ,‬מז( ַּת ַחת ֲ ׁא ֶשר ל ֹא ָע ַב ְד ָּת ֶאת ה' ֱאל ֶֹק ָיך ְ ּב ִׂש ְמ ָחה ו ְּבטוּב ֵל ָבב‪ .‬לכן שלמות העבודה היא‬ ‫מסתירים ומונעים ממצוותו להתקבל ברצון‪.‬‬ ‫כשהשם יתברך זוכר את הנשכחות‬ ‫שישיב האדם גם את כוחות היצר הרע אל הקדושה‪ ,‬ויהפוך את כל כוח התאווה שבקרבו‬ ‫כך לימדנו הרה"ק מקאמרנא ע"ה בספרו‬ ‫מסופר כי כאשר פגש האדמו"ר בעל אהבת‬ ‫אל הקדושה ויעבוד את השם בשמחה ובהתלהבות‪ ,‬ובכך יזכה לעבודת השם בשני יצריו‪.‬‬ ‫היכל הברכה )כי תשא רעו‪ ,‬ב(‪ ,‬שהרה"ק החוזה‬ ‫ישראל מויז'ניץ ע"ה את האדמו"ר רבי יואל‬ ‫מסאטמר ע"ה‪ ,‬הזכיר האדמו"ר מויז'ניץ את‬ ‫השמחה כתנאי לשלמות המצווה‬ ‫מלובלין ע"ה הזהיר אותנו להשפיל את עצמנו‬ ‫מאמרו של הרה"ק בעל קדושת לוי מברדיטשוב‬ ‫מעלת השמחה גדולה וחשובה היא עד מאוד‪ ,‬ואין עבודת השם שלמה אלא אם היא‬ ‫ולעשות תשובה קודם כל תפילה ולימוד‪ .‬כמו‬ ‫ששמע ממנו תלמיד אחד שאחר חצות קודם‬ ‫ע"ה‪ .‬הקדושת לוי פירש את הנאמר בתפילת‬ ‫נעשית מתוך שמחה‪ .‬למרות שאין השמחה מצווה מן התורה‪ ,‬בכל זאת מסייעת היא‬ ‫ראש השנה ִּכי זוֹ ֵכר ָּכל ַה ִ ׁנ ְּש ָּכחוֹ ת ַא ָּתה הוּא‬ ‫לימודו אמר מתוך שפלות רבה‪ ,‬ריבונו של‬ ‫להתעלות בכל המעלות הטובות‪ .‬וכמו שהעצבות שאיננה עבירה הרי היא מכלה כל‬ ‫עולם‪ ,‬אפשר אני מן אותן שכתוב בהם וְ ָל ָ ׁר ָשע‬ ‫ֵמעוֹ ָלם וְ ֵאין ׁ ִש ְכ ָחה ִל ְפנֵ י ִכ ֵּסא ְכבוֹ ֶד ָך‪.‬‬ ‫חלקה טובה בעבודת השם‪ ,‬כך גם השמחה מגביהה את עובד השם ומכשירה אותו לכל‬ ‫ָא ַמר ֱאל ִֹקים ַמה ְּל ָך ְל ַס ּ ֵפר ֻח ָ ּקי )תהלים נ‪ ,‬טז(‪.‬‬ ‫הוא ביאר שכאשר אדם עושה מצווה‬ ‫המעלות הטובות‪.‬‬ ‫ומחזיק את עצמו בגינה ומתגאה‪ ,‬הקדוש ברוך‬ ‫והתמרמר מאוד‪ ,‬והאריך בדברי ריצוי ובכייה‬ ‫לא זו בלבד‪ ,‬אלא כל ההבטחות שמצינו בדברי חז"ל למקיימי מצוות התורה‪ ,‬פעמים‬ ‫ותחנונים‪.‬‬ ‫הוא שוכח את המצווה‪ .‬וכן להפך‪ ,‬אם אדם‬ ‫שאינן מתקיימות אצל עושי המצוות‪ .‬טעם הדבר הוא כי יש והאדם מקיים המצווה כמי‬ ‫עובר עבירה חלילה וזוכר זאת ויודע שעליו‬ ‫זו היא העצה שלא לבוא חלילה לידי גאווה‬ ‫שהיא עול וטורח על צווארו‪ .‬באמת שמחת הלב שזכה לקיים מצוות השם היא תנאי‬ ‫מהמצוות שעשה‪ .‬יידע האדם בליבו את אשר‬ ‫אתי נֶ גְ ִ ּדי ָת ִמיד )תהלים‬ ‫לתקן מעשיו בבחינת וְ ַח ָּט ִ‬ ‫הכרחי בשלמות המצווה‪ ,‬ואין המצווה עולה לרצון כי אם באופן שיהיה עשייתה בלב שמח‬ ‫אמר הרה"ק מלובלין )שם(‪ ,‬שאין גרוע בעולם‬ ‫נא‪ ,‬ה(‪ ,‬אז השם יתברך שוכח כביכול מהעבירה‬ ‫ובהודאה להשם שזיכהו לעבוד לפניו‪ ,‬ויהיה יקר בעיניו קיום מצוות התורה מכל זהב וכסף‬ ‫כמותו‪ .‬ואף הוסיף ואמר‪ ,‬שאפילו אם יאמר לו‬ ‫שעשה‪ .‬וזו הכוונה ִּכי זוֹ ֵכר ָּכל ַה ִ ׁנ ְּש ָּכחוֹ ת‪ ,‬הקדוש‬ ‫שבעולם‪ .‬וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי‪ ,‬כך יזכה לקבל אור עליון‪ .‬ואם‬ ‫מלאך השם שהוא צדיק‪ ,‬אינו מאמין לו‪ .‬ואם‬ ‫ברוך הוא זוכר את המצוות שהאדם שכח‬ ‫יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש‪ .‬עניין זה נוהג בקיום כל המצוות כולם‪ ,‬בין‬ ‫יאמר לו הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא צדיק‪,‬‬ ‫שעשה אותן ולא החזיק טובה לעצמו‪ ,‬וכן זוכר‬ ‫בעת שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצומה‪ ,‬כאילו עומד לפני המלך‬ ‫יאמין לו על אותו רגע ולא יותר‪ ,‬כי בנקל ניתן‬ ‫אם האדם שכח שעשה עבירה ולא שם על ליבו‬ ‫ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו ולקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה )הקדמה לשער‬ ‫למעוד ולדחות לשאול תחתית חס ושלום‪.‬‬ ‫לתקן את אשר עיוות‪.‬‬ ‫המצוות להאריז"ל(‪.‬‬ ‫וְ ָׂש ַמ ְח ָּת ְ ּב ָכל ַה ּטוֹ ב – אין טוב אלא תורה‬ ‫נקודה לחיים‪:‬‬ ‫סוד הווידוי על המצוות‬ ‫אחרי כל מעשה טוב‪ ,‬תרומה או סיום מסכת‪,‬‬ ‫ענהו האדמו"ר מסאטמר שעתה מחוור לו‬ ‫ובוודאי כשזוכה להגות בתורה ובצפונותיה‪ ,‬יתמלא שיר ושבח להקדוש ברוך הוא‬ ‫היצר ממהר לטפוח לנו על השכם‪ .‬העבודה‬ ‫מה שנאמר בפרשתנו בתוך פסוקי וידוי מעשר‪,‬‬ ‫שזיכה אותו לעסוק בחמדה גנוזה‪ .‬תורה שהייתה צפונה אצל הקדוש ברוך הוא תתקע"ד‬ ‫שלנו היא להדוף את ההרגשה הזו‪ .‬במקום‬ ‫שבהם מצהיר האדם ל ֹא ָע ַב ְר ִּתי ִמ ִּמ ְצו ֶֹת ָיך וְ ל ֹא‬ ‫דורות קודם לבריאת העולם‪ ,‬והיו מלאכי מרום משתוקקים לקבל אותה‪ ,‬והניח כל שרפי‬ ‫לזכור את המצווה ולהתגאות בה‪ ,‬נזכור את‬ ‫ׁ ָש ָכ ְח ִּתי )דברים כו‪ ,‬יג(‪ .‬ולכאורה בוידוי מזכיר‬ ‫מעלה ונתנה לבניו חביביו‪ .‬יודה וישבח להקדוש ברוך הוא על חסדו עימו‪ ,‬כמו שכתוב‬ ‫וְ ָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכל ַה ּטוֹ ב ֲ ׁא ֶשר נָ ַתן ְל ָך ה' ֱאל ֶֹק ָיך‪ ,‬ואין טוב אלא תורה )אבות פרק ו משנה ג(‪ .‬התורה‬ ‫חסדי השם עלינו שאפשרו לנו לעשות אותה‪,‬‬ ‫האדם את הדברים הלא טובים שעשה‪ ,‬ואם כן‬ ‫היא טובה שאין למעלה ממנה והיא ערבה על כל טועמיה‪ַ ,‬ה ֶנ ֱּח ָמ ִדים ִמזָ ּ ָהב ו ִּמ ּ ַפז ָרב‬ ‫ונשכח את זכויותינו‪ .‬כך נבטיח שמצוותינו יהיו‬ ‫פלא הוא מדוע הוא מזכיר את המצוות שעשה‬ ‫ו ְּמתו ִּקים ִמ ְ ּד ַ ׁבש וְ נ ֶֹפת צו ִּפים )תהלים יט‪ ,‬יא(‪.‬‬ ‫מאירות‪ ,‬נקיות‪ ,‬וייזכרו תמיד לפני כיסא הכבוד‪.‬‬ ‫וטוען שלא שכח אותן‪.‬‬ ‫כמו שכתב באור החיים הק' בפרשתנו‪ ,‬כי אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות‬ ‫טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה‪ ,‬ולא היה נחשב בעיניהם מלא עולם כסף‬ ‫וזהב למאומה‪ ,‬כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם‪ .‬יש לך אדם שלוקח מקח‪ ,‬יש בו‬ ‫זהב אין בו כסף‪ ,‬יש בו כסף אין בו זהב‪ ,‬אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר )תהלים‬ ‫המשך מעמוד קודם‬ ‫ְ ּב ֵצל ָה ֱאמוּנָ ה‬ ‫יב‪ ,‬ז( ִא ְמרוֹ ת ה' ֲא ָמרוֹ ת ְטהֹרוֹ ת ֶּכ ֶסף ָצרוּף‪ ,‬ויש בו זהב שנאמר ַה ֶנ ֱּח ָמ ִדים ִמזָ ּ ָהב ו ִּמ ּ ַפז ָרב‪.‬‬ ‫יראו‪ ,‬אין באפשרותו של האדם לראות מה טוב יש בו‪ .‬אחר המעשה ניתן לראות כפי שנראה‬ ‫יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים‪ ,‬כרמים ולא שדות‪ ,‬אבל המקח הזה יש בו שדות‬ ‫ממעשה מגילת אסתר‪ ,‬שכל לקיחתה של אסתר לבית המלך שהייתה נראית כגזירה איומה‪,‬‬ ‫ויש בו כרמים שנאמר )שיר השירים ד‪ ,‬יג( ׁ ְש ָל ַחיִ ְך ּ ַפ ְר ֵ ּדס ִר ּמוֹ נִ ים )שמות רבה פרשה לג סימן א(‪.‬‬ ‫התבררה לבסוף כי היא שהייתה הסיבה מעם השם להצלת כלל ישראל‪.‬‬ ‫הוסיף על כך תלמידו בשו"ת קול אריה )פתח טוב אות ז(‪ ,‬שעל פי דברי רבו החתם סופר הנ"ל‬ ‫לימוד תורה לשמה – עוז ותעצומות‬ ‫ניתן לפרש כמין חומר דברי הגמרא )ברכות שם( שאמרו וְ ֲה ִסר ִֹתי ֶאת ַּכ ּ ִפי וְ ָר ִא ָית ֶאת ֲאח ָֹרי‪ ,‬אמר‬ ‫עניין השמחה בלימוד התורה אינו רק תוספת מעלה אלא ממש מיסודות קנין התורה‪.‬‬ ‫רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא‪ ,‬מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של‬ ‫כאשר בא האדם ללמוד תורה ולהגות בה‪ ,‬צריך לשים כוחותיו ומעייניו רק בה‪ ,‬ודווקא‬ ‫תפילין‪ .‬דהנה עיקר מצוות קריאת שמע היא דווקא בתפילין כדאיתא בגמרא )ברכות יד‪ ,‬ב(‪,‬‬ ‫באופן זה זוכה להבין בה ולעמוד על סודה‪ ,‬כמו שכתוב )משלי ח‪ ,‬יד( ֲאנִ י ִבינָ ה ִלי גְ בו ָּרה‪.‬‬ ‫וכשאומרים ׁ ְש ַמע יִ ְׂש ָר ֵאל ה' ֱאל ֵֹקינ ּו ה' ֶא ָחד‪ ,‬הלא מעידים אנחנו שגם השם שהוא שם הרחמים‪,‬‬ ‫ֲאנִ י ִבינָ ה אם אני כל כולי שקוע בתורה בלי שיור כדי להבינה ולהחכים בה‪ ,‬אזי ִלי גְ בו ָּרה‬ ‫וגם אלקינו שהוא בחינת מידת הדין )וישלח קעד‪ ,‬ב(‪ ,‬הרי הם אחד‪ .‬בשורשם חד הם‪ ,‬וממילא גם‬ ‫במלחמתה של תורה‪ .‬אבל אם אין עצמיות האדם מונחת בתורה‪ ,‬אלא כדבר חיצוני ואינו‬ ‫בתוך הצער והנראה כרע חס ושלום‪ ,‬גם שם נמצא הטוב בעומק הדין‪.‬‬ ‫עצם מהותו‪ ,‬אזי אין זוכים לכוון לאמיתה של תורה‪.‬‬ ‫דבר זה נרמז היטב בתפילין‪ ,‬שהרי בהם מתקיים עיקר מצוות קריאת שמע‪ .‬בית התפילין‬ ‫בעיקר מתקיימים תנאים אלו בעוסק בתורה לשמה‪ ,‬כי העוסק בתורה לשמה אינו‬ ‫של ראש מורה על אחדות אחת הנמצאת בכל העולמות‪ ,‬וממנה מתפשטים שתי הרצועות‬ ‫מרגיש צער ויגיעה‪ ,‬והגם שהתורה דורשת ממנו עמל ויגיעה אינו מצטער בכך‪ ,‬ואדרבה‬ ‫אחד לימין ואחד לשמאל‪ ,‬וכדברי התיקוני זוהר )הקדמה יז‪ ,‬א( ימין הוא חסד דרועא ימינא‪,‬‬ ‫הוא מלא שמחה ותענוג מעסק התורה‪ .‬אולם אם כוונתו בלימוד להנאת עצמו על מנת‬ ‫וגבורה היא מידת הדין דרועא שמאלא‪ .‬לעין המתבונן נראה שהם שני דברים נפרדים דין‬ ‫שיהיה נקרא רב וחכם וכדי שיכבדו אותו‪ ,‬אזי יגיעת התורה מחלישה אותו ומתישה‬ ‫ורחמים‪ ,‬אך המסתכל לסוף דרכן של הרצועות יראה שבקשר התפילין חוזרים הם ומתקשרים‬ ‫את כוחו‪ ,‬וכמו שכתוב )משלי ח‪ ,‬יד( ֲאנִ י ִבינָ ה ִלי גְ בו ָּרה‪ּ ,‬ת ׁו ִּש ָיּה לשון תשישות וחולשה‪.‬‬ ‫ומתערבים זה בזה‪ .‬לכן כשרצה משה רבינו לדעת דרכיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬הראהו קשר‬ ‫כאשר הלימוד הוא ִלי להנאת האדם ולצרכו אזי ּת ׁו ִּש ָיּה והיא מתשת כוחו‪ .‬רק אם זוכה‬ ‫של תפילין‪ ,‬שבו רואים שבעצם הכל אחדות אחת‪ ,‬שחסד ודין הכל אחד‪ ,‬רק שלפעמים נסתר‬ ‫להתעלות שיהיה לימודו לשם שמיים‪ ,‬אזי יתקיים בו המשך הפסוק ִלי גְ בו ָּרה‪ ,‬שתהיה‬ ‫הטוב והרחמים בתוך הדין‪.‬‬ ‫התורה מוסיפה בו כוח וגבורה‪ ,‬ויסתלקו ממנו כל מיחושי הגוף ומכאוביו‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫הוראה למעשה‪:‬‬ ‫בימים שבהם אנו פוגשים אירועים שנראים כקשים ומכאיבים‪ ,‬עלינו לזכור כי אנו רואים‬ ‫רק את ההווה‪ ,‬אך השם יתברך רואה את הכל כשלמות אחת‪ .‬במקום לשקוע בצער‪ ,‬ננסה‬ ‫כשאנו ניגשים ללמוד‪ ,‬ננסה להשיל מעלינו את הציפיות החיצוניות ואת הדאגות‪ .‬נחפש‬ ‫להשריש בלבנו את האמונה שגם זה הוא חלק מהחסד הגדול של השם‪ ,‬המסתתר בתוך הדין‪.‬‬ ‫בתוך התורה לא רק ידע‪ ,‬אלא את הקשר החי עם השם יתברך‪ .‬כאשר נשקיע את כל כולנו‬ ‫נתפלל על הטוב שנראה לנו כרע שיתהפך לטוב גלוי‪ ,‬בידיעה גמורה שהכל נעשה בחשבון‬ ‫בלימוד מתוך רצון לשמחו‪ ,‬נרגיש את כוח הגבורה שהתורה מעניקה לנו‪ ,‬ואת השמחה‬ ‫מדויק לטובתנו הנצחית‪.‬‬ ‫האמיתית שממתיקה כל קושי ומעניקה לנו חיות לכל היום כולו‪.‬‬ ‫‬ ‫חמ„ו˙ ‚נוזו˙ ופנינים י˜רים מע˘י ‪„ˆ‰‬י˜ים‬ ‫ופעול˙ם ‪‰‬ליכו˙י‪‰‬ם ב˜ו„˘ ורום מעל˙ם ˘ל‬ ‫מרנן ˙למי„י ‪‰‬בע˘"ט זי"ע וממ˘יכי „רכם‬ ‫‬ ‫‡וˆר בלום וכלי מל‡ ברכ‪ ‰‬מסו„ר וערוך מ˙וך‬ ‫˘יחו˙ ‪‡‚‰‬ון רבי מנחם מנ„ל פומרנ‪˘ ı‬ליט"‡‬ ‫‪‰‬ר‪ ˜"‰‬רבי מ˘‪‡ ‰‬לי˜ים‬ ‫בריע‪ ‰‬מ˜‡זני‪ ı‬זי"ע‬ ‫יומ‡ „‪‰‬ילול‡‪ :‬י"ב ‡לול ˙˜פ"ח‬ ‫וי‡מינו ב‪‰‬׳ ובמ˘‪ ‰‬עב„ו‬ ‫הנהר היוצא מעדן‪ ,‬הוא הרה“ק הרבי ר‘ אלימלך מליזענסק זי“ע‪ ,‬נפרד והיה לארבעה‬ ‫מסכת חייו המופלאה של רבנו הרה“ק ר‘ משה אליקים‬ ‫ראשים‪ ,‬אשר נבעו ממקור קדוש זה והרוו את העדרים‪ ,‬המה בני ישראל חסידים ואנשי‬ ‫בריעה מקאזניץ שזורה בבריחתו העיקשת מן הכבוד‬ ‫מעשה אשר ביקשו להידבק בטוב ולאחוז בשולי אדרת הקודש‪ ,‬לשתות מן הבאר הזכה‬ ‫והפרסום‪ ,‬בעובדה שמעודו קץ בהנהגה ושררה ובפרשת‬ ‫שאת מימיה אנו שותים עד עצם היום הזה‪.‬‬ ‫התגלות אורו לעולם‪ .‬וכך היה מעשה‪.‬‬ ‫אחד מאותם ארבעה ראשים‪ ,‬אשר האיר עיני ישראל בתורתו וקדושתו ודמותו נחקקה‬ ‫היה זה בערב חג הסוכות שנת תקע“ה‪ ,‬כאשר הוכה עם‬ ‫בתולדות עמנו כאחד ומיוחד שבין הקדושים אשר בארץ‪ ,‬הינו הרה“ק המגיד הקדוש ר‘‬ ‫ישראל בכלל וקהל עדת חסידי קאזניץ בפרט בהסתלק‬ ‫ישראל מקאזניץ‪ ,‬אשר לצד רעיו הרה“ק החוזה מלובלין‪ ,‬הרה“ק ר‘ מנחם מענדל מרימנוב‬ ‫מהם מאור עיניהם ומורה דרכם הלא הוא הרה“ק המגיד‬ ‫והרה“ק ה‘אוהב ישראל‘ מאפטא עשה נפשות לתורה וליראה‪ ,‬לעבודת ה‘ ולחסידות‪ ,‬בפולין‬ ‫הקדוש מקאזניץ‪ .‬אלא שאם לא די בכך‪ ,‬שבר על שבר‬ ‫ומחוצה לה‪.‬‬ ‫הושברו בחושבם כי לא זכה רבם הגדול להעמיד בן‬ ‫בן ובת היו לו‪ ,‬למגיד הקדוש מקאזניץ‪ .‬אך בעוד בתו נישאה להרה“ק ר‘ אבי עזרי זליג‬ ‫שימלא את מקום אביו ויישב על כס ההנהגה‪.‬‬ ‫שפירא‪ ,‬בר אוריין ובר אבהן אשר התייחס כבן אחר בן עד לגאון הקדוש בעל ’מגלה‬ ‫הביטו החסידים בבנו בכורו של הרבי‪’ ,‬ר‘ משה תהלים‪-‬‬ ‫עמוקות‘ ולמעלה בקודש‪ ,‬ואף בייחוס עצמי לא הופלה כהוא זה‪ ,‬נראה היה כי בנו בכורו‬ ‫זאגער‘‪ ,‬ראו בו אדם מן השורה ותו לא‪ ,‬ומלבד אמירת‬ ‫של המגיד ‪ -‬ר‘ משה‪ ,‬לא זכה להעפיל למדרגות רמות כמצופה‪.‬‬ ‫תהלים ברגש והתלהבות לא ראוהו מעולם עוסק בסוגיא‬ ‫בלידתו‪ ,‬בערך בשנת תקי“ז‪ ,‬קרא אביו הקדוש את שמו בישראל‪ :‬משה אליקים בריעה‪,‬‬ ‫כלשהי‪ ,‬או למצער משתתף בשיעור ’עין יעקב‘ או ’חק‬ ‫יעה“ )בראשית מו יז(‪ ,‬וטעם הדבר‬ ‫וּב ִר ָ‬ ‫”וּבנֵ י ָא ֵשׁר‪ְ ...‬‬ ‫כשם בנו של אשר בן יעקב אבינו‪ְ :‬‬ ‫לישראל‘‪ .‬הליכותיו כשל המון העם‪ ,‬פשטותו בולטת לעין‬ ‫נותר סוד כמוס בלב אביו הגדול‪ .‬אך כשם שמסתורי שמו‪ ,‬כך דמותו וקורותיו בראשית‬ ‫כל‪ ,‬ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות‪.‬‬ ‫ימיו נותרו חידה בלתי מפוענחת‪ ,‬לוטה בערפל ורחוקה מכל הבנה או השגה‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬מתוך עקביות ונחישות‪ ,‬עשה ר‘ משה הכל ואף‬ ‫הצליח במשימתו ‪ -‬לגרום לקהל החסידים להסיט ממנו‬ ‫ו‪‡‰‬י˘ מ˘‪ ‰‬עניו מ‡„‬ ‫את המבט ולא להניח אף לרגע כי הוא המתאים מכל‬ ‫’ר‘ משה תהלים‪-‬זאגער‘ כינו אותו הבריות‪ ,‬על שם מנהגו לעסק תדיר בזמירותיו של דוד‬ ‫להנהגת העדה‪.‬‬ ‫המלך עליו השלום‪ ,‬אשר שגורות היו על לשונו ונהגו על ידו בנעימות ערבה‪ .‬בזאת‪ ,‬כך‬ ‫תיכף לאחר חג הסוכות ישבו זקני החסידים על המדוכה‪,‬‬ ‫חשבו‪ ,‬מסתכמת דמותו של הבן הלזה‪.‬‬ ‫דנו והתחבטו בשאלה הרת הגורל ונבוכו מול התהייה‬ ‫למדנות מופלגת לא ראו אצלו‪ ,‬ואף לא קרוב לכך‪ .‬בעבודת התפילה לא ניכר היה אצלו כל‬ ‫בנוגע לזהות מנהיג העדה מכאן והלאה‪ .‬הרי לא שייך‬ ‫חידוש‪ ,‬ואף בתורת החסידות נדמה היה כי אין לו יד ורגל‪ ,‬שלא לומר השגות מופלגות‪.‬‬ ‫שתיוותר עדת החסידים כצאן שאין להם רועה‪.‬‬ ‫איש תם הוא‪ ,‬חשבו הבריות בלבם‪ ,‬ישר דרך ונקי כפים אך לא הרבה מעבר לכך‪.‬‬ ‫לבסוף נפלה ההחלטה‪ .‬אין להם אלא לכתת רגליהם‬ ‫אם לא די בהליכותיו הפשוטות למראה ובהנהגתו כאחד מפשוטי העם‪ ,‬עוד אחז בפלך‬ ‫לובלינה‪ ,‬אל הרה“ק החוזה מלובלין‪ ,‬רעו הקרוב של רבם‬ ‫השתיקה והתרחק עד הקצה מכל סרך של כבוד ותהילה‪ ,‬והבא ליטהר מסייעין בידו‪,‬‬ ‫שזה עתה נלקח מהם ואשר שמו נודע כמנהיג בשיעור‬ ‫ומן השמים העניקו לו את מתנת ההסתר והצנע לכת‪ ,‬כשהוא עובד את קונו בינו לבין‬ ‫קומה נשגב‪ .‬שמו של הרבי היושב בלובלין יצא לו בכל‬ ‫עצמו מבלי שאי‪-‬מי מבין הבריות יחשוד אף במעט כי תחת המעטה הבטלני מסתתר אחד‬ ‫קצווי ארץ כקדוש עליון שאף מלאכים ושרפים רועדים‬ ‫מגדולי האומה והקדושים אשר בארץ‪.‬‬ ‫מפניו‪ ,‬ודמותו היתה כתובת טבעית עבורם‪ .‬אותו‪ ,‬כך‬ ‫בלאט‪ ,‬הרחק מעין רואה‪ ,‬השלים את נפשו לפני קונו וביסס את קומתו הרוחנית עד‬ ‫החליטו‪ ,‬יכתירו לעמוד בראשם ולהנהיג את הצאן שנותר‬ ‫שהעפיל לרום המדרגה ולפסגת ההשגה האנושית‪ ,‬בעודו קונה קנייני רוח אצל האחים‬ ‫יתום ללא רועה‪.‬‬ ‫הקדושים הרה“ק הרבי ר‘ אלימלך והרה“ק הרבי ר‘ זושא‪ ,‬כשלימים אף זכה להשתדך עם‬ ‫בשעה זו טרם ידעו כי החוזה‪ ,‬באורח טרגי ובאופן פלאי‬ ‫נכדת רבו בבואו בברית הנישואין עם בת הרה“ק ר‘ אלעזר מליזענסק‪ .‬כל זאת בעוד בעיני‬ ‫ונורא‪ ,‬נפל מחלון חדרו והוטח למרחק עצום‪ ,‬והחל מרגע‬ ‫המון העם וקהל עדת אביו נתפס הוא כאדם פשט שבפשוטים‪.‬‬ ‫זה והלאה עד להסתלקותו ביום תשעה באב באותה שנה‬ ‫רתוק היה למיטתו מבלי יכולת לקום ממנה‪.‬‬ ‫וז‡˙ ‪˙‰‬ור‪˘‡ ‰‬ר ˘ם מ˘‪‰‬‬ ‫אם כי ביקשו החסידים לעשות להם רב בלובלין‪ ,‬אולם עז‬ ‫יחלפו ימים רבים‪ ,‬עד שלאחר הסתלקות אביו הקדוש ולאור העובדה שהיו מן המיוחדים‬ ‫היה חפצם להימנע מכל פגיעה בבנו של רבם המגיד‪ .‬אף‬ ‫בדורו שדווקא כן עמדו על טיבו וידעו את רום ערכו‪ ,‬או אז יפנים צאן העדה את גודל‬ ‫שלמראית עין נראה היה כי אכן אינו ראוי לשאת בעול‬ ‫האוצר השרוי בתוכם ויסתופפו תחתיו כשהם חרדים למוצא פיו ומתהלכים לאורו הזך‪.‬‬ ‫ההנהגה‪ ,‬אולם ראו הם לנכון לעשות את הצעד הנחוץ‬ ‫על כך‪ ,‬בפרק הבא‪.‬‬ ‫והמתבקש בדרך המכבדת ביותר שניתן‪ .‬לשם כך סיכמו‬ ‫לאחר שנודע שמו לתהילה‪ ,‬וכאביו אף שימש לימים כמגיד מישרים בק“ק קאזניץ‪ ,‬זכה‬ ‫עם עגלון פלוני כי יאספם בחשאי ויוביל אותם ללובלין‪,‬‬ ‫דורו וזכו אף הדורות המאוחרים יותר להתבשם מתורתו וליהנות לאורו בבחינת ’תורה‬ ‫בשעה שלא ישים בנו של הרבי לבו למתרחש‪.‬‬ ‫צוה לנו משה‘‪ ,‬כשהותיר אחריו רבנו בכתובים אוצר בלום בכל מקצועות התורה‪.‬‬ ‫בשעה היעודה התאספו במקום שנקבע‪ ,‬אולם כדרך‬ ‫בין ספריו ניתן למנות את הספרים ’באר משה‘ ו‘דעת משה‘ על התורה; ’בינת משה‘; ’מטה‬ ‫הבריות התמהמהו חלקם ונמשכה ההתארגנות דקות‬ ‫משה‘ על ההגדה של פסח; ’ויחל משה‘ על ספר התהלים; ’קהלת משה‘ וכן ’תפלה למשה‘‬ ‫ארוכות‪ .‬מדי ארוכות‪ ,‬כפי שהתברר להם כעבור זמן קצר‪.‬‬ ‫על חג הסוכות‪.‬‬ ‫סוף כל סוף הופיעו ובאו כלל המתעתדים לנסוע לובלינה‪,‬‬ ‫כארבע עשרה שנה ארכה תקופת הנהגתו את העדה‪ ,‬עד שביום י“ב אלול תקפ“ח‪ ,‬יום‬ ‫העגלון מצדו נופף בשוט ופנה אל הנוסעים במבט עליז‪:‬‬ ‫המר והנמהר‪ ,‬נתבקשה נשמתו הטהורה של רבנו לישיבה של מעלה ושבה לכור מחצבתה‬ ‫’נו? נוסעים?‪ ‘...‬והללו כמעט ואישרו‪ ,‬אילולא שמעו‬ ‫כשהיא טהורה וזכה מכל רבב‪ ,‬וכל בני ישראל בכו את לכתו של משה איש האלקים‪.‬‬ ‫לפתע קול עולה מבחוץ‪’ .‬עצרו נא!‘ התחנן מאן דהוא‪,‬‬ ‫של בתי הוטב לאין ערוך!‘‬ ‫בשעה שאינו כזה‪.‬‬ ‫’במטותא‪ ,‬המתינו רגע קט‘‪.‬‬ ‫תיכף וסמוך לבשורה הטובה‪ ,‬כשכולו מוצף רגשות‬ ‫או אז נזכר אחד מבני החבורה כי הפתרון נמצא‬ ‫לא חסידים כמותם יתעלמו מזעקת יהודי‪ ,‬הורו אפוא‬ ‫הכרת הטוב‪ ,‬מיהר להגיש לפני האורחים הנכבדים‬ ‫בהישג יד‪ ,‬ממש כאן בעגלה‪’ .‬הלא עמנו נוסע גם בן‬ ‫לעגלון להמתין ופנו לשמוע במה דברים אמורים‪.‬‬ ‫בשר ודגים‪ ,‬מיני מטעמים ומגדנות‪ ,‬כסעודת שלמה‬ ‫הרבי‘ ציין בחכמה‪’ ,‬ומה ימנע מאתנו להציגו בתור‬ ‫אלא שזהות בעל הקול הפתיעה אותם‪ ,‬ולא פחות‬ ‫בשעתו‪.‬‬ ‫הרבי מקאזניץ ואת עצמנו בתור חסידיו הנלהבים?‘‬ ‫מכך גרמה להם לאי‪-‬נוחות מוחשית‪ .‬היה זה לא אחר‬ ‫ראו עדת החסידים כי השעה כשרה‪ ,‬ופנו לר‘ משה‬ ‫ממחשבה למעשה‪ .‬ניגשו על אתר לר‘ משה‪ ,‬הציגו לו‬ ‫מאשר ר‘ משה‪ ,‬בנו של הרבי אשר בדיוק בגינו אפפה‬ ‫בחיוך‪’ :‬תנה לנו אות ומופת‪ .‬הנה מופת כבר נוכחנו‬ ‫את ההצעה המדוברת במילים ספורות‪ ,‬ולאחר אי אלו‬ ‫את הנסיעה הלזו חשאיות כה סמיכה‪.‬‬ ‫לראות‪ ,‬אך מה בנוגע ל‘אות‘? האם כבודו יודע צורת‬ ‫הבהרות אודות הצפוי לבני החבורה בהשפעת הרעב‬ ‫’הנכונה השמועה אשר שמעתי‪ ,‬כי נוסעים הנכם‬ ‫אות ויוכל לומר דברי תורה לפנינו?‪‘...‬‬ ‫הכבד אילולא ימצאו דרך להשביע את רעבונם‪ ,‬נעתר‬ ‫ללובלין?‘ פנה אליהם‪ ,‬ציפייה ותחינה גם יחד‬ ‫על אתר פתח ר‘ משה את פיו‪ ,‬וכמו נפתחו מעיינות‬ ‫בלב כבד ליטול על שכמו את עול ’ההנהגה‘ הזמנית‬ ‫נמסכים בקולו‪’ ,‬האכן אתם יוצאים למסע הקודש‪,‬‬ ‫”כּי ָרם ה‘ וְ ָשׁ ָפל יִ ְר ֶאה וְ ָגב ַֹהּ ִמ ֶמּ ְר ָחק יְ יֵ ָדע“‬ ‫החכמה‪ִ .‬‬ ‫ולהציג עצמו כרבי‪.‬‬ ‫לשזוף את פני קודש הקודשים הרבי מלובלין?‘ שב‬ ‫פתח בלשון הפסוק‪) ,‬תהלים קלח‪ ,‬ו(‪ ,‬וכך ביאר‪:‬‬ ‫דא עקא‪ ,‬את ההמשך לא צפו‪.‬‬ ‫ובירר בבהילות‪-‬מה‪.‬‬ ‫’אדם השפל בעיני עצמו‪ ,‬הענוותן ושפל הברך‪ ,‬הוא‬ ‫בפתח הבית‪ ,‬לאחר נקישות ממושכות‪ ,‬ניצב יהודי‬ ‫הנהנו בראשם לאות אישור‪ ,‬תוך שהם מסמיקים‬ ‫הזוכה לראות את השי“ת כביכול מקרוב‪ ,‬זוכה הוא‬ ‫בגיל העמידה‪ .‬עייפות לא שגרתית אופפת אותו‪,‬‬ ‫בחוסר נוחות‪ .‬אולם להפתעתם‪ ,‬בניגוד לכל תרחיש‬ ‫להשגות מרוממות ולחזות בנועם זיו השכינה‪ .‬אולם‬ ‫עיגולים כהים סביב עיניו וכל כולו משדר כי אין‬ ‫אותו תיאור לעצמם‪ ,‬לא ביקש ר‘ משה להלקותם‬ ‫הגאוותן גבה הלב אינו כן‪ ,‬אחד אשר הינו בבחינת‬ ‫השעה נוחה כעת‪’ .‬מה תרצו?‘ זעף לעברם‪ ,‬והם‪,‬‬ ‫בשבט לשונו ואף לא נראה היה כי מבקש הוא למחות‬ ‫’גבוה‘‪ ,‬הרי מתקיים בו ’ממרחק יידע‘‪ ,‬הוא אינו זוכה‬ ‫ברצונם להימנע לכתחילה מהבדיה שטוו זה עתה‪,‬‬ ‫בהם כלל ועיקר על רצונם לנסוע בלעדיו‪ ,‬לפעול‬ ‫אלא לדעת את הקב“ה מרחוק‘‪.‬‬ ‫ביקשו בפשטות כי ידאג למזון לבני החבורה‪ ,‬באשר‬ ‫מאחורי גבו‪ .‬רק זו היתה בקשתו‪’ :‬האם תואילו לצרף‬ ‫רעבים הם ולא בא אוכל לפיהם‪.‬‬ ‫אותי אליכם?‘‬ ‫לב מלכים ושרים ביד ה‘‪ ,‬וכך גם לב חסידים ואנשי‬ ‫מעשה‪ .‬מן השמים גלגלו את הדברים‪ ,‬ולבם של‬ ‫’אין לי סבלנות!‘ הגיב בטון נמהר‪ ,‬ולנוכח פניהם‬ ‫הביטו החסידים בחוסר רצון אל פנים העגלה‪ ,‬החוו‬ ‫החסידים טרם התעורר בהם‪ .‬אוזניהם כמו נאטמו‬ ‫התמהות ניאות להסביר‪’ ,‬בתי יושבת על המשבר‬ ‫בידם והבהירו ללא מילים כי תפוסת המקומות מלאה‬ ‫משמוע ועיניהם ֵמראות‪ ,‬עדיין לא הסיקו את המסקנה‬ ‫והינה מקשה לילד זה שלשה ימים‪ .‬המיילדת התריעה‬ ‫עד תומה‪ .‬לא נותר ולו מושב אחד פנוי עבורו‪ .‬אך‬ ‫המתבקשת לנוכח המופת הגלוי שהראה ר‘ משה עם‬ ‫זה מכבר כי מצבה בחזקת סכנה של ממש וכי אם לא‬ ‫לא איש כר‘ משה יוותר כה מהר על הזכות לחזות‬ ‫המקשה‪-‬לילד ודברי התורה המופלאים שהשמיע‪.‬‬ ‫תלד כאן ועכשיו ‪ -‬יבולע לה חלילה עד כדי סכנת‬ ‫בפני קדשו של החוזה‪’ .‬שמא תוכלו לעשות מאמץ‬ ‫נפשות‪ .‬מחלו נא‪ ,‬אך אין ביכולתי להתעסק כרגע עם‬ ‫כלשהו‪ ,‬לפנות עבורי בכל זאת מקום צר?‘ נימה כנה‬ ‫הם‪ ,‬לדידם‪ ,‬טרם מצאו את היורש המתאים להנהגת‬ ‫אירוח‘‪.‬‬ ‫של תחנונים מילאה את קולו והוא המשיך כשקולו‬ ‫העדה‪ ,‬ולא חלף בלבם אף הרהור‪ ,‬אפילו לא הוי‪-‬‬ ‫רווי כיסופין‪’ :‬הלא כל רצוני לנסוע אל הרבי הקדוש!‘‬ ‫אמינא‪ ,‬שמא בנו של הרבי שזה עתה התלווה אליהם‬ ‫אם ברגע הראשון כמו ניטעו רגליהם בקרקע‪,‬‬ ‫בדרכם ראוי וכשר לכך ביותר‪.‬‬ ‫בדיקה מדוקדקת מצד האורח הלא‪-‬קרוא הביאה‬ ‫נותרו ללא מענה‪ ,‬עד מהרה התעשת אחד החסידים‬ ‫אותו למסקנה כי אם אך יואיל העגלון להצטופף‬ ‫המשיכו אפוא בדרכם לובלינה‪ ,‬ובשעה טובה באה‬ ‫וניצל את ההזדמנות שכמו הונחה לפתחו‪’ .‬היודע‬ ‫מעט‪ ,‬יוכל להגשים את משאתו ולהצטרף לאורחת‬ ‫העגלה בשערי העיר‪ .‬ירדו החסידים ומתחו את‬ ‫הנך מי אתנו?‘ פנה במבט נלהב אל הפונדקאי‪’ ,‬לא‬ ‫החסידים העושה את דרכה לובלינה‪ .‬עוד תחינה‪,‬‬ ‫איבריהם הדואבים‪ ,‬שינסו מותניהם והחלו צועדים‬ ‫אחר מאשר הרבי מקאזניץ‪ ,‬בנו של המגיד הקדוש‪.‬‬ ‫כמה מילים נוספת של שכנוע‪ ,‬ולא נותרה להם ברירה‬ ‫במרץ לעבר בית מדרשו של החוזה‪ ,‬שם נודע להם‬ ‫אדרבה‪ ,‬הכנס אותו ואת בני לווייתו לפונדק והגש‬ ‫אלא לצרפם עמם למסע‪.‬‬ ‫למגינת לבם כי אין הרבי בקו הבריאות‪ ,‬וכי מאז נפל‬ ‫לנו סעודה שיש בה ממש‪ ,‬ואולי יפעל הצדיק ישועה‬ ‫לבתך‘‪.‬‬ ‫נסעה לה הקבוצה במשך שעות ארוכות‪ ,‬ורק‬ ‫מחלונו בשמחת תורה נפל החוזה למשכב עד שאינו‬ ‫לעיתותי ערב כשהחלו דמדומי החמה לתת את‬ ‫מסוגל לקבל קהל‪.‬‬ ‫אך שמע האיש כי רבי גדול הזדמן לפונדקו‪ ,‬וארשת‬ ‫אותותיהם ברקיע פנו לצד הדרך ושפכו נשמתם לפני‬ ‫אולם עיניו הצופיות של החוזה‪ ,‬שלא בכדי נתכנה‬ ‫פניו השתנתה מן הקצה אל הקצה‪ .‬מיד הזמין ברוחב‬ ‫קונם בעבודה שבלב זו תפילה‪ ,‬כחסידים מופלגים‪,‬‬ ‫כך‪ ,‬לא החמיצו דבר‪ .‬לפתע הופיע המשמש בקודש‪,‬‬ ‫לב את בני החבורה לשבת לצד שלחנות ערוכים‬ ‫במתינות וביישוב הדעת‪ .‬בתום התפילה‪ ,‬הגם‬ ‫קרא בקול‪’ :‬בני החבורה מקאזניץ מזומנים להיכנס‬ ‫ולסעוד את לבם‪ ,‬כשהוא מצדו אינו ממתין רגע אלא‬ ‫שנפשם כספה אך ורק לבוא אל הקודש פנימה ויפה‬ ‫אל הקודש פנימה‪ ,‬הרבי ממתין לכם‘‪.‬‬ ‫חש אל ’הרבי‘ ופורץ בבכי נורא‪’ ,‬רבי קדוש‪ ,‬הושיעה‬ ‫שעה אחת קודם‪ ,‬אולם לא ניתנה תורה וכך גם לא‬ ‫רעדה אחזה בהם‪ ,‬אך גם ציפייה דרוכה לבאות‪ .‬הן‬ ‫נא! בתי מקשה לילד וזקוקה לישועת השם‪ ,‬פעלו נא‬ ‫חסידות למלאכי השרת‪ .‬בטנם הצמוקה שזה שעות‬ ‫עתה יכריע הרבי‪ ,‬יבחר עבורם את מורה דרכם‪.‬‬ ‫עבורה!‘‬ ‫ארוכות לא ניזונה במאום‪ ,‬דרשה את שלה‪.‬‬ ‫צעדו בסך‪ ,‬קרבים אל חדרו של הרבי כשמאחוריהם‬ ‫אם חשבו החסידים כי יסרב בנו של הרבי‪ ,‬יתחמק‬ ‫על אם הדרך הבחינו בבית אחוזה נאה‪ ,‬חצר רחבת‬ ‫משתרך ר‘ משה בבושת פנים‪ ,‬ענוה יתירה נסוכה על‬ ‫מהבקשה הגדולה ממידותיו‪ ,‬הופתעו לגלות כי אין‬ ‫ידיים בקדמתו ועיקר העיקרים ‪ -‬מזוזה גדולה‬ ‫פניו וראשו מורכן‪ ,‬משל היה אך סרח עודף על בני‬ ‫בכוונתו לעשות כן‪’ .‬אכן כן‘ האיר פניו לפונדקאי‪’ ,‬אך‬ ‫בפתחו‪ .‬ניכר היה כי במקום ישנו פונדק דרכים‪ ,‬כי‬ ‫החבורה‪.‬‬ ‫לא אוכל לעשות דבר אלא ביישוב הדעת‪ ,‬ביושבי על‬ ‫הוא שייך לאחד מאחינו בני ישראל אשר אף בכל‬ ‫אלא שאז אירעה התפנית‪ ,‬נכונה להם הפתעה של‬ ‫יד השלחן ועל פי הדרך המסורה ‪ -‬באמצעות קוויטל‬ ‫הנוגע לכשרות המזון יוכלו להסתמך עליו ללא כל‬ ‫ממש‪ .‬אך הציג ר‘ משה את כף רגלו במבואה המובילה‬ ‫עם שם האשה ושם אמה‘‪.‬‬ ‫חשש‪.‬‬ ‫אל הקודש פנימה‪ ,‬ולפתע ניבטה דמותו ההדורה של‬ ‫נחפז האיש לשרבט קוויטל‪ ,‬הושיב את ר‘ משה‬ ‫הפתרון היה נראה כה טבעי‪ .‬פונדק דרכים ודאי ייתן‬ ‫החוזה במלוא קומתה‪ ,‬כמו לא שכב זה עתה במיטתו‬ ‫בכבוד גדול ומיהר להזכיר שוב‪’ :‬יברך נא הרבי את‬ ‫מענה בשעה זו‪ ,‬עם פנכת מרק מהביל ופרוסת לחם‬ ‫באפיסת כוחות‪ ,‬ניצב בפתח החדר ופניו בוערות‪.‬‬ ‫בתי‘‪.‬‬ ‫קיבר להשיב את רעבונם‪ ,‬ושמא אף מצע סביר להניח‬ ‫’שלום עליכם הרבי מקאזניץ!‘ הושיט ידו במאור פנים‬ ‫ר‘ משה מצדו עודנו מתמהמה‪’ .‬אם תצרף אדום זהב‬ ‫עליו את עצמותיו הדואבות מטלטולי הדרך‪.‬‬ ‫לר‘ משה‪ ,‬לתדהמת החסידים‪ ,‬כשהוא ממשיך ומציין‪:‬‬ ‫כפדיון נפש‘ יעץ לו בחום‪’ ,‬תהא ישועתה קרובה‘‪.‬‬ ‫’וכסף מנלן?‘ קימט אי מי מבני החבורה את מצחו‪,‬‬ ‫’כבר בדברי התורה הראשונים שאמרתם ‪ -‬בקעתם‬ ‫מיהר הלה לשתף פעולה‪ ,‬תחב ידו לכיסו וחילץ חצי‬ ‫ונתקל במבוכה כללית‪ .‬דלפונים היו ונותרו‪ ,‬כל‬ ‫רקיעים!‘‬ ‫אדום זהב‪ ,‬סכום נכבד לכל הדעות‪ .‬אך ’הרבי‘ בשלו‪.‬‬ ‫מעייניהם בתורה וחסידות ואין להם ולהבלי העולם‬ ‫או אז צודד פניו לבני החבורה‪ ,‬מבט מוכיח בעיניו‬ ‫אדום זהב‪ ,‬ולא פרוטה אחת פחות‪ .‬אחרת‪ ,‬כך הבהיר‪,‬‬ ‫הזה מאומה‪ ,‬ואף כשמתעורר צורך באי אלו מצלצלים‬ ‫וטון נוזף נשזר במילותיו‪’ :‬הלא רבי מן המוכן יש לכם‬ ‫יבצר ממנו לפעול עבור האשה האומללה‪.‬‬ ‫‪ -‬היו אלה נעדרים לחלוטין ורחוקים מהישג ידם‪.‬‬ ‫בקאזניץ‪ ,‬ולשם מה באתם אליי?! שובו לביתכם ומנוהו‬ ‫לא נותרה לאיש כל ברירה‪ ,‬ולאחר שפשפש בקפלי‬ ‫בטנם ההומה לא נתנה מנוח‪ ,‬נדרש פתרון מיידי והמח‬ ‫עליכם למנהיג ומורה דרך‪ ,‬כי בו בחר השם‘‪.‬‬ ‫מעילו שלף חצי אדום נוסף ושלשל לידי הרבי‪,‬‬ ‫היהודי היצירתי נכנס לפעולה‪.‬‬ ‫ראה החוזה הקדוש כי עודם מהססים‪ ,‬והתייחס בדרך‬ ‫כשהחסידים סביב מבליעים חיוכים ומשתאים‬ ‫מבט קונדסי עלה לפתע על פני אחד מבני החבורה‪,‬‬ ‫צחות לסוגיית ההנהגה לאחר שנשבה ארון האלקים‬ ‫לנוכח כישורי המשחק והאלתור של בן הרבי‪ ,‬שנכנס‬ ‫זיק ניצת בעיניו‪’ .‬אחד מאתנו יתחזה לאדמו“ר‘ הציע‬ ‫ונלקח מהם ידידו המגיד מקאזניץ‪’ .‬ויהי בנסוע‬ ‫לתפקיד בהצלחה‪...‬‬ ‫לנוכח פניהם המשתוממות של חבריו‪ .‬אט אט התרחב‬ ‫הארון‘ רמז להם‪ ,‬דבריו מכוונים לארונו של המגיד‬ ‫אולם ר‘ משה‪ ,‬כמו לא נוגעת לו כל התכונה סביב‪,‬‬ ‫החיוך על פניהם כשהבינו שיש כאן פתרון של ממש‪,‬‬ ‫ולהמשך ההנהגה בידי בנו‪’ ,‬או אז ‪ -‬ויאמר משה!‘‬ ‫ממוקד כולו בקוויטל‪ .‬פניו שלהבות‪ ,‬שקוע הוא‬ ‫להנות את הצדיק‬ ‫’ואיזה בעל פונדק לא יחפוץ ַ‬ ‫החל מאותו רגע קיבלה העדה את ראשה‪ ,‬פארה‬ ‫בשרעפי קודש וכביכול נתון הוא בעולמות נשגבים‪,‬‬ ‫ופמלייתו ולהאכילם על שלחנו‪ ,‬חינם אין כסף?‘ שאל‬ ‫והדרה‪ ,‬ואילו רבנו מצדו פשט אט אט את מעטה‬ ‫גבוה מעל גבוה‪ .‬חלפו רגעים ספורים והוא נענה‬ ‫רטורית‪.‬‬ ‫ההסתרה עליו עמל במשך שנים והראה את כוחו‬ ‫בשמחה‪’ :‬חוש וראה את שלום בתך‪ ,‬כי ישועתה‬ ‫ההצעה קסמה להם‪ ,‬אך לא בכדי נמנו הללו על‬ ‫בתורה ובחסידות לכל מבקש ה‘ וחפץ בקרבתו‪.‬‬ ‫קרובה!‘‬ ‫בחירי תלמידי המגיד מקאזניץ‪ .‬יראת השמים נטועה‬ ‫מקרוב ומרחוק נהרו אליו רבבות אלפי ישראל‪,‬‬ ‫אץ הפונדקאי ונשמתו קצרה‪ ,‬נרגש כולו‪ ,‬ולא חלפו‬ ‫היתה עמוק בלבם‪ ,‬אמונים היו על מידת האמת ולא‬ ‫התבשמו מתורתו וקדושתו ונושעו במאמר פיו‪ ,‬ושמו‬ ‫כי אם רגעים ספורים והוא שב ובישר בקול עולז‪:‬‬ ‫היה בהם מי שיהין לקחת על עצמו את התפקיד‬ ‫יצא לו כאחד ממאורי החסידות‪.‬‬ ‫’מזל טוב‪ ,‬רבי! זה עתה נולד לי נכד‪ ,‬וכך גם מצבה‬ ‫המפוקפק‪ ,‬להציג מצג שווא ולהתחזות לאדמו“ר‬ ‫קו השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪03-6171077 :‬‬ ‫ובחר˙ בחיים‬ ‫בס"ד‪ ,‬גיליון שע"ח | פרשת כי תבוא | תשפ"ו‬ ‫‚ליון ˘בועי במ˘נ˙ מרן ה‡ור החיים ה˜' זיע"‡‬ ‫ב‡ור החיים‬ ‫פניני ‡ור החיים‬ ‫˙ול„ו˙ רבנו ה˜'‬ ‫יצר סוכן בנו‬ ‫ותשחק ליום אחרון‬ ‫פר˜ ˘ביעי‪ :‬רבינו בס‡לי‬ ‫וְ ָענִ ָית וְ ָא ַמ ְר ָּת ִל ְפנֵ י ה' ֱאל ֶֹה ָיך ֲא ַר ִּמי א ֵֹבד‬ ‫א ֶשר ה' ֱאל ֶֹה ָיך‬ ‫וְ ָהיָ ה ִּכי ָתבוֹ א ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲ ׁ‬ ‫מ"ב פירו˘ים ל"בחו˜ו˙י"‬ ‫ָא ִבי וַ ֵ ּי ֶרד ִמ ְצ ַריְ ָמה וַ ָ ּיגָ ר ׁ ָשם ִ ּב ְמ ֵתי ְמ ָעט‬ ‫נ ֵֹתן ְל ָך נַ ֲח ָלה וִ ִ ׁ‬ ‫יר ְש ָּת ּה וְ יָ ׁ ַש ְב ָּת ָ ּב ּה‪) :‬דברים‬ ‫בערב שבת פרשת בחוקותי‪ ,‬הגיע רבינו לשדה רחב‬ ‫וַ יְ ִהי ׁ ָשם ְלגוֹ י ָ ּגדוֹ ל ָעצוּם וָ ָרב‪ :‬וַ ָ ּי ֵרע ּו א ָֹתנ ּו‬ ‫כו א(‬ ‫ידיים שבמרכזו אילן מצל ויפה נוף‪ .‬הוא אזר את‬ ‫ַה ִּמ ְצ ִרים וַ יְ ַע ּנוּנ ּו וַ ִ ּי ְּתנ ּו ָע ֵלינ ּו ֲעב ָֹדה ָ ׁק ָשה‪:‬‬ ‫מי שחי את העולם בצורה רוחנית‪ ,‬מבין שעיקר מאמץ‬ ‫שארית כוחותיו כדי להגיע עדיו‪ ,‬לנוח בצלו ולהינפש‬ ‫וַ ִ ּנ ְצ ַעק ֶאל ה' ֱאל ֵֹהי ֲאב ֵֹתינ ּו וַ ִ ּ ׁי ְש ַמע ה' ֶאת‬ ‫האדם‪ ,‬רצונותיו ושמחתו‪ ,‬ראויים להיות סביב החלק‬ ‫קמעא‪ .‬משהניח את גופו הלאה בסמוך לעץ‪ ,‬היו‬ ‫ק ֵֹלנ ּו וַ ַ ּי ְרא ֶאת ָענְ יֵ נ ּו וְ ֶאת ֲע ָמ ֵלנ ּו וְ ֶאת ַל ֲח ֵצנוּ‪:‬‬ ‫הרוחני‪.‬‬ ‫מחשבותיו משוטטות בעולמותיו וכהרגלו להקדיש‬ ‫)דברים כו ה‪-‬ז(‬ ‫כשמדברים על שמחה לרגל הכניסה לארץ‬ ‫זמן מידי ערב שבת לחידושים על הפרשה‪ ,‬הרהר גם‬ ‫אפילו אדם שזכה להרבות תורה ומעשים טובים‪,‬‬ ‫המובטחת‪ ,‬מאירה לנגד ֵעינֵ י האור החיים הקדוש גם‬ ‫כעת בפסוק הראשון של ”בחוקותי“‪ .‬באותה שעה זכה‬ ‫עדיין אין זה מספיק אל מול מלך עליון‪ ,‬והרי אמרו‬ ‫ביאת הארץ העליונה‪ ,‬אליה אדם מתכונן כל ימי חייו‪.‬‬ ‫רבינו‪ ,‬והתחדשו לו ארבעים ושנים פירושים על הפסוק‬ ‫חז"ל אם יבוא במשפט עם אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬אינם‬ ‫וכלשונו הטהור‪' :‬והצצתי בפרשה זו‪ ,‬שרומזת גם כן‬ ‫הראשון של הפרשה‪ .‬הלא המה‪ ,‬מ“ב הפירושים לפסוק‬ ‫יכולים לעמוד בפניו‪.‬‬ ‫ביאת הארץ העליונה'‪.‬‬ ‫זה הכתובים עלי ספרו הקדוש ”אור החיים“‪.‬‬ ‫מבאר זאת האור החיים הקדוש בדרך רמז בפסוקים‪:‬‬ ‫'והיה' ‪ -‬לשון שמחה‪ .‬מתי יש לשמוח‪' ,‬כי תבוא אל‬ ‫מששבו אליו כוחותיו‪ ,‬ננער ממקומו להמשיך בדרכו‪.‬‬ ‫ארמי ‪ -‬זה היצר הרע‪ ,‬הרמאי הגדול‪,‬‬ ‫הארץ'‪ .‬אכן‪ ,‬אין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבוא‬ ‫הוא צעד רגלית עד העיירה הקרובה‪ ,‬נכנס אל בית‬ ‫לארץ העליונה‪.‬‬ ‫הכנסת המקומי והתיישב בירכתיו‪ .‬איש לא העלה‬ ‫אובד אבי – כבר את אדם הראשון הוא הכשיל וגרם‬ ‫מיתה לו ולדורות אחריו‪,‬‬ ‫כך היא המידה הראויה‪ .‬וכי במה ישמח האדם‪ ,‬האם‬ ‫בדעתו‪ ,‬כמובן‪ ,‬מיהו הקדוש השוכן בתוכם‪ .‬אחרי‬ ‫בדברי העולם שהם הבל ורעות רוח?!‬ ‫התפילה הוזמן‪ ,‬כנהוג בתפוצות ישראל מקדמת דנא‪,‬‬ ‫וירד מצרימה – היצר נכנס בגוף האדם המיצר לנפש‬ ‫בתאוותיו‪,‬‬ ‫אך כשאדם מגיע למעלה‪' ,‬לארץ העליונה' כלשונו‬ ‫אל אחד מאנשי העיירה‪ ,‬כדי לסעוד על שולחנו את‬ ‫של האור החיים‪ ,‬והוא מוכן ומצויד בתורה ובמצוות‬ ‫סעודת השבת‪.‬‬ ‫ויגר שם – מתחילה הוא מגיע כגר‪ ,‬כאורח‪,‬‬ ‫כראוי‪ ,‬זו סיבה לשמחה‪.‬‬ ‫ויהי המה יושבים וסועדים את סעודת ליל שבת‪,‬‬ ‫ויהי שם לגוי גדול עצום ורב – ומתחזק היצר בלבו של‬ ‫ותשחק ליום אחרון‪.‬‬ ‫סעודתא דחקל תפוחין קדישין‪ ,‬פנה המארח אל רבינו‬ ‫אדם ומתעצם‪,‬‬ ‫וסיפר לו כי לפי מנהג המקום מתכנסים כולם בסוף‬ ‫וירעו אותנו – היצר גורם לאדם להיות רע ולהרשיע‪,‬‬ ‫הסעודה בבית הרב דמתא‪ ,‬שם שומעים הם מפיו דברי‬ ‫תורה‪ ,‬מזמרים בצוותא זמירות שבת‪ ,‬ומברכים ברכת‬ ‫ויתנו עלינו עבודה קשה – היצר אינו מגיע אלינו אחת‬ ‫הכנה לקראת קבלת פני נמלך‬ ‫לזמן רב‪ ,‬אלא בכל יום ויום יצרו של אדם מתחדש‬ ‫המזון‪ .‬הוא ביקש מרבינו להצטרף אליו‪ .‬רבינו נענה‬ ‫בתחבולות להכשילו‪,‬‬ ‫א ֶשר‬ ‫אשית ָּכל ּ ְפ ִרי ָה ֲא ָד ָמה ֲ ׁ‬ ‫וְ ָל ַק ְח ָּת ֵמ ֵר ׁ ִ‬ ‫א ֶשר ה' ֱאל ֶֹה ָיך נ ֵֹתן ָל ְך‬ ‫ָּת ִביא ֵמ ַא ְר ְצ ָך ֲ ׁ‬ ‫ברצון‪ ,‬ויחדיו צעדו אל בית הרב שהיה קדוש עליון‪.‬‬ ‫ונצעק אל ה' – כאן רמז שצריך האדם להתפלל בכל‬ ‫בהגיעם אל בית הרב כבר היה המקום מלא וגדוש‬ ‫בהמון רב של בני העיירה‪ ,‬שהתכנסו ובאו שמה ל“עונג‬ ‫יום אל ה' שיצילהו מיצר הרע‪,‬‬ ‫א ֶשר יִ ְב ַחר‬ ‫וְ ַׂש ְמ ָּת ַב ֶּטנֶ א וְ ָה ַל ְכ ָּת ֶאל ַה ָּמקוֹ ם ֲ ׁ‬ ‫שבת“ ושוררו יחדיו‪ .‬הרב היה נראה שקוע במחשבותיו‪,‬‬ ‫וישמע ה' את קולנו – אפילו שה' הוא שברא את יצר‬ ‫ל ַש ֵּכן ׁ ְשמוֹ ׁ ָשם‪) :‬דברים כו ב(‬ ‫ה' ֱאל ֶֹה ָיך ְ ׁ‬ ‫הרע כדי לבחון את האדם בעבודת בוראו‪ ,‬אף על פי‬ ‫מובא בספר הזוהר הקדוש‪ ,‬שכל אשר יעשה האדם‬ ‫ראשו שעון לו בין אגרופיו‪ ,‬והוא משוטט ברעיוניו אי‬ ‫כן כשצועקים אליו הוא שומע את קולנו‪ ,‬רואה את‬ ‫במצוות ומעשים טובים בעודו חי‪ ,‬מתקבץ ומצטרף‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מאמצינו ודלות כוחנו מול היצר ‪-‬‬ ‫בידו עוד ועוד‪ ,‬עד 'יום נסיעתו'‪ ,‬היום בו נשלמים ימיו‬ ‫ופתאום ננער הרב משרעפיו‪ ,‬פתח את פיו‪ ,‬והס עמוק‬ ‫ויוציאנו ה' ממצרים – זו ההצלה מיצר הרע‪ .‬לולי היה‬ ‫והוא נקרא להשיב את נפשו‪ .‬ובהם‪ ,‬במצוות ובמעשים‬ ‫הושלך בקהל באחת‪ .‬איש לא היה מוכן להפסיד מילה‬ ‫ה' עוזר לנו‪ ,‬לא היינו מצליחים לעמוד מול היצר‪ ,‬אך‬ ‫הטובים‪ ,‬יקבל את פני המלך‪ ,‬היוצר והבורא ברוך‬ ‫מדבריו‪ ,‬ויראת כבוד עצומה אפפה את הקהל כולו‪” .‬זה‬ ‫בסיעתא דשמיא יכול נוכל‪.‬‬ ‫הוא‪.‬‬ ‫עתה נגלו לי“‪ ,‬פתח הרב ואמר‪” ,‬ארבעה עשר פירושים‬ ‫על הפסוק ’אם בחוקותי תלכו‘ ”‪ ,‬סיפר‪ ,‬ומיד החל מרצה‬ ‫על פי זה מבאר האור החיים הקדוש את הכתוב‬ ‫בפרשת הביכורים‪ ,‬המרמזים על ביאת הארץ‬ ‫בפני הקהל את כל י“ד הפירושים מהחל ועד גמירא‪.‬‬ ‫מתיקות וערבות התורה‬ ‫העליונה‪.‬‬ ‫הקהל נאחז חיל ורעדה כאשר סיים הרב את דרשתו‬ ‫במשפט‪” :‬חידושים אלו נאמרו זה עתה בפמליא של‬ ‫א ֶשר נָ ַתן ְל ָך ה' ֱאל ֶֹה ָיך‬ ‫וְ ָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכל ַה ּטוֹ ב ֲ ׁ‬ ‫'ולקחת מראשית כל פרי' וגו'‪.‬‬ ‫מעלה‪ ,‬והם מפרי חידושיו של הצדיק הקדוש רבינו‬ ‫א ֶשר ְ ּב ִק ְר ֶ ּב ָך‪:‬‬ ‫ו ְּל ֵב ֶית ָך ַא ָּתה וְ ַה ֵּלוִ י וְ ַה ֵ ּגר ֲ ׁ‬ ‫לא את כל מה שאסף יקח עמו‪ ,‬רק 'מראשית כל‬ ‫חיים בן עטר המתגורר אי שם!“‬ ‫פרי'‪ ,‬הדברים המובחרים‪ ,‬שהם מצוותיו ומעשיו‬ ‫)דברים כו יא(‬ ‫את הדממה ניתן היה לחתוך בסכין‪ .‬רק איש אחד העז‬ ‫הטובים‪.‬‬ ‫'ושמחת בכל הטוב'‪.‬‬ ‫להפר את השקט‪ .‬רבינו‪ ,‬שקם ממקומו בפינת הבית‪,‬‬ ‫בבוא העת‪ ,‬בהגיע שעתו של אדם‪ ,‬אין מלווים אותו‬ ‫וכמו ביקש למחות על תארי הכבוד‪” ,‬תיקן“ את הרב‪,‬‬ ‫במה ישמח האדם? בכל הטוב!‬ ‫לבית עולמו לא כסף ולא זהב‪ .‬באותו זמן לא יקח‬ ‫והכריז‪” :‬חיים בן עטר“‪ ,‬בלי ”רבי“ ובלי ”הרב“‪.‬‬ ‫ומהו הטוב? מביא על כך האור החיים הקדוש את‬ ‫האדם עמו להקביל פני ה'‪ ,‬אלא מהדברים המובחרים‬ ‫אנדרלמוסיה השתררה בקהל‪ .‬מי הוא זה ואיזהו‬ ‫דברי חכמינו זכרונם לברכה‪:‬‬ ‫שעשה בעולם הזה‪.‬‬ ‫האלמוני המעז לכנות את הקדוש שדבריו נאמרים‬ ‫אין טוב אלא תורה‪.‬‬ ‫תורה ומעשים טובים!‬ ‫בפמליא של מעלה‪ ,‬בשמו הפרטי וללא כל תארי‬ ‫כבוד?! גם הרב הקפיד מאד כנגד האורח‪ .‬רק תחנוניו‬ ‫המ˘ך בעמו„ ‚' ◄‬ ‫של המארח לבל יפגעו באורחו שמרו על רבינו מחמת‬ ‫המ˘ך ב˘בוע הב‡‬ ‫זעמה של הקהילה כולה‪.‬‬ ‫ספיר ויהלום‬ ‫פניני מוסר ויר‡˙ ˘מים בפר˘ה‬ ‫בשמחה ובטוב לבב‬ ‫למרות זאת‪ ,‬הפתיע ר‘ משה בתשובתו הנחרצת‪.‬‬ ‫בפרשת השבוע‪ ,‬נאמר )דברים כח מז(‪’ַ :‬תּ ַחת ֲא ֶשׁר‬ ‫’עשרים ושמונה ניתוחים זה לא מעט‘‪ ,‬ציין‬ ‫מעל˙ וזכו˙ ׳בי˜ור חולים׳‬ ‫וּבטוּב לֵ ָבב ֵמרֹב‬‫‪‬היךָ ְבּ ִשׂ ְמ ָחה ְ‬ ‫‪‬א ָע ַב ְד ָתּ ֶאת ה‘ ֱא ֶ‬ ‫בפסקנות‪’ ,‬גש למנתח המקומי‪ ,‬והשי“ת ישלח‬ ‫נאמר בפרשת השבוע )דברים כו יז( ֶ’את ה‘ ֶה ֱא ַמ ְר ָתּ‬ ‫כֹּל‘‪ ,‬ומבאר הרה“ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר‬ ‫לך רפואה שלימה במהרה‘‪.‬‬ ‫א‪‬קים‘‪ ,‬וכאן ממשיך הפסוק‬ ‫ַהיּוֹם לִ ְהיוֹת לְ ‪ ‬לֵ ִ‬ ‫זיע“א בספר ’חשבה לטובה‘‪’ :‬תחת‘‪ ,‬הכוונה היא‬ ‫לתהיית התלמיד השיב ר‘ משה‪’ :‬הלא בעיר‬ ‫ומפרט את המוטל על כל יהודי באשר הוא‪:‬‬ ‫לאותה סיבה שבגללה לא עבדת את ה‘ אלהיך‬ ‫הרחוקה בה קיים המרכז הרפואי הנכבד‪ ,‬אין לך‬ ‫וּמ ְשׁ ָפּ ָטיו‬ ‫וּמ ְצו ָֹתיו ִ‬ ‫’וְ לָ לֶ כֶ ת ִבּ ְד ָרכָ יו וְ לִ ְשׁמֹר ֻח ָקּיו ִ‬ ‫בשמחה‪ ,‬כדרך שאומרים‪ :‬מאחורי מעשה פלוני‬ ‫כל מכרים וידידים‪ .‬הוי אומר ‪ -‬תיאלץ לשהות‬ ‫וְ לִ ְשׁמ ַֹע ְבּקֹלוֹ‘‪.‬‬ ‫ישנה סיבה פלונית‪ ,‬היא אשר בגללה תיענש‪ ,‬אף‬ ‫בתקופת ההחלמה מהניתוח במקום זר ומנוכר‪,‬‬ ‫מה כלול תחת הכותרת ’ללכת בדרכיו‘?‬ ‫אם בעד עצם הדבר שלא עבדת את ה‘ אלהיך‬ ‫ללא שאי‪-‬מי יבקר אותך‪ ,‬וכיצד תוכל אפוא‬ ‫על כך משיב רבינו ה‘אור החיים‘ הקדוש זיע“א‬ ‫בשמחה עדיין אינך ראוי כל כך לעונש‪ ,‬אולם‬ ‫להחלים כך?‘‬ ‫בדברים מעוררים ומלהיבים‪ ,‬וזו לשונו‪” :‬ואומרו‬ ‫ראוי אתה לעונש בעד המעשה אשר עשית‬ ‫’זאת ועוד‘‪ ,‬הוסיף ר‘ משה‪’ ,‬הלא אם תעבור את‬ ‫’וללכת בדרכיו‘‪ ,‬פירוש‪ ,‬הגם שלא צוה ה‘ ללכת‬ ‫לפני כן ואשר גרם לכך שתינטל ממך השמחה‬ ‫תקופת ההחלמה בעיר מגוריך‪ ,‬תוכל לזַ כות את‬ ‫בהם‪ ,‬אף על פי כן כשיכירו בהם שהם דרכי ה‘‬ ‫לעבודת השי“ת‪.‬‬ ‫מכריך וידידיך במצות ביקור חולים אשר שכרה‬ ‫‪ -‬כל אשר הוא עשה יעשו כן בני ישראל‪ ,‬כגון‬ ‫ומעשה בכפרי אחד שהיה לו בן שלא רצה‬ ‫רב לאין ערוך!‘‬ ‫ביקור חולים‪ ,‬קבורת מתים וכדומה‪ ,‬שמצינו לה‘‬ ‫בשום אופן ללמוד תורה‪ ,‬ואמנם לא ידע צורת‬ ‫הלה‪ ,‬באמונת חכמים שלימה‪ ,‬עשה כהוראת‬ ‫עושה אותם‪ ,‬ילכו גם הם בדרכיו“‪.‬‬ ‫אות אחת‪ .‬פעם נסע הכפרי העירה והביא משם‬ ‫רבו והועיד פעמיו אל בית החולים המקומי‪ ,‬שם‬ ‫יש תרי“ג מצוות‪ ,‬קלות וחמורות‪ ,‬עשה ולא‬ ‫מלמד והבטיח לו שכר הגון על מנת שילמד את‬ ‫נותח בהצלחה יתירה‪ ,‬אך להוותו התברר לו כי‬ ‫תעשה‪ .‬כך גם נצטווינו לשמוע בקול חכמים‪,‬‬ ‫בנו צורת אות‪ .‬טרח המלמד ועמל קשות זמן‬ ‫עליו לשהות תקופה ממושכת ביותר של לא‬ ‫והם שתיקנו והוסיפו מדבריהם את כל הנכלל‬ ‫מרובה עד שלימד לבן הכפרי את האלף בית עם‬ ‫פחות משלושה עשר שבועות)!( בהחלמה בבית‬ ‫בקטגורית ’מצוות מדברי סופרים‘‪ .‬נוסף על כל‬ ‫הנקודות‪ .‬לימים בא האב לבחון את בנו לראות‬ ‫החולים‪.‬‬ ‫אלה ישנם סייגים וגדרים להרחקה מהאיסור‬ ‫אם אמנם יודע הוא את התורה שלמד‪ .‬הראה‬ ‫’בתקופה זו הופיעו ובאו חברים ומכרים‪ ,‬שימחו‬ ‫והדומה לו‪ ,‬תקנות חז“ל כפי שראו לנכון‪.‬‬ ‫לו המלמד על האותיות והנער השיב כהלכה‪:‬‬ ‫אותי במיני מגדנות ומעדנים ועודדוני בדיבורים‬ ‫על כל יהודי לשמור על קוצו של יו“ד ולהקפיד‬ ‫אלף‪ ,‬בית‪ ,‬גימל‪ .‬ושאל‪ :‬מה מתחת לאלף‪ ,‬מתחת‬ ‫מחזקים‘ שיתף לימים אותו תלמיד חכם‪’ ,‬או אז‬ ‫על קלה כבחמורה‪ ,‬אך זה פשוט ומובן מאליו‪.‬‬ ‫לבית‪ ,‬והנער השיב כהוגן‪ .‬עד שהגיעו לאות הא‪.‬‬ ‫ראיתי עד כמה צדקה דעת תורה ועד היכן היו‬ ‫אין צורך להדגיש זאת‪ ,‬משום שכבר קיבלנו על‬ ‫שאל המלמד את הנער‪’ :‬מה מתחת להא‘‪ .‬שתק‬ ‫עיניו הטהורות של ר‘ משה צופיות!‘‬ ‫עצמנו בהר סיני ’נעשה ונשמע‘‪.‬‬ ‫הנער ולא ענה מאומה‪ .‬לא הועילו בקשותיהם‬ ‫של המלמד ושל האב והנער התעקש ולא פצה‬ ‫‪‬‬ ‫אולם כאן מבהירה התורה הקדושה כי אין די‬ ‫את פיו‪.‬‬ ‫’את המרא דאתרא מכבדים בסידור‪-‬קידושין‪,‬‬ ‫בכך‪.‬‬ ‫חרה אפו של האב על הבן העיקש‪ .‬נטל מקל‬ ‫בסנדקאות וכדומה‘ הציג הגה“ק ר‘ מאיר מארים‬ ‫חובה בפני עצמה היא ההליכה בדרכיו יתברך‪,‬‬ ‫בידו ועמד להלקותו מלקות הגונות‪ .‬כיון שראה‬ ‫זצ“ל‪ ,‬רבה של קוברין‪ ,‬תמיהה מפתיעה בפני‬ ‫הדביקות במידותיו והצורך לנהוג כפי שנוהג‬ ‫הבן כך נענה ואמר‪ :‬אבא‪ ,‬אם אתה אומר‬ ‫קהל עדתו ושומעי לקחו‪’ ,‬אולם לא מצאנו‬ ‫בורא העולם‪ .‬מה הוא מבקר חולים ‪ -‬אף אתה‬ ‫להלקותני אהיה מוכרח איפוא לגלות את הדבר‪:‬‬ ‫שיכבדו את רב העיר בכיבודים שיש בהם ממש‪,‬‬ ‫עשה זאת‪ ,‬ומה הוא קובר מתים ‪ -‬נהוג כן אף‬ ‫מתחת ל‘היי‘ )‪‘-‬שחת‘ באידיש(‪ ,‬טמון העגל הגנוב‪.‬‬ ‫אתמהה!‘‬ ‫אתה בעצמך‪ .‬זו דרכו של הקב“ה‪ ,‬והיא אמורה‬ ‫נתברר שהאב גנב עגל והטמינו מתחת לערימת‬ ‫גבות הורמו בתהייה לנוכח דבריו‪ ,‬והציבור‬ ‫להפוך לדרכך שלך‪.‬‬ ‫השחת וציווה על כל בני הבית לבל יגלו לאיש‬ ‫התקשה לרדת לסוף דעתו‪ .‬במה דברים אמורים‪,‬‬ ‫‪‬‬ ‫את הדבר‪ .‬לפיכך התעקש הבן ולא רצה לגלות‬ ‫ולאילו כיבודים כוונת הרב‪ ,‬אותם מונעים ממנו‬ ‫תלמיד חכם מובהק ומורם מעם אשר נמנה על‬ ‫מה נמצא מתחת להא אשר בסידור‪.‬‬ ‫אנשי העיר?‬ ‫תלמידיו הקרובים ביותר של פוסק הדור מרן‬ ‫סיים הרה“ק מאלכסנדר זיע“א ואמר‪ :‬אם אינך‬ ‫באותה נימה שלווה המשיך הרב‪ ,‬וביאר‬ ‫ר‘ משה פיינשטיין זצ“ל‪ ,‬לקה בלבו ל“ע ונאלץ‬ ‫יכול לעבוד את ה‘ בשמחה ברור שמשהו גרם‬ ‫בפשטות מדהימה‪’ :‬מימיי לא קראו לי להחליף‬ ‫לעבור הליך רפואי דחוף ומורכב‪ ,‬אשר רוב ככל‬ ‫לכך‪ ,‬סימן הוא שאיזו גניבה מסתתרת מתחת‬ ‫מצעים לאדם זקן‪ ,‬לשטוף את חדרו של חולה‪.‬‬ ‫הרופאים באזור מגוריו לא ידעו כלל כיצד לגשת‬ ‫לזה‪.‬‬ ‫האם אין אלו כיבודים חשובים לאין שיעור יתר‬ ‫אליו‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫על הכיבודים האחרים?!‘‬ ‫היה רופא בודד שכבר ביצע הליך מעין זה בעבר‪,‬‬ ‫הוסיף ר‘ מאיר וציטט את דברי הגמרא )נדרים‬ ‫אולם כלל לא היה מקום להשוות אותו לרופאים‬ ‫הישיש ר‘ יהודא לייב דייטש ז“ל מסטרופקוב‪,‬‬ ‫דבק מאז בואו לירושלים בהרה“ק רבי דוד צבי‬ ‫מ‪” :(.‬מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא‬ ‫הבכירים ביותר‪ ,‬אלה שקבעו את מושבם בעיר‬ ‫שלמה מלעלוב זיע“א והתקשר אליו בכל נפשו‪.‬‬ ‫שחלה‪ ,‬לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס רבי‬ ‫מרוחקת בה היה מרכז רפואי גדול אליו נהרו‬ ‫במוצאי שבת לאחר פטירתו‪ ,‬והיה זה כשבועיים‬ ‫עקיבא לבקרו‪ ,‬ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו‪,‬‬ ‫חולים מכל קצווי תבל‪ .‬שם‪ ,‬ידעו הרופאים‬ ‫לפני הסתלקותו של הרה“ק מלעלוב‪ ,‬בסעודת‬ ‫חיה‪ .‬אמר ליה‪ ,‬רבי‪ ,‬החייתני‪ .‬יצא רבי עקיבא‬ ‫להמליץ ‪ -‬יש לרופאים מספיק ידע וניסיון כדי‬ ‫מלוה מלכה פתח הרה“ק ואמר‪ :‬שנים מחסידי‬ ‫ודרש‪ :‬כל מי שאין מבקר חולים כאילו שפך‬ ‫להעלות ארוכה למחלתו‪.‬‬ ‫לובלין יצאו לדרכם לבוא אל הרבי מלובלין‬ ‫דמים“‪.‬‬ ‫ידע התלמיד חכם כי עם מחלת לב לא מתעסקים‬ ‫זיע“א לימים הנוראים‪ .‬בהיותם בדרך ולא היתה‬ ‫נשווה בנפשנו‪.‬‬ ‫ולא מקלים בה ראש‪ ,‬והרי בחירת מנתח לב‬ ‫להם אפילו פרוטה לפורטה‪ ,‬נדברו ביניהם‬ ‫רבי עקיבא הגדול אשר אורו זרח מקצה העולם‬ ‫אינה דבר של מה בכך‪ .‬כיהודי ירא שמים מרבים‬ ‫שהאחד יציג עצמו כאדמו“ר והשני כמשמשו‪,‬‬ ‫ועד קצהו‪ ,‬אותו רבי עקיבא אשר עשרים וארבע‬ ‫הדבק ברבו ללא שיור‪ ,‬ידע גם ידע כי החלטה‬ ‫ובאופן זה ישיגו להם כסף להחיות את נפשם‬ ‫אלף תלמידים היו לו ואשר רק בזכותו ובזכות‬ ‫מעין זו אין באפשרותו לקבל בעצמו‪ ,‬לכך יש‬ ‫ולהמשיך את דרכם‪.‬‬ ‫העובדה שהרביץ תורה לגדולי הדור הבא ‪ -‬מנע‬ ‫להידרש לחכם‪ ,‬ומי לו חכם וצדיק כרבו ר‘ משה‬ ‫והנה שמעו שבאיזה מקום נמצא נגיד אחד‬ ‫מהעולם להיות שמם מתורה‪ .‬אותו רבי עקיבא ‪-‬‬ ‫פיינשטיין‪.‬‬ ‫חשוך בנים‪ ,‬שכבר סבב על פתחי הצדיקים‬ ‫מטאטא חדר של חולה? נוטל סחבה ומגב ומזלף‬ ‫פנה אפוא לר‘ משה פיינשטיין‪ ,‬וגדול הדור‬ ‫להפקד בזש“ק‪ ,‬אך ישועתו בוששה מלבוא‪.‬‬ ‫מים על הרצפה המטונפת?!‬ ‫שלח אותו לברר ‪ -‬כמה ניתוחים הספיק הרופא‬ ‫נכנס אליו זה שהציג עצמו כמשמש ואמר לו‪,‬‬ ‫אלא מה‪ ,‬חידד ר‘ מאיר מארים את המסר ‪ -‬רבי‬ ‫המקומי לבצע עד כה‪ .‬בירור קצר העלה כי‬ ‫הנה הגיע לכאן אדמו“ר גדול החפץ להתאכסן‬ ‫עקיבא ידע שאין כבוד גדול מכך! ’מה הוא‬ ‫הרופא הספיק לנתח עשרים ושמונה אנשים‬ ‫אצלך‪ ,‬ומברכות פיו תוכל להתברך ולהוושע‪.‬‬ ‫יתברך מבקר חולים ‪ -‬אף אתה ַבּ ֵקר חולים‘!‬ ‫בסך הכל‪ ,‬בעוד מנתחי הלב שבמרכז הרפואי‬ ‫התקצף הנגיד ההוא ואמר‪ :‬כבר הכרתי את כל‬ ‫הגדול צברו ניסיון של מאות חולים‪.‬‬ ‫◄◄◄‬ ‫◄◄◄‬ ‫פניני ‡ור החיים‬ ‫◄ המ˘ך מעמו„ ‡'‬ ‫לביתו לקום לתחיה‪ .‬בת שחוק עלתה על פני‬ ‫האדמורי“ם הללו שרק נוטלים ממון ואינם‬ ‫הרבי ר‘ ברוך והמגיפה נעצרה )ים החכמה עמ‘‬ ‫פועלים מאומה ואינני רוצה לדעת עוד לא‬ ‫וכאן מוסיף האור החיים הקדוש את מאמרו המפורסם‪ ,‬המשתפך‬ ‫תקעז‪ ,‬בוצינא דנהורא החדש(‪.‬‬ ‫מהם ולא מהמונם‪ .‬השיבו המשמש‪ :‬רבי כזה‬ ‫באהבת התורה‪:‬‬ ‫‪‬‬ ‫עוד לא הכרת‪ ,‬הוא כותב קמיעות‪ ,‬והקמיעות‬ ‫שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה‪ ,‬היו‬ ‫על הפסוק הפותח את פרשת השבוע )דברים‬ ‫פועלות לבטח‪.‬‬ ‫משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם‬ ‫‪‬היךָ‬ ‫כו א(‪’ :‬וְ ָהיָ ה כִּ י ָתבוֹא ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ֶשׁר ה‘ ֱא ֶ‬ ‫הנגיד שמע דבר חדש שלא הכיר‪ ,‬וכך פעל‬ ‫כסף וזהב למאומה‪.‬‬ ‫נ ֵֹתן לְ ‪ ‬נַ ֲחלָ ה וִ ִיר ְשׁ ָתּהּ וְ יָ ַשׁ ְב ָתּ ָבּהּ‘‪ ,‬כותב רבינו‬ ‫עליו המשמש‪ ,‬והוא ניאות להכניס אותו ואת‬ ‫כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם!‬ ‫ה‘אור החיים‘ הקדוש זיע“א‪ :‬אמר ’והיה‘ לשון‬ ‫ידידו שהציג עצמו כאדמו“ר לביתו‪ ,‬הוא‬ ‫שמחה‘‪ ...‬והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן‬ ‫האכילם והשקם‪ ,‬ואכן האדמו“ר כתב לו קמיע‬ ‫ביאת ארץ העליונה‪ ,‬ואמר ’והיה כי תבא‘‪,‬‬ ‫צרור וחתום והבטיח לו ישועה קרובה‪ .‬לאחר‬ ‫הכל חייבים בתלמוד תורה‬ ‫שאין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבא לארץ‬ ‫מנוחה ושהות של מספר ימים עזבו את ביתו‬ ‫והמשיכו בדרכם לובלינה‪.‬‬ ‫העליונה‪ ,‬על דרך אומרו )משלי לא כה( ’ותשחק‬ ‫ֶאת ה' ֶה ֱא ַמ ְר ָּת ַה ּיוֹ ם ִל ְהיוֹ ת ְל ָך ֵלאל ִֹהים וְ ָל ֶל ֶכת‬ ‫ליום אחרון‘‪ ,‬כי שמחת עולם הזה אינה אלא‬ ‫הבל ורעות רוח‪.‬‬ ‫בשנה הבאה‪ ,‬כשנסעו שוב אל הרבי מלובלין‬ ‫ז“ל לימים הנוראים‪ ,‬חששו לעבור דרך אותו‬ ‫ִ ּב ְד ָר ָכיו וְ ִ ׁל ְשמֹר ֻח ָ ּקיו ו ִּמ ְצו ָֹתיו ו ִ ׁ‬ ‫ּמ ְש ּ ָפ ָטיו וְ ִ ׁל ְשמ ַֹע‬ ‫והנה בספר ’סגולת משה‘ הביא‪ :‬ראיתי בכתבי‬ ‫ישוב‪ ,‬פן יכירם אותו הנגיד ויכלה בהם את‬ ‫ְ ּבקֹלוֹ ‪) :‬דברים כו יז(‬ ‫מרן הרב הצדיק הקדוש הריב“ש מרוז‘ין‬ ‫זעמו על שהתלו בו‪ .‬והנה בהיכנסם אל הרבי‬ ‫אדם שיודע את כל המצוות ומקיים אותם‪ ,‬האם ישנו במצוות‬ ‫זצוקל“ה‪ ,‬פרשת תבוא‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬אע“פ‬ ‫מלובלין ראו את הנגיד ההוא בבית ה‘חוזה‘‪,‬‬ ‫תלמוד תורה?‬ ‫שה‘אור החיים‘ אמר שאין ראוי לאדם לשמוח‬ ‫ומה מאד הופתעו לשמוע כי הוא בא אל הרבי‬ ‫אלא כשיבוא לארץ העליונה‪ ,‬אני אומר להיפך‪,‬‬ ‫לכבדו בסנדקאות לבן אשר נולד לו‪ .‬אז נתחזק‬ ‫כתוב בפסוק‪' :‬את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים‪ ,‬וללכת‬ ‫רוחם והם נגשו אליו כמחותנים בשמחה זו‪.‬‬ ‫בדרכיו‪ ,‬ולשמור חוקיו‪ ,‬ומצוותיו‪ ,‬ומשפטיו‪ ,‬ולשמוע בקולו'‪.‬‬ ‫שעיקר השמחה היא בהטיב דרכו בעולם‬ ‫הזה‪ ,‬כי אין זה שכל לנהירין לו שבילי דרקיע‬ ‫הרבי הקדוש מלובלין שחזה ברוח קדשו‬ ‫יש כאן הגדרות שונות‪ ,‬ומבארם האור החיים הקדוש אחת לאחת‪:‬‬ ‫כשבילי דנהרדעי‪ ,‬רק העיקר להנהיר שבילי‬ ‫את אשר עשו‪ ,‬פתח ואמר‪ :‬הידעתם מה היה‬ ‫ללכת בדרכיו – הם דברים שאינם כתובים בפירוש‪ ,‬ובכל זאת‬ ‫דנהרדעי כשבילין דרקיע‪.‬‬ ‫לאיש הזה? מחיצה של ברזל היתה חוצצת‬ ‫כשיכיר האדם שהם דרכי ה'‪ ,‬עליו להלך בהם‪ .‬כגון ביקור חולים‬ ‫הרה“ק מרוז‘ין זיע“א לשיטתו‪ ,‬שכן כך הוא‬ ‫בעדו‪ ,‬וכל התפילות שהיו הצדיקים מתפללים‬ ‫וקבורת מתים‪ ,‬שמצאנו בחז"ל שה' עושה אותם‪.‬‬ ‫ביאר את דברי הכתוב )דברים ח יט(‪’ :‬והיה אם‬ ‫בעדו להפקד בזש“ק נפגשו במחיצה זו ולא‬ ‫שכוח תשכח את ה‘ אלהיך‘‪ ,‬והלא ’והיה‘ הוא‬ ‫יכלו לעבור בה‪ .‬ואתם מבלי שידעתם כתבתם‬ ‫חוקיו – הם מצוות שאיננו יודעים את טעמם‪.‬‬ ‫לשון שמחה‪ ,‬ומה פשר השמחה שיש בשכחה‪.‬‬ ‫לו קמיע שהכילה ארבע אותיות‪ :‬מ‪ .‬ק‪ .‬מ‪ .‬ד‪.‬‬ ‫מצוותיו – הם מצוות שגם השכל מסכים אליהם‪.‬‬ ‫ועל כך פירש הרה“ק מרוזין‪ ,‬דאדרבה כוונת‬ ‫ראשי תיבות‪’ :‬מטרה קוראווה מילקא דייא‘‪,‬‬ ‫משפטיו – הם דינים שבין איש לרעהו‪.‬‬ ‫הכתוב היא שכאשר יפול האדם במרה שחורה‬ ‫בלע“ז‪ ,‬כלומר‪ :‬גם פרה זקנה נותנת חלב!‬ ‫ולשמוע בקולו – 'זה תלמוד תורה'‪.‬‬ ‫ולא יאחוז במידת השמחה‪ ,‬והוא אומרו ’והיה‬ ‫דבר זה עורר צחוק גדול בשמים עד שנעשה‬ ‫אם שכוח‘‪ ,‬היינו שישכח את מידת השמחה‪,‬‬ ‫בקע וסדק באותה המחיצה‪ ,‬וכך יכלו לעבור‬ ‫ומדוע מצוות תלמוד תורה מוזכרת באחרונה?‬ ‫מזה לבד יכול לבוא ח“ו לידי ’תשכח את ה‘‬ ‫התפילות של הצדיקים שהיו צבורות מכל‬ ‫כך שואל האור החיים הקדוש‪ ,‬ומשיב‪ :‬להורות שגם מי שזכה‬ ‫אלהיך‘‪ .‬כי הבורא יתברך ’עוז וחדוה במקומו‘‪,‬‬ ‫השנים ועד מהרה נושע ונפקד בזש“ק‪.‬‬ ‫לדעת את כל הדברים האמורים ולקיימם‪ ,‬גם הוא חייב בתלמוד‬ ‫וכאשר האדם בא לידי מרה שחורה‪ ,‬אזי הוא‬ ‫והנה‪ ,‬המשיך הרה“ק מלעלוב‪ ,‬ר‘ יהודא לייב‬ ‫תורה‪.‬‬ ‫מתנתק מדביקות הבורא יתברך‪.‬‬ ‫כשעלה למעלה‪ ,‬שאלוהו שם‪ :‬חסידו של מי‬ ‫אדם כזה יכול היה לומר‪ ,‬מה לי ללמוד תורה‪ ,‬הרי אני כבר יודע‬ ‫ואולם פשוט הדבר שגם רבינו ה‘אור החיים‘‬ ‫הוא? והוא השיב‪ ,‬כי הוא חסיד שלי‪ .‬נהיה שם‬ ‫ומקיים וכו'‪ .‬בא הפסוק ומלמד‪ ,‬אתה הולך בדרכי ה'‪ ,‬שומר חוקיו‬ ‫הקדוש לא היתה כוונתו לשלול שמחה של‬ ‫צחוק גדול‪ :‬הגם דוד בנביאים?! וכי הוא רבי‪.‬‬ ‫ומצוותיו ומשפטיו‪ ,‬ועם זאת עליך 'לשמוע בקולו' ‪ -‬שהוא לימוד‬ ‫מצוה‪ ,‬ובודאי כאשר שמחים בני ישראל בקיום‬ ‫וכך התחמק ר‘ יהודא לייב ונכנס בינתיים‪.‬‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫המצוות ובאהבת בוראנו יתברך אין זה הבל‬ ‫כשגמר הרבי מלעלוב את דבריו‪ ,‬ובראותו את‬ ‫ורעות רוח‪ ,‬כי אם שמחה אמתית ושלימה‬ ‫רושם הדברים שהותיר על הנוכחים‪ ,‬אמר‬ ‫כי מצוות תלמוד תורה היא מצווה בפני עצמה‪ ,‬שאין זמן ליפטר‬ ‫להביא מים אחרונים ולברך‪ .‬ויהי לפלא כי‬ ‫באהבת ה‘‪ ,‬בה אנו מכירים ומגלים לכל‬ ‫ממנה עד יום מותו‪.‬‬ ‫אושרנו וטוב חלקנו שזכינו להיות בני מלכים‬ ‫אח“כ נודע שאכן רגעים אחדים לפני פטירתו‬ ‫זאת התורה אדם כי ימות באוהל‪.‬‬ ‫ולעבדו יתברך‪ .‬ולא בא רבינו קודש הקדשים‬ ‫ביקש הר“ר יהודא לייב ז“ל מבניו להזכירו‬ ‫להוציא ממחננו אלא את ’שמחת עולם הזה‘‬ ‫אחר כך לפני הרה“ק מלעלוב )’ליקוטי דברי דוד‘‬ ‫כדבריו‪ ,‬שהוא שמחה של ענייני עולם הזה‪.‬‬ ‫עמוד עב(‪.‬‬ ‫לעולם יהא אדם ירא שמים‬ ‫וכפי שמפורשים הדברים במסכת שבת )ל‪,(:‬‬ ‫‪‬‬ ‫בסתר ובגלוי‬ ‫וכך מביא רבינו ה‘אור החיים‘ הקדוש זיע“א‬ ‫עיי“ש‪.‬‬ ‫המשמש בקודש אצל הרה“ק הרבי ר‘‬ ‫ברוך ממעזיבוז זיע“א היה רבי הערשל‬ ‫להדיא בפרשת עקב )דברים יא יג(‪’ :‬והיה אם‬ ‫מאוסטרופולי זצ“ל‪ ,‬שמלבד גדלותו ושגב‬ ‫וְ ָענ ּו ַה ְלוִ ִ ּים וְ ָא ְמר ּו ֶאל ָּכל ִא ׁיש יִ ְׂש ָר ֵאל קוֹ ל ָרם‪:‬‬ ‫שמוע‘ וגו‘‪ ,‬פירוש ’והיה‘ לשון שמחה‪ ,‬ותנאי‬ ‫מדריגותיו‪ ,‬גם נודע כאיניש בדיחא‪ .‬צדיקים‬ ‫)דברים כז יד(‬ ‫הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה‪ ,‬והוא‬ ‫אמרו עליו‪ ,‬שמשמים הורידוהו לעלמא הדין‬ ‫טרם כניסתם לארץ‪ ,‬נצטוו בני ישראל לעמוד בהר גריזים ובהר‬ ‫אומרו ’אם שמוע תשמעו‘ וגו‘‪ ,‬כאמרם ז“ל‬ ‫למען ישמח את הרה“ק הרבי ר‘ ברוך‪ ,‬ויפיג‬ ‫עיבל‪' ,‬וענו הלוויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם'‪ ,‬רשימה‬ ‫שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה‪ ,‬אבל‬ ‫מעט את היראה עילאה שחפפה עליו תמיד‪.‬‬ ‫של עוונות אשר ארור מי שיעשה אותם‪.‬‬ ‫שאר שמחות עליהם אמר ’ולשמחה מה זה‬ ‫הרבי ר‘ ברוך אכן אמר פעם לרבי הערשל‪,‬‬ ‫מדוע מכל העבירות נבחרו דווקא עוונות אלו לומר עליהם את‬ ‫עושה‘‪.‬‬ ‫אפילו מהמלאך ’דומה‘ תיפטר על ידי שתגיד‬ ‫כך גם בפרשת וזאת הברכה )שם לג יח( כתב‬ ‫לו גלייך ווערטיל ]‪-‬בדיחה[ )סיפורי מרן הרמ“ח‬ ‫ה'ארור'?‬ ‫רבינו ה‘אור החיים‘ הקדוש זיע“א‪’ :‬שמח‬ ‫עמ‘ קעו אות ד‪ ,‬בוצינא דנהורא החדש([‪.‬‬ ‫על כך אומר האור החיים הקדוש‪' :‬ואולי לא אמר כאן‬ ‫זבולון בצאתך‘ וגו‘‪ ,‬הגם שבענייני עולם הזה‬ ‫מסופר‪ ,‬כי פעם היתה מגיפה רח“ל בעיר‬ ‫אלא העבירות הטמונים והנסתרים'‪.‬‬ ‫בכללות אין לשמוח בהם‪ ,‬דכתיב ’ולשמחה‬ ‫מעזיבוז‪ ,‬והבינו החסידים שהרבי ר‘ ברוך‬ ‫עוונות שעתידים להתגלות‪ ,‬על כך יש ערבות הדדית‪ ,‬ערבים כל‬ ‫מה זה עושה‘‪ ,‬אמר הנביא שזבולון ישנו‬ ‫זיע“א שרוי בשברון לב מהגזירה‪ ,‬ואינו יכול‬ ‫ישראל זה בזה‪.‬‬ ‫בשמחה‪ ,‬הגם ביציאתו ‪ -‬שהוא יוצא מבית‬ ‫להיות בשמחה בכדי שיתחזק כוחו לבטל‬ ‫אבל עוונות שבסתר‪ ,‬דברים שאדם יכול לחשוב מי רואה‪ ,‬מי‬ ‫המדרש לסחורה‪ ,‬עם כל זה ’שמח זבולון‘‪.‬‬ ‫הגזירה‪ .‬שלחו את רבי הערשל מאוסטרפולי‬ ‫יודע‪ ,‬על כך יש 'ארור'!‬ ‫והטעם שיש לו לשמוח אע“פ שהוא יוצא‬ ‫לשמחו‪ ,‬ונכנס לרבי ובישר בשמחה שכבר‬ ‫לסחורה‪ ,‬לפי שהוא עושה זאת כדי שיתקיים‬ ‫נפסקה המגיפה ואפשר כבר לשמוח‪ .‬שאלו‬ ‫ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר; אדם משיג‬ ‫יששכר באהלו‪ ,‬כאומרו ’ויששכר באהליך‘‪,‬‬ ‫הרבי והלא אני רואה מחלון הבית ’לויה‘‪ ,‬ואיך‬ ‫גבולו של חבירו באופן שאינו ניכר; משגה עיוור בדרך ואף אחד‬ ‫כי רק על ידי שיפרנס את יששכר יהיה קיום‬ ‫אפשר לשמוח‪ .‬ענה לו רבי הערשל שלויה‬ ‫לא יודע מזה; וכך שאר הדברים המנויים כאן‪ ,‬דברים שיכול‬ ‫לשבתו באהלה של תורה לעסוק בה“‪.‬‬ ‫זו היא שסוחבים נפטר מבית העלמין חזרה‬ ‫האדם לומר אף אחד לא רואה ולא יודע‪.‬‬ ‫)מאוצרותיו ושיחותיו של הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א(‬ ‫אל תחשוב שאם לא יודעים אין בכך כלום‪.‬‬ ‫ה' יודע מחשבות אדם‪.‬‬ ‫מ˙יב˙‡ ‡ור החיים‬ ‫בסנהדרין‪ ,‬על פי מה דאיתא בזוה"ק )ח"א סא‪:(:‬‬ ‫שמע מינה‪ .‬והוא כדברי התרגום יונתן שמביא רבינו‬ ‫כתב רבינו )דברים כח מז(‪ :‬או אפשר שפסוק זה בא‬ ‫'ויקרא ה' צבאות ביום ההוא' וגו' )ישעיה כב יב(‪,‬‬ ‫בסמוך‪.‬‬ ‫לומר על דרך אומרו )ויקרא כו כג( 'ואם באלה לא‬ ‫היינו בזמנא דאתחריב בי מקדשא‪ ,‬אבל בזמנא אחרא‬ ‫והנה רבינו לא פירש כמסקנת הגמרא שם‪ ,‬אלא‬ ‫תוסרו לי' פירוש שאם אחר כל האמור לא ישמור‬ ‫לית חדוה קמי קודשא בריך הוא כזמנא דאתאבידו‬ ‫כפשוטו של מקרא‪ ,‬וכדבריו שאין פשט הכתוב נעקר‬ ‫לעשות וגו' ליראה ה' הנכבד והנורא‪ ,‬שאחר שהביא‬ ‫חייבי עלמא ואינון דארגיזו קמיה‪ ,‬הדא הוא דכתיב‬ ‫ממקומו‪ ,‬שה' ישמח בעצמו‪ .‬אמנם מדבריו משמע‬ ‫עליו כל הקללות יהיה בעיניו נורא מאוד כי ראה‬ ‫'ובאבוד רשעים רנה' ]היינו רק בזמן שנחרב ביהמ"ק‪,‬‬ ‫עוד שהוא הבין כן גם בדרשת רז"ל‪ ,‬שהרי כתב 'וכן‬ ‫אשר יסרו‪ ,‬ודקדק לומר תשמור לעשות כנגד מצות‬ ‫קרא לבכי ולמספד‪ ,‬אבל בזמן אחר‪ ,‬אין שמחה לפני‬ ‫דרשו ז"ל וכו' שהיה באבוד אחאב בן עמרי רינה לפני‬ ‫לא תעשה ומצות עשה‪ ,‬והודיע שיפליא ה' עוד בו‬ ‫הקב"ה כבזמן שרשעי עולם והמכעיסים אותו נאבדים‬ ‫ה''‪ .‬ואולי סובר רבינו שרבי אחא בר חנינא שדרש‬ ‫מכות גדולות וכל האמור בענין‪ ,‬וגמר אומר ונשארתם‬ ‫מהעולם‪ ,‬וז"ש 'ובאבוד רשעים רנה'[‪ ,‬וכן בכל דרא‬ ‫פסוק זה‪ ,‬הרי הוא חולק עם רבי יונתן ורבי יוסי בר‬ ‫במתי מעט וגו' תחת אשר וגו' כי לא שמעת בקול‬ ‫ודרא דעביד דינא בחייבי עלמא‪ ,‬חדוה ותושבחא קמי‬ ‫חנינא‪ ,‬ולדעתו חדי אף הקב"ה עצמו במפלתן של‬ ‫ה' אלהיך זה כנגד מה שלא עשה תשובה על ביטול‬ ‫קודשא בריך הוא ]וכן בכל דור ודור‪ ,‬בעת שעושה דין‬ ‫רשעים‪ ,‬והש"ס אינו מתרץ אלא לדעת החולקים עליו‪.‬‬ ‫תלמוד תורה‪ ,‬והיה כאשר שש וגו' לבל יאמר אדם‬ ‫ברשעי עולם שמחה ורנה לפני הקב"ה[‪ .‬ואי תימא הא‬ ‫ובאמת מצינו במקומות אחרים בחז"ל כדברי רבינו‪,‬‬ ‫אחר שידענו כי ה' אלהינו מדותיו כלן מדות החסד‬ ‫תנינן דלית חדוה קמי קודשא בריך הוא כד איהו עביד‬ ‫ראה תוספתא סנהדרין )פי"ד ה"ב(‪ :‬כשם ששמחה‬ ‫והרחמים מדותיו ימנעוהו מהאריך עוד בצרות וירף‬ ‫דינא בחייביא ]ואם תאמר‪ ,‬הרי למדנו שאין שמחה‬ ‫לפני המקום בקיומן של צדיקים‪ ,‬כך שמחה לפני‬ ‫ידו‪ ,‬לזה הודיע כי שמחה היא לו כאשר שש וגו' וכפי‬ ‫לפני הקב"ה כשהוא עושה דין ברשעים[‪ ,‬אלא תא‬ ‫המקום באבודם של רשעים‪ ,‬שנאמר 'באבוד רשעים‬ ‫זה אין הטבע קץ מהשמחות‪ ,‬וכיוצא בזה אמר הכתוב‬ ‫חזי בשעתא דאתעביד דינא בחייביא חדוון ותושבחן‬ ‫רנה'‪ .‬ובספרי במדבר )פיסקא קיז(‪' :‬ואני' ברצון‪' ,‬הנה'‬ ‫)משלי יא י( 'באבוד רשעים רנה'‪ ,‬וכן דרשו רבותינו ז"ל‬ ‫קמיה על דאתאבידו מעלמא‪ ,‬והני מלי כד מטא ההוא‬ ‫בשמחה‪ ,‬דברי רבי ישמעאל‪ .‬אמרו לו תלמידיו רבינו‬ ‫)סנהדרין לט‪ (:‬בפסוק )מא כג( ותעבור הרינה שהיה‬ ‫זמנא דאוריך לון ולא תאבן לגביה מחובייהו‪ ,‬אבל אי‬ ‫לפי שהוא אומר )בראשית ו יז( 'ואני הנני מביא את‬ ‫באבוד אחאב בן עמרי רינה לפני ה'‪ ,‬ויונתן תרגם‬ ‫אתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו דלא אשתלים‬ ‫המבול מים על הארץ'‪ ,‬שומע אני שיש שמחה לפני‬ ‫ישיש ה' יחדי מימרא דה' עליכון עממין נוכראין וכו'‬ ‫חובייהו כמה דאת אמר )בראשית טו טז( 'כי לא שלם‬ ‫המקום‪ .‬אמר להם יש שמחה לפני המקום כשיאבדו‬ ‫ודקדק ישיש פועל יוצא לאחרים‪ ,‬אף על פי כן פשט‬ ‫עון האמורי עד הנה' כדין לית חדוה קמיה ובאיש‬ ‫מכעיסיו מן העולם‪ ,‬וכן הוא אומר 'בטוב צדיקים‬ ‫הכתוב אינה נעקרת ממקומה וכמו שתרגם אונקלוס‪,‬‬ ‫קמיה על דאתאבידו וכו'‪ ,‬אבל כד אשתלים זמנא‬ ‫תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה'‪.‬‬ ‫אלא שיונתן בן עוזיאל דרש הכתוב‪.‬‬ ‫דאוריך לון ולא תבו‪ ,‬כדין חדוה ותושבחתא קמיה על‬ ‫ואפשר שיש ליישב דברי רבינו עם דברי הגמרא‬ ‫והנה מה שכתב רבינו שכן דרשו ז"ל הכוונה לאומרם‬ ‫דאתאבידו מעלמא ]אלא בוא וראה‪ ,‬בשעה שנעשה‬ ‫ז"ל בסנהדרין‪' :‬ויעבור הרנה במחנה'‪ ,‬אמר רבי‬ ‫דין ברשעים‪ ,‬שמחה ורנה לפניו על שנאבדו מהעולם‪,‬‬ ‫אחא בר חנינא 'באבוד רשעים רנה'‪ ,‬באבוד אחאב‬ ‫במה דברים אמורים כשהגיע הזמן שהמתין להם‬ ‫בן עמרי רנה‪ .‬ושם איתא עוד‪ :‬ומי חדי קודשא בריך‬ ‫שיעשו תשובה ולא שבו אליו מחטאם‪ ,‬אבל אם נעשה‬ ‫הוא במפלתן של רשעים‪ ,‬הכתיב )דברי הימים ב' כ‬ ‫בהם הדין מטרם שהגיע זמנם‪ ,‬ועוד לא נשלם עונם‪,‬‬ ‫כא( 'בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם‬ ‫כמו שאתה אומר 'כי לא שלם עון האמורי עד הנה'‪,‬‬ ‫חסדו'‪ ,‬ואמר רבי יונתן מפני מה לא נאמר בהודאה זו‬ ‫דהיינו שעוד אפשר שיעשו תשובה‪ ,‬אז אין שמחה‬ ‫'כי טוב'‪ ,‬לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן‬ ‫לפניו‪ ,‬ורע לפניו על שנאבדו וכו'‪ ,‬אבל כשנשלם‬ ‫של רשעים‪ ,‬דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי‬ ‫הזמן שהמתין להם ולא שבו בתשובה‪ ,‬אז שמחה ורנה‬ ‫יונתן מאי דכתיב )שמות יד כ( 'ולא קרב זה אל זה‬ ‫לפניו על שנאבדו מהעולם[‪ .‬ע"כ‪ .‬והנה רבינו פירש‬ ‫כל הלילה'‪ ,‬באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר‬ ‫לעיל שכל הכתוב נאמר כאן על דרך 'ואם באלה לא‬ ‫שירה לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬אמר להן הקדוש ברוך‬ ‫תוסרו לי'‪ ,‬שגם לאחר שיבואו עליהם כל הקללות‬ ‫הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני‪.‬‬ ‫האמורות לא יחזרו בתשובה‪ ,‬ודוקא באופן זה נאמר‬ ‫אמר רבי יוסי בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים‬ ‫כאן שישמח ה' להאביד אותם‪ ,‬וכדברי הזוה"ק הנ"ל‪.‬‬ ‫משיש‪ .‬דיקא נמי דכתיב 'ישיש'‪ ,‬ולא כתיב 'ישוש'‪,‬‬ ‫‚ם ‡˙ם זכי˙ם לי˘ועה‬ ‫בזכו˙ רבנו ה‡ור החיים ה˜„ו˘?‬ ‫‡ור הי˘ועו˙‬ ‫כ˙בו לנו‬ ‫מכ˙בי הלומ„ים‬ ‫למייל המערכ˙ ‪m028039999@gmail.com‬‬ ‫‡ו לפ˜ס ‪02-5385689‬‬ ‫‡ו ב'נ„רים פלוס' ‪ -‬ב‡ר י˘ר‡ל‬ ‫˜בל˙י על עˆמי ללמו„ ‡˙ עלון 'ובחר˙ בחיים' ונו˘ע˙י‬ ‫מכתב מרגש הגיע בשבוע האחרון למערכת‪ ,‬שכותרתו כדלהלן‪” :‬ישועה בזכות לימוד העלון“‬ ‫ונצטטנו ככתבו וכלשונו‪:‬‬ ‫אולי לא נהוג שנשים שולחות ישועות ולומדות אור החיים‪ ,‬אך הייתה לי בעיה שהפריעה לי מאד בחיים‪ .‬פעם בכמה זמן )בעקבות טריגר כלשהוא(‬ ‫הייתי מרגישה תחושת מחנק ממש כמו תסמינים של התקף חרדה‪ ,‬כמובן שנבהלתי מאד והדבר הפריע לי בחיי היומיום השוטפים‪.‬‬ ‫קבלתי על עצמי בלי נדר לקרוא כל שבת את העלון עם דברי תורה מרבנו הקדוש ממש מצד לצד‪ ,‬וב“ה באורח פלא ממש כל התחושות נעלמו‬ ‫לגמרי‪.‬‬ ‫אמנם לא תמיד אני מבינה היטב את הכתוב אבל משתדלת מאד להבין ומנסה גם לענות לעצמי על החידה כדי לראות שאכן הבנתי‪.‬‬ ‫זכות האור החיים הקדוש תגן על כולנו בעז“ה‪.‬‬ ‫לחיים‬ ‫מחוברים‬ ‫ל˘מיע˙ ˘יעורים ו„ר˘ו˙‬ ‫חיי‚ו‪03-617-1077 :‬‬ ‫בס"ד‬ ‫דברי תורה מאת‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫גיליון מ"ה‬ ‫)רעוא דרעוין‬ ‫פרשת כי תבוא‬ ‫ע‪ ú‬ה˙ורה והמוע„ים‬ ‫פרשת כי תבוא תש"פ‬ ‫ביהמ"ד באר ישראל(‬ ‫תשפ"ו‬ ‫ולתתך עליון‬ ‫וראו כל עמי הארץ‬ ‫ה'קדושת לוי' דברי סניגוריא על ישראל‪" :‬ריבונו של‬ ‫נכתב כנגד זה[? אמר ליה )דברי הימים א' יז כא( 'ומי כעמך‬ ‫יחודן של ישראל‬ ‫עולם‪ ,‬חייב אתה כביכול לסלוח ולמחול לישראל‬ ‫ישראל גוי אחד בארץ'‪] .‬וזהו כפי שנתבאר למעלה‪,‬‬ ‫על חטאיהם‪ ,‬כי אם לא כן הרי תעשה תפילין שלך‬ ‫כי בפסוק זה נתגלתה יפעם יחודם של ישראל שאין‬ ‫מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ‪ .‬בכל הדורות‬ ‫פסולות‪ ,‬שהרי בהן נכתב כי ישראל הם גוי אחד בארץ‪,‬‬ ‫כמותם בכל האומות‪ .‬ומקשה הגמרא[ ומי משתבח‬ ‫נתייחדו בני ישראל על פני כל העמים‪ ,‬במסירות‬ ‫ולא יתכן שיהיו גוי חוטא!"‬ ‫קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל ]וכי משתבח ה'‬ ‫נפשם למען כבוד שמים‪ ,‬ובפרט במצור ובמצוק‪ ,‬עת‬ ‫בשבחם של ישראל[? אין ]ומתרצת‪ ,‬כן[‪ ,‬דכתיב )דברים‬ ‫עמדו בפני גזירות שמד כאשר ביקשו רשעי האומות‬ ‫ובזה ביאר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א את‬ ‫להכרית שם ושארית לדת ישראל‪ ,‬אז נתגלתה יפעת‬ ‫נוסח ה'הושענות'‪" ,‬הושענא למען פארך"‪ ,‬כי ידוע‬ ‫כו יז( 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום' ]'האמרת'‬ ‫הוא לשון חשיבות ושבח‪ ,‬עם ישראל משבח ומרומם‬ ‫קדושת בני ישראל אשר מסרו נפשם על קוצו של‬ ‫שהתפילין נקראו 'פאר' )ראה ברכות יא‪ .‬על פי יחזקאל כד יז(‪,‬‬ ‫יו"ד‪ ,‬ולא ויתרו אפילו על מנהג קל‪ ,‬ואפילו הפשוטים‬ ‫ומבקשים אנו מאת ה'‪ ,‬כי מוכרח כביכול להושיענו‬ ‫לקדוש ברוך הוא‪ ,‬והוא יתברך משבח את ישראל[‪,‬‬ ‫אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל‪ ,‬אתם עשיתוני‬ ‫שבעם לא משכו ידם מקיום המצוות ושמחו עליהן‬ ‫למען 'פארו'‪ ,‬שלא יפסלו התפילין של מעלה חלילה‪.‬‬ ‫כעל כל הון‪.‬‬ ‫כיוצא בדבר ביאר בנו הרה"ק רבי אברהם יעקב‬ ‫חטיבה אחת בעולם ]יחדתם שמו יתברך בשבח‬ ‫אחד ומיוחד[‪ ,‬ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם‬ ‫מעשים נוראים אלו‪ ,‬מבטאים בבהירות את תוקפו‬ ‫מסדיגורא זיע"א‪ ,‬את דברי המשנה )סנהדרין מו‪" (.‬אמר‬ ‫שׂרָאֵל‬ ‫של מקרא שכתוב )שמואל ב' ז כג( "וּ מִי כְע ַּמְך ָ ּכ ְי ִ ְ‬ ‫רבי מאיר‪ ,‬בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון‬ ‫]להזכיר שבחן המיוחד של ישראל[‪ ,‬אתם עשיתוני‬ ‫חטיבה אחת בעולם שנאמר )שם ו ד( 'שמע ישראל ה'‬ ‫ּגוֹי אֶחָד ּבָאָר ֶץ"‪ .‬היכן נמצא עוד בכל שבעים אומות‬ ‫אומרת‪ ,‬קלני מראשי‪ ,‬קלני מזרועי"‪ ,‬ופירש רש"י שם‬ ‫העולם‪ ,‬המוכנה לקבור עצמה 'בארץ' כאותו 'גוי אחד'‪,‬‬ ‫"כמו שהאדם שיגע ועיף אומר‪ ,‬ראשי כבד עלי‪ ,‬וזרועי‬ ‫אלקינו ה' אחד'‪ ,‬ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם‬ ‫שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'"‪.‬‬ ‫בבחינת 'היסופר בקבר חסדך'‪ ,‬שמבקשים לרדת אלי‬ ‫כבד עלי"‪ .‬ופירש הרה"ק מסדיגורא‪ ,‬כי כוונת התנא‬ ‫קבר ובלבד שלא תהא 'אמונתך באבדון'‪ ,‬אלא ישמרו‬ ‫לתפילין של ראש ותפילין של יד שמניח קודשא בריך‬ ‫הפסוקים הנכתבים בארבעת הבתים‬ ‫על אמונת עוז אשר בקרבם בכל כוחם!‬ ‫הוא‪ .‬והטעם‪ ,‬כי אם אדם מישראל מצטער‪ ,‬בוודאי‬ ‫מסירות נפש על קדושת ה'‪ ,‬ויתור על חיים בעבור‬ ‫ממשיכה שם הגמרא ודנה‪" :‬אמר ליה רב אחא‬ ‫עבר עבירה‪ ,‬שהרי "אין יסורין בלא עוון" )שבת נה‪ ,(.‬ואם‬ ‫קידוש שמו יתברך‪ ,‬נמצא רק אצל עמך ישראל‪ ,‬גוי‬ ‫בריה דרבא לרב אשי‪ ,‬תינח בחד ביתא‪ ,‬בשאר בתי‬ ‫כן הרי זה פגם בתפילין של ראש ושל יד של קודשא‬ ‫אחד בארץ‪.‬‬ ‫מאי ]שהרי יש בתפילין ארבעה בתים‪ ,‬אם כן אלו‬ ‫בריך הוא‪ ,‬וזהו 'קלני מראשי‪ ,‬קלני מזרועי'‪.‬‬ ‫פרשיות נכתבו בשלושת הבתים האחרים[? אמר‬ ‫קשר של קיימא‬ ‫ליה ]פסוקים אלו כתובים שם‪) ,[:‬דברים ד ז( 'כי מי גוי‬ ‫הקדוש ברוך הוא מניח תפילין‬ ‫גדול' ]והמשך הפסוק "אֲׁשֶר לוֹ אֱלֹה ִים קְרֹב ִים אֵל ָיו‬ ‫על פסוק זה אמרו חז"ל )ברכות ו‪ ,(.‬כי הוא אחד מן‬ ‫לשון הפייט ב'אנעים זמירות'‪" ,‬פארו עלי ופארי‬ ‫ּכ ַה' אֱלֹקֵינוּ ּבְכ ָל קָרְאֵנוּ אֵל ָיו"[ 'ומי גוי גדול' ]"אֲׁשֶר‬ ‫הפסוקים הכתובים בתפילין של ה' יתברך כביכול‪ .‬וזה‬ ‫עליו"‪ .‬והנה‪ ,‬אחר שכיפר לישראל על עוון העגל‪,‬‬ ‫לוֹ ח ֻּקִים וּ מִׁש ְּפָטִים צ ַּד ִיקִם ּכְכֹל ה ַּתוֹר ָה הַזֹּאת אֲׁשֶר‬ ‫לשון הגמרא שם‪" :‬אמר רב אבין בר רב אדא אמר רב‬ ‫ביקש מאתו משה רבינו )שמות לג יח( "הַרְאֵנ ִי נ ָא אֶת‬ ‫אָנֹכ ִי נֹתֵן לִפ ְנ ֵיכ ֶם הַ ּיוֹם"‪ ,‬וכל זה מדבר בשבחם של‬ ‫יצחק‪ ,‬מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין‪ ,‬שנאמר‬ ‫ּכְבֹדֶך ָ"‪ ,‬והשיב לו הקדוש ברוך הוא למשה רבינו )שם‬ ‫ישראל אשר אין כאלוקיהם וכמשפטיהם הצדיקים[‪,‬‬ ‫)ישעיה סב ח( 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו'‪' ,‬בימינו' זו‬ ‫אחֹר ָי"‪ ,‬ודרשו חז"ל )מנחות לה‪(:‬‬ ‫פסוק כג( "וְרָאִיתָ אֶת ֲ‬ ‫)שם לג כט( 'אשריך ישראל' ]"מִי כ ָמוֹך ָ עַם נוֹׁשַע ּב ַה' מָג ֵן‬ ‫תורה‪ ,‬שנאמר )דברים לג ב( 'מימינו אש דת למו'‪' ,‬ובזרוע‬ ‫"אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא‪ ,‬מלמד‬ ‫עֶזְרֶך ָ"[‪) ,‬שם ד לד( 'או הנסה אלהים' ]"ל ָבוֹא לָקַחַת לוֹ‬ ‫עוזו' אלו תפילין‪ ,‬שנאמר )תהלים כט יא( 'ה' עוז לעמו יתן'‬ ‫שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין"‪.‬‬ ‫גוֹי מ ִּקֶר ֶב ּגוֹי ּבְמ ַּסֹת ּבְאֹתֹת וּ ב ְמוֹפְתִים וּ בְמִלְחָמָה וּ ב ְי ָד‬ ‫]כלומר‪ ,‬כאשר נשבע ה' כביכול‪ ,‬נשבע הוא בתורה‬ ‫ויש להבין מה תשובה היא למשה רבינו‪ ,‬ובמה נחה‬ ‫חֲזָקָה וּ ב ִז ְרוֹעַ נ ְטוּ י ָה וּ ב ְמוֹרָאִים ּגְדֹל ִים ּכְכֹל אֲׁשֶר עָשָׂה‬ ‫ובתפילין שלו[‪ .‬ומנין שהתפילין עוז הם לישראל ]מנין‬ ‫דעתו בזה‪.‬‬ ‫לָכ ֶם ה' אֱלֹקֵיכ ֶם ּבְמִצְר ַי ִם לְעֵינ ֶיך ָ"[‪) ,‬שם כו יט( 'ולתתך‬ ‫ש'עוז' לשון חוזק לישראל‪ ,‬שנפרש כי 'זרוע עוזו' אלו‬ ‫אך לפי האמור יתבאר‪ ,‬כי אם גם לאחר החטא‬ ‫עליון' ]"עַל ּכ ָל ה ַּגוֹי ִם אֲׁשֶר עָשָׂה לִתְה ִּל ָה וּ לְׁשֵם‬ ‫תפילין[‪ ,‬דכתיב )דברים כח י( 'וראו כל עמי הארץ כי שם‬ ‫הנורא שחטאו ישראל בעגל‪ ,‬עדיין מניח הקדוש ברוך‬ ‫וּ לְתִפְאָר ֶת וְלִהְיֹתְך ָ עַם קָדֹׁש ל ַה‘ אֱלֹקֶיך ָ ּכַאֲׁשֶר ּד ִּב ֵר“‪.‬‬ ‫ה' נקרא עליך ויראו ממך'‪ ,‬ותניא‪ ,‬ר' אליעזר הגדול‬ ‫הוא תפילין‪ ,‬אשר בהן נכתב 'מי כעמך ישראל גוי אחד‬ ‫ועתה מקשה הגמרא[‪ ,‬אי הכי נפישי להו טובי בתי‬ ‫אומר אלו תפילין שבראש ]כאשר רואים הגויים את‬ ‫בארץ'‪ ,‬הרי זה סימן מובהק שעדיין לא ניתק הקשר‬ ‫]הרי יש כאן יותר מארבעה פסוקים‪ ,‬ויצטרכו יותר‬ ‫ישראל עטורי תפילין של ראש‪ ,‬יראים הם מפניהם‪,‬‬ ‫בין ישראל לאביהם שבשמים חלילה‪ ,‬ובקשר של‬ ‫מארבעה בתים[! אלא‪' ,‬כי מי גוי גדול' 'ומי גוי גדול'‬ ‫ומכיון שהתפילין מביאים לידי יראת הבריות הרי עוז‬ ‫קיימא יוכלו ישראל להתדבק בה' יתברך‪.‬‬ ‫דדמיין להדדי בחד ביתא ]שני פסוקים אלו הדומים‬ ‫וחוזק הם לישראל["‪.‬‬ ‫זה לזה נכתבו בבית אחד[‪' ,‬אשריך ישראל' ו'מי כעמך‬ ‫שבחם של ישראל בעת רצון‬ ‫ישראל' ]שגם הם דומים זה לזה[ בחד ביתא‪' ,‬או הנסה‬ ‫תפילין דמרי עלמא‬ ‫בתפילת מנחה של שבת אנו אומרים "אתה אחד‬ ‫אלהים' בחד ביתא‪' ,‬ולתתך עליון' בחד ביתא‪ .‬וכולהו‬ ‫אחר כך נתבאר שם בגמרא אלו הן הפרשיות‬ ‫ושמך אחד‪ ,‬ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"‪ .‬על‬ ‫כתיבי באדרעיה ]וכל הפרשיות הללו יחד נכתבות‬ ‫הכתובות כביכול בתפילין של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫נוסח זה מקשה גאון המחשבה‪ ,‬רבי יצחק הוטנר זצ"ל‪,‬‬ ‫בתפילין של יד של הקדוש ברוך הוא["‪.‬‬ ‫"אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין‪ ,‬הני‬ ‫קושיה עצומה‪ :‬מדוע אומרים אנו נוסח זה בלשון‬ ‫העולה אם כן‪ ,‬כי שבחו של הקדוש ברוך הוא‬ ‫תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו ]הרי בתפילין שלנו‬ ‫שאלה‪' ,‬ומי כעמך ישראל'‪ ,‬ואין אנו אומרים בניחותא‪,‬‬ ‫בעולם כביכול‪ ,‬הוא בישראל המייחדים שמו‪ ,‬וגדלה‬ ‫נכתבות ארבע פרשיות‪' ,‬שמע' )דברים ו ד( 'והיה אם‬ ‫'ועמך ישראל גוי אחד בארץ'‪ ,‬וכשם שאת השבח 'אתה‬ ‫חיבתם עד אין קץ עד שכתבם בתפילין שבזרוע עוזו‪.‬‬ ‫שמוע' )דברים יא יג( 'קדש לי כל בכור' )שמות יג ב( 'והיה‬ ‫אחד ושמך אחד' אומרים אנו בדרך ודאי?‬ ‫כי יביאך' )שם פסוק יא(‪ ,‬שהן הפרשיות שנצטוו ישראל‬ ‫קושיה זו‪ ,‬הערה עצומה היא בנוסח התפילה‪ .‬אך‬ ‫כשרות התפילין של מעלה‬ ‫בה לשום זכרון מצותיו של הקדוש ברוך הוא אות‬ ‫נראה ליישב על פי מעשה‪ .‬נהוג היה אצל הרה"ק ה'שר‬ ‫על פי הדברים האלה‪ ,‬אמר פעם אחת רבינו‬ ‫וזכרון להם לישראל‪ ,‬אם כן בתפילין שלו יתברך מה‬ ‫א‬ ‫עינים מאירות‬ ‫תפילין של יד לתפילין של ראש‪ .‬כי הנה מצינו שייכות‬ ‫התפילין שבראש כל עמי הארץ יראים מעם ישראל‪.‬‬ ‫שלום' מבעלזא זיע"א‪ ,‬שביום הכפורים קודם תפילת‬ ‫בין מצות תפילין לנצחונם של ישראל במלחמתם‬ ‫הרי כאן דבר נפלא‪ ,‬פארו עלי ופארי עליו‪ ,‬קשר פנימי‬ ‫נעילה היה נכנס הגוי של שבת ומעלה אור בנרות בית‬ ‫כנגד אויביהם‪ .‬כך נאמר בפרשת שופטים )דברים כ א‪-‬ח(‪:‬‬ ‫נפלא בין ה' יתברך לעם ישראל נמצא בפרשת כי‬ ‫המדרש כדי להאיר את החשיכה אשר החלה לשרור‬ ‫"כ ִי תֵצ ֵא ל ַּמִלְחָמָה עַל אֹיְבֶך ָ וגו' ו ְיָסְפוּ הׁ ַּשֹטְר ִים לְד ַּב ֵר‬‫ּ‬ ‫תבוא שקוראים בחודש אלול סמוך ונראה לראש‬ ‫בהיכל‪ .‬פעם אחת פנתה אליו הרבנית הצדקנית‬ ‫אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָא ִׁיש ה ַ ּיָר ֵא וְרַך ְ ה ַּלֵב ָב יֵלֵך ְ ו ְיׁ ָשֹב‬ ‫השנה‪.‬‬ ‫מרת מלכה ע"ה‪ ,‬ושאלה מאיתו‪" :‬מדוע לא נכין נרות‬ ‫לְב ֵיתוֹ וְלֹא י ִּמַס אֶת לְב ַב אֶחָיו ּכִלְב ָבוֹ"‪.‬‬ ‫ארוכים מערב יום הכפורים אשר ימשיכו וידלקו עד‬ ‫ופירש רש"י שם‪'" :‬הירא ורך הלבב' ‪ -‬רבי עקיבא‬ ‫תכלה שנה וקללותיה‬ ‫אחר תפילת נעילה? וכי כך ראוי‪ ,‬שבשעה קדושה כזו‬ ‫אומר כמשמעו‪ ,‬שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה‬ ‫והנה‪ ,‬פרשת כי תבוא שייכת גם בשאר עניניה‬ ‫ייכנס גוי לבית הכנסת?"‪.‬‬ ‫ולראות חרב שלופה‪ .‬רבי יוסי הגלילי אומר הירא‬ ‫לראש השנה‪ ,‬שהרי פרשת התוכחה היא‪ ,‬ובקריאתה‬ ‫נענה ה'שר שלום' ואמר לה‪" :‬בדווקא חפץ אני‬ ‫מעבירות שבידו‪ ,‬ולכך תלתה לו תורה לחזור על‬ ‫מקיימים ישראל את תקנת עזרא שתכלה שנה‬ ‫שייכנס הגוי לבית המדרש בשעה זו‪ ,‬כדי שיראו‬ ‫בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות‬ ‫וקללותיה‪ ,‬כמבואר בדברי הגמרא )מגילה לא‪" :(:‬תניא‪,‬‬ ‫הקהל הקדוש בחוש את החילוק שבין ישראל לעמים‪,‬‬ ‫שבידם‪ ,‬שלא יבינו שהם בעלי עבירה‪ ,‬והרואהו חוזר‬ ‫רבי שמעון בן אלעזר אומר‪ ,‬עזרא תיקן להן לישראל‬ ‫שאפילו היהודי הפשוט ביותר‪ ,‬חשוב הוא יותר מן‬ ‫אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה"‪.‬‬ ‫שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת‪,‬‬ ‫הגוי הטוב ביותר! ובזה יהיה לימוד זכות על ישראל‬ ‫ושבמשנה תורה קודם ראש השנה‪ .‬מאי טעמא?‬ ‫באופן הנעלה ביותר"‪.‬‬ ‫פגם בקיום מצות תפילין פוגם בכח המלחמה‬ ‫אמר אביי ואיתימא ריש לקיש‪ ,‬כדי שתכלה השנה‬ ‫וממילא יש לפרש‪ ,‬כי בעת רעוא דרעוין בשעת‬ ‫מקור הדברים מן המשנה במסכת סוטה )דף מד‪,(.‬‬ ‫וקללותיה"‪.‬‬ ‫נעילת השבת‪ ,‬אז הוא הזמן להזכיר את שבחם של‬ ‫ובפשטות ניתן היה לפרש‪ ,‬כי 'הירא מעבירות שבידו'‬ ‫מדובר על כל עבירה שהיא‪ .‬אולם בגמרא שם )עמוד‬ ‫ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי‬ ‫ישראל‪ ,‬ואמנם על יחוד ה' ושמו אין מקום לשאלה‪,‬‬ ‫אך בייחודם של ישראל מקום יש לבוא ולהצביע‪,‬‬ ‫ב( אמרו‪" ,‬שח בין תפילה לתפילה ‪ -‬עבירה היא בידו‬ ‫כמה נפלאה היא מצות תפילין‪ ,‬אשר לא מצינו‬ ‫מיהו העם אשר יוכל להשתוות אליהם? הנמצא כזה‬ ‫וחוזר עליה מעורכי המלחמה"‪ .‬דהיינו שהשח בין‬ ‫בשום מצוה מלבדה את ענין הקשירה‪ ,‬ובכאן זוכים‬ ‫בכל האומות עם אחד נאמן לקדוש ברוך הוא כעמך‬ ‫הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש ראוי הוא כי‬ ‫ישראל לקשר עצמם בקשר של קיימא בבורא כל‬ ‫ישראל?! ולימוד זכות זה בעת רצון זו‪ ,‬פותח שערי‬ ‫יהיה ירא מעבירות שבידו‪.‬‬ ‫עולמים‪ ,‬בדומה לקשר של נישואין שאין להתירו‪,‬‬ ‫שמים‪ ,‬ועל ידו ממלא ה' כל משאלות ליבנו לטובה‪,‬‬ ‫דעת רש"י שם )ד"ה עבירה(‪ ,‬שעבירה היא דווקא‬ ‫וקשר זה עצמו הוא המבדיל בין ישראל לעמים‪ .‬זהו‬ ‫'ואני תפילתי לך ה' עת רצון'‪.‬‬ ‫אם לא חזר ובירך‪ ,‬שלא קיים את דין הגמרא )מנחות‬ ‫שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא קשור רק בישראל‪,‬‬ ‫לו‪ (.‬שהסח בין תפילין של יד לשל ראש מברך שתים‪.‬‬ ‫וישראל משתבחים בזה שאינם קשורים בדבר מלבדו‬ ‫עניני תפילין של מעלה בפרשת כי תבוא‬ ‫והטעם משום שבאופן רגיל חלה ברכת התפילין של‬ ‫יתברך‪ .‬אלו הן הפרשיות הכתובות בתפילין‪" ,‬שמע‬ ‫והנה‪ ,‬שתים מפרשיות הכתובות בתפילין של‬ ‫יד גם על ה'של ראש'‪ ,‬אולם אם סח והפסיק בין שתי‬ ‫ישראל ה' אלקינו ה' אחד"‪" ,‬ואהבת את ה' אלקיך"‪,‬‬ ‫ישראל מקומן בתורה בפרשת בא‪ ,‬ושתים מהן בחומש‬ ‫המצוות‪ ,‬אין ברכתו הראשונה עולה לו‪ ,‬וצריך לשוב‬ ‫אשר ישראל לבדם הם המייחדים את ה' יתברך‬ ‫דברים‪ ,‬בפרשיות ואתחנן ועקב‪ .‬אולם כאן בפרשת כי‬ ‫ולברך פעם נוספת‪.‬‬ ‫ואוהבים אותו בכל לב‪ ,‬ומובדלים בזה מכל העמים‪.‬‬ ‫תבוא מצינו כמה חידושים לענין תפילין של ראש‪.‬‬ ‫אמנם ראשונים אחרים מפרשים כי העבירה אינה‬ ‫האחד הוא דברי חז"ל על הפסוק בפרשתנו הנזכר‬ ‫רק אם לא ברך‪ ,‬אלא עצם השיחה וההפסק היא‬ ‫למעלה )דברים כח י( "וְר ָאוּ ּכ ָל ע ַּמֵי הָאָר ֶץ ּכ ִי ׁשֵם ה' נִקְר ָא‬ ‫העבירה שעליה חוזרים מעורכי המלחמה‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫אם גם לאחר החטא הנורא שחטאו ישראל‬ ‫עָל ֶיך ָ ו ְיָר ְאוּ מ ִּמ ֶּך ָ"‪" :‬תניא‪ ,‬ר' אליעזר הגדול אומר אלו‬ ‫אין בידו כל עבירה אחרת‪ .‬וכן פירש הרא"ש בהלכות‬ ‫קטנות )הלכות תפילין סימן ט"ו(‪.‬‬ ‫בעגל‪ ,‬עדיין מניח הקדוש ברוך הוא תפילין‪,‬‬ ‫תפילין שבראש"‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬הפסוק אשר ממנו‬ ‫נלמד שמשתבח הקדוש ברוך הוא בשבחן של ישראל‪,‬‬ ‫ומה שתלתה התורה את ההצלחה במלחמה דווקא‬ ‫אשר בהן נכתב 'מי כעמך ישראל גוי אחד‬ ‫ובו נעשו ישראל חטיבה אחת בעולם )שם כו יז( "אֶת ה'‬ ‫בהקפדה על קדושת התפילין וברכתן‪ ,‬כבר תמהו בזה‬ ‫מפרשים‪ ,‬ופירש בזה הרא"ש )שם( שעל ידי קיום מצות‬ ‫בארץ'‪ ,‬הרי זה סימן מובהק שעדיין לא ניתק‬ ‫הֶאֱמַר ְּתָ הַ ּיוֹם וגו' ו ַה' הֶאֱמִירְך ָ הַ ּיוֹם"‪ ,‬גם הוא בפרשת‬ ‫כי תבוא‪ .‬וכן אחד מן הפסוקים שבתפילין של הקדוש‬ ‫תפילין בהידור יתקיים באנשי המלחמה הפסוק )דברים‬ ‫הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים חלילה‬ ‫ברוך הוא נמצא בפרשה זו )שם כו יט(‪" ,‬וּ לְת ִּתְך ָ עֶל ְיוֹן עַל‬ ‫לג כ( "וְטָר ַף ז ְרוֹעַ אַף קָדְקֹד"‪ .‬דהיינו‪ ,‬כי 'זרוע' רומזת‬ ‫ּכ ָל ה ַּגוֹי ִם אֲׁשֶר עָשָׂה לִתְה ִּל ָה וּ לְׁשֵם וּ לְתִפְאָר ֶת וְלִהְיֹתְך ָ‬ ‫לתפילין של יד‪ ,‬ו'קדקוד' אלו תפילין של ראש‪ .‬ואם‬ ‫עַם קָדֹׁש ל ַה' אֱלֹקֶיך ָ ּכַאֲׁשֶר ּד ִּב ֵר"‪.‬‬ ‫יזהרו ישראל שלא להפריד בין שתי המצוות והברכות‪,‬‬ ‫יוכלו לטרוף את אויביהם‪ ,‬וממילא כל המפריד ביניהן‬ ‫משפט לישראל ולעמים‬ ‫שבחן של ישראל בתפילין של ה' יתברך‬ ‫ילך וישוב לביתו‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬אמרו חז"ל )ראש השנה טז‪ (.‬שבראש השנה כל‬ ‫ואכן‪ ,‬ידוע כי הקדוש ברוך הוא מקיים את כל‬ ‫המצוות ]ראה בתלמוד ירושלמי )ראש השנה פרק א הלכה‬ ‫הנחת תפילין כסדרה מסייעת לנצחון במלחמה‬ ‫באי עולם עוברים לפניו יתברך כבני מרון‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫ג(‪" :‬אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן‪ ,‬אלא גוזר גזירה‬ ‫גם אומות העולם‪ .‬וכן מתבאר להדיא בדברי הגמרא‬ ‫ובספר 'יד המלך' )לרבי אלעזר סגל לנדא‪ ,‬נכד ה'נודע‬ ‫ומקיימה תחילה‪ ,‬מאי טעמא )ויקרא כב ט( 'ושמרו את‬ ‫)שם ח‪ ,(.‬וז“ל‪‘” :‬כי חק לישראל הוא‘‪ ,‬אין לי אלא‬ ‫ביהודה'‪ ,‬על הרמב"ם הלכות תפילין פרק ד( ביאר לפי זה את‬ ‫משמרתי אני ה''‪ ,‬אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה‬ ‫לישראל‪ ,‬לאומות העולם מנין ‪ -‬תלמוד לומר ’משפט‬ ‫דברי המדרש )שיר השירים רבה ד ג( על הפסוק )שיר השירים‬ ‫תחילה"[‪ .‬אך כאן במצות תפילין רואים אנו דבר נפלא‬ ‫לאלקי יעקב‘‪ .‬אם כן מה תלמוד לומר ’כי חק לישראל‘‪,‬‬ ‫שעָלוּ מִן הָרַחְצ ָה ׁש ֶּכ ֻּל ָם‬ ‫ד ב( ׁ"ש ִּנ ַיִך ְ ּכְעֵד ֶר ה ַּקְצוּבוֹת ׁ ֶ‬ ‫ממש‪ .‬כי כנגד זה שישראל מניחים תפילין אשר בם‬ ‫מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין“‪.‬‬ ‫מַתְאִימוֹת וׁ ְש ַּכֻל ָה אֵין ּבָה ֶם"‪ ,‬וז"ל‪ :‬רבי יצחק פתר‬ ‫נמצא שבחו של בורא העולם‪ ,‬כך כביכול הקדוש ברוך‬ ‫קרייה במלחמת מדין וכו'‪' ,‬שעלו מן הרחצה'‪ ,‬רבי‬ ‫אופן ירידת השפע בגלות ובגאולה‬ ‫הוא מניח תפילין אשר בהן נכתב שבחן של ישראל‬ ‫הונא אמר שלא הקדים אחד מהן תפילין של ראש‬ ‫והבדלתם מן העמים להיות לעם סגולה‪ ,‬וזהו שבחו‬ ‫ובאמת נתבאר בזוהר הקדוש )תרומה קנב‪ ,(:‬כי כאשר‬ ‫לתפילין של יד‪ ,‬שאלו הקדים אחד מהן תפילין של‬ ‫ופארו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שיש לו גוי אחד בארץ‬ ‫ישראל זוכים‪ ,‬הרי כל השפע היורד לעולם בכל חלקי‬ ‫ראש לתפילין של יד לא היה משה משבחן‪ ,‬ולא היו‬ ‫שעושה אותו חטיבה אחת בעולם‪ .‬וזהו טעם לשבח‬ ‫הבריאה‪ ,‬ניתן דרכם ועל ידם‪ .‬אולם כאשר אין ישראל‬ ‫עולין משם בשלום‪ ,‬הוי אומר שהיו צדיקים ביותר"‪.‬‬ ‫במה שבתפילין שבראש יראים כל עמי הארץ מפני‬ ‫עושים רצונו של מקום‪ ,‬גם השפע הראוי להם מגיע‬ ‫ועל פניו דברי המדרש תמוהים‪ ,‬מה ענין סדר התפילין‬ ‫בני ישראל‪ ,‬כי מאחר ובמצות תפילין ניכר ייחודן‬ ‫דרך אומות העולם‪.‬‬ ‫לנצחון המלחמה‪ .‬אך לפי הדרשה שהביא הרא"ש‬ ‫של ישראל מן העמים‪ ,‬ממילא ראוי כי ייראו העמים‬ ‫מבואר היטב ]ואולי מדרש זה הוא המקור לדרשה‬ ‫נתבאר בזה‪ ,‬כי אין חיבה כחיבתן של ישראל‬ ‫מישראל בכח התפילין‪.‬‬ ‫זו[‪ ,‬שאם רוצים ישראל שיתקיים בהם 'וטרף זרוע‬ ‫לפני המקום‪ ,‬אשר רצה בהם ה' יתברך וקרב אותם‪,‬‬ ‫אף קדקוד'‪ ,‬עליהם לקיים המצוה כסדר הפסוק‪,‬‬ ‫'אתה בחרתנו מכל העמים‪ ,‬אהבת אותנו ורצית בנו‪,‬‬ ‫יראת העמים מן התפילין שבראש‬ ‫זרוע ואחר כך קדקוד‪ ,‬וכן שלא להשיח ולהפריד בין‬ ‫ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך‪ ,‬וקרבתנו‬ ‫והנה‪ ,‬מפורש בגמרא כי עיקר היראה היא מן‬ ‫הדבקים‪ ,‬ורק כך יוכלו לטרוף את אויביהם‪.‬‬ ‫מלכנו לעבודתך‪ ,‬ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת'‪.‬‬ ‫התפילין שבראש‪ .‬ובפשטות הטעם כפי שכתבו‬ ‫ומשום כך ניתן כל השפע על ידיהם‪ .‬אבל כשישראל‬ ‫התוספות בברכות שם )ו‪ .‬ד"ה 'אלו'(‪ ,‬שתפילין של יד‬ ‫סדר מצות תפילין לפי דרגות קדושתן‬ ‫בגלות וניזונים משולחן האומות‪ ,‬מקבלים הגויים‬ ‫מחופין הן ואינן נראין‪ ,‬ואילו תפילין של ראש גלויים‬ ‫והנה נודע בסדר העבודה‪ ,‬כי ראשית כל צריך‬ ‫שפע בעבור ישראל‪.‬‬ ‫לכל העמים‪ .‬אך בפירוש ראשון כתבו שם‪ ,‬וכן הוא‬ ‫האדם לתקן את מידותיו הרעות‪ ,‬ולכפות יצרו‬ ‫הרי מבואר‪ ,‬כי גם כאשר ישראל שרויים בגלות בין‬ ‫ברש"י במנחות )לה‪ :‬ד"ה שם ה'(‪ ,‬שבקשר התפילין‬ ‫שלא יעבור חלילה על אחת מכל מצוות ה' אשר לא‬ ‫האומות‪ ,‬ראוי שיתקיים בהם הכתוב "וראו כל עמי‬ ‫נמצא שם שד"י‪ ,‬שי"ן בתפילין של ראש‪ ,‬דל"ת בקשר‬ ‫תיעשנה‪ ,‬ורק לאחר שהשלים חלק זה יוכל לעלות‬ ‫הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"‪ ,‬אלא שבאופן‬ ‫התפילין של ראש‪ ,‬ויו"ד בקשר התפילין של יד‪,‬‬ ‫למדרגה עילאה בשאר חלקי העבודה ולתקן את‬ ‫זה יורד השפע בדרגה נמוכה דרך האומות‪ ,‬וממילא גם‬ ‫ומכיון שרוב השם נמצא בתפילין של ראש‪ ,‬על כן הם‬ ‫שכלו רוחו ונשמתו‪.‬‬ ‫היראה מישראל פוחתת‪.‬‬ ‫הגורמים יותר ליראה‪.‬‬ ‫וזהו המכוון במצות הנחת תפילין ובסדרה‪ ,‬וזה‬ ‫יצא ראשונה ‪ -‬מצות הנחת תפילין של יד‪ ,‬על הזרוע‬ ‫מלחמת ישראל וחזרת איש הירא ורך הלבב לביתו‬ ‫על כל פנים‪ ,‬מקבילות שתי מצוות התפילין אשה‬ ‫אל אחותה‪ .‬הקדוש ברוך הוא משתבח בעם ישראל‪,‬‬ ‫כנגד הלב‪ ,‬מקום משכן המידות והתאוות‪ ,‬לשעבד בזה‬ ‫וסוד הדבר נמצא בתפילין עצמם‪ ,‬בחלוקה שבין‬ ‫וישראל משתבחים בקודשא בריך הוא‪ ,‬ובזכות‬ ‫ב‬ ‫עינים מאירות‬ ‫אותיות‪ ,‬וכל אחת מהן מכוונת כנגד חודש אחד‬ ‫גבורת ישראל המחברים מידותיהם במוחם‬ ‫תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך שמו‪ ,‬לקיים‬ ‫מחדשי השנה לפי סידרן‪ ,‬אשר בכל חודש מאירה‬ ‫בזה מקרא שכתוב )שמות יג ט( "וְה ָי ָה לְך ָ ל ְאוֹת עַל יָדְך ָ"‪,‬‬ ‫אות אחת מאותיות אלו‪ .‬ולפי זה אם נחשב נמצא‬ ‫זהו סוד חיבור התפילין של יד עם התפילין של‬ ‫'אות' היא מידת תפארת‪ ,‬ואחר כך )שם( "וּ ל ְז ִּכ ָרוֹן ּב ֵין‬ ‫שחודש תמוז שולטת בו האות ד'‪ ,‬ובאב אות ל'‪ .‬הרי‬ ‫ראש‪ ,‬דביקות המידות והמוח‪ ,‬חיבור המקיים את‬ ‫עֵינ ֶיך ָ"‪ ,‬זכרון מקומו במוח ושם נעשה התיקון אחר‬ ‫שתמוז ואב הם בבחינת 'דל' ‪ -‬עוזר דלים‪ .‬על כן‪,‬‬ ‫כל צורת האדם והעולם‪ ,‬ועל ידו נוצחין ישראל את‬ ‫תיקון הגוף‪ ,‬בהנחת תפילין של ראש‪.‬‬ ‫בחודשי תמוז ואב‪' ,‬כדלים וכרשים דפקנו דלתיך'‪.‬‬ ‫אויביהם הרוחניים והגשמיים‪ ,‬כברכת שבט גד 'וטרף‬ ‫זרוע אף קדקוד'‪ .‬וכפי שכתב האבודרהם בהלכות‬ ‫ומצינו כן גם בדברי הרמב"ם מדי דברו בעניני‬ ‫אך משנכנס חודש אלול אשר כנגדו מכוונת אות ת'‪,‬‬ ‫תפילין‪ ,‬שהקדים תפילין של ראש לשל יד‪ ,‬כי באמת‬ ‫נעשה ה'דל' להיות 'דלת'‪ ,‬דלת הפתוחה לקבל שבים‪,‬‬ ‫ברכות השחר‪" :‬סח בין תפלה לתפלה עבירה היא‬ ‫בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה‪ ,‬שעל שם קיום‬ ‫בסדר הדברים הרצוי‪ ,‬כאשר ישראל עושין רצונו של‬ ‫'דפקנו דלתיך'‪ .‬ועל דרך זו יתפרש גם ענין 'רשים'‪ ,‬על‬ ‫מקום‪ ,‬אזי יורד השפע מלמעלה למטה‪ ,‬מן המוחין אל‬ ‫פי הכתוב בספר יצירה )פרק ט( שחוש הראייה שייך‬ ‫מצות תפלין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי‬ ‫המלחמה )דברים ל כ( 'וטרף זרוע אף קדקד'"‪ .‬כי כאשר‬ ‫המידות‪ ,‬ראשית כל במוח וממנו יורד אל הגוף‪ ,‬ומטעם‬ ‫לחודש תמוז‪ ,‬וחוש השמיעה כנגד אב‪ .‬והנה 'ר"ש'‬ ‫זה גדולה קדושת תפילין של ראש יותר מתפילין של‬ ‫ראשי תיבות 'ראייה שמיעה'‪ ,‬על כן בחודשי תמוז אב‬ ‫פועל האדם בסדר הרצוי‪ ,‬יוכל לגבור על כל אויביו‪.‬‬ ‫יד )כמבואר ברמב"ם הלכות תפילין פרק ג הלכה יז(‪ ,‬כי הן כנגד‬ ‫'כדלים וכרשים דפקנו'‪ .‬אמנם חודש אלול נתבאר שם‬ ‫שהוא כנגד העשייה‪ ,‬לעשות ולתקן בפועל‪.‬‬ ‫שורש גבורת בני גד‬ ‫החכמה והדעת שמעלתן עליונה‪ ,‬קודם שמצטמצמות‬ ‫והנה‪ ,‬בני גד זכו גם לגבורת הגוף כפשוטה‪ ,‬והיו‬ ‫למעשים בפועל שהם מגושמים יותר‪.‬‬ ‫סדר החודשים כנגד השבטים‬ ‫גיבורי חיל ההולכים חלוצי צבא לפני המחנה )ראה‬ ‫ומשום כך‪ ,‬כאשר מדברים על קדושת התפילין‬ ‫במדבר לב יז; יהושע ו ט וברש"י שם(‪ .‬אך הדבר ברור‪ ,‬כי‬ ‫גרידא‪ ,‬קודם שדנים על צורת הנחתן בפועל‪ ,‬בזה‬ ‫והנה‪ ,‬בדומה לזה נמצא כי י"ב חודשי השנה‬ ‫גבורת גופם לא לחינם זכו לה‪ ,‬אלא בוודאי נאזרו‬ ‫קודמים התפילין של ראש‪ ,‬כי מעלתן עליונה וקדושתן‬ ‫מכוונים כנגד י"ב שבטים‪ ,‬וכמה חלוקות נאמרו בזה‪,‬‬ ‫תמיד בגבורה לעניני הרוח‪ ,‬ובקיום התורה והמצוות‪.‬‬ ‫חמורה יותר‪ .‬אכן כאשר הנידון על קיום המצוה‬ ‫ואלו ואלו דברי אלקים חיים‪ .‬ואחת החלוקות הוא‬ ‫לפי סדר דגלי מדבר‪ ,‬שדגל ראשון היה יהודה יששכר‬ ‫ומאחר ומצינו כי נתקיימה בהם הבטחת התורה‬ ‫בפועל‪ ,‬שכנגד מעשי האדם‪ ,‬בזה ראשית כל יש לתקן‬ ‫וזבולון‪ ,‬וכנגדם ניסן אייר סיון‪ .‬ודגל שני הוא ראובן‬ ‫'וטרף זרוע אף קדקוד'‪ ,‬פשיטא שידעו לכוון את סוד‬ ‫את תפארת האדם ומידותיו בהנחת תפילין של יד‪,‬‬ ‫שמעון וגד‪ ,‬כנגד תמוז אב ואלול‪.‬‬ ‫התפילין‪ ,‬לסמוך תפילין של יד לתפילין של ראש‪ ,‬הן‬ ‫ורק לאחר מכן לבוא אל המלך בתפילין שבראש‪.‬‬ ‫וסדר זה מתיישב היטב לפי האמור שתמוז ואב‬ ‫בקיום המצוה בפועל והן בכוונה הראויה הנלמדת מן‬ ‫ומאחר שכך היא חובת האדם‪ ,‬לתקן את עצמו‬ ‫כנגד ראייה ושמיעה‪ ,‬שהרי ראובן הוא לשון ראייה‪,‬‬ ‫המצוה‪ ,‬להקדים את הכנת הגוף ותיקון המידות קודם‬ ‫מלמטה למעלה‪ ,‬הרי שכל המפסיק ושח בין התפילין‪,‬‬ ‫"כ ִי רָאָה ה' ּבְעָנ ְי ִי"‪ ,‬אמנם‬ ‫ונקרא כן )בראשית כט לב( ּ‬ ‫לתיקון המוח‪ ,‬ובסמיכת גאולה לתפילה‪.‬‬ ‫מפריד בזה בין הדבקים‪ ,‬ולא יוכל לתקן את המוח‬ ‫שמַע ה' ּכ ִי‬‫"כ ִי ׁ ָ‬ ‫שמעון לשון שמיעה‪) ,‬שם פסוק לג( ּ‬ ‫ועוד נמצאה בהם מעלה גדולה‪ ,‬שידעו לחבר‬ ‫קודם שחיבר לו את עבודת הלב‪ ,‬ועל איש אשר כזה‬ ‫שְׂנוּ אָה אָנֹכ ִי"‪ ,‬כנגד חוש השמע‪ .‬ונפלא הדבר כי גם‬ ‫עצמם עם התפילין של משה רבינו‪ ,‬שלא רצו להיפרד‬ ‫ראוי לקרוא 'הירא ורך הלבב' מעבירות שבידו‪ ,‬יתכבד‬ ‫ראשי התיבות 'ראובן שמעון' הוא 'רש'‪ ,‬וכפי האמור‬ ‫ממנו‪ ,‬עד אשר נקבע מקום מנוחתו בנחלת בני גד‪" ,‬כי‬ ‫נא וילך וישוב לביתו‪.‬‬ ‫שם חלקת מחוקק ספון" )ראה דברים לג כא וברש"י שם(‪.‬‬ ‫למעלה ברמז 'כדלים וכרשים'‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬על פסוק זה 'וטרף זרוע אף קדקוד' פירש‬ ‫איסור הפסקה בין גאולה לתפילה‬ ‫ומעתה‪ ,‬חודש אלול כנגד שבט גד‪ ,‬וכבר נתבאר‬ ‫רש"י כי "הרוגיהן היו נכרין‪ ,‬חותכים הראש עם הזרוע‬ ‫בענין זה‪ ,‬כה דברי הזוהר הקדוש בפרשת ויגש )ח"א‬ ‫כי ענינו בעשייה‪ ,‬והדברים מתוקים מדבש לפי כל‬ ‫המתבאר כאן‪ ,‬כי עיקר מעלת שבט גד הוא בתיקון‬ ‫במכה אחת"‪ .‬ונראה כי גם לכח מיוחד זה זכו בני גד על‬ ‫רה‪ (:‬על איסור ההפסקה בין גאולה לתפילה‪ ,‬והשווהו‬ ‫המעשים אשר על ידי זה באים לתיקון המוחין‪ ,‬ובכח‬ ‫ידי שהקפידו במצות הנחת תפילין ובזה זכו לגבורתן‪.‬‬ ‫"תָנ ִינ ָן‪ ,‬אֵין‬ ‫לאיסור השיחה בשעת הנחת תפילין‪ ,‬וז"ל‪ּ :‬‬ ‫הזרוע יחד עם כח הקדקוד נפתח השער לדופקי‬ ‫מַפְסִיקִין ּב ֵין ּג ְאוּ ּל ָה לִתְפ ִּל ָה‪ּ ,‬כְמָה דְל ָא מַפְסִיקִין ּב ֵין‬ ‫ֹאש‪ּ .‬דְבָעֵי לְמֶחז ֵי ּדְכ ֹּל ָא חַד‪,‬‬ ‫ּתְפ ִּל ָה ׁשֶל י ַד לִתְפ ִּל ָה ׁשֶל ר ׁ‬ ‫בתשובה בחודש אלול‪.‬‬ ‫'זרוע' רומזת לתפילין של יד‪ ,‬ו'קדקוד'‬ ‫וְה ָא אוּ קְמוּ ה ָ ׁ]שָנ ִינוּ ‪ ,‬אֵין מַפְסִיקִים ּב ֵין ּגְא ֻּל ָה לִתְפ ִּל ָה‪,‬‬ ‫אלו תפילין של ראש‪ .‬ואם יזהרו ישראל‬ ‫והנה‪ ,‬שם 'גד' שורשו מלשון מזל ושפע )ראה רש"י‬ ‫בראשית ל יא(‪ ,‬והוא המתקן את בחינת הדלות והרשות‬ ‫ֹאש‪,‬‬ ‫ּכ ְמוֹ ׁש ֶּלֹא מַפְסִיקִים ּב ֵין ּתְפ ִּל ָה ׁשֶל י ָד לִתְפ ִּל ָה ׁשֶל ר ׁ‬ ‫שבחודשי תמוז ואב‪ ,‬כי משבא חודש אלול‪ ,‬מתקיימת‬ ‫שלא להפריד בין שתי המצוות והברכות‪,‬‬ ‫שה ַּכֹל אֶחָד‪ ,‬וְה ִּנ ֵה ּפֵרְׁשוּ ה ָ["‪ .‬הרי‬ ‫שהכל הולך אל מקום אחד‪ ,‬כי העלייה בשעת התפילה‬ ‫ׁש ֶּצָר ִיך ְ לְהַר ְאוֹת ׁ ֶ‬ ‫בו בחינת 'גמול דלים' ‪ -‬ראשי תיבות 'גד'‪.‬‬ ‫יוכלו לטרוף את אויביהם‪ ,‬וממילא כל‬ ‫נמשכת עוד ועוד‪ ,‬ואין להפסיק בין כל חלקיה‪.‬‬ ‫גמול דלים‬ ‫המפריד ביניהן ילך וישוב לביתו‬ ‫על כך אמרו חז"ל בתלמוד ירושלמי )ברכות פרק א‬ ‫יסוד הדברים נמצא בגמרא במסכת שבת )קד‪(.‬‬ ‫הלכה א( וז“ל‪” :‬אמר ר' אמי‪ ,‬כל מי שאינו תוכף לגאולה‬ ‫דאיתא‪" :‬אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי‪ ,‬אתו דרדקי‬ ‫תפילה למה הוא דומה‪ ,‬לאוהבו של מלך שבא והרתיק‬ ‫האידנא לבי מדרשא ]באו ילדים לבית המדרש[‪,‬‬ ‫]ודפק[ על פתחו של מלך‪ ,‬יצא ]המלך[ לידע מה הוא‬ ‫ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר‬ ‫כח התפילין להתגבר על האויבים‬ ‫מבקש ומצאו שהפליג ]שכבר התרחק האוהב והלך‬ ‫כוותייהו ]לא אמרו כדוגמתם[‪ ,‬אל"ף בי"ת ‪ -‬אלף בינה‬ ‫ואכן מצינו בדומה לזה בכוחן של התפילין להגן על‬ ‫לו[‪ ,‬עוד הוא הפליג ]נתרחק גם המלך ממנו["‪.‬‬ ‫]למד תורה[‪ ,‬גימ"ל דל"ת ‪ -‬גמול דלים‪ .‬מאי טעמא‬ ‫הנזהרים בהן‪ ,‬במעשה הידוע על אלישע בעל כנפיים‪,‬‬ ‫והן הן הדברים‪ ,‬כי האדם אשר זכה לעלות במעלות‬ ‫פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת ]מדוע משוכה רגלה‬ ‫כמבוא בגמרא במסכתא שבת )מט‪" :(.‬שפעם אחת גזרה‬ ‫התפילה והגיע לעת הגאולה‪ ,‬וכמעט קט שנכנס הוא‬ ‫של ג' לצד האות ד' ולא לצד האות ב'[ ‪ -‬שכן דרכו‬ ‫מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל‪ ,‬שכל המניח‬ ‫בשערי תפילה לבוא אל העין מקור השפע ולהמשיך‬ ‫של גומל חסדים לרוץ אחר דלים‪ .‬ומאי טעמא פשוטה‬ ‫תפילין ינקרו את מוחו‪ .‬והיה אלישע מניחם ויוצא‬ ‫משם שפע רב לכל עניניו‪ ,‬אין זה ראוי שבעת רצון‬ ‫כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל ]מפני מה משוכה רגלה של‬ ‫לשוק‪ .‬ראהו קסדור אחד ‪ -‬רץ מפניו‪ ,‬ורץ אחריו‪ .‬וכיון‬ ‫כזאת יעמוד ויעסוק בדבר אחר‪ ,‬שהרי עתה הוא עת‬ ‫ד' מעט לימין[ ‪ -‬דלימציה ליה נפשיה ]שיזמן העני‬ ‫שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו‪ ,‬אמר לו‪ ,‬מה זה‬ ‫פתיחת השער‪ ,‬והמלך הקדוש מוכן ומזומן לקבלו‬ ‫עצמו לבעל הבית‪ ,‬ולא יטריחנו לחפש אחריו[‪ .‬ומאי‬ ‫בידך? אמר לו‪ ,‬כנפי יונה‪ .‬פשט את ידו ונמצאו כנפי‬ ‫באהבה וברצון‪ ,‬ומי פתי לא יסור הנה!‬ ‫טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל ]על שום מה פניה‬ ‫יונה‪ .‬לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים"‪.‬‬ ‫של האות ד' משוכות מכיוון האות ג'[ ‪ -‬דליתן ליה‬ ‫ונראה עומק הדבר‪ ,‬כי ענין הכנפיים מורה על‬ ‫חותם הלב וחותם הראש‬ ‫בצינעה‪ ,‬כי היכי דלא ליכסיף מיניה ]שיגמול לו גומל‬ ‫גבורה‪ ,‬שבעלי כנף יכולים לעוף ולברוח מפני‬ ‫ואכן כפי שנתבאר למעלה‪ ,‬בשעה שישראל‬ ‫החסד את חסדו בצינעה‪ ,‬כדי שלא יתבייש ממנו["‪.‬‬ ‫האויבים‪ ,‬ואף אריה הבא לטרוף את היונה החלושה‪,‬‬ ‫עושים מלאכתם נאמנה‪ ,‬פותחים בתיקון המידות‬ ‫יכולה היא לברוח מפניו‪ .‬וזהו כח התפילין ‪ -‬כח גבורה‬ ‫וממנו עולים לתיקון הראש‪ ,‬מתקיימת בהם בקשתם‬ ‫מיתוק הדינים בגמילות חסדים‬ ‫שניתן לישראל להתגבר על שונאיהם‪.‬‬ ‫מאיתו יתברך )שיר השירים ח ו( "שִׂימֵנ ִי כ ַחוֹתָם עַל ל ִּבֶך ָ‬ ‫על פי הדברים האלה כתב רבינו החתם סופר )דרשות‬ ‫ּכ ַחוֹתָם עַל ז ְרוֹעֶך ָ"‪ ,‬ויבוא עליהם שפע גדול מאת ה'‬ ‫חתם סופר פרשת וזאת הברכה(‪ ,‬לפרש את לשון הפסוק )דברים‬ ‫שייכות שבט גד למצות תפילין‬ ‫מלמעלה למטה‪ .‬ברם כאשר נכשלים ישראל בחטאים‬ ‫שכ ֵן וְטָר ַף ז ְרוֹעַ‬ ‫לג כ(‪" ,‬וּ ל ְג ָד אָמַר ּב ָרוּ ך ְ מַרְחִיב ּג ָד ּכְלָב ִיא ׁ ָ‬ ‫אמנם באמת יש להבין‪ ,‬במה נתייחדו בני שבט גד‬ ‫ומתייסרים מחמת כך בייסורים‪ ,‬שכינה הקדושה מה‬ ‫אַף קָדְקֹד"‪ .‬כבר נתפרש כי 'גד' הוא לשון ברכה ושפע‬ ‫בזהירותם במצות תפילין‪ ,‬והלא כל ישראל מצווין‬ ‫היא אומרת‪' ,‬קלני מראשי קלני מזרועי' ‪ -‬קודם ראש‬ ‫ומזל טוב‪ ,‬אכן העשירות ברכה היא לאדם אך ורק אם‬ ‫בה! ויש לפרש ששם 'גד' עולה בגימטריא שבע‪ ,‬וכן‬ ‫ואחר כך זרוע‪ ,‬כי הצער והכבידות מתחילים במקום‬ ‫ישתמש בממונו לטובה‪ ,‬לגמול דלים כדרשת הגמרא‪.‬‬ ‫בתפילין של ראש יש שתי אותיות שי"ן‪ ,‬אחת של‬ ‫עליון ‪ -‬בראש‪ ,‬ומשם יורדים ומשפיעים צער ויסורים‬ ‫וזהו שאמר הכתוב‪' ,‬ולגד' ‪ -‬היינו למזל‪' ,‬אמר'‪ ,‬כי‬ ‫שלוש קוין ואחת של ארבע קוין‪ ,‬וביחד שבע‪.‬‬ ‫על המידות והמעשים המשולים לזרוע‪ .‬כי אצלו‬ ‫אימתי יהיה 'ברוך'‪ ,‬כאשר יהיה 'מרחיב ג"ד' ‪ -‬ירחיב‬ ‫אך נראה להעמיק יותר בזה‪ ,‬על פי מה שכתב ה'בני‬ ‫יתברך דרך השפע לבוא מלמעלה למטה‪ ,‬אלא שאם‬ ‫בחינת 'גימל דלת'‪ ,‬שיהיה 'גומל דלים'‪.‬‬ ‫יששכר' )מאמרי חודש תמוז אב מאמר א‪ ,‬מהות החודשים‪ ,‬אות‬ ‫אין ישראל נוהגים כשורה‪ ,‬יורד השפע אל האומות‬ ‫ומוסיף הכתוב לפרש‪' ,‬כלביא שכן'‪' ,‬כלביא' ראשי‬ ‫ד‪-‬ה( ברמזי סדר החודשים‪ ,‬לבאר את נוסח הסליחות‬ ‫ומהן אל ישראל‪ ,‬כדברינו האמורים לעיל‪ ,‬ואז גולה‬ ‫תיבות 'כי לא במותו יקח אחריו'‪ .‬ומסיים 'וטרף זרוע‬ ‫"לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך‪ ,‬כדלים וכרשים‬ ‫השכינה הקדושה לעולם העשייה‪ ,‬בבחינת )משלי ה ה(‬ ‫אף קדקוד'‪ ,‬כי הנה הקדקוד הוא מידת החסד‪ ,‬וזרוע‬ ‫דפקנו דלתיך"‪ .‬והביא שם מרבינו האר"י זיע"א )הובא‬ ‫"ר ַגְל ֶיה ָ יֹר ְדוֹת מָו ֶת"‪ ,‬פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה‪.‬‬ ‫היא מידת הגבורה‪ ,‬ואיש עני אשר נחסר מחמת מידת‬ ‫ב'מגלה עמוקות' פרשת ואתחנן אופן ק"ה(‪ ,‬ששם אדנות‬ ‫אולם כששבים ישראל בתשובה שלימה לעשות רצונו‬ ‫הדין שלקה בה‪ ,‬יש לתקן את חסרונו ולהמתיק הדין‬ ‫במילואו‪' ,‬אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד'‪ ,‬יש בו שתים עשרה‬ ‫של מקום‪' ,‬שם קנית הודך והדרך'‪.‬‬ ‫ג‬ ‫עינים מאירות‬ ‫בתפילין של ישראל בהם כתוב יחודו יתברך‪ ,‬ותפילין‬ ‫נשאות לאנשים ופרות ורבות מהם‪ ,‬אני איני עושה כן‪,‬‬ ‫בכח הנתינה‪ ,‬ותתפרש תיבת 'וטרף' מלשון עירוב‪ ,‬כמו‬ ‫דמרי עלמא שם נאמרה מעלתן של ישראל ‪ -‬גוי אחד‬ ‫אלא )אסתר ג יג( 'להשמיד להרוג ולאבד'‪.‬‬ ‫'ביצים טרופות'‪ ,‬לערב ולהמתיק את הדין ברחמים‪.‬‬ ‫בארץ‪ .‬ברצועות אלו קושרים ישראל עצמם בקשר‬ ‫אמר רבי לוי‪ ,‬אף גוג ומגוג לעתיד לבא עתיד לומר‬ ‫גמור שיש בו ממש עם ריבונו של עולם‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקים בעצות על‬ ‫צדקתו של גד‬ ‫ישראל‪ ,‬ולא היו יודעים שיש להם פטרון בשמים‪ ,‬אני‬ ‫בדומה לזה כתב ה'כלי יקר' בפסוק זה וז"ל‪ " :‬ולגד‬ ‫המלחמה האחרונה ‪ -‬כנגד אמונת ישראל‬ ‫איני עושה כן‪ ,‬אלא בתחלה אני מזדווג לפטרון שלהם‬ ‫אמר ברוך מרחיב גד וגו'‪ .‬לפי שאמר בסמוך 'צדקת ה'‬ ‫ובאמת ידוע מדברי צדיקים‪ ,‬כי המלחמה האחרונה‬ ‫ואחר כך להם‪ ,‬הדא הוא דכתיב )תהלים ב ב( 'יתיצבו‬ ‫עשה' וגו'‪ ,‬ולעושה צדקה שייך לשון גד‪ ,‬גומל דלים‪,‬‬ ‫‪ -‬היא מלחמת גוג ומגוג‪ ,‬תהיה מלחמה רוחנית קשה‬ ‫מלכי ארץ'‪ .‬אמר לו הקדוש ברוך הוא‪ ,‬רשע! לי באתה‬ ‫והקדוש ברוך הוא מרחיב לו כהנה וכהנה פי שנים‬ ‫עד מאוד‪ .‬הן אמת‪ ,‬כי כבר בגלויות הקודמות היו‬ ‫להזדווג?! חייך שאני עושה עמך מלחמה! הדא הוא‬ ‫כפלים‪ ,‬ובזכות זה 'כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד'‪,‬‬ ‫גזירות שמד על ישראל רח"ל‪ ,‬אך במלחמה זו יהיה‬ ‫דכתיב )ישעיה מב יג( 'ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר‬ ‫כמו שאמרו חז"ל )בבא קמא יז‪' (.‬כל העוסק בתורה‬ ‫עיקר הנסיון בשמירת האמונה‪ ,‬וכמו שכתב ב'מגלה‬ ‫קנאה'‪ ,‬וכתיב )זכריה יד ג( 'ויצא ה' ונלחם בגוים ההם'‪,‬‬ ‫ובגמילות חסדים אויביו נופלים לפניו חללים' וכו'‪.‬‬ ‫עמוקות' )פרשת לך לך( לפרש דברי הגמרא במסכתא‬ ‫ומה כתיב תמן )שם פסוק ט(‪' ,‬והיה ה' למלך על כל‬ ‫ועדיין לא פירש מה הצדקה שעשה גד‪ ,‬על כן אמר‬ ‫פסחים )קיז‪ (:‬וז"ל‪ :‬אמר רבי שמעון בן לקיש‪) ,‬בראשית‬ ‫הארץ'"‪.‬‬ ‫'וירא ראשית לו'‪ ,‬כי הוא בעצמו ראה לפסוק על עצמו‬ ‫יב ב( 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים 'אלקי אברהם'‪,‬‬ ‫מה שלא היה מחויב לעשותו מצד הדין‪ ,‬ומהו שפסק‬ ‫'ואברכך' זהו שאומרים 'אלקי יצחק'‪' ,‬ואגדלה שמך'‬ ‫מיהו הכסיל הנלחם נגד ה' היושב בשמים?‬ ‫על עצמו‪' ,‬וירא ראשית לו'‪ ,‬כי פסק על עצמו לצאת‬ ‫זהו שאומרים 'אלקי יעקב'‪ ,‬יכול יהו חותמין בכולן‪,‬‬ ‫והנה‪ ,‬דברי המדרש הללו טעונים ביאור רב‪ .‬כי‬ ‫בראש החלוץ‪ ,‬כי סמך על זכות שבחלקו נקבר מחוקק‬ ‫תלמוד לומר 'והיה ברכה'‪ ,‬בך חותמין‪ ,‬ואין חותמין‬ ‫לכאורה‪ ,‬על אף טפשותו של כל אחד מהם שסבר כי‬ ‫שתהיה ארצו יושבת בהשקט ובמנוחה כל זמן שיהיו‬ ‫בכולן"‪.‬‬ ‫יוכל לנצח את ישראל בניו אהוביו של הקדוש ברוך‬ ‫המה במלחמה"‪.‬‬ ‫ופירש שם‪ ,‬כי 'בך חותמין' היינו שעיקר הנסיון‬ ‫הוא‪ ,‬מכל מקום נראה שלמד מטעותו של קודמו‪,‬‬ ‫בדור האחרון יהיה על דבר מה שהשריש אברהם‬ ‫וחשב כי הוא חכם יותר‪ ,‬אלא שלא השכיל להבין כי‬ ‫כח השמיעה שבשבט גד‬ ‫אבינו לבניו אחריו ולכל באי עולם‪ ,‬היא אמונת היחוד‪.‬‬ ‫גם אחר עצתו החדשה אין עצה ואין תבונה נגד ה'‪.‬‬ ‫ונראה לבאר באופן נפלא מדוע דווקא שבט גד זכו‬ ‫כי בעקבתא דמשיחא המלכות תהפך למינות )ראה‬ ‫אולם תמוה מה ביקשו גוג ומגוג‪ ,‬וכי סברו שיוכלו‬ ‫לכוח הגבורה במלחמה‪ ,‬על פי מה שכתב בספר 'צרור‬ ‫סוטה מט‪ ,(:‬ויצטרכו ישראל לכחו של אברהם אבינו‬ ‫לעלות לשמים לעשות מלחמה בה' יתברך? הלא אין‬ ‫המור' פרשת ויגש )בראשית מו טז( כי שבט גד קנו בנפשם‬ ‫ראש המאמינים כדי לעמוד בנסיונות קשים אלו‪.‬‬ ‫לך טיפשות גדולה מזו!‬ ‫את כח השמיעה‪ .‬כי הנה בפרשה שם נמנו שבעה מבני‬ ‫ובזה פירשו לנו חז"ל‪ ,‬כי תוקף המלחמה כנגד‬ ‫אלא הביאור הוא‪ ,‬כי בוודאי לא עלה על דעת שום‬ ‫גד‪" ,‬צִפ ְיוֹן וְח ַּג ִי ׁשוּ נ ִי וְאֶצ ְּבֹן עֵר ִי וַאֲרוֹד ִי וְאַרְאֵל ִי"‪ .‬ואילו‬ ‫אמונת ישראל‪ ,‬תהיה בדרך מלחמה על מצות תפילין‪,‬‬ ‫אדם להילחם בפועל בו יתברך כביכול‪ ,‬ומי פתי אשר‬ ‫בפרשת פנחס כאשר נמנו משפחות בני גד נמנה 'אזני'‬ ‫'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו'‪,‬‬ ‫יסבור כי יוכל לעשות כן‪ .‬רק כוונת חז"ל‪ ,‬כי ביקשו‬ ‫תחת 'אצבון'‪ .‬ופירש שם‪ ,‬כי בתחילה נקרא אצבון‪,‬‬ ‫כי זהו סוד נצחונם של ישראל במלחמה‪ ,‬שיודעים‬ ‫רשעים אלו לאסור מלחמה כנגד ישראל‪ ,‬על ידי‬ ‫אך כאשר נתנבא אהרן הכהן במצרים ואמר )יחזקאל כ‬ ‫לחבר בין הגוף והמוח‪ ,‬בין תפילין שבזרוע ותפילין‬ ‫ַשל ִיכוּ וּ ב ְג ִּלוּ ל ֵי מִצְר ַי ִם‬ ‫ז וברש"י שם( "א ִׁיש ׁש ִּקוּ צ ֵי עֵינ ָיו הׁ ְ‬ ‫שבקדקוד‪ ,‬ובזה שוכן עליהם שם מ"ב היוצא מן‬ ‫אַל ּת ִּט ַּמָאוּ "‪ ,‬שמע אזני את דבריו של אהרן והאזין‬ ‫התיבות 'אנא בכח'‪ ,‬אשר כל היודעו ומשמרו בטהרה‬ ‫ענין הכנפיים מורה על גבורה‪ ,‬שבעלי‬ ‫לתוכחתו‪ .‬ולכך נקרא 'אזני'‪ ,‬כי מיד חזר בתשובה‪.‬‬ ‫אימתו מוטלת על הבריות‪ ,‬וזוכה שיתקיים בו מקרא‬ ‫כנף יכולים לעוף ולברוח מפני האויבים‪,‬‬ ‫ומשום שעשה את רצונו וצביונו של הקדוש ברוך‬ ‫שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך‬ ‫ואף אריה הבא לטרוף את היונה‬ ‫הוא‪ ,‬לכן נקרא 'אצבון'‪.‬‬ ‫ויראו ממך"‪.‬‬ ‫החלושה‪ ,‬יכולה היא לברוח מפניו‪.‬‬ ‫כח הנצחון בראש השנה‬ ‫רמזי תחיית המתים בדיני התפילין‬ ‫וזהו כח התפילין ‪ -‬כח גבורה שניתן‬ ‫והדברים מאירים על פי מה שכתב בספה"ק‬ ‫והנה‪ ,‬התפילין מרמזים גם לחיי הנצח שאחר תחיית‬ ‫לישראל להתגבר על שונאיהם‬ ‫'אמרי נועם' )לראש השנה( להרה"ק רבי מאיר הורוויץ‬ ‫מדז'יקוב זיע"א‪ ,‬כי התיבות 'טרף זרוע אף קדקד'‬ ‫המתים‪ ,‬וכמו שכתב רבינו בחיי )בספר כד הקמח ערך‬ ‫'תפילין'( וז"ל‪" :‬ומה שמכסים התפלין במטלית ובשער‬ ‫עולות בגימטריא כחשבון תיבות 'ראש השנה' )‪ ,(900‬כי‬ ‫ובגידין‪ ,‬יש בזה רמז וסימן לתחיית המתים‪ ,‬שעתידים‬ ‫הזכרת חטאיהם אשר נכשלו בהם במרוצת הדורות‪,‬‬ ‫ביום קדוש זה יוכלו ישראל לנצח את כל המקטרגים‪,‬‬ ‫מתי ישראל לחיות ולעמוד בלבושיהן בשערן ובגדיהן‬ ‫ובזה להפריד את הקשר של קיימא שבין ישראל‬ ‫בסוד הפסוק 'כי תצא למלחמה'‪ ,‬כי תיבת 'תצא' עולה‬ ‫והעור מלמעלה כשם שהתפלין מחופין בעור‪ ,‬וכשם‬ ‫לאביהם שבשמים‪.‬‬ ‫בגימטריא 'זרוע קדקד' )‪ ,(491‬ואילו תיבת 'זרוע' עולה‬ ‫שיש לגוף בשר וגידין ועור ושער ומלבוש‪ ,‬ועתיד‬ ‫מלחמה זו היא המלחמה הגדולה והקשה מכולן‪,‬‬ ‫בגימטריא 'זכרון' )‪ ,(213‬כנגד ראש השנה שהוא יום‬ ‫הקדוש ברוך הוא להקימם בלבושיהן‪ ,‬שנאמר )איוב‬ ‫וכפי שכבר ניסה בלעם הרשע לעשות כן אלא שזממו‬ ‫הזיכרון‪ .‬והכל תלוי בהכנה הנעשית בחודש אלול‪,‬‬ ‫לח יד( 'ויתיצבו כמו לבוש'‪ ,‬וכתיב )יחזקאל לז ו( 'והעליתי‬ ‫לא עלה בידו‪ ,‬ומכל מקום ידע כי אלוקיהם של אלו‬ ‫שהוא חדשו של שבט גד‪.‬‬ ‫עליכם בשר וקרמתי עליכם עור' מלמעלה‪ ,‬כן התפלין‬ ‫יש להן דוגמא לזה‪ ,‬כי גוף הפרשיות הכתובות בפנים‬ ‫שונא זימה‪ ,‬וביקש להכשיל את ישראל בחטאי הזנות‪.‬‬ ‫וזהו שביקשו גוג ומגוג להיות 'מזדווג לפטרון שלהם'‪,‬‬ ‫מלחמת גוג ומגוג על ה' ועל משיחו‬ ‫הם כנגד גוף האדם‪ ,‬והקלף שהפרשיות כתובות בו‬ ‫לנסות ולחבל בקשר האיתן הקושר בין ישראל‬ ‫ויש לידע‪ ,‬כי יום הדין בראש השנה‪ ,‬יש בו בבואה‬ ‫הם כנגד הבשר‪ ,‬והגידים שהם תפורים בהם כנגד גידי‬ ‫לקודשא בריך הוא‪.‬‬ ‫מעין יום הדין הגדול והנורא לעתיד לבוא‪ ,‬במלחמה‬ ‫האדם‪ ,‬והמטלית כנגד לבושי האדם‪ ,‬וזה רמז לכל מי‬ ‫האמיתית והקשה מכל מלחמות ישראל‪ ,‬כנגד כל‬ ‫שהוא ירא שמים ומניח תפלין שהוא זוכה לתחיית‬ ‫מלחמת הרשעה בקשר התפילין‬ ‫כוחות הרע והרשע שבעולם‪ ,‬קודם שתבוא הגאולה‬ ‫המתים"‪.‬‬ ‫על פי זה יש לבאר באופן נפלא את דרשת‬ ‫השלימה‪.‬‬ ‫הפסוקים שהובאו במדרש על ענין זה‪ ,‬במזמור ב‬ ‫על מלחמה זו אמרו חז"ל במתק לשונם )ויקרא רבה‬ ‫לקדש שם שמים‬ ‫בתהלים‪ ,‬שנוסד על מלחמת גוג ומגוג‪ .‬ושם נאמר‬ ‫כז יא( לבאר רצונו הרע של כל אחד משונאי ישראל‬ ‫הרי כאן רמז גדול לישראל בחובת עבודתם לפני‬ ‫כך‪" :‬ל ָּמָה ר ָגׁ ְשוּ גוֹי ִם וּ לְא ֻּמִים יֶה ְּגוּ ר ִיק‪ :‬יִתְי ַּצ ְבוּ מַלְכ ֵי‬ ‫כנגדם‪ ,‬וזממם בל הפיק ה' והכניע את כולם עד לקץ‬ ‫ה' ביום הדין‪ ,‬שלא יבואו לבקש טובת עצמם בקנינים‬ ‫אֶר ֶץ ו ְרוֹז ְנ ִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְׁשִיחוֹ‪ :‬נ ְנ ַּתְקָה אֶת‬ ‫הפלאות‪ ,‬וז"ל‪" :‬אמר רבי לוי‪ ,‬אוי להם לרשעים שהם‬ ‫הנפסדים כאותם כלבים הצווחים 'הב הב' )ראה בתיקוני‬ ‫ַשמַי ִם‬ ‫מוֹסְרוֹתֵימוֹ ו ְנׁ ְַשל ִיכ ָה מ ִּמ ֶּנוּ ֲעבֹתֵימוֹ‪ :‬יוֹׁשֵב ּבׁ ּ ָ‬ ‫מתעסקין בעצות על ישראל‪ ,‬וכל אחד ואחד אומר‬ ‫הזוהר הקדוש תיקונא שתיתאה דף כב‪ ,(.‬אלא יזכרו את יום‬ ‫שׂחָק ה' יִלְעַג ל ָמוֹ‪ :‬אָז יְד ַּב ֵר אֵל ֵימוֹ בְא ַּפוֹ וּ בַחֲרוֹנוֹ‬ ‫יִ ְ‬ ‫עצתי יפה מעצתך‪ .‬עשו אמר‪ ,‬שוטה היה קין שהרג את‬ ‫הדין הגדול והנורא‪ ,‬שבו ישב ה' לשפוט את כל הארץ‪,‬‬ ‫הל ֵמוֹ"‪ .‬ועל פסוקים אלו דרשו חז"ל )מדרש 'שוחר‬ ‫יְב ַ ֲ‬ ‫אחיו בחיי אביו‪ ,‬ולא היה יודע שאביו פרה ורבה‪ ,‬אני‬ ‫'ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך'‪ ,‬ואף שיתייצבו‬ ‫טוב' על תהלים שם( וז"ל‪'" :‬ננתקה את מוסרותימו' ‪ -‬אלו‬ ‫איני עושה כן‪ ,‬אלא )בראשית כז מא( 'יקרבו ימי אבל אבי'‪.‬‬ ‫מלכי ארץ על ה' ועל משיחו‪ ,‬ויבקשו לנתק את‬ ‫תפילין שביד‪' .‬ונשליכה ממנו עבותימו' ‪ -‬אלו תפילין‬ ‫פרעה אמר‪ ,‬שוטה היה עשו שאמר 'יקרבו ימי אבל‬ ‫הקשר ההדוק שבין ישראל לאביהם שבשמים‪ ,‬אך‬ ‫שבראש"‪.‬‬ ‫אבי'‪ ,‬ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו‪ ,‬אני‬ ‫ישראל קדושים יחברו עצמם כלפי מעלה בכל עוז‬ ‫מבואר מזה‪ ,‬כי עיקר דרך מלחמתם של רשעים‬ ‫איני עושה כן‪ ,‬אלא עד דאינון דקיקין תחות כורסיה‬ ‫ותוקף‪ ,‬ובזה יתקיים הפך רצון הרשעים‪' ,‬ויאתיו כל‬ ‫אלו‪ ,‬היתה בבקשתם להפריד את ישראל מעבותות‬ ‫אמהון אנא מחנק יתהון ]בעוד שהם קטנים תחת‬ ‫לעבדך ויברכו שם כבודך ויגידו באיים צדקך'‪ ,‬ומתוך‬ ‫של אהבה המקשרים ביניהם לקיום מצוות התורה‬ ‫כסא אימם אני חונק אותם[‪ ,‬הדא הוא דכתיב )שמות‬ ‫כך 'יקבלו עול מלכותך עליהם‪ ,‬וירוממוך בקהל עם‪,‬‬ ‫הקדושה‪ ,‬ובפרט כנגד מצות תפילין‪ .‬והדברים‬ ‫א טז( 'וראיתם על האבנים וגו' כל הבן הילוד היאורה‬ ‫וישמעו רחוקים ויבואו‪ ,‬ויתנו לך כתר מלוכה'‪ ,‬במהרה‬ ‫נפלאים לפי כל המבואר במאמר זה‪ ,‬כי מצות תפילין‬ ‫תשליכוהו'‪ .‬המן אמר‪ ,‬שוטה היה פרעה שאמר 'כל‬ ‫בימינו אמן‪.‬‬ ‫היא המקשרת בין ישראל לבורא כל העולמים‪,‬‬ ‫הבן הילוד היאורה תשליכוהו'‪ ,‬ולא היה יודע שהבנות‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪ | 03-6171077 :‬לקבלת הגיליון בדוא"ל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫ד‬ ‫מרגליות יקרות ואבני חושן‪,‬‬ ‫פנינים נפלאים וסיפורי צדיקים‬ ‫דברי הגות ורעיון‬ ‫מאוצרות תורת החסידות‬ ‫משובצות זהב ומסודרות‬ ‫משיעוריו ושיחותיו של‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט“א‬ ‫פרשת כי תבוא‬ ‫שבת קודש‬ ‫על התורה‬ ‫אכסוף נועם שבת‬ ‫שלהבות קודש והגיונות חכמה‬ ‫בקדושת השבת וסגולתה‬ ‫מפרשת השבוע‬ ‫באו המונים לחגוג עם המלך ולהשתתף‬ ‫עמו בסעודתו‪.‬‬ ‫ושפתותינו שבח‬ ‫רואה ואינו שומע מאומה רק ארץ ישראל‬ ‫וארץ ישראל‪.‬‬ ‫סגולה לזכרון‬ ‫יום השבת הוא יום שיש בו שבח לבורא‬ ‫פעם ביקש מאן‪-‬דהוא מהרב הקדוש בעל‬ ‫בין הסועדים בלטה השתתפותם של‬ ‫כל עולמים‪ .‬אין לנו עת בה השירה‬ ‫כשבא להיפרד מידידו הרב הקדוש רבי אהרן‬ ‫‘ישמח ישראל’ מאלכסנדר זיע”א סגולה‬ ‫קבוצת אנשים זעירה‪ ,‬אשר נודעו מאז‬ ‫וההודיה ליוצר הכל בוקעות מקרבנו‬ ‫מזיטומיר זיע”א‪ ,‬שהיה אז מוטל על ערש‬ ‫לזכרון‪ .‬אמר לו ה’ישמח ישראל’‪ ,‬שירחץ‬ ‫ומתמיד כאנשים שאינם ממחבבי המלך‬ ‫כמאליהן כביום השבת‪.‬‬ ‫דוי אמר לו רבי אהרן‪ :‬הרי אמרו שמימי ארץ‬ ‫כמה פעמים ביום את חוט השדרה במים‬ ‫ומבקשי טובתו‪.‬‬ ‫ביום זה מעידים כל הנבראים על בריאת‬ ‫הקודש רפואה הם‪ ,‬והנה עומד מר לנסוע‬ ‫קרים‪ .‬עמד על ידו אדם אחר‪ ,‬וביקש גם‬ ‫כטוב ליבם של אורחים אלה במאכלים‬ ‫השמים והארץ על ידי הקדוש ברוך הוא‪,‬‬ ‫לארץ וכל הגיגיו נתונים בה‪ ,‬יקח נא מעט‬ ‫הוא סגולה לזכרון‪ ,‬שמא אעשה את אותה‬ ‫הערבים לחכם ובשתיה אשר כדת באין‬ ‫ושמחה מיוחדת מפעמת בנשמותינו‬ ‫מים לתוך פיו ודינם יהא כדין מימי הארץ‪,‬‬ ‫סגולה? אמר‪.‬‬ ‫אונס‪ ,‬זחה דעתם עליהם‪ ,‬והחלו להביע‬ ‫וגורמת לנו לשאת עינינו לשמים ולשבח‬ ‫אחר כך יפלטם לכוס ואני אשתה אותם‬ ‫ענה לו ה’ישמח ישראל’‪ :‬עבורך יש לי סגולה‬ ‫את דעותיהם על התנהלותו של המלך‬ ‫וארפא‪ .‬וכן היה‪.‬‬ ‫אחרת‪ :‬תקיים את הכתוב ‘לא תתורו אחרי‬ ‫ולפאר למי שברא כל אלה‪.‬‬ ‫בקול רם‪ ,‬וכהשלמה הוגנת לדבריהם‬ ‫באותו פרק נקלע משלוחי צפתי לעירו של‬ ‫עיניכם אשר אתם זונים אחריהם’ על ידי זה‬ ‫מכיוון שכך‪ ,‬יובן מדוע יום השבת הוא‬ ‫פיזרו כמה קללות על ראשו של המלך‬ ‫הרב הקדוש מאבריטש‪ .‬שש בו רבי אברהם‬ ‫זוכים ‘למען תזכרו’‪.‬‬ ‫יומו של היכל הנגינה הקונה מקום של‬ ‫כאוות נפשם ומשאלתם מימים ימימה‪.‬‬ ‫דוב והרבה להתעניין אצלו פרטי פרטים‬ ‫וסיפר החסיד הישיש ר’ משה אהרן בוים‪,‬‬ ‫כבוד בבתי ישראל בעת סעודות השבת‬ ‫הרגיש בהם המלך וחמתו עלתה בקרבו‬ ‫רבים מני ספור מארץ הצבי‪.‬‬ ‫שהזכיר את עצמו לפניו שיזכה לזכרון טוב‬ ‫ולאורך יום השבת כולו‪.‬‬ ‫ופעפעה בתוכו כארס של עכנאי‪.‬‬ ‫והמשולח שהיה מחונן בשפה עסיסית‬ ‫ושיזכור כל מה שילמד‪ .‬ענה לו ה’ישמח‬ ‫מלבד אותם מזמורי תפילה ופיוטי קודש‬ ‫”הנכם אוכלים ושותים על שולחני ‪-‬‬ ‫ועשירה תיאר לפניו את הקדושה והיופי של‬ ‫ישראל’‪ :‬עצה היא על זה להיות בבחינת בור‬ ‫אותם התקינו אנשי כנסת הגדולה לומר‬ ‫ובתוך כך מדברים בי סרה בעזות פנים‬ ‫הארץ‪ ,‬את הנוף המרהיב והמקסים שלה ואת‬ ‫סוד שאין מאבד טיפה‪ ,‬דהיינו להיות נזהר‬ ‫בסדר התפילה‪ ,‬אנו מוצאים ענין מיוחד‬ ‫שכזו?!”‬ ‫המקומות הקדושים עטויי ההוד‪ .‬בירושלים‬ ‫במדת יסוד שזו סגולה לזכרון‪ ,‬ועל ידי זה‬ ‫אשר נתקבל זה שנות דור ודור לזמר‬ ‫בכעסו החליט המלך להכריז על סיום‬ ‫עיר הקודש‪ ,‬סיפר‪ ,‬ניצב שריד בית מקדשנו‪,‬‬ ‫זוכים להיות בור סוד שאינו שוכח שום דבר‪.‬‬ ‫בשבחין ולהרבות בזמירות קודש בעת‬ ‫הסעודה ולפזר את כל האורחים לביתם‪,‬‬ ‫הכותל המערבי אשר שכינה לא זזה הימנו‬ ‫‪‬‬ ‫סעודות השבת דווקא‪.‬‬ ‫ואילו הסוררים יבואו על ענשם החמור‪.‬‬ ‫מעולם ובת קול מנהמת כיונה מבין חרכיו‪.‬‬ ‫זמירות השבת יסודתן בהררי קודש‬ ‫על הפסוק (דברים כו יג)‪‘ :‬לא עברתי ממצותיך‬ ‫אחד משרי המלוכה שראה את המתרחש‬ ‫ועל אם הדרך בבית לחם נמצא קבר רחל‬ ‫ולא שכחתי’ הביא הרה”ק בעל ה’לב שמחה’‬ ‫מדברי הראשונים כמלאכים‪ ,‬הם רבנו‬ ‫ובלבו עלה צער על העלול לקרות‪,‬‬ ‫אמנו המבכה על בניה וקולה נשמע ברמה‪.‬‬ ‫מגור זיע”א‪ ,‬כי הגאון הרוגצ’ובי ביקר פעם‬ ‫האריז”ל ובני חבורתו הקדושה‪ ,‬או גדולי‬ ‫התקרב אל המלך הנזעם והחל מלמד‬ ‫בחברון טמונים האבות והאמהות במערת‬ ‫אצל זקנו בעל ה’שפת אמת’ מגור זי”ע‪,‬‬ ‫עולם אחרים שתרמו אף הם חלקם‬ ‫סנגוריה בחשש‪:‬‬ ‫המכפלה‪ ,‬ובמרומי הגליל מתנוסס קבר‬ ‫וכאשר הלך‪ ,‬אמר השפת אמת‪ ,‬שמזכרונו‬ ‫בחיבור פיוטי קודש המרוממים כל‬ ‫הרשב”י במירון‪ ,‬ובכל המקומות הללו‬ ‫ניכר שהיה שמור כולו בקדושה‪.‬‬ ‫“אדוני המלך ירום הודו‪ ,‬עד שאתה‬ ‫אומריהם‪.‬‬ ‫שואבים קדושה בחביות ונהנים מזיו‬ ‫מביט באלו שאוכלים ושותים ומקללים‬ ‫ויש לנו להתבונן ולרדת לעמקו של דבר‪,‬‬ ‫הוא אשר אמר הכתוב ‘לא עברתי ממצוותיך’‬ ‫השכינה‪ .‬ואז התלהב המשולח והוסיף‪ :‬למה‬ ‫אותך‪ ,‬מדוע לא תביט בשאר הסועדים‬ ‫מפני מה אכן נהגו בכל תפוצות ישראל‬ ‫ולכן ‘לא שכחתי’‪ .‬וזה שאמרו בירושלמי ‘אית‬ ‫אאריך בדרוש‪ ,‬הרי אפילו האבנים בארץ‬ ‫שאוכלים ושותים מידך הרחבה ומברכים‬ ‫לומר את זמירות השבת באופן של‬ ‫לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח’‪ ,‬על‬ ‫ישראל הן ממש מרגליות!‬ ‫אותך ומשבחים לשמך?”‬ ‫שירה ערבה וזמרה נעימה בעת שלשת‬ ‫דרך דברי השפת אמת ‘לא עברתי ממצותיך‬ ‫המשולח עזב את ביתו והרב הקדוש עזב‬ ‫ולא שכחתי’‪ ,‬וכפי השמירה כך הזכרון‪.‬‬ ‫לשמחתו ולשמחת כולם קיבל המלך‬ ‫הסעודות‪.‬‬ ‫אף הוא את הבית כעבור זמן קצר והפליג‬ ‫את דבריו‪ ,‬והסעודה המשיכה בסדרה‬ ‫אם סודות גדולים ונשגבים טמונים בין‬ ‫וכמסופר על אדם שקבל לפני הרב הקדוש‬ ‫באניית מפרשים לארץ כיסופיו‪ .‬התיישב‬ ‫החגיגי עד לסיומה‪.‬‬ ‫מילות הפיוטים הקדושים‪ ,‬מדוע נהגו‬ ‫רבי פנחס מקוריץ זיע”א על מחלת השכחה‬ ‫בצפת‪ ,‬בירת הגליל העליון‪ ,‬והחל לנהוג‬ ‫יושב תהלות ישראל‬ ‫לשוררם? עוד יש להבין‪ ,‬מדוע סידרו‬ ‫נשיאותו ברמה‪ .‬בעקבותיו הגיע מאוחר יותר‬ ‫ממנה סבל‪.‬‬ ‫משל זה בא ללמדנו את חשיבותם של‬ ‫לאמרם בשעת הסעודה דווקא ולא קבעו‬ ‫המשולח הצפתי שחזר לביתו‪ ,‬וכשנפגשו‪,‬‬ ‫ענה לו הצדיק‪ ,‬שישוב בתשובה המגעת עד‬ ‫בני ישראל המודים ומשבחים לפני‬ ‫לאמרם בעת התפילה או במעמד מיוחד‬ ‫שאלו המשולח‪ :‬נו רבי‪ ,‬הטובה הייתה עצתי?‬ ‫כסא הכבוד ואין שכחה לפני כסא כבודך‪.‬‬ ‫הבורא בכל עת‪ ,‬ובפרט בעת סעודתם‪.‬‬ ‫עבורם?‬ ‫החזיר לו הרב הקדוש‪ :‬נכונים היו דבריך‬ ‫מכך למד בעל ‘לב שמחה’ קל וחומר‪ ,‬לאדם‬ ‫העולם כולו מלא בנאצות ובגדופים‬ ‫באורים רבים נאמרו בדבר‪ ,‬וכולם‬ ‫אודות המקומות הקדושים‪ ,‬אמנם מצאתי‬ ‫שלא פגם‪ ,‬שאין השכחה שולטת בו‪.‬‬ ‫חלילה הנשמעים מפיהם של אומות‬ ‫מכוונים למקום אחד‪ .‬ובדברי המדרש‬ ‫בארץ את הכותל ואת קבר רחל ומערת‬ ‫ארץ ישראל‬ ‫העולם על האופן בו מנהל הבורא את‬ ‫מצאנו הסבר נפלא לאמירת הזמירות‬ ‫המכפלה‪ ,‬הכל אמת ויציב‪ ,‬ברם הרי הוספת‬ ‫כשהגיע הרב הקדוש רבי אברהם דוב‬ ‫עולמו‪ .‬ברחבי העולם כולו יושבים גויי‬ ‫בשעת הסעודה דווקא‪.‬‬ ‫כי גם האבנים שבארץ מרגליות הן‪ ,‬בעוד‬ ‫מאבריטש זיע”א‪ ,‬בעל ‘בת עין’‪ ,‬לימי הזקנה‪,‬‬ ‫הארצות ואוכלים ושותים ופוחזים‪ ,‬ובעת‬ ‫וכך משלו חכמינו ז”ל במדרש (שהש”ר ח‬ ‫שנוכחתי לראות כי האבנים הן אבנים ולא‬ ‫השתוקק לעזוב את ארץ העמים ולעלות‬ ‫אכילתם משמיעים הם דיבורי נבלה‬ ‫יג) על הפסוק (שיה”ש ח יג) ‘היושבת בגנים‬ ‫מרגליות‪.‬‬ ‫לארץ הקודש הסתפח בנחלת ה’‪ .‬מכשולים‬ ‫הגורמים צער למלך מלכי המלכים‪.‬‬ ‫חברים מקשיבים לקולך השמיעיני’‪:‬‬ ‫ענה המשולח לדבריו בקול תקיף‪ :‬רבי‪ ,‬אבל‬ ‫עצומים נערמו על דרכו‪ .‬לא קל היה לנטוש‬ ‫באותה שעה חושב הבורא להחריב את‬ ‫כרוז נשמע בכל ערי המדינה בהתרגשות‪:‬‬ ‫מי שזוכה וראוי לכך‪ ,‬כן רואה!‬ ‫רבנות בעיר מכובדת ופרנסה בהרחבה‬ ‫עולמו‪ ,‬והתורה הקדושה נכנסת ומלמדת‬ ‫”הוד מלכותו‪ ,‬מלכנו הרם והנישא‪ ,‬מזמין‬ ‫מיד קם הרב הקדוש מכסאו מבלי לומר‬ ‫וללכת לארץ ישראל באין מכיר ובאין מודע‪,‬‬ ‫סנגוריה ואומרת‪:‬‬ ‫את כל אזרחי המדינה לסעודה חגיגית‬ ‫מילה‪ ,‬נכנס לקיטונו הסמוך והסתגר בה‪.‬‬ ‫אבל החלטתו לקיים מצות ישוב ארץ ישראל‬ ‫”רבונו של עולם‪ ,‬עד שאתה מביט‬ ‫ומיוחדת שתתקים בארמונו בשבוע‬ ‫במשך שנה תמימה לא יצא מן החדר‪ ,‬לא‬ ‫בגופו היתה נחושה‪.‬‬ ‫באלו שמחרפים ומכעיסים לפניך‪ ,‬הבט‬ ‫הבא!”‬ ‫דיבר עם איש ולא בא בכל מגע עם כל בני‬ ‫והיה הצדיק מתכונן לנסיעה ואפוף כולו‬ ‫בבני ישראל עמך שמברכים ומשבחים‬ ‫בתאריך המיוחל‪ ,‬תכונה מיוחדת‬ ‫צפת הנדהמים‪ ,‬עסק בעבודתו הקדושה‬ ‫אוירא דארץ ישראל‪ ,‬סופר את הימים ואת‬ ‫ומקלסים לשמך הגדול בלימוד התורה‪,‬‬ ‫הורגשה בארמון‪ .‬מכל קצוות המדינה‬ ‫בהתבודדות ובפרישות והיה מנותק מעולם‬ ‫השעות לקראת יום הנסיעה הנכסף‪ ,‬אינו‬ ‫המשך בעמוד ג’‬ ‫המשך בעמוד ג’‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫שבת קודש‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫על התורה‬ ‫בעצמו ואומר דברי שבח ומזמור שיר לקדוש ברוך‬ ‫בזמירות ובתשבחות”‪.‬‬ ‫תפיליו לבדיקה‪ ,‬והן נמצאו‪,‬‬ ‫ומלואו‪ .‬איש לא ידע לפתור את‬ ‫הוא‪ ,‬לפיכך גם כל יצוריו יכולים לפאר ולברך אליו‬ ‫הרי לנו כי ההבדל המוסרי שבין אומות העולם לבני‬ ‫אכן‪ ,‬פסולות‪ .‬כאשר עשה‬ ‫התעלומה הגדולה מה קרה פה‪.‬‬ ‫יתברך‪.‬‬ ‫ישראל מתגלה ביתר שאת בעת הסעודה‪ ,‬ובאותה‬ ‫לו המעשה כנפיים בקרב‬ ‫בתום השנה סיים הצדיק את‬ ‫והאריך עוד בדרוש עמוק‪ ,‬אשר לימים נדפס‬ ‫שעה מתחדדת מעלתם של ישראל על פני הגויים‪,‬‬ ‫החסידים‪ ,‬ואלו החלו להרעיש‬ ‫התבודדותו‪ ,‬יצא את חדרו‬ ‫גם בספרו הקדוש ‘אוהב ישראל’ בדרוש לשבת‬ ‫אשר בשונה מהם שנהנים ופוחזים ‪ -‬בני ישראל‬ ‫עמו‪ ,‬הגיעו הדברים גם לאוזניו‬ ‫כשכולו צוהל וקורן אור‪ ,‬וצוה‬ ‫קודש‪ ,‬כי למעשה אין כל מצווה בעולם שנעשה‬ ‫אוכלים ושותים ומקלסים לבורא בדברי הלל ושבח‪.‬‬ ‫של רבינו‪ .‬נענה בביטול ואמר‪:‬‬ ‫להזמין קרואים רבים לסעודת‬ ‫בה התיקון בעולמות העליונים אם לא שתקדים‬ ‫וכעין זה מצאנו שאמרו חכמינו במסכת מגילה‬ ‫גם זה לי מופת!‪ ...‬הלא במפורש‬ ‫מצוה והמשולח בתוכם‪.‬‬ ‫ההתעוררות מלמטה מצד בני ישראל העושים‬ ‫(יב‪ ):‬שיום השבת מתאפיין בשוני הניכר בין ישראל‬ ‫נאמר (דברים כח י) ‘וראו כל עמי‬ ‫כשהופיע המשולח לפניו פנה‬ ‫אותה ומקיימים אותה‪ ,‬מלבד מצווה אחת היוצאת‬ ‫לאומות‪ :‬בעוד ישראל אוכלים ושותים ופותחים‬ ‫הארץ כי שם ה’ נקרא עליך’‪,‬‬ ‫אליו הרבי ואמר ברגש רב‪:‬‬ ‫מן הכלל‪ ,‬היא מצוות השבת אשר בה נעשה התיקון‬ ‫פיהם בדברי תורה‪ ,‬בשירות ובתשבחות‪ ,‬אומות‬ ‫ודרשו על כך בגמרא (ברכות‬ ‫נכון‪ ,‬נכון‪ ,‬האבנים הן מרגליות!‬ ‫והיחוד בעולמות העליונים מעצמותו יתברך בלי‬ ‫העולם אוכלים ושותים ופותחים פיהם בדברי‬ ‫ו‪ ).‬אלו תפילין שבראש‪ ,‬הרי‬ ‫האבנים הן מרגליות!‬ ‫שום עזר וסיוע מלמטה‪.‬‬ ‫תפלות‪.‬‬ ‫לנו מפורש שאפילו עם הארץ‬ ‫ולהפצרת איש אמוניו החסיד‬ ‫רמז לדבר יש בכך שמצות השבת שנצטוו בה‬ ‫טבע העולם הוא‪ ,‬שהאכילה והשתיה מגבירות‬ ‫מסוגל לראות ולהבחין‪ ,‬אם‬ ‫ר’ פישל ברנשטיין‪ ,‬הבהיר‬ ‫בני ישראל ‪ -‬עיקר קיומה ב’שב ואל תעשה’‪,‬‬ ‫בקרבו של אדם את בחינתו החמרית וגורמות לו‬ ‫התפילין כשרות או לא‪.‬‬ ‫לנוכחים את כל הפרשה‬ ‫כמו שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת‬ ‫לזחיחות הדעת המביאתו פעמים לדיבורי הבל‬ ‫כאשר סופר לו פעם‬ ‫באמרו‪ :‬מעודי לא הסכנתי‬ ‫ותולדותיהן‪ ,‬אשר כל קיומן אינו בפעולה ובעשייה‬ ‫ורעות רוח‪ .‬אך בני ישראל לא כן המה‪ ,‬רק מתעלים‬ ‫בהתפעלות‪ ,‬על אחד מבני‬ ‫לשמוע איש מדבר אלי‬ ‫כי אם דווקא בשביתה ממלאכה‪.‬‬ ‫ומתרוממים בעת סעודתם ומשבחים ומברכים למי‬ ‫המשפחה‪ ,‬אשר שאל את‬ ‫בתקיפות כפי שהמשולח דיבר‬ ‫וזאת מפני שמצות השבת אינה צריכה לסיוע של‬ ‫שברא ויצר הכל והעניק להם מזון מידו הרחבה‪.‬‬ ‫תפיליו של ידיד‪ ,‬ובטרם הספיק‬ ‫ואמר לי שמי שזוכה רואה‪.‬‬ ‫עשייה מהעולמות התחתונים‪ ,‬וכל התיקונים בה‬ ‫ויש להעמיק עוד בדבר‪:‬‬ ‫להניחן‪ ,‬החזירן לבעליהן והאיץ‬ ‫הבנתי איפוא כי מן השמים‬ ‫נעשים מעצמם בכוח עליון‪.‬‬ ‫האכילה והשתיה מרחיבות את לבבו של העוסק‬ ‫בו למסור את התפילין לבדיקה‪,‬‬ ‫שמו דברים בפיו להוכיחני‬ ‫לולא כך‪ ,‬לא היו הבריות יכולים לשבח ליוצרם‬ ‫בהן‪ ,‬ומתוך כך דעתו טובה עליו ויכול הוא להשכיל‬ ‫והן אכן נמצאו פסולות‪ .‬גם‬ ‫כי טרם הגעתי לשלימות כדי‬ ‫על מתנת השבת‪ ,‬כי אילו הוזקקה השבת למעשי‬ ‫ולהבין בעניינים אשר אינו משיגם בכל זמן אחר‪.‬‬ ‫כאן‪ ,‬הביט בו רבינו במספר‬ ‫שאוכל להשיג הרגשה כזו‬ ‫התחתונים‪ ,‬הלא מי יאמר זיכיתי ליבי וטהרתי‬ ‫בעת זו בה דעת האדם מבוסמת עליו‪ ,‬יכול הוא‬ ‫בתמהון‪ ,‬ולא הבין כלל‪ ,‬מה‬ ‫בארץ ישראל‪ ,‬והסתגרתי לכן‬ ‫מחטאתי ופעלתי בעצמי ככל הראוי לקדושת‬ ‫לבוא לידי מדרגות עליונות אותן אינו יכול להשיג‬ ‫החידוש בדבר‪ ,‬והתפעלות זו‬ ‫במשך שנה תמימה להזדכך‬ ‫השבת?‬ ‫בכל זמן אחר‪ .‬זהו זמן נעלה ביותר בו נפתחים‬ ‫על שם מה‪.‬‬ ‫ולהתקדש בקדושה עילאית‪.‬‬ ‫אלא רק מפני שיום השביעי עצמו משבח ואומר‪,‬‬ ‫לפני האדם אוצרות בלומים של שפע רוחני ואורות‬ ‫כתב הרב הקדוש בעל ה’אמרי‬ ‫עד שזכיתי היום לראות כי‬ ‫ונעשים כל התיקונים בעולמות העליונים מעצמם‪,‬‬ ‫עליונים‪ ,‬וכל בר דעת הרוצה ליטול יבוא ויטול‬ ‫נועם’ זיע”א (פרשת תצוה)‪ :‬לבאר‬ ‫אכן אפילו האבנים הפשוטות‬ ‫על כן גם כאשר לא השיג האדם מדרגה עליונה‬ ‫ויקנה לעצמו קנין נצח בשעה זו‪.‬‬ ‫נוסח של ‘לעולם יהא אדם ירא‬ ‫שבארץ ישראל מרגליות הן‪,‬‬ ‫יכול אף הוא לכלול עצמו בקדושת השבת‪,‬‬ ‫אלא שאומות העולם מנצלים את הרחבת דעתם‬ ‫שמים בסתר ובגלוי’‪ ,‬ולכאורה‬ ‫ככתוב (ישעיה נד יב) ‘והיה כדכד‬ ‫ולהתייחד בעצמותו יתברך‪.‬‬ ‫עבור דברים שפלים ומגונים מן הדיוטה התחתונה‪,‬‬ ‫הלא כתוב (מיכה ו ח) ‘והצנע‬ ‫שמשותיך ושערייך לאבני‬ ‫זהו שאמרו שמכיון שיום השביעי משבח ואומר‪,‬‬ ‫ועוסקים בדברי הבאי‪ ,‬ואילו בני ישראל מנצלים‬ ‫לכת עם אלקיך’‪ .‬אך הענין‪,‬‬ ‫אקדח’‪.‬‬ ‫לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו‪.‬‬ ‫אותה כדי להתעמק במושכלות ולשורר לפני‬ ‫שבאמת עיקר העבדות צריכה‬ ‫‪‬‬ ‫והן הן דברי הפלא אשר הביאו רבותינו בעלי‬ ‫הבורא שיר חדש בנעימה ובזמרה‪.‬‬ ‫להיות בהסתר מכל בני אדם‪,‬‬ ‫על הפסוק (ויקרא יט כג)‪‘ :‬וכי‬ ‫התוספות (סנהדרין לז‪ :‬ד”ה מכנף) בשמם של רבותינו‬ ‫לכן נתקנו אותן זמירות קדושות לשוררן בעת‬ ‫אמנם היראה צריכה כל כך‬ ‫תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ‬ ‫הגאונים (תשובת הגאונים)‪ ,‬שאין בני ארץ ישראל‬ ‫הסעודות דווקא‪ ,‬כדי שיאמרו בשעה בה שוררת‬ ‫להיות בוערת בתוך לבו עד‬ ‫מאכל וערלתם ערלתו את פריו‬ ‫אומרים קדושה אלא בשבת‪ ,‬שהרי לגבי מלאכי‬ ‫הרחבת הדעת‪ ,‬ולעת שכזאת יכול האדם להשיג‬ ‫אשר ממילא ניכר על פניו‪,‬‬ ‫שלש שנים יהיה לכם ערלים‬ ‫מעלה כתוב (ישעיה ו ב) ‘שש כנפים לאחד’‪ ,‬וכל כנף‬ ‫ולהבין מקצת מצפונותיהן ורזיהן הגבוהים‪ ,‬ולהביט‬ ‫וברוב עוז תפרוץ חוצה שלא‬ ‫לא יאכל’‪ ,‬מפרש רבנו ה’אור‬ ‫אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול‪.‬‬ ‫תמונת ה’ החבויה בהן‪.‬‬ ‫ברצון האדם כלל‪ ,‬יען שלבו‬ ‫החיים’ הקדוש זיע”א‪ ,‬שהכוונה‬ ‫וכשמגיע יום השבת אומרים המלאכים לפני‬ ‫מלא כל גדותיו‪ ,‬ואין באפשרי‬ ‫המקום‪“ :‬רבונו של עולם‪ ,‬אין לנו עוד כנף לשורר‬ ‫משבח ואומר‬ ‫להחזיק עצמו בהסתר‪ .‬וכמו‬ ‫בביאת ארץ ישראל היא בכוונה‬ ‫מפליג היה הרב הקדוש רבי יצחק מאיר מגור זי”ע‬ ‫רוחנית בלבד ולא להנאת הגוף‬ ‫בו לפניך”‪.‬‬ ‫שנאמר (דברים כח י) ‘וראו כל‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫בעל ‘חידושי הרי”ם’ בשבח חידושי תורתו של הרב‬ ‫והקדוש ברוך הוא משיב להם‪“ :‬יש לי עוד כנף אחד‬ ‫עמי הארץ כי שם ה’ נקרא‬ ‫עוד פרש רבנו ה’אור החיים’‬ ‫הקדוש רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא זי”ע‬ ‫שאומר לפני שירה‪ ,‬הם בני ישראל‪ ,‬שנאמר (שם כד‬ ‫בעל ‘אוהב ישראל’‪.‬‬ ‫עליך’‪ .‬ולזה מעשה הצדיקים‬ ‫הקדוש זיע”א‪ ,‬על הפסוק‬ ‫טז)‪‘ :‬מכנף הארץ זמירות שמענו’”‪.‬‬ ‫ותנועותיהם נושאים חן בעיני‬ ‫(דברים כו יז)‪‘ :‬את ה’ האמרת‬ ‫מרגלית טובה שגורה היתה בפיו מחידושיו‪ ,‬אותה‬ ‫כל‪ ,‬וכמו שאמרו חכמינו ז”ל‬ ‫כתב על כך רבנו יצחק מווינה בעל ‘אור זרוע’ (הל’‬ ‫היום להיות לך לאלהים וללכת‬ ‫שמע בשמחת הנישואין המפורסמת אשר קנתה את‬ ‫שבת סי’ מב אות ד)‪ ,‬שמסבה זו תיקנו רבותינו לומר‬ ‫(סוכה מט‪ ):‬כי מי שיש בו חן‬ ‫בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו‬ ‫שמה ‘החתונה הגדולה באוסטילה’‪ ,‬ובה פתח פיו‬ ‫בסדר התפילה מזמורים ופיוטים לכבוד השבת‪ ,‬לפי‬ ‫בידוע שיש בו יראת שמים‪.‬‬ ‫ומשפטיו ולשמוע בקולו’‪,‬‬ ‫בחכמה והוציא אור תעלומה במהות השירה של‬ ‫שלא בחר הבורא ביום השבת לשמוע את שבחם‬ ‫וניכר על פניהם מה שיש‬ ‫שהוא לפי מעלת ארץ ישראל‪,‬‬ ‫יום השבת‪.‬‬ ‫של מלאכי השרת כי אם את שבחם של ישראל‪.‬‬ ‫בתוכם פנימיות לבבם הטהור‪.‬‬ ‫זה לשונו‪ :‬אמרו ‘היום’ יתבאר‬ ‫והיה ה’חידושי הרי”ם’ מפטיר אחר הדברים‪ ,‬כי‬ ‫וזהו ‘בסתר ובגלוי’‪ ,‬אשר כל‬ ‫וזהו פרוש הכתוב‪( :‬דברים כו יז‪-‬יח) ‘את ה’ האמרת‬ ‫מתיקותם עמדה בפיו עוד חמשת רבעי שנה לאחר‬ ‫על דרך אמרם ז”ל (כתובות קי‪):‬‬ ‫היום‪ ...‬וה’ האמירך היום’‪ ,‬שעל ידי שכלל ישראל‬ ‫כך צריך להיות מעשיך בטוב‪,‬‬ ‫כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי‬ ‫שנאמרו‪.‬‬ ‫שאף שאתה עושה כל מעשיך‬ ‫האמיר ושיבח את הבורא ‘היום’‪ ,‬הוא יום המיוחד‬ ‫שאין לו אלוה‪ ,‬עד כאן‪ ,‬והוא‬ ‫שבת קודש‪ ,‬גם הבורא האמירך היום וחפץ בשבחך‬ ‫פתח הרב מאפטא ואמר‪:‬‬ ‫בסתר‪ ,‬עם כל זאת יתגלו לחוץ‬ ‫במטבע שטבעו חכמים בנוסח התפילה של יום‬ ‫אמרו ‘את ה’ האמרת היום’‪,‬‬ ‫יותר משל מלאכי השרת‪.‬‬ ‫וידעו הכל כי ה’ אתך‪.‬‬ ‫דווקא‪ ,‬פרוש‪ ,‬כיוון שהיו בארץ‬ ‫והבאור בזה‪ ,‬כי רצה בורא העולם לזכות את ישראל‬ ‫השבת אנו אומרים‪‘ :‬זה שיר שבח של יום השביעי‬ ‫הקדושים‬ ‫בספרים‬ ‫והנה‬ ‫שבו שבת אל מכל מלאכתו‪ ,‬ויום השביעי משבח‬ ‫המקודשת‪ ,‬והגם שעדין היו‬ ‫ונתן להם את מצוות השבת המיוחדת‪ ,‬בכך שאין‬ ‫נקרא זאת בשם אור פנימי‬ ‫בארץ סיחון ועוג עם כל זה‬ ‫היא צריכה להתעוררות מעשיהם‪ ,‬ומשכך אין לה‬ ‫ואומר מזמור שיר ליום השבת‪ ,‬טוב להודות לה’‪.‬‬ ‫ואור מקיף‪ .‬וכמו שאומרים‬ ‫לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו‪ ,‬שבח יקר‬ ‫כבר כתבנו שהיא מקודשת‬ ‫דמיון לשאר המצוות שבהן נבחן אדם לפי מעשיו‬ ‫המושלים‪ ,‬למשל כששופכין‬ ‫כיוון שנכבשה כיבוש רבים על‬ ‫והכנתו אל המצוה‪ ,‬ועל כן כל נפשות ישראל בצל‬ ‫וגדולה וכבוד יתנו לאל מלך יוצר כל’‪.‬‬ ‫משקה בתוך כלי‪ ,‬והמשקה הוא‬ ‫ולשון חכמים צריכה תלמוד‪:‬‬ ‫פי נביא‪.‬‬ ‫כנפיה יחסיון בלי יוצא מן הכלל‪ ,‬וכל עדת ישראל‬ ‫מרובה שאין בכח הכלי לקבל‪,‬‬ ‫הרי המילה ‘לפיכך’ באה תמיד כנתינת טעם לדבר‪.‬‬ ‫ומעתה אין מקומה נחשב חוצה‬ ‫יעשו אותה‪.‬‬ ‫יוצא המותר על דופני הכלי‪,‬‬ ‫ומה הוא כאן שאמרו כי מפני ש’זה שיר שבח של‬ ‫לארץ‪ ,‬ולזה האמירו ה’ להיות‬ ‫בכך נבין מדוע במשך כל ימות השבוע משוררים‬ ‫ומקיף דופני הכלי מכל צד‪,‬‬ ‫להם לאלהים‪ ,‬והוא אמרו‬ ‫המלאכים והשרפים לפני אדון כל עולמים‪ ,‬כי אצל‬ ‫יום השביעי ויום השביעי משבח ואומר’ ‪‘ -‬לפיכך‬ ‫ומי שרואה המשקה טופח על‬ ‫יפארו ויברכו לאל כל יצוריו’? במה תלויים הדברים‬ ‫‘להיות לך לאלהים’‪.‬‬ ‫בני ישראל אין הכל מגיעים למדרגת קיום המצוות‬ ‫דופני הכלי‪ ,‬יודע בוודאי מה‬ ‫בשלמות הרצויה ביותר‪ ,‬לפי שאין צדיק בארץ אשר‬ ‫ועומדים עד שנאמר כי מחמת זה הוא שבאו לזה?‬ ‫בתוכו‪ .‬כן כשהקב”ה משפיע‬ ‫וראו כל עמי הארץ‬ ‫יעשה טוב ולא יחטא‪ ,‬ורק המלאכים שנקיים מכל‬ ‫אלא פירש הרבי מאפטא וגילה מכבשונו של עולם‪:‬‬ ‫אורות בלב האדם‪ ,‬ויראת‬ ‫פעם פנה הרבי בעל ה’לב‬ ‫חטא ופנייה יכולים ליתן שיר ושבח לבורא‪.‬‬ ‫מצד עצמו יש לתמוה‪ ,‬כיצד יתכן שיהיה כוח ועוז‬ ‫שמים בוער בקרבו כל כך עד‬ ‫שמחה’ מגור זיע”א אל בחור‬ ‫אמנם ביום שבת קודש‪ ,‬שבו השבת עצמה מביאה‬ ‫לשום יצור נברא שבעולם להרהיב בנפשו וליתן‬ ‫שאין בכחו להסתיר‪ ,‬וצריך‬ ‫כבן חמש עשרה ושאלו‪ :‬אם‬ ‫את התיקון השלם ואין צורך בה להתעוררות‬ ‫שבח והודיה להשם יתברך‪ ,‬וכי מה הם ומה חייהם‬ ‫להתגלות על פני האדם‪ ,‬וניכר‬ ‫הגיע למצוות ואם הינו מניח‬ ‫מעשינו‪ ,‬ראויים אף כל בני ישראל לפאר ולשבח‬ ‫לעמוד בפני מלך מלכי המלכים ולשבחו?!‬ ‫בהכרת פניו תוכן לבבו‪ ,‬נקרא‬ ‫כבר תפילין‪.‬‬ ‫לבורא כל עולמים‪.‬‬ ‫אלא מפני שיום השביעי‪ ,‬הוא שבת קודש‪ ,‬משבח‬ ‫זאת בשם פנימי ומקיף‪.‬‬ ‫הלה‪ ,‬מיהר למסור את‬ ‫תפילה‬ ‫פנינים ומרגליות בעניני‬ ‫עבודה שבלב זו תפילה‬ ‫צעדיו‪ ,‬פנה היהודי אל בין החורשות‪,‬‬ ‫משם צעד דרך שביל צר היוצא אל יער‬ ‫העיר אוסטראה‪ ,‬עיר ואם בישראל‪ ,‬בה‬ ‫התגוררו גדולי עולם וענקי הרוח של עם‬ ‫בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקום‬ ‫האחרון שנותר לנו לפליטה בגלות‪,‬‬ ‫לא תניף עליהם ברזל‬ ‫מוסר השכל נוקב על הזהירות מדיבור‬ ‫עבות‪ .‬צלו נבלע בין הגזעים‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬ובראשם רבנו המהרש״א זי”ע‪,‬‬ ‫כמקום מקודש שיש בו השראת השכינה‪.‬‬ ‫בשעת התפילה‪ ,‬כתב הגאון הקדוש רבי‬ ‫לבם של שני המתגנבים בעקבותיו נפל‬ ‫היתה שוממה מעובר ושב‪.‬‬ ‫כבר קרוב לאלפים שנה שאנו מצויים‬ ‫יעקב אביחצירא זי”ע בעל ‘אביר יעקב’‬ ‫בקרבם – מי יודע לאן מוליך סודו? שמא‬ ‫אימה ופחד שלטו ברחובותיה‪ ,‬בעקבות‬ ‫בגלות‪ ,‬אין לנו את בית המקדש שחרב‬ ‫בספרו ‘פיתוחי חותם’ על הפסוק (דברים‬ ‫חבר הוא בכת שודדים? אולי באישון‬ ‫מגפה קשה אשר פרצה לפתע‪ ,‬וכמעט‬ ‫בעוונותינו‪ ,‬אולם יש לעם ישראל נחמה‬ ‫כז ה) ‘ובנית שם מזבח לה’ אלהיך‪ ,‬מזבח‬ ‫לילה הוא יוצא לרקום רעה? חרדה אחזה‬ ‫שלא פסחה על שום משפחה‪ .‬היו בתי‬ ‫מועטה בכניסה לבתי הכנסת ובתי‬ ‫אבנים‪ ,‬לא תניף עליהם ברזל’‪.‬‬ ‫בהם‪ ,‬והשניים שבו על עקבותיהם‪.‬‬ ‫אב שיום אחד היו מכניסים את בניהם‬ ‫המדרש‪ ,‬שאמנם אינם בית המקדש‬ ‫יש להישמר ולהיזהר שלא לדבר בשעת‬ ‫בבוקר‪ ,‬נכנסו חרדים ונרגשים לפני רב‬ ‫לחופה ולמצות‪ ,‬וביום שלמחרת קברו‬ ‫ממש‪ ,‬אבל הם ‘מקדש מעט’‪ .‬וכמו כן יש‬ ‫התפילה‪ ,‬לפי שאותיות התפילה נקראות‬ ‫העיר‪ ,‬אשר הדאגה נכרה היטב מבין ריסי‬ ‫חללים בזה אחר זה‪ ,‬רחמנא לצלן‪.‬‬ ‫לנו בכל דור ודור את ‘בית רבנו שבבבל’‪,‬‬ ‫‘אבנים’‪ ,‬מפני שעל ידן נבנים עולמות‬ ‫עיניו‪ .‬ספרו השניים את כל אשר ראו –‬ ‫הציבור עמד נבוך ונפחד‪ ,‬הרים עיניו‬ ‫זהו מקום משכנם של צדיקי הדור‪ ,‬אשר‬ ‫עליונים באמצעות דיבור האדם בתפילה‬ ‫היער‪ ,‬הצעידה‪ ,‬ההעלמות‪.‬‬ ‫למרום ושאל‪ :‬על מה עשה ה׳ ככה לארץ‬ ‫גם שם יש השראת השכינה‪.‬‬ ‫והמילים שהוא מוציא מפיו‪.‬‬ ‫“מי יודע מה מעשיו בתוך היער האפל?”‬ ‫ולעם קדוש זה?‬ ‫על מה עשה ה’ ככה?‬ ‫וזהו שנאמר ‘מזבח אבנים’‪ ,‬הן האותיות‬ ‫סיימו את עדותם‪“ .‬יתכן כי הוא זה אשר‬ ‫בעת צרה וצוקה כזו התכנסו רבני העיר‬ ‫אך הנה‪ ,‬לפני שנים בודדות‪ ,‬בשנת‬ ‫הנקראות אבנים‪ ,‬כאמור‪ ,‬שעל ידי‬ ‫גרם לכך שתבוא עלינו המגפה הנוראה”‪.‬‬ ‫ובית הדין הגדול בראשות רב העיר‪ ,‬אדם‬ ‫תש”פ קרה מאורע מרעיש ביותר‪ :‬בתי‬ ‫האותיות שאתה מוציא בשפתיך אתה‬ ‫ענה להם הרב‪ ,‬ועיניו מפיקות תבונה‪:‬‬ ‫גדול וקדוש וירא שמים‪ ,‬צאצא לגאוני‬ ‫הכנסת ובתי המדרש הגדולים בעולם –‬ ‫בונה למעלה היכלות עליונים‪.‬‬ ‫“אכן‪ ,‬רבותי‪ ,‬דבר מה לא ברור עולה‬ ‫עולם וגאון מופלג בזכות עצמו‪ .‬יחדו‬ ‫היו סגורים ושוממים‪ ,‬ירחם ה’‪ .‬מקומות‬ ‫טכסו עצה‪ ,‬עד אשר קבלו החלטה –‬ ‫רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד שלא‬ ‫מסיפורכם‪ ,‬ויש כאן מקום לבדיקה‬ ‫תפילה ולימוד של עשרות אלפי אנשים‪,‬‬ ‫לערוך יום צום וזעקה‪.‬‬ ‫תפסק בהם בשיחה‪ ,‬וזו הכוונה ‘לא תניף‬ ‫מעמיקה‪ .‬אך מכיוון שלא ראיתם במו‬ ‫שקול תורה נשמע בהם ברמה באופן‬ ‫תיכף ומיד נפוצה ההודעה בין בתי‬ ‫עליהם ברזל’‪ ,‬שהרי נמצאת בונה מצד‬ ‫עיניכם מה עושה האיש באמת בין‬ ‫שלא נשמע כמותו מעולם‪ ,‬ובהיקפים‬ ‫הכנסת ובחצרות הבתים‪ ,‬על גזירת יום‬ ‫זה‪ ,‬וסותר מצד זה‪.‬‬ ‫אילנות היער‪ ,‬והרי לא ניתן להעמיד‬ ‫בלתי נתפסים היו סגורים לחלוטין‪ .‬גם‬ ‫משפט על השערה ודמיון‪ ,‬שהרי אין לו‬ ‫תפילה מתוך תענית‪ .‬גדולים וקטנים‪,‬‬ ‫בתי הכנסת הקהילתיים והשכונתיים‬ ‫והוסיף רמז נאה‪ ,‬כי ‘ברזל’ עולה מניינו‬ ‫לדיין אלא מה שעיניו רואות – לא אוכל‬ ‫נשים וטף‪ ,‬יפקדו את היכלי התפילה‪,‬‬ ‫חדלו מפעילותם‪ ,‬ויהודים נאלצו‬ ‫בגימטריה עם הכולל כמספר תבת ‘פסק’‪.‬‬ ‫להכריע לכאן או לכאן‪ ,‬עד אשר יראו‬ ‫ובלב נשבר יאמרו‪‘ :‬נחפשה דרכינו‬ ‫להתפלל ברחובות העיר‪.‬‬ ‫להורות‪ ,‬שאם פסק אדם את התפילה‬ ‫הדברים בבהירות”‪.‬‬ ‫ונחקרה ונשובה עד ה׳’‪.‬‬ ‫כדי לדבר דברי חולין‪ ,‬עבר על ‘לא תניף‬ ‫אפילו ציונו הקדוש של רבי שמעון בר‬ ‫אל קולות התחנונים והבכיות‪ ,‬התווספה‬ ‫עליהם ברזל’‪ ,‬ובזה סתר כל מה שבנה‪.‬‬ ‫“לכן‪ ,‬בלילה הבא”‪ ,‬כך ציווה‪“ ,‬תעמדו‬ ‫יוחאי נסגר! הרי זו גזירה נוראה ואיומה‪,‬‬ ‫שוב על המשמר סמוך לדלתו‪ ,‬וכאשר‬ ‫ההכרזה‪ :‬כל מי שיודע בלבבו על דבר‬ ‫שהיכלי הצדיקים סגורים ואין ליהודי‬ ‫ומה נאה עדותו של הגאון רבי בן ציון‬ ‫תבחינו באור נדלק בביתו‪ ,‬סימן הוא‬ ‫קלקול‪ ,‬רמז חטא או מעשה עוון שנסתר‬ ‫היכן לשפוך את ליבו‪.‬‬ ‫מוצפי שליט”א‪ ,‬שזכה בימי חרפו כמה‬ ‫כי הוא נכון לצאת לדרכו‪ ,‬ותכף תבואו‬ ‫מעיני הקהל – יקום ויבוא אל בית הדין‪,‬‬ ‫פעמים לקבל פני נינו של ה’אביר‬ ‫באותה עת הושלכנו כביכול מה’מקדש‬ ‫ותזעיקוני‪ ,‬ואבוא גם אני לראות ולהבין‬ ‫יאמר ולא יכחד‪ ,‬למען תוסר המכה‪,‬‬ ‫מעט’ שהיה לנו‪ ,‬ובו היינו יכולים לקיים‬ ‫יעקב’‪ ,‬הלא הוא הרב הקדוש רבי מאיר‬ ‫מה פשר הדבר אשר הוא עושה”‪.‬‬ ‫ויעמוד העם נקי לפני בוראו‪.‬‬ ‫את מאמר הפסוק (הושע יד ג) ‘ונשלמה‬ ‫אביחצירא זי”ע‪:‬‬ ‫וכך היה‪ .‬הלילה ירד שוב‪ ,‬קרירות של‬ ‫בתוך ההמון שסער בין בתי הכנסת ובין‬ ‫פרים שפתינו’‪ ,‬ולהשלים את חסרון‬ ‫“נכנסתי עמו לבית הכנסת באשדוד‪,‬‬ ‫סתו עטפה את סמטאות אוסטראה‪,‬‬ ‫סמטאות העיר‪ ,‬נישאה לחישה מפה‬ ‫הקרבנות בימינו על ידי תפילה בשפתינו‪.‬‬ ‫ונפעמתי מגודל יראתו וזהירותו בכבוד‬ ‫והעוקבים עמדו בצל הבקתה הדלה‪,‬‬ ‫לאוזן‪ ,‬על יהודי אחד‪ ,‬שפל קומה ופניו‬ ‫אם בעבר היינו אומרים לאחר פרשת‬ ‫בית הכנסת‪ ,‬ממורא המקדש ומכוונותיו‬ ‫עיניהם קבועות באותו חלון בודד‪.‬‬ ‫קמוטות‪ ,‬שמעולם לא נראה מתפלל עם‬ ‫התמיד‪ ,‬אותה קוראים בתפילת שחרית‬ ‫בתפילה‪.‬‬ ‫לפתע ריצד אור בחשכה שבפנים – הנר‬ ‫הציבור‪.‬‬ ‫ומנחה‪‘ :‬יהי רצון מלפניך‪ ...‬שתהא אמירה‬ ‫הוא ישב וקרא עמי פתיחת אליהו ז”ל‬ ‫הודלק! ללא שהיות רצו האנשים אל בית‬ ‫בימים רגילים איש לא שם אליו לב‪ ,‬אולי‬ ‫זו חשובה ומקובלת ומרוצה לפניך כאילו‬ ‫מילה במילה‪ ,‬כשהוא מטעים כל משפט‬ ‫הרב‪ ,‬דפקו קלות והעירוהו‪ ,‬ועד מהרה‬ ‫סברו שדרכו אחרת‪ ,‬אולי חשבו שמנין‬ ‫הקרבנו קרבן התמיד במועדו ובמקומו‬ ‫וכל ענין ומנענע בידיו ובראשו על פי‬ ‫הצטרף אליהם‪ ,‬כשבלבו תחושה נסתרת‬ ‫אחר הוא מוצא לעצמו‪ .‬אך בימים נוראים‬ ‫וכהלכתו’‪ ,‬והייתה נחשבת לנו האמירה‬ ‫המשמעות‪ ,‬פניו בוערות כגחלי אש‪,‬‬ ‫כי הפעם תתגלה האמת לאמיתה‪.‬‬ ‫אלו‪ ,‬כשכל העיר זועקת בתחנונים‪ ,‬עיני‬ ‫במקדש מעט כאילו הבאנו קרבן בבית‬ ‫וכולו שלהבת י‪-‬ה ושבח לא‪-‬ל עליון נורא‬ ‫יצא אותו יהודי מן הבקתה‪ ,‬צעדיו הובילו‬ ‫הכל פנו אליו – מי הוא זה ואי זה הוא‬ ‫המקדש – בתקופת הסגר גם את זה‬ ‫ואיום”‪.‬‬ ‫אותו אל שביל היער‪ ,‬והרב ושני אנשי‬ ‫שלא נכנס לשערי היכל ה׳?‬ ‫איבדנו‪.‬‬ ‫השראת השכינה בימינו‬ ‫העיר אחריו‪ ,‬מתרחקים ככל אשר נצרך‬ ‫בלבבות התעורר חשד‪ :‬מי יודע? אולי‬ ‫נראה כי הקדוש ברוך הוא הראה לנו‬ ‫בית המקדש‪ ,‬הבית הגדול והקדוש אשר‬ ‫כדי שלא ירגיש בהם‪ ,‬אך קרובים מספיק‬ ‫בשלו הסער הזה? שמא מעשיו אינם‬ ‫בכך כביכול מסר נורא‪‘ :‬למה לי רוב‬ ‫אליו היו נשואות עיניהם של בני ישראל‬ ‫על מנת שיוכלו לראות מה הם מעשיו‪.‬‬ ‫נקיים? שני יהודים מהקהילה‪ ,‬אנשים‬ ‫זבחיכם?!’ (ישעיה א יא)‪ .‬כביכול הוא אינו‬ ‫בשעה שעמד בתפארתו‪ ,‬היה מקום‬ ‫פסע האיש אל תוך היער‪ ,‬ענפי העצים‬ ‫פשוטים ויראי שמיים‪ ,‬שבלבם בערה אש‬ ‫חפץ חלילה בתפילותינו בבתי הכנסת‪.‬‬ ‫להשראת השכינה‪ ,‬מקום שבו חש כל‬ ‫סגרו עליו בדממה‪ ,‬ולפתע עצר סמוך‬ ‫של קדושה ודאגה לקהילה‪ ,‬עשו מעשה‬ ‫הרי המחשבה על כך מעוררת פחד נורא‬ ‫יהודי בקדושה האופפת אותו‪ ,‬וניסים‬ ‫לגזע עץ עתיק‪ .‬שם התיישב על הארץ‪,‬‬ ‫והחליטו לעקוב אחריו‪.‬‬ ‫ואיום!‬ ‫גלויים היו נגלים בו‪.‬‬ ‫הניח מצחו על ברכיו‪ ,‬ובקול חנוק התחיל‬ ‫אותו אדם התגורר בבקתה דלה בפאתי‬ ‫ולכאורה‪ ,‬לא מובן מדוע נגזר עלינו כך‪,‬‬ ‫גם בימינו‪ ,‬כשאנו בגלות ואין בית‬ ‫לומר פסוקי קינה – תיקון חצות‪.‬‬ ‫העיר‪ ,‬ולפרנסתו לא עשה שום דבר‬ ‫הרי בדורנו יש ריבוי תורה וקדושה בעם‬ ‫המקדש קיים‪ ,‬עדיין יש עמנו מקום‬ ‫קולו רעד‪ ,‬וצלילי בכיו פילחו את השקט‪.‬‬ ‫מיוחד‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬וכפי שנוכחנו לראות בתקופה‬ ‫מקודש שהוא מעין בית המקדש‪.‬‬ ‫העוקבים עמדו המומים – זה האיש אשר‬ ‫מנין אם‪-‬כן הוא מתפרנס‪ ,‬שמא מדבר‬ ‫שקדמה לגזירת הסגר בעת מגפת‬ ‫נאמר בספר יחזקאל (יא טז) ‘לכן אמר כה‬ ‫דימוהו לעובר עבירה בסתר‪ ,‬יושב עתה‬ ‫מה לא כשר? ‪...‬‬ ‫ה’קורונה’ – כאשר התקיימו סיומי הש”ס‬ ‫אמר ה’ אלקים‪ ,‬כי הרחקתים בגוים וכי‬ ‫כאיש אלקים קדוש‪ ,‬ומתייפח על גלות‬ ‫בימים הבאים היו שני זוגות עינים‬ ‫בכל בתי המדרש ברחבי הארץ והעולם‪.‬‬ ‫הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש‬ ‫השכינה‪.‬‬ ‫ולפתע אחזה רעדה את גוום‪.‬‬ ‫נעוצות בגבו‪ ,‬אך הללו לא העלו דבר‬ ‫הנסתר מאוסטרהא‬ ‫מעט בארצות אשר באו שם’‪.‬‬ ‫בחכתם‪.‬‬ ‫איננו יודעים חשבונות שמים‪ ,‬וכל אחד‬ ‫על המושג ‘מקדש מעט’ מצאנו בגמרא‬ ‫קול נוסף נשמע בין עצי היער‪ ,‬קול נעים‪,‬‬ ‫כעבור כמה ימים‪ ,‬שמו השניים לב‪ ,‬כי‬ ‫ואחד נדרש לעשות חשבון הנפש בינו‬ ‫(מגילה כט‪ ).‬כי אלו הם בתי כנסיות ובתי‬ ‫רך ועמוק‪ ,‬העונה אחריו ומקונן כנגדו‪.‬‬ ‫עם רדת הליל‪ ,‬שעה שהרקיע מחשיך‬ ‫ובין קונו‪ .‬אבל נוכל לקבל הבנה מועטה‬ ‫מדרשות שבבבל‪ ,‬שנותרו לפליטה גם‬ ‫ולחרדתם של הרב ושני המלווים‬ ‫וירח דק נתלה בשמים‪ ,‬הדלת החורקת‬ ‫כתשובה לשאלה במה עלינו להתחזק‪ ,‬מן‬ ‫בגלות‪ ,‬ועוד אמרו שם על הפסוק (תהלים‬ ‫הנחבאים בין העצים‪ ,‬איש לא נראה‪.‬‬ ‫נפתחת‪ ,‬והיהודי יוצא מן הבית בצעדים‬ ‫הסיפור הנשגב‪ ,‬אשר סיפר הגאון הצדיק‬ ‫צ א) ‘ה’ מעון אתה היית לנו’‪ ,‬כי אלו הם‬ ‫הביטו בינות הענפים‪ ,‬פקחו עיניהם‬ ‫חרישיים‪ ,‬כשצעיפו כרוך סביב צווארו‪.‬‬ ‫רבי דניאל פריש זצ”ל‪ ,‬מחבר הפרוש‬ ‫בתי כנסיות ובתי מדרשות‪ ,‬שהם מעונו‬ ‫לרווחה‪ ,‬אך מלבדם ומלבדו לא היה שם‬ ‫בלא לדעת ששני אברכים שומרים את‬ ‫‘מתוק מדבש’ על הזוהר הקדוש‪:‬‬ ‫ומשכנו של ה’ יתברך‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך מעמוד ג’‬ ‫תפילה‬ ‫נישואיו לא זכה להיפקד בפרי בטן‪ ,‬וכל‬ ‫אותו יום נחקק על לוח ליבם של תושבי‬ ‫רב כל כך‪ ,‬הורה להתחיל את התפילה‪.‬‬ ‫איש‪ ,‬לא צל ולא דמות‪.‬‬ ‫פעולותיו והשתדלויותיו עלו בתוהו‪ .‬ויהי‬ ‫המקום – והונצח לזכרון עולם על מודעה‬ ‫והנה‪ ,‬בעיצומה של התפילה‪ ,‬בעוד הכל‬ ‫כששב היהודי אל העיר‪ ,‬מלווה צעדיו‬ ‫כאשר כלו כל הקיצין‪ ,‬נכנס אל רבו ופרץ‬ ‫שנתלתה בבית הכנסת‪ ,‬שלא יעלה איש‬ ‫עטופים בטליתותיהם‪ ,‬נפתחה דלת בית‬ ‫בשרידי בכיו‪ ,‬עצרו אותו הרב ואנשיו‪,‬‬ ‫לפניו בדמעות שליש באומרו‪ ,‬כי אינו‬ ‫על דעתו להקל ראש בקדושת מקדש‬ ‫הכנסת‪ ,‬ואותו יהודי נכנס חרש – עטוף‬ ‫ובעינים רכות אך בהוראה ברורה שאל‬ ‫יכול לסבול עוד צער זה ללכת ערירי‪.‬‬ ‫מעט‪.‬‬ ‫בטלית ומעוטר בתפילין‪ ,‬פניו חיוורות‬ ‫אותו הרב‪“ :‬אמור נא‪ ,‬בני‪ ,‬מי הקול אשר‬ ‫נענה רבו ושאלו‪ :‬הרי באת אלי כי רבך‬ ‫כפי שפתחנו ואמרנו‪ ,‬לא מוטל עלינו‬ ‫ואור בוהק עליהן‪.‬‬ ‫ענה אחריך? מה סוד היער? מה סוד‬ ‫אני‪ ,‬אך אם אגלה לך שמו של צדיק אחד‬ ‫לחפש אחר סיבות נסתרות לאותה גזירה‬ ‫כמה מן המתפללים שהביטו בו – רעד‬ ‫דמעותיך? ומה טעם נמנע אתה מלבוא‬ ‫שכל ברכותיו מתקיימות‪ ,‬האם תלך אליו‬ ‫שנפלה עלינו‪ .‬אין כאן כמובן גם תוכחה‬ ‫חלף בהם‪ ,‬אימה אחזה בלבם‪ ,‬עד כי‬ ‫בין קהל המתפללים בבית הכנסת‪ ,‬להיות‬ ‫להתברך מפיו?‬ ‫לשום אדם מישראל‪ .‬אבל גם בלי לדעת‬ ‫נפלו ממקומם והתעלפו מרוב פחד‪.‬‬ ‫עמנו בלב אחד?”‬ ‫משהשיב האברך בחיוב‪ ,‬אמר לו הרבי‪:‬‬ ‫את סיבת הדבר‪ ,‬העובדה שבתי מקדש‬ ‫בתוך כל ההמולה והבהלה שהשתררה‬ ‫האיש‪ ,‬פניו נפולות ולבו דופק בחזקה‪,‬‬ ‫יש לנו הבטחה מצדיק אמת שאינו חי‬ ‫מעט נסגרו בתקופת התפשטות נגיף‬ ‫לפתע בבית הכנסת‪ ,‬עמד הרב נדהם‪.‬‬ ‫היסס‪ ,‬גמגם וניסה להסב מבט‪ ,‬כמתכחש‬ ‫עמנו בדור הזה אלא מדורות הקודמים‪.‬‬ ‫הקורונה – דברה בעד עצמה‪ .‬היא באה‬ ‫ומבקש להותיר בסוד את אשר בסתר‬ ‫לא הבין מה אירע‪ ,‬מה גרם למתפללים‬ ‫לעורר אותנו‪ ,‬את כל אחד ואחד מאיתנו‪,‬‬ ‫לבו‪.‬‬ ‫צדיק זה הוא בעל ה’תוספות יום טוב’‬ ‫ליפול כך‪ .‬והאיש עצמו? עמד בפינה‬ ‫לקבל קבלה טובה הנוגעת לקדושת בית‬ ‫אך הרב לא התכוון לוותר‪ .‬הוא פנה אליו‬ ‫שאמר שהשומר פיו ולשונו מלדבר בעת‬ ‫שקטה‪ ,‬מבטו אל ארון הקודש‪ ,‬כמי שכל‬ ‫מקדש מעט‪.‬‬ ‫בנחת ובתקיפות גם יחד‪“ :‬אני הוא רב‬ ‫התפילה יזכה לראות בנים חיים וקיימים‪,‬‬ ‫העולם סביבו איננו – רק הוא והבורא‪.‬‬ ‫ואף תיקן בזמן הגזירות בשנות ת”ח ת’’ט‬ ‫כל אחד נדרש אפוא לנהוג אחרת בבית‬ ‫העיר הזאת‪ ,‬ומכוח זה גוזר אנכי עליך‬ ‫לאחר תום התפילה‪ ,‬בעוד הציבור עודו‬ ‫להוסיף נוסח ‘מי שברך’ לאחר קריאת‬ ‫הכנסת ובבית המדרש‪ ,‬לשמור על‬ ‫בגזירת התורה‪ ,‬פתח פיך וגלה את סודך!‬ ‫עומד משתומם מן המאורע המוזר‬ ‫התורה בצפרא דשבתא למי ששומר‬ ‫כבוד המקום‪ ,‬ולזכור כי יש בו השראת‬ ‫ומלבד זאת‪ ,‬אמור לנו מדוע נמנע אתה‬ ‫שהתרחש לנגד עיניהם‪ ,‬פסע הרב‬ ‫השכינה‪ .‬על ידי כך נקיים את מאמר‬ ‫מלפקוד את בית הכנסת”‪.‬‬ ‫פיו ולשונו שלא לדבר בשעת התפילה‪,‬‬ ‫בצעדים שקולים לעבר האיש אשר הופיע‬ ‫הפסוק (תהלים נה טו) ‘בבית אלקים נהלך‬ ‫לאור הוראתו התקיפה של הרב‪ ,‬פתח‬ ‫שיזכה להתברך בהרבה ברכות‪ ,‬וביניהן‬ ‫לפתע בבית הכנסת‪ .‬עיניו העמוקות‬ ‫ברגש’‪.‬‬ ‫אותו יהודי את פיו וסיפר בקול חרישי‪,‬‬ ‫שיזכה לראות בנים חיים וקיימים‪.‬‬ ‫בחנו אותו בריכוז‪ ,‬וקולו נשמע נוקב‪:‬‬ ‫למותר לציין שהלה החליט שמהיום‬ ‫מסוגל לשיבה טובה‬ ‫“מלבד מה שעלי לקבל ממך מענה בענין‬ ‫עיניו מושפלות כמי שמוציא סוד יקר‬ ‫והלאה יהיה נזהר ונשמר לא לדבר‬ ‫מעשה נורא כתב הגאון רבי משה שטערן‬ ‫הגזירה שפקדה את עירנו‪ ,‬ומלבד שעלי‬ ‫מלבו‪“ :‬רבותי‪ ,‬אגיד לכם את כל האמת‪,‬‬ ‫בתפילה‪ .‬לימים העיד אותו אברך‪,‬‬ ‫זצ”ל גאב”ד דברצין בספרו שו”ת ‘באר‬ ‫להבין מפיך מדוע אינך נוהג להתפלל‬ ‫כי אין לי ברירה אחרת אחרי שגזר עלי‬ ‫שבחייו עשה כמה וכמה ‘טיפולים’‬ ‫משה’ (ח”ז סי’ קט)‪ ,‬שהוא בעצמו היה‬ ‫עמנו מדי יום – כעת התווספה לי שאלה‪.‬‬ ‫הרב‪.‬‬ ‫שונים וקשים‪ ,‬אך ‘טיפול’ זה היה הקשה‬ ‫עד לו‪ ,‬ובכל פעם שהיה נזכר בו היו‬ ‫אבקש שתבאר לי מה גרם לרבים ליפול‬ ‫זה כבר זמן ארוך שאני יושב בכל לילה‬ ‫שבכולם‪ .‬ואכן‪ ,‬לא בכדי מתאמץ היצר‬ ‫ארכובותיו נוקשות זו לזו‪:‬‬ ‫בעילפון עם כניסתך להיכל”‪.‬‬ ‫ומתאבל על חורבן בית המקדש‪ .‬כל‬ ‫הרע להכשיל את האדם בזה‪ ,‬כי הוא‬ ‫“פעם דרש אבי מורי הגאון רבי אברהם‬ ‫נעמד האיש על הבימה‪ ,‬פניו שלוים‬ ‫לילה אני קם לאחר חצות‪ ,‬יוצא ליער‪,‬‬ ‫מהדברים העומדים ברומו של עולם‪.‬‬ ‫שטערן זצ”ל אבד”ק נייהייזל‪ ,‬דרשה‬ ‫ועיניו עצומות רגע קל‪ ,‬וכשפקח אותן‪,‬‬ ‫מתיישב על האדמה הקרה ואומר סדר‬ ‫הרב הקדוש רבי ישראל מטשורטקוב‬ ‫גדולה בשבת קודש בענין עניית ‘אמן’‬ ‫נתמלא הקהל רשם כאילו מעמד הר‬ ‫‘תיקון חצות’ מתוך כאב אמיתי‪.‬‬ ‫זי”ע היה מרבה להזהיר את חסידיו אודות‬ ‫ו’אמן יהא שמיה רבה’‪ ,‬ובתוך הדרשה‬ ‫סיני חוזר ובוקע בין כתלי בית הכנסת‪.‬‬ ‫ובגלל זה‪ ,‬משמים גמלו איתי חסד מיוחד‬ ‫חשיבותה של תפילה והזהירות בה‪ .‬פעם‬ ‫הזכיר את מליצת רבנו הרמ”ק בראשי‬ ‫ואז פתח ואמר בנועם‪“ :‬הן כתוב בתורה‬ ‫– נתנו לי מתנה שאין דומה לה‪ :‬ירמיהו‬ ‫אמר לרב החסיד רבי דוד פריווער ז”ל‬ ‫התבות של המילים ‘שתיקה יפה בשעת‬ ‫(דברים כח י)‪‘ :‬וראו כל עמי הארץ כי שם‬ ‫הנביא בכבודו ובעצמו‪ ,‬זה שראה במו‬ ‫מברלין‪“ :‬הסיבה שיש ליהודי אשכנז‬ ‫התפילה’ המרכיבים את המילה ‘שיבה’‪,‬‬ ‫ה’ נקרא עליך ויראו ממך’‪ .‬מפרש רבי‬ ‫עיניו את החורבן האיום וכתב את מגילת‬ ‫פרנסה טובה יותר מליהודי פולין‪ ,‬היא‬ ‫לרמוז שהנזהר בדבר ועונה אמן ויהא‬ ‫אליעזר הגדול בגמרא (ברכות ו‪ ,).‬כי אלו‬ ‫איכה‪ ,‬בא להיות איתי בכל לילה‪ .‬בכל‬ ‫משום שהם מקפידים יותר שלא לדבר‬ ‫שמיה רבה‪ ,‬זוכה לשיבה טובה‪.‬‬ ‫תפלין שבראש‪ .‬ומכאן‪ ,‬שיש בכוחן של‬ ‫פעם שאני מתחיל להגיד את התיקון –‬ ‫בשעת התפילה”‪.‬‬ ‫הוסיף אבי ואמר‪“ :‬מכלל הן אתה‬ ‫תפלין קדושות להטיל פחד על הרואה‬ ‫הוא מצטרף אלי ובוכה יחד איתי‪ .‬הקול‬ ‫שומע לאו‪ ,‬אבל אינני רוצה להזכיר את‬ ‫אותן‪ ,‬כשהן מונחות על ראש אדם אשר‬ ‫ששמעתם ביער‪ ,‬היה קולו של ירמיהו‬ ‫איך פעל הרבי מזוועהיל ישועה?‬ ‫ההפך‪”...‬‬ ‫לא שח עימן ולא הפנה דעתו מדבקותו‬ ‫הנביא‪”...‬‬ ‫מסופר על אברך ירושלמי אחד שהמתין‬ ‫למחרת בבוקר נעשה רעש גדול בבית‬ ‫בבוראו”‪.‬‬ ‫דקות מספר חלפו עד שהרב ומלוויו‬ ‫זמן רב לזרע של קיימא‪ .‬ביום מן הימים‬ ‫הכנסת‪ ,‬כאשר בא אחד מן השומעים‬ ‫המשיך הצדיק הנסתר ופנה אליהם ברוך‬ ‫התאוששו מהתדהמה שתקפה אותם‪,‬‬ ‫פגש האברך את הרב הקדוש רבי שלמה‬ ‫וסיפר‪ ,‬שבאותו הלילה חלם כיצד הוא‬ ‫ובחרדה כאחת‪“ :‬ואתם‪ ,‬אחי ורעי‪ ,‬אם‬ ‫ואחר נענה הרב‪“ :‬אם כן הוא‪ ,‬ואם‬ ‫מזוועהיל זי”ע בכותל המערבי‪ ,‬והפציר‬ ‫עומד לפני בית דין של מעלה ויצא דינו‬ ‫תתהו על הצרה אשר פקדה את עירנו –‬ ‫ירמיהו הנביא בא אליך בכל לילה‪ ,‬מדוע‬ ‫בו לזכות לבנים‪.‬‬ ‫לחיוב‪.‬‬ ‫הרי שאין היא באה אלא מפני שזלזלתם‬ ‫לא תשאל אותו מהי הסיבה שהוטלה‬ ‫הרים הרבי את עיניו אל האברך‪ ,‬ואמר‬ ‫התחיל האיש להתחנן לפני בית הדין‬ ‫עלינו המגפה הקשה הזאת?‬ ‫בקדושת התפלין‪ ,‬זלזלתם בקדושת בית‬ ‫לו‪ :‬אם תבטיח שתפסיק לדבר פוליטיקה‪,‬‬ ‫שעדין לא הגיע לשיבה‪ ,‬ושאל למה יקנס‬ ‫הכנסת‪ .‬עת הנחת תפלין – אינה שעת‬ ‫בקש ממנו שיגלה לך על מה יצא‬ ‫ושתפסיק לדבר באמצע התפילה‪ ,‬תיפקד‬ ‫בדין קשה‪ .‬השיבו לו ששח שיחה בטלה‬ ‫שיחה בטלה‪ .‬עת התפילה והלמוד – אינו‬ ‫הקצף הגדול הזה‪ ,‬ועל מה נגזרה עלינו‬ ‫בזרע של קיימא‪.‬‬ ‫בתוך התפילה ולא ענה אמן ואמן יהא‬ ‫הפורענות הזאת‪ .‬ועוד דבר – אמור‬ ‫זמן לשיחת רעים‪ .‬מקדש מעט נרמס‬ ‫האברך הבטיח‪.‬‬ ‫שמיה רבה‪.‬‬ ‫בקלות ראש‪ ,‬ומה הפלא אפוא שבא‬ ‫לי סוף סוף‪ ,‬למה אתה לא בא לבית‬ ‫אותו אברך אכן היה לקוי מאוד בדיבור‬ ‫השיב האיש בחלומו לפני הבית דין של‬ ‫עלינו חרון אף שכזה?”‪.‬‬ ‫הכנסת עם כולם? מהי סיבתך לפרוש מן‬ ‫באמצע התפילה‪ ,‬וגם היה הרוח החיה‬ ‫מעלה שלא ידע את חומרת האיסור‪.‬‬ ‫דממה עטפה את בית הכנסת‪ .‬קולו בלבד‬ ‫הציבור?”‬ ‫בשיחות בענייני פוליטיקה‪ ,‬ונאמן‬ ‫גער בו אחד הדיינים‪“ :‬הלא הרב שלכם‬ ‫הדהד באוויר‪ ,‬כאשר סיים את דבריו‬ ‫היהודי השפיל שוב את עיניו ואמר‪:‬‬ ‫להבטחתו הפסיק לדבר פוליטיקה‪ ,‬וכל‬ ‫דרש בשבת זו על ענין זה‪ ,‬ואמר בשם‬ ‫וקולו הולך ומתחזק‪“ :‬אם תתחזקו בענין‬ ‫“כבוד הרב‪ ,‬מחר אבוא לבית הכנסת‪,‬‬ ‫שכן באמצע התפילה‪.‬‬ ‫הרמ”ק‪ ,‬שהשותק בבית הכנסת ועונה‬ ‫זה תתבטל הגזירה‪ ,‬ואם תכבדו את מקום‬ ‫ושם אגלה לפניך הכל‪ ,‬גם על מה‬ ‫והנה‪ ,‬כעבור שנה הזמין אותו יהודי‬ ‫אמן ואמן יהא שמיה רבא זוכה לשיבה‬ ‫השראת השכינה תפסק הרעה”‪.‬‬ ‫ששאלת בענין המגפה‪ ,‬וגם אודות‬ ‫שנושע את הרבי לסנדקאות לבנו הנולד‬ ‫טובה‪ ,‬ומכלל לאו אתה שומע הן‪ ,‬ואתה‬ ‫אסף רב העיר את כל הקהל‪ ,‬ובשעה‬ ‫המנעותי מלבוא להתפלל בבית הכנסת”‪.‬‬ ‫לו למזל טוב‪.‬‬ ‫בעצמך היית באותה דרשה‪”...‬‬ ‫אחת של התעוררות קבלו על עצמם‬ ‫מיד הודיע הרב ברבים שהאיש הזה‪,‬‬ ‫נענה הרבי להזמנה והגיע לברית לשמש‬ ‫הבטיח האיש לפני בית הדין של מעלה‪,‬‬ ‫כולם‪ ,‬בלב שלם ובפה מלא‪ ,‬לגדור גדרות‬ ‫הצדיק הנסתר‪ ,‬יבוא מחר ויגלה מהו‬ ‫כסנדק‪ .‬לאחר הברית ליווה האברך את‬ ‫שיפרסם את חלומו זה לכל בני הקהילה‬ ‫סביב קדושת בית הכנסת ולנהוג בו‬ ‫שורש הרעה‪.‬‬ ‫הרבי‪ ,‬ושאלו מה הקשר בין ההימנעות‬ ‫על כל אשר נעשה עמו‪ ,‬ויזהירם מכאן‬ ‫כראוי – שלא לדבר בו דברי חול‪ ,‬ושלא‬ ‫הדבר התפרסם בכל העיר‪ ,‬וכולם‬ ‫מדיבור להיפקד בזרע של קיימא‪.‬‬ ‫ואילך בדברי הרב‪ ,‬ואז יצא נקי מלפני‬ ‫להפסיק באמצע הלימוד‪ .‬מהר מאוד‬ ‫המתינו בציפייה דרוכה לבאות‪ .‬כשבא‬ ‫ענהו הרבי שלכל אחד קצוב סך ההנאות‬ ‫הבית דין של מעלה‪ .‬ותהי לחרדת‬ ‫נראתה הישועה – המגפה פסקה כאילו‬ ‫יום המחרת עמדו כל המתפללים בהיכל‬ ‫המגיעות לו‪ ,‬וכיוון שהוא לקח כל הנאתו‬ ‫אלקים‪.‬‬ ‫לא היתה‪ ,‬והאור שב לבתיהם של יהודי‬ ‫בית הכנסת‪ ,‬אך היהודי לא הופיע בזמן‪.‬‬ ‫לדיבורים‪ ,‬נמנע ממנו ההנאה מבניו‪.‬‬ ‫הבטחה בת ארבע מאות שנה‬ ‫אוסטראה‪.‬‬ ‫האנשים המתינו עוד ועוד‪ ,‬וכאשר ראה‬ ‫מעשה באדם אחד ששנים רבות לאחר‬ ‫ומני אז‪ ,‬שנים רבות חלפו‪ ,‬אך סיפור‬ ‫הרב כי אי אפשר לעכב את הציבור זמן‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪:‬‬ ‫‪03-6171077‬‬ ‫בס"ד‪ ,‬גליון קכ"א | פרשת כי תבוא תשפ"ו‬ ‫איסור 'לא תחנם' בנתינת מאכלים מיותרים לנכרי‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫להלכה פסק הרמב"ם (עבודה זרה פ"י ה"ד) כרבי יהודה וכתב‪' :‬ואסור ליתן להם מתנת‬ ‫לפעמים נשארים בביתי מאכלים שעדיין ראויים לאכילה שאין לי בהם כל צורך‪,‬‬ ‫חנם וכו'‪ .‬או מכור לנכרי‪ ,‬במכירה ולא בנתינה'‪ .‬וכן פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קנא‬ ‫וברור לי שבני הבית לא יאכלו אותם‪ .‬האם מותר לי להציע לעוזרת הנכרייה העובדת‬ ‫סעיף יא)‪' :‬אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו'‪.‬‬ ‫אצל השכנה לקחת את המאכלים‪ ,‬או שיש בכך משום איסור ‘לא תחנם’ – שלא לתת‬ ‫האם האיסור נוהג בכל נכרי‬ ‫מתנת חינם לנכרי?‬ ‫בתשובת הרשב”א (ח”א סי’ ח) מביא שיטה שאיסור מתנת חינם אינו נאמר בנכרי‬ ‫עוד רציתי לברר‪ :‬כאשר המאכלים עתידים להיזרק ולהתקלקל‪ ,‬איזה איסור גובר –‬ ‫שאינו עובד עבודה זרה‪ .‬הרשב”א כתב ביחס לנתינת ירך לנכרי‪ ,‬שאפשר להתירה בין‬ ‫‘לא תחנם’ או ‘בל תשחית’? שאלה זו נוגעת במיוחד לימים שלפני חג הפסח‪ .‬כשבוע‬ ‫השאר כאשר מדובר בנכרי שאינו עובד עבודה זרה‪ .‬וכ”כ הרלב”ג (דברים יד כא) ‘לפי‬ ‫לפני החג נותרת לפעמים כמות גדולה של מוצרי חמץ‪ ,‬שאין נראה שיהודי אחר יהיה‬ ‫שהוא עובד עבודה זרה לא רצתה [‪-‬התורה] שנהנה אותו מתנת חנם’‪.‬‬ ‫מעוניין לקבלם‪ ,‬ותאריך התפוגה שלהם מתקרב‪ .‬האם עדיף להמתין ולבערם לפני‬ ‫וכן היה נראה גם מלשון הטור (חו”מ הלכות מתנה סימן רמט) ‘אסור ליתן מתנת חנם‬ ‫פסח‪ ,‬אף שמדובר בכמות גדולה של אוכל ראוי‪ ,‬או לתת אותם לנכרי לפני זמן איסור‬ ‫לעובד עבודת כוכבים‪ ,‬אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו’‪ .‬אלא שבבית‬ ‫החמץ‪ ,‬אף שאין לי ממנו כל טובת הנאה?‬ ‫יוסף (שם) כתב‪‘ :‬לאו לאפוקי ישמעאלים‪ ,‬אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו‬ ‫תשובה‪:‬‬ ‫שבע מצות בני נח‪ ,‬וזהו שאנו מצווים להחיותו‪ ,‬אבל שאר גוים כלם דין אחד להם'‪.‬‬ ‫מקור איסור מתנת חינם לנכרי‬ ‫ועפ”ז כתב בשו”ע (שם ס”ב) ‘עובד כוכבים שאינו גר תושב אסור ליתן לו מתנה’‪.‬‬ ‫חז”ל (עבודה זרה כ‪ ).‬דרשו מן הכתוב ‘לא תחנם’ שלושה איסורים‪ :‬שלא לתת לנכרים‬ ‫והביא דבריו כמסכים בפרישה (שם) וכן ביאר בסמ"ע (סק"ב)‪ .‬גם הב"ח הסכים לדעת‬ ‫חנייה בקרקע בארץ ישראל‪ ,‬שלא לתת להם חן‪ ,‬ושלא לתת להם מתנת חינם‪ .‬בהמשך‬ ‫הבית יוסף‪ ,‬אך שתמה על הטור מדוע כתב בלשון זו ונתן מקום ללומד לטעות‪ ,‬ולכן‬ ‫הסוגיה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בפירוש הפסוק (דברים יד כא) 'לגר אשר בשעריך‬ ‫תירץ שנראה שהגירסא המקורית בטור הייתה ל'גוי'‪ ,‬ורק מחמת אימת המלכים היא‬ ‫תתננה ואכלה או מכור לנכרי'‪ :‬לדעת רבי מאיר ניתן הן למכור והן לתת‪ ,‬ואילו לדעת‬ ‫שונתה ל'עובד עבודת כוכבים'‪[ .‬היו גרסאות שבעקבות הצנזורה הושמט סיום דברי הב”ח‬ ‫רבי יהודה משמעות הכתוב היא שלגר תושב נותנים‪ ,‬ולנכרי מוכרים אך אין נותנים‬ ‫שתיקן הגירסא בטור‪ ,‬וזה גרם להם לומר שהב”ח נחלק על הבית יוסף בדעת הטור‪ ,‬ודנו מזה‬ ‫בחינם‪.‬‬ ‫המשך בעמ' ג'‬ ‫שבת‪ ,‬והניחו מעל סיר אחר על דעת להורידו‬ ‫להוריד על הפלטה סיר שהיה מונח על‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫לפלטה בשבת‪.3‬‬ ‫גבי סיר אחר‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א‬ ‫בערב שבת רצינו לחמם סיר קוגל לשבת‬ ‫שליפת צינור גומי המחובר לברז בשבת‬ ‫בבוקר‪ .‬כדי שהקוגל לא יתחמם יתר על המידה‬ ‫לענות לזימון בחבורה אחרת‬ ‫בערב שבת חיברתי לאחד הברזים בביתי צינור‬ ‫במשך הלילה לא הנחנו אותו ישירות על‬ ‫בסעודה שלישית בשבת שעברה היו בשטיבל‬ ‫גומי‪ ,‬על מנת לשטוף את החצר‪ .‬בשבת נזקקתי‬ ‫הפלטה‪ ,‬אלא על גבי סיר שהיה מונח עליה‪.‬‬ ‫להשתמש בברז‪ ,‬אך גיליתי ששכחתי להסיר‬ ‫בשבת בבוקר ראינו שהסיר חם מאוד‪ ,‬והקוגל‬ ‫שלי שני אחים‪ ,‬שיום היארצייט של אבא שלהם‬ ‫ממנו את הצינור‪ .‬האם מותר לי למשוך ולשלוף‬ ‫מבושל כל צורכו‪ ,‬ורצינו להוריד את סיר הקוגל‬ ‫חל באותו שבוע‪ .‬כדי שכל אחד מהם יוכל לזמן‬ ‫את הצינור מן הברז‪ ,‬או שיש בכך משום מלאכת‬ ‫ולהניחו ישירות על גבי הפלטה‪ ,‬כדי שיוגש‬ ‫בברכת המזון‪ ,‬חילקו את הציבור לשתי קבוצות‬ ‫סותר?‬ ‫כשהוא לוהט‪ .‬האם הדבר מותר‪ ,‬כיוון שהסיר‬ ‫שבכל אחת מהן היו יותר מעשרה עונים‪.‬‬ ‫עמד כל השבת מעל אותה פלטה‪ ,‬ואין כאן‬ ‫למעשה אח אחד התחיל לזמן קצת לפני השני‪,‬‬ ‫ת‪ .‬אם מדובר בצינור גומי פשוט‪ ,‬שהולבש על‬ ‫אלא קירובו למקור החום‪ ,‬או שמא הנחת הסיר‬ ‫ולמרות שהוא זימן יחסית בשקט כולם שמעו‬ ‫הברז בלחיצה או בחיבור מהיר שמיועד מטבעו‬ ‫ישירות על הפלטה נחשבת כהנחה מחדש על‬ ‫אותו‪ .‬אני הייתי בקבוצה השנייה‪ ,‬האם עליי‬ ‫לחיבור ולניתוק בכל שימוש‪ ,‬מותר לשלוף את‬ ‫גבי מקור החום‪ ,‬ואסורה משום דיני חזרה?‬ ‫לענות לו 'ברוך אלוקינו שאכלנו משלו' וכו' או‬ ‫הצינור בשבת ואין בכך איסור סותר‪ .‬אולם בצינור‬ ‫ת‪ .‬יש אוסרים בכל אופן שהקדירה לא עמדה‬ ‫שעדיף שלא אענה?‬ ‫גינה המחובר לברז בהברגה או בחיבור חזק‪ ,‬ודרך‬ ‫בני אדם להשאירו מחובר לברז במשך ימים או‬ ‫בערב שבת על הפלטה ממש‪ ,‬להוריד את הסיר‬ ‫ת‪ .‬יכול לענות למזמן הראשון ולכוון שאינו יוצא‬ ‫שבועות‪ ,‬הרי הוא כחלק מהברז‪ ,‬וכיון שהברז עצמו‬ ‫מההגבהה ולהניחו ישירות על הפלטה‪ .2‬אמנם‬ ‫ידי חובתו בענייה זו‪ ,‬ואחר כך יצטרף לזימון עם‬ ‫מחובר לבית אסור לפרקו בשבת משום סותר‪.4‬‬ ‫יש מקילים באופן שהסיר היה רותח קודם כניסת‬ ‫הקבוצה השנייה‪.1‬‬ ‫המשך בעמ' ב'‬ ‫והגר"ש וואזנר )קובץ מבית לוי ח"ו עמ' לא( לאסור להניח‬ ‫גבי האש בשבת שמותר לו להחזירה כל שהיתה‬ ‫המפסיקים צריכים להפסיק מאכילתם אלא עד 'ובטובו‬ ‫‪ 1‬השומע ציבור מזמנים חייב לענות עמהם‪ ,‬כמבואר‬ ‫בתחילה על גבי פלטה חשמלית בשבת‪ ,‬ובשו"ת‬ ‫דעתו לכך ועודה בידו‪ ,‬ואף שהקדירה עמדה כך כל‬ ‫חיינו' אין זה רק כאשר הם מזמנים אחר כך לבדם‪ ,‬ולא‬ ‫בשו"ע )או"ח סי' קצח ס"א(‪ .‬אך כאשר מכוון להדיא שלא‬ ‫תשובות והנהגות )ח"א סי' רז אות ו( צידד להתיר בשעת‬ ‫הלילה אין זה כהנחה על גבי קרקע ורשאי לחזור‬ ‫הפסיקו אלא כדי להשלים לעניית עשרה[‪ ,‬ולכן אף‬ ‫לצאת ידי חובה בענייה זו אינו יוצא ידי חובה בכך‪,‬‬ ‫הדחק‪ ,‬כיון שאין רגילים לבשל עליה‪ .‬אולם נראה‬ ‫ולהניחה על גבי הפח‪ .‬וראה בשו"ת ציץ אליעזר )חי"ב‬ ‫כאשר ענו 'ברוך אלוקינו שאכלנו משלו' וכו' הרי הם‬ ‫ויכול להצטרף לזימון בקבוצה השנייה‪ .‬והנה באופן‬ ‫שאין להקל בזה‪ ,‬כיון שכיום יש שמבשלים על גבי‬ ‫סי' כט( שכתב להקל בזה מטעם שהקדירה העליונה‬ ‫יכולים לזמן בשם‪ ,‬שכיון שלא שמעו עד סוף ברכת‬ ‫שממשיך לאכול עוד אחר שענה לראשונים פשוט‬ ‫פלטה חשמלית מאכלים מסוימים שהבישול שלהם‬ ‫והתחתונה מוגדרים כקדירה אחת‪ ,‬ולכך באופן‬ ‫הזן לא נפטרו מחובת זימון‪.‬‬ ‫שחייב עוד פעם בזימון ומצטרף עמהם‪ ,‬ואף כאשר‬ ‫מהיר וקל‪ ,‬כמו דגים שמתבשלים יפה על גבי פלטה‪,‬‬ ‫שהניח את שתי הקדירות מערב שבת יכול להוריד‬ ‫‪ 2‬כן כתב החזון איש )סי' לז ס"ק יא( שהורדת הקדירה‬ ‫כבר פסקו כולם מלאכול יכול לענות ולכוון שאינו‬ ‫על כן גם בתבשיל שנתבשל כל צרכו יש בזה משום‬ ‫את הקדירה העליונה על גבי הפלטה אחר שסילק‬ ‫ממקומה המוגבה והנחתה ישירות על גבי מקור‬ ‫רוצה לצאת ידי חובה‪ .‬וראה בפסקי תשובות )סי' קצג‬ ‫מיחזי כמבשל ואין להקל להניח לכתחילה בשבת על‬ ‫משם את הקדירה התחתונה‪ ,‬וכעין זה כתב בשו"ת‬ ‫החום נחשבת העמדה חדשה‪ ,‬ולא כהמשך השהייה‬ ‫הערה ‪ (9‬שכתב שאם כל הקבוצה השנייה שומעים את‬ ‫פלטה חשמלית‪.‬‬ ‫אור לציון )ח"ב פ"ל אות ח(‪ .‬והנה יש שכתבו להתיר‬ ‫הראשונה‪ .‬וכן הביא בשמירת שבת כהלכתה )פ"א‬ ‫המזמן בקבוצה הראשונה עדיף שיענו 'ברוך אלוקינו‬ ‫‪ 4‬כאשר מדובר בצינור המתחבר לברז בצורה עראית‬ ‫להניח לכתחילה תבשיל המבושל כל צרכו על גבי‬ ‫הערה קכה( מהגרש"ז אויערבאך‪ .‬וכן כתב בשו"ת שבט‬ ‫ומבורך שמו הגדול תמיד לעולם ועד'‪ ,‬משום שלדעת‬ ‫והדרך להסירו מיד לאחר השימוש אין בזה משום‬ ‫פלטה חשמלית בשבת‪ ,‬ראה בשו"ת אגרות משה )או"ח‬ ‫הלוי )ח"א סי' צא(‪.‬‬ ‫החזון איש )או"ח סי' לא סק"ב( והקצות השולחן )סי' מה‬ ‫איסור בונה או סותר‪ ,‬וכמבואר בשו"ע )או"ח סי' שיד‬ ‫ח"ד סי' עד בישול אות לד‪-‬ה( ובשו"ת יחוה דעת )ח"ב סי' מה(‪,‬‬ ‫‪ 3‬בשמירת שבת כהלכתה )שם( כתב שמנהג העולם‬ ‫ס"ה וס"ק יט( יוצאים חובת זימון בעניית 'ברוך אלוקינו'‬ ‫ס"י( לעניין דלת של בור בקרקע שאם החבל הקשור‬ ‫שכיון שאין הדרך לבשל עליה אין בזה חשש 'מחזי‬ ‫להקל בזה‪ ,‬וביאר זאת שכיון שהניחה בערב שבת‬ ‫אפילו כאשר לא שמע את המברך עד סוף ברכת הזן‬ ‫בדלת אינו עשוי לקיים בו מותר להסירו ולחתכו‬ ‫כמבשל'‪ ,‬ואף גזירת שמא יחתה לא שייך בה כיון‬ ‫על מנת שבשבת יניחנה על הפח‪ ,‬הרי זה מוגדר‬ ‫את הכל‪ .‬אולם לדעת המשנה ברורה )סי' קפג ס"ק כח‪,‬‬ ‫בשבת‪ ,‬ולעניין פי תנור הטוח בטיט שמותר לסותרה‬ ‫שדרגת החום בה קבועה ואינה משתנה‪ .‬אולם דעת‬ ‫כדעתו להחזיר וכעודה בידו כיון שלא הוסרה‬ ‫וכן נראה מדבריו בעוד מקומות( גם בעשרה אין יוצאים כך‬ ‫ולסותמה בשבת כיון שאינה עומדת לקיום‪ ,‬המבואר‬ ‫הגרש"ז אויערבאך )הו"ד בשמירת שבת כהלכתה פ"א ס"ל(‬ ‫ממקור חום האש‪ ,‬ודינו כמי שסילק הקדירה מעל‬ ‫חובת זימון ]וכל מה שמבואר בפוסקים שבעשרה אין‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫א‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א המשך מעמ' א'‬ ‫אלא יש לברר מי הניח את הפסולת ולבקש‬ ‫טבילה‪.8‬‬ ‫אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים‬ ‫ממנו שיפנה את הפסולת‪ .‬אסור לפנות לעירייה‬ ‫זוג מבוגרים מלוס אנג'לס נסעו לשבת‬ ‫מפני שהדבר עלול לגרור עליו קנסות שלא על‬ ‫הלווה לחברו כסף לקניית שלגון‬ ‫חופשה באוסטריה‪ .‬בליל שבת הם נזכרו‬ ‫פי דין תורה‪.10‬‬ ‫וביקש שיקנה גם עבורו‬ ‫שלא דאגו למזון עבור הכלב שהם מגדלים‬ ‫שני חברים ישבו יחד בחוף הים‪ ,‬ולפתע‬ ‫בביתם‪ .‬לדבריהם הכלב עלול למות אם לא‬ ‫תשלום על ספר שנרטב‬ ‫הבחינו במוכר שלגונים שעבר במרחק מה‬ ‫יקבל את המזון שלו‪ .‬והנה חז"ל אמרו )שבת‬ ‫בחור ישיבה בשם חזקי השאיל לשמעון‬ ‫ממקום ישיבתם‪ .‬אחד מהם ביקש מחברו‪:‬‬ ‫קנה‪ (:‬שהמזון של הכלב מתעכל במעיו‬ ‫חברו ספר קריאה‪ ,‬אותו קיבל בהשאלה‬ ‫'תוכל להלוות לי עשרה שקלים כדי שאקנה‬ ‫במשך שלושה ימים‪ ,‬אך בני הזוג טוענים‬ ‫מאחיו יהודה‪ .‬שמעון קרא מעט בספר‪,‬‬ ‫שלגון?' חברו נענה בשמחה‪ ,‬הוציא עשרים‬ ‫שלכלב שלהם במצבו הדבר מהווה סכנה‬ ‫ולאחר מכן הניחו על הרצפה מתחת למיטתו‬ ‫שקלים ואמר לו‪' :‬בשמחה‪ ,‬קח עשרים‬ ‫ובוודאי שיש כאן צער בעלי חיים‪ .‬הם רוצים‬ ‫שבחדר הפנימייה‪ ,‬ויצא לסדר שני ללמוד‬ ‫לפנות לגוי שיתקשר לאחד משכניהם כדי‬ ‫שקלים‪ ,‬וכשאתה כבר הולך לקנות לעצמך‬ ‫בחשק רב‪ .‬לקראת סוף הסדר נכנס לחדר‬ ‫שיאכיל את הכלב‪ .‬האם הדבר מותר בשבת?‬ ‫– תקנה שלגון גם בשבילי'‪ .‬לאחר שחברו‬ ‫הבחור המצוין חנניה‪ ,‬שהיה צריך להתארגן‬ ‫יצא לעבר המוכר‪ ,‬התעורר המלוה לחשוב‬ ‫ת‪ .‬מותר לומר לגוי שיתקשר לשכן שיאכיל את‬ ‫לנסיעה לחתונה בירושלים‪ .‬הוא התקלח‬ ‫שמא נכשל בכך באיסור ריבית‪ .‬הרי אילולא‬ ‫הכלב‪ ,‬משום צער בעלי חיים‪.5‬‬ ‫במקלחון הסמוך לחדר הפנימייה‪ ,‬אך לא‬ ‫ההלוואה היה עליו לקום וללכת בעצמו‬ ‫הבחין שהמים עלו על גדותיהם והחלו לזרום‬ ‫עד למוכר‪ ,‬וכעת הלווה טורח עבורו ומביא‬ ‫בדיקת תפילין ומזוזות בחודש אלול‬ ‫אל תוך החדר‪ .‬אט אט התפשטו המים עד‬ ‫לו את השלגון אגב ההלוואה‪ .‬האם יש בכך‬ ‫בחודש אלול יש מנהג לבדוק את התפילין‬ ‫שהגיעו אל הספר שהיה מונח על הרצפה‪,‬‬ ‫משום טובת הנאה שמקבל המלוה מן הלווה‬ ‫והמזוזות‪ .‬רציתי לברר באיזו תדירות צריך‬ ‫הרטיבו אותו והוציאוהו מכלל שימוש‪ .‬הנזק‬ ‫מחמת ההלוואה‪ ,‬או שאין בזה חשש?‬ ‫לבדוק אותם?‬ ‫התגלה רק בשעת לילה מאוחרת‪ ,‬כאשר‬ ‫ת‪ .‬כאשר מדובר בטובה רגילה שהיה הלווה‬ ‫המתמידים שבו מן הסדר לחדרם‪ .‬מיד‬ ‫ת‪ .‬מעיקר הדין תפילין אינם צריכים בדיקה‬ ‫עושה לחברו גם אילו לא היתה ביניהם כל‬ ‫כלל‪ ,‬ומזוזה צריכה בדיקה כל שלוש וחצי‬ ‫התעורר ויכוח מי חייב לשלם על הספר‪:‬‬ ‫האם שמעון ששאל את הספר והניחו על‬ ‫הלוואה‪ ,‬אין הטרחה בקניית השלגון עבור‬ ‫שנים‪ .6‬בחודש אלול נהגו אנשי מעשה לדקדק‬ ‫הרצפה נושא באחריות לנזק‪ ,‬או שמא החיוב‬ ‫המלוה נחשבת כהטבה הניתנת מחמת‬ ‫במצוות‪ ,‬ולבדוק את התפילין והמזוזות אף‬ ‫מוטל על חנניה שגרם להצפת החדר‪ ,‬ואולי‬ ‫ההלוואה‪ .‬ואף אם למעשה ההלוואה חסכה‬ ‫כאשר אין לכך חיוב מעיקר הדין‪.7‬‬ ‫יש לפטור את שניהם‪ .‬מאחר שהועלו סברות‬ ‫למלוה את אי הנעימות הכרוכה בבקשת טובה‬ ‫לכאן ולכאן‪ ,‬זה אומר בכה וזה אומר בכה‪,‬‬ ‫זו מחברו‪ ,‬אין בכך משום ריבית‪.9‬‬ ‫חיוב טבילה בלוכד אבנית‬ ‫הגישו את משפטם אל בית ההוראה לברר‪:‬‬ ‫לאחרונה רכשתי מכשיר הקרוי 'לוכד‬ ‫על מי מוטל לשלם את דמי הספר?‬ ‫להודיע לעירייה על פינוי פסולת‬ ‫אבנית'‪ .‬מדובר ברשת צפופה העשויה מסיבי‬ ‫ת‪ .‬א‪ .‬חזקי‪ ,‬ששאל את הספר מאחיו‪ ,‬חייב‬ ‫אחד השכנים עשה שיפוצים בדירתו והשאיר‬ ‫נירוסטה‪ ,‬שמניחים אותה בתוך מיחם המים‬ ‫באחריותו כשואל אף באונסין‪ .‬אם היתה‬ ‫הרבה פסולת בנייה במקום‪ ,‬דבר שמפריע‬ ‫החמים‪ ,‬והיא שואבת אליה את האבנית‬ ‫הסכמה עקרונית מצד אחיו להשאיל את‬ ‫למעבר העוברים ושבים‪ .‬האם מותר לפנות‬ ‫שיש במים שלא תידבק לדפנות המיחם‬ ‫הספר גם לחברים‪ ,‬השואל השני נכנס תחתיו‬ ‫לעירייה שתדאג לפינוי הפסולת‪ ,‬או שיש‬ ‫וגוף החימום‪ .‬כיון שהרשת עשויה ממתכת‬ ‫ומתחייב אף הוא באונסין‪ .‬ומכל מקום יש‬ ‫לחשוש מכך שאולי העיריה תקנוס את‬ ‫הסתפקתי האם היא חייבת בטבילה?‬ ‫אומרים שהשואל הראשון אינו מסתלק מחיובו‪,‬‬ ‫המשאיר?‬ ‫ת‪ .‬לוכד אבנית‪ ,‬ששימושו רק כדי לשאוב את‬ ‫ואם אין לשני לשלם‪ ,‬חייב הראשון‪ .11‬ב‪ .‬לגבי‬ ‫ת‪ .‬אין לפנות לעירייה לדווח על פסולת הבניה‪,‬‬ ‫האבנית מהקומקום או המיחם‪ ,‬אינו טעון‬ ‫המשך בעמ' ד'‬ ‫פרהסיא‪ ,‬כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו'‪ .‬והרי‬ ‫להגיה הגהה בידי אדם‪.‬‬ ‫לקלקול מזיעה‪ .‬וכן כתב בהליכות שלמה )פ"ד אות לו(‬ ‫בסי' רנט )ס"ז(‪ .‬אולם בצינור שמתחבר לברז בהברגה‬ ‫שמותר ללוה לתת למלוה מתנה כל שהיה נותנה‬ ‫‪ 7‬בספר מטה אפרים )סי' תקפא ס"י( כתב שיש אנשי‬ ‫בשם הגרש"ז אויערבאך שתפילין שלנו שעשויים‬ ‫וחיבור חזק והדרך להשאירו לתקופה ממושכת יש‬ ‫גם ללא ההלואה‪ .‬ובשו"ע הרב )ס"ז( כתב שזהו רק‬ ‫מעשה שנוהגין בחודש זה לבדוק ולבחון התפילין‬ ‫בהידור ובעור מעובד היטב ובתפירות חזקים וסגור‬ ‫בשליפתו בשבת משום איסור סותר‪ ,‬ואף באופן‬ ‫כאשר אינו נותן עתה מחמת ההלואה אלא משום‬ ‫ומזוזות שלהם‪ ,‬וכל אשר ימצא שם בדק בשאר‬ ‫היטב‪ ,‬וריבועו כהוגן ולא ניכר עליהם קלקול‪ ,‬אזי‬ ‫שאין בדעתו לבטלו לברז הרי זה אסור משום שזה‬ ‫סיבות אחרות‪ .‬ונראה שטרחה זו לקנות שניים עובר‬ ‫מצות‪ ,‬והוא מנהג טוב‪ ,‬וכן הביא בקיצור שו"ע )סי'‬ ‫הסומך על פשיטות דברי השו"ע שאינם צריכים‬ ‫נראה כמוסיף על הבנין וכמבואר בשו"ע )סי' שיג ס"ג(‬ ‫חבר‪ ,‬הדרך לעשות כן אפילו שלא בין חברים‪ ,‬ואין‬ ‫קכח ס"ג(‪ .‬וכבר הוזכר מנהג זה בספר שער המלך‬ ‫בדיקה לעולם לא הפסיד‪ ,‬כל זמן שלא אירע להם‬ ‫לעניין כמה דברים שאף שאינו מבטלם לבניין אין‬ ‫הדבר נראה שעושה כן מחמת ההלואה‪.‬‬ ‫)שער א פ"א( שהאריך שחודש אלול הוא מענין השם‬ ‫איזה תקלה אשר עלולה לגרום לקלקול בפרשיות‪.‬‬ ‫לסותרם עד שיהא ניכר שאינם חלק מהבנין‪.‬‬ ‫‪ 10‬ראה בספר מכתלי בית הדין )ח"ד סי' ב( שהבאנו‬ ‫הרשום במזוזה‪ ,‬ועל כן מועד מצוה זו הוא בחודש‬ ‫וכל זה לעניין תפילין‪ ,‬ולעניין מזוזה מבואר בשו"ע‬ ‫‪ 5‬בשו"ע )או"ח סי' שה ס"כ( 'מותר לומר לאינו יהודי‬ ‫מדברי שו"ת שבט הלוי )חלק י סי' רסג( כי איסור דין‬ ‫זה‪ ,‬ובפרט לפני בא יום הגדול והנורא יום הדין‬ ‫)יו"ד סי' רצא ס"א( שמזוזת היחיד נבדקת ב' פעמים‬ ‫לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים‬ ‫דיני ערכאות מתקיים גם בחוקי העירייה‪ ,‬כיון‬ ‫שחייו תלויים בו יתעסק במצוה ששכרה אריכות‬ ‫בשבע שנים‪ ,‬והיינו שכל שלש וחצי שנים יש חיוב‬ ‫שהחלב מצערה'‪ .‬ואף שיש אומרים שם שצריך‬ ‫שאינה מחוקקת לפי דין תורה‪] .‬רק בחוקי עזר וכללי‬ ‫ימים‪ .‬וכעין זה הובא בספר עולת חודש )מאמר קסג(‬ ‫לבודקה‪ .‬וראה בערוך השולחן )שם ס"א( שעיקר‬ ‫לקנות החלב מהגוי‪ ,‬אין זה אלא שלא יראה כאילו‬ ‫בנייה שהתקבלו כמנהג המדינה ולטובת התושבים באופן‬ ‫שמה שאמרו שמזוזה נבדקת פעמיים בשבוע היינו‬ ‫הבדיקה היא שמא הרקיבה או נגנבה‪ ,‬ולפי זה כתב‬ ‫הגוי עושה מלאכה עבור הישראל‪ ,‬אבל מעיקר הדין‬ ‫שאינם סותרים לדין תורה‪ ,‬כאשר לא ניתן לפסוק הדבר‬ ‫על דרך החיוב‪ ,‬אבל כל היד המרבה לבדוק תמיד‬ ‫שבמקומות שיש לחלוחית רבה בכותל וכמו שמצוי‬ ‫מותר לומר לגוי לחלוב בשבת משום צער בעלי‬ ‫בבית דין רשאים לנהוג כמנהג המדינה‪ ,‬והרי כן היא‬ ‫הרי זה משובח‪ .‬ועוד שאף מצד החיוב מה שאמרו‬ ‫במדינתו אזי יש חיוב בדיקה תדיר‪ ,‬ולכל הפחות‬ ‫חיים‪ ,‬אפילו שבחליבה לתוך כלי יש איסור מהתורה‬ ‫המציאות שהעירייה כופה את מנהג המדינה ולא דנה‬ ‫פעמיים בשבוע הוא אם מניחה בשפופרת של ברזל‬ ‫פעם אחת בשנה‪ ,‬וכתב שכך מנהגו‪ .‬אך בקול יעקב‬ ‫לדעת רוב הראשונים וכמבואר ברמב"ם )שבת פ"ח‬ ‫ומכריעה בספקות שהתחדשו[‪ .‬אולם הטלת הקנס‬ ‫או אבן או זכוכית‪ ,‬אבל בלאו הכי עלולה להתקלקל‬ ‫)סק"ב( כתב שאם קובעים המזוזה בתוך נרתיק סגור‬ ‫ה"ז(‪ .‬וכן מבואר במשנה ברורה )סי' שלב סק"ו( ובביאור‬ ‫וודאי שאינו על פי דין תורה ועל כן הדבר אסור‬ ‫ויש חיוב לבדוק יותר‪ ,‬וגם שאין הדיו שלנו דומה‬ ‫ואטום ואינה נוגעת בכותל‪ ,‬אין לחוש לריקבון ולכך‬ ‫הלכה )שם ד"ה ואם( להתיר אמירה לעכו"ם לעשות‬ ‫כפניה לערכאות‪ .‬וראה שו"ת תשורת שי )ח"ב סי'‬ ‫לדיו שלהם ועלול יותר להמחק‪ ,‬ועל כן האיש‬ ‫אין מקפידים לבודקה אפילו פעם אחת בשבע‬ ‫שאר מלאכות דאורייתא בשבת במקום צער בעלי‬ ‫קסב(‪ ,‬ושו"ת דברי חיים )חו"מ ח"ב סי' א( כי מי שתבע‬ ‫החפץ חיים יבדוק מזוזות פתחיו בחודש הזה ויזכה‬ ‫שנים‪ .‬וכן כתב בהליכות שלמה )תפילה‪ ,‬פ"ד הערה נב(‬ ‫חיים‪ .‬וראה באשל אברהם )סי' שה סי"ט‪-‬כ( שכתב שעל‬ ‫חברו בערכאות ונגרם לו נזק על ידו‪ ,‬כגון שפסקו‬ ‫להכתב לחיים‪.‬‬ ‫בשם הגרש"ז אויערבאך שאם נותנים את המזוזה‬ ‫ידי גוי מותר לעשות מלאכה בשבת אפילו במקום‬ ‫עליו שצריך לשלם קנס למדינה נחשב הדבר כמזיק‬ ‫‪ 8‬עיקר חיוב טבילת כלים אינו בכל כלי ממתכת‬ ‫בכלי זכוכית והיא אינה נוגעת בכותל אין מקפידים‬ ‫שיש לבהמה רק צער קצת ואפילו במקום ספק‬ ‫ב'גרמי'‪ ,‬וחייב לשלם‪ ,‬מלבד אם נעשה בשוגג‪ ,‬כגון‬ ‫אלא רק בכלי סעודה‪ ,‬וכמבואר בגמרא )ע"ז עה‪(:‬‬ ‫לבדוק פעמיים בשבע שנים‪ .‬אולם למעשה נראה‬ ‫צער בעלי חיים מותר‪ .‬ולכן מותר כאן לכתחילה‬ ‫שלא ידע שאסור לתבוע בערכאות‪ ,‬או באופן שלא‬ ‫'כלי סעודה אמורין בפרשה'‪ ,‬ולא כל כלי מתכת‪,‬‬ ‫שלא להקל בזה כל כך‪ ,‬כיון שהמציאות מוכיחה‬ ‫לומר לנכרי להתקשר לגוי אחר‪ ,‬שהרי זה רק שבות‬ ‫ידע מראש שיוטל קנס כזה‪ ,‬שאז נחשב גרמי בשוגג‪,‬‬ ‫וכן כתב השו"ע )יו"ד סי' קכ ס"א( 'הקונה מהעובד‬ ‫שמוצאים כל העת מזוזות שנפסלו במשך הזמן‪ ,‬הן‬ ‫דשבות למניעת צער בעלי חיים‪.‬‬ ‫ויכול לומר 'קים לי' ולהפטר‪.‬‬ ‫כוכבים כלי סעודה וכו' צריך להטבילם במקוה או‬ ‫על ידי אותיות שנמחקות במקום קיפול הקלף‪ ,‬והן‬ ‫‪ 6‬בשו"ע )או"ח סי' לט ס"י( מבואר שתפילין שהוחזקו‬ ‫‪ 11‬הנתיבות )סי' רצא סקכ"ד‪ ,‬סי' עז סק"א( ביאר שטעם‬ ‫מעיין של ארבעים סאה'‪ .‬וראה בערוך השולחן )שם‬ ‫על ידי ריקבון ולחות הגורמים למחיקת וטשטוש‬ ‫בכשרות אם אינו מניחן אלא לפרקים צריכים‬ ‫הפטור בשומר שמסר את החפץ למי שהבעלים‬ ‫ס"ל( שכתב וז"ל 'כלי סעודה הצריכין טבילה לאו‬ ‫אותיות‪ .‬וראה בחתם סופר )שו"ת יו"ד סי' רפג( שכתב‬ ‫בדיקה ב' פעמים בשבע שנים‪ ,‬ואם מניחן בכל יום‬ ‫רגילים להפקיד אצלו‪ ,‬או לבני ביתו‪ ,‬הוא מפני‬ ‫דווקא כלים שאוכלים וששותים בהם‪ ,‬אלא אפילו‬ ‫שאף במקום שחיוב הבדיקה מדינא‪ ,‬אינו צריך‬ ‫אינם צריכים בדיקה לעולם‪ .‬ובמשנה ברורה )ס"ק‬ ‫שעשה שמירה מעולה‪ ,‬והרי הדבר כאילו הניח‬ ‫כלים שמבשלים בהם ואופין בהם ומטגנין בהם‬ ‫לבדוק על ידי מגיה מומחה את צורת האותיות‬ ‫כו( כתב שאם קרה בהם איזה ריעותא וכגון שנקרע‬ ‫את החפץ במקום המשתמר והוא עצמו עומד‬ ‫ושמתקנים בהם המאכל והמשקה כולן צריכין‬ ‫וחסירות ויתרות‪ ,‬כיון שכבר נבדקה בזה וזה דבר‬ ‫חיפוי הבתים או שנשרו במים יש חיוב לבודקם‬ ‫ומשמרו‪ .‬ממילא‪ ,‬אם אירע לו נזק‪ ,‬הרי זה אונס‬ ‫טבילה כשהם של מתכת וזכוכית'‪ .‬ולפי זה נראה‬ ‫שאינו יכול להשתנות‪ ,‬אלא צריך לבדוק רק שלא‬ ‫מעיקר הדין‪ .‬ואף כאשר לא אירע להם כלום‬ ‫כלפיו‪ .‬אולם בשואל‪ ,‬שחיובו אינו נובע מעצם חובת‬ ‫שמסנן האבנית אינו מוגדר ככלי סעודה‪ ,‬שהרי‬ ‫נמחקו או נטשטשו או התחברו חלק מהאותיות‪ ,‬וכן‬ ‫שמעיקר הדין אין חיוב לבודקם‪ ,‬הביא המשנה‬ ‫השמירה בלבד‪ ,‬שהרי חייב אף במתה כדרכה‪ ,‬אלא‬ ‫עיקר יעודו אינו אלא כדי להגן על המיחם מהאבנית‬ ‫שלא נעשה שום רקבון או חסרון בקלף‪ ,‬ובדיקה זו‬ ‫ברורה )שם( מהמגן אברהם )ס"ק יד( שמכל מקום‬ ‫מוטל עליו חיוב לשלם על כל מה שיארע לחפץ‬ ‫שלא תידבק בו‪ ,‬ואינו בא כדי לשפר את טעם המים‪.‬‬ ‫יכול לעשות כל אחד בעצמו‪ .‬אולם בודקי הסת"ם‬ ‫נכון לבודקם מפני שמתקלקלים מהזיעה‪ .‬אמנם‬ ‫עד שישיבנו לבעליו‪ ,‬סבר הנתיבות שאינו נפטר‬ ‫ואין לדמותו למסננת תה החייבת בטבילה כמבואר‬ ‫כיום טוענים שהמציאות מוכיחה שמוצאים‬ ‫במטה יהודה )עייאש‪ ,‬סי' לט סק"ח( כתב שאין לחוש‬ ‫במסירה לשואל אחר‪ .‬אך בשיעורי רבי שמואל‬ ‫בערוך השולחן )שם(‪ ,‬שהרי מסננת נועדה כדי לסנן‬ ‫לפעמים טעויות הפוסלות התפילין ומזוזות‬ ‫לקלקול התפילין על ידי הזיעה כיון שהאויר שולט‬ ‫)ב"מ אות רצו( כתב שמדברי הקצות החושן )סי' רצא‬ ‫את המשקה ממה שיש בו וכיון שהשימוש בה הוא‬ ‫מעיקרא אף בתפילין ומזוזות שנבדקו כמה וכמה‬ ‫בהם ואינם מתעפשות‪ ,‬ואדרבה בדורות הראשונים‬ ‫סק"ח( מוכח שגם בשואל יש לפטור‪ ,‬שכן הקצות‬ ‫לתועלת המשקה הרי היא מוגדרת ככלי סעודה‪.‬‬ ‫פעמים‪ ,‬ועל כן כדאי ליתן מידי פעם לבדיקת מגיה‬ ‫היו הולכים בתפילין כל היום ולא חששו לקלקול‬ ‫ביאר שהמסירה לבני ביתו או למי שהבעלים‬ ‫‪ 9‬כתב בשו"ע )יו"ד סי' קס ס"ז(‪' :‬צריך המלוה ליזהר‬ ‫ממוחה אף שכבר נבדקו בעבר‪ .‬ויתכן שעיקר מה‬ ‫על ידי הזיעה אלא במזוזה שהיא סגורה בכותל‬ ‫רגילים להפקיד אצלו נחשבת כאילו החזיר את‬ ‫מליהנות מהלוה שלא מדעתו כל זמן שמעותיו בידו‪,‬‬ ‫שמוצאים מפני שבעבר לא היו מצויות כ"כ בדיקות‬ ‫ואין האויר שולט בה והרי היא כתפילין שאינו‬ ‫החפץ לבעלים והסתלק מן השמירה‪ .‬וכמו שבטוען‬ ‫אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו‪ .‬אבל‬ ‫מחשב‪ ,‬ולכן אם יתברר שלאחר בדיקות מחשב אין‬ ‫מניחן אלא לפרקים שטעונים בדיקה פעמיים‬ ‫החזרתי אינו חייב שבועה‪ ,‬כך גם בשואל שמסר‬ ‫אם נהנה ממנו מדעתו‪ ,‬מותר בדבר שהיה עושה‬ ‫מוצאים עוד‪ ,‬יהיה אפשר להקל בזה‪ .‬אמנם ודאי‬ ‫בשבע שנים‪ .‬וכן כתב במור וקציעה )סי' לט ד"ה וכתוב‬ ‫לשואל יהיה הראשון פטור‪ ,‬מפני שכבר הסתלק‬ ‫לו אף אם לא הלוהו‪ ,‬ובלבד שלא יהא דבר של‬ ‫לכתחילה אין להסתמך רק על בדיקת מחשב‪ ,‬וצריך‬ ‫עוד( שכאשר עור התיתורא עבה ושלם אין לחוש‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ב‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫המשך מעמ' א'‬ ‫משום ‘לא תחנם’‪ ,‬ודקדק בנו‪ ,‬שהתוספות לא הקשו כן‬ ‫ואין בנתינה כל תועלת צפויה – הנתינה עלולה להיות‬ ‫היתר להיתר מכירת של הקרקעות בשנת השמיטה לישמעאל‪.‬‬ ‫רק לאחר מה שאמרו בגמרא שהחמץ מותר בהנאה‪,‬‬ ‫מתנת חינם לנכרי שאינו מכירו‪.‬‬ ‫ראה כעי”ז גם בחו”מ סי’ רסו לענין אבידת גוי שתיקן הב”ח‬ ‫דאם היה אסור בהנאה לא קשה כלום‪ ,‬וזאת מהטעם‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬אם היא לוקחת מן הבית שקיות‪ ,‬ארגזים‬ ‫גירסת הטור]‪.‬‬ ‫המבואר שכיון שאסור בהנאה מותר ליתנו לו כיון שאינו‬ ‫או כמות גדולה של מאכלים‪ ,‬ובכך חוסכת לבעלים את‬ ‫בשו”ע (יו”ד סי’ קנא סי”א‪ ,‬חו”מ סי’ רמט ס”ב) כתב את‬ ‫שוה לו כלום‪.‬‬ ‫טרחת הפינוי‪ ,‬את סחיבת המאכלים אל פח האשפה או‬ ‫האיסור בלשון עובד כוכבים‪ ,‬אולם הש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק‬ ‫מעשה זה הובא גם בירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"ט)‬ ‫את הצורך לטפל בהם – נראה שאין זו מתנת חינם‪.‬‬ ‫יח) כתב על פי הבית יוסף בחו"מ שפסק השולחן ערוך‬ ‫והקשו כיצד הותר הדבר משום 'לא תחנם'‪ ,‬ולא נזכר שם‬ ‫האוכל ניתן לה כנגד שירות הפינוי שהיא עושה‪.‬‬ ‫כולל כל נכרי‪ ,‬ואפילו ישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה‪,‬‬ ‫תירוץ‪ .‬המראה הפנים (על הירושלמי שם) ביאר‪' :‬והכא לא‬ ‫כמו כן‪ ,‬אם מדובר בעוזרת המצויה דרך קבע אצל‬ ‫ורק גר תושב יצא מכלל האיסור‪ .‬וכן נראה דעת החינוך‬ ‫משום חן נתן לו מתנת חינם זה‪ ,‬אלא שלא היה ראוי כי‬ ‫השכנה‪ ,‬ויש עניין ממשי בשמירת יחסי שכנות תקינים‪,‬‬ ‫(מצוה תכו) שרק לגר תושב מותר לתת מתנה וחן עיי"ש‪.‬‬ ‫אם להמבגאי הזה'‪ .‬כלומר‪ ,‬מאחר שהגלוסקין לא הייתה‬ ‫או שהימנעות בולטת מן הנתינה עלולה ליצור עלבון‪,‬‬ ‫לפיכך‪ ,‬אין להתיר בשל כך שהעוזרת אינה עובדת‬ ‫ראויה לישראל ולא נמסרה כדי להחשיב את הנכרי או‬ ‫איבה או מתיחות עם השכנה ועובדיה – ניתן לצרף את‬ ‫עבודה זרה‪ ,‬אלא יש לברר אם הנתינה עצמה היא אכן‬ ‫למצוא חן בעיניו‪ ,‬אין זו מתנת חינם שאסרה התורה‪.‬‬ ‫היתר דרכי שלום‪ .‬חז”ל התירו לפרנס עניי נכרים‪ ,‬לבקר‬ ‫'מתנת חינם' או שיש בה סיבה ותועלת לנותן‪.‬‬ ‫ביאור זה מצטרף ליסוד של החק יעקב‪ ,‬שדבר שאין‬ ‫את חוליהם ולקבור את מתיהם משום דרכי שלום (גיטין‬ ‫מתי המתנה אינה נחשבת ‘חינם’‬ ‫לישראל כל שווי ושימוש בו אינו בהכרח בכלל האיסור‪.‬‬ ‫סא‪ .‬שולחן ערוך יו”ד סי’ קנא סעיף יב‪ .‬חו”מ סי’ רמט סעיף ב)‪.‬‬ ‫השולחן ערוך הגביל את האיסור לתת מתנה וכתב‬ ‫האור שמח (עבודה זרה פ"י ה"ד) דייק מן ההבדל בין נוסח‬ ‫ואולם לא כל נתינה נוחה או נעימה היא ‘דרכי שלום’‪.‬‬ ‫שאין לתת לנכרי ‘שאינו מכירו’‪ ,‬ומשמע שלא כל נתינה‬ ‫הבבלי לנוסח הירושלמי במעשה רבן גמליאל‪ ,‬שאיסור‬ ‫כאשר אין חשש איבה‪ ,‬אין קשר של ממש ואין לנותן‬ ‫היא בגדר מתנת חינם‪ ,‬ומקור הדברים בתוספות (עבודה‬ ‫מתנת חינם נאמר רק כאשר ישראל נותן לנכרי דבר‬ ‫שום תועלת‪ ,‬יש למצוא דרך ברורה יותר להוציאה מגדר‬ ‫זרה שם ד”ה רבי יהודה) שהביאו קושיית הריב”ם על מה‬ ‫שהוא ממונו‪ .‬אם החפץ היה הפקר והישראל הגביהו‬ ‫מתנת חינם‪ .‬למכור את המאכלים במחיר ממשי‪ ,‬אף אם‬ ‫שאמר רבי יהודה שלנכרי מוכרים אך אין נותנים לו‬ ‫בלא כוונת זכייה‪ ,‬אין הוא נותן לנכרי משלו אלא מאפשר‬ ‫נמוך בהתאם למצבם ולתאריך התפוגה‪ ,‬או לתת אותם‬ ‫בחינם‪ ,‬מהגמרא במסכת פסחים (כב‪ ).‬שהעמידו את‬ ‫לו לזכות מן ההפקר (ראה תוספות בבא בתרא נד‪ .‬ד"ה אדעתא)‪.‬‬ ‫בתמורה לפינויים מן הבית‪.‬‬ ‫הברייתא ששולח אדם ירך לעובד כוכבים כרבי יהודה‪,‬‬ ‫וכדבריו כתב גם ה'אמרי אמת' מגור (ליקוטים ע”ז ב‪).‬‬ ‫איסור ‘בל תשחית’ במאכלים‬ ‫והרי הדברים נראים כסותרים אלו את אלו‪ ,‬ששם‬ ‫שהקשה איך השיב אברהם אבינו את כל הרכוש למלך‬ ‫הרמב”ם (מלכים פ”ו ה”י) כתב‪‘ :‬כל המשבר כלים וכו’‬ ‫משמע שרבי יהודה מתיר לתת מתנת חנם לנכרי‪ .‬ותירץ‬ ‫סדום ולא חשש לאיסור לא תחנם‪ ,‬ותירץ‪ :‬ויש לומר‬ ‫ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית’‪.‬‬ ‫התוספות מדברי התוספתא (ע”ז פרק ג) שהוסיפו בדברי‬ ‫דאברהם אבינו אמר (בראשית יד כב) ‘הרימותי ידי וגו’ אם‬ ‫ההדגשה ‘דרך השחתה’ מלמדת כי לא כל אובדן של‬ ‫רב יהודה כי בעובד כוכבים המכירו מותר‪ ,‬מפני שהוא‬ ‫מחוט’ וגו’‪ ,‬והיינו שבעת שלקח הרכוש לא רצה לזכות‬ ‫חפץ או מאכל הוא בכלל האיסור‪ ,‬אלא איבוד שאין בו‬ ‫כמוכרו לו‪.‬‬ ‫בממון כלל ואין זה כנותן מתנה‪ .‬וכן כתב בעל ההפלאה‬ ‫צורך ותועלת‪ .‬הרמב”ם עצמו כתב קודם לכן שאפילו‬ ‫עוד כתבו התוספות‪ ,‬שאם הגוי מתלוה עמו בדרך‬ ‫ב’פנים יפות’ (בראשית שם) כי אם היה אברהם זוכה בשלל‬ ‫אילן מאכל מותר לקצוץ כאשר הוא מזיק או כאשר דמי‬ ‫מותר לתת לו בחינם‪ ,‬ובזה יישבו את המובא במסכת‬ ‫לא היה רשאי לתתו למלך סדום משום הלאו דלא תחנם‪,‬‬ ‫העץ יקרים מן הפירות‪ ,‬מפני ש’לא אסרה תורה אלא‬ ‫עירובין (סד‪ ):‬שרבן גמליאל מצא גלוסקין בדרך‪ ,‬הורה‬ ‫אלא שמעולם לא נתכוון לקנות‪ ,‬ומוכח שכן דעת בעל‬ ‫דרך השחתה’ (שם ה”ח)‪.‬‬ ‫לרבי אילעאי ליטלה‪ ,‬ולאחר מכן אמר לנכרי ששמו‬ ‫ההפאלה שבנתינה של הפקר אין איסור (וראה ליקוטי יהודה‬ ‫גם בספר החינוך (מצוה תקכט) כתב באיסור זה שהוא‬ ‫מבגאי ליטלה ממנו ‪ ,‬ואף על פי שלא היה מכירו‬ ‫ח”א‪ ,‬עמ’ קכ)‪.‬‬ ‫על כל הפסד הנעשה לבטלה‪ ,‬כגון שריפת חפץ‪ ,‬קריעת‬ ‫כדמשמע התם‪ ,‬ותירצו שההיתר שם הוא מפני שהיה‬ ‫לפי זה‪ ,‬דברי המאפה שהונחו בבית המדרש בעבור‬ ‫בגד או שבירת כלי‪ .‬אך אם יש בקלקול תועלת ממשית‬ ‫מתלוה עמו בדרך‪ ,‬ויבואר להלן‪.‬‬ ‫הציבור‪ ,‬אך לאחר שהתבררה כשרותם איש מן הלומדים‬ ‫או סילוק נזק‪ ,‬אין זו השחתה אסורה‪.‬‬ ‫וכן כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' ח) במפורש‪' :‬שלא‬ ‫לא התכוון לזכות בהם‪ ,‬אפשר שנשארו הפקר ואין‬ ‫לגבי שאר חפצים ומאכלים שאינם אילן מאכל‪ ,‬נחלקו‬ ‫אמרו אלא מתנת חנם‪ .‬הא לסיבה וכו' מותר‪ ,‬שאין זו‬ ‫במסירתם לנכרי משום 'לא תחנם'‪ .‬ברם היתר זה שייך‬ ‫הראשונים אם האיסור מהתורה או מדרבנן‪ .‬הסמ”ג‬ ‫מתנת חנם'‪ .‬והוסיף שגם נתינה משום דרכי שלום אינה‬ ‫רק כאשר המאכל לא נעשה מעולם ממונו של ישראל‪,‬‬ ‫(לאוין רכט) סמ”ק (סי’ קעה)‪ ,‬רבנו ירוחם (משרים סוף נתיב‬ ‫נחשבת מתנת חינם‪ .‬ולפי דבריו‪ ,‬אין צורך שהתמורה‬ ‫מאכל שאדם קנה לביתו או קיבל וזכה בו אינו נעשה‬ ‫לא)‪ ,‬ויראים (השלם סי’ שפב)‪ ,‬כתבו שבכל דבר עובר על‬ ‫תהיה כסף דווקא‪ .‬אלא גם עזרה עתידית‪ ,‬גמול על עזרה‬ ‫הפקר מעצמו רק מפני שכעת החליט שאין לו בו צורך‪.‬‬ ‫בל תשחית מן התורה‪ ,‬גם בספר החינוך (שם ועיי”ש במש”כ‬ ‫קודמת או שמירת יחסים תקינים מוציאים את הנתינה‬ ‫והנה התוספות (עירובין סד‪ :‬ד"ה ולמדנו) תירצו בדרך‬ ‫במנחת חינוך) משמע ששאר השחתות נאסרו מן התורה‪,‬‬ ‫מכלל חינם‪.‬‬ ‫אחרת את הקושיא כיצד אמר לתת לנכרי ולא חשש‬ ‫אף שאין לוקים עליהן‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הרמב”ם (מלכים שם‪.‬‬ ‫הט"ז (יו"ד שם סק"ח) ביאר‪' :‬אם מכירו לא הוה עליה שם‬ ‫לאיסור לא תחנם‪ ,‬או שרבן גמליאל לא סבר את דרשת‬ ‫ובסהמ”צ ל”ת נז כתב שלוקה על כל דבר) כתב שעל שאר דברים‬ ‫מתנה אלא כמכירה‪ ,‬שהרי ישלם גמולו או כבר שילם‬ ‫רבי יהודה‪ ,‬או שמכיוון שהנכרי התלווה אליהם בדרך‬ ‫שמלבד אילנות מאכל אינו לוקה אלא מכת מרדות‪,‬‬ ‫לו'‪ .‬ואין פירוש 'מכירו' שהנותן רק יודע את שמו או‬ ‫הייתה הנתינה כעין מכירה‪ .‬וכתב בחשוקי חמד (שם) כי‬ ‫וכתבו האחרונים בדעתו (משנה למלך שם ה”ח‪ ,‬נודע ביהודה‬ ‫מזהה את פניו‪ ,‬אלא שיש ביניהם קשר שהמתנה ניתנת‬ ‫לכאורה היה מקום ללמוד מדבריהם שאף דבר שאינו‬ ‫תניינא‪ ,‬יו”ד סי’ י) שסובר שמן התורה איסור בל תשחית‬ ‫כהחזרת טובה קודמת‪ ,‬או מתוך ציפייה סבירה לטובה‬ ‫ראוי לישראל אסור במתנת חינם‪ .‬אולם ה'חשוקי חמד'‬ ‫הוא רק באילנות‪ ,‬וחכמים הם שאסרו להשחית כל דבר‪.‬‬ ‫בעתיד‪ ,‬או כדי לשמר קשר שיש בו תועלת לנותן‪.‬‬ ‫דחה ראיה זו‪ ,‬מפני שבאותו מעשה נטל רבי אילעאי את‬ ‫מכל מקום‪ ,‬גם לפי המחמירים‪ ,‬האיסור הוא דווקא‬ ‫וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' רמט סעיף ב)‪' :‬עובד‬ ‫הגלוסקין מן הדרך במיוחד ולאחר מכן מסרה לנכרי‪,‬‬ ‫כאשר מקלקל את המאכל ‘דרך השחתה’‪ .‬כאשר נדרש‬ ‫כוכבים שאינו גר תושב אסור ליתן לו מתנה‪ ,‬אלא אם כן‬ ‫ויש בכך 'מעשה נתינה' חשוב‪ .‬ואילו במאכל שכבר‬ ‫לפנותו מטעמי ניקיון‪ ,‬בריאות‪ ,‬מקום אחסון או מפני‬ ‫הוא מכירו או אם יש בו בדבר משום דרכי שלום' (וראה‬ ‫מצוי ברשותו של ישראל‪ ,‬שאין לו בו צורך והוא עומד‬ ‫שאין כל דרך מעשית ומותרת להשתמש בו‪ ,‬אין זה דומה‬ ‫סמ"ע שם ס"ק ב‪ ,‬שאם יש לישראל צד הנאה הרי זה כמכירה)‪.‬‬ ‫להשלכה‪ ,‬אפשר שאין במסירתו אלא מתן רשות לנכרי‬ ‫לאדם המשחית מזון מתוך כעס‪ ,‬זלזול או ללא כל צורך‪.‬‬ ‫ליטול דבר שבלאו הכי היה מושלך‪.‬‬ ‫נתינה במסגרת יחסי עבודה‬ ‫אם מותר לתת לנכרי מאכל העומד להיזרק‬ ‫לפי יסוד זה‪ ,‬מותר לתת מאכל או מתנה לעובד נכרי‬ ‫ומה שכתב בחשוקי חמד כי מדברי התוספות משמע‬ ‫נחלקו הפוסקים האם מותר לתת לנכרי מאכל שעומד‬ ‫שאף דבר שאינו ראוי לישראל אסור לתת לנכרי בחינם‬ ‫כאשר הנתינה נעשית במסגרת יחסי העבודה‪ :‬כתוספת‬ ‫להיזרק‪ .‬ה’חק יעקב’ (או”ח סי’ תמח ס”ק יב) דן בנתינת‬ ‫מקובלת לשכר‪ ,‬כהכרת טובה על עבודה נאמנה‪ ,‬כדי‬ ‫ודקדק מהם שלא כדברי החק יעקב‪ ,‬המעיין שם בחק‬ ‫חמץ לנכרי‪ ,‬וכתב שני ביאורים מדוע אין בכך משום‬ ‫יעקב יראה שבנו של החק יעקב דקדק ממה שהתוספות‬ ‫לחזק את נאמנותו או כדי לשמור על יחסי עבודה‬ ‫‘לא תחנם’‪ :‬א‪ .‬משום שמדובר בנכרי המכירו‪ .‬ב‪ .‬כיוון‬ ‫תקינים‪ .‬אף שהמתנה אינה רשומה כחלק מן השכר‪ ,‬יש‬ ‫לא הקשה כן רק לאחר שאמרו בגמרא שהחמץ מותר‬ ‫שהחמץ עומד להיות אסור בהנאה ואינו שווה לישראל‬ ‫ממנה תועלת לנותן ולכן אינה מתנת חינם‪.‬‬ ‫בהנאה‪ ,‬לפי שרק לאחר שנתברר שחמץ נכרי מותר‬ ‫מאומה‪ ,‬מותר לתתו אף לנכרי זר‪.‬‬ ‫בהנאה לאחר הפסח והוא ראוי לישראל ליתן לבהמתו‬ ‫ב’חשוקי חמד’ (דמאי פ”ג מ”א) דן הגר”י זילברשטיין‬ ‫ה’חק יעקב’ מצא מקור להיתר זה מהגמרא במסכת‬ ‫בדברי מאפה שנותרו ועמדו להיזרק‪ ,‬והציע להתיר‬ ‫ולהסיקו תחת תבשילו‪ ,‬קמה וגם ניצבה התמיהה‪ ,‬איך‬ ‫עירובין (סד‪ ):‬שם הביאו‪ :‬מעשה ברבן גמליאל שהיה‬ ‫נתן לנכרי דבר הראוי לישראל‪ ,‬ואם כן אדרבה יסוד זה‬ ‫את נתינתם לפועלים הנכרים מכמה טעמים‪ ,‬ובכללם‬ ‫רוכב על החמור והיה מהלך מעכו לכזיב והיה רבי‬ ‫שהנותנים מכירים את הפועלים ושהאכלתם עשויה‬ ‫מדוקדק בדברי התוספות‪.‬‬ ‫אילעאי מהלך אחריו‪ ,‬מצא גלוסקין בדרך אמר לו‬ ‫לגרום להם לעבוד טוב יותר‪.‬‬ ‫וב'חשוקי חמד' כתב על סמך יסוד זה‪ ,‬שמאכל זול‬ ‫אילעאי טול גלוסקין מן הדרך‪ ,‬מצא נכרי אחד אמר לו‬ ‫שאין לישראל כל שימוש בו ובלאו הכי עומד להיזרק‪,‬‬ ‫מבגאי טול גלוסקין הללו מאילעאי‪ .‬ומכך שרבן גמליאל‬ ‫העוזרת של השכנה אינה בהכרח בגדר ‘מכירו’‬ ‫ניתן למסרו לנכרי‪ ,‬וצירף סברות נוספות לדבריו‪,‬‬ ‫הורה לאותו נכרי ששמו מבגאי ליטלה ממנו‪ ,‬הוכיחה‬ ‫בנידון השאלה‪ ,‬העוזרת עובדת אצל השכנה ולא‬ ‫לעיתים הבעלים כלל לא זכו במאכל והתייחסו אליו‬ ‫הגמרא שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה‪,‬‬ ‫אצל בעל המאכלים‪ .‬לפיכך‪ ,‬עצם העובדה שהיא מצויה‬ ‫כהפקר‪ ,‬ולעיתים אין כאן 'מעשה נתינה' חשוב‪ ,‬ועל כן‬ ‫וכמו שפירש רש"י (ד"ה שחמצו) שאחר פסח היה‪ .‬והביא‬ ‫בבניין ומוכרת לבני הבית אינה הופכת אותה ל’מכירו’‬ ‫הציע שלא להגישו לנכרי כמתנה מכובדת‪ ,‬אלא לומר לו‬ ‫החק יעקב מה שהוכיח בנו מהר”ר שמעון בבחרותו‪,‬‬ ‫כדי להתיר לתת לה מתנת חנם‪.‬‬ ‫'יש כאן מאכלים‪ ,‬תוכל לקחתם'‪.‬‬ ‫שהתוספות (ד"ה ולמדנו) הקשו כיצד נתן לנכרי‪ ,‬הרי אסור‬ ‫אם אין ביניהם כל קשר‪ ,‬היא מעולם לא סייעה לו‪,‬‬ ‫המשך בעמ' ד'‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫ג‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א המשך מעמ' ב'‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫המשך מעמ' ג'‬ ‫יבדוק שוב את חשבון האשראי שלו ויוודא אם אכן‬ ‫הבחור חנניה שהפעיל את הברז יש לדון אם חיובו הוא‬ ‫חויב‪ .‬בינתיים פנה לבית ההוראה בשאלה‪ :‬אם גם‬ ‫כמזיק בידיים‪ ,‬מאחר שהמים שהוסיף גרמו להתפשטות‬ ‫והסיק בחשוקי חמד שמסתבר‬ ‫לאחר הבדיקה יתעקש הגוי לשלם פעם נוספת‬ ‫שאיסור לא תחנם נאמר דוקא‬ ‫ההצפה‪ ,12‬או מדין אש וממונו המזיק‪ .13‬ג‪ .‬באופן שיש‬ ‫מחמת טעותו‪ ,‬האם מותר לקבל ממנו את הכסף‪ ,‬או‬ ‫לומר שהוא אונס גמור‪ ,‬אין לחייב את חנניה‪.14‬‬ ‫כאשר אנו נותנים להם דבר שיש‬ ‫לנו אפשרות לעשות בו שימוש‬ ‫שיש בכך איסור?‬ ‫מסוים‪ ,‬אך כשמדובר בדבר שבין‬ ‫כה היינו משליכים אותו לאשפה‪,‬‬ ‫ת‪ .‬מעיקר הדין מותר 'טעות גוי' שטועה מעצמו מותרת‪,‬‬ ‫תייר גוי ששכר יחידת דיור ב‪Airbnb-‬‬ ‫ומותר לקחת ממנו את התשלום‪ .15‬וממידת חסידות‬ ‫וכדומה ומתעקש לשלם בשנית במחשבה‬ ‫או לפני החתולים והיונים וכדומה‪,‬‬ ‫לומר לו 'ראה שעל חשבונך אני סומך'‪ .16‬יש לדעת מה‬ ‫אין בזה לא תחנם‪ ,‬כי מה שונה‬ ‫שלא שילם‬ ‫הנחת הפיתות לפני נכרי זה‬ ‫שכתבו הפוסקים שאין כדאי וראוי להתנהג כן‪ .17‬אם‬ ‫בכל זאת התקבל התשלום הנוסף‪ ,‬הכסף שייך לדניאל‬ ‫דניאל הוא אברך צעיר המתגורר עם משפחתו באחד‬ ‫מההנחה לפני בעלי חיים‪ ,‬ואין זה‬ ‫היישובים שבהרי ירושלים‪ .‬הוא מתגורר ביחידת דיור‬ ‫נחשב שהיהודי נותן לו מתנה‪.‬‬ ‫ולא לבעל הדירה‪.18‬‬ ‫הנמצאת בתוך וילה גדולה שבבעלות יהודי אמיד‪,‬‬ ‫אך בשו"ת 'שבט הקהתי' (ח"ד סי'‬ ‫המחזיק את המקום לצורכי נופש‪ .‬בקומה התחתונה‬ ‫רט) נקט שאין להתיר מתנה לנכרי‬ ‫מי שאינו מתווך שהציע דירה לידידו ודורש‬ ‫של הווילה מצויות חמש יחידות אירוח‪ ,‬המושכרות‬ ‫שאינו מכירו רק מפני שהמאכל‬ ‫דמי תיווך‬ ‫אינו דרוש לישראל או עומד‬ ‫באופן קבוע באמצעות ‪ Airbnb‬ואתרים דומים‪ .‬אחת‬ ‫להיזרק‪ .‬לדעתו‪ ,‬אם אין היתר‬ ‫ראובן חיפש במשך תקופה דירה לרכישה‪ .‬שמעון‪,‬‬ ‫היחידות ניתנה לדניאל ולמשפחתו למגורים ללא‬ ‫של 'מכירו'‪ ,‬דרכי שלום או טובת‬ ‫ידידו הקרוב‪ ,‬שאינו עוסק כלל בתיווך‪ ,‬ידע על כך‬ ‫תשלום‪ ,‬ובתמורה‪ ,‬ובצירוף שכר נוסף‪ ,‬הם מטפלים‬ ‫הנאה‪ ,‬יש להניח את המאכל עד‬ ‫וקישר בינו לבין בעל דירה שעמדה למכירה‪ .‬הדברים‬ ‫באחזקת יחידות האירוח‪ ,‬בקבלת האורחים ובסידור‬ ‫שיתקלקל ולא לתתו לנכרי במתנת‬ ‫התקדמו‪ ,‬ולבסוף יצאה העסקה אל הפועל‪ .‬במשך כל‬ ‫המקום בין שוכר לשוכר‪ .‬אמש‪ ,‬בשעת לילה מאוחרת‪,‬‬ ‫חינם‪.‬‬ ‫הדרך לא דיבר שמעון מאומה על דמי תיווך‪ ,‬וראובן‬ ‫הגיע למקום תייר גוי מצרפת‪ ,‬ששכר אחת מן‬ ‫וכך נראה שכן הייתה דעתו של‬ ‫היה בטוח שמדובר בעזרה חברית בלבד‪ .‬לאחר‬ ‫היחידות למשך שבוע‪ .‬כאשר בא לקבל את המפתח‪,‬‬ ‫החוות יאיר (סי' טז)‪ ,‬שדן בטבעת‬ ‫השלמת העסקה הפתיע שמעון את ראובן וביקש‬ ‫הושיט לדניאל מעטפה ובה סכום כסף מזומן התואם‬ ‫יקרה שהיה חקוק בה שם ה'‪,‬‬ ‫לקבל דמי תיווך כמקובל‪ .‬ראובן טען לעומתו‪' :‬אילו‬ ‫ולמרות שלא היה ליהודי שימוש‬ ‫את מלוא מחיר השכירות‪ .‬דניאל הופתע‪ ,‬שכן ידע‬ ‫הייתי יודע שאתה מבקש שכר‪ ,‬ייתכן שלא הייתי‬ ‫שהמערכת אינה מאשרת הזמנה ללא תשלום מראש‪.‬‬ ‫מותר בה‪ ,‬כתב שאין לתתה לנכרי‬ ‫במתנה‪ ,‬הן משום איסור הנאה והן‬ ‫נכנס כלל לעסקה זו‪ .‬מלכתחילה פעלתי מתוך הנחה‬ ‫הוא בדק מיד ברישומים הדיגיטליים‪ ,‬ואכן התברר‬ ‫משום 'לא תחנם'‪ .‬אמנם ב'חשוקי‬ ‫שאין כאן תיווך בתשלום'‪ .‬האם שמעון‪ ,‬שאינו מתווך‬ ‫שהתשלום כבר נגבה במלואו בעת ביצוע ההזמנה‪.‬‬ ‫חמד' חילק בין טבעת יקרה‪ ,‬שעצם‬ ‫במקצועו ולא התנה מראש על שכר‪ ,‬רשאי לתבוע‬ ‫כשאמר זאת לאורח‪ ,‬התעקש הלה כי בכרטיס‬ ‫מסירתה היא מתנה חשובה ונתינת‬ ‫דמי תיווך?‬ ‫האשראי שלו מותקנת מערכת אבטחה המחייבת‬ ‫חן‪ ,‬לבין פיתות זולות העומדות‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי‪ ,‬אם ראובן פנה לשמעון בבקשת עזרה‬ ‫אימות כפול‪ ,‬וברור לו שהתשלום לא הושלם בשעת‬ ‫להשלכה‪.‬‬ ‫ההזמנה‪ ,‬ולכן הוא מבקש לשלם כעת במזומן‪ .‬דניאל‬ ‫לתיווך אינו חייב לשלם‪ ,‬ואם שמעון פנה לראובן להציע‬ ‫נמצא שלכתחילה נכון לחפש‬ ‫סירב לקבל את הכסף ואמר לו שימתין עד הבוקר‪,‬‬ ‫טעם וסיבה שלא תהיה המתנה‬ ‫לו דירה‪ ,‬חייב לשלם לו‪.19‬‬ ‫חינם‪ ,‬כגון לומר לנכרי שהמאכל‬ ‫סמך בדיקתו‪ .‬ודבר זה נכון לא רק במקום ששילם‬ ‫שבאונס גמור פטור‪ ,‬ולפי זה אף מה שהעתיק‬ ‫מחיובו וכאילו כבר החזיר לבעלים‪.‬‬ ‫ניתן בתמורה לפינוי‪ ,‬או סיבה‬ ‫תשלום שלם בשנית‪ ,‬אלא אף בכל טעות בחשבון‬ ‫בשו"ע את דברי הרמב"ם אינם באונס גמור‪ .‬וכן כתבו‬ ‫‪ 12‬בגמרא בבא מציעא )קיז‪ (.‬מבואר בדין 'הבית‬ ‫אחרת שתהיה בכך באמת משום‬ ‫או במחיר‪.‬‬ ‫הדרישה בדעת המגיד משנה‪ ,‬עיי"ש שתיקן הנוסח‬ ‫והעלייה'‪ ,‬שאם העליון נוטל את ידיו והמים יורדים‬ ‫דרכי שלום‪ .‬אמנם אם מדובר‬ ‫‪ 17‬ידועים דברי הבאר הגולה שכתב )סי' שמח סק"ה(‪:‬‬ ‫של המגיד משנה‪ .‬וכ"כ התהלה לדוד בדעת השו"ע‪.‬‬ ‫ומזיקים לתחתון‪ ,‬כאשר המים נמשכים מכוח‬ ‫ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו‬ ‫לפיכך‪ ,‬למעשה אין לחייב באונס גמור‪ .‬אמנם בנידון‬ ‫שפיכתו הרי הם נחשבים כחיציו‪ ,‬אך אם המים‬ ‫במאכלים פשוטים ובעלי ערך‬ ‫מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם‬ ‫דידן‪ ,‬קשה להגדירו כאונס גמור‪ ,‬בפרט שהיה יכול‬ ‫פוסקים ואח"כ נופלים אין זה נחשב כוחו‪ .‬הרי"ף‬ ‫מועט‪ ,‬שאין לבני הבית כל שימוש‬ ‫לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה‪ ,‬וכמ"ש בספר‬ ‫להעלות על דעתו שיש חפצים אחרים מתחת‬ ‫והרא"ש )ב"מ שם(‪ ,‬הרמב"ן )ב"ב כב‪ :‬קונטרס דינא דגרמי(‬ ‫בהם והם עומדים בוודאות להיזרק‬ ‫חסידים )סימן תתרעד( רבים אשר קדשו ה' והחזירו‬ ‫למיטה שעלולים להתקלקל‪.‬‬ ‫והרמ"ה )סנהדרין עז‪ (.‬כתבו שרק כאשר זרם המים‬ ‫טעיות העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו‬ ‫‪ 15‬יש לדון אם היתר 'טעות גוי' נאמר דווקא‬ ‫פסק‪ ,‬כגון שהם נבלעים תחילה במעזיבה ולאחר‬ ‫בתוך זמן קצר‪ ,‬יש להקל‪.‬‬ ‫והניחו יתרם לעולליהם‪ .‬וראה מה שכתב הסמ"ג‬ ‫במקרים שבהם הגוי כבר נתן סכום יתר במסגרת‬ ‫מכן נוטפים מאליהם‪ ,‬אין הדבר נחשב כוחו‪ .‬והרמ"ה‬ ‫וראה עוד בתשובת פתחי שערים‬ ‫)עשין סי' עד(‪ :‬כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד‬ ‫עסקה קיימת‪ ,‬וכגון שטעה בחשבון והוסיף על‬ ‫הגדיר זאת כ'כוח שני'‪ .‬מדבריהם עולה שכל עוד‬ ‫ולשאר גלויות אדום כי עתה שהאריך הגלות יותר‬ ‫המגיע ממנו‪ ,‬או אף במקרה שלפנינו‪ ,‬שבו הוא‬ ‫המים זורמים ברציפות מכוח השפיכה‪ ,‬הרי זה‬ ‫(סי’ מט) שהסתפק אם כשמפקיר‬ ‫מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז‬ ‫משלם פעם נוספת תשלום שלם שכבר שולם‪.‬‬ ‫מעשהו‪ .‬אולם מדברי רש"י )ב"מ שם( והראבי"ה‬ ‫ממונו בפני הגוי עובר בלא תחנם‪,‬‬ ‫בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת‪ ,‬ושלא‬ ‫ולכאורה יש לתלות שאלה זו במחלוקת היש"ש )ב"ק‬ ‫)תשובות סי' תתקסו( משמע שכאשר המים הולכים‬ ‫כיון שעל ידו מגיע הדבר לגוי‪ ,‬או‬ ‫לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום‬ ‫פ"י סי' כ( והמחנה אפרים )השמטות להל' גזילה(‪ ,‬שנחלקו‬ ‫לאחר מכן למקום אחר‪ ,‬שוב אין הדבר נחשב כוחו‪,‬‬ ‫עניין‪ ,‬ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר )צפניה‬ ‫בדעת הסוברים שמותר אף להטעות גוי‪ ,‬ולא רק‬ ‫אף שלא פסקה הזרימה‪ .‬וכן עולה מדברי רש"י‬ ‫שאינו עובר אלא אם נתנו בידיים‬ ‫ג יג( 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב‬ ‫ליהנות מטעות שטעה מעצמו‪ ,‬וכפי שהביא הרמ"א‬ ‫בעירובין )פח‪ (.‬לענין השופך מים בשבת‪ .‬אמנם החזון‬ ‫ולא באופן שממציא להגוי על ידי‬ ‫ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'‪ ,‬וכשיבא הקדוש‬ ‫)חו"מ סי' שמח ס"ב( את שתי הדעות‪ .‬היש"ש כתב שכל‬ ‫איש )או"ח סי' קה סק"ח( כתב בדעת רש"י‪ ,‬שדוקא כאשר‬ ‫הפקר‪ .‬והכריע שם לאיסור אף אם‬ ‫ברוך הוא להושיעם יאמרו הגוים בדין עשה‪ ,‬כי הם‬ ‫ההיתר להטעותו הוא כאשר הדבר נעשה באופן של‬ ‫שפיכתו אינה מוסיפה במהירות זרימת המים אין‬ ‫אנשי אמת ותורת אמת בפיהם‪ .‬אבל אם יתנהגו עם‬ ‫הפקעת הלוואה‪ ,‬כגון שקונה ממנו ועל ידי הטעות‬ ‫הדבר נחשב כוחו‪ ,‬אבל אם מחמת תוספת המים הם‬ ‫מפקיר בפני הגוי‪ .‬ובשו”ת שרגא‬ ‫הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא‬ ‫נוצר חוב שאינו משלם‪ .‬אבל להטעות את הגוי באופן‬ ‫זורמים במהירות רבה יותר‪ ,‬הרי זה כוחו גמור‪] .‬ומ"מ‬ ‫המאיר (ח”ה ס’ יד) שכתב לדחות‬ ‫שבחר לחלקו גנבים ורמאים‪ .‬ועוד כתוב )הושע ב כה(‬ ‫שיתן ממון בידיו הרי זה בכלל גזל ממש‪ ,‬שהרי מה‬ ‫לא ברור שכן היו פני הדברים‪ ,‬מאחר ובדרך כלל זרימת‬ ‫דברי הפתחי שערים‪ ,‬וכתב להתיר‬ ‫'וזרעתיה לי בארץ'‪ ,‬כלום זורע אדם כור אחד אלא‬ ‫לי אם חוטף ממנו את הממון ומה לי אם מטעה‬ ‫המים החוצה כבר אינה מכוחו[‪.‬‬ ‫למצוא כמה כורים‪ ,‬כך זורע הקדוש ברוך הוא ]את[‬ ‫אותו וגורם לו להוציאו מידו‪ .‬אולם המחנה אפרים‬ ‫‪ 13‬החזון איש )ב"ק סי' ב סק"ט( כתב שאפילו בפותח‬ ‫להפקיר בפני גוי אף שעי”ז גורם‬ ‫ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים )פסחים‬ ‫כתב‪ ,‬שלדעת המתירים להטעות גוי מותר הדבר‬ ‫בידקא דמיא‪ ,‬דהיינו שפותח את הסכר המעכב את‬ ‫שהגוי יזכה עי”ש‪.‬ובפשטות גם‬ ‫פז‪ ,(:‬וכל זמן שהם מתנהגים בהם ברמאות מי ידבק‬ ‫אף כשמקבל ממנו ממון ללא תמורה‪ ,‬שכיון שהגוי‬ ‫המים‪ ,‬אף אם לאחר מכן פסק כוח הליכתם‪ ,‬יש‬ ‫בכהאי גוונא יש לחוש לאיסור לא‬ ‫בהם‪ .‬והרי הקפיד הקדוש ברוך הוא על גזל הרשעים‬ ‫נותנו מרצונו ואין כאן מעשה חטיפה‪ ,‬אין הדבר‬ ‫לחייב על המים הראשונים מדין אש‪ .‬וכל שכן כאשר‬ ‫שנאמר )בראשית ו יא( 'ותמלא הארץ חמס'‪ .‬עוד אני‬ ‫בכלל גזילה‪ .‬ולפי דבריו‪ ,‬בנידון דידן‪ ,‬שהגוי טועה‬ ‫הוא עצמו שופך את המים‪ .‬ומה שמבואר בגמרא‬ ‫תחנם‪ ,‬שהרי ממציא לו את ההנאה‬ ‫מביא ראיה מירושלמי דפרק אלו מציאות )ב"מ ח‪(.‬‬ ‫מעצמו‪ ,‬שיש להתיר‪ .‬אמנם נראה שגם לדעת היש"ש‬ ‫בבבא מציעא )שם( שהעליון פטור כאשר אין הדבר‬ ‫בדרך זו‪.‬‬ ‫שאומר שם רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין ואשכחן‬ ‫אין המקרה שלפנינו בכלל גזילה‪ .‬כל מה שהחמיר‬ ‫נחשב כוחו‪ ,‬היינו במסגרת דיני נזקי שכנים‪ ,‬שאין‬ ‫ביה צררא דזוזי והחזירום להם‪ ,‬ואמרו הגוים בריך הוא‬ ‫היש"ש הוא כאשר היהודי הוא שגרם לטעות ועל‬ ‫דנים שם חיוב מדין אש‪ .‬עוד יש לדון‪ ,‬כאשר המים‬ ‫חמץ לפני הפסח‬ ‫לההון דיהודאי‪ ,‬וכיוצא בזה מספר שם מעשים הרבה‬ ‫ידו הוציא הגוי את הממון מידו‪ .‬אבל כאן‪ ,‬שהגוי‬ ‫שייכים למזיק‪ ,‬בחיוב משום ממונו המזיק‪ .‬ואם‬ ‫שנינונ במשנה (פסחים כא‪ ).‬שכל‬ ‫מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם‪.‬‬ ‫טועה מעצמו והיהודי לא גרם כלל לטעותו‪ ,‬עצם‬ ‫הפקירם קודם השפיכה יש מקום לפוטרו מצד זה‪,‬‬ ‫זמן שהחמץ מותר בהנאה רשאי‬ ‫‪ 18‬כמבואר ברמ"א )סי' קפג ס"ז( שבטעות בחשבון של‬ ‫קבלת הממון ממנו אינה הופכת את הדבר לגזילה‪.‬‬ ‫אך אם הפקירם לאחר שכבר העמידם כמזיק‪ ,‬אין‬ ‫גוי זוכה השליח‪.‬‬ ‫וראה עוד בהגהות מהר"א אזולאי על הלבוש )הוצאת‬ ‫ההפקר מועיל לפוטרו‪ ,‬וכמבואר בחזון איש )ב"ק סי'‬ ‫האדם למוכרו לנכרי‪ ,‬והשולחן‬ ‫‪ 19‬ראה 'מכתלי בית הדין' )ח"א סי' יד(‪ ,‬והוא על פי‬ ‫זכרון אהרן(‪ ,‬שאף שרוב הפוסקים מחמירים שאסור‬ ‫א סק"ד(‪.‬‬ ‫ערוך (סי’ תמג סעיף א) פסק שבשעה‬ ‫מה שהעלה בנתיבות המשפט )סי' קנג סק"ג(‪ ,‬שבמקום‬ ‫להטעות גוי ורק כאשר טעה מעצמו מותר‪ ,‬מכל‬ ‫‪ 14‬בגמרא בבא קמא )כו‪ (:‬מבואר שמזיק חייב אף‬ ‫החמישית בערב פסח מותר למכור‬ ‫שלא סוכם מראש אם הפעולה נעשית בשכר או‬ ‫מקום כתב שהעולם סומכים על הסברא הראשונה‪.‬‬ ‫באונס‪ .‬ונחלקו הראשונים באונס גמור‪ .‬התוספות‬ ‫בחינם‪ ,‬יש להתחשב בדעתו ובכוונתו של מי שיזם‬ ‫‪ 16‬הרמב"ם )גזילה ואבידה פי"א ה"ד( כתב שאם הגוי טעה‬ ‫)ב"ק כז‪ :‬ד"ה ושמואל‪ ,‬ב"מ פב‪ :‬ד"ה וסבר‪ ,‬ב"ב צב‪ :‬ד"ה חייב‪,‬‬ ‫לנכרי אפילו כמות גדולה‪ ,‬אף‬ ‫את ההתקשרות‪ .‬לפי זה‪ ,‬כאשר ראובן הוא שפנה‬ ‫מעצמו מותר ליהנות מטעותו‪ ,‬אלא שצריך לומר לו‪:‬‬ ‫סנהדרין עז‪ .‬ד"ה רוצח( סוברים שבאונס גמור פטור‪,‬‬ ‫שוודאי לא יספיק לאוכלה קודם‬ ‫לשמעון וביקש ממנו לסייע לו במציאת דירה‪ ,‬יש‬ ‫'ראה שעל חשבונך אני סומך'‪ .‬הרמ"א )חו"מ סי' שמח‬ ‫ואילו הרמב"ן )ב"מ פב‪ :‬מלחמות ב"ק כט‪ (.‬סובר שגם‬ ‫הפסח‪ .‬הרי שאין מצווה להשאיר‬ ‫ללכת אחר דעתו של ראובן‪ ,‬שפנייתו לידיד קרוב‬ ‫ס"ב( לא העתיק תנאי זה‪ .‬ובמגיד משנה )שם( ביאר‬ ‫באונס גמור חייב‪ .‬הרמ"א )חו"מ סי' שעח ס"א‪ ,‬סי' תכא‬ ‫שאינו עוסק בתיווך היתה מסתמא על דעת עזרה‬ ‫את דברי הגמרא )ב"ק קיג‪ (:‬ששמואל אמר לגוי 'חזי‬ ‫ס"ד( פסק שבאונס גמור פטור‪ .‬הש"ך )סי' שעח סק"א(‬ ‫את החמץ ברשות הישראל עד‬ ‫ללא תשלום‪ ,‬ואין שמעון יכול לאחר מכן לדרוש‬ ‫דעלך סמיכנא'‪ ,‬שאין זו אלא מידת חסידות‪ .‬בנידון‬ ‫נקט שלדעת הרמב"ם והשו"ע אף באונס גמור חייב‪,‬‬ ‫שעת הביעור‪ .‬תכלית המצווה היא‬ ‫שכר שלא הותנה מראש‪ .‬אולם אם שמעון שמע‬ ‫דידן יש טעם נוסף להבהיר זאת לגוי‪ ,‬שכן אם יתברר‬ ‫ותמה על הרמ"א שלא כתב כן בשם 'יש אומרים'‪,‬‬ ‫שלא יהיה החמץ בבעלותו בזמן‬ ‫שראובן מחפש דירה‪ ,‬והוא שפנה אליו מעצמו‬ ‫לו לאחר זמן שכרטיס האשראי אכן חויב‪ ,‬והוא יגלה‬ ‫וכמו שכתב במגיד משנה )חובל ומזיק פ"ו ה"א( לדקדק‬ ‫והציע לו דירה מסוימת‪ ,‬יש ללכת אחר דעתו של‬ ‫ששילם פעם נוספת במזומן‪ ,‬עלול הדבר להביא לידי‬ ‫מדברי הרמב"ם שלא חילק בין אונסים‪ .‬וכן כתבו‬ ‫האיסור‪ .‬אם מכרו או הקנהו לנכרי‬ ‫שמעון שהוא יוזם הפעולה‪ .‬ואם הוא מאמינו לומר‬ ‫חילול השם‪ .‬לכן נכון לומר לו במפורש שהרישומים‬ ‫הבית מאיר )או"ח סי' תמח ס"ב(‪ ,‬האבני נזר )חו"מ סי' ב(‬ ‫קודם לכן בקניין גמור‪ ,‬שוב אינו‬ ‫שכבר מתחילה התכוון לפעול עבור שכר תיווך‪ ,‬חייב‬ ‫מראים שהתשלום כבר נגבה‪ ,‬ואם הוא עומד על‬ ‫והדברי מלכיאל )ח"ה סי' רכ"ט( בדעת הרמב"ם‪ .‬אולם‬ ‫המשך בעמ' ו'‬ ‫ראובן בתשלום דמי תיווך‬ ‫דעתו לשלם בשנית‪ ,‬הדבר נעשה על אחריותו ועל‬ ‫הכסף משנה )שם( כתב שמדברי הרמב"ם מוכח‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ד‬ ‫ליבון דהלכתא‬ ‫הרה"ג ישראל הלפגוט‬ ‫הנעשה בר מצווה האם צריך לברך שהחיינו על התחייבותו במצוות‬ ‫שיתקנו לו לברך שהחיינו‪ ,‬וכשהגדיל כבר לא שייך‬ ‫יא) שמצא כתוב במנהגים ישנים‪ ,‬וז”ל‪ :‬מי שלא‬ ‫הנעשה בר מצווה‪ ,‬הנה הוא מתחייב בכל מצוות‬ ‫שיברך כי הרי הניח גם בקטנותו ואין לו שמחה‬ ‫שחט מברך שהחיינו על הכסוי ולא על השחיטה‬ ‫ה’‪ ,‬וזה לו שמחה רבה שנעשה בר מצוות‪ ,‬וגדול‬ ‫כ”כ‪ .‬ואף מי שאינו מניח לפני כן אלא רק בגיל‬ ‫דכיסוי הוי מצווה‪ ,‬כדאמרינן (סוטה יז‪ .‬חולין פח‪):‬‬ ‫המצווה ועושה‪ .‬ויש לדון שא”כ יצטרך לברך ברכת‬ ‫י”ג‪ ,‬ולהנ”ל היה צריך לברך‪ ,‬בכל אופן לא פלוג‬ ‫בזכות שאמר אאע”ה ‘ואנכי עפר ואפר’‪ ,‬זכה‬ ‫שהחיינו‪ ,‬שנתקנה על שמחה שיש לאדם במצוות‪,‬‬ ‫רבנן בהו‪ ,‬ולא יברך‪ .‬ע”כ דברי הגהות צבי לצדיק‪.‬‬ ‫לב’ מצוות וכו’‪ ,‬והוי כמו ציצית וסוכה דמברך‬ ‫כמו ימים טובים ומועדים‪ ,‬בגדים חדשים‪ ,‬פירות‬ ‫וא”כ יוצא לן שאף הנעשה בר מצווה‪ ,‬וכמו‬ ‫שהחיינו‪ ,‬וכן מפורש בהלכות שחיטה לר’ ידידיה‬ ‫חדשים‪ ,‬ומצוות מסוימות‪ .‬וא”כ על עצם החיוב ג”כ‬ ‫ששאלנו קודם ‪ -‬מדוע שלא יברך שהחיינו על‬ ‫משפירא‪ .‬עכ”ל (עי”ש עוד)‪ .‬הנה לנו עוד צד לומר‬ ‫יצטרך לברך שהחיינו?‬ ‫עצם החיוב במצוות‪ ,‬לפי הנ”ל (דברי הצבי לצדיק)‪,‬‬ ‫שהנעשה בר מצווה יברך שהחיינו‪ ,‬דלא גרע ממה‬ ‫תשובה‪ :‬הנה שנינו בתוספתא דברכות (פ”ו‬ ‫יבואר‪ ,‬שהיות ורוב המצוות עושה אותם גם הקטן‪,‬‬ ‫שכתב הרמ”א על המכסה דם בפעם הראשונה‬ ‫הט”ו)‪ ,‬העושה ציצית [לעצמו] מברך שהחיינו‪,‬‬ ‫מטעם חינוך‪ ,‬א”כ גם כשנעשה בר מצווה ומחוייב‪,‬‬ ‫[וכ”ש המתחדש בכך שנעשה חייב במצוות]‪ ,‬שיברך‬ ‫וכשהוא מתעטף אומר להתעטף בציצית‪ .‬העושה‬ ‫לא יברך שהחיינו‪.‬‬ ‫שהחיינו‪.‬‬ ‫תפילין [לעצמו] אומר שהחיינו‪ ,‬וכשהוא מניחן‬ ‫וכעין זה כתב פוסק הדור‪ ,‬הגאון ר’ משה‬ ‫ובש”ך (שם סק”ה) הקשה על פסק הרמ”א‪ ,‬והוכיח‬ ‫אומר [אשר קדשנו] להניח תפילין [וכו’]‪ .‬וכן פסק‬ ‫פיינשטיין זצ”ל‪ ,‬באגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ יד אות‬ ‫שם מכמה טעמים שלא לברך שהחיינו‪:‬‬ ‫הרמב”ם בהלכות ברכות (פי”א ה”ט)‪ ,‬וז”ל שם‪ :‬כל‬ ‫יג) ששהחיינו מברכים בחידוש מצווה [‪-‬מצוה שעד‬ ‫א‪ .‬אדרבה בגמ’ (חולין פח‪ ):‬משמע להדיא שעל‬ ‫מצווה שהיא מזמן לזמן‪ ,‬כגון סוכה ושופר ולולב‬ ‫עתה לא היה מחוייב בה]‪ ,‬ולא בחידוש בגברא‪ ,‬ומכיון‬ ‫כיסוי הדם אין לברך‪ ,‬ששואלת שם הגמ’ ולחשוב‬ ‫ומקרא מגילה ונר חנוכה‪ ,‬וכן כל מצווה ומצווה‬ ‫שגם קטן [וקטנה] ישנם בחיוב של קבלת התורה‪,‬‬ ‫נמי עפר כיסוי הדם [‪-‬לשכר של ‘ואנוכי עפר ואפר’]‪,‬‬ ‫שהיא קנין לו‪ ,‬כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה‪,‬‬ ‫שאבותינו קיבלו לדורי דורות עולם‪ ,‬וכשנעשה‬ ‫ותירצה שם הגמ’‪ ,‬התם הכשר מצוה איכא‪ ,‬הנאה‬ ‫וכן מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה וכו’‪ ,‬מברך‬ ‫בר מצווה אין שום חידוש בגברא‪ ,‬אלא נסתלק‬ ‫ליכא‪ ,‬וממשיכה שם הגמרא‪ :‬ואמר רבא‪ ,‬בשכר‬ ‫עליה בשעת עשייתה שהחיינו וכו’‪ .‬וכתב שם‬ ‫הפטור של קטן‪ ,‬וא”כ על מה יברך שהחיינו‪ .‬ולכן‬ ‫שאמר אברהם אבינו ‘אם מחוט ועד שרוך נעל’‬ ‫הכסף משנה שמקורו של הרמב”ם [שיש לברך‬ ‫כתב שם‪ ,‬שלא יברך כשנעשה בר מצווה על חיוב‬ ‫זכו זכו בניו לשתי מצוות‪ ,‬לחוט של תכלת ורצועה‬ ‫שהחיינו על ציצית ותפילין] הוא מהתוספתא הנ”ל‪.‬‬ ‫המצוות‪.‬‬ ‫של תפילין‪ .‬ועוד ממשיך הש”ך וכותב‪ :‬וכן משמע‬ ‫אולם רבינו הטור בהלכות ציצית (סי’ כב) כתב‪:‬‬ ‫אמנם בשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ נה)‪ ,‬אחר‬ ‫בר”ן וכן כתב הרשב”א (שו”ת ח”א סי’ קכו)‪ ,‬שלא‬ ‫העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו‪ ,‬נתעטף בה‬ ‫שהאריך בענייני ברכת שהחיינו‪ ,‬כתב וז”ל‪ :‬ויען‬ ‫לברך על תפילין שהחיינו‪ ,‬כי זה לא מצווה הבאה‬ ‫מברך להתעטף בציצית‪ .‬אבל בהלכות תפילין‪ ,‬לא‬ ‫בברכת שהחיינו רבו כמו רבו דעות שונות‪ ,‬סברות‬ ‫מזמן לזמן‪ ,‬וא”כ כ”ש על כיסוי שלא יברכו‪.‬‬ ‫הזכיר שהעושה אותם מברך שהחיינו‪.‬‬ ‫עצמם שאין להם על מה שיסמוכו בש”ס‪ ,‬וכבר‬ ‫ב‪ .‬שאפי’ לרמב”ם‪ ,‬שמברכים על תפילין וציצית‪,‬‬ ‫והקשה הבית יוסף (שם) מדוע הביא הטור‬ ‫כתבנו כל שא”א לומר בטלה דעתו והוא נהנה‬ ‫זה לא בגלל שזה מצווה וממילא נלמד מזה שגם‬ ‫את דברי הרמב”ם‪ ,‬שמקורם בתוספתא‪ ,‬רק לגבי‬ ‫מצווה לברך‪ ,‬נ”ל הכרעת ס’ פרי תואר (לה’אור‬ ‫במצוות כיסוי יברכו שהחיינו‪ ,‬אלא הסיבה היא‬ ‫ציצית‪ ,‬ולא הזכיר שגם לגבי תפילין יברך שהחיינו?‬ ‫החיים’ זי”ע‪ ,‬הל’ שחיטה סי’ כח סק”ד)‪ ,‬שכל מי שמתחנך‬ ‫כלשון הרמב”ם‪ :‬מפני שהם מצוות שהן קנין לו‪,‬‬ ‫ותירץ בשם רבינו הגדול מהר”י אבוהב‪ ,‬שלא קיי”ל‬ ‫תחילה לחיוב מצווה יברך‪ ,‬לא כמ”ש הרוקח‬ ‫ובכיסוי הדם אין את הטעם הזה‪ .‬ומכאן‪ ,‬מוכיח‬ ‫כההיא תוספתא‪ ,‬אלא אינו מברך שהחיינו אלא על‬ ‫שעל כל מצווה מברך בחינוכה [‪-‬כשנזדמן לו‬ ‫הש”ך‪ ,‬שאין לברך על כיסוי הדם שהחיינו‪ .‬מוסיף‬ ‫מצווה שהוא מזמן לזמן‪ ,‬כדמשמע בטור הל’ פסח‬ ‫לעשותה בפעם הראשונה יברך]‪ ,‬אלא הנכנס לחיוב‬ ‫שם הש”ך ומביא שמצא ברוקח [בשם ריב”ק‬ ‫(או”ח סי’ תלב) גבי ביעור חמץ (בשם בעל העיטור)‪ ,‬ולכן‬ ‫מצוות‪ .‬ולפיכך מוסיף וכותב‪ ,‬שכל המניח תפילין‬ ‫משפירא] וזה לשונו‪ :‬כל מצווה שעל האדם לעשות‬ ‫לא כתב הטור לברך על תפילין שהחיינו‪ .‬וא”כ גם‬ ‫בראשונה יברך שהחיינו ויכוון על כל המצוות‬ ‫ולא עשאה ומתחנך לכתחילה [‪-‬עושה אותה פעם‬ ‫על ציצית לא היה צריך לברך שהחיינו‪ ,‬כי זה לא‬ ‫שמתחייב בהן כשנכנס למצוות‪ .‬וכלשונו שם‪ :‬על‬ ‫ראשונה] צריך לברך שהחיינו‪ .‬והביא ראיה לדבריו‬ ‫מזמן לזמן‪ .‬ומה שפסק הטור שבציצית כן מברכים‬ ‫כל מצוות שעתיד לעשות כל ימיו‪ ,‬אע”ג שאותן‬ ‫מהגמרא (מנחות עה‪ :):‬היה עומד ומקריב קורבנות‬ ‫שהחיינו‪ ,‬הוא מטעם שלא גרע מכלים [=בגדים]‬ ‫שקבוע להם זמן יברך על כל אחת שהחיינו‬ ‫בירושלים אומר שהחיינו‪ ,‬עכ”ל‪ .‬חזינן מהרוקח‬ ‫חדשים‪ ,‬שמברכים שהחיינו כשלובשים אותם‬ ‫בהגעתה וכו’‪ .‬עכ”ל שם‪ .‬וזה דלא כדברי הצבי‬ ‫הזה‪ ,‬שעל כל חינוך שהאדם מתחנך במצוות‬ ‫בפעם הראשונה‪.‬‬ ‫לצדיק והאגרות משה הנ”ל‪.‬‬ ‫צריך האדם לברך שהחיינו‪ ,‬וא”כ הנעשה בר‬ ‫והיות שכבר כתב הב”ח בהלכות תפילין (סי’ כט)‪,‬‬ ‫אמנם‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬רבינו הב”ח (שם) ביאר את‬ ‫מצווה‪ ,‬שנעשה חייב בכל המצוות‪ ,‬יהיה לכאורה‬ ‫וז”ל שם‪ :‬לפענ”ד נראה דאיכא לחלק בין ברכת‬ ‫דעת הטור אחרת‪ :‬שאמנם בתלמוד דידן לא מובא‬ ‫חייב לברך שהחיינו על עצם החינוך במצוות‪,‬‬ ‫שהחיינו לשאר ברכות‪ ,‬דברכת שהחיינו שבאה‬ ‫לברך שהחיינו על תפילין וציצית ומזוזה‪ ,‬רק‬ ‫וכמשמעות לשון הרוקח הנ”ל‪ ,‬דכשאדם מתחנך‬ ‫על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע”פ שאינו‬ ‫היות וראה הטור את דברי התוספתא שמברכים‬ ‫במצוות צריך לברך שהחיינו‪ ,‬והנכנס למצוות‪,‬‬ ‫וודאי שחייב לברך‪ ,‬דאינו עובר על ‘לא תשא’ אם‬ ‫על ציצית לכן כתבה‪ ,‬וס”ל שציצית יש בה שמחה‬ ‫מהיום והלאה הוא חייב בכל המצוות מדאורייתא‪,‬‬ ‫הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו‬ ‫כשלובשה‪ ,‬דעל ידה יזכור כל מצוות ה’‪ ,‬ולכן‬ ‫בוודאי שאפשר לומר עליו מה שכתב ברוקח‬ ‫עד הזמן הזה וכו’‪ .‬וכן כתב בביאור הלכה (סי’‬ ‫ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו‪ .‬וממשיך‬ ‫מברך שהחיינו‪ ,‬אבל תפילין היות שצריכים גוף‬ ‫כב ד”ה קנה)‪ ,‬שדן שם לגבי שהחיינו בטלית ישן‬ ‫שם הש”ך‪ ,‬שאולי זה הסיבה שכתב הרמ”א לברך‬ ‫נקי ואיכא מורא ועונש [אם לא ישמרם]‪ ,‬ליכא‬ ‫שעכשיו עשה בו ציציות‪ ,‬ובתוך הדברים כתב שם‪,‬‬ ‫שמחה‪ ,‬ולכן לא יברך שהחיינו [וה”ה מזוזה‪ ,‬אין בה‬ ‫שהחיינו על כיסוי הדם כפעם הראשונה‪ .‬ועיין שם‬ ‫וז”ל‪ :‬בפרט אם הוא לובש עתה התפילין בפעם‬ ‫שמקשה‪ ,‬שאם נאמר כהרוקח א”כ קשה‪ ,‬למה לא‬ ‫שמחה יותר משאר מצוות]‪ .‬עכ”ד‪.‬‬ ‫ראשונה בוודאי יראה לעשות עצה זו‪ ,‬דיש פוסקים‬ ‫עושים שהחיינו על הרבה מצוות [עיי”ש הדוגמאות‬ ‫יוצא לן מהב”ח חידוש גדול‪ ,‬שברכת שהחיינו‪,‬‬ ‫שסוברים שעל כל מצווה שאדם עושה פעם‬ ‫שהביא]‪ ,‬אלא‪ ,‬מסכם הש”ך ומכריע למעשה‪ ,‬רק‬ ‫מברכים אותה על שמחה שיש לו‪ ,‬כגון שנה‬ ‫ראשונה בחייו יברך שהחיינו‪ .‬עכ”ל‪[ .‬ואף שדבריו‬ ‫על מצוות הבאות מזמן לזמן יברך שהחיינו‪ ,‬עיי”ש‬ ‫חדשה‪ ,‬או יו”ט שהוא שמחה לאדם‪ .‬וא”כ ציצית‪,‬‬ ‫שם אינם מאותו הטעם של החת”ס‪ ,‬אמנם למעשה דעתו‬ ‫שמבאר דבריו בארוכה‪.‬‬ ‫שעל ידיה זוכר האדם את כל מצוות ה’‪ ,‬יברך עליה‬ ‫כמסקנת החת”ס הנ”ל]‪.‬‬ ‫ועל דברי הרוקח‪ ,‬שהקשה עליו הש”ך שלפי‬ ‫שהחיינו‪ .‬אבל תפילין שמתיירא כשמניחם‪ ,‬משום‬ ‫העולה לדינא‪:‬‬ ‫דבריו המתחנך לתפילין ולציצית יתחייב לברך‬ ‫שהם יכולים להביא עליו עונש כשלא ישמור‬ ‫מדברי כל הני פוסקים‪ :‬פרי תואר‪ ,‬חת”ס‪,‬‬ ‫שהחיינו‪ ,‬וזה לא מצינו‪ ,‬כתב בהגהות צבי לצדיק‬ ‫עליהם כהוגן‪ ,‬שמחתו אינה שלימה‪ ,‬ואינו יכול‬ ‫וביאור הלכה‪ ,‬שהנעשה בר מצווה יברך‬ ‫[על השו”ע שם] לתרץ שלא יקשה עליו‪ ,‬ע”פ יסוד‬ ‫לברך שהחיינו‪.‬‬ ‫ברכת שהחיינו על פרי חדש או בגדים‬ ‫נפלא‪ ,‬שמה שכתב הרוקח שהמתחנך לכתחילה‬ ‫וא”כ לכאורה גם הנעשה בר מצווה‪ ,‬שזה בטח‬ ‫חדשים‪ ,‬או על כל דבר שעליו יש תמימות‬ ‫במצוות צריך לברך שהחיינו‪ ,‬זה רק בדברים‬ ‫שמחה גדולה‪ ,‬יברך שהחיינו‪ ,‬וכלשון הב”ח לעיל‪,‬‬ ‫דעים שצריך לברך ע”ז שהחיינו‪ ,‬וכמו שכתב‬ ‫שלא היה הקטן יכול לעשותם בקטנותו אלא‬ ‫שברכת שהחיינו מברכים אותה על שמחה שיש‬ ‫שם הביה”ל‪ ,‬ויכוון לבו להודות להשי”ת‬ ‫רק משיגדיל‪ .‬אבל מצוות שיש באפשרות הקטן‬ ‫לו‪ .‬ומה יותר שמחה מהנעשה בר חיוב בכל‬ ‫על שזיכהו להגיע לחיוב מצוות התורה‬ ‫ג”כ לעשותם בקטנותו‪ ,‬כגון תפילין וציצית‪ ,‬וכמו‬ ‫המצוות!‬ ‫ולנועם אמריה‪ ,‬שאיתם יעבוד בוראו‪ ,‬ואלו‬ ‫שאמרו בגמ’ (סוכה מב‪ ,).‬קטן היודע לנענע וכו’‪,‬‬ ‫ובהלכות שחיטה (יו”ד סי’ כח סעיף ב)‪ ,‬כתב‬ ‫הן העצות ]כלשון הזוה”ק (ח”ב פב‪‘ ):‬עיטין‬ ‫להתעטף חייב בציצית‪ ,‬להניח תפילין אביו לוקח‬ ‫הרמ”א‪ ,‬שמי ששוחט פעם ראשונה מברך שהחיינו‬ ‫]‪-‬עצות[ דאורייתא’[ להגיע לתכלית הנרצה‬ ‫לו תפילין וכו’‪ ,‬בזה לא שייך לומר כשיגיע למצוות‬ ‫על כיסוי הדם‪ ,‬אבל לא על השחיטה משום שמזיק‬ ‫והנכספת‪ ,‬לחזות בנועם ה’‪.‬‬ ‫שיברך עליהם שהחיינו‪ .‬כי בקטנותו לא שייך‬ ‫לבריה‪ .‬ומקור דין זה הביא בדרכי משה (שם אות‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫ה‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫אליבא דהלכתא‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫הרה“ג מאיר הולצמן‬ ‫המשך מעמ' ד'‬ ‫דיני הנחת התפילין והברכה עליהם באופן שיש חציצה‬ ‫חייב לבערו‪.‬‬ ‫תנחום יצא‪ ,‬כמידי יום ביומו‪ ,‬למסלולו הקבוע בצהרים‪ ,‬לצורך הוצאת ילדיו ממוסדות החינוך וליוויים הביתה‪.‬‬ ‫אם הגיע זמן הביעור והחמץ עדיין ברשותו‪,‬‬ ‫מצווה לבערו‪ .‬השולחן ערוך (סי’ תמה סעיף א) פסק‬ ‫לפתע‪ ,‬לתדהמתו מצא את עצמו שרוע על ריצפת הרחוב‪ ,‬לאחר שנתקל באבן או חפץ שהיה מונח בצורה מכשילה‪.‬‬ ‫שניתן לשורפו‪ ,‬לפוררו ולזרותו לרוח או להשליכו‬ ‫תנחום התרומם בכבדות מהארץ‪ ,‬תוך כדי תחושת כאבים עזים בידו השמאלית‪ ,‬פנה מהר למוקד חירום רפואי‪,‬‬ ‫לים‪ ,‬והרמ”א כתב שהמנהג לשורפו‪ .‬ביעור זה אינו‬ ‫וכעבור המתנה ממושכת יצא משם כאשר ידו השמאלית חבושה אחר כבוד ב'קישוט' לבן הנקרא בפי כל 'גבס'‪...‬‬ ‫בגדר ‘בל תשחית’‪ ,‬מפני שאינו השחתה חסרת‬ ‫לאחר דקות מספר התחיל תנחום להרהר‪ :‬הרי מחר בבוקר עלי להניח תפילין על יד זו‪ ,‬הכיצד אנהג בצורת‬ ‫תכלית אלא קיום מצוות השבתת החמץ והימנעות‬ ‫ההנחה? וכן‪ :‬האם ומה עליי לברך בהנחה כזו?‬ ‫מאיסורי ‘בל ייראה’ ו’בל יימצא’‪.‬‬ ‫תשובה‪ :‬הנידון העיקרי בשאלה זו למעשה‪ ,‬הוא דיני חציצה בתפילין‪:‬‬ ‫אולם שבוע קודם פסח‪ ,‬כאשר החמץ עדיין מותר‬ ‫לצורך כל עלינו לפרט את כל המקרים של חציצה‪ ,‬הן בתפילין של יד והן בתפילין של ראש [‪-‬ולברר אם יש חילוק‬ ‫באכילה ובהנאה‪ ,‬עדיף להעבירו בדרך מותרת למי‬ ‫ביניהם]‪ ,‬הן במקום הקציצה או במקום התיתורא או במקום הרצועה‪ ,‬וכן את סוגי החציצה‪ :‬רטיה‪ ,‬תחבושת‪ ,‬גבס‪,‬‬ ‫שיאכלנו‪ ,‬מאשר להותירו עד שיתקלקל או לשרוף‬ ‫פאה נוכרית [‪-‬כתחליף לשערות שנשרו וכדומה]‪ ,‬ולדון בכל מקרה לגופו‪.‬‬ ‫לאחר מכן כמות גדולה של מזון‪.‬‬ ‫נפתח בדברי השולחן ערוך‪ .‬מרן המחבר מבאר בהלכות תפילין (שו"ע או"ח סי' כז סעי' א‪ ,‬ט)‪ ,‬את מקום הנחת‬ ‫ואם האפשרות היא להעבירה לעוזרת של‬ ‫התפילין בדיוק רב‪ ,‬וז"ל‪' :‬מקום הנחתן של יד‪ ,‬בזרוע שמאל‪ ,‬בבשר התפוח שבעצם שבין הקובד"ו [‪-‬המרפק] ובית‬ ‫השכנה‪ ,‬יש לחפש דרך שהנתינה לא תהיה חינם‪,‬‬ ‫השחי‪ ,‬ויטה התפלה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו [וכו']‪ .‬הגה‪ :‬וצריך להניח בראש‬ ‫או לכל הפחות שתחסוך מן הבעלים את טרחת‬ ‫העצם הסמוך לקובד"ו‪ ,‬אבל לא בחצי העצם שסמוך לשחי' (סעיף א)‪' .‬מקום הנחת תפלה של ראש‪ ,‬מהתחלת עיקרי‬ ‫הפינוי‪ ,‬ואז ניתן לתת לה את החמץ כבר שבוע‬ ‫השער ממצחו עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס' (שם סעיף ט)‪ .‬וראה עוד שם (סי' לד סעיף ב)‪ ,‬שכתב המחבר‪:‬‬ ‫לפני הפסח‪ .‬אם אין אחד מהטעמים דלעיל‪ ,‬הדרך‬ ‫'מקום יש בראש [‪-‬באותו המקום שמוחו של תינוק רופס] להניח שתי תפילין‪ .‬וכן בזרוע'‪.‬‬ ‫הפשוטה היא למכור לה את החמץ‪ .‬המכירה‬ ‫עד כאן‪ ,‬ראינו את דברי השולחן ערוך לגבי מקום הנחת התפילין‪ .‬נצטט כעת את דבריו‪ ,‬לגבי דין החציצה‬ ‫צריכה להיות אמיתית‪ ,‬אף שהמחיר יכול להיות‬ ‫בתפילין (סי' כז סעיף ד)‪' :‬לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו‪ ,‬לא שנא של יד לא שנא של ראש'‪ .‬עכ"ל המחבר‪.‬‬ ‫נמוך בהתאם לתאריך התפוגה הקרוב ולמצב‬ ‫והרמ"א מוסיף ב'הגה'‪' :‬ודוקא בתפילין‪ ,‬אבל ברצועות אין להקפיד'‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫המאכלים‪.‬‬ ‫וראה במשנה ברורה (שם סקי"ד) שכתב על המילים 'דבר חוצץ'‪ :‬אפילו חציצה כל דהוא‪ .‬ונכון ליזהר לכתחילה‬ ‫להלכה‪:‬‬ ‫אפי' בכנה חיה‪ ,‬שלא יהא מפסיק בין התפילין לבשר‪ ,‬ועכ"פ בכנה מתה ועפר יש ליזהר‪ .‬ועל כן יש נוהגין לרחוץ‬ ‫א‪ .‬אסור לתת מתנת חינם גמורה לנכרי‬ ‫מקום הנחת התפילין‪ .‬כתב בספר רביד הזהב‪ ,‬נראה דמה שרצועה חוצצת לפעמים בין תפילין לבשרו‪ ,‬לא מיקרי‬ ‫שאין לנותן קשר עמו ואין לו כל תועלת מן‬ ‫חציצה‪ ,‬דמין במינו אינו חוצץ‪ .‬ומלבושי שרד שהעתקתי לעיל בסק"י משמע‪ ,‬דנכון לכתחילה להחמיר בזה‪ .‬עכ"ל‬ ‫הנתינה‪.‬‬ ‫המשנה ברורה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬גדר ‘מכירו’ אינו מי שרק שמכיר את פניו‪,‬‬ ‫ומשמע מלשונו שכל חציצה בתפילין‪ ,‬אפילו קטנה‪ ,‬היא חמורה מאוד‪ ,‬ועלולה חלילה להיחשב להמניח את‬ ‫אלא מי שיש עמו קשר שבמסגרתו הוא סייע‬ ‫התפילין באופן הזה כמי שלא הניח כלל רח"ל‪.‬‬ ‫לנותן‪ ,‬או שעומד לסייע לו‪ ,‬או שהנתינה‬ ‫ובחלוקה לפרטי הדינים שהוזכרו‪:‬‬ ‫עשויה להביאה לנותן כל תועלת בעתיד‪.‬‬ ‫אם משתמש בכיסוי המכה ע"י לבושו‪ ,‬המשמש לו כתחליף לרטיה ‪ -‬מובא במשנ"ב (סקי"ח) שאין להניח מעל‬ ‫ג‪ .‬מותר לתת מאכלים לעובד נכרי כהכרת‬ ‫לבושו את התפילין‪ ,‬למרות שבשו"ע הרב מיקל בזה‪.‬‬ ‫טובה‪ ,‬כחלק מיחסי העבודה או כדי לעודד‬ ‫עבודה נאמנה‪ ,‬מפני שאין זו מתנת חינם‪.‬‬ ‫ובמקרה של רטיה או גבס או תחבושת ‪ -‬כמו גם בנידון שעליו נסובים דברינו‪:‬‬ ‫ד‪ .‬בנידון זה העוזרת של השכנה אינה נחשבת‬ ‫ברור שאם בהסכמת רופאיו יכול להסיר את הגבס‪ ,‬התחבושת או הרטיה לזמן מועט ‪ -‬ודאי שכך ינהג‪ ,‬ויניח‬ ‫ל’מכירו’‪ .‬אולם אם היא מפנה שקיות או‬ ‫כרגיל‪ .‬אבל במידה ואין אפשרות זו‪ ,‬תלוי כדלהלן‪:‬‬ ‫ארגזים ובכך חוסכת לבעלים טרחה ממשית‪,‬‬ ‫במקרה שהחציצה קיימת במקום הרצועה‪ ,‬או אפילו במקום הידוק הקשר‪ ,‬אך לא במקום הבית עצמו‪ :‬המשנ"ב‬ ‫ניתן לתת לה את המאכלים בתמורה לפינוי‪.‬‬ ‫(סקט"ז) סובר שיניחם כרגיל ובברכה‪ .‬ונזכיר את דעת האשל אברהם‪ ,‬שמיקל גם במקרה שהחציצה נמצאת במעט‬ ‫כמו כן‪ ,‬במקום שיש בו דרכי שלום או חשש‬ ‫תחת התיתורא‪ ,‬אך לא תחת הבית [‪-‬משום שאפילו מיעוטו חוצץ]‪.‬‬ ‫איבה יש להתיר‪.‬‬ ‫נוסיף דין של המלאכת שמים (כלל ג)‪ ,‬שכותב שאפילו ליכלוכי זיעה שיש בהם ממשות נחשב כדבר החוצץ‬ ‫ה‪ .‬אם אין קשר‪ ,‬תועלת או דרכי שלום‪,‬‬ ‫לתפילין‪ .‬ובדומה לזה כתב המשנ"ב (סק"י) בשם הלבושי שרד‪ ,‬שצריך להיזהר גם מחציצה של הרצועה‪ ,‬שלא‬ ‫ניתן למכור לה את המאכלים במחיר נמוך‬ ‫תחצוץ בין בשרו לתפילין‪.‬‬ ‫בהתאם למצבם‪ ,‬או להתנות את מסירתם‬ ‫ובמקרה שהחציצה נמצאת במקום הבית עצמו‪ :‬יניח על מקום החציצה‪ ,‬דהיינו על הרטיה או תחבושת או‬ ‫בפעולת פינוי ממשית‪.‬‬ ‫הגבס‪ .‬ולגבי ברכה‪ ,‬יברך רק על התפילין של ראש [לספרדים‪ :‬רק ברכת 'על מצוות'‪ .‬ולאשכנזים‪ ,‬שתמיד מברכים‬ ‫ו‪ .‬יש הסוברים כי עצם העובדה שהמאכל‬ ‫ברכה זו על התפילין של ראש‪ ,‬נחלקו הפוסקים‪ :‬לדעת הארצות החיים (סעיף ז) אפשר לברך 'להניח' על של יד [‪-‬גם כשיש לו‬ ‫עומד להיזרק‪ ,‬אין בה כדי להתיר לתת מתנת‬ ‫חציצה בידו]‪ ,‬היות וע"פ הרשב"א שפיר דמי‪ ,‬אך יכוון בברכה זו לפטור גם את של ראש‪ ,‬כדי לצאת ידי חובה גם‬ ‫חינם‪ ,‬ולכך ראוי לכתחילה לחפש שלא‬ ‫לדעת שאר הראשונים [‪-‬הסוברים שאין לברך על תש"י כשיש חציצה ביד]‪ ,‬אבל לסתימת השולחן ערוך והמגן אברהם‬ ‫יהיה בחינם וכנ”ל‪ .‬ובפרט כאשר יש ערך‬ ‫והמשנה ברורה ושאר פוסקים‪ ,‬שנראה מדבריהם דלא סברו החילוק הנ"ל ולדעתם אין לברך כלל על תפילין של‬ ‫משמעותי למאכל העומד להיזרק‪ ,‬אז יש‬ ‫יד כשיש חציצה‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬אי אפשר לברך 'להניח' על של יד‪ ,‬אלא יברך את שתי הברכות [‪-‬גם 'להניח' וגם 'על מצוות']‬ ‫בנתינתו ענין של חן‪.‬‬ ‫על התפילין של ראש ויכוון גם על התפילין של יד‪.‬‬ ‫ז‪ .‬ההיתר מצד הפקר‪ ,‬המבואר באור שמח‬ ‫ובמקרה שהחציצה היא בראש‪ ,‬יכול לברך על התפילין של יד ולכוון גם על השל ראש‪ .‬ונדגיש שכל בעיית‬ ‫(עבודה זרה פ”י ה”ד)‪ ,‬שייך רק כאשר הישראל‬ ‫החציצה בראש היא רק במקרה שיש חציצה בכל המקום שבראש שראוי להניח שם את התפילין‪ ,‬משום שאם רק‬ ‫לא זכה במאכל מלכתחילה‪ .‬מאכל שנעשה‬ ‫על מקצתו‪ ,‬יוכל להניח כרגיל‪ ,‬כי הלא 'מקום יש בראש להניח שתי תפילין'‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫ממונו אינו יוצא מרשותו בלא הפקר מפורש‬ ‫החבוש בפאה נוכרית משום ששערותיו נשרו ומתבייש במראהו‪ ,‬בקרחתו או בפדחתו ‪ -‬יסיר את הפאה במקום‬ ‫רק מפני שכעת אין לו בו צורך‪.‬‬ ‫צנוע‪ ,‬באין רואים‪ ,‬ויניח שם את התפילין במקום הנכון והראוי ויברך ויקרא קריאת שמע‪ ,‬ולאחמ"כ יוכל‬ ‫להחזיר את פאתו על ראשו ולהניח עליה את התפילין ולהתפלל עימהם‪ ,‬וכך יוכל להתפלל בלי‬ ‫להתבייש‪ ,‬באין מכלים [‪-‬די"א שאין הפאה חציצה‪ ,‬ומסתמכים על הרשב"א הנ"ל] (ילקוט יוסף סי'‬ ‫כז סעיף יד‪ ,‬עיי"ש ובהערות)‪.‬‬ ‫העולה לדינא‪:‬‬ ‫יש צורך בהקפדה יתירה שלא יהיה חציצה בתפילין‪ ,‬ואפילו מיעוטו חוצץ‪.‬‬ ‫ובמקרה הצורך כגון שחובש רטיה וכדו' החייבת להיות במקום ובשעת הנחת‬ ‫התפילין‪ ,‬אם החציצה היא רק בין בשרו לרצועות התפילין אין בעיה‪ .‬ובמקום‬ ‫התיתורא‪ ,‬בשעת הדחק ובמקום הצורך אפשר לסמוך על האשל אברהם‬ ‫שמיקל‪ .‬ואם במקום הבית עצמו‪ ,‬יניח על מקום החציצה אבל ללא ברכה‪.‬‬ ‫ואם החציצה היא ביד‪ ,‬יברך על של ראש ]לספרדים רק 'על מצוות'‪ ,‬ולאשכנזים‬ ‫גם 'להניח' וגם 'על מצוות'[‪ .‬החבוש בפאה נוכרית‪ ,‬יסירנה בצנעא‪ ,‬יניח‬ ‫תפילין בברכה כרגיל ויקרא ק"ש‪ ,‬ואח"כ יוכל ללבוש אותה ולהניח עליה‬ ‫בבית הכנסת את התפילין ולהתפלל כך ]ולא יברך שוב כמובן[‪.‬‬ ‫לשליחת מאמרים ובירורים הלכתיים‪ ,‬ניתן לשלוח למייל‪9917936@gmail.com :‬‬ ‫להצטרפות לקבלת העלון במייל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ו‬