גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — כי תבוא (2026-08-24)

פרשת כי תבא שנת תשפ"ו
גיליון מספר597 :
כמה טוב צריך להיות לנו כדי שנתחיל לשמוח?
האדם בן זמננו מוקף בטוב ,אך לעיתים כמעט שאינו פוגש אותו .הוא קם בבוקר וכבר ממתינה לו רשימה של דברים שעדיין לא הושלמו :משימה שלא הסתיימה ,חשבון שטרם
שולם ,יעד שלא הושג ,הודעה שלא נענתה ,חלום שעודנו רחוק .הוא מבטיח לעצמו שכאשר יסיים ,כאשר יצליח ,כאשר הבית יירגע וכאשר המציאות תסתדר ,אז ירשה לעצמו
לשמוח .אלא שהחיים אינם מגיעים אל תחנת השלמות .בכל פעם שדבר אחד מסתדר ,שלושה דברים חדשים מבקשים תיקון .וכך האדם עלול להעביר חיים שלמים בהמתנה
לרגע שבו יהיה לו מותר להיות מאושר.
דווקא כנגד מחלת ההמתנה הזאת מציבה פרשת כי תבוא את מצוות הביכורים .התורה אינה מצווה את האדם להמתין עד שכל שדותיו יתמלאו ,עד שהיבול כולו ייאסף ועד
שיתברר כי השנה הסתיימה בהצלחה .אלא היא אומרת" :ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים כו ,ב).
רבי יהודה הנשיא ,במשנה במסכת ביכורים (פרק ג ,משנה א) ,מתאר כיצד אדם יורד לתוך שדהו ,רואה תאנה אחת שביכרה ,אשכול אחד שהבשיל או רימון אחד שהחל
להאדים ,קושר עליו גמי ואומר" :הרי אלו ביכורים" .מסביב לאותו פרי ראשון עדיין מצויים ענפים ריקים ,פירות שטרם הבשילו ושדה שלם שעתידו אינו ידוע .ואף על פי כן,
היהודי נעצר .הוא אינו מניח לחסרונות הרבים להסתיר ממנו את הטוב הראשון שכבר צמח.
זהו אחד מסודות השמחה .השמחה אינה מתחילה כאשר הכול טוב ,אלא כאשר האדם מפסיק להמתין לכול ומתחיל לראות את הטוב שכבר ניתן לו .בן זומא ,במשנה אבות
(פרק ד ,משנה א) ,אינו שואל מי מחזיק ברכוש הרב ביותר ,אלא "איזהו עשיר? השמח בחלקו" .העושר אינו רק מה שמונח בידיו של האדם ,אלא גם היכולת הנפשית להבחין
במה שמונח בהן .אפשר להיות מוקף בברכה ולחוש עני ,ואפשר לראות תאנה אחת שביכרה ולהעלות ממנה שירה שלמה לירושלים.
משום כך התורה אינה מסתפקת בעצם עבודת ה' ,אלא מזהירה" :תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח ,מז) .רבנו משה בן מימון ,משנה
תורה (הלכות שופר וסוכה ולולב ,פרק ח ,הלכה טו) ,כותב" :השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא" .השמחה איננה קישוט המתווסף
למצווה לאחר שהעבודה הושלמה .היא מגלה כיצד האדם תופס את עצם הקשר עם בוראו :כמשא שהוא נאלץ לשאת ,או כזכות שבכוחה להאיר גם חיים שעדיין יש בהם כאב,
מאבק וחסרון.
מן השער הזה נפתח גיליון השבוע .האם השמחה העמוקה שוכנת דווקא באוהלי יעקב שבארץ ישראל ,גם כאשר החיים בה מלווים בעמל ובדאגה ,או שמא בני הגולה ,הזוכים
לעיתים לשלווה ולרווחה ,קרובים יותר אל מנוחת הנפש? האם ארץ ישראל רק מעניקה לאדם מקום מגורים ,או שהיא משנה את עצם האופן שבו נשמתו חווה את החיים?
לקראת הימים הנוראים ניצבת גם דמותו של שליח הציבור במרכז הבמה .מה באמת פותח את שערי השמים :קול ערב המרטיט את הלבבות ,או אישיות שהצלילים אינם אלא
הד לטהרתה? ומה מגלה בחירת החזן על סולם הערכים של הקהילה כולה?
משם עובר העלון אל מפגש מסקרן בין קדושת המקום לקדושת הזמן .האם ביקור בארץ ישראל בימי הרחמים והסליחות עשוי להביא למחילה מיידית ,או שהארץ אינה מוחקת
את העבר אלא מעמידה את האדם מול אמת שממנה כבר קשה לברוח? האם קדושה היא סגולה שאפשר לבקר בה ,או הזמנה המחייבת את האדם לשנות את חייו?
בהמשך נשמעת בת הקול המברכת את מביא הביכורים" :הבאת ביכורים היום ,תשנה לשנה הבאה" .האם זוהי הבטחה לאריכות ימים ,הגנה מפני עין הרע ,או סוד עמוק יותר
על היכולת של מעשה אחד להמשיך לחיות בתוך הילדים ,בתוך הציבור ובתוך הדורות הבאים?
ולבסוף נפתח שער אל אחד מסודות הנשמה" :ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" .אם האדם בא לעולם נקי מחטא ,כיצד מתיישבים הדברים עם תורת הגלגול ,שלפיה נשמה
עשויה לשוב אל העולם כשהיא נושאת עמה תיקון שטרם הושלם? האם כל לידה היא התחלה חדשה ,או המשכו הנסתר של מסע עתיק?
ובשערי הסיום ממתינות תשע עשרה שאלות נוספות :מדוע התלמוד הבבלי גובר על התלמוד הירושלמי ,אף שאוויר ארץ ישראל מחכים? מה עדיף ,אתרוג מארץ ישראל שאינו
מהודר או אתרוג מהודר מחוץ לארץ? האם מי ששכח לברך שהחיינו איבד את הברכה? האם מותר להניח תפילין של ראש עם המכסה? האם יש לכסות בברכת המזון גם סכין
מפלסטיק או אקדח המונח על השולחן? האם בדיקת אולטרה סאונד פוגעת בברכה הסמויה מן העין? ומה דינו של אדם שנדר צדקה בעקבות אבחנה רפואית קשה שהתבררה
לבסוף כמוטעית?
גיליון כי תבוא מזמין אותנו להפסיק להמתין עד שהחיים יהיו שלמים ,ולהיכנס אל המקום שבו השאלות עצמן נעשות לביכורים .כל שאלה מגלה פרי ראשון ,כל עיון קושר את
החיים אל התורה ,וכל תשובה עשויה ללמד אותנו כי הברכה כבר נמצאת בשדה .צריך רק לעצור ,להבחין בה ,ולדעת כיצד להביאה אל בית ה'.
האם השמחה שוכנת באוהלי יעקב אשר בארץ ישראל ,או שמא דווקא בני הגולה הם הזוכים למנוחת הנפש?
שמחה שפורצת מאליה כשנשמת האדם חוזרת אל המקום המיועד השמש שוקעת מעל הרי ירושלים ,צובעת את
לה. אבני העיר בגוון זהב עמוק ,ובשעה זו של
בגמרא במסכת בבא קמא (דף פ ע"ב) נאמר :הקונה בית בארץ ישראל דמדומים ,כשהרוח הקרירה מנשבת בין
כותבין עליו אונו אפילו בשבת .רש"י מבאר שם כי הטעם הוא משום סמטאות העתיקה ,עולה ותוהה הלב :מהו
מצות ישוב הארץ ,שחביבה היא עד שדוחה גזירות חכמים .מתוך מקור השמחה האמיתית של בן ישראל? האם
דברים אלו מתבאר כי החיבה לארץ ישראל גדולה ומרטיטה ,והיא כה היא נולדה מתוך השקט והמרחב ,או שמא היא
עמוקה עד שהיא יוצרת אצל האדם תחושת שמחה והתלהבות לקיים תוצר של מציאות אחרת לגמרי? אנו מביטים
את המצווה בכל מחיר ,גם במקום שבו ההלכה דורשת ריחוק .עצם אל עבר אלו החיים כאן ,בארץ החמדה ,ואל אלו
העובדה שמצוות הארץ גוברת על גזירות חכמים ,מלמדת כי החיים הנמצאים מעבר לים ,בנכר .האם ייתכן כי
בארץ הם עצמם מקור בלתי פוסק של התעלות וחדווה ,המושכים את דווקא בין הטרדות ,העמל והקושי המלווים את ישיבת הארץ ,חבויה
הלב אל השמחה בחיק האדמה. שמחה גדולה ועמוקה יותר מזו של מי שחי בשלווה ובנוחות בגלות?
בגמרא במסכת פסחים (דף קיז ע"א) נאמר :שיר המעלות בשוב ה' את השאלה הזו איננה מניחה לנפש .היא מלווה אותנו מן הרגע שבו אנו
שיבת ציון שירא דבעי למימריה בדיחא .כלומר ,שירה זו שעניינה דורכים על אדמת הקודש ,וממשיכה להדהד גם בתוך השגרה הכי
חזרת ישראל לארצם חייבת להיאמר מתוך שמחה וחדווה גדולה. פשוטה .האם ארץ ישראל היא רק מקום גיאוגרפי שבו אנו חיים ,או
מפרשי הגמרא מבארים כי החזרה לארץ אינה מאורע טכני ,אלא מהלך שהיא זרז מופלא המוליד שמחה פנימית שאינה תלויה בדבר?
רוחני עמוק המשנה את כל אופן השירה וההלל של האדם ,מתוך התחושה היא שמשהו עמוק במבנה הנשמה שלנו מחפש את השמחה
תחושת השמחה שפורצת מלב השב אל ביתו ומכיר בכך שחייו השתנו הזו ,מחפש את החיבור שבין אדמה ,מצווה ורגש ,ומבקש לדעת :היכן
מן הקצה אל הקצה בהיותו בארץ. נמצא המקום שבו הלב מתרחב ושר?
לאחר שסללנו את הדרך בדברי התורה וחז"ל ,נצלול אל דברי בהמשך לדברים שפתחנו בהם ,בבואנו אל פרשתנו ,אנו מוצאים כי
הראשונים ,המעמיקים לחשוף את המקור הרוחני לשמחה הייחודית התורה מגלה לנו טפח מהסוד הטמון בחיבור העמוק שבין עם ישראל
של היושבים בארץ ,ומבארים כיצד הקדושה הטבועה באדמה משפיעה לארצו ,וכיצד חיבור זה הוא המפתח לשמחה העילאית .נבוא ונתבונן
על השלמות הנפשית .הרמב"ן (השגות לספר המצוות ,מצוות עשה ד) בכתובים " :והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה
כתב :שנצטווינו לרשת את הארץ ולישב בה ...ולא נעזבנה ביד זולתנו וירשתה וישבת בה" (דברים כו ,א).
מן האומות או לשממה .מדברי הרמב"ן עולה כי החיים בארץ הם רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (שם) ביאר :אמר והיה לשון
מצווה מתמדת ,וביארו מפרשיו כי אדם המקיים מצווה בדרך קבע ,לבו שמחה ,להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ .ומבאר האור החיים
מתמלא שמחה ושלווה ,שכן פיקודי ה' ישרים משמחי לב .השמחה כאן כי השמחה הזו אינה תלויה במאורעות חיצוניים ,אלא היא תכונה
אינה מגיעה ממקור חיצוני ,אלא מתוך ההכרה כי האדם נמצא בתוך פנימית שמתעוררת רק כאשר האדם מגיע אל מנוחתו ונחלתו בארץ
רצון ה' ופועל למען נצחיות האומה. הקודש .הוא מוסיף ומקשר זאת אל הפסוק בתהלים אז ימלא שחוק
הריטב"א (חידושיו למסכת כתובות ,דף קי ע"ב) ביאר על דברי הגמרא פינו ולשוננו רנה ,ומבאר שזוהי השמחה השלמה שאין לה אח ורע
כי הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה :שזהו משום שהשכינה בגלות ,שכן היא נובעת מעצם הקשר של ה' אל ארצו ואל עמו.
אינה זזה ממנה לעולם .הוא מבאר כי השמחה היא תוצאה של קרבת הרמב"ן (שם) פירש :לא ניתנה מצוה זו אלא בארץ אשר ה' נותן לך.
השכינה ,שכן כאשר האדם יודע שהוא שרוי במקום שבו השכינה הביאור הוא שקדושת הארץ היא המצע שעל גביו מתקיימות המצוות
נוכחת ,הוא מגיע לשלימות פנימית שאינה קיימת בגלות .השמחה לפי בשלימותן ,וכאשר אדם מקיים מצווה בתוך מרחב זה ,הוא חש בנפשו
זה היא שמחה מהותית ,שמחה של מי שמרגיש את הקדושה עוטפת סיפוק ושמחה שאינם אפשריים במקום אחר .השמחה כאן היא תוצאה
את כל הווייתו ואינו צריך לחפש אותה בחוץ. ישירה של קיום רצון ה' במקומו המיועד.
בעל ספר החינוך (מצווה תצז) כתב :כי תכלית מצוות יישוב הארץ היא רש"י (שם) כתב :ירושתה וישבת בה ,בזכות שתירש תשב .ומבארים
שנחיה חיי תורה בארץ הקודש ,כי אין השכינה שורה אלא על מקומה המפרשים כי הישיבה בארץ היא הביטוי הממשי של הברכה האלוהית.
המוכן לה .מתוך דבריו אלו נלמד כי האדם המבקש שלמות ושמחה עצם הידיעה שהאדם יושב במקום שה' בחר בו מעוררת בקרבו
אמיתית ,חייב להשתכן במקום שבו השכינה שורה .כאשר האדם מבין תחושת שייכות וביטחון ,וזהו הבסיס לשמחה העמוקה שאין בה כל
שהוא שותף למגמת הבורא להשרות את שכינתו בארץ ,הרי שהוא דאגה מן החוץ.
מרגיש את עצמו כחלק ממערכת נצחית ,ותחושה זו מולידה בו שמחה הספורנו (שם) ביאר :והיה ,לשון עתיד מתמשך ,כלומר :בכל פעם
פנימית עמוקה ,גם אם נסיבות חייו הגשמיים אינן מרווחות. שישראל יושבים בארץ ,חלה עליהם שמחה תמידית .ומבאר הספורנו
רבנו בחיי (ויקרא כה ,לח) ביאר :כי ארץ ישראל היא מקום של שלימות כי הישיבה בארץ היא תכלית המתנה שה' נתן לעמו ,וכשאדם חי בתוך
הברכה ,והיא נחלת ה' .הוא מבאר כי השמחה בארץ ישראל היא תכלית חייו וייעודו ,השמחה הופכת לחלק מאורח חייו ,ואינה תלויה
מיוחדת ,משום שמי שחי בה יונק מהברכה הנסתרת המצויה בה. עוד בתנודות של מזל או הצלחה חומרית.
הביאור הוא שגם כאשר הפרנסה דחוקה ,האדם שוכן בתוך סביבה לאחר שביארנו את יסודות הדברים מתוך מפרשי התורה ,נבוא בשערי
שקדושתה מעניקה לו חוסן נפשי ושמחה שלמעלה מהשגת התבונה, בית המדרש ונשמע את דברי רבותינו בש"ס ,המגלים לנו את עומק
שכן הוא חי בתוך השפע הרוחני של ה' המיועד ליושבי ארצו. השפעתה של ארץ ישראל על נפש האדם ועל שמחת הלב הפנימית.
לאחר שהנחנו את היסודות בראשונים ,נצעד אל מרחבי האחרונים בגמרא במסכת כתובות (דף קי ע"ב) אמר רבי אלעזר :כל הדר בארץ
והפוסקים ,אשר העמיקו לבחון את המציאות ההלכתית והרוחנית של ישראל דומה כמי שיש לו אלוה ,וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין
השמחה בארץ ישראל ,והוציאו ממנה מסקנות מעשיות המאירות את לו אלוה .רש"י שם מבאר כי השכינה שורה בארץ ישראל ,ועל כן מי
דרכנו בחיים. שדר בה זוכה לקרבת אלוהים שאין דוגמתה .מתוך כך אנו למדים
האור החיים הקדוש (דברים כו ,א) ביאר :אמר והיה לשון שמחה, ביסוד ישיבתי כי השמחה אינה יכולה להגיע לשלימותה אלא במקום
להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ .הוא מחבר זאת לפסוק אז שבו השכינה נמצאת ,ורק בארץ ישראל ,מקום השראת השכינה ,האדם
ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה ,ומבאר כי בעוד שבגלות עיקר עבודת חווה את השמחה כדבר טבעי ומהותי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות,
ה' היא ביראה ,הרי שבאותה השעה שזוכים ישראל לשוב לארצם ,הם שכן הוא חי תחת כנפי השכינה.
נכנסים למדרגה חדשה של עבודה בשמחה .הביאור הוא שקדושת בגמרא במסכת מגילה (דף יד ע"א) דרשו חז"ל על הפסוק בתהלים אז
הארץ היא המצע המאפשר לרגש השמחה להפוך למצב קבוע בלב ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה ,כי בעוד שנביאים רבים ניבאו על העתיד
האדם ,ולא רק לחוויה חולפת. הרחוק ,הרי שהשמחה הרוחנית המבטאת את השבת ישראל אל גבולם
בשו"ת יד אפרים (סימן יז ס"ק יא) נדרש לשאלה מדוע נושאים כפים היא שמחה מוחשית וקיימת .רש"י מבאר כי השמחה הזו היא פועל
בארץ ישראל בכל יום ,ואילו בחוץ לארץ רק בימים טובים ,למרות שגם יוצא של הגאולה והחזרה אל מנוחת הארץ ,דבר המלמדנו כי עצם
בארץ הקודש לא תמיד היתה הרווחה חומרית גדולה .הוא ביאר כי המעבר מהגלות לארץ הוא המוליד את השמחה הטהורה בלב היהודי,
עצם הישיבה בארץ ישראל מולידה שמחה פנימית תמידית ,שמחה
הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמרי המאפשרת לכהנים לברך את העם מתוך לב מלא ,דבר שאינו קיים
הראשל"צ (דרשות לחגי תשרי) אמר :כי עצם בגלות ,ששם השמחה תלויה במועדים שהתורה קבעה.
ההליכה ברחובות ירושלים היא סיבה בספר אמרי מנחם (פרשת כי תבוא) חידש על פי המהר"ל בנתיב
לשמחה ,שכן היא מעוררת את הזיכרון של השלום כי השמחה היא תוצאה הכרחית של שלימות .בארץ ישראל,
קיום ההבטחה האלוקית ונתתי לכם את ארץ מקום שבו עם ישראל חי את חייו הלאומיים על פי תורתו ,קיימת
חמדה .יש להסביר כי השמחה איננה תלויה שלימות של דבקות בה' ,וממילא השמחה צומחת שם באופן טבעי
במצב הכלכלי או הפוליטי ,אלא בעצם מתוך המציאות עצמה ,ללא צורך בגורמים חיצוניים שיעוררו אותה.
העובדה שאנו נמצאים במקום שבו ה' עיניו החיד"א (דבש לפי ,מערכת ש ,אות י) כתב :כי קדושת ארץ ישראל
בו תמיד ,וזהו כוח רוחני המזין את השמחה פועלת על יושביה מעלה עצמית של שמחה ודבקות בה' .גם כאשר
בלב בכל עת. האדם אינו מודע לכך במודעותו הגלויה ,אווירה של הארץ משפיעה
לאחר שסללנו את הדרך בדברי הפוסקים והוגי הדורות ,הגיעה העת עליו ומחדירה בלבו שמחה נסתרת ,שהיא הכוח הנפשי המאפשר לו
לראות כיצד כל היסודות הללו מתרגמים את עצמם הלכה למעשה לעמוד בכל הקשיים ולדבוק בה' בשמחה.
בחיים שלנו .אנו ניגשים אל השטח ,אל המקום שבו תורתנו הופכת
למעשה של יום-יום .נשיאת כפיים היא דוגמה חיה להבדל שבין מקום
למקום .בארץ ישראל נושאים כפים בכל יום ,ואילו בחוץ לארץ נהגו
לעשות כן רק בימים טובים .ביררו הפוסקים כי הטעם לשינוי זה טמון
בכך שעצם הישיבה בארץ ישראל מולידה בלב השבים שמחה פנימית
מתמדת ,ודווקא מתוך אותה שמחה אפשר לקיים את ברכת הכהנים
בכל יום .בגלות ,בה חסרה אותה שמחה טבעית ,נזקקים אנו לזמני
קדושה מיוחדים כיום טוב כדי לעורר את הלב לשמחה זו.
לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים והאחרונים ,נבוא בשערי
בהלכות שמחת יום טוב אנו מוצאים השלכה נוספת .בארץ ישראל,
דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר חיו את קדושת הארץ בנפשם
עצם החיים בארץ נחשבים לקיום מצווה המביאה לשמחה פנימית,
והעמיקו להסביר את החיבור שבין החיים בארץ לבין שמחת הלב
ולכן גם אדם המצוי במצב של דוחק בפרנסתו יכול לחוש בתוכו שמחה
הפנימית ,בבחינת דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב .מרן
מהותית של מצווה .בחוץ לארץ ,לעומת זאת ,השמחה מותנית לעיתים
הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל
קרובות בגורמים חיצוניים ,ולכן לעיתים נדרשת השקעה יתרה
בסעודות ובתענוגים גשמיים כדי להגיע לאותה תחושת שמחה של יום (חלק א ,יו"ד סימן יג) כתב :כי בארץ ישראל קיימת שמחה פנימית
הנובעת מן הידיעה שאדם חי במקום אשר עליו השכינה שורה .נראה
טוב.
בתחום החינוך ,מי שזוכה לחנך את בניו בארץ ישראל נושא עמם לבאר כי גם כאשר האדם ניצב מול דוחק וקשיים חומריים ,הרי שקיים
בקרבו סיפוק רוחני עמוק ,שכן השהייה בארץ היא כשלעצמה תעודת
אווירה של שמחה מתמדת .קל יותר להטמיע את אהבת ה' ואת שמחת
המצוות בלב הילד כשהוא צועד על אדמת הקודש וחש שהקב"ה חפץ זהות של שייכות למקום שה' דורש אותו תמיד ,שמחה שאין דוגמתה
בחוץ לארץ.
בו .בארץ ישראל החינוך הופך לחיבור טבעי למציאות ,לעומת החיים
בגלות ,שבהם נדרש האדם למאמץ יתיר כדי לייצר אקלים של שמחת הרב קוק בספרו אורות (אורות ישראל פרק ו) ביאר בהרחבה :כי החיים
בארץ ישראל מחברים את ישראל לשורש חייהם ,ומתוך חיבור זה
מצווה.
אף בהנהגת החיים היומיומית ,אדם בארץ ישראל ,גם בעת שהוא טרוד מתעוררת שמחת חיים טבעית .נראה להסביר כי השמחה בארץ אינה
נובעת מחיצוניות ,אלא משום שהחיים הלאומיים בארץ ישראל הם
בפרנסתו או מתמודד עם קשיים ,יכול להישען על הידיעה ששהותו
כאן היא מצווה תמידית .משמעות זו מעניקה תוכן לכל פעולה, עצמם קודש ,והנשמה מוצאת את מקומה האמיתי ,מה שמביא את
האדם לידי ביטוי של שמחה טהורה שאינה זקוקה לגירויים חיצוניים.
והופכת את השגרה לסיבה לשמחה .בחוץ לארץ ,אותם קשיים עצמם
עלולים לעיתים להכביד על שמחת החיים ,שכן חסרה בהם אותה החזון איש באיגרות חזון איש (חלק א ,איגרת קעד) כתב :כי כל ישיבה
בארץ ישראל היא עצם קיום מצוה מתמדת ,ומי שזוכה לשכון בה חי
תחושת שליחות ושייכות עמוקה לבית השם.
בדרכנו המשותפת אל תוך נבכי הסוגיה ,הגענו אל נקודת המפגש שבין חיים אחרים של קרבת אלקים .אף שלא הוזכרה שם במפורש המילה
שמחה ,מבואר בדבריו כי עצם החיים בתוך קיום מצוה מתמדת,
המציאות לבין הרעיון ,אל המקום בו התורה שבה והופכת לנשמת
כשהאדם חש כי כל צעד שלו הוא מצווה ,יוצרים בלב שלוות נפש
אפינו .העיון בשאלה האם השמחה המפעמת בלב היא תולדה של
עמוקה ושמחה פנימית ,הממלאת את האדם בחוסן מול כל טרדות
הצלחה חומרית או שמא היא סוד הטמון בעצם השייכות למקום
העולם.
הקדוש ,חושף לפנינו יסוד עמוק ומרטיט בדרכה של תורה.
הסטייפלר בקריינא דאיגרתא (חלק א ,איגרת קלח) כתב :כי קדושת
העיון במושגים הללו מגלה יסוד איתן :שמחה ,בלשון הקודש ,איננה
האוויר של ארץ ישראל משפיעה על הלומדים בה זוך פנימי ושמחת
מצב רוח גרידא ,אלא ביטוי של שלימות .וכפי שביאר המהר"ל בנתיב
הלב בלימוד .יש לבאר כי מי שחווה את לימוד התורה בארץ ,יודע
השלום (פרק א) ,השלום הוא השלימות בעצמה ,ומתוך השלימות ,
לומר בבירור כי אין הדבר דומה כלל ללימוד בחוץ לארץ ,שכן האוויר
בהכרח צומחת השמחה .חסרון ,במושגי התורה ,הוא המוליד את
של ארץ ישראל עצמו מעו רר את הנפש לשמחה של תורה ,שמחה
העצב והדאגה ,שכן הנפש חשה בחוסר השלמות .ארץ ישראל ,בבחינת
שמחיה את האדם ונותנת לו כוח להמשיך בעבודת ה' ביתר שאת.
היותה נחלת ה' ,היא המרחב שבו מתגלה השלימות האלוקית בעולם.
מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ד ,סימן
כאשר עם ישראל שוכן בה ,מקיים את מצוותיה וחי את חייו תחת
מט) הדגיש :כי נשיאת כפיים בכל יום בארץ ישראל נובעת משמחה
השראת השכינה ,הוא נמצא במצב של שלימות מהותית .גם אם ברובד
פנימית מתמדת שיש לכהנים ולעם היושבים בארץ ,גם כאשר מצבם
החיצוני חסר מעט ,או שהפרנסה דחוקה ,השורש הנשמתי נטוע
החומרי דחוק .ועוד הוסיף כי זו שמחה עצמית של מציאות ,שכן עצם
במקום של שלימות ,וממילא השמחה ,שמחה היא ,טבעית ופנימית.
הישיבה בארץ חמדה ,אשר עליה נשבע ה' לאבותינו ,מולידה שמחה
העומק שבמשנת האור החיים הקדוש (דברים כו ,א) מתחדד כאן
פנימית עמוקה שאין לה דוגמה בחוץ לארץ ,והיא זו שמאפשרת את
לעילא :אין לשמוח אלא בישיבת הארץ .וכי יעלה על הדעת שיהודי
הברכה היומיומית.
בגלות חלילה אינו רשאי לשמוח? אלא שאין הכוונה לשמחה רגעית,
מרן הרב בן ציון אבא שאול באור לציון (חלק ג ,פרק ד) כתב :כי בארץ
אלא למהות השמחה .השמחה האמיתית ,זו שאינה דועכת עם חלוף
ישראל יש חיות רוחנית מיוחדת ,ובגללה אפילו מעשים קטנים
השעה ,היא אותה השמחה הנובעת מתוך חיבור לנקודת האמת .בארץ
מקבלים ערך עצום .ומכאן נלמד כי נובעת גם שמחת הלב ,שכן האדם
ישראל ,עצם הקיום היומיומי ,הנטיעה ,העמל על הלחם ,והחינוך
חש שהקב"ה חפץ במעשיו כאן יותר מכל מקום אחר ,והתחושה הזו
לתורה ,הם עצמם מצוות או סיוע למצוות .כאשר האדם יודע שכל
שה' רוצה במעשינו היא השורש של השמחה האמיתית המלווה את
צעד שלו הוא חלק ממערכת נצחית של "וישבת בה" ,הוא חי בתוך
משמעות שאינה תלויה בשום גורם חיצוני .הוא איננו רודף אחרי האדם בכל דרכיו.
השמחה ,היא נובעת מתוך חייו כמעיין המתגבר.
כמרכז העולם שסביבו הכל אמור להסתובב .הוא מבין שתפקידו הוא לעומת זאת ,בחיים בחוץ לארץ ,גם כאשר
לשרת ,להשפיע ,ולבנות את הקודש בתוך מרחב שכבר מלא בקדושה השפע החומרי מרובה וההצלחה מוחשית ,חסר
עתיקה .השמחה ,בראי מוסרי זה ,היא ביטוי של ביטול עצמי בריא. אותו עמוד שדרה של שלימות רוחנית
ככל שאדם מחובר יותר למקור הגדול ממנו ,כך הוא מוצא בקרבו המאפשר לשמחה להפוך לטבעית .שם ,עבודת
פחות מקום לדאגות קטנות ויותר מקום לחדווה של נתינה .הוא לומד ה' נבנית על יסודות של יראה ,של התגברות
שהדרישה ל"שמחה" אינה דרישה לחיים נטולי צער ,אלא דרישה ושל שמירה על הגחלת לבל תכבה בתוך סביבה
למבט רחב ,כזה שיודע להכיל גם את הקושי בתוך מסגרת של זרה .השמחה שם ,מתוך כורח הנסיבות ,הופכת
שליחות. ל"אירוע" ,היא מגיעה במועדים ובזמנים
כאשר אנו מדברים על מצפן פנימי ,אנו מכוונים אל היכולת להבדיל בין המקודשים שבהם התורה מצווה עלינו לשמוח.
רעש לבין מהות .החברה הסובבת אותנו מבקשת מאיתנו לרוץ ,להשיג, אבל בארץ ישראל ,השמחה היא האוויר שאנו
לצרוך ,ולמדוד את אושרנו במספרים .המצפן המוסרי של יושבי ארץ מציאות של חיים שבהם הקודש והחול היא נושמים,
ישראל מורה כיוון אחר לגמרי :הוא מכוון את האדם אל ה'ביחד' ,אל מתמזגים ,שכן הארץ עצמה היא קודש.
האחריות ההדדית של העם היושב בארצו .מתוך כך נולדת רגישות זהו הבירור העמוק :השמחה בארץ ישראל אינה מוגדרת על פי כמות
מוסרית גבוהה יותר .אדם ששמח בחיבורו לארץ אינו יכול להישאר ההצלחות ,אלא על פי איכות השייכות .מי שבוחר לחיות כאן ,בוחר
אדיש לסובב אותו ,שכן השמחה שלו היא שמחה של חיבור לכלל .היא לחיות במרחב שבו השכינה לעולם אינה זזה .השמחה הזו היא היא
אינה שמחה מבודדת המסתגרת בדלת אמותיו ,אלא כזו שקורנת השמחה השלמה שעלתה במחשבה העליונה בעת שקיבץ ה' את בניו
החוצה אל חבריו למסע. אל ארץ חמדה.
זהו המצפן האמיתי :לב טהור המבקש את האמת .בדרך זו ,המוסר אינו בדרכנו המחשבתית אל תוך מעמקי הנפש ,אנו מגלים כי הסוגיה איננה
גזירה חיצונית שנכפית על האדם ,אלא הליכה טבעית בדרך שנסללה עוסקת רק במקום מגורים ,אלא בעיצובו של האדם המאמין ובאופן
מראש .כשאדם מבין שכל רגע של ישיבה בארץ הוא ביטוי של אהבת שבו הוא תופס את מציאות חייו .העיסוק בשמחת ישיבת הארץ נוגע
ה' ,הוא נעשה רגיש יותר ,עדין יותר ,ואכפתי יותר .השמחה הופכת בנקודה העדינה ביותר שבלב :היכן היא המנוחה האמיתית של הנשמה?
לכלי עבודה מוסרי ,כי אדם שמח הוא אדם שפחות עסוק בעצמו ויותר האמונה הפשוטה מלמדת כי הנפש היהודית נבראה עם כמיהה טבעית
פנוי להקשיב ,להבין ולהיטיב לאחרים. לשלמות ,והיא אינה מוצאת מרגוע אלא במקום שבו היא מרגישה את
בסיומו של מסע רוחני זה ,לאחר שצפינו בכתובים ,בדברי הראשונים קרבת בוראה בגלוי .כשאדם חי בארץ ישראל ,הוא חש בתת-מודע
והאחרונים ,וביקשנו לגעת באותה שמחה חבויה הפועמת בלב הארץ, שהסביבה שלו שותפה לאמונתו .השדות ,האבנים ,השמיים הבהירים
נלקט את התובנות המעשיות לחיים ,ונזקק את הדברים למהותם ,כולם נושאים עמם ניחוח של נצח .בנפש האדם נוצרת הרמוניה :הוא
הצרופה .השמחה כבחירה פנימית .אנו למדים ששמחה אינה תגובה אינו מרגיש כזר ,כמי שצריך להצדיק את קיומו ,אלא כבן השב אל בית
נסיבתית לאירועים חיוביים ,אלא בחירה מודעת לחיות בתוך אביו .שמחת הנפש הזו היא הכוח המניע את האדם לעבודת ה' מתוך
משמעות .מי שבוחר לראות את חייו כחלק ממהלך קדוש ,מוצא פשטות ,ללא צורך במאבקים מיותרים או בחיפוש מתמיד אחר
שמחה בכל רגע. משמעות חיצונית.
הארץ כמשענת לנפש .החיים בארץ ישראל אינם רק מגורים ההנהגה היומיומית נגזרת מתוך הבנה זו :אדם החי בארץ ישראל
גיאוגרפיים ,אלא נתינה של כוח נפשי .ההכרה בכך שאנו יושבים בארץ מפתח מבט עמוק על העולם .הוא לומד לראות כי השמחה היא לא
שה' דורש אותה תמיד ,מעניקה לנו פרופורציות אחרות לטרדות פרס על הצלחה ,אלא זכות קיום .גם ביום שבו הוא חווה ירידה או
היומיום. קושי ,הוא יודע לומר לנפשו :אני עומד בתוך מרחב שהקב"ה הבטיח
הגדרת השמחה .השמחה האמיתית היא ביטוי של שלימות .גם כאשר להשרות בו את שכינתו .ההבנה הזו משנה את סדר העדיפויות ,החומר
חסר לנו משהו במישור הגשמי ,במישור הרוחני אנו מחוברים לשורש הופך לטפל ,והרוח הופכת לעיקר .האמונה הופכת להיות אמונה
השלמות ,וחיבור זה הוא המקור לשלוות הנפש. מוחשית ,חיה ,כזו שלא זקוקה להוכחות ,שכן האדם חי בתוך "הוכחה"
חינוך לערכים של חיבור .בבואנו לחנך את הדור הבא ,עלינו להנחיל מתמדת של הבטחות התורה.
להם את הידיעה שחיים של תורה בארץ ישראל הם זכות גדולה ,ולא במקום הזה ,שבו הנפש מחוברת לשורשיה ,נבנית הנהגה של יציבות.
רק התמודדות עם אתגרים .השמחה צריכה להיות השפה שבה אנו אדם כזה אינו נסחף בקלות אחר רעשי העולם ,אינו נבהל מתהפוכות
מספרים על החיים כאן. המזל ,שכן ליבו אחוז בקרקע הקודש .הוא מבין שגם אם עליו לעמול
עיקר העניין :השמחה של יושב ארץ ישראל איננה תוספת חיצונית קשות לפרנסתו ,הרי שזהו חלק מעבודתו כעובד ה' בארצו .השמחה
אלא מהות פנימית .עצם הישיבה בארץ חמדה היא שמחה .זהו ההבדל הופכת למצפן פנימי .הי א מנחה אותו לראות את היופי שבדברים
הגדול :בגלות עבודת ה' מונעת מיראה ,ואילו בארץ ישראל השמחה הפשוטים ,את הקדושה שבחולין ,ואת השכינה שרויה בין האדם
היא טבעית ומובנית ,כי היא נובעת מחיבור לשלמות השכינה .שמחת לחברו בארץ הקודש.
ארץ ישראל היא מתנה אלוקית לעם היושב בארצו ,והיא הסוד זהו התיקון הגדול של הנפש :לעבור משמחה תלויה ,שמחה שנבנית
המאפשר לחיות חיים של שמחה תמידית ,גם בעת קושי ודוחק. על הישגים וקניינים ,לשמחה של חיבור .זהו הכוח שמעניקה ארץ
הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ" מלמדנו ש"והיה" הוא לשון שמחה , ישראל לבניה ,כוח שבונה קומה של אמונה ,של אמון בטוב ,ושל
שאין שמחה אמיתית אלא בישיבת הארץ .כפי שביאר מרן רבנו שמחה ששורשיה נטועים בנצח.
עובדיה יוסף ,השמחה נובעת ממציאות חיינו בארץ הקודש ,מתוך במבטנו אל השלב המוסרי ,אנו מתבקשים להתבונן פנימה ,אל המצפן
הידיעה שאנו חיים במקום שה' נשבע לאבותינו .השמחה בארץ היא שמניע את תנועות הנפש שלנו ביום-יום .השיעור המוסרי הגדול
נחלת הלב ,כי הנשמה מצאה את מקומה ,ובמקום המנוחה והנחלה , שעולה מתוך הדיון על שמחת ישיבת הארץ נוגע בשאלת הכנות של
נולדת השירה ,השחוק והרנה .זו איננה שמחה של רגע ,אלא שמחה השאיפות שלנו .אנו ניצבים מול המציאות ושואלים ,האם הלב שלנו
של שייכות נצחית ,המאירה את החיים ומעניקה משמעות לכל עשייה באמת מבקש את הטוב הפנימי ,או שמא אנו שבויים בתכתיבים
וכל צעד על אדמת חיצוניים המודדים הצלחה במונחים של נוחות ורווחה?
המוסר של ארץ ישראל מלמד אותנו את ענוות הרוח .אדם שחי
במודעות לכך שהוא דורך על אדמה קדושה ,מפסיק לראות את עצמו
האם הקול הערב הוא המפתח לשערי שמים ,או שמא נדרש מפתח אחר לגמרי? הוכח מפרשת השבוע!
בגמרא במסכת יומא (דף יט ע"ב) מבואר על כאשר הימים הנוראים מתקרבים ,והעולם כולו רועד בחרדת הדין,
שליח הציבור במקדש ביום הכיפורים: ניצבת הקהילה כולה לפני כס המשפט האלוקי .בלב ההתרחשות הזו
והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו עומד דמות אחת ,שליח הציבור ,אשר הופקד בידיו כוח עצום :הוא
שומעים שם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו הוא המוליך את הלבבות ,הוא זה שפותח את שערי שמים ,והוא זה
כורעים ומשתחוים .מתוך דברי הגמרא עולה שנושא על שכמו את תפילותיהם של המוני בית ישראל .אך כאן עולה
שמעלתו של השליח ביום הקדוש ביותר התהייה הנוקבת ,שאלת השאלות המלווה את הקהילות מדורי דורות:
בשנה צריכה להיות בדרגה רוחנית עילאית, מהו הסוד המאפשר לאדם לפתוח את השערים הנעולים הללו? האם
שכן תפקידו דורש ממנו להיות במדרגה של מדובר בכישרון ווקאלי ,בקול מרגש או בלחנים הממיסים לבבות ,או
השראת שכינה גלויה ,כדי שיוכל להשפיע קדושה על הקהל העומד שמא נדרש כאן יסוד אחר ,עמוק יותר ,פנימי יותר? אנו מביטים אל
בעזרה. עבר המסורת ,אל עבר הפוסקים והראשונים ,ומגלים כי התורה מציבה
בגמרא במסכת מגילה (דף כד ע"א) נאמר :אין מעבירין לפני התיבה בפנינו דרישה חמורה :לא הקול הוא העיקר ,אלא האדם .האם ייתכן
אלא מי שהוא ראוי .רש"י פירש כי הראוי הוא בעל תורה ,בעל מעשים כי דווקא דמותו של השליח ,גדלותו בתורה וקדושת מעשיו ,הם אלו
טובים ,וקולו נעים .מתוך דיון זה עולה בבירור כי הקול הערב הוא רק שקובעים את גורל התפילה כולה? זוהי אינה רק שאלה של בחירת
חלק ממערכת שלמה של מעלות ,אך ללא גדלות בתורה ובמעשים, תפקיד ,אלא שאלה על מהות הקשר שבין האדם לבוראו בעת הכי
הקול לבדו אינו מכשיר את האדם לתפקיד זה .אם כן ,הש"צ הוא שליח קריטית בשנה .התחושה המלווה את הלב היא שיש כאן סוד עתיק,
הציבור כולו ,ונדרש ממנו להיות מופת של תורה ויראה ,ובמיוחד סוד של ראשית ,שמבקש להתגלות.
בימים הנוראים ,כשגורל החיים מונח על כף המאזניים ,החובה למנות כדי להבין את עומק תפקידו של שליח הציבור ,עלינו להעמיק בפרשת
את הגדול שבגדולים היא מוחלטת. הביכורים ,שבה מונחת התשתית הרוחנית להבנת מושג ה"ראשית"
לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל ,נצלול אל דברי הראשונים, ומשמעותו לדורות .בתורה נאמר" :ולקחת מראשית כל פרי האדמה
המעמיקים לחשוף את האחריות הכבדה הרובצת על מי שניגש לפני אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל
התיבה ,ומבארים מדוע נדרשת בו שלימות רוחנית מוחלטת .רבנו המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" (דברים כו ,ב).
חננאל בתענית (דף טז ע"א) פירש שזקן ורגיל פירושו תלמיד חכם רש"י (שם) פירש שראשית זו היא ביכורי שבעת המינים .ומבארים
הבקי בתפילה ,שמכיר את סדרי התפילות כראוי ,וביתו ריקם היינו המפרשים כי התורה ביקשה שהאדם יכיר שכל הטוב מגיע מאת ה',
שמרגיש את צער הציבור על בשרו .מדבריו עולה כי עיקר מעלת ולכן את הצעד הראשון ,את ההתחלה של השנה החקלאית ,עליו
השליח הוא השילוב הנדיר בין בקיאות עמוקה בתורה לבין לב להקדיש לקדושה .פעולה זו של נתינת הראשית משפיעה על כל
המרגיש את מצוקת הכלל ,מה שמאפשר לו להוביל את הציבור למקום המשך השנה.
של תפילה אמיתית. הרמב"ן (שם) ביאר שהביכורים אינם רק מתנה אלא הודאה גמורה
הטור באו"ח (סימן נג) הביא את לשון הגמרא במסכת מגילה שאין שהקב"ה הוא הנותן את הארץ והפירות .הוא מדגיש כי עצם מעשה
מעבירין לפני התיבה אלא מי שראוי ,ופירש :שיהיה הגון במעשיו ,נקי הבאת הראשית מתוך חביבות הוא המבטא את ההכרה שהשפע אינו
מחטא ,ולא יצא עליו שם רע ,ויהא עניו ומרוצה לעם .דבריו מלמדים מקרי ,אלא נובע ממקור עליון .כאשר האדם פותח את השנה בדרך זו,
אותנו כי שליח הציבור אינו רק איש של תורה ,אלא דמות ציבורית הוא קובע מסלול של ברכה לכל מה שיבוא לאחר מכן.
שחייבת להיות מקו בלת ונקייה מכל רבב ,שכן הציבור נותן בו אמון הספורנו (שם) ביאר כי דווקא את הראשית נדרש האדם להביא ,כי אם
מלא בהפקידם בידיו את תפילתם. פותחים בהודאה על הטוב ,ממילא כל התבואה הבאה אחריה נמשכת
הרא"ש במסכת מגילה (פרק ג סימן כט) כתב שמעלת שליח הציבור בברכה ובקדושה .הביאור הוא שאיכות ההתחלה משפיעה על איכות
היא גדולה כל כך ,מפני שהוא עומד ומוציא את הציבור ידי חובתם. ההמשך ,וזהו יסוד שורשי בעבודת ה'.
ומתוך כך חידש כי אם איננו ראוי ,נמצא מכשיל את כל הקהל .דבריו רבינו בחיי (שם) ביאר שכל עניין הראשית בתורה מלמד יסוד
מהווים אזהרה חמורה ,ומבהירים לנו כי הבחירה בשליח הציבור אינה שהתחלת הדבר קובעת את כיוונו .הוא מוסיף כי התורה ציוותה על
עניין של טקס ,אלא אחריות הלכתית שבה תלויה כל תפילת הקהילה. מצווה מיוחדת זו דווקא בראשית הפירות ,כדי לבסס את כל העבודה
המאירי בתענית (דף טז ע"א) הדגיש כי אין הכוונה במונח זקן דווקא כולה על יסוד של הכרת הטוב ואמונה ,שכן אדם המתחיל בקדושה
לזקן בשנים ,אלא לזקן במעשים ובחכמה ,שדבריו נשמעים ומקובלים, מובטח לו שדרכו תהיה סלולה באורח ישר.
וכל הציבור נותן בו אמון .הוא מבאר כי רק אדם שגדלותו ניכרת בכל מכאן אנו למדים רעיון מרכזי :כוחה של הראשית הוא בכך שהיא
הווייתו יכול להיות זה שדבריו נשמעים לפני בורא עולם ,שכן הוא מהווה מפתח .כשם שהבאת הביכורים פותחת את שערי השפע לכל
מייצג את הציבור כולו במלוא כובד ראשם. השנה ,כך גם תפילת הימים הנוראים ,שהיא הראשית של השנה
נמצא בדברי הראשונים :שליח הציבור צריך להיות גדול בתורה החדשה ,זקוקה ל"ראשית" טהורה ,שליח ציבור שהוא בעצמו בבחינת
וביראה ,ובעל שם טוב אצל הציבור ,כי הוא מייצג אותם לפני הקב"ה. ראשית ,גדול בתורה ובמעשים ,שדרכו עוברת הברכה לכל העם.
בימים נוראים ,שבהם התפילה היא גורל חיים ,יש חובה יתרה לבחור לאחר שביססנו את חשיבות הראשית מתוך פרשת הביכורים ,נבוא
בגדול שבגדולים ,שכן הוא השער שדרכו עוברת התפילה אל על. בשערי בית המדרש ונשמע את דברי חז"ל בש"ס ,המגלים לנו מי הוא
לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים ,נצעד אל מרחבי האחרונים האיש הראוי לעמוד בראש הציבור ולשאת את תפילתם לפני שוכן
והפוסקים ,אשר העמיקו לבחון את המציאות ההלכתית והרוחנית של מעונה .בגמרא במסכת תענית (דף טז ע"א) מבואר סדר תפילות
שליח הציבור ,והוציאו ממנה מסקנות מעשיות המאירות את דרכנו הציבור בימי תענית :ומעמידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים
בהתכוננות לימי הדין .רבי משה איסרליש ,הרמ"א ,בשולחן ערוך וביתו ריקם ,כדי שיהא לבו שלם בתפילה .רש"י שם פירש כי זקן הוא
(או"ח סימן תקפא סעיף א) כתב :ידקדקו לחזור אחר שליח ציבור תלמיד חכם ,רגיל הוא בקי בתפילה ,וביתו ריקם היינו שאין לו פרנסה
היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא ,שיתפלל וטרוד בביתו ,ולכן לבו שב ור וקרוב יותר להקב"ה .מתוך דברי חז"ל
סליחות וימים נוראים .ביאור הדברים הוא שאין להסתפק בבעל קול אלו אנו למדים יסוד ישיבתי מוצק :שליח הציבור אינו נבחר בגין קולו
נעים בלבד ,אלא יש לחפש את האיש שאישיותו ותורתו מהווים כלי הערב ,אלא בשל גדלותו בתורה וליבו הנשבר ,המאפשרים לו להיות
קיבול לברכת השמים ,שכן הוא זה שפותח את שערי הרחמים עבור כלי קיבול ראוי לתפילות הרבים.
כל הציבור. בגמרא במסכת ראש השנה (דף כו ע"ב) נאמר :כל השופרין כשרים
רבי יוסף יוזפא ,בעל הלקט יושר ,באורח חיים (דף קיז) הביא בשם חוץ משל פרה ,שאין קטיגור נעשה סניגור .הגמרא מלמדת אותנו יסוד
מוהר"ר שלמה שפירא זצ"ל :מי שמתפלל ימים נוראים בלא סליחות , מוסרי עמוק :מי שבא לייצג את הציבור לפני הקב"ה ולהגן עליהם
דומה למי שיש בידו מפתח פנימי ואין בידו מפתח חיצון .לכן ראוי בדין ,מוכרח להיות נקי מכל חשש של קטגוריה .אדם הניגש לתיבה
שהחזן של ימים נוראים יתפלל גם סליחות .ועוד הוסיף שם ,שיש עניין בימים הנוראים חייב להיות רחוק מכל פגם ,כדי שיוכל להיות סניגור
גדול לתת לגדול להתפלל ,משום שאם מתחיל דבר כשורה ובהכשר , נאמן לקהילתו.
הרב בן ציון אבא שאול באור לציון (חלק ג ,פרק ד) כתב :כי שליח הכל הולך כסדר ,ויסוד זה נלמד מבכורים שהם
ציבור שאינו ירא שמים ,גם אם קולו כקול המלאכים ,הרי הוא כמי הראשית ,המכוונים את המשך העבודה כולה
שאינו ראוי לייצג את הציבור לפני הקב"ה .ומכאן נלמד כי תפקיד בברכה.
הקהל הוא להיות בררנים בבחירת השליח ,שכן הם מפקידים בידיו את המגן אברהם באורח חיים (סימן נג ס"ק ח) כתב:
הנשמה שלהם ,והחובה לבחור בירא שמים היא חובה גורלית לכל יחיד שאין מעמידים שליח ציבור אלא מי שהוא נקי
בקהילה. מן העבירות וידוע ביראת שמים ,ובפרט בימים
הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמרי הראשל"צ (דרשות לחגי תשרי) נוראים ,שבהם התפילה עולה למרומים
אמר :כי השליח הציבור בימים הנוראים הוא בבחינת כהן גדול ביום ומבקשת כפרה על כל חטאי העם .מתוך דבריו
הכיפורים ,שכן הוא ניצב בראש המערכה עבור כלל ישראל .יש נלמד כי טהרת המעשים של השליח אינה רק
להסביר כי תפקידו של השליח הוא לא רק לומר את המילים ,אלא המלצה ,אלא דרישה הלכתית יסודית לכל מי
להביא את הציבור לידי התעוררות ,וזה יכול לקרות רק אם הוא עצמו את הציבור. שמבקש לייצג
מחובר באמת לתוכן התפילה ולמקור הקדושה. רבי ישראל מאיר הכהן ,המשנה ברורה (סימן נג ס"ק כט; סימן תקפא
לאחר שסללנו את הדרך בדברי הפוסקים והוגי הדורות ,הגיעה העת ס"ק ה) ,ביאר :שהשליח ציבור צריך להיות מי שתפילתו מעומק הלב,
לראות כיצד כל היסודות הללו מתרגמים את עצמם הלכה למעשה מרוצה לציבור ,ושאין בו פסול משפחה או שם רע .הוא מחדד כי
בחיים שלנו .אנו ניגשים אל השטח ,אל המקום שבו תורתנו הופכת הקריטריון הקובע הוא איכות התפילה היוצאת מן הלב ,ולא החיצוניות
למעשה של יום-יום בבתי הכנסת ובהנהגת הציבור .הנפקא מינה של הלחנים או עוצמת הקול ,שכן רק תפילה כנה ומנוקה מרבב יכולה
הראשונה והבוערת היא בבחירת שליח הציבור בפועל בקהילות רבות. לבקוע רקיעים.
פעמים רבות מתעוררת השאלה האם למנות חזן בקולו הערב אך חסר מו"ר רבי שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רסב)
יראת שמים ,או תלמיד חכם וירא שמים אף שאין קולו נעים .לפי דברי חידד :שמעלת הש"צ בימים נוראים אינה נמדדת בקול ערב בלבד ,אלא
כל האחרונים ,ההכרעה ברורה :עיקר החובה היא לבחור בגדול בתורה בעיקר ביראת שמים מרובה ,כי קול ערב בלא יראת שמים אינו כלום.
ובמעשים ,אף אם קולו פשוט ,כי זו ראשית העבודה שממנה תלוי כל דבריו מציבים תמרור אזהרה לכל קהילה ,כי בלא יראה אין לקול שום
ההמשך ,ובלעדי יראת שמים הלחן נשאר חיצוני ואינו בוקע רקיעים. ערך לפני כסא הכב וד ,וכי הבחירה חייבת להיות מושתתת על יראת
נפקא מינה שנייה נוגעת לזהות החזן בסליחות ובימים נוראים. שמים יוקדת.
בעקבות דבריו של בעל לקט יושר ,למדנו שמי שמתחיל בסליחות הוא מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף בספר חזון עובדיה (ימים נוראים
שצריך להמשיך גם בימים נוראים .אין למנות חזן אחד לסליחות ואחר עמ' קכד) כתב :שמנהג ישראל תורה הוא לחזר אחר חזן תלמיד חכם
לראש השנה ויום הכיפורים ,אלא מי שפותח את שער הסליחות , וירא שמים ,ושגם אם קולו אינו ערב כל כך ,העיקר שתפילתו תצא
ימשיך את המהלך עד לחתימה ,כדי שהפתיחה תהיה מפתח חיצון מלב נקי ובכנות גמורה .הוא מורה כי דבקות הלב בבורא עולם היא
והמשך התפילה יהיה המפתח הפנימי הפותח את השערים. הערובה היחידה לכך שהתפילה תיענה ,וכי על הקהל להעדיף חזן כזה
נפקא מינה שלישית היא בהשפעת ההתחלה על כל השנה כולה .כשם על פני כל חזן מקצועי אחר.
שבביכורים ההתחלה מסדרת את כל התרומות והמעשרות ,כך לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים והאחרונים ,נבוא בשערי
בראשית התפילות ,אם החזן הגון וגדול בתורה ,נמשכת השפעת ברכה דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר חיו את רעדות ימי הדין בנפשם
על כל השנה .הציבור צריך להשקיע מאמץ ומחשבה רבה בבחירת והעמיקו להסביר את החיבור שבין דמותו של שליח הציבור לבין
החזן ,ולא לראות בכך עניין טכני בלבד של מילוי מקום ,אלא פעולה פתיחת שערי השמים ,בבחינת דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל
רוחנית קריטית המשפיעה על המזל של כל הקהילה. הלב .מרן הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי
נפקא מינה רביעית היא כבוד הציבור וחינוכו .הקפדת הפוסקים להדר עוזיאל (חלק א ,יו"ד סימן יג) כתב :כי כוחה של תפילת הציבור תלוי
אחר שליח ציבור הגון אינה רק עניין טכני של הלכה ,אלא מסר חינוכי במעלת השליח ,שכן הוא משמש כפה לכל העדה .נראה לבאר כי
לדורות :הציבור כולו לומד מכך שהגדול בתורה וביראה הוא זה גדולתו של שליח הציבור בתורה וביראה אינה רק עניין אישי ,אלא היא
המייצג אותם לפני הקדוש ברוך הוא ,והדבר מחזק את הערך של כבוד מהווה את כלי הקיבול הרוחני שדרכו עוברים כל תחנוני הציבור ,וככל
התורה בלב הצעירים והמבוגרים כאחד .כאשר התורה והיראה בראש שהשליח גדול יותר במדרגתו ,כך התפילה מזדככת ועולה בטהרה
,הציבור כולו נמשך אחריהן ביראת כבוד. גדולה יותר לפני בורא עולם.
בדרכנו המשותפת אל תוך נבכי הסוגיה ,הגענו אל נקודת המפגש שבין הרב קוק זצ"ל באורות התשובה (פרק ז) ביאר בהרחבה :כי דמותו של
המציאות לבין הרעיון ,אל המקום בו התורה שבה והופכת לנשמת שליח הציבור בימים הנוראים צריכה להיות השתקפות של רצון
אפינו .העיון בשאלה מי ראוי להפקיד בידיו את מפתחות שערי שמים, הציבור כולו לשוב אל ה' .נראה להסביר כי שליח הציבור הוא
חושף לפנינו יסוד עמוק ומרטיט בדרכה של תורה :הקשר הבלתי ניתן ה"ראשית" של התפילה ,וכאשר הוא עומד לפני התיבה ביראה
להתרה שבין דמות השליח לבין היענות התפילה. ובענווה ,הוא מעורר בלב הציבור את אותה תשובה עמוקה ,שהיא היא
העומק שבמשנת הפוסקים מתחדד כאן לעילא :אין לשליח הציבור המפתח לפתיחת השערים ,שכן אין המלך פותח שעריו אלא למי שבא
מעמד של בעל מלאכה ,כי אם מעמד של צינור רוחני .כפי שביאר בלב שלם של תשובה.
הרא"ש ,השליח עומד ומוציא את הציבור ידי חובתם ,ומכאן נובעת החזון איש באיגרות חזון איש (חלק א ,איגרת קעד) כתב :כי כל תפילה
כובד האחריות .הצינור הזה חייב להיות נקי ,זך וטהור .אם הצינור הבוקעת מלב טהור פועלת פעולתה ,ובימים הנוראים תפקיד השליח
חסום במידות רעות או חסר יראת שמים ,התפילה ,גם אם תיאמר הוא להיות הצינור המקשר בין רצון הציבור לרחמי שמים .אף שלא
בקולו הערב ביותר ,אינה יכולה לעבור .השליח אינו "מבצע" של הזכיר במפורש את המושג שליח ציבור כ"חזן" ,מבואר בדבריו כי
לחנים ,אלא "עובד" המגיש את תפילות העם לפני המלך .כשם שכהן השליח הנבחר הוא זה שצ ריך להוות דוגמה חיה לאותה יראת שמים
גדול ביום הכיפורים היה צריך להיות מוכן בטהרה וקדושה לפני ותמימות ,שבלעדיה אין התפילה יכולה להגיע לדרגתה העליונה.
כניסתו לפני ולפנים ,כך כל שליח ציבור בימים הנוראים הוא בבחינת הסטייפלר בקריינא דאיגרתא (חלק א ,איגרת קלח) כתב :כי הקפדת
כהן גדול לקהילתו. הפוסקים לחזר אחר שליח ציבור הגון אינה רק הלכה בעלמא ,אלא
הבירור המחשבתי מעלה יסוד איתן :הראשית קובעת את הכל .כשם יסוד בהנהגת הציבור .יש לבאר כי השליח משפיע מרוחו על הקהל,
שבביכורים ,הפעולה הראשונה של הבאת הראשית לבית ה' היא וכאשר הציבור רואה שליח המפחד ורועד לפני בוראו ,הרי שכל הקהל
המכתיבה את הברכה לכל התבואה הבאה אחריה ,כך גם בתפילת מתעורר ליראה ,וזו הדרך הנכונה להכין את הלב לקראת כתיבה
הימים הנוראים .השליח הציבור הוא ה"ראשית" של השנה החדשה. וחתימה טובה.
כשהוא ניצב לפני התיבה ,הוא יוצר את ה"טון" הרוחני של הקהילה. מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ד ,סימן
אם הוא אדם גדול בתורה ,ירא שמים ובעל מידות נעלות ,הוא מקרין מט) הדגיש :כי חובת הציבור לחזר אחר חזן תלמיד חכם וירא שמים
על הקהל את אותה יראת שמים שבלעדיה אין תפילה .הציבור שומע היא מצווה מן המובחר ,גם אם יצטרכו לוותר על קול ערב לטובת
את קולו ,ומתוך כך הוא מתעורר לתשובה .זהו מעגל של קדושה: יראת שמים .ועוד הוסיף כי תפילת תלמיד חכם היא קרובה יותר
גדלותו של השליח מעוררת את יראת הציבור ,ויראת הציבור יחד עם לקבלת רחמים ,שכן הוא בקי בדרכי ה' ,ויודע איך להגיש את התפילה
תפילת השליח ,פותחת את שערי השמים. בצורה שתהיה רצויה לפניו יתברך ,וזהו סוד פתיחת השערים.
את היציבות שבדברי תורה ובאדם שחי לעומת זאת ,כאשר השליח אינו ראוי ,הרי שהקהילה נותרת
לאורם .מוסר זה מלמד אותנו שגם בחיים בחיצוניותה .הלחנים עשויים לרגש את החושים ,אך הם אינם חודרים
האישיים ,עלינו לבחור מנהיגות פנימית אל הלב .זוהי טעות מרה להניח שהתרגשות חיצונית היא היא
המבוססת על יראת שמים ולא על מראה התשובה או היראה .התורה והפוסקים מלמדים אותנו אחרת :השערים
עיניים. נפתחים רק בפני מי שמביא אמת ,ומי שמייצג אותנו צריך להיות אדם
כאשר אנו מדברים על מצפן פנימי ,אנו של אמת .ה"ראשית" הזו היא המפתח שפותח את שערי שמים ,משום
מכוונים אל היכולת לזהות את ה"ראשית" של שהיא מעידה על כך שהקהילה כולה בחרה ביראת שמים כדרך חיים,
חיינו .האם אנו מתחילים את יומינו ,את ולא רק כהצגה לשעה.
פרויקט העבודה שלנו או את החלטותינו זהו הבירור העמוק :בחירת שליח הציבור היא הצהרה מוסרית של
המרכזיות מתוך מודעות למקור הרוחני שלהם? המצפן המוסרי הציבור כולו .כשאנו בוחרים בגדול בתורה ובמעשים ,אנו מכריזים :זהו
שמצאנו כאן מורה לנו לחפש את הטהרה בהתחלות .אדם שמרגיל את ערך העליון שלנו .אנו לא מחפשים את החוויה החולפת ,אלא את
עצמו לפתוח כל דבר שבקדושה מתוך יראת שמים אמיתית ,בונה הקשר הנצחי לבוראנו .בדרך זו ,השליח הופך לשותף מלא בתהליך
לעצמו מנגנון פנימי שאינו נותן לו לסטות מן הדרך .הוא לומד התשובה והכפרה של כל אחד ואחד.
שהיושר הפנימי שלו הוא המפתח לשערים הפתוחים ,והוא אינו זקוק בדרכנו המחשבתית אל תוך מעמקי הנפש ,אנו מבינים כי הסוגיה של
למתווכים חיצוניים שיעשו לו את העבודה. שליח הציבור אינה מוגבלת לכותלי בית הכנסת בלבד ,אלא היא
זהו המצפן האמיתי :האדם שבוחר בטוב מתוך הכרה ,ולא מתוך לחץ פורטת על נימי הנפש העמוקים ביותר של האדם המאמין .בימים
חברתי .בדרך זו ,המוסר אינו גזירה חיצונית ,אלא בחירה טבעית. הנוראים ,כאשר כל אדם עומד בחרדת הדין על חייו ועל משפחתו ,הוא
כשאדם מבין ששליח ציבור גדול הוא צינור נקי ,הוא מבין שגם הוא מחפש דמות שתוכל להשמיע את זעקתו הכמוסה ביותר לפני בורא
עצמו צריך לשאוף להיות צינור נקי עבור הסובבים אותו ,ילדיו, עולם.
תלמידיו וחבריו .השלי חות הזו ,להיות מישהו שאפשר לסמוך עליו, האמונה הפשוטה מלמדת כי הנפש היהודית מחפשת את ה"פה"
להפקיד בידיו את הדברים היקרים ביותר ,היא השיא של המוסר הטהור שיוכל לתרגם את תחינותיה למילים של קדושה .כאשר אדם
היהודי .זהו כוחה של גדלות בתורה ,שהיא הופכת את האדם לאדם גדול בתורה ובמעשים ניצב לפני התיבה ,הוא משרה אווירה של
יציב ,כזה שאפשר להישען עליו בעתות משבר ,וזהו המסר הגדול טהרה .האדם הפשוט ,הניצב בקהל ,מרגיש שהוא אינו לבדו .הוא
שאנו לוקחים עמנו אל ימי הדין. מרגיש שדמות המייצגת את התורה ,את עמלותה ואת אורה ,נושאת
בסיומו של מסע רוחני זה ,לאחר שהעמקנו בדברי הראשונים את תפילתו למרומים .בכך ,השליח נותן לו ביטחון ,שלווה ושקט נפשי,
והאחרונים ,ועמדנו על יסודותיו של תפקיד שליח הציבור בימים המאפשרים לו להתפנות מעיסוקיו ולשקוע בהתבוננות פנימית
הנוראים ,נלקט את התובנות המעשיות לחיים ,ונזקק את הדברים ותשובה.
למהותם הצרופה .השפעת הראשית על ההמשך .אנו למדים כי ההנהגה היומיומית נגזרת מתוך הבנה זו :כפי שאנו בוחרים במי שירצה
ההתחלה אינה רק רגע בזמן ,אלא קביעת מסלול .כשם שביכורים לפני התיבה ,כך עלינו לבחור את המלווים שלנו בחיים ,את החברים,
מכוונים את כל השנה ,כך החלטותינו הראשונות בתחילת יום ,שנה או את המחנכים ,ואת הדמויות שאנו מציבים כמודל לחיקוי .האמונה
פרויקט ,קובעות את איכות ההמשך .אם נפתח בטהרה ,נמשוך קדושה נבנית מתוך חיבור לדמויות שכל הווייתן היא תורה ויראת שמים .אדם
לכל הדרך. שמקיף את עצמו ב"שליחי ציבור" פרטיים ,אנשים שקול הליכותיהם
בחירת הראוי ולא המלהיב .בחיים האישיים ובמנהיגות קהילתית, ומעשיהם משמיע קול של אמת ,מובטח לו שתפילתו ותפילת סביבתו
עלינו ללמוד להעדיף עומק על פני רושם .הגדלות בתורה ובמעשים תעלינה בקלות רבה יותר לשמיים.
היא המדד האמיתי לכל אדם שאנו מפקידים בידיו את האחריות או כאן נבנית הנהגה של יציבות .אדם שבוחר בטוב ,שבוחר במי שמייצג
את אמון ליבנו. את התורה ,הופך בעצמו למעין "שליח ציבור" עבור סביבתו הקרובה.
השליח כצינור .הבנו ששליח ציבור אינו אדם פרטי ,אלא צינור .בחיים הוא לומד שהתפילה אינה מסתיימת עם סיום התפילה ,אלא ממשיכה
שלנו ,עלינו לשאוף להיות צינורות נקיים עבור זולתנו ,בביתנו ,בחינוך בדרכו המוסרית בבית ,בעבודה ובחברה .השליח שלימד אותנו את
ילדינו ובחברתנו .ככל שנזדכך ,כך נהיה ראויים יותר להשפיע טוב על הדרך ,הופך למצפן המלווה אותנו לאורך השנה כולה .האמונה הופכת
סביבתנו. להיות אמונה מוחשית ,חיה ,שאינה נשענת על רגש רגעי ,אלא על
היראה לפני הכישרון .ההבנה שקול ערב ללא יראת שמים אינו מועיל, יסודות מוצקים של תורה ויראת שמים המנחים את כל הצעדים שלנו.
מלמדת אותנו לבחון את המהות הפנימית של כל מה שסובב אותנו. זהו התיקון הגדול של הנפש :ההבנה שהחיבור לאדם גדול הוא הדרך
בכל דבר שאנו בוחרים ,העיקר הוא הלב הטהור והכוונה הראויה. המהירה ביותר להתקרב לבורא .זוהי הזכות שמעניקה לנו המסורת
עיקר העניין :מי יפתח את שערי שמים? שאלת השאלות היא האם בבחירת השליח ,כוח שבונה קומה של אמונה ,של אמון באמת ,ושל
המפתח בידינו .יסוד הדברים הוא ששליח ציבור בימים הנוראים אינו תפילה שבאה מתוך נשמה המחוברת לשורשיה.
נבחר בגלל כשרונותיו החיצוניים או קולו הערב ,אלא בשל גדלותו בבואנו אל המרחב המוסרי ,עלינו להניח בצד את הציפיות החיצוניות
בתורה ,יראת שמים טהורה ומידות ישרות .כפי שביאר הרמ"א, ולבחון את המצפן הפנימי שלנו .הבחירה בשליח ציבור אינה אקט
החיפוש אחר "היותר גדול בתורה ובמעשים" הוא חובה הלכתית ,שכן טכני ,אלא הכרעה מוסרית שמעידה על מה שמפעיל את הלב שלנו.
השליח הוא ה"ראשית" של השנה ,וכשם שמצוות ביכורים מלמדת כאשר קהילה בוחרת במנהיג תפילה בשל גדלותו בתורה ויראתו ,היא
שהראשית קובעת את כיוון השנה כולה ,כך התפילה שנפתחת בפי מצהירה שהיא שמה את האמת לפני הריגוש ,ואת המהות לפני
צדיק ותלמיד חכם מסדרת את השנה כולה בברכה ובקדושה .כפי החוויה.
שפסק מרן רבנו עובדיה יוסף ,מנהג ישראל תורה הוא לחזר אחר חזן המוסר של בחירת שליח ציבור מלמד אותנו על הכרת הערך האמיתי.
תלמיד חכם ויר א שמים ,שכן תפילתו בוקעת רקיעים בזכות כנותו בעולם שמקצה כבוד לכישרונות חיצוניים ,לקול ערב או ליכולת
וניקיונו .עיקר העניין הוא שהתפילה אינה זקוקה לקישוטים ,אלא ללב להלהיב את הקהל ,התורה מכוונת אותנו להסתכל עמוק יותר .אדם
טהור המחובר לאמת ,ורק אדם כזה ראוי לפתוח את השערים בעבור שבוחר להפקיד את תפילתו בידי מי שמעשיו מעידים על יראתו ,הוא
כלל ישראל. אדם שבוחר בענווה .הוא מוותר על הרצון להתרגש בקלות ,ומעדיף
האם הביקור בארץ ישראל בימי הרחמים והסליחות הוא המפתח המיידי למחילה ,או שמא הכלי הוא רק פתח
לתשובה עמוקה יותר?
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קנח ע"ב) נאמר :אוירא דארץ ישראל כאשר אדם ניצב בפתחו של חודש אלול,
מחכים .המהר"ל מפראג ביאר שחכמה אינה רק ידע ,אלא אור אלוקי כשהימים מתקצרים והלב מתרחב בציפייה
המאיר את הנפש .כשאדם זוכה לאותה חכמה השורה בארץ ,הרי היא לקראת הדין ,הוא מחפש את הדרך המהירה
מזככת את מחשבותיו .החטא נולד מתוך בלבול וטיפשות ,כפי שאמרו ביותר אל הטהרה .משא העוונות ,שצבר
חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" ,ואילו במהלך השנים ,מונח על כתפיו כמשקולת
האוויר של ארץ ישראל ,הממלא את האדם ברוח חכמה ,דוחה ממנו כבדה ,והוא תר אחר מפלט .באותה שעה עולה
את הסטייה והחטא. בדעתו הרעיון ,אולי עלייה לארץ ישראל ,אל
בגמרא במסכת קידושין (דף מט ע"ב) הובא כי עשרה קבין חכמה ירדו המקום שבו האוויר עצמו מחכים ,היא
לעולם ,תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו .מתוך סוגיה המפתח? האם די בנחיתה על אדמת הקודש ,ולו לביקור חטוף בימי
זו אנו מבינים מדוע התשובה בארץ ישראל היא קלה יותר ומשמעותית הרחמים ,כדי שהעוונות יתנדפו כלא היו? אנו ניצבים בפני סוגיה
יותר; החכמה הגדולה השורה כאן מעניקה לאדם כלים להבין את עמוקה ,שבה נפגשים קדושת המקום עם קדושת הזמן .חז"ל הבטיחו
חומרת החטא ואת מתיקות ה תשובה .אדם החי במקום כזה מתמלא לנו גדולות ונצורות על ישיבת הארץ ,אך הפוסקים מציבים לנו תמרורי
בתובנות רוחניות שגורמות לו להתחרט על עברו ולשאוף לתיקון, אזהרה ודייקנות ,האם מדובר בקסם אוטומטי ,או שמא מדובר
באופן טבעי ושוטף. במערכת רוחנית עדינה ,הדורשת לב נכון וקביעות? השאלה מנקרת
בגמרא במסכת כתובות (דף קיא ע"א) נוסף יסוד מרטיט :כל המהלך בלב :האם ארץ ישראל היא התרופה הפלאית למחלות הנפש ,או שהיא
ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא .מדוע האכסניה שמאפשרת לאדם לרפא את עצמו? אנחנו נצא למסע בין
פסיעה בארץ מעניקה הבטחה כה גדולה? ייתכן להסביר כי כל צעד דברי הראשונים והאחרונים ,כדי להבין מהו כוחה של ארץ הקודש
בארץ ישראל הוא ביטוי של התבטלות לפני השכינה השורה בה .גם בימים הללו ,וכיצד היא הופכת משדה גיאוגרפי למכשיר של כפרה
הליכה טכנית הופכת למצווה ,ובמקום שבו הצעדים עצמם הם מצוות, וטהרה.
האדם מקיף את עצמו במעטפת של קדושה שחוסמת את דרכו של כדי לרדת לעומק העניין ,עלינו להאיר את עינינו בפסוקי התורה
היצר הרע. המניחים את היסודות לקדושת הארץ ,שכן השאלה האם הארץ
נמצאנו למדים מדברי חז"ל כי ארץ ישראל אינה פועלת כפעולה כימית כשלעצמה מחפרת ,או שמא היא יוצרת תנאי שמאפשר כפרה ,טמונה
על החטא ,אלא היא משנה את המצע הרוחני של האדם .היא נותנת לו בשורשי הדברים .התורה בפרשתנו פותחת :והיה כי תבוא אל הארץ
חכמה ,היא מקרבת אותו להרגשת אלוהות ,והיא הופכת את עבודת אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה (דברים כו ,א).
התשובה למהלך חיים טבעי .לכן ,כשאדם מגיע לארץ בימי אלול ,הוא האור החיים הקדוש (שם) ביאר בלשון מאירה ,כי המילה "והיה" היא
לא מגיע רק כדי "להימ חק" מן החטא ,אלא הוא נכנס אל תוך מערכת לשון שמחה ,ומכאן אנו למדים שאין שמחת האדם שלימה אלא כאשר
שמעוררת בו את רצון התשובה העמוק ביותר. הוא זוכה לבוא אל ארץ ישראל .הוא רומז לנו כי הכניסה לארץ אינה
לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל ,נבוא בשערי דברי הראשונים, רק פעולה טכנית של מעבר גבול ,אלא רגע של התחברות לנשמת
המעמיקים לחשוף את האחריות הכבדה והזכות העצומה הטמונות האדם עם שורש הווייתו ,מה שמאפשר לאדם לצאת מתוך עצבותו
במצווה המיוחדת של ישיבת הארץ. וממילא להשתחרר ממשא העוונות.
הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר לג ,נג) חידש יסוד מרעיש בערך הרמב"ן (ויקרא יח ,כה) הציב יסוד מוצק ,כי כל המצוות שנצטוו
מצוות ישיבת הארץ :שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה ישראל תלויות בישיבת הארץ ,והחיים בחוץ לארץ אינם אלא בבחינת
לאבותינו ,ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה .מדבריו תרגול לשמור על הקשר .מדבריו עולה כי ארץ ישראל היא המקום
עולה כי הארץ אינה רק סגולה רוחנית ,אלא היא מהווה את התשתית שבו המצוות הופכות להיות הוויה ,ולא רק פעולה חיצונית .אם
לקיום מצוות התורה כולן .ברגע שהאדם מקיים מצווה קיומית וכללית המצוות הן הכלי לטיהור ,הרי שהארץ היא המעבדה שבה הכלים הללו
זו ,הוא מתחבר לרצון ה' הישיר ,וחיבור זה הוא כוח מטהר שאין שני עובדים בעוצמה המלאה שלהם.
לו ,שכן הוא מעלה את האדם ממדרגה של יחיד למדרגה של שייכות רש"י (דברים כו ,א) פירש כי "וירשתה וישבת בה" הוא תנאי מוקדם
לכלל ישראל ולשכינה השורה בה. לחיוב במצוות התלויות בארץ .ביאור הדברים הוא שהארץ אינה רק
בתשובות התשב"ץ (חלק ג סימן רפח) נשאל על האדם שעולה לארץ מקום גיאוגרפי ,אלא רשת של מחויבויות רוחניות .האדם ה"יושב"
האם העלייה עצמה מחפרת עוונות .וביאר :שכל הדר בארץ ישראל בארץ אינו עוד אדם פרטי ,אלא אדם שנכנס לתוך מרחב שבו הקדושה
שרוי בלא עוון ,ומי שהוא בעל תשובה שרוצה לעלות לארץ ישראל , היא אוויר הנשימה שלו ,ומרחב כזה מטבעו אינו סובל חטא.
עם היות שהתשובה מכפרת ,העלייה לארץ ישראל מוסיפה לו זכות הגמרא במסכת כתובות (דף קיא ע"א) הביאה את ההבטחה הנצחית:
ומצילתו מן החטא כל ימיו .בדבריו מודגש כי יש כאן כוח כפול :מחדש כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון .מפרשי הגמרא מבארים כי
הוא את התשובה ,ומאידך העלייה מעניקה לו חוסן רוחני מתמיד, מדובר במצב שבו קדושת המקום דוחקת את האפשרות לעוון ,או
כאילו הארץ עצמה פועלת עליו כמעין מגן המונע ממנו לשוב אל לחילופין ,מביאה את האדם לדרגה שבה הוא חוזר בתשובה מיד אם
דרכיו הקודמות. נכשל .מכאן אנו למדים שהארץ פועלת כוח של סניגוריה מתמדת על
רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה (אבות פרק ב) הביא את מי שקובע בה את משכנו.
דברי אותו חסיד שהתפלל המקום יצילני מפיזור הנפש ,וביאר כי מי הבנה זו מובילה אותנו למסקנה כי ה"מחילה" אינה פעולה קסומה
שמרכז את עולמו בארץ הקודש דעתו מיושבת עליו .נראה לחדש כי המוחקת את העבר ללא השתתפות מצד האדם ,אלא היא פרי של
הפיזור הוא מקור החטא ,וכשאדם חי בארץ ישראל ,הוא מפסיק להיות עבודה רוחנית שמתאפשרת רק באוויר המיוחד של הארץ .הארץ
"מפוזר" בנפשו ,שכן כל ה ווייתו מרוכזת במקום שבו השכינה גלויה. מעניקה לאדם את האקלים המתאים לשוב בתשובה ,וזהו כוחה הגדול
זוהי דרך החיים שבה החטא נשאר מאחור ,כי אין לאדם עוד מקום של בימים הנוראים ,כשהלב מחפש דרך פתוחה אל הבורא.
"פיזור" בלב שבו יכול היצר הרע להיכנס. לאחר שראינו בפרשה את היסוד לישיבת הארץ ,נבקש להבין מתוך
ספר החינוך (מצוה תכח) כתב כי מעלת הארץ בכך שהיא מקום הש"ס כיצד המקום עצמו משפיע על פנימיותו של האדם ומטהר אותו
השכינה ,ולכן כל מי שנמצא בה ,אפילו לא עשה בפועל מצווה אחרת, מן החטא .בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) נאמר :כל הדר בחוץ
עצם המציאות במקום השכינה משפיעה עליו לטובה .הוא מלמדנו כי לארץ דומה כמי שאין לו אלוה ,וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש
הארץ היא כלי טהרה פעיל .כשם שהאור מאיר בלא שום פעולה מצד לו אלוה .דברי הגמרא הללו מציבים מראה מול עינינו :ארץ ישראל
העצם המואר ,כך הארץ מקרינה טהרה על מי שנמצא בתוכה ,ומכיוון אינה רק מקום גיאוגרפי ,אלא היא המרחב שבו הקשר עם הבורא הופך
שכך ,ככל שהאדם שוהה בה יותר ,הוא עובר תהליך של התנקות ממופשט למוחשי .בחוץ לארץ ,כביכול ,ההשגחה מוסתרת ,ואילו
מהעוונות שדבקו בו. בארץ ישראל הקדושה מוחשית כל כך ,עד שהאדם מרגיש שהוא עומד
נמצא בדברי הראשונים :ישיבת ארץ ישראל היא מצווה שמשנה את תמיד לפני המלך ,מה שמונע ממנו לחטוא.
מהות האדם .היא אינה רק מקום נוח לחיים ,אלא היא המקום שבו
כרטיס כניסה להיכל המלך בשעת הקטרוג. האדם מוגן מהחטא ,מיושב בדעתו ,וזוכה להשראת שכינה שמטהרת
כשם שמי שנמצא בחצר המלכות בזמן אותו .בימים הנוראים ,כאשר אנו מבקשים מחילה ,ההתחברות לארץ
הסניגוריה אינו נפגע ,כך גם כאן ,קרבת המלך הזו הופכת להיות כוח עזר משמעותי ביותר בתהליך הכפרה.
מונעת את הפורענות ,והאדם זוכה להיכנס לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים ,נצעד אל מרחבי
לסוכת שלום של רחמים. האחרונים ,אשר בחנו את המציאות ההלכתית והרוחנית של השהות
הרב דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (חלק א בארץ ,והוציאו ממנה מסקנות נוגעות ללב עבור כל מי שחפץ להיטהר
עמוד רסה) כתב כי יש רגעים בחיי האדם בימי הדין.
שבהם נפתחים שערי שמים בצורה מיוחדת, החתם סופר באורח חיים (סימן קצד) חידש יסוד נוקב :כשחז"ל אמרו
ומי שנענה לקריאה חייו משתנים .מי שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון ,הכוונה היא דווקא למי שקובע
שמבקש לשוב בתשובה ,שיידע כי ביקור בארץ ישראל באלול הוא בה את דירתו ,מי שמרגיש שהוא שכן ולא עובר אורח ,עליו נאמר
אחד מאותם רגעים .זו אינה רק זכות היסטורית או רגשית ,אלא מבחן שהוא נשוא עוון .אבל היושב בארץ לשעה בלבד ,אינו בכלל זה .דבריו
רוחני ,האם הוא מוכן להפוך את ההשראה למעשה ולנצל את המקום מלמדים כי הכפרה השלמה מותנית בהתמסרות; ככל שהאדם רואה
והזמן לטיהור הלב. את ארץ ישראל כביתו האמיתי ,כך הוא זוכה להגנה רוחנית שאין
לאחר שסללנו את הדרך בדברי הפוסקים והוגי הדורות ,הגיעה העת שנייה לה.
לראות כיצד כל היסודות הללו מתרגמים את עצמם הלכה למעשה הפני יהושע במסכת כתובות (דף קיא ע"א) הסביר כי אין הכוונה
בחיים שלנו .אנו ניגשים אל השטח ,אל המקום שבו תורתנו הופכת שארץ ישראל מוחקת עוונות כמעשה קסם אוטומטי ,אלא שקדושת
למעשה של יום-יום בבתי הכנסת ובהנהגת הציבור. המקום מעוררת את האדם לתשובה .השהות בארץ מביאה את האדם
הנפקא מינה הראשונה היא בעלייה לארץ ישראל לצורך כפרת עוונות. לידי בושה וחרטה על חטאיו ,עד שהוא שב בתשובה שלמה .נמצא
מן הדברים למדנו כי מי שבא לארץ ישראל מתוך רצון כן להתקדש, שארץ ישראל היא הכוח המניע ,הקטליזטור שדוחף את האדם
הרי עצם השהות בארץ יש לה כוח לזכך ולמחול על עוונותיו .לכן ,אם להיטהר ,ובכך היא ממלאת את התפקיד המרכזי בימים שבהם אנו
בא לימים מועטים ,אפילו כתייר ,יש לו תוספת זכות גדולה ,אלא שאין מבקשים מחילה.
דינו כמי שקבע דירתו בה לגמרי .עם זאת ,כל הליכה בארץ היא מצווה המקנה בקידושין (דף כט ע"א) קישר זאת לכך שאוויר ארץ ישראל
כשלעצמה ,ויש בה כוח לסייע לו בימי הדין. מחכים ,ומסביר כי החכמה המוטמעת בלב האדם היא זו שמסלקת את
נפקא מינה שנייה נוגעת להבדל שבין חודש אלול לשאר ימות השנה. ההרהורים הרעים .כיוון שהחכמה האלוקית השורה באוויר הארץ
לפי דברי הגר"ח קניבסקי ,מי שבא לארץ ישראל בימי אלול ,הרי שיש מנקה את הלב ,העוונות נמסים ונמחקים מאליהם .כשהאדם מגיע
כאן חיבור של קדושת המקום עם קדושת הזמן .אם בשאר ימות השנה לארץ בחודש אלול ,הוא סופג לתוכו את החכמה הזו ,שמאפשרת לו
אוויר הארץ מחכים ,הרי שבימי אלול ,שכל השערים פתוחים לשוב להתנתק מהרגלים רעים ולפתוח דף חדש ביראת שמים.
בתשובה ,זכות זו מוכפל ת .נמצא שאדם שמגיע לארץ דווקא בחודש מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת (חלק ה סימן
זה ,נותן לעצמו תנופה מיוחדת בעבודת ה' ובהכנה ליום הדין. נז) הדגיש כי מעלת הארץ אינה רק טכנית ,אלא היא מציאות רוחנית
נפקא מינה שלישית היא עבור החולה או אדם בצרה האם כדאי לו אלוקית .יחד עם זאת ,הוא סייג כי אין הדבר מועיל לאדם שאינו מוכן
לעלות לארץ .מה שראינו בשו"ת תשב"ץ שכל העולה לארץ מתווספת לתשובה בלב שלם ,שכן הארץ מחייבת את האדם ליראה .הזכות
לו זכות תשובה וכפרה ,נפקא מינה לחולה שחושש למצבו הרפואי קיימת ועומדת ,אך היא מתגלה ופועלת רק כאשר האדם מגיע עם רצון
שכדאי לו להגיע לארץ ישראל ,כי בזה יוסיף לו זכויות .גם אם לא יחיה פנימי אמיתי להתקדש.
עוד שנים רבות ,עצם העלייה והשהייה בארץ מהווה כפרה ותיקון ,שכן הגאון רבי חיים קניבסקי בספרו דרך אמונה (הלכות ביכורים פרק ה)
היא מחברת אותו לשורש החיים והקדושה. ביאר שמעלת ארץ ישראל מתגלה במלוא עוזה כאשר האדם בא אליה
נפקא מינה רביעית היא לגבי אדם הגר בחוץ לארץ האם יש תועלת מתוך רצון להיות קרוב לשכינה .הוא הוסיף כי בימי אלול ,כוח
בביקור קצר בארץ באלול .נראה מדברי האחרונים שיש תועלת גדולה, התשובה מוכפל בזכות השילוב שבין אוויר הארץ לזמן הרחמים ,מה
כיוון שבאלול האדם ממילא שרוי באווירה של תשובה וחשבון נפש, שיוצר סניגוריה אדירה על האדם .כל צעד בארץ בימים אלו הופך
הרי שבואו לארץ מוסיף נדבך של קדושה ,והוא מעורר את הלב לחלק ממערך של כפרה שאין למעלה הימנה.
בעוצמה .גם אם אין הוא מתכנן לעלות לארץ קבע ,עצם המפגש עם לאחר שסללנו את הדרך בדברי הראשונים והאחרונים ,נבוא בשערי
קדושת הארץ מחייב אותו להעמיק בשאלת חייו ובדרכו הרוחנית. דברי גדולי הדורות האחרונים ,אשר חיו את רעדות ימי הדין בנפשם
נפקא מינה חמישית היא התועלת בנסיעה לכותל המערבי .ודאי שיש והעמיקו להסביר את החיבור שבין דמותו של הבא לארץ ישראל לבין
תועלת רבה ,כי מקום המקדש הוא שער השמים ,וכל שכן בימי אלול פתיחת שערי השמים ,בבחינת דברים היוצאים מן הלב.
שהעולם כולו מבקש רחמים .ואם בא לשם ,הרי הוא מצרף קדושת הגרי"ז הלוי סולובייצ'יק מבריסק ,כפי שמובא בשיחותיו ,חידד מאוד
הארץ לקדושת המקום ,ובזכות זה תפילותיו נשמעות ביותר את ההבנה שהשבח של ארץ ישראל אינו מחילה אוטומטית ,אלא עצם
ומתקבלות לפני בורא עולם. היותה מקום קדוש מחייב את האדם להתבונן ,לשוב ,ולנקות את
בדרכנו אל מעמקי הסוגיה ,אנו ניצבים אל מול השאלה המהותית :מהו עצמו .כשנכנס לאדם לארץ ,עצם העובדה שהוא במקום הזה מכניסה
סוד הכוח של ארץ ישראל? מדוע נתנה התורה לאדמה זו סגולה כה אותו לתוך משפט אלוקי חי שדוחף אותו לתשובה .ממילא ,מחילה זו
מופלגת ,עד שהיא הופכת לבית כור היתוך לנשמות ישראל? העומק אינה קסם ,אלא כוח שמחייב את האדם להתעלות ולהפוך את עצמו
שבמשנת הפוסקים מתחדד כאן :ארץ ישראל אינה רק פיסת קרקע, לראוי לרחמים.
אלא היא 'אקלים של אמת' .בעוד שבחוץ לארץ האדם עלול להישאב הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (כתובות קיא ע"א) האריך
אל תוך שגרה של הסתר פנים ,שבה החטא נראה לעיתים כחלק טבעי להביא נפקא מינות מעשיות ,ומבאר שהדבר תלוי בכוונת הלב .אם בא
מהחיים ,הרי שבארץ ישראל המציאות הרוחנית גלויה .ה' אלוהיך מתוך קדושה ודאי שמחילת עוונותיו מתקבלת ביתר קלות .ובפרט
דורש אותה תמיד ,ועיניו בה מראשית שנה ועד אחריתה .כאן ,כל צעד בחודש אלול ,כיון שכולנו עסוקים אז בסליחות ובתפילות הרי שצירוף
וכל נשימה מלווים בתביעה אלוקית להתעלות .העומק הרעיוני הוא קדושת הזמן וקדושת המקום יוצר זכות שאין למעלה הימנה.
שהשהות בארץ אינה מבטלת את החטא באופן טכני ,אלא היא מציבה החפץ חיים בביאורו על ספר המצוות לראב"ד ,מצוות יישוב ארץ
את האדם מול מראה שאינו יכול להסיט ממנה את מבטו .החטא, ישראל ,מדבר בהתפעלות עצומה על כך שדווקא בימי הדין ,ראוי
שמטבעו דורש 'העלמה' או 'הדחקה' ,אינו יכול לשרוד במקום שבו לאדם להתחבר לארץ ישראל .כי בזמן שהקב"ה דן את העולם עדיף
הקדושה מוחשית כל כך. להיות במקום שבו השכינה שורה תמיד ,שהרי עיני ה' אלוהיך בה
הבירור המחשבתי מעלה כי ה'מחילה' בארץ ישראל היא למעשה מראשית השנה ועד אחרית שנה .נמצא ,שהארץ אינה רק מצווה ,אלא
'תהליך של התפקחות' .האדם המגיע לארץ ,ובפרט בימי אלול ,חווה מגן ומחסה בשעת דין ,המקנה לאדם ביטחון וסיכוי טוב יותר להיכתב
התעוררות פנימית שקשה להשיגה במקום אחר .האוויר המחכים של לחיים.
הארץ אינו רק משל ,הוא מציאות .הוא מטהר את המחשבה מן הפניות בספר שו"ת רבבות אפרים (חלק ו סימן קמז) מובא בשם גדולי
וההבלים ,ומפנה בלב מקום לאמת הצרופה .וכאשר הלב נקי יותר, החסידות שאמרו :מי שבא לארץ ישראל בימים הנוראים כאילו קיבל
מעונש ,אלא על השאיפה להיות בבית ,במקום שבו השכינה שורה ובו התשובה הופכת למעשה של קבע .אנו מבינים
הלב נקי יותר. שהארץ היא 'מכשיר רוחני' המפגיש את האדם
באותו מצפן פנימי ,אנו לומדים שגם אם אדם נמצא פיזית רחוק מן עם בוראו בצורה בלתי אמצעית .מי שקובע בה
הארץ ,הוא יכול לבנות את 'ארץ ישראל הפנימית' שלו .אם הוא מחליט את דירתו ,נכנס לתוך מערכת שאינה מאפשרת
שבימי אלול הוא מקדש את זמנו ומטהר את מחשבותיו ,הרי שהוא לו לשכוח את תכליתו .ומי שבא רק לבקר ,זוכה
יוצר לעצמו 'מקום של שכינה' בתוך תוכו .הלקח המוסרי הוא שהארץ ל'הארה' ,לקרן אור המאירה לו את הדרך
אינה רק יעד גיאוגרפי ,אלא רמה של תודעה .אדם שיכול לשמור על בחזרה ,ומעוררת בו את הכיסופים הנכונים
טוהר לב ועל הכרה בקרבת ה' בכל מקום שבו הוא נמצא ,הוא זה לשוב אל אביו שבשמים.
שזוכה למעלת ה'יושב' בארץ .זוהי הבגרות המוסרית של האדם זהו הבירור העמוק :בחירת האדם לעלות לארץ
המאמין ,לא להישען רק על חיצוניות ,אלא לפתח כוח פנימי שיודע ישראל היא הצהרה מוסרית עליונה .כשאנו
למצוא את האמת גם כשהסביבה אינה מאירה לו פנים. את רגלינו על אדמת הקודש ,אנו בוחרים בוחרים להציב
המצפן שצומח מתוך הדברים מכוון אותנו להבנה שכל צעד של אמת, לחיות חיים של אחריות .אנו מבינים שאין זו סגולה חסרת מאמץ ,אלא
כל רגע של התגברות ,וכל כיסוף לארץ הקודש ולמקום השכינה, הזמנה לעבודה .הארץ מעניקה לנו את הכלים ,את הקדושה ,את
פועלים את פעולתם .כשאדם בוחר לחיות חיים של יראת שמים האווירה ,את ההיסטוריה המדברת מכל אבן ,אך האחריות על
במקום שבו זהו אינו דבר מובן מאליו ,הוא עושה פעולה גדולה פי התשובה נותרת בידינו .העומק הוא שהארץ פותחת לנו את הדלת ,אך
כמה .זהו המוסר של התמדה בטוב ,של דבקות במטרה ,ושל הבנה אנו אלו שצריכים לפסוע דרכה .כשהדברים מחוברים לזמן הקדוש של
שהעולם כולו הוא פרוזדור שמוביל אל האמת .בסופו של דבר ,האדם ימי הרחמים ,השערים הופכים להיות פתוחים לרווחה ,והסיוע
הבונה את דרכו מתוך תודעת קרבת ה' והכרה בקדושת הארץ ,זוכה השמימי הופך לממשי ומורגש.
להיות מוגן גם בתוך עולמות של הסתר ,ומוצא את דרכו אל המחילה בדרכנו המחשבתית אל מעמקי הנפש ,אנו מגלים כי השאלה על כפרת
ואל החיים החדשים. עוונות בארץ ישראל אינה רק סוגיה הלכתית ,אלא היא פורטת על נימי
בסיומו של מסע רוחני זה אל סוד טהרת הארץ וסגולת הימים הנוראים, הרצון הפנימי של האדם המבקש לשוב אל שורשיו .בימים הנוראים,
נלקט את הפנינים שהעלינו ונזקק אותן לכדי מסקנות מעשיות, כאשר הנפש כמהה למצוא עוגן בתוך ים של חרדה וחשבון נפש ,ארץ
המאירות את הדרך לכל המבקש קרבת אלוקים .הארץ כמראה לנפש. ישראל מתגלה לא רק כמקום ,אלא כזרוע פתוחה של הקב"ה המחבקת
ביקור בארץ ישראל ,ובוודאי ישיבה בה ,אינם פועלים רק על את בניו השבים.
הגיאוגרפיה ,אלא על הלב .הם משמשים כזכוכית מגדלת המעוררת האמונה הפשוטה מלמדת כי הנפש היהודית חשה את קדושת הארץ
את האדם להתבוננות פנימית כנה .התובנה המעשית היא שכאשר אנו בחושיה .אדם המגיע אל הארץ ,ובפרט בעיצומו של חודש אלול,
זוכים להיות במקום קדוש ,עלינו להניח לטרדות החול ולהקשיב לקול מרגיש שכל הווייתו משתנה .הדאגות המעיקות על החטאים ,שנדמו
העולה מהאד מה ומקדושת המקום ,קול הקורא לנו לשוב אל עצמנו בחוץ לארץ כבלתי ניתנות לתיקון ,מקבלות בארץ ישראל גוון אחר:
ואל בוראנו. כאן הכל אפשרי .האמונה בארץ הזו אינה רק תיאורטית ,היא חוויה
התמדה מול ארעיות .למדנו מהחתם סופר את ההבדל התהומי בין חיה .האדם מרגיש שהוא אינו ניצב לבדו מול דין שמימי ,אלא הוא
השוכן לבין העובר אורח .התובנה לחיים היא שההתמסרות שלנו עומד במקום שבו הדין עצמו מרוכך על ידי הקדושה השרויה באוויר.
למטרה היא המפתח לפריצת דרך .כשאדם מקבל על עצמו קביעות הנהגה זו מחלחלת אל החיים :מי שחווה את העוצמה של ארץ ישראל
ברוחניות ,הוא זוכה להגנה ולסיוע שמימיים שאינם זמינים למי שבוחר בזמני רצון ,לומד לסמוך על ה' גם כשהוא רחוק ממנה .הזיכרון של
בחיים של מזדמנות וארעיות. רגעי הקדושה בארץ ,התחושה של התפילה ליד הכותל או הליכה
זמן ומקום ככלי קיבול .החיבור של ימי הרחמים והסליחות לקדושת באדמת הקודש ,הופכים לצידה רוחנית לכל השנה .זהו מצפן פנימי
הארץ הוא צומת דרכים רב עוצמה .מי שמנצל את ימי אלול להגעה של ביטחון .אדם שזכה לטעום טעם של כפרה בארץ ,מבין שהתשובה
אל שער השמים ,הופך את תפילתו למשמעותית פי כמה .גם מי שנבצר היא לא רק גזירה או חובה ,אלא היא מתנה שניתנה לנו כדי לחזור אל
ממנו להגיע פיזית ,יכול לאמץ תובנה זו על ידי יצירת מקדש מעט מה שאנחנו באמת.
פנימי בתוך שגרת יומו ,שבו תשרור יראת שמים מוחשית. חיבור זה לאמונה משנה את כל תפיסת העולם .אדם מבין שהקב"ה לא
הבחירה כגורם מכריע .אין כאן קסם הפועל בלא דעת .הטהרה רק דן את האדם ,אלא הוא גם מסייע לו להינצל .הארץ היא האמצעי
והכפרה הם פרי השילוב בין המקום לבין כוונת הלב .התובנה המעשית של הקדוש ברוך הוא להושיט יד למי שמוכן לקחת אותה .כשאדם
היא שכל צעד ,פיזי או רוחני ,הנעשה מתוך רצון להיטהר ,נחשב מבין שגם הצעדים שלו ,הביקור הקצר ,הכוונה ,השאיפה ,נחשבים לו
לזכות עצומה המצטרפת לחשבון הזכויות של האדם בימי הדין. לזכות ,הנפש שלו מתמלא ת בשלווה ובאמון .זהו התיקון הגדול של
עיקר העניין :האם הבא לארץ ישראל בחרדת הדין זוכה למחילה? הנפש :ההבנה שהחיבור לארץ הקודש הוא החיבור לחיים עצמם,
יסוד הדברים הוא שארץ ישראל אינה מספקת מחילה טכנית בלא למקור של חכמה וטהרה שמנקים את הנפש מכל רבב ומאפשרים לה
תשובה ,אלא היא מכשיר רוחני מופלא המעורר את האדם לשוב לפתוח דף חדש בלב שלם ובהכרה מלאה.
בתשובה שלמה .כפי שפסק מרן רבנו עובדיה יוסף ,הזכות קיימת אך במבט אל המרחב המוסרי ,אנו מגלים כי השאלה על כוחה של ארץ
היא תלויה בהתעוררות הלב; הארץ מטהרת את יושביה בכך שהיא ישראל אינה צריכה להוביל אותנו לחפש קיצורי דרך רוחניים ,אלא
מציבה אותם במרחב של קדושה המחייב יראת שמים .כפי שהדגישו לבנייה של קומה פנימית איתנה .המוסר העולה מכאן אינו טכני ,אלא
גדולי האחרונים ,השהות בארץ ישראל בפרט בימי אלול ,ימי רצון מכונן תודעה :היכן נמצא הבית שלי? האם אני חי בתחושה של עובר
שבהם השערים פתוחים ,יוצרת סניגוריה כפולה .האדם השוהה בארץ אורח בעולם ,או בתחושה של בן השב אל ביתו?
ישראל בתקופה זו ,לא רק שוכן במקום שבו "עיני ה' אלוקיך בה" ,אלא הישיבה בארץ ,או הביקור בה בימי הרצון ,מחייבים את האדם ליושרה
הוא מתחבר ל זמן קדוש המעצים את כוח התשובה .עיקר העניין הוא פנימית .המוסר כאן מלמד אותנו שקדושה אינה דבר שניתן לצרוך
שהארץ משמשת כמעורר פנימי ,המזכיר לאדם את שייכותו לשכינה, אותו במנות קטנות כדי למחוק רשימת חטאים ,אלא היא דרך חיים
ובכך היא מאפשרת לו לחוות מחילה מתוך דבקות ולא מתוך פחד, של התבוננות .כשאדם מגיע לארץ ופוגש את קדושתה ,המצפן שלו
ומתוך קשר חי וקיים לבורא עולם. מוסט אל הכיוון האמיתי .הוא מבין שכל רגע של חטא היה סטייה
מהמקום שבו הוא באמת שייך .המוסר הזה אינו מבוסס על פחד
בת קול מבשרת" :היום הבאת תשנה לשנה הבאה" .כפשוטו או ברובד עמוק?
לשנה הבאה .מילים אלו ,שנאמרו בת קול ,מהדהדות בלבבות דמיינו את המחזה המרהיב הזה :עיר הקודש ירושלים עוטה חג.
כשואלות :האם זו הבטחה לחיי נצח גשמיים? האם האדם שהניח את שיירות מכל קצוות הארץ צועדות ,לא בשתיקה ,אלא בתהלוכה
הטנא ביד הכהן קנה לעצמו ערובה כנגד המוות? המציאות סביבנו שוקקת חיים ,כשבידיהם פירות ביכורים עטופים בזהב ובכסף,
זועקת את ארעיות האדם ,אך הברכה השמימית מתעקשת על הבטחה והשירה בוקעת מן הגרונות ומרטיטה את האוויר .זהו רגע של
של המשכיות .השאלה נוקבת :האם אנו מבינים את פשרה של הברכה התעלות לאומית שאין שני לו .וברגע הזה ,רגע שבו השמחה פוגשת
הזו? האם מדובר בנס על טבעי ,או שמא מסתתר כאן סוד עמוק על את הקודש ,נשמע קול שמימי מרטיט :הבאת ביכורים היום ,תשנה
בגמרא במסכת בבא מציעא (דף צט ע"א) מהות הקיום היהודי ,על היכולת של מעשה אחד להפוך לנצח ,ועל
דרשו :תשעים ותשעה מתים בעין הרע ,ואחד הדרך שבה אדם יכול להבטיח את חיותו גם הרבה אחרי שגופו שב אל
בדרך ארץ .חכמינו מחדדים כאן את גודל העפר?
הסכנה הטמונה בעין הרע בדרך הטבע .אך הפסוק בפרשתנו (דברים כו ,טז) אומר :היום הזה ה' אלוקיך מצוך
יחד עם זאת ,מצוות הביכורים ,המלווה בבת לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל
קול ,מלמדת אותנו סוד :כאשר המצוה לבבך ובכל נפשך .מתוך הפסוקים הללו עולה השאלה מדוע דווקא
הופכת להיות חלק ממהות האדם ,הרי שהיא כאן ,סביב מצוות הביכורים ,מגיעה אותה הבטחה מסתורית מן
מהווה לו חומה בצורה .הפחד מעין הרע שייך השמים.
לאדם החי בתוך עולם החומריות המצומצם, רש"י על אתר פירש בפשטות ובחריפות :ושמרת ועשית אותם ,בת
אך מביא הביכורים ,המקדיש את ראשיתו לבורא ,יוצא ממסגרת הטבע קול מברכתו :הבאת בכורים היום ,תשנה לשנה הבאה .רש"י מגלה לנו
ונכנס תחת חסותו הישירה של הקב"ה ,שם אין עין הרע שולטת. כי שמירת המצוות אינה פעולה חד-צדדית ,אלא תהליך שבו הקדושה
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קטז ע"א) אמרו :המניח בן כמותו משיבה לאדם ברכה המבטיחה את המשכיותו .השאלה הגדולה היא
כאילו לא מת .רש"י (שם) ד"ה 'כאילו לא מת' :דהא הויא ליה זכותא מהו ה"תשנה לשנה הבאה" הזה; האם זו הבטחה לימים נוספים ,או
דאבוא דקא מקיים מצות .כאן טמון שורש הנצחיות של מביא הבטחה לאיכות חיים שמנצחת את הזמן?
הביכורים .הברכה "תשנה לשנה הבאה" אינה רק הבטחה לימים הספורנו על הפסוק מבאר ש"שמרת ועשית" פירושו לקיים את
נוספים ,אלא הכרה בכך שהאדם הטמיע את יראת השמים שלו בתוך המצוות בשלמות ,לא רק כפעולה חיצונית ,אלא בלב ובנפש .מצוות
הדורות הבאים .הבן הממשיך במצוות הוא המשכו החי של האב, הביכורים היא ביטוי שיא לשלמות זו ,האדם מביא את היקר לו מכל,
וכשזהו המניע לברכה ,הרי שאין כאן עין הרע ,אלא המשכיות של את פרי עמלו ,ומקדיש אותו לבורא .דווקא מתוך ההקדשה המוחלטת
קדושה שאינה פוסקת לעולם. הזו ,הלב הופך להיות כלי קיבול לברכה עליונה ,ובת הקול המברכת
כאשר אנו פוסעים בנתיבי הראשונים ,אנו זוכים לראות כיצד הם אינה אלא הד לתיאום המושלם בין רצון האדם לרצון ה'.
מפלסים עבורנו את הדרך להבנת סוד הנצחיות במצוות הביכורים, בעל הטורים קישר את הביטוי "היום הזה" עם "היום הרת עולם" ,היום
ומבחינים בין הברכה החיצונית לבין השורש הפנימי המקיים את שבו העולם מתחדש .הוא מלמד אותנו שכל מצווה ,ובמיוחד
האדם. הביכורים ,אינה צריכה להיראות כהרגל שחוק ,אלא כמעשה חדש ,נקי
הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ד הלכה טז) כתב :כיצד מעלין את וטהור כביום הראשון .ההבטחה "תשנה לשנה הבאה" מותנית בכך
הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של בעל הביכורים שהאדם ישכיל להביא את הביכורים שלו ,את ראשית תנובתו הרוחנית,
ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ,ולשחר היו אומרין קומו בכל שנה מחדש כדבר חי ,מתחדש ונושם.
ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו .הרמב"ם מתאר את השקיפות הגמורה מדברי המפרשים אנו למדים שהברכה אינה ניתנת על החפץ ,אלא על
של המעמד ,העובדה שהציבור לן ברחובה של עיר מעידה על הגישה .מי שמבין שהיום הוא יום של התחלה ,ומי שמקדיש את
התמסרות טוטאלית ,ללא מחיצות של רכוש פרטי .מתוך כך הוא הראשית שלו לקדוש ברוך הוא בשמחה ובמסירות ,זוכה שהחיים שלו
מבאר כי הביכורים הם ביטוי להכרה שכל השפע שייך לבורא ,ודווקא מקבלים מימד של נצח .הוא כבר לא חי בתוך מעגל זמני שנסגר ,אלא
מתוך ביטול הבעלות האישית ,זוכה האדם שהקב"ה שומר על בתוך רצף שבו כל שנה היא מדרגה נוספת של התחברות אל המקור
המשכיות פירותיו וברכתו. שאינו משתנה.
הרמב"ן (דברים כו ,יא) ביאר :ושמחת בכל הטוב ,מצוות הביכורים
היא הכרת טובה כללית על ירושת הארץ ופירותיה ,ודווקא לכן נאמר
ושמחת בכל הטוב .הרמב"ן חושף בפנינו את עומק השמחה; אין היא
שמחה פרטית על הצלחה אישית ,אלא הודיה על ירושת הארץ והקשר
הנצחי לעם ישראל .לפי דבריו ,מי שיודע להפוך את שמחתו לשמחה
של תורה וארץ ישראל ,זוכה שהשמחה הזו תלווה אותו תמיד ,וממילא
בת הקול המברכת אינה אלא ביטוי לכך שהשמחה הזו קנתה לה
שביתה בנפשו לנצח.
הספרי (כי תבוא פיסקא שו) דורש :ושמחת בכל הטוב ,אין טוב אלא
תורה .בביאורו על המושג טוב ,הוא מחדש שהביכורים הם עדות לכך כאשר אנו ניגשים אל עולמם של חז"ל ,אנו מגלים כי השאלה על
שהאדם אינו רואה בפירותיו מוצר חקלאי בלבד ,אלא מנוף לעבודת הברכה הניתנת בפרהסיא במצוות הביכורים מול הכלל הידוע על עין
השם .מתוך כך הוא מבאר ש"תשנה לשנה הבאה" אינה הבטחה של הרע ,מעסיקה רבות את חכמי התלמוד .הלב מבקש להבין כיצד האור
גוף ,אלא הבטחה של קשר עם עולם התורה ,שכן מי שמחבר את הגלוי והחגיגי הזה אינו נבלע בתוך החשכה של העין הרעה ,אלא פורץ
הפירות למקור הטוב ,זוכה שכל שנה ושנה הוא מתחדש מתוך התורה דרך לקול שמימי .בגמרא במסכת ברכות (דף נה ע"ב) מבארים חכמים:
והמצוות. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין .מפרש רש"י (שם) דבור
העמקה בדברי גדולי האחרונים פותחת בפנינו צוהר להבנת ההבטחה המתחיל 'בדבר הסמוי' :שאין העין שולטת בו .תוספות (שם) ד"ה 'אין
הנשגבת ככוח המגן על האדם מפני החלוף ,והופך את מעשיו לנחלת הברכה' מעמיקים ומבארים שדבר זה הוא יסוד בדרכי הנהגת השם
נצח ,כפי שביארו גדולי הדורות בבואם ליישב את השאלה המרתקת. בעולמו ,שכן חשיפת הטוב לעיני הבריות מזמינה קנאה ועין רעה
החתם סופר (דרשות חתם סופר ,כי תבוא) שאל :אם בת קול מבטיחה העלולות לקלקל את השפע .הקושי העצום שעולה ממצוות הביכורים
"הבאת היום ,תשנה לשנה הבאה" ,נמצא שכל מי שהביא ביכורים יחיה ברור כשמש :כיצד מצוה שהיא כולה ראווה ,שיירות של שמחה
לנצח ,שהרי בכל שנה תבוא הבטחה מחודשת? ותירץ :אין הכוונה וחלילים ,זוכה לברכה כה נשגבה מפי בת קול ,בעוד הכלל הוא שדווקא
שהיחיד עצמו בהכרח יחיה בגופו לעולם ,אלא כיוון שהביא ביכורים הסמוי הוא המבורך?
לשם שמים ,הרי שפירותיו וברכתו נעשים מקור לפרנסת כלל ישראל, בגמרא במסכת סוטה (דף מז ע"א) מתוארת העלייה לירושלים :כיצד
ומתוך כך נחשב הדבר כאילו הוא עצמו הביא שוב ושוב .חייו של היו עולי הביכורים עולים בשמחה ,וכל בעלי המלאכה שבירושלים היו
האדם נמשכים ומתרחבים דרך כלל ישראל ,עד שמעשיו הופכים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם .מפרש רש"י (שם) דבור המתחיל
לחיים מתמידים שאינם פוסקים. 'עומדים לפניהם' :לכבודם של מביאי הביכורים היו מפסיקין
הכתב סופר (דרשות הכתב סופר ,כי תבוא) הסביר שהברכה לשנה ממלאכתן .יש כאן התרוממות רוח כלל-לאומית שאין לה אח ורע.
הבאה איננה הבטחה לחיי נצח גופניים ,אלא שמירה מיוחדת :אדם מתוך הדברים אנו מבינים שהפרסום במצוות הביכורים אינו נועד
שהביא ביכורים ,זוכה שהצלחתו הכלכלית לא תגרום לו לשכוח את ה', להאדרת האדם הפרטי ,אלא להאדרת כבוד שמים .כאשר העם כולו
כפי שעלול לקרות במידת ה"וישמן ישורון ויבעט" .הבת קול מבטיחה מתאחד סביב הודיה לה' ,האינטרס הפרטי מתבטל ,והעין הרעה ,שכל
לו שמצוותו המיוחדת תגן עליו מפני נפילה רוחנית ,ועל כן יזכה כוחה נובע מפירוד וקנאה ,אינה מוצאת אחיזה במעמד של אחדות
להביא גם בשנה הבאה כשהוא דבק בדרך ה' באותה התלהבות. קדושה כזה.
לדורות ,ונחשב כהמשכת חיי ההורה .ממילא נפקא מינה הלכתית- הגאון רבי משה פולק (וידבר משה ,פרשת כי
מעשית :חינוך למצוות בשמחה הוא מצוה נמשכת ,וכוחו כעין חיי נצח, תבוא) הביא בשם אביו פירוש מחודש :אדם
ועל כן ההשקעה בחינוך אינה רק פעולה טכנית אלא יצירת ערוץ חיים המביא ביכורים בשמחה ובהתלהבות ,זוכה
נצחי. שזרעו אחריו ילכו בדרכו .וכיוון שהבן ממשיך
ברכה על הצלחה גשמית ,מהכתב סופר למדנו שאין לחשוש שהצלחה במצוה ,נחשב הדבר כאילו האב חי ונשאר
תגרור קללה ,אם היא באה מה' .לפיכך ,כשאדם רואה ברכה בעסקיו , לנצח ,כפי שדרשו חז"ל "המניח בן כמותו כאילו
אין לחשוש להשתמש בה למצוה ,אלא עליו להודות לה' ולעשות בה לא מת" .זוהי הנצחיות של המעשה ,המצוה
צדקה וחסד ,ובכך הוא הופך את הצלחתו הגשמית למקור של חיות שנטבעה בנפש הבן מתוך דוגמה אישית של
רוחנית מתחדשת. האב ,הופכת את האב לחי וקיים לנצח נצחים.
המשכיות המצוה בכלל ישראל ,מדברי החתם סופר והראשל"צ עולה: החלקת יהושע (מביאלא) פירש :במצוות
פעמים שאדם זוכה ששכרו נרשם לא רק לעצמו אלא לכלל ישראל. היהודי לשלימות כה גדולה ,עד שראוי לכאורה הביכורים מגיע
נפקא מינה :מי שזוכה להיות מהמחזקים מצוות ציבוריות ,כגון בניית שתכלה חיותו מן העולם .אך הקב"ה ,בחמלתו ,מחדש עליו חיות
בית כנסת או תמיכה בלומדי תורה ,זכותו נמשכת גם אחרי חייו ,ונחשב נוספת כדי שיוכל להמשיך לחיות ולהביא גם בשנה הבאה .נמצא
כאילו ממשיך לעשותן בכל שנה ושנה מחדש. שבכל שנה מתווספת על האדם חיות חדשה מן השמים בזכות מצוה
הבטחת חיות מחודשת ,לחלקת יהושע :המצוה עצמה מעניקה חיות זו ,והיא המקיימת אותו ומאפשרת לו להמשיך בעבודתו גם כאשר
חדשה בכל שנה .נפקא מינה :יהודי שמחדש בכל שנה את התלהבותו הטבע היה דורש אחרת.
במצוות ,זוכה שהקב"ה מחדש עליו חיות רוחנית ,מעבר לשמירה גדולי הרוח של דורנו ודורות שלפנינו ,אשר צפו בבהירות על סוגיית
הפיזית ,ובכך הוא זוכה לטעום טעם של נצח עוד בחייו הגשמיים. הביכורים וביררו את שורש הברכה שבת קול ,מאירים עבורנו את
העיון במצוות הביכורים מגלה בפנינו נקודת עומק ייחודית במינה: הדרך אל מעבר לזמן המוגבל .דבריהם הם המגדלור המכוון להבנה
זוהי מצוה המאחדת את כל כוחות החיים ,האדמה ,הפירות ,האדם כיצד מעשה אחד של מסירות יכול להטביע חותם נצחי בנבכי ההוויה.
והעם ,כולם מתרכזים ברגע אחד של הודיה ושירה ,ודווקא בנקודת הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (מועדי תשרי ,ענייני
המפגש הזו שייך לומר הבאת היום ,תשנה לשנה הבאה .העומק ביכורים) כתב בבירור :אין הכוונה בדברי רש"י שהמביא ביכורים יחיה
הרעיוני הטמון כאן נוגע בשאל ת היחס שבין האדם לבין הזמן ,שאלת לנצח ממש ,אלא שמצוה זו מושכת עליו שמירה מיוחדת מן השמים
הנצח בתוך עולם של חלוף. שלא ישלוט בו עין הרע ,ולכן מובטח לו שככל שימשיך בחייו בדרך
נראה לבאר כי הביכורים מבטאים את עקרון החזרת הראשית לה'. התורה ,יזכה לשנה נוספת .הוא מוסיף שכלשון חז"ל שתשעים ותשעה
כשאדם מקדיש את הראשית ,הוא אינו רק מבצע פעולה של הקדשה, מתים בעין הרע ,מצוה זו מהווה עבור האדם הגנה מיוחדת ומבטלת
אלא הוא קובע את כל ההמשכיות .במושגי השפה הרוחנית ,הראשית את החשש מהיזק ,ומאפשרת לו להמשיך את חייו בבריאות וברוגע.
היא הגורם המכונן את הכלל כולו .כאשר הראשית מוקדשת לבורא הגרי"ש אלישיב בהערות למסכת בבא מציעא (דף צט ע"א) ציין :עיקר
עולם מתוך שמחה ובהתלהבות ,נוצר קשר של נצח שאינו נפסק. חידושה של הבת קול הוא ללמדנו שאין לחשוש בפרסום מצוה כשהיא
ההבטחה תשנה לשנה הבאה איננה הבטחה של גוף שאינו מתכלה, נעשית לשם שמים ,אפילו בשירה וברוב עם .הוא מבאר כי העובדה
אלא הבטחה של מהות שאינה משתכחת .הנכונות לוותר על החביבות שמצוה גלויה זו מוגנת מכל פגע ,מלמדת שההבטחה לשנה הבאה
האישית ,על ראשית הפירות ,היא שמולידה את הנצחיות ,בין אם בגופו איננה ערובה גשמית בלבד ,אלא אמירה רוחנית שהמצוה שומרת על
של האדם ,בין אם בבניו ,ובין אם בכלל ישראל כולו. עושיה ומאפשרת להם להמשיך להוסיף טוב בעולם ,שכן הקדושה
עוד נראה להסביר כי מצוות הביכורים אינה מצוה חקלאית גרידא, המגולמת בה חזקה מכל כוח חיצוני.
אלא הצהרה אמונית עמוקה .האדם עובד שנה שלמה ,יגע בשדה ,מזיע הגאון רבי בן ציון אבא שאול באור לציון (חלק ג פרק כז) הדגיש שהבת
בחריש ובקציר ,וברגע השיא הוא עומד בפני הסכנה של כוחי ועוצם קול אינה ברכה פרטית בלבד אלא ברכה כללית ,שבזכות מביאי
ידי .התורה באה ומצווה עליו :את ראשיתך תן לה' .כאשר האדם מניח הביכורים זוכה כלל ישראל להמשכיות השפע ,והברכה נאמרת גם
את פירותיו בבית ה' ,הוא מניח שם גם את ליבו .הוא מכריז שחייו אינם עליהם .לפי דבריו ,חי לעולם אין פירושו שהאדם יחיה לנצח בגופו,
שלו בלבד ,אלא הם המשך של שליחות עליונה .זוהי הצהרת נצחיות , אלא שפעו נמשך דרך כלל האומה .כך מתפרש שזכותו של האדם
אדם המחובר למקור החיים ,לא יכול להימחק מן העולם .אמנם גופו נשמרת בתוך כנסת ישראל ,וכל עוד כלל ישראל חי וקיים ,השפע
חולף ,אך שמו ,מעשיו ,השפעתו וזרעו נמשכים כנחל איתן שאינו שנמשך בזכותו קיים לעד.
פוסק. הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (חלק ב סימן נג) כתב :עצם ההבטחה
הרעיון העולה מכאן הוא שהצדיקים במיתתם קרויים חיים ,לא תשנה לשנה הבאה יש בה מסר חינוכי ,להראות שכל שנה היא התחלה
כסיסמה ,אלא כעובדה רוחנית .מהותם של אנשי הביכורים אינה חדשה .הוא מבאר שאפילו אם האדם עצמו לא יזכה להגיע לשנה
גשמית ,אלא מהותם מחוברת למקור שממנו נובעת כל חיות .כשאדם הבאה ,הרי שמעשיו נרשמים לדורותיו ונחשבים כאילו הוא עצמו
חי במודעות שכל מה שיש לו ,מן השמים הוא ,הרי שהוא פורץ את ממשיך להביא .הוא מדגיש כי הנצחיות במצווה זו אינה נמדדת בשנים,
גבולות הזמן והמקום .חייו מלאים בהודאה ,והודיה זו היא הכלי אלא ברושם העמוק שהאדם מותיר אחריו בעולם ,רושם שממשיך
המעביר את האדם מחיים של רגע לחיים של נצח .לכן הבת קול לפעול ולהוסיף אור בכל שנה ושנה.
מבשרת ברכה ,שכן מי שמחיה את ה' בתוך המציאות שלו ,הופך את הגר"ח קנייבסקי בדרך שיחה (חלק ב) העיר :חי לעולם אין הכוונה
המציאות עצמה למשהו שאינו יכול למות. כפשוטו ,אלא שמצוה זו משאירה רושם נצחי ,במעשיו ,בבניו,
בסופו של דבר ,אנו למדים כי הנצחיות אינה נמצאת בחיים הביולוגיים ובהשפעתו על הכלל .בכך מתקיים בו המניח בן כמותו כאילו לא מת,
כשלעצמם ,אלא ביכולת להשפיע .אדם שמוכן לתת מהראשית שלו, שכן ההשפעה הרוחנית שיצר מביא הביכורים אינה מתבטלת עם
מהזמן שלו ,מהלב שלו ,הוא חורט חותם שאינו נמחה .וכך הסוגיה פטירתו ,אלא ממשיכה להניב פירות של מצוות ומעשים טובים בקרב
מורה לנו שכל מצוה שאנו עושים ,אם היא נעשית עם הלב ,עם השירה הדורות שיבואו אחריו.
ועם ההתלהבות של עולי הביכורים ,הופכת להיות חוליה בשרשרת מתוך מפת הדרכים המרתקת ששרטטנו ,עולים עקרונות יסוד
נצחית ,המבטיחה לנו שגם אם יבוא יום וגופנו יסתלק ,המעשים שלנו המתרגמים את הסוגיה העיונית אל חיי המעשה שלנו ,ומעניקים לנו
ימשיכו להביא ביכורים ,בכל שנה ושנה ,לבית ה'. כלים להתמודדות עם שאלות של עשייה ,השפעה והמשכיות.
בנקודה זו של מסענו ,אנו מתבוננים בנפש האדם כמקום שבו הברכה פרסום מצוות בהידור ,מן הביכורים אנו לומדים שאין לחשוש
העליונה מוצאת את משכנה .החיבור בין מצוות הביכורים לבין הנהגת מלעשות מצוה בפרהסיא מתוך שירה ושמחה ,אף על פי שעין הרע
הנפש מלמד אותנו שכל אדם הוא עולם ומלואו של צמיחה ,וההבטחה מצוי .הבת קול מלמדת שכאשר מצוה נעשית לשם שמים ,אין לחשוש,
תשנה לשנה הבאה היא הזמנה להפוך את חיינו לחגיגה מתמדת של אלא אדרבה ,יש בה ברכה .נפקא מינה למעשה :אדם העוסק בזיכוי
התחדשות. הרבים או בהקמת מוסדות של תורה ,אל לו להצטמצם בחששות ,אלא
ברמה הנפשית ,התביעה להביא את הראשית לה' דורשת מן האדם עליו לפעול בביטחון ובשמחה ,שכן מטרת הקודש היא המגינה עליו.
לטפל בשורש המניעים שלו .הפחד מן הכיליון או מהזמן החולף, השקעה בחינוך הבנים ,לפי דברי בעל וידבר משה וחז"ל המניח בן
המכרסם בליבו של כל אדם ,מתפוגג כאשר הוא מבין שהחיים אינם כמותו כאילו לא מת ,כל מעשה של שמחת מצוה בהתלהבות חקוק
בנוסף ,המצפן המוסרי מורה לנו על מוסר אוסף של שנים ,אלא אוסף של רגעי קדושה .אדם הלומד לחיות בתוך
של דוגמה אישית .אם יהודי המביא ביכורים הוויה של הודיה ,הוא אדם שאינו מרגיש דחיפות להיאחז בזמן ,אלא
נושא עליו את כוח ההודיה ,הרי שהמוסר מרגיש את הזמן כמרחב של הזדמנויות .כאשר אדם מציב את הקדוש
שלו מתבטא באחריות על מה שהוא משדר ברוך הוא בראשית כוונותיו ,החרדה מפני העתיד מתחלפת בבטחון
החוצה .האדם המוסרי יודע שהופעתו היא מוחלט ,כפי שהבטיחה בת הקול ,הברכה אינה תלויה במקרה ,אלא
מסר לעולם .הוא מבין שהתנהגותו ,כבודו בחיבור הישיר למקור כל חי.
העצמי ,והדרת המצוות שלו הם הכלים בהנהגה האישית ,מי שמאמץ את דפוס הפעולה של מביאי הביכורים,
שבאמצעותם אחרים עשויים לזכות ליראת מפתח עמוד שדרה של אמת פנימית שאינה נזקקת לאישור חיצוני.
שמים .זהו מוסר של השפעה שקטה ,כזו הוא מבין שהצלחתו אינה נמדדת בכמות הרכוש שצבר ,אלא במידת
שלא כופה את עצמה אלא מקרינה אור ,ומותירה לכל אדם את האור שהצליח להקרין סביבו .אדם כזה חי בשלום עם סביבתו ועם
הבחירה להצטרף אל האור הזה .אדם כזה הופך למצפן עבור סביבתו, עצמו ,שכן אין אצלו פיצול בין הפנים לבין החוץ ,בין השאיפה
ומשפיע עליהם לטובה מבלי לומר מילה ,פשוט מעצם היותו אדם שחי לקדושה לבין המציאות היומיומית .הוא הופך להיות אדם שמקרין
מתוך הכרת תודה. יציבות ,אדם שיודע שבכל שנה ושנה הוא מקבל הזדמנות חדשה
כשאנו פועלים לפי מצפן זה ,אנו בונים עולם שבו העשייה אינה גורם להוסיף טוב לעולם ,וכי כל מעשה של נתינה מזין את נשמתו ומבטיח
מפריד או מעורר קנאה ,אלא גורם מאחד ומעורר .אנו לומדים להעריך את חיותו הנצחית.
את הכמיהה של האדם אל האינסוף ,ומבינים שגם אלו שבאו מרחוק, החיבור לאמונה מתבטא כאן בהבנה כי היראה והאהבה אינן סותרות,
אם הגיעו מתוך אמת ,הם חלק מהפסיפס המרהיב של הבריאה אלא משלימות .היראה היא ההכרה בכך שכל מה שיש לנו אינו שלנו,
המבקשת לחזור אל בוראה .זהו מוסר שכולו אהבת אמת ,הערכה והאהבה היא הנכונות להעניק את הראשית הזו בחזרה לבורא בשירה
לחיפוש הרוחני ,והבנה כי בסופו של דבר ,שם ה' המונח על ראשנו ובשמחה .אדם החי כך ,הוא אדם שהאמונה שלו אינה תיאוריה
הוא אור שנועד להאיר לכל העולם כולו ,מתוך צניעות ,מתוך שמחה מופשטת ,אלא דופק חי ובועט .הוא אינו קורבן של נסיבות ,אלא
ומתוך הכרת הטוב האמיתית. אדריכל של מציאות ,היודע כי בכל רגע נתון הוא יכול להניח את פירות
מן הסוגיה המופלאה של מצוות הביכורים ובת הקול המלווה אותה, ליבו על מזבח השליחות ולזכות בחיים מחודשים.
אנו יוצאים עם ארגז כלים רוחני המאיר את חיינו ביומיום :הודיה תהליך זה מטהר את כוונות הנפש באופן יסודי .כל פעולה של צדקה,
מתמדת ,כשם שהמביא ביכורים מכיר בטוב ה' בפירותיו ,כך עלינו כל רגע של תפילה ,וכל מחשבה טובה ,הופכים להיות מעשה שיש בו
להרגיל את עצמנו לראות כל הצלחה קטנה כמתנה משמים .ברכה על יכולת לשנות את פני המציאות .מי שחי מתוך הכרה כזו אינו פועל
כוס מים ,תפילה קצרה על פרנסה ,אלו הם ביכורים יומיומיים מתוך לחץ חיצוני או רדיפה אחר הישגים זמניים ,אלא מתוך רצון
המקשרים אותנו למקור השפע. עמוק ושמח להתמסר לקדושה .הוא מבין שהזכות להיות יהודי היא
לחיות מעבר לעצמי ,מי שחי רק לעצמו ,חייו חולפים ונגמרים עם זכות שמעניקה לו את הכוח להיות אור לעצמו ולסביבתו ,ובכך הוא
סופו .מי שחי בשביל אחרים ,בשביל כלל ישראל ובשביל שמו של ה', מממש את הייעוד העמוק ביותר שנשמתו נועדה לו ,להפוך את העולם
חייו נמשכים הרבה מעבר לשנים שלו .כל מעשה טוב שנעשה בשמחה הזה למקום שבו השכינה שורה וחיות הנצח מתגלה.
נחקק לדורות כזיכרון שאינו פג. ההתבוננות במצוות הביכורים ובבת הקול המלווה אותה ,מציבה
כוח השמחה ,עולי הביכורים באו בשירה ובניגון .שמחה אמיתית בפנינו מצפן מוסרי המכוון את האדם אל עבר יושר פנימי וראייה
במצוות היא זו שמגינה מכל רע ,מחזקת את הנפש ,ומבטיחה רחבה של החיים .המוסר העולה מכאן אינו מנסה למלט את האדם מן
המשכיות .גם בחיים שלנו ,מי שעושה מצוות בכובד ראש ובשמחה, העולם הזה ,אלא מלמד אותו כיצד לחיות בתוכו מתוך חירות פנימית
נשאר חי לעולם דרך פעולותיו שאינן בטלות. המשתחררת מכבלי הארעיות .מצפן זה מורה לנו כי העיקר המוסרי
השפעה על הדורות ,ילד שרואה את הוריו מקיימים מצוה בחשק אינו טמון בהישגים הנצברים ,אלא בנכונות לזקוף את ההישגים הללו
ובהתלהבות ,לומד שזהו אוצר החיים .כך ההורה חי דרכו ,וההמשכיות לזכות המקור ,ומכאן נובעת עוצמת הנפש של מביא הביכורים.
הזו היא התשובה המוחלטת לכל חשש מפני הזמן החולף. העומק המוסרי הגלום כאן הוא הקריאה לראות את עצמנו כשליחים
לבנות נצחיות בעולם זמני ,בכל פעם שאדם נותן מהראשית שלו ,מן ולא כבעלים .אדם הניצב מול פרי עמלו ובוחר להקדיש את הראשית
הכסף ,מן הזמן ,מן הלב ,למען שמים ,הוא חורט חותם נצחי שאינו לה' ,נדרש ליושר פנימי בלתי מתפשר .המוסר מלמד אותנו כי אדם
תלוי בחומר. שמבקש לחיות חיים של ברכה והמשכיות ,אינו יכול להישען על גאווה
עיקר העניין :הברכה הנפלאה "הבאת ביכורים היום ,תשנה לשנה עצמית .אם המניע הפנימי שלנו הוא אמת ,כזו שמסירה את המחיצות
הבאה" אינה הבטחה לחיים גשמיים בלתי פוסקים ,אלא גילוי על כוחו בינינו לבין בורא עולם ,הרי שהיא ראויה להכרה ולהערכה .אך אם
של האדם להפוך את חייו לנצחיים .האדם ,באשר הוא בשר ודם ,כפוף המניע הוא שימוש בקודש לצרכי חול ,הרי שהוא אינו מוסרי ,שכן הוא
לזמן ,אך מעשיו ,בייחוד כאשר הם נעשים מתוך מסירות של ראשית מבקש לעשות את ה' למשרתם של צרכינו הקטנים.
וביטול עצמי למען הכלל ,בוקעים את תקרת הזמן והופכים לנכס אנו למדים כאן מוסר של אחריות מול הכרח .אדם המבקש להיכנס
נצחי .כפי שביארו גדולי האחרונים ,הנצחיות של מביא הביכורים היא תחת כנפי השכינה חייב להיות בן חורין בבחירתו .הברכה הנשמעת
בכך שהוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהתנועה האינסופית של עם בת קול אינה כופה על האדם חיים ללא בחירה ,אלא היא מעניקה לו
ישראל ,ובכך שזרעו ופירות מעשיו ממשיכים להניב ברכה בכל שנה את האור המאפשר לו לראות את האמת שהוא עצמו ביקש .זהו מוסר
ושנה מחדש ,כאילו הוא עצמו עומד ופועל. המכבד את תהליך ההתעוררות של האדם .הוא מלמד אותנו כי עלינו
התובנות המשנות חיים שלנו הן אלו :הנצח אינו משהו שמחכים לו להיות פתוחים לקבל את מי שבאמת נתקל באמת ,גם אם הדרך שבה
אחרי מאה ועשרים ,אלא משהו שאנו בונים בכל יום מחדש מתוך פגש אותה הייתה שונה ומיוחדת .זוהי אחריות גדולה לכל אדם
התלהבות והכרת תודה ,ומי שזוכה לחיות את חייו כביכורים המופקד על בחינת האמת שלו ,והיא דורשת חמלה יחד עם דרישה
המוקדשים לבורא ,זוכה שכל שנה ושנה שלו הופכת למדרגה נוספת בלתי מתפשרת לרצון טהור.
בנצח שאינו יודע סוף.
ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך :סוד הנשמה בדרכה אל העולם ,התחלה חדשה או מסע בגלגול?
כשאנו ניגשים אל דברי הראשונים ,אנו פוגשים את העמקת הסוגיה ,את דמיינו את הרגע הראשון שבו נשמה יורדת
הצבת הגבולות ואת הניסיון ליישב את תפיסת הטהרה הטבעית של לעולם .תינוק זעיר נולד ,עיניו עצומות ,גופו רך,
האדם אל מול השאלות העולות מהמציאות וההשקפה. נשימתו הראשונה פותחת לו שער לחיים חדשים.
רש"י (בבא מציעא דף קז ע"א) פירש בפשטות שהאדם בא לעולם בלא התורה מגדירה את רגע הביאה הזה כברכה
חטא כלל ,ומכאן שהברכה המיוחלת היא שגם יציאתו תהיה כך ,בנקיות טהורה :ברוך אתה בבאך .רש"י ,על פי הגמרא,
ובטהרה ללא דופי. מצייר תמונה מופלאה ,האדם נכנס לעולם בלא
רבי יוסף אלבו ,ספר העיקרים (מאמר כ"ט) הקשה בחריפות על עצם חטא ,ועליו לצאת באותה נקיות ,שתהא יציאתך
מושג הגלגול :אם הנפש כבר הייתה בגוף והשתמשה בבחירה ,למה תשוב מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם.
ותיכנס שוב לגוף אחר ,ומה יתרון יש בכך? ועוד תמה כיצד ייתכן שנפשות אך כאן מתפוצצת קושיה רועמת :האם באמת כל
בני אדם יתגלגלו בבעלי חיים ,שאין זה מתקבל על השכל כלל ועיקר. נשמה באה לעולם חדשה ,נקייה וחפה מכל עבר?
הרשב"א ,תשובותיו (חלק א סימן תקצא) ,דן בשאלות על שכר ועונש, ומה יאמרו על כך דברי המקובלים ,שבכל דור יש נשמות חוזרות ,שביום
ומבואר בדבריו שביאת הנשמה לעולם היא התחלה חדשה ונקיה ,ולא לידתן נושאות עליהן מטען קדום של כישלונות שלא תוקנו? הרי הרש"ש
נזכר שם עניין חטאים קודמים או צורך בגלגול כדי לתקן את מה שהיה. עצמו מעיר שדברי חז"ל ורש"י סותרים את דעת הגלגול! יתרה מזו בספר
הריטב"א (נדה דף ל ע"ב) ביאר שהעובר מקבל תורה במעי אמו כדי העיקרים ר' יוסף אלבו כמעט דוחה את כל רעיון הגלגול בשכל פשוט:
שייכנס לעולם במצב מושלם של ידיעת האמת ,אף על פי שעתיד לשכוח, איך תתיישב החזרה של נפש שכבר שמשה בגוף? מה טעם ומה הגיון
כדי שתהיה לו נקודת התחלה טהורה ומוכנה. בהטלתה שוב לטיפה זרעית ,ומדוע שתחזור ותהיה לה בחירה? ומנגד,
מכאן עולה שבדברי ראשונים רבים אין כלל זכר לגלגול נשמות ,וההבנה רבנו האריז"ל וכל תלמידי חכמי הסוד מעמידים את רעיון הגלגול כיסוד
המקובלת היא שהביאה לעולם היא חדשה ,נקיה וטהורה ,בעוד שיש שאין לערער עליו ,כבסיס להבנת תיקון הנפש ,השגחה פרטית וסדר
ראשונים שממש שללו את עניין הגלגול מטעמי שכל ישר ,ובראשם ספר הנהגת העולמות.
העיקרים. המתח כאן דרמטי :האם חיי האדם הם מסע חד־פעמי ונקי ,או פרק נוסף
בבואנו אל עולם האחרונים וספרי הסוד ,אנו פוגשים את העומק האימתני במעגל אינסופי של גלגולים ותיקונים? האם תינוק נולד ללא חטא ,או
של תורת הגלגול ,ואת הניסיון של גדולי הדורות ליישב את הנהגת הקב"ה שהוא נושא עמו תיק מלא מן העבר? כיצד ניישב בין הפשט המאיר של
עם הפשט המאיר של חז"ל. רש"י ובין העומק האימתני של תורת הקבלה? זו השאלה שמעלה את
רבי שלום שרעבי ,הרש"ש העיר :מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול, הפסוק הפשוט למעמקי סוד הנשמות ,ומכריחה אותנו לחפש פיוס בין
שהרי חז"ל אמרו שכל אדם נכנס לעולם בלא חטא ,ואם כן כיצד נאמר העולמות ,בין פשט ,שכל וסוד.
שיש נשמות שבאות בגלגול לתקן חטאים קודמים. בפרשתנו ניצב הפסוק המאיר את דרך האדם ,פסוק שבו אנו מוצאים את
רבי יצחק לוריא ,האריז"ל (שער הגלגולים הקדמה ב) כתב בבירור שגלגול שורש התפיסה על ראשיתו ואחריתו של האדם :ברוך אתה בבאך וברוך
נשמות הוא יסוד גדול ,ומבאר שרוב בני האדם הם גלגולים ,ותכליתם אתה בצאתך (דברים כח ,ו) .רש"י (שם) ,בעקבות הגמרא במסכת בבא
לחזור לעולם כדי להשלים מה שפגמו בגלגול הראשון. מציעא (דף קז ע"א) ,מפרש :שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך
המהרח"ו רבנו חיים ויטאל ,ספר שערי קדושה (חלק ג שער א) ביאר: לעולם .כלומר ,ביאת האדם לעולם טהורה ונקיה ,והברכה הגדולה היא
עיקר עניין הגלגול הוא כדי ליתן לאדם אפשרות לתקן מה שלא תיקן שגם יציאתו תהיה כך.
בגלגול הקודם. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר שהכוונה לברכה בכל מסעות החיים,
רבי שלמה אלקבץ ,שו"ת אגרת שלמה (סימן ו) כתב שאין לפקפק על בכניסתו לעולם וביציאתו ,ובכל מקום שילך בבואו ובצאתו .זהו חיזוק
דברי האריז"ל בעניין גלגולים ,אלא הדברים הם אמת גמורה ,ועם היותם לכך שכל מעשיו יהיו מתוקנים לכל אורך הדרך.
למעלה מהשגת השכל ,קיבלנו אותם מרבנן קדישין. הרמב"ן (שם) ראה בזה ברכה כוללת על האדם ,לא רק בכניסתו ויציאתו
רבי יעקב צמח ,בספר נגיד ומצוה (דף פט ע"ב) האריך לבאר שאין סתירה מן העולם ,אלא גם בכל עסקיו .אולם בבסיס הדברים טמונה הבטחה על
בין דברי חז"ל על בלא חטא לבין עניין הגלגול ,כי אף אם הנשמה נושאת טהרת ההתחלה והסוף.
חוב קדום ,עצם הכניסה לגוף חדש היא ביאה חדשה ,נקיה מצד הגוף ,ורק הספורנו (שם) ביאר שהברכה היא שתבוא אל העולם ותצא ממנו מתוך
אחר כך מתעורר הדין על החטאים הקודמים. דבקות בה' ,ולא מתוך טעות או ריחוק.
הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ,בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים חלק א רבינו בחיי (שם) הדגיש שהפסוק נאמר בלשון כללית ללמד שכל דרכיו
עמוד רפז) כתב :אף שבדברי הראשונים יש שהתקשו על מושג הגלגול, של האדם ,מראשית חייו ועד סופם ,יהיו מבורכים.
הרי שקבלת האר"י ותלמידיו הכריעה בידינו שהגלגול יסוד מוסכם .מה מכאן עולה שדברי רש"י ,שהביא את הגמרא כביאתך כן צאתך ,מתייחסים
שנאמר כביאתך כן צאתך הכוונה מצד חובת האדם שיתאמץ לצאת לאותו יסוד :ביאת האדם טהורה ,וממילא זו הברכה שגם היציאה תהיה
מהעולם בנקיות ,ולא באה התורה לשלול מציאות של גלגול. בלא חטא .אבל לפי זה מתחדדת השאלה כלפי עניין הגלגול כיצד מסתדר
כעת נרד אל קרקע המציאות ,אל נפקא מינות למעשה ,כדי לתרגם את שהביאה תמיד טהורה ,אם לפעמים הנשמה כבר נושאת עמה חובות מן
המפגש המרתק בין הפשט לסוד אל חיי היום יום שלנו ,ולראות כיצד הבנה העבר?
זו משפיעה על הכרעותינו הרוחניות .הבנת פסוקי התורה ,האם ללמוד הגמרא פורסת בפנינו תמונה המחדדת את המתח שבין הלידה לבין החיים
את הפסוק כפשוטו ,שכל אדם בא לעולם טהור ,או שמא לשלב בו את עצמם ,ומלמדת אותנו על הציפייה האלוקית מהאדם .בגמרא במסכת בבא
סודות הגלגול ולהבין שמדובר על נקיות מצד הגוף והזדמנות חדשה, מציעא (דף קז ע"א) נאמר על הפסוק ברוך אתה בבאך וברוך אתה
בעוד שהנשמה יכולה לשאת חובות מן העבר .הדבר משפיע על דרך בצאתך :שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם .יסוד זה
הדרש והפרשנות בכל פרשיות הברכות והקללות ,ומלמדנו לראות את קובע רף גבוה ,הלידה היא נקודת האפס של הניקיון ,והחיים הם מאמץ
דברי התורה כרב-ממדיים. אדיר לשמר את הסטטוס הזה עד הרגע האחרון.
מבט על לידת תינוק ,אם נלך בפשט הראשונים ,כל תינוק נתפס כנקי בגמרא במסכת שבת (דף קנב ע"א) נאמר :בשעה שאדם נולד הכל שמחים
לגמרי ,דף חלק שטרם נכתב עליו דבר .ואם נלך בעקבות המקובלים, ובשעה שהוא נפטר הכל בוכים ,והיה ראוי שיהיה להפך ,אלא כשנולד
ייתכן שהוא חוזר בגלגול לתיקון .נפקא מינה ליחס הרוחני של ההורים, עדיין לא חטא ,אבל כשנפטר מי יודע באיזו דרך יצא מן העולם .חז"ל כאן
האם לראות בלידה התחלה חדשה לגמרי ,או התחלה מחודשת להשלמת מבליטים את הניגודיות שבין הלידה המבטיחה לבין חוסר הוודאות של
חסרונות ,דבר המחייב אותם בתפילה מיוחדת על נשמת הרך הנולד. המעשים המצטברים לאורך החיים.
חינוך ומוסר ,אם נאמר שכל אדם נולד טהור ,אזי החינוך מתמקד בשמירת בגמרא במסכת נדה (דף ל ע"ב) מתואר :מלאך מלמד את העובר תורה
הנקיות הראשונית ובמניעת הקלקול .ואם נאמר שיש גלגול ,החינוך במעי אמו ,וכשבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו .הרי
מתמקד גם בתיקון חטאים מן העבר ,דבר הדורש מהמחנכים רגישות שהביאה לעולם היא מתוך טהרה מוחלטת ,מלווה בידיעת התורה,
מיוחדת לכישרונות ולנטיות הלב השונות של כל ילד וילד. והשכחה היא חלק ממהלך הכניסה לעולם החומרי.
השקפה על חטאים ותשובה ,לפי הקבלה ,גם אם אדם לא תיקן בגלגול זה, בגמרא במסכת סנהדרין (דף צא ע"ב) נאמר :כל מה שהקב"ה בורא
יש לו אפשרות לשוב בגלגול נוסף .לפי הפשט ,חייו הם מסגרת אחת חד- בעולמו נקי הוא ואין בו חטא ,אלא שהאדם מקלקל במעשיו .מכאן מוכח
פעמית ,ועליו לתקן הכל כאן ועכשיו .התובנה המעשית היא שאין להישען שכל ביאה לעולם ,בבסיסה ,היא יצירה נקייה של הבורא.
על גלגולים עתידיים כתירוץ לדחיית התשובה ,שכן האחריות המוטלת נמצא בדברי חז"ל שביאת האדם לעולם נתפסת תמיד כטהורה ונקיה ,וזהו
על האדם היא להשלים את תפקידו במסגרת חייו הנוכחיים. הבסיס שעליו נבנית הקושיה ,כיצד תיתכן מציאות של גלגול נשמות
הנושאות מטען של חטאים ,אם כל לידה היא דף חלק?
בין התודעה של דף חלק לבין התודעה של עבודת האדם ,הפסוק ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך מזכיר לאדם
תיקון נשמתי ,יוצר אדם מאוזן :מצד אחד תמיד :בין אם הנשמה חדשה ובין אם חוזרת ,עליו לדאוג שיציאתו תהיה
דריכות של מי שנולד היום ,ומצד שני עומק של זכה וטהורה כביאתו ,ולא להקל ראש בתיקון המעשים יום יום.
מי שנושא איתו זיכרון של דורות .זוהי דרך המתח שבין דברי רש"י והגמרא ,המורים כי האדם נולד דף חלק וטהור,
החיים שבה כל בוקר הוא בחינת בבאך ,וכל לבין יסוד הגלגול שבכתבי האר"י ,נוגע בשורש העמוק של חיי האדם .לא
ערב הוא בחינת צאתך ,ובאמצע ,עבודה של מדובר רק במחלוקת פרשנית ,אלא בשאלה על עצם המבנה הרוחני של
אמת. מסע חיינו.
עלינו כעת להביט אל תוך המצפן הפנימי שלנו, הפשט מציב בפנינו מבט המדגיש את אחריות האדם .החיים הם מסע חד-
אל אותו קול דק ודומם הנבנה בתוך נפשנו פעמי ,בעל נקודת התחלה ברורה ונקודת סיום חותכת .בראייה זו ,האדם
מתוך המפגש עם התורה ,ולהבין כיצד התפיסה של ראשית ואחרית בא לעולם כשהוא נקי מחטא ,ועליו לשמור על הניקיון הזה לאורך כל
מעצבת את דמותנו המוסרית ,מתוך דרישה לעמידה ישרה וברורה מול הדרך .כאן הדגש הוא על דחיפות ועל מחויבות מוחלטת :החיים הם
האמת הנצחית .המוסר האמיתי אינו נמדד בשעות שבהן אנו מציגים חזות הזדמנות אחת ויחידה שאין בה מקצה שיפורים ,ולכן על האדם מוטלת
של צדיקים ,אלא ברגעים שבהם אנו נדרשים להכריע בין הנוחות של האחריות המלאה להגיע לסוף דרכו כפי שהחל אותה ,זך וטהור.
ההווה לבין החובה הנצחית של הנשמה .אדם שחי בתודעה של בבאך מנגד ,הסוד חושף בפנינו רובד עמוק יותר של חסד אלוקי .בראייה זו ,חיי
וברוך אתה בצאתך ,מבין שכל רגע בחיים הוא פיקדון .אם הוא מאמין האדם הם חלק ממעגל רחב יותר של תיקון הנשמה .אם האדם החמיץ
שהחיים הם הזדמנות חד-פעמית ,הרי שהמוסר שלו מתמקד בחלוף הזמן בגלגול אחד ,הרי שרחמי השמים פותחים בפניו פתח נוסף .הגלגול אינו
ובאחריות למנוע כל קלקול בדף החלק שניתן לו .כל עבירה ,ולו הקלה בא להקל בנטל האחריות ,אלא להעניק לאדם הזדמנויות נוספות להגיע
ביותר ,נתפסת ככתם על טהרת הראשית .מוסר זה דורש מהאדם ערנות אל השלמות .עומק החסד מתגלה בכך שהקב"ה אינו מוותר על נשמה,
בלתי פוסקת ומאבק מתמיד ביצר ,מתוך הכרה כי אין מועד ב' לחיים אלו. אלא מנהיג את עולמו בסבלנות אינסופית ,המאפשרת לנשמה לתקן את
נראה להסביר כי התפיסה המוסרית המשתלבת עם רעיון הגלגול ,אינה מה שפגמה.
מחלישה את האחריות אלא מרחיבה את האופקים .אדם שמבין שנשמתו היישוב שבין השיטות טמון בהבנה שאין כאן סתירה ,אלא מבט משלים
נושאת עמה משימות שלא הושלמו ,מפתח ענווה מוסרית עמוקה .הוא על המציאות .כאשר נשמה יורדת לעולם בגלגול ,היא נכנסת לגוף חדש.
אינו ממהר לשפוט אחרים ,שכן הוא מבין שכל אחד מאיתנו נמצא בשלב הביאה לגוף זה היא התחלה חדשה ,דף חלק ברמה הפיזית והנפשית של
אחר במסעו הארוך ,וכל אחד נושא עמו מטענים שונים .המוסר כאן אינו הגוף הנוכחי ,וזוהי הטהרה שעליה מדברים חז"ל .העבר והחובות
מסתכם רק במניעת עוול ,אלא בנכונות להושיט יד לתיקון .אדם כזה שנושאת הנשמה על גבה נשארים ברובד הפנימי ,כעבודה שעליה
רואה את העולם כמקום שבו כל טוב שאנו עושים מהדהד אל העבר להתמודד עמה בתוך חייו החדשים.
ומאיר את העתיד ,ובכך הוא הופך לשותף פעיל בהנהגה האלוקית של הפסוק ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך משמש כאן כציר מאזן .הוא
רחמים וחסד. מלמד שהעיקר אינו רק מהיכן באנו או מהו המטען שאנו נושאים ,אלא
המוסר נבנה מתוך הכרה בחולשתנו אך גם מתוך דרישה להתעלות מה אנו עושים בקו המחבר בין הכניסה ליציאה .האדם יכול להיוולד נקי,
מעליה .אדם שיודע שהוא חלש וחושש מכישלון ,יכול למצוא מוסר של אך אם יסיים את חייו בחטא ,לא יצא כפי שנכנס .מנגד ,גם אם החל את
תקווה בתורת הסוד :הוא אינו מוותר על עצמו גם אם נפל .המוסר של דרכו עם מורכבות של גלגול ,אם יזכה לשוב בתשובה ולתקן את דרכיו,
אדם כזה הוא מוסר של קומה זקופה ,שאינה מאפשרת לו להיכנע לייאוש. הרי שיציאתו תהיה זכה וטהורה .התורה דורשת מאיתנו לחיות את חיינו
הוא מבין שגם אם נכשל ,הקב"ה נותן לו מרחב לתקן ,והוא מחויב לנצל במלוא כובד האחריות ,תוך שאנו נשענים על תקווה שאין לה קץ.
את המרחב הזה בכל כוחו .אדם מוסרי הוא אדם שמרגיש את כובד כעת נתחבר אל הנפש פנימה ,אל המקום שבו האמונה פוגשת את הנהגת
האחריות גם כשהיא קלה ,ורואה בכל מצווה הזדמנות לשכלל את יחסו החיים ,וננסה להבין מהי התנועה הנפשית הנדרשת מאתנו כאשר אנו
אל הקודש ואל הזולת ,מתוך הבנה שכל מעשה טוב הוא לבנה נוספת ניצבים מול החיים ,האם אנו רואים את עצמנו כמי שמתחילים מבראשית,
בבניין הנצח של נשמתו. או כמי שממשיכים רצף עתיק ובלתי נגמר של עבודת ה'?
המצפן הפנימי הזה מלמד אותנו שכל סירוב להתעלות משאיר צלקת של האדם אינו רק גוף המבצע מצוות ,אלא עולם ומלואו של רצונות ,פחדים
אי-נאמנות בלב .אם נתרגל לזלזל בזמן שלנו ,בטענה שנוכל לתקן בעתיד, ותקוות ,והמפגש עם המושגים של ביאה וצאה הוא רגע של חשבון נפש
נמצא את עצמנו מחמיצים את ייעודנו הנוכחי .לכן ,התיקון המוסרי עמוק .מי שמאמין כי הוא דף חלק שנולד עכשיו ,פוגש בחיים תביעה
מתחיל בנכונות לחיות בטהרה כאילו זו ההזדמנות היחידה ,ובנכונות להרפתקה של גילוי עצמי טהור .כל מעשה הוא משיכת מכחול על קנבס
לקבל את רחמי שמים ככוח המניע אותנו להשתפר עוד ועוד .זוהי עמידה בתולי ,והאמונה כאן היא אמונה בכוחה של ההתחלה .האדם חש שהקב"ה
איתנה מול האמת ,מתוך הבנה שהחיים הם הגבהה מתמדת של הטוב ,של נתן לו הזדמנות אישית ,ייחודית ,שבה הוא לבדו אחראי על עיצוב דמותו.
הקודש ,ושל האמת ,בכל גלגול ובכל רגע של הוויה. זוהי תנועה נפשית של התחדשות תמידית ,שבה האדם מרגיש שהעולם
לאחר שסללנו את הדרך בין הפשט המאיר לבין עומק הסוד ,עלינו להישיר נברא בשבילו ,והוא כעת בבחינת ראשון במעלה שחייב לשמור על הטוהר
מבט אל התמונה הגדולה .מה אנו למדים על אופן הנהגת הקב"ה בעולמו הזה.
מתוך המפגש הזה? כיצד מסתדרת הגישה האומרת שהחיים הם יצירה מנגד ,האמונה בגלגול הנשמות ,כפי שנמסר לנו מפי רבותינו המקובלים,
חדשה ונקייה עם הגישה הגורסת כי הם חלק מרצף אינסופי של תיקונים? מחברת את האדם לשורש נשמתו .זוהי תנועה של ענווה והתקשרות
נראה ליישב כי הנהגת ה' בעולמו היא הנהגה של איזון עדין בין חסד לדין, לדורות .האדם מבין שהוא אינו אי בודד בים הזמן ,אלא חוליה בשרשרת
ובין עולמות שונים .הפשט ,המייצג את עולם הדין והאחריות המיידית של קדושה .גם אם הוא מרגיש לעיתים קשה לו ,או שיש בו נטיות שאינו מבין
האדם ,מציב דרישה מוחלטת לטוהר .הקב"ה בורא את האדם נקי ,ומפקיד את מקורן ,האמונה שהנשמה הגיעה כדי לתקן מעניקה לו כוחות נפש של
בידו את הזכות והחובה לשמור על הניקיון הזה .זוהי הנהגה המשדרת סבלנות .הוא לומד להסתכל על חייו לא כעל כישלון מתמשך ,אלא כעל
לאדם :אתה כאן ועכשיו ,זהו עולמך ,אלו הם כוחותיך ,ועליך למצות אותם תהליך של זיכוך .האמונה כאן הופכת להיות משענת חזקה ברגעי משבר
ביושר .הנהגה זו אינה עוסקת במה שהיה לפני הלידה או מה יהיה אחריה, ,הידיעה שאין זה המפגש הראשון שלי עם הקדוש ברוך הוא ,ושנשמתי
אלא במיקוד מוחלט במציאות הנוכחית של הבחירה. כבר הלכה בדרכים רבות כדי לחזור אליו.
מנגד ,הסוד המיוצג בתורת האריז"ל ,חושף את הנהגת החסד והרחמים החיבור לנפש בא לידי ביטוי בכך שהתורה היא המצפן שמכוון את הלב
של הקב"ה ,המביט על האדם בראייה רחבה של נשמתו על פני תקופות בכל מצב .אדם שחי בתודעה של ביאת הנשמה ,מבין שהחיים הם הגבהה
וגלגולים .הנהגה זו אומרת לאדם :גם אם נפלת ,גם אם נשמתך צריכה מתמדת של המציאות .הקב"ה הניח אותו בעולם כדי להאיר אותו ,בין אם
לעבור דרך חתחתים כדי להגיע לתיקונה ,אני איתך .אני מעניק לך עוד הוא בסיבוב הראשון ובין אם הוא בשליחות חוזרת .האמונה בגלגול אינה
הזדמנות ,עוד גוף ,עוד מערכת בחירות ,כדי שסופו של דבר תשוב אלי בורחת מהאחריות ,אלא מעמיקה אותה .היא מלמדת אותנו שכל תיקון
בטהרה .זהו מבט המאפשר לאדם להבין שהעולם אינו מקום של משפט שאנו עושים כאן ,עכשיו ,בחיים האלו ,הוא תיקון לכל מסע הנשמה לאורך
חותך ומיידי בלבד ,אלא מרחב של סבלנות אלוקית אינסופית. הדורות .הדיוק בפרטים הקטנים של ההלכה וההנהגה הופך למעשה של
כשאנו משלבים את שני המבטים הללו ,אנו מבינים את גודל תוכניתו של נצח.
הבורא .העולם הזה משמש בו-זמנית כזירת מבחן חד-פעמית עבור הגוף הנהגה של אמונה היא הנהגה של לקיחת אחריות על הכל .אדם שמרגיל
והחיים החולפים ,וכמקום עבודה עבור הנשמה הנצחית .האחריות שלנו את עצמו לומר כן למצוות ,גם כשזה נראה לו כבד או לא מובן ,הוא אדם
היא לנהוג כאילו המציאות היא חד-פעמית ,כדי לא להחמיץ את גודל שבונה לעצמו עמוד שדרה רוחני שאינו נשבר .גם אם הנשמה סוחבת
מטענים ,הכוח לבחור בטוב כעת הוא המפתח שפותח כל שער .השילוב
חינוך מתוך הערכה :כל ילד המגיע לעולם הוא נשמה זכה וטהורה .חובה השעה ,אך בו בזמן עלינו להחזיק בתודעה של
עלינו כהורים וכמחנכים לראות בהם דף חלק ,ולהעניק להם כלים של גלגול כדי לא לשקוע בייאוש מול קשיי החיים.
אמת וקדושה שיעזרו להם לשמור על הטוהר המולד הזה אל מול קשיי התובנה המחשבתית העמוקה כאן היא שהתורה
העולם. בפרשתנו ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך
תשובה יומיומית :הברכה שתהא יציאתך כביאתך מחייבת אותנו לערוך אינה סותרת את תורת הסוד ,אלא מניחה את
חשבון נפש :האם בערב היום הזה אני נקי כפי שהייתי בבוקר? אם לא, היסוד להבנתה .הברכה היא שהאדם יזכה לצאת
התיקון הוא הכרחי ומיידי ,כדי שלא נגרור חובות ליום המחר. מן העולם כפי שנכנס אליו ,נקי ,מבורך ,ושליח
עיקר העניין :הפסוק בפרשתנו ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך נאמן של ה' .בין אם זו הפעם הראשונה שלו כאן
התפרש על ידי רש"י ,בעקבות הגמרא בבבא מציעא ,כמשאלת לב ובין אם הוא נמצא בתהליך תיקון ארוך שנים,
וכתביעה מוסרית :שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם. היעד נותר זהה :טהרת הנשמה .ההשקפה
יסוד זה מציב את טהרת הראשית של האדם כמודל לכל חייו .מול פשט התורנית היא שכל יום הוא יצירה חדשה של
זה ניצבת תורת הגלגולים ,המלמדת כי נשמות רבות שבות לעולם כדי הבורא ,וכל יציאה היא סיכום של עבודה נאמנה ,מתוך אמונה שהקב"ה
להשלים תיקון חסר ,כפי שהדגישו האר"י ותלמידיו .היישוב המחשבתי מוביל כל נשמה אל תיקונה הסופי בדרכים המופלאות שלו.
המונח לפנינו הוא כי אין סתירה בין הדברים :הביאה לעולם ,מצד גופו מן הסוגיה שלמדנו עלינו לקחת תובנות מעשיות לחיים :האחריות על
וסביבתו של התינוק ,היא תמיד התחלה חדשה וטהורה כדברי חז"ל ,בעוד ההווה :האדם נולד טהור ,דף חלק ורענן .עלינו לחיות מתוך תחושת
שסוד הגלגול מתאר את שורש הנשמה הנושאת עמה מטען לעבודה. אחריות שלא לבזבז את ההזדמנות הנדירה הזו ,ולשמור על ניקיון חיינו
הבנה זו מעניקה לאדם מסגרת של אחריות קיצונית ,שכן כל גלגול הוא כאילו כל יום הוא בבאך חדש.
הזדמנות יחידה ומיוחדת ,לצד חסד אלוקי אינסופי שאינו מניח לנשמה תקווה ללא סוף :גם אם אדם חש שנכשל ,תורת הסוד מלמדת שאין מקום
ללכת לאיבוד. לייאוש .הקב"ה מנהיג את עולמו ברחמים ומעניק הזדמנויות לתיקון ,מה
החיים הם מסע של העלאת הקודש .בין אם אנו בסיבוב הראשון ובין אם שמחזק את היכולת להתחיל מחדש ,גם במציאות המורכבת של חיינו.
אנו בשליחות חוזרת ,המטרה היא אחת :לצאת מן העולם כשם שנכנסנו, איזון בין חובה לחסד :עלינו לשלב שתי תחושות :לחיות בדריכות של מי
בלב טהור ובאמונה שלמה. שיודע שזהו המסע היחיד ,אך בנחת של מי שיודע כי הקב"ה אב רחמן
המלווה את הנשמה בכל דרכיה.
.1כאשר שני התלמודים חלוקים מדוע קולו של התלמוד בבלי גובר על פני התלמוד ירושלמי והרי אווירא דארץ ישראל מחכים?
.2מה עדיף לקנות ,אתרוג מארץ ישראל שאינו מהודר או אתרוג מהודר מחוץ לארץ? הוכח מפרשת השבוע!
.3האם הביכורים הם חיוב על כל מין ומין בנפרד ,או שמא הלב היהודי הוא שבוחר מהי הראשית שמקדשת את הכל?
.4מדוע מברכים ברכה עובר לעשייתן ולא חיישינן שמא ימות?
.5ברכת שהחיינו לפני קיום מצווה ,האם היא חובה מן התורה או שמא תקנת חכמים? הוכח מפרשת השבוע!
.6האם מי ששכח לברך שהחיינו איבד את המצווה או שיש לו תשלומין? הוכח מפרשת השבוע!
.7האם מותר להניח תפילין של ראש עם המכסה והאם חייב להניחם עוד הפעם אם הניח עם המכסה?
.8האם הפסק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש נחשב להפסק גמור?
.9האם בשעת ברכת המזון צריכים לכסות סכינים מפלסטיק שהם על גבי השולחן?
.10סכין מזהב או חרב נוצצת של כסף כמוה כברזל מקצר חיים?
.11האם אקדח כמוהו כסכין על השולחן בברכת המזון?
.12האם גם ברכת מעין שלש זקוקה לכיסוי סכינים?
.13אדם שמסרב לעלות להגבהה ,האם הוא בכלל ארור אשר לא יקים?
" .14אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" ,האם בדיקת אולטרה סאונד לאשה בהריון פוגעת בברכה?
.15הנודר צדקה אם יתרפא ממחלתו הממארת ,ולבסוף התברר שמחלתו אינה ממארת האם חייב לתת את נדרי הצדקה? הוכח מפרשת השבוע!
.16מי ביקש לעקור את חזרת הש"ץ ומה היה הנימוק המרעיש?
.17אבנים שהניפו עליהן ברזל קודם שהוקדשו האם יש בזה איסור של לא תניף עליהן ברזל? הוכח מפרשת השבוע!
.18למי באמת שייכת הקרקע בהר גריזים ובהר עיבל? הוכח מפרשת השבוע!
.19כשהברכה רודפת אחריך האם ייתכן שאדם בורח ממנה?
.20סוד הבתים המפוצלים :מדוע תפילין של ראש בארבעה ותפילין של יד באחד?
.21אדם שהלך יחף בשבת ,האם מבטל הוא את מצוות עונג שבת? הוכח מפרשת השבוע!
.22נעלי עור ביום הכיפורים ,מה דין סוליה קרועה? הוכח מפרשת השבוע!
.23סודו של החיד"א מהו הכוח להפוך מילים של דין למילים של חסד?
.24יהודי בבגדי גוי ,האם יש מציאות שהתורה תחייב לעשות זאת?
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו .יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח״י
