gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פרשת כי תבא שנת תשפ"ו‬ ‫למה אנשים מאבדים את השמחה דווקא כשהם מקבלים יותר?‬ ‫יש רגע בחייו של כמעט כל אדם שבו הוא אומר לעצמו‪" :‬אם רק אזכה בזה‪ ,‬לא אבקש יותר דבר"‪ .‬זוג‬ ‫צעיר חולם על דירה משלו‪ .‬הורים מתפללים לילד‪ .‬אדם ממתין שנים להזדמנות מקצועית‪ .‬חולה מייחל‬ ‫לשמוע שהכול תקין‪ .‬באותם ימים נדמה שהלב לעולם לא ישכח את גודל החסד אם רק התפילה‬ ‫תתגשם‪.‬‬ ‫אבל החיים מפתיעים אותנו‪ .‬הדירה הופכת למשכנתא‪ .‬העבודה הופכת ללחץ‪ .‬הילדים‪ ,‬שהם האושר‬ ‫הגדול ביותר‪ ,‬הופכים גם לעומס‪ ,‬לעייפות ולדאגות‪ .‬לא מפני שהם פחות יקרים‪ ,‬אלא מפני שהאדם‬ ‫התרגל אליהם‪ .‬מה שפעם היה חלום‪ ,‬הופך להיות המציאות הרגילה‪ ,‬והלב כבר מחפש את הדבר הבא‪.‬‬ ‫דווקא כאן עוצרת אותנו התורה בפסוק שקשה להתעלם ממנו‪" :‬תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך‬ ‫בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח‪ ,‬מז)‪.‬‬ ‫הפסוק הזה מעורר תמיהה גדולה‪ .‬היה אפשר להבין אילו התורה הייתה מדברת על אדם שחי בעוני‪,‬‬ ‫במחסור ובקושי‪ .‬אך התורה אומרת את ההפך הגמור‪" .‬מרוב כל‪ ".‬דווקא כאשר יש שפע‪ .‬דווקא כאשר‬ ‫יש הרבה‪ .‬דווקא אז עלולה השמחה להיעלם‪.‬‬ ‫רש"י (דברים כח‪ ,‬מז) מפרש‪" :‬בעוד שהיה לך כל טוב‪ ".‬התורה איננה מתארת אדם שלא קיבל‪ .‬היא‬ ‫מתארת אדם שקיבל הרבה‪ ,‬אך חדל לראות את גודל המתנה‪.‬‬ ‫רבי שמשון רפאל הירש (דברים כח‪ ,‬מז) מבאר שאין הכוונה רק לחסרון ברגש‪ ,‬אלא לפגם עמוק במבט‬ ‫על החיים‪ .‬כאשר האדם חדל לראות שכל הטוב שבידו הוא מתנת ה'‪ ,‬גם עבודתו נעשית כבדה והרגל‬ ‫מחליף את ההתפעלות‪.‬‬ ‫מדהים לראות עד כמה הדברים הללו מקבלים ביטוי גם במחקר הפסיכולוגי‪ .‬החוקרים מכנים את‬ ‫התופעה ‪ .Hedonic Adaptation‬האדם נוטה להסתגל במהירות גם לשינויים החיוביים ביותר בחייו‪.‬‬ ‫הדבר שריגש אותו מאוד בתחילה הופך בהדרגה לחלק טבעי מן השגרה‪ .‬מחקריהם של פרופ' ‪Robert‬‬ ‫‪ Emmons‬ופרופ' ‪ Michael McCullough‬הראו שכאשר אדם לומד להפנות שוב ושוב את תשומת‬ ‫לבו אל הטוב שכבר קיים בחייו‪ ,‬תחושת הרווחה והסיפוק שלו מתחזקת‪.‬‬ ‫ייתכן שזו משמעותו העמוקה של הפסוק‪ .‬התורה אינה מזהירה רק מפני המחסור‪ .‬היא מזהירה מפני‬ ‫ההרגל‪ .‬השפע עצמו איננו הבעיה‪ .‬הבעיה מתחילה כאשר השפע מפסיק לרגש אותנו‪ .‬כאשר הברכה‬ ‫נעשית מובנת מאליה‪ ,‬הלב מפסיק לשמוח אף על פי שלא חסר לו דבר‪.‬‬ ‫אולי משום כך פרשת כי תבוא פותחת במצוות הביכורים‪ .‬האדם איננו מביא את הפירות רק כדי לומר‬ ‫תודה‪ .‬הוא עוצר את המרוץ‪ .‬הוא לוקח את הפרי הראשון‪ ,‬עולה לירושלים ומספר מחדש את כל הדרך‬ ‫שעברו אבותיו עד שהגיעו לרגע הזה‪ .‬התורה מלמדת אותו לעצור לפני שהשגרה תכסה את הנס‪.‬‬ ‫אולי השאלה החשובה ביותר שאדם צריך לשאול את עצמו איננה‪" :‬מה עוד חסר לי?" אלא‪" :‬על אילו‬ ‫מתנות שכבר קיבלתי הפסקתי להתפעל?" פעמים רבות השמחה איננה מחכה לנו בעתיד‪ .‬היא כבר‬ ‫נמצאת בבית‪ ,‬במשפחה‪ ,‬בבריאות‪ ,‬בתורה ובחיים עצמם‪ .‬רק ההרגל מסתיר אותה מעינינו‪.‬‬ ‫למה אנחנו הופכים את החיים למרוץ שאין לו קו סיום?‬ ‫אנחנו חיים בתוך משפט אחד שחוזר על עצמו כמעט בכל גיל‪ :‬כשאגיע לשם‪ ,‬אתחיל באמת לחיות‪.‬‬ ‫תלמיד אומר שכאשר יסיים את הלימודים יהיה רגוע‪ .‬זוג צעיר בטוח שכאשר תהיה לו דירה יתחילו‬ ‫החיים המסודרים‪ .‬הורים מחכים שהילדים יגדלו מעט‪ ,‬עובד ממתין לקידום הבא‪ ,‬בעל עסק ליעד‬ ‫הבא‪ ,‬ואדם שכבר הגיע לכל מה שפעם ביקש מגלה לפתע שהמקום שאליו רץ במשך שנים איננו תחנה‬ ‫סופית‪ ,‬אלא רק נקודת הזינוק למרדף הבא‪ .‬החיים עצמם הופכים לחדר המתנה ענק‪ ,‬ואנחנו עסוקים‬ ‫כל הזמן בהכנות לרגע שבו סוף סוף נהיה מאושרים‪.‬‬ ‫דווקא בפרשת כי תבוא‪ ,‬לאחר שהאדם מביא את ראשית פרי אדמתו ומספר את הדרך הארוכה שעשה‬ ‫עם ישראל עד שהגיע אל הארץ‪ ,‬מצווה אותו התורה‪" :‬ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך‬ ‫ולביתך" (דברים כו‪ ,‬יא)‪ .‬התורה אינה אומרת לו רק לזכור שהטוב ניתן מאת ה'‪ .‬היא דורשת ממנו דבר‬ ‫ק שה הרבה יותר‪ :‬לעצור ולשמוח בו‪ .‬לא בטוב שעוד יקבל‪ ,‬לא בארץ שעוד יכבוש ולא בפרי שיגדל‬ ‫בשנה הבאה‪" .‬בכל הטוב אשר נתן לך"‪ .‬בזמן עבר‪ .‬במה שכבר נמצא בידך‪.‬‬ ‫אולי כאן מסתתרת אחת הבעיות הגדולות של האדם המודרני‪ .‬אנחנו יודעים להציב מטרות‪ ,‬אבל‬ ‫כמעט איננו יודעים להגיע אליהן‪ .‬לא מבחינה פיזית‪ ,‬אלא מבחינה נפשית‪ .‬הגוף מגיע‪ ,‬אך התודעה‬ ‫כבר רצה קדימה‪ .‬ביום שבו קיבלנו את מה שרצינו‪ ,‬אנחנו כבר עסוקים במה שעדיין חסר‪ .‬במקום‬ ‫שההישג יהפוך לרגע של סיפוק‪ ,‬הוא הופך מיד לסטנדרט החדש שממנו מתחיל החיפוש הבא‪.‬‬ ‫בעולם הפסיכולוגיה החיובית מתארים תופעה זו בשם ‪ ,Arrival Fallacy‬אשליית ההגעה‪ .‬המונח‬ ‫מזוהה במיוחד עם הפסיכולוג ‪ ,Tal Ben-Shahar‬המתאר את הנטייה האנושית להאמין שהשגת יעד‬ ‫עתידי מסוים תעניק לנו סוף סוף סיפוק יציב ומתמשך‪ .‬אלא שכאשר היעד מושג‪ ,‬ההתרגשות חולפת‪,‬‬ ‫והנפש מחפשת מטרה חדשה‪ .‬אין כאן בעיה בעצם השאיפה להתקדם‪ .‬הבעיה מתחילה כאשר האדם‬ ‫תולה את כל זכותו לשמוח בנקודה שעדיין אינה קיימת‪.‬‬ ‫גם מחקריו של הפסיכולוג ‪ Daniel Gilbert‬על ‪ ,Affective Forecasting‬חיזוי רגשי‪ ,‬הראו שבני אדם‬ ‫אינם תמיד טובים בחיזוי האופן שבו אירועים עתידיים ישפיעו על רגשותיהם לאורך זמן‪ .‬אנחנו נוטים‬ ‫להפריז במשך ובעוצמת ההשפעה שתהיה להצלחה מסוימת‪ ,‬לכסף‪ ,‬לקידום או לשינוי אחר‪ .‬נדמה לנו‬ ‫שברגע שנגיע אל היעד משהו יסודי בתוכנו ישתנה‪ ,‬אך לאחר זמן קצר החיים חוזרים למסלולם‪ ,‬עם‬ ‫אותם הרגלים‪ ,‬אותם מתחים ואותה נפש שעדיין צריכה ללמוד כיצד לשמוח‪.‬‬ ‫וזו אולי עומקה של מצוות הביכורים‪ .‬התורה אינה מתנגדת לשאיפות‪ .‬אותו חקלאי ימשיך לזרוע גם‬ ‫בשנה הבאה‪ ,‬ירצה יבול טוב יותר ויבנה את שדהו‪ .‬אבל לפני שהוא ממשיך לרוץ‪ ,‬התורה מחייבת אותו‬ ‫לעצור‪ .‬להביא‪ .‬לומר‪ .‬להשתחוות‪ .‬ולשמוח‪ .‬יש זמן לחפש את היעד הבא‪ ,‬ויש זמן להכיר בכך שכבר‬ ‫הגענו ליעדים שפעם נראו רחוקים מאוד‪.‬‬ ‫כמה אנשים הגיעו היום למקומות שעליהם התפללו לפני עשר שנים‪ ,‬אך אינם יודעים זאת מפני‬ ‫שהיעדים השתנו בדרך‪ .‬האדם שפעם ביקש רק פרנסה יציבה כבר מוטרד מכך שאינו מרוויח מספיק‪.‬‬ ‫מי שחלם על בית משלו כבר מסתכל על הבית הגדול יותר‪ .‬מי שהתפלל לילדים עסוק כל כך בקשיים‬ ‫שבגידולם‪ ,‬עד שאינו זוכר כמה היה נותן פעם כדי לשמוע את הרעש שמפריע לו היום‪ .‬אין כאן קריאה‬ ‫להפסיק להתקדם‪ .‬יש כאן קריאה לא לתת להתקדמות למחוק את ההגעה‪.‬‬ ‫אפשר לתרגל זאת בצורה פשוטה מאוד‪ .‬לפני שמציבים את היעד הבא‪ ,‬לעצור ולשאול‪ :‬על איזה דבר‬ ‫שאני רודף אחריו היום התפללתי בעבר וכבר זכיתי בו? איזו מציאות בחיי הייתה פעם חלום‪ ,‬וכיום‬ ‫הפכה כל כך רגילה עד שאינני מרגיש אותה? השאלות הללו אינן מורידות את רמת השאיפות‪ .‬להפך‪.‬‬ ‫הן מאפשרות לאדם להמשיך להתקדם בלי להפוך את כל חייו למסדרון בדרך אל מקום שלעולם אינו‬ ‫מגיע אליו‪.‬‬ ‫התורה אינה מבקשת מאיתנו לבחור בין שאפתנות לבין שמחה‪ .‬היא מבקשת לחבר ביניהן‪ .‬להמשיך‬ ‫לזרוע‪ ,‬אבל גם לדעת להביא ביכורים‪ .‬להמשיך לחלום‪ ,‬אבל גם לדעת לומר "ושמחת בכל הטוב"‪ .‬אולי‬ ‫ההחמצה הגדולה ביותר של החיים איננה שלא הגענו לכל המקומות שרצינו להגיע אליהם‪ .‬אולי היא‬ ‫שהגענו לכל כך הרבה מקומות‪ ,‬ומיהרנו לעזוב אותם בנפש עוד לפני שהספקנו להבין שהחלום של‬ ‫אתמול כבר הפך לחיים של היום‪.‬‬ ‫למה אנחנו מספרים לעצמנו סיפור אחד‪ ...‬ואז מתחילים לחיות בתוכו?‬ ‫שני אנשים יכולים לעבור בדיוק את אותו אירוע‪ ,‬ובכל זאת לצאת ממנו אנשים שונים לחלוטין‪ .‬שניהם‬ ‫איבדו את מקום עבודתם‪ .‬שניהם חוו אכזבה קשה‪ .‬שניהם עברו כישלון עסקי או משבר משפחתי‪ .‬אבל‬ ‫כעבור כמה שנים‪ ,‬כאשר כל אחד מהם מספר את סיפור חייו‪ ,‬נדמה שמדובר בשני עולמות שונים‪.‬‬ ‫האחד אומר‪" :‬מאותו יום החיים שלי נהרסו‪ ".‬השני אומר‪" :‬מאותו יום החיים שלי התחילו להשתנות‪".‬‬ ‫העובדות כמעט זהות‪ .‬הסיפור שונה לחלוטין‪.‬‬ ‫מעטים שמים לב לכך שרוב חיינו אינם מתנהלים על פי העובדות עצמן‪ ,‬אלא על פי המשמעות שאנו‬ ‫מעניקים להן‪ .‬האדם אינו זוכר רק מה קרה לו‪ .‬הוא זוכר את הסיפור שהוא בנה על מה שקרה לו‪.‬‬ ‫ולאחר שנים‪ ,‬אותו סיפור כבר איננו רק זיכרון‪ .‬הוא הופך להיות הזהות שלו‪.‬‬ ‫דווקא משום כך מפתיעה כל כך מצוות הביכורים‪ .‬אדם מגיע לבית המקדש כשבידו סל פירות‪ .‬לכאורה‬ ‫היה די שיאמר תודה על היבול שזכה לו השנה‪ .‬אך התורה דורשת ממנו דבר אחר לגמרי‪ .‬היא מצווה‬ ‫אותו לעמוד לפני הכהן ולספר סיפור‪" :‬ארמי אובד אבי‪ ,‬וירד מצרימה‪ ...‬ויוציאנו ה' ממצרים‪ ...‬ויביאנו‬ ‫אל המקום הזה‪ ,‬וייתן לנו את הארץ הזאת" (דברים כו‪ ,‬ה‪-‬ט)‪.‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬מה הקשר בין תאנים או ענבים שגדלו השנה לבין ירידת יעקב למצרים לפני מאות שנים?‬ ‫מדוע החקלאי אינו מדבר על עבודתו בשדה‪ ,‬על הגשם שירד ועל היבול שצמח? מדוע התורה מחזירה‬ ‫אותו שוב אל כל ההיסטוריה של עם ישראל?‬ ‫רבי עובדיה ספורנו (דברים כו‪ ,‬ה) מבאר שמקרא הביכורים מלמד את האדם לראות שכל הטוב שבידו‬ ‫אינו מתחיל בו ואינו מסתיים בו‪ .‬הוא חוליה בשרשרת ארוכה של השגחה אלוקית שהחלה הרבה לפני‬ ‫שנולד‪ .‬הפרי שהוא מחזיק בידו אינו רק תוצאה של עבודתו השנה‪ ,‬אלא של מסע שלם שהקב"ה הוביל‬ ‫במשך דורות‪.‬‬ ‫רבי שמשון רפאל הירש (דברים כו‪ ,‬ה‪-‬י) מוסיף שהמביא ביכורים אינו רק מביא מתנה‪ ,‬אלא מעיד על‬ ‫זהותו‪ .‬הוא איננו אדם פרטי שהצליח בחקלאות‪ .‬הוא חלק מעם‪ ,‬מהיסטוריה ומייעוד‪ .‬התורה מבקשת‬ ‫ממנו לזכור לא רק מה יש לו‪ ,‬אלא מי הוא‪.‬‬ ‫יש כאן רעיון עמוק מאוד‪ .‬התורה איננה משנה את העבר של האדם‪ .‬היא משנה את הדרך שבה הוא‬ ‫מספר אותו‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות התפתח בפסיכולוגיה תחום שלם המכונה ‪ ,Narrative Identity‬הזהות הסיפורית‪.‬‬ ‫פרופ' ‪ Dan McAdams‬הראה שבני אדם בונים לעצמם לאורך השנים סיפור פנימי המסביר מי הם‪,‬‬ ‫מה עבר עליהם ומהי משמעות חייהם‪ .‬הסיפור הזה איננו רק תיאור של המציאות‪ .‬הוא מעצב את‬ ‫הבחירות‪ ,‬את התקוות ואת האופן שבו האדם מפרש כל אירוע חדש‪.‬‬ ‫מחקריו הראו שיש אנשים שבונים סיפור חיים שבו גם משברים הופכים למקור של צמיחה‪ ,‬אחריות‬ ‫ומשמעות‪ .‬לעומתם‪ ,‬יש אנשים שגם הצלחותיהם נבלעות בתוך סיפור מתמשך של אכזבה‪ ,‬קיפוח או‬ ‫כישלון‪ .‬לעיתים קרובות‪ ,‬לא האירוע עצמו קובע את עתידו של האדם‪ ,‬אלא הסיפור שהוא מספר‬ ‫לעצמו עליו‪.‬‬ ‫כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו‪" :‬אני תמיד נכשל‪" ".‬אף פעם לא באמת העריכו אותי‪" ".‬כל החיים‬ ‫שלי הם שרשרת של טעויות‪ ".‬ייתכן שכל אחד מן המשפטים הללו מבוסס על אירועים אמיתיים‪ ,‬אך‬ ‫האם הוא באמת מספר את כל האמת? האם אין בחיינו גם רגעים של חסד‪ ,‬של הצלחה‪ ,‬של צמיחה‬ ‫ושל השגחה‪ ,‬שפשוט אינם נכנסים לסיפור שסיפרנו לעצמנו?‬ ‫כאן מגיעה התורה ומלמדת אותנו דבר מופלא‪ .‬היא אינה משאירה את סיפור החיים שלנו ליד המקרה‪.‬‬ ‫היא כותבת עבורנו את הסיפור הנכון‪ .‬נכון‪ ,‬ירדנו למצרים‪ .‬נכון‪ ,‬סבלנו‪ .‬נכון‪ ,‬עברנו תקופות קשות‪.‬‬ ‫אבל זה איננו סוף הסיפור‪" .‬ויוציאנו ה' ממצרים‪ ...‬ויביאנו אל המקום הזה‪ ".‬הכאב איננו נמחק‪ ,‬אך הוא‬ ‫מקבל משמעות חדשה‪ .‬הוא הופך להיות חלק ממסע‪ ,‬ולא גזר דין על כל החיים‪.‬‬ ‫ייתכן שזו אחת המתנות הגדולות ביותר שהתורה מעניקה לאדם‪ .‬היא מלמדת אותו שהשאלה החשובה‬ ‫ביותר איננה רק מה עבר עליו‪ ,‬אלא איזה סיפור הוא בוחר לספר על מה שעבר עליו‪ .‬אדם יכול לחיות‬ ‫כל ימיו בתוך סיפור של החמצה‪ ,‬גם כאשר חייו מלאים ברכה‪ .‬ואדם אחר יכול לשאת עמו זיכרונות‬ ‫קשים‪ ,‬אך לראות בהם תחנות בדרך שבנתה אותו והובילה אותו אל המקום שבו הוא עומד היום‪.‬‬ ‫אולי משום כך מביא הביכורים אינו מסתפק בהבאת הפרי‪ .‬התורה דורשת ממנו גם לספר‪ .‬מפני‬ ‫שהחיים שלנו אינם נקבעים רק על ידי הפירות שאנו מחזיקים בידיים‪ ,‬אלא גם על ידי הסיפור שאנו‬ ‫מספרים על הדרך שהובילה אליהם‪.‬‬ ‫למה אנחנו כל כך מפחדים להתחיל מחדש?‬ ‫יש רגעים בחיים שבהם האדם יודע בדיוק מה נכון לעשות‪ ,‬ובכל זאת הוא נשאר במקום‪ .‬הוא יודע‬ ‫שעליו לבקש סליחה‪ ,‬אך דוחה את השיחה‪ .‬הוא מבין שהגיע הזמן לשנות הרגל שפוגע בו‪ ,‬אך ממשיך‬ ‫באותה דרך‪ .‬הוא מרגיש שהקריירה שלו כבר אינה מתאימה לו‪ ,‬שהזוגיות זקוקה לריענון‪ ,‬שהתפילה‬ ‫שלו הפכה להרגל יבש‪ ,‬ושעליו לפתוח דף חדש‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הוא נשאר בדיוק במקום שבו היה אתמול‪.‬‬ ‫מפתיע לגלות שרוב האנשים אינם מפחדים מן השינוי עצמו‪ .‬הם מפחדים מן ההתחלה‪ .‬להתחיל מחדש‬ ‫פירושו להודות שהדרך הקודמת לא הייתה מושלמת‪ .‬פירושו לעזוב מקום מוכר‪ ,‬גם אם אינו טוב‪,‬‬ ‫ולהיכנס אל מציאות שעדיין איננה ברורה‪ .‬לכן לא מעט אנשים מעדיפים להמשיך לחיות עם מציאות‬ ‫שאינה משמחת אותם‪ ,‬רק מפני שהיא מוכרת‪.‬‬ ‫דווקא משום כך עוצרת אותנו פרשת כי תבוא בפסוק שנראה במבט ראשון תמוה‪" :‬הסכת ושמע‬ ‫ישראל‪ ,‬היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫והשאלה מתבקשת מאליה‪ .‬האם רק היום נהיו לעם? הרי ארבעים שנה קודם לכן יצאו ממצרים‪ ,‬עמדו‬ ‫בהר סיני‪ ,‬קיבלו את התורה‪ ,‬בנו את המשכן‪ ,‬הקימו מחנה שלם וחיו כעם לכל דבר‪ .‬כיצד אומר להם‬ ‫משה‪" :‬היום הזה נהיית לעם"?‬ ‫רבי שלמה יצחקי‪ ,‬רש"י (שם)‪ ,‬מביא את דברי חז"ל‪" :‬בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום נכנסת עמו‬ ‫בברית‪ ".‬התורה איננה מדברת על תאריך היסטורי‪ .‬היא מדברת על מצב נפשי‪ .‬יהודי איננו חי רק מכוח‬ ‫מה שהיה אתמול‪ .‬הוא נדרש להיות מסוגל להתחיל מחדש בכל יום‪.‬‬ ‫רבי עובדיה ספורנו (שם) מבאר שמשה מבקש מישראל לראות את עצמם כאילו הם עומדים עכשיו‬ ‫מחדש לפני הקב"ה ומקבלים על עצמם את הברית‪ .‬לא מפני שהתורה השתנתה‪ ,‬אלא מפני שהם‬ ‫השתנו‪ .‬כל יום מביא עמו אדם חדש‪ ,‬הבנות חדשות וניסיון חיים חדש‪ .‬ממילא גם קבלת התורה צריכה‬ ‫להיות חדשה‪.‬‬ ‫יש כאן רעיון עמוק מאוד‪ .‬אנחנו רגילים לחשוב שהעבר קובע את העתיד‪ .‬התורה מלמדת שהעבר‬ ‫אמנם בונה את האדם‪ ,‬אך אינו כולא אותו‪ .‬בכל יום נפתחת בפניו האפשרות לבחור מחדש מי הוא‬ ‫רוצה להיות‪.‬‬ ‫גם המחקר הפסיכולוגי עוסק בשאלה הזו‪ .‬הפסיכולוגית פרופ' ‪ Carol Dweck‬הבחינה בין ‪Fixed‬‬ ‫‪ Mindset‬לבין ‪ .Growth Mindset‬אדם בעל תפיסה מקובעת מאמין שתכונותיו כמעט אינן משתנות‪.‬‬ ‫אם נכשל‪ ,‬סימן שהוא כזה‪ .‬אם אינו מוכשר בתחום מסוים‪ ,‬כנראה שלעולם לא יהיה‪ .‬לעומתו‪ ,‬אדם‬ ‫בעל תפיסת צמיחה רואה כל כישלון כחלק מתהליך של למידה והתפתחות‪ .‬הוא אינו שואל‪" :‬מי אני?"‪,‬‬ ‫אלא‪" :‬מי אני יכול להיות?"‬ ‫כמה פעמים אנחנו שומעים אנשים אומרים‪" :‬אני כבר כזה"‪" ,‬בגילי כבר לא משתנים"‪" ,‬ניסיתי פעם‬ ‫אחת וזה לא הצליח"‪" ,‬זה האופי שלי"‪ .‬לפעמים המשפטים הללו נשמעים מציאותיים מאוד‪ ,‬אך בפועל‬ ‫הם סוגרים את הדלת בפני כל התחלה חדשה‪ .‬האדם איננו נכשל מפני שאין לו יכולת להשתנות‪ .‬פעמים‬ ‫רבות הוא נכשל מפני שהפסיק להאמין שהשינוי אפשרי‪.‬‬ ‫אולי משום כך התורה איננה אומרת פעם אחת בלבד "היום הזה נהיית לעם"‪ .‬היא מבקשת שכל יום‬ ‫ירגיש כך‪ .‬לא מפני שהאדם שוכח את עברו‪ ,‬אלא מפני שהוא איננו שבוי בו‪ .‬כל בוקר הוא הזמנה‬ ‫חדשה לברית חדשה‪ ,‬להחלטה חדשה ולבחירה חדשה‪.‬‬ ‫ייתכן שזהו אחד ההבדלים העמוקים ביותר בין התפיסה התורנית לבין הדרך שבה בני אדם נוטים‬ ‫לראות את עצמם‪ .‬העולם שואל את האדם‪ :‬מה היית? התורה שואלת אותו‪ :‬מה אתה בוחר להיות‬ ‫היום? העולם מביט לאחור ומודד את האדם לפי רצף כישלונותיו והצלחותיו‪ .‬התורה מביטה קדימה‬ ‫ומזכירה לו שבכל בוקר מחדש הקב"ה מעניק לו אפשרות להתחיל שוב‪.‬‬ ‫אולי זו הסיבה שהמילה החשובה ביותר בפסוק היא דווקא "היום"‪ .‬לא אתמול‪ .‬לא מחר‪ .‬היום‪ .‬מפני‬ ‫שהיום הוא המקום היחיד שבו באמת אפשר להשתנות‪ .‬כל עוד האדם מאמין שההתחלה שייכת לעבר‪,‬‬ ‫הוא ימשיך להישאר במקום‪ .‬אבל ברגע שהוא מבין שהקב"ה מעניק לו בכל יום חיים חדשים‪ ,‬גם‬ ‫הבחירה להתחיל מחדש איננה חלום רחוק‪ .‬היא כבר ממתינה לו בבוקר הבא‪.‬‬