gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

כתב מרדכי · Ktav Mordechai — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: כתב מרדכי · Ktav Mordechai

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

כתב מרדכי · Ktav Mordechai — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס''ד‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫ה'תשפ"ו‬ ‫שנה ב' גליון ל"ב‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ב‬ ‫גליון זה מוקדש‬ ‫לכבוד ולזכות‬ ‫הרב הגאון החסיד‬ ‫רבי אהרן מרדכי פריעדמאן שליט"א‬ ‫ר"ם בישיבת "תפארת התורה"‬ ‫להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך בתוך רבים‪ ,‬על רוב חסדיו‬ ‫וטובותיו הנפלאים עמו‪ ,‬אשר זיכהו בטובו הגדול להתיישב‬ ‫בדירה נאה ומרווחת‪ ,‬ויקוים בו מאמר חז"ל "שלשה דברים‬ ‫מרחיבין דעתו של אדם‪ ,‬ואלו הן‪ :‬דירה נאה (ברכות נז‪.):‬‬ ‫ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתשרה שכינתו בביתו‬ ‫החדש‪ ,‬ויהיה ביתו בית נאמן בישראל‪ ,‬בית ועד לחכמים‬ ‫ולתלמידיהם ולתורה‪ ,‬אשר תשכון בו ברכת ה' תמיד‪ ,‬ויזכה‬ ‫לגדל בתוכו דורות ישרים וברוכים מתוך הרחבת הדעת‬ ‫בגשמיות וברוחניות גם יחד‪ ,‬אמן כן יהי רצון‪.‬‬ ‫ֲֲ‬ ‫‪KESAVMORDCHAI@GMAIL.COM‬‬ ‫להארות והערות ניתן לפנות למייל‪:‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ג‬ ‫פנים לתורה‬ ‫שה" (דברים כו‪ ,‬ו)‬ ‫ַ"ויָּ ֵרעּו א ָֹּתנּו ַה ִּמ ְצ ִּרים ַויְ ַעּנּונּו ַו ִּי ְתנּו ָּעלֵ ינּו ֲעב ָֹּדה ָּק ָּ‬ ‫שלושה פירושים בכוונת הכתוב "וירעו אתנו "‪ ,‬ובמה דלא‬ ‫כתיב "וירעו לנו "‪ :‬א‪ .‬המצריים חשבו אותנו לאנשים רעים ‪,‬‬ ‫ב‪ .‬גרמו לנו להיות רעים ‪ ,‬ג‪ .‬וגרמו לנו לחשוב כאילו אנו רעים‬ ‫פסוק זה‪ ,‬הנאמר במקרא ביכורים‪ ,‬ואשר חוזרים וקוראים אותו מדי‬ ‫שנה בליל הסדר בקריאת ההגדה של פסח‪ ,‬טעון ביאור בדקדוק לשונו‪.‬‬ ‫שהרי לכאורה היה מן הראוי לכתוב "וירעו לנו המצרים"‪ ,‬כדרך לשון‬ ‫התורה בשאר המקומות שכאשר מדובר על הרעה שאדם עושה‬ ‫לחבירו‪ ,‬נאמר בה לשון "לו" ["לנו"] ולא לשון "אותו" ["אותנו"]‪ ,‬כמו‬ ‫דכתיב (במדבר כ‪ ,‬טו)‪" :‬וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים‬ ‫'וירעו לנו מצרים' ולאבתינו"‪ ,‬ועי"ש ברש"י‪ .‬וכגון‪" :‬למה הרעתה לעם‬ ‫הזה" (שמות ה‪ ,‬כב) [ולא כתיב "למה הרעותה את העם הזה"]‪ .‬ומדוע נקטה‬ ‫התורה כאן לשון "וירעו אתנו" דווקא‪ ,‬והרי המשמעות שונה בשתי‬ ‫הלשונות‪ ,‬כי "וירעו לנו" פירושו שהמצריים הרעו לנו כלומר שעשו‬ ‫לנו רעה‪ ,‬ואילו "וירעו אותנו" פירושו שהם הרעו אותנו כלומר שעשו‬ ‫אותנו לאנשים רעים‪ .‬ובזה נאמרו כמה ביאורים מפי ספרים וסופרים‪,‬‬ ‫ונביא כאן שלשה ביאורים‪ ,‬שכל אחד מהם מגלה לנו פן אחר בעומק‬ ‫הרעה שגרמו לנו המצריים‪ ,‬ומתוך כך נלמד לקח בעבודת ה' ובפרט‬ ‫לימי הרחמים והסליחות‪.‬‬ ‫ביאור הכתוב באופן ראשון – שהמצריים לא רק ששיעבדו את בני‬ ‫ישראל‪ ,‬אלא אף החשיבו אותם לאנשים רעים‬ ‫בספר 'כל‪-‬בו' (סי' נא‪ ,‬בביאור ההגדה ד"ה וירעו) כבר מעורר בדקדוק לשון‬ ‫הכתוב "וירעו אתנו המצרים"‪ ,‬וזה לשונו‪" :‬וירעו" פירוש – חשבו אותנו‬ ‫בחזקת רעים והתחכמו איך יוכלו לנו‪ ,‬אבל לא נוכל לפרש "וירעו"‬ ‫שהרעו לנו‪ ,‬שלא מצינו בפסוק "הבה נתחכמה" שום הרעה [בפועל]‪.‬‬ ‫ואם רצה לומר בשביל "וישימו עליו שרי מסים"‪[ ,‬מכאן הועתק כלשון‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ד‬ ‫ה'ארחות חיים'‪( 1‬הל' ליל הפסח אות ל"ח)‪ ]:‬היה לנו לומר [כלומר שהתורה היתה‬ ‫צריכה לכתוב‪" ]:‬וירעו לנו המצרים ויענונו‪[ ,‬והבעל הגדה יאמר אח"כ‪ ]:‬כמו‬ ‫שנאמר וישימו עליו שרי מסים"‪ .‬עד כאן לשונו‪.‬‬ ‫ונמצא לפי דבריו‪ ,‬שהמצריים הרשיעו בכפליים‪ :‬לא רק ששיעבדו את‬ ‫בני ישראל בעבודה קשה ובעבודת פרך‪ ,‬אלא אף הכפישו את שמם‬ ‫והוציאו עליהם דבה רעה [כלומר שמתוך שחשבו בלבם שבני ישראל רעים‪,‬‬ ‫הוציאו גם שם רע עליהם]‪ ,‬כאילו הם אנשים רעים [מטבעם]‪ ,‬וכוונתם בזה‬ ‫היתה למצוא הצדקה להתנכל לבני ישראל‪ ,‬ולהעמיס עליהם עול קשה‬ ‫תחת מסוה של צדק ויושר – כאילו אין זה אלא אמצעי הכרחי כנגד‬ ‫עם מסוכן ורע‪ .‬ולפי זה מדוקדק היטב לשון הכתוב שלא נאמר "וירעו‬ ‫לנו"‪ ,‬אלא "וירעו אתנו" דוקא‪ ,‬דהיינו שחשבו "אותנו" כאנשים‬ ‫רעים בעיניהם‪ ,‬ולא שעשו לנו מעשה רע גרידא‪.‬‬ ‫ודרך שונאי ישראל מעולם היתה כן‪ ,‬שאין די להם ברדיפת הצדיקים‬ ‫והוצאתם מן העולם‪ ,‬אלא מבקשים גם להצדיק את מעשיהם של‬ ‫עצמם – בעיניהם ובעיני הבריות‪ ,‬ולשם כך צריכים הם להפוך את‬ ‫הנרדף למזיק ואת הרודף לניזק‪.‬‬ ‫ולדאבוננו בדור האחרון ראינו זאת בחוש ממש‪ ,‬כאשר לפני השואה‬ ‫הרשע הצורר ימח שמו וזכרו הוציא השמצות נוראות על בני ישראל‪,‬‬ ‫שהם אנשים רעים ושיש בהם טבעים רעים ומדות מגונות רחמנא‬ ‫ליצלן‪ ,‬והוציא ספרים שלמים המלאים בדברי בלע וסרה להכפיש את‬ ‫שמם של ישראל‪ ,‬והפיץ את משנת השנאה שלו בכל רחבי העולם‪,‬‬ ‫עפרא לפומיה‪ .‬וכל זאת עשה במטרה להצדיק את מזימותיו האכזריות‪,‬‬ ‫שטען שכל כוונתו במלחמתו עם בני ישראל היא כביכול רק לתועלת‬ ‫ולטובת תיקון העולם כולו‪ .‬וכן היה דרכם של שונאי ישראל בכל‬ ‫הדורות‪ ,‬מגזירות הרומאים ועד עלילות הדם באירופה‪ ,‬שקדמו לכל‬ ‫רדיפה ושמד עלילת שווא ודברי נאצה על עם ישראל‪ ,‬כדי להלביש‬ ‫את הרשעה בגלימת הצדק‪.‬‬ ‫‪ 1‬כי לפי סתימת לשון ה'כלבו' לא מובן כוונתו באמרו‪" :‬ואם ר"ל בשביל וישימו עליו שרי מסים"‪ .‬דמשמע דעיקר חסר מן הספר‪,‬‬ ‫כי הרי זה שאלה טובה‪ ,‬אבל לא פירש מה התשובה‪.‬‬ ‫והנה לא ברור מיהו ה'מחבר' של ה'כלבו'‪ ,‬ויש שטוענים שהוא אותו המחבר של ה'ארחות חיים' – רבי אהרן הכהן מלוניל‪ ,‬וספר‬ ‫הכלבו היה מהדורה מוקדמת של הספר ארחות חיים‪ ,‬ויש שטוענים שאמנם אולי אין הוא אותו המחבר‪ ,‬אבל עכ"פ הכלבו מתבסס‬ ‫ברובו על הספר ארחות חיים‪ ,‬והוא כעין קיצור של הספר ארחות חיים‪ .‬וכתב החיד"א ב'שם הגדולים' (מערכת ספרים‪ ,‬מערכת כ'‬ ‫אות י"ד)‪" :‬כלבו ‪ -‬ספר זה לא נודע מחברו‪ .‬כבר כתבנו בעניותנו לעיל (עיין רבינו אהרן הכהן מלוניל בח"א) דעל הרוב ספר הכלבו‬ ‫מעתיק מס' ארחות חיים‪ .‬עי"ש עוד‪.‬‬ ‫ולכן העתקנו את המשך הלשון כפי המובא ב'ארחות חיים'‪ ,‬ואתי שפיר ומתיישב השאלה‪ .‬ולכאו' הוי טעות הדפוס מה שהושמט‬ ‫התשובה‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ה‬ ‫וככה אנו רואים גם בדורנו אנו‪ ,‬שהרשעים ושונאי ישראל מנסים‬ ‫להצדיק את שנאתם בטענות שווא ובלתי הגיוניות‪ ,‬והאמת ששנאתם‬ ‫נובעת מן הרגש ומן הקנאה הטבועה בהם מימי קדם‪ ,‬כמאמר חז"ל‬ ‫"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי‪ ,‬הובא ברש"י בראשית לג‪ ,‬ד)‪,‬‬ ‫ורגש לא צריך הגיון [הגם שבד"כ הרגש נובע מן הדעות הקדומות לו‪ ,‬אבל‬ ‫לא תמיד זה ככה]‪ ,‬אלא שהרגש מחפש טענות מעוותות כדי להצדיק את‬ ‫עצמו‪ .‬והאמת היא שאנחנו הנרדפים אשר בכל דור ודור עומדים עלינו‬ ‫לכלותנו‪ ,‬כמאמר ההגדה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו‪ ,‬ורק‬ ‫הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"‪.‬‬ ‫ואנו עם קדוש צריכים להתרחק בתכלית מן המדה המגונה הזאת‪,‬‬ ‫שלפעמים אדם מצער את חבירו ביודעין ובלא יודעין‪ ,‬ובנוסף לזה‬ ‫מוסיף רשע על רשעתו‪ ,‬שמנסה בכל תחבולה שבעולם להוכיח כיצד‬ ‫הנרדף האמיתי הוא שהזיק לרודף כביכול‪ ,‬ולהפוך את הניזק למזיק‪.‬‬ ‫וכל לב יודע מרת נפשו‪ ,‬וחוץ מן חובת התשובה על כל הענינים שבין‬ ‫אדם לחבירו‪ ,‬וחוץ מן הזהירות הגדולה בענינים אלו‪ ,‬יש לשית לב‬ ‫שלא להפוך חלילה את הניזק למזיק‪.‬‬ ‫ואמנם כמה חמורים דברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ז ה"ג) במוציא שם‬ ‫רע על חבירו‪ ,‬שהמוציא שם רע על חבירו ומספר בגנותו אף שהוא‬ ‫אמת‪ ,‬עובר בלאו של "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט‪ ,‬טז)‪ ,‬ומכל שכן‬ ‫המבדה מלבו ומוציא שקר וכזב על חבירו – שאין לו חלק לעולם הבא‪,‬‬ ‫כמבואר שם בדברי הרמב"ם על בעלי לשון הרע‪ .‬ואם כה חמור הדבר‬ ‫בין אדם לחבירו‪ ,‬על אחת כמה וכמה כשמדובר בהוצאת שם רע כללי‬ ‫על עם שלם‪ ,‬שהוא בבחינת "מוציא דבה" במדה מוגברת ביותר‪ .‬ובפרט‬ ‫בימים אלו שלפני יום הדין‪ ,‬צריכים לעורר רחמים‪ ,‬ויש לדון כל אדם‬ ‫לכף זכות‪ ,‬וח"ו לקטרג על אחינו בני ישראל‪.‬‬ ‫ביאור הכתוב באופן שני – שהמצריים גרמו לבני ישראל להיות רעים‬ ‫בפועל‬ ‫וראיתי עוד פירוש ע"פ דברי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק ב'‪,‬‬ ‫בבאור מדת הזהירות) כתב בזו הלשון‪" :‬ואולם הנה זאת באמת אחת‬ ‫מתחבולות היצר הרע וערמתו‪ ,‬להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני‬ ‫ישראל‪ ,‬עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם‬ ‫הולכים‪ .‬כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם‪,‬‬ ‫ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם‪ ,‬והיתה החרטה הולכת‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ו‬ ‫ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי‪ .‬והרי זה מעין עצת‬ ‫פרעה הרשע שאמר (שמות ה‪ ,‬ט) "תכבד העבודה על האנשים" וגו'‪,‬‬ ‫שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או‬ ‫ישימו עצה נגדו‪ ,‬אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות‬ ‫בכח התמדת העבודה הבלתי פוסקת‪ ".‬עד כאן לשונו‪ .‬וכן מצינו‬ ‫בכמה מן הראשונים שחלק מבני ישראל היו רעים וחטאים במצרים‪.‬‬ ‫והיינו שפרעה לא הניח לבני ישראל שום זמן וריוח להתבונן‬ ‫במעשיהם בעבודת השי"ת ובמצבם הרוחני‪ ,‬וזאת בכח עול השעבוד‬ ‫והעבודה הקשה הבלתי פוסקת‪ .‬ובדרך זו מתבאר בעומק כוונת הכתוב‬ ‫"וירעו אתנו המצרים" – שהמצריים עשו אותנו לרעים ממש‪ ,‬וזאת‬ ‫על ידי שמנעו מאיתנו כל אפשרות לעבוד את ה' ולהתבונן במעשינו‪.‬‬ ‫ויש להאריך עוד בביאור עומק ענין זה‪ ,‬שכתב הרמח"ל בהמשך דבריו‬ ‫(שם) ‪ ,‬שהמדה הראשונה שצריך האדם לקנות היא הזהירות‪ ,‬שהוא‬ ‫ש"יהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו‪ ,‬כלומר מתבונן ומפקח על‬ ‫מעשיו ועל דרכיו אם טובים הם אם לא‪ ,‬לבלתי עזוב נפשו לסכנת‬ ‫האבדון ח"ו‪ ,‬ולא ילך במהלך המשך הרגליו כעור באפילה"‪ .‬ומעתה‬ ‫מובן היטב‪ ,‬שכאשר שולל היצר הרע – וכמותו פרעה הרשע שהוא‬ ‫בבחינת יצה"ר הכללי של אומות העולם – את זמנו ומנוחת נפשו של‬ ‫האדם‪ ,‬הרי שבזה עצמו הוא מפילו במצודתו‪ ,‬ומביאו לידי מעשים‬ ‫רעים בפועל‪ ,‬שהרי אין לו כל אפשרות להתבונן ולשוב מדרכו הרעה‪.‬‬ ‫ונמצא שגוף הטירדא והעול הכבד‪ ,‬אף בלא שום חטא נוסף‪ ,‬כבר יש‬ ‫בו משום "הרעה" ממשית‪ ,‬שהיא ההרחקה מעבודת ה' ומהתבוננות‬ ‫בתכלית החיים‪.‬‬ ‫ומעתה יש לנו סיוע גדול להבין את דרכי היצר הרע‪ ,‬שמרבה עסק‬ ‫ומרבה טירדות‪ ,‬ומעמיס על האדם דאגות‪ ,‬ואף ריבוי מחשבות של מה‬ ‫בכך‪ ,‬הכל כדי שלא ישאר לאדם זמן פנוי להתבונן בתכלית ימיו‪ .‬ועל‬ ‫כן צריך האדם לקבוע לו עתים קבועות‪ ,‬ואף בתוך טירדת היום יום‪,‬‬ ‫שבהם יפנה מכל עסק וישית לבו לחשבון נפשו‪ ,‬ובפרט בימים אלה‪,‬‬ ‫שהם עתותי רצון מיוחדים לענין זה‪[ .‬ולכאורה זהו אחד הענינים של‬ ‫'התבודדות' – המובא בראשונים ובספרי מוסר וחסידות‪ ,‬כגון ספר המספיק לעובדי‬ ‫ה'‪ ,‬פלא יועץ‪ ,‬ליקוטי מוהר"ן‪ .‬כי ההתבודדות הגופנית והנפשית הינה כלי לקיים‬ ‫בו את הזהירות]‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ז‬ ‫ביאור הכתוב באופן ג' – שהמצרים גרמו לבני ישראל לחשוב שהם‬ ‫עצמם אנשים רעים‬ ‫וראיתי עוד ביאור בזה‪ ,‬דהנה האריכו בספרי הקודש (עי' נועם אלימלך‬ ‫פרשת בהעלותך ד"ה וזהו "ועתה ישראל"‪ ,‬ובריש פרשת שופטים‪ .‬ובאמרי נועם‬ ‫פרשת ויצא ד"ה "איש יהודי"‪ ,‬וריש פרשת מצורע‪ .‬ועיין עוד בספר מרגניתא‬ ‫דרבי מאיר פרשת במדבר יט‪ ,‬ב) לבאר שדרכו של היצר הרע להביא את‬ ‫האדם לידי יאוש וביטול‪ ,‬עד שיחשוב שאין כל ערך וחשיבות לעבודתו‪,‬‬ ‫ומה לו להתאמץ בעבודת הבורא‪.‬‬ ‫וכפי שידוע בשם צדיקים זי"ע (עי' רזא דשבת בפרשתנו‪ ,‬שמביא האימרא‬ ‫בשם הרב הקדוש רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל) בפירוש כוונת התפלה [בברכת‬ ‫השכיבנו] "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו"‪ ,‬שיש בזה רמז נפלא על‬ ‫מלחמת היצר הרע עם האדם‪ .‬היצר בערמימותו הרבה מתחכם להפיל‬ ‫את האדם ברשתו בשתי דרכים עיקריות‪ :‬בדרך אחת – קודם שהאדם‬ ‫מתכונן לקיים מצוה ולעבוד את ה' בתורה ובתפלה‪ ,‬אז מנסה להכניס‬ ‫בלבו של האדם מחשבות של ביטול ושפלות‪ ,‬לאמר "מי אתה ומה אתה‬ ‫שתזכה לקיים מצוה גדולה זו"‪ ,‬ומראה לו כאילו אין שום חשיבות‬ ‫וערך בשמים כשהוא מקיים מצוות הבורא‪ ,‬ומפתהו על ידי זה להימשך‬ ‫רק אחרי הבלי עולם הזה ותענוגותיו‪ .2‬ובדרך השניה – לאחר שכבר‬ ‫זכה האדם לקיים את המצוה‪ ,‬בא היצר ומנסה להכניס בלבו של אדם‬ ‫הרהורי גאוה והתנשאות‪ ,‬באמרו "מה רבו מעשיך‪ ,‬ומה גדולתך שזכית‬ ‫לקיי ם מצוה גדולה כזו"‪ ,‬וגורם לו להתפאר במעלתו ולהתגדל בה‪ ,‬עד‬ ‫שמגיע לידי גסות הרוח רחמנא ליצלן‪.‬‬ ‫ועל שתי מלחמות אלו אנו מתפללים ומבקשים מאת הבורא יתברך‬ ‫שמו‪" ,‬והסר שטן מלפנינו" – זהו היצר הרע המנסה למנוע אותנו‬ ‫מלגשת אל הקדש לפני קיום המצוה‪" ,‬ומאחרינו" – זהו היצר הרע‬ ‫המנסה להכשילנו לאחר קיום המצוה במחשבות של גאוה ופניות‬ ‫שלא לשמה‪.‬‬ ‫וזהו מה שהמצריים גרמו לנו לחשוב ולטעות – כאילו אנחנו אנשים‬ ‫רעים‪ ,‬כדרכו של היצר הנ"ל שמנסה להכניס בנו מחשבות רעות על‬ ‫עצמנו‪ ,‬ולחשוב שעבודתנו אינה רצויה לפני הקדוש ברוך הוא‪ .‬ולכן‬ ‫‪ 2‬ולפעמים היצר הרע אף מביא ראיות לכך מן התורה – עד כמה צריך האדם להתרחק מן הגאוה‪ ,‬ולהיות עניו ושפל‪ .‬כגון דברי‬ ‫הרמב"ם (בהל' דעות) שבמדת הגאוה יש לו לאדם להטות עצמו עד הקצה האחרון‪ ,‬וכדומה‪ .‬ועי' במה שהבאנו במדור 'אותיות‬ ‫מחכימות'‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ח‬ ‫כתוב "וירעו אתנו" ולא כתיב "וירעו לנו"‪ ,‬שהכוונה שגרמו שנחשוב‬ ‫בעצמנו שאנחנו רעים‪.‬‬ ‫חזק ואמץ‬ ‫והנה באמת צריכים אנו להסיר ולשרש מלבנו טעות זו שהיצר מכניס‬ ‫בנו טרם קיום המצוה – שאין מעשינו ועבודתנו חשובים ורצויים לפני‬ ‫השי"ת‪ ,‬שזו מדרכי היצר להפיל את האדם למחשבה זו‪ ,‬ועל ידי זה‬ ‫להמנע מעבודת השי"ת‪ .‬אלא באמת יש לדעת שכל תנועה ופעולה של‬ ‫כל אחד ואחד מכלל ישראל‪ ,‬ואף הקטנה והפשוטה ביותר‪ ,‬חשובה היא‬ ‫בשמים עד אין שעור וערך כלל [וכמו כן מצד שני‪ ,‬יש להוציא את הטעות‬ ‫השניה מן הלב‪ ,‬שלאחר קיום המצוה – שאין להתגאות בכך שזכינו לקיים מצות‬ ‫הבורא‪ ,‬אלא לזכור שהכל הוא מתנת חנם מאתו יתברך]‪.‬‬ ‫אותיות מחכימות‬ ‫ספר 'תולדות יעקב יוסף' (פרשת עקב) ‪:‬‬ ‫מצוה ‪ -‬והלכת בדרכיו ‪ -‬להדבק במדותיו‪ ,‬מה הוא רחום וכו'‪.‬‬ ‫והרמב"ם בהלכות דעות (פ"א) הרחיב בזה‪ ,‬כי יש דעות בני אדם שונות זו מזו‪ ,‬כגון מהולל‬ ‫ואונן‪ ,‬כילי ושוע‪ ,‬וכיוצא בהן‪ ,‬יש מהן בטבעו‪ ,‬ויש מהן אח"כ ששמע שזה הדעה טובה לו‬ ‫ונהג בה עד שנקבע בלבו‪ .‬הדרך הישרה הוא מדה בינונית עד שנקרא חכם‪ ,‬ומי שנוטה מדעה‬ ‫בינונית מעט לצד זה נקרא חסיד‪ .‬ודרכים בינונים אנו מצוין ללכת בהן‪ ,‬שהם הטובים והישרים‪,‬‬ ‫שנאמר והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' תמים גבור‪ ,‬להודיע שהם דרכים טובים וחייב אדם‬ ‫להתנהג בהן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫והקשה הרב לחם משנה שם‪ ,‬וז"ל‪ :‬יש להקשות בדבריו טובא‪ ,‬דבפרק שאחרי זה (פ"ב ה"ג) כתב‬ ‫בענוה אסור לנהוג במדה בינונית‪ ,‬וכאן כתב שנקרא חכם וכו'‪ ,‬ולעיל איירי מן ענוה ג"כ‪.‬‬ ‫ובודאי יש לתת לב לתרץ הקושיא תמוה זו על הרמב"ם‪ .‬ונ"ל דכבר זכרתי דבר זה במצוה‬ ‫בפסוק (שמות יא‪ ,‬ד) כחצות‪ .‬וכעת שמעתי ממורי בשם הרמב"ן כעין דבר זה‪ ,‬שהוא כלל גדול‬ ‫בדרכי אדם להתנהג בהן בין בדבר מצוה בין בעסקיו‪ ,‬אם ירצה לקיים בכל דרכיך דעהו (משלי‬ ‫ג‪ ,‬ו) שיהיה כל מעשיו לשם שמים לא להנאת עצמו‪ ,‬בהזדמן לו דבר אחד ונפשו חשקה‬ ‫לעשותו‪ ,‬תחלה יסיר מדבר זה כל שום צד הנאה שיש לו אם יעשה דבר זה‪ ,‬ואז בהסיר מדבר‬ ‫זה הנאת ותועלת עצמו‪ ,‬אז ישכיל ויכול לחשוב בנקל כל חלקי הסותר ולברר הבינוני הצודקת‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ט‬ ‫לעשותו או לא יעשה דבר זה‪ ,‬אז בהסר הנאות עצמו ישכיל‪ .‬ושמור כלל זה‪ ,‬כי הוא גדול‬ ‫מאוד רב התועלת בכל צרכי שמים‪ ,‬וגם בצרכיו‪.‬‬ ‫וז"ש שלמה בחכמתו (משלי ד‪ ,‬כו) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו‪ .‬ר"ל שיהיה במשקל הנ"ל‪,‬‬ ‫לסלק הנאתו מכל דבר שיעשה‪ ,‬רק לשם שמים‪ ,‬גם דרכיך שלך יכונו ולא תבוא תקלה‪ ,‬והבן‬ ‫כי רגליך הוא לשון (בראשית ל‪ ,‬ל) ויברך ה' אותך לרגלי‪ ,‬שהוא לסלק הנאת וטובת עצמו‪ ,‬וזה‬ ‫יהיה במאזני צדק‪ ,‬ואתי שפיר‪.‬‬ ‫ואחר הצעה זו תבין כי גם בענוה צריך לפעמים מדה בינונית‪ ,‬והוא צורך גבוה מאוד‪,‬‬ ‫כמו ששמעתי ממורי שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת הש"י‪ ,‬שמצד‬ ‫שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות‪ ,‬וגם‬ ‫המלאכים ניזונין על ידי תורתו ותפלתו‪ ,‬שאלו היה מאמין זה כמה היה עובד ה'‬ ‫בשמחה וביראה מרוב כל‪ ,‬והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות‪ .‬וגם‬ ‫לתת לב אל מה שאמר שלמה ע"ה (תהלים סח‪ ,‬יד) אם תשכבון בין שפתים‪ ,‬שהקדוש‬ ‫ברוך הוא שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו‬ ‫ורחימו‪ .‬ואם ישים אליו לבו‪ ,‬בודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך‬ ‫גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה חדל אישים‪ ,‬וכיוצא בזה‪ .‬והוא‬ ‫מעין מה שאמרו חז"ל (גיטין נו‪ ).‬ענותנותו של רבי זכריה גרם חורבן וכו'‪.‬‬ ‫כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה‪ ,‬וכל‬ ‫תנועותיו ודבורו והלוכו ועסקיו עושה רושם למעלה למעלה‪ ,‬בוודאי יזהר בכל דרכיו‬ ‫ועסקיו שיהיה לשם שמים‪ .‬מה שאין כן בחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן‬ ‫למעלה ולמטה שיהיה נרשם כל עסקי למעלה‪ ,‬ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך‬ ‫שלום יהיה לי‪ .‬ובאמת ז"א‪ ,‬כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש‪,‬‬ ‫וכמ"ש והלכת בדרכיו‪ ,‬ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה‬ ‫בכל העולמות‪ ,‬וכמו שכתבתי דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א)‪ ,‬ר"ל ממך תדע‪,‬‬ ‫איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה‪ .‬וזה שאמר (דברים יג‪ ,‬יח) ונתן לך רחמים‬ ‫ורחמך‪ ,‬עיין במצוה‪.‬‬ ‫ובזה תבין כל דברי הרמב"ם שבפרק זה‪ ,‬שיפלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו‪ ,‬שיסיר הנאתו‬ ‫ותועלתו קודם שיעשה שום דבר קטן או גדול הן מצוה או רשות‪ ,‬ואז בנקל יוכל להיות שוקל‬ ‫על ידי מאזני צדק לכאן ולכאן ולתפוס מדה בינונית‪ .‬מה שאין כן קודם שיסור הנאתו מהדבר‪,‬‬ ‫אז אי אפשר להיותו פלס במעגלי היושר‪ ,‬כי יטה להנאתו‪ ,‬וכמ"ש הרא"ש טעם פסולי הדינין‬ ‫מצד האהבה‪ ,‬כי האהבה מבצבץ בו בלי כוונת רשע‪ ,‬שסובר שהדין עמו‪ ,‬יעו"ש‪.‬‬ ‫ובזה מבואר שזה ששוקל גם במדת הענוה ותופס מדת בינוני חכם יחשב‪ ,‬כי הוא תועלת‬ ‫וחכמה נפלאה בענין עבודת הבורא שלא יהיה נמאס בעיני עצמו‪ ,‬רק יאמר מתי יגיע מעשי‬ ‫למעשי אבות הראשונים (תנדבא"ר פכ"ה)‪ ,‬ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות שלא מצאה היונה‬ ‫מנוח לכף רגלה‪ ,‬כי מיד בהבין אדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו‪ ,‬מיד נעשה כסא להשכינה‬ ‫שתשרה בו‪ ,‬והוא נק' יותר מדורות הראשונים שהי' הרבה צדיקים בעולם‪ ,‬מה שאין כן בדור‬ ‫הזה כי גמר חסיד שיעשה חסד עם קונו‪ ,‬ודאי ראוי לאיש ליאזור כגבר חלציו לגמול חסד עם‬ ‫השכינה‪ ,‬ואז נעשה כסא אל מדת החסד‪ ,‬כמו בדורו של אברהם שלא הי' עזר לשכינה כי אם‬ ‫על ידי אברהם‪ ,‬כך עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך להשכינה בגלות המר הזה‬ ‫כי אם מעוטי דמעוטא‪ ,‬השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא אל השכינה במדת החסד‪ .‬והש"י‬ ‫יעזרנו לעבדו באמת ובתמים‪ ,‬שיהי' דרוש הזה יוצא ממעשינו להיות נאה דורש ונאה מקיים‪.‬‬ ‫וא"כ שפיר סיים הרמב"ם בפסוק פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫י‬ ‫הרי לנו יסוד עמוק‪ ,‬שכל תחבולות היצר להביא את האדם לידי‬ ‫תחושה שהוא 'אדם רע' ואין לו תקוה‪ ,‬אינן אלא מרשת המצודה‬ ‫שטמן היצר בערמתו‪ ,‬כדרך שעשו המצרים לאבותינו במצרים‪.‬‬ ‫סיכום שלשת הביאורים – שלש בחינות של "רע " שגרמו לנו‬ ‫המצריים‬ ‫והנה בפסוק הנ"ל מגלה לנו התורה על פי שלושת הפירושים הנ"ל‬ ‫שלש בחינות של "רע" שהמצרים גרמו לנו בעת ששעבדו את בני‬ ‫ישראל במצרים‪ ,‬מלבד עצם הרעה שגרמו לנו על ידי קושי השעבוד‬ ‫וטומאת ערוות הארץ‪ ,‬והן‪ :‬א‪ .‬שחשבו אותנו כאנשים רעים בעיני‬ ‫עצמם ובעיני הבריות‪ .‬ב‪ .‬שגרמו לנו להיות אנשים רעים בפועל‪ ,‬על‬ ‫ידי מניעת הזמן להתבונן‪ .‬ג‪ .‬שגרמו לנו לחשוב בעצמנו שאנו אנשים‬ ‫רעים‪ ,‬מתוך יאוש ושפלות רוח‪.‬‬ ‫וכדי לצאת ממצרים ומטומאת מצרים באמת‪ ,‬ולעשות תשובה שלמה‪,‬‬ ‫יש להתרחק משלש בחינות הרע הללו‪ ,‬ולעשות את ההיפוך הגמור‪,‬‬ ‫דהיינו‪ :‬כאמור לעיל – להסתכל בטוב של כל יהודי‪ ,‬וחס ושלום שלא‬ ‫לקטרג על עם ישראל‪ ,‬ובפרט בדור הזה שעומדים עלינו לכלותנו‪ ,‬ולא‬ ‫זו בלבד אלא שמוציאים שם רע על עם ישראל מכל קצוי תבל באפן‬ ‫חזק מאד‪ .‬ולכן יש להתחזק ביותר לדעת שהרבונו של עולם הבדיל‬ ‫אותנו מכל עם ולשון להיות לו "עם סגלה"‪ ,‬כדאיתא בפרשתן (דברים‬ ‫כו‪ ,‬יח‪-‬יט)‪" :‬וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך‪...‬‬ ‫ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת"‪ .‬וכמו‬ ‫כן‪ ,‬כמובן‪ ,‬יש להתרחק מלהיות אנשים רעים באמת‪ ,‬וכבר בארנו לעיל‬ ‫לפי דברי המסילת ישרים הנ"ל‪ ,‬שמי שאין לו ריוח להתבונן במעשיו‬ ‫נקרא 'אדם רע'‪ ,‬כי אדם לעמל נברא‪ ,‬כמו שכתוב "כי אדם לעמל יולד"‬ ‫(איוב ה‪ ,‬ז)‪ ,‬ותכליתו לעבוד את בוראו‪ ,‬ולא לחיות את חייו בבחינת‬ ‫"מצות אנשים מלמדה" (ישעיה כט‪ ,‬יג)‪ ,‬אלא מתוך הכרה ורצון פנימי‬ ‫אמיתי‪ .‬ולטעם זה תוקעים בתקיעת שופר להתעורר בתשובה‪ ,‬כמו‬ ‫שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד)‪" :‬אף על פי שתקיעת שופר בראש‬ ‫השנה גזירת הכתוב‪ ,‬רמז יש בו‪ ,‬כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים‬ ‫הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה"‪ 3.‬ועל דרך זה‬ ‫צריכים אנו להתחזק שלא ליפול ברשת היצר המנסה להשפיל אותנו‬ ‫‪ 3‬והנה אם מהפכים את האותיות של רע נמצא ער‪ ,‬כי אם האדם אינו נזהר במעשיו ואין לו ריוח וזמן להתבונן בעבודתו – הרי‬ ‫הוא כאדם השורה בתרדמה ושינה – ההיפוך מהתעוררות‪ .‬וכשהוא מתעורר מתרדמתו ושינתו‪ ,‬ומתבונן הוא בעבודתו – הרי הוא‬ ‫יוצא מכלל "רע"‪ ,‬ונכנס בבחינת הטוב‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יא‬ ‫יותר מדאי‪ ,‬ובפרט כשעושים תשובה ומתחרטים על העבר ואומרים‬ ‫'סליחות'‪ ,‬חס ושלום שלא ליפול ברוחנו כאילו אנו אנשים 'רעים'‪ ,‬אלא‬ ‫אדרבה‪ ,‬כל יהודי בפנימיותו הוא 'טוב'‪ ,‬אלא שהעבירות מסתירות את‬ ‫בחינת הטוב‪ ,‬ועל ידי התשובה זוכים בסייעתא דשמיא לגלות את הטוב‬ ‫הפנימי‪.‬‬ ‫עבודת חודש אלול וזמני התשובה – סור מרע ועשה טוב‬ ‫עבודת התשובה כוללת בתוכה שני חלקים‪ :‬א‪ .‬סור מרע‪ .‬ב‪ .‬עשה טוב‪.‬‬ ‫דהיינו שראשית יש להתרחק ולהתנזר לגמרי מכל הענינים הרעים‬ ‫וכחות הרעות‪ ,‬ומצד שני יש להתקרב ולהתחבר אל הטוב האמיתי‪.‬‬ ‫ולעומת זאת יש חלק שני של "עשה טוב" – והוא הרצון להתקרב‬ ‫ולדבוק בדרכי ה'‪ ,‬כמו שכתוב "סור מרע ועשה טוב‪ ,‬בקש שלום ורדפהו"‬ ‫(תהלים לד‪ ,‬טו)‪.‬‬ ‫וכנראה שני חלקי התשובה של חרטה על העבר ווידוי מכוונים כנגד‬ ‫"סור מרע"‪ ,‬ושני חלקי התשובה של קבלה לעתיד ועזיבת החטא‬ ‫מכוונים לכאורה כנגד בחינת "עשה טוב" [כמו כן התשובה באה על‬ ‫מכשולות במצוות לא תעשה‪ ,‬שהן בבחינת הרע‪ ,‬ועל מצוות עשה‪ ,‬שהן בבחינת‬ ‫עשה טוב]‪ .‬וכפי שהארכנו לעיל בשלושת הביאורים על הפסוק "וירעו‬ ‫אתנו המצרים"‪ ,‬כן הוא הדבר גם בעבודת סור מרע‪ :‬יש להזהר משלוש‬ ‫בחינות הרע שגרמו לנו המצרים – מלחשוד ולקטרג על הזולת בחינם‪,‬‬ ‫מלהתעצל ולהניח לטירדות היום יום למנוע מאיתנו זמן להתבונן‪,‬‬ ‫ומליפול ליאוש ולמחשבות של שפלות עצמית שאינה מן האמת‪.‬‬ ‫ובעבודת עשה טוב – יש להוסיף ולראות בטוב שבזולת‪ ,‬לקבוע עתים‬ ‫להתבוננות ולחשבון הנפש‪ ,‬ולהתחזק באמונה שכל מעשה ומעשה של‬ ‫יהודי‪ ,‬אף הקטן ביותר‪ ,‬חשוב וחביב לפני בורא עולם‪.‬‬ ‫נמצינו למדים שדווקא מתוך העמקת המבט על הפסוק "וירעו אתנו‬ ‫המצרים"‪ ,‬זוכים אנו ללמוד יסודות נפלאים בעבודת האדם לבוראו‪,‬‬ ‫בבחי' "מאויבי תחכמני" (תהלים קיט‪ ,‬צח)‪ ,‬החל מיציאת מצרים‬ ‫הראשונה ועד ליציאת מצרים הרוחנית שבכל דור ודור‪ ,‬וכמאמרם ז"ל‬ ‫"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים"‬ ‫(משנה פסחים פ"י מ"ה)‪ .‬ובפרט בימים אלו‪ ,‬ימי חודש אלול‪ ,‬שהם ימי‬ ‫רצון ורחמים‪ ,‬יש לנו להתחזק בשלושת היסודות הנ"ל‪ :‬להסתכל בטוב‬ ‫שבזולת ולא לקטרג על הבריות‪ ,‬לקבוע לנו זמן קבוע להתבוננות‬ ‫בדרכינו ולא להניח לטירדות העולם למנוע זאת מאיתנו‪ ,‬ולדעת‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יב‬ ‫ולהאמין שכל מעשינו הטובים חשובים וחביבים למעלה‪ ,‬ולא ליפול‬ ‫ברוחנו חלילה‪ ,‬אלא לזכור תמיד שבפנימיותנו אנו "טוב"‪ ,‬בני מלך‪,‬‬ ‫ורק צריכים לגלות טוב זה על ידי התשובה השלמה‪ .‬ובזכות זה נזכה‬ ‫בעזרת השם יתברך לצאת מכל מצרי הגלות הזאת‪ ,‬הגלות הרוחנית‬ ‫והגשמית‪ ,‬ולזכות לגאלה השלמה בב"א‪" .‬תכלה שנה וקללותיה‪ ,‬תחל‬ ‫שנה וברכותיה! "‬ ‫התורה והמצוה‬ ‫"ו ָּהלַ ְכ ָּת ִּב ְד ָּר ָּכיו" (דברים כח‪ ,‬ט)‬ ‫ְ‬ ‫מצות "והלכת בדרכיו" – יסודה בכתוב ובדברי חז "ל‪ ,‬ביאור‬ ‫הרמב"ם והחינוך‪ ,‬וביאור בעל תומר דבורה‪ ,‬ומה בין תיקון‬ ‫המדות לשאר המצוות‬ ‫כבר בארנו (בפר' אחרי קדושים)‪ ,‬שתיקון המדות אינו ענין נלווה או‬ ‫תוספת של מוסר וחסידות בעלמא‪ ,‬אלא הוא יסוד ושורש לכל התורה‬ ‫כולה‪ ,‬וכפי שהעתקנו מדברי רבינו חיים ויטאל בספר שערי קדושה‬ ‫(פרק ב')‪ ,‬שכל התרי"ג מצוות אינם אלא אמצעי לזיכוך ותיקון המדות‪.‬‬ ‫וכמו"כ מבואר בספרים כי תיקון המדות הוא אמצעי לקיום תורה‬ ‫ומצוות‪ .‬אמנם יש להוסיף ולבאר‪ ,‬שמלבד היות תיקון המדות אמצעי‬ ‫ותוצאה של קיום התורה‪ ,‬יש גם מצוה מיוחדת ומפורשת בתורה‪,‬‬ ‫שעצם תיקון המדות והשוואת מהלך חייו של האדם לדרכי הבורא‬ ‫יתברך‪ ,‬הוא בעצמו מצוה מן התורה‪ ,‬והיא מצות "והלכת בדרכיו"‬ ‫[אמנם בדברי בעל שערי קדושה הנ"ל מבואר שהמדות הטובות אינם מכלל תרי"ג‬ ‫מצוות]‪ .‬ור"ח ויטאל מתבטא שם‪" :‬ענין המדות הרעות קשים מן העברות‬ ‫עצמן מאד מאד"‪ .‬עוד כתב‪" :‬ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות רעות‪,‬‬ ‫יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה‪ ,‬כי בהיותו בעל מדות טובות‬ ‫בנקל יקיים כל המצוות"‪ .‬ובמאמר זה נבאר בס"ד את יסוד המצוה‬ ‫הזאת‪ ,‬מקורה‪ ,‬ביאורה בדברי הראשונים‪ ,‬ומה בדיוק ההבדל שבינה‬ ‫לשאר מצוות התורה‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יג‬ ‫מקור הענין והמצוה בכתוב‬ ‫"כי‬‫מקור המצוה מפורש בכמה מקומות בתורה‪ .‬א‪ .‬בפרשתנו נאמר ִּ‬ ‫ִּת ְׁשמֹר ֶאת ִּמ ְׁצֹות ה' ֱאלֹ ֶקיָך ְו ָּהלַ ְכ ָּת ִּב ְד ָּר ָּכיו" (דברים כח‪ ,‬ט)‪ ,‬ב‪ .‬ועוד‬ ‫מצינו בפרשתנו " ֶאת־ה' ֶה ֱאמ ְַׁ֖רת היַֹ֖ום לִּ ְׁהיֹותַ֖ לְׁ ָךַ֖ לֵֽאלֹ ִּהַ֖ים ְולָּ לֶ ֶֶ֣כת‬ ‫מַ֖ע ְׁבקֹלֵֽ ֹו" (דברים כו‪ ,‬יז)‪ .‬ג‪.‬‬ ‫ּומ ְׁשפטַ֖יו וְׁ לִּ ְׁש ֹ‬ ‫ּומ ְׁצוֺתַ֖יו ִּ‬ ‫ִּב ְד ָּר ָּכֶ֣יו וְׁ לִּ ְׁש ֹ‬ ‫מַ֖ר ֻחקַ֖יו ִּ‬ ‫ת־מ ְׁצ ֺוַ֖ת ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך לָּ לֶ ֶֶ֣כת ִּב ְד ָּר ָּכֶ֣יו‬ ‫ת ֶא ִּ‬ ‫ומקור נוסף הוא הכתוב "וְׁ שַ֖מ ְׁר ַ֖‬ ‫ּולְׁ יִּ ְׁראַ֖ה א ֵֹֽתֹו" (דברים ח‪ ,‬ו)‪ .‬ד‪ .‬ועוד נאמר "וְׁ עתהַ֖ יִּ ְׁשראַ֖ל מַ֖ה ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך‬ ‫ל־ד ָּר ָּכיוֶ֣ ּולְׁ א ֲהבַ֖ה‬ ‫שֹאַ֖ל מ ִּעמְַ֖ך ִּכַ֖י ִּאם־לְׁ ַ֖יִּ ְׁראַ֖ה ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך לָּ לֶ ֶֶ֣כת ְב ׇכ ְ‬ ‫שָך" (דברים י‪ ,‬יב)‪ .‬ה‪ .‬וכן‬ ‫ּוב ׇכל־נ ְׁפ ֶ ֵֽ‬ ‫אתַֹ֖ו וְׁ ל ֲֵֽע ֹבדַ֖ ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך ְׁב ׇכל־לְׁ ב ְׁבָךַ֖ ְׁ‬ ‫ֹ‬ ‫מצינו "לָּ לֶ ֶכת ְב ָּכל ְד ָּר ָּכיו ּולְׁ א ֲהבה אֹתֹו" (דברים יא‪ ,‬כב)‪ .‬ו‪ .‬ועוד כתיב‬ ‫ת־כל־ה ִּמ ְׁצוַ֖ה ה ֹזַ֖את ל ֲעשֹתַּ֖ה ֲא ֶשַ֖ר אנ ִֹּכַ֖י ְׁמצּוְׁ ָךַ֖ היֹוםַ֖ לְׁ א ֲה ַ֖בה‬ ‫מרַ֖ ֶא ׇ‬ ‫י־ת ְׁש ֹ‬ ‫"כ ִּ‬ ‫ִּ ֵֽ‬ ‫ת לְׁ ָךַ֖ עֹודַ֖ שלַֹ֖ש ע ִּרַ֖ים עַ֖ל‬ ‫ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך ְולָּ לֶ ֶֶ֣כת ִּב ְד ָּר ָּכֶ֣יו ׇכל־הי ִּמַ֖ים וְׁ יס ְׁפ ַ֖‬ ‫"א ֶשַ֖ר אנ ִֹּכַ֖י‬ ‫השלַֹ֖ש ה ֵֽאלֶ ה" (דברים יט‪ ,‬ט)‪ .‬ז‪ .‬והפעם האחרונה מצינו ֲ‬ ‫מַ֖ר ִּמ ְׁצוֺתַ֖יו‬ ‫כיו וְׁ לִּ ְׁש ֹ‬ ‫ְׁמצּוְׁ ָךַ֖ היֹוםַ֖ לְׁ א ֲהבַ֖ה ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖י ַָ֖ך לָּ לֶ ֶֶ֣כת ִּב ְד ָּר ָּ ֶ֣‬ ‫ּומ ְׁשפטַ֖יו וְׁ חיִּ ַ֖ית וְׁ ר ִּבַ֖ית ּובֵֽר ְׁכָךַ֖ ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך בא ֶַ֖רץ ֲא ֶשר־אתַ֖ה בא־‬ ‫וְׁ ֻחקֹתַ֖יו ִּ‬ ‫שַ֖מה לְׁ ִּר ְׁש ֵֽתּה" (דברים ל‪ ,‬טז)‪ .‬הרי לנו שבעה פסוקים בתורה על ההליכה‬ ‫בדרכי ה'‪ ,‬ומהם למדו חז"ל שיש כאן מצוה עצמאית ומיוחדת‪ ,‬שאינה‬ ‫רק ענין כללי אלא הוראה ברורה כיצד על האדם להתנהג בחייו‪.‬‬ ‫ומצינו עוד שתי פעמים לשון דומה‪ ,‬ח‪ .‬כמו ִּ‬ ‫"כַ֖י יְׁ ד ְׁע ִּתַ֖יו לְׁ מַ֖ע ַ֖ן ֲא ֶשַ֖ר‬ ‫יְׁ צּוֶ ַ֖ה ֶאת־בנַ֖יו וְׁ ֶאת־ביתֹוַ֖ א ֲחרַ֖יו וְׁ ֵֽש ְׁמרּוַ֖ ֶד ֶֶ֣רְך ה' ל ֲעשַֹ֖ות ְׁצדקַ֖ה ִּ‬ ‫ּומ ְׁשפַ֖ט‬ ‫ר־ד ֶבַ֖ר עלֵֽיו" (בראשית יח‪ ,‬יט)‪ .‬ט‪.‬‬ ‫מען ה ִּבַ֖יא ה' על־א ְׁברהַ֖ם אַ֖ת ֲא ֶש ִּ‬ ‫לְׁ ַ֖‬ ‫יכם ֵתלֵ כּו" (דברים יג‪ ,‬ה)‪ .‬הרי בסך הכל לא פחות מתשע‬ ‫"א ֲח ֵרי ה' ֱאלֹ ֵק ֶ‬ ‫ַ‬ ‫פעמים את הענין ללכת בדרכי ה'‪ .‬והענין הזה נשנה פעמים הרבה‬ ‫בנביאים ובכתובים‪.‬‬ ‫ויש לשאול‪ :‬א‪ .‬האם זהו "מצוה" – ככל שאר מצוות התורה‪ ,‬או שאין‬ ‫זה ציווי ממש‪ .‬ב‪ .‬את"ל שזהו מצוה מן התורה‪ ,‬יש להוסיף לשאול‬ ‫מאיפה לומדים אנו את המצוה‪ ,‬והאם כל הפסוקים הנ"ל נאמרו לצוות‬ ‫על זה‪ .‬ג‪ .‬מה הן הדרכים של ה'‪ ,‬ומה הפירוש של המצוה הזאת‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יד‬ ‫שיטת הרמב"ם‪:‬‬ ‫הנה הרמב"ם בספר המצוות כתב בזה"ל‪" :‬מצות עשה ח ‪ -‬ללכת‬ ‫ולהדמות בדרכי ה' יתברך‪ .‬היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי‬ ‫היכולת‪ ,‬והוא אמרו "והלכת בדרכיו" (דברים כח‪ ,‬ט)‪ .‬וכבר נכפל זה‬ ‫הצווי ואמר "ללכת בכל דרכיו" (דברים י‪ ,‬יב‪/‬יא‪ ,‬כב) ובא בפירוש‬ ‫(ספרי שם‪ ,‬וכפי שנביא להלן) "מה הקב"ה נקרא חנון‪ ,‬אף אתה היה חנון;‬ ‫מה הקב"ה נקרא רחום‪ ,‬אף אתה היה רחום; מה הקב"ה נקרא חסיד‪,‬‬ ‫אף אתה היה חסיד"‪ .‬וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר "אחרי‬ ‫ה' תלכו" (דברים יג‪ ,‬ה) ובא בפירוש שרצה לומר ההדמות בפעולותיו‬ ‫הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל‪,‬‬ ‫יתעלה על הכל עילוי רב"‪ .‬עכ"ל הרמב"ם שם‪ .‬ועוד כתב כעי"ז באריכות‬ ‫ביד החזקה – משנה תורה (המדע‪ ,‬פ"א מהל' דעות) וז"ל‪" :‬ומצווין אנו‬ ‫ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים‬ ‫שנאמר "והלכת בדרכיו"‪ .‬הלכה ו – כך למדו בפירוש מצוה זו מה‬ ‫הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה‬ ‫רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו‬ ‫הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים‬ ‫גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם‬ ‫להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו"‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫מזה שפתח הרמב"ם בספר המצוות עם הפסוק הא' הנ"ל של "והלכת‬ ‫בדרכיו"‪ ,‬וכן ממה שהביא בהלכות דעות רק הפסוק הזה – חזינן שלפי‬ ‫דעת הרמב"ם הפסוק הזה הוא המקור העיקרי להמצוה של הליכה‬ ‫והידמות בדרכי ה'‪ .‬והרי זהו הפסוק האחרון בסדר התורה – מן כל‬ ‫הפסוקים שהביא שם בסה"מ‪ ,‬ואם בחר דייקא בו – משמע שאכן ילפינן‬ ‫עיקר מצוה זו מן הפסוק הזה‪ ,‬וכן משמע להדיא – כי בהלכות דעות‬ ‫הוא מביא אך ורק לשון הפסוק הזה‪ .‬הרי לנו תרי סהדי שהרמב"ם למד‬ ‫מצוה זו בעיקר מן הפסוק הזה‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬הוא מציין עוד שני פסוקים כמקור למצוה זו‪ ,‬והם‪ :‬המקור‬ ‫הרביעי והחמישי [אמנם יל"ע לאיזה מן הפסוקים הוא מתכוון‪ ,‬שהרי מצינו‬ ‫שתי פעמים לשון שווה‪" :‬ללכת בכל דרכיו"]‪ ,‬והמקור התשיעי שהבאנו לעיל‪.‬‬ ‫על המקור ה' הוא מתבטא "וכבר נכפל זה הציווי"‪ ,‬כלומר שמקור א'‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫טו‬ ‫ומקור ד' וה' הם – כפילות של אותה המצוה‪ .‬ולכאורה גם המקור הט'‬ ‫שהרמב"ם מביא – הוא ג"כ אותה מצוה ממש‪ ,‬אבל דקדוק לשון‬ ‫הרמב"ם לכאו' לא משמע הכי‪ ,‬שכתב‪" :‬וכבר נכפל זה הענין בלשון‬ ‫אחר"‪ ,‬ולא כתב "זה הציווי"‪ .‬ויל"ע בזה‪.‬‬ ‫והנה בפסוק "ללכת בכל דרכיו" שהביא הרמב"ם מצינו מקור קדום‬ ‫בספרי שם‪ ,‬וז"ל‪ :‬ללכת בכל דרכיו ‪ -‬אלו דרכי הקב"ה‪ ,‬שנ' (שמות לד‪,‬‬ ‫ו) ה' ה' אל רחום וחנון‪ ,‬ארץ אפים ורב חסד ואמת‪ ,‬נוצר חסד לאלפים‪,‬‬ ‫נושא עון ופשע וחטאה ונקה‪ .‬ואו' (יואל ג) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט‪.‬‬ ‫וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה‪ ,‬אלא מה המקום‬ ‫נקרא רחום וחנון ‪ -‬אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל‪.‬‬ ‫מה הקב"ה נקרא צדיק‪ ,‬שנ' (תהלים קמה‪ ,‬יז) צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד‬ ‫בכל מעשיו ‪ -‬אף אתה הוי צדיק‪ .‬הקב"ה נקרא חסיד‪ ,‬שנא' וחסיד בכל‬ ‫מעשיו ‪ -‬אף אתה הוי חסיד; לכך נאמר כל אשר יקרא בשם ה' ימלט‪,‬‬ ‫ואומר (ישעיה מג‪ ,‬ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו‪ ,‬יצרתיו אף‬ ‫עשיתיו‪ ,‬ואו' (משלי טז‪ ,‬ד) כל פעל ה' למענהו"‪ .‬ע"כ לשונם‪.‬‬ ‫שיטת החינוך [כדעת הרמב"ם]‪:‬‬ ‫החינוך כדרכו – הולך בדרך הרמב"ם‪ ,‬וז"ל‪" :‬מצוה תריא ‪ -‬ללכת‬ ‫ולהדמות בדרכי ה' יתברך‪ .‬שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר‬ ‫והטוב בכל כחנו‪ ,‬ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך‬ ‫החסד והרחמים‪ ,‬כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו‬ ‫מבריותיו‪ ,‬למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא‪ ,‬ועל זה נאמר "והלכת‬ ‫בדרכיו" (דברים כח‪ ,‬ט) ונכפלה המצוה עוד במקום אחר‪ ,‬שנאמר‬ ‫"ללכת בכל דרכיו" (דברים י‪ ,‬יב‪/‬דברים יא‪ ,‬כב)‪ .‬ואמרו זכרונם לברכה‬ ‫בפרוש זאת המצוה‪" :‬מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום‪ ,‬אף אתה היה‬ ‫רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון‪ ,‬אף אתה היה חנון; מה הקדוש‬ ‫ברוך הוא נקרא צדיק‪ ,‬אף אתה היה צדיק; מה הקדוש ברוך הוא נקרא‬ ‫קדוש‪ ,‬אף אתה היה קדוש" (ספרי הנ"ל)‪ .‬הרי לן כמעט מלה במלה כלשון‬ ‫הרמב"ם הנ"ל‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫טז‬ ‫שיטת הסמ"ג‪:‬‬ ‫כעי"ז ובאופן אחר כתב הסמ"ג‪ :‬מצות עשה ז ‪ -‬ללכת ולהדמות‬ ‫בדרכי ה' יתברך‪ .‬מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים‪,‬‬ ‫שנאמר "והלכת בדרכיו"‪ ,‬ואומר "אחרי ה׳ אלהיכם תלכו"‪ .‬ומפרש‬ ‫בפרק קמא דסוטה (יד‪ ).‬אחר מדותיו תלכו‪ .‬מה הוא מלביש ערומים‪,‬‬ ‫שנאמר "ויעש ה׳ לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"; ומבקר חולים‪,‬‬ ‫שנאמר "וירא אליו ה׳ באלני ממרא"; ומנחם אבלים‪ ,‬שנאמר "ויהי‬ ‫אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו"; וקובר מתים‪ ,‬שנאמר‬ ‫"ויקבר אותו בגי" – אף אתה עושה כך‪.‬‬ ‫וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא‪" :‬דע את אלהי אביך‬ ‫ועבדהו" (דברי הימים א' כח‪ ,‬ט)‪ ,‬שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד‬ ‫משפט וצדקה בארץ‪ ,‬כן תעשה אתה‪ .‬והא לך שני עדים ביאשיהו‬ ‫שנאמר עליו ש"אכל ושתה ועשה משפט וצדקה‪ ,‬אז טוב לו‪ .‬דן דין עני‬ ‫ואביון‪ ,‬אז טוב; הלא היא הדעת אותי נאם ה׳" (ירמיהו כב‪ ,‬טו‪-‬טז)‪ .‬ונאמר‬ ‫עוד "אל יתהלל חכם בחכמתו" וגו׳ "כי אם בזאת יתהלל המתהלל‬ ‫השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה‬ ‫חפצתי נאם ה׳" (ירמיהו ט‪ ,‬כב‪-‬כג)‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הרי לן מדבריו‪ ,‬כעין הרמב"ם והחינוך – שהמצוה ללכת ולהדמות‬ ‫בדרכי ה' ילפינן מהמקור הא' וכן מן המקור הט' שהבאנו לעיל [אמנם‬ ‫משום מה לא הביא הפסוקים האחרים‪ ,‬וגם לא "ללכת בכל דרכיו"]‪.‬‬ ‫ביאור השייכות בין להדמות וללכת בדרכי ה' במדות ‪ -‬למעשים‬ ‫אולם הסמ"ג מקדים לפרש בזו המצוה בפעולות ומעשים של הקב"ה‪,‬‬ ‫ואח"כ הוא מביא גם את הפירוש של המדות של הקב"ה – רחום וחנון‬ ‫וכו'‪ .‬ויל"ע בהא דלא הביא הספרי הנ"ל – שהרמב"ם ודעמיה הביאו‪.‬‬ ‫והנלענ"ד דבאמת היינו הך‪ ,‬ואמנם שבגמרא דסוטה שהביא הסמ"ג‬ ‫מדובר במעשים טובים וגמילות חסדים‪ ,‬ובספרי שהרמב"ם ודעמיה‬ ‫הביאו מדובר במדות של חסד ורחמים‪ ,‬אין הם אלא שני צדדים של‬ ‫אותו המטבע‪ .‬שהרי אמנם למדייק בלשון הסמ"ג נראה שהוא מדבר‬ ‫בעיקר במצוה המעשית ואיך ללכת ולהדמות בפועל בדרכי ה'‪ ,‬אולם‬ ‫כל זה אינו אלא תוצאה ומסובב מן המדות הטובות‪ ,‬כי המדייק בלשון‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יז‬ ‫הגמ' שהביא יראה שלא אמרו אחר מעשיו תלכו‪ ,‬אלא שפיר אמרו‬ ‫"אחר מדותיו תלכו" ואזיל ומפרש המעשים הטובים‪ ,‬וההסבר בזה‬ ‫הוא כנ"ל דאחרי המדות נמשכים המעשים‪.‬‬ ‫והרי מבואר מדברי חז"ל אלו‪ ,‬שהמצוה של "והלכת בדרכיו" אינה‬ ‫מסתכמת בעבודת המדות שבין אדם לעצמו בלבד‪ ,‬אלא כוללת בתוכה‬ ‫גם את מעשי החסד המעשיים שהאדם עושה עם זולתו‪ ,‬כדוגמת‬ ‫מדותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא מלא חסד וחנינה עם ברואיו‪.‬‬ ‫וכן משמע בספר החינוך הנ"ל‪ ,‬וזה תוכן דבריו‪ :‬לילך בדרכיו הטובים‬ ‫והישרים של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שנצטוינו לעשות כמעשיו הטובים‬ ‫והישרים‪ ,‬כמו שידמה לחסד וחנינה שהוא חנון ורחום‪ .‬ומבאר החינוך‬ ‫בטעם המצוה‪ ,‬שתועלת האדם במצוה זו גדולה עד מאוד‪ ,‬לפי שהנפש‬ ‫מצטיירת בפעולות שהיא עושה‪ ,‬ולפי רוב מעשי החסד והרחמים‬ ‫שיעשה האדם‪ ,‬כן תתעצם בו מדת החסד והרחמים בקביעות‪ ,‬עד‬ ‫שתעשה בו טבע‪ .‬הרי לנו שיסוד המצוה בנוי על עיקרון חשוב‪ :‬שעל‬ ‫ידי ריבוי המעשה‪ ,‬נקנית המדה בקביעות בנפש‪ ,‬ואין די בהרגשה או‬ ‫בכוונה טובה גרידא‪ ,‬אלא צריך פעולה בפועל‪ ,‬החוזרת ונשנית‪ ,‬עד‬ ‫שתעשה טבע קבוע בנפש‪.‬‬ ‫ביאור נפלא מה בין הגמרא בסוטה להגמ' בשבת‬ ‫ובאמת יש עוד מקור דילפינן בגמרא למצוה זו‪ ,‬דאיתא במסכת שבת‬ ‫(קלג‪" ):‬אבא שאול אומר‪ ,‬ואנוהו – הוי דומה לו‪ :‬מה הוא חנון ורחום‬ ‫אף אתה היה חנון ורחום"‪ .‬ופירש"י‪" :‬הוי דומה לו‪ ,‬ולשון אנוהו אני‬ ‫והוא‪ ,‬אעשה עצמי כמותו – לדבק בדרכיו"‪ .‬ובאמת יתכן שהרמב"ם‬ ‫ג"כ התכוון לגמרא זו‪ ,‬אלא דלא חוש להביא את המקור החדש מן‬ ‫הפסוק "ואנוהו"‪ .‬וכאמור‪ ,‬שתי גמרות אלו לא סותרות זו את זו‪ ,‬אלא‬ ‫שהגמרא בשבת דמיירי במדות – היא היסוד והשורש לגמרא בסוטה‬ ‫דקאי במעשים בפועל של טוב וחסד‪.‬‬ ‫ונראה לפרש (וכעי"ז שמעתי יסוד הדברים מהגר"א וייס שליט"א ‪ -‬בעל מנחת‬ ‫אשר) בעומק שתי גמרות אלו וההבדל ביניהם‪ ,‬דהטעם שבגמ' בסוטה‬ ‫דיברו חז"ל במעשים דייקא‪ ,‬כי שם מיירי בפירוש הכתוב "אחרי ה'‬ ‫אלהיכם תלכו"‪ ,‬וכלשונם שם‪" :‬ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יח‬ ‫(דברים יג‪ ,‬ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו‪ ,‬וכי אפשר לו לאדם להלך אחר‬ ‫שכינה והלא כבר נאמר (דברים ד‪ ,‬כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא"‪.‬‬ ‫הרי שעיקר המדובר שם הוא אודות הכתוב אחרי ה"א תלכו‪ ,‬ונתקשו‬ ‫האיך שייך להלוך אחר האש‪ ,‬והליכה הלא היא פעולה מעשית‪ .‬וע"ז‬ ‫תירצו התם‪" :‬אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש‬ ‫ערומים דכתיב (בראשית ג‪ ,‬כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות‬ ‫עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה ביקר חולים דכתיב‬ ‫(בראשית יח‪ ,‬א) וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב"ה‬ ‫ניחם אבלים דכתיב (בראשית כה‪ ,‬יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך‬ ‫אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב"ה קבר מתים דכתיב‬ ‫(דברים לד‪ ,‬ו) ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים"‪ .‬עכ"ל הגמ' בסוטה‪.‬‬ ‫וכאמור אין כוונתם לכאורה שנעשה מעשים טובים גרידא‪ ,‬אלא גם‬ ‫"להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא"‪ ,‬אלא דעיקר כוונת התורה‬ ‫היא ללכת בפועל ובמעשה בדרכי ה'‪.‬‬ ‫מה שאין כן בגמ' בשבת‪ ,‬הרי התם עסקינן בביאור הכתוב "ואנוהו"‪,‬‬ ‫כלשונם שם‪" :‬דתניא‪ ,‬זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות עשה‬ ‫לפניו‪ ,‬סוכה נאה; ולולב נאה; ושופר נאה; ציצית נאה; ספר תורה נאה‬ ‫; וכתוב בו לשמו בדיו נאה; בקולמוס נאה; בלבלר אומן‪ ,‬וכורכו‬ ‫בשיראין נאין"‪ .‬היינו שעיקר המדובר התם בברייתא – מה הפירוש של‬ ‫"ואנוהו"‪ ,‬ועל זה אמרו‪ :‬התנאה לפנין במצוות‪ .‬וממשיכה בענין זה‪:‬‬ ‫"אבא שאול אומר‪ :‬ואנוהו – הוי דומה לו‪ ,‬מה הוא חנון ורחום אף אתה‬ ‫היה חנון ורחום"‪ .‬ואם תאמר למה לא הביא הפעולות של גמילות‬ ‫חסד המובאות בגמרא דסוטה הנ"ל‪ ,‬התשובה הנכונה לזה היא‪ :‬כי‬ ‫כשמדובר על איך להידמות למישהו‪ ,‬ולהיות ממש בבחינת "אני והוא"‪,‬‬ ‫וכלשון רש"י "אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו" – אזי לא די‬ ‫בדמיון מעשים חיצוניים גרידא‪ ,‬הנעשים באברי הגוף‪ .‬אלא בכה"ג‬ ‫ראוי להדמות באמת בפנימיות מדות הזולת‪ .‬ולכן מפרש אבא שאול‬ ‫את המדות של הקב"ה‪ ,‬כי רק ככה נקרא האדם שמתדמה באמת‬ ‫להקב"ה – בעומק מדותיו כביכול‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫יט‬ ‫ביאור בדעת הרמב"ם‬ ‫בעומק דעת הרמב"ם שבחר להביא דווקא את תורת ה"מדות" מן הפסוק‬ ‫של והלכת בדרכיו – כמו הספרי‪ ,‬ולא את תורת ה"מעשים טובים"‬ ‫שהגמרא בסוטה יליף מן הפסוק אחרי ה"א תלכו‪ ,‬יש לומר ביאור נפלא‬ ‫באופן שהרמב"ם אזל לשיטתיה במשנה תורה בהלכות אבל (ריש פי"ד)‬ ‫שכתב‪" :‬מצות עשה של דבריהם לבקר חולים‪ ,‬ולנחם אבלים‪ ,‬ולהוציא‬ ‫המת‪ ,‬ולהכניס הכלה‪ ,‬וללוות האורחים‪ ,‬ולהתעסק בכל צרכי הקבורה‪,‬‬ ‫לשאת על הכתף‪ ,‬ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור‪ .‬וכן לשמח הכלה‬ ‫והחתן ולסעדם בכל צרכיהם‪ ,‬ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין‬ ‫להם שיעור‪ .‬אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם‪ ,‬הרי הן בכלל‬ ‫ואהבת לרעך כמוך‪ .‬כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך‬ ‫אחרים‪ ,‬עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות"‪ .‬עכ"ל שם‪.‬‬ ‫הרי שלמד את כל המעשים הטובים וגמילות חסדים שבגופו המנויים‬ ‫בגמרא בסוטה – מן הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"‪ .‬ולפי זה לדעתו לא‬ ‫ילפינן תורת "גמילות חסדים" מן והלכת בדרכיו‪ ,‬שהרי זה גופא ילפינן‬ ‫מן ואהבת לרעך כמוך‪ .‬וממילא מוכרח הוא לפרש את הפסוק של‬ ‫"והלכת בדרכיו" – למדות טובות‪ ,‬מה הוא רחום אף אתה היה רחום‬ ‫וכו'‪( .‬וכך שמעתי מהגר"א וייס שליט"א – בעל מנחת אשר‪).‬‬ ‫ביאור בדעת החינוך‬ ‫ובדעת החינוך אפשר לפרש בדרך אחרת‪ ,‬דהנה כבר תמהנו עליו‬ ‫(בפרשת ראה) שכמדומני בכל הספר החינוך לא כתב להדיא מצות‬ ‫גמילות חסדים – ביקור חולים שמחת חתן וכו'‪ .‬ואך ורק בפרשת ראה‬ ‫במצות 'צדקה' כלל את גמ"ח במצות הצדקה‪ ,‬עי"ש‪ .‬ולכן יתכן אולי‬ ‫לפרש בדעתו‪ ,‬דהנה המדייק בלשונו במצות 'ואהבת לרעך כמוך'‬ ‫(בפרשת קדושים) יראה שהחינוך למד שביאור המצוה של אהבת הזולת‬ ‫הוא על דרך השלילה גרידא‪ ,‬כלומר מה דעלך סני לחברך לא תעביד‪,‬‬ ‫ולא עשיית הטוב והחסד בקום ועשה‪ ,‬ועי"ש בדבריו‪.‬‬ ‫אבל במצות והלכת בדרכיו בפרשתנו‪ ,‬אמנם הוא לא כותב בהדיא כל‬ ‫פרטי גמילות חסדים – הוא מתבטא כמה פעמים בלשון "עשייה"‪ ,‬והא‬ ‫לך לשונו‪" :‬שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כ‬ ‫כוחנו‪ ,‬ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו‪ ,‬על דרך החסד‬ ‫והרחמים‪ ,‬כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה’ וזה חפצו מבריותיו‪,‬‬ ‫למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא‪ ,‬ועל זה נאמר (דברים כח ט) והלכת‬ ‫בדרכיו‪ .‬ונכפלה המצוה עוד במקום אחר‪ ,‬שנאמר ללכת בכל דרכיו‬ ‫(דברים י‪ ,‬יב יא‪ ,‬כב)‪ .‬ואמרו זכרונם לברכה (ספרי עקב יא כב) בפירוש זאת‬ ‫המצוה‪ .‬מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום‪ ,‬אף אתה היה רחום‪ ,‬מה‬ ‫הקדוש ברוך הוא נקרא חנון‪ ,‬אף אתה היה חנון‪ ,‬מה הקדוש ברוך הוא‬ ‫נקרא צדיק‪ ,‬אף אתה היה צדיק‪ ,‬מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש‪ ,‬אף‬ ‫אתה היה קדוש‪ .‬והענין כולו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות‬ ‫טובות כאלו ומדות נכבדות אשר יספר בהם יתברך על דרך משל לומר‬ ‫שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו‪ ...‬ויש לנו ללמד ולעשות כל‬ ‫דרכינו בדמיונו‪ ...‬דיניה גם כן קצרים‪ .‬ענינה הוא דרך כלל שיבחר לו‬ ‫האדם בכל עניניו ובכל מעשיו‪ ,‬בין באכילה בין בשתיה‪ ,‬בין במשא‬ ‫ומתן בין בדברי תורה‪ ,‬בין בתפילה‪ ,‬בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה‬ ‫והממצעת‪ ,‬ולא יתרחק אל הקצוות לעולם‪ .‬ועל כלל הענין הזה אמרו‬ ‫זכרונם לברכה (סוטה ה‪ ,‬ב)‪ ,‬שיהא אדם שם דעותיו תמיד כלומר‪,‬‬ ‫שיחשב בעניניו לעשות אותם על דרך המצוע והישר‪ ,‬וסמכו הדבר‬ ‫לקרא דכתיב (תהלים נ כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים‪ .‬דרשו הם‬ ‫(מועד קטן ה‪ ,‬א)‪ ,‬אל תקרי ושם אלא ושם [ש' ימנית – מלשון 'שומא']‪.‬‬ ‫ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות‪ .‬והעובר על זה‪,‬‬ ‫ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו‬ ‫לאהבת האל ולקים המצוה הזאת ביטל עשה זה"‪ .‬עכ"ל החינוך‪.‬‬ ‫הרי שאמנם החינוך מבאר מצוה זו בתורת ה"מדות" – כדעת הרמב"ם‪,‬‬ ‫אבל נראה מדקדוק לשונו – שהוא מתכוון לבאר מצוה זו ג"כ לנהוג‬ ‫בפועל ובעשה עם הזולת בדרכי גמילות חסדים‪ .‬וכמו שהקב"ה מתנהג‬ ‫עם בריותיו בדרכים אלו‪ ,‬כך יש לנו להתנהג ככה עם זולתינו‪ .‬בין‬ ‫במדות טובות ובין במעשה‪ .‬ואתי שפיר לפי זה‪ ,‬שהחינוך אכן למד את‬ ‫מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ע"ד השלילה‪ ,‬ואילו מצות 'והלכת בדרכיו'‬ ‫למד ע"ד החיובי והמעשי‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כ‬ ‫א‬ ‫בדרך צחות‬ ‫"והלכת בדרכיו" – פרשת הבשר שהפכה לפרשת חסד‬ ‫לפעמים הדרך הכי טובה להבין מהי "הליכה בדרכי הבורא" היא לראות דוגמא‬ ‫הפוכה‪ .‬ולשם כך‪ ,‬נביא סיפור כמילתא דבדיחותא – לפתוח ולהרחיב את הלב‪.‬‬ ‫מעשה באיש – נקרא לו ר' יענקל'ע – שיצא בוקר אחד לשוק לקנות בשר לשבת‪.‬‬ ‫אשתו‪ ,‬שהכירה אותו היטב‪ ,‬הזהירה אותו לפני שיצא‪" :‬יענקל'ע‪ ,‬אל תיקח‬ ‫מהדוכן ההוא ליד הפינה‪ ,‬המוכר שם לא איש נאמן‪ ,‬ופעם הביא לי בשר עם‬ ‫ריח מוזר!" יענקל'ע‪ ,‬שידע תמיד יותר טוב מכולם‪ ,‬צחק ואמר "מה את מבינה"‪,‬‬ ‫ויצא לדרכו‪.‬‬ ‫כעבור שעה הוא חזר – עם חבילה יפה‪ ,‬עטופה בנייר‪ ,‬ובדיוק מהדוכן ההוא ליד‬ ‫הפינה‪" .‬תראי איזה מציאה‪ ",‬הכריז בגאווה‪" ,‬המוכר עוד נתן לי הנחה!" האשה‬ ‫פתחה את החבילה‪ ,‬הרימה גבה‪ ,‬קירבה את האף – ונרתעה‪" .‬יענקל'ה‪ ,‬זה לא‬ ‫בשר‪ ,‬זה נשק כימי‪ ".‬הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא התרגש‪" :‬שטויות‪ ,‬קצת מים ומלח וזה יהיה‬ ‫בסדר‪".‬‬ ‫אבל אפילו יענקל'ע‪ ,‬בכל האופטימיות שלו‪ ,‬לא הצליח לשכנע את עצמו לבשל‬ ‫את הדבר הזה‪ .‬אז מה עושים עם בשר שגם הכלב השכונתי היה מסרב לו?‬ ‫זורקים? חס וחלילה! זה יהיה בזבוז ו'בל תשחית'‪ !4‬ואז עלה במוחו רעיון מבריק‪:‬‬ ‫"אעניק אותו במתנה לשכן שלי‪ ,‬ר' מוטל‪ ,‬האומלל והעני ההוא שבקושי מסתדר‬ ‫במחייתו‪ .‬גם עשיתי חסד‪ ,‬וגם נפטרתי מהבעיה – שתי ציפורים במכה אחת!"‬ ‫ואכן‪ ,‬באותו ערב הוא דפק בדלתו של ר' מוטל‪ ,‬עם חיוך גדול ואריזה "טרייה"‪:‬‬ ‫"מוטל'ע‪ ,‬הבאתי לך בשר לשבת‪ ,‬מתנה מהלב!" ר' מוטל‪ ,‬שלא רצה לפגוע‬ ‫ברגשותיו של השכן הנדיב‪ ,‬הודה לו בהתרגשות‪ ,‬ואפילו לא בדק יותר מדי את‬ ‫הריח – מי בודק מתנות?‬ ‫למחרת בבוקר לא היה זה בדיוק סיפור "שבת שלום"‪ .‬ר' מוטל התעורר בכאבי‬ ‫בטן ומעיים איומים‪ ,‬ותוך שעות ספורות הוא היה כבר בבית החולים‪ ,‬מחובר‬ ‫לעירויים‪ ,‬כשהרופאים מדברים במונחים כמו "הרעלה חמורה"‪ .‬יענקל'ע‪,‬‬ ‫כששמע‪ ,‬לא התמהמה – רץ לבקר את החולה‪ .‬הוא התיישב לידו‪ ,‬החזיק לו יד‪,‬‬ ‫הביא לו פירות‪ ,‬ואפילו סיפר לו בדיחות‪.‬‬ ‫אולם לצערו הרב‪ ,‬מצבו של ר' מוטל הלך והידרדר‪ ,‬ותוך ימים ספורים הוא נפטר‪.‬‬ ‫‪ 4‬הגם שלמען האמת לפי מה שכתבנו בפר' שופטים‪ ,‬אין הוא עובר במקרה דנן בבל תשחית‪ ,‬ובל תשחית דגופא עדיפא‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כב‬ ‫יענקל'ע‪ ,‬נאמן עד הסוף‪ ,‬לא ויתר על אף מצוה‪ :‬הוא הלך להלוויה‪ ,‬נשא בארון‬ ‫בכבוד רב‪ ,‬וכשהגיע לניחום אבלים‪ ,‬ישב אצל האלמנה ודיבר איתה שעה ארוכה‬ ‫על מעלותיו של בעלה המנוח‪.‬‬ ‫בשובו הביתה‪ ,‬נכנס בהתרגשות‪ ,‬כמעט בדמעות של גאווה‪" :‬שרה'לע! את לא‬ ‫תאמיני איזה יום היה לי! זכיתי היום בשלוש מצוות בבת אחת – ביקור חולים‪,‬‬ ‫קבורת מת‪ ,‬וניחום אבלים! כל זה הודות לחתיכת בשר קטנה שכמעט זרקתי‬ ‫לפח!" האשה הביטה בו בשתיקה ארוכה‪ ,‬לא ידעה אם לבכות או לצחוק‪ ,‬ולבסוף‬ ‫אמרה רק‪" :‬יענקל'ע‪ ...‬אתה יודע שאתה זה שהרג אותו‪ ,‬נכון?"‬ ‫וכאן‪ ,‬טמון העוקץ‪ .‬יענקל'ע עשה שלוש מצוות חסד יפהפיות ברצף אחד‬ ‫– ובכל זאת‪ ,‬הוא לא היה קרוב אפילו כמלוא הנימה ל"והלכת בדרכיו"‪.‬‬ ‫כי המצוה הזו לא נמדדת בכמות המעשים‪ ,‬אלא באיכות המחשבה‬ ‫שמאחוריהם‪ .‬אפשר להיות "בעל חסד" מן השפה ולחוץ‪ ,‬ובו‪-‬בזמן להיות‬ ‫הגורם לכל הצרה מלכתחילה – רק בגלל שלא עצרו לחשוב‪ ,‬לא שאלו‬ ‫את השאלות הנכונות‪ ,‬ולא הפעילו שיקול דעת פשוט‪.‬‬ ‫"והלכת בדרכיו" האמיתי דורש מאתנו לא רק לרוץ אחרי מצוות‪ ,‬אלא‬ ‫לעצור רגע ולבדוק‪ :‬האם המעשה שלי באמת טוב לזולת‪ ,‬או שאני רק‬ ‫מרגיש טוב עם עצמי? לפעמים ההבדל בין "עשיתי חסד" לבין "גרמתי‬ ‫אסון" הוא בדיוק אותה עצירה קטנה של מחשבה – שיענקל'ע שלנו‪,‬‬ ‫לצערו‪ ,‬פספס‪.‬‬ ‫ביאור הרמב"ם בהלכות דעות – דרך האמצע‪ ,‬ולמעלה הימנה‬ ‫הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א) האריך בביאור מצוה זו‪ .‬בתחילת דבריו‬ ‫(הלכה א‪-‬ד) מבאר את שיטת "דרך האמצעית" ושביל הזהב‪ ,‬שכל מדה‬ ‫ומדה יש לה שני קצוות‪ ,‬קצה של יתר וקצה של חסר‪ ,‬והדרך הישרה‬ ‫היא הדרך האמצעית שבין שני הקצוות‪ ,‬כגון שלא יהא האדם בעל‬ ‫חמה נוח לכעוס‪ ,‬ולא יהא כמת וכאבן שאינו מרגיש כלל‪ ,‬אלא בינוני‪,‬‬ ‫שאינו כועס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו‪ .‬ובהלכה ה כתב‬ ‫הרמב"ם‪ :‬ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים‪ ,‬והם הדרכים‬ ‫הטובים והישרים‪ ,‬שנאמר "והלכת בדרכיו"‪ .‬ובהלכה ו' הוסיף וביאר את‬ ‫עומק המצוה‪ ,‬שהיא נסמכת על מדותיו של הקדוש ברוך הוא עצמו‪,‬‬ ‫וכך למדו בפירוש מצוה זו‪ :‬מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון‪ ,‬מה‬ ‫הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום‪ ,‬מה הוא נקרא קדוש אף אתה‬ ‫היה קדוש‪ ,‬ולפיכך קראו הנביאים לא־ל בכל אותן הכינויים‪ ,‬ארך אפים‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כג‬ ‫ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן‪ ,‬להודיע שאלו דרכים‬ ‫טובים וישרים הם‪ ,‬וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי‬ ‫כחו‪.‬‬ ‫ונמצא מדברי הרמב"ם‪ ,‬שיש בעצם שני שלבים במצוה זו‪ :‬השלב‬ ‫הראשון הוא לתקן את המדות הטבעיות שבאדם ולהעמידן על דרך‬ ‫האמצע‪ ,‬שלא יהא בעל כעס‪ ,‬בעל גאוה‪ ,‬קמצן‪ ,‬ולהוציא כל מדה‬ ‫למקומה הראוי בשווי המשקל הנכון‪ ,‬וזהו יסוד עבודת המדות הרגילה‪.‬‬ ‫אולם השלב השני‪ ,‬שהוא עומק ותכלית מצות "והלכת בדרכיו"‪ ,‬הוא‬ ‫שלא יסתפק האדם בהיותו במדת האמצע גרידא‪ ,‬אלא ישאף להדמות‬ ‫ולהשוות עצמו למדותיו של הבורא יתברך ממש‪ ,‬שהוא רחום‪ ,‬חנון‪,‬‬ ‫ארך אפים‪ ,‬ורב חסד‪ .‬ומעתה מובן‪ ,‬שיש כאן יעד עליון ובלתי מוגבל‪,‬‬ ‫שהרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא הן לאין תכלית‪ ,‬ואף אחד לא יוכל‬ ‫לומר שהגיע לשלמות ההליכה בדרכיו‪ ,‬ולעולם יש עוד להוסיף‬ ‫ולהתעלות במדה זו‪.‬‬ ‫ביאור נפלא בזה מוסיף הרמב"ם בהמשך דבריו (פרק א‪ ,‬הלכה ה)‪,‬‬ ‫שהחסיד‪ ,‬השואף להתעלות מעבר לדרך הבינונית‪ ,‬נוטה מעט לצד‬ ‫אחד‪ ,‬כגון להתרחק מן הגאוה עד קצה הענוה‪ ,‬ולא ישוב לדרך‬ ‫האמצעית‪ ,‬שכן מדה זו‪ ,‬בניגוד לשאר המדות‪ ,‬כל הנוטה בה לקצה‬ ‫האחד – ראוי‪ ,‬וכן במדת הכעס‪ ,‬שהחסיד מרחיק עצמו עד קצה ולא‬ ‫יכעוס כלל אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו‪ .‬הרי לנו שגם בעבודת‬ ‫המדות עצמה יש דרגות ומדרגות‪ ,‬החל מדרך האמצע הבסיסית‪ ,‬ועד‬ ‫למדת חסידות עליונה‪ ,‬וכל זה בכלל מצות "והלכת בדרכיו"‪.‬‬ ‫ביאור תומר דבורה – י "ג מדות הרחמים למעשה‬ ‫הרחבה נפלאה ומפורטת של מצוה זו מצינו בספרו הקדוש של רבי‬ ‫משה קורדובירו זצ"ל‪ ,‬ספר תומר דבורה‪ ,‬שכל פרקו הראשון מיוסד כולו‬ ‫על מצות "והלכת בדרכיו"‪ .‬ומבאר שם‪ ,‬שיסוד המצוה בנוי על הכתוב‬ ‫"מי א־ל כמֹוָך נֹשא עֹון וְׁ עֹבר על ֶפשע‪ ...‬לֹא ֶה ֱחזִּ יק‬ ‫במיכה (ז‪ ,‬יח‪-‬כ)‪ִּ :‬‬ ‫לעד אפֹו ִּכי חפץ ֶח ֶסד הּוא‪ ...‬ישּוב יְׁ ר ֲחמנּו יִּ ְׁכבֹש ֲעֹונֹתינּו‪ִּ ...‬תתן ֱא ֶמת‬ ‫לְׁ י ֲעקֹב ֶח ֶסד לְׁ א ְׁברהם"‪ ,‬ומונה בו שלש עשרה מדות של רחמים‪ ,‬וכנגד‬ ‫כל מדה ומדה מבאר בפרוטרוט כיצד על האדם לנהוג בפועל להדמות‬ ‫בה‪ .‬כגון‪ :‬כנגד מדת "נושא עון"‪ ,‬שהקדוש ברוך הוא סובל עלבונו מן‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כד‬ ‫החוטא ואף על פי כן ממשיך להשפיע עליו טובה‪ ,‬כתב שכן ראוי לאדם‬ ‫לסבול עלבון חבירו ולא לנקום ולא ליטור‪ ,‬ואף לגמול לו טובה חלף‬ ‫הרעה שגרם לו‪ .‬וכנגד מדת "עובר על פשע"‪ ,‬המורה על הקדוש ברוך‬ ‫הוא שאינו מדקדק בדין עם ברואיו כחוט השערה‪ ,‬כתב שכן ראוי לאדם‬ ‫להעביר על מדותיו ולוותר לחבירו‪ ,‬ולא לדקדק עמו יותר מדאי‪ .‬וכן‬ ‫ביאר בכל שאר המדות המנויות בפסוק‪ ,‬עד שנמצא כל תוכן ספרו סובב‬ ‫סביב מצוה יסודית אחת‪ ,‬מצות "והלכת בדרכיו"‪ ,‬ומגלה בכך עד כמה‬ ‫עמוקה ומקיפה מצוה זו‪ ,‬שיש בכוחה לכלול תוכה את כל דרכי החסד‬ ‫והרחמים שאדם יכול לנהוג עם זולתו‪.‬‬ ‫מה בין תיקון המדות לשאר מצוות התורה‬ ‫ולאחר שביררנו את מקור המצוה וביאורה‪ ,‬יש לעמוד על שאלה‬ ‫יסודית‪ :‬מה בעצם ההבדל בין מצוה זו‪ ,‬ותיקון המדות בכלל‪ ,‬לבין שאר‬ ‫מצוות התורה? שהרי לכאורה‪ ,‬אם התיקון וההידמות למדותיו של‬ ‫הבורא הוא בעצמו מצוה‪ ,‬נמצא שהוא מצוה ככל המצוות‪ ,‬ומה יתרון‬ ‫יש בה על פני שאר המצוות?‬ ‫והנראה לבאר את הדבר בכמה פנים‪ .‬ראשית‪ ,‬שאר מצוות התורה‪ ,‬אף‬ ‫שהן חשובות מאד ומעצבות את מהותו של האדם‪ ,‬בכל זאת רובן ככולן‬ ‫הן מצוות בעלות זמן ומעשה מסוים‪ ,‬כגון מצות תפילין הנוהגת בזמן‬ ‫היום בלבד ובאבר מסוים‪ ,‬מצות סוכה הנוהגת בחג הסוכות‪ ,‬מצות‬ ‫מזוזה החלה על הפתח בלבד‪ .‬ואילו מצות "והלכת בדרכיו" אינה תלויה‬ ‫בזמן‪ ,‬במקום‪ ,‬או במעשה מסוים‪ ,‬אלא היא חלה על האדם בכל עת‬ ‫ובכל מצב‪ ,‬בכל אשר יפנה ובכל אשר ידבר ויעשה‪ ,‬שהרי אין רגע‬ ‫בחייו של אדם שאין הוא נזקק בו למדה כלשהי – כעס‪ ,‬סבלנות‪ ,‬ענוה‪,‬‬ ‫חסד‪ ,‬נדיבות וכיוצא בהן‪ .‬ומעתה נמצא שמצוה זו רחבה ומקיפה יותר‬ ‫מכל שאר מצוות התורה‪ ,‬שהרי תחומה הוא כל חיי האדם כולם‪ ,‬ולא‬ ‫רק פרק זמן או מעשה מוגדר‪.‬‬ ‫ושנית‪ ,‬יש לחלק חילוק עקרוני נוסף‪ .‬שאר מצוות התורה הן בעלות‬ ‫שיעור וגבול ברור‪ ,‬כגון שיעור אכילת מצה בליל הסדר‪ ,‬שיעור ישיבה‬ ‫בסוכה‪ ,‬שיעור נתינת צדקה‪ .‬אולם מצות "והלכת בדרכיו" הרי היא‬ ‫כאמור השתוות למדותיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שהן לאין שיעור וחקר‪,‬‬ ‫ולכן אין למצוה זו גבול וסוף‪ ,‬ולעולם האדם יכול ואף חייב להוסיף‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כ‬ ‫ה‬ ‫ולהתעלות בה יותר ויותר‪ ,‬כפי שביאר הרמב"ם בענין דרגת החסיד‬ ‫המוסיף ומתעלה מעל דרך האמצע‪ .‬ובזה דומה מצוה זו למצות‬ ‫"קדושים תהיו" (ויקרא יט‪ ,‬ב)‪ ,‬שביאר הרמב"ן במקום (ד"ה קדושים תהיו)‬ ‫שאין לה שיעור מוגדר בתורה‪ ,‬אלא היא הוראה כללית "קדש עצמך‬ ‫במותר לך"‪ ,‬המזהירה מפני היות אדם "נבל ברשות התורה"‪ ,‬דהיינו‬ ‫שיוכל להיות אדם השומר את כל המצוות בדקדוק‪ ,‬ועם כל זה יהיה‬ ‫בעל תאוה ומגושם בהיתרו‪ .‬ומצוה זו‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬נמנית באותה סוגה‬ ‫של מצוות כלליות בלתי מוגבלות‪ ,‬שאין להן שיעור טכני קבוע‪ ,‬אלא‬ ‫הן דורשות מן האדם עבודה מתמדת שאינה נגמרת לעולם‪.‬‬ ‫ושלישית‪ ,‬יש לחלק חילוק מהותי יותר‪ ,‬בדוגמת מה שכתבנו (בפר'‬ ‫אח"ק) שכל התרי"ג מצוות הן אמצעי לתיקון הנפש ומדותיה‪ .‬נמצא‬ ‫שרוב המצוות הן בבחינת "אמצעי" המביא לידי תכלית של תיקון‬ ‫המדות‪ ,‬ואילו מצות "והלכת בדרכיו" היא בעצמה התכלית והמטרה‬ ‫הסופית‪ ,‬שאין מעליה עוד מצוה נעלית ממנה‪ .‬ואם כן‪ ,‬אף שכל‬ ‫המצוות מכוונות לתקן את נפש האדם‪ ,‬מצוה זו של "והלכת בדרכיו"‬ ‫מגלה בפירוש מהי אותה תכלית ומטרה עצמה‪ ,‬שהיא ההידמות‬ ‫למדותיו של הבורא יתברך‪ .‬ולפי"ז יובן למה ענין תיקון המדות והליכה‬ ‫בדרכי ה' נזכר בתורה תמיד בנפרד מכללות קיום כל המצוות‪ ,‬כגון "כי‬ ‫תשמור את מצוות ה' אלקיך‪ ,‬והלכת בדרכיו"‪ ,‬וכן כל שאר הפסוקים‬ ‫המובאים לעיל‪.‬‬ ‫לסיכום‬ ‫נמצא לפי כל האמור‪ ,‬שמצות "והלכת בדרכיו" היא מצוה מיוחדת‬ ‫במינה בתוך מנין תרי"ג המצוות‪ :‬מקורה מפורש בכתובים‪ ,‬וגמרא‬ ‫מפורשת (בסוטה יד‪ ).‬מבארת שהיא כוללת מעשי חסד ממשיים כלפי‬ ‫הזולת‪ ,‬מלביש ערומים ומבקר חולים ומנחם אבלים‪ .‬הרמב"ם בהלכות‬ ‫דעות מבאר שיש בה שני שלבים‪ ,‬דרך האמצע לכל אדם‪ ,‬ומדרגת‬ ‫החסידות למי שרוצה להוסיף ולהתעלות‪ .‬ותומר דבורה מפרט את שלש‬ ‫עשרה מדות הרחמים ומורה כיצד להוציאן אל הפועל בכל יום ויום‪.‬‬ ‫ובאשר להבדלה משאר מצוות התורה‪ ,‬ביארנו שהיא שונה מהן‬ ‫בשלשה דברים עיקריים‪ :‬היא חלה תמיד ובכל עת ולא רק בזמן ומקום‬ ‫מסוימים‪ ,‬אין לה שיעור וגבול קבוע אלא היא לעולם נמשכת ומתעלה‪,‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כו‬ ‫והיא התכלית עצמה שכל שאר המצוות מכוונות אליה כאמצעי‪.‬‬ ‫ומעתה מובן היטב מדוע ראו קדמונינו וחכמי המוסר לדורותיהם לייחד‬ ‫ספרים שלמים למצוה זו‪ ,‬כתומר דבורה ומסילת ישרים ושערי קדושה‪,‬‬ ‫שכן זוהי מהותה של עבודת ה' כולה‪ ,‬וזוהי התכלית שלשמה נבראנו‪.‬‬ ‫נפלאות התורה‬ ‫מדוע בפרשת כי תבוא יש צ "ח קללות?‬ ‫דבר פלא מצינו בפרשת התוכחה‪ .‬בפרשת בחוקותי נמנו מ"ט קללות‪,‬‬ ‫ואילו בפרשת כי תבוא נמנו צ"ח קללות – כפלים בדיוק‪.‬‬ ‫בעל הכלי יקר התעורר על כך וכתב‪" :‬ומאי טעמא היו אותן שבתורת‬ ‫כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא‪ ".‬ומבאר שם שני‬ ‫טעמים נפלאים‪.‬‬ ‫הטעם הראשון מיוסד על דברי חז"ל במסכת נדרים‪" :‬חמשים שערי‬ ‫בינה נבראו בעולם‪ ,‬וכולם ניתנו למשה חסר אחת"‪ .‬נמצא שמ"ט שערי‬ ‫בינה נמסרו למשה‪ ,‬ואילו שער החמישים לא נמסר לו‪.‬‬ ‫ומבאר הכלי יקר‪ ,‬כי הקללות שבפרשת בחוקותי נאמרו קודם שנכנסו‬ ‫ישראל בברית הערבות בהר גריזים ובהר עיבל‪ ,‬ועל כן נמנו כנגד מ"ט‬ ‫שערי בינה‪ .‬אבל בפרשת כי תבוא‪ ,‬לאחר שקיבלו ישראל את הערבות‬ ‫זה על זה‪ ,‬נתווספה מידה נוספת‪ :‬כל אחד נתבע לא רק על עצמו אלא‬ ‫גם על חבירו‪ ,‬ולכן באו הקללות במספר כפול – צ"ח‪ ,‬כנגד עוונו ועון‬ ‫חבירו‪.‬‬ ‫ומוסיף הכלי יקר טעם שני‪ ,‬נפלא אף יותר‪ .‬בפרשת נצבים נאמר‪" :‬וְׁ לֹא‬ ‫נתן ה' ל ֶכם לב לדעת וְׁ עיניִּ ם לִּ ְׁראֹות וְׁ אזְׁ ניִּ ם לִּ ְׁשמֹע עד היֹום הזֶ ה"‪.‬‬ ‫עתה‪ ,‬בערבות מואב‪ ,‬נדרשה מישראל מדרגה של בינה‪ ,‬שהיא להבין‬ ‫דבר מתוך דבר‪ .‬ובזה רומז הכלי יקר לצ"ח – שני פעמים מ"ט‪ :‬מ"ט‬ ‫שערי בינה מצד זה ומ"ט מצד זה‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כז‬ ‫נמצא‪ ,‬אפוא‪ ,‬שמאחורי המספר צ"ח מסתתר חשבון נפלא‪ :‬לא מספר‬ ‫בעלמא‪ ,‬אלא רמז למ"ט שערי בינה‪ ,‬ולערבות שקיבלו ישראל זה על‬ ‫זה‪.‬‬ ‫ומכאן אפשר להבין גם את חומרת הדבר‪ :‬ככל שגדלה מעלת האדם‬ ‫וגדלה השגתו בתורה‪ ,‬כך גדלה גם תביעתו‪ .‬לא די לדעת – צריך להבין‪,‬‬ ‫ולא די לתקן את עצמו – צריך להיות ערב גם בעד חבירו‪.‬‬ ‫מ"ט בפרשת בחוקותי; צ"ח בפרשת כי תבוא – ובשניהם רמוז עומק‬ ‫גדול בתביעת התורה מן האדם‪.‬‬ ‫משיבת נפש‬ ‫כשהלב אינו מוצא מנוחה‬ ‫בתוך פרשת התוכחה הקשה שבפרשת כי תבוא‪ ,‬מופיע פסוק קצר‪,‬‬ ‫ובהתבונן בו נגלה שהוא כולל עולם שלם בנבכי נפש האדם‪ּ" :‬ובּגֹויִּ ם‬ ‫ההם לֹא ת ְׁר ִּּגיע‪ ,‬וְׁ לֹא יִּ ְׁהיֶ ה מנֹוח לְׁ כף ר ְׁגלֶ ָך‪ ,‬וְׁ נתן ה' לְׁ ָך שם לב רּגז‬ ‫וְׁ ִּכלְׁ יֹון עיניִּ ם וְׁ ד ֲאבֹון נ ֶפש" (דברים כח‪ ,‬סה)‪.‬‬ ‫ארבעה עניינים מתוארים כאן בזה אחר זה‪ :‬חסרון המנוח‪ ,‬לב רגז‪,‬‬ ‫כליון עינים‪ ,‬דאבון נפש‪ .‬ואין אלו שמות שונים למכה אחת‪ ,‬אלא‬ ‫ארבע מדרגות‪ ,‬שכל אחת מהן פותחת פתח למדרגה שאחריה‪ ,‬עד‬ ‫שהאדם מוצא עצמו הולך ושוקע במצולה שאין לה קרקעית‪.‬‬ ‫"לא תרגיע ולא יהיה מנוח " – חסרון המנוחה הראשוני‬ ‫עוד קודם שהכתוב מתאר את מצב הלב‪ ,‬הוא פותח ב"לא תרגיע"‪ .‬פירש‬ ‫רש"י‪" :‬לא תנוח‪ ,‬כמו‪' :‬וזאת המ ְׁרּגעה' (ישעיה כח‪ ,‬יב)"‪ .‬וזו הנקודה‬ ‫הראשונה‪ ,‬ואולי היסודית שבכולן‪ :‬אין מנוח אף לכף הרגל‪ .‬האדם נד‬ ‫ונע‪ ,‬ואפילו מקום קבוע לרגלו אין לו‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כ‬ ‫ח‬ ‫"לב רגז " – אין מרגוע ללב‬ ‫משם ואילך עוברת התוכחה מן החוץ אל הפנים‪" :‬לב רגז"‪ .‬פירש רש"י‪:‬‬ ‫"לב חרד‪ ,‬כתרגומו‪ :‬דחיל; כמו‪ְׁ ' :‬שאֹול ִּמתחת ר ְׁגזה לְׁ ָך' (ישעיה יד‪ ,‬ט);‬ ‫מֹוסדֹות השמיִּ ם יִּ ְׁרּגזּו' (שמואל ב'‪,‬‬ ‫'ש ְׁמעּו ע ִּמים יִּ ְׁרּגזּון' (שמות טו‪ ,‬יד); ' ְׁ‬ ‫כב‪ ,‬ח)"‪ .‬הרי ש"רגז" כאן אינו לשון כעס גרידא‪ ,‬אלא לשון חרדה ופחד‪,‬‬ ‫כתרגום אונקלוס "דחיל"‪ .‬הלב עצמו‪ ,‬שאמור להיות משכן המנוחה של‬ ‫האדם‪ ,‬נעשה משכן לחרדה מתמדת‪.‬‬ ‫ומכאן יש להוסיף עיון נפלא‪ :‬בגמרא במסכת נדרים (כב‪ ).‬דרשו חז"ל‬ ‫את סמיכות הכתובים באופן אחר‪ ,‬וקשרו בין "לב רגז" למדת הכעס‬ ‫עצמה‪" :‬אמר רבי שמואל בר נחמני‪ :‬כל הכועס – כל מיני גיהנם‬ ‫שולטין בו‪ ...‬ולא עוד‪ ,‬אלא שהתחתוניות שולטות בו‪ ,‬שנאמר‪' :‬ונתן ה'‬ ‫לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש'; איזהו דבר שמכלה את‬ ‫העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר‪ :‬אלו התחתוניות"‪ .‬ופירש שם‬ ‫רש"י‪" :‬לב רגז – היינו כעס; בשביל לב רגז יהיה כליון עינים"‪ .‬נמצא‬ ‫שיש בפסוק גם קריאה נוספת‪ :‬לא רק שהאדם ילקה בלב רוגז מחמת‬ ‫הצרות הבאות עליו‪ ,‬אלא שהלב הרוגז עצמו – מידת הכעס שהאדם‬ ‫נותן לה מקום בקרבו – מוליד מאליו כליון עינים ודאבון נפש‪ .‬מדה‬ ‫כנגד מדה‪ :‬מי שאינו נותן ללבו מרגוע‪ ,‬גורם בעצמו שלא ימצא מנוחה‪.‬‬ ‫"וכליון עינים" – התקוה שאינה מתממשת‬ ‫מיד לאחר מכן‪" :‬וכליון עינים"‪ .‬ופירש רש"י כאן‪" :‬מצפה לישועה ולא‬ ‫תבוא"‪ .‬יש אדם שאינו סובל רק מפני שכבר אירע לו רע‪ ,‬אלא מפני‬ ‫שהוא ממתין לדבר שאינו בא‪ .‬הוא מצפה לבשורה‪ ,‬מייחל לישועה –‬ ‫וההמתנה הארוכה עצמה נעשית מכה בפני עצמה‪[ .‬מה שנקרא כיום‬ ‫'אכזבה'‪].‬‬ ‫ולשון "כליון עינים" כבר הופיעה קודם לכן בתוכחה עצמה‪ ,‬בפסוק‪:‬‬ ‫יהם כל היֹום‪,‬‬ ‫ּובנ ֶֹתיָך נְׁ ֻתנִּ ים לְׁ עם אחר‪ ,‬וְׁ עינֶ יָך רֹאֹות וְׁ כלֹות ֲאל ֶ‬ ‫"בנֶ יָך ְׁ‬ ‫וְׁ אין לְׁ אל י ֶדָך" (שם‪ ,‬לב)‪ .‬ושם פירש רש"י על "וכלות אליהם"‪" :‬מצפות‬ ‫אליהם שישובו ואינם שבים; כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון‬ ‫עינים"‪ .‬הרי ששורש היגון של "כליון עינים" מונח כבר שם‪ :‬עינים‬ ‫הרואות‪ ,‬מייחלות‪ ,‬ואינן זוכות‪ .‬ובפסוק ס"ה מתרחב הדבר מן הפרטי‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫כט‬ ‫אל הכללי‪ :‬לא רק כליון עינים על בנים שנלקחו‪ ,‬אלא כליון עינים‬ ‫כמצב נפשי כולל – אדם שכל ציפיה שבלבו הולכת ומתנפצת‪.‬‬ ‫וזהו אפוא חידוש עמוק בלשון התורה‪ :‬לא רק הכאב על מה שאבד‪,‬‬ ‫אלא גם הכאב שבמה שקיווינו שיבוא ולא בא‪.‬‬ ‫"ודאבון נפש " – הדאגה הנכנסת פנימה‬ ‫לאחר מכן‪" :‬ודאבון נפש"‪ .‬במקום זה לא מצינו ברש"י פירוש מפורש‪,‬‬ ‫אולם במקום אחר‪ ,‬בפירושו על הפסוק בירמיה (לא‪ ,‬יא)‪" :‬וְׁ לֹא ִּ‬ ‫יֹוסיפּו‬ ‫לְׁ ד ֲאבה עֹוד"‪ ,‬פירש רש"י‪" :‬לדאבה – ענין עצבון ודאגה‪ ,‬כמו‪' :‬ודאבון‬ ‫נפש' (דברים כח)"‪ .‬נמצאנו למדים שהדאבון הוא מיזוג של עצבות‬ ‫ודאגה כאחד – לא רק צער על מה שכבר קרה‪ ,‬אלא דאגה מתמדת‬ ‫שאינה מרפה‪.‬‬ ‫ויש להוסיף כאן דבר נאה מדברי האור החיים הקדוש‪ ,‬בביאורו לברכות‬ ‫ברית ערבות מואב שבפרשת עקב‪ ,‬הבאות – כפי שביאר – כנגד שכרה‬ ‫של תלמוד תורה‪ .‬שם מנה כיצד כל ברכה וברכה שבתורה כנגד שכר‬ ‫התורה‪ ,‬וכנגד כל קללה וקללה עונש למי שמואס בה; וכתב‪" :‬וכנגד‬ ‫מאור עינים אמר מכלות עינים‪ ,‬וכנגד שמחת הלב אמר ודאבון נפש"‪.‬‬ ‫הרי שדאבון הנפש הוא היפוכה הגמור של שמחת הלב הבאה מן‬ ‫התורה‪ .‬מי שמאבד את שמחתו – נמצא עצמו בדאבון; ומי שזוכה‬ ‫בתורה – זוכה במשיבת נפש‪ ,‬כלשון הכתוב‪" :‬תֹורת ה' ְׁת ִּמימה ְׁמ ִּשיבת‬ ‫נ ֶפש" (תהלים יט‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫"והיו חייך תלואים לך מנגד " – התערערות הביטחון‬ ‫הפסוקים ממשיכים ומתארים מדריגה קשה עוד יותר‪" :‬וְׁ היּו חיֶ יָך‬ ‫ְׁת ֻל ִּאים לְׁ ָך ִּמנֶ גֶ ד‪ּ ,‬ופח ְׁדת ליְׁ לה וְׁ יֹומם‪ ,‬וְׁ לֹא ת ֲא ִּמין ְׁבחיֶ יָך" (שם‪ ,‬ס"ו)‪.‬‬ ‫פירש רש"י‪" :‬על הספק; כל ספק קרוי תלוי‪ ,‬שמא אמות היום בחרב‬ ‫הבאה עלינו‪ .‬ורבותינו דרשו (מנחות קג‪ :):‬זה הלוקח תבואה מן השוק‪...‬‬ ‫ולא תאמין בחייך – זה הסומך על הפלטר"‪.‬‬ ‫ובילקוט שמעוני (דברים‪ ,‬רמז תתק"מ‪ ,‬בשם רבי חנן) מבואר הדבר בשלוש‬ ‫מדריגות‪" :‬והיו חייך תלואים לך מנגד – זה שלוקח חטים לשנה; ופחדת‬ ‫לילה ויומם – זה שלוקח מן הסדקי [מן השוק‪ ,‬יום יום]; ולא תאמין‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ל‬ ‫בחייך – זה הסומך על הפלטר"‪ .‬כלומר‪ :‬אפילו מי שיש לו מזון לשנה‬ ‫שלמה בביתו – "חייו תלויים לו מנגד"‪ ,‬שהרי כל אימת שהתבואה‬ ‫עודנה באוצר ולא נאכלה‪ ,‬יש בה מקום לספק; וכל שכן מי שקונה יום‬ ‫יום מן השוק; וכל שכן מי שאין לו אלא לסמוך על הפלטר שיאפה לו‬ ‫לחם‪ ,‬שאין לו ביטחון משלו כלל‪ ,‬אלא הוא תלוי בזולתו לגמרי‪ .‬שלוש‬ ‫מדרגות אלו מלמדות שגם מי שנראה מבחוץ שליו ומיושב‪ ,‬יש בקרבו‬ ‫שורש של פחד תמידי‪ ,‬אלא שהוא כבוש יותר או פחות לפי מידת‬ ‫הביטחון שיש בידו‪.‬‬ ‫"בבוקר תאמר מי יתן ערב " – כשגם הזמן נעשה למעמסה‬ ‫ומיד לאחר מכן מתארת התורה מצב נפשי מבהיל‪" :‬בב ֶֹקר תֹאמר ִּמי‬ ‫ּוממ ְׁראה‬ ‫יִּ תן ֶע ֶרב‪ּ ,‬וב ֶע ֶרב תֹאמר ִּמי יִּ תן ב ֶֹקר‪ִּ ,‬מפחד לְׁ ב ְׁבָך ֲא ֶשר ִּת ְׁפחד ִּ‬ ‫עינֶ יָך ֲא ֶשר ִּת ְׁר ֶאה" (שם‪ ,‬סז)‪ .‬פירש רש"י‪" :‬בבקר תאמר מי יתן ערב –‬ ‫ויהיה הערב של אמש (סוטה מט‪ .).‬ובערב תאמר מי יתן בקר – של‬ ‫שחרית‪ ,‬שהצרות מתחזקות תמיד‪ ,‬וכל שעה מרובה קללתה משלפניה"‪.‬‬ ‫הרי שאין האדם מייחל עוד לעתיד טוב יותר‪ ,‬אלא רק מבקש לשוב‬ ‫אל השעה שכבר חלפה – בבוקר הוא אומר‪ :‬הלוואי שכבר יחזור הערב‬ ‫שעבר; ובערב הוא אומר‪ :‬הלוואי שיחזור הבוקר שעבר‪ .‬וזהו מצב שבו‬ ‫גם הזמן עצמו‪ ,‬שהוא מתנת ה' לאדם כדי לתקן ולבנות‪ ,‬נעשה‬ ‫למעמסה שאין ממנה מפלט‪.‬‬ ‫עוד קללות התלויות בנפש האדם‬ ‫ואם נשוב ונביט בפרשת התוכחה כולה‪ ,‬נמצא שקללות הנפש חוזרות‬ ‫ונשנות במקומות נוספים‪ ,‬ובכל פעם בגוון אחר‪:‬‬ ‫ּוב ִּת ְׁמהֹון לבב"‬ ‫ּוב ִּעּורֹון ְׁ‬ ‫כבר בראשית התוכחה נאמר‪" :‬י ְׁככה ה' ְׁב ִּשּגעֹון ְׁ‬ ‫(שם‪ ,‬כח)‪ .‬הרי שלוש מכות התלויות בדעתו ובלבו של אדם ולא בגופו‬ ‫בלבד‪ :‬שגעון – קלקול בעצם הדעת; עוורון – שיש בו גם בחינה של‬ ‫עוורון הרואה ואינו מבין את הנראה לו; ותמהון לבב – מצב של מבוכה‬ ‫ותהייה מתמדת‪ ,‬שאין בו לא ידיעה ברורה ולא ישוב הדעת‪.‬‬ ‫ולקמן‪ ,‬בפסוק ל"ד‪ ,‬שב הכתוב ומחבר בין הראייה ובין הדעת‪" :‬וְׁ היִּ ית‬ ‫ְׁמ ֻשּגע ִּממ ְׁראה עינֶ יָך ֲא ֶשר ִּת ְׁר ֶאה" – מראה עינים חיצוני‪ ,‬שהוא בעל‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫ל‬ ‫א‬ ‫השפעה כה עצומה על נפש האדם‪ ,‬עד שהוא עלול להביא לידי שגעון‬ ‫ממש‪.‬‬ ‫הרי שהתוכחה בונה מהלך שלם‪ :‬פותחת במכת "תמהון לבב" (כח)‪,‬‬ ‫עוברת דרך "כליון עינים" שעל בנים ובנות (לב)‪ ,‬חוזרת ל"משוגע‬ ‫ממראה עיניך" (לד)‪ ,‬ומגעת לשיאה בפסוקי "לב רגז וכליון עינים‬ ‫ודאבון נפש" (סה) ו"מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר‬ ‫תראה" (סז)‪ .‬כל אחד מן המקומות הללו מוסיף גוון אחר לאותה תמונה‬ ‫עצמה‪ :‬הדעת המתקלקלת‪ ,‬העין הרואה ואינה מבינה‪ ,‬הלב המפחד‪,‬‬ ‫הנפש הדואבת‪.‬‬ ‫סיכום הדברים‬ ‫ומעתה נוכל להתבונן בעומק שבסדר הכתובים‪" :‬לא תרגיע ולא יהיה‬ ‫מנוח" – אין מנוחה אף לכף הרגל; "לב רגז" – אין מרגוע ללב עצמו;‬ ‫"וכליון עינים" – התקוה אינה מתממשת; "ודאבון נפש" – הדאגה‬ ‫נכנסת פנימה ואינה מרפה; "חייך תלואים לך מנגד" – הביטחון‬ ‫מתערער עד היסוד; "ופחדת לילה ויומם" – אין מנוחה אף בחילופי‬ ‫היום והלילה; ולבסוף "ולא תאמין בחייך" – האדם כבר אינו חש שחייו‬ ‫הם דבר שניתן להישען עליו‪.‬‬ ‫וזו אחת ההתבוננויות הנפלאות שבפרשת התוכחה‪ :‬התורה אינה‬ ‫מתארת רק את אשר עלול לקרות לאדם מבחוץ‪ ,‬אלא גם את אשר‬ ‫עלול לקרות לו מבפנים‪ ,‬כאשר עולמו מתמוטט עליו‪ .‬היא מבחינה בין‬ ‫הצרה עצמה לבין הדאגה מפניה‪ ,‬בין האסון לבין ההמתנה לו‪ ,‬ובין מה‬ ‫שאירע לבין מה שהלב עושה עם מה שאירע‪.‬‬ ‫ומתוך כך יש ללמוד גם את דרך היציאה‪ :‬אם שורש הקללה הוא בכך‬ ‫שהלב אינו מוצא מרגוע והנפש אינה מוצאת מנוחה‪ ,‬הרי שהתיקון‬ ‫הוא באותו מקום עצמו – בלב ובנפש‪ .‬וזהו שאמר דוד המלך על התורה‪:‬‬ ‫"תֹורת ה' ְׁת ִּמימה ְׁמ ִּשיבת נ ֶפש" (תהלים יט‪ ,‬ח) – התורה היא הכח‬ ‫המשיב את הנפש למקומה‪ ,‬הנותן ללב מרגוע ולעינים תקוה של אמת‪.‬‬ ‫וכפי שכתב האור החיים הקדוש‪ ,‬כנגד דאבון הנפש עומדת שמחת הלב‬ ‫שבתורה‪" .‬משיבת נפש" אינה אפוא כותרת נאה בלבד‪ ,‬אלא תמצית‬ ‫הענין‪ :‬התורה משיבה לאדם את מה שהקללה ביקשה ליטול הימנו‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫לב‬ ‫תיקון המדות‪ :‬מקור הברכה‪ ,‬מקור הקללה‬ ‫עוד יש להוסיף ולבאר את שורש הדברים‪ .‬הנה בפרשת כי תבוא עצמה‪,‬‬ ‫ימָך ה' לֹו לְׁ עם קדֹוש‬ ‫בתוך פרשת הברכות שלפני התוכחה‪ ,‬נאמר‪" :‬יְׁ ִּק ְׁ‬ ‫כ ֲא ֶשר נִּ ְׁשבע לְך‪ִּ ,‬כי ִּת ְׁשמֹר ֶאת ִּמ ְׁצֹות ה' ֱאלֹ ֶקיָך וְׁ הל ְׁכת ִּב ְׁדרכיו" (שם‪,‬‬ ‫ט)‪ .‬הרי שהברכה כולה תלויה במצוה זו של "והלכת בדרכיו"‪.‬‬ ‫נמצא שכל ברכות התורה תלויות בעיקרן בתיקון המדות – בכך‬ ‫שהאדם יתדמה במדותיו הטובות לבורא יתברך‪ .‬וממילא‪ ,‬כשם‬ ‫שההליכה בדרכי ה' ותיקון המדות מביאים את כל הברכות‪ ,‬כך ההפך‬ ‫– עיוות המידות והרחקת האדם מדרכי ה' – מביא את כל הקללות‪.‬‬ ‫וזה מתיישב יפה עם מה שנתבאר לעיל‪ :‬הרי "לב רגז" עצמו‪ ,‬כפי‬ ‫שדרשו בנדרים‪ ,‬קשור במדת הכעס [שהיא אחת המדות השורשיות והרעות‬ ‫ביותר]; ו"דאבון נפש" הוא היפוכה של שמחת הלב הבאה מעבודת ה'‬ ‫התמימה‪ .‬אף הקללות שבתוכחה‪ ,‬אינן רק עונשים הבאים מבחוץ‪ ,‬אלא‬ ‫תוצאה של קלקול המדות מבפנים – מידה כנגד מידה‪ :‬מי שמקלקל‬ ‫מדותיו ואינו הולך בדרכי ה'‪ ,‬לבו עצמו נעשה "לב רגז"; ואילו מי‬ ‫שמתקן מדותיו והולך בדרכי ה' הרחום והחנון‪ ,‬זוכה שלבו יהיה לב‬ ‫שוקט ושמח‪.‬‬ ‫והרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות דעות מבאר שתיקון המדות הוא‬ ‫רפואת הנפש‪ ,‬ולפי"ד אתי שפיר מה שכל תחלואי הנפש הנמנים‬ ‫בתוכחה הם תוצאות ממדות מקולקלות‪.‬‬ ‫"תחת אשר לא עבדת ‪ ...‬בשמחה " – שורש הקללות ומקור‬ ‫הבריאות‬ ‫ובאמצע התוכחה עצמה מפרשת התורה את שורש הקללות הבאות‪:‬‬ ‫"תחת ֲא ֶשר לֹא עב ְׁדת ֶאת ה' ֱאלֹ ֶקיָך ְב ִּש ְמ ָּחה ְ‬ ‫ּובטּוב לֵ ָּבב מרֹב כֹל"‬ ‫(שם‪ ,‬מז)‪ ,‬ומיד לאחריו‪" :‬וְׁ עב ְׁדת ֶאת אֹיְׁ ֶביָך‪( "...‬שם‪ ,‬מח)‪ .‬ופירש רש"י על‬ ‫"מרוב כל"‪" :‬בעוד שהיה לך כל טוב"‪ .‬הרי שלא חסרון העבודה גרידא‬ ‫הוא שגרם לקללות‪ ,‬אלא בעיקר חסרון השמחה שבעבודה‪ :‬אדם שהיה‬ ‫לו הכל‪ ,‬ועם כל זה לא עבד את ה' מתוך שמחה וטוב לבב‪.‬‬ ‫פרשת כי תבא‬ ‫כתב מרדכי‬ ‫לג‬ ‫ומכאן יש ללמוד יסוד גדול‪ ,‬שהאריכו בו בעלי המוסר והחסידות‪:‬‬ ‫העצבות אינה ענין נפשי גרידא‪ ,‬אלא היא עצמה מקור לחולאים‬ ‫ולירידה‪ ,‬בין ברוחניות בין בגשמיות‪ .‬וכבר נודעו דברי מוהר"ן מברסלב‬ ‫(ליקוטי מוהר"ן‪ ,‬תנינא‪ ,‬סימן כ"ד)‪" :‬מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד‪,‬‬ ‫ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו‪ ,‬כי כל החולאים‬ ‫הבאים על האדם – כולם באים רק מקלקול השמחה"‪ .‬הרי שהעצבות‪,‬‬ ‫מלבד היותה תוצאת הדאבון‪ ,‬היא עצמה סיבה וגורם לתחלואי הגוף‪.‬‬ ‫וזהו שכתבה התורה‪ :‬מי שאינו עובד את ה' בשמחה‪ ,‬סופו לבוא לידי‬ ‫הקללות כולן‪ ,‬שהרי שורש הבריאות – בגוף ובנפש כאחד – הוא‬ ‫בשמחה של קדושה‪ ,‬וההפך – שורש החולי הוא בעצבות‪ .‬וכפי שמבואר‬ ‫מדברי האור החיים הקדוש‪ ,‬שכנגד "דאבון נפש" עומדת "שמחת הלב"‬ ‫הבאה מן התורה‪ ,‬נמצא שהעבודה בשמחה אינה רק תוצאה של‬ ‫הברכה‪ ,‬אלא היא עצמה סיבה לה; וממילא היפוכה‪ ,‬העדר השמחה‪,‬‬ ‫הוא עצמו שורש לקללה‪.‬‬