כתב מרדכי · Ktav Mordechai — כי תבוא (2026-08-24)

בס''ד
כתב מרדכי
פרשת כי תבא
ה'תשפ"ו
שנה ב' גליון ל"ב
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ב
גליון זה מוקדש
לכבוד ולזכות
הרב הגאון החסיד
רבי אהרן מרדכי פריעדמאן שליט"א
ר"ם בישיבת "תפארת התורה"
להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך בתוך רבים ,על רוב חסדיו
וטובותיו הנפלאים עמו ,אשר זיכהו בטובו הגדול להתיישב
בדירה נאה ומרווחת ,ויקוים בו מאמר חז"ל "שלשה דברים
מרחיבין דעתו של אדם ,ואלו הן :דירה נאה (ברכות נז.):
ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שתשרה שכינתו בביתו
החדש ,ויהיה ביתו בית נאמן בישראל ,בית ועד לחכמים
ולתלמידיהם ולתורה ,אשר תשכון בו ברכת ה' תמיד ,ויזכה
לגדל בתוכו דורות ישרים וברוכים מתוך הרחבת הדעת
בגשמיות וברוחניות גם יחד ,אמן כן יהי רצון.
ֲֲ KESAVMORDCHAI@GMAIL.COM להארות והערות ניתן לפנות למייל:
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ג
פנים לתורה
שה" (דברים כו ,ו)
ַ"ויָּ ֵרעּו א ָֹּתנּו ַה ִּמ ְצ ִּרים ַויְ ַעּנּונּו ַו ִּי ְתנּו ָּעלֵ ינּו ֲעב ָֹּדה ָּק ָּ
שלושה פירושים בכוונת הכתוב "וירעו אתנו " ,ובמה דלא
כתיב "וירעו לנו " :א .המצריים חשבו אותנו לאנשים רעים ,
ב .גרמו לנו להיות רעים ,ג .וגרמו לנו לחשוב כאילו אנו רעים
פסוק זה ,הנאמר במקרא ביכורים ,ואשר חוזרים וקוראים אותו מדי
שנה בליל הסדר בקריאת ההגדה של פסח ,טעון ביאור בדקדוק לשונו.
שהרי לכאורה היה מן הראוי לכתוב "וירעו לנו המצרים" ,כדרך לשון
התורה בשאר המקומות שכאשר מדובר על הרעה שאדם עושה
לחבירו ,נאמר בה לשון "לו" ["לנו"] ולא לשון "אותו" ["אותנו"] ,כמו
דכתיב (במדבר כ ,טו)" :וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים
'וירעו לנו מצרים' ולאבתינו" ,ועי"ש ברש"י .וכגון" :למה הרעתה לעם
הזה" (שמות ה ,כב) [ולא כתיב "למה הרעותה את העם הזה"] .ומדוע נקטה
התורה כאן לשון "וירעו אתנו" דווקא ,והרי המשמעות שונה בשתי
הלשונות ,כי "וירעו לנו" פירושו שהמצריים הרעו לנו כלומר שעשו
לנו רעה ,ואילו "וירעו אותנו" פירושו שהם הרעו אותנו כלומר שעשו
אותנו לאנשים רעים .ובזה נאמרו כמה ביאורים מפי ספרים וסופרים,
ונביא כאן שלשה ביאורים ,שכל אחד מהם מגלה לנו פן אחר בעומק
הרעה שגרמו לנו המצריים ,ומתוך כך נלמד לקח בעבודת ה' ובפרט
לימי הרחמים והסליחות.
ביאור הכתוב באופן ראשון – שהמצריים לא רק ששיעבדו את בני
ישראל ,אלא אף החשיבו אותם לאנשים רעים
בספר 'כל-בו' (סי' נא ,בביאור ההגדה ד"ה וירעו) כבר מעורר בדקדוק לשון
הכתוב "וירעו אתנו המצרים" ,וזה לשונו" :וירעו" פירוש – חשבו אותנו
בחזקת רעים והתחכמו איך יוכלו לנו ,אבל לא נוכל לפרש "וירעו"
שהרעו לנו ,שלא מצינו בפסוק "הבה נתחכמה" שום הרעה [בפועל].
ואם רצה לומר בשביל "וישימו עליו שרי מסים"[ ,מכאן הועתק כלשון
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ד
ה'ארחות חיים'( 1הל' ליל הפסח אות ל"ח) ]:היה לנו לומר [כלומר שהתורה היתה
צריכה לכתוב" ]:וירעו לנו המצרים ויענונו[ ,והבעל הגדה יאמר אח"כ ]:כמו
שנאמר וישימו עליו שרי מסים" .עד כאן לשונו.
ונמצא לפי דבריו ,שהמצריים הרשיעו בכפליים :לא רק ששיעבדו את
בני ישראל בעבודה קשה ובעבודת פרך ,אלא אף הכפישו את שמם
והוציאו עליהם דבה רעה [כלומר שמתוך שחשבו בלבם שבני ישראל רעים,
הוציאו גם שם רע עליהם] ,כאילו הם אנשים רעים [מטבעם] ,וכוונתם בזה
היתה למצוא הצדקה להתנכל לבני ישראל ,ולהעמיס עליהם עול קשה
תחת מסוה של צדק ויושר – כאילו אין זה אלא אמצעי הכרחי כנגד
עם מסוכן ורע .ולפי זה מדוקדק היטב לשון הכתוב שלא נאמר "וירעו
לנו" ,אלא "וירעו אתנו" דוקא ,דהיינו שחשבו "אותנו" כאנשים
רעים בעיניהם ,ולא שעשו לנו מעשה רע גרידא.
ודרך שונאי ישראל מעולם היתה כן ,שאין די להם ברדיפת הצדיקים
והוצאתם מן העולם ,אלא מבקשים גם להצדיק את מעשיהם של
עצמם – בעיניהם ובעיני הבריות ,ולשם כך צריכים הם להפוך את
הנרדף למזיק ואת הרודף לניזק.
ולדאבוננו בדור האחרון ראינו זאת בחוש ממש ,כאשר לפני השואה
הרשע הצורר ימח שמו וזכרו הוציא השמצות נוראות על בני ישראל,
שהם אנשים רעים ושיש בהם טבעים רעים ומדות מגונות רחמנא
ליצלן ,והוציא ספרים שלמים המלאים בדברי בלע וסרה להכפיש את
שמם של ישראל ,והפיץ את משנת השנאה שלו בכל רחבי העולם,
עפרא לפומיה .וכל זאת עשה במטרה להצדיק את מזימותיו האכזריות,
שטען שכל כוונתו במלחמתו עם בני ישראל היא כביכול רק לתועלת
ולטובת תיקון העולם כולו .וכן היה דרכם של שונאי ישראל בכל
הדורות ,מגזירות הרומאים ועד עלילות הדם באירופה ,שקדמו לכל
רדיפה ושמד עלילת שווא ודברי נאצה על עם ישראל ,כדי להלביש
את הרשעה בגלימת הצדק.
1כי לפי סתימת לשון ה'כלבו' לא מובן כוונתו באמרו" :ואם ר"ל בשביל וישימו עליו שרי מסים" .דמשמע דעיקר חסר מן הספר,
כי הרי זה שאלה טובה ,אבל לא פירש מה התשובה.
והנה לא ברור מיהו ה'מחבר' של ה'כלבו' ,ויש שטוענים שהוא אותו המחבר של ה'ארחות חיים' – רבי אהרן הכהן מלוניל ,וספר
הכלבו היה מהדורה מוקדמת של הספר ארחות חיים ,ויש שטוענים שאמנם אולי אין הוא אותו המחבר ,אבל עכ"פ הכלבו מתבסס
ברובו על הספר ארחות חיים ,והוא כעין קיצור של הספר ארחות חיים .וכתב החיד"א ב'שם הגדולים' (מערכת ספרים ,מערכת כ'
אות י"ד)" :כלבו -ספר זה לא נודע מחברו .כבר כתבנו בעניותנו לעיל (עיין רבינו אהרן הכהן מלוניל בח"א) דעל הרוב ספר הכלבו
מעתיק מס' ארחות חיים .עי"ש עוד.
ולכן העתקנו את המשך הלשון כפי המובא ב'ארחות חיים' ,ואתי שפיר ומתיישב השאלה .ולכאו' הוי טעות הדפוס מה שהושמט
התשובה.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ה
וככה אנו רואים גם בדורנו אנו ,שהרשעים ושונאי ישראל מנסים
להצדיק את שנאתם בטענות שווא ובלתי הגיוניות ,והאמת ששנאתם
נובעת מן הרגש ומן הקנאה הטבועה בהם מימי קדם ,כמאמר חז"ל
"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי ,הובא ברש"י בראשית לג ,ד),
ורגש לא צריך הגיון [הגם שבד"כ הרגש נובע מן הדעות הקדומות לו ,אבל
לא תמיד זה ככה] ,אלא שהרגש מחפש טענות מעוותות כדי להצדיק את
עצמו .והאמת היא שאנחנו הנרדפים אשר בכל דור ודור עומדים עלינו
לכלותנו ,כמאמר ההגדה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ,ורק
הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".
ואנו עם קדוש צריכים להתרחק בתכלית מן המדה המגונה הזאת,
שלפעמים אדם מצער את חבירו ביודעין ובלא יודעין ,ובנוסף לזה
מוסיף רשע על רשעתו ,שמנסה בכל תחבולה שבעולם להוכיח כיצד
הנרדף האמיתי הוא שהזיק לרודף כביכול ,ולהפוך את הניזק למזיק.
וכל לב יודע מרת נפשו ,וחוץ מן חובת התשובה על כל הענינים שבין
אדם לחבירו ,וחוץ מן הזהירות הגדולה בענינים אלו ,יש לשית לב
שלא להפוך חלילה את הניזק למזיק.
ואמנם כמה חמורים דברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ז ה"ג) במוציא שם
רע על חבירו ,שהמוציא שם רע על חבירו ומספר בגנותו אף שהוא
אמת ,עובר בלאו של "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט ,טז) ,ומכל שכן
המבדה מלבו ומוציא שקר וכזב על חבירו – שאין לו חלק לעולם הבא,
כמבואר שם בדברי הרמב"ם על בעלי לשון הרע .ואם כה חמור הדבר
בין אדם לחבירו ,על אחת כמה וכמה כשמדובר בהוצאת שם רע כללי
על עם שלם ,שהוא בבחינת "מוציא דבה" במדה מוגברת ביותר .ובפרט
בימים אלו שלפני יום הדין ,צריכים לעורר רחמים ,ויש לדון כל אדם
לכף זכות ,וח"ו לקטרג על אחינו בני ישראל.
ביאור הכתוב באופן שני – שהמצריים גרמו לבני ישראל להיות רעים
בפועל
וראיתי עוד פירוש ע"פ דברי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק ב',
בבאור מדת הזהירות) כתב בזו הלשון" :ואולם הנה זאת באמת אחת
מתחבולות היצר הרע וערמתו ,להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני
ישראל ,עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם
הולכים .כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם,
ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם ,והיתה החרטה הולכת
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ו
ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי .והרי זה מעין עצת
פרעה הרשע שאמר (שמות ה ,ט) "תכבד העבודה על האנשים" וגו',
שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או
ישימו עצה נגדו ,אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות
בכח התמדת העבודה הבלתי פוסקת ".עד כאן לשונו .וכן מצינו
בכמה מן הראשונים שחלק מבני ישראל היו רעים וחטאים במצרים.
והיינו שפרעה לא הניח לבני ישראל שום זמן וריוח להתבונן
במעשיהם בעבודת השי"ת ובמצבם הרוחני ,וזאת בכח עול השעבוד
והעבודה הקשה הבלתי פוסקת .ובדרך זו מתבאר בעומק כוונת הכתוב
"וירעו אתנו המצרים" – שהמצריים עשו אותנו לרעים ממש ,וזאת
על ידי שמנעו מאיתנו כל אפשרות לעבוד את ה' ולהתבונן במעשינו.
ויש להאריך עוד בביאור עומק ענין זה ,שכתב הרמח"ל בהמשך דבריו
(שם) ,שהמדה הראשונה שצריך האדם לקנות היא הזהירות ,שהוא
ש"יהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו ,כלומר מתבונן ומפקח על
מעשיו ועל דרכיו אם טובים הם אם לא ,לבלתי עזוב נפשו לסכנת
האבדון ח"ו ,ולא ילך במהלך המשך הרגליו כעור באפילה" .ומעתה
מובן היטב ,שכאשר שולל היצר הרע – וכמותו פרעה הרשע שהוא
בבחינת יצה"ר הכללי של אומות העולם – את זמנו ומנוחת נפשו של
האדם ,הרי שבזה עצמו הוא מפילו במצודתו ,ומביאו לידי מעשים
רעים בפועל ,שהרי אין לו כל אפשרות להתבונן ולשוב מדרכו הרעה.
ונמצא שגוף הטירדא והעול הכבד ,אף בלא שום חטא נוסף ,כבר יש
בו משום "הרעה" ממשית ,שהיא ההרחקה מעבודת ה' ומהתבוננות
בתכלית החיים.
ומעתה יש לנו סיוע גדול להבין את דרכי היצר הרע ,שמרבה עסק
ומרבה טירדות ,ומעמיס על האדם דאגות ,ואף ריבוי מחשבות של מה
בכך ,הכל כדי שלא ישאר לאדם זמן פנוי להתבונן בתכלית ימיו .ועל
כן צריך האדם לקבוע לו עתים קבועות ,ואף בתוך טירדת היום יום,
שבהם יפנה מכל עסק וישית לבו לחשבון נפשו ,ובפרט בימים אלה,
שהם עתותי רצון מיוחדים לענין זה[ .ולכאורה זהו אחד הענינים של
'התבודדות' – המובא בראשונים ובספרי מוסר וחסידות ,כגון ספר המספיק לעובדי
ה' ,פלא יועץ ,ליקוטי מוהר"ן .כי ההתבודדות הגופנית והנפשית הינה כלי לקיים
בו את הזהירות]
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ז
ביאור הכתוב באופן ג' – שהמצרים גרמו לבני ישראל לחשוב שהם
עצמם אנשים רעים
וראיתי עוד ביאור בזה ,דהנה האריכו בספרי הקודש (עי' נועם אלימלך
פרשת בהעלותך ד"ה וזהו "ועתה ישראל" ,ובריש פרשת שופטים .ובאמרי נועם
פרשת ויצא ד"ה "איש יהודי" ,וריש פרשת מצורע .ועיין עוד בספר מרגניתא
דרבי מאיר פרשת במדבר יט ,ב) לבאר שדרכו של היצר הרע להביא את
האדם לידי יאוש וביטול ,עד שיחשוב שאין כל ערך וחשיבות לעבודתו,
ומה לו להתאמץ בעבודת הבורא.
וכפי שידוע בשם צדיקים זי"ע (עי' רזא דשבת בפרשתנו ,שמביא האימרא
בשם הרב הקדוש רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל) בפירוש כוונת התפלה [בברכת
השכיבנו] "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" ,שיש בזה רמז נפלא על
מלחמת היצר הרע עם האדם .היצר בערמימותו הרבה מתחכם להפיל
את האדם ברשתו בשתי דרכים עיקריות :בדרך אחת – קודם שהאדם
מתכונן לקיים מצוה ולעבוד את ה' בתורה ובתפלה ,אז מנסה להכניס
בלבו של האדם מחשבות של ביטול ושפלות ,לאמר "מי אתה ומה אתה
שתזכה לקיים מצוה גדולה זו" ,ומראה לו כאילו אין שום חשיבות
וערך בשמים כשהוא מקיים מצוות הבורא ,ומפתהו על ידי זה להימשך
רק אחרי הבלי עולם הזה ותענוגותיו .2ובדרך השניה – לאחר שכבר
זכה האדם לקיים את המצוה ,בא היצר ומנסה להכניס בלבו של אדם
הרהורי גאוה והתנשאות ,באמרו "מה רבו מעשיך ,ומה גדולתך שזכית
לקיי ם מצוה גדולה כזו" ,וגורם לו להתפאר במעלתו ולהתגדל בה ,עד
שמגיע לידי גסות הרוח רחמנא ליצלן.
ועל שתי מלחמות אלו אנו מתפללים ומבקשים מאת הבורא יתברך
שמו" ,והסר שטן מלפנינו" – זהו היצר הרע המנסה למנוע אותנו
מלגשת אל הקדש לפני קיום המצוה" ,ומאחרינו" – זהו היצר הרע
המנסה להכשילנו לאחר קיום המצוה במחשבות של גאוה ופניות
שלא לשמה.
וזהו מה שהמצריים גרמו לנו לחשוב ולטעות – כאילו אנחנו אנשים
רעים ,כדרכו של היצר הנ"ל שמנסה להכניס בנו מחשבות רעות על
עצמנו ,ולחשוב שעבודתנו אינה רצויה לפני הקדוש ברוך הוא .ולכן
2ולפעמים היצר הרע אף מביא ראיות לכך מן התורה – עד כמה צריך האדם להתרחק מן הגאוה ,ולהיות עניו ושפל .כגון דברי
הרמב"ם (בהל' דעות) שבמדת הגאוה יש לו לאדם להטות עצמו עד הקצה האחרון ,וכדומה .ועי' במה שהבאנו במדור 'אותיות
מחכימות'.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ח
כתוב "וירעו אתנו" ולא כתיב "וירעו לנו" ,שהכוונה שגרמו שנחשוב
בעצמנו שאנחנו רעים.
חזק ואמץ
והנה באמת צריכים אנו להסיר ולשרש מלבנו טעות זו שהיצר מכניס
בנו טרם קיום המצוה – שאין מעשינו ועבודתנו חשובים ורצויים לפני
השי"ת ,שזו מדרכי היצר להפיל את האדם למחשבה זו ,ועל ידי זה
להמנע מעבודת השי"ת .אלא באמת יש לדעת שכל תנועה ופעולה של
כל אחד ואחד מכלל ישראל ,ואף הקטנה והפשוטה ביותר ,חשובה היא
בשמים עד אין שעור וערך כלל [וכמו כן מצד שני ,יש להוציא את הטעות
השניה מן הלב ,שלאחר קיום המצוה – שאין להתגאות בכך שזכינו לקיים מצות
הבורא ,אלא לזכור שהכל הוא מתנת חנם מאתו יתברך].
אותיות מחכימות
ספר 'תולדות יעקב יוסף' (פרשת עקב) :
מצוה -והלכת בדרכיו -להדבק במדותיו ,מה הוא רחום וכו'.
והרמב"ם בהלכות דעות (פ"א) הרחיב בזה ,כי יש דעות בני אדם שונות זו מזו ,כגון מהולל
ואונן ,כילי ושוע ,וכיוצא בהן ,יש מהן בטבעו ,ויש מהן אח"כ ששמע שזה הדעה טובה לו
ונהג בה עד שנקבע בלבו .הדרך הישרה הוא מדה בינונית עד שנקרא חכם ,ומי שנוטה מדעה
בינונית מעט לצד זה נקרא חסיד .ודרכים בינונים אנו מצוין ללכת בהן ,שהם הטובים והישרים,
שנאמר והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' תמים גבור ,להודיע שהם דרכים טובים וחייב אדם
להתנהג בהן ,עכ"ל.
והקשה הרב לחם משנה שם ,וז"ל :יש להקשות בדבריו טובא ,דבפרק שאחרי זה (פ"ב ה"ג) כתב
בענוה אסור לנהוג במדה בינונית ,וכאן כתב שנקרא חכם וכו' ,ולעיל איירי מן ענוה ג"כ.
ובודאי יש לתת לב לתרץ הקושיא תמוה זו על הרמב"ם .ונ"ל דכבר זכרתי דבר זה במצוה
בפסוק (שמות יא ,ד) כחצות .וכעת שמעתי ממורי בשם הרמב"ן כעין דבר זה ,שהוא כלל גדול
בדרכי אדם להתנהג בהן בין בדבר מצוה בין בעסקיו ,אם ירצה לקיים בכל דרכיך דעהו (משלי
ג ,ו) שיהיה כל מעשיו לשם שמים לא להנאת עצמו ,בהזדמן לו דבר אחד ונפשו חשקה
לעשותו ,תחלה יסיר מדבר זה כל שום צד הנאה שיש לו אם יעשה דבר זה ,ואז בהסיר מדבר
זה הנאת ותועלת עצמו ,אז ישכיל ויכול לחשוב בנקל כל חלקי הסותר ולברר הבינוני הצודקת
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ט
לעשותו או לא יעשה דבר זה ,אז בהסר הנאות עצמו ישכיל .ושמור כלל זה ,כי הוא גדול
מאוד רב התועלת בכל צרכי שמים ,וגם בצרכיו.
וז"ש שלמה בחכמתו (משלי ד ,כו) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו .ר"ל שיהיה במשקל הנ"ל,
לסלק הנאתו מכל דבר שיעשה ,רק לשם שמים ,גם דרכיך שלך יכונו ולא תבוא תקלה ,והבן
כי רגליך הוא לשון (בראשית ל ,ל) ויברך ה' אותך לרגלי ,שהוא לסלק הנאת וטובת עצמו ,וזה
יהיה במאזני צדק ,ואתי שפיר.
ואחר הצעה זו תבין כי גם בענוה צריך לפעמים מדה בינונית ,והוא צורך גבוה מאוד,
כמו ששמעתי ממורי שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת הש"י ,שמצד
שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות ,וגם
המלאכים ניזונין על ידי תורתו ותפלתו ,שאלו היה מאמין זה כמה היה עובד ה'
בשמחה וביראה מרוב כל ,והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות .וגם
לתת לב אל מה שאמר שלמה ע"ה (תהלים סח ,יד) אם תשכבון בין שפתים ,שהקדוש
ברוך הוא שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו
ורחימו .ואם ישים אליו לבו ,בודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך
גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה חדל אישים ,וכיוצא בזה .והוא
מעין מה שאמרו חז"ל (גיטין נו ).ענותנותו של רבי זכריה גרם חורבן וכו'.
כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ,וכל
תנועותיו ודבורו והלוכו ועסקיו עושה רושם למעלה למעלה ,בוודאי יזהר בכל דרכיו
ועסקיו שיהיה לשם שמים .מה שאין כן בחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן
למעלה ולמטה שיהיה נרשם כל עסקי למעלה ,ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך
שלום יהיה לי .ובאמת ז"א ,כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש,
וכמ"ש והלכת בדרכיו ,ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה
בכל העולמות ,וכמו שכתבתי דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א) ,ר"ל ממך תדע,
איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה .וזה שאמר (דברים יג ,יח) ונתן לך רחמים
ורחמך ,עיין במצוה.
ובזה תבין כל דברי הרמב"ם שבפרק זה ,שיפלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ,שיסיר הנאתו
ותועלתו קודם שיעשה שום דבר קטן או גדול הן מצוה או רשות ,ואז בנקל יוכל להיות שוקל
על ידי מאזני צדק לכאן ולכאן ולתפוס מדה בינונית .מה שאין כן קודם שיסור הנאתו מהדבר,
אז אי אפשר להיותו פלס במעגלי היושר ,כי יטה להנאתו ,וכמ"ש הרא"ש טעם פסולי הדינין
מצד האהבה ,כי האהבה מבצבץ בו בלי כוונת רשע ,שסובר שהדין עמו ,יעו"ש.
ובזה מבואר שזה ששוקל גם במדת הענוה ותופס מדת בינוני חכם יחשב ,כי הוא תועלת
וחכמה נפלאה בענין עבודת הבורא שלא יהיה נמאס בעיני עצמו ,רק יאמר מתי יגיע מעשי
למעשי אבות הראשונים (תנדבא"ר פכ"ה) ,ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות שלא מצאה היונה
מנוח לכף רגלה ,כי מיד בהבין אדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו ,מיד נעשה כסא להשכינה
שתשרה בו ,והוא נק' יותר מדורות הראשונים שהי' הרבה צדיקים בעולם ,מה שאין כן בדור
הזה כי גמר חסיד שיעשה חסד עם קונו ,ודאי ראוי לאיש ליאזור כגבר חלציו לגמול חסד עם
השכינה ,ואז נעשה כסא אל מדת החסד ,כמו בדורו של אברהם שלא הי' עזר לשכינה כי אם
על ידי אברהם ,כך עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך להשכינה בגלות המר הזה
כי אם מעוטי דמעוטא ,השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא אל השכינה במדת החסד .והש"י
יעזרנו לעבדו באמת ובתמים ,שיהי' דרוש הזה יוצא ממעשינו להיות נאה דורש ונאה מקיים.
וא"כ שפיר סיים הרמב"ם בפסוק פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ,והבן.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
י
הרי לנו יסוד עמוק ,שכל תחבולות היצר להביא את האדם לידי
תחושה שהוא 'אדם רע' ואין לו תקוה ,אינן אלא מרשת המצודה
שטמן היצר בערמתו ,כדרך שעשו המצרים לאבותינו במצרים.
סיכום שלשת הביאורים – שלש בחינות של "רע " שגרמו לנו
המצריים
והנה בפסוק הנ"ל מגלה לנו התורה על פי שלושת הפירושים הנ"ל
שלש בחינות של "רע" שהמצרים גרמו לנו בעת ששעבדו את בני
ישראל במצרים ,מלבד עצם הרעה שגרמו לנו על ידי קושי השעבוד
וטומאת ערוות הארץ ,והן :א .שחשבו אותנו כאנשים רעים בעיני
עצמם ובעיני הבריות .ב .שגרמו לנו להיות אנשים רעים בפועל ,על
ידי מניעת הזמן להתבונן .ג .שגרמו לנו לחשוב בעצמנו שאנו אנשים
רעים ,מתוך יאוש ושפלות רוח.
וכדי לצאת ממצרים ומטומאת מצרים באמת ,ולעשות תשובה שלמה,
יש להתרחק משלש בחינות הרע הללו ,ולעשות את ההיפוך הגמור,
דהיינו :כאמור לעיל – להסתכל בטוב של כל יהודי ,וחס ושלום שלא
לקטרג על עם ישראל ,ובפרט בדור הזה שעומדים עלינו לכלותנו ,ולא
זו בלבד אלא שמוציאים שם רע על עם ישראל מכל קצוי תבל באפן
חזק מאד .ולכן יש להתחזק ביותר לדעת שהרבונו של עולם הבדיל
אותנו מכל עם ולשון להיות לו "עם סגלה" ,כדאיתא בפרשתן (דברים
כו ,יח-יט)" :וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך...
ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת" .וכמו
כן ,כמובן ,יש להתרחק מלהיות אנשים רעים באמת ,וכבר בארנו לעיל
לפי דברי המסילת ישרים הנ"ל ,שמי שאין לו ריוח להתבונן במעשיו
נקרא 'אדם רע' ,כי אדם לעמל נברא ,כמו שכתוב "כי אדם לעמל יולד"
(איוב ה ,ז) ,ותכליתו לעבוד את בוראו ,ולא לחיות את חייו בבחינת
"מצות אנשים מלמדה" (ישעיה כט ,יג) ,אלא מתוך הכרה ורצון פנימי
אמיתי .ולטעם זה תוקעים בתקיעת שופר להתעורר בתשובה ,כמו
שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד)" :אף על פי שתקיעת שופר בראש
השנה גזירת הכתוב ,רמז יש בו ,כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים
הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" 3.ועל דרך זה
צריכים אנו להתחזק שלא ליפול ברשת היצר המנסה להשפיל אותנו
3והנה אם מהפכים את האותיות של רע נמצא ער ,כי אם האדם אינו נזהר במעשיו ואין לו ריוח וזמן להתבונן בעבודתו – הרי
הוא כאדם השורה בתרדמה ושינה – ההיפוך מהתעוררות .וכשהוא מתעורר מתרדמתו ושינתו ,ומתבונן הוא בעבודתו – הרי הוא
יוצא מכלל "רע" ,ונכנס בבחינת הטוב.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
יא
יותר מדאי ,ובפרט כשעושים תשובה ומתחרטים על העבר ואומרים
'סליחות' ,חס ושלום שלא ליפול ברוחנו כאילו אנו אנשים 'רעים' ,אלא
אדרבה ,כל יהודי בפנימיותו הוא 'טוב' ,אלא שהעבירות מסתירות את
בחינת הטוב ,ועל ידי התשובה זוכים בסייעתא דשמיא לגלות את הטוב
הפנימי.
עבודת חודש אלול וזמני התשובה – סור מרע ועשה טוב
עבודת התשובה כוללת בתוכה שני חלקים :א .סור מרע .ב .עשה טוב.
דהיינו שראשית יש להתרחק ולהתנזר לגמרי מכל הענינים הרעים
וכחות הרעות ,ומצד שני יש להתקרב ולהתחבר אל הטוב האמיתי.
ולעומת זאת יש חלק שני של "עשה טוב" – והוא הרצון להתקרב
ולדבוק בדרכי ה' ,כמו שכתוב "סור מרע ועשה טוב ,בקש שלום ורדפהו"
(תהלים לד ,טו).
וכנראה שני חלקי התשובה של חרטה על העבר ווידוי מכוונים כנגד
"סור מרע" ,ושני חלקי התשובה של קבלה לעתיד ועזיבת החטא
מכוונים לכאורה כנגד בחינת "עשה טוב" [כמו כן התשובה באה על
מכשולות במצוות לא תעשה ,שהן בבחינת הרע ,ועל מצוות עשה ,שהן בבחינת
עשה טוב] .וכפי שהארכנו לעיל בשלושת הביאורים על הפסוק "וירעו
אתנו המצרים" ,כן הוא הדבר גם בעבודת סור מרע :יש להזהר משלוש
בחינות הרע שגרמו לנו המצרים – מלחשוד ולקטרג על הזולת בחינם,
מלהתעצל ולהניח לטירדות היום יום למנוע מאיתנו זמן להתבונן,
ומליפול ליאוש ולמחשבות של שפלות עצמית שאינה מן האמת.
ובעבודת עשה טוב – יש להוסיף ולראות בטוב שבזולת ,לקבוע עתים
להתבוננות ולחשבון הנפש ,ולהתחזק באמונה שכל מעשה ומעשה של
יהודי ,אף הקטן ביותר ,חשוב וחביב לפני בורא עולם.
נמצינו למדים שדווקא מתוך העמקת המבט על הפסוק "וירעו אתנו
המצרים" ,זוכים אנו ללמוד יסודות נפלאים בעבודת האדם לבוראו,
בבחי' "מאויבי תחכמני" (תהלים קיט ,צח) ,החל מיציאת מצרים
הראשונה ועד ליציאת מצרים הרוחנית שבכל דור ודור ,וכמאמרם ז"ל
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים"
(משנה פסחים פ"י מ"ה) .ובפרט בימים אלו ,ימי חודש אלול ,שהם ימי
רצון ורחמים ,יש לנו להתחזק בשלושת היסודות הנ"ל :להסתכל בטוב
שבזולת ולא לקטרג על הבריות ,לקבוע לנו זמן קבוע להתבוננות
בדרכינו ולא להניח לטירדות העולם למנוע זאת מאיתנו ,ולדעת
פרשת כי תבא כתב מרדכי
יב
ולהאמין שכל מעשינו הטובים חשובים וחביבים למעלה ,ולא ליפול
ברוחנו חלילה ,אלא לזכור תמיד שבפנימיותנו אנו "טוב" ,בני מלך,
ורק צריכים לגלות טוב זה על ידי התשובה השלמה .ובזכות זה נזכה
בעזרת השם יתברך לצאת מכל מצרי הגלות הזאת ,הגלות הרוחנית
והגשמית ,ולזכות לגאלה השלמה בב"א" .תכלה שנה וקללותיה ,תחל
שנה וברכותיה! "
התורה והמצוה
"ו ָּהלַ ְכ ָּת ִּב ְד ָּר ָּכיו" (דברים כח ,ט)
ְ
מצות "והלכת בדרכיו" – יסודה בכתוב ובדברי חז "ל ,ביאור
הרמב"ם והחינוך ,וביאור בעל תומר דבורה ,ומה בין תיקון
המדות לשאר המצוות
כבר בארנו (בפר' אחרי קדושים) ,שתיקון המדות אינו ענין נלווה או
תוספת של מוסר וחסידות בעלמא ,אלא הוא יסוד ושורש לכל התורה
כולה ,וכפי שהעתקנו מדברי רבינו חיים ויטאל בספר שערי קדושה
(פרק ב') ,שכל התרי"ג מצוות אינם אלא אמצעי לזיכוך ותיקון המדות.
וכמו"כ מבואר בספרים כי תיקון המדות הוא אמצעי לקיום תורה
ומצוות .אמנם יש להוסיף ולבאר ,שמלבד היות תיקון המדות אמצעי
ותוצאה של קיום התורה ,יש גם מצוה מיוחדת ומפורשת בתורה,
שעצם תיקון המדות והשוואת מהלך חייו של האדם לדרכי הבורא
יתברך ,הוא בעצמו מצוה מן התורה ,והיא מצות "והלכת בדרכיו"
[אמנם בדברי בעל שערי קדושה הנ"ל מבואר שהמדות הטובות אינם מכלל תרי"ג
מצוות] .ור"ח ויטאל מתבטא שם" :ענין המדות הרעות קשים מן העברות
עצמן מאד מאד" .עוד כתב" :ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות רעות,
יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה ,כי בהיותו בעל מדות טובות
בנקל יקיים כל המצוות" .ובמאמר זה נבאר בס"ד את יסוד המצוה
הזאת ,מקורה ,ביאורה בדברי הראשונים ,ומה בדיוק ההבדל שבינה
לשאר מצוות התורה.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
יג
מקור הענין והמצוה בכתוב
"כימקור המצוה מפורש בכמה מקומות בתורה .א .בפרשתנו נאמר ִּ
ִּת ְׁשמֹר ֶאת ִּמ ְׁצֹות ה' ֱאלֹ ֶקיָך ְו ָּהלַ ְכ ָּת ִּב ְד ָּר ָּכיו" (דברים כח ,ט) ,ב .ועוד
מצינו בפרשתנו " ֶאת־ה' ֶה ֱאמ ְַׁ֖רת היַֹ֖ום לִּ ְׁהיֹותַ֖ לְׁ ָךַ֖ לֵֽאלֹ ִּהַ֖ים ְולָּ לֶ ֶֶ֣כת
מַ֖ע ְׁבקֹלֵֽ ֹו" (דברים כו ,יז) .ג. ּומ ְׁשפטַ֖יו וְׁ לִּ ְׁש ֹ ּומ ְׁצוֺתַ֖יו ִּ ִּב ְד ָּר ָּכֶ֣יו וְׁ לִּ ְׁש ֹ
מַ֖ר ֻחקַ֖יו ִּ
ת־מ ְׁצ ֺוַ֖ת ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך לָּ לֶ ֶֶ֣כת ִּב ְד ָּר ָּכֶ֣יו ת ֶא ִּ ומקור נוסף הוא הכתוב "וְׁ שַ֖מ ְׁר ַ֖
ּולְׁ יִּ ְׁראַ֖ה א ֵֹֽתֹו" (דברים ח ,ו) .ד .ועוד נאמר "וְׁ עתהַ֖ יִּ ְׁשראַ֖ל מַ֖ה ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך
ל־ד ָּר ָּכיוֶ֣ ּולְׁ א ֲהבַ֖ה שֹאַ֖ל מ ִּעמְַ֖ך ִּכַ֖י ִּאם־לְׁ ַ֖יִּ ְׁראַ֖ה ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך לָּ לֶ ֶֶ֣כת ְב ׇכ ְ
שָך" (דברים י ,יב) .ה .וכן ּוב ׇכל־נ ְׁפ ֶ ֵֽ אתַֹ֖ו וְׁ ל ֲֵֽע ֹבדַ֖ ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך ְׁב ׇכל־לְׁ ב ְׁבָךַ֖ ְׁ ֹ
מצינו "לָּ לֶ ֶכת ְב ָּכל ְד ָּר ָּכיו ּולְׁ א ֲהבה אֹתֹו" (דברים יא ,כב) .ו .ועוד כתיב
ת־כל־ה ִּמ ְׁצוַ֖ה ה ֹזַ֖את ל ֲעשֹתַּ֖ה ֲא ֶשַ֖ר אנ ִֹּכַ֖י ְׁמצּוְׁ ָךַ֖ היֹוםַ֖ לְׁ א ֲה ַ֖בה מרַ֖ ֶא ׇ י־ת ְׁש ֹ "כ ִּ ִּ ֵֽ
ת לְׁ ָךַ֖ עֹודַ֖ שלַֹ֖ש ע ִּרַ֖ים עַ֖ל ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך ְולָּ לֶ ֶֶ֣כת ִּב ְד ָּר ָּכֶ֣יו ׇכל־הי ִּמַ֖ים וְׁ יס ְׁפ ַ֖
"א ֶשַ֖ר אנ ִֹּכַ֖י השלַֹ֖ש ה ֵֽאלֶ ה" (דברים יט ,ט) .ז .והפעם האחרונה מצינו ֲ
מַ֖ר ִּמ ְׁצוֺתַ֖יו כיו וְׁ לִּ ְׁש ֹ ְׁמצּוְׁ ָךַ֖ היֹוםַ֖ לְׁ א ֲהבַ֖ה ֶאת־ה' ֱאלֹ ֶהַ֖י ַָ֖ך לָּ לֶ ֶֶ֣כת ִּב ְד ָּר ָּ ֶ֣
ּומ ְׁשפטַ֖יו וְׁ חיִּ ַ֖ית וְׁ ר ִּבַ֖ית ּובֵֽר ְׁכָךַ֖ ה' ֱאלֹ ֶהַ֖יָך בא ֶַ֖רץ ֲא ֶשר־אתַ֖ה בא־ וְׁ ֻחקֹתַ֖יו ִּ
שַ֖מה לְׁ ִּר ְׁש ֵֽתּה" (דברים ל ,טז) .הרי לנו שבעה פסוקים בתורה על ההליכה
בדרכי ה' ,ומהם למדו חז"ל שיש כאן מצוה עצמאית ומיוחדת ,שאינה
רק ענין כללי אלא הוראה ברורה כיצד על האדם להתנהג בחייו.
ומצינו עוד שתי פעמים לשון דומה ,ח .כמו ִּ
"כַ֖י יְׁ ד ְׁע ִּתַ֖יו לְׁ מַ֖ע ַ֖ן ֲא ֶשַ֖ר
יְׁ צּוֶ ַ֖ה ֶאת־בנַ֖יו וְׁ ֶאת־ביתֹוַ֖ א ֲחרַ֖יו וְׁ ֵֽש ְׁמרּוַ֖ ֶד ֶֶ֣רְך ה' ל ֲעשַֹ֖ות ְׁצדקַ֖ה ִּ
ּומ ְׁשפַ֖ט
ר־ד ֶבַ֖ר עלֵֽיו" (בראשית יח ,יט) .ט. מען ה ִּבַ֖יא ה' על־א ְׁברהַ֖ם אַ֖ת ֲא ֶש ִּ לְׁ ַ֖
יכם ֵתלֵ כּו" (דברים יג ,ה) .הרי בסך הכל לא פחות מתשע "א ֲח ֵרי ה' ֱאלֹ ֵק ֶ ַ
פעמים את הענין ללכת בדרכי ה' .והענין הזה נשנה פעמים הרבה
בנביאים ובכתובים.
ויש לשאול :א .האם זהו "מצוה" – ככל שאר מצוות התורה ,או שאין
זה ציווי ממש .ב .את"ל שזהו מצוה מן התורה ,יש להוסיף לשאול
מאיפה לומדים אנו את המצוה ,והאם כל הפסוקים הנ"ל נאמרו לצוות
על זה .ג .מה הן הדרכים של ה' ,ומה הפירוש של המצוה הזאת.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
יד
שיטת הרמב"ם:
הנה הרמב"ם בספר המצוות כתב בזה"ל" :מצות עשה ח -ללכת
ולהדמות בדרכי ה' יתברך .היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי
היכולת ,והוא אמרו "והלכת בדרכיו" (דברים כח ,ט) .וכבר נכפל זה
הצווי ואמר "ללכת בכל דרכיו" (דברים י ,יב/יא ,כב) ובא בפירוש
(ספרי שם ,וכפי שנביא להלן) "מה הקב"ה נקרא חנון ,אף אתה היה חנון;
מה הקב"ה נקרא רחום ,אף אתה היה רחום; מה הקב"ה נקרא חסיד,
אף אתה היה חסיד" .וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר "אחרי
ה' תלכו" (דברים יג ,ה) ובא בפירוש שרצה לומר ההדמות בפעולותיו
הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל,
יתעלה על הכל עילוי רב" .עכ"ל הרמב"ם שם .ועוד כתב כעי"ז באריכות
ביד החזקה – משנה תורה (המדע ,פ"א מהל' דעות) וז"ל" :ומצווין אנו
ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים
שנאמר "והלכת בדרכיו" .הלכה ו – כך למדו בפירוש מצוה זו מה
הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה
רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו
הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים
גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם
להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" .ע"כ.
מזה שפתח הרמב"ם בספר המצוות עם הפסוק הא' הנ"ל של "והלכת
בדרכיו" ,וכן ממה שהביא בהלכות דעות רק הפסוק הזה – חזינן שלפי
דעת הרמב"ם הפסוק הזה הוא המקור העיקרי להמצוה של הליכה
והידמות בדרכי ה' .והרי זהו הפסוק האחרון בסדר התורה – מן כל
הפסוקים שהביא שם בסה"מ ,ואם בחר דייקא בו – משמע שאכן ילפינן
עיקר מצוה זו מן הפסוק הזה ,וכן משמע להדיא – כי בהלכות דעות
הוא מביא אך ורק לשון הפסוק הזה .הרי לנו תרי סהדי שהרמב"ם למד
מצוה זו בעיקר מן הפסוק הזה.
אמנם ,הוא מציין עוד שני פסוקים כמקור למצוה זו ,והם :המקור
הרביעי והחמישי [אמנם יל"ע לאיזה מן הפסוקים הוא מתכוון ,שהרי מצינו
שתי פעמים לשון שווה" :ללכת בכל דרכיו"] ,והמקור התשיעי שהבאנו לעיל.
על המקור ה' הוא מתבטא "וכבר נכפל זה הציווי" ,כלומר שמקור א'
פרשת כי תבא כתב מרדכי
טו
ומקור ד' וה' הם – כפילות של אותה המצוה .ולכאורה גם המקור הט'
שהרמב"ם מביא – הוא ג"כ אותה מצוה ממש ,אבל דקדוק לשון
הרמב"ם לכאו' לא משמע הכי ,שכתב" :וכבר נכפל זה הענין בלשון
אחר" ,ולא כתב "זה הציווי" .ויל"ע בזה.
והנה בפסוק "ללכת בכל דרכיו" שהביא הרמב"ם מצינו מקור קדום
בספרי שם ,וז"ל :ללכת בכל דרכיו -אלו דרכי הקב"ה ,שנ' (שמות לד,
ו) ה' ה' אל רחום וחנון ,ארץ אפים ורב חסד ואמת ,נוצר חסד לאלפים,
נושא עון ופשע וחטאה ונקה .ואו' (יואל ג) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט.
וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה ,אלא מה המקום
נקרא רחום וחנון -אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל.
מה הקב"ה נקרא צדיק ,שנ' (תהלים קמה ,יז) צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד
בכל מעשיו -אף אתה הוי צדיק .הקב"ה נקרא חסיד ,שנא' וחסיד בכל
מעשיו -אף אתה הוי חסיד; לכך נאמר כל אשר יקרא בשם ה' ימלט,
ואומר (ישעיה מג ,ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ,יצרתיו אף
עשיתיו ,ואו' (משלי טז ,ד) כל פעל ה' למענהו" .ע"כ לשונם.
שיטת החינוך [כדעת הרמב"ם]:
החינוך כדרכו – הולך בדרך הרמב"ם ,וז"ל" :מצוה תריא -ללכת
ולהדמות בדרכי ה' יתברך .שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר
והטוב בכל כחנו ,ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך
החסד והרחמים ,כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו
מבריותיו ,למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא ,ועל זה נאמר "והלכת
בדרכיו" (דברים כח ,ט) ונכפלה המצוה עוד במקום אחר ,שנאמר
"ללכת בכל דרכיו" (דברים י ,יב/דברים יא ,כב) .ואמרו זכרונם לברכה
בפרוש זאת המצוה" :מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום ,אף אתה היה
רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון ,אף אתה היה חנון; מה הקדוש
ברוך הוא נקרא צדיק ,אף אתה היה צדיק; מה הקדוש ברוך הוא נקרא
קדוש ,אף אתה היה קדוש" (ספרי הנ"ל) .הרי לן כמעט מלה במלה כלשון
הרמב"ם הנ"ל.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
טז
שיטת הסמ"ג:
כעי"ז ובאופן אחר כתב הסמ"ג :מצות עשה ז -ללכת ולהדמות
בדרכי ה' יתברך .מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים,
שנאמר "והלכת בדרכיו" ,ואומר "אחרי ה׳ אלהיכם תלכו" .ומפרש
בפרק קמא דסוטה (יד ).אחר מדותיו תלכו .מה הוא מלביש ערומים,
שנאמר "ויעש ה׳ לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"; ומבקר חולים,
שנאמר "וירא אליו ה׳ באלני ממרא"; ומנחם אבלים ,שנאמר "ויהי
אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו"; וקובר מתים ,שנאמר
"ויקבר אותו בגי" – אף אתה עושה כך.
וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא" :דע את אלהי אביך
ועבדהו" (דברי הימים א' כח ,ט) ,שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד
משפט וצדקה בארץ ,כן תעשה אתה .והא לך שני עדים ביאשיהו
שנאמר עליו ש"אכל ושתה ועשה משפט וצדקה ,אז טוב לו .דן דין עני
ואביון ,אז טוב; הלא היא הדעת אותי נאם ה׳" (ירמיהו כב ,טו-טז) .ונאמר
עוד "אל יתהלל חכם בחכמתו" וגו׳ "כי אם בזאת יתהלל המתהלל
השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה
חפצתי נאם ה׳" (ירמיהו ט ,כב-כג) .עכ"ל.
הרי לן מדבריו ,כעין הרמב"ם והחינוך – שהמצוה ללכת ולהדמות
בדרכי ה' ילפינן מהמקור הא' וכן מן המקור הט' שהבאנו לעיל [אמנם
משום מה לא הביא הפסוקים האחרים ,וגם לא "ללכת בכל דרכיו"].
ביאור השייכות בין להדמות וללכת בדרכי ה' במדות -למעשים
אולם הסמ"ג מקדים לפרש בזו המצוה בפעולות ומעשים של הקב"ה,
ואח"כ הוא מביא גם את הפירוש של המדות של הקב"ה – רחום וחנון
וכו' .ויל"ע בהא דלא הביא הספרי הנ"ל – שהרמב"ם ודעמיה הביאו.
והנלענ"ד דבאמת היינו הך ,ואמנם שבגמרא דסוטה שהביא הסמ"ג
מדובר במעשים טובים וגמילות חסדים ,ובספרי שהרמב"ם ודעמיה
הביאו מדובר במדות של חסד ורחמים ,אין הם אלא שני צדדים של
אותו המטבע .שהרי אמנם למדייק בלשון הסמ"ג נראה שהוא מדבר
בעיקר במצוה המעשית ואיך ללכת ולהדמות בפועל בדרכי ה' ,אולם
כל זה אינו אלא תוצאה ומסובב מן המדות הטובות ,כי המדייק בלשון
פרשת כי תבא כתב מרדכי
יז
הגמ' שהביא יראה שלא אמרו אחר מעשיו תלכו ,אלא שפיר אמרו
"אחר מדותיו תלכו" ואזיל ומפרש המעשים הטובים ,וההסבר בזה
הוא כנ"ל דאחרי המדות נמשכים המעשים.
והרי מבואר מדברי חז"ל אלו ,שהמצוה של "והלכת בדרכיו" אינה
מסתכמת בעבודת המדות שבין אדם לעצמו בלבד ,אלא כוללת בתוכה
גם את מעשי החסד המעשיים שהאדם עושה עם זולתו ,כדוגמת
מדותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא מלא חסד וחנינה עם ברואיו.
וכן משמע בספר החינוך הנ"ל ,וזה תוכן דבריו :לילך בדרכיו הטובים
והישרים של הקדוש ברוך הוא ,שנצטוינו לעשות כמעשיו הטובים
והישרים ,כמו שידמה לחסד וחנינה שהוא חנון ורחום .ומבאר החינוך
בטעם המצוה ,שתועלת האדם במצוה זו גדולה עד מאוד ,לפי שהנפש
מצטיירת בפעולות שהיא עושה ,ולפי רוב מעשי החסד והרחמים
שיעשה האדם ,כן תתעצם בו מדת החסד והרחמים בקביעות ,עד
שתעשה בו טבע .הרי לנו שיסוד המצוה בנוי על עיקרון חשוב :שעל
ידי ריבוי המעשה ,נקנית המדה בקביעות בנפש ,ואין די בהרגשה או
בכוונה טובה גרידא ,אלא צריך פעולה בפועל ,החוזרת ונשנית ,עד
שתעשה טבע קבוע בנפש.
ביאור נפלא מה בין הגמרא בסוטה להגמ' בשבת
ובאמת יש עוד מקור דילפינן בגמרא למצוה זו ,דאיתא במסכת שבת
(קלג" ):אבא שאול אומר ,ואנוהו – הוי דומה לו :מה הוא חנון ורחום
אף אתה היה חנון ורחום" .ופירש"י" :הוי דומה לו ,ולשון אנוהו אני
והוא ,אעשה עצמי כמותו – לדבק בדרכיו" .ובאמת יתכן שהרמב"ם
ג"כ התכוון לגמרא זו ,אלא דלא חוש להביא את המקור החדש מן
הפסוק "ואנוהו" .וכאמור ,שתי גמרות אלו לא סותרות זו את זו ,אלא
שהגמרא בשבת דמיירי במדות – היא היסוד והשורש לגמרא בסוטה
דקאי במעשים בפועל של טוב וחסד.
ונראה לפרש (וכעי"ז שמעתי יסוד הדברים מהגר"א וייס שליט"א -בעל מנחת
אשר) בעומק שתי גמרות אלו וההבדל ביניהם ,דהטעם שבגמ' בסוטה
דיברו חז"ל במעשים דייקא ,כי שם מיירי בפירוש הכתוב "אחרי ה'
אלהיכם תלכו" ,וכלשונם שם" :ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב
פרשת כי תבא כתב מרדכי
יח
(דברים יג ,ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו ,וכי אפשר לו לאדם להלך אחר
שכינה והלא כבר נאמר (דברים ד ,כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא".
הרי שעיקר המדובר שם הוא אודות הכתוב אחרי ה"א תלכו ,ונתקשו
האיך שייך להלוך אחר האש ,והליכה הלא היא פעולה מעשית .וע"ז
תירצו התם" :אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש
ערומים דכתיב (בראשית ג ,כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות
עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה ביקר חולים דכתיב
(בראשית יח ,א) וירא אליו ה' באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב"ה
ניחם אבלים דכתיב (בראשית כה ,יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך
אלהים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב"ה קבר מתים דכתיב
(דברים לד ,ו) ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים" .עכ"ל הגמ' בסוטה.
וכאמור אין כוונתם לכאורה שנעשה מעשים טובים גרידא ,אלא גם
"להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא" ,אלא דעיקר כוונת התורה
היא ללכת בפועל ובמעשה בדרכי ה'.
מה שאין כן בגמ' בשבת ,הרי התם עסקינן בביאור הכתוב "ואנוהו",
כלשונם שם" :דתניא ,זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצות עשה
לפניו ,סוכה נאה; ולולב נאה; ושופר נאה; ציצית נאה; ספר תורה נאה
; וכתוב בו לשמו בדיו נאה; בקולמוס נאה; בלבלר אומן ,וכורכו
בשיראין נאין" .היינו שעיקר המדובר התם בברייתא – מה הפירוש של
"ואנוהו" ,ועל זה אמרו :התנאה לפנין במצוות .וממשיכה בענין זה:
"אבא שאול אומר :ואנוהו – הוי דומה לו ,מה הוא חנון ורחום אף אתה
היה חנון ורחום" .ואם תאמר למה לא הביא הפעולות של גמילות
חסד המובאות בגמרא דסוטה הנ"ל ,התשובה הנכונה לזה היא :כי
כשמדובר על איך להידמות למישהו ,ולהיות ממש בבחינת "אני והוא",
וכלשון רש"י "אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו" – אזי לא די
בדמיון מעשים חיצוניים גרידא ,הנעשים באברי הגוף .אלא בכה"ג
ראוי להדמות באמת בפנימיות מדות הזולת .ולכן מפרש אבא שאול
את המדות של הקב"ה ,כי רק ככה נקרא האדם שמתדמה באמת
להקב"ה – בעומק מדותיו כביכול .ודו"ק.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
יט
ביאור בדעת הרמב"ם
בעומק דעת הרמב"ם שבחר להביא דווקא את תורת ה"מדות" מן הפסוק
של והלכת בדרכיו – כמו הספרי ,ולא את תורת ה"מעשים טובים"
שהגמרא בסוטה יליף מן הפסוק אחרי ה"א תלכו ,יש לומר ביאור נפלא
באופן שהרמב"ם אזל לשיטתיה במשנה תורה בהלכות אבל (ריש פי"ד)
שכתב" :מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ,ולנחם אבלים ,ולהוציא
המת ,ולהכניס הכלה ,וללוות האורחים ,ולהתעסק בכל צרכי הקבורה,
לשאת על הכתף ,ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור .וכן לשמח הכלה
והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ,ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין
להם שיעור .אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם ,הרי הן בכלל
ואהבת לרעך כמוך .כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך
אחרים ,עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות" .עכ"ל שם.
הרי שלמד את כל המעשים הטובים וגמילות חסדים שבגופו המנויים
בגמרא בסוטה – מן הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" .ולפי זה לדעתו לא
ילפינן תורת "גמילות חסדים" מן והלכת בדרכיו ,שהרי זה גופא ילפינן
מן ואהבת לרעך כמוך .וממילא מוכרח הוא לפרש את הפסוק של
"והלכת בדרכיו" – למדות טובות ,מה הוא רחום אף אתה היה רחום
וכו'( .וכך שמעתי מהגר"א וייס שליט"א – בעל מנחת אשר).
ביאור בדעת החינוך
ובדעת החינוך אפשר לפרש בדרך אחרת ,דהנה כבר תמהנו עליו
(בפרשת ראה) שכמדומני בכל הספר החינוך לא כתב להדיא מצות
גמילות חסדים – ביקור חולים שמחת חתן וכו' .ואך ורק בפרשת ראה
במצות 'צדקה' כלל את גמ"ח במצות הצדקה ,עי"ש .ולכן יתכן אולי
לפרש בדעתו ,דהנה המדייק בלשונו במצות 'ואהבת לרעך כמוך'
(בפרשת קדושים) יראה שהחינוך למד שביאור המצוה של אהבת הזולת
הוא על דרך השלילה גרידא ,כלומר מה דעלך סני לחברך לא תעביד,
ולא עשיית הטוב והחסד בקום ועשה ,ועי"ש בדבריו.
אבל במצות והלכת בדרכיו בפרשתנו ,אמנם הוא לא כותב בהדיא כל
פרטי גמילות חסדים – הוא מתבטא כמה פעמים בלשון "עשייה" ,והא
לך לשונו" :שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כ
כוחנו ,ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו ,על דרך החסד
והרחמים ,כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה’ וזה חפצו מבריותיו,
למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא ,ועל זה נאמר (דברים כח ט) והלכת
בדרכיו .ונכפלה המצוה עוד במקום אחר ,שנאמר ללכת בכל דרכיו
(דברים י ,יב יא ,כב) .ואמרו זכרונם לברכה (ספרי עקב יא כב) בפירוש זאת
המצוה .מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום ,אף אתה היה רחום ,מה
הקדוש ברוך הוא נקרא חנון ,אף אתה היה חנון ,מה הקדוש ברוך הוא
נקרא צדיק ,אף אתה היה צדיק ,מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש ,אף
אתה היה קדוש .והענין כולו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות
טובות כאלו ומדות נכבדות אשר יספר בהם יתברך על דרך משל לומר
שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו ...ויש לנו ללמד ולעשות כל
דרכינו בדמיונו ...דיניה גם כן קצרים .ענינה הוא דרך כלל שיבחר לו
האדם בכל עניניו ובכל מעשיו ,בין באכילה בין בשתיה ,בין במשא
ומתן בין בדברי תורה ,בין בתפילה ,בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה
והממצעת ,ולא יתרחק אל הקצוות לעולם .ועל כלל הענין הזה אמרו
זכרונם לברכה (סוטה ה ,ב) ,שיהא אדם שם דעותיו תמיד כלומר,
שיחשב בעניניו לעשות אותם על דרך המצוע והישר ,וסמכו הדבר
לקרא דכתיב (תהלים נ כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים .דרשו הם
(מועד קטן ה ,א) ,אל תקרי ושם אלא ושם [ש' ימנית – מלשון 'שומא'].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות .והעובר על זה,
ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו
לאהבת האל ולקים המצוה הזאת ביטל עשה זה" .עכ"ל החינוך.
הרי שאמנם החינוך מבאר מצוה זו בתורת ה"מדות" – כדעת הרמב"ם,
אבל נראה מדקדוק לשונו – שהוא מתכוון לבאר מצוה זו ג"כ לנהוג
בפועל ובעשה עם הזולת בדרכי גמילות חסדים .וכמו שהקב"ה מתנהג
עם בריותיו בדרכים אלו ,כך יש לנו להתנהג ככה עם זולתינו .בין
במדות טובות ובין במעשה .ואתי שפיר לפי זה ,שהחינוך אכן למד את
מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ע"ד השלילה ,ואילו מצות 'והלכת בדרכיו'
למד ע"ד החיובי והמעשי.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כ
א
בדרך צחות
"והלכת בדרכיו" – פרשת הבשר שהפכה לפרשת חסד
לפעמים הדרך הכי טובה להבין מהי "הליכה בדרכי הבורא" היא לראות דוגמא
הפוכה .ולשם כך ,נביא סיפור כמילתא דבדיחותא – לפתוח ולהרחיב את הלב.
מעשה באיש – נקרא לו ר' יענקל'ע – שיצא בוקר אחד לשוק לקנות בשר לשבת.
אשתו ,שהכירה אותו היטב ,הזהירה אותו לפני שיצא" :יענקל'ע ,אל תיקח
מהדוכן ההוא ליד הפינה ,המוכר שם לא איש נאמן ,ופעם הביא לי בשר עם
ריח מוזר!" יענקל'ע ,שידע תמיד יותר טוב מכולם ,צחק ואמר "מה את מבינה",
ויצא לדרכו.
כעבור שעה הוא חזר – עם חבילה יפה ,עטופה בנייר ,ובדיוק מהדוכן ההוא ליד
הפינה" .תראי איזה מציאה ",הכריז בגאווה" ,המוכר עוד נתן לי הנחה!" האשה
פתחה את החבילה ,הרימה גבה ,קירבה את האף – ונרתעה" .יענקל'ה ,זה לא
בשר ,זה נשק כימי ".הוא ,כמובן ,לא התרגש" :שטויות ,קצת מים ומלח וזה יהיה
בסדר".
אבל אפילו יענקל'ע ,בכל האופטימיות שלו ,לא הצליח לשכנע את עצמו לבשל
את הדבר הזה .אז מה עושים עם בשר שגם הכלב השכונתי היה מסרב לו?
זורקים? חס וחלילה! זה יהיה בזבוז ו'בל תשחית' !4ואז עלה במוחו רעיון מבריק:
"אעניק אותו במתנה לשכן שלי ,ר' מוטל ,האומלל והעני ההוא שבקושי מסתדר
במחייתו .גם עשיתי חסד ,וגם נפטרתי מהבעיה – שתי ציפורים במכה אחת!"
ואכן ,באותו ערב הוא דפק בדלתו של ר' מוטל ,עם חיוך גדול ואריזה "טרייה":
"מוטל'ע ,הבאתי לך בשר לשבת ,מתנה מהלב!" ר' מוטל ,שלא רצה לפגוע
ברגשותיו של השכן הנדיב ,הודה לו בהתרגשות ,ואפילו לא בדק יותר מדי את
הריח – מי בודק מתנות?
למחרת בבוקר לא היה זה בדיוק סיפור "שבת שלום" .ר' מוטל התעורר בכאבי
בטן ומעיים איומים ,ותוך שעות ספורות הוא היה כבר בבית החולים ,מחובר
לעירויים ,כשהרופאים מדברים במונחים כמו "הרעלה חמורה" .יענקל'ע,
כששמע ,לא התמהמה – רץ לבקר את החולה .הוא התיישב לידו ,החזיק לו יד,
הביא לו פירות ,ואפילו סיפר לו בדיחות.
אולם לצערו הרב ,מצבו של ר' מוטל הלך והידרדר ,ותוך ימים ספורים הוא נפטר.
4הגם שלמען האמת לפי מה שכתבנו בפר' שופטים ,אין הוא עובר במקרה דנן בבל תשחית ,ובל תשחית דגופא עדיפא.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כב
יענקל'ע ,נאמן עד הסוף ,לא ויתר על אף מצוה :הוא הלך להלוויה ,נשא בארון
בכבוד רב ,וכשהגיע לניחום אבלים ,ישב אצל האלמנה ודיבר איתה שעה ארוכה
על מעלותיו של בעלה המנוח.
בשובו הביתה ,נכנס בהתרגשות ,כמעט בדמעות של גאווה" :שרה'לע! את לא
תאמיני איזה יום היה לי! זכיתי היום בשלוש מצוות בבת אחת – ביקור חולים,
קבורת מת ,וניחום אבלים! כל זה הודות לחתיכת בשר קטנה שכמעט זרקתי
לפח!" האשה הביטה בו בשתיקה ארוכה ,לא ידעה אם לבכות או לצחוק ,ולבסוף
אמרה רק" :יענקל'ע ...אתה יודע שאתה זה שהרג אותו ,נכון?"
וכאן ,טמון העוקץ .יענקל'ע עשה שלוש מצוות חסד יפהפיות ברצף אחד
– ובכל זאת ,הוא לא היה קרוב אפילו כמלוא הנימה ל"והלכת בדרכיו".
כי המצוה הזו לא נמדדת בכמות המעשים ,אלא באיכות המחשבה
שמאחוריהם .אפשר להיות "בעל חסד" מן השפה ולחוץ ,ובו-בזמן להיות
הגורם לכל הצרה מלכתחילה – רק בגלל שלא עצרו לחשוב ,לא שאלו
את השאלות הנכונות ,ולא הפעילו שיקול דעת פשוט.
"והלכת בדרכיו" האמיתי דורש מאתנו לא רק לרוץ אחרי מצוות ,אלא
לעצור רגע ולבדוק :האם המעשה שלי באמת טוב לזולת ,או שאני רק
מרגיש טוב עם עצמי? לפעמים ההבדל בין "עשיתי חסד" לבין "גרמתי
אסון" הוא בדיוק אותה עצירה קטנה של מחשבה – שיענקל'ע שלנו,
לצערו ,פספס.
ביאור הרמב"ם בהלכות דעות – דרך האמצע ,ולמעלה הימנה
הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א) האריך בביאור מצוה זו .בתחילת דבריו
(הלכה א-ד) מבאר את שיטת "דרך האמצעית" ושביל הזהב ,שכל מדה
ומדה יש לה שני קצוות ,קצה של יתר וקצה של חסר ,והדרך הישרה
היא הדרך האמצעית שבין שני הקצוות ,כגון שלא יהא האדם בעל
חמה נוח לכעוס ,ולא יהא כמת וכאבן שאינו מרגיש כלל ,אלא בינוני,
שאינו כועס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו .ובהלכה ה כתב
הרמב"ם :ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים ,והם הדרכים
הטובים והישרים ,שנאמר "והלכת בדרכיו" .ובהלכה ו' הוסיף וביאר את
עומק המצוה ,שהיא נסמכת על מדותיו של הקדוש ברוך הוא עצמו,
וכך למדו בפירוש מצוה זו :מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ,מה
הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום ,מה הוא נקרא קדוש אף אתה
היה קדוש ,ולפיכך קראו הנביאים לא־ל בכל אותן הכינויים ,ארך אפים
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כג
ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן ,להודיע שאלו דרכים
טובים וישרים הם ,וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי
כחו.
ונמצא מדברי הרמב"ם ,שיש בעצם שני שלבים במצוה זו :השלב
הראשון הוא לתקן את המדות הטבעיות שבאדם ולהעמידן על דרך
האמצע ,שלא יהא בעל כעס ,בעל גאוה ,קמצן ,ולהוציא כל מדה
למקומה הראוי בשווי המשקל הנכון ,וזהו יסוד עבודת המדות הרגילה.
אולם השלב השני ,שהוא עומק ותכלית מצות "והלכת בדרכיו" ,הוא
שלא יסתפק האדם בהיותו במדת האמצע גרידא ,אלא ישאף להדמות
ולהשוות עצמו למדותיו של הבורא יתברך ממש ,שהוא רחום ,חנון,
ארך אפים ,ורב חסד .ומעתה מובן ,שיש כאן יעד עליון ובלתי מוגבל,
שהרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא הן לאין תכלית ,ואף אחד לא יוכל
לומר שהגיע לשלמות ההליכה בדרכיו ,ולעולם יש עוד להוסיף
ולהתעלות במדה זו.
ביאור נפלא בזה מוסיף הרמב"ם בהמשך דבריו (פרק א ,הלכה ה),
שהחסיד ,השואף להתעלות מעבר לדרך הבינונית ,נוטה מעט לצד
אחד ,כגון להתרחק מן הגאוה עד קצה הענוה ,ולא ישוב לדרך
האמצעית ,שכן מדה זו ,בניגוד לשאר המדות ,כל הנוטה בה לקצה
האחד – ראוי ,וכן במדת הכעס ,שהחסיד מרחיק עצמו עד קצה ולא
יכעוס כלל אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו .הרי לנו שגם בעבודת
המדות עצמה יש דרגות ומדרגות ,החל מדרך האמצע הבסיסית ,ועד
למדת חסידות עליונה ,וכל זה בכלל מצות "והלכת בדרכיו".
ביאור תומר דבורה – י "ג מדות הרחמים למעשה
הרחבה נפלאה ומפורטת של מצוה זו מצינו בספרו הקדוש של רבי
משה קורדובירו זצ"ל ,ספר תומר דבורה ,שכל פרקו הראשון מיוסד כולו
על מצות "והלכת בדרכיו" .ומבאר שם ,שיסוד המצוה בנוי על הכתוב
"מי א־ל כמֹוָך נֹשא עֹון וְׁ עֹבר על ֶפשע ...לֹא ֶה ֱחזִּ יק במיכה (ז ,יח-כ)ִּ :
לעד אפֹו ִּכי חפץ ֶח ֶסד הּוא ...ישּוב יְׁ ר ֲחמנּו יִּ ְׁכבֹש ֲעֹונֹתינּוִּ ...תתן ֱא ֶמת
לְׁ י ֲעקֹב ֶח ֶסד לְׁ א ְׁברהם" ,ומונה בו שלש עשרה מדות של רחמים ,וכנגד
כל מדה ומדה מבאר בפרוטרוט כיצד על האדם לנהוג בפועל להדמות
בה .כגון :כנגד מדת "נושא עון" ,שהקדוש ברוך הוא סובל עלבונו מן
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כד
החוטא ואף על פי כן ממשיך להשפיע עליו טובה ,כתב שכן ראוי לאדם
לסבול עלבון חבירו ולא לנקום ולא ליטור ,ואף לגמול לו טובה חלף
הרעה שגרם לו .וכנגד מדת "עובר על פשע" ,המורה על הקדוש ברוך
הוא שאינו מדקדק בדין עם ברואיו כחוט השערה ,כתב שכן ראוי לאדם
להעביר על מדותיו ולוותר לחבירו ,ולא לדקדק עמו יותר מדאי .וכן
ביאר בכל שאר המדות המנויות בפסוק ,עד שנמצא כל תוכן ספרו סובב
סביב מצוה יסודית אחת ,מצות "והלכת בדרכיו" ,ומגלה בכך עד כמה
עמוקה ומקיפה מצוה זו ,שיש בכוחה לכלול תוכה את כל דרכי החסד
והרחמים שאדם יכול לנהוג עם זולתו.
מה בין תיקון המדות לשאר מצוות התורה
ולאחר שביררנו את מקור המצוה וביאורה ,יש לעמוד על שאלה
יסודית :מה בעצם ההבדל בין מצוה זו ,ותיקון המדות בכלל ,לבין שאר
מצוות התורה? שהרי לכאורה ,אם התיקון וההידמות למדותיו של
הבורא הוא בעצמו מצוה ,נמצא שהוא מצוה ככל המצוות ,ומה יתרון
יש בה על פני שאר המצוות?
והנראה לבאר את הדבר בכמה פנים .ראשית ,שאר מצוות התורה ,אף
שהן חשובות מאד ומעצבות את מהותו של האדם ,בכל זאת רובן ככולן
הן מצוות בעלות זמן ומעשה מסוים ,כגון מצות תפילין הנוהגת בזמן
היום בלבד ובאבר מסוים ,מצות סוכה הנוהגת בחג הסוכות ,מצות
מזוזה החלה על הפתח בלבד .ואילו מצות "והלכת בדרכיו" אינה תלויה
בזמן ,במקום ,או במעשה מסוים ,אלא היא חלה על האדם בכל עת
ובכל מצב ,בכל אשר יפנה ובכל אשר ידבר ויעשה ,שהרי אין רגע
בחייו של אדם שאין הוא נזקק בו למדה כלשהי – כעס ,סבלנות ,ענוה,
חסד ,נדיבות וכיוצא בהן .ומעתה נמצא שמצוה זו רחבה ומקיפה יותר
מכל שאר מצוות התורה ,שהרי תחומה הוא כל חיי האדם כולם ,ולא
רק פרק זמן או מעשה מוגדר.
ושנית ,יש לחלק חילוק עקרוני נוסף .שאר מצוות התורה הן בעלות
שיעור וגבול ברור ,כגון שיעור אכילת מצה בליל הסדר ,שיעור ישיבה
בסוכה ,שיעור נתינת צדקה .אולם מצות "והלכת בדרכיו" הרי היא
כאמור השתוות למדותיו של הקדוש ברוך הוא ,שהן לאין שיעור וחקר,
ולכן אין למצוה זו גבול וסוף ,ולעולם האדם יכול ואף חייב להוסיף
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כ
ה
ולהתעלות בה יותר ויותר ,כפי שביאר הרמב"ם בענין דרגת החסיד
המוסיף ומתעלה מעל דרך האמצע .ובזה דומה מצוה זו למצות
"קדושים תהיו" (ויקרא יט ,ב) ,שביאר הרמב"ן במקום (ד"ה קדושים תהיו)
שאין לה שיעור מוגדר בתורה ,אלא היא הוראה כללית "קדש עצמך
במותר לך" ,המזהירה מפני היות אדם "נבל ברשות התורה" ,דהיינו
שיוכל להיות אדם השומר את כל המצוות בדקדוק ,ועם כל זה יהיה
בעל תאוה ומגושם בהיתרו .ומצוה זו ,ככל הנראה ,נמנית באותה סוגה
של מצוות כלליות בלתי מוגבלות ,שאין להן שיעור טכני קבוע ,אלא
הן דורשות מן האדם עבודה מתמדת שאינה נגמרת לעולם.
ושלישית ,יש לחלק חילוק מהותי יותר ,בדוגמת מה שכתבנו (בפר'
אח"ק) שכל התרי"ג מצוות הן אמצעי לתיקון הנפש ומדותיה .נמצא
שרוב המצוות הן בבחינת "אמצעי" המביא לידי תכלית של תיקון
המדות ,ואילו מצות "והלכת בדרכיו" היא בעצמה התכלית והמטרה
הסופית ,שאין מעליה עוד מצוה נעלית ממנה .ואם כן ,אף שכל
המצוות מכוונות לתקן את נפש האדם ,מצוה זו של "והלכת בדרכיו"
מגלה בפירוש מהי אותה תכלית ומטרה עצמה ,שהיא ההידמות
למדותיו של הבורא יתברך .ולפי"ז יובן למה ענין תיקון המדות והליכה
בדרכי ה' נזכר בתורה תמיד בנפרד מכללות קיום כל המצוות ,כגון "כי
תשמור את מצוות ה' אלקיך ,והלכת בדרכיו" ,וכן כל שאר הפסוקים
המובאים לעיל.
לסיכום
נמצא לפי כל האמור ,שמצות "והלכת בדרכיו" היא מצוה מיוחדת
במינה בתוך מנין תרי"ג המצוות :מקורה מפורש בכתובים ,וגמרא
מפורשת (בסוטה יד ).מבארת שהיא כוללת מעשי חסד ממשיים כלפי
הזולת ,מלביש ערומים ומבקר חולים ומנחם אבלים .הרמב"ם בהלכות
דעות מבאר שיש בה שני שלבים ,דרך האמצע לכל אדם ,ומדרגת
החסידות למי שרוצה להוסיף ולהתעלות .ותומר דבורה מפרט את שלש
עשרה מדות הרחמים ומורה כיצד להוציאן אל הפועל בכל יום ויום.
ובאשר להבדלה משאר מצוות התורה ,ביארנו שהיא שונה מהן
בשלשה דברים עיקריים :היא חלה תמיד ובכל עת ולא רק בזמן ומקום
מסוימים ,אין לה שיעור וגבול קבוע אלא היא לעולם נמשכת ומתעלה,
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כו
והיא התכלית עצמה שכל שאר המצוות מכוונות אליה כאמצעי.
ומעתה מובן היטב מדוע ראו קדמונינו וחכמי המוסר לדורותיהם לייחד
ספרים שלמים למצוה זו ,כתומר דבורה ומסילת ישרים ושערי קדושה,
שכן זוהי מהותה של עבודת ה' כולה ,וזוהי התכלית שלשמה נבראנו.
נפלאות התורה
מדוע בפרשת כי תבוא יש צ "ח קללות?
דבר פלא מצינו בפרשת התוכחה .בפרשת בחוקותי נמנו מ"ט קללות,
ואילו בפרשת כי תבוא נמנו צ"ח קללות – כפלים בדיוק.
בעל הכלי יקר התעורר על כך וכתב" :ומאי טעמא היו אותן שבתורת
כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא ".ומבאר שם שני
טעמים נפלאים.
הטעם הראשון מיוסד על דברי חז"ל במסכת נדרים" :חמשים שערי
בינה נבראו בעולם ,וכולם ניתנו למשה חסר אחת" .נמצא שמ"ט שערי
בינה נמסרו למשה ,ואילו שער החמישים לא נמסר לו.
ומבאר הכלי יקר ,כי הקללות שבפרשת בחוקותי נאמרו קודם שנכנסו
ישראל בברית הערבות בהר גריזים ובהר עיבל ,ועל כן נמנו כנגד מ"ט
שערי בינה .אבל בפרשת כי תבוא ,לאחר שקיבלו ישראל את הערבות
זה על זה ,נתווספה מידה נוספת :כל אחד נתבע לא רק על עצמו אלא
גם על חבירו ,ולכן באו הקללות במספר כפול – צ"ח ,כנגד עוונו ועון
חבירו.
ומוסיף הכלי יקר טעם שני ,נפלא אף יותר .בפרשת נצבים נאמר" :וְׁ לֹא
נתן ה' ל ֶכם לב לדעת וְׁ עיניִּ ם לִּ ְׁראֹות וְׁ אזְׁ ניִּ ם לִּ ְׁשמֹע עד היֹום הזֶ ה".
עתה ,בערבות מואב ,נדרשה מישראל מדרגה של בינה ,שהיא להבין
דבר מתוך דבר .ובזה רומז הכלי יקר לצ"ח – שני פעמים מ"ט :מ"ט
שערי בינה מצד זה ומ"ט מצד זה.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כז
נמצא ,אפוא ,שמאחורי המספר צ"ח מסתתר חשבון נפלא :לא מספר
בעלמא ,אלא רמז למ"ט שערי בינה ,ולערבות שקיבלו ישראל זה על
זה.
ומכאן אפשר להבין גם את חומרת הדבר :ככל שגדלה מעלת האדם
וגדלה השגתו בתורה ,כך גדלה גם תביעתו .לא די לדעת – צריך להבין,
ולא די לתקן את עצמו – צריך להיות ערב גם בעד חבירו.
מ"ט בפרשת בחוקותי; צ"ח בפרשת כי תבוא – ובשניהם רמוז עומק
גדול בתביעת התורה מן האדם.
משיבת נפש
כשהלב אינו מוצא מנוחה
בתוך פרשת התוכחה הקשה שבפרשת כי תבוא ,מופיע פסוק קצר,
ובהתבונן בו נגלה שהוא כולל עולם שלם בנבכי נפש האדםּ" :ובּגֹויִּ ם
ההם לֹא ת ְׁר ִּּגיע ,וְׁ לֹא יִּ ְׁהיֶ ה מנֹוח לְׁ כף ר ְׁגלֶ ָך ,וְׁ נתן ה' לְׁ ָך שם לב רּגז
וְׁ ִּכלְׁ יֹון עיניִּ ם וְׁ ד ֲאבֹון נ ֶפש" (דברים כח ,סה).
ארבעה עניינים מתוארים כאן בזה אחר זה :חסרון המנוח ,לב רגז,
כליון עינים ,דאבון נפש .ואין אלו שמות שונים למכה אחת ,אלא
ארבע מדרגות ,שכל אחת מהן פותחת פתח למדרגה שאחריה ,עד
שהאדם מוצא עצמו הולך ושוקע במצולה שאין לה קרקעית.
"לא תרגיע ולא יהיה מנוח " – חסרון המנוחה הראשוני
עוד קודם שהכתוב מתאר את מצב הלב ,הוא פותח ב"לא תרגיע" .פירש
רש"י" :לא תנוח ,כמו' :וזאת המ ְׁרּגעה' (ישעיה כח ,יב)" .וזו הנקודה
הראשונה ,ואולי היסודית שבכולן :אין מנוח אף לכף הרגל .האדם נד
ונע ,ואפילו מקום קבוע לרגלו אין לו.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כ
ח
"לב רגז " – אין מרגוע ללב
משם ואילך עוברת התוכחה מן החוץ אל הפנים" :לב רגז" .פירש רש"י:
"לב חרד ,כתרגומו :דחיל; כמוְׁ ' :שאֹול ִּמתחת ר ְׁגזה לְׁ ָך' (ישעיה יד ,ט);
מֹוסדֹות השמיִּ ם יִּ ְׁרּגזּו' (שמואל ב',
'ש ְׁמעּו ע ִּמים יִּ ְׁרּגזּון' (שמות טו ,יד); ' ְׁ
כב ,ח)" .הרי ש"רגז" כאן אינו לשון כעס גרידא ,אלא לשון חרדה ופחד,
כתרגום אונקלוס "דחיל" .הלב עצמו ,שאמור להיות משכן המנוחה של
האדם ,נעשה משכן לחרדה מתמדת.
ומכאן יש להוסיף עיון נפלא :בגמרא במסכת נדרים (כב ).דרשו חז"ל
את סמיכות הכתובים באופן אחר ,וקשרו בין "לב רגז" למדת הכעס
עצמה" :אמר רבי שמואל בר נחמני :כל הכועס – כל מיני גיהנם
שולטין בו ...ולא עוד ,אלא שהתחתוניות שולטות בו ,שנאמר' :ונתן ה'
לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש'; איזהו דבר שמכלה את
העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר :אלו התחתוניות" .ופירש שם
רש"י" :לב רגז – היינו כעס; בשביל לב רגז יהיה כליון עינים" .נמצא
שיש בפסוק גם קריאה נוספת :לא רק שהאדם ילקה בלב רוגז מחמת
הצרות הבאות עליו ,אלא שהלב הרוגז עצמו – מידת הכעס שהאדם
נותן לה מקום בקרבו – מוליד מאליו כליון עינים ודאבון נפש .מדה
כנגד מדה :מי שאינו נותן ללבו מרגוע ,גורם בעצמו שלא ימצא מנוחה.
"וכליון עינים" – התקוה שאינה מתממשת
מיד לאחר מכן" :וכליון עינים" .ופירש רש"י כאן" :מצפה לישועה ולא
תבוא" .יש אדם שאינו סובל רק מפני שכבר אירע לו רע ,אלא מפני
שהוא ממתין לדבר שאינו בא .הוא מצפה לבשורה ,מייחל לישועה –
וההמתנה הארוכה עצמה נעשית מכה בפני עצמה[ .מה שנקרא כיום
'אכזבה'].
ולשון "כליון עינים" כבר הופיעה קודם לכן בתוכחה עצמה ,בפסוק:
יהם כל היֹום,
ּובנ ֶֹתיָך נְׁ ֻתנִּ ים לְׁ עם אחר ,וְׁ עינֶ יָך רֹאֹות וְׁ כלֹות ֲאל ֶ
"בנֶ יָך ְׁ
וְׁ אין לְׁ אל י ֶדָך" (שם ,לב) .ושם פירש רש"י על "וכלות אליהם"" :מצפות
אליהם שישובו ואינם שבים; כל תוחלת שאינה באה קרויה כליון
עינים" .הרי ששורש היגון של "כליון עינים" מונח כבר שם :עינים
הרואות ,מייחלות ,ואינן זוכות .ובפסוק ס"ה מתרחב הדבר מן הפרטי
פרשת כי תבא כתב מרדכי
כט
אל הכללי :לא רק כליון עינים על בנים שנלקחו ,אלא כליון עינים
כמצב נפשי כולל – אדם שכל ציפיה שבלבו הולכת ומתנפצת.
וזהו אפוא חידוש עמוק בלשון התורה :לא רק הכאב על מה שאבד,
אלא גם הכאב שבמה שקיווינו שיבוא ולא בא.
"ודאבון נפש " – הדאגה הנכנסת פנימה
לאחר מכן" :ודאבון נפש" .במקום זה לא מצינו ברש"י פירוש מפורש,
אולם במקום אחר ,בפירושו על הפסוק בירמיה (לא ,יא)" :וְׁ לֹא ִּ
יֹוסיפּו
לְׁ ד ֲאבה עֹוד" ,פירש רש"י" :לדאבה – ענין עצבון ודאגה ,כמו' :ודאבון
נפש' (דברים כח)" .נמצאנו למדים שהדאבון הוא מיזוג של עצבות
ודאגה כאחד – לא רק צער על מה שכבר קרה ,אלא דאגה מתמדת
שאינה מרפה.
ויש להוסיף כאן דבר נאה מדברי האור החיים הקדוש ,בביאורו לברכות
ברית ערבות מואב שבפרשת עקב ,הבאות – כפי שביאר – כנגד שכרה
של תלמוד תורה .שם מנה כיצד כל ברכה וברכה שבתורה כנגד שכר
התורה ,וכנגד כל קללה וקללה עונש למי שמואס בה; וכתב" :וכנגד
מאור עינים אמר מכלות עינים ,וכנגד שמחת הלב אמר ודאבון נפש".
הרי שדאבון הנפש הוא היפוכה הגמור של שמחת הלב הבאה מן
התורה .מי שמאבד את שמחתו – נמצא עצמו בדאבון; ומי שזוכה
בתורה – זוכה במשיבת נפש ,כלשון הכתוב" :תֹורת ה' ְׁת ִּמימה ְׁמ ִּשיבת
נ ֶפש" (תהלים יט ,ח).
"והיו חייך תלואים לך מנגד " – התערערות הביטחון
הפסוקים ממשיכים ומתארים מדריגה קשה עוד יותר" :וְׁ היּו חיֶ יָך
ְׁת ֻל ִּאים לְׁ ָך ִּמנֶ גֶ דּ ,ופח ְׁדת ליְׁ לה וְׁ יֹומם ,וְׁ לֹא ת ֲא ִּמין ְׁבחיֶ יָך" (שם ,ס"ו).
פירש רש"י" :על הספק; כל ספק קרוי תלוי ,שמא אמות היום בחרב
הבאה עלינו .ורבותינו דרשו (מנחות קג :):זה הלוקח תבואה מן השוק...
ולא תאמין בחייך – זה הסומך על הפלטר".
ובילקוט שמעוני (דברים ,רמז תתק"מ ,בשם רבי חנן) מבואר הדבר בשלוש
מדריגות" :והיו חייך תלואים לך מנגד – זה שלוקח חטים לשנה; ופחדת
לילה ויומם – זה שלוקח מן הסדקי [מן השוק ,יום יום]; ולא תאמין
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ל
בחייך – זה הסומך על הפלטר" .כלומר :אפילו מי שיש לו מזון לשנה
שלמה בביתו – "חייו תלויים לו מנגד" ,שהרי כל אימת שהתבואה
עודנה באוצר ולא נאכלה ,יש בה מקום לספק; וכל שכן מי שקונה יום
יום מן השוק; וכל שכן מי שאין לו אלא לסמוך על הפלטר שיאפה לו
לחם ,שאין לו ביטחון משלו כלל ,אלא הוא תלוי בזולתו לגמרי .שלוש
מדרגות אלו מלמדות שגם מי שנראה מבחוץ שליו ומיושב ,יש בקרבו
שורש של פחד תמידי ,אלא שהוא כבוש יותר או פחות לפי מידת
הביטחון שיש בידו.
"בבוקר תאמר מי יתן ערב " – כשגם הזמן נעשה למעמסה
ומיד לאחר מכן מתארת התורה מצב נפשי מבהיל" :בב ֶֹקר תֹאמר ִּמי
ּוממ ְׁראה
יִּ תן ֶע ֶרבּ ,וב ֶע ֶרב תֹאמר ִּמי יִּ תן ב ֶֹקרִּ ,מפחד לְׁ ב ְׁבָך ֲא ֶשר ִּת ְׁפחד ִּ
עינֶ יָך ֲא ֶשר ִּת ְׁר ֶאה" (שם ,סז) .פירש רש"י" :בבקר תאמר מי יתן ערב –
ויהיה הערב של אמש (סוטה מט .).ובערב תאמר מי יתן בקר – של
שחרית ,שהצרות מתחזקות תמיד ,וכל שעה מרובה קללתה משלפניה".
הרי שאין האדם מייחל עוד לעתיד טוב יותר ,אלא רק מבקש לשוב
אל השעה שכבר חלפה – בבוקר הוא אומר :הלוואי שכבר יחזור הערב
שעבר; ובערב הוא אומר :הלוואי שיחזור הבוקר שעבר .וזהו מצב שבו
גם הזמן עצמו ,שהוא מתנת ה' לאדם כדי לתקן ולבנות ,נעשה
למעמסה שאין ממנה מפלט.
עוד קללות התלויות בנפש האדם
ואם נשוב ונביט בפרשת התוכחה כולה ,נמצא שקללות הנפש חוזרות
ונשנות במקומות נוספים ,ובכל פעם בגוון אחר:
ּוב ִּת ְׁמהֹון לבב"
ּוב ִּעּורֹון ְׁ
כבר בראשית התוכחה נאמר" :י ְׁככה ה' ְׁב ִּשּגעֹון ְׁ
(שם ,כח) .הרי שלוש מכות התלויות בדעתו ובלבו של אדם ולא בגופו
בלבד :שגעון – קלקול בעצם הדעת; עוורון – שיש בו גם בחינה של
עוורון הרואה ואינו מבין את הנראה לו; ותמהון לבב – מצב של מבוכה
ותהייה מתמדת ,שאין בו לא ידיעה ברורה ולא ישוב הדעת.
ולקמן ,בפסוק ל"ד ,שב הכתוב ומחבר בין הראייה ובין הדעת" :וְׁ היִּ ית
ְׁמ ֻשּגע ִּממ ְׁראה עינֶ יָך ֲא ֶשר ִּת ְׁר ֶאה" – מראה עינים חיצוני ,שהוא בעל
פרשת כי תבא כתב מרדכי
ל
א
השפעה כה עצומה על נפש האדם ,עד שהוא עלול להביא לידי שגעון
ממש.
הרי שהתוכחה בונה מהלך שלם :פותחת במכת "תמהון לבב" (כח),
עוברת דרך "כליון עינים" שעל בנים ובנות (לב) ,חוזרת ל"משוגע
ממראה עיניך" (לד) ,ומגעת לשיאה בפסוקי "לב רגז וכליון עינים
ודאבון נפש" (סה) ו"מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר
תראה" (סז) .כל אחד מן המקומות הללו מוסיף גוון אחר לאותה תמונה
עצמה :הדעת המתקלקלת ,העין הרואה ואינה מבינה ,הלב המפחד,
הנפש הדואבת.
סיכום הדברים
ומעתה נוכל להתבונן בעומק שבסדר הכתובים" :לא תרגיע ולא יהיה
מנוח" – אין מנוחה אף לכף הרגל; "לב רגז" – אין מרגוע ללב עצמו;
"וכליון עינים" – התקוה אינה מתממשת; "ודאבון נפש" – הדאגה
נכנסת פנימה ואינה מרפה; "חייך תלואים לך מנגד" – הביטחון
מתערער עד היסוד; "ופחדת לילה ויומם" – אין מנוחה אף בחילופי
היום והלילה; ולבסוף "ולא תאמין בחייך" – האדם כבר אינו חש שחייו
הם דבר שניתן להישען עליו.
וזו אחת ההתבוננויות הנפלאות שבפרשת התוכחה :התורה אינה
מתארת רק את אשר עלול לקרות לאדם מבחוץ ,אלא גם את אשר
עלול לקרות לו מבפנים ,כאשר עולמו מתמוטט עליו .היא מבחינה בין
הצרה עצמה לבין הדאגה מפניה ,בין האסון לבין ההמתנה לו ,ובין מה
שאירע לבין מה שהלב עושה עם מה שאירע.
ומתוך כך יש ללמוד גם את דרך היציאה :אם שורש הקללה הוא בכך
שהלב אינו מוצא מרגוע והנפש אינה מוצאת מנוחה ,הרי שהתיקון
הוא באותו מקום עצמו – בלב ובנפש .וזהו שאמר דוד המלך על התורה:
"תֹורת ה' ְׁת ִּמימה ְׁמ ִּשיבת נ ֶפש" (תהלים יט ,ח) – התורה היא הכח
המשיב את הנפש למקומה ,הנותן ללב מרגוע ולעינים תקוה של אמת.
וכפי שכתב האור החיים הקדוש ,כנגד דאבון הנפש עומדת שמחת הלב
שבתורה" .משיבת נפש" אינה אפוא כותרת נאה בלבד ,אלא תמצית
הענין :התורה משיבה לאדם את מה שהקללה ביקשה ליטול הימנו.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
לב
תיקון המדות :מקור הברכה ,מקור הקללה
עוד יש להוסיף ולבאר את שורש הדברים .הנה בפרשת כי תבוא עצמה,
ימָך ה' לֹו לְׁ עם קדֹוש בתוך פרשת הברכות שלפני התוכחה ,נאמר" :יְׁ ִּק ְׁ
כ ֲא ֶשר נִּ ְׁשבע לְךִּ ,כי ִּת ְׁשמֹר ֶאת ִּמ ְׁצֹות ה' ֱאלֹ ֶקיָך וְׁ הל ְׁכת ִּב ְׁדרכיו" (שם,
ט) .הרי שהברכה כולה תלויה במצוה זו של "והלכת בדרכיו".
נמצא שכל ברכות התורה תלויות בעיקרן בתיקון המדות – בכך
שהאדם יתדמה במדותיו הטובות לבורא יתברך .וממילא ,כשם
שההליכה בדרכי ה' ותיקון המדות מביאים את כל הברכות ,כך ההפך
– עיוות המידות והרחקת האדם מדרכי ה' – מביא את כל הקללות.
וזה מתיישב יפה עם מה שנתבאר לעיל :הרי "לב רגז" עצמו ,כפי
שדרשו בנדרים ,קשור במדת הכעס [שהיא אחת המדות השורשיות והרעות
ביותר]; ו"דאבון נפש" הוא היפוכה של שמחת הלב הבאה מעבודת ה'
התמימה .אף הקללות שבתוכחה ,אינן רק עונשים הבאים מבחוץ ,אלא
תוצאה של קלקול המדות מבפנים – מידה כנגד מידה :מי שמקלקל
מדותיו ואינו הולך בדרכי ה' ,לבו עצמו נעשה "לב רגז"; ואילו מי
שמתקן מדותיו והולך בדרכי ה' הרחום והחנון ,זוכה שלבו יהיה לב
שוקט ושמח.
והרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות דעות מבאר שתיקון המדות הוא
רפואת הנפש ,ולפי"ד אתי שפיר מה שכל תחלואי הנפש הנמנים
בתוכחה הם תוצאות ממדות מקולקלות.
"תחת אשר לא עבדת ...בשמחה " – שורש הקללות ומקור
הבריאות
ובאמצע התוכחה עצמה מפרשת התורה את שורש הקללות הבאות:
"תחת ֲא ֶשר לֹא עב ְׁדת ֶאת ה' ֱאלֹ ֶקיָך ְב ִּש ְמ ָּחה ְ
ּובטּוב לֵ ָּבב מרֹב כֹל"
(שם ,מז) ,ומיד לאחריו" :וְׁ עב ְׁדת ֶאת אֹיְׁ ֶביָך( "...שם ,מח) .ופירש רש"י על
"מרוב כל"" :בעוד שהיה לך כל טוב" .הרי שלא חסרון העבודה גרידא
הוא שגרם לקללות ,אלא בעיקר חסרון השמחה שבעבודה :אדם שהיה
לו הכל ,ועם כל זה לא עבד את ה' מתוך שמחה וטוב לבב.
פרשת כי תבא כתב מרדכי
לג
ומכאן יש ללמוד יסוד גדול ,שהאריכו בו בעלי המוסר והחסידות:
העצבות אינה ענין נפשי גרידא ,אלא היא עצמה מקור לחולאים
ולירידה ,בין ברוחניות בין בגשמיות .וכבר נודעו דברי מוהר"ן מברסלב
(ליקוטי מוהר"ן ,תנינא ,סימן כ"ד)" :מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד,
ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו ,כי כל החולאים
הבאים על האדם – כולם באים רק מקלקול השמחה" .הרי שהעצבות,
מלבד היותה תוצאת הדאבון ,היא עצמה סיבה וגורם לתחלואי הגוף.
וזהו שכתבה התורה :מי שאינו עובד את ה' בשמחה ,סופו לבוא לידי
הקללות כולן ,שהרי שורש הבריאות – בגוף ובנפש כאחד – הוא
בשמחה של קדושה ,וההפך – שורש החולי הוא בעצבות .וכפי שמבואר
מדברי האור החיים הקדוש ,שכנגד "דאבון נפש" עומדת "שמחת הלב"
הבאה מן התורה ,נמצא שהעבודה בשמחה אינה רק תוצאה של
הברכה ,אלא היא עצמה סיבה לה; וממילא היפוכה ,העדר השמחה,
הוא עצמו שורש לקללה.
