gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תחום ‪ -‬מלבד מה שמותר להלך בכל 'מקום השביתה'‬ ‫סימן שצה‬ ‫בס"ד‬ ‫הנ"ל‪ ,‬הותר לו להלך גם בכל ה'תחום' שמעבר‬ ‫סדר הנחת שיתופי מבואות‬ ‫תבנית‬ ‫ל'מקום השביתה'‪ ,‬דהיינו אלפיים אמה לכל צד‪,‬‬ ‫מהמקום שבו מסתיים מקום השביתה‪ ,‬ואילך‪.‬‬ ‫שאם כן הדבר תלוי בסוג המרחב ]כנ"ל[‪:‬‬ ‫‪ ‬כיצד סדר הנחת שיתופי מבואות ]א[‪.‬‬ ‫משנה ברורה‬ ‫מצוה ‪ -‬מצוה לחזר אחר שיתופי מבואות‪.‬‬ ‫יו"ל לפי סדר מבחני 'דרשו'‬ ‫שאם האדם נמצא במקום פתוח ‪ -‬נמצא שיש לו רשות‬ ‫ברכה ‪ -‬מברך עליו 'על מצות עירוב'‪.‬‬ ‫מס' ‪ 53‬תמוז תשפ''ו סי' שצד‪-‬תה‬ ‫להלך בכל הד' אמות של 'מקום השביתה'‪ ,‬ובנוסף‬ ‫ואם לא בירך ‪ -‬אפ"ה חל העירוב‪.‬‬ ‫מקרא‪] :‬ציון לשו"ע[ )ציון למ"ב( }ציון לביה"ל{‬ ‫את הברכה יאמר בשעה שמקבץ את השיתוף‪ ,‬או כשמזכה אותו אלפיים לכל צד ]דהיינו‪ ,‬ד' אלפים וד' אמות[‪.‬‬ ‫אין לסמוך למעשה בשום אופן‬ ‫ואם נמצא במקום המוקף או עיר ‪ -‬מותר לו להלך בכל‬ ‫לבני המבוי‪.‬‬ ‫ניתן לקבל בפקס‪ 023132641 :‬קוד עלון ‪6060‬‬ ‫נוסח ‪ -‬אומר 'בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי‬ ‫וכן להוריד מקול הלשון‪ :‬שם הרב 'תבנית משנה ברורה'‬ ‫ההיקף או העיר‪ ,‬ובנוסף יש לו רשות להלך אלפיים‬ ‫להוציא ולהכניס מחצרות למבוי‪ ,‬ולבתים'‪.‬‬ ‫בדוא"ל ‪] g6487103@gmail.com‬למשתמשים בהיתר![‬ ‫אמה לכל מעבר לגבולות העיר או ההיקף‪..‬‬ ‫ואם לא אמר את הנוסח ‪ -‬יצא )ה(‪.‬‬ ‫לעיל )שסו‪ ,‬פ‪-‬פב( הביא המ"ב את הנוסח הנהוג למעשה )ג(‪.‬‬ ‫סימן שצד‬ ‫ונציין בקצרה את נקודת הנדון בכ"א מהסימנים‬ ‫דלהלן‪:‬‬ ‫תחומין‬ ‫ספק וחוסר גישה לעירוב והשיתוף‬ ‫שצו ‪ -‬מבוארים דיני 'מקום השביתה' וגדריו‪.‬‬ ‫הקדמה להלכות תחומין‬ ‫‪ ‬אם התעורר ספק בעירוב או השיתוף‪ ,‬האם מועיל‬ ‫שצז ‪ -‬בתחילת סימן שצז מבואר דין 'תחום' של‬ ‫]א[‪.‬‬ ‫הסימנים שצו‪-‬תטז עוסקים בהלכות 'תחומין'‪ .‬וכפי‬ ‫אלפיים אמה‪ ,‬שמותר לכל אדם להלך מעבר ל'מקום‬ ‫ת‪ .‬יש בזה הבדל בין עירובי חצרות לשיתופי מבואות‪:‬‬ ‫השביתה' שלו‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫איסור‬ ‫שהתבאר בהקדמה הכוללת‪ ,‬ההבדל שבין‬ ‫נקודות‪:‬‬ ‫'הוצאה' לבין איסור 'תחומין' הוא בשתי‬ ‫שיתופי מבואות ‪ -‬אינו מועיל אלא כשיש חזקת‬ ‫בחלקו השני של סימן שצז‪ ,‬מבוארים דיני תחומין‬ ‫מה אסור ‪ -‬ראשית‪ ,‬ישנו הבדל יסודי כלפי מה הוא‬ ‫כשרות‪.‬‬ ‫בחפצים‪ ,‬שכאמור‪ ,‬דיני תחומין שייכים גם בחפצים‪.‬‬ ‫האיסור‪:‬‬ ‫עירובי חצרות ‪ -‬לשו"ע מועיל רק בדאיכא חזקה‪ .‬אך‬ ‫עיקר הנדון בחפצים הוא ‪ -‬כיצד להגדיר את הבעלות של כמה‬ ‫אופני בעלות 'מיוחדים' ]השאלה‪ ,‬השכרה‪ ,‬שותפות‪ ,‬פקדון[‪.‬‬ ‫היינו‪,‬‬ ‫‪,‬‬ ‫החפצא‬ ‫אל‬ ‫מתייחסים‬ ‫‪-‬‬ ‫'הוצאה'‬ ‫דיני‬ ‫בבהי"ל }אבל{ מצדד דמהני אף בלא חזקה‪.‬‬ ‫שהנקודה היא בהוצאה של החפץ‪ ,‬ולא יציאת הגברא‪ .‬שצח ‪ -‬במקרה שהעיר היא 'מקום השביתה' כיצד‬ ‫הערה‪ :‬אם הניח את העירוב והשיתוף בבה"ש ‪ -‬כשר‪,‬‬ ‫דיני 'תחומין' ‪ -‬מתייחסים אל הגברא‪ ,‬דהיינו קובעים את גבולותיה של העיר לענין זה‪.‬‬ ‫אף שאין לו חזקת כשרות‪ ,‬כנ"ל ]רצג‪ ,‬ב[ )ב(‪.‬‬ ‫שהנקודה היא בעצם יציאתו של הגברא‪ ,‬אפילו שאינו כיצד קובעים את צורת העיר‪ .‬וכן‪ ,‬את הגודל של העיר ]מה מצטרף‬ ‫לעיר[‪.‬‬ ‫‪ ‬אם ישנה מניעה מלגשת אל העירוב‪ ,‬האם העירוב‬ ‫שצט ‪ -‬כיצד מודדים את התחום של אלפיים אמה‬ ‫מוציא עימו שום חפץ‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬דיני תחומין שייכים גם בחפצים‪ ,‬דהיינו ‪ -‬שכמו שאסור‬ ‫מועיל ]ב[‪.‬‬ ‫לגברא לצאת מהתחום של המקום שבו הוא קנה שביתה‪ ,‬כך גם סביב העיר‪.‬‬ ‫ת‪ .‬אינו עירוב‪ .‬אולם‪ ,‬אם המניעה היא מחמת איסור‪,‬‬ ‫אסור ]לכל אדם[ להוציא את החפצים שבחזקתו מחוץ לתחום זה‪ ,‬במה מודדים‪ .‬גדר המידה ]אוירית או קרקעית[‪ .‬מי המודד‪.‬‬ ‫ספיקות במידה וכו'‪.‬‬ ‫הדבר תלוי באיזה איסור‪:‬‬ ‫אך אין זו עיקר הנקודה באיסור תחומין אלא דין מישני‪.1‬‬ ‫ת‪-‬תב ‪ -‬האם יש קנין שביתה שלא לדעת‪.‬‬ ‫להיכן אסור ‪ -‬וכן‪ ,‬ישנו הבדל להיכן ישנו לאיסור‪:‬‬ ‫דאורייתא ‪ -‬אינו מועיל‪.‬‬ ‫בסימן ת' הנדון הוא האם אדם יכול לקנות שביתה בעיר שלא‬ ‫בדין 'הוצאה' ‪ -‬האיסור להוציא את החפץ הוא‬ ‫דרבנן ‪ -‬מועיל‪.‬‬ ‫לדעת‪ .‬ואילו בסימנים תא‪-‬תב הנדון הוא האם אדם וחפצים קונים‬ ‫שביתה במקום פתוח‪.‬‬ ‫‪ ‬ונפרט כמה סוגי איסורים‪ ,‬והדין בהם לפי המתבאר מרשות לרשות ]רה"י‪ ,‬רה"ר‪ ,‬כרמלית[‪ ,‬וכן לטלטלו‬ ‫תג ‪ -‬מקום שהוקף בשבת‪ ,‬האם הדבר מועיל‬ ‫ד' אמות ברה"ר וכרמלית‪] 2‬אף שאינו מוציאו מרשות‬ ‫]ב‪-‬ג[‪.‬‬ ‫להחשיבו כ'מקום שביתה'‪.‬‬ ‫הדינים דלהלן דווקא כשהאיסור היה לפני בה"ש‪ ,‬שאם נוצר לרשות[‪.‬‬ ‫תד ‪ -‬האם יש איסור יציאה חוץ לתחום כשנמצא‬ ‫ואילו בדיני 'תחומין' ‪ -‬האיסור לצאת אינו ביציאה‬ ‫בבה"ש גופא ‪ -‬העירוב חל ]דומיא ד'נאכל'[ )ט(‪.‬‬ ‫בגובה יותר מי"ט מהקרקע‪.‬‬ ‫מפולת ‪ -‬נפלה עליו מפולת ‪ -‬הדבר תלוי איזה איסור מרשות לרשות‪ ,‬אלא ביציאה מהתחום של המקום‬ ‫תה‪-‬תז ‪ -‬כיצד הדין במי שיצא חוץ לתחום שלא כדין‬ ‫שבו הוא קנה 'שביתה'‪.‬‬ ‫גובל בהבאתו ]ב[‪:‬‬ ‫]האם מותר לצאת מד' אמותיו[‪.‬‬ ‫היינו‪ ,‬שכל אדם קונה 'שביתה' במקום שבו הוא נמצא בבין‬ ‫מוקצה ‪ -‬העירוב חל )ג(‪.‬‬ ‫השמשות‪ ,‬שמותר לו להלך בכולו‪ ,‬ומהמקום הזה גופא ]מקום‬ ‫מרא וחצינא ‪ -‬חפירה וכד' ‪ -‬אינו חל ]ב[‪.‬‬ ‫תח‪-‬תטז ‪ -‬דין הנחת עירובי תחומין ]למי שרוצה‬ ‫השביתה[ יש לו רשות לילך בכל ה'תחום' ‪ -‬דהיינו אלפיים אמה‬ ‫לקנות שביתה במקום אחר מהמקום שבו הוא נמצא[‪.‬‬ ‫לכל רוח‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫]ג[‬ ‫המפתח‬ ‫מקום סגור ‪ -‬נתנו במקום סגור ואבד‬ ‫נדון זה יבואר אי"ה בפני עצמו‪.‬‬ ‫ישנו הבדל נוסף בין דיני 'הוצאה' לדיני 'תחומין' ‪-‬‬ ‫הדבר תלוי היכן נתנו‪:‬‬ ‫סימן שצו‬ ‫שדיני הוצאה שייכים יותר בשבת ]ואילו ביו"ט הם‬ ‫בשכח‬ ‫דאילו‬ ‫‪.‬‬‫אותו‬ ‫שהניח‬ ‫במקום‬ ‫נמצא‬ ‫'אבד' ‪ -‬היינו‪ ,‬שאינו‬ ‫היכן הוא ‪ -‬אינו בכלל זה‪ ,‬דעביד דמדכר )ח(‪.‬‬ ‫פחות שייכים[‪ ,‬ואילו דיני תחומין שייכים גם ביום‬ ‫בבית או מגדל מ' סאה )ז( ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫מקומו של אדם‬ ‫מבנה לבנים בלא טיט }מלאכה{‪ ,‬מגדל פחות ממ' טוב ממש כמו בשבת‪.‬‬ ‫כפי שהתבאר בהקדמה להלכות תחומין‪ ,‬הנדון בסימן זה‬ ‫הוא בגדר 'מקום השביתה'‪ ,‬שאדם קונה בשבת‪.‬‬ ‫ונרחיב מעט בגדר האיסור ד'יציאה מהתחום'‪.‬‬ ‫סאה ‪ -‬מותר }מלאכה{‪.‬‬ ‫אלא שבזה גופא ישנו הבדל בין קנין שביתה רגיל‪,‬‬ ‫‪ ‬אם אבד המפתח ]באופן דלא מהני‪ ,‬כנ"ל[ ומצאו בדיני תחומין יש להבחין בשתי הגדרות ‪' -‬מקום‬ ‫שהאדם קונה במקום שבו הוא שוהה בבין השמשות של‬ ‫כניסת שבת‪ ,‬לבין מי שיצא חוץ לתחום‪ ,‬שגם לו יש 'קנין‬ ‫שביתה'‪ ,‬ו'תחום'‪:‬‬ ‫בשבת‪ ,‬האם מועיל למפרע )יא(‪.‬‬ ‫שביתה'‪ ,‬אלא שדינו חמור טפי‪ ,‬ודין 'מקום שביתה' שלו‬ ‫ת‪ .‬אף שהיה אבוד בבה"ש‪ ,‬כיון שנמצא עכשיו ‪ -‬מקום שביתה ‪ -‬הדין הוא‪ ,‬שכל אדם קונה 'שביתה'‬ ‫אינו ככל קנין שביתה רגיל‪.‬‬ ‫‪ ‬וכפי שהתבאר שם‪ ,‬כל הדינים דלהלן ]וכל דיני‬ ‫במקום שבו הוא שוהה בבין השמשות של כניסת‬ ‫העירוב מועיל‪.‬‬ ‫תחומין[ שייכים ביום טוב בדיוק כמו בשבת‪.‬‬ ‫שבת‪ ,‬שמעתה זה ה'מקום' שלו‪ ,‬וממילא שמותר לו‬ ‫להלך בכולו‪.‬‬ ‫‪ ‬עד אימתי צריך העירוב להיות קיים ]ב רמ"א[‪.‬‬ ‫‪ ‬מה שיעור 'מקום שביתה' במי שיצא מהתחום שלא‬ ‫אא"כ מעוניין לקנות שביתה במקום אחר ]מהמקום שבו שוהה[ ‪-‬‬ ‫ת‪ .‬לכתחילה‪ ,‬צריך להיות קיים עד החשיכה‪.‬‬ ‫שהדבר ניתן ע"י הנחת 'עירובי תחומין' במקום שמעוניין שבו כדין ]א[‪.‬‬ ‫אך בדיעבד כשר אף שנאכל בבין השמשות ]שצג‪ ,‬ג[‪.‬‬ ‫היינו‪ ,‬שיצא מהתחום של 'מקום השביתה' שהיה בו בכניסת שבת‪.‬‬ ‫יהיה מקום שביתתו‪.‬‬ ‫והמנהג‪:‬‬ ‫והגדרת 'מקום השביתה' תלויה בסוג המרחב שבו ת‪ .‬מי שיצא ממקום שביתתו ‪ -‬יש לו רק ד' אמות‪] 4‬א[‪.‬‬ ‫המניחים בכל שבת ‪ -‬אוכלים אותו בסעודת הבוקר‪.‬‬ ‫הוא נמצא‪ .‬היינו‪ ,‬שאם נמצא במקום פתוח ‪ -‬אזי וכן הדין אפי' שנמצא במקום מוקף או בתוך עיר‪ ,‬דאין לו יותר‬ ‫המניחים פ"א לכל השנה ‪ -‬אין אוכלים אותו‪ .‬ואם נאכל ‪ -‬אינו‬ ‫'מקום שביתתו' הוא ד' אמות‪ .3‬ואם במקום מוקף‪ ,‬או מד' אמות‪.‬‬ ‫מועיל לשבת הבאה )ו(‪.‬‬ ‫להלן נבאר גדר שיעור ד' אמות לענין זה‪..‬‬ ‫בתוך עיר ]אפי' שאינה מוקפת[ ‪ -‬אזי כל ההיקף או‬ ‫העיר נחשבים כ'מקום שביתתו'‪ ,‬ומותר לו להלך ‪ ‬מה שיעור 'מקום השביתה' שהאדם קונה בבין‬ ‫השמשות שנתקדש היום ]ב[‪.‬‬ ‫בכולו‪.‬‬ ‫‪ 4‬ביוצא מתחומו אין תחומין של אלפיים אמה‪ ,‬אלא רק ד' אמות‪ .‬מלבד‬ ‫‪ 2‬איסור 'טלטול' הוא רק ברשות הרבים או כרמלית‪ ,‬אך לא ברשות היחיד‪.‬‬ ‫‪ 1‬ובדין זה ]דהוצאת חפצים מחוץ לתחום[ יש לציין נקודה מעניינת ‪-‬‬ ‫בכמה אופנים ]אונס‪ ,‬דבר מצווה[‪ ,‬כמבואר לקמן בסימנים תה‪-‬תז‪.‬‬ ‫‪ 3‬מספר זה אינו מדוייק‪ ,‬שכן‪ ,‬לשיטת הרמ"א ]שצו‪ ,‬ב[ השיעור למעשה‬ ‫שאנו מתייחסים אל החפץ כישות בפני עצמה‪ ,‬וכאילו אנו מצווים את‬ ‫החפץ עצמו שלא לצאת מהתחום‪ ,‬אף שבפועל אינו 'יוצא' אלא מוציאים‬ ‫הוא ח' אמות‪ .‬וכן להלן בדין התחום‪.‬‬ ‫אותו‪ .‬וכפי שיתבאר לקמן ]תה‪ ,‬ט[‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫הנדון באופנים אלו הוא‪ ,‬אפילו שהתקיים אחד מהתנאים דלעיל‬ ‫מגדירים את הבעלות של החפץ‪ .‬ונפרט בקצרה את‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי היכן נמצא ]ב[‪:‬‬ ‫]מנהיג‪ ,‬שמירה‪ ,‬העדר יחוד[‪ ,‬דאפ"ה יש מקום לדון כרגלי מי‬ ‫האופנים‪:‬‬ ‫מלבד השיעורים דלהלן‪ ,‬יש לו אלפיים אמה‪ ,‬כפי שיבואר בסימן‬ ‫החפץ עומד‪.‬‬ ‫הפקדה ‪ -‬כיצד הדין במי שהפקיד חפציו בידי שומר ‪-‬‬ ‫הבא )יד(‪.‬‬ ‫עכו"מ ‪ -‬כן הדין גם במוסר לא"י‪ ,‬שדין החפץ כרגלי‬ ‫האם דינם כרגליו של המפקיד או כרגליו של הנפקד ]ד‪-‬‬ ‫ה[ ]יז[‪.‬‬ ‫במקום פתוח ‪ -‬יש לו ד' אמות‪.‬‬ ‫הנפקד הא"י ולא כרגלי הבעלים )יא(‪.‬‬ ‫מכירה ‪ -‬כיצד הדין במי שמוכר או מחלק חפץ שבבעלותו‬ ‫וכאמור‪ ,‬להלן נבאר גדר שיעור ד' אמות לענין זה‪.‬‬ ‫בשבת ‪ -‬אם מסר את בהמתו‪ 6‬לרועה בשבת עצמה ‪-‬‬ ‫ללקוחות בעיצומה של השבת והיו"ט ]באופן המותר[ ‪-‬‬ ‫במקום מוקף ‪ -‬כל ההיקף נחשב כד' אמות‪ ,‬ובתנאי‬ ‫נח' הפוסקים‪:‬‬ ‫האם דינם כדין המוכר או כדין הלקוח ]ו‪-‬ז[‪.‬‬ ‫שהוקף לדירה‪ ,‬או שאין בו יותר מסאתיים‪.‬‬ ‫שותפות ‪ -‬כיצד הדין בחפץ השייך לכמה אנשים‬ ‫לשו"ע ‪ -‬אף בכה"ג דינה כדין הנפקד ]הרועה[ ]ה[‪.‬‬ ‫בשותפות ]ח‪-‬י[‪.‬‬ ‫'הוקף לדירה' ‪ -‬אפילו שאין שם דיורים עכשיו‪.‬‬ ‫שאלה ‪ -‬כיצד הדין במי ששואל חפץ מחבירו ‪ -‬האם דינו‬ ‫'פחות מסאתיים' ‪ -‬אפי' שאינו לדירה‪ .‬כגון תל גבוה י"ט‪ ,‬או קמה‬ ‫לאחרונים ‪ -‬דין הבהמה כדין המפקיד‪ ,‬פרט לאחד מב'‬ ‫קצורה המוקפת בשיבולים‪.‬‬ ‫כדין המשאיל או כדין השואל ]יא[‪.‬‬ ‫אופנים )יב(‪:‬‬ ‫תערובת ‪ -‬כיצד הדין במקרה שנתערבו שתי חפצים של‬ ‫הערה‪ :‬שיבולים יכולים להיחשב כמחיצה‪ ,‬רק אם קשר אותם‬ ‫שיש רק רועה אחד בעיר‪.‬‬ ‫שני אנשים‪ ,‬ונעשו לגוש אחד ]יב[‪.‬‬ ‫שלא ינודו ברוח )טז(‪.‬‬ ‫ממשות ‪ -‬כיצד הדין במי שלוקח מחבירו דבר שאין בו‬ ‫עיר ‪ -‬אם נמצא בתוך העיר ‪ -‬כולה כד' אמות ]אפילו‬ ‫שהוא רגיל למסור רק לרועה הזה ]אפי' שיש רועה‬ ‫ממשות ‪ -‬דהיינו להבת אש ]יג[‪.‬‬ ‫שאינה מוקפת[ }שצח ס"ח ד"ה אם{‪.‬‬ ‫אחר בעיר[‪.‬‬ ‫מים ‪ -‬כיצד הדין במים ]יד‪-‬טז[‪.‬‬ ‫חוץ ‪ -‬כיצד הדין במי שנמצא במקום אחד‪ ,‬וחפציו‬ ‫בנו ‪ -‬אם מסר בהמתו לבנו ‪ -‬נח' הפוסקים ]ד[‪:‬‬ ‫נמצאים מחוץ לתחום שבו הוא נמצא‪ ,‬האם מותרים‬ ‫‪ ‬פרטי דין בנוגע לשיעור ד' אמות‪ ,‬האמור בשתי‬ ‫לשו"ע ‪ -‬דין הבהמה כדין המפקיד ]האב[‪.‬‬ ‫בטלטול או לא ]יז‪-‬יח[‪..‬‬ ‫הנדונים דלעיל ]א[‪.‬‬ ‫לאחרונים ‪ -‬דין בנו כדין רועה הנ"ל )י(‪.‬‬ ‫השיעור ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬ד' אמות בסך הכל‪ .‬לרמ"א ‪ -‬ד'‬ ‫ובכל אחד מהנדונים הללו‪ ,‬יש לבאר כיצד הדין למעשה‪.‬‬ ‫היינו‪ ,‬כרגלי הנפקד‪ .‬אא"כ מסרה לו בשבת שכרגלי המפקיד‪ ,‬פרט‬ ‫וישנם בזה כמה אפשרויות‪:‬‬ ‫אמות לכל צד‪ ,‬שהם שמונה אמות )ט(‪.‬‬ ‫למי שרגיל למסור לו‪ ,‬או שיש רק רועה אחד בעיר‪.7‬‬ ‫בעלות ‪ -‬ישנם אופנים שדין החפץ כפי אותו אחד שהחפץ‬ ‫שניים ‪ -‬אם מסר את הבהמה לשניים ‪ -‬נחלקו‬ ‫ולמעשה יש לסמוך על הרמ"א )ט(‪.‬‬ ‫בבעלותו או ברשותו‪ .‬ובזה גופא ישנם שתי אפשרויות‪:‬‬ ‫הערה‪ :‬אף שלשיטת הרמ"א הוא עצמו מותר להלך ח' אמות‪,‬‬ ‫הפוסקים ]ה[‪:‬‬ ‫אחד ‪ -‬היינו‪ ,‬שהחפץ הוא כרגלי אדם אחד בלבד‬ ‫אסור לו לטלטל חפצים ביותר מד"א ]א רמ"א[ )י(‪.‬‬ ‫]הבעלים או המחזיקים[‪.‬‬ ‫גודל האמה ‪ -‬משערים בכל אחד לפי האמה שלו‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬דין הבהמה כרגלי המפקיד ]ה[‪.‬‬ ‫ואם הבעלים עירב למקום מסויים ]מזרח[ ‪ -‬אסור להוליך למקום הנגדי‬ ‫לאחרונים ‪ -‬דינה כרגלי הנפקדים ]הרועים[‪ ,‬פרט‬ ‫אפילו פסיעה אחת )לג(‪.‬‬ ‫אא"כ ידיו קטנות ביחס לגופו ‪ -‬שמודד לפי אמה של‬ ‫שניים ‪ -‬היינו‪ ,‬שהחפץ הוא כרגלי שני אנשים‪ ,‬ואין‬ ‫לאחד מב' אופנים‪ ,‬שאז כרגלי המפקיד )יג(‪:‬‬ ‫להוליכו אלא למקום שמותר לשניהם‪.‬‬ ‫ו' טפחים‪.‬‬ ‫שמסר להם בשבת ]כשיטתם לעיל[‪.‬‬ ‫ואם אין מקום שמותר לשניהם ]היינו‪ ,‬שאחד הניח ערוב למזרח‪ ,‬ואחד‬ ‫מרווחות ‪ -‬יש למדוד לפי אמות מרווחות‪.‬‬ ‫למערב[ ‪ -‬אסור להזיז את החפץ כלל )כ( )כג(‪.‬‬ ‫שמסר בע"ש‪ ,‬אך בירר לאיזה מהם מסר רק בשבת‬ ‫שלפי זה‪ ,‬יש להוסיף שיעור ב' אצבעות על הד' אמות )שעה"צ‬ ‫הזוכה ‪ -‬ישנם אופנים שדין החפץ כדין מי שנכנס החפץ‬ ‫ג(‪.‬‬ ‫עצמה‪.‬‬ ‫לרשותו בשבת עצמה‪.‬‬ ‫היכן ‪ -‬הדבר תלוי במח' השו"ע והרמ"א‪:‬‬ ‫בני העיר ‪ -‬ישנם אופנים שדין החפץ כפי התחומין של‬ ‫‪ ‬במקרה שהנפקד נמצא מחוץ לתחומו של המפקיד‪,‬‬ ‫אותה העיר בכלליות‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬ד' אמות הם לכיוון פניו )ו(‪.‬‬ ‫ובזה גופא‪ ,‬ישנם כמה חילוקים‪ ,‬ויבואר במקומו‪..‬‬ ‫ודין החפץ ]שאצל הנפקד[ כרגלי אחד מהם ]המפקיד‬ ‫לרמ"א ‪ -‬הח' אמות הם מקיפות אותו‪ ,‬והוא באמצען‬ ‫או הנפקד[ והשכנגדו עשה עירוב לעיר של חבירו‪,‬‬ ‫לתשומת לב‪ :‬ישנם כמה מהנדונים הנ"ל‪ ,‬שמסיבות‬ ‫)ט(‪.‬‬ ‫טכניות אינם שייכים בשבת אלא רק ביו"ט ]חלוקת‬ ‫הצורה ‪ -‬השיעור האמור הוא לא בעיגול אלא במרובע‬ ‫האם זה מתיר לו להוליך עימו את הפקדון ]יז[‪.‬‬ ‫בהמה‪ ,‬מים ומלח לעיסה‪ ,‬שלהבת אש[‪ ,‬ומשום כך‬ ‫ת‪ .‬אין הנחת עירוב מועילה לזה‪ ,‬ולכן‪:‬‬ ‫העמיד השו"ע את הנדונים בנוגע ליו"ט‪ ,‬אפי' כששייכים‬ ‫)ו(‪.‬‬ ‫גם בשבת‪ ,‬ואין לכך משמעות הלכתית‪ ,‬ואגב גררא נקט‬ ‫שלפי זה יוצא שבקצוות יש לו יותר מד' אמות ]ה' אמות וג'‬ ‫המפקיד ‪ -‬במקרים שהחפץ כרגלי המפקיד ‪ -‬אסור‬ ‫לה )יב(‪.‬‬ ‫חומשין[ )ו(‪.‬‬ ‫לנפקד להביאו למפקיד‪ ,‬אף שהניח עירוב ומותר לו‬ ‫ז‬ ‫צ‬ ‫ש‬ ‫ן‬ ‫מ‬ ‫י‬ ‫ס‬ ‫‪ ‬עד היכן מותר להוליך חפציו של אדם בשבת ויו"ט עצמו להגיע אליו )מ(‪.‬‬ ‫הנפקד ‪ -‬במקרים שהחפץ כרגלי הנפקד ‪ -‬אסור‬ ‫]ג[‪.‬‬ ‫תחומין דאלפיים אמה‬ ‫למפקיד ליקחנו עימו‪ ,‬אפילו שמותר למפקיד עצמו‬ ‫שהוא‬ ‫המקום‬ ‫ד‬ ‫ע‬ ‫אלא‬ ‫אדם‪,‬‬ ‫של‬ ‫חפציו‬ ‫להוליך‬ ‫אין‬ ‫ת‪.‬‬ ‫להגיע אל הנפקד ע"י עירוב שעשה )מג(‪.‬‬ ‫‪ ‬עד היכן מותר לאדם ללכת מעבר ל'מקום שביתתו' עצמו מותר לילך‪.5‬‬ ‫'מותר שמותר לילך' ‪ -‬בין במי שקנה שביתה במקומו‪ .‬ובין במי‬ ‫]א[‪.‬‬ ‫שהניח 'עירובי תחומין' כדי לקנות שביתה במקום אחר ‪ -‬שדין ‪ ‬אולם‪ ,‬אם מתחילה היה דעתו של הנפקד להשתמש בחפץ‬ ‫ביו"ט ‪ -‬מותר‪ ,‬אפילו שלא היה כן בדעתו של המפקיד )מג(‪.‬‬ ‫גדר 'מקום שביתתו' התבאר לעיל בסימן שצו‪.‬‬ ‫החפץ כדין בעליו לכל דבר ]ג[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬מותר לו לצאת ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל‬ ‫)שעה"צ לז(‪.‬‬ ‫‪' ‬פקדון' ‪ -‬מי שהפקיד חפציו אצל אחר‪ ,‬כיצד דינו ויותר מכך‪ ,‬שאף אם לא היה בדעתו של הנפקד להשתמש בהם ‪-‬‬ ‫צד‪.‬‬ ‫אם היה כן בדעתו של המפקיד ‪ -‬מהני )שעה"צ לז(‪.‬‬ ‫השביתה'‪ -:‬היינו אלפיים וארבע אמות של החפץ‪ ,‬האם כרגלי המפקיד או כרגלי הנפקד ]ד‪-‬‬ ‫ומעתה הדבר תלוי ב'מקום‬ ‫אם הוא ד' אמות ‪ -‬לשו"ע ]שצו‪ ,‬א[‬ ‫‪ְ ' ‬מכִ ָירה' ‪ -‬מי שמחלק או מוכר חפציו לאחרים‬ ‫לכיוון פניו‪ ,‬ולצד הנגדי אלפיים בלבד‪ .‬לרמ"א ‪ -‬אלפיים וארבע ה[ ]יז[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬דין החפץ כדין המפקיד‪ ,‬פרט לאחד מג' אופנים‪] :‬לקוחות[ בשבת ויו"ט‪ ,‬כיצד הדין באותם חפצים‬ ‫לכל צד )ב( )שעה"צ א(‪.‬‬ ‫אם הוא מקום מוקף או שהוא בתוך העיר ‪ -‬אלפיים אמה‬ ‫שחילק ]ו‪-‬ז[‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬ישנם כמה אופנים 'מיוחדים' יבואר להלן‪.‬‬ ‫מההיקף או העיר‪ ,‬לכל צד )ג(‪.‬‬ ‫מנהיג ‪ -‬שהנפקד אחראי לנהל את החפץ שהופקד ת‪ .‬הדבר תלוי במידת הביקוש של החפץ‪:‬‬ ‫הדינים דלהלן היא במי שדרכו למכור ולחלק לפעמים‪ ,‬לאפוקי מי‬ ‫‪ ‬אם אינו יודע שיעור אלפיים אמה ‪ -‬מותר לו להלך אצלו ]ד[‪.‬‬ ‫כגון ‪ -‬מוסר בהמתו לרועה ]ד[‪ .‬או חפציו לידי אפוטרופוס שאין דרכו למכור ‪ -‬שדין הבשר כדין הבעלים }שור{‪.‬‬ ‫אלפיים פסיעות בינוניות ]ב[‪.‬‬ ‫מבוקש ‪ -‬אם החפץ מבוקש‪ ,‬ומצוי שבאים ליקחנו‬ ‫'בינוניות' ‪ -‬לאפוקי מי שפסיעותיו ארוכות ‪ -‬שמותר פחות }שפירותיו{‪ .‬אפי' שאינו מקבל אחריות שמירה‪.‬‬ ‫מאלפיים‪ .‬וכן מי שרגליו קצרות ‪ -‬שמותר יותר מאלפיים שמירה ‪ -‬שהנפקד קיבל עליו אחריות שמירה על מעיר אחרת ‪ -‬דין החפץ כרגלי הלוקח‪.‬‬ ‫'הלוקח' ‪ -‬שמותר לו להוליכו אפי' לעיר שלו‪.‬‬ ‫החפץ ]יז[ )מב(‪.‬‬ ‫}פסיעות{‪.‬‬ ‫אולם לשיטת הרמב"ם ]דלהלן[ אין לכך משמעות‪ ,‬ואין חיוב וכן הדין‪ ,‬בין במי שעוסק בכך ]פטם[‪ ,‬בין בבעל הבית שחילק‬ ‫מדידת התחום בשבת מותרת רק לצורך מצוה )ה(‪.‬‬ ‫לשכניו וכו' ]ו[‪.‬‬ ‫שמירה בפני עצמו מעמידו כרגלי הנפקד }כשיחד{‪.‬‬ ‫דין תחומין בחפצים‬ ‫העדר יחוד ‪ -‬אם הנפקד לא יחד מקום לחפץ ‪ -‬לשי' אינו מבוקש ‪ -‬אם אינו מבוקש‪ ,‬ולא מצוי שבאים‬ ‫הרמב"ם הרי הוא כרגלי הנפקד‪ ,‬מצד עצם הדבר שלא ליקחנו מעיר אחרת ‪ -‬דינו כרגלי אנשי אותה העיר‪.‬‬ ‫בחלקו השני של הסימן‪ ,‬מבאר השו"ע דין תחומין‬ ‫בחפצים‪ .‬שהרי כפי שהתבאר בהקדמה‪ ,‬כשם שאסור‬ ‫ייחד מקום }כשיחד{‪.‬‬ ‫‪ ‬פרטי דין בהא דאמרינן 'כרגלי אותה העיר'‪:‬‬ ‫לאדם לצאת מתחומו‪ ,‬כך אסור להוציא משם את החפצים‬ ‫שבבעלותו ]כלים‪ ,‬בהמה‪ ,‬פירות[ או בחזקתו‪ .‬שאם כן יש‬ ‫‪ ‬כפי הנ"ל‪ ,‬ישנם כמה אופנים מיוחדים של הפקדה‪ ,‬עירב הבעלים ‪ -‬אפי' שהבעלים ]או כ"א אחר מבני‬ ‫לבאר את גדר הדין‪ ,‬וכמה נדונים שמתעוררים בנושא‪.‬‬ ‫העיר[ הניח עירוב למקום מסויים ‪ -‬מותר להוליך את‬ ‫שיש לבאר בהם את הדין ]ד‪-‬ה[‪.‬‬ ‫בתחילה ]ג[ מבאר השו"ע את גדר הדין בכלליות‪,‬‬ ‫ולאח"מ מביא כמה אופנים 'מיוחדים'‪ ,‬שיש מקום לדון‬ ‫‪ 6‬כפי הנראה‪ ,‬נדון זה שייך רק במוסר בהמתו לרועה‪ ,‬ולא בכל חפץ ועיין‪.‬‬ ‫טלטול ‪ -‬לכאו'‪ ,‬כיון שאסור לטלטל חפץ ד"א ברה"ר וכרמלית‪ ,‬ממילא‬ ‫‪ 5‬בזה צריך להבין‪ ,‬דלכאו' אין נפ"מ מדין זה‪ ,‬משתי סיבות‪:‬‬ ‫שאסור להוציאו מהתחום‪ .‬התשובה בזה היא בכמה אופנים‪:‬‬ ‫‪ 7‬כפי שיטתם של האחרונים בדין המוסר לרועה בשבת‪.‬‬ ‫יו"ט ‪ -‬החידוש הוא בנוגע ליום טוב‪ ,‬שבו אין איסור טלטול‪ ,‬וקמ"ל שמ"מ‬ ‫עצמו ‪ -‬כיון שאסור לו להלך‪ ,‬ממילא שאינו יכול להוליך את חפציו‪ .‬ולזה‬ ‫אסור להוליך את החפץ מחוץ למקום שמותר לבעליו להלך )ז(‪.‬‬ ‫התשובה היא ‪ -‬שנקודת האיסור היא לאחרים שמקום שביתתם שונה‬ ‫מלבוש ‪ -‬שאף בדבר מלבוש שמותר לטלטלו ברה"ר או כרמלית ‪ -‬אסור‬ ‫משביתת הבעלים של החפץ‪ ,‬ומותרים לילך למקום שהוא חוץ ממקום‬ ‫להלך בו כשהוא מלובש מחוץ לתחום שביתת הבעלים של הבגד )ז(‬ ‫שביתתו של הבעלים ‪ -‬דמ"מ אסור להם להוליך עמם חפץ שאסור לבעלים‬ ‫תוך העיר ‪ -‬שאם מידת תחומו ]אלפיים[ מסתיימת בתוך עיר המוקפת‬ ‫לילך שם ]ג[‪.‬‬ ‫חומה ]שאין בה איסור טלטול[ ‪ -‬אסור להוציאה מהתחום )שעה"צ ד(‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫שהרי במקרה שיש לעיר ארבעה צלעות ‪ -‬מבואר בשו"ע שלא‬ ‫חוץ ‪ -‬אם מילא תושב חוץ לעיר ‪ -‬עליו להחמיר כדין כל אחד‬‫החפץ כפי התחומין של העיר‪ ,‬ולא כפי תחומי העירוב‬ ‫משנים את הכיוון כלל‪ .‬ומאידך ‪ -‬במקרה שאין לעיר שום צלע‬ ‫מאנשי העיר במסויים‪.9‬‬ ‫]עגולה[ ‪ -‬מבואר צריך לכוין את הצלעות לפי רוחות העולם‪.‬‬ ‫העיר ‪ -‬אם מילא תושב העיר ‪ -‬אינו תלוי באנשי העיר ממש‪,‬‬ ‫שהניח‪) 8‬יח(‪.‬‬ ‫ומעתה יש להסתפק כיצד הדין במקרה שיש לעיר רק צלע אחת‬ ‫עירב הלוקח ‪ -‬אם הלוקח הניח עירוב למקום מסויים‬ ‫אלא בדינו הוא‪ .‬ואם נתן למי שאינו תושב העיר ‪ -‬עדיין הדין‬ ‫]והיא עגולה בצד השני‪ ,‬או עשויה כמשולש וכד'[ ‪ -‬האם מכוונים‬ ‫כרגלי הממלא‪.‬‬ ‫‪ -‬דינו כדין העירוב שהניח }אנשי{‪.‬‬ ‫לפי רוחות העולם‪ ,‬או שמא לפי אותה הצלע הקיימת מכבר‪.‬‬ ‫של הפקר ‪ -‬כרגלי הממלא‪.‬‬ ‫דבלשון השו"ע ]ג[ משמע שתמיד צריך לרבע את העיר לפי רוחות‬ ‫תחומין ‪ -‬אם הלקוח הוא מעיר אחרת ‪ -‬מותר לו‬ ‫ואם שאב מים עבור חבירו ‪ -‬הדבר תלוי מה הייתה דעתו בעת‬ ‫העולם‪ ,‬ואין משמעות לצלע הקיימת מכבר‪ .‬ואילו במ"ב )ה( )ו(‬ ‫להוליך את החפץ גם בתוך אלפיים של אותה העיר השאיבה‪:‬‬ ‫)ח( משמע שמרבעים את העיר לפי הצלע הקיימת‪ .‬עי' שונה‬ ‫אם מתחילה שאב עבור עצמו‪ ,‬ונתן לחבירו ‪ -‬כרגלי הממלא‬ ‫הלכות אות ו‪-‬ז‪ .‬וכן במ"ב עוז והדר המבואר בציונים והערות אות‬ ‫}אנשי{‪.‬‬ ‫)לה(‪.‬‬ ‫ג'‪.‬‬ ‫אם שאב מתחילה עבור חבירו ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬כרגלי הממלא‪.‬‬ ‫‪' ‬שותפות' ‪ -‬חפץ השייך לשניים בשותפות‪ ,‬כיצד‬ ‫ולאחרונים ‪ -‬כרגלי חבירו ]טז[ )לט(‪.‬‬ ‫מושכין‪ ,‬נובעין ‪ -‬אם שאב ממים הנמשכים ]אפי' ‪ ‬כיצד קובעים את גבולותיה של העיר בכל אחת‬ ‫דין הולכתו ]ח‪-‬י[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬דין החפץ כרגלי שניהם‪ ,‬ואין להוליכו אלא למקום שאינם נובעים[ או הנובעים אפי' שאינם נמשכין ‪ -‬מהצורות דלהלן ]א‪-‬ד[‪.‬‬ ‫ריבוע ]שווה צלעות[ ‪ -‬אין עושים שום שינוי‪,‬‬ ‫המותר לכל הבעלים‪ .‬אולם‪ ,‬ישנם כמה מקרים שהדין כרגלי הממלא ]טו[‪.‬‬ ‫ומודדים אלפיים מצלעות העיר הקיימות ]א[‪.‬‬ ‫גשמים ‪ -‬הדבר תלוי אימתי ירדו הגשמים )לח(‪:‬‬ ‫שונה‪:‬‬ ‫מיוחד ‪ -‬אם החפץ מיוחד לאחד מהשותפים ‪ -‬דינו בערב שבת ‪ -‬כדין רגלי העיר הסמוכה למקום ששם מלבן ]שכל צלע שווה לצלע הנגדית[ ‪ -‬כנ"ל‪ ,‬שאין‬ ‫עושים שום שינוי ]א[‪.‬‬ ‫ירדו הגשמים ]או בתוכה[‪.‬‬ ‫כרגלי אותו שהחפץ מיוחד אליו ]ח[‪.‬‬ ‫דאף שכל צלע אינה שווה לצלע הסמוכה לה ‪ -‬אין להגדיל את‬ ‫)יט(‪.‬‬ ‫בו‬ ‫חלק‬ ‫לאחרים‬ ‫'מיוחד' שרק הוא משתמש בו‪ ,‬אפילו שיש‬ ‫הצלעות להשוותם‪ ,‬והעיקר שכל צלע שווה לצלע המקבילה )ד(‪.‬‬ ‫בשבת ‪ -‬כרגלי הממלא‪.‬‬ ‫שאלה ‪ -‬שניים ששאלו חפץ בשותפות ‪ -‬דינו כרגלי‬ ‫עיגול ‪ -‬מותחים ארבעה קוים סביב העיגול ]מוסיפים‬ ‫עליו זוויות[‪ ,‬לפי רוחות העולם ]ב[‪.‬‬ ‫‪ ‬סעיף יז הובא לעיל ביחד עם דיני הפקדת חפץ‪.‬‬ ‫שניהם ]ט[‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬אם שאלו ע"ד שביו"ט ראשון יהיה בשימוש פלוני‪ ,‬וביו"ט‬ ‫שני בשימוש חבירו ‪ -‬דין החפץ כדין זה שזכאי להשתמש בו ‪ ‬האם מותר לאורחים ליקח לביתם מנות מהסעודה‪ ,‬משולש ‪ -‬יש למתוח קַ ו ישר כנגד אחת הצלעות‬ ‫‪12‬‬ ‫]בגודל של אותה צלע[ כדי להגיע לצורה של מרובע‬ ‫באותו יום )כב(‪.‬‬ ‫חלוקה ‪ -‬אם חילקו את השותפות בשבת ‪ -‬הדבר תלוי למקום שאסור לבעלים לילך בו ]יח[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬אסור להם להוליך‪ ,‬אא"כ הקנה להם את המנות )ה(‪.‬‬ ‫משושה‪ ,‬מתומן ‪ -‬מותחים קַ ו לפי הצלעות היותר‬ ‫בסוג החפץ ]י[‪:‬‬ ‫בר חלוקה ]יין[ ‪ -‬חלקו של כל אחד מהשותפים מערב שבת ע"י אחר‪.‬‬ ‫כן הדין‪ ,‬אפילו שהזמינם לסעודה מבעוד יום ‪ -‬דלא מהני‪ ,‬אא"כ רחבות ]משאר הצלעות[ עד שמגיעים לצורה של‬ ‫מרובע )ו(‪.‬‬ ‫הקנה להם‪.10‬‬ ‫כרגליו‪.‬‬ ‫טרפז ‪ -‬יש להגדיל את הצלע הקטנה כנגד הצלע‬ ‫סימן שצח‬ ‫במקום‬ ‫אך‬ ‫שניהם‪.‬‬ ‫כרגלי‬ ‫‪-‬‬ ‫]בהמה[‬ ‫חלוקה‬ ‫בר‬ ‫אינו‬ ‫הנגדית ]ד[ )ח(‪.‬‬ ‫סימן זה עוסק בשתי נושאים מרכזיים ‪ -‬צורת העיר‪,‬‬ ‫}הרי{‪.‬‬ ‫להקל‬ ‫יש‬ ‫הצורך‬ ‫וצירוף לעיר‪.‬‬ ‫שא"א לחלק בהמה באופן מוחלט‪ ,‬שהרי חלק אחד 'יונק' מחלקו‬ ‫קשת‪ ,‬גאם ‪ -‬יבואר הדין להלן בפני עצמו‪..‬‬ ‫צורת העיר ‪ -‬כיצד קובעים את גבולותיה של העיר‪ ,‬שמהם‬ ‫של חבירו‪ ,‬בחייה של הבהמה‪.‬‬ ‫אנו מודדים שיעור אלפיים אמה לכל רוח ]א‪-‬ד[‪.‬‬ ‫בחלקו השני של סעיף ד' דן השו"ע בדין עיר העשויה‬ ‫שהרי‪ ,‬במקרה שגבולות העיר מפותלות ועקומות‪ ,‬מן הנמנע למדוד שיעור‬ ‫‪' ‬שאלה' ‪ -‬השואל חפץ מחבירו‪ ,‬כיצד דין הולכתו‬ ‫כקשת או כמין גאם‪ .‬ולפני שנבאר את הנדון‪ ,‬יש לבאר‬ ‫אלפיים כפי צורתם של הגבולות ממש‪ ,‬וצריך 'ליישר' אותם לפני‬ ‫כמה מונחים שימושיים בנדון זה‪:‬‬ ‫שמודדים מהם את התחום‪ .‬שאם כן יש לבאר כיצד 'מיישרים' את‬ ‫של החפץ ]יא[‪.‬‬ ‫קשת ‪ -‬היינו‪ ,‬שצורת העיר היא בחצי עיגול‪ ,‬בצורה של‬ ‫הגבולות‪ ,‬ועוד כמה פרטי דינים בזה‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי אימתי החליטו על השאלת החפץ‪:‬‬ ‫קשת )י(‪.‬‬ ‫צירוף לעיר ‪ -‬יש לבאר אילו דברים מצטרפים אל העיר‬ ‫יתר ‪ -‬הכוונה ‪ -‬קו דמיוני שעובר בין שני הקצוות של‬ ‫ומרחיבים את גבולותיה ]ה‪-‬יא[‪.‬‬ ‫בע"ש ‪ -‬דינו כרגלי השואל‪ .‬אפילו שבפועל קיבל את‬ ‫הקשת ]ו'סותם' את החלל[ )יב(‪.‬‬ ‫החפץ רק בשבת‪.‬‬ ‫כך מכנים את הַ חֶ בֶ ל שאותו מושכים כדי לירות חיצים‪ ,‬שאף הוא קשור‬ ‫צורת העיר‬ ‫לשני הקצוות של הקשת‪.‬‬ ‫בשבת ‪ -‬דינו כרגלי המשאיל‪.‬‬ ‫ראשים ‪ -‬היינו‪ ,‬שתי הקצוות של הקשת‪.‬‬ ‫כפי שהתבאר לעיל‪ ,‬נקודת הנדון בסעיפים א‪-‬ד היא ‪-‬‬ ‫אפי' שרגיל לשאול ממנו חפץ זה כל שבת‪.‬‬ ‫המ"ב )יד( עוסק במקרה שהקצוות של הקשת נמצאות בצפון והדרום‪,‬‬ ‫כיצד אנו קובעים את צורתה של העיר‪ ,‬כדי לאפשר‬ ‫ואילו החלל של הקשת ]פנים הקשת[ פונה למזרח או למערב )יח(‪.‬‬ ‫מדידה של אלפיים אמה לכל רוח בצורה הגיונית‪.‬‬ ‫‪' ‬תערובת' ‪ -‬אם שאל מחבירו חפץ ועירב אותו עם‬ ‫גג הקשת ‪ -‬היינו‪ ,‬הבתים שנמצאים באמצע הקשת‪ ,‬בחלק‬ ‫ובכדי להקל בהרצאת הדברים‪ ,‬בתחילה נביא את הכלל‬ ‫חפץ שלו לעשותם יחידה אחת‪ ,‬כיצד דין התערובת‬ ‫הרחוק ביותר מן ה'יתר' ]פנים הקשת[ )יח(‪..‬‬ ‫בדין קביעת גבולות העיר‪ ,‬ולאח"מ נפרט כמה צורות‬ ‫שהובאו בהלכה‪ ,‬והדין בהם לפי המתבאר‪.‬‬ ‫]יב[‪.‬‬ ‫ונקודת הנדון היא כך ‪ -‬שהרי כבר התבאר‪ ,‬שתמיד צריך‬ ‫כגון‪ ,‬אשה השואלת מחבירתה מים ומלח ותבלין‪ ,‬לעיסה או‬ ‫למתוח קַ ו כנגד כל אחד מצדדי העיר כדי להשוות את‬ ‫גבולותיה‪ .‬ומעתה יש לדון כיצד מותחים קו בצלע שכנגד‬ ‫‪ ‬כיצד מיישרים את צורתה של העיר‪ ,‬כדי לקבוע את‬ ‫לקדרה )כח(‪.‬‬ ‫שתי הקצוות ]החלל[ של העיר‪.‬‬ ‫מדידת שיעור אלפיים אמה ]א‪-‬ד[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬דין התערובת כרגלי שניהם‪.‬‬ ‫בנוגע לשאר הכיוונים הדין הוא פשוט ‪ -‬שמותחים קו כנגד החלק היותר‬ ‫ת‪ .‬ישנם בזה שלשה דינים‪:‬‬ ‫קיצוני‪ ,‬ומשם מודדים שיעור אלפיים אמה‪ ,‬כפי הדין בשאר הצורות )יח(‪.‬‬ ‫‪' ‬ממשות' ‪ -‬הלוקח מחבירו אש ]שלהבת[‪ ,‬להיכן‬ ‫דבפשטות נראה שצריך למתוח קַ ו בין שתי הקצוות‪ ,‬שזה‬ ‫קו ישר ‪ -‬ראשית‪ ,‬יש למתוח קַ ו ישר ]'חוט'[ לכל‬ ‫יהיה גבול העיר‪ ,‬ומכאן מודדים אלפיים אמה‪ .‬אלא‬ ‫מותר לו להוליכה ]יג[‪.‬‬ ‫ארבעת הכוונים‪ ,‬בסוף הקצה הקיצוני של העיר ]א[‪.‬‬ ‫שבאופנים מסויימים הדבר לא ייתכן‪ ,‬שהרי אפשר‬ ‫לקמן ]סעיף ה'[ יבואר האם צריך למתוח את הקו בצמוד לקצה‬ ‫האש‪:‬‬ ‫את‬ ‫לקח‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי כיצד‬ ‫שאמצעו של הקו הזה יהיה רחוק מהעיר עצמה מרחק רב‬ ‫גחלת ‪ -‬אם לקח את החפץ הבוער ]גחלת‪ ,‬נר[ ‪ -‬כרגלי העיר‪ ,‬או להרחיק מעט‪.‬‬ ‫ואינו מייצג כלל את גבולותיה האמיתיים של העיר‪ .‬ואם‬ ‫כן יש לבאר היכן למעשה קובעים את הגבול בכיוון‬ ‫שווה ָזוִ י ֹות ‪ -‬אם אחת מהצלעות אינה שווה לצלע‬ ‫המשאיל‪.‬‬ ‫שאליו פונות הקצוות ]חלל העיר[‪.‬‬ ‫שלהבת ‪ -‬אם לקח רק את השלהבת ]שהדליק נר מנר המקבילה אליה ‪ -‬יש להגדיל את הצלע הקטנה‪ ,‬כדי‬ ‫ובזה חשוב לציין שתי נקודות‪:‬‬ ‫בחלל ‪ -‬נדון זה הוא רק בנוגע למי שרוצה להלך בתוך החלל של העיר עד‬ ‫להשוות אותה לצלע שכנגדה‪] 11‬ד[‪.‬‬ ‫של חבירו[ ‪ -‬כרגלי השואל‪.‬‬ ‫היכן מותר לו להלך‪ ,‬דאילו הליכה דרך הבתים ‪ -‬מותרת בכל אופן ]דרך‬ ‫שע"י כך נגיע למצב שכל הזויות של הגבול הינם בגודל ‪ 90‬מעלות‬ ‫משל ‪ -‬מי שדר בקצה העליון של הקשת ‪ -‬מותר לו לילך דרך הבתים אל‬ ‫הקצה השני בכל אופן‪ ,‬ואף להתרחק כלפי מטה שיעור אלפיים אמה‬ ‫בדיוק )ג(‪.‬‬ ‫‪' ‬מים' ‪ -‬השואב מים בשבת או יו"ט כיצד דין הולכת‬ ‫אך אין צורך להשוות את כל הצלעות זו לזו ]ריבוע[ ‪ -‬שאף אם‬ ‫)טו([‪.‬‬ ‫נוצרה צורה של מלבן ‪ -‬סגי )ד(‪.‬‬ ‫המים ]יד‪-‬טז[‪.‬‬ ‫כיוון ההליכה ‪ -‬ובזה גופא ]הליכה תוך החלל[ הנדון הוא על שתי אופנים‬ ‫)יד(‪:‬‬ ‫כיוון ‪ -‬הכיוון של הצלעות צריך להיות לפי רוחות‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי מהיכן שאב את המים‪:‬‬ ‫חַ צִ ַיה ‪ -‬כיצד הדין במי שרוצה לעבור מקצה אחד של הקשת אל הקצה‬ ‫העולם ]הצלע הצפונית ‪ -‬לצפון‪ .‬הדרומית ‪ -‬לדרום‬ ‫בור ]שאינו מושך‪ ,‬ואינו נובע[ ‪ -‬הדין תלוי למי הוא‬ ‫השני דרך החלל ]על הקו של ה'יתר'[ ‪ -‬האם מותר או לא‪.‬‬ ‫יציאה ‪ -‬כיצד הדין במי שרוצה לצאת מגג הקשת לכיוון היתר ומשם‬ ‫וכן הלאה[ ]ג[ )ז(‪.‬‬ ‫שייך ]יד[‪:‬‬ ‫הלאה כלפי חוץ ‪ -‬עד היכן מותר לו לילך‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬אם העיר מרובעת ]או ריבוע או מלבן[ ‪ -‬אין צורך בכך‪,‬‬ ‫של יחיד ‪ -‬כרגלי הבעלים‪.‬‬ ‫ומודדים אלפיים אמה מהגבולות הקיימות של העיר ]א[‪.‬‬ ‫של בני העיר ‪ -‬כרגלי אנשי העיר‪.‬‬ ‫לתשומת לב‪ :‬בהא דאמרינן שכיוון הצלעות צריך להיות לפי‬ ‫אולם בזה הדבר תלוי מי השואב )לד(‪:‬‬ ‫רוחות העולם‪ ,‬יש להסתפק כך‪:‬‬ ‫מהצלעות כדי להגיע למצב שיהיו זו כנגד זו ממש‪ ,‬שיהיה מרובה שווה‬ ‫]שור של רועה[‪ ,‬שגם שם דינו כאנשי העיר‪ ,‬אך אינו תלוי בעירוב שהניח‬ ‫‪ 8‬לתשומת לב‪ :‬דין זה ]שהחפץ כרגלי כל העיר[ נמצא גם לקמן ]סעיף יד[‬ ‫זוויות‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫כל אחד מהם‪ .‬וכנ"ל בהערה מס' ‪.8‬‬ ‫בנוגע לבור של בני העיר‪ .‬אולם שם הדין הוא שאם הממלא אינו מבני‬ ‫‪ 12‬ובזה גופא יש להסתפק ‪ -‬לפי איזה מהצלעות קובעים‪ ,‬היינו‪ ,‬כנגד איזו‬ ‫‪ 10‬הוקשה לי‪ ,‬דמאי שנא משור של פטם‪ ,‬שמבואר לעיל ]ו[‪ ,‬שכיון שדרכו‬ ‫העיר‪ ,‬ואחד מבני העיר הניח עירוב במקום מסויים ‪ -‬צריך להתחשב גם‬ ‫צלע מותחים את ה'קַ ו' כנגדה‪ .‬וכפי הנראה‪ ,‬במשולש שווה כרעיים ‪-‬‬ ‫לחלק לאנשים מעיר אחרת ‪ -‬דין הבשר כדין הלקוחות‪ ,‬דלכאו' ה"ה הכא‪,‬‬ ‫בעירוב של אותו אחד‪ ,‬ואסור להוציא מהתחום של העירוב שהניח‪.‬‬ ‫הולכים לפי הצלע היותר גדולה ]וכן נראה במ"ב )ה([‪ .‬ואילו במשולש‬ ‫כיון שדרך האורחים ליקח מנות מהסעודה לביתם‪ .‬ואולי אינו דרך כ"כ‪.‬‬ ‫‪ 9‬היינו‪ ,‬שאם אחד עירב למזרח ‪ -‬אסור להוליך למערב‪ .‬ואם אדם נוסף‬ ‫שווה צלעות ‪ -‬הולכים לפי רוחות העולם‪ .‬עי' במ"ב עוז והדר המבואר‬ ‫‪ 11‬כפי הנראה‪ ,‬גם במקרה שמבחינת הגודל הצלעות שוות זו לזו‪ ,‬אלא‬ ‫הערות וציונים אות ג'‪.‬‬ ‫עירב למערב ‪ -‬אסור להזיז את החפץ כלל‪ .‬ודלא כפי הדין לעיל בסעיף ו'‪,‬‬ ‫שאינם אחת מול השניה ]בצורת ְמעוּיַן[ ‪ -‬שיש להאריך את כל אחת‬ ‫‪3‬‬ ‫‪ ‬מהיכן מתחילים למדוד תחום אלפיים אמה בכל ‪ ‬ב' דינים בנוגע למערה‪ ,‬וכן כל אותם מבנים‬ ‫‪ ‬קשת ‪ -‬עיר שצורתה כעין קשת ‪ -‬כיצד קובעים את‬ ‫שהתבאר לעיל שאינם מועילים‪ ,‬אא"כ יש בהם בית‬ ‫עיר שהיא ]ה רמ"א[‪.‬‬ ‫הגבול בצד שאליו פונות שתי הקצוות של העיר‬ ‫דירה לחזן וכד' ]ביהכ"נ‪ ,‬גשר וכו'[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬נחלקו בזה השו"ע והרמ"א‪:‬‬ ‫]החלל[‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬תמיד מתחילים את המדידה מקצה העיר שיעור ‪ -‬צריך שיהיה באותו המבנה ]המיועד לדיור[‬ ‫בנוגע לשאר הצדדים‪ ,‬הדין פשוט ‪ -‬שמותחים קו ישר היכן שמגיע‬ ‫החלק הקיצוני ביותר של העיר )יח(‪.‬‬ ‫שיעור ד' אמות )כז(‪.‬‬ ‫ממש ]מהחומה‪ ,‬או מהבית האחרון של העיר[‪.‬‬ ‫הנדון הוא בנוגע למי שרוצה להלך בחלל הקשת‪ ,‬דאילו הלכה‬ ‫לרמ"א ‪ -‬מדידת אלפיים אמה מתחילה בריחוק ע' ניתן לצרף את המערה עצמה לשיעור‪ ,‬ובלבד שיהיה רוב השיעור‬ ‫דרך הקשת עצמה ]הבתים[ ‪ -‬מותרת בכל אופן )טו(‪.‬‬ ‫מהבנין ולא מהמערה‪} 14‬שיש{‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי במרחק שבין שתי ראשי הקשת‪ ,‬וכן‬ ‫אמה וד' טפחים ]'עיבור'‪' ,‬שבעים אמה ושיריים'[ מרחק ‪ -‬במקרה שה'בית דירה' עצמו נמצא מחוץ‬ ‫בעומק החלל של הקשת‪:‬‬ ‫לעיבור העיר ‪ -‬אם המערה עצמה נמצאת תוך עיבור‬ ‫מהעיר‪.‬‬ ‫'עומק החלל' ‪ -‬המרחק הגדול ביותר שבין גג הקשת לבית ה'יתר'‪ .‬כן הדין‪ ,‬בין מהחומה עצמה‪ ,‬בין בבית היוצא מן החומה ]כשהוא‬ ‫פחות ‪ -‬אם המרחק בין הראשים הוא פחות מד' מצטרף אליה‪ ,‬כדלהלן[ ‪ -‬שמרחיקים עיבור עיר‪ ,‬ומשם מודדים העיר ‪ -‬מהני }שיש{‪.‬‬ ‫אלפים אמה או שעומק החלל פחות מאלפיים אמה ‪ -‬אלפיים }וכן{‪.‬‬ ‫ולמעשה ‪ -‬הסיק המ"ב כשי' הרמ"א‪ ,‬ורק בחומה ‪' ‬עיר' ‪ -‬שתי עיירות הסמוכות‪ ,‬האם ניתן לצרפם זו‬ ‫אזי גבול העיר הוא על הקו של ה'יתר'‪ ,‬ומשם מודדים‬ ‫לזו כדי שכל אחת תוכל להתחיל את מדידת אלפיים‬ ‫עצמה‪ ,‬אך לא בבית היוצא ממנה }וכן{ )כד(‪.‬‬ ‫אלפיים אמה‪.‬‬ ‫אמה מהקצה הנגדית של העיר הסמוכה לה ]ז‪-‬ח[‪.‬‬ ‫גבול זה ]שב'יתר'[ מועיל בין לצורך 'חציה' ]מעבר מקצה אחד‬ ‫לקצה שני[‪ ,‬ובין לצורך 'יציאה' ]לצאת מגג הקשת לכוון ה'יתר'‪'  ,‬בית' ‪ -‬בית שנמצא מחוץ לחומה‪ ,‬האם מצטרף אל וכן בנוגע לעיר אחת‪ ,‬שנחלקה לשניים ]נפרצה החומה‪ ,‬ונחרבו‬ ‫העיר‪ ,‬לומר שמודדים ממנו תחום אלפיים אמה ]ה[‪ .‬הבתים[ ורוצים לצרף את שני החלקים זה לזה ]ז רמ"א[‪.‬‬ ‫ומשם והלאה אלפיים אמה[ )יד( )יח(‪.‬‬ ‫ת‪ .‬ניתן לצרפם רק באחד משני אופנים‪:‬‬ ‫יותר ‪ -‬אם המרחק בין הקצוות הוא יותר מד' אלפים ת‪ .‬הבית מצטרף אל העיר‪ ,‬והפרטים בזה הם כך‪:‬‬ ‫אמה‪ ,‬וגם עומק החלל יותר מאלפיים ‪ -‬אזי הגבול הוא מרחק ‪ -‬רק אם הבית נמצא תוך עיבור העיר ]ע' מרחק ‪ -‬שיש לכל היותר מרחק של שתי עיבורים בין‬ ‫שתי העיירות ]קמ"א אמה וב' טפחים[‪.‬‬ ‫יותר פנימה‪ ,‬במקום שיש בין הקצוות פחות מד' ושיריים[ ]ה[‪.‬‬ ‫אלפים אמה‪ ,‬ששם הוא קו הגבול‪ ,‬ומשם מודדים רכס ‪ -‬אם יש רכס של בתים שכ"א בתוך עיבורו של גישור ‪ -‬שישנה עיר שלישית‪ ,‬שנמצאת תוך אלפיים‬ ‫לכל אחת משניהם‪ ,‬שהיא מקשרת אותם זל"ז‪.‬‬ ‫חבירו ‪ -‬כולם מצטרפים ]ו[‪.‬‬ ‫אלפיים‪.‬‬ ‫ובאופן זה חישוב המרחק הוא כך‪ :‬רואים כאילו העיר ה'מגשרת'‬ ‫לשי' הטור ‪ -‬תמיד יש להרחיק את הגבול מגג הקשת אלפיים אמה אפי' שמתרחקים מהעיר שיעור מהלך כמה ימים ]ה[‪.‬‬ ‫נמצאת בין שתי העיירות הסמוכות בשורה אחת‪ ,‬ואזי‪ ,‬אם יש בין‬ ‫כ"א מהערים הסמוכות לבין העיר המגשרת קמ"א ‪ -‬הרי שכולם‬ ‫לכיוון היתר ]אפי' כשיש בין הקצוות יותר מד"א אמה[‪ .‬אך אין דירה ‪ -‬רק אם הבית מיועד לדירה ]ו[‪.‬‬ ‫לסמוך על זה }ויש{‪.‬‬ ‫מצטרפות‪ ,‬ויש למדוד תחום אלפיים לכל אחת משלשת‬ ‫אולם‪ ,‬אין צריך שיהיו דרים בו בפועל‪ ,‬אלא די בכך שמיועד לדיור‬ ‫העיירות‪ ,15‬מהגבול הרחוק של שתי העיירות הסמוכות לה )מ‪-‬מב(‬ ‫הערה‪ :‬במ"ב נראה שהכיוון של הגבולות נקבעים לפי )יט(‪.‬‬ ‫}מחוץ{‪.‬‬ ‫ובהתאם לכך ‪ -‬בית כנסת‪ ,‬בית תיפלה דעכו"ם‪ ,‬אוצרות‪ ,‬גשר‪ ,‬קבר‬ ‫ה'יתר' ולא לפי רוחות העולם )יד(‪.‬‬ ‫ובזה יש להסתפק‪ ,‬האם צריך שיהיה שיעור קמ"א אמה דווקא בין‬ ‫]ו[ אורוות סוסים }והאוצרות{ ‪ -‬אינם מועילים אלא אם יש בהם‬ ‫העיר המגשרת לכ"א מהחיצונות‪ ,‬או שצריך שיהיה בסה"כ רמ"ג‬ ‫‪ ‬עיר העשויה כמין 'גאם' ] ָזוִ ית[ היכן קובעים את בית דירה ]לחזן וכו'[‪ .‬עי' להלן כמה פרטי דינים בנוגע למבנים‬ ‫בין כולם ]ז"א‪ ,‬דמהני אף שבמרווח אחד יש פחות מקמ"א אמה‪,‬‬ ‫אלו‪.‬‬ ‫ובמרווח אחד יש יותר‪ ,‬והעיקר שביחד הם רמג[ }מאתים{‪.‬‬ ‫גודל ‪ -‬דווקא אם יש בו ד"א על ד"א ]ו[‪.‬‬ ‫הגבול בצד שאליו פונות שתי הקצוות ]ד[‪.‬‬ ‫דין עיר העשויה כמין גם דומה לדין קשת‪ ,‬עם שינוי מעט‪ ,‬ולכן ונחלקו הפוסקים האם ניתן לְ ַרבֵּ ע את השיעור ]היינו‪ ,‬שיש יותר‬ ‫‪' ‬נחל' ‪ -‬נחל שנמצא בסמוך לעיר‪ ,‬האם ניתן לצרפו‬ ‫מד"א באורך‪ ,‬ופחות מד"א ברוחב[ }ארבע{‪.‬‬ ‫לא הרחבנו בפרטים אלא באופן כללי‪.‬‬ ‫אינו יהודי ‪ -‬בית שדר בו אינו יהודי ‪ -‬מצטרף )כו(‪ .‬לעיר כדי להתחיל את המדידה מאחרי הנחל ]ט[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי במרחק שבין הראשים‪ ,‬וכן במרחק‬ ‫חורבה ‪ -‬ניתן לצרף גם חורבה‪ .‬אולם זה בתנאי ת‪ .‬ניתן לצרפו רק אם ישנה מצבה ברוחב ד' אמות על‬ ‫שבין ה'יתר' לבין אמצע החלל ]הזוית של העיר[‪:‬‬ ‫שנשאר לכה"פ ג' כתלים ]אפי' בלא תיקרה[ או שתי שפתו‪ ,‬כדי לעמוד עליה ולהשתמש בנחל‪.‬‬ ‫פחות ‪ -‬מרבעים את העיר לפי הריבוע שלה ]ולא לפי‬ ‫כתלים עם תיקרה )כט( )לא(‪.‬‬ ‫העולם[‪.‬‬ ‫בים ‪ -‬בית שנמצא בים ‪ -‬הדבר תלוי היכן הוא עומד ‪' ‬מקום שימושי' ‪ -‬אם ישנו בסמוך לעיר מקום שבני‬ ‫דהיינו‪ ,‬שמותחים קו כנגד כ"א מהצלעות הקיימות‪ ,13‬כל צלע לפי‬ ‫גודל הצלע שכנגדה‪ ,‬ואלו הן גבולותיה של העיר )יג(‪.‬‬ ‫העיר משתמשים בו הרבה‪ ,‬האם מועיל להצטרף אליה‬ ‫]ו[‪:‬‬ ‫יותר ‪ -‬מקום הגבול הא בין שתי הרגליים‪ ,‬במקום שבו‬ ‫כדי להרחיב את הגבול של העיר ]דומיא דנחל[ )מו(‪.‬‬ ‫בים עצמו ‪ -‬מצטרף לעיר ]אם יש בו ד"א[ )ל(‪.‬‬ ‫יש פחות מד"א אמה בין שתי הקצוות‪.‬‬ ‫ת‪ .‬המ"א מסתפק בזה‪ .‬אך הא"ר הכריע שאין לצרף‬ ‫בספינה ‪ -‬אינו מצטרף )לד(‪.‬‬ ‫מערה ‪ -‬אינה מועילה להצטרף‪ ,‬אא"כ יש על פיה בנין מקום כזה‪.‬‬ ‫צירוף לעיר‬ ‫‪' ‬צריף' ‪ -‬בית עראי ]שנודד ממקום למקום )מט([‬ ‫העשוי לדירה ]ו[‪.‬‬ ‫נקודת הנדון בסעיפים ה‪-‬יא היא ‪ -‬אילו דברים מצטרפים‬ ‫מפני‬ ‫שמורה‬ ‫היא‬ ‫אא"כ‬ ‫מצטרפת‪,‬‬ ‫סוכה ‪ -‬אינה‬ ‫לעיר‪ ,‬כדי להרחיב את גבולותיה ]ובפועל יוצא‪ ,‬שמדידת‬ ‫שנמצא בסמוך לעיר‪ ,‬האם מצטרף אליה כדי להרחיב‬ ‫אלפיים אמה מתחילה במקום רחוק יותר[‪ .‬ונפרט בקצרה‬ ‫את הגבול ]י[‪.‬‬ ‫)לג(‪.‬‬ ‫וגנבים‬ ‫ִש ְטפ ֹונ ֹות‬ ‫את הדברים שעליהם אנו דנים ]האם הם מרחיבים את‬ ‫היוצאים‬ ‫מקל[‬ ‫]בצורת‬ ‫בתים‬ ‫של‬ ‫רכס‬ ‫ישנו‬ ‫אם‬ ‫היכן ‪-‬‬ ‫הגבול[‪.‬‬ ‫הנדון הוא כשישנה עיר קבועה‪ ,16‬ובסמוך לה יש צריף‪ .‬להלן נבאר‬ ‫בית ‪ -‬בית שנמצא מחוץ לחומה‪ ,‬האם מצטרף לה‬ ‫מן העיר‪ ,‬האם הדבר מועיל להרחיב את כל אותה כיצד הדין בעיר שכולה צריפים‪ ,‬האם נחשבת כ'עיר' או לא‪.‬‬ ‫להרחיב את גבולותיה או לא ]ה‪-‬ח[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬ניתן לצרף צריף אל העיר כדי להרחיב את‬ ‫הצלע של העיר‪.‬‬ ‫עיר ‪ -‬שתי עיירות הסמוכות זו לזו‪ ,‬האם מצטרפות‬ ‫דלכאו' כיון שישנו מרווח גדול בין קצה הרכס לבין צלע העיר‪ ,‬גבולותיה‪.‬‬ ‫להיחשב כעיר אחת‪ ,‬ולומר שכל עיר מתחילה למדוד‬ ‫מתעורר בזה הנדון של עיר העשויה כמין גאם ]אם יוצאים מקצה‬ ‫אלפיים אמה מהצלע הנגדית של העיר הסמוכה‪ ,‬או שמא‬ ‫אינם מצטרפות ]ז‪-‬ח[‪.‬‬ ‫‪ ‬עיר שכולה צריפים‪ ,‬האם נחשבת כ'עיר' לומר‬ ‫אחד[‪ ,‬או כמין קשת ]אם יוצאים משני הקצוות[ כדלעיל בסע' ד'‪.‬‬ ‫ההבדל בין 'בית' ל'עיר' הוא בכמות הבתים‪ .‬שאין הבתים נחשבים כ'עיר'‬ ‫הנדון הוא בנוגע למי שרוצה להלך בחלל שבין הבתים לצלע‬ ‫שמודדים אלפיים אמה לכל הבתים‪ ,‬מהבית הרחוק‬ ‫העיר‪ ,‬אך להלך דרך הבתים ‪ -‬מותר בכל אופן )לה(‪.‬‬ ‫אא"כ יש קיבוץ של שלש חצרות עם שני בתים לכל אחת‪ ,‬דבלאו הכי דין‬ ‫הצירוף שלהם הוא כדין הצירוף של בית )לח(‪.‬‬ ‫ביותר‪ ,‬או שמא אינה כדין עיר‪ ,‬וכל אחד מודד שיעור‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי מהיכן הבתים יוצאים‪:‬‬ ‫נחל ‪ -‬אם יש נחל בסמוך לעיר‪ ,‬האם מצטרף אליה ]כדי‬ ‫אלפיים מפתח ביתו הוא ]י[‪.‬‬ ‫באמצע ‪ -‬מהני להרחיב את כל הגבול של אותה הצלע‬ ‫להתחיל את מדידת אלפיים אמה אחרי הנחל[ או לא ]ט[‪.‬‬ ‫מקום שימושי ‪ -‬כיצד הדין במקום שמשמש את בני העיר‬ ‫ת‪ .‬עיר של צריפים אינה נחשבת כעיר‪ ,‬וכ"א מודד‬ ‫}ואם{‪.‬‬ ‫]אך אינו לדיור[ האם מצטרף אל העיר או לא )מו(‪.‬‬ ‫שיעור אלפיים מפתח ביתו‪.‬‬ ‫בקצה אחד ‪ -‬הדין הוא כדין עיר העשויה כמין גאם‪.‬‬ ‫צריף ‪ -‬בית עראי שאינו קבוע במקום אחד ועובר ממקום‬ ‫מלבד בשעה"ד‪ ,‬דמהני להרחיב את כל הצלע }ואם{‪ .‬אולם‪ ,‬אם היא מוקפת חומה העשויה לדירה )נב( ‪ -‬כל ההיקף‬ ‫למקום )מט(‪ ,‬האם מצטרף לעיר או לא ]י[‪.‬‬ ‫'כמין גאם' ‪ -‬היינו‪ ,‬שאינו מועיל להרחיב אא"כ יש פחות מד' נחשב כד' אמות‪ ,‬ומודדים אלפיים מהחומה ]אך אין להוסיף‬ ‫'אינו קבוע' ‪ -‬יש להתספק מה שיעור הדבר‪ ,‬באיזה אורך זמן יכול להיחשב‬ ‫כ'קבע' )מט(‪.‬‬ ‫אלפים אמה בין הצלע לקצה הבתים ‪ -‬דאז מועיל להרחיב את כל עיבור‪ ,‬אפילו לשי' הרמ"א דלעיל בס"ה )כז([‪.‬‬ ‫‪ ‬בדין 'צריף' מתעורר נדון נוסף ‪ -‬האם קיבוץ של כמה צריפים יכולים‬ ‫הריבוע‪.‬‬ ‫להצטרף זה לזה כדי לקבל דין 'עיר'‪ ,‬לומר שמודדים אלפיים אמה לכל‬ ‫בשתי הקצוות ‪ -‬הדין כעיר העשויה כמין קשת‪ .‬מלבד ‪ ‬חומה ‪ -‬עיר המוקפת חומה‪ ,‬שיש מרווח בין הבתים‬ ‫הצריפים מהצריף היותר רחוק‪ ,‬או שמא אינם מצטרפים ]והיא קולא‬ ‫לבין החומה‪ ,‬האם החומה מצטרפת לעיר כדי למדוד‬ ‫בשעה"ד‪ ,‬שאז מודדים מן ה'יתר' }ואם{‪.‬‬ ‫גדולה[‪ ,‬וכל אחד מודד אלפיים מהצריף שלו‪.‬‬ ‫חומה ‪ -‬האם חומה מצטרפת לעיר או לא ]יא[‪.‬‬ ‫'כמין קשת' ‪ -‬היינו‪ ,‬שאם יש בין שתי הקצוות פחות מד' אלפים שיעור אלפיים מהחומה ]יא[‪.‬‬ ‫ולפני שניגש לבאר את הדין בכ"א מהנדונים הללו‪ ,‬יש‬ ‫ת‪ .‬ניתן למדוד אלפיים מהחומה‪ ,‬באחד מב' אופנים‪:‬‬ ‫אמה ‪ -‬מודדים מן ה'יתר' ]שעובר בין הקצוות[‪.‬‬ ‫להביא את מחלוקת השו"ע והרמ"א שנחלקו בכל מדידת‬ ‫אלפיים אמה ‪ -‬מהיכן מתחילים למדוד את האלפיים‪,‬‬ ‫האם מקצה העיר ממש‪ ,‬או בריחוק מעט‪.‬‬ ‫‪ 15‬היינו ‪ -‬שהשניים הסמוכות מודדות אלפיים מקצה הנגדי של‬ ‫‪ 14‬דין זה מובא בביה"ל בנוגע למערה‪ .‬אך כפי הנראה‪ ,‬הוא שייך גם‬ ‫‪ 13‬וזו נקודת ההבדל בין קשת לגאם ‪ -‬שבקשת ‪ -‬מותחים קו בין שני ראשי‬ ‫האמצעית‪ ,‬וכן עזה"ד‪ ,‬האמצעית מודדת אלפיים מהקצה הקיצוני של‬ ‫בשאר הסוגים ]בדומה לדין השני המובא שם‪ ,‬שמבואר להדיא בביה"ל‬ ‫הקשת‪ .‬ואילו ב'גאם' ‪ -‬מותחים קו כנגד כל אחת מהצלעות ]לפי הגודל‬ ‫הסמוכות }מחוץ{‪.‬‬ ‫ששייך גם בנוגע לשאר הסוגים[‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫שלה[‪.‬‬ ‫‪ 16‬היינו ‪ -‬שלש חצרות עם שתי בתים לכל אחת‪ .‬וכנ"ל בהקדמה‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫אם יכול להבליע ‪ -‬מבליע את הגיא‪.‬‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬מדידה זו מתבצעת כשאי אפשר למדוד ב'הבלעה' ]כגון‪,‬‬ ‫הוקף לדירה ‪ -‬שאם החומה הוקפה לשם דירה ‪-‬‬ ‫שהמרחק בין קצוות ההר והגיא יותר מנ' אמה[‪ ,‬וכן‪ ,‬א"א לעקוף את ההר‬ ‫אם א"י להבליע ‪ -‬מתעלם מהשיפוע‪.‬‬ ‫ע"י יציאה מכנגד העיר ]שבמקרה שא"א להבליע כנגד העיר‪ - 20‬מותר‬ ‫מודדים ממנה והלאה‪.‬‬ ‫אם יש מישור בתחתית הגיא ‪ -‬מודדים אותו‪ ,‬ואם אין מישור ‪-‬‬ ‫לצאת מכנגד העיר עד סוף התחום של הצלע הסמוכה[‪ ,‬דבאופן זה‬ ‫ולשי' הרמ"א לעיל ]ס"ה[ ‪ -‬מתחילים את המדידה אחרי ע' אמה‬ ‫מתעלמים מהגיא לחלוטין‪.‬‬ ‫מודדים על ידי קידור )טו( )כז(‪.‬‬ ‫ושיריים מהחומה )נה(‪.‬‬ ‫ב[ יותר מד' אמות ‪ -‬הדבר תלוי בעומק הגיא‪:‬‬ ‫אומד הדעת ‪ -‬ישנם אופנים שלא מודדים ממש‪ ,‬אלא‬ ‫סמוך ‪ -‬שהחומה נמצאת תוך ע' אמה ושיריים בסמוך‬ ‫משערים את המרחק לפי אומד הדעת‪.‬‬ ‫אלפיים אמה ‪ -‬מודדו מדידה יפה‪.‬‬ ‫התעלמות ‪ -‬ישנם אופנים שלא מודדים את המקום‬ ‫לבתים )נה(‪.‬‬ ‫פחות מאלפיים ‪ -‬הדבר תלוי אם יכול להבליעו‪:‬‬ ‫המשופע כלל‪ ,‬וכמאן דליתיה ממש‪.‬‬ ‫סימן שצט‬ ‫אולם‪ ,‬כ"ז רק בנוגע לשיפוע עצמו‪ ,‬אך אם יש שטח מישורי אחרי השיפוע‬ ‫אם יכול להבליע ‪ -‬מבליע את הגיא‪.‬‬ ‫]בראש ההר‪ ,‬בתחתית הגיא[ ‪ -‬מדלגים רק על השיפוע אך מודדים את‬ ‫סימן זה עוסק באופן המדידה של תחום אלפיים אמה‪.‬‬ ‫המישור‪ .‬ואם אין שטח מישורי ‪ -‬מתעלמים מההר והגיא לחלוטין‪.‬‬ ‫וישנם בזה כמה נושאים‪:‬‬ ‫אם א"י להבליע ‪ -‬מודד ע"י קידור‪.‬‬ ‫מעשה המדידה ‪ -‬בסעיפים א‪-‬ז הנדון הוא בנוגע לפעולת‬ ‫ובדבר השאלה איזה מסוגי המדידה הללו צריך לעשות‬ ‫המדידה‪ ,‬כיצד צריך לבצע אותה למעשה‪.‬‬ ‫ספיקות במידת התחום‬ ‫]בגיא או הר[ ‪ -‬הדבר תלוי בכמה גורמים‪:‬‬ ‫ע"י מה מודדים‪ .‬היכן מודדים‪ .‬כיצד מודדים‪ .‬מי המודד‪.‬‬ ‫משך השיפוע ‪ -‬כמה נמשך השיפוע מבחינה אוירית‬ ‫ספיקות ‪ -‬בסעיפים ח‪,‬ט‪,‬יא הנדון הוא במקרה שמתעורר‬ ‫‪ ‬כיצד הדין במקרה שישנה סתירה בקביעת תחום‬ ‫מראשו ועד מרגלותיו‪ ,‬האם הוא ד' אמות או פחות‬ ‫ספק במדידה‪ ,‬כיצד יש לנהוג‪.‬‬ ‫השו"ע 'שאם יורידו חוט המשקולת מראשו לא יתרחק אלפיים אמה ]ח‪-‬ט[‪:‬‬ ‫מד"א‪.21‬‬ ‫כגון ‪ -‬סתירה בין מדידת אחד לחבירו‪ .‬בין 'חזקה' לבין המודד‪ .‬עדות‬ ‫וכל'‬ ‫במקרה שהתחום אינו ידוע‪.‬‬ ‫חזקה נגד מומחה ‪ -‬אם יש מומחה כנגד חזקה ‪-‬‬ ‫מכנגדו למטה בשיפולו ד' אמות' ]ג[‪.‬‬ ‫קצוות ‪ -‬בסעיף י' הנדון הוא כיצד מודדים שיעור אלפיים‬ ‫הולכים אחר המומחה בין להקל בין להחמיר ]ח[‪.‬‬ ‫חדות השיפוע ‪ -‬במדידה של הר‪ ,22‬הדבר תלוי גם בשיעור‬ ‫אמה בקצוות של המרובע ]קרן מזרחית צפונית‪ ,‬צפונית‬ ‫ה'חדות' של השיפוע‪ .‬היינו‪ ,‬באיזה מרחק יש עליה של י'‬ ‫מערבית וכן הלאה[‪.‬‬ ‫'חזקה' ‪ -‬היינו‪ ,‬שלא ידוע אם נעשתה ע"י מומחה‪ .‬שאם ידוע‬ ‫טפחים‪.‬‬ ‫שנעשתה ע"י מומחה ‪ -‬דינו כדלהלן בדין סתירה בין שתי מומחים‬ ‫היינו‪ ,‬האם מגיע לגובה ]או עומק[ של י' טפחים ‪ -‬אחרי שש אמות‪ ,‬אחרי‬ ‫מעשה המדידה‬ ‫)כט(‪.‬‬ ‫חמש אמות או אחר ארבע אמות‪.‬‬ ‫שתי מדידות ‪ -‬מומחה שמדד את אותה צלע בשתי‬ ‫עומק השיפוע ‪ -‬במדידה של גיא‪ 23‬הדבר תלוי גם בשיעור‬ ‫העומק של הגיא‪ .‬היינו‪ ,‬האם יש בו עומק אלפיים אמה‬ ‫‪ ‬כיצד למעשה מודדים שיעור אלפיים אמה מסביב‬ ‫מקומות‪ ,‬והמדידות סותרות זו לזו ‪ -‬נחלקו הפוסקים‬ ‫או לא‪.‬‬ ‫לעיר ]א‪-‬ז[‪.‬‬ ‫]ח[‪:‬‬ ‫סוג החֶ בֶ ל ‪ -‬יש למדוד ע"י חבל העשוי מפשתן ]א[‪.‬‬ ‫י"א ‪ -‬שמותח קו בין המדידות באלכסון‪.‬‬ ‫‪ ‬אם יש הר כנגד צלע העיר שממנה מודד את‬ ‫אורך החֶ בֶ ל ‪ -‬יש למדוד ע"י חבל באורך חמישים‬ ‫וי"א ‪ -‬שהתחום נקבע לפי המדידה היותר גדולה‬ ‫התחום‪ ,‬כיצד צריך לבצע את המדידה ]ד[‪.‬‬ ‫הנדון הוא כשההר נמשך כנגד כל הצלע‪ ,‬דאל"ה ‪ -‬צריך למדוד‬ ‫אמה‪ ,‬לא פחות ולא יותר‪ .‬וזה‪ ,‬בין מבחינת החפצא‪,‬‬ ‫]להקל[‪ .‬וכן פסק הגר"א )לד(‪.‬‬ ‫במרחב שאין בו הר )ט(‪.‬‬ ‫ובין מבחינת המעשה‪ ,‬דהיינו‪:‬‬ ‫מומחה נגד מומחה ‪ -‬אם יש סתירה במדידות בין שני‬ ‫ת‪ .‬ראשית הדבר תלוי מה המשך האווירי של‬ ‫החפצא ‪ -‬שיהיה בחבל שיעור נ' אמה‪.‬‬ ‫מומחים ‪ -‬יש לילך אחר המיקל‪ ,‬אא"כ הפער ביניהם‬ ‫השיפוע‪:‬‬ ‫המעשה ‪ -‬שהמדידה בפועל תתבצע ע"י כל אורכו של‬ ‫הוא יותר מ‪ 580‬אמה ]ט[ שלא סומכים עליהם‪ ,‬וצריך‬ ‫א[ פחות מד' אמות ‪ -‬מתעלמים מהשיפוע‪.‬‬ ‫החבל‪.‬‬ ‫למדוד מחדש )לט(‪.‬‬ ‫ולכן ‪ -‬במקרה שנאלצים להפסיק באמצע הנ' אמה ]שיש נהר‪ - [17‬אם יש מישור בראש ההר ‪ -‬מודדים רק אותו‪ ,‬ואם אין מישור ‪-‬‬ ‫מומחה נגד שאינו מומחה ‪ -‬אם יש סתירה בין מומחה‬ ‫לא ימדדו את הייתרה ע"י חלק מהחבל‪ ,‬אלא יחזרו לאחוריהם‪ ,‬מתעלמים מההר כולו‪.‬‬ ‫לאדם פשוט ‪ -‬הולכים אחר המומחה‪ ,‬להקל ולהחמיר‬ ‫כן הדין אפי' שהמרחק בין קצוות ההר הוא פחות מנ' אמה ‪-‬‬ ‫וימדדו את הייתרה ע"י כל אורכו של החבל ]ב[‪.‬‬ ‫דאפ"ה לא עושים הבלעה אלא מתעלמים‪} 24‬אז{‪.‬‬ ‫אחיזה ‪ -‬יש לאחוז את החבל כנגד ליבו ]ג[‪.‬‬ ‫)לד(‪.‬‬ ‫כמו כן יכולים להניח את החבל ע"ג הקרקע‪ .‬והעיקר שהחבל לא ב[ יותר מד' אמות ‪ -‬הדבר תלוי בַּ חַ דוּת של השיפוע‪:‬‬ ‫'חדות' ‪ -‬היינו‪ ,‬באיזה אורך ההר מתרומם לגובה י' טפחים‪.‬‬ ‫יהיה באלכסון ]אחד כנגד ראשו ואחד למרגלותיו[ }ישים{‪.‬‬ ‫ו' אמות ‪ -‬מודדים מדידה יפה‪ ,‬כמו במישור ‪ ‬אם לא ידוע היכן התחום‪ ,‬האם ניתן לסמוך על‬ ‫מתיחה ‪ -‬יש למתוח את החבל בכל כוחו ]ג[‪.‬‬ ‫עדותו של הפסול לעדות‪ ,‬שאומר שהיו מוחזקים‬ ‫היכן ‪ -‬צריך למדוד רק כנגד צלע העיר‪ ,‬ואין לצאת }ומתלקט{‪.‬‬ ‫ומ"מ‪ ,‬אם יש כנגד העיר שטח מישורי ממש ‪ -‬יכול למדוד שם‪ ,‬שהתחום הוא במקום מסויים ]יא[‪.‬‬ ‫מכנגדה אפי' שיש הר או גאיה ]ד[‪.‬‬ ‫הנדון הוא כשמעיד על חזקה‪ ,‬אך פשוט שאין לסמוך מדידה }עד‬ ‫אכן‪ ,‬ישנם אופנים שניתן לצאת מכנגד העיר‪ ,‬בתנאי שלא יצא אפי' שמדידה בשטח המשופע ]במדידה יפה[ תהיה קצרה יותר‬ ‫‪25‬‬ ‫כאן{‪.‬‬ ‫}אז{‪.‬‬ ‫מהתחום של הצלע הסמוכה לה ]ו[‪ ,‬ויבואר להלן באריכות‪.‬‬ ‫ת‪ .‬עבד אישה שפחה ‪ -‬נאמנים‪.‬‬ ‫להלן נבאר כיצד הדין במקרה שיש גבעה או גיא שמונע מלמדוד ה' אמות ‪ -‬ישנם בזה שלשה שלבים‪:‬‬ ‫קטן ‪ -‬אינו נאמן‪ .‬אך גדול נאמן להעיד על מקום תחום‬ ‫הבלעה ‪ -‬אם המרחק בין קצוות ההר פחות מנ' אמה‬ ‫כנגד העיר‪.‬‬ ‫שראה בקטנותו‪.‬‬ ‫מי ‪ -‬אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שהוא ‪ -‬עושים הבלעה ]ואין לצאת מכנגד העיר[ )ח(‪.‬‬ ‫יציאה ‪ -‬אם המרחק יותר מנ' אמה ]שא"א להבליע[ ‪-‬‬ ‫יודע מידת הקרקע ]ז[‪.‬‬ ‫קצוות‬ ‫וגם יהיה בקי בדיני המדידה‪) 18‬כח(‪.‬‬ ‫יוצאים מכנגד העיר ומודדים במישור‪ ,‬עד שעוברים‬ ‫את ההר ]ואז חוזרים למדוד כנגד העיר[ ]ו[ )טו( )כז(‪  .‬כיצד מודדים את התחום בקצוות המרובע של העיר‬ ‫בסעיפים ד‪-‬ו הועלה הנדון כיצד יש לבצע את המדידה‬ ‫במקרה שיש הר או גיא כנגד העיר‪ .‬ונקודת הנדון היא כך‪:‬‬ ‫]י[‪.‬‬ ‫‪.‬‬‫‪26‬‬ ‫מאלפיים‬ ‫יותר‬ ‫לצדדים‬ ‫מתרחק‬ ‫אינו‬ ‫אם‬ ‫רק‬ ‫אפשרית‬ ‫יציאה‬ ‫ה‬ ‫הדין הוא‪ ,‬שמדידת תחום אלפיים אמה אינה לפי המידה‬ ‫קידור ‪ -‬אם אין שטח מישורי בצדדי העיר תוך אלפיים ת‪ .‬אין למדוד אותם באלכסון‪ ,‬אלא מותחים קו מהיכן‬ ‫הקרקעית ]ט ֹופּ ֹוגְ ַרפִ ית[ אלא לפי המידה האווירית‪ .‬שאם‬ ‫שהסתיימה המדידה שכנגד הצלעות ‪ -‬אל הצדדים‪,‬‬ ‫מהצלע הסמוכה ‪ -‬מודד את ההר ע"י ידי קידור‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬במקרה שישנו הר או גיא כנגד העיר ‪ -‬אי אפשר‬ ‫אמה‬ ‫'‬ ‫נ‬ ‫מ‬ ‫פחות‬ ‫כולו‬ ‫ההר‬ ‫האם‬ ‫תלוי‬ ‫הדבר‬ ‫‪-‬‬ ‫אמות‬ ‫'‬ ‫ד‬ ‫למדוד בהר והגיא באופן הרגיל ]ע"י שני אנשים‬ ‫ואלו הם הגבולות של הקצוות‪.‬‬ ‫שאוחזים חבל[ שהרי השיפוע מקטין את המידה מכפי‬ ‫וזאת משום‪ ,‬שמדידה באלכסון מקטינה את הגבול ב‪ 800‬אמה‪,‬‬ ‫או יותר‪:‬‬ ‫שצריך להיות לפי המידה האווירית‪.‬‬ ‫ומאידך‪ ,‬א"א 'לעקוף' את ההר‪ ,‬דהיינו‪ ,‬לצאת מכנגד צלע העיר ולמדוד‬ ‫מכפי הגודל הרצוי כשממשיכים את המדידה שכנגד הצלעות‪.‬‬ ‫פחות מנ' אמה ‪ -‬מודדו לפי אומד הדעת‪.‬‬ ‫בשטח מישורי ]ולחזור אל כנגד העיר אחרי שהסתיים ההר[‪ ,‬שהרי התבאר‬ ‫סימן ת‬ ‫יותר מנ' אמה ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬מודדו על ידי קידור‪ .‬וי"א ‪-‬‬ ‫לעיל שהמדידה צריכה להיות כנגד העיר דווקא‪ ,‬וא"א 'לעקוף' כלל‪.‬‬ ‫שאף בזה מודד ע"י אומד הדעת )יז( }ואם{‪.‬‬ ‫ואם כן יש לבאר כיצד מודדים את התחום כשמגיעים להר‬ ‫כניסה בלא דעת‬ ‫או גאיה‪ .‬ונפרט את סוגי המדידות שישנם‪:‬‬ ‫מדידה יפה ‪ -‬היינו מדידה רגילה של מקום מישורי ]שניים‬ ‫הנדון בסימן זה הוא במי שנכנס לתוך תחום העיר בלי‬ ‫‪ ‬אם יש גיא כנגד צלע העיר שממנה מודד את‬ ‫שאוחזים בחבל‪ ,‬ואוחזים כנגד ליבם וכו'[ )כא(‪.‬‬ ‫ידיעתו ]אך לא לעיר עצמה‪ ,[27‬האם קונה שביתה בעיר‬ ‫התחום‪ ,‬כיצד צריך לבצע את המדידה ]ה[‪.‬‬ ‫הבלעה ‪ -‬היינו‪ ,‬שעומדים שני אנשים בשתי הקצוות של‬ ‫]ויש לו תחום של אלפיים סביב גבולות העיר[‪ ,‬או שקונה‬ ‫וכנ"ל בדין הר‪ ,‬אם יש כנגד העיר מקום בלא גיא ‪ -‬צריך למדוד‬ ‫ההר והגיא‪ ,‬ומודדים את אוירו‪.‬‬ ‫שביתה במקומו ]ויש לו אלפיים אמה מד' אמות שלו‬ ‫הבלעה של הר אפשרית רק כשאוחזים את החבל באויר על ידי עצים וכד'‪.‬‬ ‫שם )ט(‪.‬‬ ‫קידור ‪ -‬היינו‪ ,‬שאחד עומד בתחתית השיפוע ואוחז כנגד‬ ‫בלבד[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬ראשית הדבר תלוי מה המשך האווירי של‬ ‫ובזה יש לציין‪ ,‬שאף שתחומי העיר גדולים יותר מהתחום‬ ‫ליבו‪ ,‬והשני עולה על השיפוע במרחק ד"א ואוחז את‬ ‫של מקום שביתתו ]שהוא ד"א בלבד[‪ ,‬מ"מ יתכן מצב‬ ‫השיפוע‪:‬‬ ‫החבל כנגד רגליו‪ ,‬וכן הלאה לכל ההר והגאי‪ ,‬שבכך‬ ‫שהאדם אינו מעוניין להיכלל בשביתת העיר אלא במקום‬ ‫א[ פחות מד' אמות ‪ -‬הדין תלוי אם יכול להבליעו‪:‬‬ ‫המדידה מתקרבת למידה האווירית‪.19‬‬ ‫‪ 25‬נקודת החידוש בזה היא ‪ -‬דבשלמא במקרה שהמדידה בשיפוע היא‬ ‫‪ 21‬בהגדרה זו צריך להבין‪ ,‬דלכאו' אין הגיון לילך אחר האורך של‬ ‫‪ 17‬ונקודת המדידה הבאה נמצאת באמצע הנהר‪ ,‬שאם היא נמצאת בשפתו‬ ‫לפי אווירית ]הבלעה[ מובן מדוע מותר למדוד במישור‪ ,‬שהרי למעשה‬ ‫השיפוע אלא לפי החדוּת שלו‪ .‬אכן‪ ,‬כל מידות חכמים כך הוא‪ ,‬ואינו דבר‬ ‫השניה של הנהר ‪ -‬יעברו לצידו השני‪ ,‬וימדדו ע"י החבל לכל אורכו ]ע"י‬ ‫יהיו שווים‪ .‬אך במקרה הזה שעושים מדידה יפה ]שממילא תהיה פחות‬ ‫התלוי בהגיון שלנו }והוא{‪.‬‬ ‫הבלעת הנהר[‪ ,‬ולא יצטרכו להפסיק באמצע הנ' אמה )ג(‪.‬‬ ‫מהמדידה במישור[ מה"ת שיכול למדוד במישור‪.‬‬ ‫‪ 22‬לאפוקי מדידת הגיא‪ ,‬שאין משמעות לחדות השיפוע‪.‬‬ ‫‪ 18‬אינני יודע מה בא המ"ב להוסיף בזה‪.‬‬ ‫‪ 26‬דרך משל ‪ -‬אם עסוק במדידת אלפיים מהצלע המזרחית‪ ,‬יכול 'לצאת'‬ ‫‪ 23‬לאפוקי מידה של הר‪ ,‬שאין משמעות לגובה ההר‪.‬‬ ‫‪ 19‬אך אינה שווה ממש למדידה אווירית‪ ,‬שהרי ישנו שיפוע של חצי קומת‬ ‫ימינה ]כלפי דרום[ רק תוך אלפיים‪ ,‬שזה למעשה התחום של הצלע‬ ‫הדרומית ]הסמוכה לה[‪.‬‬ ‫כפי הנראה נקודת החידוש בזה היא ‪ -‬שאף שבנוגע לגיא ]לקמן[‬ ‫‪24‬‬ ‫אדם בכל ד' אמות )טז(‪.‬‬ ‫‪ 27‬שאם נכנס לעיר עצמה ‪ -‬פשוט שקונה בה שביתה‪ ,‬אף בלי דעת כלל‪.‬‬ ‫מבואר‪ ,‬שכשאין בשיפוע אורך ד"א ‪ -‬אם אפשר להבליע ‪ -‬מבליעים‪ ,‬בהר‬ ‫‪ 20‬אך במקרה שאפשר לעשות הבלעה של ההר ‪ -‬אין לצאת מכנגד העיר‬ ‫אינו כן‪ ,‬שגם כשאפשר להבליע ‪ -‬לא מבליעים‪ ,‬אלא מתעלמים מהשיפוע‪.‬‬ ‫כדי למדוד מדידה יפה )ח(‪.‬‬ ‫‪5‬‬ ‫חוץ לתחומו ‪ -‬מותר‪ ,‬אך כיון שהוא עצמו אסור להלך‪,‬‬ ‫סימן תב‬ ‫שביתה האישי שלו‪ ,‬שהרי‪ ,‬ישנם מקומות שנכללים‬ ‫בתחום השביתה שלו‪ ,‬ואינם נכללים בתחום השביתה של‬ ‫אינו מטלטל אלא בזריקה ]א[‪.‬‬ ‫העיר‪ ,‬ואפשר שהוא מעוניין להגיע למקומות האלו‬ ‫חריץ מים שסמוך לעיר‬ ‫בדווקא‪ ,‬מה שלא יוכל לעשות אם יכלל בשביתת העיר‪.‬‬ ‫‪ ‬אם יש בסוף התחום‪ 30‬מבנה שחלק ממנו בתוך‬ ‫ובהתאם לכך‪ ,‬אם אינו מעוניין להיכלל בשביתת העיר ‪-‬‬ ‫‪ ‬חריץ ]בריכת[ מים שסמוך לעיר‪ ,‬האם מותר לשאוב התחום וחלקו מחוץ התחום‪ ,‬האם מותר לו להלך‬ ‫הרשות בידו‪ ,‬ואינו קונה שביתה בעיר‪ ,‬וכל הנדון הוא רק‬ ‫ממנו מים ביום טוב ]א[‪.‬‬ ‫במי שרוצה להיכלל בשביתת העיר )ב(‪.‬‬ ‫בכולו }כיון{‪.‬‬ ‫בשבת אין מקום לדון‪ ,‬שכן הדבר אסור משום איסור הוצאה‬ ‫ת‪ .‬אסור לו להלך בכל המבנה‪ ,‬אלא רק בחלק שנמצא‬ ‫}חריץ{‪.‬‬ ‫‪ ‬הבא בדרך ונכנס לתחום העיר בלא ידיעתו‪ ,‬האם‬ ‫בתוך התחום‪.‬‬ ‫ת‪ .‬נחלקו בזה הפוסקים‪:‬‬ ‫יכול לקנות שביתה בעיר עצמה ]א[‪.‬‬ ‫סימן תד‬ ‫א[ לאחרונים ‪ -‬מותר לשאוב ממנו מים בכל אופן‪,‬‬ ‫הנדון הוא במי שמעוניין בכך‪ ,‬שאם אינו מעוניין ‪ -‬קונה שביתה‬ ‫במקומו ]היכן שנמצא בבין השמשות[ )ב(‪.‬‬ ‫ולמעשה צ"ע }וצריך{‪.‬‬ ‫ת‪ .‬בהתקיים שני תנאים יכול לקנות שביתה בעיר‬ ‫תחומין למעלה מעשרה‬ ‫ב[ לשו"ע ‪ -‬מותר‪ ,‬מלבד בהצטרף התנאים דלהלן‬ ‫עצמה‪:‬‬ ‫הנדון בסימן זה הוא בדין תחומין למעלה מעשרה‪,‬‬ ‫שהדבר אסור‪:‬‬ ‫יעד ‪ -‬שבכוונתו להגיע אל העיר ]היינו שזה היעד‬ ‫דהיינו‪ ,‬מי שנמצא בגובה י' טפחים מהקרקע ]כגון‬ ‫ובאופן האסור ‪ -‬אזי אסור אפי' שאינו לוקח את המים לביתו‬ ‫שהולך ע"ג עמודים‪ ,‬עף באויר ע"י שֵ ם קדוש )ב(‪ ,‬או שט‬ ‫}אפילו{‪.‬‬ ‫שלו[‪.‬‬ ‫במים[ ‪ -‬האם מותר לו לצאת מתחומו או לא‪.‬‬ ‫אמירה ‪ -‬שלא אמר במפורש 'שביתתי במקומי' ]א‬ ‫וכן עזה"ד יש לדון בנוגע לקנין שביתה‪ ,‬היינו‪ ,‬במי‬ ‫מכונסים ‪ -‬שהמים מכונסים ואינם נמשכים‪.28‬‬ ‫שמתחילת השבת הוא נמצא בגובה י"ט ולא ירד מגובה‬ ‫שתיים ‪ -‬שיש שתי עיירות משני צידי החריץ‪ ,‬לאפוקי‬ ‫רמ"א[‪.‬‬ ‫זה ‪ -‬האם קונה שביתה במקום שבו נמצא ]כשהוא למעלה‬ ‫דהיינו‪:‬במפורש ‪ -‬אין משמעות לכוונתו‪ ,‬לא להקל במקרה שיש רק עיר אחת‪ ,‬דמותר )ב(‪.‬‬ ‫וכל עוד שלא אמר‬ ‫ולא להחמיר‪,‬‬ ‫מי"ט[ או שאינו קונה שביתה כלל‪ ,‬עד שירד למטה מי"ט‬ ‫מהקרקע‪ ,‬ששם קונה שביתה ]אפי' באמצע שבת )י([‪.‬‬ ‫שאם היעד שלו בעיר ‪ -‬קונה בעיר‪ ,‬אפי' שנתכוין לקנות במקומו שתי עיירות ‪ -‬בכלל זה‪ ,‬כשאחת מהעיירות שייכת לאינם יהודים‬ ‫ולמעשה מבואר שיש ספק בנדונים אלו‪ ,‬ולכן בדאורייתא‬ ‫)ד(‪.‬‬ ‫)א(‪.‬‬ ‫יש להחמיר ובדרבנן להקל‪.‬‬ ‫ואם היעד אינו בעיר ‪ -‬קונה במקומו‪ ,‬אפי' שלא נתכוין לקנות מרחק ‪ -‬שהמרחק בין העיירות הוא ד' אלפים אמה‪,‬‬ ‫לא פחות ולא יותר‪ ,‬דהיינו‪:‬‬ ‫שם )ד(‪.‬‬ ‫פחות ‪ -‬אם המרחק ביניהם פחות מד"א אמה ‪ -‬כיון ‪ ‬מי שנמצא בגובה למעלה מי' טפחים מהקרקע‪,‬‬ ‫‪ ‬במקרים שנתבאר שקונה שביתה במקומו‪ ,‬היכן שיש חפיפה בין התחומין ]מקום שמותר לשניהם[ האם מותר לצאת מתחומו או לא ]א[‪.‬‬ ‫'למעלה מי"ט' ‪ -‬להלן נבאר כמה אופנים בזה‪.‬‬ ‫הוא התחום שלו )ה(‪.‬‬ ‫ת‪ .‬יש ספק בדין זה‪ ,‬ולכן בתחומין דאורייתא ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫שהם‬ ‫הרי‬ ‫‪-‬‬ ‫‪29‬‬ ‫חפיפה‬ ‫ישנה‬ ‫בו‬‫ש‬ ‫במקום‬ ‫נמצא‬ ‫החריץ‬ ‫ו‬ ‫הכוונים‪:‬‬ ‫ת‪ .‬יש בזה הבדל בין‬ ‫ובדרבנן ‪ -‬מותר‪.‬‬ ‫)ג(‪.‬‬ ‫מותרים‬ ‫שלו‪:‬‬ ‫האלפיים‬ ‫מגיעים‬ ‫היכן‬ ‫תלוי‬ ‫לכיוון העיר ‪ -‬הדבר‬ ‫יותר ‪ -‬אם המרחק יותר מד"א אמה ‪ -‬כיון שיש חלק להלן נפרט אימתי איסור תחומין הוא דאורייתא או דרבנן‪.‬‬ ‫תוך העיר ‪ -‬יש לו אלפיים בלבד ]אפי' באמצע העיר[‪.‬‬ ‫מהחריץ שהוא של הפקר ‪ -‬מותרים }מקצתו{‪.‬‬ ‫אחרי העיר ‪ -‬יש לו אלפיים מלבד שטח העיר‪.‬‬ ‫מחיצה ‪ -‬שאין מחיצה בגובה עשרה במקום שבו ‪ ‬ישנם כמה אופנים של הליכה בגובה למעלה מי'‬ ‫היינו‪ ,‬ששטח העיר אינו עולה מן המידה דאלפיים‪.‬‬ ‫מסתיימים התחומים של העיירות‪ .‬שאם יש מחיצה ‪ -‬טפחים‪:‬‬ ‫לכיוון הנגדי מהעיר ‪ -‬יש לו אלפיים בדיוק‪.‬‬ ‫עמודים ‪ -‬שקופץ ע"ג עמודים שיש בהם פחות מד"ט‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫ובכיוון הזה התחום שלו רחוק יותר מתחום העיר‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫וא"צ שהמחיצה תגיע עד לקרקעית החריץ ]א[‪ ,‬אך צריכה להיות על ד"ט‪.‬‬ ‫סימן תא‬ ‫צירוף ‪ -‬אם חלק מהעמוד תוך התחום וחלקו חוץ לתחום ‪-‬‬ ‫משוקעת במים טפח )ה(‪.‬‬ ‫מצטרפים לשיעור ד"ט‪ ,‬ואסור )ג(‪.‬‬ ‫ובמחיצה של קנים סגי ]א[‪.‬‬ ‫שביתה שלא לדעת‬ ‫לְ ַרבֵּ עַ ‪ -‬אם אין רוחב ד"ט ‪ -‬מותר‪ ,‬אפילו שיש אורך יותר מד"ט‬ ‫‪ ‬בור של תבן שבין שתי עיירות‪ ,‬האם מותר להסתפק‬ ‫]ויש בו כדי לְ ַרבֵּ עַ [ )ד(‪.‬‬ ‫‪ ‬האם יש קנין שביתה שלא לדעת ]א[‪.‬‬ ‫באויר ‪ -‬כגון שהולך באויר על ידי שם קדוש )ב(‪.‬‬ ‫ממנו ]א רמ"א[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬יש להבחין במי ובמה אנו דנים‪:‬‬ ‫ת‪ .‬מותר להסתפק‪ ,‬ואין חוששים שאחד יקח מתבן מים ‪ -‬שנמצא בספינה מעל י"ט מהקרקעית של הים‬ ‫אדם ‪ -‬קונה שביתה שלא לדעת‪.‬‬ ‫והנהר‪.‬‬ ‫כגון שהיה ישן בבין השמשות ולא נתכוין לקנות שביתה במקומו‪ .‬שנמצא בתחום של חבירו‪.‬‬ ‫היינו‪ ,‬שמודדים גובה י"ט מהקרקעית ולא משפת המים ‪.‬‬ ‫‪31‬‬ ‫נחלקו הפוסקים האם מודדים שיעור י"ט מקרקעית הספינה או‬ ‫סימן תג‬ ‫חפצי ישראל ‪ -‬חפצים של ישראל ‪ -‬חשיבי כדעת‪,‬‬ ‫מרגלי האנשים העומדים בה‪ .‬ובמקום הצורך יש להקל ]למדוד‬ ‫וקונים שביתה כרגלי בעליהם )ב(‪.‬‬ ‫מרגלי האנשים[ )רמח‪ ,‬יד(‪.‬‬ ‫היקף שנוצר בשבת‬ ‫'בעליהם' ‪ -‬היינו‪ ,‬שהחפץ לא קונה שביתה במקום בו הוא נמצא‪,‬‬ ‫אלא במקום שנמצאים בעליו‪.‬‬ ‫‪ ‬אימתי איסור תחומין הוא דאורייתא‪ ,‬וכן אימתי‬ ‫‪ ‬מי ששבת במקום שאינו מוקף ]שאין לו אלא ד"א‪,‬‬ ‫חפצי הפקר ‪ -‬אינם קונים שביתה‪.‬‬ ‫הוא מדרבנן ]א[‪.‬‬ ‫ודין השביתה שלהם הוא כרגלי הזוכה בהם‪ ,‬אפי' חוץ לאלפיים ואלפיים לכל רוח[‪ ,‬והקיפוהו הא"י במחיצות בשבת‪,‬‬ ‫אלפיים אמה ‪ -‬האיסור לצאת מתחום אלפיים אמה‬ ‫)ג(‪.‬ואם אין מקום המותר בהילוך האם מותר לצאת מתחומו‪ ,‬כדין השובת במקום מוקף‬ ‫ממקום שהיו החפצים בבה"ש‬ ‫ואם שניים זכו ‪ -‬כרגלי שניהם ]‬ ‫הוא מדרבנן בכל אופן )ה(‪.‬‬ ‫]שכולו נחשב כד' אמות[ ]א[‪.‬‬ ‫לשני הזוכים ‪ -‬אסור להזיז את החפץ ממקומו[ }כרגלי{‪.‬‬ ‫י"ב מיל ‪ -‬נחלקו הפוסקים‪ :‬להגר"א ‪ -‬דרבנן‪ .‬לשו"ע‬ ‫הנדון הוא רק כשהקיפוהו במחיצה העשויה לדירה‪ ,‬או פחות‬ ‫חפצי אינו יהודי ‪ -‬קונים שביתה‪.‬‬ ‫‪ -‬דאורייתא‪ .‬מלבד בכמה אופנים )ז(‪:‬‬ ‫ונחלקו הפוסקים האם קונים שביתה במקומם או במקום בו מסאתיים‪ ,‬דאל"ה אינה נחשבת כד' אמות )ג(‪.‬‬ ‫ת‪ .‬כיון שהמחיצות לא היו בערב שבת ‪ -‬אינם‬ ‫נמצאים בעליהם }קונין{‪.‬‬ ‫ים ונהר ‪ -‬הליכה בים ונהר אינה מדאורייתא‪ ,‬אפי'‬ ‫מועילות‪ ,‬ואסור לצאת מתחומו‪.‬‬ ‫‪ ‬להמתבאר‪ ,‬חפץ של א"י שהיה בבה"ש חוץ ואם הא"י הוציאוהו מתחומו בעל כרחו ]אך נמצא בתוך‬ ‫בי"ב מיל )ח(‪.‬‬ ‫כלים ‪ -‬הוצאת חפצים נחלקו הפוסקים האם אסורה‬ ‫לתחום‪ ,‬והביאם לכאן בשבת‪ ,‬האם מותר להזיזם המחיצות[ ‪ -‬י"א שאין לו אלא ד"א ]כדין יוצא מתחומו[‪ ,‬להלכה‬ ‫מדאו' ]להשו"ע[ או לא‪.‬‬ ‫צ"ע }אלא{‪.‬‬ ‫ממקומם ]א[‪.‬‬ ‫הערה‪ :‬במקרה שהא"י הוציאו אדם מעירו לעיר אחרת המוקפת ‪-‬‬ ‫ובכלל זה ‪ -‬ישראל שהשאיל חפציו לא"י ]שהם כרגלי השואל[‪ ,‬מותר להלך בכל ההיקף‪ ,‬אף שלא היה בתוכו מע"ש ]ולא כפי הדין ומסיק הביה"ל להקל }למאן{‪.‬‬ ‫כאן[‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬דהתם‪ ,‬אין לו אלא ד"א ולכן הקילו לו להלך כרמלית ‪ -‬מקום המוגדר כ'כרמלית' ‪ -‬לרע"א ‪ -‬אינה‬ ‫והוציאם בע"ש חוץ לתחום‪ ,‬והחזירם לו בשבת ]א רמ"א[‬ ‫אלא מדרבנן‪ ,‬אפי' חוץ לי"ב מיל‪ .‬והביה"ל ‪-‬‬ ‫ת‪ .‬אין להזיזם ממקומם‪ ,‬אא"כ נמצאים בתוך העיר ‪ -‬בכל התחום‪ ,‬משא"כ כאן שיש לו אלפיים אמה )ה(‪.‬‬ ‫‪ ‬כיצד הדין במקרה הנ"ל ]ששבת בבקעה והקיפוהו מדאורייתא }והואיל{‪..‬‬ ‫שכל העיר כד' אמות‪.‬‬ ‫וי"א‪ ,‬דווקא אם העיר מוקפת חומה שהוקפה לדירה ]א[‪ .‬וי"א שכן‬ ‫כפי שהתבאר בהקדמה‪ ,‬להצד ד'אין תחומין למעלה‬ ‫הא"י במחיצות[ בנוגע לאיסור טלטול ]א[‪.‬‬ ‫הדין אפ' באינה מוקפת כלל ]תה‪ ,‬ו[ }ובלבד{‪.‬‬ ‫מעשרה'‪ ,‬אזי כשם שמותר לצאת מהתחום כשהוא‬ ‫לעיל התבאר הדין בנוגע לאיסור תחומין ]גברא[‪ ,‬ואילו כאן הנדון‬ ‫'לדירה' ‪ -‬סתם עיר מוקפת לדירה‪ .‬סתם מבצר אינו מוקף לדירה‪.‬‬ ‫למעלה מי"ט‪ ,‬כך גם אין 'קניין שביתה' כשהוא נמצא‬ ‫בנוגע לאיסור טלטול ]חפצא[‪.‬‬ ‫למעלה מעשרה מאז כניסת השבת‪ ,‬היינו‪ ,‬שאם היה בבין‬ ‫ת‪ .‬יש להבחין בין המקומות‪:‬‬ ‫השמשות בגובה י"ט מהקרקע ‪ -‬אינו קונה שם שביתה‪,‬‬ ‫ואינו קונה שביתה אלא במקום הראשון שבו נכנס לתוך‬ ‫בתוך תחומו ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬מותר לטלטל רק בזריקה‪.‬‬ ‫י"ט מהקרקע ]אפי' באמצע שבת[‪.‬‬ ‫ולרוב האחרונים ‪ -‬מותר לטלטל כדרכו )ט(‪.‬‬ ‫‪ 31‬וכפי שהערנו לעיל ]סי' שמה סע' יח הערה מס' שגיאה! הסימניה אינה‬ ‫‪ 30‬הביה"ל העמיד את הנדון במקרה של הקונה שביתה בבקעה‪ .‬אך כפי‬ ‫‪ 28‬לכאו'‪ ,‬גם במקרה שהמים מכונסים‪ ,‬אם הם נובעים ‪ -‬מותר‪ .‬וכנ"ל‬ ‫מוגדרת‪ ,[.‬יש להבין‪ ,‬מאי שנא הכא שמודדים מהקרקעית‪ ,‬מדין כרמלית‬ ‫הנראה אינו בדווקא‪ ,‬והנדון הוא בכל אופן שיש בנין בסוף התחום‪ ,‬אפי'‬ ‫)שצז‪ ,‬לו(‪.‬‬ ‫ורשות הרבים שמודדים משפת המים‪.‬‬ ‫בתחום של עיר‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫‪ 29‬במ"ב )ג( נקט‪ ,‬שאם החריץ כולו נמצא בשטח שיש חפיפה בין‬ ‫העיירות ‪ -‬מותר‪ .‬והסתפקתי כיצד הדין במקרה שהחריץ חורג מעט‪ ,‬וחלק‬ ‫ממנו נמצא במקום שאין חפיפה‪.‬‬ ‫‪6‬‬ ‫ההיתר הוא אפילו ביוצא לדעת‪ .‬וכן‪ ,‬אפילו כשאין לספינה‬ ‫נדון זה הועלה בסעיף ה ]בחלקו השני[‪ ,‬וכן בסעיף ח‪.‬‬ ‫ואם נכנס לתוך י"ט באמצע השבת ‪ -‬קונה שביתה באותו מקום‪.‬‬ ‫מחיצות בגובה י' טפחים‬ ‫ב[ נמצא בחוץ ‪ -‬בסעיף ג' הועלה נדון שאינו שייך לכל‬ ‫והדבר בא לידי ביטוי במפליג בספינה‪ .‬היינו‪ ,‬שהיה‬ ‫ח[ חפצים ]פירות[ ‪ -‬דין חפצים שהוצאו מהתחום‬ ‫הנדונים דלעיל‪ ,‬והוא ‪ -‬במי שלא היה בתוך העיר כלל‬ ‫בספינה מאז כניסת שבת‪ ,‬דבזה אנו אומרים‪ ,‬שאם‬ ‫]וממילא שלא יצא ממנה[‪ ,‬אלא שמכניסת השבת הוא‬ ‫הספינה הייתה למעלה מעשרה מאז כניסת השבת ‪ -‬אינו‬ ‫יבואר להלן בנפרד ]ט[‪.‬‬ ‫נמצא בסמוך לתחום של העיר‪ ,‬ושיעור תחומו נבלע‬ ‫קונה שביתה באף מקום‪ ,‬עד שיכנס לתוך י"ט מהקרקע ‪-‬‬ ‫ט[ נקביו ‪ -‬מי שיצא חוץ לתחום‪ ,‬וצריך לנקביו האם‬ ‫בתחומה של העיר ‪ -‬האם מותר לו להיכנס אל העיר‬ ‫שקונה שביתה באותו מקום‪ ,‬ואסור לו להתרחק ממקום‬ ‫מותר לצאת מד"א‪:‬‬ ‫ותחומה או לא‪..‬‬ ‫זה יותר מאלפיים אמה‪.‬‬ ‫ובזה הדבר תלוי ‪ -‬שאם נכנס לתוך י"ט באמצע ההפלגה ‪ -‬קונה שם‬ ‫ת‪ .‬לקטנים ‪ -‬נח' הפוסקים‪ .‬לגדולים ‪ -‬מותר‪ .‬והדבר‬ ‫ובנוגע לנושא ד'יציאה' ‪ -‬עיקר הדיון הוא לבאר כיצד‬ ‫שביתה ]באמצע הים[‪ ,‬ואסור לו להתרחק משם יותר מאלפיים ]וממילא‪,‬‬ ‫הדין בכמה מקרים 'מיוחדים' שבהם יש לדון האם יש‬ ‫שאינו יכול לירד מהספינה‪ ,‬אם החוף רחוק מאלפיים מאותו מקום[‪ .‬ואם‬ ‫כולל שתי שלבים‪:‬‬ ‫מקום להתיר לו לצאת מד' אמותיו או לא‪ .‬ונפרט את‬ ‫נכנס לתוך י"ט רק בסוף ההפלגה ]בחוף[ ‪ -‬מותר לו לירד‪ ,‬וכן להתרחק‬ ‫ופסק המ"ב להחמיר בקטנים )ט(‪.‬‬ ‫המקרים בקצרה ממש‪:‬‬ ‫אלפיים אמה מהמקום שבו ירד מהספינה‪.‬‬ ‫צינעה ‪ -‬שמותר לצאת מד"א כדי למצוא מקום צנוע‬ ‫כשד' אמותיו נבלעות בתחום העיר )ב(‪ .‬ביוצא לצורך‬ ‫להיפנות‪.‬‬ ‫‪ ‬מי שבא בספינה מע"ש‪ ,‬והגיע בשבת אל הנמל‪,‬‬ ‫מצווה )ב( )ד(‪ .‬יצא עם רגל אחת ]ב[‪ .‬כשמוקף במחיצת‬ ‫אנשים‪] 32‬ד[‪ .‬כשיצא באונס ושגגה ]ה[‪ .‬כשנמצא במקום‬ ‫האם מותר לו לירד‪ ,‬וכן להתרחק אלפיים ממקום‬ ‫ואם יש מקום סמוך שהוא חוץ לתחום‪ ,‬ומקום רחוק יותר שהוא‬ ‫המוקף במחיצות ]ו[ ]ובכלל זה ספינה[ ]ז[‪ .‬כשהוא‬ ‫תוך תחום העיר שיצא ממנה ‪ -‬משמע קצת שמותר לילך לשם‪,‬‬ ‫בתנועה מתמדת ]ספינה[ ]ז[‪ .‬יציאת חפצים ]ט[‪ .‬לצאת‬ ‫ירידתו‪ ,‬או שמא אסור ]א[‪.‬‬ ‫וצ"ע }שאם{‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הבא בספינה קונה שביתה במקום הראשון שבו‬ ‫כדי להיפנות ]תו‪ ,‬א[‪ .‬נפנה שנכנס לתחום ]תו‪ ,‬א[‪ .‬יצא‬ ‫התרחקות ‪ -‬אחר שניפנה ‪ -‬מותר להתרחק מהמקום‬ ‫ברשות ]תז‪ ,‬א‪-‬ג[‪.‬‬ ‫נכנס לתוך י"ט לקרקע ]אפי' באמצע שבת )י([‪ ,‬ומשם‬ ‫שנפנה בו‪ ,‬עד מקום שלא מגיע הריח‪.‬‬ ‫י[ נפנה שנכנס ‪ -‬אם התרחק מד"א כדי להיפנות ובתוך‬ ‫אין לו להתרחק יותר מאלפיים אמה‪ .‬שאם כן דינו הוא ‪ ‬מי שיצא חוץ לתחום‪ ,‬האם מותר לו לזוז ממקומו‬ ‫]א[‪.‬‬ ‫כך‪:‬‬ ‫כך חזר לעיר ששבת בה }עד{‪ ,‬האם מועיל לו‬ ‫אם הירידה למטה מי"ט הייתה תוך כדי הילוך הספינה ‪ -‬צריך עיון‬ ‫'יצא' ‪ -‬אפילו אמה אחת ]א[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬כיון שיצא שלא כדין‪ ,‬אין לו אלא ארבע אמות‪ .‬להיחשב כאנשי העיר ]תו‪ ,‬א[‪.‬‬ ‫אם קונה שם שביתה }ממקום{‪.‬‬ ‫אם נכנס לעיר אחרת ]שלא שבת בה[ ‪ -‬לא מועיל כלל }עד{‪.‬‬ ‫א[ אם נכנס תוך י"ט באמצע הים ]שהיה מקום שהמים‬ ‫והשיעור למעשה שנוי במח' השו"ע והרמ"א לעיל ת‪ .‬הדבר תלוי האם נכנס לתחום העיר או לעיר עצמה‬ ‫לא עמוקים כ"כ[ ‪ -‬קונה שם שביתה‪ ,‬ואסור להתרחק‬ ‫]תו‪ ,‬א[‪:‬‬ ‫]שצו‪ ,‬א[ )ב(‪:‬‬ ‫משם יותר מאלפיים‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬יש לו רק ארבעה אמות‪ .‬לכיון הנגדי מהעיר‪ .‬לתחום העיר ‪ -‬אסור‪ .‬אא"כ יצא באונס ]תו‪ ,‬א[‪.‬‬ ‫וממילא‪ ,‬שאם הנמל רחוק משם אלפיים אמה ‪ -‬אסור לו לירד אל‬ ‫לעיר עצמה ‪ -‬מותר‪ ,‬אפי' כשיצא לדעת )ח(‪.‬‬ ‫לרמ"א ‪ -‬יש לו שמונה אמות‪ ,‬ד' אמות לכל צד‪.‬‬ ‫הנמל )י(‪.‬‬ ‫להלן נפרט כמה אופנים שיש לדון האם מותר לצאת מד' אמותיו‪.‬‬ ‫להלן נביא כמה פרטי דינים באופן זה‪.‬‬ ‫יא[ יצא ברשות ‪ -‬מי שיצא מתחום העיר ברשות ‪-‬‬ ‫ב[ אם נכנס תוך י"ט רק בנמל ‪ -‬קונה שם שביתה‪ ,‬ויש‬ ‫‪ ‬האם יש מקום להתיר ליוצא מתחומו לצאת מד' מותר לצאת מד"א‪ ,‬ודינו כך ]תז‪ ,‬א[‪:‬‬ ‫לו משם אלפיים לכל רוח‪.‬‬ ‫'ברשות' ‪ -‬כגון‪ :‬חכמה הבאה ליילד‪ .‬פיקוח נפש‪ .‬עדות לקידוש‬ ‫אמותיו‪ ,‬באופנים דלהלן‪:‬‬ ‫החודש )א( היוצא להציל נפשות מהא"י ]תז‪ ,‬ג[‪.‬‬ ‫בים ‪ -‬ואם ירד למטה מי"ט במים סמוך לנמל ‪ -‬מודד‬ ‫ובכלל זה מי שיצא ברשות‪ ,‬ובאמצע נודע לו שאין צורך ביציאתו‬ ‫‪-‬‬ ‫העיר‬ ‫מתחום‬ ‫אמות‬ ‫ד'‬ ‫תוך‬ ‫א[ 'הבלעה' ‪ -‬אם נמצא‬ ‫משם אלפיים אמה )יב(‪.‬‬ ‫‪ -‬שדינו כיוצא ברשות ]תז‪ ,‬ב[‪.‬‬ ‫הדבר שנוי במחלוקת השו"ע והרמ"א הנ"ל )ב(‪:‬‬ ‫כֶּבֶ שׁ ‪ -‬אם הספינה רחוקה מהנמל ‪ -‬מותר לו לירד ע"י‬ ‫לשו"ע ‪ -‬אינו שייך‪ .‬שהרי הד' אמות שיש לו הם הליכה ‪ -‬מותר לו להלך ממקומו שיעור אלפיים לכל‬ ‫כֶּבֶ שׁ )יא(‪.‬‬ ‫רוח ]תו‪ ,‬א[‪.‬‬ ‫לכיוון הנגדי מהעיר‪.‬‬ ‫מַ עַ בּ ֹו ֵרת ‪ -‬נחלקו הפוסקים האם מותר לירד לנמל ע"י‬ ‫לרמ"א ‪ -‬אסור‪ .‬אא"כ יצא באונס‪ ,‬בשוגג‪ ,‬לדבר מוקף ‪ -‬אם נמצא במקום מוקף ‪ -‬יכול להלך בכולו‬ ‫ספינה קטנה‪ .‬ולהגר"ז מותר‪ .‬אולם‪ ,‬אם היא קשורה‬ ‫]יותר מאלפיים[ ]תו‪ ,‬א[‪.‬‬ ‫מצווה ‪ -‬שמותר‪.‬‬ ‫לספינה או הנמל ‪ -‬מותר לכו"ע )יא(‪.‬‬ ‫ב[ מצווה ‪ -‬אם ָיצָ א לדבר מצווה ‪ -‬בדברי המ"ב מוכח הבלעה ‪ -‬אם תחומו נבלע בתחום העיר ‪ -‬מותר לו‬ ‫בתוך העיר ‪ -‬אם שיעור אלפיים מסתיים בתוך העיר ‪-‬‬ ‫לחזור אליה )תז‪ ,‬ב( ]תז‪ ,‬ג[‪.‬‬ ‫שאסור לו לחזור‪ ,‬אף שיצא לדבר מצווה‪) 33‬ב( )ו(‪.‬‬ ‫אסור להלך את כולה‪ ,‬אלא כפי תחומו )טו(‪.‬‬ ‫ג[ רגל אחת ‪ -‬אם רק רגלו אחת חוץ לתחום ‪ -‬מותר פחד ‪ -‬היוצאים להציל‪ ,‬אם יד הא"י תקיפה ‪ -‬מותרים‬ ‫לחזור לעיר אפי' ביותר מאלפיים ]תז‪ ,‬ג[‪.‬‬ ‫להיכנס אל העיר ]ב[‪.‬‬ ‫‪ ‬פרטי דינים בנוגע למי שנכנס תוך י"ט באמצע הים‬ ‫כלי זיין ‪ -‬היוצאים להציל‪ ,‬יכולים לחזור עם כלי‬ ‫'חוץ לתחום' ‪ -‬הדבר שנוי במח' השו"ע והרמ"א לעיל )ג(‪:‬‬ ‫]שקונה שביתה בלב ים[‪:‬‬ ‫הזיין‪ ,‬אפי' כשאין יד הא"י תקיפה )תז‪ ,‬י(‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬היינו‪ ,‬תחום דאלפיים אמה‪.‬‬ ‫בספק ‪ -‬ספק אם י ַָרד מגובה י"ט באמצע ההפלגה ‪-‬‬ ‫לרמ"א ‪ -‬היינו‪ ,‬הד' אמות שאחרי התחום של אלפיים אמה‪.‬‬ ‫יצא וחזר‬ ‫ד[ מחיצת אנשים ‪ -‬לחזור לעיר ע"י היקף מחיצת‬ ‫תלינן להקל‪ ,‬שלא י ַָרד כלל ]א רמ"א[‬ ‫אנשים שעומדים סביבו ‪ -‬מועילה רק ביוצא באונס או‬ ‫בספינה ‪ -‬מ"מ‪ ,‬בַּ סְ פִ ינָה עצמה מותר להלך את כולה‬ ‫‪ ‬מי שיצא מן התחום וחזר‪ ,‬האם מותר לצאת מד'‬ ‫שגגה או דבר מצווה )ו(‪ ,‬לאפוקי יוצא מדעת ]ד[‪.‬‬ ‫)י(‪.‬‬ ‫וא"צ שתהיה מחיצה עד העיר עצמה‪ ,‬דבמחיצה עד התחום של אמותיו ]ה[ ]ח[‪.‬‬ ‫באונס ‪ -‬האיסור לירד לנמל הוא אפילו שהתרחק‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי להיכן חזר‪:‬‬ ‫העיר ‪ -‬סגי )ז(‬ ‫ממקום שביתתו ]שבלב ים[ באונס )יד(‪.‬‬ ‫ומהני אפי' שההיקף ]שע"י האנשים[ הוא יותר מאלפיים אמה‬ ‫לעירו ממש ‪ -‬מותר להלך בכולה‪ ,‬אפי' שיצא‬ ‫)ח(‪.‬‬ ‫הכנה ‪ -‬אם ירד לחוף ביו"ט ‪ -‬מותר לו להלך בשבת‬ ‫מהתחום וחזר אליה מדעתו ]ח[‪.‬‬ ‫לעיל ]שסב‪ ,‬ה‪-‬ז[ התבארו דיני מחיצה ע"י אנשים‪.‬‬ ‫שלאחריו אלפיים ממקום עמידתו )טו(‪.‬‬ ‫ה[ אונס ‪ -‬אף אם יצא מהתחום באונס או שגגה ‪ -‬אסור 'לעירו' ‪ -‬נח' האחרונים בגדר הדבר‪:‬‬ ‫אנוס ‪ -‬אם הוא אנוס ]גשמים‪ ,‬חמה‪ ,‬נקביו‪ ,‬דחפוהו‬ ‫לשי' הרמ"א ‪ -‬זה רק אם היא מוקפת לדירה ]ובכלל זה‪,‬‬ ‫לצאת מד' אמותיו ]ה[‪.‬‬ ‫שמבואות העיר מתוקנים ע"י צורת הפתח‪ ,‬שדינה כעיר המוקפת‬ ‫א"י )טז([ ‪ -‬מותר להיכנס אל העיר ]א רמ"א[‪.‬‬ ‫'אונס' ‪ -‬בכלל זה שעמד בספינה‪ ,‬והפליגה שלא מדעתו ]ה[ )יט(‪) .‬מ([‪.‬‬ ‫גשמים‪ ,‬חמה‪ ,‬נקביו ‪ -‬דווקא כשאין בסמוך לו מקום אחר )יז(‪.‬‬ ‫ולאחרונים ‪ -‬אפילו כשאינה מוקפת‪ .‬וכן פסק הביה"ל }אם{‪.‬‬ ‫לקמן נרחיב בדין היוצא מתחומו מחמת הספינה‪.‬‬ ‫'דחפוהו' ‪ -‬אך אסור לומר לא"י שידחפוהו )טז(‪.‬‬ ‫וכיון שנכנס אל העיר ‪ -‬מותר להלך את כולה‪ ,‬כדין הנכנס לעיר ו[ בתוך מחיצה ‪ -‬אם יצא והוא בתוך מקום המוקף אך אסור לצאת מהעיר עצמה אפילו אמה אחת )מא(‪.‬‬ ‫מחיצות ]וכן עיר עם תיקוני מבואות )כב([ ‪ -‬אינו לתחום העיר ‪ -‬אסור‪ ,‬אא"כ היציאה מהתחום והחזרה‬ ‫באונס ]א רמ"א[‬ ‫רשאי לצאת מד"א‪ ,‬אא"כ יצא באונס‪ ,‬שמותר להלך אל התחום היו באונס ]ה[ ‪..‬‬ ‫בכל ההיקף ]ו[‪.‬‬ ‫סימן תה‪-‬תז‬ ‫הרחבה לדין היוצא בספינה‪ .‬השו"ע והרמ"א בסעיפים‬ ‫מוקף ‪ -‬או שהוא מוקף לדירה‪ ,‬או שאין בו יותר מבית סאתיים‬ ‫ה‪,‬ז העלו כיצד הדין במי שיוצא מתחומו תוך כדי הפלגה‬ ‫]לאפוקי יותר מסאתיים שאינו מוקף לדירה[ ]ו[‪.‬‬ ‫יצא מן התחום‬ ‫בספינה‪ .‬ועיקר המכוון היא להורות‪ ,‬שאם התרחק מחמת‬ ‫מקום המוקף ‪ -‬בכלל זה מי שעומד בספינה שיש לה מחיצות‪,‬‬ ‫תזוזת הספינה ‪ -‬נחשב כיוצא באונס ]אא"כ עלה לספינה‬ ‫דחשיב מקום המוקף ומותר להלך בכולה ]ז[‪.‬‬ ‫בסימן זה ישנם שני נושאים עיקריים‪:‬‬ ‫כדי להפליג )יח([‪ ,‬וממילא שדינו קיל טפי‪ ,‬כמבואר לעיל‬ ‫א[ יצא לחוץ ‪ -‬מי שיצא חוץ לתחום ‪ -‬האם מותר לזוז‬ ‫בכמה מקומות‪.‬‬ ‫‪ ‬אם נמצא בתוך עיר שאין לה היקף ]ובהלכות הוצאה היא‬ ‫ממקומו‪ ,‬וכמה‪ .‬אלא שבזה גופא ישנם שני אופנים‪:‬‬ ‫ולמעשה‪ ,‬כל הדינים המבוארים להלן‪ ,‬כלולים בכל האמור לעיל‪ ,‬ואין‬ ‫מוגדרת כרשות הרבים[ ‪ -‬יש מקילים שדינו כמקום המוקף‪ ,‬וכן‬ ‫יצא ‪ -‬כיצד הדין במי שיצא חוץ לתחום והוא עדיין נמצא‬ ‫כוונתינו אלא לסדר את הדינים בנוגע לספינה‪.‬‬ ‫יש להקל בשעה"ד }מוקפת{‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫וההבדל בין סעיף ה' לסעיף ז' ‪ -‬שבסעיף ה' ‪ -‬הנדון הוא‬ ‫אין בכלל זה מי יצא מתחומו ברצון‪ ,‬אלא שהכניסוהו למקום‬ ‫זה למעשה הנדון העיקרי בסימן‪ ,‬והוא משתרע על כל הסימן‪ ,‬וכן ממשיך‬ ‫האם מותר לו לצאת מהד"א שבהם נמצאת הספינה ]היינו‬ ‫המוקף באונס ‪ -‬דחשיב כיוצא במזיד )כה(‪.‬‬ ‫לסימנים תו‪-‬תז‪ .‬ובהתאם לכך‪ ,‬ראינו לנכון לסכם את ההלכות שבשלשת‬ ‫‪ -‬לירד מהספינה )כב(‪ ,‬להוליך את הספינה ד"א )יט([‪,‬‬ ‫ז[ בתנועה ‪ -‬היה בתוך ספינה שיצאה מהתחום והיא‬ ‫הסימנים הללו בחדא מחתא‪.‬‬ ‫ואילו בסעיף ז' הנדון הוא האם מותר לו להלך בתוך‬ ‫יצא וחזר ‪ -‬כיצד הדין במי שיצא חוץ לתחום וחזר‬ ‫הספינה ד' אמות‪.‬‬ ‫מהלכת ‪ -‬מותר להלך ע"ג הספינה אף ביותר מד"א‬ ‫לתחומו‪ ,‬דבאופן זה הדין קל טפי מהנדון הנ"ל ]שיצא‬ ‫]ז[‪.‬‬ ‫ולא חזר[‪.‬‬ ‫‪ 33‬ואכן יש להבין מאי שנא היוצא לדבר מצווה‪ ,‬מהיוצא ברשות ]מיילדת‪,‬‬ ‫‪ 32‬הנדון ד'מחיצת אנשים' מיישך שייך לנדון דלקמן ד'בתוך העיר'‬ ‫עדות החודש[ שהדין שונה‪ .‬ואולי משום דהתם הוא פיקוח נפש‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫שבסעיף ו'‪.‬‬ ‫‪7‬‬ ‫מחוץ לתחום ‪-‬‬ ‫‪ ‬ירידה ‪ -‬מי שקנה שביתה ביבשה אלא ששהה‬ ‫בשוגג ‪ -‬מותר‪ ,‬לכולם‪ .‬אפי' למוציא עצמו ]או מי‬ ‫בספינה והיא הוליכתו אל חוץ לתחום‪ ,‬האם מותר לו‬ ‫שהוציאו עבורו[ )מח(‪.‬‬ ‫לצאת מד' אמות ]היינו ‪ -‬לירד מהספינה )כב(‪ ,‬להוליך‬ ‫במזיד ‪ -‬לאחרים ‪ -‬מחלוקת‪ .‬למוציא ]ומי שהוציאו‬ ‫את הספינה )יט([ ]ה[‪.‬‬ ‫עבורו )נב([ ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫הנדון הוא במקרה שגובה הספינה פחות מי"ט מהקרקע‪ ,‬דביותר‬ ‫ולהלכה אסור גם לאחרים )נב(‪.‬‬ ‫מי"ט ‪ -‬לא שייכים בה דיני 'תחומין' כלל )יט( )כו( )לא(‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הפלגה נחשבת כיוצא אונס‪ ,‬שאם כן דינו הוא כך‪:‬‬ ‫סמוך לעיר‬ ‫אא"כ עלה לספינה על דעת להפליג ‪ -‬חשיב כיוצא ברצון )יט(‪.‬‬ ‫יצא ‪ -‬יצא מהתחום ‪ -‬אסור לצאת מד' אמות‪.‬‬ ‫‪ ‬מי שהיה מאז כניסת שבת חוץ לתחום העיר אך‬ ‫חזר ‪ -‬יצא מתחומו וחזר ‪ -‬הרי הוא כבני עירו‪.‬‬ ‫אפילו שחזר לתחום העיר ]וכ"ש כשחזר לעיר עצמה[‪ ,‬דכנ"ל‪ ,‬סמוך אליו‪ ,‬באופן‪ ,‬שתחומו האישי נבלע בתוך העיר‪,‬‬ ‫האם מותר להיכנס לעיר כדי להיכלל בתחום של אנשי‬ ‫היוצא וחוזר באונס ‪ -‬מותר אף כשחזר רק לתחום העיר‪.‬‬ ‫מוקף ‪ -‬אם נכנס למקום המוקף ‪ -‬מותר להלך בכולו העיר ]ב[‪.‬‬ ‫אם נמצא בתוך התחום ‪ -‬ודאי שנכלל בתחום של העיר )ד(‪.‬‬ ‫)כב(‪.‬‬ ‫הערה‪ :‬עיר המוקפת שיושבת על הים‪ ,‬גם אם מצד הנמל אין חומה ת‪ .‬אף שתחומו נבלע ]ומותר לו להכנס כמה אמות‬ ‫לתוך העיר[ ‪ -‬אינו כלול בה‪ ,‬ואין לו לצאת מתחומו‬ ‫‪ -‬דינה כמוקפת‪ ,‬שהרי שפת הים נחשבת כמחיצה )כב(‪.‬‬ ‫‪ ‬הליכה ‪ -‬כיצד הדין במקרה הנ"ל בנוגע להליכה האישי אף שנמצא בתוך העיר‪.‬‬ ‫בספינה עצמה ]ז[‪.‬‬ ‫באותם אופנים שהתבאר לעיל שמותר לירד ]חזר‪ ,‬מוקף[ ‪ -‬פשוט‬ ‫שמותר גם להלך בספינה‪ .‬והנדון הוא באופן שאסור לירד ]'יצא'[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬אסור להלך בספינה‪ ,‬פרט לאחד מב' אופנים‪:‬‬ ‫מחיצות ‪ -‬שיש היקף מחיצות בגובה י' טפחים‪.‬‬ ‫להלן נבאר כמה פרטי דינים בנוגע למחיצות‪.‬‬ ‫תנועה ‪ -‬שהספינה מהלכת )ל(‪.‬‬ ‫‪ ‬פרטי דין בנוגע למחיצות הספינה‪:‬‬ ‫בצדדים ‪ -‬גם אם במחיצות שבצדדי הספינה אין גובה‬ ‫י"ט ‪ -‬מהני‪ .‬כדין חורי רה"י )לב(‪.‬‬ ‫חקיקה ‪ -‬גם כשאין גובה י"ט כלל‪ ,‬אם יש כדי לחקוק‬ ‫בנסרים שבקרקעית ‪ -‬מהני )לה(‪.‬‬ ‫נפחתו ‪ -‬אם נפחתו המחיצות ‪ -‬אסור לצאת מד"א‪.‬‬ ‫ובכלל זה שנפחתו בשיעור של יותר מי' אמה )כט(‪..‬‬ ‫הוצאה בחפצים ‪ -‬בסעיף ט' דן השו"ע בדין חפצים‬ ‫]פירות[ שיצאו חוץ לתחומם‪ ,‬האם מותר להוציאם מד'‬ ‫אמות או לא‪ .‬ועיקר המכוון הוא להורות ‪ -‬שדין הפירות‬ ‫כדין היוצא באונס‪ .‬והיינו‪ ,‬שכשבאים לדון אי חשיבי‬ ‫כיוצא באונס או ברצון‪ ,‬אנו מתייחסים לפירות כישות‬ ‫בפני עצמה‪ ,‬שהיא אינה יכולה לצאת‪ ,‬אלא 'הוציאו'‬ ‫אותה בעל כרחה ]ואין מתייחסים לאותו שהוציא אותה‬ ‫כלל[‪ ,‬ולכן דינה כדין היוצא באונס לכל דבר‪.‬‬ ‫אלא‪ ,‬שמלבד הנדון הזה ]שהוא בהלכות 'תחומין'[‪ ,‬הביא‬ ‫השו"ע נדון נוסף שאינו שייך להלכות תחומין אלא‬ ‫להכות 'הנאה ממעשה שבת'‪.‬‬ ‫שהרי קי"ל ]שיח‪ ,‬א[ שהמבשל בשבת אסור ליהנות‬ ‫מהמלאכה‪ ,‬שא"כ גם בנוגע לפירות שיצאו מהתחום‬ ‫שבהם היו בע"ש יש לבאר האם מותר ליהנות מהם‬ ‫]לאכול אותם[‪ ,‬או שמא אסור משום שהרי הוא נהנה‬ ‫מהאיסור שנעשה בפירות הללו‪.‬‬ ‫‪ ‬פירות שהוצאו מהתחום האם מותר להוציא אותם‬ ‫מד' אמות ]ט[‪.‬‬ ‫הנדון הוא ביום טוב‪ ,‬שהרי בשבת בין כך אסור לטלטלם מחמת‬ ‫איסור הוצאה ]אא"כ יש עירוב[ )מג(‪.‬‬ ‫ת‪ .‬דין הפירות כדין היוצא באונס )מב(‪ ,‬שאם כן‪:‬‬ ‫כן הדין‪ ,‬אפילו שהמוציא הוציאם במזיד )מב( )נ(‪.‬‬ ‫יצאו ‪ -‬יצאו מהתחום ונמצאים שם ‪ -‬אסור להזיזם מד'‬ ‫אמות‪.‬‬ ‫חזרו ‪ -‬אם חזרו לעירם ‪ -‬מותר לטלטלם בכל העיר‬ ‫)מז(‪.‬‬ ‫בין אם חזרו לעיר עצמה‪ ,‬ובין אם חזרו לתחומה‪ ,‬דכנ"ל‪ ,‬ביוצא‬ ‫באונס מותר אף כשחזרו אל התחום‪.‬‬ ‫מוקף ‪ -‬אם נמצאים במקום המוקף ‪ -‬מותר לטלטלם‬ ‫בכולו‪ ,‬כדין היוצא באונס )נ(‪.‬‬ ‫‪ ‬ישראל שהוציא פירות מהתחום‪ ,‬האם מותרים‬ ‫באכילה ]ט[‪.‬‬ ‫הנדון הוא בין ביו"ט ובין בשבת )מד(‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי היכן הם נמצאים‪:‬‬ ‫חזרו לעירם ‪ -‬מותר‪ ,‬אפי' כשהוציאם והחזירם במזיד‬ ‫]ט[‪.‬‬ ‫בין לאחרים‪ ,‬ובין לישראל שהוציאם‪ ,‬או למי שהוציאו עבורו ]ט[‪.‬‬ ‫שכיון שהוחזרו למקומם‪ ,‬לא חשיב 'הנאה'‪ ,‬שהרי חזרו למצבם‬ ‫הראשון שהיו בתחילה }מאי{‪.‬‬ ‫‪8‬‬