gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

נר מערבי · Ner Ma'aravi — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: נר מערבי · Ner Ma'aravi

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

נר מערבי · Ner Ma'aravi — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס״ד‬ ‫ֵנ ר ַמ ֲע ָר ִב י‬ ‫עלון שבועי של תורה‪ ,‬חסידות וחיזוק · יוצא לאור לזיכוי הרבים‬ ‫גיליון י' · פרשת ִּכ י ָת בֹוא · ט"ז באלול תשפ"ו · שבת שלישית של אלול · שישית ְל ֶׁש ַבע ְּד ֶנָח ָמ ָת א‬ ‫במדור "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹון"‪ :‬שיעור ח' — ַה ִּב ּכּוִר ים ְוַה ָּכַר ת ַה ּטֹוב · במדור "קֹול ַה ָּנ ִב יא"‪" :‬קּוִמ י אֹוִר י" · ומדור לחודש‪ְּ :‬כ ֶׁש ַאָּבא קֹוֵר א‬ ‫ַה ֶּט ֶנ א ְו ַה ּתֹוָכ ָח ה‬ ‫ֶּפ ַת ח ָּד ָב ר‬ ‫יהודי יקר‪ ,‬פרשת כי תבוא נושאת על כתפיה שני משאות שנדמים כהיפוכים גמורים‪ .‬בראשה — התמונה המאירה ביותר בתורה‪:‬‬ ‫יהודי עולה לירושלים בשיירה חוגגת‪ ,‬החליל מכה לפניו‪ ,‬טנא של ביכורים על כתפו‪ ,‬ופיו מלא הודאה ושמחה‪ .‬ובאמצעה —‬ ‫הקריאה הקשה ביותר בתורה‪ :‬התוכחה‪ ,‬תשעים ושמונה קללות‪ ,‬שהקורא מנמיך בהן את קולו וכל הציבור עוצר את נשימתו‪ .‬טנא‬ ‫ותוכחה‪ ,‬בפרשה אחת‪ .‬ודווקא הפרשה הזאת נקראת לעולם בשלהי אלול‪ ,‬שבועיים לפני יום הדין — כאילו ביקש סדר הקריאות‬ ‫לומר לנו‪ :‬שני המשאות האלה אינם היפוכים; הם שיעור אחד‪ ,‬ומי שלומד את הפרק על הטנא כראוי‪ ,‬שומע גם את פרק התוכחה‬ ‫אחרת לגמרי‪ .‬ומהו החוט המקשר? פסוק אחד‪ ,‬מבהיל בפשטותו‪ ,‬החבוי בתוך התוכחה עצמה — ועליו נעמוד מיד‪.‬‬ ‫ובגיליון השבוע‪ :‬במדור "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹון" — שיעור ח'‪ ,‬והוא פסגת המסע‪ :‬אחרי שבעה שיעורים על הלב הנשען לפני קבלת השפע‪,‬‬ ‫נלמד השבוע מה עושה הלב אחרי שקיבל — סוגיית הביכורים והכרת הטוב‪ ,‬וארבעת האימונים הגנוזים בטנא אחד‪ .‬במדור "קֹול‬ ‫ַה ָּנ ִב יא" — זריחה‪" :‬קּוִמ י אֹוִר י ִּכ י ָב א אֹוֵר ְך"‪ ,‬ההפטרה שכולה אור‪ ,‬עם הפסוק שמכיל את כל הרגש של הימים הבאים בארבע‬ ‫מילים‪ .‬ומדור לחודש‪ ,‬לקראת קריאת התוכחה של השבת‪" :‬כשאבא קורא" — סוד עתיק על קללות וברכות‪ ,‬עם מעשה שעובר‬ ‫בחסידות מדור לדור‪ .‬עשרה גיליונות‪ ,‬ברוך השם‪ ,‬והבאר עוד נובעת‪.‬‬ ‫"ַּת ַח ת ֲא ֶׁש ר ֹלא־ָע ַב ְד ָּת ‪ְּ ...‬ב ִׂש ְמ ָח ה"‬ ‫ְּב ֵא ר ַה ָּפ ָר ָׁש ה · ִּכ י ָת בֹוא‬ ‫"ַּת ַח ת ֲא ֶׁש ר ֹלא־ָע ַב ְד ָּת ֶא ת־ה' ֱא ֹלֶה יָך ְּב ִׂש ְמ ָח ה ּוְב טּוב ֵל ָב ב — ֵמ ֹרב ֹּכל"‬ ‫(דברים כח‪ ,‬מז)‬ ‫הנה הפסוק המבהיל‪ ,‬החוט המקשר בין הטנא לתוכחה‪ .‬באמצע הקללות עוצרת התורה ומגלה את סיבתן — ושמע היטב מה לא‬ ‫כתוב שם‪ .‬לא כתוב "תחת אשר לא עבדת את ה'" — עזיבה גמורה; כתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך ְּב ִׂש ְמ ָח ה ּוְב טּוב ֵל ָב ב"‪.‬‬ ‫העבודה הייתה! התפילות התפללו‪ ,‬השבתות נשמרו‪ ,‬המצוות נעשו — אבל בלי שמחה‪ ,‬בכבדות‪ ,‬כמס שמשלמים וממהרים הלאה‪.‬‬ ‫ועל זה‪ ,‬אומרת התורה‪ ,‬באה כל התוכחה‪ .‬והובא בשם האר"י הקדוש שהאריך בנוראות הפסוק הזה‪ :‬שאין הקללות עונש על‬ ‫היעדר העבודה — אלא על היעדר השמחה שבה‪ .‬ללמדך שהשמחה איננה קישוט למצוות‪ ,‬תוספת למהדרין; היא ההבדל בין‬ ‫מסלול הברכה למסלול חלילה של היפוכה‪ .‬שהעובד בשמחה מעיד שהוא עובד מלך שהוא אוהב; והעובד בכבדות מעיד‪ ,‬חלילה‪,‬‬ ‫שעולו של מלכו כבד עליו — ואין עלבון גדול מזה כלפי מעלה‪.‬‬ ‫ודוק בסוף הפסוק‪ ,‬שהוא עיקר החידוש‪ֵ" :‬מ ֹרב ֹּכל" — מרוב ַה ֹּכל‪ .‬התורה אינה דורשת שמחה מרוב ניסים‪ ,‬מרוב עושר מופלג‪ ,‬מרוב‬ ‫ישועות גלויות; היא דורשת שמחה מן ה"ֹּכל" — מן ההכול הפשוט שיש לאדם‪ :‬הלחם שעל השולחן‪ ,‬הילדים שבבית‪ ,‬הבוקר שקם‬ ‫בו בריא‪ .‬זה בדיוק מה שהעולה לירושלים מכריז בראש הפרשה‪ ,‬כשהוא מניח את הטנא‪ְ" :‬ו ָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכ ל־ַה ּטֹוב ֲא ֶׁש ר ָנ ַת ן־ְל ָך ה'‬ ‫ֱא ֹלֶה יָך" (כו‪ ,‬יא) — בכל הטוב‪ ,‬יהא אשר יהא‪ .‬ואם תשאל — וכיצד מחזירים שמחה לעבודה שנעשתה כבדה? הרי אין אדם מדליק‬ ‫שמחה בלבו בפקודה‪ ,‬כשם שאינו מדליק אהבה‪ .‬אלא שהשמחה איננה נדלקת ישירות — היא נולדת מן ההכרה‪ :‬אין אדם שמח‬ ‫במה שאינו רואה‪ .‬העובד בכבדות איננו רשע — הוא עיוור זמני‪ :‬שכח מה מונח לפניו‪ .‬ולכן דרך אחת יש‪ ,‬והיא דרך הביכורים‬ ‫שנלמד מיד בשיעור‪ :‬להתחיל מברכה אחת ביום הנאמרת לאט‪ ,‬בראייה — לאחוז את הלחם ולראות רגע את ה"ֹּכל" שמאחוריו‪:‬‬ ‫השדה‪ ,‬הגשם‪ ,‬הידיים‪ ,‬השנה‪ .‬ההכרה מדליקה את השמחה מאליה‪ ,‬כניצוץ הנופל בנעורת‪ .‬נמצאו שני קצות הפרשה אוחזים זה‬ ‫בזה‪ :‬הביכורים הם בית הספר לשמחה מן ה"ֹּכל" — ומי שלמד בו‪ ,‬התוכחה כולה אינה נוגעת בו‪ ,‬שהרי סיבתה נעקרה‪ .‬שבועיים‬ ‫לפני ראש השנה‪ ,‬זו העבודה הדחופה מכולן‪ :‬לא להוסיף עוד קבלות של כובד — להוסיף שמחה על מה שכבר יש‪.‬‬ ‫"ַה ּיֹום ַה ֶּז ה ִנ ְה ֵי יָת ְל ָע ם"‬ ‫ְּב ֵא ר ַה ָּפ ָר ָׁש ה · ִּכ י ָת בֹוא‬ ‫"ַה ְס ֵּכ ת ּוְׁש ַמ ע ִי ְׂש ָר ֵא ל‪ַ :‬ה ּיֹום ַה ֶּז ה ִנ ְה ֵי יָת ְל ָע ם ַל ה' ֱא ֹלֶה יָך"‬ ‫(דברים כז‪ ,‬ט)‬ ‫משה אומר את הדברים בערבות מואב‪ ,‬בשנת הארבעים — ארבעים שנה אחרי מתן תורה‪ .‬ואיך יאמר "ַה ּיֹום ַה ֶּז ה נהיית לעם"?‬ ‫היום?! ופירש רש"י‪" :‬בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית"‪ .‬וכן דרש על הפסוק הסמוך‪ַ" ,‬ה ּיֹום ַה ֶּז ה ה' ֱא ֹלֶה יָך ְמ ַצ ְּוָך"‬ ‫(כו‪ ,‬טז)‪" :‬בכל יום יהיו בעיניך חדשים‪ ,‬כאילו בו ביום נצטווית עליהם"‪ .‬התורה קובעת כאן יסוד בהלכות זמן פנימי‪ :‬הברית איננה‬ ‫מאורע היסטורי שמתרחק והולך — היא מתחדשת בכל בוקר‪ ,‬והעומד בה עומד תמיד ביומה הראשון‪.‬‬ ‫ולשבוע השלישי של אלול אין בשורה נחוצה מזו‪ .‬שכן זה הזמן שבו מתגנב אל הלב חשבון עצוב‪" :‬חצי חודש עבר‪ .‬את הקבלה‬ ‫שברתי כבר פעמיים‪ ,‬את הלוח הפסקתי לסמן‪ ,‬את השופר אני שומע בחצי אוזן — האלול הזה כנראה כבר אבוד; אולי בשנה‬ ‫הבאה‪ ".‬בא הפסוק ועוקר את החשבון מן השורש‪ :‬אין דבר כזה "האלול הזה כבר אבוד" — כי אין דבר כזה "האלול הזה" כגוש‬ ‫אחד‪ .‬יש רק ַה ּיֹום ַה ֶּז ה‪ .‬אלול איננו מסלול רציף שמי שירד ממנו נשאר מאחור; הוא עשרים ותשעה ימים ראשונים‪ ,‬שכל אחד‬ ‫מהם נברא הבוקר‪ .‬שברת את הקבלה אתמול? אתמול איננו‪" .‬היום הזה נהיית" — הבוקר נכרתה הברית מחדש‪ ,‬ואתה עומד ביומה‬ ‫הראשון‪ ,‬נקי כביום היוולדך‪ .‬מי שלמד לחיות כך את אלול — למד את סוד התשובה כולה‪.‬‬ ‫"ְו ֹלא־ָנ ַת ן ה' ָל ֶכ ם ֵל ב ָל ַד ַע ת ַע ד ַה ּיֹום ַה ֶּז ה"‬ ‫ִע ּיּון ָק ָצ ר‬ ‫ובחתימת הפרשה — פסוק שמסתיר בתוכו נחמה גדולה‪ַ" :‬א ֶּת ם ְר ִא יֶת ם ֵא ת ָּכ ל־ֲא ֶׁש ר ָע ָׂש ה ה' ְל ֵע יֵנ יֶכ ם‪ְ ...‬ו ֹלא־ָנ ַת ן ה' ָל ֶכ ם ֵל ב ָל ַד ַע ת‬ ‫ְו ֵע יַנ ִי ם ִל ְר אֹות ְו ָא ְז ַנ ִי ם ִל ְׁש ֹמַע — ַע ד ַה ּיֹום ַה ֶּז ה" (כט‪ ,‬ב–ג)‪ .‬ראיתם הכול — יציאת מצרים‪ ,‬הים‪ ,‬המן — ורק היום‪ ,‬ארבעים שנה אחר כך‪,‬‬ ‫ניתן לכם לב לדעת‪ .‬והביא רש"י את דברי חכמים (עבודה זרה ה ע"ב)‪ֵ" :‬א ין ָא ָד ם עֹוֵמ ד ַע ל סֹוף ַּד ְע ּתֹו ֶׁש ל ַר ּבֹו ְו ָח ְכ ַמ ת ִמ ְׁש ָנ תֹו — ַע ד‬ ‫ַא ְר ָּב ִע ים ָׁש ָנ ה"‪ .‬יש מרחק בין לראות לבין לדעת‪ :‬העין קולטת ברגע‪ ,‬והלב מבשיל בשנים‪ .‬דור שלם הלך במדבר ונשא בתוכו‬ ‫מראות שלא הבין — עד שבא "היום הזה" שלהם‪ ,‬והכול התחוור‪.‬‬ ‫ומכאן נחמה לכל אדם על הפרקים הסתומים של חייו‪ .‬יש בכל שנה מאורעות שאדם רואה ואינו מבין — דלתות שנסגרו‪ ,‬דרכים‬ ‫שהתעקמו‪ ,‬תפילות שנענו בהיפוך‪ .‬והפסוק מלמד‪ :‬אל תדרוש מעצמך לדעת היום את מה שנועד להיוודע בעוד עשור‪ .‬הראייה —‬ ‫עכשיו; הדעת — "עד היום הזה" שלה‪ ,‬כשיבוא‪ .‬ואולי זה עצמו חסד הבורא‪ :‬אילו הבין אדם את הכול בשעת מעשה‪ ,‬לא היה נשאר‬ ‫בו מקום לאמונה — התחום שבין הראייה לדעת הוא בדיוק המקום שהבטחון גר בו‪ .‬הולכים עם מה שרואים‪ ,‬בוטחים במה שעוד‬ ‫לא יודעים — וסומכים על כך שגם לשנה הזאת יבוא יומה‪ ,‬ו"היום הזה" שלה יאיר למפרע את כל תחנותיה‪.‬‬ ‫ְּכ ֶׁש ַא ָּב א קֹוֵר א — סֹוד ְק ִר יַא ת ַה ּתֹוָכ ָח ה‬ ‫ָמ דֹור ַל ֹחֶד ׁש‬ ‫בשבת זו ייגש הקורא אל פרק התוכחה‪ ,‬ינמיך את קולו‪ ,‬והציבור יקשיב בדממה‪ .‬ויש לשאול‪ :‬מי קבע שנקרא את הקללות דווקא‬ ‫עכשיו‪ ,‬בשערי השנה החדשה — וכי אין זמן מתאים פחות? והתשובה בגמרא (מגילה לא ע"ב)‪ :‬עזרא הסופר תיקן לישראל שיהו‬ ‫קורין קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה‪ .‬ומה טעם? "ְּכ ֵד י ֶׁש ִּת ְכ ֶל ה ַה ָּׁש ָנ ה ְו ִק ְל לֹוֶת יָה " — שתסתיים השנה וקללותיה עמה‪.‬‬ ‫הקריאה איננה איום לקראת הדין; היא טקס פרידה‪ .‬אנו מוציאים את כל הקושי של השנה החולפת אל האור‪ ,‬קוראים אותו בקול‬ ‫— ומניחים אותו מאחורינו‪ ,‬שיכלה עם השנה ולא יעבור עמנו את הסף‪ .‬ונהגו ישראל מנהגים עדינים סביב הקריאה‪ :‬קוראים בקול‬ ‫נמוך ובמהירות‪ ,‬ואין קוראים לעולה בשמו אלא "יעמוד מי שירצה" — שלא לקשור שם של יהודי בקללה‪ .‬עד כדי כך חסה ההלכה‬ ‫על יהודי אחד‪ ,‬בשעה שקוראים דברים קשים‪.‬‬ ‫ובבית חב"ד מסופר מעשה‪ ,‬שעובר מדור לדור‪ .‬שנה אחת לא קרא בעל התניא בעצמו את הפרשה בתורה כדרכו‪ ,‬וקרא אחר את‬ ‫התוכחה‪ .‬ובנו‪ ,‬רבי דובער — האדמו"ר האמצעי‪ ,‬ועודנו נער — שמע את הקללות מפי הקורא‪ ,‬ונפל למשכב מעוצם הצער‪ ,‬עד שהיה‬ ‫ספק אם יוכל לצום ביום הכיפורים‪ .‬תמהו לפניו‪ :‬והלוא בכל שנה ושנה נקראת התוכחה‪ ,‬ומעולם לא אירע לך כך! השיב הנער‬ ‫תשובה שנעשתה אבן יסוד‪ְּ" :‬כ ֶׁש ַא ָּב א קֹוֵר א — ֵא יִנ י ׁשֹוֵמ ַע ְק ָל לֹות"‪ .‬כשאבא קורא‪ ,‬אותן מילים עצמן נשמעות אחרת; מפי האב‪ ,‬גם‬ ‫התוכחה כולה ברכות נסתרות‪ ,‬ורק מפי זר היא נשמעת כפשוטה‪.‬‬ ‫ורמז נפלא לדבר גנוז בסוגיה עצמה‪ :‬חילקה הגמרא (מגילה לא ע"ב) בין הקללות שבתורת כהנים‪ ,‬שנאמרו "ִמ ִּפ י ַה ְּג בּוָר ה"‪ ,‬ובין‬ ‫הקללות שבמשנה תורה — שבפרשתנו — שאותן "ֹמֶׁש ה ִמ ִּפ י ַע ְצ מֹו ֲא ָמ ָר ן"‪ ,‬ברוח הקודש‪ .‬התוכחה של כי תבוא נאמרה מתחילתה‬ ‫בקולו של משה — הרועה הנאמן‪ ,‬שמסר נפשו על ישראל ואמר "ְמ ֵח ִנ י ָנ א ִמ ִּס ְפ ְר ָך" — ולא כמסירת דין מפי בית דין של מעלה‪ .‬הרי‬ ‫שכבר בגוף התורה התוכחה הזאת עוברת דרך לב אוהב; "כשאבא קורא" איננו רק מנהג יפה — הוא צורת הולדתה של התוכחה‬ ‫הזאת מעיקרה‪.‬‬ ‫עמוד על עומק הדבר‪ ,‬שהוא נוגע לכל אחד ואחד בימים אלה‪ .‬כל אדם נושא בתוכו "קריאת תוכחה" של השנה שעברה‪:‬‬ ‫הכישלונות‪ ,‬ההחמצות‪ ,‬הפרקים שקשה להביט בהם‪ .‬והשאלה הגדולה של אלול איננה אם לקרוא אותם — חשבון הנפש מחייב‬ ‫לקרוא; השאלה היא בקולו של מי‪ .‬יש הקורא לעצמו את פרקי השנה בקול של זר — קול קר‪ ,‬מאשים‪ ,‬שכל מילה בו מכה‪" :‬הנה מה‬ ‫שאתה‪ .‬הנה מה ששוב עשית‪ ".‬ויש הקורא אותם בקולו של אב — אותן עובדות בדיוק‪ ,‬בלי לייפות דבר‪ ,‬אבל בניגון אחר‪ :‬ניגון של‬ ‫מי שאוהב‪ ,‬שכואב איתך‪ ,‬שמאמין בך‪ ,‬שכל תוכחתו אינה אלא "ַּכ ֲא ֶׁש ר ְי ַי ֵּס ר ִא יׁש ֶא ת־ְּב נֹו"‪ .‬העובדות אינן משתנות; הקורא‬ ‫משתנה — והכול משתנה‪ .‬וזו עבודת השבוע‪ ,‬לפני הסליחות של מוצאי שבת הבאה‪ :‬ללמוד לקרוא את התוכחה הפרטית בקולו‬ ‫של אבא‪ .‬שהרי כבר למדנו בפרשת עקב מפי מי באמת מגיעים הייסורים — ומי שזוכר את הקורא‪ ,‬שומע בתוך כל הקללות של‬ ‫עצמו ברכות שממתינות להיהפך‪.‬‬ ‫ָמ דֹור ָק בּוַע — ֶּפ ֶר ק ִׁש ִּׁש י ַּב ַּמ ָּס ע‬ ‫קֹו ל ַה ָּנ ִב יא‬ ‫מסע שבועי בהפטרות · הפטרת "קּוִמ י אֹוִר י" — ישעיהו ס‬ ‫א‪ִּ" .‬כ י ָב א אֹוֵר ְך" — ָה אֹור ְּכ ָב ר ָּכ אן‬ ‫זכור את המסע‪ :‬המלך בא בעצמו‪ ,‬העקרה שרה — והשבת‪ ,‬בתחנה השישית‪ ,‬עולה השחר‪" :‬קּוִמ י אֹוִר י ִּכ י ָב א אֹוֵר ְך‪ּ ,‬וְכ בֹוד ה'‬ ‫ָע ַל ִי ְך ָז ָר ח" (ס‪ ,‬א)‪ .‬ודקדק בזמני הפסוק‪ ,‬שכל בשורתו תלויה בהם‪" :‬קּוִמ י" — ציווי‪ ,‬בהווה‪ ,‬מוטל עלייך; "ִּכ י ָב א אֹוֵר ְך" — לשון‬ ‫עבר‪ :‬האור כבר בא‪ .‬אין הנביא אומר "קומי כדי שיבוא אורך"‪ ,‬התאמצי והאור יגיע כשכר; הוא אומר‪ :‬האור כבר הגיע‪ ,‬כבר‬ ‫זרח‪ ,‬עומד ומחכה — הקימה היא כל מה שנותר‪ .‬וזו בשורת אלול בטהרתה‪ :‬איננו עמלים לעורר רחמים שאינם — אנו קמים‬ ‫לקראת רחמים שכבר שופעים‪" .‬המלך בשדה" פירושו‪ :‬האור כבר יצא אליך; שלושת אלפים שנה של "ימי רצון" פירושם‪:‬‬ ‫השערים כבר פתוחים‪ .‬השאלה היחידה שנותרה פתוחה בכל אלול היא ה"קומי"‪.‬‬ ‫ב‪ֹ" .‬חֶׁש ְך ְי ַכ ֶּס ה־ֶא ֶר ץ — ְו ָע ַל ִי ְך ִי ְז ַר ח"‬ ‫והפסוק השני חושף את סוד הזריחה‪ִּ" :‬כ י־ִה ֵּנ ה ַה ֹחֶׁש ְך ְי ַכ ֶּס ה־ֶא ֶר ץ ַו ֲע ָר ֶפ ל ְל ֻא ִּמ ים — ְו ָע ַל ִי ְך ִי ְז ַר ח ה'‪ּ ,‬וְכ בֹודֹו ָע ַל ִי ְך ֵי ָר ֶא ה" (ס‪ ,‬ב)‪ .‬לא‬ ‫"אף על פי שחושך יכסה ארץ" — אלא "כי הנה"‪ :‬דווקא מפני שהחושך מכסה‪ .‬האור הגדול אינו זורח למרות החשכה שמסביב;‬ ‫הוא נראה בזכותה — שאין נר ניכר בצהריים‪ ,‬ואין זריחה מרהיבה אלא על רקע ליל‪ .‬ללמדך שני דברים‪ :‬על הכלל — שדווקא בדורות‬ ‫שהערפל מכסה את העולם‪ ,‬נועד לישראל תפקידו הגדול ביותר‪ְ" :‬ו ָה ְל כּו גֹוִי ם ְל אֹוֵר ְך" (ס‪ ,‬ג); ועל הפרט — שהחושך שאדם מוצא‬ ‫בעצמו בימי אלול‪ ,‬אותה מבוכה פנימית שהחודש מעורר‪ ,‬איננה סימן שהאור רחוק‪ .‬היא הרקע שהאור עומד לזרוח עליו‪ .‬אל‬ ‫יבהל אדם מן הערפל של חשבון הנפש; במקום שהוא סמיך ביותר — שם כתוב "ְו ָע ַל ִי ְך ִי ְז ַר ח"‪ .‬ועוד דקדוק בפסוק השלישי‪ְ" :‬ו ָה ְל כּו‬ ‫גֹוִי ם ְל אֹוֵר ְך" — לא "אל אורך"‪ ,‬לבוא לחזות בו‪ ,‬אלא "ְל אֹוֵר ְך"‪ :‬ללכת לאורו‪ ,‬להשתמש בו כמגדלור‪ .‬יש אור שמסתכלים עליו ויש‬ ‫אור שהולכים לאורו; ונר שאחרים מוצאים בו את דרכם — זו מעלתו הגדולה של נר‪ ,‬וזו תעודתו של יהודי בעולם‪ :‬לא להרשים‬ ‫באורו — להאיר בו את הדרך לזולתו‪.‬‬ ‫ג‪ּ" .‬וָפ ַח ד ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" — ְׁש ֵנ י ַה ְּל ָב בֹות ֶׁש ל ִּת ְׁש ֵר י‬ ‫ובהמשך — ארבע מילים שהן כל תורת הימים הנוראים‪ָ" :‬א ז ִּת ְר ִא י ְו ָנ ַה ְר ְּת ‪ּ ,‬וָפ ַח ד ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" (ס‪ ,‬ה)‪" .‬תראי ונהרת" — הראייה‬ ‫מדליקה‪ :‬מי שרואה את האור‪ ,‬פניו נוהרות מאליהן (ושוב הראייה‪ ,‬החוזרת אלינו מפרשת ראה ועד "עינים לראות")‪ .‬אבל עיקר‬ ‫הפלא בהמשך‪ּ" :‬וָפ ַח ד — ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך"‪ .‬פחד והתרחבות‪ ,‬בלב אחד‪ ,‬בנשימה אחת‪ .‬כל מי שעמד פעם באמת מול הימים הבאים‬ ‫מכיר את הכפל הזה מבפנים‪ :‬אימת הדין — והמתיקות; הרעדה — והגעגוע; ימים שהם מפחידים ואוהבים כאחד‪ .‬ובא הנביא‬ ‫ומכשיר את הכפל‪ :‬אין זו סתירה שצריך ליישב ואין זה בלבול שצריך לרפא — זה הלב השלם של תשרי‪ .‬פחד בלא רוחב — עבדות‬ ‫קופאת; רוחב בלא פחד — קלות דעת; ופחד עם רוחב — יראת הרוממות‪ ,‬הרעדה של מי שעומד מול גדלות שהוא אוהב‪ .‬מי‬ ‫שמוצא בקרבו בימים אלה את שני הלבבות — אל יחשוב שמשהו אצלו אינו כשורה; הוא מכוון בדיוק לפסוק‪.‬‬ ‫ד‪ֹ" .‬לא־ָי בֹוא עֹוד ִׁש ְמ ֵׁש ְך" — אֹור ֶׁש ֵא ינֹו ׁשֹוֵק ַע‬ ‫וחותמת ההפטרה בהבטחה שמעבר לטבע‪ֹ" :‬לא־ָי בֹוא עֹוד ִׁש ְמ ֵׁש ְך‪ִּ ...‬כ י ה' ִי ְה ֶי ה־ָּל ְך ְל אֹור עֹוָל ם" (ס‪ ,‬כ)‪ .‬כל אור שבעולם — שוקע‪:‬‬ ‫השמש במערב‪ ,‬הנר בכלות השמן‪ ,‬ההתלהבות בכלות ההתרגשות‪ .‬ומבטיח הנביא מדרגה של אור שאין בו שקיעה — לא מפני‬ ‫שהשמש תתחזק‪ ,‬אלא מפני שהמאור יתחלף‪" :‬ה' יהיה לך לאור עולם"‪ ,‬אור מן העצם ולא מן הכלים‪ .‬וזה ההבדל בין התעוררות‬ ‫של רגע לקניין של אלול‪ :‬הרגש שהודלק מניגון או ממעמד — שמש הוא‪ ,‬ויבוא; הידיעה שנקנתה בלימוד‪ ,‬שורה אחר שורה — "אור‬ ‫עולם" היא‪ ,‬שאינה תלויה במצב הרוח‪ .‬ועוד שתי אבני חן בסוף הפרק‪ְ" :‬ו ַע ֵּמ ְך ֻּכ ָּל ם ַצ ִּד יִק ים" (ס‪ ,‬כא) — הפסוק שפותח את פרקי‬ ‫אבות בכל שבת‪ ,‬עדות על כל יהודי; ובאותו פסוק אחרון — הבטחה לקטנים‪ַ" :‬ה ָּק ֹטן ִי ְה ֶי ה ָל ֶא ֶל ף ְו ַה ָּצ ִע יר ְל גֹוי ָע צּום" (ס‪ ,‬כב) — הקטן‬ ‫שבקטנים עתיד להיעשות אלף‪ .‬ואין לך פסוק מתאים ממנו לזרעים של אלול‪ :‬הקבלה הקטנה‪ ,‬השורה מן הלוח‪ ,‬התקיעה האחת‬ ‫בכוונה — קטנים הם היום‪ ,‬ו"יהיה לאלף" כתוב עליהם‪ .‬ו"ֲא ִנ י ה' ְּב ִע ָּת ּה ֲא ִח יֶׁש ָּנ ה" — ודרשו חכמים (סנהדרין צח ע"א)‪ :‬זכו —‬ ‫אחישנה‪ ,‬לא זכו — בעתה‪ .‬הקץ מובטח בכל מקרה; הזכות רק מקדימה אותו‪ .‬בשבוע הבא אי"ה‪ ,‬בשבת האחרונה של השנה‪ׂ" :‬שֹוׂש‬ ‫ָא ִׂש יׂש ַּב ה'" — התחנה השביעית‪ ,‬שיא השמחה‪.‬‬ ‫ָמ דֹור ָק בּוַע — ִׁש עּור ְׁש ִמ יִנ י‬ ‫ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹו ן‬ ‫לימוד מעמיק בשער הבטחון לרבנו בחיי בעל "חובות הלבבות" · שיעור ח'‪ַ :‬ה ִּב ּכּוִר ים ְוַה ָּכַר ת ַה ּטֹוב‬ ‫א‪ְ .‬ס ִג יַר ת ַה ַּמ ְע ָּג ל‪ִ :‬מ ן ַה ִה ָּׁש ֲע נּות ֶא ל ַה הֹוָד ָא ה‬ ‫שבעה שיעורים עסקנו בלב שלפני הקבלה‪ :‬איך נשענים‪ ,‬על מי נשענים‪ ,‬איך עובדים בלי לשכוח מי נותן‪ .‬והשבוע‪ ,‬עם פרשת‬ ‫הביכורים‪ ,‬נלמד את הלב שאחרי הקבלה — ונגלה שכאן דווקא הפסגה‪ .‬שים לב לסימטריה המופלאה שבין תחילת המסע‬ ‫לסופו‪ :‬בפרשת עקב‪ ,‬בשיעור ההשתדלות‪ ,‬למדנו את האזהרה — "ְו ָז ַכ ְר ָּת ֶא ת־ה' ֱא ֹלֶה יָך‪ִּ ,‬כ י הּוא ַה ֹּנֵת ן ְל ָך ֹּכַח ַל ֲע ׂשֹות ָח ִי ל";‬ ‫והשבוע עומד היהודי בעזרה‪ ,‬טנא על כתפו‪ ,‬ומכריז את המשפט המשלים‪ִ" :‬ה ֵּנ ה ֵה ֵב אִת י ֶא ת־ֵר אִׁש ית ְּפ ִר י ָה ֲא ָד ָמ ה ֲא ֶׁש ר־‬ ‫ָנ ַת ָּת ה ִּל י ה'" (כו‪ ,‬י)‪" .‬הנותן לך כוח" — בתחילת השנה; "אשר נתתה לי" — באסיפת פירותיה‪ .‬זה מעגל הבטחון השלם‪ :‬הוא‬ ‫נפתח בהישענות ונסגר בהודאה‪ ,‬והחוליה הסוגרת היא שמעניקה לכל המעגל את שלמותו‪ .‬שהבוטח שקיבל ולא הודה —‬ ‫קיבל ונשאר חסר; והמודה — קיבל פעמיים‪.‬‬ ‫ב‪ַ .‬א ְר ָּב ָע ה ִא ּמּוִנ ים ְּב ֶט ֶנ א ֶא ָח ד‬ ‫והתבונן איך בנתה התורה את מצוות הביכורים — ותמצא שאין היא טקס הודיה בעלמא‪ ,‬אלא בית אימון מתוכנן‪ ,‬שכל פרט בו‬ ‫מתקן עיוות אחר של הלב כפוי הטובה‪ .‬האימון הראשון — ָה ֵר אִׁש ית‪ְ" .‬ו ָל ַק ְח ָּת ֵמ ֵר אִׁש ית ָּכ ל־ְּפ ִר י ָה ֲא ָד ָמ ה" (כו‪ ,‬ב)‪ :‬דווקא הפרי‬ ‫הראשון‪ ,‬זה שהחקלאי המתין לו שנה שלמה‪ ,‬שירד אליו בוקר אחר בוקר לראות אם ביכר — אותו נותנים‪ .‬הטבע האנושי מודה מן‬ ‫השיריים‪ :‬אחרי שהתמלאתי‪ ,‬אתן ממה שנשאר‪ .‬באה התורה והפכה את הסדר‪ :‬הראשון — לנותן; ההודאה קודמת לאכילה‪ .‬מי‬ ‫שנתן פעם את הראשון שלו — יודע שזו קריעת ים קטנה‪ ,‬וזה בדיוק האימון‪ .‬האימון השני — ַה ִּד ּבּור‪ְ" .‬ו ָע ִנ יָת ְו ָא ַמ ְר ָּת " (כו‪ ,‬ה)‪ :‬אין די‬ ‫בהנחת הטנא — חייבים לומר‪ ,‬בקול‪ ,‬נוסח שלם‪ .‬ופירש רש"י על "ְו ָא ַמ ְר ָּת ֵא ָל יו" (כו‪ ,‬ג)‪ֶׁ" :‬ש ֵא יְנ ָך ְּכ פּוי טֹוָב ה"‪ .‬ההרגשה שבלב איננה‬ ‫מספקת‪ ,‬כי תודה שלא נאמרה — אצל המקבל היא ספק‪ ,‬ואצל הנותן היא כאילו איננה; רק "מֹוָצ א ְׂש ָפ ֶת יָך" — שלמדנו בשבוע‬ ‫שעבר — עושה את הרגש למציאות‪ .‬האימון השלישי — ַה ִּס ּפּור ַה ָּׁש ֵל ם‪ .‬וזה המפליא מכולם‪ :‬מה אומר מביא הביכורים? לא "תודה‬ ‫על הפירות" — אלא היסטוריה שלמה‪ֲ" :‬א ַר ִּמ י ֹאֵב ד ָא ִב י‪ַ ,‬ו ֵּי ֶר ד ִמ ְצ ַר ְי ָמ ה‪ַ ...‬ו ָּי ֵר עּו ֹאָת נּו ַה ִּמ ְצ ִר ים ַו ְי ַע ּנּונּו‪( "...‬כו‪ ,‬ה–ו)‪ .‬בתוך הודיית‬ ‫הפירות — לבן הרמאי‪ ,‬שעבוד מצרים‪ ,‬העינוי והלחץ! ללמדך שהודאה אמיתית אינה מודה על התחנה האחרונה בלבד; היא מודה‬ ‫על הדרך כולה‪ ,‬על הירידות שהצמיחו את העליות‪ ,‬שגם הן פרקי הנתינה‪ .‬מי שמודה רק על הפרקים המתוקים — עדיין סוחר;‬ ‫המודה על הסיפור השלם — בן‪ .‬והאימון הרביעי — ַה ִּׂש ְמ ָח ה‪ְ" .‬ו ָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכ ל־ַה ּטֹוב" — החתימה שכבר עמדנו עליה‪ :‬ההודאה נשלמת‬ ‫רק כשהיא פורחת לשמחה‪ ,‬שההודאה היא דיבור הלב והשמחה היא שירתו‪.‬‬ ‫ג‪ַ" .‬ה ְׁש ִק יָפ ה" — ַה ַּמ ָּב ט ֶׁש ִּמ ְת ַה ֵּפ ְך‬ ‫ובאותו פרק עצמו‪ ,‬אצל וידוי המעשרות‪ ,‬גנוז עוד יסוד מופלא‪ .‬המסיים לחלק את מתנותיו לעניים אומר‪ַ" :‬ה ְׁש ִק יָפ ה ִמ ְּמ עֹון ָק ְד ְׁש ָך‬ ‫ִמ ן־ַה ָּׁש ַמ ִי ם ּוָב ֵר ְך ֶא ת־ַע ְּמ ָך" (כו‪ ,‬טו)‪ .‬ודקדקו חכמים‪ ,‬הביאם רש"י‪ :‬כל "ַה ְׁש ָק ָפ ה" שבמקרא — לשון פורענות היא‪ ,‬מבט דין קשה‬ ‫("ַו ַּי ְׁש ֵק ף‪ֶ ...‬א ל־ְּפ ֵנ י ְס ֹדם") — חוץ מזו‪ ,‬שנהפכה לטובה‪ .‬ומי הפך אותה? "ָּג דֹול ֹּכַח ַמ ְּת נֹות ֲע ִנ ִּי ים‪ֶׁ ,‬ש הֹוֵפ ְך ֶא ת ִמ ַּד ת ָה ֹרֶג ז ְל ַר ֲח ִמ ים"‪.‬‬ ‫הנותן לעני אינו רק מקיים מצווה — הוא משנה את אופי המבט המופנה אליו מלמעלה‪ :‬אותה השקפה עצמה‪ ,‬שבכל מקום היא‬ ‫דין‪ ,‬נעשית אצלו ברכה‪ .‬ואין לך הכנה גדולה מזו לימים שבהם אנו מבקשים שיביטו בנו ממרום בעין טובה‪ :‬רוצה שהמבט עליך‬ ‫יתהפך לרחמים — הפוך אתה את מבטך על מי שלמטה ממך‪ .‬שבועיים לפני יום הדין‪ ,‬כל מטבע של צדקה היא עדשה שמרככת‬ ‫את ההשקפה‪.‬‬ ‫ד‪ִ .‬ו ּדּוי ֶׁש ל ִמ ְצ ָו ה — ַה ַּצ ד ַה ֵּׁש ִנ י ֶׁש ל ַה ֶח ְׁש ּבֹון‬ ‫ועוד אוצר טמון בפרק הזה‪ ,‬והוא מן המפתיעים בתורה‪ .‬המסיים לבער את מעשרותיו אומר לפני ה'‪ִּ" :‬ב ַע ְר ִּת י ַה ֹּקֶד ׁש ִמ ן־ַה ַּב ִי ת‪...‬‬ ‫ְּכ ָכ ל־ִמ ְצ ָו ְת ָך ֲא ֶׁש ר ִצ ִּויָת ִנ י‪ֹ ,‬לא־ָע ַב ְר ִּת י ִמ ִּמ ְצ ֺו ֶת יָך ְו ֹלא ָׁש ָכ ְח ִּת י‪ָׁ ...‬ש ַמ ְע ִּת י ְּב קֹול ה' ֱא ֹלָה י‪ָ ,‬ע ִׂש יִת י ְּכ ֹכל ֲא ֶׁש ר ִצ ִּויָת ִנ י" (כו‪ ,‬יג–יד)‪ .‬יהודי‬ ‫עומד לפני קונו ומצהיר‪ :‬עשיתי‪ .‬קיימתי‪ .‬לא שכחתי‪ .‬ואיך קראו חכמים להצהרה הזאת (משנה‪ ,‬מעשר שני פרק ה; סוטה לב‬ ‫ע"א)? — "ִו ּדּוי ַמ ֲע ֵׂש ר"‪ .‬וידוי! אותה מילה עצמה שאנו עתידים לומר בה "אשמנו בגדנו" — משמשת בתורה גם להצהרת "עשיתי‬ ‫ככל אשר ציויתני"‪ .‬ללמדך שהחשבון השלם של יהודי עומד על שתי רגליים‪ :‬וידוי החטא — לדעת מה קלקלתי; ווידוי המצווה —‬ ‫לדעת‪ ,‬ולומר בפה‪ ,‬מה כן עשיתי‪ .‬ומי שסבור שספירת הטוב שעשה היא גאווה — הרי התורה עצמה תיקנה לה נוסח והעמידה‬ ‫אותה לפני ה'‪ .‬בשבועיים הקרובים יעסוק כל יהודי בצד האחד של החשבון; אל ישכח שיש לו‪ ,‬בציווי התורה‪ ,‬גם צד שני —‬ ‫ובלעדיו אין החשבון חשבון אמת אלא חצי מאזן‪ ,‬וחצי מאזן לעולם מראה גירעון‪.‬‬ ‫ה‪ֵּ .‬ב ית ַה ִּמ ְד ָר ׁש ֶׁש ל ַה ִּב ָּט חֹון — ַה ֻּק ְׁש יֹות‬ ‫קושיא א'‪ֲ" :‬א ֶׁש ר ָנ ַת ָּת ה ִּל י"?! הרי החקלאי הזה חרש וזרע והשקה ועדר שנה שלמה בזיעת אפיו — ועכשיו יאמר שהכול "נתינה"?‬ ‫וכי ההודאה דורשת מן האדם להעמיד פנים שלא עשה כלום?‬ ‫חלילה — ההודאה אינה מבקשת שקר‪ ,‬והתורה עצמה קבעה בפרשת עקב את החלוקה המדויקת‪ ,‬שלמדנוה בשיעור ההשתדלות‪:‬‬ ‫הכוח — שלו ("הוא הנותן לך כוח")‪ ,‬והחיל — שנעשה בכוח הזה‪ .‬החקלאי באמת חרש; אבל מי נתן את הידיים החורשות‪ ,‬את‬ ‫הגשם בעתו‪ ,‬את סוד הצמיחה שבזרע‪ ,‬את הבוקר שקם בו בריא? המביא ביכורים אינו מכחיש את עמלו — הוא ממקם אותו‪ :‬אני‬ ‫סיפקתי את העבודה; אתה סיפקת את הכול‪ .‬ומשל למה הדבר דומה‪ :‬לבן שאביו נתן לו חנות מלאה סחורה‪ ,‬והבן עמל ומכר‬ ‫בחריצות — היעלה על דעתו לומר "כוחי ועוצם ידי"? עמלו אמת‪ ,‬וחריצותו ראויה לשבח; אבל החנות‪ ,‬הסחורה והכוח — של אבא‪.‬‬ ‫"אשר נתתה לי" אינו ביטול העמל; הוא מסגרת האמת שלו‪.‬‬ ‫קושיא ב'‪ :‬ומה יעשה מי ששנתו הייתה קשה? קל להביא ביכורים בשנה ברוכה; אבל יהודי שהשנה הזאת חבטה בו — פרנסה‬ ‫שהתמעטה‪ ,‬בריאות שנפגעה‪ ,‬תפילות שטרם נענו — במה יודה‪ ,‬ואיך יאמר "ְו ָׂש ַמ ְח ָּת "?‬ ‫שאלה שאסור להשיב עליה בקלות דעת‪ ,‬ונשיב בשלוש מדרגות‪ ,‬זו למעלה מזו‪ .‬הראשונה — "ְב ָכ ל־ַה ּטֹוב"‪ :‬לא נאמר "ברב הטוב"‬ ‫אלא ְּב ָכ ל — בכל טוב שישנו‪ ,‬יהא מועט ככל שיהא‪ .‬גם בשנה קשה היו בקרים שקמת בהם‪ ,‬היה לחם‪ ,‬הייתה נשימה; ההודאה על‬ ‫המעט איננה התעלמות מן החסר — היא סירוב לתת לחסר למחוק את הקיים‪ .‬השנייה — הסיפור השלם שלמדנו‪ :‬מקרא ביכורים‬ ‫כולל את "ַו ְי ַע ּנּונּו"‪ ,‬והמודה על דרך שלמה יודע שגם פרקי העינוי של שנתו עתידים להתברר‪ ,‬ביום מן הימים‪ ,‬כחלק מן הצמיחה —‬ ‫כלבן וכמצרים שבלעדיהם אין טנא‪ .‬והשלישית‪ ,‬הגבוהה‪ ,‬שאינה נדרשת מאיש אלא מוצעת לו‪ :‬שנינו "ַח ָּי ב ָא ָד ם ְל ָב ֵר ְך ַע ל ָה ָר ָע ה"‬ ‫— וסימנה של המדרגה הזאת אינו שהכאב איננו כואב‪ ,‬אלא שגם הכואב נשאר בתוך השיחה עם הנותן‪ :‬אינו מודה על הרעה‬ ‫כאילו טובה היא‪ ,‬אבל מברך את הדיין גם כשאינו מבין את הדין‪ .‬ולמדרגה הזאת יש כתובת חיה — והיא המעשה שנביא מיד‪.‬‬ ‫קושיא ג'‪ :‬ולמי בעצם נחוצה ההודאה? הקדוש ברוך הוא ודאי אינו זקוק לתודות שלנו — ואם כן‪ ,‬כל הטקס הגדול הזה‪ ,‬למה?‬ ‫אמת — הוא אינו זקוק; אנחנו זקוקים‪ ,‬וההודאה פועלת במודה עצמו שלושה תיקונים‪ .‬האחד‪ :‬היא הופכת קבלה לקשר‪ .‬המקבל‬ ‫בלי להודות — צרכן הוא‪ :‬לקח ופנה לדרכו‪ ,‬ונשאר לבדו עם חפציו; המודה — הרים עיניים מן המתנה אל הנותן‪ ,‬ונמצא עומד‬ ‫בקשר‪ .‬השני‪ :‬ההודאה מגלה לאדם את עושרו‪ַ" .‬ה ָּכ ַר ת הטוב" — לשון הכרה‪ :‬רוב טובו של אדם שקוף לו‪ ,‬כאוויר שאין מרגישים‬ ‫בו; המודה מכריח את עצמו לראות — ומגלה שהוא עשיר משחשב‪ .‬נמצא הכפוי טובה עני בפועל אף אם ידיו מלאות‪ ,‬שאינו יודע‬ ‫מה יש לו; והמודה מתעשר מעצם ההכרה‪ .‬והשלישי‪ ,‬סוד עמוק שרמזוהו חכמים‪ :‬ההודאה מרחיבה את הצינור‪" .‬מֹוִד ים" — גם‬ ‫לשון הודאה וגם לשון הודיה‪ :‬המודה־מכיר נעשה מודה־מסכים‪ ,‬כלי פתוח; ומידתו של הנותן ליתן במקום שהנתינה ניכרת‪.‬‬ ‫הרוצה שיוסיפו לו — יראה תחילה את מה שניתן‪.‬‬ ‫מעגל הבטחון בשורה אחת‪ :‬לפני — "ִּכ י הּוא ַה ֹּנֵת ן ְל ָך ֹּכַח "; תוך כדי — עמל בידיים ומנוחה בלב; ואחרי — "ֵר אִׁש ית‪ֲ ...‬א ֶׁש ר‬ ‫ָנ ַת ָּת ה ִּל י"‪ ,‬בקול‪ ,‬עם הסיפור השלם‪ ,‬בשמחה‪ .‬מי שסגר את המעגל — פתח את הבא‪.‬‬ ‫ַה ְנ ָה ָג ה ְל ַמ ֲע ֶׂש ה ַל ָּׁש בּוַע ‪:‬‬ ‫א‪ .‬מקרא ביכורים קטן‪ :‬פעם ביום‪ ,‬תודה אחת עם הסיפור — לא "תודה על הפרנסה" אלא "הייתי שם‪ ,‬ועברתי את זה‪ ,‬והגעתי עד‬ ‫הלום — ואתה הבאת אותי"‪ .‬שלושים שניות‪.‬‬ ‫ב‪" .‬מודים" אחד ביום — במתינות‪ ,‬מילה במילה; זו אמירת הביכורים היומית שכבר תיקנו לנו‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ולקראת ההשקפה‪ :‬מטבע אחת ביום למתנות עניים‪ ,‬בכוונת "הופך את הרוגז לרחמים"‪.‬‬ ‫ַּב ִּׁש עּור ַה ָּב א ִא ם ִי ְר ֶצ ה ַה ֵּׁש ם‪ְּ ,‬ב ָפ ָר ַׁש ת ִנ ָּצ ִב ים — ַה ַּׁש ָּב ת ָה ַא ֲח רֹוָנ ה ֶׁש ל ַה ָּׁש ָנ ה‪ :‬שיעור ט' — ַה ִּב ָּט חֹון ְו ַה ִּד ין‪ :‬איך נכנסים ליום הדין עם לב נשען;‬ ‫בטחון של ערב ראש השנה‪ ,‬ומה בין יראת הדין לחרדת הדין‪.‬‬ ‫ְל זּוָׁש א ֵמ עֹוָל ם ֹלא ָה ָי ה ַר ע‬ ‫ַמ ֲע ֶׂש ה ֶׁש ָה ָי ה‬ ‫מסופר על תלמידי המגיד הגדול ממזריטש‪ ,‬שנכנסו פעם לפני רבם ושאלוהו‪ :‬שנינו "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על‬ ‫הטובה" — ואיך אפשר? כיצד יברך בשר ודם בלב שלם על מה שכואב לו? אמר להם המגיד‪ :‬לכו אצל תלמידי רבי זושא‪ ,‬והוא יבאר‬ ‫לכם‪ .‬הלכו ומצאו את רבי זושא מאנפולי בבית דל שכולו עוני‪ :‬לחם אין‪ ,‬בריאותו רופפת‪ ,‬ייסורים מנת חלקו זה שנים‪ .‬שטחו לפניו‬ ‫את השאלה‪ :‬ילמדנו רבנו‪ ,‬איך מברכים על הרעה? הביט בהם רבי זושא בתמיהה גמורה ואמר‪" :‬פליאה על הרבי ששלח אתכם אלי‬ ‫— שאלה כזאת צריך לשאול מי שאירע לו פעם דבר רע‪ְ .‬ו ִל י — לזושא — מעולם לא היה רע‪".‬‬ ‫עמדו התלמידים ולמדו את מה שאין ספר יכול ללמד‪ :‬הם באו לשמוע ביאור על השאלה — וקיבלו אדם שהשאלה איננה קיימת‬ ‫אצלו‪ .‬רבי זושא לא "התגבר" על הרעה ולא "קיבל" אותה — הוא חי במקום שבו כל הנשלח אליו מיד האוהב‪ ,‬ומיד האוהב אין רע‬ ‫יוצא‪ .‬ואל תטעה לחשוב שזו מדרגה שמחוץ להשגתנו ואין לנו בה אלא השתאות; שהרי המגיד שלח אליו את התלמידים —‬ ‫ללמוד‪ .‬ללמדנו שהמדרגה קיימת‪ ,‬שיהודי בשר ודם‪ ,‬בבית דל בפולין‪ ,‬הגיע אליה — ושהיא קצה הסולם שכל שיעורי הבאר‬ ‫מטפסים בו‪ :‬ההודאה בשני המצבים‪ ,‬שלמדנו כסימן החמישי‪ ,‬שיש מי שאצלו נעשתה טבע שני‪ .‬אין דורשים מאיש להיות זושא‬ ‫השנה; דורשים לדעת שהסולם עומד‪ ,‬ולעלות שלב‪.‬‬ ‫ִמ ן ַה ָּפ ָר ָׁש ה‬ ‫ִנ יצֹוצֹות ַל ֻּׁש ְל ָח ן‬ ‫"ָּברּוְך ַאָּת ה ָּבִע יר‪ּ ,‬וָברּוְך ַאָּת ה ַּבָּׂש ֶד ה" (כח‪ ,‬ג)‬ ‫ראש הברכות — ברכה כפולה של מקום‪ :‬בעיר ובשדה‪ .‬בעיר — במקום התורה והתפילה‪ ,‬בבית הכנסת ובבית; ובשדה — במקום‬ ‫העבודה‪ ,‬החולין‪ ,‬המסחר‪ .‬שאין ברכתו של יהודי נחלקת לתחומים‪ :‬מי שהוא מבורך‪ ,‬מבורך בכל מקום שהוא עומד בו‪.‬‬ ‫ובחודש הזה בפרט‪ ,‬שלמדנו בו שהמלך בשדה — הברכה הראשונה מבטיחה‪ :‬גם שם‪ ,‬בין המחרשות והחשבונות‪" ,‬ברוך‬ ‫אתה"‪.‬‬ ‫"ְו ָר אּו ָּכל־ַע ֵּמ י ָה ָאֶר ץ ִּכ י ֵׁש ם ה' ִנְק ָר א ָע ֶליָך " (כח‪ ,‬י)‬ ‫ודרשו בגמרא (ברכות ו ע"א) משמו של רבי אליעזר הגדול‪ֵ" :‬א ּלּו ְּת ִפ ִּל ין ֶׁש ָּב ֹראׁש"‪ .‬לא אמרו "תפילין שעל הראש" אלא‬ ‫"ֶׁש ָּב ֹראׁש" — ודקדקו בזה‪ :‬התפילין צריכים להיות לא רק על הראש אלא בתוכו — שהקדושה החיצונית תיעשה מחשבה‬ ‫פנימית‪ .‬יהודי ששם ה' נקרא לא רק על מצחו אלא בתוך ראשו — הוא שהעולם רואה בו את הדר‪.‬‬ ‫"ֲאָבִנים ְׁש ֵלמֹות ִּת ְב ֶנה ֶא ת־ִמ ְזַּבח ה'‪ֹ ...‬לא־ָת ִניף ֲעֵליֶה ם ַּבְר ֶזל" (כז‪ ,‬ה–ו)‬ ‫המזבח נבנה אבנים שלמות‪ ,‬ואסור שיגע בהן ברזל‪ .‬ופירשו חכמים‪ ,‬הביאם רש"י‪ :‬המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל‬ ‫לקצרם — אינו בדין שיונף המקצר על המאריך‪ .‬ומכאן לבניין האדם בימים אלה‪ :‬הבונה את מזבח לבו לקראת הימים הנוראים‬ ‫— יבנה באבנים שלמות ובלי ברזל‪ :‬בלי סכיני הביקורת העצמית החותכת‪ ,‬בלי הלמות פטיש של "אינך שווה"‪ .‬בונים מזבח‬ ‫באהבה — או שאינו מזבח‪.‬‬ ‫"ִיְפ ַּת ח ה' ְל ָך ֶא ת־אֹוָצרֹו ַה ּטֹוב ֶא ת־ַה ָּׁש ַמ ִים ָלֵת ת ְמ ַטר־ַאְר ְצ ָך ְּב ִע ּתֹו" (כח‪ ,‬יב)‬ ‫שים לב מהו "אֹוָצ רֹו ַה ּטֹוב" של מלך מלכי המלכים — לא זהב ולא אבנים טובות‪ :‬גשם‪ .‬הדבר השגרתי ביותר‪ ,‬שיורד על כל‬ ‫העולם ואיש אינו עוצר עליו — הוא הנקרא בפי התורה אוצרו הטוב של הקדוש ברוך הוא‪ .‬ללמדך היכן גרים האוצרות באמת‪:‬‬ ‫לא בנדיר אלא בסדיר — בגשם‪ ,‬בלחם‪ ,‬בנשימה‪ ,‬בבוקר‪ֵ" .‬מ ֹרב ֹּכל"‪ .‬מי שלמד לראות את האוצר שבשגרה — האוצר פתוח‬ ‫לפניו כל השנה‪.‬‬ ‫"ּוְנָת ְנ ָך ה' ְלֹראׁש ְו ֹלא ְל ָזָנב‪ְ ,‬ו ָה ִייָת ַר ק ְל ַמ ְע ָלה" (כח‪ ,‬יג)‬ ‫ואמרו בזה דורשי רשומות רמז נאה‪ :‬כל "ַר ק" שבתורה — לשון מיעוט; ומהו "ְו ָה ִי יָת ַר ק ְל ַמ ְע ָל ה"? שתהא ה"ַר ק" שלך —‬ ‫המיעוט‪ ,‬הענווה‪ ,‬הידיעה שאינך אלא צינור — דווקא היא למעלה‪ ,‬בראש מידותיך‪ .‬ונמצא הפסוק מתפרש כפשוטו וכדרשתו‬ ‫כאחד‪ :‬הרוצה להיות למעלה באמת — יעלה עם ה"רק"; שהמתנשא נופל‪ ,‬והממעט עצמו — אותו מגביהים‪.‬‬ ‫"ְו ָכַת ְב ָּת ַע ל־ָה ֲאָבִנים‪ַּ ...‬בֵא ר ֵה יֵט ב" (כז‪ ,‬ח)‬ ‫עם הכניסה לארץ נכתבה התורה על אבנים גדולות "באר היטב" — ודרשו חכמים (סוטה לב ע"א)‪ :‬בשבעים לשון‪ .‬שבעים‬ ‫לשון — כדי שלא יהיה אדם בעולם שיוכל לומר‪ :‬התורה לא דיברה בשפה שלי‪ .‬וכך יורדת התורה עד היום אל כל לשון שלב‬ ‫מבין‪ :‬יש שהיא מדברת אליו בלשון עיון‪ ,‬יש בלשון סיפור‪ ,‬יש בלשון ניגון — ובלבד שתגיע‪ .‬גיליון קטן זה — גם הוא ניסיון‬ ‫לכתוב "באר היטב" בלשון אחת מן השבעים‪.‬‬ ‫ָׁש ֹלׁש ְׁש ֵא לֹות ְל ִׂש יָח ה ֶׁש ל ַׁש ָּב ת‬ ‫ֶא ל ַה ֻּׁש ְל ָח ן‬ ‫א‪ .‬מקרא ביכורים מזכיר גם את לבן וגם את מצרים — ההודאה כוללת את הפרקים הקשים‪ .‬איזה פרק קשה משנים עברו‬ ‫התברר אצלנו‪ ,‬במבט לאחור‪ ,‬כחלק מהצמיחה?‬ ‫ב‪ַּ" .‬ת ַח ת ֲא ֶׁש ר ֹלא־ָע ַב ְד ָּת ‪ְּ ...‬ב ִׂש ְמ ָח ה" — מה דבר אחד בעבודת ה' של הבית שלנו שנעשה "מתוך כובד"‪ ,‬ואיך מחזירים לו‬ ‫שמחה השנה?‬ ‫ג‪" .‬כשאבא קורא — איני שומע קללות"‪ :‬מה ההבדל אצלנו בין ביקורת שנאמרת "בקול של זר" לביקורת "בקול של אבא" —‬ ‫בינינו לבין הילדים‪ ,‬ובינינו לבין עצמנו?‬ ‫ְק ִר יַא ת ַה ּתֹוָכ ָח ה‪ְ ,‬ו ַה ְּס ִל יחֹות ַּב ֶּפ ַת ח‬ ‫ֲה ָל ָכ ה ְל ַׁש ָּב ת זֹו‬ ‫קריאת התוכחה‪ :‬תקנת עזרא לקרות את הקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה‪" ,‬כדי שתכלה השנה וקללותיה"‬ ‫(מגילה לא ע"ב)‪ .‬ומעיקר הדין דווקא בקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין‪ ,‬אבל בשל משנה תורה — שמשה מפי עצמו‬ ‫אמרן — אפשר להפסיק; אלא שנהגו ישראל שלא להפסיק אף בהן‪ ,‬וקוראים את כל התוכחה בעלייה אחת (רמ"א או"ח‬ ‫תכח)‪.‬‬ ‫מנהגי הקריאה‪ :‬נהגו שהקורא מנמיך קולו בקריאת התוכחה וקורא במהירות יחסית; ונהגו שלא לקרוא לעולה בשמו‬ ‫אלא "יעמוד מי שירצה"‪ ,‬ובקהילות רבות עולה הבעל־קורא עצמו או הגבאי — הכול כדי שלא לקשור שמו של אדם‬ ‫בפורענות‪ .‬והעולה — אין רע יורד עליו חלילה‪ ,‬ואדרבה‪ :‬מקבל עליו את הברכות הגנוזות‪.‬‬ ‫הסליחות בפתח‪ :‬למנהג אשכנז מתחילים סליחות במוצאי שבת פרשת נצבים — השבת הבאה — לאחר חצות הלילה‬ ‫(ויש הנוהגים באשמורת שלפני עלות השחר בימים שאחריו)‪ .‬ראוי להתכונן מעתה‪ :‬לברר את מקום וזמן הסליחות‬ ‫בקהילתו‪ ,‬ולשכב בליל מוצאי שבת הבאה מתוך דעת מכוונת‪.‬‬ ‫מהות הימים‪ :‬העיקר בסליחות — אמירת שלוש עשרה מידות בציבור‪ ,‬ברית כרותה שאינה חוזרת ריקם; והבא אליהן‬ ‫מתוך הכנה של שבועיים — תפילתו תפילה אחרת‪ .‬הדברים כלליים בלבד — לכל שאלה למעשה‪ :‬מורה הוראה‪.‬‬ ‫ִמ ָּל ה ֵּב ין ַא ִח ים‪ְ ,‬ל ִס ּיּום‬ ‫ֶא ל ַה ּקֹוֵר א‬ ‫אחי היקר‪ ,‬אנחנו עומדים בנקודה מדויקת מאוד של החודש‪ :‬מחצית אלול מאחורינו‪ ,‬הסליחות לפנינו‪ ,‬והשבת נשמע את‬ ‫התוכחה‪ .‬ואני מבקש ממך דבר אחד לשבת הזאת‪ :‬כשתקרא את החשבון של השנה שלך — ואתה תקרא אותו‪ ,‬כולנו קוראים‬ ‫בימים אלה — שים לב באיזה קול אתה קורא‪ .‬אם שמעת בתוכך קול קר שמונה כישלונות כמו שוטר — עצור‪ ,‬והחלף קורא‪ .‬אותן‬ ‫עובדות בדיוק‪ ,‬בלי לייפות כלום — אבל בקולו של אבא‪ :‬הקול שכואב איתך ולא עליך‪ ,‬שרואה בכל נפילה שלך את הקימה שבדרך‪,‬‬ ‫שקורא את הקללות ואתה שומע ממנו ברכות‪ .‬הביקורת העצמית האכזרית מתחפשת ליראת שמים — אבל היא ברזל‪ ,‬ולמדנו‬ ‫השבת‪ :‬על אבני המזבח לא מניפים ברזל‪.‬‬ ‫ודבר שני‪ ,‬קטן ומעשי‪ ,‬לקראת השבוע הגדול שמתחיל‪ :‬הכן את הטנא‪ .‬לפני שנעמוד בסליחות לבקש על השנה הבאה — נעמוד‬ ‫רגע להודות על הנוכחית‪ :‬קח דקה אחת‪ ,‬אולי במוצאי שבת‪ ,‬וכתוב לעצמך חמישה דברים מהשנה הזאת שאתה מביא כביכורים‬ ‫— גם אם השנה הייתה קשה‪ ,‬בייחוד אם הייתה קשה‪ְ" .‬ב ָכ ל־ַה ּטֹוב" — בכל טוב שיש‪ .‬מי שנכנס לסליחות עם טנא ביד‪ ,‬נכנס כבן‬ ‫שחוזר עם פירות — לא כעני בפתח‪ .‬ואל תלך לבד את השבוע הזה‪ :‬הסליחות נאמרות בציבור לא במקרה — קח איתך מישהו‪ ,‬או תן‬ ‫למישהו לקחת אותך‪ .‬הנר שלך דולק‪ ,‬אחי‪ ,‬ובעוד שבוע נעמוד כולנו לפנות בוקר ונאמר יחד "ְל ָך ה' ַה ְּצ ָד ָק ה"‪ .‬שבת שלום —‬ ‫ושתכלה שנה וקללותיה‪.‬‬ ‫ֵצ יָד ה ַל ֶּד ֶר ְך — ִמ ְׁש ָּפ ט ֶא ָח ד ְל ָכ ל יֹו ם‪:‬‬ ‫יום ראשון‪" :‬קּוִמ י אֹו ִר י ִּכ י ָב א אֹו ֵר ְך" (ישעיהו ס‪ ,‬א) · שני‪ְ" :‬וָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכ ל־ַה ּט ֹו ב ֲאֶׁש ר ָנַת ן־ְל ָך" (דברים כו‪ ,‬יא) · שלישי‪ַ" :‬ה ּיֹו ם‬ ‫ַה ֶּזה ִנְה ֵייָת ְל ָע ם" (דברים כז‪ ,‬ט) · רביעי‪ֵ" :‬ר אִׁש ית ְּפ ִר י ָה ֲאָד ָמ ה ֲאֶׁש ר־ָנַת ָּת ה ִּל י" (דברים כו‪ ,‬י)‪.‬‬ ‫חמישי‪ָּ" :‬ב רּוְך ַא ָּת ה ָּב ִע יר ּוָב רּוְך ַא ָּת ה ַּב ָּׂש ֶד ה" (דברים כח‪ ,‬ג) · שישי‪ּ" :‬וָפ ַח ד ְוָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" (ישעיהו ס‪ ,‬ה) · שבת קודש‪:‬‬ ‫"ְוַע ֵּמ ְך ֻּכ ָּלם ַצ ִּד יִק ים" (ישעיהו ס‪ ,‬כא)‪.‬‬ ‫ַׁש ָּב ת ָׁש לֹום ּוְמ ֹבָר ְך · ְו ִת ְכ ֶל ה ָׁש ָנ ה ְו ִק ְל לֹוֶת יָה‬ ‫ְל ֶה ָע רֹות ְו ֶה ָא רֹות‪ְ ,‬ו ִל ְק ָּב ַל ת ַה ִּג ָּל יֹון ִמ ֵּד י ָׁש בּוַע ַּב ֹּדַא ״ל‪nergilyon@gmail.com :‬‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון י' · פרשת כי תבוא · ט"ז באלול תשפ"ו · "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּטחֹון"‪ :‬שיעור ח' — הביכורים והכרת הטוב · "קֹול ַה ָּנִב יא"‪ :‬קומי אורי · בשבוע הבא אי"ה‪:‬‬ ‫פרשת נצבים — שיעור ט'‪ :‬הבטחון והדין‪ ,‬הפטרת "שוש אשיש"‪ ,‬ובמוצאי שבת — סליחות · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬