נר מערבי · Ner Ma'aravi — כי תבוא (2026-08-24)

בס״ד
ֵנ ר ַמ ֲע ָר ִב י
עלון שבועי של תורה ,חסידות וחיזוק · יוצא לאור לזיכוי הרבים
גיליון י' · פרשת ִּכ י ָת בֹוא · ט"ז באלול תשפ"ו · שבת שלישית של אלול · שישית ְל ֶׁש ַבע ְּד ֶנָח ָמ ָת א
במדור "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹון" :שיעור ח' — ַה ִּב ּכּוִר ים ְוַה ָּכַר ת ַה ּטֹוב · במדור "קֹול ַה ָּנ ִב יא"" :קּוִמ י אֹוִר י" · ומדור לחודשְּ :כ ֶׁש ַאָּבא קֹוֵר א
ַה ֶּט ֶנ א ְו ַה ּתֹוָכ ָח ה ֶּפ ַת ח ָּד ָב ר
יהודי יקר ,פרשת כי תבוא נושאת על כתפיה שני משאות שנדמים כהיפוכים גמורים .בראשה — התמונה המאירה ביותר בתורה:
יהודי עולה לירושלים בשיירה חוגגת ,החליל מכה לפניו ,טנא של ביכורים על כתפו ,ופיו מלא הודאה ושמחה .ובאמצעה —
הקריאה הקשה ביותר בתורה :התוכחה ,תשעים ושמונה קללות ,שהקורא מנמיך בהן את קולו וכל הציבור עוצר את נשימתו .טנא
ותוכחה ,בפרשה אחת .ודווקא הפרשה הזאת נקראת לעולם בשלהי אלול ,שבועיים לפני יום הדין — כאילו ביקש סדר הקריאות
לומר לנו :שני המשאות האלה אינם היפוכים; הם שיעור אחד ,ומי שלומד את הפרק על הטנא כראוי ,שומע גם את פרק התוכחה
אחרת לגמרי .ומהו החוט המקשר? פסוק אחד ,מבהיל בפשטותו ,החבוי בתוך התוכחה עצמה — ועליו נעמוד מיד.
ובגיליון השבוע :במדור "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹון" — שיעור ח' ,והוא פסגת המסע :אחרי שבעה שיעורים על הלב הנשען לפני קבלת השפע,
נלמד השבוע מה עושה הלב אחרי שקיבל — סוגיית הביכורים והכרת הטוב ,וארבעת האימונים הגנוזים בטנא אחד .במדור "קֹול
ַה ָּנ ִב יא" — זריחה" :קּוִמ י אֹוִר י ִּכ י ָב א אֹוֵר ְך" ,ההפטרה שכולה אור ,עם הפסוק שמכיל את כל הרגש של הימים הבאים בארבע
מילים .ומדור לחודש ,לקראת קריאת התוכחה של השבת" :כשאבא קורא" — סוד עתיק על קללות וברכות ,עם מעשה שעובר
בחסידות מדור לדור .עשרה גיליונות ,ברוך השם ,והבאר עוד נובעת.
"ַּת ַח ת ֲא ֶׁש ר ֹלא־ָע ַב ְד ָּת ְּ ...ב ִׂש ְמ ָח ה" ְּב ֵא ר ַה ָּפ ָר ָׁש ה · ִּכ י ָת בֹוא
"ַּת ַח ת ֲא ֶׁש ר ֹלא־ָע ַב ְד ָּת ֶא ת־ה' ֱא ֹלֶה יָך ְּב ִׂש ְמ ָח ה ּוְב טּוב ֵל ָב ב — ֵמ ֹרב ֹּכל"
(דברים כח ,מז)
הנה הפסוק המבהיל ,החוט המקשר בין הטנא לתוכחה .באמצע הקללות עוצרת התורה ומגלה את סיבתן — ושמע היטב מה לא
כתוב שם .לא כתוב "תחת אשר לא עבדת את ה'" — עזיבה גמורה; כתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך ְּב ִׂש ְמ ָח ה ּוְב טּוב ֵל ָב ב".
העבודה הייתה! התפילות התפללו ,השבתות נשמרו ,המצוות נעשו — אבל בלי שמחה ,בכבדות ,כמס שמשלמים וממהרים הלאה.
ועל זה ,אומרת התורה ,באה כל התוכחה .והובא בשם האר"י הקדוש שהאריך בנוראות הפסוק הזה :שאין הקללות עונש על
היעדר העבודה — אלא על היעדר השמחה שבה .ללמדך שהשמחה איננה קישוט למצוות ,תוספת למהדרין; היא ההבדל בין
מסלול הברכה למסלול חלילה של היפוכה .שהעובד בשמחה מעיד שהוא עובד מלך שהוא אוהב; והעובד בכבדות מעיד ,חלילה,
שעולו של מלכו כבד עליו — ואין עלבון גדול מזה כלפי מעלה.
ודוק בסוף הפסוק ,שהוא עיקר החידושֵ" :מ ֹרב ֹּכל" — מרוב ַה ֹּכל .התורה אינה דורשת שמחה מרוב ניסים ,מרוב עושר מופלג ,מרוב
ישועות גלויות; היא דורשת שמחה מן ה"ֹּכל" — מן ההכול הפשוט שיש לאדם :הלחם שעל השולחן ,הילדים שבבית ,הבוקר שקם
בו בריא .זה בדיוק מה שהעולה לירושלים מכריז בראש הפרשה ,כשהוא מניח את הטנאְ" :ו ָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכ ל־ַה ּטֹוב ֲא ֶׁש ר ָנ ַת ן־ְל ָך ה'
ֱא ֹלֶה יָך" (כו ,יא) — בכל הטוב ,יהא אשר יהא .ואם תשאל — וכיצד מחזירים שמחה לעבודה שנעשתה כבדה? הרי אין אדם מדליק
שמחה בלבו בפקודה ,כשם שאינו מדליק אהבה .אלא שהשמחה איננה נדלקת ישירות — היא נולדת מן ההכרה :אין אדם שמח
במה שאינו רואה .העובד בכבדות איננו רשע — הוא עיוור זמני :שכח מה מונח לפניו .ולכן דרך אחת יש ,והיא דרך הביכורים
שנלמד מיד בשיעור :להתחיל מברכה אחת ביום הנאמרת לאט ,בראייה — לאחוז את הלחם ולראות רגע את ה"ֹּכל" שמאחוריו:
השדה ,הגשם ,הידיים ,השנה .ההכרה מדליקה את השמחה מאליה ,כניצוץ הנופל בנעורת .נמצאו שני קצות הפרשה אוחזים זה
בזה :הביכורים הם בית הספר לשמחה מן ה"ֹּכל" — ומי שלמד בו ,התוכחה כולה אינה נוגעת בו ,שהרי סיבתה נעקרה .שבועיים
לפני ראש השנה ,זו העבודה הדחופה מכולן :לא להוסיף עוד קבלות של כובד — להוסיף שמחה על מה שכבר יש.
"ַה ּיֹום ַה ֶּז ה ִנ ְה ֵי יָת ְל ָע ם" ְּב ֵא ר ַה ָּפ ָר ָׁש ה · ִּכ י ָת בֹוא
"ַה ְס ֵּכ ת ּוְׁש ַמ ע ִי ְׂש ָר ֵא לַ :ה ּיֹום ַה ֶּז ה ִנ ְה ֵי יָת ְל ָע ם ַל ה' ֱא ֹלֶה יָך"
(דברים כז ,ט)
משה אומר את הדברים בערבות מואב ,בשנת הארבעים — ארבעים שנה אחרי מתן תורה .ואיך יאמר "ַה ּיֹום ַה ֶּז ה נהיית לעם"?
היום?! ופירש רש"י" :בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית" .וכן דרש על הפסוק הסמוךַ" ,ה ּיֹום ַה ֶּז ה ה' ֱא ֹלֶה יָך ְמ ַצ ְּוָך"
(כו ,טז)" :בכל יום יהיו בעיניך חדשים ,כאילו בו ביום נצטווית עליהם" .התורה קובעת כאן יסוד בהלכות זמן פנימי :הברית איננה
מאורע היסטורי שמתרחק והולך — היא מתחדשת בכל בוקר ,והעומד בה עומד תמיד ביומה הראשון.
ולשבוע השלישי של אלול אין בשורה נחוצה מזו .שכן זה הזמן שבו מתגנב אל הלב חשבון עצוב" :חצי חודש עבר .את הקבלה
שברתי כבר פעמיים ,את הלוח הפסקתי לסמן ,את השופר אני שומע בחצי אוזן — האלול הזה כנראה כבר אבוד; אולי בשנה
הבאה ".בא הפסוק ועוקר את החשבון מן השורש :אין דבר כזה "האלול הזה כבר אבוד" — כי אין דבר כזה "האלול הזה" כגוש
אחד .יש רק ַה ּיֹום ַה ֶּז ה .אלול איננו מסלול רציף שמי שירד ממנו נשאר מאחור; הוא עשרים ותשעה ימים ראשונים ,שכל אחד
מהם נברא הבוקר .שברת את הקבלה אתמול? אתמול איננו" .היום הזה נהיית" — הבוקר נכרתה הברית מחדש ,ואתה עומד ביומה
הראשון ,נקי כביום היוולדך .מי שלמד לחיות כך את אלול — למד את סוד התשובה כולה.
"ְו ֹלא־ָנ ַת ן ה' ָל ֶכ ם ֵל ב ָל ַד ַע ת ַע ד ַה ּיֹום ַה ֶּז ה" ִע ּיּון ָק ָצ ר
ובחתימת הפרשה — פסוק שמסתיר בתוכו נחמה גדולהַ" :א ֶּת ם ְר ִא יֶת ם ֵא ת ָּכ ל־ֲא ֶׁש ר ָע ָׂש ה ה' ְל ֵע יֵנ יֶכ םְ ...ו ֹלא־ָנ ַת ן ה' ָל ֶכ ם ֵל ב ָל ַד ַע ת
ְו ֵע יַנ ִי ם ִל ְר אֹות ְו ָא ְז ַנ ִי ם ִל ְׁש ֹמַע — ַע ד ַה ּיֹום ַה ֶּז ה" (כט ,ב–ג) .ראיתם הכול — יציאת מצרים ,הים ,המן — ורק היום ,ארבעים שנה אחר כך,
ניתן לכם לב לדעת .והביא רש"י את דברי חכמים (עבודה זרה ה ע"ב)ֵ" :א ין ָא ָד ם עֹוֵמ ד ַע ל סֹוף ַּד ְע ּתֹו ֶׁש ל ַר ּבֹו ְו ָח ְכ ַמ ת ִמ ְׁש ָנ תֹו — ַע ד
ַא ְר ָּב ִע ים ָׁש ָנ ה" .יש מרחק בין לראות לבין לדעת :העין קולטת ברגע ,והלב מבשיל בשנים .דור שלם הלך במדבר ונשא בתוכו
מראות שלא הבין — עד שבא "היום הזה" שלהם ,והכול התחוור.
ומכאן נחמה לכל אדם על הפרקים הסתומים של חייו .יש בכל שנה מאורעות שאדם רואה ואינו מבין — דלתות שנסגרו ,דרכים
שהתעקמו ,תפילות שנענו בהיפוך .והפסוק מלמד :אל תדרוש מעצמך לדעת היום את מה שנועד להיוודע בעוד עשור .הראייה —
עכשיו; הדעת — "עד היום הזה" שלה ,כשיבוא .ואולי זה עצמו חסד הבורא :אילו הבין אדם את הכול בשעת מעשה ,לא היה נשאר
בו מקום לאמונה — התחום שבין הראייה לדעת הוא בדיוק המקום שהבטחון גר בו .הולכים עם מה שרואים ,בוטחים במה שעוד
לא יודעים — וסומכים על כך שגם לשנה הזאת יבוא יומה ,ו"היום הזה" שלה יאיר למפרע את כל תחנותיה.
ְּכ ֶׁש ַא ָּב א קֹוֵר א — סֹוד ְק ִר יַא ת ַה ּתֹוָכ ָח ה ָמ דֹור ַל ֹחֶד ׁש
בשבת זו ייגש הקורא אל פרק התוכחה ,ינמיך את קולו ,והציבור יקשיב בדממה .ויש לשאול :מי קבע שנקרא את הקללות דווקא
עכשיו ,בשערי השנה החדשה — וכי אין זמן מתאים פחות? והתשובה בגמרא (מגילה לא ע"ב) :עזרא הסופר תיקן לישראל שיהו
קורין קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה .ומה טעם? "ְּכ ֵד י ֶׁש ִּת ְכ ֶל ה ַה ָּׁש ָנ ה ְו ִק ְל לֹוֶת יָה " — שתסתיים השנה וקללותיה עמה.
הקריאה איננה איום לקראת הדין; היא טקס פרידה .אנו מוציאים את כל הקושי של השנה החולפת אל האור ,קוראים אותו בקול
— ומניחים אותו מאחורינו ,שיכלה עם השנה ולא יעבור עמנו את הסף .ונהגו ישראל מנהגים עדינים סביב הקריאה :קוראים בקול
נמוך ובמהירות ,ואין קוראים לעולה בשמו אלא "יעמוד מי שירצה" — שלא לקשור שם של יהודי בקללה .עד כדי כך חסה ההלכה
על יהודי אחד ,בשעה שקוראים דברים קשים.
ובבית חב"ד מסופר מעשה ,שעובר מדור לדור .שנה אחת לא קרא בעל התניא בעצמו את הפרשה בתורה כדרכו ,וקרא אחר את
התוכחה .ובנו ,רבי דובער — האדמו"ר האמצעי ,ועודנו נער — שמע את הקללות מפי הקורא ,ונפל למשכב מעוצם הצער ,עד שהיה
ספק אם יוכל לצום ביום הכיפורים .תמהו לפניו :והלוא בכל שנה ושנה נקראת התוכחה ,ומעולם לא אירע לך כך! השיב הנער
תשובה שנעשתה אבן יסודְּ" :כ ֶׁש ַא ָּב א קֹוֵר א — ֵא יִנ י ׁשֹוֵמ ַע ְק ָל לֹות" .כשאבא קורא ,אותן מילים עצמן נשמעות אחרת; מפי האב ,גם
התוכחה כולה ברכות נסתרות ,ורק מפי זר היא נשמעת כפשוטה.
ורמז נפלא לדבר גנוז בסוגיה עצמה :חילקה הגמרא (מגילה לא ע"ב) בין הקללות שבתורת כהנים ,שנאמרו "ִמ ִּפ י ַה ְּג בּוָר ה" ,ובין
הקללות שבמשנה תורה — שבפרשתנו — שאותן "ֹמֶׁש ה ִמ ִּפ י ַע ְצ מֹו ֲא ָמ ָר ן" ,ברוח הקודש .התוכחה של כי תבוא נאמרה מתחילתה
בקולו של משה — הרועה הנאמן ,שמסר נפשו על ישראל ואמר "ְמ ֵח ִנ י ָנ א ִמ ִּס ְפ ְר ָך" — ולא כמסירת דין מפי בית דין של מעלה .הרי
שכבר בגוף התורה התוכחה הזאת עוברת דרך לב אוהב; "כשאבא קורא" איננו רק מנהג יפה — הוא צורת הולדתה של התוכחה
הזאת מעיקרה.
עמוד על עומק הדבר ,שהוא נוגע לכל אחד ואחד בימים אלה .כל אדם נושא בתוכו "קריאת תוכחה" של השנה שעברה:
הכישלונות ,ההחמצות ,הפרקים שקשה להביט בהם .והשאלה הגדולה של אלול איננה אם לקרוא אותם — חשבון הנפש מחייב
לקרוא; השאלה היא בקולו של מי .יש הקורא לעצמו את פרקי השנה בקול של זר — קול קר ,מאשים ,שכל מילה בו מכה" :הנה מה
שאתה .הנה מה ששוב עשית ".ויש הקורא אותם בקולו של אב — אותן עובדות בדיוק ,בלי לייפות דבר ,אבל בניגון אחר :ניגון של
מי שאוהב ,שכואב איתך ,שמאמין בך ,שכל תוכחתו אינה אלא "ַּכ ֲא ֶׁש ר ְי ַי ֵּס ר ִא יׁש ֶא ת־ְּב נֹו" .העובדות אינן משתנות; הקורא
משתנה — והכול משתנה .וזו עבודת השבוע ,לפני הסליחות של מוצאי שבת הבאה :ללמוד לקרוא את התוכחה הפרטית בקולו
של אבא .שהרי כבר למדנו בפרשת עקב מפי מי באמת מגיעים הייסורים — ומי שזוכר את הקורא ,שומע בתוך כל הקללות של
עצמו ברכות שממתינות להיהפך.
ָמ דֹור ָק בּוַע — ֶּפ ֶר ק ִׁש ִּׁש י ַּב ַּמ ָּס ע
קֹו ל ַה ָּנ ִב יא
מסע שבועי בהפטרות · הפטרת "קּוִמ י אֹוִר י" — ישעיהו ס
אִּ" .כ י ָב א אֹוֵר ְך" — ָה אֹור ְּכ ָב ר ָּכ אן
זכור את המסע :המלך בא בעצמו ,העקרה שרה — והשבת ,בתחנה השישית ,עולה השחר" :קּוִמ י אֹוִר י ִּכ י ָב א אֹוֵר ְךּ ,וְכ בֹוד ה'
ָע ַל ִי ְך ָז ָר ח" (ס ,א) .ודקדק בזמני הפסוק ,שכל בשורתו תלויה בהם" :קּוִמ י" — ציווי ,בהווה ,מוטל עלייך; "ִּכ י ָב א אֹוֵר ְך" — לשון
עבר :האור כבר בא .אין הנביא אומר "קומי כדי שיבוא אורך" ,התאמצי והאור יגיע כשכר; הוא אומר :האור כבר הגיע ,כבר
זרח ,עומד ומחכה — הקימה היא כל מה שנותר .וזו בשורת אלול בטהרתה :איננו עמלים לעורר רחמים שאינם — אנו קמים
לקראת רחמים שכבר שופעים" .המלך בשדה" פירושו :האור כבר יצא אליך; שלושת אלפים שנה של "ימי רצון" פירושם:
השערים כבר פתוחים .השאלה היחידה שנותרה פתוחה בכל אלול היא ה"קומי".
בֹ" .חֶׁש ְך ְי ַכ ֶּס ה־ֶא ֶר ץ — ְו ָע ַל ִי ְך ִי ְז ַר ח"
והפסוק השני חושף את סוד הזריחהִּ" :כ י־ִה ֵּנ ה ַה ֹחֶׁש ְך ְי ַכ ֶּס ה־ֶא ֶר ץ ַו ֲע ָר ֶפ ל ְל ֻא ִּמ ים — ְו ָע ַל ִי ְך ִי ְז ַר ח ה'ּ ,וְכ בֹודֹו ָע ַל ִי ְך ֵי ָר ֶא ה" (ס ,ב) .לא
"אף על פי שחושך יכסה ארץ" — אלא "כי הנה" :דווקא מפני שהחושך מכסה .האור הגדול אינו זורח למרות החשכה שמסביב;
הוא נראה בזכותה — שאין נר ניכר בצהריים ,ואין זריחה מרהיבה אלא על רקע ליל .ללמדך שני דברים :על הכלל — שדווקא בדורות
שהערפל מכסה את העולם ,נועד לישראל תפקידו הגדול ביותרְ" :ו ָה ְל כּו גֹוִי ם ְל אֹוֵר ְך" (ס ,ג); ועל הפרט — שהחושך שאדם מוצא
בעצמו בימי אלול ,אותה מבוכה פנימית שהחודש מעורר ,איננה סימן שהאור רחוק .היא הרקע שהאור עומד לזרוח עליו .אל
יבהל אדם מן הערפל של חשבון הנפש; במקום שהוא סמיך ביותר — שם כתוב "ְו ָע ַל ִי ְך ִי ְז ַר ח" .ועוד דקדוק בפסוק השלישיְ" :ו ָה ְל כּו
גֹוִי ם ְל אֹוֵר ְך" — לא "אל אורך" ,לבוא לחזות בו ,אלא "ְל אֹוֵר ְך" :ללכת לאורו ,להשתמש בו כמגדלור .יש אור שמסתכלים עליו ויש
אור שהולכים לאורו; ונר שאחרים מוצאים בו את דרכם — זו מעלתו הגדולה של נר ,וזו תעודתו של יהודי בעולם :לא להרשים
באורו — להאיר בו את הדרך לזולתו.
גּ" .וָפ ַח ד ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" — ְׁש ֵנ י ַה ְּל ָב בֹות ֶׁש ל ִּת ְׁש ֵר י
ובהמשך — ארבע מילים שהן כל תורת הימים הנוראיםָ" :א ז ִּת ְר ִא י ְו ָנ ַה ְר ְּת ּ ,וָפ ַח ד ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" (ס ,ה)" .תראי ונהרת" — הראייה
מדליקה :מי שרואה את האור ,פניו נוהרות מאליהן (ושוב הראייה ,החוזרת אלינו מפרשת ראה ועד "עינים לראות") .אבל עיקר
הפלא בהמשךּ" :וָפ ַח ד — ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" .פחד והתרחבות ,בלב אחד ,בנשימה אחת .כל מי שעמד פעם באמת מול הימים הבאים
מכיר את הכפל הזה מבפנים :אימת הדין — והמתיקות; הרעדה — והגעגוע; ימים שהם מפחידים ואוהבים כאחד .ובא הנביא
ומכשיר את הכפל :אין זו סתירה שצריך ליישב ואין זה בלבול שצריך לרפא — זה הלב השלם של תשרי .פחד בלא רוחב — עבדות
קופאת; רוחב בלא פחד — קלות דעת; ופחד עם רוחב — יראת הרוממות ,הרעדה של מי שעומד מול גדלות שהוא אוהב .מי
שמוצא בקרבו בימים אלה את שני הלבבות — אל יחשוב שמשהו אצלו אינו כשורה; הוא מכוון בדיוק לפסוק.
דֹ" .לא־ָי בֹוא עֹוד ִׁש ְמ ֵׁש ְך" — אֹור ֶׁש ֵא ינֹו ׁשֹוֵק ַע
וחותמת ההפטרה בהבטחה שמעבר לטבעֹ" :לא־ָי בֹוא עֹוד ִׁש ְמ ֵׁש ְךִּ ...כ י ה' ִי ְה ֶי ה־ָּל ְך ְל אֹור עֹוָל ם" (ס ,כ) .כל אור שבעולם — שוקע:
השמש במערב ,הנר בכלות השמן ,ההתלהבות בכלות ההתרגשות .ומבטיח הנביא מדרגה של אור שאין בו שקיעה — לא מפני
שהשמש תתחזק ,אלא מפני שהמאור יתחלף" :ה' יהיה לך לאור עולם" ,אור מן העצם ולא מן הכלים .וזה ההבדל בין התעוררות
של רגע לקניין של אלול :הרגש שהודלק מניגון או ממעמד — שמש הוא ,ויבוא; הידיעה שנקנתה בלימוד ,שורה אחר שורה — "אור
עולם" היא ,שאינה תלויה במצב הרוח .ועוד שתי אבני חן בסוף הפרקְ" :ו ַע ֵּמ ְך ֻּכ ָּל ם ַצ ִּד יִק ים" (ס ,כא) — הפסוק שפותח את פרקי
אבות בכל שבת ,עדות על כל יהודי; ובאותו פסוק אחרון — הבטחה לקטניםַ" :ה ָּק ֹטן ִי ְה ֶי ה ָל ֶא ֶל ף ְו ַה ָּצ ִע יר ְל גֹוי ָע צּום" (ס ,כב) — הקטן
שבקטנים עתיד להיעשות אלף .ואין לך פסוק מתאים ממנו לזרעים של אלול :הקבלה הקטנה ,השורה מן הלוח ,התקיעה האחת
בכוונה — קטנים הם היום ,ו"יהיה לאלף" כתוב עליהם .ו"ֲא ִנ י ה' ְּב ִע ָּת ּה ֲא ִח יֶׁש ָּנ ה" — ודרשו חכמים (סנהדרין צח ע"א) :זכו —
אחישנה ,לא זכו — בעתה .הקץ מובטח בכל מקרה; הזכות רק מקדימה אותו .בשבוע הבא אי"ה ,בשבת האחרונה של השנהׂ" :שֹוׂש
ָא ִׂש יׂש ַּב ה'" — התחנה השביעית ,שיא השמחה.
ָמ דֹור ָק בּוַע — ִׁש עּור ְׁש ִמ יִנ י
ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹו ן
לימוד מעמיק בשער הבטחון לרבנו בחיי בעל "חובות הלבבות" · שיעור ח'ַ :ה ִּב ּכּוִר ים ְוַה ָּכַר ת ַה ּטֹוב
אְ .ס ִג יַר ת ַה ַּמ ְע ָּג לִ :מ ן ַה ִה ָּׁש ֲע נּות ֶא ל ַה הֹוָד ָא ה
שבעה שיעורים עסקנו בלב שלפני הקבלה :איך נשענים ,על מי נשענים ,איך עובדים בלי לשכוח מי נותן .והשבוע ,עם פרשת
הביכורים ,נלמד את הלב שאחרי הקבלה — ונגלה שכאן דווקא הפסגה .שים לב לסימטריה המופלאה שבין תחילת המסע
לסופו :בפרשת עקב ,בשיעור ההשתדלות ,למדנו את האזהרה — "ְו ָז ַכ ְר ָּת ֶא ת־ה' ֱא ֹלֶה יָךִּ ,כ י הּוא ַה ֹּנֵת ן ְל ָך ֹּכַח ַל ֲע ׂשֹות ָח ִי ל";
והשבוע עומד היהודי בעזרה ,טנא על כתפו ,ומכריז את המשפט המשליםִ" :ה ֵּנ ה ֵה ֵב אִת י ֶא ת־ֵר אִׁש ית ְּפ ִר י ָה ֲא ָד ָמ ה ֲא ֶׁש ר־
ָנ ַת ָּת ה ִּל י ה'" (כו ,י)" .הנותן לך כוח" — בתחילת השנה; "אשר נתתה לי" — באסיפת פירותיה .זה מעגל הבטחון השלם :הוא
נפתח בהישענות ונסגר בהודאה ,והחוליה הסוגרת היא שמעניקה לכל המעגל את שלמותו .שהבוטח שקיבל ולא הודה —
קיבל ונשאר חסר; והמודה — קיבל פעמיים.
בַ .א ְר ָּב ָע ה ִא ּמּוִנ ים ְּב ֶט ֶנ א ֶא ָח ד
והתבונן איך בנתה התורה את מצוות הביכורים — ותמצא שאין היא טקס הודיה בעלמא ,אלא בית אימון מתוכנן ,שכל פרט בו
מתקן עיוות אחר של הלב כפוי הטובה .האימון הראשון — ָה ֵר אִׁש יתְ" .ו ָל ַק ְח ָּת ֵמ ֵר אִׁש ית ָּכ ל־ְּפ ִר י ָה ֲא ָד ָמ ה" (כו ,ב) :דווקא הפרי
הראשון ,זה שהחקלאי המתין לו שנה שלמה ,שירד אליו בוקר אחר בוקר לראות אם ביכר — אותו נותנים .הטבע האנושי מודה מן
השיריים :אחרי שהתמלאתי ,אתן ממה שנשאר .באה התורה והפכה את הסדר :הראשון — לנותן; ההודאה קודמת לאכילה .מי
שנתן פעם את הראשון שלו — יודע שזו קריעת ים קטנה ,וזה בדיוק האימון .האימון השני — ַה ִּד ּבּורְ" .ו ָע ִנ יָת ְו ָא ַמ ְר ָּת " (כו ,ה) :אין די
בהנחת הטנא — חייבים לומר ,בקול ,נוסח שלם .ופירש רש"י על "ְו ָא ַמ ְר ָּת ֵא ָל יו" (כו ,ג)ֶׁ" :ש ֵא יְנ ָך ְּכ פּוי טֹוָב ה" .ההרגשה שבלב איננה
מספקת ,כי תודה שלא נאמרה — אצל המקבל היא ספק ,ואצל הנותן היא כאילו איננה; רק "מֹוָצ א ְׂש ָפ ֶת יָך" — שלמדנו בשבוע
שעבר — עושה את הרגש למציאות .האימון השלישי — ַה ִּס ּפּור ַה ָּׁש ֵל ם .וזה המפליא מכולם :מה אומר מביא הביכורים? לא "תודה
על הפירות" — אלא היסטוריה שלמהֲ" :א ַר ִּמ י ֹאֵב ד ָא ִב יַ ,ו ֵּי ֶר ד ִמ ְצ ַר ְי ָמ הַ ...ו ָּי ֵר עּו ֹאָת נּו ַה ִּמ ְצ ִר ים ַו ְי ַע ּנּונּו( "...כו ,ה–ו) .בתוך הודיית
הפירות — לבן הרמאי ,שעבוד מצרים ,העינוי והלחץ! ללמדך שהודאה אמיתית אינה מודה על התחנה האחרונה בלבד; היא מודה
על הדרך כולה ,על הירידות שהצמיחו את העליות ,שגם הן פרקי הנתינה .מי שמודה רק על הפרקים המתוקים — עדיין סוחר;
המודה על הסיפור השלם — בן .והאימון הרביעי — ַה ִּׂש ְמ ָח הְ" .ו ָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכ ל־ַה ּטֹוב" — החתימה שכבר עמדנו עליה :ההודאה נשלמת
רק כשהיא פורחת לשמחה ,שההודאה היא דיבור הלב והשמחה היא שירתו.
גַ" .ה ְׁש ִק יָפ ה" — ַה ַּמ ָּב ט ֶׁש ִּמ ְת ַה ֵּפ ְך
ובאותו פרק עצמו ,אצל וידוי המעשרות ,גנוז עוד יסוד מופלא .המסיים לחלק את מתנותיו לעניים אומרַ" :ה ְׁש ִק יָפ ה ִמ ְּמ עֹון ָק ְד ְׁש ָך
ִמ ן־ַה ָּׁש ַמ ִי ם ּוָב ֵר ְך ֶא ת־ַע ְּמ ָך" (כו ,טו) .ודקדקו חכמים ,הביאם רש"י :כל "ַה ְׁש ָק ָפ ה" שבמקרא — לשון פורענות היא ,מבט דין קשה
("ַו ַּי ְׁש ֵק ףֶ ...א ל־ְּפ ֵנ י ְס ֹדם") — חוץ מזו ,שנהפכה לטובה .ומי הפך אותה? "ָּג דֹול ֹּכַח ַמ ְּת נֹות ֲע ִנ ִּי יםֶׁ ,ש הֹוֵפ ְך ֶא ת ִמ ַּד ת ָה ֹרֶג ז ְל ַר ֲח ִמ ים".
הנותן לעני אינו רק מקיים מצווה — הוא משנה את אופי המבט המופנה אליו מלמעלה :אותה השקפה עצמה ,שבכל מקום היא
דין ,נעשית אצלו ברכה .ואין לך הכנה גדולה מזו לימים שבהם אנו מבקשים שיביטו בנו ממרום בעין טובה :רוצה שהמבט עליך
יתהפך לרחמים — הפוך אתה את מבטך על מי שלמטה ממך .שבועיים לפני יום הדין ,כל מטבע של צדקה היא עדשה שמרככת
את ההשקפה.
דִ .ו ּדּוי ֶׁש ל ִמ ְצ ָו ה — ַה ַּצ ד ַה ֵּׁש ִנ י ֶׁש ל ַה ֶח ְׁש ּבֹון
ועוד אוצר טמון בפרק הזה ,והוא מן המפתיעים בתורה .המסיים לבער את מעשרותיו אומר לפני ה'ִּ" :ב ַע ְר ִּת י ַה ֹּקֶד ׁש ִמ ן־ַה ַּב ִי ת...
ְּכ ָכ ל־ִמ ְצ ָו ְת ָך ֲא ֶׁש ר ִצ ִּויָת ִנ יֹ ,לא־ָע ַב ְר ִּת י ִמ ִּמ ְצ ֺו ֶת יָך ְו ֹלא ָׁש ָכ ְח ִּת יָׁ ...ש ַמ ְע ִּת י ְּב קֹול ה' ֱא ֹלָה יָ ,ע ִׂש יִת י ְּכ ֹכל ֲא ֶׁש ר ִצ ִּויָת ִנ י" (כו ,יג–יד) .יהודי
עומד לפני קונו ומצהיר :עשיתי .קיימתי .לא שכחתי .ואיך קראו חכמים להצהרה הזאת (משנה ,מעשר שני פרק ה; סוטה לב
ע"א)? — "ִו ּדּוי ַמ ֲע ֵׂש ר" .וידוי! אותה מילה עצמה שאנו עתידים לומר בה "אשמנו בגדנו" — משמשת בתורה גם להצהרת "עשיתי
ככל אשר ציויתני" .ללמדך שהחשבון השלם של יהודי עומד על שתי רגליים :וידוי החטא — לדעת מה קלקלתי; ווידוי המצווה —
לדעת ,ולומר בפה ,מה כן עשיתי .ומי שסבור שספירת הטוב שעשה היא גאווה — הרי התורה עצמה תיקנה לה נוסח והעמידה
אותה לפני ה' .בשבועיים הקרובים יעסוק כל יהודי בצד האחד של החשבון; אל ישכח שיש לו ,בציווי התורה ,גם צד שני —
ובלעדיו אין החשבון חשבון אמת אלא חצי מאזן ,וחצי מאזן לעולם מראה גירעון.
הֵּ .ב ית ַה ִּמ ְד ָר ׁש ֶׁש ל ַה ִּב ָּט חֹון — ַה ֻּק ְׁש יֹות
קושיא א'ֲ" :א ֶׁש ר ָנ ַת ָּת ה ִּל י"?! הרי החקלאי הזה חרש וזרע והשקה ועדר שנה שלמה בזיעת אפיו — ועכשיו יאמר שהכול "נתינה"?
וכי ההודאה דורשת מן האדם להעמיד פנים שלא עשה כלום?
חלילה — ההודאה אינה מבקשת שקר ,והתורה עצמה קבעה בפרשת עקב את החלוקה המדויקת ,שלמדנוה בשיעור ההשתדלות:
הכוח — שלו ("הוא הנותן לך כוח") ,והחיל — שנעשה בכוח הזה .החקלאי באמת חרש; אבל מי נתן את הידיים החורשות ,את
הגשם בעתו ,את סוד הצמיחה שבזרע ,את הבוקר שקם בו בריא? המביא ביכורים אינו מכחיש את עמלו — הוא ממקם אותו :אני
סיפקתי את העבודה; אתה סיפקת את הכול .ומשל למה הדבר דומה :לבן שאביו נתן לו חנות מלאה סחורה ,והבן עמל ומכר
בחריצות — היעלה על דעתו לומר "כוחי ועוצם ידי"? עמלו אמת ,וחריצותו ראויה לשבח; אבל החנות ,הסחורה והכוח — של אבא.
"אשר נתתה לי" אינו ביטול העמל; הוא מסגרת האמת שלו.
קושיא ב' :ומה יעשה מי ששנתו הייתה קשה? קל להביא ביכורים בשנה ברוכה; אבל יהודי שהשנה הזאת חבטה בו — פרנסה
שהתמעטה ,בריאות שנפגעה ,תפילות שטרם נענו — במה יודה ,ואיך יאמר "ְו ָׂש ַמ ְח ָּת "?
שאלה שאסור להשיב עליה בקלות דעת ,ונשיב בשלוש מדרגות ,זו למעלה מזו .הראשונה — "ְב ָכ ל־ַה ּטֹוב" :לא נאמר "ברב הטוב"
אלא ְּב ָכ ל — בכל טוב שישנו ,יהא מועט ככל שיהא .גם בשנה קשה היו בקרים שקמת בהם ,היה לחם ,הייתה נשימה; ההודאה על
המעט איננה התעלמות מן החסר — היא סירוב לתת לחסר למחוק את הקיים .השנייה — הסיפור השלם שלמדנו :מקרא ביכורים
כולל את "ַו ְי ַע ּנּונּו" ,והמודה על דרך שלמה יודע שגם פרקי העינוי של שנתו עתידים להתברר ,ביום מן הימים ,כחלק מן הצמיחה —
כלבן וכמצרים שבלעדיהם אין טנא .והשלישית ,הגבוהה ,שאינה נדרשת מאיש אלא מוצעת לו :שנינו "ַח ָּי ב ָא ָד ם ְל ָב ֵר ְך ַע ל ָה ָר ָע ה"
— וסימנה של המדרגה הזאת אינו שהכאב איננו כואב ,אלא שגם הכואב נשאר בתוך השיחה עם הנותן :אינו מודה על הרעה
כאילו טובה היא ,אבל מברך את הדיין גם כשאינו מבין את הדין .ולמדרגה הזאת יש כתובת חיה — והיא המעשה שנביא מיד.
קושיא ג' :ולמי בעצם נחוצה ההודאה? הקדוש ברוך הוא ודאי אינו זקוק לתודות שלנו — ואם כן ,כל הטקס הגדול הזה ,למה?
אמת — הוא אינו זקוק; אנחנו זקוקים ,וההודאה פועלת במודה עצמו שלושה תיקונים .האחד :היא הופכת קבלה לקשר .המקבל
בלי להודות — צרכן הוא :לקח ופנה לדרכו ,ונשאר לבדו עם חפציו; המודה — הרים עיניים מן המתנה אל הנותן ,ונמצא עומד
בקשר .השני :ההודאה מגלה לאדם את עושרוַ" .ה ָּכ ַר ת הטוב" — לשון הכרה :רוב טובו של אדם שקוף לו ,כאוויר שאין מרגישים
בו; המודה מכריח את עצמו לראות — ומגלה שהוא עשיר משחשב .נמצא הכפוי טובה עני בפועל אף אם ידיו מלאות ,שאינו יודע
מה יש לו; והמודה מתעשר מעצם ההכרה .והשלישי ,סוד עמוק שרמזוהו חכמים :ההודאה מרחיבה את הצינור" .מֹוִד ים" — גם
לשון הודאה וגם לשון הודיה :המודה־מכיר נעשה מודה־מסכים ,כלי פתוח; ומידתו של הנותן ליתן במקום שהנתינה ניכרת.
הרוצה שיוסיפו לו — יראה תחילה את מה שניתן.
מעגל הבטחון בשורה אחת :לפני — "ִּכ י הּוא ַה ֹּנֵת ן ְל ָך ֹּכַח "; תוך כדי — עמל בידיים ומנוחה בלב; ואחרי — "ֵר אִׁש יתֲ ...א ֶׁש ר
ָנ ַת ָּת ה ִּל י" ,בקול ,עם הסיפור השלם ,בשמחה .מי שסגר את המעגל — פתח את הבא.
ַה ְנ ָה ָג ה ְל ַמ ֲע ֶׂש ה ַל ָּׁש בּוַע :
א .מקרא ביכורים קטן :פעם ביום ,תודה אחת עם הסיפור — לא "תודה על הפרנסה" אלא "הייתי שם ,ועברתי את זה ,והגעתי עד
הלום — ואתה הבאת אותי" .שלושים שניות.
ב" .מודים" אחד ביום — במתינות ,מילה במילה; זו אמירת הביכורים היומית שכבר תיקנו לנו.
ג .ולקראת ההשקפה :מטבע אחת ביום למתנות עניים ,בכוונת "הופך את הרוגז לרחמים".
ַּב ִּׁש עּור ַה ָּב א ִא ם ִי ְר ֶצ ה ַה ֵּׁש םְּ ,ב ָפ ָר ַׁש ת ִנ ָּצ ִב ים — ַה ַּׁש ָּב ת ָה ַא ֲח רֹוָנ ה ֶׁש ל ַה ָּׁש ָנ ה :שיעור ט' — ַה ִּב ָּט חֹון ְו ַה ִּד ין :איך נכנסים ליום הדין עם לב נשען;
בטחון של ערב ראש השנה ,ומה בין יראת הדין לחרדת הדין.
ְל זּוָׁש א ֵמ עֹוָל ם ֹלא ָה ָי ה ַר ע ַמ ֲע ֶׂש ה ֶׁש ָה ָי ה
מסופר על תלמידי המגיד הגדול ממזריטש ,שנכנסו פעם לפני רבם ושאלוהו :שנינו "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על
הטובה" — ואיך אפשר? כיצד יברך בשר ודם בלב שלם על מה שכואב לו? אמר להם המגיד :לכו אצל תלמידי רבי זושא ,והוא יבאר
לכם .הלכו ומצאו את רבי זושא מאנפולי בבית דל שכולו עוני :לחם אין ,בריאותו רופפת ,ייסורים מנת חלקו זה שנים .שטחו לפניו
את השאלה :ילמדנו רבנו ,איך מברכים על הרעה? הביט בהם רבי זושא בתמיהה גמורה ואמר" :פליאה על הרבי ששלח אתכם אלי
— שאלה כזאת צריך לשאול מי שאירע לו פעם דבר רעְ .ו ִל י — לזושא — מעולם לא היה רע".
עמדו התלמידים ולמדו את מה שאין ספר יכול ללמד :הם באו לשמוע ביאור על השאלה — וקיבלו אדם שהשאלה איננה קיימת
אצלו .רבי זושא לא "התגבר" על הרעה ולא "קיבל" אותה — הוא חי במקום שבו כל הנשלח אליו מיד האוהב ,ומיד האוהב אין רע
יוצא .ואל תטעה לחשוב שזו מדרגה שמחוץ להשגתנו ואין לנו בה אלא השתאות; שהרי המגיד שלח אליו את התלמידים —
ללמוד .ללמדנו שהמדרגה קיימת ,שיהודי בשר ודם ,בבית דל בפולין ,הגיע אליה — ושהיא קצה הסולם שכל שיעורי הבאר
מטפסים בו :ההודאה בשני המצבים ,שלמדנו כסימן החמישי ,שיש מי שאצלו נעשתה טבע שני .אין דורשים מאיש להיות זושא
השנה; דורשים לדעת שהסולם עומד ,ולעלות שלב.
ִמ ן ַה ָּפ ָר ָׁש ה ִנ יצֹוצֹות ַל ֻּׁש ְל ָח ן
"ָּברּוְך ַאָּת ה ָּבִע ירּ ,וָברּוְך ַאָּת ה ַּבָּׂש ֶד ה" (כח ,ג)
ראש הברכות — ברכה כפולה של מקום :בעיר ובשדה .בעיר — במקום התורה והתפילה ,בבית הכנסת ובבית; ובשדה — במקום
העבודה ,החולין ,המסחר .שאין ברכתו של יהודי נחלקת לתחומים :מי שהוא מבורך ,מבורך בכל מקום שהוא עומד בו.
ובחודש הזה בפרט ,שלמדנו בו שהמלך בשדה — הברכה הראשונה מבטיחה :גם שם ,בין המחרשות והחשבונות" ,ברוך
אתה".
"ְו ָר אּו ָּכל־ַע ֵּמ י ָה ָאֶר ץ ִּכ י ֵׁש ם ה' ִנְק ָר א ָע ֶליָך " (כח ,י)
ודרשו בגמרא (ברכות ו ע"א) משמו של רבי אליעזר הגדולֵ" :א ּלּו ְּת ִפ ִּל ין ֶׁש ָּב ֹראׁש" .לא אמרו "תפילין שעל הראש" אלא
"ֶׁש ָּב ֹראׁש" — ודקדקו בזה :התפילין צריכים להיות לא רק על הראש אלא בתוכו — שהקדושה החיצונית תיעשה מחשבה
פנימית .יהודי ששם ה' נקרא לא רק על מצחו אלא בתוך ראשו — הוא שהעולם רואה בו את הדר.
"ֲאָבִנים ְׁש ֵלמֹות ִּת ְב ֶנה ֶא ת־ִמ ְזַּבח ה'ֹ ...לא־ָת ִניף ֲעֵליֶה ם ַּבְר ֶזל" (כז ,ה–ו)
המזבח נבנה אבנים שלמות ,ואסור שיגע בהן ברזל .ופירשו חכמים ,הביאם רש"י :המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל
לקצרם — אינו בדין שיונף המקצר על המאריך .ומכאן לבניין האדם בימים אלה :הבונה את מזבח לבו לקראת הימים הנוראים
— יבנה באבנים שלמות ובלי ברזל :בלי סכיני הביקורת העצמית החותכת ,בלי הלמות פטיש של "אינך שווה" .בונים מזבח
באהבה — או שאינו מזבח.
"ִיְפ ַּת ח ה' ְל ָך ֶא ת־אֹוָצרֹו ַה ּטֹוב ֶא ת־ַה ָּׁש ַמ ִים ָלֵת ת ְמ ַטר־ַאְר ְצ ָך ְּב ִע ּתֹו" (כח ,יב)
שים לב מהו "אֹוָצ רֹו ַה ּטֹוב" של מלך מלכי המלכים — לא זהב ולא אבנים טובות :גשם .הדבר השגרתי ביותר ,שיורד על כל
העולם ואיש אינו עוצר עליו — הוא הנקרא בפי התורה אוצרו הטוב של הקדוש ברוך הוא .ללמדך היכן גרים האוצרות באמת:
לא בנדיר אלא בסדיר — בגשם ,בלחם ,בנשימה ,בבוקרֵ" .מ ֹרב ֹּכל" .מי שלמד לראות את האוצר שבשגרה — האוצר פתוח
לפניו כל השנה.
"ּוְנָת ְנ ָך ה' ְלֹראׁש ְו ֹלא ְל ָזָנבְ ,ו ָה ִייָת ַר ק ְל ַמ ְע ָלה" (כח ,יג)
ואמרו בזה דורשי רשומות רמז נאה :כל "ַר ק" שבתורה — לשון מיעוט; ומהו "ְו ָה ִי יָת ַר ק ְל ַמ ְע ָל ה"? שתהא ה"ַר ק" שלך —
המיעוט ,הענווה ,הידיעה שאינך אלא צינור — דווקא היא למעלה ,בראש מידותיך .ונמצא הפסוק מתפרש כפשוטו וכדרשתו
כאחד :הרוצה להיות למעלה באמת — יעלה עם ה"רק"; שהמתנשא נופל ,והממעט עצמו — אותו מגביהים.
"ְו ָכַת ְב ָּת ַע ל־ָה ֲאָבִניםַּ ...בֵא ר ֵה יֵט ב" (כז ,ח)
עם הכניסה לארץ נכתבה התורה על אבנים גדולות "באר היטב" — ודרשו חכמים (סוטה לב ע"א) :בשבעים לשון .שבעים
לשון — כדי שלא יהיה אדם בעולם שיוכל לומר :התורה לא דיברה בשפה שלי .וכך יורדת התורה עד היום אל כל לשון שלב
מבין :יש שהיא מדברת אליו בלשון עיון ,יש בלשון סיפור ,יש בלשון ניגון — ובלבד שתגיע .גיליון קטן זה — גם הוא ניסיון
לכתוב "באר היטב" בלשון אחת מן השבעים.
ָׁש ֹלׁש ְׁש ֵא לֹות ְל ִׂש יָח ה ֶׁש ל ַׁש ָּב ת ֶא ל ַה ֻּׁש ְל ָח ן
א .מקרא ביכורים מזכיר גם את לבן וגם את מצרים — ההודאה כוללת את הפרקים הקשים .איזה פרק קשה משנים עברו
התברר אצלנו ,במבט לאחור ,כחלק מהצמיחה?
בַּ" .ת ַח ת ֲא ֶׁש ר ֹלא־ָע ַב ְד ָּת ְּ ...ב ִׂש ְמ ָח ה" — מה דבר אחד בעבודת ה' של הבית שלנו שנעשה "מתוך כובד" ,ואיך מחזירים לו
שמחה השנה?
ג" .כשאבא קורא — איני שומע קללות" :מה ההבדל אצלנו בין ביקורת שנאמרת "בקול של זר" לביקורת "בקול של אבא" —
בינינו לבין הילדים ,ובינינו לבין עצמנו?
ְק ִר יַא ת ַה ּתֹוָכ ָח הְ ,ו ַה ְּס ִל יחֹות ַּב ֶּפ ַת ח ֲה ָל ָכ ה ְל ַׁש ָּב ת זֹו
קריאת התוכחה :תקנת עזרא לקרות את הקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה" ,כדי שתכלה השנה וקללותיה"
(מגילה לא ע"ב) .ומעיקר הדין דווקא בקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין ,אבל בשל משנה תורה — שמשה מפי עצמו
אמרן — אפשר להפסיק; אלא שנהגו ישראל שלא להפסיק אף בהן ,וקוראים את כל התוכחה בעלייה אחת (רמ"א או"ח
תכח).
מנהגי הקריאה :נהגו שהקורא מנמיך קולו בקריאת התוכחה וקורא במהירות יחסית; ונהגו שלא לקרוא לעולה בשמו
אלא "יעמוד מי שירצה" ,ובקהילות רבות עולה הבעל־קורא עצמו או הגבאי — הכול כדי שלא לקשור שמו של אדם
בפורענות .והעולה — אין רע יורד עליו חלילה ,ואדרבה :מקבל עליו את הברכות הגנוזות.
הסליחות בפתח :למנהג אשכנז מתחילים סליחות במוצאי שבת פרשת נצבים — השבת הבאה — לאחר חצות הלילה
(ויש הנוהגים באשמורת שלפני עלות השחר בימים שאחריו) .ראוי להתכונן מעתה :לברר את מקום וזמן הסליחות
בקהילתו ,ולשכב בליל מוצאי שבת הבאה מתוך דעת מכוונת.
מהות הימים :העיקר בסליחות — אמירת שלוש עשרה מידות בציבור ,ברית כרותה שאינה חוזרת ריקם; והבא אליהן
מתוך הכנה של שבועיים — תפילתו תפילה אחרת .הדברים כלליים בלבד — לכל שאלה למעשה :מורה הוראה.
ִמ ָּל ה ֵּב ין ַא ִח יםְ ,ל ִס ּיּום ֶא ל ַה ּקֹוֵר א
אחי היקר ,אנחנו עומדים בנקודה מדויקת מאוד של החודש :מחצית אלול מאחורינו ,הסליחות לפנינו ,והשבת נשמע את
התוכחה .ואני מבקש ממך דבר אחד לשבת הזאת :כשתקרא את החשבון של השנה שלך — ואתה תקרא אותו ,כולנו קוראים
בימים אלה — שים לב באיזה קול אתה קורא .אם שמעת בתוכך קול קר שמונה כישלונות כמו שוטר — עצור ,והחלף קורא .אותן
עובדות בדיוק ,בלי לייפות כלום — אבל בקולו של אבא :הקול שכואב איתך ולא עליך ,שרואה בכל נפילה שלך את הקימה שבדרך,
שקורא את הקללות ואתה שומע ממנו ברכות .הביקורת העצמית האכזרית מתחפשת ליראת שמים — אבל היא ברזל ,ולמדנו
השבת :על אבני המזבח לא מניפים ברזל.
ודבר שני ,קטן ומעשי ,לקראת השבוע הגדול שמתחיל :הכן את הטנא .לפני שנעמוד בסליחות לבקש על השנה הבאה — נעמוד
רגע להודות על הנוכחית :קח דקה אחת ,אולי במוצאי שבת ,וכתוב לעצמך חמישה דברים מהשנה הזאת שאתה מביא כביכורים
— גם אם השנה הייתה קשה ,בייחוד אם הייתה קשהְ" .ב ָכ ל־ַה ּטֹוב" — בכל טוב שיש .מי שנכנס לסליחות עם טנא ביד ,נכנס כבן
שחוזר עם פירות — לא כעני בפתח .ואל תלך לבד את השבוע הזה :הסליחות נאמרות בציבור לא במקרה — קח איתך מישהו ,או תן
למישהו לקחת אותך .הנר שלך דולק ,אחי ,ובעוד שבוע נעמוד כולנו לפנות בוקר ונאמר יחד "ְל ָך ה' ַה ְּצ ָד ָק ה" .שבת שלום —
ושתכלה שנה וקללותיה.
ֵצ יָד ה ַל ֶּד ֶר ְך — ִמ ְׁש ָּפ ט ֶא ָח ד ְל ָכ ל יֹו ם:
יום ראשון" :קּוִמ י אֹו ִר י ִּכ י ָב א אֹו ֵר ְך" (ישעיהו ס ,א) · שניְ" :וָׂש ַמ ְח ָּת ְב ָכ ל־ַה ּט ֹו ב ֲאֶׁש ר ָנַת ן־ְל ָך" (דברים כו ,יא) · שלישיַ" :ה ּיֹו ם
ַה ֶּזה ִנְה ֵייָת ְל ָע ם" (דברים כז ,ט) · רביעיֵ" :ר אִׁש ית ְּפ ִר י ָה ֲאָד ָמ ה ֲאֶׁש ר־ָנַת ָּת ה ִּל י" (דברים כו ,י).
חמישיָּ" :ב רּוְך ַא ָּת ה ָּב ִע יר ּוָב רּוְך ַא ָּת ה ַּב ָּׂש ֶד ה" (דברים כח ,ג) · שישיּ" :וָפ ַח ד ְוָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" (ישעיהו ס ,ה) · שבת קודש:
"ְוַע ֵּמ ְך ֻּכ ָּלם ַצ ִּד יִק ים" (ישעיהו ס ,כא).
ַׁש ָּב ת ָׁש לֹום ּוְמ ֹבָר ְך · ְו ִת ְכ ֶל ה ָׁש ָנ ה ְו ִק ְל לֹוֶת יָה
ְל ֶה ָע רֹות ְו ֶה ָא רֹותְ ,ו ִל ְק ָּב ַל ת ַה ִּג ָּל יֹון ִמ ֵּד י ָׁש בּוַע ַּב ֹּדַא ״לnergilyon@gmail.com :
ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון י' · פרשת כי תבוא · ט"ז באלול תשפ"ו · "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּטחֹון" :שיעור ח' — הביכורים והכרת הטוב · "קֹול ַה ָּנִב יא" :קומי אורי · בשבוע הבא אי"ה:
פרשת נצבים — שיעור ט' :הבטחון והדין ,הפטרת "שוש אשיש" ,ובמוצאי שבת — סליחות · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים
