gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

נר מערבי · Ner Ma'aravi — ניצבים וילך (2026-08-31)

מוציא לאור: נר מערבי · Ner Ma'aravi

שבוע: ניצבים וילך (2026-08-31)

נר מערבי · Ner Ma'aravi — ניצבים וילך (2026-08-31)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס״ד‬ ‫ֵנ ר ַמ ֲע ָר ִב י‬ ‫עלון שבועי של תורה‪ ,‬חסידות וחיזוק · יוצא לאור לזיכוי הרבים‬ ‫גיליון י"א · פרשת ִנ ָּצ ִב ים־ַו ֵּי ֶל ְך · כ"ג באלול תשפ"ו · ַׁש ַּבת ְס ִל יחֹות — ַה ַּׁש ָּבת ָה ַאֲחרֹוָנה ֶׁש ל ַה ָּׁש ָנה · שביעית ְל ֶׁש ַבע ְּד ֶנָח ָמ ָת א‬ ‫במדור "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹון"‪ :‬שיעור ט' — ַה ִּב ָּטחֹון ְוַה ִּד ין · במדור "קֹול ַה ָּנ ִב יא"‪ׂ" :‬שֹוׂש ָאִׂש יׂש" — סיום המסע · ומדור לחודש‪ַ" :‬וַּיֲעֹבר ה' ַע ל־ָּפָניו" — סוד הסליחות‬ ‫"ַא ֶּת ם ִנ ָּצ ִב ים ַה ּיֹום" — ֲע ַד ִי ן עֹוְמ ִד ים‬ ‫ֶּפ ַת ח ָּד ָב ר‬ ‫יהודי יקר‪ ,‬זו השבת האחרונה של שנת תשפ"ו‪ .‬במוצאיה‪ ,‬אחרי חצות‪ ,‬נעמוד לסליחות הראשונות; בעוד שישה ימים — ערב ראש‬ ‫השנה; ובשבת הבאה כבר יעמוד העולם לפני הדין‪ .‬ובדיוק אל השבת הזאת‪ ,‬שבת של סוף וסף‪ ,‬פותחת הפרשה במילה אחת‬ ‫שהיא כל הבשורה‪ַ" :‬א ֶּת ם ִנ ָּצ ִב ים ַה ּיֹום ֻּכ ְּל ֶכ ם ִל ְפ ֵנ י ה' ֱא ֹלֵה יֶכ ם" (כט‪ ,‬ט)‪ .‬והביא רש"י את דברי המדרש תנחומא‪ ,‬ושמע כמה הם‬ ‫מכוונים אל השבוע שעבר‪ :‬למה נסמכה פרשת נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים‪ ,‬הוריקו פניהם‬ ‫ואמרו‪ :‬מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם‪" :‬אתם נצבים היום" — הרבה הכעסתם למקום‪ ,‬ולא עשה אתכם כלייה‪ ,‬והרי‬ ‫אתם קיימים לפניו‪ .‬בשבת שעברה שמענו את התוכחה; השבת אומר לנו משה‪ :‬הבט סביבך — אתם עדיין עומדים‪ .‬כל השנה‬ ‫שעברה‪ ,‬על כל קלקוליה‪ ,‬לא הפילה אתכם; והעומד עדיין — יש לו עם מי לכרות ברית‪.‬‬ ‫ודוק בלשון‪ :‬לא "עומדים" אלא "ִנ ָּצ ִב ים" — לשון יציבה‪ ,‬התייצבות‪ ,‬כאיש צבא במסדר; לא מי שנשאר עומד מחוסר ברירה‪ ,‬אלא‬ ‫מי שמתייצב בכוונה‪ .‬ו"ֻּכ ְּל ֶכ ם" — ומיד הפירוט‪ָ" :‬ר אֵׁש יֶכ ם ִׁש ְב ֵט יֶכ ם ִז ְק ֵנ יֶכ ם ְו ֹׁשְט ֵר יֶכ ם‪ֹּ ,‬כל ִא יׁש ִי ְׂש ָר ֵא ל‪ֵ ...‬מ ֹחֵט ב ֵע ֶצ יָך ַע ד ֹׁשֵא ב‬ ‫ֵמ יֶמ יָך" (כט‪ ,‬ט–י)‪ .‬מן הראשים עד שואב המים — כולם באותה ברית‪ ,‬באותו "היום"‪ ,‬באותו מעמד‪ .‬אין בפרשת הברית מדרגות‬ ‫כניסה‪ :‬חוטב העצים אינו נכנס בברית קטנה יותר מן הראש‪ .‬וזה סוד "ֵּב ין ָּכ ְך ּוֵב ין ָּכ ְך" שלמדנו‪ ,‬בלבוש של מעמד‪ :‬מי שיתייצב —‬ ‫נכנס; ואין שואלים בשער איזה יהודי הוא‪.‬‬ ‫ובגיליון השבוע‪ :‬במדור "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹון" — שיעור ט'‪ ,‬השיעור שכל המסע צעד לקראתו‪ :‬הבטחון והדין — איך נכנסים ליום הדין עם‬ ‫לב נשען‪ ,‬ומה ההבדל בין יראת הדין לחרדת הדין‪ ,‬עם המקור המפליא בירושלמי על בגדי הלבן של ראש השנה‪ .‬במדור "קֹול‬ ‫ַה ָּנ ִב יא" — התחנה השביעית והאחרונה‪ׂ" :‬שֹוׂש ָא ִׂש יׂש"‪ ,‬ובה נגלה שכל שבע ההפטרות היו שיחה אחת‪ ,‬שמסתיימת השבת במילה‬ ‫שעונה בדיוק על המילה שבה התחילה‪ .‬ומדור לחודש‪ ,‬לקראת הלילה הגדול‪ :‬מה בעצם אומרים בסליחות‪ ,‬ומי כתב את המילים‪.‬‬ ‫"ִּכ י ָק רֹוב ֵא ֶל יָך ַה ָּד ָב ר ְמ ֹאד"‬ ‫ְּב ֵא ר ַה ָּפ ָר ָׁש ה · ִנ ָּצ ִב ים‬ ‫"ִּכ י ַה ִּמ ְצ ָו ה ַה ֹּזאת ֲא ֶׁש ר ָא ֹנִכ י ְמ ַצ ְּוָך ַה ּיֹום — ֹלא־ִנ ְפ ֵל את ִה וא ִמ ְּמ ָך ְו ֹלא ְר ֹחָק ה ִה וא‪ֹ .‬לא ַב ָּׁש ַמ ִי ם ִה וא‪ְ ...‬ו ֹלא־ֵמ ֵע ֶב ר ַל ָּי ם ִה וא‪ִּ ...‬כ י־‬ ‫ָק רֹוב ֵא ֶל יָך ַה ָּד ָב ר ְמ ֹאד‪ְּ ,‬ב ִפ יָך ּוִב ְל ָב ְב ָך ַל ֲע ֹׂשתֹו"‬ ‫(דברים ל‪ ,‬יא–יד)‬ ‫"ַה ִּמ ְצ ָו ה ַה ֹּזאת" — איזו מצווה? כתב הרמב"ן‪ :‬על התשובה הכתוב מדבר‪ ,‬שהיא הנזכרת למעלה בפרק — "ְו ַׁש ְב ָּת ַע ד־ה' ֱא ֹלֶה יָך"‪.‬‬ ‫ועתה קרא את הפסוקים מחדש‪ ,‬כשאתה יודע שהתשובה היא נושאם‪ ,‬ותראה שהתורה ניבאה כאן את שלושת התירוצים‬ ‫הגדולים של מי שאינו שב‪ ,‬ופירקה אותם אחד לאחד‪ֹ" .‬לא־ִנ ְפ ֵל את ִה וא ִמ ְּמ ָך" — התירוץ הראשון‪ :‬התשובה היא עניין לגדולים‪,‬‬ ‫לצדיקים‪ ,‬לא לאדם כמוני‪ֹ" .‬לא ַב ָּׁש ַמ ִי ם ִה וא" — התירוץ השני‪ :‬זה גבוה מדי‪ ,‬רוחני מדי‪ ,‬אינני יודע אפילו איך מתחילים‪ְ" .‬ו ֹלא־ֵמ ֵע ֶב ר‬ ‫ַל ָּי ם ִה וא" — התירוץ השלישי‪ :‬זה רחוק מדי‪ ,‬דורש שינוי כל החיים‪ ,‬מסע שאין לי כוח לו‪ .‬ועל שלושתם באה מילה אחת‪ְ" ,‬מ ֹאד"‪:‬‬ ‫"ִּכ י־ָק רֹוב ֵא ֶל יָך ַה ָּד ָב ר ְמ ֹאד"‪ .‬לא קרוב — קרוב מאוד; קרוב יותר ממה שאתה מוכן להאמין‪.‬‬ ‫והיכן בדיוק הוא נמצא? "ְּב ִפ יָך ּוִב ְל ָב ְב ָך ַל ֲע ֹׂשתֹו" — שלושה איברים‪ ,‬ובהם כל מלאכת התשובה כפי שסידרּה הרמב"ם (הלכות‬ ‫תשובה ב‪ ,‬ב)‪ :‬שיעזוב החוטא חטאו‪ ,‬ויתחרט על העבר בלבו — הוא "ִּב ְל ָב ְב ָך"; ויתוודה בשפתיו — הוא "ְּב ִפ יָך"; ויקבל על עצמו‬ ‫שלא ישוב עוד לעשות — הוא "ַל ֲע ֹׂשתֹו"‪ .‬חרטה בלב‪ ,‬וידוי בפה‪ ,‬קבלה למעשה — ואין דבר רביעי‪ .‬אין התשובה דורשת סיגופים‬ ‫בשמים ולא מסעות מעבר לים; היא דורשת פה שאומר‪ ,‬לב שכואב‪ ,‬ורגל שפוסעת אחרת‪ .‬ובלילה הגדול של מוצאי שבת‪,‬‬ ‫כשנעמוד לסליחות בפעם הראשונה השנה‪ ,‬נעמוד בדיוק בשלושת המקומות האלה‪ :‬הפה — ב"סלח לנו"; הלב — ב"לך ה' הצדקה‬ ‫ולנו בושת הפנים"; והמעשה — בעצם ההליכה‪ ,‬באמצע הלילה‪ ,‬אל בית הכנסת‪ .‬קרוב מאוד‪.‬‬ ‫"ְו ַׁש ְב ָּת ‪ְ ...‬ו ָׁש ב ה'‪ּ ...‬וָמ ל ה'" — ַה ְּת ׁשּוָב ה ְּכ ִׂש יָח ה‬ ‫ְּב ֵא ר ַה ָּפ ָר ָׁש ה · ִנ ָּצ ִב ים‬ ‫פרק ל' בפרשתנו הוא פרשת התשובה של התורה‪ ,‬ויש בו סדר שכדאי לקרוא אותו לאט‪ ,‬פסוק אחר פסוק‪ ,‬כי הוא מגלה מי עושה‬ ‫מה‪ .‬פסוק ב'‪ְ" :‬ו ַׁש ְב ָּת ַע ד־ה' ֱא ֹלֶה יָך ְו ָׁש ַמ ְע ָּת ְב ֹקלֹו" — אתה מתחיל‪ .‬פסוק ג'‪ְ" :‬ו ָׁש ב ה' ֱא ֹלֶה יָך ֶא ת־ְׁש בּוְת ָך ְו ִר ֲח ֶמ ָך" — הוא עונה‪ .‬פסוק‬ ‫ו'‪ּ" :‬וָמ ל ה' ֱא ֹלֶה יָך ֶא ת־ְל ָב ְב ָך ְו ֶא ת־ְל ַב ב ַז ְר ֶע ָך ְל ַא ֲה ָב ה ֶא ת־ה' ֱא ֹלֶה יָך" — הוא מסיר מן הלב את ערלתו‪ ,‬את הקליפה שמנעה מלאהוב‪.‬‬ ‫ופסוק ח'‪ְ" :‬ו ַא ָּת ה ָת ׁשּוב ְו ָׁש ַמ ְע ָּת ְּב קֹול ה'" — ואתה שב שוב‪ ,‬אבל עתה בלב מהול‪ .‬ראה את המהלך‪ :‬תשובה — ואחריה תשובה;‬ ‫אלא שהראשונה בלב ערל‪ ,‬בקושי‪ ,‬בכוח; והשנייה בלב שהוא בעצמו מל אותו‪ ,‬בקלות‪ ,‬מאהבה‪ .‬ובאמצע‪ ,‬בין שתי התשובות‬ ‫שלך‪ ,‬עומדת התשובה שלו‪ְ" :‬ו ָׁש ב ה'"‪.‬‬ ‫וזה בדיוק הכלל שלמדנו בשיעור החמישי בסדרתנו — "ַה ָּב א ִל ַּט ֵה ר ְמ ַס ְּי ִע ין אֹותֹו" — כתוב כאן כמפה‪ :‬הצעד הראשון חייב להיות‬ ‫שלך‪ ,‬בלב שעודנו כבד; ואין דורשים ממך את הצעד השני מיד — הוא יבוא אחרי שיסירו לך את הקליפה‪ .‬ומי שמתייאש‬ ‫מתשובתו בגלל שהצעד הראשון היה קשה כל כך‪" ,‬בלי חשק‪ ,‬בלי רגש" — ידע שכך הוא סדר הכתוב‪ :‬הראשונה תמיד בלב ערל; זו‬ ‫לא סימן לכישלון אלא לכך שאתה בפסוק ב'‪ .‬הישאר בדרך — פסוק ו' בדרך אליך‪ ,‬ואחריו פסוק ח'‪ ,‬שהוא כבר תשובה אחרת‬ ‫לגמרי‪ .‬ואל תעבור בשתיקה על שלוש המילים "ְו ֶא ת־ְל ַב ב ַז ְר ֶע ָך"‪ :‬מי שפותח בפסוק ב' בכוח‪ ,‬מקבל בפסוק ו' לב מהול לא רק‬ ‫לעצמו — לזרעו‪ .‬תשובה של אב איננה עניין פרטי‪.‬‬ ‫"ֹלא ַי ְר ְּפ ָך ְו ֹלא ַי ַע ְז ֶב ָּך" — ַה ֲה ִל יָכ ה ֶׁש ל ַה ּיֹום ָה ַא ֲח רֹון‬ ‫ְּב ֵא ר ַה ָּפ ָר ָׁש ה · ַו ֵּי ֶל ְך‬ ‫"ַו ֵּי ֶל ְך ֹמֶׁש ה ַו ְי ַד ֵּב ר ֶא ת־ַה ְּד ָב ִר ים ָה ֵא ֶּל ה ֶא ל־ָּכ ל־ִי ְׂש ָר ֵא ל‪ַ .‬ו ֹּיאֶמ ר ֲא ֵל ֶה ם‪ֶּ :‬ב ן־ֵמ ָא ה ְו ֶע ְׂש ִר ים ָׁש ָנ ה ָא ֹנִכ י ַה ּיֹום"‬ ‫(דברים לא‪ ,‬א–ב)‬ ‫השבת מצטרפת אל נצבים פרשת וילך — השנה‪ ,‬שראש השנה חל בה בשבת ואין שבת פנויה לה אחרי החג — ואין מתאים ממנה‬ ‫לשבת האחרונה של השנה‪ַ" .‬ו ֵּי ֶל ְך ֹמֶׁש ה"‪ :‬ביום האחרון של חייו‪ ,‬בן מאה ועשרים‪ ,‬אין משה יושב ומזמן אליו את העם — הוא הולך‬ ‫אליהם‪ .‬ופירשו הראשונים שהלך ממחנה למחנה ומשבט לשבט להיפרד מכל אחד ולחזק את לבם‪ .‬עד הרגע האחרון — הולך;‬ ‫והוא אומר על עצמו "ֶּב ן־ֵמ ָא ה ְו ֶע ְׂש ִר ים ָׁש ָנ ה ָא ֹנִכ י ַה ּיֹום" — ושוב המילה הזאת‪" ,‬היום"‪ ,‬גם ביום האחרון של הכול‪ .‬ומה אומר משה‬ ‫בהליכתו האחרונה? לא סיכום — ציווי לעתיד‪ִ" :‬ח ְז קּו ְו ִא ְמ צּו‪ַ ,‬א ל־ִּת יְר אּו ְו ַא ל־ַּת ַע ְר צּו ִמ ְּפ ֵנ יֶה ם‪ִּ ,‬כ י ה' ֱא ֹלֶה יָך הּוא ַה ֹהֵל ְך ִע ָּמ ְך — ֹלא‬ ‫ַי ְר ְּפ ָך ְו ֹלא ַי ַע ְז ֶב ָּך" (לא‪ ,‬ו)‪ .‬ואותן מילים בדיוק חוזר ואומר ליהושע לבדו (לא‪ ,‬ח)‪ֹ" :‬לא ַי ְר ְּפ ָך ְו ֹלא ַי ַע ְז ֶב ָּך"‪ .‬פעמיים באותו פרק — לעם‬ ‫כולו‪ ,‬ולאדם אחד‪.‬‬ ‫ועתה שים לב לדבר נפלא‪ :‬ההפטרה שלנו‪ ,‬שוש אשיש‪ ,‬מסיימת את שבע דנחמתא ב"ֹלא־ֵי ָא ֵמ ר ָל ְך עֹוד ֲע זּוָב ה" — והתורה‪ ,‬באותה‬ ‫שבת עצמה‪ ,‬אומרת אותו שורש‪ֹ" :‬לא ַי ַע ְז ֶב ָּך"‪ .‬הפרשה וההפטרה מדברות מילה אחת‪ ,‬מכיוונים שונים‪ :‬הנביא מבטיח לעתיד‪,‬‬ ‫ומשה מצווה להווה — היכנסו אל הלא־נודע‪ ,‬אל הארץ‪ ,‬אל השנה‪ ,‬ודעו‪ :‬הוא ההולך עמך‪ .‬ומדוע "ִח ְז קּו ְו ִא ְמ צּו" דווקא כאן‪ ,‬בפי מי‬ ‫שהולך למות? מפני שהחיזוק הגדול איננו במילים אלא בדוגמה‪ :‬אדם שביומו האחרון עודנו הולך אל הבריות ומחזק אותן — הוא‬ ‫עצמו העדות שאפשר‪ .‬וזו מסירתו של משה לשבת האחרונה של השנה‪ :‬לא לשבת ולסכם — ללכת‪ .‬אל השנה הבאה נכנסים‬ ‫כמשה אל היום האחרון‪ :‬הולכים‪ ,‬מחזקים‪ ,‬ואומרים "היום"‪.‬‬ ‫"ְו ֵא ת ֲא ֶׁש ר ֵא יֶנ ּנּו ֹּפה ִע ָּמ נּו ַה ּיֹום"‬ ‫ִע ּיּון ָק ָצ ר‬ ‫ובתוך פרשת הברית — משפט שקשה לעמוד על פשוטו‪ְ" :‬ו ֹלא ִא ְּת ֶכ ם ְל ַב ְּד ֶכ ם ָא ֹנִכ י ֹּכֵר ת ֶא ת־ַה ְּב ִר ית ַה ֹּזאת‪ִּ ...‬כ י ֶא ת־ֲא ֶׁש ר ֶי ְׁש נֹו ֹּפה‬ ‫ִע ָּמ נּו ֹעֵמ ד ַה ּיֹום ִל ְפ ֵנ י ה' ֱא ֹלֵה ינּו‪ְ ,‬ו ֵא ת ֲא ֶׁש ר ֵא יֶנ ּנּו ֹּפה ִע ָּמ נּו ַה ּיֹום" (כט‪ ,‬יג–יד)‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬ואף עם דורות העתידים להיות‪ .‬הברית‬ ‫נכרתה גם עם מי שלא נולד — עמנו‪ ,‬עמך‪ ,‬שעמדת שם בערבות מואב אלפי שנים לפני שנשמתך ירדה לגוף‪ .‬ומה זה אומר על‬ ‫מעמדך לפני הדין? שהברית קדמה לך‪ .‬לא אתה בחרת להיכנס אליה ולא אתה יכול לצאת ממנה; היא נכרתה עמך קודם שהיו לך‬ ‫מעשים בכלל‪ ,‬קודם שהיה לך במה לזכות ובמה להתחייב‪ .‬וזהו "ֵּב ין ָּכ ְך ּוֵב ין ָּכ ְך" בלבוש ברית‪ :‬בנּותך לא נקבעה על פי שנתך; היא‬ ‫נקבעה במעמד שקדם לכל שנותיך‪ .‬ובשבוע שבו יהודי חושש "האם אני שייך" — יזכור שהשאלה הוכרעה בערבות מואב‪,‬‬ ‫כשעדיין "איננו פה"‪ ,‬ואיש לא שאל אותו‪.‬‬ ‫ועוד דבר טמון בפסוק‪ ,‬לאבות ולאמהות‪ְ" :‬ו ֵא ת ֲא ֶׁש ר ֵא יֶנ ּנּו ֹּפה ִע ָּמ נּו ַה ּיֹום" — גם ילדיך שטרם נולדו‪ ,‬גם נכדיך‪ ,‬עומדים בברית‬ ‫הזאת מעכשיו‪ .‬התפילה של אב על זרעו בראש השנה איננה בקשה על מי שאינו קיים — היא בקשה על מי שכבר עומד בברית‬ ‫מאז מואב‪ ,‬ורק ממתין לבוא‪ְ" .‬ו ֶא ת־ְל ַב ב ַז ְר ֶע ָך" שראינו למעלה — ובאותה ברית‪.‬‬ ‫"ַו ַּי ֲע ֹבר ה' ַע ל־ָּפ ָנ יו" — ִמ י ָּכ ַת ב ֶא ת ַה ְּס ִל יחֹות‬ ‫ָמ דֹור ַל ֹחֶד ׁש‬ ‫במוצאי שבת‪ ,‬אחרי חצות‪ ,‬ייפתחו הסליחות‪ .‬ולפני שנעמוד שם‪ ,‬ראוי לדעת דבר אחד יסודי‪ :‬לב הסליחות איננו פיוטים שחיברו‬ ‫גאונים‪ ,‬ואינו תחינות שכתבו פייטנים — לב הסליחות הוא שלוש עשרה מידות‪" ,‬ה' ה' ֵא ל ַר חּום ְו ַח ּנּון"‪ ,‬החוזרות ונאמרות בקול כל‬ ‫הציבור‪ ,‬פעם אחר פעם‪ .‬ומי כתב את המילים האלה? שמע את הגמרא (ראש השנה יז ע"ב)‪ ,‬ואל תשמע אותה כרגיל‪ַ" :‬ו ַּי ֲע ֹבר ה'‬ ‫ַע ל־ָּפ ָנ יו ַו ִּי ְק ָר א — אמר רבי יוחנן‪ :‬אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו‪ .‬מלמד ֶׁש ִּנ ְת ַע ֵּט ף ַה ָּק דֹוׁש ָּב רּוְך הּוא ִּכ ְׁש ִל יַח ִצ ּבּור‪ ,‬והראה לו‬ ‫למשה סדר תפילה‪ .‬אמר לו‪ :‬כל זמן שישראל חוטאין — יעשו לפני כסדר הזה‪ ,‬ואני מוחל להם"‪ .‬ובהמשך שם‪" :‬ברית כרותה‬ ‫לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם"‪ .‬ראה מה כתוב כאן‪ :‬המילים של הסליחות אינן שלנו‪ .‬הקדוש ברוך הוא בכבודו‬ ‫ובעצמו‪ ,‬כביכול‪ ,‬התעטף בטלית של שליח ציבור‪ ,‬ועמד לפני משה — ולימד אותו איך מבקשים ממנו סליחה‪ .‬הוא כתב את הנוסח‬ ‫שבו מפייסים אותו‪ .‬ואיפה היה זה? במערה‪ ,‬על הר סיני‪ ,‬אחרי חטא העגל — בעלייה השלישית של משה‪ ,‬אותם ארבעים יום שאנו‬ ‫עומדים בסופם ממש‪ ,‬שלמדנו עליהם בשבת שופטים‪ :‬ימי הלוחות השניות‪ .‬הסליחות שנאמר במוצאי שבת הן הד של אותו בוקר‬ ‫בסלע‪.‬‬ ‫ודקדקו גדולי המוסר בלשון הגמרא דקדוק שמשנה את כל הלילה‪ :‬לא אמר "ֹיאְמ רּו לפני כסדר הזה" אלא "ַי ֲע ׂשּו"‪ .‬שלוש עשרה‬ ‫מידות אינן נוסחה שאומרים — הן דרך שהולכים בה‪ַ" .‬ר חּום" — הרוצה שירחמו עליו‪ְ ,‬י ַר ֵח ם‪ֶ" .‬א ֶר ְך ַא ַּפ ִי ם" — הרוצה שיאריכו לו אף‪,‬‬ ‫יאריך‪ֹ" .‬נֵׂש א ָע ֹון" — הרוצה שיישאו לו‪ ,‬יישא לאחרים‪ .‬הברית שאינה חוזרת ריקם כרותה למי שעושה את המידות‪ ,‬לא רק למי‬ ‫שקורא אותן; והמצפה לרחמים בלילה ומחזיק טינה ביום — קורא נוסח‪ ,‬ואינו עושה סדר‪ .‬ומכאן עצה פשוטה לשבוע הסליחות‪:‬‬ ‫בכל לילה‪ ,‬מידה אחת מן השלוש עשרה — לומר אותה בכוונה בציבור‪ ,‬ולמחרת לעשות אותה פעם אחת ביום‪.‬‬ ‫ועל פתיחת הסליחות עצמה — "ְל ָך ה' ַה ְּצ ָד ָק ה‪ְ ,‬ו ָל נּו ֹּבֶׁש ת ַה ָּפ ִנ ים" (דניאל ט‪ ,‬ז)‪ .‬מדוע פותחים בבושה? והלוא למדנו כל החודש‬ ‫שנכנסים כבנים ולא כנמלטים! אלא שיש בושה של זר ויש בושה של בן‪ .‬בושת הזר — פחד מן העונש והרצון להיעלם; בושת הבן —‬ ‫הכאב על שאכזב את מי שאוהב אותו‪ ,‬והרצון להתקרב דווקא‪ .‬הראשונה מרחיקה; השנייה היא עצמה קרבה — שאין אדם‬ ‫מתבייש אלא מפני מי שחשוב לו‪" .‬לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" — אתה צדקת‪ ,‬ואנחנו — כואב לנו שאכזבנו אותך‪ .‬זו הפתיחה‬ ‫של בן‪ ,‬והיא שער הסליחות כולן‪ .‬וכתבו טעם למה נקבעו הסליחות הראשונות דווקא במוצאי שבת‪ :‬שיהודי יוצא מן השבת מלא‬ ‫שמחה של קדושה ושל מנוחה‪ ,‬ובכוח השמחה הזאת הוא ניגש לבקש — שאין הסליחה נענית מתוך עצבות ואימה‪ ,‬אלא מתוך לב‬ ‫שקט ושמח שמבקש להתקרב‪ .‬הסליחות הראשונות הן המשך של השבת‪ ,‬לא ניגוד לה; ולכן נהגו לבוא אליהן בבגדי השבת‬ ‫שעודם על הגוף‪ .‬ומי שחושש מן הלילה הזה — מן האורך‪ ,‬מן השעה‪ ,‬מן הנוסח הלא מוכר — ידע שני דברים‪ :‬הציבור נושא את‬ ‫היחיד‪ ,‬ואין צריך להבין כל פיוט; די לעמוד‪ ,‬ולומר עם כולם את שלוש עשרה המידות בקול‪ .‬זה מה שביקש‪" :‬יעשו לפני כסדר‬ ‫הזה"‪.‬‬ ‫ַמ ְד ִר יְך ַל ַּל ְי ָל ה ָה ִר אׁשֹון — ִמ ְב ֶנ ה‪ַּ ,‬כ ָּוָנ ה‪ְ ,‬ו ָׁש ֹלׁש ַּד ּקֹות ִל ְפ ֵנ י ַה ְי ִצ יָא ה‬ ‫ֲה ָכ ָנ ה ַל ְּס ִל יחֹות‬ ‫רבים יוצאים לסליחות הראשונות כמי שיוצא לדרך בלי מפה‪ :‬השעה מאוחרת‪ ,‬הפיוטים סתומים‪ ,‬הקצב מהיר — ואדם עומד שעה‬ ‫שלמה ואינו יודע היכן הוא‪ .‬לכן‪ ,‬לפני הלילה‪ :‬מפה קצרה‪ .‬הסליחות בנויות כגוף אחד ברור‪ .‬פותחים ב"ַא ְׁש ֵר י" וחצי קדיש —‬ ‫הכניסה; אחריהם "ְל ָך ה' ַה ְּצ ָד ָק ה ְו ָל נּו ֹּבֶׁש ת ַה ָּפ ִנ ים" — פסוקי הפתיחה‪ ,‬שהם הצהרת הבן שלמדנו למעלה; ואז הגוף‪ :‬פיוטים — שירי‬ ‫הבקשה שחיברו גאונים ופייטנים — וביניהם‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬שלוש עשרה מידות בקול כל הציבור‪ ,‬שהן הלב הפועם של הלילה;‬ ‫אחריהן "ְׁש ַמ ע קֹוֵל נּו" — הבקשה החופשית; אחר כך הווידוי — "ָא ַׁש ְמ נּו‪ָּ ,‬ב ַג ְד נּו" — בעמידה‪ ,‬בהכאה על הלב; ותחנון וקדיש לסיום‪.‬‬ ‫מי שיודע את המפה הזאת‪ ,‬אינו תועה עוד; הוא יודע בכל רגע‪ :‬עכשיו פתיחה‪ ,‬עכשיו מידות‪ ,‬עכשיו וידוי‪.‬‬ ‫ולכל חלק — כוונה אחת‪ ,‬לא יותר; שהמרבה בכוונות בלילה הראשון‪ ,‬מאבד את כולן‪ .‬ב"ְל ָך ה' ַה ְּצ ָד ָק ה" — לומר בלב‪ :‬בושה של בן‪,‬‬ ‫לא של זר; כואב לי שאכזבתי אותך‪ .‬בשלוש עשרה המידות — "ַי ֲע ׂשּו ְל ָפ ַנ י ַּכ ֵּס ֶד ר ַה ֶּז ה"‪ :‬לבחור מידה אחת מן השלוש עשרה‪ ,‬לומר‬ ‫אותה בקול יותר מן השאר‪ ,‬ולקבל לעשותה מחר‪ .‬ב"ְׁש ַמ ע קֹוֵל נּו" — כאן‪ ,‬בתוך הנוסח של הציבור‪ ,‬מקומה של הבקשה הפרטית‪:‬‬ ‫לעצור לרגע‪ ,‬ולומר בלב במילים שלך את הדבר האחד שאתה מבקש לשנה הבאה‪ .‬ובווידוי — הוא הולך על סדר האל"ף־בי"ת‪,‬‬ ‫מאל"ף ועד תי"ו‪ ,‬וטעמו עמוק‪ :‬אין אדם יודע למנות את כל קלקוליו‪ ,‬ופעמים שהוא עומד ואין לו מילים כלל‪ .‬באו חכמי הנוסח‬ ‫ונתנו לו את האל"ף־בי"ת כולו — "מה שהיה‪ ,‬באיזו אות שהיה‪ ,‬הרי הוא כאן"‪ .‬זהו החליל של הרועה הקטן‪ ,‬שסיפרנו עליו בפתח‬ ‫אלול‪ :‬מי שאין בפיו מילים — נותנים לו את כל האותיות‪.‬‬ ‫ומדוע דווקא בחצות הלילה? אמרו חכמים (ברכות ג ע"ב)‪ :‬כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד‪ ,‬וכיוון שהגיע חצות לילה —‬ ‫באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו‪ ,‬ומיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר‪ .‬חצות הוא שעת הכינור של‬ ‫דוד‪ :‬שעה שאיש אינו מצפה בה לתפילה‪ ,‬שהעולם ישן בה — ודווקא בה מתנגן מאליו מה שביום לא נשמע‪ .‬וכתבו בספרים‬ ‫שחצות עת רצון היא‪ .‬היוצא לסליחות בחצות מוצאי שבת עומד באותה שעה עצמה שבה קם נעים זמירות ישראל‪ ,‬שמזמורו —‬ ‫"ְל ָד ִו ד ה' אֹוִר י" — ליווה אותנו כל החודש‪ .‬הקושי שבשעה איננו מכשול; הוא חלק מן התפילה‪ :‬לקום כשהעולם ישן — כבר אמירה‪.‬‬ ‫ָׁש ֹלׁש ַּד ּקֹות ִל ְפ ֵנ י ַה ְי ִצ יָא ה ַל ְּס ִל יחֹות — ַּב ַּב ִי ת‪ְּ ,‬ב ֶׁש ֶק ט‪:‬‬ ‫א‪ .‬תודה אחת — דבר אחד מן השנה שאתה מביא כביכורים (הטנא של שבוע שעבר)‪ .‬נכנסים לבקש רק אחרי שהודו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אדם אחד — מי שאני צריך לבקש ממנו מחילה‪ ,‬או לסלוח לו‪ .‬שנינו (יומא פה ע"ב)‪ :‬עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים‬ ‫מכפר עד שירצה את חברו — ואין הסליחות מתחילות באמת בלי הצעד הזה‪ ,‬לפחות בלב‪ ,‬ובימים הבאים בפועל‪.‬‬ ‫ג‪ .‬מידה אחת — מן השלוש עשרה‪ ,‬לקחת ללילה הזה ולמחר‪.‬‬ ‫ובגוף‪ :‬לנוח מעט בשבת אחר הצהריים; לצאת בבגדי השבת; להגיע לפני שמתחילים‪ ,‬ולשבת רגע בשקט‪ .‬ולא ללכת לבד — ראה "אל‬ ‫הקורא"‪.‬‬ ‫ָמ דֹור ָק בּוַע — ַה ַּת ֲח ָנה ַה ְּׁש ִב יִע ית ְו ָה ַאֲח רֹוָנה‬ ‫קֹו ל ַה ָּנ ִב יא‬ ‫מסע שבועי בהפטרות · הפטרת "ׂשֹוׂש ָאִׂש יׂש" — ישעיהו סא–סג · ִס ּיּום ֶׁש ַבע ְּד ֶנָח ָמ ָת א‬ ‫א‪ַ .‬ה ִּׂש ְמ ָח ה ֶׁש ל ִצ ּיֹון — ַה ִּׂש יָח ה ִנ ְס ֶּג ֶר ת‬ ‫שבעה שבועות הלכנו במפה שפרׂש האבודרהם‪ :‬שלוחים נשלחו — "ַנ ֲח מּו"; ציון סירבה — "ֲע ָז ַב ִנ י ה'"; השלוחים העידו —‬ ‫"ֲע ִנ ָּי ה ֹסֲע ָר ה ֹלא ֻנ ָח ָמ ה"; המלך בא בעצמו — "ָא ֹנִכ י ָא ֹנִכ י"; העקרה נצטוותה לשיר — "ָר ִּנ י"; ואור עלה — "קּוִמ י אֹוִר י"‪ .‬והשבת‪,‬‬ ‫בתחנה השביעית‪ ,‬קורה הדבר שכל המסע חתר אליו‪ :‬ציון עצמה פותחת את פיה — לא בסירוב הפעם‪ ,‬אלא בשירה‪ׂ" .‬שֹוׂש‬ ‫ָא ִׂש יׂש ַּב ה'‪ָּ ,‬ת ֵג ל ַנ ְפ ִׁש י ֵּב אֹלַה י‪ִּ ,‬כ י ִה ְל ִּב יַׁש ִנ י ִּב ְג ֵד י־ֶי ַׁש ע‪ְ ,‬מ ִע יל ְצ ָד ָק ה ְי ָע ָט ִנ י" (סא‪ ,‬י)‪ .‬זהו קול הנחמה השלם‪ :‬לא הקדוש ברוך‬ ‫הוא מנחם עוד — המנוחמת מודה‪ .‬השיחה שנפתחה בסירוב ננעלת בשמחה‪ ,‬ומה שנשלח מלמעלה בתחנה הראשונה חוזר‬ ‫מלמטה בתחנה השביעית‪ .‬ודוק‪ְ" :‬י ָע ָט ִנ י" — הוא עוטף אותי במעיל‪ .‬בשבוע שעבר למדנו בגמרא ש"נתעטף הקדוש ברוך הוא‬ ‫כשליח ציבור" — התעטף כדי ללמד אותנו לבקש; והשבת‪ְ" :‬מ ִע יל ְצ ָד ָק ה ְי ָע ָט ִנ י" — הוא עוטף אותנו‪ .‬הטלית עוברת מכתף‬ ‫לכתף‪ :‬הוא לובש אותה כדי לבקש בשמנו‪ ,‬ומלביש אותה עלינו כשנענינו‪.‬‬ ‫ב‪ֹ" .‬לא־ֵי ָא ֵמ ר ָל ְך עֹוד ֲע זּוָב ה" — ַה ִּמ ָּל ה ֶׁש עֹוָנ ה ַע ל ַה ִּמ ָּל ה‬ ‫ועתה — ההוכחה שכל שבע ההפטרות היו באמת שיחה אחת‪ .‬חזור אל התחנה השנייה‪ ,‬לשבת עקב‪ ,‬ושמע את המילה הראשונה‬ ‫של הסירוב‪ַ" :‬ו ֹּתאֶמ ר ִצ ּיֹון — ֲע ָז ַב ִנ י ה'"‪ֲ .‬ע ָז ַב ִנ י‪ .‬ועכשיו קרא בהפטרתנו‪ ,‬שש שבתות אחר כך‪ֹ" :‬לא־ֵי ָא ֵמ ר ָל ְך עֹוד ֲע זּוָב ה‪ּ ,‬וְל ַא ְר ֵצ ְך ֹלא־‬ ‫ֵי ָא ֵמ ר עֹוד ְׁש ָמ ָמ ה‪ִּ ,‬כ י ָל ְך ִי ָּק ֵר א ֶח ְפ ִצ י־ָב ּה" (סב‪ ,‬ד)‪ֲ .‬ע זּוָב ה — אותה מילה‪ ,‬אותו שורש‪ .‬הסיום עונה על ההתחלה בשפתה שלה‪ :‬את‬ ‫אמרת "עזבני" — לא ייאמר לך עוד "עזובה"‪ .‬וזה יסוד עמוק בדרכי הנחמה שלמעלה‪ :‬הקדוש ברוך הוא אינו מנחם בהכללה —‬ ‫"יהיה בסדר" — הוא זוכר את המילה המדויקת שנאמרה ברגע הכאב‪ ,‬ועונה עליה במילה המדויקת‪ .‬מי שצעק "עזוב" — יישמע "לא‬ ‫עזוב"‪ .‬ולמד מזה גם לעצמך‪ ,‬שבעה שבועות אחרי תשעה באב‪ :‬המילה שבה אתה מתאר את מצבך בלילות הקשים — היא המילה‬ ‫שעליה תבוא התשובה‪ ,‬בשפתך שלך‪ .‬שים לב אפוא אילו מילים אתה אומר; הן ייענו‪.‬‬ ‫ובאותו פסוק — "ְו ֹקָר א ָל ְך ֵׁש ם ָח ָד ׁש ֲא ֶׁש ר ִּפ י ה' ִי ֳּק ֶב ּנּו" (סב‪ ,‬ב)‪ .‬שם חדש — ובשבוע הבא‪ :‬שנה חדשה‪ .‬הרי לך אחד מארבעת‬ ‫הדברים שמנו חכמים (ראש השנה טז ע"ב) שקורעים גזר דינו של אדם — שינוי השם‪ .‬ומהו שינוי השם בעומקו? לא בריחה מן‬ ‫העבר‪ ,‬אלא הכרזה‪ :‬זה שנקרא בשם הישן — איננו עוד; זה העומד לפניכם — חדש‪ .‬והפסוק מבטיח‪ :‬את השם החדש הזה לא אנחנו‬ ‫קובעים בדמיוננו — "ִּפ י ה' ִי ֳּק ֶב ּנּו"‪ .‬יש למעלה שם חדש מוכן לכל יהודי שנכנס לשנה החדשה; מי שהיה "עזובה" — ייקרא "ֶח ְפ ִצ י־‬ ‫ָב ּה"‪ .‬ומהו המשל שבחר הנביא לכל התמונה? חתונה‪ֶּ" :‬כ ָח ָת ן ְי ַכ ֵה ן ְּפ ֵא ר ְו ַכ ַּכ ָּל ה ַּת ְע ֶּד ה ֵכ ֶל יָה " (סא‪ ,‬י)‪ ,‬ובהמשך — "ּוְמ ׂשֹוׂש ָח ָת ן ַע ל־‬ ‫ַּכ ָּל ה ָי ִׂש יׂש ָע ַל ִי ְך ֱא ֹלָה ִי ְך" (סב‪ ,‬ה)‪ .‬ראש השנה בעיני הנביא איננו בית דין בלבד — הוא חופה‪ :‬יום שבו מקבלת הכלה שם חדש‪,‬‬ ‫לובשת לבן‪ ,‬והחתן שמח עליה‪ .‬ושני הלבושים אמת‪ :‬מי שלובש לבן לראש השנה לובש בגדי כלה ובגדי נידון כאחד — וזהו בדיוק‬ ‫"ּוָפ ַח ד ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך"‪.‬‬ ‫ג‪ְּ" .‬ב ָכ ל־ָצ ָר ָת ם לֹו ָצ ר" — ַה ִּמ ָּל ה ָה ַא ֲח רֹוָנ ה ֶׁש ל ַה ַּמ ָּס ע‬ ‫ואחרי שבע הפטרות ננעלת ההפטרה במילים אלה‪ְּ" :‬ב ָכ ל־ָצ ָר ָת ם לֹו ָצ ר‪ּ ,‬וַמ ְל ַא ְך ָּפ ָנ יו הֹוִׁש יָע ם‪ְּ ,‬ב ַא ֲה ָב תֹו ּוְב ֶח ְמ ָל תֹו הּוא ְג ָא ָל ם‪ַ ,‬ו ְי ַנ ְּט ֵל ם‬ ‫ַו ְי ַנ ְּׂש ֵא ם ָּכ ל־ְי ֵמ י עֹוָל ם" (סג‪ ,‬ט)‪ .‬ושים לב שהמסע נסגר במעגל שלם‪ :‬התחנה הראשונה‪" ,‬נחמו"‪ ,‬ציירה את הרועה — "ִּב ְז ֹרעֹו ְי ַק ֵּב ץ‬ ‫ְט ָל ִא ים‪ּ ,‬וְב ֵח יקֹו ִי ָּׂש א"; והתחנה השביעית חותמת‪ַ" :‬ו ְי ַנ ְּט ֵל ם ַו ְי ַנ ְּׂש ֵא ם ָּכ ל־ְי ֵמ י עֹוָל ם"‪ .‬נשיאה בהתחלה‪ ,‬נשיאה בסוף — וביניהן כל‬ ‫הסירוב‪ ,‬הסערה‪ ,‬השירה והאור‪ .‬ללמדך שגם בתחנה השנייה‪ ,‬כשצעקה ציון "עזבני"‪ ,‬הייתה נישאת בחיק; שאין הנשיאה מפסיקה‬ ‫ברגעי הסירוב — היא רק מפסיקה להיות מורגשת‪ .‬וארבע המילים הפותחות את הפסוק — "ְּב ָכ ל־ָצ ָר ָת ם לֹו ָצ ר" — הן הפסוק שכל‬ ‫סדרת הבטחון שלנו נשענת עליו‪ ,‬מאז השיעור החמישי‪ :‬הקדוש ברוך הוא לא הבטיח שלא תהיה צרה; הבטיח שבתוכה — "לֹו‬ ‫ָצ ר"‪ ,‬הוא כואב עמנו‪ .‬הבוטח שהוכה אינו אדם שאמונתו הופרכה; הוא אדם שנושאים אותו‪ .‬וכך נפרדים אנו משבע דנחמתא‪,‬‬ ‫שבוע לפני יום הדין‪ ,‬עם המילים המדויקות שצריך‪ :‬הוא כואב אתנו‪ ,‬אוהב‪ ,‬וחומל — ונושא‪ .‬בשבוע הבא אי"ה‪ ,‬בשבת שובה‪:‬‬ ‫"ׁשּוָב ה ִי ְׂש ָר ֵא ל ַע ד ה' ֱא ֹלֶה יָך" — המסע ממשיך אל ימי התשובה‪.‬‬ ‫ָמ דֹור ָק בּוַע — ִׁש עּור ְּת ִׁש יִע י‬ ‫ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּט חֹו ן‬ ‫לימוד מעמיק בשער הבטחון לרבנו בחיי בעל "חובות הלבבות" · שיעור ט'‪ַ :‬ה ִּב ָּטחֹון ְוַה ִּד ין — ְל ִה ָּכֵנס ְל יֹום ַה ִּד ין ְּב ֵלב ִנְׁש ָע ן‬ ‫א‪ַ .‬ה ְּס ִת יָר ה ֶׁש ָּכ ל ְי הּוִד י ַמ ְר ִּג יׁש‬ ‫שמונה שיעורים למדנו את מנוחת הלב הנשען — ובעוד שבוע יום הדין‪ .‬וכאן עומדת שאלה שכל יהודי חש אותה בבשרו‬ ‫בימים אלה‪ ,‬גם אם לא ניסח אותה‪ :‬וכי אפשר לבטוח ולפחד בבת אחת? אם הבטחון הוא מנוחת הנפש — מה מקומה של‬ ‫אימת הדין? ואם אימת הדין היא מצוות היום — האם הבוטח‪ ,‬השקט‪ ,‬מחסיר משהו מעבודת ראש השנה? יש שהכריעו לצד‬ ‫אחד‪" :‬הבוטח אינו צריך לפחד" — ונעשו קלי דעת ביום הנורא; ויש שהכריעו לצד השני‪" :‬בראש השנה אין מקום לבטחון" —‬ ‫ונכנסו ליום הדין שבורים ומבוהלים‪ ,‬ויצאו ממנו כפי שנכנסו‪ .‬ורבנו בחיי מלמד דרך שלישית‪ ,‬והיא פותחת את הסתירה‬ ‫כמפתח‪.‬‬ ‫ב‪ִ .‬י ְר ַא ת ַה ִּד ין ְו ֶח ְר ַּד ת ַה ִּד ין‬ ‫שני דברים נראים דומים‪ ,‬ושונים הם כרחוק מזרח ממערב‪ִ :‬י ְר ָא ה ַו ֲח ָר ָד ה‪ .‬החרדה — היא בתו של הדמיון‪ ,‬המפסיד הראשון‬ ‫שלמדנו בשיעור השביעי‪ :‬היא מציירת שופט זר‪ ,‬אכזר‪ ,‬מחפש עילות — ואת האדם לבדו מולו‪ ,‬בלא סנגור ובלא אב‪ .‬החרדה איננה‬ ‫יראת שמים; היא חוסר אמונה בלבוש של יראת שמים‪ .‬ואילו היראה — היא בתו של הבטחון עצמו‪ :‬היא הרעדה של מי שעומד‬ ‫לפני גדלות שהוא אוהב ובוטח בה‪ְ" .‬ו ִג ילּו ִּב ְר ָע ָד ה" (תהלים ב‪ ,‬יא) — גילה ורעדה במילה אחת; והפסוק שלמדנו בשבת שעברה —‬ ‫"ּוָפ ַח ד ְו ָר ַח ב ְל ָב ֵב ְך" — פחד והתרחבות בנשימה אחת‪ .‬הבוטח אינו פטור מן היראה — הוא היחיד שיכול להגיע אליה באמת‪ ,‬שהרי‬ ‫אין אדם ירא כראוי אלא ממי שהוא מכיר‪ .‬והסימן להבדיל‪ :‬החרדה מכווצת — האדם קטן‪ ,‬שותק‪ ,‬רוצה שהיום יעבור; היראה‬ ‫מרחיבה — האדם גדל‪ ,‬מתפלל בקול‪ ,‬רוצה שהיום יבוא‪ .‬ואף השם שנתנו חכמים לתפילת היום מכריע‪ָ" :‬א ִב ינּו ַמ ְל ֵּכ נּו" — אבינו‬ ‫תחילה‪ .‬הדיין הוא אב; ומי שידע זאת — יראתו יראת בן‪.‬‬ ‫ג‪ַ .‬ה ְּת חּוִמ ים ֶׁש ל יֹום ַה ִּד ין‬ ‫ועתה הפתח לסתירה‪ ,‬והוא מן המפה שפרׂשנו בשיעור החמישי‪ :‬שני תחומים יש — עולם ועבודה; בעולם התוצאה בידיו‪ ,‬בעבודה‬ ‫הבחירה בידינו‪ .‬וגם ליום הדין שני תחומים‪ .‬העבודה — התשובה‪ ,‬התפילה‪ ,‬הצדקה‪ ,‬הצעקה‪ ,‬ה"קומי" — כולה שלנו‪ ,‬ובה אין‬ ‫הבטחון פוטר מכלום; אדרבה‪ ,‬הבוטח עובד ביום הדין יותר מכולם‪ ,‬שאינו מבזבז כוח על חרדה‪ .‬והתוצאה — הגזר‪ ,‬הכתיבה‪ ,‬מה‬ ‫שייכתב בספר — היא שלו‪ ,‬ועליה נאמר כל שער הבטחון‪ַ" :‬י ֲע ֶׂש ה ַה ּטֹוב ְּב ֵע יָנ יו"‪ .‬ושים לב מה זה אומר‪ :‬הבוטח בראש השנה איננו‬ ‫בוטח שיזכה בדין; זו הייתה בקשה על תוצאה‪ ,‬וזה איננו בטחון אלא ניחוש‪ .‬הבוטח בוטח בדיין — שהוא אבא‪ ,‬שהוא יודע טובתו‪,‬‬ ‫ושכל מה שייכתב הוא הטוב‪ .‬ולכן הוא יכול לרעוד ולנוח בבת אחת‪ :‬רועד — כי העבודה עצומה והיום נורא; נח — כי הסוף בידיים‬ ‫הנאמנות מכל‪ .‬אימת הדין היא אימת העבודה; מנוחת הבטחון היא מנוחת התוצאה‪ .‬אלו לא סותרות — אלו שתי הרגליים‬ ‫שעומדים עליהן במוסף‪ .‬ומן הסוגיה עצמה ראיה למפה הזאת‪" :‬שלושה ספרים נפתחין בראש השנה — אחד של צדיקים גמורים‪,‬‬ ‫ואחד של רשעים גמורים‪ ,‬ואחד של בינוניים" (ראש השנה טז ע"ב); והבינוניים — "תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום‬ ‫הכיפורים"‪ :‬זכו — נכתבים לחיים‪ .‬הספר השלישי אינו נכתב בראש השנה — הוא נכתב בעשרת הימים‪ ,‬בידינו; הוא תחום העבודה‬ ‫בטהרתו‪ .‬ורובנו‪ ,‬כידוע‪ ,‬מן הספר השלישי — כלומר‪ :‬רוב הכתיבה שלנו עוד לפנינו‪ ,‬ובידינו‪ .‬ושמע איך הפייטן עצמו קבע את‬ ‫החלוקה בתפילת היום‪ּ" :‬וְת ׁשּוָב ה ּוְת ִפ ָּל ה ּוְצ ָד ָק ה ַמ ֲע ִב יִר ין ֶא ת ֹרַע ַה ְּג ֵז ָר ה" — שלושה דברים‪ ,‬ושלושתם מתחום העבודה‪ :‬התשובה‬ ‫שלי‪ ,‬התפילה שלי‪ ,‬הצדקה שלי‪ .‬לא נאמר "ומזל טוב מעביר"‪ ,‬לא "וחשבון מדויק של הסיכויים"; הפיוט מוסר בידינו בדיוק את‬ ‫מה שבידינו‪ ,‬ואת השאר — "ּוַמ ְל ָא ִכ ים ֵי ָח ֵפ זּון" — מניח למעלה‪ .‬הבוטח ביום הדין יודע את הרשימה שלו‪ :‬שלושה דברים‪ .‬ובהם הוא‬ ‫עובד כאילו אין דיין‪ ,‬ובכל השאר הוא נח כאילו אין נאשם‪.‬‬ ‫ד‪ִ" .‬מ י ָּכ ָע ם ַה ֶּז ה" — ִּב ְג ֵד י ַה ָּל ָב ן ֶׁש ל יֹום ַה ִּד ין‬ ‫ואם תשאל‪ :‬היכן מצינו שדרך זו היא דרכה של תורה? — הרי לך מקור מופלא בירושלמי (ראש השנה פרק א‪ ,‬הלכה ג)‪ ,‬ותורת‬ ‫הבטחון כולה בתוכו‪" :‬בנוהג שבעולם‪ ,‬אדם שיש לו דין — לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו‪ ,‬שאינו יודע איך ייצא דינו‪.‬‬ ‫אבל ישראל אינן כן‪ :‬לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם‪ ,‬ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה — לפי שיודעין‬ ‫שהקדוש ברוך הוא עושה להן נס"‪ .‬ראה מה נחשב כאן לגדולתם של ישראל‪ :‬לא היראה בלבד — היראה מצויה אצל כל נאשם;‬ ‫הגדולה היא לבוא אל הדין בלבן‪ .‬לאכול‪ .‬לשמוח‪ .‬להיכנס לבית הדין כמי שיודע מי הדיין‪ .‬וכל דיני ראש השנה מעידים על זה‪ :‬אין‬ ‫אומרים תחנון‪ ,‬אוכלים סימנים לשנה מתוקה‪ ,‬לובשים בגדי חג‪ ,‬מברכים "שהחיינו"‪ .‬יום הדין הגדול של השנה — ובהלכותיו הוא‬ ‫יום טוב‪ .‬שהיהודי עומד בו בשני התחומים בבת אחת‪ :‬בפנים — עבודה עצומה‪ ,‬רעדה‪ ,‬צעקה; ובחוץ — לבן‪ ,‬ושמחה‪ ,‬ובטחון בדיין‪.‬‬ ‫וזהו מי כעם הזה‪.‬‬ ‫ה‪ֵּ .‬ב ית ַה ִּמ ְד ָר ׁש ֶׁש ל ַה ִּב ָּט חֹון — ַה ֻּק ְׁש יֹות‬ ‫קושיא א'‪ :‬אם התוצאה שלו ותהיה טובה בכל מקרה — לשם מה כל היראה? ישב הבוטח בשקט‪ ,‬יעשה את שלו‪ ,‬ויסמוך‪.‬‬ ‫הקושיא מניחה שהיראה היא אמצעי להשגת תוצאה — ואיננה‪ .‬היראה איננה "כדי ש"; היא תגובה של אמת למציאות של אמת‪:‬‬ ‫מלך מלכי המלכים יושב על כיסא דין והעולם כולו עובר לפניו — ומי שאינו רועד מזה‪ ,‬לא הבין את זה‪ .‬הבוטח אינו ירא כדי לזכות;‬ ‫הוא ירא כי הוא רואה‪ .‬ועוד‪ :‬היראה עצמה היא מתחום העבודה — היא ה"קומי" של יום הדין‪ ,‬הכוח שמניע את הצעקה ואת‬ ‫התשובה; ובלעדיה אין עבודה‪ ,‬ואין הבוטח פטור מן העבודה לעולם‪ .‬הישיבה בשקט על יסוד "בין כה וכה יהיה טוב" — איננה‬ ‫בטחון; היא עצלות שגנבה את בגדי הבטחון‪ .‬הבוטח קם ורועד ועובד — ואת המנוחה הוא שומר לרגע הנעילה‪ ,‬כשהעבודה נגמרה‬ ‫והסוף מונח ביד הנאמנת‪.‬‬ ‫קושיא ב'‪ :‬ואם‪ ,‬חלילה‪ ,‬הדין לא ייצא כפי שביקשנו? הרי יש שנים שנגזרות בהן גזירות קשות — לפרט ולכלל‪ .‬במה יבטח הבוטח‬ ‫מול הספר הפתוח?‬ ‫שני דברים‪ ,‬ושניהם מדברי חכמים‪ .‬הראשון — הספר לעולם אינו נעול בפני הצועק‪" :‬אמר רבי יצחק‪ :‬ארבעה דברים מקרעין גזר‬ ‫דינו של אדם — צדקה‪ ,‬צעקה‪ ,‬שינוי השם ושינוי מעשה" (ראש השנה טז ע"ב); ושנינו שם‪" :‬יפה צעקה לאדם — בין קודם גזר דין‪,‬‬ ‫בין לאחר גזר דין"‪ .‬לאחר גזר דין! הדלת שאדם חושב שנסגרה בנעילה — פתוחה כל השנה בפני צעקה אמיתית‪ .‬וזה בדיוק "ַק ֵּוה‪...‬‬ ‫ְו ַק ֵּוה" שלמדנו במזמור — לא נענית‪ ,‬חזור וקווה‪ .‬והשני — עמוק ממנו‪ ,‬ואמרנוהו כבר בקושיא הקשה של השיעור החמישי‪ ,‬ונחזור‬ ‫עליו עכשיו כשהוא נוגע‪ :‬הבטחון מעולם לא היה הבטחה לתוצאה מסוימת; הוא סמיכת הלב על מי שיעשה הטוב‪ ,‬ורואה את‬ ‫הטוב במלואו‪ .‬וגזירה שאין אנו מבינים — "הנסתרות לה' אלקינו"‪ ,‬כפרשתנו; ואילו "הנגלות לנו" — התשובה‪ ,‬הצדקה‪ ,‬הצעקה — הן‬ ‫שלנו‪ ,‬ובהן אין להתייאש לעולם‪ .‬ועל הכול — "ְּב ָכ ל־ָצ ָר ָת ם לֹו ָצ ר"‪ :‬גם בשנה שנגזר בה קושי‪ ,‬אין הבוטח לבדו בתוכה‪.‬‬ ‫קושיא ג'‪ :‬תשובתו של הבוטח ותשובתו של החרד — הרי אותם מעשים הם‪ :‬אותו וידוי‪ ,‬אותה צדקה‪ ,‬אותן סליחות‪ .‬במה נבדלות?‬ ‫במעשים — אין הבדל; בכיוון — כל ההבדל‪ .‬החרד עושה תשובה כדי לברוח מן הדין; הבוטח עושה תשובה כדי לשוב אל הדיין‪.‬‬ ‫הראשון מבקש להקטין את הסיכון; השני מבקש להגדיל את הקרבה‪ .‬ולכן תשובת החרד נגמרת ביום הכיפורים — ברגע שעבר‬ ‫הדין‪ ,‬עבר גם הצורך; ותשובת הבוטח רק מתחילה שם‪ ,‬שהרי לא הדין הניע אותה‪ .‬ולמדנו את שני הסוגים בפרשת כי תצא‪:‬‬ ‫תשובה מיראה — עוקרת; תשובה מאהבה — הופכת‪ .‬ותשובת הבוטח היא תשובה מאהבה‪ ,‬גם כשהיא לבושה ברעדה — כי הרעדה‬ ‫שלו רעדת בן לפני אביו‪ ,‬לא רעדת נאשם לפני שופטו‪ .‬ובזה נשלם השער לימי הדין‪ :‬הבוטח בא לראש השנה לא לעשות עסקה —‬ ‫הוא בא הביתה‪ ,‬בבגדי לבן‪ ,‬ולבו רועד ורחב‪.‬‬ ‫הבטחון והדין בשורה אחת‪ :‬רועדים על העבודה‪ ,‬ונחים על התוצאה‪ .‬יראה — כן‪ ,‬חרדה — לא‪ .‬בלבן ובשמחה אל בית הדין —‬ ‫כי הדיין הוא אבא‪ .‬וגם אם ייגזר דבר קשה‪ :‬הספר פתוח לצועק‪ ,‬והוא כואב אתנו בתוכו‪.‬‬ ‫ַה ְנ ָה ָג ה ְל ַמ ֲע ֶׂש ה ַל ָּׁש בּוַע ָה ַא ֲח רֹון ֶׁש ל ַה ָּׁש ָנ ה‪:‬‬ ‫א‪ .‬מידה אחת בלילה‪ :‬בכל סליחות — מידה אחת מן השלוש עשרה לומר בכוונה; ולמחרת — לעשות אותה פעם אחת‪.‬‬ ‫ב‪ .‬מבחן יראה‪/‬חרדה‪ :‬כשעולה הפחד מן הדין — לשאול‪" :‬האם זה מכווץ אותי או מרחיב אותי?" אם מכווץ — לומר "ָא ִב ינּו" לפני‬ ‫"ַמ ְל ֵּכ נּו"‪ ,‬ולהתחיל מחדש‪.‬‬ ‫ג‪ .‬הקבלה לשנה — הזרע שנזרע בלוח בראש חודש‪ :‬לכתוב אותה במשפט אחד‪ ,‬ולהביא אותה כתובה לראש השנה‪.‬‬ ‫ַּב ִּׁש עּור ַה ָּב א ִא ם ִי ְר ֶצ ה ַה ֵּׁש ם‪ְּ ,‬ב ַׁש ָּב ת ׁשּוָב ה‪ :‬שיעור י' — ַה ִּב ָּט חֹון ְו ַה ְּת ׁשּוָב ה‪ :‬מדוע אין תשובה בלא בטחון‪ ,‬ואיך נכנסים לעשרת ימי תשובה‬ ‫בלי ייאוש מן השנים הקודמות‪.‬‬ ‫ַה ַּג ְר ֶז ן ְו ַה ַּמ ְפ ְּת חֹות‬ ‫ַמ ֲע ֶׂש ה ֶׁש ָה ָי ה‬ ‫מסופר על הבעל שם טוב הקדוש‪ ,‬שקודם ראש השנה למד עם תלמידו רבי זאב קיציס את הכוונות העמוקות של תקיעת השופר‪,‬‬ ‫כדי שיהא הוא המקריא ויכוון כראוי בשעת התקיעות‪ .‬עמל רבי זאב ימים רבים‪ ,‬ורשם לעצמו את כל הכוונות על גיליון נייר‪ ,‬לבל‬ ‫ישכח‪ .‬והנה‪ ,‬בהגיע שעת התקיעות‪ ,‬בעמדו לפני הבימה ולב כל הקהל נשען עליו — חיפש את הגיליון‪ ,‬ולא מצאו‪ .‬נעלם‪ .‬ניסה‬ ‫להיזכר בכוונות — ולא עלה בידו דבר; המוח ריק‪ .‬עמד רבי זאב לפני ארון הקודש‪ ,‬לבו נשבר בקרבו ממש‪ ,‬ובכה בכי גדול מעומק‬ ‫הלב — והקריא את סדר התקיעות פשוט‪ ,‬מילה במילה‪ ,‬בלי כוונה אחת‪.‬‬ ‫אחרי התפילה אמר לו הבעל שם טוב‪ :‬בהיכל המלך חדרים רבים‪ ,‬ולכל חדר מפתח משלו; והכוונות — מפתחות הן‪ ,‬וכל מי שיודע‬ ‫כוונה — יודע לפתוח דלת אחת‪ .‬אבל יש כלי אחד שפותח את כל הדלתות בבת אחת‪ :‬הגרזן‪ .‬והלב השבור — הוא הגרזן‪ .‬אתה‬ ‫חשבת שאיבדת את הכוונות; ובאמת נטלו אותן ממך כדי שתביא את מה שגדול מכולן‪ .‬ובשבוע הזה‪ ,‬שבין הסליחות לתקיעות‪,‬‬ ‫שמע מה מונח במעשה‪ :‬יש הסבורים שלא יוכלו לעמוד בדין כי אינם יודעים את הכוונות‪ ,‬את הפיוטים‪ ,‬את פירוש המילים‪.‬‬ ‫והמעשה אומר‪ :‬המפתחות טובים למי שיש לו; והגרזן — ביד כל אחד‪ .‬לב אחד שנשבר באמת בסליחות של מוצאי שבת שווה‬ ‫יותר מגיליון שלם של כוונות‪ .‬ומה שלמדנו כל החודש איננו כוונות — אלא הכנת הלב לשבירה של אהבה‪.‬‬ ‫ִמ ן ַה ָּפ ָר ָׁש ה ּוִמ ן ַה ָּי ִמ ים‬ ‫ִנ יצֹוצֹות ַל ֻּׁש ְל ָח ן‬ ‫"ַה ִּנְס ָּת ֹרת ַלה' ֱא ֹלֵה ינּו‪ְ ,‬ו ַה ִּנְג ֹלת ָלנּו ּוְל ָבֵנינּו" (כט‪ ,‬כח)‬ ‫ונקוד במסורה על "ָל נּו ּוְל ָב ֵנ ינּו" — ודרשו חכמים (סנהדרין מג ע"ב) שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן‪ .‬ולפי‬ ‫דרכנו — הפסוק מחלק את העולם לשני תחומים כמו השער שלנו‪ :‬הנסתרות — מה שנגזר‪ ,‬מה שייכתב‪ ,‬מהלכי ההשגחה —‬ ‫לה' אלקינו; והנגלות — התשובה‪ ,‬החסד‪ ,‬המעשה — לנו‪ .‬ומי שמתעסק כל היום בנסתרות‪ ,‬מנחש מה נגזר עליו ומפרש כל‬ ‫רמז — הזניח את תחומו שלו וחדר לתחום שאינו שלו‪ .‬עשה את הנגלות; הנסתרות — בידיים טובות‪.‬‬ ‫"ּוָבַח ְר ָּת ַּבַח ִּיים ְל ַמ ַע ן ִּת ְח ֶיה ַאָּת ה ְו ַזְר ֶע ָך " (ל‪ ,‬יט)‬ ‫ולכאורה תמוה‪ :‬וכי צריך לצוות על אדם לבחור בחיים? מי בוחר במוות? אלא שבחירת החיים אינה ברורה כפי שנדמה‪:‬‬ ‫פעמים שהדרך הנראית כחיים — כנוחות‪ ,‬כהנאה — היא דווקא ההולכת ומכבה‪ ,‬והדרך הנראית כקושי היא החיה‪ .‬לכן צריך‬ ‫ציווי‪ :‬בחר במה שחי באמת‪ ,‬גם כשאינו נראה כך‪ .‬ו"ְל ַמ ַע ן ִּת ְח ֶי ה ַא ָּת ה ְו ַז ְר ֶע ָך" — הבחירה אינה פרטית לעולם‪ :‬הבוחר בחיים‬ ‫בוחר לדורות‪ ,‬והבוחר להיפך — גם‪.‬‬ ‫"ַוֲהֵׁש ֹבָת ֶא ל־ְל ָבֶב ָך " (ל‪ ,‬א)‬ ‫פרשת התשובה פותחת לא ב"ושבת עד ה'" — הוא בא רק בפסוק ב' — אלא בתשובה קטנה יותר‪ַ" :‬ו ֲה ֵׁש ֹבָת ֶא ל־ְל ָב ֶב ָך"‪ .‬קודם‬ ‫שאדם שב אל בוראו‪ ,‬הוא משיב דברים אל לבו‪ :‬מה שידע בראשו שנים — שהחיים קצרים‪ ,‬שהוא אהוב‪ ,‬שיש למי לחזור —‬ ‫יורד סוף סוף מן הראש אל הלב‪ .‬וזו התשובה הראשונה של כולן‪ ,‬ובלעדיה אין השנייה‪ :‬להשיב אל הלב את מה שכבר ידוע‪.‬‬ ‫כל הגיליון הזה‪ ,‬וכל החודש‪ ,‬לא באו אלא בשביל התנועה הזאת — עשרים סנטימטר‪ ,‬מן הראש ללב‪.‬‬ ‫מוילך · "ְו ַע ָּת ה ִּכ ְת בּו ָלֶכם ֶא ת־ַה ִּׁש יָר ה ַה ֹּזאת" (לא‪ ,‬יט)‬ ‫המצווה האחרונה בתורה — התרי"ג — היא כתיבת ספר תורה‪ ,‬ולשונה "ִּכ ְת בּו ָל ֶכ ם"‪ :‬לכם‪ ,‬בעצמכם‪ .‬הרי זה דין המלך שלמדנו‬ ‫בפרשת שופטים‪ ,‬מסור עתה לכל ישראל‪ :‬הבא מן המוכן אינו נשאר; הנכתב ביד — נעשה חלק מן האדם‪ .‬ובסוף שנה — כתוב‬ ‫לך‪ :‬את הקבלה‪ ,‬את מה שלמדת‪ ,‬את השם החדש שאתה מבקש לשנה הבאה‪ .‬שירה שנכתבה ביד — "ֹלא ִת ָּׁש ַכ ח ִמ ִּפ י ַז ְר עֹו"‬ ‫(לא‪ ,‬כא)‪.‬‬ ‫"ַה ּיֹום" — ַה ִּמ ָּלה ַה חֹוֶזֶר ת ֶׁש ל ַה ָּפָר ָׁש ה‬ ‫מנה ותמצא‪" :‬היום" חוזרת בפרשתנו פעם אחר פעם — "ַא ֶּת ם ִנ ָּצ ִב ים ַה ּיֹום"‪ֲ" ,‬א ֶׁש ר ָא ֹנִכ י ְמ ַצ ְּוָך ַה ּיֹום"‪ְ" ,‬ר ֵא ה ָנ ַת ִּת י ְל ָפ ֶנ יָך ַה ּיֹום"‪,‬‬ ‫"ַה ִע ֹדִת י ָב ֶכ ם ַה ּיֹום"‪ .‬ודווקא הפרשה הזאת נקראת ביום האחרון של השנה‪ .‬ללמדך שסוף השנה איננו רגע של סיכום מן‬ ‫העבר בלבד — הוא "היום" הגדול מכולם‪ :‬כל מה שלא נעשה בשלוש מאות חמישים וארבעה הימים שקדמו‪ ,‬אפשר להתחיל‬ ‫בו הבוקר‪ .‬שנה שלמה מתכנסת ל"היום" אחד‪ ,‬ומי שאוחז בו — אוחז בכולה‪.‬‬ ‫מן הימים · "ְמ ִע יל ְצ ָד ָק ה ְיָע ָט ִני" — ַה ַּטִּל ית ֶׁש ל ַה ְּס ִל יחֹות‬ ‫נהגו רבים להתעטף בטלית לסליחות אף שהן נאמרות בלילה — זכר לאותו "ִנ ְת ַע ֵּט ף ַה ָּק דֹוׁש ָּב רּוְך הּוא ִּכ ְׁש ִל יַח ִצ ּבּור"‪ .‬והנה‬ ‫בהפטרתנו‪ְ" :‬מ ִע יל ְצ ָד ָק ה ְי ָע ָט ִנ י"‪ .‬הטלית של הסליחות אומרת שני דברים בבת אחת‪ :‬אני מבקש בסדר שהוא לימד — ואני‬ ‫כבר עטוף‪ .‬הבקשה והמענה בבגד אחד‪.‬‬ ‫ָׁש ֹלׁש ְׁש ֵא לֹות ְל ִׂש יָח ה ֶׁש ל ַׁש ָּב ת‬ ‫ֶא ל ַה ֻּׁש ְל ָח ן‬ ‫א‪" .‬אתם נצבים היום כולכם" — אחרי כל התוכחה‪ ,‬עדיין עומדים‪ .‬מה במשפחתנו "עדיין עומד" אחרי שנה לא פשוטה —‬ ‫ולמה זה שווה תודה לפני שמבקשים על השנה הבאה?‬ ‫ב‪" .‬יעשו לפני כסדר הזה" — לא "יאמרו"‪ .‬איזו אחת משלוש עשרה המידות הכי חסרה לנו בבית‪ ,‬ומה תהיה עשייה אחת‬ ‫שלה השבוע?‬ ‫ג‪ .‬יראת הדין מול חרדת הדין — מכווצת או מרחיבה‪ .‬איך ניכנס השנה לראש השנה‪ :‬כנאשמים בשחור‪ ,‬או כבנים בלבן? מה‬ ‫משנה בפועל בבית בין שני הסוגים?‬ ‫ְס ִל יחֹות‪ֶ ,‬ע ֶר ב ֹראׁש ַה ָּׁש ָנ ה‪ְ ,‬ו ֹראׁש ַה ָּׁש ָנ ה ֶׁש ָח ל ְּב ַׁש ָּב ת‬ ‫ֲה ָל ָכ ה ְל ַׁש ָּב ת זֹו‬ ‫סליחות ראשונות‪ :‬למנהג אשכנז — במוצאי שבת זו‪ ,‬אחר חצות הלילה; ונהגו שלא להחליף עוד בגדי שבת עד אחר‬ ‫הסליחות‪ ,‬שהן נאמרות ברוב עם וב"שמחה של סליחה"‪ .‬בשאר הימים — באשמורת הבוקר לפני שחרית‪.‬‬ ‫שלוש עשרה מידות‪ :‬עיקר הסליחות; נאמרות בקול עם הציבור‪ .‬והמתפלל ביחיד — אינו אומר י"ג מידות דרך תפילה‬ ‫ובקשה‪ ,‬אלא קוראן בטעמים כקורא בתורה; וכן אינו אומר את הבקשות שבארמית‪.‬‬ ‫ערב ראש השנה (יום שישי‪ ,‬כ"ט אלול)‪ :‬אין תוקעים בשופר — להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות חובה‪ .‬נוהגים‬ ‫בהתרת נדרים לפני שלושה אחר שחרית‪ .‬מרבים בצדקה ובבקשת מחילה‪ ,‬ויש הנוהגים לטבול ולהשתטח על קברי‬ ‫צדיקים‪.‬‬ ‫ראש השנה שחל בשבת‪ :‬השנה יום א' דראש השנה בשבת — אין תוקעים בשופר ביום הראשון‪ ,‬ותקיעת שופר בשני‬ ‫בלבד‪ .‬אין אומרים "אבינו מלכנו" בשבת‪ .‬הדלקת נרות ליום שני — במוצאי שבת‪ ,‬אחר צאת הכוכבים‪ ,‬מאש דלוקה‬ ‫מערב שבת בלבד‪ .‬ונוהגים בליל שני להניח פרי חדש על השולחן בשעת "שהחיינו"‪.‬‬ ‫ומן העיקר‪ְ" :‬וִגילּו ִּב ְר ָע ָד ה" — היראה והשמחה כאחד; בגדי לבן‪ ,‬ולב עובד‪ .‬הדברים כלליים בלבד — לכל שאלה למעשה‪ :‬מורה הוראה‪.‬‬ ‫ִמ ָּל ה ֵּב ין ַא ִח ים‪ְ ,‬ל סֹוף ָׁש ָנ ה‬ ‫ֶא ל ַה ּקֹוֵר א‬ ‫אחי היקר‪ ,‬זה המכתב האחרון של השנה‪ .‬ולפני שנעמוד הלילה‪ ,‬בחצות‪ ,‬בשורה האחורית של בית הכנסת — הרשה לי לומר לך‬ ‫את מה שאמר משה בפתח הפרשה‪ ,‬במילים פשוטות‪ :‬אתה עדיין עומד‪ .‬אחרי השנה הזאת‪ ,‬עם התוכחה שקראת בה לעצמך‬ ‫בשבת שעברה‪ ,‬עם כל מה שהיה ומה שלא היה — אתה נצב היום‪ .‬זה לא מובן מאליו‪ ,‬וזה לא הישג קטן; ומי שעומד אחרי שנה‬ ‫כזאת — יש לו זכות לגשת אל הברית‪ .‬אל תיכנס לסליחות בשחור‪ .‬היכנס בלבן — בבגדי השבת שעוד עליך‪ ,‬כמנהג ישראל —‬ ‫ותאמר את "לך ה' הצדקה" כבן שמתבייש מפני מי שאוהב אותו‪ ,‬לא כנאשם‪.‬‬ ‫ואל תלך לבד‪ .‬הסליחות נאמרות בציבור לא במקרה‪ :‬יש דברים שאדם לא מסוגל לומר ליד עצמו‪ ,‬ומסוגל לומר ליד יהודי אחר‬ ‫שאומר אותם איתו‪ .‬אמור למישהו "בוא נלך יחד" — או תן למישהו לומר לך‪ .‬ובשבוע הזה‪ ,‬שבין הלילה הזה לתקיעות‪ ,‬עשה את‬ ‫הקטן ביותר‪ :‬מידה אחת בלילה‪ ,‬מעשה אחד ביום‪ ,‬והקבלה של אלול כתובה על פתק בכיס של בגדי החג‪ .‬שנה נכבית הלילה כנר‬ ‫שכלה שמנו — אבל למדנו איך זה עובד‪ :‬מן הנר הזה מדליקים את הבא‪ ,‬והאור אותו אור‪ .‬הנר שלך דולק‪ ,‬אחי‪ ,‬וממנו יידלק גם‬ ‫השנה הבאה‪ .‬שבת שלום‪ ,‬סליחות טובות — וכתיבה וחתימה טובה‪ ,‬לך ולכל אשר לך‪.‬‬ ‫ֵצ יָד ה ַל ֶּד ֶר ְך — ַל ָּׁש בּוַע ָה ַא ֲח רֹו ן ֶׁש ל ַה ָּׁש ָנה‪:‬‬ ‫יום ראשון (סליחות)‪ְ" :‬ל ָך ה' ַה ְּצ ָד ָק ה ְוָל נּו ֹּבֶׁש ת ַה ָּפ ִנים" (דניאל ט‪ ,‬ז) · שני‪ִּ" :‬כ י־ָק רֹו ב ֵא ֶליָך ַה ָּד ָב ר ְמ ֹאד‪ְּ ,‬ב ִפ יָך ּוִב ְל ָב ְב ָך‬ ‫ַל ֲע ֹׂשתֹו " (דברים ל‪ ,‬יד) · שלישי‪ַ" :‬וַּיֲע ֹב ר ה' ַע ל־ָּפ ָניו ַוִּיְק ָר א" — יעשו לפני כסדר הזה (ראש השנה יז ע"ב) · רביעי‪ֹ" :‬לא־ֵיָא ֵמ ר‬ ‫ָל ְך עֹו ד ֲע זּוָב ה" (ישעיהו סב‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫חמישי‪ְ" :‬וֹקָר א ָל ְך ֵׁש ם ָח ָד ׁש " (ישעיהו סב‪ ,‬ב) · שישי (ערב ראש השנה)‪ְּ" :‬ב ָכ ל־ָצ ָר ָת ם לֹו ָצ ר" (ישעיהו סג‪ ,‬ט) · שבת קודש —‬ ‫ראש השנה‪ַ" :‬א ֶּת ם ִנָּצ ִב ים ַה ּיֹו ם ֻּכ ְּל ֶכ ם ִל ְפ ֵני ה' ֱאֹלֵה יֶכ ם" (דברים כט‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫ַׁש ָּב ת ָׁש לֹום ּוְמ ֹבָר ְך · ְס ִל יחֹות טֹובֹות · ְּכ ִת יָב ה ַו ֲח ִת יָמ ה טֹוָב ה‬ ‫ְל ֶה ָע רֹות ְו ֶה ָא רֹות‪ְ ,‬ו ִל ְק ָּב ַל ת ַה ִּג ָּל יֹון ִמ ֵּד י ָׁש בּוַע ַּב ֹּדַא ״ל‪nergilyon@gmail.com :‬‬ ‫ֵנר ַמ ֲעָר ִב י · גיליון י"א · פרשת נצבים־וילך — שבת סליחות · כ"ג באלול תשפ"ו · "ְּב ֵא ר ַה ִּב ָּטחֹון"‪ :‬שיעור ט' — הבטחון והדין · "קֹול ַה ָּנִב יא"‪ :‬שוש אשיש — סיום‬ ‫שבע דנחמתא · בשבוע הבא אי"ה‪ :‬ראש השנה תשפ"ז — מוסף מיוחד; ובשבת שובה‪ :‬שיעור י' והפטרת "שובה ישראל" · ִנָּת ן ְל ַצֵּלם ּוְל ָה ִפ יץ ְל ִזּכּוי ָה ַר ִּב ים‬