gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

למעלה מהזמן · Lemala Me'Hazman — כי תבוא (2026-08-24)

מוציא לאור: למעלה מהזמן · Lemala Me'Hazman

שבוע: כי תבוא (2026-08-24)

למעלה מהזמן · Lemala Me'Hazman — כי תבוא (2026-08-24)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ב"ה פרשת כי תבוא‬ ‫משיעורי רבי אליהו רוזמרין שליט״א‬ ‫למעלה מהזמן | תשפ״ו‬ ‫מאמר 'וְ הָ יָה כִּ י ]ל ֹא[ תָּ בוֹא'‬ ‫ﬠַ ל הַ ְטּ ָרג ְֶדיָה שֶׁ ל הָ אָ דָ ם שֶׁ קָּ נָה ֲא ֻחזָּה בָּ אָ ֶרץ הַ מּ ְֻבטַ חַ ת‪ ,‬אֲ בָ ל ִמ ְתﬠַ קֵּ שׁ לִ ְחיוֹת בַּ חֲדַ ר הַ מַּ ְד ֵרגוֹת‪.‬‬ ‫הציד‪ ,‬המשחק‪ ,‬המלחמה‪ ,‬ההמולה‪ .‬לא מפני שהאדם באמת חפץ בשלל הציד; אילו‬ ‫נתת לו את הארנבת במתנה‪ ,‬לא היה חפץ בה‪ .‬הוא חפץ במרדף עצמו‪ ,‬מפני‬ ‫פסגה שאיננה כאב‬ ‫שהמרדף מסיח אותו מן ההתבוננות במצבו — בקטנותו‪ ,‬בסופיותו‪ ,‬בריקנות‬ ‫שתיפער אם רק ישקוט‪ .‬הבריחה איננה אל התכלית; היא מן העמידה מול העצמי‪.‬‬ ‫מי שקורא את התוכחה כרשימת אסונות מפספס את שיאה‪ .‬הצרעת‪ ,‬החרב‪,‬‬ ‫הרעב‪ ,‬הגלות — כולם חמורים‪ ,‬ואף אחד מהם אינו נקודת השיא‪ .‬השיא הוא‬ ‫שימו לב לעומק‪ :‬כשתשאל כל סוחר‪ ,‬מדוע אתה יוצא לצוד דירות נדל"ן‪,‬‬ ‫משפט אחד שאין בו מכה כלל‪" :‬בַּ בֹּ קֶ ר תּ ֹאמַ ר ִמי יִ תֵּ ן ﬠֶ ֶרב וּבָ ﬠֶ ֶרב תּ ֹאמַ ר ִמי יִ תֵּ ן‬ ‫יהלומים‪ ,‬מניות‪ ,‬משטחי טונה מנורבגיה‪ ,‬ופלטות לשיניים מסקנדינביה‪ ,‬הוא מיד‬ ‫בֹּ קֶ ר‪ ".‬לא כתוב שתסבול — כתוב שלא תוכל להיות בזמן שאתה בו; שתמיד‬ ‫יענה 'הלוואי וגם אני יכלתי לשבת על מי מנוחות בהיכל ה''‪ ....‬וכל הרואה יודע‬ ‫תימלט מן הרגע שאתה נמצא בו אל רגע אחר‪.‬‬ ‫שגם זה הבל שיצא מלפני האדם‪ .‬כיון שכל משטחי הטונה מנורבגיה אינם אלא‬ ‫בריחה מתמדת מהצורך לראות את עצמו‪ .‬יבואו אלף משטחי טונה‪ ,‬וידברו עם‬ ‫ולפניו פסוק שכשקוראים את השניים יחד נעשית הנקודה חדה‪" :‬וְ הָ יוּ חַ יֶּי‬ ‫הסוחר‪ ,‬ואל יצטרך הסוחר לדבר עם עצמו אפילו שעה אחת‪.‬‬ ‫ְתּל ִֻאים לְ ִמ ֶנּגֶד וּפָ חַ ְדתָּ לַיְ לָה וְ יוֹמָ ם וְ ל ֹא תַ אֲ ִמין ְבּחַ יֶּי ‪ ".‬חייך יעמדו לך "מנגד"‬ ‫— ִממּוּל‪ ,‬כחפץ תלוי שאתה מתבונן בו מבחוץ‪ .‬אתה חדל לחיות את חייך ומתחיל‬ ‫תופעה זו תיאר רבינו הגדול רבי משה חיים לצאטאו‪" .‬אחת מתחבולות היצר‬ ‫לצפות בהם‪" .‬ולא תאמין בחייך" — לא תאמין שאתה הוא החי הזה‪ .‬אדם שחייו‬ ‫הרע וערמתו‪ ",‬כתב במסילת ישרים‪" ,‬להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני‬ ‫נעשו לו מחזה שהוא עומד מולו‪ ,‬ולא בית שהוא שוכן בתוכו‪.‬‬ ‫האדם‪ ,‬עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים‪".‬‬ ‫והוסיף‪" :‬והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר תכבד העבודה על האנשים‪...‬‬ ‫וכאן טעות שקוראים בה תמיד‪ .‬כששומעים "והיו חייך תלֻאים לך מנגד‪",‬‬ ‫שהיה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת‪".‬‬ ‫מדמיינים מיד את הגרוע מכל — יהודים בשואה‪ ,‬אדם תחת עינויים‪ ,‬מצבי אסון‬ ‫שים לב מה נטען כאן‪ :‬אחד מכלי הנשק המרכזיים של היצר איננו תאווה ואיננו‬ ‫וסכנת חיים‪ .‬ובאמת שם הקללה גלויה לעין‪ .‬אבל לא שם היא מתקיימת בטהרתה‪.‬‬ ‫כפירה — אלא עומס‪ .‬עבודה בלי הרף‪ .‬מרוץ שאין בו רווח‪ .‬לא כדי שתחטא‪ ,‬אלא‬ ‫עיקר הקללה — "חייך מנגד‪" ",‬לא תאמין בחייך" — מתקיים דווקא במי שגר‬ ‫כדי שלא תעצור לראות היכן אתה‪ .‬פרעה לא ביקש רק לשעבד גופים; הוא ביקש‬ ‫בווילה של קילומטר‪ ,‬עם אגם ברבורים בגינה וארבע מכוניות בחצר‪ ,‬והוא עצמו‬ ‫שלא יישאר לאיש רגע אחד לחשוב מי הוא ולאן הוא הולך‪ .‬וזו‪ ,‬אומר הרמח"ל‪,‬‬ ‫איננו שם‪ .‬הסובל תחת שוט יודע היטב שאלה חייו; הוא כואב אותם‪ ,‬אבל הם שלו‪.‬‬ ‫עצת היצר על כל אדם ואדם‪.‬‬ ‫ואילו זה‪ ,‬שהכל בידו — חייו תלויים לפניו כתמונה‪ ,‬והוא מתבונן בהם מבחוץ‪.‬‬ ‫הקללה הגלויה היא הרעה; הקללה הנסתרת‪ ,‬זו שאין בה אפילו כאב שיעיד שאתה‬ ‫ואל יחשוב הקורא שאנו עוסקים כאן בציורי אגדות‪ .‬כאשר סחתי עם אברך‬ ‫עוד חי — עמוקה ממנה‪.‬‬ ‫לפני שבוע‪ ,‬הסיח לי לפי תומו‪" :‬מה אתה חושב‪ ,‬למה אני הולך לעבודה? עבודה‬ ‫שוחקת ומתישה — פשוט אין לי מה לעשות עם עצמי‪ .‬וכשאני נוסע לאלפים‬ ‫בשוויץ‪ ,‬אני חוטף דיכאון — כי פתאום‪ ,‬כשהכל נעצר‪ ,‬אני מבין שאין לי כלום‪".‬‬ ‫הבריחה אל אֶ תמול‬ ‫הנה הרמח"ל בפה חי‪ .‬הוא אינו בורח אל העבודה; הוא בורח מן השקט — מפני‬ ‫שברגע שהמרוץ נעצר‪ ,‬אין מי שיעמוד שם‪ .‬ההרים היפים בעולם אינם מרפאים‬ ‫ולא זו בלבד שהאדם בורח‪ ,‬אלא שאין לו מקום כלל שאליו הוא בורח‪" .‬מי יתן‬ ‫אותו‪ ,‬אלא חושפים אותו‪ :‬שאין לו בית שאליו יחזור‪.‬‬ ‫ערב — ויהיה הערב של אֶ מש‪ ...‬שהצרות מתחזקות תמיד וכל שעה מרובה‬ ‫קללתה משלפניה‪ ".‬פעמים שאדם רוצה לברוח למה שעתיד להיות‪ ,‬גם זה‬ ‫בריחה‪ ,‬אבל עדיין בריחה עם תקווה‪ .‬אבל זה האדם הנענש אינו מייחל לערב‬ ‫דמויות הבריחה‬ ‫שיבוא‪ ,‬אלא לערב שכבר עבר‪ .‬וכן אמר רבא )סוטה מט ע"א(‪" :‬הי בוקר?‬ ‫אילימא בוקר דלמחר — מי ידע מאי הוי? אלא דחליף" — הבוקר שאליו הוא‬ ‫וכל זה אינו חדש כלל‪ .‬התורה שרטטה את דמות הבורח בראשית ראשיתה‪,‬‬ ‫נכסף הוא הבוקר שחלף‪.‬‬ ‫והנביאים אחריה‪ .‬וחוס ושלום אין כוונתנו לדבר אל עמודי העולם‪ ,‬אלא רק מה‬ ‫שמלמדנו המקרא לדרך העבודה שלנו‪.‬‬ ‫הקללה נועלת אם האדם בלופ של בריחה‪ .‬הקללה איננה רק שאינו יכול להיות‬ ‫בהווה‪ .‬הקללה היא שאין לו אפילו לאן לברוח‪ :‬העתיד נעול‪ ,‬ההווה בלתי־נסבל‪,‬‬ ‫אדם הראשון‪ .‬מעשהו הראשון של האדם אחרי החטא איננו תירוץ ואיננו וידוי‬ ‫ונשאר רק געגוע אל רגע שאיננו עוד‪ .‬חסר־בית מוחלט בתוך הזמן‪.‬‬ ‫ירא כִּ י ﬠֵ ירֹ ם אָ נֹ כִ י וָאֵ חָ בֵ א‪ ".‬והשאלה הראשונה שנשאלת‬ ‫— אלא מחבוא‪" :‬ו ִָא ָ‬ ‫בתורה מפי הבורא היא "אַ ֶיּכָּה" — לא מפני שאינו יודע היכן אדם‪ ,‬אלא מפני‬ ‫אבל חוסר־הבית הזה בזמן איננו אלא פניו החיצוניים של חוסר־בית עמוק ממנו‪.‬‬ ‫שזו השאלה שתישאל מעתה לכל בורח‪ :‬איפה אתה? בקריאה חסידית אפשר‬ ‫שכן מדוע אין אדם יכול להיות ברגע שהוא בו? מפני שהרגע הוא המקום היחיד‬ ‫לשמוע את ה"איכה" הזה מהדהד בכל דור ובכל נפש — לא היכן אתה במרחב‪,‬‬ ‫שבו יצטרך לפגוש את עצמו‪ .‬וזה — לא הרגע — מה שהוא בורח ממנו‪ .‬האדם‬ ‫אלא היכן אתה בחייך‪.‬‬ ‫של התוכחה איננו בורח מן הזמן; הוא בורח מעצמו‪ ,‬והזמן הוא רק הזירה‪.‬‬ ‫קין‪ .‬נגזר עליו "נָע ָונָד ִתּ ְהיֶה בָ אָ ֶרץ‪ ",‬ו"יֵּצֵ א קַ יִ ן ִמלִּ פְ נֵי ה' ַויֵּשֶׁ ב ְבּאֶ ֶרץ נוֹד"‬ ‫— כאילו התיישב בארץ שכל שמה הוא חוסר־מנוחה; מצא לו מקום ששמו‬ ‫הבורח מעצמו‬ ‫נדודים‪ .‬ומיד‪" :‬וַיְ ִהי בֹּ נֶה ִﬠיר‪ ".‬הנע־ונד‪ ,‬שאינו יכול לשבת עם עצמו‪ ,‬בונה לו‬ ‫תחליף־בית מבחוץ — עיר של אבן‪ ,‬שלעולם לא ינוח בה‪ .‬זהו הבורח בספר‬ ‫זהו הגרעין‪ ,‬ועליו נעמוד‪ .‬יש אדם שכל תנועתו בעולם היא תנועת בריחה —‬ ‫בראשית‪ :‬בורח מן השקט ובונה לו עולם של רעש‪.‬‬ ‫לא אל משהו‪ ,‬אלא מן עצמו‪ .‬הוא ממלא את יומו‪ ,‬את אוזניו‪ ,‬את עיניו‪ ,‬ברעש‬ ‫בלתי־פוסק‪ ,‬לא מפני שהוא רוצה בדברים האלה‪ ,‬אלא מפני שבשקט — לרגע‬ ‫אחד של שקט — יעמוד מולו האדם שהוא‪ ,‬ואת זה אינו יכול לשאת‪.‬‬ ‫יונה‪ַ " .‬ויָּקָ ם יוֹנָה לִ ְב ֹרחַ ‪ִ ...‬מלִּ פְ נֵי ה'‪ ".‬והבריחה כולה ירידה‪ :‬יורד יפו‪ ,‬יורד אל‬ ‫הספינה‪" ,‬י ַָרד אֶ ל י ְַרכְּ תֵ י הַ ְסּ ִפינָה וַיִּ ְשׁכַּב ַויּ ֵָרדַ ם‪ ".‬הבריחה מן העצמי סופה שינה‬ ‫— קהוּת‪ ,‬טשטוש‪ ,‬כיבוי‪ .‬ובא רב החובל ומעיר אותו בשאלה שהיא כל העניין‪:‬‬ ‫את התופעה הזאת ניסח בחדות אחד מחכמי קדם‪ .‬ואמר‪ :‬כל אומללותו של‬ ‫האדם‪ ,‬אמר‪ ,‬נובעת מדבר אחד‪ :‬מאי־יכולתו לשבת בשקט לבדו בחדר‪ .‬משם —‬ ‫‪ 1‬עמוד | ‪: lemala2626@gmail.com‬להערות ולקבלת המדריך לשולחן שבת — נא לשלוח מייל‬ ‫העבודה" שהושלמה‪ :‬לא פרעה חיצוני המעמיס‪ ,‬אלא נפש שהעמיסה על עצמה‬ ‫"מַ ה לְּ נִ ְרדָּ ם?" ואחר כך תובעים ממנו לומר מי הוא — "מֵ אַ יִ ן תָּ בוֹא‪ ...‬וְ אֵ י‬ ‫בריחה כה תמידית עד שלא נותר בה אף סדק שבו תפגוש את עצמה‪ .‬וזו הקללה‬ ‫ִמזֶּה ﬠַ ם אָ תָּ ה" — והבורח‪ ,‬לראשונה‪ ,‬נאלץ לנקוב בשמו‪" :‬ﬠִ ְב ִרי אָ נֹ כִ י‪ ".‬רק‬ ‫העמוקה של כל התוכחה — לא הכאב‪ ,‬אלא אי־ההימצאות; לא הסבל‪ ,‬אלא‬ ‫כשנעצרה הבריחה‪ ,‬שב אליו ה"אנכי"‪.‬‬ ‫שלעולם לא תהיה בבית‪.‬‬ ‫ושימו לב למחיר שאינו נאמר במפורש‪ :‬הבורח מעצמו בורח מכל מי שהיה‬ ‫לעמוד‪ ,‬ולא לברוח‬ ‫פוגש אותו‪ .‬בני ביתו יושבים מולו אל השולחן — ומולם אדם שאיננו שם‪" .‬חייך‬ ‫תלֻאים לך מנגד" אינו נאמר רק על החיים; מנגד לו עומדים גם אשתו‪ ,‬ילדיו‪ ,‬כל‬ ‫ואולי לכך נועד תשליך‪ .‬פעם אחת בשנה יש מצווה לעמוד מול המים — שיראה‬ ‫מי שביקש להיות ִאתו והוא איננו‪ .‬הבריחה מן העצמי היא נטישה של האנשים‬ ‫אדם את בבואתו משתקפת בהם‪ ,‬ולא יברח‪ .‬פעם בשנה הוא נקרא לעשות בדיוק‬ ‫שבחדר‪.‬‬ ‫את מה שנמנע ממנו כל השנה‪ :‬לעמוד מול המראה‪ .‬ואם רק יתבונן רגע במים‪,‬‬ ‫אולי יבחין שהדגים שבתוכם מביטים בו — ומעט צוחקים‪ :‬הם‪ ,‬שעיניהם פקוחות‬ ‫הגביר בסוכתו‬ ‫תמיד ואינם עוצמים אותן לעולם‪ ,‬רואים מכבר את מה שהוא בורח כל ימיו‬ ‫מלראות‪.‬‬ ‫והנה דיוקן אחד‪ ,‬מחיינו ממש‪.‬‬ ‫ואולי‪ ,‬לפיכך קוראים את מעשה יונה דווקא במנחת יום הכיפורים‪ .‬ברגע הגבוה‬ ‫הגביר יושב בסוכתו בחול המועד‪ ,‬ויש לו הכל ‪ -‬כפי שרגילים אנשים לומר‪.‬‬ ‫בשנה‪ ,‬לפני שהאדם נכנס אל נעילה‪ ,‬פותחים לפניו את סיפורו של הבורח הגדול‬ ‫ממש הכל‪ .‬ילדים‪ ,‬נחת‪ ,‬שולחן מלא‪ .‬שני שולחנות‪ ,‬אולי שלושה או ארבעה‪ .‬הוא‬ ‫— כמי שאומר לו‪ :‬כל צרותיך מקורם בזה שאתה כל העת בורח‪ .‬עסוק בלברוח‪,‬‬ ‫אומר פְּ שֶׁ עטְ ל חריף בשם החתם סופר‪ ,‬והמסובים מהנהנים בראשם‪ .‬על השולחן‬ ‫ולא בלעמוד מול עצמך ולראות מה מבקשים ממך‪ .‬ומיד אחר יונה — נעילה‪:‬‬ ‫אתרוג של אלף וחמש מאות דולר; הוא לבוש קיטל "של הרבי מברדיטשוב"‬ ‫הדקה העוצמתית ביותר של השנה‪ ,‬שבה עומד האדם ערום מכל עיתון‪ ,‬ומכל‬ ‫ועטרה מכסף נוצץ עליו; הוא יודע שלושים וארבע אחוז מהש"ס‪ ,‬ומחזיק שישה‬ ‫טלפון‪ ,‬מכל "עבודה" — מול עצמו ומול קונו‪ ,‬כביום היוולדו‪ .‬זהו ההיפוך הגמור‬ ‫כוללים וחצי‪ .‬יש לו‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ ,‬רב כל‪.‬‬ ‫ירא כִּ י ﬠֵ ירֹם אָ נֹ כִ י וָאֵ חָ בֵ א‪ ",‬אלא לעמוד ערום —‬ ‫של אדם הראשון‪ :‬לא עוד "ו ִָא ָ‬ ‫ולא להיחבא‪ .‬כל היום הקדוש הזה אינו אלא מכונה אחת גדולה שנועדה לעצור‪,‬‬ ‫ובאמצע הסעודה הוא קם‪ ,‬נשמט אל בית הכבוד‪ ,‬ומוציא את הטלפון‪ :‬מה קורה‬ ‫סוף־סוף‪ ,‬את הבריחה‪.‬‬ ‫במניות‪ ,‬מה קורה בעולם‪ .‬הוא אינו יכול לשבת — לא בסוכתו‪ ,‬לא אל שולחנו‪,‬‬ ‫לא עם ילדיו — לאורך סעודה אחת‪ .‬משהו דוחף אותו החוצה‪ ,‬אל הטלפון‪ .‬אל‬ ‫התשובה‪ :‬לבוא הביתה‬ ‫העיתון‪ .‬למקום שאיננו כאן‪ .‬זהו "מי יתן ערב" בשטריימל; זוהי "תכבד העבודה"‬ ‫עטל מפולפל ברש"י; זהו קין הבונה עיר ויונה היורד לישון — בשיא הדרו‪.‬‬ ‫פְּ שֶׁ ְ‬ ‫ומכאן גם פֵּשר המילה תשובה‪ .‬אין היא‪ ,‬בשורשה‪ ,‬חרטה בלבד; היא שיבה —‬ ‫לחזור‪ .‬לחזור אל הרגע‪ ,‬אל החיים‪ ,‬אל האנשים‪ ,‬אל העצמי‪ .‬להיות‪ ,‬סוף־סוף‪ ,‬מי‬ ‫האריוע לא תם‪ ,‬אחרי זמן מה‪ ,‬הוא 'מגיח' מבית הכבוד‪ ,‬ומיד מתחיל לזרוק‬ ‫שיכול לענות ל"איכה" — הנני‪ ,‬כאן‪.‬‬ ‫הערות‪ .‬לבנו‪" :‬לא הצלחת לבוא לשחרית בזמן?" לחתנו‪" :‬חבל‪ ,‬הייתי בטוח‬ ‫שתהיה מן הנבחנים במעמד של מוצאי שבת הקרוב‪ ".‬ואחר כך התור של אשתו‪:‬‬ ‫והנה הדבר חתום בשם הפרשה עצמה‪" .‬כי תבוא" — לשון ביאה‪ ,‬לשון כניסה‪.‬‬ ‫"הדגים של שבוע שעבר היו טעימים יותר‪ ".‬הכל‪ ,‬כמובן‪ ,‬מתוך נימוס‪ .‬שהרי הוא‬ ‫וכל פתיחתה מרוצפת לשונות של בוא והגעה‪" :‬כִּ י תָ בוֹא אֶ ל הָ אָ ֶרץ‪" ",‬וּבָ אתָ אֶ ל‬ ‫'מכבד את אשתו'‪ .‬זהו איש התוכחה‪ ,‬מי שאינו יכול לשבת עם משפחתו באמת‬ ‫אתי‪ִ " ",‬הגַּﬠְ ִתּי אֶ ל הָ אָ ֶרץ‪ ".‬הפרשה כולה מבקשת מן האדם‬ ‫הַ כֹּ הֵ ן‪ִ " ",‬הנֵּה הֵ בֵ ִ‬ ‫— ויאן ביכולתו לגעת בהם אלא בדרכו של הבורח‪ :‬אין כאן אהבה‪ ,‬אין כאן‬ ‫דבר אחד‪ :‬בוא‪ .‬הגע‪ .‬היכנס‪ .‬לא לברוח החוצה אל רגע אחר — אלא לבוא פנימה‪:‬‬ ‫הקשבה‪ ,‬אין כאן הורה ממשי שניתן לדבר איתו‪ ,‬אלא מנהל מפעל שעושה‬ ‫אל הארץ‪ ,‬אל המקום‪ ,‬אל החיים‪ ,‬אל עצמך‪" .‬כי תבוא" הוא ההיפך הגמור של‬ ‫מלאכתו באמונה‪ .‬כל "הערה קטנה" היא עוד דרך לא־להיות־שם; הוא מחזיק את‬ ‫"מי יתן ערב"‪ :‬זה בורח תמיד החוצה‪ ,‬וזה נקרא לבוא פנימה‪ .‬שם הפרשה הוא־‬ ‫בני ביתו "מנגד‪ ",‬מודד ומעריך‪ ,‬מפני שלהיות אתם ממש פירושו להיות — וזה‬ ‫הוא התרופה לקללתה‪.‬‬ ‫בדיוק מה שאין הוא יכול‪.‬‬ ‫וכך עומד מביא הביכורים‪ :‬הוא בא )"ובאת"(‪ ,‬הוא הגיע )"הגעתי אל הארץ"(‪,‬‬ ‫ומהו הדבר שאדם כזה מפחד ממנו יותר מכל? המראָ ה‪ .‬הוא אינו מעז להביט‬ ‫והוא ניצב עם הפרי בידו ואומר " ִהנֵּה‪" ",‬הַ יּוֹם" — אדם שהוא כולו כאן‪ .‬ורש"י‬ ‫בעצמו‪ .‬יכול הוא לנאום‪ ,‬לפסוק‪ ,‬להעיר‪ ,‬להחזיק כוללים ולחלק צדקות נשגבות‬ ‫על "הַ יּוֹם הַ זֶּה נִ ְהיֵיתָ לְ ﬠָם" אומר‪" :‬בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו‬ ‫— ובלבד שלא יעמוד רגע אחד מול הזכוכית ויפגוש את מי שמאחורי הכל‪ .‬את‬ ‫בברית‪ ".‬הברית איננה זיכרון שבורחים אליו לאחור ולא הבטחה שבורחים אליה‬ ‫הענים האמיתי שבאמת צריך אותו‪ .‬וזהו‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪" ,‬חייך תלֻאים לך‬ ‫קדימה — היא ביאה‪ ,‬כאן‪ ,‬עכשיו‪.‬‬ ‫מנגד"‪" :‬מנגד" הוא ִממּוּל‪ ,‬כבבואה‪ .‬חייך עומדים ומביטים בך — ואתה מסובב‬ ‫את הפנים‪.‬‬ ‫אמר רבינו השרף הקוצקאי‪ :‬היכן נמצא אלוקים? במקום שנותנים לו להיכנס‪.‬‬ ‫ואי אפשר לתת לו להיכנס למקום שאתה עצמך אינך נמצא בו‪ .‬הבורח סוגר בפניו‬ ‫ואכן בית הכבוד‪ ,‬זה אחד המקומות בהם מוצא הבורח את מפלטו‪ :‬במקום‬ ‫את כל הדלתות‪ ,‬מפני שאין לו רגע אחד שהוא באמת בתוכו‪ .‬רק מי שחדל לברוח‬ ‫שהמלך הולך בעצמו‪ .‬זהו מקדש הבריחה של האדם המערבי — החדר האחד‪,‬‬ ‫— שנעצר‪ ,‬שנשאר בחדר‪ ,‬שבא אל תוך חייו ובֵ יתו ועצמו — יש לו בכלל מקום‬ ‫מטר על מטר‪ ,‬שבו הוא נמלט סוף־סוף מביתו‪ ,‬ממשפחתו ומעבודתו‪ .‬אלא שדווקא‬ ‫להכניס בו את השכינה‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬באותו חדר קטן‪ ,‬תלויה מראה‪ .‬והרי לך כל האדם בתמונה אחת‪ :‬הוא נכנס‬ ‫אל המקום היחיד שבו הוא לבדו מול עצמו — וטומן מיד את פניו בטלפון‪ ,‬כדי‬ ‫זה‪ ,‬אולי‪ ,‬כל סוד הפרשה‪ .‬הקללה היא אדם שברח מכל "עכשיו" עד שלא נשאר‬ ‫שלא לפגוש את היחיד שאסור לו לפגוש‪ :‬את זה שמביט בו מן המראה‪.‬‬ ‫לו בית; והברכה איננה עונג אלא ביאה — לבוא אל הרגע שאתה בו‪ ,‬עם הפרי‬ ‫שבידך‪ ,‬ולומר עליו‪ :‬הנה‪ .‬היום‪ .‬אני כאן‪.‬‬ ‫וזה בדיוק "חייך תלֻאים לך מנגד"‪ :‬חייו תלויים לפניו כאתרוג בקופסתו —‬ ‫יפים‪ ,‬מהודרים‪ ,‬ולא־נוגעים בו‪ .‬הוא מחזיק אותם ואינו בתוכם‪" .‬ולא תאמין‬ ‫בחייך" — הכל שלו‪ ,‬והוא עצמו איננו שם‪ .‬יש לו הכל‪ ,‬והוא ריק מתוכן; לא מפני‬ ‫שחסר לו דבר‪ ,‬אלא מפני שאין בו איש שיהיה בעל־הבית על כל השפע הזה‪ .‬וזו‬ ‫הטרגדיה‪ ,‬לא הלעג — והיא יכולה להיות של כל אחד מאיתנו‪ :‬אדם נרדף בתוך‬ ‫ונקודה אחת אשאיר פתוחה‪ ,‬למי שירצה להמשיך ולחשוב‪ .‬נאמר ביעקב‪:‬‬ ‫שפעו‪ ,‬בורח מסעודתו שלו‪ ,‬ואינו יודע ממה‪.‬‬ ‫"וַיִּ גְ נֹ ב ַיﬠֲקֹ ב אֶ ת לֵב לָבָ ן הָ אֲ ַר ִמּי ﬠַ ל ְבּלִ י ִהגִּ יד לוֹ כִּ י ֹב ֵרחַ הוּא‪ ".‬יעקב בורח‬ ‫— והבריחה נכרכת דווקא ב"לבן הארמי‪ ".‬ובראש פרשתנו‪ ,‬במקרא‬ ‫ביכורים‪ ,‬שבים ופוגשים אנו את "לבן הארמי"‪" :‬אֲ ַר ִמּי אֹ בֵ ד אָ ִבי‪ ".‬מה עניינו‬ ‫הקללה‪ :‬חיים שכולם בריחה‬ ‫של הבורח־מלבן אצל הבא־והמביא ביכורים? ומה ביקש הכתוב ללמדנו בכך‬ ‫שדווקא הפרשה שכולה "בוא פנימה" נפתחת בזכר האיש שממנו ברחנו? —‬ ‫עכשיו נקרא שוב את "מי יתן ערב‪ ",‬ונשמע בו את קין המכה את אחיו המתחרה‬ ‫את זאת אני מותיר לכם‪ ,‬להמשיך ולחשוב‪ .‬וכל הרוצה‪ ,‬יואיל לשלוח‬ ‫שלו בנדל"ן‪ .‬זהו "נע ונד" שהופנם והפך לקבוע — לא נדודים במרחב אלא‬ ‫מחשבותיו לכתובת המופיעה למעלה‪.‬‬ ‫נדודים בזמן‪ ,‬נפש שלעולם אינה בבית‪ ,‬שתמיד רגע אחד במקום אחר‪ .‬זוהי "תכבד‬ ‫‪ 2‬עמוד | ‪: lemala2626@gmail.com‬להערות ולקבלת המדריך לשולחן שבת — נא לשלוח מייל‬