מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — ראש השנה (2026-09-07)

מכתלי
משולחנו של הגאון
רבי מנחם מנדל
פומרנץ שליט"א
בית הדין
תשובות אקטואליות
ריש מתיבתא 'עוז והדר' בענייני חושן משפט
על הפרשה
גיליון שס"ה ,ראש השנה תשפ"ז
התיז ממטף כיבוי והזיק מאכלים
צפוי להינזק ולהישרף מחמת האש שהצית
אבשלום .נמצא שהאש המתפשטת לעבר
הארגז דינה כחץ או כאבן שנזרקו לעברו .אלא
שבטרם הגיע הנזק הצפוי של האש ,בא נתן
והתיז על הארגז את חומר הכיבוי שניתז כחץ
ממון ש'המוציא מחבירו עליו הראיה' ,ולפיכך
מחמת הספק אין מוציאים ממון לא מהזורק
ולא מהמשבר .ודברי הש"ך הובאו גם בערוך
השולחן (שם סכ"ד).
חילוק בין זורק כלי לזורק חץ
בשלום ונתן נכנסו למטבח הישיבה
בשעת הפסקה ,והבחינו בכף חשמלית
שהייתה מחוברת לחשמל .מתוך א
סקרנות החלו להתעסק בה .בשלב מסוים נטל
אבשלום את הכף הלוהטת והניח אותה על
אל הטוגנים ,ועל ידי כך נפסל הארגז וניזוק. גבי נייר סופג שהיה מונח על משטח העבודה.
התוספות (שם ד"ה זרק) כתבו ,שאם לא זרק
לכאורה יש לדמות מקרה זה לדברי בתוך רגעים ספורים ניצת הנייר ,ולהבה גבוהה
את הכלי עצמו אלא זרק אבן או חץ לעברו,
התוספות על פי שיטת הקצות ,בזורק חץ על פרצה במקום.
ובטרם פגעה האבן או החץ בכלי בא אחר
כלי ובא אחר והזיקו קודם לכן .כשם ששם אין ושברו ,פשוט שחייב ,ולא שייך בזה הטעם של נתן ,שהתעשת מיד והבין את חומרת המצב,
אומרים שהכלי כבר נחשב שבור מחמת החץ 'מנא תבירא תבר' .וכתבו התוספות ש'סברא מיהר לקחת מטף כיבוי שהיה תלוי בסמוך,
הראשון ,כך גם כאן אין הארגז נחשב כשרוף פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי והתיז את חומר הכיבוי לעבר מוקד האש עד
או כאבוד מחמת האש העתידה להגיע אליו. עצמו' .וכן פסק הש"ך (שם ס"ק כח) וערוך שכיבה אותה לחלוטין.
לפיכך ,המזיק בפועל הוא מי שהביא את הנזק השולחן (שם). לאחר האירוע התברר כי חלק מחומר
המיידי ,ונמצא שיש לחייב את נתן שהתיז את הכיבוי ניתז על ארגז טוגנים שהיה מונח
וביאר הב"ח (סימן שפו סעיף ה) את יסוד
חומר הכיבוי ,ולא את אבשלום שהצית את בקרבת מקום ,והטוגנים נפסלו לשימוש
החילוק ,שכאשר זרק את הכלי עצמו ,נעשה
האש. והושלכו .הנהלת הישיבה דורשת פיצוי על
מעשה המזיק בגוף הכלי ,ששוב אין לו קיום
מציל ממון חברו מצד עצמו ,ולכן כבר משעת הזריקה נחשב הנזק שנגרם.
אולם עדיין יש לעיין בדבר ,שכן נתן לא הכלי כשבור .מה שאין כן כאשר זרק אבן או האם אבשלום ,שגרם להתלקחות האש
פעל מתוך כוונת היזק ,אלא מתוך רצון להציל חץ לעבר הכלי ,לא נעשתה עדיין כל פעולה ברשלנות ,חייב לשלם על הנזק שנגרם לטוגנים
את ממון הישיבה מהפסד גדול בהרבה .כל בגוף הכלי עצמו ,והכלי עומד בשלמותו במהלך פעולות הכיבוי? האם נתן ,שבפעולת
מעשיו לא נועדו אלא לכבות את השריפה כבתחילה .מאחר שלא חל בו עדיין שום מעשה הכיבוי שלו נגרם הנזק בפועל ,נושא באחריות
ולמנוע את התפשטותה. של קלקול ,אם בא אחר ושברו קודם שפגע בו כלשהי? או שמא שניהם פטורים מתשלום?
ומעתה יש לדון האם ניתן לחייב אדם החץ ,הרי הוא המזיק הגמור וחייב בתשלומיו.
שבשעת חירום פעל להצלת ממון חברו, שני חצים לעבר כלי אחד
ובמסגרת פעולת ההצלה גרם נזק ממוני מוגבל
תשובה
בדברי התוספות היה ניתן לומר שדבריהם מנא תבירא תבר
כדי למנוע הפסד גדול לאין ערוך .שאלה זו נאמרו דווקא כאשר הראשון לא פגע בכלי
אינה נוגעת עוד לדיני 'מנא תבירא תבר' בלבד, בגמרא (בבא קמא יז ):הובא מאמרו של רבה על
עצמו רק שלח אליו חץ ,ואילו השני שבר את
אלא ליסוד דינו של אדם המזיק בשעת הצלה, הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל
הכלי בידיים ,כגון במקל וכיוצא בזה ,אז נחשב
והאם מעשה שנעשה לצורך מניעת נזק חמור בעודו באוויר ,פטור ,משום שאנו אומרים
השני כשובר הכלי .אולם אם גם השני לא נגע
יותר מקבל מעמד מיוחד הפוטר את העושה 'מנא תבירא תבר' – כלי שבור שבר .והמסקנה
בכלי עצמו אלא ירה לעברו מקרוב יותר חץ
אותו מתשלומים. בגמרא היא שלרבה היה פשוט הדבר שהכלי
נוסף ,יתכן שאין השני חייב ,שהרי סוף סוף גם
נחשב כשבור כבר משעת זריקתו ,שהרי סופו
תקנה בבא להציל נפשות הוא לא עשה מעשה ישיר בגוף הכלי.
להתרסק ארצה .ואילו רבא הסתפק אם הולכים
מצינו בגמרא (סנהדרין עד ).שאדם הרודף אמנם בקצות החושן (סימן שצ סק"א) האריך בתר מעיקרא ,דהיינו אחר המצב הראשוני של
אחר אחד שהיה רוצה להרוג את חבירו, לדון בדברי התוספות והקשה על הבנה זו הכלי ,ונמצא ששבר כלי שלם וחייב ,או בתר
ובמהלך המרדף שבר כלים ,בין כליו של מכמה מקומות .ומתוך דבריו מבואר שאין השתא ,ונמצא שלא שבר אלא כלי שכבר נחשב
הנרדף ובין כליו של אדם אחר ,פטור מלשלם. לחלק בכך ,אלא כשם שבזורק חץ לעבר שבור ופטור.
אין זה פטור מעיקר הדין ,שהרי סוף סוף הזיק הכלי אין אנו מחשיבים את הכלי כשבור קודם
להלכה פסק השולחן ערוך (סימן שפו סעיף
ממון חברו ,אלא שראו חכמים צורך לתקן הפגיעה ,כך אין הבדל אם השני שברו בידיים
ד) שהזורק כלי מראש הגג ואין תחתיו כרים
כן ,שאם לא ייפטר המציל מתשלומים' ,אין או שגם הוא זרק לעברו חץ נוסף .מאחר שאין
וכסתות להצילו ,ובא אחר ושברו במקל בעודו
לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף' .לפיכך כאן את הסברא של 'מנא תבירא תבר' ,אין
באוויר ,הזורק חייב והמשבר פטור ,לפי שאנו
העמידו את תקנתם כדי שלא יירתעו בני אדם סיבה לפוטרו רק מפני שגם הוא הזיק בדרך
מחשיבים את הכלי כשבור כבר משעת הזריקה.
מלהציל נפשות מחמת החשש להפסד ממון. של זריקת חץ.
אמנם הש"ך (שם ס"ק כז) הביא מדברי הפוסקים,
אבידת כלי המלחמה נידון דידן כמו שני חצים שאף שלדעת רבה הדבר פשוט שהמשבר
בתרומת הדשן (סימן שכח) נשאל על בני עיר ולפי זה יש מקום לדון בנידון שלפנינו. פטור ,מכל מקום מאחר שלרבא נותר הדבר
ששמעו כי חיל שונאים מתקרב כדי לשלול הארגז שעמד בסמוך למוקד השריפה היה בספק ,הרי זה בכלל ספק ממון ,ודינו ככל ספק
מעשיו ולהביא בחשבון את הנזק האפשרי ,אין כאל מצב שיש בו חשש נפשות ,עד שהתירו ולבזוז את עדרי הבהמות שבעיר .בני העיר
כוונתו הטובה מספקת כדי לפוטרו. לחלל עליה שבת במקום הצורך .ממילא התארגנו לצאת לקראתם בנשק ובשריון כדי
ומבואר מדברי התוספות ,שעצם העובדה מסתבר שגם התקנה שנועדה לעודד פעולות להציל את רכושם .אחד מבני העיר שאל
שאדם פעל לשם שמים או מתוך רצון להציל, הצלה חלה במקרים אלו. מחברו שריון וכלי זיין לצורך היציאה למערכה,
אין בה די כדי לפטור אותו לגמרי גם בדיני ולפי זה גם בנידון שלפנינו יש לפטור את ובסופו של דבר נפלו הלוחמים בידי השונאים,
שמים .כאשר היה עליו לצפות את הנזק נתן מן התשלומים .אף שבפועל ניזוק ארגז אשר לקחו מהם את כל כלי נשקם ,ובכללם את
ולהיזהר ממנו ,אין כוונתו הטובה מסלקת את הטוגנים מחומר הכיבוי שהתיז ,מכל מקום השריון והנשק השאולים.
אחריותו. מאחר ומעשיו נעשו לשם הצלת המקום מן השאלה הייתה האם השואל חייב לשלם על
הדליקה ,והרי דליקה נחשבת בגדר מצב שיש האבידה ,שהרי שואל חייב באונסים .והשיב
מזיק בידיים שאני בו חשש סכנת נפשות ,חלה כאן תקנת חז"ל התרומת הדשן ,שאף על פי ששואל חייב
אלא שאין ראיה זו מכרעת בנידון שלפנינו. שלא להטיל אחריות ממונית על המציל. באונסים ,מכל מקום במקרה זה דינו כ'מתה
שכן דברי התוספות נאמרו ביחס לחיוב בדיני מחמת מלאכה' ,שכן אף שלא נתקלקלו הכלים
שמים בגרמא .שם היה מקום לומר שכאשר אם כוונת הצלה פוטרת
אמנם יש לדון עוד בנידון שלפנינו מצד מחמת השימוש עצמו ,מכל מקום אובדנם
כל כוונתו לטובה ,אפילו חיוב בדיני שמים לא נגרם על ידי אותה מלאכה שלשמה נשאלו,
יהא ,ועל כך השיבו התוספות שאין הדבר כן. נוסף לפטור את נתן .וזאת מאחר הוא לא
התכוון להזיק לארגז הטוגנים או לכל חפץ אחר ולפיכך פטור השואל.
אולם כאשר אדם מזיק בידיים ,אפשר שחייב
אף אם כל כוונתו הייתה לטובה. שעמד בסביבת מוקד האש ,אלא ביקש אך ורק חילוק בין הצלת ממון להצלת
ואף אם נבקש להסתמך על סברת התוספות
להציל את ממון הישיבה מפני הדליקה .יתכן נפשות
שבאופן כזה ,כאשר כל כוונתו לטובה ולהצלה, בנתיבות המשפט (סימן שמ סק"ו) הביא את
גם במזיק בידיים ,עדיין יש לומר שהיה נתן
אין לראותו כמזיק בידיים. דברי תרומת הדשן וביאר שכל הנידון שבדבריו
יכול לכוון את חומר הכיבוי אל מוקד האש
עצמו מבלי להתיזו על גבי ארגז הטוגנים .ואף המכסה קמה בפני הדליקה לפטור מדין 'מתה מחמת מלאכה' נאמר דווקא
אם בשעת המעשה היה מבוהל ולחוץ ,מכל בגמרא (בבא קמא נה :נו ).שנינו בברייתא במקום שהיציאה למלחמה נועדה להצלת
מקום אפשר עדיין היה יכול להיזהר ולעשות שהכופף קמתו של חברו בפני הדליקה פטור ממון ,כפי שמפורש בשאלה שבאו השונאים
דבריו בצורה נכונה כדי להימנע מגרימת הנזק. בדיני אדם וחייב בדיני שמים .והקשו בגמרא, לשלול ולבזוז את מקנה העיר .אולם כאשר
אם על ידי מעשהו גרם שהאש תשרוף את מדובר בהצלת נפשות ,יהיה השואל פטור גם
הצלת נפשות אינה טעונה דקדוק הקמה ברוח מצויה ,הרי הוא מזיק גמור וחייב באונס .וכתב שם שכאשר אדם נוטל כלי כדי
ואולם כלפי מה שנתבאר לעיל לפטור את אף בדיני אדם .ואם אין מעשהו גורם כלל להציל נפשות ,הוא פטור אפילו אם שאל את
נתן משום שפעל במסגרת הצלה מדליקה, לשריפה ,מה עשה ומה הזיק. הכלי שלא מדעת בעליו ואירע לו אונס ,שאינו
אשר דינה כהצלת נפשות .הנה בחידושי אנשי ומתרץ רב אשי ,שמדובר באופן שכיסה את גרוע ממי שרץ להציל את הנרדף מיד הרודף
שם (בבא קמא מד .מדפי הרי"ף) מבואר שתקנת הקמה ועשאה 'טמון' .כלומר ,אדם אחר הדליק ושבר כלים בדרך ,שפטור מן התשלומים .ואף
חכמים לפטור את המציל אינה מוגבלת דווקא את האש ,והקמה הייתה עתידה להישרף גם אם המציל פועל גם לטובת עצמו ,כל עוד יש
למקרה שבו לא הייתה אפשרות אחרת להציל. בלא מעשהו .אלא שעל ידי שכיסה אותה במעשיו גם הצלת אחרים ,בכלל תקנת חכמים
ואף כאשר ניתן היה ,בדיעבד ,לחשוב על דרך נעשתה 'טמון באש' ,וקיימא לן שהמבעיר הוא .רק כאשר אדם מציל את עצמו בלבד על
זהירה יותר או מדויקת יותר ,לא העמידו פטור על נזקי טמון .נמצא שלא גרם לשריפת חשבון ממון חברו ,לא שייכת תקנה זו ,שהרי
חכמים את המציל לדקדק בשעת חירום כיצד הקמה עצמה ,אלא גרם לכך שהמבעיר ייפטר 'מהיכי תיתי' שיוכל להציל את עצמו על ידי
להציל באופן המועיל ביותר והפוגע פחות. מתשלומיה .משום כך אין כאן אלא גרמא, פגיעה בממון הזולת.
במקום הצלת נפשות אין דורשים מן האדם ופטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. נמצא אפוא ,שכל יסוד התקנה לפטור את
לעצור ,לשקול ולבחון את כל החלופות ומבארת הגמרא כי החידוש הוא שהיה ניתן המזיק תוך כדי פעולת הצלה נאמר דווקא
האפשריות בטרם יפעל. לומר שיש לפטור את המכסה את קמתו של במקום שיש הצלת נפשות ,אך לא במקום שכל
לפיכך ,גם אם נאמר שהיה ניתן לכבות חברו שנתכוון להציל בכך את התבואה שלא מטרת הפעולה היא הצלת ממון בלבד.
את השריפה באופן מדויק יותר ולמנוע את תשרף .והתוספות (שם נו .ד"ה כיסויי) הקשו אם לפי זה היה מקום לומר שבנידון שלפנינו
הפגיעה בארגז הטוגנים ,אין בכך כדי לגרוע כן מדוע באמת חייב בדיני שמים .והרי גלוי אין מקום לפטור את נתן .הרי החשש לפיקוח
מן הפטור שניתן למציל בשעת דליקה. וידוע לפני הקב"ה אם כוונתו הייתה לטובה נפש בדליקה שפורצת בישיבה בשעות היום
או לרעה .ואם כיסה את הקמה כדי לעכב את הוא דבר רחוק ביותר ,וכל מעשיו נועדו להציל
העולה לדינא התפשטות האש ולאפשר לבעליה את רכוש הישיבה מפני התפשטות השריפה,
העולה מהאמור :שאבשלום להצילה ,מדוע יתחייב אף בדיני ולא להציל נפשות .ואם כן ,לכאורה אין כאן
שהצית את האש פטור מתשלום שמים. את התקנה המיוחדת שנאמרה במציל נפשות,
על ארגז הטוגנים ,שכן סוף סוף ותירצו התוספות ,שאפילו והיה מקום לחייבו על הנזק שגרם לארגז
לא האש היא שהזיקה את הארגז אם אכן נתכוון לטובה ,כדי הטוגנים בשעת פעולת הכיבוי.
בפועל ,אלא חומר הכיבוי. שלא תישרף במהירות ויוכל דליקה כסכנת נפשות
ודינו כזורק חץ ובא אחר בעל הבית להצילה ,מכל
ושברו ,שבזה לכולי עלמא אולם הנתיבות מסיים שם בחידוש גדול.
מקום חייב בדיני שמים ,משום לדבריו ,גם מי שנטל כלים של חברו כדי
השני הוא הנחשב למזיק. ד'איבעיא ליה לאזדהורי להצילם מן הדליקה ,ולאחר מכן נאנסו מידו,
נתן ,שעל ידו נגרם הנזק ולאסוקי אדעתיה' שמעשיו פטור .והטעם ,לפי שכל דליקה נחשבת כסכנת
בפועל ,אף הוא פטור ,משום עלולים לגרום הפסד שאם נפשות ,וכשם שמצינו שמחללים עליה את
שכוונתו הייתה להציל מפני הכיסוי לא יציל את הדליקה השבת.
הדליקה שנחשבת כסכנת לא יהיה חייב המדליק כדין ומבואר מדבריו שאין אנו בוחנים רק את
נפשות .לפיכך ,אף שנגרם נזק טמון באש שפטור. הנזק שצפוי שיארע בפועל ,אלא את גם הצד
במהלך פעולת הכיבוי ,אין ומאחר שהיה עליו הרחוק שהאש תתפשט ותביא לידי סכנת
לחייבו בתשלומים. להתבונן בתוצאות נפשות .משום כך התייחסו חז"ל לכל דליקה
השמות המופיעים בסיפורי בית הדין – בדויים
