gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫הלכות ראש השנה | סימן תקפ"א – תר"ג‬ ‫הלכות ראש השנה‬ ‫טור ובית יוסף שו"ע ומ"ב‬ ‫הלכות ראש השנה | סימן תקפ"א – תר"ג‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סימן תקפ"א‬ ‫סליחות ותחנונים‪ -‬נוהגים לקום באשמורת (שזה עת רצון) לומר סליחות‬ ‫ותחנונים‪ ,‬בזמנים כדלהלן‪ :‬לשו"ע אומרים סליחות מר"ח אלול (לא כולל‬ ‫סעיף א'‬ ‫ר"ח‪ ,‬וכן הנוהגים לומר תהילים בימי אלול עם יהי רצון לא יתחילו בר"ח) עד‬ ‫מנהגי ודיני חודש אלול‬ ‫יום הכיפורים‪ ,‬והטור מביא שיש נוהגים לומר סליחות רק בעשרת ימי‬ ‫הימים שמראש חודש אלול עד יום הכיפורים הם ימי רצון‪ ,‬והתשובה מקובלת בהם‬ ‫תשובה‪ ,‬ומנהג בני אשכנז להתחיל ביום א' בשבוע של ראש השנה‪ ,‬אא"כ‬ ‫יותר להיות האדם קרוב לקב"ה‪ .‬ונהגו בימים אלו בכמה מנהגים כדי להתעורר לתשובה‬ ‫חל ר"ה בימים שני או שלישי שאז מתחילים ביום א' בשבוע שלפני כן‪ ,‬מפני‬ ‫ולהכין עצמו לראש השנה ויום הכיפורים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שהרבה נוהגים להתענות י' ימים עם יום הכיפורים‪ ,‬וכיון שיש ד' ימים‬ ‫ימי האלול‪ -‬כתב הטור‪ ,‬תניא בפרקי דרבי אליעזר‪ ,‬בראש חודש אלול אמר‬ ‫בעשרת ימי תשובה שלעולם א"א להתענות צריך ד' ימים לפני ר"ה‪ ,‬וכדי‬ ‫הקדוש ברוך הוא למשה "עלה אלי ההרה"‪ ,‬שאז עלה לקבל לוחות אחרונות‪,‬‬ ‫שיתחילו ביום מסוים קבעו להתחיל ביום ראשון‪ ,‬וטעם נוסף שכן מצינו‬ ‫והעבירו שופר במחנה משה עלה להר‪ ,‬שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה‪,‬‬ ‫בקרבנות שצריכים ביקור ממום ד' ימים לפני ההקרבה‪ ,‬וכתיב בר"ה‬ ‫והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר "עלה אלקים בתרועה"‪ ,‬לכן התקינו‬ ‫"ועשיתם עולה" ובשאר קרבנות "והקרבתם" לומר שבר"ה יעשה אדם‬ ‫חז"ל שיהו תוקעים בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החודש‪ ,‬כדי להזהיר‬ ‫כאילו הוא מקריב את עצמו‪ ,‬ויבקר מומי חטאתו ד' ימים ויחזור בתשובה‪.‬‬ ‫ישראל שיעשו תשובה‪ ,‬שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"‪ ,‬וכדי‬ ‫והמתענה בב' ימי ר"ה‪ ,‬לפי הטעם הראשון א"צ להתענות לפני ר"ה אלא רק ב' ימים‪ ,‬אפילו‬ ‫לערבב השטן‪ .‬וביאר הבית יוסף שאף שכבר הביא ראיה ממה שתקעו‬ ‫אם מתחילה לפני שהיה מתענה בר"ה היה מתענה ד' ימים לפני ר"ה‪ ,‬אכן לטעם השני בכל‬ ‫במדבר‪ ,‬הוצרך להביא את הפסוק "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"‪,‬‬ ‫גוונא צריך להתענות ד' ימים לפני ר"ה‪ ,‬ואשרי מי שיכול‪.‬‬ ‫דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ד' ומהדר גאונו‪ ,‬דאי לאו‬ ‫הכי היה אפ"ל שא"צ דווקא שופר ודי בכרוז בעלמא‪ .‬או שמפסוק זה‬ ‫דיני סליחות‬ ‫לומדים ששופר גורם לא רק להמנע מלחטוא‪ ,‬אלא גם לעורר לתשובה‪.‬‬ ‫יחיד יכול לומר את הסליחות‪ ,‬וסליחות שנזכר בהם י"ג מידות ידלג אותם‬ ‫תיבות‪ ,‬וכן ידלג בקשות שהם בלשון תרגום‪.‬‬ ‫ולהלן יבואר איזה דברים מיוחדים עושים בחודש אלול‪.‬‬ ‫לפני כל סליחה אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו‪ ,‬מלבד סליחה המתחלת‬ ‫באחד משמותיו של הקב"ה‪.‬‬ ‫צריך להפסיק בויקרא בשם ד' בין בשם לבין ד'‪.‬‬ ‫אם אין מנין כשאומרים אשרי‪ ,‬יאמרו סליחות‪ ,‬וכשיקבץ מנין יאמרו קדיש‬ ‫באמצע סליחות‪ ,‬ובא"ר כתב שיאמרו ג' פסוקים כשיש מנין‪ .‬ואם היה מנין‬ ‫כשהתחילו סליחות ויצאו מקצתם‪ ,‬י"ל שאומרים קדיש אחרי הסליחות‪.‬‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים על הדף היומי‪,‬‬ ‫משנה ברורה ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪( ,‬לפי סדר הלימוד‬ ‫היומי)‪ ,‬וכן את מבחני "לדעת" (דף היומי‪ ,‬משנה ברורה‪ ,‬חפץ חיים‪,‬‬ ‫ואהבת חסד)‪ ,‬בנקודות ההפצה‪.‬‬ ‫וכן ניתן לקבלם במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬חבורת ש"ס‪,‬‬ ‫קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת שלום‪.‬‬ ‫וכן סיכומים על כל מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך‬ ‫וספרי מוסר‪.‬‬ ‫לש"ץ שאינו הגון כאילו גוזלים טוב מן הקהל ועתידים ליתן את הדין‪,‬‬ ‫הש"ץ מתעטף בטלית בשעה שאומרים י"ג מידות אף קודם היום‪ ,‬אבל לא‬ ‫והיודע בעצמו שאינו בקי מאד ויודע לשמור אפילו משגגה אין לו להכניס‬ ‫יברך עליו אף שהוא בגד המיוחד ליום‪ ,‬כ"כ המ"א בשם הלבוש‪ ,‬ובסימן י"ח פסק‬ ‫את עצמו בעבודת השם‪ ,‬ואם אינו ראוי והגון ובקי אין ממתינים לו כשאר‬ ‫המ"א שכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף‪ ,‬והיינו מפני כבוד הציבור‪ ,‬ודעת הט"ז‬ ‫עונשים אלא גובים לאלתר‪ .‬מי שבא בערכאות של נכרים אינו ראוי להיות‬ ‫שילבש טלית של חבירו ויכוין שנוטלו לכבוד ולא לקנותו שבזה לכו"ע אינו‬ ‫ש"ץ בר"ה ויום הכיפורים‪.‬‬ ‫מברך‪ ,‬ולא יקח טלית שלו או של הקהל‪ ,‬כדי שלא יכנס לספק ברכה‪ ,‬ואם יש‬ ‫נהגו שמי שהתחיל להתפלל או לתקוע אפילו פעם אחת אין לתת את‬ ‫לו רק טלית שלו יתעטף בלא ברכה וכשיאור היום ימשמש בציציותיו ויברך‪ .‬ועיין לעיל‬ ‫המצוה לאחר‪ ,‬ואם חלה יכולים להעמיד אחר‪ ,‬אבל כשחוזר לבריאותו חוזרת‬ ‫בסימן ו' מתי יברך ברכות התורה ועל נטילת ידים ואשר יצר‪.‬‬ ‫המצוה אל הראשון‪.‬‬ ‫אבל אסור לצאת מביתו לסליחות‪ ,‬מלבד בערב ר"ה שמרבים בסליחות‪( ,‬וכן‬ ‫אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפילה לא יתפלל‪ ,‬אע"פ שיתפלל מי‬ ‫בערב יום הכיפורים במקום שמרבים בסליחות)‪.‬‬ ‫שאינו הגון‪.‬‬ ‫אמירת לדוד ד' אורי‪ -‬נוהגים מר"ח אלול עד יום הכיפורים לומר בכל יום‬ ‫יש מקומות שנהגו שהמתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה באותו‬ ‫בבוקר ובערב אחרי התפילה מזמור לדוד ד' אורי וכו'‪ ,‬ואח"כ אומרים קדיש‪,‬‬ ‫היום‪ ,‬וי"א גם במעריב שלפניו אבל מעריב שלאחריו אין שייך לו‪ ,‬וכתב‬ ‫ואנו נוהגים לומר לדוד עד שמיני עצרת ועד בכלל‪ ,‬וביום שיש בו מוסף אחר‬ ‫המ"א שהוא קודם לאבל ולמוהל וליארצייט‪ ,‬ודעת הא"ר שמי שיש לו‬ ‫שחרית לפני אין כמוך‪ ,‬ובערב אחרי מנחה‪ ,‬ושיר של יום (ובר"ח ברכי נפשי)‬ ‫יארצייט קודם אם הוא מתענה‪ ,‬ומלמנצח ואילך יש להניח להתפלל גם אבל‪,‬‬ ‫אומרים לפני לדוד (ונ"מ בר"ח למקומות שאומרים לדוד בסוף התפילה‪ ,‬או‬ ‫והובאו דבריו בפמ"ג‪.‬‬ ‫למקומות שאומרים לדוד ושיר של יום אחרי שחרית)‪.‬‬ ‫נהגו רוב הקהל להתענות ביום א' דסליחות‪ ,‬ויחיד אומר עננו (אבל לא‬ ‫תקיעות באלול‪ -‬תוקעים מר"ח אלול אחר תפילת שחרית‪ ,‬ויש מקומות‬ ‫הש"ץ בחזרת התפילה) בשומע תפילה‪.‬‬ ‫שתוקעים גם אחרי מעריב‪ .‬יש מתחילים מא' דר"ח‪ ,‬ויש מתחילים מב' דר"ח‬ ‫וכ"כ בסידור דרך החיים‪.‬‬ ‫דיני ערב ראש השנה‬ ‫תהלים‪ -‬נוהגים בכל יום מימי החול מר"ח אלול ואילך לומר בציבור י' מזמורי‬ ‫סעיף ב'‬ ‫תהילים‪ ,‬וביהי רצון יש לדלג תיבות בהם שבעים שנה‪ ,‬וכיון שלא אומרים ספר‬ ‫שלם יש לומר בזכות מזמורי תהילים שקראנו לפניך וכו'‪ ,‬ואחרי היהי רצון‬ ‫התענית וכפרת שליש מהעוונות בערב ראש השנה‬ ‫אומרים קדיש‪ ,‬ואם ממתינים שיהיו עשרה ישאירו פרק אחד לאומרו בעשרה‬ ‫איתא במדרש תנחומא "ולקחתם לכם ביום הראשון"‪ ,‬וכי ראשון הוא והלא‬ ‫לפני הקדיש‪ .‬ובימי התשובה שבין ר"ה ליום הכיפורים אומרים יותר מי'‬ ‫ט"ו הוא‪ ,‬אלא ראשון לחשבון עונות‪ ,‬משל למדינה שחייבת מס למלך ולא‬ ‫מזמורים‪ ,‬כדי לגמור את התהילים פעם שלישית לפני יום הכיפורים‪.‬‬ ‫נתנו לו‪ ,‬בא אליה בחיל לגבותו‪ ,‬כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו‬ ‫גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך‪ ,‬הניח להם שליש‪ ,‬כיון‬ ‫מתי אבל יכול להיות ש"ץ‪ -‬אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל'‬ ‫שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו‪ ,‬הניח להם שליש השני‪ ,‬כשנתקרב‬ ‫על שאר קרובים אסור לעבור לפני התיבה בר"ה ויום הכיפורים (אא"כ אין‬ ‫יותר יצאו כל בני העיר לקראתו‪ ,‬והניח להם הכל‪ ,‬כך המלך זה הקדוש ברוך‬ ‫חזן אחר)‪ ,‬אבל בימי הסליחות מותר אפי' בער"ה ועשי"ת‪ ,‬וכן בימים שאין‬ ‫הוא‪ ,‬בני המדינה אלו ישראל‪ ,‬שמסגלים עונות כל השנה‪ ,‬ערב ראש השנה‬ ‫אומרים תחנון מותר להתפלל שחרית אם אחר יאמר הלל‪ ,‬אבל מוסף לא‬ ‫הגדולים מתענים ומוותר להם שליש עונותיהם‪ ,‬בי' ימים בינונים מתענים‬ ‫יתפלל‪ ,‬והח"א כתב שכמדומה שהגר"א לא היה מניח להתפלל אפילו‬ ‫שחרית בר"ח‪ ,‬אכן בדליכא אחר מותר אפילו מוסף‪ .‬ובחנוכה לא יתפלל האבל‬ ‫ומוותר להם ב' שלישים‪ ,‬ביום הכיפורים הכל מתענים ומוותר להם הכל‪,‬‬ ‫בלילה הראשון‪ ,‬משום שאומרים שהחיינו על נרות חנוכה וצריך שמחה יתירה‪ ,‬ואפשר שאם‬ ‫במוצאי יום הכיפורים עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושים עונות‪ ,‬לכך‬ ‫אחר ידליק מותר לו להתפלל‪.‬‬ ‫קורא י"ט ראשון‪ ,‬ראשון לחשבון עונות‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שלפי זה ערב ראש השנה חשוב כמו ט' ימים בעשרת ימי‬ ‫מי יהיה ש"ץ בסליחות ובימים נוראים‬ ‫תשובה‪ ,‬שבשניהם מתכפרים שליש מהעוונות‪ .‬אמנם השליש הראשון‬ ‫ידקדקו לחפש לסליחות ולימים נוראים ש"ץ היותר הגון ויותר גדול‬ ‫מתכפר יותר בקלות מהשני‪ ,‬והאחרון קשה מכולם‪ .‬עוד כתב הבית יוסף‬ ‫בתורה ומעשים שאפשר למצוא‪ ,‬ושיהיה נשוי ובן שלושים‪ ,‬שאז ראוי בן‬ ‫שאף שבמדרש מבואר שרק הגדולים מתענים בערב ר"ה‪ ,‬מ"מ יש סמך‬ ‫לוי לעבודה‪ ,‬והתפילה היא כנגד עבודה‪ ,‬ומה שהדרכי משה הזכיר בן כ"ה‪ ,‬היינו‬ ‫משם שכולם יתענו‪ ,‬דמבואר בתענית (י‪ ):‬שבדבר שהוא צער כל הרוצה‬ ‫שאז יתחיל ללמוד סדר התפילה וקריאת התורה כדי שיהיה בקי יפה יפה‪ ,‬כמו שהלוים‬ ‫עושה עצמו כגדול‪.‬‬ ‫לומדים סדר העבודה מגיל כ"ה‪ .‬ובארחות חיים כתב שצריך לדקדק שיהיה בן כ"ה כמנין‬ ‫שני העובדים עבודה‪ ,‬ומצוה מן המובחר שיהיה בן ל'‪ ,‬שאז הוא בחצי ימי הזקנה ולבו נכנע‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ונשבר יותר‪ .‬ובן תורה וירא חטא שאינו נשוי ואינו בן שלושים קודם לנשוי‬ ‫נוהגים להתענות בערב ראש השנה‪ ,‬ואפילו נערים מגיל י"ג לזכר וי"ב‬ ‫ובן שלושים שהוא איש פשוט‪ .‬מיהו כל ישראל כשרים‪ ,‬רק שיהיה רצוי‬ ‫לנקיבה מתענים‪ ,‬וא"צ קבלה‪ ,‬והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה‬ ‫לקהל‪ ,‬אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחריו אמן‪ ,‬ואם כוונתו שלא‬ ‫ימים‪ ,‬וכן ראוי לעשות‪ ,‬ותעניות אלו א"צ להשלימם עד הלילה‪ ,‬ואין קורין‬ ‫להוציא איזה אדם‪ ,‬כולם אינם יוצאים בתפילתו‪ .‬וראוי שיהיה הש"ץ‬ ‫בהם ויחל אפילו אלו שמתענים בכל ערב ר"ח‪ ,‬ואין אומרים אלוקינו ואלוקי‬ ‫והבעל תוקע בעלי תשובה גמורה‪ ,‬וגם ראוי שילמדו את כוונות התפילות‬ ‫אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' כיון שזה לא תענית ציבור (וכן הדין‬ ‫והתקיעות‪ ,‬והוא מהזוהר‪ .‬ונהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים‬ ‫באלו המתענים י' ימים)‪.‬‬ ‫שיודעים בצער הדור‪ ,‬אם הם נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים לעם‪,‬‬ ‫אם חלה ברית מילה בערב ר"ה‪ ,‬אבי הבן והסנדק והמוהל מצוה עליהם‬ ‫ובזמן שאין הפרנסים ראוים ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע‪ ,‬וכל המסייעים‬ ‫סימן תקפ"ב‬ ‫לאכול‪ ,‬ומי שהזמינו אותו לברית מותר לו לאכול‪( ,‬וע"ע בדין זה בסימן‬ ‫תקס"ח)‪.‬‬ ‫סדר תפילות עשרת ימי תשובה‬ ‫רבים נוהגים לאכול בערב ר"ה לפני עלות השחר‪ ,‬משום שחוקות העכו"ם‬ ‫סעיפים א' ב'‬ ‫להתענות בערב חגיהם‪ ,‬ויכולים לאכול בלא תנאי אף אם ישן שינת קבע‪,‬‬ ‫בתפילות של עשרת ימי תשובה ישנם תוספות ושינויים מתפילות שאר ימות השנה‪,‬‬ ‫כיון שכך נהגו‪ ,‬והאידנא נהגו שלא לאכול אלא רק לשתות קפה או תה לפני‬ ‫חלקם מדינא דגמרא וחלקם מנהגים מאוחרים יותר‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ההליכה לבית הכנסת‪ ,‬כי בזמננו נמשכת אמירת הסליחות עד אור היום‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ברכות י"ב‪ ):‬אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב‪ ,‬כל‬ ‫ופשיטא שמיד שעלה עמוד השחר אסור לאכול ולשתות‪.‬‬ ‫השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש‪ ,‬מלך אוהב צדקה ומשפט‪,‬‬ ‫במקום שיש מקצת חולי יש להקל בכל אלו התעניתים וא"צ התרה‪ ,‬אא"כ הוא‬ ‫חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך‬ ‫מתענה יותר ממה שנהגו הציבור‪ ,‬ודעת הש"ך שאם אינו מתענה מחמת שאינו‬ ‫הקדוש והמלך המשפט‪ .‬ורבי אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש‬ ‫בריא לעולם צריך התרה‪ ,‬ואפשר שאם אינו מוצא מי שיתירנו‪ ,‬יש להקל במקום הדחק‪.‬‬ ‫יצא‪ ,‬שנאמר "ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש‬ ‫בצדקה" אימתי ויגבה ד' צבאות במשפט אלו עשרה ימים‬ ‫סעיף ג'‬ ‫שמראש השנה ועד יום הכפורים‪ ,‬וקאמר האל הקדוש‪ .‬מאי הוה‬ ‫נפילת אפים‪ -‬אין נופלים על פניהם בערב ר"ה‪ ,‬כדין שאר ערבי ימים‬ ‫עלה‪ ,‬אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט‪ ,‬רבה‬ ‫טובים‪ ,‬אע"פ שבאשמורת בסליחות נופלים על פניהם אף אם נמשך‬ ‫אמר המלך הקדוש והמלך המשפט‪ .‬והלכתא כרבה‪.‬‬ ‫הסליחות ליום‪ ,‬כיון שברוב הפעמים מסיימים לפני עלות השחר‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫אין תוקעים בערב ר"ה כדי להפסיק בין תקיעות של רשות לתקיעות של‬ ‫אם חוזר בדיעבד‪ -‬דעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש שמחלוקת רב ורבי‬ ‫חובה‪ ,‬ואף כשחל יום ראשון של ר"ה בשבת אין תוקעים בערב ר"ה‪ ,‬ומ"מ‬ ‫אלעזר היא לענין דיעבד‪ ,‬ולהלכה אפילו בדיעבד לא יצא‪ .‬ודעת ראבי"ה‬ ‫מותר לתקוע להתלמד‪ ,‬וי"א שהטעם הוא כדי לערבב את השטן‪ ,‬וא"כ אין‬ ‫והראב"ד שהמחלוקת היא לענין לכתחילה‪ ,‬אבל בדיעבד לכו"ע אינו חוזר‪.‬‬ ‫לתקוע כלל‪ ,‬ובא"ר בשם ספר אמרכל משמע שמותר להתלמד בחדר סגור‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים דבדיעבד‬ ‫נמי לא יצא‪ ,‬הכי נקטינן‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫אף בספק אם הזכיר חוזר‪ ,‬כמבואר בירושלמי תענית שעד ל' יום האדם‬ ‫איתא במדרש א"ר סימון כתיב "כי מי גוי גדול וכו' "‪ ,‬ר' חנינא ור' יהושע‬ ‫מזכיר מה שהוא רגיל‪.‬‬ ‫אומרים איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה (מנהגיו ודיניו) של אלוקיה‪,‬‬ ‫שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל‬ ‫להיכן חוזר בהמלך המשפט‪ -‬איתא בגמרא (ברכות ל"ד‪ ).‬אמר רב הונא‬ ‫זקנו ואין חותך צפרניו‪ ,‬לפי שאינו יודע איך יצא דינו‪ ,‬אבל ישראל אינם כן‪,‬‬ ‫טעה בשלש ראשונות חוזר לראש‪ ,‬באמצעיות חוזר לאתה חונן‪,‬‬ ‫לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם‬ ‫באחרונות חוזר לעבודה‪ .‬ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר‪.‬‬ ‫ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה‪ ,‬לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם‬ ‫שיטת רש"י (השיטות בזה הובאו בטור סימן קי"ט) שאין להם סדר היינו‬ ‫נס‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫שאם דילג ברכה ונזכר לפני רצה אומרה במקום שנזכר‪ ,‬ודעת רשב"ם ור"י‬ ‫שצריך לומר הברכות כסדר שתיקנום‪ ,‬ואין להם סדר הכונה שאם דילג אחת‬ ‫פסק ההלכה ‪ -‬מכבסים ומסתפרים בערב ר"ה כדי להראות שאנו‬ ‫או טעה בה א"צ לחזור לאתה חונן (כמו בג' ברכות ראשונות)‪ ,‬אלא חוזר‬ ‫בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטינו‪ ,‬ומ"מ לא ילבש בר"ה‬ ‫לראש הברכה שטעה בה‪ ,‬ומשם ואילך יאמר על הסדר‪ .‬והטור והשו"ע פסקו‬ ‫בגדי רקמה ומשי כשאר יו"ט‪ ,‬אלא בגדים לבנים נאים‪ ,‬כדי שיהיה מורא‬ ‫כהרשב"ם‪.‬‬ ‫הדין עליו‪ ,‬ובמקום שאין נוהגים ללבוש לבנים‪ ,‬עכ"פ לא ילבש בגדים‬ ‫חשובים כ"כ‪.‬‬ ‫כתבו תלמידי רבינו יונה שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר‪ ,‬כיון‬ ‫שהזכיר מלכות‪ ,‬אבל אם לא הזכיר מלכות‪ ,‬בעשרת ימי תשובה חוזר ובשאר‬ ‫יש נוהגים לטבול בערב ר"ה משום קרי‪ ,‬ואם אינו יכול לטבול משום צינה‬ ‫השנה אינו חוזר‪ .‬ובארחות חיים כתב בשם הראב"ד שאם אמר מלך אוהב‬ ‫יראה לשפוך על עצמו ט' קבין מים‪ ,‬ולא יקדים לטבול לפני שעה אחת‬ ‫צדקה ומשפט או מלך המשפט חוזר‪.‬‬ ‫שקודם חצות‪ .‬י"א שנכון למנוע מלשמש מיטתו בשתי לילות של ר"ה‪,‬‬ ‫אם נזכר בתוך כדי דיבור שאמר הקל הקדוש ותיקן עצמו‪ ,‬כתב הרשב"א‬ ‫אא"כ הוא ל"ט שאז חייב לקיים עונתו ויחזור ויטבול בשחרית‪ ,‬אכן אלו‬ ‫שדין זה תלוי בהא דאיתא בגמרא (ברכות י"ב‪ ).‬נקיט כסא דשכרא בידיה‬ ‫האנשים האוכלים לשובע בטנם או ח"ו שנכנס במחשבתו הרהור אשה יותר‬ ‫וקסבר דחמרא הוא‪ ,‬פתח ובריך אדעתא דחמרא‪ ,‬וסיים בדשכרא‪,‬‬ ‫טוב שישמש‪ ,‬ויחזור ויטבול בשחרית‪.‬‬ ‫מאי‪ ,‬בתר עיקר ברכה אזלינן‪ ,‬או בתר חתימה אזלינן‪ ,‬ומסיק הכל‬ ‫יש מקומות שנוהגים ללכת על הקברות ולהרבות שם בתחינות ולתת שם‬ ‫הולך אחר החיתום‪ .‬דדעת רש"י שמדובר שסיים רק שהכל נהיה בדברו‪,‬‬ ‫צדקה לעניים‪ ,‬מפני שהתפילה מקובלת יותר במקום מנוחת הצדיקים‪ ,‬אבל‬ ‫אבל אם סיים בורא פרי הגפן ותיקן ואמר שהכל נהיה בדברו לא יצא‪ ,‬ודעת‬ ‫לא ישים מגמתו נגד המתים‪ ,‬אלא יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות‬ ‫הגאונים שאפילו אם אמר בורא פרי הגפן ותיקן ואמר שהכל נהיה בדברו‬ ‫הצדיקים שוכני עפר‪ ,‬ויקיף הקברות‪ ,‬ויתן צדקה לפני שיאמר את התחינות‪,‬‬ ‫יצא‪ ,‬שהרי הוא כמוסיף שבח באמצע ברכתו‪ .‬וה"ה הכא לרש"י לא יצא‬ ‫ואין ללכת על קבר אחד ב' פעמים ביום אחד‪.‬‬ ‫ולגאונים יצא‪ .‬וכתב הרשב"א שאף שדברי רש"י נוחים להלכה אין בנו כח‬ ‫לחייב לחזור לעשות מעשה כנגד הגאונים שב ואל תעשה עדיף‪.‬‬ ‫סעיף ה'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫זכרנו‪ ,‬מי כמוך‪ ,‬וכתוב‪ ,‬ובספר חיים‬ ‫בתפילת מעריב של ראש השנה נכנסים לבית הכנסת וקוראים שמע‬ ‫בברכותיה‪ ,‬וחותמים ופרוס‪ ,‬ומתפללים ז' ברכות‪ :‬ג' ראשונות וג' אחרונות‬ ‫הגאונים תיקנו לומר בעשרת ימי תשובה "זכרנו" בברכת אבות‪ ,‬ובגבורות "מי‬ ‫וקדושת היום באמצע כמו בשאר המועדות‪ ,‬אלא שחותמים המלך הקדוש‪.‬‬ ‫כמוך"‪ ,‬ובהודאה "וכתוב"‪ ,‬ובשים שלום "בספר חיים"‪ ,‬ואם לא אמרם‪ ,‬אם לא‬ ‫אמר השם של סוף הברכה יכול לחזור אע"פ שאמר כמה שמות באמצע‬ ‫יש נוהגים לומר מערבית בשתי הלילות של ראש השנה‪ ,‬וכתב הדרכי משה‬ ‫הברכה‪ ,‬ואם אמר השם של סוף הברכה אין מחזירים אותו‪ ,‬כיון שאינו אלא‬ ‫שאין נוהגים כך במקומו‪ ,‬מפני שזה שירות ושבחות‪ .‬עוד כתב שנוהגים‬ ‫מתקנת הגאונים‪ ,‬ואינו מוזכר בתלמוד‪( ,‬ודלא כשיטת ר"י שאם שכח מחזירים‬ ‫לומר "תקעו בחודש שופר וכו' "‪ ,‬ולא הוי הפסק דהוי כגאולה אריכתא‪.‬‬ ‫אותו)‪.‬‬ ‫המלך הקדוש והמלך המשפט‪-‬‬ ‫יש מהגאונים שכתבו שאין לומר זכרנו ומי כמוך ווכתוב‪ ,‬דקיימא לן (שם) אל‬ ‫בעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט‪ ,‬משום שבימים‬ ‫ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות‪( ,‬וכתב הטור‬ ‫אלו הקב"ה יושב ודן את כל העולם ומראה מלכותו‪.‬‬ ‫שגם לשיטתם אומרים בספר חיים‪ ,‬כיון שכבר סיים ג' ברכות אחרונות והוי‬ ‫אם טעה בהמלך הקדוש או שהוא מסופק (שחזקה שאמר כפי הרגלו‪,‬‬ ‫כתחנונים שאחר התפילה‪ ,‬והבית יוסף כתב שאין חילוק בזה‪ ,‬כיון שעדיין‬ ‫ולא עוזר שיאמר צ' פעמים‪ ,‬דאינו רשאי לומר שם ד')‪ ,‬אם נזכר תוך כדי‬ ‫לא סיים הברכה)‪ .‬ורב האי ועוד ראשונים כתבו לומר דברים אלו‪ ,‬דרק צרכי‬ ‫דיבור (שלא שהה רק כדי אמירת ג' תיבות) מסיום הברכה‪ ,‬יתקן ויאמר‬ ‫יחיד אין שואלים בג' ראשונות ואחרונות ולא צרכי רבים‪.‬‬ ‫המלך הקדוש (אף אם לא נזכר שהם ימי תשובה‪ ,‬ובזמן שאמר ברוך אתה ד'‬ ‫עיין בטור ובבית יוסף שמבארים באריכות הוספות אלו‪ ,‬ומה שרמוז בהם‪.‬‬ ‫היה בדעתו לסיים הקל הקדוש‪ ,‬מועיל שיתקן ויאמר המלך הקדוש)‪ ,‬ואם‬ ‫לְחיים יאמר בשוא תחת הל' ולא בפתח‪( ,‬כי בימים אלו שהם ימי דין צריך‬ ‫שהה יותר מכדי דיבור‪ ,‬או שהתחיל אתה חונן‪ ,‬חוזר לראש‪ ,‬דג' ברכות‬ ‫לדקדק ולפרט היטב בתפילתו‪ ,‬משא"כ בשאר ימות השנה שאומרים‬ ‫ראשונות נחשבות כברכה אחת‪ .‬אמנם בר"ה ויום הכיפורים אם אמר ובכן תן‬ ‫והעמידנו מלכנו לַחיים עם פתח תחת הל'‪ ,‬מפני שהדברים הולכים לפי‬ ‫פחדך ומסופק אם סיים המלך הקדוש אפשר שא"צ לחזור‪ ,‬דאולי היכא‬ ‫כוונת הלב)‪ .‬ולא יאמר זכרנו לחיים טובים ורק בוכתוב יאמר וכתוב לחיים‬ ‫שמוסיף את ההוספות אינו רגיל לומר הקל הקדוש‪ .‬ובחיי אדם הביא בשם הגאון‬ ‫טובים‪ ,‬כי צריך לבקש מתחילה דבר מועט ואח"כ להוסיף‪.‬‬ ‫מהר"ר אבלי פאסוועלער שאם טעה בליל ר"ה ולא אמר המלך הקדוש א"צ לחזור‪ ,‬כמו שאם‬ ‫שכח יעלה ויבוא בר"ח א"צ לחזור כיון שאין מקדשים את החודש בלילה‪ .‬וכתב השעה"צ‬ ‫סעיפים ו' – ח'‬ ‫דלא נהירא‪ ,‬דכיון שאף שאם היה מתפלל תפילת חול היה יוצא‪ ,‬הכא כיון שהתפלל תפילת‬ ‫נוסח תפילות ראש השנה‬ ‫יו"ט ממ"נ אינו יוצא‪ ,‬ואולי כוונתו רק למקום שנזכר מיד לאחר כדי דיבור‪ ,‬והוא מסיים‬ ‫אומרים בברכה האמצעית אתה בחרתנו וכו'‪ ,‬ותתן לנו ד' אלוקינו את יום‬ ‫בתפילת חול‪ ,‬אך זה צע"ג אם נתיר לו לכתחילה לסיים בתפילת חול‪.‬‬ ‫הזכרון הזה‪ ,‬ואם ר"ה חל בשבת מזכיר גם שבת‪ ,‬ונחלקו הראשונים אם‬ ‫אם טעה או שהוא מסופק בהמלך המשפט‪ ,‬לדעת השו"ע אם נזכר לפני‬ ‫אומרים בר"ה ויום הכיפורים "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון"‪ ,‬עוד‬ ‫שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה שופטינו וממשיך כסדר‪ ,‬ואם עקר רגליו‬ ‫נחלקו אם אומרים "מקרא קודש"‪ ,‬עוד נחלקו אם אומרים והשיאנו‪.‬‬ ‫(עיין בסוף סימן קי"ז) חוזר לראש‪ ,‬ודעת הרמ"א שאם אמר מלך אוהב‬ ‫ואומרים יעלה ויבוא וכו'‪ ,‬מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו'‪ ,‬ומסיים ברוך‬ ‫צדקה ומשפט כיון שהזכיר מלך אינו חוזר‪ ,‬ורק אם אמר הקל אוהב צדקה‬ ‫אתה ד' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון‪.‬‬ ‫ומשפט חוזר‪( ,‬וע"ע בסימן קי"ח)‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סעיף ג'‬ ‫אין לומר בר"ה באהבה מקרא קודש‪ ,‬אלא יום תרועה מקרא קודש‪.‬‬ ‫בשבת שובה יאמר בברכת מעין שבע המלך הקדוש‪ ,‬וכן הדין אם חל ר"ה‬ ‫אין לומר ודברך מלכנו אמת‪ ,‬אלא ודברך אמת‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬וחותם רק בשל שבת‪ ,‬וכן אם חל יום הכיפורים או יו"ט בשבת חותם‬ ‫כופלים תיבת לעילא בכל הקדישים‪.‬‬ ‫רק בשל שבת‪ .‬ואם טעה ואמר הקל הקדוש‪ ,‬יש דעות באחרונים אם צריך‬ ‫אם לא אמר את התוספות שבברכה שלישית ובכן תן פחדך וכו' אין‬ ‫לחזור אם סיים את הברכה‪ ,‬ואם לא סיים את הברכה חוזר לתיבות המלך‬ ‫מחזירים אותו‪.‬‬ ‫הקדוש‪.‬‬ ‫אומרים ותתן לנו את יום הזכרון הזה‪ ,‬ואינו מזכיר ראש חודש‪ ,‬דגם על ר"ח‬ ‫סעיף ד'‬ ‫נאמר "והיה לכם לזכרון"‪.‬‬ ‫ר"ה שחל בחול אומר יום תרועה מקרא קודש (אפילו במעריב או בקידוש‪,‬‬ ‫כריעה בתפילה‬ ‫כיון שלמחרת תוקעים)‪ ,‬ואם חל בשבת אומר זכרון תרועה‪ ,‬ואם אמר זכרון‬ ‫איתא בגמרא (ברכות ל"ד‪ ).‬תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן‪ ,‬באבות‬ ‫תרועה בחול או יום תרועה בשבת אינו חוזר בדיעבד‪.‬‬ ‫תחלה וסוף‪ ,‬בהודאה תחלה וסוף‪ ,‬ואם בא לשוח בסוף כל ברכה‬ ‫בר"ה שחל בשבת אומרים רצה במנוחתינו‪ ,‬אבל אם יום הכיפורים חל‬ ‫וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה‪ ,‬מלמדין אותו שלא ישחה‪.‬‬ ‫בשבת אין אומרים‪ ,‬מפני שהוא יום עינוי ואינו מנוחה גמורה‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יש נוהגים להתפלל בר"ה ויום הכיפורים בכריעה‪ ,‬מפני שאנו‬ ‫אין אומרים בר"ה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון‪ ,‬וכן אין אומרים‬ ‫תלוים בדין וצריך להתפלל באימה ויראה‪( ,‬ומשמע שצריך לכרוע על ברכיו‪,‬‬ ‫והשיאנו‪ ,‬ובמוסף אין אומרים ואין אנו יכולים לעלות וליראות לפניך‪ ,‬דאין‬ ‫אבל אין נוהגים כך‪ ,‬אלא יתפלל בכריעת ראשו עם גופו בלבד)‪ ,‬וצריכים‬ ‫בר"ה מצות עליה לרגל‪ ,‬אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך‪.‬‬ ‫לזקוף בתחילת הברכות‪ ,‬וכן בסוף הברכות לפני תיבת ברוך‪ ,‬שלא להוסיף‬ ‫על מה שתיקנו חכמים לכרוע בתחילת וסוף אבות ומודים‪.‬‬ ‫שתתחדש עלינו שנה מתוקה‪ ,‬ויש אוכלים רימונים ואומרים יה"ר וכו'‬ ‫ואומרים ותמלוך אתה ד' לבדך‪ ,‬ולא אתה הוא ד' לבדך‪.‬‬ ‫שנרבה זכויות כרימון‪ ,‬ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה‪ .‬וכתב‬ ‫חותמים ודברך אמת‪.‬‬ ‫המ"ב שיש נמנעים לבשל בר"ה מיני חומץ כגון בארש"ט‪ ,‬ולכן האוכלים‬ ‫דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלים אותם בחומץ‪ .‬ויש נוהגים‬ ‫סעיף ט'‬ ‫לטבל פרוסת המוציא בדבש‪.‬‬ ‫תפילה בקול‪ -‬אע"פ שבכל ימות השנה מתפללים בלחש‪ ,‬בר"ה ויום‬ ‫ברכה על אכילת תפוח בדבש‪ -‬כשאוכל תפוח בדבש מברך על התפוח‬ ‫הכיפורים מתפללים בקול רם כדי להתפלל יותר בכונה‪ ,‬ומ"מ לא יגביה קולו‬ ‫שהוא עיקר ופוטר את הדבש‪ ,‬ואף שאוכלו אחרי ברכת המוציא צריך לברך‬ ‫יותר מדי‪ ,‬ואין חוששים שמטעים אחרים‪ ,‬כיון שיש ביד כולם מחזורים‪.‬‬ ‫עליו‪ ,‬ויאמר הבקשה אחרי תחילת האכילה מפני שאסור להפסיק בין‬ ‫לשנה טובה‪ -‬נוהגים שכל אחד אומר לחבירו לשנה טובה תיכתב‪ ,‬ולנקיבה‬ ‫הברכה לאכילה‪.‬‬ ‫יאמר תכתבי‪ .‬המ"א מצדד לומר גם ותחתם‪ ,‬והגר"א מסכים לדעת העשרה‬ ‫כל אלו העניינים נעשים לסימן טוב‪ ,‬ולכן פשיטא שיזהר מאד לא לכעוס‬ ‫מאמרות שאין לומר ותחתם‪ ,‬והמ"א כתב שאפשר לומר לשנה טובה תיכתב‬ ‫בימים אלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב‪ ,‬רק יהיה שמח ליבו‬ ‫עד חצות היום‪ ,‬ומוכח בט"ז שיום ב' כיום א' לענין זה וגם בלילה השני‬ ‫ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים‪.‬‬ ‫יכולים לומר לשנה טובה‪ ,‬ובא"ר חולק על זה‪.‬‬ ‫אכילת אגוזים בר"ה‪ -‬יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים בר"ה‪ ,‬מפני שאגוז‬ ‫בגימטריה חטא‪ ,‬ומפני שהם מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה‪.‬‬ ‫תשליך‪ -‬הולכים לנהר לומר הפסוק תשליך במצולות ים כל חטאתינו‪,‬‬ ‫סימן תקפ"ג‬ ‫ולומר תשוב תרחמנו וכו'‪ ,‬דאיתא במדרש שאברהם אבינו עבר עד צווארו‬ ‫דברים הנעשים בר"ה לסימן טוב‬ ‫במים כשהלך להקריב את יצחק ע"ג המזבח‪ ,‬ואמר הושיעה כי באו מים עד‬ ‫נפש‪ ,‬ואנו עושים זאת זכר לעקידה‪ .‬וטוב ללכת למקום שיש בו דגים חיים‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (כריתות ה‪ ):‬אמר רב אמי האי מאן דבעי לידע אי משכא‬ ‫לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים‪ ,‬ובכתבים כתב נהר או‬ ‫שתא אי לא‪ ,‬מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא‬ ‫ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא‪ ,‬אי משיך נהוריה (‪-‬‬ ‫באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר‪ ,‬ושיש ללכת ביום א' של ר"ה אחרי מנחה לפני‬ ‫השקיעה ולומר הפסוק מי קל כמוך וכו'‪ .‬ויש מקומות שכשחל יום ראשון‬ ‫שדולק כל זמן שהשמן בתוכו) נידע דמסיק שתיה‪ .‬ומאן דבעי נעביד עיסקי‬ ‫בשבת הולכים ביום השני‪ ,‬ואפשר הטעם משום הוצאה כיון שהולכים עם‬ ‫ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא‪ ,‬מרבי תרנגולתא על שמיה‬ ‫ספרים מחוץ לעיר‪.‬‬ ‫דההוא עיסקא‪ ,‬אי שמין שפיר ידע דמצלח‪ .‬אמר אביי השתא‬ ‫דאמרת סימנא מילתא היא‪ ,‬יהא רגיל איניש למיכל (וי"ג למחזי) ריש‬ ‫שינה בר"ה‪ -‬נוהגים שלא לישן בר"ה‪ ,‬וזה מנהג נכון‪ ,‬דאיתא בירושלמי מאן‬ ‫שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי (וי"ג גם אתרוגא)‪ .‬תלתן היינו רוביא‬ ‫דדמיך בריש שתא דמיך מזליה‪ ,‬והאריז"ל אמר שאחרי חצות מותר‪ ,‬וב"ח‬ ‫שירבו זכויותינו‪ ,‬כרתי שיכרתו שונאינו‪ ,‬סילקא שיסתלקו שונאינו‪ ,‬תמרי‬ ‫כתב שהר"מ היה ישן בר"ה‪ ,‬ויושב בטל כישן דמי‪ ,‬ואחר האכילה יקבע עצמו‬ ‫שיתמו שונאינו‪ ,‬וקרא מפני שהוא ממהר לגדול‪.‬‬ ‫ללימוד‪ ,‬ואם ראשו כבד עליו ישן מעט אם אינו יכול בלא זה‪.‬‬ ‫רב האי גאון היה אומר על כל דבר כעין הנ"ל‪ ,‬כגון בקרא אמר יקרע גזר‬ ‫יש נוהגים לגמור כל התהילים בר"ה‪.‬‬ ‫דיננו‪ ,‬ובאבודרהם כתב שיש שאומרים בלשון תפילה יהי רצון מלפניך ד'‬ ‫אלוקינו ואלוקי אבותינו שיקראו לפניך זכויותינו ושיקרע גזר דיננו וכדומה‪,‬‬ ‫ומהטור משמע שאין צריך לומר שום דבר‪ ,‬אלא שם אותם הדברים רומז על‬ ‫סימן תקפ"ד‬ ‫העניינים ההם‪.‬‬ ‫וכתב הטור שרבו המנהגים מה לאכול בר"ה‪ ,‬ובאשכנז נוהגים לאכול‬ ‫דיני התפילה וקריאת התורה בר"ה‬ ‫בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש‪ ,‬לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה‪ .‬ויש‬ ‫סעיף א'‬ ‫שאוכלים ראש כבש לומר שנהיה לראש ולא לזנב‪ ,‬ומהר"ם מרוטנבורג אכל‬ ‫ראש איל‪ ,‬זכר לאילו של יצחק‪.‬‬ ‫הלל‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫איתא בגמרא (ראש השנה ל"ב‪ ):‬אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת‬ ‫לפני הקב"ה רבונו של עולם‪ ,‬מפני מה אין ישראל אומרים שירה‬ ‫מה אוכלים בר"ה לסימן טוב‪ -‬יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו‬ ‫לפניך בראש השנה וביום הכפורים‪ ,‬אמר להם אפשר מלך יושב‬ ‫תלתן (וה"ה מה שנקרא בלשונות אחרים מלשון רביה‪ ,‬כל מדינה לפי‬ ‫על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל‬ ‫לשונה)‪ ,‬וכשיאכל יאמר יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שירבו‬ ‫אומרים שירה‪.‬‬ ‫זכויותינו‪ ,‬ויתעורר בתשובה בזמן אמירתו ויתפלל על זה בלב שלם‪ .‬וכן יהיה‬ ‫רגיל לאכול כרתי ויאמר יכרתו שונאינו‪ ,‬ויאכל סילקא ויאמר יסתלקו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אין אומרים הלל בר"ה ויום הכיפורים‪ ,‬דאיך נאמר שירה‬ ‫אויבינו‪ ,‬ויאכל תמרי ויאמר יתמו שונאינו‪ ,‬ויאכל קרא ויאמר יקרע רוע גזר‬ ‫כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים‪ ,‬ואע"פ שאנו בטוחים שנצא זכאים‬ ‫דיננו ויקראו לפניך זכויותינו‪ .‬ואוכלים ראש כבש‪ ,‬וטוב יותר ראש של איל‪,‬‬ ‫בדין‪ ,‬מ"מ צריך שיהא ירא וחרד מאימת הדין ועי"ז יזכר לזכות‪ .‬והאומרים‬ ‫ואומרים נהיה לראש ולא לזנב‪ ,‬וזה גם זכר לאילו של יצחק‪ ,‬ואם אין לו ראש‬ ‫תהילים בכל יום ויצא להם בר"ה ויו"כ לומר את פרקי ההלל מותר לאומרו‪,‬‬ ‫כבש יאכל ראש אחר של בהמה או עוף‪.‬‬ ‫כיון שזה דרך תחינה ובקשה ולא דרך שירה‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שנוהגים לאכול בר"ה תפוח מתוק בדבש‪ ,‬ואומרים יה"ר וכו'‬ ‫קנית עליות‪ -‬ראוי לכל גבר ירא ד' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים‪,‬‬ ‫אבינו מלכנו‬ ‫ואף אם מוכרים את העליות יקנה אותה בדמים כפי יכולתו‪ ,‬ואדרבה מצוה‬ ‫איתא בגמרא (תענית כ"ה‪ ):‬שפעם אחת גזרו תעניות על הגשמים ולא נענו‪,‬‬ ‫שבאה אליו בדמים עדיפה יותר‪.‬‬ ‫ירד רבי עקיבא לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא‬ ‫אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו‪ ,‬וירדו גשמים‪ .‬וכתב הכלבו‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ש כשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים‬ ‫העברת ספר תורה‪ -‬בני אדם החבושים בבית האסורים‪ ,‬אסור להביא‬ ‫וקבעום לעשרת ימי תשובה‪ .‬וכתב הבית יוסף שאין אומרים בר"ה אבינו‬ ‫אליהם ספר תורה אפילו בר"ה ויום הכיפורים‪ ,‬ועיין ברמ"א קל"ה י"ד ובמ"ב‬ ‫מלכנו שמוזכר בו חטא‪ ,‬אבל שאר בקשות אומרים‪ .‬וכתב הר"ן שבשבת לא‬ ‫ובה"ל שם באיזה אופן מותר‪.‬‬ ‫אומרים אבינו מלכנו‪ ,‬והתשב"ץ כתב לאומרו גם בשבת‪ ,‬ויש לעשות כפי‬ ‫מנהג המקום‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כתב הרמ"א שאומרים אבינו מלכנו כסדר‪ ,‬לאפוקי מדעת‬ ‫ברית מילה בר"ה‪ -‬ברית מילה עושים בין קריאת התורה לתקיעות‪ ,‬אמנם‬ ‫הב"י שסובר שמדלגים בכל מקום שמזכירים חטא מפני שא"א וידוי בר"ה‬ ‫במקום שנוהגים למול בבית שהתינוק שם‪ ,‬מלים אחרי היציאה מבית‬ ‫כדי שלא לתת פתחון פה למקטרג‪ ,‬שלדבריו אין אומרים אבינו מלכנו‬ ‫הכנסת‪ ,‬כדי שלא יהיה טירחא דצבורא‪ ,‬ואם אין הבית רחוק מבית הכנסת‬ ‫חטאנו לפניך‪ ,‬ופסוקים שמוזכר בהם חטא אין קפידא לכו"ע כיון שאינו‬ ‫טוב למול קודם התקיעות‪ ,‬כדי שיהיה בידם זכות המילה בעת התקיעות‪.‬‬ ‫בדרך וידוי‪ ,‬וי"מ שאבותינו חטאו לפניך אבל אנו אין לנו מלך אלא אתה ולכן‬ ‫ובשבת שאין תוקעים‪ ,‬מלים אחרי אשרי‪ ,‬ואחרי המילה וברכותיה אומרים‬ ‫עשה עמנו למען שמך‪ ,‬ובזה יתיישב מנהגינו לאומרו בר"ה‪ .‬בשבת אין‬ ‫יהללו‪ ,‬וי"א שגם בשבת מלים לפני אשרי‪ ,‬כדי שלא יהיה הפסק רב לקדיש‪.‬‬ ‫אומרים אבינו מלכנו‪ ,‬דאין שואלים צרכים בשבת‪ ,‬וכן אין אומרים במנחה‬ ‫וכשחל מילה בר"ה בשבת אומרים יום ליבשה קודם סיום ברכת הגאולה‪,‬‬ ‫של ר"ה שחל ביום שישי וכן לא במנחה של ערב שבת שובה‪ .‬צריך לומר מחה‬ ‫שהוא שבח על המילה‪ ,‬אבל כשחל ר"ה בחול אין אומרים יום ליבשה‪ .‬גדול‬ ‫והעבר חטאינו ופשעינו‪ ,‬כיון שצריך לבקש בתחילה על הקל ואח"כ על‬ ‫אחד נהג כשהיה מוהל בר"ה לא קינח פיו אחר המילה לפני התקיעה כדי‬ ‫החמור‪" .‬כלה" אומרים הכ' בפתח והל' בצירי‪ .‬יש לומר רוע גזר בנשימה‬ ‫לערב מילה בשופר‪ ,‬ומ"מ יקנח פיו מבחוץ וגם ירחץ ידיו משום כבוד‬ ‫אחת‪ ,‬שהרוע יקרע ומה שנשאר בגזירה יהיה לרחמים‪.‬‬ ‫הברכה‪.‬‬ ‫מאריכים בפיוטים ותפילות לפחות עד חצות ויכול להאריך יותר‪ ,‬אבל לא‬ ‫יאריך בניגונים‪ ,‬ואם חל בשבת אין להאריך יותר מחצות‪.‬‬ ‫הקדמה להלכות תקיעת שופר‪ -‬כתיב "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש‬ ‫סעיף ב'‬ ‫יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם"‪ .‬מכאן שצריך לתקוע‬ ‫קריאת התורה‬ ‫בשופר בראש השנה‪ .‬וחלק מדיני התקיעות כגון דיני שופר‪ ,‬נלמדים בגזירה שוה מדיני‬ ‫תקיעה ביום הכיפורים של יובל ששם כתוב "והעברת שופר תרועה"‪( .‬ר"ה ל"ד‪.).‬‬ ‫איתא בגמרא (מגילה ל"א‪ ).‬בסדרי קריאת התורה במועדות בראש השנה "וד'‬ ‫פקד את שרה"‪ ,‬ומפטירין בחנה‪ .‬והטעם לפי ששתיהן נפקדו בראש השנה‪,‬‬ ‫ובסימנים הבאים (תקפ"ה – תקצ"ו) יבוארו הלכות תקיעת שופר (וכן סדר תפילת מוסף‬ ‫כמבואר בר"ה י‪.:‬‬ ‫שמברכים בה ג' ברכות מלכיות זכרונות ושופרות)‪ ,‬ויבוארו בהם דיני הברכות על‬ ‫התקיעות ודיני התקיעה (תקפ"ה)‪ ,‬איזה שופר כשר לתקיעה (תקפ"ו)‪ ,‬המקום הראוי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מוציאים ב' ספרי תורה‪ ,‬וקוראים בראשון ה' קרואים מ"וד'‬ ‫לתקיעה ודין השומע רק חלק מהתקיעה (תקפ"ז)‪ ,‬זמן התקיעה וכמה תקיעות צריך‬ ‫פקד את שרה" עד "ויהי אחר הדברים האלה"‪ ,‬ואם הוא שבת מוסיפים עוד‬ ‫לשמוע (תקפ"ח)‪ ,‬מי יכול להוציא אחרים בתקיעות (תקפ"ט)‪ ,‬סדר תקיעות תשר"ת‬ ‫ב' קרואים ועוצרים ב"ביום הגמל את יצחק" וב"באשר הוא שם"‪ .‬והמפטיר‬ ‫תש"ת תר"ת ודינם (תק"צ)‪ ,‬דיני התקיעות וברכות מלכיות זכרונות ושופרות של תפילת‬ ‫קורא בס"ת השני בפרשת פנחס מ"ובחודש השביעי" עד "אשה לד' "‪,‬‬ ‫מוסף (תקצ"א – תקצ"ה)‪ ,‬וסיום התקיעות (תקצ"ו)‪.‬‬ ‫ומפטיר "ויהי איש אחד מן הרמתים" עד "וירם קרן משיחו"‪.‬‬ ‫עוד מדיני קריאת התורה‬ ‫יש מקומות שנוהגים שהתוקע יהיה אחד ממנין החמשה העולים לתורה‪.‬‬ ‫סימן תקפ"ה‬ ‫ויש מקומות שנוהגים להעלות גם את החזן של מוסף‪ ,‬וכן ביום הכיפורים‬ ‫דיני התקיעה והברכות‬ ‫מעלים אותו‪ .‬ומי שנוטל שכר על התקיעה והחזנות אין נוהגים להעלותו‬ ‫לתורה‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫דיני מי שטעה בקריאת התורה‪ -‬אם טעה והשלים הפרשה בד' קרואים או‬ ‫צריך לתקוע בעמידה ‪ ,‬דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" וילפינן מ"לכם"‬ ‫ג' ועדיין לא אמר קדיש‪ ,‬ישלים מנין הקרואים בפרשת העקידה שאחריה‪,‬‬ ‫דכתיב גבי עומר‪ ,‬ובעומר כתיב "מהחל חרמש בקמה" אל תיקרי בקמה אלא‬ ‫ואם אמר קדיש‪ ,‬אם חסר רק אחד א"צ לקרות ויסמוך על המפטיר‪ ,‬וי"א‬ ‫בקומה‪ .‬ואין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר הוא יפול דהוי כישיבה‬ ‫שאם השלים הפרשה בארבעה לא יאמר קדיש אלא אחרי המפטיר‪,‬‬ ‫ובמקום הדחק אפשר להקל‪ ,‬ובדיעבד יצא אף אם תקע מיושב לגמרי‪ .‬והציבור‬ ‫והמפטיר יהיה החמישי‪ .‬אם טעה וקרא ביום א' בפרשת עקידה יצא‪ ,‬וקורא‬ ‫לא צריכים לעמוד בזמן תקיעות שלפני מוסף‪ ,‬ועכשיו נהגו שגם הציבור‬ ‫ביום שני "וד' פקד וכו' " עד סוף פרשת העקידה‪ ,‬ומ"מ אם נזכר לפני שבירך‬ ‫יעמדו‪ ,‬ומ"מ הם נקראים תקיעות דמיושב מפני שרשות לשבת בהם‪ ,‬ומי‬ ‫ברכה אחרונה שקרא פרשת עקידה בטעות ‪ ,‬יגלול ויקרא עמו פרשת וד'‬ ‫ששומע רק תקיעות אלו חייב לעמוד‪.‬‬ ‫פקד עד סופו ואח"כ יברך ברכה אחרונה‪.‬‬ ‫גם הברכה צריכה להיות בעמידה‪ ,‬ככל ברכת המצוות‪ ,‬וכמש"נ בסימן ח'‪.‬‬ ‫מי שמסתפק אם שמע תקיעות (או נטל לולב)‪ ,‬ביום א' שזה דאורייתא‬ ‫נוהגים לתקוע על הבימה במקום שקוראים בתורה‪.‬‬ ‫תוקע ואינו מברך‪ ,‬וביום ב' א"צ לתקוע‪.‬‬ ‫ראוי שהתוקע יהיה צדיק והגון‪ ,‬ובלבד שלא תהיה מחלוקת בדבר‪ ,‬ועכ"פ‬ ‫צריך שידע לכוין להוציא את הציבור ידי חובה שזה לעיכובא‪.‬‬ ‫טוב לתקוע בצד ימין של פיו אף אם הוא איטר‪ ,‬ואם אינו יכול אין להקפיד אף‬ ‫אם יעמידנו בצד שמאל וגם פי השופר לשמאל‪ ,‬ובסידור עמודי שמים כתב‬ ‫סעיף ב'‬ ‫שבדרך כלל אין להקפיד כ"כ אלא יתקע כפי שנח לו והוא רגיל‪ .‬וטוב שפי השופר יהיה‬ ‫למעלה ולא לצדדים‪ ,‬והלבוש כתב שיגביה מעט פי השופר למעלה‪.‬‬ ‫ברכות התקיעה‬ ‫נוסח ברכת השופר‪ -‬שיטת ר"ת שמברכים על תקיעת שופר‪ ,‬דעשייתה‬ ‫סעיף ד'‬ ‫היא גמר מצוותה‪ ,‬וראבי"ה הביא מהירושלמי שמברכים לשמוע בקול שופר‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ט"ז) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים ותוקעין‬ ‫וכ"כ בה"ג שמברכים לשמוע בקול שופר ולא לתקוע‪ ,‬משא"כ במגילה‬ ‫ומריעין כשהן עומדין‪ ,‬כדי לערבב השטן‪ .‬וביאר הטור שאין השאלה‬ ‫שמברכים על קריאת מגילה‪ ,‬דאין יוצאים בתקיעה אלא בשמיעה‪ ,‬כמבואר‬ ‫למה תוקעים במעומד על סדר התפילה‪ ,‬שהרי עיקר התקיעות הם על סדר‬ ‫בגמרא (ר"ה כ"ז‪ ):‬שהתוקע לתוך הבור וכדומה לא יצא‪ ,‬ולפעמים אפילו‬ ‫התפילה‪ ,‬כדאיתא במתני' (ר"ה ל"ב‪ ):‬העובר לפני התיבה ביו"ט של ראש‬ ‫התוקע לא יצא כגון שעומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע‪,‬‬ ‫השנה השני מתקיע‪ ,‬אלא השאלה היא למה מקדימים לתקוע במיושב‬ ‫וכתב רבינו ירוחם שהעיקר שמברכים לשמוע‪ ,‬וכן פסקו הטור והשו"ע‪,‬‬ ‫לפני התפילה‪ ,‬ועל זה אומרת הגמרא שזה כדי שהשטן יתערבב לפני‬ ‫והסמ"ג כתב כר"ת‪ ,‬ואין נוהגים כן‪ .‬והר"ן מבאר שבמגילה מברכים על‬ ‫התפילה ולא יקטרג בשעת התפילה‪ .‬ובר"ן כתב שמקדימים תקיעות‬ ‫קריאת מגילה ובשופר לשמוע‪ ,‬מפני שבמגילה יש פיסוק אותיות שצריך‬ ‫דמיושב אע"פ שתקיעות דמעומד עיקר‪ ,‬כיון שאם יקדימו תקיעות דמעומד‬ ‫לשמוע אותם‪ ,‬ולכן תיקנו ברכתה על קריאתה ללמד שלא יוצא בקול בלבד‬ ‫יש לחוש שיזלזלו בתקיעות דמיושב שאינם אלא כדי לערבב השטן‪ ,‬וערבוב‬ ‫אלא בשמיעת קריאתה‪ ,‬אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות‬ ‫השטן הוא כיון שהתקיעות מכניעים את היצר כדכתיב "אם יתקע שופר‬ ‫יותר משמיעה‪.‬‬ ‫בעיר ועם לא יחרדו"‪ .‬ובירושלמי מבואר שכשהשטן שומע את התקיעות‬ ‫עוד כתבו הראשונים שצריך לברך שהחיינו לפני התקיעות‪.‬‬ ‫דמיושב הוא חושש שהגיע הזמן של "תקע בשופר גדול לחרותנו" וממילא‬ ‫כתב התרומת הדשן שמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי‬ ‫הגיע זמנו למות‪ ,‬וכששומע שחוזרים ותוקעים אומר שודאי הגיע זמן זה‬ ‫להוציא את חבירו‪ ,‬מן הדין השומע יברך ולא התוקע‪ ,‬אבל אין נוהגים כך‪.‬‬ ‫ומתערבב‪.‬‬ ‫ולענין ברכת שהחיינו כתב הרמב"ם בהלכות ברכות שרק מי שעושה המצוה‬ ‫הקשו התוס' למה אין בתוספת התקיעות משום בל תוסיף‪ .‬ותירצו שלא‬ ‫בעצמו מברך שהחיינו‪ ,‬ומשמע שתוקע שיצא בעצמו ותוקע להוציא אחרים‬ ‫שייך בל תוסיף בעשית המצוה ב' פעמים‪.‬‬ ‫לא יברך שהחיינו‪ ,‬וה"ה במגילה ובקידוש‪ ,‬ונראה שזה כמ"ש התרומת הדשן‬ ‫רב האי גאון מדייק מדאיתא במתני' (ר"ה ל"ב‪ ):‬העובר לפני התיבה ביו"ט‬ ‫שאין נוהגים כך‪ ,‬ואפשר שהרמב"ם מדבר דווקא במצוה שיש בה מעשה‪,‬‬ ‫של ראש השנה השני מתקיע‪ ,‬מדלא תני השני תוקע משמע שאחר‬ ‫אבל במצוה שיש בה רק דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה‬ ‫תוקע ולא הש"ץ‪ ,‬וביאר הרא"ש (כפי שביאר הבית יוסף בדבריו) שאף שאין‬ ‫לאחרים‪.‬‬ ‫בזה משום הפסק‪ ,‬שהרי עיקר התקיעות הם תקיעות דמעומד וכנ"ל‪ ,‬מ"מ‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הא איתא במתני' (ברכות ל"ד‪ ).‬העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר‬ ‫לפני התקיעות יברך לשמוע קול שופר ושהחיינו‪ ,‬ולא יברך לתקוע בשופר‬ ‫הכהנים מפני הטרוף‪ ,‬ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את‬ ‫כיון שהמצוה היא השמיעה וכן לא יאמר בקול דמשמע לעשות רצונו‪,‬‬ ‫כפיו‪ ,‬ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי‪,‬‬ ‫ובדיעבד אם בירך לתקוע בשופר או על תקיעת שופר או לשמוע בקול‬ ‫וה"ה הכא התקיעה אינה הפסק אלא שחוששים שיתבלבל‪ ,‬ואם מובטח לו‬ ‫שופר יצא אף בשברים ותרועה כיון שלתקוע כולל הכל‪ .‬אם הביאו לו שופר אחר‬ ‫שיתקע ויחזור לתפילתו רשאי‪ ,‬וכ"כ בעל העיטור שאם הש"ץ יודע לתקוע‬ ‫באמצע התקיעות א"צ לברך‪ ,‬אבל אם הביאו בין הברכה לתחילת התקיעות‬ ‫הרשות בידו‪ .‬וכתב הכל בו שלפי טעם זה אין מניעה שהש"ץ יתקע תקיעות‬ ‫צריך לברך‪.‬‬ ‫דמיושב‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מי שיצא ותוקע כדי להוציא אחרים‪ ,‬לדעת השו"ע הוא מברך את שתי‬ ‫הברכות‪ ,‬והאחרונים העלו שטוב יותר שיברכו השומעים בעצמם אם הם‬ ‫תקיעה ע"י הש"ץ‪ -‬תקיעות דמיושב יכול הש"ץ לתקוע‪ ,‬אבל תקיעות‬ ‫יודעים‪ ,‬ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גוונא ואין למחות בידם כי כך הוא‬ ‫שעל סדר התפילה אסור לש"ץ לתקוע‪ ,‬ואם הוא מובטח שחוזר לתפילתו‬ ‫העיקר לדינא‪ ,‬ואם יש שם עשרה אחד מברך והשאר יוצאים‪.‬‬ ‫מותר לתקוע אפילו אם יש שם אחר‪ ,‬ואם אינו מובטח אבל אין אחר‪ ,‬י"א‬ ‫שיתקע רק אחרי התפילה וכ"ש כשכבר יצא בתקיעות דמיושב‪ ,‬וי"א שיכול‬ ‫סעיף ג'‬ ‫לתקוע על סדר הברכות ויבטח בקב"ה שיסייעו לעשות כהוגן‪ ,‬ודעביד כמר‬ ‫אם התחיל לתקוע ואינו יכול להשלים‪ ,‬יתקע אחר ללא ברכה‪ ,‬כיון שכבר‬ ‫עביד ודעביד כמר עביד‪ ,‬ואם הוא מתפלל מתוך הסידור לכו"ע דינו כמובטח‪.‬‬ ‫שמעו את הברכה מן הראשון‪ ,‬ואפי' ג' או ד' אינם צריכים לברך‪ ,‬אך אם‬ ‫ובמקום שלא הש"ץ תוקע‪ ,‬ראוי שהתוקע בתקיעות דמיושב יתקע את‬ ‫התוקעים לא היו בזמן הברכה יברכו לעצמם בלחש‪ ,‬אא"כ הם כבר יצאו ידי‬ ‫המשך התקיעות‪ ,‬אמנם במקום שנהגו לחלק את התקיעות דמיושב לאחד‬ ‫חובה‪ ,‬דתוקע בלא ברכה‪ .‬ואפילו לא הצליח לתקוע כלל לא הוי ברכה‬ ‫ודמעומד לאחר‪ ,‬או לחלק גם הסדרים מלכויות זכרונות ושופרות‪ ,‬יעשו‬ ‫לבטלה‪ ,‬כיון שהשני יוצא בברכתו‪ ,‬ואפילו אם הראשון הלך או שסותם אזנו ואינו‬ ‫כמנהגם‪ ,‬כי ישראל קדושים הם ומחבבים המצוות‪.‬‬ ‫שומע לא הוי ברכה לבטלה‪ ,‬ועיין בט"ז שדעתו שלכתחילה אסור לראשון לצאת לפני‬ ‫כתב הרמ"א שנהגו להקריא לפני התוקע את סדר התקיעות מילה במילה‬ ‫התקיעות‪ ,‬דאין כדאי שיברך אחד על דעת שיתקע אחר‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫כדי שלא יטעה‪ ,‬וכן נכון לעשות‪ ,‬ויקריא גם את התקיעה הראשונה אע"פ‬ ‫שלא שכיח כ"כ שיטעה‪ ,‬ובשעה"צ כתב שבמקום שאין מנהג טוב יותר שלא להקרות‬ ‫מין השופר‬ ‫בתקיעה ראשונה‪ ,‬כדי שלא יהיה הפסק למקרא‪ .‬והמתפלל שחרית הוא מקרא‬ ‫כתיב "והעברת שופר תרועה"‪ ,‬והיינו שהתרועה צריכה להיות ע"י שופר‪ ,‬ולהלן יבואר‬ ‫ששופר היינו קרן חלולה (מלשון שפופרת)‪ ,‬וקרני כל הבעלי חיים אם הם חלולים הם‬ ‫לתוקע אך המתפלל מוסף לא יפסיק בתפילה להקריא‪ ,‬ואם יש מורה צדק הוא‬ ‫נקראים שופר‪ ,‬חוץ מקרני הפרה שהם נקראים קרן‪ ,‬אמנם חכמים תיקנו לתקוע בשופר‬ ‫המקרא‪.‬‬ ‫כפוף‪ ,‬ונהגו לקחת דווקא שופר של איל‪.‬‬ ‫פעם אחת לא יכל התוקע לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ויכלו‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ו‪ ).‬כל השופרות כשרים‪ ,‬חוץ משל פרה מפני‬ ‫לתקוע‪ ,‬וכתב הדגול מרבבה שאין לעשות כך בתקיעות דמיושב משום‬ ‫שהוא קרן‪ .‬אמר רבי יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן‪ ,‬שנאמר‬ ‫הפסק בין ברכה לתקיעה‪ ,‬ובשערי תשובה מיישב קצת‪ ,‬אך לכתחילה אין‬ ‫"במשך בקרן היובל"‪ .‬ובגמרא ורבנן‪ ,‬כל השופרות אקרו שופר‬ ‫כדאי לעשות כך‪ ,‬ואם הוצרך לקחת שופר אחר א"צ לחזור ולברך כיון שהיה‬ ‫ואקרו קרן‪ ,‬דפרה קרן אקרי‪ ,‬שופר לא אקרי‪.‬‬ ‫מונח לפניו בזמן הברכה ומסתמא דעתו על כולם‪.‬‬ ‫כתבו הראשונים ששופר של ראם וצבי א"צ קרא למעוטי‪ ,‬דפשוט דלא‬ ‫ראוי שילמדו המקרא והתוקע דיני השופר וסדר התקיעות‪ ,‬כדי לדעת מתי‬ ‫מיקרי שופר אלא אלו שהם חלולים‪ ,‬דשופר הוא מלשון שפופרת‪ .‬עוד כתבו‬ ‫צריך לחזור לראש הסדר‪.‬‬ ‫הראשונים ששופר של פרה או אלו שאינם חלולים פסולים אפילו בדיעבד‪.‬‬ ‫עוד כתב הר"ן שאפשר שדווקא שופר של בעלי חיים טהורים כשר‪ ,‬דאיתא‬ ‫סעיף ה'‬ ‫בגמרא (שבת כ"ח‪ ):‬לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה‬ ‫נטילת שכר על התקיעה‬ ‫בלבד‪ ,‬אך אין משם ראיה גמורה‪ ,‬די"ל דמסקנה דהתם לא קאי הכי‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫י"א שאסור ליטול שכר על התקיעה משום שכר שבת‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ב"מ‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם ט"ז‪ ).‬אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של‬ ‫נ"ח‪ ).‬השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק‬ ‫איל‪ ,‬אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי‬ ‫לשמור את הזרעים‪ ,‬אין נותנים לו שכר שבת‪ ,‬לפיכך אין אחריות‬ ‫שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם‪ ,‬ומעלה אני עליכם כאילו‬ ‫שבת עליו‪ ,‬היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע‪,‬‬ ‫עקדתם עצמכם לפני‪.‬‬ ‫נותנים לו שכר שבת‪ ,‬לפיכך אחריות שבת עליו‪ .‬ומבואר שאסור לתת‬ ‫שכר על דבר שנעשה בשבת‪ ,‬ורק בהבלעה מותר‪ .‬והמרדכי על דברי הגמרא‬ ‫וכתבו הראשונים שגם שאר מינים כשרים לכתחילה‪ ,‬ושופר של איל אינו‬ ‫(כתובות ס"ד) בענין מורד שאין מוסיף על כתובת אשתו על השבת‪ ,‬ואילו‬ ‫אלא למצוה מן המובחר‪ .‬והרמב"ם כתב שכל השופרות פסולים חוץ משל‬ ‫מורדת פוחתין לה על כל יום כולל שבת‪ ,‬איהי דמיפחת קא פחית לא‬ ‫כבשים‪ ,‬דס"ל שהלכה כרבי יהודה שאמר בראש השנה תוקעים בשל זכרים‪,‬‬ ‫מיחזי כשכר שבת‪ ,‬איהו דאוסופי קא מוספא מחזי כשכר שבת‪,‬‬ ‫וסובר הרמב"ם שלרבי יהודה זה לעיכובא‪ ,‬וכתב הבית יוסף שלרמב"ם זה‬ ‫ומביא המדרכי שהר"ב כתב שלפי זה יש חשש על החזנים ששוכרים אותם‬ ‫לעיכובא גם שיהיה כפוף‪ ,‬אבל דעת הרא"ש שדברי רבי יהודה הם רק‬ ‫להתפלל בשבת‪ ,‬והר"ר שמואל אומר שאין בזה איסור שהרי נותנים שכר‬ ‫לכתחילה‪ ,‬וכן דעת עוד ראשונים‪ .‬ובארחות חיים כתב שאפשר שכוונת‬ ‫לקיים המצוה להתפלל‪ .‬והקשה הבית יוסף מה ההיתר לחלל שבת כדי‬ ‫הרמב"ם למעט של פרה ולא של עז תיש ויעלים‪ ,‬מפני שהם בכלל כבש‪.‬‬ ‫לקיים מצוה‪ .‬ותירץ שאין איסור להוסיף במורד‪ ,‬כיון שהאיסור שכר שבת‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם כ"ו‪ ):‬אמר רבי לוי מצוה של ראש השנה‪ ,‬ושל‬ ‫הוא גזירה אטו מקח וממכר ושכירות‪ ,‬והיינו גזירה דרבנן‪ ,‬ואין גוזרים גזירה‬ ‫יום הכפורים (של יובל) בכפופין‪ .‬ובטעם הדבר איתא בגמרא כמה דכייף‬ ‫לגזירה‪ ,‬אלא שרבנן לא רצו לתקן לכתחילה להוסיף במורד מפני שזה נראה‬ ‫איניש דעתיה טפי מעלי‪.‬‬ ‫לאנשים כשכר שבת‪ ,‬וכן משמע בגמרא (פסחים נ‪ ):‬דאיתא התם תנו רבנן‪,‬‬ ‫וכתבו הראשונים שדין זה אינו מעכב בדיעבד‪.‬‬ ‫ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם‪ ,‬שכר כותבין ושכר‬ ‫מתורגמנין ושכר יתומים ומעות הבאות ממדינת הים‪ .‬בשלמא שכר‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מתורגמנין משום דמיחזי כשכר שבת וכו'‪ ,‬ומבואר שאין בזה צד‬ ‫שופר של ר"ה מצוה שיהיה של איל לזכר עקידת יצחק‪ ,‬ובכלל זה של כבשה‬ ‫איסור‪ ,‬ורק אין רואים בזה סימן ברכה‪ ,‬וכן משמע מזה שהיה דרכם לשכור‬ ‫נקיבה‪ ,‬אלא שהמהדרים ביותר מחזרים דווקא אחר של איל זכר‪.‬‬ ‫מתורגמנים בשבת להשמיע הדרשה לרבים‪ .‬וטעם ההיתר הוא כיון‬ ‫מצוה שהשופר יהיה כפוף לסימן שיכפפו ליבם למקום‪.‬‬ ‫שהשכירות היא מערב שבת‪ ,‬ורק לכתחילה יש לחוש היכא דאפשר‪,‬‬ ‫בדיעבד גם שופרות של שאר בהמות וחיות אפי' פשוטים כשר‪ ,‬ושופר של‬ ‫ובמקום מצוה לא חששו כלל‪.‬‬ ‫תיש ועז קודם לשופר של יעלים ושאר חיות‪ ,‬ובכל החיות כפוף עדיף‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הנוטל שכר על התקיעה בר"ה‪ ,‬או כדי להתפלל או לתרגם‬ ‫מפשוט‪ ,‬ואם יש לו של איל פשוט ושל שאר מינים כפוף‪ ,‬מסקנת רוב‬ ‫בשבתות וימים טובים‪ ,‬אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר‪ .‬ועיין בסימן ש"ו‬ ‫הפוסקים שעדיף לתקוע בכפוף‪ ,‬ומ"מ יש בזה דין הידור מצוה דאם‬ ‫אם יש בזה איסור משום שכר שבת‪.‬‬ ‫מבקשים ממנו להוסיף ממון בשביל של איל יוסיף עד שליש‪.‬‬ ‫שופר של פרה או שור פסולים מדאורייתא בכל גוונא מפני שנקראו קרן‬ ‫ולא שופר‪ .‬וקרני רוב החיות כגון ראמים וצבאים וכדומה שהם עצם אחד‬ ‫סימן תקפ"ו‬ ‫ואין להם זכרות מבפנים פסולים מן התורה‪ .‬ולא יתקע בהם או בשל פרה‬ ‫אפילו אם אין לו שופר אחר‪,‬‬ ‫איזה שופר כשר לתקיעה‬ ‫שופר של בהמה טמאה פסול‪ ,‬אכן כיון שאין דין זה ברור אם אין לו אחר‬ ‫יתקע בו ולא יברך וכשיזדמן לו אח"כ שופר כשר צריך לחזור ולתקוע אך לא‬ ‫נתבטל ביו"ט הגמרא (ע"ז מ"ז‪ ).‬מסתפקת אם יש דיחוי אצל מצוות‪ ,‬ולא‬ ‫יברך‪ ,‬ושופר של נבילה וטריפה כשר לכו"ע‪.‬‬ ‫איפשטא‪.‬‬ ‫בתענית שתוקעים בשופר‪ ,‬א"צ שופר של איל וכפוף‪ ,‬ומאידך א"צ שיהיה דווקא‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫פשוט‪.‬‬ ‫התוקע בשופר של עבודת כוכבים שהוא ממון ישראל (כגון שעבד לשופר‬ ‫סעיף ב'‬ ‫או שתקע בו לפני הע"ז)‪ ,‬או בשופר של תקרובת ע"ז (‪-‬בהמה שהקריבוה‬ ‫לקרבן לפני ע"ז ועשו מקרניה שופר אבל בהקריב את השופר לע"ז אינו נאסר‪ ,‬אא"כ‬ ‫שופר גזול‬ ‫דרך עבודתה בכך‪ ,‬דבעינן כעין ד' עבודות שבפנים)‪ ,‬לא יצא‪ ,‬דאין להם ביטול לעולם‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הרא"ש דאיתא בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א) שאף‬ ‫(וצריך לשורפם או להוליכם לים המלח)‪ ,‬והרי הוא כמי שאינו‪ ,‬ולא עדיף‬ ‫שלולב הגזול פסול‪ ,‬שופר הגזול כשר‪ ,‬דשאני שופר שהמצוה היא שמיעת‬ ‫משופר כשר שאין בו כשיעור‪.‬‬ ‫הקול‪ ,‬ואע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו יצא‪ ,‬ואין בקול דין גזל‪ .‬וכן פסק‬ ‫התוקע בשופר של ע"ז או של משמשי ע"ז של עכו"ם‪ ,‬כגון שמצא שופר‬ ‫הרמב"ם‪ .‬והאור זרוע כתב בשם הירושלמי שאם גזל שופר משופה אסור‪,‬‬ ‫של נכרי אפילו לפני יאוש (ובגזל ולא נתייאשו הבעלים נחלקו הפוסקים)‪ ,‬או ששאלו‬ ‫ואם גזל קרן ושיפה אותה דמים הוא חייב וכשר‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫ממנו‪ ,‬יצא אם לא נתכוין לזכות בו (כשמצאו והגביהו מן הקרקע‪ ,‬אלא‬ ‫שבירושלמי יש בזה מחלוקת‪ ,‬והאור זרוע ושאר הראשונים נחלקו כמו מי‬ ‫הגביהו רק כדי לתקוע בו‪ ,‬ואם הגביהו בסתמא‪ ,‬מהשו"ע והטור משמע שאינו זוכה‪,‬‬ ‫ההלכה‪ ,‬דאיתא בגמרא (ר"ה כ"ח‪ ).‬בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא‪,‬‬ ‫ומכמה ראשונים משמע שהוא זוכה‪ ,‬ואם זכה בו הוי כע"ז של ישראל שאין לה‬ ‫בשופר של עיר הנידחת לא יתקע ואם תקע לא יצא‪ ,‬וסובר הא"ז שא"כ‬ ‫ביטול ולא יצא‪ ,‬וי"א שבכה"ג במשמשי ע"ז של עכו"ם יצא‪ ,‬ויש מחמירים‬ ‫מוכח מהבבלי שלהלכה גם בשופר גזול לא יצא‪ ,‬ושאר הראשונים סוברים‬ ‫גם בזה)‪ ,‬אפילו קודם שנתבטל‪ ,‬ואין בזה איסור הנאה כיון שקיום מצוה לא‬ ‫ששופר של עיר הנידחת פסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה‪ ,‬כדאיתא‬ ‫נקרא הנאת הגוף אלא זה גזירת מלך‪ ,‬ואפשר שצריך גם לברך עליו‪ ,‬ולכתחילה‬ ‫בגמרא שם‪ ,‬וא"כ שופר גזול שלא שייך בו כתותיה מיכתת שיעוריה כשר‪,‬‬ ‫לא יתקע גם בשל עכו"ם משום דמאיס‪ ,‬ואפילו בנתבטל ג"כ אסור‬ ‫וכן מבואר בגמרא שם ששופר של עולה או של ע"ז של נכרי כשרים אע"פ‬ ‫לכתחילה לכמה פוסקים ויש להחמיר בזה‪ ,‬ואם אין לו שופר אחר תוקע בו‬ ‫שהם אסורים בהנאה‪.‬‬ ‫לכתחילה כדי שלא לבטל המצוה‪ ,‬אך לא יביאנו מחוץ לתחום או לעבור על שבות‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬לכתחילה אסור לתקוע בשופר בע"כ של הבעלים‪ ,‬אפילו אם‬ ‫אחר בשביל זה‪.‬‬ ‫נתייאשו הבעלים ממנו‪ ,‬וכ"ש שאין לברך עליו משום בוצע ברך וכו'‪ ,‬ואפילו‬ ‫וכתב הרמ"א שיש מחמירים שגם בשל עכו"ם אינו יוצא אלא בנתבטל‬ ‫אם היה יאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה ג"כ אין כדאי לברך‪ .‬אמנם‬ ‫מערב יו"ט‪ ,‬דכיון שהוא אסור בהנאה הרי הוא כחסר משיעורו‪ ,‬ולשיטה זו‬ ‫בדיעבד הגוזל שופר ותוקע בו יצא אפילו אם הבעלים לא התייאשו ממנו‪,‬‬ ‫אם נתבטל אחר שקידש היום ג"כ לא יתקע בו‪ ,‬דשמא יש דיחוי אצל‬ ‫דעיקר מצות השופר אינה אלא השמיעה (משא"כ לולב מצה וציצית)‪ ,‬אמנם‬ ‫מצוות‪ .‬וכתב המ"ב שהלכה כסברא ראשונה‪ ,‬ואפילו בלא נתבטלה כלל יכול‬ ‫מותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו ולתקוע בו כל המאה קולות‪,‬‬ ‫לתקוע בו אם אין לו אחר‪ ,‬אמנם אם ימצא אח"כ שופר כשר צריך לתקוע בו‬ ‫דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו‪ ,‬אך לא יוציאו למקום אחר‪ ,‬דאפשר‬ ‫מחדש בלי ברכה‪.‬‬ ‫שהבעלים מקפיד על זה והוי גזל‪.‬‬ ‫סעיף ה'‬ ‫סעיפים ג' ד'‬ ‫דיני המודר הנאה משופר‬ ‫שופר של עבודת כוכבים‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ח‪ ).‬אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ח‪ ).‬שופר של עבודה זרה לא יתקע בו ואם תקע‬ ‫לו תקיעה של מצוה‪ ,‬המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה‬ ‫בו יצא‪ ,‬והטעם משום שמצוות לאו להנות ניתנו‪ .‬ומאידך איתא בגמרא‬ ‫של מצוה‪.‬‬ ‫(חולין פ"ט‪ ).‬שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו וכו'‪ ,‬ואם תקע לא‬ ‫דברי הראשונים‪ -‬כתב הר"ן שכל ההתר במודר הנאה הוא משום שמצוות‬ ‫יצא וכו'‪ ,‬שיעורא בעינן ועבודת כוכבים כתותי מיכתת שיעורא‪.‬‬ ‫לאו להנות ניתנו‪ ,‬אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע אפילו‬ ‫ושופר צריך שיעור‪.‬‬ ‫תקיעה של מצוה‪ ,‬לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות‪ ,‬אבל‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה‪ ,‬לוקה ושומע קול שופר‬ ‫הרא"ש מבאר שהגמרא בחולין מדברת דווקא בע"ז של ישראל‪ ,‬שדינה‬ ‫של מצוה‪ ,‬שאין שבועה חלה לבטל מצוה אלא בכולל‪ ,‬והיינו באומר שבועה‬ ‫שלעולם אין לה ביטול‪ ,‬ולכן כתותי מיכתת שיעוריה‪ ,‬והגמרא בר"ה מדברת‬ ‫שלא אשמע קול שופר‪ .‬וכ"כ הכל בו בשם הרמ"ה‪ .‬והתוס' והגהות אשרי‬ ‫בע"ז של נכרי‪ ,‬שיש לזה ביטול‪ ,‬וממילא לא מיכתת שיעוריה‪ ,‬ואף שגם ע"ז‬ ‫והמרדכי כתבו בהא דאיתא בגמרא (נדרים ט"ז‪ ):‬שאם אמר קונם ישיבת סוכה‬ ‫של נכרי כשהגביהה הישראל נעשית ע"ז של ישראל שאין לה ביטול‪ ,‬מיירי‬ ‫עלי קונם או אפילו אמר קונם שלא אשב בסוכה‪ ,‬אסור לישב בסוכה של‬ ‫בהגביהה שלא ע"מ לקנותה‪ .‬וכן פסק הטור‪ .‬וכ"כ הר"ן‪ ,‬והוסיף שלפי זה‬ ‫מצוה‪ ,‬דנראה דהוא הדין גבי שופר אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור‬ ‫בתקרובת ע"ז של נכרי שמבואר בגמרא (ע"ז נ‪ ):‬שאין לה ביטול לעולם‪ ,‬לא‬ ‫לתקוע‪ ,‬אם לא נחלק שבסוכה יש הנאה בישיבה גם בלי המצוה ולכן אסור‪,‬‬ ‫יצא‪ ,‬ודווקא בע"ז של נכרי או במשמשי ע"ז של נכרי שנטלם ע"מ שלא‬ ‫אבל בשופר שאין הנאה בלי המצוה מותר משום דמצוות לאו להנות ניתנו‪.‬‬ ‫לזכות בהם יצא‪ .‬וכ"כ המגיד משנה בשם הרשב"א‪ ,‬והמרדכי‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫והמרדכי מביא ששיטת ר"ת שאפילו בע"ז של נכרי יצא רק אחרי הביטול‪,‬‬ ‫המודר הנאה משופר יש בזה כמה חילוקי דינים‪:‬‬ ‫וגם אחרי הביטול לכתחילה לא יטול‪ ,‬ומיירי שנתבטל מערב יו"ט‪ ,‬דאם‬ ‫שנשתייר רובו פסול‪ .‬איכא דמתני לה אסיפא‪ ,‬שלא במינו פסול‪,‬‬ ‫א' אם אמר קונם הנאת שופר עלי וכדומה‪ ,‬אע"פ שמצוה אינה נחשבת‬ ‫אמר רבי יוחנן והוא שנפחת רובו‪ ,‬מכלל דבמינו אף על פי שנפחת‬ ‫הנאה‪ ,‬מ"מ ישמע תקיעת שופר מאחר ולא יתקע בעצמו‪ ,‬דיש הרבה בני‬ ‫רובו כשר‪.‬‬ ‫אדם שיש להם הנאת הגוף כשהם תוקעים‪ ,‬ובשעת הדחק שאין לו אחר‬ ‫מותר לו בעצמו לתקוע‪ ,‬אך יתקע רק עשרה קולות דהיינו תשר"ת תש"ת‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫תר"ת שהם מעיקר הדין‪ ,‬ובכפות תמרים כתב שהכל תלוי אם האדם עצמו מרגיש‬ ‫כתבו הפוסקים שהלכה כרבי נתן‪ ,‬דכיון שרבי יוחנן מפרש דבריו מבואר‬ ‫הנאה‪.‬‬ ‫שהוא סובר כמותו‪ .‬ולענין כמו איזה לישנא פוסקים‪ ,‬אע"פ שהרי"צ גיאת‬ ‫פסק כלישנא בתרא‪ ,‬הסכמת הפוסקים היא לפסוק כלישנא קמא ולחומרא‪.‬‬ ‫ב' אמר קונם שופר עלי ולא הזכיר תקיעה‪ ,‬מותר לתקוע בו תקיעה של‬ ‫מצוה‪.‬‬ ‫דעת הר"ן ועוד ראשונים דהא דתנן אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו‬ ‫כשר‪ ,‬הכונה שאם זה מעכב את התקיעה אחרי הסתימה פסול אפילו סתמו‬ ‫ג' אמר קונם שופר לתקיעתו עלי ולא הזכיר הנאה‪ ,‬חל האיסור על השופר‬ ‫במינו‪ ,‬שכיון שזה מעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר והוה‬ ‫אפילו לדבר שאין בו הנאה‪ ,‬ולכן אסור לתקוע בו‪ ,‬ואפילו אם פירש בנדרו‬ ‫ליה קול שופר ודבר אחר‪ ,‬אבל אם עכשיו אינו מעכב את התקיעה אע"פ‬ ‫תקיעה של מצוה חל האיסור‪ ,‬דנדרים הם איסור חפצא והם חלים אפילו על‬ ‫דבר מצוה‪ ,‬ואפילו לשמוע תקיעת שופר מאחר ג"כ בכלל איסור זה‪ ,‬ומסתבר‬ ‫שלפני הסתימה היה מעכב כשר‪ ,‬אם סתמו במינו‪ ,‬דהסתימה בטלה לשופר‪,‬‬ ‫(והרא"ם הקשה מאי שנא מציפהו זהב מבחוץ דאמרינן בגמרא שאם‬ ‫שאם רק אמר קונם לתקיעתו עלי‪ ,‬אם אין לו אחר יתקע בו‪ ,‬והנה יש פוסקים שרוצים‬ ‫נשתנה קולו ממה שהיה פסול משום דהוי קול שופר ודבר אחר‪ .‬וכתב‬ ‫לומר שרק אם הוא אסר את השופר עליו כגון שאמר שופר עלי בקונם‬ ‫דשמא י"ל שי"ל דשאני הכא שחזר לאותו קול שהיה לפני שניקב)‪ ,‬ובענין‬ ‫לתקוע בו‪ ,‬חל הנדר‪ ,‬אבל באסר עליו את התקיעה‪ ,‬כגון שאמר תקיעת‬ ‫נמי שישתייר רובו‪ ,‬אבל אם סתמו שלא במינו פסול אע"פ שאינו מעכב את‬ ‫שופר עלי בקונם‪ ,‬לא חל הנדר‪ ,‬דתקיעה אין בה ממש ונדרים אינם חלים על‬ ‫התקיעה עכשיו ונשתייר רובו‪ .‬והר"ן מוכיח דינים אלו מדברי הגמרא‪( ,‬וס"ל‬ ‫דבר שאין בו ממש‪( ,‬ומ"מ מדרבנן אסור לתקוע עד שיתיר את הנדר)‪ ,‬אמנם‬ ‫שמחלוקת רבנן ורבי נתן היא רק באינו מעכב את התקיעה)‪ ,‬וכתב שזה גם‬ ‫כמה פוסקים סוברים שגם בזה חל הנדר‪ ,‬שכיון שעכ"פ הזכיר בנדרו חפצא‬ ‫דעת הרמב"ם‪ ,‬וכ"כ הטור בשם הגאונים‪.‬‬ ‫בסתמא כונתו לאסור החפץ עליו‪.‬‬ ‫אבל דעת ר"י והרא"ש שאם סתמו במינו ונשתייר בו הרוב כשר אפילו‬ ‫האם שבועה אוסרת תקיעת שופר‪ -‬הנשבע לאסור על עצמו תקיעת‬ ‫כשלא חזר קולו לכמות שהיה‪ ,‬ואם סתמו שלא במינו‪ ,‬אם נשתנה קולו‬ ‫שופר לא חלה השבועה‪ ,‬מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים מצות‬ ‫פסול כיון ששינוי הקול בא מחמת הדבר אחר שסתם בו‪ ,‬אבל אם חזר קולו‬ ‫התורה‪ ,‬אמנם אם כלל בשבועתו לאסור עצמו בשמיעת כל תקיעה‪ ,‬דמשמע‬ ‫לכמות שהיה כשר אע"פ שלפני הסתימה נשתנה קולו‪ ,‬כיון שעכשיו חזר‬ ‫אפילו בתקיעה של רשות‪ ,‬חלה שבועתו בכולל לאסור גם בשל מצוה‪,‬‬ ‫קולו לכמות שהיה‪ ,‬ומחלוקת רבנן ורבי נתן היא במעכב את התקיעה)‪ .‬וכל‬ ‫וישתדל להתיר שבועתו‪.‬‬ ‫זמן שלא סתמו כשר אף על פי שנשתנה קולו‪ ,‬כמבואר בגמרא שכל‬ ‫האוסר עצמו לשמוע שופר מאדם מסוים (והזכיר שם שופר בזמן הנדר‪ ,‬דאי‬ ‫הקולות כשרים בשופר‪ ,‬ואין כאן שינוי מחמת דבר אחר‪.‬‬ ‫לאו הכי אין נדר חל על דבר שאין בו ממש) צריך לחפש איש אחר לשמוע ממנו‬ ‫ומרבינו ירוחם משמע דהיכא שאינו מעכב את התקיעה כשר אע"פ שלא‬ ‫שופר אפי' בנדר‪ ,‬ואם לא ימצא אחר אסור לשמוע מאיש זה אפילו אסר‬ ‫נשתייר רובו‪ ,‬דס"ל שמה שאמר רבי יוחנן שצריך נשתייר רובו מיירי במעכב‬ ‫עצמו בשבועה‪ ,‬שהרי אינו מצווה לשמוע דווקא מאיש זה‪.‬‬ ‫את התקיעה‪ ,‬אבל הראשונים הנ"ל סוברים שכוונת רבי יוחנן שבכל גוונא‬ ‫סעיף ו'‬ ‫צריך נשתייר רובו כדי להכשיר‪.‬‬ ‫קול השופר‬ ‫עוד כתב רבינו ירוחם בשם הרי"ף שאפילו בסתמו שלא במינו אם נשתייר‬ ‫רובו ואינו מעכב את התקיעה כשר‪ ,‬וכתב רבינו ירוחם שאינו מבין דברי‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ז‪ ):‬היה קולו דק או עבה או צרוד כשר‪ ,‬שכל‬ ‫הרי"ף וסברתו בזה‪ .‬וכתב הבית יוסף שבגירסאות שלנו לא נמצא כך בדברי‬ ‫הקולות כשירין בשופר‪.‬‬ ‫הרי"ף‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬היה קול השופר עבה מאד או דק מאד או צרוד ויבש כשר‪,‬‬ ‫וכתב הטור שדעת העיטור שאף אם סתמו שלא במינו‪ ,‬אם נשתייר שיעור‬ ‫שכל הקולות כשרים בשופר‪.‬‬ ‫שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר‪ ,‬כמו שמבואר בגמרא לגבי נסדק‬ ‫סעיף ז'‬ ‫לרחבו‪ .‬והטור כתב דלא נהירא‪ .‬וביאר הבית יוסף שנראה שטעמו דשאני‬ ‫נסדק שהפסול הוא רק בגלל הסדק‪ ,‬ולכן אם נשתייר שיעור שופר כשר‪,‬‬ ‫שופר שניקב‬ ‫אבל ב סתמו שלא במינו דמיפסל משום קול שופר ודבר אחר‪ ,‬מה יעזור אם‬ ‫שופר שניקב יש לדון לפוסלו מצד שחסר בשיעור שופר‪ ,‬שאותו מקום נקוב אינו שופר‬ ‫כשר‪ ,‬ואם נשתנה קולו יש לדון לפוסלו מחמת שאין זה קול שופר‪ .‬ודינים אלו תלויים‪:‬‬ ‫נשתייר בו שיעור שופר‪.‬‬ ‫א' האם נשאר רוב השופר ללא נקבים‪ ,‬והאם יש שיעור שופר כשר במקום שאין שם‬ ‫הסמ"ג מביא שר"י מסתפק בניקב חוץ לשיעור הכשרו‪ ,‬אם כשר כל זמן‬ ‫נקבים‪ .‬ב' האם סתימה במינו או שלא במינו מועילה‪ ,‬וסתימה שלא במינו יכולה גם‬ ‫לפסול בגלל שהקול נשמע גם מכח הסתימה ולא רק ע"י השופר ( ‪-‬קול שופר ודבר‬ ‫שלא נקצץ‪.‬‬ ‫אחר)‪ .‬ג' האם בזמן שהוא נקוב או אחרי שנסתם נשתנה קולו (בלשון המשנה והגמרא‬ ‫דין שופר שניקב ולא סתמו‪ -‬כתבו התוס' והרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם‬ ‫שינוי הקול נקרא "מעכב את התקיעה")‪ .‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫והרמב"ן והרשב"א בשם הירושלמי ששופר שניקב ולא סתמו‪ ,‬כשר אף על‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ז‪ ):‬ניקב וסתמו‪ ,‬אם מעכב את התקיעה (שלא חזר‬ ‫פי שנשתנה קולו‪ ,‬ומשמע מדברי התוס' שהבבלי לא חולק בזה על‬ ‫קולו לכמו שהיה) פסול ואם לאו כשר‪ .‬ובגמרא ניקב וסתמו בין במינו בין‬ ‫הירושלמי‪ .‬אבל הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דין זה‪ .‬וברא"ש משמע שאין‬ ‫שלא במינו פסול‪ ,‬ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול‪ .‬אמר‬ ‫לתקוע בשופר נקוב‪ ,‬אבל אפשר לפרש דבריו באופן אחר‪ .‬והכלבו כתב‬ ‫רבי יוחנן והוא שנשתייר רובו‪ .‬מכלל דשלא במינו אף על פי‬ ‫שופר שנסדק‬ ‫שי"מ דהא דאיתא במתני' אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר‪ ,‬היינו‬ ‫קודם שנסתם‪ ,‬ומ"מ אף אם אינו מעכב את התקיעה ראוי לסותמו שלא‬ ‫סעיף ח'‬ ‫ייראה פגום‪ .‬וי"מ שהמשנה מדברת לאחר הסתימה‪ ,‬ולפי פירוש זה נראה‬ ‫נסדק לאורכו‬ ‫שצריך לסותמו‪ ,‬ואם לא נסתם יהיה פסול כיון שנשתנה קולו מחמת הנקב‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ז‪ ):‬שופר שנסדק לאורכו פסול‪ ,‬לרוחבו‪ ,‬אם‬ ‫והרא"ם הקשה לפי המכשירים אם ניקב ולא סתמו אע"פ שנשתנה קולו‪,‬‬ ‫נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול‪.‬‬ ‫למה פסול בסתמו אם הקול נשאר כמו שהיה לפני הסתימה‪ ,‬ותירץ הבית‬ ‫יוסף שאחרי הסתימה היה צריך לחזור הקול לכמו שהיה לפני שניקב‪ ,‬ואם‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הרא"ש דהא דנסדק לאורכו פסול מיירי בנסדק על‬ ‫הקול לא חזר למה שהיה אז‪ ,‬נמצא שיש כאן קול שופר ודבר אחר‪.‬‬ ‫פני כולו מראשו ועד סופו‪ ,‬וקמ"ל שאף שנקב שמעכב את התקיעה כשר כל‬ ‫זמן שלא סתמו‪ ,‬נסדק כולו לאורכו פסול‪ ,‬אבל נסדק מיעוטו כשר (דאם נקב‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שזה חסרון בגוף השופר אינו פוסל אפילו בלא נשתייר שיעור תקיעה‪ ,‬כ"ש‬ ‫שופר שניקב ולא סתמו‪ ,‬לשיטת השו"ע אע"פ שנשתנה קולו כשר אפילו‬ ‫בנסדק שאין חסרון בגוף השופר שאינו פוסל אפילו בלא נשתייר שיעור‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ואפילו אם לא נשתייר בו שיעור תקיעה (טפח) בלי נקבים כשר‪,‬‬ ‫תקיעה‪ .‬רא"ם)‪ .‬וי"א שנסדק פסול אפילו בנסדק כל דהו‪ ,‬מפני שמחמת‬ ‫אא"כ רובו של השופר נקוב שאז פסול אפילו אם נשתייר בו שיעור תקיעה‬ ‫הרוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו‪ ,‬וכל זמן שלא‬ ‫ללא נקבים‪ ,‬דרובו ככולו‪ .‬ודעת הרמ"א שאם יש שופר אחר אין לתקוע‬ ‫נסדק כולו אם דבקו כשר‪ ,‬וכתב הרא"ש שפירוש זה עיקר‪ ,‬וכתב הר"ן‬ ‫בשופר נקוב‪ ,‬אפילו אם נשתייר בו שיעור תקיעה ללא נקב ליד הפה‪ ,‬דיש‬ ‫שלשיטה זו אם הידקו הרבה בחוט או במשיחה כשר‪ ,‬שהרי החוט מעמידו‬ ‫פוסלים שופר נקוב‪ ,‬ואם הנקב אינו פוגם ומשנה את קול התקיעה אלא‬ ‫שלא יתבקע‪ ,‬וכן דעת הראב"ד‪ ,‬והכלבו מביא את דברי הראב"ד ומסיים‬ ‫נשאר קולו צלול‪ ,‬כשר לכו"ע ובפרט כשרובו שלם‪.‬‬ ‫שצריך שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה‪ .‬והמגיד‬ ‫שופר שניקב וסתמו בעינן ג' תנאים כדי להכשירו‪ ,‬והיינו שהנקב אינו‬ ‫משנה מביא שדעת הרבה מן המפרשים לפסול רק בנסדק כולו או רובו‪ ,‬וכן‬ ‫מעכב את התקיעה אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב‪ ,‬וסתמו במינו‪,‬‬ ‫עיקר‪ ,‬ויש להחמיר‪ .‬והר"ן מביא את שני השיטות ולא מכריע‪.‬‬ ‫ונשתייר רובו (באורך השופר לצד פיו ולא מועיל שנשאר שיעור שופר)‪ ,‬אבל אם‬ ‫והיכא שהשופר נסדק ודיבקו איתא במתני' (ר"ה כ"ז‪ ).‬שופר שנסדק‬ ‫חסר אחד מתנאים אלו פסול‪( ,‬וסתמו חמור מלא סתמו כיון שקול דבר אחר‬ ‫ודבקו פסול‪ .‬ופירש רש"י שדיבקו בדבק‪ ,‬והפסול הוא משום דהוה ליה‬ ‫מעורב בו‪ .‬ואפילו סתמו במינו אם לא חזר קולו לכמות שהיה‪ ,‬או שהקול רק‬ ‫כשני שופרות‪ .‬וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן שנראה מדברי רש"י שהוא‬ ‫דומה לכמות שהיה‪ ,‬פסול‪ ,‬שהרי אנו שומעים שזה לא הקול המקורי‪,‬‬ ‫מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות‪ ,‬ולא נהירא דאי הכי‬ ‫והסתימה אינה בטילה‪ ,‬אמנם אם חזר קולו לכמות שהיה קודם כשר אע"פ שקודם‬ ‫היינו דיבק שברי שופרות‪ ,‬אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לאורכו על פני‬ ‫שנסתם היה קולו משונה מלפני שניקב‪ ,‬ואם אחרי הסתימה נשאר קולו כמו לפני הסתימה‬ ‫כולו‪ ,‬וטעם הפסול הוא דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו אלא כחתיכת‬ ‫ולא חזר לכמות שהיה לפני שניקב‪ ,‬פסול‪ .‬ולפר"ח התנאי שאינו מעכב את התקיעה הכונה‬ ‫שופר שתיקנה ועשאה כעין שופר דמי‪ .‬עוד מביא הרא"ש שהרמב"ן מקשה‬ ‫שלא נחלש הקול‪ ,‬ולא שלא השתנה הקול‪ ,‬וצ"ע‪ .‬והפמ"ג מצדד שנקב קטן מאד כשר אף אם‬ ‫על מה שרש"י מבאר דמיירי בדיבקו בדבק‪ ,‬דא"כ הוה ליה שלא במינו‪ ,‬ומאי‬ ‫סתמו בדבק‪ ,‬כיון שאינו ניכר‪ .‬ובלא נשתייר רובו פסול כיון שבטל ממנו שם שופר‬ ‫איריא נסדק‪ ,‬אפילו ניקב פסול‪ .‬ולכן מבאר הרמב"ן דדיבקו היינו שחיממו‬ ‫אפילו אם השופר ארוך‪ ,‬ואם ניקב רוב הקף השופר ונשתייר מאותו מקום ולמעלה שיעור‬ ‫באור ונמס ונדבק‪ .‬וכתב הרא"ש שדבר זה אינו מסתבר‪ ,‬דא"א להדביק‬ ‫תקיעה שלם‪ ,‬כשר)‪.‬‬ ‫השופר ע"י חימום‪ ,‬וחיבור ע"י דבק לא מיקרי שלא במינו‪ ,‬כיון שאין הדבק‬ ‫ניכר בין הסדקים‪ ,‬ורק בניקב שיש חסרון בשופר וסתמו בדבר אחר מיקרי‬ ‫בשעת הדחק שאין מצוי שופר אחר יש לסמוך על דעת החולקים בזה‬ ‫שלא במינו‪ .‬וכתב הטור שנסדק ודיבקו פסול רק בנסדק מצד אחד לגמרי‪,‬‬ ‫וסוברים להכשיר גם אם יש ב' תנאים‪ ,‬והיינו בסתמו במינו ונשתייר רובו‬ ‫דאז אין שם שופר עליו‪ ,‬אבל בנשתייר אפילו כל שהוא שלא נסדק‪ ,‬כשר‬ ‫אפילו לא חזר לכמות שהיה‪ ,‬או בנשתייר רובו וחזר לכמות שהיה אפילו‬ ‫אם דיבקו‪ ,‬ואפילו לדברי הפוסלים בנסדק כל שהוא היינו בלא דבקו אבל‬ ‫בסתמו שלא במינו‪ ,‬ועיין בפמ"ג שכתב שנראה שיוכל לברך‪ ,‬ובפרט לפי מה‬ ‫אם דבקו כשר‪ ,‬וכ"כ רבינו ירוחם‪ ,‬וכן מבואר מדברי הרא"ש‪ .‬אבל דעת הר"ן‬ ‫שכתבו הפר"ח והגר"א שהעיקר כדעה זו‪ .‬וכל זה בנזכר ביו"ט‪ ,‬שאז אסור‬ ‫שהפוסלים בנסדק כל שהוא פוסלים אפילו בדיבקו‪ .‬והרוקח כתב שנראה‬ ‫ליטול את הסתימה דהוי כתיקון כלי כיון שעי"ז מכשיר השופר‪ ,‬אבל אם‬ ‫להכשיר בנ סדק על פני כולו לארכו אף על פי שלא נשתייר שיעור תקיעה‪,‬‬ ‫נזכר קודם יום טוב יטול הסתימה ודינו כאילו לא סתמו דכשר‪ .‬ואם תקע‬ ‫אא"כ דיבקו בדבק שאינו מינו‪ ,‬אבל לא דיבקו כשר‪ ,‬אבל קיבלתי מאבא‬ ‫בשופר שיש בו תרתי למעליותא כנ"ל‪ ,‬והוא יכול להשיג שופר אחר‪ ,‬יחזור‬ ‫מורי הריב"ק שקיבל מרבינו שמריה שבנסדק פסול אפילו דיבקו בחמימות‬ ‫ויתקע ולא יברך‪.‬‬ ‫האש או סתמו בחמימות המים בלא דבק‪.‬‬ ‫ואם לא נשתייר רובו שלם‪ ,‬אפילו איכא תרתי לטיבותא שסתמו במינו וחזר‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫קולו להיות צלול כבתחילה‪ ,‬לא מהני אף לדעה זו‪ ,‬כיון שאין לו שם שופר‪,‬‬ ‫נסדק השופר לאורכו והסדק הוא מעבר לעבר‪ ,‬י"א שאפילו בכל שהוא‬ ‫ודעת הריטב"א שאפילו בנפחת רובו כשר אם אינו מעכב התקיעה וסתמו במינו‪ ,‬ולדבריו אם‬ ‫פסול אע"פ שאין בו חסרון וגם לא נשתנה קולו‪ ,‬אא"כ הידקו הרבה בחוט‬ ‫הנקב מעכב את התקיעה פסול בכל גוונא‪ ,‬ודעת מהרי"ו שדי בזה שאינו מעכב את התקיעה‪,‬‬ ‫או במשיחה להעמידו שלא יבקע יותר‪ ,‬ולרמ"א צריך גם שישאר שיעור‬ ‫והפר"ח כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטה זו‪ ,‬ובמטה יהודה חולק וסובר שזו דעת‬ ‫תקיעה ממקום הקשירה לצד הפה (ולדעה השניה להלן לגבי נסדק לרוחבו כשר אף‬ ‫יחידאה לכן לא הזכירה השו"ע‪ .‬ואם יש רק את המעלה שרובו שלם‪ ,‬או שרק‬ ‫שלא לצד הפה)‪ ,‬והרבה אחרונים מקילים אפי' לא נשתייר כל זמן שלא נשתנה‬ ‫סתמו במינו‪ ,‬ויש לו ספק אם חזר קולו לכמות שהיה או לא‪ ,‬יש להחמיר‬ ‫קולו ע"י ההידוק‪ ,‬ואין להחמיר בזה‪ ,‬ואם נשתנה קולו ע"י ההידוק‪ ,‬הט"ז והא"ר מקילים‬ ‫מדינא‪ ,‬דזה ספיקא דאורייתא‪.‬‬ ‫בנשתייר‪ ,‬אבל הפר"ח והנהר שלום מחמירים בזה‪ .‬וי"א שרק בנסדק רובו פסול‬ ‫ששם האגודל רחב)‪ ,‬והיינו טפח‪ .‬הטור מביא מהרי"ץ גאות דבעינן טפח שוחק‪ ,‬ודעת‬ ‫משום שרובו ככולו ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה פסול לגמרי וצריך לחפש שופר‬ ‫הטור שמספיק טפח מצומצם‪ ,‬ודע שגם בר"ח שדבריו דברי קבלה כתב דבעינן טפח שוחק‪,‬‬ ‫אחר‪ ,‬אפילו לא נסדק אלא מצד אחד‪ ,‬ובזה לא מהני להדקו בחוט או משיחה‪,‬‬ ‫וכן משמע בכל בו‪ ,‬וכן דעת רבינו מנוח‪ .‬דעת הרא"ש ששיעור זה הוא מדרבנן‪ ,‬אכן מדברי‬ ‫אבל אם דיבקו כשר אפילו אם דיבקו בדבק‪ ,‬ואפילו מעיקרא נשתייר רק כל‬ ‫תוס' מוכח וכן משמע ברש"י שזה דאורייתא‪ ,‬ואף להרא"ש צריך מן התורה שיעור שיהיה‬ ‫שהוא שלא נסדק‪( ,‬ושאני מניקב שסתמו שלא במינו שכאן אין הדבק ניכר‪,‬‬ ‫אפשר לתקוע בו‪ .‬ולכו"ע לדידן השיעור הוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן‪ ,‬ולפי‬ ‫ואם הסדק רחב והדבק ניכר בודאי יש להחמיר‪ ,‬ואפשר שאם לא נשתנה‬ ‫המובא בטור ובר"ן משערים באדם בינוני‪ ,‬ודעת הריטב"א שבאדם גדול משערים לפי גודלו‪.‬‬ ‫קולו ע"י הדבק אין להחמיר בנשתייר רובו וצ"ע)‪ ,‬אבל בלא נסדק רובו אפילו‬ ‫בלא נשתייר שיעור תקיעה כשר‪ ,‬ובשעת הדחק יש לסמוך על דעה זו שהיא‬ ‫סעיפים י' י"א‬ ‫העיקר‪ ,‬ומ"מ אם מצא אח"כ שופר כשר יחזור ויתקע ולא יברך‪ ,‬ולא יביא שופר‬ ‫דיבק שברי שופרות‬ ‫ע"י עכו"ם‪ ,‬כיון שמעיקר הדין יצא‪ .‬וי"א שאינו כשר אלא בדיבקו בעצמו שחיממו‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ז‪ ).‬דיבק שברי שופרות פסול‪ .‬ובגמרא תנו רבנן‬ ‫באור והפשירו וחיבר קצותיו זה עם זה‪ ,‬אבל בדבק לא מהני‪ ,‬וסברא ראשונה‬ ‫הוסיף עליו כל שהוא‪ ,‬בין במינו בין שלא במינו פסול‪.‬‬ ‫עיקר‪ ,‬ומ"מ אם נשתנה קולו יש להחמיר שלא בשעת הדחק לחזור ולתקוע‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר‪ ,‬פסול‪,‬‬ ‫בלי ברכה‪ .‬ואם נסדק כולו אפילו מצד אחד פסול אפי' חיממו באור וחיבר‬ ‫אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר‪ ,‬ואפי' אם שברי השופרות‬ ‫סדקיו‪ .‬וי"א שרק שופר שנסדק כולו פסול‪ ,‬אבל נסדק רובו כשר‪ ,‬ובמקום דחק גדול שא"א‬ ‫שלמים בעיגולם‪ ,‬ואפילו אם דיבקם ע"י עצמם (ע"י חימום באור)‪ ,‬ואפי' אינו‬ ‫להשיג שופר אפילו מחוץ לתחום ע"י נכרי יש לסמוך על דעה זו ולתקוע אם נשתייר מעט‬ ‫מעכב התקיעה‪ ,‬דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתי שופרות‪ ,‬ומהאי טעמא‬ ‫שלא נסדק‪ ,‬אבל אין לברך עליו‪ .‬ואם תקע בשופר שנסדק רובו והביאו לו שופר כשר‪ ,‬לא‬ ‫גם אם האריך את השופר אפילו כל שהוא‪ ,‬בין מהצד הצר בין מהצד הרחב‪,‬‬ ‫יברך‪.‬‬ ‫פסול‪ ,‬אפילו אם היה בו מתחילה שיעור שופר (כדעת הרא"ש‪ ,‬והכל בו‬ ‫נפגם כל שהוא כשר גם לדעה הראשונה שבנסדק כל שהוא פסול‪ ,‬דשאני‬ ‫מביא שי"א שאם היה בו כשיעור והוסיף עליו כשר‪ .‬בית יוסף)‪.‬‬ ‫נסדק שזה הולך ומוסיף מחמת הרוח וחוזק התקיעה‪ ,‬וכל העומד ליסדק‬ ‫כסדוק דמי‪ ,‬ומ"מ אם ראהו קודם ר"ה טוב יותר לתקנו שלא יהיה נראה‬ ‫סעיף י"ב‬ ‫פגום‪.‬‬ ‫הפכו ותקע בו‬ ‫סעיף ט'‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ז‪ ):‬הפכו ותקע בו לא יצא‪ .‬אמר רב פפא לא‬ ‫תימא דהפכיה כי כיתונא (כהפיכת חלוק‪ ,‬לעשות פנימי חיצון)‪ ,‬אלא שהרחיב‬ ‫נסדק לרוחבו‬ ‫את הקצר וקיצר את הרחב (ברותחין)‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬כדרב מתנה‪ ,‬דאמר‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ז‪ ):‬נסדק לרחבו‪ ,‬אם נשתייר בו שיעור תקיעה‬ ‫רב מתנה "והעברת" דרך העברתו בעינן (כדרך שהאיל מעבירו בראשו‬ ‫כשר ואם לאו פסול‪ .‬וכמה שיעור תקיעה‪ ,‬פירש רבן שמעון בן‬ ‫בבהמה מחיים)‪.‬‬ ‫גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הרא"ש שי"מ שכוונת הגמרא שבהפכיה כי כיתונא‬ ‫וכתב הרא"ש שמחשבים את מקום הסדק ולמטה כאילו ניטל‪ ,‬ואם נשתייר‬ ‫פשיטא שהוא פסול‪ ,‬וי"מ שבהפכיה כי כיתונא פשיטא שהוא כשר‪ ,‬כיון‬ ‫שיעור תקיעה כשר אפילו אם נשתנה קול התקיעה‪ .‬וכתב הר"ן שדווקא‬ ‫שמקום הקצר נשאר למטה‪ ,‬ודרך העברתו הוא‪ .‬ובירושלמי מבואר כדעה‬ ‫בנשתייר שעור תקיעה לצד הפה כשר‪ ,‬דחזינן לכל מה שלמעלה ממנו כאילו‬ ‫ראשונה‪ ,‬ומבואר שם שטעם הפסול משום שע"י ההפיכה נתבטל החלל‬ ‫ניטל‪ ,‬וכן נראה מהרמב"ם‪ ,‬וכן מבואר בדברי הרא"ש‪ ,‬וכ"כ הגהות מיימוני‬ ‫המקורי‪ .‬וכן בר"ן מבואר שזה פסול‪.‬‬ ‫והסמ"ג והסמ"ק‪ ,‬אבל בעל העיטור מכשיר אפילו אם שיעור התקיעה הוא‬ ‫למעלה ולא לצד הפה‪ .‬עוד כתב הרא"ש שנראה שמדובר בנסדק רוב רוחבו‪,‬‬ ‫פסק ההלכה ‪ -‬הפכו ותקע בו לא יצא‪ ,‬בין אם הפכו מבפנים לבחוץ כדרך‬ ‫אבל במיעוטו הוי כנקב בעלמא וכשר‪.‬‬ ‫שהופכים בגד‪ ,‬בין אם רק הרחיב החלק הצר והצר את הרחב ע"י רותחין‪,‬‬ ‫ואפילו שופר שעשוי כדין אבל תקע בו בחלק הרחב פסול‪.‬‬ ‫ובענין שיעור התקיעה שהוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן‪ ,‬וכתב הרא"ש דהיינו טפח‬ ‫כמבואר בנדה (כ"ו‪ ).‬ששיעור שופר טפח‪ ,‬ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו וכו' מפני שזה‬ ‫סעיפים י"ג י"ד‬ ‫הטעם שצריך טפח‪ ,‬שיאמרו לתוך ידו הוא תוקע‪ .‬וכתב הר"ן שאין השיעור משתנה לפי‬ ‫איתא בגמרא (שם) היה ארוך וקיצרו כשר‪ .‬גרדו‪ ,‬בין מבפנים בין‬ ‫שיעור ידו של התוקע‪ ,‬אלא משערים באדם בינוני שזה יוצא טפח‪ .‬ודעת הרי"צ גיאת שצריך‬ ‫מבחוץ כשר‪ ,‬גרדו והעמידו על גלדו כשר‪ .‬וכתב הר"ן דהיינו בנשאר בו‬ ‫טפח שוחק‪.‬‬ ‫שיעור תקיעה‪ .‬וביאר הרא"ם דקמ"ל שזה נקרא דרך העברתו אע"פ ששינה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אותו מברייתו‪ ,‬כיון שהוא נשאר בדרך צמיחתו‪ ,‬וזה הטעם שבגירדו והעמידו‬ ‫נסדק השופר לרוחב הקיפו ע"י נפילה או הכאה בחוזק‪ ,‬אם הסדק הוא‬ ‫על גילדו כשר‪ ,‬משא"כ בהפכיה כי כיתונא או שהרחיב את הקצר וקיצר את‬ ‫במיעוטו כשר‪( ,‬ואפשר דה"ה אם חתכו בסכין‪ ,‬שאף שבזה מוכרח שיהיה איזה חסרון‬ ‫הרחב‪ ,‬ואף אי נימא דבעינן שיהיה כדרך ברייתו‪ ,‬הכונה שיהיה בתמונתו‪.‬‬ ‫בשופר‪ ,‬הרי השו"ע פסק ששופר שניקב כשר‪ ,‬אף למ"ד שצריך רובו שלם‪ ,‬היינו רובו באורך‬ ‫וכתב הבית יוסף שלדעת הראשונים (בסעיף י"ב) שבהפכיה כי כיתונא כשר‪,‬‬ ‫ולא רובו ברוחב)‪ ,‬ואם הסדק הוא ברובו פסול‪ ,‬אא"כ נשאר מהסדק לצד פיו‬ ‫צ"ל שגם בכהאי גוונא זה נחשב כברייתו‪ ,‬וזה דוחק‪.‬‬ ‫שיעור תקיעה‪ ,‬ובזה כשר אפילו אם הסדק מעכב את התקיעה‪ .‬ויש‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מכשירים אף בנשתייר שיעור תקיעה שלא לצד פיו‪ ,‬ובשעת הדחק אפשר‬ ‫שיש לסמוך על דעה זו‪ .‬ואם דיבקו בדבק כשר אפילו אם לא נשאר שיעור‬ ‫שופר ארוך שקיצרו ‪ ,‬אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר‪ ,‬אפילו אם נשתנה‬ ‫תקיעה‪ ,‬ומ"מ אם יש שופר אחר עדיף לתקוע בו‪.‬‬ ‫קולו על ידי זה‪ ,‬ואפילו אם היה בו איזה פסול בחלק החתוך‪ ,‬וכן אין נ"מ‬ ‫באיזה צד קיצרו‪.‬‬ ‫שיעור שופר הוא ד' גודלים של אדם בינוני (ומודדים באמצע האגודל‬ ‫הפסק בין הפה לשופר‪ ,‬ה"ה שאם הרחיק את השופר מהפה ותקע בו פסול‪.‬‬ ‫גרדו מבפנים או מבחוץ עד שנעשה דק מאוד כמו גלד כשר‪ ,‬אפי' נשתנה‬ ‫ובטור מבואר שי"א שטעם הפסול בנתן זהב על עובי השופר (ולא מהצד‬ ‫קולו‪.‬‬ ‫החיצוני) הוא בגלל שהוא הוסיף על השופר‪ ,‬ולפי זה אין חילוק בין הצד הצר‬ ‫סעיף ט"ו‬ ‫לצד הרחב‪ ,‬וגם אין ראיה לפסול אם הרחיק את השופר מפיו‪ ,‬ורק לסוברים‬ ‫שטעם הפסול הוא משום חציצה‪ ,‬יש ראיה לפסול בהרחיק השופר מפיו‪.‬‬ ‫הוצאת חלק הזכרות מהשופר‬ ‫ובציפהו זהב מבפנים כתבו הרא"ש והר"ן שטעם הפסול הוא מפני שהקול‬ ‫איתא בגמרא (שם) שלחו לאבוה דשמואל‪ ,‬קדחו בזכרותו ותקע בו‬ ‫יוצא מהזהב ולא מהשופר‪.‬‬ ‫יצא‪ ,‬דמין במינו אינו חוצץ‪ .‬ופירש רש"י שיש עצם מהבהמה שנכנסת‬ ‫לתוך חלל השופר‪ ,‬ומוציאים אותה מתוך השופר‪ ,‬ואם לא הוציא אלא עשה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫חור ותקע בו כשר‪ .‬ובירושלמי משמע שדין זה הוא לכתחילה‪.‬‬ ‫ציפהו זהב במקום הנחת הפה או מבפנים פסול‪ ,‬אבל שלא במקום הנחת‬ ‫וכתב הר"ן שאם הוציא מהשופר את חלק הזכרות בשלימותו‪ ,‬ועשה בחלק‬ ‫הפה‪ ,‬או מבחוץ ולא נשתנה קולו ממה שהיה כשר‪ .‬י"מ שמקום הנחת הפה‬ ‫הזכרות נקב לתקוע בו‪ ,‬פסול‪ ,‬דלא איקרי שופר אלא דבר שהוא חלול‬ ‫שפסול היינו חוד השופר שלצד פנים‪ ,‬אבל חודו שלצד חוץ מיקרי שלא‬ ‫כשפופרת‪ ,‬והזכרות אין בה חלל‪.‬‬ ‫במקום הנחת הפה וכשר‪ ,‬וי"מ שכל העובי שלמעלה נקרא מקום הנחת הפה‬ ‫ופסול‪ ,‬ורק מבחוץ והיינו משהו הראשון הסמוך לעובי פתח השופר כשר‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אף אם לא הוציא את חלק הזכרות (‪-‬עצם הבולטת מן‬ ‫הראש ונכנסת לתוך השופר)‪ ,‬אלא רק עשה בו נקב מתחילתו ועד סופו‪ ,‬או‬ ‫דאין מצוי שישתנה הקול עי"ז‪ ,‬ומשם ולמטה עד סוף השופר תלוי אם‬ ‫נשתנה קולו עי"ז‪.‬‬ ‫שהוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו בתוכו‪ ,‬כשר‪ ,‬דמין במינו אינו חוצץ‪ ,‬אבל אם‬ ‫הוציא את חלק הזכרות ועשה ממנו לבד שופר כגון שנקב בו‪ ,‬או שהחזירו‬ ‫המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו לא יפה הם עושים‪,‬‬ ‫אחרי שהוציאו ונקב בו‪ ,‬פסול‪.‬‬ ‫דלפעמים משתנה הקול מעט עי"ז‪ ,‬אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות‬ ‫כדי לנאותו‪ ,‬דבזה אף אם נשתנה קולו כשר כיון שזה מחמת השופר עצמו‪.‬‬ ‫סעיפים ט"ז – י"ט‬ ‫נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב פסול אפי' לא נשתנה הקול‪ ,‬כמו‬ ‫ציפה השופר בזהב וכדומה‬ ‫בהוסיף כל שהוא על השופר‪ ,‬ואפשר שלדעת הר"ן אם לא ציפה זהב בכל עובי הצד‬ ‫איתא בגמרא (שם) ציפהו זהב‪ ,‬במקום הנחת פה פסול‪ ,‬שלא במקום‬ ‫הרחב אלא עשה שם רק זר דק יהיה כשר‪ ,‬וזה דבר חדש‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫הנחת פה כשר‪ .‬ציפהו זהב מבפנים פסול‪ ,‬מבחוץ‪ ,‬אם נשתנה קולו‬ ‫הרחיק את השופר מפיו ונפח ותקע בו פסול‪ ,‬ויחזור ויתקע בלא ברכה‪.‬‬ ‫מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר‪.‬‬ ‫סעיף כ'‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬הר"ן מבאר שמקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה‬ ‫איתא בגמרא (שם) הניח שופר בתוך שופר‪ ,‬אם קול פנימי שמע יצא‪,‬‬ ‫שניהם בעובי השופר בצד שתוקעים בו‪ ,‬אלא שזה בצד הפנימי וזה בצד‬ ‫ואם קול חיצון שמע לא יצא‪ .‬ופירש הר"ן דהא דיצא בשמע קול‬ ‫החיצוני‪ ,‬ומבחוץ היינו לא בעובי השופר אלא בצידו החיצוני‪.‬‬ ‫הפנימי‪ ,‬היינו בשמע רק את קול הפנימי‪ ,‬וכגון שהפנימי עודף על החיצון‪,‬‬ ‫והרא"ש כתב שלכאורה נראה לפרש שעובי השופר במקום הנחת הפה‬ ‫אבל אם שמע גם קול חיצון לא יצא‪ ,‬דהוה ליה קול שני שופרות‪ ,‬ושופר‬ ‫נקרא מקום הנחת הפה‪ ,‬ושלא במקום הנחת הפה היינו מבחוץ סמוך להנחת‬ ‫אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות‪ .‬וכ"כ הרא"ש‪ .‬והוסיף הרא"ש שנראה‬ ‫הפה‪ ,‬אבל קשה דהיינו ציפהו זהב מבחוץ‪ .‬ואין לפרש ששלא במקום הנחת‬ ‫שאף בשמע רק את קול הפנימי‪ ,‬אם נשתנה הקול ע"י החיצון לא יצא‪ ,‬דזה‬ ‫פה היינו למעלה בצד הרחב של השופר‪ ,‬דהא אמרינן (שם) הוסיף עליו כל‬ ‫בכלל קול חיצון שמע‪ ,‬ורבינו ירוחם מביא שיש מכשירים בזה‪ ,‬ולא דמי‬ ‫שהוא פסול בין במינו בין שלא במינו‪ ,‬ולא מסתבר לומר דהתם מיירי שבלא‬ ‫לציפהו זהב‪ ,‬דשם הזהב מחובר לשופר‪ ,‬משא"כ בנתן שופר בתוך שופר‪.‬‬ ‫התוספת אין שיעור שופר‪.‬‬ ‫והטור פוסק כדברי הרא"ש‪.‬‬ ‫והביא הרא"ש שרבינו יונה מבאר דהא דציפהו זהב מבחוץ פוסל אם נשתנה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫קולו‪ ,‬היינו מחצי השופר ולמטה‪ ,‬והיינו שתי אצבעות התחתונות‪ ,‬מפני‬ ‫כתב השו"ע שאם נתן שופר לתוך שופר‪ ,‬אם הפנימי עודף על החיצון משני‬ ‫שכשהקול נכנס ברוחב השופר אז הוא משמיע קול‪ ,‬ודרכו להשתנות מחמת‬ ‫הצדדים ונתן את הפנימי בפיו ותקע בו כשר‪ ,‬כל שלא נשתנה הקול (דאם‬ ‫הציפוי‪ ,‬אבל מחציו ולמעלה לצד פה אין דרכו להשתנות מחמת הציפוי‪,‬‬ ‫נשתנה פסול אפי' שומעין רק קול הפנימי) ע"י מה שהשופר החיצוני מצפה‬ ‫ואפילו אם נשתנה מעט אינו חשוב שינוי‪ ,‬לפי שעיקר השמעת הקול אינה‬ ‫את הפנימי‪ ,‬אבל אם אין הפנימי עודף על החיצוני פסול‪ .‬והרמ"א כתב‬ ‫משם‪ .‬וכתב הרא"ש שזה קולא גדולה לומר שבנשתנה הקול מחציו ולמעלה‬ ‫שנראה שאפילו אם רק לצד הפה הוא בולט ובצד הרחב הוא שוה לשופר‬ ‫כשר‪ ,‬אלא שבסתמא אין דבר זה גורם לשינוי הקול‪ .‬והטור פסק כדעת‬ ‫החיצוני ותקע בפנימי יצא‪ ,‬ואם השופר הפנימי קצר מהחיצוני אפילו במעט‬ ‫הרא"ש‪.‬‬ ‫לא יצא ידי חובה לכו"ע‪( ,‬ולשו"ע כיון שקשה לצמצם צריך שתהיה ניכרת‬ ‫בליטת הפנימי)‪.‬‬ ‫וכתב הרמב"ן שהעושים בשופר צורות כדי לנאותו פסול‪ .‬וביאר המגיד‬ ‫משנה דמיירי שעושים את הצורות ממיני צבעונים‪ ,‬דהוי כציפהו זהב‬ ‫תקע בשני שופרות ממש לא יצא ידי חובה‪.‬‬ ‫מבחוץ‪ ,‬אבל אם חוקקים צורות בגוף השופר כשר במו בגירדו והעמידו על‬ ‫כל השופרות שנתבאר לעיל שהם פסולים‪ ,‬פסולים גם ביום השני של ראש‬ ‫גילדו‪.‬‬ ‫השנה‪( .‬ס"ק פ"ח)‪.‬‬ ‫עוד כתב הרמב"ן שכמו שבנתן זהב במקום הנחת פה פסול משום שיש‬ ‫סעיף כ"ג‬ ‫עשית מלאכה לצורך התקיעות‬ ‫מצות תקיעת שופר אינה דוחה יום טוב‪ ,‬מפני שתקיעת שופר היא מצות עשה‪ ,‬ואיסורי‬ ‫נקיון השופר‬ ‫יו"ט הם לא תעשה ועשה‪ ,‬ואפילו איסורים דרבנן אסור לעשות לצורך התקיעה‪,‬‬ ‫איתא במתני' (שם) שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את‬ ‫דחכמים השוו דבריהם לדברי תורה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫התחום וכו'‪ ,‬אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן‪( .‬וקמ"ל דלא‬ ‫סעיפים כ"א כ"ב‬ ‫חשיב מתקן מנא)‪ .‬ובגמרא (ל"ג‪ ).‬איתא מים או יין אין‪ ,‬מי רגלים לא‪,‬‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ב‪ ):‬שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את‬ ‫מתניתין מני אבא שאול היא‪ ,‬דתניא אבא שאול אומר מים או יין‬ ‫התחום ולא מפקחין עליו את הגל ולא עולין באילן ולא רוכבין על‬ ‫מותר כדי לצחצחו‪ ,‬מי רגלים אסור מפני הכבוד‪.‬‬ ‫גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מותר לתת בר"ה בשופר מים או יין כדי לצחצח את השופר‬ ‫משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה‪.‬‬ ‫דהתיקון אינו ניכר שהרי מדיחין כלים ביו"ט‪ ,‬אבל מי רגלים אסור אפילו‬ ‫דברי הראשונים‪ -‬רש"י מבאר שאין מעבירין עליו את התחום היינו שאין‬ ‫בחול‪ ,‬ואפילו אם התוקע מוחל על זה‪ ,‬כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו‪.‬‬ ‫לצאת חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר‪ ,‬והטור מבאר שהכונה שאין‬ ‫להוציא את השופר מחוץ לתחום‪ ,‬וכתב הבית יוסף ששני הדברים אסורים‪.‬‬ ‫ורבינו יונה מתיר אמירה לנכרי לעשות מלאכה דרבנן‪ ,‬דשבות במקום מצוה‬ ‫סימן תקפ"ז‬ ‫שרי ‪ ,‬אבל בדבר שאסור לישראל לעשותו מדאורייתא אסור לומר לנכרי‬ ‫לעשותו‪.‬‬ ‫התוקע לתוך הבור וכדומה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫כדי לצאת ידי חובת תקיעת שופר צריך לשמוע את קול השופר בלי לשמוע יחד עימו‬ ‫קול הברה (‪-‬הד וכדומה)‪ ,‬ועל כן התוקע בתוך בור או מערה וכדומה ששומעים שם קול‬ ‫אין מחללים יום טוב לצורך הבאת השופר אפילו באיסור דרבנן‪ ,‬ועל כן‬ ‫הברה לא יצא ידי חובה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫אסור לעלות על אילן‪ ,‬או לשוט על פני המים או לעבור במעבורת (ודעת‬ ‫הח"א שאם א"א בענין אחר מותר שהנכרי ישיט את המעבורת ללא‬ ‫סעיף א'‬ ‫שהישראל יסייע כלל‪ ,‬ועיין מש"כ בריש סימן תרל"ט)‪ ,‬או לצאת מחוץ‬ ‫תקיעה בתוך בור וכדומה‬ ‫לתחום‪ ,‬או לסלק אבנים שהם מוקצה‪ ,‬כדי להביאו‪ ,‬וכן אסור לתקנו ע"י‬ ‫חיתוך וכדומה אפילו בכלי שאין דרך האומנים לתקן בו וע"י נכרי מותר לדעת‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ז‪ ):‬התוקע לתוך הבור לתוך הדות לתוך הפיטס (‪-‬‬ ‫השו"ע שמתיר שבות דשבות במקום מצוה‪ ,‬והפר"ח מפקפק אף בזה‪.‬‬ ‫חבית גדולה)‪ ,‬אם קול שופר שמע יצא‪ ,‬ואם קול הברה שמע לא יצא‪.‬‬ ‫ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאותם העומדים על שפת‬ ‫ע"י נכרי מותר לעשות מלאכה דרבנן‪ ,‬דלא גזרו שבות דשבות במקום מצוה‪,‬‬ ‫הבור‪ ,‬אבל אותם העומדים בבור יצאו‪.‬‬ ‫ואפשר שאפילו במקום שיש לו שופר אלא שאינו של איל‪ ,‬מותר להביא‬ ‫ע"י נכרי שופר של איל‪ ,‬דמצוה בשל איל‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫נכרי שהביא שופר מחוץ לתחום‪ ,‬אפילו מחוץ לי"ב מיל (שזה דאורייתא‬ ‫רש"י כתב שאותם העומדים בבור יצאו מפני שהם תמיד שומעים קול שופר‬ ‫לכמה פוסקים‪ ,‬שלדבריהם אסור לומר לו להביאו משם)‪ ,‬ואפילו לצורך‬ ‫ולא קול הברה‪ .‬וכתב הרא"ש שמשמע מרש"י שאלו שעומדים על שפת הבור‬ ‫ישראל‪ ,‬תוקעים בו‪ ,‬דדבר הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול‪ ,‬ורק אסור‬ ‫לפעמים שומעים קול שופר ולפעמים שומעים קול הברה‪ .‬וכ"כ הרמב"ם‬ ‫באכילה או בהנאה‪ ,‬ותקיעה של מצוה אינה נחשבת הנאה‪ ,‬דמצוות לאו להנות‬ ‫שאם העומדים בחוץ שמעו קול שופר הם יוצאים ידי חובה‪ .‬אבל הרא"ש כתב‬ ‫ניתנו‪( ,‬ואינו מוקצה כיון שהיה ראוי מחוץ לתחום לישראל אחר‪ .‬והרוקח כתב‬ ‫שלא מסתבר שהדבר תלוי בהבחנת האדם‪ ,‬מפני שהדבר תלוי במציאות ולא‬ ‫שאין תוקעים בו‪ .‬וכיון שכמה ראשונים מתירים‪ ,‬להלכה מותר‪ .‬בית יוסף)‪.‬‬ ‫בהבחנה‪ ,‬ואם הדבר תלוי בעומק הבור או במרחק שהאדם נמצא משפת‬ ‫ובשעת הדחק מותר להביא ע"י נכרי אף מחוץ לי"ב מיל‪ ,‬דהרבה פוסקים סוברים שהוא ג"כ‬ ‫הבור‪ ,‬כל זה צריך שיעור‪ .‬ולכן סובר הרא"ש שכוונת הגמרא לבאר המשנה‪,‬‬ ‫מדרבנן‪ ,‬אמנם אסור לטלטלו יותר מד' אמות בעיר שאין מבואותיה מתוקנות‬ ‫שאלו העומדים בבור לעולם הם שומעים קול שופר‪ ,‬ואלו העומדים על שפת‬ ‫בצורת הפתח‪.‬‬ ‫הבור לעולם הם שומעים קול הברה‪ .‬וכן דעת הטור‪ .‬והבית יוסף פוסק כדעת‬ ‫אם ישראל שלח שופר לעיר אחרת ע"י נכרי לפני ר"ה ונתעכב הנכרי והביאו‬ ‫רש"י והרמב"ם‪ ,‬ותירץ קושית הרא"ש שבאמת הדבר תלוי בעומק הבור‬ ‫בר"ה מחוץ לתחום‪ ,‬ובני העיר לא ידעו שישלחו להם שופר‪ ,‬אין לטלטלו או‬ ‫ובמרחק שהאדם נמצא‪ ,‬וכל אדם יכול להבחין אם שמע כל שופר או קול‬ ‫לתקוע בו אם אפשר באחר‪ ,‬ובשעת הדחק יש להתיר‪ ,‬וע"ע בסוף סימן‬ ‫הברה‪.‬‬ ‫תקט"ו‪ ,‬ואם יש להם שופר שאינו של איל ואותו שופר הוא של איל‪ ,‬מותר לתקוע בו‪.‬‬ ‫כתב הר"ן שמסתבר שגם בפיטס יצאו אלו העומדים בתוך הפיטס‪ ,‬דמאי‬ ‫נכרי שעשה שופר ביו"ט מותר לתקוע בו‪ ,‬אפילו אם עשאו בשביל‬ ‫שנא‪ ,‬אבל הרמב"ם לא כתב דין זה לגבי פיטס‪ ,‬ואפשר שדעתו שמפני‬ ‫ישראל‪ ,‬אכן אם עשאו מקרן של ישראל הוי מוקצה דנולד‪( ,‬כ"כ המ"א וש"א‪,‬‬ ‫שהברתו גדולה אפילו העומדים בתוכו לא יצאו אם שמעו קול הברה‪.‬‬ ‫ודעת הנהר שלום דבכל גוונא לא מיקרי נולד)‪ ,‬ואפילו עשאו ביו"ט ראשון אסור‬ ‫בשני‪ ,‬ומ"מ אם אין להם שופר אחר מותר לתקוע בו אפי' ביום השני‪ ,‬וכל‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫זמן שאוחזו בידו מותר לתקוע את כל התקיעות שנוהגים לתקוע‪ ,‬אבל אם‬ ‫התוקע בתוך בור או מערה או מרתף או חבית גדולה וכדומה‪ ,‬שהם מקומות‬ ‫הניח את השופר מידו אחרי שתקע את התקיעות המחויבות‪ ,‬אסור לטלטלו‬ ‫שלעומדים מבחוץ מתערב קול התקיעה עם קול הברה‪ ,‬מי שנמצא בתוך‬ ‫כדי לתקוע תקיעות של מנהג‪.‬‬ ‫הבור או המערה יצא‪( ,‬מרש"י משמע שלעומדים בתוך הבור תמיד נשמע קול שופר‪ ,‬אכן‬ ‫מלשון הריטב"א מבואר שרק בסתמא יצא אבל בנראה לו ששמע קול הברה ודאי לא יצא‪,‬‬ ‫וראשו נשאר בבור‪ .‬ואם התוקע הכניס את השופר לבור ותקע והוא בעצמו‬ ‫ואפשר שגם רש"י ושאר המפרשים מודים לזה)‪ ,‬ודי שיכניס ראשו לתוך הבור‪ ,‬והעומד‬ ‫עומד בחוץ‪ ,‬העומדים בבור יצאו בתקיעתו‪ ,‬והוא עצמו לא יצא אא"כ ברור לו‬ ‫מחוץ לבור או אפילו רק ראשו מחוץ לבור‪ ,‬אם שמע קול שופר יצא (אם דעת‬ ‫ששמע רק קול שופר‪ ,‬ומ"מ נקרא מחויב בדבר לענין להוציא אחרים‪ .‬ומשמע מדינים אלו‬ ‫התוקע להוציאו‪ ,‬וש"ץ דעתו בסתמא להוציא את כל השומעים)‪ ,‬ואם שמע‬ ‫שאף התוקע עצמו לא יצא אם שמע קול הברה‪ ,‬וטעם הדבר הוא שמצות שופר היא השמיעה‬ ‫לבסוף עם קול השופר קול הברה לא יצא‪ ,‬ודבר זה תלוי בעומק הבור או‬ ‫ולא התקיעה‪.‬‬ ‫בריחוק המקום‪ ,‬וכל אדם יכול להבחין אם שמע גם קול הברה‪ .‬ויש מי‬ ‫שמחמיר ואומר שלעומדים בחוץ תמיד נשמע קול הברה‪ ,‬ויש לחוש לדעה זו‬ ‫סעיף ג'‬ ‫שלא בשעת הדחק ולתקוע עוד פעם‪ ,‬והט"ז מוסיף עוד סברא בזה דדילמא אין אנו‬ ‫שמיעת רק חלק מהתקיעה כדין‪ -‬השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב‬ ‫בקיאים להבחין בין קול שופר לקול הברה‪ ,‬אבל לא יחזור ויברך אא"כ ברור לו ששמע‬ ‫ומקצתה בחיוב‪ ,‬לא יצא‪ ,‬אף אם שמע שיעור תקיעה כדין‪ ,‬כיון שצריך‬ ‫קול הברה‪ .‬וכתב הבה"ל שמשמע מהפוסקים שהחשש של קול הברה בבור וכדומה הוא גם‬ ‫לשמוע את כל התקיעה כדין מתחילה ועד סוף‪ .‬ויש בזה כמה נ"מ‪ :‬א' אם‬ ‫באופן שאינו מאריך בתקיעות יותר מהשיעור‪ .‬וי"א שבחבית אף מי שנמצא בתוכה‬ ‫התחלת התקיעה היתה לפני עלות השחר‪ .‬ב' אחד תקע להתעסק (להתלמד‬ ‫יתכן ששמע קול הברה מפני שקול הברתה גדולה‪ ,‬ויש להחמיר בזה ולחזור‬ ‫או לשיר‪ ,‬כדלקמן סימן תקפ"ט) ואמר לו שיכוין להוציאו והמשיך לתקוע‬ ‫ולתקוע בלי ברכה‪ ,‬אא"כ ברור לו שקול שופר שמע‪.‬‬ ‫בשביל להוציאו‪ ,‬או שהתוקע עצמו תקע להתעסק וסיים את התקיעה לשם מצוה‪ .‬ג' מי‬ ‫בנין שרובו על הקרקע ומקצתו בתוך הקרקע יוצאים אף העומדים מבחוץ‪ ,‬כ"כ‬ ‫שנכנס או יצא באמצע התקיעה‪ .‬ד' אם התוקע היה בבור והוא היה מחוץ‬ ‫המ"א‪ ,‬וטעמו משום שעיקר קול הברה בא מעומק הבור‪ ,‬ולפי זה אם יש מקום בבית נמוך כעין בור‬ ‫לבור והתוקע יצא באמצע התקיעה החוצה‪ ,‬או שהיה עם התוקע בבור‬ ‫ותקע שם‪ ,‬אם אותו מקום מעורב ומחובר עם הבית יצא‪ ,‬אבל אם הוא מכוסה בקרשים בודאי יתכן‬ ‫ובאמצע התקיעה יצא החוצה ושמע רק קול הברה‪ .‬וי"א שאם שמע שיעור‬ ‫שישמעו קול הברה‪ ,‬ואפשר דה"ה אם הוא עמוק הרבה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫תקיעה כדין יצא‪ .‬וסברא ראשונה עיקר וצריך לחזור ולתקוע‪ ,‬ומ"מ לא יברך‬ ‫דספק ברכות להקל‪ ,‬ויותר טוב שישמע את הברכה מאחר שעדיין לא יצא‬ ‫דין התוקע בתוך הדות‪ -‬הנה במתני' איתא שהתוקע בתוך הבור או הדות לא יצא‪ ,‬והבה"ל‬ ‫ידי חובה‪.‬‬ ‫דן בדברי הראשונים בזה אם דות זה בנין מעל הקרקע או בתוך הקרקע‪ ,‬וכתב הבה"ל שנראה‬ ‫שלפי המ"א לכו"ע דות היא בתוך הקרקע‪ ,‬אלא שיש לה כתלים והם מגיעים מעל הקרקע‪,‬‬ ‫זהירות בשמיעת כל התקיעה‪ -‬כתבו האחרונים שיזהרו כל העם שלא‬ ‫אבל רובה בתוך הקרקע‪ ,‬ונראה עוד שהדות גם מקורה מלמעלה‪ ,‬ולפי זה אין סתירה בין‬ ‫להוציא כיחם וניעם בזמן התקיעות‪ ,‬כדי שישמעו את כל הקולות מתחילתם‬ ‫הפירושים בראשונים‪ .‬ויש להסתפק במה שנהוג בבנייני אבן לעשות קומה מתחת הקרקע‬ ‫ועד סופם‪ ,‬וכן מטעם זה לא יביאו את הילדים‪ ,‬ומוטב שיהיו אצל אימותיהם‬ ‫והחלונות הם למעלה מן הקרקע סמוך לארץ‪ ,‬האם העומדים מבחוץ שומעים בזה קול הברה‬ ‫בבית הכנסת של נשים‪ ,‬דנשים אינן חייבות מדינא בתקיעת שופר‪ ,‬ומ"מ‬ ‫או לא כמו בבור ודות או לא‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫נראה שקטנים שהגיעו לחינוך מצוה להביאם ולהחזיקם אצלו‪ ,‬ויאיים‬ ‫עליהם שישמעו את התקיעות ולא יבלבלו את הציבור‪.‬‬ ‫חשש שמיעת קול הברה לעומדים מחוץ לבית הכנסת‪ -‬י"א שגם בתוקע‬ ‫בבית הכנסת שייך שהעומדים קצת רחוק מבית הכנסת יבחינו שהם שומעים‬ ‫קול הברה לפי הריחוק מבית הכנסת‪ ,‬דבר זה כתב הט"ז‪ ,‬ונראה מדבריו שהוא מפרש‬ ‫סימן תקפ"ח‬ ‫שקול הברה הכונה קול חלוש‪ ,‬וכתב הבה"ל שנראה שקול הברה הכונה קול מעורבב שנראה‬ ‫כאילו אחר מדבר כנגדו‪ ,‬וקול כזה אינו נשמע מחוץ לבנין שע"ג קרקע אפילו לעומדים מרחוק‪,‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫וגם ההלכה ברורה והמטה יהודה חולקים על הט"ז‪ ,‬ומ"מ למעשה אין לזוז מדברי הט"ז‬ ‫שהעתיקוהו כל האחרונים להלכה שהעומדים רחוק מבית הכנסת תלוי לפי הבחנתם אם שמעו‬ ‫זמן תקיעת שופר‬ ‫קול שופר או קול הברה‪ ,‬דפעמים ע"י ריחוק מקום ג"כ אין קול השופר ברור‪.‬‬ ‫איתא במתני' (מגילה כ‪ ):‬כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל‬ ‫ולתקיעת שופר וכו'‪ .‬ובגמרא איתא שהמקור הוא מהא דכתיב "יום‬ ‫התוקע בין ההרים או ביער שדרך לשמוע שם קול חוזר‪ ,‬משמע מהפוסקים שיצא ידי‬ ‫תרועה יהיה לכם"‪.‬‬ ‫חובה‪ ,‬דאין זה ערבוב הקול אלא הקול נכפל אחרי שנגמר הקול הראשון‪.‬‬ ‫ולענין זמן תחילת היום איתא במתני' (שם כ‪ ).‬אין קורין את המגילה ולא‬ ‫סעיף ב'‬ ‫טובלין ולא מזין עד הנץ החמה (כדי שיצא מספק לילה)‪ ,‬וכולן שעשו‬ ‫איתא בגמרא (שם כ"ח‪ ).‬אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת‬ ‫משעלה עמוד השחר כשר (דמעלות השחר יממא הוא‪ ,‬אבל לפי שאין הכל בקיאין‬ ‫תקיעה חוץ לבור יצא‪ .‬ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או‬ ‫בו צריכים להמתין עד הנץ החמה)‪ .‬וכתב הבית יוסף שמשם לומדים שכל דבר‬ ‫לתוך הפיטס אם קול שופר שמע (בלא קול הברה) יצא ואם קול הברה‬ ‫שמצוותו ביום צריך לכתחילה לעשותו משתנץ החמה‪ ,‬ואם עשה משעלה‬ ‫שמע (יחד עם קול השופר) לא יצא‪ ,‬ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי‬ ‫עמוד השחר כשר‪.‬‬ ‫דליערבב קלא‪ .‬כי קאמר רבה בתוקע ועולה לנפשיה (שאין איתו עוד‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אדם‪ ,‬ולדידיה תחילתה וסופה בהכשר‪ ,‬שהרי מי שהיה בבור יצא מהתקיעה שבבור)‪ .‬אי‬ ‫זמן תקיעת שופר הוא ביום ולא בלילה‪ ,‬דכתיב "יום תרועה יהיה לכם"‪ ,‬ואם‬ ‫הכי מאי למימרא‪ ,‬מהו דתימא זימנין דמפיק רישיה ואכתי שופר‬ ‫לא תקע עד בין השמשות יתקע בלי ברכה אפילו ביום הראשון‪ ,‬וגם היום‬ ‫בבור וקא מערבב קלא‪ ,‬קא משמע לן‪.‬‬ ‫שתוקעים ל' קולות כדי לצאת מידי ספק צריך להזהר שאפילו מקצת‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬התחיל לתקוע בבור והוציא ראשו יחד עם השופר מחוץ לבור‬ ‫התקיעה הראשונה לא תהיה קודם אור היום‪.‬‬ ‫וגמר שם את התקיעה‪ ,‬יצא‪ ,‬ואין חוששים שמא יוציא ראשו ולא את השופר‪.‬‬ ‫אם תקע משעלה עמוד השחר יצא‪ ,‬ועיין בה"ל שדן אם עלות השחר הוא משהאיר‬ ‫וגם אלו שהיו בבור ויצאו יחד עם התוקע יוצאים ידי חובה‪ ,‬ויש מקילים גם‬ ‫פני המזרח‪ ,‬או שהוא לפני כן‪ .‬וחכמים הצריכו להמתין עד הנץ כדי שלא יטעו‬ ‫אם האחרים לא יצאו מהבור‪ ,‬דס"ל שאם התוקע בחוץ אין נשמע קול הברה‬ ‫ויתקעו לפני עלות השחר‪ ,‬וא"צ שיעלה כל גוף השמש על הארץ אלא יכול‬ ‫לעומדים בפנים‪ ,‬ולמעשה אם לא ברור להם ששמעו רק קול שופר יש‬ ‫להחמיר שיחזרו ויתקעו בלי ברכה‪ ,‬וכן נ"מ בזה אם התוקע הוציא את השופר‬ ‫מעשה מצוה לכאורה א"צ גוף נקי‪ ,‬שהרי לא מצינו בשום מקום שאסור ללבוש ציצית‬ ‫לתקוע לכתחילה מתחילת הנץ‪ .‬אמנם כל זה מעיקר הדין‪ ,‬או בשעת הדחק‬ ‫כשגופו אינו נקי‪ .‬ובמטה אפרים מצאתי שכתב שאם התחיל לתקוע ומים שותתין על ברכיו‬ ‫כגון שצריך לצאת לדרך‪ ,‬אבל חכמים תיקנו לתקוע במוספין‪ ,‬מפני שגזרו‬ ‫פוסק עד שיכלו המים וחוזר לתקוע מתחילה‪ ,‬ואם תקע בשעה שהמים שותתים או שמצא‬ ‫עליהם שלא יתקעו בשופר וארבו להם עד שש שעות‪ ,‬ואע"פ שבטלה הגזירה‬ ‫צואה במקומו יצא‪ ,‬ומ"מ יחזור ויתקע בלי ברכה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומבואר מדבריו שזה דומה לק"ש‪,‬‬ ‫חוששים שמא יחזור הדבר לקלקולו‪ ,‬ונראה שמטעם זה נהגו כל ישראל מזמן‬ ‫ואפשר שהטעם הוא מחמת שצריך לכוין לצאת ידי חובה מה שציוונו ד' יתברך‪ ,‬ולא גרע‬ ‫הקדמונים גם בתקיעות דמיושב לא להיות מן הזריזים ולתקוע בתחילת‬ ‫מהרהור תורה‪ ,‬או מחמת שזה ביזוי מצוה‪ .‬ועיין בבה"ל שם שנחלקו האחרונים אם‬ ‫היום‪ ,‬אלא סמוך לתפילת מוסף אחרי קריאת התורה‪ ,‬ואפילו יחיד התוקע‬ ‫צריך לחזור ולברך‪.‬‬ ‫לעצמו ידקדק לתקוע אחרי שלש שעות לערך כדי שתקיעתו תהיה בשעה‬ ‫וכתב השו"ע שי"א (עיין בה"ל שדן לבאר למה השו"ע מביא שיטה זו בשם י"א) שאם‬ ‫שהציבור עומדים בתקיעה‪.‬‬ ‫הפסיק בין תשע התקיעות בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא‪ ,‬כגון‬ ‫דין תקיעה שרק מקצתה בזמן החיוב‬ ‫שעומד בתש"ת ושמע תרועה‪ ,‬לא יצא ידי חובת התש"ת‪ ,‬מפני שזה מקלקל‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ח‪ ).‬אמר רבה שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה‬ ‫את הסדר‪ ,‬ויחזור ויתקע את התש"ת ללא ברכה‪ ,‬ואף שהוא בעצמו לא‬ ‫עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר‪ ,‬לא יצא‪,‬‬ ‫תקע‪ ,‬מ"מ הרי כוון לצאת‪ ,‬אבל מה שתקע לפני כן לא נפסל‪ .‬אבל‬ ‫דבעינן כולה תקיעה בחיובא‪.‬‬ ‫האחרונים הסכימו שלפי פסק השו"ע בסימן תק"צ שאפילו אם הכפיל את‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬שמע מקצת מהתקיעה לפני עלות השחר ומקצתה אח"כ‪ ,‬או‬ ‫השברים או התרועה לא יצא ידי חובה‪ ,‬ה"ה הכא אם שמע שני שברים או‬ ‫שהתחיל ביום וסיים בלילה‪ ,‬לא יצא‪ ,‬אפילו אם יש שיעור תקיעה במה‬ ‫שני תרועות זה אחר זה וכוון לצאת ג"כ מפסיד אותם ג' קולות‪.‬‬ ‫ששמע ביום‪ ,‬וכנ"ל בסוף סימן תקפ"ז דבעינן שכל התקיעה תהיה כשרה‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ונראה שגם היום שתוקעים ל' קולות לצאת ידי כל ספק‪ ,‬צריכים להזהר‬ ‫שגם מקצת מהתקיעה הראשונה לא תהיה קודם אור היום‪.‬‬ ‫שמיעת כמה תקיעות בבת אחת‬ ‫לרש"י לא גורסים (בגמרא הנ"ל סעיף ב') שאם שמע ט' קולות מט' בני אדם לא‬ ‫סעיף ב'‬ ‫יצא‪ ,‬דמסקנת הגמרא (ר"ה כ"ז‪ ).‬דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה‬ ‫שמיעת תשע תקיעות בתשע שעות ביום‬ ‫ובתקיעה משתמעי‪ .‬אבל דעת הרא"ש והרמב"ם והר"ן שלא יצא‪ ,‬מפני‬ ‫שצריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה‪ .‬וכתב הרמב"ם שאם‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ל"ד‪ .‬לגירסת הרי"ף) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות‬ ‫שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד‪ ,‬לא יצא אפילו ידי תקיעה‬ ‫בתשע שעות ביום יצא‪ .‬תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בתשע‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫שעות ביום יצא‪ ,‬מתשעה בני אדם כאחד לא יצא‪ ,‬תקיעה מזה‬ ‫וכתבו ההגהות אשרי שאם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד‪,‬‬ ‫ותרועה מזה בזה אחר זה יצא‪ ,‬ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום‬ ‫יצא בתקיעת שופר‪ ,‬דתרי קלי בתרי גברי משתמעי‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫כולו‪.‬‬ ‫שבגמרא (ר"ה כ"ז‪ ).‬משמע דתרי קלי מתרי גברי לא משתמעי‪ ,‬אלא הטעם‬ ‫דעות ודברי הראשונים‬ ‫שיצא ידי תקיעה הוא‪ ,‬שכיון שקול השופר חביב עליו‪ ,‬יהיב דעתיה‪.‬‬ ‫דעת ה רמב"ם והרא"ש ועוד פוסקים שהלכה כרבי יוחנן‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬ור"י‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מסתפק בדבר‪ ,‬משום שרב אשי מסיק (ברכות כ"ג‪ ).‬שאם היו מים שותתין‬ ‫שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שכולם תקעו יחד בבת אחת כל אחד‬ ‫על ברכיו באמצע התפילה ושהה מחמת כן חוזר לראש‪.‬‬ ‫תקיעה אחרת מט' התקיעות המחויבות‪ ,‬לא יצא‪ ,‬דאין כאן תקיעה לפניה‬ ‫וכתבו רבינו ירוחם והר"ן דהא דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא‪,‬‬ ‫ותקיעה לאחריה‪ ,‬ומ"מ לא הפסיד את הברכה אם לא הפסיק בדבר אחר‪,‬‬ ‫היינו דוקא בדיעבד‪ ,‬אע"פ שמסתמא הסיח דעתו‪.‬‬ ‫ויש מי שאומר שיצא עכ"פ ידי תקיעה אחת ובלבד שבעל התרועה לא האריך יותר‬ ‫הפסיק באמצע התקיעות בתקיעה שאינה מן הסדר‪ -‬כתב המגיד משנה‬ ‫מהתקיעה כדי שלא יהיה קול פסול באמצע‪ ,‬וי"א שאפילו ידי תקיעה אחת לא יצא‪.‬‬ ‫דהא דאמרינן שאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא‪ ,‬היינו דווקא‬ ‫אבל אם שניים תקעו יחד את כל סדר התקיעות‪ ,‬ואפילו אחד תקע‬ ‫בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו מסדר התקיעה שהוא עומד בה‪,‬‬ ‫בחצוצרות‪ ,‬יצא אא"כ הוא עצמו תקע בחצוצרות‪.‬‬ ‫שאף שאין השהיה פוסלת‪ ,‬הפסקה בקול שופר שאינו מן הראוי פוסל‪ .‬וכ"כ‬ ‫אם ג' בני אדם תקעו יחד כל אחד ג' קולות ובזמן ההפסקה של הנשימה כולם‬ ‫הרמב"ן‪ .‬ומדברי הר"ן נראה שרבינו תם והרשב"א חולקין על הרמב"ן‪ ,‬וכתב‬ ‫הפסיקו ולא היה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתקיעה (ולדידן שתוקעים תשר"ת‬ ‫הר"ן דמ"מ יש לחוש ולהחמיר כדברי הרמב"ן‪.‬‬ ‫תש"ת תר"ת‪ ,‬ה"ה כשכל אחד מהם תקע סדר א')‪ ,‬י"א שיצא ידי חובה ט'‬ ‫תקיעות‪ ,‬כיון שיש כאן תקיעה מלפניה ותקיעה מלאחריה ותרועה באמצע‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וי"א שלא יצא אלא באחת מהם‪ ,‬ונראה שלשיטה זו אם כיון לצאת ידי כולם לא יצא‬ ‫שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום (לפי עיקר הדין דבעינן רק ט' קולות‪,‬‬ ‫אפילו באחת מהם‪ ,‬וראוי להחמיר כסברא זו‪.‬‬ ‫וה"ה לדידן בשמע הג' סדרים בתשע שעות)‪ ,‬ואפילו מתשע בני אדם‪ ,‬יצא‬ ‫בדיעבד אם כיון לצאת‪ ,‬ואפי' אם הסיח דעתו והפסיק בדיבור בין התקיעות‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫וכתב המ"א שכל זה בשהה בין התקיעות שלא מחמת אונס‪ ,‬אבל בשהה‬ ‫תקיעה אחת יכולה לעלות לאחד עבור תקיעה שלפניה ולאחר עבור תקיעה‬ ‫באונס אפילו אם שהה רק כדי לגמור את כל אותו הסדר חוזר לראש אותו‬ ‫שאחריה (כדאיתא להדיא בירושלמי)‪ ,‬אמנם אם תקע תקיעה כפולה וכל‬ ‫הסדר אפילו ביום השני של ראש השנה‪ ,‬לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה עיי"ש‪ .‬וכתב‬ ‫אחד כוונתו לצאת בחצי מהתקיעה לא יצאו‪ ,‬כ"כ הט"ז‪ ,‬ומשמע מהלבושי שרד‬ ‫הבה"ל הנה המ"א שם הכריע לא להחמיר בהפסיק מחמת אונס אלא כשהאונס הוא בגוף‬ ‫שדברי הט"ז הם רק לדעה הראשונה בס"ס תקפ"ז שא"א לצאת בחצי תקיעה‪ ,‬ובבה"ל כתב‬ ‫הדבר‪ ,‬כגון שהאדם או המקום לא היו נקיים‪ ,‬וא"כ צ"ב שזה שייך בתפילה וכדומה‪ ,‬אבל‬ ‫סעיף ג'‬ ‫שנראה שכאן לכו"ע לא יצא‪ ,‬אכן בספר נהר שלום חולק על הט"ז וסובר שאפילו לדעה‬ ‫ראשונה שם יוצא בזה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫אשה פטורה מתקיעות‪ ,‬משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬ואיתא‬ ‫במתני' (קידושין כ"ט‪ ).‬כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות‪.‬‬ ‫סעיף ה'‬ ‫סעיף ד'‬ ‫תקיעה בשבת‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ט‪ ):‬יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ט‪ ).‬תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים וכו'‬ ‫במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה‪ ,‬משחרב בית המקדש התקין‬ ‫וטומטום ואנדרוגינוס‪ .‬טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין‪.‬‬ ‫שאינו מינו‪ ,‬אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו‪.‬‬ ‫ובטעם התקנה שלא לתקוע בשבת איתא בגמרא שזה גזירה שמא יטלנו‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬טומטום ואנדרוגינוס חייבים לתקוע מספק‪ ,‬אך לא יברכו‪.‬‬ ‫בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים‪.‬‬ ‫אנדרוגינוס מוציא את מינו‪ ,‬שאם הוא זכר גם השני זכר‪ ,‬ואם הוא נקיבה גם‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הרא"ש שהרי"ף היה תוקע בבית דינו‪ ,‬וסמך על‬ ‫השני נקיבה‪ ,‬אבל את שאינו מינו אינו מוציא שמא הוא נקיבה‪ ,‬טומטום‬ ‫דברי ריב"ז שתוקעים בכל מקום שיש בו בית דין‪ ,‬דס"ל שאין הכונה דווקא‬ ‫אפילו את מינו אינו מוציא‪ ,‬שמא הוא נקיבה והשני זכר‪ .‬ואף ביום השני‬ ‫לסנהדרין‪ ,‬אלא לבית דין מופלג וגדול בדורו‪ ,‬ולא נהגו תלמידיו אחריו‬ ‫שהוא דרבנן נקטינן ככל חומרת יו"ט ראשון‪ ,‬מיהו אף ביום הראשון אם זכר‬ ‫לעשות כן‪ .‬והר"ן כתב שטעמו של הרי"ף מדאמרינן בגמרא (שם) שלת"ק‬ ‫שמע מטומטום חוזר ותוקע בלא ברכה‪.‬‬ ‫תוקעים גם בבי דינא דאקראי‪ .‬וכתב הבית יוסף שאף דלא בעינן בית דין של‬ ‫עשרים ושלשה או סמוך‪ ,‬בית דין קבוע מיהא בעינן‪ ,‬דתרתי בעינן‪ ,‬בפני בית‬ ‫סעיף ה'‬ ‫דין‪ ,‬ובזמן בית דין‪ ,‬ובית דין שאינו קבוע לא חשיב זמן בית דין‪ .‬ודעת‬ ‫חציו עבד וחציו בן חורין‬ ‫הרמב"ם והרז"ה והרמב"ן שבזמן הזה תוקעים בשבת בכל מקום שיש בו‬ ‫איתא בגמרא (שם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את‬ ‫בית דין קבוע‪ ,‬והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל‪.‬‬ ‫מינו ולא את שאינו מינו‪ .‬ולהלן בגמרא אף לעצמו אינו מוציא‪ ,‬דלא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר‪,‬‬ ‫אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה‪.‬‬ ‫גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר‪,‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו את עצמו‪,‬‬ ‫ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו ככלי שמלאכתו לאיסור‪ ,‬אמנם‬ ‫דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות שלו‪ ,‬וצריך שבן חורין יתקע כדי‬ ‫ביו"ט‪ ,‬על אף שאין איסור לטלטל אפי' כל היום‪ ,‬אסור להשתמש בו למלא‬ ‫להוציאו‪.‬‬ ‫מים‪ ,‬שהרי הוקצה למצוותו אבל לצורך מקומו מותר לטלטלו‪.‬‬ ‫סעיף ו'‬ ‫דברי הטור והבית יוסף לענין תקיעת קטן בשופר בשבת‪ ,‬יובאו אי"ה להלן‬ ‫סימן תקצ"ו‪.‬‬ ‫תקיעת נשים או עבור נשים והאם נשים מברכות על מצות‬ ‫עשה שהזמן גרמא‬ ‫בסעיף זה יבואר האם מותר לנשים לתקוע בשופר בר"ה‪ ,‬או שאסור מפני שתקיעה‬ ‫סימן תקפ"ט‬ ‫שאינה של מצוה אסורה ביו"ט‪ ,‬וכן האם מותר למי שכבר יצא ידי תקיעה לתקוע‬ ‫עבורן‪ ,‬והאם נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא כגון תקיעת שופר‪.‬‬ ‫מי חייב בתקיעות ומוציא אחרים‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ל"ג‪ ).‬אין מעכבין את התינוקות מלתקוע‪ ,‬הא נשים‬ ‫סעיפים א' ב'‬ ‫מעכבין (דדווקא תינוקות אין מעכבים כדי לחנכם‪ ,‬אבל נשים שהן פטורות מעכבין‪ ,‬דאסור‬ ‫מי יכול להוציא אחרים בתקיעות‬ ‫מדרבנן לתקוע ביו"ט)‪ ,‬והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את‬ ‫התינוקות‪ ,‬אמר אביי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי יוסי ורבי‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ט‪ ).‬חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי‬ ‫שמעון (שנחלקו אם מותר לנשים לסמוך על קרבן‪ ,‬או שאסור משום משתמש בקדשים)‪.‬‬ ‫חובתן‪ .‬זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי‬ ‫חובתן‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כל שאינו בר חיובא בתקיעות‪ ,‬כגון חרש שוטה וקטן‪ ,‬אינו‬ ‫כתב הר"ן שהלכה כרבי יוסי ורבי שמעון שמותר לנשים לסמוך‪ ,‬והוא הדין‬ ‫יכול להוציא אחרים ידי חובתם‪ ,‬ואפילו המדבר ואינו שומע פטור ואינו‬ ‫לכל מצות עשה שהזמן גרמא שמותר לנשים לעשות‪ ,‬ולא חיישינן בתקיעה‬ ‫מוציא‪ ,‬דכיון שאינו שומע אינו מחויב בדבר‪ ,‬שהרי המצוה היא השמיעה‬ ‫לבל תוסיף ולא לשבות דתקיעה‪ ,‬וכ"כ הרא"ש בשם רבינו תם‪.‬‬ ‫כמו שרואים מנוסח הברכה "לשמוע קול שופר"‪ .‬ואפילו בן י"ג אינו מוציא‬ ‫ולענין הברכה דעת ר"ת שנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא‬ ‫אחרים אם לא יודעים שהביא ב' שערות‪ .‬אבל השומע ואינו מדבר יכול‬ ‫אף על פי שהן פטורות‪ ,‬ואין בזה משום ברכה לבטלה‪ ,‬וכן כתב הר"ן שהלכה‬ ‫לכתחילה שאחר יברך והוא יתקע‪ ,‬וחרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות‬ ‫כר"ת‪ ,‬דמבואר בגמרא (קידושין ל"א‪ ).‬שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה‬ ‫חייב בשופר‪.‬‬ ‫ועושה‪ ,‬ומבואר שגם למי שאינו מצווה ועושה יש שכר‪ ,‬הילכך בכלל המצוה‬ ‫מי שהוא בר חיובא אלא שכבר יצא ידי חובה תקיעות‪ ,‬מוציא אחרים ידי‬ ‫הן ומברכות‪ ,‬ואף שבברכה אומרים וציוונו‪ ,‬כיון שהאנשים נצטוו ואף הן‬ ‫חובתם‪ ,‬ואפי' יכול לברך להם‪.‬‬ ‫נוטלות שכר יכולות לומר וציוונו‪.‬‬ ‫המודר אסור‪ ,‬דמבואר בגמרא (נדרים ל"ו‪ ):‬שאסור למדיר לתרום תרומה‬ ‫והרשב"א כתב שמדברי הרמב"ם מבואר שנשים לא מברכות‪ ,‬דכתב‬ ‫בשליחותו של המודר‪ ,‬דקא מהני ליה דקעביד שליחותיה‪.‬‬ ‫הרמב"ם שטומטום ואנדרוגינוס אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין‬ ‫מספק ואין מברכין מספק‪ ,‬וכן לגבי ציצית כתב הרמב"ם שנשים ועבדים‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה‪,‬‬ ‫וטומטום ואנדרוגינוס אין מברכים אם מתעטפין בציצית‪ .‬וכתב בהגהות‬ ‫דמצוות לאו להנות ניתנו‪ ,‬ואפילו אם המודר אומר מי שירצה להוציאני ידי‬ ‫מיימוני שגם דעת רש"י שאסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא‪.‬‬ ‫חובתי יתקע מותר‪ ,‬אבל אם אמר לו המודר שיתקע להוציאו או שאמר מי‬ ‫והסמ"ג מביא דברי ר"ת‪ ,‬וכתב שזה תמוה איך יכולה לומר וציוונו על דבר‬ ‫ששומע קולי יתקע להוציאני‪ ,‬אסור‪ ,‬כיון שנהנה במה שמקיים שליחותו‪ ,‬ובדיעבד‬ ‫שאינה מחויבת לא מדאורייתא ולא מדרבנן (דמבואר בברכות כ‪ :‬שנשים‬ ‫יצא‪ ,‬אך זה אינו מבורר‪ ,‬דהוי מצוה הבאה בעבירה שלכמה פוסקים זה לעיכובא גם בדיעבד‪.‬‬ ‫אינם מחויבות במצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדרבנן)‪ .‬וכ"כ האגור בשם‬ ‫ואם אמר קונם תקיעותיו עלי אסור בכל ענין כיון שפירש בהדיא‪.‬‬ ‫הרי"ד שמותר לנשים לתקוע אבל לא לברך‪ ,‬דאם הן מברכות גילו בדעתן‬ ‫סומא חייב בתקיעות‪ ,‬ואם היה מוחזק לתקוע וסילקוהו‪ ,‬אם לא ימצאו בקי‬ ‫שלשם חובה הן עושות‪ ,‬ועוברות על בל תוסיף ועל ברכה לבטלה‪ .‬וכתב‬ ‫כמותו יחזירוהו‪ ,‬ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא אע"פ שנמצא בקי‬ ‫הבית יוסף שאין בזה משום בל תוסיף ואכמ"ל‪.‬‬ ‫כמותו‪( .‬מ"ב ס"ק י"ח)‪.‬‬ ‫דעת בעל העיטור שאין למי שכבר יצא ידי תקיעה לתקוע לנשים להוציאן‪,‬‬ ‫האם צריך כוונה לשם מצוה ולצאת ולהוציא ידי חובה‬ ‫אלא הן בעצמן יתקעו‪ ,‬ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו‬ ‫בבית הכנסת כדי שיוציא התוקע את עצמו‪ .‬וכ"כ בהגהות מיימוני שאין למי‬ ‫סעיפים ח' ט'‬ ‫שכבר יצא לתקוע עבורן‪ ,‬דרק להן מותר לתקוע משום נחת רוח‪ ,‬אע"פ שזה‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ב‪ ):‬המתעסק לא יצא‪ ,‬והשומע מן המתעסק לא‬ ‫נראה קצת כחילול יום טוב‪ ,‬אבל אחר שכבר יצא לא‪ ,‬דאין אומרים לאדם‬ ‫יצא‪ .‬ובגמרא (ל"ג‪ ):‬המתעסק לא יצא‪ ,‬הא תוקע לשיר יצא (דמתעסק‬ ‫חטא בעבור נחת רוח‪ .‬וכ"כ הגאונים והיראים וכן הורה הרמב"ם‪.‬‬ ‫היינו שאינו מכוין לתקיעה אפילו שאינה של מצוה‪ ,‬אלא מינבח נבוחי‪ ,‬או שהיה נופח בשופר‬ ‫והרא"ש סובר כדעת ראבי"ה שמותר למי שכבר יצא ידי תקיעה לתקוע‬ ‫ועלתה בידו תקיעה)‪ ,‬לימא מסייע לרבא דאמר התוקע לשיר יצא‪,‬‬ ‫בשביל נשים‪ ,‬וכן מותר להוציא את השופר לרשות הרבים כדי להביאו לבית‬ ‫דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה‪ .‬השומע מן המתעסק לא‬ ‫הכנסת כדי לתקוע להן‪ ,‬דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך‬ ‫יצא‪ ,‬אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא‪ ,‬לימא תיהוי‬ ‫דמתעסקין בהם כדי שילמדו‪ ,‬כל שכן לנשים שמכוונות למצוה‪ .‬וכ"כ‬ ‫תיובתא דרבי זירא דאמר ליה רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי‪,‬‬ ‫המרדכי‪ .‬וכתב הבית יוסף שהלכה כהמתירים‪ ,‬אמנם טוב שלא לברך‪ ,‬דכיון‬ ‫דילמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק‪ .‬עוד‬ ‫שיש בזה פלוגתא ספק ברכות להקל‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (שם כ"ח) שלחו ליה לאבוה דשמואל‪ ,‬כפאוהו ואכל מצה‬ ‫יצא‪ .‬וכו'‪ .‬אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו'‪ ,‬אלמא‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה‪ .‬וכו'‪ .‬אמר ליה רבי זירא‬ ‫אע"פ שנשים פטורות מתקיעת שופר הן יכולות לתקוע ואינו חילול יו"ט‪,‬‬ ‫לשמעיה איכוון (לתקוע בשמי ולהוציאני ידי חובתי) ותקע לי‪ ,‬וכו'‪ ,‬תנאי היא‬ ‫(וכן קטנים יכולים לכתחילה לתקוע כדי להתחנך)‪ ,‬מפני שגם למי שאינו‬ ‫דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו‪ ,‬אמר רבי‬ ‫מצווה ועושה יש שכר על המצוה‪ ,‬וכן אחר שכבר יצא ידי חובה יכול לתקוע‬ ‫יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור (שדעתו על כולם) אבל ביחיד לא‬ ‫עבורן‪.‬‬ ‫יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע‪.‬‬ ‫ולענין הברכה דעת השו"ע שאינן מברכות ולא יברכו להן‪ ,‬והרמ"א כתב‬ ‫מבואר מדברי הגמרא שלדעת רבא מצוות אין צריכות כוונה וממילא התוקע‬ ‫שהמנהג שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬אבל אחרים לא‬ ‫לשיר יצא‪ ,‬אבל רבי זירא סובר כרבי יוסי שצריך לכוין לשם מצוה‪ ,‬והתוקע‬ ‫יברכו אם התקיעה היא רק עבור הנשים‪( ,‬אבל אם תוקעים לאיש המחויב‬ ‫לאחרים צריך לכוין להוציאם‪.‬‬ ‫מברכים לו אע"פ שכבר יצאו)‪ ,‬ועל כן י"א שיתקע לנשים לפני שישמע את‬ ‫התקיעות בבית הכנסת‪ ,‬אבל במ"א מסיק בשם מהרי"ל שלא יתקע בג'‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫השעות הראשונות של היום‪ ,‬דאז מיפקד דינא ואין כדאי לתקוע ביחידות‪,‬‬ ‫נחלקו הראשונים אם להלכה מצוות צריכות כוונה‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫אלא יתקע אחרי התקיעות שבבית הכנסת והן יברכו לעצמן‪ ,‬או שיכוין לא‬ ‫הרי"ף סובר שהלכה כרבי זירא שצריך השומע לכוין לצאת והמשמיע יכוין‬ ‫לצאת בתקיעות שבבית הכנסת ויוכל לברך בשבילן‪.‬‬ ‫להוציאו‪ ,‬דלהלכה מצוות צריכות כוונה וכרבי יוסי‪ ,‬וכן פסק בה"ג‪ ,‬וצריך‬ ‫כוונת שומע ומשמיע‪ ,‬וכ"כ הרז"ה‪ ,‬וכ"כ הרמב"ן שלהלכה מצוות צריכות‬ ‫סעיף ז'‬ ‫כוונה‪ ,‬וכן פסק הרמב"ם‪ .‬וכן פסק השו"ע‪.‬‬ ‫תקיעה במודר הנאה‬ ‫דעת הרבה מהגאונים שלהלכה מצוות אין צריכות כוונה‪ ,‬וכן דעת הרשב"א‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה כ"ח‪ ).‬אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע‬ ‫וכ"כ הר"ן שיש שרוצים לומר שמה שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע‪ ,‬היינו‬ ‫לו תקיעה של מצוה‪ ,‬המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה‬ ‫שיכוונו לשם תקיעת שופר כל דהו‪ ,‬אבל א"צ כוונה לשם מצוה‪ ,‬ויש‬ ‫של מצוה‪.‬‬ ‫מדקדקים כך מלשון הרי"ף‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הר"ן בשם הרז"ה שכל ההתר במודר הנאה זה רק‬ ‫ודעת רב שרירא שהלכה כרבא שמצוות א"צ כוונה‪ ,‬ומ"מ לכתחילה צריך‬ ‫בתקיעות של ראש השנה שהם מצוה דאורייתא‪ ,‬אבל בתעניות לא‪ .‬וכתב‬ ‫לכוין לשם מצוה‪.‬‬ ‫הר"ן שלדבריו גם בר"ה מותר רק בתקיעות דאורייתא‪ ,‬אך אין דבריו‬ ‫וכתב רבינו שמואל שאף למ"ד מצוות א"צ כוונה (כפי שפוסק רבינו שמואל‬ ‫מחוורים‪ ,‬דמ"מ מצוה איכא‪.‬‬ ‫עצמו)‪ ,‬אם נתכוין להדיא שלא לצאת לא יצא ידי חובה‪ ,‬וכ"כ עוד ראשונים‪,‬‬ ‫עוד כתב הר"ן שמסתבר שכל ההתר הוא כשתוקע מעצמו‪ ,‬אבל בשליחות‬ ‫"והעברת שופר תרועה" (פשוטה משמע העברת קול אחד)‪ ,‬ומנין שפשוטה‬ ‫אבל דעת הרא"ה שאפילו בצווח שאינו רוצה לצאת ידי חובה יצא ידי חובה‪.‬‬ ‫לאחריה תלמוד לומר "תעבירו שופר" (הרי העברה תחלה וסוף‪ ,‬ותרועה‬ ‫עוד כתב רבינו יונה שגם למ"ד מצוות א"צ כוונה זה רק במצוות שיש בהם‬ ‫כתיבא בנתים)‪ .‬ומנין לשלש של שלש שלש (מנין שעושים תקיעה תרועה‬ ‫מעשה‪ ,‬אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד‪ ,‬ודאי צריך כוונה‪ ,‬מפני‬ ‫ותקיעה גם במלכיות וגם בזכרונות וגם בשופרות)‪ ,‬תלמוד לומר (ג' פעמים תרועה)‬ ‫שהאמירה היא בלב‪ ,‬וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי‬ ‫"והעברת שופר תרועה"‪" ,‬שבתון זכרון תרועה"‪" ,‬יום תרועה יהיה‬ ‫שלא עשה שום דבר מהמצוה‪.‬‬ ‫לכם"‪ .‬ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה (שהרי והעברת‬ ‫איתא במתני' (ר"ה כ"ז‪ ):‬היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר‪,‬‬ ‫שופר תרועה מדבר ביום הכיפורים של יובל והשאר מדברים על ר"ה‪ ,‬ומנין שגם בזה וגם בזה‬ ‫אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא‪ .‬ואיתא בירושלמי דלא אמרן אלא‬ ‫צריך שלש פעמים)‪ ,‬תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה‪ ,‬הא כיצד‬ ‫בעובר‪ ,‬אבל בעומד חזקה כיון‪.‬‬ ‫שלש שהן תשע‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מדאורייתא חייב אדם לשמוע בראש השנה (וכן ביום‬ ‫המתעסק בתקיעת שופר להתלמד וכן השומע ממנו‪ ,‬או שתוקע כדי לשורר‪,‬‬ ‫הכיפורים בשנת היובל) תשע תקיעות‪ ,‬והיינו תקיעה ותרועה ותקיעה‪,‬‬ ‫ולא נתכוין לתקיעת מצוה‪ ,‬לא יצא ידי חובה‪ ,‬אבל אם התוקע להתלמד‬ ‫תקיעה תרועה ותקיעה‪ ,‬ותקיעה תרועה ותקיעה‪.‬‬ ‫נתכוין גם לשם מצוה ותקע כדין‪ ,‬יצא‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫צריך שהתוקע יכוין להוציא את השומע‪ ,‬והשומע ג"כ יכוין לצאת‪ ,‬ואם אחד‬ ‫מהי תרועה‬ ‫מהם לא כיון לא יצא ידי חובה‪ .‬אמנם א"צ שהתוקע ידע מי יוצא ממנו ידי‬ ‫חובה‪ ,‬וכל שנתכוין להוציא את כל השומעים‪ ,‬אף מי שהיה מהלך בדרך או‬ ‫איתא בגמרא (שם) שיעור תרועה כשלש יבבות‪ ,‬והתניא שיעור‬ ‫יושב בתוך ביתו יצא אם נתכוין לצאת (ובלבד שלא עמד רחוק באופן‬ ‫תרועה כשלשה שברים‪ ,‬אמר אביי בהא ודאי פליגי‪ ,‬דכתיב "יום‬ ‫שאפשר שישמע רק קול הברה)‪.‬‬ ‫תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון‪ ,‬וכתיב באימיה‬ ‫דסיסרא "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" מר סבר גנוחי גנח‬ ‫מי שעובר ליד מקום שתוקעים ונעמד לשמוע את התקיעות‪ ,‬חזקה שכיון‬ ‫(כאדם הגונח מליבו‪ ,‬כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם)‪ ,‬ומר סבר ילולי יליל‬ ‫לצאת‪ ,‬אבל אם המשיך ללכת או בעומד בביתו לא אמרינן שחזקה שכיון‬ ‫(כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה)‪.‬‬ ‫לצאת‪.‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם ל"ד‪ ).‬אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה‬ ‫התוקע לחולה ויולדת‪ ,‬בסתמא כוונת התוקע להוציא רק אותם‪ ,‬ואדם בבית‬ ‫שברים תרועה תקיעה‪ .‬מה נפשך‪ ,‬אי ילולי יליל לעביד תקיעה‬ ‫אחר אינו יוצא ידי חובה אם לא נתכוין להוציאו‪.‬‬ ‫תרועה ותקיעה‪ ,‬ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה שלשה שברים‬ ‫מי שבא לבית הכנסת‪ ,‬אם בא בסתמא ולא נתכוין לצאת לא יצא ידי חובה‪,‬‬ ‫ותקיעה‪ .‬מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל‪ .‬מתקיף לה רב‬ ‫אבל אם הוא בא כדי לצאת ידי חובה עם הציבור‪ ,‬יצא אף אם בשעה ששמע‬ ‫עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה‬ ‫לא כיון ליבו אלא בסתמא‪.‬‬ ‫לתקיעה‪ ,‬דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה‪ .‬מתקיף לה רבינא‬ ‫ודלמא גנוחי הוה‪ ,‬וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה‪ ,‬דהדר‬ ‫עביד תקיעה שברים תקיעה‪ .‬אלא רבי אבהו מאי אתקין‪ ,‬אי גנוחי‬ ‫סימן תק"צ‬ ‫גנח הא עבדיה‪ ,‬אי ילולי יליל הא עבדיה‪ .‬מספקא ליה דלמא גנח‬ ‫ויליל‪ .‬אי הכי ליעבד נמי איפכא תקיעה תרועה שלשה שברים‬ ‫מנין סדר ושיעור התקיעות‬ ‫ותקיעה‪ ,‬דלמא יליל וגנח‪ .‬סתמא דמילתא‪ ,‬כי מתרע באיניש‬ ‫כתיב "ובחודש השביעי באחד לחודש וכו' יום תרועה יהיה לכם"‪ ,‬ודרשו חכמים מכמה‬ ‫מילתא ברישא גנח והדר יליל‪.‬‬ ‫מקראות שהחיוב הוא לתקוע תשע תקיעות שהם ג' פעמים תקיעה תרועה ותקיעה‬ ‫(תר"ת)‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫בזמן התלמוד היה ספק לחכמים מהי התרועה‪ ,‬ולכן תיקנו לעשות את התרועה בג'‬ ‫אופנים (שברים‪ ,‬תרועה‪ ,‬ושברים ותרועה יחד)‪ ,‬וכיון שכל תרועה צריכה תקיעה לפניה‬ ‫הקשו הראשונים למה צריך לעשות ג"פ תש"ת ג"פ תר"ת וג"פ תשר"ת‪,‬‬ ‫ולאחריה נמצא שצריך לתקוע בר"ה שלושים קולות‪.‬‬ ‫והלא די בג"פ תשר"ת‪ ,‬ואח"כ שברים תקיעה‪ ,‬ואח"כ תקיעה שברים‬ ‫מבואר במתני' ששיעור תקיעה צריך להיות כשיעור התרועה‪ ,‬וכיון שבשיעור התרועה‬ ‫תקיעה‪ ,‬ואח"כ תרועה ותקיעה‪ ,‬ואח"כ תקיעה תרועה ותקיעה‪ ,‬דאי תרועה‬ ‫יש מחלוקת ממילא יש מחלוקת גם בשיעור התקיעה‪ ,‬ויש חילוק בין התקיעה בתש"ת‬ ‫ותר"ת לבין התקיעה בתשר"ת‪ ,‬וכן י"א שצריך להזהר שהשבר לא יהיה בשיעור הראוי‬ ‫זה גניחה ויללה הרי יצא בסימן של תשר"ת‪ ,‬ואם זה רק גניחה תעלה לו‬ ‫לתקיעה‪ ,‬כדי שזה יהיה שבר ולא תקיעה‪.‬‬ ‫תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת‪ ,‬וכן יהיה בשל תר"ת‪.‬‬ ‫עוד נחלקו הפוסקים אם צריך לעשות את השברים והתרועה שבתשר"ת בנשימה אחת‬ ‫ותירץ הר"ן בשם התוס' שחוששים שיחשבו שמספיק לעשות שברים‬ ‫או בשתי נשימות‪.‬‬ ‫תקיעה וא"צ תקיעה לפני כן‪ .‬והרא"ש תירץ דאפשר שכיון שעשה התקיעה‬ ‫ופרטי הדינים בזה ועוד מדיני התקיעות יבוארו להלן‪.‬‬ ‫לשם תקיעה שאחרי התרועה‪ ,‬לא רצו שתעלה לתקיעה שלפני התרועה‪.‬‬ ‫והרא"ם תירץ דס"ל כרבי זירא (ל"ג‪ ):‬דאמר מצות צריכות כוונה‪ ,‬וא"כ צריך‬ ‫סעיף א'‬ ‫לכוין בתקיעה אם היא תקיעה שאחרי תקיעה שברים ותרועה‪ ,‬או שהיא‬ ‫מנין התקיעות‬ ‫תקיעה שלפני שברים ותקיעה‪ ,‬ולא שייך לעשות בזה תנאי‪ ,‬דאם כן ליכא‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ג‪ ):‬סדר תקיעות שלש של שלש שלש (שלשה‬ ‫כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה‪ ,‬ואינו יוצא בה לא לזה ולא‬ ‫פעמים תקיעה תרועה תקיעה)‪ .‬ובגמרא תנו רבנן מנין שבשופר‪ ,‬תלמוד‬ ‫לזה ‪ .‬והבית יוסף כתב שלא מסתבר שיש בזה בעיה של כוונה‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫לומר "והעברת שופר תרועה"‪ ,‬ומנין שפשוטה לפניה‪ ,‬תלמוד לומר‬ ‫מכוין בזה לצאת ידי חובת תקיעה‪.‬‬ ‫תשר"ת שיעורה כג' שברים וג' כוחות (והיינו י"ח כוחות)‪ ,‬וכן פסק הסמ"ג‪.‬‬ ‫ורב האי גאון נשאל וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת‬ ‫שיטת בעל העיטור‪ -‬לשיטת הטור דעת בעל העיטור והרמב"ם שאין‬ ‫תש"ת תר"ת לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר‪ ,‬והשיב שלפניו היו‬ ‫הבדל בין אורך כל שבר לאורך כל תרועה‪ ,‬אלא שבשברים יש הפסק בין ג'‬ ‫שהיו עושים התרועה יבבות קלות שזה תרועה‪ ,‬והיו שהיו עושים התרועה‬ ‫הקולות‪ ,‬ובתרועה עושים ג' יבבות עם הפסק ביניהם‪ .‬וכתב הטור שלדעת‬ ‫יבבות כבדות שזה שברים‪ ,‬כל אחד לפי מנהג הבכי של מקומו‪ ,‬ואלו ואלו‬ ‫בעל העיטור והרמב"ם א"צ להאריך בתקיעה של תש"ת יותר מתקיעה של‬ ‫יוצאים ידי חובתם‪ ,‬והיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה‪ ,‬כי‬ ‫תר"ת‪ .‬וכתב הבית יוסף שיש מבארים בדעת בעל העיטור כדעת ריב"ם‬ ‫כולם מודים שיוצאים בין בזה ובין בזה שהרי שניהם זה צורת בכי‪ ,‬ורבי‬ ‫וריב"א ששברים זה ג' קולות ארוכים קצת עם הפסק ביניהם‪ ,‬ותרועה זה ט'‬ ‫אבהו תיקן שכולם יעשו אותו דבר ולא יחשבו ההדיוטות שיש כאן חילוק‬ ‫קולות כל דהו שאין ביניהם הפסק‪ .‬וי"מ שכוונת בעל העיטור ששיעור‬ ‫הלכתי‪( ,‬והא דאמר אביי "בהא ודאי פליגי"‪ ,‬וכן הלשון "מספקא ליה"‪ ,‬אין‬ ‫תרועה הוא ג' קולות קטנים כל שהוא עם הפסק ביניהם‪ ,‬שזה יותר משיעור‬ ‫כוונתו למחלוקת או ספק הלכתי‪ ,‬אלא חילוק המנהגים‪ ,‬והלשון אינו‬ ‫ג' קולות קטנים ללא הפסק ביניהם‪( ,‬והיינו כשיטת רש"י לענין מה ששברים‬ ‫מדוקדק)‪.‬‬ ‫ארוכים מתרועה‪ ,‬ודלא כרש"י לענין שלרש"י יש מחלוקת תנאים בשיעור‬ ‫והריטב"א בתשובה ג"כ כתב כהנ"ל‪ ,‬וביאר לפי זה למה בסדר התקיעות‬ ‫התרועה‪ ,‬ולדעת בעל העיטור לכו"ע שיעור תרועה כג' קולות מופסקים‪,‬‬ ‫שבתפילה עושים בפעם הראשונה תשר"ת ואח"כ תש"ת ואח"כ תר"ת‪,‬‬ ‫ונחלקו התנאים אם לעשותה בקולות מופסקים או בקולות תכופים)‪ .‬וכתב‬ ‫והיינו מפני שבאמת בכל אחד יוצאים ידי חובה‪ ,‬וכדי שלא להטריח על‬ ‫הבית יוסף שנראה בדעת בעל העיטור כפירוש זה‪.‬‬ ‫הציבור די לנו באחת מהם‪ ,‬וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולם אמת‪.‬‬ ‫אבל מדברי הרמב"ם משמע דס"ל שזה באמת ספק בדין‪ ,‬וספק זה נוצר‬ ‫כמה אפשר להאריך בשברים‬ ‫מפני אורך השנים ורוב הגלות‪ ,‬ותוקעים ל' תקיעות כדי להסתלק מן הספק‪.‬‬ ‫כתבו התוס' והרא"ש שצריך להזהר שלא להאריך בשבר כג' יבבות‪ ,‬דא"כ‬ ‫וכן משמע בהדיא מהסמ"ג‪ ,‬וכתב הסמ"ג שלפני רבי אבהו כל מקום היה‬ ‫יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה‪ ,‬שהרי שיעור תקיעה הוא ג' כוחות שכל אחד‬ ‫נוהג כסברת רב המקום ההוא‪ ,‬וכשבא רבי אבהו קיבץ כל הספיקות והתקין‬ ‫הוא כל שהוא‪( .‬וכתב הבית יוסף שדין זה הוא גם בשברים של תשר"ת‪( ,‬וכן‬ ‫שיעשו כדברי כולם כדי שיצאו כל ישראל ידי חובת תקיעת שופר בלא ספק‬ ‫של תש"ת לדעת רש"י ששברים ארוכים מתרועה) שאין להאריך בזה‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫כשיעור תקיעה של תר"ת‪ ,‬כיון שיש לזה שיעור תקיעה בסדר תר"ת)‪ .‬וכן‬ ‫צריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר משל תש"ת ותר"ת‪ ,‬מפני שאם‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬הנה תרועה מתרגמינן יבבא‪ ,‬והיינו קול שאדם משמיע‬ ‫תרועה זה גם גניחה וגם יללה א"כ התקיעה צריכה להיות בשיעור שניהם‬ ‫כשהוא בוכה ומיילל‪ ,‬אמנם יש ספק אם הכונה לקולות שאדם משמיע‬ ‫יחד‪ .‬וכתב הר"ן שי"א שאפשר להאריך בשבר‪ ,‬ובלבד שיעשה התקיעה‬ ‫בתחילת בכייתו כאדם הגונח מליבו‪ ,‬שזה קולות ארוכות קצת‪ ,‬וזה מה שאנו‬ ‫ארוכה מן השבר להיכר ביניהם‪ ,‬והר"ן עצמו סובר שגם אם מאריך בתקיעה‬ ‫קוראים שברים‪ ,‬או שהכונה לאדם המיילל ומקונן שהוא משמיע קולות‬ ‫אין להאריך בשבר בשיעור ג' שברים בינוניים‪ ,‬דא"כ אין זה שבר אלא‬ ‫קצרות תכופות זה לזה‪ ,‬וזה מה שאנו קוראים תרועה‪ ,‬או שהכונה לשניהם‬ ‫תקיעה‪ ,‬שהרי לפי הצד ששבר זה גנוחי גנח א"כ שיעור תקיעה זה ג' גניחות‪,‬‬ ‫יחד‪ ,‬ולכן כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע ג"פ תשר"ת וג"פ תש"ת וג"פ‬ ‫ואם יעשה השבר בשיעור זה יצא מכלל שבר לכלל תקיעה‪.‬‬ ‫תר"ת‪ .‬וא"א לצאת בתשר"ת ידי תש"ת או תר"ת‪ ,‬מפני שהקול הנוסף הוא‬ ‫אמנם לשיטת ריב"א וריב"ם ששיעור תקיעה הוא ט' כוחות‪ ,‬אין לחוש אם‬ ‫הפסק‪.‬‬ ‫מאריך בשבר יותר מג' כוחות‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫וכתב הרא"ש שמי שעשה שיעור תקיעה פחות משיעור ג' שברים וג' כוחות‪,‬‬ ‫ועשה שברים ארוכים‪ ,‬לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר‪.‬‬ ‫אורך התקיעה והשברים והתרועה‬ ‫שיעור תקיעה‪ -‬כתב הר"ן שדעת הרמב"ם ששיעור תקיעה היא כחצי‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ג‪ ):‬שיעור תקיעה כשלש תרועות‪ ,‬שיעור תרועה‬ ‫תרועה ‪ ,‬והר"ן עצמו חולק וסובר ששיעור תקיעה כתרועה שלימה‪ ,‬וכפירוש‬ ‫כשלש יבבות (ג' קולות בעלמא כל שהוא)‪ .‬ובגמרא והתניא שיעור תקיעה‬ ‫רש"י‪ ,‬וכ"כ המגיד בדעת הרמב"ן והרשב"א‪ ,‬ולפי שיטה זו אמרו הגאונים‬ ‫כתרועה‪ ,‬אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי (והכי‬ ‫שצריך להאריך בתקיעות דתשר"ת כדי שיעור ג' שברים ותרועה ובשל‬ ‫קאמר שיעור ג' תקיעות כשלש תרועות)‪ ,‬תנא ברא חשיב חד בבא ותו לא‬ ‫תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלשה שברים ובשל תר"ת כדי‬ ‫(ששיעור תקיעה אחת כשיעור התרועה‪ ,‬ולא פליגי)‪ .‬שיעור תרועה כשלש יבבות‪,‬‬ ‫שיעור שלש יבבות‪ ,‬ודעת המגיד משנה שא"צ להאריך בתקיעה של תשר"ת‬ ‫והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים (רש"י מבאר ששברים ארוכים מיבבות‪,‬‬ ‫יותר מתקיעה של תש"ת או של תר"ת‪ ,‬מפני שלכל התקיעות יש שיעור‬ ‫ועיין לקמן שנחלקו בזה הראשונים)‪ ,‬אמר אביי בהא ודאי פליגי‪ ,‬מר סבר‬ ‫אחד‪ ,‬וכתב הר"ן שיש להחמיר כדברי הגאונים‪.‬‬ ‫גנוחי גנח ומר סבר יילולי ייליל‪.‬‬ ‫מותר להאריך בתקיעה‪ ,‬דאין לתקיעה שיעור למעלה‪ ,‬וכדאיתא במתני' (שם)‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת‪ ,‬וכן אפשר‬ ‫מה ההבדל בין שברים לתרועה‪ ,‬ושיעורם‬ ‫להוסיף על מספר השברים והתרועות‪ ,‬דהוי כתרועה אריכתא‪.‬‬ ‫שיטת רש"י ששברים ארוכים מתרועה (כדרך החולים המאריכים‬ ‫מנין השברים‪ -‬הרוקח כתב בשם אביו שמספיק לעשות ב' שברים‪ ,‬דלא‬ ‫בגניחותיהם)‪ ,‬והתרועה שהיא כג' יבבות שיעורה בסך הכל ג' כוחות‪ ,‬וא"כ‬ ‫נתבאר בשום מקום שצריך ג' שברים‪ ,‬וסתם שברים שנים‪ ,‬ובראב"ן מבואר‬ ‫גם שיעור תקיעה (של תר"ת) הוא ג' כוחות‪.‬‬ ‫שצריך לעשות ג' שברים‪ .‬וכתב הבית יוסף שמדברי הפוסקים מבואר‬ ‫שיטת ריב"ם וריב"א שכל יבבה שיעורה ג' כוחות של כל דהו (ס"ה ט' כוחות)‪,‬‬ ‫שצריך לעשות ג' שברים‪ ,‬ומשמע שבשני שברים לא יצא‪.‬‬ ‫ונמצא ששיעור תרועה (וממילא ה"ה שיעור תקיעה) הוא ט' כוחות‪ ,‬ותקיעה של‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שיטת ר"ת שצריך לעשות את ג' השברים בנשימה אחת‪ ,‬שהרי אולי זה‬ ‫שיעור תרועה י"א שהוא ג' כוחות קטנים (טרומיטין)‪ ,‬וי"א שהוא ט' כוחות‪,‬‬ ‫התרועה‪ ,‬אבל את השברים תרועה של התשר"ת אין לעשות בנשימה אחת‪,‬‬ ‫ולכתחילה יש להחמיר כדעה השניה בין בתשר"ת ובין בתר"ת‪ .‬וכיון‬ ‫דגנוחי ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי‪ .‬וכן דעת הרמב"ן שצריך‬ ‫ששיעור תקיעה הוא כשיעור התרועה‪ ,‬בין תקיעה שלפניה בין תקיעה‬ ‫לעשותם בנשימה אחת‪ ,‬דשברים ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו‬ ‫שאחריה‪ ,‬כתב השו"ע שלשיטה הראשונה צריך להזהר בשברים (בין של‬ ‫כתקיעה ותרועה לרבי יהודה‪( ,‬ולדבריו אם הוסיף שבר ועשאו בנשימה‬ ‫תש"ת בין של תשר"ת) שלא להאריך בשבר אחד כג' טרומיטין‪ ,‬כיון שבזה‬ ‫נפרדת פסול כל הסימן‪ ,‬דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים ויש הפסק‬ ‫הוי תקיעה ולא שבר‪ ,‬שהרי זה שיעור התקיעה בסדר תר"ת‪.‬‬ ‫בין השברים לתרועה)‪,‬‬ ‫ודעת הרמ"א כהסוברים שאין לחוש אם האריך בשברים קצת‪ ,‬אלא שלא‬ ‫אבל שיטת הרא"ש שצריך לעשות את השברים והתרועה דווקא בנשימה‬ ‫יאריך יותר מדאי‪ ,‬והיינו שבתשר"ת לא יאריך בשבר כשיעור ג' שברים‬ ‫אחת‪ ,‬ואף על פי שאין דרך האדם לגנוח וליילל בנשימה אחת‪ ,‬מ"מ כיון‬ ‫ותרועה‪ ,‬כיון שזה שיעור התקיעה בתשר"ת‪ ,‬ובתש"ת לא יאריך בשבר אחד‬ ‫ששניהם יחד נחשבים תרועה אין להפסיק באמצע התרועה‪ ,‬וכן דעת הריב"ש‬ ‫כשיעור ג' שברים‪ ,‬אבל מותר להאריך בשבר כשיעור ג' טרומיטין אף שזה‬ ‫וכתב שזה גם דעת הר"י גיאת והרא"ש והרשב"א והר"ן וכל האחרונים וכן‬ ‫שיעור התקיעה בתר"ת‪ ,‬משום שאנו עושים תש"ת שמא זה התרועה‬ ‫נוהגים בכל המקומות וכן ראוי לעשות‪.‬‬ ‫האמורה בתורה‪ ,‬וא"כ לצד זה התקיעה ג"כ ארוכה יותר‪.‬‬ ‫ודעת המגיד משנה שגם לדעת הסוברים שאין לעשותם בנשימה אחת‪ ,‬מ"מ‬ ‫ולדעה השניה אין לחוש אם האריך בשברים עד כדי ח' כוחות‪ ,‬אבל לא‬ ‫אם ירצה יכול לעשותם בנשימה אחת‪ ,‬אבל לפי המרדכי וההגהות אשרי יותר‬ ‫יאריך כשיעור ט' כוחות שזה פסול אף בדיעבד‪ ,‬ובתשר"ת לדעה זו היה‬ ‫טוב להפסיק ביניהם‪ ,‬והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה‪,‬‬ ‫אפשר להאריך בשבר עד י"ח כוחות‪ ,‬אלא שיש לחוש לבלבול אם יעשה‬ ‫וכתב הבית יוסף שגם לדעת האומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת‪ ,‬נראה‬ ‫שבר של תשר"ת ארוך יותר משבר של תש"ת‪ ,‬על כן ישוה אותם וגם‬ ‫שצריך להפסיק ביניהם מעט‪ ,‬דאיתא בחולין (כ"ו‪ ):‬גבי תקיעה ביום טוב שחל‬ ‫בתשר"ת לא יעשה שבר של ט' כוחות‪ ,‬וגם משום שלהראב"ד כל שבר‬ ‫להיות בערב שבת‪ ,‬דקאמר רב אסי תוקע ומריע בנשימה אחת‪ ,‬ופירש רש"י‬ ‫שהוא כט' כוחות נחשב כתקיעה‪ ,‬ומ"מ בדיעבד שבר בתשר"ת אינו נפסל‬ ‫עד שיהא י"ח כוחות‪ ,‬שאז זה פסול אפילו בדיעבד‪ ,‬ואפילו בדיעבד אינו יוצא‬ ‫דמכל מקום מפסיק הוא בינתיים‪.‬‬ ‫לדעה אחרונה בשבר של ט' כוחות אא"כ התקיעה היא בשיעור י"ח כוחות‪.‬‬ ‫עוד כתב הבית יוסף שהיה ראוי להנהיג לתקוע תשר"ת שש פעמים‪ ,‬ג"פ‬ ‫וכתבו האחרונים שלכתחילה יעשה שיעור הג' שברים כט' כוחות‪ ,‬ובדיעבד‬ ‫שברים ותרועה בנשימה אחת‪ ,‬וג"פ בהפסק ביניהם‪ ,‬והעולם שלא נהגו כך‬ ‫יצא אם עשה ו' כוחות או קרוב לזה‪ ,‬ולא יעשה שום שבר ט' כוחות‪ ,‬וטוב‬ ‫אפשר שסומכים על דברי רב האי גאון שאפשר לצאת ידי חובה בין בתש"ת‬ ‫יותר שלא יעשה כל שבר אלא כג' כוחות‪ ,‬ואף שכתב השו"ע שלדעה ראשונה לא‬ ‫בין בתר"ת בין בתשר"ת ומה שתוקעים שלשתם הוא כדי שההדיוטות לא‬ ‫יעשה שבר של ג' כוחות‪ ,‬כבר כתב הרמ"א שנוהגים להקל בזה‪ ,‬וגם אם נרצה לנהוג כהשו"ע‬ ‫יחשבו שיש כאן ב' תורות‪ ,‬וכיון שאין להדיוטות היכר אם זה נשימה אחת‬ ‫בזה זה יהיה נגד דעת הראב"ד ונגד הדעה האחרונה‪ .‬ובתרועה יזהר לכתחילה‬ ‫או לא‪ ,‬לא ראו לתקן לתקוע גם בנשימה אחת וגם בשתי נשימות‪ ,‬ודעבד‬ ‫לעשותה כשיעור ט' כוחות‪ ,‬בין בתשר"ת בין בתר"ת‪.‬‬ ‫כמר עבד ודעבד כמר עבד‪ .‬ונראה שיש להנהיג לעשותם בנשימה אחת‪ ,‬דגם‬ ‫הסוברים שיש לעשותם בשתי נשימות מודים שבדיעבד יוצא בנשימה‬ ‫יכול להאריך בתרועה כמה שירצה‪ ,‬וכן אם עושה ד' או ה' שברים אין לחוש‪,‬‬ ‫אחת‪( ,‬שהרי בירושלמי מבואר שאפילו אם עשה תקיעה תרועה תקיעה‬ ‫ויש מחמירים בזה‪ ,‬ונכון לחוש לדבריהם לכתחילה‪ ,‬לא לעשות יותר מג'‬ ‫בנשימה אחת יצא‪ ,‬וכ"ש בזה‪ .‬ויש דוחים ראיה זו)‪ ,‬אבל הסוברים שיש‬ ‫שברים‪.‬‬ ‫לעשותם בנשימה אחת סוברים שאם הפסיק ביניהם לא יצא כיון‬ ‫שיעור התקיעה‪ -‬לדעה ראשונה הנ"ל יש להאריך בתקיעה של תשר"ת‬ ‫שכשהפסיק בטל מה שכבר תקע‪.‬‬ ‫כשיעור י"ב כוחות ובדיעבד יצא אף בט' כוחות‪ ,‬ולדעה השניה יש להאריך‬ ‫וכתב התרומת הדשן שלדידן שתוקעים בתקיעות דמעומד תשר"ת תש"ת‬ ‫כשיעור י"ח כוחות ומעט יותר‪ ,‬דשמא התרועה היא שברים ותרועה יחד‪ ,‬וכן‬ ‫תר"ת‪ ,‬שיתקעו בתקיעות דמיושב בנשימה אחת‪ ,‬ועל סדר התפילה יתקעו‬ ‫יעשה לכתחילה‪ .‬ותקיעה של תר"ת לדעה ראשונה היא ג' כוחות‪ ,‬ולדעה‬ ‫בשתי נשימות‪ ,‬או איפכא‪ ,‬והיכא שתוקעים בתקיעות דמעומד רק תשר"ת‪,‬‬ ‫השניה ט' כוחות‪ ,‬ונכון לחוש לדעה זו לכתחילה‪ .‬ובתקיעה של תש"ת יש‬ ‫להאריך מעט יותר משיעור התקיעה של תר"ת שהרי שברים ארוכים מתרועה‪,‬‬ ‫צריך לתקוע תקיעות דמיושב בנשימה אחת‪ ,‬ותקיעות דמעומד בשתי‬ ‫והיינו לדעה ראשונה כתשעה כוחות‪ ,‬ולדעה שניה מעט יותר‪ ,‬ובפחות מזה‬ ‫נשימות‪ ,‬אבל איפכא לא‪ ,‬מפני שלמנהג זה יוצאים בתשר"ת גם ידי תש"ת‬ ‫ותר"ת‪ ,‬ואם עושה שברים ותרועה בנשימה אחת אינו יכול לצאת אם תרועה‬ ‫אפילו בדיעבד לא יצא ואפילו בתש"ת‪ ,‬למנהגנו להאריך בשבר יותר מג' כוחות‪ .‬ואין לחוש‬ ‫דקרא זה רק שברים או רק תרועה‪.‬‬ ‫אם מאריך הרבה בשיעור התקיעה‪ ,‬דאין לה שיעור למעלה‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שלדידן שתוקעים בתקיעות דמעומד תשר"ת תש"ת‬ ‫סעיף ד'‬ ‫תר"ת‪ ,‬יעשו תקיעות דמיושב בנשימה אחת‪ ,‬מפני שבזה יוצא ידי חובה‬ ‫נשימה אחת‬ ‫לכו"ע‪ ,‬וכדי לחוש לדברי התרומת הדשן יעשה תקיעות דמעומד בשתי‬ ‫נשימות‪ ,‬ודרך זה טוב וישר לצאת ידי הכל וכך ראוי להנהיג‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (סוכה נ"ג‪ ):‬רבי יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת‬ ‫היא‪ ,‬ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד‪ .‬וכו'‪ .‬כמאן אזלא הא‬ ‫פסק ההלכה‬ ‫דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום‪ ,‬כמאן כרבי‬ ‫ג' השברים צריך לעשותם בנשימה אחת‪ ,‬ולדעת רוב הפוסקים זה לעיכובא‪,‬‬ ‫יהודה‪ .‬כתב המרדכי שיש שרוצים ללמוד משם שצריך לעשות את‬ ‫אבל השברים והתרועה בתשר"ת י"א שלכתחילה אין נכון לעשותם בנשימה‬ ‫השברים והתרועה בנשימה אחת‪ ,‬אמנם ברש"י ביאר שהכונה שלא יפסיק‬ ‫אחת‪ ,‬אך לא יפסיק ביניהם יותר מכדי נשימה‪ ,‬ומ"מ אם עשאם בנשימה‬ ‫ביניהם אלא כדי נשימה‪ ,‬וכ"כ בהגהות אשרי‪.‬‬ ‫אחת יצא‪ .‬וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת‪ ,‬ואם הפסיק בנשימה ביניהם‬ ‫שברים בין תרועה לתקיעה‪ ,‬וכו'‪ .‬מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי‬ ‫מחזירים אותו‪ ,‬ומ"מ לא יתקע בכח אחד בלי שום הפסק אלא יפסיק מעט‬ ‫הוה‪ ,‬וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה‪ .‬אלא רבי אבהו וכו'‬ ‫רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים‪.‬‬ ‫מספקא ליה דלמא גנח ויליל‪.‬‬ ‫וכתב השו"ע שירא שמים יצא ידי כולם‪ ,‬שבתקיעות דמיושב יעשה בנשימה‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫אחת‪ ,‬ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות‪( ,‬ולא יעשה הפוך‪ ,‬ואם‬ ‫נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות ושופרות‪ ,‬יכול‬ ‫הקשו הראשונים מה הבעיה שיש הפסק בין השברים לתקיעה‪ ,‬והא תניא‬ ‫להפוך את הסדר)‪.‬‬ ‫(ר"ה ל"ד‪ ):‬שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא‪.‬‬ ‫והרמ"א כתב שהמנהג לעשות הכל בשתי נשימות‪ ,‬ואין לשנות‪ ,‬אך יזהר‬ ‫ותירץ ר"ת שכיון שרבי אבהו בא לצאת ידי כולם‪ ,‬היה לו לצאת גם דעת רבי‬ ‫שלא יפסיק יותר מכדי נשימה‪ ,‬ולכן טוב שהמקרא יקרא שברים תרועה‬ ‫יהודה (סוכה נ"ג‪ ):‬דס"ל שאין להפסיק בין התרועה לתקיעה‪ ,‬ועוד דגם לרבנן‬ ‫יחד‪ ,‬דבלאו הכי עלול להפסיק יותר מכדי נשימה‪.‬‬ ‫הא דיצא בשמע ט' תקיעות בט' שעות היינו בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחילה אינו‬ ‫וכתב המ"ב שבמקום שנוהגים לעשות בנשימה אחת ג"כ לא ישנו מנהגם‪.‬‬ ‫רשאי להפסיק‪.‬‬ ‫והחיי אדם השמיט דברי הרמ"א‪ ,‬דבאמת הכרעת השו"ע טובה מאד‪ ,‬דבזה יוצאים ידי כל‬ ‫ודעת הרמב"ן שגם לרבנן אם יש הפסק של שברים או יבבות בין תרועה‬ ‫השיטות‪ ,‬וגם שבנשימה אחת יוצאים לכו"ע‪.‬‬ ‫לתקיעה לא יצא‪ ,‬דבעינן פשוטה לפניה ולאחריה‪ ,‬ומה שיצא בט' שעות‬ ‫היינו כשלא היה הפסק תקיעה באמצע‪ .‬והרשב"א חולק על הרמב"ן‪ ,‬אך‬ ‫סעיף ה'‬ ‫כתב שיש לחוש להחמיר כדבריו‪ .‬והמגיד משנה כתב שהעיקר כהרמב"ן‬ ‫תקע תר"ת בנשימה אחת יצא‪ ,‬כיון שההבדל ביניהם ניכר‪ ,‬וי"א שלא יצא‪,‬‬ ‫ושכך משמע מהרמב"ם‪ ,‬וכתב הבית יוסף שמראבי"ה וריב"א משמע‬ ‫כיון שאין כאן לא ראש ולא סוף‪ ,‬והגר"א מסכים לדעה הראשונה‪.‬‬ ‫כהרמב"ן‪ ,‬וכן הלכה‪.‬‬ ‫כתב הכלבו בשם הרי"ג ששברים אין הכונה לשבור את הקול‪ ,‬אלא הם‬ ‫מעשה היה במגנצא שטעה התוקע אחרי שתקע ב' פעמים תשר"ת‪,‬‬ ‫יבבות ארוכות‪ .‬בית יוסף‪.‬‬ ‫ובפעם השלישית התחיל להריע אחרי ב' שברים‪ ,‬וקצת הקהל החזירוהו‬ ‫לראש‪ ,‬וקצתם אמרו לו שיתקע שבר אחר ויסיים‪ ,‬והוא חזר ותקע ג' פעמים‬ ‫סעיף ו'‬ ‫תשר"ת‪ .‬ולהלן יבוארו דעות הראשונים בזה‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ג‪ ):‬תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו‬ ‫דעת הראב"ן ששלא כדין החזירוהו‪ ,‬וגם התוקע עבר על שבות דרבנן‪ ,‬ולא‬ ‫אלא אחת (דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן)‪ .‬ובירושלמי הגירסה אפילו‬ ‫היה צריך אלא לתקוע שבר אחר (ומבואר מדבריו שא"צ לעשות את ג'‬ ‫אחת אין בידו‪ ,‬וי"מ בירושלמי שתקיעה ראשונה עלתה לו‪ .‬והבית יוסף דן‬ ‫השברים בנשימה אחת‪ ,‬ודעת הבית יוסף שצריך לעשותם בנשימה אחת‪,‬‬ ‫אם הבבלי חולק על הירושלמי וסובר שעלתה לו תקיעה אחת‪ ,‬או שגם לפי‬ ‫וממילא צריך לחזור על ג' השברים)‪ ,‬ואף שהתחיל להריע‪ ,‬כיון ששברים‬ ‫הבבלי לא עלתה לו שום תקיעה‪ .‬והרמב"ן סובר שהירושלמי מדבר דווקא‬ ‫תרועה עושים שמא שניהם יחד זה תרועה דקרא‪ ,‬דינו כנתקלקל באמצע‬ ‫באופן שתחילת התקיעה היתה כמתעסק‪ ,‬אבל אם כל התקיעה היתה לשם‬ ‫השברים‪ ,‬אמנם אם היה גומר את התרועה שהתחיל בה בטעות היה צריך‬ ‫מצוה מודה הירושלמי שעלתה לו תקיעה אחת‪ .‬וכתב הבית יוסף שלהלכה‬ ‫לחזור לתחילת אותו תשר"ת‪ ,‬דהוי הפסק‪ ,‬אבל א"צ לחזור על ב' התשר"ת‬ ‫עלתה לו תקיעה אחת‪ ,‬שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א‪ ,‬ומ"מ היכא‬ ‫הראשונים‪.‬‬ ‫דאפשר יחזור לתקוע כדי לחוש לדברי החולקים‪.‬‬ ‫ודעת הרא"ש שאפילו אם היה גומר את התרועה לא היה צריך לחזור על‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬האריך בתקיעה שאחרי השברים תרועה כדי שתעלה לו גם‬ ‫התקיעה‪ ,‬שאין קלקול התרועה מצריך לחזור על התקיעה‪ ,‬כמו שאם התחיל‬ ‫בשביל התקיעה שלפני הסדר הבא‪ ,‬לא עלתה לו אלא בשביל התקיעה‬ ‫לתקוע או להריע ולא עלה הקול יפה‪ ,‬שאין זה פוסל מה שכבר תקע‪ ,‬כיון‬ ‫האחרונה של תשר"ת‪ ,‬וי"א שלא עלתה לו תקיעה זו כלל‪ ,‬ולדבריהם הפסיד‬ ‫שאין זה קול אחר שאינו מעין התקיעה‪.‬‬ ‫את כל הבבא כיון שהפסיק באמצע בקול אחר‪ ,‬והעיקר כדעה ראשונה‪.‬‬ ‫ואם עשה ד' או ה' שברים זה אחר זה בלי הפסק אין בכך כלום‪ ,‬שהרי‬ ‫תקע תקיעה אחת בין שני סדרים כגון אחרי שברים תרועה של תשר"ת לפני‬ ‫לכתחילה יכול לעשות מהם כמו שירצה‪ ,‬אבל אם עשה ב' תרועות זו אחר‬ ‫תש"ת‪ ,‬והתנה שהתקיעה תעלה לסדר הנכון מביניהם‪ ,‬יצא בדיעבד‪( ,‬ובלא תנאי‬ ‫זו‪ ,‬או ש אחרי התרועה תקע תקיעה במתעסק שלא לשם תקיעה (שזה‬ ‫ודאי אינו מועיל)‪ ,‬ומ"מ לא רצו חז"ל לתקן שיעשו כך לכתחילה‪ ,‬כדי שלא יטעו‬ ‫תקיעה פסולה) ובא לתקוע אח"כ תקיעה לשם תקיעה‪ ,‬או שלאחר שתקע‬ ‫לומר שא"צ אלא שברים תקיעה או תרועה תקיעה‪.‬‬ ‫ג' שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים‪ ,‬י"א דלא הוי הפסק‪,‬‬ ‫כיון שלא הפסיק בקול שאינו שייך לאותו מקום שעומד בו‪ ,‬והרמב"ן כתב‬ ‫דיני טעות בתקיעות‬ ‫דבכולהו הוי הפסק‪.‬‬ ‫אע"פ שהשומע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא‪ ,‬מ"מ אם הפסיק באמצע בקול‬ ‫של תקיעה‪ ,‬לפעמים זה הפסק וצריך לחזור לראש‪ ,‬ונחלקו הפוסקים מתי זה נחשב‬ ‫אם תקע ב' תשר"ת או תש"ת או תר"ת כהוגן‪ ,‬וטעה בשלישית‪ ,‬י"א שצריך‬ ‫הפסק‪ ,‬וכן נחלקו להיכן צריך לחזור‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫לחזור כל הסימן מראש ג"פ‪ ,‬והרמב"ן כתב שא"צ לחזור אלא לאחרון שטעה‬ ‫בו‪.‬‬ ‫סעיפים ז' – ט'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ל"ד‪ ).‬אתקין רבי אבהו בקסרי‪ ,‬תקיעה‪ ,‬שלשה‬ ‫טעה והתחיל להריע אחרי שתקע רק שני שברים‪ ,‬אם זה היה בשברים‬ ‫שברים‪ ,‬תרועה‪ ,‬תקיעה‪ .‬וכו'‪ .‬מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי‬ ‫תרועה של תשר"ת ‪ ,‬ונזכר תוך כדי התרועה‪ ,‬יתקע עוד שבר‪( ,‬דעת הגר"א‬ ‫יליל‪ .‬מתקיף לה רב עוירא‪ ,‬ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה‬ ‫שדין זה הוא רק אם זה היה בנשימה אחת‪ ,‬דבלאו הכי צריך לחזור ולתקוע‬ ‫חייב‪ .‬רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן‪.‬‬ ‫ג' שברים ותרועה‪ ,‬וי"א שאפילו בנשימה אחת צריך לחזור‪ ,‬וראוי לחוש‬ ‫ובגמרא אמר רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה‬ ‫לכתחילה להחמיר כדבריהם)‪ ,‬ואם לא נזכר עד שגמר את התרועה דהיינו‬ ‫ויום הכיפורים‪ .‬ולהלן בגמרא לא פטר רבן גמליאל אלא עם‬ ‫שעשה ג' כוחות‪ ,‬הפסיד את שני השברים שתקע‪ ,‬אבל לא הפסיד את‬ ‫שבשדות‪ ,‬מאי טעמא משום דאניסי במלאכה‪ ,‬אבל בעיר לא‪.‬‬ ‫התקיעה הראשונה שתקע‪ ,‬וחוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע‪.‬‬ ‫ובירושלמי מבאר שהחילוק בין ר"ה ויום הכיפורים לשאר ימות השנה הוא‬ ‫ואם בתש"ת עשה תרועה אחרי שבר או שתים וכ"ש אחרי שסיים את‬ ‫משום דנפישי ברכות‪ ,‬שבשתות ויו"ט מתפללים ז' ברכות‪ ,‬ובר"ה ויום‬ ‫השברים‪ ,‬או שעשה תרועה לפני השברים‪ ,‬צריך לחזור לתחילת אותו סדר‪,‬‬ ‫הכיפורים (של יובל) תשע‪.‬‬ ‫ואין נ"מ בכל זה אם גמר את התרועה או לא‪ .‬וכן אם בתר"ת עשה שבר‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫באמצע התרועה וכן בשאר האופנים המוזכרים במקרה הקודם‪ ,‬צריך לחזור‬ ‫כתבו הרי"ף והרא"ש שכוונת הגמרא שעם שבשדות שהם אנוסים ואינם‬ ‫לתחילת אותו הסדר‪.‬‬ ‫יכולים לבוא בר"ה לבית הכנסת ש"ץ מוציאם אפילו כשאינם בבית הכנסת‪,‬‬ ‫תקע קול שאינו שייך לאותו הסדר הוי הפסק והפסיד גם את התקיעה‬ ‫אבל אלו שבעיר אין ש"ץ מוציאם עד שיבואו לבית הכנסת וישמעו מהש"ץ‬ ‫הראשונה‪ ,‬כגון שבתש"ת הריע לפני או אחרי או באמצע השברים‪ ,‬או‬ ‫מתחילה ועד סוף‪ .‬וכ"כ הר"ן והטור‪.‬‬ ‫שבתר"ת עשה שבר לפני או אחרי או באמצע התרועה‪ ,‬או שהריע שתי‬ ‫והרמב"ם כתב שש "ץ מוציא בכל השנה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו‪,‬‬ ‫תרועות בזו אחר זו (בשתי נשימות‪ ,‬דאי לאו הכי הוי כתרועה אריכתא)‪ ,‬או‬ ‫אם שומע ועונה אמן אחר כל ברכה‪ ,‬אבל מי שיודע להתפלל בעצמו אינו‬ ‫שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה (באופן זה המ"א‬ ‫יכול לצאת מהש"ץ‪ ,‬אמנם בר"ה וכן ביום הכיפורים של יובל ש"ץ מוציא גם‬ ‫מצדד להקל‪ ,‬ומ"מ לכתחילה טוב לחוש להחמיר‪ ,‬ולכן טוב שלא יתקעו יחד בשני בתי‬ ‫את מי שיודע להתפלל בעצמו‪ ,‬מפני שהברכות ארוכות‪( .‬וביאר הבית יוסף‬ ‫כנסיות סמוכים )‪ ,‬או שאחרי הג' שברים תקע עוד שבר אחד או יותר (בשתי‬ ‫שלפי הרמב"ם החילוק בין עם שבשדות לבני העיר נאמר רק על שאר ימות‬ ‫נשימות וכנ"ל)‪.‬‬ ‫השנה (שבזה אין הלכה כרשב"ג)‪ ,‬שבזה עם שבשדות יכולים לצאת מהש"ץ‬ ‫אם עשה תרועה בתשר"ת לפני השברים הפסיד גם תקיעה ראשונה‪ ,‬ויש‬ ‫כשהם בבית הכנסת‪ ,‬כיון שהם טרודים במלאכתם ואין להם שהות להסדיר‬ ‫מהאחרונים שסוברים שבאופן זה לא הפסיד את התקיעה‪ ,‬כיון שהתרועה‬ ‫תפלתם‪ ,‬אבל בני העיר שאין טרודים במלאכתם אף בבית הכנסת לא‬ ‫שייכת לסדר התשר"ת‪.‬‬ ‫יוצאים ידי חובה מפני שהיה עליהם להסדיר תפילתם‪ ,‬ובר"ה ויום הכיפורים‬ ‫יש מקומות שעושים קול ארוך בסוף התרועה‪ .‬ויש בעלי תקיעה שאינם‬ ‫דנפישי אפילו בני העיר אינם יכולים להסדירם ומשום הכי שליח צבור‬ ‫מומחים ועושים קול ארוך בתחילת התרועה ונראה כעין שברים‪ ,‬ולאו שפיר‬ ‫מוציא את הכל)‪.‬‬ ‫עבדי‪.‬‬ ‫ובירושלמי מבואר שההלכה כר"ג נאמרה רק לגבי הברכות שתוקעים בהם‪,‬‬ ‫אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה‪ ,‬יכול לחזור ולתקוע ולא הוי הפסק‪,‬‬ ‫וגם זה רק אם הם היו בבית הכנסת‪ .‬וכתב הר"ן דלפיכך יש שהיו נוהגים‬ ‫דנחשב הכל לתקיעה אחת‪.‬‬ ‫להתפלל שבע ברכות‪ ,‬ואחר כך היו שומעין תפלת המוספים משליח צבור‬ ‫מתחלה ועד סוף והיו יוצאים בה ידי חובת מלכיות זכרונות ושופרות‪ ,‬וכל זה‬ ‫אם תקע כדין שני תשר"ת או שני תש"ת או שני תר"ת ובשלישי טעה‪ ,‬א"צ‬ ‫דווקא בששמעו כל התפלה מתחלה ועד סוף‪ ,‬אבל אם לא שמעו אלא אותן‬ ‫לחזור אלא לאחרון שטעה בו‪.‬‬ ‫שלש ברכות בלבד לא יצאו ידי חובתם‪ .‬ועכשיו נהגו הכל להתפלל תשע‪.‬‬ ‫אם עומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת גומר התש"ת וחוזר ותוקע‬ ‫ומדברי הטור מבואר שהש"ץ מוציא את הרבים בכל תפילת מוסף‪ ,‬וכן‬ ‫תשר"ת‪ .‬ואם סיים תקיעות דמיושב ונזכר שטעה‪ ,‬חוזר ותוקע ואינו סומך‬ ‫מבואר בדברי הרמב"ם‪ ,‬וכן משמע בגמרא דידן (ל"ה‪.).‬‬ ‫על תקיעות דמעומד‪ ,‬וה"ה שחוזר לתקיעות דמעומד אם טעה בהם‪ ,‬אבל‬ ‫ו כתב הטור שאף שאפשר לצאת ידי חובה מהש"ץ מ"מ מוטב שכל אחד‬ ‫בתקיעות שאחר התפלה א"צ לחזור‪.‬‬ ‫יתפלל בעצמו‪ ,‬כי מי שירצה לצאת בתפלת הש"ץ צריך לכוין לכל מה‬ ‫אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא‪.‬‬ ‫שאומר הש"ץ‪ ,‬ואם חיסר אפלו מילה אחת שלא כיון לה לא יצא‪ ,‬ואין כל‬ ‫אדם יכול לעמוד בזה‪ ,‬וכ"ש לפי בעל העיטור שכתב שאין ש"ץ פוטר אלא‬ ‫אחרי התקיעות אומר הש"ץ אשרי העם יודעי תרועה וכו' ואשרי‪ ,‬ומחזירים‬ ‫מי שאינו בקי ‪ ,‬אפילו אם הוא בבית הכנסת‪ ,‬ולכן נוהגים שכל אחד מתפלל‬ ‫את הספר תורה למקומו‪.‬‬ ‫בעצמו‪.‬‬ ‫ובדעת בעל העיטור ביאר הבית יוסף שאף שהלכה כר"ג בר"ה שגם בקי‬ ‫סימן תקצ"א‬ ‫יוצא מהש"ץ‪ ,‬שמא י"ל דסבר בעל העיטור שר"ג פוטר רק עם שבשדות אם‬ ‫באו לבית הכנסת‪ ,‬אבל את בני העיר אם הם בקיאים אין הש"ץ פוטר‪.‬‬ ‫תפילת מוסף‬ ‫וכתב הריב"ש שאין ספק שהמנהג היפה הוא שיתפללו הציבור תחלה‬ ‫בכל יום שהיו מקריבים בבית המקדש קרבן מוסף מתפללים תפילת מוסף‪ ,‬וביו"ט רגיל‬ ‫מברכים ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות וברכה אחת באמצע (כמו בשחרית) ומזכירים‬ ‫והשליח צבור יתפלל עמהם בלחש כדי להסדיר התפלה‪ ,‬ואחר כך יחזור‬ ‫בה קרבן מוסף‪ ,‬אמנם במוסף של ראש השנה מלבד הזכרת קרבן מוסף אמרו חכמים‬ ‫שליח צבור להתפלל בקול רם‪ ,‬כמבואר בגמרא‪ ,‬וכן המנהג בקטלוני"א ובכל‬ ‫שצריכים להזכיר ענייני מלכויות זכרונות ושופרות כל אחד בברכה נפרדת‪ ,‬ובסימן זה‬ ‫מקום שהם בני תורה‪ ,‬אבל בארגו"ן לא נהגו כן‪ ,‬אלא מתפלל השליח צבור‬ ‫יבוארו פרטים אלו‪.‬‬ ‫תפלת המוסף מיד עם הציבור יחד מבלי שיתפללו הציבור תחלה‪ ,‬ונראה‬ ‫סעיף א'‬ ‫שנהגו כן מפני שרובם עמי הארץ ולא יוכלו להתפלל אפילו מתוך הסידור‬ ‫אלא בעמל גדול‪ ,‬משום דאוושי ברכות‪ ,‬ולכן כולם מתפללים יחד עם‬ ‫האם הציבור מתפללים מוסף או שיוצאים מהש"ץ‬ ‫השליח צבור‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ג‪ ):‬כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד‬ ‫מנהג בני ספרד שאין מזכירים פסוקי קרבן מוסף ביו"ט כלל (רק בשבת‬ ‫מנין הברכות בתפילת מוסף של ציבור‪ -‬כתב הרי"ץ גיאת שנהגו בב'‬ ‫ור"ח)‪ ,‬אלא אומרים ככתוב בתורתך וכו'‪ ,‬שכיון שאין רגילים בהם חוששים‬ ‫ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללים במוסף אלא שבע ברכות‪ ,‬והש"ץ‬ ‫שיטעו בהם‪ .‬ומנהג בני אשכנז לומר פסוקי מוסף ראש השנה‪ ,‬ואין אומרים‬ ‫מתפלל תשע ברכות‪ ,‬והביא הרבה תשובות הגאונים שמעולם לא התפללו‬ ‫פסוקי מוסף ר"ח (אפילו בקרבנות שאומרים לפני התפילה)‪ ,‬אלא אומרים‬ ‫צבור בר"ה אלא שבע‪ ,‬אבל דעת הרי"ץ גיאת שגם הציבור מתפללים תשע‬ ‫מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ושני שעירים לכפר (‪-‬‬ ‫ברכות‪ ,‬שכך קיבל מגדולי הדור שלפניו שקיבלו מהחכמים שלפניהם‪.‬‬ ‫שעיר חטאת ושעיר ר"ח) ושני תמידים כהלכתם‪.‬‬ ‫והרמב"ן דחק ליישב מנהג הגאונים‪ ,‬וכתב שכך היה המנהג עד הרי"ץ גיאת‪,‬‬ ‫אומרים במוסף את מוספי יום הזכרון הזה גם למנהג אשכנז וגם ביום השני‪,‬‬ ‫והרא"ש כתב שמי שמתפלל שבע ברכות הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר‬ ‫כדי לכלול בו גם מוסף ר"ח‪ ,‬ואם אמר מוסף בלשון יחיד‪ ,‬ביום הראשון חוזר‬ ‫מהברכות‪ .‬וכתב הבית יוסף שכבר פשט המנהג להתפלל תשע ברכות‪.‬‬ ‫וביום השני א"צ לחזור‪ ,‬ואם סיים את הברכה אף ביום הראשון אינו חוזר‪ ,‬דמסתברא‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שאפילו אם דילג לגמרי ולא אמר ואת מוסף יום הזכרון הזה נעשה ונקריב‪ ,‬אלא אמר ושם‬ ‫הציבור והש"ץ מתפללים בלחש ט' ברכות‪ ,‬דלא כהפוסקים שהציבור‬ ‫נעשה ונקריב וכו' תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ככתוב בתורת וכו' ג"כ יצא‪( .‬ומש"כ‬ ‫מתפללים רק ז' ברכות כמו בשחרית‪.‬‬ ‫הטור שהיוצא מהש"ץ אפילו חיסר מילה אחת שלא כיון לה לא יצא‪ ,‬היינו דווקא במה שנוגע‬ ‫מקום שנוהגים שהציבור מתפללים ביחד עם הש"ץ‪ ,‬אם טעה הש"ץ‬ ‫לעיקר התפילה)‪.‬‬ ‫בתקיעות אסור לשוח באמצע ולגעור בו שהרי כבר שמעו במיושב‪ ,‬וגם אם‬ ‫סעיף ד'‬ ‫לא שמעו יחזרו ויתקעו אחרי התפילה אותו סימן שטעה בו‪ ,‬ודיו‪.‬‬ ‫מלכיות זכרונות ושופרות‬ ‫סעיפים ב' ג'‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ב‪ ).‬אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות‬ ‫הזכרת קרבן מוסף וראש חודש בתפילות ראש השנה‬ ‫מעשרה שופרות‪ .‬רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ל"ה‪ ).‬אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך‬ ‫מכולן יצא‪ .‬ובגמרא (ל"ה‪ ).‬אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר‬ ‫כתוב לאמר שוב אינו צריך‪.‬‬ ‫ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬רש"י מבאר שהכונה שא"צ לומר פסוקי המוספין‪ ,‬דדי‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬רש"י מבאר שהכונה שא"צ לומר פסוקי קרבנות‬ ‫לומר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך‪ .‬אבל‬ ‫המוספים‪ ,‬ובשם רבותיו פירש שהכונה לפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות‪,‬‬ ‫לר"ת כוונת הגמרא שא"צ לומר פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות‪ ,‬אבל‬ ‫והקשה רש"י שזה דלא כרבנן ודלא כרבי יוחנן בן נורי‪ .‬ור"ת תירץ‬ ‫מקראות של מוסף צריך להזכיר לפי שהם במקום הקרבנות‪ ,‬אבל מוסף‬ ‫שמחלוקת רבנן ורבי יוחנן בן נורי היא היכא שהתחיל‪ ,‬דאז לא יפחות למר‬ ‫דראש חדש אין צריך להזכיר‪ ,‬דדי לו במה שאומר מלבד עולת החדש‬ ‫כדאית ליה ולמר כדאית ליה‪ ,‬אבל אם אינו רוצה לומר כלל‪ ,‬יפטור את עצמו‬ ‫ומנחתה‪ ,‬שבזה נכלל כל מוספי ר"ח העולות‪ ,‬וכדי להזכיר גם השעיר שהוא‬ ‫על ידי ככתוב בתורתך‪ ,‬שאז הוא כולל כולם ביחד‪ ,‬דנביאים וכתובים כולהו‬ ‫חטאת יאמר ושני שעירין לכפר ושני תמידין כהלכתן‪ .‬וכתב הרא"ש שהרבה‬ ‫איקרו תורה‪ .‬והר"ן פירש (וכ"כ המגיד משנה בשם הרמב"ן) שרב חננאל‬ ‫נחלקו על ר"ת בזה‪ ,‬דיותר חמור לומר פסוקי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות‬ ‫סובר כרבי יוחנן בן נורי‪ ,‬ומשום הכי אמר שאם אמר כי המלכות שלך היא‬ ‫שנשנות במשניות‪ ,‬מאשר לומר פסוקי הקרבנות שלא הוזכרו לא במשנה ולא‬ ‫ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתך‪ ,‬וכן כתוב בדברי קדשך‪ ,‬וכן כתוב‬ ‫בגמרא אלא שנהגו לאמרם במקום הקרבנות‪ .‬וברמב"ם משמע כפירוש רש"י‪.‬‬ ‫על ידי הנביאים‪ ,‬יצא‪ ,‬כאילו הזכיר שלשה פסוקים למלכיות וג' לזכרונות וג'‬ ‫וכתב הטור דדעת שאר המפרשים שיוצא ידי המוספין במה שאומר ככתוב‬ ‫לשופרות‪ .‬ודעת הרמב"ם שאפילו אם אמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר‬ ‫בתורתך וכו'‪ .‬וכן נוהגים בספרד‪ ,‬וכתב רבינו ירוחם שאין לשנות המנהג‪ .‬ובעל‬ ‫פסוק אחד של תורה והפסיק‪ ,‬שוב אינו צריך כלום‪ .‬וביאר המגיד משנה‬ ‫העיטור כתב כיון שאומר יום הזכרון הזה אין צריך לומר ראש חדש הזה‪,‬‬ ‫שהרמב"ם מפרש דרב חננאל סובר שרבי יוחנן בן נורי דאמר אם אמר שלש‬ ‫דבכלל יום הזכרון הוא‪ ,‬והמוספין נכללים במה שאומר את מוסף יום הזכרון‬ ‫מכולם יצא‪ ,‬היינו ממלכיות וזכרונות ושופרות יחד‪ ,‬ובא רב חננאל ופירש‬ ‫הזה נעשה ונקריב לפניך כאמור ובחודש השביעי וגו' ובראשי חדשיכם וגו'‪,‬‬ ‫דבעינן שיהא אותו הפסוק של תורה‪ ,‬וכן נראה מדברי הגאונים‪.‬‬ ‫ומבואר מדבריו שאומרים פסוקי ראש חודש‪ .‬והר"ן כתב בשם הגאונים‬ ‫וכתב הטור דמ"מ נוהגים כת"ק לומר עשרה פסוקים‪ .‬והבית יוסף כתב‬ ‫שצריך לומר את מוספי יום הזכרון הזה‪ ,‬כדי לכלול גם שעיר של ראש חודש‪,‬‬ ‫שלכו"ע יש לעשות כך לכתחילה‪ ,‬דרבי יוחנן בן נורי מדבר רק בדיעבד‪ .‬וכ"כ‬ ‫וכ"כ רבינו ירוחם‪ ,‬ודעת הכלבו לומר כך רק ביום הראשון‪ ,‬אבל מהר"ן ורבינו‬ ‫הר"ן‪.‬‬ ‫ירוחם משמע דה"ה ביום השני‪ .‬ורב עמרם כתב שאין אומרים רק מלבד עולת‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אומרים י' פסוקים של מלכיות וי' של זכרונות וי' של‬ ‫החודש ומנחתה ושני תמידין כהלכתן‪ .‬וגדולי מגנצא הנהיגו שאין להזכיר ר"ח‬ ‫שופרות‪ ,‬מלכיות לקבל עול מלכות שמים‪ ,‬זכרונות כדי שיעלה זכרוננו לפניו‬ ‫כלל‪ ,‬ואין אומרים אפילו מלבד עולת החודש ומנחתו‪ ,‬וכ"כ בערוך דהא‬ ‫לטובה‪ ,‬ובמה בשופר‪ .‬ואומרים בכל ברכה ג' פסוקים מהתורה ג' מהכתובים‬ ‫דאמרינן איזה חג שהחודש מתכסה בו היינו שאין אומרים ובראשי חדשיכם‬ ‫ג' מהנביאים ועוד א' מהתורה‪ ,‬ואם השלים בנביא יצא‪ .‬וכתב הרמ"א‬ ‫לא בתפלה ולא בקרבנות בשחרית‪ ,‬וכ"כ קצת מהגאונים שאין לומר ובראשי‬ ‫שבדיעבד אפילו אם לא אמר שום פסוק אלא אמר ככתוב בתורתך וכן כתוב‬ ‫חדשיכם שחרית בר"ה‪ ,‬דאם יאמרו אותו ביום השני של ר"ה יאמרו שיום שני‬ ‫בדברי קדשך וכן נאמר ע"י עבדיך הנביאים‪ ,‬יצא‪ .‬ואם רצה להוסיף על‬ ‫עיקר כמו בשאר ראשי חדשים של כל השנה‪ ,‬ואתו למימני מועדים מהיום‬ ‫העשרה פסוקים רשאי‪.‬‬ ‫השני‪ .‬אבל ה"ר יצחק בר"א כתב שיש לאומרו בראשון ובשני‪ ,‬כמו שאומרים‬ ‫ביום השני "ובחדש השביעי באחד לחדש"‪ ,‬והרא"ש היה נוהג לומר במוסף‬ ‫דיני וסדר הפסוקים מדברי הטור והבית יוסף‬ ‫פסוקי הקרבנות כמו בר"ח‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ב‪ ).‬מתחיל בתורה ומשלים בנביא‪ ,‬רבי יוסי אומר‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סעיף ה'‬ ‫אם השלים בתורה יצא‪ .‬וכתבו הרי"ף והרא"ש דקיימא לן כרבי יוסי‪.‬‬ ‫ובגמרא (ל"ב‪ ):‬תניא אמר רבי אלעזר ב"ר יוסי ותיקין היו משלימין‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ב) אין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות‪.‬‬ ‫בתורה‪ .‬וכתב הר"ן שלכך אע"פ שסתם מתניתין דלא כרבי יוסי‪ ,‬נקטינן‬ ‫ובגמרא מלכיות כגון "חי אני נאם ד' אלקים אם לא ביד חזקה‬ ‫כוותיה דמעשה רב‪ ,‬ולכן מתחיל בשל תורה‪ ,‬דבהתחלה מודה רבי יוסי‪ .‬וכ"כ‬ ‫ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם"‪ ,‬ואף על גב דאמר רב‬ ‫הסמ"ג שנוהגים כרבי יוסי אע"פ שרבים חלוקים עליו‪ ,‬ואפשר שחכמים‬ ‫נחמן כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן‪,‬‬ ‫מודים שאפשר להשלים בתורה‪ ,‬ורק אמרו שאפשר להשלים גם בנביא‪.‬‬ ‫כיון דבריתחא אמור אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן‪ .‬זכרון‬ ‫כגון "ויזכר כי בשר המה וגו' "‪ .‬שופר כגון "תקעו שופר בגבעה‬ ‫וכתב הרא"ש שנוהגים לומר של כתובים קודם לשל נביאים‪ ,‬מפני שאנו‬ ‫וגו' "‪ .‬אבל אם בא לומר מלכות זכרון ושופר של פורענות של‬ ‫אומרים פסוקים הכתובים בספר תהלים‪ ,‬ודוד קדם להני פסוקים דנביאים‬ ‫נכרים אומר‪ ,‬מלכות כגון "ד' מלך ירגזו עמים"‪ ,‬וכגון "ד' מלך עולם‬ ‫שאנו אומרים‪ .‬וכ"כ רב האי גאון והרמב"ן והר"ן שאומרים של כתובים‬ ‫ועד אבדו גוים מארצו"‪ ,‬זכרון כגון "זכר ד' לבני אדום וגו' "‪ ,‬שופר‬ ‫באמצע‪ ,‬כדי לקיים אח"כ מעלין בקודש‪ ,‬אבל אין להקדים דבר לשל תורה‪,‬‬ ‫כגון "וד' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן"‪ ,‬וכתיב "ד'‬ ‫דליכא לעלויי אתורה‪.‬‬ ‫צבאות יגן עליהם"‪ .‬אין מזכירין זכרון של יחיד ואפילו לטובה‪ ,‬כגון‬ ‫מלכיות‬ ‫זכרני ד' ברצון עמך‪ ,‬וכגון זכרה לי אלקי לטובה‪.‬‬ ‫כתב רב האי גאון שנהגו לומר פסוקי מלכיות כסדר שהם כתובים בתורה‪:‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אין אומרים פסוקים של פורענות של ישראל‪ ,‬ולא זכרונות‬ ‫"ד' ימלוך לעולם ועד"‪" ,‬לא הביט און וכו'"‪" ,‬ויהי בישורון וכו' "‪ ,‬אע"פ‬ ‫של יחיד‪.‬‬ ‫שבגמרא לא מוזכר סדר זה‪.‬‬ ‫סעיף ו'‬ ‫פסוקי שמע ישראל וגו' וכן וידעת היום וגו' וכן אתה הראת לדעת‪ ,‬נחשבים‬ ‫מלכיות‪ ,‬דקיימא לן בזה כרבי יוסי (שם)‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬י"א שאין משלימים למנין י' פסוקים של זכרונות מה‬ ‫איתא בגמרא (שם) תניא שאו שערים ראשיכם וכו' ראשונה שתים‬ ‫שאומרים אחרי יעלה ויבוא "וזכרתי להם ברית ראשונים"‪ ,‬וכן מה שאומרים‬ ‫שניה שלש‪ ,‬דברי רבי יוסי‪ .‬רבי יהודה אומר ראשונה אחת שניה‬ ‫אחרי תקע בשופר "וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות" אין משלימים‬ ‫שתים‪ .‬וכתב הבית יוסף שמבואר מזה שא"צ עשרה פסוקים נפרדים‪ ,‬אלא‬ ‫בו מנין י' פסוקים של שופרות‪ ,‬שהרי אין מזכירים פסוקים אלו בסמוך‬ ‫צריך להזכיר מלכות י' פעמים‪.‬‬ ‫לשאר הפסוקים‪ .‬וי"א שאומרים פסוקים אלו כתוספת על הי' פסוקים‪ ,‬דאף‬ ‫שכשמוסיף א"צ לסיים בפסוק של תורה‪ ,‬מ"מ מסדרי התפילה העדיפו כן‬ ‫זכרונות‬ ‫לסיים בפסוק של תורה‪ .‬ואף שב"וביום שמחתכם" מוזכר חצוצרות ולא‬ ‫נהגו להפסיק בין שני פסוקים שבירמיה‪ ,‬והיינו בין "זכרתי לך חסד נעוריך"‬ ‫שופר‪ ,‬מ"מ הרי מוזכר תקיעה בפסוק זה‪ ,‬וכ"כ הרא"ש שאין לשנות ממטבע‬ ‫לבין "הבן יקיר לי אפרים"‪ ,‬אומרים פסוק מיחזקאל "וזכרתי אני את בריתי‬ ‫שנהגו בו אבותינו‪ ,‬והביא הרא"ש בשם ראבי"ה שמפני שפסוק זה הוא של‬ ‫אותך בימי נעוריך" כדי לסמוך זכירת ברית ימי נעורים לזכירת חסד נעורים‪.‬‬ ‫ריצוי ורחמים קבעוהו בתפילה‪ ,‬וכן מוכח בירושלמי שהיו משלימים בפסוק‬ ‫בטוליטולא נוהגין לומר יעלה ויבא בזכרונות‪ ,‬ומנהג טוב הוא‪ .‬ובאשכנז אין‬ ‫זה את פסוקי השופרות‪ .‬והרמב"ן היה מסיים בשופרות "לא הביט און‬ ‫נוהגין כן‪.‬‬ ‫ביעקב"‪ ,‬ואע"פ שכבר אמרו עם המלכיות‪ ,‬הא אמרינן אם רצה אומרו עם‬ ‫איתא בגמרא (שם) פקדונות הרי הן כזכרונות‪ ,‬כגון "וד' פקד את‬ ‫המלכיות ועם השופרות‪ .‬והרי"ץ גיאת היה מסיים ב"יום תרועה יהיה לכם"‪.‬‬ ‫שרה"‪ ,‬וכגון "פקוד פקדתי אתכם"‪ ,‬דברי רבי יוסי‪ .‬רבי יהודה אומר‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יש קוראים תגר על מה שמשלימים פסוקי שופרות בפסוק‬ ‫אינן כזכרונות‪ .‬ואע"פ שהלכה כרבי יוסי נהוג עלמא כרבי יהודה‪ .‬וכתב‬ ‫"וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות" שאין מזכירים בו שופר אלא‬ ‫הבית יוסף שהטעם הוא דכיון דאיכא קראי טובא למיעבד אליבא דכולי‬ ‫חצוצרות‪ ,‬והרא"ש והר"ן כתבו לקיים המנהג‪.‬‬ ‫עלמא‪ ,‬עדיף טפי‪.‬‬ ‫חותמים ברוך אתה ד' זוכר הברית‪.‬‬ ‫סעיף ז'‬ ‫כתב השו"ע שאומרים ועקידת יצחק לזרעו תזכור‪ ,‬ואין לומר לזרע יעקב‪,‬‬ ‫שופרות‬ ‫וכתב המ"ב שבדיעבד יצא‪ .‬ושי"א שטוב יותר לומר לזרע יעקב‪ ,‬ולכן כל אחד‬ ‫כתב הטור שנוהגים להרבות בפסוקי שופרות‪.‬‬ ‫יעשה כמנהג מקומו‪.‬‬ ‫ותרועה הרי היא כשופרות‪ ,‬כגון "יום תרועה יהיה לכם"‪ ,‬וממילא זכרון שיש‬ ‫אומרים עלינו לשבח (כך ההלכה‪ ,‬והטור מביא שי"א שאין יחיד אומרו‬ ‫בו תרועה כגון "שבתון זכרון תרועה" יכול לאומרו עם הזכרונות ועם‬ ‫במקום שיש ש"ץ)‪ ,‬ומלוך וכו'‪.‬‬ ‫השופרות‪ ,‬ומלכיות שיש עמהם תרועה כגון "ותרועת מלך בו" יכול לאומרו‬ ‫עם המלכיות ועם השופרות‪.‬‬ ‫הש"ץ מוסיף אוחילה ושאר פיוטים כל מקום לפי מנהגו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (שם) זכרון שיש בו תרועה‪ ,‬כגון "שבתון זכרון תרועה‬ ‫סעיף ח'‬ ‫מקרא קדש" אומרה עם הזכרונות ואומרה עם השופרות‪ ,‬דברי רבי‬ ‫איתא בגמרא (עבודה זרה ד‪ ):‬כתיב "וקל זועם בכל יום"‪ ,‬אימת רתח‪,‬‬ ‫יוסי‪ .‬רבי יהודה אומר אינו אומרה אלא עם הזכרונות בלבד‪ .‬ואף‬ ‫אמר אביי בתלת שעי קמייתא‪ .‬אמר רב יוסף לא ליצלי אינש‬ ‫שהלכה כרבי יוסי‪ ,‬כיון דאיכא קראי טובא‪ ,‬עדיף למיעבד ככולי עלמא‪.‬‬ ‫צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא‬ ‫חותם ברוך אתה ד' שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים‪.‬‬ ‫ביחיד‪ ,‬כיון דמפקיד דינא דילמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי‪,‬‬ ‫מנהג אשכנז שהיחידים לא אומרים בלחש היום הרת עולם‪ ,‬אבל בני ספרד‬ ‫אי הכי דצבור נמי‪ ,‬דצבור נפישא זכותייהו‪ ,‬אי הכי ביחיד דצפרא‬ ‫אומרים גם בלחש‪.‬‬ ‫תר"ת כדי להשלים למאה קולות)‪ ,‬וכתב המ"ב שבמקום שנוהגים כהרמ"א‬ ‫נמי‪ ,‬לא כיון דאיכא צבור דקא מצלי (שחרית בכל המקומות) לא קא‬ ‫אין לשנות‪.‬‬ ‫מידחי‪.‬‬ ‫אחרי התקיעות נהגו לומר היום הרת עולם וארשת שפתינו‪ ,‬ובשבת שאין‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אין ליחיד הגר בישוב (שאינו יכול ללכת למקום שיש מנין)‬ ‫תוקעים אין אומרים ארשת שפתינו‪.‬‬ ‫להתפלל מוסף או לתקוע עד אחרי ג' שעות ביום‪ ,‬דבג' שעות ראשונות‬ ‫הקב"ה דן את עולמו ושמא יעיין בדינו ביחוד ומי יצדק‪ ,‬וציבור אין הקב"ה‬ ‫סעיף ב'‬ ‫מואס תפילתם‪ ,‬ובשאר השנה אפשר להתפלל בג' שעות ראשונות‪ ,‬כיון‬ ‫איתא בגמרא (שם) רב פפא בר שמואל קם לצלויי‪ ,‬אמר ליה לשמעיה‬ ‫שאינו אלא פקידה בעלמא לאותו יום‪ ,‬אבל בר"ה הקב"ה דן לכל השנה‬ ‫כי נהירנא לך תקע לי‪ .‬אמר ליה רבא לא אמרו אלא בחבר עיר‪.‬‬ ‫ולפעמים לשנים רבות (ובעיר אף אחר ג' שעות אין להתפלל ביחיד)‪,‬‬ ‫ומבואר מדברי הגמרא שציבור תוקעים לכתחילה על סדר הברכות‪ ,‬ויחיד‬ ‫ושחרית אפשר להתפלל אף ביחיד בתוך ג' שעות‪ ,‬כיון שזה זמן תפילת‬ ‫לא‪.‬‬ ‫הציבור‪ ,‬ובמקומות שרגילים להתפלל שחרית בהשכמה תוך שעה ראשונה‬ ‫או שניה‪ ,‬יצמצם להתפלל ג"כ באותו זמן‪ ,‬ומה שהציבור אומרים פיוטים אינו נחשב‬ ‫עוד כתבו הראשונים שיחיד לכתחילה צריך לתקוע התקיעות לפני מוסף‪,‬‬ ‫זמן שהציבור מתפללים‪ ,‬אלא צריך לצמצם להתפלל דווקא בשעת התפילה‪ ,‬שהרי אפילו אם‬ ‫דהא איתא בגמרא (ר"ה ל"ג‪ ):‬מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר‪ ,‬משמע‬ ‫הציבור מתפללים שחרית והוא מתפלל מוסף אינו נחשב זמן שהציבור מתפללים‪ .‬והמ"א‬ ‫שאם נתמנה לו שופר לפני שבירך צריך לתקוע אז‪.‬‬ ‫מצדד שאפילו בשאר ימות השנה טוב להזהר שלא להתפלל בקיץ בשעה הראשונה של היום‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬יחיד אינו מפסיק כדי לשמוע תקיעות על סדר הברכות‪,‬‬ ‫שזה זמן שאין הציבור מתפללים‪ ,‬ובשעה"צ מקשה על דבריו ונשאר בצ"ע‪.‬‬ ‫אפילו אם יש מי שיתקע לו‪ ,‬ואם לא שמע תקיעות דמיושב מפי הש"ץ‬ ‫תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף וא"צ לתקוע עוד‪ ,‬ואם אין מי שיתקע לו‬ ‫לפני מוסף יכוין לשומעם אחר תפילתו‪.‬‬ ‫סימן תקצ"ב‬ ‫סעיף ג'‬ ‫תקיעות דמעומד‬ ‫דיבור אחרי הברכה על התקיעות עד סוף התקיעות דינו תלוי לפי הזמנים‬ ‫מלבד מה שתוקעים לפני מוסף ל' תקיעות הנקראים 'תקיעות דמיושב'‪ ,‬תוקעים גם‬ ‫דלהלן‪:‬‬ ‫בחזרת הש"ץ של מוסף 'תקיעות דמעומד'‪ ,‬כדאיתא בגמרא (ר"ה ט"ז) למה תוקעים‬ ‫ומריעים כשהם יושבים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים‪ ,‬כדי לערבב השטן‪.‬‬ ‫א' בין ברכה לתקיעה אין להפסיק כלל‪ ,‬אא"כ הוא צריך לומר שיביאו שופר‬ ‫או שישכשכו אותו במים כדי שיוכל לתקוע‪ ,‬ואם שח בענין אחר אפילו‬ ‫סעיף א'‬ ‫מענין התפילה‪ ,‬צריך לחזור ולברך‪ ,‬ואף השומע אם שח בין ברכה לתקיעה‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ג‪ ):‬מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר‪ ,‬תוקע‬ ‫צריך לחזור ולברך לעצמו‪.‬‬ ‫ומריע ותוקע שלש פעמים‪ .‬ובגמרא (ל"ד‪ ):‬טעמא דלא הוה ליה שופר‬ ‫ב' בשעת התקיעות עצמם אסור לדבר ואפילו לרוק (ונ"מ לשומעים)‪ ,‬מפני‬ ‫מעיקרא‪ ,‬הא הוה ליה שופר מעיקרא‪ ,‬כי שמע להו אסדר ברכות‬ ‫שצריך לשמוע את כל התקיעה אפילו אם היא ארוכה מאד‪ ,‬וכ"ש שאסור‬ ‫שמע להו‪.‬‬ ‫להשמיע קול פיהוק או נחירת הגרון וכדומה שזה מבלבל גם את השומעים‬ ‫מה תוקעים בכל פעם‪ -‬דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שתוקעים למלכיות‬ ‫האחרים‪.‬‬ ‫תשר"ת‪ ,‬ולזכרונות תש"ת‪ ,‬ולשופרות תר"ת‪ .‬ודעת ר"ת לתקוע בכל פעם‬ ‫ג' בין התקיעות או בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד‪ ,‬אסור לתוקע או‬ ‫תשר"ת‪ ,‬שהרי יש ספק מהי התרועה‪ ,‬ואם עושה תש"ת או תר"ת זה שאינו‬ ‫לשומעים לדבר‪ ,‬מפני שהברכה היא גם על התקיעות דמעומד‪ ,‬ואם דיבר‬ ‫תרועה אינו אלא הפסק‪ ,‬וכשתוקע תשר"ת ודאי יוצא ידי חובה‪( .‬וראבי"ה‬ ‫בדברים אחרים א"צ לחזור ולברך (ודלא כמו שכתב בהגהות מיימוני בשם‬ ‫מתרץ שכיון שכבר יצאו ידי חובה מדאורייתא בתקיעות דמיושב‪ ,‬לא חששו‬ ‫רבינו שמחה שחוזר ומברך‪ ,‬ומאידך כתב הר"ן שלולא דברי האוסרים היה‬ ‫לעשות יותר‪ ,‬והר"ן מתרץ שיוצאים ידי חובה בין בתשר"ת בין בתש"ת בין‬ ‫מקום להתיר לדבר‪ ,‬כיון שאינו גורם להצריך ברכה‪ ,‬דאטו מי שבירך על‬ ‫בתר"ת)‪ .‬וכתב הערוך שיש שתוקעים ק' תקיעות ל' בתקיעות דמיושב ל'‬ ‫המצוה והתחיל (כגון בדיקת חמץ) אסור לדבר עד שיגמור את המצוה‪ ,‬ואטו‬ ‫בלחש ול' על הסדר ועוד י' תקיעות כשגומרים התפילה‪ ,‬ס"ה ק' תקיעות‬ ‫מי שבירך המוציא אסור לדבר עד שיגמור לאכול‪ ,‬והר"ן מסיק שראוי לא‬ ‫כנגד ק' פעיות דפעי אימיה דסיסרא‪.‬‬ ‫לדבר שלא לצורך‪ ,‬והמגיד משנה כתב שמדינא אפילו לתוקע מותר לדבר‪,‬‬ ‫אמנם נכון למנוע אותו מלדבר‪ ,‬אבל הציבור אם לא נמנעו אין גוערים בהם‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫בית יוסף)‪ ,‬ודיבור בענין התקיעות והתפילות בין תקיעות דמיושב לתקיעות‬ ‫תוקעים בחזרת הש"ץ על סדר הברכות במלכיות ובזכרונות ובשופרות‪ .‬ויש‬ ‫דמעומד אינו הפסק וזה מותר לכתחילה (כמבואר בברכות מ‪ .‬לענין ברכת‬ ‫מקומות שנוהגים לתקוע כשמתפללים בלחש‪ ,‬ואין לנהוג כך לכתחילה כדי‬ ‫המוציא)‪ .‬ודעת הדרך החיים שמהברכה עד סוף תקיעות דמיושב אסור‬ ‫שלא לבלבל את המתפללים‪.‬‬ ‫להפסיק אפילו בתפילות‪ ,‬ולכן לא יאמר את היהי רצון אלא יהרהר בליבו או‬ ‫צריכים התוקע והשומעים לעמוד בתקיעות אלו‪ ,‬ובדיעבד אם ישבו יצאו‪.‬‬ ‫שיאמרנו אחרי תקיעות דמיושב‪ ,‬ומהר"י עמדין מיקל בזה‪ ,‬ועל כן במקום שנוהגים כך‬ ‫אין למחות בידם‪.‬‬ ‫מה תוקעים בכל סדר‪ -‬השו"ע כתב שתוקעים תשר"ת למלכיות ותש"ת‬ ‫לזכרונות ותר"ת לשופרות‪ ,‬ועכשיו נהגו לתקוע כל סדר מהנ"ל ג' פעמים‪.‬‬ ‫ד' האחרונים מצדדים שמי שדיבר בתשר"ת בין שברים לתרועה אפילו‬ ‫והרמ"א כתב שהמנהג כהסוברים שתוקעים תשר"ת פעם אחת למלכויות‬ ‫מענייני התקיעה‪ ,‬צריך לחזור ולתקוע אותו סדר בלי ברכה‪.‬‬ ‫וכן לזכרונות וכן לשופרות‪ .‬והשל"ה כתב שהדרך המובחרת היא לתקוע‬ ‫תשר"ת תש"ת תר"ת בכל ברכה‪( ,‬ואחרי אנעים זמירות עוד תשר"ת תש"ת‬ ‫תש"ת ותר"ת קודם תשר"ת יצא‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫הברכות והתקיעות‪ -‬ברכות מלכיות זכרונות ושופרות אין מעכבים את‬ ‫מי יתקע תקיעות דמעומד‪ -‬כתב השו"ע שהתוקע תקיעות דמיושב יתקע‬ ‫התקיעות‪ ,‬וכן התקיעות אינן מעכבות ברכות אלו‪ ,‬ואם יודע רק לברך או רק‬ ‫גם תקיעות דמעומד‪ .‬וכתב הרמ"א שדין זה אינו מעכב ואחר יכול לתקוע‬ ‫לתקוע יעשה מה שיודע‪ ,‬ואם יודע רק לתקוע יברך על התקיעות‪ ,‬אך פשוט שאין לברך‬ ‫(ועומד במקומו וא"צ לעמוד על הבימה)‪ ,‬אלא שראוי לעשות כך‪ ,‬וכמו‬ ‫על התקיעה אא"כ יודע לתקוע את כל הסדרים בעצמו או בצירוף עם אחרים‪ .‬והסדר‬ ‫שנתבאר ברמ"א בסימן תקפ"ה‪ .‬וכתב המ"ב דהיינו בזמנם שהיו נותנים לו‬ ‫להתפלל מוסף ולתקוע בתוך התפילה אינו לעיכובא‪ ,‬שאם התפלל קודם‬ ‫לתקוע בסתמא וא"כ זכה מיד בכל התקיעות‪ ,‬אבל בזמננו שבמקצת‬ ‫שתקע יצא בשניהם‪.‬‬ ‫מקומות נוהגים לתת הסדרים לאחרים א"כ מעולם לא זכה הראשון ושרי‪.‬‬ ‫סימן תקצ"ד‬ ‫סימן תקצ"ג‬ ‫יציאה ידי חובה מאחר בתקיעה ובברכות‬ ‫האם הברכות והתקיעות מעכבות זו את זו‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ל"ד‪ ):‬יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו‪ ,‬יחיד שלא‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ל"ד‪ ):‬ת"ר תקיעות אין מעכבות זו את זו‪ ,‬ברכות אין‬ ‫בירך אין חבירו מברך לו‪ .‬וכתב הר"ן דאע"ג דקיימא לן (ר"ה כ"ט‪ ).‬כל‬ ‫מעכבות זו את זו‪ ,‬תקיעות וברכות של ר"ה ושל יום הכיפורים‬ ‫הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא‪ ,‬הרי מבואר בירושלמי שדין זה‬ ‫מעכבות‪.‬‬ ‫אינו כולל ברכת המזון קריאת שמע ותפלה‪ ,‬וטעמא דתפלה משום דמסתבר‬ ‫וכתב הר"ן שאין הכונה שהברכות (מלכויות זכרונות ושופרות) מעכבות את‬ ‫שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו‪ .‬אמנם כל זה במי שיודע לברך‬ ‫התקיעות והתקיעות מעכבות את הברכות‪ ,‬דהא תניא (שם) מצוה בתוקעין‬ ‫בעצמו‪ ,‬אבל מי שאינו יודע לברך בעצמו יכול לצאת ידי חובה מאחר‪,‬‬ ‫יותר מן המברכין וכו'‪ ,‬ותנן (ל"ג‪ ):‬מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע‬ ‫כדאיתא בגמרא (ברכות מ"ה‪ ):‬אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור‬ ‫ומריע ותוקע‪ ,‬אלא הכונה שברכות אלו מעכבות זו את זו‪ ,‬ותקיעות אלו‬ ‫יוצא‪ .‬וכ"כ המרדכי והגהות אשר"י‪ ,‬ודלא כדברי הרי"צ גיאת שכתב‬ ‫מעכבות זו את זו‪ ,‬דמי שיודע רק אחת מן הברכות או רק אחת מן התקיעות‪,‬‬ ‫שדווקא בברכת המזון וברכת המצוות יוצא מאחר‪ ,‬משא"כ תפילה שלא‬ ‫אינו מברך ואינו תוקע אפילו אותן שבקי בהן‪ .‬אי נמי לענין סדרן קאמר‪,‬‬ ‫נתקנה אלא בלחש‪ ,‬וכ"כ רב שרירא שאין רשות למתפלל להשמיע קולו‬ ‫שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיות לא יצא עד שיתקע על‬ ‫ולהוציא את מי שאינו בקי‪ ,‬אא"כ הוא שליח ציבור‪.‬‬ ‫הסדר ויברך על הסדר‪ .‬והרא"ש והטור כתבו כפירושו הראשון של הר"ן‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בתקיעות יכול יחיד שלא תקע לשמוע התקיעות מאחר‪,‬‬ ‫עוד כתב הר"ן שמה שהתקיעות מעכבות זו את זו‪ ,‬היינו שכל תקיעה‬ ‫אפילו אם הוא יודע לתקוע‪ .‬ויחיד שלא התפלל‪ ,‬אם יש עשרה יכול לצאת‬ ‫מהתשר"ת או מהתש"ת או מהתר"ת מעכבת את השאר‪ ,‬אבל תשר"ת‬ ‫ידי חובה מהש"ץ‪ ,‬ואם אין עשרה דעת השו"ע שאין אחד יכול להוציא את‬ ‫ותש"ת ותר"ת אין מעכבין זה את זה‪ ,‬ואם ידע לעשות אחד מהן או שנים‬ ‫חבירו‪ ,‬אפילו אם הוא צריך אז להתפלל גם לעצמו בלחש ומתפלל בקול כדי‬ ‫עושה‪ ,‬ובלבד שיעשה כל הסימן‪ ,‬וטעמא דמילתא משום דמתחלה על‬ ‫להוציא את חבירו‪ ,‬אפילו אם אינו יכול להתפלל בעצמו‪ ,‬והרמ"א כתב שי"א‬ ‫הספק הם נעשין‪ ,‬ואם איתא להאי ליתא להאי‪ ,‬ואפשר שאותו שיעשה הוא‬ ‫שאם אינו יכול להתפלל‪ ,‬חבירו יכול להוציאו בתפילתו‪ ,‬ואם הוא אומר עם חבירו‬ ‫עיקר‪ .‬וכן משמע מדברי הרא"ש‪.‬‬ ‫מילה במילה יצא לכו"ע‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫ברכות‪ -‬ברכות מלכיות זכרונות ושופרות של מוסף (ושל יום הכיפורים של‬ ‫סימן תקצ"ה‬ ‫יובל) מעכבות זו את זו‪ ,‬שאם אינו יודע כולם לא יאמר כלום‪ ,‬ודעת הפמ"ג‬ ‫שאם אינו יודעם י"ל שיאמר ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע‪ ,‬וכתב הבה"ל‬ ‫סדרי העדיפויות בתקיעות ובברכות‬ ‫שאין משמע כך בגמרא‪ .‬וגם סדר ברכות אלו מעכב ואם הקדים זכרונות‬ ‫איתא בגמרא (ר"ה ל"ד‪ ):‬מצוה בתוקעין יותר מן המברכין‪ .‬כיצד‪ ,‬שתי‬ ‫למלכיות או שופרות לזכרונות צריך לחזור ולהתפלל‪ .‬ובשאר ימות השנה‬ ‫עיירות‪ ,‬באחת תוקעין ובאחת מברכין‪ ,‬הולכין למקום שתוקעין ואין‬ ‫אף אם אינו יודע כל הברכות יאמר איזה ברכה שיודע (ויסמיך הברכה לאיזה‬ ‫הולכין למקום שמברכין‪ .‬פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן‪ ,‬לא‬ ‫ברכה כגון אשר יצר‪ ,‬כדי שתהא סמוכה לחברתה)‪ ,‬אמנם זה רק בקשת‬ ‫צריכא דאף על גב דהא ודאי והא ספק‪.‬‬ ‫רחמים בעלמא‪ ,‬אבל לצאת ידי חובה אינו יוצא אפילו אם דילג רק ברכה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אחת משמונה עשרה‪ ,‬וצריך לחזור ולומר כולם כסדר שנתקנו‪.‬‬ ‫מי שאינו בקי לא בתקיעות ולא בתפילת מוסף‪ ,‬עדיף שילך למקום‬ ‫סעיף ב'‬ ‫שבקיאים בתקיעות (אפילו אם בקיאים רק בסדר אחד)‪ ,‬מאשר שילך‬ ‫תקיעות‪ -‬אם אינו יודע אלא מקצת מאותו סימן לא יתקע כלל‪ ,‬וכן בסדר‬ ‫למקום שבקיאים בתפילת מוסף‪ ,‬אפילו אם הברכות הם ודאי והתקיעה היא‬ ‫התקיעות אם הקדים תרועה לתקיעה ראשונה לא יצא‪ .‬אבל אם יודע רק‬ ‫ספק‪ ,‬דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן‪ ,‬ואפילו ביום השני עדיף התקיעה‬ ‫תשר"ת או תש"ת או תר"ת יתקע מה שיודע‪ ,‬וכן אם הוא חלש ואינו יכול לתקוע‬ ‫מהברכות‪ ,‬והפמ"ג מסתפק מה הדין ביום השני לדידן שאנו בקיאים בקביעא דירחא‪ ,‬היכא‬ ‫אלא שנים מתוך התשר"ת תש"ת תר"ת‪ ,‬או שלוקחים השופר ממנו אחרי שנים מאלו‪ ,‬או‬ ‫שהתקיעה אינה ודאי והתפילה היא ודאי‪ .‬ואם יכול ללכת למקום שישמע סדר הברכות של‬ ‫שיודע שצריך לתקוע בבא שלישית ואינו יודע איך תוקעים אותה‪ ,‬יתקע אותם שניים שהוא‬ ‫שני הימים‪ ,‬והמקום שתוקעים הוא רחוק וישמע בו רק את התקיעות של היום השני‪ ,‬כתב‬ ‫יכול ויודע‪ .‬ולא יברך עד שיוכל לתקוע כל הסדרים בעצמו או בצירוף עם אחרים‪ .‬ואם תקע‬ ‫הפתחי תשובה בשם הישועות יעקב שילך למקום שמברכים‪ ,‬ואפשר שגם החיי אדם‬ ‫חורבא לתקוע בשבת שלא בפני בית דין‪.‬‬ ‫והפמ"ג מודים לזה לדידן שאנו בקיאים בקביעא דירחא‪ .‬ואם יצטרך להתפלל ביחיד‬ ‫עוד כתב הר"ן שכל ההתר להתעסק עם קטן שהגיע לחינוך זה דווקא בשבת‬ ‫במקום שבקיאים בתקיעות‪ ,‬ובמקום שאין בקיאים בתקיעות מתפללים‬ ‫ראש השנה‪ ,‬אבל בשבת אחרת אסור‪ ,‬וכן מבואר בירושלמי‪ ,‬וכן נראה מדברי‬ ‫בציבור‪ ,‬ילך למקום שבקיאים בתקיעות‪.‬‬ ‫הרא"ש‪ ,‬אבל לדעת הרמב"ם (לביאור המגיד משנה) מותר דווקא בשבת‬ ‫אם יכול ללכת לשני המקומות‪ ,‬ילך בתחילה למקום שמתפללים מפני‬ ‫שאינה ראש השנה‪ ,‬אבל בשבת ראש השנה אסור שמא יאמרו שתוקעים‬ ‫שתפילת מוסף אין לאחרה יותר מז' שעות‪ ,‬ואח"כ ילך לשמוע תקיעות‬ ‫בשבת של ראש השנה‪.‬‬ ‫שזמנם כל היום‪.‬‬ ‫דעת רבינו אפרים והרז"ה שכל ההתר בקטן נאמר דווקא בזמן שתקיעת‬ ‫אם יש בעיר אחת שופר ורוצה ללכת למקום שמתפללים ולשלוח נכרי‬ ‫שופר היתה דוחה שבת‪ ,‬אבל בזמננו לא‪( ,‬והרי"ף הביא הלכה זו משום דס"ל‬ ‫שיביא לו את השופר מחוץ לתחום‪ ,‬יעשה כך‪ ,‬דתחומין דרבנן והוי שבות‬ ‫שגם בזמננו תוקעים בכל מקום שיש בו בי"ד קבוע)‪ ,‬אבל הרמב"ן כתב‬ ‫דשבות‪ .‬ואם בעיר אחת יש תוקע הגון ומתפללים שאינם הגונים‪ ,‬ובעיר‬ ‫שכיון שהגאונים כולם כתבו הלכה זו בחיבוריהם‪ ,‬מבואר שגם בזמננו שייך‬ ‫השניה יש מתפללים הגונים ותוקע שאינו הגון‪ ,‬ילך למקום שהתוקע‬ ‫התר זה‪ ,‬לפי שאין בלימוד גזירה דרבה‪ ,‬ותקיעה עצמה אינה אסורה אלא‬ ‫מומחה וכשר‪ ,‬מפני שהתוקע מוציאו ידי חובתו‪ ,‬ובתפילה אין מוציאים אותו‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ומותר כדי לחנכם למצוות‪.‬‬ ‫ידי חובתו‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬קטן מותר לו לתקוע כל היום‪ ,‬אפילו בהגיע לחינוך‪ ,‬ומותר‬ ‫להשתדל ללמדו אופן התקיעות כל היום‪ ,‬ואפילו לאדם אחר שאינו אביו‬ ‫משמע שמותר כיון שהוא מחנך בזה את הקטן‪.‬‬ ‫סימן תקצ"ו‬ ‫תקיעות אחרי התפילה‪ -‬אחרי התפילה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה‬ ‫סימן תקצ"ז‬ ‫(שו"ע)‪ ,‬והיינו כדי לערבב השטן שלא יקטרג אחרי התפילה שהולכים‬ ‫ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת הדין‪ .‬וכתב המ"ב‬ ‫תענית בראש השנה‬ ‫שאנו נוהגים בתקיעה האחרונה של המאה קולות שהמקרא אומר תקיעה‬ ‫סעיף א'‬ ‫גדולה והתוקע מאריך בה יותר משאר התקיעות‪ .‬וכתב הרמ"א שיש‬ ‫מקומות שנוהגים לתקוע אחרי התפילה עוד שלושים קולות‪ ,‬והשל"ה כתב‬ ‫אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה‪ ,‬דאף שהוא יום הדין יש בו מצות‬ ‫שיתקעו בסך הכל מאה קולות‪ .‬והתקיעות הנ"ל אינם לעיכובא אחרי שכבר יצאו ידי‬ ‫"ושמחת בחגך" שגם ר"ה בכלל חג דכתיב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום‬ ‫חובה‪.‬‬ ‫חגנו"‪ ,‬ונאמר בנחמיה "אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום‬ ‫אין לתקוע אחרי שתקעו את כל התקיעות הנצרכות‪ ,‬דזה אסור משום שבות‬ ‫לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם"‪ ,‬אמנם לא יאכלו כל שבעם‬ ‫כמו בשאר יו"ט (כ"כ הרמ"א וכן הסכימו רוב האחרונים ודלא כהט"ז שמתיר‬ ‫כדי שלא יקלו ראשם ותהיה יראת ד' על פניהם‪.‬‬ ‫בר"ה)‪ ,‬ואפי' מי שתוקע ביום השני אסור לו לתקוע ביום הראשון כדי‬ ‫תענית בר"ה או בשבת שובה‪ -‬אין מתענים בראש השנה או בשבת שובה‬ ‫להתלמד‪ ,‬ואסור להוציא את השופר כשאינו צריך אותו לתקיעה‪ ,‬דהוי‬ ‫(והטור מביא שדעת רב נטרונאי שמותר להתענות ביום השני של ר"ה או‬ ‫הוצאה שלא לצורך‪ ,‬אבל טלטול מותר כל היום כיון שהשופר ראוי להוציא‬ ‫בשבת שובה‪ ,‬ורב האי גאון והרא"ש והמרדכי אוסרים)‪ ,‬ומותר לכו"ע‬ ‫אחרים‪.‬‬ ‫להתענות בראש השנה ולהתפלל עד חצות‪ ,‬אע"פ שבשבת ושאר ימים‬ ‫בית יוסף מסימן תקפ"ח‬ ‫טובים זה אסור‪.‬‬ ‫איתא במתני' (ר"ה ל"ב‪ ):‬אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין‬ ‫סעיף ב'‬ ‫בהם כדי שילמדו‪ .‬ובגמרא (ל"ג‪ ).‬מתעסקין בהם עד שילמדו אפילו‬ ‫יש מקומות שקבלה בידם שמי שרגיל ג"פ להתענות בר"ה ומשנה מהרגלו‬ ‫בשבת‪ ,‬ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת‪ ,‬ואין צריך לומר ביום‬ ‫אינו משלים שנתו (והיינו דוקא ביום אבל בלילה אסור לכו"ע להתענות כמו‬ ‫טוב‪ .‬הא גופא קשיא‪ ,‬אמרת מתעסקין בהם עד שילמדו אפילו‬ ‫בשאר יו"ט)‪ ,‬וכתב הרמ"א שמי שאינו ירא לנפשו א"צ להתענות כל ימיו‪,‬‬ ‫בשבת‪ ,‬אלמא לכתחלה אמרינן תקעו‪ ,‬והדר תנא אין מעכבין‪ ,‬עיכובא‬ ‫אך צריך התרה כמו בשאר נדרים‪ ,‬ומשמע ביו"ד סימן רי"ד דהיינו דוקא אם‬ ‫הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן תקעו‪ .‬לא קשיא כאן בקטן‬ ‫הורגל בכך‪ ,‬אבל אם התענה רק פעם אחת לא הוי נדר אא"כ חשב בשעת‬ ‫שהגיע לחינוך‪ ,‬כאן בקטן שלא הגיע לחינוך‪.‬‬ ‫מעשה שיעשה כך לעולם‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הרי"ף שבקטן שהגיע לחינוך מותר להתעסק עימו‬ ‫מי שקיבל עליו להתענות בר"ה צריך התרה‪ ,‬אף שהמקבל על עצמו להתענות‬ ‫אפילו בשבת כדי שילמד‪ ,‬ובקטן שלא הגיע לחינוך מותר רק ביו"ט‪ ,‬וי"א‬ ‫בשאר שבתות וימים טובים אינו צריך התרה‪ .‬והמתענה בר"ה ראוי שילמד או‬ ‫איפכא שבקטן שלא הגיע לחינוך מותר ובהגיע לחינוך אסור‪ .‬עכ"ד‪ .‬ורש"י‬ ‫יעסוק בתחינות ובקשות כל היום‪ ,‬כדי שיהיה כולו לד'‪ ,‬דדעת המ"א שר"ה חמיר‬ ‫מפרש כמו הביאור הראשון‪ ,‬והתוס' מקשים אין אפשר לומר לקטן שהגיע‬ ‫משאר שבתות וימים טובים כיון שאינו מתענה בשביל תענוג‪ ,‬ואם קשה לו הדבר יכול לסמוך‬ ‫לחינוך לעשות איסור‪ ,‬עוד הקשו בקטן שלא הגיע לחינוך למה לא אומרים‬ ‫על הסוברים שעצם התענית נחשבת "לכם" כיון שמתענה מחמת תשובה‪ .‬ואשה‬ ‫לו לתקוע‪ ,‬והרי אפילו בהגיע לחינוך מותר כדי שילמד‪ .‬ולכן מבארים התוס'‬ ‫המשועבדת לשרת בבית בעל הבית‪ ,‬או אשה המשועבדת לבעלה לאפות‬ ‫כמו הביאור השני‪ .‬וכן דעת הרמב"ם‪ .‬והר"ן מפרש כמו הפירוש הראשון‪,‬‬ ‫ולבשל בשבילו ואין אחר שיעשה זאת‪ ,‬מותר להן לבשל‪ ,‬אע"פ שבעלמא‬ ‫וכתב שאף דקיימא לן (יבמות קי"ד‪ ).‬דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין‬ ‫אסור למי שמתענה ביו"ט לבשל לאחרים‪.‬‬ ‫להפרישו‪ ,‬יש לומר דהני מילי במילתא דלא מיפרסמא‪ ,‬אבל במילתא‬ ‫דמיפרסמא כמו תקיעה שהיא נשמעת לרבים מעכבים‪ ,‬דילמא נפיק מיניה‬ ‫הראשון‪ ,‬אלא גומרים אותו באיסורו כמו שעד המנחה לא עשו מלאכה‪ ,‬ומבואר שעשו‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ב' ימים יו"ט אף כשלא היה ספק‪ ,‬ואלו שהיו רחוקים מירושלים בכל שנה שמרו ב'‬ ‫המתענה בר"ה תענית חלום‪ ,‬אם זה היה ביום הראשון צריך כל ימיו‬ ‫הימים‪ ,‬שמא יבואו עדים אחר המנחה ושניהם קודש) ‪ .‬ואף על גב דאיתא התם‬ ‫להתענות בשני הימים (אא"כ אינו ירא לנפשו וכנ"ל)‪ ,‬ואם זה היה ביום השני‬ ‫ד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין‬ ‫יתענה כל ימיו רק ביום השני‪ ,‬אבל ביום הראשון לא יתענה כלל‪ ,‬ויעשה‬ ‫עדות החודש כל היום‪ ,‬הא אסיק רבא (שם ה‪ ):‬ד אף מתקנת רבן‬ ‫אפילו קידוש של שחרית‪ .‬ומי שהתענה בר"ה א"צ למיתב תענית לתעניתיה‪,‬‬ ‫יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה‪ ,‬מי לא מודה רבי יוחנן בן‬ ‫אפילו אם הוא חל בשבת‪ ,‬שהרי י"א שמצוה להתענות בר"ה‪ ,‬אעפ"י שאין‬ ‫זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום‬ ‫ההלכה כן‪ ,‬כנ"ל‪ .‬ואין להתענות בר"ה על חלום שיש ספק אם הוא‬ ‫קדש ולמחר קדש (והיינו שאף שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מונים‬ ‫מהחלומות שמתענים עליו בשבת‪.‬‬ ‫למועדות מהיום הראשון‪ ,‬מ"מ לענין שעושים ב' הימים קודש לא נעקרה התקנה‬ ‫אין אומרים עננו בר"ה כמו שאין אומרים ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫ממקומה)‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬ביצה שנולדה או דבר שניצוד או נתלש ביו"ט ראשון אסור‬ ‫בשני‪ ,‬ואף שבשאר יו"ט שני של גלויות זה מותר ממה נפשך‪ ,‬בראש השנה‬ ‫סימן תקצ"ח‬ ‫שני הימים הם קדושה אחת‪ .‬וכבר נתבאר דין זה בסימן תקי"ג ותקט"ו‪.‬‬ ‫אמירת צדקתך בשבת‪ -‬דעת השו"ע שר"ה שחל בשבת אומרים בו‬ ‫סעיף ב'‬ ‫"צדקתך" להצדיק את הדין‪ .‬ודעת הרמ"א שלא לומר כיון שזה יו"ט ור"ח‪.‬‬ ‫ברכת שהחיינו ביום השני‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬רש"י מביא שדעת רבותיו שלא מברכים שהחיינו ביום השני‬ ‫סימן תקצ"ט‬ ‫של ר"ה‪ ,‬דקדושה אחת היא והוי כיום אחד ארוך‪( ,‬וכן דעת הגאונים)‪ .‬אבל דעת‬ ‫רש"י (וכתב שכך המנהג) לברך שהחיינו ביום השני‪ ,‬דאף בזמן בי"ד היו פעמים‬ ‫ליל ר"ה שחל במוצאי שבת אומרים בו ותודיענו (אע"פ שאומרים בו‬ ‫שנהגו קדושה בב' הימים‪ ,‬וכן דעת בעל העיטור‪ .‬וכתב הרא"ש שטוב שיניח‬ ‫"וחגיגת הרגל")‪ .‬והמנהג להתפלל מתוך הסידור אע"פ שלא בירכו עדיין‬ ‫לפניו פרי חדש ויברך שהחיינו ויהיה דעתו גם על הפרי‪ ,‬וכן נהג מהר"ם‬ ‫ברכת בורא מאורי האש‪ ,‬דאין זה הנאה גמורה כיון שהתפילה שגורה קצת‬ ‫מרוטנבורג‪.‬‬ ‫בפיו‪ ,‬והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות לאחרים‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בקידוש שבלילה השני ילבש בגד חדש (והיינו שקנה חתיכת‬ ‫בגד ונתן לאומן לתקנו‪ ,‬דאם קנה מלבוש מוכן השמחה היא כשקנאו ויש לו‬ ‫סימן ת"ר‬ ‫לברך בשעת הקנין) או יניח פרי חדש ויברך שהחיינו‪ ,‬כיון שי"א שברכת‬ ‫היום הראשון היא גם על היום השני‪( ,‬ואין לקחת ענבים כשהם בוסר‪ ,‬דכיון‬ ‫דיני היום השני של ראש השנה‬ ‫שאינו יודע אם הגיעו לפול הלבן יש ספק אם לברך עליהם העץ או האדמה‪,‬‬ ‫יו"ט של ראש השנה מדאורייתא הוא תלוי במולד הלבנה‪ ,‬ובכל המועדים יש זמן בין‬ ‫וגם הם חמוצים ואין לאכול דברים חמוצים בר"ה‪ ,‬וגם מה שלא נגמר פריו‬ ‫המולד למועד לברר מתי התחיל החודש‪ ,‬אמנם ר"ה שהוא בר"ח אם יגיעו עדים רק‬ ‫לקראת סוף היום‪ ,‬רק אז ידעו שזה היה ר"ה‪ ,‬ומחמת תקלה שאירעה מכך במקדש‬ ‫אינו סימן טוב‪ ,‬ובמעשה רב כתב שאין לאכול ענבים בר"ה‪ ,‬והטעם על פי‬ ‫(ששרו הלוים שיר של חול) תיקנו שאם העדים הגיעו מן המנחה ולמעלה אין מקבלים‬ ‫סוד)‪ ,‬וכן אשה בברכת שהחיינו בהדלקת הנרות תלבש בגד חדש או תניח‬ ‫אותם ורק למחרת הוא ר"ה‪ ,‬ומ"מ גם היום הראשון נהגו בו קדושה כדי שלא יבואו‬ ‫פרי חדש‪ .‬ואם אין מצוי בגד או פרי חדש מ"מ מברכים שהחיינו‪ ,‬ובשאר‬ ‫לזלזל בו‪ .‬ולאחר החורבן רבן יוחנן בן זכאי החזיר הדבר ליושנו שמקבלים עדות החודש‬ ‫כל היום‪ .‬והרחוקים מירושלים שלא היו יודעים מתי קידשו בי"ד את החודש‪ ,‬יש להם‬ ‫יו"ט שני של גלויות א"צ לקחת פרי חדש‪ .‬ואם יש לו תירוש חדש‪ ,‬יקדש על‬ ‫ספק מתי הוא יו"ט‪ ,‬אמנם אין זה כמו בכל יו"ט שני של גלויות שהוא מספק‪ ,‬אלא כיון‬ ‫היין הישן שהוא מצוה מן המובחר‪ ,‬וכשיגיע לשהחיינו יטול את החדש או‬ ‫שכבר בזמן המקדש היו פעמים שנהגו קדושה בב' הימים‪ ,‬תקנה זו לא נתבטלה‪ ,‬ועל‬ ‫יתן בו עיניו‪.‬‬ ‫זה אמרו ששני הימים הם קדושה אחת‪ .‬ובסימנים הבאים יבוארו דיני יו"ט שני של‬ ‫ר"ה‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫סעיף א'‬ ‫ברכת שהחיינו על השופר ביום השני‪ -‬לדעת השו"ע רק אם חל היום‬ ‫איתא בגמרא (ביצה ד‪ ):‬איתמר שני ימים טובים של ראש השנה‪ ,‬רב‬ ‫הראשון בשבת מברכים שהחיינו לפני התקיעות של היום השני‪ ,‬שהרי לא‬ ‫ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה (דקבעו חוק קבוע‬ ‫תקעו ביום הראשון‪ ,‬אבל אם תקעו ביום הראשון לא מברכים שהחיינו ביום‬ ‫לעשותם מדרבנן כיום ארוך‪ ,‬שהרי מתחילה לא מחמת ספק נהגו קדושה בב' הימים)‪,‬‬ ‫השני‪ .‬ודעת הרמ"א לברך שהחיינו אפילו אם היום הראשון חל בחול‪ ,‬אפילו‬ ‫דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום (הל' של אלול‪,‬‬ ‫בלי בגד חדש או פרי חדש‪ ,‬שהרי אין יוצאים ביום השני בתקיעות של אתמול‪,‬‬ ‫ומבערב וכן ביום היו אסורים במלאכה שמא יתקדש החודש למחר ונמצא שהיום הזה‬ ‫וה"ה לענין הברכות‪ ,‬ומ"מ טוב שהתוקע ילבש בגד חדש‪( .‬והבית יוסף מביא‬ ‫הוא יו"ט‪ ,‬וכל זמן שהיו באים עדים עד שתחשך היו מקבלים עדותם ומקדשים את‬ ‫מחלוקת הראשונים בזה‪ ,‬והביא שמנהג בעלי הנפש מאשכנז שכשחל יום‬ ‫החודש בו ביום)‪ ,‬פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלויים‬ ‫הראשון בשבת מברכים שהחיינו ביום השני בלחש‪ ,‬כדי שלא יברכו בטעות‬ ‫בשיר (שאמרו שיר של חול בתמיד של בין הערבים‪ ,‬שהיו סבורים שלא יבואו עדים‬ ‫כשחל היום הראשון בחול‪ ,‬והעולם אין חוששים לכך ומברכים בקול‪ ,‬והכי‬ ‫באותו יום)‪ ,‬התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה‬ ‫עדיף טפי כדי שיצאו כולם בברכה זו)‪.‬‬ ‫( ‪-‬הקרבת תמיד של בין הערביים)‪ ,‬ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים‬ ‫קהל ששלחו לעיר אחרת להביא להם שופר והשליח התעכב עד סוף היום‬ ‫אותו היום קודש ולמחר קודש (וחודש אלול הוא מעובר ומונים ליום‬ ‫השני‪ ,‬ור"ה חל בימים חמישי ושישי‪ ,‬וכשהגיע השליח עם השופר כבר‬ ‫הכיפורים מהיום השני‪ ,‬ואף שנמצא שהיום הראשון הוא חול לא היו מזלזלים ביום‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫התפללו תפילת שבת אבל עדיין היום גדול‪ ,‬אם אין שם בקי בתקיעות‬ ‫וכתב הרא"ש שרבינו אפרים תלמידו חולק עליו וסובר דהני מילי בזמן שהיו‬ ‫שעדיין לא קיבל שבת‪ ,‬יתקע מי שכבר קיבל שבת בלי ברכה‪ ,‬ויתקע רק‬ ‫מקדשים על פי הראיה‪ ,‬אבל עכשיו שאנו סומכים על סוד העיבור‪ ,‬דין ארץ‬ ‫תשר"ת תש"ת תר"ת‪ ,‬ואם יש אחד שלא קיבל שבת יתקע בברכה אע"פ ששאר‬ ‫ישראל כדין בית הועד בזמן שמקדשים על פי הראיה‪ ,‬כיון שאין ספק מתי‬ ‫השומעים כבר קיבלו שבת‪ ,‬ואם הגיע בין השמשות אין לתקוע כלל‪ ,‬ובבין‬ ‫ראש חודש‪ .‬וכן דעת בעל המאור‪ .‬וכתב בבעל המאור שכך נהגו בארץ‬ ‫השמשות של היום הראשון יתקעו בלי ברכה‪ ,‬ואמירה לנכרי מותרת אף‬ ‫ישראל בכל הדורות‪ ,‬ועכשיו באו לשם מחכמי פרובינצ"א והנהיגום לעשות‬ ‫בבין השמשות של היום הראשון‪.‬‬ ‫שני ימים טובים בראש השנה כדעת הרי"ף‪.‬‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬אף בארץ ישראל עושים ר"ה ב' ימים‪ ,‬דאף בזמן המקדש‬ ‫אירע שעשו ר"ה ב' ימים‪ ,‬וב' הימים נחשבים כיומא אריכתא‪.‬‬ ‫סימן תר"א‬ ‫סדר היום השני של ראש השנה‬ ‫סימן תר"ב‬ ‫סעיף א'‬ ‫ביום השני של ר"ה מתפללים כמו ביום הראשון‪.‬‬ ‫סדר עשרת ימי תשובה‬ ‫כתב הרמב"ם (תשובה ב' ו') אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם‪ ,‬בעשרה הימים‬ ‫איתא בגמרא (מגילה ל"א‪ ).‬בראש השנה בחדש השביעי‪ ,‬ומפטירין הבן‬ ‫שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר "דרשו ד'‬ ‫יקיר לי אפרים‪ ,‬ויש אומרים וד' פקד את שרה‪ ,‬ומפטירין בחנה‪.‬‬ ‫בהמצאו"‪ .‬עכ"ל‪ .‬עוד מבואר ברמב"ם (שם ג' ד') שצריך כל אדם לראות את עצמו ואת‬ ‫והאידנא דאיכא תרי יומי‪ ,‬יומא קמא כיש אומרים‪ ,‬למחר והאלקים‬ ‫העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב‪ ,‬והכרעתו והכרעת העולם לכף זכות או חובה תלויה‬ ‫במעשה שלו‪ ,‬וכיון שהשופר בא לעורר לתשובה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה‬ ‫נסה את אברהם‪ ,‬ומפטירין הבן יקיר‪.‬‬ ‫ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה‪ ,‬ונהגו‬ ‫כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בקריאת התורה ביום השני של ר"ה קוראים ה' קרואים‬ ‫שיאור היום‪.‬‬ ‫מ"והאלוקים נסה את אברהם" עד סוף הסדרא‪ ,‬כדי להזכיר זכות עקידת‬ ‫מתענים בג' תשרי תענית ציבור‪ ,‬ודיניה נתבארו בסימן תק"נ‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫יצחק‪ ,‬ולמפטיר יקרא כמו ביום הראשון‪ ,‬ומפטירים בירמיה "כה אמר ד'‬ ‫מצא חן במדבר" עד "הבן יקיר לי אפרים" מפני שחובת היום להזכיר‬ ‫מרבים בתפילות ותחנונים בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים‪,‬‬ ‫זכרונות וכתיב בהאי קרא "זכור אזכרנו עוד"‪.‬‬ ‫מלבד בשבת (וכתב הבית יוסף שבספרד נהגו להרבות בסליחות ותחנונים‬ ‫גם בשבת‪ ,‬דס"ל כמ"ד (תענית י"ט‪ ).‬שמתריעים בשבת על עיר שהקיפוה‬ ‫אם שכח וקרא ה' קרואים ב"וד' פקד את שרה" יעלה עוד אחד ויקרא את‬ ‫נכרים או נהר‪ ,‬כיון שזה דבר נחוץ‪ ,‬וכיון שבימים אלו התפילה נשמעת יותר‬ ‫כל הפרשה‪ ,‬ואף אם כבר אמר קדיש יעשה כן ויאמר אח"כ עוד קדיש‪ ,‬ואם‬ ‫מימים אחרים וגם הם ימי דין‪ ,‬אין דבר נחוץ מזה‪ ,‬ומ"מ עכשיו אין נוהגים‬ ‫כבר נסתלק ספר זה יכול לקרוא בספר השני למפטיר פרשת העקידה ויגלול‬ ‫כך)‪ ,‬וכן אומרים אבינו מלכנו בכל יום ערב ובוקר (אפילו אם יש ברית מילה‬ ‫ויקרא גם חובת היום‪.‬‬ ‫שאין אומרים בה תחנון ויהי רצון‪ ,‬אבל אומרים א'ל ארך אפים ולמנצח)‪,‬‬ ‫הבדלה‪ -‬במוצאי ר"ה מבדילים כמו במוצאי שבת‪ ,‬אלא שאין מברכים על‬ ‫מלבד בשבת ובערב שבת במנחה‪ ,‬ואומרים בכל יום (כבר מיום א' דסליחות)‬ ‫הבשמים ועל האש‪.‬‬ ‫ג' פעמים וידוי לפני עלות השחר‪ ,‬מלבד בערב יום הכיפורים שאומרים רק‬ ‫פעם אחת (מפני שיאמרו וידוי במנחה ומעריב‪ ,‬והוא ג"כ יו"ט)‪ .‬וכשיש ברית‬ ‫סעיף ב'‬ ‫מילה אומרים בסליחות בעשי"ת "וזכור ברית"‪ ,‬אחרי "והארץ אזכור"‪( .‬וכתב‬ ‫איתא בגמרא (ביצה ה‪ ).‬אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך‬ ‫הבית יוסף בשם הרוקח שמתענים בימים אלו מלבד בערב יום הכיפורים)‪.‬‬ ‫ביצה מותרת ביום טוב שני של ראש השנה‪ ,‬דתנן משחרב בית‬ ‫אין מחרימין בעשי"ת‪ ,‬כדי שלא לעורר את כוחות הדין‪ ,‬ואפשר שגם אם‬ ‫המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החדש כל‬ ‫חייב לקבל עליו חרם ע"י היפוך וכדומה‪ ,‬אין מקבל את החרם עד אחרי יום‬ ‫היום‪ ,‬אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה‬ ‫הכיפורים‪ ,‬אא"כ הוא רוצה‪.‬‬ ‫אסורה‪ ,‬לא קשיא הא לן והא להו‪ .‬ומסקנת הגמרא (ה‪ ):‬רבא אמר אף‬ ‫מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה‪ ,‬מי לא מודה רבן‬ ‫אין משביעין בעשי"ת‪ ,‬מפני שחוששים מעונש השבועה‪ ,‬ועכ"פ מצוה‬ ‫יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו‬ ‫לשפוט להוציא גזילה מתחת יד הגזלן‪ ,‬וכשיש דין למטה אין דין למעלה‪.‬‬ ‫היום קודש ולמחר קודש (ומבואר דקדושה אחת היא‪ ,‬וא"כ ביצה אסורה)‪.‬‬ ‫קידוש לבנה‪ -‬לדעת הרמ"א אין מקדשין את הלבנה עד אחרי יום‬ ‫דעות הראשונים‪ -‬כתב הרי"ף שמבואר מדברי הגמרא שגם בני ארץ‬ ‫הכיפורים‪ ,‬מפני שיותר טוב לקדשנה כשהוא מבושם ובשמחה‪ ,‬ובמוצאי יום‬ ‫ישראל ואפילו בזמננו שאנו בקיאים בסוד העיבור‪ ,‬צריכים לעשות ר"ה ב'‬ ‫הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך‪ ,‬אבל כמה‬ ‫ימים‪ ,‬שהרי ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני אף בזמננו‪ ,‬אף שדורו של‬ ‫אחרונים הסכימו שיותר טוב לקיים המצוה לפני יום הכיפורים‪ ,‬כדי שמצוה‬ ‫רבא היו בקיאים בסוד העיבור‪ ,‬א"כ בהכרח שגם בזמננו שני הימים קדושים‬ ‫זו תכריעהו לכף זכות‪ ,‬ובביאור הגר"א כתב שכך עיקר‪.‬‬ ‫קדושה אריכתא‪ ,‬א"כ נשארה התקנה לעשות ב' ימים‪ ,‬וכדאיתא בגמרא (שם‬ ‫בשבת שובה אומרים צדקתך צדק וכו'‪.‬‬ ‫ד‪ ):‬לענין שני ימים טובים של גליות והשתא דידעינן בקביעא דירחא‬ ‫נוהגים שנער אינו קורא את הפטרת שבת שובה‪.‬‬ ‫מאי טעמא עבדינן תרי יומי‪ ,‬משום דשלחו מתם הזהרו במנהג‬ ‫אבותיכם בידיכם‪ ,‬זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי‪ ,‬וטעם זה שייך‬ ‫גם בארץ ישראל לענין ראש השנה‪ .‬וכן דעת הרמב"ם‪ ,‬וכן נוהגים היום בארץ‬ ‫סימן תר"ג‬ ‫זהירות מיוחדת ותשובה בעשי"ת‬ ‫פת עכו"ם‪ -‬גם מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם‪ ,‬יזהר בעשי"ת אפילו מפת‬ ‫פלטר של עכו"ם‪ ,‬ואם אינו יכול לאפות בעצמו יכשיר את התנור שאופים בו‬ ‫הנכרים ע"י שישראל ישליך לתוכה קיסם‪ ,‬ואפילו לנפח בה ע"י מפוח או‬ ‫בפיו מהני‪ .‬ומ"מ מי שהולך בדרך ואין פת של ישראל לפניו עד יותר מד'‬ ‫מילין ולאחריו יותר ממיל והוא רוצה לאכול‪ ,‬מותר לו לאכול פת פלטר של‬ ‫עכו"ם אף בעשי"ת‪ ,‬דאין עשי"ת חמור יותר ממי שקיבל על עצמו להקפיד‬ ‫על כך כל השנה‪ ,‬ובשם הנחלת שבעה כתבו שבשנת רעבון מותר לאכול בעשי"ת‬ ‫גלוסקאות של נחתום עכו"ם גם למי שנזהר בזה‪ ,‬אם מבשלים אותם בבית הישראל‪ .‬ויזהר‬ ‫שלא לברך וליטול חלה מעיסה שהיתה של נכרים בהיותה עיסה‪ ,‬ורק אם‬ ‫הנכרי מכר לישראל קמח היא חייבת בחלה‪.‬‬ ‫תשובה‪ -‬יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו בעשי"ת ולחזור בתשובה‬ ‫על עוונותיו (והח"א כלל קמ"ג מרחיב בזה‪ ,‬ודבריו קילורין לעיניים)‪ ,‬וספק‬ ‫עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית‪ ,‬כיון שהאדם יותר מתחרט על‬ ‫עבירה ודאית‪ ,‬ולכן אשם תלוי יקר יותר מחטאת‪ .‬וכתב הרא"ש שיקרא‬ ‫בימים אלו באיגרת התשובה של רבינו יונה‪ .‬והאר"י ז"ל כתב שיש חיוב‬ ‫ללמוד בספרי מוסר כל השנה (ונראה שגם הרא"ש מודה לזה‪ ,‬וכוונתו שכיון שספר זה‬ ‫מיוחד יותר לענין תשובה זירז הרא"ש לקוראו בימים אלו)‪ ,‬וכ"כ הגר"א במשלי בכמה‬ ‫מקומות‪ ,‬ועכ"פ בימים אלו יעשה כל אדם כדעת הזוהר שיחזור בתשובה‬ ‫לפני השינה ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו‪ .‬וכתב ביערות דבש שז'‬ ‫הימים שבין ר"ה ליום הכיפורים הם כנגד ז' ימי השבוע‪ ,‬ובכל יום יעשה‬ ‫תשובה על מה שחטא כל ימיו באותו יום‪.‬‬ ‫תשובה מעבירות שונות‪ -‬השוכר את חבירו ללכת בדרך מסוימת וחבירו‬ ‫נהרג בה‪ ,‬נכון שיקבל על עצמו תשובה‪ .‬והמ"ב ציין כמה אחרונים שדנו‬ ‫לענין תשובה על הריגה בגרמא‪ ,‬ולמי שאכל מאכלות אסורות באונס‪,‬‬ ‫ובבועל נדה‪ ,‬ובמי שנתפס עם הנכרית‪ .‬ועיין ברי"ף שמביא כ"ד דברים‬ ‫המעכבים את התשובה‪.‬‬