תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — ראש השנה (2026-09-07)

הלכות ראש השנה | סימן תקפ"א – תר"ג
הלכות ראש השנה
טור ובית יוסף שו"ע ומ"ב
הלכות ראש השנה | סימן תקפ"א – תר"ג
פסקי ההלכה סימן תקפ"א
סליחות ותחנונים -נוהגים לקום באשמורת (שזה עת רצון) לומר סליחות
ותחנונים ,בזמנים כדלהלן :לשו"ע אומרים סליחות מר"ח אלול (לא כולל סעיף א'
ר"ח ,וכן הנוהגים לומר תהילים בימי אלול עם יהי רצון לא יתחילו בר"ח) עד מנהגי ודיני חודש אלול
יום הכיפורים ,והטור מביא שיש נוהגים לומר סליחות רק בעשרת ימי הימים שמראש חודש אלול עד יום הכיפורים הם ימי רצון ,והתשובה מקובלת בהם
תשובה ,ומנהג בני אשכנז להתחיל ביום א' בשבוע של ראש השנה ,אא"כ יותר להיות האדם קרוב לקב"ה .ונהגו בימים אלו בכמה מנהגים כדי להתעורר לתשובה
חל ר"ה בימים שני או שלישי שאז מתחילים ביום א' בשבוע שלפני כן ,מפני ולהכין עצמו לראש השנה ויום הכיפורים ,וכדלהלן.
שהרבה נוהגים להתענות י' ימים עם יום הכיפורים ,וכיון שיש ד' ימים ימי האלול -כתב הטור ,תניא בפרקי דרבי אליעזר ,בראש חודש אלול אמר
בעשרת ימי תשובה שלעולם א"א להתענות צריך ד' ימים לפני ר"ה ,וכדי הקדוש ברוך הוא למשה "עלה אלי ההרה" ,שאז עלה לקבל לוחות אחרונות,
שיתחילו ביום מסוים קבעו להתחיל ביום ראשון ,וטעם נוסף שכן מצינו והעבירו שופר במחנה משה עלה להר ,שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה,
בקרבנות שצריכים ביקור ממום ד' ימים לפני ההקרבה ,וכתיב בר"ה והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר "עלה אלקים בתרועה" ,לכן התקינו
"ועשיתם עולה" ובשאר קרבנות "והקרבתם" לומר שבר"ה יעשה אדם חז"ל שיהו תוקעים בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החודש ,כדי להזהיר
כאילו הוא מקריב את עצמו ,ויבקר מומי חטאתו ד' ימים ויחזור בתשובה. ישראל שיעשו תשובה ,שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" ,וכדי
והמתענה בב' ימי ר"ה ,לפי הטעם הראשון א"צ להתענות לפני ר"ה אלא רק ב' ימים ,אפילו לערבב השטן .וביאר הבית יוסף שאף שכבר הביא ראיה ממה שתקעו
אם מתחילה לפני שהיה מתענה בר"ה היה מתענה ד' ימים לפני ר"ה ,אכן לטעם השני בכל במדבר ,הוצרך להביא את הפסוק "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו",
גוונא צריך להתענות ד' ימים לפני ר"ה ,ואשרי מי שיכול. דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ד' ומהדר גאונו ,דאי לאו
הכי היה אפ"ל שא"צ דווקא שופר ודי בכרוז בעלמא .או שמפסוק זה
דיני סליחות
לומדים ששופר גורם לא רק להמנע מלחטוא ,אלא גם לעורר לתשובה.
יחיד יכול לומר את הסליחות ,וסליחות שנזכר בהם י"ג מידות ידלג אותם
תיבות ,וכן ידלג בקשות שהם בלשון תרגום. ולהלן יבואר איזה דברים מיוחדים עושים בחודש אלול.
לפני כל סליחה אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו ,מלבד סליחה המתחלת
באחד משמותיו של הקב"ה.
צריך להפסיק בויקרא בשם ד' בין בשם לבין ד'.
אם אין מנין כשאומרים אשרי ,יאמרו סליחות ,וכשיקבץ מנין יאמרו קדיש
באמצע סליחות ,ובא"ר כתב שיאמרו ג' פסוקים כשיש מנין .ואם היה מנין
כשהתחילו סליחות ויצאו מקצתם ,י"ל שאומרים קדיש אחרי הסליחות.
ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים על הדף היומי,
משנה ברורה ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)( ,לפי סדר הלימוד
היומי) ,וכן את מבחני "לדעת" (דף היומי ,משנה ברורה ,חפץ חיים,
ואהבת חסד) ,בנקודות ההפצה.
וכן ניתן לקבלם במייל 7692282@gmail.com
בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים לפי סדר הלימוד של :חבורת ש"ס,
קנין ירושלמי ,דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת שלום.
וכן סיכומים על כל מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל תנ"ך
וספרי מוסר.
לש"ץ שאינו הגון כאילו גוזלים טוב מן הקהל ועתידים ליתן את הדין, הש"ץ מתעטף בטלית בשעה שאומרים י"ג מידות אף קודם היום ,אבל לא
והיודע בעצמו שאינו בקי מאד ויודע לשמור אפילו משגגה אין לו להכניס יברך עליו אף שהוא בגד המיוחד ליום ,כ"כ המ"א בשם הלבוש ,ובסימן י"ח פסק
את עצמו בעבודת השם ,ואם אינו ראוי והגון ובקי אין ממתינים לו כשאר המ"א שכל עובר לפני התיבה צריך להתעטף ,והיינו מפני כבוד הציבור ,ודעת הט"ז
עונשים אלא גובים לאלתר .מי שבא בערכאות של נכרים אינו ראוי להיות שילבש טלית של חבירו ויכוין שנוטלו לכבוד ולא לקנותו שבזה לכו"ע אינו
ש"ץ בר"ה ויום הכיפורים. מברך ,ולא יקח טלית שלו או של הקהל ,כדי שלא יכנס לספק ברכה ,ואם יש
נהגו שמי שהתחיל להתפלל או לתקוע אפילו פעם אחת אין לתת את לו רק טלית שלו יתעטף בלא ברכה וכשיאור היום ימשמש בציציותיו ויברך .ועיין לעיל
המצוה לאחר ,ואם חלה יכולים להעמיד אחר ,אבל כשחוזר לבריאותו חוזרת בסימן ו' מתי יברך ברכות התורה ועל נטילת ידים ואשר יצר.
המצוה אל הראשון. אבל אסור לצאת מביתו לסליחות ,מלבד בערב ר"ה שמרבים בסליחות( ,וכן
אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפילה לא יתפלל ,אע"פ שיתפלל מי בערב יום הכיפורים במקום שמרבים בסליחות).
שאינו הגון. אמירת לדוד ד' אורי -נוהגים מר"ח אלול עד יום הכיפורים לומר בכל יום
יש מקומות שנהגו שהמתפלל סליחות מתפלל גם שחרית ומנחה באותו בבוקר ובערב אחרי התפילה מזמור לדוד ד' אורי וכו' ,ואח"כ אומרים קדיש,
היום ,וי"א גם במעריב שלפניו אבל מעריב שלאחריו אין שייך לו ,וכתב ואנו נוהגים לומר לדוד עד שמיני עצרת ועד בכלל ,וביום שיש בו מוסף אחר
המ"א שהוא קודם לאבל ולמוהל וליארצייט ,ודעת הא"ר שמי שיש לו שחרית לפני אין כמוך ,ובערב אחרי מנחה ,ושיר של יום (ובר"ח ברכי נפשי)
יארצייט קודם אם הוא מתענה ,ומלמנצח ואילך יש להניח להתפלל גם אבל, אומרים לפני לדוד (ונ"מ בר"ח למקומות שאומרים לדוד בסוף התפילה ,או
והובאו דבריו בפמ"ג. למקומות שאומרים לדוד ושיר של יום אחרי שחרית).
נהגו רוב הקהל להתענות ביום א' דסליחות ,ויחיד אומר עננו (אבל לא תקיעות באלול -תוקעים מר"ח אלול אחר תפילת שחרית ,ויש מקומות
הש"ץ בחזרת התפילה) בשומע תפילה. שתוקעים גם אחרי מעריב .יש מתחילים מא' דר"ח ,ויש מתחילים מב' דר"ח
וכ"כ בסידור דרך החיים.
דיני ערב ראש השנה
תהלים -נוהגים בכל יום מימי החול מר"ח אלול ואילך לומר בציבור י' מזמורי
סעיף ב' תהילים ,וביהי רצון יש לדלג תיבות בהם שבעים שנה ,וכיון שלא אומרים ספר
שלם יש לומר בזכות מזמורי תהילים שקראנו לפניך וכו' ,ואחרי היהי רצון
התענית וכפרת שליש מהעוונות בערב ראש השנה
אומרים קדיש ,ואם ממתינים שיהיו עשרה ישאירו פרק אחד לאומרו בעשרה
איתא במדרש תנחומא "ולקחתם לכם ביום הראשון" ,וכי ראשון הוא והלא לפני הקדיש .ובימי התשובה שבין ר"ה ליום הכיפורים אומרים יותר מי'
ט"ו הוא ,אלא ראשון לחשבון עונות ,משל למדינה שחייבת מס למלך ולא מזמורים ,כדי לגמור את התהילים פעם שלישית לפני יום הכיפורים.
נתנו לו ,בא אליה בחיל לגבותו ,כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו
גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך ,הניח להם שליש ,כיון מתי אבל יכול להיות ש"ץ -אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל'
שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו ,הניח להם שליש השני ,כשנתקרב על שאר קרובים אסור לעבור לפני התיבה בר"ה ויום הכיפורים (אא"כ אין
יותר יצאו כל בני העיר לקראתו ,והניח להם הכל ,כך המלך זה הקדוש ברוך חזן אחר) ,אבל בימי הסליחות מותר אפי' בער"ה ועשי"ת ,וכן בימים שאין
הוא ,בני המדינה אלו ישראל ,שמסגלים עונות כל השנה ,ערב ראש השנה אומרים תחנון מותר להתפלל שחרית אם אחר יאמר הלל ,אבל מוסף לא
הגדולים מתענים ומוותר להם שליש עונותיהם ,בי' ימים בינונים מתענים יתפלל ,והח"א כתב שכמדומה שהגר"א לא היה מניח להתפלל אפילו
שחרית בר"ח ,אכן בדליכא אחר מותר אפילו מוסף .ובחנוכה לא יתפלל האבל
ומוותר להם ב' שלישים ,ביום הכיפורים הכל מתענים ומוותר להם הכל,
בלילה הראשון ,משום שאומרים שהחיינו על נרות חנוכה וצריך שמחה יתירה ,ואפשר שאם
במוצאי יום הכיפורים עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושים עונות ,לכך
אחר ידליק מותר לו להתפלל.
קורא י"ט ראשון ,ראשון לחשבון עונות .ע"כ.
וכתב הבית יוסף שלפי זה ערב ראש השנה חשוב כמו ט' ימים בעשרת ימי מי יהיה ש"ץ בסליחות ובימים נוראים
תשובה ,שבשניהם מתכפרים שליש מהעוונות .אמנם השליש הראשון ידקדקו לחפש לסליחות ולימים נוראים ש"ץ היותר הגון ויותר גדול
מתכפר יותר בקלות מהשני ,והאחרון קשה מכולם .עוד כתב הבית יוסף בתורה ומעשים שאפשר למצוא ,ושיהיה נשוי ובן שלושים ,שאז ראוי בן
שאף שבמדרש מבואר שרק הגדולים מתענים בערב ר"ה ,מ"מ יש סמך לוי לעבודה ,והתפילה היא כנגד עבודה ,ומה שהדרכי משה הזכיר בן כ"ה ,היינו
משם שכולם יתענו ,דמבואר בתענית (י ):שבדבר שהוא צער כל הרוצה שאז יתחיל ללמוד סדר התפילה וקריאת התורה כדי שיהיה בקי יפה יפה ,כמו שהלוים
עושה עצמו כגדול. לומדים סדר העבודה מגיל כ"ה .ובארחות חיים כתב שצריך לדקדק שיהיה בן כ"ה כמנין
שני העובדים עבודה ,ומצוה מן המובחר שיהיה בן ל' ,שאז הוא בחצי ימי הזקנה ולבו נכנע
פסקי ההלכה
ונשבר יותר .ובן תורה וירא חטא שאינו נשוי ואינו בן שלושים קודם לנשוי
נוהגים להתענות בערב ראש השנה ,ואפילו נערים מגיל י"ג לזכר וי"ב ובן שלושים שהוא איש פשוט .מיהו כל ישראל כשרים ,רק שיהיה רצוי
לנקיבה מתענים ,וא"צ קבלה ,והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה לקהל ,אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחריו אמן ,ואם כוונתו שלא
ימים ,וכן ראוי לעשות ,ותעניות אלו א"צ להשלימם עד הלילה ,ואין קורין להוציא איזה אדם ,כולם אינם יוצאים בתפילתו .וראוי שיהיה הש"ץ
בהם ויחל אפילו אלו שמתענים בכל ערב ר"ח ,ואין אומרים אלוקינו ואלוקי והבעל תוקע בעלי תשובה גמורה ,וגם ראוי שילמדו את כוונות התפילות
אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' כיון שזה לא תענית ציבור (וכן הדין והתקיעות ,והוא מהזוהר .ונהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים
באלו המתענים י' ימים). שיודעים בצער הדור ,אם הם נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים לעם,
אם חלה ברית מילה בערב ר"ה ,אבי הבן והסנדק והמוהל מצוה עליהם ובזמן שאין הפרנסים ראוים ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע ,וכל המסייעים
סימן תקפ"ב לאכול ,ומי שהזמינו אותו לברית מותר לו לאכול( ,וע"ע בדין זה בסימן
תקס"ח).
סדר תפילות עשרת ימי תשובה
רבים נוהגים לאכול בערב ר"ה לפני עלות השחר ,משום שחוקות העכו"ם
סעיפים א' ב' להתענות בערב חגיהם ,ויכולים לאכול בלא תנאי אף אם ישן שינת קבע,
בתפילות של עשרת ימי תשובה ישנם תוספות ושינויים מתפילות שאר ימות השנה, כיון שכך נהגו ,והאידנא נהגו שלא לאכול אלא רק לשתות קפה או תה לפני
חלקם מדינא דגמרא וחלקם מנהגים מאוחרים יותר ,וכדלהלן. ההליכה לבית הכנסת ,כי בזמננו נמשכת אמירת הסליחות עד אור היום,
איתא בגמרא (ברכות י"ב ):אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב ,כל ופשיטא שמיד שעלה עמוד השחר אסור לאכול ולשתות.
השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש ,מלך אוהב צדקה ומשפט,
במקום שיש מקצת חולי יש להקל בכל אלו התעניתים וא"צ התרה ,אא"כ הוא
חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך
מתענה יותר ממה שנהגו הציבור ,ודעת הש"ך שאם אינו מתענה מחמת שאינו
הקדוש והמלך המשפט .ורבי אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש
בריא לעולם צריך התרה ,ואפשר שאם אינו מוצא מי שיתירנו ,יש להקל במקום הדחק.
יצא ,שנאמר "ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש
בצדקה" אימתי ויגבה ד' צבאות במשפט אלו עשרה ימים סעיף ג'
שמראש השנה ועד יום הכפורים ,וקאמר האל הקדוש .מאי הוה
נפילת אפים -אין נופלים על פניהם בערב ר"ה ,כדין שאר ערבי ימים
עלה ,אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ,רבה
טובים ,אע"פ שבאשמורת בסליחות נופלים על פניהם אף אם נמשך
אמר המלך הקדוש והמלך המשפט .והלכתא כרבה.
הסליחות ליום ,כיון שברוב הפעמים מסיימים לפני עלות השחר.
דעות הראשונים אין תוקעים בערב ר"ה כדי להפסיק בין תקיעות של רשות לתקיעות של
אם חוזר בדיעבד -דעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש שמחלוקת רב ורבי חובה ,ואף כשחל יום ראשון של ר"ה בשבת אין תוקעים בערב ר"ה ,ומ"מ
אלעזר היא לענין דיעבד ,ולהלכה אפילו בדיעבד לא יצא .ודעת ראבי"ה מותר לתקוע להתלמד ,וי"א שהטעם הוא כדי לערבב את השטן ,וא"כ אין
והראב"ד שהמחלוקת היא לענין לכתחילה ,אבל בדיעבד לכו"ע אינו חוזר. לתקוע כלל ,ובא"ר בשם ספר אמרכל משמע שמותר להתלמד בחדר סגור.
וכתב הבית יוסף שכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים דבדיעבד
נמי לא יצא ,הכי נקטינן. סעיף ד'
אף בספק אם הזכיר חוזר ,כמבואר בירושלמי תענית שעד ל' יום האדם איתא במדרש א"ר סימון כתיב "כי מי גוי גדול וכו' " ,ר' חנינא ור' יהושע
מזכיר מה שהוא רגיל. אומרים איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה (מנהגיו ודיניו) של אלוקיה,
שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל
להיכן חוזר בהמלך המשפט -איתא בגמרא (ברכות ל"ד ).אמר רב הונא
זקנו ואין חותך צפרניו ,לפי שאינו יודע איך יצא דינו ,אבל ישראל אינם כן,
טעה בשלש ראשונות חוזר לראש ,באמצעיות חוזר לאתה חונן,
לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם
באחרונות חוזר לעבודה .ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר.
ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה ,לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם
שיטת רש"י (השיטות בזה הובאו בטור סימן קי"ט) שאין להם סדר היינו
נס .ע"כ.
שאם דילג ברכה ונזכר לפני רצה אומרה במקום שנזכר ,ודעת רשב"ם ור"י
שצריך לומר הברכות כסדר שתיקנום ,ואין להם סדר הכונה שאם דילג אחת פסק ההלכה -מכבסים ומסתפרים בערב ר"ה כדי להראות שאנו
או טעה בה א"צ לחזור לאתה חונן (כמו בג' ברכות ראשונות) ,אלא חוזר בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטינו ,ומ"מ לא ילבש בר"ה
לראש הברכה שטעה בה ,ומשם ואילך יאמר על הסדר .והטור והשו"ע פסקו בגדי רקמה ומשי כשאר יו"ט ,אלא בגדים לבנים נאים ,כדי שיהיה מורא
כהרשב"ם. הדין עליו ,ובמקום שאין נוהגים ללבוש לבנים ,עכ"פ לא ילבש בגדים
חשובים כ"כ.
כתבו תלמידי רבינו יונה שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר ,כיון
שהזכיר מלכות ,אבל אם לא הזכיר מלכות ,בעשרת ימי תשובה חוזר ובשאר יש נוהגים לטבול בערב ר"ה משום קרי ,ואם אינו יכול לטבול משום צינה
השנה אינו חוזר .ובארחות חיים כתב בשם הראב"ד שאם אמר מלך אוהב יראה לשפוך על עצמו ט' קבין מים ,ולא יקדים לטבול לפני שעה אחת
צדקה ומשפט או מלך המשפט חוזר. שקודם חצות .י"א שנכון למנוע מלשמש מיטתו בשתי לילות של ר"ה,
אם נזכר בתוך כדי דיבור שאמר הקל הקדוש ותיקן עצמו ,כתב הרשב"א אא"כ הוא ל"ט שאז חייב לקיים עונתו ויחזור ויטבול בשחרית ,אכן אלו
שדין זה תלוי בהא דאיתא בגמרא (ברכות י"ב ).נקיט כסא דשכרא בידיה האנשים האוכלים לשובע בטנם או ח"ו שנכנס במחשבתו הרהור אשה יותר
וקסבר דחמרא הוא ,פתח ובריך אדעתא דחמרא ,וסיים בדשכרא, טוב שישמש ,ויחזור ויטבול בשחרית.
מאי ,בתר עיקר ברכה אזלינן ,או בתר חתימה אזלינן ,ומסיק הכל
יש מקומות שנוהגים ללכת על הקברות ולהרבות שם בתחינות ולתת שם
הולך אחר החיתום .דדעת רש"י שמדובר שסיים רק שהכל נהיה בדברו,
צדקה לעניים ,מפני שהתפילה מקובלת יותר במקום מנוחת הצדיקים ,אבל
אבל אם סיים בורא פרי הגפן ותיקן ואמר שהכל נהיה בדברו לא יצא ,ודעת
לא ישים מגמתו נגד המתים ,אלא יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות
הגאונים שאפילו אם אמר בורא פרי הגפן ותיקן ואמר שהכל נהיה בדברו
הצדיקים שוכני עפר ,ויקיף הקברות ,ויתן צדקה לפני שיאמר את התחינות,
יצא ,שהרי הוא כמוסיף שבח באמצע ברכתו .וה"ה הכא לרש"י לא יצא
ואין ללכת על קבר אחד ב' פעמים ביום אחד.
ולגאונים יצא .וכתב הרשב"א שאף שדברי רש"י נוחים להלכה אין בנו כח
לחייב לחזור לעשות מעשה כנגד הגאונים שב ואל תעשה עדיף.
סעיף ה' פסקי ההלכה
זכרנו ,מי כמוך ,וכתוב ,ובספר חיים בתפילת מעריב של ראש השנה נכנסים לבית הכנסת וקוראים שמע
בברכותיה ,וחותמים ופרוס ,ומתפללים ז' ברכות :ג' ראשונות וג' אחרונות
הגאונים תיקנו לומר בעשרת ימי תשובה "זכרנו" בברכת אבות ,ובגבורות "מי
וקדושת היום באמצע כמו בשאר המועדות ,אלא שחותמים המלך הקדוש.
כמוך" ,ובהודאה "וכתוב" ,ובשים שלום "בספר חיים" ,ואם לא אמרם ,אם לא
אמר השם של סוף הברכה יכול לחזור אע"פ שאמר כמה שמות באמצע יש נוהגים לומר מערבית בשתי הלילות של ראש השנה ,וכתב הדרכי משה
הברכה ,ואם אמר השם של סוף הברכה אין מחזירים אותו ,כיון שאינו אלא שאין נוהגים כך במקומו ,מפני שזה שירות ושבחות .עוד כתב שנוהגים
מתקנת הגאונים ,ואינו מוזכר בתלמוד( ,ודלא כשיטת ר"י שאם שכח מחזירים לומר "תקעו בחודש שופר וכו' " ,ולא הוי הפסק דהוי כגאולה אריכתא.
אותו).
המלך הקדוש והמלך המשפט-
יש מהגאונים שכתבו שאין לומר זכרנו ומי כמוך ווכתוב ,דקיימא לן (שם) אל בעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט ,משום שבימים
ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות( ,וכתב הטור אלו הקב"ה יושב ודן את כל העולם ומראה מלכותו.
שגם לשיטתם אומרים בספר חיים ,כיון שכבר סיים ג' ברכות אחרונות והוי
אם טעה בהמלך הקדוש או שהוא מסופק (שחזקה שאמר כפי הרגלו,
כתחנונים שאחר התפילה ,והבית יוסף כתב שאין חילוק בזה ,כיון שעדיין
ולא עוזר שיאמר צ' פעמים ,דאינו רשאי לומר שם ד') ,אם נזכר תוך כדי
לא סיים הברכה) .ורב האי ועוד ראשונים כתבו לומר דברים אלו ,דרק צרכי
דיבור (שלא שהה רק כדי אמירת ג' תיבות) מסיום הברכה ,יתקן ויאמר
יחיד אין שואלים בג' ראשונות ואחרונות ולא צרכי רבים.
המלך הקדוש (אף אם לא נזכר שהם ימי תשובה ,ובזמן שאמר ברוך אתה ד'
עיין בטור ובבית יוסף שמבארים באריכות הוספות אלו ,ומה שרמוז בהם. היה בדעתו לסיים הקל הקדוש ,מועיל שיתקן ויאמר המלך הקדוש) ,ואם
לְחיים יאמר בשוא תחת הל' ולא בפתח( ,כי בימים אלו שהם ימי דין צריך שהה יותר מכדי דיבור ,או שהתחיל אתה חונן ,חוזר לראש ,דג' ברכות
לדקדק ולפרט היטב בתפילתו ,משא"כ בשאר ימות השנה שאומרים ראשונות נחשבות כברכה אחת .אמנם בר"ה ויום הכיפורים אם אמר ובכן תן
והעמידנו מלכנו לַחיים עם פתח תחת הל' ,מפני שהדברים הולכים לפי פחדך ומסופק אם סיים המלך הקדוש אפשר שא"צ לחזור ,דאולי היכא
כוונת הלב) .ולא יאמר זכרנו לחיים טובים ורק בוכתוב יאמר וכתוב לחיים שמוסיף את ההוספות אינו רגיל לומר הקל הקדוש .ובחיי אדם הביא בשם הגאון
טובים ,כי צריך לבקש מתחילה דבר מועט ואח"כ להוסיף. מהר"ר אבלי פאסוועלער שאם טעה בליל ר"ה ולא אמר המלך הקדוש א"צ לחזור ,כמו שאם
שכח יעלה ויבוא בר"ח א"צ לחזור כיון שאין מקדשים את החודש בלילה .וכתב השעה"צ
סעיפים ו' – ח' דלא נהירא ,דכיון שאף שאם היה מתפלל תפילת חול היה יוצא ,הכא כיון שהתפלל תפילת
נוסח תפילות ראש השנה יו"ט ממ"נ אינו יוצא ,ואולי כוונתו רק למקום שנזכר מיד לאחר כדי דיבור ,והוא מסיים
אומרים בברכה האמצעית אתה בחרתנו וכו' ,ותתן לנו ד' אלוקינו את יום בתפילת חול ,אך זה צע"ג אם נתיר לו לכתחילה לסיים בתפילת חול.
הזכרון הזה ,ואם ר"ה חל בשבת מזכיר גם שבת ,ונחלקו הראשונים אם אם טעה או שהוא מסופק בהמלך המשפט ,לדעת השו"ע אם נזכר לפני
אומרים בר"ה ויום הכיפורים "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" ,עוד שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה שופטינו וממשיך כסדר ,ואם עקר רגליו
נחלקו אם אומרים "מקרא קודש" ,עוד נחלקו אם אומרים והשיאנו. (עיין בסוף סימן קי"ז) חוזר לראש ,ודעת הרמ"א שאם אמר מלך אוהב
ואומרים יעלה ויבוא וכו' ,מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו' ,ומסיים ברוך צדקה ומשפט כיון שהזכיר מלך אינו חוזר ,ורק אם אמר הקל אוהב צדקה
אתה ד' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ומשפט חוזר( ,וע"ע בסימן קי"ח).
פסקי ההלכה
סעיף ג'
אין לומר בר"ה באהבה מקרא קודש ,אלא יום תרועה מקרא קודש.
בשבת שובה יאמר בברכת מעין שבע המלך הקדוש ,וכן הדין אם חל ר"ה
אין לומר ודברך מלכנו אמת ,אלא ודברך אמת.
בשבת ,וחותם רק בשל שבת ,וכן אם חל יום הכיפורים או יו"ט בשבת חותם
כופלים תיבת לעילא בכל הקדישים.
רק בשל שבת .ואם טעה ואמר הקל הקדוש ,יש דעות באחרונים אם צריך
אם לא אמר את התוספות שבברכה שלישית ובכן תן פחדך וכו' אין לחזור אם סיים את הברכה ,ואם לא סיים את הברכה חוזר לתיבות המלך
מחזירים אותו. הקדוש.
אומרים ותתן לנו את יום הזכרון הזה ,ואינו מזכיר ראש חודש ,דגם על ר"ח
סעיף ד'
נאמר "והיה לכם לזכרון".
ר"ה שחל בחול אומר יום תרועה מקרא קודש (אפילו במעריב או בקידוש, כריעה בתפילה
כיון שלמחרת תוקעים) ,ואם חל בשבת אומר זכרון תרועה ,ואם אמר זכרון איתא בגמרא (ברכות ל"ד ).תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן ,באבות
תרועה בחול או יום תרועה בשבת אינו חוזר בדיעבד. תחלה וסוף ,בהודאה תחלה וסוף ,ואם בא לשוח בסוף כל ברכה
בר"ה שחל בשבת אומרים רצה במנוחתינו ,אבל אם יום הכיפורים חל וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה ,מלמדין אותו שלא ישחה.
בשבת אין אומרים ,מפני שהוא יום עינוי ואינו מנוחה גמורה. פסק ההלכה -יש נוהגים להתפלל בר"ה ויום הכיפורים בכריעה ,מפני שאנו
אין אומרים בר"ה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון ,וכן אין אומרים תלוים בדין וצריך להתפלל באימה ויראה( ,ומשמע שצריך לכרוע על ברכיו,
והשיאנו ,ובמוסף אין אומרים ואין אנו יכולים לעלות וליראות לפניך ,דאין אבל אין נוהגים כך ,אלא יתפלל בכריעת ראשו עם גופו בלבד) ,וצריכים
בר"ה מצות עליה לרגל ,אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך. לזקוף בתחילת הברכות ,וכן בסוף הברכות לפני תיבת ברוך ,שלא להוסיף
על מה שתיקנו חכמים לכרוע בתחילת וסוף אבות ומודים.
שתתחדש עלינו שנה מתוקה ,ויש אוכלים רימונים ואומרים יה"ר וכו' ואומרים ותמלוך אתה ד' לבדך ,ולא אתה הוא ד' לבדך.
שנרבה זכויות כרימון ,ונוהגים לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה .וכתב חותמים ודברך אמת.
המ"ב שיש נמנעים לבשל בר"ה מיני חומץ כגון בארש"ט ,ולכן האוכלים
דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלים אותם בחומץ .ויש נוהגים סעיף ט'
לטבל פרוסת המוציא בדבש. תפילה בקול -אע"פ שבכל ימות השנה מתפללים בלחש ,בר"ה ויום
ברכה על אכילת תפוח בדבש -כשאוכל תפוח בדבש מברך על התפוח הכיפורים מתפללים בקול רם כדי להתפלל יותר בכונה ,ומ"מ לא יגביה קולו
שהוא עיקר ופוטר את הדבש ,ואף שאוכלו אחרי ברכת המוציא צריך לברך יותר מדי ,ואין חוששים שמטעים אחרים ,כיון שיש ביד כולם מחזורים.
עליו ,ויאמר הבקשה אחרי תחילת האכילה מפני שאסור להפסיק בין
לשנה טובה -נוהגים שכל אחד אומר לחבירו לשנה טובה תיכתב ,ולנקיבה
הברכה לאכילה.
יאמר תכתבי .המ"א מצדד לומר גם ותחתם ,והגר"א מסכים לדעת העשרה
כל אלו העניינים נעשים לסימן טוב ,ולכן פשיטא שיזהר מאד לא לכעוס מאמרות שאין לומר ותחתם ,והמ"א כתב שאפשר לומר לשנה טובה תיכתב
בימים אלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב ,רק יהיה שמח ליבו עד חצות היום ,ומוכח בט"ז שיום ב' כיום א' לענין זה וגם בלילה השני
ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים. יכולים לומר לשנה טובה ,ובא"ר חולק על זה.
אכילת אגוזים בר"ה -יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים בר"ה ,מפני שאגוז
בגימטריה חטא ,ומפני שהם מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה.
תשליך -הולכים לנהר לומר הפסוק תשליך במצולות ים כל חטאתינו, סימן תקפ"ג
ולומר תשוב תרחמנו וכו' ,דאיתא במדרש שאברהם אבינו עבר עד צווארו
דברים הנעשים בר"ה לסימן טוב
במים כשהלך להקריב את יצחק ע"ג המזבח ,ואמר הושיעה כי באו מים עד
נפש ,ואנו עושים זאת זכר לעקידה .וטוב ללכת למקום שיש בו דגים חיים, איתא בגמרא (כריתות ה ):אמר רב אמי האי מאן דבעי לידע אי משכא
לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים ,ובכתבים כתב נהר או שתא אי לא ,מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא
ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא ,אי משיך נהוריה (-
באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר ,ושיש ללכת ביום א' של ר"ה אחרי מנחה לפני
השקיעה ולומר הפסוק מי קל כמוך וכו' .ויש מקומות שכשחל יום ראשון שדולק כל זמן שהשמן בתוכו) נידע דמסיק שתיה .ומאן דבעי נעביד עיסקי
בשבת הולכים ביום השני ,ואפשר הטעם משום הוצאה כיון שהולכים עם ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא ,מרבי תרנגולתא על שמיה
ספרים מחוץ לעיר. דההוא עיסקא ,אי שמין שפיר ידע דמצלח .אמר אביי השתא
דאמרת סימנא מילתא היא ,יהא רגיל איניש למיכל (וי"ג למחזי) ריש
שינה בר"ה -נוהגים שלא לישן בר"ה ,וזה מנהג נכון ,דאיתא בירושלמי מאן שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי (וי"ג גם אתרוגא) .תלתן היינו רוביא
דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ,והאריז"ל אמר שאחרי חצות מותר ,וב"ח שירבו זכויותינו ,כרתי שיכרתו שונאינו ,סילקא שיסתלקו שונאינו ,תמרי
כתב שהר"מ היה ישן בר"ה ,ויושב בטל כישן דמי ,ואחר האכילה יקבע עצמו שיתמו שונאינו ,וקרא מפני שהוא ממהר לגדול.
ללימוד ,ואם ראשו כבד עליו ישן מעט אם אינו יכול בלא זה.
רב האי גאון היה אומר על כל דבר כעין הנ"ל ,כגון בקרא אמר יקרע גזר
יש נוהגים לגמור כל התהילים בר"ה. דיננו ,ובאבודרהם כתב שיש שאומרים בלשון תפילה יהי רצון מלפניך ד'
אלוקינו ואלוקי אבותינו שיקראו לפניך זכויותינו ושיקרע גזר דיננו וכדומה,
ומהטור משמע שאין צריך לומר שום דבר ,אלא שם אותם הדברים רומז על
סימן תקפ"ד העניינים ההם.
וכתב הטור שרבו המנהגים מה לאכול בר"ה ,ובאשכנז נוהגים לאכול
דיני התפילה וקריאת התורה בר"ה בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש ,לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה .ויש
סעיף א' שאוכלים ראש כבש לומר שנהיה לראש ולא לזנב ,ומהר"ם מרוטנבורג אכל
ראש איל ,זכר לאילו של יצחק.
הלל
פסקי ההלכה
איתא בגמרא (ראש השנה ל"ב ):אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת
לפני הקב"ה רבונו של עולם ,מפני מה אין ישראל אומרים שירה מה אוכלים בר"ה לסימן טוב -יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו
לפניך בראש השנה וביום הכפורים ,אמר להם אפשר מלך יושב תלתן (וה"ה מה שנקרא בלשונות אחרים מלשון רביה ,כל מדינה לפי
על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל לשונה) ,וכשיאכל יאמר יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שירבו
אומרים שירה. זכויותינו ,ויתעורר בתשובה בזמן אמירתו ויתפלל על זה בלב שלם .וכן יהיה
רגיל לאכול כרתי ויאמר יכרתו שונאינו ,ויאכל סילקא ויאמר יסתלקו
פסק ההלכה -אין אומרים הלל בר"ה ויום הכיפורים ,דאיך נאמר שירה
אויבינו ,ויאכל תמרי ויאמר יתמו שונאינו ,ויאכל קרא ויאמר יקרע רוע גזר
כשספרי חיים וספרי מתים פתוחים ,ואע"פ שאנו בטוחים שנצא זכאים
דיננו ויקראו לפניך זכויותינו .ואוכלים ראש כבש ,וטוב יותר ראש של איל,
בדין ,מ"מ צריך שיהא ירא וחרד מאימת הדין ועי"ז יזכר לזכות .והאומרים
ואומרים נהיה לראש ולא לזנב ,וזה גם זכר לאילו של יצחק ,ואם אין לו ראש
תהילים בכל יום ויצא להם בר"ה ויו"כ לומר את פרקי ההלל מותר לאומרו,
כבש יאכל ראש אחר של בהמה או עוף.
כיון שזה דרך תחינה ובקשה ולא דרך שירה.
וכתב הרמ"א שנוהגים לאכול בר"ה תפוח מתוק בדבש ,ואומרים יה"ר וכו'
קנית עליות -ראוי לכל גבר ירא ד' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים, אבינו מלכנו
ואף אם מוכרים את העליות יקנה אותה בדמים כפי יכולתו ,ואדרבה מצוה איתא בגמרא (תענית כ"ה ):שפעם אחת גזרו תעניות על הגשמים ולא נענו,
שבאה אליו בדמים עדיפה יותר. ירד רבי עקיבא לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא
אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו ,וירדו גשמים .וכתב הכלבו
סעיף ג'
ש כשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים
העברת ספר תורה -בני אדם החבושים בבית האסורים ,אסור להביא וקבעום לעשרת ימי תשובה .וכתב הבית יוסף שאין אומרים בר"ה אבינו
אליהם ספר תורה אפילו בר"ה ויום הכיפורים ,ועיין ברמ"א קל"ה י"ד ובמ"ב מלכנו שמוזכר בו חטא ,אבל שאר בקשות אומרים .וכתב הר"ן שבשבת לא
ובה"ל שם באיזה אופן מותר. אומרים אבינו מלכנו ,והתשב"ץ כתב לאומרו גם בשבת ,ויש לעשות כפי
מנהג המקום.
סעיף ד'
פסק ההלכה -כתב הרמ"א שאומרים אבינו מלכנו כסדר ,לאפוקי מדעת
ברית מילה בר"ה -ברית מילה עושים בין קריאת התורה לתקיעות ,אמנם
הב"י שסובר שמדלגים בכל מקום שמזכירים חטא מפני שא"א וידוי בר"ה
במקום שנוהגים למול בבית שהתינוק שם ,מלים אחרי היציאה מבית
כדי שלא לתת פתחון פה למקטרג ,שלדבריו אין אומרים אבינו מלכנו
הכנסת ,כדי שלא יהיה טירחא דצבורא ,ואם אין הבית רחוק מבית הכנסת
חטאנו לפניך ,ופסוקים שמוזכר בהם חטא אין קפידא לכו"ע כיון שאינו
טוב למול קודם התקיעות ,כדי שיהיה בידם זכות המילה בעת התקיעות.
בדרך וידוי ,וי"מ שאבותינו חטאו לפניך אבל אנו אין לנו מלך אלא אתה ולכן
ובשבת שאין תוקעים ,מלים אחרי אשרי ,ואחרי המילה וברכותיה אומרים
עשה עמנו למען שמך ,ובזה יתיישב מנהגינו לאומרו בר"ה .בשבת אין
יהללו ,וי"א שגם בשבת מלים לפני אשרי ,כדי שלא יהיה הפסק רב לקדיש.
אומרים אבינו מלכנו ,דאין שואלים צרכים בשבת ,וכן אין אומרים במנחה
וכשחל מילה בר"ה בשבת אומרים יום ליבשה קודם סיום ברכת הגאולה,
של ר"ה שחל ביום שישי וכן לא במנחה של ערב שבת שובה .צריך לומר מחה
שהוא שבח על המילה ,אבל כשחל ר"ה בחול אין אומרים יום ליבשה .גדול
והעבר חטאינו ופשעינו ,כיון שצריך לבקש בתחילה על הקל ואח"כ על
אחד נהג כשהיה מוהל בר"ה לא קינח פיו אחר המילה לפני התקיעה כדי
החמור" .כלה" אומרים הכ' בפתח והל' בצירי .יש לומר רוע גזר בנשימה
לערב מילה בשופר ,ומ"מ יקנח פיו מבחוץ וגם ירחץ ידיו משום כבוד
אחת ,שהרוע יקרע ומה שנשאר בגזירה יהיה לרחמים.
הברכה.
מאריכים בפיוטים ותפילות לפחות עד חצות ויכול להאריך יותר ,אבל לא
יאריך בניגונים ,ואם חל בשבת אין להאריך יותר מחצות.
הקדמה להלכות תקיעת שופר -כתיב "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש סעיף ב'
יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" .מכאן שצריך לתקוע
קריאת התורה
בשופר בראש השנה .וחלק מדיני התקיעות כגון דיני שופר ,נלמדים בגזירה שוה מדיני
תקיעה ביום הכיפורים של יובל ששם כתוב "והעברת שופר תרועה"( .ר"ה ל"ד.).
איתא בגמרא (מגילה ל"א ).בסדרי קריאת התורה במועדות בראש השנה "וד'
פקד את שרה" ,ומפטירין בחנה .והטעם לפי ששתיהן נפקדו בראש השנה,
ובסימנים הבאים (תקפ"ה – תקצ"ו) יבוארו הלכות תקיעת שופר (וכן סדר תפילת מוסף
כמבואר בר"ה י.:
שמברכים בה ג' ברכות מלכיות זכרונות ושופרות) ,ויבוארו בהם דיני הברכות על
התקיעות ודיני התקיעה (תקפ"ה) ,איזה שופר כשר לתקיעה (תקפ"ו) ,המקום הראוי פסק ההלכה -מוציאים ב' ספרי תורה ,וקוראים בראשון ה' קרואים מ"וד'
לתקיעה ודין השומע רק חלק מהתקיעה (תקפ"ז) ,זמן התקיעה וכמה תקיעות צריך פקד את שרה" עד "ויהי אחר הדברים האלה" ,ואם הוא שבת מוסיפים עוד
לשמוע (תקפ"ח) ,מי יכול להוציא אחרים בתקיעות (תקפ"ט) ,סדר תקיעות תשר"ת ב' קרואים ועוצרים ב"ביום הגמל את יצחק" וב"באשר הוא שם" .והמפטיר
תש"ת תר"ת ודינם (תק"צ) ,דיני התקיעות וברכות מלכיות זכרונות ושופרות של תפילת קורא בס"ת השני בפרשת פנחס מ"ובחודש השביעי" עד "אשה לד' ",
מוסף (תקצ"א – תקצ"ה) ,וסיום התקיעות (תקצ"ו). ומפטיר "ויהי איש אחד מן הרמתים" עד "וירם קרן משיחו".
עוד מדיני קריאת התורה
יש מקומות שנוהגים שהתוקע יהיה אחד ממנין החמשה העולים לתורה.
סימן תקפ"ה
ויש מקומות שנוהגים להעלות גם את החזן של מוסף ,וכן ביום הכיפורים
דיני התקיעה והברכות מעלים אותו .ומי שנוטל שכר על התקיעה והחזנות אין נוהגים להעלותו
לתורה.
סעיף א'
דיני מי שטעה בקריאת התורה -אם טעה והשלים הפרשה בד' קרואים או
צריך לתקוע בעמידה ,דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" וילפינן מ"לכם" ג' ועדיין לא אמר קדיש ,ישלים מנין הקרואים בפרשת העקידה שאחריה,
דכתיב גבי עומר ,ובעומר כתיב "מהחל חרמש בקמה" אל תיקרי בקמה אלא ואם אמר קדיש ,אם חסר רק אחד א"צ לקרות ויסמוך על המפטיר ,וי"א
בקומה .ואין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר הוא יפול דהוי כישיבה שאם השלים הפרשה בארבעה לא יאמר קדיש אלא אחרי המפטיר,
ובמקום הדחק אפשר להקל ,ובדיעבד יצא אף אם תקע מיושב לגמרי .והציבור והמפטיר יהיה החמישי .אם טעה וקרא ביום א' בפרשת עקידה יצא ,וקורא
לא צריכים לעמוד בזמן תקיעות שלפני מוסף ,ועכשיו נהגו שגם הציבור ביום שני "וד' פקד וכו' " עד סוף פרשת העקידה ,ומ"מ אם נזכר לפני שבירך
יעמדו ,ומ"מ הם נקראים תקיעות דמיושב מפני שרשות לשבת בהם ,ומי ברכה אחרונה שקרא פרשת עקידה בטעות ,יגלול ויקרא עמו פרשת וד'
ששומע רק תקיעות אלו חייב לעמוד. פקד עד סופו ואח"כ יברך ברכה אחרונה.
גם הברכה צריכה להיות בעמידה ,ככל ברכת המצוות ,וכמש"נ בסימן ח'.
מי שמסתפק אם שמע תקיעות (או נטל לולב) ,ביום א' שזה דאורייתא נוהגים לתקוע על הבימה במקום שקוראים בתורה.
תוקע ואינו מברך ,וביום ב' א"צ לתקוע. ראוי שהתוקע יהיה צדיק והגון ,ובלבד שלא תהיה מחלוקת בדבר ,ועכ"פ
צריך שידע לכוין להוציא את הציבור ידי חובה שזה לעיכובא.
טוב לתקוע בצד ימין של פיו אף אם הוא איטר ,ואם אינו יכול אין להקפיד אף
אם יעמידנו בצד שמאל וגם פי השופר לשמאל ,ובסידור עמודי שמים כתב סעיף ב'
שבדרך כלל אין להקפיד כ"כ אלא יתקע כפי שנח לו והוא רגיל .וטוב שפי השופר יהיה
למעלה ולא לצדדים ,והלבוש כתב שיגביה מעט פי השופר למעלה.
ברכות התקיעה
נוסח ברכת השופר -שיטת ר"ת שמברכים על תקיעת שופר ,דעשייתה
סעיף ד' היא גמר מצוותה ,וראבי"ה הביא מהירושלמי שמברכים לשמוע בקול שופר,
איתא בגמרא (ר"ה ט"ז) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים ותוקעין וכ"כ בה"ג שמברכים לשמוע בקול שופר ולא לתקוע ,משא"כ במגילה
ומריעין כשהן עומדין ,כדי לערבב השטן .וביאר הטור שאין השאלה שמברכים על קריאת מגילה ,דאין יוצאים בתקיעה אלא בשמיעה ,כמבואר
למה תוקעים במעומד על סדר התפילה ,שהרי עיקר התקיעות הם על סדר בגמרא (ר"ה כ"ז ):שהתוקע לתוך הבור וכדומה לא יצא ,ולפעמים אפילו
התפילה ,כדאיתא במתני' (ר"ה ל"ב ):העובר לפני התיבה ביו"ט של ראש התוקע לא יצא כגון שעומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע,
השנה השני מתקיע ,אלא השאלה היא למה מקדימים לתקוע במיושב וכתב רבינו ירוחם שהעיקר שמברכים לשמוע ,וכן פסקו הטור והשו"ע,
לפני התפילה ,ועל זה אומרת הגמרא שזה כדי שהשטן יתערבב לפני והסמ"ג כתב כר"ת ,ואין נוהגים כן .והר"ן מבאר שבמגילה מברכים על
התפילה ולא יקטרג בשעת התפילה .ובר"ן כתב שמקדימים תקיעות קריאת מגילה ובשופר לשמוע ,מפני שבמגילה יש פיסוק אותיות שצריך
דמיושב אע"פ שתקיעות דמעומד עיקר ,כיון שאם יקדימו תקיעות דמעומד לשמוע אותם ,ולכן תיקנו ברכתה על קריאתה ללמד שלא יוצא בקול בלבד
יש לחוש שיזלזלו בתקיעות דמיושב שאינם אלא כדי לערבב השטן ,וערבוב אלא בשמיעת קריאתה ,אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות
השטן הוא כיון שהתקיעות מכניעים את היצר כדכתיב "אם יתקע שופר יותר משמיעה.
בעיר ועם לא יחרדו" .ובירושלמי מבואר שכשהשטן שומע את התקיעות עוד כתבו הראשונים שצריך לברך שהחיינו לפני התקיעות.
דמיושב הוא חושש שהגיע הזמן של "תקע בשופר גדול לחרותנו" וממילא
כתב התרומת הדשן שמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי
הגיע זמנו למות ,וכששומע שחוזרים ותוקעים אומר שודאי הגיע זמן זה
להוציא את חבירו ,מן הדין השומע יברך ולא התוקע ,אבל אין נוהגים כך.
ומתערבב.
ולענין ברכת שהחיינו כתב הרמב"ם בהלכות ברכות שרק מי שעושה המצוה
הקשו התוס' למה אין בתוספת התקיעות משום בל תוסיף .ותירצו שלא בעצמו מברך שהחיינו ,ומשמע שתוקע שיצא בעצמו ותוקע להוציא אחרים
שייך בל תוסיף בעשית המצוה ב' פעמים. לא יברך שהחיינו ,וה"ה במגילה ובקידוש ,ונראה שזה כמ"ש התרומת הדשן
רב האי גאון מדייק מדאיתא במתני' (ר"ה ל"ב ):העובר לפני התיבה ביו"ט שאין נוהגים כך ,ואפשר שהרמב"ם מדבר דווקא במצוה שיש בה מעשה,
של ראש השנה השני מתקיע ,מדלא תני השני תוקע משמע שאחר אבל במצוה שיש בה רק דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה
תוקע ולא הש"ץ ,וביאר הרא"ש (כפי שביאר הבית יוסף בדבריו) שאף שאין לאחרים.
בזה משום הפסק ,שהרי עיקר התקיעות הם תקיעות דמעומד וכנ"ל ,מ"מ
פסקי ההלכה
הא איתא במתני' (ברכות ל"ד ).העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר
לפני התקיעות יברך לשמוע קול שופר ושהחיינו ,ולא יברך לתקוע בשופר
הכהנים מפני הטרוף ,ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את
כיון שהמצוה היא השמיעה וכן לא יאמר בקול דמשמע לעשות רצונו,
כפיו ,ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי,
ובדיעבד אם בירך לתקוע בשופר או על תקיעת שופר או לשמוע בקול
וה"ה הכא התקיעה אינה הפסק אלא שחוששים שיתבלבל ,ואם מובטח לו
שופר יצא אף בשברים ותרועה כיון שלתקוע כולל הכל .אם הביאו לו שופר אחר
שיתקע ויחזור לתפילתו רשאי ,וכ"כ בעל העיטור שאם הש"ץ יודע לתקוע
באמצע התקיעות א"צ לברך ,אבל אם הביאו בין הברכה לתחילת התקיעות
הרשות בידו .וכתב הכל בו שלפי טעם זה אין מניעה שהש"ץ יתקע תקיעות
צריך לברך.
דמיושב.
פסקי ההלכה מי שיצא ותוקע כדי להוציא אחרים ,לדעת השו"ע הוא מברך את שתי
הברכות ,והאחרונים העלו שטוב יותר שיברכו השומעים בעצמם אם הם
תקיעה ע"י הש"ץ -תקיעות דמיושב יכול הש"ץ לתקוע ,אבל תקיעות
יודעים ,ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גוונא ואין למחות בידם כי כך הוא
שעל סדר התפילה אסור לש"ץ לתקוע ,ואם הוא מובטח שחוזר לתפילתו
העיקר לדינא ,ואם יש שם עשרה אחד מברך והשאר יוצאים.
מותר לתקוע אפילו אם יש שם אחר ,ואם אינו מובטח אבל אין אחר ,י"א
שיתקע רק אחרי התפילה וכ"ש כשכבר יצא בתקיעות דמיושב ,וי"א שיכול סעיף ג'
לתקוע על סדר הברכות ויבטח בקב"ה שיסייעו לעשות כהוגן ,ודעביד כמר
אם התחיל לתקוע ואינו יכול להשלים ,יתקע אחר ללא ברכה ,כיון שכבר
עביד ודעביד כמר עביד ,ואם הוא מתפלל מתוך הסידור לכו"ע דינו כמובטח.
שמעו את הברכה מן הראשון ,ואפי' ג' או ד' אינם צריכים לברך ,אך אם
ובמקום שלא הש"ץ תוקע ,ראוי שהתוקע בתקיעות דמיושב יתקע את
התוקעים לא היו בזמן הברכה יברכו לעצמם בלחש ,אא"כ הם כבר יצאו ידי
המשך התקיעות ,אמנם במקום שנהגו לחלק את התקיעות דמיושב לאחד
חובה ,דתוקע בלא ברכה .ואפילו לא הצליח לתקוע כלל לא הוי ברכה
ודמעומד לאחר ,או לחלק גם הסדרים מלכויות זכרונות ושופרות ,יעשו
לבטלה ,כיון שהשני יוצא בברכתו ,ואפילו אם הראשון הלך או שסותם אזנו ואינו
כמנהגם ,כי ישראל קדושים הם ומחבבים המצוות.
שומע לא הוי ברכה לבטלה ,ועיין בט"ז שדעתו שלכתחילה אסור לראשון לצאת לפני
כתב הרמ"א שנהגו להקריא לפני התוקע את סדר התקיעות מילה במילה התקיעות ,דאין כדאי שיברך אחד על דעת שיתקע אחר.
סעיף א' כדי שלא יטעה ,וכן נכון לעשות ,ויקריא גם את התקיעה הראשונה אע"פ
שלא שכיח כ"כ שיטעה ,ובשעה"צ כתב שבמקום שאין מנהג טוב יותר שלא להקרות
מין השופר
בתקיעה ראשונה ,כדי שלא יהיה הפסק למקרא .והמתפלל שחרית הוא מקרא
כתיב "והעברת שופר תרועה" ,והיינו שהתרועה צריכה להיות ע"י שופר ,ולהלן יבואר
ששופר היינו קרן חלולה (מלשון שפופרת) ,וקרני כל הבעלי חיים אם הם חלולים הם
לתוקע אך המתפלל מוסף לא יפסיק בתפילה להקריא ,ואם יש מורה צדק הוא
נקראים שופר ,חוץ מקרני הפרה שהם נקראים קרן ,אמנם חכמים תיקנו לתקוע בשופר המקרא.
כפוף ,ונהגו לקחת דווקא שופר של איל.
פעם אחת לא יכל התוקע לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ויכלו
איתא במתני' (ר"ה כ"ו ).כל השופרות כשרים ,חוץ משל פרה מפני לתקוע ,וכתב הדגול מרבבה שאין לעשות כך בתקיעות דמיושב משום
שהוא קרן .אמר רבי יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן ,שנאמר הפסק בין ברכה לתקיעה ,ובשערי תשובה מיישב קצת ,אך לכתחילה אין
"במשך בקרן היובל" .ובגמרא ורבנן ,כל השופרות אקרו שופר כדאי לעשות כך ,ואם הוצרך לקחת שופר אחר א"צ לחזור ולברך כיון שהיה
ואקרו קרן ,דפרה קרן אקרי ,שופר לא אקרי. מונח לפניו בזמן הברכה ומסתמא דעתו על כולם.
כתבו הראשונים ששופר של ראם וצבי א"צ קרא למעוטי ,דפשוט דלא
ראוי שילמדו המקרא והתוקע דיני השופר וסדר התקיעות ,כדי לדעת מתי
מיקרי שופר אלא אלו שהם חלולים ,דשופר הוא מלשון שפופרת .עוד כתבו
צריך לחזור לראש הסדר.
הראשונים ששופר של פרה או אלו שאינם חלולים פסולים אפילו בדיעבד.
עוד כתב הר"ן שאפשר שדווקא שופר של בעלי חיים טהורים כשר ,דאיתא סעיף ה'
בגמרא (שבת כ"ח ):לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה נטילת שכר על התקיעה
בלבד ,אך אין משם ראיה גמורה ,די"ל דמסקנה דהתם לא קאי הכי ,וצ"ע. י"א שאסור ליטול שכר על התקיעה משום שכר שבת ,כדאיתא בגמרא (ב"מ
עוד איתא בגמרא (שם ט"ז ).אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של נ"ח ).השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק
איל ,אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי לשמור את הזרעים ,אין נותנים לו שכר שבת ,לפיכך אין אחריות
שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ,ומעלה אני עליכם כאילו שבת עליו ,היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע,
עקדתם עצמכם לפני. נותנים לו שכר שבת ,לפיכך אחריות שבת עליו .ומבואר שאסור לתת
שכר על דבר שנעשה בשבת ,ורק בהבלעה מותר .והמרדכי על דברי הגמרא
וכתבו הראשונים שגם שאר מינים כשרים לכתחילה ,ושופר של איל אינו
(כתובות ס"ד) בענין מורד שאין מוסיף על כתובת אשתו על השבת ,ואילו
אלא למצוה מן המובחר .והרמב"ם כתב שכל השופרות פסולים חוץ משל
מורדת פוחתין לה על כל יום כולל שבת ,איהי דמיפחת קא פחית לא
כבשים ,דס"ל שהלכה כרבי יהודה שאמר בראש השנה תוקעים בשל זכרים,
מיחזי כשכר שבת ,איהו דאוסופי קא מוספא מחזי כשכר שבת,
וסובר הרמב"ם שלרבי יהודה זה לעיכובא ,וכתב הבית יוסף שלרמב"ם זה
ומביא המדרכי שהר"ב כתב שלפי זה יש חשש על החזנים ששוכרים אותם
לעיכובא גם שיהיה כפוף ,אבל דעת הרא"ש שדברי רבי יהודה הם רק
להתפלל בשבת ,והר"ר שמואל אומר שאין בזה איסור שהרי נותנים שכר
לכתחילה ,וכן דעת עוד ראשונים .ובארחות חיים כתב שאפשר שכוונת
לקיים המצוה להתפלל .והקשה הבית יוסף מה ההיתר לחלל שבת כדי
הרמב"ם למעט של פרה ולא של עז תיש ויעלים ,מפני שהם בכלל כבש.
לקיים מצוה .ותירץ שאין איסור להוסיף במורד ,כיון שהאיסור שכר שבת
עוד איתא בגמרא (שם כ"ו ):אמר רבי לוי מצוה של ראש השנה ,ושל הוא גזירה אטו מקח וממכר ושכירות ,והיינו גזירה דרבנן ,ואין גוזרים גזירה
יום הכפורים (של יובל) בכפופין .ובטעם הדבר איתא בגמרא כמה דכייף לגזירה ,אלא שרבנן לא רצו לתקן לכתחילה להוסיף במורד מפני שזה נראה
איניש דעתיה טפי מעלי. לאנשים כשכר שבת ,וכן משמע בגמרא (פסחים נ ):דאיתא התם תנו רבנן,
וכתבו הראשונים שדין זה אינו מעכב בדיעבד. ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם ,שכר כותבין ושכר
מתורגמנין ושכר יתומים ומעות הבאות ממדינת הים .בשלמא שכר
פסקי ההלכה
מתורגמנין משום דמיחזי כשכר שבת וכו' ,ומבואר שאין בזה צד
שופר של ר"ה מצוה שיהיה של איל לזכר עקידת יצחק ,ובכלל זה של כבשה
איסור ,ורק אין רואים בזה סימן ברכה ,וכן משמע מזה שהיה דרכם לשכור
נקיבה ,אלא שהמהדרים ביותר מחזרים דווקא אחר של איל זכר.
מתורגמנים בשבת להשמיע הדרשה לרבים .וטעם ההיתר הוא כיון
מצוה שהשופר יהיה כפוף לסימן שיכפפו ליבם למקום. שהשכירות היא מערב שבת ,ורק לכתחילה יש לחוש היכא דאפשר,
בדיעבד גם שופרות של שאר בהמות וחיות אפי' פשוטים כשר ,ושופר של ובמקום מצוה לא חששו כלל.
תיש ועז קודם לשופר של יעלים ושאר חיות ,ובכל החיות כפוף עדיף
פסק ההלכה -הנוטל שכר על התקיעה בר"ה ,או כדי להתפלל או לתרגם
מפשוט ,ואם יש לו של איל פשוט ושל שאר מינים כפוף ,מסקנת רוב
בשבתות וימים טובים ,אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר .ועיין בסימן ש"ו
הפוסקים שעדיף לתקוע בכפוף ,ומ"מ יש בזה דין הידור מצוה דאם
אם יש בזה איסור משום שכר שבת.
מבקשים ממנו להוסיף ממון בשביל של איל יוסיף עד שליש.
שופר של פרה או שור פסולים מדאורייתא בכל גוונא מפני שנקראו קרן
ולא שופר .וקרני רוב החיות כגון ראמים וצבאים וכדומה שהם עצם אחד
סימן תקפ"ו
ואין להם זכרות מבפנים פסולים מן התורה .ולא יתקע בהם או בשל פרה
אפילו אם אין לו שופר אחר, איזה שופר כשר לתקיעה
שופר של בהמה טמאה פסול ,אכן כיון שאין דין זה ברור אם אין לו אחר
יתקע בו ולא יברך וכשיזדמן לו אח"כ שופר כשר צריך לחזור ולתקוע אך לא
נתבטל ביו"ט הגמרא (ע"ז מ"ז ).מסתפקת אם יש דיחוי אצל מצוות ,ולא יברך ,ושופר של נבילה וטריפה כשר לכו"ע.
איפשטא. בתענית שתוקעים בשופר ,א"צ שופר של איל וכפוף ,ומאידך א"צ שיהיה דווקא
פסקי ההלכה פשוט.
התוקע בשופר של עבודת כוכבים שהוא ממון ישראל (כגון שעבד לשופר סעיף ב'
או שתקע בו לפני הע"ז) ,או בשופר של תקרובת ע"ז (-בהמה שהקריבוה
לקרבן לפני ע"ז ועשו מקרניה שופר אבל בהקריב את השופר לע"ז אינו נאסר ,אא"כ שופר גזול
דרך עבודתה בכך ,דבעינן כעין ד' עבודות שבפנים) ,לא יצא ,דאין להם ביטול לעולם דעות הראשונים -כתב הרא"ש דאיתא בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א) שאף
(וצריך לשורפם או להוליכם לים המלח) ,והרי הוא כמי שאינו ,ולא עדיף שלולב הגזול פסול ,שופר הגזול כשר ,דשאני שופר שהמצוה היא שמיעת
משופר כשר שאין בו כשיעור. הקול ,ואע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו יצא ,ואין בקול דין גזל .וכן פסק
התוקע בשופר של ע"ז או של משמשי ע"ז של עכו"ם ,כגון שמצא שופר הרמב"ם .והאור זרוע כתב בשם הירושלמי שאם גזל שופר משופה אסור,
של נכרי אפילו לפני יאוש (ובגזל ולא נתייאשו הבעלים נחלקו הפוסקים) ,או ששאלו ואם גזל קרן ושיפה אותה דמים הוא חייב וכשר .וכתב הבית יוסף
ממנו ,יצא אם לא נתכוין לזכות בו (כשמצאו והגביהו מן הקרקע ,אלא שבירושלמי יש בזה מחלוקת ,והאור זרוע ושאר הראשונים נחלקו כמו מי
הגביהו רק כדי לתקוע בו ,ואם הגביהו בסתמא ,מהשו"ע והטור משמע שאינו זוכה, ההלכה ,דאיתא בגמרא (ר"ה כ"ח ).בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא,
ומכמה ראשונים משמע שהוא זוכה ,ואם זכה בו הוי כע"ז של ישראל שאין לה בשופר של עיר הנידחת לא יתקע ואם תקע לא יצא ,וסובר הא"ז שא"כ
ביטול ולא יצא ,וי"א שבכה"ג במשמשי ע"ז של עכו"ם יצא ,ויש מחמירים מוכח מהבבלי שלהלכה גם בשופר גזול לא יצא ,ושאר הראשונים סוברים
גם בזה) ,אפילו קודם שנתבטל ,ואין בזה איסור הנאה כיון שקיום מצוה לא ששופר של עיר הנידחת פסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה ,כדאיתא
נקרא הנאת הגוף אלא זה גזירת מלך ,ואפשר שצריך גם לברך עליו ,ולכתחילה בגמרא שם ,וא"כ שופר גזול שלא שייך בו כתותיה מיכתת שיעוריה כשר,
לא יתקע גם בשל עכו"ם משום דמאיס ,ואפילו בנתבטל ג"כ אסור וכן מבואר בגמרא שם ששופר של עולה או של ע"ז של נכרי כשרים אע"פ
לכתחילה לכמה פוסקים ויש להחמיר בזה ,ואם אין לו שופר אחר תוקע בו שהם אסורים בהנאה.
לכתחילה כדי שלא לבטל המצוה ,אך לא יביאנו מחוץ לתחום או לעבור על שבות
פסק ההלכה -לכתחילה אסור לתקוע בשופר בע"כ של הבעלים ,אפילו אם
אחר בשביל זה.
נתייאשו הבעלים ממנו ,וכ"ש שאין לברך עליו משום בוצע ברך וכו' ,ואפילו
וכתב הרמ"א שיש מחמירים שגם בשל עכו"ם אינו יוצא אלא בנתבטל אם היה יאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה ג"כ אין כדאי לברך .אמנם
מערב יו"ט ,דכיון שהוא אסור בהנאה הרי הוא כחסר משיעורו ,ולשיטה זו בדיעבד הגוזל שופר ותוקע בו יצא אפילו אם הבעלים לא התייאשו ממנו,
אם נתבטל אחר שקידש היום ג"כ לא יתקע בו ,דשמא יש דיחוי אצל דעיקר מצות השופר אינה אלא השמיעה (משא"כ לולב מצה וציצית) ,אמנם
מצוות .וכתב המ"ב שהלכה כסברא ראשונה ,ואפילו בלא נתבטלה כלל יכול מותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו ולתקוע בו כל המאה קולות,
לתקוע בו אם אין לו אחר ,אמנם אם ימצא אח"כ שופר כשר צריך לתקוע בו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו ,אך לא יוציאו למקום אחר ,דאפשר
מחדש בלי ברכה. שהבעלים מקפיד על זה והוי גזל.
סעיף ה' סעיפים ג' ד'
דיני המודר הנאה משופר שופר של עבודת כוכבים
איתא בגמרא (ר"ה כ"ח ).אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע איתא בגמרא (ר"ה כ"ח ).שופר של עבודה זרה לא יתקע בו ואם תקע
לו תקיעה של מצוה ,המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה בו יצא ,והטעם משום שמצוות לאו להנות ניתנו .ומאידך איתא בגמרא
של מצוה. (חולין פ"ט ).שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו וכו' ,ואם תקע לא
דברי הראשונים -כתב הר"ן שכל ההתר במודר הנאה הוא משום שמצוות יצא וכו' ,שיעורא בעינן ועבודת כוכבים כתותי מיכתת שיעורא.
לאו להנות ניתנו ,אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע אפילו ושופר צריך שיעור.
תקיעה של מצוה ,לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ,אבל דעות הראשונים
האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה ,לוקה ושומע קול שופר
הרא"ש מבאר שהגמרא בחולין מדברת דווקא בע"ז של ישראל ,שדינה
של מצוה ,שאין שבועה חלה לבטל מצוה אלא בכולל ,והיינו באומר שבועה
שלעולם אין לה ביטול ,ולכן כתותי מיכתת שיעוריה ,והגמרא בר"ה מדברת
שלא אשמע קול שופר .וכ"כ הכל בו בשם הרמ"ה .והתוס' והגהות אשרי
בע"ז של נכרי ,שיש לזה ביטול ,וממילא לא מיכתת שיעוריה ,ואף שגם ע"ז
והמרדכי כתבו בהא דאיתא בגמרא (נדרים ט"ז ):שאם אמר קונם ישיבת סוכה
של נכרי כשהגביהה הישראל נעשית ע"ז של ישראל שאין לה ביטול ,מיירי
עלי קונם או אפילו אמר קונם שלא אשב בסוכה ,אסור לישב בסוכה של
בהגביהה שלא ע"מ לקנותה .וכן פסק הטור .וכ"כ הר"ן ,והוסיף שלפי זה
מצוה ,דנראה דהוא הדין גבי שופר אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור
בתקרובת ע"ז של נכרי שמבואר בגמרא (ע"ז נ ):שאין לה ביטול לעולם ,לא
לתקוע ,אם לא נחלק שבסוכה יש הנאה בישיבה גם בלי המצוה ולכן אסור,
יצא ,ודווקא בע"ז של נכרי או במשמשי ע"ז של נכרי שנטלם ע"מ שלא
אבל בשופר שאין הנאה בלי המצוה מותר משום דמצוות לאו להנות ניתנו.
לזכות בהם יצא .וכ"כ המגיד משנה בשם הרשב"א ,והמרדכי.
פסקי ההלכה והמרדכי מביא ששיטת ר"ת שאפילו בע"ז של נכרי יצא רק אחרי הביטול,
המודר הנאה משופר יש בזה כמה חילוקי דינים: וגם אחרי הביטול לכתחילה לא יטול ,ומיירי שנתבטל מערב יו"ט ,דאם
שנשתייר רובו פסול .איכא דמתני לה אסיפא ,שלא במינו פסול, א' אם אמר קונם הנאת שופר עלי וכדומה ,אע"פ שמצוה אינה נחשבת
אמר רבי יוחנן והוא שנפחת רובו ,מכלל דבמינו אף על פי שנפחת הנאה ,מ"מ ישמע תקיעת שופר מאחר ולא יתקע בעצמו ,דיש הרבה בני
רובו כשר. אדם שיש להם הנאת הגוף כשהם תוקעים ,ובשעת הדחק שאין לו אחר
מותר לו בעצמו לתקוע ,אך יתקע רק עשרה קולות דהיינו תשר"ת תש"ת
דעות הראשונים
תר"ת שהם מעיקר הדין ,ובכפות תמרים כתב שהכל תלוי אם האדם עצמו מרגיש
כתבו הפוסקים שהלכה כרבי נתן ,דכיון שרבי יוחנן מפרש דבריו מבואר
הנאה.
שהוא סובר כמותו .ולענין כמו איזה לישנא פוסקים ,אע"פ שהרי"צ גיאת
פסק כלישנא בתרא ,הסכמת הפוסקים היא לפסוק כלישנא קמא ולחומרא. ב' אמר קונם שופר עלי ולא הזכיר תקיעה ,מותר לתקוע בו תקיעה של
מצוה.
דעת הר"ן ועוד ראשונים דהא דתנן אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו
כשר ,הכונה שאם זה מעכב את התקיעה אחרי הסתימה פסול אפילו סתמו ג' אמר קונם שופר לתקיעתו עלי ולא הזכיר הנאה ,חל האיסור על השופר
במינו ,שכיון שזה מעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר והוה אפילו לדבר שאין בו הנאה ,ולכן אסור לתקוע בו ,ואפילו אם פירש בנדרו
ליה קול שופר ודבר אחר ,אבל אם עכשיו אינו מעכב את התקיעה אע"פ תקיעה של מצוה חל האיסור ,דנדרים הם איסור חפצא והם חלים אפילו על
דבר מצוה ,ואפילו לשמוע תקיעת שופר מאחר ג"כ בכלל איסור זה ,ומסתבר
שלפני הסתימה היה מעכב כשר ,אם סתמו במינו ,דהסתימה בטלה לשופר,
(והרא"ם הקשה מאי שנא מציפהו זהב מבחוץ דאמרינן בגמרא שאם שאם רק אמר קונם לתקיעתו עלי ,אם אין לו אחר יתקע בו ,והנה יש פוסקים שרוצים
נשתנה קולו ממה שהיה פסול משום דהוי קול שופר ודבר אחר .וכתב לומר שרק אם הוא אסר את השופר עליו כגון שאמר שופר עלי בקונם
דשמא י"ל שי"ל דשאני הכא שחזר לאותו קול שהיה לפני שניקב) ,ובענין לתקוע בו ,חל הנדר ,אבל באסר עליו את התקיעה ,כגון שאמר תקיעת
נמי שישתייר רובו ,אבל אם סתמו שלא במינו פסול אע"פ שאינו מעכב את שופר עלי בקונם ,לא חל הנדר ,דתקיעה אין בה ממש ונדרים אינם חלים על
התקיעה עכשיו ונשתייר רובו .והר"ן מוכיח דינים אלו מדברי הגמרא( ,וס"ל דבר שאין בו ממש( ,ומ"מ מדרבנן אסור לתקוע עד שיתיר את הנדר) ,אמנם
שמחלוקת רבנן ורבי נתן היא רק באינו מעכב את התקיעה) ,וכתב שזה גם כמה פוסקים סוברים שגם בזה חל הנדר ,שכיון שעכ"פ הזכיר בנדרו חפצא
דעת הרמב"ם ,וכ"כ הטור בשם הגאונים. בסתמא כונתו לאסור החפץ עליו.
אבל דעת ר"י והרא"ש שאם סתמו במינו ונשתייר בו הרוב כשר אפילו האם שבועה אוסרת תקיעת שופר -הנשבע לאסור על עצמו תקיעת
כשלא חזר קולו לכמות שהיה ,ואם סתמו שלא במינו ,אם נשתנה קולו שופר לא חלה השבועה ,מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים מצות
פסול כיון ששינוי הקול בא מחמת הדבר אחר שסתם בו ,אבל אם חזר קולו התורה ,אמנם אם כלל בשבועתו לאסור עצמו בשמיעת כל תקיעה ,דמשמע
לכמות שהיה כשר אע"פ שלפני הסתימה נשתנה קולו ,כיון שעכשיו חזר אפילו בתקיעה של רשות ,חלה שבועתו בכולל לאסור גם בשל מצוה,
קולו לכמות שהיה ,ומחלוקת רבנן ורבי נתן היא במעכב את התקיעה) .וכל וישתדל להתיר שבועתו.
זמן שלא סתמו כשר אף על פי שנשתנה קולו ,כמבואר בגמרא שכל האוסר עצמו לשמוע שופר מאדם מסוים (והזכיר שם שופר בזמן הנדר ,דאי
הקולות כשרים בשופר ,ואין כאן שינוי מחמת דבר אחר. לאו הכי אין נדר חל על דבר שאין בו ממש) צריך לחפש איש אחר לשמוע ממנו
ומרבינו ירוחם משמע דהיכא שאינו מעכב את התקיעה כשר אע"פ שלא שופר אפי' בנדר ,ואם לא ימצא אחר אסור לשמוע מאיש זה אפילו אסר
נשתייר רובו ,דס"ל שמה שאמר רבי יוחנן שצריך נשתייר רובו מיירי במעכב עצמו בשבועה ,שהרי אינו מצווה לשמוע דווקא מאיש זה.
את התקיעה ,אבל הראשונים הנ"ל סוברים שכוונת רבי יוחנן שבכל גוונא
סעיף ו'
צריך נשתייר רובו כדי להכשיר.
קול השופר
עוד כתב רבינו ירוחם בשם הרי"ף שאפילו בסתמו שלא במינו אם נשתייר
רובו ואינו מעכב את התקיעה כשר ,וכתב רבינו ירוחם שאינו מבין דברי איתא בגמרא (ר"ה כ"ז ):היה קולו דק או עבה או צרוד כשר ,שכל
הרי"ף וסברתו בזה .וכתב הבית יוסף שבגירסאות שלנו לא נמצא כך בדברי הקולות כשירין בשופר.
הרי"ף. פסק ההלכה -היה קול השופר עבה מאד או דק מאד או צרוד ויבש כשר,
וכתב הטור שדעת העיטור שאף אם סתמו שלא במינו ,אם נשתייר שיעור שכל הקולות כשרים בשופר.
שופר ממקום הנקב עד הנחת פיו כשר ,כמו שמבואר בגמרא לגבי נסדק
סעיף ז'
לרחבו .והטור כתב דלא נהירא .וביאר הבית יוסף שנראה שטעמו דשאני
נסדק שהפסול הוא רק בגלל הסדק ,ולכן אם נשתייר שיעור שופר כשר, שופר שניקב
אבל ב סתמו שלא במינו דמיפסל משום קול שופר ודבר אחר ,מה יעזור אם שופר שניקב יש לדון לפוסלו מצד שחסר בשיעור שופר ,שאותו מקום נקוב אינו שופר
כשר ,ואם נשתנה קולו יש לדון לפוסלו מחמת שאין זה קול שופר .ודינים אלו תלויים:
נשתייר בו שיעור שופר. א' האם נשאר רוב השופר ללא נקבים ,והאם יש שיעור שופר כשר במקום שאין שם
הסמ"ג מביא שר"י מסתפק בניקב חוץ לשיעור הכשרו ,אם כשר כל זמן נקבים .ב' האם סתימה במינו או שלא במינו מועילה ,וסתימה שלא במינו יכולה גם
לפסול בגלל שהקול נשמע גם מכח הסתימה ולא רק ע"י השופר ( -קול שופר ודבר
שלא נקצץ. אחר) .ג' האם בזמן שהוא נקוב או אחרי שנסתם נשתנה קולו (בלשון המשנה והגמרא
דין שופר שניקב ולא סתמו -כתבו התוס' והרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם שינוי הקול נקרא "מעכב את התקיעה") .וכדלהלן.
והרמב"ן והרשב"א בשם הירושלמי ששופר שניקב ולא סתמו ,כשר אף על איתא במתני' (ר"ה כ"ז ):ניקב וסתמו ,אם מעכב את התקיעה (שלא חזר
פי שנשתנה קולו ,ומשמע מדברי התוס' שהבבלי לא חולק בזה על קולו לכמו שהיה) פסול ואם לאו כשר .ובגמרא ניקב וסתמו בין במינו בין
הירושלמי .אבל הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דין זה .וברא"ש משמע שאין שלא במינו פסול ,ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול .אמר
לתקוע בשופר נקוב ,אבל אפשר לפרש דבריו באופן אחר .והכלבו כתב רבי יוחנן והוא שנשתייר רובו .מכלל דשלא במינו אף על פי
שופר שנסדק שי"מ דהא דאיתא במתני' אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ,היינו
קודם שנסתם ,ומ"מ אף אם אינו מעכב את התקיעה ראוי לסותמו שלא
סעיף ח'
ייראה פגום .וי"מ שהמשנה מדברת לאחר הסתימה ,ולפי פירוש זה נראה
נסדק לאורכו שצריך לסותמו ,ואם לא נסתם יהיה פסול כיון שנשתנה קולו מחמת הנקב.
איתא במתני' (ר"ה כ"ז ):שופר שנסדק לאורכו פסול ,לרוחבו ,אם והרא"ם הקשה לפי המכשירים אם ניקב ולא סתמו אע"פ שנשתנה קולו,
נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול. למה פסול בסתמו אם הקול נשאר כמו שהיה לפני הסתימה ,ותירץ הבית
יוסף שאחרי הסתימה היה צריך לחזור הקול לכמו שהיה לפני שניקב ,ואם
דעות הראשונים -כתב הרא"ש דהא דנסדק לאורכו פסול מיירי בנסדק על
הקול לא חזר למה שהיה אז ,נמצא שיש כאן קול שופר ודבר אחר.
פני כולו מראשו ועד סופו ,וקמ"ל שאף שנקב שמעכב את התקיעה כשר כל
זמן שלא סתמו ,נסדק כולו לאורכו פסול ,אבל נסדק מיעוטו כשר (דאם נקב פסקי ההלכה
שזה חסרון בגוף השופר אינו פוסל אפילו בלא נשתייר שיעור תקיעה ,כ"ש שופר שניקב ולא סתמו ,לשיטת השו"ע אע"פ שנשתנה קולו כשר אפילו
בנסדק שאין חסרון בגוף השופר שאינו פוסל אפילו בלא נשתייר שיעור לכתחילה ,ואפילו אם לא נשתייר בו שיעור תקיעה (טפח) בלי נקבים כשר,
תקיעה .רא"ם) .וי"א שנסדק פסול אפילו בנסדק כל דהו ,מפני שמחמת אא"כ רובו של השופר נקוב שאז פסול אפילו אם נשתייר בו שיעור תקיעה
הרוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו ,וכל זמן שלא ללא נקבים ,דרובו ככולו .ודעת הרמ"א שאם יש שופר אחר אין לתקוע
נסדק כולו אם דבקו כשר ,וכתב הרא"ש שפירוש זה עיקר ,וכתב הר"ן בשופר נקוב ,אפילו אם נשתייר בו שיעור תקיעה ללא נקב ליד הפה ,דיש
שלשיטה זו אם הידקו הרבה בחוט או במשיחה כשר ,שהרי החוט מעמידו פוסלים שופר נקוב ,ואם הנקב אינו פוגם ומשנה את קול התקיעה אלא
שלא יתבקע ,וכן דעת הראב"ד ,והכלבו מביא את דברי הראב"ד ומסיים נשאר קולו צלול ,כשר לכו"ע ובפרט כשרובו שלם.
שצריך שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה .והמגיד
שופר שניקב וסתמו בעינן ג' תנאים כדי להכשירו ,והיינו שהנקב אינו
משנה מביא שדעת הרבה מן המפרשים לפסול רק בנסדק כולו או רובו ,וכן
מעכב את התקיעה אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב ,וסתמו במינו,
עיקר ,ויש להחמיר .והר"ן מביא את שני השיטות ולא מכריע.
ונשתייר רובו (באורך השופר לצד פיו ולא מועיל שנשאר שיעור שופר) ,אבל אם
והיכא שהשופר נסדק ודיבקו איתא במתני' (ר"ה כ"ז ).שופר שנסדק חסר אחד מתנאים אלו פסול( ,וסתמו חמור מלא סתמו כיון שקול דבר אחר
ודבקו פסול .ופירש רש"י שדיבקו בדבק ,והפסול הוא משום דהוה ליה מעורב בו .ואפילו סתמו במינו אם לא חזר קולו לכמות שהיה ,או שהקול רק
כשני שופרות .וכתבו התוספות והרא"ש והר"ן שנראה מדברי רש"י שהוא דומה לכמות שהיה ,פסול ,שהרי אנו שומעים שזה לא הקול המקורי,
מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ,ולא נהירא דאי הכי והסתימה אינה בטילה ,אמנם אם חזר קולו לכמות שהיה קודם כשר אע"פ שקודם
היינו דיבק שברי שופרות ,אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לאורכו על פני שנסתם היה קולו משונה מלפני שניקב ,ואם אחרי הסתימה נשאר קולו כמו לפני הסתימה
כולו ,וטעם הפסול הוא דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו אלא כחתיכת ולא חזר לכמות שהיה לפני שניקב ,פסול .ולפר"ח התנאי שאינו מעכב את התקיעה הכונה
שופר שתיקנה ועשאה כעין שופר דמי .עוד מביא הרא"ש שהרמב"ן מקשה שלא נחלש הקול ,ולא שלא השתנה הקול ,וצ"ע .והפמ"ג מצדד שנקב קטן מאד כשר אף אם
על מה שרש"י מבאר דמיירי בדיבקו בדבק ,דא"כ הוה ליה שלא במינו ,ומאי סתמו בדבק ,כיון שאינו ניכר .ובלא נשתייר רובו פסול כיון שבטל ממנו שם שופר
איריא נסדק ,אפילו ניקב פסול .ולכן מבאר הרמב"ן דדיבקו היינו שחיממו אפילו אם השופר ארוך ,ואם ניקב רוב הקף השופר ונשתייר מאותו מקום ולמעלה שיעור
באור ונמס ונדבק .וכתב הרא"ש שדבר זה אינו מסתבר ,דא"א להדביק תקיעה שלם ,כשר).
השופר ע"י חימום ,וחיבור ע"י דבק לא מיקרי שלא במינו ,כיון שאין הדבק
ניכר בין הסדקים ,ורק בניקב שיש חסרון בשופר וסתמו בדבר אחר מיקרי בשעת הדחק שאין מצוי שופר אחר יש לסמוך על דעת החולקים בזה
שלא במינו .וכתב הטור שנסדק ודיבקו פסול רק בנסדק מצד אחד לגמרי, וסוברים להכשיר גם אם יש ב' תנאים ,והיינו בסתמו במינו ונשתייר רובו
דאז אין שם שופר עליו ,אבל בנשתייר אפילו כל שהוא שלא נסדק ,כשר אפילו לא חזר לכמות שהיה ,או בנשתייר רובו וחזר לכמות שהיה אפילו
אם דיבקו ,ואפילו לדברי הפוסלים בנסדק כל שהוא היינו בלא דבקו אבל בסתמו שלא במינו ,ועיין בפמ"ג שכתב שנראה שיוכל לברך ,ובפרט לפי מה
אם דבקו כשר ,וכ"כ רבינו ירוחם ,וכן מבואר מדברי הרא"ש .אבל דעת הר"ן שכתבו הפר"ח והגר"א שהעיקר כדעה זו .וכל זה בנזכר ביו"ט ,שאז אסור
שהפוסלים בנסדק כל שהוא פוסלים אפילו בדיבקו .והרוקח כתב שנראה ליטול את הסתימה דהוי כתיקון כלי כיון שעי"ז מכשיר השופר ,אבל אם
להכשיר בנ סדק על פני כולו לארכו אף על פי שלא נשתייר שיעור תקיעה, נזכר קודם יום טוב יטול הסתימה ודינו כאילו לא סתמו דכשר .ואם תקע
אא"כ דיבקו בדבק שאינו מינו ,אבל לא דיבקו כשר ,אבל קיבלתי מאבא בשופר שיש בו תרתי למעליותא כנ"ל ,והוא יכול להשיג שופר אחר ,יחזור
מורי הריב"ק שקיבל מרבינו שמריה שבנסדק פסול אפילו דיבקו בחמימות ויתקע ולא יברך.
האש או סתמו בחמימות המים בלא דבק.
ואם לא נשתייר רובו שלם ,אפילו איכא תרתי לטיבותא שסתמו במינו וחזר
פסקי ההלכה קולו להיות צלול כבתחילה ,לא מהני אף לדעה זו ,כיון שאין לו שם שופר,
נסדק השופר לאורכו והסדק הוא מעבר לעבר ,י"א שאפילו בכל שהוא ודעת הריטב"א שאפילו בנפחת רובו כשר אם אינו מעכב התקיעה וסתמו במינו ,ולדבריו אם
פסול אע"פ שאין בו חסרון וגם לא נשתנה קולו ,אא"כ הידקו הרבה בחוט הנקב מעכב את התקיעה פסול בכל גוונא ,ודעת מהרי"ו שדי בזה שאינו מעכב את התקיעה,
או במשיחה להעמידו שלא יבקע יותר ,ולרמ"א צריך גם שישאר שיעור והפר"ח כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטה זו ,ובמטה יהודה חולק וסובר שזו דעת
תקיעה ממקום הקשירה לצד הפה (ולדעה השניה להלן לגבי נסדק לרוחבו כשר אף יחידאה לכן לא הזכירה השו"ע .ואם יש רק את המעלה שרובו שלם ,או שרק
שלא לצד הפה) ,והרבה אחרונים מקילים אפי' לא נשתייר כל זמן שלא נשתנה סתמו במינו ,ויש לו ספק אם חזר קולו לכמות שהיה או לא ,יש להחמיר
קולו ע"י ההידוק ,ואין להחמיר בזה ,ואם נשתנה קולו ע"י ההידוק ,הט"ז והא"ר מקילים מדינא ,דזה ספיקא דאורייתא.
בנשתייר ,אבל הפר"ח והנהר שלום מחמירים בזה .וי"א שרק בנסדק רובו פסול
ששם האגודל רחב) ,והיינו טפח .הטור מביא מהרי"ץ גאות דבעינן טפח שוחק ,ודעת משום שרובו ככולו ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה פסול לגמרי וצריך לחפש שופר
הטור שמספיק טפח מצומצם ,ודע שגם בר"ח שדבריו דברי קבלה כתב דבעינן טפח שוחק, אחר ,אפילו לא נסדק אלא מצד אחד ,ובזה לא מהני להדקו בחוט או משיחה,
וכן משמע בכל בו ,וכן דעת רבינו מנוח .דעת הרא"ש ששיעור זה הוא מדרבנן ,אכן מדברי אבל אם דיבקו כשר אפילו אם דיבקו בדבק ,ואפילו מעיקרא נשתייר רק כל
תוס' מוכח וכן משמע ברש"י שזה דאורייתא ,ואף להרא"ש צריך מן התורה שיעור שיהיה שהוא שלא נסדק( ,ושאני מניקב שסתמו שלא במינו שכאן אין הדבק ניכר,
אפשר לתקוע בו .ולכו"ע לדידן השיעור הוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן ,ולפי ואם הסדק רחב והדבק ניכר בודאי יש להחמיר ,ואפשר שאם לא נשתנה
המובא בטור ובר"ן משערים באדם בינוני ,ודעת הריטב"א שבאדם גדול משערים לפי גודלו. קולו ע"י הדבק אין להחמיר בנשתייר רובו וצ"ע) ,אבל בלא נסדק רובו אפילו
בלא נשתייר שיעור תקיעה כשר ,ובשעת הדחק יש לסמוך על דעה זו שהיא
סעיפים י' י"א
העיקר ,ומ"מ אם מצא אח"כ שופר כשר יחזור ויתקע ולא יברך ,ולא יביא שופר
דיבק שברי שופרות ע"י עכו"ם ,כיון שמעיקר הדין יצא .וי"א שאינו כשר אלא בדיבקו בעצמו שחיממו
איתא במתני' (ר"ה כ"ז ).דיבק שברי שופרות פסול .ובגמרא תנו רבנן באור והפשירו וחיבר קצותיו זה עם זה ,אבל בדבק לא מהני ,וסברא ראשונה
הוסיף עליו כל שהוא ,בין במינו בין שלא במינו פסול. עיקר ,ומ"מ אם נשתנה קולו יש להחמיר שלא בשעת הדחק לחזור ולתקוע
פסק ההלכה -דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר ,פסול, בלי ברכה .ואם נסדק כולו אפילו מצד אחד פסול אפי' חיממו באור וחיבר
אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר ,ואפי' אם שברי השופרות סדקיו .וי"א שרק שופר שנסדק כולו פסול ,אבל נסדק רובו כשר ,ובמקום דחק גדול שא"א
שלמים בעיגולם ,ואפילו אם דיבקם ע"י עצמם (ע"י חימום באור) ,ואפי' אינו להשיג שופר אפילו מחוץ לתחום ע"י נכרי יש לסמוך על דעה זו ולתקוע אם נשתייר מעט
מעכב התקיעה ,דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתי שופרות ,ומהאי טעמא שלא נסדק ,אבל אין לברך עליו .ואם תקע בשופר שנסדק רובו והביאו לו שופר כשר ,לא
גם אם האריך את השופר אפילו כל שהוא ,בין מהצד הצר בין מהצד הרחב, יברך.
פסול ,אפילו אם היה בו מתחילה שיעור שופר (כדעת הרא"ש ,והכל בו נפגם כל שהוא כשר גם לדעה הראשונה שבנסדק כל שהוא פסול ,דשאני
מביא שי"א שאם היה בו כשיעור והוסיף עליו כשר .בית יוסף). נסדק שזה הולך ומוסיף מחמת הרוח וחוזק התקיעה ,וכל העומד ליסדק
כסדוק דמי ,ומ"מ אם ראהו קודם ר"ה טוב יותר לתקנו שלא יהיה נראה
סעיף י"ב פגום.
הפכו ותקע בו
סעיף ט'
איתא בגמרא (ר"ה כ"ז ):הפכו ותקע בו לא יצא .אמר רב פפא לא
תימא דהפכיה כי כיתונא (כהפיכת חלוק ,לעשות פנימי חיצון) ,אלא שהרחיב נסדק לרוחבו
את הקצר וקיצר את הרחב (ברותחין) ,מאי טעמא ,כדרב מתנה ,דאמר איתא בגמרא (ר"ה כ"ז ):נסדק לרחבו ,אם נשתייר בו שיעור תקיעה
רב מתנה "והעברת" דרך העברתו בעינן (כדרך שהאיל מעבירו בראשו כשר ואם לאו פסול .וכמה שיעור תקיעה ,פירש רבן שמעון בן
בבהמה מחיים). גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן.
דעות הראשונים -כתב הרא"ש שי"מ שכוונת הגמרא שבהפכיה כי כיתונא וכתב הרא"ש שמחשבים את מקום הסדק ולמטה כאילו ניטל ,ואם נשתייר
פשיטא שהוא פסול ,וי"מ שבהפכיה כי כיתונא פשיטא שהוא כשר ,כיון שיעור תקיעה כשר אפילו אם נשתנה קול התקיעה .וכתב הר"ן שדווקא
שמקום הקצר נשאר למטה ,ודרך העברתו הוא .ובירושלמי מבואר כדעה בנשתייר שעור תקיעה לצד הפה כשר ,דחזינן לכל מה שלמעלה ממנו כאילו
ראשונה ,ומבואר שם שטעם הפסול משום שע"י ההפיכה נתבטל החלל ניטל ,וכן נראה מהרמב"ם ,וכן מבואר בדברי הרא"ש ,וכ"כ הגהות מיימוני
המקורי .וכן בר"ן מבואר שזה פסול. והסמ"ג והסמ"ק ,אבל בעל העיטור מכשיר אפילו אם שיעור התקיעה הוא
למעלה ולא לצד הפה .עוד כתב הרא"ש שנראה שמדובר בנסדק רוב רוחבו,
פסק ההלכה -הפכו ותקע בו לא יצא ,בין אם הפכו מבפנים לבחוץ כדרך
אבל במיעוטו הוי כנקב בעלמא וכשר.
שהופכים בגד ,בין אם רק הרחיב החלק הצר והצר את הרחב ע"י רותחין,
ואפילו שופר שעשוי כדין אבל תקע בו בחלק הרחב פסול. ובענין שיעור התקיעה שהוא כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן ,וכתב הרא"ש דהיינו טפח
כמבואר בנדה (כ"ו ).ששיעור שופר טפח ,ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו וכו' מפני שזה
סעיפים י"ג י"ד הטעם שצריך טפח ,שיאמרו לתוך ידו הוא תוקע .וכתב הר"ן שאין השיעור משתנה לפי
איתא בגמרא (שם) היה ארוך וקיצרו כשר .גרדו ,בין מבפנים בין שיעור ידו של התוקע ,אלא משערים באדם בינוני שזה יוצא טפח .ודעת הרי"צ גיאת שצריך
מבחוץ כשר ,גרדו והעמידו על גלדו כשר .וכתב הר"ן דהיינו בנשאר בו טפח שוחק.
שיעור תקיעה .וביאר הרא"ם דקמ"ל שזה נקרא דרך העברתו אע"פ ששינה פסקי ההלכה
אותו מברייתו ,כיון שהוא נשאר בדרך צמיחתו ,וזה הטעם שבגירדו והעמידו נסדק השופר לרוחב הקיפו ע"י נפילה או הכאה בחוזק ,אם הסדק הוא
על גילדו כשר ,משא"כ בהפכיה כי כיתונא או שהרחיב את הקצר וקיצר את במיעוטו כשר( ,ואפשר דה"ה אם חתכו בסכין ,שאף שבזה מוכרח שיהיה איזה חסרון
הרחב ,ואף אי נימא דבעינן שיהיה כדרך ברייתו ,הכונה שיהיה בתמונתו. בשופר ,הרי השו"ע פסק ששופר שניקב כשר ,אף למ"ד שצריך רובו שלם ,היינו רובו באורך
וכתב הבית יוסף שלדעת הראשונים (בסעיף י"ב) שבהפכיה כי כיתונא כשר, ולא רובו ברוחב) ,ואם הסדק הוא ברובו פסול ,אא"כ נשאר מהסדק לצד פיו
צ"ל שגם בכהאי גוונא זה נחשב כברייתו ,וזה דוחק. שיעור תקיעה ,ובזה כשר אפילו אם הסדק מעכב את התקיעה .ויש
פסקי ההלכה מכשירים אף בנשתייר שיעור תקיעה שלא לצד פיו ,ובשעת הדחק אפשר
שיש לסמוך על דעה זו .ואם דיבקו בדבק כשר אפילו אם לא נשאר שיעור
שופר ארוך שקיצרו ,אם נשאר בו שיעור תקיעה כשר ,אפילו אם נשתנה
תקיעה ,ומ"מ אם יש שופר אחר עדיף לתקוע בו.
קולו על ידי זה ,ואפילו אם היה בו איזה פסול בחלק החתוך ,וכן אין נ"מ
באיזה צד קיצרו. שיעור שופר הוא ד' גודלים של אדם בינוני (ומודדים באמצע האגודל
הפסק בין הפה לשופר ,ה"ה שאם הרחיק את השופר מהפה ותקע בו פסול. גרדו מבפנים או מבחוץ עד שנעשה דק מאוד כמו גלד כשר ,אפי' נשתנה
ובטור מבואר שי"א שטעם הפסול בנתן זהב על עובי השופר (ולא מהצד קולו.
החיצוני) הוא בגלל שהוא הוסיף על השופר ,ולפי זה אין חילוק בין הצד הצר
סעיף ט"ו
לצד הרחב ,וגם אין ראיה לפסול אם הרחיק את השופר מפיו ,ורק לסוברים
שטעם הפסול הוא משום חציצה ,יש ראיה לפסול בהרחיק השופר מפיו. הוצאת חלק הזכרות מהשופר
ובציפהו זהב מבפנים כתבו הרא"ש והר"ן שטעם הפסול הוא מפני שהקול איתא בגמרא (שם) שלחו לאבוה דשמואל ,קדחו בזכרותו ותקע בו
יוצא מהזהב ולא מהשופר. יצא ,דמין במינו אינו חוצץ .ופירש רש"י שיש עצם מהבהמה שנכנסת
לתוך חלל השופר ,ומוציאים אותה מתוך השופר ,ואם לא הוציא אלא עשה
פסקי ההלכה חור ותקע בו כשר .ובירושלמי משמע שדין זה הוא לכתחילה.
ציפהו זהב במקום הנחת הפה או מבפנים פסול ,אבל שלא במקום הנחת
וכתב הר"ן שאם הוציא מהשופר את חלק הזכרות בשלימותו ,ועשה בחלק
הפה ,או מבחוץ ולא נשתנה קולו ממה שהיה כשר .י"מ שמקום הנחת הפה
הזכרות נקב לתקוע בו ,פסול ,דלא איקרי שופר אלא דבר שהוא חלול
שפסול היינו חוד השופר שלצד פנים ,אבל חודו שלצד חוץ מיקרי שלא
כשפופרת ,והזכרות אין בה חלל.
במקום הנחת הפה וכשר ,וי"מ שכל העובי שלמעלה נקרא מקום הנחת הפה
ופסול ,ורק מבחוץ והיינו משהו הראשון הסמוך לעובי פתח השופר כשר, פסק ההלכה -אף אם לא הוציא את חלק הזכרות (-עצם הבולטת מן
הראש ונכנסת לתוך השופר) ,אלא רק עשה בו נקב מתחילתו ועד סופו ,או
דאין מצוי שישתנה הקול עי"ז ,ומשם ולמטה עד סוף השופר תלוי אם
נשתנה קולו עי"ז. שהוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו בתוכו ,כשר ,דמין במינו אינו חוצץ ,אבל אם
הוציא את חלק הזכרות ועשה ממנו לבד שופר כגון שנקב בו ,או שהחזירו
המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו לא יפה הם עושים, אחרי שהוציאו ונקב בו ,פסול.
דלפעמים משתנה הקול מעט עי"ז ,אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות
כדי לנאותו ,דבזה אף אם נשתנה קולו כשר כיון שזה מחמת השופר עצמו. סעיפים ט"ז – י"ט
נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב פסול אפי' לא נשתנה הקול ,כמו ציפה השופר בזהב וכדומה
בהוסיף כל שהוא על השופר ,ואפשר שלדעת הר"ן אם לא ציפה זהב בכל עובי הצד
איתא בגמרא (שם) ציפהו זהב ,במקום הנחת פה פסול ,שלא במקום
הרחב אלא עשה שם רק זר דק יהיה כשר ,וזה דבר חדש ,וצ"ע.
הנחת פה כשר .ציפהו זהב מבפנים פסול ,מבחוץ ,אם נשתנה קולו
הרחיק את השופר מפיו ונפח ותקע בו פסול ,ויחזור ויתקע בלא ברכה. מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר.
סעיף כ' דעות הראשונים -הר"ן מבאר שמקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה
איתא בגמרא (שם) הניח שופר בתוך שופר ,אם קול פנימי שמע יצא, שניהם בעובי השופר בצד שתוקעים בו ,אלא שזה בצד הפנימי וזה בצד
ואם קול חיצון שמע לא יצא .ופירש הר"ן דהא דיצא בשמע קול החיצוני ,ומבחוץ היינו לא בעובי השופר אלא בצידו החיצוני.
הפנימי ,היינו בשמע רק את קול הפנימי ,וכגון שהפנימי עודף על החיצון,
והרא"ש כתב שלכאורה נראה לפרש שעובי השופר במקום הנחת הפה
אבל אם שמע גם קול חיצון לא יצא ,דהוה ליה קול שני שופרות ,ושופר
נקרא מקום הנחת הפה ,ושלא במקום הנחת הפה היינו מבחוץ סמוך להנחת
אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות .וכ"כ הרא"ש .והוסיף הרא"ש שנראה
הפה ,אבל קשה דהיינו ציפהו זהב מבחוץ .ואין לפרש ששלא במקום הנחת
שאף בשמע רק את קול הפנימי ,אם נשתנה הקול ע"י החיצון לא יצא ,דזה
פה היינו למעלה בצד הרחב של השופר ,דהא אמרינן (שם) הוסיף עליו כל
בכלל קול חיצון שמע ,ורבינו ירוחם מביא שיש מכשירים בזה ,ולא דמי
שהוא פסול בין במינו בין שלא במינו ,ולא מסתבר לומר דהתם מיירי שבלא
לציפהו זהב ,דשם הזהב מחובר לשופר ,משא"כ בנתן שופר בתוך שופר.
התוספת אין שיעור שופר.
והטור פוסק כדברי הרא"ש.
והביא הרא"ש שרבינו יונה מבאר דהא דציפהו זהב מבחוץ פוסל אם נשתנה
פסקי ההלכה
קולו ,היינו מחצי השופר ולמטה ,והיינו שתי אצבעות התחתונות ,מפני
כתב השו"ע שאם נתן שופר לתוך שופר ,אם הפנימי עודף על החיצון משני שכשהקול נכנס ברוחב השופר אז הוא משמיע קול ,ודרכו להשתנות מחמת
הצדדים ונתן את הפנימי בפיו ותקע בו כשר ,כל שלא נשתנה הקול (דאם הציפוי ,אבל מחציו ולמעלה לצד פה אין דרכו להשתנות מחמת הציפוי,
נשתנה פסול אפי' שומעין רק קול הפנימי) ע"י מה שהשופר החיצוני מצפה ואפילו אם נשתנה מעט אינו חשוב שינוי ,לפי שעיקר השמעת הקול אינה
את הפנימי ,אבל אם אין הפנימי עודף על החיצוני פסול .והרמ"א כתב משם .וכתב הרא"ש שזה קולא גדולה לומר שבנשתנה הקול מחציו ולמעלה
שנראה שאפילו אם רק לצד הפה הוא בולט ובצד הרחב הוא שוה לשופר כשר ,אלא שבסתמא אין דבר זה גורם לשינוי הקול .והטור פסק כדעת
החיצוני ותקע בפנימי יצא ,ואם השופר הפנימי קצר מהחיצוני אפילו במעט הרא"ש.
לא יצא ידי חובה לכו"ע( ,ולשו"ע כיון שקשה לצמצם צריך שתהיה ניכרת
בליטת הפנימי). וכתב הרמב"ן שהעושים בשופר צורות כדי לנאותו פסול .וביאר המגיד
משנה דמיירי שעושים את הצורות ממיני צבעונים ,דהוי כציפהו זהב
תקע בשני שופרות ממש לא יצא ידי חובה.
מבחוץ ,אבל אם חוקקים צורות בגוף השופר כשר במו בגירדו והעמידו על
כל השופרות שנתבאר לעיל שהם פסולים ,פסולים גם ביום השני של ראש גילדו.
השנה( .ס"ק פ"ח).
עוד כתב הרמב"ן שכמו שבנתן זהב במקום הנחת פה פסול משום שיש
סעיף כ"ג עשית מלאכה לצורך התקיעות
מצות תקיעת שופר אינה דוחה יום טוב ,מפני שתקיעת שופר היא מצות עשה ,ואיסורי
נקיון השופר יו"ט הם לא תעשה ועשה ,ואפילו איסורים דרבנן אסור לעשות לצורך התקיעה,
איתא במתני' (שם) שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את דחכמים השוו דבריהם לדברי תורה ,וכדלהלן.
התחום וכו' ,אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן( .וקמ"ל דלא סעיפים כ"א כ"ב
חשיב מתקן מנא) .ובגמרא (ל"ג ).איתא מים או יין אין ,מי רגלים לא, איתא במתני' (ר"ה ל"ב ):שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את
מתניתין מני אבא שאול היא ,דתניא אבא שאול אומר מים או יין התחום ולא מפקחין עליו את הגל ולא עולין באילן ולא רוכבין על
מותר כדי לצחצחו ,מי רגלים אסור מפני הכבוד. גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא
פסק ההלכה -מותר לתת בר"ה בשופר מים או יין כדי לצחצח את השופר משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה.
דהתיקון אינו ניכר שהרי מדיחין כלים ביו"ט ,אבל מי רגלים אסור אפילו דברי הראשונים -רש"י מבאר שאין מעבירין עליו את התחום היינו שאין
בחול ,ואפילו אם התוקע מוחל על זה ,כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו. לצאת חוץ לתחום כדי לשמוע קול שופר ,והטור מבאר שהכונה שאין
להוציא את השופר מחוץ לתחום ,וכתב הבית יוסף ששני הדברים אסורים.
ורבינו יונה מתיר אמירה לנכרי לעשות מלאכה דרבנן ,דשבות במקום מצוה
סימן תקפ"ז שרי ,אבל בדבר שאסור לישראל לעשותו מדאורייתא אסור לומר לנכרי
לעשותו.
התוקע לתוך הבור וכדומה פסקי ההלכה
כדי לצאת ידי חובת תקיעת שופר צריך לשמוע את קול השופר בלי לשמוע יחד עימו
קול הברה (-הד וכדומה) ,ועל כן התוקע בתוך בור או מערה וכדומה ששומעים שם קול אין מחללים יום טוב לצורך הבאת השופר אפילו באיסור דרבנן ,ועל כן
הברה לא יצא ידי חובה ,וכדלהלן. אסור לעלות על אילן ,או לשוט על פני המים או לעבור במעבורת (ודעת
הח"א שאם א"א בענין אחר מותר שהנכרי ישיט את המעבורת ללא
סעיף א'
שהישראל יסייע כלל ,ועיין מש"כ בריש סימן תרל"ט) ,או לצאת מחוץ
תקיעה בתוך בור וכדומה לתחום ,או לסלק אבנים שהם מוקצה ,כדי להביאו ,וכן אסור לתקנו ע"י
חיתוך וכדומה אפילו בכלי שאין דרך האומנים לתקן בו וע"י נכרי מותר לדעת
איתא במתני' (ר"ה כ"ז ):התוקע לתוך הבור לתוך הדות לתוך הפיטס (-
השו"ע שמתיר שבות דשבות במקום מצוה ,והפר"ח מפקפק אף בזה.
חבית גדולה) ,אם קול שופר שמע יצא ,ואם קול הברה שמע לא יצא.
ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאותם העומדים על שפת ע"י נכרי מותר לעשות מלאכה דרבנן ,דלא גזרו שבות דשבות במקום מצוה,
הבור ,אבל אותם העומדים בבור יצאו. ואפשר שאפילו במקום שיש לו שופר אלא שאינו של איל ,מותר להביא
ע"י נכרי שופר של איל ,דמצוה בשל איל.
דעות הראשונים
נכרי שהביא שופר מחוץ לתחום ,אפילו מחוץ לי"ב מיל (שזה דאורייתא
רש"י כתב שאותם העומדים בבור יצאו מפני שהם תמיד שומעים קול שופר לכמה פוסקים ,שלדבריהם אסור לומר לו להביאו משם) ,ואפילו לצורך
ולא קול הברה .וכתב הרא"ש שמשמע מרש"י שאלו שעומדים על שפת הבור ישראל ,תוקעים בו ,דדבר הבא מחוץ לתחום מותר בטלטול ,ורק אסור
לפעמים שומעים קול שופר ולפעמים שומעים קול הברה .וכ"כ הרמב"ם באכילה או בהנאה ,ותקיעה של מצוה אינה נחשבת הנאה ,דמצוות לאו להנות
שאם העומדים בחוץ שמעו קול שופר הם יוצאים ידי חובה .אבל הרא"ש כתב ניתנו( ,ואינו מוקצה כיון שהיה ראוי מחוץ לתחום לישראל אחר .והרוקח כתב
שלא מסתבר שהדבר תלוי בהבחנת האדם ,מפני שהדבר תלוי במציאות ולא שאין תוקעים בו .וכיון שכמה ראשונים מתירים ,להלכה מותר .בית יוסף).
בהבחנה ,ואם הדבר תלוי בעומק הבור או במרחק שהאדם נמצא משפת ובשעת הדחק מותר להביא ע"י נכרי אף מחוץ לי"ב מיל ,דהרבה פוסקים סוברים שהוא ג"כ
הבור ,כל זה צריך שיעור .ולכן סובר הרא"ש שכוונת הגמרא לבאר המשנה, מדרבנן ,אמנם אסור לטלטלו יותר מד' אמות בעיר שאין מבואותיה מתוקנות
שאלו העומדים בבור לעולם הם שומעים קול שופר ,ואלו העומדים על שפת בצורת הפתח.
הבור לעולם הם שומעים קול הברה .וכן דעת הטור .והבית יוסף פוסק כדעת אם ישראל שלח שופר לעיר אחרת ע"י נכרי לפני ר"ה ונתעכב הנכרי והביאו
רש"י והרמב"ם ,ותירץ קושית הרא"ש שבאמת הדבר תלוי בעומק הבור בר"ה מחוץ לתחום ,ובני העיר לא ידעו שישלחו להם שופר ,אין לטלטלו או
ובמרחק שהאדם נמצא ,וכל אדם יכול להבחין אם שמע כל שופר או קול לתקוע בו אם אפשר באחר ,ובשעת הדחק יש להתיר ,וע"ע בסוף סימן
הברה. תקט"ו ,ואם יש להם שופר שאינו של איל ואותו שופר הוא של איל ,מותר לתקוע בו.
כתב הר"ן שמסתבר שגם בפיטס יצאו אלו העומדים בתוך הפיטס ,דמאי נכרי שעשה שופר ביו"ט מותר לתקוע בו ,אפילו אם עשאו בשביל
שנא ,אבל הרמב"ם לא כתב דין זה לגבי פיטס ,ואפשר שדעתו שמפני ישראל ,אכן אם עשאו מקרן של ישראל הוי מוקצה דנולד( ,כ"כ המ"א וש"א,
שהברתו גדולה אפילו העומדים בתוכו לא יצאו אם שמעו קול הברה. ודעת הנהר שלום דבכל גוונא לא מיקרי נולד) ,ואפילו עשאו ביו"ט ראשון אסור
בשני ,ומ"מ אם אין להם שופר אחר מותר לתקוע בו אפי' ביום השני ,וכל
פסקי ההלכה
זמן שאוחזו בידו מותר לתקוע את כל התקיעות שנוהגים לתקוע ,אבל אם
התוקע בתוך בור או מערה או מרתף או חבית גדולה וכדומה ,שהם מקומות הניח את השופר מידו אחרי שתקע את התקיעות המחויבות ,אסור לטלטלו
שלעומדים מבחוץ מתערב קול התקיעה עם קול הברה ,מי שנמצא בתוך כדי לתקוע תקיעות של מנהג.
הבור או המערה יצא( ,מרש"י משמע שלעומדים בתוך הבור תמיד נשמע קול שופר ,אכן
מלשון הריטב"א מבואר שרק בסתמא יצא אבל בנראה לו ששמע קול הברה ודאי לא יצא,
וראשו נשאר בבור .ואם התוקע הכניס את השופר לבור ותקע והוא בעצמו ואפשר שגם רש"י ושאר המפרשים מודים לזה) ,ודי שיכניס ראשו לתוך הבור ,והעומד
עומד בחוץ ,העומדים בבור יצאו בתקיעתו ,והוא עצמו לא יצא אא"כ ברור לו מחוץ לבור או אפילו רק ראשו מחוץ לבור ,אם שמע קול שופר יצא (אם דעת
ששמע רק קול שופר ,ומ"מ נקרא מחויב בדבר לענין להוציא אחרים .ומשמע מדינים אלו התוקע להוציאו ,וש"ץ דעתו בסתמא להוציא את כל השומעים) ,ואם שמע
שאף התוקע עצמו לא יצא אם שמע קול הברה ,וטעם הדבר הוא שמצות שופר היא השמיעה לבסוף עם קול השופר קול הברה לא יצא ,ודבר זה תלוי בעומק הבור או
ולא התקיעה. בריחוק המקום ,וכל אדם יכול להבחין אם שמע גם קול הברה .ויש מי
שמחמיר ואומר שלעומדים בחוץ תמיד נשמע קול הברה ,ויש לחוש לדעה זו
סעיף ג'
שלא בשעת הדחק ולתקוע עוד פעם ,והט"ז מוסיף עוד סברא בזה דדילמא אין אנו
שמיעת רק חלק מהתקיעה כדין -השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב בקיאים להבחין בין קול שופר לקול הברה ,אבל לא יחזור ויברך אא"כ ברור לו ששמע
ומקצתה בחיוב ,לא יצא ,אף אם שמע שיעור תקיעה כדין ,כיון שצריך קול הברה .וכתב הבה"ל שמשמע מהפוסקים שהחשש של קול הברה בבור וכדומה הוא גם
לשמוע את כל התקיעה כדין מתחילה ועד סוף .ויש בזה כמה נ"מ :א' אם באופן שאינו מאריך בתקיעות יותר מהשיעור .וי"א שבחבית אף מי שנמצא בתוכה
התחלת התקיעה היתה לפני עלות השחר .ב' אחד תקע להתעסק (להתלמד יתכן ששמע קול הברה מפני שקול הברתה גדולה ,ויש להחמיר בזה ולחזור
או לשיר ,כדלקמן סימן תקפ"ט) ואמר לו שיכוין להוציאו והמשיך לתקוע ולתקוע בלי ברכה ,אא"כ ברור לו שקול שופר שמע.
בשביל להוציאו ,או שהתוקע עצמו תקע להתעסק וסיים את התקיעה לשם מצוה .ג' מי
בנין שרובו על הקרקע ומקצתו בתוך הקרקע יוצאים אף העומדים מבחוץ ,כ"כ
שנכנס או יצא באמצע התקיעה .ד' אם התוקע היה בבור והוא היה מחוץ
המ"א ,וטעמו משום שעיקר קול הברה בא מעומק הבור ,ולפי זה אם יש מקום בבית נמוך כעין בור
לבור והתוקע יצא באמצע התקיעה החוצה ,או שהיה עם התוקע בבור
ותקע שם ,אם אותו מקום מעורב ומחובר עם הבית יצא ,אבל אם הוא מכוסה בקרשים בודאי יתכן
ובאמצע התקיעה יצא החוצה ושמע רק קול הברה .וי"א שאם שמע שיעור
שישמעו קול הברה ,ואפשר דה"ה אם הוא עמוק הרבה ,וצ"ע.
תקיעה כדין יצא .וסברא ראשונה עיקר וצריך לחזור ולתקוע ,ומ"מ לא יברך
דספק ברכות להקל ,ויותר טוב שישמע את הברכה מאחר שעדיין לא יצא דין התוקע בתוך הדות -הנה במתני' איתא שהתוקע בתוך הבור או הדות לא יצא ,והבה"ל
ידי חובה. דן בדברי הראשונים בזה אם דות זה בנין מעל הקרקע או בתוך הקרקע ,וכתב הבה"ל שנראה
שלפי המ"א לכו"ע דות היא בתוך הקרקע ,אלא שיש לה כתלים והם מגיעים מעל הקרקע,
זהירות בשמיעת כל התקיעה -כתבו האחרונים שיזהרו כל העם שלא
אבל רובה בתוך הקרקע ,ונראה עוד שהדות גם מקורה מלמעלה ,ולפי זה אין סתירה בין
להוציא כיחם וניעם בזמן התקיעות ,כדי שישמעו את כל הקולות מתחילתם
הפירושים בראשונים .ויש להסתפק במה שנהוג בבנייני אבן לעשות קומה מתחת הקרקע
ועד סופם ,וכן מטעם זה לא יביאו את הילדים ,ומוטב שיהיו אצל אימותיהם
והחלונות הם למעלה מן הקרקע סמוך לארץ ,האם העומדים מבחוץ שומעים בזה קול הברה
בבית הכנסת של נשים ,דנשים אינן חייבות מדינא בתקיעת שופר ,ומ"מ
או לא כמו בבור ודות או לא ,וצ"ע.
נראה שקטנים שהגיעו לחינוך מצוה להביאם ולהחזיקם אצלו ,ויאיים
עליהם שישמעו את התקיעות ולא יבלבלו את הציבור. חשש שמיעת קול הברה לעומדים מחוץ לבית הכנסת -י"א שגם בתוקע
בבית הכנסת שייך שהעומדים קצת רחוק מבית הכנסת יבחינו שהם שומעים
קול הברה לפי הריחוק מבית הכנסת ,דבר זה כתב הט"ז ,ונראה מדבריו שהוא מפרש
סימן תקפ"ח שקול הברה הכונה קול חלוש ,וכתב הבה"ל שנראה שקול הברה הכונה קול מעורבב שנראה
כאילו אחר מדבר כנגדו ,וקול כזה אינו נשמע מחוץ לבנין שע"ג קרקע אפילו לעומדים מרחוק,
סעיף א' וגם ההלכה ברורה והמטה יהודה חולקים על הט"ז ,ומ"מ למעשה אין לזוז מדברי הט"ז
שהעתיקוהו כל האחרונים להלכה שהעומדים רחוק מבית הכנסת תלוי לפי הבחנתם אם שמעו
זמן תקיעת שופר
קול שופר או קול הברה ,דפעמים ע"י ריחוק מקום ג"כ אין קול השופר ברור.
איתא במתני' (מגילה כ ):כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל
ולתקיעת שופר וכו' .ובגמרא איתא שהמקור הוא מהא דכתיב "יום התוקע בין ההרים או ביער שדרך לשמוע שם קול חוזר ,משמע מהפוסקים שיצא ידי
תרועה יהיה לכם". חובה ,דאין זה ערבוב הקול אלא הקול נכפל אחרי שנגמר הקול הראשון.
ולענין זמן תחילת היום איתא במתני' (שם כ ).אין קורין את המגילה ולא סעיף ב'
טובלין ולא מזין עד הנץ החמה (כדי שיצא מספק לילה) ,וכולן שעשו איתא בגמרא (שם כ"ח ).אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת
משעלה עמוד השחר כשר (דמעלות השחר יממא הוא ,אבל לפי שאין הכל בקיאין תקיעה חוץ לבור יצא .ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או
בו צריכים להמתין עד הנץ החמה) .וכתב הבית יוסף שמשם לומדים שכל דבר לתוך הפיטס אם קול שופר שמע (בלא קול הברה) יצא ואם קול הברה
שמצוותו ביום צריך לכתחילה לעשותו משתנץ החמה ,ואם עשה משעלה שמע (יחד עם קול השופר) לא יצא ,ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי
עמוד השחר כשר. דליערבב קלא .כי קאמר רבה בתוקע ועולה לנפשיה (שאין איתו עוד
פסקי ההלכה אדם ,ולדידיה תחילתה וסופה בהכשר ,שהרי מי שהיה בבור יצא מהתקיעה שבבור) .אי
זמן תקיעת שופר הוא ביום ולא בלילה ,דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" ,ואם הכי מאי למימרא ,מהו דתימא זימנין דמפיק רישיה ואכתי שופר
לא תקע עד בין השמשות יתקע בלי ברכה אפילו ביום הראשון ,וגם היום בבור וקא מערבב קלא ,קא משמע לן.
שתוקעים ל' קולות כדי לצאת מידי ספק צריך להזהר שאפילו מקצת פסק ההלכה -התחיל לתקוע בבור והוציא ראשו יחד עם השופר מחוץ לבור
התקיעה הראשונה לא תהיה קודם אור היום. וגמר שם את התקיעה ,יצא ,ואין חוששים שמא יוציא ראשו ולא את השופר.
אם תקע משעלה עמוד השחר יצא ,ועיין בה"ל שדן אם עלות השחר הוא משהאיר וגם אלו שהיו בבור ויצאו יחד עם התוקע יוצאים ידי חובה ,ויש מקילים גם
פני המזרח ,או שהוא לפני כן .וחכמים הצריכו להמתין עד הנץ כדי שלא יטעו אם האחרים לא יצאו מהבור ,דס"ל שאם התוקע בחוץ אין נשמע קול הברה
ויתקעו לפני עלות השחר ,וא"צ שיעלה כל גוף השמש על הארץ אלא יכול לעומדים בפנים ,ולמעשה אם לא ברור להם ששמעו רק קול שופר יש
להחמיר שיחזרו ויתקעו בלי ברכה ,וכן נ"מ בזה אם התוקע הוציא את השופר
מעשה מצוה לכאורה א"צ גוף נקי ,שהרי לא מצינו בשום מקום שאסור ללבוש ציצית לתקוע לכתחילה מתחילת הנץ .אמנם כל זה מעיקר הדין ,או בשעת הדחק
כשגופו אינו נקי .ובמטה אפרים מצאתי שכתב שאם התחיל לתקוע ומים שותתין על ברכיו כגון שצריך לצאת לדרך ,אבל חכמים תיקנו לתקוע במוספין ,מפני שגזרו
פוסק עד שיכלו המים וחוזר לתקוע מתחילה ,ואם תקע בשעה שהמים שותתים או שמצא עליהם שלא יתקעו בשופר וארבו להם עד שש שעות ,ואע"פ שבטלה הגזירה
צואה במקומו יצא ,ומ"מ יחזור ויתקע בלי ברכה ,עכ"ל .ומבואר מדבריו שזה דומה לק"ש, חוששים שמא יחזור הדבר לקלקולו ,ונראה שמטעם זה נהגו כל ישראל מזמן
ואפשר שהטעם הוא מחמת שצריך לכוין לצאת ידי חובה מה שציוונו ד' יתברך ,ולא גרע הקדמונים גם בתקיעות דמיושב לא להיות מן הזריזים ולתקוע בתחילת
מהרהור תורה ,או מחמת שזה ביזוי מצוה .ועיין בבה"ל שם שנחלקו האחרונים אם היום ,אלא סמוך לתפילת מוסף אחרי קריאת התורה ,ואפילו יחיד התוקע
צריך לחזור ולברך. לעצמו ידקדק לתקוע אחרי שלש שעות לערך כדי שתקיעתו תהיה בשעה
וכתב השו"ע שי"א (עיין בה"ל שדן לבאר למה השו"ע מביא שיטה זו בשם י"א) שאם שהציבור עומדים בתקיעה.
הפסיק בין תשע התקיעות בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא ,כגון דין תקיעה שרק מקצתה בזמן החיוב
שעומד בתש"ת ושמע תרועה ,לא יצא ידי חובת התש"ת ,מפני שזה מקלקל איתא בגמרא (ר"ה כ"ח ).אמר רבה שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה
את הסדר ,ויחזור ויתקע את התש"ת ללא ברכה ,ואף שהוא בעצמו לא עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר ,לא יצא,
תקע ,מ"מ הרי כוון לצאת ,אבל מה שתקע לפני כן לא נפסל .אבל דבעינן כולה תקיעה בחיובא.
האחרונים הסכימו שלפי פסק השו"ע בסימן תק"צ שאפילו אם הכפיל את
פסק ההלכה -שמע מקצת מהתקיעה לפני עלות השחר ומקצתה אח"כ ,או
השברים או התרועה לא יצא ידי חובה ,ה"ה הכא אם שמע שני שברים או
שהתחיל ביום וסיים בלילה ,לא יצא ,אפילו אם יש שיעור תקיעה במה
שני תרועות זה אחר זה וכוון לצאת ג"כ מפסיד אותם ג' קולות.
ששמע ביום ,וכנ"ל בסוף סימן תקפ"ז דבעינן שכל התקיעה תהיה כשרה.
סעיף ג' ונראה שגם היום שתוקעים ל' קולות לצאת ידי כל ספק ,צריכים להזהר
שגם מקצת מהתקיעה הראשונה לא תהיה קודם אור היום.
שמיעת כמה תקיעות בבת אחת
לרש"י לא גורסים (בגמרא הנ"ל סעיף ב') שאם שמע ט' קולות מט' בני אדם לא סעיף ב'
יצא ,דמסקנת הגמרא (ר"ה כ"ז ).דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה
שמיעת תשע תקיעות בתשע שעות ביום
ובתקיעה משתמעי .אבל דעת הרא"ש והרמב"ם והר"ן שלא יצא ,מפני
שצריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה .וכתב הרמב"ם שאם איתא בגמרא (ר"ה ל"ד .לגירסת הרי"ף) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות
שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד ,לא יצא אפילו ידי תקיעה בתשע שעות ביום יצא .תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בתשע
אחת. שעות ביום יצא ,מתשעה בני אדם כאחד לא יצא ,תקיעה מזה
וכתבו ההגהות אשרי שאם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד, ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ,ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום
יצא בתקיעת שופר ,דתרי קלי בתרי גברי משתמעי .וכתב הבית יוסף כולו.
שבגמרא (ר"ה כ"ז ).משמע דתרי קלי מתרי גברי לא משתמעי ,אלא הטעם דעות ודברי הראשונים
שיצא ידי תקיעה הוא ,שכיון שקול השופר חביב עליו ,יהיב דעתיה.
דעת ה רמב"ם והרא"ש ועוד פוסקים שהלכה כרבי יוחנן ,וכן הלכה ,ור"י
פסקי ההלכה מסתפק בדבר ,משום שרב אשי מסיק (ברכות כ"ג ).שאם היו מים שותתין
שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שכולם תקעו יחד בבת אחת כל אחד על ברכיו באמצע התפילה ושהה מחמת כן חוזר לראש.
תקיעה אחרת מט' התקיעות המחויבות ,לא יצא ,דאין כאן תקיעה לפניה וכתבו רבינו ירוחם והר"ן דהא דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא,
ותקיעה לאחריה ,ומ"מ לא הפסיד את הברכה אם לא הפסיק בדבר אחר, היינו דוקא בדיעבד ,אע"פ שמסתמא הסיח דעתו.
ויש מי שאומר שיצא עכ"פ ידי תקיעה אחת ובלבד שבעל התרועה לא האריך יותר
הפסיק באמצע התקיעות בתקיעה שאינה מן הסדר -כתב המגיד משנה
מהתקיעה כדי שלא יהיה קול פסול באמצע ,וי"א שאפילו ידי תקיעה אחת לא יצא.
דהא דאמרינן שאם שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ,היינו דווקא
אבל אם שניים תקעו יחד את כל סדר התקיעות ,ואפילו אחד תקע
בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו מסדר התקיעה שהוא עומד בה,
בחצוצרות ,יצא אא"כ הוא עצמו תקע בחצוצרות.
שאף שאין השהיה פוסלת ,הפסקה בקול שופר שאינו מן הראוי פוסל .וכ"כ
אם ג' בני אדם תקעו יחד כל אחד ג' קולות ובזמן ההפסקה של הנשימה כולם
הרמב"ן .ומדברי הר"ן נראה שרבינו תם והרשב"א חולקין על הרמב"ן ,וכתב
הפסיקו ולא היה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתקיעה (ולדידן שתוקעים תשר"ת הר"ן דמ"מ יש לחוש ולהחמיר כדברי הרמב"ן.
תש"ת תר"ת ,ה"ה כשכל אחד מהם תקע סדר א') ,י"א שיצא ידי חובה ט'
תקיעות ,כיון שיש כאן תקיעה מלפניה ותקיעה מלאחריה ותרועה באמצע, פסקי ההלכה
וי"א שלא יצא אלא באחת מהם ,ונראה שלשיטה זו אם כיון לצאת ידי כולם לא יצא שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום (לפי עיקר הדין דבעינן רק ט' קולות,
אפילו באחת מהם ,וראוי להחמיר כסברא זו. וה"ה לדידן בשמע הג' סדרים בתשע שעות) ,ואפילו מתשע בני אדם ,יצא
בדיעבד אם כיון לצאת ,ואפי' אם הסיח דעתו והפסיק בדיבור בין התקיעות.
סעיף ד'
וכתב המ"א שכל זה בשהה בין התקיעות שלא מחמת אונס ,אבל בשהה
תקיעה אחת יכולה לעלות לאחד עבור תקיעה שלפניה ולאחר עבור תקיעה באונס אפילו אם שהה רק כדי לגמור את כל אותו הסדר חוזר לראש אותו
שאחריה (כדאיתא להדיא בירושלמי) ,אמנם אם תקע תקיעה כפולה וכל הסדר אפילו ביום השני של ראש השנה ,לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה עיי"ש .וכתב
אחד כוונתו לצאת בחצי מהתקיעה לא יצאו ,כ"כ הט"ז ,ומשמע מהלבושי שרד הבה"ל הנה המ"א שם הכריע לא להחמיר בהפסיק מחמת אונס אלא כשהאונס הוא בגוף
שדברי הט"ז הם רק לדעה הראשונה בס"ס תקפ"ז שא"א לצאת בחצי תקיעה ,ובבה"ל כתב הדבר ,כגון שהאדם או המקום לא היו נקיים ,וא"כ צ"ב שזה שייך בתפילה וכדומה ,אבל
סעיף ג' שנראה שכאן לכו"ע לא יצא ,אכן בספר נהר שלום חולק על הט"ז וסובר שאפילו לדעה
ראשונה שם יוצא בזה ,וצ"ע.
אשה פטורה מתקיעות ,משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ,ואיתא
במתני' (קידושין כ"ט ).כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. סעיף ה'
סעיף ד' תקיעה בשבת
טומטום ואנדרוגינוס איתא במתני' (ר"ה כ"ט ):יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת,
איתא בגמרא (ר"ה כ"ט ).תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים וכו' במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ,משחרב בית המקדש התקין
וטומטום ואנדרוגינוס .טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין.
שאינו מינו ,אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו. ובטעם התקנה שלא לתקוע בשבת איתא בגמרא שזה גזירה שמא יטלנו
פסק ההלכה -טומטום ואנדרוגינוס חייבים לתקוע מספק ,אך לא יברכו. בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.
אנדרוגינוס מוציא את מינו ,שאם הוא זכר גם השני זכר ,ואם הוא נקיבה גם דעות הראשונים -כתב הרא"ש שהרי"ף היה תוקע בבית דינו ,וסמך על
השני נקיבה ,אבל את שאינו מינו אינו מוציא שמא הוא נקיבה ,טומטום דברי ריב"ז שתוקעים בכל מקום שיש בו בית דין ,דס"ל שאין הכונה דווקא
אפילו את מינו אינו מוציא ,שמא הוא נקיבה והשני זכר .ואף ביום השני לסנהדרין ,אלא לבית דין מופלג וגדול בדורו ,ולא נהגו תלמידיו אחריו
שהוא דרבנן נקטינן ככל חומרת יו"ט ראשון ,מיהו אף ביום הראשון אם זכר לעשות כן .והר"ן כתב שטעמו של הרי"ף מדאמרינן בגמרא (שם) שלת"ק
שמע מטומטום חוזר ותוקע בלא ברכה. תוקעים גם בבי דינא דאקראי .וכתב הבית יוסף שאף דלא בעינן בית דין של
עשרים ושלשה או סמוך ,בית דין קבוע מיהא בעינן ,דתרתי בעינן ,בפני בית
סעיף ה' דין ,ובזמן בית דין ,ובית דין שאינו קבוע לא חשיב זמן בית דין .ודעת
חציו עבד וחציו בן חורין הרמב"ם והרז"ה והרמב"ן שבזמן הזה תוקעים בשבת בכל מקום שיש בו
איתא בגמרא (שם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את בית דין קבוע ,והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל.
מינו ולא את שאינו מינו .ולהלן בגמרא אף לעצמו אינו מוציא ,דלא פסק ההלכה -יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר,
אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה. גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר,
פסק ההלכה -מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו את עצמו, ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו ככלי שמלאכתו לאיסור ,אמנם
דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות שלו ,וצריך שבן חורין יתקע כדי ביו"ט ,על אף שאין איסור לטלטל אפי' כל היום ,אסור להשתמש בו למלא
להוציאו. מים ,שהרי הוקצה למצוותו אבל לצורך מקומו מותר לטלטלו.
סעיף ו' דברי הטור והבית יוסף לענין תקיעת קטן בשופר בשבת ,יובאו אי"ה להלן
סימן תקצ"ו.
תקיעת נשים או עבור נשים והאם נשים מברכות על מצות
עשה שהזמן גרמא
בסעיף זה יבואר האם מותר לנשים לתקוע בשופר בר"ה ,או שאסור מפני שתקיעה סימן תקפ"ט
שאינה של מצוה אסורה ביו"ט ,וכן האם מותר למי שכבר יצא ידי תקיעה לתקוע
עבורן ,והאם נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא כגון תקיעת שופר. מי חייב בתקיעות ומוציא אחרים
איתא בגמרא (ר"ה ל"ג ).אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ,הא נשים סעיפים א' ב'
מעכבין (דדווקא תינוקות אין מעכבים כדי לחנכם ,אבל נשים שהן פטורות מעכבין ,דאסור
מי יכול להוציא אחרים בתקיעות
מדרבנן לתקוע ביו"ט) ,והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את
התינוקות ,אמר אביי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי יוסי ורבי איתא במתני' (ר"ה כ"ט ).חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי
שמעון (שנחלקו אם מותר לנשים לסמוך על קרבן ,או שאסור משום משתמש בקדשים). חובתן .זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי
חובתן.
דעות הראשונים
פסק ההלכה -כל שאינו בר חיובא בתקיעות ,כגון חרש שוטה וקטן ,אינו
כתב הר"ן שהלכה כרבי יוסי ורבי שמעון שמותר לנשים לסמוך ,והוא הדין
יכול להוציא אחרים ידי חובתם ,ואפילו המדבר ואינו שומע פטור ואינו
לכל מצות עשה שהזמן גרמא שמותר לנשים לעשות ,ולא חיישינן בתקיעה
מוציא ,דכיון שאינו שומע אינו מחויב בדבר ,שהרי המצוה היא השמיעה
לבל תוסיף ולא לשבות דתקיעה ,וכ"כ הרא"ש בשם רבינו תם.
כמו שרואים מנוסח הברכה "לשמוע קול שופר" .ואפילו בן י"ג אינו מוציא
ולענין הברכה דעת ר"ת שנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אחרים אם לא יודעים שהביא ב' שערות .אבל השומע ואינו מדבר יכול
אף על פי שהן פטורות ,ואין בזה משום ברכה לבטלה ,וכן כתב הר"ן שהלכה לכתחילה שאחר יברך והוא יתקע ,וחרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות
כר"ת ,דמבואר בגמרא (קידושין ל"א ).שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה חייב בשופר.
ועושה ,ומבואר שגם למי שאינו מצווה ועושה יש שכר ,הילכך בכלל המצוה
מי שהוא בר חיובא אלא שכבר יצא ידי חובה תקיעות ,מוציא אחרים ידי
הן ומברכות ,ואף שבברכה אומרים וציוונו ,כיון שהאנשים נצטוו ואף הן
חובתם ,ואפי' יכול לברך להם.
נוטלות שכר יכולות לומר וציוונו.
המודר אסור ,דמבואר בגמרא (נדרים ל"ו ):שאסור למדיר לתרום תרומה והרשב"א כתב שמדברי הרמב"ם מבואר שנשים לא מברכות ,דכתב
בשליחותו של המודר ,דקא מהני ליה דקעביד שליחותיה. הרמב"ם שטומטום ואנדרוגינוס אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין
מספק ואין מברכין מספק ,וכן לגבי ציצית כתב הרמב"ם שנשים ועבדים
פסק ההלכה -המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה,
וטומטום ואנדרוגינוס אין מברכים אם מתעטפין בציצית .וכתב בהגהות
דמצוות לאו להנות ניתנו ,ואפילו אם המודר אומר מי שירצה להוציאני ידי
מיימוני שגם דעת רש"י שאסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא.
חובתי יתקע מותר ,אבל אם אמר לו המודר שיתקע להוציאו או שאמר מי
והסמ"ג מביא דברי ר"ת ,וכתב שזה תמוה איך יכולה לומר וציוונו על דבר
ששומע קולי יתקע להוציאני ,אסור ,כיון שנהנה במה שמקיים שליחותו ,ובדיעבד
שאינה מחויבת לא מדאורייתא ולא מדרבנן (דמבואר בברכות כ :שנשים
יצא ,אך זה אינו מבורר ,דהוי מצוה הבאה בעבירה שלכמה פוסקים זה לעיכובא גם בדיעבד.
אינם מחויבות במצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדרבנן) .וכ"כ האגור בשם
ואם אמר קונם תקיעותיו עלי אסור בכל ענין כיון שפירש בהדיא.
הרי"ד שמותר לנשים לתקוע אבל לא לברך ,דאם הן מברכות גילו בדעתן
סומא חייב בתקיעות ,ואם היה מוחזק לתקוע וסילקוהו ,אם לא ימצאו בקי
שלשם חובה הן עושות ,ועוברות על בל תוסיף ועל ברכה לבטלה .וכתב
כמותו יחזירוהו ,ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא אע"פ שנמצא בקי
הבית יוסף שאין בזה משום בל תוסיף ואכמ"ל.
כמותו( .מ"ב ס"ק י"ח).
דעת בעל העיטור שאין למי שכבר יצא ידי תקיעה לתקוע לנשים להוציאן,
האם צריך כוונה לשם מצוה ולצאת ולהוציא ידי חובה אלא הן בעצמן יתקעו ,ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו
בבית הכנסת כדי שיוציא התוקע את עצמו .וכ"כ בהגהות מיימוני שאין למי
סעיפים ח' ט'
שכבר יצא לתקוע עבורן ,דרק להן מותר לתקוע משום נחת רוח ,אע"פ שזה
איתא במתני' (ר"ה ל"ב ):המתעסק לא יצא ,והשומע מן המתעסק לא נראה קצת כחילול יום טוב ,אבל אחר שכבר יצא לא ,דאין אומרים לאדם
יצא .ובגמרא (ל"ג ):המתעסק לא יצא ,הא תוקע לשיר יצא (דמתעסק חטא בעבור נחת רוח .וכ"כ הגאונים והיראים וכן הורה הרמב"ם.
היינו שאינו מכוין לתקיעה אפילו שאינה של מצוה ,אלא מינבח נבוחי ,או שהיה נופח בשופר
והרא"ש סובר כדעת ראבי"ה שמותר למי שכבר יצא ידי תקיעה לתקוע
ועלתה בידו תקיעה) ,לימא מסייע לרבא דאמר התוקע לשיר יצא,
בשביל נשים ,וכן מותר להוציא את השופר לרשות הרבים כדי להביאו לבית
דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה .השומע מן המתעסק לא
הכנסת כדי לתקוע להן ,דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך
יצא ,אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא ,לימא תיהוי
דמתעסקין בהם כדי שילמדו ,כל שכן לנשים שמכוונות למצוה .וכ"כ
תיובתא דרבי זירא דאמר ליה רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי,
המרדכי .וכתב הבית יוסף שהלכה כהמתירים ,אמנם טוב שלא לברך ,דכיון
דילמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק .עוד
שיש בזה פלוגתא ספק ברכות להקל.
איתא בגמרא (שם כ"ח) שלחו ליה לאבוה דשמואל ,כפאוהו ואכל מצה
יצא .וכו' .אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו' ,אלמא פסקי ההלכה
קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה .וכו' .אמר ליה רבי זירא אע"פ שנשים פטורות מתקיעת שופר הן יכולות לתקוע ואינו חילול יו"ט,
לשמעיה איכוון (לתקוע בשמי ולהוציאני ידי חובתי) ותקע לי ,וכו' ,תנאי היא (וכן קטנים יכולים לכתחילה לתקוע כדי להתחנך) ,מפני שגם למי שאינו
דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו ,אמר רבי מצווה ועושה יש שכר על המצוה ,וכן אחר שכבר יצא ידי חובה יכול לתקוע
יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור (שדעתו על כולם) אבל ביחיד לא עבורן.
יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. ולענין הברכה דעת השו"ע שאינן מברכות ולא יברכו להן ,והרמ"א כתב
מבואר מדברי הגמרא שלדעת רבא מצוות אין צריכות כוונה וממילא התוקע שהמנהג שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ,אבל אחרים לא
לשיר יצא ,אבל רבי זירא סובר כרבי יוסי שצריך לכוין לשם מצוה ,והתוקע יברכו אם התקיעה היא רק עבור הנשים( ,אבל אם תוקעים לאיש המחויב
לאחרים צריך לכוין להוציאם. מברכים לו אע"פ שכבר יצאו) ,ועל כן י"א שיתקע לנשים לפני שישמע את
התקיעות בבית הכנסת ,אבל במ"א מסיק בשם מהרי"ל שלא יתקע בג'
דעות הראשונים
השעות הראשונות של היום ,דאז מיפקד דינא ואין כדאי לתקוע ביחידות,
נחלקו הראשונים אם להלכה מצוות צריכות כוונה ,וכדלהלן.
אלא יתקע אחרי התקיעות שבבית הכנסת והן יברכו לעצמן ,או שיכוין לא
הרי"ף סובר שהלכה כרבי זירא שצריך השומע לכוין לצאת והמשמיע יכוין לצאת בתקיעות שבבית הכנסת ויוכל לברך בשבילן.
להוציאו ,דלהלכה מצוות צריכות כוונה וכרבי יוסי ,וכן פסק בה"ג ,וצריך
כוונת שומע ומשמיע ,וכ"כ הרז"ה ,וכ"כ הרמב"ן שלהלכה מצוות צריכות סעיף ז'
כוונה ,וכן פסק הרמב"ם .וכן פסק השו"ע. תקיעה במודר הנאה
דעת הרבה מהגאונים שלהלכה מצוות אין צריכות כוונה ,וכן דעת הרשב"א, איתא בגמרא (ר"ה כ"ח ).אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע
וכ"כ הר"ן שיש שרוצים לומר שמה שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע ,היינו לו תקיעה של מצוה ,המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה
שיכוונו לשם תקיעת שופר כל דהו ,אבל א"צ כוונה לשם מצוה ,ויש של מצוה.
מדקדקים כך מלשון הרי"ף. דעות הראשונים -כתב הר"ן בשם הרז"ה שכל ההתר במודר הנאה זה רק
ודעת רב שרירא שהלכה כרבא שמצוות א"צ כוונה ,ומ"מ לכתחילה צריך בתקיעות של ראש השנה שהם מצוה דאורייתא ,אבל בתעניות לא .וכתב
לכוין לשם מצוה. הר"ן שלדבריו גם בר"ה מותר רק בתקיעות דאורייתא ,אך אין דבריו
וכתב רבינו שמואל שאף למ"ד מצוות א"צ כוונה (כפי שפוסק רבינו שמואל מחוורים ,דמ"מ מצוה איכא.
עצמו) ,אם נתכוין להדיא שלא לצאת לא יצא ידי חובה ,וכ"כ עוד ראשונים, עוד כתב הר"ן שמסתבר שכל ההתר הוא כשתוקע מעצמו ,אבל בשליחות
"והעברת שופר תרועה" (פשוטה משמע העברת קול אחד) ,ומנין שפשוטה אבל דעת הרא"ה שאפילו בצווח שאינו רוצה לצאת ידי חובה יצא ידי חובה.
לאחריה תלמוד לומר "תעבירו שופר" (הרי העברה תחלה וסוף ,ותרועה עוד כתב רבינו יונה שגם למ"ד מצוות א"צ כוונה זה רק במצוות שיש בהם
כתיבא בנתים) .ומנין לשלש של שלש שלש (מנין שעושים תקיעה תרועה מעשה ,אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ,ודאי צריך כוונה ,מפני
ותקיעה גם במלכיות וגם בזכרונות וגם בשופרות) ,תלמוד לומר (ג' פעמים תרועה) שהאמירה היא בלב ,וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי
"והעברת שופר תרועה"" ,שבתון זכרון תרועה"" ,יום תרועה יהיה שלא עשה שום דבר מהמצוה.
לכם" .ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה (שהרי והעברת
איתא במתני' (ר"ה כ"ז ):היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר,
שופר תרועה מדבר ביום הכיפורים של יובל והשאר מדברים על ר"ה ,ומנין שגם בזה וגם בזה
אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא .ואיתא בירושלמי דלא אמרן אלא
צריך שלש פעמים) ,תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה ,הא כיצד בעובר ,אבל בעומד חזקה כיון.
שלש שהן תשע.
פסקי ההלכה
פסק ההלכה -מדאורייתא חייב אדם לשמוע בראש השנה (וכן ביום
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד וכן השומע ממנו ,או שתוקע כדי לשורר,
הכיפורים בשנת היובל) תשע תקיעות ,והיינו תקיעה ותרועה ותקיעה,
ולא נתכוין לתקיעת מצוה ,לא יצא ידי חובה ,אבל אם התוקע להתלמד
תקיעה תרועה ותקיעה ,ותקיעה תרועה ותקיעה.
נתכוין גם לשם מצוה ותקע כדין ,יצא.
סעיף ב' צריך שהתוקע יכוין להוציא את השומע ,והשומע ג"כ יכוין לצאת ,ואם אחד
מהי תרועה מהם לא כיון לא יצא ידי חובה .אמנם א"צ שהתוקע ידע מי יוצא ממנו ידי
חובה ,וכל שנתכוין להוציא את כל השומעים ,אף מי שהיה מהלך בדרך או
איתא בגמרא (שם) שיעור תרועה כשלש יבבות ,והתניא שיעור
יושב בתוך ביתו יצא אם נתכוין לצאת (ובלבד שלא עמד רחוק באופן
תרועה כשלשה שברים ,אמר אביי בהא ודאי פליגי ,דכתיב "יום
שאפשר שישמע רק קול הברה).
תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון ,וכתיב באימיה
דסיסרא "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" מר סבר גנוחי גנח מי שעובר ליד מקום שתוקעים ונעמד לשמוע את התקיעות ,חזקה שכיון
(כאדם הגונח מליבו ,כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם) ,ומר סבר ילולי יליל לצאת ,אבל אם המשיך ללכת או בעומד בביתו לא אמרינן שחזקה שכיון
(כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה). לצאת.
עוד איתא בגמרא (שם ל"ד ).אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה התוקע לחולה ויולדת ,בסתמא כוונת התוקע להוציא רק אותם ,ואדם בבית
שברים תרועה תקיעה .מה נפשך ,אי ילולי יליל לעביד תקיעה אחר אינו יוצא ידי חובה אם לא נתכוין להוציאו.
תרועה ותקיעה ,ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה שלשה שברים מי שבא לבית הכנסת ,אם בא בסתמא ולא נתכוין לצאת לא יצא ידי חובה,
ותקיעה .מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל .מתקיף לה רב אבל אם הוא בא כדי לצאת ידי חובה עם הציבור ,יצא אף אם בשעה ששמע
עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לא כיון ליבו אלא בסתמא.
לתקיעה ,דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה .מתקיף לה רבינא
ודלמא גנוחי הוה ,וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה ,דהדר
עביד תקיעה שברים תקיעה .אלא רבי אבהו מאי אתקין ,אי גנוחי סימן תק"צ
גנח הא עבדיה ,אי ילולי יליל הא עבדיה .מספקא ליה דלמא גנח
ויליל .אי הכי ליעבד נמי איפכא תקיעה תרועה שלשה שברים מנין סדר ושיעור התקיעות
ותקיעה ,דלמא יליל וגנח .סתמא דמילתא ,כי מתרע באיניש כתיב "ובחודש השביעי באחד לחודש וכו' יום תרועה יהיה לכם" ,ודרשו חכמים מכמה
מילתא ברישא גנח והדר יליל. מקראות שהחיוב הוא לתקוע תשע תקיעות שהם ג' פעמים תקיעה תרועה ותקיעה
(תר"ת).
דעות הראשונים בזמן התלמוד היה ספק לחכמים מהי התרועה ,ולכן תיקנו לעשות את התרועה בג'
אופנים (שברים ,תרועה ,ושברים ותרועה יחד) ,וכיון שכל תרועה צריכה תקיעה לפניה
הקשו הראשונים למה צריך לעשות ג"פ תש"ת ג"פ תר"ת וג"פ תשר"ת, ולאחריה נמצא שצריך לתקוע בר"ה שלושים קולות.
והלא די בג"פ תשר"ת ,ואח"כ שברים תקיעה ,ואח"כ תקיעה שברים מבואר במתני' ששיעור תקיעה צריך להיות כשיעור התרועה ,וכיון שבשיעור התרועה
תקיעה ,ואח"כ תרועה ותקיעה ,ואח"כ תקיעה תרועה ותקיעה ,דאי תרועה יש מחלוקת ממילא יש מחלוקת גם בשיעור התקיעה ,ויש חילוק בין התקיעה בתש"ת
ותר"ת לבין התקיעה בתשר"ת ,וכן י"א שצריך להזהר שהשבר לא יהיה בשיעור הראוי
זה גניחה ויללה הרי יצא בסימן של תשר"ת ,ואם זה רק גניחה תעלה לו
לתקיעה ,כדי שזה יהיה שבר ולא תקיעה.
תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת ,וכן יהיה בשל תר"ת.
עוד נחלקו הפוסקים אם צריך לעשות את השברים והתרועה שבתשר"ת בנשימה אחת
ותירץ הר"ן בשם התוס' שחוששים שיחשבו שמספיק לעשות שברים או בשתי נשימות.
תקיעה וא"צ תקיעה לפני כן .והרא"ש תירץ דאפשר שכיון שעשה התקיעה ופרטי הדינים בזה ועוד מדיני התקיעות יבוארו להלן.
לשם תקיעה שאחרי התרועה ,לא רצו שתעלה לתקיעה שלפני התרועה.
והרא"ם תירץ דס"ל כרבי זירא (ל"ג ):דאמר מצות צריכות כוונה ,וא"כ צריך
סעיף א'
לכוין בתקיעה אם היא תקיעה שאחרי תקיעה שברים ותרועה ,או שהיא מנין התקיעות
תקיעה שלפני שברים ותקיעה ,ולא שייך לעשות בזה תנאי ,דאם כן ליכא איתא במתני' (ר"ה ל"ג ):סדר תקיעות שלש של שלש שלש (שלשה
כוונה לא לתקיעה אחרונה ולא לתקיעה ראשונה ,ואינו יוצא בה לא לזה ולא פעמים תקיעה תרועה תקיעה) .ובגמרא תנו רבנן מנין שבשופר ,תלמוד
לזה .והבית יוסף כתב שלא מסתבר שיש בזה בעיה של כוונה ,כיון שהוא לומר "והעברת שופר תרועה" ,ומנין שפשוטה לפניה ,תלמוד לומר
מכוין בזה לצאת ידי חובת תקיעה.
תשר"ת שיעורה כג' שברים וג' כוחות (והיינו י"ח כוחות) ,וכן פסק הסמ"ג. ורב האי גאון נשאל וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת
שיטת בעל העיטור -לשיטת הטור דעת בעל העיטור והרמב"ם שאין תש"ת תר"ת לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר ,והשיב שלפניו היו
הבדל בין אורך כל שבר לאורך כל תרועה ,אלא שבשברים יש הפסק בין ג' שהיו עושים התרועה יבבות קלות שזה תרועה ,והיו שהיו עושים התרועה
הקולות ,ובתרועה עושים ג' יבבות עם הפסק ביניהם .וכתב הטור שלדעת יבבות כבדות שזה שברים ,כל אחד לפי מנהג הבכי של מקומו ,ואלו ואלו
בעל העיטור והרמב"ם א"צ להאריך בתקיעה של תש"ת יותר מתקיעה של יוצאים ידי חובתם ,והיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה ,כי
תר"ת .וכתב הבית יוסף שיש מבארים בדעת בעל העיטור כדעת ריב"ם כולם מודים שיוצאים בין בזה ובין בזה שהרי שניהם זה צורת בכי ,ורבי
וריב"א ששברים זה ג' קולות ארוכים קצת עם הפסק ביניהם ,ותרועה זה ט' אבהו תיקן שכולם יעשו אותו דבר ולא יחשבו ההדיוטות שיש כאן חילוק
קולות כל דהו שאין ביניהם הפסק .וי"מ שכוונת בעל העיטור ששיעור הלכתי( ,והא דאמר אביי "בהא ודאי פליגי" ,וכן הלשון "מספקא ליה" ,אין
תרועה הוא ג' קולות קטנים כל שהוא עם הפסק ביניהם ,שזה יותר משיעור כוונתו למחלוקת או ספק הלכתי ,אלא חילוק המנהגים ,והלשון אינו
ג' קולות קטנים ללא הפסק ביניהם( ,והיינו כשיטת רש"י לענין מה ששברים מדוקדק).
ארוכים מתרועה ,ודלא כרש"י לענין שלרש"י יש מחלוקת תנאים בשיעור
והריטב"א בתשובה ג"כ כתב כהנ"ל ,וביאר לפי זה למה בסדר התקיעות
התרועה ,ולדעת בעל העיטור לכו"ע שיעור תרועה כג' קולות מופסקים,
שבתפילה עושים בפעם הראשונה תשר"ת ואח"כ תש"ת ואח"כ תר"ת,
ונחלקו התנאים אם לעשותה בקולות מופסקים או בקולות תכופים) .וכתב
והיינו מפני שבאמת בכל אחד יוצאים ידי חובה ,וכדי שלא להטריח על
הבית יוסף שנראה בדעת בעל העיטור כפירוש זה.
הציבור די לנו באחת מהם ,וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולם אמת.
אבל מדברי הרמב"ם משמע דס"ל שזה באמת ספק בדין ,וספק זה נוצר
כמה אפשר להאריך בשברים מפני אורך השנים ורוב הגלות ,ותוקעים ל' תקיעות כדי להסתלק מן הספק.
כתבו התוס' והרא"ש שצריך להזהר שלא להאריך בשבר כג' יבבות ,דא"כ וכן משמע בהדיא מהסמ"ג ,וכתב הסמ"ג שלפני רבי אבהו כל מקום היה
יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה ,שהרי שיעור תקיעה הוא ג' כוחות שכל אחד נוהג כסברת רב המקום ההוא ,וכשבא רבי אבהו קיבץ כל הספיקות והתקין
הוא כל שהוא( .וכתב הבית יוסף שדין זה הוא גם בשברים של תשר"ת( ,וכן שיעשו כדברי כולם כדי שיצאו כל ישראל ידי חובת תקיעת שופר בלא ספק
של תש"ת לדעת רש"י ששברים ארוכים מתרועה) שאין להאריך בזה כלל.
כשיעור תקיעה של תר"ת ,כיון שיש לזה שיעור תקיעה בסדר תר"ת) .וכן
צריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר משל תש"ת ותר"ת ,מפני שאם פסק ההלכה -הנה תרועה מתרגמינן יבבא ,והיינו קול שאדם משמיע
תרועה זה גם גניחה וגם יללה א"כ התקיעה צריכה להיות בשיעור שניהם כשהוא בוכה ומיילל ,אמנם יש ספק אם הכונה לקולות שאדם משמיע
יחד .וכתב הר"ן שי"א שאפשר להאריך בשבר ,ובלבד שיעשה התקיעה בתחילת בכייתו כאדם הגונח מליבו ,שזה קולות ארוכות קצת ,וזה מה שאנו
ארוכה מן השבר להיכר ביניהם ,והר"ן עצמו סובר שגם אם מאריך בתקיעה קוראים שברים ,או שהכונה לאדם המיילל ומקונן שהוא משמיע קולות
אין להאריך בשבר בשיעור ג' שברים בינוניים ,דא"כ אין זה שבר אלא קצרות תכופות זה לזה ,וזה מה שאנו קוראים תרועה ,או שהכונה לשניהם
תקיעה ,שהרי לפי הצד ששבר זה גנוחי גנח א"כ שיעור תקיעה זה ג' גניחות, יחד ,ולכן כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע ג"פ תשר"ת וג"פ תש"ת וג"פ
ואם יעשה השבר בשיעור זה יצא מכלל שבר לכלל תקיעה. תר"ת .וא"א לצאת בתשר"ת ידי תש"ת או תר"ת ,מפני שהקול הנוסף הוא
אמנם לשיטת ריב"א וריב"ם ששיעור תקיעה הוא ט' כוחות ,אין לחוש אם הפסק.
מאריך בשבר יותר מג' כוחות.
סעיף ג'
וכתב הרא"ש שמי שעשה שיעור תקיעה פחות משיעור ג' שברים וג' כוחות,
ועשה שברים ארוכים ,לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר. אורך התקיעה והשברים והתרועה
שיעור תקיעה -כתב הר"ן שדעת הרמב"ם ששיעור תקיעה היא כחצי איתא במתני' (ר"ה ל"ג ):שיעור תקיעה כשלש תרועות ,שיעור תרועה
תרועה ,והר"ן עצמו חולק וסובר ששיעור תקיעה כתרועה שלימה ,וכפירוש כשלש יבבות (ג' קולות בעלמא כל שהוא) .ובגמרא והתניא שיעור תקיעה
רש"י ,וכ"כ המגיד בדעת הרמב"ן והרשב"א ,ולפי שיטה זו אמרו הגאונים כתרועה ,אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי (והכי
שצריך להאריך בתקיעות דתשר"ת כדי שיעור ג' שברים ותרועה ובשל קאמר שיעור ג' תקיעות כשלש תרועות) ,תנא ברא חשיב חד בבא ותו לא
תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלשה שברים ובשל תר"ת כדי (ששיעור תקיעה אחת כשיעור התרועה ,ולא פליגי) .שיעור תרועה כשלש יבבות,
שיעור שלש יבבות ,ודעת המגיד משנה שא"צ להאריך בתקיעה של תשר"ת והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים (רש"י מבאר ששברים ארוכים מיבבות,
יותר מתקיעה של תש"ת או של תר"ת ,מפני שלכל התקיעות יש שיעור ועיין לקמן שנחלקו בזה הראשונים) ,אמר אביי בהא ודאי פליגי ,מר סבר
אחד ,וכתב הר"ן שיש להחמיר כדברי הגאונים. גנוחי גנח ומר סבר יילולי ייליל.
מותר להאריך בתקיעה ,דאין לתקיעה שיעור למעלה ,וכדאיתא במתני' (שם) דעות הראשונים
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ,וכן אפשר מה ההבדל בין שברים לתרועה ,ושיעורם
להוסיף על מספר השברים והתרועות ,דהוי כתרועה אריכתא.
שיטת רש"י ששברים ארוכים מתרועה (כדרך החולים המאריכים
מנין השברים -הרוקח כתב בשם אביו שמספיק לעשות ב' שברים ,דלא בגניחותיהם) ,והתרועה שהיא כג' יבבות שיעורה בסך הכל ג' כוחות ,וא"כ
נתבאר בשום מקום שצריך ג' שברים ,וסתם שברים שנים ,ובראב"ן מבואר גם שיעור תקיעה (של תר"ת) הוא ג' כוחות.
שצריך לעשות ג' שברים .וכתב הבית יוסף שמדברי הפוסקים מבואר שיטת ריב"ם וריב"א שכל יבבה שיעורה ג' כוחות של כל דהו (ס"ה ט' כוחות),
שצריך לעשות ג' שברים ,ומשמע שבשני שברים לא יצא. ונמצא ששיעור תרועה (וממילא ה"ה שיעור תקיעה) הוא ט' כוחות ,ותקיעה של
דעות הראשונים פסקי ההלכה
שיטת ר"ת שצריך לעשות את ג' השברים בנשימה אחת ,שהרי אולי זה שיעור תרועה י"א שהוא ג' כוחות קטנים (טרומיטין) ,וי"א שהוא ט' כוחות,
התרועה ,אבל את השברים תרועה של התשר"ת אין לעשות בנשימה אחת, ולכתחילה יש להחמיר כדעה השניה בין בתשר"ת ובין בתר"ת .וכיון
דגנוחי ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי .וכן דעת הרמב"ן שצריך ששיעור תקיעה הוא כשיעור התרועה ,בין תקיעה שלפניה בין תקיעה
לעשותם בנשימה אחת ,דשברים ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו שאחריה ,כתב השו"ע שלשיטה הראשונה צריך להזהר בשברים (בין של
כתקיעה ותרועה לרבי יהודה( ,ולדבריו אם הוסיף שבר ועשאו בנשימה תש"ת בין של תשר"ת) שלא להאריך בשבר אחד כג' טרומיטין ,כיון שבזה
נפרדת פסול כל הסימן ,דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים ויש הפסק הוי תקיעה ולא שבר ,שהרי זה שיעור התקיעה בסדר תר"ת.
בין השברים לתרועה), ודעת הרמ"א כהסוברים שאין לחוש אם האריך בשברים קצת ,אלא שלא
אבל שיטת הרא"ש שצריך לעשות את השברים והתרועה דווקא בנשימה יאריך יותר מדאי ,והיינו שבתשר"ת לא יאריך בשבר כשיעור ג' שברים
אחת ,ואף על פי שאין דרך האדם לגנוח וליילל בנשימה אחת ,מ"מ כיון ותרועה ,כיון שזה שיעור התקיעה בתשר"ת ,ובתש"ת לא יאריך בשבר אחד
ששניהם יחד נחשבים תרועה אין להפסיק באמצע התרועה ,וכן דעת הריב"ש כשיעור ג' שברים ,אבל מותר להאריך בשבר כשיעור ג' טרומיטין אף שזה
וכתב שזה גם דעת הר"י גיאת והרא"ש והרשב"א והר"ן וכל האחרונים וכן שיעור התקיעה בתר"ת ,משום שאנו עושים תש"ת שמא זה התרועה
נוהגים בכל המקומות וכן ראוי לעשות. האמורה בתורה ,וא"כ לצד זה התקיעה ג"כ ארוכה יותר.
ודעת המגיד משנה שגם לדעת הסוברים שאין לעשותם בנשימה אחת ,מ"מ ולדעה השניה אין לחוש אם האריך בשברים עד כדי ח' כוחות ,אבל לא
אם ירצה יכול לעשותם בנשימה אחת ,אבל לפי המרדכי וההגהות אשרי יותר יאריך כשיעור ט' כוחות שזה פסול אף בדיעבד ,ובתשר"ת לדעה זו היה
טוב להפסיק ביניהם ,והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, אפשר להאריך בשבר עד י"ח כוחות ,אלא שיש לחוש לבלבול אם יעשה
וכתב הבית יוסף שגם לדעת האומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת ,נראה שבר של תשר"ת ארוך יותר משבר של תש"ת ,על כן ישוה אותם וגם
שצריך להפסיק ביניהם מעט ,דאיתא בחולין (כ"ו ):גבי תקיעה ביום טוב שחל בתשר"ת לא יעשה שבר של ט' כוחות ,וגם משום שלהראב"ד כל שבר
להיות בערב שבת ,דקאמר רב אסי תוקע ומריע בנשימה אחת ,ופירש רש"י שהוא כט' כוחות נחשב כתקיעה ,ומ"מ בדיעבד שבר בתשר"ת אינו נפסל
עד שיהא י"ח כוחות ,שאז זה פסול אפילו בדיעבד ,ואפילו בדיעבד אינו יוצא
דמכל מקום מפסיק הוא בינתיים.
לדעה אחרונה בשבר של ט' כוחות אא"כ התקיעה היא בשיעור י"ח כוחות.
עוד כתב הבית יוסף שהיה ראוי להנהיג לתקוע תשר"ת שש פעמים ,ג"פ
וכתבו האחרונים שלכתחילה יעשה שיעור הג' שברים כט' כוחות ,ובדיעבד
שברים ותרועה בנשימה אחת ,וג"פ בהפסק ביניהם ,והעולם שלא נהגו כך
יצא אם עשה ו' כוחות או קרוב לזה ,ולא יעשה שום שבר ט' כוחות ,וטוב
אפשר שסומכים על דברי רב האי גאון שאפשר לצאת ידי חובה בין בתש"ת
יותר שלא יעשה כל שבר אלא כג' כוחות ,ואף שכתב השו"ע שלדעה ראשונה לא
בין בתר"ת בין בתשר"ת ומה שתוקעים שלשתם הוא כדי שההדיוטות לא
יעשה שבר של ג' כוחות ,כבר כתב הרמ"א שנוהגים להקל בזה ,וגם אם נרצה לנהוג כהשו"ע
יחשבו שיש כאן ב' תורות ,וכיון שאין להדיוטות היכר אם זה נשימה אחת
בזה זה יהיה נגד דעת הראב"ד ונגד הדעה האחרונה .ובתרועה יזהר לכתחילה
או לא ,לא ראו לתקן לתקוע גם בנשימה אחת וגם בשתי נשימות ,ודעבד
לעשותה כשיעור ט' כוחות ,בין בתשר"ת בין בתר"ת.
כמר עבד ודעבד כמר עבד .ונראה שיש להנהיג לעשותם בנשימה אחת ,דגם
הסוברים שיש לעשותם בשתי נשימות מודים שבדיעבד יוצא בנשימה יכול להאריך בתרועה כמה שירצה ,וכן אם עושה ד' או ה' שברים אין לחוש,
אחת( ,שהרי בירושלמי מבואר שאפילו אם עשה תקיעה תרועה תקיעה ויש מחמירים בזה ,ונכון לחוש לדבריהם לכתחילה ,לא לעשות יותר מג'
בנשימה אחת יצא ,וכ"ש בזה .ויש דוחים ראיה זו) ,אבל הסוברים שיש שברים.
לעשותם בנשימה אחת סוברים שאם הפסיק ביניהם לא יצא כיון שיעור התקיעה -לדעה ראשונה הנ"ל יש להאריך בתקיעה של תשר"ת
שכשהפסיק בטל מה שכבר תקע. כשיעור י"ב כוחות ובדיעבד יצא אף בט' כוחות ,ולדעה השניה יש להאריך
וכתב התרומת הדשן שלדידן שתוקעים בתקיעות דמעומד תשר"ת תש"ת כשיעור י"ח כוחות ומעט יותר ,דשמא התרועה היא שברים ותרועה יחד ,וכן
תר"ת ,שיתקעו בתקיעות דמיושב בנשימה אחת ,ועל סדר התפילה יתקעו יעשה לכתחילה .ותקיעה של תר"ת לדעה ראשונה היא ג' כוחות ,ולדעה
בשתי נשימות ,או איפכא ,והיכא שתוקעים בתקיעות דמעומד רק תשר"ת, השניה ט' כוחות ,ונכון לחוש לדעה זו לכתחילה .ובתקיעה של תש"ת יש
להאריך מעט יותר משיעור התקיעה של תר"ת שהרי שברים ארוכים מתרועה,
צריך לתקוע תקיעות דמיושב בנשימה אחת ,ותקיעות דמעומד בשתי
והיינו לדעה ראשונה כתשעה כוחות ,ולדעה שניה מעט יותר ,ובפחות מזה
נשימות ,אבל איפכא לא ,מפני שלמנהג זה יוצאים בתשר"ת גם ידי תש"ת
ותר"ת ,ואם עושה שברים ותרועה בנשימה אחת אינו יכול לצאת אם תרועה אפילו בדיעבד לא יצא ואפילו בתש"ת ,למנהגנו להאריך בשבר יותר מג' כוחות .ואין לחוש
דקרא זה רק שברים או רק תרועה. אם מאריך הרבה בשיעור התקיעה ,דאין לה שיעור למעלה.
וכתב הבית יוסף שלדידן שתוקעים בתקיעות דמעומד תשר"ת תש"ת סעיף ד'
תר"ת ,יעשו תקיעות דמיושב בנשימה אחת ,מפני שבזה יוצא ידי חובה
נשימה אחת
לכו"ע ,וכדי לחוש לדברי התרומת הדשן יעשה תקיעות דמעומד בשתי
נשימות ,ודרך זה טוב וישר לצאת ידי הכל וכך ראוי להנהיג. איתא בגמרא (סוכה נ"ג ):רבי יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת
היא ,ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד .וכו' .כמאן אזלא הא
פסק ההלכה דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ,כמאן כרבי
ג' השברים צריך לעשותם בנשימה אחת ,ולדעת רוב הפוסקים זה לעיכובא, יהודה .כתב המרדכי שיש שרוצים ללמוד משם שצריך לעשות את
אבל השברים והתרועה בתשר"ת י"א שלכתחילה אין נכון לעשותם בנשימה השברים והתרועה בנשימה אחת ,אמנם ברש"י ביאר שהכונה שלא יפסיק
אחת ,אך לא יפסיק ביניהם יותר מכדי נשימה ,ומ"מ אם עשאם בנשימה ביניהם אלא כדי נשימה ,וכ"כ בהגהות אשרי.
אחת יצא .וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת ,ואם הפסיק בנשימה ביניהם
שברים בין תרועה לתקיעה ,וכו' .מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי מחזירים אותו ,ומ"מ לא יתקע בכח אחד בלי שום הפסק אלא יפסיק מעט
הוה ,וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה .אלא רבי אבהו וכו' רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים.
מספקא ליה דלמא גנח ויליל. וכתב השו"ע שירא שמים יצא ידי כולם ,שבתקיעות דמיושב יעשה בנשימה
דעות הראשונים אחת ,ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות( ,ולא יעשה הפוך ,ואם
נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות ושופרות ,יכול
הקשו הראשונים מה הבעיה שיש הפסק בין השברים לתקיעה ,והא תניא
להפוך את הסדר).
(ר"ה ל"ד ):שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא.
והרמ"א כתב שהמנהג לעשות הכל בשתי נשימות ,ואין לשנות ,אך יזהר
ותירץ ר"ת שכיון שרבי אבהו בא לצאת ידי כולם ,היה לו לצאת גם דעת רבי שלא יפסיק יותר מכדי נשימה ,ולכן טוב שהמקרא יקרא שברים תרועה
יהודה (סוכה נ"ג ):דס"ל שאין להפסיק בין התרועה לתקיעה ,ועוד דגם לרבנן יחד ,דבלאו הכי עלול להפסיק יותר מכדי נשימה.
הא דיצא בשמע ט' תקיעות בט' שעות היינו בדיעבד ,אבל לכתחילה אינו
וכתב המ"ב שבמקום שנוהגים לעשות בנשימה אחת ג"כ לא ישנו מנהגם.
רשאי להפסיק.
והחיי אדם השמיט דברי הרמ"א ,דבאמת הכרעת השו"ע טובה מאד ,דבזה יוצאים ידי כל
ודעת הרמב"ן שגם לרבנן אם יש הפסק של שברים או יבבות בין תרועה השיטות ,וגם שבנשימה אחת יוצאים לכו"ע.
לתקיעה לא יצא ,דבעינן פשוטה לפניה ולאחריה ,ומה שיצא בט' שעות
היינו כשלא היה הפסק תקיעה באמצע .והרשב"א חולק על הרמב"ן ,אך
סעיף ה'
כתב שיש לחוש להחמיר כדבריו .והמגיד משנה כתב שהעיקר כהרמב"ן תקע תר"ת בנשימה אחת יצא ,כיון שההבדל ביניהם ניכר ,וי"א שלא יצא,
ושכך משמע מהרמב"ם ,וכתב הבית יוסף שמראבי"ה וריב"א משמע כיון שאין כאן לא ראש ולא סוף ,והגר"א מסכים לדעה הראשונה.
כהרמב"ן ,וכן הלכה.
כתב הכלבו בשם הרי"ג ששברים אין הכונה לשבור את הקול ,אלא הם
מעשה היה במגנצא שטעה התוקע אחרי שתקע ב' פעמים תשר"ת, יבבות ארוכות .בית יוסף.
ובפעם השלישית התחיל להריע אחרי ב' שברים ,וקצת הקהל החזירוהו
לראש ,וקצתם אמרו לו שיתקע שבר אחר ויסיים ,והוא חזר ותקע ג' פעמים סעיף ו'
תשר"ת .ולהלן יבוארו דעות הראשונים בזה. איתא במתני' (ר"ה ל"ג ):תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו
דעת הראב"ן ששלא כדין החזירוהו ,וגם התוקע עבר על שבות דרבנן ,ולא אלא אחת (דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן) .ובירושלמי הגירסה אפילו
היה צריך אלא לתקוע שבר אחר (ומבואר מדבריו שא"צ לעשות את ג' אחת אין בידו ,וי"מ בירושלמי שתקיעה ראשונה עלתה לו .והבית יוסף דן
השברים בנשימה אחת ,ודעת הבית יוסף שצריך לעשותם בנשימה אחת, אם הבבלי חולק על הירושלמי וסובר שעלתה לו תקיעה אחת ,או שגם לפי
וממילא צריך לחזור על ג' השברים) ,ואף שהתחיל להריע ,כיון ששברים הבבלי לא עלתה לו שום תקיעה .והרמב"ן סובר שהירושלמי מדבר דווקא
תרועה עושים שמא שניהם יחד זה תרועה דקרא ,דינו כנתקלקל באמצע באופן שתחילת התקיעה היתה כמתעסק ,אבל אם כל התקיעה היתה לשם
השברים ,אמנם אם היה גומר את התרועה שהתחיל בה בטעות היה צריך מצוה מודה הירושלמי שעלתה לו תקיעה אחת .וכתב הבית יוסף שלהלכה
לחזור לתחילת אותו תשר"ת ,דהוי הפסק ,אבל א"צ לחזור על ב' התשר"ת עלתה לו תקיעה אחת ,שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ,ומ"מ היכא
הראשונים. דאפשר יחזור לתקוע כדי לחוש לדברי החולקים.
ודעת הרא"ש שאפילו אם היה גומר את התרועה לא היה צריך לחזור על פסק ההלכה -האריך בתקיעה שאחרי השברים תרועה כדי שתעלה לו גם
התקיעה ,שאין קלקול התרועה מצריך לחזור על התקיעה ,כמו שאם התחיל בשביל התקיעה שלפני הסדר הבא ,לא עלתה לו אלא בשביל התקיעה
לתקוע או להריע ולא עלה הקול יפה ,שאין זה פוסל מה שכבר תקע ,כיון האחרונה של תשר"ת ,וי"א שלא עלתה לו תקיעה זו כלל ,ולדבריהם הפסיד
שאין זה קול אחר שאינו מעין התקיעה. את כל הבבא כיון שהפסיק באמצע בקול אחר ,והעיקר כדעה ראשונה.
ואם עשה ד' או ה' שברים זה אחר זה בלי הפסק אין בכך כלום ,שהרי תקע תקיעה אחת בין שני סדרים כגון אחרי שברים תרועה של תשר"ת לפני
לכתחילה יכול לעשות מהם כמו שירצה ,אבל אם עשה ב' תרועות זו אחר תש"ת ,והתנה שהתקיעה תעלה לסדר הנכון מביניהם ,יצא בדיעבד( ,ובלא תנאי
זו ,או ש אחרי התרועה תקע תקיעה במתעסק שלא לשם תקיעה (שזה ודאי אינו מועיל) ,ומ"מ לא רצו חז"ל לתקן שיעשו כך לכתחילה ,כדי שלא יטעו
תקיעה פסולה) ובא לתקוע אח"כ תקיעה לשם תקיעה ,או שלאחר שתקע לומר שא"צ אלא שברים תקיעה או תרועה תקיעה.
ג' שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים ,י"א דלא הוי הפסק,
כיון שלא הפסיק בקול שאינו שייך לאותו מקום שעומד בו ,והרמב"ן כתב דיני טעות בתקיעות
דבכולהו הוי הפסק. אע"פ שהשומע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ,מ"מ אם הפסיק באמצע בקול
של תקיעה ,לפעמים זה הפסק וצריך לחזור לראש ,ונחלקו הפוסקים מתי זה נחשב
אם תקע ב' תשר"ת או תש"ת או תר"ת כהוגן ,וטעה בשלישית ,י"א שצריך
הפסק ,וכן נחלקו להיכן צריך לחזור ,וכדלהלן.
לחזור כל הסימן מראש ג"פ ,והרמב"ן כתב שא"צ לחזור אלא לאחרון שטעה
בו. סעיפים ז' – ט'
פסקי ההלכה איתא בגמרא (ר"ה ל"ד ).אתקין רבי אבהו בקסרי ,תקיעה ,שלשה
טעה והתחיל להריע אחרי שתקע רק שני שברים ,אם זה היה בשברים שברים ,תרועה ,תקיעה .וכו' .מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי
תרועה של תשר"ת ,ונזכר תוך כדי התרועה ,יתקע עוד שבר( ,דעת הגר"א יליל .מתקיף לה רב עוירא ,ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה
שדין זה הוא רק אם זה היה בנשימה אחת ,דבלאו הכי צריך לחזור ולתקוע
חייב .רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. ג' שברים ותרועה ,וי"א שאפילו בנשימה אחת צריך לחזור ,וראוי לחוש
ובגמרא אמר רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה לכתחילה להחמיר כדבריהם) ,ואם לא נזכר עד שגמר את התרועה דהיינו
ויום הכיפורים .ולהלן בגמרא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שעשה ג' כוחות ,הפסיד את שני השברים שתקע ,אבל לא הפסיד את
שבשדות ,מאי טעמא משום דאניסי במלאכה ,אבל בעיר לא. התקיעה הראשונה שתקע ,וחוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע.
ובירושלמי מבאר שהחילוק בין ר"ה ויום הכיפורים לשאר ימות השנה הוא
ואם בתש"ת עשה תרועה אחרי שבר או שתים וכ"ש אחרי שסיים את
משום דנפישי ברכות ,שבשתות ויו"ט מתפללים ז' ברכות ,ובר"ה ויום
השברים ,או שעשה תרועה לפני השברים ,צריך לחזור לתחילת אותו סדר,
הכיפורים (של יובל) תשע.
ואין נ"מ בכל זה אם גמר את התרועה או לא .וכן אם בתר"ת עשה שבר
דעות הראשונים באמצע התרועה וכן בשאר האופנים המוזכרים במקרה הקודם ,צריך לחזור
כתבו הרי"ף והרא"ש שכוונת הגמרא שעם שבשדות שהם אנוסים ואינם לתחילת אותו הסדר.
יכולים לבוא בר"ה לבית הכנסת ש"ץ מוציאם אפילו כשאינם בבית הכנסת,
תקע קול שאינו שייך לאותו הסדר הוי הפסק והפסיד גם את התקיעה
אבל אלו שבעיר אין ש"ץ מוציאם עד שיבואו לבית הכנסת וישמעו מהש"ץ
הראשונה ,כגון שבתש"ת הריע לפני או אחרי או באמצע השברים ,או
מתחילה ועד סוף .וכ"כ הר"ן והטור.
שבתר"ת עשה שבר לפני או אחרי או באמצע התרועה ,או שהריע שתי
והרמב"ם כתב שש "ץ מוציא בכל השנה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו, תרועות בזו אחר זו (בשתי נשימות ,דאי לאו הכי הוי כתרועה אריכתא) ,או
אם שומע ועונה אמן אחר כל ברכה ,אבל מי שיודע להתפלל בעצמו אינו שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה (באופן זה המ"א
יכול לצאת מהש"ץ ,אמנם בר"ה וכן ביום הכיפורים של יובל ש"ץ מוציא גם מצדד להקל ,ומ"מ לכתחילה טוב לחוש להחמיר ,ולכן טוב שלא יתקעו יחד בשני בתי
את מי שיודע להתפלל בעצמו ,מפני שהברכות ארוכות( .וביאר הבית יוסף כנסיות סמוכים ) ,או שאחרי הג' שברים תקע עוד שבר אחד או יותר (בשתי
שלפי הרמב"ם החילוק בין עם שבשדות לבני העיר נאמר רק על שאר ימות נשימות וכנ"ל).
השנה (שבזה אין הלכה כרשב"ג) ,שבזה עם שבשדות יכולים לצאת מהש"ץ
אם עשה תרועה בתשר"ת לפני השברים הפסיד גם תקיעה ראשונה ,ויש
כשהם בבית הכנסת ,כיון שהם טרודים במלאכתם ואין להם שהות להסדיר
מהאחרונים שסוברים שבאופן זה לא הפסיד את התקיעה ,כיון שהתרועה
תפלתם ,אבל בני העיר שאין טרודים במלאכתם אף בבית הכנסת לא
שייכת לסדר התשר"ת.
יוצאים ידי חובה מפני שהיה עליהם להסדיר תפילתם ,ובר"ה ויום הכיפורים
יש מקומות שעושים קול ארוך בסוף התרועה .ויש בעלי תקיעה שאינם
דנפישי אפילו בני העיר אינם יכולים להסדירם ומשום הכי שליח צבור
מומחים ועושים קול ארוך בתחילת התרועה ונראה כעין שברים ,ולאו שפיר
מוציא את הכל).
עבדי.
ובירושלמי מבואר שההלכה כר"ג נאמרה רק לגבי הברכות שתוקעים בהם,
אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ,יכול לחזור ולתקוע ולא הוי הפסק,
וגם זה רק אם הם היו בבית הכנסת .וכתב הר"ן דלפיכך יש שהיו נוהגים
דנחשב הכל לתקיעה אחת.
להתפלל שבע ברכות ,ואחר כך היו שומעין תפלת המוספים משליח צבור
מתחלה ועד סוף והיו יוצאים בה ידי חובת מלכיות זכרונות ושופרות ,וכל זה אם תקע כדין שני תשר"ת או שני תש"ת או שני תר"ת ובשלישי טעה ,א"צ
דווקא בששמעו כל התפלה מתחלה ועד סוף ,אבל אם לא שמעו אלא אותן לחזור אלא לאחרון שטעה בו.
שלש ברכות בלבד לא יצאו ידי חובתם .ועכשיו נהגו הכל להתפלל תשע. אם עומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת גומר התש"ת וחוזר ותוקע
ומדברי הטור מבואר שהש"ץ מוציא את הרבים בכל תפילת מוסף ,וכן תשר"ת .ואם סיים תקיעות דמיושב ונזכר שטעה ,חוזר ותוקע ואינו סומך
מבואר בדברי הרמב"ם ,וכן משמע בגמרא דידן (ל"ה.). על תקיעות דמעומד ,וה"ה שחוזר לתקיעות דמעומד אם טעה בהם ,אבל
ו כתב הטור שאף שאפשר לצאת ידי חובה מהש"ץ מ"מ מוטב שכל אחד בתקיעות שאחר התפלה א"צ לחזור.
יתפלל בעצמו ,כי מי שירצה לצאת בתפלת הש"ץ צריך לכוין לכל מה
אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא.
שאומר הש"ץ ,ואם חיסר אפלו מילה אחת שלא כיון לה לא יצא ,ואין כל
אדם יכול לעמוד בזה ,וכ"ש לפי בעל העיטור שכתב שאין ש"ץ פוטר אלא אחרי התקיעות אומר הש"ץ אשרי העם יודעי תרועה וכו' ואשרי ,ומחזירים
מי שאינו בקי ,אפילו אם הוא בבית הכנסת ,ולכן נוהגים שכל אחד מתפלל את הספר תורה למקומו.
בעצמו.
ובדעת בעל העיטור ביאר הבית יוסף שאף שהלכה כר"ג בר"ה שגם בקי סימן תקצ"א
יוצא מהש"ץ ,שמא י"ל דסבר בעל העיטור שר"ג פוטר רק עם שבשדות אם
באו לבית הכנסת ,אבל את בני העיר אם הם בקיאים אין הש"ץ פוטר. תפילת מוסף
וכתב הריב"ש שאין ספק שהמנהג היפה הוא שיתפללו הציבור תחלה בכל יום שהיו מקריבים בבית המקדש קרבן מוסף מתפללים תפילת מוסף ,וביו"ט רגיל
מברכים ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות וברכה אחת באמצע (כמו בשחרית) ומזכירים
והשליח צבור יתפלל עמהם בלחש כדי להסדיר התפלה ,ואחר כך יחזור בה קרבן מוסף ,אמנם במוסף של ראש השנה מלבד הזכרת קרבן מוסף אמרו חכמים
שליח צבור להתפלל בקול רם ,כמבואר בגמרא ,וכן המנהג בקטלוני"א ובכל שצריכים להזכיר ענייני מלכויות זכרונות ושופרות כל אחד בברכה נפרדת ,ובסימן זה
מקום שהם בני תורה ,אבל בארגו"ן לא נהגו כן ,אלא מתפלל השליח צבור יבוארו פרטים אלו.
תפלת המוסף מיד עם הציבור יחד מבלי שיתפללו הציבור תחלה ,ונראה סעיף א'
שנהגו כן מפני שרובם עמי הארץ ולא יוכלו להתפלל אפילו מתוך הסידור
אלא בעמל גדול ,משום דאוושי ברכות ,ולכן כולם מתפללים יחד עם האם הציבור מתפללים מוסף או שיוצאים מהש"ץ
השליח צבור. איתא במתני' (ר"ה ל"ג ):כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד
מנהג בני ספרד שאין מזכירים פסוקי קרבן מוסף ביו"ט כלל (רק בשבת מנין הברכות בתפילת מוסף של ציבור -כתב הרי"ץ גיאת שנהגו בב'
ור"ח) ,אלא אומרים ככתוב בתורתך וכו' ,שכיון שאין רגילים בהם חוששים ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללים במוסף אלא שבע ברכות ,והש"ץ
שיטעו בהם .ומנהג בני אשכנז לומר פסוקי מוסף ראש השנה ,ואין אומרים מתפלל תשע ברכות ,והביא הרבה תשובות הגאונים שמעולם לא התפללו
פסוקי מוסף ר"ח (אפילו בקרבנות שאומרים לפני התפילה) ,אלא אומרים צבור בר"ה אלא שבע ,אבל דעת הרי"ץ גיאת שגם הציבור מתפללים תשע
מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ושני שעירים לכפר (- ברכות ,שכך קיבל מגדולי הדור שלפניו שקיבלו מהחכמים שלפניהם.
שעיר חטאת ושעיר ר"ח) ושני תמידים כהלכתם. והרמב"ן דחק ליישב מנהג הגאונים ,וכתב שכך היה המנהג עד הרי"ץ גיאת,
אומרים במוסף את מוספי יום הזכרון הזה גם למנהג אשכנז וגם ביום השני, והרא"ש כתב שמי שמתפלל שבע ברכות הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר
כדי לכלול בו גם מוסף ר"ח ,ואם אמר מוסף בלשון יחיד ,ביום הראשון חוזר מהברכות .וכתב הבית יוסף שכבר פשט המנהג להתפלל תשע ברכות.
וביום השני א"צ לחזור ,ואם סיים את הברכה אף ביום הראשון אינו חוזר ,דמסתברא פסקי ההלכה
שאפילו אם דילג לגמרי ולא אמר ואת מוסף יום הזכרון הזה נעשה ונקריב ,אלא אמר ושם הציבור והש"ץ מתפללים בלחש ט' ברכות ,דלא כהפוסקים שהציבור
נעשה ונקריב וכו' תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ככתוב בתורת וכו' ג"כ יצא( .ומש"כ מתפללים רק ז' ברכות כמו בשחרית.
הטור שהיוצא מהש"ץ אפילו חיסר מילה אחת שלא כיון לה לא יצא ,היינו דווקא במה שנוגע
מקום שנוהגים שהציבור מתפללים ביחד עם הש"ץ ,אם טעה הש"ץ
לעיקר התפילה).
בתקיעות אסור לשוח באמצע ולגעור בו שהרי כבר שמעו במיושב ,וגם אם
סעיף ד' לא שמעו יחזרו ויתקעו אחרי התפילה אותו סימן שטעה בו ,ודיו.
מלכיות זכרונות ושופרות סעיפים ב' ג'
איתא במתני' (ר"ה ל"ב ).אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות הזכרת קרבן מוסף וראש חודש בתפילות ראש השנה
מעשרה שופרות .רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש
איתא בגמרא (ר"ה ל"ה ).אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך
מכולן יצא .ובגמרא (ל"ה ).אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר
כתוב לאמר שוב אינו צריך.
ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך.
דעות הראשונים -רש"י מבאר שהכונה שא"צ לומר פסוקי המוספין ,דדי
דעות הראשונים -רש"י מבאר שהכונה שא"צ לומר פסוקי קרבנות
לומר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך .אבל
המוספים ,ובשם רבותיו פירש שהכונה לפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות,
לר"ת כוונת הגמרא שא"צ לומר פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות ,אבל
והקשה רש"י שזה דלא כרבנן ודלא כרבי יוחנן בן נורי .ור"ת תירץ
מקראות של מוסף צריך להזכיר לפי שהם במקום הקרבנות ,אבל מוסף
שמחלוקת רבנן ורבי יוחנן בן נורי היא היכא שהתחיל ,דאז לא יפחות למר
דראש חדש אין צריך להזכיר ,דדי לו במה שאומר מלבד עולת החדש
כדאית ליה ולמר כדאית ליה ,אבל אם אינו רוצה לומר כלל ,יפטור את עצמו
ומנחתה ,שבזה נכלל כל מוספי ר"ח העולות ,וכדי להזכיר גם השעיר שהוא
על ידי ככתוב בתורתך ,שאז הוא כולל כולם ביחד ,דנביאים וכתובים כולהו
חטאת יאמר ושני שעירין לכפר ושני תמידין כהלכתן .וכתב הרא"ש שהרבה
איקרו תורה .והר"ן פירש (וכ"כ המגיד משנה בשם הרמב"ן) שרב חננאל
נחלקו על ר"ת בזה ,דיותר חמור לומר פסוקי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות
סובר כרבי יוחנן בן נורי ,ומשום הכי אמר שאם אמר כי המלכות שלך היא
שנשנות במשניות ,מאשר לומר פסוקי הקרבנות שלא הוזכרו לא במשנה ולא
ולעולמי עד תמלוך בכבוד ככתוב בתורתך ,וכן כתוב בדברי קדשך ,וכן כתוב
בגמרא אלא שנהגו לאמרם במקום הקרבנות .וברמב"ם משמע כפירוש רש"י.
על ידי הנביאים ,יצא ,כאילו הזכיר שלשה פסוקים למלכיות וג' לזכרונות וג'
וכתב הטור דדעת שאר המפרשים שיוצא ידי המוספין במה שאומר ככתוב
לשופרות .ודעת הרמב"ם שאפילו אם אמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר
בתורתך וכו' .וכן נוהגים בספרד ,וכתב רבינו ירוחם שאין לשנות המנהג .ובעל
פסוק אחד של תורה והפסיק ,שוב אינו צריך כלום .וביאר המגיד משנה
העיטור כתב כיון שאומר יום הזכרון הזה אין צריך לומר ראש חדש הזה,
שהרמב"ם מפרש דרב חננאל סובר שרבי יוחנן בן נורי דאמר אם אמר שלש
דבכלל יום הזכרון הוא ,והמוספין נכללים במה שאומר את מוסף יום הזכרון
מכולם יצא ,היינו ממלכיות וזכרונות ושופרות יחד ,ובא רב חננאל ופירש
הזה נעשה ונקריב לפניך כאמור ובחודש השביעי וגו' ובראשי חדשיכם וגו',
דבעינן שיהא אותו הפסוק של תורה ,וכן נראה מדברי הגאונים.
ומבואר מדבריו שאומרים פסוקי ראש חודש .והר"ן כתב בשם הגאונים
וכתב הטור דמ"מ נוהגים כת"ק לומר עשרה פסוקים .והבית יוסף כתב שצריך לומר את מוספי יום הזכרון הזה ,כדי לכלול גם שעיר של ראש חודש,
שלכו"ע יש לעשות כך לכתחילה ,דרבי יוחנן בן נורי מדבר רק בדיעבד .וכ"כ וכ"כ רבינו ירוחם ,ודעת הכלבו לומר כך רק ביום הראשון ,אבל מהר"ן ורבינו
הר"ן. ירוחם משמע דה"ה ביום השני .ורב עמרם כתב שאין אומרים רק מלבד עולת
פסק ההלכה -אומרים י' פסוקים של מלכיות וי' של זכרונות וי' של החודש ומנחתה ושני תמידין כהלכתן .וגדולי מגנצא הנהיגו שאין להזכיר ר"ח
שופרות ,מלכיות לקבל עול מלכות שמים ,זכרונות כדי שיעלה זכרוננו לפניו כלל ,ואין אומרים אפילו מלבד עולת החודש ומנחתו ,וכ"כ בערוך דהא
לטובה ,ובמה בשופר .ואומרים בכל ברכה ג' פסוקים מהתורה ג' מהכתובים דאמרינן איזה חג שהחודש מתכסה בו היינו שאין אומרים ובראשי חדשיכם
ג' מהנביאים ועוד א' מהתורה ,ואם השלים בנביא יצא .וכתב הרמ"א לא בתפלה ולא בקרבנות בשחרית ,וכ"כ קצת מהגאונים שאין לומר ובראשי
שבדיעבד אפילו אם לא אמר שום פסוק אלא אמר ככתוב בתורתך וכן כתוב חדשיכם שחרית בר"ה ,דאם יאמרו אותו ביום השני של ר"ה יאמרו שיום שני
בדברי קדשך וכן נאמר ע"י עבדיך הנביאים ,יצא .ואם רצה להוסיף על עיקר כמו בשאר ראשי חדשים של כל השנה ,ואתו למימני מועדים מהיום
העשרה פסוקים רשאי. השני .אבל ה"ר יצחק בר"א כתב שיש לאומרו בראשון ובשני ,כמו שאומרים
ביום השני "ובחדש השביעי באחד לחדש" ,והרא"ש היה נוהג לומר במוסף
דיני וסדר הפסוקים מדברי הטור והבית יוסף פסוקי הקרבנות כמו בר"ח.
איתא במתני' (ר"ה ל"ב ).מתחיל בתורה ומשלים בנביא ,רבי יוסי אומר פסקי ההלכה
סעיף ה' אם השלים בתורה יצא .וכתבו הרי"ף והרא"ש דקיימא לן כרבי יוסי.
ובגמרא (ל"ב ):תניא אמר רבי אלעזר ב"ר יוסי ותיקין היו משלימין
איתא במתני' (ר"ה ל"ב) אין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות.
בתורה .וכתב הר"ן שלכך אע"פ שסתם מתניתין דלא כרבי יוסי ,נקטינן
ובגמרא מלכיות כגון "חי אני נאם ד' אלקים אם לא ביד חזקה
כוותיה דמעשה רב ,ולכן מתחיל בשל תורה ,דבהתחלה מודה רבי יוסי .וכ"כ
ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" ,ואף על גב דאמר רב
הסמ"ג שנוהגים כרבי יוסי אע"פ שרבים חלוקים עליו ,ואפשר שחכמים
נחמן כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן,
מודים שאפשר להשלים בתורה ,ורק אמרו שאפשר להשלים גם בנביא.
כיון דבריתחא אמור אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן .זכרון
כגון "ויזכר כי בשר המה וגו' " .שופר כגון "תקעו שופר בגבעה וכתב הרא"ש שנוהגים לומר של כתובים קודם לשל נביאים ,מפני שאנו
וגו' " .אבל אם בא לומר מלכות זכרון ושופר של פורענות של אומרים פסוקים הכתובים בספר תהלים ,ודוד קדם להני פסוקים דנביאים
נכרים אומר ,מלכות כגון "ד' מלך ירגזו עמים" ,וכגון "ד' מלך עולם שאנו אומרים .וכ"כ רב האי גאון והרמב"ן והר"ן שאומרים של כתובים
ועד אבדו גוים מארצו" ,זכרון כגון "זכר ד' לבני אדום וגו' " ,שופר באמצע ,כדי לקיים אח"כ מעלין בקודש ,אבל אין להקדים דבר לשל תורה,
כגון "וד' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" ,וכתיב "ד' דליכא לעלויי אתורה.
צבאות יגן עליהם" .אין מזכירין זכרון של יחיד ואפילו לטובה ,כגון מלכיות
זכרני ד' ברצון עמך ,וכגון זכרה לי אלקי לטובה. כתב רב האי גאון שנהגו לומר פסוקי מלכיות כסדר שהם כתובים בתורה:
פסק ההלכה -אין אומרים פסוקים של פורענות של ישראל ,ולא זכרונות "ד' ימלוך לעולם ועד"" ,לא הביט און וכו'"" ,ויהי בישורון וכו' " ,אע"פ
של יחיד. שבגמרא לא מוזכר סדר זה.
סעיף ו' פסוקי שמע ישראל וגו' וכן וידעת היום וגו' וכן אתה הראת לדעת ,נחשבים
מלכיות ,דקיימא לן בזה כרבי יוסי (שם).
דעות הראשונים -י"א שאין משלימים למנין י' פסוקים של זכרונות מה
איתא בגמרא (שם) תניא שאו שערים ראשיכם וכו' ראשונה שתים
שאומרים אחרי יעלה ויבוא "וזכרתי להם ברית ראשונים" ,וכן מה שאומרים
שניה שלש ,דברי רבי יוסי .רבי יהודה אומר ראשונה אחת שניה
אחרי תקע בשופר "וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות" אין משלימים
שתים .וכתב הבית יוסף שמבואר מזה שא"צ עשרה פסוקים נפרדים ,אלא
בו מנין י' פסוקים של שופרות ,שהרי אין מזכירים פסוקים אלו בסמוך
צריך להזכיר מלכות י' פעמים.
לשאר הפסוקים .וי"א שאומרים פסוקים אלו כתוספת על הי' פסוקים ,דאף
שכשמוסיף א"צ לסיים בפסוק של תורה ,מ"מ מסדרי התפילה העדיפו כן זכרונות
לסיים בפסוק של תורה .ואף שב"וביום שמחתכם" מוזכר חצוצרות ולא נהגו להפסיק בין שני פסוקים שבירמיה ,והיינו בין "זכרתי לך חסד נעוריך"
שופר ,מ"מ הרי מוזכר תקיעה בפסוק זה ,וכ"כ הרא"ש שאין לשנות ממטבע לבין "הבן יקיר לי אפרים" ,אומרים פסוק מיחזקאל "וזכרתי אני את בריתי
שנהגו בו אבותינו ,והביא הרא"ש בשם ראבי"ה שמפני שפסוק זה הוא של אותך בימי נעוריך" כדי לסמוך זכירת ברית ימי נעורים לזכירת חסד נעורים.
ריצוי ורחמים קבעוהו בתפילה ,וכן מוכח בירושלמי שהיו משלימים בפסוק בטוליטולא נוהגין לומר יעלה ויבא בזכרונות ,ומנהג טוב הוא .ובאשכנז אין
זה את פסוקי השופרות .והרמב"ן היה מסיים בשופרות "לא הביט און נוהגין כן.
ביעקב" ,ואע"פ שכבר אמרו עם המלכיות ,הא אמרינן אם רצה אומרו עם איתא בגמרא (שם) פקדונות הרי הן כזכרונות ,כגון "וד' פקד את
המלכיות ועם השופרות .והרי"ץ גיאת היה מסיים ב"יום תרועה יהיה לכם". שרה" ,וכגון "פקוד פקדתי אתכם" ,דברי רבי יוסי .רבי יהודה אומר
פסק ההלכה -יש קוראים תגר על מה שמשלימים פסוקי שופרות בפסוק אינן כזכרונות .ואע"פ שהלכה כרבי יוסי נהוג עלמא כרבי יהודה .וכתב
"וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות" שאין מזכירים בו שופר אלא הבית יוסף שהטעם הוא דכיון דאיכא קראי טובא למיעבד אליבא דכולי
חצוצרות ,והרא"ש והר"ן כתבו לקיים המנהג. עלמא ,עדיף טפי.
חותמים ברוך אתה ד' זוכר הברית.
סעיף ז'
כתב השו"ע שאומרים ועקידת יצחק לזרעו תזכור ,ואין לומר לזרע יעקב,
שופרות
וכתב המ"ב שבדיעבד יצא .ושי"א שטוב יותר לומר לזרע יעקב ,ולכן כל אחד כתב הטור שנוהגים להרבות בפסוקי שופרות.
יעשה כמנהג מקומו. ותרועה הרי היא כשופרות ,כגון "יום תרועה יהיה לכם" ,וממילא זכרון שיש
אומרים עלינו לשבח (כך ההלכה ,והטור מביא שי"א שאין יחיד אומרו בו תרועה כגון "שבתון זכרון תרועה" יכול לאומרו עם הזכרונות ועם
במקום שיש ש"ץ) ,ומלוך וכו'. השופרות ,ומלכיות שיש עמהם תרועה כגון "ותרועת מלך בו" יכול לאומרו
עם המלכיות ועם השופרות.
הש"ץ מוסיף אוחילה ושאר פיוטים כל מקום לפי מנהגו.
איתא בגמרא (שם) זכרון שיש בו תרועה ,כגון "שבתון זכרון תרועה
סעיף ח' מקרא קדש" אומרה עם הזכרונות ואומרה עם השופרות ,דברי רבי
איתא בגמרא (עבודה זרה ד ):כתיב "וקל זועם בכל יום" ,אימת רתח, יוסי .רבי יהודה אומר אינו אומרה אלא עם הזכרונות בלבד .ואף
אמר אביי בתלת שעי קמייתא .אמר רב יוסף לא ליצלי אינש שהלכה כרבי יוסי ,כיון דאיכא קראי טובא ,עדיף למיעבד ככולי עלמא.
צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא חותם ברוך אתה ד' שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים.
ביחיד ,כיון דמפקיד דינא דילמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי, מנהג אשכנז שהיחידים לא אומרים בלחש היום הרת עולם ,אבל בני ספרד
אי הכי דצבור נמי ,דצבור נפישא זכותייהו ,אי הכי ביחיד דצפרא אומרים גם בלחש.
תר"ת כדי להשלים למאה קולות) ,וכתב המ"ב שבמקום שנוהגים כהרמ"א נמי ,לא כיון דאיכא צבור דקא מצלי (שחרית בכל המקומות) לא קא
אין לשנות. מידחי.
אחרי התקיעות נהגו לומר היום הרת עולם וארשת שפתינו ,ובשבת שאין פסק ההלכה -אין ליחיד הגר בישוב (שאינו יכול ללכת למקום שיש מנין)
תוקעים אין אומרים ארשת שפתינו. להתפלל מוסף או לתקוע עד אחרי ג' שעות ביום ,דבג' שעות ראשונות
הקב"ה דן את עולמו ושמא יעיין בדינו ביחוד ומי יצדק ,וציבור אין הקב"ה
סעיף ב' מואס תפילתם ,ובשאר השנה אפשר להתפלל בג' שעות ראשונות ,כיון
איתא בגמרא (שם) רב פפא בר שמואל קם לצלויי ,אמר ליה לשמעיה שאינו אלא פקידה בעלמא לאותו יום ,אבל בר"ה הקב"ה דן לכל השנה
כי נהירנא לך תקע לי .אמר ליה רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. ולפעמים לשנים רבות (ובעיר אף אחר ג' שעות אין להתפלל ביחיד),
ומבואר מדברי הגמרא שציבור תוקעים לכתחילה על סדר הברכות ,ויחיד ושחרית אפשר להתפלל אף ביחיד בתוך ג' שעות ,כיון שזה זמן תפילת
לא. הציבור ,ובמקומות שרגילים להתפלל שחרית בהשכמה תוך שעה ראשונה
או שניה ,יצמצם להתפלל ג"כ באותו זמן ,ומה שהציבור אומרים פיוטים אינו נחשב
עוד כתבו הראשונים שיחיד לכתחילה צריך לתקוע התקיעות לפני מוסף,
זמן שהציבור מתפללים ,אלא צריך לצמצם להתפלל דווקא בשעת התפילה ,שהרי אפילו אם
דהא איתא בגמרא (ר"ה ל"ג ):מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר ,משמע
הציבור מתפללים שחרית והוא מתפלל מוסף אינו נחשב זמן שהציבור מתפללים .והמ"א
שאם נתמנה לו שופר לפני שבירך צריך לתקוע אז.
מצדד שאפילו בשאר ימות השנה טוב להזהר שלא להתפלל בקיץ בשעה הראשונה של היום
פסק ההלכה -יחיד אינו מפסיק כדי לשמוע תקיעות על סדר הברכות,
שזה זמן שאין הציבור מתפללים ,ובשעה"צ מקשה על דבריו ונשאר בצ"ע.
אפילו אם יש מי שיתקע לו ,ואם לא שמע תקיעות דמיושב מפי הש"ץ
תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף וא"צ לתקוע עוד ,ואם אין מי שיתקע לו
לפני מוסף יכוין לשומעם אחר תפילתו. סימן תקצ"ב
סעיף ג'
תקיעות דמעומד
דיבור אחרי הברכה על התקיעות עד סוף התקיעות דינו תלוי לפי הזמנים מלבד מה שתוקעים לפני מוסף ל' תקיעות הנקראים 'תקיעות דמיושב' ,תוקעים גם
דלהלן: בחזרת הש"ץ של מוסף 'תקיעות דמעומד' ,כדאיתא בגמרא (ר"ה ט"ז) למה תוקעים
ומריעים כשהם יושבים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים ,כדי לערבב השטן.
א' בין ברכה לתקיעה אין להפסיק כלל ,אא"כ הוא צריך לומר שיביאו שופר
או שישכשכו אותו במים כדי שיוכל לתקוע ,ואם שח בענין אחר אפילו סעיף א'
מענין התפילה ,צריך לחזור ולברך ,ואף השומע אם שח בין ברכה לתקיעה
איתא במתני' (ר"ה ל"ג ):מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר ,תוקע
צריך לחזור ולברך לעצמו.
ומריע ותוקע שלש פעמים .ובגמרא (ל"ד ):טעמא דלא הוה ליה שופר
ב' בשעת התקיעות עצמם אסור לדבר ואפילו לרוק (ונ"מ לשומעים) ,מפני מעיקרא ,הא הוה ליה שופר מעיקרא ,כי שמע להו אסדר ברכות
שצריך לשמוע את כל התקיעה אפילו אם היא ארוכה מאד ,וכ"ש שאסור שמע להו.
להשמיע קול פיהוק או נחירת הגרון וכדומה שזה מבלבל גם את השומעים
מה תוקעים בכל פעם -דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שתוקעים למלכיות
האחרים.
תשר"ת ,ולזכרונות תש"ת ,ולשופרות תר"ת .ודעת ר"ת לתקוע בכל פעם
ג' בין התקיעות או בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ,אסור לתוקע או
תשר"ת ,שהרי יש ספק מהי התרועה ,ואם עושה תש"ת או תר"ת זה שאינו
לשומעים לדבר ,מפני שהברכה היא גם על התקיעות דמעומד ,ואם דיבר
תרועה אינו אלא הפסק ,וכשתוקע תשר"ת ודאי יוצא ידי חובה( .וראבי"ה
בדברים אחרים א"צ לחזור ולברך (ודלא כמו שכתב בהגהות מיימוני בשם
מתרץ שכיון שכבר יצאו ידי חובה מדאורייתא בתקיעות דמיושב ,לא חששו
רבינו שמחה שחוזר ומברך ,ומאידך כתב הר"ן שלולא דברי האוסרים היה
לעשות יותר ,והר"ן מתרץ שיוצאים ידי חובה בין בתשר"ת בין בתש"ת בין
מקום להתיר לדבר ,כיון שאינו גורם להצריך ברכה ,דאטו מי שבירך על
בתר"ת) .וכתב הערוך שיש שתוקעים ק' תקיעות ל' בתקיעות דמיושב ל'
המצוה והתחיל (כגון בדיקת חמץ) אסור לדבר עד שיגמור את המצוה ,ואטו
בלחש ול' על הסדר ועוד י' תקיעות כשגומרים התפילה ,ס"ה ק' תקיעות
מי שבירך המוציא אסור לדבר עד שיגמור לאכול ,והר"ן מסיק שראוי לא
כנגד ק' פעיות דפעי אימיה דסיסרא.
לדבר שלא לצורך ,והמגיד משנה כתב שמדינא אפילו לתוקע מותר לדבר,
אמנם נכון למנוע אותו מלדבר ,אבל הציבור אם לא נמנעו אין גוערים בהם. פסקי ההלכה
בית יוסף) ,ודיבור בענין התקיעות והתפילות בין תקיעות דמיושב לתקיעות תוקעים בחזרת הש"ץ על סדר הברכות במלכיות ובזכרונות ובשופרות .ויש
דמעומד אינו הפסק וזה מותר לכתחילה (כמבואר בברכות מ .לענין ברכת מקומות שנוהגים לתקוע כשמתפללים בלחש ,ואין לנהוג כך לכתחילה כדי
המוציא) .ודעת הדרך החיים שמהברכה עד סוף תקיעות דמיושב אסור שלא לבלבל את המתפללים.
להפסיק אפילו בתפילות ,ולכן לא יאמר את היהי רצון אלא יהרהר בליבו או
צריכים התוקע והשומעים לעמוד בתקיעות אלו ,ובדיעבד אם ישבו יצאו.
שיאמרנו אחרי תקיעות דמיושב ,ומהר"י עמדין מיקל בזה ,ועל כן במקום שנוהגים כך
אין למחות בידם. מה תוקעים בכל סדר -השו"ע כתב שתוקעים תשר"ת למלכיות ותש"ת
לזכרונות ותר"ת לשופרות ,ועכשיו נהגו לתקוע כל סדר מהנ"ל ג' פעמים.
ד' האחרונים מצדדים שמי שדיבר בתשר"ת בין שברים לתרועה אפילו
והרמ"א כתב שהמנהג כהסוברים שתוקעים תשר"ת פעם אחת למלכויות
מענייני התקיעה ,צריך לחזור ולתקוע אותו סדר בלי ברכה.
וכן לזכרונות וכן לשופרות .והשל"ה כתב שהדרך המובחרת היא לתקוע
תשר"ת תש"ת תר"ת בכל ברכה( ,ואחרי אנעים זמירות עוד תשר"ת תש"ת
תש"ת ותר"ת קודם תשר"ת יצא. סעיף ד'
הברכות והתקיעות -ברכות מלכיות זכרונות ושופרות אין מעכבים את מי יתקע תקיעות דמעומד -כתב השו"ע שהתוקע תקיעות דמיושב יתקע
התקיעות ,וכן התקיעות אינן מעכבות ברכות אלו ,ואם יודע רק לברך או רק גם תקיעות דמעומד .וכתב הרמ"א שדין זה אינו מעכב ואחר יכול לתקוע
לתקוע יעשה מה שיודע ,ואם יודע רק לתקוע יברך על התקיעות ,אך פשוט שאין לברך
(ועומד במקומו וא"צ לעמוד על הבימה) ,אלא שראוי לעשות כך ,וכמו
על התקיעה אא"כ יודע לתקוע את כל הסדרים בעצמו או בצירוף עם אחרים .והסדר שנתבאר ברמ"א בסימן תקפ"ה .וכתב המ"ב דהיינו בזמנם שהיו נותנים לו
להתפלל מוסף ולתקוע בתוך התפילה אינו לעיכובא ,שאם התפלל קודם לתקוע בסתמא וא"כ זכה מיד בכל התקיעות ,אבל בזמננו שבמקצת
שתקע יצא בשניהם. מקומות נוהגים לתת הסדרים לאחרים א"כ מעולם לא זכה הראשון ושרי.
סימן תקצ"ד סימן תקצ"ג
יציאה ידי חובה מאחר בתקיעה ובברכות האם הברכות והתקיעות מעכבות זו את זו
איתא בגמרא (ר"ה ל"ד ):יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ,יחיד שלא איתא בגמרא (ר"ה ל"ד ):ת"ר תקיעות אין מעכבות זו את זו ,ברכות אין
בירך אין חבירו מברך לו .וכתב הר"ן דאע"ג דקיימא לן (ר"ה כ"ט ).כל מעכבות זו את זו ,תקיעות וברכות של ר"ה ושל יום הכיפורים
הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא ,הרי מבואר בירושלמי שדין זה מעכבות.
אינו כולל ברכת המזון קריאת שמע ותפלה ,וטעמא דתפלה משום דמסתבר
וכתב הר"ן שאין הכונה שהברכות (מלכויות זכרונות ושופרות) מעכבות את
שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו .אמנם כל זה במי שיודע לברך
התקיעות והתקיעות מעכבות את הברכות ,דהא תניא (שם) מצוה בתוקעין
בעצמו ,אבל מי שאינו יודע לברך בעצמו יכול לצאת ידי חובה מאחר,
יותר מן המברכין וכו' ,ותנן (ל"ג ):מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע
כדאיתא בגמרא (ברכות מ"ה ):אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור
ומריע ותוקע ,אלא הכונה שברכות אלו מעכבות זו את זו ,ותקיעות אלו
יוצא .וכ"כ המרדכי והגהות אשר"י ,ודלא כדברי הרי"צ גיאת שכתב
מעכבות זו את זו ,דמי שיודע רק אחת מן הברכות או רק אחת מן התקיעות,
שדווקא בברכת המזון וברכת המצוות יוצא מאחר ,משא"כ תפילה שלא
אינו מברך ואינו תוקע אפילו אותן שבקי בהן .אי נמי לענין סדרן קאמר,
נתקנה אלא בלחש ,וכ"כ רב שרירא שאין רשות למתפלל להשמיע קולו
שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיות לא יצא עד שיתקע על
ולהוציא את מי שאינו בקי ,אא"כ הוא שליח ציבור.
הסדר ויברך על הסדר .והרא"ש והטור כתבו כפירושו הראשון של הר"ן.
פסק ההלכה -בתקיעות יכול יחיד שלא תקע לשמוע התקיעות מאחר, עוד כתב הר"ן שמה שהתקיעות מעכבות זו את זו ,היינו שכל תקיעה
אפילו אם הוא יודע לתקוע .ויחיד שלא התפלל ,אם יש עשרה יכול לצאת מהתשר"ת או מהתש"ת או מהתר"ת מעכבת את השאר ,אבל תשר"ת
ידי חובה מהש"ץ ,ואם אין עשרה דעת השו"ע שאין אחד יכול להוציא את ותש"ת ותר"ת אין מעכבין זה את זה ,ואם ידע לעשות אחד מהן או שנים
חבירו ,אפילו אם הוא צריך אז להתפלל גם לעצמו בלחש ומתפלל בקול כדי עושה ,ובלבד שיעשה כל הסימן ,וטעמא דמילתא משום דמתחלה על
להוציא את חבירו ,אפילו אם אינו יכול להתפלל בעצמו ,והרמ"א כתב שי"א הספק הם נעשין ,ואם איתא להאי ליתא להאי ,ואפשר שאותו שיעשה הוא
שאם אינו יכול להתפלל ,חבירו יכול להוציאו בתפילתו ,ואם הוא אומר עם חבירו
עיקר .וכן משמע מדברי הרא"ש.
מילה במילה יצא לכו"ע.
סעיף א'
ברכות -ברכות מלכיות זכרונות ושופרות של מוסף (ושל יום הכיפורים של
סימן תקצ"ה יובל) מעכבות זו את זו ,שאם אינו יודע כולם לא יאמר כלום ,ודעת הפמ"ג
שאם אינו יודעם י"ל שיאמר ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע ,וכתב הבה"ל
סדרי העדיפויות בתקיעות ובברכות שאין משמע כך בגמרא .וגם סדר ברכות אלו מעכב ואם הקדים זכרונות
איתא בגמרא (ר"ה ל"ד ):מצוה בתוקעין יותר מן המברכין .כיצד ,שתי למלכיות או שופרות לזכרונות צריך לחזור ולהתפלל .ובשאר ימות השנה
עיירות ,באחת תוקעין ובאחת מברכין ,הולכין למקום שתוקעין ואין אף אם אינו יודע כל הברכות יאמר איזה ברכה שיודע (ויסמיך הברכה לאיזה
הולכין למקום שמברכין .פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן ,לא ברכה כגון אשר יצר ,כדי שתהא סמוכה לחברתה) ,אמנם זה רק בקשת
צריכא דאף על גב דהא ודאי והא ספק. רחמים בעלמא ,אבל לצאת ידי חובה אינו יוצא אפילו אם דילג רק ברכה
פסקי ההלכה אחת משמונה עשרה ,וצריך לחזור ולומר כולם כסדר שנתקנו.
מי שאינו בקי לא בתקיעות ולא בתפילת מוסף ,עדיף שילך למקום סעיף ב'
שבקיאים בתקיעות (אפילו אם בקיאים רק בסדר אחד) ,מאשר שילך
תקיעות -אם אינו יודע אלא מקצת מאותו סימן לא יתקע כלל ,וכן בסדר
למקום שבקיאים בתפילת מוסף ,אפילו אם הברכות הם ודאי והתקיעה היא
התקיעות אם הקדים תרועה לתקיעה ראשונה לא יצא .אבל אם יודע רק
ספק ,דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן ,ואפילו ביום השני עדיף התקיעה
תשר"ת או תש"ת או תר"ת יתקע מה שיודע ,וכן אם הוא חלש ואינו יכול לתקוע
מהברכות ,והפמ"ג מסתפק מה הדין ביום השני לדידן שאנו בקיאים בקביעא דירחא ,היכא
אלא שנים מתוך התשר"ת תש"ת תר"ת ,או שלוקחים השופר ממנו אחרי שנים מאלו ,או
שהתקיעה אינה ודאי והתפילה היא ודאי .ואם יכול ללכת למקום שישמע סדר הברכות של
שיודע שצריך לתקוע בבא שלישית ואינו יודע איך תוקעים אותה ,יתקע אותם שניים שהוא
שני הימים ,והמקום שתוקעים הוא רחוק וישמע בו רק את התקיעות של היום השני ,כתב
יכול ויודע .ולא יברך עד שיוכל לתקוע כל הסדרים בעצמו או בצירוף עם אחרים .ואם תקע
הפתחי תשובה בשם הישועות יעקב שילך למקום שמברכים ,ואפשר שגם החיי אדם
חורבא לתקוע בשבת שלא בפני בית דין. והפמ"ג מודים לזה לדידן שאנו בקיאים בקביעא דירחא .ואם יצטרך להתפלל ביחיד
עוד כתב הר"ן שכל ההתר להתעסק עם קטן שהגיע לחינוך זה דווקא בשבת במקום שבקיאים בתקיעות ,ובמקום שאין בקיאים בתקיעות מתפללים
ראש השנה ,אבל בשבת אחרת אסור ,וכן מבואר בירושלמי ,וכן נראה מדברי בציבור ,ילך למקום שבקיאים בתקיעות.
הרא"ש ,אבל לדעת הרמב"ם (לביאור המגיד משנה) מותר דווקא בשבת אם יכול ללכת לשני המקומות ,ילך בתחילה למקום שמתפללים מפני
שאינה ראש השנה ,אבל בשבת ראש השנה אסור שמא יאמרו שתוקעים שתפילת מוסף אין לאחרה יותר מז' שעות ,ואח"כ ילך לשמוע תקיעות
בשבת של ראש השנה. שזמנם כל היום.
דעת רבינו אפרים והרז"ה שכל ההתר בקטן נאמר דווקא בזמן שתקיעת אם יש בעיר אחת שופר ורוצה ללכת למקום שמתפללים ולשלוח נכרי
שופר היתה דוחה שבת ,אבל בזמננו לא( ,והרי"ף הביא הלכה זו משום דס"ל שיביא לו את השופר מחוץ לתחום ,יעשה כך ,דתחומין דרבנן והוי שבות
שגם בזמננו תוקעים בכל מקום שיש בו בי"ד קבוע) ,אבל הרמב"ן כתב דשבות .ואם בעיר אחת יש תוקע הגון ומתפללים שאינם הגונים ,ובעיר
שכיון שהגאונים כולם כתבו הלכה זו בחיבוריהם ,מבואר שגם בזמננו שייך השניה יש מתפללים הגונים ותוקע שאינו הגון ,ילך למקום שהתוקע
התר זה ,לפי שאין בלימוד גזירה דרבה ,ותקיעה עצמה אינה אסורה אלא מומחה וכשר ,מפני שהתוקע מוציאו ידי חובתו ,ובתפילה אין מוציאים אותו
מדרבנן ,ומותר כדי לחנכם למצוות. ידי חובתו.
פסק ההלכה -קטן מותר לו לתקוע כל היום ,אפילו בהגיע לחינוך ,ומותר
להשתדל ללמדו אופן התקיעות כל היום ,ואפילו לאדם אחר שאינו אביו
משמע שמותר כיון שהוא מחנך בזה את הקטן. סימן תקצ"ו
תקיעות אחרי התפילה -אחרי התפילה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה
סימן תקצ"ז (שו"ע) ,והיינו כדי לערבב השטן שלא יקטרג אחרי התפילה שהולכים
ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת הדין .וכתב המ"ב
תענית בראש השנה שאנו נוהגים בתקיעה האחרונה של המאה קולות שהמקרא אומר תקיעה
סעיף א' גדולה והתוקע מאריך בה יותר משאר התקיעות .וכתב הרמ"א שיש
מקומות שנוהגים לתקוע אחרי התפילה עוד שלושים קולות ,והשל"ה כתב
אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה ,דאף שהוא יום הדין יש בו מצות שיתקעו בסך הכל מאה קולות .והתקיעות הנ"ל אינם לעיכובא אחרי שכבר יצאו ידי
"ושמחת בחגך" שגם ר"ה בכלל חג דכתיב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חובה.
חגנו" ,ונאמר בנחמיה "אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום
אין לתקוע אחרי שתקעו את כל התקיעות הנצרכות ,דזה אסור משום שבות
לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם" ,אמנם לא יאכלו כל שבעם
כמו בשאר יו"ט (כ"כ הרמ"א וכן הסכימו רוב האחרונים ודלא כהט"ז שמתיר
כדי שלא יקלו ראשם ותהיה יראת ד' על פניהם.
בר"ה) ,ואפי' מי שתוקע ביום השני אסור לו לתקוע ביום הראשון כדי
תענית בר"ה או בשבת שובה -אין מתענים בראש השנה או בשבת שובה
להתלמד ,ואסור להוציא את השופר כשאינו צריך אותו לתקיעה ,דהוי
(והטור מביא שדעת רב נטרונאי שמותר להתענות ביום השני של ר"ה או
הוצאה שלא לצורך ,אבל טלטול מותר כל היום כיון שהשופר ראוי להוציא
בשבת שובה ,ורב האי גאון והרא"ש והמרדכי אוסרים) ,ומותר לכו"ע
אחרים.
להתענות בראש השנה ולהתפלל עד חצות ,אע"פ שבשבת ושאר ימים
בית יוסף מסימן תקפ"ח
טובים זה אסור.
איתא במתני' (ר"ה ל"ב ):אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין
סעיף ב' בהם כדי שילמדו .ובגמרא (ל"ג ).מתעסקין בהם עד שילמדו אפילו
יש מקומות שקבלה בידם שמי שרגיל ג"פ להתענות בר"ה ומשנה מהרגלו בשבת ,ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ,ואין צריך לומר ביום
אינו משלים שנתו (והיינו דוקא ביום אבל בלילה אסור לכו"ע להתענות כמו טוב .הא גופא קשיא ,אמרת מתעסקין בהם עד שילמדו אפילו
בשאר יו"ט) ,וכתב הרמ"א שמי שאינו ירא לנפשו א"צ להתענות כל ימיו, בשבת ,אלמא לכתחלה אמרינן תקעו ,והדר תנא אין מעכבין ,עיכובא
אך צריך התרה כמו בשאר נדרים ,ומשמע ביו"ד סימן רי"ד דהיינו דוקא אם הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן תקעו .לא קשיא כאן בקטן
הורגל בכך ,אבל אם התענה רק פעם אחת לא הוי נדר אא"כ חשב בשעת שהגיע לחינוך ,כאן בקטן שלא הגיע לחינוך.
מעשה שיעשה כך לעולם. דעות הראשונים -כתב הרי"ף שבקטן שהגיע לחינוך מותר להתעסק עימו
מי שקיבל עליו להתענות בר"ה צריך התרה ,אף שהמקבל על עצמו להתענות אפילו בשבת כדי שילמד ,ובקטן שלא הגיע לחינוך מותר רק ביו"ט ,וי"א
בשאר שבתות וימים טובים אינו צריך התרה .והמתענה בר"ה ראוי שילמד או איפכא שבקטן שלא הגיע לחינוך מותר ובהגיע לחינוך אסור .עכ"ד .ורש"י
יעסוק בתחינות ובקשות כל היום ,כדי שיהיה כולו לד' ,דדעת המ"א שר"ה חמיר מפרש כמו הביאור הראשון ,והתוס' מקשים אין אפשר לומר לקטן שהגיע
משאר שבתות וימים טובים כיון שאינו מתענה בשביל תענוג ,ואם קשה לו הדבר יכול לסמוך לחינוך לעשות איסור ,עוד הקשו בקטן שלא הגיע לחינוך למה לא אומרים
על הסוברים שעצם התענית נחשבת "לכם" כיון שמתענה מחמת תשובה .ואשה לו לתקוע ,והרי אפילו בהגיע לחינוך מותר כדי שילמד .ולכן מבארים התוס'
המשועבדת לשרת בבית בעל הבית ,או אשה המשועבדת לבעלה לאפות כמו הביאור השני .וכן דעת הרמב"ם .והר"ן מפרש כמו הפירוש הראשון,
ולבשל בשבילו ואין אחר שיעשה זאת ,מותר להן לבשל ,אע"פ שבעלמא וכתב שאף דקיימא לן (יבמות קי"ד ).דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין
אסור למי שמתענה ביו"ט לבשל לאחרים. להפרישו ,יש לומר דהני מילי במילתא דלא מיפרסמא ,אבל במילתא
דמיפרסמא כמו תקיעה שהיא נשמעת לרבים מעכבים ,דילמא נפיק מיניה
הראשון ,אלא גומרים אותו באיסורו כמו שעד המנחה לא עשו מלאכה ,ומבואר שעשו סעיף ג'
ב' ימים יו"ט אף כשלא היה ספק ,ואלו שהיו רחוקים מירושלים בכל שנה שמרו ב'
המתענה בר"ה תענית חלום ,אם זה היה ביום הראשון צריך כל ימיו
הימים ,שמא יבואו עדים אחר המנחה ושניהם קודש) .ואף על גב דאיתא התם
להתענות בשני הימים (אא"כ אינו ירא לנפשו וכנ"ל) ,ואם זה היה ביום השני
ד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין
יתענה כל ימיו רק ביום השני ,אבל ביום הראשון לא יתענה כלל ,ויעשה
עדות החודש כל היום ,הא אסיק רבא (שם ה ):ד אף מתקנת רבן
אפילו קידוש של שחרית .ומי שהתענה בר"ה א"צ למיתב תענית לתעניתיה,
יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה ,מי לא מודה רבי יוחנן בן
אפילו אם הוא חל בשבת ,שהרי י"א שמצוה להתענות בר"ה ,אעפ"י שאין
זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום
ההלכה כן ,כנ"ל .ואין להתענות בר"ה על חלום שיש ספק אם הוא
קדש ולמחר קדש (והיינו שאף שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מונים
מהחלומות שמתענים עליו בשבת.
למועדות מהיום הראשון ,מ"מ לענין שעושים ב' הימים קודש לא נעקרה התקנה
אין אומרים עננו בר"ה כמו שאין אומרים ביום הכיפורים.
ממקומה).
פסק ההלכה -ביצה שנולדה או דבר שניצוד או נתלש ביו"ט ראשון אסור
בשני ,ואף שבשאר יו"ט שני של גלויות זה מותר ממה נפשך ,בראש השנה סימן תקצ"ח
שני הימים הם קדושה אחת .וכבר נתבאר דין זה בסימן תקי"ג ותקט"ו.
אמירת צדקתך בשבת -דעת השו"ע שר"ה שחל בשבת אומרים בו
סעיף ב' "צדקתך" להצדיק את הדין .ודעת הרמ"א שלא לומר כיון שזה יו"ט ור"ח.
ברכת שהחיינו ביום השני
דעות הראשונים -רש"י מביא שדעת רבותיו שלא מברכים שהחיינו ביום השני סימן תקצ"ט
של ר"ה ,דקדושה אחת היא והוי כיום אחד ארוך( ,וכן דעת הגאונים) .אבל דעת
רש"י (וכתב שכך המנהג) לברך שהחיינו ביום השני ,דאף בזמן בי"ד היו פעמים ליל ר"ה שחל במוצאי שבת אומרים בו ותודיענו (אע"פ שאומרים בו
שנהגו קדושה בב' הימים ,וכן דעת בעל העיטור .וכתב הרא"ש שטוב שיניח "וחגיגת הרגל") .והמנהג להתפלל מתוך הסידור אע"פ שלא בירכו עדיין
לפניו פרי חדש ויברך שהחיינו ויהיה דעתו גם על הפרי ,וכן נהג מהר"ם ברכת בורא מאורי האש ,דאין זה הנאה גמורה כיון שהתפילה שגורה קצת
מרוטנבורג. בפיו ,והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות לאחרים.
פסק ההלכה -בקידוש שבלילה השני ילבש בגד חדש (והיינו שקנה חתיכת
בגד ונתן לאומן לתקנו ,דאם קנה מלבוש מוכן השמחה היא כשקנאו ויש לו
סימן ת"ר
לברך בשעת הקנין) או יניח פרי חדש ויברך שהחיינו ,כיון שי"א שברכת
היום הראשון היא גם על היום השני( ,ואין לקחת ענבים כשהם בוסר ,דכיון דיני היום השני של ראש השנה
שאינו יודע אם הגיעו לפול הלבן יש ספק אם לברך עליהם העץ או האדמה, יו"ט של ראש השנה מדאורייתא הוא תלוי במולד הלבנה ,ובכל המועדים יש זמן בין
וגם הם חמוצים ואין לאכול דברים חמוצים בר"ה ,וגם מה שלא נגמר פריו המולד למועד לברר מתי התחיל החודש ,אמנם ר"ה שהוא בר"ח אם יגיעו עדים רק
לקראת סוף היום ,רק אז ידעו שזה היה ר"ה ,ומחמת תקלה שאירעה מכך במקדש
אינו סימן טוב ,ובמעשה רב כתב שאין לאכול ענבים בר"ה ,והטעם על פי (ששרו הלוים שיר של חול) תיקנו שאם העדים הגיעו מן המנחה ולמעלה אין מקבלים
סוד) ,וכן אשה בברכת שהחיינו בהדלקת הנרות תלבש בגד חדש או תניח אותם ורק למחרת הוא ר"ה ,ומ"מ גם היום הראשון נהגו בו קדושה כדי שלא יבואו
פרי חדש .ואם אין מצוי בגד או פרי חדש מ"מ מברכים שהחיינו ,ובשאר לזלזל בו .ולאחר החורבן רבן יוחנן בן זכאי החזיר הדבר ליושנו שמקבלים עדות החודש
כל היום .והרחוקים מירושלים שלא היו יודעים מתי קידשו בי"ד את החודש ,יש להם
יו"ט שני של גלויות א"צ לקחת פרי חדש .ואם יש לו תירוש חדש ,יקדש על ספק מתי הוא יו"ט ,אמנם אין זה כמו בכל יו"ט שני של גלויות שהוא מספק ,אלא כיון
היין הישן שהוא מצוה מן המובחר ,וכשיגיע לשהחיינו יטול את החדש או שכבר בזמן המקדש היו פעמים שנהגו קדושה בב' הימים ,תקנה זו לא נתבטלה ,ועל
יתן בו עיניו. זה אמרו ששני הימים הם קדושה אחת .ובסימנים הבאים יבוארו דיני יו"ט שני של
ר"ה.
סעיף ג'
סעיף א'
ברכת שהחיינו על השופר ביום השני -לדעת השו"ע רק אם חל היום
איתא בגמרא (ביצה ד ):איתמר שני ימים טובים של ראש השנה ,רב
הראשון בשבת מברכים שהחיינו לפני התקיעות של היום השני ,שהרי לא
ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה (דקבעו חוק קבוע
תקעו ביום הראשון ,אבל אם תקעו ביום הראשון לא מברכים שהחיינו ביום
לעשותם מדרבנן כיום ארוך ,שהרי מתחילה לא מחמת ספק נהגו קדושה בב' הימים),
השני .ודעת הרמ"א לברך שהחיינו אפילו אם היום הראשון חל בחול ,אפילו
דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום (הל' של אלול,
בלי בגד חדש או פרי חדש ,שהרי אין יוצאים ביום השני בתקיעות של אתמול,
ומבערב וכן ביום היו אסורים במלאכה שמא יתקדש החודש למחר ונמצא שהיום הזה
וה"ה לענין הברכות ,ומ"מ טוב שהתוקע ילבש בגד חדש( .והבית יוסף מביא
הוא יו"ט ,וכל זמן שהיו באים עדים עד שתחשך היו מקבלים עדותם ומקדשים את
מחלוקת הראשונים בזה ,והביא שמנהג בעלי הנפש מאשכנז שכשחל יום
החודש בו ביום) ,פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלויים
הראשון בשבת מברכים שהחיינו ביום השני בלחש ,כדי שלא יברכו בטעות
בשיר (שאמרו שיר של חול בתמיד של בין הערבים ,שהיו סבורים שלא יבואו עדים
כשחל היום הראשון בחול ,והעולם אין חוששים לכך ומברכים בקול ,והכי
באותו יום) ,התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה
עדיף טפי כדי שיצאו כולם בברכה זו).
( -הקרבת תמיד של בין הערביים) ,ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים
קהל ששלחו לעיר אחרת להביא להם שופר והשליח התעכב עד סוף היום אותו היום קודש ולמחר קודש (וחודש אלול הוא מעובר ומונים ליום
השני ,ור"ה חל בימים חמישי ושישי ,וכשהגיע השליח עם השופר כבר הכיפורים מהיום השני ,ואף שנמצא שהיום הראשון הוא חול לא היו מזלזלים ביום
ישראל. התפללו תפילת שבת אבל עדיין היום גדול ,אם אין שם בקי בתקיעות
וכתב הרא"ש שרבינו אפרים תלמידו חולק עליו וסובר דהני מילי בזמן שהיו שעדיין לא קיבל שבת ,יתקע מי שכבר קיבל שבת בלי ברכה ,ויתקע רק
מקדשים על פי הראיה ,אבל עכשיו שאנו סומכים על סוד העיבור ,דין ארץ תשר"ת תש"ת תר"ת ,ואם יש אחד שלא קיבל שבת יתקע בברכה אע"פ ששאר
ישראל כדין בית הועד בזמן שמקדשים על פי הראיה ,כיון שאין ספק מתי השומעים כבר קיבלו שבת ,ואם הגיע בין השמשות אין לתקוע כלל ,ובבין
ראש חודש .וכן דעת בעל המאור .וכתב בבעל המאור שכך נהגו בארץ השמשות של היום הראשון יתקעו בלי ברכה ,ואמירה לנכרי מותרת אף
ישראל בכל הדורות ,ועכשיו באו לשם מחכמי פרובינצ"א והנהיגום לעשות בבין השמשות של היום הראשון.
שני ימים טובים בראש השנה כדעת הרי"ף.
פסק ההלכה -אף בארץ ישראל עושים ר"ה ב' ימים ,דאף בזמן המקדש
אירע שעשו ר"ה ב' ימים ,וב' הימים נחשבים כיומא אריכתא. סימן תר"א
סדר היום השני של ראש השנה
סימן תר"ב סעיף א'
ביום השני של ר"ה מתפללים כמו ביום הראשון.
סדר עשרת ימי תשובה
כתב הרמב"ם (תשובה ב' ו') אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם ,בעשרה הימים איתא בגמרא (מגילה ל"א ).בראש השנה בחדש השביעי ,ומפטירין הבן
שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר "דרשו ד' יקיר לי אפרים ,ויש אומרים וד' פקד את שרה ,ומפטירין בחנה.
בהמצאו" .עכ"ל .עוד מבואר ברמב"ם (שם ג' ד') שצריך כל אדם לראות את עצמו ואת והאידנא דאיכא תרי יומי ,יומא קמא כיש אומרים ,למחר והאלקים
העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב ,והכרעתו והכרעת העולם לכף זכות או חובה תלויה
במעשה שלו ,וכיון שהשופר בא לעורר לתשובה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה נסה את אברהם ,ומפטירין הבן יקיר.
ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה ,ונהגו
כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד
פסק ההלכה -בקריאת התורה ביום השני של ר"ה קוראים ה' קרואים
שיאור היום. מ"והאלוקים נסה את אברהם" עד סוף הסדרא ,כדי להזכיר זכות עקידת
מתענים בג' תשרי תענית ציבור ,ודיניה נתבארו בסימן תק"נ ,עיין שם. יצחק ,ולמפטיר יקרא כמו ביום הראשון ,ומפטירים בירמיה "כה אמר ד'
מצא חן במדבר" עד "הבן יקיר לי אפרים" מפני שחובת היום להזכיר
מרבים בתפילות ותחנונים בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים,
זכרונות וכתיב בהאי קרא "זכור אזכרנו עוד".
מלבד בשבת (וכתב הבית יוסף שבספרד נהגו להרבות בסליחות ותחנונים
גם בשבת ,דס"ל כמ"ד (תענית י"ט ).שמתריעים בשבת על עיר שהקיפוה אם שכח וקרא ה' קרואים ב"וד' פקד את שרה" יעלה עוד אחד ויקרא את
נכרים או נהר ,כיון שזה דבר נחוץ ,וכיון שבימים אלו התפילה נשמעת יותר כל הפרשה ,ואף אם כבר אמר קדיש יעשה כן ויאמר אח"כ עוד קדיש ,ואם
מימים אחרים וגם הם ימי דין ,אין דבר נחוץ מזה ,ומ"מ עכשיו אין נוהגים כבר נסתלק ספר זה יכול לקרוא בספר השני למפטיר פרשת העקידה ויגלול
כך) ,וכן אומרים אבינו מלכנו בכל יום ערב ובוקר (אפילו אם יש ברית מילה ויקרא גם חובת היום.
שאין אומרים בה תחנון ויהי רצון ,אבל אומרים א'ל ארך אפים ולמנצח), הבדלה -במוצאי ר"ה מבדילים כמו במוצאי שבת ,אלא שאין מברכים על
מלבד בשבת ובערב שבת במנחה ,ואומרים בכל יום (כבר מיום א' דסליחות) הבשמים ועל האש.
ג' פעמים וידוי לפני עלות השחר ,מלבד בערב יום הכיפורים שאומרים רק
פעם אחת (מפני שיאמרו וידוי במנחה ומעריב ,והוא ג"כ יו"ט) .וכשיש ברית סעיף ב'
מילה אומרים בסליחות בעשי"ת "וזכור ברית" ,אחרי "והארץ אזכור"( .וכתב איתא בגמרא (ביצה ה ).אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך
הבית יוסף בשם הרוקח שמתענים בימים אלו מלבד בערב יום הכיפורים). ביצה מותרת ביום טוב שני של ראש השנה ,דתנן משחרב בית
אין מחרימין בעשי"ת ,כדי שלא לעורר את כוחות הדין ,ואפשר שגם אם המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החדש כל
חייב לקבל עליו חרם ע"י היפוך וכדומה ,אין מקבל את החרם עד אחרי יום היום ,אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה
הכיפורים ,אא"כ הוא רוצה. אסורה ,לא קשיא הא לן והא להו .ומסקנת הגמרא (ה ):רבא אמר אף
מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה ,מי לא מודה רבן
אין משביעין בעשי"ת ,מפני שחוששים מעונש השבועה ,ועכ"פ מצוה
יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו
לשפוט להוציא גזילה מתחת יד הגזלן ,וכשיש דין למטה אין דין למעלה.
היום קודש ולמחר קודש (ומבואר דקדושה אחת היא ,וא"כ ביצה אסורה).
קידוש לבנה -לדעת הרמ"א אין מקדשין את הלבנה עד אחרי יום
דעות הראשונים -כתב הרי"ף שמבואר מדברי הגמרא שגם בני ארץ
הכיפורים ,מפני שיותר טוב לקדשנה כשהוא מבושם ובשמחה ,ובמוצאי יום
ישראל ואפילו בזמננו שאנו בקיאים בסוד העיבור ,צריכים לעשות ר"ה ב'
הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך ,אבל כמה
ימים ,שהרי ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני אף בזמננו ,אף שדורו של
אחרונים הסכימו שיותר טוב לקיים המצוה לפני יום הכיפורים ,כדי שמצוה
רבא היו בקיאים בסוד העיבור ,א"כ בהכרח שגם בזמננו שני הימים קדושים
זו תכריעהו לכף זכות ,ובביאור הגר"א כתב שכך עיקר.
קדושה אריכתא ,א"כ נשארה התקנה לעשות ב' ימים ,וכדאיתא בגמרא (שם
בשבת שובה אומרים צדקתך צדק וכו'. ד ):לענין שני ימים טובים של גליות והשתא דידעינן בקביעא דירחא
נוהגים שנער אינו קורא את הפטרת שבת שובה. מאי טעמא עבדינן תרי יומי ,משום דשלחו מתם הזהרו במנהג
אבותיכם בידיכם ,זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי ,וטעם זה שייך
גם בארץ ישראל לענין ראש השנה .וכן דעת הרמב"ם ,וכן נוהגים היום בארץ
סימן תר"ג
זהירות מיוחדת ותשובה בעשי"ת
פת עכו"ם -גם מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם ,יזהר בעשי"ת אפילו מפת
פלטר של עכו"ם ,ואם אינו יכול לאפות בעצמו יכשיר את התנור שאופים בו
הנכרים ע"י שישראל ישליך לתוכה קיסם ,ואפילו לנפח בה ע"י מפוח או
בפיו מהני .ומ"מ מי שהולך בדרך ואין פת של ישראל לפניו עד יותר מד'
מילין ולאחריו יותר ממיל והוא רוצה לאכול ,מותר לו לאכול פת פלטר של
עכו"ם אף בעשי"ת ,דאין עשי"ת חמור יותר ממי שקיבל על עצמו להקפיד
על כך כל השנה ,ובשם הנחלת שבעה כתבו שבשנת רעבון מותר לאכול בעשי"ת
גלוסקאות של נחתום עכו"ם גם למי שנזהר בזה ,אם מבשלים אותם בבית הישראל .ויזהר
שלא לברך וליטול חלה מעיסה שהיתה של נכרים בהיותה עיסה ,ורק אם
הנכרי מכר לישראל קמח היא חייבת בחלה.
תשובה -יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו בעשי"ת ולחזור בתשובה
על עוונותיו (והח"א כלל קמ"ג מרחיב בזה ,ודבריו קילורין לעיניים) ,וספק
עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית ,כיון שהאדם יותר מתחרט על
עבירה ודאית ,ולכן אשם תלוי יקר יותר מחטאת .וכתב הרא"ש שיקרא
בימים אלו באיגרת התשובה של רבינו יונה .והאר"י ז"ל כתב שיש חיוב
ללמוד בספרי מוסר כל השנה (ונראה שגם הרא"ש מודה לזה ,וכוונתו שכיון שספר זה
מיוחד יותר לענין תשובה זירז הרא"ש לקוראו בימים אלו) ,וכ"כ הגר"א במשלי בכמה
מקומות ,ועכ"פ בימים אלו יעשה כל אדם כדעת הזוהר שיחזור בתשובה
לפני השינה ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו .וכתב ביערות דבש שז'
הימים שבין ר"ה ליום הכיפורים הם כנגד ז' ימי השבוע ,ובכל יום יעשה
תשובה על מה שחטא כל ימיו באותו יום.
תשובה מעבירות שונות -השוכר את חבירו ללכת בדרך מסוימת וחבירו
נהרג בה ,נכון שיקבל על עצמו תשובה .והמ"ב ציין כמה אחרונים שדנו
לענין תשובה על הריגה בגרמא ,ולמי שאכל מאכלות אסורות באונס,
ובבועל נדה ,ובמי שנתפס עם הנכרית .ועיין ברי"ף שמביא כ"ד דברים
המעכבים את התשובה.
