gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דפירשנו · Daph-irshuni — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: דפירשנו · Daph-irshuni

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

דפירשנו · Daph-irshuni — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫הדף‬ ‫מסכת תענית‬ ‫ביאורי‬ ‫גיליון שג שנה ז' ראש השנה חודש תשרי שנת ה׳ תשפ״ז לפ״ג‬ ‫חולין קכז‪ - .‬קלג‪:‬‬ ‫רה‪.‬‬ ‫רו‪.‬‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ב‬ ‫רח‪.‬‬ ‫רט‪.‬‬ ‫ג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫השבוע גיליון ראש השנה נתרמו הוצאות‬ ‫הגיליון על ידי אבי מורי‬ ‫הרה''ח ר' מרדכי שלמה הומינר‬ ‫שליט''א‬ ‫לעילוי נשמת אביו‬ ‫הרה''ח ר' יוסף אליעזר בן ר' זלמן‬ ‫חיים הומינר זצ''ל‬ ‫נלב''ע יום ב' דראש השנה תשפ''ב‬ ‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬ ‫יהא רעוא דזכות הפצת תורה וזיכוי הרבים‬ ‫יעמוד לו לזכות‬ ‫ויהא הוא לנו למליץ טוב ביום הדין לברכה‬ ‫והצלחה בכל העניינים‬ ‫אמן‬ ‫בברכה‬ ‫מערכת דפירשנו‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ד‬ ‫• הא דאמר בגמ' רב גידל אמר רב נרשאה נשקיך מני ככיך נהר‬ ‫פקודאה לוייך מגלימא שפירא דחזי עלך פומבדיתאה לוייך אשני‬ ‫אושפיזך‪ ,‬והיינו דכל אלו גנבים הוו‪ ,‬בני נרש ובני נהר פקוד וכן‬ ‫בני פומבדיתאה‪ ,‬ועל כל יישוב נקט דרך רשעתם‪ ,‬באמת צריך‬ ‫ביאור מה החילוק ביניהם דלזה נקט תמנה השיניים‪ ,‬ולזה על‬ ‫הגלימא ולזה על מקום שהוא מתארח בו‪ ,‬דמאי שנא הרי כולם‬ ‫בגניבה איירי‪ ,‬ומה החילוק האיך ובאיזה אופן יהא גניבתם‪ .‬ועוד‪,‬‬ ‫וכי לבני נרש אין לחשוש שיגנבו הגלימא או מן האושפיזא?‬ ‫(הערה רי''ב)‬ ‫• מה דאמרו בגמ' רב כהנא אכל בשביל אשתו רב פפא אכל בשביל‬ ‫אשתו רב יימר אכל בשביל אשתו רב אידי בר אבין אכל בשביל‬ ‫אשתו‪ ,‬והיינו דכל אלו נשותיהם היו בנות כהן ולכך יכולות לקבל‬ ‫מתנות כהונה‪ ,‬וממילא קבלו בעליהם על אף שישראלים נינהו‪,‬‬ ‫דישראל שאשתו כהן יכול לקבל מתנות כהונה בשביל אשתו על‬ ‫אף שהוא אוכלם‪ ,‬דאשתו כגופו‪ ,‬עיין בתוס' כאן ד''ה רב כהנא‪,‬‬ ‫דכתב שהיו שני רב כהנא‪ ,‬וכאן איירי ברב כהנא שגלה מבבל‬ ‫לארץ ישראל שהוא לא היה כהן‪ ,‬אלא רק אשתו‪ ,‬שהוא אמר בפ'‬ ‫אלו עוברין אי לאו דנסיבת כהנתא לא גלאי‪ ,‬ואילו בקדושין‬ ‫דאמרו שם דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן‪ ,‬זהו רב כהנא אחר‬ ‫שהיה כהן‪ ,‬וקשה דמה ההכרח של תוס' לומר דשם איירי ברב‬ ‫ה‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫כהנא אחר ושהיה הוא עצמו כהן‪ ,‬דלמה לא נימא דגם שם איירי‬ ‫ברב כהנא דהכא שישראל היה‪ ,‬ומ''מ שקל סודרא בפדיון הבן‬ ‫בשביל אשתו‪ ,‬דהרי פדיון הבן בכלל מתנות כהונה הוא ולמה בזה‬ ‫לא נאמר דישקול ישראל הפדיון בשביל אשתו הכהנת‪ .‬ובאמת‬ ‫עיין בתוס' שם בקדושין שרק לחד תירוצא שם סבר כמו כאן‬ ‫דשני רב כהנא הוי‪ ,‬אבל לתירוץ ב' אמר להדיא דבאמת גם שם‬ ‫איירי ברב כהנא הישראל כמו כאן ואחד היה‪ ,‬וקיבל הפדיון‬ ‫בשביל אשתו הכהנת‪ ,‬וכפי שהקשינו‪ ,‬דממילא כאן ביאר תוס' רק‬ ‫כתירוץ א' שם‪ .‬רק דבאמת קשה כאן לא הביא התירוץ הב' כמו‬ ‫שם? (הערה רי''ז)‬ ‫• הא דאיבעיא בגמ' הראש שלך וכולה שלי בתר חיובא אזלינן‬ ‫וחיובא גבי ישראל הוא או דלמא בתר עיקר בהמה אזלינן ועיקר‬ ‫בהמה דכהן הוא‪ ,‬והיינו דאיבעיא להו אם החיוב תלוי בחלק שבו‬ ‫נמצאת המתנה‪ ,‬דהראש שבו הלחיים חיובו תלוי בו‪ ,‬או דלמא‬ ‫בתר בעלות עיקר הבהמה אזלינן‪ ,‬ומי שבעלים של עיקר הבהמה‬ ‫בו שייך חיוב המתנות‪ ,‬ואם כהן או עכו''ם הוא פטור‪ ,‬וקשה מה‬ ‫האיבעיא כלל‪ ,‬הרי לעיל נחלקו רב הונא ורב חייא בר רב אם‬ ‫שותף כהן או עכו''ם בראש פטור רק מן הלחיים או מכולן‪ ,‬ולא‬ ‫היה שום מ''ד שיאמר דאם הוא שותף רק בראש ולא בעיקר‬ ‫הבהמה שיהא פטור מכלום‪ ,‬אלא מלחיים לכו''ע פטור‪ ,‬ורק על‬ ‫השאר נחלקו‪ ,‬משמע להדיא דלאו בתר עיקר הבהמה אזלינן‪,‬‬ ‫וממילא למה איבעיא להו בזה כלל? (הערה רכ''א)‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ו‬ ‫שעליו‪ ,‬ויש גנבים שאינם רשעים‬ ‫דף קכז ע''א‬ ‫כל כך לגנוב בפני הנגנב‪ ,‬אלא‬ ‫רד‪ .‬בגמ' אמר רב גידל אמר רב‬ ‫רק מאושפיזו יכולים לגנוב‪ ,‬ואלו‬ ‫נרשאה נשקיך מני ככיך נהר‬ ‫הם בני פומבדיתא‪ ,‬ולכך שינה‬ ‫פקודאה לוייך מגלימא שפירא‬ ‫רב גידל בדבריו לומר לך כמה‬ ‫דחזי עלך פומבדיתאה לוייך‬ ‫גודל רשעותם ומי גדול ממי‬ ‫אשני אושפיזך‪ .‬היינו דכל אלו‬ ‫ברשעותו‪.‬‬ ‫גנבים הוו‪ ,‬בני נרש ובני נהר‬ ‫פרק י‬ ‫פקוד וכן בני פומבדיתאה‪ ,‬ועל‬ ‫דף קל ע''א‬ ‫כל יישוב נקט דרך רשעתם‪ .‬אבל‬ ‫באמת צריך ביאור מה החילוק‬ ‫רה‪ .‬במשנה הזרוע והלחיים והקבה‬ ‫תמנה‬ ‫נקט‬ ‫דלזה‬ ‫ביניהם‬ ‫נוהגין וכו' בחולים אבל לא‬ ‫השיניים‪ ,‬ולזה על הגלימא ולזה‬ ‫במוקדשין שהיה בדין ומה אם‬ ‫על מקום שהוא מתארח בו‪ ,‬דמאי‬ ‫החולין שאינן חייבים בחזה‬ ‫שנא הרי כולם בגניבה איירי‪,‬‬ ‫ושוק חייבים במתנות קדשים‬ ‫ומה החילוק האיך ובאיזה אופן‬ ‫שחייבים בחזה ושוק אינו דין‬ ‫יהא גניבתם‪ .‬ועוד‪ ,‬וכי לבני נרש‬ ‫שחייבים במתנות תלמוד לומר‬ ‫אין לחשוש שיגנבו הגלימא או מן‬ ‫ואתן אותם וכו'‪ .‬היינו דמאותם‬ ‫האושפיזא‪ .‬ואולי יש לומר דכולם‬ ‫למידים דרק אותם אתן ולא מה‬ ‫באמת גנבים היו‪ ,‬רק דיש כמה‬ ‫שלא נאמר בענין‪ .‬אבל קשה‬ ‫דרגות בגניבה‪ ,‬יש מי שרשע‬ ‫דמה היה כלל ההו''א לומר קל‬ ‫וגנב גדול כל כך שאפי' מפה‬ ‫וחומר לחייב קדשים במתנות‪,‬‬ ‫האדם בפניו יכול לגנוב שיניו‪,‬‬ ‫הרי יש לומר דדווקא דבר של‬ ‫ואלו הם בני נרש הרשעים‬ ‫חולין שהוא של איש ישראל‪,‬‬ ‫מכולם‪ ,‬ויש שהם גנבים גדולים‬ ‫משלו נצטווה ליתן מתנות לכהן‪,‬‬ ‫שאפי' בפני הנגנב יכולים לגנוב‪,‬‬ ‫אבל בקדשים שאין זה כלל של‬ ‫אבל לא מפיו‪ ,‬ואלו הם בני נהר‬ ‫איש ישראל אלא של גבוה‪,‬‬ ‫פקוד שיכולים לגנוב הגלימא‬ ‫לגבוה אין ציווי ליתן מתנות‬ ‫ז‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫פטור מלשלם‪ ,‬דכאן מדברי ר'‬ ‫לכהן‪ ,‬ומה שבמוקדשין נותנים‬ ‫אליעזר דאמר דהעשיר שבדרך‬ ‫לכהנים החזה והשוק אין זה‬ ‫נהנה מלקט שכחה או פאה‬ ‫הוכחה דגם שאר מתנות שנוהג‬ ‫לכשיחזור ישלם‪ ,‬משמע דכן חייב‬ ‫בחולין יתנו גם בהם‪ ,‬דיש לומר‬ ‫לשלם על מה שנהנה‪ ,‬ודלא כרב‬ ‫דהטעם של החזה והשוק משום‬ ‫חסדא שאם אכלן פטור מלשלם‪,‬‬ ‫שאין זה ראוי לגבוה‪ ,‬והיות‬ ‫וצו לתרץ דאמר רב חסדא‬ ‫ולגבוה אינו ראוי ניתנים לכהנים‬ ‫דממדת חסידות משלם‪ ,‬ועל זה‬ ‫המשמשים שם‪ ,‬דממילא אין כלל‬ ‫הקשו דתנא תני ישלם ואיך‬ ‫שייכות בין שני עניינים אלו‪,‬‬ ‫היא‪,‬‬ ‫חסידות‬ ‫דמדת‬ ‫אמרת‬ ‫וודאי לא שייך לעביד קל וחומר‬ ‫ובאמת מדברי חכמים הקשו‬ ‫ביניהם‪ ,‬וממילא למאי הוצרכו‬ ‫יותר דטעמא דפטור מדעני היה‬ ‫לימוד של ואתן אותם‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫באותה עה‪ ,‬משמע דאם עשיר‬ ‫דף קל ע''ב‬ ‫היה ישלם‪ ,‬וזה תירצו דמדת‬ ‫חסידות הוא‪ .‬אבל באמת קשה‬ ‫רו‪ .‬בגמ' אמר רב חסדא מדת‬ ‫דמה עכשיו מתורץ יותר מלעיל‪,‬‬ ‫חסידות שנו כאן אמר רבא תנא‬ ‫הרי גם כאן יש להקשות דמן‬ ‫תני ישלם ואת אמרת מדת‬ ‫המשנה משמע דעשיר חייב ואת‬ ‫חסידות שנו כאן ועוד מדר'‬ ‫אמרת מדת חסידות איירי‪ ,‬ומאי‬ ‫אלא‬ ‫וליתוב‬ ‫ליקום‬ ‫אליעזר‬ ‫שנא‪ .‬וצריך לומר דדווקא לעיל‬ ‫מסיפא וחכמים אומרים עני היה‬ ‫דאיירי בשהתנא להדיא כתב‬ ‫באותה שעה טעמא דעני הא‬ ‫לשלם‪ ,‬לכך אי אפשר לפרש‬ ‫עשיר משלם אמאי ליהוי כמזיק‬ ‫איירי במדת חסידות‪ ,‬דא''כ היה‬ ‫מתנות כהונה או שאכלן אמר‬ ‫לו לומר די לו לשלם ולא היה‬ ‫רב חסדא מדת חסידות שנו‬ ‫לכותבו בלשון חיוב‪ ,‬אבל עכשיו‬ ‫רצו‬ ‫דבתחלה‬ ‫היינו‬ ‫כאן‪.‬‬ ‫דאיירי בדיוק דהא עשיר ישלם‪,‬‬ ‫להקשות בגמ' על רב חסדא‬ ‫על דיוק אפשר לומר דאיירי‬ ‫דאמר דהמזיק מתנות כהונה‬ ‫במדת חסידות‪ ,‬דהרי אין מדוייק‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫ח‬ ‫והיינו לומר דלא איירי בתביעה‬ ‫לשון חיוב אלא מדוייק דאין דין‬ ‫על ידי דיינים‪ ,‬למה נקטו בגמ'‬ ‫העשיר כהעני‪ ,‬ובזה די לומר‬ ‫ליה‪,‬‬ ‫משתרשי‬ ‫דקא‬ ‫תירוץ‬ ‫דהעשיר שונה מן העני שהוא‬ ‫דמשמע דבאמת כן תובעים‬ ‫ממדת חסידות צריך לשלם‪ ,‬ואילו‬ ‫ממנו רק דהטעם הוא משום‬ ‫העני כלל אין צריך לשלם‪.‬‬ ‫בפריעת‬ ‫דנהנה מן המעשר‬ ‫דף קלא ע''א‬ ‫החוב‪ ,‬הרי אם התירוץ הוא במה‬ ‫איירי כאן והיינו בחיוב ולא‬ ‫רז‪ .‬בגמ' ת''ש הרי שאנסו בית‬ ‫בתביעה למה לא אמרו להדיא‬ ‫המלך גרנו אם בחובו חייב‬ ‫הכא בחיוב מעשר איירי ולא‬ ‫פטור‬ ‫באנפרות‬ ‫אם‬ ‫לעשר‬ ‫בלתובעו‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫דקא‬ ‫התם‬ ‫שאני‬ ‫מלעשר‬ ‫רח‪ .‬בגמ' ההוא ליואה דהוה חטף‬ ‫דרצו‬ ‫היינו‬ ‫ליה‪.‬‬ ‫משתרשי‬ ‫מתנתא אתו אמרו ליה לרב‬ ‫להקשות מכך דבאם על חובו‬ ‫אמר להו לא מסתייה דלא‬ ‫לקחו ממנו בית המלך את הגורן‬ ‫שקלינן מיניה אלא מיחטף נמי‬ ‫דכן‬ ‫משמע‬ ‫לעשר‪,‬‬ ‫שחייב‬ ‫חטיף ורק אי איקרו עם משקל‬ ‫תובעים המעשר בדין ממנו על‬ ‫נמי לשקול מינייהו ואי לא‬ ‫אף שאין המעשר בידו‪ ,‬ותירצו‬ ‫איקרו עם רחמנא פטרינהו‪ .‬היינו‬ ‫בגמ' דשם שאני דכיון שנהנה מן‬ ‫דהקשו בגמ' מהא דאמר רב דלא‬ ‫המעשר שבו פרע חובו‪ ,‬לכך‬ ‫די לו לאותו לוי מה שאין לוקחים‬ ‫אמרו דיש לו דין חיוב מעשר כמו‬ ‫ממנו מתנות הכהונה מנכסיו‬ ‫בכל פעם שנהנה מן הפירות‬ ‫והוא עוד חוטף משל הכהן‪,‬‬ ‫שחייב במעשר‪ ,‬אבל אין תובעין‬ ‫דמשמע דהיה אפשר ליקח ממנו‬ ‫אותו ממנו על ידי דיינים אם לא‬ ‫מצד הדין‪ ,‬וממילא קשה‪ ,‬דאם‬ ‫נתן למעשר‪ .‬והיינו דהתירוץ הוא‬ ‫וחייבים‬ ‫עם‬ ‫איקרו‬ ‫הלויים‬ ‫דלא אאירי כאן בלתבוע הדבר‬ ‫במתנות כהונה למה באמת לא‬ ‫על דיינים אלא בלחייבו במעשר‬ ‫לקחו ממנו‪ ,‬ואם אינו בכלל דלא‬ ‫מעיקר הדין‪ .‬אבל קשה דאם‬ ‫איקרו עם‪ ,‬למה הו''א ליקח ממנו‬ ‫התירוץ הוא במה איירי כאן‪,‬‬ ‫ט‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫בשביל אשתו‪ .‬היינו דכל אלו‬ ‫אותו‪,‬‬ ‫פטרה‬ ‫התורה‬ ‫הרי‬ ‫נשותיהם היו בנות כהן ולכך‬ ‫ולמסקנא תירצו דספק היה לו‬ ‫יכולות לקבל מתנות כהונה‪,‬‬ ‫בזה אי איקרו עם‪ ,‬ולכך מספק‬ ‫וממילא קבלו בעליהם על אף‬ ‫אין לוקחים ממנו‪ .‬אבל קשה דמה‬ ‫דישראל‬ ‫נינהו‪,‬‬ ‫שישראלים‬ ‫הראיה דמסתפק היה בדבר‪,‬‬ ‫שאשתו כהן יכול לקבל מתנות‬ ‫דילמא באמת לויים איקרו עם‬ ‫כהונה בשביל אשתו על אף‬ ‫וחייבים במתנות כהונה‪ ,‬והטעם‬ ‫שהוא אוכלם‪ ,‬דאשתו כגופו‪ .‬עיין‬ ‫שלא לקחו ממנו זהו משום שאין‬ ‫בתוס' כאן ד''ה רב כהנא‪ ,‬דכתב‬ ‫תובעים ממנו אם לא שילם‪ ,‬אבל‬ ‫שהיו שני רב כהנא‪ ,‬וכאן איירי‬ ‫למעשה מעיקר הדין חייב דבכלל‬ ‫ברב כהנא שגלה מבבל לארץ‬ ‫עם נינהו‪ .‬ואולי יש לומר דאם‬ ‫ישראל שהוא לא היה כהן‪ ,‬אלא‬ ‫נכון הוא דבכלל עם נינהו כן היו‬ ‫רק אשתו‪ ,‬שהוא אמר בפ' אלו‬ ‫לוקחים ממנו‪ ,‬דלעיל אמרנו דאם‬ ‫עוברין אי לאו דנסיבת כהנתא‬ ‫המתנות כהונה איתנהו בעיניהו‬ ‫לא גלאי‪ ,‬ואילו בקדושין דאמרו‬ ‫כן תובעים ממנו‪ ,‬וממילא על כך‬ ‫שם דרב כהנא שקל סודרא‬ ‫איירי כאן דגם על זה אמר רב‬ ‫בפדיון הבן‪ ,‬זהו רב כהנא אחר‬ ‫דלא שקלינן מיניה‪ ,‬ולכאורה‬ ‫שהיה כהן‪ .‬אבל קשה דמה‬ ‫קשה למה לא שקלינן מה שבעין‪,‬‬ ‫ההכרח של תוס' לומר דשם איירי‬ ‫דממילא לכך מוכרחים לומר‬ ‫ברב כהנא אחר ושהיה הוא‬ ‫דהטעם לזה הוא משום דמספקא‬ ‫עצמו כהן‪ ,‬דלמה לא נימא דגם‬ ‫ליה אי איקרו עם‪.‬‬ ‫שם איירי ברב כהנא דהכא‬ ‫דף קלב ע''א‬ ‫שישראל היה‪ ,‬ומ''מ שקל סודרא‬ ‫בפדיון הבן בשביל אשתו‪ ,‬דהרי‬ ‫רט‪ .‬בגמ' רב כהנא אכל בשביל‬ ‫פדיון הבן בכלל מתנות כהונה‬ ‫אשתו רב פפא אכל בשביל‬ ‫הוא ולמה בזה לא נאמר דישקול‬ ‫רב יימר אכל בשביל‬ ‫אשתו‬ ‫ישראל הפדיון בשביל אשתו‬ ‫אשתו רב אידי בר אבין אכל‬ ‫הכהנת‪ .‬ובאמת עיין בתוס' שם‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫י‬ ‫דף קלג ע''א‬ ‫בקדושין שרק לחד תירוצא שם‬ ‫סבר כמו כאן דשני רב כהנא הוי‪,‬‬ ‫רי‪ .‬בגמ' אמר ר' אבא אמר רב‬ ‫אבל לתירוץ ב' אמר להדיא‬ ‫הונא אמר רב חוטין שבלחי‬ ‫דבאמת גם שם איירי ברב כהנא‬ ‫אסורים וכל כהן שאינו יודע‬ ‫הישראל כמו כאן ואחד היה‪,‬‬ ‫ליטלן אין נותנין לו מתנה ולא‬ ‫אשתו‬ ‫בשביל‬ ‫הפדיון‬ ‫וקיבל‬ ‫היא אי בטויא מידב דייבי ואי‬ ‫הכהנת‪ ,‬וכפי שהקשינו‪ ,‬דממילא‬ ‫לקדרה אי דמיחתך להו ומלח להו‬ ‫כאן ביאר תוס' רק כתירוץ א'‬ ‫מידב דייבי‪ .‬היינו דבתחילה‬ ‫שם‪ .‬רק דבאמת קשה כאן לא‬ ‫חששו שמא לא יוציאן ויאכלם‬ ‫הביא התירוץ הב' כמו שם‪ .‬ואולי‬ ‫דאין‬ ‫אמרו‬ ‫ולמסקנא‬ ‫בדמם‪,‬‬ ‫באמת חזר בו תוס' דלמעשה‬ ‫חשש‪ ,‬דלצלי ממילא מוציא הדם‬ ‫בפדיון הבן אין לקבל בשביל‬ ‫מיניה‪ ,‬וגם אם אולכם בבישול‬ ‫אשתו הכהנת‪ ,‬ואולי הטעם לכך‬ ‫בקדרה כיון שאם חתכם ומלחם‬ ‫משום לימוד שיש בפדיון הבן‬ ‫יוצא הדם אין חשש‪ .‬אבל קשה‬ ‫דווקא ליתן לכהן ולא לכהנת‪ .‬או‬ ‫דאם כן מה היה ההו''א כלל‪ ,‬וכי‬ ‫דהטעם הוא משום דשם בפדיון‬ ‫לא ידעו שימלחם או יצלם‪ ,‬הרי‬ ‫את‬ ‫בלפדות‬ ‫דאיירי‬ ‫הבן‬ ‫כל בשר מולחים קודם הבישול‪.‬‬ ‫בכהנים‬ ‫הישראלים‬ ‫הבכורות‬ ‫ואין לומר דבתחלה חששו שלא‬ ‫שבאו תחתיהם לעבודה‪ ,‬ממילא‬ ‫יתתכם קודם שימלחם‪ ,‬ולכך לא‬ ‫לכך בעינן שלא יהא בזה שום יד‬ ‫יצא הדם כדבעי‪ ,‬דא''כ למה‬ ‫ישראל‪ ,‬ולכך גם אם אפשר ליתן‬ ‫אח''כ חזרו בה מחשש זה‪ .‬ואולי‬ ‫לכהנת הפדיון‪ ,‬מ''מ לבעלה‬ ‫יש לומר דבתחלה חששו שלא‬ ‫הישראל אי אפשר שיהא לו יד‬ ‫חתכם ולכך אסרו‪ ,‬אבל למסקנא‬ ‫בו‪ ,‬ומשום דא''כ לא יפדה כראוי‬ ‫הבינו שא''כ למה רק למי שאינו‬ ‫מישראל לכהן‪ ,‬וצריך עוד עיון‬ ‫יודע ליטלן ייאסר‪ ,‬וכי לו אין‬ ‫בזה‪.‬‬ ‫תקנה בחיתוך ומילוח‪ ,‬וממילא‬ ‫למה יהא תלוי הדבר באם יודע‬ ‫יא‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫השנה לפרוס ידיו משום שלמד‬ ‫ליטלן‪ ,‬ולכך אם למי שיודע ליטלן‬ ‫עם התלמידים‪ ,‬דמ''מ קשה דאיך‬ ‫אין חוששים שלא יטלן‪ ,‬כך למי‬ ‫לא ימצא יום אחד בשנה שכם‬ ‫שאינו יודע ליטלן אין לחשוש‬ ‫יוכל לפרוס כפיו‪ ,‬דהרי די ביום‬ ‫שלא יתכם קודם מילוח‪ .‬אבל‬ ‫לכך‪ ,‬וכפי שאכל ביום אחד בשנה‬ ‫עדיין צרי עוד ביאור בזה מה‬ ‫המתנות כהונה‪ .‬ואולי לדברינו‬ ‫היה החשש בתחלה‪.‬‬ ‫דנתאווה לעבודת הכהן גדול‪,‬‬ ‫ריא‪ .‬בגמ' כיון דשמענא להא דתניא‬ ‫ולכך דווקא בערב יום כיפור רצה‬ ‫הצנועים מושכין את ידיהם‬ ‫לכהונה‪,‬‬ ‫השתייכותו‬ ‫להראות‬ ‫והגרגרנים חולקים מישקל נמי‬ ‫ממילא אולי בכל השנה כן היה‬ ‫לא שקילנא לבר ממעלי יומא‬ ‫מוצא יום אחד להוכיח כהונתו‬ ‫דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני‬ ‫ולפרוס כפיו‪ ,‬רק דבערב יום‬ ‫ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה‪.‬‬ ‫כיפור לא מצא זמן לכך‪ ,‬ומשום‬ ‫אולי דווקא בערב יום הכפורים‬ ‫עם‬ ‫ללמוד‬ ‫צריך‬ ‫שהיה‬ ‫שייך‬ ‫דלא‬ ‫המתנות‪,‬‬ ‫לקח‬ ‫הזמן‬ ‫משום‬ ‫וכן‬ ‫התלמידים‪,‬‬ ‫גרגנותא ביום זה‪ ,‬דכל אכילה‬ ‫שהתעסק באכילה שגדול הוא‬ ‫ביום זה מצות היא דכל האוכל‬ ‫ביום זה וכנ''ל‪ ,‬דממילא לכך‬ ‫בתשיעי מעלה הכתוב כאילו‬ ‫הוכיח כהונתו דווקא במתנות‬ ‫התענה תשיעי ועשירי‪ .‬או יש‬ ‫הכהונה‪.‬‬ ‫לומר דרצה להראות דכהן הוא‬ ‫ריב‪ .‬בגמ' רבא ורב ספרא איקלעו‬ ‫כיון שחשק בעבודת הכהן גדול‬ ‫לבי מר יוחנא בריה דרב חנא‬ ‫של יום הכפורים‪ ,‬ולכך רצה‬ ‫בר אדא ואמרי לה לבי מר‬ ‫להראות השייכות שלו לכהונה‬ ‫יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא‬ ‫מחמת תאוות המצוה של עבודת‬ ‫עביד להו עגלא תילתא אמר ליה‬ ‫מה‬ ‫קשה‬ ‫אבל‬ ‫גדול‪.‬‬ ‫הכהן‬ ‫רבא לשמעיה זכי לן מתנתא‬ ‫דתירצו בגמ' על למה לא פרס‬ ‫דבעינא למיכל לישנא בחרדלא‬ ‫ידיו כדי שידעו שכהן הוא ומשום‬ ‫זכי ליה רבא אכל רב ספרא לא‬ ‫וכדביאר‬ ‫עידניה‪,‬‬ ‫ליה‬ ‫דאנס‬ ‫אכל וכו' ואלא מאי טעמא‬ ‫ברש''י דלא היתה יכולת בידו כל‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫יב‬ ‫דף קלג ע''ב‬ ‫אקרין הכי כלפי רבא ולקריין‬ ‫לרבא רבא נזוף הוה‪ .‬עיין ברש''י‬ ‫ריג‪ .‬בגמ' איבעיא להו הראש שלך‬ ‫דביאר דעל מעשה זה שלקח‬ ‫וכולה שלי בתר חיובא אזלינן‬ ‫רבא המנות כהונה מן שמשו של‬ ‫וחיובא גבי ישראל הוא או‬ ‫בעה''ב על זה ננזף‪ ,‬ועל אף‬ ‫דלמא בתר עיקר בהמה אזלינן‬ ‫שהיה רבא עצמו כהן‪ ,‬מ''מ לא‬ ‫ועיקר בהמה דכהן הוא‪ .‬היינו‬ ‫כהונה‬ ‫המתנות‬ ‫ליקח‬ ‫רצה‬ ‫דאיבעיא להו אם החיוב תלוי‬ ‫לעצמו‪ ,‬דרצה לקיים ונתן ולא‬ ‫נמצאת המתנה‪,‬‬ ‫בחלק שבו‬ ‫שיטול‪ ,‬ולומר ליתן לו אסור‬ ‫דהראש שבו הלחיים חיובו תלוי‬ ‫משום הא דחלקם שאלו בפיהם‪,‬‬ ‫בו‪ ,‬או דלמא בתר בעלות עיקר‬ ‫ולכן ביקש מן השמש שיזכה לו‬ ‫הבהמה אזלינן‪ ,‬ומי שבעלים של‬ ‫מחלקו‪ ,‬וזה אסור משום דשאני‬ ‫עיקר הבהמה בו שייך חיוב‬ ‫הכא שחייב משום רצונו של‬ ‫המתנות‪ ,‬ואם כהן או עכו''ם הוא‬ ‫בעה''ב‪ ,‬וגם רבא לא היה עני‪.‬‬ ‫פטור‪ .‬אבל קשה מה האיבעיא‬ ‫אבל קשה דאם ביקש מן השמש‬ ‫כלל‪ ,‬הרי לעיל נחלקו רב הונא‬ ‫ליתן לו מחלקו‪ ,‬למה לא עדיך‬ ‫ורב חייא בר רב אם שותף כהן‬ ‫לבקש שיתנו לו על כהונתו‪ ,‬ועל‬ ‫או עכו''ם בראש פטור רק מן‬ ‫אף הא דחלקם שאלו בפיהם‪,‬‬ ‫הלחיים או מכולן‪ ,‬ולא היה שום‬ ‫מ''מ מאי שנא לבקש מדין‬ ‫מ''ד שיאמר דאם הוא שותף רק‬ ‫כהונתו או לבקש מן השמש‬ ‫בראש ולא בעיקר הבהמה שיהא‬ ‫שיזכה לו משלו‪ ,‬דבכל גוונא‬ ‫פטור מכלום‪ ,‬אלא מלחיים לכו''ע‬ ‫איכא כאן שאלו חלקם‪ ,‬וכי רק‬ ‫פטור‪ ,‬ורק על השאר נחלקו‪,‬‬ ‫משום כהונתו אסור לבקש‪ ,‬ומאי‬ ‫משמע להדיא דלאו בתר עיקר‬ ‫שנא‪ .‬ודוחק לומר דרק מגבוה‬ ‫הבהמה אזלינן‪ ,‬וממילא למה‬ ‫הוא דאסור לבקש חלקו‪ ,‬דמה‬ ‫איבעיא להו בזה כלל‪ .‬ואולי יש‬ ‫הטעם לחלק בהכי‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫חילוק בין שותף לחלוקת בעלות‬ ‫זה בראש וזה בשאר הבהמה‪,‬‬ ‫יג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת חולין‬ ‫ביאורים‬ ‫מ''מ לכו''ע ברור דאם בחלק זה‬ ‫דכאן כיון דחלוקים לגמרי ואין‬ ‫של המתנה איכא שותפות דודאי‬ ‫הו''א‬ ‫לכך‬ ‫שותפות‬ ‫ביניהם‬ ‫יפטרנו ממתנה זו לכל הפחות‪,‬‬ ‫דאזלינן בתר עיקר הבהמה‪ ,‬אבל‬ ‫אבל צריך עוד עיון בזה להבין‬ ‫שם דאיכא שותפות‪ ,‬על אף‬ ‫טעם החילוק בזה‪.‬‬ ‫שהשותפות אינה בעיקר הבהמה‬