דפירשנו · Daph-irshuni — ראש השנה (2026-09-07)

א הדף מסכת תענית ביאורי
גיליון שג שנה ז' ראש השנה חודש תשרי שנת ה׳ תשפ״ז לפ״ג
חולין קכז - .קלג:
רה.
רו.
והערות מסכת חולין ביאורים ב
רח.
רט.
ג והערות מסכת חולין ביאורים
השבוע גיליון ראש השנה נתרמו הוצאות
הגיליון על ידי אבי מורי
הרה''ח ר' מרדכי שלמה הומינר
שליט''א
לעילוי נשמת אביו
הרה''ח ר' יוסף אליעזר בן ר' זלמן
חיים הומינר זצ''ל
נלב''ע יום ב' דראש השנה תשפ''ב
ת.נ.צ.ב.ה.
יהא רעוא דזכות הפצת תורה וזיכוי הרבים
יעמוד לו לזכות
ויהא הוא לנו למליץ טוב ביום הדין לברכה
והצלחה בכל העניינים
אמן
בברכה
מערכת דפירשנו
והערות מסכת חולין ביאורים ד
• הא דאמר בגמ' רב גידל אמר רב נרשאה נשקיך מני ככיך נהר
פקודאה לוייך מגלימא שפירא דחזי עלך פומבדיתאה לוייך אשני
אושפיזך ,והיינו דכל אלו גנבים הוו ,בני נרש ובני נהר פקוד וכן
בני פומבדיתאה ,ועל כל יישוב נקט דרך רשעתם ,באמת צריך
ביאור מה החילוק ביניהם דלזה נקט תמנה השיניים ,ולזה על
הגלימא ולזה על מקום שהוא מתארח בו ,דמאי שנא הרי כולם
בגניבה איירי ,ומה החילוק האיך ובאיזה אופן יהא גניבתם .ועוד,
וכי לבני נרש אין לחשוש שיגנבו הגלימא או מן האושפיזא?
(הערה רי''ב)
• מה דאמרו בגמ' רב כהנא אכל בשביל אשתו רב פפא אכל בשביל
אשתו רב יימר אכל בשביל אשתו רב אידי בר אבין אכל בשביל
אשתו ,והיינו דכל אלו נשותיהם היו בנות כהן ולכך יכולות לקבל
מתנות כהונה ,וממילא קבלו בעליהם על אף שישראלים נינהו,
דישראל שאשתו כהן יכול לקבל מתנות כהונה בשביל אשתו על
אף שהוא אוכלם ,דאשתו כגופו ,עיין בתוס' כאן ד''ה רב כהנא,
דכתב שהיו שני רב כהנא ,וכאן איירי ברב כהנא שגלה מבבל
לארץ ישראל שהוא לא היה כהן ,אלא רק אשתו ,שהוא אמר בפ'
אלו עוברין אי לאו דנסיבת כהנתא לא גלאי ,ואילו בקדושין
דאמרו שם דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן ,זהו רב כהנא אחר
שהיה כהן ,וקשה דמה ההכרח של תוס' לומר דשם איירי ברב
ה והערות מסכת חולין ביאורים
כהנא אחר ושהיה הוא עצמו כהן ,דלמה לא נימא דגם שם איירי
ברב כהנא דהכא שישראל היה ,ומ''מ שקל סודרא בפדיון הבן
בשביל אשתו ,דהרי פדיון הבן בכלל מתנות כהונה הוא ולמה בזה
לא נאמר דישקול ישראל הפדיון בשביל אשתו הכהנת .ובאמת
עיין בתוס' שם בקדושין שרק לחד תירוצא שם סבר כמו כאן
דשני רב כהנא הוי ,אבל לתירוץ ב' אמר להדיא דבאמת גם שם
איירי ברב כהנא הישראל כמו כאן ואחד היה ,וקיבל הפדיון
בשביל אשתו הכהנת ,וכפי שהקשינו ,דממילא כאן ביאר תוס' רק
כתירוץ א' שם .רק דבאמת קשה כאן לא הביא התירוץ הב' כמו
שם? (הערה רי''ז)
• הא דאיבעיא בגמ' הראש שלך וכולה שלי בתר חיובא אזלינן
וחיובא גבי ישראל הוא או דלמא בתר עיקר בהמה אזלינן ועיקר
בהמה דכהן הוא ,והיינו דאיבעיא להו אם החיוב תלוי בחלק שבו
נמצאת המתנה ,דהראש שבו הלחיים חיובו תלוי בו ,או דלמא
בתר בעלות עיקר הבהמה אזלינן ,ומי שבעלים של עיקר הבהמה
בו שייך חיוב המתנות ,ואם כהן או עכו''ם הוא פטור ,וקשה מה
האיבעיא כלל ,הרי לעיל נחלקו רב הונא ורב חייא בר רב אם
שותף כהן או עכו''ם בראש פטור רק מן הלחיים או מכולן ,ולא
היה שום מ''ד שיאמר דאם הוא שותף רק בראש ולא בעיקר
הבהמה שיהא פטור מכלום ,אלא מלחיים לכו''ע פטור ,ורק על
השאר נחלקו ,משמע להדיא דלאו בתר עיקר הבהמה אזלינן,
וממילא למה איבעיא להו בזה כלל? (הערה רכ''א)
והערות מסכת חולין ביאורים ו
שעליו ,ויש גנבים שאינם רשעים דף קכז ע''א
כל כך לגנוב בפני הנגנב ,אלא
רד .בגמ' אמר רב גידל אמר רב
רק מאושפיזו יכולים לגנוב ,ואלו
נרשאה נשקיך מני ככיך נהר
הם בני פומבדיתא ,ולכך שינה
פקודאה לוייך מגלימא שפירא
רב גידל בדבריו לומר לך כמה
דחזי עלך פומבדיתאה לוייך
גודל רשעותם ומי גדול ממי
אשני אושפיזך .היינו דכל אלו
ברשעותו.
גנבים הוו ,בני נרש ובני נהר
פרק י פקוד וכן בני פומבדיתאה ,ועל
דף קל ע''א כל יישוב נקט דרך רשעתם .אבל
באמת צריך ביאור מה החילוק
רה .במשנה הזרוע והלחיים והקבה
תמנה נקט דלזה ביניהם
נוהגין וכו' בחולים אבל לא
השיניים ,ולזה על הגלימא ולזה
במוקדשין שהיה בדין ומה אם
על מקום שהוא מתארח בו ,דמאי
החולין שאינן חייבים בחזה
שנא הרי כולם בגניבה איירי,
ושוק חייבים במתנות קדשים
ומה החילוק האיך ובאיזה אופן
שחייבים בחזה ושוק אינו דין
יהא גניבתם .ועוד ,וכי לבני נרש
שחייבים במתנות תלמוד לומר
אין לחשוש שיגנבו הגלימא או מן
ואתן אותם וכו' .היינו דמאותם
האושפיזא .ואולי יש לומר דכולם
למידים דרק אותם אתן ולא מה
באמת גנבים היו ,רק דיש כמה
שלא נאמר בענין .אבל קשה
דרגות בגניבה ,יש מי שרשע
דמה היה כלל ההו''א לומר קל
וגנב גדול כל כך שאפי' מפה
וחומר לחייב קדשים במתנות,
האדם בפניו יכול לגנוב שיניו,
הרי יש לומר דדווקא דבר של
ואלו הם בני נרש הרשעים
חולין שהוא של איש ישראל,
מכולם ,ויש שהם גנבים גדולים
משלו נצטווה ליתן מתנות לכהן,
שאפי' בפני הנגנב יכולים לגנוב,
אבל בקדשים שאין זה כלל של
אבל לא מפיו ,ואלו הם בני נהר
איש ישראל אלא של גבוה,
פקוד שיכולים לגנוב הגלימא
לגבוה אין ציווי ליתן מתנות
ז והערות מסכת חולין ביאורים
פטור מלשלם ,דכאן מדברי ר' לכהן ,ומה שבמוקדשין נותנים
אליעזר דאמר דהעשיר שבדרך לכהנים החזה והשוק אין זה
נהנה מלקט שכחה או פאה הוכחה דגם שאר מתנות שנוהג
לכשיחזור ישלם ,משמע דכן חייב בחולין יתנו גם בהם ,דיש לומר
לשלם על מה שנהנה ,ודלא כרב דהטעם של החזה והשוק משום
חסדא שאם אכלן פטור מלשלם, שאין זה ראוי לגבוה ,והיות
וצו לתרץ דאמר רב חסדא ולגבוה אינו ראוי ניתנים לכהנים
דממדת חסידות משלם ,ועל זה המשמשים שם ,דממילא אין כלל
הקשו דתנא תני ישלם ואיך שייכות בין שני עניינים אלו,
היא, חסידות דמדת אמרת וודאי לא שייך לעביד קל וחומר
ובאמת מדברי חכמים הקשו ביניהם ,וממילא למאי הוצרכו
יותר דטעמא דפטור מדעני היה לימוד של ואתן אותם ,וצ''ע.
באותה עה ,משמע דאם עשיר
דף קל ע''ב
היה ישלם ,וזה תירצו דמדת
חסידות הוא .אבל באמת קשה רו .בגמ' אמר רב חסדא מדת
דמה עכשיו מתורץ יותר מלעיל, חסידות שנו כאן אמר רבא תנא
הרי גם כאן יש להקשות דמן תני ישלם ואת אמרת מדת
המשנה משמע דעשיר חייב ואת חסידות שנו כאן ועוד מדר'
אמרת מדת חסידות איירי ,ומאי אלא וליתוב ליקום אליעזר
שנא .וצריך לומר דדווקא לעיל מסיפא וחכמים אומרים עני היה
דאיירי בשהתנא להדיא כתב באותה שעה טעמא דעני הא
לשלם ,לכך אי אפשר לפרש עשיר משלם אמאי ליהוי כמזיק
איירי במדת חסידות ,דא''כ היה מתנות כהונה או שאכלן אמר
לו לומר די לו לשלם ולא היה רב חסדא מדת חסידות שנו
לכותבו בלשון חיוב ,אבל עכשיו רצו דבתחלה היינו כאן.
דאיירי בדיוק דהא עשיר ישלם, להקשות בגמ' על רב חסדא
על דיוק אפשר לומר דאיירי דאמר דהמזיק מתנות כהונה
במדת חסידות ,דהרי אין מדוייק
והערות מסכת חולין ביאורים ח
והיינו לומר דלא איירי בתביעה לשון חיוב אלא מדוייק דאין דין
על ידי דיינים ,למה נקטו בגמ' העשיר כהעני ,ובזה די לומר
ליה, משתרשי דקא תירוץ דהעשיר שונה מן העני שהוא
דמשמע דבאמת כן תובעים ממדת חסידות צריך לשלם ,ואילו
ממנו רק דהטעם הוא משום העני כלל אין צריך לשלם.
בפריעת דנהנה מן המעשר
דף קלא ע''א
החוב ,הרי אם התירוץ הוא במה
איירי כאן והיינו בחיוב ולא רז .בגמ' ת''ש הרי שאנסו בית
בתביעה למה לא אמרו להדיא המלך גרנו אם בחובו חייב
הכא בחיוב מעשר איירי ולא פטור באנפרות אם לעשר
בלתובעו ,וצ''ע. דקא התם שאני מלעשר
רח .בגמ' ההוא ליואה דהוה חטף דרצו היינו ליה. משתרשי
מתנתא אתו אמרו ליה לרב להקשות מכך דבאם על חובו
אמר להו לא מסתייה דלא לקחו ממנו בית המלך את הגורן
שקלינן מיניה אלא מיחטף נמי דכן משמע לעשר, שחייב
חטיף ורק אי איקרו עם משקל תובעים המעשר בדין ממנו על
נמי לשקול מינייהו ואי לא אף שאין המעשר בידו ,ותירצו
איקרו עם רחמנא פטרינהו .היינו בגמ' דשם שאני דכיון שנהנה מן
דהקשו בגמ' מהא דאמר רב דלא המעשר שבו פרע חובו ,לכך
די לו לאותו לוי מה שאין לוקחים אמרו דיש לו דין חיוב מעשר כמו
ממנו מתנות הכהונה מנכסיו בכל פעם שנהנה מן הפירות
והוא עוד חוטף משל הכהן, שחייב במעשר ,אבל אין תובעין
דמשמע דהיה אפשר ליקח ממנו אותו ממנו על ידי דיינים אם לא
מצד הדין ,וממילא קשה ,דאם נתן למעשר .והיינו דהתירוץ הוא
וחייבים עם איקרו הלויים דלא אאירי כאן בלתבוע הדבר
במתנות כהונה למה באמת לא על דיינים אלא בלחייבו במעשר
לקחו ממנו ,ואם אינו בכלל דלא מעיקר הדין .אבל קשה דאם
איקרו עם ,למה הו''א ליקח ממנו התירוץ הוא במה איירי כאן,
ט והערות מסכת חולין ביאורים
בשביל אשתו .היינו דכל אלו אותו, פטרה התורה הרי
נשותיהם היו בנות כהן ולכך ולמסקנא תירצו דספק היה לו
יכולות לקבל מתנות כהונה, בזה אי איקרו עם ,ולכך מספק
וממילא קבלו בעליהם על אף אין לוקחים ממנו .אבל קשה דמה
דישראל נינהו, שישראלים הראיה דמסתפק היה בדבר,
שאשתו כהן יכול לקבל מתנות דילמא באמת לויים איקרו עם
כהונה בשביל אשתו על אף וחייבים במתנות כהונה ,והטעם
שהוא אוכלם ,דאשתו כגופו .עיין שלא לקחו ממנו זהו משום שאין
בתוס' כאן ד''ה רב כהנא ,דכתב תובעים ממנו אם לא שילם ,אבל
שהיו שני רב כהנא ,וכאן איירי למעשה מעיקר הדין חייב דבכלל
ברב כהנא שגלה מבבל לארץ עם נינהו .ואולי יש לומר דאם
ישראל שהוא לא היה כהן ,אלא נכון הוא דבכלל עם נינהו כן היו
רק אשתו ,שהוא אמר בפ' אלו לוקחים ממנו ,דלעיל אמרנו דאם
עוברין אי לאו דנסיבת כהנתא המתנות כהונה איתנהו בעיניהו
לא גלאי ,ואילו בקדושין דאמרו כן תובעים ממנו ,וממילא על כך
שם דרב כהנא שקל סודרא איירי כאן דגם על זה אמר רב
בפדיון הבן ,זהו רב כהנא אחר דלא שקלינן מיניה ,ולכאורה
שהיה כהן .אבל קשה דמה קשה למה לא שקלינן מה שבעין,
ההכרח של תוס' לומר דשם איירי דממילא לכך מוכרחים לומר
ברב כהנא אחר ושהיה הוא דהטעם לזה הוא משום דמספקא
עצמו כהן ,דלמה לא נימא דגם ליה אי איקרו עם.
שם איירי ברב כהנא דהכא
דף קלב ע''א
שישראל היה ,ומ''מ שקל סודרא
בפדיון הבן בשביל אשתו ,דהרי רט .בגמ' רב כהנא אכל בשביל
פדיון הבן בכלל מתנות כהונה אשתו רב פפא אכל בשביל
הוא ולמה בזה לא נאמר דישקול רב יימר אכל בשביל אשתו
ישראל הפדיון בשביל אשתו אשתו רב אידי בר אבין אכל
הכהנת .ובאמת עיין בתוס' שם
והערות מסכת חולין ביאורים י
דף קלג ע''א בקדושין שרק לחד תירוצא שם
סבר כמו כאן דשני רב כהנא הוי,
רי .בגמ' אמר ר' אבא אמר רב
אבל לתירוץ ב' אמר להדיא
הונא אמר רב חוטין שבלחי
דבאמת גם שם איירי ברב כהנא
אסורים וכל כהן שאינו יודע
הישראל כמו כאן ואחד היה,
ליטלן אין נותנין לו מתנה ולא
אשתו בשביל הפדיון וקיבל
היא אי בטויא מידב דייבי ואי
הכהנת ,וכפי שהקשינו ,דממילא
לקדרה אי דמיחתך להו ומלח להו
כאן ביאר תוס' רק כתירוץ א'
מידב דייבי .היינו דבתחילה
שם .רק דבאמת קשה כאן לא
חששו שמא לא יוציאן ויאכלם
הביא התירוץ הב' כמו שם .ואולי
דאין אמרו ולמסקנא בדמם,
באמת חזר בו תוס' דלמעשה
חשש ,דלצלי ממילא מוציא הדם
בפדיון הבן אין לקבל בשביל
מיניה ,וגם אם אולכם בבישול
אשתו הכהנת ,ואולי הטעם לכך
בקדרה כיון שאם חתכם ומלחם
משום לימוד שיש בפדיון הבן
יוצא הדם אין חשש .אבל קשה
דווקא ליתן לכהן ולא לכהנת .או
דאם כן מה היה ההו''א כלל ,וכי
דהטעם הוא משום דשם בפדיון
לא ידעו שימלחם או יצלם ,הרי
את בלפדות דאיירי הבן
כל בשר מולחים קודם הבישול.
בכהנים הישראלים הבכורות
ואין לומר דבתחלה חששו שלא
שבאו תחתיהם לעבודה ,ממילא
יתתכם קודם שימלחם ,ולכך לא
לכך בעינן שלא יהא בזה שום יד
יצא הדם כדבעי ,דא''כ למה
ישראל ,ולכך גם אם אפשר ליתן
אח''כ חזרו בה מחשש זה .ואולי
לכהנת הפדיון ,מ''מ לבעלה
יש לומר דבתחלה חששו שלא
הישראל אי אפשר שיהא לו יד
חתכם ולכך אסרו ,אבל למסקנא
בו ,ומשום דא''כ לא יפדה כראוי
הבינו שא''כ למה רק למי שאינו
מישראל לכהן ,וצריך עוד עיון
יודע ליטלן ייאסר ,וכי לו אין
בזה.
תקנה בחיתוך ומילוח ,וממילא
למה יהא תלוי הדבר באם יודע
יא והערות מסכת חולין ביאורים
השנה לפרוס ידיו משום שלמד ליטלן ,ולכך אם למי שיודע ליטלן
עם התלמידים ,דמ''מ קשה דאיך אין חוששים שלא יטלן ,כך למי
לא ימצא יום אחד בשנה שכם שאינו יודע ליטלן אין לחשוש
יוכל לפרוס כפיו ,דהרי די ביום שלא יתכם קודם מילוח .אבל
לכך ,וכפי שאכל ביום אחד בשנה עדיין צרי עוד ביאור בזה מה
המתנות כהונה .ואולי לדברינו היה החשש בתחלה.
דנתאווה לעבודת הכהן גדול, ריא .בגמ' כיון דשמענא להא דתניא
ולכך דווקא בערב יום כיפור רצה הצנועים מושכין את ידיהם
לכהונה, השתייכותו להראות והגרגרנים חולקים מישקל נמי
ממילא אולי בכל השנה כן היה לא שקילנא לבר ממעלי יומא
מוצא יום אחד להוכיח כהונתו דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני
ולפרוס כפיו ,רק דבערב יום ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.
כיפור לא מצא זמן לכך ,ומשום אולי דווקא בערב יום הכפורים
עם ללמוד צריך שהיה שייך דלא המתנות, לקח
הזמן משום וכן התלמידים, גרגנותא ביום זה ,דכל אכילה
שהתעסק באכילה שגדול הוא ביום זה מצות היא דכל האוכל
ביום זה וכנ''ל ,דממילא לכך בתשיעי מעלה הכתוב כאילו
הוכיח כהונתו דווקא במתנות התענה תשיעי ועשירי .או יש
הכהונה. לומר דרצה להראות דכהן הוא
ריב .בגמ' רבא ורב ספרא איקלעו כיון שחשק בעבודת הכהן גדול
לבי מר יוחנא בריה דרב חנא של יום הכפורים ,ולכך רצה
בר אדא ואמרי לה לבי מר להראות השייכות שלו לכהונה
יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא מחמת תאוות המצוה של עבודת
עביד להו עגלא תילתא אמר ליה מה קשה אבל גדול. הכהן
רבא לשמעיה זכי לן מתנתא דתירצו בגמ' על למה לא פרס
דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ידיו כדי שידעו שכהן הוא ומשום
זכי ליה רבא אכל רב ספרא לא וכדביאר עידניה, ליה דאנס
אכל וכו' ואלא מאי טעמא ברש''י דלא היתה יכולת בידו כל
והערות מסכת חולין ביאורים יב
דף קלג ע''ב אקרין הכי כלפי רבא ולקריין
לרבא רבא נזוף הוה .עיין ברש''י
ריג .בגמ' איבעיא להו הראש שלך
דביאר דעל מעשה זה שלקח
וכולה שלי בתר חיובא אזלינן
רבא המנות כהונה מן שמשו של
וחיובא גבי ישראל הוא או
בעה''ב על זה ננזף ,ועל אף
דלמא בתר עיקר בהמה אזלינן
שהיה רבא עצמו כהן ,מ''מ לא
ועיקר בהמה דכהן הוא .היינו
כהונה המתנות ליקח רצה
דאיבעיא להו אם החיוב תלוי
לעצמו ,דרצה לקיים ונתן ולא
נמצאת המתנה, בחלק שבו
שיטול ,ולומר ליתן לו אסור
דהראש שבו הלחיים חיובו תלוי
משום הא דחלקם שאלו בפיהם,
בו ,או דלמא בתר בעלות עיקר
ולכן ביקש מן השמש שיזכה לו
הבהמה אזלינן ,ומי שבעלים של
מחלקו ,וזה אסור משום דשאני
עיקר הבהמה בו שייך חיוב
הכא שחייב משום רצונו של
המתנות ,ואם כהן או עכו''ם הוא
בעה''ב ,וגם רבא לא היה עני.
פטור .אבל קשה מה האיבעיא
אבל קשה דאם ביקש מן השמש
כלל ,הרי לעיל נחלקו רב הונא
ליתן לו מחלקו ,למה לא עדיך
ורב חייא בר רב אם שותף כהן
לבקש שיתנו לו על כהונתו ,ועל
או עכו''ם בראש פטור רק מן
אף הא דחלקם שאלו בפיהם,
הלחיים או מכולן ,ולא היה שום
מ''מ מאי שנא לבקש מדין
מ''ד שיאמר דאם הוא שותף רק
כהונתו או לבקש מן השמש
בראש ולא בעיקר הבהמה שיהא
שיזכה לו משלו ,דבכל גוונא
פטור מכלום ,אלא מלחיים לכו''ע
איכא כאן שאלו חלקם ,וכי רק
פטור ,ורק על השאר נחלקו,
משום כהונתו אסור לבקש ,ומאי
משמע להדיא דלאו בתר עיקר
שנא .ודוחק לומר דרק מגבוה
הבהמה אזלינן ,וממילא למה
הוא דאסור לבקש חלקו ,דמה
איבעיא להו בזה כלל .ואולי יש
הטעם לחלק בהכי ,וצ''ע.
חילוק בין שותף לחלוקת בעלות
זה בראש וזה בשאר הבהמה,
יג והערות מסכת חולין ביאורים
מ''מ לכו''ע ברור דאם בחלק זה דכאן כיון דחלוקים לגמרי ואין
של המתנה איכא שותפות דודאי הו''א לכך שותפות ביניהם
יפטרנו ממתנה זו לכל הפחות, דאזלינן בתר עיקר הבהמה ,אבל
אבל צריך עוד עיון בזה להבין שם דאיכא שותפות ,על אף
טעם החילוק בזה. שהשותפות אינה בעיקר הבהמה
