gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

בנתיבות החיים · B'nisivis Hachaim — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: בנתיבות החיים · B'nisivis Hachaim

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

בנתיבות החיים · B'nisivis Hachaim — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫נקודות למחשבה‪ :‬פנינים יקרים בשערים נבחרים – ראש השנה תשפ"ז‬ ‫מאת הרב יעקב יוסף ווייס שליט"א‬ ‫מחבר סדרת הספרים 'בנתיבות החיים'‪ ,‬משפיע ומחנך בעיה"ת מאנסי יצ"ו‬ ‫****‬ ‫******‬ ‫***** מאמר‪ :‬יוֹם ְּּתרו ָּעה יִ ְּהיֶ ה ָלכֶ ם‬ ‫טהרת הלב‪ ,‬קול השופר‪ ,‬קדושת השבת וביטול הקטרוג‬ ‫במשך השנה‪,‬‬‫ולהכריז ‪:‬הוא אבינו‪ ,‬אתה הוא מלכנו‪ ,‬ואין לנו מלך אלא אתה‪,‬‬ ‫סיומה של שנה אחת ובפתחה של שנה טובה ומתחדשת‪ ,‬אנו באים להמליך מחדש את השי״ת אתה‬ ‫בתוכניותיו‪ ,‬ברצונותיו ובצרכיו‪ ,‬עד שלעיתים‬ ‫הטרדות‪ ,‬הניסיונות והמניעות‪ ,‬עלול האדם לשכוח שהכול מאתו יתברך‪ ,‬שהכול שייך לו ושהוא לבדו אדון הכול‪ .‬האדם מתרגל לעסוק‬ ‫המלך ומכניע לפניו את מחשבותיו‪ ,‬רצונותיו וכל ענייניו‪ .‬כל הכוחות הפרטיים‪ ,‬החשבונות‬ ‫מרוצתו‪,‬‬ ‫נזכראתמיהו‬ ‫לו שהוא מנהל את חייו בכוח עצמו‪ .‬אולם בהגיע ראש השנה הוא עוצר‬ ‫המשפט‪ ,‬ועיקר האדם‪ ,‬וממנו נמשכת הנהגת כל איברי הגוף‪ ,‬כך ראש השנה הוא הראש של השנה כולה‪ ,‬וממנו נמשכת‬ ‫שהראש הוא‬ ‫המלך‬‫כשםו‬ ‫והשאיפות מתבטלים לפניהמלך הקדוש‬ ‫לרצונאלא להכניע את‬ ‫אינה לכוף את רצונו נו‪,‬‬‫עבודתנ‬ ‫ה‪ .‬ביום זה אנו מבקשים להעמיד את ה״ראש״ במקומו הנכון‪ :‬להכיר שהשי״ת הוא המנהיג‪ ,‬שכל חיינו תלויים בו‪ ,‬ושעיקר ו‬ ‫באמת‪ :‬לא רק להכריז בפה שהוא המלך‪ ,‬אלא למסור לפניו את ה״אני״‪ ,‬את הרצונות ואת כל הנהגת החיים‪ ,‬עד שיהיו מחשבתנו‪,‬‬ ‫יתברך‪,‬‬ ‫המלכת ה׳‬ ‫אל רצונו‬ ‫זוהי‬ ‫רצוננו‪ ,‬לזככו ולכוונו‬ ‫תפילתנו ומעשינו מכוונים לרצונו של המלך הקדוש‪.‬‬ ‫כוונת הבקשה רק שהקב״ה ימלא את אשר‬ ‫יט‪ ,‬טו')‪,‬‬ ‫צּורי ְו ֹגאֲלִ י״ (תהליםאין‬ ‫לִבי לְפָ נֶיָך ה׳ ִ‬ ‫לְרצֹון ִא ְמ ֵרי ִפי וְהֶ גְ יֹון ִ‬ ‫הפסוק‪:‬יּו ָ‬ ‫בביאור ״י ְִה‬‫יסוד נפלא בעניין זה כתבמו"ז הקדושת לוי (לר"ה)‬ ‫רצונך‪ ,‬וחכמתך העליונה‪ .‬אינני מבקש שתעשה דווקא כפי‬ ‫״לפניך ה׳״‬ ‫—שמה שאני מבקש יהיה בהתאם למה שהוא כפי‬ ‫רצון‬ ‫יהיפי״‬ ‫״יהיו לרצון אמרי‬ ‫ביקשנו בתפילתנו‪ .‬עומק התפילה הוא ‪:‬‬ ‫ת‪:‬עַ ׂש ְת ִפל ְָתָך ֶקבַ ע‪ ,‬אֶ לָא ַרחֲ ִמים וְתַ חֲ נּונִים‬ ‫חז״ל‬ ‫את מאמר״אַ ל ַ‬‫מצומצם‪ ,‬אלא שרצוני ותפילתי יתאחדו עם מה שאתה‪ ,‬ריבונו של עולם‪ ,‬יודע שהוא טוב ונכון עבורי‪,‬ועל דרך זו מבאר‬ ‫בתפילתו שכך וכך מוכרח להיות‪ ,‬מפני שכך הוא רוצה ומבין‪ .‬אל יבוא לפני הקב״ה כאילו עליו להורות לו כיצד להנהיג את‬ ‫קבע״—‬ ‫האדם‬ ‫תפילתך‬ ‫תעשיקבע‬ ‫״אל') אל‬ ‫לִפנֵי הַ מָ קֹום״ (אבות ב‪ ,‬יג‬ ‫ְ‬ ‫האדם‪ ,‬רשאי ואף מצּווה לפרט את צרכיו‪,‬‬ ‫המקום״השי״ת חסד ורחמים‪ ,‬ובד בבד ימסור את התוצאה לחכמתו ולטובו של הבורא‬ ‫שיבקש מאת‬ ‫״רחמים ותחנונים לפני‬ ‫העולם‪ .‬אלא תהיה תפילתו‬ ‫עשה עמי כפי חסדך וכפי רחמיך‪ ,‬ולא רק‬ ‫אנארך‪,‬‬‫ת לבו; אולם בעומק תפילתו עליו לומר‪ :‬ריבונו של עולם‪ ,‬אתה יודע מהי הישועה האמיתית עבורי‪ ,‬מתי היא צריכה לבוא ובאיזו ד‬ ‫כפי השגתי המצומצמת‪.‬‬ ‫מבקשים את צרכינו ומפרטים לפניו‬ ‫אנוברך‪,‬‬ ‫הקב״ה בראש השנה‪ .‬מלכות שמים אינה מתבטאת רק באמירת פסוקי מלכויות‪ ,‬אלא בנכונות הפנימית למסור את רצוננו לרצונו ית‬ ‫ראש השנה הוא‬ ‫מכריזיםהמלך‪ ,‬ואתה לבדו יודע מהו הטוב האמיתי עבורנו‪,‬‬ ‫ת לבנו‪ ,‬אך איננו קובעים לפניו כיצד מוכרחים הדברים להתנהל‪ .‬אנו מתפללים בכל לב‪ ,‬ובה בעת אתה‬ ‫מ לשוב אל בוראו ולהכיר שאין לו כוח‬‫שנתו‪,‬‬ ‫ממליכים מחדש את הקב״ה על העולם כולו ועל כל פרטי חיינו‪ .‬עבודת היום מתבטאת במיוחד בקול השופר‪ ,‬הקורא לאדם להתעורר‬ ‫כדי—שיעלה זיכרונכם לפני לטובה; ובמה?‬ ‫— שתמליכוני עליכם; זיכרונות‬‫חז״ל‪:‬לפני בראש השנה מלכויות‪ ,‬זיכרונות ושופרות‪ :‬מלכויותכדי‬ ‫״אמרו‬ ‫וחיים אלא מאתו יתברך‪ .‬וכך אמרו‬ ‫נפח״ ‪:‬מוציא את נשימתו מתוכו ומפנימיותו‪.‬‬ ‫מתוכיההנופח‬ ‫״מאן דנפח—‬‫אינו רק קול הנשמע באוזן‪ .‬הוא נשימה היוצאת מפנימיות האדם‪ ,‬ועל דרך הלשון‬‫השופרטז‪,).‬‬ ‫אולם‬ ‫ראש השנה‬ ‫בשופר״ (‬ ‫תיקון‪,‬השופר אינו רק מעורר את האדם‬ ‫השופר מגלה את קולו הפנימי של הלב‪ ,‬את הנקודה היהודית הטהורה המבקשת את השי״ת‪ ,‬אף בשעה שהמעשים עדיין טעונים קול‬ ‫ושב אל האמת הפשוטה‪:‬אני נברא—‬ ‫ם מפשיט ממנו את כל החשבונות על דא ועל הא‪ .‬לרגע אחד משתתקים כל הקולות‪ ,‬הרצונות והחשבונות הפרטיים‪ ,‬והאדם כולו מתבטל‬ ‫ואתה יודע מה טוב עבורי‪.‬‬ ‫ואתה מלכי; אני מבקש—‬‫ואתה בוראי; אני עבד—‬ ‫האדם מכל מלאכתו ומעמיד את עצמו כאילו כל מלאכתו עשויה‪ .‬הבריאה כולה חדלה מעשייתה‬ ‫ׁש״ ‪,‬‬ ‫שובת‬ ‫יוםוַיִ נָפַ‬ ‫השנה חל יומו הראשון של ראש השנה בשבת קודש‪,‬שבת היאשבו״‬ ‫רגע‪,‬בשבת אין אנו צריכים לעורר את אותה הכנעה דווקא‬ ‫ממילא‪,‬‬ ‫לפני בוראה; האדם מניח מידו את כוח הפעולה ומעיד שהקב״ה לבדו ברא את העולם‪ ,‬מחיה אותו ומנהיגו בכל‬ ‫שהשמשמיע בימות החול‪ :‬עצור‬‫ופר; קדושת השבת עצמה מעוררת את נקודת הלב ומביאה את האדם אל הביטול וההמלכה‪ .‬השבת משמיעה בתוך נשמתו את הקריאה ופר‬ ‫בעזרת ה׳‪ ,‬שתיקת השופר בשבת אינה בבחינת העדר וחיסרון‪ ,‬אלא צורה פנימית ונעלית של קיום רצון‬ ‫הוא המלך‪,‬‬ ‫שיתבאר‬ ‫ה׳‬ ‫והכר כי‬ ‫ת מרוצתך‪ ,‬הנח את מלאכתך‪ ,‬בטל את תחושת כוחךכפי‬ ‫שתיקתו‪,‬השנה חל בשבת מתגלה חידוש גדול‪ :‬דווקא ביום שבו השופר הוא עיקר עבודת‬ ‫כאשר ראש‬ ‫תים אנו ממליכים את הקב״ה בקול השופר‪ ,‬ולעיתים אנו ממליכים אותו באמצעות‬ ‫גם שותקים כאשר חכמי התורה הורו לנו‬ ‫לתקוע;‬ ‫ניחים אותו מידינו ואיננו תוקעים בו מחוץ למקדש‪ .‬בכך מגיעה ההמלכה לשיאה‪ .‬לא זו בלבד שאנו תוקעים כאשר נצטווינו אנו‬ ‫יתברך‪ ,‬איננו מבקשים רק שהקב״ה ימלא את רצוננו; אנו מבקשים שרצוננו יתמלא ברצונו ‪.‬‬ ‫לרצונו השנה‬ ‫ביטול רצוננו בראש‬ ‫שופר הוהן שתיקתו מבטאים אותה הכנעה—‬ ‫לשתוק‪ .‬הן קול‬ ‫שלמה‪,‬עדיין יש להבין‪ :‬כיצד ייתכן שחכמים‬ ‫אמת‪ :‬להתפלל בכל הלב‪ ,‬לבקש רחמים וחסדים‪ ,‬ובד בבד לדעת כי אבינו שבשמים הוא גם מלכנו‪ ,‬והוא לבדו יודע מהי טובתנו האולם‬ ‫מלמדים הדברים על טהרת לבם של‬ ‫בשבת? ומ‬ ‫ה‬ ‫ם מצוות עשה מן התורה מחמת גזרת רבה? כיצד נעשים כל התיקונים והעליות בלי התקיעה? מדוע במקדש היו תוקעים גם‬ ‫שראל‪ ,‬על הכוח שמסרה התורה לחכמיה ועל ביטול כוח הקטרוג?‬ ‫יא) בשני‬ ‫״ל ֹא תָ סּור״ (דברים יז‪. ,‬‬ ‫בשבת אנו מניחים את השופר מפני שהתורה אמרה‬ ‫ואילוטז‪).‬‬ ‫״רחמנא אמר תקעו״ (ראש;השנה‬ ‫התשובה היסודית היא‪ ,‬שבימות החול אנו תוקעים מפני ש‬ ‫אנו‪ ,‬מבטלים את לבנו לפני מלכותו יתברך; ובשתיקת השופר אנו מבטלים גם את דעתנו ורצוננו לפני התורה‬ ‫אתה״‬ ‫השופר‬ ‫בקולאלא‬ ‫״אין לנו מלך‬ ‫המצבים נשמעת אותה הכרזה פנימית‪:‬‬ ‫המלכת הקב״ה ביום זה‪ :‬אין אנו מקבלים עלינו רק את המצוות המפורשות‬ ‫עומקשמים‪,‬‬ ‫מלכות‬ ‫קול והשתיקה אינם אפוא שתי דרכים סותרות‪ ,‬אלא שני גילויים של אותה קבלת עולזהו‬ ‫חלילה; שתיהן דבר ה׳ ורצונו‪ ,‬וכשם‬ ‫ב‪ ,‬אלא גם את סמכותה של התורה שבעל־פה ואת גזרות חכמי ישראל שבכל דור ודור‪ .‬התורה שבכתב והתורה שבעל־פה אינן שתי תורות‬ ‫נמצא שכאשר חכמים‬ ‫ּוׂשמ ֹאל״ (דברים יז‪ ,‬יא')‪,‬‬ ‫ֲׁשר יַגִ ידּו לְָך י ִָמין ְ‬ ‫אֲׁשר יֹורּוָך‪ ...‬ל ֹא תָ סּור ִמן הַ דָ בָ ר א ֶ‬ ‫תֹורה ֶ‬ ‫שנאמרהַ‪ָ :‬‬ ‫הקב״ה ציוונו לתקוע בשופר‪ ,‬כך הוא ציוונו לשמוע בקול חכמיו‪,‬״עַ ל ִפי‬ ‫ואותה‪ ,‬קבלת עול המביאה את האדם ליטול‬ ‫״לא תסור״‬ ‫היא שאמרה‬ ‫״יום תרועה יהיה לכם״‬ ‫א לתקוע בשבת‪ ,‬אין זו עקירת רצון התורה‪ ,‬אלא התגלותו באופן אחר‪ .‬אותה תורה שאמרה‬ ‫בשתיקת השופר מתגלה עומק ההכנעה‪ .‬כאשר האדם תוקע‪ ,‬עדיין הוא עושה מעשה ומפעיל את כוחו; אולם כאשר הוא‬ ‫בשבת‪,‬‬ ‫דווקא‬ ‫אדרבה‪,‬מידו‬ ‫את השופר בחול‪ ,‬מביאה אותו להניחו‬ ‫הפרטיתאלא על רצון הבוראבלבד‪,‬בחול אנו‬ ‫‪,‬‬ ‫ם את המצווה‪ ,‬ובכל זאת מניח את השופר מפני הוראת חכמי התורה‪ ,‬הוא מוכיח שעבודתו אינה מבוססת על רצונו ועל השגתו‬ ‫מעת התקיעה מן השופר;‬ ‫ת הקב״ה באמצעות המעשה שנצטווינו לעשות; ובשבת אנו ממליכים אותו באמצעות ההימנעות מן המעשה שנצטווינו שלא לעשות‪ .‬בחול נש‬ ‫עול מלכות שמים בשלמות‪ :‬לקבל את התורה שבכתב ואת התורה שבעל־פה‪,‬‬ ‫יתברך‪,‬‬ ‫קבלת‬ ‫לרצונו‬ ‫ת נשמעת מתוך השתיקה התקיעה הפנימית של האמונה‪ ,‬ההכנעה והביטול זוהי‬ ‫ולדעת—שבכולן מדבר אלינו מלך העולם ומגלה לנו את רצונו‪.‬‬ ‫את המצווה ואת הגזרה‪ ,‬את קול השופר ואת שתיקתו‬ ‫ראש השנה כנגד הלב — השופר מגלה את טהרתם הפנימית של ישראל‬ ‫בעבודת ראש השנה‪ :‬ההתחלה והשורש של כל עבודת האדם הם טהרת הלב‪ ,‬שהלבהוא מקורחיותו של‬ ‫פותח‬ ‫גדול‬ ‫דבש ‪,‬‬ ‫יסוד‬ ‫בספרו יערות‬ ‫זצוק״ל‬ ‫‪,‬‬ ‫הגאון רבי יהונתן אייבשיץ‬ ‫האדם לנקות את לבו משנאה‪,‬‬ ‫שהלב הוא מרכז חיי הגוף‪ ,‬כך טהרתו היא היסוד לכל חיי הנשמה‪ .‬משום כך על‬ ‫האדם‬‫וכשם‬ ‫מתקיים‬ ‫מתפשט הדם לכל האיברים והגידים‪ ,‬ובכוחו כולו‪.‬‬ ‫ממנו הגוף‪,‬‬ ‫אמנםכאשר מעשיו החיצוניים‬ ‫רדיפתמידות ותאוות רעות‪ .‬כאשר הלב מתנקה מכל אלה‪ ,‬הוא נעשה פנוי וזך לעבודתהבורא‪ ,‬גם‬ ‫מותרות ושאר‬ ‫אה‪ ,‬תחרות‪ ,‬נקימה‪ ,‬נטירה‪ ,‬איבה‪ ,‬חמדת ממון‪,‬‬ ‫עלֻמֹות לֵׁב״ (תהלים מד‪ ,‬כא–כב)‬ ‫אֱֹלקים יַחֲ ָׁזקרֹאת‪ ,‬כִ י הּוא יֹ ֵׁדתַעַ ֲ‬ ‫ֹׂש כַפֵׁ ינּו לְ אֵׁ ל זָׁר‪ .‬הֲ ל ֹא ִ‬ ‫אֱֹלקֵׁ ְפרינּו‪,‬‬ ‫ם ָׁשכ ְַחנּו ֵׁשם וַנִ‬ ‫המלך‪:‬‬ ‫״א‬ ‫ִ‬ ‫של יהודי אינם שלמים‪ ,‬עומדת בו נקודה פנימית טהורה‪ ,‬וכךאמר דוד‬ ‫פירוש הדבר שהלב‬ ‫״רחמנא ליבא בעי״ (סנהדרין קו‪):‬אין‬ ‫האמיתי לעשות את רצונו‪ .‬זהו שאמרו חז״ל‪:‬‬ ‫תעלומות הלב‪ ,‬והוא מכיר כי בפנימיותם לבבות ישראל זכים וטהורים ורצונם‬ ‫הקב״ה‬‫יודע את‬ ‫נשארת חיה‪ ,‬קיימת לפניו‬ ‫היא יכול האדם לשוב בתשובה ולתקן את כל מעשיו‪ .‬כל זמן שהנקודה הפנימית‬ ‫שממנו‬ ‫הכוחהלב‬ ‫טוב פוטר את האדם מן הצורך לתקן את מעשיו‪ .‬אדרבה‪ ,‬טהרת‬ ‫דרך חזרה‪.‬‬ ‫המשפט״ ‪,‬וכשם‬ ‫ומבאר שראש השנה הוא כנגד הלב‪ .‬ביום זה מתגלה הקב״ה בבחינת ״המלך‬ ‫היערות דבש‬ ‫״לב‪ :‬בנפש כמלך במלחמה״ (ספר יצירה ו‪ ,‬ב‪ ,‬לפי נוסחאות הספר)‬ ‫ספר יצירה‬ ‫כדאי' ב‬ ‫ְלִבי עֵׁ ר״ (שיר השירים‬ ‫ְשנָׁה ו ִ‬ ‫״אֲנִ י י ֵׁ‬ ‫עומק הכתוב‪:‬‬ ‫לכל הימים הבאים‪ ,‬זהו‬ ‫ראש השנה הוא הראש והלב של השנה כולה‪ .‬מן העבודה הנעשית בו נמשכת חיות‬ ‫כךאת‬ ‫ומחיה‬ ‫מושלהגוף‪,‬‬ ‫שהלב כל‬ ‫הנקודה—היהודית הפנימית עודנה ערה‪ ,‬והיא מבקשת‬ ‫נרדמווהוא לא קיים את המצוות בחיות הראויה‪ .‬ואף על פי כן ״ולבי ער״‬ ‫מעבודת ה׳‪,‬‬ ‫איבריו ומעשיו‬ ‫שהאדם בבחינת ״אני ישנה"‬ ‫ה‪ ,‬ב')יתכן‬ ‫צריך לפתוח לפניו את‬ ‫עבודת היום הוא המלכת הקב״ה על הלב‪ .‬אין די לומר בפה ״המלך הקדוש״ ;‬ ‫שורשו‪ ,‬לכן‬ ‫השנה מתעוררת נקודת הלב וקוראת לאדם לשוב אלעיקר‬ ‫השי״ת‪,‬‬ ‫בראש‬ ‫את‬ ‫הרעות ולהעמיד את כל הרצונות תחת מלכותו‪.‬‬ ‫חדרי הלב‪ ,‬לטהרם מן המידות‬ ‫והשפתיים‪ .‬קול השופר‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הוא‬ ‫הגרון‪ ,‬החיך‪ ,‬הלשון‪ ,‬השיניים‬ ‫כלהיוצא מן האדם נוצר באמצעות כלי הדיבור—‬ ‫דיבור‬ ‫מבארנבחר דווקא קול השופר לעבודת ראש השנה‪,‬‬‫מדוע‬‫בזה‬ ‫קול השופר מכל הקולות‪ .‬הוא מבטא את הנקודה שלמעלה‬ ‫משום‬ ‫נבחר‬ ‫הדיבור‪,‬‬ ‫מריאותיולבו‪ ,‬בלי להיחתך לאותיות ולמילים באמצעות כלי כך‬ ‫קול פשוט הנוצר מנשימת האדם היוצאתומעומק‬ ‫פעמיםאינו יכול לסנגר‪ ,‬משום שהמעשים אינם שלמים; אז בא השופר‬ ‫שהפה כבר‬ ‫הטהורה‪ ,‬המבקשת את בוראה גם כאשר אין האדם יודע כיצד לבטא את בקשתו‪.‬‬ ‫הנשמה—את קול‬ ‫מן המילים‬ ‫כאשר החיצוניות אינה שלמה‪,‬‬‫הלב‪,‬‬ ‫האמיתי של יעקב הוא הקול היוצא מקירותאף‬ ‫אבינו‪:‬קֹ ל קֹול ַיעֲקֹ ב״ (בראשית כז‪ ,‬כב)קולו‬ ‫שנאמר ביעקב ״הַ‬ ‫הפנימי היוצא מעומק הלב‪ ,‬זהו‬ ‫ומשמיע את הקול‬ ‫ריבונולנו מילים להצדיק את עצמנו‪ ,‬אולם פנימיות לבנו עדיין שייכת לך וחפצהבקרבתך‪,‬‬ ‫עולם‪ ,‬אין‬ ‫ואומר‪:‬‬ ‫השנה עולה לפני כיסא הכבוד קול שופר פשוטשל‬ ‫להשי״ת‪,‬‬ ‫בראש‬ ‫יהודי קורא‬ ‫לבו של‬ ‫ופר אינו מספר רק מה עשה האדם; הוא מגלה מי האדם בפנימיותו‪.‬‬ ‫השטן ולומר‪ :‬גם אם לבם של ישראל מבקש את ה׳‪ ,‬מה תועיל כוונת הלב‬ ‫בהמה‪,‬לקטרג‬ ‫פנימי לכך שהשופר נעשה מקרן יכול‬ ‫מבאר ב‬ ‫מדוע תוקעים בקרן של בהמה?לפיזה טעם‬ ‫הוא מבאר‬ ‫נפש בהמית‬ ‫אחר קיימת בו‬ ‫מורכב מנפש אלקית ושכלית השוכנת בלבו‪ ,‬ומצד‬ ‫הבהמה‪,‬‬‫משיב קול השופר הבא מן האדם‬ ‫כך? על‬ ‫ראויים? וכי די בלב טוב בלי מעשים טובים‬ ‫מעשיהם‬ ‫כאשר אינם‬ ‫עליו והוליכה את איבריו למקום‬ ‫נכשלהדבר מוכיח שפנימיות נשמתו מאסה בהשי״ת; פעמים רבות נפשוהבהמיתגברה‬ ‫האדם‪ ,‬אין‬ ‫המושכת אותו אל התאווה‪ ,‬המותרות והגשמיות‪,‬וכאשר‬ ‫ישועת באה כאשר הקב״ה דן אותו מתוך‬ ‫תֹושיעַ ה׳״ (תהלים לו‪ ,‬ז')האדם‬ ‫ּובהֵׁ מָׁ ה ִ‬ ‫נאמר‪:‬ם ְ‬ ‫כַבהֵׁ מֹות נִ ְדמּו״ (תהלים מט‪ ,‬יג) וכן ״אָׁ ָׁד‬ ‫נִמ ַש ְל‬ ‫יקר בַ ל יָׁלִ ין‪ְ ,‬‬ ‫שנאמר‪:‬דָׁ ם ִב ָׁ‬ ‫שלבו הפנימי אינו חפץ בו‪ ,‬וזהו ״וְאָׁ‬ ‫לחטוא‪,‬לימוד זכות הפותח לפני האדם פתח‬ ‫אין‪ ,‬זו הצדקה להמשיך אלא‬ ‫המבקשת את בוראה‪ ,‬ולצידה נפש בהמית המושכת כלפי מטה‬ ‫ידיעה שהוא מורכב מ״אדם ובהמה״‪ :‬נשמה קדושה‬ ‫פי זה מבארבדרך רמז את‬‫האיברים לעבודת ה׳‪ ,‬על‬ ‫לגבור על הבהמה ולכוון מחדש את‬ ‫להגדיר את מהותך לעולם; לבך עדיין יכול להתעורר‪,‬‬ ‫הקב״ה מגלה לו‪ :‬מעשיך אינם מוכרחים‬ ‫לתשובה‪,‬‬ ‫של ישראל הוא קול נעים היוצא מעומק הלב וקורא אל ה׳‪,‬אבל‬ ‫קולם‬ ‫הפנימי‬ ‫נאמר‪:‬קֹ ל קֹול ַיעֲקֹ ב״‬ ‫הקדושה‪ ,‬ויעקב רומז לכנסת ישראל‪.‬מצדאחד ״הַ‬ ‫עצתה של רבקה ליעקב‪ .‬רבקה רומזת לתורה‬ ‫להיות מגושמים ומושפעים מכוחות זרים‪ ,‬לכןחשש יעקב‪:‬‬ ‫את עולם המעשה‪ ,‬אינן תמיד תואמות את טהרת הקול הפנימי‪ .‬המעשים עלולים‬ ‫הידיים‪,‬‬ ‫המבטאות‬ ‫אחרו‪ְ:‬הַ י ַָׁדיִם י ְֵׁדי עֵׁ ָׁׂשו״—‬ ‫מצד ״‬ ‫ולבקש ברכה‪ ,‬כאשר קולי קול יעקב אך מעשיי אינם מתאימים לקולהזה?‬ ‫לבוא לפני‬ ‫אוכלאבי‬ ‫ִיתעֵׁי ינָׁיו כִ ְמתַ עְ תֵׁ עַ ״ (בראשית כז‪ ,‬יב)כיצד‬ ‫״אּולַי יְמֻ ֵׁשנִ י אָׁ ִבי‪ ,‬וְהָׁ י ְ ִב‬ ‫שבתוך האדם‪ ,‬מן הנפש‬‫ואומרת שחלק מן המעשים הבלתי ראויים נובע מן ה״בהמה״‬ ‫זכות על‬ ‫ישראל‬ ‫הייתה להלביש על ידיו את עורות גדיי העזים‪ .‬בדרך הרמז‪ :‬התורה מלמדת‬ ‫רבקה עצת‬ ‫שיתגלה לפני הקב״ה ההבדל בין מהותנוהפנימית‬ ‫דווקא דרך הקרן הבהמית‪ ,‬וכך אנו מבקשים‬ ‫הנשמה‬ ‫אנו תוקעים בקרן בהמה‪ :‬קול עובר‬ ‫לחטא‪,‬‬‫הבהמית המלבישה את ידיו ומושכת אותו לכן‬ ‫ולהתאים את מעשיו לקול‬ ‫עשו״‪,‬הסנגוריה היא לאפשר לאדם לתקן את ידיו‬ ‫להכריז ״הקול קול יעקב״ ולהשאיר את ״הידיים ידימטרת‬‫מעשינו‪,‬דיאמנם‬ ‫לבין הכוחות החיצוניים שהכשילו את אין‬ ‫האדם קיים לב טהור המסוגל‬ ‫אינו בא לומר שהמעשים אינם חשובים; הוא בא לגלות שבתוך‬ ‫שלמה‪,‬‬‫השופר‬ ‫האדם לשוב בתשובה‬ ‫השופר מגלה את הנקודה הטהורה‪ ,‬כדי שמכוחה יוכל‬ ‫קול לבו‪,‬‬ ‫הייתה הבריאה בבחינת מעשה‪ ,‬כפי שביארו‬ ‫ואילו‬ ‫בניסן‬ ‫והמחשבה‪ ,‬מפני שבתשרי עלה במחשבה לפני הקב״ה לברוא את העולם‪,‬‬ ‫מיוחד‬ ‫זמןהלב‬ ‫לטהרת‬ ‫שראש השנה הוא‬ ‫לתקן אותם‪,‬מוסיף‬ ‫ואילוהזמן שבו עלתה הבריאה במחשבה‪ ,‬מוטלת‬ ‫בתשרי‪,‬‬ ‫מתבטאת בעיקר במעשים‪ :‬אכילת מצה ומרור‪ ,‬קרבן פסח ושאר מצוות החג‪,‬‬ ‫ניסן)לכן‬ ‫עבודת‬ ‫מצלינן‬ ‫התוספות (ראש השנה כז‪ ,.‬ד״ה כמאן‬ ‫והמחשבה שוכנות בלב‪ ,‬כדרך שאמרו חז״ל ״חכמהבלב״‪,‬משום כך‬‫״בחוכמתא״‪,‬החכמה‬‫וכך תרגום ירושלמי את המילה ״בראשית״ —‬ ‫מתרגם‬ ‫על האדם במיוחד עבודת טהרת המחשבה והלב‪,‬‬ ‫היוצאת מן הלב‪.‬‬ ‫מילים מסודרות או מעשה מורכב; יש בו נשימה פשוטה‬ ‫והמחשבה‪,‬‬ ‫החכמה אין בו‬ ‫״חכמה היא ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט‪):‬השופרשייך לעולם‬ ‫אמרו על תקיעתהשופר‪:‬‬ ‫מטהרים את הלב והמחשבה?‬ ‫הרצון הפנימי להיות שייכים להשי״ת‪,‬כיצד‬ ‫לדיבור—‬ ‫ומשמיעים את הקול הקודם קול‬ ‫ש השנה‪ ,‬היום שבו עלה העולם במחשבה‪ ,‬אנו מטהרים את מחשבתנו‬ ‫המצוות בלי שמחה וחיות‪ ,‬כאילו כופיםאותו‪ ,‬אילו‬‫מקיים‬ ‫ממחלות הנפש הרוחניות היא שהאדם את‬ ‫המועיל לכך יותר מן התורה ומן השמחה של מצווה‪,‬אחת‬ ‫שאין‬‫דבר‬ ‫כותבהיערות דבש ‪,‬‬ ‫שיהיה להפך‪ :‬עצם הזכות לקיים את רצון הבורא צריכה למלא אותו שמחה‪.‬וכברנאמרבתוכחה‪:‬״תַ חַ ת‬ ‫באמת‬ ‫היהאךראוי‬ ‫אומרים לו שהוא פטור מן המצווה‪ ,‬היה שמח על שנפטר ממנה‪,‬‬ ‫השכר על עצם המצווה‪ ,‬יש לאדם שכר על‬ ‫מצווה בפני עצמה‪ .‬מלבד‬ ‫שהשמחה בעשיית המצווה היא‬ ‫ּובטּוב לֵׁבָׁ ב מֵׁ רֹב כֹל״ (דברים כח‪ ,‬מז)כתברבנו בחיי ‪,‬‬ ‫אֱֹלקה׳יָך ְב ִׂש ְמחָׁ ה ְ‬ ‫אֲשר ל ֹא עָׁ בַ ְד ָׁת אֶׁ ת ֶׁ‬ ‫ֶׁ‬ ‫חיצוניתהיא מגלה שהלב משתתף במצווה‪ .‬אפשר שהידיים עושות את‬ ‫למעשה‪.‬‬ ‫אינה תוספת‬ ‫שעובד את ה׳ אך אינו עושה זאת בשמחה ובכוונה שלמה‪,‬השמחה‬ ‫ולכן נתבע‬ ‫השמחה שבה; מי‬ ‫משוםהשופר היוצא מן הלב והתורה‬ ‫המצווה ובנותן המצווה‪ ,‬כך‬ ‫לציווי‪ ,‬אלא חפץ בקרבת‬ ‫אך הלב נמצא במקום אחר; השמחה מחברת את הלב למעשה ומגלה שהאדם אינו רק נכנע‬ ‫דברי היערות דבש עולה שעיקר‬ ‫הפנימי; התורה נותנת לו צורה ודרך; ושמחת המצווה מחברת את הרצון אל המעשה‪,‬מתוך‬ ‫מעורר את‬ ‫הרצון‬‫השופר‬ ‫המשמחת את הלב משלימים זה את זה‪,‬‬ ‫להתרחק מרדיפת מותרות והבלי העולם;לקבוע‬ ‫לוותר על נקימה ונטירה;‬ ‫להסיר שנאה‪ ,‬קנאה‪ ,‬תחרות ואיבה;‬ ‫הוא מתחיל בניקוי הלב‪:‬‬‫רק בשעת התקיעות‪,‬‬ ‫ההכנה לראש השנה אינו מתחיל‬ ‫להשתמש בגילוי הנקודה הזאת כדי לתקן‬‫שגם לאחר הכישלון נשארת באדם נקודה טהורה המבקשת את ה׳;‬ ‫הזכות;‬ ‫להאמין‬ ‫לקיים מצוות מתוך שמחה והכרת‬ ‫תורה המטהרת את המחשבה;‬ ‫התוקעמןפוגשת את הנשימה הפנימית של השומע‪,‬‬ ‫שלו‪ .‬הנשימה היוצאת‬‫כאשראת לבו‪ ,‬קול השופר אינו נשאר קול חיצוני הנכנס באוזניו; הוא נעשה קולו‬ ‫המעשים‪,‬מנקה‬ ‫בפועל את האדם‬ ‫נקודת ״ולבי ער״‪.‬‬ ‫ומעוררת בו את‬ ‫ומפרשת הגמרא שהטעם שאין‬ ‫של ראש השנה שחל להיות בשבת‪ ,‬במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה״(ראש השנה כט‪,):‬‬ ‫השנה‪:‬‬ ‫״יום טוב‬ ‫בריש פרק ד׳ דראש‬ ‫יש להבין את דבריהמשנה‬ ‫לעומת וזאת‪ ,‬ביום טוב הראשון של חג הסוכות‬ ‫נה הוא משום גזרת רבה‪ ,‬שמא ייטול אדם את השופר בידו‪ ,‬ילך אצל הבקי ללמוד כיצד לתקוע ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים‪.‬‬ ‫שמצוות נטילת לולב ביום הראשון היא מן התורה בכל מקום‪ .‬וכבר הקשו התוספות בריש פרק ד׳‬‫אפילו במד‬ ‫מפני‬ ‫ינה‪—,‬‬ ‫בזמן שבית המקדש היה קיים‬ ‫שחל בשבת היו נוטלים את הלולב—‬ ‫עוד יש להתבונן‪ :‬מה ראו‬ ‫בגבולין? עיין שם‪,‬‬ ‫ריש פרק ד׳ דסוכה‪ :‬מה בין שופר ללולב? מדוע תקיעת שופר בשבת הותרה רק במקדש‪ ,‬ואילו נטילת לולב ביום הראשון נהגה אז גם‬ ‫הדיוטות ולמי שאינם בקיאים; ומדוע‬ ‫ת קיום מצוות העשה של שופר ושל לולב מחמת גזרת רבה? והלוא החשש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים שייך לכאורה בעיקר ל‬ ‫במצוות נשגבות כשופר ולולב‪ ,‬אשר כוונות וייחודים עליונים‪ ,‬הנוגעים עד רום המעלות‪,‬‬ ‫מתעצמ‬ ‫בפרט‬ ‫השאלה‬ ‫ה המצווה גם מצדיקים גדולים ומאנשי מעלה‪ ,‬שאין לחשוש בהם לכך? ת‬ ‫תלויים בקיומן בידי יודעי דעת?‬ ‫חכמים גזרו שלא לתקוע ולא ליטול לולב בשבת‪ ,‬אין פירוש הדבר‬ ‫לישראל‪,‬‬ ‫שמסר הקב״הכאשר‬ ‫חכמים ‪,‬דבריהם הם חלק מן התורה שבעל־פה‬ ‫ויש לומר שבזה מתגלה גודל כוחם של אשר‬ ‫שגזרו חכמים‪ ,‬נעשית השמיעה‬ ‫ה עומד כנגד תקנתם והם דוחים אותו; אלא התורה עצמה מסרה להם את הכוח לקבוע כיצד יתקיימו מצוותיה בעולם המעשה‪ .‬ממילא‪,‬עהמש‬ ‫ואף שהחשש שייך‬ ‫להיפעל על ידי מעשה המצווה נשלמים בדרך אחרת‪ ,‬מכוח קדושת השבת ומכוח ההכנעה לתורה שבעל־פה‪,‬‬ ‫התיקונ‬ ‫צריכים‬ ‫התורה‪ ,‬וכל‬ ‫לדבריהם עצמה קיום רצון ים שהיו‬ ‫לאדם הפשוט ותורה אחרת לצדיק; ואין כל יחיד רשאי לקבוע לעצמו אם הוא בכלל הגזרה‪ .‬בעולם המעשה חייבים‬ ‫ישראל‪,‬‬ ‫נפרדת‬‫תורה לכל‬ ‫אחת היא‬ ‫עיקר להדיוטות ולקלי הדעת‪ ,‬התורה אין‬ ‫מן—האדם הפשוט ועד הצדיק‬ ‫חכמים גוזרים‪ ,‬הכול מבטלים את דעתם לפניהם‬ ‫כאשרטז')‪,‬‬ ‫שפָׁ ט אֶׁ חָׁ ד י ְִהיֶׁה לָׁכֶׁם״ (במדבר טו‪,‬‬ ‫ּומ ְ‬ ‫בבחינתה‪ :‬אַ חַ ת ִ‬ ‫״תֹור‬ ‫ָׁ‬ ‫כלל ישראל לעמוד יחד תחת הוראה אחת‪,‬‬ ‫עו ה׳ לפי השגתו הפרטית‪ ,‬אלא נכלל‬ ‫אינואת‬‫הצדיק לגזרת החכמים פועל תיקון נשגב יותר מן הכוונות שהיה יכול לכוון בקיום המצווה‪ ,‬מפני שבאותה שעה הוא בד‬ ‫הגדול‪,‬‬ ‫ביטולו של‬ ‫אין הכוונה שלא‬ ‫שהוא מקום גילוי השכינה ומקום מושב בית הדין‪ ,‬הייתה העבודה נעשית תחת הנהגת החכמים ובתוך גבולות הקדושה‪,‬‬ ‫האחד‪,‬‬ ‫במקדש‪,‬‬ ‫התורה‬ ‫ברצון כן‬ ‫מה שאין‬ ‫עם כל ישראל‬ ‫ֱֹלקי אָׁ ִביָך וְעָׁ ְבדֵׁ הּו ְבלֵׁב ָׁשלֵׁם‬ ‫של‪:‬אֶׁ ת א ֵׁ‬ ‫״דע‬ ‫שים שאינם בני מעלה‪ ,‬אלא שאווירת המקום והנהגת בית הדין לא הניחו ליחיד לפעול כמציאות נפרדת‪ .‬שם התקיים בשלמות העניין ַ‬ ‫והמעשה התאחדו בתוך גילוי השכינה‪ ,‬ולכן התקיעה שנעשתה שם תחת השגחת בית הדין לא נכללה בגזרה‪.‬‬ ‫הכוונה כח‪ ,‬ט')‪,‬‬ ‫הדעת‪,‬‬ ‫(דברי הימים א‬ ‫ּובנֶׁפֶׁ ש חֲ פֵׁ צָׁ ה״‬ ‫ְ‬ ‫ירּוש ָׁל ִם״ (ישעיהו ב‪ ,‬ג')‬ ‫תֹורה‪ְּ ,‬ודבַ ר ה׳ ִמ ָׁ‬ ‫נאמר‪:‬צִ יֹון תֵׁ צֵׁ א ָׁ‬ ‫ר עוד‪ ,‬שקול השופר שנשמע במקדש לא נשאר בין כתליו‪ ,‬אלא האיר והשפיע לכל ארץ ישראל ולכל באי עולם‪ ,‬שהרי ״כִ י ִמ‬ ‫במקדש נשמע קול‬ ‫בקול‪ ,‬שיצא מן המקדש‪ ,‬ובאמצעות הכנעתם לגזרת החכמים נעשו כלים לקבל את השפעתו‪,‬‬‫השופר‬‫נכללו‬ ‫מאור‬ ‫מצא שאף בני הגבולין שלא תקעו לא היו מנותקיםהם‬ ‫תורה אחת‪ ,‬עם אחד ומלך‬ ‫כי—‬ ‫ע לכל הגבולין; ובגבולין נשמעה שתיקת השופר‪ ,‬שהעידה על ביטולם של ישראל לתורה ולחכמיה‪ .‬הקול והשתיקה הצטרפו יחד לעבודתה׳ אחת‬ ‫אחרת‪ .‬כפי שנתבאר‪,‬‬ ‫שהתיקונים הנעשים באמצעות השופר הולכים לאיבוד‪ .‬כאשר מעשה המצווה נמנע מכוח הוראת התורה‪ ,‬הפעולה הרוחנית נשלמת ךבדר‬ ‫הדבר לכולנו‪,‬‬ ‫פירוש אחד‬ ‫פועלת מלמעלה בלי מעשה ידיו‪.‬‬ ‫עליות העולמות נעשות מאליהן מכוח קדושת היום; מה שהאדם צריך לפעול בימות החול באמצעות מעשה התקיעה‪ ,‬השבת‬ ‫הקב״ה נעשה כביכול בעל התוקע‬ ‫פירושו רק שהאנוס פטור מן המצווה‪ ,‬אלא שהקב״ה כביכול‬ ‫פטריה״‪,‬‬ ‫״אונס רחמנא אין‬ ‫במאמר חז״ל‪:‬‬ ‫ועל דרך הביאור המובא בשם הרה״ק רבי שמחה בונם מפשיסחא זי״ע‬ ‫״ה‪ ,‬אלא שהם‬ ‫מניחים את השופר מפני גזרת החכמים‪ ,‬אין זו הימנעות הנובעת מרפיון או מחוסר רצון‪ .‬אדרבה‪ ,‬רצונם עז לתקוע ולהמליך את הקב‬ ‫ישראלהמצווה‪,‬‬ ‫בעבורו את‬ ‫משליםכאשר‬ ‫שכוחם של חכמים אינו רק למנוע את מעשה‬ ‫והתיקונים‪,‬‬ ‫צונם להוראת חכמי התורה‪ .‬משום כך נעשה הקב״ה כביכול בעל התוקע שלהם ומשלים בעבורם את כל הכוונות נמצא‬ ‫של ישראל לתורה שבעל־פה‪,‬המצווה‬ ‫מורים שאין לתקוע בשבת‪ ,‬הם מגלים שבשעה זו אין התיקון תלוי במעשה האדם‪ ,‬אלא נמשך מכוח קדושת השבת ומכוח הכנעתםכלל‬ ‫זהו גם עומק‬ ‫יכול נוטלו ותוקע בעבורו‪,‬‬ ‫מתקיימת בפועל‪ ,‬אך רצון המצווה אינו מתבטל; הוא מתעלה ממעשה האדם אל פעולת הבורא‪ .‬האדם מניח את השופר מידו‪ ,‬והקב״ה כב‬ ‫יתרו)‪,‬נדמה לאדם שהכול תלוי בעשייתו‪ ,‬בכוחו ובפעולותיו; ואילו בשבת הוא שובת‬ ‫החול‬ ‫״כאילו כל מלאכתך עשויה״ (מכילתא דרביבימות‬ ‫ישמעאל‪,‬‬ ‫מנוחת השבת‪ ,‬שבה צריך האדם לראות‬ ‫הדברים ‪-‬נפעלים מכוח קדושת השבת‪ ,‬בלי שהאדם יצטרך לפעול אותם‬ ‫״עס טוט זיך אָ פ אַ לץ פון זיך אַ ליין״‬ ‫בלשון חסידים ‪:‬‬ ‫ממלאכתו ומגלה שהקב״ה הוא העושה‪ ,‬המשלים והמנהיג‪,‬‬ ‫רק שהאדם מרבה בו בבקשות‪ ,‬אלא שקדושת היום עצמה כביכול מתפללת עבורו ומעלה את‬ ‫והתקשרות‪,‬‬ ‫—שכולו תפילהאין הכוונה‬ ‫השבת היא בבחינתיומא דצלותאיום‬ ‫במעשה ידיו‪,‬‬ ‫ואת כל צרכיו לפני השי״ת‪ ,‬עד שתפילתו אינה רק בקשה פרטית שיעשה הבורא כרצונו‪ ,‬אלא ביטול שלם‪ :‬ריבונו של עולם‪,‬‬ ‫בעטן״—‬ ‫את עצמו‬‫אויס‬ ‫מוסר‬ ‫האדםזיךגיט‬ ‫משאלות לבו‪,‬א״ זמן פון‬ ‫כאשר האדם חדל מעשייתו ומניח את השופר‪ ,‬נשלמת פעולת השופר ממקום עליון יותר‪ .‬בחול הוא תוקע ופועל; בשבת הוא שובת‬ ‫האמיתי‪,‬‬ ‫בשבת‪,‬‬ ‫דווקאטובך‬ ‫רצונך וכפי‬ ‫עשה עמדי כפי לכן‬ ‫מניח את השופר מידו‪ ,‬מפני שהוא מכיר שלא כוחו ועוצם ידו פועלים את‬ ‫מלמעלה‪,‬‬ ‫לפעולת הבורא להתגלות‪ .‬בחול עולה קול השופר מלמטה; בשבת יורדת פעולת השופרהאדם‬ ‫ה׳ הוא המלך ואין עוד מלבדו‪,‬‬ ‫‪ .‬הוא מבטל את עצמו לתורה ולחכמיה‪ ,‬והשבת עצמה נעשית לשופר גדול‪ :‬מעוררת את הלב‪ ,‬מעלה את העולמות ומכריזה בכל הבריאה—‬ ‫על דעת עצמו‪ ,‬אלא נעשתה בתוך‬ ‫תוקעים אף בשבת‪ ,‬מפני שהמקדש הוא מקום גילוי השכינה ומקום מושב הסנהדרין ובית הדין‪ .‬שם לא הייתה התקיעה מסורה ליחידעלהפו‬ ‫בגבולין‪,‬שבמקדש לא נמצאו אנשים פשוטים‪ ,‬אלא שעבודת המקדש כולה הייתה‬ ‫הקייםהכוונה‬ ‫הקדושה ותחת פיקוחו והנהגתו של בית הדין; וממילא לא הייתה בכלל אותו חשש אין‬ ‫הצי ובקדושת המקום‪.‬‬ ‫הנהגת הכהנים‪ ,‬הלוויים ובית הדין‪ ,‬ובאווירה של גילוי שכינה‪ .‬היחיד לא עמד שם כמציאות נפרדת לעצמו‪ ,‬אלא נכלל בעבודת בור‬ ‫״מדינה״‪,‬רשות הרבים‪ ,‬מקום שבו קיימת סכנת הפירוד‪ ,‬וכל אדם עלול ללכת אחר דעתו ולפעול כמציאות לעצמו‪ .‬המקדש‪ ,‬לעומתה‪,‬‬ ‫בבחינת‬‫״מקדש״ ל‬ ‫המדינה היא‬ ‫וזהו ההבדל הפנימי שבין‬ ‫במקדש ניתן היה לתקוע‪ .‬לא מפני שגזרת חכמים‬ ‫יתברך‪,‬‬ ‫שבו—מתגלה שכל הכוחות‪ ,‬המעשים והכוונות נכללים בעבודת ה׳ ובאחדותולכן‬ ‫המקוםעולם‬ ‫הוא בבחינת רשות היחיד ליחידו של‬ ‫התקיעה במקדש ושתיקת השופר בגבולין‬ ‫מקדש‪ ,‬אלא מפני שחכמים עצמם קבעו שהתקיעה הנעשית במקום גילוי השכינה ותחת הנהגת בית הדין אינה בכלל הגזרה‪ .‬אדרבה‪,‬‬ ‫שקול השופר שנשמע במקדש לא נשאר בתוך חומותיו‪ .‬בית המקדש הוא לבם של ישראל‪ ,‬שממנו‬ ‫שמים‪,‬‬ ‫לומר‪,‬‬ ‫מלכות‬ ‫עוד יש‬ ‫בעו שתיהן מאותו כוח של תורה שבעל־פה ומאותה קבלתולע‬ ‫שהלב מזרים חיות לכל איברי הגוף‪ ,‬כך עבודת המקדש משפיעה‬ ‫ירּוׁש ָלִם״ ( כשם‬ ‫ישעיהו ב‪ ,‬ג)‬ ‫ּודבַ ר ה׳ ִמ ָ‬ ‫תֹורה‪ְ ,‬‬ ‫ככתוב‪ִ :‬מצִ יֹון ֵתצֵ א ָ‬ ‫נמשכות קדושה וחיות לכל האומה ואף לעולם כולו‪ ,‬״כִ י‬ ‫התקיעה; הם נכללים בתקיעת הציבור‬ ‫מנותקים מ‬ ‫ן‬ ‫לכל גבולות ישראל‪ .‬כאשר השופר נשמע במקדש‪ ,‬קולו הרוחני מתפשט אף למקומות שבהם אין תוקעים‪ .‬בני הגבולין אינם‬ ‫תוקעים כדי להשפיע את אור השופר לכל ישראל; ובמדינה נמנעים מן התקיעה כדי לקבל את האור הזה מתוך ביטול והכנעה‪.‬‬ ‫בעבורם‪,‬‬ ‫במקדש‬ ‫הפועלת‬ ‫לפי זה‪,‬‬ ‫שבמקדש‪ ,‬ובקדושת השבת‬ ‫שקול השופר ושתיקתו משלימים זה את זה‪ :‬במקדש נשמע‬ ‫חכמים‪,‬‬ ‫נמצא‬ ‫דש עובדים באמצעות הקול‪ ,‬ואנשי הגבולין עובדים באמצעות השתיקה‪ ,‬השמיעה הפנימית וקבלת דברי‬ ‫יוצא מן המקדש‪ ,‬אך ביטולם של כלל ישראל פותח לפניו את הדרך להיכנס‬ ‫ולחכמיה ‪.‬‬ ‫כריז על מלכות ה׳‪ ,‬ובגבולין נשמעת השתיקה המעידה על הכנעתם של ישראל לתורתו הקול‬ ‫לכל לב‪.‬‬ ‫מבטל את כוונותיו הנשגבות ואת רצונו הגדול לקיים את המצווה‪ ,‬ונכלל עם כלל ישראל בגזרת החכמים‪ ,‬הוא נעשה‬ ‫השופר‪,‬‬ ‫כאשר הוא‬ ‫דווקאמעלת‬ ‫שהצדיק שבמדינה אינו מפסיד את‬ ‫מצא נ‬ ‫אחדותה של התורה‪ :‬במקדש תוקעים ובמדינה שותקים‪ ,‬אך שתי העבודות משלימות זו את זו‪ .‬קול‬ ‫עומקהשבת‪,‬‬ ‫קדושת‬ ‫לקבל את השפע היוצא מן המקדש ואת התיקון הנפעל מכוחזהו‬ ‫אחת היא לכולנו‪ :‬אין האדם הפשוט נדחה מפני הצדיק‪ ,‬ואין הצדיק פורש מן הציבור‬ ‫התורהשמים‪,‬‬ ‫העולה מן המקדש ושתיקת השופר שבגבולין נעשים יחד הכרזה אחת של מלכות‬ ‫ובכולם מתגלה רצון אחד‪ ,‬מלך אחד ותורה אחת‪,‬לפי‬ ‫רגתו‪ .‬הכול עומדים כאיש אחד תחת הנהגת התורה וחכמיה; אלה תוקעים כפי הוראתם‪ ,‬ואלה שותקים כפי הוראתם—‬ ‫בשבת קודש עצם קדושת היום מעוררת‬ ‫הלב; או‬ ‫ך ולבאר את עניינו של ראש השנה שחל בשבת‪ .‬בימות החול אנו זקוקים לקול השופר כדי לעורר ולגלות את קולו הטהור של לם‬ ‫השבתֶג״‪,‬עצמה מטהרת את הלב‪ ,‬משיבה את האדם אל נשמתו‬‫ְקֹוראֵ י ֹענ‬ ‫ׁשבָ ת ו ְ‬ ‫ׁשֹומ ֵרי ַ‬ ‫ְ‬ ‫לְכּותָך‬ ‫ְ‬ ‫מחּו ְבמַ‬ ‫אומרים‪:‬‬ ‫ִׂש ְ‬ ‫בשבת אנו ״י ְ‬ ‫את נקודת הלב ומעלה את העולמות‪ ,‬אף בלי תקיעה בפועל‪,‬‬ ‫נשימתו באמצעות הקרן‪ ,‬אלא מוסר את‬ ‫ת מלכותו יתברך‪ .‬לכן כאשר ראש השנה חל בשבת אין קול הלב נעלם; הוא נשמע דווקא מתוך שתיקת השופר‪ .‬האדם אינו משמיע את‬ ‫שבימות החול קול השופר יוצא מלבם של ישראל ועולה מלמטה למעלה; ואילו בשבת יורדת‬ ‫נמצא השופר‪,‬‬ ‫ומשלים את פעולת‬ ‫בו לקדושת השבת‪ ,‬והקב״ה כביכול משמיע בעבורו את הקול‬ ‫כביכול; הקב״ה משמיע את קולו בתוך לבנו‪ .‬בחול האדם מעורר את לבו באמצעות‬ ‫ובשבת ַיעֲקֹב״‬ ‫את קֹל קֹול‬‫לה התעוררות המטהרת ומעירה את לבם‪ .‬בחול אנו משמיעים לפני הקב״ה ״הַ‬ ‫קול השופר; ובשבת קדושת היום מעוררת את הלב מאליה‪.‬‬ ‫מבקשקו‪):‬את הלב‪ ,‬אך אין הכוונה להסתפק ברגש טוב שאינו משפיע על החיים‪ .‬הלב הוא המלך שבגוף‪,‬‬‫הקב״הסנהדרין‬ ‫״רחמנא ליבא בעי״ (‬ ‫אולם כאן צריך להדגיש יסוד גדולאמרו חז״ל‪:‬‬ ‫— שהוא טהור בשורשו—צריך‬ ‫חיות לכל רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים‪ ,‬שהם כנגד תרי״ג מצוות‪ .‬כשם שלב שאינו מזרים דם לאיברים אינו ממלא את תפקידו‪,‬כך לב יהודיאף‬ ‫תחליף לתיקון המעשים; היא המקור שממנו נמשך הכוח לתקנם‪ .‬בראש השנה אנו מגלים באמצעות השופר את נקודת הלב‬ ‫והמעשה‪,‬‬ ‫הדיבוראינה‬ ‫טהרת הלב‬ ‫להחיות ולהנהיג את המחשבה‪,‬‬ ‫שהמחשבה‪,‬‬ ‫יעקב״שגם הידיים תהיינה ״ידי יעקב״—‬ ‫״הקול קול לכך‬ ‫‪ ,‬ומתוכה אנו מקבלים עלינו להמשיך חיות של קדושה לכל איברי הגוף ולכל פרטי עבודת ה׳‪ .‬עלינו להפוך את‬ ‫הבורא‪,‬ראש השנה שחל בשבת‪ :‬דווקא כאשר השופר שותק‪ ,‬הלב צריך לדבר; וכאשר קול הנשמה מתעורר‪ ,‬עליו לרדת‬ ‫ולרצון עבודת‬ ‫הנשמה עומק‬ ‫זהו‬ ‫הדיבור והמעשה יהיו נאמנים לקול‬ ‫ודה הטהורה הזאת‪,‬‬‫לפני הקב״ה וטוענים‪ :‬לבנו טהור ולכן אין חשיבות למעשינו‪ .‬אנו אומרים‪ :‬ריבונו של עולם‪ ,‬לבנו שייך לך; אנא עורר את הנק‬ ‫המעשה ‪.‬‬ ‫אנו באים‬ ‫איןבחיי‬ ‫ולהתלבש‬ ‫כדי שמכוחה נוכל לתקן גם את מעשינו‪.‬‬ ‫איברינו לעבודתו יתברך‪ .‬ויקוים בנו‪:‬״לֵב‬ ‫לטהר את לבנו מכל מידה רעה‪ ,‬לשמוע את הקול הפשוט היוצא מעומק הנשמה‪ ,‬לקיים את המצוות בשמחה ובטוב לבב ולהשיב את כל‬ ‫השי״ת‪ ,‬הוא ממשיך חיות‬ ‫השופר יוצא מן הלב‪ ,‬מעיד על טהרתו ומעורר אותו לשוב אל מלכו; וכאשר הלב שב אל‬ ‫קול‬ ‫נא‪ ,‬יב)‬ ‫ֱֹלקים‪ ,‬וְרּוחַ נָכֹון חַ דֵ ׁש ְב ִק ְר ִבי״ (תהלים‬ ‫טָ הֹור בְ ָרא לִ י א ִ‬ ‫שב אל מלכו‪ ,‬הוא מחיה ומקדש את כל האדם‪.‬‬ ‫וכאשר‬ ‫השנה‪,‬על טהרת הלב ומעורר את הלב;הלב‬ ‫וקדושה לכל איברי האדם ולכל ימות מעיד‬ ‫ראש השנה — היסוד הכולל את כל השנה‬ ‫כל—השנה‪ ,‬הן ברוחניות והן בגשמיות‪ .‬כשם שהראש כולל בתוכו את חיותם והנהגתם של כל איברי‬ ‫כשמו‬‫היא של‬ ‫ה״ראש״‬ ‫שקדושת ראש השנה‬ ‫נתיבות קודש (ראש השנה‪, ,‬‬ ‫עמ׳ קנא)‬ ‫אי' ב‬ ‫השנה נכללת בראשיתה ומקבלת ממנה‪ ,‬צריך האדם להיזהר במיוחד בקדושת היום‬ ‫בהם‪,‬‬ ‫להימשךשכל‬ ‫כך ראש השנה כולל בקרבו את כל ימות השנה ואת ההשפעות העתידות ומאחר‬ ‫יעמודעל מכונו; וכאשר הראשית מתוקנת‪ ,‬אף‬ ‫להעמיד בו התחלה טובה ויסוד איתן‪ .‬כל בניין תלוי ביסוד שעליו הוא עומד‪ :‬כאשר היסוד חזק וישר‪ ,‬יש תקווה שהבניין כולוהיטב‬ ‫הנשמה ב״אחרית״ תלויה ב״ראשית״‪ .‬כפי שהאדם מעמיד את‬ ‫אׁשית״‪,‬‬ ‫גאולת ִ‬ ‫לְתי אֶ ְתכֶם אַ חֲ ִרית כְ ֵר‬ ‫כתר‪:‬גָאַ ִ‬ ‫לטובה‪,‬הרמז בלשון הנאמרת בקדושת ״הֵ ן‬ ‫נמשכים אחריה וזהו‬‫ההמשך והאחרית‬ ‫ה״אחרית״ כלולה כבר ב״ראשית״ ומושפעת ממנהאַ—זוי ווי דער ראשית‪ ,‬אַ זוי איז‬ ‫אׁשית אַ חֲ ִרית״ (ישעיהו מו‪ ,‬י)‬‫הכתוב‪:‬גִ יד מֵ ֵר ִ‬ ‫״מַ‬ ‫שית השנה‪ ,‬כך נמשכים דרכו ההמשך והאחרית‪ .‬וכן רומז‬ ‫אפוא הזמן שבו ממשיכים השפעות טובות לכל ימות השנה‪ ,‬הן ברוחניות והן בגשמיות‪ .‬לכן מבקשים כבר בכניסת‬ ‫הואגוט‪,‬‬ ‫השנהסוף‬ ‫איז דער‬ ‫ראש‬ ‫דער אחרית; אויב די התחלה איז גוט‪,‬‬ ‫לא‪,):‬רק שתסתיים השנה הקודמת ותחל שנה חדשה במניין הימים‪ .‬אנו מבקשים שתתחיל מציאות‬ ‫מבקשים‬ ‫אנו (מגילה‬ ‫וברכותיה״‬ ‫אין‬ ‫״תכלה שנה וקללותיה‪ ,‬תחל שנה‬ ‫הימים הקדושים‪:‬‬ ‫אולם התחלה‬ ‫דשמיא בכל דרכי החיים‪,‬‬ ‫ה‪ ,‬שהרי הברכה כוללת הכול‪ :‬חיים ושלום‪ ,‬קדושה ויראת שמים‪ ,‬בריאות ופרנסה‪ ,‬נחת מן הצאצאים‪ ,‬הצלחה בתורה ובתפילה וסייעתא‬ ‫טובה למעשה‪ .‬כאשר האדם מעמיד בראש‬ ‫שמים וק‬ ‫רק על ידי סימנים ואיחולים‪ ,‬אלא באמצעות העבודה הפנימית של היום‪ :‬טהרת הלב‪ ,‬תשובה‪ ,‬תפילה‪ ,‬קבלת עול מלכות בלה‬ ‫ראש השנה אינו רק היום הראשון של‬ ‫ה״ראשמחשבה טהורה‪ ,‬רצון נכון וכיוון ברור‪ ,‬ומכוחם יכולה כל השנה להיבנות כראוי‪,‬‬ ‫של השנה‬‫מכניס אל‬ ‫״‬ ‫שנה את לבו תחת מלכות הבורא‪ ,‬הוא‬ ‫—בעזרת ה׳‪ ,‬נבנית אחריתו‪.‬‬ ‫נה; הוא הראש המעניק לה חיות‪ ,‬כיוון ותכלית‪ .‬כפי שהאדם מעמיד את לבו בראשיתכך‪,‬‬ ‫מן הלב אל השופר של שבת‬ ‫בשבת‪ :‬כיצד מתאחדים קול הלב‬ ‫השנה ש‬ ‫השופר מגלה את טהרת הלב‪ ,‬ושראש השנה הוא הראש והיסוד שממנו נמשכת השנה כולה‪ .‬מכאן נבוא לבירור המיוחד של ראש חל‬ ‫יעי ְבאֶׁ חָׁ ד לַחֹ ֶׁדש‪ ...‬יֹום ְתרּועָׁ ה י ְִהיֶׁה ָׁלכֶׁם״ (במדבר כט‪ ,‬א')‬ ‫השנה‪:‬הַ ְש ִב ִ‬ ‫״ּובַ חֹ דֶׁ ש‬ ‫נאמר בתורה במצוות ראש‬ ‫קת השופר‪ ,‬וכיצד נעשית ההימנעות מן התקיעה עצמה לעבודת המלכת השי״ת‪,‬‬ ‫״מצות עשה של תורה לשמוע‬ ‫כד)‪,‬היום היא לשמוע קול שופר‪ ,‬וכמו שפסק הרמב״ם ‪:‬‬ ‫מצוות‬ ‫שבָׁ תֹון‪ ,‬זִ כְ רֹון ְתרּועָׁ ה ִמ ְק ָׁרא קֹ דֶׁ ש״ (ויקרא כג‪,‬‬ ‫יעי ְבאֶׁ חָׁ ד לַחֹ ֶׁדש י ְִהיֶׁה לָׁכֶׁם ַ‬ ‫נאמר‪ְ :‬ש ִב ִ‬ ‫״בַוכןחֹ ֶׁדש הַ‬ ‫קול פשוט שאין בו מילים‪ ,‬ואף על פי כן הוא חודר לעומק הנשמה ומעורר אותה לשוב אל בוראה‪ .‬וכך כתבהרמב״ם‪:‬״אף על‬ ‫הואא)‪,‬‬ ‫השופר‬ ‫שופר א‪,‬‬ ‫(הלכות‬ ‫קול‬ ‫תרועת השופר בראש השנה״‬ ‫וזכרו בוראכם״ (הלכות תשובה ג‪ ,‬ד')אולם‬ ‫פר בראש השנה גזירת הכתוב‪ ,‬רמז יש בו‪ ,‬כלומר‪ :‬עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם‪ ,‬וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה‬ ‫מתקיימת מפני תקנת חכמים? ואם אין‬ ‫היום‪ ,‬א‬ ‫השנה בשבת‪ ,‬אין תוקעים בשופר מחוץ למקדש‪ .‬והדבר טעון ביאור‪ :‬כיצד ייתכן שמצוות עשה מן התורה‪ ,‬שהיא עיקר עבודתינה‬ ‫קעים‪ ,‬כיצד נעשים כל התיקונים והעליות שקול השופר צריך לפעול?‬ ‫בגמרא שאין בתקיעת שופר עצמה מלאכה מן התורה‪ ,‬שהרי‬ ‫ומבוארכט‪,):‬‬ ‫במשנה‪:‬ראש השנה שחל להיות בשבת‪ ,‬במקדש היו תוקעין‪ ,‬אבל לא במדינה" (ראש השנה‬ ‫שנינו טוב של‬‫אלא י"ל״יום‬ ‫שלא לתקוע‪ ,‬מפני שהכול חייבים בתקיעת שופר ואין הכול בקיאים בה‪ ,‬ויש לחשוש שמא ייטול אדם את השופר וילך‬ ‫מלאכה״ ‪.‬‬ ‫שגזר רבה‬ ‫אלאואינה‬ ‫חכמה היא‬ ‫״תקיעת שופר ורדיית הפת—‬ ‫ראש‪ :‬השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום‪ ...‬ולמה אין תוקעין? גזירה שמא יטלנו‬ ‫הרמב״ם‬ ‫פסקשל‬ ‫וכן טוב‬ ‫״יום‬ ‫אצל הבקי ללמוד‪ ,‬ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (שם)‪,‬‬ ‫עצם מצוות השופר היה מקום לתקוע גם בשבת‪ ,‬ומה שמונע את התקיעה הוא החשש שמא‬ ‫שמצד ב‪ ,‬ו')‪,‬‬ ‫נמצא‬ ‫הלכות שופר‬ ‫ידו ויוליכנו למי שיתקע לו‪ ,‬ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים״ (‬ ‫יעי בֶׁ עָׁ ׂשֹור לַחֹ דֶׁ ש‪ְ ,‬ביֹום הַ כִ פ ִֻרים ַתע ֲִבירּו שֹופָׁ ר ְבכָׁלאַ ְרצְ כֶׁם‬ ‫שֹופַ ר ְתרּועָׁ ה בַ חֹ דֶׁ ש הַ ְש ִב ִ‬ ‫נאמר‪:‬‬‫היובלְר ָׁת‬ ‫במצוות השופר של״וְהַ עֲבַ‬ ‫מתוך טרדתו לקיים את המצווה יבוא האדם לידי חילול שבת‪,‬‬ ‫דרשה זו אלא אסמכתא‪ ,‬שהרי תקיעת שופר אינה‬ ‫זקנים ‪,‬‬ ‫והעיר מושבשאין‬ ‫תקיעה של ראש השנה אינה דוחה שבת בכל ארצכם‪ ,‬אלא בבית דין בלבד״ ‪.‬‬ ‫שם רש״י ‪:‬‬‫כתב״אבל‬ ‫(ויקרא כה‪ ,‬ט')‪,‬‬ ‫״זכרון תרועה״ ולא את הפסוק ״בכל‬ ‫שאין תוקעים הוא משום גזרת רבה‪ .‬ועוד‪ ,‬כאשר ביקשה הגמרא לומר בתחילה שמן התורה אין השופר דוחה את השבת‪ ,‬הביאה את הפסוק‬ ‫על‪,‬פי כן‪ ,‬כאשר חל ראש השנה בשבת‪ ,‬אנו‬ ‫לכם״‬ ‫התורה ציוותה ״יום תרועה יהיהואף‬ ‫אנו מגיעים ליסוד גדול בכוח שמסרה התורה לחכמי ישראל‪,‬‬ ‫כה‪ ,‬ט)‪,‬‬ ‫מכאן‬‫ארצכם״ (מושב זקנים‪ ,‬ויקרא‬ ‫מקיימים את רצון התורה דווקא בכך שאיננו תוקעים‪.‬‬ ‫בתקיעות הנוספות שתיקנו חכמים משום ״בל תוסיף״‪ ,‬ומאידך מדוע אין בביטול התקיעה בשבת משום ״בל תגרע״‪ .‬איסורים אלו‬ ‫הרשב״א ‪,‬‬ ‫מדוע אין‬ ‫שביארדברי‬ ‫הביאהדברי יחזקאלאת‬ ‫אֲשר‬ ‫אֲשר יֹורּוָך‪ ...‬ל ֹא תָׁ סּור ִמן הַ ָׁדבָׁ ר ֶׁ‬ ‫תֹורה ֶׁ‬ ‫נאמרי‪ :‬הַ ָׁ‬ ‫ר אדם מוסיף או גורע מדעת עצמו; אולם במה שעמדו חכמים ותיקנו לצורך אין משום בל תוסיף ובל תגרע‪ ,‬שהרי כבר״עַ ל ִפ‬ ‫יורוך הדין לבל תגרע לצורך‪ ,‬כגון יום טוב של‬ ‫אשר והוא‬ ‫שעמדו‪:‬חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף‪ ,‬דכבר נאמר‪ :‬על פי התורה ‪...‬‬ ‫הרשב״א‬ ‫״במה‬ ‫ובלשון‬ ‫ּוׂשמ ֹאל״ (דברים יז‪ ,‬יא')‬ ‫יַגִ ידּו לְָך י ִָׁמין ְ‬ ‫הכנעה לדעת‬ ‫ה שחל להיות בשבת‪ ,‬דאף על גב דאמרה תורה תקעו‪ ,‬גזרו שלא לתקוע‪ ...‬ומצוה לשמוע דברי חכמים מלא תסור״ (שו״ת הרשב״א א‪ ,‬סא; הובא בדברי יחזקאל ‪,‬סימן יז')‪,‬‬ ‫השופר מידינו מפני שכך הורו חכמי התורה‪ .‬בשני‬ ‫ר על רצון התורה; היא עצמה קיום רצון התורה‪ .‬לפעמים רצון ה׳ הוא שניטול את השופר ונתקע‪ ,‬ולפעמים רצונו הוא תשנניח א‬ ‫מצבים אנו עובדים את אותו בורא ומקיימים את אותה תורה‪.‬‬ ‫פירוש הדבר בלבד שהקב״ה פוטר את האנוס מן‬ ‫בדרך פנימית את מאמר חז״ל ״אונס רחמנא פטריה״ ‪ :‬אין‬ ‫(נדרים כז‪).‬‬ ‫זי״ע‪,‬‬ ‫מובא בשם הרה״ק רבי שמחה בונם מפשיסחא‬ ‫שביאר‬ ‫את המשנה‪ :‬כאשר חל ראש השנה בשבת וישראל אינם יכולים לתקוע מפני גזרת‬ ‫פוטרו‪,‬‬ ‫הואביאר‬ ‫כך זה‬ ‫הקב״ה—כביכול עושה בעבורו את המצווה‪ ,‬ועל ידילפי‬ ‫החיוב‪ ,‬אלא ״רחמנא פטריה״‬ ‫השתיקה מן התקיעה אינה העדר עבודה‪ ,‬אלא עבודה‬ ‫ה נעשה כביכול בעל התוקע שלהם‪ .‬ואם הקב״ה הוא בעל התוקע‪ ,‬הרי כל הכוונות‪ ,‬הייחודים והתיקונים נעשים בשלמות‪,‬‬ ‫באמצעותם‪,‬עת שבה עבודת האדם‬ ‫יש‬ ‫המתגלה‬ ‫ה‪ .‬האדם רוצה בכל לבו לקיים את המצווה‪ ,‬אולם כאשר חכמי התורה מורים לו להימנע ממנה‪ ,‬הוא מבטל את רצונו לפני רצון ה׳‬ ‫קול‪ ,‬ויש עת שבה עבודתו היא לשתוק‪ .‬לפעמים הוא ממליך את הקב״ה בתקיעה‪ ,‬ולפעמים באמצעות הביטול לדעת חכמיו‪.‬‬ ‫את כל התיקונים‬ ‫עשה צדיק‪,‬‬ ‫נעשים על ידי קיומה עליות וייחודים בעולמות העליונים‪ .‬אולם מי יכול לומר שזיכך את לבו ומעשיו עד שבכוח עבודתו לפעול‬ ‫בצמח‬ ‫מצוות‬ ‫בכלמובא‬ ‫ביאור נוסף‬ ‫טז‪).‬מפני שאנו בטוחים בכוונותינו‪ ,‬אלא מפני שהקב״ה ציוונו; אנו עושים את המוטל עלינו‬ ‫תוקעים‬ ‫תקעו״איננו‬ ‫(ראש השנה‬ ‫‪.‬‬ ‫״רחמנא אמר‪:‬‬ ‫בשלמות? אלא שכך ציווה הבורא‪ ,‬וכמאמר חז״ל ‪:‬‬ ‫לכן כאשר חל‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬עליות העולמות נעשות ממילא מכוח קדושת היום‪ ,‬ולא רק באמצעות מעשי האדם‪ ,‬כמבואר בעץ חיים (שער מ‪ ,‬דרוש ג)‪,‬‬ ‫התיקונים‪,‬‬ ‫קודש‪,‬‬ ‫בשבתאת‬ ‫והשי״ת משלים‬ ‫״במקדש היו תוקעין״ —‬ ‫זהו עומק דברי המשנה ‪:‬‬ ‫שבת‪ ,‬מוטב שהתיקונים ייעשו בשלמות מכוח השבת עצמה‪ ,‬בלי להכניס את האדם באחריות התקיעה שמא לא יכוון בה כראוי‪,‬‬ ‫למקדש נעשית עבודת השופר מכוח קדושת השבת עצמה (צמח צדיק‪ ,‬לראש‬ ‫במדינה״ —‬ ‫״אבל לא מחוץ‬ ‫היו בקיאים וראויים לעבודת התקיעה‪ ,‬והיא נעשתה בתוך מקום גילוי השכינה‪,‬‬ ‫רשות‪ ,‬הרבים רומזת לעולם הפירוד‪ ,‬שבו כל‬ ‫דבריוארבע אמות ברשות הרבים״ רומזת גם לעבודה הנעשית שלא בכוונה הראויה ועלולה לצאת מגבול הקדושה‬ ‫יעבירנו‬ ‫״שמאולפי‬ ‫גזרת השנה)‪,‬‬ ‫ה כמציאות לעצמו‪ .‬בשבת‪ ,‬יום האחדות‪ ,‬נמסרת העבודה לקדושת היום‪ ,‬ועליות העולמות נעשות מאליהן‪ ,‬העבודת ישראל‬ ‫מעמיק עוד בעניין‪ .‬בתורה מצינו שתי לשונות ‪:‬״יום‬ ‫דרשו שכאשר ראש השנה חל בחול הוא ״יום תרועה״‪ ,‬וכאשר חל בשבת הוא ״זכרון תרועה״‪ .‬עוד מבואר שם שהדבר נמסר לבית הדין‬ ‫תרועה״‪,‬‬ ‫ירושלמי‬ ‫ו״זכרון‬ ‫ובתלמוד‬ ‫תרועה יהיה לכם״‬ ‫ישראלבין ידיעת קביעות החודש לבין ביטול התקיעה בשבת?‬ ‫העבודת הקשר‬ ‫״לכם״‪ ,‬לפי קביעתכם (ירושלמי‪ ,‬ראש השנה ד‪ ,‬א)‪,‬והקשה מה‬ ‫קובע את החודש‪ ,‬שנאמר ״יום תרועה יהיה לכם״ —‬ ‫יעבירנו‪ .‬ואף הסמיכות ל״יום תרועה יהיה לכם״ טעונה ביאור?‬ ‫שמאאחר—‬ ‫והרי בבבלי נתבאר טעם‬ ‫הנעשה‪,‬בראש השנה באמצעות השופר הוא תיקון הנסירה‪ .‬שורש הצורך בתיקון זה נעוץ בחטא אדם הראשון‪ ,‬שלא המתין עם הייחוד עד שבת‬ ‫התיקוןהאריז״ל‬ ‫שעיקרהקדמת‬ ‫ומבאר על פי‬ ‫ֲׂשה‪,‬‬ ‫ימית הַ פֹ נֶׁה קָׁ ִדים י ְִהיֶׁה סָׁ גּור ֵׁש ֶׁשת יְמֵׁ י הַ מַ ע ֶׁ‬ ‫בפסוק‪:‬ר הַ ְפנִ ִ‬ ‫נרמזיםעַ ר הֶׁ חָׁ צֵׁ‬ ‫״ש‬ ‫ַ‬ ‫הדברים‬ ‫ידי זה נתאחזו החיצונים‪ .‬מאז מוטלת עלינו העבודה לתקן את אותו פגם עד ביאת משיח צדקנו‪.‬‬ ‫קדים״') רומז לשער השפע העליון‪ .‬בששת ימי המעשה הוא סגור‪ ,‬ולכן נדרשת עבודת האדם כדי לפותחו ולהמשיך את התיקון; אולם בשבת‬ ‫הפונה‬ ‫יחזקאל מו‪ ,‬א‬ ‫״השער״ (‬ ‫ּוביֹום הַ ַשבָׁ ת יִפָׁ תֵׁ חַ‬ ‫ְ‬ ‫אנו‪ ,‬זקוקים לקול השופר כדי לפעול את הנסירה ולהפריד את הקדושה מן החיצונים‪.‬‬ ‫מאליה‬ ‫החול‬ ‫נמשכת‬ ‫נפתח מכוח קדושת היום והחכמה העליונה בימות‬‫ייפתח״ —‬ ‫נאמר ״וביום השבתהשער‬ ‫משכת החכמה העליונה מאליה‪ ,‬הפנים והאחור מתוקנים‪ ,‬והשער נפתח מלמעלה‪ .‬לכן אין צורך בפעולת השופר (עבודת ישראל‪ ,‬לראש השנה)‪.‬‬ ‫ההלכה מלמדת‬ ‫פועל בראש השנה של חול‪ ,‬קדושת השבת פועלת מאליה בראש השנה שחל בשבת ‪.‬‬ ‫אדרבה‬ ‫שהשופר‬ ‫השופר‪,‬‬ ‫ן פירוש הדבר שבראש השנה שחל בשבת חסרה עבודתמה‬ ‫חסרה‪,‬הקשר לקביעת בית הדין‪ .‬הקב״ה מסר לחכמי ישראל את קידוש החודש‪ .‬כאשר בית הדין קובע שראש‬ ‫מתבאר גם‬ ‫התקיעה אינה‬ ‫דוע אין האדם תוקע; הפנימיות מלמדת מדוע עתה‬ ‫הדבר נמסר לחכמי ישראל‪,‬‬ ‫—וללא תקיעה‪ .‬לכן נאמר ״יום תרועה יהיה לכם״ ‪:‬‬‫מלמעלה‬ ‫בשבת‪ ,‬נמשכת קדושת ראש השנה בתוך קדושת השבת‪ ,‬וממילא נעשה התיקון בדרך של שבת‬ ‫שאין דברי הבבלי והירושלמי סותרים‪ .‬הבבלי מגלה את‬ ‫תרועה״‪,‬‬ ‫לוי אם התיקון ייעשה על ידי תקיעה בפועל‪ ,‬בבחינת ״יום תרועה״‪ ,‬או על ידי קדושת השבת‪ ,‬בבחינת ״זכרון נמצא‬ ‫השורש הפנימי‪ :‬בשבת אין צורך לעורר את התיקון באמצעות מעשה האדם‪ ,‬מפני שהשבת משלימה אותו‬ ‫אתישראל ‪,‬‬ ‫העבודת‬ ‫לפי ביאור מגלה‬ ‫גזרת רבה; והירושלמי‪ ,‬ו‬ ‫הטעם ההלכתי—‬ ‫מלמעלה‪.‬‬ ‫התו הנרשם לחיים‪,‬חז״ל‬ ‫שלפני ראש השנה צריך האדם לשוב בתשובה שלמה‪ ,‬כדי שיזכה לסוד ״תיו תחיה״ —‬ ‫תבוא)‬‫מקדים‬ ‫בפרשת כי‬ ‫דרך נוספת מבוארת במגן אברהם (מטריסקהוא‬ ‫התו הוא אות וסימן של‬ ‫שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה (שבת נה‪).‬‬ ‫דיו״ ‪,‬‬ ‫שהקב״ה ציווה לרשום על מצחות הצדיקים ״תיו שלכדי‬ ‫(יחזקאל ט‪ ,‬ד)‬ ‫דרשו על הפסוק ״ו ְִה ְתוִיתָׁ תָׁ ו עַ ל ִמצְ חֹות הָׁ אֲ נ ִָׁשים״ ‪,‬‬ ‫ת״ו ‪.‬להפוך את ה״תו״ לבחינת‬ ‫העולות בגימטרייהכדי‬ ‫נחלק בין שבעת ימי השבוע‪ ,‬וביום השבת שולט הצירוף השביעי‪ .‬בליל שבת מאירות האותיות שק״ו ‪,‬‬ ‫ומבאר ‪,‬‬ ‫מ״ב‬‫ושמירה‪,‬‬ ‫שהשם בן‬ ‫חיים‬ ‫החכמהה ‪.‬האמיתית מביאה את האדם אל ״ונחנו מה״‬ ‫היא נקודה קטנה‪ ,‬והיא רומזת לבחינת החכמה‪ ,‬הנדרשת כֹחַ מָׁ‬ ‫החכמה‪,‬‬ ‫האות יו״ד‬ ‫נקודת‬ ‫להמשיך לתוכו את האות יו״ד—‬ ‫תחיה״ ‪,‬‬ ‫״תיו יש‬ ‫אל וזוכה לבחינת ״תיו תחיה״‪,‬את הדברים‬ ‫ה״תו״‬ ‫—גדולת הבורא? כאשר האדם נעשה בבחינת ״מה״ ו״אין״ ומקטין את ישותו לפני השי״ת‪ ,‬הוא ממשיך את נקודת היו״ד‬ ‫עשיי לפני‬ ‫מרמז')לענווה‪ ,‬שיהיה האדם שפל בעיניו‪ ,‬ועל ידי זה יזכה להשראת השכינה‪,‬‬ ‫״מקום״‬ ‫דברים כו‪ ,‬ב‬ ‫שם״ (‬ ‫אֱֹלקיָך לְ ַשכֵׁן ְשמֹו ָׁ‬ ‫ֶׁ‬ ‫ֲשר י ְִבחַ ר ה׳‬‫הביכורים‪:‬ל הַ מָׁ קֹום א ֶׁ‬ ‫רומז המגן אברהם גם בפסוק ״וְהָׁ לַכְ תָׁ אֶׁ‬ ‫הוא עצמו נעשה‬ ‫הולך אל ה״מקום״ מתוך הכנעה‪ ,‬מתקיים בו ״אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם״ —‬ ‫האדםטו')‪,‬‬ ‫ישעיהו נז‪,‬‬ ‫כאשר‬‫ּושפַ ל רּוחַ ״ (‬ ‫רֹום‪ :‬ו ְָׁקדֹוש אֶׁ ְשכֹון‪ ,‬וְאֶׁ ת ַדכָׁא ְ‬ ‫הכתוב‬ ‫כמאמר ״מָׁ‬ ‫כלי להשראת השכינה ולכתיבה וחתימה לחיים‪.‬‬ ‫״דבקתי')בעדותיך״ רומז לשמירת השבת‪ ,‬שהיא עדות על‬ ‫לִבי״ (תהלים קיט‪ ,‬לא–לב‬ ‫ישנִ י‪ .‬דֶׁ ֶׁרְך ִמצְ וֹ תֶׁ יָך אָׁ רּוץ‪ ,‬כִ י תַ ְר ִחיב ִ‬ ‫הפסוקיםב‪:‬עֵׁ ְדֹותֶׁ יָך ה׳‪ ,‬אַ ל ְת ִב ֵׁ‬ ‫על דרך זו מבאר הנועם מגדים את ״דָׁ בַ ְק ִתי ְ‬ ‫—שאינו זוכה לקיים את השופר בפועל‪ .‬הוא‬ ‫תבישני״לו‬ ‫אשר ראש השנה חל בשבת דוחה האדם את התקיעה מפני דבקותו בעדות השבת‪ .‬אולם מתוך כך הוא מבקש ״אל כואב‬ ‫עד שלא תהיה בו שכחה‪ ,‬וממילא לא יהיה עוד חשש להעברת השופר ברשות הרבים‪ .‬אז יוכלו שתי המצוות להתקיים יחד‪:‬‬ ‫לבי—‬ ‫אתלבי״‬ ‫תרחיב‬ ‫הרחבכיוטהר‬ ‫״דרך מצוותיך ארוץ‬ ‫ממשיך ‪:‬‬ ‫והשופר אינם סותרים זה את זה בעצם‪ .‬הסתירה נולדת מחולשת האדם העלול לשכוח‪ .‬כאשר הלב מתקדש והשכחה‬ ‫פרשת יתרו)‪,‬‬ ‫שהשבת‬ ‫נמצאמגדים‪,‬‬‫שמירת השבת ותקיעת השופר (נועם‬ ‫ועדיין יש להבין‪ :‬אם השבת עצמה‬ ‫גלה שהשבת והשופר משלימים זה את זה‪ :‬השבת מעידה שהקב״ה ברא את העולם ומנהיגו‪ ,‬והשופר ממליך אותו על העולם ועל לב האדם‪,‬‬ ‫עלת את תיקון השופר‪ ,‬מדוע במקדש היו תוקעים גם בשבת?‬ ‫המקדש הוא מקום גילוי השכינה‪ ,‬שבו‬ ‫להוסיף‬ ‫חז״ל שהתקיעה במקדש ובבית דין נעשית במקום שבו בית הדין משגיח ומזהיר‪ ,‬ולכן החשש פוחת‪ .‬אולם בדרך הפנימיות יש ‪ :‬בית‬ ‫״תקעו לפני בשופר של איל‪ ,‬כדי‬ ‫השופר מעורר את זכות עקדת יצחק ומערבב את השטן‪ ,‬כדברי חז״ל ‪:‬‬ ‫קול יתברך‪,‬‬ ‫רר שכל הכוחות שבעולם אינם מציאות עצמאית‪ ,‬אלא נכללים במלכותו‬ ‫פירוש הדבר שבשבת או במקדש אין כלל מציאות של‬ ‫כם עקדת יצחק בן אברהם‪ ...‬ולמה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן״ (ראש אין‬ ‫השנה טז )‪,‬‬ ‫הקטרוג נכלל ומתבטל בתוך גילוי מלכותו‬ ‫ן הוא אחד מן הכוחות שברא הקב״ה בעולמו‪ .‬אלא שבמקום גילוי השכינה אין הוא עומד ככוח נפרד המתנגד לקדושה; אף כוח הדין ו‬ ‫מתוך תקווה שמשה‬ ‫בנה מזבח והכריז ״חג לה׳ מחר״ ‪,‬‬ ‫חיים״ ‪.‬‬ ‫שהצליח מעשה שטן‪ ,‬שהיה בו רוחאהרן‬ ‫רש״י ‪:‬‬ ‫״ראה‬ ‫פירש‬‫הפסוק בחטא העגל ״ ַוי ְַרא אַ הֲ רֹן‪ ,‬וַיִ בֶׁ ן ִמזְ בֵׁ חַ לְ פָׁ נָׁיו״ (שמות לב‪ ,‬ה)‪,‬‬ ‫על יתברך‪,‬‬ ‫על פי התיקונים‪ ,‬שמידת המלכות צריכה להיות‬ ‫ב קודם לכן ומתוך רצון לעכב ולכוון את המעשה כלפי שמים ככל האפשר‪,‬בכתבי הרמ״ע מפאנו (מאמר שבתות ה׳‪ ,‬חלק ז‪,‬מובא‬ ‫מכתב־יד)‬ ‫״שכינה״‪ ,‬נשאר מספר ״שטן״; וכן הביטוי ״מזבח ה׳ ההרוס״ עולה כמספר ״שטן״‪,‬משמעות‬ ‫שם הוי״ה—‬ ‫ממספר‬ ‫גימטריית‬ ‫וברת אל כל הספירות ואל שם הוי״ה‪ .‬והוא רומז‪ :‬אם מסירים כ״ו—‬ ‫שהכול כלול באחדותו יתברך‪ ,‬מתבטלת‬‫המלכות והשכינה נתפסות חלילה כנפרדות ממקורן‪ ,‬ניתן מקום לכוח השטן; אולם כאשר מחברים את המלכות אל שם הוי״ה ומתגלה‬ ‫מציאותו הנפרדת של המקטרג‪.‬‬ ‫שם אף בשבת‪ .‬במקום גילוי השכינה מתגלה שאף כוח הדין אינו עומד מחוץ למלכותו יתברך‪.‬‬ ‫בעבודת ה׳‪,‬‬ ‫ולהכלילםתוקעים‬ ‫לכן‬ ‫ניינו של המזבח במקדש‪ :‬להחזיר את הכוחות אל שורשם‬ ‫אך אין בו שליטה‬ ‫גם‪ ,‬במקדש יש שטן—‬ ‫בלת גזרת החכמים וקדושת השבת פועלות את הביטול בדרך של הימנעות מן התקיעה; במקדש הביטול מתגלה בתוך התקיעה עצמה‬ ‫הבורא‪ ,‬של השטן הוא הפירוד‪ :‬להעמיד את הגשמיות כנפרדת מן‬‫עיקר כוחו‬ ‫תגלה שאף כוח הקטרוג אינו מציאות עצמאית‪ ,‬אלא בריאה הממלאת את תפקידה ומתבטלת לפני רצון‬ ‫כאשר יהודי אומר‪ :‬״התורה‬ ‫באחדות יתברך‪,‬‬ ‫ו‬ ‫האדם כנפרד מבוראו‪ ,‬את המלכות כנפרדת משם הוי״ה‪ ,‬ואת דברי חכמים כנפרדים מרצון התורה‪ .‬אולם האמת היא שהכול כלול‬ ‫שאין כאן שני רצונות‪ :‬גזרת החכמים היא רצון ה׳ במצב‬ ‫תסור״ ‪,‬‬ ‫מתברר‬‫ע‪ ,‬אבל חכמים מונעים ממני״‪ ,‬נדמה לו שיש כאן שני רצונות‪ .‬כאשר הוא מכיר שהתורה עצמה ציוותה ״לא‬ ‫מבקש ליצור פירוד בין התורה לחכמיה‪,‬‬ ‫כוחו‪ .‬הש‬ ‫השופר‪ .‬לא רק הקול הנשמע מן הקרן מערבב את השטן; גם יהודי המניח את השופר מפני דברי חכמים מבטל את טן‬ ‫מיתי שלהזה‪,‬‬ ‫הרצון לציווי ובין האדם לבוראו; ההכנעה מחזירה את הכול לאחדות‪.‬‬ ‫סיכום הדברים — לדעת לתקוע ולדעת להמתין‬ ‫פועלים את התיקון באמצעות קול השופר; ובשבת אנו מקבלים את התיקון מלמעלה מכוח קדושת היום‪ .‬במדינה אנו מבטלים את‬ ‫אנו שלם‪,‬‬ ‫החולאחד‬ ‫למהלך‬‫בימות‬ ‫כל הביאורים מצטרפים‬ ‫תה אמתאין עוד מלבדו‪.‬‬ ‫החכמים ונמנעים מן התקיעה; ואילו במקדש‪ ,‬מקום גילוי השכינה‪ ,‬המעשה עצמו בטל בשלמות אל מקור הקדושה‪ .‬בכל הדרכים מתגלה או‬ ‫המתין עד שבת קודש‪ .‬הוא ביקש להביא את התיקון לפני‬ ‫ישראל ‪,‬‬ ‫שלא‬ ‫עבודת‬ ‫המובאים ב‬ ‫ן גם הוראה יסודית לעבודתו של כל אדם‪ .‬שורש פגמו של אדם הראשון היה‪ ,‬לפי דבריהאריז״ל‬ ‫לעיתים למהר‪ ,‬לפעול ולפתור הכול בכוחנו‪ .‬קשה לנו להמתין ולבטוח שהקב״ה פועל גם כאשר איננו רואים מעשה ותוצאה‪.‬‬ ‫החיצונים‪,‬‬ ‫מבקשים‬ ‫לאחיזת‬ ‫גם אנו‬ ‫הזמן הראוי לו‪ ,‬ובכך נתן מקום‬ ‫ויש שעה שבה המצווה‬ ‫בבחינת‪:‬רְך ִמצְ וֹ תֶ יָך אָ רּוץ‪ ,‬כִ י תַ ְר ִחיב לִבִ י״ (תהלים קיט‪ ,‬לב)‪,‬‬ ‫״דֶ ֶ‬ ‫שעה שבה מצווה לרוץ ולעשות‪,‬‬‫הקדושה ‪.‬‬ ‫ההמתנה יש‬ ‫ראש השנה שחל בשבת מלמד אותנו את עבודת‬ ‫עבודת ההכנה לראש השנה‬ ‫כוחו של האדם‪,‬‬ ‫ניח את השופר ולתת לקדושת השבת לפעול‪ .‬אין זו עצלות או בריחה מאחריות‪ ,‬אלא הכנעה לרצון ה׳ והכרה שלא כל תיקון נעשה ב‬ ‫נשענים על כוח תקיעתנו ועל שלמות כוונותינו‪,‬‬ ‫אנוה ‪.‬‬ ‫איןֹחַ מָ‬ ‫שוב בתשובה שלמה‪ ,‬לקבל עלינו עול מלכות שמים‪ ,‬להכניע את דעתנו לתורה ולחכמיה ולהיעשות בבחינת חכמה—כ‬ ‫להשלים‪,‬אנו תוקעים כדי לפתוח את השער; בשבת אנו מגלים שהשער כבר נפתח‪.‬‬ ‫בימות החול‬ ‫שים באמונה את המוטל עלינו ובוטחים שהקב״ה ישלים ברחמיו את אשר אין בכוחנו‬ ‫הנפעל על ידי השי״ת‪,‬זהו‬‫מעוררים את החכמה באמצעות השופר; בשבת החכמה נמשכת מאליה‪ .‬בחול האדם עושה את המצווה; ובשבת הוא נעשה כלי לקבל את התיקון‬ ‫נשמעת באוזן‪ ,‬אך היא חקוקה בזיכרון העליון ופועלת את פעולתה‪ .‬קול השופר עולה מלמטה למעלה; ואילו זיכרון השופר מתעורר‬ ‫התרועה אינה‬ ‫(ויקרא כג‪ ,‬כד)‬ ‫״זִ‪ :‬כְ רֹון ְתרּועָ ה״‬ ‫עומק הלשון‬ ‫שהאדם) מכופף את דעתו לפני הבורא‪ ,‬כך מתעלה עבודתו‪ .‬אין זו כפיפה‬ ‫״כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי״ ככל‬ ‫(ראש השנה כו‪.‬‬ ‫השופר עצמו כפוף‪ ,‬וכבר אמרו חז״ל‪:‬‬ ‫ונמשך מלמעלה למטה‪,‬‬ ‫מגלהכישרונותיו‪ ,‬רצונותיו וכוחותיו יכולים‬ ‫ם או מוחקת את אישיותו; זו הכנעה המחברת אותו אל מקור כוחו‪ .‬כאשר האדם מפסיק לראות את עצמו כמציאות נפרדת‪ ,‬הוא שכל‬ ‫השמיעה מלמדת שאין האדם בא לראש השנה רק לומר את דבריו‪ ,‬להשמיע את בקשותיו‬ ‫ישמע‬ ‫שופר‪.‬‬ ‫קול אדם‬ ‫ה׳‪,‬אינה שהתוקע ישמיע את קולו בלבד‪ ,‬אלא שכל‬ ‫המצווה‬ ‫להיכלל בעבודת‬ ‫ממני? היכן עליי לקום ולעשות? היכן עליי להניח את רצוני ולהיכנע? מתי מוטל עליי לתקוע ולהשמיע קול‪ ,‬ומתי עבודתי‬ ‫ולשמוע‪:‬‬ ‫הקב״ה‬‫מבקשלבו‬ ‫לפתוח את‬ ‫ולפרט את רצונותיו; עליו גם מה‬ ‫היא לשתוק‪ ,‬להמתין ולבטוח?‬ ‫קול ההכנעה‪,‬‬ ‫קשיב לקול עמוק יותר—‬ ‫ו השופר מצווה אותנו לפעול; ויש ראש השנה שחל בשבת‪ ,‬שבו השופר מלמד אותנו באמצעות שתיקתו‪ .‬בשעה שאין תוקעים‪ ,‬האדם מ‬ ‫השופר הגדול עתיד לבטל את כל הפירודים‬ ‫בתפילה ַ‪:‬קע ְבׁשֹופָ ר גָדֹול לְחֵ רּותֵ נּו״‪,‬‬ ‫״ת‬‫ְ‬ ‫לחירותנו״ מבקשים‬ ‫אנו‬ ‫״תקע בשופר גדול‬ ‫אמונה והביטחון שהקב״ה משלים את מה שאין בידו לעשות‪.‬‬ ‫ירּוׁש ָלִם״ (ישעיהו כז‪ ,‬יג)‪,‬‬ ‫ִם‪,‬תַ חֲ וּו לַה׳ בְ הַ ר הַ קֹדֶ ׁש ִב ָ‬ ‫ְהי ְׁש‬ ‫ככתוב‪:‬הַ הּוא יִתָ ַקע ְבׁשֹופָ ר גָדֹול‪ּ ,‬ובָ אּו הָ אֹבְ ִדים ְבאֶ ֶרץ אַ ּׁשּור וְהַ נִ דָ ִחים בְ אֶ ֶרץ ִמצְו ָ ִר‬ ‫אחד‪ָ,‬ה בַ יֹום‬ ‫ולגלות לעיני כול כי ה׳ אחד ושמו ״וְהָ י‬ ‫לחכמים אל האמונה בה׳‪ ,‬ואת כל‬ ‫השמיע‬ ‫ה עבודתנו היא לשמוע את קול השופר ולגלות את אחדות ה׳ בתוך חיינו‪ :‬לחבר את המעשה אל הכוונה‪ ,‬את השבת אל השופר‪ ,‬את ה‬ ‫כוח העומד מחוץ לקדושה;‬ ‫מקורם‪ ,‬הפירוד; ואילו המזבח‪ ,‬השופר וקבלת דברי חכמים מחזירים את כל הכוחות אל מקורם‪ .‬במקדש אנו תוקעים ומגלים שאין‬ ‫אלכוחו מן‬ ‫כוחותינואת‬ ‫השטן מקבל‬ ‫שבה אנו ממליכים את הקב״ה בקול השופר‪ ,‬ויש עת שבה אנו ממליכים אותו בשתיקת השופר‪ .‬בקול‬ ‫עבודת ה׳‪,‬‬‫יש עת‬ ‫מדינה אנו שותקים ומגלים שאף ההימנעות מן התקיעה היא‬ ‫תיקה‪ ,‬בעשייה ובהמתנה‪ ,‬נשמעת אותה הכרזה פנימית‪ :‬אין לנו מלך אלא אתה—ואין עוד מלבדו‪.‬‬ ‫שתי תרועות — שמחת המלכות ושבירת הלב‬ ‫תרועה משמשת לשון‬ ‫משמעויות הנראות לכאורה הפוכות‪ :‬שמחה והתרוממות מצד אחד‪ ,‬ושבירה והכנעה מצד אחר‬ ‫שתי״תרועה״‬‫שלמילה‬ ‫כתב השם משמואל (ראש השנה ‪, -‬‬ ‫תר״פ) יש‬ ‫פֹור ָרה אֶ ֶרץ״‬ ‫ככתוב‪:‬ה ִה ְת ֹרעֲעָ ה הָ אָ ֶרץ‪ ,‬פֹור ִה ְת ְ‬ ‫ומאידך גיסא‪ ,‬תרועה היא גם לשון שבירה‪ ,‬״רֹעָ‬ ‫ֹאמרּו‪ :‬י ְִחי הַ מֶ לְֶך״ (שמואל א י‪ ,‬כד)‬ ‫שאולָר‪:‬עּו כָל הָ עָ ם וַי ְ‬ ‫שמחה‪ ,‬כפי שנאמר בעת המלכת ״ ַוי ִ‬ ‫בבחינתַיִ‪:‬גְ בַ ּה לִבֹו ְבדַ ְרכֵי ה׳״‬ ‫״ו‬ ‫משמואל ‪,‬שבו מריעים‪ .‬התרועה הבאה באמצעות חצוצרות היא תרועה של שמחה‪ ,‬התרוממות והגבהת הלב‪,‬‬ ‫שםתלוי בכלי‬ ‫שההבדל‬ ‫(ישעיהו כד‪ ,‬יט)‪,‬ומבאר ה‬ ‫מתרומם בשמחת המלכות ובעבודת הבורא‪,‬‬ ‫למעלה״ —‬ ‫״לבו הלב‬ ‫פסולה‪ ,‬אלא שמחה קדושה והתרוממות הנפש על הזכות לעבוד את ה׳ ולהמליכו‪ .‬זוהי בחינת‬ ‫גאווה ב יז‪ ,‬ו')‪,‬‬ ‫אין זו‬ ‫דברי הימים‬ ‫(‬ ‫״ולמה תוקעין בקרנות? לומר‪ :‬חשבנו כאילו‬ ‫‪ ,‬התרועה הבאה באמצעות השופר היא תרועה של שבירת הלב‪ ,‬הכנעת השכל וביטול הדעת לרצון ה׳‪ .‬וכך איתא בתלמוד ירושלמי‬ ‫קול)‪,‬של מילים מסודרות והבנה שכלית‪ .‬הוא קול פשוט של געייה‪ ,‬קולו של אדם המכיר שאין בפיו טענה ואין בידו זכות מספקת‪,‬‬ ‫אינו ב‪ ,‬א'‬ ‫השופרתענית‬ ‫קולירושלמי‪,‬‬ ‫גועים כבהמה לפניך״ (‬ ‫מגביה את עיניו מתוך תחושת כוח וצדקות‪ ,‬אלא משפיל את דעתו ומכניע את שכלו לפני רצון הבורא‪,‬נמצא‬ ‫למטה״ —‬ ‫האדם אינו‬ ‫״עיניו‬ ‫והוא עומד לפני בוראו בהכנעה גמורה‪ .‬זוהי בחינת‬ ‫בשמחה על שזכינו להמליך את הקב״ה ולהיות עבדיו; ובאותה שעה העיניים והדעת מושפלות‬ ‫למטה ‪.‬‬ ‫מתרומם‬‫הלבועיניו‬ ‫לבו למעלה‬ ‫שבעבודת ראש השנה נדרשות שתי הבחינות גם יחד ‪:‬‬ ‫המלכות אינה סותרת את שברון הלב‪ .‬אדרבה‪ ,‬ככל שהאדם מכניע את ישותו‪ ,‬כך הוא יכול לשמוח באמת בכך‬ ‫מאתו יתברך‪,‬‬ ‫שמחת‬ ‫כנעה‪ ,‬מתוך הכרה שאין לנו כוח‪ ,‬זכות והשגה אלא‬ ‫הראש והשכל של כל השנה‪ .‬וכשם שהראש מנהיג את כל איברי הגוף‪ ,‬כך המחשבה והדעת הנקבעות בראש השנה משפיעות על‬ ‫בחינת ש‬ ‫המלכים‪,‬‬ ‫הוא‬‫מלכי‬ ‫השנה‬ ‫למלך‬ ‫ראש‬ ‫שהוא שייך‬ ‫שהאיברים יקיימו‬ ‫הבאה‪,‬דווקא תרועה בשופר‪ .‬ביום שהוא בחינת ״ראש״‪ ,‬מוטלת על האדם העבודה להכניע את ראשו‪ ,‬שכלו ודעתו לרצון השי״ת‪ .‬לא די‬ ‫נדרשת בו‬ ‫ימותכךהשנה‬‫משום‬ ‫כל‬ ‫את המצוות בפועל; מקור ההנהגה עצמו— הדעת והרצון— צריך להתבטל אל התורה ‪,‬זהו עומק ההכרזה שאמרו ישראל במדבר‪ :‬״אין לנו אלא דברי בן עמרם״‬ ‫גדוככל שיהיה‪,‬‬ ‫הבנתם הפרטית לדבר ה׳ שנמסר באמצעות משה רבנו‪ .‬אין פירוש הדבר שהם איבדו את שכלם‪ ,‬אלא שהכירו כי השכל האנושי‪ ,‬ל‬ ‫וברש״י שם)‪,‬‬ ‫הכניעו את‬ ‫ישראל‬ ‫שבת פח ע״ב‬ ‫(‬ ‫השנה אינו רק היום שבו האדם מבקש שהקב״ה ינהיג את העולם כרצונו; הוא‬ ‫לרצון ה׳‪,‬‬ ‫ראש‬‫קור הסמכות העליון‪ .‬תפקידו להבין ולהעמיק בתורה‪ ,‬אך בסופו של דבר עליו להתבטל‬ ‫את ראשו‪ ,‬שכלו ודעתו‪.‬‬ ‫ום שבו האדם מוסר להקב״ה גם את הכוח שבו הוא עצמו מנהיג את חייו—‬ ‫השופר הכפוף — ביטול הדעת אל התורה‬ ‫ש״יכופו את‬ ‫בעל האבני נזר זצוק״ל ‪,‬‬ ‫כדי שיכופו את לבם בתפילה״ (ירושלמי‪ ,‬ראש השנה ג‪ ,‬ד')‪,‬והגיד‬ ‫״מאן דאמר בכפופין—‬ ‫בעניין השופר הכפוף‪:‬‬ ‫על פי זה יומתקו דברי התלמוד ירושלמי‬ ‫הראש כלפי חוץ או תחושת שפלות בלב‪ .‬עיקר הכפיפה היא בנקודה שבה האדם אומר‪ :‬גם כאשר שכלי אינו משיג את‬ ‫התורה‪,‬‬ ‫כפיפת‬ ‫ובינתו אל‬ ‫דעתו זו רק‬ ‫לבם״ פירושו שיבטל האדם את אין‬ ‫שהתורה תזכך ותכוון את‬ ‫מבק‬ ‫רצון ה׳; אני ש‬ ‫שר נדמה לי שהייתי מנהיג אחרת‪ ,‬אני מכניע את דעתי לדעת התורה‪ .‬אינני עושה את הבנתי האישית לקנה המידה שעל פיו ייקבע‬ ‫הבנתי‪.‬‬ ‫הכפוף רומזת לכפיפת הדעת‪ .‬ככל שהאדם מבטל את ישותו ואת תחושת כוחו לפני הקב״ה‪,‬‬ ‫השנה כו‪,):‬‬ ‫השופר‬‫מעלתראש‬ ‫טפי מעלי״ (‬ ‫״כמה דכייף איניש דעתיה—‬ ‫זהו גם הקשר לדברי חז״ל‪:‬‬ ‫מׁשְֹך הַ יֹ בֵ ל הֵ מָ ה ַיעֲלּו בָ הָ ר״ (שמות יט‪ ,‬יג')‪,‬פירש‬ ‫הפסוק‪:‬‬ ‫״ב ְ‬ ‫ִ‬ ‫עניינו של השופר שנשמע במעמד הר סיני‪ .‬על‬ ‫משמואל‬ ‫שםגם את‬‫בזה מבאר ה‬ ‫כך נעשה קולו ראוי יותר לעלות לפני כיסא הכבוד‪.‬‬ ‫יצחק‪,‬דווקא בקול שופר המזכיר את עקדת יצחק? מפני שיצחק אבינו גילה בעקדה את שלמות ביטול הדעת‪ .‬יצחק ידע שאין דרכו של‬ ‫התורה‬ ‫ניתנהשל‬ ‫מדוע מאילו‬ ‫ש״יובל״ הוא שופר‬ ‫רש״י‬ ‫לא הייתה זו תמימות‬ ‫וניאות להיעקד‪,‬‬ ‫שזהו—רצון הבורא‪ ,‬ביטל את דעתו ואת הבנתו‬ ‫שהיה מוחזק אצלו לנביא ה׳‬ ‫ם להיות קרב על גבי המזבח‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬כאשר שמע מאברהם אביו—‬ ‫התבטל מפני שלא היה לו מה לומר; הוא התבטל אף שהיה לו שכל והבנה‪ .‬זוהי‬ ‫לא כל כך‪,‬‬ ‫גדולה‬ ‫מחוסר דעת‪ .‬יצחק היה בעל דעת והשגה עמוקה‪ ,‬ודווקא משום כך הייתה הכנעתוהוא‬ ‫הכנעה זכו בניו לקבל את התורה‪ ,‬מפני שנתינת התורה לישראל עצמה היא מתנה שלמעלה‬ ‫החכמה‪,‬‬ ‫אותה‬ ‫מקור‬ ‫בזכות‬ ‫— השכל והשמדתו‪ ,‬אלא מסירתו אל‬ ‫ביטול‬ ‫הדעת‬‫דבקות שלמעלה מןלא‬ ‫רבנו‪ ,‬עם כל קדושתו והזדככותו‪ ,‬לא היה יכול לזכות לתורה מצד השגתו‬ ‫משהקה‪,):‬‬ ‫גםיבמות‬ ‫משה רבנו היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה?״ (‬ ‫חז״ל‪:‬‬ ‫מן הסדר ומן ההשגה‪ .‬וכפי שאמרו״וכי‬ ‫והכנעה‪,‬של מתן תורה הוא שופר מאילו של יצחק‪ .‬קולו מכריז שהתורה‬ ‫לכן שופרו‬ ‫התורה היא מתנת אלקים שלמעלה ממדרגת הנברא‪ .‬כדי לקבלה צריך האדם להיות כלי של ענווה‬ ‫קבלת רק באמצעות חריפות השכל‪ ,‬אלא בראש ובראשונה באמצעות הכנעת השכל לנותן התורה‪.‬‬ ‫שופר של חול ושתיקת השופר בשבת‬ ‫לוקחים שופר כפוף ומשמיעים באמצעותו את קול ההכנעה‪ .‬בקול התקיעה אנו מבטלים את שכלנו‪,‬‬ ‫בשבת‪,‬‬ ‫שחל אנו‬ ‫השנה החול‬ ‫משמואלגם את עניינו של ראש בימות‬ ‫דברי השם מאירים‬ ‫השנה חל בשבת‪ ,‬ההכנעה מתגלה באופן עמוק עוד יותר‪ .‬האדם מחזיק בידו מצוות עשה מן התורה‪ ,‬לבו משתוקק לתקוע וכוונות עליונות‬ ‫ראשיתברך‪,‬‬ ‫מלכותו‬ ‫כאשר‬ ‫לפני‬ ‫אולם‬ ‫רצוננו ודעתנו‬ ‫עקדת יצחק בתוך עבודת ראש השנה‪ .‬האדם אינו אומר‪ :‬אני בקי‪ ,‬אני יודע לכוון‬ ‫מידו‪,‬‬ ‫בחינת‬ ‫השופר‬ ‫במצווה זו; ואף על פי כן‪ ,‬מפני שחכמי התורה גזרו שלא לתקוע‪ ,‬הוא מניח אתזוהי‬ ‫אברהם נביא ה׳‪ ,‬כך ישראל מבטלים את‬ ‫עביר את השופר‪ .‬הוא מכניע את דעתו הפרטית לדעת התורה וחכמיה ונכלל עם כלל ישראל‪ .‬כשם שיצחק ביטל את דעתו לדעת שהיה‬ ‫דעתנו באמצעות קול השופר הכפוף; בשבת אנו מבטלים אותה באמצעות הנחת השופר‪ .‬בחול השופר מכריז על ההכנעה;‬ ‫הדור‪,‬‬ ‫לחכמיאת‬‫מבטלים‬ ‫שנמסרה‬ ‫בחול אנו‬ ‫שבעל־‬ ‫דעתם לתורה פה‬ ‫שתי המשמעויות של התרועה‪ .‬מצד אחד ראש השנה הוא יום של יראה‪ ,‬שברון לב והכנעת הדעת; מצד אחר הוא יום של‬ ‫הכנעה‪,‬‬ ‫מתאחדות‬ ‫שופר של‬ ‫בשבת השתיקה עצמה נעשיתעתה‬ ‫ראשנו‪ ,‬אך לבנו מתרומם‪ .‬אנו גועים כבהמה לפני הבורא‪ ,‬אך שמחים שזכינו להיות עבדיו‪ .‬אנו מכירים שאין‬ ‫אתמֶ לְֶך״‪,‬‬ ‫ְחי הַ‬ ‫כופפים‬ ‫ֹאמרּו י ִ‬ ‫אנו ְ‬ ‫הקב״הָר‪:‬עּו כָל הָ עָ ם וַי‬ ‫שמחה גדולה בהמלכת ״ ַוי ִ‬ ‫מתרומם בשמחת ההשתייכות אל המלך‪ ,‬והעיניים מושפלות‬ ‫למטה״ ‪:‬‬ ‫״לבו למעלה ועיניוהלב‬ ‫נו להשיג את עומק הנהגתו‪ ,‬אך בוטחים שהוא אבינו ומלכנו וכל מעשיו לטובה‪,‬זוהי עבודת‬ ‫את הישות‪ ,‬אך אינה שוברת את האדם; היא שוברת את המחיצה המפרידה בינו לבין בוראו‪ .‬ומתוך שברון הלב נולדת שמחת המלכות—השמחה‬ ‫רצונו‪,‬‬ ‫שוברת‬ ‫התרועהלפני‬ ‫בהכנעה‬ ‫שאין לנו אלא דברי בן עמרם‪ ,‬שאין לנו אלא התורה‪ ,‬ואין לנו מלך אלא אתה‪.‬‬ ‫ּׁש ִב ִעי בֶ עָ ׂשֹור לַחֹ דֶ ׁש‪ְ ,‬ביֹום הַ כִ פ ִֻּרים תַ עֲבִ ירּו ׁשֹופָ ר ְבכָל ְאַרצְ כֶם״ (ויקרא כה‪,‬‬ ‫בפסוק‪ׁ:‬שֹופַ ר ְתרּועָ ה בַ חֹ דֶ ׁש הַ ְ‬ ‫עוד יש להוסיף ביאור נפלא מדברי רב ייבי (בפ' בהר)על דברי״וְהַ‬ ‫רש״יעֲבַ ְר ָת‬ ‫ביום‪ :‬הכיפורים‪ ,‬איני יודע שהוא בעשור לחודש? אם כן‪ ,‬למה נאמר בעשור לחודש? אלא לומר לך‪ :‬תקיעת עשור לחודש דוחה שבת בכל‬ ‫שנאמרכהנים‬ ‫תורת‬‫״ממשמע פי‬ ‫ט')‪,‬ופירשרש״י ‪,‬על‬ ‫לכאורה היה ראוי לשאול להפך‪:‬‬‫״ביום הכיפורים״ ;‬ ‫ורק לאחר מכן‬ ‫״בעשור לחודש״ ‪,‬‬ ‫הלוא בפסוק נאמר תחילה‬ ‫כם‪ ,‬ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד״‪,‬‬ ‫עוד? יש להבין‪ :‬מניין למדים מן‬ ‫יפורים״‬ ‫מר ״בעשור לחודש״‪ ,‬למה הוצרכה התורה לומר ״ביום הכיפורים״? ומדוע תלה רש״י את שאלתו דווקא בלשון ״ממשמע שנאמר ביום הכ‬ ‫בבית דין? לכאורה היה אפשר לומר שביום הכיפורים של יובל התקיעה דוחה את השבת‪ ,‬ואילו בראש השנה‬ ‫ארצכם ‪,‬‬ ‫דוחה היא‬ ‫השבתבכל‬ ‫הפסוק שתקיעת ראש השנה אינה דוחה את אבל‬ ‫אינה דוחה אותה כלל‪ ,‬אפילו בבית דין?‬ ‫שהתורה הוצרכה ללמדנו במפורש שתקיעת היובל דוחה שבת‪ .‬מכאן‬ ‫בשבת״‪,‬‬ ‫נמצא‬ ‫״ביום‪ -‬הכיפורים‪ ,‬אפילו‬ ‫הדיוקים משלימים זה את זה‪ .‬בתורת כהנים דרשו מן המילה״ביום״‬ ‫ומבאר כ‬ ‫י שני‬ ‫ללמד שתקיעת‬ ‫״ביום הכיפורים״‬ ‫אם כן‪ ,‬לאחר שנאמר‬ ‫הבין בדרך הפשוטה שתקיעת שופר אינה דוחה שבת מצד עצמה‪ ,‬ורק ביום הכיפורים של יובל חידשה התורה שהיא דוחה‪,‬‬ ‫״בעשור לחודש״באות‬ ‫בתשרי‪,‬כך משיבה הדרשה‪ ,‬שהמילים‬ ‫לחודש״ ?ידענו שמדובר ביום הכיפורים‪ ,‬החל בעשרה על‬‫״בעשור הרי כבר‬‫היובל דוחה שבת‪ ,‬חוזרת השאלה‪ :‬לשם מה נאמר גם‬ ‫תקיעת ראש השנה אינה דוחה אותה בכל מקום‪ ,‬אלא במקום בית הדין‬ ‫ארצכם״‪,‬‬ ‫ואילו‬ ‫״בכל‬ ‫בחנה בין תקיעת העשירי בתשרי לבין תקיעת ראש השנה‪ :‬תקיעת היובל דוחה את השבת‬ ‫במפורש את תקיעת היובל ‪-‬‬ ‫התורה ללמד רק שתקיעת ראש השנה אינה דוחה שבת כלל‪ ,‬לא היה צורך במיעוט מיוחד‪ ,‬שהרי מעצם העובדה שהתורה נזקקהותלרב‬ ‫תה כוונתבלבד‪,‬‬ ‫לומר‪-‬ששאר התקיעות אינן דוחות שבת‪ .‬בהכרח אפוא שהמיעוט בא ללמד הבחנה מדויקת יותר‪ :‬לא לבטל לגמרי את תקיעת ראש השנה‬ ‫בשבת״‬ ‫מקום‬ ‫אפילו‬ ‫הכיפורים‪,‬היה‬ ‫כבר‬ ‫״ביום‬ ‫יסוד הקושיה והתירוץ כאחד‪ .‬רק לאחר שמשמעות‬ ‫הכיפורים״ ‪-‬‬ ‫היא‬ ‫״ממשמע שנאמר ביום‬‫נמצא שלשונו המדויקת שלרש״י ‪-‬‬ ‫שבת‪ ,‬אלא להגביל אותה מן המדינה ולהעמידה בבית הדין‪,‬‬ ‫נעקרת מכול וכול‪ ,‬אלא נמסרת לבית‬‫בשבת אינ‬ ‫ה‬ ‫למדת שתקיעת היובל דוחה שבת‪ ,‬מתעורר הצורך לבאר את ייתור המילים ״בעשור לחודש״; ומהן נלמד שתקיעת ראש השנה‬ ‫כמי ישראל‪ .‬במקום‬ ‫החכמים‪,‬היסוד שנתבאר‪ :‬קול השופר אינו מסור לפעולתו הפרטית של כל יחיד בלבד‪ .‬התורה קשרה אותו אל בית הדין ואל הנהגת ח‬‫מאירים את‬ ‫מושב‬ ‫מקוםאלו‬ ‫דברים‬ ‫הדין‪,‬‬ ‫אותו‪ .‬שופר המכריז על מלכותו של הקב״ה‬ ‫השתיקה עצמה נעשית ביטוי של קבלת עול מלכות שמים‬ ‫התקיעה היא עבודת ה׳; ובמקום שהם מורים לשתוק—‬ ‫שהחכמים מורים לתקוע—‬ ‫מלמדנו גם להכניע את דעתנו לתורה ולבית הדין המוסמך לפרשה‪.‬‬ ‫בשעת ההמתנה‪ .‬ונזכה במהרה‬ ‫באמו‬‫כה לשמוע את קול השופר באמת‪ ,‬לטהר את לבנו‪ ,‬להכניע את דעתנו לפני הבורא ותורתו‪ ,‬ולדעת לעשות בשעת העשייה ולהמתין נה‬ ‫שנזכה לשוב בתשובה שלמה‪ ,‬להמליך את הקב״ה על שכלנו‪ ,‬רגשותינו ורצונותינו‪ ,‬ולהמשיך‬ ‫יהי רצון‪,‬‬ ‫רצון‬ ‫יהי כן‬ ‫מוע את קול השופר הגדול‪ ,‬בביאת גואל צדק וברחמים גדולים‪ ,‬אמן‬ ‫וחתימה—לחיים טובים ולשלום‪ ,‬ברוחניות ובגשמיות‪ ,‬בני‪ ,‬חיי ומזוני רוויחי‪ .‬ונזכה במהרה לשמוע את קול השופר הגדול בביאת גואל צדק‬ ‫״תיו תחיה״‬ ‫כתיבה‬ ‫על כל ישראל את סוד‬ ‫רצון‪:‬וחתימה טובה ושנת חיים‪ ,‬ברכה‪ ,‬קדושה וסייעתא דשמיא‪.‬‬ ‫כתיבה‬ ‫וברחמים גדולים‪ ,‬אמן כן יהי‬ ‫****‬