gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דעהו – סטיטשין · DEHEU - STITCHEN — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: דעהו – סטיטשין · DEHEU - STITCHEN

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

דעהו – סטיטשין · DEHEU - STITCHEN — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פטרון‬ ‫מערכת דעהו‬ ‫שנ ת ת שפ " ז‬ ‫ראש השנה‬ ‫גליון רצא‬ ‫נתנדב לע"נ הרה״ח‬ ‫זאב ב״ר משה ע״ה‬ ‫וזו' האה"ח מרת‬ ‫פעריל ב"ר טובי' ע"ה‬ ‫מתוך‬ ‫משנתו‬ ‫דע את אלקי‬ ‫של כ"ק‬ ‫מרן‬ ‫אביך ועבדהו‬ ‫רבינו‬ ‫שליט"א‬ ‫מהדורת זכרון ברוך‪ :‬לע"נ הרה"ח ברוך ב"ר פנחס ע"ה ‪ -‬וזו' מרת שיינדל מלכה ב"ר אברהם ראובן ע"ה ◆ הרה"ח יעקב צבי ב"ר מנחם ע"ה ‪ -‬וזו' רחל מינדל ב"ר יחזקאל ע"ה‬ ‫פנימיות הנפש הנמצאת מכוסה וגנוזה לאורך כל ימות השנה‪.‬‬ ‫והקב"ה דן את האדם על פי מעמקים נעלמים אלו‪ ,‬ומכח‬ ‫ביאורים ויסודות מורחבים בתורת מרן הבעש"ט ותלמידיו זיע"א‬ ‫משנת החסידות‬ ‫זה יוצא האדם זכאי בדין בראש השנה‪[ ,‬וכפי שיתבאר ביתר‬ ‫להלן בעז"ה]‪.‬‬ ‫מהי מעלת ה'דן יחידי' לעומת בית דין של שלשה? | מדוע נמלך הקב"ה עם המלאכים על בריאת האדם אם בסופו 'כבר‬ ‫נעשה' מקודם? | איך אפשר לשמוח בראש השנה בעוד שאין אנו יודעים היאך יצא הדין? | יצירת 'נשמת החיים' היא באופן‬ ‫של 'בחילא יתיר' | תיקון לחטא אדם הראשון בראש השנה ‪ -‬ע"י 'ובחרת בחיים' | מהו עומק נקודת הבחירה של איש הישראלי?‬ ‫עצם הדין והמשפט הם מהעניינים העמוקים השייכים להשי"ת‬ ‫איברא‪ ,‬כי כל עצם עניינם של הדין והמשפט הוא דבר‬ ‫נעלם ונשגב מאוד‪ .‬וכדרך שרואים בבתי הדין הדנים כאן‬ ‫�‬ ‫�‬ ‫ֹ‬ ‫ֹ‬ ‫ֹ‬ ‫ְְל ָָפ ֶנֶ י ָָך ִנִ ְגְ ל ּוּ �ָָּכ ל �ַַּת ֲֲע ל ּוּמ ֹו ת ַוַ ֲֲה מ ֹו ן ִנִ ְְס �ָָּת ר ֹו ת ֶֶׁש ִִמ ְ �ְּב ֵֵר א ִִׁש י ת ‪:‬‬ ‫הקב"ה דן את האדם בראש השנה עפ"י‬ ‫למטה‪ ,‬כי כדי שהדיינים יכוונו אל האמת ויוציאו דין אמת‬ ‫לאמיתו‪ ,‬צריך הקב"ה כביכול להופיע ולהתייצב בעדת הדיינים‬ ‫עומק פנימיות נפשו‬ ‫ולסייע בידם‪ ,‬כדברי חז"ל על הפסוק (תהלים פב‪ ,‬א; רש"י בראשית‬ ‫יח‪ ,‬א) 'אלקים ניצב בעדת א‪-‬ל'‪ .‬הרי שמצד עצמם ‪ -‬בלתי‬ ‫הסיוע האלוקי העליון ‪ -‬לא היו הדיינים יכולים להוציא את‬ ‫המשפט לאור כפי הראוי ממש‪.‬‬ ‫ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו‪ .‬נרמז בכתוב הענין‬ ‫א‬ ‫הדין והמשפט של ראש השנה‬ ‫בירור הדין לאמיתתו הוא מכח סיוע עליון בלבד‬ ‫כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הם עמוקים ונעלמים מאוד‬ ‫והטעם בזה הוא‪ ,‬כי כל מהות ה'דין' והמשפט תלויה במדת‬ ‫הרי כי מצד תורה שבכתב נחשב יום זה ומצוותו כחוק‬ ‫האמת‪ ,‬שכן תכלית כל הדין והמשפט היא לברר את המציאות‬ ‫נעלם‪ ,‬המורה על כל עצם מהותו של היום הקדוש הזה‪,‬‬ ‫ולעמוד על אמיתת כל דבר‪ .‬והרי מקורה של מדת האמת‬ ‫שהוא יום עמוק ונעלם מאוד‪ ,‬כטעם 'בכסה ליום חגנו'‪ .‬וזהו‬ ‫הוא נשגב ונעלה‪ ,‬והוא מדה אלוקית ממש‪ ,‬כענין שאמרו‬ ‫שנרמז בכתוב 'תקעו בחודש שופר וגו'‪ ,‬כי חוק לישראל הוא'‪,‬‬ ‫'איזהו חג שהחודש מתכסה בו‪ ,‬זה ראש השנה'‬ ‫חז"ל (שבת נה‪' ).‬חותמו של הקב"ה אמת'‪ ,‬ו'חותם' הוא דבר‬ ‫כלומר שכל עניינו של החג ומצות השופר שבו‪ ,‬הם בגדר‬ ‫�‬ ‫ֹ‬ ‫ֹ‬ ‫ֹ ׁ ׁ ֹ‬ ‫המיוחד לבעל החותם לבדו‪ ,‬ואין לאחר בלתו‪ ,‬כי רק בזה‬ ‫'חוק' שאיננו מפורש בגילוי‪ .‬ורק מכוחה של תורה שבעל פה‬ ‫�ִִּת ְְקע�ּו ַַבֹח ֶֶדׁש ׁשֹוָפָ ר ַ �ַּבֵּכ�ֵ ֶֶסה ְלְ יֹום ַַחֵגֵ נ ּּו‪ִִּ� ,‬כי ֹחק ְלְ ִיִ ְְׂש ָָר ֵֵאל ה ּּוא‬ ‫ֹ‬ ‫ֹ‬ ‫ְׁש�‬ ‫ומסורת אבותינו הקדושים דור אחר דור‪ ,‬נודע לנו כי יום‬ ‫ִִמ ְ ָּפ� ָ ט ֵלֵ אֹל ֵֵקי ַיַ ֲֲעֹקב (תהלים פא‪ ,‬ד‪-‬ה)‪ .‬בגמרא (ר"ה ח‪ ).‬דרשו‬ ‫מוכיח החתימה כי הדבר שייך אליו בלבד‪ .‬ואם חותמו של‬ ‫הדין הוא‪ ,‬ונקבע להיות בו 'משפט לאלקי יעקב'‪.‬‬ ‫חכמינו ז"ל פסוק זה על יו"ט של ראש השנה‪ ,‬יום הרת‬ ‫הקב"ה הוא 'אמת'‪ ,‬הרי שמדת האמת היא ענין אלוקי השייך‬ ‫עולם‪ ,‬אמרו שם 'איזהו חג שהחודש מתכסה בו‪ ,‬הוי אומר‬ ‫אך ורק להשי"ת‪.‬‬ ‫זה ראש השנה'‪.‬‬ ‫בעשרת ימי תשובה מתגלה עומק הדין שבשורשו‬ ‫ומעתה‪ ,‬כיון שכל בית דין היושבים לשפוט‪ ,‬עליהם לברר‬ ‫וכשם שעצם מהותו של יום זה טמיר ונעלם מאוד‪ ,‬ככה‬ ‫כל עניינו של ראש השנה וטעם תקיעת‬ ‫ולהכיר את האמת‪ ,‬מן ההכרח הוא שהקב"ה בעצמו יבוא‬ ‫ממש גם הדין הנעשה בו הוא נעלם ונסתר ביותר‪ .‬כי ביום‬ ‫שופר הם חוק סתום ונעלם‬ ‫ויופיע שם לכוון ולהדריך אותם אליה‪ .‬והרי זה כענין דכתיב‬ ‫הזה מתגלה עומק הדין כפי שהוא בשורשו העליון‪ ,‬ומתוך‬ ‫הנה מה שראש השנה מכונה בלשון הכתוב בשם 'בכסה‬ ‫(מיכה ז‪ ,‬כ) 'תתן אמת ליעקב'‪ ,‬כלומר שיעקב אבינו קיבל את‬ ‫זה גופא נמתקים כל הדינים הנמשכים למטה‪ ,‬כנודע מדברי‬ ‫ליום חגנו'‪ ,‬הוא מפני שכל עניינו של היום הטוב הלזה הוא‬ ‫האמת מאיתו ית' בדרך מתנה‪ ,‬כי רק מכח נתינה זו זכה‬ ‫האריז"ל (ע"ח שי"ג פי"א) שאין הדינים נמתקים אלא בשורשם‪.‬‬ ‫אכן מכוסה וגנוז‪ .‬כי הרי בפשטות לא נודע הטעם למה נקבע‬ ‫לקבל איזו שייכות למדת האמת‪ .‬והכי נמי בדידן‪ ,‬אין לדיינים‬ ‫ואמנם שרשים רבים ועמוקים יש לו למדת הדין‪ ,‬גבוה מעל‬ ‫יום זה ליום טוב‪ ,‬גם לא נתפרש בתורה במפורש טעמו של‬ ‫שום אפשרות ויכולת להגיע אל האמת ולהעמיד אותה על‬ ‫גבוה‪ ,‬בעומק לפנים מעומק‪ ,‬וכולם מתעוררים בימים קדושים‬ ‫יום‪ ,‬ואף ענין היותו יום הדין הגדול והנורא‪ ,‬אלא נאמר בו‬ ‫תילה אלא אם כן יקבלו אותה בדרך מתנה מן השמים‪.‬‬ ‫אלו‪ ,‬שכל מהותם היא בבחינת 'מעמקים'‪ ,‬וכפי שמנהג ישראל‬ ‫אך זאת (במדבר כט‪ ,‬א) 'ובחודש השביעי באחד לחודש וגו'‬ ‫לומר בהם מזמור 'ממעמקים קראתיך ה'' (תהלים קל; שעה"כ‬ ‫יום תרועה יהיה לכם'‪.‬‬ ‫ובענין זה אמרינן בגמ' (שבת י‪' ).‬כל דיין שדן דין אמת‬ ‫לאמיתו אפילו שעה אחת‪ ,‬מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה‬ ‫ראש השנה)‪ ,‬להורות על שבימים אלו מתעורר ענין 'מעמקים'‪,‬‬ ‫וכבר עמד בזה הרמב"ן ז"ל בפירושו (ויקרא כג‪ ,‬כז)‪ ,‬וזה‬ ‫המורים על עומק הדין בשורשו‪.‬‬ ‫שותף להקב"ה במעשה בראשית'‪ .‬והיינו נמי מאחר שלא‬ ‫לשונו‪' :‬לא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת‪ ,‬למה התרועה‪,‬‬ ‫ניתן לדון 'דין אמת לאמיתו' כי אם ע"י השתתפותו של‬ ‫ולמה נצטרך זכרון לפני ה' ביום הזה יותר משאר הימים‪,‬‬ ‫גם באדם מתגלה אז עומק פנימיות הנפש‬ ‫השי"ת העושה מעשה בראשית‪ ,‬המסייע ביד הדיין להוציא‬ ‫ולמה יצוה להיותו מקרא קודש כלל‪ .‬אבל מפני שהוא בחדשו‬ ‫כאור משפטו ודינו)א( ‪.‬‬ ‫וכשם שהוא בעולמות עליונים‪ ,‬כך הוא ממש בנפש האדם‬ ‫של יום הכפורים‪ ,‬בראש החודש‪ ,‬נראה שבו יהיה דין לפניו‬ ‫למטה‪ .‬שבימים אלו מתעוררת בחי' 'מעמקים'‪ ,‬שהוא עומק‬ ‫יתברך‪ ,‬כי בם ידין עמים‪ ,‬בראש השנה ישב לכסא שופט צדק‪,‬‬ ‫פטרון הגליון ‪ -‬תשרי‬ ‫נתנדב ע"י ידידנו הנכבד‬ ‫א‪.‬ועומק יש בדבר במה שנחשב הדיין שדן דין אמת לאמיתו כ'שותף במעשה בראשית' דייקא‪ .‬וזה‪ ,‬עפ"י מה‬ ‫הי"ו‬ ‫מוה"ר צבי אביגדור באלזאם‬ ‫לע"נ אמו‬ ‫שאמרו ז"ל במדרש (בר"ר ח‪ ,‬ה) שכאשר בא הקב"ה לברוא את אדם הראשון‪ ,‬אמרה האמת 'אל יברא'‪ ,‬שכולו‬ ‫האה"ח פערל ב"ר משה יוסף ע"ה‬ ‫שקרים‪ .‬נמצא שמדת האמת לא הסכימה על בריאת האדם‪ .‬אמנם למעלה מן ה'אמת' גרידא ישנה דרגת‬ ‫נלב"ע כ"ו תשרי תשנ"ד לפ"ק‬ ‫'אמת לאמיתו'‪ ,‬המורה לדין אלוקי ממש‪ ,‬ומדרגה נעלה זו של אמת‪ ,‬היורדת ביותר לעומק מעלת האדם [כפי‬ ‫שיתבאר בהמשך המאמר בעז"ה]‪ ,‬הסכימה על יצירתו‪.‬‬ ‫א‬ ‫והיינו שהיישוב לכך אכן יסודו במקור נעלם שלמעלה מבינת‬ ‫והשורש ליצירת האדם שנברא ביום הזה‪ ,‬יום הששי לבריאה‪.‬‬ ‫'שאין דן יחידי אלא אחד'‬ ‫אנוש (ואכהמל"ב)‪ .‬אך מכל מקום זהן דבר ברור‪ ,‬כי לבסוף יצא‬ ‫כי כל עצם יצירתו של האדם השתלשלה ממקום נעלם וגבוה‬ ‫(אבות פ"ד מ"ח)‬ ‫ודבר זה הוא יסוד מאמרם ז"ל במשנה‬ ‫האדם זכאי בדין‪ .‬וכן הוא בכל שנה ושנה‪ ,‬שבשורש הנעלם‬ ‫מאוד הנשגב מהשגת כל נברא‪.‬‬ ‫'אל תהי דן יחידי‪ ,‬שאין דן יחידי אלא אחד'‪ .‬בכך הורו‬ ‫זוכה כל אדם מישראל בדינו ביום המשפט הקדוש‪.‬‬ ‫לנו חכמינו ז"ל‪ ,‬שעיקר הדין ושלימותו אינו אלא אצל הדן‬ ‫'מה אתם מדיינין‪ ,‬כבר נעשה אדם'‬ ‫יחידי‪ ,‬כי הוא לבדו יכול לעמוד על האמת‪ ,‬ואין ביכולתו‬ ‫וכפי האמור‪ ,‬גם יציאה זו של האדם זכאי במשפט בראש‬ ‫השנה‪ ,‬נכללת בסוד 'בכסה ליום חגנו'‪ .‬כי כשם שכל עצם‬ ‫וכך אמרו חכמינו ז"ל במדרש (בר"ר ח‪ ,‬ה)‪ ,‬וזה לשונם‪:‬‬ ‫של שום נברא לחקות אותו בכך‪ ,‬ולהגיע בעצמו אל האמת‬ ‫'בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון‪ ,‬נעשו מלאכי‬ ‫לאמיתה בטהרתה‪.‬‬ ‫החג הוא מכוסה‪ ,‬טמיר ונעלם‪ ,‬כמו כן הדין הנעשה בו ביום‬ ‫הוא נעלם ביותר‪ ,‬ואין שום נברא שיש לו השגה בעומק‬ ‫השרת כיתים כיתים‪ ,‬וחבורות חבורות‪ ,‬מהם אומרים אל יברא‪,‬‬ ‫דהנה מה שהגדירו חז"ל את דינו של הקב"ה בשם 'דן‬ ‫המשפט הזה‪.‬‬ ‫ומהם אומרים יברא וכו'‪ .‬עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם‬ ‫יחידי'‪ ,‬אין הכוונה רק לכך שהוא דן לבדו ‪ -‬בניגוד לשלשה‬ ‫אלו‪ ,‬ומתעסקין אלו עם אלו‪ ,‬בראו הקב"ה‪ .‬אמר להן מה‬ ‫דיינים שבכל בית דין‪ ,‬אלא עיקר המכוון הוא‪ ,‬לדרגה אחרת‬ ‫השמחה השורה בראש השנה ‪ -‬מכח‬ ‫אתם מדיינין‪ ,‬כבר נעשה אדם'‪ ,‬עד כאן‪.‬‬ ‫ורוממה יותר בבירור הדין והמשפט‪.‬‬ ‫זכייתנו בו ע"פ עומק הדין‬ ‫ולא נבוא עתה להאריך בביאור הדיונים הרבים שנעשו על‬ ‫ומכח אותה זכייה נעלמת בדין שביום ראש השנה‪ ,‬שורה‬ ‫הנברא עומד על האמת רק מתוך סברות וצדדים שונים‬ ‫בריאת האדם [וכבר נתבאר בדברינו בארוכה במקום אחר]‪.‬‬ ‫ביום זה שמחה יתירה בדרך אתכסיא‪ ,‬וכמו שכתב הטור‬ ‫אך זאת יש לומר‪ :‬כי אילו היינו באים לדון על פי חשבון‬ ‫שכן בדיני בני אדם יש צורך בשלשה דיינים‪ ,‬האחד נוטה‬ ‫(או"ח סי' תקפ"א) שרוחצין ומסתפרין בערב ראש השנה‪ ,‬על פי‬ ‫וסברא שכלית על בריה הלזו ה'אדם'‪ ,‬אם כדאי לבראו או‬ ‫לימין‪ ,‬והשני לשמאל‪ ,‬ומתוך כך מתעוררים צדדים שונים‬ ‫המדרש (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג) 'אמר רבי סימון‪ ,‬כתיב (דברים ד‪,‬‬ ‫לאו‪ ,‬אזי היה מקום רחב לשאת ולתת בדבר‪ ,‬ולדון בו בהרבה‬ ‫לכאן ולכאן‪ ,‬עד שבא הדיין השלישי ומכריע ביניהם‪ .‬ונמצא‬ ‫ז) 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו' וגו'‪ ,‬רבי‬ ‫צדדים‪ ,‬יברא או אל יברא‪ ,‬שכן ישנו מקום לקטרג ולומר‬ ‫שבדין כזה מתבררת האמת רק מתוך משא ומתן וחשבונות‬ ‫חנינא ורבי יהושע אומרים‪ ,‬איזו אומה כאומה זו שיודעת‬ ‫'מה אנוש כי תזכרנו' (תהלים ח‪ ,‬ה; סנהדרין לח‪ ,):‬וכי 'עתיד‬ ‫רבים‪ ,‬עד שע"י כל הסברות והצדדים מגיעים לבירור האמת‪.‬‬ ‫אופייה [‪-‬מנהגיו ודיניו] של אלקיה‪ .‬שמנהגו של עולם‪ ,‬אדם‬ ‫הוא למחטי קמך' (זוה"ק ח"א כה‪ .‬וראה עוד שם ח"ג סט‪ ,):‬ומאחר‬ ‫שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים וכו'‪ ,‬לפי שאינו‬ ‫שיבוא לידי חטא‪ ,‬שוב כיצד תגיעה נשמתו לידי תיקונה‪.‬‬ ‫הקב"ה רואה את האמת בעצמותה‬ ‫יודע איך יצא דינו‪ ,‬אבל ישראל אינן כן‪ ,‬לובשים לבנים‬ ‫ועל דרך זה ישנן עוד טענות רבות מדוע שלא לברוא את‬ ‫שונה מכך הרבה הוא מדרגת המשפט של הקב"ה‪ ,‬ה'דן‬ ‫ומתעטפים לבנים וכו'‪ ,‬ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה‪,‬‬ ‫האדם‪ ,‬עד שמצד שורת הדין והחשבון היה נראה לכאורה‬ ‫יחידי'‪ .‬שכן דין זה יוצא לאור מתוך גילוי נקודת האמת‬ ‫לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס'‪.‬‬ ‫שעדיף שלא ייברא‪.‬‬ ‫בעצמותה ממש‪ ,‬בלי שום צדדים ונטיות שונות‪ .‬והיינו‬ ‫והיינו שכלל ישראל מובטחים שייצאו זכאים בדין‪ ,‬ומכח‬ ‫שהקב"ה רואה את האמת כמציאות מוחלטת וברורה‪ ,‬עד שאין‬ ‫בטחון זה הם אוכלים ושותים ושמחים בראש השנה‪ .‬וכל זה‬ ‫האדם נברא ממקור עליון שלמעלה מחשבונות ודיונים‬ ‫לפניו שני צדדים כלל‪ ,‬וממילא אין לו צורך בחשבונות ובירורים‬ ‫מכיון שבשורש הדין אכן בוודאי זוכים המה בדינם‪.‬‬ ‫ומה שגרם בסופו של דבר להכרעת הקב"ה לברוא את‬ ‫כדי להכריע את האמת‪ ,‬כי הוא עומד על האמת מצד שהיא‬ ‫האדם‪ ,‬אכן אין לו הסבר הגיוני המובן על פי שכל הפשוט‪.‬‬ ‫אמת‪ ,‬בבחינת 'תא חזי'‪ ,‬ותו לא‪ .‬והנה התגלות האמת שכזו‪,‬‬ ‫הקב"ה דן את בני ישראל ע"פ היסוד 'ועמך כולם צדיקים'‬ ‫אלא שבריאתו נובעת ממקור נעלה ונשגב‪ ,‬ממקום שלמעלה‬ ‫בכל כך בהירות‪ ,‬שייכת אך ורק לגבי הקב"ה ה'דן יחידי'‪,‬‬ ‫מן השכל‪ ,‬שבו אין מקום כלל לדיונים וחשבונות‪ .‬וזהו שאמר‬ ‫ושום בן אדם אינו יכול להידמות אליו בכך‪.‬‬ ‫ועומק הענין הוא‪ ,‬מכיון שאכן במקור שורשם כל בני ישראל‬ ‫הם צדיקים וזכאים‪ ,‬כפי שנאמר בהם‪( :‬ישעיה ס‪ ,‬כא) 'ועמך‬ ‫הקב"ה למלאכי השרת 'מה אתם מדיינין‪ ,‬כבר נעשה אדם'‪,‬‬ ‫כלומר שלפי האמת יצירת האדם היא ענין נעלה שאינו‬ ‫'כי המשפט לאלקים הוא'‬ ‫כולם צדיקים' [וכפי שיתבאר ביתר להלן בעז"ה]‪ .‬והקב"ה‬ ‫שהוא דן יחידי‪ ,‬יודע את סוד העמוק הזה‪ ,‬ולכן הוא דן את‬ ‫עומד לדיון כלל‪.‬‬ ‫על כל פנים למדנו‪ ,‬שכל עצם הדין והמשפט ‪ -‬הנובעים‬ ‫בני ישראל מצד שורשם העליון‪ ,‬ובכך הוא מזכה אותם בדין‪.‬‬ ‫ממדת האמת‪ ,‬מדתו העליונה של כביכול ית' ‪ -‬הם ענין‬ ‫[ואע"פ שמתחילה אכן נמלך עמהם הקב"ה בדבר יצירת‬ ‫אלוקי‪ ,‬בסוד הכתוב 'כי המשפט לאלקים הוא' (דברים א‪ ,‬יז)‪,‬‬ ‫האדם‪ ,‬כדברי רש"י בפסוק (בראשית א‪ ,‬כו) 'נעשה אדם'‪ ,‬אין‬ ‫הנוגעים במקום גבוה ונשא מאוד‪ ,‬הנעלם מכל רעיון‪.‬‬ ‫בית דין של ישראל נקרא 'בית דין של זכות'‬ ‫הכוונה שהמלכה זו באה להכריע את עצם המשקל אם לבראו‬ ‫וכפי שנתבאר לעיל‪ ,‬הקב"ה מופיע בעדת הדיינין כדי‬ ‫אם לאו‪ ,‬רק היתה זאת מצד מדת ענוותנותו של הקב"ה‪,‬‬ ‫והנה ביתר שאת אמורים הדברים בנוגע הדין והמשפט‬ ‫לסייע בידם להשיג את ה'אמת לאמיתו' שבדין‪ .‬ולעניינינו‬ ‫כפי שפירש רש"י שם‪ .‬אבל באמת כבר נעשה האדם ממקום‬ ‫שביום הנורא הזה‪ ,‬כאשר כל הדין מיועד להיעשות עפ"י‬ ‫הכוונה היא‪ ,‬שגם הדיינים למטה ישתדלו לדון את כלל‬ ‫שלמעלה מכל אלו הדיונים‪ .‬ויבואר עוד להלן בעז"ה]‪.‬‬ ‫עומקו ושורשו דוקא‪ ,‬במקום גנוז ונסתר ביותר‪ ,‬וכפי האמור‬ ‫ישראל על פי שורשם הפנימי‪ ,‬ובכך יוכלו לעורר ולהוציא‬ ‫לעיל שכל עצם משפטו של ראש השנה נובע ממקור נעלם‬ ‫את זכויותיהם של ישראל‪.‬‬ ‫בשורש הנעלם זוכה כל אדם בדין בראש‬ ‫ונשגב מאוד‪ ,‬בבחינת 'בכסה ליום חגנו'‪.‬‬ ‫השנה ‪ -‬בסוד 'בכסה ליום חגנו'‬ ‫ובענין זה איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ו‪ .‬רנז‪ ).‬שכל בית דין‬ ‫וכשם שכל עצם יצירת האדם נמשכה ממקור עליון נעלם‬ ‫של ישראל הוא 'בית דין של זכות' (ראה עוד מכות ז‪ .).‬והטעם‬ ‫ונשגב‪ ,‬שאין שם חשבונות ודיונים כלל‪ ,‬כך הוא ממש לגבי‬ ‫סיכום ותמצית‬ ‫הוא‪ ,‬מפני שהם דנים את בני ישראל במדה שכולם צדיקים‬ ‫הדין הנעשה עליו בכל שנה ביום בריאתו ‪ -‬בראש השנה‪,‬‬ ‫בעצם‪ .‬לפיכך אפילו במקום שנוטה הדבר לחובה ח"ו‪ ,‬מכל‬ ‫ראש השנה הוא יום פנימי ונעלם מאוד‪ .‬וגם הדין שבו הוא עמוק‬ ‫כי ע"י התעוררות מקור עליון זה שממנו נברא‪ ,‬זוכה האדם‬ ‫מקום מאחר שהאדם נחשב צדיק בעצמותו‪ ,‬שורת הדין נותנת‬ ‫ביותר‪ .‬וכמו כן מתעוררת פנימיות נפש האדם‪ ,‬בחי' 'ממעמקים'‪.‬‬ ‫לצאת זכאי בדין בכל שנה‪.‬‬ ‫שידונו אותו לכף זכות‪ ,‬ושישתדלו ביותר לברר ולמצוא לו‬ ‫דין ומשפט הם מדברים העמוקים השייכים להשי"ת בלבד‪,‬‬ ‫פתח זכות)ב( ‪.‬‬ ‫כי הרי תכלית יצירתו של האדם היתה ודאי בכדי שיהיה‬ ‫אלקים ניצב בעדת א‪-‬ל‪' .‬אין דן יחידי אלא אחד' ‪ -‬הקב"ה רואה‬ ‫זכאי ולא חייב‪ ,‬ואשר בכך יוכל להגיע אל שלימות תיקונו‬ ‫את האמת בעצמותה ללא שום דיון וצדדים‪.‬‬ ‫'ויגבה ה' צבא‪-‬ות במשפט' ‪ -‬התרוממות‬ ‫ויעודו‪ .‬ומצד תכלית נשגבה זו ‪ -‬אותה עלתה לפניו יתברך‬ ‫הדין למקור נעלה ונשגב‬ ‫כבר בראשית היצירה ‪ -‬מן ההכרח הוא שסוף סוף‪ ,‬על כל‬ ‫פנים בזמן האחרית‪ ,‬יצא האדם זכאי בדין‪.‬‬ ‫ב‬ ‫יצירת האדם ותיקונו השלם ‪-‬‬ ‫ולפי מה שנתבאר שבראש השנה ויום הכיפורים נמשך הדין‬ ‫ממקום גבוה ונעלם ביותר‪ ,‬יובן את הנאמר בתפלת ימים‬ ‫ועל אף שאין הדבר מובן לגמרי על פי השכל החיצוני‪,‬‬ ‫ממקור עליון הנשגב מבינת אנוש‬ ‫אלו את הפסוק (שם ה‪ ,‬טז) 'ויגבה ה' צבא‪-‬ות במשפט‪ ,‬והא‪-‬ל‬ ‫שהרי לכאורה כיצד ניתן להבטיח שכל אדם אכן יזכה בדין‪,‬‬ ‫הקדוש נקדש בצדקה'‪ .‬כלומר‪ ,‬השי"ת מגביה את המשפט‬ ‫אחר שיש לו בחירה חפשית‪ ,‬ובידו לבחור בטוב ובהיפכו‪.‬‬ ‫למעלה עד מקור שורשו‪ ,‬אל בחינת 'אמת לאמיתו'‪ ,‬שהיא‬ ‫הנה דבר זה אכן נכלל בכלל הסתירה הידועה שבין הידיעה‬ ‫ׂ‬ ‫יצירת האדם בראש השנה ‪ -‬משורש נעלם ונשגב מאוד‬ ‫חותמו של הקב"ה‪ ,‬אשר רק הוא לבדו עומד עליה‪ ,‬ומכח‬ ‫לבחירה‪ ,‬שׂשכל האנושי אינו יכול להשיגה על בוריה‪ ,‬וכפי‬ ‫מדרגה עליונה זו הוא עושה צדקה עם ישראל‪ ,‬להצדיקם‬ ‫שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות תשובה ה"ה) שעל דבר זה נאמר‬ ‫והנה יסוד זה שהצבנו כאן‪ ,‬שהדין ביום המשפט נובע‬ ‫ביום דין ולהמשיך עליהם רחמים וחסדים‪.‬‬ ‫(ישעיה נה‪ ,‬ח) 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי'‪,‬‬ ‫ממקום נעלם ונסתר למעלה מהשגת אנושי‪ ,‬הוא גם היסוד‬ ‫נמצא אפוא‪ ,‬שכל בריאת האדם ‪ -‬שהוא עיקרו ותכליתו של כל מעשה בראשית ‪ -‬נעשה עפ"י מדת 'אמת לאמיתו'‪ .‬ומעתה‪ ,‬כאשר הקב"ה משפיע כח זה אל הדיין‬ ‫שיוכל גם הוא לדון דין 'אמת לאמיתו'‪ ,‬נעשה הוא בכך 'שותף להקב"ה במעשה בראשית'‪.‬‬ ‫ב‪.‬ומהאי טעמא נתגלה ענין זה ‪ -‬שהקב"ה מופיע בעדת הדיינים ‪ -‬דוקא לאחר שקיים אברהם אבינו את מצות מילה‪ ,‬כפי שנאמר בפרשה (בראשית יח‪ ,‬א) 'וירא אליו ה'‬ ‫באלוני ממרא‪ ,‬והוא יושב פתח האוהל'‪ ,‬ופירש"י‪' :‬ישב' כתיב‪ ,‬ביקש לעמוד‪ ,‬אמר לו הקב"ה‪ ,‬שב ואני אעמוד‪ ,‬ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין והן‬ ‫יושבין‪ ,‬שנאמר 'אלקים ניצב בעדת א‪-‬ל'‪.‬‬ ‫בהקדם מה שביארו בזוהר הקדוש (ח"א צג‪ ).‬שהפסוק 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ' קאי על מצות מילה‪ ,‬עיי"ש‪ .‬והיינו‪ ,‬שבמצוה זו מתגלה יסוד זה ‪ -‬שכל‬ ‫איש ישראל חשוב בעצם כצדיק‪ .‬יסוד זה מצינו גם במשנה (נדרים לא‪' ):‬קונם שאני נהנה לערלים‪ ,‬מותר בערלי ישראל'‪ .‬והטעם‪ ,‬מפני שכל איש ישראל ‪ -‬גם זה שלא‬ ‫נימול בפועל ‪ -‬נחשב כ'מהול'‪ .‬הרי שבמצות מילה מתגלה היסוד ש'עמך כולם צדיקים'‪.‬‬ ‫ועל כן דוקא בכאן אחר קיום מצות מילה‪ ,‬רמזה התורה על הופעתו של הקב"ה בעדת הדיינים‪ ,‬כי הוא יתברך הרואה את צדקותם העצמית והפנימית של ישראל‪,‬‬ ‫מתייצב לצד הדיינים ומסייע אותם שידונו גם הם את עמו מתוך אותה הסתכלות עמוקה של זכות‪.‬‬ ‫ב‬ ‫שמאל‪ ,‬ורק לאחר מכן להכריע ביניהם‪ .‬ועל דרך זו ממש‬ ‫'ויאמר אלקים'‪ ,‬כדוגמת שאר המאמרות של מעשה בראשית‪.‬‬ ‫הפעלת הדין מתוך הנהגת 'להטיבך באחריתך'‬ ‫היה גם הדיון אצל המלאכים על יצירת האדם‪ ,‬הללו אמרו‬ ‫ומצד חלק זה דומה האדם לכל היצורים שנבראו בששת‬ ‫וכל זה נובע מן היסוד של 'להטיבך באחריתך' (דברים ח‪,‬‬ ‫יברא והללו אמרו אל יברא‪ ,‬כעין הדיינים הדנים ושוקלים‬ ‫הימים‪ .‬בנוסף לזה נכללת בו יצירה שניה ויתרה ‪ -‬חלק‬ ‫טז)‪ ,‬והיינו‪ ,‬שכל תכלית הבריאה אינה אלא להיטיב לאלו‬ ‫בין הצדדים השונים‪.‬‬ ‫ה'נשמת חיים' שבו‪ ,‬שלא נברא בכח מאמר ודיבור‪ ,‬כי אם‬ ‫שנבראו לשמו יתברך בזמן האחרית‪ ,‬והקב"ה צופה ומביט‬ ‫ע"י 'ויפח באפיו נשמת חיים'‪ ,‬מתוכיותו ומפנימיותו כביכול‪,‬‬ ‫כיצד ובאיזה אופן תתגלה הטבה זו לישראל‪ .‬ומאחר שהם‬ ‫אולם כל דיונים הללו לא שייכים אלא כלפי חלקו החיצוני‬ ‫והוא חלק האלוק ממעל שנחנן בו האדם‪ ,‬שעולה בזה על‬ ‫צדיקים בעצם‪ ,‬הרי כאשר דנים את ה'צדיק' אזי כל מהות‬ ‫של האדם‪ ,‬שבו הוא דומה לשאר היצורים‪ .‬אמנם כשאנו באים‬ ‫שאר כל הברואים‪.‬‬ ‫הדין אינה אלא ההשתדלות להביא אותו אל תכלית הטוב‬ ‫לדון בנוגע חלקו הפנימי‪ ,‬בחי' 'נשמת חיים'‪ ,‬בחינה זו אינה‬ ‫ניתנת לדיון כלל‪ ,‬שכן שורשה במדת הכתר שלמעלה מעלה‬ ‫שבעבורה נברא‪.‬‬ ‫'נעשה אדם' ‪ -‬יום הששי‪' ,‬ויפח באפיו' ‪ -‬שבת קודש‬ ‫מן החכמה‪ ,‬וממילא אין שום מקום למלאכים לדון בו ולצדד‬ ‫בזה אם יברא אם לאו‪ ,‬שהרי אין ביכולתם להשיג כלל חלק‬ ‫ושתי יצירות אלו שהשתתפו בבריאת האדם‪ ,‬מתייחסות לשני‬ ‫עמוק זה שבנפש‪ ,‬שהוא למעלה מהשגה‪ ,‬והוא בחי' אלקות‬ ‫ימים של מעשה בראשית‪ ,‬יום הששי ויום השביעי‪ .‬היצירה של‬ ‫סיכום ותמצית‬ ‫ממש כביכול‪ .‬רק ה'דן יחידי'‪ ,‬המביט על נקודת האמת‬ ‫מאמר 'נעשה אדם'‪ ,‬הדומה אל הנבראים שנבראו במאמרות‬ ‫במשך ששת ימים‪ ,‬שייכת ליום הששי‪ ,‬שבו נאמר מאמר זה‪,‬‬ ‫יצירת האדם בראש השנה היא משורש נעלם ונשגב מאוד‪,‬‬ ‫בעצמותה‪ ,‬הוא המבין ומשיג את חלק נעלה זה שבאדם‪,‬‬ ‫והיא בגדר מלאכה של ששת ימי המעשה‪ .‬מאידך‪ ,‬היצירה‬ ‫למעלה מחשבונות ודיונים‪ ,‬ממקום 'ועמך כולם צדיקים'‪ ,‬ושם‬ ‫הנמשך ממקום שלמעלה מהשגה והשתלשלות‪.‬‬ ‫של 'ויפח באפיו נשמת חיים'‪ ,‬שאיננה ככל מעשה בראשית‬ ‫הוא זוכה בדין בוודאי‪' ,‬ויגבה ה' צבא‪-‬ות במשפט'‪ .‬בית דין‬ ‫שנברא במאמרות‪ ,‬אינה בגדר 'מלאכה' כלל‪ ,‬אלא היא‬ ‫של ישראל הם בית דין של זכות‪ ,‬מכח הסיוע האלוקי העליון‪.‬‬ ‫'נשמת חיים' אין לה בחירה לעבור על רצון ה'‬ ‫בבחינת 'שביתה' ומנוחה‪ .‬על כן היא מתייחסת במהותה ליום‬ ‫'להטיבך באחריתך'‪.‬‬ ‫ובאופן פשוט מתבאר הדבר‪ ,‬כי אם אמנם מצד חלק החיצוני‬ ‫השביעי ‪ -‬שבו שבת א‪-‬ל מכל מלאכתו של עשרה מאמרות‪.‬‬ ‫שבאדם יש לו בחירה חפשית‪ ,‬ובידו גם לא לשמוע בקול‬ ‫ה' אלוקיו‪ ,‬ומצד זה אכן עלול הוא לחטוא‪ ,‬ועל כן שפיר‬ ‫נמצא‪ ,‬שביצירת האדם משולבים יחד כוחו של יום הששי‬ ‫ג‬ ‫שני ימי ראש השנה ‪ -‬פנימיות‬ ‫שייך לדון ולקטרג על כל עצם יצירתו ש'עתיד הוא למחטי‬ ‫וכוחה של שבת קודש‪ .‬ואף על פי שגם נפיחת הנשמה‬ ‫וחיצוניות הכלולות בנפש האדם‬ ‫קמך'‪ .‬הרי שמצד ה'נשמת חיים' אשר באפיו‪ ,‬שהיא חלק אלוק‬ ‫התרחשה בפועל ביום השישי‪ ,‬מכל מקום מצד מהותה היא‬ ‫ממעל ממש‪ ,‬בוודאי אין שום מציאות ויכולת להמרות את פי‬ ‫יצירה של יום השביעי‪ ,‬אלא שמצד התכללותן של שתי‬ ‫בוראו‪ ,‬שהרי חלק זה הוא בחי' אלקות‪ ,‬והוא נמצא תמיד‬ ‫היצירות והתאחדותן בנפש האדם‪ ,‬נתהוו שתיהן ביום אחד‪.‬‬ ‫באמנה איתו יתברך‪ ,‬בלי שום מקום אפשרות להיפרד ממנו‬ ‫שני ימי ראש השנה הם כנגד פנימיות וחיצוניות‬ ‫נבוא בעז"ה להעמיק יותר בענין חלק 'צדיק' זה הגנוז‬ ‫כלל‪ .‬ומעתה‪ ,‬על חלק זה לא חלים שום קטרוגים ומשטינים‬ ‫שבאדם‪ ,‬והם בבחי' 'יומא אריכתא'‬ ‫בקרב כל איש ישראל‪ ,‬להבין אותו על פי שורש הדברים‪.‬‬ ‫מצד המלאכים העליונים‪ ,‬ואין שום עיכוב לברוא את האדם‪.‬‬ ‫וכנגד שתי בחינות יצירות הללו ‪ -‬יום הששי ויום השביעי‪,‬‬ ‫שהם חלקי החיצוניות והפנימיות שבאדם ‪ -‬נקבעו שני הימים‬ ‫'וייצר ה' אלקים את האדם' ‪' -‬שתי יצירות'‬ ‫'כבר נעשה אדם' ‪ -‬מצד ה'נשמת חיים' שנברא בכח נפיחה‬ ‫של ראש השנה‪ ,‬שכנגד יום הששי ויום השביעי של ימי‬ ‫הנה נאמר בתורה בענין יצירת האדם (בראשית ב‪ ,‬ז) 'וייצר ה'‬ ‫על כן‪ ,‬כאשר התייצבו מלאכי השרת לדון אלו עם אלו‬ ‫בראשית‪ .‬וכן כתב האריז"ל (שעה"כ ראש השנה דרוש ב') ששני‬ ‫אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים'‪,‬‬ ‫בדבר יצירת האדם‪ ,‬אם יברא או לא‪ ,‬וזה כלפי חלק החיצוני‬ ‫ימי ראש השנה הם בסוד חיצוניות ופנימיות‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ולפי‬ ‫ודרשו חז"ל (בר"ר יד‪ ,‬הובא ברש"י שם) 'וייצר' ‪' -‬שתי יצירות'‪,‬‬ ‫שלו‪ ,‬בחי' 'נעשה אדם'‪ - ,‬כבר בראו הקב"ה‪ ,‬ואמר להם‪' :‬מה‬ ‫דברינו הכוונה היא לבחינות הפנימיות והחיצוניות הנכללות‬ ‫כלומר שהאדם הוא נברא הכולל בתוכו שתי יצירות‪.‬‬ ‫אתם מדיינין‪ ,‬כבר נעשה אדם'‪ ,‬כלומר‪ ,‬האדם כבר נברא מצד‬ ‫באדם עצמו שנברא ביום זה)ג( ‪ .‬וכשם ששתי יצירות הללו‬ ‫חלק ה'נשמת חיים' שבו‪ ,‬שכלפיו אין שום מקום לדיון וספק‪.‬‬ ‫מתכללות ומתאחדות בתוך נפש האדם ליצירה אחת‪ ,‬כך ממש‬ ‫'נעשה אדם' ‪ -‬בריאה חיצונית‪ ,‬כשאר כל הנבראים‬ ‫והקב"ה אדון כל הנשמות‪ ,‬שהוא לבדו מכיר ומשיג את חלק‬ ‫נחשבים שני ימי ראש השנה כקדושה אחת וכ'יומא אריכתא'‬ ‫זה שבנפש‪ ,‬בראו בעצמו על ידי נפיחת פיו כביכול‪ ,‬שכן מצד‬ ‫וביאור ענין שתי יצירות אלו הוא‪ ,‬דהנה אנו מוצאים‬ ‫(ראה ביצה ד‪ :‬וברש"י ד"ה אסורה)‪.‬‬ ‫חלק פנימי זה בוודאי יצליח האדם לבסוף‪ ,‬ובוודאי יגיע אל‬ ‫בפסוקים לגבי יצירת האדם שתי בחינות; מתחילה כתוב (שם‬ ‫תכליתו ושלימותו הנרצה שבעבורה נברא‪.‬‬ ‫יום א' ‪ -‬בחינת 'כתר'‪ ,‬יום ב' ‪ -‬בחינת 'חכמה'‬ ‫א‪ ,‬כו) 'ויאמר אלקים נעשה אדם'‪ ,‬לשון 'ויאמר' הנאמר כאן הוא‬ ‫כעין זה שנאמר בשאר נבראי מעשה בראשית‪ ,‬שנבראו כולם‬ ‫ויציבא מילתא גם במה שמבואר בדברי האריז"ל (שם‪ ,‬דרוש‬ ‫בכח עשרה 'מאמרות'‪ ,‬וכמו שנאמר בכולם 'ויאמר אלקים'‪.‬‬ ‫סיכום ותמצית‬ ‫ג') שביום הראשון של ראש השנה מתקיימת הנסירה במדת‬ ‫ומצד בחינה זו דומה יצירת האדם לשאר כל היצורים‪.‬‬ ‫כתר‪ ,‬ואילו ביום השני היא מתקיימת בספירת חכמה‪.‬‬ ‫'וייצר' ‪ -‬שתי יצירות‪' :‬נעשה אדם' ו'נשמת חיים'‪ ,‬חיצוניות‬ ‫'ויפח באפיו נשמת חיים' ‪ -‬חלק אלוק ממעל ממש‬ ‫ופנימיות‪ ,‬כתר וחכמה‪ ,‬יום הששי ושבת קודש‪ .‬כנגדם שני ימי‬ ‫'כתר' ‪ -‬הנהגה שלמעלה מהשתלשלות‪,‬‬ ‫ראש השנה המתאחדים ל'יומא אריכתא'‪ .‬הדיון בין המלאכים‬ ‫'חכמה' ‪ -‬סדר השתלשלות‬ ‫אמנם כל זה אינו אלא חלק אחד שבאדם ‪ -‬הבחינה‬ ‫אינו אלא על חלק החיצוני ‪ -‬שניתן להבין ולהשיג‪ ,‬ולא על חלק‬ ‫כי הרי נתבאר בדברינו פעמים רבות‪ ,‬שמדת הכתר היא‬ ‫התחתונה שבו‪ .‬אך בנוסף לכך ניתוספה באדם מעלה יתרה‬ ‫אלוק ממעל ‪ -‬שרק הדן יחידי עומד עליו‪' .‬כבר נעשה אדם' ‪-‬‬ ‫השורש להנהגה שלמעלה מסדר השתלשלות‪ .‬מאידך‪ ,‬ספירת‬ ‫ויצירה עליונה יותר‪ ,‬שעליה נאמר בהמשך 'וייצר ה' אלקים‬ ‫מצד ה'נשמת חיים' שנברא בכח נפיחה‪.‬‬ ‫החכמה היא הראשית של סדר השתלשלות וההנהגה הקבועה‪,‬‬ ‫את האדם וגו' ויפח באפיו נשמת חיים'‪ ,‬לשון 'נפיחה' מורה‬ ‫כטעם הכתוב (תהלים קד‪ ,‬כד) 'כולם בחכמה עשית'‪.‬‬ ‫על דרגה מיוחדת ושונה לחלוטין‪ ,‬שאין דומה לה בכל‬ ‫מעשה בראשית‪.‬‬ ‫ד‬ ‫וכן הדבר ממש בנפש האדם‪ ,‬חלק החיצוני של האדם‪,‬‬ ‫'ויפח באפיו נשמת חיים'‬ ‫בחי' 'נעשה אדם'‪ ,‬הוא חלק מסדר ההשתלשלות של העשרה‬ ‫שכן בניגוד ללשון 'דיבור ואמירה' הנאמר בכל היצור‪,‬‬ ‫מאמרות‪ ,‬ושייך לספירת החכמה‪ ,‬כנגד יום השני של ראש‬ ‫המורה על כח חיצוני בלבד של הבורא יתברך‪ ,‬פעולת‬ ‫‪ -‬מדרגת 'חילא יתיר'‬ ‫השנה‪ ,‬בחי' חיצוניות‪ .‬ואילו בחי' 'ויפח באפיו נשמת חיים'‬ ‫ה'נפיחה' עניינה‪ :‬הוצאת כח מתוך הפנימיות והעצמיות ממש‪,‬‬ ‫נשגב וגבוה מכל השתלשלות הספירות‪ ,‬אלא נמשך ממהותו‬ ‫כי כל הנופח ‪ -‬מתוכיותו ומפנימיותו נופח (ליקוטי אמרים פרק‬ ‫ועצמותו ב"ה כביכול‪ ,‬וזהו כמדת הכתר שלמעלה מהנהגת‬ ‫ב'‪ ,‬בשם הזוהר)‪ .‬מעתה‪ ,‬הפסוק 'ויפח באפיו נשמת חיים' מרמז‬ ‫והנה שני חלקים הללו שבנפש האדם ‪' -‬נעשה אדם' ו'נשמת‬ ‫השתלשלות‪ ,‬כנגד יום הראשון של ראש השנה‪ ,‬בחי' פנימיות‪.‬‬ ‫שנשמת האדם היא חלק אלוק ממעל ממש שניתנה בו מתוך‬ ‫חיים' ‪ -‬מקבילים כנגד שתי בחינות יסודיות הנזכרות במעשה‬ ‫פנימיותו יתברך‪ ,‬ובזה עלתה מעלתו על כל שאר הנבראים‪.‬‬ ‫בראשית‪ ,‬ואלו הן‪' :‬טוב' ו'חיים'‪.‬‬ ‫הדיון למעלה על יצירת האדם לא היתה אלא‬ ‫על חלקו החיצוני ‪ -‬בחי' 'נעשה אדם'‬ ‫וכן ביאר בזה הרמב"ן ז"ל שם בפירושו‪ ,‬וזה לשונו‪' :‬ירמוז‬ ‫'נעשה אדם' הוא בבחינת 'טוב' ‪ -‬כמדרגת מעשה בראשית‬ ‫ומעתה על פי הדברים האלה נמשיך ונאמר‪ ,‬כי כל מה‬ ‫לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה‪ .‬כי הזכיר בה‬ ‫כי הרי נתבאר שמאמר 'נעשה אדם' של יום הששי דומה‬ ‫שנמלך הקב"ה כביכול עם מלאכי השרת על עסק בריאת‬ ‫שם מלא‪ ,‬ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים‪ ,‬להודיע כי‬ ‫לשאר המאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי המעשה‪.‬‬ ‫האדם‪( ,‬כמאמרם ז"ל שהובא לעיל)‪ ,‬לא היה זה אלא כלפי‬ ‫לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה‪ ,‬גם לא‬ ‫ומצינו בכל ימי הבריאה שבכולם נאמר (בראשית א‪ ,‬ד) 'וירא‬ ‫חלק ה'נעשה אדם' שבו‪[ ,‬אשר בו אכן נרמזה המלכה זו‪,‬‬ ‫בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים‪ ,‬אבל היא רוח השם הגדול‬ ‫אלקים כי טוב'‪ .‬והענין בזה‪ ,‬שכולם נבראו בכח המידות‬ ‫כדרשתם ז"ל מלשון 'נעשה' בלשון רבים]‪ .‬כי דוקא חלק זה‬ ‫מפיו דעת ותבונה‪ ,‬כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫העליונות של הבורא עולם ב"ה‪ ,‬הנכללות בגדר 'טוב' (ואכמ"ל)‪.‬‬ ‫שמקורו בספירת החכמה ‪ -‬שיש מקום לבארה לשכל הטבעי‬ ‫נמצא אפוא‪ ,‬שמדרגת מעשה בראשית שייכת למדת 'טוב'‪.‬‬ ‫והחיצוני ‪ -‬ניתן היה לדיון על פי השכל אם אכן נכון וראוי‬ ‫'שתי יצירות'‪' :‬נעשה אדם'‪ ,‬ו'ויפח באפיו נשמת חיים'‬ ‫וממילא גם חלק ה'נעשה אדם' ‪ -‬שבו דומה האדם לשאר‬ ‫לבראותו או לא‪ .‬והדיון בו דומה במהותו לדין הנעשה בבית‬ ‫יוצא מזה‪ ,‬שנכללו בנפש האדם שתי בחינות של 'יצירה';‬ ‫כל היצורים ‪ -‬הוא בבחינת 'טוב'‪.‬‬ ‫דין של שלשה‪ ,‬שיש מקום לנטות בו לצד ימין או לצד‬ ‫יצירה אחת ‪ -‬היא חלק ה'נעשה אדם' שבו‪ ,‬אשר נוצר בכח‬ ‫ג‪.‬ואין כאן המקום ליישב מה שלכאורה נראה קצת סתירה לדברינו אלה‪ ,‬שהרי לפי מה שאמרנו עולה שיום הששי הוא בחי' חיצוניות‪ ,‬בחי' נעשה אדם‪ ,‬ויום השביעי‬ ‫הוא פנימיות‪' ,‬ויפח באפיו'‪ ,‬וזה לכאורה היפך ממה שכתב האריז"ל שיום א' של ראש השנה הוא כנגד פנימיות העולמות ויום השני הוא בבחי' חיצוניות‪ .‬ויש בזה ביאור‬ ‫ארוך בענין התכללות פנימיות וחיצוניות‪ ,‬ואכ"מ‪.‬‬ ‫ג‬ ‫בעוררך את חלק ה'נשמת חיים' שבקרבך הנמשכת משמי מעל‪,‬‬ ‫נקודה פנימית זו מתעוררת ומתגלית באדם‪ ,‬שוב אינו יכול‬ ‫'ויפח באפיו' ‪ -‬בחינת 'חיים'‬ ‫אזי היית קונה לעצמך חיות נצחיות‪ ,‬כדרך שהקב"ה הוא חי‬ ‫לפרוש ולהיפרד כלל מהשי"ת‪ ,‬כי שם לבבנו שואף זורח‪.‬‬ ‫אולם חלק הנשמה שניתוסף באדם‪ ,‬שהיא חיות נעלה‬ ‫עולמים‪ ,‬וממילא היה מתקיים בך 'ואכל וחי לעולם' (פסוק כב)‪.‬‬ ‫הנמשכת מעצמיותו יתברך‪ ,‬שהוא למעלה מן המידות‬ ‫אמנם מכיון שבחרת לאכול מן העץ הדעת‪ ,‬ובכך השווית את‬ ‫סיכום ותמצית‬ ‫והספירות הטובות‪ ,‬אינו מוגדר כ'טוב' גרידא‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫עצמך לשאר הברואים שנוצרו מן האדמה‪ ,‬הנה כשם שאין‬ ‫ית' מרומם וגבוה הרבה מגדר ה'טוב'‪ ,‬אלא הוא מכונה בשם‬ ‫בהם נצחיות‪ ,‬אלא כולם כבגד יבלו וכלבוש יחלופו‪ ,‬כך גם‬ ‫שני החלקים שבאדם הם בחינות 'טוב' ו'חיים'‪' .‬לטוב לנו‬ ‫'חיים'‪ ,‬שכן הוא חיות עצמית הנמשכת ממקור החיים‪ ,‬מחי‬ ‫גוף האדם ה'עפר מן האדמה'‪ ,‬ניטלה ממנו החיות הנצחיות‪,‬‬ ‫כל הימים' ‪ -‬ימות החול‪' ,‬לחיותנו כהיום הזה' ‪ -‬שבת קודש‪,‬‬ ‫החיים ב"ה‪.‬‬ ‫ויוכרח לעבור את כור ההיתוך של המיתה‪ ,‬עד שיקום שוב‬ ‫ומתאחדים ע"י 'טוב מאוד' של יום הששי‪' .‬טוב' ‪ -‬סדר הרגיל‪,‬‬ ‫לעת התחייה לחיי נצח‪.‬‬ ‫'לטוב לנו כל הימים' ‪ -‬ימות החול‪' ,‬לחיותנו‬ ‫'חיים' ‪ -‬יתר מן המדה‪ .‬יצירת ה'נשמת חיים' בכח חילא יתיר‪,‬‬ ‫כהיום הזה' ‪ -‬שבת קודש‬ ‫ובבחינה זו אין בחירה להיפך‪.‬‬ ‫העסק בראש השנה לתקן את חטא אדם הראשון שביום הזה‬ ‫ומאחר שנתבאר ששני חלקי האדם הם יצירות של ימות‬ ‫והנה בכל ראש השנה‪ ,‬יום בריאת האדם‪ ,‬שבו ביום נברא‬ ‫החול ויום השבת‪ ,‬נמצא שה'טוב' שייך לבחינת ימות החול‪,‬‬ ‫ובו ביום חטא (אדר"נ פמ"ב)‪ ,‬כל עבודתינו ביום קדוש זה היא‬ ‫ה‬ ‫ואילו ה'חיים' הם חלקו של יום השביעי‪ .‬ועל שתי מדרגות‬ ‫תיקון חטא עץ הדעת‬ ‫לתקן את חטא אדם הראשון‪ ,‬ולהעמיד שוב את מעלת האדם‬ ‫אלו אמר הכתוב (דברים ו‪ ,‬כד) 'ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל‬ ‫בראש השנה ‪ -‬הבחירה‬ ‫על תילה ומדרגתה הנכונה‪.‬‬ ‫החוקים וגו' לטוב לנו כל הימים‪ ,‬לחיותנו כהיום הזה'‪ .‬דייק‬ ‫ב'חיים' לעומת ה'טוב'‬ ‫הכתוב ורמז כאן את שתי המדרגות‪' :‬לטוב לנו כל הימים'‬ ‫הבקשה על 'חיים' ‪ -‬התחדשות יצירת האדם‬ ‫בלשון רבים ‪ -‬כנגד ששת ימי המעשה; 'לחיותנו כהיום הזה'‬ ‫באופן שיתגבר בו חלק ה'נשמת חיים'‬ ‫בלשון יחיד ‪ -‬כנגד יום שבת קודש‪ ,‬דמתאחדת ברזא דאחד‪.‬‬ ‫ועל כן כל בקשותינו בימים אלו סובבות את ענין ה'חיים'‪,‬‬ ‫'עץ החיים' ו'עץ הדעת' ‪ -‬כנגד חלקי הטוב והחיים שבאדם‬ ‫'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים' וכו'‪,‬‬ ‫חיבור שתי המדרגות ע"י 'טוב מאוד' הנאמר ביום הששי‬ ‫וכהנה רבות‪ .‬ועיקר הכוונה בבקשות אלו הוא‪ ,‬לעורר את‬ ‫והנה כנגד שני חלקים הללו שבנפש האדם‪ ,‬עמדו בגן‬ ‫[וביום הששי‪ ,‬כאשר נגמרה מלאכת הבריאה‪ ,‬ובתוכה גם‬ ‫יצירת האדם מחדש באופן שיתגבר בו חלק ה'נשמת חיים'‪,‬‬ ‫עדן שני אילנות; 'עץ החיים' ו'עץ הדעת טוב ורע'‪ ,‬שהם‬ ‫בריאת האדם מצד מאמר 'נעשה אדם'‪ ,‬אמר הכתוב (בראשית‬ ‫והוא זה שימשול בו ‪ -‬לעומת בחי' ה'נעשה אדם'‪ ,‬ובכך נתקן‬ ‫השורש ומקור לכל עצי הגן‪ ,‬ומהם היה האדם מקבל מזונו‬ ‫שם‪ ,‬לא) 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'‪.‬‬ ‫את פגם האדם שדבק במדת הטוב החיצוני בלבד‪.‬‬ ‫כדי להזין את כל גופו‪.‬‬ ‫והענין‪ ,‬כי מאחר שהושלמו כל חלקי ה'טוב' שבמעשה‬ ‫כמו כן עבודתינו מלמטה היא‪ ,‬להשתדל ולהתגבר בחילא‬ ‫'עץ הדעת' ‪ -‬שבשורשו העליון הוא רק 'טוב' ‪ -‬מזין את‬ ‫בראשית במשך ששת הימים‪ ,‬מעתה צריכה להתגלות מדרגת‬ ‫יתיר‪ ,‬ולעורר בקרבנו את הרצון וההשתוקקות להידבק‬ ‫חלק ה'טוב' שבאדם‪ ,‬שהוא החלק שנברא במאמר 'נעשה‬ ‫ה'חיים'‪ ,‬השייכת לקדושת יום השביעי‪ .‬ולא עוד אלא שהיא‬ ‫בנקודת 'חיים' זו‪ ,‬בבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים‬ ‫אדם'‪ .‬ו'עץ החיים' זן ומפרנס את ה'נשמת חיים' שבו‪ ,‬והיינו‬ ‫צריכה גם להתחבר ולהתאחד עם ה'טוב' הפשוט של הבריאה‪.‬‬ ‫כולכם היום' (דברים ד‪ ,‬ד)‪ ,‬באופן שנרגיש כי זו לבדה היא‬ ‫שע"י אכילה ממנו היה האדם קונה קשר ודביקות אמיתית‬ ‫והנה חיבור עליון זה נעשה ע"י בחינת 'טוב מאוד'‪ .‬שכן‬ ‫עיקר המהות והעצם שלנו‪ ,‬עד שלא תהיה לנו בחירה כלל‬ ‫בהקב"ה‪ ,‬שהוא חי החיים)ד( ‪.‬‬ ‫'טוב מאוד' מורה על תכלית מדרגת הטוב‪ ,‬והוא השלב‬ ‫לעזוב אותה ולהינתק ממקור חיינו ח"ו‪.‬‬ ‫הקרוב ביותר אל ה'חיים'‪ ,‬המעלה את הטוב ומחבר את‬ ‫נקודת הבחירה של האדם ‪ -‬אם הוא יצירה‬ ‫של 'נעשה אדם' או של 'נשמת חיים'‬ ‫שתי המדרגות לאחדים‪ .‬ודבר זה נאמר בגמר יום הששי‪,‬‬ ‫הנפיחה בקול השופר מעוררת 'ויפח באפיו נשמת חיים'‬ ‫ממש בנקודה המחברת את היום הששי עם יום השבת‪,‬‬ ‫וע"פ יסוד זה יאירו עינינו להבין את עומק פגמו של אדם‬ ‫כדי לכלול יחד את יום הששי ‪ -‬שבדרגת 'טוב'‪ ,‬עם יום‬ ‫וגם קול השופר שאנו תוקעים ביום הנורא הזה‪ ,‬מרמז על‬ ‫הראשון באכילתו מן העץ הדעת‪ .‬כי על פי מה שנתבאר‬ ‫השבת ‪ -‬שבבחינת 'חיים'‪ .‬והרי זה כענין 'יומא אריכתא'‬ ‫ענין נעלה ונשגב זה‪ .‬ויבואר הדבר עפ"י מה שנתבאר בדברינו‬ ‫שנפש האדם כלולה משני חלקים; חיצוניות ופנימיות‪' ,‬טוב'‬ ‫של שני ימי ראש השנה‪ ,‬שהם התחברות והתכללות בחינות‬ ‫במקום אחר בארוכה‪ ,‬שהתקיעה והנפיחה בשופר בראש השנה‬ ‫ו'חיים'‪ ,‬נאמר כי עיקר נקודת הבחירה של כל אדם עלי‬ ‫'טוב' ו'חיים' כאחת]‪.‬‬ ‫מעוררת את התחדשות יצירת האדם בבחי' 'ויפח באפיו נשמת‬ ‫אדמות היא ‪ -‬לקבוע מהי הגדרת עצם יצירתו‪ ,‬האם הוא‬ ‫חיים' ביום הזה‪ .‬ולפי דברינו כאן היינו לומר‪ ,‬כי קול השופר‬ ‫מחשיב את עצמו כיצירה של 'נעשה אדם' בלבד ‪ -‬בדומה‬ ‫'טוב' ‪ -‬סדר הרגיל‪ ,‬השייך בו בחירה‪' .‬חיים'‬ ‫מעורר שתתחדש יצירת האדם באופן שיתגלה בו ה'נשמת‬ ‫‪ -‬חילא יתיר‪ ,‬למעלה מן הבחירה‬ ‫לשאר הנבראים‪ ,‬או שהוא מכיר בכך שהוא יצירה נעלה מזה‪,‬‬ ‫חיים' דייקא‪ ,‬והיינו שיבוא האדם לידי הכרה שלימה שזהו‬ ‫בבחינת 'ויפח באפיו נשמת חיים'‪ ,‬אשר בהתעוררותה שוב‬ ‫ויובנו הדברים ביותר‪ ,‬עפ"י מה שנתבאר בגליון הקודם‬ ‫עצם מהותו‪ ,‬ושעל ידי כך יהיה תמיד דבוק בבוראו ובעבודתו‪.‬‬ ‫אין בידו לבחור ברע ובמות‪.‬‬ ‫בענין מדרגות 'טוב' ו'חיים'‪ .‬בחינת 'טוב' מורה על סדר‬ ‫הרגיל והמהלך הפשוט‪ ,‬ואילו 'חיים' היינו ההתגברות בחילא‬ ‫ע"י התעוררות חלק הפנימי שבנפש מתבטלים כל המשטינים‬ ‫על האדם להכיר שאמיתת מהותו היא 'צדיק'‬ ‫יתיר‪ ,‬יתר מן השיעור והמדה‪.‬‬ ‫ובהתעוררות נקודת חיים זו‪ ,‬מתבטלים ונכנעים כל המשטינים‬ ‫ביתר עומק‪ ,‬ביד האדם להסתכל על עצמו כאילו כל מהותו‬ ‫עוד נתבאר שם‪ ,‬שבמדרגת טוב ישנו עדיין מקום לבחירת‬ ‫והמקטריגים העומדים עלינו‪ .‬שכן כפי שנתבאר לעיל‪ ,‬כל‬ ‫ועצמותו תלויות ועומדות רק בכח בחירתו הגלויה‪ ,‬וממילא‬ ‫האדם‪ ,‬שהרי סוף סוף שייך לבחור ברע לעומת הטוב ח"ו‪.‬‬ ‫האפשרות לקטרג על האדם אינה אלא כלפי חלקו החיצוני‪,‬‬ ‫גם כל תכליתו ותיקונו אינם מובטחים‪ ,‬אלא בידו להרשיע‬ ‫אמנם בנוגע ל'חיים' אין שום מקום בחירה‪ ,‬שהרי אין אדם‬ ‫בחי' 'נעשה אדם' גרידא‪ ,‬שבו אכן יש מקום לדון בשכל‬ ‫ולהיאבד עדי עד חלילה‪ .‬ומאידך גיסא‪ ,‬בידו להכיר שאמיתת‬ ‫הבוחר מרצונו במות‪ .‬וכאשר מתעוררת דרגה זו אצל האדם‪,‬‬ ‫האנושי אם יצליח בשליחותו ואם טוב לו שנברא‪ .‬אולם‬ ‫מהותו היא 'צדיק'‪ ,‬בהיותו חלק אלוק ממעל ממש הדבוק בקונו‬ ‫ניטלה ממנו האפשרות לגמרי לבחור בההיפך מכן‪.‬‬ ‫חלקו הפנימי‪ ,‬בחי' 'נשמת חיים' שבתוכו‪ ,‬אינו עומד לדיון‬ ‫כלל‪ ,‬כי מצד חלק זה בלתי אפשרי שלא יגיע האדם לתיקונו‬ ‫בהכרח‪ ,‬וכל עבודתו אינה אלא להתאים עצמו וכל מעשיו‬ ‫ותכליתו‪ ,‬ומצידו נחשב כל אדם מישראל בהכרח כצדיק‬ ‫וענייניו למה שהוא באמת בעצם שורשו‪ .‬אבל סוף כל סוף‬ ‫'ויפח באפיו נשמת חיים' ‪ -‬בבחינת 'חילא יתיר'‬ ‫העושה רצון קונו‪.‬‬ ‫מן ההכרח שתתגלה ותצא לפועל אמיתת מהותו ועצמותו‪.‬‬ ‫וכך הוא הדבר ממש בענייננו‪ ,‬בחינת 'טוב' היא המדרגה‬ ‫והקב"ה הדן יחידי לכל באי עולם‪ ,‬מלך החפץ בחיים‪ ,‬הוא‬ ‫הכללית של כל הבריאה‪ ,‬שבה ברא הקב"ה את כל היקום‬ ‫פגם אכילת עץ הדעת ‪ -‬הגברת חלק ה'טוב' על ה'נשמת חיים'‬ ‫לבדו היודע ומכיר את שורש העמוק הזה של האדם‪ ,‬וממילא‬ ‫כולו דרך עשרה מאמרות ובסדר השתלשלות‪ .‬אמנם לאחר‬ ‫ומעתה נבין שזה היה עומק הנסיון והחטא של אדם הראשון‬ ‫מכן התגבר הבורא כביכול בבחי' חילא יתיר‪ ,‬והוסיף לברוא‬ ‫הוא דן אותו על פי נקודה עמוקה ונעלמת זו‪ ,‬ובכך הוא כותב‬ ‫באכילת עץ הדעת‪ .‬כי במה שהקדים לאכול ממנו קודם‬ ‫יצור נעלה שלא עפ"י סדר השתלשלות ושלא בדרך 'מאמר'‪,‬‬ ‫וחותם אותו בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים‪ ,‬וזוכר‬ ‫שאכל מעץ החיים‪ - ,‬על אף שבוודאי לא היתה כוונתו‬ ‫אלא באופן של 'ויפח באפיו נשמת חיים'‪.‬‬ ‫יצוריו לחיים ברחמים‪ ,‬למענך אלקים חיים‪ ,‬אמן‪.‬‬ ‫לחלק ה'רע' שבעץ ההוא‪ ,‬רק לחלק ה'טוב' שבו‪ ,‬מכל מקום‬ ‫‪ -‬במעשה זה הגביר את חלק ה'טוב' שבו על חלק ה'נשמת‬ ‫ומצד בריה נעלה זו של 'חיים' אין עוד מקום כלל לבחור‬ ‫חיים' שלו‪ ,‬הניזון מן העץ החיים‪ .‬ובכך קבע את עצמו‬ ‫בהפכה‪ .‬והיינו לומר‪ ,‬כי כאשר זוכה האדם להרגיש את נקודת‬ ‫סיכום ותמצית‬ ‫החיים שבקרבו‪ ,‬את ה'חלק אלוק ממעל' שבו‪ ,‬שוב אין לו‬ ‫לדעתו להיות רק בריה של 'נעשה אדם' בלבד‪ ,‬כדוגמת‬ ‫שאר היצורים‪ ,‬והעלים את מעלתו המיוחדת והנפלאה להיותו‬ ‫בחירה כלל לעזוב אותה‪ ,‬ולהידבק בהיפך ממנה‪.‬‬ ‫'עץ החיים' ו'עץ הדעת' מזינים את חלקי הטוב והחיים של‬ ‫האדם‪ .‬פגם אדם הראשון באכילתו מן העץ הדעת ‪ -‬שהגביר‬ ‫מציאות של 'חיים' וחלק בלתי נפרד מן השי"ת כביכול‪.‬‬ ‫וכשם שכביכול ב"ה התגבר בחילא סגיא ובאופן למעלה‬ ‫את חלק הטוב שבו על ה'נשמת חיים'‪ .‬עיקר נקודת הבחירה‬ ‫מסדר השתלשלות כדי לברוא 'נשמת חיים' זו‪ ,‬כך מוטל גם‬ ‫של האדם הוא‪ :‬אם הוא יצירה של 'נעשה אדם' או של 'נשמת‬ ‫המיתה שנקנסה על אדם הראשון ‪ -‬כדוגמת‬ ‫על האדם להתחזק בעבודת השי"ת באופן של 'חילא יתיר'‪.‬‬ ‫שאר הברואים שאינם נצחיים‬ ‫והיינו שעלינו לעבוד את הבורא לא רק בכח חלק הטוב‬ ‫חיים'‪ .‬על האדם להכיר שאמיתת מהותו היא 'צדיק'‪ .‬תיקון‬ ‫לטא הראשון בראש השנה ע"י בקשת ה'חיים' דייקא‪ .‬הנפיחה‬ ‫ומטעם זה נקנסה עליו מיתה באותה שעה‪ ,‬כפי שאמר‬ ‫אשר בקרבנו‪ ,‬בחי' 'נעשה אדם'‪ ,‬אלא להשתדל לעורר את‬ ‫בקול שופר מעוררת התחדשות יצירת האדם ב'הגברת הנשמת‬ ‫לו הקב"ה (שם ג‪ ,‬יט) 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב'‪ .‬ועומק‬ ‫ה'נשמת חיים' שנטע בנו השי"ת‪ ,‬את נקודת חיים עמוקה‬ ‫חיים'‪ .‬ועי"ז מתבטלים כל המשטינים שעל ה'נעשה אדם'‪.‬‬ ‫הביאור בזה הוא‪ ,‬כי אילו היית בוחר לדבוק בעץ החיים‪,‬‬ ‫הגנוזה בתוכנו‪ ,‬הדבוקה ביוצרה ובוראה בדבק תמידי‪ .‬וכאשר‬ ‫ד‪.‬ויציבא מילתא במה שנודע שגם התורה הקדושה כלולה משני חלקים; הנגלה והנסתר‪ ,‬חיצוניות ופנימיות‪ .‬ומבואר בתיקוני זוהר (פ‪ ):‬שנגלות התורה ‪ -‬בחי' חיצוניות ‪-‬‬ ‫נמשכת מעץ הדעת‪ ,‬ופנימיות התורה שורשה בעץ החיים‪ .‬ואשר על זה קאי הפסוק הנזכר לעיל 'ויצונו ה' אלקינו לעשות את כל החוקים וגו' לטוב לנו כל הימים‪ ,‬לחיותנו‬ ‫כהיום הזה'‪.‬‬ ‫ד‬ ‫יום הדין‬ ‫דברים נעימים‬ ‫עיי״ש‪ .‬ונמצא כי לאמתו של דבר היתה מסירות נפשו בשעת‬ ‫העקידה‪ ,‬מעשה של זכיה בחיים‪ .‬כי אכן זו היא פנימיות כל‬ ‫דברי נועם ופרפראות‬ ‫מסירות נפש‪ ,‬בחירה בחיים אמיתיים‪.‬‬ ‫על הפרשה ומועדי השנה‬ ‫אבל ישמעאל לא הבין בכלל את ענין מסירות הנפש‪,‬‬ ‫ב‬ ‫ואפילו את ברית המילה לא הבין כנכון‪ ,‬והסתכל על כך כענין‬ ‫סימנים בליל ראש השנה‬ ‫של חבלה בעצמו למען ה' וכדו'‪ .‬ועל כך ענה לו יצחק אבינו‬ ‫הקב״ה הוא עד הנעשה דיין‬ ‫שהוא מוכן אפילו להיהרג לגמרי למען ה'‪ ,‬כי לפי הבנתו‬ ‫של ישמעאל הרי זה הוא ברית וזו היא מסירות נפש‪ .‬ואכן‬ ‫כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד (פיוט ונתנה תוקף)‪.‬‬ ‫כאשר נצטוה אברהם אבינו על העקידה ״קח נא את בנך את‬ ‫בדיני נפשות אמר רבי עקיבא 'אין עד נעשה דיין'‪ ,‬ומבואר‬ ‫יחידך אשר אהבת״‪ ,‬הסתפק ושאל את הקב״ה האם כוונתו‬ ‫בגמ' (ר״ה כו‪ ).‬כי זה הוא בדיני נפשות דוקא שאמר הכתוב‬ ‫א‬ ‫על ישמעאל (סנהדרין פט‪ ,):‬כי מסירות נפש של הריגה שייך‬ ‫ביותר על ישמעאל‪.‬‬ ‫״ושפטו העדה וגו' והצילו העדה״ (במדבר לה‪ ,‬כד‪-‬כה)‪ ,‬שצריכים‬ ‫סימני זכירת כנסת ישראל אצל הקב״ה‬ ‫הם לדון לכף זכות‪ ,‬ומי שראה בעצמו את המעשה קשה לו‬ ‫אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא‪ ,‬יהא רגיל‬ ‫ועומק הדברים הוא‪ ,‬כי מסירות נפש היא ענין של חזרה אל‬ ‫ללמד זכות‪.‬‬ ‫למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי (הוריות‬ ‫השורש‪ ,‬ושורשם של אומות העולם מתייחס אחר הנחש אשר‬ ‫יב‪ ;.‬כריתות ו‪.).‬‬ ‫ובזה נבין את ההדגשה המיוחדת כלפי הקב״ה שהוא 'דיין'‬ ‫הטיל זוהמא בחוה‪ .‬והוא שייך ביותר אל ענין המיתה שנאמר‬ ‫אף על פי שהוא 'יודע ועד'‪ ,‬כי הקב״ה מלמד זכות על עם‬ ‫יש לבאר מה הוא ענין הסימנים‪ ,‬מה יש בזה יותר מתפלה‬ ‫״ואל עפר תשוב״ (בראשית ג‪ ,‬יט)‪ ,‬שהרי הכתוב אומר ״ונחש‬ ‫קרובו אפילו אחר שהוא בעצמו רואה את כל המעשים והרי‬ ‫רגילה‪ .‬וכן יש להבין מה מיוחד ענין עשיית הסימנים לראש‬ ‫עפר לחמו״ (ישעיה סה‪ ,‬כה)‪ ,‬ולכן שייכים אומות העולם למסירות‬ ‫הוא 'יודע ועד' עליהם‪ .‬לפי שאין לימוד הזכות של הקב״ה‬ ‫השנה דוקא‪ ,‬הרי 'סימנא מילתא היא' הוא דבר נכון תמיד‪.‬‬ ‫נפש למיתה‪ .‬מה שאין כן כלל ישראל שורשם באלקים חיים‪,‬‬ ‫מחמת חסרון בידיעת פרטי המעשה המדוייקים ח״ו‪ ,‬אלא אך‬ ‫ולכן מסירות נפשם היא התקשרות והתעלות למקור החיים‪.‬‬ ‫ונקדים את המבואר בספרי הרה״ק בעל התניא זי״ע‬ ‫זכרנו לחיים‬ ‫ורק מחמת רצונו להיטיב לבני ישראל ולהנטותם לתחיה‪.‬‬ ‫באריכות‪ ,‬אשר ענין 'יום הזכרון' של ראש השנה הוא‪ ,‬מפני‬ ‫וזה היה ענין אילו של יצחק‪ ,‬אשר בזה הפרידו את הפסולת‬ ‫שבראש השנה הקב״ה זוכר את מדת המלכות שהיא חיות‬ ‫שנאחזה ביצחק‪ ,‬אשר מצידה היה צריך שחיטה והריגה‪ .‬וזהו‬ ‫כל הבריאה‪ ,‬עי' בדבה״ק‪ .‬ומה שמדת המלכות צריכה זכירה‬ ‫שאמר הכתוב ״וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו״‬ ‫מיוחדת‪ ,‬יש לבאר זאת על פי דברי הגמ' שהאשה נקראת‬ ‫(בראשית יב‪ ,‬כג)‪ ,‬כי זה היה החלק של יצחק אבינו שהיה‬ ‫אבידה כלפי בעלה (קידושין ב‪ ,):‬והרי אבידה היא דבר שנשכח‬ ‫לחיצונים אחיזה בו‪ ,‬ואותו הפרידו ממנו והכניסוהו באיל‪ .‬ולכן‬ ‫ג‬ ‫ונאבד מבעליו‪ .‬ולכן גם מדת המלכות היא כנסת ישראל‬ ‫שחטו את האיל‪ ,‬כיון שחלק זה אכן צריך שחיטה ומיתה‪ ,‬אבל‬ ‫הנחשבת כבחי' של אשה כלפי בעלה הקב״ה‪ ,‬הרי היא במצב‬ ‫יצחק עצמו זכה אז לחיים‪.‬‬ ‫מסירות נפש אמיתית היא בחירה בחיים‬ ‫של אבידה ושכחה‪ .‬וצריך בעל האבידה לחזור אחר אבידתו‬ ‫ואיתא בזוה״ק (ח״א קיט‪ ):‬כי ענין העקידה היה כדי לכלול את‬ ‫למה תוקעין בשופר של איל‪ ,‬אמר הקב״ה תקעו לפני‬ ‫ולזכרה‪ ,‬וזה נעשה בכל שנה כאשר הקב״ה 'זוכר מעשי עולם'‬ ‫אברהם ויצחק‪ ,‬עיי״ש‪ .‬אבל הרי אברהם הוא בחי' חסד ויצחק‬ ‫בשופר של איל‪ ,‬כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם‬ ‫בראש השנה‪.‬‬ ‫הוא בחי' דין‪ ,‬ובפשטות אין זה שייך שיתכללו ביחד‪ .‬אכן זה‬ ‫(ר״ה טז‪).‬‬ ‫ובזה נבין את טעם עשיית ה'סימנים' בליל ראש השנה‪,‬‬ ‫הוא רק כאשר הדין של יצחק אינו בתיקונו‪ ,‬שאז נראה כי‬ ‫אמרו חז״ל על הפסוק ״ויהי אחר הדברים האלה והאלקים‬ ‫כאשר אנו מבקשים להיזכר לחסד ולרחמים‪ .‬כי דין השבת‬ ‫הוא מחייב דינים קשים כמו מיתה‪ ,‬כענין מסירות נפש של‬ ‫נסה את אברהם״ (בראשית כב‪ ,‬א)‪ ,‬דהיינו אחר דבריו של‬ ‫אבידה הוא‪ ,‬שאם יש לבעלים 'סימן' בדבר האבוד‪ ,‬הרי זה‬ ‫אומות העולם‪ .‬אבל כאשר נפרד הפסולת של יצחק בשעת‬ ‫ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק בזה שהוא נימול בן י״ג שנה‬ ‫גורם שלא יתייאש מן החפץ‪ ,‬ועל ידי זה הרי הוא עדיין‬ ‫העקידה‪ ,‬נעשה הדין ממותק‪ ,‬דין של חיים‪ ,‬ואז היה יכול‬ ‫ולא מיחה‪ ,‬ואז ענה ואמר לו יצחק 'באבר אחד אתה מיראני‪,‬‬ ‫מקושר אליו‪ ,‬ולכן חייבין להחזירה אליו (ב״מ כז‪ .).‬כי עיקר‬ ‫להתכלל בבחי' החסד לאברהם‪ .‬ורמז יש בדבר‪ ,‬כי ההבדל‬ ‫אילו אמר לי הקב״ה זבח עצמך לפני‪ ,‬לא הייתי מעכב' (סנהדרין‬ ‫תיקון האבידה הוא כאשר זוכרים ממנה‪ ,‬היפך האבידה שהיא‬ ‫בגי' בין 'אברהם' ל'יצחק' הוא מ'‪ ,‬ו'איל' עולה בגי' מ'‪ ,‬עם‬ ‫פט‪ .):‬ובפשטות כך הוא האמת‪ ,‬אשר ברית מילה לבדה אין בה‬ ‫בחי' שכחה‪ ,‬וזה נהיה על ידי הסימנים‪ .‬ובפנימיות הדברים‬ ‫א' שהוא בחי' פלא עליון הממתיק את הדין‪ .‬וזהו מה שעל‬ ‫מסירות נפש כל כך‪ ,‬ואילו להניח את עצמו להילקח לשחיטה‬ ‫היינו‪ ,‬אשר הסימן הוא 'רושם' הנשאר בחפץ מאז היותו שייך‬ ‫ידי שחיטת האיל‪ ,‬נכלל יצחק באברהם כנ״ל‪.‬‬ ‫וממש להמית את עצמו‪ ,‬הרי זה מסירות נפש‪.‬‬ ‫לבעליו‪ .‬ורושם זה נשאר גם בשעת האבידה מחמת הזכרון‬ ‫וענין זה הוא ענין ראש השנה‪ ,‬שנאמר ״ועשיתם עולה״‬ ‫שיש לבעליו ממנו‪ ,‬ועל ידי זה תחזור האבידה לבעליה אשר‬ ‫(במדבר כט‪ ,‬ב)‪ ,‬ודרשו חז״ל שהאדם עצמו נהיה בראש השנה‬ ‫אבל בעומק הדברים מבואר‪ ,‬כי אמיתת ענין מסירות נפש‬ ‫לא התייאש ושכח ממנה‪ .‬וזה הוא ענין מה שחיוב השבת‬ ‫כמו עולה (מובא בא״ר אוהח תקפא‪ ,‬ח)‪ .‬ובפשטות נראה שהכוונה‬ ‫בפנימיות איננה להמית את עצמו‪ ,‬אלא אדרבה לזכות לחיים‬ ‫האבידה נקרא 'חייב להכריז' (שם כא‪ ,).‬ואכן היו מכריזים על‬ ‫היא שהאדם יקריב את עצמו לקרבן‪ ,‬אבל צריך ביאור שהרי‬ ‫אמיתיים‪ .‬כי ענין מסירות הנפש הוא‪ ,‬שהאדם מוותר על‬ ‫האבידה כדי להשיבה (שם כח‪ .):-.‬כי 'כרוז' הוא אותיות 'זכור'‪,‬‬ ‫אין לנו קרבנות כאלו‪ .‬אבל הכוונה היא כמבואר לעיל‪,‬‬ ‫החיים הגשמיים המדומים‪ ,‬והוא בוחר בחיים נעלים ומרוממים‬ ‫לפי שהיו מכריזים על האבידה כדי לראות אם הבעלים עדיין‬ ‫שיתעלה האדם בבחי' קרבן בהתרוממות מעולם לעולם‪,‬‬ ‫[וזהו ענין חיוב מסירות נפש בעבירות החמורות‪ ,‬שבזה מראה‬ ‫זוכרים אותה‪ .‬וזה הוא ענין ה'סימנים' שאנו עושים בראש‬ ‫ובזה יזכה לחיים נעלים ואמיתיים‪ .‬אשר זה הוא כל ענין‬ ‫האדם שאין הוא מסכים לחיות בחיים נמוכים ושפלים שבהם‬ ‫השנה‪ ,‬על אודות מדת המלכות הנבנית ונזכרת מחדש ביום‬ ‫העקידה‪ ,‬כמו שנתבאר‪ .‬ועל חיים אלו מרבים לבקש ביום‬ ‫נכשלים בעבירות כאלו‪ ,‬אלא הוא בוחר להתעלות לחיים‬ ‫זה‪ .‬ומרמזים אנו בסימנים אלו‪ ,‬כי לעולם לא התייאש הקב״ה‬ ‫ראש השנה‪ ,‬ואומרים 'זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים'‪ ,‬שהרי‬ ‫רוחניים נעלים]‪ .‬אבל בעצם שייך להיות מסירות נפש כזאת‬ ‫מכנסת ישראל‪ ,‬ועדיין הוא מקושר עמה וזוכר אותה בכל מצב‪.‬‬ ‫אין הקב״ה חפץ במיתה אלא בחיים‪ ,‬והרי כי ענין מסירות‬ ‫של בחירה בחיים אמיתיים גם בעוד האדם בחיי חיותו בעולם‬ ‫הזה‪ ,‬כאשר הוא בוחר לחיות באופן נעלה ומרומם בדביקות‬ ‫והנה קיימא לן 'יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש' (שם‬ ‫נפש הוא רק כדי לזכות בחיים נעלים‪ .‬ולכן נוטלים שופר‬ ‫בהקב״ה‪ .‬וזהו ענין ברית המילה באופן נכון‪ ,‬שהוא בחירה‬ ‫כב‪ ,):‬ולעניינינו יש לפרש‪ ,‬כי בליל ראש השנה יש ענין של‬ ‫של איל לזכור את אילו של יצחק‪ ,‬אשר בזה יתגלה ענין‬ ‫בחיים נעלים של ברית קודש עם הקב״ה‪.‬‬ ‫'תרדימה' לבחי' ז״א‪ ,‬בבחי' הכתוב ״ויפל ה' אלקים תרדמה על‬ ‫הבחירה בחיים כנכון‪.‬‬ ‫האדם״ (בראשית ב‪ ,‬כא)‪ ,‬אשר באותה שעה לקח ממנו את הצלע‬ ‫ואמרו חז״ל 'אמר רבי עקיבא‪ ,‬כשהלכתי לערביא‪ ,‬היו‬ ‫ושורש הדברים הוא‪ ,‬כי מתחלת בריאת האדם בגן עדן‬ ‫לבנות ממנה את חוה אשתו‪ ,‬והוא בחי' אבידת אחת מצלעותיו‬ ‫קורין לדכרא יובלא' (ר״ה כו‪ ,).‬דהיינו אשר אצל הערביים‬ ‫מקדם‪ ,‬טרם נגזרה גזירת המיתה‪ ,‬היו חיי האדם בעולם הזה‬ ‫אשר לכן נקראת האשה אבידה (רש״י קידושין ב‪ :‬ד״ה אבידה)‪ .‬ושינה‬ ‫בני ישמעאל מכנים את ה'איל' בשם 'יובל'‪ .‬והענין הוא‪ ,‬כי‬ ‫צריכים להגיע לתכליתם בעת השלמת עבודתו בזה העולם‪,‬‬ ‫זאת היא בחי' העדר ה'דעת'‪ ,‬ולכן הוא בבחי' של 'יאוש שלא‬ ‫ישמעאל סבר בענין העקידה שיצחק מסר את עצמו למיתה‪,‬‬ ‫אשר אז היה עולה ומתעלה יחד עם גופו אל עולם נעלה יותר‪.‬‬ ‫מדעת'‪ ,‬כי נהיה מצב של תרדמה הגורמת לאבידה ואין דעת‬ ‫כענין מסירות נפש באופן שאומות העולם מבינים‪ .‬אבל האמת‬ ‫כמו שהתקיים אצל אליהו הנביא‪ ,‬אשר בגמר עבודתו בזה‬ ‫שתעורר ממנה‪ .‬ועל כך אומר אביי כי 'יאוש שלא מדעת לא‬ ‫היא‪ ,‬שיצחק זכה בעקידה לבחי' 'דכרא' שהוא בחי' חיים כנזכר‬ ‫העולם נתעלה ברכב וסוסי אש לשמי מרומים בעודו בחייו‪.‬‬ ‫הוי יאוש'‪ ,‬כי באמת גם בשעת התרדמה ישנם 'סימנים'‪ ,‬אשר‬ ‫לעיל מדברי האריה״ק‪ ,‬וזה היה כל תכלית מסירות נפשו‪,‬‬ ‫וזו היא צורתה האמיתית של עבודת מסירות נפש‪ ,‬לבחור‬ ‫בהם זוכר הקב״ה את מדת מלכותו‪ ,‬ואפילו כאשר נראה מצב‬ ‫לבחור להתעלות אל חיים נעלים‪ .‬ולכן נקרא ה'דכרא' בשם‬ ‫לוותר על החיים הבשריים במדרגתם הנמוכה של זה העולם‪,‬‬ ‫של אבידה‪ ,‬אין כאן יאוש ושכחה מפני הסימנים‪ .‬ובזה הולך‬ ‫'יובלא'‪ ,‬שהוא ענין של חזרה אל השורש‪ .‬כמו שביאר הרמב״ן‬ ‫ולהתעלות לחיים מרוממים יותר של דביקות במדרגה פנימית‬ ‫אביי לשיטתו‪ ,‬והוא בעל המימרא שצריכים לעשות סימנים‬ ‫(ויקרא כה‪ ,‬י) בקריאת שם שנת ה'יובל'‪ ,‬שהוא על שם מה‬ ‫ונעלית‪ .‬ומפני שאין העולם במצב נעלה זה של אדם הראשון‬ ‫בראש השנה‪ ,‬כי על ידי זה מראים שגם בבחי' של 'יאוש שלא‬ ‫שהשדות והעבדים חוזרים לבעליהם הראשונים‪ ,‬עיי״ש‪ .‬ולכן‬ ‫קודם החטא‪ ,‬נגזרה גזירת מיתה הגורמת לפירוד בין הנשמה‬ ‫מדעת'‪ ,‬בכל זאת אין כאן יאוש ושכחה‪.‬‬ ‫בירר רבי עקיבא מתוך הערביים עצמם‪ ,‬שגם האיל של יצחק‬ ‫והגוף‪ ,‬ושוב אי אפשר להתעלות בחיים לעולם נעלה יותר‪.‬‬ ‫ויש לרמז על כך בלשון חז״ל (ב״מ שם) 'הלכתא כוותיה‬ ‫הוא בחי' 'יובל'‪ ,‬וכלל ענין מסירות נפש הוא רק בחירה בחיים‪.‬‬ ‫ולכן יש את עבודת הקרבנות‪ ,‬שבהם מקריב האדם בהמה על‬ ‫דאביי ביע״ל קג״ם'‪ ,‬כי 'יעל' רומז על תקיעת שופר שצריכה‬ ‫גבי המזבח‪ ,‬ומתבונן כי מה שעושים עמה היו צריכים לעשות‬ ‫וענין החזרה אל השורש שהוא בחי' 'יובל' ואמיתת ענין‬ ‫להיות לפי תנא קמא בקרן של יעל (ר״ה כו‪ ,):‬ו'קג״ם' הוא מנין‬ ‫בו‪ ,‬וזהו ענין של מסירות נפש להריגה ומיתה‪ .‬אבל אמיתת‬ ‫מסירות נפש‪ ,‬מתגלה עוד אצל ישמעאל‪ ,‬כמו שנאמר בו‬ ‫השמוה״ק 'א״ל אלקי״ם הוי״ה' שהם נקראים בית הדין של‬ ‫הענין של מסירות נפש‪ ,‬הוא בחירה בחיים אמיתיים כמבואר‪.‬‬ ‫״ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים״ (בראשית כא‪ ,‬כא)‪ ,‬ופירש‬ ‫מעלה הדנים ביום הדין (עי' ברית כהונת עולם מאמר אילו של יצחק‬ ‫רש״י‪' :‬ממקום גדוליה‪ ,‬שנאמר ״ולה שפחה מצרית״‪ ,‬היינו‬ ‫וזה נתגלה בעת עקידת יצחק‪ ,‬אשר בפשטות היה נראה כמו‬ ‫פמ״ט) [ובמקו״א רמזנו בפסוק ״יום תרועה יהיה לכם״ (במדבר‬ ‫דאמרי אינשי זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי'‪ .‬הרי‬ ‫ציווי לשחטו‪ ,‬שהרי אמר הקב״ה ״והעלהו שם לעולה״‪ .‬אבל‬ ‫כט‪ ,‬א)‪ ,‬כי 'יום תרועה יהיה לכם' עם 'קמ״ג' הוא בגי' ֶֶאֶלֶ ף‪,‬‬ ‫שבנישואי ישמעאל חזרה הגר אמו לשורשה‪ ,‬כי היא היתה‬ ‫לאמתו של דבר זכה אז לחיים‪ ,‬כמו שכתב האריה״ק (שעה״פ‬ ‫כנגד תת״ק הטרומיטין ומאה הקולות של השופר]‪ .‬והיינו אשר‬ ‫ממצרים‪ .‬וזהו גם ענין מה שנאמר אצל מכירת יוסף ״והנה‬ ‫וירא) כי עד אז היתה לו נשמה של נוקבא שאין לה חיות‪ ,‬ורק‬ ‫מפני כח השופר המעורר את זכרונינו לטובה‪ ,‬לכן פוסקים‬ ‫אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי‬ ‫בשעת העקידה זכה לחיים כאשר קיבל נשמה בבחי' דכר‪,‬‬ ‫כמו אביי אשר 'יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש'‪.‬‬ ‫ה‬ ‫תקנו חכמים לתקוע בראש השנה מאה קולות אשר יש‬ ‫הנה אדם הראשון בגן עדן היה במצב גדול של כבוד‪ ,‬וכמו‬ ‫ולוט הולכים להוריד מצרימה״ (בראשית לז‪ ,‬כה)‪ .‬ובמקו״א ביארנו‬ ‫בהם תת״ק טרומיטין (עי' טושו״ע או״ח תק״צ)‪ ,‬והגיעו לחשבון‬ ‫שכתוב עליו ״כבוד והדר תעטרהו״ (תהלים ח‪ ,‬ו)‪ ,‬ואמרו חז״ל‬ ‫בזה‪ ,‬כי מכירת יוסף הצדיק היתה התחלת הגלות‪ ,‬ובא הקב״ה‬ ‫אלו הקולות לפי שנסתפקו אם קול התרועה הוא 'גנוחי גנח'‬ ‫כי ביקשו הנבראים כולם להשתחוות אליו‪ ,‬עד שאמר להם‬ ‫להראות באותו פרק את ענין החזרה אל השורש‪ ,‬וכאשר‬ ‫או 'ילולי יליל' (ר״ה לד‪ ,).‬ובספק זה נתלו כמה וכמה ספיקות‪,‬‬ ‫״בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ה' עושינו״ (תהלים צה‪ ,‬ו;‬ ‫רואים ישמעאלים היורדים מצרימה מפני שהוא שורשם‪ ,‬הרי‬ ‫ובכדי לצאת ידי כל הספיקות הגיעו לחשבון תקיעת מאה‬ ‫זוה״ק ח״א רכא‪ .):‬ואכן הנשמה נקראת בשם כבוד‪ ,‬כמו שכתוב‬ ‫זה מורה על כך שעתידים כלל ישראל לעלות ממצרים ולחזור‬ ‫קולות‪.‬‬ ‫״עורה כבודי״ (תהלים נז‪ ,‬ט)‪ ,‬והיא זכתה לתכלית הכבוד כאשר‬ ‫אל שורשם בארץ ישראל‪.‬‬ ‫היה אדם הראשון בגן עדן אשר הוא מקום הכבוד [ולכן נאמר‬ ‫ונוסיף רמז על הפסוק הנזכר‪ ,‬כי הנה 'ארחת ישמעאלים‬ ‫והנה הכלל בדברי תורה הוא כי אלו ואלו דברי אלקים חיים‬ ‫״כבוד ה' יאספך״ על זמן הפטירה של אדם‪ ,‬כי אז הוא עולה‬ ‫באה' הוא בגי' 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'‪ ,‬ותיבת 'מגלעד'‬ ‫(עירובין יג‪ ,):‬והיינו אשר לכל מחלוקת וספק בדברי התורה יש‬ ‫אל הגן עדן]‪.‬‬ ‫היא נוט' 'ַגַ ל ֵֵעד' היינו גילוי העדות על אחדות ה'‪ ,‬והוא ענין‬ ‫מקור ושורש הנעלה מן ההתחלקות‪ ,‬ובבחי' זו הרי הם שניהם‬ ‫אותיות ע'ד' רבתי שיש בפסוק שמע ישראל אשר בו מעידים‬ ‫אבל על ידי החטא‪ ,‬איבד אדם הראשון את מדריגתו‪ .‬ותחת‬ ‫אמת‪ .‬ויותר מזה אמרו‪ ,‬כי דוקא מן השורש הנעלה המאחד‬ ‫כלל ישראל על כך‪ .‬והתיבות 'וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט'‬ ‫הכבוד הגדול אשר נחל בתחלה‪ ,‬התבייש כעת בבושה גדולה‪.‬‬ ‫את הכל‪ ,‬ממנו נובעים כל הספיקות‪ .‬כי מפני אשר הוא נעלה‬ ‫עה״כ עולים בגי' 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'‪ ,‬שהוא‬ ‫והיה צריך לכסות את ערוות בושתו‪ ,‬והתחבא בבושה גדולה‬ ‫שלימות ענין האחדות‪ .‬וזה שייך גם כן לעבודת ראש השנה‬ ‫כל כך‪ ,‬הרי הוא נשגב מלהיות נתפס ומושג בשלימות כאשר‬ ‫מפני הקב״ה‪ ,‬עד שגירשו הקב״ה ממקום הכבוד לגמרי [ואז‬ ‫בענין החיים שנתבארו‪ ,‬כי על זה אמרו חז״ל 'שופר אחד אמר‬ ‫הוא יורד ומתפשט בעולם הזה‪ ,‬ולכן דנים עליו בכמה מיני‬ ‫נתעלמה נשמת האדם אשר היא בחי' כבוד‪ ,‬בתוך מסתרי‬ ‫אופנים בכדי לנסות לקבל איזו אחיזה בו‪ .‬ולפי זה נאמר‬ ‫רחמנא' (ר״ה כו‪ ,).‬כי השופר הוא גילוי האחדות‪ ,‬בחי' החזרה אל‬ ‫הגוף העכור המבוזה]‪.‬‬ ‫תקיעת שופר‬ ‫בענין הספיקות אשר בקול השופר גם כן‪ ,‬כי דוקא היות‬ ‫השורש האמיתי במסירות נפש של בחירה בחיים‪.‬‬ ‫ושורש ענין קול השופר נעלה כל כך‪ ,‬לכן הרי הוא קול שכולל‬ ‫וכאשר אנו מגיעים לראש השנה‪ ,‬שהוא יום יצירת האדם בגן‬ ‫בו את כל מיני הספיקות אשר יכולים להיות בו‪ ,‬כי אין שום‬ ‫עדן מקדם‪ ,‬מבקשים אנו לתקן את החטא‪ ,‬ברצותינו לחזור‬ ‫תפיסה אמיתית בקול שופר פשוט זה הנעלה מן הכל ועל כן‬ ‫אל בחי' הכבוד הראשון שבו היה אדם הראשון בגן עדן‪ .‬ועל‬ ‫כולל את כל הספיקות הללו‪.‬‬ ‫כך באה בקשתינו שאו שערים ראשיכם אלו שערי הגן עדן‬ ‫הנעולים בפנינו‪ ,‬ומבקשים אנו כי יחזרו ויפתחו בפנינו‪ .‬ואז‬ ‫ד‬ ‫והנה ידוע כי ענין תקיעת שופר הבאה בדרך של נפיחה‬ ‫נמליך עלינו את הקב״ה בשלימות‪ ,‬ודוקא אז יתגלה כי אומרים‬ ‫בכח‪ ,‬הרי היא באה לעורר את כח הנשמה‪ ,‬אשר עליה נאמר‬ ‫על הקב״ה ״ויבא מלך הכבוד״‪ ,‬כי כאשר האדם נמצא במצב‬ ‫השופר מורה על גילוי סודות התורה לעתיד לבא‬ ‫״ויפח באפיו נשמת חיים״ (בראשית ב‪ ,‬ז)‪ .‬והוא מפני אשר‬ ‫מכובד‪ ,‬אזי יכול הוא להשיג קצת את כבודו של הקב״ה מקור‬ ‫שופר של ראש השנה וכו' ושני חצוצרות מן הצדדין (ר״ה כו‪.):‬‬ ‫ראש השנה הוא יום יצירת האדם‪ ,‬ולכן מעוררים בו את‬ ‫כל הכבוד‪ ,‬ועל ידי זה יתגלה מלך הכבוד‪.‬‬ ‫זכרונות‬ ‫כח הנפיחה שהוא שורש ענין הנשמה‪ .‬והנה יצירה זו באה‬ ‫בגמ' מבואר שלא היו נוהגים כן אלא 'בשערי מזרח ובהר‬ ‫באופן שונה מכל מעשי בראשית‪ ,‬כי כולם נבראו על ידי‬ ‫הבית' בלבד (שם כז‪ ,).‬והוא על פי הפסוק ״בחצוצרות וקול‬ ‫המאמרות שבהן נברא העולם‪ ,‬אשר הם בחי' של דיבורים‬ ‫שופר הריעו לפני המלך ה'״ (תהלים צח‪ ,‬ו)‪ ,‬ודייקו מזה כי 'לפני‬ ‫ברורים ומובנים הניתנים להשגה‪ .‬ואילו נשמת האדם נוצרה‬ ‫המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר‪ ,‬אבל בעלמא לא'‪.‬‬ ‫ויש לדייק מדוע נקטה הגמ' בדבריה את הלשון 'שערי מזרח'‪,‬‬ ‫באופן של נפיחה שאינו ענין של דיבור כלל‪ ,‬אלא הוא בכח‬ ‫איזה שייכות יש בין דין זה ל'שערי מזרח'‪.‬‬ ‫הנשימה אשר היא שורש כל הדיבורים‪ ,‬והרי היא כענין קול‬ ‫ו‬ ‫פשוט לפני התחלקותו בה' מוצאות הפה לדיבורים מובנים‪ .‬כי‬ ‫ויש לומר בזה כי החצוצרות מקושרים ביותר למשה רבינו‪,‬‬ ‫ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזכרונות (פיוט ונתנה‬ ‫כמו שמצינו אצלו מצוה מיוחדת של ״עשה לך שתי חצוצרות‬ ‫אכן נשמת האדם מושרשת בדיבור עמוק ונעלה מאד‪ ,‬אשר‬ ‫תוקף)‪.‬‬ ‫כסף״ (במדבר י‪ ,‬ב; ועי' רש״י שם)‪ .‬ואילו השופר שייך יותר לעניינו‬ ‫הוא בחי' נפיחה המגלה את תוכיותו ופנימיותו של הנופח‬ ‫של משיח‪ ,‬אשר אז ״יתקע בשופר גדול״ (ישעיה כז‪ ,‬יג)‪ .‬ומשה‬ ‫(ליקו״א תניא פ״ב)‪ ,‬וזה אינו יכול להיות מושג ומובן כמו שאר‬ ‫בפשטות צריך ביאור‪ ,‬כי מאחר שהקב״ה זוכר את כל‬ ‫רבינו הוא בחי' חלק הנגלה שבתורה‪ ,‬כי הוא היה הסרסור‬ ‫הדיבורים‪ .‬ולכן הוא בחי' קול השופר‪ ,‬שהוא קול הנעלה מן‬ ‫הנשכחות‪ ,‬ואין שום שכחה לפני כסא כבודו‪ ,‬למה צריך‬ ‫למתן התורה הנגלית לנו ולבנינו‪ .‬ומלך המשיח שייך לבחי'‬ ‫ההתחלקות לדיבורים מושגים בשכל הפשוט‪ ,‬וזה הוא טעם‬ ‫הוא לפתוח את ספר הזכרונות‪ ,‬ולמה הוא צריך בכלל ספר‬ ‫התורה דלעתיד לבא‪ ,‬אשר הוא ענין גילוי סוד טעמי התורה‬ ‫מה שנפלו בו כל הספיקות וכמו שנתבאר‪ .‬כי אכן בדיבור‬ ‫כזה‪.‬‬ ‫ומסתר צפונותיה (רש״י שה״ש א‪ ,‬ב)‪ .‬ויש לומר כי לכן כאשר באים‬ ‫ברור אין ספיקות‪ ,‬וזה הוא בחי' כל המאמרות שבהם נברא‬ ‫אבל התשובה היא‪ ,‬כי ישנה הנהגה עליונה‪ ,‬אשר מצידה‬ ‫ביחד החצוצרות עם קול השופר‪ ,‬יש ענין של בושה‪ ,‬כאשר‬ ‫העולם‪ ,‬שהם ברורים בלי שום ספיקות ושאלות‪ .‬אבל הנפיחה‬ ‫ישנם נשמות כאלו שנגזר עליהם להיות במצב של 'שכחה'‬ ‫נגלות התורה מתביישים מפני פנימיותה אשר תתגלה לעתיד‬ ‫של נשמת רוח החיים אשר היא בחי' קול השופר‪ ,‬איננה דיבור‬ ‫מלפני ה'‪ ,‬כאשר הם נדחים למקום שלא יזכרו ולא יפקדו‬ ‫לבא‪ .‬ולכן ראשי התיבות 'ב'חצוצרות ו'קול ש'ופר ה'ריעו' הוא‬ ‫ברור‪ ,‬ולכן התרבו בה כל הספיקות‪.‬‬ ‫למעלה‪ .‬אבל על אותן הנשמות תיקן הקב״ה את 'ספר‬ ‫'בושה'‪ ,‬להורות על הבושה המתעוררת בהתקבץ שניהם יחדיו‪.‬‬ ‫וזהו ענין הכתוב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק‬ ‫הזכרונות'‪ ,‬אשר שם רושמים את כל הנשמות הנשכחות‪ ,‬כדי‬ ‫והנה אמרו חז״ל 'הנעלבין ואינן עולבין‪ ,‬שומעין חרפתן ואינן‬ ‫שיהיה גם להם תיקון בסופו של דבר‪ .‬ואת זה הספר מוציא‬ ‫משיבין‪ ,‬עושין מאהבה ושמחין ביסורין‪ ,‬עליהן הכתוב אומר‬ ‫לישראל הוא משפט לאלקי יעקב‪ .‬כי הנה 'בחדש שופר' הוא‬ ‫הקב״ה בכל שנה בראש השנה‪ ,‬וזוכר גם את כל הנשכחות‬ ‫ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (יומא כג‪ ,).‬כי על ידי הבושה‬ ‫בגי' תת״ק הטרומיטין‪ ,‬ועליהם אמר תקעו כמספר בחדש‬ ‫האלו ומביא אותם לתיקונם‪.‬‬ ‫מסתלק אור הפנים כמו שאמרו חז״ל 'המלבין פני חבירו‬ ‫שופר‪ ,‬וממשיך הכתוב ואומר כי כל אלו הקולות באים מפני‬ ‫בכסה ליום חגנו‪ ,‬לפי שקול השופר מושרש במקום נעלה‬ ‫וזה נרמז במה שאמרו חז״ל (עירובין טו‪ ):‬כי 'ספר' הוא דבר‬ ‫ברבים כאילו שופך דמים‪ ,‬דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי‬ ‫שאין בו רוח חיים‪ ,‬והטעם הוא על פי הנ״ל שהספר למעלה‬ ‫חוורא' (ב״מ נח‪ ,):‬ולכן מי שמתבייש וסובל את עלבונו‪ ,‬זוכה‬ ‫מאד אשר הוא מכוסה ונעלם מן ההשגה‪ ,‬ולכן נפלו בו כל‬ ‫הוא על הנשמות השייכות אל השכחה‪ .‬והרי שכחה הוא‬ ‫להתחדשות אור הפנים שהוא בחי' ״כצאת השמש בגבורתו״‪.‬‬ ‫הספיקות‪ ,‬וזהו 'בכסה ליום חגנו' שהוא בגי' 'ספק'‪ ,‬הבא‬ ‫בחי' מיתה‪ ,‬כענין 'גזירה על המת שישתכח'‪ .‬ואכן הספר‬ ‫ובמקו״א ביארנו כי גילוי סודות התורה לעתיד לבא‪ ,‬יהיו מכח‬ ‫מפני השורש אשר הוא מכוסה מאד‪ .‬ומסיים כי חק לישראל‬ ‫מה שהתורה סובלת את 'עלבונה של תורה' (אבות פ״ו מ״ב) במשך‬ ‫הוא אשר הוא חק בלי טעם‪ ,‬ונמסר דוקא לישראל אשר הם‬ ‫נעשה בשביל אלו שהם בבחי' שכחה ומיתה‪ ,‬שגם הם יהיו‬ ‫שם למזכרת‪[ .‬ומה שמצינו אצל מרדכי הצדיק ששמו היה‬ ‫כל השנים‪ ,‬ולכן תזכה לגילוי חדש של ״כצאת השמש״ בגילוי‬ ‫קרויים אדם (יבמות סא‪ ,).‬ועליהם נאמר ויפח באפיו נשמת‬ ‫סודותיה בעת הוצאת חמה מנרתקה לעתיד לבא‪.‬‬ ‫כתוב ב'ספר הזכרונות' (אסתר ו‪ ,‬א‪-‬ב)‪ ,‬הרי זה מפני שהצדיק‬ ‫חיים‪ ,‬ולכן יש להם שייכות אל הנפיחה של קול השופר אשר‬ ‫מוריד את עצמו למקומן של הנשמות הנידחות‪ ,‬כדי להעלותן‬ ‫ולפי זה יש לבאר כאן‪ ,‬כי כאשר היו עושים תקיעות‬ ‫אי אפשר לבאר את עניינו בפה‪ ,‬והוא חק לישראל‪.‬‬ ‫ולתקנן]‪.‬‬ ‫בחצוצרות וקול שופר‪ ,‬אשר זה גרם 'בושה' לבחי' התורה‬ ‫וענין ספק זה הבא בתקיעת השופר בראש השנה‪ ,‬הנובעת‬ ‫הנגלית‪ ,‬היו תוקעים כך ב'שער המזרח דוקא'‪ ,‬שהוא מקום‬ ‫אבל ספר התורה הוא בבחי' אחרת‪ ,‬כמו שמצינו לגבי‬ ‫מן השורש הנעלה של נשמת החיים אשר באדם‪ ,‬המתעוררת‬ ‫התחלת זריחת אור השמש‪ .‬ולא היו עושים זאת בכל מקום‪,‬‬ ‫הלוחות שנאמר כי היו בבחי' 'חירות ממלאך המות' (שמו״ר‬ ‫ביום יצירת האדם‪ .‬הרי היא מתגלית עוד ביום זה‪ ,‬כי הרי‬ ‫אלא דוקא שם בבית המקדש ב'שער המזרח'‪ ,‬כי הוא עיקר‬ ‫לב‪ ,‬א)‪ .‬ואפילו האותיות ס' ומ' שבלוחות המרמזים על הס״מ‪,‬‬ ‫יש שני ימים טובים של ראש השנה‪ ,‬אשר יסוד עניינם הוא‬ ‫מקום זריחת אור פני ה' המאיר בבחי' השמש המתחדשת אל‬ ‫שהוא בחי' שכחה כמ״ש האריה״ק (ע״ח שט״ו פ״ו)‪ ,‬גם הם 'בנס‬ ‫מפני הספק שהיה בכל שנה אם יהיה אלול חסר ויהיה מיד‬ ‫הנעלבין ואינן עולבין‪ .‬להורות כי על ידי סבילת העלבונות‬ ‫היו עומדים' (שבת קד‪ ).‬כי היה בהם חיות‪.‬‬ ‫שופרות‬ ‫ראש השנה‪ ,‬או שמא יהיה החודש מלא ויחול ראש השנה רק‬ ‫של התורה הק' בכל שנות הגלות‪ ,‬תבא לה התחדשות אור‬ ‫מלכיות‬ ‫הפנים בגילוי סודותיה לעתיד לבא‪.‬‬ ‫למחרתו‪ .‬ונמצא כי יש בכל יום ראש השנה ספק גדול‪ ,‬והוא‬ ‫לפי שאי אפשר לעמוד על סוד נקודת שורש ראש השנה‬ ‫כנ״ל‪ .‬וספק זה הוא על יומו הראשון של ראש השנה אם הוא‬ ‫ל' אלול או שהוא כבר ראש השנה‪ ,‬וזה מרומז גם כן בזה‬ ‫הפסוק‪ ,‬המורה על מה שיום זה מכוסה ונעלם‪ .‬ועל כך אמר‬ ‫ז‬ ‫ה‬ ‫בכסה ליום חגנו‪ ,‬שהדבר מכוסה אם הוא יום חגנו דהיינו ראש‬ ‫השנה [שהוא בגי' י' פעמים 'ליום' עה״כ]‪ ,‬או שמא הוא 'ליום'‬ ‫הספיקות שיש בסדר התקיעות‪ ,‬מפני‬ ‫בראש השנה מבקשים לחזור לבחי' כבוד והדר‬ ‫נוט' יום ל' ותיבת 'חגנו' בגי' 'אלול'‪ ,‬דהיינו יום ל' אלול‪ .‬כי‬ ‫שורשם הנעלם הנעלה מאד מהשגתינו‬ ‫תעטרהו‪ ,‬ועי״ז יהיה הקב״ה מלך הכבוד‬ ‫תקיעת שופר עולה למקום נעלה כל כך‪ ,‬מקום אשר בו כל‬ ‫תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא‬ ‫שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד‬ ‫הספיקות נכללות כאחד‪.‬‬ ‫משפט לאלקי יעקב (תהלים פ״א‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫(מפסוקי מלכיות)‪.‬‬ ‫ו‬ ‫מסילת המועד‬ ‫ואתם תלקטו לאחד‬ ‫אחד בני ישראל‪:‬‬ ‫תיקון הנשמות‬ ‫שיחת הכנה לר"ה‬ ‫הנדחות בראש‬ ‫בע י ר ל ע י ק וו א ד ת שפ " ב‬ ‫השנה‬ ‫ש י עור י הש ק פה ומוסר ב ד רך ה ח ס י ד ו ת‬ ‫מאמר א'‬ ‫א‬ ‫כל אדם ממליך את הריבונו של עולם לפי ערכו‬ ‫השתחוו לה' בהדרת קודש‪:‬‬ ‫צדיקים שאבו חיות מן המוספים של ראש השנה לכל השנה כולה | כולם מקבלים על עצמם מלכות שמים אבל כל אחד במדרגה אחרת | הבינוני מתגעגע לזמנים הטובים שלו | מה יעשה אדם שכבר אין לו זכרונות‬ ‫טובים? | החיזוק ששואבים מן הזמן של התיקון השלם | לא מוכרחים להמתין עם תחילת התיקון עד ביאת המשיח‬ ‫אך בקושי רב זוכר את הפעם האחרונה בו הרגיש שהוא‬ ‫הצדיק חי תמיד עם מלכות שמים‬ ‫העבודה של מלכיות זכרונות שופרות‬ ‫עומד לפני המלך! הוא ירד למקומות שבהם הוא כבר‬ ‫הצדיק הוא זה שעמד כל השנה לפני המלך‪ ,‬הוא‬ ‫אחת מן העבודות הגדולות של ראש השנה היא בוודאי‬ ‫אפילו לא יכול לדבר בלשון עבר! הוא כבר לא יכול לומר‬ ‫לא עשה שום תנועה שאינה ראויה לאדם שעומד לפני‬ ‫העבודה של 'מלכיות זכרונות שופרות'‪ ,‬וכמו שאמרו חז"ל‬ ‫ה' ָָמָלָ ך! הוא זה שאומר היום‪" :‬ה' ימלוך לעולם ועד‪" :‬אני‬ ‫המלך – ובצדק הוא יכול להכריז היום‪" :‬ה' ֶֶמֶלֶ ך"‪ .‬הריבונו‬ ‫במסכת ראש השנה (לב‪" :):‬אמר הקדוש ברוך הוא אמרו‬ ‫יודע היום בוודאות מוחלטת כי יום יבוא ומלכות ה' תתגלה‬ ‫של עולם הוא אצלו מציאות חיה וקיימת‪ .‬כל הסדר היום‬ ‫לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי‬ ‫בכל העולמות! היא תתגלה בכל המקומות שבעולם ‪ -‬גם‬ ‫שלו מושפע מן הידיעה שיש לו מעליו בורא שמים וארץ‪,‬‬ ‫שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם‬ ‫במקומות הנדחים והשפלים ביותר‪ ,‬ואז הריבונו של עולם‬ ‫עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים‪ ,‬והוא‬ ‫לטובה ובמה בשופר"‪ ,‬כביכול הריבונו של עולם בעצמו‬ ‫יחוס וירחם גם עלי והוא יהיה המלך שלי‪.‬‬ ‫יכול לומר היום בכל לב ונפש‪" :‬הריבונו של עולם הוא‬ ‫מבקש את העבודה מכלל ישראל‪ .‬ואכן אצל צדיקים‬ ‫"אני יודע היום שגם אדם שפל ופחות כמוני – 'א‬ ‫המלך שלי‪ .‬אני יודע ממנו וזוכר אותו בכל עת ובכל שעה!‬ ‫היתה העבודה הזאת ממש פלאי פלאים‪ .‬צדיקים ממש‬ ‫פארווארפענע נשמה ווי איך בין' – אדם שלא הניח‬ ‫הוא ית"ש הוא האחד יחיד ומיוחד שיש לו עלי השפעה‬ ‫התרפקו על כל תיבה‪ ...‬מכ"ק רבינו זי"ע שמעתי‪" :‬מיין‬ ‫עבירה שבעולם‪ ,‬גם נכלל בהבטחה הגדולה של הריבונו‬ ‫ושליטה – ואין עוד מלבדו כלל!"‪.‬‬ ‫חיות דקדושה פונעם גאנצן יאר איז פון די פסוקים"‪.‬‬ ‫של עולם‪ :‬ששום נשמה מישראל לא תאבד ולא תידחה‬ ‫החיות דקדושה שלי של כל השנה היא מהפסוקים הללו‪.‬‬ ‫חלילה! לבלתי ידח ממנו נדח!‬ ‫הבינוני בונה את המלכות שלו‬ ‫ראו אצלם את הנפשי יצאה בדברו‪ ...‬הם פשוט לא יכלו‬ ‫על הזכרונות הטובים שלו‬ ‫"אני מכריז ואומר היום את דברי הנביא ישעיה (כז‪,‬‬ ‫להתנתק מאמירת הפסוקים הללו‪.‬‬ ‫ּוָבאּו ָָהֹא ְְֹב ִִדים‬ ‫ׁשֹוָפר ָגָ דֹול ָ‬ ‫הבינוני לעומתו – אשר השוויתי ה' לנגדי תמיד שלו‪,‬‬ ‫'"ְו ָָהָיָ ה ַַּביֹום ַַההּוא ִיִ ָָּת ַַקע ְְּב ָ‬ ‫יג)‪ְ :‬‬ ‫ומלבד כל הסודות הטמונים בכל תיבה ומלבד כל‬ ‫לא היתה כל כך כדבעי למהוי‪ .‬היו לו זמנים ומצבים‬ ‫ְְּב ֶֶא ֶֶרץ ַַאׁשּור ְְו ַַהִנִ ָָד ִִחים ְְּב ֶֶא ֶֶרץ ִִמ ְְצ ָָרִיִ ם ְְו ִִה ְְׁש ַַּת ֲֲחוּו ַלַ ה' ְְּב ַַהר‬ ‫העניינים הכרוכים בג' הסדרים הללו של מלכיות זכרונות‬ ‫שהוא שכח קמעה שיש בורא ומנהיג לעולם – כבר אינו‬ ‫ַַהֹק ֶֶֹדׁש"‪ ,‬ואני יודע בוודאי שגם אני אבוא לידי תיקון!‬ ‫שופרות‪ ,‬יש בהם דברים שאנו יכולים ללמוד מהם ולקחת‬ ‫יום יבוא וגם אני אהיה בגדר צדיק! ומן העתיד הזה‪,‬‬ ‫יכול לעמוד ולהכריז בכל התוקף שהריבונו של עולם הוא‬ ‫לנו דרך בעבודה; לדעת איך לגשת לפסוקים הללו‬ ‫אני כעת לווה ולוקח כוחות וחיזוק מצד הקדושה‪ ,‬ואני‬ ‫ֶֶמֶלֶ ך – בלשון הווה‪ ,‬אבל הוא עדיין יכול לדבר בלשון עבר‪,‬‬ ‫ולהתקרב לריבונו של עולם על ידם‪.‬‬ ‫ולומר‪" :‬ה' ָָמָלָ ך"‪ .‬הוא חי בעיקר עם הזכרון הטוב שמלווה‬ ‫מתחבר כבר כעת עתה למלכות שמים"‪.‬‬ ‫אותו מאותם ימים שהיו מנת חלקו קודם שחטא ונפל‬ ‫למדרגת הבינוני‪ .‬ועם הזכרון הזה‪ ,‬זכרון שהוא לעיתים‬ ‫צדיקים בינונים רשעים – עבר הווה ועתיד‬ ‫להתחיל את התיקון כבר מעכשיו‬ ‫אף מעורפל ועמום וכמעט נשכח מליבו לגמרי‪ ,‬הוא‬ ‫הנה ביום הגדול הזה של ראש השנה בו אנו ממליכים‬ ‫ונמצא כי העבודה של ראש השנה‬ ‫ממליך את הריבונו של עולם ואומר‪:‬‬ ‫את הריבונו של עולם‪ ,‬אנו ממליכים אותו על העבר‬ ‫היא רק עבודה אחת – קבלת מלכות‬ ‫נקודות‪:‬‬ ‫"הריבונו של עולם היה פעם המלך שלי‪.‬‬ ‫ההווה והעתיד‪ ,‬אשר הם כנגד ה' ֶֶמֶלֶ ְך‪ .‬ה' ָָמָלָ ְך‪ .‬ה' ִיִ ְְמֹלְך‬ ‫שמים‪ .‬אלא שכל אדם מגיע אליה לפי‬ ‫היו לי זמנים טובים בעבר – ימים יפים‬ ‫ְלְ ֹעָֹלָ ם ָָו ֶֶעד‪ .‬וג' הסדרים של מלכיות זכרונות שופרות הם‬ ‫המדרגה שלו‪ :‬אצל אחד העבודה היא‬ ‫ראש השנה הוא יום‬ ‫עולם!‬ ‫באי‬ ‫לכל‬ ‫הדין‬ ‫כל כך‪ ...‬ליבי יוצא מקרבי מרוב געגועים‬ ‫לעומת ג' הזמנים הללו ‪ -‬עבר הווה ועתיד‪.‬‬ ‫בעיקר עבודה של זכרונות – לקבל עליו‬ ‫מי לא נפקד כהיום‬ ‫לאותם זמנים יקרים – 'פון ווי נעמט מען‬ ‫מלכיות הוא כנגד ההווה‪ ,‬כי ביום זה אנו מכריזים‬ ‫עול מלכות שמים מתוך זכרון העבר שלו‪.‬‬ ‫הזה?! הריבונו של‬ ‫נאכאמאל אזוינע טעג' – הייתי נותן כל‬ ‫שהריבונו של עולם הוא כעת המלך על כל העולם כולו‪.‬‬ ‫ואצל השני היא עבודה של שופרות – אין‬ ‫עולם יושב על כסא‬ ‫הון דעלמא לחזור לאותם זמנים"‪ .‬ועל‬ ‫לו במה לבוא לריבונו של עולם – 'ער‬ ‫המשפט‪ ,‬וכבקרת‬ ‫זכרונות הוא כנגד העבר‪ ,‬כי מזכירים בו דברים שאירעו‬ ‫רועה עדרו הוא מעביר‬ ‫בכוחו‬ ‫ידי הגעגועים והכיסופים הללו יש‬ ‫האט נישט קיין שום פנים' – כבר אין לו‬ ‫בעבר‪ ,‬ואומרים שהריבונו של עולם זוכר את כל המעשים‬ ‫לפניו את כל הניצוצות‬ ‫לחזור ולהתעלות למעמדו ומצבו הראשון‪.‬‬ ‫שום זכרון‪ ,‬אבל הוא יכול להתחזק ולקבל‬ ‫שהיו מאז ומקדם‪ .‬ושופרות הוא כנגד העתיד‪ ,‬כי שם כבר‬ ‫הפזורים בארבע כנפות‬ ‫עליו עול מלכות שמים‪ ,‬מתוך האמונה‬ ‫הארץ ואת כל הנשמות‬ ‫מדברים מן השופר גדול ומקיבוץ נדחי ישראל אשר‬ ‫הרשע מתנחם עם התקווה‬ ‫יהיה לעתיד לבוא‪.‬‬ ‫שיש לו בתיקון שיקבל לעתיד לבוא יחד‬ ‫הנדחות בין העמים‪,‬‬ ‫שיש לכל נשמה בעולם‬ ‫עם כל הנשמות הנדחות‪ .‬הוא כבר תופס‬ ‫ובודק ובוחן‪' :‬ווי האלט‬ ‫כולם אכן אומרים את הסדרים הללו של מלכיות‬ ‫מען מיט איהם אויף די‬ ‫אפס‪ ,‬כי הרשע – אשר חטא והרשיע‬ ‫את עצמו כעת – 'ער כאפט זיך שוין‬ ‫זכרונות שופרות‪ ,‬אמנם חילוק רב יש בין אדם לרעהו‪,‬‬ ‫וועלט' – והיכן אוחזים‬ ‫והתרחק מן הריבונו של עולם עד‬ ‫צו' – הוא כבר מתחיל כעת להתעסק עם‬ ‫עם הענין של התיקון‬ ‫בשייכות ובקשר שלו לפסוקים הללו‪ ,‬והדבר תלוי ועומד‬ ‫שכמעט אין לו זכרונות מן העבר‪ .‬הוא‬ ‫תיקון הנפש שלו‪.‬‬ ‫השלם‬ ‫בג' המדרגות של צדיקים בינונים ורשעים‪.‬‬ ‫ז‬ ‫ב‬ ‫גדלות האדם שמתגלה בראש השנה‬ ‫תמשילהו במעשי ידך‪:‬‬ ‫מה בין שלושת הרגלים לראש השנה? | הניצוצות הקדושים שנפלו בין אומות העולם | בראש השנה בודקים מה אירע בינתיים עם כל ניצוץ וניצוץ | האדם נזכר מאיזה מקום גבוה הוא נפל ופורץ בבכי מר | העבודה של‬ ‫האדם לבנות צלם אלוקים של אמת | ביאור התיבות "מבקשי פניך יעקב סלה"‬ ‫ֵֵת ֵֵבל ַַא ְְר ֶֶצָך" – ואיך היא תהיה ההופעה הזאת? ְ"ְוֵיֵ ַַדע ָּכָ ל‬ ‫ממנו ‪ -‬וכמה כבר חזרו למקומם? הריבונו של עולם‬ ‫ראש השנה הוא יומו של אדם הראשון‬ ‫ָָּפעּול ִּכִ י ַַאָּתָ ה ְְפ ַַעְלְ ּתֹו" – האדם אשר הוא ה'פעול' הנבחר‬ ‫יושב על כסא המשפט‪ ,‬וכבקרת רועה עדרו הוא מעביר‬ ‫ראש השנה הוא יום מחודש ביותר ואינו כשאר כל‬ ‫ביותר עלי אדמות‪ ,‬ידע בבירור שאתה בראת אותו עם‬ ‫לפניו את כל הניצוצות הפזורים בארבע כנפות הארץ‬ ‫המועדים‪ .‬כי שלושת הרגלים פסח סוכות שבועות‪ ,‬הם‬ ‫הגדלות הזאת‪ ,‬וממילא‪ ,‬הוא יכיר ויבין את הגדלות שלך!‬ ‫ואת כל הנשמות הנדחות בין העמים‪ ,‬ובודק ובוחן‪ :‬מה‬ ‫כנגד האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬והם ימים‬ ‫וזאת היא ַַה ַַה ְְמָלָ ָכָ ה של ראש השנה – אשר הולכת‬ ‫מצבו של הענין של אדם הראשון – 'ווי האלט מען מיט‬ ‫טובים שבאים לזכר המאורעות שאירעו לכלל ישראל ‪-‬‬ ‫בחדא מחתא עם יום הזכרון ויום הדין‪ :‬כי כאשר האדם‬ ‫איהם אויף די וועלט' – והיכן אוחזים עם הענין של‬ ‫זרע אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬ואילו ראש השנה אינו כנגד‬ ‫זוכר לאיזו גדלות הוא שייך‪ ,‬אזי הוא מכיר שכל המציאות‬ ‫התיקון השלם‪ .‬כמה ניצוצות כבר הגיעו לידי תיקון?‬ ‫האבות – אלא כנגד אדם הראשון‪ .‬ראש השנה הוא יומו‬ ‫שלו כעת אינה המציאות האמיתית שלו‪ .‬הוא מבין‬ ‫וכמה ניצוצות עוד נעים ונדים בעולם ועדיין ממתינים‬ ‫של אדם הראשון! וכאשר מדברים בראש השנה אודות‬ ‫שהוא אדם גדול לאין ערוך ממה שהוא חושב! וממילא‬ ‫לתיקון? וכמה ניצוצות כבר עשו כברת דרך ועוד קמעה‬ ‫אדם הראשון – מדברים מן האדם שקודם החטא‪ .‬כי‬ ‫הוא מבין שכל הגדלות הזאת היא רק דוגמא ומשל מן‬ ‫והם יגיעו למנוחתם?‬ ‫ראש השנה הוא 'זכרון ליום ראשון' וזוכרים בו איך היה‬ ‫הגדלות של השי"ת בכבודו ובעצמו כביכול – ואזי הוא‬ ‫והכי נמי לכן הדין של ראש השנה אינו פוסח על שום‬ ‫אדם הראשון נראה קודם החטא‪ .‬ונמצא אפוא‪ ,‬כי בכל‬ ‫מקבל השגה חדשה בגדלות הבורא ונופלת עליו יראה‬ ‫יצור נברא ‪ -‬וגם אומות העולם באים בדין ביום זה‪ .‬כי‬ ‫הימים טובים‪ ,‬כאשר מדברים אודות כלל ישראל – אשר‬ ‫ופחד מהדר גאון עוזו יתברך שמו‪ .‬ובד בבד נכנס בו רצון‬ ‫כאמור ניצוצות רבים נבלעו ושקעו בין אומות העולם‪,‬‬ ‫הם אלו שממשיכים את הענין של אדם הראשון ‪ -‬כבר‬ ‫וחפץ עצום לשוב למעמדו הראשון‪ ,‬והוא עושה חשבון‬ ‫ובראש השנה עובר הריבונו של עולם על כל החשבונות;‬ ‫מדברים ממדרגת האדם לאחר החטא‪ ,‬ואילו בראש השנה‬ ‫הנפש – 'ער נעמט זיך אפיר' – ובודק את כל ההיסטוריה‬ ‫על כל מה שאירע בעולם מראשית הבריאה עד עצם היום‬ ‫עוד מדברים מן האדם קודם החטא‪.‬‬ ‫שלו‪ :‬איך הייתי נראה קודם החטא? איך אני נראה כעת‬ ‫הזה‪ ,‬והוא מסדר את ה'תוכנית' לקראת השנה הבאה באופן‬ ‫לאחר החטא? ועל ידי זה הוא עושה תשובה שלימה‪.‬‬ ‫שהעולם יגיע לתיקונו ולתכליתו‪ ,‬עד אשר יחזור האדם‬ ‫הניצוצות שנפלו אחר החטא‬ ‫למצבו וצביונו הראשון – 'צו זיין אריגינאלע צורה' –‬ ‫אדם הראשון היה הבעל מדרגה הכי גדול בעולם! הוא‬ ‫להעמיד את הצלם אלוקים כנכון‬ ‫ולמדרגה שהיה קודם החטא‪.‬‬ ‫היה יציר כפיו של הריבונו של עולם בכבודו ובעצמו!‬ ‫עוד ענין ביצירה של האדם שיש לנו לבאר קמעה‪:‬‬ ‫הריבונו של עולם נפח בו נשמת חיים במדרגה הגבוהה‬ ‫ֹלִקים ָָע ָָׂשה ֶֶאת ָָה ָָא ָָדם"‬ ‫"ְּב ֶֶצֶלֶ ם ֱֱא ִ‬ ‫כתיב (בראשית ט‪ ,‬ו)‪ְ :‬‬ ‫האדם נרעש ונפחד מן הגדלות שלו‬ ‫והנשגבה ביותר! וכי מה שייך לדבר‪ ...‬אמנם אחרי החטא‪,‬‬ ‫– האדם הוא יצירה אלוקית שהיא דמיון ומשל לאדם‬ ‫אחרי שאדם וחווה התפתו מן הנחש והזוהמא שלו‬ ‫בו ברגע שהריבונו של עולם מעלה לפניו לזכרון את‬ ‫העליון‪ .‬והנה חלק מן היצירה של הצלם אלוקים‪ ,‬הוא‬ ‫התפשטה בהם וחלחלה בקרבם‪ ,‬התמעטה קומתו של‬ ‫אדם הראשון קודם החטא – מתעוררים כל הנשמות לזכור‬ ‫מה שהשי"ת חתם את היצירה הזאת בחותם שלו ‪ -‬שהוא‬ ‫אדם הראשון והשתנתה עד מבלי היכר‪ .‬כל המעלות‬ ‫את מקור שורש מחצבתם! וכל אדם לפי ערכו נזכר‪ :‬אני‬ ‫'אמת'‪ .‬כי צלם אלוקים שאינו חתום בחותם של אמת‬ ‫הנשגבות וכל האורות העליונים שקיבל בנשמתו בשעה‬ ‫הייתי פעם אדם הראשון קודם החטא! הייתי גדול יותר‬ ‫‪ -‬לא מעלה ולא מוריד‪ ,‬ואין לו שום משמעות‪ .‬כי צלם‬ ‫שנברא‪ ,‬נלקחו ממנו והסתלקו מאיתו‪ .‬היצירה הגדולה‬ ‫מן המלאכים! היו לי את כל המדרגות ואת כל האורות‬ ‫אלוקים משמעו‪ ,‬שהאדם הוא כמו ציור ותמונה מדמות‬ ‫ביותר של הריבונו של עולם איבדה מעתה את כל הודה‬ ‫שבעולם! וכאשר האדם נפגש עם הגדלות האמיתית‬ ‫דיוקנו של האדם העליון כביכול‪ ,‬נו‪ ,‬לכאורה דבר שהוא‬ ‫ותפארתה! וככל שהדורות עברו וחלפו‪ ,‬כך הם הלכו‬ ‫שלו – אזי נופלת עליו באחת אימה וחרדה גדולה‪ ,‬שהוא‬ ‫רק חיקוי‪ ,‬זה סתם שקר! וכמו שיכולים לראות מענין‬ ‫הדורות והתמעטו‪ ,‬והמושג 'אדם' הלך והידלדל‪ ,‬הלך‬ ‫כלל אינו מבין מהיכן היא נחתה עליו לפתע‪ .‬הוא מרגיש‬ ‫תלמיד ורב‪ :‬פעמים שיש תלמיד שמחקה את דרכי רבו‬ ‫ונפחת‪ .‬ובשפה פנימית יותר‪ :‬חלקים רבים וטובים מאדם‬ ‫כמו בן כפר נבער מדעת שמוצא את עצמו בפתע פתאום‬ ‫עד קצה האחרון‪ .‬אם רוצים לראות איך הרבי הקודם‬ ‫הראשון‪ ,‬מאות ואלפים ניצוצות קדושים‪ ,‬התערבו בתערובת‬ ‫בארמון המלוכה! הוא עומד שם נבהל ומשתומם ואבריו‬ ‫התנהג‪ ,‬יכולים לבוא לתלמיד הזה ולראות דוגמא חיה‬ ‫טוב ורע והתפזרו על פני כל העולם כולו ובין כל אומות‬ ‫דא לדא נקשן‪ ,‬למול הדר גאונו של המלך‪.‬‬ ‫מכל תנועה של הרבי‪ .‬ויבוא השואל וישאל‪" :‬וכי התנועות‬ ‫העולם‪ .‬ומעתה צריך העולם לעבור מעברים רבים ומהלכים‬ ‫האדם נרעש ונפחד מן הגדלות שלו! הוא מעולם לא‬ ‫שלמים – 'א טיפע און א באהלטענע וועג' ‪ -‬עד אשר יתלקטו‬ ‫הללו הם תנועות של אמת? וכי הוא באמת דוגמא של‬ ‫ידע שיש גדלות כזאת בעולם! לא עלתה על דעתו אחד‬ ‫ויתקבצו כל הניצוצות הללו ויחזרו לשורשם הקדוש‪.‬‬ ‫הרבי?" הנה התשובה לזה מובנת מאליה‪ :‬אם הוא תלמיד‬ ‫מיני אלף שיש לו שייכות למדרגות והשגות כאלה! כל‬ ‫אמת של רבו‪ ,‬אם הוא קיבל ממנו חלק מן הנשמה ומן‬ ‫כל העבודות של בני האדם בכלל ובפרט‪ ,‬כל הגלויות‬ ‫השנה הוא היה עסוק עם שפלות ופחיתות! עם יצר הרע'ס‬ ‫החיות שלו – הוא איש אמת‪ .‬והוא אינו אלא כמו אדם‬ ‫והייסורים שכלל ישראל עברו מיום היתה יהודה לגוי‪,‬‬ ‫ותאוות עולם הזה! וכי איזו שייכות יש לו לגדלות?! הוא‬ ‫שמדליק נר מנר‪ ,‬שאין המשמעות שהנר השני מחקה את‬ ‫הם חלק מן המסע הגדול והארוך‪ ,‬שהעולם צריך לעבור‬ ‫הלא מלא ניסיונות כל היום?! ולמה יחשוב לרגע שהוא‬ ‫הנר הראשון‪ ,‬אלא תיכף משעה שהנר השני דולק ‪ -‬הרי‬ ‫עד אשר יבוא הכל לתיקונו‪ .‬ניצוצות רבים ממתינים‬ ‫אדם גדול?! הוא נפל למקום של שכחה – הוא כבר לא‬ ‫הוא דולק בדיוק כמו הנר הראשון! אבל אם הוא אינו‬ ‫עידן ועידנים לתיקון‪ .‬הם מוטלים ומושלכים אי שם‬ ‫זכר מי הוא בכלל‪.‬‬ ‫תלמיד אמיתי‪ ,‬אלא הוא רק עסוק בלחקות את הרבי – אין‬ ‫במקומות נדחים‪ ,‬מעבר להרי החושך ובמעמקי הקליפות‪,‬‬ ‫בתנועות הללו ולא כלום‪ .‬אין בהם שום נשמה ושום חיות‪.‬‬ ‫אבל ביום הזה‪ ,‬ביום שזכר כל היצור לפניך בא‬ ‫ועיניהם יוצאות וכלות ליום שהריבונו של עולם ייזכר‬ ‫והריבונו של עולם זוכר בו את כל הנשכחות‪ ,‬נזכר באחת‬ ‫בהם כביכול‪ .‬ליום שבו יתמלאו רחמים‬ ‫ולענייננו‪' :‬צלם אלוקים' משמעו‪ ,‬שהאדם דומה‬ ‫גם האדם במקור שורשו והוא ויודע מי הוא‬ ‫עליהם ויקבצו אותם אחד לאחד ויעלו‬ ‫לריבונו של עולם מצד האמת שלו‪ .‬הוא לא סתם חיקוי‬ ‫באמת! איזו גדלות יש בו?! לאלו עולמות‬ ‫נקודות‪:‬‬ ‫אותם למקור שורש מחצבתם‪.‬‬ ‫זר וחיצוני‪ ,‬אלא הוא המשכה אמיתית של אלוקות‪ .‬הוא‬ ‫עליונים הוא שייך?! ומן הפגישה הזאת ‪ -‬עם‬ ‫אדם שמאיר וזורח באור אלוקי‪ .‬הוא אדם שהתעצם‬ ‫ביום שזכר כל היצור‬ ‫הגדלות שלו עצמו ‪ -‬נופלת עליו מורא ופחד‪.‬‬ ‫באחדות הבורא‪ ,‬וכל כולו דבק בריבונו של עולם ‪ -‬ולכן‬ ‫לפניך בא והריבונו‬ ‫כי זכר כל המעשים לפניך בא‪:‬‬ ‫הוא ראוי לתואר 'אדם' שהוא מלשון 'אדמה לעליון'‪.‬‬ ‫של עולם זוכר בו‬ ‫גם כל הניצוצות באים בדין‬ ‫ומנגד‪ ,‬אם הוא רק דוגמא חיצונית לאדם העליון‪,‬‬ ‫תכלית בריאת האדם‪ :‬להיות‬ ‫את כל הנשכחות‪,‬‬ ‫ראש השנה הוא יום הדין לכל באי‬ ‫מרכבה למלכות שמים‬ ‫נזכר באחת גם האדם‬ ‫עולם! מי לא נפקד כהיום הזה?! כולם‬ ‫הוא רק ציור יבש גרידא ‪ -‬בלי חיות ובלי נשמה‪ ,‬אזי‬ ‫כל בריאת האדם נועדה כדי לגלות את‬ ‫במקור שורשו והוא‬ ‫עולים ובאים בזכרון של הריבונו של‬ ‫הוא חלילה שקרן גמור‪ .‬הוא בחינה של עשו שנקרא‬ ‫ויודע מי הוא באמת!‬ ‫'אדום'‪ ,‬שפושט את טלפיו ואומר ראו טהור אני‪ .‬ולכן‬ ‫המלכות של השי"ת בעולם! הוי אומר‪:‬‬ ‫עולם! גם הניצוץ הדל והנשכח ביותר‬ ‫איזו גדלות יש‬ ‫צריך האדם שיהיה חתום בחותם של אמת! כי זהו עיקר‬ ‫לריבונו של עולם יש מלכות שהוא רוצה‬ ‫– עולה לזכרון לפניו ית"ש ביום הזה!‬ ‫בו?! לאלו עולמות‬ ‫הבחירה של האדם‪ :‬אם להיות צלם אלוקים של אמת?‬ ‫לגלות‪ ,‬והאדם הוא המרכבה למלכות הזאת‪.‬‬ ‫עליונים הוא שייך?!‬ ‫הבית דין של מעלה מוציאים את‬ ‫או צלם אלוקים של שקר? והעבודה של האדם היא‪,‬‬ ‫וככל שהאדם מכיר את גדלותו‪ ,‬הוא מבין‬ ‫ומן הפגישה הזאת‬ ‫הספרים של אדם הראשון‪ ,‬ועוברים‬ ‫שהוא יהיה בעל צלם אלוקים שאין בו שמץ ורבב של‬ ‫עם אלו מדרגות נשגבות הוא נברא‪ ,‬כך הוא‬ ‫‪ -‬עם הגדלות שלו‬ ‫שוב על כל ה'חומר' שיש שם‪ :‬איך היה‬ ‫משיג יותר ויותר עד גדלות ה'‪ .‬וכמו שאנו‬ ‫עצמו ‪ -‬נופלת עליו‬ ‫אדם הראשון נראה קודם החטא ‪ -‬ואיך‬ ‫שקר‪ .‬ולכן בראש השנה‪ ,‬בזה היום שהריבונו של עולם‬ ‫מורא ופחד‬ ‫ברא את הצלם אלוקים‪ ,‬ומזכירים בו לאדם איך הוא‬ ‫יֹוְש ֵֵבי‬ ‫הֹוַפע ַּב ֲֲּה ַַדר ְגְ אֹון עּוֶזֶ ָך ַַעל ָּכּ ל ְ‬ ‫אומרים‪ְ"ְ :‬ו ַ‬ ‫הוא נראה היום? כמה ניצוצות נאבדו‬ ‫ח‬ ‫כי יעקב אבינו הוא מדת האמת‪ ,‬וכמו שכתוב (מיכה ז‬ ‫את הפנימיות שלו‪ .‬אם הוא בר אוריין ואדם קצת נעלה‬ ‫היה נראה פעם; איזה צלם אלוקים היה לו‪ ,‬חותמים‬ ‫"ִּת ֵֵּתן ֱֱא ֶֶמת ְלְ ַיַ ֲֲעֹקֹב"‪ ,‬והוא דומה לאדם הראשון קודם‬ ‫כ)‪ִ :‬‬ ‫יותר – יש לו איזה חן רוחני‪ ,‬ודוק של עדינות נסוכה‬ ‫את הברכה ואומרים "כי אתה אלוקים אמת ודברך אמת‬ ‫החטא! הוי אומר‪ :‬יש לו את הצלם אלוקים שחתום‬ ‫על פניו‪ .‬ומנגד אם הוא אדם גס והמוני‪ ,‬גם רואים על‬ ‫וקיים לעד" – כי הכל הולך וסובב סביב חותם האמת‪,‬‬ ‫בחותם האמת בתכלית‪.‬‬ ‫פניו את הגסות הרוח שלו‪.‬‬ ‫אשר רק על ידו יש משמעות לצלם אלוקים‪.‬‬ ‫בשעת תקיעת שופר מתעוררת הפנימיות האמיתית‬ ‫וזהו אצל שאר כל אדם‪ ,‬אבל אצל צדיקים ראו את‬ ‫של האדם‪ .‬הצלם אלוקים שלו יוצא ומתגלה החוצה!‬ ‫אור הפנים באופן ברור‪ .‬הנשמה שלהם ממש האירה וזרחה‬ ‫כלל ישראל רוצים את האמת של יעקב אבינו‬ ‫"ַא ְְׁש ֵֵרי ָָה ָָעם‬ ‫ועל זה אנו אומרים תיכף אחר התקיעות‪ַ :‬‬ ‫מתוך הפנים שלהם! ונמצא שהרושם של החותם של אמת‬ ‫עיקר הצלם אלוקים ניכר על פני האדם‪ַַ .‬ה ָָּפִנִ ים של‬ ‫רּוָעה ה' ְְּבאֹור ָָּפֶנֶ יָך ְיְ ַַהֵלֵ כּון"‪ .‬והאריה"ק יש לו‬ ‫יֹוְד ֵֵעי ְְת ָ‬ ‫ְ‬ ‫שיש על הצלם אלוקים‪ ,‬בולט וניכר על ידי אור הפנים – כי‬ ‫הְּפִנִ ים שלו‪ .‬פני האדם‬ ‫האדם מספרים ומגלים החוצה את ְ‬ ‫כוונות על 'הארת פני התוקע'‪ .‬וכאשר כלל ישראל תוקעים‬ ‫שם רואים אם האדם הוא אכן צלם אלוקים אמיתי וראוי‬ ‫מסגירים את הפנימיות שלו‪ ,‬ואינם כפני הבהמה‪ ,‬שכמעט‬ ‫בשופר ומתעוררים מן התרדמה העמוקה שלהם‪ ,‬אזי הפנים‬ ‫לשמו‪ ,‬או שהוא רק דמיון וחיקוי של הדבר האמיתי‪.‬‬ ‫ולא ניתן להבחין עליהם מה מתחולל בקרבה; האם‬ ‫של הבעל תוקע ‪ -‬אשר עיני עם ועדה בו תלויות ‪ -‬מאיר‬ ‫ועל זה אנו אומרים בראש השנה כבר בתפילת ערבית‪:‬‬ ‫היא שמחה או עצובה‪ ...‬וכך הוא גם ברוחניות‪ :‬יכולים‬ ‫וזורח באור נעלה ונשגב‪ .‬החלק אלוק ממעל שלו – מפציע‬ ‫"ֶזֶ ה ּדֹור ֹּד ְְֹר ָָׁשיו ְְמ ַַב ְְק ֵֵׁשי ָָפֶנֶ יָך ַיַ ֲֲעֹקֹב ֶֶסָלָ ה"‪ ,‬כי כלל ישראל‬ ‫לראות לפי ערך באיזו מדרגה האדם נמצא כעת‪ .‬וכמו‬ ‫ויוצא יותר ויותר!‬ ‫מבקשים שיזכו לקבל מבחינת ה'פנים' של יעקב אבינו‪.‬‬ ‫שכל אחד רואה בחוש‪ ,‬שיכולים להכיר על פני האדם‬ ‫ג‬ ‫הדין של ראש השנה מביא את האדם לידי שמחה‬ ‫בשמך יגילון כל היום‪:‬‬ ‫הבכייה של ראש השנה נובעת מן הבכייה של "במסתרים תבכה נפשי" | איך יכולים לא לבכות כאשר נזכרים בגדלות האמיתית של האדם? | היראה והשמחה משמשות כאחד יחד | הבן מלך צריך למסור דין וחשבון על‬ ‫כל תנועה | תקח כבוד והערכה מעצם זה שאתה יהודי | ההתעוררות שאדם מרגיש בראש השנה נובעת מן הבכייה הגדולה של הריבונו של עולם‬ ‫ולכן הוא מחפש כבוד והערכה‪ .‬אנשים מחפשים ערך‬ ‫על מעשיו – הוא נהיה בשמחה עצומה‪ .‬כי ההרגש העמוק‬ ‫הוא נזכר שהוא בן מלך והבכי בא מאליו‬ ‫עצמי וביטחון עצמי‪ ,‬אלא שבמקום לקחת את ההערכה‬ ‫של האדם‪ ,‬עובד כך‪ ,‬שככל שתובעים ממנו ודורשים‬ ‫ראש השנה הוא זמן שנופלת בכייה על האדם –‬ ‫שלהם מן המקום הנכון‪ ,‬מכך שהם דומים לבוראם – הם‬ ‫ממנו עוד ועוד‪ ,‬כך שמח ומאושר יותר ויותר‪ .‬כי הוא‬ ‫'עס וויינט זיך פון זיך אליינס' – מטבעו ומעצמו‪ .‬כי‬ ‫לוקחים כבוד מדברים חיצונים‪ .‬מדברים ריקים שאין‬ ‫מבין בדעתו‪ ,‬שהסיבה שמצפים ממנו ליותר היא – כי‬ ‫כאשר מזכירים לאדם את המדרגה הראשונה שלו – הוא‬ ‫בהם ממש‪ .‬אמנם אדם כזה‪ ,‬אינו מגיע לשום קורת רוח‬ ‫הוא שווה יותר! הוא יכול להגיע ליותר! והאדם הוא‬ ‫כבר לא צריך התעוררות נוספת‪ ...‬הבכייה שלו היא כבר‬ ‫ודעתו לעולם אינה מתקררת‪ .‬הוא לעולם אינו שבע‬ ‫באמת יצירה גדולה ועצומה‪ ,‬ומצד היצירה שלו‪ ,‬הוא‬ ‫"ְּב ִִמ ְְס ָָּת ִִרים ִִּת ְְבֶּכֶ ה ַנַ ְְפ ִִׁשי‬ ‫מעין הבכייה של (ירמיה יג‪ ,‬יז)‪ְ :‬‬ ‫ומרוצה‪ .‬הוא אינו מגיע באמת לשום סיפוק הנפש‪.‬‬ ‫רוצה שאכן יתייחסו אליו כפי האמת שלו‪ .‬שיתייחסו‬ ‫ִִמ ְְּפֵנֵ י ֵגֵ ָָוה"‪ ,‬אשר היא הבכייה של השי"ת "על גאוותם‬ ‫הוא יכול לקבל עוד כבוד ועוד כבוד‪ ,‬אבל באמת הוא‬ ‫אליו כמו אל 'אדם גדול'‪.‬‬ ‫של ישראל שניטלה מהם ונתנה לאומות העולם"‪ ,‬וכמו‬ ‫מרגיש ריק מכל וכל‪ .‬הוא רק מלא צער ועגמת נפש‪.‬‬ ‫שאמרו חז"ל במסכת חגיגה‪ .‬כי הבכייה של הריבונו של‬ ‫כי אם הוא כבר שכח מן הגדלות שלו‪ ,‬הרי הפשט הוא‬ ‫תבכה על זה שאינך בוכה‬ ‫עולם על גאוותם של ישראל מתעוררת בראש השנה‪,‬‬ ‫בזה‪ ,‬שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר מחייו‪ .‬הוא שרוי‬ ‫וכל אדם מרגיש זאת בנפשו‪ .‬הוא נזכר שהוא בן מלך!‬ ‫וזהו עוד כוונה בדברי האר"י בדבר הבכייה של ראש‬ ‫בייאוש מר כל כך שהוא כלל אינו יודע איזו 'רחמנות'‬ ‫הוא נזכר שהוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא! והוא‬ ‫השנה‪ :‬כי אם אדם אינו בוכה מתוך שמחה? אם הוא חפץ‬ ‫הוא‪ .‬הוא רואה את עצמו כמו עוד 'מספר' בין מיליארדי‬ ‫מביט עליו ורואה כמה הוא לקוי ופגום?! כמה הוא רחוק‬ ‫להימלט מיום הדין‪ ,‬ורק מחפש דרכים איך להקל מעליו‬ ‫אנשים בעולם! הוא תמיד מרגיש‪ :‬אף אחד אינו צריך אותי‬ ‫ממעלת הבן מלך?! כמה הוא רחוק הגאווה דקדושה?!‬ ‫את אימת הדין – אזי צריך בדיקה אחריו‪ .‬ואדרבה‪ ,‬על‬ ‫ואין בי שום משמעות ותועלת לעולם!‬ ‫ועל זה הוא בוכה בכייה גדולה עד מאד‪.‬‬ ‫זה גופא עליו לבכות בכייה גדולה‪" :‬אם אני בלחץ‬ ‫מהמדרגה שתובעים ממני ‪ -‬ואיני שמח בכך‪ ,‬אזי זה‬ ‫ועל זה אומר האר"י הק' כי מי שאינו בוכה בימים‬ ‫הריבונו של עולם בוכה על אלו שאינם בוכים‬ ‫סימן ששכחת מי אני‪ .‬שכחתי את האמת שלי! שכחתי‬ ‫הללו הרי זה סימן שאין נשמתו שלימה‪ .‬כי האדם מצד‬ ‫גם אם אדם אינו בוכה על עצמו בראש השנה –‬ ‫את הפנימיות שלי! הלא הזכות הגדולה ביותר של האדם‬ ‫עצמו‪ ,‬אם הוא רק 'שטיקל מענטש'‪ ,‬עליו לזכור איזה‬ ‫הריבונו של עולם בוכה עליו‪ .‬וכל אידישע נשמה מרגישה‬ ‫היא‪ ,‬שמעמידים אותו בדין נוקב כזה! שעושים איתו‬ ‫סוג אדם הוא היה באמת‪ ,‬ואם אינו זוכר וזה כבר כל כך‬ ‫את הבכייה הזאת‪ ,‬ואיך שלא יהיה‪ ,‬באיזה רגע בראש‬ ‫דין וחשבון על כל תנועה! שמתייחסים אליו כמו אל‬ ‫נשכח ממנו‪ ,‬אזי פשיטא שאינו שלם‪ .‬ועל זה מבקשים‬ ‫השנה הוא מרגיש התעוררות בנפשו‪ :‬היכן אני נמצא‬ ‫בן מלך ‪ -‬שכל הגה שיוצא מפיו מתפרסם בכל העולם‪.‬‬ ‫קודם תקיעת שופר‪ִ" :‬יִ ְְב ַַחר ָלָ נּו ֶֶאת ַנַ ֲֲחָלָ ֵֵתנּו ֶֶאת ְגְ אֹון ַיַ ֲֲעֹקֹב‬ ‫בעולם? למה אני כל כך רחוק? אני רוצה להתקרב אליך?‬ ‫"למה איני זוכר איזה אדם גדול אני‪,‬‬ ‫ֲֲא ֶֶׁשר ָָא ֵֵהב ֶֶסָלָ ה" – כי בעמדנו לעת הזאת של תקיעת‬ ‫למה יש כל כך הרבה 'רחוקים' בעולם?‬ ‫כל דבר שאני חושב ואומר ועושה‪ ,‬גורם‬ ‫שופר‪ ,‬אנו מבקשים שנזכה לגדלות האמיתית שלנו! לגאון‬ ‫אני רוצה שכל העולם יתקרב אליך! הוא‬ ‫למהפכה בעולם – 'עס קערט א וועלט' –‬ ‫יעקב! וכאשר אנו מבינים כמה רחוקים אנו מהגאון יעקב‬ ‫אֵׁשיֶכֶ ם‬ ‫"ְׂשאּו ְְׁש ָָע ִִרים ָָר ֵ‬ ‫זועק מנהמת ליבו‪ְ :‬‬ ‫נקודות‪:‬‬ ‫שלנו‪ ,‬אזי התקיעות שלנו הם אכן גנוחי גנח וילולי יליל‪.‬‬ ‫וכולם העולמות העליונים רועשים ממני‪.‬‬ ‫ְְו ִִהָּנָ ְְׂשאּו ִִּפ ְְת ֵֵחי עֹוָלָ ם ְְוָיָ בֹוא ֶֶמֶלֶ ְך ַַהָּכָ בֹוד" –‬ ‫גם אם אדם אינו‬ ‫אני אכן צריך לדעת איך חושבים ואיך‬ ‫אני רוצה להיות מרכבה למלכות הריבונו‬ ‫בוכה על עצמו בראש‬ ‫מדברים! אני צריך לתת דין וחשבון על‬ ‫ככל שהתביעה גדולה יותר‬ ‫של עולם! אני רוצה לחיות באופן שראוי‬ ‫השנה – הריבונו של‬ ‫כל תנועה שלי!"‪.‬‬ ‫כך השמחה גדולה יותר‬ ‫לאדם שהוא מרכבה למלכות ה' בעולם!‬ ‫עולם בוכה עליו‪.‬‬ ‫והבכייה הזאת היא‬ ‫אמנם זאת צריך לדעת‪ :‬הבכייה של ראש השנה ‪ -‬אינה‬ ‫והבכייה הזאת היא הגנוחי גניח‬ ‫הגנוחי גניח והילולי‬ ‫השי"ת ברא את האדם יחידי‬ ‫בכייה שסותרת את השמחה! היראה וחרדת הדין של‬ ‫והילולי יליל של השופר של ראש השנה‪.‬‬ ‫יליל של השופר‬ ‫בעולם – והוא מרגיש שהוא‬ ‫הימים הנוראים – אין בהן שום סתירה לשמחה! אלא‬ ‫כי גדול ורב כוחה של מצוות תקיעת‬ ‫של ראש השנה‪ .‬כי‬ ‫רק אחד ממיליארדים‬ ‫אדרבה הן מסייעות לאדם להגיע לידי שמחה‪.‬‬ ‫שופר לקבץ את הניצוצות הנדחים‪ ,‬ואת‬ ‫גדול ורב כוחה של‬ ‫כל כך הרבה בעיות נפשיות שכיחות‬ ‫כי דין אין משמעו שאומרים לאדם‪ :‬אתה לא טוב!‬ ‫מצוות תקיעת שופר‬ ‫בזמננו‪ ,‬רק מחמת שאנשים אינם מעריכים‬ ‫כל אותם חלקי הקדושה ששקועים בין‬ ‫לקבץ את הניצוצות‬ ‫אתה לא שווה מאומה! אתה אדם שפל ועבד נקלה!‬ ‫הקליפות והסטרא אחרא‪ .‬ובראש השנה‬ ‫הנדחים‪ ,‬ואת כל‬ ‫את עצמם כראוי‪ .‬הוא אינו יודע מי הוא‬ ‫אלא אדרבה אומרים לאדם‪" :‬אתה כל כך חשוב ויקר‪,‬‬ ‫כאשר תוקעים בשופר‪ ,‬הם נזכרים כולם‬ ‫אותם חלקי הקדושה‬ ‫באמת! הוא אינו מאמין שבעבורו נברא‬ ‫שדורשים ממך להתנהג לפי האמת שלך! יש בך מעלות‬ ‫בשורשם ובמקורם‪ ,‬הם נזכרים מאיזה‬ ‫ששקועים בין‬ ‫העולם‪ ,‬כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין פ"ד‬ ‫גדולות ונשגבות ולכן אי אפשר לוותר לך כמלוא נימה‬ ‫מקום גבוה הם נפלו‪ ,‬ומרוב געגועים‬ ‫הקליפות והסטרא‬ ‫מ"ה)‪" :‬למה נברא האדם יחידי שחייב אדם‬ ‫מן האמת! אתה אדם כל כך נכבד ונעלה‪ ,‬ואתה מוכרח‬ ‫וכיסופים לחזור לשרשם‪ ,‬הם גועים כולם‬ ‫אחרא‪ .‬ובראש השנה‬ ‫לומר בשבילי נברא העולם"! האדם נברא‬ ‫כאשר תוקעים‬ ‫להתאים את מעשיך למעמד שלך‪ .‬אתה מוכרח לדמות את‬ ‫בבכייה גדולה עד לב השמים‪ ,‬ובבכייה‬ ‫בראש השנה – אדם יחיד בעולם – כי כל‬ ‫מעשיך לריבונו של עולם! אתה צריך להיות דומה לעליון!"‪.‬‬ ‫בשופר‪ ,‬הם נזכרים‬ ‫הזאת הם מעוררים רחמים גדולים‬ ‫כולם בשורשם‬ ‫הבריאה נבראה עבורו‪ .‬ובעומק הנפש כל‬ ‫כאשר התביעה הזאת יורדת ונוקבת עד עומק השיתין‪,‬‬ ‫ומרובים והם זוכים לתיקון‪.‬‬ ‫ובמקורם‬ ‫אדם מרגיש שהוא 'נברא יחידי בעולם'‪,‬‬ ‫והאדם מרגיש בנפשו הרגש עמוק של כובד ראש ואחריות‬ ‫ט‬ ‫מסילת המועד‬ ‫ראש דבריך אמת‪:‬‬ ‫השופר מגלה את‬ ‫מתוך שיעור מסילת ישרים‬ ‫האמת שבפנימיות‬ ‫פר ' כ י ת בו א ת שע " ט‬ ‫כל איש ישראל‬ ‫ש י עור י הש ק פה ומוסר ב ד רך ה ח ס י ד ו ת‬ ‫מאמר ב'‬ ‫עיקר הדין הוא על מהותו של האדם‬ ‫מלפניך משפטי יצא‪:‬‬ ‫ולא על מעשיו הפרטיים‬ ‫הדיון הגדול בשמים‪ :‬מהי מהות האדם – טובה או רעה | הם טוענים‪ :‬מה שהאדם הרגיש התקרבות זה גופא חטא גדול | אם האדם מרגיש שכל העבודה שלו אינה אלא דמיונות – אין לו שום דרך להתחזק ברוחניות |‬ ‫השופר מעורר את הנקודה הפנימית שבאדם – שכולה אמת | האמת של איש ישראל מערבבת את השטן לגמרי | מול האמת הזאת גם היהודי בעצמו פורץ בבכייה גדולה‬ ‫בליל הסדר בעת אכילת מצה‪ ,‬בראש השנה בשעת תקיעת‬ ‫הוויכוח הגדול שיש בשמים אודות‬ ‫איך מערבבים את השטן בראש השנה‬ ‫מהותו האמיתית של האדם‬ ‫שופר‪ ,‬בפורים כאשר אתה מקיים 'עד דלא ידע' – אין‬ ‫נבוא לבאר קצת את העבודה של תקיעת שופר‪:‬‬ ‫לזה באמת שום שייכות אליך! זה לא אתה! זה לא האמת‬ ‫הפשט של כל העניינים האמורים הוא כך‪ :‬הן אמת‬ ‫השופר של ראש השנה הוא עצה נפלאה שהריבונו של‬ ‫שלך! זה כולו דמיונות! 'אתה' הוא הלא זה‪ ,‬מי שאתה‬ ‫ונכון שבראש השנה דנים כל אדם על כל המחשבות‪,‬‬ ‫עולם נתן לנו כדי לזכות בדין; וכמו שהזוה"ק (ח"א קצ‪).‬‬ ‫במשך כל השנה‪ ,‬וכל ההתעוררות ורגשי הקודש שהיו‬ ‫דיבורים ומעשים של כל השנה‪ .‬אבל עיקר הדין שנערך‬ ‫מכנה את השופר 'עיטא טבא'‪ .‬ובתוס' במסכת ראש השנה‬ ‫לך‪ ,‬אין להם באמת שום קיום והם רק עורבא פרח!"‪.‬‬ ‫ביום זה הוא על עצם מהותו של האדם‪ .‬בשמים מביאים‬ ‫(טז‪ :‬ד"ה כדי) בשם הירושלמי איתא‪ ,‬שבשעה שמתחילים‬ ‫כל אדם במשפט; וה'מיימינים' צועקים‪" :‬עצם מהותו של‬ ‫לתקוע בשופר נעשה השטן 'בהיל ולא בהיל'‪ ,‬וכאשר‬ ‫ועם הדיבורים הרעים והאכזריים הללו היה חלילה‬ ‫יהודי הוא יקר וחביב עד מאד! הוא כולו טוב! והא ראיה‪:‬‬ ‫תוקעין בשנית הוא הופך להיות כולו 'בהיל'‪ .‬הוי אומר‪:‬‬ ‫עולה בידו לשבור ולהחריב את כל ההתקרבות לריבונו‬ ‫ראו את כל המעשים טובים שעשה במשך כל השנה! ועל‬ ‫השטן מתערבב ומתבלבל מקול השופר‪ ,‬ועל ידי זה אנו‬ ‫של עולם שהיתה מנת חלקו עד עתה! הוא היה לוקח‬ ‫מה שהמקטרגים טוענים כאן‪ ,‬שיש לו לעומת זה הרים‬ ‫יוצאים זכאים בדין‪ .‬ועלינו להבין אפוא מה עניינו של‬ ‫את כל הזמנים הנעלים הללו – 'די אלע הייליגע מינוטין'‬ ‫וגבעות של חטאים ועוונות?! אין לכל זה שום שייכות‬ ‫השופר; מהו העצה טובה שיש כאן? ומה הפשט בזה‬ ‫ואת כל אותם מצבים בהם ידע האדם והרגיש בבירור‪,‬‬ ‫לדיון שלנו! כל אלה הם כלל לא חלק מן היהודי! ליהודי‬ ‫שאומרים שתוקעים בשופר כדי 'לערבב את השטן'?‬ ‫שכעת יוצאת ומתגלית האמת שלו – והיה הופך אותם‬ ‫אין שום שייכות אמיתית לחטאים! כל ההתנהגות הלא‬ ‫ובכלל‪ ,‬איך אכן יש מקום בעצם יום הדין‪ ,‬לוותר על‬ ‫על פיהם! הוא היה עושה מהם תל שממה ‪' -‬אש אין‬ ‫טובה שלו נובעת אך ורק מטעות אחת גדולה!"‪.‬‬ ‫עומק הדין? וכי יתכן שיחטא האדם כל השנה ועל ידי‬ ‫פארך' – וליצנות אחת גדולה‪ .‬ולקראת השנה הבאה –‬ ‫כאשר יהודי זה היה רוצה להתקרב קצת לריבונו של‬ ‫לעומתם עומדים המשמאילים וזועקים מרה‪" :‬האדם‬ ‫התקיעות שלו יוותרו לו על הכל?! וכי לית דין ולית‬ ‫עולם – הוא כבר היה מתייאש מתחילה וראש‪" :‬אני עוד‬ ‫הוא מהות של 'רע'! הוא חפץ ברע ועושה רק רע כל‬ ‫דיין חס ושלום?!‬ ‫זוכר איך רימיתי את עצמי בשנה שעברה‪ ,‬הייתי כזה בעל‬ ‫היום! צאו והביטו‪ ,‬ותראו את הקרונות העמוסים בחטאים‬ ‫דמיון‪ ,‬שמתי את עצמי ללעג ולקלס – 'איך בין געווען א‬ ‫ועוונות שהבאנו לכאן; ממה שעולל והשחית כל השנה‪.‬‬ ‫ענין הבכיה של ראש השנה‬ ‫שטיק חוזיק' – למשל ולשנינה ממש‪ .‬חשבתי שאני באמת‬ ‫ומה שאתם רוצים לבטל כאן את כל הררי‬ ‫ידועים הדברים שאמר האר"י הק'‬ ‫רוצה להתעורר ואני באמת מרגיש רשפי אש והתלהבות‬ ‫העוונות הללו במחי יד‪ ,‬מחמת המצוות‬ ‫(שעה"כ ר"ה בהקדמה) שמי שלא נופלת עליו‬ ‫לפני תקיעת שופר! אני כל כך רימיתי את עצמי כאשר‬ ‫ומעשים טובים שלו‪ ,‬מחמת כל הפעמים‬ ‫נקודות‪:‬‬ ‫בכייה בימים הללו סימן הוא לו שאין‬ ‫עמדתי שם בבית הכנסת ואמרתי את פסוקי המלכיות‪,‬‬ ‫שהיתה בו אהבה ויראה וכדומה?! הרי אין‬ ‫כאשר היצר הרע‬ ‫נשמתו שלימה‪ .‬ולא נתעכב כאן לבאר איך‬ ‫וחשבתי שאני אכן מתכוון לתיבות שאני מוציא מפי‪ ,‬ואני‬ ‫לו כל שייכות עם זה! זה כלל לא הוא!‬ ‫רואה את האמת‬ ‫מפרשים את הדברים הלכה למעשה‪ ,‬אך‬ ‫באמת רוצה כבר לראות איך ש'צדיקים יראו וישמחו וישרים‬ ‫אדרבה זה גופא גם חטא גדול; הוא רימה‬ ‫הגדולה הזאת‬ ‫זאת נאמר‪ ,‬שבוודאי אין הכוונה שבחורים‬ ‫יעלוזו'! אני הייתי שבוי בכזה דמיון נורא כאשר אמרתי –‬ ‫אז את עצמו וחשב שהוא אדם ירא שמים‬ ‫‪ -‬שמתגלה כעת‬ ‫ואברכים יהיו עסוקים עם השאלה‪ ,‬האם‬ ‫ואפילו היו לי אז כמה דמעות בעיני – 'וכל הרשעה כולה‬ ‫וכבר רכש לעצמו איזו מדרגה‪ ,‬בו בזמן‪ ,‬שגם‬ ‫בכל העולמות על‬ ‫בכיתי או לא‪ ,‬ולהיכנס מחמת זה לעצבות‬ ‫כעשן תכלה'! אני כבר סיימתי עם הדמיונות הללו! בשנה‬ ‫אז היה אדם מגושם ששקוע בחומריות"‪.‬‬ ‫ידי הקול שופר –‬ ‫ולחלישות הדעת‪ ,‬אבל על כל פנים כך‬ ‫זו אני כבר לא אתן לעצמי ליפול שוב לדמיונות! אני‬ ‫וזה משפט קשה מאד; כי מלבד המשפט‬ ‫הוא עומד נבהל‬ ‫ומשתומם‪ .‬הוא ממש‬ ‫אמר האר"י‪ ,‬וצריכים להבין את יסוד הענין‬ ‫כבר יודע היטב מי אני באמת! אני אדם מגושם! מה‬ ‫על הגשמיות של האדם‪ ,‬הרי כל העתיד‬ ‫נכנס לטירוף הדעת‬ ‫של בכייה זו‪.‬‬ ‫שאני רוצה באמת‪ ,‬זה תענוגים ותאוות! אני מחפש‬ ‫הרוחני שלו תלוי בזה‪ .‬כל ההתקרבות שלו‬ ‫לריבונו של עולם תלוי באופן שמסתכלים‬ ‫– ואינו 'מאמין' למה‬ ‫כבוד ומעמד! אני אוהב את העולם הזה!"‪ .‬כך עד לאחת‬ ‫שמתרחש לנגד‬ ‫בשמים על מהותו‪.‬‬ ‫ראש השנה‪ :‬יום של 'אמת'‬ ‫היה מרגיש האדם כתוצאה ממה שגזרו וקבעו בשמים‬ ‫עיניו‪ :‬הוא כבר חשב‬ ‫על מהותו! כלומר‪ ,‬הקולות והמחשבות הללו שעלולים‬ ‫בדעתו שעלה בידו‬ ‫ראש השנה מתייחד בזה שהוא 'יום‬ ‫היו לעלות בקרבו‪ ,‬הם עצמם הביצוע והיישום של גזר‬ ‫אם דברי הסטרא אחרא היו‬ ‫לנצח את האדם;‬ ‫של אמת'; וכמו שאומרים ב'ונתנה תוקף'‪:‬‬ ‫הדין‪ ,‬שהתקבל מחמת טענת המשמאילים; שהעצמיות‬ ‫מתקבלים לא היה נשאר‬ ‫אבל כעת נודע לו‬ ‫"ותשב עליו באמת"‪ ,‬ובתפילות ובקידוש‬ ‫מן האדם שריד ופליט‬ ‫שהוא מעולם לא‬ ‫אומרים‪" :‬כי אתה אלוקים אמת ודברך‬ ‫שלו מושחתת ורקובה עד היסוד‪.‬‬ ‫אילו חלילה היה עולה ביד הסטרא‬ ‫הכיר את האדם הלז!‬ ‫אמת וקיים לעד"‪ .‬וגם האר"י הק' אומר‬ ‫אחרא לנצח במשפט – היה היצר הרע‬ ‫אין לו מושג קלוש‬ ‫שכל הכוונות של שופר סובבים סביב‬ ‫השופר מגלה בשמים את מהותו‬ ‫מקבל כוח גדול לבוא אלינו כאן למטה‪,‬‬ ‫מיהו באמת היהודי‬ ‫האמיתית של האדם‬ ‫הזה! הוא כלל לא‬ ‫מדת האמת‪ .‬ונבוא לבאר גם את זאת על‬ ‫ולפתות את האדם‪" :‬בכל עת שיש בך‬ ‫מבין דבר במהותו‬ ‫פי עבודה ולבאר; מהי האמת שמתגלה‬ ‫וכאן בדיוק אנו זקוקים מרה ל'עצה טובה' של השופר‪:‬‬ ‫איזה הרגש של התעוררות במשך השנה;‬ ‫של יהודי!‬ ‫בראש השנה‪.‬‬ ‫הריבונו של עולם נתן לנו מצווה גדולה שעיקר סגולתה‬ ‫י‬ ‫וזהו מאי דאיתא בחז"ל (ר"ה י‪ ):‬שבראש השנה יצא יוסף‬ ‫אבל כעת נודע לו שהוא מעולם לא הכיר את האדם הלז!‬ ‫הוא‪ :‬לעורר ישנים מתרדמתם! קול השופר הולך ומעורר‬ ‫הצדיק מבית האסורים‪ .‬וכלפינו הכוונה היא‪ ,‬כי אכן בכל‬ ‫אין לו מושג קלוש מיהו באמת היהודי הזה! הוא כלל לא‬ ‫באדם את המקומות החבויים ביותר שישנם בעומק‬ ‫ראש השנה יוצא הצדיק שגנוז בתוך כל יהודי לחרות!‬ ‫מבין דבר במהותו של יהודי! הוא רואה כעת את כוחותיו‬ ‫נשמתו! התשר"ת מגיעים למקומות הנסתרים והנעלמים‬ ‫הוא מתגלה בזה היום בפועל – "ובאו האובדים בארץ‬ ‫הנעלמים של האדם ‪ -‬ואינו לו מילה אחת בפיו לענות‬ ‫שבנפש – שהאדם עצמו אינו ער אליהם וכבר שכח‬ ‫אשור והנדחים בארץ מצרים" – ואזי יכולים להמליך את‬ ‫כנגד זה‪ .‬הוא ממש בולע את לשונו מרוב תדהמה! ככל‬ ‫מקיומם לגמרי‪ .‬בשעה שנשמעים בעולם ה'מאה קולות'‬ ‫הריבונו של עולם כנכון‪ .‬כי כל זמן שלא נתגלו אותם‬ ‫שרק יעבוד כל השנה כדי לפתות את האדם ולגרות בו את‬ ‫הללו – שמבטאים את עומק ליבו של כל יהודי – אזי באחת‬ ‫כוחות הנפש העמוקים – לא יכולים להמליך את הריבונו‬ ‫כל היצר הרע'ס – יבואו לפתע המאה קולות של ראש השנה‬ ‫מתגלים ונחשפים כל המקומות הנעלמים שבאדם‪ ,‬ושם‬ ‫של עולם‪ ,‬זה נראה ממש כמו 'ליצנות'‪ :‬אתמול חטאת‬ ‫ויבטלו אותו מכל וכל! הם יגלו את המקום הגנוז שבאדם‪,‬‬ ‫מתגלה נקודת העצם של כל יהודי‪ .‬נקודה קדושה וטהורה‪,‬‬ ‫נגד הריבונו של עולם – והיום אתה בא להמליך אותו?!‬ ‫את נבכי הנפש הגנוזים ביותר‪ ,‬המקום ששם היהודי לא‬ ‫זכה תמימה ונקייה‪ ,‬ללא שום פגם ודופי‪ .‬רואים שם את‬ ‫'היינט שרייסטו 'המלך'?! אולם כאשר יוצא ומתגלה‬ ‫רוצה לחטוא בשום אופן חס ושלום! הוא מוכן עכשיו‬ ‫האמת של כל יהודי! את האמת האמיתית שלו! נקודה כזו‬ ‫'יוסף הצדיק שבנפש'‪ ,‬אזי מתברר שכל החטאים אין‬ ‫להישבע שמעולם לא היתה עולה על דעתו כזאת‪.‬‬ ‫שכאשר מביטים בה אך לרגע‪ ,‬תיכף מבינים שכל חטא‬ ‫להם שום שייכות איתו‪.‬‬ ‫בכל עת שמגיע זמן של 'אמת' – צריכה האמת הזאת‬ ‫ופגם שנמצא באדם – אין לו שום שייכות לעצמיותו והוא‬ ‫להתגלות‪ .‬ובימות המשיח כאשר האמת תתגלה בכל כוחה‬ ‫רק תוצאה ממעשי היצר ופיתויי הבעל דבר‪.‬‬ ‫תאמין שבפנימיות אתה איש נעלה ומרומם‬ ‫וגבורתה‪ ,‬יתגלה שכלל ישראל מעולם לא חטאו – 'די‬ ‫וענין זה נוגע לכל אדם‪ :‬כי דרכם של בני אדם שיש‬ ‫גאנצע זאך הייבט זיך גארנישט ָָאן' – ואין להם שום‬ ‫הוא מגיע למצב שהוא מוכן למסור את נפשו‬ ‫שייכות עם ענין של חטא! בו ברגע שהכח הזה מתגלה‬ ‫בו ברגע שהאמת של האדם מתגלה וזכרונו עולה‬ ‫להם נטייה לדון את עצמם לחובה והם מלאים טענות‬ ‫– נכנס השטן לטשטוש מוחלט; כמו שכתוב (תהלים צז‪,‬‬ ‫לטובה במרומים‪ ,‬וגוזרים את דינו לפי נקודת העצם‬ ‫על עצמם‪ .‬כאן הוא בא בטענה למה לא עשה כפי‬ ‫"ָה ִִרים ַּכַ דֹוַנַ ג ָנָ ַַמסּו ִִמִלִ ְְפֵנֵ י ה'" השטן פשוט הולך ונמס‬ ‫ה)‪ָ :‬‬ ‫שלו‪ ,‬אזי מתגלית האמת הזאת בנפש האדם גם כאן‬ ‫כוחותיו‪ ,‬וכאן הוא מאשים את עצמו וטוען שכלל לא‬ ‫מגודל האמת שמתגלה בעולם‪.‬‬ ‫למטה‪" :‬כל החטאים שעשיתי וכל מה שפגמתי אין להם‬ ‫התחיל לעשות מאומה וכדומה – וכך אכן צריך להיות‪.‬‬ ‫אדם צריך אכן לבחון את מעשיו בכל עת ולחיות עם‬ ‫שייכות אמיתית אלי! אני כלל לא יכול להאמין שאני‬ ‫חשבון הנפש‪ .‬אמנם אסור לאדם להישאר שם‪ ,‬אלא עליו‬ ‫על היהודי 'הזה' אין שום קטרוג‬ ‫פגמתי בכאלה עניינים! זה ממש לא נדבק אלי! אני הייתי‬ ‫לזכור שכל התביעות הללו נובעות מצד עצם הטוב שבו‪,‬‬ ‫וכאשר השטן נכנס לבהלה – יוצא היהודי זכאי בדין;‬ ‫אז פשוט שיכור כלוט‪ ,‬ממש כמו שוטה ופתי! הרוח שטות‬ ‫ומחמת שמצד עצמו הוא אכן 'אדם גדול'‪ ,‬לכן גם ישנם‬ ‫אשר ה'זכאי בדין' הזה סובל ב' משמעויות‪ :‬הוא יוצא‬ ‫נאחזה בי ועשתה איתי כרצונה! אם הייתי מרגיש באותן‬ ‫עליו תביעות גדולות כאלה‪.‬‬ ‫זכאי בדין שדנו אותו על עצם מהותו‪ ,‬כי כבר נתגלה‬ ‫דקות אפלות וחשוכות‪ ,‬אפילו רק אחד מיני אלף מהאור‬ ‫שבעצם מהותו הוא כולו טוב‪ .‬ובכך גם נמתקים כל הדינים‬ ‫והאמת שאני מרגיש עכשיו‪ ,‬לא הייתי מעלה על דעתי‬ ‫וכל אחד צריך לגלות את הפנימיות שלו‪ ,‬ואם אינו‬ ‫ששורים על האדם‪ ,‬כי הלא האדם 'הזה' מעולם לא חטא‪.‬‬ ‫לעשות כאלה מעשים שפלים! אני יודע בבירור שאז‬ ‫מצליח לגלות זאת בפועל – עליו להאמין שכך הם פני‬ ‫והגם אמת שלא התנהג כשורה במהלך כל השנה‪ ,‬אמנם‬ ‫חייתי במציאות של שקר ‪ -‬וכעת אני נמצא במציאות‬ ‫הדברים‪ .‬עליו להאמין בכך באמונה שלימה! הוא צריך‬ ‫אם הוא מכיר בכך‪ ,‬שבעצם הוא צדיק‪ ,‬והוא מקבל על‬ ‫של אמת! האמת שלי יצאה כאן לאור עולם – אי אפשר‬ ‫לחזור ולשנן לעצמו‪ :‬בעצם אני איש קדוש! יש בי קדושה‬ ‫לטעות בזה כלל! עם האמת הזאת אני מוכן כעת למסור‬ ‫עצמו כעת להיות צדיק גם בפועל ממש – מתייחסים אליו‬ ‫שאי אפשר לפגום בה ולא לעמעמם אותה בשום אופן! אני‬ ‫את כל חיי ומאודי לריבונו של עולם"‪.‬‬ ‫כמו אל צדיק והוא הולך ונכתב ונחתם בספרן של צדיקים‪.‬‬ ‫מחובר בעצם רק לרוחניות – רק לדברים שבקדושה‪.‬‬ ‫התביעות עצמן הן הוכחה למעלתו‬ ‫הבכייה כבר פורצת עכשיו מאליה‬ ‫החלטה אחת‪ :‬לא להיות איש המוני‬ ‫הכי נמי שגם אחרי ההמתקה הזאת לא מוותרים‬ ‫כאשר האמת של האדם יוצאת לאור; כאשר כוחות‬ ‫כלל הדברים‪ :‬צריכים לצאת מחודש כזה עם החלטה‬ ‫נסתרים ונעלמים שכאלה נפתחים לפתע – אזי הנפש‬ ‫לגמרי על הדין‪ ,‬ועדיין ישנו ענין של שכר ועונש‪ .‬אבל‬ ‫חזקה שמוכרחים להיות עובד ה'‪ .‬להגיע לידיעה ברורה‬ ‫כבר בוכה מאליה‪ ...‬היא מרגישה כעת איך היא יוצאת‬ ‫כאן נכנסת עוד משמעות לכך שיצא זכאי בדין‪ :‬עצם‬ ‫שלעתיד לבוא יהיה ברור כשמש מה בין עובד אלוקים‬ ‫לפתע מבית האסורים‪ ,‬מבור תחתיות וגיא צלמוות‪ ,‬לאור‬ ‫זה שיש עליו דין‪ ,‬עצם זה שבאים אליו בטענות ומענות‬ ‫לבין אשר לא עבדו; כמו שאומר הנביא מלאכי (ג‪ ,‬יח)!‬ ‫עולם‪ .‬כל כאבה וצערה‪ ,‬כל היגון והמרירות שהצטבר‬ ‫– זהו זכות עבורו‪ .‬כי כל הטענות הללו אינן נובעות‬ ‫ויתגלה מי גילה את העצם שלו בפועל ומי לא גילה‪,‬‬ ‫ונאגר אצלה בכל הזמנים הללו שהייתה אבלה וחפויה –‬ ‫מכך שמחזיקים אותו לאדם שפל ופחות‪ ,‬אלא מן ההיפך‬ ‫שיצייר לעצמו שבעולם האמת יתהלכו להם העובדי ה'‬ ‫משתחררים באחת‪ ,‬והיא מתפרצת בבכייה נוראה שעולה‬ ‫הגמור ממש‪ .‬מהטענות הללו רואים עד כמה מעריכים‬ ‫האמיתיים ויהיה חקוק על מצחם "אנא עבדא דקודשא‬ ‫ובוקעת את כל הרקיעים‪.‬‬ ‫אותו בשמים‪ .‬הטענות הן‪" :‬הלא אתה כל כך גדול בעצם!‬ ‫בריך הוא" ‪ -‬ועל שאר האנשים לא יהיה חקוק כך‪.‬‬ ‫אתה קדוש וטהור בעצם! נו‪ ,‬למה אתה לא מתנהג כך‬ ‫וזאת היא הבכייה שנופלת על האדם בראש השנה‬ ‫"ושבתם וראיתם" – בביאת המשיח תראו כולכם שאדם‬ ‫גם בפועל?! אם יש בך כזה אור גדול – למה בפועל‬ ‫– אשר זהו גם כוונת השופר; כדברי הגמרא (ר"ה לג‪:):‬‬ ‫זה עובד ה' ואדם זה אינו עובד ה'‪ .‬הם שניהם מתפללים‬ ‫אתה עושה דברים שאינם ראויים לאור כזה?! למה אתה‬ ‫"גנוחי גנח ילולי ילל"‪ .‬כי בראש השנה מתגלה נקודה‬ ‫באותו בית המדרש ויושבים על אותו ספסל‪ ,‬אבל הם‬ ‫משתטה כל כך?!"‪ .‬זה נקרא זכאי בדין‪ :‬שהדין שעושים‬ ‫עמוקה – נקודה קדושה וטהורה – בעומק נפש האדם‪,‬‬ ‫שני אנשים שונים לגמרי‪.‬‬ ‫איתו‪ ,‬הוא מתוך הכרת ערכו האמיתי – ולא בדרך של‬ ‫שהוא מעולם לא הקדיש לה שום תשומת לב‪ .‬הוא‬ ‫ואת ההחלטה להיות 'עבדא דקודשא בריך הוא' מוכרח‬ ‫חובה ובאופן שלילי‪ ,‬ונמצא שהדין עצמו מבטא את גודל‬ ‫מעולם לא נפגש עם העומק הזה! והאדם בוכה לעצמו‪:‬‬ ‫האדם לרכוש לקנין בנפשו בעודו צעיר‬ ‫קדושתו ומעלתו‪.‬‬ ‫"היכן הייתי עד הלום? איך הייתי שבוי בשקר נורא כזה‬ ‫לימים‪ .‬אם האדם לא יחפוץ בכל כוחו‬ ‫כל השנה? איך נתתי ליצר הרע להשמיע בקרבי קולות‬ ‫ובכל נפשו להיות עובד ה' – הוא בוודאי‬ ‫נקודות‪:‬‬ ‫על נקודת יוסף שבכל יהודי‬ ‫של ייאוש? איך האמנתי לו אפילו לרגע אחד שאני כזה‬ ‫יגדל להיות איש פשוט‪ .‬בעולם האמת הוא‬ ‫יכולים לצעוק היום 'המלך'‬ ‫אדם מושחת ושלילי?"‪.‬‬ ‫אכן בכל ראש השנה‬ ‫יכה על חטא ויתחרט על כך – אבל אז‬ ‫יוצא הצדיק שגנוז‬ ‫כל יהודי הוא בבחינת צדיק; כמו‬ ‫כבר יהיה קצת מידי מאוחר‪ ...‬כל בחור‬ ‫בתוך כל יהודי‬ ‫שכתוב (ישעיה ס‪ ,‬כא)‪ְ"ְ :‬ו ַַע ֵֵמְך ֻּכֻ ָלָ ם ַַצ ִִד ִיִקים"‪,‬‬ ‫היצר הרע מכיר לפתע את האמת של‬ ‫צריך לקחת החלטה נחושה‪ :‬אני לא רוצה‬ ‫לחרות! הוא מתגלה‬ ‫כל יהודי יש בו בחינה של 'יוסף הצדיק'‪,‬‬ ‫היהודי – והוא מתבלבל לגמרי‬ ‫להיות עוד איש המוני שמסתובב כאן‬ ‫בזה היום בפועל‬ ‫– "ובאו האובדים‬ ‫שזהו מקום עמוק בנפש אשר שם הוא‬ ‫כאשר היצר הרע רואה את האמת הגדולה הזאת ‪-‬‬ ‫בעולם הלוך ושוב‪ ,‬ואינו יודע על מה‬ ‫בארץ אשור והנדחים‬ ‫מוכן ומזומן למסור את נפשו להשי"ת‪.‬‬ ‫שמתגלה כעת בכל העולמות על ידי הקול שופר – הוא‬ ‫ולמה ירד לעולם‪ .‬אני לא רוצה לעשות‬ ‫בארץ מצרים" – ואזי‬ ‫אלא שהסטרא אחרא וכל גודנא דיליה‬ ‫עומד נבהל ומשתומם‪ .‬הוא נשאר קפוא על עומדו‪ ,‬הוא‬ ‫מעשים כמצוות אנשים מלומדה! אני‬ ‫יכולים להמליך את‬ ‫הצליחו לסגור ולאסור את האור הזה‬ ‫ממש נכנס לטירוף הדעת – ואינו 'מאמין' למה שמתרחש‬ ‫רוצה לעבוד את הריבונו של עולם עם‬ ‫הריבונו של עולם‬ ‫בעומק הנפש‪ ,‬והאור הזה – היוסף הצדיק‬ ‫לנגד עיניו‪ :‬הוא כבר חשב בדעתו שעלה בידו לנצח את‬ ‫כנכון‪ .‬כי כל זמן שלא‬ ‫חיות ושמחה ומתוך רצון פנימי ואמיתי‪.‬‬ ‫נתגלו אותם כוחות‬ ‫הזה ‪ -‬אינו יכול להתגלות‪ .‬אבל בראש‬ ‫האדם; הבית דין של מעלה קבלו את הקטרוג שלו על‬ ‫ויהא רעווא שנזכה להכין את עצמנו‬ ‫הנפש העמוקים – לא‬ ‫השנה – ובפרט על ידי הקול שופר שנמשך‬ ‫האדם ‪ -‬בשתי ידיים! הטענה שלו‪ ,‬שהוא כבר עובד איתה‬ ‫לקראת הימים הללו כראוי ונזכה לאור‬ ‫יכולים להמליך את‬ ‫מ'עלמא דחירות' – יוצא היוסף הצדיק‬ ‫עוד קודם בריאת האדם‪" :‬מה אנוש כי תזכרנו"‪ ,‬התקבלה‬ ‫הנפלא של 'ה' אורי בראש השנה'‪.‬‬ ‫הריבונו של עולם‬ ‫שבתוך כל אחד ואחד מעבדות לחרות‪.‬‬ ‫בתשואות חן קדם כל הפמליא של מעלה‪.‬‬ ‫אי‬ ‫ויהי בליל ראש השנה אחר התפלה‪ ,‬כאשר‬ ‫איד'‪' :‬פארוואס? וואס עפעס'? (על מה ולמה?)‪ .‬ענה‬ ‫ראש השנה‬ ‫דרכי הצדיקים‬ ‫עברו הציבור בראזוואדוב לפני הרה״ק מראזוואדוב‬ ‫הרר״א ואמר‪' :‬יונגערהייט בין איך געוועהן אין אזא‬ ‫להתברך בברכת 'לשנה טובה'‪ ,‬הבחין וראה באותו‬ ‫מדרגה פרייטאג צו נאכט'ס‪ ,‬אז איך האב נישט‬ ‫החסיד‪ ,‬והנה גם הוא בין העוברים לפניו‪ .‬שאל‬ ‫געקענט קוקן אויף קיין מענטש‪ ,‬ווען איך האב‬ ‫פעם אחת עמד הרה״ק מרוזין זי״ע ב'שמונה‬ ‫אותו בפליאה‪' :‬מ'האט דאך געשמועס'ט'?! (הרי‬ ‫מיר אנגעטוהן דעם שווארצן בעקיטשע‪ ,‬האט עס‬ ‫עשרה' של מעריב בליל ראש השנה למשך זמן‬ ‫סכמנו משהו?!) ‪ -‬שהוא נוסע לדזיקוב‪ ,‬ואיך הוא‬ ‫מיר געריבן אויפ'ן לייב אזויווי א ַזַ אק‪ ,‬האב איך מיר‬ ‫ארוך מאד‪ ,‬וראו במחזור אשר היה מונח לפניו כי‬ ‫כעת כאן בראזוואדוב‪ .‬ענה החסיד כי החליט שלא‬ ‫געמוזט אנטוהן א ווייסע בעקיטשע‪ ,‬היינט אויף די‬ ‫הוא עודנו עומד בברכה הראשונה‪ ,‬וכך עמד על‬ ‫לנסוע‪ ,‬והסביר את טעמו ונימוקו‪ ,‬כי אם יסע להרב‬ ‫עלטער‪[ ...‬ונאנח] ַַאה‪( '...‬בצעירותי הייתי במדרגה כזאת‬ ‫מקומו ולא נע ולא זע במשך הרבה זמן‪.‬‬ ‫מדזיקוב ויוושע ‪ -‬אחר כל השנים שהיה אצל רבו‬ ‫אשר בליל שב״ק לא הייתי מסוגל להסתכל על אדם‪ ,‬וכשלבשתי‬ ‫בראזוואדוב ולא נושע‪ ,‬מה יאמרו העולם‪' :‬אז דער‬ ‫את ה'בעקיטשע' השחור‪ ,‬היה זה משפשף את עורי כמו שק‪ ,‬ולכן‬ ‫אחר שהמתינו זמן רב‪ ,‬ניגש בנו הרה״ק רבי‬ ‫ָָרב קען נישט‪ ,‬און ער קען ָיָ א‪ ...‬וויל איך נישט'!‬ ‫הייתי מוכרח ללבוש 'בעקיטשע' לבן‪ ,‬אבל היום בזקנותי‪ ...‬אה‪.)...‬‬ ‫שלום יוסף זי״ע למקומו של אביו הק'‪ ,‬והפך עבורו‬ ‫(שהרב מראזוואדוב אינו יכול‪ ,‬והרב מדז'יקוב כן יכול‪ ...‬אינני רוצה‬ ‫ואמר זאת בנוסח שמשמעו אשר ממילא לא נהיה‬ ‫את הדף של המחזור‪ .‬ואחר זמן מה ניגש שוב‬ ‫בזה!)‪ .‬אמר לו הרה״ק מראזוואדוב‪' :‬אויב אזוי‪ ,‬זאג‬ ‫ממנו שום דבר‪ ,‬והוא כבר לעת זקנותו‪ ,‬ולכן רוצה‬ ‫והפך דף נוסף‪ ,‬וכך עשה כמה פעמים‪ .‬עד שכעבור‬ ‫איך דיר צו א בן זכר'! (אם כך‪ ,‬הרי אני מבטיח לך בן זכר!)‪,‬‬ ‫הוא לחזור ללבוש בעקיטשע שחור‪.‬‬ ‫זמן לא רב‪ ,‬סיים הרה״ק מרוזין את תפלתו ופסע‬ ‫ואכן נושע באותה שנה‪.‬‬ ‫לאחוריו‪ .‬שאלו החסידים את רבי שלום יוסף מה‬ ‫ענה לו ה'גוטער איד' כי לפני שהוא מסכים‬ ‫הפשט בזה המעשה‪ ,‬ואיך העיז לעשות כן‪ .‬ענה‬ ‫[ויש לפרש את הענין בזה‪ ,‬כי שני הצדיקים‬ ‫לבקשה הזאת‪ ,‬רוצה הוא לשמוע מהו הדבר השני‪.‬‬ ‫ואמר להם‪' :‬דער טאטע דאוונט פון אינעווייניג‪ ,‬ער‬ ‫לדבר אחד התכוונו‪ ,‬כי הוא היה צריך לעשות‬ ‫אמר לו הרר״א שהוא רוצה להפסיק להתפלל בראש‬ ‫דאוונט נישט פון אויסערווייניג‪ .‬דער טאטע איז‬ ‫איזו פעולה בבחינת 'מסירות נפש' כדי להיוושע‪.‬‬ ‫השנה לפני העמוד את תפלת 'מלכויות זכרונות‬ ‫געשטאנען אין אזא פחד פאר'ן בורא כל עולמים‪,‬‬ ‫וזו היתה כוונת האמרי נועם שאמר לו לבא אליו‬ ‫'כָאטשיג דאס איז מיר א ביסל‬ ‫שופרות'‪ ,‬והוסיף‪ָ :‬‬ ‫אז ער האט נישט געקענט איבער מישן דעם‬ ‫לר״ה‪ ,‬כי דבר זה קשה עד מאד לחסיד של רבי‬ ‫א ָָׁשאד‪ ,‬ווייל בשעת איך זינג 'אין קצבה' צימבלען‬ ‫בלעטל‪ .‬ממילא איז ער געבליבן שטיין‪ ,‬האט ער‬ ‫אחר‪ .‬אמנם אחר שכבר היתה לו הסכמה מאת‬ ‫צו די מלאכים' (אפילו שזה הוא קצת הפסד בשבילי‪ ,‬כי בעת‬ ‫נישט געקענט ווייטער דאווענען‪ .‬איך האב איבער‬ ‫הרה״ק מראזוואדוב‪ ,‬ובכל זאת ויתר על ההבטחה‬ ‫אשר אני משורר 'אין קצבה' מסייעים המלאכים לשירתי ומוחאים‬ ‫געמישט דעם בלעטל‪ ,‬האט ער ווייטער געדאוונט‪,‬‬ ‫לבנים למען כבוד רבו‪ ,‬הרי עשה בזה ג״כ מעשה‬ ‫את כפיהם)‪ ,‬ולא הוסיף לבאר טעם לרצונו‪ ,‬אבל אמר‬ ‫און געקענט ענדיגן דאווענען'‪( .‬אבי מתפלל מתוך הכתב‪,‬‬ ‫של מסי״נ‪ ,‬ושוב היה ראוי לישועה]‪.‬‬ ‫שהוא רוצה להפסיק גם בזה‪ .‬אמר לו ה'גוטער איד'‪:‬‬ ‫הוא אינו מתפלל בעל פה‪ .‬ואבי עמד בכזה פחד גדול לפני הבורא‬ ‫'אויב אזוי‪ ,‬אויב די מלאכים צימבלען צו ביי אייער‬ ‫כל עולמים‪ ,‬עד שלא היה יכול להפוך את הדף‪ .‬ולכן נשאר על עמדו‪,‬‬ ‫אין קצבה‪ ,‬בין איך שוין גארנישט מתיר‪ ,‬די ערשטע‬ ‫ולא היה יכול להתפלל הלאה‪ .‬ואני הפכתי לו את הדף‪ ,‬והמשיך‬ ‫כ״ק מרן רבינו הזקן מסטיטשין זי״ע נהג על‬ ‫זאך אויך נישט' (אם כך‪ ,‬שהמלאכים מסייעים כאשר אתם‬ ‫פי דרכו בקודש כמו אבותיו הק' לבית ראפשיץ‪,‬‬ ‫להתפלל‪ ,‬וכך היה יכול לסיים את תפלתו)‪.‬‬ ‫משוררים 'אין קצבה'‪ ,‬איני מסכים גם לדבר הראשון ‪ -‬לפשוט את‬ ‫אשר הסתירו את עבודתם והשגותיהם בהסתרה‬ ‫בגדי הלבן)‪.‬‬ ‫על פי מעשה זה פירש פעם הרה״ק רבי מרדכי‬ ‫עצומה‪ .‬ובפרט נהג כך בזמנים נעלים כמו שבתות‬ ‫מָאטל) סלאנימ'ער זי״ע את הפסוק שכתוב‬ ‫חיים (ר' ָ‬ ‫וימים טובים‪ ,‬כאשר עבדו את עבודתם בקודש‬ ‫על אברהם אבינו‪ ,‬שאמר לו הקב״ה ״שא נא עיניך‬ ‫בדביקות נעלית‪ ,‬והיו צריכים להסתיר את הדבר‬ ‫מעשה בחסיד אחד מחסידי ראזוואדוב שהיה‬ ‫וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה‬ ‫באלף עזקאין‪ ,‬ואכן כאשר רבינו הזקן התפלל או‬ ‫מצפה כמה שנים להיוושע בבנים‪ ,‬והיה מזכיר את‬ ‫וקדמה וימה״ (בראשית יג‪ ,‬יד)‪ ,‬ומפרש שם האור החיים‬ ‫ערך את שולחנו הטהור‪ ,‬היתה ההתעוררות מרובה‬ ‫עצמו כמה פעמים אצל רבו הרה״ק מראזוואדוב‬ ‫הק' וז״ל‪' :‬עשה לו נס עצום‪ ,‬שיוכל לראות מצפון‬ ‫כל כך‪ ,‬עד שאפילו אבן דומם היה יכול להתעורר‪.‬‬ ‫זי״ע ועדיין לא נושע‪ .‬פעם אחת כאשר היה הולך‬ ‫לדרום וממערב למזרח ממקום אחד‪ ,‬מבלי שיוצרך‬ ‫אבל הוא היה תיכף ומיד מבטל את כל הרושם‬ ‫למסעיו‪ ,‬נקלע למקום אחד שבו שהה גם הרה״ק‬ ‫לסובב'‪ .‬ובפשטות צריך ביאור מה היה הצורך בנס‬ ‫הנעלה‪ ,‬באמצעות כל מיני תחבולות שונות‪ ,‬הכל‬ ‫בעל 'אמרי נועם' מדזיקוב זי״ע אחיו של רבו‪ ,‬ונכנס‬ ‫עצום זה‪ ,‬וכי לא יכול היה אברהם אבינו להסתובב‬ ‫כדי שהרושם של התעוררות יפוג‪ ,‬ולא ישאר מזה‬ ‫החסיד אליו להזכיר את עצמו לפניו להיוושע‬ ‫בעצמו לד' הצדדים‪ .‬ואמר רבי מרדכי חיים‪ ,‬כי על‬ ‫כל זכר‪.‬‬ ‫בזש״ק‪ .‬אמר לו האמרי נועם‪' :‬אויב וועסטו קומען‬ ‫פי זה המעשה מובן הדבר היטב‪ ,‬כי אברהם אבינו‬ ‫צו מיר אויף ראש השנה‪ ,‬זאג איך דיר צו ַַא בן זכר'‬ ‫היה עומד בפחד עצום כזה לפני ה'‪ ,‬עד שלא היה‬ ‫פעם סיפר על כך בנו כ״ק מרן רבינו זי״ע‪,‬‬ ‫(אם תבא אלי לראש השנה‪ ,‬הריני מבטיח לך בן זכר)‪.‬‬ ‫מסוגל לזוז ולהסתובב כלל‪ ,‬ולכן עשה הקב״ה נס‬ ‫כאשר דיבר אודות אביו הק'‪ ,‬והתבטא בתוך דבריו‬ ‫ואמר‪' :‬דער טאטע ביי מלכויות זכרונות שופרות‪,‬‬ ‫כשמעו את הדברים נפל החסיד במבוכה גדולה‪,‬‬ ‫שיוכל לראות לכל הצדדים מבלי להניע את אבריו‪.‬‬ ‫ווער ווייסט ווי ער איז דעמאלט געוועהן'! (אבי‬ ‫כי מצד אחד רצה לנסוע לדזיקוב אחר הבטחה‬ ‫כשהתפלל 'מלכויות זכרונות שופרות' בתפילת מוספין בר״ה‪,‬‬ ‫מפורשת כזו‪ ,‬ומצד שני לא רצה לעזוב את רבו‬ ‫מי יודע באיזה מדריגה עליונה היה אז!)‪ ,‬וסיים וסיפר‪ ,‬כי‬ ‫מראזוואדוב בראש השנה‪ .‬החליט החסיד לשטוח‬ ‫מניישָטאט זי״ע המכונה‬ ‫ָ‬ ‫הרה״ק רבי יוסף ברוך‬ ‫אמנם תיכף ומיד כאשר עקר רבינו הזקן את רגליו‬ ‫את ספיקותיו בפני רבו הרה״ק מראזוואדוב בעצמו‪,‬‬ ‫'דער גוטער איד' [בנו של הרה״ק בעל מאור‬ ‫בסיום תפלתו‪ ,‬התחיל לומר 'ווערטלעך' (דברי חידוד‬ ‫ונכנס אליו וסיפר לו דברים כהווייתם‪ ,‬שהיה אצל‬ ‫ושמש זי״ע]‪ ,‬ביקר פעם אצל ידידו הרה״ק הרבי ר'‬ ‫ושחוק) להסתיר את עבודתו‪ ,‬שלא ישאר שום רושם‬ ‫אחיו הרב מדזיקוב והוא הבטיח לו בן זכר אם יבא‬ ‫אליעזר מדזיקוב זי״ע‪ ,‬כאשר היה כבר לעת זקנותו‪.‬‬ ‫מתפילתו הנשגבה‪ .‬ושנה אחת אף ניגש מיד אחר‬ ‫אליו לראש השנה‪ .‬אמר לו הרה״ק מראזוואדוב‪:‬‬ ‫אמר הרר״א אל ה'גוטער איד'‪' :‬איך האב צו אייך‬ ‫התפלה לאחד מן הניצבים שם‪ ,‬ושאל אותו‪' :‬וואו‬ ‫'מיין ברודער איז נישט קיין ליגענער‪ ...‬ער האט דיר‬ ‫צוויי בקשות' (יש לי שני בקשות מאיתכם)‪ .‬הראשון היה‬ ‫ישר ‪718.484.2189‬‬ ‫איז דער טאטע? ער איז נישט געקומען אויף ראש‬ ‫צוגעזאגט א בן זכר‪ ,‬וועסטו געהאלפן ווערן מיט א‬ ‫בקשר למה שנהג ללבוש בשב״ק 'בעקיטשע' לבן‪,‬‬ ‫השנה‪ ,‬ער איז געווען קראנק צו קומען? זאג אים‬ ‫בן זכר! איך האב נישט קיין שום קפידה‪ָָ ,‬פאר צּום‬ ‫וכעת ביקש ממנו שיתיר לו הדבר באמרו‪' :‬איך‬ ‫אז איך וועל אים צורעכט מאכן‪( '...‬היכן אביך? הוא לא‬ ‫ברודער געזונטערהייט' (אחי איננו שקרן‪ ...‬אם הוא הבטיח‬ ‫וויל מיר אויסטוהן די ווייסע בעקיטשע' (אני רוצה‬ ‫בא לכאן לראש השנה‪ ,‬וכי היה חולה מכדי לבוא? ֶֶאמור לו כי אטפל‬ ‫לך בן זכר‪ ,‬הרי שתיוושע בבן זכר! אין לי שום קפידה‪ ,‬סע לאחי‬ ‫לפשוט את ה'בעקיטשע' הלבן)‪ ,‬כאשר ברצונו ללכת מהיום‬ ‫בו‪.)...‬‬ ‫לחיים ולשלום)‪.‬‬ ‫עם 'בעקיטשע' שחור גם בשב״ק‪ .‬שאל ה'גוטער‬ ‫ארה”ק‪072.3323310 :‬‬ ‫לקבל הגליון מדי שבוע במייל‪,‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫יט‬ ‫סט‬ ‫תולדות יהודה‬ ‫ן‬ ‫לסדר מוקד הפצה‪ ,‬ולתרומות‪:‬‬ ‫ארה"ב‪718.536.2347 :‬‬ ‫מכו‬ ‫שין‬ ‫למכון תולדות יהודה סטיטשין‬ ‫ענגלאנד‪033.0175.9024 :‬‬ ‫אין להעתיק שום חלק מגליון‬ ‫‪a0765993813@gmail.com | 076.5993813‬‬ ‫זה בלי רשות המערכת‬ ‫כ " <ל ה ו צ א ת ס פ רי ט "א‬ ‫קאנאדע‪438.771.1003 :‬‬ ‫ק מ ר ן ר בי נ ו ש <ל י‬