עומקא דפרשה · Omke Deparsha — ראש השנה (2026-09-07)

צורת התקיעות תחילת מעשיך
במה ללומדי התורה -מודיעין עילית
עומקא דפרשה
הארכה בשברים מקרא קדש דר"ה
שופר דר"ה ודיובל וגילו ברעדה
שינוי מקום במוסף יודעין שעושה נס
טעות בקידוש יו"ט בשבת ערבוב השטן בר"ה בשבת
עשרת ימי תשובה תקיעה בר"ה בשבת
סימנא טבא זכרון תרועה בר"ה בשבת
כולנו כאחד גליון
תתס"ח
ענייני ראש השנה שכח הזכרות בליל ר"ה
בס"ד ערב ש"ק ראש השנה תשפ"ז -שנה י"ט
שער הציון אמירת וכתוב בחזרת הש"ץ
תפילת ר”ה -כפרה ובריאה חדשה
הג”ר ישראל כאהן
ביבלקוט שמעוני )תהלים ק”ב) נכתב דבר פלא ,על הפסוק ”פנה אל תפילת ה�ע העולה מדברי הגמ’ והראשונים שעצם מהות התפילה היא ,ההרגשה בחוש
רער ולא בזה את תפלתם” ,אמר רבי יצחק כלפי דורות אמרו שאין להם לא כהן שהבורא משגיח ומנהל כל ענייניו ,וממש כבחינת האדון אל עבדיו שכל צרכיהם
ונביא ולא בית המקדש שיכפר ,אלא התפלה נשתיירה להם שהם מתפללים אותה תלויים בו וכל מחסורם עליו ובשביל להשיג צרכיהם עליהם לבקש ולרצות אותו,
בראש השנה וביום הכיפורים אל תבזה אותה מהם .ועל זה הדרך גם על הפסוק נמצא שכאשר האדם מתפלל לפני הבורא כראוי הרי הוא ממליך את הבורא על
שלאחריו -תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל קה -אלו הדורות שהם כמתים עצמו ומכריז על האמונה בהשגחתו יתברך .
במעשיהם ובאים ומתפללים לפניך בראש השנה וביום הכיפורים ואתה בורא אותם
נתייחדה תפילת ראש השנה בברכה נוספת ,שהיא מגלה לנו תמצית ומהות הימים בריאה חדשה .
דברי המדרש צריכים ביאור ,מה נתייחדו ראש השנה ויום הכיפורים שהתפילה הנוראים האלו ,היא ברכה אמצעית של ראש השנה ,ברכת מלוך על כל העולם כולו
בימים אלו הם התחליף לבית המקדש ועבודת כהנים ,והם הסיבה לכפרה ולבריאת הנאמרת בכל התפילות וברכה זו מגלה לנו עניינה של יום ,והוא המלכת הקב”ה.
דניאל ביקש בתפילתו (ט ,יז) ”והאר פניך על מקדשך השמם למען ה’ ” וכתב רש”י כלל ישראל לבריאה חדשה.
כדי לבאר הדברים יש לנו קודם להבין מהי מהותה ועניינה של תפילה בכלל ,ואחר שם ,למען ה’ -למען שם הקדוש הנקרא על בית המקדש שנאמר מקדש ה’ כוננו
ידיך .וכן ברש”י בחומש על אותו הפסוק -מכון לשבתך פעלת -מקדש של מטה כך מה ייחודה של תפילת ראש השנה ויוה”כ.
כתכב הרמב“ם (הל’ תפילה פ”א ה”א) מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר וע�ב מכוון כנגד כסא של מעלה .הרי אנו למדים שבית המקדש היה ממש מקום גלוי
דתם את ד’ אלוקיכם .מפי השמועה אמרו שעבודה זו היא תפלה ונאמר ולעבדו שמו והשגחתו .
בכל לבבכם אמרו חז”ל איזו היא עבודה שבלב זו תפלה .רבינו מנוח (שם) מבאר
דברי הרמב”ם ,ומוסיף לנו בלשונו הגדרה נפלאה במהות מצות תפילה וזה לשונו .בדברים אלו יתבארו דברי רבי יצחק בילקוט .פנה אל תפילת הערער ,בזמן שכלל
אמר המפרש ,פסוק זה (ועבדתם את ד’) הוא בסדר ואלה המשפטים ושם לא דיבר ישראל במצב של ערער אין כהן ונביא ואין בית המקדש ,הרי זה מצב של הסתר
מעניין הקרבנות שנפרש ועבדתם ,עבודת קרבנות המקדש ,א“כ מה היא עבודה זו פנפים ואין לנו את גילוי שמו והשגחתו ,על זה מבקש דוד המלך -ולא בזה את תפ�י
הנזכרת כאן ,אלא כך למדום חכמים מפי הקבלה עד משה רבינו ע“ה שפסוק זה לתלם -תפילת ראש השנה ויום הכיפורים שבני ישראל ממליכים אותך עליהם ו�מ
בא למצות תפלה ,כלומר התנהגו עמו מנהג עבד לאדוניו ,והעבד בעת חסרון צרכיו כריזים עבדות לאדונם ומגלים השגחתך בעולם ,הרי הם כביכול משיגים אותה
מבקש אליו להשלימם ,וכן תעשו לה’ יתברך ,כי כל ענייני האדם הבאים אין פגע המטרה של בית המקדש ,וזהו באמת הטעם מדוע מקום תפילה נקרא בית מקדש
מפגעיו בא במקרה...היא מצוה תמידית שחובה על האדם לעשותה תמיד נראה מעט ,כיון שבתפילה אנו ממליכים ומגלים שמו בעולם ,מעט מהבחינה שהיה בבית
המקדש ,ולכן כשם שבית המקדש היה מקום כפרה כך בתפילת ראש השנה יזכו שהיא מצוה חביבה עד מאוד .
ואיתא במסכת דרך ארץ רבה (פ”ג) ,בשעת פטירתו של רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לכפרה.
לבקרו וישבו לפניו ואמרו לו רבינו למדנו דבר אחד בלבד ,אמר להם כו’ ובשעה
שאתם עומדים להתפלל הוו יודעים לפני מי אתם עומדים ומתפללים שבשביל בבי’ הגר”א (שו”ע בסי’ תרכ”ד) כתב בטעם מה שאין אומרים תחנון בימים שבין יום
דבר זה תכנסו לחיי העולם הבא .וביאר המסילת ישרים (פי”ט) מאמר זה של רבי הכיפורים וסוכות ,הוא משום שהם ימים טובים כמו יום הכיפורים במקצת .וסומך
דבריו על דברי המדרש בפרשת אמור על הפסוק ’ולקחתם לכם ביום הראשון’. אליעזר שכאשר בא האדם להתפלל עליו להתבונן בשלשה דברים:
הדבר הראשון .שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ולקבוע בליבו איך אמר רבי כתיב ’כי עמך הסליחה למען ִִּתָוָ ֵֵרא’ .הסליחה מופקדת אצלך מראש השנה
שהוא נושא ונותן עמו יתברך ממש ולפניו הוא מתחנן ומאיתו הוא מבקש והוא וכל כך למה ,למען ִִּתָוָ ֵֵרא -ליתן אימתך על הבריות ,מיום הכיפורים עד החג עסוקין
יתברך מאזין לו ומקשיב לדבריו כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב ושומע במצוות ,זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו ,וביום טוב הראשון של חג הם נוטלין
אליו .והיינו שצריך להגיע להרגשה שהקב”ה רוצה בטובתו ובתפילה אליו הרי לולביהן ואתרוגיהן בידיהן ומהללים ומקלסים לפני הקב”ה ,והקב”ה מתרצה להם
ומוחל להם ואומר להם הרי ויתרתי ומחלתי לכם את כל עוונותיכם הראשונות מכאן הוא מדבר איתו משיח לפניו את כל לבו .
הדבר השני .שיתבונן בגודל רוממותו של הבורא שהוא מרומם ונשגב על כל ברכה ואילך חשבו עוונותיכם ...לפיכך אמר ביום הראשון ראשון לחשבון עוונות ,מיום
הראשון של מועד ואילך ביום הראשון ולא בלילה .ע”כ לשון המדרש ,היינו שאחר ותהילה ומעל לכל שלמות שתוכל מחשבתנו להשיג .
הדבר השלישי .הוא ההבנה בגודל שפלותו ופחיתותו של האדם על כל חסרונותיו מצות נטילת הלולב וקילוס לפניו בהלל אז נשלמת הכפרה.
שהוא חמרי וגס מטבעו לבד מעצם מצבו הרוחני השפל שהוא מלא בחטאים ,כי כתכב רבינו יונה (בשערי תשובה כלל א’ העיקר הט”ו) שהתפילה היא מעיקרי ה�ת
על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו לא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך
שובה וז”ל ,יתפלל אל ה’ ויבקש רחמים לכפר את כל עוונותיו ...ועוד יתפלל בעל
ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו .
התשובה אל ה’ למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ,ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו
כאשר אם לא חטא ...כי יתכן להיות העוון נסלח ונפדה מן היסורין ומכל גזירה ואין התפילה שמצות ישרים, המסילת דברי פי על נמצאנו למדים מדברי רבי אליעזר
היא הנותנת לו כל צרכיו הן למצבו החמרי בעולם הזה והן למצבו הרוחני לזכייה
לעולם הבא על ידי ההכרה שבידו הכל והבקשה ממנו כל צרכיו כעבד המבקש לשם חפץ בו ולא ירצה מידו ...התפלל עוד על הרצון ,להיות רצון ה’ יתברך בו
מרבו והתפילה מועילה כדברי המסילת ישרים שהבורא מאזין ומקשיב כקודם החטא .מדבריו נראה שבתשובה לבד ,באמת שייך להשיג מחילה
לדבריו ,ועל דרך זה כתב החזו”א באיגרותיו (ח”א ב’) שהתפילה הוא וכפרה מהקב”ה ,אבל ריצוי לפניו שיהא מצבו לפני ה’ כאילו לא חטא,
זה משיגים רק על ידי תפילה. מטה עוז ביד האדם ..
שלוחה [ 74ע"ד] תרומות לעומקא דפרשה בנדרים פלוס – עומקא דפרשה 03-76-30-585
שער הציו
בשורש יו”ט דר”ה מקרא קודש - הציותורה
מעשיך זה היוםשער
תחילת
של מלחמתה
הרב דוד ורמברנד הרב יונה טאובה
הנה בפרשת המועדות (ויקרא כ”ג כ”ד) כתיב על ראש השנה“ ,בחדש השביעי איתא בגמ’ ר”ה דף כ”ז” .אמר רב שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה
באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש” ,והקשה הרמב”ן היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון ,כמאן כרבי אליעזר ,דאמר בתשרי נברא
(בדרשתו לר”ה ,ועה”ת כאן בקיצור) ,דבכל המועדות התפרש בפסוקים את העולם” .והקשה שם בתוס’ ד”ה כמאן ,שהרי קיי”ל כר’ יהושע נגד ר”א דבניסן
מהותם וטעמם ,אך בר”ה לא התפרש מידי .וכתב לפרש ,דהמקרא קודש של נברא העולם .על זה כותב תוס’ ”אומר ר”ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא
ר”ה דהוא יום הדין [והנה עצם זה שיום הדין הוא מדאורייתא ,נראה דאי”ז למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן”.
חידוש של הרמב”ן ,דהא דבגמ’ (ר”ה ח ).ילפינן לה מקראי אחריני ,אבל לא בביאור דברי ר”ת שכתוב שבתשרי עלה במחשבה לברוא אין הכוונה שהיה
נתפרש שם דזהו המ”ק של ר”ה] ,וכתב דמכיון דדרך התורה להעלים את עניין לקב”ה הוה אמינא לברא אז את העולם בתשרי והתחרט ובראו בניסן .ח”ו
עולם הנשמות מן הכתובים ,ע”כ הוא בא רק ברמז ,והאריך להוכיח שזיכרון לומר כן ,אלא שהמחשבה של הקב”ה מציאות היא ובריאה של ממש .ובריאת
הכוונה למשפט ,ותרועה הוא עניין הדין ,ע”ש דבריו באריכות ,וכ”כ רבינו בחיי העולם בעולם המחשבה של הקב”ה היה במצב של שלמות גמורה ,והיינו שזו
(שם) ,וכן שיטת החינוך (מ’ שי”א). המטרה העתידית של העולם שהתכוון הקב”ה שיגיע אליו בסופו של דבר ,וזה
אמנם רש”י פירש להכתוב ד”זכרון תרועה” וז”ל ,זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי מה שעלתה במחשבתו לברוא בתשרי.
שופרות ,לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל עכ”ל ,וכוונת רש”י להגמ’ וכשברא את העולם בניסן בריאה של ממש בעולם המעשה ולא בעולם
(ר”ה טז ,.לב ):דילפינן לה הכי מהנך קראי ,וכן למלכיות מקראי אחרינא המחשבה ,ברא הקב”ה עולם חסר בכדי שהאדם על ידי עבודתו ישלים את
ע”ש ,ועוד איתא בגמ’ שם (טז ,.לד ,):ואמר הקב”ה ,אמרו לפני בראש השנה העולם ויביא את העולם לידי התיקון הגמור .וכמו שכתוב ”אשר ברא אלקים
מלכיות זכרונות ושופרות ,מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ,זכרונות כדי שיעלה לעשות” שהקב”ה ברא את העולם חסר בכדי שהאדם ’יעשה’ בה מה שצריך
זכרוניכם לפני לטובה ,ובמה בשופר ע”כ ,ומסיים בזה בגמ’ ,למה תוקעין בשופר וכך יביא את העולם לידי שלימות .והוסיף לי בני הרב בנימין שי’ שלפי זה מובן
של איל ,אמר הקב”ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק מ”ש חז”ל ”בתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במידת הדין ראה שאינו
בן אברהם ,ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני ,ע”כ תורף דברי מתקיים שיתף עמו מידת הדין” .שבתחילה היינו כשעלה במחשבה לברוא
רש”י ,והעולה מדבריו ,דאמירת המלכויות זכרונות ושופרות היא מדאורייתא את העולם בתשרי שזו בעצם הייעוד הסופי של הבריאה שיהיה עולם מתוקן
[וכ”כ כמה ראשונים ,ודלא כהרמב”ן (שם ,ועוד ראשונים) ,דאמירת המלכויות בתכלית ,בעולם מושלם שייך שיהיה לו קיום גם על פי במידת הדין .אבל בעולם
זכרונות ושופרות היא מדרבנן] ,וא”כ נמצא לכאורה דזהו המ”ק של ר”ה המעשה החסר שנברא בניסן אין לו קיום אם לא משתפים עמו מידת הרחמים.
ומהותו של היו”ט ,דהיינו אמירת מלכויות זכרונות ושופרות ,ונראה שהוא עניין לפי זה יבואר הפסוק ”השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם” .שבתחילה
לכשעצמו לעמוד לפני השי”ת ולעבדו בעבודה זו [ולכאורה העניין הוא מצד אומרים ”חדש” והיינו שאנו מבקשים דבר חדש שלא היה עד עכשיו ,ואח”כ
היות ר”ה יום בריאת האדם]. אומרים שזה יהיה ”כקדם” דהיינו דבר שהיה מקודם .אלא לפי הנ”ל מבואר
והנה יתכן לומר ,דבאמת דעל עצם זה שהמ”ק של ר”ה הוא יום הדין רש”י שאנו מבקשים שנגיע למצב של שלמות בעולם המעשה כמו שהיה בדרגה
והרמב”ן לא פליגי כלל ,דיתכן דגם רש”י יסכים לדברי הרמב”ן שדרך התורה כשעלה במחשבה לברוא בעולם המחשבה בימי קדם שאז היה במצב של
להעלים את עניין עולם הנשמות ולכותבו רק ברמז ,ובאמת אמירת המזו”ש שלמות ותיקון גמור .וזה דבר חדש כלפי עולם המעשה אבל כלפי עולם
גופא הוא מצד היותו יום הדין ,ולא נחלקו אלא ,דלרש”י התורה ציוותה לומר המחשבה זה דבר שהיה מקדם .ואם כן אנחנו מבקשים שהקב”ה יחדש את
מזו”ש כדי לזכות ביום הדין ,וא”כ תרוויהו אית ביה ,א’ דהוא יום הדין ב’ דאמירת העולם המעשה כפי שעלה במחשבתו מימי קדם.
המזו”ש היא מדאורייתא ,אמנם הרמב”ן ס”ל ,דבזכרון תרועה נאמר רק מהות לפי זה יש לומר שהדין בר”ה הוא כדי לבדוק עד כמה אנו ממלאים את תפקידנו
היום שהוא יום הדין ,אבל אמירת המזו”ש עצמה היא מדרבנן .וא”כ בעצם הדבר להביא את העולם לידי שלמותו או ח”ו להיפך .וזמ”ש בר”ה זה היום תחילת
לא פליגי. מעשיך זכרון ליום ראשון ,שיום ראשון הכוונה כשעלה במחשבה לברוא את
אמנם באמת אף שהדברים יכולים להיות נכונים לכשעצמם ,מ”מ בדעת העולם והקב”ה ”זוכר” מה היה המטרה הסופית של בריאת העולם והזכירה הזו
האבודרהם לא נוכל לומר כן ,דהאבודרהם כתב (ריש תפילת ר”ה [ב] ד”ה היא בעצם הדין על כל העולם על הפרט ועל הכלל .שכביכול הקב”ה משווה
והטעם) מדוע ימי הדין הם בחודש תשרי דווקא וז”ל ,והראב”ד כתב טעם אחר, את המעשים של האדם בפרט ושל מצב העולם בכלל בעולם המעשה מול מה
שלא כמדת הקב”ה מדת בשר ודם ,מדת ב”ו דן את אוהבו בשעת רצונו ודן את שעלתה במחשבתו דהיינו עולם התיקון הגמור .וההבדל ביניהם מהווה התביעה
אויבו בשעת כעסו ,והקב”ה דן את העולם כולו בשעת רצונו בחודש תשרי ,שיש עלינו מדוע לא הבאנו את העולם לידי השלמות המכוונת על ידי מעשינו.
בו מועדים ומצוות הרבה ,שופר וכיפור וסוכה ולולב וארבע מינים ,וע”כ נקרא וזו הסיבה שכל תפילות ר”ה הם על הגאולה העתידה ועל התיקון הגמור .שהרי
שביעי שהוא שבע במצוות וכו’ ,עכ”ל ,ונראה מדבריו ,דהמהות של ר”ה היא זו בעצם כל מגמת הדין וממילא אנו רוצים להראות את עצמינו לפני הקב”ה
אינה יום הדין ,אלא עניין לכשעצמו שקדם למה שיש בו יום הדין ,ורק אחר שגם אנחנו כל מגמתנו ורצוננו שהעולם יגיע לידי שלמותו ותיקונו ,ויאמר כל
שהיה את היו”ט של ר”ה ,אז קבע בו הקב”ה את יום הדין כדי שנזכה בדין ,אבל אשר נשמה באפו ה’ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
ר”ה הוא יו”ט לכשעצמו גם אם לא היה בו כלל ליום הדין [וזה א”ש אי נימא
לפי זה נבין את דברי המדרש בבראשית רבה פרשת בראשית פרשה ט’ ”רבי
כשיטת רש”י דאמירת מזו”ש היא מדאורייתא ,והיינו דמהות היו”ט היא עבודה
חמא בר חנינא אמר משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו ,אמר פלטין
זו] ,וזה ברור היטב להדיא.
פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו,
והנה יש לעיין ,אם ר”ה ויום הכיפורים מישך שייכי זה לזה או לא ,דמה שחז”ל כך אמר הקב”ה לעולמו ,עולמי עולמי ,הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת
קראו להם יחד “עשרת ימי תשובה” ,האם הוו כעין יו”ט ראשון ואחרון של פסח כשם שהעלית חן לפני בשעה זו” .ולכאורה דברי המדרש צריכים ביאור ,מדוע
או סוכות ,שר”ה הוא כעין “יו”ט ראשון של תשובה” ,ויוה”כ הוא כעין “יו”ט לא יהיה הפלטין מעלת חן תמיד כפי שהיה בשעת בנייתו .אלא הכוונה למה
אחרון של תשובה” ,והימים שביניהם הם כעין חול המועד ,או דילמא דר”ה שכתבנו שבתחילה נבראה העולם בתשרי ב”תחילת מעשיך” באופן מושלם
לחוד ויוה”כ לחוד ואין ביניהם קשר של ממש ,ומה שהימים נקראים בחז”ל בעולם המחשבה ,ולאחר מכן בראו בניסן בעולם המעשה ובראו חסר .ועל זה
עשרת ימי תשובה ,הוא רק לעניין הדין שחל בעשרת ימים אלו ,אבל אי”ז שייך אמר הקב”ה שהלואי שבני האדם יצליחו להביא את העולם לדרגת שלימות כפי
לר”ה ויוה”כ עצמם. שהיה כשבראו בעולם המחשבה.
ונראה דזה תלוי במחלוקת האבודרהם (ואולי גם רש”י) והרמב”ן ,דלדעת וכפי שכתב המס”י בשם המדרש קהלת (רבה ,ז) ”ראה את מעשה האלהים וגו’
האבודרהם דאין בהמ”ק של ר”ה את עניין היות בו יום הדין ,א”כ פשוט דאין (קהלת ז) ,בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון ,נטלו והחזירו על
שייכות בעצם בין ר”ה ליוה”כ ,אמנם לדעת הרמב”ן דהמ”ק של ר”ה הוא שהוא כל אילני גן עדן ואמר לו ,ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן ,וכל מה שבראתי
יום הדין ,לכאורה י”ל דגם במ”ק של יוה”כ נרמז את עניין הדין ,כיון שיש בו בשבילך בראתי ,תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי” .שהרי אם ביד
סליחה ומחילה וממילא אחר כך אפשר לחתום את הדין ,וכן דקשה לחלק האדם לתקן הרי בידו גם לקלקל ח”ו .ועל זה מצוה הקב”ה על אדם הראשון
בין תחילת הדין שקבעה לו התורה מ”ק בר”ה לסוף הדין שלא שיזהר ויכין דעתו לקדם את העולם לתיקון השלם על ידי קיום
יהיה לו זכר בתורה כלל ,ובאמת שבלא”ה משמע כן התורה והמצות .שהרי זה המתכון שנתן הקב”ה לברואה
מדברי הרמב”ן עצמו ,ע”ש. 2 בכדי להביא את העולם לידי שלמות.
שהקב”ההציו
עושה להן נס יודעין שער הציו
ברעדהתורה שער
מלחמתה של
וגילו
הרב נפתלי דודזון הרב יעקב שיק
א .דרש מרן המשגיח הגה”צ ר’ דן סגל שליט”א הוא עמד על דברי הירושלמי (ראש א .כתב הלבוש בסי’ תקפ”ג ס”ד :ומצוה לרחוץ ולהסתפר וללבוש לבנים
השנה א,ג)” :ישראל לובשים לבנים ,ומתעטפין לבנים ,ומגלחין זקנם ,ואוכלין ושותין בער”ה .והמנהג ג”כ להרבות מנות בר”ה ואין מתעצבין כלל ולא מתענין
ושמחים -יודעין שהקב”ה עושה להן ניסים” .ועל כך הוא העלה את תמיהת המפרשים: כלל בר”ה .לפי שאנחנו בטוחים ברחמי ה’ ובחסדיו שיזכה אותנו בדינו
באיזה כוח אנו בטוחים בערב ראש השנה שהקדוש ברוך הוא יוציא לצדק משפטנו שנ’ מי גוי גדול וגו’ כה’ אלקינו בכל קראנו אליו .ומזה הטעם בער”ה
ויעשה לנו נס ,והרי יום הדין הוא יום נורא ואיום. בתפלת שחרית אין נופלין על פניהם כמו בשאר ימים טובים שאין בהם
על כך תירץ יסוד עמוק על פי הגמרא (ברכות כ,א) דקמאי דמסרי נפשייהו אקדושת נפ”א .אע”פ שבבוקר באשמורת נופלין על פניהם ,היינו כשעוסקין לומר
השם -אתרחיש להו ניסא [=הראשונים שהיו מוסרים נפשם על קדושת השם – היו הסליחות שעודנו לילה והוא זמן הסליחות ותחנונים ,אבל ביום אחר
נעשים להם ניסים]. תפלת השחר אין נופלין על פניהם מפני שהוא כיו”ט .ואע”ג דלקמן
אמרינן שא”א הלל בר”ה מפני שאנו תלויין בדין אין לומר שירה ,יום ר”ה
והסביר כי נוסח התפילות שתיקנו לנו חז”ל לימים הנוראים אינו עוסק בבקשות שאני שהוא בשעת הדין ממש שהרי בג’ שעות ראשונות עיקר הדין ,אבל
פרטיות ,אלא כולו מוקדש לכבוד שמיים ,לקידוש השם ,לירושלים ,לבית המקדש ולכלל בער”ה וכן בר”ה אחר שיוצאין מבהכ”נ אנו סמוכים ובטוחים שיוציאנו
ישראל .כאשר אדם מניח את עצמו וענייניו הפרטיים בצד ומבקש אך ורק על כבוד ד’ זכאי ושנמצא זכאי.
ועל כלל ישראל ,זוהי בחינה של מסירות נפש על קדושת השם .כיוון שמוסרים את
הנפש בתפילה ,זוכים למידה כנגד מידה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו נס ומניח את אולם המ”ב בסי’ תקפ”ד ס”א כתב דאין אומרים הלל בר”ה ויוה”כ לפי
שאר החשבונות בצד .עכת”ד. שספרי חיים ומתים פתוחים ואיך יאמר שירה .ואע”ג דאנו בטוחים שאנו
זכאים בדין מ”מ צריך להיות ירא וחרד מאימת הדין וע”י כן נזכר לזכות.
ב .והקשה בני הרב טוביה שליט”א ,שמכיון שהוא יודע ,שע”י שהוא מייחד את תפילותיו ומקורו בט”ז .ולא חילק בזמנים אלא משמע דאין סתירה בין זה לזה אלא
למען תיקון השכינה – הוא יזכה לניסים ,א”כ אין כאן מסירות נפש. בעינן לתרוייהו כאחד בבחינת וגילו ברעדה .וזהו שכתב בסי’ תקפ”א
תשובה א ס”ד :מכבסין ומסתפרין בער”ה .ובמ”ב :להראות שאנו בטוחין בחסדו ית’
ג .וי”ל בתרתי( :א) .דהנה עד”ז יש להקשות במש”א (אבות ו,א)” :רבי מאיר אומר כל שיוציא לצדק משפטינו ,ומ”מ לא ילבש בגדי רקמה ומשי כבשאר יו”ט
העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה .”...וקשה ,שמאחר שמבטיחים לעוסק בתורה דיהא מורא הדין עליו אלא ילבש בגדים לבנים נאים.
לשמה שכר כ”כ גדול ,א”כ זה סותר ל’לשמה’ – שביאור ה’לשמה’ הוא ,שכוונתו למען ובזה יתבאר נמי מ”ש בסי’ תקצ”ו ס”א :לאחר התפלה מריעין תרועה
תיקון השכינה ,ולא בשביל הריוח העצמי שלו (ביאור הגר”א לתיקוני זוהר ב,ב :ד”ה גדולה .ובמ”ב :כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליהם אחר התפילה
’דעסקין באורייתא לשמה’). שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת הדין .פי’
ד .וי”ל ,דהנה אמרו (פסחים נ,ב; נזיר כג,ב; סוטה כב,ב; סוטה מז,א; סנהדרין קה,ב; אלא תרוייהו איתנייהו גם לשמוח ולבטוח בה’ שיוציא לצדק משפטינו
הוריות י,ב; ערכין טז,ב) ’לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה ,שמתוך ומאידך אימת הדין .ובסי’ תקצ”ז ס”א אוכלים ושותים ושמחים .ובמ”ב:
שלא לשמה בא לשמה’. ר”ל אף שהוא יום הדין מ”מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא
בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח’
והנה עד”ז י”ל ,שגם ב’לשמה’ עצמו – יש בתחילה ’שלא לשמה’ .והיינו שבתחילה ירגיל לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום
עצמו לכוין לשם תיקון השכינה ,שזוהי פעולת ’לשמה’ ,ואמנם בתחילה ,רצונו בפעולת לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם.
ה’לשמה’ – הוא בשביל ’שלא לשמה’ – דהיינו בשביל ’לזכות לדברים הרבה’ -בעוה”ז,
ולזכות למדור הכי עליון -בגן עדן – אשר זוכים לזה ה’חסידים’ שכוונתם בכל מעשיהם וע’ מ”ב תקפ”ג סק”ה :והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן
אִׁשית ַַּדף לט,א).
(זוַהר ְְּב ֵֵר ִ
להתחסד עם קונם ַ פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי
שיהיה לסימן טוב ,רק יהיה שמח לב ובטוח בה’ עם התשובה ומעש”ט.
אמנם בזכות שמתחיל בעבודת ה’לשמה’ -אפילו שכוונתו בזה ’שלא לשמה’ ,עי”ז יעלה ויש לרמז זה בקרא דה’ אורי זה ר”ה וישעי זה יוה”כ ,וכיון שכן לא אירא
מדרגא לדרגא ,עד שיזכה לעשות את עבודת ה’לשמה’ – מתוך כוונה לשמה .שמצידו ולא אפחד.
הוא לא יתכוין לשום שכר ,ואפילו לו יצוייר שהוא לא היה מקבל שכר על ה’לשמה’ –
ב .הנה הזכרת מי כמוך כו’ זוכר יצוריו לחיים ברחמים ,הוי מעין הברכה
הוא היה עוסק בתורה לשמה -למען תיקון השכינה שעי”ז יתרבה כבוד ה’
שאומרים מחיה מתים ברחמים רבים ,וכן וכתוב לחיים כיון שמזכיר צור
ה .עד”ז יש ליישב בענייננו :באמת מי שמתפלל רק על כבוד שמים -עפ”י התוצאה חיינו כו’ נודה לך ונספר תהלתך על חיינו ,מבקשים אז על החיים (בדומה
הסופית ,אין כאן מסירות נפש ,כי אדרבה דווקא משום כך הוא יזכה לניסים יותר גדולים קצת לברכת יוצר שמבקשים באמצע השבח אל’ עולם ברחמיך הרבים
אך מתוך ’שלא לשמה’ שב’לשמה’ – .שהוא מתפלל על כבוד שמים בכדי לזכות לניסים, רחם עלינו ,וכן בנשמת עד הנה עזרונו רחמיך ואל תטשנו לנצח .וביאור
בסוף יבא ל’לשמה’ שב’לשמה’ -שמצידו הוא יתכוין באמת ובתמים למסור נפשו על אחר שמעתי דקאי אדלקמיה וכתוב לחיים טובים ועי”ז כל החיים יודוך
קדושת השם -לייחד כל בקשותיו על כבוד שמים מחמת אהבת ה’ ,אפילו אם לו יצוייר סלה ולא המתים יהללו יה) ,ובברכת שים שלום טובה וברכה וכו’ מבקשים
שלא יצא לו שום ריוח אישי מזה. בספר חיים ברכה ושלום .אבל זכרנו לחיים צ”ב מאי שיאטיה לברכת
ואמנם נכון שכל ה’מסירות נפש’ הנ”ל קיימת רק לאחר שהוא יגיע ל’לשמה’ שב’לשמה’. אבות .ואולי משום דאומרים למען שמו באהבה נופל ע”ז לשון זכרנו כו’
ובתחילה שהוא עושה ’לשמה’ כדי לקבל את ’שכר הלשמה’ אינו ממש ’מוסר נפש’ – למענך אלקים חיים (וכן מי כמוך אב הרחמים נופל על ל’ מי כמוך בעל
מ”מ מכיון שהוא מכניס את עצמו לתהליך המביא בסופו למסירות נפש – לכן כבר גבורות) .ושו”ר מ”ש הטור והלבוש עי”ש.
עכשיו הוא נקרא מוסר נפש. בפשוטו למענך היינו כמו למען שמו וכנ”ל .אולם ראיתי באבודרהם שכ’
תשובה ב על מלך חפץ בחיים דיסודו קרא דיחזקאל כי לא אחפוץ במות המת כי
אם בשובו מדרכו וחיה .וא”כ זהו שמבקשים זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים
ו .עי”ל ,שה’מסירות נפש’ אינו רק בגלל החלק שהוא מפסיד ,אלא גם בגלל החלק כי אנו רוצים לשוב מדרכינו ולחיות .וזה מתאים עם מה שביארו מבעלי
שהשכינה ובניה מרויחים. המוסר דלמענך אלקים חיים היינו שאנו רוצים לחיות חיים של ’למענך’
ונבאר :הנה הסיבה הכי עמוקה ,שבגללה אין האדם רוצה לכוין על כבוד השכינה ,ורק היינו חיים רוחניים.
רוצה לכוין על עצמו -הוא בגלל אחיזת הקליפה ,שהיא מטילה ארס הקמצנות וצרות והנה בר”ה ידוע דעיקר התפילות הם על גילוי כבוד מלכות שמים ,אולם
עין בלב האדם כלפי השכינה ובניה ,עד כדי בחינת ’גם לי גם לך לא יהיה’. בודאי שצריכים לבקש גם על עצמינו וכדאיתא בברכות נה .ג’ צריכים
וכדאיתא (’תפילות רמח”ל’ תפילה ש”ץ)” :ומלך המשיח שנאמר בו ’ְוְ הּוא ְְמֹח ָָֹלל ִִמ ְְּפ ָָׁש ֵֵענּו רחמים מלך טוב שנה טובה וחלום טוב ,ופרש”י צריכים לבקש רחמים
ְְמ ֻֻדָּכָ א ֵֵמ ֲֲעֹוֹנ ֵֵֹתינּו’ (ישעיהו נג,ה) ,בעבור ’מחלה’ -שהיא לילית שפחה רעה -ששלטה על שיבואו .ובב”מ קו .מסקינן דאי א”ל הנותן להמקבל זרעה חיטי וזרעה
חֹוָלה’ (קהלת ה,טו .ובספורנו) ,שגרמה להם להיות קמצנים וכילאים ישראל ,שהיא ָ’ָר ָָעה ָ שערי ,ואישתדוף שערי עם רובא דבאגא ,לא מצי א”ל המקבל מכת
לגבי שכינתך ,שלא יהיו נדיבים לישא לבם אותם לתקן אותה (תיקוני זוהר ל ,דף עג,ב). מדינה היא ותנכה מחכורי ,דאי הוי חיטי נמי הוה משתדפא ,דא”ל הנותן
ולפיכך אפילו בשעה שהם עובדים לפניך -לא נתקנו תיקוניהם כראוי ,אלא ’ּוְכְ ֶֶבֶגֶ ד אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך ,ואי”ז מכת מדינה
ִִע ִִּדים ָּכָ ל ִִצ ְְדֹק ֵֵֹתינּו’ (ישעיהו סד,ה) ,שנאמר בהם ”ְוְ ֵכֵ ַַלי ֵּכֵ ָָליו ָָר ִִעים” (ישעיהו לב ,ז)( .ועיקר אלא מזלך גרם .ופירש”י מה שתבקש מן היוצר יעשה ,ואני לא בקשתי
הדברים בתיקוני זוהר ,תיקון י”ח דף לז,א). מן השמים בתחלת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחיטין .וחזינן דאפי’
ז .ומעתה מיושבת הקושיא הנ”ל :שהגם שהאדם יודע שהוא יזכה לניסים -ע”י שהוא אדם פשוט יכול לטעון שבכח התפלה השדפון לא היה פוגע בחיטים אע”פ
יכוין רק על כבוד השכינה ,עדיין הוא צריך למסירות נפש – מצד הטורח שיש לו להתגבר שרוב הבקעה לקתה.
על קליפת הקמצנות וצרות עין הנ”ל ,שהרי כל ’שבירת קליפה’ כרוכה במסירות נפש. בשו”ע ס”ס תק”צ אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא .ובמ”ב :ורמז
לדבר מן המצר קראתי יה .ויש להוסיף דהצד הרחב רמז לענני במרחב
וכל פעם שהוא מתגבר וכובש את הקמצנות – אזי באיתערותא דלתתא איתער לעילא’
יה .ואיתא בשבת לה .דשופר ראוי לגמע בו מים לתינוק .ואנו מחזיקים
-שבעולמות העליונים מכריתים מלבו את קליפת הקמצנות ,עד שימצא שלבבו
השופר כשפיו הרחב כלפי מעלה כדרך שהתינוק מגמע בו מים
בוער בנדיבות קדושה לעשות גמילות חסדים עם השכינה .ולשנה טובה
ע”י שאמו מערה מלמעלה לתוך השופר והוא שותה .וזה
ומתוקה יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום בספרן של רמז שאנו מבקשים שיערה עלינו השי”ת שפע
צדיקים וחסידים המתחסדים עם קונם .אשריו ואשרי חלקו. מלמעלה בכ”ט גו”ר א”ס.
3
הציושחל בשבת
שערבר”ה
תקיעת שופר הציושחל בשבת
שערבר”ה
עירבוב השטן
הרב מאיר מנדלסון הרב אברהם ישעי’ פרידליס
א .תנן בר”ה (כט :):יו”ט של ר”ה שחל להיות בשבת ,במקדש היו תוקעין אבל גמ’ (ר”ה טז ):וא”ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה
לא במדינה .משחרב ביהמ”ק התקין ריב”ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו מ”ט דלא איערבב שטן .וכ’ התוס’ (ד”ה שאין) מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע
ב”ד .אמר ר”א לא התקין ריב”ז אלא ביבנה בלבד .אמרו לו אחד יבנה ואחד כל בשבתא אלא דאיתייליד אונסא .עכ”ד .והובא בטור (סי’ תקפ”ה ד) .וצריך להבין
מקום שיש בו ב”ד[,תוקעין בשבת] .ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה היאך מתערבב השטן בר”ה שחל בשבת ,שהרי ביטלו חז”ל את מצות תקיעת
שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין ,וביבנה לא היו השופר( .כמבואר להלן כט .):ועוד צ”ב דאם אכן שייך שיתערבב השטן אף בכה”ג
תוקעין אלא בב”ד בלבד. שלא תקעו ,א”כ תמוה מדוע כשאירע אונס ולא יכולים לתקוע לא נימא שיתערבב
ב .תקיעה מחוץ למקדש אסור מה”ת או מד”ס -בדבר זה נחלקו שני התלמודים. השטן מטעם דאונס רחמנא פטרא.
להירושלמי (ר”ה פ”ד ה”א) הוא מה”ת :כתוב אחד אומר ”יום תרועה” (במדבר ונראה בהקדם לבאר כיצד מתערבב השטן בתקי”ש .דהנה לעיל שם (טז ):איתא
כ”ט) ,וכתוב אחד אומר ”זכרון תרועה” (ויקרא כ”ג) .הא כיצד? בשעה שחל א”ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדים כדי
בחול ”יום תרועה” ,ובשעה שחל בשבת ”זכרון תרועה” ,מזכירין אבל לא לערבב השטן .וביאר רש”י (ד”ה כדי) שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את
תוקעין .במקדש תוקעין משום שנאמר” :והקרבתם” – במקום שהקרבנות המצוות מסתתמין דבריו .עכ”ד.
קרבין .עי’ בפני משה .כעי”ז איתא במד”ר (אמור כ”ט ,י”ב) ,עיי”ש .מקור ומבואר דעירבוב השטן נהיה ע”י שרואה את ישראל מהדרין ומוסיפין ומחבבין את
אחר שמה”ת הוא בספרא (ומובא בפירש”י ויקרא כה ,ט) עה”פ ”והעברת המצוות .ונראה לבאר זאת עפימש”כ המסילת ישרים (פי”ח) ששורש החסידות
שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל הוא שעושה נחת רוח ליוצרו .ומי שאוהב את הבורא לא יפטור עצמו רק ממה
ארצכם” :ממשמע שנא’ ”ביום הכי”פ” איני יודע שהוא ”בעשור לחדש” ,אלא
שחייב לעשות ,אלא יתנהג כמו בן אל אביו ,שאם מגלה אביו את דעתו גילוי מעט
לומר לך תקיעה בעשור לחדש ,דוחה שבת בכל ארצכם ,ואין תקיעת ר”ה דוחה
שחפץ בדבר מן הדברים ,כבר ירבה הבן בדבר ההוא כל מה שיוכל .ע”כ.
שבת בכל ארצכם אלא בב”ד בלבד .ועיי”ש בר”א מזרחי שכ’ דדרשה זו אינה
אלא אסמכתא בעלמא .אף בבבלי (ר”ה כט ):רצו לומר שמה”ת אין תק”ש בשבת ועפי”ז מתבאר שכאשר עם ישראל מהדרין במצות השופר ומוסיפין על עיקר
מחמת אותו הלימוד של הירושלמי ,אלא שדחו ,אמר רבא ,אי מדאורייתא היא, החיוב ,הרי הם מעמידים את עצמם במצב שנקראים בנים למקום ,ובזה עושים
במקדש היכי תקעינן ,ועוד ,הא לאו מלאכה דאיצטריך קרא למעוטי ,דתנא נחת רוח ליוצרם .ובאותה שעה מתעוררים רחמיו של הקב”ה ועובר מכסא דין
דבי שמואל ”כל מלאכת עבודה לא תעשו” ,יצתה תק”ש ורדיית הפה שהיא לכסא רחמים ,ומרחם על ישראל כרחם אב על בנים .וכשחל ר”ה בשבת הרי בזה
חכמה ואינה מלאכה ,והסיקו :אלא אמר רבא מדאורייתא מותר לתקוע ,ורבנן גופא שעמ”י מקיימים דברי חז”ל שביטלו תקי”ש מחשש לטלטול ,בזה הם מראים
הוא דגזור כדרבה ,שאין הכל בקיאין בתק”ש ,גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל כמה זהירות וחביבות למצות השבת יש להם ,וזה עומד להם לזכות כתקי”ש
הבקי ללמוד ויעבירנו ד”א ברה”ר ,ע”כ .והא דבמקדש לא גזרו ,פירש”י :דאין ומערבב את השטן .וכעי”ז כ’ הערל”נ בספרו מנחת עני ,עה”ת פר’ האזינו .אלא
איסור שבות דרבנן במקדש .ההלכה בפסקה כהבבלי( ,עיין רמב”ם שופר ב ,ו. דאכתי צ”ב מדוע כשאירע אונס מריעין להם ,והרי אונס רחמנא פטרא.
וכן הוא בכל הפוסקים) .ואעפ”כ ,אותה חלוקה של הפסוקים – ”זכרון תרועה” ונראה דהנה בב”ח שם (סק”ט) תמה על מש”כ במהרי”ל (הל’ שופר סי’ ט) דדוקא
בשבת ו”יום תרועה” בחול – קיימת אף אצלנו בתורת מקור לנוסח התפלה. שהיו מזידין שלא לתקוע ,אבל נתבטלה המצוה מחמת אונס לא יאונה להם און.
כשחל בחול אומרים בתפלה” :ותתן לנו ...יום תרועה” ,וכשחל בשבת” :זכרון וזה לכאו’ דלא כהבה”ג הנ”ל .ותי’ דהבה”ג מדבר באונס הקרוב לפשיעה ,כגון
תרועה” (עיין בשו”ע תקפ”ב ,ז’). שנאבד השופר וכדו’ ,שהיו יכולים להשמר ממנו שלא יגיע להם מצב אונס וזה
ג .בפני איזה בי”ד תוקעים – ”משחרב ביהמ”ק התקין ריב”ז שיהו תוקעין בכל נחשב למזיד .אבל המהרי”ל מדבר באונס הקרוב לשוגג כגון שהמושל גזר שלא
מקום שיש בו ב”ד ” .למה תיקנו שיהו תוקעין בפני ב”ד? כתב הרמב”ם (שופר לתקוע או שהתוקעים אינם יכולים לתקוע ,דזה נחשב כאונס דאיקלע בשבתא.
ב ,ט) :מפני שב”ד זריזין הן ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברה”ר, עכ”ד .ומדבריו חזינן דיש ב’ מיני אונס ובאמת באונס הקרוב לשוגג אכן אין מריעין
שב”ד מזהירין את העם ומודיעין אותן .וכ”כ הר”ן (ד”ה גזירה) :דאימת ב”ד להם .וצריך ליתן טעם בדבר אמאי ,הא סו”ס הם לא תקעו בשופר ומה יגן עליהם.
עליהן .בפני איזו מין בי”ד תוקעים – [לפי הת”ק שכמותו נפסקה ההלכה]? ונראה עפ”י הבן יהוידע (ר”ה לה .ד”ה אלא) שהביא את דברי הגר”ש קלוגר זצ”ל,
יש ד’ שיטות :א) רש”י סובר דבעינן סנהדרין קטנה של כ”ג (עיין רש”י ד”ה אלא שדן בענין מי שנאנס ולא מל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה .אי חשיב זה כאילו
ביבנה ,וע”ע ברא”ש) ,אפי’ כשאינה קבועה אלא נזדמנו שם ב”אקראי” ,דהיינו נימול או לאו ,וכ’ שזה תלוי בפלוגתא דר”י ור”ל בירושלמי (קידו’ פ”ג ה”ב) והובא
דרך מקרה .ב) הריטב”א בשם רש”י פירש שבעינן דוקא סנהדרין גדולה של ע”א בפוסקים ובש”ך (חו”מ סי’ כא) דר”ל ס”ל אונסא כמאן דעביד ור”י ס”ל אונסא
באיזו מקום שיהי’ ואפי’ היתה ב”אקראי” באותו מקום .ג) דעת הרמב”ם (שם) כמאן דלא עביד .ואנן קיי”ל דאונסא כמאן דלא עביד ,אבל בדיני שמים הוי אונסא
דסגי בב”ד של ג’ בלבד ושיהי’ קבוע ,וסמוך [וזה שייך גם בזמננו להרמב”ם אילו כמאן דעביד דהרי אמרו רבותינו ז”ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה
יסכימו כל חכמי אר”י לסמוך את הגדול המיוחד (וכמבואר בפיהמ”ש לסנהדרין מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ,ומוכח מכאן דבדיני שמים אונסא כמאן דעביד
פ”א מ”ג ,ובכורות פ”ד מ”ג ,וביד החזקה סנהדרין ד,י”א).הסיבה למה זה מועיל וחשיב זה כנימול .עכ”ד.
עי’ ערוה”ש חו”מ ג ,טו] ,ובבי”ד שקידשו את החודש [ועכשיו שקובעים ע”פ
חשבון ,אי נחשב כב”ד שקידוש את החדש ,תלוי בב’ ביאורים שבכ”מ (שופר ב, ועפי”ז ביאר שם הבן יהוידע את תפילת הכהנים לאחר שיורדים מהדוכן :רבש”ע
י) ,עיי”ש .וכעין הרמב”ם סובר הרז”ה (בעל המאור) ד) להרי”ף תוקעין בפני ב”ד עשינו מה שגזרת עלינו וכו’ השקיפה ממעון קדשך מן השמים וכו’ .דקאי אעם
של ג’ אפי’ בלתי סמוכין ,וזהו ב”ד של ”אקראי” [עיין ר”ן .והרא”ש כתב לשיטת שבשדות דאניסי ,ומכיון שבדיני שמים אונסא כמאן דעביד ,לפיכך מבקשים
הרי”ף דבעינן ”בית דין מופלג וגדול בדורו .ולפי דרשות הרמב”ן(דף רמ”ה) צריך הכהנים שהברכה תחול גם עליהם .עיי”ש.
בי”ד לעירו דאיכא אימת בי”ד] .נמצא דבזה”ז – מביטול הסנהדרין ואילך ,דאין ולפי”ז י”ל דכיון דאיירינן הכא באונס גמור ,שפיר דן זאת הקב”ה בשמים כמאן
לנו עוד דיינים סמוכים – אין תוקעים בשבת כלל ,חוץ מלדעת הרי”ף .וכך דעביד ,ולכך אין מריעין להם .משא”כ באונס הקרוב לפשיעה[ .ומ”מ גם כשחל
עשה הרי”ף מעשה [בחו”ל] שהיו תוקעין בבית דינו בר”ה שחל להיות בשבת ר”ה בשבת ,כיון דסו”ס לא היה כאן בפועל מצות תקי”ש המחוייבת מדאו’ אף
[ריטב”א – משום דהשתא ידיענן בקביעא דירחא] אבל לא נתקבלה דעתו .וז”ל בשבת ,צריכינן למימר דנחשב כאונס גמור וכדחזינן בב”ח].
הריטב”א :ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל .כעי”ז ברמב”ן ובזה יש לבאר מדוע חותמים בר”ה שחל בשבת בנוסח ברכת שופרות ‘ -שומע
(שם) ,והרא”ש כתב :ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן .ובערוה”ש ( תקפ”ח, קול תרועת עמו ישראל ברחמים’ ,והא לא תקעו( .ועי’ ב’ימלא פי תהלתך’ למרן
י’) עכשיו בעונותינו שאין לנו ב”ד סמוכים ,אין תוקעים בשום מקום בעולם אפי’ הגראי”ל שטינמן זצ”ל ,עיונים בתפילה -מוסף ר”ה ,שעמד בזה) .ולדברינו א”ש
באר”י ,ולכשיבוא גואל צדק אז נתקע בירושלים ,עיי”ש. דאכן גם בשנה כזו אפש”ל שפיר שומע קול תרועת וכו’ ,ומשום דבשמים מחשיב
ד .האם לתקוע בזה”ז בשבת -בס’ עיה”ק והמקדש (ח”ג כ,ד) סיפר :דא’ מרבני זאת הקב”ה כאילו תקעו בשופר.
ירושלים החשובים ,הרה”ג ר’ עק”י שלזינגר זצ”ל (מחבר ספר לב עברי) שאף אלא דא”כ ילה”ע מדוע אין אומרים מה”ט בר”ה שחל בשבת ‘ארשת שפתינו...
מכמה שנים לעשות כמעשה הרי”ף לתקוע בשבת בירושלים .ובשנת תרמ”א ומקשיב לקול תקיעתנו’ .וי”ל שחתימת הברכה ‘שומע קול תרועת עמו ישראל
הוציא ע”ז קונטרס מיוחד ,וביאר כל טענותיו לקיים התקיעה בשבת ,ועשה ברחמים’ מתייחס להקב”ה ,וכלפי זה אמרינן שאונסא כמאן דעביד ,אולם הפיוט
תעמולה גדולה בין הרבנים עד שנצטרפו כמה רבנים וחכמים בירושלים ‘ארשת שפתינו’ מתייחס לעצם הפעולה שלנו .ובזה ל”ש לומר ‘לקול תקיעתנו’ כי
והסכימו לתקוע בר”ה תרמ”ב שחל בשבת .ובדעתו הי’ להכניף כ”ג רבנים שיהיו
סו”ס לא עשינו פעולה זו וכדי שלא יהיה בבחינת ‘דובר שקרים לא יכון לנגד עיני’.
נוכחים בשעת התקיעה [דוגמת סנהדרין קטנה שנקרא ”בי”ד חשוב”] ,וכמעט
השיג מטרתו .אולם ,בהגיע ער”ה רובם התחמקו ,שפחדו לעשות מעשה נגד והנה מצינו נוסח מיוחד בסיום ברכת שופרות‘ :כי אתה שומע קול שופר ומאזין
רוב רבותינו הפוסקים ונגד מנהג ישראל ,ונשארו עמו רק יחידים ,והשמיע תרועה ואין דומה לך’ .ויש להתבונן דהנוסח ‘ואין דומה לך’ לא מצינו כדוגמתו
השופר באופן ובמקום צנוע .ומאז לא בצע שוב את תקיעות בשבת ,בראותו בברכות אחרות כמלכויות וזכרונות .וצ”ב.
שהציבור אינו נוהר אחריו .ושמעתי ...שהגר”ש סלנט זצ”ל אמר בשנה ההיא ,כי ולהנ”ל א”ש דרק בשופר מצינו ענין זה דאף בגוונא דכלל ישראל לא תקעו בשופר,
אף אינו מורה להלכה לתקוע ,ומי שישאל את פיו יאמר לא לעשות כן ,אבל עם וכגון דאיקלע בשבתא או אונס קרוב לשוגג ,דבדיני אדם לא נחשב אונסא כמאן
זה ,גם לא יערער ולא ימניע את אלה שילכו [בלי שאלת פיו] לשמוע דעביד ,ומ”מ בשמים מתייחס לכך הקב”ה כאילו תקעו ,וזהו הפי’
התקיעות ...ובקיץ תרס”ד כשהבאתי את לוח דיני ומנהגי אר”י ‘ואין דומה לך’ .ומובן לפי”ז גם נוסח הברכה ‘שומע קול תרועת
לשנת תרס”ה לבעל האדר”ת זצ”ל – נאנח ואמר” :חבל עמו ישראל ברחמים’ .ומשום דכל זה הוא מרחמיו ית’.
המשך בעמ' 12
4
זכרון תרועה בר”ה שחל בשבת זכרון תרועה בר”ה שחל בשבת
הרב חיים מ .גולדנטל
אנו בטלים כלפי היום ,ואנו באים לשולחן של המלך וכאורחים אצלו ,וזו מלכות
בעצם. הדין הוא שאין תוקעין בר”ה שחל בשבת [מלבד במקדש או מתקנת ריב”ז במקום
שיש בי”ד] ,ויש לברר האם בשנה זו חסר לנו הזכות הזו שאין לנו את כח השופר,
עוד י”ל שכוח השופר להוציא את ההבל דהיינו הנשמה הפנימית ,במקום דיבור בפה או דאנו מקיימים התרועה בדרך שונה ויש בזה כמה נפק”מ לדינא ,ובדרך העבודה
שהתלכלך בעוונות .אבל בשבת הכול מתקדש ,ולכן אמירת הפסוקים בשבת ,שווה המיוחדת לשנה כזו.
למעלת תקיעה שמוציאה את הפנימיות.
בבבלי ר”ה כ”ט ב’ בתחילת הסוגיא יש מ”ד דזה דרשא ומן התורה ורבא למסקנא
אמנם ,לפי מה שנתבאר בס”ד שע”י המקראות שאנחנו אומרים בשבת נחשב קאמר דזה מדרבנן משום גזירה שמא האינו בקי יעבירנו ברה”ר ודנו האחרונים
כתקיעות ,קושיא מעיקרא ליתא ,וממילא גם אין זה נחשב כ”שנה שלא מריעים הרעק”א ועוד האם רבנן ביטלו את קיום המצוה או אסרו את מעשה המצוה אמנם
בה בתחילתה” .דז”ג דברי הבה”ג בכח אמירת הפסוקים והברכות ,בתפילה בלחש בירושלמי פ”ד ה”א דנו האם זה דאוריייתא מכיון שפסוק אחד אומר יום תרועה וכתוב
ובחזרת הש”ץ ,וזה כל כוח המוסף והתקיעות. אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה ובשעה שהוא חל
ויש בזה כמה נפק”מ למעשה :א .לגבי קימה בתחילת היום יש סומכים שלא לקום בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין ולא נתברר מה פירוש מזכירין האם עצם
בתחילת היום ,כי עיקר הדין הוא בזמן התקיעה .וכן אחרי חצות היום אומרים בשם שאומר בתפילה זכרון תרועה כאומר היה צריך לתקוע היום ולא תוקעים או כתוב
האריז”ל ,שאחרי מוסף והתקיעות נחלש הדין .ובשנה זו ,אם נימא שנחשב שאין כאן יותר דע”י המקראות האלו יש כאן זכרון תרועה וכלשון רש”י בבלי ר”ה כ”ט ב’
תקיעות ,יש לדון דאין להקל אחרי חצות היום .אמנם למש”נ שבאמירת המקראות ד”ה זכרון תרועה ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו ויש מקום ללמוד
והברכות מתקיימת התרועה ,אז יש מקום להקל גם בר”ה בשבת. דאין הכוונה שלילה מה לא אלא הגדרה כתוב כאן ולימדונו חז”ל אייך לפרש המקרא
דיש שנים שתוקעים במעשה ע”י השופר ויש שנים שקיום התרועה הוא באמירת
ב .לענין אכילה קודם מוסף בר”ה בשבת ,שאם יש לנו קיום לתקיעות ,יש מקום המקראות וזה הפעולה מצידנו של התרועה וזה פירוש זכרון תרועה שזו צורת המצוה
להחמיר כמו בכל שנה .אבל אם אין לנו תקיעות ,יש שכתבו להקל בשנה זו .ובתשובות בשנה שחל בשבת דאין מקיים בפעולה מעשית של לקיחת שופר של איל אלא הקיום
והנהגות ח”ד סימן קל”ח כתב ,שיש להחמיר גם בר”ה בשבת .וטעמו עפ”י הראשונים בהזכרת ולימוד המקראות.
הנ”ל שאמירת המקראות היא מצוה מה”ת ,וממילא אין לאכול לפנ”כ ,ולפי מש”נ ולעומקם של דברים המבט האמיתי שגם בשנה שתוקעים בשופר אין העיקר המעשה
איכא איסורא ביתר שאת שהרי אמירת המקראות נחשבת לקיום התקיעות. תקיעה אלא הכח הרוחני והמקדים זה המקראות ולימוד התורה שבענין וכמו שביארו
ג .אם יש מצווה להתפלל מוסף בציבור לגבי תקיעות ,מבואר בתוס’ בסוף ר”ה את הפס’ “נר מצוה ותורה אור” דכח המצוה נר גדול ונורא ,אבל שאיבת כוחו ויניקתו
שיש עניין שיוצא ומצטרף לציבור .רואים שיש עניין וצורך של ציבור וכ’ המאירי מהתורה אור שמכח לימוד העניין בתורה זה האור שנותן כח למצוה.
שלכתחילה ישמע תקיעות בציבור ,ורק בדיעבד ביחיד .ויש מבארים שהסיבה היא ומעתה בשנה רגילה מקיים ע”י ההקדמה דהפסוקים את האור תורה ואח”כ מקיים
מחמת דין תפילה שבתקיעות כידוע מהגרי”ז .אמנם יש לפרש יותר :כיוון שיש במעשה את התקיעה שזה המעשה מצוה וודאי בצירוף הכוונות הננלות והנסתר וכל
המלכה בשופר ,צריך לעשותה ברבים[,ויש להוסיף דמשו”כ דוקא בשופר חששו הדברים הנוראים שבשופר אבל ההקדמה והכח זה המקראות ואחרי שביארנו כך א”כ
לחילול שבת של יהודי אחד ,כיוון שמהות ההמלכה דורשת שכולם ימליכו] ,ועכ”פ בשנה שחל בשבת ואולי דווקא כי בשבת הכל יותר גבוה ובה העיקר זה לא הפעולות
אם כנים הדברים ,יש מקום לאמירת הפסוקים בציבור ,כי בצורה זו ההמלכה והמעשים [ואדרבא זה זמן שביתה לעולם המעשה] אלא המחשבה והחכמה למדו
בפרהסיא. חז”ל בהבנת הפסוקים שכאן הקיום הוא באמירת המקראות ולא דוקא מחמת שאסור
ד .הנוהג לטבול קודם התקיעות ,בשנה זו להמתבאר שייך נמי מחמת הפסוקים. לתקוע אלא שבשבת התרועה הנעשית היא ע”י המקראות וזה פירוש “זכרון תרועה”
שאמרה תורה.
ה .חזרת הש”ץ וקיום התרועה ,בתשובות והנהגות מביא שגם כשחל ר”ה בשבת
ואפילו להבבלי דזה מדרבנן יש לפרש דסמכו רבנן ע”ז דיש באמירת הפסוקים קיום
הקפידו בבריסק לשמוע כל חזרת הש”ץ .ולהנ”ל מובן ,כיוון שיש כאן קיום של לתרועה ולכן אמרו דימנע מלתקוע בפועל[ .ויש לציין שבעניין המקראות דזכרונות
תרועה בפועל[ .ואגב גררא י”ל דבזה מובן מנהג ספרד לתקוע בתפילה בלחש מיד שופרות ומלכויות נחלקו הראשונים בר”ה טז האם מצות אמירתם מדאורייתא
אחרי שהציבור אמר את הפסוקים וסיים את הברכה ,כי כל הכוח של התקיעה הוא או מדרבנן ,שדעת הרשב”א והר”ן וכן נראה בריטב”א שזה מדרבנן .אבל רש”י על
מחמת הפסוקים]. התורה ,בפרשת אמור ,וכן רבינו חננאל כאן ,וכן נראה בבעל העיטור ובראבי”ה ,שחיוב
ו .תפילה במקום תקיעות מובא בשם הרש”ש זצ”ל ,שגם כשלא תוקעים מ”מ אומרים המקראות הוא מצוה מן התורה].
“למנצח” ז”פ ,קודם מוסף ותיקן תפילה לתקיעות לראש השנה שחל בשבת ,ובכל והנה אמרינן בגמ’ ר”ה טז ע”ב“ ,כל שנה שלא מריעים בתחילתה ,מריעים בסופה”
קטע של התפילה היה עומד ומכוון כוונות הנסתר ,כאילו תקעו בפועל .ולמש”נ א”ש והתוס’ הביאו דברי הבה”ג ,שזה נאמר רק במקרה שמחמת אונס לא תקעו .אבל באופן
ז .מי שאינו יכול לבוא לכל התפילות ,כגון חולה ,יש מקום שיבוא למוסף ,כי שחל ר”ה בשבת לא נאמר ואיו מה לדאוג .ולא פירשו את טעם החילוק.
המקראות והברכות נאמרות בציבור .ואולי לשיטות דהמקראות דאורייתא יוצא, בטור הובא שיטת הבה”ג שבאמת גם באונס גמור אין הדברים אמורים .וידועים
והתפילה עצמה היא מדרבנן .אבל באמירת הפסוקים יש בידו קיום דאורייתא .כמו דברי המנחת עני בפר’ האזינו ,שהשנים שבהן חל ר”ה בשבת יש חיסרון שאין שופר,
כן נשים ,שכל שנה באות להשתתף בתקיעות אע”פ שאינן חייבות ,גם בר”ה שבשבת ובמהלך השנים יש שנים שיצאו שנים נפלאות ויש שנים שהיו קשות ,וביאר שהשבת
יש מקום להשתתף במוסף מצד התקיעה בציבור ,או לפחות לומר לעצמן את המוסף. היא בת זוגה של כנסת ישראל .אם מתנהגים יפה לבת הזוג ,אז היא מליצת יושר
ויש חיוב יותר למוסף מצד המקראות והברכות.אף אם בשאר ימים אינן במוסף. ועומדת במקום השופר .אבל אם חס וחלילה לא התנהגו לבת הזוג כראוי ,שלא כיבדו
ח .בנוסח התפילה “יום זכרון תרועה” יש שהעירו שאין זה יום זכרון תרועה ,אלא את השבת ,אין את הזכות ,ואינה יכולה לעמוד כמליצת יושר ולכן צריך בפרט בשנה
זו חיזוק בענייני כבוד השבת ,בדיניה ובקיום המצוות.
לכל היותר “זכרון תרועה” .אמנם ,לפי הנ”ל ,שיש כאן קיום תרועה על ידי אמירת
הפסוקים ,שייך שפיר הנוסח “יום זכרון תרועה” .דאין זה זכרון לשנים רגילות אלא והמשך חכמה בפר’ אמור ביאר את דברי הבה”ג שבתוס’ שבאמת בשנה שלא תוקעים
ממש מקיים את התרועה בזכרון המקראות ,ויש פה יום זכרון תרועה. חסרה הזכות של השופר .לכן ,אפילו אם באונס לא מועיל ,כי סו”ס אין את הרפואה.
אבל כיון שמחמת כבוד שבת לא תוקעים ,ומוותרים על כח הרפואה שבשופר הרי”ז
ט .שלא לתקוע בערב ר”ה שחל בשבת ,השער הציון סימן תקפ”א סקל”ה מבאר מסירות נפש למען כבוד השבת ,זה עצמו הכוח והזכות שעומד לנו דומיא דהעקידה.
הטעם שמפסיקים לתקוע גם בער”ש ,אף שבשבת לא יתקע .שכיוון שאומרים “זכרון אלא שלפי דבריו לכאו’ צריך שירגיש שכואב לו שאין את השופר ,והוא מוסר את
תרועה” בתפילה ,זה נחשב כמו תקיעה .ולהנ”ל יש לפרש את זה יותר :כיוון שיש עצמו על אהבת ה’ ומצוותיו.
קיום לתרועה על ידי אמירת הפסוקים ,לכן יש סיבה להפסיק לתקוע בער”ש. עוד ראיתי טעם בשם האריז”ל .שביאר הטעם שבזמנם ראש השנה היה יום אחד,
י .בשערי תשובה סי’ תקצ”א הביא נוסח :מנהגנו לומר בין בחול בין בשבת“ ,שומע והיום ראש השנה מתחלק לשני ימים ,כי בר”ה צריך לעשות תיקון פנימי ותיקון
קול תרועת עמו ישראל היום” .וביאר בשיירי כנסת הגדולה בשם מהרח”א ,שיש חיצוני .ובזמנם היה את הכוח שביום אחד עשו את שני התיקונים ,אבל היום אין לנו
לפרש על התרועה שבפה .ולהנ”ל נפלא ,כי יש כאן תרועה ממש באמירת הפסוקים. כוח כזה ולכן זה מתחלק לשני ימים .ביום הראשון מתקנים את התיקון הפנימי ,וביום
יא .בנידון הרעק”א לגבי מי שתקע בשבת ,אם למחרת יברך שהחיינו ,אם נחשב קיום השני את התיקון החיצוני .ולפי זה יש לפרש שביום הראשון ,אם חל בשבת ,נעשה
מצווה ורק המעשה נאסר ,ולהנ”ל לפי הירוש’ ,אין חיוב מעשה תקיעה ,כי כאן צורת התיקון הפנימי ,וזה נעשה על ידי הפסוקים שנובעים מהפנימיות של האדם .אבל
הקיום היא באמירת הפסוקים דווקא. התיקון החיצוני ,שם צריך מעשים ,וזה משלימים ביום השני על ידי תקיעה בפועל,
על ידי מעשים[ .ולכן במקדש ובמקום בי”ד תוקעים בשבת ,כי אצלם יש את הכוח
יב .התקיעה בירושלים בין החומות ,דלפי הירושלמי לכאו’ אין בזה רווח דאין צורך לתקן את העיקר כבר ביום הראשון].
בתקיעה. טעם נוסף כ’ בשם החת”ס וכ”כ המאור ושמש ששבת אינה צריכה שופר ,כי זה יום
יג .כתב הלקט יושר שבשבת זו הרב ידרוש בדיני שופר ,וגם אדם הלומד לעצמו של רחמים .וכ”כ בשם שמואל פר’ פקודי .ויש אומרים טעם נוסף ,ששבת היא יום של
ילמד בדיני שופר ,שזה עניינו של יום .ולהנ”ל מבואר היטב שזה ממש עניינו של יום. מלכות “וישמחו במלכותך” .ואין צריך שופר ,אלא כל מהות היום היא ההכרזה
יד .אם עדיף להיות ש”ץ ביום א’ או ביום ב’ ,דלמש”נ יש מעלה מיוחדת של קבלת מלכות ה’ שהרי כבר באמירת “ויכולו” נעשה שותף למעשה
בר”ה בשבת שהש”ץ נחשב כמו התוקע בעצמו באמירת בראשית .וכעי”ז יש שכ’ לבאר שכאשר ר”ה חל בחול ,מהות היום
הפסוקים בציבור. להמליך מצידנו .אבל בשבת זה יום של המלך בעצמו.
5
הוקדש לעילוי נשמת אאמו”ר ר’ יוסף ב”ר משה ועטיל גולדנטל זצ”ל
ולע”נ הדוד אברהם לייב בן משה נלב”ע ב’ דר”ה תשפ”א ,והאחיין ר’ משה בן נחום נלב”ע א’ דר”ה תשפ’’א
בחזרת הש”ץ הציו שער
ו”בספר”תורה
מלחמתה של
אמירת ”וכתוב” תורה
ר”ה הציו שכח שער
הזכרותשל
בליל מלחמתה
הרב שמואל הלל רוזנבלט הרב יואל טויב
במטה אפרים (סי’ תקפ”ד סוס”י) הביא ,שנוהגין שמגיע הש”ץ ל”וכתוב” או בשעה”צ תקפב סק”ד והנה בח”א הביא בשם הגאון מהר”ר אבלי פאסוועלער
ל”בספר” ,שהציבור אומרים בקול רם והחזן ממתין עם שיסיימו וחוזר ואומר שאם טעה בליל ר”ה ולא אמר המלך הקדוש שאי”צ לחזור כדין טעה ולא אמר
אחריהם ,ובקצה המטה שם הביא ,שיש מקומות שאומרים הקהל גם ”זכרנו” יעלה ויבא בליל ר”ח שאי”צ לחזור משום שאין מקדשין את החודש בלילה,
ו”מי כמוך” ונהרא נהרא ופשטי’ .ובמעשה רב (סי’ ר”ד) איתא ,שבחזרת הש”ץ ולענ”ד לא נהירא דזה לא שייך רק אם היה מתפלל תפלה של חול משא”כ בזה
אין אומרים הציבור ”וכתוב” ו”בספר” כי אם הש”ץ לבדו .ובהערות שם כתב שמתפלל תפלה של יו”ט ממ”נ אינו יוצא ואולי דמיירי שנזכר תיכף שסיים
שהמנהג הי’ לומר בחזרת הש”ץ ”וכתוב” ו”בספר” עם הש”ץ כמנהג הישיבות הא-ל הקדוש אחר כדי דיבור ולדידיה צריך לסיים בשל חול ואף בזה צע”ג דאף
היום ,ו”זכרנו” ו”מי כמוך” מעולם לא נהגו לומר עם הש”ץ ,והגר”א ביטל המנהג דבתר”י מסתפק דאפשר דיוצא בשל חול בדיעבד אבל להתיר לכתחילה לסיים
לומר גם ”וכתוב” ו”בספר” ,וזה לשיטתו שבחזרת הש”ץ יש לשתוק ולשמוע בשל חול זה לא מצאנו עכ”ל.
ולא לומר שום דבר. העולה מדבריו דמי שהתפלל של חול בדיעבד לא יחזור ולכאורה ה”ה במי
ששכח יעלה ויבא בברכת המזון בליל יו”ט [ודברי השעה”צ לכאורה מיוסדים
ובספר אוצר כל מנהגי ישרון מביא שני טעמים לכך .טעם א’ ,ע”פ מה שכתבו מדברי הבית הלוי ח”א סוף תשובה מב’ ובשע”ת תקפב סק”ד דנקט פשוט
הספרים ש”זכרנו” ו”מי כמוך” נתייסדו לבקש על חיי עוה”ב הנצחיים ,ו”וכתוב” דצריך לחזור בלא הזכיר של יו”ט דר”ה בתפלה].
ו”בספר חיים” הוא על חיי עוה”ז .ולכן אף שראוי לאדם להאמין שגם אם יכתבהו
ובתר”י ברכות יט א בדפי הרי”ף וז”ל ואית דמפרשי דדוקא בשאר ימים טובים
הקב”ה לחיים הנצחיים בשנה זו הוא ודאי לטובתו ע”פ חכמתו של הקב”ה,
אבל ביום טוב של ר”ה כיון שתלוי בר”ח אם טעה ולא הזכיר של יו”ט בערבית
עכ”ז אין לקהל לבקש ע”ז בקול רם יחד ,משום שיפה שעה אחת בעוה”ז לעבוד אין מחזירים אותו דכר”ח דינינן ליה ונוכל לומר שאע”פ שתלוי בר”ח כיון שהוא
את ה’ מכל חיי עולם הבא שכיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות כנודע ,אבל יו”ט ומצוות יו”ט אלימא טפי שיש בה איסור מלאכה משא”כ בר”ח ובתפלה אין
על חיי עולם הזה אנו עונים בקהל בקול רם .טעם ב’ משום שלא יתכן שאחר אנו מזכירים ענין ר”ח כלל אלא ענין יו”ט יותר יש לנו לדון אותו כמו יו”ט מלדון
שכבר ביקש בתפילת הלחש דבר יותר גדול שכבר אמר בהודאה ”וכתוב לחיים אותו כמו ר”ח ואם לא הזכיר בערב מעין יו”ט מחזירים אותו עכ”ל ,והוב”ד בב”י
טובים” שיאמר שוב עם הש”ץ ”זכרנו” שהוא דבר יותר קטן שאין אומרים בו תקפב.
לחיים טובים רק לחיים בלבד ,וכדברי הטור בטעם שמזכירים תיבת ”טובים” והגרא”מ הורביץ עירובין מ’ על מה שאמרו תן חלק לשבעה וגם לח’ מאי לאו
רק לבסוף. לברכה ,צ”ע דא”כ בר”ח נמי והול”ל גם ר”ח אך הארכתי מזה במקום אחר
ובספר בני יששכר (מאמר יום הכסא אות כ”ג) כתב טעם אחר לזה ,דהנה ג’ דהזכרת ר”ח בתפלה אינה רק מטעם קדוש החודש להכי בלילה אין מחזירין
ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו ,משא”כ בג’ אחרונות דומה לעבד משא”כ בר”ה אע”ג דאין מקדשין בלילה מ”מ חיוב הזכרתו משום קדושת יו”ט
הנוטל פרס מרבו ויוצא והולך לו ,והנה הש”ץ הוא הנוטל פרס בעד כל הציבור דמקרא קודש כתיב בכוליה יו”ט עכ”ל והאריך גם בספרו אהל משה ח”ב סי’ נו.
על כן בנטלו הפרס כל א’ אומר עמו ונוטל חלקו לחיים ולשלום. ולכאורה יהיה חילוק לענין הזכרת המלך הקדוש דסברת רבינו יונה דיו”ט
ובס”ד עלה בדעתי ליתן עוד טעם למנהג זה ,והוא ,דהרי הטעם שאנו אומרים חמיר ולכן הזכרתו מעכבת המלך הקדוש אינו קשור ליו”ט וסברת ראמ”ה דר”ח
מודים דרבנן ,ולא יוצאים ידי חובה מהש”ץ ,מבואר באבודרהם וז”ל ”שאין דרך הזכרתו קשורה לקידוש משא”כ הזכרת ר”ה מדין מקראי קודש המלך הקדוש
העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח ,אלא כל אדם צריך לכוארה אף המלך הקדוש קשור בזמן ולא בקידוש החודש.
לקבל בפיו עול מלכות שמים .ואם יקבל על ידי שליח ,אינה קבלה גמורה שיוכל וראיתי שכתבו לתלות בפלוגתא דראשנים אי ביום שני של ר”ח חוזר על הזכרת
להכחיש ולומר לא שלחתיך .אבל בשאר התפילה שהיא בקשה ,יכול לתבוע ר”ח דאם בר”ח אינו חוזר מספק שמא לא יקדשהו בשני ודאי יתקדש ואם משום
צרכיו על ידי שליח ,שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו”, דלא נתקדש בפועל גם בשני מתקדש ביום [ואף דהלכתא דאין מקדשין החודש
עכ”ל .המבואר שהודאה אי אפשר להעשות על ידי שליח. כשהו מעובר שכבר קדשהו שמים תי’ בתוס’ סנהדרין דאין מקדשין שמים
החודש אלא ביום וי”א ע”פ הרמב”ם דיש עוד קידוש דבידי אדם ובתוס’ הרא”ש
והנה מצינו דכל היכי דנותנים שבח מבקשים מיד עוד בקשה ,כגון ,לאחר וריטב”א [שיטמ”ק] ורא”ה בברכות דאף דקידשהו שמים כיון שאין מקדשין יום
”מודים” מבקשים ”שים שלום” ,וכן ב”מודים דרבנן” (כן תחיינו) ,וברכת המזון, ראשון בלילה ממילא אין עיקר חשיבות ר”ח אלא ביום] .ואם אין חוזר בלילה
והלל ,ונשמת ,ועוד .והטעם בזה ראיתי דבהודאה הוא לא רק מלשון תודה אלא מפני הספק אף בר”ה [וגם לפ”ז יש לדון שעשהו כודאי וגם דמלאכות אין שייך
גם מלשון הודה (כעין ”מודה במקצת”) ,וכלשונו של האבודרהם הנ”ל ”להודות דיהיה אינו עיקר דהא אסור בפועל מכח הספק ושם יו”ט עליה] ואם מפני שאין
לרבו ולומר לו אדוני אתה ,”...וא”כ שאינו מבקש על העתיד חסר בהכרה חל עיקר ר”ח עד הקידוש בר”ה ודאי חל מהלילה.
ובהודאה שאינו יכול להסתדר בלעדיו ושהוא אדוננו .וא”כ ב”וכתוב” והנה האחרונים תמהו על הח”א דלא הזכיר דזה נידון דרבינו יונה ,בתוספת
ו”בספר חיים” שהוא חלק מהבקשה שמורה על ההודאה ,והודאה חיים על החיי אדם ובמים חיים (רפפורט) ולחם הפנים על קיצור שו”ע בנין
כנתבאר בדברי האבודרהם אי אפשר לשלוח שליח ,א”כ עולם ח”ב ועמו הסכים השדי חמד ,וכ”כ מד”ע באגר”מ ליישב דיל”ח בין הזכרת
גם הבקשה שמורה על ההודאה א”א לשלוח שליח. יו”ט להמלך הקדוש ויסודו של הח”א אזיל רק על המלך הקדוש והוא משום
דהמלך הקדוש קשור לדין ואין דין בלילה.
ויל”ע מנין דהמלך הקדוש קשור לדין ולא למלכות וגם אם קשור לדין לכאורה
לימי דין וראיה דהא כל עשרת ימי תשובה ודאי חוזר אף בלילה אף דאין דין
המשך: בלילה ואולי אחר שמתחיל הדין כבר התקינו עד סיום הדין אף בזמן דאין דין
בפועל וצ”ע ולפ”ז ליכא לקושיא דתרתי דסתרי דשעה”צ דאינו קשור דאף
דהעיקר דלא הוי יומא אריכתא לקולא] ועיין בנין שלמה שם שדן בזה וכתב דהוא יו”ט עדיין אינו זמן הדין.
דהוא ב’ בחודש ולא ככל ר”ח דב’ ימים הוא א’ אך יל”ע דהא שורשו ממה שהיה
שמקדשין ע”פ הראיה ולא ידעו שמא זה א’ וצ”ע אך יל”ע אי יועיל בזה טענה ואפשר ליישב הח”א דלא הזכיר לדברי רבינו יונה כמש”כ האחרונים לחלק
יומא אריכתא דהא אף הר”ח הוי ודאי ביום השני אלא דלא קידשו בלילה או המלך הקדוש מהזכרת יו”ט אך מטעם אחר [ויתייש”ב השעה”צ שהקשה תרתי
לא פלוג וכהטעמים הנ”ל א”כ שייך אף בר”ה אם נימא דשייך טעמים אלו בר”ה דסתרי] למש”כ למעלה דרבינו יונה פליג על סברת ראמ”ה ורבינו יונה מחמיר
וצ”ע. בהזכרת ר”ה משום חומרת היו”ט והמלך הקדוש אינו מדין היו”ט דינו לקולא
ככל ר”ח דאין מקדשין בלילה ואולי הם מפרשים דכוונת הרבינו יונה לסברת
וע”ע באגר”מ על המלך הקדוש דלא שייך כלל לדון ביום השני דמדין עשרת ראמ”ה וכן נראה שפי’ באהל משה דהביא דברי רבינו יונה וגם בשדי חמד חברם
ימי תשובה חייב להזכיר ומעכב גם בלילה אך לכאורה יל”ח דכאן עשהו יחד.
כספק ר”ה ואם כן לא יתחיל הדין כי אם ביום השני אמנם אין אנו מאריכים
ולמעשה בשעה”צ נראה דנקט כרבינו יונה מסתפק ואין חוזר מספק בהתפלל
העשרת ימי תשובה אחר יוה”כ עוד יום מספק אך היינו דיוהכ”פ לא החמירו ב’ של חול לגמרי ונפק”מ יותר מעשית לענין הזכרה שבברכהמ”ז בלילה דליכא
ימים לבני גלויות ובא”י כבר ידעו אבל תקנה חז”ל להתחשב בזה כספק וא”כ להיתר דאפשר לצום כמו ביום ומ”מ יהיה היתר מצד הרבינו יונה הנ”ל והאגרות
התפלות הם בספק דהיו תחלת ר”ה וממילא הדין מתחיל בשני אך יש לדון משה הכריע דלא כהמ”ב וכן ראיתי דנקט רש”ז אוירבך במנח”ש ח”ב כג’ ושם דן
דמספק ראשון ונהגו בו כראשון לעכב התפלות ולצד זה הוי יום שני כעשרת לחלק תפלה מברכהמ”ז אך דחה דלא משמע כן ברא”ש ברכות פ”ז סי’ כג’ דכתב
ימי תשובה ויש לנהוג בו לחומרא ותמיד דבשני אם הראשון חג אין בו ככל דכ”ש בברכהמ”ז [ויתכן דאף המש”ב לא פסק כן למעשה אלא דלחות פסקו של
דינים אין שייך לדון אך בזה לכאורה יש להחמיר ויל”ע. הח”א דאף אם תיישב דאינו תרתי דסתרי מחמת הרבינו יונה לא יתיישב אבל
ומאחר שהמ”ב לא הסכים לחיי אדם לענין המלך הקדוש והזכרת יו”ט למעשה לא פסק כהר”י.
החמירו השערי תשובה ואגר”מ ומנחת שלמה ואין הוכחה דהמ”ב ולענין יו”ט שני של ר”ה יש לדון גם לרבינו יונה לחזור דהוי ר”ה
סמך להקל על צד זה ברבינו יונה לכאורה צריך לחזור אף יומא אריכתא ותלוי אם יום שני חשיב יומא אריכתא גם
בראשון וכ”ש בשני. לקולא או רק לחומרא [ע”פ מג”א וגר”א ונראה
6
לקבלת הגליון בדוא"ל יש לשלוח בקשה לכתובתa740700@gmail.com :
תורההציו
בשברים שער
מלחמתה של
הארכה תורההציו שער
מלחמתה של
התקיעות בצורת
הרב אביעד ברויאר הרב יהודה שלמה שטראוס
התוס’ בראש השנה ל”ג :לאחר שהביאו את שיטת רש”י שתרועה היא שלושה צורת השברים
קולות בעלמא ולאחר שהביאו את תקנת רבי אבהו ,כתבו “וצריך ליזהר ישנן מנהגים חלוקים בישראל בצורת עשיית השברים .יש שנהגו לעשות ג’
בשברים שלא יהיה מאריך על כל אחד בפני עצמו כג’ יבבות של שלושה קולות קצרים פשוטים( ,כן נהגו בהרבה ארצות מבני אשכנז וספרד) ,ויש שנהגו
קולות כלשהו דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים ...ונראה שחייב אדם להאריך לעשות קול שבור (או-טו או טו-או-טו)( ,כן נהגו ברוסיה ובליטא ,וכן הפרושים
בתקיעה של קשר”ק יותר משל קש”ק ובשל קש”ק יותר משל קר”ק” .הקשה בירושלים) ,ויש שנהגו כיוצא בזה (טו-או) ,ובארץ אשכנז (גרמניה) נהגו לעשות
על דבריו המהרש”א -מדוע אסור להאריך בשבר אחד כג’ קולות והרי השברים קול אחד עולה ויורד ,כעין התרועה למנהגם.
עבדינן משום גנוחי וזה וודאי ארוך יותר מג’ כוחות כלשהו כמו שתוס’ עצמו והנה תוס’ (דף ל”ג ע”ב) כתבו שאין להאריך בשבר כשיעור תקיעה ,דא”כ יצא
מתורת שבר ונעשה תקיעה .והרמב”ן בדרשה לר”ה כתב על דבריהם וז”ל,
בהמשך הציטוט כותב שצריך להאריך בתקיעה של קש”ק יותר משל קר”ק?!
“ובאמת שיפה עיין וטוב להזהר ,אבל כפי הנראה מדקדוק הלשון אין ההפרש
בהררי קדם (כרך א סימן כא) ביאר ביישוב הקושיא שיתכן שבתקנת רבי אבהו שבין השברים לתקיעה בין ארוך לקצר ,אלא שזה קול פשוט סופו כתחילתו
מונח חיוב מדרבנן של שמיעת שלושים קולות מעבר לספק מהי התרועה (דאם כאיש מרים קולו לשורר ולרנן ,וזה קול שבור כעין המיליל ,וכבר פירשו רבותינו
משום ספק לא היה צורך בתקנה הואיל וזה ספק דאו’ ,ואף משמע כך מלשון דיגום הקול כשאמרו גנוחי וילולי וכו’” .והריטב”א חולק על הרמב”ן ,וכתב וז”ל,
הרמב”ם יעויין שם) .לאור זה הואיל ומדרבנן ישנם בעצם שני סוגי תרועות – “ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו ,שזה
שברים ותרועה ,כל שבר אסור שיהיה ארוך יותר משיעור התרועה הקצר הואיל אינו ,שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה ,וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים,
וכולם הם סוגי תרועה שאנו מחויבים בהם ,לא רק מחמת ספק אלא בתורת שאם כן חזר יבבות ,ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם שינוי בניגון,
ואין שינוי בהם אלא באריכות הקול וכו’” .והשו”ע וכל הפוסקים פסקו כתוס’
חיוב מדרבנן .על פי יסוד זה הוא מסביר את שיטת הרי”ף והגאונים שתוקעים והריטב”א ,שאין להאריך בשבר ,דא”כ נעשה תקיעה.
תשר”ת למלכויות ,תש”ת לזכרונות ותר”ת לשופרות – אף על פי שבאופן כזה
והנה מנהג רוסיא וליטא עולה יפה כדברי הרמב”ן ,אמנם קשה לומר שהוא
הרי לא יוצאים ממה נפשך בשלושת הסדרים ,אלא שהואיל ויש חיוב מדרבנן מיוסד רק על דבריו ,ודלא כהתוס’ ,שהרי השו”ע וכל הפוסקים פסקו כתוס’,
לתקוע את שלושת הסדרים האלה הרי שבכל אחת מהברכות מקיים תקיעות ובפרט שדברי הרמב”ן הללו לא נתפרסמו אלא בדורות האחרונים ממש ,ולא
של חיוב ויוצא בזה ידי תקיעה על סדר הברכות ,וכדי לצאת גם ידי הספק דאו’ היו לעיני כל האחרונים .ובאמת מדברי הרמב”ן עצמו נראה שגם לפי שיטתו יש
של מהי התרועה תוקעים שלושים קולות דמיושב. מקום לטענת התוס’ ,וא”כ שפיר י”ל שאין מנהגם סותר לדברי התוס’ והשו”ע.
לאור דבריו אלה ניתן להסביר את שיטת הרמ”א (סימן תק”צ ,א’) .לאחר שהביא ובספר חוט שני ביאר בזה ,די”ל שתוס’ סברו ,שאף שהשבר הוא קול שבור,
השו”ע את אזהרת התוס’ לגבי הארכה בשברים לשיטת רש”י כתב הרמ”א “ויש ואם יאריך בשבר פסול הוא לתקיעה ,משום שאינו קול פשוט ,מ”מ שם תקיעה
אומרים דאין לחוש אם האריך בשברים קצת ובלבד שלא יאריך יותר מדאי” פסולה עליו ולא שם שבר .ונראה דכוונתו היא ,שהחילוק בין תקיעה לשבר הוא
בין בצורת הקול ובין בארכו ,דהתקיעה היא קול פשוט וארוך ,והשבר הוא קול
וביאר שם הגר”א את כוונתו“ :דהא בסדר דתש”ת עבדינן כמאן דאמר גנוחי שבור וקצר ,ואם עושה קול ארוך שבור יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה[ .ויסוד
גנח ,ולדידיה שיעור תקיעה כשלש גניחות כמו שכתוב בגמרא שם ואין לחוש הדבר דתקיעה היא קול ארוך בדוקא מבואר ברמב”ן ,שהקשה על הרמב”ם
לאריכות שברים כשלושה כוחות” – והיינו על פי היסוד של קושיית המהרש”א. שסובר דשיעור התקיעה הוא כחצי תרועה ,דאין זה העברת קול כיון שהוא
והנה בסימן תקצ”ב כתב הרמ”א על פי ר”ת שתוקעין למלכויות תשר”ת וכן קצר ,וא”כ יש לומר שהשבר צריך להיות קול קצר מלבד צורתו שהוא קול
לזכרונות ולשופרות (דלא כהמחבר) .וניתן לומר שהרמ”א לשיטתו שלא תפס שבור].
שתקנת רבי אבהו יצרה חיוב מדרבנן לסוגי התרועות השונים אלא רק מחמת ואולי י”ל עוד ,דתוס’ סברו שאף תקיעה שנשברה כשרה ,ולכן אף אם השבר
ספקא דאו’ ,וממילא כדי לצאת ידי הספק ולתקוע על סדר הברכות צריך הוא קול שבור אם יאריך בו יעשה לתקיעה[ .ושו”ר שיש דמטו כן בשם הגר”ח
לתקוע את שני סוגי התרועות בכל אחת מהברכות (ולגבי זצ”ל (בס’ מהררי קדם)].
ההפסק יעויין בביאור הגר”א שר”ת לא חשש להפסק קול צורת התרועה
אחר מעיקר הדין). ברוב המקומות נהגו להריע בקול המופסק ע”י הכאת הלשון (טו-טו-טו),
ובאשכנז ובהרבה מקומות בגליל העליון באונגרין וכן בתימן נהגו בקול ארוך
רועד (ע”י שינוי בהוצאת האויר מן הגרון) ,וכיו”ב נהגו בבבל (עיראק) בקול
מתרעש ע”י תנועת הלשון( ,ונשמע לו-לו-לו או רו-רו-רו).
המשך: וכבר הוזכרו חילופי המנהגים בזה בראשונים .ברוקח (סי’ ר”ב) מבואר שעושין
בה טו”ט ,יעו”ש .וכן מבואר בלקט יושר (עמ’ )122ש”נשמע הקול ת”א ת”א”.
וכידוע נחלקו בזה המשנ”ב והחזו”א ,שהמשנ”ב כתב כמו שכתבנו ,והחזו”א וכן מבואר במגדל עוז שבמקומו בספרד היה קול שיש בו טוט .וכתב המגדל
חולק ,ודחק וביאר בתרומת הדשן בענין אחר ,שלפי מסקנת דבריו ,בנשימה עוז (פ”ג משופר) ,שכשבא לארץ ישראל שמע תרועתם בקבלת אבותם קול
אחת אין להפסיק כלל ,אלא יש להריע מתוך השבר ,ובב’ נשימות יש להפסיק המתרעש ואין טוט בהם .והביאו שכיו”ב כתב רבינו סעדיה גאון בסידורו,
פחות מכדי נשימה[ .ונחלקו תלמידיו בדעתו ,אם יש להריע מתוך השבר ממש שהתרועה היא “קול ארוך רועד” .וכן כתב המור וקציעה ,שיש בתרועה חילוק
בכח אחד ,או שצריך שלא יפסיק ביניהם אבל לא שיהיו בכח אחד]. בין האשכנזים והספרדים ואנשי פולוניא ,שהללו [א”ה פי’ בני אשכנז] עושין
והנה אין כאן מקום להאריך בביאור הסוגיא והנידון בזה ,אמנם מה שכתב אותה כעין טרומיטין ,והללו [פי’ בני ספרד ופולין] עושין אותה טוט טוט.
המשנ”ב לאו מדיליה הוא ,אלא כן מבואר מתוך דברי האחרונים ,שכן מבואר ויל”ע אם מנהגים אלו חלוקים זה על זה ,שזה יפסול תרועתו של זה וזה יפסול
בב”ח ,והובא במג”א (סק”ב) ,ובמקור חיים (להחוות יאיר) ,ובעטרת זקנים ,וכן תרועתו של זה ,או שכל האופנים כשרים .והמור וקציעה כתב שכולן כשרים,
מוכח בבאר הגולה ,וכן מבואר בפמ”ג ,ובשו”ע הגר”ז ,ובמטה אפרים ,והחזו”א שכתב אודות דברי רב האי גאון בענין השברים והתרועה ,וז”ל ,ואין להפליא
יחידאה הוא בפירושו בתרוה”ד. מזה כ”כ ,מאחר שאנו רואים שאפילו בזמננו הן עוד היום מנהגי הארצות
אמנם מלבד דעת החזו”א בזה ,שפירש כן בדברי התרומת הדשן ,יש עוד מקום חלוקות בענין התרועה עצמה ,כי יש בה שינוי גדול בין האשכנזים והספרדים
ואנשי פולוניא ,שהללו עושין אותה כעין טרומיטין והללו עושין אותה טוט
להחמיר בזה ,דהנה התרוה”ד למד כן מדברי רש”י ,אבל באבני נזר (סי’ תמ”ג
טוט ,על כן נראין דברי רב האי גאון ששינוי המקומות גרם החילוף ,וגם בעשיית
ותמ”ד) כתב דמדברי הרמב”ן והר”ן מוכח דאין להפסיק כלל ,עיי”ש[ .וכתב התרועה כל אחד עושה כמנהגו ויוצא בה ,כי בכל אופן מהנ”ל היא התרועה וכו’,
שלא היו דבריהם לפני התרוה”ד] .וכן משמע בפשוטו מלשון הרמב”ן בדרשתו, עכ”ל[ .ועי’ שם שכתב שיותר טוב לעשותה טרומיטין ,שכן כתוב והרעותם,
שדימה את השברים והתרועה לדידן לשיטת רבי יהודה דתקיעה ותרועה וצ”ב] .אמנם יתכן שדבריו הם רק לפי שיטת רב האי גאון ,שכל הקולות כשרים
ותקיעה אחת הן ,ובדעת רבי יהודה כתב שהוא “קול אחד שתחילתו וסופו לתרועה של תורה ,הן השברים והן התרועה ,אבל להראשונים החולקים עליו,
פשוט ואמצעיתו מרועע”[ ,וכן הוא גם לשון הריטב”א (תענית ט”ו ע”א)] ,וכן אולי גם בצורת היבבה יש קפידא באופן מסוים .והגרי”ש אלישיב זצ”ל הידר
לשונו שם [בענין התשר”ת] דלרבי יהודה “אם הפסיק כלל פסולה” ,ומשמע לשמוע אחר התפילה גם את התרועה כמנהג אשכנז ותימן ,ונראה לכאו’
שאינו מפסיק כלל. שחשש שהוא לעיכובא.
ועוד ,דהנה אע”פ שבב”י הביא את התרומת הדשן ,הנה בשו”ע וכן בהגהות נשימה אחת
הרמ”א לא הביאו דבריו[ ,ואף החיי אדם והקיצוש”ע לא הביאו דין זה]. בתרומת הדשן (סי’ קמ”ב) מבואר לפי פשוטו ,שכשעושין שברים
ובס’ שלחן גבוה כתב שהשו”ע לא פסק כהתרוה”ד ,וכן צידד ותרועה בנשימה אחת יש להפסיק ביניהם הפסק מעט פחות
הגרא”ז מלצר זצ”ל (נדפס בקובץ קול התורה נ”ה) .ולפי זה מכדי נשימה ,וכשעושין אותן בב’ נשימות יש להפסיק
יש עוד מקום להחמיר בזה. כדי נשימה .והביאוהו הב”י והאחרונים.
7
לקביעת חברותא נא להתקשר [ 24שעות] לטל' 072-23456-13
תורה
מוסף הציו
בתפילת שער
מלחמתה של
שינוי מקום הציו
ושופרתורה
של יובל שער
מלחמתה של
שופר של ר”ה
הרב משה שפירא הרב עזרא צנגר
הנה מצוי טובא בימים נוראים ,שהמנין המרכזי הוא בביהמ”ד הגדול ושם איתא בגמ’ ר”ה (רפ”ג) :גזרה שווה ”תרועה” ”תרועה” בין שופר של ראש השנה
מקומו הקבוע בשבת ויו”ט ,אלא ששם אין מתפללין ותקין ,ובבית שני יש מנין לשופר של יובל ,שכשם ששופר של יובל נתקיים על ידי תקיעת שופר ,ה”ה
יותר קטן של ותיקין ,ויש המדקדקים שבפרט בר”ה מהדרין להתפלל כותיקין, שופר של ראש השנה נתקיים על ידי תקיעת שופר .כמו”כ איתא בגמרא:
ולאחמ”כ במוסף מצטרפים למנין הגדול[ ,ע”פ המשנ”ב בסי’ צ’ ס”ק כ”ח]. ”ששוה יובל לראש השנה לתקיעות וברכות” .עד כדי כך שבסלקא דעתיה
ויש להסתפק במי שנוהג כן ,ובשעת ההפסקה הולך לביתו ועושה קידוש [וכן של הגמרא נוסח הברכות צריך להיות שווה ,והקשתה הגמרא” :היום תחילת
שומר על הילדים וכד’] ,האם עדיף שישמע לכה”פ ל’ קולות דמיושב במנין מעשיך” – בראש השנה איתא ,ביובל ליתא .הגמרא ג”כ ס”ל ששווה יובל לראש
הראשון ,ולאחמ”כ ילך לביתו או לא[ ,ובהליכות שלמה הובא שהגרש”ז נהג כן, השנה לעניין תקיעות ,ששניהם צריכים תרועה בין שתי תקיעות .וכן הביא
לשמוע תקיעות דמיושב ולאחמ”כ לאכול פחות מכביצה ועוד ,ולאחמ”כ לילך הרמב”ם בהלכות שופר ששופר של ראש השנה נלמד מיובל ,וכמו”כ להיפך
למנין מאוחר ולשמוע התקיעות ולהתפלל מוסף]. כתב בהלכות שמיטה ויובל שתוקעים בשופר של יובל כמו שתוקעים בשופר
והיינו שבפשטות עיקר ההקפדה לא להפסיק בדיבור קודם תקיעות דמעומד, של ראש השנה( .ולכאורה הרמב”ם בא לרמז בזה מילתא ולא לאפוקי מקור
הוא משום שרוצים שהברכה תחול גם עליהם ,ושלא יהיה הפסק ,אמנם כאן בעלמא ,דהיינו שבדרך כלל הרמב”ם אינו מביא שום מקור לדבריו אלא אם כן
שבלא”ה ישמע לאחמ”כ הברכה כשיבוא למוסף א”כ אין חסרון בזה שמפסיק, יש בזה נפק”מ למצווה הנלמדת מן המקור).
[ואדרבה אולי יש בזה מעלה של זריזין מקדימין ,וכן שעי”ז עושה הקידוש עכ”ז ,הרמב”ם נקט שמצות תקיעת שופר בראש השנה מתקיימת על
אחר שיצא עכ”פ עיקר החיוב דאורייתא] ,או דלמא שלא שפיר למעבד הכי, ידי שמיעת קול שופר (מ”ע קל”ז ,הלכות שופר א:א) ,וכן פסק לנוסח הברכה
וכדלהלן. (דלא כשיטת רבנו תם דס”ל שמברכין ”לתקוע”) .ועוד נקט שיצא ידי חובה
יש שדנו שכיון שכבר יצא יד”ח התקיעות דמיושב א”כ כשמגיע למוסף אף בשופר הגזול ,היות שאין המצווה נתקיימת על ידי אחיזת השופר אלא על ידי
ששומע הברכות מ”מ הרי אי”ז סמוך לקיום המצווה ,שהרי לגביו אין משמעות השמיעה ,והקול אינו נגזל.
לתקיעות דמיושב ששומע פעם נוספת אלא רק לתקיעות דמעומד שעל סדר
לעומת זאת ,בספר המצוות (מ”ע ק”ע) וכן בהלכות שמיטה ויובל (פרק י’) כתב
חזרת הש”ץ ,וא”כ סמוך לברכה אין לו תקיעות כלל ,והוי כברכה שעשו לאחריה
שיש מצווה לתקוע בשופר של יובל ,שהמצווה נתקיימת על ידי תקיעה ממש.
הפסק גדול עד המצווה שא”א שתחול על זה הברכה.
ומכאן יוצאות נפקות מינה רבות ,כגון האם יצא ידי חובה בשופר הגזול ביובל,
אלא שיש לדון שכיון שנהגו בפועל לשמוע ק’ תקיעות[ ,עיין בהג”ה בסי’ או האם יצא ידי חובה בתקיעת שופר של החזן ,היות שהיא מצווה שבגופו.
תקצ”ו (ס”א) ,ובמשנ”ב שם (ס”ק ב’)] ,א”כ אף שהסדר הרגיל הוא שקודם עושין כמו”כ יש שחקרו אם יש עניין להדר במצווה של יובל מכיוון שהמצווה
התקיעות דמיושב ,ולאחמ”כ התקיעות דמעומד ,ולאחמ”כ מוסיפין ל’ קולות, נתקיימת בגוף השופר ,לעומת ראש השנה שהמצווה אינה נתקיימת לגמרי על
ולאחמ”כ משלימין לק’ ,מ”מ כאן שלא עשה ממש כסדר הזה עדיין מה”ת ידי מעשה התקיעה עצמו .וכמובן שיש נפקא מינה גם לעניין הברכה.
להגדיר שהל’ תקיעות דמיושב ששומע כעת הם תקיעות שאינם שייכים אליו,
והא לעולם ניתן להגדיר שהם עוד ל’ תקיעות מסדר הק’ תקיעות ,אלא שהוא לאור הנ”ל יש לחקור :מדוע תקיעות אלו כה דומות זו לזו (בדעת הרמב”ם
סידר שמתחילה שומע ב’ פעמים תקיעות דמיושב ולאחמ”כ תקיעות דמעומד, לכה”פ) ושווים הם בלימודם ,ואעפ”כ הן מתקיימות באופנים שונים – האחת
ושפיר שאי”ז נכון שיש לו הפסק בין הברכות לתקיעות דמעומד ,אלא שמיד על ידי מצוות תקיעה והאידך על ידי מצוות שמיעה?
בפעם השנייה ששומע הברכות יש לו עוד ל’ קולות מן הק’ קולות ,ולאחמ”כ כדי לבאר צריך להעמיק ולהרחיב בחילוק שבין שני שופרות אלו .יעויין בספר
בחזרת הש”ץ יוצא יד”ח בל’ תקיעות דמיושב. החינוך שביאר שמטרת מצוות תקיעת שופר ביובל היא כדי ”לקרוא דרור
אך יל”ע אם שייך לומר כן ,שהרי סו”ס התקיעות שאחר הס’ תקיעות הם רק בארץ” ,וכדי להזכיר ששנת היובל באה והגיע הזמן לשחרר את העבדים .אין
מנהג וודאי שאין על זה ברכה ,וא”כ יל”ע אם שייך לדון שעכ”פ ע”י זה ל”ה זו תקיעה של תפילה או של תשובה ,אלא הכרזה והזכרה בעלמא שהגיע יובל,
הפסק ,או שאי”ז יכול להועיל ועדיין הוי הפסק[ ,ואם נכונים הדברים הדרא וממילא כל העבדים העבריים משתחררים וחוזרים לאחוזתם.
האי טענה שא”א לעשות כן כי יש הפסק בין הברכות ששומע בפעם השנייה אולם מהות תקיעת שופר של ר”ה שונה טפי מתקיעת שופר של יובל .כבר
לתקיעות דמעומד]. האריכו רבים שתקיעת שופר של ראש השנה אינה תקיעה גרידא ,אלא
ועוד שאולי מטעם אחר אין לעשות כן ,דהנה כשנאמר הדין לא לדבר אחרי התעוררות לתשובה ,כמש”כ הרמב”ם בהלכות תשובה” :אף על פי שגזירת
הברכה ,אי’ (בתקצ”ב סעי’ ג’) שאין להשיח בין תקיעות דמיושב לתקיעות הכתוב היא ,רמז יש בו :עורו ישנים משינתכם” .וכך כתב הריטב”א שהמצווה
דמעומד ,ומ”מ אם השיח אי”צ לחזור ולברך ,וכתב במשנ”ב (בס”ק י”ג) ולא מתקיימת על ידי שמיעה מכיוון שהיא נועדה להתעוררות תשובה .ועוד אמרו
דמי לסח בין תפילין לתפילין דהתם שתי מצות הן משא”כ הכא דכולה חדא בגמרא שאין לתקוע בקרן של פר משום ”אין סניגור נעשה קטיגור” ,וכן אמרו
מצוה היא ,עכ”ל ,וא”כ י”ל שעצם זה שחדא מצווה היא ,זה גופא הוי חסרון שהשופר בא לעורר זכרון עקידת יצחק .על פי מקורות אלו משמע שיש עניין
לחלק המצווה לשניים ,והיינו שהוא ענין בעצם שלכתחילה אסור לחלק מצווה של ריצוי טמון בתקיעת שופר ,שבעיקר בא לעורר את כלל ישראל מתרדמתם
א’ לשניים[ ,ואף שבעצם ההלכה שם זה לקולא שא”א לברך בנפרד ,וכן ענין
המצווה א’ אי”ז אוסר הדיבור ,וכל האיסור הוא רק משום הפסד הברכה ,עדיין ולכאורה ,על פי הנ”ל עדיין לא תירצנו את הקושיא שהתחלנו בה – אדרבה ,הם
לנידו”ד יש לומר שהוא חומרא ,ורק דיבור בעלמא אי”ז הפסק גמור בעצם שונים ביותר ,ואם כן כיצד למדה הגמרא הא מהאי .ויש ליישב ,שאע”פ ששתי
המצווה ,אך כשבא לעסוק בעסק אחר לגמרי ,בזה כן יש חסרון לחלק המצווה מצוות אלו מתקיימות על ידי שופר אך במעשים שונים ,מכל מקום יש נקודת
לשניים] ,ולפ”ז יש כאן טעם בעצם שעל כן לכאו’ אין נכון לעשות כן ,אלא מבט משותפת ביניהן .המהות של יובל היא ציווי שכל השדות והעבדים יחזרו
ישמע כל התקיעות במנין השני. לבעליהם המקוריים ,ויש כאן עניין של גאולה ושחרור מן השעבוד אל המעמד
וראיתי שמציינים בזה לדברי השעה”צ (תקצ”ג ס”ק י”ד) לענין להפסיק באמצע הראשון .יובל מסמל את בחינת החירות ,וחירות זו מתפרסמת על ידי תקיעת
תקיעות דמיושב או באמצע תקיעות דמעומד גופיהו שכתב בזה וז”ל כן מוכח שופר וקריאת דרור.
מהט”ז שכתב דכל מצווה שהוא עוסק בה ואינו רשאי להיפרד משם עד שיקיים כמו כן מצינו עניין של גאולה גם בתשובה .איתא ברמב”ם (הלכות תשובה ז:ג)
כולה ,איסור יש בהפסקתו ,עכ”ל עי”ש ,ולכאו’ משמע בזה שאף בדידן יש לדון שישראל נגאלין בזכות התשובה ,והסביר הגרב”ז (קובץ מוריה ,אלול תש”ל)
להאי חסרון ואין לחלק המצווה לשניים. שלא זו בלבד שכלל ישראל נגאלו בבחינת כלל בזכות התשובה ,אלא שהתשובה
ואף יש נפק”מ בין ב’ הטעמים ,בגוונא שיודע שבמוסף יהיה אדם שיהיה דינו עצמה היא גאולה – שכל אחד יכול לשחרר את עצמו ממידות רעות וממעשים
לברך קודם תקיעות דמעומד[ ,והיינו מי שאין לו אלא תקיעות דמעומד ,ולא רעים ,ועל ידי גאולה ושחרור פנימי זה הוא נעשה בעל תשובה .דהיינו ,התשובה
שמע הברכות בתקיעות דמיושב שמברך לעצמו קודם תקיעות דמעומד ובזה פועלת כגאולה פנימית .ומשום כך ,קול הגאולה הזה אינו מוכרז על ידי תקיעה
יוצא יד”ח] ,שאם כהטעם הראשון שוב לא יהיה בזה חסרון שהרי אין לו הפסק פיזית בלבד ,אלא צריך שמיעה יתירה והתבוננות .לעומת שחרור עבדים שהוא
בין הברכות ששומע בפעם השניה לתקיעות דמעומד ,ואם כהטעם השני א”כ שחרור פיזי המתקיים על ידי מעשה תקיעה פיזי ,השחרור של תשובה שהוא
עדיין יהיה חסרון ,דסו”ס בכל גווני לכתחילה אין מחלקין מצווה א’ לב’ חלקים. שחרור פנימי אינו מוכרז בתקיעה בעלמא אלא צריך לשמוע ולהבין את תוכן
ומטעם נוסף יש לדון שאם במנין השני הוי יותר ברוב עם ,א”כ אף מצוות קול השופר ,כמש”כ הרמב”ם והריטב”א הנזכרים לעיל.
התקיעה יש לדון שיש ענין לקיימה בשלימותה ברוב עם[ ,אלא שא”כ זה על פי זה יובן דאע”פ שאופן קיומם שונה זה מזה ,מ”מ כיון ששניהם הם קולות
מסתעף לנידון האם על מצוות כתקיעת שופר שייך ענין ברוב עם ,וכן לנידון של גאולה ושחרור – כל תחום משתחרר באופן המיוחד לו :השעבוד הפיזי
הכללי מה קודם ,ברוב עם או זריזין מקדימין]. נגאל על ידי תקיעה פיזית ,לעומת השעבוד הרוחני שניגאל על ידי שמיעה
ובעיקר הנידון יש שאמרו ששפיר למעבד הכי ,ע”פ דברי החזו”א (באו”ח קל”ז והתבוננות פנימית .ואעפ”כ שווים הם בכך שתקיעתם מתקיימת על ידי שופר
ד’) עי”ש ,ועוד הראוני שהרחיב בזה הג”ר נפתלי קופשיץ שליט”א (בברכת משה – סמל הגאולה.
סי’ י”ט) ,ובתחילת הדברים הביא שאולי פליגו בזה הגרעק”א (בספר פסקים וראש השנה אכן הוא יום של גאולה ,וכפי שמרומז במילה ”תשרי”
ותקנות רעק”א עמ’ ע’ ,הובאו דבריו בס’ מקראי קודש ר”ה) ,שס”ל
מלשון שחרור (”שרי”) ,וכמו שאיתא בגמרא ראש השנה שיוסף
למעבד הכי ,והחת”ס (בשו”ת יו”ד סי’ ז’) שמשמע בדבריו
שס”ל שלא שפיר למעבד הכי ,עי”ש. יצא מבית האסורים בראש השנה ,וכן תנא דבי רבי אליעזר
אמר שבראש השנה נגאלו ישראל ממצרים.
8
תורההציו
תשובה שער
ימישל
מלחמתה
עשרת הציו
יו”טתורה
שחל בשבת שער
ליל של
מלחמתה
טעות בקידוש
הרב יוסף קאופמן הרב אהרן חיים הופנר
א.איתא בספר דניאל א,יב-יג’ :נס נא את עבדיך ימים עשרה ויתנו לנו מן א .בשו”ת יד אליהו (רגולר ,ח”א סי’ י”ח אות ג’) כתב” :יו”ט שחל להיות בשבת,
הזרועים ונאכלה ומים ונשתה ,ויראו לפניך מראינו ומראה הילדים האוכלים וטעה ולא הזכיר בקידוש של יו”ט ,ואח”כ כשקידש פעם ב’ לא הזכיר של שבת,
את פת בג המלך וכאשר תראה עשה עם עבדיך’ יעו”ש דדניאל ביקש מהמלצר מה דינו” .עכ”ל ,ולא כתב שום הכרעה בדין זה.
שלא יאכלו מאכלות אסורות אלא זרועים (קטניות) במשך עשרה ימים ויוכל
והגה”צ רבי שריה דבילצקי זצ”ל הכריע בזה( ,קיצור הלכות מועדים ,דיני
להשוותם מול שאר ילדי אומות העולם שלא נחלשו .וצ”ב מדוע ביקש דוקא
עשרה ימים ולא פחות ולא יותר ,והמלבי”ם הביא מהאברבאנל ’בשם הרופאים ר”ה ,סדר הקידוש סעיף ג’) שצריך לחזור ולקדש פעם שלישית להזכיר את
שהמזונות הרעים יוכר היזקם בהזנת האדם עד עשרה ימים ,שאז יורגש היזקם השבת ואת היו”ט בברכה אחת .וביאר שם שיש ללמוד דין זה מדברי המטה
בקלסתר פנים’ ,יעו”ש ,וכ”כ האבן עזרא. אפרים (סי’ תקפ”ב סע’ כ”א) לענין הזכרות שבת ויו”ט בתפילה” :כשחל ר”ה
או יוהכ”פ בשבת וטעה בתפילת ערבית ולא הזכיר של שבת ,אינו יוצא במה
אולם מצינו פרוש מחודש בזה ברס”ג ד”ה נס וז”ל באותן הימים שבין ר”ה
ליוה”כ ,והם כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו שלא יגרום להם החטא שמכוון לשמוע מש”ץ ברכה מעין שבע ,כיון שאין מזכיר בה של ר”ה ויוהכ”פ,
עשרה נסיונות שניסו אבותינו להקב”ה במדבר ע”כ ,מבואר דהוו עשי”ת וק”ל וצריך לחזור ולהתפלל כתקנה ,ואפילו עבר וכיון לצאת בברכת מעין שבע
מה ההכרח לפרש כן ולא מצאתי איזה ילפותא בחז”ל בענין זה וצ”ע,ותו צ”ב אינו מועיל ,ואפי’ אם חזר והתפלל שבע שלמות של שבת ולא הזכיר של ר”ה
בין השייכות של עשי”ת לעשרת הנסיונות ולהקבלה ביניהם והדברים נשגבים ויוהכ”פ בתפילה השניה ,אין מצטרפין ב’ תפילות ,שאין מועיל התפילה לחצאין,
וצ”ב. וצריך לחזור עוד הפעם להתפלל של ר”ה או יוהכ”פ ולהזכיר של שבת כראוי”.
וא”ל ע”פ מש”כ בשו”ע [או”ח תרג] שנזהרים שלא לאכול פת עכו”ם והוקשה עכ”ל .וי”ל דה”ה בקידוש .עכ”ד.
לרס”ג דמעיקרא דדינא היה מותר לדניאל לאכול המאכ”א מפני אימת המלכות ב .ויש להעיר בזה ,דמבואר בדבריו שנקט לדינא כפסק המטה אפרים ,ולא
וספק פיקו”נ ,ומדוע בכ”ז ביקש לאכול כשר ,ע”כ צ”ל דהוו עשי”ת דמחמירים כהאחרונים דס”ל בכה”ג שטעה בתפילה השניה ושכח ההזכרה האחרת שאינו
טפי ועשה כל טצדקי שלא להיכשל באיסור. צריך לחזור על תפילתו פעם שלישית( .עי’ מה שהבאתי הדעות בזה בעומקא
ב .ועוד נלע”ד להוסיף בדרך דרוש דהנה בגמ’ ר”ה י :כ’ ששרה רחל וחנה נפקדו דפרשה גל’ תשל”ב עמ’ ,13וכן בגל’ תש”ל עמ’ ,5ואכ”מ לכפול הדברים).
בר”ה ויוסף שוחרר מבית האסורים ,וכשנתבונן נמצא ששרה זכתה בזכות ג .אמנם בעיקר הדברים יש לדון ,דלכאורה יש מקום לחלק בין קידוש לתפילה,
אברהם כמש”כ (וירא כא,א) שביקש רחמים על אבימלך אלא ש’זמן הפירעון’
דדווקא בתפילה שתיקנו להזכיר בה מעין המאורע בכל תפילות היום ,בזה ס”ל
נגזר בר”ה,וכן רחל נפקדה בזכות ’ויזכור אלקים וכו’ שויתרה ללאה אלא שזמן
הפירעון נגזר בר”ה ,וחנה בזכות ברכתו של עלי כמש”כ בברכות לא ,:נמצא הצד להמטה אפרים שאם שכח הזכרת השבת וחזר והתפלל תפילה של שבת ושכח
השווה בכולם שר”ה הוא זמן מסוגל לקבלת השכר והתגמול אפ’ שמעל הטבע להזכיר בה היו”ט חייב לחזור ולהתפלל עוד תפילה להזכיר גם היו”ט ,כי גם
אך מצינו דוקא היכא שקדמו לו זכויות מיוחדות ,ואילו כאן בדניאל הוקשה בתפילה השניה חייב להזכיר מעין המאורע ,והזכרה זו מעכבת ,משא”כ בקידוש
לרס”ג כיצד זכה לנס ולהתקיים שלא כדרך הטבע הלא מעיקרא דדינא יעבור שלא מצינו חובה להזכיר מעין המאורע ,אלא שמזכיר את קדושת היום ,שזה
ואל ייהרג (ולא מצינו בקרא זכויות מיוחדות) ,וע”כ פ’ שמיירי בעשי”ת ,שבימים עיקר מצות הקידוש ,וכשחל יו”ט בשבת מזכיר גם את היו”ט וגם את השבת
הללו בשל הקירבה המיוחדת ’וכו’ קראוהו בהיותו קרוב’ נפתח בשמים ’חלון כדי לקיים שתי המצוות ,קידוש היום דשבת וקידוש היום דיו”ט ,ואין זה דין
הזדמנויות’ שמי שמוסר נפשו על התורה והמצוות מתוך אמונה שלימה ובטחון של הזכרה גרידא ,אלא גוף מצות הקידוש ,בזה מסתבר יותר שמה שמקדש את
גמור בהקב”ה יזכה למידה כנגד מידה באותו עניין ,ולכן הצליח דניאל למשוך השבת והיו”ט בברכה אחת אין זה אלא לכתחילה ,שאין צורך לברך לכל אחד
על עצמו הנהגה שמעל הטבע. ברכה בפני עצמה ,אבל בדיעבד אם קידש קידוש של שבת בפ”ע וקידוש דיו”ט
ואם כנים הדברים יש ליישב באופן נוסף השאלה המפורסמת מדוע בעשי”ת בפ”ע ,שפיר יצא י”ח ב’ הקידושים.
[או”ח תרג] מחמירים טפי,וכי שקר נעשה בנפשנו שלא לאכול פת פלתר ויש לדמות דין זה למי שאכל מיני מזונות וגם פירות ממין שבעה ,שדינו לכלול
וכו’,ולדברינו אתי שפיר דמי שיחמיר ע”ע לאו מן השפה ולחוץ אלא באמת ברכת על המחיה ועל הפירות בברכה אחת כדאיתא בשו”ע סי’ ר”ח סע’ י”ב,
ובתמים ע”מ שימשיך עם החומרא ובדגש של מסירות נפש יוכל לזכות לשנות
וטעה ובירך ברכה מעין שלוש על המחיה לחוד ועל הפירות לחוד ,דפשוט
הטבעים בזה.
שיצא י”ח שתי הברכות ,כיון שהן ב’ חיובים ,וה”ה לענייננו.
ולפ”ז נראה לבאר את המשך דבריו ,דעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו
ועמד בהם מבטאות את שלימות האמונה של אברהם ואת גודל קירבתו ד .וכעין סברא זו כתבתי בעומקא דפרשה (גל’ תשל”ב שם) לענין תפילת מוסף
להקב”ה ודלא כעשרה נסיונות של אבותינו שמבטאות את חסרון האמונה ואת ביו”ט שחל בשבת או בר”ח שחל בשבת ,די”ל שחיוב תפילת מוסף שבת וחיוב
הריחוק. תפילת מוסף יו”ט ור”ח הם ב’ חיובים שונים ,ואין חיוב מדינא להזכיר את כל
ג .ותו ע’ תענית ח :בימי ר’ זירא גזור שמדא וכו’ קיבלו ע”ע להתענות כאשר מוספי היום בכל תפילה של אחד ממוספי היום ,ולכן מסתבר שאפי’ לפי דברי
הגזירה תתבטל ולמדו זאת מדניאל שקיבל קבלה אמיתית להתענות וחשיב המטה אפרים אם התפלל מוסף שבת בפ”ע בלא הזכרת יו”ט ור”ח בתפילה זו,
ליה כבר שהתענה ’דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר ואח”כ התפלל תפילת מוסף יו”ט ולא הזכיר בה את השבת כלל ,יצא י”ח ואינו
נתת את לבך וכו’ נשמעו דבריך’ ועולה בקנה אחד עם הנ”ל ,שמדניאל יש חייב לחזור ולהתפלל מוסף שבת ויו”ט בתפילה אחת דווקא ,וסגי בכך שהזכיר
ללמוד כוחן של קבלות ומס”נ במצוות. כל אחד ממוספי היום באיזו תפילת מוסף שתהיה.
וע’ בירושלמי ראש השנה כא .חידוש עצום ומרעיש ’דברי חכמים קידוש בי”ד ואף שבסוף הדברים (שם) כתבתי שמסתבר שמלבד החיוב להזכיר בתפילת
ותקיעת שופר והשמט כספים משמיטין’ ,כלומר הנך תלתא מעכבים היובל המוסף את מוסף היום ,לא גרעא תפילת מוסף משאר תפילות היום שתיקנו
(קרבן העדה פ’ שדעת חכמים ששילוח עבדים ושמיטת כספים לעיכובא ליובל), להזכיר בתפילה מעין מאורע ,ולכן ביו”ט שחל בשבת ,אף שמדין חיוב הזכרת
והגמ’ מקשה ’השמט כספים לא בסוף הן משמיטין’ דהלא שמיטת כספים חלה מוסף היום יכול להזכיר כל מוסף בתפילה אחרת ,וכמשנ”ת בס”ד שכן מסתבר,
בסוף השנה וכיצד היובל מתלי תלי בזה ,ות’ הירוש’ דילפינן מדניאל ’ר’ זעירא אעפ”כ חייב להזכיר בכל תפילה גם את השבת וגם את היו”ט מדין הזכרת מעין
שמע לה מן הדא ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את המאורע ,ולדעת המטה אפרים הזכרת שניהם בתפילה אחת הויא לעיכובא ,מ”מ
לבך להבין ולהתענות לפני אלוקיך נשמעו דבריך כבר נשמעו דבריך’,ופ’ קרבן לענין קידוש לא מסתבר לומר שהזכרת היום שבה היא גם כדי להזכיר מעין
העדה ’שמשעה שקיבל ע”ע להתענות חשיב שהתענה ה”נ אם קיבלו בתחילת
המאורע בקידוש כדמצינו שתיקנו כן בתפילה ,ונפ”מ בקידוש יו”ט שחל בשבת
השנה לשמט בסופה כאילו שקיימו מיד וחל היובל עכשו’ עיי”ש ,מבואר דכשם
שקיבל ע”ע התענית חשיב שכבר השתא קיים ה”ה שקיבלו ע”ע לשמט הכספים שהזכרת שניהם בקידוש אחד תעכב ,דמהיכי תיתי לחדש כן ,אחר שלא מצינו
חשיב שכבר קיימו וממילא כבר חל היובל עכשו ,חזינן שאין הקבלה במצוות דין כזה בקידוש כלל אלא בתפילה .ואדרבה יש להוכיח מהא דאין מזכירים את
רק ביחס לזכויות של ’בין אדם למקום’ ולדיני שמים אלא נפק”מ לדינא שקובע המועד בקידוש של שבת חוה”מ או ר”ח ,שלא נאמר דין הזכרת מעין המאורע
את חלות היובל כלפי אחרים והדברים מחודשים ונפלאים. בקידוש כלל ,ולכן אם קידש קידוש השבת לחוד וקידוש יו”ט לחוד ,יצא.
ועי’ בח”ח [דבר בעתו שער התחזקות פ”י] שביאר באופן מופלא הנס אצל ה .ובאמת שספקו של היד אליהו צ”ב ,דלכאו’ פשיטא שאם קידש קידוש של
דניאל וז”ל ואף ששם היה בודאי עזר מאת השם ע”ז ,שהם אפ’ פת לא אכלו רק שבת בברכה בפ”ע וקידוש יו”ט בברכה לעצמה יצא י”ח ב’ המצוות בדיעבד,
זרעונים ,מ”מ לא היה הדבר נס גמור [שלא היו סומכים על הנס בענין אכילת פת וכמשנ”ת בס”ד ,ומהיכי תיתי לדון שיצטרך לחזור ולקדש .וצ”ע .ועי’ מה שביאר
עכו”ם ,שהיה מותר להם מן הדין] ,כי שמחת נפשם היה כ”כ גדול מזה,עד שהיו בזה הג”ר איתמר גרבוז שליט”א( .בקובץ מוריה גל’ תכ”ד-תכ”ו ניסן תשע”ח
מתהנים בזה יותר ממאכלי מלכים’ ,עיי”ש שכאשר לב האדם שמח אזי עמ’ רמ”ו).
גם מראהו יהיה יפה ,משמע מדבריו שהוקשה לו כיצד סמכו
על הנס,ולכן הכריח שמצד חיות האדם ניתן להתקיים לע”נ מרת בילא הופנר ע”ה בת ר’ יצחק ז”ל
ע”י זרעונים ובצרוף שמחת הנפש וזה טבעי עיי”ש. נלב”ע ט”ו באלול תשפ”ו
9
מלך הציופני
תורה של שער
מלחמתה
באור כולנו יחד הציותורה
טובות בר”ה של סימנא טבאשער
מלחמתה
והנהגות
הרב שלמה ברגר הרב אברהם לוי -ר”כ’עוד יוסף חי’
עם ישראל מסיים את תפלת שחרית בראש השנה ,קריאת התורה וההפטרה מנהג עשיית סימנא טבא בראש השנה מקורו בגמ’ הוריות יב .וכריתות ה,:
ומתכוננים לתקיעות ,אך לפני כן יש דבר חשוב ,אומרים פרק תהלים מסוים דאמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא ,לעולם יהיה רגיל אינשי ,למיכל
שבעה פעמים .מעניין .הפרק שכל כלל ישראל אומר אותו הוא פרק מ”ז בריש שתא קרא ורוביא ,כרתי ,סילקא ,ותמרי .ובהוריות יב .הגירסא למיחזי,
בתהלים ”למנצח לבני קרח מזמור” .והשאלה נשאלת על שום מה זכו שכלל [וכ”ה בשטמ”ק כריתות נ”א למיחזי] .וי”ל דשתי הגירסאות אמת ,דסימן שניתן
ישראל יזכירם דווקא בעת שעומדים לפני המעמד המרטיט של תקיעת שופר. לאוכלו ,יאכלו ויאמר היה”ר שמובא במחזורים ,וסימן שלא ניתן לאוכלו מחמת
בתחילת פרשת ניצבים נאמר ”אתם ניצבים היום כולכם” .ושואל המדרש חשש בכשרותו ,יניחו על שולחנו ויסתכל עליו ,ויאמר היה”ר.
(מובא ברשי”) :למה נסמכה דווקא הפרשה לפרשת הקללות ?שקראנו בפרשת וכתב המהרש”א בהוריות לבאר את דברי אביי השתא דאמרת סימנא מלתא
כי תבוא .ומסביר המדרש :כששמעו בני ישראל את כל הקללות אזל הצבע היא וכו’ .דרצונו לומר דכיון דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא,
מפניהם והם החווירו .ייאוש אחז אותם ,והם שאלו את עצמם איך ייתכן שנוכל ואין בו משום ניחוש[ .ועי”ש דאם נוקט בסימן לרעה הוי איסור משום ניחוש].
לעמוד בכל הגזירות הללו?!! כשראה זאת משה הרגיע אותם ואמר להם אל וכך מבואר במאירי (שם) שכל דבר שעושים אותו לסימן טוב ,אין בו משום
תדאגו ,הנה ראו -אתם ניצבים פה היום כולכם ,ולא קרה לכם עד עתה שום ניחוש ,וכמו שמוזכר בגמ׳ שם שהיו מושחין המלכים בתחילת מלכותם סמוך
דבר נורא. למעיין מים ,והוא לסימן טוב שתמשך מלכותו .וז”ל המאירי ,הרבה דברים
הרב ניימן זצוק”ל בספרו ”דרכי מוסר” כותב שיכולת ההתמודדות של עם הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן
ישראל הוא רק כש”אתם ניצבים” כולכם! כאיש אחד בלב אחד .והנה ידוע מה לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה
שדרשו אתם ניצבים היום .היום – זה ראש השנה .בבחינת היום הרת עולם. קרכס”ת קרא ,רוביא ,כרתי ,סילקא ,תמרי ,שהם ענינם מהם שגדלים מהר
ובראש השנה הדרך להינצל ולהיכתב לחיים היא על ידי אהבת חינם והוספת ומהם שגדלתם עולה הרבה ,וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו
עוד ועוד אוהבים. לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה ,והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו,
כשהיה את מחלוקת קרח ועדתו נגד משה רבנו ,שכילתה בסוף רבים מישראל, וברוביא ירבו צדקותינו ,ובכרתי יכרתו שונאינו ,ר”ל שונאי הנפש והם העוונות,
משה רבנו ניסה ללכת לאהל של קרח לנסות לדבר על ליבו על לב משפחתו ובסלקא יסתלקו עוונינו ,ובתמרי יתמו חטאינו ,וכיוצא באלו ורוביא פרשוה
ומקורביו ,אולי אולי יפסיקו עם המחלוקת והחילול שמים הנורא. גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו”ל ,וידוע שכל זה
אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים.
ומביא המדרש .בני קרח ,כאשר ראו מרחוק את משה רבנו מגיע לאהל של
עכ”ל רבינו המאירי.
אביהם ,הסתפקו מה לעשות האם לכבד את אביהם ולא לעמוד לקראת משה
רבנו ,אך זה יהיה פגיעה בכבוד התורה .מצד שני לעמוד לכבוד משה רבנו אך זה ובאמירת יה”ר על הקרא ,שתקרע רוע גזר דיננו ,יכוין בשם הקדוש קר”ע שט”ן.
פגיעה בכיבוד אב .החליטו אחרי כמה שניות שהם עושים תשובה במובן מסוים וברוביא (תלתן כנ”ל במאירי ,וי”א שהוא גרגרי החילבה ,וי”א שעועית ,או כעין
והם עומדים לכבוד משה רבנו .לכבוד התורה ,גם במחיר פגיעה באבא-קרח. שעועית קטנה) ,ויאמר יה”ר וכו׳ שירבו שירבו זכויותינו ותלבבנו ,והיינו שירבו
צדקותינו ,ובכרתי (לוף) יאמר שיכרתו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו,
על כן נאמר ובני קרח לא מתו ומבאר רש”י בפרשת פנחס מקום נתבצר להם
והיינו אויבי ושונאי הנפש (כנ”ל במאירי) שהם המשטינים והמקטרגים שנבראו
בגהנום למעלה וכו’ .בגלל שברגע אחרון עשו תשובה .ויתרה מכך הם סייעו
מחמת עוונותינו ,ובסילקא (תרד ,ויש נוהגים בסלק אדום) אומרים יה”ר וכו׳
לאהבת חינם בתוך כלל ישראל להוריד את חרון האף מלמעלה על המחלוקת.
שיסתלקו אויבנו וכל מבקשי רעתינו ,ויכוין שיסתלקו כל כוחות הדין המשטינים
לא סתם אנו מזכירים את בני קרח ,ודווקא ,דווקא לפני התקיעות בראש השנה. עלינו למעלה .ובתמר ,יאמר יה”ר שיתמו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו,
שכידוע אחד מטעמי מצות שופר הוא לעורר את לבנו לחזור בתשובה שלימה. ובאומרו שונאינו ואויבינו יכוין על אויבנו ושונאינו התחתונים מאוה”ע ,וח”ו
וכדכתיב ”היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו”. לכוןן על שום אדם מישראל ,משום שיכולים הדברים ח”ו להתהפך ולקטרג
אם כן אומרים לנו חז”ל יתכן ואחד יאמר עבר עלי אלול ולא עשיתי כלום ,לא עליו.
התחזקתי ורח”ל נשארתי בבוץ מה שווה לי עכשיו לפני תקיעת שופר ,אומרים וחכמי הדורות במשך השנים ,הוסיפו עוד דברים שהם לסימן טוב כגון רימון,
לו תראה תסתכל כיצד בני קרח עשו תשובה ברגעים האחרונים והרוויחו .אל שאומרים עליו שנהיה מלאים מצוות כרימון ,או שירבו זכויותינו כרימון .וכן
תאמר לא אספיק או שזה מדי מאוחר .בקריאת פרק למנצח לבני קרח מזמור, ראש כבש ,ואומרים עליו שנהיה לראש ולא לזנב ותזכור לנו עקידתו של
תהרהר בתשובה ותזכה לשנה טובה ומתוקה על ידי ריבוי אהבת חינם. יצחק אאע”ה ,ואם אין לו ראש כבש יוכל להביא ראש עגל או עוף או ראש
ולא בכדי דורשי רשומות אמרו שאלול ראשי תיבות איש לרעהו ומתנות של דג ,ויאמר יה”ר וכו׳ שנהיה לראש ולא לזנב .וכן תפוח מתוק מבושל בדבש
לאביונים דהעניין הוא להתחזק כולנו יחד כאיש אחד בלב אחד. או בסוכר ,או שמטבילו בדבש או בסוכר ,ואומרים עליו שתתחדש עלינו שנה
וכמו שמבארים על מה שנאמר בהגדה של פסח אילו קרבנו לפני הר סיני ולא טובה ומתוקה .וכן מנהג טוב להביא אתרוג מבושל בסוכר או בדבש או טבול
נתן לנו את התורה דיינו ושואלים מה דיינו מה מספיק לעמוד לפני הר בהם[ .ואם הוא טרי ,למנהג הספרדים מברך שהחיינו] ,ואומרים עליו ,יה”ר
סיני אם אין תורה? אלא שהעניין של כאיש אחד בלב אחד שעמדו שנהיה מהודרים בקיום המצוות ,ונזכה לדור בעולם הזה משנה לשנה לעשות
תחת הר סיני הוא דיינו הוא מספיק אפילו בלא תורה .אם רצונך בלבב שלם[ .וכ”ז מובא בספר שופר בציון פ”ג יעו”ש].
כן כמה חשוב להתחזק כולנו באהבת ישראל. ומי שחסר לו איזה מין ,יכול לומר היה”ר בלבד משום שהוא בקשת רחמים,
כמבואר בכה”ח תקפ”ג אות ו-ז ,וכמו”כ יש שנהגו לא לאכול דברים חמוצים
וחריפים ,וכן לא לאכול אגוזים כיון שאגוז בגימטריא חטא ,ועוד שהם מרבים
כיחה וניעה ומבטלים את תפילתו ,וכן אין לאכול ענבים שחורים ,וכ”ז ע”פ
הסוד שהקפידא הוא דוקא על ענבים שלא יהיו שחורים ,אבל שאר מאכלים
המשך:
בצבע שחור אין בזה שום קפידא ,וכן מי שאוהב מאכלים חריפים יכוין שיהיה
סימן טוב לאדם ,אלא לא יקפיד אפילו בלבו ,וכן שלא יישן בשני ימי ר”ה חריף בלימוד התורה כש”כ בס’ הליכות מועד (עמ’ קכ) ,וכן יש נוהגים לאכול
(ע”פ הירושלמי) ,שהו”ד ברמ”א סוף סימן תקפ”ג וכתב ע”ז דמנהג נכון הוא, דגים בר”ה ואומרים יה”ר שנפרה ונרבה ברוחניות וגשמיות כדגים שפרים
ואם הוא עייף ומוכרח לישון ,יכול לישון אחר חצות היום ,כפי שכתב הבא”ח ורבים מאוד ,אולם יש שלא נוהגים לאכול דגים כלל ועיקר ,משום שלא ידאג כל
שם ע”פ דברי האר”י ז”ל .וסגולה נפלאה בהכנסת אורחים שמעלותיה רבות, השנה ,משום שבמקרא הכתיב של מילת דג הוא דאג (נחמיה יג,טז) .ויש נוהגים
ואפשר לקיימה גם בנתינה לצדקה. לאכול ריאה בר”ה והטעם שמאירה את העיניים ואומרים יה”ר שיראה ה’
בעונינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו למען שמך ,ויה”ר וכו’ שתאיר עינינו במאור
סגולה לפרנסה -יכוין היטב באמירתו “פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון”
תורתך .ויש נוהגים לאכול גזר בר”ה ואומרים יה”ר שיגזור השי”ת עלינו גזירות
כשאומרו בתפילות ,בכל ימות השנה ובפרט בימי ר”ה ,שהוא מסוגל ביותר
טובות( .טעמי המנהגים) .והרמ”א בסי’ תקפ”ג כ’ שמנהג טוב לאכול בשר שמן
שיהיו מזונותיו מצויים בריווח ובשפע גדול כל ימות השנה ,כן כשאומר למנהג ומיני מתיקה לסימנא טבא ,והלבוש שם הוסיף שנוהגין לאכול בשר שמן וכל
הספרדים מזמור כ”ד ,לדוד מזמור ,לה׳ הארץ ומלואה ,יאמר בכוונה ובמיתון, מיני מתיקה ,כדי לאכול מעדנים ולשתות ממתקים לסימנא מילתא לכל השנה.
וכתבו בשם האר”י ז”ל ,שהוא סגולה שלא יחסר מזונותיו כל השנה.
והמנהג הוא לעשות הסימנים בליל א’ וב’ דר”ה ,ויש נוהגים גם לפני סעודת
וכמו”כ יש ענין גדול לברך את בניו ובנות ובנותיו אחר הקידוש ,כיון שהוא עת הבוקר ויש נוהגים גם לעשותו בשבת תשובה .ויש לברך על הפירות אחר
רצון גדול .וכמו”כ לומר לפני הקידוש ,את כל סדר הפסוקים להצלחה שנדפסו שבירך המוציא וטעם מהפת ,ואח”כ יקדים ברכת פרי העץ לפני הבקשה ,ואם
במחזורים ,וכן לאחר גמר התפילה לברך את כל המתפללים בברכת שנה טובה זה פרי חדש ,שצריך לברך עליו שהחיינו ,יברך עליו שהחיינו אחר ברכת הפרי,
ומבורכת אפילו הקטן יברך הגדול ,דעי”ז שמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו ואח”כ יאמר הבקשה ,ובכל פירות האדמה שנאכלים בתוך הסעודה ,אומר רק
הדבר ,הוא נענה תחילה ,ובזה שמברך הקטן את הגדול ,גם הוא עצמו מתברך. הבקשה ,וברכת האדמה נפטרת בברכת המוציא שמברך על הפת מדין עיקר
[שופר בציון]. וטפל.
ויה”ר שיעלו כל הסימנים שנעשה בר”ה לסימנא טבא לפני השי”ת ואמירת תהילים בר”ה הוא ענין גדול מאוד ,לגמור פעמיים ספר
וכן נזכה לקיום כל הסגולות הטובות לעבודתו יתברך ,ונזכה תהלים כמנין כפר ,כפי המבואר בבא”ח .וישתדל מאוד
כולנו לכתיבה וחתימה טובה ,ותחל שנה וברכותיה. בכל עוז ,לא לבוא לידי כעס בר”ה שאינו
10
הציותורה שער
מלחמתה של הציותורה שער
מלחמתה של
תקיעות במקדש ובזה”ז שופר בר”ה שחל בשבת
תנן בר”ה רפ”ד (כט ):יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו בגמ’ (ר”ה כט ):נחלקו במקור הדין שאין תוקעים בר”ה שחל בשבת ,לרבי לוי
תוקעין אבל לא במדינה .ופירש”י -לא בירושלים ולא בגבולין .אך שי’ הרמב”ם ילפי’ מקרא ”זכרון תרועה” [שנאמר בפר’ אמור ,בשונה ממ”ש בפר’ פנחס ”יום
(שופר פ”ב ה”ח) שבזמן המקדש והיה בי”ד הגדול בירושלים היו הכל תוקעין תרועה”] .ופירש”י שם דזכרון משמעו שרק יאמרו מקראות של תרועה .והיינו
בירושלים בשבת וכן כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים .והראב”ד שם השיג דמדאורייתא אין תוקעים .ודעת רבא דמדאורייתא תוקעים אלא שרבנן גזרו
וכ’ שתקעו רק במקדש. שמא יטלנו בידו ויעבירנו ברה”ר .בירוש’ ר”ה (פ”ד ה”א) ובויק”ר (כט,י) איתא
שם במשנה ,משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל כרבי לוי .ודעת התניא רבתי (ר”ה סי’ עז) והשבלי הלקט (סי’ רצד) דמ”ש רבא
מקום שיש בו בית דין .ופי’ הטורי אבן דהוא כיון דלא רצו לבטל מצות שופר הוא ביאור בכוונת הכתובים הנ”ל ,דכתיב יום תרועה וכתיב זכרון תרועה ,כיון
לגמרי הניחו רווחא קצת ותלו לה בב”ד מפני שאימת ב”ד עליהן וליכא למיגזר דיש גזירה שמא יעבירנו ,והיא גזירה דאורייתא.
כ”כ שמא יעבירנו. וכן משמע במדרש שכל טוב (פר’ וירא כב) והא דאמר ר’ יצחק כל שנה שלא
וכתב הטור (סי’ תקפח) שהרי”ף היה תוקע בבית דינו בר”ה שחל בשבת ,וסמך תקעו בה בתחלה מריעין לה בסופה ,לא אמר כשחל ר”ה בשבת ,דהא גזירת
לו על הא דתנן משחרב ב”ה התקין ריב”ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב”ד הכתוב שלא יתקעו ,שנא’ זכרון תרועה.
ולפניהם ,ופירש דהיינו כל בי”ד ואפילו של שלושה ,ולא נהגו כן שכל המפרשים בשו”ת רש”י (סי’ קיח) נשאל למה לא סדרו מתקני המועדות שלא יארע ר”ה
פי’ בית דין של כ”ג שהן סנהדרי קטנה. בשבת ,כשם שאמרו לא אד”ו ראש מפני יום ערבה שלא יחול בשבת .ותי’
ועי’ ב”י שמקורו ברא”ש (ר”ה פ”ד סי’ א) שכן היה נוהג הרי”ף וטעמו מפני שפי’ דשאני שופר ולולב דיש להן תשלומין למחר .ועוד שאם המולד בחמישי
בי”ד לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בדורו .ולא נהגו תלמידיו יצטרכו לדחותו עד יום שני .וכ”ה באורחות חיים (הל’ לולב) ובכל בו (סי’ עב).
אחריו לעשות כן .והר”ן כתב שטעם הרי”ף ממ”ש שתקנת ריב”ז ביבנה היא וכעי”ז בראבי”ה הל’ לולב סי’ תרצט[ .ומובא ג”כ בלבוש סי’ תקפח שביים שלא
גם בכל מקום שיש בו בית דין ,ולכן בבי”ד של שלשה נמי תוקעין ,ועל זה היה דחו ערבה במקום שבת ,דהואיל וערבה אינו אלא מנהג נביאים החזיקו דבריהם
סומך הרי”ף לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעין בבית דינו בראש השנה שחל כדי שלא תשכח ,משא”כ בתקיעה שהיא דאורייתא ולא תשכח מפי זרענו].
להיות בשבת .אכן סיים שם הב”י דמשמע דאף שא”צ בי”ד של כ”ג או סמוך,
מ”מ צריך בית דין קבוע .ועי’ חיבור התשובה למאירי (משיב נפש מאמר ב’ פ”ד) הטעם שא”צ לתקוע בשבת
שהאריך בזה.
כתב הרוקח (סימן רא) לפי שהשטן הוא יצר הרע בג’ עניני’ מחטיא ומקטרג
וממית ...לכך תוקעין שלש של שלש שלש ואז זוכר זכות ג’ אבות ...רק באבותיך
גזירה שמא יעבירנו חשק ה’ ומלתם את ערלת לבבכם שתסירו יצר הרע מקרבכם שכתוב בכל מכל
כתב הרמב”ם (פ”ב ,ה”ו) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין כל ,אבל בשבת אין תוקעין משום גזירה דרבה ,ועוד כי השבת אות וישראל
בשופר בכל מקום ,אע”פ שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא נשמרים בו.
עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ,ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו ובשו”ת תורה לשמה (סי’ תלו) נשאל הבא”ח כשחל ר”ה בשבת במה נתקן
בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ,או מוציאו ונעשה כל דברים הנעשים ע”י תקיעת שופר למעלה [וכן בענין נטילת לולב
מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה .ועי’ לח”מ דשבות דתקיעה קל שהרי שהוא המשכת החסדים] .והשיב שהטעם דשמא יעבירנו ד”א ברה”ר אמרוהו
התורה התירה לגבי יו”ט דאל”כ לא משכח תקיעת שופר ,וא”כ ראוי היה ג”כ חז”ל כטעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל כדי שתתקבל ,אך אין זה
להתירו בשבת .ועוד דשאני התם שאין ראוי שידחה מפני שהוא דבר שאפשר עיקר טעמם אלא העיקר הוא מפני שחז”ל ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה
לעשותו מבערב שיכול להכין השופר מאתמול אבל הכא דא”א לעשות התקיעה ע”י מצות אלו ,כשחל יום זה בשבת הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת ,לכן
מאתמול דהיום היא נעשית עכ”פ. בעבור כבוד שבת תקנו שלא לתקוע ביום זה( ,ועיש”ע בטעם שתוקעין במקדש
והק’ האחרונים מ”ט אסור להעביר השופר ברה”ר כדי לתקע בו ,והרי עשה ובמקום בי”ד) .וע”ע לק’ מהמש”ח שההמנעות מלתקוע היא כעקידה ומועילה
דתקיעת שופר דוחה ל”ת דשבת .ותי’ שבשבת יש גם עשה ,ואין עשה דוחה כתקיעות.
ל”ת ועשה( ,ועי’ לח”מ שופר פ”ב ה”ו) .ותי’ החת”ס (חולין פד ):דאינו בעידנא.
דנו האחרונים דבזמננו שלא מצוי רה”ר שיש בה ס’ רבוא והאיסור אטו רה”ר קיום זכרון תרועה
דאורייתא ,א”כ לכאו’ הוי גזירה לגזירה ,עי’ בזה בביאה”ל סי’ שמה .ובשו”ת בדעת רבי לוי שהוא דין תורה מדכתיב ’זכרון תרועה’ ,פירש רש”י זכרון תרועה
יהודה יעלה (פז) חידש דדין ס’ רבוא הוא רק לגבי הוצאה אבל מעביר ד”א -ולא תרועה ממש ,אלא מקראות של תרועה יאמרו .ולפי”ז לכאו’ הוא דין
ברה”ר הוא גם כשאין בה שישים ריבוא עי”ש ,וביאר בזה דנקטו בגזירה דוקא דאורייתא לומר בר”ה שחל בשבת פסוקי שופרות[ .ואף למפר’ בדברי רש”י
שמא יעבירנו ולא שמא יוציא. עה”ת (דלק’) שזכרון תרועה הוא רק אסמכתא לפסוקי זכרונות ,מ”מ בשבת
המנחת אלעזר (ח”ד עח) הביא להק’ למה עקרו חכמים תקיעת שופר והרי לדעת רבי לוי זו צורת קיום המצוה מדאורייתא].
אפשר לתקוע בשופר של ע”ז (שיוצאים בדיעבד) ואין בו איסור אם יעבירנו והמהר”ם חביב בס’ יום תרועה הק’ שאינו דין מיוחד לר”ה שחל בשבת ,דהרי
כיון שהוא איסוה”נ [עי’ שבת עה ,]:ותי’ דלא יתכן בשכל אנושי שיתקנו חכמים בגמ’ ר”ה לב דרשינן מקרא שצריך לומר פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות,
לכתחילה לתקוע בשופר של ע”ז דאין קטיגור נעשה סניגור. כלומר דיש ב’ חיובים מן התורה בכל ר”ה הא’ דיתקעו בשופר ועוד דיאמרו
עי’ בהגהות החשק שלמה ר”ה כט :דאם היה חל יום ב’ של ר”ה בשבת אפשר פסוקי מז”ו ,ומשמע שם בסוגיא דאמירת פסוקים הללו הוי מן התורה .ויישב
שלא היו תוקעין אפי’ במקום בי”ד[ .ועי”ש שדייק דאפשר שלא היו תוקעין כלל דאיה”נ שלרבי לוי עיקר הלימוד מזכרון תרועה הוא לגבי ר”ה שחל בשבת,
ביום השני אפי’ בחול]. אמנם חכמים ראו לתקן דאף כשחל בחול יאמרו הפסוקים מלבד התקיעה.
דעת הגרעק”א (דו”ח מער’ ח) דמי שתקע בר”ה שחל בשבת ,אע”פ שעבר על ויש להוסיף דבאמת בפירוש התורה כ’ רש”י (אמור כג,כד) זכרון תרועה -זכרון
שבות דרבנן קיים המצוה מדאורייתא .ובחכמת שלמה (תקפח) נסתפק בזה אם פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות ,לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל( .מה
עבר ותקע ב’ תקיעות אי נימא שיגמור השלישית. שלא הזכיר מלכויות ,עי’ רמב”ן וברא”ם) .כלומר דהוא פשט המקרא ,והוא דין
בכל ר”ה לאו דוקא בשבת[ .אכן הגור”א פי’ באופ”א עי”ש].
גזירה שמא יתקן וכ”כ בס’ בינה לעיתים (דרוש ז) דפשטיה דקרא ’זכרון תרועה’ הוא זכרון
פסוקים של תרועה ,ו’יום תרועה’ הוא תקיעת התרועה ,והיינו שבר”ה יש את
בסי’ תקפ”ח הביאו הנו”כ להקשות למה לא גזרו מצד שמא יתקן כלי שיר ,ותי’ ב’ הדינים הללו ,אלא שחילוק הכתובים מורה שיש זמן שאין את שניהם ,וזהו
הט”ז דא”כ הוא בכל יו”ט ולא רק בשבת ותיעקר מצות שופר לגמרי .ועי’ מנ”ח ”שבתון זכרון תרועה” שתשבתו מהתקיעה ותקיימו רק את דין הזכרון .ועי’
(רפז) בביאור הדברים. שו”ת שואל ומשיב תניינא ח”ד סי’ קעג.
והק’ ע”ז הפמ”ג דלב”ש דלית להו מתוך שהותרה ,ואסור להוציא השופר גם ועי’ שעה”צ סי’ תקפא (אות לה) בשם אחרונים דעצם מה שאומרים בשבת
ביו”ט ,א”כ לעולם שייך הגזירה שמא יעבירנו ,וכ’ דצ”ל דאיה”נ לב”ש לא גזרו ”זכרון תרועה” חשוב כתקיעות.
כלל אפי’ כשחל בשבת .והטו”א תי’ דחילקו בין שבת ליו”ט משום דבשבת איכא
כרת וסקילה וחמיר טפי לכן גזרו רק כשחל בשבת .ועי’ הערות על ר”ה כט.: ובשו”ת תורה לשמה (שם) המשיך דבריו הנ”ל שהתיקון הנעשה בשבת מאליו
הוא בחלק המעשה ,אבל בחלק הדיבור גם כשחל בשבת אנחנו מקיימים המצוה
והלח”מ (שופר פ”ב ה”ו) תי’ דשמא יעבירנו הוי גזירה קרובה ואלימתא טפי כי חלק הדבור של מצות תקיעת שופר מתקיים ע”י פרשת המפטיר שקורין יום
משמא יתקן .עוד תירץ הט”ז שם דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה תרועה יהיה לכם ,וגם ע”י הפסוקים שמזכירין בתפילת מוסף.
של מצוה ולכן לא גזרו[ .ועי’ מג”א שלח,א].
ועי’ פסקי הרי”ד (סוכה מג ).דכיון דמיחייבינן למימר פסוקין
דשופרות סמכי רבנן אזכרון תרועה ולא דחינן שבת
בתקיעה.
11
הסימנים
תורה באכילת
הציו
של בקשותשער
מלחמתה הציותורה שער
מלחמתה של
בשבת שחל בר”ה
הרב טוביה שפיגל
שנה שאין תוקעין בתחלתה
בשו”ע סי’ תקפ”ד ס”א כתב ונוהגין לומר ”אבינו מלכנו” על הסדר ,ואם הוא
שבת אין אומרים אותו .ובמשנ”ב סק”ד כתב הטעם לפי שאין שואלים צרכים בגמ’ ר”ה (טז ):אמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה
בשבת. בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן .ופי’ התוס’ שכתוב בהלכות גדולות לאו
דמיקלע בשבתא אלא דאיתיליד אונסא .ומובא בטור (סי’ תקפה) .ועי’ צפנת
ויש לדקדק דבשלמא התוספות שמבקשים בשמונ”ע ”כתבנו” ”בספר חיים” וכו’ פענח (תניינא יסוה”ת פ”ו) דכיון שבשבת אין תוקעין עפ”י דין תקנת חכמים הוי
תופס ברכות הן ,אבל מהא דמבקשים ביהי רצון של הסימנים הרבה בקשות גם בגדר פטור ולא אונס.
כשחל בשבת ,מאי שנא מ”אבינו מלכנו” שאין אומרים. וביאר הט”ז (סק”ז) שאם נאנסו ולא תקעו היא סיבה משמים שאירע להם כן
ויש שיישבו דכשאומרים בציבור שאני דהוא יותר זלזול וצ”ע ,ואולי בקשות ובזה מראה להם הקב”ה שירע להם בסוף השנה ,ולכן צריכים לחזור בתשובה
שנאמרו במיוחד ליום זה שאני ,משא”כ ”אבינו מלכנו” שנתקן לאומרו בחול, ולהצטער ע”ז ועי”ז יתכפר להם מה שנתחייבו ויפטרו .ומשו”כ אם איקלע
והראוני בלבוש האורה פ’ ואתחנן אריכות דברים דבקשות שנאמרות מתוך בשבת אין שייך לומר כן שהקב”ה מראה להם.
צרה וצער אין לבקש בשבת אבל דברים שמבקש לתוספת ברכה וישועה וכ’ האבודרהם (תפלת ר”ה) שאינו מדבר על ר”ה שחל בשבת שגזרו רז”ל שלא
שרי עיי”ש לפי”ז ניחא מבקשות שנאמרות באכילת הסימנים ,עוד לתקוע ,כי הם לא היו גוזרין ומתקנין דבר שיש בו סכנה ,אלא ר”ל אם אירע להם
ציינו שבריב”ש כתב ש”אבינו מלכנו” נתקן על עת צרה אונס כגון שלא היה להם שופר או בעל תוקע וכדו’.
ולפי”ז נמי ניחא דדוקא א”מ אין לאומרו. ועי’ משך חכמה (אמור כג,כד) דאף באונס מריעין משום שבתקיעה אין שייך
לומר אונס רחמנא פטריה ,כיון שהיא כרפואה שהרי לזכרון באה ,וכשם
שהחולה לא יתרפא אף אם באונס לא יקח התרופה ,כך כשנעדר השופר ,נשאר
החולי בלא רפואה ,וקטרוג השטן במקומו .אכן כיון שסגולת השופר היא זכות
המשך מעמ' :4 העקידה שאנו עוקדים רצוננו על מוקד אהבת ה’ ותורתו ,זהו שמועיל בשבת,
תקיעת שופר בר”ה שחל בשבת שאחרי שידוע לנו גודל התועלת מהשופר ושאם יבוטל הסכנה גדולה ,בכל
שר”ה הבא חל בשבת ומי יודע אם אזכה עוד לשמוע קול שופר דאורייתא”. זאת חוששים למצות שבת שמעידה על קדושת השי”ת ,וכלל ישראל עוקדים
[הוא הרגיש את עצמו חלש ,ואמנם נפטר ג’ אד”ר תרס”ה] .והוסיף לאמר אלי את רצונם לערבב השטן מפני מצות שבת ,היא גופא עקידה רוחנית מופלגת
שמועילה לרצותנו כשופר.
בזה”ל :אילו הי’ הר”ר עקיבא יוסף עושה מעשה בר”ה הבא לתקוע בשבת,
הייתי הולך ועומד אחרי הכותל לשמוע קול שופר[ .בפנים לא הי’ נכנס שלא
יאמרו שעל פיו היתה ההוראה] ,עיי”ש .ועיין בס’ מועדים וזמנים (ח”ו סוס”י אמירת זכרון תרועה בתפילה
ח’) ובזמנינו עכשיו תקע חכם א’ בעיה”ק בצינעא ,ולא השלים שנתו, אי’ במסכת סופרים פי”ט ,אם חל ר”ה להיות בשבת ,אינו אומר יום תרועה ,אלא
ומנהגי ישראל בקודש יסודם ,והשבת עומדת לנו בזה לזכות, זכרון תרועה ,לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה.
ואין לשנות ממנהגי ישראל מאומה ,ע”כ. (והובא בראשונים בר”ה לב.).
ועי’ ברמב”ם הל’ שבת (פכ”ט ה”כ) שכ’ בנוסח הקידוש בר”ה ”ותתן לנו ...באהבה
את יום טוב מקרא קודש הזה את יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה” ,כלומר
הציותורה
של שער
מלחמתה
תגובות שאף כשחל בחול אומרים זכרון תרועה .ועי’ בהגהמ”י שכך אומר כשחל ר”ה
להיות בשבת אבל כשחל להיות בחול אומר יום תרועה ,וכדתניא במסכת
סופרים .ובמעשה רקח הק’ עליו איך אפשר להבין זה בדברי הר”מ דהא סתמא
כתב ,ותו שכתב בסוף הנוסח ואם חל בשבת חותם מקדש השבת.
במה שהעיר הרב אפרים גרבר בגליון פר’ נצבים וילך שלכאורה אין לברך ובתרוה”ד סי’ קמה כתב שאחד מן הגדולים קיבל מרבותיו שיש לומר לעולם
שהחיינו על החבושים שנתבשלו יחד עם התפוחים ,מדין עיקר וטפל ,דטפלים זכרון תרועה מקרא קדש דהכי כתיב קרא .ונקט שם שיש לומר בקידוש
החבושים לתפוחים מצד חשיבותם .הנה כידוע שלענין דין ברכת שהחיינו אינו ובתפלת ערבית זכרון תרועה אפילו כשחל בחול משום דלילה לאו זמן תרועה
תלוי בדין עיקר עיקר וטפל ,דכל דין שהחיינו בפירות חדשים הוא מדין ברכת היא .וכ”כ הלקט יושר (ענין ד) בכוונת הרמב”ם שי”ל בקידוש ובערבית בתפלה
השבח ,ואינו קשור לעיקר וטפל שהוא מצד ברכת הנהנין ,וכפי שנתבאר בספרנו זכרון תרועה משום דלילה לאו זמן תרועה הוא .והב”י (תקפב) הביא את דברי
ברכת השיר והשבח ,וכן בקונטרס שהחיינו ,בשם רוב הפוסקים דאין דין ברכת התרוה”ד והוסיף שהעולם לא נהגו כן משום דלא דמי לשבת דהכא ההוא יומא
עיקר וטפל בשהחיינו ,ולכן אם מורח אבוקדו חדש [מזן אטינגר היוצא בסוף זמן תרועה הוא למחר.
חודש אב -תשרי] על פרוסת לחם אע”פ שאינו מברך ברכת העץ כיון שברכת עי’ ט”ז תקפב (ס”ק ג) בשם הלבוש שבשבת אין לומר ”זכרון תרועה באהבה
הפת פוטרתו ,עכ”ז מברך שהחיינו על האבוקדו לאחר שטעם מהפת ,וכן גלידה מקרא קודש” ,כי תרועה מורה על הדין ואין אהבה בדין .אך האג”מ (או”ח ח”ה
שמונח עליו דובדבן חדש ,מברך על הדובדבן שהחיינו מדין ברכות השבח ואינו סי’ לח אות ז) כ’ שהמנהג לומר זכרון תרועה באהבה ,ועל עצם הטעם שאין
מברך בפה”ע ,כיון שנפטר בברכת שהכל שבירך על הגלידה ,וה”ה לעניננו אהבה בדין ,ג”כ תמה דודאי איכא אהבת השי”ת לעמו ישראל אף כשהוא
שיוכל לברך שהחיינו על החבושים ,אף שאינו מברך עליהם העץ, שעת הדין ,דלכן נכנסין תחילה לדין( ,ר”ה ח .):וגם אי’ בקידושין (לו ).שלעולם
כיון שנפטרו בברכת העץ שבירך על התפוח. נקראים בנים ,עיש”ע.
הרב אברהם לוי
עונג שבת זכרון תרועה
החת”ס (פר’ נצבים) ביאר את ג’ התרועות שתקנו חז”ל ,וכ’ שתרועה אמנם היא
נושאי הגליונות הבאים אי"ה יללה ובכיה ,אבל אינו בכי של צער ,אלא שמחה על עסק התורה ועבודת ה’
ולא שכחנו שם אלקינו חלילה להפר בריתו ,ע”כ אנו שמחים בו במנת חלקינו
ומגודל השמחה והדבקות בו ית”ש תאמץ לבבינו עד כי נזכה בכי’ של שמחה...
האזינו -נעילה וכתב שכל אלו הג’ תרועות הם דוקא כשחל ר”ה בחול אבל כשחל ר”ה בשבת
סוכות -תפילות החג ושמיני עצרת יהיה עונג שבת ושמחת הנפש אשר בו דוחה התרועות כי התרועה של שמחה
שבארנו לעיל לא יהיה כטיפה מן הים נגד עונג יום השבת.
ד”ת [עד 700מילים] יתקבלו בצירוף שם מלא וכ’ השפת אמת (ר”ה עה ).שבש”ק א”צ לתקוע כו’ ,כי נפשות בנ”י מתעלין
בדוא”לa740700@gmail.com : בש”ק והוא יומא דנשמתין ולא דגופא ,לכן עונג הגוף בשבת מצוה ,ולכן אמירת
באותו שבוע ,עד יום שלישי בלילה מלכיות זכרונות שופרות בפה מהני.
ועי’ נפש אליהו (עמ’ קכא) שהמניעה מתקיעות בשבת היא בכלל מצות
השביתה בשבת ,וממילא יש בה גילוי הנשמת חיים ,ובדרך קדושת השבת
זכות ליום הדין מתגלה ההמלכה דר”ה ,שמתגלה בשבת צורת האדם פנימה וכמ”ש
בברכת יוצר ”לא-ל אשר שבת מכל המעשים ...עונג קרא ליום
בתרומה לכיסוי הוצאת עומקא דפרשה השבת” ,דכאן הוא החיים דהחכמה שביצירת האדם.
במשך שנת תשפ"ו
