gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית - מאחורי הקלעים · Tamtzis - Behind the Scenes — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: תמצית - מאחורי הקלעים · Tamtzis - Behind the Scenes

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

תמצית - מאחורי הקלעים · Tamtzis - Behind the Scenes — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫תמצית‬ ‫מסכת ראש השנה‬ ‫‪1‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫‪2‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫תמצית מסכת‬ ‫ראש השנה‬ ‫סיכום של דברי הגמ' עם רש"י ותוס'‪ ,‬בצורה מסודרת וברורה‪,‬‬ ‫מועיל לחזרה ולבהירות הסוגיות‪.‬‬ ‫כסלו התשפ"ב‬ ‫מודיעין עילית‬ ‫‪3‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫ניתן להשיג חוברות "תמצית" גם על כל מסכתות הש"ס‬ ‫וכן על משנה ברורה‪ ,‬תנ"ך‪ ,‬ספרי מוסר (חובות הלבבות‪ ,‬שערי תשובה‪ ,‬רבינו יונה על מסכת‬ ‫אבות‪ ,‬ארחות צדיקים‪ ,‬תומר דבורה פרק א'‪ ,‬מסילת ישרים‪ ,‬נפש החיים‪ ,‬וחזו"א אמו"ב)‪ .‬וספרי‬ ‫חפץ חיים‪.‬‬ ‫נקודות מכירה ברחבי הארץ‪ .‬לפרטים ‪0527692282‬‬ ‫מידי חודש יו"ל גליונות סיכום על הגמ' הנלמדת לפי סדר הדף היומי‪ ,‬ועל‬ ‫משנה ברורה (ומוסר) לפי סדר מבחני "דרשו"‪ ,‬ניתן לקבל גליונות אלו בנקודות‬ ‫ההפצה (פרטים בטלפון ‪,)0737-289669‬‬ ‫או במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫נכתב לפום ריהטא בסדר לימוד דף היומי‬ ‫הערות ותיקונים יתקבלו בברכה‬ ‫לפרטים‪0527692282 -‬‬ ‫‪4‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫הטעם שקבעו ראש השנה למלכים ולא אמרו שכל מלך‬ ‫תתחיל שנתו מיום שמלך בו‪ ,‬הוא כיון ששטרי חוב‬ ‫המוקדמים פסולים כיון שהמלוה רצה לטרוף בשטר זה‬ ‫שלא כדין מלקוחות שקנו שדה לפני ההלואה‪ ,‬קנסו אותו שלא‬ ‫יוכל לגבות על ידו כלל‪ ,‬אלא יהיה דינו כמלוה על פה שאינו‬ ‫גובה ממשועבדים (ובב"מ כתב רש"י שגובה בו מבני חרי‪ ,‬וכתבו‬ ‫מסכת ראש השנה‪:‬‬ ‫התוס' (ד"ה שטרי) שאינו גובה אף מבני חרי)‪ ,‬ואם לא היה זמן‬ ‫קבוע שמתחילה שנה חדשה‪ ,‬ויהיה שטר שכתוב בו תאריך‬ ‫מסוים כגון כסלו בשנה שלישית למלך פלוני‪ ,‬ובאותה זמן לא‬ ‫ראו העדים הלואה (שהרי כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה‬ ‫עימו)‪ ,‬אבל הם ראו הלואה בחודש תמוז (והמלוה והלוה מודים‬ ‫ארבעה‪:‬‬ ‫שהיתה רק הלואה אחת‪ .‬תוד"ה לשטרות)‪ ,‬ואין אנו יודעים אם‬ ‫השטר קודם להלואה או ההלואה קודמת לשטר‪ ,‬וכיון שלא‬ ‫יודעים מתי מלך המלך שאז מתחלפת השנה לא יודעים מה‬ ‫ארבעה ראשי שנים הם‬ ‫קודם למה‪ .‬ועכשיו שמתחלפת השנה בא' ניסן יודעים שתמוז‬ ‫אע"פ שעיקר המסכת עוסקת בדיני ראש השנה שבאחד‬ ‫קודם לכסלו‪ .‬וכתבו התוס' (שם) שאין לפסול שטר מספק‬ ‫בתשרי (וכן בדיני קידוש החודש)‪ ,‬מ"מ בתחילת פרק‬ ‫שמא הוא מוקדם‪ ,‬אך י"ל שכוונת הגמרא שהיינו טועים‬ ‫ראשון מונה המשנה זמנים נוספים בשנה שהם ראש‬ ‫להכשיר מספק אף במקום שבאמת הוא מוקדם‪ ,‬אך קשה‬ ‫השנה לעניינים מסוימים‪ ,‬והגמרא (ב' – ט"ו) מבארת‬ ‫לומר שהתקנה היא שמא כל העולם ישכחו מתי עמד המלך‪,‬‬ ‫עניינים אלו ופרטי דיניהם‪.‬‬ ‫ועוד דא"כ גם לא ידעו איזה שנה לכתוב בשטרות‪ ,‬ועוד דהיכא‬ ‫שכתבו שטר ללוה ללא המלוה זכה המלוה בשעבוד קרקעות‬ ‫ב‪ .‬באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים‪.‬‬ ‫מזמן הכתוב בשטר לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו‪ ,‬ולרב‬ ‫למלכים היינו מה שכותבים בשטרות איזה שנה זה למנין המלך‬ ‫אסי אין כותבין שטר ללוה בלא המלוה אלא רק בשטרי‬ ‫שמולך באותה שעה‪ ,‬משום שלום מלכות‪( .‬רש"י‪ .‬אבל לתוס'‬ ‫הקנאה‪ .‬ולכן ביארו התוס' שהחשש הוא שהסופר יטעה ביום‬ ‫(ד"ה למלכים) לא שייך שלום מלכות אלא במלכי אומות‬ ‫אחד מתי עמד המלך‪ ,‬ובאותו יום בשנה השניה יכתוב שזה‬ ‫העולם שמונים להם מתשרי‪ ,‬ודווקא בגט שזה דבר חשוב ולא‬ ‫עדיין שנה ראשונה למלך‪ ,‬ונמצא השטר מוקדם שנה שלימה‪.‬‬ ‫בסתם שטרות)‪ .‬וקבעו חכמים שא' בניסן תתחיל שנה חדשה‪,‬‬ ‫ואפילו אם מלך בשבט או באדר מתחילה בא' ניסן שנה חדשה‪.‬‬ ‫ושטרי חוב המאוחרים כשרים‪.‬‬ ‫ולרגלים יבואר בגמרא (ד‪.).‬‬ ‫מלך שעמד בכ"ט אדר כשהגיע א' ניסן עלתה לו‬ ‫שנה ומעתה מונים לו שנה שניה‪ ,‬דיום אחד בשנה חשוב‬ ‫באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה‪ ,‬ולר"א‬ ‫שנה‪.‬‬ ‫ור"ש ראש השנה למעשר בהמה הוא באחד בתשרי‪.‬‬ ‫אם לא עמד אלא בא' ניסן‪ ,‬אע"פ שנימנו וגמרו השרים‬ ‫באחד בתשרי ר"ה לשנים כמבואר בגמרא (ח‪,).‬‬ ‫למנותו כבר באדר‪ ,‬אין מונים לו שנה עד שיגיע ניסן‬ ‫ולשמיטין וליובלות שכשנכנס תשרי אסור מן התורה‬ ‫אחר‪.‬‬ ‫לחרוש ולזרוע‪ ,‬לנטיעה ‪-‬למנין שנות ערלה‪ ,‬ואפילו נטעוה‬ ‫באב מתחילה שנה חדשה בא' תשרי‪ ,‬ולירקות למעשרות‪,‬‬ ‫ב‪ :‬מת באדר ועמד מלך אחר תחתיו מונים שנה לזה‬ ‫שאין מעשרים ממה שנלקט לפני ר"ה על מה שנלקט אחרי‬ ‫ולזה (‪-‬אפשר לכתוב בשטר את השנה למלך המת או את‬ ‫ר"ה‪.‬‬ ‫השנה הראשונה למלך החדש)‪ ,‬ולא אמרינן שתא לבי תרי‬ ‫באחד בשבט ר"ה לאילן לדברי בית שמאי‪ ,‬ולבית‬ ‫לא מנינן וימנו את כל השנה למלך המת‪.‬‬ ‫הלל ר"ה לאילן הוא בט"ו בשבט‪.‬‬ ‫מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן‪ ,‬מונים שנה אף‬ ‫בכל דוכתא תני הן‪ ,‬מלבד בארבעה אבות נזיקין דלא תני הן‪,‬‬ ‫למלך שמת‪ ,‬דאף בתחילת השנה אמרינן יום אחד‬ ‫משום שרצה לומר שם שלא ראי זה כראי זה‪ .‬תוד"ה ארבעה‪.‬‬ ‫בשנה חשוב שנה‪.‬‬ ‫מת באדר ונמנו באדר להמליך את בנו ולא מלך אלא‬ ‫ראש השנה למלכים‬ ‫בניסן‪ ,‬מונים הראשונה לראשון והשניה לשני‪ ,‬ולא‬ ‫כפי שנתבאר במתני' א' ניסן הוא ראש השנה למלכים‬ ‫אמרינן שכיון שהמלכות ירושה היא דכתיב "יאריך ימים על‬ ‫לענין מה שכותבים בשטרות באיזה שנה של המלך נכתב‬ ‫ממלכתו הוא ובניו" נמנה לו מאדר‪.‬‬ ‫השטר‪ .‬ולהלן יבואר למה קבעו זמן אחד שתתחלף השנה‬ ‫בכל המלכים‪ ,‬ומה הדין במלך שמלך רק חלק מהשנה‪,‬‬ ‫מנלן שמונים למלכים מניסן‪-‬‬ ‫ומנלן שמונים מניסן‪ ,‬וכן יבואר שמלכי אומות העולם‬ ‫מונים להם מתשרי‪.‬‬ ‫‪5‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫עשרים לארתחשסתא" (ואין הכונה כאן לדריוש בן אסתר‬ ‫לרבי יוחנן לומדים מדכתיב "ויהי בשמונים שנה‬ ‫שבימיו נבנה בית שני‪ ,‬אלא לכורש שהוא הראשון שנתן רשות‬ ‫וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים‪,‬‬ ‫לבנות את בית המקדש‪ .‬או שהכונה לדריוש בן אסתר‪,‬‬ ‫בשנה הרביעית‪ ,‬בחודש זיו‪ ,‬הוא החודש השני למלוך‬ ‫שבשנתו השניה התחילו לבנות את הבית‪ ,‬וגמרו בשנת שש‬ ‫למלכותו‪ ,‬ועדיין לא בנו חומת העיר ושעריה והיו נתונים ברעה‬ ‫שלמה על ישראל‪ ,‬ויבן הבית לד' "‪ ,‬הוקשה מלכות‬ ‫גדולה מהנכרים שסביבם‪ ,‬ובשנת עשרים לדריוש עלתה ארוכה‬ ‫שלמה ליציאת מצרים‪ ,‬לענין שמונים את השנים‬ ‫לחומת ירושלים‪ .‬תוד"ה שנת)‪ .‬ומבואר שניסן שאחרי‬ ‫מניסן‪ .‬ויציאת מצרים מונים מניסן דכתיב "ויעל‬ ‫כסלו הוא עדיין שנת עשרים‪ ,‬וכיון דאפיקתיה מניסן‬ ‫אהרן הכהן הר ההר על פי ד'‪ ,‬וימת שם בשנת‬ ‫אוקמיה אתשרי‪ ,‬דמצינו שהוא ר"ה לכמה דברים‪( .‬תוד"ה‬ ‫הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים‪ ,‬בחודש‬ ‫מכלל)‪( .‬ולומדים גז"ש שגם השנת עשרים הראשון‬ ‫החמישי באחד לחודש"‪ ,‬וכתיב "ויהי בארבעים שנה‬ ‫הוא למלכות ארתחשסתא)‪ ,‬ואין לומר שמדובר על‬ ‫בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה" והיינו‬ ‫חודש ניסן שהיה לפני חודש כסלו‪ ,‬דתניא דברים‬ ‫שגם חודש שבט זה עדיין בשנת הארבעים (ואין‬ ‫שאמר חנני לנחמיה בכסלו (‪-‬חנני בא מירושלים‪ ,‬שכבר‬ ‫לומר שאהרן מת אחרי דברי משה לישראל‪ ,‬דהא‬ ‫עלו בני הגולה לשם מימות כורש‪ ,‬ואח"כ מלך אחשוורוש‬ ‫כתיב התם "אחרי הכותו את סיחון" וכשאהרן מת‬ ‫ואחריו דריוש שהוא ארתחשסתא‪ ,‬ונבנה הבית בשנתו השניה‪,‬‬ ‫סיחון היה קיים‪ ,‬דכתיב "וישמע הכנעני מלך ערד וכו'‬ ‫והרבה נשארו בבבל‪ ,‬ונחמיה בן חכליה היה שר המשקים למלך‬ ‫וילחם בישראל" ודרשו חז"ל שהוא שמע שאהרן מת‬ ‫בשושן הבירה‪ ,‬ואמר חנני לנחמיה שהנשארים בירושלים‬ ‫ונסתלקו ענני הכבוד‪ ,‬וכדכתיב "ויראו כל העדה כי‬ ‫נתונים ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים‬ ‫גוע אהרן" אל תקרא "ויראו" אלא "וייראו" ‪-‬נתגלו‪,‬‬ ‫מפורצת ושעריה ניצתו באש)‪ ,‬אמרם נחמיה למלך‬ ‫ו"כי" הוא מלשון דהא (דכי משמש בד' לשונות‪ ,‬אי‪,‬‬ ‫בניסן (שהיו פניו רעים‪ ,‬והמלך חשד בו‪ ,‬ונחמיה אמר‬ ‫דילמא‪ ,‬אלא‪ ,‬דהא‪ ,‬ורש"י מפרט את המקומות שכי‬ ‫למלך שפניו רעים בגלל המצב בירושלים‪ ,‬והמלך‬ ‫מתפרש בו בכל אחד מהלשונות)‪ ,‬ואיתא בברייתא‬ ‫הסכים לשולחו לירושלים)‪.‬‬ ‫שסיחון הוא ערד והוא כנען‪ ,‬ונקרא סיחון לפי‬ ‫ג‪ :‬כורש מלך כשר היה בתחילה לפיכך מנו לו‬ ‫שדומה לסייח במדבר‪ ,‬וכנען על שם מלכותו‪ ,‬ושמו‬ ‫מניסן‪ ,‬והוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא‬ ‫ערד (ופשטיה דקרא ערד הוא שם המדינה או שם עירו‪ .‬תוד"ה‬ ‫(שמו היה דריוש‪ ,‬ונקרא כורש מפני שהיה כשר‪,‬‬ ‫ערד)‪ ,‬וי"א ששמו סיחון ונקרא ערד לפי שדומה‬ ‫וארתחשסתא על שם מלכותו)‪ ,‬אבל לאחר שהחמיץ‬ ‫לערוד במדבר‪ .‬ולומדים גז"ש ארבעים שנה ארבעים‬ ‫‪-‬נעשה רשע (שכשעלה עזרא כבר החמיץ) מנו לו מתשרי‪.‬‬ ‫שנה‪ ,‬שגם הארבעים שנה של דברי משה נמנים‬ ‫ד' מנלן שכורש החמיץ כשעלה עזרא‪ -‬א' אף שסייע‬ ‫מיציאת מצרים ולא מהקמת המשכן שהיה בשנה‬ ‫השנית‪ .‬ובמדרש איתא שהכנעני מלך ערד היינו עמלק‪ ,‬שעשה‬ ‫לבנין בית המקדש לא עשה כך אלא כדי שיתפללו‬ ‫עצמו כסיחון‪ ,‬ומ"מ יש להוכיח שסיחון היה קיים ממה שעשה‬ ‫עליו ועל בניו‪ .‬ב' שהורה לבנות כל נדבך רביעי מעץ‬ ‫עצמו כסיחון‪ .‬תוד"ה וישמע)‪ ,‬ומבואר שא' תשרי אינו‬ ‫כדי שיוכל לשרוף את ביהמ"ק אם ימרדו בו‪( ,‬והנדבך‬ ‫ר"ה לענין זה‪.‬‬ ‫עץ היה למטה‪ ,‬ולא היה משוקע‪ ,‬ולא סדו אותו‬ ‫בסיד‪ ,‬משא"כ אצל שלמה)‪ .‬ג' מפני שהיה שוכב עם‬ ‫ג‪ .‬הגמרא מוכיחה שר"ה אינו באייר וסיון‪ ,‬אבל עדיין‬ ‫כלבה‪ ,‬ובני נח הוזהרו על כך‪ ,‬שנאמר "והיו לבשר אחד" יצאו‬ ‫שואלת על רבי יוחנן דאכתי י"ל שר"ה הוא בתמוז או‬ ‫בהמה חיה ועוף שאינם נעשים לבשר אחד כיון שאינם יולדים‬ ‫באב או באדר‪.‬‬ ‫מן האדם‪( ,‬ושגל בפסוק זה הכונה כלבה‪ ,‬אבל בעלמא‬ ‫לרבי אלעזר לומדים מדכתיב לגבי בנין בית המקדש‬ ‫ב' לשונות בגמ' אם שגל היינו כלבה או מלכה)‪ .‬ד'‬ ‫"ויחל לבנות בחודש השני‪ ,‬בשני‪ ,‬בשנת ארבע‬ ‫מפני שקצץ את סכום כמות החומרים שיתן לבנין‬ ‫למלכותו"‪ ,‬והיינו שני לחודש שמתחילים למנות בו‬ ‫בית המקדש‪ .‬הגמ' דוחה פי' זה די"ל שגם בתחילה‬ ‫את שנות המלכות‪.‬‬ ‫היה קוצץ אלא שלא ידע כמה יצטרכו‪.‬‬ ‫הברייתא מביאה הפסוקים של ר' יוחנן ור' אלעזר‬ ‫האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני‪ ,‬או ע"מ‬ ‫(עיין תוס' שצריכים שניהם)‪.‬‬ ‫שאהיה בן עוה"ב‪ ,‬הרי זה צדיק גמור אם הוא רגיל בכך‪,‬‬ ‫מלכי אומות העולם מונים להם מתשרי‪ ,‬דכתיב‬ ‫ודווקא בישראל שליבו לשמים‪ ,‬ואם מריעים לו בחייו אינו‬ ‫"דברי נחמיה בן חכליה‪ ,‬ויהי בחודש כסלו שנת‬ ‫קורא תיגר אלא תולה היסורים בעוונו‪ ,‬אבל עכו"ם לא מפני‬ ‫עשרים וכו' "‪ ,‬ואח"כ כתיב "ויהי בחודש ניסן שנת‬ ‫‪6‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫א' צדקה שפוסקים לתת ליד גבאי‪ ,‬יש בל תאחר לענין הנתינה‬ ‫שאם לא מטיבים לו הוא קורא תיגר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לגבאי‪ ,‬אבל לגבאי אין בל תאחר מלחלקה‪ ,‬וכן הנודר לתת ממון‬ ‫בשביל) דהא דתנן באבות אל תהיו כעבדים המשמשים את‬ ‫שבידו אין בזה בל תאחר‪( .‬תוד"ה והחרמין)‪.‬‬ ‫הרב ע"מ לקבל פרס‪ ,‬היינו באומות העולם שתוהים על‬ ‫ב' היכא דקיימי עניים עובר לרבא (ו‪ ).‬מיד‪ ,‬אבל אינו חייב לחזר‬ ‫הראשונות‪.‬‬ ‫אחריהם עד שעברו ג' רגלים‪( .‬תוד"ה צדקות)‪.‬‬ ‫ג' מה שהתורה קבעה זמן ביעור למעשרות "מקצה שלש שנים‬ ‫בל תאחר‬ ‫וכו' " והיינו בערב פסח של השנה הרביעית והשנה השביעית‪,‬‬ ‫כתיב "כי תדור נדר לד' אלוקיך לא תאחר לשלמו‪ ,‬כי‬ ‫איירי אם לא הפריש שאין לו בל תאחר‪ ,‬ואם הפריש יש בל‬ ‫דרוש ידרשנו ד' אלוקיך מעמך והיה בך חטא‪ .‬וכי תחדל‬ ‫תאחר אף לפני זמן הביעור‪ .‬ועוד נ"מ בזמן הביעור‪ ,‬שאם‬ ‫לנדור לא יהיה בך חטא‪ .‬מוצא שפתיך תשמור ועשית‪,‬‬ ‫נתמרח הכרי אחרי סוכות עובר חייב לבער בערב פסח‪ ,‬וכל זמן‬ ‫כאשר נדרת לד' אלוקיך נדבה אשר דברת בפיך"‪ .‬והיינו‬ ‫שלא נתמרח אינו עובר‪ ,‬ואת"ל שעובר איצטריך קרא לעבור‬ ‫שיש איסור לאחר קיום נדר‪ .‬ובסוגיין יבואר מה נחשב‬ ‫עליו בשני לאוין‪.‬‬ ‫איחור‪ ,‬ובאיזה דברים יש איסור בל תאחר ואיך הם‬ ‫ד' תרומה י"ל שהיא בכלל מעשר ועובר עליה‪ ,‬וביכורים אין‬ ‫נלמדים מהפסוקים הנ"ל‪.‬‬ ‫דינם בשלשה רגלים אלא מעצרת ועד החג עם קריאה‪ ,‬ומחג‬ ‫עד חנוכה בלא קריאה‪.‬‬ ‫בא' ניסן ראש השנה לרגלים והיינו שרגל שבו רגל‬ ‫שהוא בחודש שנכנס בא' ניסן הוא ראש השנה לרגלים‪,‬‬ ‫הוקשו כל המועדים שכולם מכפרים על טומאת‬ ‫לענין שהנודר עובר בבל תאחר אם עברו מהנדר ג'‬ ‫מקדש וקדשיו‪.‬‬ ‫רגלים שהראשון בהם הוא פסח‪ ,‬ומתני' כדעת ר"ש‬ ‫עצרת יש לה תשלומין כל שבעה‪ .‬ולא לומדים‬ ‫דבעי כסדרן‪ ,‬אבל לת"ק אם עברו ג' רגלים עובר‬ ‫מחג הסוכות שיש לה תשלומין שמונה ימים‪,‬‬ ‫אע"פ שהראשון אינו פסח‪ .‬ולר"מ (ד‪ ):‬עוברים אחרי‬ ‫שהרי לכו"ע יש תשלומין לחגיגה של סוכות‬ ‫רגל אחד‪ ,‬ולראב"י עוברים אחר ב' רגלים‪ ,‬ולר"א‬ ‫בשמיני עצרת‪ ,‬משום דתפשת מרובה לא תפשת‪.‬‬ ‫בר"ש עוברים בחג הסוכות‪ .‬הגמ' מבארת מהיכן כל‬ ‫שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב‪.‬‬ ‫תנא לומד כדבריו‪.‬‬ ‫והיינו שהוא טעון פייס (שהפר של שמיני עצרת לא היה קרב‬ ‫לפי סדר המשמרות כשאר פרי החג‪ ,‬אלא מפייסים עליו)‪,‬‬ ‫ת"ק לומד ממה שהתורה חזרה ופירטה את ג'‬ ‫ברכת זמן‪ ,‬רגל לעצמו (שאינו נקרא חג הסוכות‪ .‬רש"י‪ .‬והיינו‬ ‫הרגלים‪ .‬ר"ש לומד ממה שהתורה חזרה ופירטה את‬ ‫שבברכת המזון ובתפילה מזכירים שמיני עצרת ולא סוכות‪.‬‬ ‫חג הסוכות‪ ,‬ור"א בר"ש לומד מזה שחג הסוכות‬ ‫וי"מ שהוא טעון לינה‪ ,‬ור"ח מפרש לענין אבילות‪ ,‬שהקובר‬ ‫גורם‪ .‬ר"מ לומד מדכתיב "ובאת שמה" "והבאתם‬ ‫את מתו ז' ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שלושים‪,‬‬ ‫שמה"‪ .‬ראב"י לומד "במועדיכם" ומיעוט מועדים‬ ‫ואם אין ז' ימים לפני הרגל שמיני עצרת מבטל גזירת‬ ‫שלושים‪ ,‬אמנם אינו דוחה את השלושים לגמרי‪ ,‬אלא עולה‬ ‫שנים‪.‬‬ ‫לו לז' ימים מלבד הז' ימים של היו"ט הראשון וז' ימי החג‪,‬‬ ‫על מה עוברים בבל תאחר‪ -‬חייבי דמים שאמר דמי‬ ‫הרי כאן כ"א‪ .‬תוד"ה פז"ר)‪ ,‬קרבן (שמקריבים בו פר אחד‬ ‫עלי‪ ,‬ששמין אותו כעבד‪ ,‬וערכין שאמר ערכי עלי ונותן ערך‬ ‫איל אחד וז' כבשים‪ ,‬ושאר ימי החג מקריבים כמה פרים וב'‬ ‫אילים וי"ב כבשים)‪ ,‬שיר (למנצח על השמינית‪ .‬רש"י‪ .‬ור"ת‬ ‫הקצוב בתורה לפי שניו‪ ,‬וחרמין בין חרמי גבוה בין חרמי‬ ‫(שם) מבאר שבכל ימי החג אומרים חצי מזמור‪ ,‬ובשמיני‬ ‫כהנים (תוד"ה והחרמין)‪ ,‬והקדשות‪ ,‬חטאות ואשמות‬ ‫אומרים מזמור שלם)‪ ,‬ברכה (למלך זכר לחנוכת הבית שביום‬ ‫עולות ושלמים‪ ,‬צדקות ומעשרות ‪-‬מעשר ראשון ושני‬ ‫השמיני בירכו את המלך)‪.‬‬ ‫ומעשר עני (תוד"ה ומעשרות)‪ ,‬בכור ומעשר בהמה ופסח‪,‬‬ ‫ה‪ .‬חג המצות וחג הסוכות טעונים לינה בלילה‬ ‫לקט שכחה ופאה (שהחיוב ליתנם נלמד מ"לא תלקט" "לא‬ ‫הראשון של חול המועד‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה מה) תיפוק ליה‬ ‫תשוב" "לא תכלה" "לעני ולגר תעזוב"‪ ,‬ואם עבר ונטלם‪ ,‬דאי‬ ‫שהוא טעון לינה משום שלמי שמחה‪ ,‬דאפילו בשאר ימות‬ ‫עביד לא מהני‪ ,‬ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן‬ ‫השנה מי שמביא קרבן טעון לינה‪ .‬ותירצו דמשכחת ליה אם‬ ‫העומרים או מן הכרי‪ ,‬ובאופן זה שייך בל תאחר‪ .‬עוד יש לפרש‬ ‫שלח שלמיו מאתמול‪ ,‬דהם נאכלים לשני ימים‪ ,‬ועוד שיכול‬ ‫דאיירי שנטלם בהתר כגון דליכא עניים‪ ,‬ואז יש בל תאחר‪ .‬אך‬ ‫לשמוח בכסות נקיה ויין ישן)‪.‬‬ ‫קשה על דמשמע בחולין קל"ד‪ :‬שאם אין עניים הוא נוטל את‬ ‫המתנות לעצמו‪ ,‬ועל הפירוש הראשון קשה דאי איירי בדאיכא‬ ‫הא דעובר בקרבן פסח בבל תאחר‪ ,‬לא איירי בפסח‬ ‫עניים עובר מיד כמו לענין צדקה‪ .‬וצ"ל דאיירי במלקט לצורך‬ ‫ממש‪ ,‬שהרי זמנו קבוע ואם לא הקריבו הוא נדחה‬ ‫עניים‪ .‬תוד"ה לקט‪ .‬עוד כתבו התוס' ד"ה בפרט ועוללות) יש‬ ‫מהקרבה (ומיד הוא עובר עליו‪ .‬תוד"ה ואי)‪ ,‬אלא היינו‬ ‫בהם בל תאחר‪.‬‬ ‫שלמים הבאים מחמת פסח אם אבד והתכפר באחר‬ ‫מדברי התוס'‪-‬‬ ‫‪7‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫תשמור‪ -‬לא תעשה‪.‬‬ ‫שאבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא הראשון‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שלמי פסח) שרש"י בזבחים מבאר ששלמי פסח היינו חגיגת‬ ‫ועשית בעל כרחך‪ ,‬אזהרה לבי"ד שיעשוך‪.‬‬ ‫י"ד‪ ,‬ולא יתכן לפרש כך)‪ ,‬וקמ"ל שדינם כשלמים ולא‬ ‫אף שמצות עשה נלמדת מ"ובאת שמה" "והבאתם‬ ‫כפסח לעבור עליהם ברגל ראשון‪.‬‬ ‫שמה"‪ ,‬ולא תעשה נלמד מ"לא תאחר"‪ ,‬וכפית בי"ד‬ ‫נלמדת מ"יקריב אותו" (שאף שעל כל מצוות עשה כופין‪,‬‬ ‫ה‪ :‬דינים הנדרשים מהפסוק של בל תאחר‪-‬‬ ‫הכא ס"ד שאין כופין כיון דכתיב לרצונו‪ .‬תוד"ה יקריב)‪ ,‬וכיון‬ ‫כי תדור נדר‪ -‬נדר הרי עלי‪ ,‬ונדבה הרי זו נלמדת בגז"ש‬ ‫דכתיב "לרצונו" כופין אותו עד שיאמר רוצה אני‪,‬‬ ‫מדכתיב "אם נדר או נדבה"‪.‬‬ ‫צריך פסוק אחד להיכא שאמר שיפריש ולא הפריש‬ ‫לד' אלוקיך‪ -‬דמין ערכין חרמין הקדשות שהם קדשי‬ ‫(ואף שנדבה היינו האומר הרי זו עולה‪ ,‬ונ"מ שאינו‬ ‫בדק הבית וכולם לד' ואין לכהנים בהם כלום‪.‬‬ ‫חייב באחריותה‪ ,‬היכא דאמר הרי עלי עולה ע"מ‬ ‫לא תאחר לשלמו‪ -‬הוא ולא חילופיו‪ .‬אין הכונה‬ ‫שכשאפרישנה איני חייב באחריותה (ולא דמי למתנה על‬ ‫לחילופי חטאת שהרי למיתה אזלא‪ ,‬ואין הכונה‬ ‫מה שכתוב בתורה‪ .‬תוד"ה על מנת) הוי כנדבה)‪ ,‬לומר‬ ‫לחילופי תודה שנתערבה בתודה ומתה אחת מהם‬ ‫שעובר אע"פ שאינו אלא דיבור בעלמא‪ ,‬ופסוק שני‬ ‫שאינו יכול להקריבם‪ ,‬דא"כ למה לי קרא‪ .‬ואם שתי‬ ‫להיכא שהפריש ולא הקריב‪ ,‬דלא נימא דכל היכא‬ ‫הבהמות קיימות מביא את שתיהן ואומר שהלחם יהיה לשם‬ ‫דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה‪.‬‬ ‫אותה שהיא תודה‪ .‬וצ"ל שהכונה לחילופי עולה‬ ‫כאשר נדרת‪ -‬נדר‪.‬‬ ‫ושלמים‪ ,‬שאף שהם קרבים‪ ,‬קמ"ל שאם נפל מום‬ ‫לד' אלוקיך‪ -‬חטאות ואשמות עולות ושלמים‪.‬‬ ‫אחרי ב' רגלים וחיללו על אחר‪ ,‬אין מצרפים את ב'‬ ‫נדבה‪ -‬כמשמעו‪.‬‬ ‫הרגלים הראשונים לומר שיעבור אחרי רגל אחד‪,‬‬ ‫ולר"מ דס"ל שעובר בבל תאחר אחרי רגל אחד‪,‬‬ ‫אשר דברת‪ -‬קדשי בדק הבית‪.‬‬ ‫קמ"ל קרא שאם נפל בו מום ברגל וחיללו‪ ,‬אינו עובר‬ ‫בפיך‪ -‬צדקה‪ ,‬ואע"פ שזה כתוב יחד עם בל תאחר‬ ‫על השני אלא אחרי הרגל הבא‪ ,‬דבעינן שיעבור עליו‬ ‫של קרבנות‪ ,‬אינו עובר על בל תאחר אחר ג' רגלים‬ ‫רגל שלם‪.‬‬ ‫כקרבנות‪ ,‬אלא עובר מיד דהא שכיחי עניים‪.‬‬ ‫כי דרוש ידרשנו‪ -‬חטאות ואשמות שהם נדרשים ממך‪,‬‬ ‫כבר אחרי רגל אחד עובר בעשה (רבא)‪ ,‬ומה שמצינו‬ ‫שהרי הם חובה‪ ,‬ועולות ושלמים כגון עולת ראיה ושלמי‬ ‫שולד שלמים קרב לשלמים‪ ,‬והעיד רבי פפייס על‬ ‫חגיגה שהם חובה (ואף שזמנם ברגל‪ ,‬היכא שהופרשו ולא‬ ‫ולד שלמים שהפריש בהמה מעוברת או שנתעברה לאחר‬ ‫הקריבם עובר בבל תאחר‪ ,‬דלא נפסלו בכך‪ .‬תוד"ה אלו)‪ ,‬וכן‬ ‫שהקדישה שאכלו את האם בפסח ואת הולד בחג‪ ,‬צ"ל‬ ‫בכור מעשר ופסח שהם חובה‪.‬‬ ‫שבפסח היה הולד מחוסר זמן שלא היה בן ח' ימים‪,‬‬ ‫ד' אלוקיך‪ -‬צדקות מעשרות ובכור דכתיב בהו "לפני ד'‬ ‫ובעצרת היה הולד חולה (וחולה זקן ומזוהם פסולים‬ ‫"‪.‬‬ ‫להקרבה‪ .‬תוד"ה שהיה)‪ ,‬או שחג היינו חג השבועות‪.‬‬ ‫מעמך‪ -‬לקט שכחה ופאה שהם חלקו של עני וכתיב בהו‬ ‫"את העני עמך"‪.‬‬ ‫ו‪ :‬אחר ג' רגלים עובר כל יום בבל תאחר (רבא)‪.‬‬ ‫והיה בך חטא‪ -‬ולא באשתך חטא‪ ,‬דאין אשתו של‬ ‫תניא אחד בכור ואחד כל הקדשים‪ ,‬כיון שעברו‬ ‫אדם מתה אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו (לרש"י‬ ‫עליהם שנה בלא רגלים‪ ,‬רגלים בלא שנה‪ ,‬עובר‬ ‫הכונה לממון שגזל מאחרים‪ .‬ולתוס' (ד"ה אא"כ) איירי בממון‬ ‫בבל תאחר‪.‬‬ ‫שנדר שאינו משלמו כלל‪ ,‬ולא בעוון בל תאחר‪.‬‬ ‫לר"ש דס"ל שאינו עובר אלא בג' רגלים כסדרן‪ ,‬שייך‬ ‫אף אם עבר הבעלים בבל תאחר אין הקרבן עצמו‬ ‫שתעבור שנה ולא יעברו ג' רגלים‪ .‬ולסוברים שא"צ‬ ‫נפסל מלרצות‪ ,‬דכתיב "לא ירצה המקריב אותו לא‬ ‫כסדרן‪ ,‬לרבי הסובר ש"שנה תמימה" בין בשנה פשוטה‬ ‫יחשב לו פיגול יהיה"‪ ,‬אותו למעט המאחר הקרבת‬ ‫בין בשנה מעוברת היינו שס"ה יום כמנין ימות החמה‪,‬‬ ‫נדרו‪ .‬וכן בכור שעברה שנתו אינו נפסל כמו שפסולי‬ ‫משכחת לה בהקדישה אחרי פסח (י"מ באמצע פסח‪,‬‬ ‫המוקדשין (‪-‬בעל מום) נפסלים‪ ,‬מפני שהוקש למעשר‬ ‫וי"מ אחרי פסח ולפ"ז בסוף אדר דלהלן לאו דווקא אלא אחרי‬ ‫דגן‪.‬‬ ‫שיצא אדר)‪ ,‬דבסוף אדר השני מלאו שס"ה יום ועדיין‬ ‫ו‪ .‬מוצא שפתיך‪ -‬מצות עשה‪.‬‬ ‫לא עברו ג' רגלים‪ ,‬אבל לרבנן שמונים י"ב חודש‬ ‫‪8‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫ז‪ .‬בכור מונים לו שנה מיום שנעשה ראוי להקרבה‪,‬‬ ‫מיום ליום (‪-‬עד אותו תאריך בשנה הבאה) ואם נתעברה‬ ‫ואם הוא נולד בעל מום (וקים לן שכלו לו חדשיו‪,‬‬ ‫השנה נתעברה לו (נחלקו לענין גאולת בתי ערי‬ ‫שמותר לאוכלו דבלאו הכי צריך להמתין ח' ימים לראות‬ ‫חומה שהיא שנה תמימה ואח"כ הבית נחלט למוכר‪ .‬וכל‬ ‫שאינו נפל‪ ,‬ובאדם אם שהה ל' יום אינו נפל) מונים לו מיום‬ ‫היכא דכתיב שנים סתם ילפינן מבתי ערי חומה‪ .‬תוד"ה כמנין)‪.‬‬ ‫לידתו שמאז הוא ראוי להשחט בחוץ‪( ,‬ואם נעשה בעל מום‬ ‫צ"ל דס"ל לתנא דברייתא כרב שמעיה הסובר‬ ‫אחר לידתו‪ ,‬מונים לו ממתי שנעשה בעל מום‪ .‬תוד"ה הא)‪.‬‬ ‫שעצרת יכולה לחול בה' או ו' או ז' סיון‪ ,‬כיון שהיא‬ ‫ביום החמישים לעומר‪ ,‬ואם הקדיש בו' סיון בשנה‬ ‫דברים נוספים שר"ה שלהם הוא אחד‬ ‫שהיו ניסן ואייר מלאים שחלה עצרת בה' סיון‪,‬‬ ‫בניסן‬ ‫ולשנה הבאה היו ניסן ואייר חסרים ועצרת חלה רק‬ ‫בז'‪ ,‬א"כ בו' עברה שנה ועדיין לא עברו ג' רגלים‪ ,‬אבל‬ ‫באחד בניסן ראש השנה לחדשים ‪-‬למנין חדשי‬ ‫לאחרים (שאמרו שאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה‬ ‫השנה‪ ,‬דכתיב "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון‬ ‫לר"ה אלא ד' ימים דסברי שכל חודשי השנה לעולם אחד‬ ‫הוא לכם לחדשי השנה "‪ .‬הגמ' מבארת מנלן שזה‬ ‫מלא ואחד חסר‪ ,‬ואין מעברים שום חודש לצורך‪ ,‬וא"כ שנה היא‬ ‫חודש ניסן‪.‬‬ ‫שנ"ד ימים שזה נ' שבועות וד' ימים‪ ,‬ואם היתה שנה‬ ‫באחד בניסן ראש השנה לעיבורים והיינו שכבר‬ ‫מעוברת חמשה דסבר שחודש העיבור לעולם חסר‪ ,‬וא"כ‬ ‫א"א לעבר את השנה משהתחיל ניסן‪( ,‬וי"א‬ ‫הוא מוסיף על השנה ד' שבועות ויום אחד) לעולם עצרת‬ ‫שמעברים רק עד פורים‪ ,‬דכיון ששואלים בהלכות‬ ‫בו' סיון‪.‬‬ ‫הפסח קודם הפסח ל' יום‪ ,‬אתי לזלזולי‪ ,‬ואידך ס"ל‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה שנה) שהמקדיש קרבן באמצע רגל‪ ,‬עובר‬ ‫בשנה הבאה באמצע אותו רגל‪ ,‬דסוף רגל ראשון מצטרף‬ ‫שכיון שהעיבור תלוי בחשבון יסברו שעד עתה לא‬ ‫לתחילת הרגל דהשתא‪ .‬ובירושלמי איתא שמשכחת שנה בלא‬ ‫סיימו את החשבון) אבל תחילת זמן עיבור השנה‬ ‫רגלים כשהקדישו מחוסר זמן בפסח‪ ,‬אמנם לקמן משמע שאין‬ ‫הבאה אינו מניסן‪ ,‬דאין מעברים את השנה לפני ר"ה‬ ‫מונים שנה אלא מזמן שהוא ראוי להקרבה‪ .‬עוד כתבו התוס'‬ ‫שלא ישתכח הדבר עד שנה הבאה‪ ,‬ואם עיברוה אינה‬ ‫(ד"ה בשלמא) שלר"מ שעובר ברגל אחד ולרבי אליעזר בן יעקב‬ ‫מעוברת‪ ,‬ומפני הדחק שמפחדים שהנכרים יגזרו שבי"ד‬ ‫שעובר בשני רגלים‪ ,‬לא משכחת לה שנה בלא רגלים אלא‬ ‫לא ישבו‪ ,‬או שהנשיא נקרא לחצר המלך ואין מעברים אא"כ‬ ‫כשהיה חולה ברגלים‪ ,‬וכן יש לתרץ לרבי ולרבנן‪.‬‬ ‫ירצה הנשיא‪ ,‬מעברים מיד אחרי ר"ה‪ ,‬ומ"מ אין‬ ‫יורש אינו עובר בבל תאחר על נדר אביו (דהיורש חייב‬ ‫מעברים אלא את אדר‪.‬‬ ‫להביא קרבן שהפריש אביו‪ ,‬ואם שעבודא דאורייתא חייב‬ ‫להביא גם אם אביו עדיין לא הפריש‪ .‬תוד"ה יורש)‪ ,‬דכתיב‬ ‫באחד בניסן ראש השנה לתרומת שקלים שצריך‬ ‫"מעמך"‪.‬‬ ‫להביא הקרבנות מתרומה חדשה‪ ,‬דכתיב "עולת‬ ‫חודש בחדשו לחדשי השנה" חדש והבא קרבן‬ ‫רבי זירא מסתפק אם אשה אינה עוברת בבל תאחר‬ ‫מתרומה חדשה‪ ,‬והזמן הוא בניסן גז"ש שנה שנה‬ ‫כיון שאינה חייבת בראיה דכתיב "יראה כל זכורך"‪ ,‬וכיון‬ ‫שאינה חייבת לעלות לא שייך לקבוע בל תאחר לפי הרגלים‪,‬‬ ‫מדכתיב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה"‪ .‬ואם הביא‬ ‫(וה"ה זקן וחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורים מן הראיה‪.‬‬ ‫קרבנות אחרי א' בניסן מתרומה ישנה יצא‪ ,‬אלא‬ ‫תוד"ה הא)‪ ,‬או שהיא עוברת כיון שהיא חייבת בשמחה‬ ‫שחיסר מצוה‪.‬‬ ‫ובזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים‪.‬‬ ‫יחיד שהתנדב קרבנות משלו כשרים‪ ,‬ובלבד‬ ‫ואמר לו אביי שלדבריו שהיא חייבת בשמחה עוברת‬ ‫שימסרם לציבור‪ ,‬ולא חיישינן שמא לא ימסרם‬ ‫בבל תאחר‪ ,‬אבל לדברי אביי אשה בעלה משמחה ‪-‬‬ ‫יפה יפה בלב שלם‪.‬‬ ‫בבבל בבגדי צבעונים‪ ,‬ובארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצים‪.‬‬ ‫רש"י‪ .‬אבל לתוס' (ד"ה אשה) בזמן שבית המקדש קיים אין‬ ‫ז‪ :‬י"א שאחד בניסן הוא ראש השנה לשכירות‬ ‫שמחה אלא בבשר‪ ,‬וכוונת הגמרא שכיון שהחיוב חל על בעלה‬ ‫בתים אם שכר ל"שנה זו"‪ ,‬דסתם שכירות בתים היא‬ ‫ולא עליה‪ ,‬לא קרינן בה "ובאת שמה" "והבאתם שמה"‪.‬‬ ‫לכל ימות הגשמים‪ ,‬ואפי' לא שכר אלא בא' אדר אין‬ ‫ובפסחים איתא שאף בזמן שבית המקדש קיים היכא דלא‬ ‫אפשר כגון שחל יו"ט ראשון של חג בשבת (דבעינן זביחה‬ ‫לו אלא עד א' ניסן ולא אמרינן הדמים מודיעים‪ ,‬והמעות‬ ‫בשעת שמחה)‪ ,‬משמחה בכסות נקיה ויין ישן‪.‬‬ ‫הם מתנה או פקדון (תוד"ה עלתה)‪ ,‬אבל פחות מחודש לא‬ ‫אפילו למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה‪ ,‬דאין אדם‬ ‫‪9‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫שבשדות‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה סמוך) שאף שחיוב מעשר‬ ‫טורח לשכור לפחות מחודש‪ ,‬ואם אמר שנה מונה‬ ‫בתבואה וזיתים הוא משיביאו שליש‪ ,‬מ"מ אין דרך ללקטם‬ ‫שנה מיום ליום‪ .‬ולתנא דמתני' ולת"ק דברייתא אין‬ ‫אלא כשיגמרו)‪ .‬ולר"א ור"ש הוקש לענין שראש השנה‬ ‫א' ניסן ראש השנה לשכירות בתים‪ ,‬דבניסן ג"כ‬ ‫שלו הוא בא' תשרי‪.‬‬ ‫מצויים גשמים‪ .‬ודינים אלו הם מדרבנן‪.‬‬ ‫בא' תשרי ראש השנה לשנים‪-‬‬ ‫ביאור דעת תנא דמתני'‪-‬‬ ‫י"א לענין שטרות‪ ,‬דשטרי חוב המוקדמים פסולים‬ ‫תנא דמתני' לא הזכיר שניסן הוא ר"ה לחדשים‪,‬‬ ‫והמאוחרים כשרים‪ .‬מלכי ישראל מונים להם מא'‬ ‫דבשנים קמיירי ולא בחדשים‪.‬‬ ‫ניסן‪ ,‬אמנם מלכי אומות העולם מונים להם שנה‬ ‫ולא הזכיר שניסן הוא ר"ה לעיבורים‪ ,‬דבהתחלה‬ ‫חדשה בא' תשרי‪.‬‬ ‫קמיירי ולא בהפסקה‪.‬‬ ‫רבי זירא מפרש ר"ה לשנים היינו לתקופה שתקופות‬ ‫החמה ומולדות הלבנה נמנים מתשרי שאז נברא העולם היא‬ ‫ולא הזכיר שניסן הוא ר"ה לתרומת שקלים‪ ,‬כיון‬ ‫תקופת תשרי‪ ,‬וכר"א שבתשרי נברא העולם‪.‬‬ ‫שבדיעבד אם הביא מתרומה ישנה יצא‪.‬‬ ‫לרב נחמן בר יצחק ר"ה לשנים היינו לדין‪ ,‬דכתיב‬ ‫ותנא דמתני' רבי הוא‪ ,‬ולגבי בל תאחר סבר כר"ש‪,‬‬ ‫"מראשית השנה עד אחרית שנה" מראשית השנה‬ ‫ולגבי מעשר בהמה סבר כר"מ שהוא בא' אלול ולא‬ ‫נדון מה יהא בסופה‪ ,‬ואיירי בתשרי דכתיב "תקעו‬ ‫כר"ש שסובר שזה בא' תשרי‪.‬‬ ‫בחודש שופר בכסה ליום חגנו" והיינו ר"ה שהוא חג‬ ‫ולא מנה התנא שט"ז ניסן ראש השנה לעומר שמותר‬ ‫שהחודש מתכסה בו (‪-‬שאין הלבנה נראית לרחוקים מחמת‬ ‫להתחיל לאכול מתבואה חדשה‪ ,‬וו' סיון הוא ר"ה לשתי‬ ‫קטנותה‪ .‬רש"י‪ .‬וכן ביארו התוס' (ד"ה שהחדש)‪ .‬עוד ביארו‬ ‫הלחם להביא מנחות במקדש מן החדש‪ ,‬או משום שהתנא‬ ‫התוס' שמתכסה היינו מזומן‪ .‬והר"ר משולם מבאר שהכסוי הוא‬ ‫מנה רק דברים שמתחילים בערב‪ ,‬ור"ה לרגלים נמנה‬ ‫מה שאין חטאת ר"ח קריבה בר"ה‪ ,‬אבל דעת ר"ת שמקריבים‬ ‫כיון שהחיוב חל בשעה שנדר ועובר אף בלילה למרות‬ ‫בר"ה חטאת ר"ח)‪ ,‬וכתיב התם "כי חוק לישראל הוא‬ ‫שאינו יכול להקריב‪ ,‬דהיה עליו להקריב בערב הרגל‪ ,‬ולענין‬ ‫משפט לאלוקי יעקב"‪( .‬עוד לומדים מפסוק זה שאין‬ ‫יובלות ס"ל כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן‬ ‫בי"ד של מעלה נכנסים לדין אא"כ קידשו בי"ד של‬ ‫ברוקה שהיובל חל בר"ה‪ .‬או משום שהתנא מנה רק‬ ‫מטה את החודש)‪ .‬וגם אומות העולם נדונים בא'‬ ‫דברים שאינם תלויים במעשה‪ ,‬ובל תאחר חל‬ ‫תשרי‪ ,‬דכתיב "משפט לאלוקי יעקב"‪ ,‬והא דכתיב‬ ‫ממילא משעה שקידש היום‪ ,‬ואינו תלוי בתמיד של שחר‪.‬‬ ‫"כי חק לישראל" הכונה שישראל נכנסים תחילה‬ ‫רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והרי) שאין כוונת רש"י שעוברים בבל‬ ‫לדין‪ ,‬כדאמר רב חסדא שמלך נכנס לדין לפני הציבור‬ ‫תאחר בכניסת הרגל השלישי‪ ,‬שהרי אינו עובר אלא אחרי‬ ‫כשהקב"ה דן אותם‪ ,‬דאינו דרך ארץ שימתין בחוץ‪ ,‬או‬ ‫שעבר הרגל‪ ,‬אלא כוונתו לרגל הראשון שאחרי הנדר‪ ,‬שאם נדר‬ ‫כדי שיכנס לפני שירבה חרון אף‪.‬‬ ‫לפני שנכנס הרגל מצטרף רגל זה לבל תאחר‪ ,‬ואם נדר אחרי‬ ‫שנכנס הרגל אין רגל זה מצטרף‪ .‬וס"ל שהיובל מתחיל‬ ‫ח‪ :‬בא' תשרי ראש השנה לשמיטין דכתיב‬ ‫בר"ה‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ולמ"ד שאפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר‬ ‫"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"‪ ,‬והיינו‬ ‫פני המזרח מתיר‪ ,‬מ"מ בעינן "יום הביאכם" למצוה‪ .‬תוד"ה‬ ‫תשרי דילפינן גז"ש מדכתיב "מראשית השנה"‪.‬‬ ‫מידי‪.‬‬ ‫יובל ראש השנה שלו הוא בא' תשרי‪ ,‬כרבי ישמעאל‬ ‫באחד בתשרי ראש השנה ל‪...‬‬ ‫בנו של רבי יוחנן בן ברוקה‪ ,‬דיליף מדכתיב "וקדשתם‬ ‫ח‪ .‬מעשר בהמה‪ -‬לר"מ א' אלול הוא ראש השנה‬ ‫את שנת החמישים שנה" (אמנם עד יוה"כ לא היו‬ ‫העבדים משתעבדים ולא חוזרים לבתיהם‪ ,‬אלא‬ ‫למעשר בהמה‪ .‬ולר"א ור"ש אחד בתשרי הוא ר"ה‬ ‫אוכלים ושותים ושמחים‪ ,‬ועטרותיהם בראשיהם אם‬ ‫למעשר בהמה‪ .‬ונחלקו בהא דכתיב "לבשו כרים‬ ‫ירצו להראות שהם חפשים‪ ,‬וביוה"כ תוקעים בי"ד בשופר‬ ‫הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו"‪,‬‬ ‫ונפטרו עבדים לבתיהם‪ ,‬והשדות חוזרות לבעליהם)‪,‬‬ ‫(שהכבשים מתעברות באדר בזמן שהעמקים יעטפו‬ ‫ולרבנן היובל מתקדש בי' תשרי‪ ,‬ולומדים מהפסוק‬ ‫בר וממילא הם יולדות באב‪ ,‬ונחלקו בדרשת "עשר‬ ‫שמקדשים רק שנים ולא חודשים כרבי אלעזר ברבי‬ ‫תעשר" הוקש מעשר בהמה למעשר דגן‪ ,‬לר"מ‬ ‫שמעון דס"ל (לקמן כ"ד‪ ).‬בין שנראה בזמנו בין שלא נראה‬ ‫הוקש לענין שסמוך לגמרו עישורו (ומעשר דגן א' תשרי‬ ‫הוא סמוך לגמרו כיון שבימות החמה הדגן מונח ליבוש בגרנות‬ ‫‪10‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫אחד בתשרי ראש השנה לנטיעה לערלה ולרבעי‪,‬‬ ‫בזמנו אין מקדשים אותו‪ .‬ולכו"ע היובל מסתיים בא'‬ ‫דכתיב "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל‬ ‫תשרי ואינו ממשיך עד י' תשרי‪ .‬עוד מצינו מחלוקת‬ ‫ובשנה הרביעית וכו' "‪ ,‬ושנה היינו תשרי גזירה שוה‬ ‫שלרבי יהודה היובל נמנה לשנה ראשונה לשמיטה‬ ‫מדכתיב "מראשית השנה"‪.‬‬ ‫הבאה דס"ל שנת חמישים עולה לכאן ולכאן‪ ,‬ולרבנן‬ ‫הנוטע או מבריך (‪-‬כופף יחור ארץ ומכסהו בעפר וחותכו‬ ‫מתחילים למנות שנה ראשונה אחרי היובל‪ .‬ובתוס'‬ ‫(ד"ה ולאפוקי) דנים כמו מי ההלכה‪.‬‬ ‫באמצע כפיפתו והוא צומח‪ .‬תוס'‪ ).‬או מרכיב אילן בחבירו ל'‬ ‫יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה‪ ,‬ונ"מ לענין‬ ‫ט‪ .‬תוספת שביעית‪" -‬בחריש ובקציר תשבות"‬ ‫ערלה ורבעי שבר"ה מתחילה שנה שניה‪ ,‬וכן נ"מ‬ ‫ר"ע אומר חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית‬ ‫שהנוטע ל' יום קודם השביעית מותר לקיימו‬ ‫שלא לחרוש בשדה אילן ערב שביעית חריש שיועיל‬ ‫בשביעית‪ ,‬אבל בנוטע או מבריך או מרכיב אח"כ לא‬ ‫לשביעית‪ ,‬וקציר של שביעית היוצא למוצאי‬ ‫עלתה לו שנה ואסור לקיימו בשביעית משום תוספת‬ ‫שביעית כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית נוהגים בה‬ ‫קדושת שביעית בשמינית‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה וקציר)‬ ‫שביעית‪ ,‬ומ"מ אין מותרים בשנה הרביעית עד ט"ו‬ ‫שלר"ת שאוסר ספיחים מדאורייתא‪ ,‬קרא אתא לאשמועינן‬ ‫בשבט‪ ,‬שאע"פ שא' תשרי הוא ר"ה לנטיעה‪ ,‬ט"ו שבט הוא‬ ‫שגם מה שלא נלקט בשביעית נאסר‪ .‬ומ"הן לא נזרע"‬ ‫ר"ה לאילן‪ ,‬והנטיעה כבר נעשתה אילן‪ ,‬ועד ט"ו בשבט של שנה‬ ‫לומדים שהאיסור הוא גם באכילה ולא רק בסחורה‪ .‬עוד‬ ‫הבאה הפירות הם נטע רבעי‪ .‬אבל אילן שניטע פחות מל' יום‬ ‫כתבו התוס' שדווקא כדרכו אסור לקצור‪ ,‬אבל בשינוי מותר‬ ‫לפני ר"ה‪ ,‬בר"ה הוא יוצא מידי ערלה ולא בט"ו בשבט‪ ,‬נמצא‬ ‫אפילו בשביעית‪ ,‬ומן המשומר אסור אפילו בשינוי‪ ,‬ועומר‬ ‫שע"י הל' יום הוא יוצא מידי ערלה כבר מט"ו בשבט ולא מר"ה‬ ‫ושתי הלחם לא היו שומרים אותם מבני אדם‪ ,‬דבעינן מן‬ ‫שאחריו‪.‬‬ ‫המותר לישראל‪ ,‬אלא היו שומרים אותם מבהמה חיה ועוף‪,‬‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה מרכיב) שדווקא במבריך ומרכיב וקוצץ‬ ‫ובני אדם היו פורשים מאליהם מפני שידעו שזה לעומר‪.‬‬ ‫מהאילן שייך ערלה‪ ,‬אבל בלא קצץ לא‪.‬‬ ‫ולרבי ישמעאל איירי לענין שבת‪ ,‬וללמד שקציר‬ ‫הקשו התוס' (ד"ה ומותר) דאיתא בשביעית שאסור לחרוש‬ ‫העומר שהוא מצוה מותר בשבת‪ ,‬ודין תוספת‬ ‫שדה אילן בערב שביעית מעצרת (ובשדה לבן מפסח)‪ ,‬ואם‬ ‫מותר ליטוע עד ל' יום לפני ר"ה למה לחרוש אסור‪ .‬ותירצו א'‬ ‫שביעית נלמד מ"בתשעה לחודש בערב" בכניסתו‬ ‫אין דין תוספת שביעית אלא בחרישה דילפינן מ"בחריש‬ ‫"מערב עד ערב" ביציאתו ערב לילה הוא ועד בכלל‪,‬‬ ‫ובקציר תשבות"‪ .‬ב' החרישה בערב שביעית אסורה כיון שהיא‬ ‫"תשבתו" לשבתות‪" ,‬שבתכם" ליו"ט‪ ,‬ור"ע לומד‬ ‫מועילה לשביעית‪ ,‬אבל נטיעה אם נאסור מצד מה שזה גדל‬ ‫מפסוק זה שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו‬ ‫בשביעית א"כ לעולם אסור ליטע‪ .‬ג' בירושלמי איתא שאחרי‬ ‫הכתוב כאילו נצטוה והתענה תשיעי ועשירי‪ ,‬אבל‬ ‫עצרת החרישה מקלקלת את הפירות‪ ,‬וזה מוכיח שהוא חורש‬ ‫באמת אסור להתענות בערב יוה"כ‪ .‬תוד"ה כאילו‪.‬‬ ‫לצורך שביעית‪ ,‬משא"כ נטיעה אינה לצורך שביעית‪.‬‬ ‫ט‪ :‬האם היובל תלוי בשילוח עבדים או בתקיעה‬ ‫י‪ .‬שיטת ר"מ שיום אחד שנה חשוב שנה‪ ,‬ונ"מ‬ ‫שאף שסתם "עגל" הוא בן שנה ו"בן בקר" הוא בן‬ ‫או בשמיטת השדות‪ -‬לרבי יהודה אין איסורי יובל‬ ‫שתים ו"פר" הוא בן שלש‪ ,‬מ"מ בן כ"ד חודש ויום‬ ‫להיות אסור בזריעה בצירה וקצירה אא"כ שלחו העבדים‪,‬‬ ‫אחד חשוב פר‪ .‬הגמ' מבארת שלדברי ר"מ יום אחד‬ ‫אע"פ שלא שמטו ולא תקעו‪ .‬ולרבי יוסי אע"פ שלא‬ ‫נחשב שנה בסוף המנין כנ"ל‪ ,‬וכ"ש בתחילתו‪ ,‬שהרי‬ ‫שמטו ולא שלחו חל היובל‪ ,‬אבל אם לא תקעו לא‬ ‫נדה אין תחילת היום עולה לה בסופה אלא צריכה‬ ‫חל היובל‪ .‬ולחכמים אם לא תקעו או לא שלחו או‬ ‫להמתין עד הלילה‪ ,‬ומ"מ סוף היום עולה לה בתחילתה‬ ‫לא שמטו הקרקעות לא חל היובל‪ .‬רבי יוסי לומד‬ ‫שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה יום זה עולה לה לז' ימי נדה‪,‬‬ ‫מדכתיב "יובל היא"‪" ,‬יובל" משמע שאינו תלוי בדבר‬ ‫(מיהו בנות ישראל החמירו על עצמם להחזיקם בספק זבות‬ ‫אחר‪ ,‬ו"היא" משמע שזה תלוי בדבר אחר‪ ,‬ומסתבר‬ ‫ולהצריך ז' נקיים בלא דם‪ ,‬וא"כ עכשיו אין מונים יום שראתה‬ ‫שהיובל אינו תלוי בשילוח עבדים מפני שאפשר‬ ‫בו למנין ז' נקיים)‪ ,‬והא דבעינן לר"מ לנטיעה ל' יום לפני‬ ‫לעולם בלא עבדים‪ ,‬אי נמי אין הדבר תלוי בבי"ד‪,‬‬ ‫ר"ה ואין מספיק יום אחד‪ ,‬משום דבעינן ל' יום‬ ‫משא"כ תקיעת שופר‪ .‬ורבי יהודה לומד מדכתיב‬ ‫לקליטה‪ ,‬ומ"מ א"צ ל"א יום דיום ל' עולה לכאן‬ ‫"וקראתם דרור בארץ" ומקרא נדרש רק לפניו‪.‬‬ ‫ולכאן‪.‬‬ ‫וחכמים סוברים מקרא נדרש לפניו ולפני פניו‬ ‫לר' אלעזר חודש בשנה חשוב שנה‪ ,‬ולא חשיב פר‬ ‫ולאחריו‪.‬‬ ‫אלא אחרי כ"ד חודש ול' יום‪ ,‬ולדבריו גבי ערלה‬ ‫‪11‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫אבל האבות נולדו בניסן דכתיב "בחודש זיו הוא‬ ‫בעינן נטיעה ס' יום לפני ראש השנה‪ ,‬ל' לקליטה‪ ,‬ול'‬ ‫החודש השני" והיינו ירח שנולדו בו כשנתחדש אייר‬ ‫להחשיב שעברה שנה‪.‬‬ ‫נולדו כבר בניסן‪ .‬א"נ זימנין דתקופת ניסן נמשך לתוך אייר של‬ ‫י‪ :‬זמן קליטת הנטיעה‪ -‬לת"ק צריך לקליטה ל' יום‪,‬‬ ‫לבנה זיותני עולם‪ ,‬ולר"א הכונה לירח שיש בו זיו‬ ‫לאילנות‪ .‬ומתו מתי שנולדו‪ ,‬דכתיב "בן מאה ועשרים‬ ‫לר"י ג' ימים‪ ,‬ולרבי יוסי ור"ש שתי שבתות‪ .‬ואמר רב‬ ‫נחמן בשם רבה בר אבוה שזמנים אלו נוספים על‬ ‫שנה אנוכי היום" ללמדך שהקב"ה יושב וממלא‬ ‫החודש האמור לעיל לתוספת שביעית‪ ,‬דלפני שהנטיעה‬ ‫שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש‪.‬‬ ‫נקלטה כמאן דמנח בביתא דמיא‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שלושים)‬ ‫בפסח נולד יצחק‪ ,‬דכתיב "למועד (‪-‬ליו"ט הבא) אשוב‬ ‫איירי לענין ערלה‪.‬‬ ‫אליך" והיינו שבסוכות אמר המלאך שתלד בפסח‪,‬‬ ‫הגמ' מבארת המחלוקת בין ר"מ הסובר שיום אחד‬ ‫ואותה שנה מעוברת היתה‪ ,‬ואף שצריכים להוריד את‬ ‫בשנה חשוב שנה‪ ,‬ור' אלעזר המצריך חודש‪ ,‬בפירוש‬ ‫הימים שהיתה טמאה דקיימא לן שבאותו היום פירסה‬ ‫הפסוק "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד‬ ‫נדה‪ ,‬ולכן לקחו את החמאה והחלב ואת בן הבקר‪ ,‬ולא את‬ ‫לחודש חרבו המים" והיינו בא' תשרי למ"ד שהמבול התחיל‬ ‫העוגות שלשה בטומאה‪ ,‬מ"מ‪ ,‬אפי' למ"ד יולדת לט'‬ ‫בי"ז חשוון‪ ,‬ובא' ניסן למ"ד שהמבול התחיל בי"ז אייר‪ ,‬שהמבול‬ ‫אינה יולדת למקוטעין יולדת לשבעה יולדת‬ ‫ירד מ' יום‪ ,‬ואח"כ גברו המים ק"נ יום‪ ,‬ואח"כ המים התחסרו עד‬ ‫למקוטעין‪ .‬מסוגייתינו מבואר שאברהם אבינו נמול בתשרי‪,‬‬ ‫א' לחודש העשירי לירידת הגשמים (אב או שבט) שאז נראו‬ ‫ולפ"ז הא דכתיב בפרשת מילה "אשר תלד לך שרה למועד הזה‬ ‫ראשי ההרים‪ ,‬וחודשיים אח"כ (א' תשרי או ניסן) חרבו המים‪,‬‬ ‫בשנה האחרת" אין לומר שזה היה בפסח‪ ,‬דא"כ איך המתין עד‬ ‫ובכ"ז שבחודש אח"כ יבשה הארץ לגמרי‪ .‬והמחלוקת היא‬ ‫תשרי והרי זריזים מקדימים למצוות‪ ,‬ועוד דכתיב "בעצם היום‬ ‫אם הכונה לשש מאות ואחת שנה‪ ,‬וא"כ מוכח שיום‬ ‫הז ה" והיינו שנימול ביום שנצטוה‪ ,‬וצ"ל דבאמת נצטוה בתשרי‪,‬‬ ‫אחד בשנה נחשב שנה שהרי מיירי רק ביום הראשון‬ ‫ולמועד הזה בשנה האחרת הכונה במועד הבא בשנה הבאה‪,‬‬ ‫וס"ל שבניסן נברא העולם וא"כ פסח הוא הוא בשנה אחרת‪.‬‬ ‫של השנה וקוראו שנה‪ ,‬או שהכונה לתחילת השנה‬ ‫ובבראשית רבה מבואר שהמילה היתה בפסח‪ ,‬וכעת חיה היינו‬ ‫האחת שאחרי שש מאות שנה מדלא כתיב בשש‬ ‫בפסח הבא‪ .‬תוד"ה אלא וכו'‪.‬‬ ‫מאות ואחת שנה‪ .‬ור"א לומד מדכתיב מ"בראשון‬ ‫בר"ה נפקדו (‪-‬בא זכרונם לטובה ונגזר עליהם הריון) שרה‬ ‫באחד לחודש" שיום אחד בחודש נחשב חודש‪ ,‬וכמו‬ ‫רחל וחנה‪ ,‬ויצא יוסף מבית האסורים‪ ,‬ובטלה עבדות‬ ‫שיום אחד נחשב חודש‪ ,‬ה"ה חודש נחשב שנה‪,‬‬ ‫מאבותינו במצרים ששה חודשים לפני גאולתם‪( ,‬ורבי‬ ‫דחודש למנוייו ושנה למנויי'‪( .‬ולתרוויהו בניסן נברא‬ ‫יהושע מודה בזה‪ ,‬ואע"פ שהמכות התחילו בניסן‪ ,‬דמשפט‬ ‫העולם‪ .‬רש"י לא גורס שלתרוויהו בניסן נברא העולם‪,‬‬ ‫המצרים היה י"ב חודש‪ ,‬מ"מ העבדות לא פסקה עד תשרי‪.‬‬ ‫דדילמא הכונה לתשרי שהוא ראשון לבריאת העולם ולמנין‬ ‫תוד"ה בראש)‪.‬‬ ‫השנים‪ .‬ולתוס' (ד"ה מכלל) גורסים זאת‪ ,‬והדיוק הוא שאם‬ ‫בניסן נגאלו‪ ,‬לר"א עתידים להיגאל בתשרי‪ ,‬ולרבי‬ ‫בתשרי נברא העולם א"כ י"ל שראשון הוא ניסן והיה המבול‬ ‫יהושע בניסן‪.‬‬ ‫שנה וחצי וא"א לדייק שיום אחד בשנה נחשב שנה)‪.‬‬ ‫אמר ריב"ל כל מעשי בראשית נבראו בקומתם‬ ‫לדעתם ולצביונם‪ .‬לרש"י קומתם היינו שהעץ היה ראוי מיד‬ ‫זמן בריאת העולם ודברים נוספים‬ ‫לטעון פרי‪ ,‬לדעתם היינו ששאלם אם הם חפצים להבראות‬ ‫י"א‪ .‬בריאת העולם ולידת אברהם ויעקב‪ -‬לר"א‬ ‫ואמרו הן‪ ,‬ובצביונם היינו כל אחד בטעמו וצורתו‪ .‬והתוס' (ד"ה‬ ‫בתשרי נברא העולם ונולדו ומתו האבות אברהם‬ ‫לקומתן) ביארו שצביונם הוא לשון יופי‪ ,‬שהבהמות והחיות‬ ‫והעופות נבראו יפים כמו כשהם גדולים‪.‬‬ ‫ויעקב‪ .‬ולרבי יהושע דברים אלו היו בניסן‪ .‬ונחלקו‬ ‫בהא שר"א יליף דכתיב "תדשא הארץ דשא עשב‬ ‫היוצא ביומי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אומר ברוך‬ ‫מזריע זרע ועץ פרי" והיינו זמן שהארץ מליאה‬ ‫שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות‬ ‫דשאים והאילן מלא בפירות‪ ,‬שזה בתשרי‪ ,‬ור"י יליץ‬ ‫ואילנות טובות להתנאות בהם בני אדם‪.‬‬ ‫מ"ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה‬ ‫י"א‪ :‬זמן המבול‪ -‬המבול התחיל "בחודש השני‬ ‫פרי" שהוא כשהארץ מוציאה דשאים ואילן מוציא‬ ‫פירות והיינו בניסן‪ .‬ולגבי לידת האבות כתיב "ויקהלו‬ ‫בשבעה עשר יום לחודש"‪ .‬לרבי יהושע זה היה בי"ז‬ ‫אל המלך שלמה בירח האיתנים בחג"‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫אייר שאז מזל כימה שוקע ביום והמעיינות‬ ‫הכונה לירח שנולדו בו איתני עולם‪ ,‬או שהכונה לירח‬ ‫מתמעטים‪ ,‬ובגלל ששינו אותו דור את מעשיהם‬ ‫תקיף במצוות (‪-‬שופר יוה"כ סוכה לולב ערבה וניסוך המים)‬ ‫‪12‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫מעשר שני אלא מעשר עני‪ ,‬דכתיב "בשנה השלישית‬ ‫שינה עליהם הקב"ה את מעשה בראשית‪ ,‬והעלה‬ ‫שנת המעשר" שנה שאין בה אלא מעשר אחד‬ ‫מזל כימה ביום ונטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול‬ ‫מהמעשרות שנהגו בב' שנים שלפניה‪ ,‬אבל מעשר ראשון‬ ‫לעולם‪ .‬ולר"א המבול התחיל בי"ז מרחשון שאז מזל‬ ‫נוהג אף בשנה השלישית‪ ,‬דכתיב "את המעשר אשר‬ ‫כימה עולה ביום והמעיינות מתגברים‪ ,‬ובגלל ששינו‬ ‫נתתי לכם מאתם בנחלתכם" הקישו הכתוב לנחלה‬ ‫אותו דור את מעשיהם שינה עליהם הקב"ה מעשה‬ ‫מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו‬ ‫בראשית וכו'‪ ,‬ולדבריו החודש השני היינו שני לדין‬ ‫הפסק‪ ,‬וכן דעת רבי אליעזר בן יעקב בברייתא‪ ,‬ור"י‬ ‫שנגזרה גזירה עליהן בתשרי שלפניו‪ ,‬והשינוי לדידיה הוא‬ ‫לומד דין זה מ"ובא הלוי" כל זמן שבא הלוי תן לו והא‬ ‫שחטאו ברותחין ונדונו ברותחין‪ .‬עיין לעיל י‪ :‬בסדר ימי‬ ‫בשנה שלישית כתיב‪.‬‬ ‫המבול‪ ,‬וברש"י ותוס' כאן לגבי סדר המזלות וזמנם‪.‬‬ ‫י"ב‪ .‬חכמי ישראל מונים למבול מתשרי כר"א‪ ,‬ולא‬ ‫י"ב‪ :‬בא' בתשרי ראש השנה לנדרים שאם נדר‬ ‫משום דס"ל בתשרי נברא העולם‪ ,‬אלא משום דתשרי הוא ר"ה‬ ‫הנאה מחבירו לשנה זו אפי' עמד בכ"ט אלול כיון‬ ‫לשנים‪ ,‬ובניסן נברא העולם‪ ,‬ולתקופה של החמה והלבנה‬ ‫שהגיע א' תשרי עלתה לו שנה‪ ,‬אפי' למ"ד יום‬ ‫כרבי יהושע מניסן כיון שאז נבראו המאורות‪ .‬וחכמי‬ ‫אחד בשנה לא חשיב שנה‪ ,‬דאין כוונתו אלא‬ ‫אומות העולם מונים אף למבול כרבי יהושע‪.‬‬ ‫לצעורי נפשיה והרי נצטער‪ .‬ולא אומרים שר"ה‬ ‫לנדרים הוא בא' ניסן‪ ,‬דבנדרים הולכים אחרי לשון‬ ‫קביעת השנה למעשר ולשביעית‬ ‫בני אדם דאין אדם נודר אלא בלשון שהוא רגיל לדבר‪,‬‬ ‫כל המאכלים הגדלים בקרקע חייבים בהפרשת תרומה‬ ‫ודרך בני אדם לקרות לתשרי ר"ה‪ .‬ואם נדר לשנה מונה‬ ‫ומעשר ראשון ומעשר מן המעשר‪ ,‬ומעשר שני בשנים א'‬ ‫י"ב חודש מיום ליום‪.‬‬ ‫ב' ד' ה' לשמיטה‪ ,‬ומעשר עני בשנים ג' וו' לשמיטה‪,‬‬ ‫ובשביעית הגידולים הפקר‪ ,‬והם פטורים מן המעשר‪.‬‬ ‫התלתן זמן עישורו השנה שבה נקבע חיובו למעשר‬ ‫בסוגייתינו יבואר מה קובע בכל דבר לאיזה שנה הוא שייך‬ ‫משיצמח לזרעים (לרש"י הכונה שיצמחו בו הזרעים‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫(האם הולכים אחרי חנטה או הבאת שליש או לקיטה‬ ‫והתוס' מבארים שאם תולשים אותם וזורעים אותם במקום‬ ‫וגמר פרי)‪ ,‬ומתי מתחלפת השנה (א' תשרי או א' שבט או‬ ‫אחר הם חוזרים וצומחים)‪ .‬התבואה (לרש"י הכונה לדגן‬ ‫ט"ו בשבט)‪ ,‬בין לענין אם חיוב המעשר הוא מעשר שני או‬ ‫ותירוש‪ .‬ולתוס' ענבים לא כלולים בתבואה‪ ,‬וחיובם משיבאישו‬ ‫מעשר עני‪ ,‬ובין לענין הדין שאין מעשרים משל שנה אחת‬ ‫כמבואר בפ"ק דמעשרות‪ ,‬אמנם גם שיעור זה הוא הבאת‬ ‫על של שנה אחרת‪ ,‬וכן לענין קדושת שביעית‪ .‬וכן יבואר‬ ‫שליש) והזיתים (‪-‬יצהר) משיביאו שליש‪ .‬וכל תבואה‬ ‫האם אתרוג דינו כמו שאר הפירות‪ ,‬או שיש דינים שבהם‬ ‫שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג‬ ‫אתרוג דינו כירק‪.‬‬ ‫שביעית בשמינית‪.‬‬ ‫בא' בתשרי ראש השנה לירקות‪ ,‬שאין תורמין מן‬ ‫י"ג‪ .‬מנלן שהזמן הקובע למעשר בתבואה הוא‬ ‫הנלקט ערב ר"ה על הנלקט אחר ר"ה והיינו מעשר דרבנן‬ ‫וכ"ש למעשר בהמה ודגן שהם דאורייתא‪.‬‬ ‫שליש‪ -‬כתיב "מקץ שבע שנים במועד שנת‬ ‫השמיטה בחג הסוכות"‪ ,‬וכיון שמדובר בשנה‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה תנא דרבנן) שמהסוגיה משמע שרק ירקות‬ ‫השמינית‪ ,‬צ"ל שהתורה קראה לזה שמיטה כדי לומר‬ ‫חיובם במעשר הוא מדרבנן‪ ,‬אבל שאר דברים חיובם‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬אבל א"א לומר כך‪ ,‬דאין חיוב דאורייתא במעשר‬ ‫שכל תבואה שהביאה שליש בשביעית נוהג בה‬ ‫אלא בדגן תירוש ויצהר‪.‬‬ ‫קדושת שביעית גם בשמינית‪ ,‬אבל תבואה שלא‬ ‫הביאה שליש בשביעית אין בה קדושת שביעית‪,‬‬ ‫ירק הנאגד (‪-‬שרגילים לאוגדו) זמנו למעשר משיאגד‬ ‫דכתיב "חג האסיף בצאת השנה" ואין לומר שהוא שם‬ ‫ומאז אסור לאכול ממנו אכילת עראי עד שיעשר‪ ,‬ושאינו‬ ‫של סוכות משום דבא בזמן אסיפה‪ ,‬דכתיב באותו פסוק‬ ‫נאגד משימלא את הכלי‪ ,‬ואם אינו מלא את הכלי‪,‬‬ ‫"באספך" והיינו שמה שקוצרים בחג נחשב של השנה‬ ‫משילקט כל צרכו‪( .‬תוד"ה משימלא)‪ .‬ודין זה הוא לענין מעשר‪,‬‬ ‫היוצאת‪ ,‬וקים להו לרבנן שכל תבואה שנקצרה בחג‬ ‫אבל לענין חדש וישן זה תלוי בלקיטה‪ .‬תוד"ה ירק‪.‬‬ ‫הביאה שליש לפני ר"ה‪ .‬ורבי חנינא דוחה דרשה זו‬ ‫ליקט בערב ר"ה קודם ביאת השמש‪ ,‬וכן אחר ביאת‬ ‫שהרי "באספך מגרנך ומיקבך" בא ללמד שמסככים‬ ‫השמש‪ ,‬אין תורמים ומעשרים מזה על זה‪ ,‬ואם היה‬ ‫בפסולת גורן ויקב שהם דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו‬ ‫זה בשנה שניה הנכנסת לשלישית‪ ,‬הראשון מעשר‬ ‫שני והשני מעשר עני‪ ,‬שבשנה השלישית אין נוהג‬ ‫‪13‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫שעברה‪ ,‬ומותרים בשביעית אם השרישו בערב שביעית‬ ‫מן הארץ‪ .‬אלא לומדים מ"ועשת את התבואה לשלש‬ ‫לפני ר"ה‪ .‬רבה מפרש שאלו קטניות הלכו בהם בתר‬ ‫השנים" אל תקרי לשלש אלא לשליש‪.‬‬ ‫השרשה כיון חלוקים ירקות לפי שעשויים פרכים‬ ‫ר' ירמי' דן אם קים להו לרבנן בין שליש לפחות‬ ‫פרכים ואינם נלקטים יחד וא"כ החדש והישן מעורבים‬ ‫משליש‪ ,‬או שלא קים להו‪ ,‬וא"ל ר' זירא שאין‬ ‫יחד אבל לענין השרשה כל השדה משריש יחד שהרי זורעים‬ ‫לפקפק בשיעורי חכמים‪ ,‬שכל מדות חכמים כך הם‬ ‫אותם בבת אחת‪ ,‬ומעשר פירות והאילן וירקות הוא מדרבנן‪,‬‬ ‫מצומצמות‪ ,‬שאין טובלים במ' סאה חסר קורטוב (‪-‬אחד‬ ‫ויכולת ביד החכמים לקבוע זמן לפי דעתם לכל אחד ואחד‪.‬‬ ‫משישים וארבעה בלוג‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה חסר) שאף אם חסר‬ ‫(ולענין שביעית י"ל דאיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דס"ל‬ ‫ששביעית בזמן הזה דרבנן‪ ,‬אי נמי בתורת כהנים יש ילפותא‬ ‫טיפה אחת א"א לטבול שם)‪ ,‬ואינו מטמא טומאת אוכלים‬ ‫מיוחדת לענין שביעית‪ .‬תוד"ה מתוך)‪.‬‬ ‫כביצה חסר שומשום‪ ,‬וג' על ג' חסר נימא אינו‬ ‫מטמא מדרס‪ .‬שיעור כביצה נלמד מ"כל האוכל אשר יאכל"‬ ‫ואף שלר"ש שזורי יכול לערבם ולהפריש דסבר יש‬ ‫והיינו אוכל הנאכל בבת אחת‪ ,‬וקים להו לרבנן שאין בית‬ ‫בילה (ר"ש שזורי מדבר בפול המצרי שזרעו לזרע‬ ‫הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת‪ .‬וג' על ג'‬ ‫שאז תורת קטניות עליו ומתעשר אחר השרשה‪( ,‬אבל הזורעו‬ ‫טפחים לטומאת מדרס שיערו חכמים שבשיעור זה הוא ראוי‬ ‫לירק מתעשר אחר לקיטה)‪ ,‬ומקצתו השריש לפני ר"ה‬ ‫לישיבה‪.‬‬ ‫ומקצתו השריש אחרי ר"ה‪ ,‬שמערבם ואח"כ תורם‬ ‫ר' ירמיה מביא ראיה שקים להו לרבנן בהבאת‬ ‫ומעשר‪ ,‬כיון שאין תורמים ומעשרים מן החדש על‬ ‫שליש‪ ,‬שהרי כשנכנסו לארץ הקריבו עומר‪ ,‬דכתיב‬ ‫הישן או מן הישן על החדש)‪ ,‬רבנן סברי אין בילה‬ ‫"ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח" משמע שלפני‬ ‫שלא סומכים על הבילה‪ ,‬שמא לא נבלל יפה ורוב המעשר הוא‬ ‫כן לא אכלו (ר"ת מבאר שממחרת הפסח היינו אחרי הקרבת‬ ‫מן החדש או הישן‪.‬‬ ‫הפסח שזה ט"ו‪ ,‬וכוונת הפסוק שאז אכלו מן הישן‪ ,‬ולומדים‬ ‫להלכה שמואל סובר שאין בילה אלא ביין ושמן מפני‬ ‫מהמשך הפסוק "מצות וקלוי בעצם היום הזה" דהיינו שבט"ז‬ ‫שדבר לח נבלל יפה‪( ,‬ואיירי לענין מעשר‪ ,‬וה"ה שיש בילה‬ ‫אכלו מן החדש‪ .‬והתוס' סוברים ש"ממחרת הפסח" הכונה לט"ז‬ ‫במים לענין הזאה‪ .‬תוד"ה חוץ)‪ .‬אמנם אין הולכים‬ ‫שהוא ממחרת אכילת הפסח)‪ ,‬וא"א להקריב משל נכרי‬ ‫בקטניות אחרי השרשה אלא אחר גמר הפרי (ואין זה‬ ‫דכתיב "קצירכם" ולא קציר נכרי‪ ,‬וכיון שנכנסו בי'‬ ‫זמן הלקיטה‪ ,‬דפעמים הפרי נגמר לפני ר"ה והלקיטה היא אחרי‬ ‫ניסן א"א לתבואה לגדול מתחילתה‪( ,‬ואף שארץ ישראל‬ ‫ר"ה‪ ,‬וכל ירק ג"כ הולכים בו אחרי גמר פרי‪ ,‬ונקיט לקיטה משום‬ ‫ירושה להם מאבותיהם‪ ,‬מ"מ יש לנכרי את מה שהוא זרע‪.‬‬ ‫שהלקיטה היא תכף אחרי גמר הפרי‪ .‬תוד"ה אחר)‪ ,‬וא"כ אף‬ ‫תוד"ה ולא)‪ ,‬אלא ודאי הקריבו מתבואה שלא הביאה‬ ‫מינים שהשרישו בשתי שנים אפשר להפריש מזה‬ ‫שליש אצל נכרי וקים להו לרבנן בזה‪.‬‬ ‫על זה‪ ,‬כיון שנגמרו יחד‪.‬‬ ‫הגמ' דוחה ראית רבי ירמיה שהרי אף תבואה שגדלה‬ ‫שמואל גם אומר שהלכה ככר"ש שזורי‪ ,‬ואינו סותר‬ ‫ולא הביאה שליש לא יכולה להתמלא בה' ימים‪,‬‬ ‫מ"ש שאין בילה רק ביין ושמן‪ ,‬דהלכה כמותו ולאו‬ ‫אלא ארץ ישראל היא "ארץ הצבי" קלה לבשל‬ ‫מטעמי'‪ ,‬דגם אמר שהכל הולך אחר גמר פרי ור"ש‬ ‫פירותיה יותר משאר הארצות‪ ,‬כצבי שהוא קל ברגליו משאר‬ ‫שזורי מתיר משום בילה ושמואל מתיר משום שהכל חדש‬ ‫החיות‪ ,‬וא"כ י"ל שגדלה מהתחלה בה' ימים‪.‬‬ ‫שנגמרו ביחד‪ .‬ושמואל מצא תנא שחולק על המשנה ור"ש‬ ‫שזורי שהולכים בקטניות אחר השרשה‪ ,‬ולא יודעים מי התנא‬ ‫י"ג‪ :‬באילנות הולכים אחרי חנטה שאם הפירות חנטו‬ ‫שמצא שס"ל אחר גמר פרי‪.‬‬ ‫לפני ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות‪ ,‬מתעשרים לשנה שעברה‪.‬‬ ‫י"ד‪ .‬הגמ' מבארת שמקור הדין (‪-‬אסמכתא) שזמן‬ ‫תבואה וזיתים‪ -‬שליש‪ ,‬ובירק הולכים אחרי הלקיטה‪.‬‬ ‫חיוב המעשר בירק הוא הלקיטה הוא מ"באספך‬ ‫מקור הדין שדגן תירוש ויצהר המעשר נקבע לפי הזמן שהביאו‬ ‫מגרנך ומיקבך" ‪-‬כל אסיף שלך יהא דינו כתרומת גורן ויקב‬ ‫שליש נתבאר לעיל‪ ,‬ובירקות שחיובם דרבנן אמרו חכמים‬ ‫שהלכה בו תורה אחרי הבאת שליש והיינו שנה שגדלו במימיה‪,‬‬ ‫שהולכים אחר לקיטה כיון שרגילים לגוזזם כל שעה והם‬ ‫חוזרים וצומחים‪ ,‬והם גדלים על המים של שנת הלקיטה‪,‬‬ ‫שאחרי הבאת שליש הם ראוים בדוחק לקצירה‪ ,‬רבי יוסי‬ ‫ובפירות שג"כ חיובם מדרבנן אמרו חכמים שהולכים אחרי‬ ‫הגלילי לומד מה גורן ויקב מיוחדים שהם גדלים על‬ ‫החנטה מפני שהם גדלים על מי שנה שחנט בה‪ ,‬שע"י השרף‬ ‫מי שנה שעברה ומתעשרים לשנה שעברה‪ ,‬אף כל‬ ‫שבא באילן לפני החנטה הפירות חונטים‪ ,‬וגמר הפרי גם הוא‬ ‫דבר שגדל על מי שנה שעברה מתעשר לשנה‬ ‫נעשה מכח אותו השרף‪ .‬רש"י י"ב‪ :‬ד"ה מנא הני מילי‪.‬‬ ‫שעברה‪ ,‬יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה‬ ‫אורז דוחן פרגין ושומשמין מיני קטניות הן שהשרישו‬ ‫שמתעשרים לשנה הבאה‪ .‬ור"ע לומד מה גורן ויקב‬ ‫לפני ראש השנה‪ ,‬מתעשרים לפי המעשר של שנה‬ ‫‪14‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫ולר"ג לערלה ולרבעי ולשביעית דינו כאילן‪ ,‬אבל‬ ‫מיוחדים שגדלים על רוב מים (מי גשמים שרוב הזרעים‬ ‫לענין מעשר בשעת לקיטתו עישורו כירק (ואין‬ ‫גדלים על ידם) ומתעשרים לשנה שעברה‪ ,‬אף כל דבר‬ ‫מעשרים מן הנלקט לפני ט"ו בשבט על הנלקט מט"ו‬ ‫שגדל על רוב מים מתעשר לשנה שעברה‪ ,‬יצאו‬ ‫בשבט‪ ,‬וכן נ"מ אם המעשר שלו הוא מעשר שני או‬ ‫ירקות שגדלים על כל מים (‪-‬אף שאובין) שמתעשרים‬ ‫מעשר עני) ונמצא שאתרוג בר שישית הנכנס לשביעית הרי‬ ‫לשנה הבאה‪.‬‬ ‫הוא של בעלים כאילן שהולכים בו בתר חנטה‪ ,‬ופטור ממעשר‬ ‫ונ"מ בבצלים הסריסים (לרש"י הכונה שאינם נעשים‬ ‫כירק שהולכים בו בתר לקיטה‪ .‬וכן אתרוג שוה לאילן לענין‬ ‫גדולים כשאר הבצלים‪ .‬והתוס' (ד"ה בצלים) מביאים‬ ‫שאינו כלאים בכרם ושר"ה שלו הוא שבט‪ .‬תוד"ה ולשביעית‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' שמה שהולכים בירק בתר לקיטה היינו כשלא‬ ‫שבירושלמי מפרש שהם בצלים שאינם עושים זרע) ופול‬ ‫נגמר גידולו בשישית‪ ,‬אבל בנגמר גידולו בשישית מותר בין‬ ‫המצרי‪ ,‬שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה ונמצאו גדלים‬ ‫לר"ע בין לריה"ג)‪ ,‬וחנט האתרוג לפני ט"ו שבט של‬ ‫על מי שנה שעברה‪ ,‬דאיתא בברייתא שהם מתעשרים‬ ‫שנה שעברה שאתרוג דר באילנות ב' וג' שנים (דאל"כ‬ ‫לשעבר (ומותרים בשביעית)‪ ,‬שזה לריה"ג‪ ,‬אבל לר"ע כיון‬ ‫נמצא שנהג כב"ש)‪ ,‬או שהמעשה היה בט"ו בשבט‬ ‫שדרך מינים אלו להגדל על כל מים מתעשרים להבא‪ .‬וי"מ‬ ‫שלר"ע מתעשרים לשעבר דנעשו כשדה הבעל שאינה צריכה‬ ‫ולא בא' בשבט‪.‬‬ ‫השקיה‪ ,‬ולריה"ג מתעשרים להבא‪ .‬דרך בצלים הסריסים ופול‬ ‫ט"ו‪ .‬אע"פ שאמר ר"ג שהולכים באתרוג במעשר‬ ‫המצרי למנוע מהם מים פרק אחד לפני לקיטתם כדי‬ ‫להקשותם‪ ,‬ולכך חילקום חכמים משאר ירקות‪ ,‬דשאר ירקות‬ ‫בתר לקיטה כירק‪ ,‬מ"מ ר"ה שלו אינו בתשרי אלא‬ ‫שאין דרכם בכך לא יצאו מכלל ירק ובטלה דעתו‪.‬‬ ‫בשבט‪.‬‬ ‫בא' בשבט ראש השנה לאילן כדברי ב"ש ואין‬ ‫אתרוג אינו טוען פירות עד שנה שלישית לשמיטה‬ ‫תורמים מפירות שחנטו לפני כן על פירות שחנטו אחרי כן‪,‬‬ ‫משום משמוש הידים בשמיטה‪.‬‬ ‫ב"ה אומרים בט"ו בו‪ ,‬אע"פ שעדיין רוב תקופת‬ ‫אתרוג ר"ה שלו בשבט דחדשים ולא בשבט דתקופה‬ ‫טבת לפנינו‪ ,‬הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף‬ ‫אע"פ שבישול הפירות הולך אחר החמה (תוד"ה דחדשים)‪.‬‬ ‫באילנות ורוב הפירות חונטים מעתה (מכח גשמי שנה זו‪ ,‬אבל‬ ‫מה שחנט לפני כן חנט מכח גשמי שנה שעברה‪ ,‬וגם לב"ש זה‬ ‫אף בשנה מעוברת ר"ה לאילן הוא בשבט‪.‬‬ ‫הטעם‪ ,‬אלא דס"ל שהזמן הוא בא' בשבט‪ .‬תוד"ה באחד)‪.‬‬ ‫אתרוג של שישית שנכנס לשביעית לרבה פטור‬ ‫מן הביעור מפני שהולכים בתר חנטה ואין בו קדושת‬ ‫דין אתרוג למעשר ושביעית‪-‬‬ ‫שביעית‪ ,‬ומ"מ פטור מן המעשר מפני שיד הכל‬ ‫י"ד‪ :‬מעשה בר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג‬ ‫ממשמשין בו כיון שבזמן זה כל השדות והפרדסים הם‬ ‫בו ב' עישורים (והיינו שהפריש מעשר אחד למעשר שני‬ ‫הפקר ואין אתרוג זה נשמר לבדו‪ ,‬ושל שביעית שנכנס‬ ‫ופדאו וחילקו לעניים‪ ,‬אבל אם היה מפריש שני מעשרות ממש‬ ‫לשמינית פטור ממעשר וחייב בביעור‪ .‬ולרב המנונא‬ ‫לא היו הפירות מתוקנים‪ .‬תוד"ה ונהג)‪ .‬לת"ק טעמו משום‬ ‫ורבי יוחנן וריש לקיש אם חנט בשישית דינו‬ ‫שהסתפק אם לב"ה ר"ה לאילן הוא בא' בשבט או‬ ‫כשישית וחייב במעשר (אפילו אם היה כזית ונעשה‬ ‫בט"ו בו‪ ,‬אבל לא החמיר כב"ש וב"ה‪ ,‬שהרי העושה‬ ‫ככר דבתר חנטה אזלינן)‪ ,‬דכיון שאין בו קדושת שביעית אף‬ ‫כן במחלוקת אחת (כגון המחלוקת לגבי השיעור חסרון‬ ‫שיד הכל ממשמשין בו הוי גזל ואין זה פוטר מן המעשר‪ ,‬ואם‬ ‫בשדרה שלב"ש זה ב' חוליות ולב"ה חוליה אחת‪ ,‬שב"ה לקולא‬ ‫חנט בשביעית דינו כשביעית‪ .‬ובברייתא איתא‬ ‫לגבי טומאה באהל ולחומרא לגבי טריפה) הרי הוא ככסיל‬ ‫שאבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שהולכים‬ ‫בחושך הולך אפילו אם הוא יודע שהלכה כב"ה והוא מחמיר‬ ‫באתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית‬ ‫על עצמו‪ ,‬ואין לומר דמספקא לר"ע כמו מי ההלכה‪ ,‬דמסתמא‬ ‫וכדבריו סוברים רבה ורב המנונא‪ ,‬ורבותינו נמנו באושא‬ ‫ידע ר"ע שהלכה כב"ה‪ .‬תוד"ה הכסיל‪( .‬והמיקל כשניהם‬ ‫רשע‪ ,‬אבל בשני מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו אפשר‬ ‫שהולכים בו אחר לקיטה למעשר ולשביעית‪ .‬ר"ש‬ ‫בברייתא ס"ל שגם שישית שנכנס לשביעית וגם‬ ‫לעשות כשניהם‪ ,‬דס"ל בהא כב"ש ובהא כב"ה‪ ,‬והלכה כב"ה‪,‬‬ ‫שביעית שנכנס לשמינית פטור מן המעשר ומן‬ ‫והרוצה לעשות כדברי ב"ש לפני שיצאה בת קול עושה)‪.‬‬ ‫הביעור שגם מעשר וגם ביעור צריכים גידול וגם‬ ‫ולרבי יוסי ברבי יהודה טעמו של ר"ע משום‬ ‫לקיטה בחיוב כדי להתחייב‪.‬‬ ‫שהסתפק במחלוקת ר"ג ור"א אם הולכים באתרוג‬ ‫בתר חנטה כאילן‪ ,‬או בתר לקיטה כירק כיון דדרכו‬ ‫ליגדל על כל מים‪( ,‬לר"א אתרוג דינו כאילן לכל דבר‪,‬‬ ‫‪15‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫לרבי יהודה הכל נדונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם‬ ‫ט"ו‪ :‬שיטת רבי נחמיה שאילן שפירותיו נגמרים יחד‬ ‫כל אחד בזמנו‪ ,‬בפסח על התבואה בעצרת על פירות‬ ‫כגון דקלים זיתים (‪-‬בחינם נקט זיתים‪ ,‬שבזה גם לרבנן‬ ‫האילן ובחג על המים‪ ,‬וגזר דין של האדם ביוה"כ‪.‬‬ ‫הולכים אחרי הבאת שליש ולא אחרי חנטה‪ .‬תוד"ה כגון)‬ ‫לרבי יוסי אדם נדון בכל יום‪.‬‬ ‫וחרובים‪ ,‬אע"פ שחנטו הפירות קודם ט"ו שבט‬ ‫לרבי נתן אדם נדון בכל שעה‪.‬‬ ‫מתעשרים לשנה הבאה‪ ,‬ואמר ר' יוחנן שנהגו העם‬ ‫לתנא דבי רבי ישמעאל וכן שיטת תנא דמתני' בפסח‬ ‫בחרובים (ובכל אלו הנלקטים יחד‪( .‬תוד"ה נהגו)) כרבי‬ ‫על התבואה וכו'‪ ,‬והיינו תחילת הדין‪ ,‬והאדם נדון‬ ‫נחמיה‪ ,‬ורק אילן שאין פירותיו נגמרים יחד (כעין‬ ‫בר"ה וגזר דין שלו ביוה"כ‪.‬‬ ‫שתי בריכות) כגון תאנים וכדאמרן גבי קטניות מתוך‬ ‫מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין‪ ,‬אב"א משום דרך‬ ‫שעשויין פרכין מה שחנט לפני ט"ו בשבט מתעשר‬ ‫ארץ‪ ,‬ואב"א מיקמי דליפוש חרון אף‪.‬‬ ‫לשנה שעברה ומה שחנט אחרי ט"ו בשבט מתעשר‬ ‫לשנה הבאה‪ .‬אבל לרבנן בכל הפירות הולכים אחר‬ ‫כמאן מצלינן האידנא על החולים ועל הת"ח תשושי‬ ‫החנטה‪ ,‬וכן מצינו שבבנות שוח נוהגים קדושת‬ ‫הכח‪ ,‬כרבי יוסי אבל לרבנן אין מתפללים שלא יחלה‪ ,‬כיון‬ ‫שזה נגזר כבר‪ ,‬אבל שיבריא מתפללים‪ ,‬דלא נגזר מתי יבריא‪.‬‬ ‫שביעית בפירות הנלקטים בשנה השניה לשמיטה‪,‬‬ ‫ומה שמתפללים על הגשמים‪ ,‬היינו שאם נגזר שירדו גשמים‬ ‫מפני שהפרי נגמר אחרי ג' שנים ופירות אלו חנטו‬ ‫מועטים שיורידם הקב"ה בזמנם‪ .‬ועוד י"ל דתפילת רבים שייכת‬ ‫בשביעית‪ .‬ור"ל הקשה על רבי יוחנן מבנות שוח‪ ,‬ורבי‬ ‫כל השנה כיון שהיא קורעת גזר דין‪( .‬תוד"ה כמאן)‪ .‬ואב"א‬ ‫יוחנן שתק‪ ,‬ואין ידוע אם רבי יוחנן קיבל את דבריו‪,‬‬ ‫יפה צעקה לאדם אף לאחר גזר דין‪.‬‬ ‫או ששתק מפני שיש לחלק בין מעשר חרובים‬ ‫שהוא מדרבנן לשביעית דאורייתא‪.‬‬ ‫מפני מה אמרה תורה‪-‬‬ ‫הביאו עומר בפסח‪ ,‬כדי שתתברך תבואה שבשדות‪.‬‬ ‫בארבעה פרקים העולם נדון‬ ‫שתי הלחם בעצרת‪ ,‬כדי שיתברכו פירות האילן‪,‬‬ ‫ישנם זמנים מסוימים שבהם הקב"ה יושב ודן את מה‬ ‫דשתי הלחם מתירים להביא ביכורים‪ .‬אי נמי רבי יהודה‬ ‫שנעשה בעולם‪ .‬ולהלן יבוארו מהם זמנים אלו ומה דנים‬ ‫לטעמיה דאמר בסנהדרין עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה‪.‬‬ ‫בהם‪ ,‬ומה יעשה האדם כדי לזכות בדין‪.‬‬ ‫נסכו מים בחג‪ ,‬כדי שיתברכו גשמי שנה‪.‬‬ ‫ט"ז‪ .‬מתני'‪ -‬בארבעה פרקים העולם נידון‪ ,‬בפסח‬ ‫אמרו לפני בר"ה מלכויות‪ ,‬כדי שתמליכוני עליכם‪,‬‬ ‫על התבואה‪ ,‬בעצרת על פירות האילן‪ ,‬בראש השנה‬ ‫זכרונות‪ ,‬כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה‪ ,‬ובמה‬ ‫כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון‪ ,‬שנאמר "היוצר‬ ‫בשופר‪.‬‬ ‫יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"‪ ,‬ובחג נידונים על‬ ‫תוקעים בשופר של איל כדי להזכיר עקידת יצחק‪,‬‬ ‫המים‪.‬‬ ‫ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני‪.‬‬ ‫בפסח נדונים על התבואה של אותה שנה‪ ,‬בין‬ ‫ט"ז‪ :‬תוקעים יושבים וחוזרים ותוקעים עומדים כדי‬ ‫אותה שכבר גדלה לפני פסח‪ ,‬בין אותה שעתידה‬ ‫לערבב את השטן שלא יסטין‪ ,‬שכשישמע שישראל‬ ‫ליזרע אחר הפסח‪ ,‬כדמצינו שתבואה שאירע בה קרי‬ ‫מחבבים את המצוות מסתתמים דבריו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫כגון ברד או שדפון או אונס לפני פסח דבר זה נגזר‬ ‫ותוקעים) שאין איסור בל תוסיף בעשית מצוה אחת ב' פעמים‪.‬‬ ‫בפסח הקודם‪ ,‬ואם זה אירע לאחר הפסח דבר זה‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה כדי) בשם הערוך שערבוב השטן הוא‬ ‫נדון בפסח הזה‪( ,‬וכן אדם שאירע לו קרי או אונס‬ ‫מפני שהוא חושב שזה השופר גדול שיהיה לעתיד לבוא‬ ‫כשהשטן יתבטל‪.‬‬ ‫לפני יוה"כ דבר זה נגזר ביוה"כ שעבר‪ ,‬ואם זה אירע‬ ‫אחרי יוה"כ דבר זה נגזר ביוה"כ זה)‪ ,‬ועל כן הרואה‬ ‫כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מחמת אונס ולא‬ ‫שהצליח באותה שנה בחיטה שנזרעת כבר במרחשון לפי‬ ‫מחמת שר"ה חל בשבת (תוד"ה שאין) מריעין לה בסופה‪.‬‬ ‫שאינה ממהרת להתבשל‪ ,‬שמע מינה לטובה נדון בפסח שעבר‪,‬‬ ‫כל שנה שרשה בתחילתה (‪-‬שישראל עושים עצמם רשים‬ ‫ולכן יזרע גם שעורה הממהרת להתבשל וזורעים אותה‬ ‫בר"ה לדבר תחנונים ותפילה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה שרשה) כתבו‬ ‫בשבט ואדר‪ ,‬לפני שיגיע פסח הבא‪.‬‬ ‫שמתוך שישראל רשים ליבם נשבר ומרחמים עליהם מן‬ ‫השמים) מתעשרת בסופה‪.‬‬ ‫השיטות בימי הדין על האדם‪-‬‬ ‫לר"מ הכל נדונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ‪.‬‬ ‫‪16‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫בטהרה וקדושה‪ ,‬אין עליו דין פושעי ישראל בגופם‪ ,‬וכן אם‬ ‫הנהגת הבורא בדין על האדם‬ ‫עשה תשובה‪ ,‬תשובה תולה ומיתה ממרקת‪.‬‬ ‫הדין על האדם נקבע לפי זכויותיו ועוונותיו‪ .‬ולהלן יבוארו‬ ‫מי נדון בגיהנום לדורי דורות‪ -‬המינים (‪-‬אנשים‬ ‫כללי הנהגת הבורא בדין על האדם‪ ,‬ואלו דברים יכולים‬ ‫שהפכו דברי אלוקים חיים לרעה‪ ,‬כגון צדוקים ובייתוסים‪.‬‬ ‫לגרום שהדין יהיה יותר לטובה‪ ,‬ומתי תשובה או תפילה‬ ‫רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה המינים) כתבו שרב אחא ורבינא נחלקו‬ ‫יכולים לשנות את הגזר דין‪.‬‬ ‫בע"ז כ"ו‪ :‬מהו מין)‪ ,‬והמוסרים ממון ישראל ביד עכו"ם‪,‬‬ ‫אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה‬ ‫והאפיקורסים ‪-‬המבזים תלמידי חכמים‪ ,‬והכופרים‬ ‫שעה אפילו אם הוא עתיד להרשיע‪ ,‬שנאמר "כי שמע‬ ‫בתורה שאומרים אין תורה מן השמים‪ ,‬והכופרים בתחית‬ ‫אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם"‪.‬‬ ‫המתים‪ ,‬והמטילים אימה על הציבור שלא לשם‬ ‫שמים‪ ,‬והפורשים מדרכי ציבור (לא גרסינן ליה‪ ,‬דהיינו‬ ‫ג' דברים מזכירים עוונותיו של אדם‪ -‬העובר תחת‬ ‫הנהו דלעיל)‪ ,‬והחוטאים ומחטיאים את הרבים‪ ,‬יורדים‬ ‫קיר נטוי שהוא נבדק אם ראוי שייעשה לו נס‪ ,‬עיון תפילה ‪-‬‬ ‫לגיהנום ונידונים בו לדורי דורות‪ ,‬גיהנום כלה והם‬ ‫שסומך שתפילתו תהא נשמעת ומתאמץ לכוין ליבו‪ ,‬ומוסר‬ ‫אינם כלים‪ ,‬ופניהם דומים לשולי קדירה‪ ,‬מפני‬ ‫דין על חבירו שאומרים כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו‪.‬‬ ‫שבעוונותיהם חרב בית המקדש‪.‬‬ ‫ד' דברים מקרעים גזר דין של אדם‪ -‬צדקה‪,‬‬ ‫אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה "אהבתי" ‪-‬אימתי‬ ‫צעקה‪ ,‬שינוי השם‪ ,‬ושינוי מעשה שהוא שב מרעתו‪,‬‬ ‫אני אהובה לפניך‪ ,‬מתי ש"כי ישמע ד' את קולי‬ ‫וי"א אף שינוי מקום‪.‬‬ ‫תחנוני"‪ .‬ואע"פ ש"דלותי" מן המצוות כגון בינוניים‪,‬‬ ‫חייב אדם להקביל פני רבו ברגל‪ ,‬ולטהר עצמו‬ ‫מ"מ "ולי יהושיע" לי נאה להושיע להטות כלפי חסד‪.‬‬ ‫ברגל‪.‬‬ ‫ומי שיש לו מחצה זכויות ומחצה עוונות וגם עוון‬ ‫פושעי ישראל בגופם‪ ,‬נידון בגיהנום‪ ,‬אבל למי שיש‬ ‫ג' ספרים ספרי זכרון של מעשה הבריות נפתחים בר"ה‪,‬‬ ‫רוב עוונות וביניהם עוון פושעי ישראל בגופם (תוד"ה כי)‪,‬‬ ‫רשעים גמורים שרובם עוונות נכתבים ונחתמים‬ ‫למיתה‪ ,‬צדיקים גמורים לחיים‪ ,‬ובינוניים ‪-‬מחצה על‬ ‫אין לו תקנה‪ ,‬והא דאמר לעיל שאלו שיש להם רוב עוונות‬ ‫נכתבים ונחתמים לאלתר לגיהנום‪ ,‬הכונה שהם נדונים י"ב‬ ‫מחצה תלויים ועומדים מר"ה עד יוה"כ‪ ,‬זכו נכתבים‬ ‫חודש ועולים‪ ,‬והא דאיתא בחגיגה כ"ז‪ .‬שפושעי ישראל אין אור‬ ‫לחיים‪ ,‬לא זכו נכתבים למיתה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫של גיהנום שולט בהם‪ ,‬איתא בעירובין י"ט‪ .‬שאברהם יורד‬ ‫ונחתמים) שאף שלפעמים הצדיקים נחתמים למיתה ורשעים‬ ‫ומעלה אותם‪( .‬שם)‪.‬‬ ‫לחיים‪ ,‬דכתיב "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו"‪ ,‬הכונה כאן‬ ‫חיים ומיתה לענין העולם הבא‪.‬‬ ‫כל פרנס המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים‪,‬‬ ‫אינו רואה בן תלמיד חכם‪.‬‬ ‫שלש כתות הם ליום הדין כשיחיו המתים (שאף שכבר‬ ‫נדונו אחר מיתתם בגן עדן או בגיהנום‪ ,‬יש עוד דין אם יזכו לחיי‬ ‫ורב חסד‪ -‬לבית הלל הכונה שהקב"ה מטה את‬ ‫עולם הבא שהוא קיים לעולם‪ ,‬ויש שכבר קיבלו עונשם בגיהנום‬ ‫הבינוניים כלפי חסד‪ ,‬היכי עביד‪ ,‬לרבי אלעזר ע"י‬ ‫ושמא יזכו‪ .‬תוד"ה ליום)‪ .‬צדיקים גמורים נכתבים‬ ‫כבישה של כף המאזנים של זכות‪ ,‬ולרבי יוסי בר חנינא‬ ‫ונחתמים לאלתר לחיי עולם‪ ,‬ורשעים לגיהנום‪,‬‬ ‫ע"י נשיאת עוון ‪-‬הגבהת כף המאזנים של עוון‪ ,‬ולתנא דבי‬ ‫בינוניים יורדים לגיהנום ומצפצפים צועקים ובוכים‬ ‫רבי ישמעאל ע"י שמעביר ראשון ראשון שהעוונות‬ ‫מתוך היסורים שעה אחת ועולים‪ ,‬וב"ה אומרים הקב"ה‬ ‫הראשונים שבאים לתתם לכף מעבירם הקב"ה ושומטם‪,‬‬ ‫מטה כלפי חסד כיון שהם מחצה על מחצה (וכדלהלן)‪.‬‬ ‫ואמר רבא שאותו עוון אינו נמחק אלא הוא מונח בצד‪,‬‬ ‫ואם יש לו רוב עוונות הקב"ה מחשיב גם עוון זה‬ ‫י"ז‪ .‬מי נדון בגיהנום י"ב חודש‪ -‬פושעי ישראל‬ ‫להמנות עם רשעים גמורים‪.‬‬ ‫בגופם (קרקפתא דלא מנח תפילין)‪ ,‬ופושעי אומות‬ ‫כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו‪.‬‬ ‫העולם בגופם (בעבירה של עריות‪ ,‬שבן נח מוזהר על כך‪.‬‬ ‫תוד"ה אמר ) יורדים לגיהנום ונדונים שם י"ב חודש‪,‬‬ ‫נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו‪ ,‬ולא לכל‬ ‫ולאחר י"ב חודש גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח‬ ‫נחלתו‪ ,‬והיינו למי שמשים עצמו כשיריים‪.‬‬ ‫מפזרתם תחת רגלי צדיקים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫י"ז‪ :‬בתחילה הקב"ה מתנהג עם האדם לפי הדין‪,‬‬ ‫קרקפתא) שהעוסק בתורה כמניח תפילין דמי‪ .‬ור"ת מפרש‬ ‫ולבסוף כשרואה שאין העולם מתקיים בדין הקב"ה מתנהג‬ ‫דאיירי שהמצוה בזויה עליו‪ ,‬אבל אם ירא להניח מפני שצריך‬ ‫גוף נקי‪ ,‬והוא דואג כל שעה שמא לא יוכל להזהר לשומרם‬ ‫במידת החסד לפנים משורת הדין‪.‬‬ ‫‪17‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫כנגד עשר לגימות עשרה עבדים שלח דוד ונתן להם סעודה‬ ‫י"ג מידות‪-‬‬ ‫אחת שנתן נבל לעבדי דוד‪.‬‬ ‫ויעבור ד' על פניו ויקרא‪ -‬מלמד שנתעטף הקב"ה‬ ‫בר"ה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון‪ -‬בבבל‬ ‫כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה‪ ,‬ואמר לו כל‬ ‫פירשו דהיינו כבני אימרנא ‪-‬כבשים הנמנים למעשר‬ ‫זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני‬ ‫ויוצאים מפתח קטן‪ .‬ולריש לקיש הכונה כמעלות בית‬ ‫מוחל להם‪.‬‬ ‫מרון שהדרך צרה ובצדדים יש עמק עמוק ואין שנים יכולים‬ ‫ד' ד'‪ -‬אני ד' קודם שיחטא‪ ,‬ואני ד' לאחר שיחטא‬ ‫ללכת זה ליד זה‪ .‬ולשמואל הכונה כחיילות של בית דוד‬ ‫ויעשה תשובה והם שני מידות‪ ,‬וד' מדת רחמים הוא ולא‬ ‫מרון לשון מרות ואדנות‪ ,‬ואע"פ שעוברים זה אחר זה מ"מ‬ ‫כאלהים שהוא מידת הדין‪ .‬עון ופשע וחטאה ונקה הם ד' מדות‪,‬‬ ‫כולם נסקרים בסקירה אחת‪.‬‬ ‫דעונות אלו זדונות‪ ,‬פשעים אלו המרדים‪ ,‬וחטאות אלו השגגות‪.‬‬ ‫ולרבינו נסים כוונת הפסוק שד' הוא ד' רחום וחנון וכו'‪ ,‬וממילא‬ ‫באלו חודשים יצאו שלוחים לומר‬ ‫הד' הראשון אינו מי"ג מידות‪ ,‬ונוצר חסד לאלפים הוא מונה‬ ‫בשתי מדות‪ ,‬דנוצר חסד היינו מדה אחת‪ ,‬ולאלפים זה מדה‬ ‫מתי היה קידוש החודש‬ ‫אחרת‪ ,‬שמדה טובה מרובה על מדת פורענות פי חמש מאות‪.‬‬ ‫בזמן שבית דין היו מקדשים את החודש על פי עדים‬ ‫תוד"ה שלש‪.‬‬ ‫שהעידו על ראית המולד (לפני שהלל השני תיקן את לוח‬ ‫ברית כרותה לי"ג מידות שאינם חוזרות ריקם אם‬ ‫השנה הקבוע בסוף ימי האמוראים)‪ ,‬היו בי"ד שבארץ‬ ‫מזכירים אותם בתפילת התענית‪.‬‬ ‫ישראל שולחים שליחים לגולה‪ ,‬כדי לומר אם בי"ד קידשו‬ ‫את החודש ביום השלושים לחודש הקודם‪ ,‬או ביום‬ ‫מה מועיל לכפרת עוונות ולשינוי הגזר דין‪-‬‬ ‫השלושים ואחד‪ ,‬כדי שידעו מתי מתחיל החודש‪ ,‬ולפי זה‬ ‫ידעו מתי חלים המועדים שבאותו חודש‪.‬‬ ‫פסקו לישראל גשמים מועטים וחזרו בתשובה‬ ‫הקב"ה מורידם בזמנם ועל הארץ הצריכה להם ‪-‬שדות‬ ‫על ששה חדשים השלוחים יוצאים‪-‬‬ ‫כרמים וגנות‪ ,‬ואם נגזרו גשמים מרובים וחטאו הקב"ה‬ ‫על ניסן כדי לומר מתי חל הפסח והיו השלוחים הולכים‬ ‫מורידם שלא בזמנם לפני הזריעה‪ ,‬ועל הארץ שאינה‬ ‫עד פסח‪ ,‬ובשבתות לא היו הולכים‪.‬‬ ‫צריכה להם ‪-‬יערות ומדברות‪.‬‬ ‫בסיון לא היו הולכים כדי לדעת מתי עלה חג השבועות‪ ,‬מפני‬ ‫מתי תשובה מועילה‪ -‬אמר ריו"ח גדולה תשובה‬ ‫שהוא חל ביום הנ' לעומר‪ ,‬כמו שאמר רב שמעיה לעיל ו‪. :‬‬ ‫שמקרעת גזר דינו של אדם‪ .‬הגמ' מוכיחה שאין‬ ‫תוד"ה על‪.‬‬ ‫תשובה מועילה לקרוע גזר דין‪ ,‬ומתרצת שליחיד זה‬ ‫על אב כדי לומר מתי חל תשעה באב‪.‬‬ ‫מועיל רק קודם גזר דין‪ ,‬ולרבים תשובה מועילה אף‬ ‫על אלול כדי לומר מתי חל ראש השנה והיו עושים את‬ ‫אחר גזר דין‪ ,‬אא"כ זה גזר דין שיש עימו שבועה‪.‬‬ ‫ר"ה ביום הל' לר"ח אלול מפני שברוב השנים אלול אינו מעובר‪,‬‬ ‫ויורדי הים באניות נחשבים כיחידים‪ .‬ובעבירות שבין‬ ‫(ואע"פ שיתכן שאלול מעובר‪ ,‬כיון שאין להם דרך לדעת זאת‬ ‫אדם לחבירו לא מועילה תשובה אם לא יפייס את‬ ‫הולכים אחרי רוב החודשים‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה ועל) כתבו‬ ‫חבירו‪ .‬ולרבי יצחק תפילה מועילה אף ליחיד אף‬ ‫שהיו עושים ר"ה ב' ימים‪ ,‬והיו השלוחים יוצאים באלול כדי‬ ‫שידעו מתי היום הראשון)‪.‬‬ ‫אחר גזר דין‪.‬‬ ‫על תשרי כדי לומר מתי חלים המועדים שבחודש זה‬ ‫י"ח‪ .‬עוון בני עלי יש עמו שבועה ואינו מתכפר‬ ‫כדי שלא יהיה ליבם נוקפם ביוה"כ וסוכות‪.‬‬ ‫בזבח ובמנחה‪ ,‬אבל מתכפר ע"י תורה ובגמ"ח‪ .‬רבה‬ ‫על כסלו כדי לומר מתי חל חנוכה‪.‬‬ ‫ואביי היו מבית עלי‪ ,‬רבה שעסק בתורה חי ארבעים‬ ‫שנה‪ ,‬ואביי שעסק בתורה וגמ"ח חי שישים שנה‪.‬‬ ‫ועל אדר כדי לומר מתי חל פורים‪.‬‬ ‫רש"י גורס רבא במקום רבה‪ ,‬ושואל שרבא לא היה כהן‪ ,‬ושמא‬ ‫כשהיה בית המקדש קיים היו הולכים גם באייר‪ ,‬כדי‬ ‫אמו היתה מבית עלי‪ ,‬ויש גורסים רבה‪ ,‬והכונה לרבה בר נחמני‪.‬‬ ‫לומר מתי חל פסח שני ‪-‬כדי שמי שהיה טמא או בדרך‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה רבה) שגם רבה עסק בגמ"ח אלא שאביי‬ ‫רחוקה ידע מתי להקריב פסח שני‪.‬‬ ‫עסק יותר‪.‬‬ ‫י"ח‪ :‬לא יצאו על תמוז וטבת מפני הצומות‬ ‫דרשו ד' בהמצאו אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ‪ .‬והא‬ ‫דכתיב "ויהי לעשרת הימים ויגוף ד' את נבל" הכונה‬ ‫שבהם משום שצומות אלו הם חובה רק בזמן שיש‬ ‫שהמתין לו עשרה ימים אלו‪ ,‬וי"מ שהמתין י' ימים‬ ‫גזירת המלכות‪ ,‬אבל אם יש שלום (‪-‬שאין יד העכו"ם‬ ‫‪18‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫ומעשה וגזרו בלוד תענית בחנוכה‪ ,‬ואמרו להם רבי‬ ‫תקיפה על ישראל) יהיו לששון ולשמחה ליאסר בהספד‬ ‫אליעזר ורבי יהושע שהם צריכים להתענות על מה‬ ‫ותענית‪ ,‬ואם אין שלום ואין גזירה רצו מתענים רצו אין‬ ‫שהתענו‪.‬‬ ‫מתענים וכיון שהתענית רשות אין מטריחים את השלוחים‬ ‫לצאת בשביל זה‪ .‬ומ"מ בתשעה באב לעולם מתענים‬ ‫י"ט‪ .‬ג' תשרי היה יו"ט בזמן בית המקדש השני‬ ‫מפני שהוכפלו בו צרות‪ ,‬שחרב הבית הראשון והשני‬ ‫מפני שנהרג בו גדליה בן אחיקם ונהפך לששון ושמחה‪,‬‬ ‫ונלכדה ביתר ונחרשה העיר‪ .‬ואף שגם בי"ז תמוז אירעו‬ ‫וגם מפני שביטלו בו מה שהנהיגו בית חשמונאי‬ ‫חמשה דברים‪ ,‬מ"מ חורבן בית המקדש חמור יותר‪ ,‬ועוד דבט'‬ ‫לכתוב שם שמים בשטרות‪ ,‬דבר שגרם לבזיון‬ ‫באב אותה צרה נכפלה ב' פעמים‪ .‬תוד"ה הואיל‪.‬‬ ‫השמות לאחר פריעת החוב‪ .‬והנפק"מ בסיבה זו אף‬ ‫המשך הסוגיה להלן י"ט‪. :‬‬ ‫שכבר היה יו"ט‪ ,‬לענין לאסור את יום ב' תשרי‬ ‫שלפניו‪ ,‬דימים הכתובים במגילת תענית אסורים בין‬ ‫ימים טובים ותעניות‬ ‫לפניהם בין לאחריהם מפני שחוששים שיבואו להתענות‬ ‫ביום טוב עצמו‪( .‬והאיסור לפניהם ואחריהם הוא בתענית‪ ,‬אבל‬ ‫ד' הצומות שנתקנו על מאורעות החורבן‪ -‬כתיב‬ ‫בהספד מותר‪ .‬ובערב שבת לרבי יוסי מתענה ומשלים‪ ,‬ולרבנן‬ ‫"כה אמר ד' צבקות צום הרביעי וצום החמישי וצום‬ ‫מתענה ואינו משלים‪ ,‬וביו"ט עצמו אסור להתענות אף אם אינו‬ ‫השביעי וצום העשירי וכו' יהיה לבית יהודה לששון‬ ‫משלים‪ ,‬ומה שב ני סנאב בן בנימין שהיה להם יו"ט בי' אב‪,‬‬ ‫ושמחה ולמועדים טובים"‪ .‬לר"ע צום הרביעי היינו‬ ‫וכשחל ת"ב בשבת התענו בי' אב ולא השלימו‪ ,‬שאני ת"ב‬ ‫הצום שבחודש הרביעי‪ ,‬והיינו ט' תמוז שהובקעה בו‬ ‫דחמיר‪ .‬תוד"ה אסורין)‪ .‬ואינו אסור בהספד ותענית‬ ‫העיר (בימי בית ראשון‪ ,‬אבל בבית שני הובקעה בי"ז תמוז‪,‬‬ ‫מחמת יום שאחרי ר"ח‪ ,‬דדברי תורה אינם אוסרים‬ ‫ולכן אנו מתענים בי"ז תמוז‪ .‬ושיטת הירושלמי שגם בבית‬ ‫לפניהם ואחריהם כיון שא"צ חיזוק כדברי סופרים‪,‬‬ ‫ראשון הובקעה העיר בי"ז תמוז‪ ,‬אלא שמתוך טרדתם טעו‬ ‫(ולכן שבתות וימים טובים מותרים לפניהם‬ ‫בחשבון‪ ,‬ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים‪ .‬תוד"ה‬ ‫ואחריהם)‪ .‬וכן אינו אסור מטעם יום לפני יום שנהרג‬ ‫זה)‪ ,‬צום החמישי זה ט' באב שנשרף בו בית אלוקינו‬ ‫בו גדליה בן אחיקם‪ ,‬דאף הוא אינו אוסר שלפניו‪,‬‬ ‫(והא דאיתא במלכים שהבית נשרף בשבעה הכונה שאז נכנסו‬ ‫דדברי קבלה כדברי תורה‪.‬‬ ‫האויבים להיכל‪ ,‬ובט' באב לעתותי ערב הציתו בו אש והבית‬ ‫נשרף עד שקיעת החמה בי' אב‪ .‬תוד"ה זה‪ ,‬השני) צום‬ ‫בכ"ח אדר באה גזירה טובה לישראל שאינם חייבים‬ ‫השביעי זה ג' תשרי שאז נהרג גדליה בן אחיקם ע"י‬ ‫לפרוש מן התורה‪ ,‬שמלכות רומי גזרה על התורה‬ ‫ישמעאל בן נתניה (ללמדך ששקולה מיתת צדיקים‬ ‫והמילה והשבת‪ ,‬והלכו יהודה בן שמוע וחביריו‬ ‫כשריפת בית אלוקינו)‪ ,‬צום העשירי זה י' טבת שבו‬ ‫והפגינו (‪-‬צעקו בשווקים וברחובות כדי שישמעו השרים‬ ‫סמך (‪-‬התחיל לצור) מלך בבל על ירושלים‪ ,‬ואף‬ ‫וירחמו עליהם) בלילה ואמרו אי שמים (‪-‬למען הקב"ה)‬ ‫שמאורע זה אירע לפני שאר המאורעות‪ ,‬נכתב אחרון‬ ‫וכי לא אחיכם אנחנו בני אב אחד ואם אחת‪ ,‬ומה‬ ‫מפני סדר החודשים‪ .‬ולר"ש צום העשירי זה ה' טבת‬ ‫נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות‬ ‫שבאה השמועה לגולה (לגלות יכניה שהיתה י"א שנה לפני‬ ‫קשות‪ ,‬וביטלו את הגזירות‪ ,‬ואותו היום עשאוהו יום‬ ‫החורבן) שהוכתה העיר‪ ,‬ועשו יום שמועה כיום‬ ‫טוב‪ ,‬וזה היה לאחר החורבן שהרי יהודה בן שמוע‬ ‫שריפה‪ ,‬ולדבריו נכתבו אף כסדר הפורענויות‪.‬‬ ‫היה תלמידו של ר"מ שהיה לאחר החורבן היה תלמידו‬ ‫של ר"ע שהיה תלמידו של ר"א שהיה תלמידו של ריב"ז‬ ‫מגילת תענית‪ -‬שיטת רב ורבי חנינא שבטלה‬ ‫שבימיו חרב ביהמ"ק ואזיל למ"ד שלא בטלה מגילת‬ ‫מגילת תענית לאחר החורבן‪( ,‬והיינו שהיו ימים טובים‬ ‫תענית ואף הוסיפו עליה‪.‬‬ ‫שקבעו חכמים בגלל ניסים שאירעו בימים אלו‪ ,‬ואסרום‬ ‫בתענית‪ ,‬ויש מהימים שנאסרו גם בהספד‪ ,‬וכתבו במגילה אחת‬ ‫כלי זכוכית שנטמאו וניקבו כדי לטהרם מטומאתם‪,‬‬ ‫מהם ימים אלו‪ ,‬ועכשיו שחרב הבית מותרים בהספד ותענית)‪.‬‬ ‫והטיף לתוכם אבר ‪-‬עופרת כדי לסתום את הנקב‪,‬‬ ‫ולרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי לא בטלה מגילת‬ ‫יהודה בן שמוע מטמא בשם ר"מ דחזרו לטומאתם‬ ‫תענית‪ .‬וכבר נחלקו בזה תנאים (י"ט‪ ):‬שלר"מ לא‬ ‫הישנה‪ ,‬דאע"פ שלא גזרו שיחזרו לטומאה ישנה אלא בכלי‬ ‫בטלה‪ ,‬ולר"י אחר החורבן מותר מפני שאבל הוא‬ ‫מתכות‪ ,‬כיון שהאבר מעמידו דינו ככלי מתכת‪ ,‬דהכל הולך‬ ‫להם‪ .‬ולהלכה בטלה מגילת תענית‪ ,‬חוץ מחנוכה‬ ‫אחר המעמיד‪ .‬וחכמים מטהרים כיון שעיקרם עשוי‬ ‫מפני שמפורסם הנס שאירע בו ע"י שנהגו בו המצוות‬ ‫מזכוכית‪ ,‬וס"ל שאין הולכים אחר המעמיד‪ .‬ובאופן אחר‬ ‫והחזיקו בו כשל תורה‪ ,‬ואין נכון לבטלו‪ ,‬וכן פורים לא בטל‪.‬‬ ‫‪19‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫לתחום ומחללים שבת על ניסן ותשרי‪ ,‬ואין לומר‬ ‫מבאר רש"י דאיירי בכלי זכוכית טהור שניקב ונסתם ע"י‬ ‫שהטעם הוא משום שמצוה לקדש על פי הראיה‬ ‫אבר‪ ,‬דלרבי יהודה בן שמוע דינו ככלי מתכות המקבל‬ ‫טומאה מדאורייתא‪ ,‬ולרבנן דינו ככלי זכוכית המקבל טומאה‬ ‫דאיתא התם שכשהיה בית המקדש קיים מחללים‬ ‫מדרבנן‪ ,‬דרק אלו המנויים בפרשה "הזהב והכסף והנחושת‬ ‫על כל החודשים מפני תקנת הקרבן שיקריבו מוספי‬ ‫והברזל וכו' " מקבלים טומאה מדאורייתא‪ .‬ורבינו שמואל‬ ‫ר"ח בזמנם‪.‬‬ ‫(תוד"ה יהודה) מבאר שהמחלוקת היא אם האבר נחשב‬ ‫סתימה מעלייתא או לא‪ .‬וריב"א מבאר שחכמים מטהרים‬ ‫עיבור חודשים לצורך‬ ‫לגמרי משום דכלי זכוכית ככלי חרס דמו‪ ,‬וכלי חרס שנטהר‬ ‫שעה אחת שוב אינו טמא לעולם‪ .‬והתוס' חולקים על ביאור‬ ‫קידוש החודש ביום הל' או הל"א נקבע לפי קבלת עדים‬ ‫הרשב"ם והריב"א‪.‬‬ ‫שמעידים באיזה יום היה המולד‪ ,‬אמנם יש מקרים שבי"ד‬ ‫דואגים שקידוש החודש יחול דווקא ביום מסוים‪,‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫המשך דיני יציאת השלוחים להודיע על‬ ‫לעולא מעברים את אלול כדי שלא יחולו שבת‬ ‫קידוש החודש‪-‬‬ ‫ויו"ט סמוכים‪ ,‬י"א מפני קבורת המתים שלא ישתהו‬ ‫י"ט‪ :‬השלוחים יוצאים על תשרי מפני תקנת‬ ‫ב' ימים ויסריחו‪ ,‬וי"א מפני הירקות שלא יכמשו‪ ,‬מ"ד‬ ‫המועדות‪ -‬שאף שמימות עזרא לא מצינו אלול‬ ‫משום ירקיא מודה לטעם משום מתיא (ולכן אין נ"מ‬ ‫מעובר (משמע שבימי עזרא אירע שעיברו את אלול‪ .‬תוד"ה‬ ‫ביניהם אם לעבר את החודש כשיוה"כ צריך לחול‬ ‫מימות)‪ ,‬מ"מ הטעם מפני שלא היו צריכים לעברו‪,‬‬ ‫במוצאי שבת‪ ,‬דאע"פ שבמוצאי יוה"כ הוא יכול‬ ‫אבל אם היו צריכים היו מעברים‪ ,‬כדי שלא יחולו‬ ‫ללקט ירקות חדשים‪ ,‬מ"מ לכו"ע מעברים משום‬ ‫המועדות סמוך לשבת (אם חל יום הל' של אלול בימים א' או‬ ‫מתיא)‪ ,‬ומ"ד משום מתיא סובר שאפשר להשרות‬ ‫ד' או ו') ויתייבשו הירקות או שיגרם בזיון למתים‪ ,‬ואף‬ ‫את הירקות בחמימי‪ ,‬ולכן לדבריו אם יו"ט צריך לחול‬ ‫שמקלקלים בזה את ראש השנה שהרי בני הגולה לא‬ ‫בערב שבת (ר"ת לא גורס זאת‪ ,‬דאם חל ר"ה וסוכות בערב‬ ‫ידעו על העיבור‪ ,‬מ"מ עדיף לתקן את המועדות‪ .‬שיטת‬ ‫שבת א"כ יוה"כ חל באחד בשבת‪ ,‬וצריך לעבר בגלל קבורת‬ ‫התוס' (ד"ה ואל) שהיו מעברים את אלול גם באופן שהעדים‬ ‫המתים‪ .‬תוד"ה בין) או במוצאי שבת‪ ,‬אין מעברים‪,‬‬ ‫לא ראו את המולד ביום הל'‪ ,‬ולא היו מאיימים על העדים‬ ‫דאפשר לקבור ביו"ט ע"י נכרים‪ .‬ואמר עולא שבני‬ ‫שיעידו ביום הל'‪ ,‬דעדיף שר"ה יתקלקל ולא כל המועדים‪.‬‬ ‫בבל צריכים להכיר טובה שבני ארץ ישראל מעברים‬ ‫אדר הראשון והשני‪ -‬אף שאם קיימו את מצוות‬ ‫את החודש בשבילם אע"פ שבגלל זה צריכים לנהוג ב'‬ ‫הפורים באדר ראשון ונתעברה השנה צריכים‬ ‫ימים ר"ה מספק (תוד"ה מאי)‪ ,‬דלבני א"י אין צורך לעבר‬ ‫לקיימם באדר השני‪ ,‬מ"מ משמע ממתני' שלא היו‬ ‫מחמת טעמים אלו‪ ,‬כי אין האויר שם חם כמו בבבל‬ ‫יוצאים שלוחים להודיע מתי נקבע אדר השני‪ ,‬דס"ל‬ ‫שהיא עמוקה ואינה ארץ הרים ובקעות כמו א"י‪.‬‬ ‫לתנא דמתני' שאדר הראשון היה תמיד ל' יום‪,‬‬ ‫רבה בר שמואל אמר שאע"פ שמעברים את השנה‬ ‫ולדבריו אם נתעברה השנה באדר היו יודעים שעיברו את השנה‬ ‫לצורך מפני האביב והתקופה ופירות האילן‪ ,‬אין מעברים‬ ‫ממה שלא הגיעו שלוחים לומר מתי נקבע חודש ניסן‪( .‬תוד"ה‬ ‫את החודש לצורך‪ ,‬אלא מקדשים על פי הראיה‪,‬‬ ‫מתני')‪ .‬ורבי סובר שאם נתעברה השנה יוצאים אף על‬ ‫דכתיב "החודש הזה לכם ראש חודשים" כזה ראה‬ ‫אדר שני‪ ,‬דסבר רבי שאדר הראשון פעמים הוא ל'‬ ‫וקדש‪.‬‬ ‫יום ופעמים כ"ט יום‪ .‬ורבי יהושע בן לוי העיד משום‬ ‫הגמ' מבארת דהני מילי שלא לקדש את החודש ביום‬ ‫קהלא קדישא דירושלים שמקדשים את שני‬ ‫ל' והלבנה לא נראית‪ ,‬אבל רבה בר שמואל מודה‬ ‫האדרים ביום עיבוריהם‪ ,‬והיינו ששניהם חסרים‪ .‬ורבי‬ ‫שיכולים לא לקדשו בזמנו ולעברו לצורך‪ ,‬והא דתנן‬ ‫סימאי העיד בשם חגי זכריה ומלאכי שיכולים‬ ‫שמאיימים על העדים שאע"פ שלא ראו המולד‬ ‫לעשות שניהם מלאים או שניהם חסרים או אחד‬ ‫יאמרו ראינו‪ ,‬זה דווקא בניסן ותשרי שהמועדות תלויות‬ ‫מלא ואחד חסר‪ .‬ולרב ב' האדרים לעולם אחד ‪-‬‬ ‫בזה‪ ,‬אבל בשאר החודשים אף אם צריכים לעבר‪ ,‬כגון שהיו ח'‬ ‫הראשון מלא ואחד ‪-‬השני חסר‪ ,‬עד שיודע לך שעשו‬ ‫חודשים מעוברים בשנה זו ולא נראה המולד ביום ל'‪ ,‬ואין‬ ‫את הראשון חסר‪.‬‬ ‫פוחתין מד' חודשים מעוברים בשנה ואין מוסיפין על שמונה‪,‬‬ ‫מ"מ אין מאיימים‪( .‬וי"מ שדווקא בניסן ותשרי אין מאיימים‪.‬‬ ‫כ‪ .‬י"א שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר‪ .‬והגמרא‬ ‫תוד"ה הא)‪ .‬ורב דימי מתני איפכא‪ ,‬שמאיימים להעיד‬ ‫שואלת על דבריו מהא דאיתא במתני' כ"א‪ :‬שעדים‬ ‫שראו את הלבנה בחידושה באים להעיד בבי"ד אפילו מחוץ‬ ‫‪20‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫שעות קודם המולד ושש שעות לאחר המולד‪ ,‬ונ"מ‬ ‫שנראה בזמנו אע"פ שלא נראה מפני שאין השקר‬ ‫להכחיש את העדים שאמרו שראו קודם‪.‬‬ ‫ניכר‪ ,‬אבל אם ראוהו מחזי כשיקרא אם יעברוהו‬ ‫שהרבה אחרים יש שראוהו‪.‬‬ ‫מה עושים במקומות שלא יודעים‬ ‫לרבא מה שאמר רבה בר שמואל שאין מעברים את‬ ‫מתי בי"ד קידשו את החודש‬ ‫החודש לצורך‪ ,‬היא שיטת אחרים הסוברים שאין בין‬ ‫עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים ובשנה‬ ‫כל ספיקא לקמיה שדינן עושין יו"ט בט"ו וט"ז תשרי‬ ‫מעוברת ה' ימים‪ ,‬דלדבריהם כל החודשים אחד מלא ואחד‬ ‫וניסן ואין עושים י"ד יו"ט מספק‪ ,‬ואין חוששים שאב‬ ‫חסר‪ ,‬כסדר מולד הלבנה שהיא מתחדשת תמיד אחרי כ"ט יום‬ ‫או שבט ואלול היו חסרים‪ ,‬מפני שב' חודשים תמוז ואב‬ ‫וחצי‪ ,‬שזה יוצא נ"ט ימים לשני חודשים‪ ,‬וכיון ששנה היא שנ"ד‬ ‫וכן טבת ושבט חסרים קלא אית ליה‪.‬‬ ‫יום‪ ,‬זה יוצא נ' שבועות וד' ימים‪ ,‬ובשנה מעוברת מוסיפים‬ ‫חודש חסר‪ ,‬שהוא ד' שבועות ויום אחד‪( .‬ופעם אחת בג' שנים‬ ‫כ"א‪ .‬לוי הגיע לבבל בי"א תשרי לפי חשבונם ואמר‬ ‫וכן פעם בל' שנים מוסיפים יום אחד‪ ,‬מפני שכל שנה עודפת ח'‬ ‫שהם אוכלים ביום שהוא יו"כ בארץ ישראל‪ ,‬ולא‬ ‫שעות ותתע"ו חלקים‪ .‬תוד"ה ואם)‪.‬‬ ‫העיד שעיברו את אלול מפני שלא שמע את בי"ד‬ ‫אומרים מקודש‪ ,‬ואין השלוחים יוצאים עד שישמעו מפי‬ ‫חשבונות קידוש החודש‬ ‫בי"ד מקודש‪ ,‬אף בחודש מעובר שיודעים שאין ר"ה נדחה ליום‬ ‫אע"פ שקידוש החודש נקבע ע"י קבלת עדים המעידים‬ ‫הל"ב‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לוי) שהוא הגיע מתוך התחום‪,‬‬ ‫על המולד‪ ,‬מ"מ בי"ד היו יודעים לחשב מתי צריך להיות‬ ‫שהרי זה היה יוה"כ‪ ,‬אי נמי הוא בא ביוה"כ סמוך לחשיכה לפי‬ ‫המולד‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫חשבון בני בבל‪ ,‬שזה ערב יוה"כ לבני א"י‪ ,‬והוא יצא מא"י ביום‬ ‫ל' של אלול סמוך לחשיכה בזמן שלא היה שהות לקדש באותו‬ ‫כ‪ :‬שמואל אמר שהוא יכול לקבוע לכל בני הגולה‬ ‫יום את החודש‪ ,‬ולא שמע את קידוש החודש למחר‪ .‬והקשו‬ ‫מתי יהיה המולד‪ ,‬ושאלו אבא אביו של רבי שמלאי‬ ‫התוס' איך הניחם לאכול ולעבור ודאי איסור כרת דאורייתא‪,‬‬ ‫אם יודע הא דתניא בסוד העיבור שיש חילוק אם‬ ‫ותירצו התוס' דילפינן "אשר תקראו אתם" בין בזמנם בין שלא‬ ‫הירח נולד לפני חצות או אחר חצות‪ ,‬ואמר שלא‪,‬‬ ‫בזמנם אפילו שוגגים אפילו מזידים אפילו מוטעים‪.‬‬ ‫ואמר לו שא"כ יש עוד דברים שהוא לא יודע‪.‬‬ ‫מקום שבו אין השלוחים מספיקים להגיע בו לפני‬ ‫צריך שיהא לילה ויום מן החדש ‪-‬שאם ראו הלבנה‬ ‫סוכות‪ ,‬אע"פ שמגיעים לפני פסח (דבתשרי אין‬ ‫הישנה בלילה אין מקדשים את החודש ביום‪ ,‬ואף דבלאו הכי‬ ‫השלוחים יכולים ללכת בר"ה ויוה"כ) יעשו ב' ימים פסח‪,‬‬ ‫יש כ"ד שעות שלא רואים את הירח‪ ,‬נ"מ למ"ד מאיימים על‬ ‫גזירה ניסן אטו תשרי ‪-‬שמא ינהגו יום אחד גם בתשרי‬ ‫העדים לקדש החודש לפני זמנו‪ ,‬שאם נראה הירח הישן בלילה‬ ‫שלא על פי שלוחים‪.‬‬ ‫אין מאיימין‪ .‬רבי יוחנן לומד דין זה מ"מערב עד ערב"‬ ‫רבא היה רגיל לצום יוה"כ ב' ימים ולילות מספק ופעם‬ ‫למדנו שהיום הולך אחר הלילה לענין המועדות‪ ,‬ור"ל לומד‬ ‫אחת עיברו את אלול כמו שחשש‪ ,‬רב נחמן צם‬ ‫דין זה מ"עד יום האחד ועשרים לחודש בערב"‬ ‫יומיים כשאמר לו אדם אחד שעיברו את אלול‪.‬‬ ‫ומבואר שהמועד מסתיים בערב‪ .‬לאביי משמעות דורשין‬ ‫איכא בינייהו‪ ,‬ולרבא חצות לילה איכא בינייהו‬ ‫יורדי הים שאינם בקיאים בחשבון המולד יבערו חמץ‬ ‫שלריו"ח היום הולך אחר תחילת הלילה דכתיב מערב עד ערב‪,‬‬ ‫מתי שיראו את הירח משלים את הלילה ואינו מחשיך‬ ‫ולר"ל אינו הולך אחר תחילת הלילה כיון שאכילת מצה רשות‬ ‫עד הנץ החמה‪ ,‬ואף שאצלנו זה נראה בט"ו‪ ,‬יורדי הים‬ ‫מחצות ליל ט"ו ובלבד שלא יאכל חמץ וחצות לילה הראשון‬ ‫שהעולם גלוי לפניהם זה נראה בי"ד‪.‬‬ ‫חלוק מהם שהיא חובה‪ ,‬ונ"מ אם ראו את הלבנה של החודש‬ ‫הקודם בליל ל' לפני חצות אם אפשר לקדש את החודש באותו‬ ‫לרב הונא בר אבין יש לעבר את השנה אם תקופת‬ ‫יום ע"י איום על העדים‪.‬‬ ‫טבת ממשיכה עד ט"ז ניסן‪ ,‬כיון דכתיב "שמור את‬ ‫מחשבים את תולדתו אם לא נולד קודם חצות היום‬ ‫חודש האביב" והיינו שהאביב שזה היום של תקופת ניסן‬ ‫בידוע שלא נראה לבני א"י קודם שקיעת החמה‪ ,‬מפני‬ ‫יהיה בזמן חידוש הלבנה שזה בתוך י"ד יום למולד הלבנה‪.‬‬ ‫שהירח נראה לבני א"י רק שש שעות אחר חידושו‪ ,‬ונ"מ‬ ‫ואם חל ביום ט"ו די להם לעבר את חודש אדר‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫להכחיש את העדים שאמרו שראו קודם‪.‬‬ ‫(ד"ה עברה) שבשביל תקופת תשרי הגמרא מסתפקת אם‬ ‫מעברים‪ ,‬אבל בשביל תקופת ניסן פשיטא שמעברים‪.‬‬ ‫כ"ד שעות מיכסי סיהרא‪ ,‬בבבל היינו שש שעות‬ ‫קודם המולד וי"ח שעות לאחר המולד‪ ,‬ובא"י י"ח‬ ‫מתי מחללים שבת לצורך קידוש החודש‬ ‫‪21‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫מי כשר לעדות החודש‬ ‫כ"א‪ :‬מדאורייתא מחללים שבת לצורך קידוש‬ ‫כ"ב‪ .‬אב ובנו בעדות החודש‪ -‬לת"ק אב ובן לא‬ ‫החודש‪ ,‬דכתיב "אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם‬ ‫במועדם"‪ ,‬ואף דקרא איירי בניסן ותשרי‪ ,‬כל ר"ח איקרי‬ ‫יכולים להעיד יחד על קידוש החודש‪ ,‬ומ"מ אם ראו‬ ‫יחד ילכו‪ ,‬ואם יפסל אחד מהם (‪-‬שיכשל בפיו‬ ‫מועד‪( .‬תוד"ה על)‪ .‬אבל אין מחללים שבת כדי להודיע‬ ‫כשיבדקוהו) יצטרף השני עם אחר‪ .‬ולר"ש אב ובנו וכל‬ ‫מתי קידשו בי"ד את החודש‪ ,‬דכתיב "אשר תקראו‬ ‫הקרובים כשרים לעדות החודש‪ ,‬דכתיב "ויאמר ד'‬ ‫אותם" על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על‬ ‫אל משה ואל אהרן וכו' החודש הזה לכם" עדות זו‬ ‫קיומם‪.‬‬ ‫כשרה בכם אע"פ שהם אחים‪( ,‬ולרבנן הכונה שעדות זו‬ ‫כשהיה בית המקדש קיים מחללים שבת לצורך‬ ‫מסורה לכם לחשובי הדור‪ ,‬שיקבלו העדות ויקדשו החודש)‪.‬‬ ‫קידוש כל החודשים‪ ,‬כדי שידעו להקריב קרבן ר"ח‬ ‫ואמר רבי יוסי שהיה מעשה בטוביה הרופא וכו'‪,‬‬ ‫בזמנו‪.‬‬ ‫והכהנים קיבלו אותו ואת בנו ופסלו את עבדו‬ ‫לאחר החורבן אמר רבי יוחנן בן זכאי "וכי יש קרבן"‪,‬‬ ‫המשוחרר דדרשינן "לכם" כשרים ומיוחסים כמותכם‪,‬‬ ‫ותיקנו שאין מחללים שבת אלא על ניסן ותשרי‪,‬‬ ‫למעוטי גר וממזר (תוס')‪ ,‬ובי"ד קיבלו אותו ואת עבדו‬ ‫מפני שבשאר החודשים שהשלוחים יוצאים (אב‬ ‫ופסלו את בנו‪ .‬ויש גורסים איפכא שרבי יוסי מכשיר‬ ‫אלול כסלו ואדר)‪ ,‬היו השלוחים יוצאים מבערב אם‬ ‫קרובים‪ ,‬והמעשה בטוביה הרופא נאמר ע"י ר"ש‪ ,‬והלכה‬ ‫היו יודעים שמחר בבוקר יקדשוהו‪ ,‬כגון שנראה המולד בעליל‬ ‫כר"ש שפוסל‪.‬‬ ‫ביום כ"ט או בליל ל'‪ ,‬או בחודש מעובר שודאי יקדשוהו ביום‬ ‫ל"א‪ ,‬ונמצא שאם העדים שראו את המולד לא יחללו שבת יהיה‬ ‫אלו הם הפסולים לעדות המשחק בקוביה שהוא גזלן‬ ‫החודש מעובר‪ ,‬וכבר בליל ל"א יוכלו העדים לצאת‪ ,‬ועל ניסן‬ ‫מדרבנן כיון שאסמכתא לא קניא‪( ,‬ומדאורייתא רק החוטף מיד‬ ‫ותשרי יצאו רק אחרי שישמעו מפי בי"ד מקודש‪,‬‬ ‫איש נקרא גזלן‪ ,‬דכתיב "ויגזול את החנית מיד המצרי"‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫והתוס' (ד"ה אלו) כתבו שאין זה דאורייתא משום שנותן‬ ‫מפני שבהם מתקנים את המועדות (ושמא ימלכו בי"ד‬ ‫מדעתו‪ ,‬או למ"ד שטעם הפסול משום שאינו עוסק בישובו של‬ ‫ויעברו את החודש‪ ,‬ואף כאשר לא קידשו את החודש ביום ל'‬ ‫עולם)‪ ,‬ומלוי בריבית דאינו גזלן דאורייתא כיון שנותן לו‬ ‫אין יוצאים לפני ששמעו בי"ד אומרים מקודש‪ ,‬אף שודאי‬ ‫יקדשוהו היום‪ ,‬גזירה אטו יום ל'‪ .‬תוד"ה על ניסן)‪ ,‬וממילא אם‬ ‫מדעתו (והתוס' כתבו שלא משמע לאנשים שזה אסור כשנותן‬ ‫העדים שראו את המולד לא יחללו שבת ויהיה החודש מעובר‪,‬‬ ‫מדעתו‪ ,‬אא"כ ממשכנו בעל כרחו‪ ,‬או דמיירי בריבית שאינה‬ ‫לא יצאו השלוחים עד למחרת מפני שבי"ד לא מקדשים את‬ ‫קצוצה שהיא אסורה מדרבנן)‪ ,‬ומפריחי יונים שמי שהיונה‬ ‫החודש בלילה‪ ,‬נמצא שמתמעט זמן הילוכם מהלך לילה ויותר‪.‬‬ ‫שלו הגיעה ראשונה מקבל את הכסף (והיינו משחק בקוביא‪,‬‬ ‫ובאמת אין זה עיקר הטעם לחילול השבת של העדים‪ ,‬שהרי‬ ‫וי"מ שהכונה שמוציאים יונים מקן של אחרים ע"י תחבולות‪,‬‬ ‫השלוחים עצמם אין מחללים את השבת‪ ,‬אלא טעם החילול‬ ‫ואין בזה גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬וסוחרי‬ ‫הוא מדכתיב "אשר תקראו אותם במועדם"‪ ,‬והטעם הנ"ל הוא‬ ‫שביעית ורחמנא אמר "לאכלה" ולא לסחורה‪( ,‬ואיירי‬ ‫רק סעד לדבר‪.‬‬ ‫בשביעית בזמן הזה לרבי שזה דרבנן‪ ,‬אי נמי בסחורה שאינה‬ ‫חמישים שערי בינה נבראו בעולם‪ ,‬וניתנו למשה‬ ‫גמורה שהיא אסורה רק מדרבנן‪ .‬ולמלקט ע"מ לאכול והותיר‬ ‫מותר למכור‪ .‬תוס' שם)‪ .‬ולפי שנחשדו אלו לעבור על דת‬ ‫רבינו ארבעים ותשעה‪ ,‬שנא' "ותחסרהו מעט‬ ‫מחמת ממון‪ ,‬חשדום להעיד שקר בשביל ממון ושוחד‪,‬‬ ‫מאלוקים"‪ ,‬ושלמה ביקש להיות כמשה ולא קיבל‪,‬‬ ‫ועבדים פסולים מדאורייתא ק"ו מאשה‪ .‬ואלו פסולים‬ ‫וי"א שקיבל‪ ,‬אלא ביקש לדון כדעת לבו בלא עדים‬ ‫לעדות כאשה‪ ,‬ובמקום שאשה כשרה לעדות גזלן‬ ‫והתראה ולא קיבל‪.‬‬ ‫דרבנן כשר לעדות‪ ,‬כגון בעדות אשה לומר שמת בעלה‬ ‫אף שנראה בעליל והיינו בגלוי מחללים העדים את‬ ‫ולהתירה להנשא‪ ,‬אבל גזלן דאורייתא דחציף לעבור בפרהסיא‬ ‫לא הכשירו חכמים לעדות אשה‪ ,‬אע"פ שהכשירו עבד ואשה‬ ‫השבת‪ ,‬ולרבי יוסי אם נראה בעליל אין מחללים את‬ ‫שהם פסולים מדאורייתא‪.‬‬ ‫השבת‪.‬‬ ‫מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועכבם ר"ע בלוד‪ ,‬שלח‬ ‫מי שראה את החודש ואינו יכול להלך מוליכים‬ ‫לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילם‬ ‫אותו בחמור‪ ,‬ואפילו במיטה‪ ,‬ואם אורבים להם (שהיו‬ ‫לעת"ל‪ ,‬ואמר ר' יהודה בברייתא שח"ו לא היה זה‬ ‫הצדוקים והבייתוסים אורבים להם כדי לעכבם ולהטעות את‬ ‫ר"ע‪ ,‬אלא היה זה שזפר שהיה ראש של גדר והורידו‬ ‫חכמים) לוקחים בידם מקלות‪ ,‬ואם הדרך רחוקה‬ ‫ר"ג מגדולתו‪.‬‬ ‫לוקחים בידם מזונות‪ ,‬שעל מהלך לילה ויום מחללים‬ ‫‪22‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫המשואות‬ ‫את השבת ויוצאים לעדות החודש או להעיד על כשרות‬ ‫העדים אם הבי"ד אינם מכירים אותם‪( ,‬תוד"ה מחללים)‪ ,‬שנא'‬ ‫בראשונה היו משיאין משואות ולא היו צריכים לשכור‬ ‫"אלה מועדי ד' מקראי קודש אשר תקראו אותם‬ ‫שלוחים לשלוח לגולה‪ ,‬משקלקלו הכותים והשיאו‬ ‫משואות בהרים שלהם בליל ל"א למרות שבי"ד לא קידשו את‬ ‫במועדם"‪.‬‬ ‫החודש ביום ל'‪ ,‬והטעו את בני הגולה לעשותו חסר‪ ,‬התקינו‬ ‫שיהיו שלוחים יוצאים‪.‬‬ ‫מתי היו משיאין משואות‪ -‬אין משיאין משואות‬ ‫אלא על החודש שנראה בזמנו לקדשו‪ ,‬ומשיאין בליל‬ ‫ל"א‪ ,‬שאם ישיאו גם בחודש מלא‪ ,‬כשיחול ר"ח‬ ‫אם אינן מכירין‪:‬‬ ‫בערב שבת (או שר"ח מלא חל בשבת‪ .‬תוד"ה גזירה) וישיאו‬ ‫במוצאי שבת דא"א לחלל שבת כדי להשיא משואות‪ ,‬לא‬ ‫נאמנות לעדות החודש‬ ‫ידעו אם החודש מלא או חסר‪ ,‬ואם לא ישיאו באופן‬ ‫זה‪ ,‬לא ידעו אם הסיבה היא מחמת השבת או מחמת‬ ‫כ"ב‪ :‬אם בי"ד הגדול שמקדשים את החודש אינם‬ ‫אונס בשכרות של משתה השבת‪ ,‬ואם ישיאו רק בחודש‬ ‫מכירים את העדים אם הם נאמנים וכשרים‪ ,‬משלחים‬ ‫מלא‪ ,‬יגרמו ביטול מלאכה לעם ב' ימים בראש השנה‪,‬‬ ‫בי"ד שבעירו זוג אחר עמם להעיד על כשרותם (וגם הם‬ ‫שלא ידעו אם החודש חסר ומותר לעשות מלאכה‪ ,‬או שהחודש‬ ‫מחללים את השבת‪ .‬תוד"ה משלחים)‪ ,‬אבל עד אחד אינו‬ ‫מלא ומחר ישיאו משואות ואסור לעשות מלאכה‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫נאמן לא לעדות החודש‪ ,‬ד"משפט" כתיב ביה‪ ,‬ולא‬ ‫והתוס' (ד"ה משום) כתבו שכוונת הגמרא לכל ר"ח‪ ,‬דלא היו‬ ‫להעיד על הכשרות‪.‬‬ ‫רגילים לעשות מלאכה בר"ח‪ ,‬ורגילים לומר שהקב"ה הוסיף יום‬ ‫טוב לנשים בר"ח בשכר שלא נתרצו להביא תכשיטים לצורך‬ ‫בראשונה היו מקבלים עדות החודש מכל אדם‪,‬‬ ‫עשית העגל‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה והא) שדווקא אם היו‬ ‫עד שקלקלו הבייתוסים ושכרו ב' עדים להעיד שקר‬ ‫משיאים גם בחודש מלא היו תולים הדבר באונס‪ ,‬אבל אם‬ ‫בל' אדר שחל בשבת ולא נראה המולד‪ ,‬והבייתוסים רוצים‬ ‫משיאים רק בחודש חסר תולים הדבר בזה שהחודש מלא‪ ,‬שזה‬ ‫שהנפת העומר וחג השבועות יהיו באחד בשבת‪ ,‬שהם דורשים‬ ‫דבר מצוי‪.‬‬ ‫"ממחרת השבת יניפנו הכהן" ממחרת שבת בראשית‪( ,‬ולא‬ ‫כ"ג‪ .‬כיצד היו משיאין משואות מביאין כלונסאות‬ ‫חשיב להו קלקול לעשות הפסח שלא בזמנו‪ ,‬דדרשי "אתם"‬ ‫של ארז ארוכים (‪-‬כדי שיהיו נראים למרחוק) (ונחלקו‬ ‫ואפילו מזידים‪ .‬תוד"ה להטעות)‪ ,‬ואחד העדים גילה‬ ‫בגמרא אם יש ד' מיני ארז או י' מינים‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫ששכרוהו‪( ,‬ואמר שנתרצה כדי לגלות את השקר‪,‬‬ ‫(ד"ה ארבעה מיני ארזים) דשמא איירי הכא לענין מקח וממכר‪,‬‬ ‫שלא יבוא אחר וישקר‪ ,‬ואמרו לו שהכסף שנתנו לו‬ ‫אבל לכו"ע במציאות יש י' מיני ארזים‪ ,‬ובירושלמי חשיב כ"ד‬ ‫הוא שלו אף שלא קיים שליחותו‪ ,‬דיש רשות לבי"ד לקנוס‬ ‫מיני ארזים) וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן שהם‬ ‫ממון ולעשותו הפקר‪ ,‬ושוכרו ילקה)‪ ,‬ותיקנו שלא יהיו‬ ‫מרבים שלהבת‪ ,‬וכורך בראשי הכלונסאות במשיחה‪ ,‬ועולה‬ ‫מקבלים אלא מן המכירים‪.‬‬ ‫לראש ההר‪ ,‬ומצית בהן את האור‪ ,‬ומוליך ומביא‬ ‫מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו‬ ‫ומעלה ומוריד (כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב‪ ,‬דמצינו‬ ‫בשבת באושא‪ -‬י"מ שהיה עמו עוד עד ולא חשיב‬ ‫כוכב שעולה ויורד או הולך וחוזר‪ .‬תוד"ה מוליך) עד שהוא‬ ‫ליה משום כבודו של רבי נהוראי (שלא הוזכר רבי נהוראי‬ ‫רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני‪,‬‬ ‫אלא להורות שאדם גדול כמותו נהג התר בדבר‪ ,‬ואין כבודו‬ ‫וכן בראש ההר השלישי‪.‬‬ ‫שנביא ראיותינו אף מחבירו הקטן ממנו)‪ ,‬וי"מ שהיה‬ ‫וצי אדיר לא יעברנו ‪-‬לנחל שעתיד לצאת מבית המקדש‬ ‫באושא עד אחר שמכיר את העד שיצטרף עמו‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫זו בורני ספינה גדולה שיעשו כדי להוציא אלמוגים‬ ‫שמחללים שבת אף שיש ספק שמא אין אותו העד‬ ‫בביתו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה וחד) שעד אחד מחלל את השבת‬ ‫מקרקע הים ע"י שימלאוה חול וישקעוה‬ ‫ללכת לעדות החודש שמא יצטרף שם עם אחר‪.‬‬ ‫בקרקעית הים ועודנה נראית מעל המים‪ ,‬דבמקום שיש‬ ‫אלמוגים אין המים עמוקים כ"כ‪ ,‬ויצלול בר אמוראי‬ ‫עד אחד נאמן לומר שבי"ד קידשו את החודש‪,‬‬ ‫ויקשור את האלמוגים לספינה עם חבילי פשתן‬ ‫דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי‪ ,‬ואפי'‬ ‫שהם קשים לינתק‪ ,‬ויוציאו את החול והספינה עולה‬ ‫הוא מקצה העולם‪.‬‬ ‫‪23‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫נחשבת כד' אמות לענין שנותנים קרפף לעיר ולענין שהנותן‬ ‫ומעלה עימה את האלמוגים‪ ,‬שהם שווים כפליים‬ ‫עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום‪ ,‬ואם לענין היוצא‬ ‫מכסף‪.‬‬ ‫חוץ לתחום נותנים לו את העיר עם עיבורה‪ ,‬א"כ גם בלי‬ ‫מחיצות היא נחשבת כד' אמות‪.‬‬ ‫כל שיטה שנטלו הנכרים מירושלים עתיד הקב"ה‬ ‫להחזירם לה‪.‬‬ ‫כיצד בודקים את עידי קידוש החודש‬ ‫אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה ששפכו דמם של‬ ‫זוג שבא ראשון בודקים אותו ראשון‪.‬‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫מכניסים את הגדול שבהם ואומרים לו אמור כיצד‬ ‫כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר‪,‬‬ ‫ראית את הלבנה‪ ,‬פגימתה לפני החמה או לאחר‬ ‫וי"א שאם מלמדה במקום שאין ת"ח דומה להדס‬ ‫החמה‪( ,‬ולעולם אין פגימתה לפני החמה‪ ,‬דלעולם‬ ‫לא ראתה חמה פגימתה של הלבנה כדי שלא תחלש‬ ‫במדבר שהוא חביב‪.‬‬ ‫דעתה‪ ,‬וכן לעולם לא ראתה חמה פגימתה של קשת‪,‬‬ ‫כ"ג‪ :‬מאין היו משיאין משואות‪ -‬מהר המשחה (‪-‬‬ ‫שלא יאמרו עובדי החמה שהחמה זורקת חיצים‬ ‫הר הזיתים) לסרטבא‪ ,‬ומסרטבא לגרופינא‪ ,‬ומגרופינא‬ ‫להלחם בכופרים בה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה גירי) שבלבנה אין‬ ‫לחוורן‪ ,‬ומחוורן לבית בלתין (‪-‬בירם‪ .‬ומשמע כאן שבירם‬ ‫חוששים לזה‪ ,‬דאין קשת אלא ביום‪ ,‬וביוום אור הלבנה אינו‬ ‫מועיל)‪ ,‬לצפונה של חמה או לדרומה‪( ,‬בימות החמה‬ ‫היא מארץ ישראל‪ .‬תוד"ה זו בירם)‪ ,‬ומבית בלתין לא זזו‬ ‫הלבנה לעולם בדרומה של חמה ובימות הגשמים‬ ‫משם‪ ,‬אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד‪ ,‬עד שהיה‬ ‫בצפונה)‪.‬‬ ‫רואה כל הגולה (‪-‬פומבדיתא‪ ,‬והם מודיעים לכל בני בבל)‬ ‫לפניו כמדורת האש‪ ,‬שכל אחד היה נוטל אבוקה‬ ‫כ"ד‪ .‬כמה היה גבוה (אם עד אחד אומר ב' מרדעות‬ ‫ועולה לראש גגו‪ .‬בין ההרים היו ח' פרסאות (והיום‬ ‫והשני ג' עדותן קיימת‪ ,‬אבל ג' וה' בטלה‪ ,‬ומ"מ‬ ‫המרחק גדול יותר מפני שנתקלקלו הדרכים‪ .‬עיין‬ ‫מצטרפים לעדות אחרת ‪-‬עד אחד מצטרף עם עד אחר‬ ‫בתוס' (ד"ה כמה))‪ .‬ורשב"א מוסיף חרים כייר וגדר‬ ‫שיאמר כמותו‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אבל) דהיינו למ"ד‬ ‫וחברותיה‪ ,‬י"א שהיו בין ההרים הנ"ל‪ ,‬וי"א שהיו בצד‬ ‫ששני כיתי עדים המכחישים זה את זה אינם נאמנים לעדות‬ ‫אחר של ארץ ישראל‪ ,‬ושני הצדדים היו לכיוון בבל‪.‬‬ ‫אחרת‪ ,‬אבל למ"ד שכל כת יכולה להעיד בפני עצמה‪ ,‬י"ל‬ ‫שהכונה שכל עד מצטרף להעיד עם אחר בעדות ממון)‪.‬‬ ‫לאין היה נוטה וכמה היה רחב‪.‬‬ ‫מה היו העדים עושים בשבת אחרי עדותם‬ ‫ואח"כ היו מכניסים את השני ובודקים אותו‪ ,‬ואם‬ ‫חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה‬ ‫נמצאו דבריהם מכוונים עדותם קיימת‪.‬‬ ‫נקראת (י"א יעזק לישנא מעליא‪ ,‬וי"א יזק לישנא‬ ‫שאר הזוגות שואלים אותם ראשי פרקים‪ ,‬אע"פ‬ ‫דצערא שאסור באזיקים‪ .‬לרש"י הנדון הוא אם זה על שם‬ ‫שהיה אסור להם בתחילה לזוז ממקומם או לא‪ ,‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫שאין צריכים להם‪ ,‬כדי שלא יצאו בפחי נפש‪ ,‬אלא‬ ‫או) הנדון הוא אם המקום היה צר או מרווח)‪ ,‬ולשם כל‬ ‫יהיו רגילים לבוא‪.‬‬ ‫העדים מתכנסים בשבת שחיללוהו כדי לבוא ולהעיד‪,‬‬ ‫אם העדים מעידים שראוה משתקפת במים או‬ ‫ובי"ד בודקים אותם שם‪ ,‬וסעודות גדולות עושים‬ ‫בעששית‪ ,‬או בעבים ‪-‬מאירה דרך עוביו של עב‪ ,‬וכן חציו‬ ‫להם (לפני תקנת ר"ג הזקן דלהלן‪ .‬תוס' שם) בשביל שיהיו‬ ‫במים או בעששית או בעבים וחציו השני ברקיע‪ ,‬אין‬ ‫רגילים לבוא‪.‬‬ ‫מעידים עליו‪.‬‬ ‫בראשונה לא היו זזים משם כל היום מפני שהיוצא‬ ‫אם אמרו שראוהו מאליהם וכשנסתכלו בו מדעתם‬ ‫כדי להעיד עליו לא ראוהו אין מעידים עליו‪ ,‬שמא ראו‬ ‫מחוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות התקין ר"ג הזקן שיהיו‬ ‫מהלכים אלפים אמה לכל רוח כדי שלא ימנעו מלבוא‬ ‫עיגול של ענן לבן‪ .‬אבל אם ראו את הלבנה עצמה‬ ‫מדעתם ואח"כ לא ראוה יכולים להעיד עליה‪.‬‬ ‫(תוד"ה שיהו)‪ ,‬וכן מיילדת והבאים להציל מן הדליקה‪,‬‬ ‫גייס‪ ,‬נהר או מפולת‪ ,‬יש להם אלפים אמה לכל רוח‬ ‫קידוש החודש‬ ‫כאנשי העיר‪.‬‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה לא) שהחצר כולה נחשבת לד' אמות‪ ,‬וכן‬ ‫לאחר קבלת העדות על המולד ראש בי"ד אומר‬ ‫הדין בעיר המוקפת מחיצות‪ ,‬וירושלים באותו זמן היו בה‬ ‫מקודש דכתיב "וידבר משה את מועדי ד' "‪ ,‬וכל‬ ‫פרצות שפרצו היוונים‪ .‬ומצינו עיר שאין לה מחיצות והיא‬ ‫‪24‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫כתיב "לא תעשון איתי" ‪-‬לא תעשו דמות שמשי‪,‬‬ ‫העם עונים אחריו מקודש מקודש‪ ,‬דכתיב "אשר‬ ‫כגון אופנים ושרפים חיות הקודש ומלאכי השרת‪,‬‬ ‫תקראו אתם" קרי ביה אתם‪ ,‬וי"א מ"אלה הם מועדי"‬ ‫דכתיב "ממעל"‪ ,‬ואפי' דמות שמשים שבמדור‬ ‫הם יאמרו מועדי‪ ,‬ואומרים פעמיים דכתיב "מקראי‬ ‫התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות אסור‬ ‫קודש" תרי זימני משמע‪.‬‬ ‫לעשות‪ ,‬דכתיב "אשר בשמים"‪.‬‬ ‫בין שנראה בזמנו ובין שלא נראה בזמנו מקדשים‬ ‫וכן אסור לעשות שלחן‪ ,‬ומנורה של שבעה נרות‬ ‫אותו‪ .‬לר"א בר צדוק שלא בזמנו אין מקדשים ובזמנו‬ ‫אסור אפילו משאר מיני מתכות כיון שזה כשר למנורה‪,‬‬ ‫מקדשים‪ ,‬ולפלימו בזמנו אין מקדשים שאינו צריך‬ ‫ורבי יוסי ברבי יהודה אוסר גם בשל עץ כדרך שעשו‬ ‫חיזוק ושלא בזמנו מקדשים‪ ,‬לר"א בר"ש אין‬ ‫מלכי בית חשמונאי דס"ל שגם מנורה של עץ כשרה‪,‬‬ ‫מקדשים חודשים כלל דכתיב "וקדשתם את שנת‬ ‫ואמרו לו חכמים שאינו ראי' שהם עשו משפודי‬ ‫החמישים שנה" שנים אתה מקדש ולא חודשים‪,‬‬ ‫ברזל (ואין עושים גביעים כפתורים ופרחים אא"כ היא עשויה‬ ‫והלכה כר"א בר צדוק‪.‬‬ ‫מזהב‪ .‬תוד"ה שפודים) וחיפום בעץ‪ ,‬העשירו עשו של‬ ‫כסף‪ ,‬חזרו והעשירו עשו של זהב‪.‬‬ ‫איסור עשית דמויות‬ ‫וכן אסור לעשות בית כתבנית היכל או אכסדרה‬ ‫כתיב "לא תעשון איתי" ולמדו חז"ל שהכונה שאסור‬ ‫כתבנית אולם‪ ,‬או חצר כתבנית עזרה‪.‬‬ ‫לעשות כדמות המשמשים לפני הקב"ה‪ ,‬ולהלן יבואר‬ ‫איזה דמויות הם בכלל האיסור‪ ,‬ואלו דמויות מותר‬ ‫וכן אסור לעשות דמות ד' פנים לגוף אחד כעין חיות‬ ‫לעשות‪.‬‬ ‫הקודש‪ ,‬או פרצוף אדם לבדו‪ ,‬דכתיב "לא תעשון אתי"‬ ‫‪-‬לא תעשון אותי‪ .‬והתוס' (ד"ה חוץ מפרצוף אדם) דנים אם‬ ‫דמות צורות לבנות היו לו לר"ג שבהם מראה את‬ ‫להלכה מותר לעשות צורת אדם או לא‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה‪.‬‬ ‫לא) שאין איסור לעשות צורת אדם בגלל הכרובים‪ ,‬דרק‬ ‫כ"ד‪ :‬ואף שאסור לעשות דמות חמה ולבנה וכו'‬ ‫הכרובים שבשמים מיקרו שמשיי ולא נתבררה צורתם‪ ,‬והנ"מ‬ ‫באיסור ד' פנים אף שביניהם יש צורת אדם שאף לבדה אסורה‬ ‫(וכדלהלן)‪ ,‬ר"ג אחרים נכרים עשו לו (ואף שבכל מילי‬ ‫הוא משום שמותר לעשות צורת אדם יחד עם פרצופים‬ ‫אמירה לנכרי שבות‪ ,‬ואפילו באיסורים דרבנן‪ ,‬הכא לא גזרו‬ ‫אחרים‪ ,‬וכן נ"מ שאם מצא צורת אדם אסור להשלים לד'‬ ‫משום מצוה‪ ,‬וצריך להזהר לא להחתים איגרת בצורה האסורה‪,‬‬ ‫פרצופים‪.‬‬ ‫ואם הנכרי מביא לו חותם מעצמו מותר‪ .‬תוד"ה שאני)‪ ,‬ואמנם‬ ‫אם בא לעבוד את הדמות שעושה אסור לעשות‬ ‫אף באופן זה אסור משום חשד‪ ,‬כדמצינו שרב יהודה‬ ‫אפילו שלשול (‪-‬תולעת) קטן‪ ,‬דכתיב "ואשר בארץ"‬ ‫אחרים עשו לו והוא אמר לעוור את עיני הצורה והיינו‬ ‫לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות"‪,‬‬ ‫להשחיתה‪ ,‬שם היה החותם בולט וכל החשד הוא שמא‬ ‫יאמרו שזה עצמו ע"ז‪ ,‬אבל שיחשדוהו שעובר על "לא תעשון"‬ ‫"מתחת" לרבות שלשול קטן‪.‬‬ ‫לא חיישינן‪ .‬תוד"ה סמי‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה והא) שלבנה‬ ‫אסור גם באינה בולטת‪ ,‬כיון שהלבנה אינה בולטת ברקיע)‪,‬‬ ‫סתירה מציאותית לעידי קידוש החודש‬ ‫כדמצינו שאסור ללבוש טבעת שחותמה בולט מפני‬ ‫אע"פ שבית דין היו מקדשים על פי עדים שהעידו על‬ ‫החשד אבל מותר לחתום בה מפני שהחתימה שוקעת‪,‬‬ ‫ראית המולד‪ ,‬היו בי"ד בקיאים בחשבון מתי צריך לחול‬ ‫(ואם החותם שקוע מותר ללבוש ואסור לחתום)‪,‬‬ ‫המולד‪ ,‬ומתי לא יכול להיות עדיין המולד‪ .‬ולהלן יבואר‬ ‫מה עושים כשנראה שהעדות על המולד אינה נכונה‪.‬‬ ‫מ"מ אם יש רבים אין חוששים לחשד (כדמצינו‬ ‫שהיה בית כנסת בנהרדעא שבנו יכניה וגלותו מאבנים‬ ‫כ"ה‪ .‬מעשה שבאו שניים ואמרו ראינוהו שחרית‬ ‫שנשאו עמהם מירושלים‪ ,‬ותמיד היתה שכינה מצויה שם‪ ,‬ועל‬ ‫במזרח וערבית במערב‪ ,‬ואמר ריו"ח בן נורי שהם‬ ‫זה נאמר "כי רצו עבדיך את אבניה"‪ ,‬שהיה בו אנדרטא (‪-‬‬ ‫עידי שקר‪ ,‬ור"ג קיבלם‪ ,‬דסבר שפעמים הירח הולך‬ ‫צלם דמות המלך) ונכנסו אליו רב ושמואל ואבוה‬ ‫בדרך קצרה‪ .‬רבותיו של רש"י ביארו שראו בשחרית את‬ ‫דשמואל ולוי להתפלל)‪ ,‬ור"ג כיון שהיה נשיא היו‬ ‫הלבנה של חודש קודם‪ ,‬ובערבית ראו את המולד‪ ,‬והם עידי‬ ‫אצלו רבים‪ .‬או שהצורות היו עשויות פרקים‪ .‬או‬ ‫שקר דקיימא לן שהלבנה מכוסה כ"ד שעות‪ .‬ורש"י מבאר‬ ‫שכיון שעשה כדי להתלמד מותר‪ ,‬דכתיב "לא תלמד‬ ‫ששניהם היו מהחודש החדש‪ ,‬והנדון הוא אם היא יכולה ללכת‬ ‫לעשות" אבל אתה למד להבין ולהורות‪.‬‬ ‫ממזרח למערב בי"ב שעות‪ .‬והתוס' (ד"ה ראינוהו) כתבו‬ ‫כרבותיו של רש"י‪ ,‬וס"ל שבימות הקיץ לפעמים שייך לראות‬ ‫שחרית במזרח וערבית במערב‪.‬‬ ‫‪25‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫אמר ר"ג כך מקובלני מבית אבא אין חידושה של‬ ‫עוד באו שניים ואמרו ראינוהו בזמנו ביום ל' ובליל‬ ‫לבנה פחות מכ"ט יום ומחצה וב' שלישי שעה וע"ג‬ ‫עיבורו ‪-‬ליל ל"א לא נראה‪ ,‬וקיבלם ר"ג‪ ,‬ואמר רבי‬ ‫חלקים‪ ,‬וסמך על זה אף שהיתה נראית דמות ירח‪,‬‬ ‫דוסא בן הרכינס שהם עידי שקר‪ ,‬והסכים עמו רבי‬ ‫והספיד את אמו של בן זזא הספד יותר מן הראוי לה‪,‬‬ ‫יהושע‪.‬‬ ‫כדי שידעו העם שלא קידשו את החודש‪ ,‬שהרי אין‬ ‫מספידים ביו"ט‪.‬‬ ‫שלח ר"ג לרבי יהושע שיבוא אצלו עם מקלו ומעותיו‬ ‫ביוה"כ שחל לפי חשבונו‪ ,‬הלך ר"ע ומצאו לרבי‬ ‫יהושע מיצר על שהנשיא גזר עליו לחלל את יוה"כ‪ ,‬ואמר‬ ‫שעדיף לו לחלות י"ב חודש מאשר לעשות כך‪ ,‬אמר‬ ‫לו ר"ע הרי הוא אומר "אתם" ג' פעמים אפי' שוגגים‬ ‫ראוהו בית דין‪:‬‬ ‫אפי' מזידים ואפי' מוטעים ע"י עדי שקר‪ ,‬אמר לו‬ ‫עקיבא ניחמתני‪.‬‬ ‫בא לרבי דוסא בן הרכינס‪ ,‬אמר לו אם באים אנו לדון‬ ‫האם בי"ד יכולים לקדש על פי ראייתם‬ ‫אחר ר"ג צריכים לדון אף אחרי בתי דינים קודמים‪,‬‬ ‫קידוש החודש אינו תלוי במציאות מתי היה המולד‪ ,‬אלא‬ ‫והתורה אמרה "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וע'‬ ‫בקידוש שקידושוהו בית דין‪ ,‬ובית דין מקדשים דווקא ע"י‬ ‫מזקני ישראל" ולא פירשה שמות הזקנים לומר‬ ‫קבלת עדות על המולד‪ ,‬וכדלהלן‪ .‬עוד יבואר מה הדין‬ ‫כשבית דין עצמם ראו את המולד‪ ,‬מתי הם יכולים לקדש‬ ‫שאינו תלוי בשמם אלא כל בי"ד הרי הוא כבי"ד של‬ ‫את החודש‪ ,‬ומתי הם צריכים לשמוע עדות על כך‪.‬‬ ‫משה‪ ,‬וכן לומדים זאת ממה ששמואל הזכיר את‬ ‫ירובעל (‪-‬גדעון‪ ,‬ונקרא ירובעל משום שעשה מריבה‬ ‫כ"ה‪ :‬ראוהו בי"ד וכל ישראל ‪-‬שכבר נתפרסם‬ ‫עם הבעל) בדן (‪-‬שמשון‪ ,‬שבא משבט דן)‪ ,‬ויפתח‬ ‫הדבר‪ ,‬או שכבר נחקרו העדים‪ ,‬ולא הספיקו לומר‬ ‫יחד עם שמואל‪ ,‬ושמואל שקול כמשה ואהרן דכתיב‬ ‫מקודש עד שחשיכה‪ ,‬הרי החודש מעובר‪ .‬שאע"פ‬ ‫"משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו"‪ ,‬ללמד‬ ‫שי"ל שחקירת העדים כתחילת דין ואפשר לגמור‬ ‫שיפתח בדורו כשמואל בדורו‪ ,‬דאפילו קל שבקלין‬ ‫הדין בלילה (כדמצינו שדיני ממונות דנים ביום‬ ‫שנתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר‬ ‫וגומרים בלילה)‪ ,‬מ"מ אמר קרא "כי חק לישראל הוא‬ ‫שבאבירים‪ ,‬ואין לאדם ללכת לבקש אלא לשופט‬ ‫משפט לאלוקי יעקב" אימתי הוי חק בגמר דין‪ ,‬וקרי‬ ‫שבימיו דכתיב "ובאת וכו' ואל השופט אשר יהיה‬ ‫ליה משפט‪ ,‬ואין משפט אלא ביום דכתיב "והיה ביום‬ ‫הנחילו את בניו"‪.‬‬ ‫בימים ההם"‪ ,‬וכתיב "אל תאמר מה היה שהימים‬ ‫הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה"‬ ‫ראוהו בי"ד בלבד אם ראו ביום יכולים לקדש את‬ ‫דא"א שיהיו אחרונים כראשונים‪ ,‬ואין לך אלא שופט שבימיך‪.‬‬ ‫החודש‪ ,‬שלא תהא שמיעה גדולה מראיה‪( ,‬דגבי עדות‬ ‫נטל מקלו ומעותיו והלך ליבנה אצל ר"ג‪ ,‬ונשקו ר"ג‬ ‫החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש‪ .‬רש"י‪ .‬אבל התוס'‬ ‫על ראשו ואמר לו בא בשלום רבי ותלמידי‪ ,‬רבי‬ ‫(ד"ה לא) כתבו שאפילו בעדות נפשות אמרינן הכי)‪ ,‬אבל אם‬ ‫שלימדתני תורה ברבים ותלמידי שקיימת דברי‬ ‫ראוהו בלילה אין יכולים לקדשו ביום לפי ראיתם‬ ‫כתלמיד וילמדו הקטנים ק"ו לשמוע לגדולים‪.‬‬ ‫בלילה דאין קבלת עדות אלא ביום ואפילו בדיני ממונות‬ ‫(תוד"ה כגון)‪ ,‬אלא יעמדו שניים מהם ויעידו בפניהם‬ ‫רבי חייא ראה את הלבנה בכ"ט אלול וזרק עליה עפר‬ ‫ויקדשו החודש‪.‬‬ ‫ואמר לה שתלך כי צריך לקדש החודש לערב ע"י איום‬ ‫ראוהו ג' והם בי"ד וראוהו בלילה כדלעיל‪ ,‬יעמדו‬ ‫על העדים כדי שיוה"כ לא יהיה ביום שישי‪ ,‬ואין מקדשים את‬ ‫שניים מהם‪ ,‬ויושיבו שניים אחרים אצל היחיד‪,‬‬ ‫החודש ביום אם הלבנה הישנה נראית בלילה שלפני'‪ ,‬ואמר‬ ‫רבי לרבי חייא שילך לעין טב (שלא ירננו עליו בני עירו‬ ‫ויקדשו את החודש‪ ,‬וקמ"ל דאין היחיד נאמן ע"י‬ ‫לפי שראו הישנה כל יום כ"ט‪ ,‬וי"מ שגזרו גזירה במקומו שלא‬ ‫עצמו‪ ,‬ואפי' הוא מומחה שכשר בדיני ממונות לדון‬ ‫לקדש את החודש‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה זיל) כתבו שבעין טב‬ ‫יחידי‪ ,‬הכא צריך ג'‪ .‬והראיה לזה מהא דאין לך‬ ‫היה בי"ד קבוע ושם היו מקדשים את החודש) ויקדש את‬ ‫מומחה לרבים יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב"ה‬ ‫החודש‪ ,‬וישלח לו סימן "דוד מלך ישראל חי וקיים"‬ ‫עד דאיכא אהרן בהדך‪.‬‬ ‫דדוד נמשל ללבנה‪.‬‬ ‫‪26‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫אין קטיגור נעשה סניגור‪ ,‬אבל ארון כפורת וכרובים‬ ‫כ"ו‪ .‬ואף לר"ע הסובר שאין עד נעשה דיין‪ ,‬הני‬ ‫לא‪ ,‬דחוטא בל יקריב קאמרינן‪ ,‬וכף ומחתה לא‪,‬‬ ‫מילי בדיני נפשות‪ ,‬שכיון שראה הדיין שהרג את‬ ‫דחוטא בל יתנאה קאמרינן‪ ,‬וגבי שופר נמי מתנאה בקול‬ ‫הנפש לא ימצא לו זכות ורחמנא אמר "עד עמדו לפני‬ ‫תקיעתו‪ .‬תוד"ה חוטא‪.‬‬ ‫העדה למשפט"‪ ,‬ולא לומדים מזה לשאר דינים דכתיב‬ ‫לאביי יש טעם נוסף לרבנן‪ ,‬דשופר אחד אמר‬ ‫"והצילו העדה"‪ .‬תוד"ה דרחמנא‪( .‬ולרבי טרפון דיינים‬ ‫רחמנא‪ ,‬ושל פרה כיון דעשוי גילדי גילדי דניכרת בו‬ ‫שראו רציחה רשאים לדון אמנם העד שמעיד בפועל אינו‬ ‫התוספת של כל שנה ושנה מיתחזי כשניים ושלשה‬ ‫יכול להיות דיין)‪ ,‬אבל בקידוש החודש מודה ר"ע שעד‬ ‫שופרות‪ ,‬ולא דמי למניח שופר בתוך שופר‪ ,‬דשאני הכא‬ ‫נעשה דיין והיינו עד הרואה‪ ,‬ובקיום שטרות דרבנן אפילו עד‬ ‫שכשנגמר אחד מתחיל השני והקול יוצא דרך כולם‪( .‬תוד"ה‬ ‫המעיד נעשה דיין‪ ,‬ובדיני נפשות אפילו עד הרואה אינו נעשה‬ ‫ולא)‪ .‬ורבי יוסי סבר שכיון שהם מחוברים נחשב אחד‪.‬‬ ‫דיין‪ .‬שם‪.‬‬ ‫ביאור מקור כמה לשונות‪-‬‬ ‫תקיעת שופר‬ ‫יובל הוא איל‪ ,‬דבערביא קוראים לאיל יובלא‪.‬‬ ‫לאחר שנתבארו בתחילת המסכת דיני כמה ראשי שנים‬ ‫בגליא קוראים לנדה גלמודה‪ ,‬גמולה דא מבעלה‪.‬‬ ‫שיש במשך השנה‪ ,‬וכן נתבארו בארוכה דיני קידוש‬ ‫החודש‪ ,‬הגמרא עוברת לעסוק בדיני התקיעות והתפילות‬ ‫באפריקי קוראים למעה קשיטה‪ ,‬ונ"מ דהא דכתיב‬ ‫בראש השנה והיינו א' תשרי‪ ,‬שבו יש מצות תקיעת שופר‪,‬‬ ‫"מאה קשיטה" היינו מאה מעות‪.‬‬ ‫ויש בו תפילות מיוחדות‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫בכרכי הים קוראים למכירה כירה‪ ,‬ונ"מ לפרש דברי‬ ‫מצות עשה מן התורה לשמוע תקיעת שופר בראש השנה‪,‬‬ ‫הכתוב "בקברי אשר כריתי לי"‪.‬‬ ‫דכתיב "יום תרועה יהיה לכם"‪ ,‬ולמדו חכמים שתקיעה זו‬ ‫צריכה להיות דווקא בשופר מדכתיב לגבי תקיעת יוה"כ‬ ‫בתחום קן נשריא קוראים לכלה נינפי‪ ,‬כדכתיב‬ ‫של יובל "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי"‪.‬‬ ‫"יפה נוף משוש כל הארץ"‪ ,‬ולתרנגול קוראים שכוי‬ ‫להלן יבואר קרן של איזה בעל חי נקרא שופר (כ"ו)‪ ,‬ואלו‬ ‫‪-‬לשון ראיה‪ ,‬כדכתיב "מי שת בטוחות (‪-‬כליות)‬ ‫דברים פוסלים את השופר (כ"ז)‪ ,‬ודיני התקיעות ודיני‬ ‫חכמה‪ ,‬ומי נתן לשכוי בינה"‪.‬‬ ‫תקיעת שופר בשבת (כ"ח ‪ -‬ל')‪ ,‬ומתי תוקעים לפי סדר‬ ‫התפילה (ל"ב)‪ ,‬וכמה ואיזה תקיעות תוקעים (ל"ג ל"ד)‪.‬‬ ‫כ"ו‪ :‬קבען פלוני‪ -‬גזלני פלוני‪ ,‬כדכתיב "היקבע‬ ‫אדם אלוקים"‪ ,‬ולוי לא שאלו היכי קבעך וכדו' כדי‬ ‫כל השופרות כשרים בין של איל בין של יעל חוץ משל‬ ‫שמתוך תשובתו יבין מה כוונתו‪ ,‬מפני שסבר‬ ‫פרה מפני שהוא קרן וכתיב גבי יובל "תעבירו שופר"‬ ‫שהוא לשון עבירה‪.‬‬ ‫ולומדים ראש השנה מיובל‪ .‬ורבי יוסי מכשיר דסבר שכל‬ ‫סירוגין‪ -‬פסקי‪ ,‬לא הכל יחד‪.‬‬ ‫השופרות נקראו קרן‪ ,‬ורבנן סברי ששל פרה נקרא‬ ‫רק קרן ולא שופר דכתיב "בכור שורו הדר לו וקרני‬ ‫חלוגלוגלות‪ -‬פרפחינא‪ ,‬ונ"מ לזב שאין מאכילים אותו‬ ‫ראם קרניו"‪ ,‬ורבי יוסי סבר שאף של פרה נקרא גם‬ ‫דברים המביאים לידי טומאה‪ .‬תוד"ה חלוגלוגות‪.‬‬ ‫שופר דכתיב "ותיטב לד' משור פר" והיינו משופר‪,‬‬ ‫סלסלה ותרוממך‪ -‬כמו מסלסל בשערו ‪-‬חיפוש‬ ‫ולרבנן הכונה שור שהוא גדול כמו פר והיינו במעשה‬ ‫והיפוך במטמוניות של תורה‪.‬‬ ‫בראשית שנברא בקומתו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה חוץ) ששל ראם‬ ‫וטאטאתיה במטאטא השמד‪ -‬כמו כיבוד הבית‪.‬‬ ‫ג"כ נקרא קרן דכתיב "וקרני ראם קרניו"‪ ,‬ושמא בלאו הכי אינו‬ ‫השלך על ד' יהבך‪ -‬מלשון משא‪.‬‬ ‫חלול ואינו ראוי לשופר‪.‬‬ ‫לעולא יש טעם נוסף לרבנן‪ ,‬דאין קטיגור נעשה‬ ‫תקיעה בר"ה וביובל ובתעניות‬ ‫סניגור ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא‪ ,‬כדאמר רב‬ ‫ישנם ג' זמנים שתוקעים בהם בשופר‪ ,‬בראש השנה‪,‬‬ ‫חסדא שהכה"ג אינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב‬ ‫ביוה"כ של יובל‪ ,‬ובתעניות שגוזרים על עצירת גשמים‪.‬‬ ‫מפני שאין קטגור (‪-‬זהב ששימש לעגל) נעשה סנגור‪,‬‬ ‫ובמקדש היו תוקעים בשופר ובחצוצרות יחד‪ .‬ולהלן‬ ‫ודווקא בעבודות פנים אמרינן הכי‪ ,‬ושופר דלזכרון‬ ‫יבואר באיזה מין שופר תוקעים‪ ,‬ואם הוא כפוף או פשוט‪,‬‬ ‫ואיך היו תוקעים במקדש בשופר ובחצוצרות יחד‪.‬‬ ‫הוא כלפנים דמי‪ ,‬ואפוד וחושן השבטים הם לזכרון ולא‬ ‫האפוד והחושן עצמם‪ .‬תוד"ה כיון‪( .‬ולרבי יוסי חשיב‬ ‫איזה שופר לוקחים בר"ה בתעניות וביובל‪-‬‬ ‫עבודת חוץ)‪ .‬ודווקא שופר אבל דם פר מביאים כיון‬ ‫שנשתנה ואין הפר ניכר‪ ,‬וכן דווקא בבגדי זהב אמרינן‬ ‫‪27‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫מאריך בשופר ומקצר בחצוצרות‪ ,‬כדי לידע שעיקר‬ ‫לת"ק שופר של ראש השנה של יעל פשוט (‪-‬מין חיה‪,‬‬ ‫מצות היום בשופר‪.‬‬ ‫ולערוך הכונה לכבשה (תוד"ה של)‪ ,‬כיון שצריך לפשוט‬ ‫דעתו בתפילה‪ ,‬ובתעניות בשל זכרים אילים שסתמן‬ ‫בתעניות היו ב' חצוצרות באמצע ובצדדים היו ב'‬ ‫כפופים‪ ,‬כיון שצריך לכופף דעתו‪ ,‬והיובל כר"ה‬ ‫שופרות‪ ,‬שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות‬ ‫שתוקעים בפשוטים‪ ,‬דאף שאין התקיעה ביובל לתפילה או‬ ‫היום בחצוצרות דכל תקיעה שהיא לאסיפת העם היא‬ ‫לזכרון‪ ,‬אלא לסימן שילוח עבדים והשמטת מכירת שדות‪,‬‬ ‫בחצוצרות‪ ,‬דכתיב "והיו לך למקרא העדה"‪ .‬והיה פי השופר‬ ‫ילפינן גז"ש מראש השנה‪.‬‬ ‫מצופה כסף‪ ,‬טעם א' משום שקריאה לאסיפה היא‬ ‫לרבי יהודה בראש השנה תוקעים בשל זכרים (‪-‬‬ ‫במצופה כסף כחצוצרות דקרא‪ ,‬טעם ב' משום‬ ‫אילים‪ ,‬כדי להזכיר עקידת יצחק‪ .‬שם) כפופים‪ ,‬וביובל בשל‬ ‫שהתורה חסה על ממונם של ישראל‪ ,‬אבל בר"ה‬ ‫יעלים פשוטים כיון שצריך לפשוט דעתו משום "נשא‬ ‫משום כבוד יו"ט היו מצופים זהב‪.‬‬ ‫לבבנו אל כפים"‪ .‬לרש"י ר"י לית ליה גזירה שוה‪ ,‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫אין תוקעים בשופר ובחצוצרות יחד אלא במקדש‪,‬‬ ‫רבי יהודה) לומדים מהגז"ש את דיני השופר‪ ,‬אבל הכפיפה‬ ‫שהיא תלויה בסברא‪ ,‬כיון שביובל לא שייכת סברא זו לא‬ ‫אבל בגבולין לא‪ ,‬דכתיב "בחצוצרות ובקול שופר‬ ‫לומדים‪.‬‬ ‫הריעו לפני המלך ד' "‪.‬‬ ‫לר' לוי של ראש השנה ושל יובל כפופים‪ ,‬ושל‬ ‫שווה היובל לר"ה לתקיעה‪ ,‬ולברכות שביוה"כ של יובל‬ ‫תעניות פשוטים‪ ,‬דסבר לגבי ר"ה כר"י שתוקעים‬ ‫מברך ט' ברכות‪ ,‬חוץ ממה שאומרים בר"ה "זה היום‬ ‫בשל זכרים כפופים‪ ,‬כיון שצריך לכופף דעתו‪ ,‬וס"ל‬ ‫תחילת מעשיך" כר"א הסובר שבתשרי נברא העולם‪,‬‬ ‫כרבנן שיובל שוה לראש השנה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה של יעל‬ ‫שלא היו אומרים ביובל‪ .‬ולהלכה פוסקים כרבי יהושע‬ ‫פשוט) שהלכה כר"י‪ ,‬והתוס' דנים אם המחלוקת היא‬ ‫שבניסן נברא העולם‪ ,‬ולפי זה תחילת מעשיך היינו שהעולם‬ ‫לכתחילה‪ ,‬אבל לכו"ע יוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל‪,‬‬ ‫נדון בו אם יתקיים או לא‪ .‬וי"ל שאלו ואלו דברי אלוקים חיים‪,‬‬ ‫ואם לא מצא של איל יוצא בשל רחל או בשעיר עיזים‪ ,‬או גם‬ ‫דבתשרי עלה במחשבה להברא ולא נברא עד ניסן‪ .‬תוד"ה כמאן‬ ‫בדיעבד לא יצא‪.‬‬ ‫מצלינן‪.‬‬ ‫כ"ז‪ .‬צורת התקיעה במקדש‪-‬‬ ‫דיני השופר‬ ‫פי השופר של ר"ה במקדש היה מצופה זהב‪ ,‬אבל אין‬ ‫הגמרא מבארת אלו דינים לענין פסול השופר נלמדים‬ ‫לשים זהב במקום הנחת הפה שאז התקיעה בזהב ולא‬ ‫מדכתיב "והעברת שופר תרועה"‪ ,‬מחמת שאינו שופר‬ ‫בשופר‪.‬‬ ‫שלם‪ ,‬או שהוסיף על השופר‪ ,‬או ששומעים קול אחר ולא‬ ‫וכן היו שתי חצוצרות מן הצדדים‪ ,‬ואע"ג דתרי קלי‬ ‫קול שופר‪ ,‬או שאינו דרך העברה‪ ,‬וכו'‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫לא משתמעי‪( ,‬כדתניא זכור ושמור בדיבור אחד‬ ‫שופר שנסדק ודיבקו פסול דהוי כשני שופרות‪ .‬כתבו‬ ‫נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה‬ ‫התוס' (ד"ה שופר) שמשמע מדבריו דאיירי בנסדק לגמרי לב'‬ ‫לשמוע)‪ ,‬ואין לומר דכיון שהשופר מאריך יצא בסוף‬ ‫חתיכות‪ ,‬וא"כ זה הדין של דיבק שברי שופרות‪ ,‬ולכן ביארו‬ ‫תקיעת השופר‪ ,‬שהרי התוקע לתוך הבור אע"פ‬ ‫שהשופר נסדק מצד אחד לאורכו על פני כולו‪ ,‬והפסול הוא‬ ‫שבתחילה שמע קול שופר לא יצא‪( ,‬אמנם אין‬ ‫שאין שם שופר עליו‪ ,‬וזה גם הפסול כשדיבק שברי שופרות‪ ,‬אי‬ ‫נמי הפסול משום דבעינן דרך העברתו דכתיב "והעברת"‪.‬‬ ‫להוכיח שלא מספיקה סוף תקיעה ממה שאם האריך‬ ‫בתקיעה כמו שתי תקיעות לא יצא אלא ידי תקיעה‬ ‫דיבק שברי שופרות פסול‪.‬‬ ‫אחת‪ ,‬די"ל דשאני התם שאין מחלקים תקיעה אחת‬ ‫כ"ז‪ :‬נסדק לאורכו ‪-‬כל ארכו פסול‪ .‬אבל אם לא נסדק‬ ‫לשנים)‪ ,‬צ"ל שרק באדם אחד דומיא דזכור ושמור תרי‬ ‫לכל ארכו כשר‪( .‬תוד"ה נסדק)‪.‬‬ ‫קלי לא משתמעי‪ ,‬אבל בשני בני אדם משתמעי‪,‬‬ ‫נסדק לרחבו ‪-‬כל רחבו להקיפו אם נשתייר ממקום הסדק‬ ‫ודווקא בדבר חביב‪ ,‬כדמצינו שבהלל ובמגילה יוצא‬ ‫אפי שמע מי' בני אדם שאינם יכולים לצמצם לקרוא ממש‬ ‫עד מקום הנחת הפה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן‬ ‫יחד‪ ,‬אבל בקריאת התרגום אין שנים מתרגמים‪ .‬והא‬ ‫דאישתקיל כוליה והוי כשופר ארוך שקיצרו‪ ,‬ושיעור תקיעה‬ ‫דאיתא בב"ב ט"ו‪ .‬ששמונה פסוקים בתורה יחיד קורא אותם‪,‬‬ ‫היינו כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן‪ ,‬ואם לא‬ ‫היינו שלא יחלקו ד' פסוקים לכל אחד‪( ,‬אמנם בזמננו נוהגים‬ ‫נשאר שיעור תקיעה פסול אף אם דיבקו‪.‬‬ ‫שנים לקרות בתורה)‪ ,‬דאילו לקרות שנים יחד זה שייך בכל‬ ‫התורה‪ .‬תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫‪28‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫תקיעה בבור וכדומה‪-‬‬ ‫ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול‪ ,‬ואם לאו‬ ‫התוקע לתוך הבור או הדות או הפיטס‪ ,‬אם רק קול‬ ‫כשר‪ .‬ובברייתא תנא שת"ק פוסל אף במינו‪ ,‬ורבי נתן‬ ‫שופר שמע יצא‪ ,‬ואם גם קול הברה שמע לא יצא‪,‬‬ ‫מכשיר במינו אם אינו מעכב את התקיעה‪ ,‬ואמר רבי יוחנן‬ ‫ואותם העומדים בתוך הבור יצאו יד"ח מפני שהם‬ ‫שבמינו כשר דווקא בנשאר רובו‪ ,‬ומשמע ששלא‬ ‫לעולם שומעים את קול השופר‪.‬‬ ‫במינו פסול אף בנשאר רובו‪ .‬וללישנא בתרא ריו"ח‬ ‫מכשיר במינו אע"פ שנפחת רובו‪ ,‬ושלא במינו‬ ‫כ"ח‪ .‬תקע לעצמו מקצת תקיעה בבור ומקצתה‬ ‫בנפחת מיעוטו כשר וברובו פסול‪ .‬התוס' (ד"ה ניקב) רצו‬ ‫בחוץ יצא כיון שגם החלק הראשון כשר בשבילו‪ ,‬מפני שהוא‬ ‫לבאר שמע כב את התקיעה היינו שקודם הסתימה היה הקול‬ ‫היה אז בבור‪ ,‬ואין חוששים שיוציא ראשו והשופר יהיה‬ ‫משתנה מחמת הנקב‪ ,‬דפסול משום דשופר אחד אמר רחמנא‪,‬‬ ‫עדיין בבור‪ ,‬אבל השומע מקצת בבור ומקצת בחוץ‬ ‫שלא יסייע בדבר אחר‪ ,‬אבל אם הסתימה לא הוחלקה והיא‬ ‫לא יצא‪ ,‬מפני שצריך לשמוע את כל התקיעה‬ ‫מעכבת את התקיעה אינו פוסל‪ ,‬דכל הקולות כשרים בשופר‪.‬‬ ‫אמנם מסקנת התוס' שמעכב את התקיעה היינו לאחר שסתמו‪,‬‬ ‫(כדמצינו שהשומע תקיעה בבור לא יצא‪ ,‬אע"פ‬ ‫וכתבו שלהלכה שופר שניקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות‬ ‫שבתחילה אין שומעים קול הברה)‪ ,‬ואם חלק‬ ‫שהיה לפני שניקב‪ ,‬ודאי כשר‪ ,‬אפילו אם הנקב היה מעכב את‬ ‫מהתקיעה פסול לא יצא‪ ,‬וכן השומע מקצת תקיעה‬ ‫התקיעה‪.‬‬ ‫לפני עלות השחר ומקצת אחריה לא יצא‪.‬‬ ‫וקמ"ל דלא תימא דפסול דכתיב‬ ‫ארוך וקצרו כשר‬ ‫רבא סבר שאין לתקוע בשופר של עולה או‬ ‫"והעברת"‪ .‬תוד"ה ארוך‪.‬‬ ‫שלמים שתלשם מחיים‪( ,‬דאחרי זריקה אין מעילה לא בעור‬ ‫גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר‪ ,‬וכן אם גרדו‬ ‫ולא בקרניים‪ ,‬שהכל לכהנים)‪ ,‬ואם תקע לא יצא‪ ,‬ואע"פ‬ ‫ונשאר רק הגלד והוא דק כשר‪.‬‬ ‫שבעולה מעל ויצא לחולין (אבל שלמים אינם בני‬ ‫ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול‪ ,‬שלא במקום‬ ‫מעילה‪ ,‬דאין מעילה בקדשים קלים אלא באימורים ולאחר‬ ‫הנחת פה כשר‪ ,‬ואם מבפנים פסול מפני שהתקיעה‬ ‫זריקה כשהובררו לחלק גבוה)‪ ,‬לא יצא לחולין אלא אחרי‬ ‫בזהב‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה צפהו מבפנים) כתבו הטעם משום‬ ‫התקיעה‪ .‬וחזר בו רבא ואמר שבשניהם יצא דמצוות‬ ‫שאין כאן קול של שופר אלא קול של זהב‪ .‬ומבחוץ אם‬ ‫לאו ליהנות ניתנו אלא לעול‪ ,‬ועל כן המודר הנאה‬ ‫נשתנה קולו פסול ואם לאו כשר‪ .‬התוס' (ד"ה צפהו)‬ ‫מהתוקע או מהשופר יצא‪ ,‬ומותר למודר הנאה שיזה‬ ‫דנים אם מקום הנחת פה הכונה עובי השופר במקום שמניח‬ ‫עליו מי חטאת‪ ,‬והמודר ממעין מותר לטבול בו‬ ‫פיו‪ ,‬א"כ שלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ‪ ,‬ואם הכונה שלא‬ ‫טבילה של מצוה‪ ,‬וב' דינים אלו הם דווקא בימות‬ ‫במקום הנחת הפה לצד הרחב‪ ,‬הרי אם הוסיף על השופר בין‬ ‫במינו בין שלא במינו פסול‪ ,‬ודוחק לפרש דאיירי התם כשרק‬ ‫הגשמים ולא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף‪ .‬וכתבו‬ ‫ע"י ההוספה יש שיעור שופר‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה המודר) שבנדרים מבואר שלפי רבא הנודר הנאת‬ ‫שופר עלי מותר לתקוע בשופר של מצוה‪ ,‬אבל אם אמר‬ ‫נתן שופר בתוך שופר‪ ,‬אם קול פנימי שמע יצא‪,‬‬ ‫תקיעת שופר עלי אסור‪ ,‬אם לא שנאמר שרק בישיבת סוכה‬ ‫ואם קול חיצון שמע לא יצא מפני שמחיצות הפנימי‬ ‫שבלי המצוה יש הנאה אסור‪ ,‬אבל שופר שאין בו הנאה בלי‬ ‫מפסיקות את התקיעה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אם) כתבו שהקול‬ ‫המצוה י"ל שמותר‪.‬‬ ‫יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות‪.‬‬ ‫שופר של ע"ז שהשתמשו בו לע"ז והוא נאסר בהנאה‬ ‫הפכו‪ ,‬בין הפכו ככיתונא ‪-‬כהפיכת חלוק לעשות‬ ‫אסור לתקוע בו‪ ,‬ואם תקע יצא דמצוות לאו ליהנות‬ ‫פנימי חיצון‪ ,‬בין קיצר את הרחב והרחיב את הקצר‬ ‫ניתנו‪ ,‬ובשל עיר הנידחת לא יצא דכתותי מיכתת‬ ‫ברותחין‪ ,‬לא יצא‪ ,‬דכתיב "והעברת" ‪-‬דרך העברה‬ ‫שיעוריה דכיון שהוא עומד להשרף כשרוף דמי‪ ,‬ושופר צריך‬ ‫מחיים בעינן‪.‬‬ ‫שיעור בכדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן‪.‬‬ ‫הוסיף על השופר כל שהוא אף במינו פסול‪.‬‬ ‫מי שהוא עיתים חלים עיתים שוטה‪ ,‬כשהוא חלים‬ ‫היה הקול דק או עבה או צרוד כשר‪ ,‬שכל הקולות‬ ‫הרי הוא כפיקח לכל דבריו‪ ,‬וכשהוא שוטה הרי הוא‬ ‫כשרים בשופר‪.‬‬ ‫כשוטה לכל דבריו‪.‬‬ ‫קדחו בזכרותו (‪-‬דרך להוציאו כולו והוא רק נקב בו)‪,‬‬ ‫כוונת המצוות ואיסור בל תוסיף‬ ‫כשר‪ ,‬דמין במינו אינו חוצץ‪.‬‬ ‫‪29‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫התוס' (ד"ה הכא) שמשמע בגמרא שכהן שבירך פעם אחת‬ ‫נחלקו אמוראים האם מצוות צריכות כוונה או לא‪ ,‬הגמרא‬ ‫באותו יום‪ ,‬שוב אינו עובר בעשה ד"אמור להם"‪.‬‬ ‫כאן מביאה את דעת אבוה דשמואל ורבא שמצוות אין‬ ‫וכן אם נתערבו דם קרבנות מתן אחת כגון דם בכור‬ ‫צריכות כוונה‪ ,‬ובפסחים קי"ד‪ :‬מובאת דעת ר"ל שמצוות‬ ‫צריכות כוונה (וע"ע בתוס' שם קט"ו‪ ,).‬ובסוף הסוגיה כאן‬ ‫ומעשר במתן ד' ‪-‬שלמים אשם עולה ותודה (שהם שתי‬ ‫(כ"ט‪ ).‬מובאת דעת רבי זירא שצריך כוונת שומע‬ ‫מתנות שהם ארבע‪ ,‬אבל חטאת שהיא ד' מתנות בד' קרנות לא‪,‬‬ ‫ומשמיע‪ ,‬ונחלקו הראשונים אם רבי זירא בא לומר‬ ‫דההוא למעלה מחוט הסיקרא והני למטה‪ .‬תוד"ה מתן) לרבי‬ ‫שמצוות צריכות כוונה‪ .‬כמו כן נחלקו הראשונים אם‬ ‫יהושע יתנם מתנה אחת כדי שלא יעבור על בל‬ ‫להלכה מצוות צריכות כוונה‪ ,‬והשו"ע (סימן ס') מכריע‬ ‫תוסיף‪ ,‬ונתינה זו עולה לשניהם‪ ,‬וגם בזה הטעם משום‬ ‫שמצוות צריכות כוונה‪.‬‬ ‫שאם ימצא בכור אחר יזה מדמו חשיב זמן המצוה‪,‬‬ ‫עוד דנה הגמרא לפי רבא שמצוות אין צריכות כוונה‪,‬‬ ‫אבל בלאו הכי לא היה עובר‪ ,‬כיון שאינו עושה זאת אלא מחמת‬ ‫דא"כ המוסיף על המצוה ללא כוונה עובר על איסור בל‬ ‫ספק‪( .‬תוד"ה ומנא)‪ .‬ואמנם יש לחלק דבבכור שמחויב‬ ‫תוסיף‪ ,‬והגמרא דנה מתי אינו עובר על בל תוסיף מחמת‬ ‫להזות חשיב זמנו‪ ,‬ובברכת כהנים שאינו מחויב לברך‬ ‫שעבר זמן המצוה‪.‬‬ ‫לא חשיב זמנו‪ .‬לר"א בנתערבו דמי מתן אחת במתן‬ ‫כ"ח‪ :‬מצוות אין צריכות כוונה‪ -‬לאבוה דשמואל‬ ‫ארבע יתן מתן ד'‪ ,‬שלא יעבור על בל תגרע‪ ,‬ולרבי‬ ‫אם כפאוהו פרסיים לאכול מצה יצא בלא כוונת מצוה‪.‬‬ ‫יהושע עדיף לעבור על בל תגרע בלי מעשה מלעבור‬ ‫ולמד מזה רבא שהתוקע לשיר וי"א לשד והיינו להבריח‬ ‫על בל תוסיף ע"י מעשה‪ .‬ואם נתערבו מתן אחת‬ ‫שד מעליו יצא‪ ,‬דמצוות אין צריכות כוונה‪.‬‬ ‫במתן אחת לכו"ע יתנם מתנה אחת‪ ,‬ואם נתערבו‬ ‫ולפי זה הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא‬ ‫מתן ארבע במתן ארבע לכו"ע יתנם מתן ארבע)‪.‬‬ ‫אם כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא‪ ,‬איירי בקורא‬ ‫עוד יכול רבא לתרץ למה אין איסור בל תוסיף לישן‬ ‫להגיה‪ ,‬והכונה שיכוון לקרות כראוי‪.‬‬ ‫בסוכה בשמיני של חג‪ ,‬דמצוות א"צ כוונה כדי‬ ‫והא דתנן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או‬ ‫לצאת‪ ,‬אבל לעבור בבל תוסיף בזמנו עובר אף בלא‬ ‫שביתו היה סמוך לבית הכנסת‪ ,‬ושמע שופר או‬ ‫כוונה‪ ,‬ושלא בזמנו אינו עובר אלא בנתכוון לשם מצוה‪.‬‬ ‫מגילה‪ ,‬אם כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא‪ ,‬הכונה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ומנא) שאין איסור בל תוסיף בעשית מצוה‬ ‫שידע ששומע שופר ולא חמור‪ .‬והא דאמרינן בעירובין‬ ‫(כגון תקיעת שופר ברכת כהנים לולב מצה) כמה פעמים‪ ,‬וכן‬ ‫שאם הציבור נמצאים בקטנה והש"ץ בגדולה אין יוצאים ידי‬ ‫אם נתן דם כמה פעמים באותו מקום אינו עובר ורק בנתן‬ ‫חובתם‪ ,‬והכא נמי הרי אינו בבית הכנסת‪ ,‬שאני התם שאין‬ ‫במקום אחר עובר‪ ,‬וכן המוסיף ערבות או הדסים אינו עובר‬ ‫עשרה עם הש"ץ‪ .‬ומה שנחלקו רב ורבי יהושע בן לוי לענין מן‬ ‫אפילו למ"ד לולב צריך אגד ורק במוסיף מינים אחרים עובר‪.‬‬ ‫האגף ולחוץ‪ ,‬איירי לענין לענות עם הציבור קדושה ויהא שמיה‬ ‫ובברכת כהנים אינו עובר כשמברך עוד פעם אא"כ מוסיף עוד‬ ‫רבה‪ ,‬אבל בתקיעה ומגילה מודו שיוצאים‪ .‬תוס' כ"ז‪ :‬ד"ה‬ ‫ברכה‪ .‬מיהו תימה שלפי זה אם נתן כמה חוטים בציצית או כמה‬ ‫ושמע‪.‬‬ ‫פרשיות בתפילין בבית אחד אינו עובר‪ .‬ומסוכה אין להוכיח‬ ‫ממה שאינו עובר בעשה ד' מחיצות‪ ,‬דככל שמוסיף מחיצות הוי‬ ‫והא דתנן שאם נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע לא‬ ‫יותר תשבו כעין תדורו‪.‬‬ ‫יצא‪ ,‬היינו שלא נתכוון לשיעור תקיעה אלא למנבח‬ ‫כ"ט‪ .‬כוונת לתקוע עבור השומעים‪ -‬רבי זירא‬ ‫נבוחי שאין בזה שיעור תקיעה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' כתבו דצ"ל‬ ‫שבפועל יצא לו שיעור תקיעה‪ ,‬או שכוונת הגמרא שהיה נופח‬ ‫אמר שצריך התוקע לכוון לתקוע בשביל השומעים‬ ‫בשופר ועלתה בידו תקיעה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה אבל נתכוון)‬ ‫להוציאם ידי חובה‪ ,‬ולדבריו מה שהעובר אחורי בית‬ ‫דלא משמע דאיירי שהתוקע לא נתכוון להוציא את השומע‪.‬‬ ‫הכנסת יצא אם כיוון ליבו‪ ,‬היינו כשהתוקע הוא ש"ץ‬ ‫ואף שמצוות אין צריכות כוונה‪ ,‬הישן בשמיני בסוכה‬ ‫שכוונתו להוציא את כל השומעים‪ .‬והגמרא מביאה‬ ‫שלא לשם מצוה אינו לוקה‪ ,‬דאין עוברים על בל‬ ‫מחלוקת תנאים אם צריך התוקע לשם השומע‪ ,‬או‬ ‫תוסיף אלא בזמן המצוה כגון ה' מינים בלולב וה'‬ ‫שמספיק שיתכוון להשמיע לעצמו‪ ,‬וביחיד לכו"ע‬ ‫טוטפות בתפילין וה' ציציות בטלית‪ ,‬אבל תוספת יום על ימים‬ ‫צריך גם כוונת השומע וגם כוונת המשמיע‪ .‬עוד‬ ‫או שעה על שעה אין זה מוסיף‪.‬‬ ‫איתא בברייתא שאם נתכוון רק השומע או רק‬ ‫ומ"מ כהן שהוסיף על הברכה אפי' לאחר שסיים את‬ ‫השומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע‪ ,‬והגמרא‬ ‫כל הברכות עובר על בל תוסיף‪ ,‬שכיון שאם ימצא‬ ‫מדייקת שדעת תנא זה שדי שהמשמיע יכוון‬ ‫ציבור אחר יחזור ויברכם חשיב זמן המצוה‪ .‬וכתבו‬ ‫להשמיע לעצמו‪.‬‬ ‫‪30‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫כל הברכות אע"פ שיצא מוציא אחרים יד"ח שהרי כל‬ ‫והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל‪ -‬שאם‬ ‫ישראל ערבים זה בזה למצוות‪ ,‬חוץ מברכת הלחם והיין‬ ‫נסתכלו ישראל כלפי מעלה ושיעבדו ליבם לאביהם‬ ‫ושאר ברכות הפירות והריח שאם יצא אינו מוציא לפי‬ ‫שבשמים היו מתגברים‪ ,‬וכן גבי נחש דכתיב "עשה‬ ‫שאינם חובה אלא שאסור להנות מהעולם בלא ברכה‪ ,‬ולכן לא‬ ‫לך שרף וכו' " היינו שנתרפאו ע"י ששעבדו ליבם‬ ‫שייך בזה ערבות‪ ,‬ואף לאורחים אינו יכול לברך‪ ,‬ולבניו‬ ‫לאביהם שבשמים‪.‬‬ ‫יכול לברך כדי לחנכם‪ ,‬וברכת הלחם של מצה וברכת‬ ‫היין של קידוש יכול להוציא בהם אחרים‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫מי חייב בתקיעת שופר‪,‬‬ ‫חייב לאכול מצה בליל פסח וכן לשתות יין בקידוש‪ ,‬וא"א‬ ‫לעשות זאת בלא ברכה‪ ,‬נמצא שהמצוה תלויה בברכת הנאה‪.‬‬ ‫ומי יכול להוציא אחרים‬ ‫גם אדם שכבר יצא ידיי חובת המצוה בעצמו יכול להוציא‬ ‫כ"ט‪ :‬הלל ומגילה אע"פ שיצא מוציא‪.‬‬ ‫אחרים ידי חובה‪ ,‬כיון של ישראל ערבים זה בזה‪ ,‬אבל מי‬ ‫שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא אחרים‪ ,‬ובברכת‬ ‫הנהנין כיון שאין חיוב לברך ולאכול‪ ,‬מי שכבר יצא אינו‬ ‫יכול להוציא אחרים‪.‬‬ ‫יום טוב‪:‬‬ ‫הכל חייבים בתקיעת שופר‪ ,‬כהנים לויים ישראלים‪,‬‬ ‫גרים ועבדים משוחררים (אבל שאינם משוחררים לא‪ ,‬כיון‬ ‫שכל מצוה שהאשה אינה חייבת בה גם הם אינם חייבים בה)‪,‬‬ ‫תקיעת שופר בשבת‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס שמא הוא זכר‪ ,‬ומי שחציו עבד‬ ‫מדאורייתא כל אדם חייב לשמוע שופר בראש השנה‪ ,‬וגם‬ ‫וחציו בן חורין משום צד חירות שבו‪.‬‬ ‫בשבת חייבים בזה‪ ,‬דתקיעה היא חכמה ואינה מלאכה‪,‬‬ ‫אמנם חכמים אסרו לתקוע בשבת‪ ,‬ורק במקדש היו‬ ‫מה החידוש שכהנים חייבים בתקיעת שופר‪-‬‬ ‫תוקעים ולא במדינה‪ ,‬ואחרי החורבן תיקנו לתקוע בעוד‬ ‫סלקא דעתך אמינא דכיון ששוה היובל לר"ה‬ ‫מקומות‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫לתקיעה‪ ,‬והכהנים אינם במצוה דיובל‪ ,‬דלעולם‬ ‫ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל‬ ‫מוכרים וגואלים (משא"כ ישראל שמכר בית בבתי ערי‬ ‫לא במדינה (‪-‬לא בירושלים ולא בגבולין‪ .‬רש"י‪ .‬ולפי זה מה‬ ‫חומה‪ ,‬אם לא גאל בתוך שנה תמימה הבית נחלט‪ ,‬ובמוכר שדה‬ ‫שמצינו בסיפא שתוקעים בכל עיר שהיא רואה ושומעת‬ ‫אחוזה ישראל אינו יכול לגאול בתוך ב' שנים‪ ,‬אבל לוים גואלים‬ ‫וקרובה ויכולה לבוא‪ ,‬היינו אחרי החורבן ותקנת ריב"ז‪ .‬תוד"ה‬ ‫מיד‪ ,‬וישראל שהקדיש שדה אחוזה והגזבר מכרה לאיש אחר‬ ‫אין הבעלים יכולים לגאול אלא השדה יוצאת לכהנים ביובל‪,‬‬ ‫אבל)‪ .‬ואין הטעם משום שאסור לתקוע בשבת‬ ‫והלוים גואלים לעולם)‪ ,‬אימא לא ליחייבו בשופר‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫מדאורייתא (דכתוב אחד אומר "שבתון זכרון‬ ‫ובאמת גם לוים שייכים בהשמטת קרקעות‪ ,‬שאם הם קנו‬ ‫תרועה" וכתוב אחר אומר "יום תרועה"‪ ,‬וי"ל כאן‬ ‫מישראל הם מחזירים ביובל‪ ,‬דלא נפקי לוים מכלל המצוות‬ ‫ביו"ט שחל בשבת כאן ביו"ט שחל בחול)‪ ,‬דא"כ‬ ‫והדינים‪ ,‬ואם לקחו ישראל מהם מן האלפים אמה שניתנו להם‬ ‫במקדש איך היו תוקעים‪ ,‬אלא מדאורייתא מותר‬ ‫מחוץ לעריהם‪ ,‬יוצא ביובל‪ ,‬ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרים‬ ‫לתקוע בשבת‪ ,‬שהרי תקיעה (ורדית הפת לר"ח לאחר‬ ‫לישראל ביובל‪ ,‬חוזרים ללוים‪ .‬ויש גורסים שהלוים מקדישים‬ ‫אפיה מותר לרדות לכתחילה‪ ,‬ובעוד שהיא עיסה אסור מדרבנן‬ ‫לעולם וגואלים לעולם‪ .‬אבל אין הו"א לפוטרם מדכתיב‬ ‫כיון שזה כעין לש‪ .‬ולתוס' אפילו לאחר אפיה אסור מדרבנן‪.‬‬ ‫"יום תרועה יהיה לכם" וכהנים שייכים כל השנה‬ ‫תוד"ה רדיית הפת) חכמה היא ואינה מלאכה וכתיב "כל‬ ‫בתקיעות של קרבנות‪ ,‬דכל השנה תוקעים‬ ‫מלאכת עבודה לא תעשו" (האי קרא ביו"ט כתיב‪ ,‬ובאמת‬ ‫בחצוצרות ולא בשופר‪.‬‬ ‫אף בשבת דכתיב "כל מלאכה לא תעשו" ולא כתיב עבודה‪ ,‬אין‬ ‫התקיעה אסורה‪ .‬תוד"ה כל)‪ ,‬ורבנן גזרו שכיון שאין הכל‬ ‫מי אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה‪ -‬טומטום‬ ‫בקיאים בתקיעת שופר שמא יטלנו לילך לבקי‬ ‫אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו שמא‬ ‫ויעבירנו ד"א ברה"ר (אבל במקדש לא גזרו משום דאין‬ ‫תוקע זה נקבה וחבירו זכר‪ ,‬ואנדרוגינוס יכול להוציא את‬ ‫שבות במקדש)‪ ,‬ומטעם זה אין נוטלים לולב ואין קורין‬ ‫מינו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבים‪ ,‬ואי בתר נקבות‬ ‫מגילה בשבת‪ .‬והא דלא נקט שחוששים להוצאה מרה"י‬ ‫אזלת שניהם פטורים‪ ,‬ומי שחציו בן חורין לא יכול‬ ‫לרה"ר‪ ,‬לרש"י משום דלא תמיד הדבר אסור מדאורייתא‪ ,‬דאם‬ ‫להוציא לא את שאינו מינו ולא את מינו‪ ,‬ואף לא את‬ ‫הגביהו ע"מ להצניעו ונמלך להוציאו פטור‪ ,‬ולתוס' מרה"י‬ ‫עצמו‪ ,‬דלא אתי צד עבדות ומפיק צד בן חורין‪.‬‬ ‫לרה"ר אית ליה הכירא‪ .‬תוד"ה שמא‪.‬‬ ‫‪31‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי תיקן אחרי החורבן כמה תקנות זכר‬ ‫וכתבו התוס' (שם) שבזמן המקדש הקילו בלולב לנוטלו בשבת‬ ‫למקדש‪ ,‬דכתיב "ציון היא אין דורש לה" מכלל‬ ‫אף בגבולין כיון שהותר במקדש‪ ,‬דאינו אלא טלטול בעלמא‪,‬‬ ‫והחמירו בשופר שהוא מעשה חכמה‪ ,‬ולאחר החורבן הקילו‬ ‫דבעיא דרישה‪.‬‬ ‫בשופר במקום שיש בי"ד‪ ,‬כיון שהוא בא להעלות זכרונם של‬ ‫נטילת לולב במדינה כל שבעה‪ -‬בראשונה היה‬ ‫ישראל לאביהם שבשמים‪ ,‬והחמירו בלולב‪ .‬ועוד י"ל שבשופר‬ ‫הלולב ניטל במקדש שבעה דכתיב "ושמחתם לפני ד'‬ ‫החמירו בזמן בית המקדש כיון שבר"ה לא היה ידוע קביעות‬ ‫אלוקיכם שבעת ימים"‪ ,‬ובמדינה יום אחד דכתיב "ולקחתם‬ ‫החודש אלא בירושלים‪ ,‬אבל יום ראשון דלולב היה ידוע‬ ‫בגבולין‪.‬‬ ‫לכם ביום הראשון"‪ ,‬משחרב בית המקדש התקין רבן‬ ‫יוחנן בן זכאי שיהיה הלולב ניטל במדינה שבעה זכר‬ ‫משחרב בית המקדש התכנסו מכל הערים ליבנה‬ ‫למקדש‪.‬‬ ‫ותקעו שם על פי רבי יוחנן בן זכאי (ובני בתירה שהיו‬ ‫גדולי הדור רצו לדון בדבר אם יש לגזור אף במקום שיש‬ ‫איסור אכילת חדש ביום הנפת העומר‪ -‬מדאורייתא‬ ‫בזמן שאין עומר מותר לאכול חדש משהאיר המזרח‪ ,‬וריב"ז‬ ‫בי"ד‪ ,‬ואמר להם ריב"ז שקודם יתקעו‪ ,‬ואח"כ אמר‬ ‫להם שאין משיבין לאחר שכבר נעשה מעשה דגנאי‬ ‫תיקן שאסור לאכול חדש בכל יום הנפת העומר‪,‬‬ ‫דמהרה יבנה ביהמ"ק‪ ,‬ואם יבנה בט"ו יאמרו שכמו‬ ‫הוא להוציא לע"ז שהיו טועים)‪ .‬לת"ק קבעו שיתקעו‬ ‫שאשתקד היה מותר לאכול בבוקר כך גם השנה‬ ‫בשבת בכל מקום שיש בי"ד אפילו באקראי‪ .‬לרבי‬ ‫אלעזר לא התקין ריב"ז שיתקעו אלא ביבנה שהיתה‬ ‫מותר‪ ,‬ולא ידעו שצריך שיקריבו עומר כדי להתיר‪,‬‬ ‫שם סנהדרין גדולה של ע"א‪ ,‬וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין‪,‬‬ ‫ואף שמטעם זה א"צ לאסור אלא עד חצות‪ ,‬שהרי‬ ‫אבל לא במקום שיש בי"ד של כ"ג‪ .‬אמרו לו אחד יבנה‬ ‫בחצות ודאי כבר הקריבו את העומר‪ ,‬מ"מ שמא יבנה‬ ‫ואחד כל מקום שיש בו בי"ד קבוע‪.‬‬ ‫המקדש סמוך לשקיעה או בלילה של ט"ז‪ ,‬שלא יהא‬ ‫שהות לקוצרו ולהבהבו באבוב של קלאין ולטוחנו ולהרקידו‬ ‫ל‪ .‬תקיעה בשבת במקום שיש בו בי"ד‪ -‬לרב הונא‬ ‫ולהקריבו עד חצות‪ ,‬ואם יהיו רגילים לאכול אחר חצות יאכלו‬ ‫(ללישנא קמא) לא היו תוקעים אלא עם בי"ד‪ .‬הגמ'‬ ‫גם ביום זה ויעשו איסור‪ .‬ואף שאין בנין בית המקדש לא ביו"ט‬ ‫ולא בלילה‪ ,‬הני מילי בנין בידי אדם‪ ,‬אבל בנין העתיד לבוא בנין‬ ‫מבארת דבריו שבירושלים היו תוקעים בין בפני בי"ד‬ ‫בידי שמים הוא‪.‬‬ ‫בין שלא בפני בי"ד‪ ,‬ובמקום שיש בו בי"ד לא היו‬ ‫תוקעים אלא בפני בי"ד‪ ,‬ועל זה נאמר כי הוה מסיים‬ ‫ל‪ :‬לרב נחמן בר יצחק זה אינו מתקנות ריו"ח בן‬ ‫ש"צ תקיעה ביבנה לא שמע איניש קול אוניה מקול‬ ‫זכאי‪ ,‬אלא סבר כשיטת ר"י שהתורה אוסרת חדש‬ ‫תקועיא דיחידאי‪.‬‬ ‫כל יום ט"ז דכתיב "על עצם היום הזה" עד עצמו של‬ ‫ללישנא בתרא רב הונא דיבר על התקיעה ביובל‪,‬‬ ‫יום‪ ,‬וקסבר עד ועד בכלל‪.‬‬ ‫שכל יחיד חייב לתקוע דכתיב "ביום הכיפורים‬ ‫קבלת עדות החודש בתשרי‪ -‬בראשונה היו‬ ‫תעבירו שופר בכל ארצכם"‪ ,‬ואמר רב הונא שאין כל‬ ‫מקבלים עדות החודש כל היום‪ ,‬והיו נוהגים קדושה ביום‬ ‫יחיד תוקע אלא בזמן בי"ד עד שש שעות שהיו בי"ד‬ ‫הל' של אלול שמא יבואו עדים ויקדשוהו בי"ד‪ ,‬פעם אחת‬ ‫יושבים אף שלא בפני בי"ד‪ ,‬ולפי"ז בר"ה היו תוקעים‬ ‫נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוויים בשיר (י"א‬ ‫רק בזמן בי"ד ובפני בי"ד‪ .‬רבי זירא מסתפק היכא‬ ‫שלא אמרו שיר כלל בתמיד של בין הערבים‪ ,‬כיון שלא‬ ‫שננערו בי"ד לעמוד ולא עמדו‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫ידעו אם לומר שיר של יו"ט או של חול‪ ,‬אבל בתמיד של שחר‬ ‫כיון שברוב השנים אין העדים מגיעים לפני תמיד של שחר ויש‬ ‫אשה אינה חייבת בתקיעת שופר‪ ,‬דכל מצות עשה‬ ‫ספק אם יתקדש היום‪ ,‬לא תיקנו שיר מיוחד לשחרית של ר"ה‪,‬‬ ‫שהזמן גרמא נשים פטורות‪.‬‬ ‫ולרבי זירא אמרו שיר של חול עם תמיד של בין‬ ‫ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה‬ ‫הערבים)‪ ,‬התקינו שלא יקבלו עדים אלא עד המנחה‬ ‫שבירושלים כל עיר שהיא רואה (‪-‬פרט ליושבת‬ ‫(ובברייתא איתא בכדי שיהיה שהות ביום להקריב‬ ‫בנחל)‪ ,‬ושומעת (‪-‬פרט ליושבת בראש ההר)‪ ,‬וקרובה‬ ‫תמידין ומוספין ונסכיהם‪ ,‬ולומר שירה שלא‬ ‫(‪-‬פרט ליושבת חוץ לתחום)‪ ,‬ויכולה לבוא (‪-‬פרט‬ ‫בשיבוש)‪ ,‬ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו‬ ‫לעיר שמפסיק לה נהרא) היו תוקעים בהם‪ ,‬וביבנה‬ ‫היום של ר"ה קודש אע"פ שיודעים שבי"ד כבר לא יקדשו‬ ‫את אותו יום‪ ,‬שמא יבואו בשנה הבאה לזלזל בו ולעשות‬ ‫לא היו תוקעים אלא בבי"ד בלבד‪.‬‬ ‫תקנות רבן יוחנן בן זכאי‬ ‫‪32‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫לולא כעס אויב‪ ,‬כי ידין)‪ ,‬כל שבת חלק אחד‪ ,‬וכדרך זה‬ ‫מלאכה כל היום‪ ,‬ולמחר קודש‪ .‬משחרב בית המקדש‬ ‫היו מחלקים שירת האזינו בבית הכנסת בקריאת‬ ‫התקין ריב"ז שיהו מקבלים עדות החודש כל היום‪.‬‬ ‫התורה‪ ,‬והשביעי קורא מן השיר ואילך‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ונתקלקלו) שלא נתקלקלו במה שלא יכלו‬ ‫במנחה של שבת‪ -‬אז ישיר עד מי כמוך‪ ,‬מי כמוך עד סוף‬ ‫להקריב מוסף ר"ח אחרי תמיד של בין הערבים משום עשה‬ ‫השירה‪ ,‬אז ישיר ישראל דעלי באר‪ ,‬כל שבת פרק אחד‪.‬‬ ‫ד"עליה" ‪-‬עליה השלם כל הקרבנות כולם‪ ,‬דבאמת יכלו‬ ‫להקריב‪ ,‬דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה‪ .‬והקשו התוס'‬ ‫י' מסעות נסעה שכינה להסתלק מעל ישראל מעט מעט‬ ‫שכיון שאומרים את השיר על הנסכים‪ ,‬דאין שירה אלא על‬ ‫כשחטאו‪ .‬כפורת שהיתה רגילה לשכון שם‪ ,‬כרוב ‪-‬אחד‬ ‫היין‪ ,‬היו יכולים להמתין עם הנסכים והשיר עד הלילה או עד‬ ‫מהכרובים שעשה שלמה שהיו עומדים בארץ אחד לצפון‬ ‫למחר (דאפשר להביא נסכים גם אחרי עשרה ימים מהבאת‬ ‫הארון ואחד לדרום‪ ,‬ובימי יחזקאל נסתלקה לשם ושהתה שם‬ ‫הקרבן)‪ ,‬דלכתחילה יש להביא נסכים עם הזבח‪.‬‬ ‫כמה ימים‪ ,‬מפתן הבית‪ ,‬חצר ‪-‬העזרה בין האולם ולמזבח‪,‬‬ ‫השיר שנאמר בקרבנות ר"ה‪ -‬בשחרית היו אומרים‬ ‫מזבח החיצון‪ ,‬גג‪ ,‬חומה‪ ,‬עיר ‪-‬ירושלים‪ ,‬הר הזיתים (וכל‬ ‫הסילוקים הללו הם לפי שבקושי היה מסתלק ומצפה שישובו)‪,‬‬ ‫שיר של אותו היום בשבוע‪ ,‬במוסף אומרים "הרנינו‬ ‫לאלוקים עוזינו וכו'" עד סוף המזמור‪ ,‬מפני שהוא יום‬ ‫מדבר‪ ,‬ונתעכבה במדבר ו' חודשים שמא יחזרו‬ ‫תרועה‪ ,‬במנחה אומרים "קול ד' יחיל מדבר" כדי להזכיר‬ ‫בתשובה‪ ,‬ואח"כ עלתה וישבה במקומה‪ .‬וכנגדן‬ ‫בר"ה זכות קול שופרות של מתן תורה‪ ,‬ואם חל ר"ה‬ ‫גלתה סנהדרין‪ -‬לשכת הגזית‪ ,‬חנות‪ ,‬ירושלים‪ ,‬יבנה‪,‬‬ ‫בחמישי שהשירה שלו "הרנינו לאלוקים עוזינו"‬ ‫אושא‪ ,‬יבנה‪ ,‬אושא‪ ,‬שפרעם‪ ,‬בית שערים‪ ,‬ציפורי‪,‬‬ ‫והעדים באו לפני תמיד של שחר‪ ,‬היה אומר בשחרית‬ ‫טבריא‪ ,‬וטבריא עמוקה מכולם ומשם עתידים ליגאל‪.‬‬ ‫"הסירותי מסבל שכמו" מפני שבר"ה יצא יוסף מבית‬ ‫האסורים‪ ,‬ואם באו עדים בחמישי בשבת אחר תמיד של‬ ‫תקנות נוספות שתיקן ריב"ז‬ ‫שחר היה אומר במוסף הרנינו פעם שניה‪.‬‬ ‫ל"א‪ :‬אפילו אם ראש בי"ד אינו במקום הועד על‬ ‫העדים ללכת להעיד במקום הועד ואף שבקידוש‬ ‫שיר של יום וטעם אמירתו‬ ‫החודש ראש בי"ד אומר מקודש‪ ,‬ילכו לבי"ד והסנהדרין יקדשו‬ ‫ל"א‪ .‬בראשון היו אומרים "לד' הארץ ומלואה" על‬ ‫את החודש בלי ראש בי"ד‪ .‬ודווקא בעדות החודש כדי‬ ‫שם שקנה שמים וארץ והקנה תבל ליושבים בה ושליט‬ ‫שלא להכשילם לעתיד לבוא‪ ,‬אבל מלוה התובע את‬ ‫בעולמו ‪-‬שלא נבראו המלאכים אלא בשני‪.‬‬ ‫הלוה לפני ראש בי"ד מסוים‪ ,‬וראש בי"ד הלך למקום‬ ‫בשני‪" -‬גדול ד' ומהולל מאוד" שחילק מעשיו בין‬ ‫אחר‪ ,‬צריך ללכת אחרי המלוה‪ ,‬דעבד לווה לאיש‬ ‫עליונים לתחתונים‪ ,‬ונתעלה וישב במרום‪ ,‬ומלך עליהם‪ ,‬וזה‬ ‫מלוה‪.‬‬ ‫דוגמת שכנו בעירו ובהר קדשו‪.‬‬ ‫אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן‪.‬‬ ‫בשלישי‪" -‬אלוקים ניצב בעדת קל" שגילה ארץ‬ ‫עד כאן מצינו ז' תקנות של ריב"ז‪ ,‬שש בפרק זה ב'‬ ‫בחכמתו והכין תבל לעדתו‪.‬‬ ‫התקנות הנ"ל‪ ,‬תקיעה בכל מקום שיש בי"ד (כ"ט‪ ,):‬נטילת לולב‬ ‫ברביעי‪" -‬קל נקמות ד' " שברא חמה ולבנה ברביעי‪,‬‬ ‫במדינה שבעה זכר למקדש (ל‪ ,).‬איסור אכילת חדש בט"ז ניסן‬ ‫ועתיד ליפרע מעובדיהם‪.‬‬ ‫(שם)‪ ,‬לקבל עדות החודש כל יום ראש השנה (ל‪ .):‬ותקנה‬ ‫בחמישי‪" -‬הרנינו לאלוקים עוזינו" שברא עופות‬ ‫נוספת בפרק קמא שאין מחללים שבת אלא על ניסן ותשרי‬ ‫ודגים שהרואה אותם משונים זה מזה בא לשבחו‪.‬‬ ‫(כ"א‪.):‬‬ ‫בשישי‪" -‬ד' מלך גאות לבש" שגמר מלאכתו ומלך‬ ‫גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו‬ ‫עליהן‪.‬‬ ‫(ורובע זה המחיר של קן‪ .‬לרש"י הכונה לרובע שקל שזה חצי‬ ‫דינר‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה רובע) שהכונה למטבע צורי שהוא פי‬ ‫בשבת‪" -‬מזמור שיר ליום השבת" והיינו לעת"ל ליום‬ ‫שמונה ממטבע מדינה‪ .‬ולתוס' הכונה לרבע דינר)‪ ,‬והגר חייב‬ ‫שכולו שבת שעתיד העולם להיות חרב‪ ,‬ולרבי נחמיה‬ ‫בקרבן דכתיב "ככם כגר יהיה" ‪-‬כאבותיכם‪ ,‬מה אבותיכם לא‬ ‫על שם ששבת בשביעי‪ ,‬ונחלקו אם שית אלפי שנה‬ ‫נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת והזאת דמים‪ ,‬אף‬ ‫הוי עלמא וחד חרוב או תרי חרוב‪.‬‬ ‫הגרים צריכים מילה וטבילה והרצאת דמים‪ ,‬ומספיק לזה עולת‬ ‫העוף‪ ,‬וצריך להפריש דמי עוף שמא יבנה בית המקדש בימינו‬ ‫במוספי שבת‪ -‬שירת האזינו מחולקת לו' פרקים‬ ‫הזי"ו ל"ך (‪-‬האזינו‪ ,‬זכור ימות עולם‪ ,‬ירכיבהו‪ ,‬וירא ד' וינאץ‪,‬‬ ‫‪33‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫ותוקע‪ ,‬דמצוה לתקוע ג'‬ ‫זכרונות ותוקע‪ ,‬שופרות‬ ‫ויקריבוהו‪ .‬ונמנה עליה ריב"ז וביטלה מפני התקלה ‪-‬‬ ‫תקיעות של שלש שלש‪ ,‬עבודה‪ ,‬הודאה‪ ,‬וברכת כהנים‪.‬‬ ‫שמא יבואו ליהנות מזה‪.‬‬ ‫לר"ע אומר מלכיות עם קדושת היום ותוקע‪ ,‬דאם‬ ‫התקנה התשיעית שתיקן ריב"ז‪-‬‬ ‫אינו תוקע למלכיות למה צריך לומר י' פסוקי‬ ‫לרב פפא כרם רבעי‪ -‬שגזרו חכמים שיעלו פירות‬ ‫מלכיות‪ ,‬דכיון שאישתני מזכרונות ושופרות שאינו‬ ‫רבעי לירושלים מהלך יום אחד לכל צד אע"פ‬ ‫תוקע די לומר ט' פסוקים‪.‬‬ ‫שמדאורייתא מותר לחללו ולהעלות את המעות לירושלים‪,‬‬ ‫רשב"ג סובר כר"ע שתוקעים למלכיות‪.‬‬ ‫כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות‪ ,‬והתירו ריב"ז‪ ,‬דכיון‬ ‫הגמ' מביאה ברייתא שמבארת מנין שאומרים‬ ‫שחרבה ירושלים א"צ לעטרה בפירות‪ .‬ורבי אליעזר היה לו‬ ‫ברכות אלו‪.‬‬ ‫כרם רבעי ורצה להפקירו לעניים שהיה עליו טורח‬ ‫ברכת קדושת היום‪ -‬לרבי אומרה עם המלכיות‪,‬‬ ‫להעלותן‪ ,‬ואמרו לו שריב"ז ביטל תקנה זו‪ .‬ואיתא‬ ‫דתמיד אומר קדושת היום בברכה רביעית‪ .‬ולרשב"ג‬ ‫בשבועות שאין מכאן ראיה שר"א סובר שקדושה ראשונה‬ ‫קידשה לעת"ל‪ ,‬דאפילו אם לא קידשה לעת"ל צריך להעלות‬ ‫אומר קדושת היום בזכרונות‪ ,‬דתמיד אומר קדושת‬ ‫לירושלים‪ ,‬דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו‪( .‬תוד"ה‬ ‫היום באמצע התפילה‪ .‬ולרבי יוחנן בן נורי (מתני')‬ ‫וביקש)‪ .‬והקשו התוס' הרי אם הקדושה בטלה העניים לא יוכלו‬ ‫אומרה ברכה רביעית בפני עצמה‪.‬‬ ‫לאכול זאת בירושלים‪ ,‬וכתבו שי"ל שיוכלו לחלל זאת על שוה‬ ‫פרוטה‪ ,‬דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל‪ ,‬ובזמן הזה‬ ‫מלכיות זכרונות ושופרות‬ ‫מותר לעשות כך לכתחילה‪ .‬והתוס' דנים אם דין זה נאמר רק‬ ‫בהקדש‪ ,‬או גם במעשר‪ ,‬וכתבו שבשאלתות דרב אחאי פסקו‬ ‫איתא בגמרא (לעיל ט"ז‪ ).‬אמר הקב"ה אמרו לפני בראש‬ ‫שגם מעדר שני וכרם רבעי אפשר לחלל על שוה פרוטה‪.‬‬ ‫השנה מלכיות זכרונות ושופרות‪ ,‬מלכיות כדי שתמליכוני‬ ‫עליכם‪ ,‬זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה‪ ,‬ובמה‬ ‫לרב נחמן בר יצחק לשון של זהורית שבתחילה‬ ‫בשופר‪ .‬ולהלן יבואר כמה ואיזה פסוקים מזכירים בכל‬ ‫היו קושרים אותו על פתח האולם מבחוץ לראות אם‬ ‫אחת מברכות אלו‪ ,‬ומה סדר הפסוקים מתורה נביאים‬ ‫הלבין ואם לא הלבין היו עצבים‪ ,‬התקינו שיהיו‬ ‫וכתובים‪.‬‬ ‫קושרים אותו מבפנים‪ ,‬ועדיין היו מציצים‪ ,‬התקין‬ ‫מנין פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות‪ -‬אין פוחתין‬ ‫ריב"ז לקשור חציו בסלע וחציו בין קרניו‪ .‬הגמ'‬ ‫מעשרה פסוקים למלכיות ועשרה לזכרונות ועשרה‬ ‫מבארת שתקנה זו היתה לפני מ' שנה שקודם‬ ‫לשופרות‪ ,‬כנגד י' הילולים של מזמור הללוהו בתקע‬ ‫החורבן שאז כבר לא היה לשון של זהורית מלבין‬ ‫שופר‪ ,‬וי"א כנגד עשרת הדברות שמוזכר בהם שופר‪,‬‬ ‫אלא מאדים‪ ,‬ובזמן זה עדיין ריב"ז היה לומד ולא‬ ‫וי"א כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם בראש‬ ‫מלמד שהרי חי קכ' שנה‪ ,‬מ' בפרקמטיא מ' למד מ'‬ ‫השנה‪( ,‬ובראשית נחשב מאמר)‪ .‬ובברייתא תנא שאם‬ ‫לימד וחי גם לאחר החורבן שנה או שנתיים‪ ,‬והציע את‬ ‫אמר ז' מכל סדר יצא‪ ,‬כנגד ז' רקיעים‪ .‬ולריו"ח בן‬ ‫התקנה לרבו וקיבלה‪ ,‬וקבעה בשם ריב"ז למנותה עם‬ ‫נורי הפוחת לא יפחות משבע‪ ,‬ואם אמר ג' למלכיות‬ ‫שאר תקנותיו‪.‬‬ ‫ג' לזכרונות וג' לשופרות יצא‪ ,‬וג' זה כנגד תורה‬ ‫נביאים וכתובים‪ ,‬וי"א כנגד כהנים לוויים וישראלים‪.‬‬ ‫סדר התפילה והתקיעות בר"ה‬ ‫והלכה כרבי יוחנן בן נורי‪.‬‬ ‫בכל יום מתפללים בתפילת לחש י"ט ברכות‪ ,‬ג' ברכות‬ ‫ראשונות הנקראות אבות וגבורות וקדושת השם‪ ,‬ג'‬ ‫ל"ב‪ :‬הפסוקים שאפשר להזכירם למלכיות‬ ‫אחרונות הנקראות עבודה והודאה וברכת כהנים‪ ,‬ועוד י"ג‬ ‫זכרונות ושופרות‪-‬‬ ‫ברכות אמצעיות‪ .‬בשבת ובמועדים מתפללים רק ג'‬ ‫ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות‪ ,‬ובאמצע מוסיפים‬ ‫אין מזכירים "‪...‬ובחימה שפוכה אמלוך עליכם" שאף‬ ‫עוד ברכה לקדושת היום‪ .‬ובראש השנה מוסיפים ג'‬ ‫שכדאי שהקב"ה יכעס ויגאלנו‪ ,‬מ"מ לא מזכירים‬ ‫ברכות הנקראים מלכיות זכרונות ושופרות‪ .‬ולהלן יבואר‬ ‫כעס בראש השנה‪.‬‬ ‫איפה בתפילה מברכים ברכת קדושת היום כמו בשאר‬ ‫אין מזכירים פסוקים של פורענות למלכיות זכרונות‬ ‫שבתות וימים טובים‪ ,‬ומתי בברכות אלו תוקעים‪.‬‬ ‫ושופרות‪ ,‬אבל פורענות של עכו"ם מזכירים‪ ,‬הגמ'‬ ‫ל"ב‪ .‬סדר ברכות‪ -‬לרבי יוחנן בן נורי אומר אבות‪,‬‬ ‫מביאה דוגמאות לפסוקי פורענות‪.‬‬ ‫גבורות‪ ,‬קדושת ד' ומלכיות‪ ,‬קדושת היום ותוקע‪,‬‬ ‫אין מזכירים זכרון של יחיד ואפי' הם לטובה‪.‬‬ ‫‪34‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫שהאויבים חשבו שזו תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום‪,‬‬ ‫מחלוקות רבי יוסי ורבי יהודה‪-‬‬ ‫ואילו כשתוקעים במוסף אחרי ק"ש ותפילה וקריאת התורה‬ ‫ידעו האויבים שישראל עסוקים בחוקיהם ובתורתם‪.‬‬ ‫לרב יוסי פקדונות הרי הם כזכרונות (כגון "וד' פקד‬ ‫את שרה"‪ ,‬וחשיב זכרון דרבים כיון דאתו מיניה‬ ‫אין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ‪ ,‬מפני שאין לומר שירה‬ ‫רבים)‪ ,‬ולרבי יהודה פקדונות אינם כזכרונות‪.‬‬ ‫כשהמלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים‬ ‫שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך‬ ‫פתוחים לפניו‪.‬‬ ‫הכבוד‪ ,‬מי הוא זה מלך הכבוד וכו'‪ ,‬ושאו פתחי עולם‬ ‫עשית איסור לצורך תקיעה‪ -‬אין עוברים על איסור‬ ‫ויבוא מלך הכבוד‪ ,‬מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבקות‬ ‫לצורך תקיעה‪ ,‬כגון‪ -‬תחומין‪ ,‬חיתוך לצורך תיקון השופר‬ ‫הוא מלך הכבוד סלה‪ -‬לרבי יוסי יש כאן ה' מלכיות‪,‬‬ ‫(בין בסכין שדרכו בכך שאיסורו מדאורייתא‪ ,‬ובין במגל‬ ‫ולר"י שלש ד"מי הוא זה מלך הכבוד" אינו ממנינא‪.‬‬ ‫שאיסורו מדרבנן דכיון שאין דרכו בכך הוי תיקון כלאחר‬ ‫זמרו למלכנו זמרו כי מלך וכו'‪ -‬לרבי יוסי ב'‪ ,‬ולרבי‬ ‫יד)‪ ,‬פיקוח הגל‪ ,‬עליה באילן‪ ,‬רכיבה על בהמה‪ ,‬שיטה‬ ‫יהודה אחת דזמרו למלכנו זה מלכות רק על אומה אחת‪.‬‬ ‫במים‪ .‬דשופר זה עשה‪ ,‬ויו"ט זה עשה ולא תעשה‪,‬‬ ‫ולכו"ע "אלוקים ישב על כסא קדשו" אינו נמנה‬ ‫ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה‪.‬‬ ‫למלכיות‪.‬‬ ‫ל"ג‪ .‬מותר לתת בשופר מים או יין ולא אמרינן קמתקן‬ ‫זכרון שיש עימו תרועה כגון "שבתון זכרון תרועה"‬ ‫לרבי יוסי אומרה לזכרונות ולשופרות‪ ,‬ולר"י רק‬ ‫מנא‪ ,‬אבל מי רגלים לא כאבא שאול האוסר לתת מי‬ ‫לזכרונות דתרועה לאו לשון שופרות הוא‪.‬‬ ‫רגלים בשופר מפני הכבוד‪.‬‬ ‫מלכות שיש עימה תרועה כגון "ד' אלוקיו עימו‬ ‫תקיעת קטן בשבת ויו"ט‪ -‬מצד אחד מצינו שאין‬ ‫ותרועת מלך בו" לרבי יוסי אומרה למלכיות‬ ‫מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת וכ"ש ביו"ט‪,‬‬ ‫ולשופרות‪ ,‬ולרבי יהודה רק למלכיות‪.‬‬ ‫ומשמע שלכתחילה לא אומרים להם לתקוע‪,‬‬ ‫תרועה שאין עימה כלום כגון "יום תרועה יהיה‬ ‫ומאידך מצינו שמתעסקים עמהם עד שילמדו ואפי'‬ ‫לכם"‪ -‬לרבי יוסי אומרה לשופרות‪ ,‬ולרבי יהודה אינו‬ ‫בשבת‪ ,‬ומשמע שלכתחילה אומרים להם לתקוע‪.‬‬ ‫אומרה כלל‪.‬‬ ‫וצ"ל שיש חילוק בין הגיעו לחינוך ללא הגיעו לחינוך‪.‬‬ ‫סדר הפסוקים‪ -‬מתחיל בתורה ואח"כ הכתובים‬ ‫לרש"י בהגיעו לחינוך מתעסקים לכתחילה‪ ,‬ובלא הגיעו לחינוך‬ ‫רק אין מעכבים‪ .‬ולתוס' (ד"ה תניא) שבהגיע לחינוך לא אומרים‬ ‫ומשלים בנביא‪ ,‬וכתובים קודמים לנביאים‪ ,‬כיון שתהילים‬ ‫לו לתקוע כיון שיש בזה איסור דרבנן‪ ,‬ומ"מ אין מעכבים אותו‬ ‫משלי ואיוב קדמו לנביאים (תוד"ה מתחיל)‪ .‬רבי יוסי אומר‬ ‫מלתקוע כיון שאם לא היה שבת היה מצוה לתקוע‪ ,‬וקטן שלא‬ ‫משלים בתורה‪ ,‬דהמשלים בתורה הרי זה משובח‪ ,‬וכן‬ ‫הגיע לחינוך מותר להתעסק עימו שיתקע‪ ,‬אף שאין חיוב בדבר‪,‬‬ ‫היו ותיקין עושים וכן נוהגים (שם)‪ ,‬ואם השלים בנביא‬ ‫ואף שגם איסור דרבנן אסור לספות לקטן בידים‪ ,‬שאני הכא‬ ‫דזימנין איכא מצוה בתקיעת שופר‪.‬‬ ‫יצא‪.‬‬ ‫בתורה נאמר ג' פעמים מלכות‪" ,‬ד' אלוקיו עימו‬ ‫נשים שרוצות לתקוע‪ ,‬לרבי יהודה הסובר שאין בנות‬ ‫ותרועת מלך בו"‪" ,‬ויהי בישורון מלך"‪" ,‬ד' ימלוך‬ ‫ישראל סומכות דכתיב "דבר אל בני ישראל וכו' וסמך‬ ‫לעולם ועד"‪ .‬לרבי יוסי "שמע ישראל ד' אלוקינו ד'‬ ‫ידו"‪ ,‬א"כ לענין תקיעה כיון שפטורות לגמרי משום דהוי מצות‬ ‫אחד" זה מפסוקי מלכיות‪ ,‬ולרבי יהודה אינו‬ ‫עשה שהזמן גרמא‪ ,‬עוברות משום בל תוסיף‪ ,‬ולכן מעכבים‬ ‫ממלכיות‪ ,‬וכן נחלקו לענין "וידעת היום וכו' כי ד'‬ ‫אותן מלתקוע‪ ,‬ולרבי יוסי ור"ש הסוברים שנשים‬ ‫הוא האלוקים אין עוד"‪ ,‬וכן לענין "אתה הראת לדעת‬ ‫יכולות לסמוך דליכא איסורא אע"פ שהם פטורות‪ ,‬וה"ה‬ ‫כי ד' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"‪.‬‬ ‫למצוות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬אין מעכבים אותן‪.‬‬ ‫ברכת המצוות בסומא‪ ,‬ובאשה על מצות עשה שהזמן‬ ‫כשאומרים הלל אומרים אותו בשחרית משום‬ ‫גרמא‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה הא) שהלכה כרבי יוסי שאין איסור‬ ‫שזריזים מקדימים למצוות‪ ,‬וכן תקיעות‪ ,‬ובשעת‬ ‫לאשה לעשות מצות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬ומותר לנשים לברך‬ ‫גזירת המלכות שגזרו שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש‬ ‫על מצות עשה שהזמן גרמא אע"פ שהן פטורות‪ ,‬וה"ה בסומא‬ ‫שעות עד סיום תפילת שחרית‪ ,‬תיקנו לתקוע במוסף‪.‬‬ ‫לרבי יהודה הסובר שהוא פטור מכל המצוות‪ ,‬ואיסור ברכה‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה בשעת) שאע"פ שבטלה גזירת המלכות‬ ‫שאינה צריכה משום "לא תשא" זה דרשה מדרבנן‪ ,‬ואיסור‬ ‫תוקעים במוסף‪ ,‬אע"ג דזריזים מקדימים למצוות‪ ,‬שמא יחזור‬ ‫מוציא שם שמים לבטלה שנלמד מ"את ד' אלוקיך תירא" זה‬ ‫דבר לקלקולו‪ .‬ולפירוש הירושלמי ניחא טפי‪ ,‬דמפרש‬ ‫‪35‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫כוחות‪ ,‬אבל תקיעה של תשר"ת היא כשיעור שברים תרועה‬ ‫דווקא בלי ברכה‪ .‬אמנם כתבו התוס' שי"ל שסומא יכול לברך‬ ‫יחד‪ ,‬ולדבריהם יכ ול להאריך קצת בשברים‪ ,‬ואם קיצר בתקיעה‬ ‫מפני שהוא חייב מדרבנן‪ ,‬שהרי במצוות דרבנן כמו נר חנוכה‬ ‫של תשר"ת והאריך בשברים לא יצא יד"ח לפי שתי השיטות‪.‬‬ ‫מברכים‪( ,‬והתוס' דנים אם סומא באמת חייב מדרבנן)‪ ,‬אבל‬ ‫סדר התקיעות למעשה‪ -‬נוהגים לתקוע בישיבה אחרי קריאת‬ ‫אשה פטורה גם מדרבנן (ורבנן החמירו בסומא מפני שהוא‬ ‫התורה ג' קולות‪ ,‬והיינו ג"פ תשר"ת ג"פ תש"ת וג"פ תר"ת‪,‬‬ ‫ממין בר חיובא‪ ,‬ועוד שאם יהיה פטור מכל המצוות הוא יראה‬ ‫ובתפילה תוקעים תשר"ת במלכיות תש"ת בזכרונות ותר"ת‬ ‫כנכרי)‪.‬‬ ‫בשופרות‪ ,‬אך נראה שצריך לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת גם‬ ‫במלכיות וגם בזכרונות וגם בשופרות‪ .‬ור"ת הנהיג לתקוע‬ ‫ל"ג‪ :‬המתעסק שאינו מתכוון כלל לתקיעה‪ ,‬אלא מנבח‬ ‫תשר"ת גם בזכורונות ושופרות‪ ,‬ור"י מיישב את המנהג‬ ‫נבוחי או נופח בשופר ויצא לו תקיעה‪ ,‬לא יצא‪ ,‬והשומע מן‬ ‫הראשון‪ ,‬וכן מבואר בקדושת אגן הסהר של ר' שמשון ב"ר יונה‪,‬‬ ‫המתעסק לא יצא‪ ,‬לרבא התוקע לשיר שמתכוון‬ ‫וכן איתא בסדר ר' עמרם גאון‪ ,‬אלא שהוא כתב שבסוף מריע‬ ‫לתקיעה סתם ולא מתכוון למצוה יצא‪ ,‬ואם שמע מן‬ ‫תרועה אחת בלא תקיעה‪ .‬ובערוך איתא שהיו תוקעים עוד ל'‬ ‫תקיעות בזמן תפילת לחש‪ ,‬ואחרי התפילה עוד תשר"ת תש"ת‬ ‫התוקע לעצמו ולא נתכוון להוציא את השומעים לרבי‬ ‫תר"ת שהם מאה תקיעות כנגד מאה פעיות שפעתה אם‬ ‫זירא לא יצא‪.‬‬ ‫סיסרא‪.‬‬ ‫סדר מנין ושיעור התקיעות‬ ‫תוקעים בשופר דכתיב ביובל "שופר תרועה"‪,‬‬ ‫בתורה לא נאמר במפורש איזה וכמה תקיעות תוקעים‪ ,‬ורק‬ ‫ותוקעים תקיעה פשוטה לפני התרועה דכתיב‬ ‫נאמר "יום תרועה יהיה לכם"‪ ,‬וחז"ל דרשו מן הפסוקים שצריך‬ ‫"והעברת שופר תרועה" ולאחריה דכתיב אחריו‬ ‫לשמוע תרועה ג' פעמים‪ ,‬עוד אמרו חכמים שכל תרועה צריך‬ ‫"תעבירו שופר" הרי העברה תחילה וסוף ותרועה כתיבא‬ ‫שתהיה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה‪ .‬ונחלקו בגמרא אם‬ ‫בינתים‪ ,‬ולומדים ר"ה מיובל גז"ש בחודש השביעי‬ ‫תרועה זה גניחה (‪-‬שברים) או שזה יללה (תרועה)‪ ,‬ונ"מ בזה גם‬ ‫בחודש השביעי‪.‬‬ ‫לשיעור התקיעה שהוא צריך להיות כמו התרועה‪.‬‬ ‫תוקעים שלש פעמים והיינו במלכיות בזכרונות ובשופרות‪,‬‬ ‫ל"ד‪ .‬תוקעין בר"ה ג' פעמים תקיעה תרועה‬ ‫ובכל פעם תוקעים שלש תקיעות ‪-‬תקיעה תרועה‬ ‫ותקיעה‪ ,‬דכתיב "והעברת שופר תרועה" "שבתון‬ ‫ותקיעה‪.‬‬ ‫זכרון תרועה" "יום תרועה יהיה לכם"‪ ,‬ולומדים‬ ‫מגז"ש ליתן את האמור של זה בזה‪.‬‬ ‫שיעור כל תקיעה כתרועה‪.‬‬ ‫הגמרא מביאה ברייתא שלומדת דין תקיעה לפני‬ ‫שיעור תרועה‪ -‬לתנא דמתני' שיעור תרועה כשלש‬ ‫ואחרי התרועה מהתקיעות שבמדבר‪.‬‬ ‫יבבות קולות בעלמא כל שהוא‪ ,‬ובברייתא תנא שיעור‬ ‫תרועה כג' שברים שהם ארוכים מיבבות‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫י"א שכל ג' התרועות הם מדאורייתא‪ .‬י"א שתים‬ ‫תרועה היא גניחה כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם‪,‬‬ ‫מדאורייתא ואחת מד"ס כדי להשוות מלכיות זכרונות‬ ‫או שזה יללה כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה‬ ‫ושופרות לתרועותיהם‪ .‬ולרבי יונתן תרועה אחת‬ ‫לזה‪ ,‬דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן "יום‬ ‫מדאורייתא ושתים מדברי סופרים‪.‬‬ ‫יבבא יהא לכון"‪ ,‬וכתיב "ותיבב אם סיסרא"‪.‬‬ ‫אין תוקעים בר"ה אלא ביום‪.‬‬ ‫דיני תקיעות מדברי התוס'‪-‬‬ ‫סדר התקיעות שתיקן רבי אבהו‪ -‬רבי אבהו תיקן‬ ‫לפי רש"י ששברים זה קול אחד קצר‪ ,‬ותרועה זה ג' כוחות‬ ‫בקיסרי לעשות תקיעה ג' שברים תרועה ותקיעה‪,‬‬ ‫קצרים צריך להזהר שלא להאריך בשברים כשיעור ג' תרועות‬ ‫וכן תקיעה ג' שברים ותקיעה‪ ,‬וכן תקיעה תרועה‬ ‫(שכל תרועה היא כל שהוא)‪ ,‬דאם מאריך הוי תקיעה‪ ,‬שהרי‬ ‫ותקיעה‪ ,‬דמספקא ליה אם תרועה זו יללה או גניחה‬ ‫שיעור תקיעה כתרועה‪ .‬וחייבים להאריך בתקיעה של תשר"ת‬ ‫או שניהם יחד‪ ,‬ובתקיעה שברים תרועה ותקיעה לא‬ ‫יותר מתקיעה של תש"ת‪ ,‬ובתקיעה של תש"ת יותר מתקיעה‬ ‫של תר"ת‪ ,‬שהרי שיעור תקיעה כתרועה‪ ,‬ושברים תרועה יש צד‬ ‫מספיק לצאת ידי כל הספיקות‪ ,‬כיון שאם צריך רק‬ ‫ששניהם יחד זה התרועה‪ ,‬וא"כ התקיעה שלהם צריכה להיות‬ ‫שברים הרי התרועה מפסיקה בין השברים לתקיעה‪,‬‬ ‫כשיעור שניהם יחד‪ ,‬ותקיעה של תש"ת צריכה להיות כשיעור‬ ‫ואם צריך רק תרועה הרי השברים מפסיקים בין‬ ‫ג' שברים‪ ,‬ותקיעה של תר"ת כשיעור תרועה‪ .‬ואמנם יכול‬ ‫התקיעה לתרועה‪ .‬וא"צ לעשות תקיעה תרועה‬ ‫להאריך בכולם כתקיעה של תשר"ת שהרי אין בעיה להאריך‬ ‫שברים ותקיעה‪ ,‬דבסתמא האדם גונח ואח"כ מיילל‪.‬‬ ‫בתקיעה יותר ממה שצריך‪ ,‬וכן מותר לעשות ד' או ה' שברים‪.‬‬ ‫דעת ריב"א וריב"ם ששיעור שברים זה ג' כוחות‪ ,‬ושיעור‬ ‫תרועה זה ט' כוחות‪ ,‬וגם שיעור תקיעה של תש"ת ותר"ת זה ט'‬ ‫‪36‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫מצוה בתקיעה יותר מהברכות‪ ,‬דתקיעה דאורייתא‬ ‫תקע בראשונה ומשך בשניה שאחר התרועה‬ ‫וברכות דרבנן‪ ,‬ואפילו אם יש מקום שיש ספק אם‬ ‫כשתים כגון אחרי מלכיות ולפני זכרונות שצריך לתקוע ב'‬ ‫יש שם תקיעה‪ ,‬ובמקום אחר יש ודאי ברכות‪ ,‬ילך‬ ‫תקיעות‪ ,‬אין בידו אלא אחת‪ ,‬דאין חותכים תקיעה אחת‬ ‫למקום שתוקעים‪.‬‬ ‫לשנים‪.‬‬ ‫ל"ה‪ .‬במה ש"ץ מוציא אחרים ידי חובתם‪-‬‬ ‫ל"ד‪ :‬אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע‬ ‫איתא במתני' שכשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד‬ ‫שעות יצא‪ .‬הגמ' אומרת דהא דאמר רבי יוחנן בשם‬ ‫ויחיד חייב‪ ,‬ר"ג אומר ש"ץ מוציא את הרבים ידי‬ ‫ר' שמעון בן יהוצדק שבהלל ומגילה אם שהה כדי‬ ‫חובתם‪.‬‬ ‫לגמור את כולה חוזר לראש‪ ,‬זה דעת רבו‪ ,‬אבל לרבי‬ ‫הגמ' מבארת שלחכמים ש"ץ חוזר התפילה רק‬ ‫יוחנן עצמו אינו חוזר‪ .‬וכן מה שאמר רבי יוחנן לרבי‬ ‫להוציא מי שאינו בקי‪ ,‬ולר"ג הש"ץ מוציא אף את‬ ‫אבהו שהפסיק בקריאת שמע כשהגיע למבואות‬ ‫הבקי‪ ,‬והציבור מתפללים כדי שהש"ץ יסדיר‬ ‫המטונפות שאם שהה כדי לגמור את כולה יחזור‬ ‫תפילתו‪.‬‬ ‫לראש‪ ,‬גם זה לשיטת רבי אבהו‪ ,‬אבל רבי יוחנן לא‬ ‫חכמים לא חזרו בהם להודות לר"ג‪ ,‬וס"ל שגם‬ ‫סובר כך אלא סובר שבמבואות המטונפות מניח ידו על פיו‬ ‫וקורא‪ ,‬וכן רבי יוחנן חולק וא"צ לחזור לראש בגלל שהיה‪ .‬רש"י‬ ‫בתפילות ר"ה ויוה"כ כל אחד צריך לברך בעצמו‪ ,‬ורבי‬ ‫ותוס' (ד"ה לדידי)‪ .‬והתוס' דנים האם להלכה אם שהה כדי‬ ‫יוחנן אמר שר"מ סובר בכל השנה כחכמים‪ ,‬אמנם‬ ‫לגמור את כולה (והיינו מתחילה ועד סוף‪ ,‬ולא מהיכן שהפסיק)‬ ‫בתפילות ר"ה ויוה"כ ס"ל שהש"ץ מוציא אף את‬ ‫חוזר לראש או לא‪ ,‬וכתבו שקצת נראה להחמיר בזה‪.‬‬ ‫הבקי‪ ,‬וטעמא משום דאוושי ברכות שיש כאן ט' ברכות‬ ‫שמע תשע תקיעות מתשע בני אדם בבת אחת‬ ‫ארוכות ומטעות שאין הכל בקיאים בהם‪.‬‬ ‫יצא יד"ח‪ ,‬ואם שמעם לסירוגין ואפי' כל היום כולו‬ ‫שיטת בה"ג שיחיד שטעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בר"ח‪ ,‬יכוון‬ ‫יצא יד"ח‪ .‬רש"י מביא שיש גורסים ברישא לא יצא‪ ,‬והקשה‬ ‫ליבו לתפילת הש"ץ ויצא ידי חובה‪ .‬והתוס' (ד"ה כך) דנים‬ ‫שהרי לעיל כ"ז‪ .‬מבואר שתרי קלי מתרי גברי משתמעי‪ .‬והתוס'‬ ‫בדבריו‪.‬‬ ‫(ד"ה מתשעה) מיישבים הגירסה לא יצא‪ ,‬שהטעם הוא מפני‬ ‫לא פטר ר"ג ע"י תפילת הש"צ אלא עם שבשדות‬ ‫שאין בזה פשוטה לפניה ולאחריה‪ ,‬ולפי זה בזה אחר זה מכמה‬ ‫משום שהם אנוסים בגלל מלאכתם‪ ,‬אבל אלו‬ ‫בני אדם‪ ,‬או בסירוגין דהיינו הפסקות גדולות‪ ,‬יצא‪.‬‬ ‫היכולים להתפלל בעצמם לא‪ ,‬וכדמצינו גבי ברכת‬ ‫האם התקיעות והברכות מעכבות זו את זו‪-‬‬ ‫כהנים שהעם שבשדות הם בכלל ברכה‪ ,‬אבל אלו‬ ‫תקיעות וברכות דעלמא כגון של תעניות אין מעכבות זו‬ ‫שאחורי הכהנים שהם יכולים לבוא לפני הכהנים אינם‬ ‫את זו אבל תקיעות וברכות של ר"ה ושל יובל‬ ‫בכלל ברכה‪.‬‬ ‫מעכבות זו את זו‪ ,‬מפני שאמר הקב"ה אמרו לפני‬ ‫כיון דאמר "ובתורתך כתוב לאמר" כלומר שאמר נעשה‬ ‫מלכיות כדי שתמליכוני עליכם‪ ,‬זכרונות כדי שיעלה‬ ‫ונקריב וכו' כמו שכתבת עלינו בתורתך יצא ידי חובה גם‬ ‫זכרונכם לפני לטובה‪ ,‬ובמה בשופר‪ .‬לרש"י הנדון כאן‬ ‫אם לא אמר את הפסוקים של המוספין‪ ,‬בין יחיד ובין‬ ‫הוא אם בירך ולא תקע‪ .‬אבל התוס' (ל"ג‪ ):‬הוכיחו שאם בירך‬ ‫ולא תקע או תקע ולא בירך יצא במה שעשה‪ ,‬ולכן ביארו‬ ‫ציבור‪ .‬וי"מ שהכונה לענין מלכיות זכרונות ושופרות‪ ,‬והקשה‬ ‫שהכונה שהתקיעות (תקיעות שברים ותרועות) מעכבות זו את‬ ‫רש"י שזה דלא כרבנן ורבי יוחנן בן נורי לעיל ל"ב‪ .‬אין פוחתין‬ ‫זו וכן הברכות (מלכיות זכרונות ושופרות) מעכבות זו את זו‪.‬‬ ‫מעשרה מלכיות וכו'‪ .‬ולר"ת (תוד"ה אילימא) הכונה גם לענין‬ ‫פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות‪ ,‬והא דאיתא לעיל אין פוחתין‬ ‫יש לתקוע לפי סדר הברכות‪ ,‬ודווקא בחבר עיר ‪-‬‬ ‫היינו כשהתחיל‪ ,‬אבל בלא התחיל יכול לפטור עצמו לגמרי‬ ‫חבורת ציבור‪ ,‬אבל המתפלל ביחידות יכול לשמוע את‬ ‫באמירת ובתורתך כתוב לאמר‪ ,‬אבל מקראות של מוסף חייבים‬ ‫התקיעות אחרי התפילה‪ ,‬ומי שכבר התפלל מוסף‬ ‫להזכיר מפני שהם במקום הקרבנות‪ ,‬ומוסף של ר"ח א"צ‬ ‫להזכיר בר"ה ודי במה שאמר מלבד עולת החודש ומנחתה שזה‬ ‫ובירך ט' ברכות ורק אח"כ נזדמן לו שופר‪ ,‬יתקע לאחר‬ ‫כולל כל מוספי ר"ח שהם עולות‪ ,‬וכדי להזכיר את שעיר‬ ‫התפילה ג' פעמים תקיעה תרועה ותקיעה בכל פעם‪.‬‬ ‫החטאת יאמר ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן‪.‬‬ ‫אדם יכול לצאת ידי חובה מחבירו בתקיעה‪ ,‬אבל לא‬ ‫אמר רבי אלעזר לעולם יסדיר אדם תפילתו ואח"כ‬ ‫בברכות‪.‬‬ ‫יתפלל‪ ,‬ואמר רב אבא שדין זה מסתבר בתפילות ר"ה‬ ‫ויוה"כ ושל מועדים כיון שאינו רגיל בהם‪ .‬רב יהודה‬ ‫‪37‬‬ ‫תמצית מסכת ראש השנה‬ ‫היה מסדיר תפילת כל השנה כיון שהיה מתפלל‬ ‫אחת לל' יום הוו כמועדים‪ ,‬מפני שהיה מחזר תלמודו כל‬ ‫ל' יום‪.‬‬ ‫הדרן עלך ראש השנה‬ ‫‪38‬‬