gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

ודעת לנפשך · V'daas Lenafshechu — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: ודעת לנפשך · V'daas Lenafshechu

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

ודעת לנפשך · V'daas Lenafshechu — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫כי תבוא חכמה בלבך‬ ‫ודעת לנפשך‬ ‫(משלי ב‪ ,‬י)‬ ‫ינעם‬ ‫בירורי הלכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא‬ ‫בעזהשי"ת‬ ‫ראש השנה תשפ"ז‬ ‫גליון פ'‬ ‫שבתון זכרון תרועה מקרא קודש‬ ‫שבתון זכרון תרועה * תקנת רבי אבהו 'סדר תשר"ת' * 'תשר"ת' מספק או כדי להשוות המנהגים‬ ‫נפקא מינה אי מספק או להשוות המנהגים * מינימום התקיעות ששייך כגון בבתי חולים * הטעם שאין התשר"ת הפסק לגבי התש"ת והתר"ת‬ ‫כמנהגם‪ ,‬וקאמר אביי בהא פליגי‪ ,‬ולאו פלוגתא היא שיהו‬ ‫דסיסרא 'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא'‪ ,‬מר סבר‬ ‫שבתון זכרון תרועה‬ ‫א‪.‬‬ ‫מטעים אלו את אלו‪ ,‬אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה‪,‬‬ ‫גנוחי גנח (כאדם הגוגח מלבו‪ ,‬כדרך החולים המאריכים בגגיחותיהם‪ ,‬רש"י)‪,‬‬ ‫וחכמים של הללו מודים הם כי שברים תרועה הם‪,‬‬ ‫ומר סבר ילולי יליל (כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה‪,‬‬ ‫איתא בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"א)‪ ,‬רבי אבא בר פפא‬ ‫וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן‪ ,‬וכשבא רבי‬ ‫רש"י)‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫אמר רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוון יתיבון‪ ,‬מקשיי‬ ‫אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד‪,‬‬ ‫אמרין‪ ,‬תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת‪,‬‬ ‫ולא יהא ביניהם דבר שלהדיוטות נראה כחלוקה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ובגמרא שם (לד‪ ).‬איתא‪ ,‬אתקין רבי אבהו בקסרי‪,‬‬ ‫במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה‪( ,‬והקשו) אין דבר‬ ‫תשר"ת‪ ,‬ומקשינן‪ ,‬מה נפשך‪ ,‬אי ילולי יליל לעביד תר"ת‪,‬‬ ‫תורה הוא ‪ -‬אף בגבולין ידחה‪ ,‬אין לית הוא דבר תורה ‪-‬‬ ‫אמנם הרמב"ן במלחמות (יא‪ ).‬הקשה על דברי רבינו‬ ‫ואי גנוחי גנח לעביד תש"ת‪ ,‬ומתרצינן‪ ,‬מספקא ליה אי‬ ‫אף במקדש לא ידחה‪ ,‬עבר כהנא‪ ,‬אמרין הא גברא רבה‬ ‫האי וז"ל‪ ,‬אמר הכותב‪ ,‬דברי רבינו הגאון טובים לכבודו‪,‬‬ ‫גנוחי גנח אי ילולי יליל‪ ,‬מתקיף לה רב עוירא‪ ,‬ודלמא‬ ‫דנישאול ליה (עבר שם רב כהנא‪ ,‬אמרו הרי הוא גברא רבה‪ ,‬כדי שנשאלנו)‪,‬‬ ‫אבל מי יתן ויודיעוני המשבחים דבריו‪ ,‬אם כן למה לא‬ ‫ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה‬ ‫אתון שאלון ליה‪ ,‬אמר לון כתוב אחד אומר יום תרועה‪,‬‬ ‫תיקן רבי אבהו אלא תשר"ת‪ ,‬כי בתשר"ת בלבד נהגו‬ ‫לתקיעה‪ ,‬ומתרץ‪ ,‬דהדר עביד תר"ת‪ ,‬מתקיף לה רבינא‪,‬‬ ‫וכתוב אחד אומר זכרון תרועה‪ ,‬הא כיצד‪ ,‬בשעה שהוא חל‬ ‫המנהגים שלא יראה הדבר כחלוק בעיני ההדיוטות‪,‬‬ ‫ודלמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים‬ ‫בחול יום תרועה‪ ,‬בשבת זכרון תרועה‪ ,‬מזכירין אבל לא‬ ‫והיאך הקשו בגמרא דילמא שברים נינהו ואתיא תרועה‬ ‫לתקיעה‪ ,‬ומתרץ‪ ,‬דהדר עביד תש"ת‪ ,‬ומקשינן‪ ,‬אלא רבי‬ ‫תוקעין‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ומפסקא‪ ,‬ודילמא תרועה היא ואתו שברים ומפסקי‪ ,‬דהא‬ ‫אבהו מאי אתקין‪ ,‬אי גנוחי גנח הא עבדיה‪ ,‬אי ילולי יליל‬ ‫בודאי ידיעא לן מילתא דשברים ותרועה הכל אחד‪,‬‬ ‫הא עבדיה‪ ,‬מספקא ליה דלמא גנח ויליל‪ ,‬אי הכי ליעבד‬ ‫אמנם בגמרא דידן (ראש השנה כט‪ ):‬הביאו דרש זה‪,‬‬ ‫וליכא מאן דמפסיק‪ ,‬ע"כ עיי"ש עוד‪.‬‬ ‫נמי איפכא תרש"ת דלמא יליל וגנח‪ ,‬סתמא דמילתא כי‬ ‫ודחאוהו‪ ,‬ומסקינן‪ ,‬אלא אמר רבא‪ ,‬מדאורייתא מישרא‬ ‫מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫שרי‪ ,‬ורבנן הוא דגזור ביה‪ ,‬כדרבה‪ ,‬דאמר רבה הכל חייבין‬ ‫אכן‪ ,‬הרמב"ם (פ"ג משופר ה"ב וג') כתב וז"ל‪ ,‬תרועה זו‬ ‫בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר‪ ,‬גזירה‬ ‫האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב‬ ‫ובתוס' (לג‪ .‬ד"ה שיעור תרועה) כתבו וז"ל‪ ,‬ומיהו לכאורה‬ ‫שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד‪ ,‬ויעבירנו ארבע‬ ‫הגלות‪ ,‬ואין אנו יודעין היאך היא‪ ,‬אם היא היללה‬ ‫נראה לתקוע בתפלה (חוץ מתקיעות דמיושב) כמו כן אמלכיות‬ ‫אמות ברשות הרבים‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין‪ ,‬או האנחה‬ ‫זכרונות ושופרות קשר"ק קש"ק קר"ק אכל חד וחד‪ ,‬כדי‬ ‫כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר‬ ‫לצאת מספק דרבי אבהו‪ ,‬ובערוך נמי פירש שהיו עושין‬ ‫ובספרי החסידות האריכו הרבה במעלת ראש השנה‬ ‫גדול‪ ,‬או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא‬ ‫כן‪ ,‬שפירש בערך ערב דהלין דמחמירין ותוקעין שלשים‬ ‫שחל להיות בשבת‪ ,‬שהתיקונים הנעשים על ידי השופר‬ ‫אחריה הן הנקראין תרועה‪ ,‬שכך דרך הדואג מתאנח‬ ‫כדיתבין‪ ,‬ושלשים בלחש‪ ,‬ושלשים על הסדר‪ ,‬כנגד מאה‬ ‫נעשים בשנה זו על ידי השבת ועל ידי ה'זכרון תרועה'‪,‬‬ ‫תחלה ואחר כך מילל‪ ,‬לכך אנו עושין הכל וכו'‪ ,‬נמצא מנין‬ ‫פעיות דפעיא אימיה דסיסרא‪ ,‬ואלין עשרה אינון‬ ‫וכך כתב בספה"ק צמח צדיק (מועדים ד"ה במשנה) בזה"ל‪,‬‬ ‫התקיעות שלשים‪ ,‬כדי להסתלק מן הספק‪ ,‬ע"כ‪ .‬ומדייק‬ ‫כשגומרין כל התפלה‪ ,‬קול תקיעיא דיחידאי מיתבעי‬ ‫והוא קשה ההבנה‪ ,‬שמחמת גזירה יבטלו מצות עשה‬ ‫מדבריו הבית יוסף (סי' תק"צ ס"ב) וז"ל‪ ,‬משמע דספק גמור‬ ‫למיהוי עשרה‪ ,‬תשר"ת תש"ת תר"ת‪ ,‬והם מאה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫דאורייתא של תקיעת שופר‪ ,‬וגם היה לנו להכין השופר‬ ‫נסתפק לנו לענין הדין וכן נראה שהוא דעת סמ"ג (עשין מב‬ ‫מאתמול‪ ,‬ויש לומר הענין בזה‪ ,‬דהנה בכל מצות עשה‬ ‫קיח ע"ד) וכו'‪ ,‬וקודם רבי אבהו‪ ,‬כל מקום היה נוהג כסברת‬ ‫ובהקשר למה שלמדינן התקיעות מיבבת אם סיסרא‪,‬‬ ‫שציונו השי"ת‪ ,‬בודאי על ידי קיום המצוה הזו כתיקונה‬ ‫רב המקום ההוא‪ ,‬וכשבא רבי אבהו קיבץ כל הספיקות‪,‬‬ ‫דבר נפלא כתב הרה"ק מקוזיגלוב בספרו ארץ צבי (מועדים‪,‬‬ ‫נעשה עליות העולמות ותקונים בעולמות העליונים‪,‬‬ ‫והתקין שיעשו כדברי כולם‪ ,‬כדי שיצאו כל ישראל ידי‬ ‫ראש השנה תרפ"ז) וז"ל‪ ,‬והוא דבר תמוה‪ ,‬דמה ענין שמיטה‬ ‫ואמנם מי יאמר זכיתי לבי שעל ידי המעשים שלו יהיה‬ ‫חובת תקיעת שופר בלא ספק כלל‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫אצל הר סיני‪ ,‬ונראה דהפעיות דפעיא אמיה דסיסרא היה‬ ‫עליות העולמות‪ ,‬רק רחמנא אמר תקעו‪ ,‬ועל כן אנו‬ ‫בהן כעין דמעותיו של עשיו‪ ,‬כי סיסרא היה שר צבא יכין‬ ‫מוכרחים לתקוע‪ .‬והנה ידוע (עץ חיים שער מ' דרוש ג')‪ ,‬כי‬ ‫והנה נתקבל המנהג בתפוצות ישראל כדברי השל"ה‬ ‫מלך כנען‪ ,‬ועל ידי מזלייהו חזו שיש קדושה בארץ כנען‪,‬‬ ‫בשבת קודש יש עליות העולמות ממילא שלא על ידי‬ ‫הק' (מסכת ראש השנה נר מצוה אות י"ז‪ ,‬הובא במג"א ריש סי' תקצ"ו‪ ,‬במשנ"ב‬ ‫והציק להם‪ ,‬וזה שיהושע רצה‪ ,‬להוציא בלעם מפיהם‬ ‫מעשינו‪ ,‬אם כן למה לנו להכניס עצמינו באחריות‬ ‫ושוע"ה שם) וז"ל‪ ,‬וכבר נתפשט המנהג עתה בארץ ישראל‬ ‫ולכבוש את ארצם ולהוציא ארץ כנען מידם‪ ,‬על כן בעת‬ ‫התקיעה‪ ,‬שיוכל לפגום ח"ו שלא יעשה בכוונה הראויה‪,‬‬ ‫לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן‬ ‫כיבוש היה יבוב אם סיסרא גם על אותו הפסד של הארץ‬ ‫על כן טוב יותר שיהיה ממילא שלא על ידי מעשינו‪ ,‬ולכן‬ ‫לשופרות‪ ,‬והמהדרין מן המהדרין תוקעין מאה קולות‪,‬‬ ‫הקדושה‪ ,‬וכיון שהיה בזה קצת אנחה דקדושה‪ ,‬על כן הזיק‬ ‫ראש השנה שחל להיות בשבת‪ ,‬במקדש היו תוקעים‬ ‫ע"כ‪ .‬אמנם בתקיעות לנשים‪ ,‬קטנים וחולים‪ ,‬תוקעין‬ ‫לישראל‪ ,‬כעין דמעותיו של עשיו שהזיקו לישראל וגרמו‬ ‫ששם היו בקיאין ולא היה אחריות‪ ,‬אבל לא במדינה מפני‬ ‫כעיקר הדין שלשים קולות‪ ,‬שלשה תשר"ת‪ ,‬שלשה‬ ‫גלויות‪ ,‬על כן תוקעין בראש השנה ונאנחים ומיללים על‬ ‫שאין בקיאין‪ ,‬וגזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות‬ ‫תש"ת‪ ,‬ושלשה תר"ת‪ .‬ולקמן נדון בס"ד אי במקום הדחק‬ ‫רוע מעשינו וריחוקינו מהקדושה‪ ,‬ועל ידי זה מבטלין את‬ ‫הרבים‪ ,‬שלא יעשה בכוונה הראויה‪ ,‬ויעביר ד' אמות‬ ‫יש מקום לסמוך על דעת רבינו האי גאון ולתקוע רק‬ ‫הפעיות דאמיה דסיסרא‪ ,‬על דרך שכתוב בזוה"ק ב'בכי‬ ‫ברשות הרבים ח"ו שהוא חוץ לקדושה (זוה"ק רעיא מהמניא ג'‪,‬‬ ‫עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת‪ ,‬או שלשה פעמים תשר"ת‪.‬‬ ‫יבואו'‪ ,‬דבבכי דידן מבטלין דמעותיו של עשיו‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫רמז‪ ,).‬על כן מוטב שיהיה עליות העולמות ממילא‪ ,‬כי‬ ‫בשבת נעשים עליות העולמות ממילא כידוע‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫נפקא מינה אי ספק או להשוות המנהגים‬ ‫ד‪.‬‬ ‫תקנת תשר"ת ‪ -‬מספק או להשוות המנהגים‬ ‫ג‪.‬‬ ‫תקנת רבי אבהו ‪ -‬סדר תשר"ת‬ ‫ב‪.‬‬ ‫וכלשון הרמב"ם פסק בשולחן ערוך (סי' תק"צ ס"ב)‪ .‬ויש‬ ‫כתב הרא"ש (פ"ד סי' י'‪ ,‬הביאו הבית יוסף סי' תק"צ ס"ב) וז"ל‪,‬‬ ‫בזה כמה נפקא מינא למעשה‪ ,‬אי כדעת רבינו האי גאון‬ ‫כתב רב האיי בתשובה (על שנשאל‪ ,‬וכי עד שבא רבי אבהו לא היו‬ ‫כתב המחבר בשולחן ערוך (סי' תק"צ ס"א) על פי הגמרא‬ ‫שכל האופנים כשרים‪ ,‬רק שעשו שלא יהא חילוק‬ ‫ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר‪ ,‬קרבן נתנאל)‪ ,‬אל תחשבו כי נפלה‬ ‫בראש השנה (לג‪ ):‬וז"ל‪ ,‬כמה תקיעות חייב אדם לשמוע‬ ‫מנהגים‪ ,‬אי כדעת הרמב"ם שזהו ספיקא דדינא שעושים‬ ‫בימי רבי אבהו ספק בדבר זה‪ ,‬שהרי משניות קדומות‬ ‫בראש השנה‪ ,‬תשע‪ ,‬לפי שנאמר תרועה ביובל ובראש‬ ‫כדברי כולם כדי לצאת ידי חובה ללא ספק כלל‪ ,‬וכפסק‬ ‫אחת אומרת שלש יבבות ואחת אומרת שלש שברים‪,‬‬ ‫השנה שלש פעמים‪ ,‬וכל תרועה פשוטה (תקיעה) לפניה‬ ‫השולחן ערוך למעשה‪.‬‬ ‫וקאמר אביי בהא פליגי‪ ,‬וכך היה הדבר מימים קדמונים‬ ‫ופשוטה לאחריה‪ ,‬ומפי השמועה למדו שכל תרועות של‬ ‫מנהג לכל ישראל‪ ,‬מהם עושים תרועה יבבות קלות‪,‬‬ ‫חודש השביעי אחד הן‪ ,‬בין בראש השנה בין ביום‬ ‫הראשון‪ ,‬הביא הבית יוסף (סי' תק"צ ס"ב) דברי הריטב"א‬ ‫ומהם עושים יבבות כבדים שהן שברים‪ ,‬אלו ואלו יוצאין‬ ‫הכפורים של יובל תשע תקיעות‪ ,‬תוקעין בכל אחד‬ ‫בתשובה (סי' כ"ט) שכתב על דברי רבינו האי גאון‪ ,‬ומזה‬ ‫ידי חובתן‪ ,‬כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות‬ ‫משניהם תר"ת תר"ת תר"ת‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫הטעם בתקיעות של סדר התפילה אין עושין בכל ברכה‬ ‫תרועה הן‪ ,‬והיה הדבר נראה כחלוקה‪ ,‬אף על פי שאינה‬ ‫אלא אחד מהסימנים‪ ,‬ואילו היתה תקנת רבי אבהו מפני‬ ‫חלוקה‪ ,‬והן התנאים כמו שאמרנו למעלה‪ ,‬הללו שונין‬ ‫והנה איתא בגמרא (ראש השנה לג‪ ,):‬שיעור תרועה‬ ‫הספק‪ ,‬היה לנו לעשות בכל אחת מהן שלשה סימנים‪,‬‬ ‫שיעור תרועה כשלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה‬ ‫כשלש יבבות‪ ,‬והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים‪,‬‬ ‫שאם לא כן אין בשלשתן אלא אחד שיהיה אמת‪ ,‬אבל לפי‬ ‫כשלשה שברים‪ ,‬אלו משנתן כמנהגם ואלו משנתן‬ ‫אמר אביי בהא ודאי פליגי‪ ,‬דכתיב 'יום תרועה יהיה‬ ‫זה שלשתן אמת‪ ,‬ואדם יוצא בכל אחד מהם‪ ,‬ולפיכך כדי‬ ‫לכם'‪ ,‬ומתרגמינן 'יום יבבא יהא לכון'‪ ,‬וכתיב באימיה‬ ‫‪0‬‬ ‫שלמה (פ"ב דבר הלכה כ"ט)‪ ,‬ובספר אשרי האיש (פט"ז אות כ"ט)‬ ‫חולים וכיוצא בזה‪ ,‬האם חייב לתקוע כל השלשים‬ ‫שלא להטריח על הציבור די לנו באחת מהם‪ ,‬וגם כדי‬ ‫בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל‪ .‬אמנם בכף החיים (סי' תקפ"ו‬ ‫תקיעות כדי לצאת מידי ספיקא דאורייתא‪ ,‬וכדעת‬ ‫שיתברר מתוך כך שכולם אמת‪ ,‬ואנו עושים תחילה דברי‬ ‫סק"מ‪ ,‬ת"ר סקי"ג) כתב שצריך דוקא שלשים קולות‪ ,‬וכן הגיה‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬או שיכול לתקוע רק עשרה תקיעות‪ ,‬שהם‬ ‫רבי אבהו‪ ,‬ואחר כך דברי תנא ברא‪ ,‬ואחר כך דברי תנא‬ ‫גם במשנה ברורה עיי"ש‪ ,‬וכך גם בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג‬ ‫תשר"ת תש"ת תר"ת‪ ,‬וכדעת רב האי גאון‪.‬‬ ‫דמתני'‪ ,‬להעלות בקודש‪ ,‬לפתוח בקטן ולסיים בגדול‪,‬‬ ‫סי' י"א) האריך להוכיח שצריך דוקא שלשים קולות‪,‬‬ ‫וזה כפתור ופרח‪ ,‬ע"כ‪ .‬ועיין גם בר"ן (יא‪ ).‬שהאריך בזה‪.‬‬ ‫ובשאלה שהיתה לו שם‪ ,‬באחד שמסובב בבית חולים‬ ‫וכתב בשולחן ערוך (סי' תק"צ ס"ב) וז"ל‪ ,‬כדי לצאת ידי‬ ‫לתקוע להרבה אנשים‪ ,‬ואם יתקע שלשים קולות לא יוכל‬ ‫ספק‪ ,‬צריך לתקוע תשר"ת שלש פעמים‪ ,‬ותש"ת שלש‬ ‫ובשולחן ערוך (סי' תקצ"ב ס"א) כתב‪ ,‬דגם בתקיעות שעל‬ ‫לתקוע לכולם‪ ,‬אבל אם יתקע רק עשרה קולות יהיה לו‬ ‫פעמים‪ ,‬ותר"ת שלש פעמים‪ ,‬ע"כ‪ .‬ובמשנה ברורה (סק"ו)‬ ‫סדר התפילה (תקיעות דמעומד) יש לתקוע שלשה סדרות של‬ ‫כח לתקוע לכולם‪ ,‬ואעפ"כ לא התיר לו בעשרה קולות‪,‬‬ ‫כתב וז"ל‪ ,‬ואין יוצא במה שתקע תשר"ת‪ ,‬דדילמא כוונת‬ ‫תשר"ת תש"ת ותר"ת‪ ,‬וזהו לפי שפסק כדעת הרמב"ם‬ ‫רק יתקע כפי יכולתו שלשים קולות‪ ,‬והשאר הם אנוסים‬ ‫התורה על שברים לחוד‪ ,‬וקמפסיק בתרועה בין שברים‬ ‫שיש בזה ספיקא דדינא‪ ,‬אמנם הרמ"א שם כתב‪ ,‬דיש‬ ‫ופטורים‪ ,‬וכך גם אמר לי מו"ר הגרמ"ש קליין שליט"א‪.‬‬ ‫לתקיעה אחרונה‪ ,‬לכך חוזר ותוקע שברים לחוד‪ ,‬ומחמת‬ ‫אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת‪ ,‬וכן‬ ‫זה הטעם צריך לתקוע גם כן תר"ת‪ ,‬ואין יוצא במה שתקע‬ ‫לזכרונות וכן לשופרות‪ ,‬ועיין במשנה ברורה (סק"ג) שביאר‬ ‫הטעם שאין התשר"ת הפסק לתש"ת ותר"ת‬ ‫ו‪.‬‬ ‫תשר"ת‪ ,‬דדילמא כונת התורה על תרועה לחוד‪ ,‬והפסיק‬ ‫טעם המחלוקת בזה‪ ,‬על פי דברי הביאור הגר"א שם‪,‬‬ ‫מתחילה בשברים בין תקיעה לתרועה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫שביאר שזהו המחלוקת של רבינו האי והרמב"ם כנ"ל‬ ‫ונקודה קטנה לסיומא‪ ,‬דהנה יש לדון לפי דעת‬ ‫(ובמשנה ברורה סק"ד הביא בשם השל"ה הק'‪ ,‬שהדרך המובחר לתקוע תשר"ת‬ ‫תש"ת תר"ת למלכיות‪ ,‬וכן לזכרונות וכן לשופרות‪ ,‬וכן אנו נוהגים)‪.‬‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬שתשר"ת תש"ת ותר"ת הוי ספיקא דדינא‪ ,‬אם‬ ‫אמנם‪ ,‬כתב בשולחן ערוך (סי' תקפ"ו ס"ה) וז"ל‪ ,‬המודר‬ ‫כן‪ ,‬על הצד שהעיקר הוא תש"ת או תר"ת‪ ,‬יוצא שהפסיק‬ ‫הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו‪,‬‬ ‫והנפקא מינה השני בין רב האי גאון והרמב"ם‪ ,‬הנה‬ ‫בין הברכה לבין התקיעות על ידי תקיעת התשר"ת שאינו‬ ‫ע"כ‪ .‬וכתב המשנה ברורה (סקכ"ב) וז"ל‪ ,‬רצונו לומר‪ ,‬אף על‬ ‫כתב המשנה ברורה (סי' תקצ"ב סקי"ב) וז"ל‪ ,‬ועיין בדרך‬ ‫נכון לפי צד זה‪.‬‬ ‫גב דאין יכול להפקיע עצמו ממצות שופר בשביל נדר זה‪,‬‬ ‫החיים‪ ,‬שדעתו דבין הברכה עד סוף תקיעות דמיושב‬ ‫דמצוה לא מקרי הנאה וכנ"ל‪ ,‬מכל מקום ישמע תקיעת‬ ‫אסור להפסיק אפילו בתפילות‪ ,‬לכן לא יאמר היהי רצון‬ ‫אמנם‪ ,‬כתב בשמלה חדשה (סי' י"ט סי"ב) לגבי כיסוי‬ ‫שופר מאחר ולא יתקע בעצמו וכו'‪ ,‬ומסיק המשנה‬ ‫הנדפס במחזורים בין התקיעות דמיושב‪ ,‬רק יהרהר בלבו‬ ‫הדם וז"ל‪ ,‬זה שאמרנו שאין הכיסוי הפסק בין השחיטות‪,‬‬ ‫ברורה‪ ,‬ומכל מקום כתבו האחרונים (מטה אפרים שם ס"ז)‪,‬‬ ‫ואל יוציא בפיו‪ ,‬או שיאמר היהי רצון אחר גמר התקיעות‬ ‫נראה לי דאפילו מכסה בלא ברכה מחמת ספק אם חייב‬ ‫דבשעת הדחק שאין לו אחר‪ ,‬מותר לו בעצמו לתקוע‪ ,‬רק‬ ‫דמיושב‪ ,‬ע"כ‪ .‬אמנם בשער הציון (סקט"ו) כתב וז"ל‪ ,‬ודעת‬ ‫בכיסוי‪ ,‬כמו שכתוב סי' כ"ח (לגבי כיסוי דם של כוי)‪ ,‬מכל מקום‬ ‫שאין לו לתקוע כי אם עשרה קולות‪ ,‬דהיינו תשר"ת‬ ‫הגאון מורינו הרב יעקב עמדין בסידורו להקל בזה‪,‬‬ ‫לא היה הפסק‪ ,‬דעוסק בענייני שחיטה הוא לצאת ידי‬ ‫תש"ת תר"ת‪ ,‬שהם מעיקר הדין‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ולדעתו כוונת המגן אברהם (סק"ה) להחמיר רק בין ברכה‬ ‫ספק‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫לתקיעה‪ ,‬ועל כן במקום שנוהגין כן אין למחות בידם‪,‬‬ ‫בנוסף לכך‪ ,‬כתב המשנה ברורה (סי' ת"ר סק"ז) גם כן‬ ‫וביאר בתבואות שור (סי' י"ט סקכ"א)‪ ,‬וז"ל‪ ,‬והראיה‬ ‫ע"כ‪.‬‬ ‫בשם המטה אפרים וז"ל‪ ,‬קהל ששלחו לעיר אחרת להביא‬ ‫מברכת שופר‪ ,‬דאף על גב דכל סדר התקיעות ספיקא‬ ‫להם שופר‪ ,‬ונתעכב השליח עד סוף יום שני‪ ,‬וראש השנה‬ ‫ולכאורה לדעת הרמב"ם כל זמן שלא גמר כל‬ ‫נינהו (עיין או"ח סי' תק"ץ‪ ,‬ועיין בית יוסף שם בשם הרמב"ם וסמ"ג)‪ ,‬ואם‬ ‫היה ביום חמישי וביום שישי‪ ,‬וכשבא עם השופר כבר‬ ‫התקיעות דמיושב‪ ,‬הרי הוא בספק שמא עדיין לא קיים‬ ‫כן הוי ליה דלא לברוכי כלל‪ ,‬דדלמא תש"ת הוא העיקר או‬ ‫התפללו של שבת‪ ,‬אבל היה עוד יום גדול‪ ,‬אם אין שם בקי‬ ‫כלל המצוה‪ ,‬ואם כן פשוט שאין לו להפסיק באמירת‬ ‫תר''ת‪ ,‬ואם כן תשר"ת הוה הפסק בין הברכה לתקיעות‬ ‫לתקוע שלא קבל עליו שבת עדין‪ ,‬אז יתקע מי שקבל‬ ‫היהי רצון‪ ,‬אבל לדעת רב האי גאון שבתשר"ת הראשון‬ ‫האמיתות‪ ,‬דאינן כ"א קולות בעלמא‪ ,‬אלא דכל זמן‬ ‫שבת בלא ברכה‪ ,‬ולא יתקע רק תשר"ת תש"ת תר"ת ולא‬ ‫כבר יצא‪ ,‬וממשיך רק כדי להשוות המנהגים‪ ,‬שפיר יש‬ ‫שעוסק במצוה זו‪ ,‬אפילו לצאת ידי ספיקא‪ ,‬לא הוי הפסק‪,‬‬ ‫יותר‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫לומר היהי רצון‪ ,‬ובמגן אברהם (סי' תקפ"ד סק"ב) כתב וז"ל‪,‬‬ ‫כיון שמוכרח הוא לזה‪ ,‬ומינה נמי אפילו נתקלקל לגמרי‪,‬‬ ‫ובשל"ה (מסכת ראש השנה עמוד הדין פרק נר מצוה ד"ה להיות וד"ה אח"כ)‬ ‫מכל מקום עסק באותו ענין‪ ,‬וכן משמע נמי ממה שכתב‬ ‫ומצד שני‪ ,‬כתב בשולחן ערוך (סי' תקצ"ג ס"ב) וז"ל‪ ,‬וכן‬ ‫כתב‪ ,‬דשלא בשעת התפילה או כשמפרש חטאיו שרי‪,‬‬ ‫מהרי"ל הובא בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר"ט ס"ב (שם‬ ‫תקיעות מעכבות זו את זו‪ ,‬והני מילי שאינו יודע אלא‬ ‫ולכן נכון להתוודות בשעת התקיעות‪ ,‬בלחש‪ ,‬בין סדר‬ ‫מבואר שטעה בברכה ואמר 'ברוך א"ה אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן‪,‬‬ ‫מקצת הסימן‪ ,‬שלא יעשה אותו מקצת שיודע‪ ,‬אבל‬ ‫יצא עיי"ש)‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫לסדר‪ ,‬ע"כ‪ .‬ושמעתי מהגרש"י שטיצברג שליט"א (מח"ס‬ ‫תשר"ת תש"ת תר"ת אין מעכבין זה את זה‪ ,‬ואם יודע‬ ‫שערי הברכה) שדעת המקובלים שיש לומר וידוי באמצע‬ ‫לעשות אחד מהם או שנים עושה‪ ,‬ע"כ‪ .‬וכתב על זה‬ ‫ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות ע"ט) כתב‬ ‫תקיעות דמיושב‪ ,‬ויתכן משום דבזוהר הק' (פנחס‪ ,‬רלא‪):‬‬ ‫בביאור הלכה (סי' תקצ"ג ס"ב ד"ה ואם) וז"ל‪ ,‬ופשוט‪ ,‬דהברכה‬ ‫בקצרה וז"ל‪ ,‬צריך עיון בתקיעות דמיושב עצמן אי שרי‬ ‫משמע כדעת רב האי גאון‪.‬‬ ‫על התקיעה אין רשאי לברך עד שיוכל לתקוע כל הסדרים‬ ‫להשיח מענינם‪ ,‬אך קודם תר"ת ודאי לא‪ ,‬דהא שמא עיקר‬ ‫בעצמו‪ ,‬או בצרוף עם אחרים‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫הם והוי קודם המצוה‪ ,‬ואף שעל כרחך הפסיק בתקיעות‪,‬‬ ‫מינימום התקיעות ששייך‬ ‫ה‪.‬‬ ‫מכל מקום מי שאכל שום יחזור יאכל שום‪ ,‬ומסתברא‬ ‫ונחלקו הפוסקים למעשה‪ ,‬האם יוכל לסמוך במקום‬ ‫דאסור‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫והנפקא מינה השלישי‪ ,‬הנה יש לדון במקום הדחק‬ ‫הדחק על דעת רב האי גאון‪ ,‬ולתקוע רק עשרה תקיעות‪,‬‬ ‫שאין ביכלתו לתקוע את כל סדר התקיעות‪ ,‬כגון בבתי‬ ‫וכך כתב בחוט שני (ראש השנה עמוד ס"ה) וכך משמע בהליכות‬ ‫היוצא למעשה מכל הנתבאר‪:‬‬ ‫מצוה מן התורה לתקוע שלש פעמים תקיעה שברים תרועה‪ ,‬ומפני הספק מהו השברים‪ ,‬תיקן רבי אבהו בקסריה שיש לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת‪.‬‬ ‫א‪.‬‬ ‫נחלקו רב האי גאון והרמב"ם‪ ,‬האם תקנת רבי אבהו היה מכח ספק‪ ,‬או שכל האופנים כשרים רק שרצה להשוות המנהגים‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫והנפקא מינה א'‪ :‬להרמב"ם צריך לעשות שלש פעמים תשר"ת‪ ,‬וכן שלש תש"ת‪ ,‬ושלש תר"ת‪ .‬משא"כ לרב האי סגי בתשר"ת תש"ת ותר"ת אחד‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬ ‫נפקא מינה ב'‪ :‬להרמב"ם אין להפסיק כלל באמצע התקיעות דמיושב‪ ,‬משא"כ לרב האי יכול להפסיק ולומר היהי רצון או וידוי‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫נפקא מינה ג'‪ :‬השיעור הפחות ביותר שיש לתקוע כגון בבתי חולים‪ ,‬להרמב"ם שלשים כנ"ל‪ ,‬ולרב האי סגי בעשרה‪ ,‬תשר"ת תש"ת ותר"ת‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬ ‫המנהג לתקוע מאה קולות‪ ,‬לנשים קטנים וכיוצ"ב תוקעין שלשים קולות‪ ,‬שהם שלשה פעמים תשר"ת‪ ,‬שלשה תש"ת‪ ,‬ושלשה תר"ת‪.‬‬ ‫ו‪.‬‬ ‫המחבר פסק כהרמב"ם‪ ,‬ודעת המקובלים כרב האי‪ ,‬יש שהקילו בבתי חולים לתקוע עשרה תקיעות‪ ,‬ולמעשה יש לתקוע שלשים תקיעות‪.‬‬ ‫ז‪.‬‬ ‫אף לדעת הרמב"ם‪ ,‬התשר"ת אינו הפסק בין הברכה ובין התש"ת או התר"ת שלאחריו‪ ,‬כיון דהוא מכח ספק אינו נחשב הפסק‪.‬‬ ‫ח‪.‬‬ ‫מפני חשיבות ויקר ערך הדברים‪ ,‬אעתיק בזאת מילין יקרין ממרן החתם סופר זי"ע (דרשות‪ ,‬דרוש לכ"ה אלול‪ ,‬עמוד שמ"ו)‪:‬‬ ‫ואם כן הקושיא עצומה‪ ,‬כיון שבתחילת כניסתינו לדין בראש השנה אנו יודעים שנעשה‬ ‫אמרו חז"ל במסכת ערכין (י‪ ,):‬שאלו מלאכי השרת להקב"ה‪ ,‬מאי טעמא אין ישראל‬ ‫סוכות אי"ה‪ ,‬ונשמח בו ונקרא הלל כי נצחנו המלחמה‪ ,‬אם כן כבר בראש השנה נקרא ההלל‬ ‫אומרים שירה בראש השנה‪ ,‬אמר להם ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני ויאמרו שירה‪,‬‬ ‫בתמיה‪ ,‬ויש לדייק‪ ,‬מה עלה על דעת מלאכי השרת לומר הלל בראש השנה‪ ,‬וכי איזה נס הזה‪ ,‬כי יודעים שננצח ובזה יתהלל חוגר כמפתח‪ ,‬וזו היה קושיית מלאכי השרת‪.‬‬ ‫אבל התירוץ לקושיא זו הוא‪ ,‬בודאי אחר מיצוי הדין אנו שמחים על כל פנים בהקב"ה‬ ‫נעשה בו לומר עליו הלל‪ ,‬אבל יובן על פי מה שאמרו חז"ל‪ ,‬דשמחת החג ונטילת לולב הוא‬ ‫על ניצוח הס"ם ביום הכיפורים‪ ,‬שנצחנו המלחמה‪ ,‬לכן תופסים לולב ואתרוג‪ ,‬כחוזר מניצוח כנ"ל‪ ,‬אבל עכ"פ ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו‪ ,‬שלפעמים יצטרך‬ ‫שימותו צדיקים הנקראים חיים בעוון הדור‪ ,‬ובשעת כניסה לדין בראש השנה‬ ‫מלחמה ותופס דגל בידו לאות ניצוח‪ ,‬כל זה מבואר במדרשות‪.‬‬ ‫על כל פנים אנחנו נצחנו בלי ספק‪ ,‬גם כי לא ידענו על איזה אופן היה הניצוח‪ ,‬מ"מ אנו עדיין בידינו לתקן זה‪ ,‬אם כן איך נאמר שירה‪ ,‬הלא נשוב אל ה' שיכתבנו בספר החיים‪,‬‬ ‫עכ"ל הק'‪.‬‬ ‫בטוחים בהקב"ה ושמחים בו‪ ,‬וברצונו יעשה‪ ,‬רק שנהיה עם ה' דבקים בשמו הגדול‪ ,‬וזה‬ ‫נצחנו בלי ספק‪ ,‬על כן אנו שמחים בחג הסוכות וקורים הלל‪.‬‬ ‫יו"ל לזכות ולרפואת מרן רבינו ישראל בן לאה אסתר‪,‬‬ ‫נערך ע"י‪ :‬לוי יצחק בהגה"צ רצ"ה ויזניצר‪ ,‬מודיעין עילית‪.‬‬ ‫הרב שמואל שמעלקא בן פייגא לאה‪ ,‬הרב חיים מאיר בן גיטל‪ ,‬הבה"ח יוסף יששכר דב בן מרגלית‪,‬‬ ‫להערות והארות ‪L7133800@gmail.com 05271-33800‬‬ ‫היניק פסח בן ביילא מלכה‪ .‬רעכיל בת פייגא פעסיל‪ ,‬שרה בת קריינדל דישנא‪ ,‬לרפו"ש בתושח"י‬