משנת אברהם · Mishnas Avraham — ראש השנה (2026-09-07)

תוכן ענינים
יסוד השמיעה והקבלה בדברי התעוררות ומוסר2.......................................
הקושי והאחריות שבדברי התעוררות
קושיית האלטער מקעלם על מצות התוכחה
הרצון לשמוע מול קושי השינוי
הערות נחוצות לימי ראש השנה2.................................................................
זהירות מיוחדת מדיבורים אסורים בראש השנה
יסוד המוסר של האלטער מנובהרדוק בענין 'השעה המחייבת'
מעלת שפלות הרוח וסוד תשובתו של ראובן 3............................................
מעלת ההכנעה והשפלות
להעביר על מידותיו בתוך ביתו
גדר 'תרעומת' המותרת על פי דין תורה
איסור הקפדה ותרעומת לאחר מחילה
העצה המושכלת של רבי ישראל להינצל מן ההקפדות
סוד תשובתו של ראובן
ביאור תשובתו של ראובן לפי גדרי רבינו יונה – גודל המרירות ועוצם היגון
הכרת הטוב ושפלות הרוח של ראובן בהצלת יוסף
עיונים בדיני תקיעת שופר6..........................................................................
חובת שמיעת התקיעה מתחילתה ועד סופה
הנהגת השומע בעת ספק בתקיעות
חזרה על תקיעות ללא ידיעת הציבור
מחלוקת הפוסקים בדין נשימה אחת או שתי נשימות
שיטת רב האי גאון ותקנת רבי אבהו בקסרי
דעות הראשונים והכרעת השולחן ערוך
מחלוקת הפוסקים בצורת קול השברים
דין שכח יעלה ויבוא בסעודת ראש השנה
דין שכח ארבע הוספות בשמונה עשרה
נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה
יסוד השמיעה והקבלה בדברי התעוררות ומוסר
להמשיך ולהוכיח .אם כן ,כיצד מתאימה הלכה הקושי והאחריות שבדברי התעוררות
זו עם הגמרא ביבמות ,שממנה מבואר שיש מצוה
קשה לי מאוד לדבר דברי התעוררות בזמן קדוש
וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע .והרי האיש
כזה של עשרת ימי תשובה ,ובפני הקהל הקדוש
הזה כבר הּוכח פעמים רבות ,ולא שמע ולא נתרגש
הזה ,וזוהי גם אחריות כבדה וקשה לדבר .לפני
מן התוכחה כלל ,ומדוע אם כן צריכים להוסיף
שנים רבות שמעתי "שמועס" [שיחת מוסר
ולהוכיח אותו עוד?
ודברי התעוררות] מהגאון רבי לייב מאלין זצ"ל,
ותירץ האלטער שיש חילוק יסודי .המצוה שלא מייסד וראש ישיבת בית התלמוד ,בימי עשרת ימי
לומר דבר שאינו נשמע נאמרה אך ורק באדם תשובה .את פרטי השיחה עצמה ,שנאמרה לפני
שאינו רוצה לשמוע כלל ומורד בתוכחה ,אך שנים רבות כל כך ,איני זוכר במדויק ,אך אני זוכר
אם האדם בתוך תוכו רוצה לשמוע ולקבל ,אלא היטב את אני הרושם העצום שהיא השאירה בי,
שקשה לו לשנות את דרכו ואת הרגליו ,אז ודאי ובעיקר זכורה לי ההקדמה שפתח בה.
שמחויבים להמשיך ולומר לו את הדברים פעם
אחר פעם. קושיית האלטער מקעלם על מצות
התוכחה
הרצון לשמוע מול קושי השינוי
רבי לייב הביא קושיא בשם האלטער מקעלם,
ורבי לייב המשיך וביאר על פי זה את המצב אצלנו.
דהנה מובא בגמרא (יבמות סה ,ב)" :ואמר רבי
אנו הרי לומדים בספרי המוסר – בשערי תשובה,
אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון ,כשם
במסילת ישרים ,באורחות צדיקים ובספרי החפץ
שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע ,כך מצוה על
חיים .לומר שאנו מקבלים בשלמות כל מה שכתוב
אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע .רבי אבא אומר
באותם ספרים – קשה מאוד לומר כן .ועוד ,שאנו
חובה ,שנאמר (משלי ט ,ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך
שומעים דרשות ושיחות מוסר רבות ,ולומר שאנו
הוכח לחכם ויאהבך'".
משנים מיד את דרכנו ,את ההרגלים ואת ההנהגות
שלנו – גם זה קשה לומר .אך סוד הדבר טמון והקשה האלטער ,הרי מנגד מובא בגמרא (בבא
ברצון :כל זמן שהעולם באים מעצמם כדי לשמוע מציעא לא ,א) על הפסוק (ויקרא יט ,יז) "הוכח
ולהקשיב לדברי התעוררות ,הדבר מוכיח שיש תוכיח" – שחובה להוכיח אפילו מאה פעמים.
בהם רצון להשתפר ,ואף על פי שהשינוי בפועל כלומר ,אפילו אם אדם מוכיח את חבירו תשעים
קשה עליהם ,הדברים ודאי פועלים את פעולתם. ותשע פעמים ולא פעל כלום ,הוא עדיין מחויב
הערות נחוצות לימי ראש השנה
בקיצור" :היה טוב ,והתפילות יתקבלו ברצון", זהירות מיוחדת מדיבורים אסורים בראש
ומיד יחליף את הנושא לענין אחר .וכן בסעודות השנה
ראש השנה אין לדבר על התפילות ,הדרשות או
ברצוני לעורר שתי הערות נחוצות לימי ראש
התקיעות .ורק אם רוצה לומר ענין של התעוררות
השנה .ההערה הראשונה נוגעת למכשול מצוי,
ששמע מהדרשה – דבר זה ודאי נכון לומר ,אך לא בפרט בקהילות של בעלי בתים ,שמיד לאחר תום
לשאול "איך היה". התפילה בראש השנה ,פוגש אדם את חבירו ושואל
יסוד המוסר של האלטער מנובהרדוק בענין אותו לדעתו – כיצד היה בעל התפילה? איך היו
התקיעות? ומה דעתו על דרשת הרב? ודבר זה
'השעה המחייבת'
הוא חמור ביותר ורחמנא ליצלן בראש השנה .לכן
הענין השני מבוסס על יסוד גדול של האלטער אין לשאול כיצד היו התפילה ,הדרשה והתקיעות,
מנובהרדוק ,כפי ששמעתי מתלמיד ותיק ומופלג. שיש בזה סכנה גדולה ויהא חוטא ומחטיא ויבוא
איתא בגמרא (יומא לה ,ב) ש"הלל הזקן מחייב לידי איסורים .ואם חבירו שואל אותו ,יענהו רק
| 2משנת אברהם
ונראה בעיני שיסוד זה נוגע לניסיון של דיבור את העניים" .כאשר עני נשאל בבית דין של מעלה
בשעת התפילה וקריאת התורה .ובפרט מצוי למה לא עסק בתורה ,והוא משיב שהיה טרוד
מכשול זה ב'שטיבלאך' שבהם יושבים המתפללים בעוניו ,אומרים לו" :כלום היית עני יותר מהלל?".
זה מול זה סביב שולחנות קטנים ,ומאחר שלא
ו"רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ,ויוסף
התראו ביניהם כל השבוע ,מתעורר בהם רצון חזק
הצדיק מחייב את בעלי התאווה" .ואמר האלתר,
כַאּפן א שמועס" [לפתוח בשיחה] .ועל זה אני
"צו ַ
אומר :הרי בתפילת מוסף של ראש השנה עומד כל שדין זה אינו נאמר רק על גדולי עולם ,אלא על
יהודי במשך כשלש שעות רצופות בשמונה עשרה, כל אדם ואדם ממש .לכל אדם יש שעה מיוחדת
מבלי להוציא מפיו אף מילה של חול מתחילת או הנהגה טובה שהוא מצליח לקיים בזמן מסוים,
התפילה ועד סופה .תפילה זו היא ה'שעה שלו'. ואותה שעה גדולה ונפלאה היא גופא המחייבת
עמידה זו היא הוכחה ברורה שיש לו כוחות אותו על שאר זמניו .אין לו לאדם לפטור עצמו
עצומים להתגבר על עצמו ולשתוק במשך שלש
באמירה" :מי אני? הרי אני 'גארנישט' [שום דבר]
שעות תמימות .אם הוא מסוגל לשבת ליד חבירו
ואיני מסוגל ליותר" .אדרבא ,עצם זה שפעם אחת
ולא לדבר עמו לכל אורך תפילת המוסף ,הרי שיש
לו את הכח להתגבר על עצמו ,לשמור על קדושת עלה בידו לעשות מעשה נשגב ,זהו עצמו הוכחה
בית הכנסת ולהימנע מדיבורים אסורים גם בשאר ברורה שיש בכוחו לנהוג כך תמיד ,וממילא הדבר
שבתות וימי השנה כולה. מחייב אותו.
מעלת שפלות הרוח וסוד תשובתו של ראובן
שום אדם חייב לו דבר .ממילא לא שייך כלל לפגוע מעלת ההכנעה והשפלות
בכבודו.
רבינו יונה בספרו שערי תשובה (השער הראשון),
וממשיך רבינו יונה" :וגם לכל הדברים אשר ישמע, מונה את עיקרי התשובה .העיקר השביעי הוא
יתן אל לבו להעביר על מדותיו ,ומעבירין מזה "הכניעה בכל לב והשפלות" .ומבאר רבינו את
להתכפר על עוונתיו ,כמו שאמרו רבותינו ז"ל הטעמים למידה זו ,שעיקרם הוא להתרחק ממידת
(ראש השנה יז ,א) המעביר על מידותיו מעבירים הגאווה ,להכיר בחסרונותיו של עצמו ולהתבונן
לו על כל פשעיו ,מידה כנגד מידה ,וזה פתח תקוה מול מי חטא – מול הקב"ה ,ומתוך כך יחשוב על
נכבד מאוד" .כאשר אנו ניגשים לימי הדין ,אנו גדלותו יתברך.
תמהים :עם מה נבוא לפני המלך? "מיט וואס?",
עוד מוסיף רבינו יונה שם (אות כח)" :ועוד חייב
הרי אנו אומרים בסליחות בכל יום "כדלים
בעל התשובה להיכנע ולקיים עליו להתנהג על
וכרשים דפקנו דלתיך" .על כך מגלה לנו רבינו
הדרך שאמרו רבותינו ז"ל והוי שפל רוח בפני כל
יונה פתח תקוה עצום ונכבד :מי שאינו מקפיד
אדם" .ההכנעה והשפלות לפני המקום אינן קשות
על חבירו ,אינו כועס ,נוהג בשפלות רוח בפני כל
כל כך לאדם ,כאשר הוא מתבונן בגדלות רבונו
אדם מתוך ידיעה שאיש אינו מחיוב לו ,ומעביר על
של עולם ומבין מי הוא בעצמו ,ומודד את מדרגתו
מידותיו – אדם כזה זוכה שיעבירו לו על כל פשעיו.
פחותת הערך בעבודת השם ובחכמה ,הלב נכנע
מלבד שאר החשבונות והמעלות שבמידה זו ,היא
מאליו.
המפתח והמעלה העיקרית שעל ידה יכולים "צו
דורכמאכן" [לעבור בשלום] את ימי הדין. אולם ,המשנה (אבות פרק ד משנה ד) אומרת:
"הוי שפל רוח בפני כל אדם" .ומהשגת מעלה זו
להעביר על מידותיו בתוך ביתו תצמח לאדם תועלת עצומה ,וכדברי רבינו יונה:
החובה להעביר על מידותיו אינה אמורה רק כלפי "וישיג מזה שלא יכעס ולא יקפיד על חבריו".
אנשים זרים וחברים מחוץ לבית שאין לאדם כאשר אדם הוא חסר שפלות ,ורוצה שחבירו ימלא
שייכות מיוחדת עימם ,אלא הצורך במידה זו מצוי את רצונו וחבירו אינו עושה כן ,הוא מתמלא מיד
ונחוץ יותר דוקא עם אנשי ביתו הקרובים .דבר זה בכעס והקפדה .אך אם הוא שפל רוח באמת בפני
מצוי בין אחים ,כאשר אח אחד מתרעם על אחיו כל אדם ,הוא מבין שמעצמו אינו ראוי לכלום ואין
משנת אברהם | 3
הגמרא בבבא מציעא (שם עו ,א) מבררת באיזה או על אחותו בטענה" :מדוע כל עבודות הבית
אופן יש לש לאדם זכות זו" :היכי דמי ,אי דאמר מוטלות רק עלי ולא עליו?" .או כאשר הוא בא
ליה בעל הבית בארבעה ,ואזיל איהו אמר להו בטענה על אמו" :למה לא הכנת את המאכל שאני
בתלתא ,תרעומת מאי עבידתיה ,סבור וקביל". רוצה ,ושוב פעם הגשת את אותו המאכל? נמאס
פירוש ,שבעל הבית אמר לשלוחו לשכור פועלים לי כבר!" (“! .)”I’m sick and tiredובפרט צריך
בארבעה זוזים ,והלך השליח ושכרם בשלשה זהירות יתרה בין איש לאשתו ,שם מצוי שיהיו
זוזים ,והוא מרוויח בעצמו את הזוז הרביעי ,ובזה תרעומות ,הקפדות וטענות ביניהם .דברים אלו,
יש לפועלים תרעומת על השליח .ועל זה מקשה כאשר אינם נשמרים ,פוצעים את הלב כמדקרות
הגמרא ,שהרי הפועלים הסכימו לעבוד בשלושה חרב .ובפרט יש לזכור כי הנשים הם רגישות
זוזים ,ומדוע שיתרעמו על השליח? ומתרץ ביותר ,ופגיעה קלה עלולה להכאיב מאוד .העצה
בגמרא למסקנא" :איבעית אימא ,לעולם דאמר היחידה למנוע את כל המכאובים והסכסוכים
ליה בעל הבית בארבעה ,ואזל איהו אמר להו הללו היא להתנהג בשפלות בפני כל אדם ,ועל ידי
בתלתא ,ודקאמרת סבור וקביל – דאמרי ליה לית כך יתבטלו לגמרי כל הטענות וההקפדות על בני
לך 'אל תמנע טוב מבעליו' (משלי ג ,כז)" .והיינו,
האדם סביבו.
שהפועלים אומרים לשליח ,היה לך להודיענו
שבעל הבית מוכן לשלם ארבעה זוזים ,ומשום גדר 'תרעומת' המותרת על פי דין תורה
שמנעת מאיתנו את הטובה הזו ,יש לנו עליך דין בספר אור ישראל מאת רבי איצל'ה פטרבורגר
תרעומת על פי דין תורה ,אף על פי שהסכמנו – אשר קיבץ וחיבר את החידושים ,הרעיונות
לעבוד בשלושה.
וההנהגות של רבו המובהק ,רבי ישראל סלנטר
איסור הקפדה ותרעומת לאחר מחילה (חלק נתיב אור) ,מביא בתוך דבריו עצה מושכלת:
מאחר שנתבאר שענין התרעומת הוא זכות תביעה "פעם אחת אמר אדמו"ר זצוק"ל לפני תלמידיו,
מן הדין ,לפי זה מחדש רבי ישראל שאם אדם עצה משכלת למידת הקפדנות ,להרגיל את עצמו
שחטא כנגד חבירו ביקש ממנו מחילה ופייסו כדין, להיות מעביר על מדותיו .להזניח מלבבו טינא
כפי שמבואר בגמרא (יומא פז ,א) ,והלה מחל לו ואיבה וקפידא למי שחטא לו .ואשר הוא בעצמו
– פקעה ממנו זכות התרעומת לגמרי ,ואסור לו השתמש בתחבולה זו בימי עלומיו" .הרי שרבי
להקפיד עליו עוד .וז"ל" :הנה כמו בתביעת ממון ישראל בעצמו הוצרך להשתמש בעצה ובתחבולה
– אם יהיה לו לאדם חוב ממון אצל חבירו ,וימחל זו בימי נעוריו ,כאשר עמד בנסיון מול מידה זו.
לו החוב ,הנה מחילה אין צריך קנין ,ואם יתחרט בספר אור ישראל (שם) מבאר רבי ישראל סלנטר,
אחר כך ויתבע ממנו את חובו ,הרי הוא גזל גמור, שענין התרעומת אינו רק רגש טבעי של כעס,
מאחר שכבר מחל לו את החוב .כמו כן ,אם יהיה לו אלא הוא גדר בהלכה ,שפעמים התורה מתירה
על חבירו תביעה מאיזה חטא שחטא חבירו כנגדו, אותו ונותנת לו תוקף .ומביא ראיה ממה ששנינו
אשר על פי דין רשאי להיות לו עליו תרעומת בבבא מציעא בריש פרק השוכר את האמנין (עה,
וקפידא – אכן אם חבירו פייסו ומחל לו ,הנה אם ב) :השוכר את האומנין והטעו זה את זה – אין להם
בכל זאת יהיה לו על חבירו קפידא וטינא בלב ,הוא זה על זה אלא תרעומת" .וכן מצינו מושג זה לעיל
עוון פלילי ,שהוא תובע מחבירו מה שכבר מחל
שם (מט ,א) ובעוד מקומות בש"ס.
לו".
ולכאורה תמוה ,למה הוצרכו חז"ל להשמיענו שיש
העצה המושכלת של רבי ישראל להינצל מן לאדם תרעומת על חבירו ,הרי די היה לתנא לומר
ההקפדות שאין לו עליו תביעת ממון ,וממילא מובן מאליו
מכח יסוד זה ,נותן לנו רבי ישראל עצה מושכלת שהאדם יתרעם בלבו על שהטעו אותו .אלא מכאן
ותחבולה נפלאה כיצד להוציא מן הלב כל הוכיח רבי ישראל ,שיש מושג בהלכה של "זכות
שמירת טינא וכעס" :על כן זאת העצה היעוצה תרעומת" ,שאף על פי שבאופנים מסוימים אין
למידת הקפדנות ,אם יחטא איש לאיש בדיבור לאדם זכות תביעת ממון ,מכל מקום יש לו רשות
או במעשה ,ימחל לו תיכף בפה מלא .ואם אחר מן הדין להקפיד ולהתרעם על חבירו.
| 4משנת אברהם
עצה ולחשב את המעשה ,אלא חטף ועשה ברגע כך יהיה לו בליבו עליו ,יחשב עם נפשו שהוא עוון
אחד .ולפי חילוק זה מדויק מאוד לשון המדרש: גדול ,וכמו שיתבע חוב מעות מה שכבר מחל לו,
"מעולם לא חטא אדם לפני" – המילה "חטא" אשר מובן לכל כי הוא גזל גמור .כמו כן אם יקפיד
בלשון הקודש מורה על שוגג .מזיד כבר היה לפני על חבירו על איזה חטא שכבר מחל לו" .והיינו,
כן אצל קין ואדם ,אך ראובן היה הראשון שעשה שאפילו באופנים שיש לו לאדם זכות תרעומת מן
תשובה על חטא שנעשה בשוגג. הדין ,מכל מקום מייעץ רבי ישראל לאדם להעביר
ביאור תשובתו של ראובן לפי גדרי רבינו על מידותיו ולמחול מיד ,ולנקות את לבו לגמרי
כדי שלא תישאר בו שום הקפדה ותרעומת על
יונה – גודל המרירות ועוצם היגון
שום אדם.
ולענ"ד נראה לבאר באופן אחר ,שראובן היה
הראשון שהגיע למדרגה של תשובה נכונה ושלמה סוד תשובתו של ראובן
על פי גדריו של רבינו יונה .כפי שהזכרנו ,רבינו היסוד שמבאר רבינו יונה -שהאדם צריך להיות
יונה כותב בשער הראשון (העיקר השלישי): שפל רוח בפני כל אדם – מוסתר ועולה מתוך
"ומדרגות התשובה ומעלותיה לפי גודל המרירות דמותו של ראובן בן יעקב ,ומתקשר להפטרת
ועוצם היגון" .וראובן אחז במדרגה זו של יגון "שבת שובה"" :שובה ישראל עד ה' אלקיך כי
מתמיד ומרירות הנפש .כאשר התורה מתארת את כשלת בעונך" (הושע יד ,ב) .ומובא במדרש
מכירת יוסף ,נאמר (בראשית לז ,כט)" :וישב ראובן (בראשית רבה פרשה פד סימן יט)" :אמר לו
אל הבור" ,ורש"י שם מביא את דברי חז"ל שראובן הקדוש ברוך הוא ,מעולם לא חטא אדם לפני ועשה
לא היה שותף למכירה כיון שהיה עסוק באותו זמן תשובה ,ואתה [ראובן] פתחת בתשובה תחילה,
"בשקו ובתעניתו" על אותו חטא שחטא באמו. חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה ,ואיזה
ואם נעשה את חשבון השנים ,נראה שאותו מעשה זה? הושע ,שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'".
של ראובן אירע שנים רבות לפני מכירת יוסף ,ואף והקשו המפרשים פליאה עצומה :היאך שייך לומר
על פי כן ,חטאתו היתה נגדו תמיד. שראובן היה זה שפתח בתשובה ,הלא קין ואדם
הכרת הטוב ושפלות הרוח של ראובן הראשון קדמו לו בשנים רבות ועשו תשובה .כפי
בהצלת יוסף שמובא במדרש (שם פרשה כב סימן יג) שאדם
הראשון נפגש עם קין ושאל אותו" :מה נעשה
עוד מצינו במדרש (שם פרשה פד סימן טו) עמדו בדינך? השיב לו קין" :עשיתי תשובה ונתפשרתי".
חז"ל על השאלה ,מדוע דוקא ראובן היה היחיד כששמע זאת אדם הראשון ,התחיל מטפח על פניו
מבין כל השבטים שנכנס בעובי הקורה להציל את ואמר" :כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי
יוסף מיד אחיו ,הרי לשאר האחים היה חשבון על יודע?!" ,ומיד עמד גם אדם הראשון ועשה תשובה.
פי דין ומשפט כלפי יוסף שבגינו דנו אותו למיתה. הרי שראובן לא היה הראשון שעשה תשובה.
ומביא המדרש מחלוקת תנאים ביישוב קושיא
זו" :רבי נחמיה אמר ,אמר ראובן אני בכור ואין והמפרשים מיישבים קושיא זו בכמה דרכים :יש
הסירחון תלוי אלא בי .ורבנן אמרי ,אמר ראובן, מתרצים שתשובתם של קין ואדם הראשון הגיעה
הוא מונה אותי עם אחיי ואיני מצילו? אני הייתי רק לאחר שהקב"ה נגלה עליהם ,הוכיח אותם
סבור שנדחיתי מכח אותו מעשה ,והוא מונה אותי על פשעם והודיע להם את עונשם .מה שאין כן
עם אחיי ,שנאמר (שם פסוק ט) 'והנה השמש ראובן ,שעשה תשובה מעצמו ,עוד לפני שהודיעו
והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי' ,ואיני הקב"ה החטא או שתבעו על כך .עוד יש מתרצים
מצילו?" .והיינו ,שמתוך חלום זה של יוסף הבין שיש חילוק בין חומרת המעשים .קין הרג את אחיו
ראובן שיוסף מחשיבו כאח שוה בין האחים ,ואינו במזיד ,ואדם הראשון ידע שאסור לו לאכול מעץ
מוציאו מכלל שבטי י-ה .ודבר זה עורר בליבו של הדעת ואף על פי כן אכל במזיד .לעומת זאת,
ראובן רגש של הכרת הטוב עצמוה כלפי יוסף ,עד ראובן שגג בעיקר הדין ,שהוא סבר שהוא מקיים
שאמר לעצמו :אם יוסף מחשיב אותי לאח ומכבד מצוה בכך שהוא מגן על כבוד אמו ,והחטא עצמו
אותי כך ,כיצד שייך שאני לא אציל אותו מיד נבע מ"פחז כמים" – מתוך סערת רוח ובהילות
האחים? שגרמו לביזוי משכב אביו .ראובן לא ישב לשקול
משנת אברהם | 5
בחלום זה את הכבוד הכי גדול ואת הנחמה של ודבר זה מדגיש את ההבדל העצום שבין ראובן
נפשו ,שיוסף מנה אותו בין אחד עשר הכוכבים. לשאר השבטים .שאר האחים היו בכעס גדול על
מעשה זה מוכיח עד כמה היה ראובן שפל ברך יוסף בגלל אותם חלומות ,ובאו אליו בטענות:
ומוכנע עד מאוד בפני כל אדם ,כפי שדרש רבינו "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" (שם
יונה .ומתוך שפלות רוח זו ,זכה שתשובתו תהיה
פסוק ח) .בעיניהם נחשב הדבר לגאווה של בחור
תשובה שלמה ואמיתית המגעת עד כיסא הכבוד,
וזכה שבן בנו הושע הנביא יפתח פתח לתשובתם צעיר שחולם חלומות כאילו כל העולם כולו ,כולל
של כלל ישראל ,כמו שנאמר "שובה ישראל עד ה' אביו ואמו ואחיו ,עתידים להשתחוות לו .לעומת
אלקיך". זאת ,ראובן לא הביט על כל זה ,אלא אדרבה ,ראה
עיונים בדיני תקיעת שופר
לפי שאין יוצאים בחצי תקיעה אלא יש לשמוע עד חובת שמיעת התקיעה מתחילתה ועד
סופה ממש. סופה
ויש לחקור האם דין זה ,המחייב שמיעה עד הסוף, א .מצות תקיעת שופר מחייבת את השומע להאזין
תקף גם לגבי השברים והתרועה .קולות אלו הרי לקול השופר מתחילת התקיעה ועד סופה ,מתוך
הם בעצם קולות מופסקים ואינם קול אחד רצוף, כוונה לצאת ידי חובה .והנה פעמים רבות הבעל
ואולי היה מקום לומר שאם לא כיוון עד סופם – תוקע מאריך בתקיעה יותר מהשיעור הנדרש.
יצא .אף על פי כן ,נפסק להלכה (עיין משנה ברורה
שיעור התקיעה מן הדין הוא כשיעור התרועה,
סימן תקפז ס"ק יד ,וסימן תקפח ס"ק יב) שצריך
ונחלקו הראשונים מהו שיעור התרועה :רש"י
לשמוע את קול התרועה והשברים מתחילתם
סובר ששיעורה הוא שלשה כוחות [טרומיטין],
ועד סופם ,אף על פי שנוהגים להאריך בהם יותר
ואילו התוס' והרא"ש סוברים ששיעורה הוא
מתשעה כוחות.
תשעה כוחות [ותרועה שלנו היא מתשעה
הנהגת השומע בעת ספק בתקיעות כוחות קצרים] .ובסדר תשר"ת צריכים שמונה
ב .אם התוקע או השומע סבורים שהתקיעה עשר כוחות עבור הקולות האמצעיים [השברים
ה'ַמ ְְק ֵֵרא' [האדם
שנשמעה אינה טובה ,כל עוד ַ והתרועה יחד] ,ולכתחילה מאריכים בתקיעה
המקריא את סדר התקיעות] לא הורה לחזור מעט יותר .לעומת זאת ,בסדר תש"ת או תר"ת,
ולתקוע ,אין לשומע להפסיק את כוונתו באמצע השיעור הנדרש הוא תשעה כוחות בלבד .ולמרות
התקיעות הבאות .יש תקיעות שאמנם אינן האמור ,הבעל תוקע נוהג לפעמים להאריך גם בהן
לכתחילה אך הן כשרות בדיעבד ,ויתכן שהמקרא עד לשמונה עשר כוחות .אם אדם למדן הוא יודע
הכשיר את התקיעה הזו לפי שיטות מסוימות שמעיקר הדין צריך רק תשעה כוחות לתר"ת,
בפוסקים. ויחליט לכוין לצאת ידי חובה רק בתשעת הכוחות
הראשונים ולא להקשיב להמשך ,אינו יוצא ידי
אם השומע יחליט על דעת עצמו שהתקיעה
חובה ,לפי שדין הוא שצריך לשמוע את קול
פסולה וימנע מלכווין בהמשך ,הוא עלול להפסיד
השופר עד סופו ,ואין זה משנה כמה הבעל תוקע
את המצוה אם יתברר שהתקיעה באמת היתה
מאריך בו.
כשרה .פעמים רבות הציבור חושב שצריך לחזור
על התקיעה ,אך המקרא עושה חשבון שהיא כאשר הייתי מתפלל בישיבת בית התלמוד ,היו
כשרה ,או שהוא מעדיף שלא להורות על חזרה מקפידים שם על תקיעות ארוכות מאוד ,שהגיעו
מיד כדי שלא לבלבל את התוקע בקול שיש עליו אף לשלושים כוחות [והבעל תוקע היה מוציא
שאלה ,שכן קשה להכריע ברגע אחד .על כן ,הכלל את הקולות בקלות ובנעימות ,כעין נגינת כינור].
עבור השומע הוא :בכל קול שהתוקע מוציא ,עלי אם אדם השומע תקיעה כזו יאמר בלבו שדי לו
לכוין לצאת ידי חובה. בתשעע כוחות ויפסיק לכוין ,לא יצא ידי חובה,
| 6משנת אברהם
תשר"ת ג' פעמים ,ותש"ת ג' פעמים ,ותר"ת ג' חזרה על תקיעות ללא ידיעת הציבור
פעמים.
ג .לפעמים יש צורך לחזור ולתקוע קול מסוים
שיטת רב האי גאון ותקנת רבי אבהו בקסרי מבלי שהציבור יודע מכך שהיא חזרה .למשל,
שלא כהבנה הפשוטה שזהו ספק גרידא ,רב האי כאשר התוקע מסיים סדר תשר"ת ומיד תוקע שוב
גאון סובר שאין תקיעה זו נובעת מספק בצורת תקיעה -רבים בציבור אינם יודעים האם תקיעה
הקול .כאמור ,בגמרא (שם) מובא שרבי אבהו זו היא חזרה על התקיעה האחרונה של תשר"ת
התקין בקסרי לתקוע שברים ותרועה יחד .והרא"ש שהיה בה ספק ,או שמא זו התקיעה הפותחת של
(שם) מביא את תשובת רב האי גאון שנשאל :וכי סדר תש"ת הבא.
עד שבא רבי אבהו לא היו ישראל יוצאים ידי חובת יש מקומות שבהם נהגו להכות על הבימה כדי
תקיעת שופר? והשיב ,שמעיקר הדין ,כל מה שהיו להודיע לציבור שחוזרים על קול מסוים ,אך מנהג
תוקעים בעבר – בין אם נהגו לתקוע רק שברים זה לא פשט בכל ישראל .כדי ליישב קושי זה,
ובין אם נהגן לתקוע רק תרועה – היו יוצאים בו ידי אפשר לסמוך על שיטת הריטב"א הסובר שאפילו
חובה מן התורה ,שכן שני הקולות הם קולות בכי. אם השומעים אינם יודעים בדיוק איזה קול נתקע
אלא שהיו מקומות שנהגו כך והיו מקומות שנהגו כעת והאם הוא שייך לסדר שלפניו או שלאחריו,
אחרת ,ועד שבא רבי אבהו היה הדבר נראה חלילה הם יוצאים ידי חובה .התנאי המעכב הוא אך ורק
כשתי תורות .וכדי לאחד את מנהג ישראל ולמנוע שתהיה להם כוונה כללית לצאת ידי חובת המצוה
מחלוקת ,התקין רבי אבהו שכולם יתקעו יחד גם בכל אופן שהוא ,ואין הדבר מעכב לדעת לאיזה
שברים וגם תרועה .על כן ,בין אם הקולות הללו חלק בסדר מתייחסת תקיעה זו ,ואין צורך לדאוג
נתקנו מחמת ספק ובין אם מכח תקנה ,סוף סוף מכך.
הם שני קולות נפרדים במהותם.
מחלוקת הפוסקים בדין נשימה אחת או
דעות הראשונים והכרעת השולחן ערוך שתי נשימות
מכיון שיש כאן שני חלקים של קול אחד ,נחלקו ד .ידועה מחלוקת הפוסקים המובאת בדברי
הראשונים בצורת עשייתו .כמה מן הראשונים המחבר בשולחן ערוך (סימן תקצ סעיף ב) ,האם
והפוסקים ,וביניהם הגר"א ,סוברים שיש לתקוע בסדר תשר"ת יש לתקוע את השברים והתרועה
שברים ותרועה בנשימה אחת ממש ,שכן רק בנשימה אחת או בשתי נשימות .זה פשוט לכל
בחיבורם הרצוף מתקיים קיום מצות התרועה שהתקיעה והשברים עצמם צריכים להיעשות
המקורית שבתורה לשיטה זו .מאידך ,רבינו תם בנשימה אחת ,שכן אם יפסיק ביניהם בנשימה
סובר אדרבא ,שיש לתקוע אותם בהפסק מפורש, לא יהיה זה הקול הנדרש מן הדין .ועיקר השאלה
שאין זה דרכו של אדם הבוכה מתוך צער לערבב בפוסקים היא על החיבור שבין השברים לתרועה
את קולות הגניחה [השברים] והיללה [התרועה] הנשמעים יחד בסדר תשר"ת.
יחד בלא הפסק ביניהם .ומכל מקום מודה רבינו
תם שההפסק אינו מעכב בדיעבד אלא נאמר הטעם לכך שתוקעים שברים ותרועה יחד ,מבואר
לכתחילה ,בעוד ראשונים אחרים סוברים שדוקא בגמרא (ראש השנה לד ,א) שהוא מספק מהו קול
נשימה אחת היא המעכבת את המצוה. ה"תרועה" המוזכר בתורה .דהנה אונקלוס תרגם
"תרועה – יבבא" ,הרי שהוא כקול שאדם משמיע
ולמעשה פסק השולחן ערוך (שם סעיף ד) כשהוא בוכה ומיילל .ועדיין אין אנו יודעין אם הוא
לחוש לשתי השיטות ,שאת התקיעות דמיושב כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות
[הנשמעות קודם תפילת מוסף] יש לתקוע קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת ,והוא
בנשימה אחת ,ואילו את התקיעות דמעומד הנקרא גונח ,והוא דרך הבוכה בתחילת בכייתו,
[הנשמעות באמצע חזרת הש"ץ של מוסף] יש וזהו מה שאנו קורין שברים .או כאדם המיילל
לתקוע בשתי נשימות. ומקונן שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה,
ובגדר המושג "שתי נשימות" נחלקו האחרונים: והוא מה שאנו קורין תרועה .או אם הוא שניהם
האם הכוונה היא שהתוקע צריך לקחת נשימה כאחד ,לפיכך ,כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע
משנת אברהם | 7
יתירה ,נוהגים לתקוע את כל סוגי השברים ,שכן ממש ,או שמא די בהפסק קל בלבד כשיעור זמן
גם בתוך שיטת הרמב"ן עצמה יש שתי דעות איך של נשימה מבלי לנשום בפועל .השולחן ערוך הרב
לעשותו .בזמן שהתפללתי ב'בית התלמוד' ,היו פסק ,ויחד עמו פוסקים נוספים ,שצריך להפסיק
תוקעים לאחר התפילה "עיבער בלוזען" תקיעות בנשימה ממשית בין השברים לתרועה .ואחרים
נוספות כדי לצאת ידי חובת כל השיטות השונות, סוברים שדי בהפסק כדי נשימה בלבד .ולמעשה
והיו עסוקים בכך חלק ניכר מן היום כדי לקיים את ראוי לחשוש לשיטות המחייבות הפסק נשימה
מצות שופר באופן המושלם ביותר. ממש ,ויש בדבר דעות שונות ומנהגים שונים
בפוסקים.
דין שכח יעלה ויבוא בסעודת ראש השנה
מחלוקת הפוסקים בצורת קול השברים
ו .אדם ששכח לומר יעלה ויבוא בברכת המזון
בסעודת ראש השנה ,נחלקו הפוסקים בדינו ה .בצורת עשיית קול השברים מצינו שתי שיטות
(הובא במשנה ברורה סימן קפח ס"ק יט) :דעת בפוסקים ובמנהגי העדות .השיטה הראשונה היא
המגן אברהם שאינו צריך לחזור ולברך ,ודעת כמנהג פולין והונגריה ,שקול השבר הוא קול ישר
האליה רבה שצריך לחזור .והמשנה ברורה אינו ופשוט [כעין "טּו טּו טּו"] .קול זה נחשב כשבר
מכריע במחלוקת זו ,ומאחר שקיימא לן "ספק מתוך קול התקיעה ,שכן התקיעה היא קול ארוך
ברכות להקל" ,אין לחזור ולברך ברכת המזון. ורצוף ,והשבר הוא חלק קצר ממנה .שיעורו של
שבר אחד הוא שלשה כוחות ,ובצירוף שלושת
אמנם אם נזכר בשכחתו לאחר שסיים "בונה
השברים יחד מגיעים לתשעה כוחות ,שהוא
ירושלים" אך קודם שהתחיל "הטוב והמטיב", שיעור התרועה שהוא גם כן תשעה כוחות [ויש
עליו לומר נוסח ברכה מיוחד שנתקן למצב כזה: לציין שלשיעור זה אין גבול למעלה ,ומותר
"בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את להאריך בשברים ,בתרועות ובתקיעות ארוכות
יום הזיכרון הזה" .בענין חתימת ברכה זו נחלקו יותר] .וכן מוכח כשיטה זו מדברי רש"י ,תוס',
הפוסקים :דעת המגן אברהם שאין לחתום בשם הרא"ש והגאונים ,שקול השבר דומה במהותו
ומלכות בסופה ,אולם המשנה ברורה מכריע על פי לקול התקיעה .וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יג)
רוב האחרונים שיש לחתום בשם ומלכות ,ומסיים: שאם יאריכו בשבר אחד עד שיגיע לשיעור של
"ברוך אתה ה' ,מקדש ישראל ויום הזיכרון. תשעה כוחות ,הרי זה יצא מכלל שבר והוא נחשב
דין שכח ארבע הוספות בשמונה עשרה כתקיעה ,ומכאן מוכח שגדר השבר הוא קול פשוט
שאינו ארוך כשיעור תקיעה.
ז .בתפילות עשרת ימי תשובה וראש השנה ,תקנו
הגאונים להוסיף בתפילת שמונה עשרה ארבע לעומת זאת ,הרמב"ן (ר"ה לג ,ב ד"ה וכבר) סובר
הוספות" :זכרינו לחיים"" ,מי כמוך"" ,וכתוב שאין לתקוע קול שבר בקול פשוט ,כתקיעה
לחיים" ו"בספר חיים" .אם אדם שכח לומר קצרה ,אלא יש לעשותו עם שבירה ,כגניחה [כעין
הוספות אלו וסיים את הברכה ,אינו חוזר על "טּו אּו" או "טּו אּו טּו"] .ולפי שיטה זו ,קול השבר
התפילה .ואף שמדברי התוס' (ברכות יב) משמע לעולם אינו יכול להידמות לתקיעה ,משום שהוא
ששכחת הוספות אלו מעכבת את התפילה ויש קול אחר לגמרי.
לחזור בגללה ,מכל מקום להלכה קיימא לן כדעת מנהג מדינות רוסיה וליטא הוא כשיטת הרמב"ן,
שאר הפסוקים שאין הדבר מעכב .וטעם הדבר וכן נהג הגר"א [כפי שהעיד הגאון רבי משה
הוא ,שהוספות אלו מקורן בתקנת הגאונים ולא שטרנבוך] .מאידך ,בפולין ובהונגריה ,וכן אצל
הוזכרו בפירוש בגמרא ,ועל כן לא נקבעו כעיכובא רוב הציבור באמריקה ,נוהגים לתקוע ישר ופשוט.
לדינא. ובבית בריסק ,המקפידים במצות עשה הקפדה
| 8משנת אברהם
