gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת אברהם · Mishnas Avraham — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: משנת אברהם · Mishnas Avraham

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

משנת אברהם · Mishnas Avraham — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תוכן ענינים‬ ‫יסוד השמיעה והקבלה בדברי התעוררות ומוסר‪2.......................................‬‬ ‫הקושי והאחריות שבדברי התעוררות‬ ‫קושיית האלטער מקעלם על מצות התוכחה‬ ‫הרצון לשמוע מול קושי השינוי‬ ‫הערות נחוצות לימי ראש השנה‪2.................................................................‬‬ ‫זהירות מיוחדת מדיבורים אסורים בראש השנה‬ ‫יסוד המוסר של האלטער מנובהרדוק בענין 'השעה המחייבת'‬ ‫מעלת שפלות הרוח וסוד תשובתו של ראובן ‪3............................................‬‬ ‫מעלת ההכנעה והשפלות‬ ‫להעביר על מידותיו בתוך ביתו‬ ‫גדר 'תרעומת' המותרת על פי דין תורה‬ ‫איסור הקפדה ותרעומת לאחר מחילה‬ ‫העצה המושכלת של רבי ישראל להינצל מן ההקפדות‬ ‫סוד תשובתו של ראובן‬ ‫ביאור תשובתו של ראובן לפי גדרי רבינו יונה – גודל המרירות ועוצם היגון‬ ‫הכרת הטוב ושפלות הרוח של ראובן בהצלת יוסף‬ ‫עיונים בדיני תקיעת שופר‪6..........................................................................‬‬ ‫חובת שמיעת התקיעה מתחילתה ועד סופה‬ ‫הנהגת השומע בעת ספק בתקיעות‬ ‫חזרה על תקיעות ללא ידיעת הציבור‬ ‫מחלוקת הפוסקים בדין נשימה אחת או שתי נשימות‬ ‫שיטת רב האי גאון ותקנת רבי אבהו בקסרי‬ ‫דעות הראשונים והכרעת השולחן ערוך‬ ‫מחלוקת הפוסקים בצורת קול השברים‬ ‫דין שכח יעלה ויבוא בסעודת ראש השנה‬ ‫דין שכח ארבע הוספות בשמונה עשרה‬ ‫נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה‬ ‫יסוד השמיעה והקבלה בדברי התעוררות ומוסר‬ ‫להמשיך ולהוכיח‪ .‬אם כן‪ ,‬כיצד מתאימה הלכה‬ ‫הקושי והאחריות שבדברי התעוררות‬ ‫זו עם הגמרא ביבמות‪ ,‬שממנה מבואר שיש מצוה‬ ‫קשה לי מאוד לדבר דברי התעוררות בזמן קדוש‬ ‫וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע‪ .‬והרי האיש‬ ‫כזה של עשרת ימי תשובה‪ ,‬ובפני הקהל הקדוש‬ ‫הזה כבר הּוכח פעמים רבות‪ ,‬ולא שמע ולא נתרגש‬ ‫הזה‪ ,‬וזוהי גם אחריות כבדה וקשה לדבר‪ .‬לפני‬ ‫מן התוכחה כלל‪ ,‬ומדוע אם כן צריכים להוסיף‬ ‫שנים רבות שמעתי "שמועס" [שיחת מוסר‬ ‫ולהוכיח אותו עוד?‬ ‫ודברי התעוררות] מהגאון רבי לייב מאלין זצ"ל‪,‬‬ ‫ותירץ האלטער שיש חילוק יסודי‪ .‬המצוה שלא‬ ‫מייסד וראש ישיבת בית התלמוד‪ ,‬בימי עשרת ימי‬ ‫לומר דבר שאינו נשמע נאמרה אך ורק באדם‬ ‫תשובה‪ .‬את פרטי השיחה עצמה‪ ,‬שנאמרה לפני‬ ‫שאינו רוצה לשמוע כלל ומורד בתוכחה‪ ,‬אך‬ ‫שנים רבות כל כך‪ ,‬איני זוכר במדויק‪ ,‬אך אני זוכר‬ ‫אם האדם בתוך תוכו רוצה לשמוע ולקבל‪ ,‬אלא‬ ‫היטב את אני הרושם העצום שהיא השאירה בי‪,‬‬ ‫שקשה לו לשנות את דרכו ואת הרגליו‪ ,‬אז ודאי‬ ‫ובעיקר זכורה לי ההקדמה שפתח בה‪.‬‬ ‫שמחויבים להמשיך ולומר לו את הדברים פעם‬ ‫אחר פעם‪.‬‬ ‫קושיית האלטער מקעלם על מצות‬ ‫התוכחה‬ ‫הרצון לשמוע מול קושי השינוי‬ ‫רבי לייב הביא קושיא בשם האלטער מקעלם‪,‬‬ ‫ורבי לייב המשיך וביאר על פי זה את המצב אצלנו‪.‬‬ ‫דהנה מובא בגמרא (יבמות סה‪ ,‬ב)‪" :‬ואמר רבי‬ ‫אנו הרי לומדים בספרי המוסר – בשערי תשובה‪,‬‬ ‫אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון‪ ,‬כשם‬ ‫במסילת ישרים‪ ,‬באורחות צדיקים ובספרי החפץ‬ ‫שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע‪ ,‬כך מצוה על‬ ‫חיים‪ .‬לומר שאנו מקבלים בשלמות כל מה שכתוב‬ ‫אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע‪ .‬רבי אבא אומר‬ ‫באותם ספרים – קשה מאוד לומר כן‪ .‬ועוד‪ ,‬שאנו‬ ‫חובה‪ ,‬שנאמר (משלי ט‪ ,‬ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך‬ ‫שומעים דרשות ושיחות מוסר רבות‪ ,‬ולומר שאנו‬ ‫הוכח לחכם ויאהבך'"‪.‬‬ ‫משנים מיד את דרכנו‪ ,‬את ההרגלים ואת ההנהגות‬ ‫שלנו – גם זה קשה לומר‪ .‬אך סוד הדבר טמון‬ ‫והקשה האלטער‪ ,‬הרי מנגד מובא בגמרא (בבא‬ ‫ברצון‪ :‬כל זמן שהעולם באים מעצמם כדי לשמוע‬ ‫מציעא לא‪ ,‬א) על הפסוק (ויקרא יט‪ ,‬יז) "הוכח‬ ‫ולהקשיב לדברי התעוררות‪ ,‬הדבר מוכיח שיש‬ ‫תוכיח" – שחובה להוכיח אפילו מאה פעמים‪.‬‬ ‫בהם רצון להשתפר‪ ,‬ואף על פי שהשינוי בפועל‬ ‫כלומר‪ ,‬אפילו אם אדם מוכיח את חבירו תשעים‬ ‫קשה עליהם‪ ,‬הדברים ודאי פועלים את פעולתם‪.‬‬ ‫ותשע פעמים ולא פעל כלום‪ ,‬הוא עדיין מחויב‬ ‫הערות נחוצות לימי ראש השנה‬ ‫בקיצור‪" :‬היה טוב‪ ,‬והתפילות יתקבלו ברצון"‪,‬‬ ‫זהירות מיוחדת מדיבורים אסורים בראש‬ ‫ומיד יחליף את הנושא לענין אחר‪ .‬וכן בסעודות‬ ‫השנה‬ ‫ראש השנה אין לדבר על התפילות‪ ,‬הדרשות או‬ ‫ברצוני לעורר שתי הערות נחוצות לימי ראש‬ ‫התקיעות‪ .‬ורק אם רוצה לומר ענין של התעוררות‬ ‫השנה‪ .‬ההערה הראשונה נוגעת למכשול מצוי‪,‬‬ ‫ששמע מהדרשה – דבר זה ודאי נכון לומר‪ ,‬אך לא‬ ‫בפרט בקהילות של בעלי בתים‪ ,‬שמיד לאחר תום‬ ‫לשאול "איך היה"‪.‬‬ ‫התפילה בראש השנה‪ ,‬פוגש אדם את חבירו ושואל‬ ‫יסוד המוסר של האלטער מנובהרדוק בענין‬ ‫אותו לדעתו – כיצד היה בעל התפילה? איך היו‬ ‫התקיעות? ומה דעתו על דרשת הרב? ודבר זה‬ ‫'השעה המחייבת'‬ ‫הוא חמור ביותר ורחמנא ליצלן בראש השנה‪ .‬לכן‬ ‫הענין השני מבוסס על יסוד גדול של האלטער‬ ‫אין לשאול כיצד היו התפילה‪ ,‬הדרשה והתקיעות‪,‬‬ ‫מנובהרדוק‪ ,‬כפי ששמעתי מתלמיד ותיק ומופלג‪.‬‬ ‫שיש בזה סכנה גדולה ויהא חוטא ומחטיא ויבוא‬ ‫איתא בגמרא (יומא לה‪ ,‬ב) ש"הלל הזקן מחייב‬ ‫לידי איסורים‪ .‬ואם חבירו שואל אותו‪ ,‬יענהו רק‬ ‫‪ | 2‬משנת אברהם‬ ‫ונראה בעיני שיסוד זה נוגע לניסיון של דיבור‬ ‫את העניים"‪ .‬כאשר עני נשאל בבית דין של מעלה‬ ‫בשעת התפילה וקריאת התורה‪ .‬ובפרט מצוי‬ ‫למה לא עסק בתורה‪ ,‬והוא משיב שהיה טרוד‬ ‫מכשול זה ב'שטיבלאך' שבהם יושבים המתפללים‬ ‫בעוניו‪ ,‬אומרים לו‪" :‬כלום היית עני יותר מהלל?"‪.‬‬ ‫זה מול זה סביב שולחנות קטנים‪ ,‬ומאחר שלא‬ ‫ו"רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים‪ ,‬ויוסף‬ ‫התראו ביניהם כל השבוע‪ ,‬מתעורר בהם רצון חזק‬ ‫הצדיק מחייב את בעלי התאווה"‪ .‬ואמר האלתר‪,‬‬ ‫כַאּפן א שמועס" [לפתוח בשיחה]‪ .‬ועל זה אני‬ ‫"צו ַ‬ ‫אומר‪ :‬הרי בתפילת מוסף של ראש השנה עומד כל‬ ‫שדין זה אינו נאמר רק על גדולי עולם‪ ,‬אלא על‬ ‫יהודי במשך כשלש שעות רצופות בשמונה עשרה‪,‬‬ ‫כל אדם ואדם ממש‪ .‬לכל אדם יש שעה מיוחדת‬ ‫מבלי להוציא מפיו אף מילה של חול מתחילת‬ ‫או הנהגה טובה שהוא מצליח לקיים בזמן מסוים‪,‬‬ ‫התפילה ועד סופה‪ .‬תפילה זו היא ה'שעה שלו'‪.‬‬ ‫ואותה שעה גדולה ונפלאה היא גופא המחייבת‬ ‫עמידה זו היא הוכחה ברורה שיש לו כוחות‬ ‫אותו על שאר זמניו‪ .‬אין לו לאדם לפטור עצמו‬ ‫עצומים להתגבר על עצמו ולשתוק במשך שלש‬ ‫באמירה‪" :‬מי אני? הרי אני 'גארנישט' [שום דבר]‬ ‫שעות תמימות‪ .‬אם הוא מסוגל לשבת ליד חבירו‬ ‫ואיני מסוגל ליותר"‪ .‬אדרבא‪ ,‬עצם זה שפעם אחת‬ ‫ולא לדבר עמו לכל אורך תפילת המוסף‪ ,‬הרי שיש‬ ‫לו את הכח להתגבר על עצמו‪ ,‬לשמור על קדושת‬ ‫עלה בידו לעשות מעשה נשגב‪ ,‬זהו עצמו הוכחה‬ ‫בית הכנסת ולהימנע מדיבורים אסורים גם בשאר‬ ‫ברורה שיש בכוחו לנהוג כך תמיד‪ ,‬וממילא הדבר‬ ‫שבתות וימי השנה כולה‪.‬‬ ‫מחייב אותו‪.‬‬ ‫מעלת שפלות הרוח וסוד תשובתו של ראובן‬ ‫שום אדם חייב לו דבר‪ .‬ממילא לא שייך כלל לפגוע‬ ‫מעלת ההכנעה והשפלות‬ ‫בכבודו‪.‬‬ ‫רבינו יונה בספרו שערי תשובה (השער הראשון)‪,‬‬ ‫וממשיך רבינו יונה‪" :‬וגם לכל הדברים אשר ישמע‪,‬‬ ‫מונה את עיקרי התשובה‪ .‬העיקר השביעי הוא‬ ‫יתן אל לבו להעביר על מדותיו‪ ,‬ומעבירין מזה‬ ‫"הכניעה בכל לב והשפלות"‪ .‬ומבאר רבינו את‬ ‫להתכפר על עוונתיו‪ ,‬כמו שאמרו רבותינו ז"ל‬ ‫הטעמים למידה זו‪ ,‬שעיקרם הוא להתרחק ממידת‬ ‫(ראש השנה יז‪ ,‬א) המעביר על מידותיו מעבירים‬ ‫הגאווה‪ ,‬להכיר בחסרונותיו של עצמו ולהתבונן‬ ‫לו על כל פשעיו‪ ,‬מידה כנגד מידה‪ ,‬וזה פתח תקוה‬ ‫מול מי חטא – מול הקב"ה‪ ,‬ומתוך כך יחשוב על‬ ‫נכבד מאוד"‪ .‬כאשר אנו ניגשים לימי הדין‪ ,‬אנו‬ ‫גדלותו יתברך‪.‬‬ ‫תמהים‪ :‬עם מה נבוא לפני המלך? "מיט וואס?"‪,‬‬ ‫עוד מוסיף רבינו יונה שם (אות כח)‪" :‬ועוד חייב‬ ‫הרי אנו אומרים בסליחות בכל יום "כדלים‬ ‫בעל התשובה להיכנע ולקיים עליו להתנהג על‬ ‫וכרשים דפקנו דלתיך"‪ .‬על כך מגלה לנו רבינו‬ ‫הדרך שאמרו רבותינו ז"ל והוי שפל רוח בפני כל‬ ‫יונה פתח תקוה עצום ונכבד‪ :‬מי שאינו מקפיד‬ ‫אדם"‪ .‬ההכנעה והשפלות לפני המקום אינן קשות‬ ‫על חבירו‪ ,‬אינו כועס‪ ,‬נוהג בשפלות רוח בפני כל‬ ‫כל כך לאדם‪ ,‬כאשר הוא מתבונן בגדלות רבונו‬ ‫אדם מתוך ידיעה שאיש אינו מחיוב לו‪ ,‬ומעביר על‬ ‫של עולם ומבין מי הוא בעצמו‪ ,‬ומודד את מדרגתו‬ ‫מידותיו – אדם כזה זוכה שיעבירו לו על כל פשעיו‪.‬‬ ‫פחותת הערך בעבודת השם ובחכמה‪ ,‬הלב נכנע‬ ‫מלבד שאר החשבונות והמעלות שבמידה זו‪ ,‬היא‬ ‫מאליו‪.‬‬ ‫המפתח והמעלה העיקרית שעל ידה יכולים "צו‬ ‫דורכמאכן" [לעבור בשלום] את ימי הדין‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬המשנה (אבות פרק ד משנה ד) אומרת‪:‬‬ ‫"הוי שפל רוח בפני כל אדם"‪ .‬ומהשגת מעלה זו‬ ‫להעביר על מידותיו בתוך ביתו‬ ‫תצמח לאדם תועלת עצומה‪ ,‬וכדברי רבינו יונה‪:‬‬ ‫החובה להעביר על מידותיו אינה אמורה רק כלפי‬ ‫"וישיג מזה שלא יכעס ולא יקפיד על חבריו"‪.‬‬ ‫אנשים זרים וחברים מחוץ לבית שאין לאדם‬ ‫כאשר אדם הוא חסר שפלות‪ ,‬ורוצה שחבירו ימלא‬ ‫שייכות מיוחדת עימם‪ ,‬אלא הצורך במידה זו מצוי‬ ‫את רצונו וחבירו אינו עושה כן‪ ,‬הוא מתמלא מיד‬ ‫ונחוץ יותר דוקא עם אנשי ביתו הקרובים‪ .‬דבר זה‬ ‫בכעס והקפדה‪ .‬אך אם הוא שפל רוח באמת בפני‬ ‫מצוי בין אחים‪ ,‬כאשר אח אחד מתרעם על אחיו‬ ‫כל אדם‪ ,‬הוא מבין שמעצמו אינו ראוי לכלום ואין‬ ‫משנת אברהם | ‪3‬‬ ‫הגמרא בבבא מציעא (שם עו‪ ,‬א) מבררת באיזה‬ ‫או על אחותו בטענה‪" :‬מדוע כל עבודות הבית‬ ‫אופן יש לש לאדם זכות זו‪" :‬היכי דמי‪ ,‬אי דאמר‬ ‫מוטלות רק עלי ולא עליו?"‪ .‬או כאשר הוא בא‬ ‫ליה בעל הבית בארבעה‪ ,‬ואזיל איהו אמר להו‬ ‫בטענה על אמו‪" :‬למה לא הכנת את המאכל שאני‬ ‫בתלתא‪ ,‬תרעומת מאי עבידתיה‪ ,‬סבור וקביל"‪.‬‬ ‫רוצה‪ ,‬ושוב פעם הגשת את אותו המאכל? נמאס‬ ‫פירוש‪ ,‬שבעל הבית אמר לשלוחו לשכור פועלים‬ ‫לי כבר!" (“!‪ .)”I’m sick and tired‬ובפרט צריך‬ ‫בארבעה זוזים‪ ,‬והלך השליח ושכרם בשלשה‬ ‫זהירות יתרה בין איש לאשתו‪ ,‬שם מצוי שיהיו‬ ‫זוזים‪ ,‬והוא מרוויח בעצמו את הזוז הרביעי‪ ,‬ובזה‬ ‫תרעומות‪ ,‬הקפדות וטענות ביניהם‪ .‬דברים אלו‪,‬‬ ‫יש לפועלים תרעומת על השליח‪ .‬ועל זה מקשה‬ ‫כאשר אינם נשמרים‪ ,‬פוצעים את הלב כמדקרות‬ ‫הגמרא‪ ,‬שהרי הפועלים הסכימו לעבוד בשלושה‬ ‫חרב‪ .‬ובפרט יש לזכור כי הנשים הם רגישות‬ ‫זוזים‪ ,‬ומדוע שיתרעמו על השליח? ומתרץ‬ ‫ביותר‪ ,‬ופגיעה קלה עלולה להכאיב מאוד‪ .‬העצה‬ ‫בגמרא למסקנא‪" :‬איבעית אימא‪ ,‬לעולם דאמר‬ ‫היחידה למנוע את כל המכאובים והסכסוכים‬ ‫ליה בעל הבית בארבעה‪ ,‬ואזל איהו אמר להו‬ ‫הללו היא להתנהג בשפלות בפני כל אדם‪ ,‬ועל ידי‬ ‫בתלתא‪ ,‬ודקאמרת סבור וקביל – דאמרי ליה לית‬ ‫כך יתבטלו לגמרי כל הטענות וההקפדות על בני‬ ‫לך 'אל תמנע טוב מבעליו' (משלי ג‪ ,‬כז)"‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫האדם סביבו‪.‬‬ ‫שהפועלים אומרים לשליח‪ ,‬היה לך להודיענו‬ ‫שבעל הבית מוכן לשלם ארבעה זוזים‪ ,‬ומשום‬ ‫גדר 'תרעומת' המותרת על פי דין תורה‬ ‫שמנעת מאיתנו את הטובה הזו‪ ,‬יש לנו עליך דין‬ ‫בספר אור ישראל מאת רבי איצל'ה פטרבורגר‬ ‫תרעומת על פי דין תורה‪ ,‬אף על פי שהסכמנו‬ ‫– אשר קיבץ וחיבר את החידושים‪ ,‬הרעיונות‬ ‫לעבוד בשלושה‪.‬‬ ‫וההנהגות של רבו המובהק‪ ,‬רבי ישראל סלנטר‬ ‫איסור הקפדה ותרעומת לאחר מחילה‬ ‫(חלק נתיב אור)‪ ,‬מביא בתוך דבריו עצה מושכלת‪:‬‬ ‫מאחר שנתבאר שענין התרעומת הוא זכות תביעה‬ ‫"פעם אחת אמר אדמו"ר זצוק"ל לפני תלמידיו‪,‬‬ ‫מן הדין‪ ,‬לפי זה מחדש רבי ישראל שאם אדם‬ ‫עצה משכלת למידת הקפדנות‪ ,‬להרגיל את עצמו‬ ‫שחטא כנגד חבירו ביקש ממנו מחילה ופייסו כדין‪,‬‬ ‫להיות מעביר על מדותיו‪ .‬להזניח מלבבו טינא‬ ‫כפי שמבואר בגמרא (יומא פז‪ ,‬א)‪ ,‬והלה מחל לו‬ ‫ואיבה וקפידא למי שחטא לו‪ .‬ואשר הוא בעצמו‬ ‫– פקעה ממנו זכות התרעומת לגמרי‪ ,‬ואסור לו‬ ‫השתמש בתחבולה זו בימי עלומיו"‪ .‬הרי שרבי‬ ‫להקפיד עליו עוד‪ .‬וז"ל‪" :‬הנה כמו בתביעת ממון‬ ‫ישראל בעצמו הוצרך להשתמש בעצה ובתחבולה‬ ‫– אם יהיה לו לאדם חוב ממון אצל חבירו‪ ,‬וימחל‬ ‫זו בימי נעוריו‪ ,‬כאשר עמד בנסיון מול מידה זו‪.‬‬ ‫לו החוב‪ ,‬הנה מחילה אין צריך קנין‪ ,‬ואם יתחרט‬ ‫בספר אור ישראל (שם) מבאר רבי ישראל סלנטר‪,‬‬ ‫אחר כך ויתבע ממנו את חובו‪ ,‬הרי הוא גזל גמור‪,‬‬ ‫שענין התרעומת אינו רק רגש טבעי של כעס‪,‬‬ ‫מאחר שכבר מחל לו את החוב‪ .‬כמו כן‪ ,‬אם יהיה לו‬ ‫אלא הוא גדר בהלכה‪ ,‬שפעמים התורה מתירה‬ ‫על חבירו תביעה מאיזה חטא שחטא חבירו כנגדו‪,‬‬ ‫אותו ונותנת לו תוקף‪ .‬ומביא ראיה ממה ששנינו‬ ‫אשר על פי דין רשאי להיות לו עליו תרעומת‬ ‫בבבא מציעא בריש פרק השוכר את האמנין (עה‪,‬‬ ‫וקפידא – אכן אם חבירו פייסו ומחל לו‪ ,‬הנה אם‬ ‫ב)‪ :‬השוכר את האומנין והטעו זה את זה – אין להם‬ ‫בכל זאת יהיה לו על חבירו קפידא וטינא בלב‪ ,‬הוא‬ ‫זה על זה אלא תרעומת"‪ .‬וכן מצינו מושג זה לעיל‬ ‫עוון פלילי‪ ,‬שהוא תובע מחבירו מה שכבר מחל‬ ‫שם (מט‪ ,‬א) ובעוד מקומות בש"ס‪.‬‬ ‫לו"‪.‬‬ ‫ולכאורה תמוה‪ ,‬למה הוצרכו חז"ל להשמיענו שיש‬ ‫העצה המושכלת של רבי ישראל להינצל מן‬ ‫לאדם תרעומת על חבירו‪ ,‬הרי די היה לתנא לומר‬ ‫ההקפדות‬ ‫שאין לו עליו תביעת ממון‪ ,‬וממילא מובן מאליו‬ ‫מכח יסוד זה‪ ,‬נותן לנו רבי ישראל עצה מושכלת‬ ‫שהאדם יתרעם בלבו על שהטעו אותו‪ .‬אלא מכאן‬ ‫ותחבולה נפלאה כיצד להוציא מן הלב כל‬ ‫הוכיח רבי ישראל‪ ,‬שיש מושג בהלכה של "זכות‬ ‫שמירת טינא וכעס‪" :‬על כן זאת העצה היעוצה‬ ‫תרעומת"‪ ,‬שאף על פי שבאופנים מסוימים אין‬ ‫למידת הקפדנות‪ ,‬אם יחטא איש לאיש בדיבור‬ ‫לאדם זכות תביעת ממון‪ ,‬מכל מקום יש לו רשות‬ ‫או במעשה‪ ,‬ימחל לו תיכף בפה מלא‪ .‬ואם אחר‬ ‫מן הדין להקפיד ולהתרעם על חבירו‪.‬‬ ‫‪ | 4‬משנת אברהם‬ ‫עצה ולחשב את המעשה‪ ,‬אלא חטף ועשה ברגע‬ ‫כך יהיה לו בליבו עליו‪ ,‬יחשב עם נפשו שהוא ע‍ו‍ון‬ ‫אחד‪ .‬ולפי חילוק זה מדויק מאוד לשון המדרש‪:‬‬ ‫גדול‪ ,‬וכמו שיתבע חוב מעות מה שכבר מחל לו‪,‬‬ ‫"מעולם לא חטא אדם לפני" – המילה "חטא"‬ ‫אשר מובן לכל כי הוא גזל גמור‪ .‬כמו כן אם יקפיד‬ ‫בלשון הקודש מורה על שוגג‪ .‬מזיד כבר היה לפני‬ ‫על חבירו על איזה חטא שכבר מחל לו"‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫כן אצל קין ואדם‪ ,‬אך ראובן היה הראשון שעשה‬ ‫שאפילו באופנים שיש לו לאדם זכות תרעומת מן‬ ‫תשובה על חטא שנעשה בשוגג‪.‬‬ ‫הדין‪ ,‬מכל מקום מייעץ רבי ישראל לאדם להעביר‬ ‫ביאור תשובתו של ראובן לפי גדרי רבינו‬ ‫על מידותיו ולמחול מיד‪ ,‬ולנקות את לבו לגמרי‬ ‫כדי שלא תישאר בו שום הקפדה ותרעומת על‬ ‫יונה – גודל המרירות ועוצם היגון‬ ‫שום אדם‪.‬‬ ‫ולענ"ד נראה לבאר באופן אחר‪ ,‬שראובן היה‬ ‫הראשון שהגיע למדרגה של תשובה נכונה ושלמה‬ ‫סוד תשובתו של ראובן‬ ‫על פי גדריו של רבינו יונה‪ .‬כפי שהזכרנו‪ ,‬רבינו‬ ‫היסוד שמבאר רבינו יונה ‪ -‬שהאדם צריך להיות‬ ‫יונה כותב בשער הראשון (העיקר השלישי)‪:‬‬ ‫שפל רוח בפני כל אדם – מוסתר ועולה מתוך‬ ‫"ומדרגות התשובה ומעלותיה לפי גודל המרירות‬ ‫דמותו של ראובן בן יעקב‪ ,‬ומתקשר להפטרת‬ ‫ועוצם היגון"‪ .‬וראובן אחז במדרגה זו של יגון‬ ‫"שבת שובה"‪" :‬שובה ישראל עד ה' אלקיך כי‬ ‫מתמיד ומרירות הנפש‪ .‬כאשר התורה מתארת את‬ ‫כשלת בעונך" (הושע יד‪ ,‬ב)‪ .‬ומובא במדרש‬ ‫מכירת יוסף‪ ,‬נאמר (בראשית לז‪ ,‬כט)‪" :‬וישב ראובן‬ ‫(בראשית רבה פרשה פד סימן יט)‪" :‬אמר לו‬ ‫אל הבור"‪ ,‬ורש"י שם מביא את דברי חז"ל שראובן‬ ‫הקדוש ברוך הוא‪ ,‬מעולם לא חטא אדם לפני ועשה‬ ‫לא היה שותף למכירה כיון שהיה עסוק באותו זמן‬ ‫תשובה‪ ,‬ואתה [ראובן] פתחת בתשובה תחילה‪,‬‬ ‫"בשקו ובתעניתו" על אותו חטא שחטא באמו‪.‬‬ ‫חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה‪ ,‬ואיזה‬ ‫ואם נעשה את חשבון השנים‪ ,‬נראה שאותו מעשה‬ ‫זה? הושע‪ ,‬שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'"‪.‬‬ ‫של ראובן אירע שנים רבות לפני מכירת יוסף‪ ,‬ואף‬ ‫והקשו המפרשים פליאה עצומה‪ :‬היאך שייך לומר‬ ‫על פי כן‪ ,‬חטאתו היתה נגדו תמיד‪.‬‬ ‫שראובן היה זה שפתח בתשובה‪ ,‬הלא קין ואדם‬ ‫הכרת הטוב ושפלות הרוח של ראובן‬ ‫הראשון קדמו לו בשנים רבות ועשו תשובה‪ .‬כפי‬ ‫בהצלת יוסף‬ ‫שמובא במדרש (שם פרשה כב סימן יג) שאדם‬ ‫הראשון נפגש עם קין ושאל אותו‪" :‬מה נעשה‬ ‫עוד מצינו במדרש (שם פרשה פד סימן טו) עמדו‬ ‫בדינך? השיב לו קין‪" :‬עשיתי תשובה ונתפשרתי"‪.‬‬ ‫חז"ל על השאלה‪ ,‬מדוע דוקא ראובן היה היחיד‬ ‫כששמע זאת אדם הראשון‪ ,‬התחיל מטפח על פניו‬ ‫מבין כל השבטים שנכנס בעובי הקורה להציל את‬ ‫ואמר‪" :‬כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי‬ ‫יוסף מיד אחיו‪ ,‬הרי לשאר האחים היה חשבון על‬ ‫יודע?!"‪ ,‬ומיד עמד גם אדם הראשון ועשה תשובה‪.‬‬ ‫פי דין ומשפט כלפי יוסף שבגינו דנו אותו למיתה‪.‬‬ ‫הרי שראובן לא היה הראשון שעשה תשובה‪.‬‬ ‫ומביא המדרש מחלוקת תנאים ביישוב קושיא‬ ‫זו‪" :‬רבי נחמיה אמר‪ ,‬אמר ראובן אני בכור ואין‬ ‫והמפרשים מיישבים קושיא זו בכמה דרכים‪ :‬יש‬ ‫הסירחון תלוי אלא בי‪ .‬ורבנן אמרי‪ ,‬אמר ראובן‪,‬‬ ‫מתרצים שתשובתם של קין ואדם הראשון הגיעה‬ ‫הוא מונה אותי עם אחיי ואיני מצילו? אני הייתי‬ ‫רק לאחר שהקב"ה נגלה עליהם‪ ,‬הוכיח אותם‬ ‫סבור שנדחיתי מכח אותו מעשה‪ ,‬והוא מונה אותי‬ ‫על פשעם והודיע להם את עונשם‪ .‬מה שאין כן‬ ‫עם אחיי‪ ,‬שנאמר (שם פסוק ט) 'והנה השמש‬ ‫ראובן‪ ,‬שעשה תשובה מעצמו‪ ,‬עוד לפני שהודיעו‬ ‫והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי'‪ ,‬ואיני‬ ‫הקב"ה החטא או שתבעו על כך‪ .‬עוד יש מתרצים‬ ‫מצילו?"‪ .‬והיינו‪ ,‬שמתוך חלום זה של יוסף הבין‬ ‫שיש חילוק בין חומרת המעשים‪ .‬קין הרג את אחיו‬ ‫ראובן שיוסף מחשיבו כאח שוה בין האחים‪ ,‬ואינו‬ ‫במזיד‪ ,‬ואדם הראשון ידע שאסור לו לאכול מעץ‬ ‫מוציאו מכלל שבטי י‪-‬ה‪ .‬ודבר זה עורר בליבו של‬ ‫הדעת ואף על פי כן אכל במזיד‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫ראובן רגש של הכרת הטוב עצמוה כלפי יוסף‪ ,‬עד‬ ‫ראובן שגג בעיקר הדין‪ ,‬שהוא סבר שהוא מקיים‬ ‫שאמר לעצמו‪ :‬אם יוסף מחשיב אותי לאח ומכבד‬ ‫מצוה בכך שהוא מגן על כבוד אמו‪ ,‬והחטא עצמו‬ ‫אותי כך‪ ,‬כיצד שייך שאני לא אציל אותו מיד‬ ‫נבע מ"פחז כמים" – מתוך סערת רוח ובהילות‬ ‫האחים?‬ ‫שגרמו לביזוי משכב אביו‪ .‬ראובן לא ישב לשקול‬ ‫משנת אברהם | ‪5‬‬ ‫בחלום זה את הכבוד הכי גדול ואת הנחמה של‬ ‫ודבר זה מדגיש את ההבדל העצום שבין ראובן‬ ‫נפשו‪ ,‬שיוסף מנה אותו בין אחד עשר הכוכבים‪.‬‬ ‫לשאר השבטים‪ .‬שאר האחים היו בכעס גדול על‬ ‫מעשה זה מוכיח עד כמה היה ראובן שפל ברך‬ ‫יוסף בגלל אותם חלומות‪ ,‬ובאו אליו בטענות‪:‬‬ ‫ומוכנע עד מאוד בפני כל אדם‪ ,‬כפי שדרש רבינו‬ ‫"המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" (שם‬ ‫יונה‪ .‬ומתוך שפלות רוח זו‪ ,‬זכה שתשובתו תהיה‬ ‫פסוק ח)‪ .‬בעיניהם נחשב הדבר לגאווה של בחור‬ ‫תשובה שלמה ואמיתית המגעת עד כיסא הכבוד‪,‬‬ ‫וזכה שבן בנו הושע הנביא יפתח פתח לתשובתם‬ ‫צעיר שחולם חלומות כאילו כל העולם כולו‪ ,‬כולל‬ ‫של כלל ישראל‪ ,‬כמו שנאמר "שובה ישראל עד ה'‬ ‫אביו ואמו ואחיו‪ ,‬עתידים להשתחוות לו‪ .‬לעומת‬ ‫אלקיך"‪.‬‬ ‫זאת‪ ,‬ראובן לא הביט על כל זה‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬ראה‬ ‫עיונים בדיני תקיעת שופר‬ ‫לפי שאין יוצאים בחצי תקיעה אלא יש לשמוע עד‬ ‫חובת שמיעת התקיעה מתחילתה ועד‬ ‫סופה ממש‪.‬‬ ‫סופה‬ ‫ויש לחקור האם דין זה‪ ,‬המחייב שמיעה עד הסוף‪,‬‬ ‫א‪ .‬מצות תקיעת שופר מחייבת את השומע להאזין‬ ‫תקף גם לגבי השברים והתרועה‪ .‬קולות אלו הרי‬ ‫לקול השופר מתחילת התקיעה ועד סופה‪ ,‬מתוך‬ ‫הם בעצם קולות מופסקים ואינם קול אחד רצוף‪,‬‬ ‫כוונה לצאת ידי חובה‪ .‬והנה פעמים רבות הבעל‬ ‫ואולי היה מקום לומר שאם לא כיוון עד סופם –‬ ‫תוקע מאריך בתקיעה יותר מהשיעור הנדרש‪.‬‬ ‫יצא‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬נפסק להלכה (עיין משנה ברורה‬ ‫שיעור התקיעה מן הדין הוא כשיעור התרועה‪,‬‬ ‫סימן תקפז ס"ק יד‪ ,‬וסימן תקפח ס"ק יב) שצריך‬ ‫ונחלקו הראשונים מהו שיעור התרועה‪ :‬רש"י‬ ‫לשמוע את קול התרועה והשברים מתחילתם‬ ‫סובר ששיעורה הוא שלשה כוחות [טרומיטין]‪,‬‬ ‫ועד סופם‪ ,‬אף על פי שנוהגים להאריך בהם יותר‬ ‫ואילו התוס' והרא"ש סוברים ששיעורה הוא‬ ‫מתשעה כוחות‪.‬‬ ‫תשעה כוחות [ותרועה שלנו היא מתשעה‬ ‫הנהגת השומע בעת ספק בתקיעות‬ ‫כוחות קצרים]‪ .‬ובסדר תשר"ת צריכים שמונה‬ ‫ב‪ .‬אם התוקע או השומע סבורים שהתקיעה‬ ‫עשר כוחות עבור הקולות האמצעיים [השברים‬ ‫ה'ַמ ְְק ֵֵרא' [האדם‬ ‫שנשמעה אינה טובה‪ ,‬כל עוד ַ‬ ‫והתרועה יחד]‪ ,‬ולכתחילה מאריכים בתקיעה‬ ‫המקריא את סדר התקיעות] לא הורה לחזור‬ ‫מעט יותר‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בסדר תש"ת או תר"ת‪,‬‬ ‫ולתקוע‪ ,‬אין לשומע להפסיק את כוונתו באמצע‬ ‫השיעור הנדרש הוא תשעה כוחות בלבד‪ .‬ולמרות‬ ‫התקיעות הבאות‪ .‬יש תקיעות שאמנם אינן‬ ‫האמור‪ ,‬הבעל תוקע נוהג לפעמים להאריך גם בהן‬ ‫לכתחילה אך הן כשרות בדיעבד‪ ,‬ויתכן שהמקרא‬ ‫עד לשמונה עשר כוחות‪ .‬אם אדם למדן הוא יודע‬ ‫הכשיר את התקיעה הזו לפי שיטות מסוימות‬ ‫שמעיקר הדין צריך רק תשעה כוחות לתר"ת‪,‬‬ ‫בפוסקים‪.‬‬ ‫ויחליט לכוין לצאת ידי חובה רק בתשעת הכוחות‬ ‫הראשונים ולא להקשיב להמשך‪ ,‬אינו יוצא ידי‬ ‫אם השומע יחליט על דעת עצמו שהתקיעה‬ ‫חובה‪ ,‬לפי שדין הוא שצריך לשמוע את קול‬ ‫פסולה וימנע מלכווין בהמשך‪ ,‬הוא עלול להפסיד‬ ‫השופר עד סופו‪ ,‬ואין זה משנה כמה הבעל תוקע‬ ‫את המצוה אם יתברר שהתקיעה באמת היתה‬ ‫מאריך בו‪.‬‬ ‫כשרה‪ .‬פעמים רבות הציבור חושב שצריך לחזור‬ ‫על התקיעה‪ ,‬אך המקרא עושה חשבון שהיא‬ ‫כאשר הייתי מתפלל בישיבת בית התלמוד‪ ,‬היו‬ ‫כשרה‪ ,‬או שהוא מעדיף שלא להורות על חזרה‬ ‫מקפידים שם על תקיעות ארוכות מאוד‪ ,‬שהגיעו‬ ‫מיד כדי שלא לבלבל את התוקע בקול שיש עליו‬ ‫אף לשלושים כוחות [והבעל תוקע היה מוציא‬ ‫שאלה‪ ,‬שכן קשה להכריע ברגע אחד‪ .‬על כן‪ ,‬הכלל‬ ‫את הקולות בקלות ובנעימות‪ ,‬כעין נגינת כינור]‪.‬‬ ‫עבור השומע הוא‪ :‬בכל קול שהתוקע מוציא‪ ,‬עלי‬ ‫אם אדם השומע תקיעה כזו יאמר בלבו שדי לו‬ ‫לכוין לצאת ידי חובה‪.‬‬ ‫בתשעע כוחות ויפסיק לכוין‪ ,‬לא יצא ידי חובה‪,‬‬ ‫‪ | 6‬משנת אברהם‬ ‫תשר"ת ג' פעמים‪ ,‬ותש"ת ג' פעמים‪ ,‬ותר"ת ג'‬ ‫חזרה על תקיעות ללא ידיעת הציבור‬ ‫פעמים‪.‬‬ ‫ג‪ .‬לפעמים יש צורך לחזור ולתקוע קול מסוים‬ ‫שיטת רב האי גאון ותקנת רבי אבהו בקסרי‬ ‫מבלי שהציבור יודע מכך שהיא חזרה‪ .‬למשל‪,‬‬ ‫שלא כהבנה הפשוטה שזהו ספק גרידא‪ ,‬רב האי‬ ‫כאשר התוקע מסיים סדר תשר"ת ומיד תוקע שוב‬ ‫גאון סובר שאין תקיעה זו נובעת מספק בצורת‬ ‫תקיעה ‪ -‬רבים בציבור אינם יודעים האם תקיעה‬ ‫הקול‪ .‬כאמור‪ ,‬בגמרא (שם) מובא שרבי אבהו‬ ‫זו היא חזרה על התקיעה האחרונה של תשר"ת‬ ‫התקין בקסרי לתקוע שברים ותרועה יחד‪ .‬והרא"ש‬ ‫שהיה בה ספק‪ ,‬או שמא זו התקיעה הפותחת של‬ ‫(שם) מביא את תשובת רב האי גאון שנשאל‪ :‬וכי‬ ‫סדר תש"ת הבא‪.‬‬ ‫עד שבא רבי אבהו לא היו ישראל יוצאים ידי חובת‬ ‫יש מקומות שבהם נהגו להכות על הבימה כדי‬ ‫תקיעת שופר? והשיב‪ ,‬שמעיקר הדין‪ ,‬כל מה שהיו‬ ‫להודיע לציבור שחוזרים על קול מסוים‪ ,‬אך מנהג‬ ‫תוקעים בעבר – בין אם נהגו לתקוע רק שברים‬ ‫זה לא פשט בכל ישראל‪ .‬כדי ליישב קושי זה‪,‬‬ ‫ובין אם נהגן לתקוע רק תרועה – היו יוצאים בו ידי‬ ‫אפשר לסמוך על שיטת הריטב"א הסובר שאפילו‬ ‫חובה מן התורה‪ ,‬שכן שני הקולות הם קולות בכי‪.‬‬ ‫אם השומעים אינם יודעים בדיוק איזה קול נתקע‬ ‫אלא שהיו מקומות שנהגו כך והיו מקומות שנהגו‬ ‫כעת והאם הוא שייך לסדר שלפניו או שלאחריו‪,‬‬ ‫אחרת‪ ,‬ועד שבא רבי אבהו היה הדבר נראה חלילה‬ ‫הם יוצאים ידי חובה‪ .‬התנאי המעכב הוא אך ורק‬ ‫כשתי תורות‪ .‬וכדי לאחד את מנהג ישראל ולמנוע‬ ‫שתהיה להם כוונה כללית לצאת ידי חובת המצוה‬ ‫מחלוקת‪ ,‬התקין רבי אבהו שכולם יתקעו יחד גם‬ ‫בכל אופן שהוא‪ ,‬ואין הדבר מעכב לדעת לאיזה‬ ‫שברים וגם תרועה‪ .‬על כן‪ ,‬בין אם הקולות הללו‬ ‫חלק בסדר מתייחסת תקיעה זו‪ ,‬ואין צורך לדאוג‬ ‫נתקנו מחמת ספק ובין אם מכח תקנה‪ ,‬סוף סוף‬ ‫מכך‪.‬‬ ‫הם שני קולות נפרדים במהותם‪.‬‬ ‫מחלוקת הפוסקים בדין נשימה אחת או‬ ‫דעות הראשונים והכרעת השולחן ערוך‬ ‫שתי נשימות‬ ‫מכיון שיש כאן שני חלקים של קול אחד‪ ,‬נחלקו‬ ‫ד‪ .‬ידועה מחלוקת הפוסקים המובאת בדברי‬ ‫הראשונים בצורת עשייתו‪ .‬כמה מן הראשונים‬ ‫המחבר בשולחן ערוך (סימן תקצ סעיף ב)‪ ,‬האם‬ ‫והפוסקים‪ ,‬וביניהם הגר"א‪ ,‬סוברים שיש לתקוע‬ ‫בסדר תשר"ת יש לתקוע את השברים והתרועה‬ ‫שברים ותרועה בנשימה אחת ממש‪ ,‬שכן רק‬ ‫בנשימה אחת או בשתי נשימות‪ .‬זה פשוט לכל‬ ‫בחיבורם הרצוף מתקיים קיום מצות התרועה‬ ‫שהתקיעה והשברים עצמם צריכים להיעשות‬ ‫המקורית שבתורה לשיטה זו‪ .‬מאידך‪ ,‬רבינו תם‬ ‫בנשימה אחת‪ ,‬שכן אם יפסיק ביניהם בנשימה‬ ‫סובר אדרבא‪ ,‬שיש לתקוע אותם בהפסק מפורש‪,‬‬ ‫לא יהיה זה הקול הנדרש מן הדין‪ .‬ועיקר השאלה‬ ‫שאין זה דרכו של אדם הבוכה מתוך צער לערבב‬ ‫בפוסקים היא על החיבור שבין השברים לתרועה‬ ‫את קולות הגניחה [השברים] והיללה [התרועה]‬ ‫הנשמעים יחד בסדר תשר"ת‪.‬‬ ‫יחד בלא הפסק ביניהם‪ .‬ומכל מקום מודה רבינו‬ ‫תם שההפסק אינו מעכב בדיעבד אלא נאמר‬ ‫הטעם לכך שתוקעים שברים ותרועה יחד‪ ,‬מבואר‬ ‫לכתחילה‪ ,‬בעוד ראשונים אחרים סוברים שדוקא‬ ‫בגמרא (ראש השנה לד‪ ,‬א) שהוא מספק מהו קול‬ ‫נשימה אחת היא המעכבת את המצוה‪.‬‬ ‫ה"תרועה" המוזכר בתורה‪ .‬דהנה אונקלוס תרגם‬ ‫"תרועה – יבבא"‪ ,‬הרי שהוא כקול שאדם משמיע‬ ‫ולמעשה פסק השולחן ערוך (שם סעיף ד)‬ ‫כשהוא בוכה ומיילל‪ .‬ועדיין אין אנו יודעין אם הוא‬ ‫לחוש לשתי השיטות‪ ,‬שאת התקיעות דמיושב‬ ‫כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות‬ ‫[הנשמעות קודם תפילת מוסף] יש לתקוע‬ ‫קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת‪ ,‬והוא‬ ‫בנשימה אחת‪ ,‬ואילו את התקיעות דמעומד‬ ‫הנקרא גונח‪ ,‬והוא דרך הבוכה בתחילת בכייתו‪,‬‬ ‫[הנשמעות באמצע חזרת הש"ץ של מוסף] יש‬ ‫וזהו מה שאנו קורין שברים‪ .‬או כאדם המיילל‬ ‫לתקוע בשתי נשימות‪.‬‬ ‫ומקונן שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה‪,‬‬ ‫ובגדר המושג "שתי נשימות" נחלקו האחרונים‪:‬‬ ‫והוא מה שאנו קורין תרועה‪ .‬או אם הוא שניהם‬ ‫האם הכוונה היא שהתוקע צריך לקחת נשימה‬ ‫כאחד‪ ,‬לפיכך‪ ,‬כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע‬ ‫משנת אברהם | ‪7‬‬ ‫יתירה‪ ,‬נוהגים לתקוע את כל סוגי השברים‪ ,‬שכן‬ ‫ממש‪ ,‬או שמא די בהפסק קל בלבד כשיעור זמן‬ ‫גם בתוך שיטת הרמב"ן עצמה יש שתי דעות איך‬ ‫של נשימה מבלי לנשום בפועל‪ .‬השולחן ערוך הרב‬ ‫לעשותו‪ .‬בזמן שהתפללתי ב'בית התלמוד'‪ ,‬היו‬ ‫פסק‪ ,‬ויחד עמו פוסקים נוספים‪ ,‬שצריך להפסיק‬ ‫תוקעים לאחר התפילה "עיבער בלוזען" תקיעות‬ ‫בנשימה ממשית בין השברים לתרועה‪ .‬ואחרים‬ ‫נוספות כדי לצאת ידי חובת כל השיטות השונות‪,‬‬ ‫סוברים שדי בהפסק כדי נשימה בלבד‪ .‬ולמעשה‬ ‫והיו עסוקים בכך חלק ניכר מן היום כדי לקיים את‬ ‫ראוי לחשוש לשיטות המחייבות הפסק נשימה‬ ‫מצות שופר באופן המושלם ביותר‪.‬‬ ‫ממש‪ ,‬ויש בדבר דעות שונות ומנהגים שונים‬ ‫בפוסקים‪.‬‬ ‫דין שכח יעלה ויבוא בסעודת ראש השנה‬ ‫מחלוקת הפוסקים בצורת קול השברים‬ ‫ו‪ .‬אדם ששכח לומר יעלה ויבוא בברכת המזון‬ ‫בסעודת ראש השנה‪ ,‬נחלקו הפוסקים בדינו‬ ‫ה‪ .‬בצורת עשיית קול השברים מצינו שתי שיטות‬ ‫(הובא במשנה ברורה סימן קפח ס"ק יט)‪ :‬דעת‬ ‫בפוסקים ובמנהגי העדות‪ .‬השיטה הראשונה היא‬ ‫המגן אברהם שאינו צריך לחזור ולברך‪ ,‬ודעת‬ ‫כמנהג פולין והונגריה‪ ,‬שקול השבר הוא קול ישר‬ ‫האליה רבה שצריך לחזור‪ .‬והמשנה ברורה אינו‬ ‫ופשוט [כעין "טּו טּו טּו"]‪ .‬קול זה נחשב כשבר‬ ‫מכריע במחלוקת זו‪ ,‬ומאחר שקיימא לן "ספק‬ ‫מתוך קול התקיעה‪ ,‬שכן התקיעה היא קול ארוך‬ ‫ברכות להקל"‪ ,‬אין לחזור ולברך ברכת המזון‪.‬‬ ‫ורצוף‪ ,‬והשבר הוא חלק קצר ממנה‪ .‬שיעורו של‬ ‫שבר אחד הוא שלשה כוחות‪ ,‬ובצירוף שלושת‬ ‫אמנם אם נזכר בשכחתו לאחר שסיים "בונה‬ ‫השברים יחד מגיעים לתשעה כוחות‪ ,‬שהוא‬ ‫ירושלים" אך קודם שהתחיל "הטוב והמטיב"‪,‬‬ ‫שיעור התרועה שהוא גם כן תשעה כוחות [ויש‬ ‫עליו לומר נוסח ברכה מיוחד שנתקן למצב כזה‪:‬‬ ‫לציין שלשיעור זה אין גבול למעלה‪ ,‬ומותר‬ ‫"בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את‬ ‫להאריך בשברים‪ ,‬בתרועות ובתקיעות ארוכות‬ ‫יום הזיכרון הזה"‪ .‬בענין חתימת ברכה זו נחלקו‬ ‫יותר]‪ .‬וכן מוכח כשיטה זו מדברי רש"י‪ ,‬תוס'‪,‬‬ ‫הפוסקים‪ :‬דעת המגן אברהם שאין לחתום בשם‬ ‫הרא"ש והגאונים‪ ,‬שקול השבר דומה במהותו‬ ‫ומלכות בסופה‪ ,‬אולם המשנה ברורה מכריע על פי‬ ‫לקול התקיעה‪ .‬וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יג)‬ ‫רוב האחרונים שיש לחתום בשם ומלכות‪ ,‬ומסיים‪:‬‬ ‫שאם יאריכו בשבר אחד עד שיגיע לשיעור של‬ ‫"ברוך אתה ה'‪ ,‬מקדש ישראל ויום הזיכרון‪.‬‬ ‫תשעה כוחות‪ ,‬הרי זה יצא מכלל שבר והוא נחשב‬ ‫דין שכח ארבע הוספות בשמונה עשרה‬ ‫כתקיעה‪ ,‬ומכאן מוכח שגדר השבר הוא קול פשוט‬ ‫שאינו ארוך כשיעור תקיעה‪.‬‬ ‫ז‪ .‬בתפילות עשרת ימי תשובה וראש השנה‪ ,‬תקנו‬ ‫הגאונים להוסיף בתפילת שמונה עשרה ארבע‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬הרמב"ן (ר"ה לג‪ ,‬ב ד"ה וכבר) סובר‬ ‫הוספות‪" :‬זכרינו לחיים"‪" ,‬מי כמוך"‪" ,‬וכתוב‬ ‫שאין לתקוע קול שבר בקול פשוט‪ ,‬כתקיעה‬ ‫לחיים" ו"בספר חיים"‪ .‬אם אדם שכח לומר‬ ‫קצרה‪ ,‬אלא יש לעשותו עם שבירה‪ ,‬כגניחה [כעין‬ ‫הוספות אלו וסיים את הברכה‪ ,‬אינו חוזר על‬ ‫"טּו אּו" או "טּו אּו טּו"]‪ .‬ולפי שיטה זו‪ ,‬קול השבר‬ ‫התפילה‪ .‬ואף שמדברי התוס' (ברכות יב) משמע‬ ‫לעולם אינו יכול להידמות לתקיעה‪ ,‬משום שהוא‬ ‫ששכחת הוספות אלו מעכבת את התפילה ויש‬ ‫קול אחר לגמרי‪.‬‬ ‫לחזור בגללה‪ ,‬מכל מקום להלכה קיימא לן כדעת‬ ‫מנהג מדינות רוסיה וליטא הוא כשיטת הרמב"ן‪,‬‬ ‫שאר הפסוקים שאין הדבר מעכב‪ .‬וטעם הדבר‬ ‫וכן נהג הגר"א [כפי שהעיד הגאון רבי משה‬ ‫הוא‪ ,‬שהוספות אלו מקורן בתקנת הגאונים ולא‬ ‫שטרנבוך]‪ .‬מאידך‪ ,‬בפולין ובהונגריה‪ ,‬וכן אצל‬ ‫הוזכרו בפירוש בגמרא‪ ,‬ועל כן לא נקבעו כעיכובא‬ ‫רוב הציבור באמריקה‪ ,‬נוהגים לתקוע ישר ופשוט‪.‬‬ ‫לדינא‪.‬‬ ‫ובבית בריסק‪ ,‬המקפידים במצות עשה הקפדה‬ ‫‪ | 8‬משנת אברהם‬