gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

דרושים קדמונים · Drushim Kadmonim — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫שנה ב‬ ‫גליון מה‬ ‫שנת תשפ״ז‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫בעזהשי״ת‬ ‫דרושים נחמדים וקצרים מספרי קדמונים‬ ‫אֹלֵקי ַיַ ֲֲעֹקֹב" (תהלים פא‪ ,‬ה) – אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד‬ ‫שבית דין של מטה יקדשו את החדש‪ .‬ומזה יש להוכיח דגדולים צדיקים‬ ‫ִמִ ְׁׁש ָּּפט ֵלֵ ֵ‬ ‫כתיבה וחתימה – ְלְַחִַּיִים ולא ַלַ ַַחִּי ּים‬ ‫ממלאכי השרת‪ ,‬שבית דין של מעלה ממתינים ליכנס לדין עד שבית דין‬ ‫במדרש רבה פרשת ואתחנן (דברים רבה פ"ב סי"ד)‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬אמר רבי יוחנן‪,‬‬ ‫של מטה יקדשו את החדש; שהקדוש ברוך הוא נתן המועדים לבית דין של‬ ‫כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא לומר אימתי ראש השנה‬ ‫מֹוֲע ֵֵדי ה' ֲֲא ֶׁׁשר ִּּת ְְק ְְראּו ֹא ָָֹתם" (ויקרא כג‪ ,‬ד) – אפילו שוגגים‬ ‫"ֵאֶּלּ ה ֲ‬ ‫מטה‪ ,‬דכתיב ֵ‬ ‫ואימתי יום הכפורים‪ ,‬הקדוש ברוך הוא אומר להם‪ :‬לי מה אתם שואלים? אני‬ ‫אפילו מוטעים (ראש השנה כה ע"א)‪.‬‬ ‫ואתם נלך אצל בית דין של מטה‪ .‬כבר קדמוני קשישאי להלביש מאמר זה‬ ‫והוא הדבר שדברנו‪ :‬מלאכי השרת שואלין על מה שאומרים בראש השנה‬ ‫בגדי שיראי‪ ,‬וגם אני אכתוב מה שהעליתי במצודתי בעזר ה'‪.‬‬ ‫"יכתבון" וביום הכפורים "יחתמון"‪ ,‬גם אומרים "מי לא נפקד כיום הזה"‪,‬‬ ‫ואצטרף עוד גמרא תמוה בראש השנה (טז ע"ב)‪ ,‬ושניהם יחדיו יתיישבו‬ ‫ולכן אמרי אימת ראש השנה ואימת יום הכפורים? הלא צדיקים גמורים‬ ‫בסייעתא דשמיא‪ .‬וזה לשונו‪ :‬תנו רבנן‪ ,‬שלשה ספרים נפתחין בראש השנה‪,‬‬ ‫ורשעים גמורים נכתבין ונחתמין בראש השנה‪ ,‬בינונים נכתבין ונחתמין ביום‬ ‫של צדיקים ושל רשעים ושל בינונים‪ .‬צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר‬ ‫הכפורים‪ ,‬ובאיזה אופן בראש השנה הכתיבה וביום הכפורים החתימה? על‬ ‫לחיים‪ ,‬רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה‪ ,‬בינונים תלויין ועומדין‬ ‫כן שואלין אימת ראש השנה ואימת יום הכפורים‪.‬‬ ‫עד יום הכפורים‪.‬‬ ‫והקב"ה משיב להם‪ :‬אני ואתם נלך לבית דין של מטה‪ .‬זיל בתר טעמא‬ ‫המהרש"א והרי"ף ז"ל מקשי כמה קושיות במאמר זה‪ ,‬ועצמו מלבארם‬ ‫– שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שבית דין של מטה יקדשו את‬ ‫כי רבים המה‪ .‬ועוד אוסיף תמיהה אחת שהיא‪ ,‬הנה מה שלא הרגישו‬ ‫החדש‪ ,‬משום דגדולים צדיקים ממלאכי השרת‪ .‬ולפי טעם זה‪ ,‬הנקודות‬ ‫הקדמונים והניחו לי מקום‪ ,‬שאומרים במוסף של ראש השנה "מי לא נפקד‬ ‫תחת אותיות‪ .‬אם כן‪ ,‬גם הבינונים נכתבין בראש השנה רק בלי נקודות‪,‬‬ ‫כהיום הזה"‪ ,‬ולפי דברי הגמרא הנ"ל‪ ,‬הבינונים אינם נכתבים בראש השנה‪,‬‬ ‫וביום הכפורים נכתבים הנקודות‪ ,‬שהיא החתימה כדאמרן לעיל‪.‬‬ ‫כי תלויין ועומדין עד יום הכפורים‪.‬‬ ‫[כיון לדבריו אא"ז בייטב פנים (אבני זכרון לראש השנה אות עה)‪ ,‬ומפרש בזה לשון‬ ‫תו לפי דברי הגמרא הנ"ל‪ ,‬דבראש השנה הכתיבה של צדיקים גמורים ושל‬ ‫"ְׁשֹלָׁשׁ ה ְְס ָָפִרִ ים ְְמֻנֻ ָּקִּדִ ים"‬ ‫הפייטן בסילוק דשחרית של יום ב' דראש השנה ׁ‬ ‫רשעים גמורים‪ ,‬וביום הכפורים הכתיבה של בינונים‪ ,‬אם כן‪ ,‬איך אומרים‬ ‫– עוד ביאורים על הפייט הנ"ל עיין מ"ש אא"ז בבכור שור (ראש השנה טז ע"ב)‪,‬‬ ‫במוסף "בראש השנה יכתבון וביום כפורים יחתמון"? הלא ממה נפשך‪,‬‬ ‫ואא"ז בכנסת יחזקאל (דרוש טז לראש השנה)‪].‬‬ ‫לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים גם החתימה היא בראש השנה ולא ביום‬ ‫הכפורים‪ ,‬ולבינונים גם הכתיבה היא ביום הכפורים‪.‬‬ ‫אבני שוהם – להג"ר שמריה זלמן‪ ,‬בספר אביו נחלת יעקב הקדמון (פרשת ואתחנן אות ו)‬ ‫נדפס ב'אמשטרדם' שנת תפ"ד‪ ,‬וב'לבוב' תרכ"ב‬ ‫ואקדים לזה מה ששמעתי מן אדוני אבי מורי ורבי הרב המחבר "נחלת‬ ‫יעקב" ז"ל‪ .‬דלכאורה יש לדייק במה שאמרו "הבינונים תלוים ועומדים"‪,‬‬ ‫שיכור מותר לו להתפלל מתוך הסידור‬ ‫דלשון תלוים סותר ללשון עומדים – היאך עומד אם תלוי?‬ ‫אלא דידוע שאסור לומר "ַלַ ַַחִּיּ ים" בפתח‪ ,‬דמשמע "לא" ח"ו‪ ,‬אלא "ְלְ ַַחִּיּ ים"‬ ‫ַוְַיְִהי ִּכּ י ִִה ְְרְּב ָָּתה ְלְ ִִה ְְת ַּּפֵּלּ ל ִלִ ְְפֵנֵ י ה'‪ְ ,‬וְ ֵֵעִלִ י ֹׁש ֵֵׁמר ֶֶאת‬ ‫בהפטרת יום א' דראש השנה‪ִ " :‬‬ ‫בשו"א (טור או"ח סימן תקפב‪ ,‬בשם מהר"ם מרוטנבורג)‪ .‬וידוע שחכמי המשנה קראו‬ ‫ְׁשֶׁב ָָה‬‫ֵׁמַעַ ‪ַ ,‬וַ ְַּיְּח ֶ‬ ‫ָׂפ ֶֶת ָיָה ָּנּ עֹות ְוְ קֹוָלָ ּה ֹלא ִיִ ָּׁש ֵ‬ ‫ַדֶַּבֶּרת ַעַ ל ִלִ ָּבּ ּה‪ַ ,‬רַ ק ְׂש ָ‬ ‫ִּפּ ָיָה‪ְ .‬וְ ַחַ ָּנּ ה ִִהיא ְְמ ֶ‬ ‫סוף דבר בלשון חתימה‪.‬‬ ‫ָּכִּרין‪ָָ ,‬ה ִִס ִיִרי ֶֶאת ֵיֵיֵנֵ ְך ֵֵמ ָָעָלָ ִיְִך‪ַ .‬וַ ַּּתַעַ ן‬ ‫ַוַֹּיּאֶמר ֵֵאֶלֶ ָיָה ֵֵעִלִ י‪ַ ,‬עַ ד ָָמַתַ י ִּתְּׁשׁ ַּּת ִ‬ ‫ִׁשֹּׁכָּרה‪ֶ .‬‬ ‫ֵֵעִלִ י ְלְ ָ‬ ‫ולפי זה יש לומר‪ ,‬שבראש השנה נכתבין צדיקים גמורים לאלתר "ְלְ ַַחִּיִ ים"‬ ‫ָׁשִׁת ִיִתי‪ָ ,‬וָ ֶֶאְׁשֹּׁפְּך ֶֶאת‬ ‫ַוַֹּתּאֶמר‪ֹ ,‬לא ֲֲאֹדִֹנִ י‪ִִ ,‬א ָּׁׁשה ְְקַׁשׁ ת רּוַחַ ָָאֹנִֹכִ י‪ְ ,‬וְ ַיִַיִן ְוְ ֵׁשָׁכָ ר ֹלא ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ַחַ ָּנּ ה‬ ‫בניקודם‪ ,‬בשו"א; ורשעים גמורים נכתבין לאלתר למיתה – ואף להם לא‬ ‫ַּּב ְְרִּתּ י‬‫ַכְַע ִִסי ִּד ּ‬ ‫ַנְַפִׁשׁ י ִלִ ְְפֵנֵ י ה'‪ַ .‬אַ ל ִּתֵּּתּ ן ֶֶאת ֲֲא ָָמ ְְתָך ִלִ ְְפֵנֵ י ַּּבת ְּבִּלִ ָּיַּעַ ל‪ִּ ,‬כּ י ֵֵמֹרֹב ִׂשׂ ִיִחי ְוְ ְ‬ ‫ְ‬ ‫נכתב בפנקס תיבת "למיתה"‪ ,‬כי אין רע יורד מן השמים‪ ,‬אלא "ַלַ ַַחִּיִ ים"‬ ‫אֹלֵקי ִיִ ְׂש ָָׂר ֵֵאל ִיִֵּתּ ן ֶֶאת ֵׁשָׁלָ ֵֵתְך ֲֲאֶׁשׁ ר ָׁשַׁאְַלְ ְּתּ‬ ‫ַוַֹּיּאֶמר‪ְ ,‬לְ ִכִ י ְלְ ָׁשׁ לֹום‪ֵ ,‬וֵ ֵ‬ ‫ַעַ ד ֵֵהָּנּ ה‪ַ .‬וַ ַּיַּעַ ן ֵֵעִלִ י ֶ‬ ‫בפתח‪ ,‬במשמעות לא חיים שהיא למיתה‪ .‬נמצא שאף הבינונים נכתבין‬ ‫ֵֵמ ִִעּמֹו" (שמואל־א א‪ ,‬יב–יז)‪.‬‬ ‫בראש השנה באותו ספר "לחיים"‪ ,‬אלא שלצדיקים נכתבו האותיות ונחתמו‬ ‫אמרתי בזה רמז נאה בפשט גדול‪ .‬דפסקינן בשולחן ערוך (או"ח סימן צט ס"א)‬ ‫הנקודות – הל' בשו"א – ולבינונים נכתבו האותיות בלבד‪.‬‬ ‫ששיכור אסור להתפלל‪ ,‬והגיה הרמ"א (שם ס"ג) דזה דוקא בלי סידור תפלה‬ ‫ולכן יש לומר שהנקודות תלוים והתיבה "לחיים" עומד‪ ,‬ויתכן שפיר לשון‬ ‫בכתב‪ ,‬אבל המתפלל מתוך סידור שבידו אין חוששין‪ .‬נמצא שאין החשש‬ ‫תלוים ועומדים‪ .‬וביום הכפורים נכתבת החתימה‪ ,‬כלומר הנקודות‪ ,‬שהיא‬ ‫אלא במתפלל בעל פה‪ ,‬אבל מתוך הכתב מותר‪.‬‬ ‫סוף הדבר של התיבה‪ .‬דפח"ח‪.‬‬ ‫יָה" – שהיה משגיח עליה בראותו שהיא‬ ‫ֹׁשֵׁמר ֶאֶ ת ִּּפ ָ‬ ‫וזהו שאמר הכתוב "ְוְ ֵֵעִלִ י ֵ‬ ‫והנה ענין הנקודות איתא בספרי מקובלים שהנקודות נגד המלאכים‪,‬‬ ‫ִׁשֹּׁכָּרה"‪ ,‬והשיכורה אסורה‬ ‫ֶׁבֶָה ֵֵעִלִ י ְלְ ָ‬ ‫ַּיְּחְׁש ָ‬ ‫מתפללת על פה‪ .‬וכל כך למה? כי "ַוַ ְ‬ ‫והאותיות נגד צדיקים‪ .‬ואיתא בכמה ספרים שאין לשום לשון שבעולם‬ ‫להתפלל על פה‪.‬‬ ‫נקודות‪ ,‬רק ללשון הקודש שהיא נגד ישראל והמלאכים‪ .‬וכיון שגדולים‬ ‫צדיקים ממלאכי השרת (סנהדרין צג ע"א)‪ ,‬לכן הנקודות תחת האותיות‪ .‬עיין‬ ‫סגולה להעביר מחשבות זרות‬ ‫בילקוט ראובני (פרשת יתרו מענין סוד נקודות)‪ .‬ועיין בשל"ה הקדוש (עשרה‬ ‫מאמרות‪ ,‬מאמר שני‪ ,‬מאות מה ואילך) שהאריך בענין זה שגדולים צדיקים ממלאכי‬ ‫ועוד נראה לי‪ ,‬שרבותינו בעלי המוסר אומרים טוב מעט בכוונה מהרבה‬ ‫השרת‪.‬‬ ‫ואיתא בגמרא דראש השנה שם (ח ע"א)‪ :‬תנו רבנן‪ִּ" ,‬כּ י ֹחֹק ְלְ ִיִ ְׂש ָָׂר ֵֵאל הּוא‪,‬‬ ‫המשך בעמוד ב‬ ‫ענינים שונים בדיני קריאת התורה והמסתעף‬ ‫אוצר דרוש וחידוד משנות ש'‪-‬תקצ"ט‬ ‫עמוד ג‬ ‫עמוד א‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫א‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד א‬ ‫רּוַח ָָאֹנִֹכִ י"? דהא קושיא‬ ‫הוציאה עצמה מן החשד באמרה "ִאִ ָּׁׁשה ְְקַׁשׁ ת ַ‬ ‫שלא בכוונה (שולחן ערוך או"ח סימן א ס"ד)‪ ,‬כי אריכות התפילה מביאה את‬ ‫במקומה עומדת – למה שינתה מן הרגילות והתפללה בלחש‪.‬‬ ‫האדם לידי מחשבות חוץ‪.‬‬ ‫ָּבֳּעִנִ י ֲֲא ָָמֶתֶ ָך"‬ ‫ִתְִרֶאֶ ה ֳ‬ ‫והנלענ"ד על פי מה דדרשינן (ברכות לא ע"ב)‪ִ" :‬אִ ם ָָרֹאֹה ְ‬ ‫ולפיכך אמרו (ברכות נד ע"ב – נה ע"א) על המאריך בתפילתו [ומעיין בה]‪,‬‬ ‫(שמואל־א א‪ ,‬יא) – אמרה חנה לפני הקב"ה‪ ,‬רבונו של עולם‪ ,‬אם ראה – מוטב;‬ ‫שמזכירין לו עונותיו‪ .‬כי המאריך הרי הוא כמי שאומר שיכול לבטוח על‬ ‫ואם לאו – תראה‪ ,‬אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי‪ ,‬וכיון דמסתתרנא משקין‬ ‫עצמו‪ ,‬שאף על פי שיאריך לא יבוא לידי מחשבות חוץ; ועל כן מזכירין לו‬ ‫ִנְִּקָּתה ְוְ ִנְִזְ ְְר ָָעה ָזָ ַַרע"‬ ‫לי מי סוטה‪ ,‬ואי אתה עושה תורתך פלסתר‪ ,‬שנאמר "ְוְ ָ‬ ‫עונותיו – מי הוא זה שמבטיח על עצמו כך‪.‬‬ ‫(במדבר ה‪ ,‬כח) – שאם היתה עקרה נפקדת‪.‬‬ ‫ונמצא המאריך בתפילתו ובא לידי מחשבות חוץ‪ ,‬מה תקנתו? מביא אבי‬ ‫ולפי זה היתה צריכה להתפלל בלחש דוקא‪ .‬שאילו היתה מדברת בקול‬ ‫מורי בנחלת יעקב הקדמון (האזינו אות ד) בשם המקובלים סגולה להעביר‬ ‫רם‪ ,‬היו דבריה נשמעים‪ ,‬ויוודע הדבר שאינה מסתתרת אלא משום אמתלא‬ ‫מעצמו את יצר הרע‪ ,‬בין בשעת תפילתו ובין בכל מעשיו כשבא לו הרהור‬ ‫זו; ולא יקנא לה‪ ,‬שידע שהיא טהורה‪ ,‬ולא תבוא לידי חשד כלל‪ .‬ולהכי‬ ‫"ִּפי"‪ ,‬וירוק שלש פעמים‪ .‬והובאה‬ ‫רע‪ .‬ומה יעשה? יאמר שלש פעמים ּ‬ ‫התפללה בלחש שלא ישמע קולה‪.‬‬ ‫סגולה זו במגן אברהם (ריש סימן צח‪ ,‬בשם ספר הגן)‪ .‬והסוד בזה‪ ,‬שפ"י עולה‬ ‫אך לכאורה צריכין להבין‪ ,‬מאי פסיקא לה שיקנא לה אלקנה בעלה עד‬ ‫בגימטריא צ'‪ ,‬ושלש פעמים צ' עולה ר"ע – שמעביר בזה מעצמו את הרעות‪.‬‬ ‫שתצטרך להשקותה מי סוטה? הרי אמרינן בריש סוטה (ב ע"א) "המקנא‬ ‫וזהו ַ"ַרּבֹות ָָרעֹות ַַצ ִּּדיק ּוִמִֻּכָּּלּ ם ַיַ ִּּציֶלֶ ּנּו ה'" (תהלים לד‪ ,‬כ)‪.‬‬ ‫לאשתו" – דיעבד אין‪ ,‬לכתחילה לא‪ ,‬מכאן שאסור לקנאות‪.‬‬ ‫יָה" – שהיה משגיח‬ ‫ֹׁשֵׁמר ֶאֶ ת ִּּפ ָ‬ ‫ִהְִתַּפֵּּלּ ל‪ְ ,‬וְ ֵֵעִלִ י ֵ‬ ‫ְּבָּתה ְלְ ְ‬ ‫ִהְִר ָ‬‫וזהו הפירוש‪ַ" :‬וַ ְיְ ִהִ י ִּכּ י ְ‬ ‫אך באמת ניחא‪ ,‬דלאו דוקא בעינן השקאת מי סוטה‪ ,‬אלא כל מקום שהיא‬ ‫אם אמרה שלש פעמים "פי" וירקה שלש פעמים‪ .‬וכשראה שלא עשתה‬ ‫נחשדת והיא טהורה‪ ,‬שכרה "ונקתה ונזרעה זרע"‪ .‬וכדאיתא במדרש רבה‬ ‫ִׁשֹּׁכָּרה"‪ .‬דאילו מחמת צדקות הרבתה להתפלל‪ ,‬ודאי לא‬ ‫ֶׁבֶָה ֵֵעִלִ י ְלְ ָ‬ ‫ַּיְּחְׁש ָ‬ ‫כן‪ַ" ,‬וַ ְ‬ ‫פרשת וירא (בראשית רבה פנ"ג ס"ו) גבי שרה‪ :‬אמר רבי יצחק‪ ,‬כתיב "ְוְ ִאִ ם‬ ‫היתה סגולה זו נעלמת ממנה‪ ,‬להעביר את יצר הרע שלא לחשוב מחשבות‬ ‫ִנְִּקָּתה ְוְ ִנְִזְ ְְר ָָעה ָזָ ַַרע" – זו שנחשדה לבית‬ ‫ּוְטֹה ָָֹרה ִהִ וא ְוְ ָ‬‫ִנְִט ְְמ ָָאה ָָהִאִ ָּׁׁשה ְ‬ ‫ֹלא ְ‬ ‫חוץ‪.‬‬ ‫פרעה ולביתו של אבימלך ויצאה טהורה‪ ,‬אינו דין שתיפקד‪ .‬הרי דלא בעינן‬ ‫אבני שוהם הנ"ל – הגהת הבן בנחלת יעקב הקדמון (פרשת האזינו אות ה)‬ ‫השקאת מי סוטה דוקא‪ ,‬רק שתהא במקום חשד ותהא טהורה‪.‬‬ ‫והנה רש"י פירש בפרשת נשא (במדבר ו‪ ,‬ב)‪ ,‬למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת‬ ‫אי מתפללין בקול תלוי אי תפילה דאורייתא‬ ‫סוטה – לומר לך‪ ,‬כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין‪ ,‬שהוא‬ ‫מביא לידי ניאוף; והוא מגמרא ריש סוטה (שם)‪ .‬ואם כן‪ ,‬השתא דחשבה‬ ‫ֹלֵקיֶכֶ ם ּוְלְ ָָע ְְבדֹו ְּבָּכָ ל‬ ‫ַאֲַה ָָבה ֶֶאת ה' ֱֱא ֵ‬‫איתא בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א)‪ :‬כתיב "ְלְ ֲ‬ ‫"ַעד ָָמ ַַתי ִּּתְׁשַּׁתָּּכִּרִ ין"‪ ,‬ממילא הוא כאילו חשדה נמי‬ ‫עלי לשיכורה ואמר לה ַ‬ ‫ַנְַפְׁשֶׁכֶ ם" (דברים יא‪ ,‬יג) – וכי יש עבודה בלב? ואיזו זו? תפילה‪.‬‬ ‫ַבְַבֶכֶ ם ְּוְבָכָ ל ְ‬ ‫ְלְ ְ‬ ‫ִלְִפֵנֵ י ַּבּ ת‬ ‫"ַאל ִּּתֵּתּ ן ֶאֶ ת ֲֲא ָָמ ְְתָך ְ‬ ‫לסרסרות של זונה‪ .‬ולזה שפיר השיבה חנה ַ‬ ‫יֹוָמא וגו'"‬ ‫יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת? פירש בדניאל – "ְוְ ִזִ ְְמִנִ ין ְּתָּלָ ָָתה ְְב ָ‬ ‫ְּבִּלִָּיַּעל" – דהיינו לסרסרות של זונה‪ ,‬כמו שפירש הכלי יקר‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫(דניאל ו‪ ,‬יא)‪.‬‬ ‫והודיעה לו הדברים שצריכה להתפלל בלחש‪ ,‬משום ד"אשה קשת רוח‬ ‫ויש לדקדק‪ ,‬מה ענין שאלה זו לפתיחה שקדמה לה‪ .‬שהפתיחה באה ללמד‬ ‫אנכי"‪ ,‬והתפללה על בנים בטענת "אם ראה תראה" שאם תלך ותסתתר וכו'‪,‬‬ ‫שהתפילה עבודה שבלב היא‪ ,‬ואילו השאלה בחלוקת התפילות למספרן –‬ ‫הוי צריכה דוקא להיות בלחש‪ .‬ושפיר סיימה "ְוְ ַיַ ִיִ ן ְוְ ֵׁשָׁכָ ר ֹלא ָׁשִׁתִ יִתִ י‪ְ ,‬וְ ַַאל ִּּתֵּתּ ן‬ ‫ומה ראה הירושלמי לסמכן זו לזו‪.‬‬ ‫ְּבִּלִָּיַּעל" – היינו לחשוב כשיכורה‪ ,‬דגורם לי זונה‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫ִלְִפֵנֵ י ַּבּ ת‬ ‫ֶאֶ ת ֲֲא ָָמ ְְתָך ְ‬ ‫ויש לומר בהקדם מה שדרשו בגמרא (ברכות לא ע"א) ממעשה חנה‪ ,‬מן‬ ‫ולפי זה ממילא‪ ,‬על ידי חשדו של עלי שחשדה לשיכורה – דהוא כחשדה‬ ‫ֵׁמ ַַע"‪ ,‬שאסור להגביה קולו בתפילה‪ .‬ופירש רש"י שמה‬ ‫הכתוב "ְוְ קֹוָלָ ּה ֹלא ִיִ ָּׁש ֵ‬ ‫לזונה – והיא טהורה‪ ,‬מן הראוי שיתקיים בה מה שכתבה התורה "ונקתה‬ ‫שחשבה עלי לשיכורה‪ ,‬לפי שלא היו רגילין להתפלל בלחש‪ .‬והקשה עליו‬ ‫ונזרעה זרע"‪ ,‬שמעתה ואילך תיפקד‪.‬‬ ‫המהרש"א‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬ואין נראה כן מתוך הסוגיא‪ ,‬דקאמר מכאן שאסור‬ ‫להגביה קולו; וכי היו רגילין לעשות שלא כדין? ולמה חשבה לשיכורה‪ ,‬כיון‬ ‫ולהכי שוב לא חששה לגלות לעלי את המסתורין שבלבה‪ ,‬שכבר אינה‬ ‫שכדין עשתה‪ .‬ותירץ‪ ,‬שחשבה לשיכורה משום שהרבתה להתפלל‪ ,‬וכמו‬ ‫רּוַח ָָאֹנִֹכִ י"‪ ,‬ולהכי התפללתי‬ ‫צריכה לכך‪ .‬ושפיר השיבה לו "ִאִ ָּׁׁשה ְְקַׁשׁ ת ַ‬ ‫"ַעד ָָמ ַַתי ִּּתְׁשַּׁתָּּכִּרִ ין"‪.‬‬ ‫שאמר לה ַ‬ ‫בלחש‪ ,‬בטענת "אם ראה תראה"‪.‬‬ ‫הרי לנו מחלוקת בין רש"י למהרש"א‪ .‬שלרש"י אסור להתפלל בלחש‪ ,‬ועל‬ ‫ָׁשַׁאְלְ ְּתּ‬ ‫אֹלֵקי ִיִ ְׂש ָָׂר ֵֵאל ִיִֵּתּ ן ֶאֶ ת ֵׁשָׁלָ ֵֵתְך ֲֲא ֶׁׁשר ַ‬ ‫ולזה השיב לה עלי "ְלְ ִכִ י ְלְ ָׁשׁ לֹום‪ֵ ,‬וֵ ֵ‬ ‫זה התלונן עליה; ולמהרש"א מותר‪ ,‬ועל כרחך שעל האריכות התלונן‪.‬‬ ‫ֵֵמִעִ ּמֹו" – שבישרה שיקבל השם תפילתה; כי כן הוא מן הדין‪ ,‬שהקב"ה אינו‬ ‫עושה תורתו פלסתר‪ ,‬דכתיב "ונקתה ונזרעה זרע" במקום שנחשדה‪.‬‬ ‫ונראה‪ ,‬שדעת רש"י כשיטת הרמב"ם‪ .‬דהנה פסק הרמב"ם (הלכות תפילה‬ ‫פ"א ה"א) שהתפילה מן התורה‪ .‬וכתב היפה מראה‪ ,‬דכיון דילפינן לה מ"בכל‬ ‫[ואחר כך מצאתי בשל"ה שהרגיש בזה‪ – .‬תיבות אלו כתבן לקמן בסוף אות‬ ‫לבבכם"‪ ,‬על כרחך שהיא צריכה כוונה‪ ,‬שהרי בלב תלה אותה הכתוב‪.‬‬ ‫ג‪ ,‬אך כנראה שכוונתו אף לאות זו‪ ,‬שאף היא הובאה שם בשל"ה‪].‬‬ ‫ומעתה‪ ,‬לשיטת הרמב"ם‪ ,‬שפיר יש לומר כפירוש רש"י‪ .‬שאם התפילה‬ ‫יעלת חן – לדו"ז הג"ר ארי' יהודה ליב ב"ר יוסף תאומים (פרשת נשא אות ב)‬ ‫צריכה כוונת הלב‪ ,‬הסברא נותנת שמחויבים להתפלל בקול גדול‪ ,‬שהקול‬ ‫נדפס ב'זאלקווא' שנת תקס"ב‬ ‫מעורר את הכוונה‪ ,‬וכמו שכתבו הפוסקים (עי' של"ה שער האותיות‪ ,‬קדושת‬ ‫האכילה‪ ,‬אות קעה)‪ .‬ואף עלי כן סבר‪ ,‬ולפיכך התלונן עליה על שהתפללה‬ ‫במקום שהשכינה שורה אפילו היחיד מתפלל ‬ ‫בלחש‪ .‬ואילו המהרש"א סובר כחולקים על הרמב"ם‪ ,‬ולדידהו אין התפילה‬ ‫בלחש‬ ‫צריכה כוונה ואין מחויבים בקול‪ ,‬ונשאר הלחש כדין‪.‬‬ ‫ואם כן שפיר לא שאל הירושלמי "יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת" אלא‬ ‫ואמרו רבותינו (ברכות לא ע"ב) שכך השיבה לו‪ :‬אין רוח הקודש שורה עליך‪,‬‬ ‫אחר שהקדים הלימוד מ"ולעבדו בכל לבבכם"‪ ,‬ולא קודם לכן – דבלא זה לא‬ ‫ואין שכינה שרויה אצלך‪ ,‬שדנתני לחובה ולא לזכות‪.‬‬ ‫היה שואל מידי‪ .‬שהרי אילולא אותו לימוד‪ ,‬הוה אמינא שאין התפילה אלא‬ ‫וצריך ביאור‪ ,‬מה ראתה לתלות את תלונתו בחסרון שכינה דוקא‪.‬‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ואינה צריכה כוונה‪ ,‬ואין מחויבים בקול – ועל כרחך שלא על הלחש‬ ‫ויש לומר‪ .‬דהנה לא חשדה עלי בשכרות אלא מפני שהתפללה בלחש‪,‬‬ ‫התלונן עליה עלי אלא על האריכות‪ ,‬כתירוץ המהרש"א‪ .‬וקשה‪ ,‬מנין לו‬ ‫כפירוש רש"י שלא היו רגילין להתפלל בלחש‪.‬‬ ‫שהאריכה? דלמא לא האריכה כלל‪ ,‬אלא שהתפללה שלש תפילות כאחת‪.‬‬ ‫והנה יש לחלק בזה בין יחיד לציבור‪ :‬דביחיד‪ ,‬שצריך למלאכים להכניס את‬ ‫אלא על כרחך שאסור להתפלל שלשתן כאחת‪ ,‬ושפיר התלונן עליה‪ .‬וכיון‬ ‫התפילה‪ ,‬שרי בהשמעת קול‪ ,‬דלא הוי מקטני אמנה; ובציבור‪ ,‬שהקב"ה‬ ‫שכבר נתברר דין זה מאליו‪ ,‬לא היה לירושלמי מה לשאול עליו‪.‬‬ ‫בעצמו מקבלה‪ ,‬אסור‪ .‬ומצאתי סמך לדבר מן הירושלמי שהביא הבית יוסף‬ ‫אבל השתא דילפינן מ"ולעבדו בכל לבבכם" שהתפילה מדאורייתא‪ ,‬ועל‬ ‫(או"ח סימן קא)‪ :‬רבי יונה כד הוה מצלי בבי כנישתא הוה מצלי בלחישה‪ ,‬וכד‬ ‫כרחך צריכה כוונה ומחויבים בקול – נמצא שעל הלחש התלונן עליה‪,‬‬ ‫הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא – שבבית הכנסת‪ ,‬דהוי בציבור‪ ,‬אסור‬ ‫כפירוש רש"י‪ .‬ואם כן אין אנו צריכין כלל לתירוץ המהרש"א‪ ,‬ולא נתברר‬ ‫בקול‪ ,‬דהוי מקטני אמנה‪.‬‬ ‫לנו דין שלשתן כאחת – ושפיר שואל הירושלמי‪ ,‬והוצרך להשיב מדניאל‪.‬‬ ‫נמצא שבמקום שהשכינה שרויה שם ומקבלת את התפילה בעצמה‪ ,‬צריך‬ ‫נמצא ששאלה זו נולדת מן הפתיחה עצמה‪ ,‬ולפיכך סמכה הירושלמי לה‪.‬‬ ‫לחש דוקא אפילו בתפילת יחיד‪.‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫ומעתה זהו שאמרה לו ממה נפשך‪ :‬הלא אני מתפללת עמך בזה‪ .‬אם‬ ‫פרדס דוד – להג"ר דוד ב"ר יואל דישבעק‬ ‫נדפס ב'זולצבך' שנת תקמ"ו‪ ,‬ושוב עם הוספות משולבות ב'ווארשא' תר"ס‬ ‫השכינה אצלך – אסור להשמיע קול‪ ,‬דהוי מקטני אמנה‪ ,‬ולמה חשדתני‬ ‫על שהתפללתי בלחש‪ .‬ואם אין השכינה עמך – גנאי הוא לך‪ ,‬שנראה מכאן‬ ‫שאין השכינה שרויה עליך‪.‬‬ ‫חנה לא יכלה להתפלל בקול‪ ,‬שלא יתגלה ‬ ‫ספר דרושים ולקחי מוסר – מתלמידו של הגאון רבי מרדכי באנעט זצ"ל אב"ד ניקלשבורג‬ ‫נדפס מכת"י שנת תשנ"ט‪ ,‬ודף השער חסר ממנו‪ ,‬ולפיכך לא נודע שם המחבר‬ ‫סודה‬ ‫ובגליון לפ' נצבים־וילך במדור צמח הצב"י זיהיתי את המחבר בשם הג"ר אברהם‬ ‫ְּבִּלִָּיַּעל"‪ ,‬שאינו מובן‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫ִלְִפֵנֵ י ַּבּ ת‬ ‫"ַאל ִּּתֵּתּ ן ֶאֶ ת ֲֲא ָָמ ְְתָך ְ‬ ‫יש לדקדק במה שאמרה ַ‬ ‫טרייביטש‪ ,‬ועתה לא נודע לי המקור;‬ ‫והכלי יקר פירש שהבת בליעל היא הזונה‪ .‬וזה דוחק‪ ,‬מה ענין זונה להזכיר‬ ‫ויתכן שהזיהוי בא ממה שבקובץ מוריה (שנה לז‪ ,‬א–ג) ‪ ,‬שנדפסו שם כמה‬ ‫דרושים על ההגדה‪ ,‬והם ממש כמו שבספר זה‪.‬‬ ‫כאן‪.‬‬ ‫ועוד יש לדקדק‪ :‬כיון שחשבה עלי לשיכורה מפני שהתפללה בלחש‪ ,‬במה‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫ב‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הרב צב"י הירש מייזליש‬ ‫ענינים שונים‬ ‫מאמר יט חלק ז‬ ‫בדיני קריאת‬ ‫התורה והמסתעף‬ ‫כאותה תנועה ממש‪.‬‬ ‫גדרי שינוי משמעות בקריאת התורה‪ ,‬על פי ‬ ‫ובלשונו "מנהג הפשוט יש בו כח להכריע בכזה"‪ .‬ואין כוונתו שהמנהג משנה את‬ ‫הָקמצין שתי תנועות הן‪.‬‬ ‫כללי הדקדוק‪ ,‬שהרי הכללים במקומם עומדים ושני ָ‬ ‫פסקי האשל אברהם – חלק ז‬ ‫אלא שהמנהג הוא הקובע מה נחשב שינוי בפי הציבור הזה – וכיון שאין שתי‬ ‫לָקמץ קטן (המשך)‬ ‫מה שאין מדקדקים בין ָָקמץ גדול ָ‬ ‫ההברות חלוקות בפיהם‪ ,‬לא יצא מפיו של הקורא שינוי כלל‪.‬‬ ‫הקדמה קצרה למה שקדם‬ ‫הָקמצין בהגייה אחת‪ ,‬ופשיטא‬‫וסמוכין לדבר‪ .‬שהרי הליטאים קורין את כל ָ‬ ‫במאמר הקודם הבאנו את פסק הגאון‪ ,‬שאין מחזירין את הקורא ששינה ָָקמץ‬ ‫הָקמצין‪ .‬וכיוצא בו‪ :‬אף אם‬ ‫שיוצאים ידי חובתם – שכן מנהגם לומר כן את כל ָ‬ ‫לָקמץ קטן או להיפך – "כיון שבלאו הכי אין העולם רגילים לדקדק כל כך‬ ‫גדול ָ‬ ‫שהָקמץ הגדול האמיתי הוא כהגיית התימנים‪ ,‬פשיטא שרובא דעלמא‬ ‫ָ‬ ‫נאמר‬ ‫בהברות אלו‪ ,‬וקורים לפעמים ָָקמץ קטן כגדול וגדול כקטן‪ ,‬מנהג הפשוט יש בו‬ ‫יוצאים ידי חובתם‪.‬‬ ‫לָקמץ הקטן "כעין‬ ‫כח להכריע בכזה"‪ .‬והנחנו שם שני דברים לביאור‪ :‬מה שקורא ָ‬ ‫אלא על כרחך שאופן הגיית התנועות תלוי בהסכמת אומה ואומה‪ ,‬ועיין בר"ן (נדרים‬ ‫מפיק"‪ ,‬ומאיזה מנהג הוא מדבר‪.‬‬ ‫ב ע"א)‪ .‬ולפי זה‪ ,‬אף אצל החסידים – המנהג שלנו הוא שאין לנו מנהג קבוע בזה‪,‬‬ ‫והָקמץ הקטן שתי תנועות חלוקות הן ואין ביניהן‬ ‫שהָקמץ הגדול ָ‬ ‫ָ‬ ‫ונתבאר שם‪,‬‬ ‫הָקמצין מתחלפים בפינו‪.‬‬ ‫ושני ָ‬ ‫ושהָקמץ הקטן אינו אלא תחליפו של החֹוֹ לם‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫שייכות אלא שצורת הסימן שוה‪,‬‬ ‫ומעשה שהיה‪ ,‬ששאל אותי אחד האיך מבטאים את העי"ן שבפרשת זכור‪ְ ,‬וְ ַַאָּת�ּ ה‬ ‫הָקמץ לבדו‪ ,‬אלא הוא משפיע אף על האות‬ ‫ושאין החילוק שביניהם בהגיית ָ‬ ‫הָקמץ‬ ‫ָָעֵיֵ ף ְוְ ָיָ ֵֵג ַַע (דברים כה‪ ,‬יח) – שהרי העי"ן באה לפני יו"ד‪ .‬והשבתי לו שבאמת ָ‬ ‫שאחריו ומכריע את פירוש התיבה‪.‬‬ ‫בָקמץ קטן לא נשתבש – לפי פסק הגאון שאצל‬ ‫שם גדול‪ ,‬אך גם מי שאמרו ָ‬ ‫הָקמץ‬ ‫ועוד נתבאר‪ ,‬שכיון שאין הכללים ידועים אצל החסידים‪ ,‬נהגו לתלות את ָ‬ ‫הָקמצין מתחלפים זה בזה‪.‬‬ ‫החסידים שני ָ‬ ‫הקטן בארבעה סימנים – בשוא ובאות גרונית‪ ,‬בדגש‪ ,‬ביו"ד‪ ,‬ובמפיק ה"א‪ .‬ואין‬ ‫ועדיין יש להסתפק בזמנינו‬ ‫שום אחד מהם הכלל האמיתי‪.‬‬ ‫והנה אין בידינו לנחש מה היתה המציאות במקומו ובשעתו של הגאון‪ ,‬ויש‬ ‫והיוצא משם‬ ‫להסתפק בזה בשני אופנים – ונפקא מינה גדולה ביניהם למעשה‪.‬‬ ‫הָקמץ הקטן מצומצם הוא‪ ,‬ואינו אלא בשני תנאים כאחד‪:‬‬ ‫שהכלל האמיתי של ָ‬ ‫אופן הראשון‪:‬‬ ‫שיהא לו סוגר – דהיינו אות בשוא נח‪ ,‬או אות בסוף תיבה שדינה להיות בשוא‬ ‫נח – ושלא תהא האות מוטעמת‪.‬‬ ‫שהיו להם כללים קבועים בענין‪ ,‬אלא שאינם הכללים האמיתיים שמצד דקדוק‬ ‫הלשון – כדרך שיש לנו בימינו אלה‪ ,‬שמקצת הכללים נכונים בשרשם ומקצתם‬ ‫הָקמצין שבפרשיות קריאת שמע – שהכל‬ ‫ולהמחיש את הדבר‪ ,‬נעמיד את כל ָ‬ ‫בדויים‪ .‬ומה שכתב "אין רגילים לדקדק כל כך"‪ ,‬רצונו לומר שלא שמרו את‬ ‫אומרים אותן כמה פעמים בכל יום‪ .‬תיבות הכפולים לא רשמנו בפני עצמן‪.‬‬ ‫הכללים הנכונים אלא בדו להם כללים לעצמם‪.‬‬ ‫הָקמצין הקטנים האמיתיים שבהן‪:‬‬ ‫ואלו הם ָ‬ ‫ולפי זה פסק ההלכה שלו נוגע אף לנו בזמן הזה‪ .‬שהרי אף בימינו מלמדים‬ ‫ולׇעבדו‪.‬‬ ‫ובׇשכבך‪ ,‬ׇ‬ ‫ובׇכל‪ ,‬ׇ‬ ‫בׇכל‪ ,‬ׇ‬ ‫ׇׇכל‪ ,‬ׇ‬ ‫לתלמידים כללים בענין‪ ,‬וכל קהילה וקהילה יש לה הרגילות שלה‪ .‬ואף שיש לנו‬ ‫כללים‪ ,‬מכל מקום כיון שאינם כללים אמיתיים – שוב יש לומר שיש לנו שני ָָקמצין‬ ‫וכל השאר ָָקמצין גדולים הם‪ ,‬אלא שנתרבה השיבוש אצל החסידים‪ .‬ואלו הן‬ ‫המתחלפים זה בזה‪.‬‬ ‫כָקמץ קטן אף שהאות מוטעמת‪:‬‬ ‫שמבטאים אותן ָ‬ ‫אופן השני‪:‬‬ ‫קמץ מוטעמת בסוף התיבה‪ :‬אָֽח� ֽ ד‪ ,‬ושננָֽת� ֽ ם‪ָֽ ,‬ב� ֽ ם‪ ,‬וקשרָֽת� ֽ ם‪ ,‬וכתבָֽת� ֽ ם‪ ,‬מָֽט� ֽ ר‪,‬‬ ‫יבוָֽל� ּּֽה‪ ,‬אָֽת� ֽ ם‪ ,‬לדרָֽת� ֽ ם‪ ,‬הכָֽנ� ֽף‪ ,‬מצוָֽת� ֽ י‪.‬‬ ‫שלא היו להם כללים כלל‪ ,‬וכל אחד היה עושה כישר בעיניו‪ ,‬פעמים בכה ופעמים‬ ‫הָקמצין מתחלפים‪.‬‬‫בכה בלא שום סדר‪ .‬ולפיכך אצלם באמת היו שני ָ‬ ‫קמץ מוטעמת באמצע התיבה לפני אות גרונית‪ :‬ושָֽב� ְְֽעת‪.‬‬ ‫ולפי זה בימינו אלה‪ ,‬שיש לנו כללים – ואף שאינם אמיתיים‪ ,‬מכל מקום זוהי‬ ‫בָקמץ א ּּו – אך אצלינו יהא זה נראה‬ ‫אָחד ָ‬ ‫ולפי הכלל האמיתי היה ראוי לבטא אף ָ‬ ‫הסכמת קהילה וקהילה‪ ,‬ואצל כל קהילה נעשה הדבר חלק מן הלשון שלהם‪ .‬ולפי‬ ‫כחוכא וטלולא‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬המשנה מן הנהוג בקהילתו – יתכן שאף הגאון יודה שיש להחזירו‪.‬‬ ‫וכן במקום שהאות שלאחריה בשוא נע‪:‬‬ ‫והלשונות מורים לכאן ולכאן‬ ‫‪ְ-‬מרו‪.‬‬ ‫‪ְ-‬דך‪ ,‬הָֽש� ֽ ְ‬ ‫‪ְ-‬בך‪ ,‬בָֽש� ֽ ְ‬ ‫לָֽב� ֽ ְ‬ ‫בָק ְְר ָָאה "אינו רק בתיבת ָָק ְְר ָָאה בה׳ כפי סגנון‬ ‫לאופן הראשון מורה מה שכתב ָ‬ ‫וכן במקום שהאות שלאחריה יו"ד‪ ,‬אף שהיא מנוקדת בתנועה שאינה שוא‪:‬‬ ‫הברה הנהוגה" – משמע שהיה להם נוהג קבוע‪ ,‬ואף בתיבה מסוימת‪ .‬וכן מה‬ ‫וָהָיָ ה‪.‬‬ ‫וָהיּוּ‪ָ ,‬‬ ‫ָ‬ ‫בְל ׇׇע ְְב ָָדם "ונוטה שאילו לאזני רבים היה שינוי מהנכון היה מי שמרגיש‬‫שכתב ְ‬ ‫בזה" – ואין מרגישים בשינוי אלא במקום שיש נוהג שממנו סוטים‪ .‬וכן מה שקורא‬ ‫ובזה יתבארו דבריו‬ ‫לָקמץ הקטן "כעין מפיק"‪ ,‬שאף זה כלל הוא‪ ,‬אלא שאינו מן הדקדוק‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫"ָקמץ קטן שהוא כעין מפיק"‪ .‬שאין כוונתו‬‫ומעתה מבואר היטב מה שכתב ָ‬ ‫ולאופן השני מורה מה שכתב בפסק שלפנינו "אין העולם רגילים לדקדק כל כך‬ ‫שהקמץ הוא מפיק‪ ,‬אלא שקורא לו על שם הסימן המובהק שבו בפי העולם‬ ‫בהברות אלו" – שלשון זו מורה שלא היה להם דקדוק כלל‪ ,‬שאילו היו להם‬ ‫שהָקמץ שלפניה קטן‪ .‬ומחמת‬ ‫ָ‬ ‫– שכל שרואים מפיק ה"א בסוף התיבה‪ ,‬יודעים‬ ‫כללים משלהם הרי הם מדקדקים‪ ,‬אלא לפי כללים אחרים‪ .‬וכן מה שסיים‬ ‫לָקמץ הקטן עצמו‪.‬‬ ‫שהמנהג הזה פשוט ורגיל בפי הכל‪ ,‬נעשה המפיק כשם לוואי ָ‬ ‫"וקורים לפעמים ָָקמץ קטן כגדול וגדול כקטן"‪ ,‬ותיבת "לפעמים" מורה על אי־‬ ‫והנה אי אפשר לנו לידע איזה מן ההרחבות האלו כבר היו בימיו של הגאון‪ .‬אך יש‬ ‫סדר ולא על כלל אחר‪ .‬ועוד‪ ,‬שאילו היה להם נוהג קבוע היה המשנה ממנו יוצא‬ ‫לשער שהשיבוש במוטעמת כבר היה בימיו – שהרי זהו ממש השיבוש שבמפיק‬ ‫מן ההסכמה‪ ,‬והמנהג היה בא להחמיר; ומה שהמנהג מקל מגלה שאין בו קביעות‪.‬‬ ‫הָקמץ שלפניו קטן אינו אלא מפני שהאות מוטעמת‪.‬‬ ‫ה"א‪ ,‬שכל הטעם שאין ָ‬ ‫ואין בידינו להכריע‪ ,‬שהלשונות מורים לכאן ולכאן‪ .‬ועדיין צריך עיון להלכה‬ ‫לָקמץ הקטן "כעין מפיק"‪ ,‬מוכח שאף בימיו היו תולין‬ ‫ומאחר שהוא עצמו קורא ָ‬ ‫למעשה‪.‬‬ ‫הָקמץ הקטן במפיק ולא נתנו דעתם על הטעם‪.‬‬‫את ָ‬ ‫מנהג ההברה בעירו של הגאון‬ ‫הָקמצין מתחלפים ואינם מעכבים‬ ‫שני ָ‬ ‫ואגב יש להתבונן בדבר‪ .‬שהרי בעל חשב האפוד‪ ,‬הרה"ג ר׳ חנוך העניך פדווא‬ ‫לפי כל מה שנתבאר לעיל‪ ,‬הרי שאף שבכללי דקדוק הלשון ישנם שני סוגי‬ ‫זצ"ל‪ ,‬גר בעיר בוטשאטש לפני המלחמה – והעיד (הובאו דבריו בספר הברת החסידים פרק‬ ‫הָקמצין‪ ,‬ובמקורו מי ששינה מאחד למשנהו הרי שינה את משמעות התיבה –‬ ‫ָ‬ ‫ב הערה יד‪ ,‬בשם בנו הרב משה חיים אפרים פאדווא שליט"א‪ ,‬גאב"ד לונדון) שהמדקדקים שהיו‬ ‫מכל מקום כיון שאצל החסידים אין הכללים ידועים‪ ,‬והכללים שיש להם אינם‬ ‫בָקמץ אּוּ‪ ,‬ושהעיר בוטשאטש היתה‬ ‫חָטאת ָ‬ ‫בעיר בוטשאטש היו קוראים תיבת ָ‬ ‫מדוקדקים כלל‪ ,‬ומחמת כן "אין העולם רגילים לדקדק כל כך בהברות אלו‪ ,‬וקורים‬ ‫הָקמצין נידונין אצל החסידים‬ ‫לפעמים ָָקמץ קטן כגדול וגדול כקטן" – לפיכך שני ָ‬ ‫המשך בעמוד ד‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫ג‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ג‬ ‫ומה שכתב השולחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) "סומא אינו קורא‪ ,‬לפי שאסור לקרות‬ ‫ידועה כעיר של מדקדקים‪.‬‬ ‫אפילו אות אחת שלא מן הכתב" – אין זה סותר‪ .‬שכן שם מדובר בסומא‪ ,‬שכל‬ ‫ולכאורה יש בזה תמיהה‪ :‬שהגאון מבוטשאטש כותב על אנשי מקומו שאין העולם‬ ‫קריאתו בעל פה ואין הכתב לפניו כלל‪ ,‬ובזה אין לו היתר אף בפרט קטן‪ .‬מה שאין‬ ‫רגילים לדקדק כל כך בהברות אלו‪ ,‬ובעל חשב האפוד מעיד שהעיר נודעה‬ ‫כן מי שקורא מן הכתב ונזדמנה לו תיבה אחת בעל פה – בזה דיבר המגן אברהם‪.‬‬ ‫במדקדקיה‪.‬‬ ‫ואין להקשות ממה שיש בתורה קרי וכתיב‪ ,‬שקורים תיבה שאינה כתובה לפנינו‪,‬‬ ‫אמנם אין כאן סתירה כלל‪ ,‬שהעדות היא מדור מאוחר – כמאה שנה אחר זמנו של‬ ‫ולכאורה הרי זו קריאה בעל פה ממש‪ .‬דאין מזה ראיה כלל‪ ,‬שהרי כך נמסרה‬ ‫הגאון‪ .‬ואין ממנה ראיה על דורו כלל‪.‬‬ ‫המסורה לקרות אותן תיבות באופן זה – ואין זו קריאה בעל פה אלא קריאה‬ ‫כהלכתה‪ ,‬שכך היא צורת הקריאה שנמסרה לנו מסיני‪.‬‬ ‫ועל כרחך צריכים לומר שנשתפר הענין במשך השנים‪ ,‬ובדורות שאחריו נתחזקו‬ ‫המדקדקים בעיר עד שנודעה בהם‪ .‬ואולי בהשפעתו – שהרי הוא שרשם וברר‬ ‫ה גיית העי "ן‬ ‫כל תיבה ותיבה‪ ,‬והיה מתקן את הקוראים לפניו‪ .‬ולא באתי בזה אלא בדרך אפשר‪.‬‬ ‫ובסוף רשימותיו כתב עוד‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫גם ידוע שמרן הגה"ק בעל דברי יואל מסאטמאר זי"ע היה אומר בקריאת המגילה‬ ‫בָקמץ אּוּ‪ .‬ושתיהן ָָקמץ‬ ‫‪ְ-‬רתים (שם‪ ,‬י)‪ָ ,‬‬ ‫ויין מלכות ָֽר� ֽ ב (אסתר א‪ ,‬ז)‪ ,‬וכן תיבת המָֽש� ֽ ְ‬ ‫(דברים‬‫ָׂב ְְעָּת�ּ‬ ‫ָׂש ָ‬ ‫קצת מדקדקים כתבו שמבטא עי"ן הוא כמו עם נו"ן‪ ,‬ובתיבת ְוְ �‬ ‫גדול הן‪ ,‬שהאות מוטעמת – אף שיש אחריהן סוגר‪ .‬וכנראה שהמלמד שלימדו‬ ‫ָׂב ָָעְנְ ָּת�ּ ‪ .‬גם אם אין דבריהם מכריעים לומר כן‪ ,‬מכל‬ ‫וָׂש ָ‬ ‫ח‪ ,‬יב) נוטה כאומר �‬ ‫את המגילה היה מדקדק בכללים הנכונים‪ .‬ובספרי מנהגי הדברי יואל כתבו על‬ ‫מקום אין בכך [בהוספת הנו"ן] שנוי משמעות‪ ,‬ויצאו ידי חובת[ם]‪.‬‬ ‫"הָקמץ דגושה"‪ .‬ולא כיוונו לכתוב את הדבר בדיוק‪,‬‬ ‫ָ‬ ‫תיבות אלו שהיה אומר‬ ‫ולכתחילה אולי נכון לומר בלא נו"ן [גמור] כלל‪ ,‬רק נטיה דקה יש בסיוע‬ ‫לָקמץ אּוּ‪.‬‬ ‫לָקמץ הגדול‪ָ ,‬‬ ‫וכוונתם ָ‬ ‫החוטם‪ ,‬מעין סיוע שיש לנו"ן מהחוטם‪.‬‬ ‫וגם אם אין היכר נרגש בין עי"ן לאל"ף (או לה"א)‪ ,‬מכל מקום הסתמיות‬ ‫הוספה למ א מר ה קו דם‬ ‫הוא [שכל הקורא מכוון] שיהיה על צד היותר טוב ונכון‪ ,‬וכאילו היה כוונה‬ ‫ובמאמר הקודם‪ ,‬בתיבת ּו ְְּב ָָע ָָל ּּה‪ ,‬נסינו לבאר האיך אירעה הטעות – שמחמת‬ ‫פרטיית בכל עי"ן [כתובה] לאות עי"ן [קרואה] מפורש היטב‪.‬‬ ‫שהעי"ן גרונית נחלשה ואבדה תנועתה‪ ,‬ונשמעה על הבי"ת שלפניה‪.‬‬ ‫במה מדובר‬ ‫ולפי מה שנתבאר כאן יש לומר שאירע הדבר מן הכיוון ההפוך‪ :‬שכיון שחשב‬ ‫מנהג הוא אצל קצת מן האשכנזים‪ ,‬לבטא את העי"ן בנטיה לנו"ן – ומזה שרבים‬ ‫כָקמץ קטן כמו שנתבאר‪,‬‬ ‫הקורא שיש שוא בעי"ן‪ ,‬וכל ָָקמץ שלפני שוא מבטאים ָ‬ ‫ָׂב ְְעָּת�ּ נשמעת כאומר‬ ‫ָׂש ָ‬ ‫אומרים את השם יעקב כאילו נכתב "יענקב"‪ .‬ובתיבת ְוְ �‬ ‫ממילא נמשך ליתן לבי"ת ָָקמץ קטן‪ .‬ונמצא שלא ההברה באה מחמת השוא‪ ,‬אלא‬ ‫ָׂב ָָעְנְ ָּת�ּ ‪.‬‬ ‫וָׂש ָ‬ ‫�‬ ‫השוא בא מחמת ההברה‪.‬‬ ‫וטעם המנהג נראה פשוט‪ :‬שהעי"ן והאל"ף שתי אותיות הן‪ ,‬וראוי שיהא ביניהן‬ ‫תי קון טעו ת למא מר ה קו דם‬ ‫היכר‪ .‬ובהברת החסידים אין ביניהן חילוק כלל‪ ,‬ולפיכך חיפשו במה להבחין‪.‬‬ ‫בָקמץ מתוך‬ ‫ובמאמר הקודם כתבנו‪ ,‬בענין מה שהוצרך הגאון לפרש "שאמרתי ָ‬ ‫וכן מצינו אצל דו"ז הגה"ק בעל קדושת ציון מבאבוב זי"ע‪ ,‬שכתבו עליו (דער קדושת‬ ‫הספר תורה הק׳"‪ ,‬וזה לשוננו‪:‬‬ ‫ציון פון באבוב‪ ,‬עמוד ‪ )516‬שקריאתו היתה בדייקנות‪ ,‬ודקדק בטעמי המקרא – "ומען‬ ‫שאין זה פרט צדדי אלא עצם הדבר‪ .‬שהרי אסור לקרות אפילו אות אחת‬ ‫האט אפילו געקענט דערקענען צווישן אן אל"ף און אן עי"ן"‪.‬‬ ‫שלא מן הכתב‪ ,‬וכמו שכתב השולחן ערוך (סימן קלט סעיף ג) בטעם שאין‬ ‫והנה החילוק האמיתי שבין אל"ף לעי"ן אינו בחוטם אלא בגרון – שהעי"ן באה‬ ‫הסומא קורא‪ .‬ואילו אמר הגאון את התיבה בעל פה‪ ,‬לא היתה בה קריאה‬ ‫מעומק הגרון‪ ,‬וכמו שהוא בהברת התימנים‪ .‬אך בארצות אייראפע שלא שמעו את‬ ‫כלל‪ ,‬ולא היו השומעים יוצאים בה‪.‬‬ ‫הברתם‪ ,‬חיפשו חילוק אחר – על ידי החוטם‪.‬‬ ‫וטעות היא בידינו‪ ,‬ואבקש סליחה מן המעיינים‪ .‬שכן מפורש במגן אברהם (סימן‬ ‫וכבר דנו הפוסקים בענין זה בהלכות גיטין‪ ,‬בכתיבת השם יעקל – אם יש לכתבו‬ ‫קמג ס"ק ד) בשם מהר"ל מפראג בספר נר ישראל‪ ,‬שתיבה אחת שאין לה משמעות‬ ‫בנו"ן‪ ,‬ינקל‪ ,‬לפי מה שנשמע‪ .‬וכתב אא"ז הדברי חיים מצאנז זי"ע (שו"ת ח"ב אה"ע‬ ‫אלא אם כן נצרף אותה לתיבה אחרת – מותר לאומרה בעל פה‪.‬‬ ‫סי׳ קלו)‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫ובמחצית השקל שם ביאר את הדבר‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬אף על פי שאמרו (גיטין ס ע"ב)‬ ‫תמה אקרא‪ ,‬מה שייך נו"ן ליעקל – הלא כולם קוראים יעקל‪ ,‬רק בקצת‬ ‫דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה‪ ,‬הכוונה דוקא דבר שלם וענין בפני‬ ‫המריצים דיבורם נראה כאילו הוא ינקל‪ .‬אבל באמת לרוב הקרואים הוא‬ ‫עצמו אסור לומר בעל פה; אבל תיבה אחת או שתים שאין לו משמעות אם לא‬ ‫יעקל בלא נו"ן‪ ,‬ואפילו אם מקצתם קורין יאנקל – די ביעקל לחוד וכו׳‪.‬‬ ‫נצרף אותו למה שלפניו או לאחריו – זה אינו נקרא דברים‪ ,‬ומותר לאומרה בעל‬ ‫הרי שלדעתו אין הנו"ן נשמעת אלא אצל מי שממהר בדיבורו‪ ,‬ולא בפי הכל‪.‬‬ ‫פה‪.‬‬ ‫ובמה שסיים‬ ‫וכן פסק בפסקי תשובות (סימן קלט אות ה)‪ ,‬שאין הדבר לעיכובא אלא אם כן קרא‬ ‫משפט שלם בעל פה; אבל אם קרא מספר תיבות שאין להן משמעות אלא בצירוף‬ ‫ומה שסיים "וגם אם אין היכר נרגש בין עי"ן לאל"ף‪ ,‬מכל מקום הסתמיות הוא‬ ‫למה שלפניהן או לאחריהן – יצא בדיעבד ואינו חוזר‪ .‬ותיבת ְיְ ַַד ְְעָּת�ּ ם אינה עומדת‬ ‫שכל הקורא מכוון‪ ...‬וכאילו היה כוונה פרטיית" – נראה שבא ליישב את מנהגנו‪.‬‬ ‫בפני עצמה כלל‪ ,‬שהרי אין ידוע ממנה מי ידע ואת מי‪ ,‬ואין לה קיום אלא בצירוף‬ ‫שאף שאין אנו מבטאים חילוק בין אל"ף לעי"ן בקריאה‪ ,‬מכל מקום הקורא מכוון‬ ‫לֱאֹל ִִֹהים ֲֲא ֵֵח ִִרים ֲֲא �ֶׁׁשר ֹל ֹא שלפניה‪ .‬ואם כן אף אילו אמרה הגאון בעל פה‪ ,‬לא היה‬ ‫ֱ‬ ‫לעי"ן במקום עי"ן ולאל"ף במקום אל"ף – וממילא יוצאים ידי חובתם‪.‬‬ ‫בכך כלום‪.‬‬ ‫ונמצא שהפיסקה כולה בשתי מדרגות‪ :‬לכתחילה‪ ,‬למי שבא לדקדק – יאמר בלא‬ ‫ולפי זה מה שהוצרך לפרש "מתוך הספר תורה הק׳" – אינו תנאי בדין‪ ,‬אלא‬ ‫נו"ן גמור‪ ,‬אלא בנטיה דקה‪ .‬ובדיעבד‪ ,‬למי שאין ההיכר נרגש בפיו כלל – די‬ ‫סיפור המעשה כמות שהיה‪ .‬ואפשר עוד‪ ,‬שכתבו לרווחא דמילתא‪ ,‬להוציא מכל‬ ‫בכוונתו‪.‬‬ ‫צד של ספק‪.‬‬ ‫זיקוקין דנפקא מפומי'‬ ‫ְּכַּהּיֹום ַַהֶּזּ ה" – כי ראש השנה הוא העת לפקוד כל‬ ‫ִנְִפ ַַקד ַ‬ ‫זהו שאומרים בנוסח התפילה "ִמִ י ֹלא ְ‬ ‫ר א ש ה שנה ע ת פקי דת עקרות‬ ‫ְּכַּהּיֹום ַַהֶּזּ ה" הוא הנ"ך‪ ,‬שהוא השם הממונה על‬ ‫"ִנְִפ ַַקד ַ‬ ‫עקרות שבישראל‪ .‬ועל כן ראשי תיבות ְ‬ ‫ההריון‪ ,‬כמו שכתוב "ִהִָּנּ ְך ָָה ָָרה" (בראשית טז‪ ,‬יא; שופטים יג‪ ,‬ה)‪ ,‬כידוע (אמרי נועם)‪.‬‬ ‫ָׂשָׂרה" (בראשית כא‪ ,‬א) – כי בזה אנו‬ ‫מה שאנו קורין בראש השנה ביום הראשון "ַוַ ה' ָּפ ַַּקד ֶאֶ ת ָ‬ ‫בשינאווא היה מקובל‪ ,‬שקודם קריאת התורה בראש השנה ו"ה' פקד את שרה" נכנסו חשוכי‬ ‫יכולין להמשיך ולפקוד עקרות‪ .‬שכל מה שהאבות עשו‪ ,‬פתחו בעולמות עליונים להמשיך שפע‬ ‫בנים לפני בעל ה'דברי יחזקאל' זי"ע‪ ,‬להזכיר עצמם לפניו ולהתברך‪ .‬שנה אחת נכנסו איש‬ ‫להיעשות נסים להם – ולא עשו לפי שעה בלבד‪ ,‬אלא עשו לדורות‪ .‬אך צריך האדם להיעשות‬ ‫ואשתו עקרים להזכיר עצמם לישועה‪ ,‬וברכם הרבי בברכה רגילה‪ .‬והם התעקשו וביקשו‬ ‫כלי לקבל את השפע ההוא‪ ,‬ודבר זה יכול האדם לעשות על ידי אותיות התורה שבסיפורי‬ ‫הבטחה ברורה‪ .‬נזעק הרה"ק משינאווא‪ :‬וכי יש לי דעה בשמים‪ ,‬שיש לי יכולת להבטיח‬ ‫המעשיות והנסים שנעשו לאבותינו (אוהב ישראל‪ ,‬ליקוטים חדשים לימים נוראים)‪.‬‬ ‫ויתקיים רצוני? השיב האיש בביטחה‪ :‬אמנם כן‪ ,‬יש לרבי דעה בשמים‪ – .‬זאת מנין לך? נזעק‬ ‫אמר הרה"ק מבעלזא זי"ע‪ ,‬שכשקרא הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע "ַוַ ה' ָּפ ַַּקד ֶאֶ ת‬ ‫הרבי‪ – .‬השיב החסיד‪ :‬פעם התאכסן אביו הקדוש בעל ה'דברי חיים' זי"ע בדוקלא אצל זקני‪,‬‬ ‫ָׂשָׂרה"‪ ,‬נפקדו קפ"ד עקרות – כמנין "ָּפ ַַּקד"‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫ונסובו הדברים אודות הרבי‪ ,‬ואמר ה'דברי חיים'‪ :‬רבי יחזקאל'י שלי הוא הימעלדיגער איד‬ ‫ראש השנה – שבו נברא העולם – הוא עת פקידת עקרות (זרע קודש)‪.‬‬ ‫[יהודי שמימי]‪ ,‬ויש לו דעה בשמים‪ .‬שאלו הרבי משינאווא כמה פעמים‪ :‬האם שמעת זאת‬ ‫ביום הזה בוודאי מתעורר שפע להשפיע חיי בני ומזוני‪ .‬שכשם שהושפע בראשית הבריאה‬ ‫בבירור? – השיב הלה‪ :‬כן‪ ,‬שמעתי זאת בביטחה‪ – .‬אם כן‪ ,‬סיים הרבי דבריו‪ ,‬אני מבטיח‬ ‫ַׁמת ַַחִּיּ ים ַוַ ְיְ ִהִ י ָָה ָָא ָָדם ְלְ ֶנֶֶפֶׁש ַַחָּיּ ה" (בראשית ב‪ ,‬ז) – כך‬ ‫ְּבַּא ָּּפיו ִנִ ְׁש ַ‬ ‫ביום זה חיים‪ ,‬כמו שנאמר "ַוַ ִּיּ ַּפּ ח ַ‬ ‫שתיוושע בעזר ה'‪ .‬ואמנם נפקד באותה שנה (יגדיל תורה – אלול וימים נוראים)‪.‬‬ ‫"ַּתְּדֵׁשׁ א ָָה ָָאֶרֶ ץ" (שם‪ ,‬יא)‪.‬‬ ‫הושפע בו הכח המוליד במאמר "ְּפּ רּו ְּוְרבּו" (שם א‪ ,‬כח)‪ ,‬ומזוני במאמר ְ‬ ‫לזכות‪ :‬אשבבה ‪ -‬רדבימ‬ ‫וכאשר היה מעיד היה בפועל‪ ,‬כידוע (תורת אמת)‪.‬‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫ד‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל תשפ"ו‬ ‫ומעתה יתורץ היטב מה שכתוב "והקרבתם"‪ .‬דהנה לדעת בן בוכרי (שקלים פ"א מ"ד)‬ ‫אין הכהנים שוקלין ואין תורמין מהן לתרומת הלשכה‪ ,‬ואם כן אין "והקרבתם" קאי‬ ‫ממוח"ז הג"ר יצחק איציק כהנא רפאפורט‬ ‫על הכהנים‪ ,‬כיון שאין להם חלק בקרבנות ציבור‪ .‬ואילו הא דתוקעין במקדש‪ ,‬מסיק‬ ‫זצ"ל אב"ד לייפניק – זקינו של הגה"ק‬ ‫בגמרא שהטעם שאין תוקעין בגבולין הוא משום שבות‪ ,‬ואין שבות במקדש; והטעם‬ ‫שאין שבות במקדש‪ ,‬משום שהכהנים זריזין הם (עיין כסף משנה הלכות בית הבחירה פ"ח‬ ‫מקאמאדא‬ ‫ה"ד)‪ .‬ונמצא שאין התקיעות נעשות אלא על ידי הכהנים‪ ,‬ואילו הקרבנות אינן שייכות‬ ‫אלא לישראל ששקלו שקליהם לתרומת הלשכה‪.‬‬ ‫המל י ץ יושר הו א שיגי ד את החטא‬ ‫ואם כן שפיר כתיב "והקרבתם" אצל ראש השנה שחל להיות בשבת‪ :‬שהמקריבין את‬ ‫בתפילת מוסף של ראש השנה‪ְּ" :‬ב ֵֵּאין ֵֵמִלִ יץ ֹיֶֹׁשׁ ר מּול ַמַ ִּגּ יד ֶּפַּׁשׁ ע"‪.‬‬ ‫הקרבנות אינן תוקעין אז‪ ,‬ולא שייך לומר בהן שנעשו כבריה חדשה; והתוקעין הם‬ ‫הכהנים‪ ,‬ואין להם חלק בקרבנות‪.‬‬ ‫"ָאָּנּ א ָָח ָָטא ָָה ָָעם ַַהֶּזּ ה ֲֲח ָָט ָָאה ְגְ ֹדָֹלָ ה" (שמות לב‪,‬‬ ‫יש לפרש על פי מה שאמר משה רבינו ָ‬ ‫לא)‪ .‬ותמהו המפרשים‪ ,‬מה ראה משה רבינו להזכיר חטאתם של ישראל בשעה שהוא‬ ‫נדפס בקובץ עץ חיים (חוברת ז‪ ,‬תשרי תשס"ט)‬ ‫בא להמליץ עליהם לטובה כדי שיתכפר עונם‪.‬‬ ‫מכתב יד בנו הג"ר מרדכי סג"ל אב"ד שטעריץ‬ ‫וביאר מורי‪ ,‬שהיה מתיירא שמא יקדים השטן‪ ,‬שהוא בעל הקטרוג‪ ,‬ויגיד הוא את החטא‪.‬‬ ‫לפיכך הקדימו משה‪ ,‬ונעשה הוא עצמו המליץ יושר האומרו‪ .‬ומעלה גדולה יש בדבר‪:‬‬ ‫מאא"ז השל"ה הקדוש‬ ‫כשהמליץ הטוב הוא המגיד את החטא‪ ,‬הרי הוא מחפה עליו ומקילו בכל מה שאפשר‪,‬‬ ‫שאינו דומה המתבייש מפי עצמו למתבייש מפי אחרים (תענית טו ע"ב – טז ע"א)‪.‬‬ ‫בראש השנה מתפל ל י ן בק ול‪ ,‬אבל לא ב תפי לת יח י ד בצרכי ו‬ ‫ושמעתי בשם אא"ז הרב הגאון המפורסם מו"ה יצחק איציק זצ"ל‪ ,‬שהיה אב"ד דק"ק‬ ‫"ְּבֵּאין ֵֵמִלִ יץ ֹי ֶֹׁׁשר" – שאין לנו מליץ יושר ללמד‬ ‫לייפציג [לייפניק]‪ ,‬שזו כוונת הפייטן‪ֵ :‬‬ ‫ָׂפ ֶֶת ָיָה ָּנּ עֹות ְוְ קֹוָלָ ּה‬ ‫ַדֶַּבֶּרת ַעַ ל ִלִ ָּבּ ּה‪ַ ,‬רַ ק ְׂש ָ‬ ‫בהפטרה של יום א' דראש השנה‪ְ" :‬וְ ַחַ ָּנּ ה ִִהיא ְְמ ֶ‬ ‫עלינו זכות; אם כן על כל פנים יהא "מּול ַַמִּגּ יד ֶּפַּׁשׁ ע"‪ ,‬שהמליץ יושר עצמו יגיד את‬ ‫ַוַֹּתּאֶמר ֹלא ֲֲאֹדִֹנִ י‪ִִ ,‬א ָּׁׁשה ְְקַׁשׁ ת רּוַחַ ָָאֹנִֹכִ י"‬ ‫ֶ‬ ‫ִׁשֹּׁכָּרה" וגו'‪ַ" .‬וַ ַּּתַעַ ן ַחַ ָּנּ ה‬ ‫ְׁשֶׁב ָָה ֵֵעִלִ י ְלְ ָ‬ ‫ֵׁמַעַ ‪ַ ,‬וַ ַּיּ ְְח ֶ‬ ‫ֹלא ִיִ ָּׁש ֵ‬ ‫הפשע‪ ,‬ושוב לא יגדל הקטרוג כל כך‪ ,‬כדרך שעשה משה רבינו ע"ה‪.‬‬ ‫(שמואל־א א‪ ,‬יב–טו)‪.‬‬ ‫מספר אמרי שפר‪ ,‬למוח"ז הגה"ק מקאמאדא זצ"ל‬ ‫כתב המרדכי (יומא סימן תשכה)‪ ,‬והביאו הבית יוסף (או"ח סימן תקפב)‪ :‬בראש השנה‬ ‫בשם כתב יד אביו תלת גוונין דשרגא‪ ,‬הג"ר שרגא פייבוש פרענקל זצ"ל‪ ,‬בן הג"ר‬ ‫ויום הכיפורים מותר להשמיע קולם בתפילתם‪ ,‬ואפילו בציבור‪ .‬וכתב עליו הרמ"א‬ ‫אורי ליפמאן חתנו של הג"ר יצחק איציק‬ ‫בהגהה (או"ח סימן קא ס"ג)‪ :‬וכן נוהגין‪.‬‬ ‫וקצת יש הוכחה לדבר‪ ,‬ממעשה דחנה ועלי‪ ,‬שיש להתפלל בהשמעת קול; דכתיב‬ ‫ִׁשֹּׁכָּרה"‪.‬‬ ‫ֶׁבֶָה ֵֵעִלִ י ְלְ ָ‬ ‫ַּיְּחְׁש ָ‬ ‫"ַוַ ְ‬ ‫מאא"ז הגאון רבי יעקב יוקל סג"ל הורוויץ‬ ‫ומקשים העולם ממה נפשך‪ :‬עלי או חנה – אחד מהם עשה שלא כדין‪ .‬אם עלי עשה כדין‬ ‫זצ"ל אבד"ק גלוגא – אביו של הג"ר איציקל ‬ ‫במה שזילזל בחנה‪ ,‬אם כן חנה עשתה נגד הדין; ואם חנה עשתה כדין במה שלא הרימה‬ ‫קולה‪ ,‬אם כן עלי שלא כדין פגע בכבודה‪.‬‬ ‫האמבורגער‬ ‫ומתרצים‪ ,‬שמעשה זה היה בראש השנה‪ ,‬כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה י ע"ב)‬ ‫שחנה נפקדה בראש השנה‪ .‬ועלי היה סובר שהיא מתפללת תפילת ראש השנה‪ ,‬ועל כן‬ ‫ה מקר יבי ן נעשים בר יה חדשה כד וגמ ת קרב נם‬ ‫גער בה על מה שלא השמיעה את קולה – כי בראש השנה וביום הכיפורים משמיעים‬ ‫במדרש רבה (ויקרא רבה פכ"ט ס"ב) אמר רבי תחליפא קיסרא‪ :‬בכל המוספין כתיב בפרשת‬ ‫קול בתפילה‪.‬‬ ‫יֶתם ֹעָֹלָ ה" (במדבר‬ ‫"ַוֲַעִׂשׂ ֶ‬ ‫ַרְַבֶּתּ ם"‪ ,‬וכאן – בקרבן מוסף של ראש השנה – כתיב ֲ‬ ‫פינחס "ְוְ ִִה ְְק ְ‬ ‫אבל האמת‪ ,‬שלא היתה חנה מתפללת אז תפילת ראש השנה‪ ,‬אלא התפללה בצרכיה‪,‬‬ ‫כט‪ ,‬ב)‪ .‬הא כיצד? אמר להן הקב"ה לישראל‪ :‬בני‪ ,‬מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם‬ ‫דהיינו שיהיו לה בנים‪ .‬ובתפילה זו לא שייך שתשמיע קולה‪ ,‬כי לא נאמרו הדברים‬ ‫ַהֲַח ָָדִׁשׁ ים‬ ‫ַכֲַאֶׁשׁ ר ַהַ ָּׁשַׁמִַיִ ם ֲ‬ ‫לפני‪ ,‬כאילו היום בראתי אתכם בריה חדשה‪ .‬הדא הוא דכתיב "ִּכּ י ֲ‬ ‫להשמיע קול בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים אלא בתפילה המסורה לרבים‪,‬‬ ‫ַהֲַח ָָדָׁשׁ ה" (ישעיה סו‪ ,‬כב)‪ .‬והקשו המפרשים‪ ,‬שהרי אף בראש השנה כתיב בפרשת‬ ‫ְוְ ָָה ָָא ֶֶרץ ֲ‬ ‫דבקיאי בהו ולא מטעו מהדדי‪ .‬נמצא צדקו שניהם‪.‬‬ ‫ִאִֶּׁשה ַלַ ה'" (ויקרא כג‪ ,‬כה)‪.‬‬‫ִהְִק ַַר ְְבֶּתּ ם ׁ‬ ‫אמור "ְוְ ְ‬ ‫[וכיון לרעיון זה דו"ז ביעלת חן (פרשת נשא אות ג)‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫ולכאורה היה מקום ליישב‪ .‬שהרי הטעם שאמר הקב"ה לישראל כאילו בראם בריה‬ ‫נראה ליישב מה שהקשה המהרש"א (ברכות לא ע"א)‪ ,‬על מה דיליף מחנה‪ ,‬דכתיב‬ ‫חדשה‪ ,‬מבואר ביפה תואר (שם) שהוא על ידי התרועה והתשובה שעושין ביום הזה;‬ ‫ֵׁמ ַַע"‪ ,‬מכאן שאסור להגביה קולו בתפילה – דלפי זה האיך פירש רש"י‬ ‫"ְוְ קֹוָלָ ּה ֹלא ִיִ ָּׁש ֵ‬ ‫ולפי זה אינם נעשים כבריה חדשה אלא בשעה שתוקעין בשופר‪.‬‬ ‫"ויחשבה עלי לשיכורה" לפי שלא היו רגילין להתפלל בלחש; וכי היו רגילין לעשות‬ ‫רּוָעה"‪,‬‬‫והנה בגמרא (ראש השנה כט ע"ב) מקשינן‪ :‬כתוב אחד אומר "ַׁשָּׁבּ תֹון ִזְִכְ רֹון ְּתּ ָ‬ ‫שלא כדין‪ ,‬ולמה חשבה לשיכורה כיון שכדין עשתה‪.‬‬ ‫ִיְִהֶיֶ ה ָלָ ֶכֶ ם" (במדבר כט‪ ,‬א); לא קשיא‪ ,‬כאן ביום טוב שחל‬ ‫רּוָעה ְ‬ ‫וכתוב אחד אומר "יֹום ְּתּ ָ‬ ‫ונראה לע"ד ליישב‪ .‬דהנה פסקינן בטור (או"ח סימן קא)‪ ,‬דהמשמיע קולו בתפילתו הרי‬ ‫להיות בשבת‪ ,‬כאן ביום טוב שחל להיות בחול‪.‬‬ ‫זה מקטני אמנה‪ ,‬והמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר‪ .‬וכתב שם הבית יוסף‪,‬‬ ‫ואם כן אתי שפיר מה שכתוב "והקרבתם" אצל ראש השנה בפרשת אמור‪ ,‬שהרי‬ ‫דבפסקי תוספות (סוף ראש השנה אות עב) איתא‪ :‬ברכות דראש השנה‪ ,‬מתוך שאין‬ ‫רּוָעה" (שם‪ ,‬כד)‪ ,‬ובשבת‪ ,‬כיון שאין תוקעין‪ ,‬אינם נעשים כבריה‬ ‫בפרשה זו כתיב "ִזְִכְ רֹון ְּתּ ָ‬ ‫רגילין בהם משמיעין קולם‪ .‬וכן פסק בשו"ע בהל' ראש השנה (סימן תקפב סעיף ט)‪.‬‬ ‫חדשה‪ ,‬ולפיכך שפיר כתיב "והקרבתם"‪.‬‬ ‫ולפי זה‪ ,‬הנה איתא במסכת ראש השנה (יא ע"א) שבראש השנה נפקדה חנה; ופירש‬ ‫אמנם עדיין יש להקשות‪ .‬שהרי "והקרבתם" אינו מדבר אלא במקדש‪ ,‬שהיו מקריבין‬ ‫אֹלֵקי ִיִ ְׂש ָָׂר ֵֵאל ִיִֵּתּ ן ֶאֶ ת ֵׁשָׁלָ ֵֵתְך"‪ ,‬שבישרה שנתקבלה תפילתה‪ .‬הרי שהפקידה‬ ‫רש"י על "ֵוֵ ֵ‬ ‫שם קרבנות; ובמקדש היו תוקעין אף בראש השנה שחל להיות בשבת‪ ,‬כמבואר במשנה‬ ‫היתה באותה תפילה עצמה‪ ,‬ועל כרחך שתפילתה בראש השנה היתה‪.‬‬ ‫(שם)‪ .‬ואם כן עדיין קשה‪ ,‬למה נאמר "והקרבתם" במקום שנעשים בריה חדשה‪.‬‬ ‫ואם כן אתי שפיר‪ .‬שבאמת מנהגם כל השנה היה להתפלל בלחש‪ ,‬ורק בראש השנה‬ ‫אך באמת יש ליישב תירוץ הנ"ל‪ .‬דיש לדקדק תחילה בעיקר דרשתו של רבי תחליפא‪:‬‬ ‫היה מנהגם להשמיע קולם‪ ,‬משום שאין רגילין בברכותיו‪ .‬ולהכי חנה‪ ,‬שהתפללה בראש‬ ‫היאך דרש "ועשיתם"‪ ,‬הנאמר על הקרבנות‪ ,‬לומר שקאי על המקריבין‪ ,‬דהיינו בני‬ ‫השנה בלחש‪ ,‬חשבה עלי לשיכורה‪ .‬ולזה השיבה‪ ,‬שלא תפילת ראש השנה התפללה אז‪,‬‬ ‫ישראל שנעשים כבריה חדשה?‬ ‫רּוַח ָָאֹנִֹכִ י" – והתפללתי לה' שיתן לי הריון‪ ,‬והרי זו כתפילת כל השנה‬ ‫אלא "ִאִ ָּׁׁשה ְְקַׁשׁ ת ַ‬ ‫והביאור בזה‪ ,‬דאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פל"ט סי"א) על הפסוק "ְוְ ֶאֶֶעֶ ְׂׂשָך ְלְ גֹוי‬ ‫שצריכה להיות בלחש‪.‬‬ ‫ָּגּ דֹול" (בראשית יב‪ ,‬ב)‪ :‬אמר רבי ברכיה‪" ,‬אתנך" ו"אשימך" אין כתיב כאן אלא "ואעשך"‬ ‫וסיים‪ :‬אחר כך מצאתי בשל"ה שהרגיש בזה‪].‬‬ ‫– משאני עושה אותך בריה חדשה‪ ,‬את פרה ורבה‪ .‬הרי שדרשו תיבת "ואעשך" שיעשה‬ ‫אותו בריה חדשה‪ ,‬והוא באדם‪ .‬וכמו כן מצינו אצל בעלי חיים לפרש לשון עשיה לבריה‬ ‫שני לוחות הברית (מסכת ראש השנה‪ ,‬פרק נר מצוה אות יב‪ ,‬בהג"ה) – נדפס ב'אמשטרדם'‬ ‫ָּבָּקר ֲֲא ֶׁׁשר ָָעָׂשׂ ה" (בראשית יח‪ ,‬ח) לעשיה ממש‪,‬‬ ‫חדשה‪ ,‬כמו שדרשו על הפסוק "ּוֶבֶ ן ַַה ָ‬ ‫שנת ת"ח–ת"ט‬ ‫שאברהם אבינו יצר את הפר בספר יצירה (עיין ילקוט ראובני פרשת וירא)‪.‬‬ ‫והנה בירושלמי הביאו בשם רבי תנחומא‪ ,‬שהקרבן צריך להיות דוגמת המקריב [לע"ע‬ ‫מאא"ז הג"ר ברוך כהנא רפאפורט אב"ד‬ ‫לא נמצא מקומו בירושלמי; ועיין בספר מגילת ספר להג"ר דוד אופנהיים זצ"ל על‬ ‫מסכת מגילה‪ ,‬בביאור הלחש "עיזא דבי טבחי שמינא מינאי" (מגילה ג ע"א)‪ ,‬שכתב כן‬ ‫פיורדא – זקינו של הברוך טעם‬ ‫מהא דאיתא בעבודה זרה (ו ע"א) "ִאִָּתּ ְך" – בדומין לך‪ ,‬שאם שמן הוא מביא קרבן שמן‪,‬‬ ‫ואם כחוש הוא מביא קרבן כחוש]‪ .‬ונמצא‪ ,‬שאם אנו חושבין את הקרבן כאילו הוא בריה‬ ‫מפת ח של חיה בי ד הקב "ה‪ ,‬ולפיכך לח שה חנ ה‬ ‫חדשה ונוצר מחדש‪ ,‬אף המקריבין צריכין להיות דומין לו‪.‬‬ ‫ובזה מבואר היטב דרשתו של רבי תחליפא‪ .‬שאף על גב ש"ועשיתם" קאי על הקרבנות‪,‬‬ ‫ַדֶַּבֶּרת ַעַ ל ִלִ ָּבּ ּה‪ַ ,‬רַ ק‬ ‫"ְוְ ָָהָיָ ה ִּכּ י ִִה ְְרְּב ָָּתה ְלְ ִִה ְְת ַּּפֵּלּ ל ִלִ ְְפֵנֵ י ה'‪ְ ,‬וְ ֵֵעִלִ י ֹׁש ֵֵׁמר ֶֶאת ִּפּ ָיָה‪ְ .‬וְ ַחַ ָּנּ ה ִִהיא ְְמ ֶ‬ ‫מכל מקום שפיר דרשוהו אף על ישראל‪ :‬שהרי מצינו שאף בבעלי חיים יש לדרוש לשון‬ ‫ַוַֹּתּאֶמר ֹלא ֲֲאֹדִֹנִ י‪,‬‬ ‫ֶ‬ ‫ִׁשֹּׁכָּרה" וגו'‪ַ" .‬וַ ַּּתַעַ ן ַחַ ָּנּ ה‬ ‫ְׁשֶׁב ָָה ֵֵעִלִ י ְלְ ָ‬ ‫ֵׁמַעַ ‪ַ ,‬וַ ַּיּ ְְח ֶ‬ ‫ָׂפ ֶֶת ָיָה ָּנּ עֹות ְוְ קֹוָלָ ּה ֹלא ִיִ ָּׁש ֵ‬ ‫ְׂש ָ‬ ‫עשיה כאילו נעשים בריה חדשה‪ ,‬ואם כן עיקר הדרש כאן קאי על הקרבנות‪ ,‬וממילא‬ ‫ַנְַפִׁשׁ י ִלִ ְְפֵנֵ י ה'" (שמואל־א א‪ ,‬יב–טו)‪.‬‬ ‫ָׁשִׁת ִיִתי‪ָ ,‬וָ ֶֶאְׁשֹּׁפְּך ֶֶאת ְ‬ ‫ִִא ָּׁׁשה ְְקַׁשׁ ת רּוַחַ ָָאֹנִֹכִ י‪ְ ,‬וְ ַיִַיִ ן ְוְ ֵׁשָׁכָ ר ֹלא ִ‬ ‫מוכח שאף בני ישראל המקריבין נעשים כבריה חדשה‪ ,‬כיון שהמקריבין צריכין להיות‬ ‫וקשה‪ ,‬מה ענין ריבוי התפילה אצל הלחישה‪ ,‬שתלה הכתוב את זו בזו‪.‬‬ ‫דומין לקרבן‪.‬‬ ‫המשך בעמוד ו‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫ה‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫המשך מעמוד ה‬ ‫בדימוס – רוצה לומר בחסד – כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ולצאת בדימוס‪.‬‬ ‫והוא לפי מה דקיימא לן (ראש השנה ח ע"א) כמאן דאמר בכ"ה באלול נברא העולם‪,‬‬ ‫ויש לתרץ‪ ,‬דאיתא‪ :‬תני חדא מותר להתפלל בקול רם‪ ,‬ותני חדא אסור להתפלל בקול‬ ‫ואדם הראשון בראש השנה נברא‪ ,‬ועל פי תשובתו יצא בדימוס‪ .‬הרי שנתקבלה תשובת‬ ‫רם; ומשני‪ ,‬כאן בתפילת יחיד כאן בתפילת ציבור (עיין ברכות כד ע"ב)‪ .‬בתפילת ציבור‬ ‫היחיד בזמן הזה‪.‬‬ ‫אסור להתפלל בקול רם‪ ,‬לפי שהקב"ה בעצמו מקבל את תפילתם‪ ,‬שלא יעשו ח"ו את‬ ‫ובעוללות אפרים (לבעל הכלי יקר) ביאר‪ ,‬שלכך צריך שיהיו עשרה ימים דוקא‪ :‬כי‬ ‫השכינה כביכול כמי שאינו שומע‪ .‬אבל בתפילת יחיד‪ ,‬מלאכי השרת הם המקבלין‬ ‫בעשרה ימים מתחזק אם ילך בתורת ה'‪ ,‬כמו שמצינו באברהם שנתנסה בעשרה‬ ‫ומוליכין את התפילה לפני הקב"ה [וכעין זה ברבינו יונה‪ ,‬הובא בבית יוסף (או"ח סימן‬ ‫"ַעָּתּ ה ָיָ ַַד ְְע ִּּתי ִּכּ י ְיְ ֵֵרא ֱֱאֹלִקִ ים ַַאָּתּ ה" (בראשית כב‪ ,‬יב)‪,‬‬ ‫נסיונות דוקא‪ ,‬ובעשירי נאמר לו ַ‬ ‫קא)‪ ,‬שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקב"ה אבל היחיד צריך לו]‪ ,‬ולפיכך מותר לו‬ ‫ולא קודם לכן‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫להתפלל בקול רם [ועיין ירושלמי ברכות (פ"ד ה"א)‪ ,‬הובא בטור (שם)‪ :‬רבי יונה כד הוה‬ ‫מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה‪ ,‬וכד הוה מצלי גו בייתיה הוה מצלי בקלא]‪.‬‬ ‫ונסיון הראשון הוא "ֶלֶ ְך ְלְ ָך ֵֵמ ַַא ְְר ְְצָך ּוִמִ ּמֹוַלַ ְְדְּתּ ָך" וגו' "ֶאֶ ל ָָה ָָאֶרֶ ץ ֲֲא ֶׁׁשר ַַא ְְרֶאֶ ָּךּ" (בראשית יב‪,‬‬ ‫א)‪ ,‬ושני פירושים ב"אשר אראך"‪.‬‬ ‫ועוד ידוע‪ ,‬שתפילת ציבור יש לה שיעור – תפילת שמונה עשרה ושאר תפילות הציבור‬ ‫– אבל תפילת יחיד אין לה שיעור‪.‬‬ ‫פירוש הראשון‪ ,‬איתא במדרש (בראשית רבה פל"ט ס"ט) שלכך אמר לו "אשר אראך"‪,‬‬ ‫לפי שלא גילה לו מיד לאיזה מקום ילך‪ .‬ופירשו המפרשים‪ ,‬שאילו גילה לו לא היה נסיון‬ ‫ִהְִתַּפֵּּלּ ל" – וליכא למימר שתפילת ציבור היתה‬ ‫ְּבָּתה ְלְ ְ‬ ‫ִהְִר ָ‬ ‫ולפי זה אתי שפיר‪ְ" .‬וְ ָָהָיָ ה ִּכּ י ְ‬ ‫כלל‪ ,‬שבודאי היה בוחר ללכת לארץ ישראל משום טיבותא דידה‪ ,‬ולפיכך לא גילה לו‬ ‫מתפללת‪ ,‬שהרי לתפילת ציבור יש שיעור‪ ,‬והיא הרבתה להתפלל יותר מן השיעור‪ .‬ואף‬ ‫בתחילה‪.‬‬ ‫ִׁשֹּׁכָּרה"‪.‬‬ ‫ֶׁבֶָה ֵֵעִלִ י ְלְ ָ‬ ‫ַּיְּחְׁש ָ‬ ‫על פי כן "ִהִ יא ְְמ ַַדֶּבֶּרֶ ת ַַעל ִלִָּבּ ּה" בלחש‪ ,‬ולפיכך "ַוַ ְ‬ ‫ופירוש שני איתא במפרשים‪ ,‬שגילה לו שילך לארץ ישראל‪ ,‬ורמז לו באמרו "אשר‬ ‫רּוַח ָָאֹנִֹכִ י" – דאיתא בש"ס (תענית ב ע"א) שלשה‬ ‫ועל זה השיבה‪ֹ" :‬לא ֲֲא ֹֹדִנִ י‪ִ ,‬אִ ָּׁׁשה ְְקַׁשׁ ת ַ‬ ‫אראך" – רוצה לומר שאראה את עצמי אליך‪ ,‬לפי שבארץ ישראל הוא נגלה ולא בחוצה‬ ‫מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח‪ ,‬וחד מינייהו מפתח של חיה‪ .‬ולזה‬ ‫ָּבָּאֶרֶ ץ ַַעד ְְמקֹום ְׁשֶׁכֶ ם" וגו'‪ַ" ,‬וַ ֵָּיָּרא ה'‬ ‫לארץ‪ .‬וכדכתיב להדיא שם בפרשה "ַוַ ֲַּיֲּעֹבֹר ַַא ְְב ָָרם ָ‬ ‫ִלְִפֵנֵ י ה'" – שבתפילה זו אף היחיד אסור לו להתפלל בקול רם‪,‬‬ ‫אמרה "ָוָ ֶאֶ ְׁשֹּׁפְּך ֶאֶ ת ַנַ ְְפִׁשׁ י ְ‬ ‫ֵּבַּח ַלַ ה' ַַהִּנּ ְְרֶאֶ ה ֵֵאָלָ יו" (שם‪ ,‬ו–ז)‪ ,‬וכן איתא בכלי יקר‪[ .‬ולפי‬ ‫ֶאֶ ל ַַא ְְב ָָרם" וגו'‪ַ" ,‬וַ ִּיּ ֶבֶ ן ָׁשׁ ם ִמְִזְ ַ‬ ‫כיון שהקב"ה בעצמו מקבל את תפילתה‪ ,‬כדאמרן‪ .‬ודוק‪.‬‬ ‫פירוש זה אין זה נסיון‪ ,‬ונפחת ממנין עשרה הנסיונות‪ ,‬וממילא אין צריכין דוקא עשרת‬ ‫כתב יד מוסקבה‪ ,‬אוסף גינצבורג‪ ,‬מספר ‪1643‬‬ ‫ימי תשובה‪].‬‬ ‫והנה ישעיה‪ ,‬שסתר דברי משה באמרו "דרשו ה' בהמצאו"‪ ,‬הוכרח לתרץ כדאיתא‬ ‫בגמרא‪ :‬שמשה איירי ברבים וישעיה ביחיד‪ ,‬ושאין היחיד נענה בכל עת אלא בהמצאו‪.‬‬ ‫מאא"ז הגה"ק ר' שמחה כ"ץ רפאפורט אב"ד‬ ‫ועל כרחך צריך לידע אימת‪ ,‬כמו ששאלו שם בגמרא‪ ,‬ותירצו אלו עשרת ימי תשובה‪.‬‬ ‫והוקשה לו למנשה‪ ,‬מנא לן עשרה ימים דוקא‪ ,‬לא פחות ולא יותר‪ .‬ועל כרחך צריך‬ ‫לובלין – זקינו של הדברי חיים‬ ‫לומר משום עשרה נסיונות דאברהם‪ ,‬ומשום שלא גילה לו השי"ת לאיזה מקום ילך‪.‬‬ ‫שני דבר י י שעיה תל ויין זה ב זה ‪ ,‬ומ ש ום כ ך חייב ו מנשה ממה‬ ‫ובמה שאמר ישעיה "ואראה את ה'" וגו'‪ ,‬צריכין לומר שאין דבריו סותרין את דברי‬ ‫משה רבו‪ :‬שמשה שפיר קאמר "כי לא יראני האדם"‪ ,‬והיינו בחוצה לארץ‪ ,‬אבל ישעיה‬ ‫נפשך‬ ‫בארץ ישראל היה‪ ,‬ושם נגלית אליו השכינה‪ .‬אמנם לפי זה צריך לומר שגילה לו השי"ת‬ ‫איתא בגמרא (יבמות מט ע"ב)‪ :‬מנשה הרג את ישעיה‪ .‬אמר רבא‪ ,‬מידן דייניה וקטליה‪.‬‬ ‫לאברהם את המקום אשר ילך שמה‪ ,‬ואם כן אין זה נסיון כנ"ל‪ ,‬והדרא קושיא לדוכתא‪,‬‬ ‫ֹלֵקינּו ְּבָּכָ ל ָָק ְְר ֵֵאנּו ֵֵאָלָ יו" (דברים ד‪ ,‬ז)‪ ,‬ואת אמרת "ִּד ְְּרׁשּו ה'‬ ‫אמר לו‪ :‬משה רבך אמר "ַּכּ ה' ֱֱא ֵ‬ ‫למה הם עשרת ימי תשובה‪ .‬נמצא שדבריו סותרין זה את זה‪ ,‬וחייבו באמת ממה נפשך‪,‬‬ ‫ָּמְּצאֹו" (ישעיה נה‪ ,‬ו)‪ .‬משה רבך אמר "ִּכּ י ֹלא ִיִ ְְרַאִַנִ י ָָה ָָא ָָדם ָוָ ָָחי" (שמות לג‪ ,‬כ)‪ ,‬ואת אמרת‬ ‫ְּב ִִּה ְ‬ ‫וק"ל‪.‬‬ ‫"ָוָ ֶֶא ְְר ֶֶאה ֶֶאת ה'" וגו' (ישעיה ו‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫[צמח הצב"י‪ :‬לכאורה יש לתמוה על עיקר תפיסתו של מנשה‪ .‬שהרי ישעיה עצמו לא‬ ‫ויש לומר‪ ,‬ששני הדברים תלויין זה בזה‪ .‬ובהקדם מה דאיתא בגמרא (ראש השנה יח‬ ‫אמר מעולם שהם עשרה ימים דוקא‪ ,‬אלא "דרשו ה' בהמצאו" סתמא קאמר‪ ,‬ורבה בר‬ ‫ע"א)‪ :‬אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב‪ ,‬מניין לגזר דין של ציבור שאף על פי‬ ‫אבוה הוא שפירש דהיינו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים‪ .‬ואם כן מה‬ ‫ְּבִּהִָּמְּצאֹו"?‬ ‫ְ‬ ‫ֹלֵקינּו ְּבָּכָ ל ָָק ְְר ֵֵאנּו ֵֵאָלָ יו"‪ .‬והכתיב ּ"ִּד ְְרׁשּו ה'‬ ‫שנחתם נקרע? שנאמר "ַּכּ ה' ֱֱא ֵ‬ ‫מקום לחייבו על מנין שלא הוציא מפיו‪.‬‬ ‫התם ביחיד‪ ,‬הכא בציבור‪ .‬ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה‪ ,‬אלו עשרה ימים שבין ראש‬ ‫ונראה‪ ,‬שמצינו שני רמזים בפסוק גופיה‪ ,‬ולפיהם ישעיה בעצמו הוא שרמז על מנין‬ ‫השנה ליום הכיפורים‪.‬‬ ‫עשרה‪.‬‬ ‫והנה אפשר לומר‪ ,‬שעשרת ימי תשובה הם כנגד עשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם‬ ‫הרמז האחד‪ ,‬מצאתי בספר אור יצהר (להג"ר אורי לאנדמאן‪ ,‬נכד הגה"ק ר' אורי מסטרליסק‪,‬‬ ‫אבינו‪ ,‬שהיו בימים אלו‪[ .‬כן איתא בתנא דבי אליהו זוטא (פרשה כב)‪ :‬רבי נהוראי אומר‪,‬‬ ‫נפטר תרע"ז)‪ ,‬ד"דרשו הוי"ה בהמצאו" עולה בגימטריא תר"פ‪ ,‬והוא י' פעמים "חיים"‬ ‫מפני מה ניתנה קורת רוח עשרת ימים מראש השנה ועד יום הכיפורים – כנגד עשרה‬ ‫(ס"ח)‪ .‬ומכוון הוא למה דאיתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תר"ע) על הפסוק "ּתֹוִדִ ֵיֵעִנִ י‬ ‫נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן‪].‬‬ ‫ֹא ַַֹרח ַַחִּיּ ים" (תהלים טז‪ ,‬יא) – אלו עשרת ימי תשובה‪ .‬נמצא ש"חיים" הוא שמם של ימים‬ ‫וראיה לדבר‪ ,‬דאיתא בפרקי דרבי אליעזר להדיא שביום הכיפורים נעקד יצחק‪,‬‬ ‫אלו‪ ,‬וישעיה רמז בלשונו עשרה של חיים‪.‬‬ ‫והעקידה היא הנסיון האחרון‪[ .‬מה שהעקידה היא נסיון אחרון מפורש בפדר"א (פרק‬ ‫והרמז השני‪ ,‬מצאתי בספר בשמים ראש (להג"ר נסים דיין‪ ,‬תש"פ)‪ ,‬ד"דרשו הוי"ה‬ ‫לא)‪ ,‬שפתח "הנסיון העשירי"‪ .‬אבל זמן העקידה לא נזכר שם כלל‪ ,‬ומה שאיתא בפדר"א‬ ‫בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" עולה כמנין "י' הימים שבין ראש השנה לכיפורים" עם‬ ‫(פרק כט) ליום הכיפורים הוא במילה – שביום הכיפורים נימול אברהם‪ .‬ומה שהעקידה‬ ‫הכולל‪( .‬רמז זה מיוסד על כתיב מלא "קראוהו"‪).‬‬ ‫היתה ביום הכיפורים‪ ,‬כן כתב בעשרה מאמרות (חיקור דין ח"ב פ"א) ובשלשלת הקבלה‪].‬‬ ‫ולפי זה עולה תפיסתו של מנשה יפה‪ :‬שהרי ישעיה בעצמו הוא שקבע מנין עשרה‪,‬‬ ‫ואיתא בספר אורח לחיים (לבעל הכלי יקר‪ ,‬מאמר לח)‪ ,‬שאפילו למאן דאמר שיש חילוק‬ ‫ושוב יש מקום לשואלו מנא ליה; וכיון שעל כרחך צריך לומר משום עשרה נסיונות‬ ‫בין תשובת יחיד לתשובת רבים בכל ימות השנה‪ ,‬מכל מקום הכל מודים שבעשרה ימים‬ ‫דאברהם‪ ,‬נסתרו דבריו ממה נפשך כנ"ל‪].‬‬ ‫אלו אף תשובת היחיד מקובלת‪.‬‬ ‫נדפס מכת"י בספר איגרי דבי הילולי‪ ,‬להג"ר שמואל דוד הכהן פריעדמאן‪ ,‬ברוקלין תשנ"ז‬ ‫ונראה לי ליתן טעם לדבר‪ ,‬על פי מה דאיתא במדרש רבה פרשת אמור (ויקרא רבה‬ ‫פכ"ט ס"א)‪ :‬אמר לו הקב"ה לאדם הראשון‪ ,‬כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת‬ ‫מעלת וחובת לחדש חידושי תורה ולכתבם‬ ‫מ לוקט מספר ים וס ופר ים וממל קטים‬ ‫ומערות ולא יעסוק בתורה בענין זה‪ .‬כי מראה בעצמו שאינו עוסק בתורה משום אהבתה‪,‬‬ ‫המשך מספר סדר היום (להג"ר משה בן מכיר‪ ,‬נדפס ב'ויניציאה' שנת שנ"ט)‪ .‬סדר הלימוד‪:‬‬ ‫במה שהיא מצוה ונתנה לנו המקום ברוך הוא על ידי משה נביאו עליו השלום‪ ,‬ללמוד אותה‬ ‫כדי לשמור ולעשות ולקיים כל הכתוב בה‪ .‬ואם הוא מעמיד סברתו ואינו חושש לסברת רבים‬ ‫הנמשל – התורה רודפת אחר הרודף אחריה‬ ‫או לסברת האמת לקיים אותה‪ ,‬הרי הוא עושה תורה חדשה מלבו ומחלל תורת משה רבינו‬ ‫כך הוא דמיון התורה עם האיש החפץ לעסוק בה‪ .‬כי אין עיקרי הדת וסודותיה מתגלים בדבר‬ ‫עליו השלום‪ ,‬ועליו נאמר "ּוֹבַֹזַ י ֵיֵ ָָקּלּו" (שמואל־א ב‪ ,‬ל); ומוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא‬ ‫נקל לכל לומד‪ ,‬כי אם אחר עמל וטורח הרבה מאד – לעסוק בה יומם ולילה‪ ,‬לאכול פת במלח‬ ‫יצא לאויר העולם‪.‬‬ ‫ְּבֹּאֶהֶ ל" (במדבר יט‪ ,‬יד)‪,‬‬ ‫"ָא ָָדם ִּכּ י ָיָ מּות ֹ‬ ‫ולשתות מים במשורה‪ ,‬ולמסור נפשו עליה‪ ,‬כדכתיב ָ‬ ‫ולעולם אינו מסיח דעתו ממנה‪ ,‬בשכבו ובקומו בשבתו ובלכתו‪ .‬לאיש אשר אלה לו ודאי ישיג‬ ‫קובע מקום לתורתו‬ ‫את כל אשר יחפוץ; כי כמו שהוא רודף אחר התורה ומבקש אהבתה‪ ,‬כך תרדוף היא אחריו‬ ‫וכל הקובע מקום לתורתו‪ ,‬אויביו נופלים תחתיו‪ .‬והוא מדה כנגד מדה‪ :‬כשם שהוא עושה‬ ‫להתגלות אליו ולמסור בידו גנזי סתריה ורזי עמקיה‪ ,‬כענין שנאמר "ְּתַּכַ ְּבֶּדֶ ָּּך ִּכּ י ְְת ַַחְּבֶּקֶָּנּ ה"‬ ‫משכב ומושב לשכינה במקום אחד‪ ,‬ותמצא מנוח דברי תורתו – גם לא יטריח אותו ללכת אחרי‬ ‫(משלי ד‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫אויביו מטולטל ונע ונד‪ ,‬אלא הוא יושב במקומו ואויביו כלים מאליהן‪.‬‬ ‫לספור כל תיבותיה ואותיותיה‬ ‫קובע עתים לתורה‬ ‫ואין לך כבוד גדול מזה‪ ,‬לעסוק בה תמיד וכל חפציך לא ישוו בה; ולעיין היטב בכל דבריה‪,‬‬ ‫וכן הקובע עתים לתורתו‪ ,‬שכרו גדול‪ ,‬והוא תחילת דינו של אדם לעתיד לבוא לעולם הבא‪,‬‬ ‫ולספור כל תיבותיה ואותיותיה – אם יש איזו תיבה יתירה או אות יתירה‪ ,‬ומה ענין יתירתה‪ ,‬כי‬ ‫"ּפֹוֵטר ַַמִיִ ם ֵֵראִׁשׁ ית ָָמדֹון" (משלי יז‪ ,‬יד) וכו'‪ .‬ועל כן צריך כל אדם מישראל‪ ,‬בין עני בין‬ ‫ֵ‬ ‫כדכתיב‬ ‫לא דבר רק הוא; ואם רק הוא‪ ,‬ממנו הוא‪ ,‬שאין אנו רודפים אחריה בטורח הראוי להשיג אמריה‪,‬‬ ‫עשיר‪ ,‬בין בריא בין חולה‪ ,‬שיקבע לו שעה ידועה ביום ושעה בלילה שילמוד בה תורה‪ ,‬כל אחד‬ ‫אמרות טהורות מזוקקות שבעתים‪ .‬וכן לידע כלליה ופרטיה ולדקדק בהם כל מה שאפשר;‬ ‫כפי דעתו והשגתו‪ ,‬אחד המרבה ואחד הממעיט‪ .‬ויקבע השעה ההיא שלא יאבד אותה בשום‬ ‫ומתוך כך יצאו משפטיו לאור ומעקשים למישור‪ ,‬ויברר הענין היטב‪.‬‬ ‫צד ועל שום דבר בעולם; אפילו תבוא לו הנאה של מאה מנה – יפסיד הכל‪ ,‬והשעה לא תיפסד‪.‬‬ ‫ויכוח לשם שמים‬ ‫שלא להפסיק בתוך שעת קביעותו‬ ‫ואם יש לו ויכוח עם אדם אחד‪ ,‬או חבר או תלמיד‪ ,‬יהיה הויכוח לשם שמים כדי לברר האמת‬ ‫וזהו ענין "קובע" – שלוקח הדבר בקביעות ובחובה‪ ,‬ולא בדרך עראי לבטל אותה על דבר‬ ‫וללבן ולצרף‪ .‬כי מתוך הויכוח הענין נצרף כצרוף כסף‪ ,‬ונשאר מנוקה ומנופה ואין מערער‬ ‫שיבוא‪ .‬כי בזה אין ניכר קביעותו‪ ,‬שנראה שלומד מפני שאין לו עסק אחר לעשות; אבל כשבא‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫לו איזה עסק‪ ,‬מניח הלימוד ועוסק בעסק ההוא – ואין זה כי אם איבוד התורה‪ ,‬חלילה‪ .‬וכן צריך‪,‬‬ ‫המקנתר והמעמיד סברתו‬ ‫ֹּקְּטִפִ ים‬ ‫"ַה ְ‬‫שכשעוסק בקביעות העת לא יפסיק לימודו בדברים אחרים‪ ,‬כדאמרו רז"ל בגמרא ַ‬ ‫יַח" (איוב ל‪ ,‬ד) וכו'; אלא ילמד קביעותו בהמשך ויגמור את חפצו‪ ,‬ואחר כך יעסוק‬ ‫ּלּוַח ֲֲעֵלֵ י ִׂשׂ ַ‬ ‫ַַמ ַ‬ ‫אבל לא יהיה לקנתר ולהעמיד סברתו‪ ,‬חלילה‪ .‬כי העושה כן‪ ,‬לא די שאין לימודו נחשב לו‬ ‫בעניניו‪.‬‬ ‫לצדקה ומצוה‪ ,‬אלא אדרבה חטא גדול ואשמה תיחשב לו; ומוטב לו להיות חופר שיחין‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫ו‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫דרשה לשבת שובה שנת תשע"ג‬ ‫אלי נאום ה'" – ומשמעות תיבת "אלי" היא שכנסת ישראל חוזרת אל ה'‬ ‫מנהג אבותי הקדושים לומר דרשה בשבת שובה‪ ,‬והם ברוחב בינתם אמרו‬ ‫ממש ומתחברת אליו חיבור גמור‪ .‬לא קשיא‪ ,‬הא ביחיד הא בציבור‪.‬‬ ‫פלפול ודרוש‪ ,‬מגידות וסיפורים ודברי צחות‪ ,‬ובעיקר מוסר – דברים‬ ‫ויש להבין‪ ,‬במה שונה תשובת הציבור מתשובת היחיד‪ ,‬עד שזו אינה מגעת‬ ‫היוצאים מן הלב לעורר לבב עם קדוש לתשובה‪ .‬ומה נענה אנן‪ ,‬שאין בנו‬ ‫אלא סמוך לכסא הכבוד וזו מגעת עד ה' ממש‪.‬‬ ‫כוחות כאלה‪ .‬אך ננקוט במקצתו‪ :‬לומר קצת פלפול ודרוש‪ ,‬וקצת דברי‬ ‫והנה בספר זבחי תרועה (להג"ר יעקב ווייל‪ ,‬עמ"ס ראש השנה סימן מח אות ב)‬ ‫מגידות; וחלק המוסר יעבוד כל אחד על עצמו‪ ,‬או ילך אחר הצהריים‬ ‫מחדש‪ ,‬דלפי מה שכתב השבלי הלקט (סימן רצד‪ ,‬הובא במגן אברהם סימן תמו)‬ ‫לדרשתם של גדולי הדור שיעוררו את העם לתשובה‪.‬‬ ‫דעשה דרבים – כגון שופר – דוחה לא תעשה אף שלא בעידנא‪ ,‬הוא הדין‬ ‫ומעשה בבעל הבית שערים‪ ,‬הג"ר עמרם בלום זצ"ל‪ ,‬שהיה נוהג לדרוש‬ ‫שיש לומר כן לענין לאו שבא על ידי פשיעה‪ .‬דכל טעם התוספות הוא דאין‬ ‫קודם קריאת התורה ארבע שעות‪ ,‬והפצירו בו לדחות את הדרשה לאחר‬ ‫זה דומיא דכלאים בציצית; והכא‪ ,‬שדין הדחייה הוא מסברא‪ ,‬הרי זה דוחה‬ ‫הצהריים‪ .‬ואמר להם על פי מה שאמרו חז"ל (שבת קנב ע"א)‪ :‬תלמידי חכמים‪,‬‬ ‫אף שבא על ידי פשיעה (הובאו דבריו בספר משברי ים סימן לט אות ט)‪.‬‬ ‫כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם; עמי הארץ‪ ,‬כל זמן שמזקינין‬ ‫ובזה מובן היטב לשון הגמרא‪ .‬שאם היחיד שב לעצמו‪ ,‬שוב אין תשובתו‬ ‫טפשות נתוספת בהן‪ .‬נמצא שכעת‪ ,‬בשעה זו‪ ,‬עדיין אתם מבינים מקצת‬ ‫יכולה לגעת עד ה' ממש – דהלא ישנו הלאו ד"לא יוכל בעלה הראשון‪...‬‬ ‫מדברי; אבל עד אחר הצהריים תוסיף חכמתי ותתרבה טפשותכם‪ ,‬ונמצא‬ ‫המרחק שבינינו גדול יותר – ושוב לא תבינו כלום (נדפס בזכרונם לברכה‪ ,‬אלול‬ ‫ָלָ ׁשּוב ְלְ ַַק ְְחָּתּ ּה" (דברים כד‪ ,‬ד)‪ ,‬ואין העשה דתשובה דוחה אותו‪ ,‬כיון שבא על‬ ‫"ַעד ה'‬ ‫ידי פשיעה‪ .‬ולכן אמר "שובה ישראל" בלשון יחיד – ואז אינו אלא ַ‬ ‫דף תקפו‪ ,‬בשם גאב"ד חוג חת"ס)‪.‬‬ ‫ֱֱאֹלֶקֶ יָך"‪ ,‬שלשיטת רבי יוחנן עד ולא עד בכלל‪ ,‬ואינו יכול להגיע אלא סמוך‬ ‫לכסא הכבוד ולא "אל" ה' ממש‪.‬‬ ‫הקושיות‬ ‫אבל כשהציבור שבים – "קחו עמכם דברים" בלשון רבים – אז "ושובו אל‬ ‫ַּׁבְּע ִּּתי ַלַ ֲֲאֹב ָָֹתיו ָזָ ַַבת ָָחָלָ ב ְּוְד ַַבׁש‪,‬‬ ‫בפרשתן‪ִּ" :‬כּ י ֲֲאִבִ יֶאֶ ּנּו ֶאֶ ל ָָה ֲֲא ָָד ָָמה ֲֲא ֶׁׁשר ִנִ ְׁש ְ‬ ‫ה'"‪ ,‬ומגיע עד ה' ממש; כי עשה דרבים דתשובה דוחה את הלא תעשה אף‬ ‫ִנֲִאצּוִנִ י ְוְ ֵֵה ֵֵפר ֶאֶ ת ְּבִּרִ יִתִ י‪.‬‬ ‫ּוָפָנָ ה ֶאֶ ל ֱֱאֹלִהִ ים ֲֲא ֵֵחִרִ ים ַוַ ֲֲע ָָבדּום ְוְ ֲ‬ ‫ָׂשַׂבע ְוְ ָָדֵׁשׁ ן ָ‬ ‫ְוְ ָָאַכַ ל ְוְ ַ‬ ‫שבא על ידי פשיעה‪ ,‬ו"שוב אלי נאום ה'"‪.‬‬ ‫ִתְִמֶצֶ אָןָ ֹאֹתֹו ָָרעֹות ַַרּבֹות ְוְ ָָצרֹות‪ְ ,‬וְ ָָעְנְ ָָתה ַַהִּׁשׁ ָיָרה ַַהֹּזּאת ְלְ ָָפָנָ יו ְלְ ֵֵעד‪ִּ ,‬כּ י‬ ‫ְוְ ָָהָיָ ה ִּכּ י ְ‬ ‫ובזה מובן המדרש‪" :‬קחו עמכם דברים" של דרשנים – "טובים השנים מן‬ ‫ִיְִצרֹו" (דברים לא‪ ,‬כ–כא)‪.‬‬ ‫ִמִִּפי ַזַ ְְרעֹו‪ִּ ,‬כּ י ָיָ ַַד ְְע ִּּתי ֶאֶ ת ְ‬ ‫ֹלא ִתִ ָּׁשַׁכַ ח ּ‬ ‫האחד"‪ .‬שכוונת הפסוק ב"טובים השנים" – שעושים תשובה ביחד ויש להם‬ ‫ויש לחפש אחר חלק הנחמה שבפסוקים אלו‪ ,‬שלכאורה אינם מדברים‬ ‫כח הרבים; "מן האחד" – היינו היחיד שעושה תשובה‪.‬‬ ‫אלא בעונשים‪.‬‬ ‫ַּבֲּע ֹֹוֶנֶ ָך" (הושע יד‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫"ׁשּוָבה ִיִ ְׂש ָָׂר ֵֵאל ַַעד ה' ֱֱאֹלֶקֶ יָך‪ִּ ,‬כּ י ָכָ ַׁשְׁלְ ָּתּ ֲ‬ ‫ָ‬ ‫ובהפטרה‪:‬‬ ‫גם העבירות אינם על ידי פשיעה ממש‬ ‫ודקדקו בגמרא (יומא פו ע"ב)‪" :‬כי כשלת" – זה שוגג‪" ,‬בעוניך" – זה מזיד‪.‬‬ ‫ובביאור שיטת רבי לוי‪ ,‬החולק על רבי יוחנן וסובר שאף תשובת היחיד‬ ‫ְּדָּבִרִ ים ְוְ ׁשּובּו ֶאֶ ל ה'" (שם‪ ,‬ג)‪ .‬ויש לדייק‪,‬‬ ‫"ְקחּו ִעִָּמֶּכֶ ם ָ‬ ‫ובפסוק שאחריו‪ְ :‬‬ ‫מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל‪ ,‬יש לומר במליצה ישרה על פי מה שכתב‬ ‫שבפסוק הראשון מדבר בלשון יחיד ובשני בלשון רבים; ועוד‪ ,‬שבראשון‬ ‫אא"ז זלה"ה בייטב פנים (אבני זכרון לראש השנה אות כו)‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫"ַעד ה' ֱֱאֹלֶקֶ יָך" ובשני "ֶאֶ ל ה'"‪.‬‬ ‫נאמר ַ‬ ‫כאשר ישראל עומדין למשפט‪ ,‬בדין הוא שיצאו זכאים בהשפטם –‬ ‫ָׂפ ֵֵתינּו" (שם)‪.‬‬ ‫ַׁשְּׁלָּמה ָָפִרִ ים ְׂש ָ‬ ‫ָ‬ ‫"ִאְִמרּו ֵֵאָלָ יו‪ָּ ,‬כּ ל ִּּת ָּׂׂשא ָָעֹוֹן ְוְ ַַקח טֹוב‪ּ ,‬וְנְ‬ ‫ובהמשכו‪ְ :‬‬ ‫כי הם שוגגים ואנוסים‪ ,‬מתוך שיעבוד וטירוף הדעת‪ .‬כמאמרם ז"ל‬ ‫ויש להבין הקישור שביניהם‪.‬‬ ‫(ברכות יז ע"א)‪ :‬גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך‪ ,‬ומי מעכב?‬ ‫וידועים דברי התנא דבי אליהו זוטא (זוטא פרשה כג)‪ :‬אמרו לו תלמידיו לרבי‬ ‫שאור שבעיסה – הוא היצר הרע; או כמשמעו‪ ,‬עול הפרנסה להביא‬ ‫אליעזר‪ ,‬רבינו אמור לנו היאך נעשה תשובה ונחיה‪ ,‬מיד פתח ואמר‪ַ" ,‬יַ ַַעְנְ ָך‬ ‫טרף לביתו להחמיץ עיסתו‪ ,‬ושיעבוד מלכיות‪...‬‬ ‫ֹלֵקי ַיַ ֲֲעֹקֹב" (תהלים כ‪ ,‬ב)‪ ,‬זו היא שנאמר ברוה"ק‬ ‫ַׂשֶּׂגְּבָך ֵׁשׁ ם ֱֱא ֵ‬ ‫ה' ְּבּ יֹום ָָצ ָָרה‪ְ ,‬יְ ְ‬ ‫וכבר פירשתי מאמר חז"ל (שם ז ע"א) "טובה מרדות אחת בלבו של‬ ‫על ידי שלמה "ּדֹוִדִ י ָׁשַׁלַ ח ָיָ דֹו ִמִ ן ַַהֹחֹר" (שיר השירים ה‪ ,‬ד)‪ .‬והיא פליאה‪.‬‬ ‫אדם יותר ממאה מלקיות" – היינו אפילו בשעה שחוטא‪ ,‬לבו כואב‬ ‫ובילקוט (הושע רמז תקלג) דרשו "קחו עמכם דברים" – של דרשנים "טובים"‪.‬‬ ‫ַּתֲּאָוָ ִתִ י" (תהלים לח‪ ,‬י)‪ :‬נגד רצונך‪ ,‬ואנחתי‬ ‫ונאנח‪ ,‬כדכתיב "ה' ֶנְֶגְ ְּדּ ָך ָכָ ל ֲ‬ ‫ואא"ז הבנין דוד זצ"ל בדרשותיו (בנין דוד חלק שני) פירש על פי דרכו‪,‬‬ ‫באותו רגע עצמו ממך לא נסתרה‪.‬‬ ‫ֶאֶָחד" (קהלת ד‪ ,‬ט); וגם אני אלך‬ ‫שקאי על דרש הפסוק "טֹוִבִ ים ַַהְּׁשַׁנַ ִיִ ם ִמִ ן ָָה ָ‬ ‫וזהו ענין שופר (ראש השנה לד ע"א) – גנוחי גנח‪ ,‬ילולי יליל בלבו‬ ‫בעקבותיו‪.‬‬ ‫בהסתר על רוע מעשיו החיצונים‪ .‬וגם זה רק מכח שיעבוד ואונס‪,‬‬ ‫"ַוַ ִּיּ ְְת ָָע ְְרבּו ַַבּגֹוִיִ ם ַוַ ִּיּ ְלְ ְְמדּו ַַמ ֲֲעֵׂשׂ יֶהֶ ם" (תהלים קו‪ ,‬לה) – ואונס רחמנא‬ ‫עשה דרבים דוחה אף לא תעשה שבפשיעה‬ ‫ַּנֲּע ָָר ֹלא ַַת ֲֲעֶׂשׂ ה ָָד ָָבר" (דברים כב‪ ,‬כו)‪.‬‬ ‫פטריה‪ ,‬כדכתיב "ְוְ ַלַ ֲ‬ ‫איתא בגמרא (יומא פו ע"ב)‪ :‬אמר רבי יוחנן‪ ,‬גדולה תשובה שדוחה לא תעשה‬ ‫"ְּבֵּאין ֵֵמִלִ יץ ֹי ֶֹׁׁשר מּול ַַמִּגּ יד ֶּפַּׁשׁ ע" – שהמסטין אומר‬ ‫וזהו שאומרים ֵ‬ ‫שבתורה‪ ,‬שנאמר "ֵלֵ אֹמֹר ֵֵהן ְיְ ַׁשַּׁלּ ח ִאִ יׁש ֶאֶ ת ִאִ ְׁשּׁתֹו ְוְ ָָהְלְ ָכָ ה ֵֵמִאִּתֹו ְוְ ָָהְיְ ָָתה‬ ‫שהוא פשע ומזיד‪ ,‬כי איננו יודע מחשבות בני אדם‪ .‬אז אתה‪ ,‬היודע‬ ‫ֶּתֱּחַנַ ף ָָה ָָאֶרֶ ץ ַַהִהִ יא; ְוְ ַַאְּתּ ָזָ ִנִ ית‬ ‫יָה עֹוד? ֲֲהלֹוא ָָחנֹוף ֱ‬ ‫ְלְ ִאִ יׁש ַַא ֵֵחר‪ֲֲ ,‬הָיָ ׁשּוב ֵֵאֶלֶ ָ‬ ‫ְּדַּבר ֹחֹק ּוִמִ ְׁׁש ָּּפט" – שהוא מה‬ ‫מצפוני לבות בני אדם‪ַּ" ,‬תֵּּגּ יד ְלְ ַיַ ֲֲעֹקֹב ַ‬ ‫ֵֵרִעִ ים ַַר ִּּבים – ְוְ ׁשֹוב ֵֵאַלַ י ְנְ ֻֻאם ה'" (ירמיה ג‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫דכתיב "ולנערה לא תעשה דבר"‪ ,‬כי אונס רחמנא פטריה‪.‬‬ ‫ותמה בספר כפות תמרים בשם גיסו הרב המג"ן (הג"ר משה גאלאנטי‪ ,‬הראשון‬ ‫ואמר "ליעקב"‪ ,‬שכן מצינו ביעקב שלא נענשה דינה‪ ,‬כי אנוסה היתה‪,‬‬ ‫לציון השני)‪ :‬והלא בכל התורה כולה הדין כן‪ ,‬דאמרינן עשה דוחה לא תעשה‬ ‫ַּבִּּמ ְׁׁש ָּּפט בשורת‬ ‫ְּדֵּקנּו ּ‬ ‫ֶּנָּה" (בראשית לד‪ ,‬ב)‪ְ .‬וְ ַַצ ֵ‬ ‫דכתיב "ַוַ ִּיּ ְׁשַּׁכּ ב ֹא ָָֹתּה ַוַ ְיְ ַַע ָ‬ ‫– ומאי רבותיה דתשובה? [ובקובץ עץ חיים צאנז (גליון ה' תשרי תשס"ג)‬ ‫הדין‪...‬‬ ‫נלקטו ל"ב תירוצים על קושיא זו‪ ,‬מהרב אלחנן בוים‪].‬‬ ‫כי "וכל מאמינים שהוא‪ ...‬הבוחן ובודק גנזי נסתרות" – וכל מאמינים‬ ‫ומתרץ שם על פי דברי התוספות בעירובין (ק ע"א)‪ ,‬דאם הדחייה באה על‬ ‫שהוא בוחן כליות‪ ,‬וידע שאנחנו אנוסים על ידי אומות העולם‬ ‫ידי פשיעה‪ ,‬לא אמרינן עדל"ת‪ .‬ויש שמטו בה משמיה דהגר"ח מבריסק‪.‬‬ ‫שגוזרין עלינו גזירות קשות בביטול תלמוד תורה ותפילה וכיוצא‬ ‫בהן‪ .‬לזאת הוא "הגואל ממות ופודה משחת"‪ ...‬וכל מאמינים שהוא‬ ‫וישנה נוסחה אחרת בגמרא (בילקוט שמעוני‪ ,‬עין יעקב‪ ,‬רבינו חננאל‪ ,‬ומהרש"א‬ ‫"גואל חזק‪ ,‬הדן יחידי לבאי עולם" – שהוא לבדו יודע מחשבות ולא‬ ‫ועוד)‪ :‬אמר רבי לוי‪ ,‬גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד‪ ,‬שנאמר "שובה‬ ‫זולתו‪ .‬עכ"ד‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ישראל עד ה' אלקיך"‪ .‬רבי יוחנן אמר‪ ,‬עד ולא עד בכלל‪ .‬ומי אמר רבי יוחנן‬ ‫הכי? והא אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה‪ ,‬ו"שוב‬ ‫ושפיר יש לטעון ולומר‪ ,‬דאף שהדחייה באה על ידי פשיעה – שאילולי‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫ז‬ ‫דרושים קדמונים‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫בבית המדרש אז השכינה שורה‪ ,‬כי כל בי עשרה שכינתא שריא (עיין ברכות‬ ‫שחטא לא היו צריכין לדחות את הלא תעשה – מכל מקום גם החטא עצמו‬ ‫ו ע"א)‪ .‬וכל עוד שלא באו עשרה הראשונים לבית המדרש‪ ,‬כביכול נחסר‬ ‫אינו אלא אונס ושוגג‪ .‬ואף על פי שחטא במזיד‪ ,‬הוי רק באונס; ושוב שפיר‬ ‫בחינת מלכות – ספירה העשירית – כי אין מלך בלא עם; ורק כשנתאספו‬ ‫שייך לומר עדל"ת‪ ,‬ואף תשובת היחיד מגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל‪.‬‬ ‫עשרה אנשים‪ ,‬אז ממליכין אנו את השי"ת עלינו‪ .‬ובעטרת זקנים (או"ח סי' צ‬ ‫וזהו שאמר הנביא "שובה ישראל עד ה' אלקיך"‪ .‬ושלא תקשה‪ ,‬היאך יגיע‬ ‫סק"ח) כתב שיש אנשי מעשה שביום שאינם מעשרה ראשונים הם מתענים‪.‬‬ ‫עד כסא הכבוד‪ ,‬והא אין עשה דוחה לא תעשה במקום שבא על ידי פשיעה‬ ‫נמצא שמי שהוא מאותם עשרה ראשונים‪ ,‬הרי הוא היה שם כשלא היה‬ ‫ַּבֲּע ֹֹוֶנֶ ָך"‪ :‬שגם העון שבמזיד כשלון הוא‪ ,‬והוי תחילתו‬ ‫– לזה אמר "ִּכּ י ָכָ ַׁשְׁלְ ָּתּ ֲ‬ ‫עדיין בחינת מלך‪ ,‬ושפיר מהניא לו התשובה‪ .‬ומה שמהניא תפילה ותשובה‬ ‫וסופו באונס‪ ,‬ושפיר נימא עדל"ת מצד הדין‪.‬‬ ‫לבאים אחריהם‪ ,‬אינו אלא בזכותם – כי מיגו דמהניא התשובה לעשרה‬ ‫וזהו "קחו עמכם דברים" – היינו הפסוק של "ולנערה לא תעשה דבר"; כי‬ ‫הראשונים‪ ,‬מהניא נמי לאשארא‪.‬‬ ‫על ידי טענת האונס נצא זכאים בדין‪" .‬ושובו אל ה'" – כי רק הקב"ה היודע‬ ‫ואיתא במסכת ברכות (מז ע"ב) שעשרה ראשונים נוטלין שכר כנגד כולם‪.‬‬ ‫מחשבות בני אדם ואין נסתר מנגד עיניו‪ ,‬הוא היודע מה שבתוך תוכיות‬ ‫ובזה מובן הטעם‪ ,‬דרק בזכותם נתקבלו תפילות השאר‪.‬‬ ‫פנימיות האדם‪ ,‬ושמה שעשה אינו אלא מחוסר יישוב הדעת ומחמת‬ ‫[ולפי זה יש לבאר מה שאמרו במשנה (אבות ה‪ ,‬ב) על אברהם אבינו "בא‬ ‫טירוף הדעת של היצר הרע ותחבולותיו; ורק לפניו גלוי וידוע השאור‬ ‫אברהם אבינו וקיבל עליו שכר כולם" – והיא אותה לשון ממש שאמרו‬ ‫שבעיסה ושעבוד מלכיות‪.‬‬ ‫בעשרה ראשונים‪ ,‬שנוטלין שכר כנגד כולם‪ .‬ומן הצד השוה שביניהם יש‬ ‫וידועים דברי הגמרא (ברכות לב ע"א‪ ,‬וסוכה נב ע"ב) שהקב"ה אומר "ַוַ ֲֲא ֶׁׁשר‬ ‫ללמוד‪ ,‬שאף טעמם אחד‪.‬‬ ‫ֹעִתִ י" (מיכה ד‪ ,‬ו) – אני גרמתי להם לחטוא‪ ,‬שבראתי יצר הרע‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ֲֲה ֵֵר ֹ‬ ‫דהנה אברהם היה הראשון שקרא להקב"ה אדון (ברכות ז ע"ב); ואדון זה‬ ‫ובזה מובן המדרש‪ ,‬שתלמידי רבי אליעזר שאלו היאך נעשה תשובה ונחיה‬ ‫מלכות‪ ,‬כמו שכתבו התוספות (ברכות מט ע"א ד"ה ברוך) בתירוץ השני‪ ,‬ד"אלקי‬ ‫– והלא במקום פשיעה אין עשה דוחה לא תעשה‪ .‬ועל זה ענה להם "יענך‬ ‫אברהם" זה מלכות – ולכך אין אומרים "מלך העולם" בשמונה עשרה‪ ,‬אף‬ ‫ה' ביום צרה"‪ ,‬כי הוא יודע את הצרות אשר עברו על ראשנו; "ישגבך שם‬ ‫שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה (ברכות מ ע"ב)‪.‬‬ ‫אלקי יעקב" – שאצל יעקב מצינו את הפטור של אונס בבתו דינה‪ .‬וכתיב‬ ‫נמצא אברהם הוא הממליך הראשון שבעולם‪ ,‬ולפיכך נטל שכר כנגד כולן‬ ‫"דודי שלח ידו מן החור" – שהקב"ה יענה שהוא הוא השולח יד‪" ,‬ואשר‬ ‫– ככל הממליכים‪ ,‬שכל הבאים אחריהם תלויים בזכותם‪].‬‬ ‫הרעותי"‪ ,‬והאדם אנוס בדבר; ועל ידי זה חותר חור מתחת כסא הכבוד‬ ‫ויש לסמוך לזה מה שכתב הראשית חכמה בשער התשובה (פרק ו)‪ ,‬וזה‬ ‫לקבל את התשובה‪.‬‬ ‫לשונו‪ :‬עוד ראוי שישכים לבית הכנסת להימנות מעשרה ראשונים‪,‬‬ ‫וזהו שאמר הכתוב "ְוְ ָָאֹנִֹכִ י ַַה ְְסֵּתּ ר ַַא ְְס ִּּתיר ָּפַּנַ י" וגו' (דברים לא‪ ,‬יח)‪" ,‬כי פנה‬ ‫שפירשו רז"ל שהוא מאריך ימים‪ ,‬והוכיחו כן מפסוק "ִּכּ י ֹמ ְְֹצִאִ י ָָמ ָָצא ַַחִּיּ ים"‬ ‫אל אלהים אחרים" – וכיון שעבדו עבודה זרה‪" ,‬ואת זנית רעים רבים"‪ ,‬שוב‬ ‫(משלי ח‪ ,‬לה); ובחינה זו מסוגלת‪ ,‬ובפרט אם יהיה ראשון‪ .‬ומסיים שם‪ :‬גם‬ ‫אי אפשר לקבלם בתשובה‪ ,‬כי במקום פשיעה אין עשה דוחה לא תעשה‪.‬‬ ‫סיוע גדול לבעל תשובה שיהיה נעזר מהבורא ביום‪ ,‬אם השכים לקרוא‬ ‫אך "ְוְ ָָהָיָ ה" – שאינו אלא לשון שמחה – "כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות"‪,‬‬ ‫בתורה ולהתפלל על עונותיו‪ .‬ויש לדקדק‪ ,‬מה ראה לקבוע דין זה בשער‬ ‫וזה יהא ללימוד זכות‪ :‬כי פשיעה אין כאן‪ ,‬אונס יש כאן‪ ,‬ומחילה סליחה‬ ‫התשובה דוקא‪ ,‬ומה ענין עשרה ראשונים אצל תשובה‪.‬‬ ‫וכפרה יש כאן‪ .‬כי [רק אני הבוחן כליות] "כי ידעתי את יצרו" – כי "ֵיֵ ֶצֶ ר ֵלֵ ב‬ ‫ולפי האמור אתי שפיר – שהעשרה ראשונים הם הממליכים‪ ,‬ובהם‬ ‫ִמְִּנֻּע ָָריו" (בראשית ח‪ ,‬כא)‪ ,‬ואני הוא שבראתי את היצר הרע; ולכן‬ ‫ָָה ָָא ָָדם ַַרע ֻ‬ ‫התשובה מועילה; ולפיכך מקומו בשער התשובה‪.‬‬ ‫אין להאשים את האדם בפשיעה‪ ,‬ושוב נימא עדל"ת‪.‬‬ ‫וזהו שאמרו במסכת ראש השנה (לד ע"ב)‪ :‬אמרו לפני מלכיות כדי‬ ‫ונמצא שאף הפסוקים הללו‪ ,‬שאינם מדברים לכאורה אלא בעונשין‪ ,‬נחמה‬ ‫שתמליכוני עליכם‪ ,‬כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה – דעל ידי שתמליכו‬ ‫גדולה יש בהם – שהרעות והצרות עצמן הן שעושות את החטא לאונס‪,‬‬ ‫אותי עליכם‪ ,‬אז יעלה זכרוניכם לפני ממש‪ ,‬עד כסא הכבוד ממש‪.‬‬ ‫ומהן בא הפתח לתשובה‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ואיתא בגמרא ביומא שם‪ ,‬שהתשובה מביאה רפואה ואריכות ימים וגאולה‬ ‫שלימה‪.‬‬ ‫התשובה מועילה בזכות הממליכים את השי"ת‬ ‫ואיתא בספרים לפרש דברי רבי שמעון ברש"י ריש פרשת צו‪" ,‬ביותר צריך‬ ‫והנה כתב בספר פתח האהל (דף מד) בטעם דמועילה תשובה – הא אמרינן‬ ‫הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס" – דהזריזות מהניא להביא השפעות‬ ‫(סנהדרין יט ע"ב) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול‪ .‬אך ביאור הענין‪,‬‬ ‫טובות בעת שישנו חסרון בכיס‪ .‬עכתו"ד‪( .‬עיין פרדס יוסף וירא בשם הגר"א‪ ,‬דעל‬ ‫משום דתשובה קדמה לבריאת העולם (פסחים נד ע"א)‪ ,‬ואז לא היה השי"ת‬ ‫זריזות מגיע שכר מצוה בהאי עלמא; וכן כתב בבני יששכר בשם החיד"א‪ ,‬והחיד"א מביאו‬ ‫מלך‪ ,‬דאין מלך בלא עם; ועל כן שפיר מועילה תשובה (הובאו דבריו בבנין דוד‬ ‫בשם המפרשים‪).‬‬ ‫חלק שני‪ ,‬בדרשה לשבת שובה שנת תרפ"א)‪.‬‬ ‫וכולי עלמא יודעים שמצב הפרנסה בכל העולם‪ ,‬ואצל אחינו בני ישראל‬ ‫ִנְִב ָָרא" – אבל לא היה מי שיקראהו‬ ‫ש"ֲאדֹון עֹוָלָ ם‪ָָ ...‬מַלַ ְך ְּבֶּטֶֶרֶ ם ָּכּ ל ְיְ ִצִ יר ְ‬ ‫ואף ֲ‬ ‫בפרט‪ ,‬דחוק מאוד‪ ,‬וצריכים לרחמים גדולים‪ .‬ולכן בבקשה מכם שתבואו‬ ‫ִנְִק ָָרא"‪.‬‬ ‫ֶחְֶפצֹו ֹּכּל‪ֲֲ ,‬אַזַ י ֶמֶֶלֶ ְך ְׁׁשמֹו ְ‬ ‫מלך; ורק "ְלְ ֵֵעת ַנַ ֲֲעָׂשׂ ה ְְב ְ‬ ‫כל אחד בזמן לתפילה‪ ,‬ועל ידי הזריזות להיות מעשרה ראשונים נזכה‬ ‫ׁשּוָבה" (איכה ה‪ ,‬כא) – ואי תקשה‪,‬‬ ‫יֵבנּו ה' ֵֵאֶלֶ יָך ְוְ ָנָ ָ‬‫"ֲהִׁשׁ ֵ‬ ‫ובזה יש לבאר הפסוק ֲ‬ ‫לקבלת התשובה‪ ,‬ועל ידה נקבל שפע רב מאתו יתברך‪.‬‬ ‫"ַחֵּדּׁש ָיָ ֵֵמינּו ְּכֶּקֶֶדֶ ם"‪ ,‬כמו שהיה‬ ‫הלא מלך שמחל אין כבודו מחול‪ ,‬לזה אמר ַ‬ ‫ובזה מובנים דברי הנביא‪" :‬אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב" – ויקשה‪,‬‬ ‫קודם בריאת העולם‪.‬‬ ‫היאך נושא עון‪ ,‬והלא מלך שמחל אין כבודו מחול? ולזה אמר "ונשלמה‬ ‫והנה יש לומר שבחינה זו ישנה אצל כל אדם בכל יום ויום‪ .‬דהנה תפילה‬ ‫פרים שפתינו"‪ ,‬דקאי על התפילה‪ :‬שעל ידי שאנו ממליכים את השי"ת‬ ‫אינה מועילה אלא בצירוף עם תשובה‪ ,‬והוא על פי מה שכתב בערבי נחל‬ ‫בעמדנו לפניו בתפילה בציבור עם עשרה אנשים‪ ,‬לכן מהניא התשובה‪ ,‬ועל‬ ‫(פרשת בלק)‪ ,‬שהקשו הקדמונים היאך מועילה תפילה‪ ,‬והא ליכא שינוי רצון‬ ‫ידי זה נזכה ליקח "טוב"‪.‬‬ ‫לפניו; ותירץ‪ ,‬דתפילה אינה מועילה בלא תשובה‪ ,‬וליכא שינוי רצון – כי‬ ‫יהי רצון שנזכה לתשובה שלימה‪ ,‬ולרפואה ולאריכות ימים ולגאולה‬ ‫בהיטיבו מעשיו יתבטל הגזירה‪ .‬נמצא שענין התפילה הוא ענין התשובה‪,‬‬ ‫שלימה‪ ,‬במהרה בימינו אמן‪.‬‬ ‫והיא היא‪ .‬עכתו"ד‪.‬‬ ‫ויש לחדש שבכל תפילה נתעורר ענין זה‪ .‬דהלא רק כשיש עשרה אנשים‬ ‫לקבלת הגליון והארות והערות‪arichimishemirim@gmail.com :‬‬ ‫מכון לכתיבת דברי תורה ודרשות של הרבנים שליט"א‬ ‫יצא לאור ע"י מכון ערוכים ושמורים‬ ‫הבושת ימי תרשעו הנשה שארל‬ ‫ח‬ ‫דרושים קדמונים‬