gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

מחוברים - עוז והדר · Mechiburim - Oiz Vehudar — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מצורפים העלונים‪:‬‬ ‫‬ ‫בס"ד‬ ‫חמ„ו˙ ‚נוזו˙ ופנינים י˜רים מע˘י ‪„ˆ‰‬י˜ים‬ ‫ופעול˙ם ‪‰‬ליכו˙י‪‰‬ם ב˜ו„˘ ורום מעל˙ם ˘ל‬ ‫מרנן ˙למי„י ‪‰‬בע˘"ט זי"ע וממ˘יכי „רכם‬ ‫‬ ‫אורות של אמונה‬ ‫‡וˆר בלום וכלי מל‡ ברכ‪ ‰‬מסו„ר וערוך מ˙וך‬ ‫˘יחו˙ ‪‡‚‰‬ון רבי מנחם מנ„ל פומרנ‪˘ ı‬ליט"‡‬ ‫לדרך החיים‬ ‫מלוקט מדברות‬ ‫קדשו ותורתו של‬ ‫האדמו"ר רבי דוד חי‬ ‫אביחצירא שליט"א‬ ‫עמ' י"א‬ ‫עמ' ט'‬ ‫בס"ד‬ ‫ובחר˙ בחיים‬ ‫בס"ד‪ ,‬גיליון רצ"ח | פרשת יתרו | תשפ"ה‬ ‫משיעורי‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫‚ליון ˘בועי במ˘נ˙ מרן ה‡ור החיים ה˜' זיע"‡‬ ‫גליון ש”ה‬ ‫גיליון א'‬ ‫בראשית תשפ"ו‬ ‫ע‪ ú‬ה˙ורה והמוע„ים‬ ‫עמ'החייםי"ט‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫הפרדת רשויות – האדם ובעלי‬ ‫)בראשית תשפ"ג(‬ ‫˙ור˙ חיים‬ ‫נו˘‡ ˙ורני מר˙˜‬ ‫עמ' ט"ו‬ ‫ראש השנה‬ ‫תשפ”ז‬ ‫ל‡ור „ברי ה‡ור החיים‬ ‫˘ולחן ˘ב˙ עם ה‡ור החיים‬ ‫האכילה קודם החטא ולאחריה ולאחר דור המבול‬ ‫טרם מתן תורה נצטוו ישראל מפי‬ ‫אותו ליל הסדר לא יישכח במהרה מבני המשפחה‪ ,‬קטנים‬ ‫וגדולים גם יחד‪.‬‬ ‫איך שרק תסתכלו על זה‪ ,‬היה יחיאל מיכל חביב הקהל‪.‬‬ ‫ממרום גילו המופלג וזקנו שופע ההדר‪ ,‬מקומו הקבוע אי‬ ‫מוֹע‬ ‫הגבורה )יט‪ ,‬ה(‪” :‬וְ ַע ָתּה ִאם ָשׁ ַ‬ ‫ולאשתו נתן הבורא יתברך את כל עשב זורע זרע‬ ‫וכל פרי עץ‪ .‬אולם לחית הארץ ולעוף השמים נתן‬ ‫מובן‪ ,‬כי לכאורה כאן במעשה בראשית מדברת‬ ‫התורה על דרך פעולת גוף האדם והבהמה‪ ,‬וכי‬ ‫ויהי האדם לנפש חיה‬ ‫יתי‬‫וּשׁ ַמ ְר ֶתּם ֶאת ְבּ ִר ִ‬ ‫ִתּ ְשׁ ְמעוּ ְבּקֹלִ י ְ‬ ‫יתם לִ י ְסגֻ לָּ ה ִמכָּ ל ָה ַע ִמּים כִּ י לִ י כָּ ל‬‫וִ ְהיִ ֶ‬ ‫עד סמוך לעלות השחר ישב סבא וסיפר‪ ,‬בכה וקונן‪ .‬על‬ ‫הצרת צעדיהם ועל האקציות ההמוניות‪ ,‬על השאגות‬ ‫שם בכותל המזרח בבית הכנסת השכונתי וקורות חייו‬ ‫שהותירו את חותמם בפניו משופעות הקמטים והתלמים‪,‬‬ ‫רק את כל ירק עשב‪ ,‬ולא את פרי העץ והזרעים‪.‬‬ ‫שניהם מקרה אחד להם עד שיאכלו מאכל אחד‬ ‫בריאת האדם ושלטונו בברואים‬ ‫ָה ָא ֶרץ“‪.‬‬ ‫מקפיאות הדם והכלבים האימתניים‪ ,‬על המגלבים שהכו‬ ‫בבשר החי ועל הנסיעות הממושכות בתת‪-‬תנאים בקרונות‬ ‫ירד מיכל‘ה אל העם והואיל בטובו להעניק להם עצה‬ ‫ותושייה‪ ,‬חיוך חם וגם כוס תה מפעם לפעם‪ ,‬חלוט ביד‬ ‫ואין מאכלם יחד כולם בשווה‪.‬‬ ‫ויהיו ניזונים בשווה?‬ ‫’בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ‘‪.‬‬ ‫האור החיים מבאר את פשר הציווי‬ ‫הבקר‪.‬‬ ‫אוהבת וגדוש קוביות סוכר‪.‬‬ ‫ברם‪ ,‬לענין מה שכתב רש“י בדבר איסור אכילת‬ ‫אם כן‪ ,‬לשון רש“י ’השוה להם הכתוב בהמות‬ ‫הזה‪ ,‬וכותב‪” :‬וְ כַ ֲא ֶשׁר ָר ָצה ֵא‪-‬ל ֶעלְאיןיוֹןלך יפה מן ההתחלה ‪ -‬בריאת מעשה בראשית‬ ‫הוא נזכר‪ ,‬בקול‪ ,‬בפניו של השטן שחרץ את גורלם בהינף‬ ‫הגדרתו המדויקת שנויה היתה במחלוקת‪ַ .‬זקן הקהל‪ ,‬ניצול‬ ‫בשר לאדם הראשון‪ ,‬מודה הרמב“ן‪ ,‬וכותב כי כך‬ ‫וחיות‘ צריך ביאור‪.‬‬ ‫דוּשּׁה‬ ‫וּב ָרה‪ ,‬יְ סוֹד ַה ְקּ ָ‬ ‫תּוֹרה זַ כָּ ה ָ‬ ‫לָ ֵתת ַה ָ‬ ‫המשך בעמוד הבא‬ ‫בס“ד‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫בששה ימים‪ ,‬ולבסוף שבת קודש‪ ,‬בה כלו מעשה‬ ‫יד וקבע מי לחיים ומי למוות‪ .‬ביכּה מרות‪ ,‬לראשונה מזה‬ ‫שואה‪ ,‬סבא חביב או שכן אדיב‪ ,‬כל אלה הינם רק חלק‬ ‫היא דעת רבותינו ז“ל‪ ,‬והוא פשוטו של מקרא‪.‬‬ ‫ובפרט יש להבין מה שכתב לאחר מכן ’ולא הרשה‬ ‫השמים והארץ וכל צבאם‪ ,‬וישבות אלקים ביום‬ ‫רוּחנִ יּוֹת‪ִ ,‬צוָּ ה לָ ֶהם‬ ‫רוּחנִ יּוּת ָה ָ‬‫וְ ַה ָטּ ֳה ָרה וְ ָ‬ ‫עשורים‪ ,‬את גורלה של משפחתו הענפה וקהילתו הפורחת‬ ‫מאותו רצף ארוך של תארים שהוצמדו לו והפכו לחלק‬ ‫עולה אם כן‪ ,‬כי לדברי הרמב“ן לא קשה הקושיא‬ ‫לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר‘‪ .‬לשון‬ ‫שׁוּבה ֲא ִפלּוּ ֵמ ֵח ְטא ַקל‪.‬‬ ‫השביעי‪.‬‬ ‫ֶשׁיַּ ְחזְ רוּ ִבּ ְת ָ‬ ‫שעלו על המוקד‪ ,‬חלקם מול עיניו‪ .‬צירל וחווהל‘ה‪ ,‬משה‪-‬‬ ‫מתדמיתו‪ ,‬חלק ממסכת חייו‪.‬‬ ‫וּכְ ָבר ָק ַדם לָ נוּ ַמ ֲא ָמ ָרם זַ “ל )קידושין‬ ‫מרגליות יקרות ואבני מט‪,‬‬ ‫הראשונה שהקשינו על דברי רש“י‪ ,‬בדבר‬ ‫זו אינה מצויה‪ ,‬כי מן התורה יודעים אנו על‬ ‫מרדכי ויידל‪ ,‬אבא ואמא‪ .‬החברים לשטיבל והשכנים‪ ,‬הרבי‬ ‫חושן‪,‬‬ ‫ביום השישי לבריאה‪ ,‬ברא הקדוש ברוך הוא את‬ ‫שרוליק נכדו‪ ,‬אשר חש קרוב מספיק לסבא הגדול‪ ,‬החליט‬ ‫ב( ְבּ ִדין ַה ְמ ַק ֵדּשׁ ֶאת ָה ִא ָשּׁה ַעל‬ ‫וגבאי‪ ,‬המלמד והבלן‪.‬‬ ‫השוואת האדם והבהמה‪ .‬אך עדיין שומה עלינו‬ ‫האסור והמותר‪ ,‬ומדברי חז“ל למדנו על הכשר‬ ‫האדם‪ .‬האדם הוא נזר הבריאה‪ ,‬ונברא אחרון‬ ‫לעשות שימוש מועיל בכובע אותו חבש מיכל‘ה בחיק‬ ‫נפלאיםעליהם‬ ‫פניו הוצפו דם כשנזכר במפקדפנינים‬ ‫ְמנָ ת ֶשׁהוּא ַצ ִדּיק גָּ מוּר‪ ,‬וְ נִ ְמ ָצא ָר ָשׁע‪,‬‬ ‫צדיקיםיו ִק ִ‬‫וסיפורי ֶשׁ ִקּ ָ‬ ‫להבין את הלשון שנקט רש“י‪ ,‬ש‘לא הרשה‘ לאדם‬ ‫והפסול‪ ,‬אולם מהו ’לא הרשה‘? האם איסור גמור‬ ‫למעשה בראשית‪ ,‬אחר כל בעלי החיים‪ ,‬כדי‬ ‫הסדיסט שכפה‬ ‫המשפחה ‪ -‬כובע הסבא החביב‪.‬‬ ‫ישׁינַ ן ֶשׁ ָמּא‬ ‫ידּוּשׁין‪ ,‬כִּ י ַחיְ ִ‬ ‫ידּוּשׁ‬ ‫לרוץ ריצה חסרת תכלית על השלג‪ ,‬ועטו ארשת סלידה‬ ‫ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר‪ .‬מדוע נוקט‬ ‫באותו ליל הסדר עליו נסוב סיפורנו‪ ,‬החליט שרוליק כי‬ ‫הגות ורעיון ָע ָשׂה ְתּ ָ‬ ‫דברי‬ ‫הוא? הלא על עץ הדעת הזהיר הקדוש ברוך הוא‬ ‫שישלוט בכולם‪.‬‬ ‫שׁוּבתוֹ‬ ‫וּב ֶא ְמ ָצעוּת ְתּ ָ‬‫שׁוּבה‪ְ ,‬‬ ‫רש“י בביטוי זה‪ ,‬החורג מלשון התורה בכל מקום‪.‬‬ ‫את אדם הראשון בפירוש‪ ,‬ואמר לו )בראשית ב יז(‬ ‫במשורה‪.‬‬ ‫כשתיאר את מרק‪-‬הפיגולים שחולק להם‬ ‫די לו להחשות‪ .‬הוא מוכרח להתחקות אחר סיפור חייו‬ ‫בסיום מעשה בראשית אמר אלקים לאדם‬ ‫יִ ָקּ ֵרא ַצ ִדּיק“‪.‬‬ ‫מדוע נאסר הבשר לאדם והותר לנח?‬ ‫”וּ מֵעֵץ ה ַּדַעַת טוֹב וָר ָע לֹא תֹאכ ַל מ ִּמ ֶּנוּ“‪ ,‬אך מה‬ ‫ולאשתו )פסוקים כט‪-‬ל(‪” :‬ה ִּנ ֵה נָת ַּתִי לָכ ֶם אֶת ּכ ָל‬ ‫אכן נפסק בשלחן ערוך )אה“ע לח‪,‬‬ ‫החסידות‬ ‫כך‬ ‫תורת‬ ‫לא‬ ‫מאוצרות‬ ‫ההתרגשות לפתה אותו כששיתף בסיפורי הגבורה‬ ‫האמיתית‪ ,‬היהודית‪ .‬השופר שהושג מאי‪-‬שם בדרך‬ ‫של סבא‪ ,‬להעשיר בפרטים שעוד לא ראו אור עולם וטרם‬ ‫שמעתם אוזן ולמלא את נרתיקו בסיפורים נוטפי נוסטלגיה‬ ‫ביאור הנוסח ’לא הרשה‘?‬ ‫מנתֶב זֹרֵעַ זֶר ַע אֲׁשֶר עַל ּפ ְנ ֵי כ ָל הָאָר ֶץ וְאֶת ּכ ָל‬ ‫לא(‪]” :‬המקדש את האשה[ על עֵשׂ‬ ‫משובצות מיד‬ ‫זהבליד‬ ‫המחנה‪.‬ומסודרות‬ ‫דרך‪ ,‬התפילין שהוחבאו במסירות נפש והועברו‬ ‫מעברו הנסתר של סבא‪.‬‬ ‫קודם שנבוא לביאור הדברים‪ ,‬נציגה נא בזה את‬ ‫הריעזוֵץ אֲׁשֶר ּבוֹ פְר ִי עֵץ זֹרֵעַ זָר ַע לָכ ֶם יִהְי ֶה לְאָכְל ָה‪:‬‬ ‫שאני צדיק‪ ,‬אפילו רשע גמור‪ ,‬ה ָ‬ ‫המשך דברי הרמב“ן‪ ,‬העוסק בביאור החילוק בין‬ ‫כבהמות נדמו‬ ‫ַשמַי ִם וּ לְכֹל רוֹמֵשׂ עַל‬ ‫תשובהָל חַ ּי ַת הָאָר ֶץ וּ לְכ ָל עוֹף הׁ ּ ָ‬ ‫מקודשת מספק‪ ,‬שמא הרהר וּ לְכ‬ ‫ושיחותיו של‬ ‫בהתרגשות‪ ,‬ספר תהלים בלוי אותו חלקו בני‬ ‫משיעוריו‬ ‫תכנית מורכבת נטוותה מבעוד מועד‪ ,‬וכך מצא את עצמו‬ ‫הריקודים‬ ‫תפילות הימים הנוראים והבכיות המזעזעות‪,‬‬ ‫שרוליק בוהה בסבו משך כל הסדר‪ ,‬עוקב בדריכות אחר‬ ‫דורו של אדם הראשון וזרעו אחריו‪ ,‬ובין נח ובניו‬ ‫על מנת לשנות פרק זה‪ ,‬שומה עלינו לחקור‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ ’הרי זו‬ ‫לדגש‪:‬ר ֶץ אֲׁשֶר ּבוֹ נֶפֶׁש חַ ּי ָה אֶת ּכ ָל יֶר ֶק עֵשֶׂב לְאָכְל ָה‪,‬‬ ‫בלבו“‪ .‬עם זאת יש לשים לב הָאָ‬ ‫‪ -‬להם הותרה אכילת בשר‪.‬‬ ‫ולפרש את פשר היחס בין אדם לבהמה‪.‬‬ ‫הרהר כ ֵן“‪ .‬ובזה מסתיימת מלאכת היום השישי‬ ‫מקודשת מספק‪ ,‬שמא ו ַיְה ִי‬ ‫שליט“א‬ ‫בשמחת תורה‪ ,‬שיעורי התורה המחתרתיים והחיזוק‬ ‫ההדדי באמונה‪.‬‬ ‫מעשיו ומצפה לרגע הגורלי בו תשתנה המשוואה‪ .‬הרגע בו‬ ‫הוא יוכל לדרוש‪ ,‬ולעמוד על שלו‪.‬‬ ‫וכתב‪ ,‬כי בעלי החיים יש בהם נפש התנועה‪,‬‬ ‫הנה‪ ,‬כל אדם יש בו נפש בהמית מלבד הנפש‬ ‫עם כל מלאכת השמים והארץ )פסוק לא(‪” ,‬ו ַּיַר ְא‬ ‫תשובה בלבו‘‪.‬‬ ‫קולו התאושש מעט‪ ,‬התייצב‪ ,‬כשהגיע לשלב בו הופיע‬ ‫’נו? אז מי גנב את האפיקומן?‪ ‘...‬הפנה סבא מבט חמים‬ ‫אשר יש בה קצת מעלה בדומה לנפש המשכלת‪,‬‬ ‫המשכלת‪ ,‬וכדברי הכתוב )קהלת ג יט( ּ‬ ‫”כ ִי מִקְר ֶה‬ ‫האםקִים אֶת ּכ ָל אֲׁשֶר עָשָׂה וְה ִּנ ֵה טוֹב מְאֹד ו ַיְה ִי עֶר ֶב‬ ‫נידון מעניין כשלעצמו הוא ‪ -‬אֱלֹ‬ ‫הצבא האדום בשערי המחנה וכבש אותו‪ ,‬שחרר את שלדי‬ ‫לנכדים‪ ,‬בקולו נשמעת היטב שמחת החג אך לצד זאת‬ ‫ואף כח הבחירה ניתן בהם במידה ידועה‪ ,‬לבחור‬ ‫ב ְנ ֵי הָאָד ָם וּ מִקְר ֶה ה ַּבְהֵמָה וּ מִקְר ֶה אֶחָד לָה ֶם‬ ‫תשובה‪ ,‬בֹקֶר יוֹם הׁ ַּשׁ ִּשִי“‪.‬‬ ‫ו ַיְה ִי‬ ‫ניתן להניח שהעבריין עשה‬ ‫האדם שבו ואפשר להם לשוב לארץ החיים‪.‬‬ ‫מעיד רעד קל כי השנים לא פסחו עליו‪.‬‬ ‫עמ' כ"ג‬ ‫בחיים על פני המוות ולבחור את הראוי להם‬ ‫ּכ ְמוֹת ז ֶה ּכ ֵן מוֹת ז ֶה ו ְרוּ חַ אֶחָד ל ַּכֹל וּמוֹתַר הָאָד ָם‬ ‫ובכך להחזיק את הקידושין כתקפים‬ ‫עמ' כ"ז‬ ‫’ואז נמלטתי לארץ הקודש‪ ,‬השתקעתי בבני ברק והנה אני‬ ‫נדמה לו שהוא שמע משהו‪ .‬מי?‬ ‫מאכל האדם‪ ,‬ואיסור הבשר‬ ‫שבת קודש‬ ‫על התורה‬ ‫למזונם‪ ,‬ובכח זה בורחים הם מן הצער והמיתה‬ ‫מִן ה ַּבְהֵמָה אָי ִן ּכ ִי ה ַּכֹל הָב ֶל“‪ .‬כי אכן מאכל האדם‬ ‫מספק‪ ,‬גם בשעה שאנו עודנו רואים ‪-‬‬ ‫’אני‘ נשמע שוב הקול‪ ,‬צלול וצעיר‪ ,‬מפיו של שרוליק‪’ ,‬אני כאן‘ סיים באחת‪ ,‬נותן סביבו מבט אוהב‪ ,‬חם‪.‬‬ ‫ומבקשים את מזונם וטובתם‪ .‬וכמו שאמר הכתוב‬ ‫והבהמה שווה‪ ,‬ויכול אדם לאבד ולהפקיר את‬ ‫והואנתינת עשב הארץ למאכל לאדם ולכל הבהמה‬ ‫לדוגמה ‪ -‬את החפץ הגנוב בידו‪ ,‬על‬ ‫זהו? הנכדים היו המומים‪.‬‬ ‫גנבתי את האפיקומן!‘‬ ‫)קהלת ג כא( ”מִי יוֹדֵעַ רוּ חַ ּב ְנ ֵי הָאָד ָם הָעֹל ָה ה ִיא‬ ‫שליחותו בעולם‪ ,‬עד שיהא נמשל כבהמות נדמה‪.‬‬ ‫כתב רש“י דבר אשר יש בו ענין לענות בו‪ ,‬וז“ל‪:‬‬ ‫טרם החזירו לבעליו‪.‬‬ ‫בענין זה נחלקו הראשונים והאחרונים‬ ‫לאחרשבת‬‫נועם‬ ‫לפתע‬ ‫אכסוף‬ ‫חכמההחיפזון הפתאומי של סבא לסיים‪ ,‬לקצר‬ ‫קודש והגיונות מה‬ ‫זמן‪.‬‬‫שלהבות‬ ‫’ומה תרצה בתמורה?‘ סבא לא בזבז‬ ‫לְמָעְל ָה ו ְרוּ חַ ה ַּבְהֵמָה הַיֹּרֶד ֶת ה ִיא לְמ ַּטָה לָאָר ֶץ“‪.‬‬ ‫ואמרו חז“ל כי האדם הוא ממוצע בין מלאכי‬ ‫”לכם יהיה לאכלה‪ .‬ולכל חית הארץ ‪ -‬השוה להם‬ ‫’אבקש את אשר חפצתי‘ הבהיר שרוליק בטון עסקי שאינו האריכות הרבה ולוותר על פירוט העלייה לארץ‪ ,‬חבלי‬ ‫ומשום כך ראוי גם לבני האדם לנהוג ברחמים‬ ‫השרת לבהמת הארץ‪ ,‬וכלשונם )חגיגה טז‪” :(.‬ששה‬ ‫וסגולתה)עיי‘ נו“כ שם(‪ ,‬יש הסבורים כי אכן‬ ‫הכתוב בהמות וחיות למאכל“‪.‬‬ ‫בוער‬ ‫השבת‬ ‫ועוד? מה‬ ‫בקדושת‬ ‫השבועלי הקליטה והקמת המשפחה‪ ,‬שיקומו האישי‬ ‫מפרשת‬ ‫משתמע לשתי פנים‪’ ,‬אך ורק אם יואיל הסבא להבטיח‬ ‫בבעלי החיים ולא לגרום להם צער‪.‬‬ ‫דברים נאמרו בבני אדם‪ ,‬שלשה כמלאכי השרת‪,‬‬ ‫ניתן להאמין בכך‪ ,‬אך זאת כמובן רק‬ ‫לו?‬ ‫נאמנה כי יגשים את משאלתי‘‪.‬‬ ‫מבואר‪ ,‬כי על אף היות האדם נזר הבריאה‬ ‫מטעם זה‪ ,‬מדרכי המוסר ראוי היה תחילה שלא‬ ‫שלשה כבהמה“‪ .‬בחלק הרוחני שבו נוהג האדם‬ ‫ותכליתה‪ ,‬מכל מקום לענין מאכלו הושווה לחית‬ ‫הרבילהשיב‬ ‫וסבורים‬ ‫עצמו‬ ‫בתנאי שהוא קיבל על‬ ‫עצמו את על ההנהגה‪ ,‬ובטרם לקח‬ ‫החולקים‬ ‫ה‡הבה מ˜ל˜ל˙ ‡˙ ה˘ורה‬‫כוס ישועות אשא ‪ -‬גביע‬ ‫את השמש ושאלו על‬ ‫מאן‪-‬דהוא שפגש‬ ‫כבשן האש‬ ‫’במה כבר יכול להיות מדובר?‪ ‘...‬סבא הפך משועשע‪,‬‬ ‫תמיהה מתבקשת תמה רבינו בעל ’אור החיים’ היעדרותו‪ ,‬סיפר שהלה גמגם על עיסוק חשוב‬ ‫ויש בכדי‬ ‫הגזילה‪,‬‬ ‫את את‬ ‫הקדוש‬ ‫לאכול מבשר בעלי החיים‪ .‬אולם כאשר השחית‬ ‫כמלאכי מרומים‪ ,‬אולם בצרכיו הגופניים אינו‬ ‫ובהמת הארץ‪ ,‬ומאכל כולם מעשב הארץ‪.‬‬ ‫לקדש בו‪,‬‬ ‫הגביע לידו‬ ‫מקוצק‬ ‫’אוסף הבולים היקר שלי? הכרך העתיק של סלאוויטא?‘‬ ‫קידושיו אינם‬ ‫אלאסטוטשינר‬ ‫די‪ ,‬נתן‬ ‫אין רבי‬ ‫אחדאף בכך‬ ‫מהחסידים‪,‬‬ ‫קם כי‬ ‫שנקלע אליו שלא בטובתו‪ .‬התורה הקדושה מספרת לנו אודות המעמד נורא ההוד ‪-‬‬ ‫הקדוש בפרשת ויגש (בראשית מה)‬ ‫שרוליק‪:‬‬ ‫כל אדם את דרכו על הארץ‪ ,‬וגם הארץ הנה‬ ‫שונה מן הבהמה‪ .‬ומשום כך‪ ,‬אם לא ישגיח על‬ ‫ועוד הוסיף רש“י וכתב‪” :‬ולא הרשה לאדם ולאשתו‬ ‫בראשו‪.‬יוסף ביום השלישי‪ ,‬הם כבר ממשמעמד‬ ‫’לא ולא‘ הניד‬ ‫נשחתה‪ ,‬ובעלי החיים השחיתו דרכם ברעת‬ ‫קיום תפקידו בזה העולם‪ ,‬ידמה לבהמה‪ ,‬כי האדם‬ ‫והעמידו השיב‬ ‫כל עוד לא‬ ‫הגביע‬ ‫מספק‬ ‫אף את‬ ‫ולקח‬ ‫קידושין‬‫מוורשה‪,‬‬ ‫פותחת בפסוקים‬ ‫סוד הגביע‬ ‫כעסו‪.‬הר סיני וקבלת התורה‪ ,‬והפרשה‬ ‫השמש שלנצפה‬ ‫כיצד ייתכן שכל אותן שנים שהיה‬ ‫הגזילה‪.‬יצחק מאיר באמרו לו‪ :‬להמית בריה ולאכול בשר‪ ,‬אך כל ירק עשב יאכלו‬ ‫את של רבי‬ ‫הרב על ידו‬ ‫שלר ֵאל‬‫לפטירתויִ ְשׂ ָ‬ ‫השבעהאת ְבּנֵ י‬ ‫ישׁי לְ ֵצ‬ ‫ימי ִ‬ ‫כלותה ְשּׁלִ‬‫עם ֶֹדשׁ ַ‬ ‫”בּח‬‫כהרגלו‪ ,‬ב(‪ַ :‬‬ ‫בעיר )יט‪ ,‬א ‪-‬‬ ‫סבא‪ .‬משוטט הבאים‬ ‫נרמזה בקולו‬ ‫רוחחי?‬ ‫קוצרהוא‬ ‫להודיע של‬ ‫לאביו כי‬ ‫נימה קלה‬ ‫’נו?‘שלח‬‫במצרים‪ ,‬לא‬ ‫והמתפללים של‬ ‫האדם‪ ,‬נגזרה כליה על תבל וכל יושבי בה‪ ,‬והיו‬ ‫אשר אינו מקיים את התכלית אשר בעבורה בא‬ ‫בראשונים כלם‪ ,‬וכשבאו בני נח התיר להם בשר‪ ,‬שנאמר‬ ‫לכן יקדש יחד‬ ‫לשמוע קדוש‪,‬‬ ‫מוקדשת‬ ‫רוצהנרחבת‬ ‫זי”ע “העולם‬ ‫יריעה‬ ‫ידים‬ ‫בונםְסעוּ ֵמ ְר ִפ ִ‬ ‫מפשיסחא‬ ‫שמחהי‪ :‬וַ יִּ‬ ‫רבי ַבּר ִסינָ‬ ‫סיפרויּוֹם ַהזֶּ ה ָבּאוּ‬ ‫הקדוש ִמ ְד‬ ‫המנינים ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ָ‬ ‫המאוחריםריִ ם ַבּ‬ ‫ובשנות כליאתו בבית‬ ‫לי‪ ,‬סבא‘‪.‬‬ ‫’תבטיח‬ ‫עבדותו‪,‬‬ ‫אם בשנות‬ ‫לעולם הזה‪ ,‬עליו אמרו חז“ל )עירובין יג‪” (:‬נוח‬ ‫חלק נא רבנו”‪.‬‬ ‫הסוהר‪ ,‬ייתכן שלא היה באפשרותו‪ ,‬אך לאחר שלקראת השעה שמונה; הוא נראה מגיח סוף‬ ‫ראויים כולם למות במבול‪ .‬אלא שנח איש צדיק‬ ‫)להלן ט ג( ’כל רמש אשר הוא חי וגו‘‪ ,‬כירק עשב‘ ‪-‬‬ ‫נוספתאלא‪ -‬האם‬ ‫לנקודה‬ ‫ובאחרונים‬ ‫וגמרור“‪.‬‬ ‫נמנו ד ָה ָה‬ ‫תקפ”ז‪ֵ ,‬אל נֶ גֶ‬‫שׁם יִ ְשׂ ָר‬ ‫י”בוַ יִּ ַחן ָ‬ ‫באלול‬ ‫ביוםד ָבּר‬ ‫ותפליור ִסינַ י וַ יַּ ֲחנוּ ַבּ ִמּ ְ‬ ‫תחת‬ ‫כשטליתוֹאוּ ִמ ְד ַבּ‬‫שריר וַ יָּ ב‬ ‫מביתו’והכל‬ ‫בנינוחות‬ ‫והתפייט‪,‬‬ ‫נו‪ ,‬אני מתחייב בזאת‘ נעתר סבא סוף‬ ‫’נו‬ ‫ענה כלום‪,‬‬ ‫הרי”מ’ לא‬ ‫בעל ‘חדושי‬ ‫שעלה לגדולה‪,‬‬ ‫תמים היה‪ ,‬ואותו ראה ה‘ צדיק לפניו בדור הזה‪,‬‬ ‫לו לאדם שלא נברא יותר משנברא“‪ .‬אך לעולם‬ ‫שהתרתי לאדם הראשון ‪’ -‬נתתי לכם את כל‘“‪.‬‬ ‫בתשובה‪,‬‬ ‫הגביע הרהר‬ ‫שהוא‬ ‫בשתיקה את‬ ‫העובדהכי לקחאמירתו‬ ‫בצל הקדש‬ ‫הסתופפוועל‬ ‫הפסוקים‬ ‫סדראשר‬ ‫מהחסידים‬‫האור החיים הקדוש על‬ ‫וקיים‘‪.‬הלא חלפו תשע שנים תמימות בית שחיו‪ ,‬והוא צועד לביתעומד‬ ‫הכנסת‪.‬‬ ‫והעמידו על‬ ‫הנוראים‬ ‫בימים‬ ‫אביו?נעץ עבור מה‬ ‫עד שבאו אחיו‪ ,‬וכיצד לא חש לצערו של‬ ‫ובזכותו הציל הקדוש ברוך הוא שנים שנים מכל‬ ‫בוודאי שם אדם עליו‪ ,‬ויוכל לחזור אל מעלתו‪.‬‬ ‫יש מבואר‪ ,‬כי לא הותר לאדם הראשון לשחוט‬ ‫בתשובה‪.‬הרי‬ ‫ודאי שב‬ ‫מקוצק‪ .‬ואף‬ ‫הרביכי אכן‬ ‫קובעת‬ ‫ידו של‬ ‫תקפ”ח‬ ‫המציין כי‬ ‫תחלת שנת‬ ‫לאחרשלהפסוק‬ ‫נאמר‬ ‫שהפסוק ’וַ יִּ ְסעוּ ֵמ ְר ִפ ִידים‘‬ ‫הסיכה תשלום?‬ ‫מקבל השמש‬ ‫שרוליק את‬ ‫אושוויץ‪ ,‬סבא!‘‬ ‫ַ’ס ֵפּר לנו על‬ ‫הרבי מקוצק‬ ‫יפל דבר בהנהגת חסידי‬ ‫והתאבל האם‬ ‫הרי כל אותן שנים ישב יעקב אבינו‬ ‫מין‪ ,‬ושבעה שבעה מן הטהורים‪ .‬ומעתה ואילך‬ ‫ולאכול בשר בהמה‪ ,‬ואף על ידי שחיטה ‪ -‬כשאינו‬ ‫אדם נאמן‬ ‫שמואל( כי‬ ‫הסוברים‬ ‫מעריב‪ ,‬הביט על‬ ‫פשיסחא‪.‬לָ ָמּה‬ ‫”ק ֶשׁה‪,‬‬ ‫מ ְד ַבּר ִסינָ י‘‪ ,‬וקושייתו איתנה‪ָ :‬‬ ‫בתנאיזֶּ ה ָבּאוּ ִ‬ ‫המשרה‬ ‫במפורש ַ’בּיּוֹם ַה‬ ‫נכלל סביב‪,‬‬‫ששררה‬ ‫המשועשעת לא‬ ‫שפוצצה באחת את הבועה‬ ‫שיטת הרמב"ן בהבדל שבין מאכל אדם ובהמה‬ ‫ואמר לו‪:‬‬ ‫)ביתרבי נתקי‬ ‫החסיד‬ ‫בליל ראש השנה‪ ,‬לאחר תפילת‬ ‫על בנו אהובו‪.‬‬ ‫הקדושסוּק‬‫קוֹדם ָפּ‬ ‫הרב ֶ‬ ‫אלק ִדּים‬ ‫החסידים לְ ַה ְ‬ ‫נגשוה ָהיָ ה לוֹ‬ ‫הכנסתכִּ י ָפּסוּק זֶ‬ ‫מּוּק ָדּם‪,‬‬ ‫בית ְ‬ ‫אתר ַה‬ ‫יח‬ ‫ולהכיןא ֵ‬ ‫ִ‬ ‫להשכים קום‬ ‫הניסים‬ ‫והאתגרים‪,‬‬‫והתשובה ’ספר לנו על החוויה‪ .‬על הקשייםשעליו‬ ‫נתן ה‘ רשות לבני האדם לשחוט ולאכול‪ ,‬כי כל‬ ‫בתשובה‪,‬‬ ‫נבלה וטריפה‪ ,‬אלא רק לנח ובניו הותר הדבר‪ ,‬ואז‬ ‫שהרהרבכדי‬ ‫בפוזמקאות‬ ‫עצמו‬‫תבוא אלי‬ ‫להעיד על‬ ‫רבי “נתקי‪ ,‬עוד‬ ‫מרעידה‪:‬‬ ‫פנינים ואמרות‬ ‫סינַ י‘“‪.‬‬ ‫ֶשׁלְּ ָפנָ יו ֶשׁ ָא ַמר ָ’בּאוּ ִמ ְד ַבּר ִ‬ ‫נמנע יוסףוהישועות‪ ,‬הגבורה וההצלה‪ ,‬אנא!‘ למתפללים?‬ ‫קיום המין ‪ -‬בעבור נח וזרעו‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬הרמב“ן על אתר הביא את דברי רש“י‪,‬‬ ‫לדעות אחרות )טיב קידושין ועוד(‬ ‫נאסר להם בשר מן החי ואבר מן החי ודם‪.‬‬ ‫נזיפה”‪...‬‬ ‫מוורקא זי”ע ואחלו לו ‘גוט יום לקבלאכן‬ ‫יצחק‬ ‫השמש‬ ‫הקהילהכךבפני‬ ‫כשהטיח אחד מנכבדי‬ ‫רצה‬ ‫שלא‬ ‫מפני‬ ‫לאביו‪,‬‬ ‫מלהודיע‬ ‫שקדושי עליון‬ ‫ואף ממעשים אלו למדנו‬ ‫לרבם‪,‬שכל‬ ‫לוהטות‬ ‫חסידים‬ ‫במילים‬ ‫הקדוש אצל‬ ‫טוב’‪ ,‬כנהוג‬ ‫האור החיים‬ ‫משיב‬ ‫על‬ ‫חטאם‪ .‬האפירו‪.‬‬ ‫באחת‪ ,‬פניו‬ ‫אחיוהרצין‬ ‫ולפרסם את‬ ‫לבייש אתסבא‬ ‫ועם כל זאת‪ ,‬גם אחר היתר אכילת הבשר‪ ,‬לא נתן‬ ‫וכתב שכן פירש גם בסנהדרין )נט‪ :‬ד“ה ’לא הותר‘(‬ ‫בעדות של‬ ‫נתונה לו רק‬ ‫הנאמנות‬ ‫האחים הרי סיפרו ליעקב שחיה רעה אכלתהו‪ ,‬את האשמה‪ ,‬שתק הלה במבוכה ופניו הסמיקו‪.‬‬ ‫מהי ההשוואה בין אדם ובהמה?‬ ‫השלחן קיבלו על עצמם את עול הנהגת‬ ‫חדש בהיכל ›››‬ ‫צדיקים כי‬ ‫התבטאויערך את‬ ‫אודותם ממנו כי‬ ‫הוסיפו ובקשו‬ ‫אש יוקדת‪,‬‬ ‫שלהבת‬ ‫ה‘ יתברך לאדם רשות בנפש הבהמה‪ ,‬ואסר להם‬ ‫בזה הלשון‪” :‬לא הותר בשר באכילה‪ ,‬דכתיב ’הנה‬ ‫עדים‪.‬הגביע‪ ,‬ויש‬ ‫שניהחזקת‬ ‫שלידי‬ ‫ממש‪,‬על‬ ‫החסידים‬ ‫טוב‪.‬‬ ‫לכבוד יום‬ ‫הטהור‬ ‫לאיש‬ ‫כולןהבטיח‬ ‫כשורה”‬ ‫יהיה לא‬ ‫מדברים‪,‬‬‫לא הכל‬ ‫“ממחר‬ ‫זהו טאבו‪ ,‬ידעו הכל‪ .‬על הנושא הזה‬ ‫שיוסף‬ ‫ולא חי‪,‬‬ ‫יעקב‬ ‫וכאשר ישמע‬ ‫ל‬ ‫ע‬ ‫ַ‬ ‫הוּא‬ ‫שׁ‬ ‫ֶ‬ ‫י‬ ‫אוּלַ‬ ‫”וְ‬ ‫קדשו‪:‬‬ ‫לשון‬ ‫וזו‬ ‫באש‘‪,‬‬ ‫בוערות‬ ‫’התיבות‬ ‫ולא‬ ‫הנושא‬ ‫על‬ ‫שאלות‬ ‫הזועם‪.‬‬ ‫בו‪ .‬הוא‬ ‫אין‬ ‫עלול‬‫דשים‬ ‫אותו‬ ‫מזכירים‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬והוסיף להם לישראל איסור אכילת‬ ‫נתתי לכם את כל עשב‘ וגו‘ ‪ -‬לכם ולחיות נתתי‬ ‫והנה השוואה זו בין אדם ובהמה צריכה תלמוד‪.‬‬ ‫שראויהשלכה‬ ‫לנידון זה‬ ‫שלישהגביע‬ ‫הראשונה‪,‬‬ ‫לדעהמהו סודו‬ ‫נענה להם הרבי מוורקא ואכן נכנס להתבונן‬ ‫אירע‪.‬‬ ‫שאכן‬ ‫לחשוד באחים שידם במעל – כפי‬ ‫שּׁוּרה“‪,‬‬ ‫”א ֲה ָבה ְמ ַקלְ ֶקלֶ ת ַה ָ‬ ‫)סנהדרין קה‪ ,‬ב(‪ַ :‬‬ ‫לחלונות בית‬ ‫אוֹמ ָרם‬ ‫מבעד‪ְ ‬‬ ‫נראו ֶדּ ֶר‬ ‫מקטנותו‪ ,‬וזהו‪.‬‬ ‫אבלנכדלמחרת‪ ,‬לא‬ ‫ידע כל‬ ‫’משם‘‪,‬‬ ‫הגיע‬ ‫רמזים‪ ,‬כלום‪ .‬סבא‬ ‫דם‪ ,‬כי הדם הוא הנפש‪ .‬ורק את גוף בעלי החיים‬ ‫העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה‪ ,‬אבל‬ ‫הביתגם אם נקבל את עצם הדבר שהאדם והבהמה‬ ‫לכך? הנידון הקודם שהוזכר‪ .‬כי‬ ‫לעריכת השלחן‪ ,‬עמד בראש השלחן הוא על‬ ‫וכך אמרו חכמינו (ב”מ נט‪“ ).‬נוח לו לאדם‬ ‫זרחר‪.‬‬ ‫אוּח‬ ‫ור’מּ ָ‬ ‫ים ַה ְ‬ ‫משתף‪ .‬הכנסת קרני אורן של לְ ַה ְק ִדּ‬ ‫פנינים חכמים ואמרות‬ ‫את ‪ -‬האם‬ ‫להשיגהנ“ל‬ ‫בשאלה‬ ‫יכולים‬ ‫מסתפק‬ ‫שמואלאנחנו‬ ‫והתכונן לקדש‪ .‬על ימינו עמד בנו של אמנם אין‬ ‫העששיות‪,‬‬ ‫הוא לא מדבר על כך ולא‬ ‫התיר הבורא‪ ,‬ולא את נפשו‪ .‬וציוה ה‘ על השחיטה‬ ‫לא חית הארץ נתונה לכם“‪.‬‬ ‫ניזונים מדבר אחד‪ ,‬יש להבין מהו שהושווה‬ ‫האופה‬ ‫שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו‬ ‫להחזיק את‬‫ישהגביע‬ ‫עודנהענינו‬ ‫בידושל‬ ‫דברים‪ ,‬אולם‬ ‫כשהגזילה‬ ‫אברהם סודם של‬ ‫רבי עוֹלָ ם‪,‬‬ ‫תּוֹרה‪ ,‬לָ‬ ‫הרבא‪ ,‬לַ ָ‬ ‫הקדוש‬ ‫בּוֹר‬ ‫הקודם‪,‬לַ ֵ‬‫ה ְמּ ֻקוֶּ וה‬ ‫הוּא זֶ ה יוֹם ַ‬ ‫הרבי‬ ‫במילוי‬ ‫זמנו כִּ י‬ ‫את ְהיוֹת‬ ‫”שׁלִּ‬ ‫לכלות ֶ‬ ‫נאלץנאנח‬‫שובוסבא‬‫חושש‪,‬‬ ‫ברבים”‪’ .‬הבטחה זו הבטחה‘ הזכיר שרוליק בטון‬ ‫למעט צער הבעל חי‪ .‬וזהו אשר אנו מברכים‬ ‫אמנם הרמב“ן עצמו כתב כי אכן חילק הכתוב‬ ‫האדם להם‪ ,‬כאילו תורה אחת להם‪ .‬וגם עצם‬ ‫מגדולי בתורה מצאנו בענין גביע‬ ‫וּמ ַצ ִפּים‬ ‫עודִבים ְ‬ ‫יוֹשׁ‬ ‫עמו ְ‬ ‫ואתווְ ֵהם‬‫יאה‪,‬‬ ‫זי”ע‪,‬ר ָ‬ ‫יּוֹם ַה ְבּ ִ‬ ‫וּמ‬ ‫תּוֹנִ ים‪ִ ,‬‬ ‫שהואיוֹנִ ים וְ לַ ַ‬ ‫משפשףתּ ְחאת‬ ‫תוך לָ ֶעלְ‬ ‫ההסקהאת‬ ‫התנור בעצי‬ ‫”אשר קדשנו במצוותיו וציונו על השחיטה“‪.‬‬ ‫בין האדם ואשתו לחיה והבהמה‪ ,‬ופירש כי לאדם‬ ‫הדבר שהאדם וחמורו יאכלו מאבוס אחד אינו‬ ‫של מכריע‬ ‫הכסףוהוא‬ ‫הקידושין כחלים מספק‪,‬‬ ‫רבים‬ ‫משה‬ ‫והחליט לקיים‬ ‫בפי על כסאו‪ ,‬לקח נשימה ארוכה‬ ‫הבריות כדוגמא עד היכן ידיו מחמת הקור‪,‬‬ ‫והתרווח‬ ‫מאמר זה שגור‬ ‫החסידים‪,‬ינַ י‪.‬הרב הקדוש רבי יעקב אריה יוסף הצדיק‪ ,‬המלמד אותנו כי הצדיק‬ ‫פרקישׂ ָר ֵאל ִמ ְד ַבּר ִס‬ ‫את ְבּנֵ י יִ ְ‬ ‫לומרבוֹאוּ‬ ‫במקום ָמ ַתי יָ‬ ‫לא לנבור בפצעים הישנים‬ ‫ומעולםנאלץ‬ ‫חברו‪ ,‬בחייו‬ ‫לראשונה‬ ‫יש להזהרהבטחתו‪.‬‬ ‫מהלבנת פני‬ ‫במקרה בו הוא טוען שהרהר‬ ‫מרדזימין זי”ע‪ ,‬רבי אלכסנדר זושא משולכילגביע‪.‬‬ ‫התהלים הקבועים שהיה רגיל לומר לפני‬ ‫הקדוש כך‪.‬‬‫יש להניח‬ ‫בתשובה ‪-‬שלודאי‬ ‫ועוד לעשות זאת ”לָ זֶ ה כְּ ֶשׁ ִהגִּ יעוּ ָשׁ ָמּה ‪‬א ָע ְצרוּ כּ ַֹח לְ ַס ֵפּר ֵס ֶדר ַה ָדּ ָבר‪ ,‬וְ ֵתכֶ ף‬ ‫התפלה‪.‬‬‫לדוש בהם‬ ‫הפוגה‪,‬עצמו‬‫להפיל את‬ ‫דעתוללא‬ ‫שיעלה על‬ ‫המדממים‬ ‫מצאנו אדםההם‪,‬‬ ‫א‬ ‫רבי‬ ‫המגיד‬ ‫מפלוצק זי”ע‪ ,‬רבי שרגא פייבל מגריצא וכדברי קדשו‬ ‫לכבשן האש ובלבד‬ ‫נפלאות על פרשת השבוע‬ ‫יע ָחשׁוּק‬ ‫אוֹמרוֹ ַ’בּיּוֹם ַהזֶּ ה ָבּאוּ‘ וגו‘‪ִ ,‬הגִּ ַ‬ ‫רגיל ְבּ ְ‬ ‫הוֹד ָעה‬ ‫המהבילה ַה ָ‬ ‫שהיה‬ ‫בפומבי‪ .‬שלא ילבין פני חברו‪ ,‬מלבד שלא לדבר על כוס התה ָק ְד ָמ‬ ‫ישראל מקוזניץ זי”ע‪ ,‬בספרו ’נזר ישראל’‬ ‫זי”ע ועוד‪.‬‬ ‫קם רבי אברהם משה ומזג מלא היין שכתב שהצדיק משול הוא כגביע של‬ ‫תמר שבעקבותיה דרש רבי יוחנן משמו של לשתות‪.‬‬ ‫הב‡ ◄‬ ‫רבי שמעון בר יוחאי מאמר הזה‪,‬‬ ‫מווארקא יוסף‪ ,‬כי הצדיק אינו אלא כגביע שמקבל‬ ‫המ˘ך בעמו„‬ ‫בתוך הגביע שעמד לפני הרבי‬ ‫אבל אצל אחד המתפללים קרא לפטר את השמש‬ ‫הגאון הצדיק רבי ישראל יעקב‬ ‫ואף הרימו ונתנו על ידו‪ .‬ברב שרעפיו בתוכו להשפיע לכל ישראל כל טוב‪.‬‬ ‫ליובצ’אנסקי – ממשרתו‪ ,‬ואחרים תבעו לקצץ במשכורתו‪.‬‬ ‫אנו‬ ‫מה‬ ‫”עבור‬ ‫מושג‬ ‫היה‬ ‫לא‬ ‫דמו‬ ‫המשגיח מברנוביץ’ ה’ יקום‬ ‫בקרבו התעכב הרבי מוורקא מלהתחיל ובודאי ענין הגביע אשר נתן על ידי‬ ‫משלמים לו? על שנת החורף‬ ‫בסדר הקדוש‪ ,‬עיניו זלגו דמעות רותחות הצדיקים הוא לאות ולסימן שעל ידי כך‬ ‫שכזה‪ ,‬מאמר חז”ל בעלמא‪ ,‬ואם כך אמרו המתוקה שלו?!”‬ ‫חכמינו – כך יש לנהוג!‬ ‫וכלו היה אש להבה‪ .‬ואז‪ ,‬לפתע פתאום‪ ,‬יהיה בידם הצנורות להשפיע שפע ברכה‬ ‫ואחרי תפלת המנחה התגודדו כמה מותיקי‬ ‫חורף כבד היה‬ ‫בזעם‪:‬‬ ‫השמש‬ ‫סביב‬ ‫המנין‬ ‫זה‪.‬‬ ‫התנער ממחשבותיו‪ ,‬הושיט את ידו בה והצלחה על כל המסתופפים בצלם‪.‬‬ ‫השלג נערם‬ ‫לילות ארוכים‪ ,‬וקור עז שרר ”כיצד אינך מתבייש לישון על מיטתך?!”‬ ‫גביע האבות‬ ‫היה נתון גביע הקדוש‪ ,‬והניחו על ידו‬ ‫השמש השפיל עיניו ושתק‪.‬‬ ‫ברחובות‪.‬‬ ‫של רבי אברהם משה‪ ,‬ואמר לו בחרדת בספרו ’מגלה עמקות’ (פר’ ויגש) כתב‬ ‫באפשרותו העדיף להתכרבל אזניו בערו מבושה‪ ,‬והוא ייחל שהאדמה תבלע‬ ‫כל מי שהיה‬ ‫המקובל הקדוש רבינו נתן נטע שפירא‬ ‫קדש‪:‬‬ ‫תחת לשמיכות המחממות‪ ,‬ולא לצאת אל אותו‪.‬‬ ‫“עשו אתם קדוש‪ ,‬שכן אתם זכיתם בנזר זי”ע כי תבת ‘גביע’ בנויה מהאותיות‪:‬‬ ‫“אתם צודקים‪ ,‬אמצא לכך פתרון” אמר‪ ,‬ונמלט‬ ‫הרחוב הסוער‪.‬‬ ‫ג‪-‬י‪-‬ב‪-‬ע‪ ,‬הרומזות ל‪-‬ג’ אבות‪ ,‬י”ב שבטים‪,‬‬ ‫הנהגת הצבור”‪.‬‬ ‫וכך נהג גם השמש העירוני‪ ,‬שבמקום להתייצב מהמקום‪.‬‬ ‫לא סרב רבי אברהם משה ומיד קדש וע’ נפש‪ ,‬וכל אלו הם היסודות האיתנים‬ ‫משמרתו בבית הכנסת הגדול עם שחר‪ ,‬אלא שכאשר קרא התרנגול בעלות השחר הבא‪,‬‬ ‫על‬ ‫על היין‪ ,‬ובכך היה למנהיג החסידים עליהם עם ישראל נשען ועומד‪.‬‬ ‫ולהעלות את האש בתנור הגדול‪ ,‬נותר מחופר התהפך השמש על מיטתו והמשיך לישון‪.‬‬ ‫שנותרו בפשיסחא‪ ,‬כשהרבי מווארקא‪ ,‬ויש להשלים זאת עם המבאר בספרים‪,‬‬ ‫על‬ ‫יעלה‬ ‫לא‬ ‫שכזה‬ ‫בקור‬ ‫במיטתו‪.‬‬ ‫הדעת להוציא אף‬ ‫שהיה מבגר ממנו‪ ,‬מתבטל אליו כתלמיד שהאות ע’ רומזת לשבעים הזקנים‪ ,‬על‬ ‫סט רמב"ם מבואר כחול ‪ 34‬כרכים‬ ‫לפני רבו‪.‬‬ ‫בתחילה‪ ,‬כשהגיעו ראשוני מנין ‘ותיקין’ לא את האצבע הקטנה אל מחוץ לשמיכה‪,‬‬ ‫ידם נמסרה התורה אשר קבל משה‬ ‫שהתגברו כארי לעמוד ממיטתם‪ ,‬ומצאו את הרהר מוחו המנומנם‪ ,‬שלא אבה לחשוב על‬ ‫כך היה גם אצל חלק הארי של חסידי מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים‪,‬‬ ‫ההשלכות‪.‬‬ ‫השמש‬ ‫שנאנס‬ ‫בית הכנסת קר וחשוך‪ ,‬חשבו‬ ‫מי הם הדופקים?‬ ‫כמו ששנינו בתחלת מסכת אבות (פ”א‬ ‫פשיסחא אשר קבלו על עצמם את‬ ‫ולא יכול היה לבוא‪.‬‬ ‫(ע”פ שפ”א תרס”ג)‬ ‫מרותו של הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מ”א)‪.‬‬ ‫את העלבונות שספג אמש‪ ,‬העדיף לשכוח‪.‬‬ ‫“ממחר” החליט בלבו ב’החלטה נחושה’ תוך‬ ‫שמא חלה והצטנן‪.‬‬ ‫מקוצק זי”ע‪ ,‬כפי שמספר בספר ’מאיר הרי לנו מן האמור‪ ,‬כי בבחינת הגביע‬ ‫אך למחרת‪ ,‬שוב היה ההיכל קפוא וריק‪.‬‬ ‫עיני הגולה’ (אות קפח)‪:‬‬ ‫כדי ששמורות עיניו נעצמות שוב‪.‬‬ ‫נרמזים שרשי בני ישראל‪ ,‬שעל ידם קיום‬ ‫בליל שבת קדש‪ ,‬כאשר עמד הרבי אומתינו ומהם יצאו הענפים להנחיל דת‬ ‫בחוץ שאגה הרוח‪ ,‬פתותי השלג כיסו את כעבור שעתיים‪ ,‬כשהזדחל מהמטה‪ ,‬וראה את‬ ‫מקוצק לערך את שלחנו‪ ,‬עמד בסמוך מורשה לדורות הבאים‪.‬‬ ‫החלונות‪ ,‬ואך בקושי הצליחו לתחוב את השעון‪ ,‬כמעט ופרח לבו בקרבו‪.‬‬ ‫וכעת עלול‬ ‫השינה‪,‬‬ ‫תאות‬ ‫עליו‬ ‫גברה‬ ‫פעם‬ ‫שוב‬ ‫המנעול‪.‬‬ ‫בחור‬ ‫המפתח‬ ‫אליו הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר כעין דברים אלו יש בדברי הרב הקדוש‬ ‫שלא לדבר על הזמן הרב שבוזבז בהכנסת הוא להיות מפוטר ממשרתו‪...‬‬ ‫מגור זי”ע‪ ,‬בעל ’חדושי הרי”מ’‪ ,‬ובכבודו רבי יהודה אריה לייב מגור זי”ע בספרו‬ ‫העצים ועל הנסיונות להצית את האש בתנור מאין יביא לחם לעולליו?‬ ‫ובעצמו פתח את בקבוק היין ומזג את ’שפת אמת’ (במדבר תרל”ד)‪ ,‬שביאר את‬ ‫המגושם‪ ,‬על מנת שיוכלו הבאים לפשוט את וכיצד יישא את פניו בבית הכנסת?‬ ‫הודיה להקב”ה על הזכות לעובדו‬ ‫הגביע של הקדוש עבור הרבי מקוצק‪ ,‬הכתוב וְ ָהיָ ה ִמ ְס ּ ַפר ְ ּבנֵ י יִ ְ ׂ‬ ‫ש ָר ֵאל ְּכחוֹל‬ ‫מעיליהם‪.‬‬ ‫ַה ָיּם ֲא ֶׁשר ל ֹא יִ ּ ַמד וְ ל ֹא יִ ָּס ֵפר (הושע ב א)‬ ‫מעשה חסיד לרבו‪.‬‬ ‫הגערות שספג אמש יהיו כאין וכאפס לעומת‬ ‫בין הנוכחים היו כאלה שלא השלימו בדרך הראויה לעבודת הבורא‪ ,‬שעיקר‬ ‫ומים חמים עבור הבאים להשיב את הנפש מה שעלול הוא לספוג היום‪...‬‬ ‫עם כך שרבי יצחק מאיר אינו מקבל על הרצון אצל יהודי הוא להיות דבק ונמשך‬ ‫מהקור כמו בימים הטובים‪ ,‬מאן דכר שמייהו? כמעט והחליט להישאר בבית‪ ,‬אלא שזמן‬ ‫רמב"ם ונושאי כליו ערוכים בדקדוק רב בתוספת פיסוק‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫מי הם אלה שעליהם אנו אומרים בתפילת‬ ‫ומראי מקומות‪ ,‬מקוטע ומנוקד‪ ,‬בעיצוב נאה ומשובח‪ .‬נוסף‬ ‫דוד המלך אומר ‘כי טוב חסדך מחיים‬ ‫ׁשּובה”?‬ ‫דֹופ ֵקי ִב ְת ָ‬ ‫ּפֹות ַח ַׁש ַער לְ ְ‬ ‫“ה ֵ‬ ‫ראש השנה‪ַ :‬‬ ‫שפתי ישבחונך’ (תהלים סג ד)‪ .‬וביאורו הוא‬ ‫בפשטות נראה שהכוונה היא עלינו‪ ,‬שאנחנו‬ ‫עליו ביאור משולב‪ ,‬הערוך בשפה ברורה ושווה לכל נפש‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬החיים שנתן לנו ה’‪ ,‬הוא חסד גדול ממנו‬ ‫מבקשים לחזור בתשובה‪ .‬אבל על איזה דפיקות‬ ‫הביאור מלוקט מכלל מפרשי הרמב"ם‪ ,‬בתחתית העמוד‬ ‫יתברך‪ ,‬אבל יש חסד שעשה איתנו הקב”ה‬ ‫מדובר? מגיע רבינו החידושי הרי”ם ואומר‬ ‫נוספו ציונים מורחבים מתוך מדור ה"ילקוט ביאורים"‬ ‫לנו סוד נפלא‪ :‬האבות הקדושים‪ ,‬אברהם‬ ‫שהוא יותר גדול מהחיים‪ ,‬והוא‪ ,‬מה ש’שפתי‬ ‫שנדפס במהדורת הרמב"ם המורחבת‪ ,‬ובתוספת הקדמות‪,‬‬ ‫יצחק ויעקב‪ ,‬הם אלו שמגיעים אל הלב של‬ ‫ישבחונך’‪ ,‬שזיכה אותנו שנעבוד אותו ונתפלל‬ ‫מבוא בתחילת כל ענין‪.‬‬ ‫כל יהודי‪ ,‬ודופקים לו בלב‪ :‬תעשה תשובה!‬ ‫אליו‪ ,‬שאין אושר יותר גדול מזה‪ .‬וזה גם כוונת‬ ‫משה רבינו במאמרו כי שם ה’ אקרא הבו גודל‬ ‫תעשה תשובה! והקב”ה פותח שער‪ ,‬פותח את‬ ‫לאלהינו‪ .‬כלומר‪ ,‬היכולת לקרוא בשם ה’‪ ,‬היא‬ ‫השערים הנעולים‪ ,‬במיוחד לאלו ששומעים את‬ ‫זכות גדולה ואושר גדול‪ ,‬וצריך להודות לה’ על‬ ‫הדפיקות האלו של האבות וחוזרים בתשובה‪.‬‬ ‫כך‪ .‬ולכן כשאני אקרא בשם ה’‪ ,‬אתם הבו גודל‬ ‫(ע”פ חידושי הרי”ם)‬ ‫לאלהינו‪ ,‬ותודו לה’ על כך‪ .‬ואם אתם צריכים‬ ‫לנכש עשבים רעים‬ ‫להודות לה’‪ ,‬על הזכות שאני הגדול ממכם קורא‬ ‫ראשי תיבות מפתיעים מאוד למילה “שופר”‪,‬‬ ‫בשם ה’‪ ,‬כל שכן שתודו לה’ על הזכות שאתם‬ ‫אומר לנו רבינו החידושי הרי”ם‪ :‬שופר זה ראשי‬ ‫מתיבתא שינון כחול בכורות א דף ב‪-.‬לא‪.‬‬ ‫בעצמכם רשאים לקרוא בשם ה’‪ .‬וקל וחומר‬ ‫תיבות מהפסוק שקראנו בפרשת נצבים (דברים‬ ‫בן בנו של קל וחומר‪ ,‬שאתם צריכים להודות‬ ‫כט יז)‪ׁ“ :‬ש ֶֹרׁש ּפ ֶֹרה רֹאׁש וְ לַ ֲענָ ה”‪ .‬תשאלו ובצדק‪:‬‬ ‫מהדורה חדשה וייחודית של הגמרא‬ ‫על הזכות הגדולה שאתם רשאים לעבוד את‬ ‫הרי זה פסוק שמדבר על רשעים גמורים‪ ,‬על‬ ‫‘מתיבתא’‪ ,‬עם מדור ביאורי הגמרא והמדור‬ ‫ה’‪ ,‬שהיא יותר גדולה מהזכות לקרוא בשם ה’‪.‬‬ ‫שורשים של עשבים שוטים‪ ,‬רעים ומרים‪ .‬מה‬ ‫הייחודי ‘שינון התלמוד’ המסכם בצורה‬ ‫(ע”פ אלשיך)‬ ‫להם ולשופר? אומר החידושי הרי”ם‪ :‬זה בדיוק‬ ‫ייחודית ומעניינת את הדף‪ ,‬ומועילה‬ ‫כך‪ :‬על ידי מצות שופר בראש השנה נעקרים התעוררות בזמן זה מה שהיה מימות עולם‬ ‫לסיכום הנלמד‪ .‬הסדרה עתידה לכלול‬ ‫ראש השנה הוא מקור החיות של השנה‬ ‫כל השורשים הרעים והעשבים המרים שיש‬ ‫בע”ה כ‪ 70 -‬כרכים‪.‬‬ ‫כולה‪ ,‬שכמו הידוע שבכל זמן מתעורר המעשה‬ ‫בבני ישראל‪ .‬השופר הוא שמתקן אותם‪.‬‬ ‫(ע”פ חידושי הרי”ם)‬ ‫שהיה ביום זה‪ ,‬כגון יציאת מצרים שמתעוררת‬ ‫בכל פסח‪ ,‬כן גם ביום ראש השנה מתעוררת‬ ‫פחד נכון‬ ‫מאורות הדף היומי מנוקד‬ ‫יש פחד ויש פחד‪ .‬כשאדם מגיע לדרגה של הבריאה הראשונה שברא ה’ יתברך את העולם‪,‬‬ ‫בכורות ערכין תמורה‬ ‫יראה מהקב”ה‪ ,‬הרי שיש את היראה הבסיסית ועל כן מיום זה נמשכת החיות לכל השנה‪.‬‬ ‫שאדם אינו עושה עבירות‪ ,‬מחמת פחד כן גם מתעורר ביום זה מה שאמרו (ר”ה י‪).‬‬ ‫מהדורת ש"ס 'עוז והדר' מוגהת ומזוקקת בעימוד נאה‬ ‫מהעונש‪ ,‬אבל יש דרגה מרוממת יותר‪ :‬יראה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים‪ ,‬אם‬ ‫ומשובח‪ ,‬הגמרא ופירושי רש"י ותוספות מנוקדים בניקוד‬ ‫ופחד מכך שהעבירות ירחיקו אותו מהשורש כן לכל זרעו יש כוח ביום הזה להשתחרר מכל‬ ‫מלא ע"י מנקדים ידועים בעלי שם‪.‬‬ ‫של התורה הקדושה‪ .‬וזו הכוונה הפנימית של שיעבוד ומצר‪ ,‬לצאת מן החושך אל האור‬ ‫עמוד הגמרא מודפס על נייר לבן‬ ‫הפסוק (משלי יט כג)‪“ :‬יִ ְר ַאת ה’ לְ ַחּיִ ים” – יראה הגדול‪ .‬והרי כל ישראל נקראים זרעו של יוסף‪,‬‬ ‫משובח כאשר לשון הגמרא עצמה‬ ‫ופחד שלא להתרחק מעץ החיים שהיא התורה‪ .‬ממילא יש כוח לכל יהודי ביום הזה לצאת‬ ‫מודפסת על גבי צבע קרם ופירושי‬ ‫ועל זה באה הבקשה שאנו מבקשים בעשרת מכל מצר ושיעבוד‪ ,‬וכן גם עד עתה היה אסור‬ ‫רש"י ותוס' בצבע לבן‪ ,‬למען הקל על‬ ‫ימי תשובה‪“ :‬זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים” בכבלי היצר הרע‪ ,‬יכול להתיר אגודות‪‘ ,‬לאמר‬ ‫הלומד‪ .‬מעלה נוספת במהדורה זו היא‬ ‫– שאכן נזכה ליראה כזאת שהיא שלא להתרחק לאסורים צאו‪ ,‬לאשר בחושך הגלו’ (ישעיה מט ט)‪,‬‬ ‫תוספת משנה יומית בצידי העמוד‪.‬‬ ‫ולהתחיל מעתה חיים חדשים בצל שד”י יתלונן‪,‬‬ ‫מהחיים‪.‬‬ ‫(ע”פ שפ”א תרנ”א) ומיום זה והלאה להשתעבד רק לבורא עולם‪.‬‬ ‫(האדמו”ר רבי דוד חי אביחצירא שליט”א ‪ -‬מילתא חדתא‬ ‫‪ -‬ירח האיתנים)‬ ‫לצאת מבית האסורים‬ ‫להזמנות ספרים עד הבית‪1800-22-55-66 :‬‬ ‫ילך אצל חכם‬ ‫חז”ל מגלים לנו שביום ראש השנה יצא‬ ‫יוסף מבית האסורים (ר”ה י‪ .):‬מסביר רבינו‬ ‫אקטואלי‪:‬‬ ‫השבוע בגליון‪:‬‬ ‫חשיפה‪:‬‬ ‫גזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש‬ ‫השנה שחל להיות בשבת‪ ,‬משום חשש טלטול‬ ‫השפת אמת בשם זקנו החידושי הר”ם‪ :‬זו לא‬ ‫רק הכוונה שיוסף הצדיק בזמנו יצא לחירות‪,‬‬ ‫ד’ אמות ברשות הרבים‪ ,‬שהיא תולדה של‬ ‫אלא שראש השנה זה הזמן בו כל יהודי יכול‬ ‫טלטול‬ ‫האור החיים הק’‪:‬‬ ‫תקיעת‬ ‫מלאכת הוצאה‪.‬‬ ‫להגיע לתיקון הברית ולגלות את אור הקדושה‪.‬‬ ‫השופר‬ ‫השופר של‬ ‫ואם נתבונן בדבר נראה דבר פלא‪ ,‬כי למרות‬ ‫השפת אמת עצמו מטעים ומסביר שלברית‬ ‫בשבת‬ ‫תשובה גוררת תשובה‬ ‫רבי זלמן‬ ‫שמלאכת הוצאה רק אחת מתוך שלושים ותשע‬ ‫יש שלש מחיצות מבדילות‪ :‬הערלה‪ ,‬הפריעה‪,‬‬ ‫| עמ’ ז' |‬ ‫| עמ’ ב' |‬ ‫| עמ’ ג' |‬ ‫מלאכות היא‪ ,‬מכל מקום מצינו אריכות גדולה‬ ‫והטפת הדם‪ ,‬ואת זה ניתן לפעול על ידי שלש‬ ‫בדברי חז”ל בכל עניניה‪ ,‬עד אשר חלקים‬ ‫החלקים של תקיעות השופר‪ :‬מלכויות זכרונות‬ ‫נרחבים ממסכת שבת ‪ -‬פרקים ראשון‪ ,‬חמישי‪,‬‬ ‫ושופרות‪.‬‬ ‫עמ' ה'‬ ‫פניני אביר יעקב‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫א‬ ‫מחוברים‬ ‫פנינים חכמים ואמרות‬ ‫נפלאות על פרשת השבוע‬ ‫פנינים ואמרות‬ ‫הבקי שילמדנו את מלאכת‬ ‫שישי‪ ,‬שמיני‪ ,‬תשיעי‪ ,‬עשירי‪,‬‬ ‫דבר האמונה‬ ‫התקיעה‪ ,‬כי עיקר הענין הוא בזה‬ ‫שמבקשים אלו שאינם ראויים כי‬ ‫אחד עשר‪ ,‬עשרים וארבע‪ ,‬ועוד‬ ‫סוגיות‪ ,‬וכן מסכת עירובין כולה‬ ‫בעקבתא דמשיחא מתגלה כבוד ה’ במקומות הנמוכים על ידי האמונה‬ ‫יפעל החכם בעבורם ויעלה את‬ ‫‪ -‬כולם עוסקים במלאכת הוצאה‬ ‫בפרט הדברים אמורים בדורות שלנו האחרונים‪ ,‬שבהם נסתר כבוד ה’ יותר מכל‬ ‫עבודתם להכניסה בשערי שמים‬ ‫ותולדותיה ופרטותיה‪ .‬הן ודאי‬ ‫הדורות‪ ,‬ולכן בדור שלנו יש חשיבות מיוחדת להחזיק באמונה‪ ,‬שהרי בכך ממשיכים‬ ‫בלא קטרוג‪ .‬וכמו שמצינו ענין זה‬ ‫לא דבר ריק הוא‪.‬‬ ‫אנו את אורו יתברך במקום יותר נמוך ונסתר‪ ,‬וכאמור ‘קדוש’ הוא כשיש הסתר‬ ‫בעוד מפרטי הלכות ראש השנה‪,‬‬ ‫המכסה אורו יתברך‪ ,‬ממילא ככל שיש יותר הסתר נמצא כי אמירת ‘קדוש’ גדולה‬ ‫אלא ודאי‪ ,‬לא על חינם האריכו‬ ‫כגון בהתרת נדרים הנהוגה‬ ‫חכמים כל כך בפרטי מלאכה זו‪,‬‬ ‫יותר‪ ,‬שגם הדרגות הנמוכות ביותר מתבטלים לה’ יתברך‪.‬‬ ‫בישראל בערב יום הדין‪ ,‬שגם בה‬ ‫כדברים האלו נמצא שאמר הרה”ק רבי ישראל מרוז’ין ע”ה (עירין קדישין תנינא פר’ עקב)‪:‬‬ ‫אשר לא מצינו אף דומה דדומה‬ ‫מצינו (ראה ויקרא רבה לז‪ ,‬ג ועוד) לשון‬ ‫‘והיה עקב תשמעון’ (דברים ז יב)‪ ,‬אמר‪ ,‬עכשיו בדורות האחרונים העיקר שיתחזקו‬ ‫לזה בשאר ל”ט אבות מלאכות‪.‬‬ ‫“ילך אצל חכם ויתיר לו נדרו”‪.‬‬ ‫עם בני ישראל באמונה ביותר‪ ,‬כי באמת נשמות ישראל מתחילין להיות נמשכים‬ ‫אלא סוד הדבר‪ ,‬כי ענין הרשויות‬ ‫ודווקא על אותם יהודים‬ ‫מאדם קדמון‪ ,‬ונשמות ישראל הם קומה שלימה‪ ,‬וכמו שבקומה יש ראש וגוף ורגלים‪,‬‬ ‫הוא יסוד האדם וסודו‪ ,‬ותחומי‬ ‫תמימים ורחוקים‪ ,‬דאגו חז”ל‬ ‫כן הנשמות של הדור האחרון עיקבתא דמשיחא המה בחינת עקבים‪ .‬והנה בהראש‬ ‫רשות היחיד ורשות הרבים‬ ‫שלא יכשלו במעשיהם‪ ,‬ולא תצא‬ ‫יש בחינת ראיה חושית ושכלית‪ ,‬ובגוף יש בחינת ראייה שכלית‪ ,‬כדאיתא (פתח אליהו‬ ‫מרמזים על ענינים נשגבים‬ ‫תקלה מתחת ידם‪ .‬כי קדוש היום‬ ‫תיקוני זוהר הקדמה יז‪ ).‬הלב מבין‪ ,‬ודבר הנראה לעין אין בזה ענין אמונה‪ ,‬כי הלא רואה‬ ‫בנפש האדם ובבריאה כולה‪ ,‬כפי‬ ‫לאדונינו להכניס את כל ישראל‬ ‫בעיניו‪ ,‬אך ברגלים אין בהם שום בחינת ראיה שייך שפיר אמונה‪ .‬ומחמת זה הנשמות‬ ‫שהאריכו בזה בספרים הקדושים‪.‬‬ ‫תחת כנפי השכינה‪.‬‬ ‫שבדורות הללו שהם בחינת רגלים אשר עליהם איתא (זוהר פר’ פקודי רנח‪ ).‬עד דמטא‬ ‫ומטעם זה חשו חז”ל שיבוא‬ ‫(עינים מאירות ‪ -‬להגאון רבי מנחם‬ ‫רגלין ברגלין‪ ,‬עיקר התיקון שלהם היא באמונה‪ ,‬היינו להאמין ש’מלא כל הארץ כבודו’‬ ‫מנדל פומרנץ שליט”א‬ ‫מי שאינו בקי וילך אצל חכם‬ ‫ו’מלכותו בכל משלה’ וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד‪.‬‬ ‫(האדמו”ר רבי דוד חי אביחצירא שליט”א ‪ -‬מילתא חדתא ‪ -‬אמונה וביטחון)‬ ‫מקאמרנא זצ”ל) בשם מרן הבעש”ט הק’ זצ”ל שאמר‪:‬‬ ‫לא היה בעל האכסניה נכשל בחטא‪ .‬הרבי ר’ זושא‬ ‫ווארט מהאור החיים הק'‬ ‫“כשהצדיק עושה חטא קל גורם לאיש חטא חמור”‬ ‫תלה את כל חטאי בני ישראל בזה שהוא לא ערך‬ ‫ומביא שם סיפור נורא בתלמיד חכם אחד‪ ,‬שכעס‬ ‫לילות קדושים כראוי‪ .‬לא היה אצלו ספק שכיון‬ ‫זושא זושא‪ ,‬למה עברת עבירה פלונית‬ ‫והתרגז מאד על חבירו‪ ,‬וגרם בכעסו שרשע אחר‬ ‫שאכל פעם בלי לכוון לשם שמים בשלימות‪ ,‬גרם‬ ‫מסופר על הרה”ק הרבי ר’ זושא מאניפולי זצ”ל‪,‬‬ ‫תחב סכין בבטן רשע כמותו ורצחו‪ ,‬ואמר לו מרן‬ ‫לבעל האכסניה להיכשל באכילת נבילות וטריפות‪.‬‬ ‫שבעת הילוכו לגלות הגיע לכפרים שהיהודים שמה‬ ‫הבעש”ט שכעסו גרם לכך‪ ,‬ולכן לא רק על כעסו‬ ‫מחשבות אלו הביאו את הרבי ר’ זושא לעשות‬ ‫היו מגושמים מאד ועברו על כל עבירות שבתורה‪,‬‬ ‫צריך לחזור בתשובה‪ ,‬אלא גם על רציחת הרשע‬ ‫תשובה שלימה‪ ,‬ודבריו שיצאו מן הלב נכנסו ללבו‬ ‫משום שדרו בין הגויים‪.‬‬ ‫עכ”ד‪.‬‬ ‫של בעל האכסניה ועוררו גם אותו לתשובה ולחרטה‬ ‫כשהתאכסן הרבי ר’ זושא בבתי היהודים שם‪,‬‬ ‫ובזה יומתק לן להבין מאמרם ז”ל (יומא פו‪“ ):‬יחיד‬ ‫באמת על כל חטאיו‪ .‬דברי הצדיק השפיעו עליו‬ ‫ראה ברוח קדשו את עוונותיו של בעל האכסניה‪,‬‬ ‫שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו”‪ ,‬ומקשים‬ ‫אף שלא ירד לסוף דעתו‪ ,‬עד שהתעורר ברשפי אש‬ ‫והיה מתחיל להוכיח את עצמו בבכיה‪ :‬זושא זושא‪,‬‬ ‫העולם וכי מפני שאחד עשה תשובה‪ ,‬ימחלו לכל‬ ‫לשוב בתשובה עכ”ד (שפע חיים שנת תשמ”ב עמ’ דש)‪.‬‬ ‫למה עברת עבירה פלונית בכפר פלוני בבית פלוני‬ ‫העולם ‪ -‬מה צדק יש בכך‪.‬‬ ‫וראה בגליון הש”ס להגרע”א (שם) שהביא‬ ‫תשובה גוררת תשובה‬ ‫על יד החלון‪ ,‬אכלת שם נבלות וטרפות ודבר אחר‪,‬‬ ‫רבינו האור החיים הק’ כותב בפסוק (כט‪ ,‬ט) אתם‬ ‫איך ארע לך דבר כזה‪...‬‬ ‫מהרמ”ע מפאנו (מאמר חיקור הדין ח”א פ”ד) שתירץ‬ ‫מ‪â‬אי ‪ . . . . . .‬ו‬ ‫י‪õ‬תר ִ ַ‬ ‫‪à‬פרנסה ֵ‬ ‫נפ‪ָ ָ ְ ַ ְ õŁ‬‬ ‫‪ë‬טריד ַ ְ‬ ‫מ‪ä‬סר א‪õ‬ד‪õ‬ת ַה ַ ְ ִ‬ ‫‪â‬ברי ָ‬ ‫ה‪ë‬איר | ִ ְ ֵ‬ ‫א‪õ‬ר ַ ֵ ִ‬ ‫אוצר פניני החסידות‬ ‫ניצבים היום כולכם וגו’ לעברך בברית וגו’ וז”ל‪:‬‬ ‫‪à‬רוח ‪ . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫כך מנה את כל העוונות שעבר בעל הבית מיום‬ ‫מ‪Ł‬יכ‪õ‬ת‬ ‫‪ָ ŁçŁ‬ל‪ִ ְ ã‬‬ ‫‪éŁ‬ן ֶ ֵ‬ ‫לפרנסה ְ ֶ ַ‬ ‫מ‪é‬ל ֶ ֵ‬ ‫ז‪õ‬כה ְ ַ ְ ָ ָ‬ ‫‪ô‬או‪õ‬ת ִ ָ‬ ‫האכילה ֶ‬ ‫מ‪Ł‬יכ‪õ‬ת ַל ַ ֲ‬ ‫‪à‬תאו‪õ‬ת ָ ֲ ִ ָ‬ ‫‪ì‬פ‪ִ ְ Ł‬‬ ‫המצמצם ְ ַ ֲ‬ ‫‪ַ ŁçŁ‬לֶ ֶ‬ ‫נעם | ַ ְ ַ ְ ֵ‬ ‫‪Łé‬ם ֶ ֵ‬ ‫אמת | ְ ֵ‬ ‫אמרי ֹ ַ‬ ‫‪ł‬פת ֱ ֶ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫ְ ַ‬ ‫‪Ł‬על‬‫הבטחה ֶ ַ‬ ‫ה‪Łá‬מ‪äç‬ת | ַ ְ ָ ָ‬ ‫טרד‪õ‬ת ַ ַ ְ ִ‬ ‫‪ï‬רנסה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬א‬ ‫‪õ‬תיה' – ִ ְ‬ ‫וקלל ֶ ָ‬ ‫טר ַ‪â‬ת ַה ַ ְ ָ ָ‬ ‫‪Ł‬נה ְ ִ ְ‬ ‫מהאדם ִ ְ‬ ‫'‪ô‬כלה ָ ָ‬ ‫‪äô‬סר ֵ ָ ָ ָ‬ ‫י‪ł‬ראל | ִ ְ ֶ‬ ‫‪õô‬רה ַ‬ ‫על ָ‬ ‫ֵ‪à‬ית ִ ְ ָ ֵ‬ ‫ק‪à‬לת ֹ‬ ‫ידי ַ ָ ַ‬ ‫ְֵ‬ ‫שאין הכוונה כפשוטו שמוחלים לכל העולם‪ ,‬אלא‬ ‫לקרבת ה' ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪à‬רכ‪õ‬ת ְ‪á‬ד‪õ‬ל‪õ‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫לעם‬‫‪é‬ברכ‪õ‬ת ִוי‪äŁ‬ע‪õ‬ת ְ ַ‬ ‫ה‪õô‬כחה ִ ְ ָ‬ ‫‪â‬ברי ַ ֵ ָ‬ ‫‪ä‬מפר ִ‪Ł‬ים ֶאת ִ ְ ֵ‬ ‫מר‪ë‬זים ְ ָ‬‫‪õôà‬כח‪õ‬ת ְ ֻ ָ ִ‬ ‫‪ï‬כים ְ ָ ְ‬ ‫מה ְ ִ‬ ‫‪ï‬נחס | ַ ֵ‬ ‫‪â‬יקים ְ ַ‬ ‫‪ä‬דרכים ְ ִ ְ ַ‬ ‫‪à‬ינה | ַצ ִ ִ‬ ‫אמרי ִ ְ ָ‬ ‫‪â‬ברי ִ ָ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫‪Ł‬אין‬ ‫‪áŁ‬ם‬ ‫מ‪ï‬ני ֶ ֵ‬ ‫‪à‬אפן ֶ ַ‬ ‫‪à‬הס ֵ‪ô‬ר ִ ְ ֵ‬ ‫‪à‬אדם ְ ֹ ֶ‬ ‫‪ìŁ‬אמר‪ְ ֶ ְ ä‬‬ ‫טב‪ä‬ע ָ ָ ָ‬ ‫‪à‬רכ‪õ‬ת ֶא ָ‪ê‬א ֶ ֶ ֶ ְ‬ ‫להי‪õ‬ת ָ ַ‬ ‫צריכה ִ ְ‬ ‫ה‪õô‬כחה ֵהם ְ ָ‬ ‫ית‪à‬ר‪ָ ִ ְ ü‬‬ ‫עניני ַ ֵ ָ‬ ‫‪à‬ג‪äê‬י ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬א‬ ‫ה‪⁄‬ם ִ ְ ָ ַ‬ ‫מציא‪ä‬ת ַ ֵ‬ ‫ל‪äñ‬טי ִ‪ł‬יח‪õ‬ת | ָ‪é‬ל ִ ְ ְ ֵ‬ ‫א‪õ‬ריתא | ְ ִ‬ ‫‪à‬יכל ָ‪ô‬ן ָלב‪õ‬א ְ ִ‬ ‫‪ï‬ת‪á‬מי ַ ְ ָ‬ ‫ִ ֵ‬ ‫ִ ְָ‬ ‫ִ ְֵָ‬ ‫פי’ חלקם בברית האלה להיות ערבים זה לזה הוא‬ ‫ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם‬ ‫עמדו על דעתו‪ ,‬עד שהבע”ב לא היה יכול לעצור‬ ‫‪ł‬ראל ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪ä‬ברכ‪õ‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫וז‪õ‬כים‬ ‫מע ָ‪ł‬יו ְ ִ‬ ‫להיטיב ַ ֲ‬‫עצמ‪ִ ֵ ְ õ‬‬ ‫‪ô‬רים ט‪õ‬ב‪õ‬ת ְ ָ‬ ‫מק‪à‬ל ַעל ַ ְ‬ ‫אחד ְ ַ ֵ‬ ‫‪ä‬מס ָ ִ‬ ‫‪õ‬כ‪áְ ã‬נ ִ‪ä‬זים ֻ ְ‬ ‫‪õô‬כחה ָ‪é‬ל ֶ ָ‬ ‫‪à‬קריאת ַה ֵ ָ‬ ‫י‪äŁ‬עה | ְ‪à‬ת ָ‬ ‫אמת | ִ ְ ִ ַ‬ ‫עטרת ְ ָ‬ ‫‪õô‬רת ֱ ֶ‬ ‫ִי ְ ָ ֵ‬ ‫ֲ ֶֶ‬ ‫ַ‬ ‫ית‪à‬ר‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ü‬ב‬ ‫‪é‬תיבה' ‪ . . . . . . . . . . . .‬ב‬ ‫הה‪ïŁ‬ע‪õ‬ת ‪ . . . . . . . .‬ג‬ ‫ו'א‪õ‬ת‪õç‬ת ַה ְ ִ ָ‬ ‫לכל ַ ַ ְ ָ‬ ‫ז‪õ‬כים ְ ָ‬ ‫החקיקה' ְ ִ‬ ‫ה‪à‬רית ִ‬ ‫מא‪ַ ָ ְ ִ õô‬‬ ‫‪õ‬ת‪õç‬ת ַ ֲ ִ ָ‬ ‫‪Łà‬מירת ַ ְ ִ‬ ‫י‪éŁ‬ח ֵ ִ‬ ‫‪à‬הלה ֹלא ִ ְ ַ‬ ‫‪à‬חינת 'א ִ‬ ‫ה‪å‬היר‪ä‬ת ִ ְ ִ ַ‬ ‫‪é‬פי ַ ְ ִ‬ ‫‪à‬מ‪ð‬ב ֶ‪Ł‬ל ֶ ָ ָ‬ ‫‪õô‬רה | ְ ִ ַ‬ ‫מ‪Ł‬ה | ְ ִ‬ ‫ל‪äñ‬טי ָ‬ ‫‪à‬אר ֹ ֶ‬ ‫ְַָ‬ ‫ִ ֵ‬ ‫ֵֵ‬ ‫הנמחל בזכותו עכ”ל‪ .‬כלומר שהם נתפסו בזה‬ ‫בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חבירו‬ ‫‪õô‬רה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫בעצמו‪ ,‬ניגש אליו ואמר בבכייה מרה‪ ,‬שהרבי‬ ‫‪ä‬פ‪õ‬סקים ‪ . .‬ו‬ ‫נ‪Ł‬מת‪õ‬‬ ‫ְִ‬ ‫האדם ֶאת ִ ְ ָ‬ ‫‪á‬מרא‬ ‫לל‪äë‬ד ְ ָ ָ‬ ‫מעלה ָ ָ ָ‬ ‫וחסיד‪ä‬ת ְ ִ‬ ‫לאט ַ ֲ ֶ‬ ‫לאט ְ ַ‬ ‫מ‪ä‬סר ַ ֲ ִ‬ ‫ספרי ָ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ְוי‪õ‬ם ִ‪é‬י ְ ַ‬ ‫‪à‬מ‪ô‬ן ָ‬ ‫ה‪ô‬פ‪ê‬ה ְ ָ‬ ‫‪Łà‬למ‪ä‬ת ְ ַ ַ‬ ‫הח‪äê‬ק ֵ‪à‬ין ִל‪äë‬ד ִ ְ ֵ‬ ‫טעם ַ ְ ִ ָ‬ ‫ל‪Ł‬ר ָ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ãŁ‬ו‬ ‫להתק‪ֵ ְ ִ Łâ‬‬ ‫‪â‬וד | ַ ִ‬ ‫מ‪Ł‬ה | ַ ַ‬ ‫ְִ ְֵַ‬ ‫חמ‪â‬ת ָ ִ‬ ‫‪à‬אר ֹ ֶ‬ ‫ֶ ְַ‬ ‫ְְָ‬ ‫ֵֵ‬ ‫ההתח ְ‪äŁâ‬ת‬ ‫האדם‬ ‫‪à‬חינת ַ ִ ְ ַ‬ ‫הנהגת ָ ָ ָ‬ ‫‪ä‬לג‪õê‬ת ֶאת ְ ִ ַ‬ ‫‪ô‬היה ַ ְ ָ ַ‬ ‫‪êŁ‬א ִ ְ ֶ‬ ‫זק‪ä‬פה' – ֶ ֹ‬ ‫להאמין ְ ַ‬ ‫‪õô‬ציא‪ִ ֲ ַ ְ – 'ä‬‬ ‫'‪à‬ק‪õ‬מה ְ ָ‬ ‫ק‪õ‬ממ‪äç‬ת ְ ָ‬ ‫חד‪ִ Ł‬‬ ‫אתכם ֲ ִ‬ ‫‪à‬המה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫מ‪ï‬ני ָ ָ‬ ‫‪àŁ‬כל י‪õ‬ם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ג‬ ‫וא‪õ‬ל‪ֶ ְ ֶ ü‬‬ ‫'וי‪Ł‬ן ִ ְ ֵ‬ ‫עין | ְ ָ ָ‬ ‫‪õô‬רת ָאב‪õ‬ת | ָ ֵ‬ ‫ַ‪à‬ת ַ ִ‬ ‫‪à‬בחינת ְ ֵ ָ‬ ‫ֶ ְָ‬ ‫ַ‬ ‫ְִִ ַ‬ ‫שהוא חטא מחמת הערבות‪ ,‬ועכשיו ששב בתשובה‬ ‫לבל יעבור פי ה’ ויהיו נתפסים זה בעד זה עכ”ד‪.‬‬ ‫הצדיק! והוא זה שחטא ועבר על כל העבירות‬ ‫‪õ‬ספת ‪ . . . . . .‬ו‬ ‫‪ł‬ביעה ‪ . . . . . .‬ז‬ ‫מצוה נ ֶ ֶ‬ ‫‪é‬די ְ ִ ָ‬ ‫לק‪ç‬ם ִ ְ ָ‬‫‪ä‬מ‪õôŁ‬קק ְ ַ ֵ‬ ‫‪àŁà‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ו‬ ‫‪Ł‬א‪õ‬כלים ְ ֵ‬ ‫‪à‬מצוה ִ ְ ֵ‬ ‫‪õ‬סק ְ ִ ְ ָ‬ ‫‪Łá‬מים ְ ַ ָ‬ ‫לי‪ł‬ראל ַאף ַעל ִ‪ï‬י ֶ ְ ִ‬ ‫‪ł‬כר‪Łֶ õ‬ל ָהע ֵ‬ ‫ירידת ְ ָ ִ‬ ‫ה‪ô‬ר ְ ִ ַ‬ ‫‪ï‬נים ְ ִ ְ ָ ֵ‬ ‫‪ł‬יאת ָ ִ‬ ‫י‪õ‬סף | ְ ָ‬ ‫‪ìŁ‬י | ֶ ֵ‬ ‫ה‪á‬ר ֻ ִ‬ ‫נבחר | ְנ ִ ַ‬ ‫‪â‬ברי ֵ‬ ‫ילק‪ä‬ט ַ ֵ ְ‬ ‫‪é‬סף ִ ְ ָ‬ ‫ִ ְֵ‬ ‫ְַ‬ ‫ֶֶ‬ ‫י‪Ł‬ר‪ä‬ת ‪ . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫‪⁄‬כינה ‪ . . . . . . . . . . . . .‬ד‬ ‫‪ł‬ראל ‪ . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫‪ëŁ‬ה‪ä‬ת‪ְ ַ õ‬‬ ‫‪Łà‬ביל ַה ְ ִ ָ‬ ‫נ‪Ł‬מ‪õ‬ת ִי ְ ָ ֵ‬ ‫אבינ‪ַ ֶ ä‬‬ ‫מ‪ç‬עקב ָ ִ‬ ‫‪ł‬ראל ִ ְ ִ‬ ‫לער‪ְ ִ ü‬‬ ‫עמלק ָהפ‪ֹ ֲ ַ ִ üä‬‬ ‫יגאל ֶאת ִי ְ ָ ֵ‬ ‫קצבה ְ ֵ ֶ‬ ‫ואין ִ ְ ָ‬ ‫ער‪ֵ ְ ü‬‬ ‫מ‪⁄‬מ‪ä‬אל | ֲ ָ ֵ‬ ‫ה‪ê‬בן | הקב"ה ִ ְ ַ‬ ‫ה‪ê‬בן | ֵאין ֵ ֶ‬ ‫ֵ‪Ł‬ם ִ ְ ֵ‬ ‫מח‪ł‬ף ַ ָ ָ‬ ‫מח‪ł‬ף ַ ָ ָ‬ ‫ְַ ֹ‬ ‫ְַ ֹ‬ ‫ה‪⁄‬ל‪õ‬ם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ז‬ ‫מביאה ֶאת ַ ָ‬ ‫‪õô‬רה ְ ִ ָ‬ ‫מלכים | ַה ָ‬ ‫מ‪ä‬סר ְ ָ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ה‪õà‬רא ‪ . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫לעב‪õ‬דת ַ ֵ‬ ‫‪õà‬ערה ַ ֲ ַ‬ ‫‪é‬א‪ָ ֵ Ł‬‬ ‫התלהב‪ä‬ת ְ ֵ‬ ‫מים ַח ִ‪ç‬ים | ִ ְ ַ ֲ‬ ‫‪à‬אר ַ ִ‬ ‫ְֵ‬ ‫מוחלים להם על חלק זה‪.‬‬ ‫הספה”ק למדים מדינו של ערבות דבר נפלא‪,‬‬ ‫שמנה‪ ,‬וביקש ממנו שיורנו דרך תיקון ותשובה‬ ‫אל‪ç‬ה‪ . . . . . . . . . . . . . . ä‬ז‬ ‫‪ì‬ביא ז‬ ‫אלָ‪ç‬ה‪ַ ä‬הָ ִ‬ ‫ידי ֵ ִ‬ ‫לה ָ‪à‬א ֵאינ‪ְ õ‬כל‪ä‬ם ‪ . . . . . .‬ח‬ ‫ידי ֵ ִ ָ‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ַעל ְ ֵ‬ ‫וק‪à‬לה ְ ַ‬ ‫‪äŁô‬בה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫‪à‬כל י‪õ‬ם ַעל ְ ֵ‬ ‫‪ô‬מידים ְ ָ‬ ‫להקרבת ְ ִ ִ‬ ‫‪äŁô‬בה ְ ַ ָ ָ‬‫‪à‬לא ְ ָ‬ ‫ידי ְ ָ‬ ‫‪ô‬מידים ְ ָ‬ ‫הקרבת ְ ִ ִ‬ ‫ה‪é‬ת‪ä‬ב ְ ַ ְ ָ ַ‬ ‫‪äíç‬רים ַעל ְ ֵ‬ ‫קד‪ä‬מים | ַ ְ ָ ַ‬ ‫רמז ַ ָ‬ ‫ה‪õô‬רה | ִו‪äâ‬י ְ ֹ‬ ‫ו‪ç‬אמר ָ‪Ł‬א‪ä‬ל | ֶ ֶ‬ ‫חפץ ַח ִ‪ç‬ים ַעל ַ ָ‬ ‫‪ïé‬רת ַה ִ ִ‬ ‫נחל ְ ִ‬ ‫ִ‪Ł‬יר ָמע‪õ‬ן | ַ ָ ַ‬ ‫ַֹ ֶ‬ ‫ַַ‬ ‫ֵָ‬ ‫‪ä‬מת‪ä‬קים ֵהם‬ ‫‪ä‬לד‪à‬ר ִ‪äàâ‬ר‬ ‫‪õ‬תם ְ ִ‬ ‫‪õôà‬רה ְ ַ ֵ‬ ‫‪ë‬ק‪ç‬מים א ָ‬ ‫לעסק ַ ָ‬ ‫הנאה ַל ְ ַ ְ ִ‬ ‫‪çŁ‬כ‪õ‬ל ַ ֲ ֹ‬ ‫טעם יֵ‪ָ ָ ֲ Ł‬‬ ‫אהבה ֶ ָ‬ ‫מרב ַ ֲ ָ‬ ‫להם ַ ַ‬ ‫‪à‬עפר ֵ ֹ‬ ‫ית‪à‬ר‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ü‬ה‬ ‫‪ֶ ָ ŁçŁ‬‬ ‫להת‪á‬ל‪á‬ל ֶ ָ ָ‬ ‫‪ë‬צ‪õ‬ת ֶ ֵ‬ ‫מאד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫קד‪ַ | Ł‬ה ִ ְ‬ ‫אביב | ֵי‪ֵ ְ ַ ְ ִ ְ Ł‬‬ ‫לפני ַה ֵ‪⁄‬ם ִ ְ ָ ַ‬ ‫ֶַזרע ֶֹ‬ ‫ִ‪ֵäéà‬רי ָ ִ‬ ‫אחד ִ ְ ֵ‬ ‫ְ ֹ‬ ‫ֶָ‬ ‫אמנם לפי יסוד הנ”ל‪ ,‬שהשב בתשובה גורם‬ ‫שכשאדם עושה פעולה משפיע על חבירו לטוב‬ ‫‪à‬ע‪õ‬לם‬ ‫לה‪õ‬ריו ָ ָ‬ ‫שלא יחטא עוד‪.‬‬ ‫‪ëô‬ה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫ר‪ä‬ח ְ ָ‬ ‫נחת ַ‬ ‫‪õá‬רם ַ ַ‬ ‫‪àŁà‬ת ֵ‬ ‫‪õô‬רה ְ ַ ָ‬ ‫לא ַ ָ‬ ‫‪à‬רית ָאב‪õ‬ת ֹ‬ ‫המח‪ִ Łâ‬ח‪ָ Łäâ‬‬ ‫יה‪õ‬נתן | ְ ִ‬ ‫קד‪ä‬מים | ַ ְ ַ ֵ‬ ‫ַה ָ‪à‬א ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫מדר‪ָ ָ ְ Ł‬‬ ‫נחל ְ ִ‬ ‫ִ ְַ‬ ‫ַַ‬ ‫‪ł‬מחה‬‫יתמ‪ê‬א ִ ְ ָ‬ ‫לא ִ ְ ַ ֵ‬ ‫‪ï‬תי ֹ‬ ‫‪õô‬רה ִמי ֶ ִ‬ ‫טעמי ָ‬ ‫לטעם ַ ֲ ֵ‬ ‫‪õåŁ‬כין ִ ְ ֹ‬ ‫אחר ֶ ִ‬ ‫וחדוה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫למעלה‬ ‫האלקי ֶ‪Ł‬ה‪ä‬א ְ ַ ְ ָ‬ ‫ה‪äàâ‬ק ָ ֱ ֹ ִ‬ ‫האדם ֶאת ַ ִ‬ ‫מפסיד ָ ָ ָ‬ ‫העברה ַ ְ ִ‬ ‫ידי ָ ֲ ֵ ָ‬ ‫אמת | ַ ַ‬ ‫מ‪⁄‬מ‪ä‬אל | ַעל ְ ֵ‬ ‫‪ł‬פת ֱ ֶ‬ ‫ֵ‪Ł‬ם ִ ְ ֵ‬ ‫ְ ַ‬ ‫ְ ְֶָ‬ ‫ה‪à⁄‬ת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ח‬ ‫ה‪õô‬רה ְ‪à‬י‪õ‬ם ַ ַ ָ‬ ‫הארץ | ִע ַ‪ñ‬ר ִל‪äë‬ד ַ ָ‬ ‫מ‪å‬מרת ָ ָ ֶ‬ ‫ִ ִ ְַ‬ ‫‪àŁ‬ע‪õ‬לם ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫ו‪ł‬מחה ֶ ָ ָ‬ ‫וענג ְ ִ ְ ָ‬ ‫‪äŁ‬ע ְ ֶֹ‬‫‪Ł‬ע ַ‬ ‫מ‪é‬ל ַ ֲ‬ ‫ִָ‬ ‫גם לחבירו לחזור בתשובה‪ ,‬ירווח לן שפיר‪ ,‬שאין‬ ‫ולמוטב‪.‬‬ ‫הרה”ק בעל השפע חיים מצאנז זצ”ל ביאר את‬ ‫‪õ‬לם ַהֶ‪å‬ה ‪ . . . .‬ח‬ ‫ל‪ł‬כר ַאף ָ‪à‬ע ָ‬ ‫ז‪õ‬כה ְ ָ ָ‬ ‫‪ä‬במצ‪õ‬ת ֶ‬ ‫‪àŁà‬ת ְ‪à‬ת ָ‪õ‬רה ְ ִ ְ‬ ‫הע‪õ‬סק ְ ַ ָ‬ ‫מעשי צדיקים ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ט‬ ‫ספיר ויהלום | הארה חסידית מן הפרשה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יב‬ ‫‪â‬וד | ָ ֵ‬ ‫‪à‬נין ָ ִ‬‫ִ ְַ‬ ‫לאחר‬ ‫האדם ַאף ְ ַ ַ‬ ‫‪ä⁄‬מ‪ַ ã‬על ָ ָ ָ‬ ‫‪⁄çŁ‬אר ִר ָ‬ ‫‪à‬אפן ֶ ִ ָ ֵ‬ ‫‪ë‬צוה ְ ֹ ֶ‬ ‫לק‪ç‬ם ַה ִ ְ ָ‬ ‫אדם | ֵי‪ֵ ַ ְ Ł‬‬ ‫ק‪äç‬מ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ã‬ה‬ ‫‪ìŁ‬דמה ל‪Łֶ õ‬ה‪ä‬א ָרח‪õ‬ק ֵמהשי"ת ה‪ä‬א ָקר‪õ‬ב ‪ . . . . . . . . .‬ה‬ ‫אלימל‪ִ | ü‬מי ֶ ִ ְ ֶ‬ ‫‪õô‬לד‪õ‬ת ָ ָ‬ ‫נעם ֱ ִ ֶ ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ִ ָ‬ ‫ַֹ‬ ‫זוהר הקדוש | עם פרוש הכתר והכבוד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬יד‬ ‫‪êŁ‬א‬ ‫רחמים ֶ ֹ‬ ‫יב‪ִ ֲ ַ Łñ‬‬ ‫‪ï‬רנסת‪ֵ ַ ְ õ‬‬‫‪à‬צרכי ַ ְ ָ ָ‬‫להתע ֵ‪í‬ק ְ ָ ְ ֵ‬ ‫קדם ֵצאת‪ַ ְ ִ ְ õ‬‬ ‫הרמ"ל | ֶֹ‬ ‫מ‪Ł‬נת ָ ַ ַ‬ ‫ִ ְַ‬ ‫הכוונה כפשוטו שבזה שהוא לבד שב בתשובה‬ ‫וכמו שאומרים בשם בעלי המוסר “שאם יהודי‬ ‫העובדא הזאת‪ :‬הנה ברור שהרבי ר’ זושא לא אמר‬ ‫י‪Łé‬ל ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ה‬ ‫ִָ ֵ‬ ‫בס"ד‬ ‫מוחלים לכל העולם‪ ,‬אלא שבכך שהוא עשה‬ ‫מתרשל בלימוד המוסר אזי עוד יהודי משתמד‬ ‫זאת מן השפה ולחוץ וכמשחק בעלמא‪ .‬בענוותנותו‬ ‫תשובה גורם לחבירו לחזור בתשובה‪ ,‬וכשחבירו‬ ‫בברלין רחמנא ליצלן”‪.‬‬ ‫המופלגת תלה את כל חטאי בני ישראל בעצמו‪,‬‬ ‫יחזור בתשובה יגרום לחבירו‪ ,‬וחוזר חלילה עד‬ ‫וכבר קדמם בזה מרן הבעש”ט זיע”א וכדמובא‬ ‫וחשב בדעתו שאילו לא הירבה לחטוא והיה‬ ‫שכולם יחזרו בתשובה ובמילא ימחלו לכולם‪.‬‬ ‫בספר היכל הברכה (פר’ שלח‪ ,‬להרה”ק רבי יצחק אייזיק‬ ‫במדריגת אחיו הרה”ק הרבי ר’ אלימלך מליזענסק‪,‬‬ ‫לשאלות הלכתיות בבית ההוראה הקש ‪8‬‬ ‫מחוברים‬ ‫ניתן להשיג את הגיליון‬ ‫מתחילים‬ ‫את היום!‬ ‫עיצוב ועימוד‪ :‬שוקי קנר‬ ‫מדי שבוע בכל סניפי‬ ‫להצטרפות‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫ישירות למייל האישי‬ ‫קו מענה הלכה‬ ‫עיצוב ועימוד עלונים‪ :‬שוקי קנר‬ ‫העלון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫"ספרי אור החיים"‬ ‫ירושלים‪ :‬ירמיהו ‪ | 13‬שאולזון ‪ | 49‬הפסגה ‪ | 45‬בר אילן ‪ | 4‬חבקוק ‪ • 2‬בית שמש‪ :‬שדרות‬ ‫האמוראים ‪ | 63‬נחל ניצנים ‪ | 3‬יהודה הנשיא ‪ • 6‬בני ברק‪ :‬רבי עקיבא ‪ | 152‬רבי עקיבא ‪68‬‬ ‫| הרב שך ‪ | 8‬אהרנוביץ ‪ | 12‬נחמיה ‪ | 28‬כהנמן ‪ • 64‬מודיעין עילית‪ :‬שד' יחזקאל ‪ | 2‬חפץ‬ ‫‪02-803-9999‬‬ ‫חיים ‪ 7‬אלעד‪ :‬יהודה הנשיא ‪ • 94‬אשדוד‪ :‬יהודה הנשיא ‪ | 8‬אליעזר בן הורקנוס ‪ 8‬ביתר‬ ‫או במייל‪rav@abiryaakov.com :‬‬ ‫עילית‪ :‬הרן ‪ • 9‬חיפה‪ :‬מיכאל ‪ 27‬נתיבות‪ :‬הרמב"ם ‪ 1‬נתניה‪ :‬הס ‪ 18‬פתח תקוה‪ :‬רוטשילד ‪75‬‬ ‫קו השיעורים – קול הלשון‪03-6171077 :‬‬ ‫לתגובות ולהצטרפות לקבלת הגליון במייל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ב‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים מאלפים‬ ‫מצדיקי הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫ראשו של ר’ זלמן הסתחרר‪ .‬הוא ניצב בפני נסיון קשה מנשא‪:‬‬ ‫מחד‪ ,‬לא יעלה על הדעת שלא לקיים מצות תקיעת שופר! ומאידך‪ ,‬האם יפקיר את כל עמלו ורכושו‬ ‫שצבר בחמש שנות יסורים בנכר?! האם יפסיד את כל אשר‪-‬לו ויהפוך לבעל חוב גדול יותר מבתחילה?!‬ ‫בחזקת שאינם קיימים‪...‬‬ ‫בי”ז באלול תרצ”ט פרצה המלחמה הנוראה והאיומה בתולדות האנושות‪.‬‬ ‫במקום כה הומה אדם‪ ,‬מסתובבים אין‪-‬ספור גנבים ואנשים מפוקפקים‬ ‫חיות האדם של גרמניה הנאצית פלשו לפולין שהיתה קשורה בברית‬ ‫המחפשים אחר הזדמנות להניח את ידם על כל דבר בעל ערך”‪ ,‬הזהירוהו‬ ‫צבאית עם צרפת ובריטניה‪ ,‬ובכך ניתן האות לפרוץ מלחמת העולם השנויה‬ ‫עמיתיו להפלגה‪.‬‬ ‫ששינתה את פני העולם; מלחמה שהתחוללה בים‪ ,‬ביבשה ובאויר‪ ,‬בחמש‬ ‫ראשו של ר’ זלמן הסתחרר‪ .‬הוא ניצב בפני נסיון קשה מנשא‪:‬‬ ‫יבשות ובעשרות מדינות‪ .‬העולם כלו עצר את נשימתו באותו היום‪.‬‬ ‫מחד‪ ,‬לא יעלה על הדעת שלא לקיים מצות תקיעת שופר!‬ ‫בין אלפי ספינות המלחמה‪ ,‬נושאות המטוסים והצוללות החמושות‬ ‫ומאידך‪ ,‬האם יפקיר את כל עמלו ורכושו שצבר בחמש שנות יסורים‬ ‫ששייטו ברחבי האוקינוס האטלנטי‪ ,‬הפליג לו אחד מנקיי הדעת שבירושלים‪,‬‬ ‫בנכר?! האם יפסיד את כל אשר‪-‬לו ויהפוך לבעל חוב גדול יותר מבתחילה?!‬ ‫רבי זלמן גרוסמן‪ ,‬שנאלץ לעזב את ארץ הקדש ולשהות בארצות הברית‬ ‫אצל ר’ זלמן גרוסמן לא היתה זו שאלה כלל‪.‬‬ ‫הזרה והמנוכרת קרוב לחמש שנים‪ ,‬אליה נסע על מנת להעמיד את כלכלת‬ ‫הוא קם‪ ,‬ניער את שולי מלבושו העליון ויצא משטח הנמל‪ ,‬מותיר את‬ ‫משפחתו ולשלם את החובות שהשתרגו על כתפיו‪.‬‬ ‫אזהרותיהם של ידידיו הדואגים מאחורי גבו‪.‬‬ ‫רק בתחילת אלול תרצ”ט הצליח ר’ זלמן סוף סוף לעלות על אניה‬ ‫ראש השנה היום‪...‬‬ ‫שהפליגה לארץ ישראל‪ ,‬כשהוא אינו עוזב את מזוודותיו היקרות בהן ארז‬ ‫בצעדים נמרצים העפיל במעלה ההר‬ ‫את כל רכושו‪ ,‬בגדיו וחפציו‪ ,‬וכמובן‪ ,‬את הממון שגייס מעבר לים שעתיד‬ ‫לעבר בית הכנסת של חסידי קרלין "ר’ זלמן! אמנם ממהר‬ ‫להעמיד אותו על רגליו‪.‬‬ ‫אתה לתקיעת שופר‪ ,‬אך‬ ‫שבשכונת הדר הכרמל‪.‬‬ ‫אלא שבעיצומה של ההפלגה הגיעו החדשות המסעירות‪ :‬מלחמה כלל‬ ‫למעלה משעה ארכה הדרך‪ ,‬אותה נצל אם תשאיר את חפציך‬ ‫עולמית פרצה‪.‬‬ ‫ר’ זלמן להודות לקדוש ברוך הוא שנתן לו כאן ללא השגחה תוכל‬ ‫האוקיינוס מלא היה בספינות קרב‪ ,‬ועקב הסכנה נאלץ רב החובל לשנות‬ ‫את הכח לעמוד בנסיון הקשה‪ ,‬ולהפקיר‬ ‫את מסלול ההפלגה ולהאריך את המסע במספר ימים נוספים‪.‬‬ ‫להיות סמוך ובטוח‬ ‫את כל הונו ורכושו כדי לקיים את מצוות‬ ‫חרדה גדולה פקדה את הנוסעים‪ .‬אמנם איש לא העלה על דעתו את‬ ‫כי ברגע שתעזוב את‬ ‫היום‪.‬‬ ‫ממדי האסון שעומד לפקוד את העולם‪ ,‬אך מלחמה עולמית היא דבר נורא‬ ‫כשנפתחה דלת בית הכנסת ודמותו של המקום‪ ,‬הרי הם בחזקת‬ ‫כשלעצמו‪.‬‬ ‫שאינם קיימים‪...‬‬ ‫ר’ זלמן נראתה בעדה‪ ,‬שפשפו המתפללים‬ ‫ורק את ר’ זלמן גרוסמן פקדה חרדה מסוג אחר‪.‬‬ ‫במקום כה הומה אדם‪,‬‬ ‫את עיניהם בהפתעה‪.‬‬ ‫לוח השנה התקדם במהירות לכיוון ראש השנה‪ .‬מה יהיה? האם יספיק‬ ‫מסתובבים אין‪-‬ספור‬ ‫כיצד צנח לכאן ר’ זלמן גרוסמן‬ ‫להגיע ארצה לפני ראש השנה?‬ ‫גנבים ואנשים מפוקפקים‬ ‫בעיצומו של ראש השנה?‬ ‫ואם חלילה לא‪ ,‬כיצד ישמע תקיעת שופר???‬ ‫הפצירונא בו משהתאוששו המחפשים אחר הזדמנות‬ ‫בעבורנו‬ ‫לשמש‬ ‫“ר’ זלמן‪ ,‬הואל‬ ‫שליח‪-‬ציבור”‪,‬‬ ‫הימים הבאים עברו עליו במתח שלא ישוער‪.‬‬ ‫להניח את ידם על כל‬ ‫מהתדהמה‪.‬‬ ‫יומו של כ”ט אלול תרצ”ט עוד מצא את ר’ זלמן במרחביו של הים התיכון‪,‬‬ ‫באפן קבוע היה ר’ זלמן עובר לפני דבר בעל ערך”‪ ,‬הזהירוהו‬ ‫ועם התקדש שנת ת”ש עדין מצוי היה בין משברי ים‪ ,‬אך בחסדי הבורא‪,‬‬ ‫עמיתיו להפלגה‬ ‫הגיעה האניה לנמל חיפה לפני עלות השחר של יום ראש השנה‪.‬‬ ‫התיבה בבית הכנסת שבירושלים‪ ,‬ותפלתו‬ ‫העריבה והמרגשת היתה לשם דבר‪.‬‬ ‫גם הפעם לא היה ר’ זלמן שותף לשמחה שאפפה את הנוסעים‪.‬‬ ‫כך עברו על ר’ זלמן שלשה ימים; שני ימי ראש השנה שחלו בימים חמישי‬ ‫הם שמחים היו על שהגיעו בשלום למחוז חפצם‪ ,‬ואלו הוא – רקד משמחה‪.‬‬ ‫וששי‪ ,‬ויום השבת שבסמוך להם‪ ,‬בהתעלות והתרוממות‪.‬‬ ‫תקיעת שופר!! בחיפה יוכל לשמוע תקיעת שופר!!!‬ ‫את המזוודות לא רצה ר’ זלמן להעלות על דעתו‪.‬‬ ‫ברגע שהטילה האניה עוגן‪ ,‬הודיע רב החובל לנוסעים שעקב מצב‬ ‫במוצאי שבת‪-‬שובה‪ ,‬לאחר הבדלה‪ ,‬הציע לו ר’ בערל פרידמן‪ ,‬הגבאי‬ ‫המלחמה עליהם להוריד במהירות את כל הכבודה אל הנמל‪ ,‬מפני שהאנייה‬ ‫המפורסם של חסידי קרלין בחיפה‪ ,‬לרדת אל הנמל‪ ,‬שמא נותר משהו‬ ‫עומדת לשוב תכף ומיד לנמל הבית בארצות הברית‪.‬‬ ‫מהכבודה שהושארה שם לפני כשלשה ימים‪...‬‬ ‫למזלו של ר’ זלמן‪ ,‬הורידו עובדי הנמל את כבודתו מהאנייה אל המזח‪.‬‬ ‫ירדו השנים יחד‪ ,‬וצעדו לכוון פינת הרציף בה השאיר ר’ זלמן את החפצים‪.‬‬ ‫הוא עצמו – כמובן לא העלה על דעתו לגעת במזוודות בחג‪.‬‬ ‫לתדהמתם – המזוודות כלן עמדו בצייתנות ממתינות לבעליהן‪ ,‬משל‬ ‫המזודות הונחו באחת הפינות שבנמל‪ ,‬ועוד רגע נעלם ר’ זלמן מהמקום‪.‬‬ ‫הובאו הנה לפני רגע קט‪ .‬איש לא נגע בהן!!!‬ ‫הן ממהר הוא לחפש מנין לתפלה ולתקיעת שופר‪.‬‬ ‫משמים שמרו על החפצים‪...‬‬ ‫“ר’ זלמן! אמנם ממהר אתה לתקיעת שופר‪ ,‬אך אם תשאיר את חפציך כאן‬ ‫(מתוך הספר “ספיר ויהלום” ‪ -‬אלול ר”ה)‬ ‫ללא השגחה תוכל להיות סמוך ובטוח כי ברגע שתעזוב את המקום‪ ,‬הרי הם‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ג‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים מאלפים‬ ‫מצדיקי הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫הם ניגשו אל החזן וגערו בו על הנוסח שהוא‬ ‫במקום להקליד ‪ ₪ 1500‬הקלדתי ‪ ₪ 15,000‬ניסיתי שוב ושוב לבטל‬ ‫משמיע וסירבו לאפשר לו להמשיך בתפילה‬ ‫את העסקה‪ ,‬אך ללא הצלחה התכסיתי בזיעה קרה‪ .‬האברך ממתין בחוץ לקבלה‪,‬‬ ‫מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ”ל אמר פעם שאחת‬ ‫ואני אנה אני בא? האצבעות רועדות‪ ,‬אני לא מצליח לבצע את השינוי‪...‬‬ ‫הסגולות היעילות ביותר‪ ,‬לכל הבעיות‪ ,‬היא לבקש ברכה‬ ‫מספר לנו בעל רשת מזון ממרכז הארץ‪:‬‬ ‫ממי שנעלב ואינו עולב‪ ,‬או כמובן אם נזדמן האדם עצמו‬ ‫לפני מספר שנים נכנסה אישה לאחת החנויות‪ ,‬לקנות קצת עופות לכבוד שבת‪ .‬חתכתי‪,‬‬ ‫למקרה בו הוא נדרש להתגבר על העלבה שהעליבוהו‬ ‫שקלתי ארזתי ואמרתי לה את המחיר‪ .‬אבל במקום לשלם היא התחילה להתווכח‪ ,‬שזה יקר‬ ‫יזכור אז שבהבלגתו יזכה למתק מעליו את הדינים‪.‬‬ ‫מידי וכו’‪ .‬מכיוון שאין לנו “מחירון מיוחד למתווכחים” אמרתי לה זה המחיר הקבוע‪ ,‬זה המחיר‬ ‫הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב‪.‬‬ ‫האחיד לכולם‪ ,‬וזה מה שכולם משלמים‪ .‬משראתה שאלו הם פני הדברים‪ ,‬היא החליטה לוותר‬ ‫המקרה דלהלן סופר על ידי בעל המעשה‪ ,‬הוא מיוחד‬ ‫על חלק מהמאכלים‪ ,‬ולהשאיר אותם בחנות ‪ -‬למרות שהדברים כבר נארזו עבורה‪.‬‬ ‫במינו‪ ,‬בגלל ההוראה שהתקבלה בעקבותיו‪ .‬המדובר היה‬ ‫בהמשך התור עמד אברך‪ .‬לאוזניו הגיעו ה’דין‪-‬ודברים’ אך מכיוון שלא שמע את הפרטים‬ ‫בקהילה של יהודים שומרי מצוות באירופה הנוהגת להזמין‬ ‫שאל על מה נסוב הדיון? אמרתי לו דברים כהווייתם‪ .‬האשה ביקשה לקנות כמה דברים‪,‬‬ ‫חזן חרדי לימים הנוראים כדי שינעים את התפילה בקולו‬ ‫התווכחה על המחיר‪ ,‬והחליטה להשאיר חלק מהמוצרים בחנות‪ .‬הסיפור מאוד נגע לליבו‪,‬‬ ‫הערב‪ .‬לקראת חודש תשרי תשע”ד התעוררה מחלוקת‬ ‫והוא אפילו התרעם‪“ :‬איך אתם יכולים להתווכח עם בן‪-‬אדם שבא לקנות אוכל? עופות זה לא‬ ‫בקהילה אודות החזן‪ ,‬כאשר חלק מהמתפללים דרשו‬ ‫“מותרות” ‪ -‬זה אוכל!” אמרתי לו ‪ -‬ממשיך בעל רשת המזון ‪ -‬שאם אדם ידפוק אצלי‪ ,‬או אצל‬ ‫להביא חזן צעיר יותר‪ .‬הדברים לא הוכרעו בצורה ברורה‬ ‫שותפי בבית‪ ,‬הוא כמובן יקבל צדקה בשפע‪ .‬אבל פה זה עסק ולא גמ”ח‪ ,‬אתה לא יכול לעשות‬ ‫והגבאי הראשי החליט על דעת עצמו להזמין חזן צעיר‪.‬‬ ‫איפה‪-‬ואיפה בין הלקוחות‪ .‬אם נקבע את המחירים בהתאם לרמת הוויכוח של הלקוח תיווצר‬ ‫החזן הגיע אל הקהילה‪ ,‬ואכן כבר מתפילת ערבית של‬ ‫לנו פה אנדרלמוסיה ‪ -‬אתה לא מסכים איתי?!‬ ‫ליל ראש השנה הורגש בעליל שמדובר בסגנון שונה‪ ,‬שלא‬ ‫הוא לא הסכים‪ .‬כלל לא הסכים‪“ :‬האשה רצתה אוכל‪ .‬אוכל‬ ‫היה מקובל על דעת אלה שהתנגדו‪ .‬לקראת תפילת מוסף‬ ‫פשוט‪ .‬למה מתווכחים איתה?”‬ ‫החזן‪ ,‬שלא ידע כלל‬ ‫פקעה סבלנותם של כמה מן המתנגדים והם ניגשו אל‬ ‫החזן וגערו בו על הנוסח שהוא משמיע וסירבו לאפשר‬ ‫ניסיתי שוב להסביר לו מכיוון שונה‪ ,‬אבל זה לא נתפס לו‬ ‫על הויכוח שהיה בתוך‬ ‫לו להמשיך בתפילה‪.‬‬ ‫בראש‪“ .‬לא מתווכחים כשאדם רוצה לרכוש אוכל‪ .‬נקודה”‪.‬‬ ‫הקהילה לפני הימים‬ ‫החזן‪ ,‬שלא ידע כלל על הויכוח שהיה בתוך הקהילה‬ ‫אם לא היה מתרחש בזמן‪-‬זה משהו חריג‪ ,‬יכול היה הוויכוח‬ ‫הנוראים‪ ,‬נעלב עד‬ ‫עמקי נשמתו‪ ,‬כיוון שלא הזה להימשך שבעה ימים ושבעה לילות רצופים‪ ...‬אבל אז קרה‬ ‫לפני הימים הנוראים‪ ,‬נעלב עד עמקי נשמתו‪ ,‬כיוון שלא‬ ‫משהו חריג‪.‬‬ ‫הבין מה רוצים ממנו‪ .‬למרות הכל‪ ,‬החליט שלא להשיב‬ ‫‪‬‬ ‫הבין מה רוצים ממנו‪.‬‬ ‫למחרפיו דבר‪ ,‬וגם כאשר העלו חזן אחר במקומו הלך‬ ‫“יודע מה?” הפתיע האברך ‪“ -‬בוא נפתח כרטיס לקוחות‬ ‫למרות הכל‪ ,‬החליט‬ ‫ותפס לו כיסא בצד ולא הגיב במאומה‪.‬‬ ‫שמיועד בדיוק למקרים מעין אלו‪ .‬בכל פעם שמגיע לקוח‬ ‫למחרפיו‬ ‫שלא להשיב‬ ‫בתוך כדי כך הוא נזכר במה שמפורסם אודות דברי‬ ‫שמתווכח על המחיר‪ ,‬וניכרים דברי אמת שזה בגלל שאין לו‪,‬‬ ‫העלו‬ ‫כאשר‬ ‫דבר‪ ,‬וגם‬ ‫הגר”ח קנייבסקי זצ”ל על הנעלבים ואינם עולבים והחליט‬ ‫תפחיתו לו מהמחיר ותרשמו את זה ב”כרטיס הלקוחות”‪ .‬ככה‬ ‫הלך‬ ‫במקומו‬ ‫חזן אחר‬ ‫לנצל את שעת הכושר הנפלאה הזו כדי להתפלל על אחיו‬ ‫ניצור מעין “קרן קטנה” ששם יצטברו החובות של אותם עניים‪.‬‬ ‫ותפס לו כיסא בצד ולא‬ ‫הצעיר שחלה שבועות אחדים לפני כן במחלה הנוראה‪.‬‬ ‫בכל פעם שיצטבר שם חוב של כמה מאות שקלים‪ ,‬תתקשרו אלי‬ ‫הגיב במאומה‬ ‫השליח ציבור חוזר ארצה לאחר הימים הנוראים וימים‬ ‫וכאשר אגיע לחנות אסגור בלי נדר את החוב”‪.‬‬ ‫ספורים לאחר מכן התקבלה הבשורה הכל כך מפתיעה‬ ‫תכל’ס‪ :‬ככה הסיפור כבר מתנהל בחנות כמה שנים! בכל פעם שאנו מזהים מקרה של וויכוח‬ ‫שהאח החולה עבר סדרת בדיקות נוספת והתגלה‬ ‫שנובע מתוך מצוקת אמת‪ ,‬אנחנו רושמים את הסכום החסר בכרטיס החדש‪ .‬כך נמנע צער‪ ,‬כך‬ ‫שהגידול נעלם כלא היה‪ .‬אף אחד מהרופאים שטיפלו‬ ‫נמנעים ויכוחים מיותרים‪ ,‬וכך זוכים הלקוחות לקבל את שלהם בדרך הכי מכובדת‪ .‬הם הרי לא‬ ‫באח‪ ,‬לא יכול היה להסביר מה אירע וכיצד התרחש הנס‬ ‫מעלים על דעתם שמישהו משלם בשבילם‪.‬‬ ‫הגדול הזה‪ .‬אדם אחד ידע את הסיבה‪ ,‬אך הסיפור עוד‬ ‫‪‬‬ ‫לא נגמר‪.‬‬ ‫אז למה אני מספר לך את כל זה? בגלל ההמשך‪:‬‬ ‫בחודש חשוון מקבל מיודענו החזן מעטפה לביתו‬ ‫שבוע שעבר נכנס לחנות האברך‪ ,‬אמרתי לו אתה יודע שיש לך כאן חוב קטן‪ ...‬הוא שאל‬ ‫ובו מכתב פיוס מאנשי הקהילה המבקשים לרצותו על‬ ‫“חוב שלי פרטי ‪ -‬או מהכרטיס שפתחנו?” אמרתי לו שהחוב זה בקרן הקטנה‪ ,‬וכבר מדובר‬ ‫הפגיעה הקשה שפגעו בו בעיצומו של ראש השנה‪ .‬אל‬ ‫בסכום של ‪ 1050‬ש”ח בתגובה הושיט האברך כרטיס אשראי וביקש לחייב אותו ב‪ ₪ 1500-‬כך‬ ‫המכתב צירפו הגבאים צ’ק גדול במיוחד‪ ,‬על סך אלפי‬ ‫גם החוב יכוסה‪ ,‬וגם תישאר מקדמה על סך ‪ ₪ 450‬לקראת החגים והצרכים המרובים‪.‬‬ ‫דולרים שניתן בשל רצונם לפייס את החזן על העוולה‬ ‫גיהצתי את הכרטיס‪ ,‬הקלדתי את הסכום‪ ,‬ובינתיים יצא האברך החוצה להמתין לקבלה‪.‬‬ ‫שנעשתה לו‪ .‬החזן לא ידע מה לעשות‪ ,‬כיוון שלאחר‬ ‫שהקדוש ברוך הוא שילם לו טבין ותקילין בריפויו של‬ ‫שוד ושבר! במקום להקליד ‪ ₪ 1500‬הקלדתי ‪ ₪ 15,000‬אסון! ניסיתי שוב ושוב לבטל‬ ‫את העסקה‪ ,‬אך ללא הצלחה (אולי זה קשור למערכות חדשות במכשירי כרטיסי האשראי למניעת גניבות‪ ,‬אולי)‬ ‫אחיו‪ ,‬האם מותר לו לקבל ‘תשלום’ נוסף? הרי קיבל כבר‬ ‫מעל ומעבר לתשלום בגין החזנות!‬ ‫התכסיתי בזיעה קרה‪ .‬האברך ממתין בחוץ לקבלה‪ ,‬ואני אנה אני בא? האצבעות רועדות‪ ,‬אני‬ ‫לא מצליח לבצע את השינוי‪...‬‬ ‫השליח ציבור לא נרגע עד שפנה לאחד מבתי הדינים‬ ‫בירושלים ושאל האם מותר לו לקחת את הצ’ק לכיסו‪.‬‬ ‫קפצתי החוצה בבהלה חיוור כולי‪ .‬סיפרתי לו מה קרה וביקשתי “תתקשר דחוף לחברת‬ ‫חברי בית הדין השיבו שאין ספק שמבחינה הלכתית‬ ‫האשראי‪ .‬תבקש ביטול! אני לא מצליח‪ ”...‬הייתי המום מהתגובה שלו‪.‬‬ ‫מותר לו לקבל את הכסף‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫הוא כבר התכונן לצאת מהאולם‪ ,‬ואז קורא לו אחד‬ ‫“לא נורא‪ .‬שיישאר‪ .‬זה בסדר” ככה בשלוות‪-‬נפש‪...‬‬ ‫הדיינים‪ ,‬אדם גדול בתורה‪ ,‬ולוחש באוזנו כדברים האלה‬ ‫לא ידעתי מה להגיב‪ .‬מה זאת אומרת שיישאר? זה ‪ ,₪ 15,000‬הייתי בטוח שהוא לא הבין‬ ‫‘בוודאי שמהצד ההלכתי אין כאן שום בעיה‪ .‬אבל אני‬ ‫את הבעיה‪ .‬חזרתי והסברתי לו את הפאשלה‪ ,‬אך הוא בשלו‪ .‬זה בסדר‪...‬‬ ‫אישית מציע לך לא לקחת את הצ’ק ולהשאיר את הצ’ק‬ ‫בעיקר יצאתי מדעתי משלוות הנפש בה הוא התייחס לפנצ’ר‪.‬‬ ‫הפתוח אצל ה’ יתברך‪ ,‬שלמרות הנס הגדול שכבר נעשה‬ ‫“תראה” התחיל האברך להסביר את עצמו “מאז שפתחנו את הקרן הקטנה הזו אני רואה‬ ‫לך בריפויו של אחיך‪ ,‬בוודאי רוצה הקדוש ברוך הוא‬ ‫בחוש כיצד הקב”ה מיטיב אתנו בתחום הכלכלי” ‪- - -‬‬ ‫לשלם לך עוד ועוד‪ ,‬ואם תשלשל את הכסף לכיסך‪ ,‬הינך‬ ‫נכון ‪ -‬מסיים בעל רשת המזון ‪ -‬בטח הוא עשה לעצמו חשבון מאיפה ואיך וכיצד הוא יגייס את‬ ‫עלול ‘לנעול’ את החשבון השמיימי הזה‪ ...‬השליח ציבור‬ ‫הסכום הענק הזה לטובת העניים‪ .‬אבל מאיפה הוא גייס את שלוות הנפש הלזו?! שלוות הנפש‬ ‫אכן ציית לדברים והחזיר את הכסף לבני הקהילה וגרם‬ ‫לא רק כשזה נוגע לדברים אישיים שלו‪ ,‬אלא שלוות הנפש כשזה מגיע לעזרה לזולת‪ ,‬מאיפה?‪...‬‬ ‫בכך לקידוש השם גדול בקרב המתפללים האירופאיים‪.‬‬ ‫(גל’ איש לרעהו)‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ד‬ ‫מחוברים‬ ‫מעשיות ולקחים‬ ‫מאלפים מצדיקי‬ ‫הדורות‬ ‫סיפורי צדיקים‬ ‫פנינים על הפרשה‪:‬‬ ‫עצות וסגולות‪:‬‬ ‫ְּדעוּ ְּד ַה ּתוֹ ָרה ְו ַה ְּת ִפ ָּלה ׁ ֶש ִּלי עוֹ שִׂ ים ּ ְפ ֻעלּ וֹ ת ְּבעוֹ ָלמוֹ ת‬ ‫רק תורה ותפילה שנעשו בקדושה‬ ‫ֶעלְ יוֹ נִ ים לְ ַמ ְע ָלה ְּכמוֹ ַה ָּמ ָטר ְו ַה ּ ַטל‪ְ ,‬וזֶ ה ֵמ ֲח ַמת ׁ ֶש ַה ּכֹל‬ ‫וטהרה מתקבלים למעלה‬ ‫ביום השבת מתדבקים עם הקב”ה‬ ‫ִּב ְק ֻד ּׁ ָשה ְו ָט ֳה ָרה ָּכ ָראוּ י‪ָ ,‬ל ֵכן ַ ּגם ַא ֶּתם ִמ ֶּמ ִ ּני ִּתלְ ְמדוּ ְו ֵכן‬ ‫ְו ַא ֶּתם ַה ְּד ֵב ִקים ַ ּבה’ ֱאל ֵֹה ֶיכם ַח ִ ּיים ֻּכ ְּל ֶכם ַה ּיוֹ ם‬ ‫ַּת ֲעשׂ וּ‪ְּ ,‬כ ֵדי ׁ ֶש ִּת ְהיֶ ה ּתוֹ ַר ְת ֶכם ְרצוּ יָ ה וּ ְת ִפ ַּל ְת ֶכם ְמ ֻק ֶ ּב ֶלת‪:‬‬ ‫ַה ֲאזִ ינוּ ַה ּׁ ָש ַמיִ ם וַ ֲא ַד ֵ ּב ָרה ְו ִת ׁ ְש ַמע ָה ָא ֶרץ ִא ְמ ֵרי ִפי (לב‬ ‫(דברים ד ד)‪ֶ .‬א ְפ ׁ ָשר לִ ְרמֹז ַעל יוֹ ם ַה ּׁ ַש ָ ּבת‪ּ ִ ,‬ד ְביוֹ ם‬ ‫(פיתוחי חותם)‬ ‫א‪-‬ב)‪.‬‬ ‫ַה ּׁ ַש ָ ּבת ִמ ְת ַּד ְּב ִקים ְּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל ִעם ה’ ִ ּדבּ וּ ק ָ ּגמוּ ר‪,‬‬ ‫ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ְרמֹז‪ְּ ,‬ד ָבא מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם לְ עוֹ ֵרר‬ ‫ְּכמוֹ ׁ ֶש ֶ ּנ ֱא ַמר (שמות לא יז) ֵ ּ‘בינִ י ֵוּבין ְּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל אוֹ ת‬ ‫קול התפילה מעורר קול עליון ובונה‬ ‫ֶאת ְּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל לִ ְהיוֹ ת ָּכל ַמ ֲעשֵׂ ֶיהם לְ ׁ ֵשם ׁ ָש ַמיִ ם‪ִ ,‬אם [יִ ]‬ ‫ִהוא לְ ע ָֹלם’‪ֶ ׁ ,‬ש ְּביוֹ ם ׁ ַש ָ ּבת זוֹ כִ ים לְ תוֹ ֶס ֶפת נֶ ֶפ ׁש רוּ ַח‬ ‫עולמות למעלה‬ ‫לְ ְמדוּ ּתוֹ ָרה ִּת ְהיֶ ה לְ ׁ ֵשם ׁ ָש ַמיִ ם‪ְ ,‬ו ִאם ְּת ִפ ָּלה ִּת ְהיֶ ה לְ ׁ ֵשם‬ ‫נְ ׁ ָש ָמה‪ְ ,‬וזֶ הוּ ַה ִ ּדבּ וּ ק ׁ ֶש ּמוֹ ִס ִיפים ְּב ׁ ַש ָ ּבת‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ְו ַא ֶּתם‬ ‫ִּכי ׁ ֵשם ה’ ֶא ְק ָרא ָהבוּ ג ֶֹדל ֵלאל ֵֹהינוּ (לב ג)‪.‬‬ ‫ׁ ָש ַמיִ ם ְּב ַכ ָ ּונָ ה ָּכ ָראוּ י‪ִּ ,‬כי זֶ הוּ ָה ִע ָ ּקר‪ְּ ,‬כ ֵדי ׁ ֶש ִ ּי ְהיֶ ה ַה ּכֹל ְמ ֻק ָ ּבל‬ ‫ַה ְּד ֵב ִקים ַ ּבהֲוָיָ”ה ֱאל ֵֹה ֶיכם ִעם ָהאוֹ ִת ּיוֹ ת ְו ַה ּכוֹ ֵלל‬ ‫ָ ּבזֶ ה ָ ּבא לְ הוֹ ִד ַיע ָל ֶהם‪ְּ ,‬ד ַעל יְ ֵדי ְק ִר ָיא ֵתנוּ ׁ ֶש ָאנוּ ַמזְ ִּכ ִירין‬ ‫ְוּמ ֻר ֶ ּצה לַ ּׁ ָש ַמיִ ם‪ֶ ׁ .‬ש ִאם ִּת ְהיֶ ה ַה ְּת ִפ ָּלה ְו ַה ּתוֹ ָרה ִּב ְק ֻד ּׁ ָשה‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ‘יוֹ ם ַה ּׁ ַש ָ ּבת’‪ְ ,‬וזֶ ה ׁ ֶש ָא ַמר ְו ַא ֶּתם ַה ְּד ֵב ִקים‬ ‫ְוּמ ָב ְרכִ ים ה’‪ַ ,‬על יְ ֵדי זֶ ה נַ ֲעשִׂ ים ּ ְפ ֻעלּ וֹ ת לְ ַמ ְע ָלה‪ָ .‬וּבא‬ ‫ְוּב ָט ֳה ָרה‪ֲ ,‬ה ֵרי ַה ּכֹל יִ ְמ ָצא ּ ֶפ ַתח ּ ָפתוּ ַח לְ ַמ ְע ָלה‪ְ ,‬ו ִאם ַה ּכֹל‬ ‫ַ ּבה’ ֱאל ֵֹה ֶיכם‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ְּביוֹ ם ׁ ַש ָ ּבת ָּכ ָאמוּ ר‪ְּ ,‬בזֶ ה ַה ּיוֹ ם‬ ‫לְ ַהזְ ִה ָירם ְולוֹ ַמר ָל ֶהם‪ַ ,‬אל יֵ ַקל ְּב ֵעינֵ ֶיכם ֲא ִמ ַירת ַה ְּב ָרכוֹ ת‬ ‫ִמ ּ ָׂש ָפה ְולַ חוּ ץ ְּבלִ י ְק ֻד ּׁ ָשה ְו ָט ֳה ָרה‪ֵ ,‬אין ָל ֶהם ָמקוֹ ם ְּב ַמה‬ ‫ַא ֶּתם נֶ ְח ׁ ָש ִבים ַח ִ ּיים ֻּכ ְּל ֶכם‪ְּ ,‬דנִ ְמ ׁ ָשכִ ים ְונוֹ ָס ִפים ָל ֶכם‬ ‫ֹאמרוּ ַמה ַּמ ָּמ ׁשוּ ת יֵ ׁש ַ ּב ִ ּדבּ וּ ר ָ ּבעוֹ ָלמוֹ ת ַעד‬ ‫ְו ַה ְּת ִפלּ וֹ ת‪ְ ,‬ות ְ‬ ‫ִּל ָּכנֵ ס‪ַ ,‬רק ַה ּכֹל נִ ְד ֶחה לַ חוּ ץ‪ְ .‬וזֶ הוּ ׁ ֶש ָ ּבא מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו‬ ‫ַח ִ ּיים ִמ ְּמקוֹ ר ַח ִ ּיים‪:‬‬ ‫ׁ ֶש ִּמ ּכֹחוֹ יִ ְהיוּ נִ ְבנִ ים עוֹ ָלמוֹ ת ֶעלְ יוֹ נִ ים‪ִּ .‬כי נַ ֲהפְֹך הוּ א‪ִּ ,‬כי‬ ‫ַה ּׁ ָשלוֹ ם לוֹ ַמר לְ יִ שְׂ ָר ֵאל‪ֲ ,‬היִ ַיטב ְּב ֵעינֵ ֶיכם ׁ ֶש ִּת ְהיוּ ִמ ְת ּ ַפ ְּללִ ים‬ ‫(מחשוף הלבן פר’ ואתחנן)‬ ‫ַא ְּד ַר ָ ּבה ַה ִ ּדבּ וּ ר הוּ א ָה ִע ָ ּקר‪ִּ ,‬כי לְ ַמ ְע ָלה ָהרוּ ָחנִ ּיוּ ת ִהיא‬ ‫ְול ֹא ְּת ֻק ַ ּבל ְּת ִפ ַּל ְת ֶכם‪ָ ,‬ל ֵכן ִה ׁ ְש ַּת ְּדלוּ ׁ ֶש ַּת ֲעשׂ וּ ַמ ֲעשִׂ ים טוֹ ִבים‬ ‫ִּב ְק ֻד ּׁ ָשה ְו ָט ֳה ָרה ְּכ ֵדי ׁ ֶש ְּת ֻק ַ ּבל ְּת ִפ ַּל ְת ֶכם‪:‬‬ ‫עיקר השבת לעילוי המלכות‬ ‫ָה ִע ָ ּקר ְו ַה ַ ּג ׁ ְש ִמ ּיוּ ת ְּב ֵט ָלה ְוּמ ֻב ּ ֶט ֶלת‪ְ .‬ו ֵת ְדעוּ ִּכי ֵכן הוּ א‬ ‫שער השמים היא השכינה שהיא בבחינת יראה‬ ‫ֶא ֶרץ זֵ ית ׁ ֶש ֶמן וּ ְד ָב ׁש (דברים ח ח)‪ִ .‬ה ֵ ּנה ֶא ֶרץ זֵ ית‬ ‫ָה ֱא ֶמת‪ֶ ׁ ,‬ש ֲה ֵרי ְמ ׁ ָש ְר ֵתי ֶעלְ יוֹ ן ֵאין ָל ֶהם ֶא ָּלא ׁ ֶש ַבח ַה ּ ֶפה‪,‬‬ ‫ְו ִה ֵ ּנה ׁ ַש ַער ַה ּׁ ָש ַמיִ ם ִהיא ׁ ְשכִ ינַ ת ֻע ֵּזנוּ‪ִ ,‬וּמ ּׁ ָשם עוֹ ָלה‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ׁ ַ‘ש ָ ּבת’ ִו ֵית ִרים ׁ ִש ּׁ ָשה‪ְ ,‬ו ֵתבוֹ ת ׁ ֶש ֶמן וּ ְד ָב ׁש‬ ‫ְּכמוֹ ׁ ֶש ֶ ּנ ֱא ַמר (ישעיה ו ג) ְ‘ו ָק ָרא זֶ ה ֶאל זֶ ה ְו ָא ַמר ָקדוֹ ׁש ָקדוֹ ׁש‬ ‫ַה ְּת ִפ ָּלה לְ ַמ ְע ָלה‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ָא ְמרוּ ַרבּ וֹ ֵתינוּ זִ כְ רוֹ נָ ם לִ ְב ָר ָכה (שבת‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ׁ ַ‘ש ָ ּבת’ ְּבלִ י יִ ְתרוֹ ן‪ָ ,‬וּבא לִ ְרמֹז ַעל ַק ָ ּבלַ ת‬ ‫ָקדוֹ ׁש ה’ ְצ ָבאוֹ ת’‪ְ ,‬ו ֵכן הוּ א אוֹ ֵמר (יחזקאל ג יב) ָ ּ‘ברוּ ְך ְּכבוֹ ד‬ ‫לא‪ְּ ).‬ד ִמי ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ְּביָ דוֹ ּתוֹ ָרה ְו ֵאין בּ וֹ יִ ְר ַאת ׁ ָש ַמיִ ם‪ּ ,‬דוֹ ֶמה לְ ִמי‬ ‫ׁ ַש ָ ּבת‪ ,‬וּכְ ׁ ֶש ִ ּנכְ נָ ס ׁ ַש ָ ּבת ַ ּב ַּליְ ָלה ְּב ֵעת ַק ָ ּבלַ ת ׁ ַש ָ ּבת יֵ ׁש‬ ‫ה’ ִמ ְּמקוֹ מוֹ ’‪ֲ ,‬ה ֵרי ּ ָפ ׁשוּ ט ְּד ָכל ֲעבוֹ ָד ָתם ֵאינָ ּה ֶא ָּלא ַ ּב ּ ֶפה‪ְ .‬ו ֵהם‬ ‫ׁ ֶש ָּמ ְסרוּ לוֹ ַמ ְפ ְּתחוֹ ת ַה ּ ְפנִ ִימ ִ ּיים‪ַ ,‬וּמ ְפ ְּתחוֹ ת ַה ִחיצוֹ נִ ִ ּיים ל ֹא‬ ‫ָל ּה ִעלּ וּ י ְותוֹ ֶס ֶפת ְק ֻד ּׁ ָשה‪ְ ,‬ו ַק ָ ּבלַ ת ׁ ַש ָ ּבת ָהוֵ י ְּביוֹ ם‬ ‫ְּב ַע ְצ ָמם ְּתלוּ יִ ים ָ ּבנוּ‪ֵ ,‬אינָ ם ְמ ׁ ַש ְּב ִחים ְוּמ ָפ ֲא ִרים ַעד ׁ ֶש ָאנוּ‬ ‫ָמ ְסרוּ לוֹ ‪ְּ ,‬ד ֵמ ֵה ָיכא ָעיֵ יל‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ַמ ְפ ְּתחוֹ ת ַה ִחיצוֹ נִ ִ ּיים ִהיא‬ ‫ׁ ִש ּׁ ִשי ַמ ָּמ ׁש ְּדזֶ הוּ ּתוֹ ֶס ֶפת ְק ֻד ּׁ ָשה‪ִ ,‬וּמ ּׁשוּ ם ָהכִ י ֶא ֶרץ‬ ‫ַמ ְק ִ ּד ִימים ְּת ִח ָּלה‪ִ ,‬וּמ ֶּזה ֵּת ְדעוּ ְו ָת ִבינוּ ְּד ָה ִע ָ ּקר ָּתלוּ י ַ ּב ּ ֶפה‪.‬‬ ‫זֵ ית ׁ ֶשהוּ א ְּכנֶ ֶגד ַק ָ ּבלַ ת ׁ ַש ָ ּבת נוֹ ָסף ָ ּב ּה ׁ ִש ּׁ ָשה ַעל‬ ‫ְוזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר ִּכי ׁ ֵשם ה’ ֶא ְק ָרא‪ְּ ,‬כלוֹ ַמר‪ְּ ,‬כ ׁ ֶש ֲאנִ י לְ ַמ ּ ָטה קוֹ ֵרא‬ ‫ׁ ְשכִ ינַ ת ֻע ֵּזנוּ ַמלְ כוּ ת ׁ ָש ַמיִ ם‪ַ ,‬וּמ ְפ ְּתחוֹ ת ַה ּ ְפנִ ִימ ִ ּיים הוּ א זְ ֵעיר‬ ‫ֶח ׁ ְשבּ וֹ ן ׁ ַ‘ש ָ ּבת’‪ ,‬לִ ְרמֹז ַעל יוֹ ם ׁ ִש ּׁ ִשי ׁ ֶש ְּמ ַק ְּבלִ ים בּ וֹ‬ ‫ה’ ִּב ְב ָר ָכה וּ ְת ִה ָּלה‪ָ ,‬אז ְּבאוֹ ָת ּה ׁ ָש ָעה ִמ ְתעוֹ ְר ִרים ַה ַּמלְ ָאכִ ים‬ ‫ַאנְ ּ ִפין ַה ִ ּנ ְק ָרא ּ‘תוֹ ָרה’‪ִ ,‬וּמי ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ְּביָ דוֹ ּתוֹ ָרה ְו ֵאין בּ וֹ יִ ְר ָאה‪,‬‬ ‫ׁ ַש ָ ּבת ַאף ַעל ַ ּגב ַּד ֲע ַדיִ ן ל ֹא נִ כְ נָ ס ׁ ַש ָ ּבת‪ְ ,‬וזֶ הוּ ֶר ֶמז‬ ‫לְ ַמ ְע ָלה ְו ָהבוּ ג ֶֹדל ֵלאל ֵֹהינוּ‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ָהבוּ גוֹ ֶדל ֵלאל ֵֹהינוּ‬ ‫ֵאין לוֹ ְּב ֵאיזֶ ה ָמקוֹ ם (נִ כְ נָ ס) [לִ ָּכנֵ ס] ְונִ ׁ ְש ָאר ַ ּבחוּ ץ‪ְ .‬וזֶ הוּ‬ ‫ׁ ַש ָ ּבת ׁ ִש ּׁ ִשי‪ ,‬לִ ְרמֹז ְּד ַאף ַעל ַ ּגב ַּד ֲע ַדיִ ן הוּ א יוֹ ם ׁ ִש ּׁ ִשי‬ ‫ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ֵ‘הם ַה ַּמלְ ָאכִ ים’ ִעם ַה ּכוֹ ֵלל‪ְ .‬ו ֵכיוָ ן ְּד ָהכִ י הוּ א‪ִ ,‬אם‬ ‫ַה ֲאזִ ינוּ ַה ּׁ ָש ַמיִ ם וַ ֲא ַד ֵ ּב ָרה‪ַ ,‬ה ּׁ ָש ַמיִ ם הוּ א זְ ֵעיר ַאנְ ּ ִפין ׁ ֶשהוּ א‬ ‫ׁ ַש ָ ּבת ָק ֵרינַ ן ֵל ּיה‪ְּ ,‬דמוֹ ִס ִיפין ֵמחֹל ַעל ַה ּק ֶֹד ׁש‪ְ ,‬וזֶ ה‬ ‫ֵּכן ּ ָפ ׁשוּ ט הוּ א ְּד ַה ּ ֶפה הוּ א ָהעוֹ שֶׂ ה ַה ּכֹל‪:‬‬ ‫אוּכל לוֹ ַמר‬ ‫ּתוֹ ָרה‪ְ ,‬ו ָהכִ י ָק ָא ַמר‪ַ ,‬ה ֲאזִ ינוּ ַה ּׁ ָש ַמיִ ם‪ְּ ,‬ד ַהיְ נוּ ֵה ָיכן ַ‬ ‫לִ כְ בוֹ ד ַה ַּמלְ כוּ ת ׁ ֶש ִהיא ׁ ַש ָ ּבת ַמלְ ְּכ ָתא‪ְ ,‬וזֶ הוּ ׁ ֶש ִ ּנ ְר ָמז‬ ‫כדי שיוכל הקול לתקן צריך שיהיה בקדושה‬ ‫לְ ַה ּׁ ָש ַמיִ ם ַה ֲאזֵ ָ ּנה ְויִ ׁ ְש ְמעוּ ְּת ִפ ָּל ִתי‪ֵ ,‬ה ָיכא ִ ּד ְת ִח ָּלה ִה ְק ַּד ְמ ִּתי‬ ‫ְּב ֶא ֶרץ זֵ ית‪ְ .‬ו ׁ ֶש ֶמן וּ ְד ָב ׁש ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ׁ ַ‘ש ָ ּבת’‪ ,‬לִ ְרמֹז‬ ‫ַאְך ָצ ִריְך ְק ֻד ּׁ ָשה ְויִ ְר ָאה ְו ַכ ָ ּונַ ת ַה ֵּלב ָּכ ָראוּ י‪ּ ,‬ד ְוּמיָ א‬ ‫ְו ׁ ָש ְמ ָעה ָה ָא ֶרץ ׁ ֶש ִהיא ַמלְ כוּ ת ׁ ָש ַמיִ ם ׁ ֶש ִהיא ַמ ְפ ְּתחוֹ ת‬ ‫ַעל גּ וּף ַה ּׁ ַש ָ ּבת ְּב ַע ְצמוֹ ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ָל ּה ִעלּ וּ י‪ֶ ׁ ,‬ש ַ ּב ַּליְ ָלה‬ ‫ְּד ַמלְ ָאכִ ים ׁ ֶש ֶ ּנ ֱא ַמר ָ ּב ֶהם ְ‘וכֻ ָּלם ּפוֹ ְת ִחים ֶאת ּ ִפ ֶיהם ִּב ְק ֻד ּׁ ָשה‬ ‫ַה ִחיצוֹ נִ ִ ּיים ִא ְמ ֵרי ִפי‪ְּ ,‬דזֶ הוּ ִע ַ ּקר ַמ ְפ ֵּת ַח ַה ִ ּי ְר ָאה‪:‬‬ ‫ִהיא ָהעוֹ ָלה לְ ַב ָּד ּה‪ֵ ,‬מ ַא ַחר ׁ ֶש ַה ַּליְ ָלה ְמיֻ ָחד לַ נּ וּ ְק ָבא‬ ‫ְוּב ָט ֳה ָרה ְוגוֹ ’ עוֹ נִ ים ְּב ֵא ָימה ְואוֹ ְמ ִרים ְּביִ ְר ָאה’‪ָ .‬אז‪ְּ ,‬כ ׁ ֶש ִ ּי ְהיֶ ה‬ ‫(פיתוחי חותם)‬ ‫ִמ ּׁשוּ ם ָהכִ י ִהיא יֵ ׁש ָל ּה ֲעלִ ָ ּיה ַ ּב ַּליְ ָלה‪ְ ,‬ו ַה ְּז ֵעיר ַאנְ ּ ִפין‬ ‫ָּכְך‪ָ ,‬מ ָצא ִמין ֶאת ִמינוֹ ְונֵ עוֹ ר‪ְּ ,‬ד ַה ּקוֹ ל ַה ַּת ְח ּתוֹ ן ְמעוֹ ֵרר ַה ּקוֹ ל‬ ‫ֹאשוֹ ‪ְ ,‬וּביוֹ ם ׁ ַש ָ ּבת ָּכל ַמה‬ ‫ֵאינוֹ עוֹ ֶלה ַרק ׁ ֶש ִ ּנגְ ָּדל ר ׁ‬ ‫ָה ֶעלְ יוֹ ן‪ֲ ,‬א ָבל ִאם ַה ּקוֹ ל ַה ַּת ְח ּתוֹ ן ּ ָפגוּ ם ל ֹא ׁ ַש ָ ּיךְ ׁ ֶש ְ ּיעוֹ ֵרר‬ ‫התיקון הנעשה ע”י התורה והתפילות‬ ‫ּׁ ֶש ְּז ֵעיר ַאנְ ּ ִפין עוֹ ֶלה ִהיא עוֹ ָלה ִע ּמוֹ ‪ְ ,‬ו ִע ַ ּקר ַה ּׁ ַש ָ ּבת‬ ‫קוֹ ל ָה ֶעלְ יוֹ ן‪ְּ ,‬ד ַמה ַּל ֶּת ֶבן ֵא ֶצל ַה ָ ּבר‪ְ .‬ו ִה ֵ ּנה ִמ ֶּזה ָּת ִבינוּ ְּד ִבנְ יַ ן‬ ‫כשהאדם ראוי לכך‬ ‫הוּ א לְ ִע ַ ּקר ִעלּ וּ י ַה ַּמלְ כוּ ת‪ִ ,‬מ ּׁשוּ ם ָהכִ י ַ ּב ּ ָפסוּ ק ַה ֶּזה‬ ‫ְו ִת ּקוּ ן ָהעוֹ ָלמוֹ ת ָ ּבזֶ ה ָּתלוּ י‪ָ ,‬ל ֵכן ִה ָּז ֲהרוּ ְמאֹד ְּביִ ְר ָאה וּ ְק ֻד ּׁ ָשה‬ ‫יַ ֲערֹף ַּכ ָּמ ָטר לִ ְק ִחי ִּת ַּזל ַּכ ּ ַטל ִא ְמ ָר ִתי ִּכשְׂ ִע ִירם ֲע ֵלי‬ ‫ָר ַמז בּ וֹ ָּכל ַה ּׁ ַש ָ ּבת לַ ַּמלְ כוּ ת ְּב ֶא ֶרץ זֵ ית ׁ ֶש ֶמן וּ ְד ָב ׁש‪,‬‬ ‫ְּכ ֵדי לְ ָה ִרים ַ ּב ָּמרוֹ ם קוֹ לְ ֶכם‪ְ ,‬וזֶ הוּ ָהבוּ ג ֶֹדל ֵלאל ֵֹהינוּ‪ֲ ,‬עשׂ וּ‬ ‫ֶד ׁ ֶשא ְוכִ ְר ִב ִיבים ֲע ֵלי ֵעשֶׂ ב (לב ב)‪.‬‬ ‫ֶא ֶרץ זֵ ית לְ ַק ָ ּבלַ ת ׁ ַש ָ ּבת ְּביוֹ ם ׁ ִש ּׁ ִשי‪ְ ,‬ו ׁ ֶש ֶמן וּ ְד ָב ׁש לְ גוּף‬ ‫ַה ְ ּק ִר ָיאה ִּב ְק ֻד ּׁ ָשה ְוּב ָט ֳה ָרה ְּכ ֵדי ׁ ֶש ִּת ְּתנוּ ג ֶֹדל ֵלאל ֵֹהינוּ ִו ֻית ְ ּקנוּ‬ ‫ָוּבא מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם לוֹ ַמר לְ יִ שְׂ ָר ֵאל‪ְּ ,‬דעוּ וּ ְראוּ‪,‬‬ ‫ַה ּׁ ַש ָ ּבת ְּכמוֹ ׁ ֶש ָּכ ַת ְבנוּ ‪:‬‬ ‫עוֹ ָלמוֹ ת ָה ֶעלְ יוֹ נִ ים‪:‬‬ ‫ִוּמ ֶּמ ִ ּני ִּתלְ ְמדוּ ְו ֵכן ַּת ֲעשׂ וּ‪ֶ ׁ ,‬ש ֲה ֵרי ַ[א ֶּתם] רוֹ ִאים ְּב ֵעינֵ ֶיכם‬ ‫(מחשוף הלבן פר’ עקב)‬ ‫(פיתוחי חותם)‬ ‫ַמ ֲעשִׂ ים ְּב ָכל יוֹ ם ׁ ֶש ֲאנִ י ְּכ ֶבן ַ ּביִ ת לְ ָפנָ יו יִ ְת ָ ּב ַרְך‪ ,‬וּכְ ׁ ֶש ֲאנִ י‬ ‫ָצ ִריְך לְ ׁשוּ ם ָּד ָבר ֵאין לִ י ׁשוּ ם ַע ָּכ ָבה‪ַ ,‬רק ְּכ ׁ ֶש ֲאנִ י קוֹ ֵרא ִמ ָ ּיד‬ ‫השבת נקראת ‘שלום’‪ ,‬מבחינת‬ ‫אין לחשוב שהקב”ה גרם את החטאים‬ ‫הוּ א עוֹ נֶ ה אוֹ ִתי ְוּמ ַד ֵ ּבר ִע ִּמי ַּכ ֲא ׁ ֶשר יְ ַד ֵ ּבר ִא ׁיש ֶאל ֵר ֵעהוּ‪,‬‬ ‫אבא‬ ‫בבריאת כוחות הטומאה‬ ‫ְו ִע ַ ּקר ָּכל זֶ ה ִמ ּׁשוּ ם ְּד ַמ ְפ ְּתחוֹ ת ַה ִ ּי ְר ָאה ְּביָ ִדי‪ִ .‬אם ֵּכן ַ ּגם ַא ֶּתם‬ ‫יַ ֲערֹף ַּכ ָּמ ָטר לִ ְק ִחי (דברים לב ב)‪ַ .‬עכְ ׁ ָשיו רוֹ ֵמז‬ ‫ַה ּצוּ ר ָּת ִמים ּ ָפ ֳעלוֹ ִּכי ָכל ְּד ָר ָכיו ִמ ׁ ְש ּ ָפט ֵאל ֱאמוּנָ ה ְו ֵאין‬ ‫ִחזְ קוּ ְו ִא ְמצוּ לְ יִ ְר ָאה וּ לְ ַא ֲה ָבה ֶאת ה’‪ְ ,‬ו ַעל יְ ֵדי זֶ ה יִ ְהיֶ ה עוֹ נֶ ה‬ ‫ַעל ַע ִּתיק ׁ ֶש ָ ּב ָאה לוֹ ַה ַה ׁ ְש ּ ָפ ָעה ֵמ ָא ָדם ַק ְדמוֹ ן ְּכמוֹ‬ ‫מוּמם ּדוֹ ר ִע ֵ ּק ׁש‬ ‫ָעוֶ ל ַצ ִ ּדיק ְויָ ׁ ָשר הוּ א‪ִ ׁ .‬ש ֵחת לוֹ ל ֹא ָ ּבנָ יו ָ‬ ‫ֶא ְת ֶכם ְּב ָכל ֵעת‪ֶ ׁ ,‬ש ֲה ֵרי ִע ַ ּקר ַה ְּת ִפ ָּלה ְו ַה ּתוֹ ָרה ֵהם ַה ַּמ ְפ ְּתחוֹ ת‬ ‫ׁ ֶש ָר ַמזְ נוּ ְּב ִמ ַּלת ָמ ָטר‪ִּ ,‬ת ַּזל ַּכ ּ ַטל ִא ְמ ָר ִתי‪ ,‬הוּ א ֲא ִריְך‬ ‫ְוּפ ַתלְ ּתֹל ֲהלַ ה’ ִּתגְ ְמלוּ זֹאת ַעם נָ ָבל ְול ֹא ָח ָכם ֲהלוֹ א הוּ א‬ ‫ׁ ֶש ָ ּב ֶהם ּפוֹ ֵת ַח ָה ָא ָדם ַה ּׁ ְש ָע ִרים ָה ֶעלְ יוֹ נִ ים ִאם יִ ְהיוּ ָּכ ָראוּ י‪.‬‬ ‫ַאנְ ּ ִפין ׁ ֶש ָ ּבא לוֹ ַה ַה ׁ ְש ּ ָפ ָעה ֵמ ַע ִּתיק‪ֶ ׁ ,‬ש ּׁ ִש ְב ָעה ַּת ְח ּתוֹ נוֹ ת‬ ‫ָא ִביָך ָ ּקנֶ ָך הוּ א ָעשְׂ ָך וַ יְ כֹנְ נֶ ָך‪ .‬זְ כֹר יְ מוֹ ת עוֹ ָלם ִּבינוּ ׁ ְשנוֹ ת‬ ‫ְו ָכל זֶ ה‪ַ ,‬על יְ ֵדי ְק ֻד ּׁ ָשה ְו ָט ֳה ָרה ְויִ ְר ָאה ְו ַא ֲה ָבה ָּכ ָראוּ י יָ כוֹ ל‬ ‫ִמ ְתלַ ְּב ׁשוֹ ת ַ ּב ֲא ִריְך ַּכ ָ ּידוּ ַע‪ְ .‬ו ַא ַחר ָּכְך ָא ַמר ִּכשְׂ ִע ִירם‬ ‫ֹאמרוּ ָלְך (לב ד‪-‬ז)‪.‬‬ ‫ּדוֹ ר וָ דוֹ ר ׁ ְש ַאל ָא ִביָך ְויַ ֵ ּג ְדָך זְ ֵקנֶ יָך ְוי ְ‬ ‫לִ ְפעֹל ּ ְפ ֻעלּ וֹ ת ְּבעוֹ ָלמוֹ ת ֶעלְ יוֹ נִ ים וּ לְ ִה ְת ָ ּב ֵרְך ַה ּכֹל ַעל יָ דוֹ ‪,‬‬ ‫ֲע ֵלי ֶד ׁ ֶשא‪ ,‬רוֹ ֵמז ַעל ַה ׁ ְש ּ ָפ ַעת ַע ִּתיק וַ ֲא ִריְך ַאנְ ּ ִפין‬ ‫ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ְרמֹז‪ְּ ,‬ד ָבא מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם לְ הוֹ ִציא‬ ‫מוּמין‪ֲ ,‬ה ֵרי הוּ א ָּדחוּ י ֵמ ִע ָ ּק ָרא‪,‬‬ ‫ֲא ָבל ִאם הוּ א ּ ָפגוּ ם ָמ ֵלא ִ‬ ‫ְּב ָחכְ ָמה ִּבינָ ה ַּד ַעת‪ְּ ,‬ד ִמ ַּלת ‘שָׂ ִעיר’ ִ ּג ַימ ְט ִר ָ ּיא ַ‘ע ִּתיק’‪,‬‬ ‫ֹאמרוּ‬ ‫ִמ ֵּלב ְּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל ׁ ֶשלּ ֹא יַ ְח ׁ ְשבוּ ַמ ֲח ׁ ָש ָבה זָ ָרה ַעל ה’‪ֶ ׁ ,‬ש ּי ְ‬ ‫וּ ְת ִפ ָּלתוֹ ְותוֹ ָרתוֹ ּתוֹ ֵע ָבה‪ָ ,‬וּב ָדד יֵ ׁ ֵשב ִמחוּ ץ לַ ַּמ ֲחנֶ ה מוֹ ׁ ָשבוֹ ‪,‬‬ ‫וּ ׁ ְשנֵ ֶיהם נִ ְק ָר ִאים ַ‘ע ִּתיק’‪ְּ ,‬דגַ ם ֲא ִריְך נִ ְק ָרא ַ‘ע ִּתיק’‪.‬‬ ‫ְּב ַד ְע ָּתם‪ָּ ,‬כל ַמה ּׁ ֶש ָאנוּ נוֹ ִטים ֵמ ַא ֲח ֵרי ה’ ְו ֵאין ׁשוֹ ְמ ִעים‬ ‫ְול ֹא ַּד ּיוֹ ׁ ֶש ֵאינוֹ ְמ ַת ֵ ּקן ֶא ָּלא ַא ְּד ַר ָ ּבה ְמ ַקלְ ֵקל‪ְ .‬ו ַעל זֶ ה ָא ַמר‬ ‫אשי ֵּתבוֹ ת ִ ּד’ין ׁ ָש’לוֹ ם ֱא ֶ’מת‪ּ ִ ,‬דין‬ ‫ִוּמ ַּלת ֶד ׁ ֶשא ָר ׁ ֵ‬ ‫לִ ְד ָב ָריו‪ִ ,‬מ ּׁשוּ ם ְּדהוּ א ָ ּג ַרם ָלנוּ‪ְּ ,‬ד ִב ְת ִח ַּלת ְּב ִר ַיאת ָהעוֹ ָלם‬ ‫לְ יִ שְׂ ָר ֵאל‪ְּ ,‬דעוּ ׁ ֶש ֲאנִ י ֵמ ֲח ַמת ַה ִ ּי ְר ָאה ְו ָה ַא ֲה ָבה ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ְּביָ ִדי‬ ‫ִהיא ִא ָּמא ְּד ִדינִ ין ִמ ְת ָע ִרין ִמ ַ ּנ ּה‪ָ ׁ ,‬שלוֹ ם הוּ א ַא ָ ּבא‬ ‫ְּכמוֹ ׁ ֶש ָעשָׂ ה ֲעשָׂ ָרה ִּכ ְת ֵרי דּ ְִק ֻד ּׁ ָשה ָעשָׂ ה ֲעשָׂ ָרה ִּכ ְת ֵרי‬ ‫ִּב ׁ ְש ֵלמוּ ת‪ְּ ,‬כ ׁ ֶש ֲאנִ י לוֹ ֵמד ּתוֹ ָרה ֲאנִ י ַמ ׁ ְש ּ ִפ ַיע ְּב ָכל ָהעוֹ ָלמוֹ ת‪,‬‬ ‫ׁ ֶשהוּ א ֲח ָס ִדים ְו ׁ ָשלוֹ ם‪ְ ,‬ועוֹ ד‪ַ ,‬ה ּׁ ַש ָ ּבת נִ ְק ָרא ׁ ָ‘שלוֹ ם’‬ ‫ְו ֵכן נַ ִמי ְּכ ׁ ֶש ֲאנִ י ִמ ְת ּ ַפ ֵּלל‪ְּ ,‬ב ָכל ָהעוֹ ָלמוֹ ת ֲאנִ י ַמ ׁ ְש ּ ִפ ַיע‪:‬‬ ‫ְו ׁ ַש ָ ּבת הוּ א ְּב ַא ָ ּבא‪ֱ ,‬א ֶמת הוּ א ַה ַּד ַעת‪ְּ ,‬כמוֹ ׁ ֶש ֶ ּנ ֱא ַמר‬ ‫דּ ְִמ ָס ֲאבוּ ָתא‪ִ ,‬וּמ ֶּזה נִ ְמ ׁ ָשְך ֶה ֵּזק ָ ּגדוֹ ל לִ ְבנֵ י ָה ָא ָדם‪ִ ,‬מ ּׁשוּ ם‬ ‫(מיכה ז כ) ִּ‘ת ֵ ּתן ֱא ֶמת לְ יַ ֲעקֹב’‪ ,‬וּכְ ִתיב (תהלים עח ה)‬ ‫ְּדכִ ְת ֵרי דּ ְִמ ָס ֲאבוּ ָתא ֵהם ַה ַּמ ְמ ׁ ִשיכִ ים ּ ֹכחַ לַ ִחיצוֹ נִ ים ִוּמ ְת ַ ּג ְּב ִרים‬ ‫משה אומר לישראל שילמדו ממעשיו‬ ‫‘וַ ָ ּי ֶקם ֵעדוּ ת ְּביַ ֲעקֹב’‪ַ ,‬אל ִּת ְק ֵרי ֵ‘עדוּ ת’ ֶא ָּלא ֵּ‘דעוֹ ת’‪.‬‬ ‫ָ ּבעוֹ ָלם ַוּמ ְר ִּבים לְ ַה ֲח ִטיא ְּבנֵ י ָא ָדם‪ַ ,‬וּמה ַ ּנ ֲעשֶׂ ה וַ ה’ ִה ְר ִּב ַיע‬ ‫ְוזֶ הוּ ׁ ֶש ָא ַמר יַ ֲערֹף ַּכ ָּמ ָטר לִ ְק ִחי ִּת ַּזל ַּכ ּ ַטל ִא ְמ ָר ִתי‪ ,‬לִ ְק ִחי‬ ‫ְוזֶ הוּ ִּכשְׂ ִע ִירם ֲע ֵלי ֶד ׁ ֶשא‪ַ ,‬היְ נוּ ַע ִּתיק וַ ֲא ִריְך ַאנְ ּ ִפין‬ ‫ָע ֵלינוּ ַא ְריֵ ה‪ַ ,‬מה ַ ּי ֲעשֶׂ ה ַה ֵ ּבן ׁ ֶשלּ ֹא יֶ ֱח ָטא‪ִ .‬וּמ ֶּזה נִ ְד ֶמה לִ ְק ָצת‬ ‫ִהיא ַה ּתוֹ ָרה ַה ִ ּנ ְק ֵראת ֶ‘ל ַקח טוֹ ב’‪ְ ,‬ו ִא ְמ ָר ִתי ִהיא ַה ְּת ִפ ָּלה‪,‬‬ ‫ְּכ ׁ ֶש ַּמ ׁ ְש ּ ִפ ִיעין ַעל ָחכְ ָמה ִּבינָ ה ַּד ַעת ָּכ ָאמוּ ר‪:‬‬ ‫ְּבנֵ י ָא ָדם ְּכ ִאלּ וּ יֵ ׁש ָעוֶ ל ַחס ְו ׁ ָשלוֹ ם ְּב ִמ ׁ ְש ּ ָפטוֹ יִ ְת ָ ּב ַרְך‪:‬‬ ‫ְּכמוֹ ׁ ֶש ֶ ּנ ֱא ַמר (תהלים יט טו) ‘יִ ְהיוּ לְ ָרצוֹ ן ִא ְמ ֵרי ִפי’‪ְּ .‬ד ַהיְ נוּ‬ ‫(מחשוף הלבן פר’ האזינו)‬ ‫(פיתוחי חותם)‬ ‫ְּד ָא ְמ ִרינַ ן‪ְּ ,‬ד ָכךְ אוֹ ֵמר מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנוּ ָע ָליו ַה ּׁ ָשלוֹ ם לְ יִ שְׂ ָר ֵאל‪,‬‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ה‬ ‫מחוברים‬ ‫אוצרות הפרשה‬ ‫הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט”א‬ ‫שהם ימי עבודה והכנעה ופחד‬ ‫‘דאין מקום לתפילה בשעת אכילה’‪,‬‬ ‫מלך על כל הארץ ‪ -‬עבודת היום‬ ‫ומורא מהשם ויראה ממנו ומברה‬ ‫אלא עיקר טעם אכילתם הוא כדי‬ ‫ומנוס אליו’‪ .‬ומפורש כן להדיא‬ ‫לגלות ולהראות שהוא מאמין‬ ‫בחיזוק האמונה בהשגחה פרטית‪,‬‬ ‫בגמ’ (ר”ה טז‪‘ ,):‬כל שנה שרשה‬ ‫בהשי”ת שיפסוק עליו שנה טובה‪,‬‬ ‫ועי”ז נזכה ב’דין’‬ ‫בתחילתה מתעשרת בסופה’‪,‬‬ ‫‘ובפרט לפי מה שכתבתי בדרושים‬ ‫איתא בגמ’ (ר”ה טז‪‘ ,).‬אמר הקב”ה‪ ,‬אמרו‬ ‫ופירש רש”י ‘שישראל עושין‬ ‫לפרשת תבא שנת תרי”ב‪ ,‬דבראש‬ ‫לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם’‪,‬‬ ‫עצמן רשין בר”ה לדבר תחנונים ותפלה‪ ,‬כעניין‬ ‫השנה יהיה משמח ואומר כל מה‬ ‫והיינו כי עיקר כל העבודה בהאי יומא‬ ‫שנאמר (משלי יח כג) תחנונים ידבר רש’‪ .‬והרי שעל‬ ‫שעושה הוא יתברך הוא לטובה‪,‬‬ ‫היא ‘שתמליכוני עליכם’ ‪ -‬חיזוק ויסוד‬ ‫האדם להרגיש בכניסתו לימים הללו כמי שאין לו‬ ‫ובזה יהיה נהפך באמת לטובה’‪,‬‬ ‫עמוד האמונה בכל שהקב”ה מלך על כל‬ ‫מאומה‪ ,‬וכלשון הפייטן (שחרית ליום ב’ דר”ה) ‘אתיתי‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' ולכך מהאי טעמא נראה‪ ,‬שיהיה‬ ‫הארץ‪ ,‬ועושה ויעשה לכל המעשים‪ ,‬ואין‬ ‫לחננך בלב קרוע ומורתח לבקש רחמים כעני‬ ‫אדם רגיל לומר בר”ה אחרי תפילת‬ ‫דבר הנעשה בזה העולם שלא ברצונו‪ ,‬ואין‬ ‫בפתח’‪ .‬ו’כדלים ורשים דפקנו דלתיך’‪.‬‬ ‫דבר נעלם מנגד עיניו‪ ,‬ועל כן אמר הקב”ה ‘אמרו שחרית‪ ,‬כל מה דעביד רחמנא לטב עביד וגם זו‬ ‫כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי‪ ,‬כי הכנעתו‬ ‫לפני מלכויות’‪ ,‬ר”ל עמוד והחזר קאי חזרו פעמים לטובה‪ ,‬ולכן מהאי טעמא תיקנו לאכול מאכלים‬ ‫ו’כפיפותו’ כלפי שמיא מעוררים עליו רחמים רבים‪.‬‬ ‫הרבה אודות ‘מלכותו משלה’‪ ,‬וש’המלך יושב על טובים ומתוקים ולומר עליהם כן‪ ,‬כדי שאם ח”ו‬ ‫ורמזו לה גם באופן התקיעה שצריך לתקוע בצד‬ ‫כסא רם ונשא’‪ ,‬עד שיכנסו הדברים לתוך הלב‪ ,‬וכל נגזר להיפוך יהיה נהפך על ידי אמירה זו לטובה‪,‬‬ ‫הקצר והצר‪ ,‬שיש בזה ללמד לאדם להכניע עצמו‬ ‫עצמותיו תאמרנה כי ‘מלכותך מלכות כל עולמים אמן כן יהי רצון’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫ולהרגיש שהוא ב’מיצר’ לולא ה’ עזרתה לנוכה‪,‬‬ ‫ועי”ז יצא למרחב‪.‬‬ ‫שתמליכוני עליכם ‪ -‬קבלת עול מלכות‬ ‫וממשלתך בכל דור ודור’‪.‬‬ ‫והוסיפו לבאר בזה‪ ,‬כי היות ואבינו מלכנו חפץ‬ ‫יגילו במלכם ‪ -‬שמחה גדולה ביום המלוכה‬ ‫שמים לכל השנה‬ ‫שנזכה בדין ונזכה לקבל את כל ההשפעות הטובות‬ ‫להדיא איתא בגמ’ (ר”ה טז‪‘ ,).‬אמר הקב”ה‪ ,‬אמרו‬ ‫בגשמיות וברוחניות לכל השנה הבעל”ט‪ ,‬על כן נתן‬ ‫אמר קרא (תהילים צו יא‪-‬יג)‪‘ ,‬ישמחו השמים ותגל‬ ‫לנו את ה’עצה’ והכח שעל ידה אכן נזכה ל’זכרנו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם’‪ ,‬כלומר‬ ‫הארץ ירעם הים ומלואו‪ ,‬יעלוז שדי וכל אשר בו‬ ‫לחיים’‪ ,‬לזה ‘גילה’ הקב”ה וציוונו מלכויות כי יש שאבינו שבשמים רוצה להוציא לצדק דיננו‪,‬‬ ‫וגו’‪ ,‬מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות ענו ושפל‬ ‫בכוחם להביא את האמונה עד שתמליכוני עליכם‪ .‬ולהשפיע עלינו שנה טובה ומעוטרת‪ ,‬על כן מבקש‬ ‫רוח’‪ ,‬והרי ש’הכנעה’ קורעת גזר דינו של אדם‬ ‫ומכלל דבריו נלמד‪ ,‬דברי הקב”ה ‘אמרו לפני מעמנו אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם‪,‬‬ ‫ומעבירה את רוע הגזירה‪ .‬פני ה’ כי בא לשפוט‬ ‫מלכויות’ נאמרו לכל איש ואיש מישראל‪ ,‬גם אם ואז אוכל להשפיע עליכם כרצוני הטוב‪ .‬עצמו‪ ,‬שכפי‬ ‫הארץ’‪ ,‬ומכאן הוכיח רבינו המאירי (חיבור התשובה‬ ‫אינו מרגיש את אור האמונה‪ ,‬ועדיין אינו עומד שגומר בדעתו כיצד יתנהג לשנה הבאה כן נכתב‬ ‫מאמר ב פ”ז) על מצות השמחה שיש ביום ר”ה‪ ,‬כי‬ ‫באותה מדרגה‪ ,‬אך אם ייאמר מלכויות’ תתחזק מלמעלה‪ ,‬אם מקבל על עצמו להיות מה’צדיקים‬ ‫בא ה’ לשפוט את הארץ‪ ,‬ואנו זוכים לקבל את פניו‪.‬‬ ‫בקרבו האמונה הטהורה‪ .‬וזהו דקדוק הלשון אמרו הגמורים’ אזי אכן נכתב הוא שם לאלתר לחיים‬ ‫וכך איתא בדרשות ‘חתם סופר’ (ז”ך אלול תק”ע)‬ ‫לפני‪ ,‬שלא נאמר ‘האמינו בי ובמלכותי’ וכיו”ב‪ ,‬ולשלום‪ ,‬וכן על זה הדרך לגבי שאר הספרים‪.‬‬ ‫וז”ל‪ ,‬אבל הענין כי יום ר”ה הגם כי הוא יום נורא ‪-‬‬ ‫ואכן מבואר בספה”ק כי זה ‘תקפו של יום’‬ ‫יום דין ומשפט על כל יצורי תבל‪ ,‬מכל מקום אינו‬ ‫אלא אמרו דהיינו אמירה גרידא‪ ,‬שמשמעותו‬ ‫שרק ‘אומר’‪ ,‬אך יאמר ויחזור ויאמר סופו שיחדרו להמליך את הקב”ה על עצמו ‪ -‬לקבל עליו עול‬ ‫יום עצבון‪ ,‬ואדרבה דווקא בחדוות לב של תשובה‬ ‫הדברים לעומק פנימיות נפשו עד שיתקיים בו מלכות שמים‪ ,‬וכן להשתוקק על גילוי כבוד מלכותו‬ ‫ואהבה ודביקות ובכיה של שמחה ‪ -‬הטיבו ‘נגן’‬ ‫ית’ בכל העולם‪ ,‬שעל כן הרבה מתפילותינו ביום‬ ‫בתרועה‪ .‬ב’שמך י’גילון כ’ל ה’יום ר”ת בכיה‪ ,‬אבל‬ ‫‘שתמליכוני עליכם’‪.‬‬ ‫‘אמרו לפני מלכויות’ ‪ -‬החזיקו בעמוד האמונה הזה נסובים על מלכות שמים דוגמת מה שאנו‬ ‫עצבות ושברון לא יזכר ולא יפקד כי הוא מסיטרא‬ ‫כי ממנה תוצאות חיים‪ ,‬וכמקרא מפורש (חבקוק ב ד) זועקים בסיום ‘נשמת’ המלך‪ ...‬גם במשך התפילה‬ ‫דקליפא וסיטרא דדינא ואין לעורר דין ביום ההוא‪.‬‬ ‫וצדיק באמונתו יחיה’‪ ,‬וגדולה היא האמונה להמתיק ‪ -‬מלוך על כל העולם כולו‪ ...‬ויאמר כל אשר נשמה‬ ‫ע”כ‪ .‬ומפורש נתנבא הנביא (נחמיה ח י) ואל תעצבו‬ ‫את כל הדינים‪ ,‬ולהמשיך התעוררות רחמים רבים באפו ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה‪,‬‬ ‫כי חדות ה’ היא מעוזכם‪.‬‬ ‫המלך הקדוש‪.‬‬ ‫לטוב לנו כל הימים‪.‬‬ ‫ראיה עצומה הביא בשו”ת ‘שואל ומשיב’ (מהדורה‬ ‫כי זה היום תחילת מעשיך‪ ,‬וכפי שמדייק הגה”ק‬ ‫כתב ה’טור’ (סי’ תקפ”א) וז”ל‪ ,‬רוחצין ומסתפרין‬ ‫רביעאה ח”ג תשו’ קכ”ה) וז”ל לכאורה ראיה מפורשת‬ ‫בערב ראש השנה וכו’‪ ,‬מנהגו של עולם‪ ,‬אדם שיש רבי יהונתן אייבשיץ זי”ע (יערות דבש ח”ב דרוש ה) שלא‬ ‫דלא שייך בזה יומא קשיא דהרי אנו מברכין‬ ‫לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו נאמר ‘היום היה הרת עולם’‪ ,‬אלא ‘היום הרת עולם’‬ ‫שהחיינו עליו‪ ,‬והרי מבואר דשהחיינו אין מברכין‬ ‫ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו‪ ,‬שביום זה עצמו הוא הרת עולם‪ ,‬וביום זה נבראים‬ ‫רק על דבר שמחה (ולכך בספירת העומר אין מברכין שהחיינו‬ ‫אבל ישראל אינן כן‪ ,‬לובשים לבנים ומתעטפים מחדש השמים ושמי השמים‪ ,‬הארץ וכל אשר בה‪.‬‬ ‫מטעם דאינו דבר שיש בו הנאה רק עגמת נפש ‪ -‬זכר לחורבן בית‬ ‫לבנים וכו’ ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ועל כן בכל שנה מתחדשת מלכותו יתברך‪ ,‬וכמו‬ ‫מקדשנו) וא”כ אם נימא דעיגום נפש הוא ודינא קשיא‬ ‫שרמזו בספרים על יום זה בפסוק (שמואל א’ יא יד)‬ ‫פשיטא דלא שייך שהחיינו‪ ...‬וע”כ דאין מקום היום‬ ‫ושמחים בר”ה לפי שיודעין שהקב”ה יעשה להם‬ ‫לשמחה‪.‬‬ ‫נס‪ ,‬לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער”ה ולהרבות ‘לכו נא הגלגל ונחדש שם המלוכה’‪ ,‬כי כמעשהו‬ ‫מנות בר”ה‪ .‬הוסיף ע”ז ה’ט”ז’ (סק”ה) ‘מכבסין ב’ששת ימי בראשית’ שברא עולמו ‘יש מאין’‪ ,‬אף‬ ‫אי אפשר מלך יושב על כסא דין‪ ,‬וספרי חיים‬ ‫ומסתפרין בער”ה‪ ,‬הטעם בטור להראות שאנו בזו העת הרי הוא בורא את העולם כולו מחדש‪,‬‬ ‫וספרי מתים פתוחין לפניו‪ ,‬וישראל אומרים שירה’‪,‬‬ ‫בטוחים בו יתברך שיוציא לצדק משפטינו’‪ .‬והיינו ועלינו לחדש את המלוכה’‪ ,‬לקבל על עצמנו את‬ ‫ואם כן מה מקום היום לשמחה‪ .‬והביאור בזה כמו‬ ‫מלכותו‪ ,‬לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם‪.‬‬ ‫שכתב ה’ספורנו’ על הפסוק (ויקרא כג כד) ‘זכרון‬ ‫משום שהבטחון עצמו הוא גורם שנזכה בדין‪.‬‬ ‫תרועה’‪ ,‬וז”ל‪ ,‬זכרון תרועת מלך יגילו במלכם‪,‬‬ ‫כמה מקבל ע”ע באמת ובכל ליבו ונפשו בראש‬ ‫וזהו שאנו אומרים בסליחות לערב יום הקדוש‪,‬‬ ‫כאמרו (תהלים פא ב) ‘הרנינו לאלוקים עוזנו הריעו’‪.‬‬ ‫‘בידי אין מעש ועל זאת ליבי יפחד‪ ,‬אבל עתה בזכרי השנה‪ ,‬וכלשונו שם עוד ‘ואשרי מי שהוא זוכה‬ ‫וזה חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב’‪,‬‬ ‫מלכות שם המיוחד‪ ,‬ועל זאת אני בוטח באומרים לקדש ולטהר עצמו ומחשבותיו ולהכין עצמו‬ ‫וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו‪ ,‬שיטה‬ ‫ה’ אחד’‪ ,‬כי באלו הימים צריכים ביותר לבטוח על לקראת אלוקינו בכל המ”ח שעות שבר”ה‪ ,‬שבזה‬ ‫כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו‪ ,‬כאמרו (ישעיה‬ ‫אחד יחיד ומיוחד‪ ,‬אלוקינו שבשמים‪ ,‬הוא המנוס ימשוך קדושה ודבקות ה’ על כל השנה‪ ,‬שיוכל‬ ‫לג כב) ‘כי ה’ שופטנו ה’ מחוקקנו ה’ מלכנו הוא‬ ‫ומפלט לנו’‪ ,‬כדאמרי אינשי שהאות דל”ת שבתיבת להיות דבוק בנועם ה’ כל היום‪ ,‬וכל חלק מחלקי‬ ‫יושיענו’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫אחד (בשמע ישראל) היא ד’ רבתי‪ ,‬לומר כי מקום יש השעות שבר”ה יתנו עזר וסעד לכל יום מימי השנה‬ ‫לכל בר ישראל להיכנס ב’דלתות’ האמונה השלימה להמליך הבורא ב”ה’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וכן כתב ה’פלא יועץ’‬ ‫באופן אחר כתב הרה”ק ה’שפת אמת’ זי”ע (ר”ה‬ ‫באחדות ה’‪ ,‬וכל הרוצה לחסות תחת כנפי השכינה (ערך ר”ה) ‘ולו בכח יגבר איש בראש השנה להיות לבו‬ ‫תרמ”ח) וחיל ורעדה יאחזון ‪ -‬יראה ופחד ממשפט‬ ‫מלא יראה ורתת וזיע מפחד השם ומהדר גאונו וכו’‪,‬‬ ‫שישראל עם קדוש מלאים ביום זה שמחה וחדווה‪,‬‬ ‫יבוא ויכנס‪.‬‬ ‫ימצא עזר כנגדו ומצא כדי גואלתו וחיתה נפשו’‪.‬‬ ‫כי על אף שהוא ‘יום הדין’‪ ,‬אבל בני ישראל‬ ‫כתב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל (הגהות חכמת‬ ‫מבקשים וילקוט להתראות לזיכרון לפניו לטובה‪,‬‬ ‫ימי עבודה והכנעה‬ ‫שלמה או”ח תקפג א) על עניין אכילת ה’סימנים’ בליל‬ ‫ולכן שמחים הם ביום זה‪.‬‬ ‫נודע מה שכתב הרמב”ם (פירוש המשניות ר”ה פ”ד)‬ ‫ר”ה‪ ,‬שאין הכוונה לאכול מאכלים הללו דרך תפילה‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ו‬ ‫מחוברים‬ ‫אקטואליות‬ ‫תשובות‬ ‫מבית הוראה אביר יעקב‬ ‫הגאון הגדול רבי מאיר סירוטה שליט"א‬ ‫ואף שעובר כמה שעות מעת‬ ‫שניקה אותם עד שרייתן‪ ,‬יש‬ ‫בשו”ע (סעי’ ט) דבעור לא אמרינן‬ ‫דשרייתו זהו כבוסו ולא אסרו שריה‬ ‫לטלטל שופר בשבת‬ ‫לומר בזה עפימש”כ הרא”ש‬ ‫בעורות‪ ,‬רק כיבוס ממש ע”י שפשוף‬ ‫האם מותר לטלטל שופר בשבת‪.‬‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫בידיו [מדרבנן‪ ,‬ובביאור הלכה רצה‬ ‫תשובה‪ .‬דינו ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר‬ ‫עמ”ס יומא (פ”ח סי’ ד) דאפי’‬ ‫הושחר הבגד מחמת לבישה‪,‬‬ ‫לחדש דבעורות הרכין השפשוף‬ ‫בידים יהיה אסור מן התורה‪ ,‬ודלא‬ ‫לטלטלו לצורך גו”מ‪ .‬ועי’ בהערה‪.‬‬ ‫לא מיקרי כיבוס ע”י שריה לבד‬ ‫[דהיינו שמיקרי בגד נקי]‪ ,‬וא”כ‬ ‫כעורות קשים דהשפשוף בהן אסור‬ ‫רק מדרבנן]‪.‬‬ ‫יש שכתבו לאסור‬ ‫הרחבת הדברים‪.‬‬ ‫הוא הדין כאן בנידו”ד‪.‬‬ ‫טלטול השופר בזמנינו דהוי כמוקצה מחמת‬ ‫והנה יש לדון האם עדשות רכות‬ ‫חסרון כיס‪ ,‬אמנם מו”ר אמר שאין הדעת סובלת‬ ‫אכן אם לא ניקה העדשות‬ ‫נידונות כדין עור או כדין בד‪ ,‬ואין‬ ‫דעה זו שהרי ברור דנשאר דינו כמבואר בגמ’‬ ‫לפני השבת‪ ,‬אין להתיר‬ ‫לנו הכרעה ברורה בזה‪ .‬ולכן נראה‬ ‫ארכיון 'עוז והדר'‬ ‫ושו”ע בסעיף ד’ דדינו ככשמל”א‪ ,‬ובפרט שבכל‬ ‫להכניסן בנוזל חיטוי‪ ,‬משום‬ ‫לומר דאם מנקה העדשות בסמוך‬ ‫בתי הכנסיות מונחים השופרות בהישג יד‪ .‬וע”ע‬ ‫דבזה יש לחשוש דניחא ליה‬ ‫לכניסת השבת אפשר להכניסן בליל שבת קודש‬ ‫באריכות בהקדמה לסעיף א’ מה שהבאנו בזה‬ ‫בזה שמחטא העדשות‪ ,‬וכעין המבואר בביאור‬ ‫בנוזל החיטוי‪ ,‬והוא דיש לנו בזה ב’ צירופי קולא‪:‬‬ ‫מדברי הראשונים‪.‬‬ ‫הלכה (סעי’ י ד”ה אמרינן‪ ,‬בסופו‪ ,‬מש”כ לחלוק על הפמ”ג)‪.‬‬ ‫א‪ .‬יש צד גדול דדינם כעורות דלא אמרינן ביה‬ ‫אמנם בנוזל שאינו מחטא רק משמרן‪ ,‬בזה נראה‬ ‫שרייתן זהו כיבוסן‪ .‬ב‪ .‬אפי’ אם נאמר דיש לו דין‬ ‫למו”ר להתיר לשרותן‪ ,‬והוא בצירוף דיש לומר‬ ‫בגד‪ ,‬הרי רוב הראשונים והפוסקים נוקטים כדעת‬ ‫הנחת עדשות בתמיסה בשבת‬ ‫הספר התרומה דבבגד נקי לא אמרינן דשרייתן‬ ‫דדינם כעורות דלא אמרינן שרייתן זהו כיבוסן‪,‬‬ ‫ובצירוף שיש לומר דדינו כהושחר הבגד מחמת‬ ‫זהו כיבוסן‪ ,‬וכן הוא פשטות דעת הרמ”א בסעי’‬ ‫האם מותר להכניס עדשות מגע‬ ‫שאלה‪.‬‬ ‫ט’ שסומך על שיטה זו‪ .‬והוא בביאור הלכה בסעי’‬ ‫רכות בנוזל ניקוי – תמיסה‪.‬‬ ‫לבישה דדינו כבגד נקי‪ ,‬ובצירוף עוד דמוכח שאין‬ ‫כוונתו לכיבוס רק לשמרן‪ ,‬דהרי באמצע השבוע‬ ‫י’ (ד”ה דלא אמרינן) ובמשנ”ב (סקנ”ט‪ ,‬ושם בשעה”צ סקנ”ב)‬ ‫ובסי’ ש”כ (סעי’ יח בביאור הלכה ד”ה טוב להנהיגם‪ ,‬בסופו)‬ ‫לכתחילה יזהר לנקות את העדשות‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫מכניס אותן לנוזל חיטוי ולא לנוזל משמר‪.‬‬ ‫סמוך לכניסת השבת‪ .‬ובאופן שניקה את העדשות‬ ‫עיי”ש‪ .‬וכאן במשנ”ב (סקמ”ח) ובביאור הלכה (ד”ה‬ ‫מותר להכניסם גם בנוזל חיטוי – תמיסה‪ .‬אמנם‬ ‫אמנם אעפ”כ אמר מו”ר דיש לכתחילה לנקותן‬ ‫שיש) נקט דיש לחוש להחמיר בשל תורה שגם בבגד‬ ‫בסמוך לכניסת השבת‪ ,‬כדי שיהיה בזה יותר‬ ‫אם לא ניקה את העדשות קודם השבת‪ ,‬מותר‬ ‫נקי אמרינן דשרייתו זהו כיבוסו‪ ,‬מ”מ בנידו”ד יש‬ ‫להכניסם רק בנוזל שאין מעורב בו חומרי ניקוי‬ ‫ההיתר של בגד נקי דאין בו איסור מצד שרייתו‬ ‫עוד צירוף דיש לומר דהוא עור ולא בגד‪( .‬ועל‬ ‫רק חומר המשמר את העדשות [ונמכר כהיום‬ ‫זהו כיבוסו – לרוב הפוסקים‪ .‬ובכל הנ”ל עי’ עוד‬ ‫עיקר ההכרעה של המשנ”ב בבגד נקי‪ ,‬עי’ בשו”ת אבני נזר (סי’‬ ‫כ”תמיסה מיוחדת לשבת”]‪.‬‬ ‫בשו”ת אבני נזר (סי’ קנז) ובשו”ת שבט הלוי (ח”א סי’‬ ‫קנט סק”י) שהקשה עליו‪ ,‬דמנין לו הכרעה זו אחרי‬ ‫ולכתחילה‪ ,‬גם כשמשתמש עם חומר שאינו‬ ‫נה) ודו”ק‪( .‬וע”ע בשעה”צ סי’ שיט סקנ”ב)‪ .‬ואין בכל זה‬ ‫שרוב הפוסקים פסקו כהרמ”א דאין להקל‪ ,‬ולכן‬ ‫רק משמר ואינו מחטא‪ ,‬יזהר לנקות את העדשות‬ ‫חשש דשמא יבוא לידי סחיטה כשמטלטלם‪ ,‬כיון‬ ‫דעתו שבבגד נקי לגמרי יש להקל וכו’‪ ,‬עיי”ש)‪.‬‬ ‫סמוך לכניסה השבת‪.‬‬ ‫דאין הדרך לסחוט העדשות כלל וכלל‪( .‬עי’ בסי’ שא‬ ‫ולכן גם בנידו”ד יש לומר דכיון דיש מקום גדול‬ ‫סעי’ מו‪ ,‬ועוד)‪.‬‬ ‫להסתפק אם דינו כעור‪ ,‬לא החמירו בשרייתו‪.‬‬ ‫הנה קיי”ל להלכה‬ ‫הרחבת הדברים‪.‬‬ ‫הגאון רבי אהרן מרדכי גרין שליט”א‬ ‫חייב שיהא תפלה זו לשם חובה‪ ,‬ואם לאו שיהא‬ ‫לנדבה‪.‬‬ ‫של אמירת ג’ תיבות “שלום עליך‬ ‫רבי”‪ ,‬יכול לתקן לשונו ולומר מיד‬ ‫הלכות ראש השנה‬ ‫ו‪ .‬המסתפק אם אמר המלך הקדוש‪ ,‬אזי‬ ‫המלך הקדוש‪ .‬ולאחר שעבר זמן‬ ‫א‪ .‬לבישת קיטל‪.‬‬ ‫בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים אם התחיל‬ ‫זה‪ ,‬או שהתחיל לומר אתה מברכת‬ ‫יש נוהגים ללבוש קיטל לבן‬ ‫לומר כבר ובכן תן פחדך‪ ,‬אלא שמסתפק אחר‬ ‫חונן הדעת‪ ,‬אזי צריך לחזור לראש‬ ‫בראש השנה‪[ .‬והובא מנהג זה‬ ‫כך אם סיים כראוי‪ ,‬אינו חוזר לראש‪ ,‬דאמרינן‬ ‫התפלה‪[ .‬מ”ב שם]‪.‬‬ ‫במט”א סימן תקפד ס”ג]‪.‬‬ ‫שמסתמא המשיך בנוסח התפלה וסיים טוב‪.‬‬ ‫ג‪ .‬כתב במטה אפרים [שם‬ ‫תרי‬ ‫סימן‬ ‫במשנה ברורה [סוף‬ ‫ז‪ .‬אמנם בשאר תפלות דעשרת ימי תשובה‬ ‫ס”ח]‪ ,‬דהוא הדין בשליח ציבור‬ ‫שלא‬ ‫האחרונים‪,‬‬ ‫סקי”ח] כתב בשם‬ ‫תלוי‪ ,‬אם אין ברור לו שהיה בדעתו לומר בעת‬ ‫שטעה ולא אמר המלך הקדוש‬ ‫יכנס לבית הכסא בקיטל כיון שהוא‬ ‫התפלה המלך הקדוש‪ ,‬הרי זה בגדר ספק‪ ,‬וחוזר‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' דחוזר לראש התפלה‪ ,‬הגם שיאמרו‬ ‫מיוחד לתפלה‪ ,‬ולהטיל בו מים‬ ‫לראש‪ ,‬דחזקה מה שהוא רגיל הוא מזכיר‪ ,‬ואם‬ ‫קדושה פעם שנית‪ ,‬ובראש השנה‬ ‫מותר‪ .‬והובא מהגרי”ש אלישיב‬ ‫ברור לו שהיה בדעתו לומר בעת התפלה המלך‬ ‫כשטעה וחוזר לראש אינו חוזר לומר את הפיוטים‪.‬‬ ‫קיטל‬ ‫בגדר‬ ‫אינו‬ ‫זצ”ל‪ ,‬דהקפטן הלבן הירושלמי‬ ‫הקדוש‪ ,‬אזי אם נתעורר אצלו הספק סמוך‬ ‫ד‪ .‬שליח ציבור שטעה ולא אמר המלך הקדוש‬ ‫הכסא‪.‬‬ ‫לבית‬ ‫בו‬ ‫המיוחד לתפלה‪ ,‬ומותר להיכנס‬ ‫להזכרה‪ ,‬או קודם שסיים שמונה עשרה‪ ,‬הוי עדיין‬ ‫בברכת מעין שבע בראש השנה שחל בשבת או‬ ‫ב‪ .‬אמירת המלך הקדוש והמלך המשפט‪.‬‬ ‫בגדר ספק‪ ,‬וחוזר לראש‪ ,‬ואם נתעורר אצלו הספק‬ ‫א‪ .‬כתב השו”ע [סימן תקפב ס”א]‪ :‬בעשרת בשבת תשובה‪ ,‬אם נזכר בטעותו קודם שאמר‬ ‫רק לאחר שסיים התפלה‪ ,‬אין זה בגדר ספק‪ ,‬ואינו‬ ‫ימי תשובה אומר המלך הקדוש‪ ,‬המלך המשפט‪ .‬ברוך אתה ה’‪ ,‬חוזר להמלך הקדוש וכו’‪ ,‬ואם אמר‬ ‫חוזר לראש‪[ .‬מ”ב שם סק”ד‪ ,‬מ”ב סימן קיד‬ ‫ובטעם הדבר הביא המשנה ברורה [שם סק”ב‪ ,‬כבר את השם‪ ,‬אינו חוזר‪[ .‬קשו”ע סקכ”ט ס”ד]‪.‬‬ ‫סקל”ח‪ ,‬כה”ח שם סקמ”ח]‪.‬‬ ‫ה‪ .‬טעה ולא אמר המלך המשפט‪ ,‬כיון שאמר‬ ‫מפרש”י ספ”ק דברכות]‪ :‬משום שעכשיו הם ימי‬ ‫ג‪ .‬ברכת מאכלי סימנא טבא‪.‬‬ ‫דין שהקדוש ב”ה יושב ודן כל העולם ומראה מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר‪[ .‬מ”ב שם‬ ‫א‪ .‬מברך תחילה על התמר שהוא מפירות שבעת‬ ‫סק”ט ע”פ הרמ”א בסימן קיח]‪ .‬אמנם בשו”ע הרב‬ ‫מלכותו וממשלתו שהוא בכל משלה‪.‬‬ ‫המינים‪ ,‬ויכוין לפטור בברכתו את כל הפירות‬ ‫ב‪ .‬טעה ולא אמר המלך הקדוש‪ ,‬אזי אם [שם ס”ב] כתב דאם סיים תפלתו‪ ,‬טוב שיתפלל‬ ‫שברכתם בורא פרי העץ‪ ,‬גם את הקומפט שיאכל‬ ‫נזכר תוך כדי דיבור‪ ,‬דהיינו כל שלא עבר זמן שנית בתורת נדבה‪ ,‬דהיינו שיתנה ויאמר אם אני‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ז‬ ‫מחוברים‬ ‫אקטואליות‬ ‫תשובות‬ ‫מבית הוראה אביר יעקב‬ ‫את התמרים]‪.‬‬ ‫והגרש”ז אויערבאך זצ”ל‪ ,‬במכתב שהובא במחזור‬ ‫בסוף הסעודה‪[ .‬והגם שתפוח בר”ה חביב אצלו‬ ‫ב‪ .‬על הקרא מברך בורא פרי האדמה דאינו‬ ‫המפורש‪ .‬וכתב בהליכות שלמה מועדים תשרי‪-‬‬ ‫יותר שמתפלל באכילתה לשנה טובה ומתוקה‪,‬‬ ‫ממינים הבאים תוך הסעודה‪ ,‬ויכוין לפטור‬ ‫אדר פ”א דבר הלכה אכ”ו‪ ,‬דהנוהגים להתחיל‬ ‫מכל מקום מקדימים לתמר דשבעת המינים קודם‬ ‫בברכתו את כל המינים שברכתם בורא פרי‬ ‫באכילת התפוח‪ ,‬ידקדקו שלא להכניס התמרים‪,‬‬ ‫לחביב‪ ,‬כנפסק בשו”ע סימן רי”א ס”א‪ ,‬ומ”ב שם‬ ‫האדמה‪[ .‬מכתב הגרשז”א במחזור המפורש]‪.‬‬ ‫כי אם לאחר שברכו על התפוח‪ ,‬ויכוונו אז להוציא‬ ‫סקי”ג‪ ,‬וכן הורה הגרי”ח זוננפלד זצ”ל‪ ,‬לוח א”י‪,‬‬ ‫פוסק הדור הגאון רבי משה שטרנבוך שליט”א‬ ‫מח”ס תשובות והנהגות‬ ‫עוונותי סלח) וקח טוב (המעשים טובים‬ ‫שאנו עושים) ונשלמה פרים שפתינו‬ ‫ולכן מאידך היום מי שעובר‬ ‫בהצלחה את הנסיונות‪ ,‬ורוצה‬ ‫אגרת על מעלת התשובה‬ ‫(תחת קרבנות קבל דברי פינו)”וממשיך‬ ‫לשוב בתשובה‪ ,‬שכרו רב מאד‬ ‫התשובה ‪ -‬חסד וחובה‬ ‫הנביא “אשור לא יושיענו‪ ,‬על‬ ‫יותר מכל התקופות‪ ,‬שהם לא‬ ‫בחסדי הקדוש ברוך הוא ורחמיו מסר לנו את‬ ‫סוס לא נרכב (לא נסמוך על אשור או‬ ‫עמדו בנסיונות קשים כמו‬ ‫האפשרות לשוב מדרכינו הרעה‪ ,‬ומקבל אותנו‬ ‫מצרים שהיו שולחים להם סוסים)‪ ,‬ולא‬ ‫היום‪ ,‬ולכן לא צריך היום‬ ‫באהבה‪ ,‬ומה עוד שבחסדיו ציוה אותנו במצות‬ ‫נאמר עוד אלהינו למעשי ידינו”‪,‬‬ ‫תיקוני תשובה החמורים‬ ‫עשה לשוב כדי לתקן נפשותינו שתהיינה נקיות‬ ‫וזהו יסוד התשובה להכיר בזאת‬ ‫שתיקנו רבותינו בדורות‬ ‫מכל פגם‪ ,‬ומי שמחמיץ הזדמנות זו הרי הוא פושע‬ ‫שהאדם במעשי ידיו אינו פועל‬ ‫הקודמין‪ ,‬ואין לנו להחמיר‬ ‫ומזיק לעצמו‪ ,‬שכל זמן שלא שב הוא מרוחק‬ ‫כלום‪ ,‬ואינו כאלקים במעשי ידיו‪,‬‬ ‫על השבים‪ ,‬שעלולין בזה‬ ‫מהקדוש ברוך הוא‪ ,‬ומונע מעצמו את האפשרות‬ ‫ארכיון 'עוז והדר' רק הכל נעשה בהשגחה פרטית‬ ‫לנעול דלת מפני השבים‪ ,‬ולכן‬ ‫לקבל חסדי הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שמשתוקק שנחזור‬ ‫של הקדוש ברוך הוא על בריותיו‪.‬‬ ‫מקילים אנו היום בזה‪ ,‬אף שאין‬ ‫בתשובה ומצטער כשבניו מתרחקים ממנו‪.‬‬ ‫התחזקות באמונה‬ ‫אנו מבטלים ח”ו דברי רבותינו‬ ‫טענות היצר הרע‬ ‫בזה וכמו שיבואר‪.‬‬ ‫ומפני גודל מעלתה של התשובה שמתקרב בכך‬ ‫ועיקר פגם העבירה הוא הפגם באמונה‪,‬‬ ‫ותיקונו הוא להתחזק באמונה מכאן והלאה‬ ‫התעוררות לתשובה דוקא בזמננו‬ ‫להקב”ה‪ ,‬מעמיד היצר הרע את כל כוחותיו כדי‬ ‫והנה ב”ה דוקא בזמננו מצינו התעוררות אצל‬ ‫למנוע את האדם מלשוב בתשובה‪ ,‬לפעמים טוען‬ ‫שהקב”ה מנהיג את העולם כולו בהשגחה פרטית‪,‬‬ ‫אחינו בנ”י לשוב בתשובה למרות ההסתר פנים‬ ‫הוא שחטא האדם הרבה ולא יכולה כבר תשובה‬ ‫והוא יודע ומכיר מחשבות האדם ותחבולותיו וכל‬ ‫מהקב”ה שבזמנינו‪ ,‬כשרבי רבבות הומתו נחנקו‬ ‫להועיל לו‪ ,‬לפעמים יטען שהתשובה קשה מדי‬ ‫מעשה איש ואיש‪ ,‬וכל עתידנו תלוי בו‪ ,‬וכשחוטא‬ ‫והושלכו לתוך כבשן האש‪ ,‬שדוקא אז מרגישים‬ ‫ולא יעמוד בכך‪ ,‬ולפעמים מכניס באדם חרדה‬ ‫ח”ו הוא חוטא לפניו ממש‪ ,‬וההכרה בכל זה הוא‬ ‫שרק התורה היא אורח החיים אמיתי‪ ,‬ובעולם‬ ‫שחבריו או משפחתו ילעגו עליו‪ ,‬ומצוי שטוען‬ ‫מיסודות התשובה‪.‬‬ ‫של חיות טרף עם רבוי תאוות לא יצליחו למצוא‬ ‫היצה”ר שיש להחוטא עוד זמן מספיק לחזור‬ ‫בקשה מהקב”ה שיקבל התשובה‬ ‫תמורה לאושר האמיתי שמעניק לנו תורתינו‬ ‫בתשובה‪ ,‬ובדרך זה מונע לגמרי או עכ”פ מאחר‬ ‫והמתבונן בלשון הרמב”ם‪ ,‬שדבריו מדוייקים‬ ‫הקדושה‪ ,‬ובשעה שהגויים והתועים חיים כבהמות‬ ‫את תשובתו‪ ,‬ובכל יום ויום שעובר הטומאה‬ ‫בתכלית הדיוק‪ ,‬ישים אל לבו שמתחיל אנא השם‬ ‫בלי הגבלות‪ ,‬אוכלים ושותים ונהנין [לדבריהם]‬ ‫נדבקת בו יותר וקשה עליו יותר ויותר לפרוש‬ ‫חטאתי עויתי ופשעתי לפניך‪ ,‬והיינו אנא לשון‬ ‫מהחיים‪ ,‬לנו ניתנה תורה הקדושה שנחיה על ידה‬ ‫מהחטא‪ ,‬ולכן צריך מיד להחליט החלטה ברורה‬ ‫בקשה‪ ,‬שצריך להכיר שאין הקדוש ברוך הוא‬ ‫חיים רוחניים הקשורים להבורא ית”ש‪ ,‬שבחר בנו‬ ‫באומץ לב שחוזר הוא בתשובה‪ ,‬ואז ירגיש טעם‬ ‫צריך או חייב לקבל התשובה‪ ,‬רק בהכנעה אנו‬ ‫מכל העמים ונתן לנו את תורתו‪ ,‬וחיי עולם (עולם‬ ‫אחר בחייו‪ ,‬וכל התחלות קשות‪ ,‬אבל כשמתגבר‬ ‫אומרים “אנא השם חטאתי” והיינו לשון בקשה‪,‬‬ ‫הבא) נטע בתוכינו‪ ,‬ואנו רואים ומרגישים בחוש‬ ‫מוצא תכלית ואושר בחייו‪ ,‬ואינו יגע לריק‪ ,‬ולא‬ ‫שמתחנן השב שהקב”ה יקבל תפלתו והיינו לשון‬ ‫שמחה וסיפוק אמיתיים מהחיים כשהם גם חיים‬ ‫חי כבהמה‪ ,‬שכל החיים שלה הם רק כדי לאכול‬ ‫“אנא” בבקשה‪.‬‬ ‫רוחניים של שמירת תורה ומצוות‪.‬‬ ‫וליהנות מחייו‪ ,‬רק כשחוזר בתשובה‪ ,‬מרגיש טעם‬ ‫קבלת מלכותו ית’ בר”ה כהקדמה‬ ‫הכרה בעומק החטא‬ ‫בחייו ושש ושמח בכך‪.‬‬ ‫לתשובה‬ ‫נוסח התשובה שצריך החוזר בתשובה לומר‬ ‫לא לחשוב על העבר‬ ‫ובעיקר דברינו שיסוד התשובה הוא האמונה‬ ‫לפני הקדוש ברוך הוא הוא מבואר ברמב”ם בראש‬ ‫החוזרים בתשובה‪ ,‬אף שפשעו הרבה‪ ,‬צריכים‬ ‫בבורא ית”ש שהוא משגיח על העולם כולו‪,‬‬ ‫הלכות תשובה “אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי‬ ‫לשכוח את כל העבר ולחשוב רק על העתיד‪,‬‬ ‫נבין למה בראש השנה אין מבקשים סליחה‪ ,‬רק‬ ‫לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי‬ ‫שהעיסוק במחשבה תמיד על העבר שלו‪ ,‬עלול‬ ‫מרבים בפסוקי מלכויות לקבל את השי”ת כמלך‬ ‫ולעולם איני חוזר לדבר זה”‪ .‬הרמב”ם דייק שצריך‬ ‫להביאו לידי עצבות ויפריע לו לעתיד‪ ,‬וכשם שאת‬ ‫שמנהיג‪ ,‬ובפסוקי זכרונות להכיר שיודע ומכיר‬ ‫דוקא לומר חטאתי לפניך‪ ,‬כאלו מודה שהוא‬ ‫כל המצוות צריכים לקיים בשמחה‪ ,‬גם מצות‬ ‫הכל‪ ,‬ולדברינו י”ל שהטעם הוא שאמונה זו היא‬ ‫עומד בפני הקדוש ברוך הוא ומרד בו‪ ,‬ולכן אפילו‬ ‫תשובה כן‪ ,‬וענין התיקוני תשובה המובא בספרים‪,‬‬ ‫יסוד התשובה‪ ,‬ומקדימין לפני יום הכפורים את‬ ‫חטא קל נחשב כחמור‪ ,‬כיון שעומד לפני המלך‬ ‫ראוי לעזוב זאת עד שהוא כבר מרגיש עצמו קרוב‬ ‫חיזוק האמונה‪ ,‬שהבורא יודע ומכיר הכל‪ ,‬ומנהיג‬ ‫ומורד בו‪ ,‬ובזה אפילו אם הדבר קל בעצמותו‪,‬‬ ‫להקב”ה‪ ,‬אז יכול להתבונן על העבר ולקבל על‬ ‫העולם‪ ,‬ורק אחרי שהוכחנו בעשרת ימי תשובה‬ ‫לפני המלך הוא חוצפה ועזות וכאפיקורסות‪,‬‬ ‫עצמו חומרות וגינוני קדושה ומעט סיגופים‪ ,‬אבל‬ ‫שאנו באמת מאמינים שהוא משגיח עלינו‪ ,‬אז‬ ‫וכשמתודה על כך מועיל‪ ,‬ומתקבלת תשובתו‬ ‫זה רק כשהגיע למדריגה שאינו רק חוזר בתשובה‬ ‫ביוהכ”פ מבקשים ממנו סליחה ומחילה‪ ,‬ולפ”ז‬ ‫רק כשמתודה ומכיר בזאת דכשחטא היה כחוטא‬ ‫אלא “בעל תשובה”‪ ,‬דהיינו שהוא חזק מאד ותקיף‬ ‫עבודת ראש השנה היא גופא חלק מהתשובה‬ ‫לפני המלך ממש‪.‬‬ ‫בדרכו והוא בגדר “בעלים” על תשובתו‪.‬‬ ‫וכמו שביארנו‪( .‬ואחד מגדולי המוסר הקפיד שלא לומר‬ ‫הכרה בהשגחה פרטית‬ ‫בזמננו יש להקל בתיקוני תשובה‬ ‫“בעזרת השם” שמשמעותו כאלו אנו עושים והוא רק עוזר‪ ,‬רק‬ ‫ויסוד הדבר מבואר בפסוק (בהושע י”ד) “שובה‬ ‫ודע שהיום נתרבו הטומאה והתאוה והכפירה‬ ‫היה אומר תמיד “ברצות השם” והיינו הקדוש ברוך הוא רוצה ואנו‬ ‫ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעוניך‪ ,‬קחו עמכם‬ ‫ר”ל‪ ,‬והנסיונות בחיים הם רבים מאד‪ ,‬שבאים‬ ‫הממלאים רצונו)‪.‬‬ ‫דברים ושובו אל ה’ אמרו אליו כל תשא עוון (כל‬ ‫להפריע להאדם להתנהג בדרך התורה בחייו‪,‬‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ח‬ ‫מחוברים‬ ‫בס"ד‬ ‫אורות של אמונה‬ ‫לדרך החיים‬ ‫מלוקט מדברות‬ ‫קדשו ותורתו של‬ ‫האדמו"ר רבי דוד חי‬ ‫אביחצירא שליט"א‬ ‫גיליון כה‬ ‫ראש השנה תשפ"ז‬ ‫פניני דעת‬ ‫לנתיבות חיי היום‬ ‫נְ ִﬣ ִירין‬ ‫ְ ּב ֵצל ָה ֱאמוּנָ ה‬ ‫פרקי חיזוק לחיים של רוגע ושלווה‬ ‫קדושה נקנית בעמל‬ ‫סוד הקושי בדרך למצווה‬ ‫}אור האמונה שבעקידה{‬ ‫לאכול לשם שמיים‪.‬‬ ‫בקריאת התורה של ראש השנה אנו קוראים‬ ‫זכות העקידה בימי הרחמים‬ ‫את פרשת עקידת יצחק‪ ,‬אשר היא יסוד זכותם של‬ ‫נמצא אם כן‪ ,‬שלאברהם היו שני ניסיונות זה‬ ‫בימי ראש השנה הקדושים אנו ניגשים לפני מלך מלכי המלכים בתפילה‬ ‫ישראל ביום הדין‪ .‬במהלך קריאת פרשה נשגבה‬ ‫קשה מזה‪ .‬האחד היה לעקוד את בנו ולהעלותו‬ ‫ובתחנונים‪ ,‬ומזכירים לפניו את זכות עקידת יצחק‪ .‬אחד המנהגים הקדושים‬ ‫זו אנו מוצאים פסוקים המעוררים התבוננות‬ ‫לעולה‪ ,‬ואברהם אבינו עשה זאת בשלמות לשם‬ ‫המלווים אותנו ביום זה הוא מנהג תשליך‪ ,‬הטומן בחובו סודות עמוקים‬ ‫עמוקה באשר לנקודת השיא של הניסיון שעמד‬ ‫ורמזים לעמידתו האיתנה של אברהם אבינו בניסיונותיו‪.‬‬ ‫שמיים‪ .‬ונתנסה גם בניסיון יותר גדול‪ַ ,‬אל ִּ ׁת ְש ַלח‬ ‫יָ ְד ָך ֶאל ַה ַנ ַּער‪ ,‬שמצד עצמו ראוי שישמח בליבו‬ ‫בו אברהם אבינו‪ .‬ויש להתבונן ולהבין היטב מדוע‬ ‫טעם למנהג תשליך בראש השנה‬ ‫שבנו יחידו נשאר לחיות‪ .‬ועם כל ההנאה שבדבר‪,‬‬ ‫עיקר הברכות והשבועה שניחנו לו מן השמיים‬ ‫ידועים דברי המדרש )ילקו"ש בראשית צט( המתארים את דרכו של‬ ‫סילק כל נגיעותיו לצדדין ומתוך אמונה טהורה‬ ‫הגיעו דווקא לאחר שהוריד את יצחק מן המזבח‬ ‫אברהם אבינו ע"ה לעקוד את יצחק בנו על גבי המזבח‪ .‬המדרש מתאר‬ ‫ומוחלטת בגודל אהבתו וחיבתו לא עלה בליבו‬ ‫והקריב תחתיו את האיל‪ .‬שהרי לכאורה הניסיון‬ ‫כיצד השטן הצר את צעדיו והערים בדרכו מכשולות ופחדים כדי למנעו‬ ‫שום הנאת הגוף בעבור מניעת מיתת בנו‪ .‬אלא‬ ‫הקשה והעצום מכל היה עצם הנפת המאכלת‬ ‫מן העקידה‪ .‬בתחילה נדמה לו השטן כזקן המנסה לשכנעו שמשתטה הוא‬ ‫כמו שהייתה כוונתו בציווי הראשון לשמו יתברך‬ ‫לשחוט את בנו יחידו‪ ,‬ואם כן היה ראוי שאת‬ ‫במעשיו לעקוד את בנו‪ ,‬ובהמשך נעשה לפניו כנהר שוטף עד שבאו המים‬ ‫בלבד‪ ,‬כן הייתה מחשבתו מיוחדת להשם יתברך‬ ‫הברכות הגדולות יקבל אברהם אבינו מיד באותו‬ ‫עד לצווארו של אברהם שזעק הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש )תהלים‬ ‫לבד בלי שום פניית הנאת הגוף‪ ,‬מתוך אמונה‬ ‫הרגע‪ ,‬עוד טרם מעשה האיל‪.‬‬ ‫סט‪ ,‬ב( עד שגער הקדוש ברוך הוא בשטן שילך לו‪.‬‬ ‫ברורה שכל מאורעותיו הם רצון השם בלבד‪.‬‬ ‫הציווי להוריד את בנו מעל גבי‬ ‫על פי מדרש זה הביא בדרכי משה )או"ח סי' תקפ"ג( בשם מהרי"ל טעם‬ ‫במניעת בנו מהעקידה בירר עבודת‬ ‫למנהג תשליך בראש השנה שהולכין אל הנהר ואומרין פסוקי וידוי ותשובה‪,‬‬ ‫המזבח היה קשה יותר מהקרבתו‬ ‫והוא כדי להזכיר זכות העקידה שהלך אברהם אבינו לעקוד את בנו ובאו‬ ‫חייו לפרסם שמו יתברך‬ ‫קושיה זו מתעוררת ביתר שאת מתוך הפסוקים‬ ‫המים עד צווארו על ידי השטן‪.‬‬ ‫בכך בירר בירור אחר בירור עבודתו בכל ימי‬ ‫שאנו קוראים ביום ראש השנה )בראשית כב‪ ,‬טו‪-‬‬ ‫מכיוון שכך יוקשה מאוד מדוע לאחר שנאמר לאברהם אבינו מן‬ ‫חייו‪ ,‬שמעשיו של אברהם אבינו ע"ה תמיד היו‬ ‫יז(‪ .‬התורה מתארת שפעולת הברכה נעשתה‬ ‫ת ְש ַלח יָ ְד ָך ֶאל ַה ַ ּנ ַער וְ ַאל ַּת ַע ׂש לוֹ ְמאו ָּמה )בראשית כב‪ ,‬יב(‪,‬‬ ‫השמיים ַאל ִּ ׁ‬ ‫לשם שמיים‪ ,‬ופרסם שם שמיים בכל העולם‪ ,‬כמו‬ ‫בקריאה נפרדת‪ ,‬וַ ִי ְּק ָרא ַמ ְל ַא ְך ה' ֶאל ַא ְב ָר ָהם‬ ‫ומיד וַ ִ ּי ּ ָׂשא ַא ְב ָר ָהם ֶאת ֵעינָ יו וַ ַ ּי ְרא וְ ִה ֵ ּנה ַאיִ ל ַא ַחר נֶ ֱא ַחז ַ ּב ְּס ַב ְך ְ ּב ַק ְרנָ יו וַ ֵ ּי ֶל ְך‬ ‫שכתוב )בראשית כא‪ ,‬לג( וַ ִי ַּּטע ֶ ׁא ֶשל ִ ּב ְב ֵאר ׁ ָש ַבע‬ ‫ּאמר ִ ּבי נִ ׁ ְש ַ ּב ְע ִּתי נְ ֻאם ה' ִּכי יַ ַען‬ ‫ׁ ֵשנִ ית ִמן ַ ׁה ּ ָש ָמיִ ם‪ ,‬וַ ֹי ֶ‬ ‫ַא ְב ָר ָהם וַ ִ ּי ַ ּקח ֶאת ָה ַאיִ ל וַ ַ ּי ֲע ֵלה ּו ְלע ָֹלה ַּת ַחת ְ ּבנוֹ )שם פסוק יג(‪ ,‬היה לו לאברהם‬ ‫וַ ִי ְּק ָרא ׁ ָשם ְ ּ ׁב ֵשם ה' ֵאל עוֹ ָלם‪.‬‬ ‫ֲ ׁא ֶשר ָע ִׂש ָית ֶאת ַה ָ ּד ָבר ַהזֶ ּ ה וְ ל ֹא ָח ַׂש ְכ ָּת ֶאת ִ ּבנְ ָך‬ ‫לחשוש שהאיל הסבוך בקרניו הוא רק מעשה תעתועים של השטן למנעו‬ ‫ודרש ריש לקיש בגמרא )סוטה י‪ ,‬א( אל תקרי‬ ‫ֶאת יְ ִח ֶיד ָך‪ִּ ,‬כי ָב ֵר ְך ֲא ָב ֶר ְכ ָך וְ ַה ְר ָ ּבה ַא ְר ֶ ּבה ֶאת זַ ְר ֲע ָך‪.‬‬ ‫מלעקוד את בנו‪ .‬הרי עד כעת עשה השטן ככל שביכולתו להפריעו ממעשה‬ ‫וַ ִי ְּק ָרא אלא וַ ַי ְּק ִריא‪ .‬מלמד שהקריא אברהם‬ ‫ויש להבין מדוע היה לו למלאך השם להתגלות‬ ‫העקידה‪ ,‬ויש מקום לחשד שמא אף כעת השטן מבלבלו במראה האיל‪.‬‬ ‫אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר‬ ‫שנית מן השמיים כדי לברכו‪ .‬הרי יכול היה לומר‬ ‫ושב‪ .‬כיצד עשה זאת‪ ,‬לאחר שאכלו ושתו עמדו‬ ‫זאת מיד עם דיבורו הראשון ַאל ִּ ׁת ְש ַלח יָ ְד ָך וגו'‬ ‫דברים קדושים באים בקושי‬ ‫לברכו‪ ,‬אמר להם וכי משלי אכלתם‪ ,‬משל אלהי‬ ‫ִּכי ַע ָּתה יָ ַד ְע ִּתי ִּכי יְ ֵרא ֱאל ִֹקים ַא ָּתה‪ ,‬שהרי כבר‬ ‫בשם המהר"ם שפירא מלובלין מובא שאמר על כך דברים נוקבים‪,‬‬ ‫עולם אכלתם‪ ,‬הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה‬ ‫בשעת התגלות זו עמד בניסיון הקשה מכל וראוי‬ ‫שמכיוון שהאיל לא בא לידי אברהם בנקל רק בקושי כיוון שהיה סבוך‬ ‫העולם‪ .‬כל מעשיו היו רק לפרסם שמו של הקדוש‬ ‫היה לברכה עבורו ועבור זרעו‪ .‬והדבר מעורר‬ ‫בקרניו‪ ,‬מכך הסיק אברהם שאיל זה מקורו בקדושה‪ .‬היות וכלל הוא בידינו‬ ‫פליאה מדוע המתין המלאך ולא בירכו מיד‬ ‫ברוך הוא ולהאיר את אור האמונה בלב כל ברואי‬ ‫שדברים טובים וקדושים באים בקושי‪ ,‬ואילו היה האיל מעשה תחבולת‬ ‫בהתגלות הראשונה‪.‬‬ ‫עולם‪ .‬ולימד אותם שיש בורא לעולם דווקא בעת‬ ‫השטן היה בא הישר לידו בקלות ובנוחות‪.‬‬ ‫התעסקותם באש"ל‪ ,‬היינו בשעת ֲא'כילה ׁ ְש'תייה‬ ‫ביאור יסודי כתב בזה בפנים יפות )בפסוק זה(‪,‬‬ ‫בעניין זה מסופר‪ ,‬שכשנבחר המהר"ם שפירא זצ"ל לאב"ד בלובלין שאל‬ ‫ִל'ינה‪ ,‬כדי ללמדם בזה שגם כאשר יתעסקו‬ ‫שבמצוות יש שני פנים‪ .‬ישנן מצוות שאין בהן‬ ‫וחקר אם היו בין תושבי המקום כאלה שהתנגדו לו‪ .‬וכששמע כי היו כאלה‪,‬‬ ‫בעניינים גשמיים כאכילה ושתייה יעשו זאת לשם‬ ‫הנאת הגוף כהנחת תפילין וציצית וכיוצא בהם‪ ,‬ויש‬ ‫שמח ואף הזמינם אליו לקרבם‪ ,‬ואמר כי עכשיו הנהו מרוצה ונכנס לתפקידו‬ ‫שמיים‪ .‬וכן גם כאן כאשר נצטווה להורידו והיה לו‬ ‫מצוות שיש בהן הנאת הגוף כגון מצוות עונג שבת‬ ‫הנעלה ברצון ואומץ‪ .‬כי כל עוד חשב שפעולת בחירת הרב המקומי נעשתה‬ ‫בזה הנאה‪ ,‬סילק נגיעותיו כפי שלימד את כולם‬ ‫וכיוצא בה‪ .‬ובוודאי המצווה שיש בה הנאת הגוף‬ ‫בלי התנגדות כל שהיא היה ליבו נוקפו מחשש שמא יש בזה משום מעשה‬ ‫שגם בדברים שיש בהם הנאה יעשו לשם שמיים‬ ‫יותר קשה לקיימה לשם שמיים ולא להנאת גופו‪.‬‬ ‫ס"מ להכשילו חס ושלום‪ ,‬ואילו עכשיו הוא בטוח שמאת השם הייתה זאת‬ ‫ומתוך אמונה שלמה‪.‬‬ ‫לטובתו ולטובת העיר‪ ,‬כי ההתנגדות מסמלת קדושה‪ .‬וכראיה לדבריו הביא‬ ‫ומשום כך אף שאמרו )קידושין לט‪ ,‬ב( שכר‬ ‫פירוש זה על אברהם אבינו במעשה העקידה‪.‬‬ ‫המורם מדבריו‪ ,‬שעיקר התגלות אהבתו של‬ ‫מצוות בהאי עלמא ליכא‪ ,‬עם כל זה במצוות שיש‬ ‫אברהם ע"ה ניכרה והתבררה ביותר בהקרבתו את‬ ‫בהן הנאת הגוף ומשבר הנאתו מעולם הזה ועושה‬ ‫הוראה למעשה‪:‬‬ ‫האיל רק לשם שמיים שאז הרי נודע לו שהקדוש‬ ‫לשם שמיים יש לו שכר אף בעולם הזה מלבד‬ ‫בתחילתה של שנה חדשה אנו מקבלים על עצמנו קבלות טובות ויוצאים‬ ‫ברוך הוא מתרצה גם בהקרבת קרבן בהמה‪ ,‬ועם‬ ‫אור הגנוז לו לעולם הבא‪ ,‬מידה כנגד מידה‪ .‬מאחר‬ ‫לדרך עם שאיפות רוחניות‪ .‬פעמים רבות מתעוררים קשיים‪ ,‬מניעות‬ ‫כל זה הוריד את בנו מעל גבי המזבח רק כאשר‬ ‫ששבר את טבעו שכרו כפול ואף בעולם הזה‬ ‫ועיכובים כבר בתחילת הדרך‪ ,‬וכאן עלינו לזכור את הכלל שהדברים‬ ‫ציווה השם‪ ,‬ואחר זה עוד הקריב האיל במקומו‬ ‫מקבל שכרו‪ .‬וידוע מה שאמרו משם החתם סופר‬ ‫הקדושים והטובים באים דווקא מתוך עמל‪ .‬כל עיכוב או התנגדות בעשיית‬ ‫לשם שמיים‪ .‬לכך אז זכה לברכות הגדולות ִּכי‬ ‫ע"ה שיותר קל להתענות לשם שמיים מאשר‬ ‫הטוב אינם סימן לייאוש אלא אדרבה‪ ,‬הם האות לכך שאנו צועדים בדרך‬ ‫המשך בעמוד הבא‬ ‫של קדושה ושל אמת לשנה טובה ומתוקה‪.‬‬ ‫בות‬ ‫מו ָּסר ָא ֹ‬ ‫הדרכה מעשית בפרשת השבוע‬ ‫מ ּ ֻש ְל ָחן ַה ְּמ ָל ִכים‬ ‫ִׁ‬ ‫עובדות והנהגות מגדולי הדורות‬ ‫ממעמקים קראתיך – גילוי‬ ‫הנקודה הטהורה בעומק הנפש‬ ‫שמחתו של הרבי מניקלשבורג‬ ‫להאיר את המעמקים‬ ‫על מצווה שנעשתה במחשבה בלבד‬ ‫ימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ימים של חיפוש‬ ‫וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו‪ .‬ויצאה בת קול ואמרה‬ ‫מסופר על הרה"ק ר' שמעלקא מניקלשבורג ע"ה‬ ‫וגילוי פנימי‪ .‬בימים אלו אנו נקראים שלא להביט רק על השטח‬ ‫רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא‪ .‬אף שאין‬ ‫שהזמינוהו להיות סנדק בברית מילה‪ ,‬ולבסוף נאנס ולא‬ ‫החיצוני של מעשינו‪ ,‬אלא לצלול אל עומק הנפש‪ ,‬אל אותו מקום‬ ‫טהור וזך שמעולם לא נפגם‪ .‬התפילות והמזמורים שאנו אומרים‬ ‫לנו השגה בניצוצות שהעלה‪ ,‬נוכל ללמוד ממנו שגם‬ ‫יכול לבוא לברית‪ .‬ראוהו התלמידים והנה רבם שרוי‬ ‫כשנראה לאדם שאין לו אפשרות לחזור בתשובה וימיו‬ ‫בשמחה עצומה‪ .‬לתמיהתם השיב בדברי הגמרא )ברכות‬ ‫בימים אלו פועלים את פעולתם לפתוח את מעיינות הנפש‬ ‫ולגלות את טוהר הלב הפנימי‪.‬‬ ‫לא יספיקו לתקן‪ ,‬יתן ראשו מים ועיניו מקור דמעה‪.‬‬ ‫ו‪ ,‬א( חישב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה‬ ‫ֹאשי ַמיִ ם וְ ֵעינִ י ְמקוֹ ר‬ ‫וכן כתוב )ירמיה ח‪ ,‬כג( ִמי יִ ֵּתן ר ׁ ִ‬ ‫עליו הכתוב כאילו עשאה‪ .‬אמר להם הרבי‪ ,‬אם הייתי‬ ‫עשרה עומקים בנפש האדם‬ ‫ִ ּד ְמ ָעה וְ ֶא ְב ֶּכה ֶאת ַח ְל ֵלי ַבת ַע ִּמי‪ .‬השם יתברך הרואה‬ ‫עושה את המצווה היה ודאי מתערב בזה אלו פניות‬ ‫ברבים מן תפוצות ישראל נהגו לומר בראש השנה ובכל יום‬ ‫שמתחרט על מעשיו‪ ,‬משלים את תשובתו ומחשבה‬ ‫ונמצא שהמצווה אינה בשלמות‪ .‬אך כאשר נאנסתי‬ ‫מעשרת ימי תשובה בתפילת שחרית את מזמור ק"ל שבתהלים‬ ‫טובה מצרפה למעשה )קידושין מ‪ ,‬א(‪ .‬ובכוח הדמעות‬ ‫והכתוב מעלה עלי כאילו עשיתי‪ ,‬ודאי המצווה נחשבת לי‬ ‫שהוא ׁ ִשיר ַה ַּמ ֲעלוֹ ת ִמ ַּמ ֲע ַמ ִ ּקים וגו' )תהלים קל‪ ,‬א(‪ .‬שורש המנהג‬ ‫בשלמות טהורה ללא כל פנייה‪.‬‬ ‫לשבור כל מחיצה וגזירה שחלילה נגזרה על האדם כדברי‬ ‫הוא על פי האריז"ל‪ ,‬וסודו מבואר בשער הכוונות )תפילות ר"ה‬ ‫פ"ז( והוא על פי הכתוב בספר יצירה )פ"א מ"ה( שבעולם ישנם‬ ‫הזוהר הקדוש )ויחי רכג‪ ,‬א(‪ ,‬כל בר נש דאושיד דמעין קמיה‬ ‫הקב"ה משלים את העבודה כשאדם עושה‬ ‫עשרה עומקים וכן הוא בנפש‪ .‬ובכל יום מעשרת ימי תשובה‬ ‫דקודשא בריך הוא אף על גב דאתגזר עליה עונשא יתקרע‬ ‫כל שביכולתו‬ ‫אנו מעוררים עומק נוסף שבנפש עד שמתגלה ביום הכיפורים‬ ‫ולא יכיל ההוא עונשא לשלטאה ביה‪.‬‬ ‫ממעשה זה אנו למדים יסוד גדול‪ .‬אדם נדרש לעשות‬ ‫פנימיותנו שהיא תמיד זכה מכל רבב ונקייה מכל חטא‪.‬‬ ‫כוח הפה גם כאשר הלב אטום וסתום‬ ‫את המוטל עליו‪ ,‬ואז יבכה ויתחנן ויעשה כל מה שיכול‪,‬‬ ‫כי בכל יהודי אף שנתלכלך בחטא רחמנא ליצלן‪ ,‬מכל מקום‬ ‫ואף כשהאדם מנסה לרחוץ את ליבו ורואה שליבו‬ ‫והקדוש ברוך הוא יעזור לו להשלים תשובתו‪ .‬הדבר‬ ‫תמיד תישאר בו נקודה פנימית שהיא טהורה ונקייה מכל שמץ‬ ‫אטום אל ייפול ליבו בקרבו‪ ,‬כי גלוי וידוע לפני ריבון‬ ‫מרומז גם בדברי הגמרא )ראש השנה לג‪ ,‬ב( שיעור תרועה‬ ‫ופסול‪ ,‬ועל ידה יוכל לשוב ולזכך עצמו ולהתעלות למדרגתו‬ ‫העולמים שחפצים אנחנו להרגיש חרטה‪ .‬ואם קשה‬ ‫כשלוש יבבות‪ ,‬מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל‪.‬‬ ‫הראשונה‪ .‬וכך פירש הרבי ר' ברוך ממז'יבוז זלה"ה )בוצינא‬ ‫ופירשו בספרן של צדיקים על הפסוק )במדבר לא‪ ,‬כג( ָּכל‬ ‫להרגיש אפילו הרגשה קטנה‪ ,‬לא גנוחי ולא יליל‪ ,‬על זה‬ ‫דנהורא( את הפסוק וְ עוֹ ד ְמ ַעט וְ ֵאין ָ ׁר ָשע וְ ִה ְת ּבוֹ נַ נְ ָּת ַעל ְמקוֹ מוֹ‬ ‫אש וְ ָט ֵהר וכו' וְ כֹל ֲ ׁא ֶשר‬ ‫אש ַּת ֲע ִביר ּו ָב ֵ ׁ‬ ‫ָ ּד ָבר ֲ ׁא ֶשר יָ בֹא ָב ֵ ׁ‬ ‫אמר הנביא )הושע יד‪ ,‬ג( ְקח ּו ִע ָּמ ֶכם ְ ּד ָב ִרים וְ ׁשוּב ּו ֶאל ה'‪.‬‬ ‫וְ ֵאינֶ ּנ ּו )תהלים לז‪ ,‬י(‪ .‬שאף אם יהודי עושה מעשה שאינו טוב וסר‬ ‫אש ַּת ֲע ִביר ּו ַב ָּמיִ ם‪ .‬ישנם דברים שיעברו ויחלפו‬ ‫ל ֹא יָ בֹא ָ ּב ֵ ׁ‬ ‫לדרכי רשע‪ ,‬מכל מקום לא ירשיע מכל וכל עד שלא יישאר‬ ‫ועל דרך שכתוב ִּכי ָקרוֹ ב ֵא ֶל ָיך ַה ָ ּד ָבר ְמאֹד ְ ּב ִפ ָיך‬ ‫אש‪,‬‬ ‫באש‪ ,‬ויש דברים שהם בבחינת ֲ ׁא ֶשר ל ֹא יָ בֹא ָ ּב ֵ ׁ‬ ‫בו משהו מן הטוב‪ ,‬אלא תמיד נשאר בו מעט שבו אינו רשע‬ ‫ו ִּב ְל ָב ְב ָך ַל ֲע ׂשֹתוֹ ‪ ,‬והקשה בשם משמואל )נצבים תרע"א‬ ‫ועליהם נאמר ַּת ֲע ִביר ּו ַב ָּמיִ ם שצריך להוריד דמעות כפלגי‬ ‫כלל‪ .‬וְ ִה ְת ּבוֹ נַ נְ ָּת ַעל ְמקוֹ מוֹ וְ ֵאינֶ ּנוּ‪ ,‬תן דעתך להתבונן על אותו‬ ‫ד"ה כי קרוב( מדוע נכתב ְ ּב ִפ ָיך קודם ְל ְל ָב ְב ָך‪ ,‬הרי סדר‬ ‫מים כדי לטהר נפשו להשם‪ .‬על האדם להשתמש בכל‬ ‫מקום מועט ותראה שאינו רשע כלל‪ .‬וזהו שאמר דוד המלך ע"ה‬ ‫התשובה היא שבתחילה מתחרט בליבו ואחר כך מתודה‬ ‫האמצעים העומדים לרשותו‪ ,‬אם באש אם במים‪ ,‬אם‬ ‫ָ ׁא ִש ָירה ַלה' ְ ּב ַח ָיּי ֲאזַ ְּמ ָרה ֵלאל ַֹקי ְ ּבעוֹ ִדי )שם קד‪ ,‬לג(‪ ,‬היינו שבכוח‬ ‫בפיו‪ .‬אלא שישנם פעמים שהלב אינו מרגיש חרטה‪ ,‬אך‬ ‫בגניחה אם ביללה‪ ,‬וכשאדם עושה כל שביכולתו עוזר לו‬ ‫ה'עוד' המועט שנשאר בתוכי שהוא זך וטהור בזה אזמר לאלוקי‪.‬‬ ‫לכל הפחות יתחיל בפיו ויתוודה על עוונותיו‪ ,‬ואחר כך‬ ‫הקדוש ברוך הוא וזוכה שיתרצה עבד אל אדוניו‪.‬‬ ‫הבת קול המעוררת את עומק הנפש‬ ‫יסייע לו הקדוש ברוך הוא ויכנסו הדברים לליבו‪.‬‬ ‫וכמו בעולם הזה אם בן מתחנן לאביו אפילו בדבר‬ ‫ונראה להסביר על פי זה את פירושו הידוע של הבעש"ט על‬ ‫נקודה לחיים‪:‬‬ ‫הקשה עליו‪ ,‬ולשון רכה בתפילה ובתחנונים תשבר את‬ ‫מאמר חז"ל )אבות ו‪ ,‬ב( בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת‬ ‫ממעשהו של הרבי מניקלשבורג ומסיפורו של רבי‬ ‫עצם קושי הגזרה )רש"י משלי כה‪ ,‬טו(‪ .‬כן הדבר אצל אבינו‬ ‫אוי להם לבריות מעלבונה של תורה‪ .‬ויש להבין שהרי אם איננו‬ ‫שבשמיים‪ ,‬שאף מי שהתרחק וקשה דרכו לחזור בתשובה‬ ‫אלעזר בן דורדיא אנו לומדים‪ ,‬שעיקר עבודתנו הוא‬ ‫שומעים את הבת קול באוזנינו מה תועלת יש בהכרזתה‪ .‬אלא‬ ‫שלמה‪ ,‬אבל אם שופך את ליבו ברחמים ותחנונים‪,‬‬ ‫המאמץ הפנימי והרצון להתקרב‪ .‬לעיתים אנו מרגישים‬ ‫ביאור הדבר הוא שכל הרהורי תשובה הבאים לאדם בליבו בכל‬ ‫מתעוררים רחמים מרובים ונפתחים כל השערים‪.‬‬ ‫יום הם כתוצאה מאותה בת קול שיוצאת מהר חורב ומכניסה‬ ‫אטימות בלב‪ ,‬אך עצם הדיבור בפה‪ ,‬הדמעות‪ ,‬והבקשה‬ ‫יראה בלבבות )תולדות יעקב יוסף‪ ,‬פרשת קדושים(‪ .‬וביתר ביאור‬ ‫מהשם שיפתח את ליבנו – נחשבים לתשובה שלמה‪.‬‬ ‫תיקון החטאים בבכייה מעומק הלב‬ ‫נראה לומר שאותו עומק פנימי וחבוי שיש לאדם שהוא תמיד‬ ‫הבה ניקח עמנו דברים‪ ,‬נתפלל על עצם התפילה ונבקש‬ ‫את כוחן של הדמעות ראינו אצל רבי אלעזר בן‬ ‫טהור וקדוש‪ ,‬קיומו הוא מחמת הבת קול שמזככת את האדם‬ ‫שהקדוש ברוך הוא יקבל את רצוננו הטוב כאילו עשינו‬ ‫דורדיא )עבודה זרה יז‪ ,‬א(‪ ,‬שאף שעבר עבירות חמורות‬ ‫ומשאירה בו נקודה פנימית שאינה נפגמת לעולם‪.‬‬ ‫בשלמות‪ ,‬לשנה טובה ומתוקה‪.‬‬ ‫ביותר‪ ,‬כשראה שהדבר תלוי רק בו נתן ראשו בין ברכיו‬ ‫זהו בעצם פירושו של הבעש"ט על הפסוק ִאם יִ ְהיֶ ה נִ ַ ּד ֲח ָך‬ ‫ּמ ּ ָשם יִ ָ ּק ֶח ָך )דברים ל‪ ,‬ד(‪.‬‬‫מ ּ ָשם יְ ַק ֶ ּב ְצ ָך ה' ֱאל ֶֹק ָיך ו ִ ׁ‬ ‫ִ ּב ְק ֵצה ַ ׁה ּ ָש ָמיִ ם ִ ׁ‬ ‫שלכל אדם יש קצה נסתר וחבוי בעומק הנפש שאינו נפגם לעולם‪.‬‬ ‫ואף אם נאמר שרצון האדם לשוב בתשובה אינו בשלמות ורק‬ ‫מעורב בכוונות זרות שאינן לשם שמיים‪ ,‬מכל מקום בוודאי יש‬ ‫בו קצה אחד שהוא בשלמות בכוונה טהורה לשוב אל השם‬ ‫המשך מעמוד קודם‬ ‫ְ ּב ֵצל ָה ֱאמוּנָ ה‬ ‫ָב ֵר ְך ֲא ָב ֶר ְכ ָך וְ ַה ְר ָ ּבה ַא ְר ֶ ּבה ֶאת זַ ְר ֲע ָך‪ .‬ואז דייקא וַ ִי ְּק ָרא ֵא ָליו ַמ ְל ַא ְך ה' ׁ ֵשנִ ית ִמן ַ ׁה ּ ָש ָמיִ ם‪ ,‬יַ ַען ֲ ׁא ֶשר ָע ִׂש ָית ֶאת‬ ‫יתברך‪ .‬ועל ידו יוכל לשוב ולהתרומם ולהשיג קרבת אלוקים‪ ,‬כי‬ ‫ַה ָ ּד ָבר ַהזֶ ּ ה שמנעת בשביל רצוני דווקא‪ִּ ,‬כי ָב ֵר ְך ֲא ָב ֶר ְכ ָך וְ ַה ְר ָ ּבה ַא ְר ֶ ּבה ֶאת זַ ְר ֲע ָך‪.‬‬ ‫משם יקבצך ומשם יקחך )אור הגנוז לצדיקים‪ ,‬כת"י נצבים(‪.‬‬ ‫ובזה יובן מדוע לא נאמר לו מתן שכרו מיד בדיבורו הראשון המלאך שציווה אותו שלא לשחוט את בנו‪ ,‬כי‬ ‫פנימיות של ישראל טובה היא‬ ‫מתחילה נצטווה רק להציל את בנו מן השחיטה‪ ,‬וגם זה היה ניסיון לראות אם יתכוון בכך להנאת עצמו‪ .‬וכיוון‬ ‫בשם האבני נזר מובא לבאר את עניין התשובה )נאות הדשא‬ ‫שעמד גם בניסיון זה ולא הייתה כוונתו כי אם לשם שמיים‪ ,‬שוב נאמר לו בשנית מתן שכרו שיזכה לשכר גם‬ ‫ח"ג עמ' קפ(‪ ,‬שהנה יש מקום לתמוה‪ ,‬הרי ידוע לכל שכלי שרת‬ ‫בעולם הזה‪.‬‬ ‫שנטמא אינו ראוי לעבוד בו יותר בבית המקדש ואם עבדו בו‬ ‫בראש השנה מזכירים זכות הקרבת האיל לשם שמיים‬ ‫עבודתו פסולה‪ ,‬וכמו כן כשחטא אדם בעבירה הרי נטמאו‬ ‫מעתה נבין היטב את דברי הגמרא )ראש השנה טז‪ ,‬א( אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל‪ ,‬אמר‬ ‫איבריו ואינו יכול יותר לעבוד בהם את השם יתברך‪ ,‬ויש להבין‬ ‫הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם‬ ‫אם כן כיצד תועיל לו התשובה‪.‬‬ ‫כאילו עקדתם עצמכם לפני‪.‬‬ ‫אך ההסבר הוא כנזכר לעיל‪ ,‬שכיוון שיש באדם עומק פנימי‬ ‫ולכאורה קשה‪ ,‬הרי כל הניסיון היה בעקידת יצחק ולא בהקרבת האיל שבא במקומו של יצחק‪ ,‬ואם רוצים‬ ‫שאינו נפגם לעולם והוא בעומק הלב ופנימיותו‪ ,‬כי באמת אף‬ ‫להזכיר את עקידת יצחק היה מן הראוי להביא מאכלת )‪-‬סכין( לזכר מסירות נפשו של אברהם אבינו ע"ה‬ ‫אם איש ישראל חוטא לפעמים אין החטא מעמקי הלב רק‬ ‫שכבש רחמיו ועקד את בנו‪ .‬כי אכן אינו חידוש שהעלה את בנו לשם שמיים כי ידע שכך הוא ציווי השם ואין‬ ‫בחיצוניות‪ ,‬אבל הפנימיות של ישראל טובה‪ .‬על כן שייך שישוב‬ ‫מישהו אחר שהקדוש ברוך הוא חפץ שיקרב לפניו‪ .‬אך כאשר אמר לו המלאך ַאל ַּת ַע ׂש לוֹ ְמאו ָּמה וראה איל‬ ‫בתשובה ממקום זה ומשם יעלה ארוכה לכל קומתו ואיבריו‪ ,‬וזהו‬ ‫אחר נאחז בסבך בקרניו ומחמת ציווי השם הוריד את בנו מעל גבי המזבח באותה כוונה‪ ,‬ועוד הקריב את האיל‬ ‫את ָיך ה' )תהלים קל‪ ,‬א( מעומקא דליבא‪.‬‬ ‫הפירוש ִמ ַּמ ֲע ַמ ִ ּקים ְק ָר ִ‬ ‫במקום בנו לשם שמיים בלי הנאה כלל‪ ,‬זהו חידוש גדול המגלה את עוצמת האמונה הטהורה שאינה תלויה‬ ‫הוראה למעשה‪:‬‬ ‫בדבר‪.‬‬ ‫כאשר אנו אומרים בחודש זה את מזמור שיר המעלות‬ ‫‪‬‬ ‫ממעמקים קראתיך ה'‪ ,‬נזכור שאותם מעמקים אינם רק עומק‬ ‫הימים נוראים וימי תחילת השנה הם ימים שבהם אנו מבקשים חיים ושפע‪ .‬ממעשהו של אברהם אבינו אנו‬ ‫הצרות או הריחוק‪ ,‬אלא הם עומק הלב הטהור והזך שלנו‪ .‬נכוון‬ ‫לומדים את עומק משמעותה של עשייה לשם שמיים‪ .‬כאשר אנו זוכים לקבל ברכה‪ ,‬לשמוח או אפילו לקיים‬ ‫לעורר את אותה נקודה פנימית שמעולם לא חטאה ומעולם לא‬ ‫מצוות שיש בהן הנאה גשמית דוגמת סעודות החג‪ ,‬עלינו לכוון את מחשבתנו מתוך אמונה ברורה‪ ,‬ולזכור כי‬ ‫נפגמה‪ ,‬ומתוך אותו מקום נקי וקדוש נבקש להתקרב לבוראנו‪,‬‬ ‫ההנאה עצמה היא כלי לעבודת הבורא‪ ,‬ובכך אנו מקדשים את החומר ומקיימים את רצונו יתברך בשלמות‪.‬‬ ‫וכך נזכה לשנה של עלייה‪ ,‬התחדשות וקרבת אלוקים‪.‬‬ ‫‬ ‫חמ„ו˙ ‚נוזו˙ ופנינים י˜רים מע˘י ‪„ˆ‰‬י˜ים‬ ‫ופעול˙ם ‪‰‬ליכו˙י‪‰‬ם ב˜ו„˘ ורום מעל˙ם ˘ל‬ ‫מרנן ˙למי„י ‪‰‬בע˘"ט זי"ע וממ˘יכי „רכם‬ ‫‬ ‫‡וˆר בלום וכלי מל‡ ברכ‪ ‰‬מסו„ר וערוך מ˙וך‬ ‫˘יחו˙ ‪‡‚‰‬ון רבי מנחם מנ„ל פומרנ‪˘ ı‬ליט"‡‬ ‫‪‰‬ר‪ ˜"‰‬רבי ‡רי‪ ‰‬לייב‬ ‫׳‪‰‬סב‡׳ מ˘פולי זי"ע‬ ‫יומ‡ „‪‰‬ילול‡‪:‬‬ ‫ו׳ ˙˘רי ˙˜ע"ב‬ ‫לימים הזדמן לו לחזות בבעל שם טוב פעם נוספת‪ ,‬וכפי שיסופר בהמשך‪.‬‬ ‫עד כמה שאין לנו‪ ,‬פשוטי ערך ומעוטי ההשגה‪ ,‬כל תפיסה והבנה בגדולי‬ ‫אם כי היה אביו מהמקורבים למרן הבעל שם טוב‪ ,‬אולם הילד‪ ,‬שהתייתם בגיל‬ ‫עולם ומצוקי ארץ‪ ,‬מתעצמת שבעתיים תחושה זו לנוכח מסכת חייו הפלאית‪,‬‬ ‫רך ונותר ללא דמות אב‪ ,‬לא חונך למעשה בדרך החסידות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬כחלק‬ ‫הנעלמה‪ ,‬של הסולם המוצב ארצה וחי בין בני אנוש אולם ראשו הגיע השמימה‬ ‫ממשאלת נפשו להתעלות במעלות התורה והיראה‪ ,‬עשה לו רב והיה לתלמידו‬ ‫רחוק מכל זיקה לעולם החולין‪ ,‬אשר נתכנה לימים‪ :‬הסבא משפולי‪.‬‬ ‫המובהק של הרה“ק ר‘ פנחס מקאריץ‪ ,‬מבחירי תלמידי הבעל שם טוב‪.‬‬ ‫מסכת חייו מופלאה‪ ,‬דוק מסתורין אופף אותה ואף צדיקים התבטאו כי דרכו‬ ‫כך גם הסתופף בצל תלמידי הבעל שם טוב האחרים‪ ,‬כדוגמת הרה“ק המגיד‬ ‫נסתרה ועקבותיו לא נודעו‪ .‬קורותיו נשתמרו אך במעט‪ ,‬אך דמותו היתה ועודנה‬ ‫הגדול ממעזריטש והרה“ק ר‘ יעקב יוסף בעל ה‘תולדות‘ מפולנאה‪ .‬אצל רבותיו אלה‬ ‫מאירה לישראל כאבוקה בחשיכה‪ ,‬מלהטת כעמוד האש לפני המחנה ומציבה יד‬ ‫קנה את משנת החסידות ובהכוונתם סלל לעצמו את דרכו אל שלימות העבודה‪.‬‬ ‫ושם לדמותו של הענק שבענקים לאור זכה עם ישראל‪.‬‬ ‫בהיותו כבן עשרים ושמונה‪ ,‬עודו אברך עול ימים‪ ,‬צירפוֹ רבו הרה“ק מקאריץ‬ ‫בנסיעתו למורו ורבו הבעל שם טוב‪ ,‬ובמהלך ביקר זה זכה ‪ -‬בפעם היחידה‬ ‫‚ור ‡רי‪‰‬‬ ‫בבגרותו‪ ,‬לשזוף עיניו בפני קדשו ואף לשוחח עמו‪ .‬פגישה זו השפיעה עליו עד‬ ‫מן הצדיקים הנסתרים היה רבי ברוך‪ ,‬מגזע המהר“ל מפראג‪ ,‬אשר היגר‬ ‫כדי כך‪ ,‬שלימים הצביע על נקודות ציון משמעותיות בחייו וייחס אותן להשפעת‬ ‫מבוהמיה לאוקראינה ושם דבק ללא שיור ברבנו אור שבעת הימים מרן הבעל שם‬ ‫אותם רגעים מרוממים‪.‬‬ ‫טוב הקדוש עוד טרם נודע שמו בעולם‪.‬‬ ‫התגורר לו ר‘ ברוך בעיר שפולה‪ ,‬באחוזת גר הצדק הנודע אברהם בן אברהם‪,‬‬ ‫‡רי‪ ‚‡˘ ‰‬מי ל‡ ייר‡‬ ‫הוא הגרף פוטוצקי הי“ד‪ .‬על שלחנו סמך ומפתו אכל והוא שדאג לכל מחסורו‬ ‫בשנת תקט“ו‪ ,‬כחלק מעבודתו העצמית להשלמת נפשו ובניית קומתו‬ ‫הגשמי‪ ,‬כשאת נשמתו הוא מזין בדביקותו ברבו המובהק הבעל שם טוב‪ .‬מבארו‬ ‫הרוחנית‪ ,‬יצא רבנו לגלות ארוכה ונדד בין הכפרים והעיירות כשאינו נחשף לאף‬ ‫הזכה הרווה את צמאונו הרוחני‪ ,‬לאורו התווה את הליכותיו ומתורתו התבשם‪.‬‬ ‫אדם בגדלותו‪ ,‬אלא אדרבה מתחזה לקבצן עלוב ומתבודד לעצמו‪.‬‬ ‫דא עקא‪ ,‬צער רב היה מנת חלקו של ר‘ ברוך‪ ,‬בהיותו חשוך בנים זה שנים‬ ‫כבר בתקופה זו‪ ,‬כמו גם בהמשך חייו‪ ,‬הרבה לסייע ליהודים בכל מקומות‬ ‫רבות וכל ישועה לא נראית באופק‪ .‬רק כעבור שנים ארוכות‪ ,‬בנר ראשון של‬ ‫מושבותיהם‪ ,‬אם בפדיון שבויים ופעולות הצלה מתחת יד הפריצים ששלטו ביד‬ ‫חנוכה ‪ -‬כ“ה כסלו תפ“ה‪ ,‬זכה ר‘ ברוך להיפקד בדבר ישועה ורחמים כשלעת‬ ‫קשה על צמיתיהם היהודים ואם במתן סיוע כלכלי ליהודים שגורלם לא שפר‬ ‫זקנתו חבק את בנו בכורו‪.‬‬ ‫עליהם והגיעו עד פת לחם‪.‬‬ ‫במשך תקופה ארוכה נדד מפה לשם‪ ,‬כיתת את רגליו בגלות מתמשכת‬ ‫סב‡ ˜„י˘‡‬ ‫והתקיים אך בקושי על לחם צר ומים לחץ‪ ,‬כשבמשך זמן מה אף שימש כגבאי‬ ‫דבר פלא אירע במעמד היכנסו לבריתו של אברהם אבינו‪ .‬הבעל שם טוב‪,‬‬ ‫בבית כנסת באחד הכפרים‪ ,‬אך כעבור אותה תקופה שב לעיר הולדתו שפולי‬ ‫שבאותם ימים טרם התפרסם והיה לבוש כאחרון הקבצנים‪ ,‬הופיע בשמחת‬ ‫ושם כבר עמדו ישראל קדושים על טיבו‪ ,‬וחזקה על צלוחית אפרסמון שריחה‬ ‫הברית ואף התכבד באמירת הברכות‪ ,‬כשהוא קובע את שם הרך הנולד‪ ,‬על שם‬ ‫נודף‪.‬‬ ‫זקנו הקדוש המהר“ל מפראג‪ ,‬וייקרא בישראל‪ :‬אריה לייב‪.‬‬ ‫הנהגתו באה לידי ביטוי באופן שאין לו אח ורע‪.‬‬ ‫כאן הוסיף הבעל שם טוב ברכה שהתמיהה את הנוכחים‪ ,‬ובגין היותו נסתר‬ ‫מחד‪ ,‬ידעו רבבות אלפי ישראל שנהרו לפתחו כי כמלאך האלקים הוא‪ ,‬כל‬ ‫באותה העת לא ייחסו לה משמעות עמוקה מדי‪’ .‬כשם שהיה אברהם אבינו ’זיידע‘‪,‬‬ ‫היוצא מפיו קדוש ובכח ’צדיק גוזר‘ כביר כוחו לרפא חולים ולפקוד עקרות‪,‬‬ ‫כנאמר‪’ְ :‬ו ַא ְב ָר ָהם ָז ֵקן ָבּא ַבּיָּ ִמים‘ )בראשית כד א(‘ התבטא באותה שעה‪’ ,‬כן יזכה‬ ‫להשפיע פרנסה ולהושיע מכל צרה‪ ,‬ולמותר לציין כי חסידים ואנשי מעשה מצאו‬ ‫הרך הנולד לגדול כמותו ולהאיר עיני ישראל בקדושתו‘‪.‬‬ ‫בדמותו את שאהבה נפשם וייחלו לכל רגע בו יזכו להימצא בקרבתו‪ ,‬לאחוז‬ ‫בשולי אדרתו ולהתבשם מקדושתו‪.‬‬ ‫אולם הגם שטבעו של הבעל שם טוב טרם יצא בעולם באותה שעה‪ ,‬ולפיכך‬ ‫לא ייחסו השומעים משקל יתר על המידה לדבריו‪ ,‬למעשה נטמע הכינוי וליווה‬ ‫אך מאידך‪ ,‬היתה הנהגתו מאופיינת בסגנון עממי והוא היה מעורב עם פשוטי‬ ‫את הילד במהלך חייו‪’ .‬זיידע‘ כינוהו בחיבה‪ ,‬ואף לימים כאשר נחקק שמו‬ ‫העם עד האחרון שבהם‪ ,‬כשהוא משפיל קומתו ואינו בוש להימצא בקרב איכרים‬ ‫’שפּאלער זיידע‘‪ ,‬הסבא משפולי‪.‬‬ ‫לדורות בתור אחד ממאורי החסידות נקרא כן‪ָ :‬‬ ‫גסים ופונדקאים תמימים‪ ,‬רואה בכל יהודי את הניצוץ האלוקי שבו ומנערו‬ ‫מהעפר בו הוא מרובב‪.‬‬ ‫דורות לאחר מכן‪ ,‬מלבד העובדה שהכינוי קיבל תוקף פשטני יותר בהיותו זקן‬ ‫צדיקי דורו‪ ,‬ביאר הרה“ק ר‘ ישראל מרוז‘ין כי דברים עמוקים בגו‪ ,‬שכן בשורש‬ ‫באופן מיוחד הצטיין הסבא בכח הנגינה והריקוד‪ ,‬כשהוא פועל בכח גדולות‬ ‫נשמתו היה גלום ענין המתקת הדינים‪ ,‬בבחינת ’זקן מלא רחמים‘‪.‬‬ ‫ונצורות וכל כוונותיו טמירות ונעלמות מהשגת בן אנוש‪ .‬עד כדי כך‪ ,‬שהתבטא‬ ‫הרה“ק ר‘ אברהם המלאך בנו של המגיד הגדול ממעזריטש‪ ,‬כי ריקודיו של הסבא‬ ‫נעלים ורמים הם אף יותר מעבודת התפילה שלו עצמו‪.‬‬ ‫מרו‡י פני ‪˜‰‬ו„˘‬ ‫בעיצומם של עשרת ימי תשובה‪ ,‬ביום ו‘ תשרי תקע“ב‪ ,‬עלתה נשמתו הטהורה‬ ‫מלבד אותה הזדמנות‪ ,‬בעת שנכנס בברית‪ ,‬עוד זכה הילד הטהור לחזות בנועם‬ ‫בסערה השמימה והוא זקן ושבע ימים‪ .‬על פי צוואתו לא העמידו מצבה על קברו‪,‬‬ ‫זיו פני קדשו של הבעל שם טוב בהיותו כבן שלש‪ ,‬ולימים העיד בפני הרה“ק בעל‬ ‫ותחתיה ניצב במקום ארון ייעודי אליו נהגו מקדם העולים לציונו הקדוש לשלשל‬ ‫התניא כי באותה שעה הניח הבעל שם טוב את ידו על לבו‪ ,‬ומאז חם לבו והתעורר‬ ‫את פתקאותיהם‪.‬‬ ‫ביתר שאת לעבודת הבורא מתוך שלהבת יוקדת של קרבת אלקים‪.‬‬ ‫סבוכות שאף צעירים לימים לא היו מסוגלים לבצע‬ ‫אם אצל חסידים ואנשי מעשה כך‪ ,‬על אחת כמה‬ ‫מבלי להתעייף או למצער להחטיא צעד או שניים‪,‬‬ ‫וכמה אצל מאורי הדורות וענקי החסידות‪ .‬ואם אצלם‬ ‫ר˜י„‪ ‰‬עיל‡‪‰‬‬ ‫ולמותר לציין כי עמד רבנו על סוד הריקוד והשפעתו‬ ‫כך‪ ,‬שבעתיים ניכר היה הדבר אצל רבנו הקדוש‬ ‫היכל הנגינה‪ ,‬כך נמסר מפי צדיקים‪ ,‬סמוך הוא‬ ‫בעולמות העליונים‪ ,‬וכך כיבד ה‘ ועבדו בגופו ממש‬ ‫הסבא משפולי‪ .‬ואף אצל הסבא עצמו‪ ,‬הגם שניחן‬ ‫להיכל התשובה‪ .‬הן מסיבה זו והן משום שהנגינה‬ ‫ובאופן מופלא ביותר‪.‬‬ ‫בכח הנגינה עד שהיה ממיס כל לב ומעורר כל שומע‬ ‫מביאה להתעוררות הנפש והתרוממות הנשמה‪ ,‬נהגו‬ ‫נהג הוא לצאת במחול בשבת קודש ובמועדי‬ ‫להידבק בטוב ולשוב בתשובה שלימה‪ ,‬הפליא אף‬ ‫החסידים מקדם להקדיש חלק ניכר מעבודת הקודש‬ ‫השנה‪ ,‬בשעת העיסוק בדבר מצוה וכמובן גם במהלך‬ ‫למעלה מכך במלאכת הריקוד‪ ,‬עד שהיה יחיד בדורו‬ ‫לכבד את ה‘ מגרונם ואף לצאת מפעם לפעם ובזמנים‬ ‫ההכנה לקראתה‪ ,‬והעידו כי אף בשעה שהיה מרתיח‬ ‫ואף בדורות המאוחרים יותר בעבודה מופלאה זו‪.‬‬ ‫מיוחדים‪ ,‬כדוגמת ’בואי בשלום‘ בקבלת שבת‪,‬‬ ‫את הדגים כדי לבשלם לכבוד שבת‪ ,‬היה יוצא בריקוד‬ ‫הדבר ניכר היה הן במישור המעשי‪ ,‬כאשר‬ ‫בריקוד שכל כולו שלהבת אש קודש של קרבת ה‘‬ ‫סוער תוך שהוא אחוז שרעפים ומחשבותיו משוטטות‬ ‫היה מפזז כנער קל רגליים ומבצע תנועות ריקוד‬ ‫ואהבתו‪.‬‬ ‫מדי תקופה ערך‪ ,‬כדרכם של פריצים‪ ,‬נשף הוללות‬ ‫אורח רם מעלה‪ .‬הרה“ק ר‘ אברהם המלאך‪ ,‬בנו של‬ ‫בעולמות נשגבים‪ ,‬גבוה מעל גבוה‪.‬‬ ‫לרעיו פריצי האזור‪ .‬כטוב לבו ביין‪ ,‬הגה מוחו המרושע‬ ‫המגיד ממעזריטש ומדמויות ההוד והפלא שבאותו‬ ‫היטב ידעו המסתופפים בצל הקודש כי יפה שעה‬ ‫ביום מן הימים את הרעיון החולני הבא‪’ .‬הביאו את‬ ‫דור‪ ,‬בא ממרחק לשבות את שבתו בצל הקודש‬ ‫זו של מחול וריקוד‪ ,‬וכי אם ברצונם לנקוב בשעת‬ ‫האסיר‪ ,‬הז‘יד המטונף‘ נוהג היה בכל פעם לצוות‬ ‫בשפולי‪ ,‬מוכן ומזומן להתבונן בדרכיו של רבנו‬ ‫הכושר המדויקת בה יוכלו לפעול אצל רבנו ישועות‬ ‫על משרתיו‪’ ,‬הלבישו אותו בעור דוב גדל ממדים‪,‬‬ ‫ולהתחמם לאורו‪.‬‬ ‫ומופתים עד כדי שידוד מערכות הטבע‪ ,‬להגיש את‬ ‫והביאוהו ֵהנה למסיבה‘‪.‬‬ ‫אווירה מרוממת שבעתיים מאשר בכל שבת שררה‬ ‫פתקאותיהם ולהיפקד בדבר ישועה ורחמים בעת‬ ‫כעבור דקות אחדות היה מופיע היהודי התורן‪,‬‬ ‫בבית המדרש‪ ,‬רטט של יראה חלף בלב הנוכחים‬ ‫הרחמים והרצון‪ ,‬אין ספק כי תהא זו שעת הריקוד‪.‬‬ ‫זה שעתה נגזר עליו להתענות תחת ידו‪ ,‬כולו רועד‬ ‫וכולם המתינו לבאות‪ .‬בטוחים היו הכל כי בשבת‬ ‫ושוב‪ ,‬כדרכו בקודש‪ ,‬אף כאן נראה היה כי רבנו‬ ‫וחושש לחייו‪ ,‬לבוש בעורו המסורבל של הדוב ועיניו‬ ‫זו יתעלה הסבא אף על עבודתו שבכל שבת‪ ,‬ויגדיל‬ ‫נוהג בתרי אנפין‪ .‬מחד‪ ,‬ידעו כרי הדעת כי אין להם‬ ‫מפלבלות בחרדת מוות‪ .‬את הפריץ‪ ,‬משום מה‪ ,‬זה‬ ‫לעשות בריקודו הנפלא מפני כבוד האורח הדגול‪.‬‬ ‫ולוּ שמץ השגה במהותם של ריקודים אלה‪ ,‬הבינו‬ ‫שעשע‪’ .‬קשרו אותו בשלשלת‘ היה מורה תוך שהוא‬ ‫קבלת שבת‪ ,‬הכל ממתינים בדריכות וצובאים‬ ‫היטב כי אין ביכולת בן תמותה להבינם‪ .‬אולם מאידך‪,‬‬ ‫פורץ בשחוק שיכורים מבחיל‪’ ,‬יתייצב היהודי לפניי‬ ‫סביב‪ ,‬עוקבים אחר כל תנועה ונוצרים בלבם את‬ ‫כלפי חוץ סחף אחריו רבנו את צאן עדתו ואף את‬ ‫כשהוא לבוש כך‪ ,‬אני אתפוס בשלשלת והוא ירקד‬ ‫הרגעים שלא ישובו עוד‪ .‬והנה‪ ,‬פוסע הרבי בצעדים‬ ‫הפשוטים שבהם‪ ,‬מלבה את הגחלת שבליבם ומחתה‬ ‫לפנינו‪ ,‬בצוותא חדא אתי‪ ,‬לצלילי התזמורת!‘‬ ‫קלילים אך מלאי הוד מלכותי אל המעגל הפנימי‪,‬‬ ‫בה עד שהפכה לשלהבת יוקדת‪ ,‬בעירה גדולה של‬ ‫והיה אם רקד היהודי כיאות והצליח לשמח את‬ ‫פוצח בניגון ענוג ומרטיט את הלבבות בשירה‬ ‫כיסופים לה‘ יתברך‪ .‬רבים שבו מעוון והטיבו את‬ ‫משתתפי המסיבה ההוללים‪ ,‬הרי טוב‪ .‬אולם במידה‬ ‫הנשמעת כלקוחה מעולם המלאכים‪.‬‬ ‫דרכם‪ ,‬בעומדם בשעה נעלית זו‪.‬‬ ‫ולא צלח במשימתו‪ ,‬אזי אבוי לו‪ ,‬גוזר היה עליו הפריץ‬ ‫מרגע לרגע השתלהב הסבא‪ ,‬עיניו נעצמו בדביקות‬ ‫לצד פשוטי עם שנהרו לחזות בריקודי הסבא‪,‬‬ ‫על אתר מיתה משונה‪ .‬רבים‪ ,‬לדאבון לב‪ ,‬סיימו את‬ ‫ורגליו כמו נישאו מעצמן‪ ,‬מתרוממות מעל הקרקע‬ ‫הופיעו ובאו לא אחת צדיקי דורו‪ ,‬אשר אם כי ידעו‬ ‫חייהם במעמד נורא זה‪.‬‬ ‫ונוסקות אל‪-‬על‪ ,‬ידיו מלהטטות בחן ומראה פניו‬ ‫לנכון כי איש אלקים קדוש הוא‪ ,‬מכל מקום ביקשו‬ ‫אף הפעם ביקש הפריץ לנהוג כהרגלו‪ ,‬וכבר ראה‬ ‫כמראה פני מלאך‪.‬‬ ‫לעמוד מקרוב על סודו ולתהות על קנקנו‪ ,‬לחזות במו‬ ‫בעיני רוחו את ’מושק‘ה‘ מפזז ומרקד בעוז‪ ,‬משמח את‬ ‫ר‘ אברהם המלאך‪ ,‬מצדו‪ ,‬ניצב כל העת בצד ובוחן‬ ‫עיניהם בעבודת קדשו ובפרט בענין הריקוד‪ ,‬אשר‬ ‫המסובים המבושמים ביי“ש לרוב והופך את הנשף‬ ‫בעיון את התנועות‪ ,‬את הריקוד‪ ,‬את הלהבה האנושית‬ ‫שמעהּ יצא לה בכל קצווי ארץ‪.‬‬ ‫למאורע מבדח של ממש‪.‬‬ ‫היוקדת שמולו‪ .‬פניו מביעות התפעלות‪ ,‬השתוממות‬ ‫היה זה באחת השנים‪ ,‬בערב ראש השנה‪.‬‬ ‫הסבא‪ ,‬בשומעו על היהודי המתייסר בכלאו‪ ,‬פרץ‬ ‫של ממש‪ ,‬ניכר בחוש כי לבו עולה על גדותיו ברגש‬ ‫בפתח בית מדרשו של רבנו הופיע צדיק פלוני‪,‬‬ ‫אל הבור בדרכים שהיו ידועות אך לו‪ .‬רחמיו נכמרו‬ ‫והוא אינו מצליח להתיק עיניו מהמחזה המרהיב‪.‬‬ ‫מנהיג לעדת חסידים המונה מאות ואף אלפי חסידים‬ ‫כששמע מהיהודי את העתיד הצפוי לו מצד הפריץ‪,‬‬ ‫אך הסתיימה התפילה‪ ,‬ור‘ אברהם המלאך ניגש‬ ‫שזה עתה עשו את דרכם מרחוק כדי לשהות במחיצת‬ ‫והוא מיהר להבטיחו נאמנה כי לא יאונה לו כל רע‪,‬‬ ‫לרבנו וכשקולו נרגש הוא אומר‪’ :‬מימיי לא ידעתי‬ ‫רבם בימי הדין והרחמים‪ .‬במפתיע‪ ,‬בחר הצדיק לעזוב‬ ‫וכלל לא ייאלץ להתייצב לפני הפריץ ובטח שלא‬ ‫כיצד מרקדין לפני הכלה‪ ,‬היא שבת המלכה‪ .‬כעת‪,‬‬ ‫את עירו ולהרחיק נדוד עד שפולי‪ ,‬והכל במטרה‬ ‫לרקוד לפניו‪.‬‬ ‫כשזכיתי לראות אתכם מפזזים בחן שכזה‪ ,‬מרקדים‬ ‫להתבונן לראשונה בחייו בעבודת קדשו‪.‬‬ ‫ערב לפני היום המיועד‪ ,‬הסתנן שוב הסבא אל בור‬ ‫בסילודין‪ ,‬נוכחתי לדעת כי בכל פעם בה הנכם‬ ‫’שלום עליכם!‘ האיר לו הסבא פנים‪ ,‬אולם‬ ‫הכלא והחיש את היהודי לברוח‪ ,‬כשהוא מצביע על‬ ‫מציבים את כף רגלכם על הארץ פועלים אתם ייחוד‬ ‫תמה לפשר העובדה שעזב הצדיק את קהל עדתו‬ ‫פרצה שאיתר בחומת האחוזה ומאיץ בו להימלט על‬ ‫טמיר בעולמות בעליונים‪ .‬ראיתי ריקודים‪ ,‬אך מוכרחני‬ ‫בירח האיתנים ובא להסתופף בצילו‪’ .‬האם אינכם‬ ‫נפש יחד עם בני ביתו‪.‬‬ ‫לציין כי זהו ריקוד אחר לגמרי מכפי שראיתי מעודי!‘‬ ‫מתכוונים לשוב לעירכם ולשהות עם קהלכם בראש‬ ‫הסבא מצדו‪ ,‬בגבורת נפש עילאית‪ ,‬נותר במקומו‬ ‫’אין זה מכוחי‘ הגיב רבנו על אתר בגודל ענוותנותו‪,‬‬ ‫השנה?‘ תהה‪ ,‬והצדיק מצדו שלל והסביר‪’ :‬באתי ֵהנה‬ ‫ועטה על עצמו את עור הדוב שהושלך את הבור‪ .‬צחנת‬ ‫’כח זה טבוע בי ממתת ידו של מרנא הבעל שם טוב‬ ‫בכוונה תחילה‪ ,‬ואין בכוונתי לשוב לביתי עד לאחר‬ ‫העור החניקה אותו‪ ,‬דרכי נשימתו נחסמו כמעט כליל‪,‬‬ ‫הקדוש‪ ,‬אשר בירכני כי בכל מקום בו אציג את כף‬ ‫חג הסוכות‘‪.‬‬ ‫אך עיקר דאגתו נתונה היתה לעצם הענין ‪ -‬כיצד‬ ‫רגלי ‪ -‬תתחבר הרגל היטב עם הקרקע‪...‬‬ ‫’ניחא‘‪ ,‬קיבל הסבא את הדברים‪’ ,‬אם כן‪ ,‬הישארו‬ ‫יוכל לרקוד לפני הפריץ‪ ,‬אם אין הוא בקי במלאכת‬ ‫שמע ר‘ אברהם המלאך‪ ,‬אך לא היה לו די בכך‪.‬‬ ‫נא בביתי והסתמכו על שלחני בתקופה זו‘‪ .‬ליותר‬ ‫הריקוד כלל ועיקר? על אחת כמה וכמה כאשר מדובר‬ ‫כמה הוא להשיג את סודו של הסבא‪ ,‬לדעת מנין לו‬ ‫ַ‬ ‫מכך לא יכול היה הצדיק לצפות‪ ,‬מי פילל שיזכה‬ ‫בריקודי הנכרים‪ ,‬אליהם ודאי שלא היתה לו כל זיקה‪.‬‬ ‫יכולת הריקוד הלזו‪ ,‬היכן רכש את רזי תורת הריקוד‬ ‫לשהות בתקופה מרוממת זו תחת קורת ביתו של‬ ‫עודו תפוס במחשבותיו ומחשב את צעדיו‪ ,‬והנה‬ ‫ואת קלילות הרגליים וזריזות הידיים המפתיעות‪ ,‬עד‬ ‫הצדיק‪ ,‬בכפיפה אחת עמו‪ ,‬לחזות בעבודת הקודש‬ ‫נגלה אליו איש האמת הלא הוא אליהו הנביא זכור‬ ‫שאף צעירים ומקצועיים ממנו ביותר אינם מתקרבים‬ ‫ולהכיר את סודו‪.‬‬ ‫לטוב‪ .‬רגיל היה הסבא בגילוי מעין זה‪ ,‬אולם עד מה‬ ‫לקצה יכולותיו‪.‬‬ ‫אולם למרבה אכזבתו‪ ,‬במשך כל ימי החגים‬ ‫רבתה הפתעתו כאשר במקום להתמקד בנסתרות‬ ‫מפאת כבודו‪ ,‬נעתר הסבא להשיב אף על כך‪ ,‬והיתה‬ ‫לא ראה מאומה‪ .‬לא עבודת ה‘ יוצא דופן‪ ,‬לא גילוי‬ ‫התורה וגילויים טמירים‪ ,‬בחר אליהו הנביא להחכימו‬ ‫זו הזדמנות פז לעומדים סביב‪ ,‬לדעת אחת ולתמיד‬ ‫רוחני מרעיש‪ ,‬כלום‪ .‬הסבא‪ ,‬כך נראה‪ ,‬אינו מבליט‬ ‫ברזי תורת הריקוד ולאמנו על הצד הטוב ביותר‪.‬‬ ‫מהו סוד כוחו הגדול של רבנו בעבודת קודש זו‪’ .‬מלמד‬ ‫את מדרגותיו לעיני כל‪ .‬למרות זאת החליט להמתין‪,‬‬ ‫באולם הנשף כבר המתינו בכליון עיניים אצילים‬ ‫טוב היה לי‘ אמר בפשטות‪’ ,‬ואליהו הנביא שמו‘‪.‬‬ ‫להמשיך עם תוכניתו המקורית ולהישאר אצל הסבא‬ ‫ורוזנים‪ ,‬פריצים ואנשי המעמד הגבוה‪ ,‬מצפים להצגה‬ ‫בעת רצון זו‪ ,‬הואיל הסבא קדישא לספר את אשר‬ ‫עד אחר שמיני עצרת ושמחת תורה‪ ,‬שמא יזכה ויחזה‬ ‫הטובה ביותר שראו מעודם‪ .‬עודם לוגמים כוס עוד‬ ‫אירע עמו לפני שנים רבות‪ ,‬ובכך שפך אור על סודו‬ ‫במשהו‪.‬‬ ‫כוס‪ ,‬מטביעים את שעמומם בטיפה המרה‪ ,‬וכבר‬ ‫הגדול וגילה טפח מעולמו‪ .‬וכך היה מעשה‪.‬‬ ‫ויהי היום‪ ,‬אתא ובא שמחת תורה‪ ,‬וכתמול שלשום‬ ‫שלחו להביא לפניהם את היהודי שיעלה בריקודו‬ ‫באותם ימים‪ ,‬כידוע‪ ,‬נאנקו יהודי הכפרים תחת ידם‬ ‫כן היום‪ .‬תפילותיו של הסבא לא עוררו התפעלות‬ ‫חיוך על פניהם מדושנות העונג‪.‬‬ ‫הקשה של פריצים ורוזנים ששלטו שלטון ללא מצרים‬ ‫יתירה אצל הצדיק‪ ,‬וכמעט שהתחרט על כך שנשאר‬ ‫התייצב הסבא מול הפריץ‪ ,‬זה האחרון נטל לידיו‬ ‫באחוזותיהם‪ ,‬אשר לעתים השתרעו על פני מחוזות‬ ‫להסתופף בשפולי ביום טוב‪.‬‬ ‫את שלשלת הברזל הכבדה‪ ,‬האות ניתן והתזמורת‬ ‫שלמים‪ .‬הללו ראו בנתיניהם צמיתים לכל דבר וענין‪,‬‬ ‫אך אז‪ ,‬תיכף לאחר ההקפות עם ספרי התורה‪ ,‬ניגש‬ ‫פרצה במארש עליז‪.‬‬ ‫חשו כי זכותם לעשות בהם כרצונם ונהגו באכזריות‬ ‫הסבא אל הצדיק האורח‪’ .‬עתה נרקוד מעט‘ פנה אליו‬ ‫מאז ומעולם ידוע היה הפריץ המרושע כאמן רקידה‬ ‫הגובלת בטירוף בכל אימת שעלה על דעתם כן‪.‬‬ ‫בארשת צופנת סוד‪ .‬החל הסבא לרקוד ולפזז כדרכו‪,‬‬ ‫מיוחד‪ ,‬הוא הפליא בכל הזדמנות להציג את גמישותו‬ ‫ואם בימים שבשגרה כך‪ ,‬אין לתאר כיצד נהגו‬ ‫פניו בוערות וכמו מפעמת בו רוח אלקים‪ ,‬נושאת‬ ‫וקלילות רגליו‪ ,‬כמו גם את יכולתו לרקוד לצליל כל‬ ‫עריצים אלה בפונדקאים התמימים‪ ,‬כאשר הללו‬ ‫אותו במחולות עילאיים וטמירים‪.‬‬ ‫ֶזמר שהוא‪ ,‬ודווקא עובדה זו היא שתרמה לחווייתו‬ ‫חכרו מהם את הפונדק בדמים מופקעים ובשל קשיי‬ ‫לפתע נפל הצדיק תחתיו‪ ,‬מעולף‪ .‬בהלה זוטא קמה‬ ‫האכזרית כאשר היה מביס פעם אחר פעם את היהודי‬ ‫תזרים נאלצו לבקש ארכה‪ ,‬פעם אחר פעם‪ ,‬לתשלום‬ ‫בבית המדרש‪ ,‬כמה בעלי תושייה ניגשו וזילפו על‬ ‫שהובא לפניו‪ ,‬בתחרות שנועדה מראש לכישלון‪.‬‬ ‫דמי החכירה‪ .‬תגובתם של הפריצים היתה נוקשה‪,‬‬ ‫פניו מים ואחרים השכיבוהו על ספסל סמוך ורק בתום‬ ‫הפעם‪ ,‬משום מה‪ ,‬זה לא עבד‪.‬‬ ‫אכזרית‪ ,‬והם פעלו כלפי כל יהודי שנקלע למצב זה‬ ‫מאמצים מרובים עלה בידם להשיב את רוחו‪.‬‬ ‫הפריץ פוצח בריקוד עליז‪ ,‬על פניו נסוך חיוך‬ ‫מתוך שנאת ישראל יוקדת‪ ,‬תאוות נקם וצימאון דם‬ ‫’בשעה שהסבא רקד‘ השיב למבטם התוהה של‬ ‫אווילי והוא כבר סופר את הרגעים עד שיפול היהודי‬ ‫חייתי‪.‬‬ ‫מקורבי הסבא וחסידיו‪’ ,‬ראיתי אור גדול‪ ,‬טמיר‬ ‫וייכשל בריקודו‪ ,‬אך לא‪ .‬הסבא פיזז ורקד כבקי ורגיל‪,‬‬ ‫רבנו‪ ,‬הסבא קדישא משפולי‪ ,‬נוהג היה לסובב בין‬ ‫ונעלם שאין לשער או לתאר‪ ,‬ועד כדי כך התפעלתי‬ ‫השתלב במקצב הניגון שהשמיעה התזמורת ולא כשל‬ ‫הכפרים והעיירות ולעקוב אחר המתרחש‪ ,‬לאתר את‬ ‫והתרגשתי מכך ‪ -‬שאיבדתי את הכרתי!‘‬ ‫אף לא פעם אחת‪.‬‬ ‫אותם נדכאים ואומללים שנפלו טרף לידי שליטי‬ ‫הורה הפריץ הזועף בניע ראש לתזמורת לשנות את‬ ‫האחוזות‪ ,‬ועשה כל שלאל ידו כדי לחלצם ממיצר‬ ‫כיˆ„ מר˜„ין‬ ‫המנגינה‪ ,‬שמא יצליח לבלבל את הרקדן המופלא‪ ,‬אך‬ ‫ולהוציא נפשם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה‪.‬‬ ‫עבודת קדשו של רבנו בריקודים עילאיים‪ ,‬כאמור‪,‬‬ ‫נראה היה כי לא יוכל לו‪ .‬הסבא לא התעייף‪ ,‬ואדרבה‬ ‫היה זה באחד הימים‪ ,‬כאשר נקלע הסבא לאחד‬ ‫תפסה חלק נכבד בחייו ובעבודתו את בוראו‪ .‬אך שונה‬ ‫נראה היה כי כוחותיו עומדים לו משל לא רקד כלל‪.‬‬ ‫הכפרים והזדעזע לגלות את המקרה הבא‪.‬‬ ‫ומיוחד אף משאר הריקודים המחול המיוחד במינו‬ ‫דווקא הפריץ החל מתעייף‪ ,‬רגליו שקיפצו בתחילה‬ ‫יהודי פלוני‪ ,‬כצפוי‪ ,‬לא הצליח לעמוד בתשלומי‬ ‫אותו היה רבנו הקדוש מבצע בעת קבלת שבת‪ .‬או אז‬ ‫החלו להשתרך בכבדות ועד מהרה הוא כשל ומעד‬ ‫חכירת הפונדק‪ ,‬והפריץ מצדו לא היסס לפני שהשליכו‬ ‫היו אנשי שלומו והמתפללים הרבים מסובבים אותו‬ ‫תחתיו‪.‬‬ ‫לבור הכלא‪ ,‬אותו צינוק צר וחנוק אליו שלשלו מפעם‬ ‫כגורן‪ ,‬עוקבים בהשתאות אחר התנועות הזריזות‬ ‫לרגע הזה המתין הסבא‪ .‬ניגש אל הפריץ והחל‬ ‫לפעם פרות לחם עבש‪ ,‬זרזיף מים בכוס מטונפת‪ ,‬וזהו‪.‬‬ ‫ובעיקר מתבוננים בפני השלהבים שהיה עוטה‪ ,‬ובכך‬ ‫מפליא בו מכות נאמנות‪ ,‬חובט בכל חלקי גופו‪ ,‬ללא‬ ‫הפריץ‪ ,‬חיית אדם שכמותו‪ ,‬לא הסתפק בכך‪ .‬ביקש‬ ‫היו זוכים לרגע של קורת רוח שלא מעלמא הדין‬ ‫רחם‪ ,‬עד שנטש אותו כשהוא חבול ושבור‪-‬עצמות‪,‬‬ ‫הוא ללמד את שאר הנתינים לקח‪ ,‬למען ישמעו וייראו‪,‬‬ ‫והיו מתרוממים טפח וטפחיים מעל הבלי החולין‬ ‫מדמם ופצוע אנושות‪ ,‬שרוע על הרצפה לגיחוכם של‬ ‫ואם יעלה בידו לספק על הדרך גם את יצרו ולהתהולל‬ ‫ומתחברים לקדושת השבת‪.‬‬ ‫חבריו‪.‬‬ ‫במעשה קונדס אכזרי מאין כמותו ‪ -‬אדרבה ואדרבה‪.‬‬ ‫אותה שבת בה התרחש המעשה‪ ,‬הופיע בשפולי‬ ‫בלי קהילה יהודית שתנפק לו כמה וכמה ’מושק‘ה‘‬ ‫’האם יש בביתכן מעט ֶמעד?‘ פנה אליהן לבסוף‪.‬‬ ‫לזאת כיוון הרבי‪ ,‬הסבא קדישא משפולי‪ ,‬כשאמר‬ ‫שיעלו לו מס עובד וימלאו את אוצרותיו הגדושים גם‬ ‫’ודאי‘ אישרו בניע ראש‪’ ,‬הלא מפעם לפעם היו‬ ‫לר‘ אברהם המלאך‪’ :‬מלמד טוב היה לי ‪ -‬אליהו הנביא‬ ‫כך בדמי החכירה השנתיים‪.‬‬ ‫הלקוחות מבקשים לרכוש מהמשקה בהיות אמנו‬ ‫זכור לטוב!‘ ואילו ר‘ אברהם מצדו נענה ואמר‪’ :‬אכן‪,‬‬ ‫אוהב כסף לא ישבע כסף‪ ,‬והפריץ‪ ,‬אם לדייק‪ ,‬לא‬ ‫בבית‘‪.‬‬ ‫ריקודי כבודו נעלים הם אף מתפילותיי!‘‬ ‫אהב כסף‪ .‬הרבה מעבר לכך‪ .‬הוא סגד לכסף‪ ,‬יצר‬ ‫’אם כן‪ ,‬זאת עשו‘ הורה להם הסבא‪’ ,‬טלו בקבוק אחד‪,‬‬ ‫המעשה המופלא עבר מאיש לאיש‪ ,‬נמסר מאת‬ ‫סביבו פולחן של ממש‪ ,‬חמדת הממון עיוורה את עיניו‬ ‫גשו לקבר אביכם אשר בבית החיים שבפאתי העיירה‪,‬‬ ‫צדיקי הדורות‪ ,‬ומקובל כי הניגון בו רקד הסבא‬ ‫וכל מגמתו היתה רק להתפיח את ערמות הזהובים‬ ‫הניחו את הבקבוק על קברו וכך תאמרו‪ :‬הננו מניחים לך‪,‬‬ ‫ובמהלכו הביס את הפריץ‪ ,‬הוא הניגון הקדוש‬ ‫השוכבים כאבן שאין להם הופכין בכספת העצומה‬ ‫אבא‪’ ,‬לחיים‘‪ ,‬לכבוד בואה הקרוב של האורחת הכבודה‬ ‫שנשתמר עד היום ומושר בחצרות הקודש‪’ :‬הוֹפּ‬ ‫שבביתו‪ ,‬להוסיף על נכסיו ולהגדיל את הונו החומרי‬ ‫הלא היא אמנו‪ ,‬אשתך שבקרוב תצטרף אליך‪‘...‬‬ ‫אזאק‘‪.‬‬ ‫ָק ַ‬ ‫עד לאין שיעור‪.‬‬ ‫דבריו של הרבי היו לחידה בעיניהן‪ ,‬אך בעומדן על‬ ‫זה מכבר הורגלו יהודי המחוז לעובדה שאין להם‬ ‫סוף דעתו וכשהבינו כי למעשה ניפץ הרבי זה הרגע‬ ‫למוו˙ ל‡ נ˙נני‬ ‫לרצות את הפריץ‪ .‬מוצא היה תואנות‬ ‫ממש אפשרות ַ‬ ‫את תקוותן האחרונה וגילה כי הגזירה נחתמה ואין‬ ‫’האלמנה ושתי הבנות‘‪ ,‬כמו שם בלתי רשמי שניתן‬ ‫וטענות כאלה ואחרות‪ ,‬נטפל לצמיתים האומללים‬ ‫להשיבה‪ ,‬נרעדו וקרסו שתיהן על הרצפה‪ ,‬חסרות‬ ‫לחנות המשקאות הזעירה שבשפולי‪ .‬קשה לכנותה‬ ‫שתחת מרותו ומייצר ללא הרף סיבות לקנוס אותם‪,‬‬ ‫הכרה‪.‬‬ ‫’חנות‘‪ ,‬משום שמדובר היה בדוכן קטן ממדים‪ ,‬ואף‬ ‫להוסיף על דמי הגבייה‪ ,‬להעלות את מחירי החכירה‬ ‫לרגע זה‪ ,‬נראה‪ ,‬המתין הסבא משפולי‪.‬‬ ‫המושג הרחב ’משקאות‘ חוטא מעט לאמת‪ ,‬כיון‬ ‫ועוד‪.‬‬ ‫’מעד‘‪ ,‬הלא‬‫שמרכולתה של האלמנה כללה אך ורק ֶ‬ ‫’כעת תראו כי ישועת ה‘ כהרף עין‘ פנה אליהן‬ ‫והיה אם אי מי לא הצליח לעמוד בתשלומיו‪ ,‬אוהו‪,‬‬ ‫תיכף כשניעורו מעלפונן‪ ,‬עיניו מאירות ותקווה‬ ‫הוא משקה מי‪-‬דבש שרווח באותם ימים‪.‬‬ ‫בדיוק בשביל כך נועדה שורת תאי הכליאה החשוכים‬ ‫נסוכה על פניו‪’ ,‬לכו לביתכן וראו את ישועת ה‘‪ .‬שכן‬ ‫את מי הדבש היתה האלמנה קונה אצל יצרן גדול‬ ‫והמחניקים באחוזתו‪ ,‬כמו גם להקת כלבים עזי נפש‬ ‫אמכן יצאה ממש עכשיו ממיתה לחיים‪ ,‬הוטב לה‬ ‫שאפשר לה להותיר אצלה‬ ‫ִ‬ ‫בעיר הסמוכה‪ ,‬במחיר‬ ‫שהטילו את חיתתם על האסירים האומללים‪ .‬היטב‬ ‫משמעותית והיא תחלים‪ ,‬תחיה בטוב ובנעימים ואף‬ ‫לאחר המכירה די רווח לכלכלת ביתה ואף כדי להניח‬ ‫ידע הפריץ כי בסופו של דבר יבואו היהודים‪ ,‬רחמנים‬ ‫תזכה להוביל אתכן אל החופה מתוך בריאות איתנה!‘‬ ‫בצד לעת הצורך‪ .‬מתקופה לתקופה היה הלה שולח‬ ‫בני רחמנים‪ ,‬יפתחו לב וגם כיס ויחלצו את אחיהם‬ ‫לשפולי חביות מבעבעות עם המשקה הזהוב‪ ,‬ותושבי‬ ‫בקושי מלמלו האחיות כמה מילות תודה‬ ‫ממלתעותיו‪ ,‬כשעל הדרך ידאגו להוסיף על שורת‬ ‫העיר מצדם בחרו לצרוך את המשקה דווקא בחנותה‬ ‫מבולבלות‪ ,‬ורגליהן כמו הריצו אותן מעצמן הביתה‪,‬‬ ‫המאזן הסופית ולהעלות חיוך מדושן על פניו‪ .‬עסק‬ ‫של האלמנה‪.‬‬ ‫נוכחות לראות כיצד אנשי ה‘חבריא קדישא‘ שהופיעו‬ ‫טוב‪ ,‬מה שנקרא‪.‬‬ ‫לא החלטה רשמית היתה זו ואף לא תוצאה של‬ ‫לא מכבר כדי ללוות את אמן בדרכה האחרונה‪,‬‬ ‫אלא שתאוות הממון‪ ,‬אם כי תפסה נתח נכבד‬ ‫מקפלים ציוד ומבטם משתאה‪ ,‬נפרדים בתדהמה‬ ‫היעדר מוכרי ֶמעד‪ ,‬כי אם התעוררות משותפת של‬ ‫באישיותו הרדודה של האיש‪ ,‬היתה אך שניה לשנאתו‬ ‫מהבית שעד לפני רגע הועם בצלליתו הקודרת של‬ ‫כלל יהודי העיר‪ ,‬אשר נבעה מרחמים וחמלה על‬ ‫היוקדת ליהודים‪ ,‬זו שהפכה לטבעו ונמהלה בכל צעד‬ ‫הסוף‪.‬‬ ‫האלמנה שנשבר מטה לחמה בהילקח ממנה בעלה אך‬ ‫או פעולה בהם נקט‪ .‬תוסיפו לזה מזג סוער ומוח חמום‬ ‫כמה שנים קודם לכן‪.‬‬ ‫החולה מצדה‪ ,‬כמו סר מעליה צלו של מלאך המוות‪,‬‬ ‫וגם קורטוב של חוסר יציבות נפשית‪ ,‬והנה השילוב‬ ‫תיכף לאחר הקבורה התאספו יחדיו העסקנים‪,‬‬ ‫ישבה מאוששת על מיטתה ומשעה לשעה הוטב לה‬ ‫הנורא ביותר בו יכול יהודי להיתקל בחשכות אותם‬ ‫הפרנסים ורבני העיר‪ ,‬ובראשם רבנו הרה“ק הסבא‬ ‫וכוחותיה שבו‪ ,‬עד שכעבור זמן מועט שבה והיתה‬ ‫ימים‪.‬‬ ‫משפולי‪ ,‬ופעלו לשיקום כלכלת האלמנה ובנותיה‬ ‫כאחד האדם‪ ,‬ומחלתה נעלמה כלעומת שבאה לבלי‬ ‫היה יהודי מהלך לו ברחוב‪ ,‬נתקל לחרדתו בדמותו‬ ‫שוב‪.‬‬ ‫כשהם ממליצים לה לסחור במי‪-‬דבש‪ ,‬תוך שהם‬ ‫עטורת הגלימה המשתפלת‪ ,‬ובאורח קבע היה בא‬ ‫מתווכים לה יצרן שימכור לה במחיר השווה לכל‬ ‫בביתו של הסבא‪ ,‬נבוכו המקורבים ולא ידעו את‬ ‫במיצר‪ .‬יאיר לו פנים וישאל לשלומו‪ ,‬יקצוף הפריץ‬ ‫נפש ומעודדים את בני העיר לרכוש דווקא אצלה‪ .‬כך‬ ‫נפשם‪ .‬היטב הכירו את רבם וידעו כי זקן מלא רחמים‬ ‫על תעוזתו של הז‘יד הנחות שמרגיש כידידו‪ .‬יתעלם‬ ‫מצאו עצמם בני העיר‪ ,‬חסידים ואנשי מעשה שכמנהג‬ ‫הוא‪ ,‬לבו רחום ומוצף חמלה על כל יהודי באשר הוא‪,‬‬ ‫מנוכחותו וישתדל להכפיף את קומתו עד יעבור זעם‪,‬‬ ‫החסידים לגמו כוסית ’לחיים‘ בהזדמנויות שונות‪,‬‬ ‫על אחת כמה וכמה לנוכח יהודי הנתון בצרה‪ ,‬ומה לו‬ ‫אזי תעלה חמתו על כך שהיהודי אינו דורש בשלומו‪.‬‬ ‫תומכים במישרין באלמנה האומללה‪.‬‬ ‫אפוא ולנקוט בצעד זה‪ ,‬לצער את היתומות האומללות‬ ‫כך או כך‪ ,‬יסתיים האירוע בכל מקרה בסדרת הלקאות‬ ‫אך הנה שוד ושבר‪ ,‬לא חלפו כי אם כמה שנים‪,‬‬ ‫בשעה קשה זו עד שכמעט ונפחו נשמתן בצער?!‬ ‫שוט אכזריות‪ ,‬כשצחוקו הגס של הפריץ נשמע על‬ ‫ובבוקר שגרתי לחלוטין התעוררה האלמנה וכאב‬ ‫רקע נאקות היהודי המוכה‪.‬‬ ‫המבטים המשתוממים לא נעלמו מעיני הסבא‪,‬‬ ‫חד מנסר את ראשה‪ .‬ואם בתחילה היה נראה כי אך‬ ‫והוא ניאות להסביר‪.‬‬ ‫מדי שנה‪ ,‬בבוא החורף האירופי הכבד‪ ,‬כשמרבד‬ ‫מיחוש הוא זה‪ ,‬כאב ראש שעד מהרה יחלוף‪ ,‬באו‬ ‫שלג וקרח מכסה כל פיסת אדמה והקור שולט בכל‬ ‫’עוד הכרתם את אבי היתומות הללו‪ ,‬איש ירא‬ ‫הימים הקרובים והוכיחו כי הכאב מוחשי ועז‪ ,‬ונראה‬ ‫פינה‪ ,‬היה הפריץ עושה את דרכו למרחק‪ ,‬נודד‬ ‫אלקים ובר אוריין‘ הזכיר הרבי נשכחות‪’ ,‬וכך גם‬ ‫כי הוא כאן כדי להישאר‪.‬‬ ‫לתקופת מה אל בית הקיץ החמים שלו ומותיר‬ ‫האלמנה הרי היא חסודה וצדקנית ומעשיה טובים‬ ‫רוקח מקומי רקח סממנים ושיקויים למיניהם‪,‬‬ ‫מאחוריו את גדודי משרתיו‪ ,‬אשר למדו היטב את‬ ‫וישרים‪ .‬אולם דעו לכם כי שתי בנותיה היתומות‪ ,‬אם‬ ‫רופא העיירה חיווה דעתו ככל שידו מגעת‪ ,‬אך ידם‬ ‫הליכותיו והתחקו על עקבותיו‪ ,‬ממשיכים להתעלל‬ ‫כי למראית עין הרי הן כשאר בנות ישראל הצנועות‬ ‫קצרה מהושיע‪ .‬רופא בכיר מהעיר הגדולה הוזמן‬ ‫ביהודי המקום ועושים בהיעדרו ככל העולה על רוחם‪.‬‬ ‫והחסודות‪ ,‬אין תוכן כברן ובלבן פשטה עקמומית‪.‬‬ ‫לחוות דעתו‪ ,‬ופכר ידיו בייאוש‪ .‬האשה‪ ,‬כך לדבריו‪,‬‬ ‫מעשיהן הקלוקלים הם שהביאו לקטרוג הנורא‪ ,‬גרמו‬ ‫מה עושה פריץ שונא ישראל‪ ,‬המעביר את כל‬ ‫חלתה במחלה חשוכת מרפא אשר זה מכבר שלחה‬ ‫לכך שאימן כמעט תיחטף בדמי ימיה‘‪.‬‬ ‫חייו בהוללות אחת מתמשכת ובחוסר מעש על גבול‬ ‫גרורות לכל חלקי גופה‪’ .‬ימיה קצרים‘ קבע בטון‬ ‫השעמום? מאתר וממציא דרכים שונות ומגוונות‪,‬‬ ‫’כשנוכחתי לראות כי הגזירה נחתמה במרום‬ ‫קודר‪’ ,‬התכוננו לבאות‘‪.‬‬ ‫ובעיקר אכזריות במיוחד‪ ,‬כיצד להתעמר בנתיניו‬ ‫וכי כמעט בלתי ניתן לבטלה‘ המשיך הסבא וגילה‬ ‫שתי בנותיה‪ ,‬היתומות עליהן איימה עליהן חרב‬ ‫היהודים‪ .‬ואם כך הדבר ביום‪-‬יום‪ ,‬זה נכון במידה‬ ‫מכבשונו של עולם‪’ ,‬ידעתי כי עליי להטעימן טעם‬ ‫היתמות העגולה‪ ,‬הכפולה‪ ,‬נרעדו לנוכח הבשורה‬ ‫מרובה בחודשי הקיץ‪ ,‬כאשר הלה נופש בשלווה‬ ‫מיתה‪ ,‬על מנת לעורר בליבן הרהורי תשובה ולגרום‬ ‫האיומה הנוספת אותה טומנת בחובה בשורת האיוב‬ ‫ומוחו היצירתי פורה‪.‬‬ ‫להן לשוב לדרך הישר‪ .‬ברגע בו בישרתי להן על מיתתה‬ ‫ששמעו זה עתה‪ .‬הרי כל פרנסתן מבוססת על חנותה‬ ‫הקרובה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬של אימן‪ ,‬בו ברגע התעלפו הבנות‬ ‫האם‪ ,‬על חוש המסחר שפיתחה עם הזמן ואשר‬ ‫של ֵ‬ ‫אך היו נשמעות‪ ,‬מדי שנה בבוא האביב‪ ,‬פעמי‬ ‫וטעמו טעם מיתה‪ ,‬ובאותו רגע התעוררו לשוב לאלוקיהן‬ ‫אין לו תחליף‪ ,‬וכיצד תוכלנה הן ‪ -‬נערות חסרות‬ ‫כרכרות שיירתו של הפריץ השב לביתו מחופשת‬ ‫בלב שלם‪ ,‬וכך נמנעה הגזירה ברגע האחרון!‘‬ ‫נסיון‪ ,‬לפרנס עצמן ללא משענה?‬ ‫החורף‪ ,‬ולבם של יהודי המחוז היה נרעד‪ ,‬מנבא להם‬ ‫רעות‪ .‬הם הכירו זה מכבר את מזגו הרצחני‪ ,‬ובמתח‬ ‫הלא עד מהרה יסרב היצרן לספק להן ֶמעד במחיר‬ ‫ציפו לראות כיצד יבוא לידי ביטוי שיגיונו החדש‪,‬‬ ‫וי˘מע י˙רו‬ ‫אותו סיפק לאימן‪ ,‬אנשי העיר יעדיפו לרכוש את‬ ‫גחמתו שזה עתה הביא עמו‪.‬‬ ‫את המעשה הבא נהגו חסידים ואנשי מעשה לספר‪,‬‬ ‫המשקה אצל מוכרים מנוסים וזולים יותר‪ ,‬והן ‪-‬‬ ‫מנהגו הקבוע היה‪ ,‬להזמין אליו בשובו מהנופש את‬ ‫דור אחר דור ומדי שנה בשנה‪ ,‬במהלך הסעודה‬ ‫יישבר מטה לחמם‪.‬‬ ‫האצילים והרוזנים מהאחוזות הסמוכות‪ ,‬עורך נשף‬ ‫החלבית אותה נהגו לערוך כמנהג ישראל ביום חג‬ ‫האם הלך והתדרדר‪ ,‬פניה הצפודות איבדו‬ ‫מצב ֵ‬ ‫המוני שכל כולו שחוק והוללות ואשר נמשך על פני‬ ‫השבועות‪.‬‬ ‫אט אט מצבען וקיבלו גוון צהבהב‪ ,‬סופני‪ ,‬הכרתה‬ ‫לא פחות משלש יממות רצופות‪ .‬מלבד האכילה הגסה‬ ‫עם ישראל הסכין זה מכבר‪ ,‬בשהותו הארוכה‬ ‫התערפלה וניכר היה בחוש כי ימיה האחרונים אלה‪.‬‬ ‫והשתיה שלא כדת‪ ,‬מיני הזמר והמחולות המזוויעים‪,‬‬ ‫בגולה‪ ,‬לגחמותיהם ושיגיונותיהם של שונאי ישראל‬ ‫מלאך המוות‪ ,‬כך נראה‪ ,‬נחוש לאסוף אותה אליו‪.‬‬ ‫עוד היה הפריץ משעשע את אורחיו באטרקציה‬ ‫המבקשים לכלותנו ולכל הפחות לתתנו למשיסה‬ ‫כשאר יהודי שפולי‪ ,‬ידעו אף האחיות כי מוצא אחרון‬ ‫של ממש שכללה‪ ,‬איך לא‪ ,‬יהודים תמימים שנלכדו‬ ‫ומרמס‪ .‬דור דור ודורשיו‪ ,‬צדיקיו וחכמיו‪ ,‬ומאידך מצד‬ ‫יש‪ :‬הסבא קדישא משפולי‪ ,‬והן החישו פעמיהן לבית‬ ‫ברשתו ולא נותרה להם ברירה אלא לשתף פעולה אם‬ ‫הטומאה דור דור ורודפיו‪ ,‬נוגשיו‪ ,‬ולפני כמאתיים‬ ‫הרבי‪.‬‬ ‫חפצי חיים הם‪.‬‬ ‫שנה גם פריציו ורוזניו אשר רדו ביהודים ביד קשה‪.‬‬ ‫’רבי‪ ,‬הושיעה נא!‘ יללה מזעזעת פרצה מפי שתי‬ ‫לשם המהתלה הזדונית היה שולח את אנשיו‪,‬‬ ‫גם באותה הלכה ידועה הקובעת כי ’עשיו שונא‬ ‫האחיות היתומות‪ ,‬דמעות ניגרו מעיניהן ללא הפוגה‬ ‫קלגסים אכזריים ושונאי ישראל כמותו‪ ,‬ללכוד‬ ‫ליעקב‘‪ ,‬ישנה חובת הקיום הבסיסית‪ ,‬יש את אלו‬ ‫וכתפיהן רטטו בבכי תמרורים‪ .‬היטב ידעו כי השעה‬ ‫ולהביא לפניו יהודים חסרי מזל שנקרו בדרכם‪ .‬אלה‬ ‫המהדרים בה יתר על חובתם ולעתים מזמנת ההשגחה‬ ‫דחוקה וכי אם לא תבוא הישועה למעלה מדרך הטבע‬ ‫היו מתייצבים לפניו ולפני האורחים בעל כרחם‬ ‫כאלה שבחרו להיות מהדרין מן המהדרין‪ ,‬מקפידים‬ ‫אזי אבוי להן‪ .‬כל עתידן לפניהן‪ ,‬מאוים בצלו הקודר‬ ‫כשבידיהם תשמישי קדושה לרוב‪ ,‬מעוטפים בטלית‬ ‫על קיומה של הלכה זו לכל פרטיה ודקדוקיה במסירות‬ ‫של מלאך המוות המתדפק על פתח ביתן‪ ,‬ואנה הן‬ ‫ועטורים בתפילין‪ ,‬אוחזים בשופר ובלולב ולעתים גם‬ ‫מעוררת חלחלה‪ ,‬כמו הפריץ דנן בו עוסק הסיפור‪.‬‬ ‫באות‪.‬‬ ‫במצות וחנוכיות‪ ,‬ואז החלה הצגה לעגנית שנמשכה‬ ‫באחוזה ראוותנית התגורר לו הפריץ‪ ,‬אי שם סמוך‬ ‫הרבי‪ ,‬במפתיע‪ ,‬נראה היה נינוח‪ .‬סבר פניו שידר כי‬ ‫על פני שעות ארוכות לקול צחוקם המהדהד של‬ ‫לשפולי‪ .‬בתחום שיפוטו עיירות וכפרים‪ ,‬פונדקים‬ ‫השלו הבהיר כי זעקות‬ ‫ֵ‬ ‫הוא אינו נרעש מהמצב ומבטו‬ ‫האורחים רמי המעלה‪.‬‬ ‫ומ ָשׁקים‪ ,‬וכמובן איך אפשר‬ ‫ובתי מזיגה‪ ,‬יערות‪-‬עד ְ‬ ‫השבר של היתומות אינן מוציאות אותו משלוותו‪.‬‬ ‫את היוצא מפיו‪ .‬אולם הרבי ביקש להמתין כמה‬ ‫היטהרו והתקדשו כפי שנהגו ישראל קודם מתן תורה‪,‬‬ ‫היהודים המבוהלים היו מפזזים בפנים מעונות‪,‬‬ ‫רגעים‪ .‬הוא פנה אל אחד ממקורביו ולפליאתו הורה‬ ‫ובעזרת ה‘ יתברך עוד תראו נפלאות!‘‬ ‫עוטים על פניהם חיוך כפוי ורוקדים לדרישתו של‬ ‫לו לגשת אל הפריץ וחבר מרעיו‪ ,‬ולתרגם עבורם את‬ ‫אך בזאת לא תמה הפתעתם‪.‬‬ ‫הפריץ לקול צלילי התזמורת‪ ,‬משוררים בשפתיים‬ ‫קריאת התורה לשפתם המדוברת‪ ,‬מילה במילה‪.‬‬ ‫’גשו נא אל הפריץ‪ ,‬הידוע כחובב הצגות מושבע‬ ‫סדוקות ולשון צחיחה זמירות קודש כגון ’מה יפית‘‬ ‫ניגש הלה ועשה כמצות רבו‪ ,‬פנה אל הפריץ וחבריו‬ ‫ואוהד מוצהר של אירועים מוזיקליים‘ הנחה אותם‬ ‫ושאר ניגוני מסורת קדומים‪ ,‬תוקעים בשופר ומניפים‬ ‫והסביר להם במתק שפתיים כי היהודים עומדים‬ ‫הסבא‪’ ,‬ספרו לו על התפילות שייערכו ברוב עם‪ ,‬על‬ ‫בחנוכייה ועוד כהנה וכהנה‪ .‬מה שהיה בבחינת ’איך‬ ‫לקרוא כרגע בספר תורת משה‪ ,‬אותה תורה שניתנה‬ ‫החזן שיחנן בקולו הערב‪ ,‬על האווירה ועל הנגינה‬ ‫נשיר את שיר ה‘ על אדמת נכר‘ והביא כמעט לפקיעת‬ ‫ממש ביום זה לפני כשלושת אלפים שנה‪ ,‬את עשרת‬ ‫שתלווה את התפילה‪ .‬הפצירו בו להישאר בקרבת‬ ‫לבם של היהודים האומללים מרוב צער‪ ,‬בידר את‬ ‫הדברות שהשמיע בורא השמים והארץ בקולות‬ ‫מקום‪ ,‬ואף לבוא ולהטות אוזן לתפילתנו‘‪.‬‬ ‫האצילים והפריצים והיווה עבורם מקור בלתי נדלה‬ ‫וברקים במעמד הר סיני‪.‬‬ ‫לשעשוע‪.‬‬ ‫דבריו האחרונים נפלו עליהם כרעם‪ .‬בימים‬ ‫‪‬קי‪ ‘...‬פתח בעל הקורא‪ ,‬קולו נישא‬ ‫”אנ ִֹכי ה‘ ֱא ֶ‬‫ָ‬ ‫שבשגרה עושים הם כל מאמץ להתחמק מפגיעתו‬ ‫או אז היה הפריץ קם ומטיח את גזירות האיוב‬ ‫‪‬הים‬‫בהמייה ומהפנט את הנוכחים‪’ ,‬א יִ ְהיֶ ה ְל‪ֱ ‬א ִ‬ ‫של אותו נבל‪ ,‬להימנע בכל דרך שהיא מלהיתקל בו‬ ‫החדשות‪ ,‬מוודא בשמחה לאיד כי אכן הצליח לקלוע‬ ‫ֲא ֵח ִרים ַעל ָפּנָ י‪ :‬א ַת ֲע ֶשׂה ְל‪ֶ ‬פ ֶסל ָכּל ְתּמוּנָ ה‪ ...‬א‬ ‫וליפול קרבנות לשיגיונותיו התכופים‪ .‬והנה הרבי‬ ‫למטרה ולהשבית את שמחת חייהם של נתיניו‬ ‫ִת ְשׁ ַתּ ֲח ֶוה ָל ֶהם ְו‪‬א ָת ָע ְב ֵדם“‪ .‬והפריץ שומע‪ ,‬פניו‬ ‫מצוה עליהם‪ ,‬לא פחות‪ ,‬לגשת אליו ולהזמין אותו‬ ‫היהודים ומתמוגג לנוכח יצירתיותו הבלתי נדלית‪.‬‬ ‫מחווירות ורעדה אוחזת בו‪ .‬הוא נזכר בגזירתו‪,‬‬ ‫לשהות עמם בתפילות החג‪ .‬אולם חזקה עליהם‪,‬‬ ‫יהודי האזור‪ ,‬מצדם‪ ,‬הזכירו את צרתם שוב ושוב‬ ‫באיקונין המטונף שכפה על היהודים להציב בבתי‬ ‫בגודל אמונת החכמים שפיעמה בלבם‪ ,‬לציית לדברי‬ ‫לפני איש האלקים השוכן בקרבם‪ ,‬הלא הוא הסבא‬ ‫העסק שלהם‪ ,‬בכך שניסה להכריח אותם להתכחש‬ ‫איש האלקים ולעשות ככל אשר ציוה‪.‬‬ ‫קדישא משפולי‪ ,‬ובצרתם לו צר‪ .‬מבט חומל היה נותן‬ ‫לציווי אלוקי זה‪.‬‬ ‫בהם‪ ,‬רחמים גודשים את לבו ובדבריו היה זורה טללי‬ ‫הפריץ‪ ,‬כצפוי‪ ,‬עט על המציאה שנקרתה לפניו‬ ‫”זָ כוֹר ֶאת יוֹם ַה ַשּׁ ָבּת ְל ַק ְדּשׁוֹ“ בקול חוצב להבות‬ ‫נוחם ע לבם‪ ,‬מעתיר בברכותיו כי עד מהרה יסור צלו‬ ‫בהיסח הדעת‪ .‬וכי יש לו מחזה משעשע מזה? תיכף‬ ‫ומזרה אימה ממשיך בעל הקורא‪ ,‬זורק מרה בלב‬ ‫של הפריץ האכזר‪ .‬אך מן השמים‪ ,‬כך נראה‪ ,‬ביקשו‬ ‫חש להזמין את כל אוהביו וידידיו‪ ,‬בני משפחתו‬ ‫”שׁ ֶשׁת יָ ִמים ַתּ ֲעבֹד‬‫הפריץ שזכר היטב את מעשיו‪ֵ ,‬‬ ‫לנסותם במשך תקופה ממושכת ולא נראה היה כי‬ ‫ואצילי הסביבה‪ ,‬להשתתף יחד עמו ב‘מופע‘ המיוחד‬ ‫‪‬קי‪.“‬‬ ‫יעי ַשׁ ָבּת ַלה‘ ֱא ֶ‬‫אכ ֶתּ‪ְ :‬ויוֹם ַה ְשּׁ ִב ִ‬ ‫ית ָכּל ְמ ַל ְ‬ ‫ְו ָע ִשׂ ָ‬ ‫הסבל עומד להסתיים‪ .‬אדרבה‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬הכביד הלה‬ ‫במינו‪.‬‬ ‫ושוב אוחזת חלחלה בפריץ‪ ,‬לבו נוקפו ומצפונו מייסר‬ ‫עולו עוד ועוד‪.‬‬ ‫ערב חג השבועות‪ ,‬הסבא מופיע בעיירה הנבחרת‬ ‫אותו‪ .‬היטב זכר שגזר על היהודים לדרוס ברגל גסה‬ ‫הרעיון הנושן והאכזרי‪ ,‬המבקש לנגח את חומת‬ ‫ועמו כל פמלייתו‪.‬‬ ‫את השבת הקדושה‪ ,‬והיכן יוליך את כלימתו?‬ ‫הדת והאמונה‪ ,‬אותה דרישה נוראה שהציבו היוונים‬ ‫בכל דיבור ודיבור שהמשיך בעל הקורא נרעד‬ ‫עיניו נשלחו קדימה‪ ,‬סקרו את היהודים המתקבצים‬ ‫לבני ישראל‪” :‬כתבו על קרן השור שאין לכם חלק‬ ‫הפריץ יותר ויותר‪ֵ ,‬זכר דרכו הקלוקלת ומעשיו‬ ‫סביבו‪ ,‬והוא הניד בראשו לאות שלילה‪’ .‬לא ולא‪,‬‬ ‫באלקי ישראל“ )בראשית רבה פרשה ב סימן ד(‪,‬‬ ‫המבישים צף מול עיניו ופלצות אחזה בו‪ ,‬מרטיטה‬ ‫מפאת רוב העם שהתאסף‪ ,‬לא נוכל לקיים את תפילות‬ ‫ככל הנראה מצאה חן בעיניו של אותו רשע‪ ,‬משום‬ ‫את כל נימי לבו‪ .‬נראה היה‪ ,‬ולרגע קט חשבו היהודים‬ ‫היום בבית החוכר‪ ,‬כי אם כאן‘ החווה בידו על הגבעה‬ ‫שבשנה בו מתרחש סיפורנו צץ במוחו האפל רעיון‬ ‫שהגניבו לעבור מבט כי מדובר במהתלה ותו לא‪ ,‬כי‬ ‫הסמוכה הנשקפת על פני האזור כולו‪’ ,‬הבאתי עמי‬ ‫דומה להחריד‪.‬‬ ‫הוא אכן מצר על מעשיו ומתחרט על העבר‪.‬‬ ‫חופה מקושטת כמנהג ישראל‪ ,‬נפרוש אותה ותחתיה‬ ‫כל חוכר יהודי‪ ,‬כל בעל בית מזיגה‪ ,‬התפרסם‬ ‫נקרא בתורה‪ ,‬סביבה נערוך את התפילות ואת סדרי‬ ‫מבט נוסף לעבר הדמות השחוחה‪ ,‬הממררת‬ ‫החוק החדש‪ ,‬חייב להציב בבית העסק דמות איקונין‬ ‫החג‘‪.‬‬ ‫בבכי וכמו אין קשר בינה לבין העריץ המגושם שעד‬ ‫של אותו האיש ימ“ש‪ ,‬וכך גם בכל אכסניה ופונדק‬ ‫לרגע זה הטיל את אימתו על הסביבה כולה‪ ,‬הבהיר‬ ‫בהגיע השעה‪ ,‬עת התקדש חג‪ ,‬התעטף הסבא‬ ‫יש לייחד מקום לנציגות הטומאה עלי אדמות‪ ,‬צלם‬ ‫כי משהו השתנה‪ ,‬והפעם באמת‪ .‬שלחו היהודים‬ ‫בטלית צחורה וניגש לפני התיבה‪ ,‬נושא קולו בתפילה‬ ‫מסואב של יראתם רח“ל‪.‬‬ ‫מבטים סביב‪ ,‬סקרו את האצילים והרוזנים שבאו‬ ‫ערבה‪ ,‬משתפך בתפילה ופניו שלהבים‪ .‬הלהט שאחז‬ ‫בזאת לא נחה דעתו של הפריץ‪ ,‬אלא אף בקדושת‬ ‫להופעה המשעשעת ומצאו עצמם ניצבים בלבה של‬ ‫בו סחף אחריו את כלל המתפללים‪ ,‬מרומם אותם‬ ‫השבת ביקש לשלוח ידו‪ .‬חוק נוסף הבהיר כי על‬ ‫התרחשות מבהילה שלא מעלמא הדין‪ ,‬ונוכחו לראות‬ ‫טפח וטפחיים מעל הקרקע ומביא להתעוררות רבתי‬ ‫כל יהודי המחוז בעלי העסקים לפתוח את עסקיהם‬ ‫כי הללו‪ ,‬כמו מארחם‪ ,‬מזועזעים אף הם עד עמקי‬ ‫שבאה לידי ביטוי בתפילה המונית נרגשת‪.‬‬ ‫בשבת כבחול‪ ,‬תוך חילול שבת מחפיר‪.‬‬ ‫נשמתם וחרטה לופתת את לבם‪.‬‬ ‫בתחילה התלוצצו הפריץ ואורחיו‪ ,‬לעגו ליהודים‬ ‫להעצמת הרושם ונתינת תוקף ממשי לדברים‪,‬‬ ‫חלפו דקות ספורות‪ ,‬בעל הקורא סיים את קריאתו‬ ‫המתנועעים וצועקים‪ ,‬פרצו בצחוק גס ומתגלגל‬ ‫הובהר באופן חד משמעי כי מי שלא יציית לחוקים‬ ‫והפריץ נפל תחתיו מתעלף‪.‬‬ ‫לנוכח מראהו של הסבא הקדוש המעוטף בטליתו‬ ‫דרקוניים אלו אחת דתו‪ .‬ראשית יולקה באכזריות‪,‬‬ ‫אך התעורר מעלפונו‪ ,‬ובחיפזון קרא לאורחיו‬ ‫וציציותיו מתבדרות ברוח‪.‬‬ ‫ואם ימשיך לעמוד בסירובו יובל אל הגרדום‪ .‬מצב‬ ‫וכולם גם יחד הסתלקו מהמקום כשפניהם כבושות‬ ‫אך אז נישא קולו כארי‪ ,‬מפלח כל לב ובוקע מעל‬ ‫רוחו הרעוע וחוסר היציבות הנפשית של הפריץ תרמו‬ ‫בקרקע בבושה שלא ידעו את פשרה‪ ,‬בחרדה שלא‬ ‫צמרות עצי היער‪ ,‬שאגה שלא מעלמא הדין‪’ .‬שמע‬ ‫את שלהם למצב‪ ,‬ועל כל יום שחלף נוספה גחמה‬ ‫הצליחו להבין‪.‬‬ ‫ישראל‪ ‘...‬הוא זועק‪ ,‬מתלהט‪’ ,‬ה‘ אחד‪ ‘...‬וקולות‬ ‫מבית היוצר הזדוני שלו‪ .‬יהודי המחוז כולו רעדו‬ ‫תמה התפילה‪ ,‬והמתפללים תרים בעיניהם אחר‬ ‫הצחוק נדמו באחת‪ ,‬תחתם מופיע קול שקשוק שיניים‬ ‫לקול עלה נידף‪ ,‬ניבאו לעצמם שחורות וחששו מה‬ ‫בעל הקורא המופלא שקריאתו פעלה את פעולתה‬ ‫נפחד‪ .‬ארשת מבועטת עלתה על פני הפריץ והעם‬ ‫יילד יום‪.‬‬ ‫בלבו של הפריץ‪ ,‬אך הוא איננו‪ ,‬נעלם ופרח לו באורח‬ ‫אשר אתו‪ ,‬איבריהם רעדו בחוסר שליטה ורגליהם‬ ‫באו מים עד נפש‪ ,‬על כך היתה הסכמה גורפת‪.‬‬ ‫פלא‪.‬‬ ‫נקשו זו לזו בחיל ופחד‪.‬‬ ‫מים זידונים המאיימים על הגוף ועל הנפש גם יחד‬ ‫בשלחנו הטהור שערך לאחר התפילה התייחס‬ ‫החל מאותו רגע חדלה ההצגה‪ ,‬כפי שציפו אלה‬ ‫ומבקשת לעשות כלה לבני ישראל המבקשים לשבת‬ ‫הסבא למאורע‪ ,‬שהותיר את חותמו בלב כולם אך היה‬ ‫לראותה‪ .‬עיניהם ננעצו ברבנו‪ ,‬תלויות ואינן מוסטות‬ ‫בשלוה‪ .‬משכך‪ ,‬שוגרה משלחת לרבנו הסבא משפולי‪,‬‬ ‫ונותר חידה מופלאה שאיש לא ידע לפענחה‪.‬‬ ‫לרגע‪ ,‬עוקבות אחר אותו בן אנוש שהתעלה לפסגות‬ ‫להעתיר ולהתחנן לפניו‪ ,‬לפעול להסרת פגע רע זה‬ ‫’במשך כל ימיהם יזכרו פריצים אלה את עשרת‬ ‫בלתי מושגות ונראה כי העלה עמו את הבריאה כולה‪.‬‬ ‫מקרבם ולהשיב את שלוות החיים על כנה‪.‬‬ ‫הדברות ששמעו זה עתה‘ פתח ואמר‪’ ,‬ולא יהינו להזיד‬ ‫העצים והפלגים המפכים‪ ,‬חיות היער והפרחים‪ ,‬בעלי‬ ‫הפעם‪ ,‬בניגוד לפעמים קודמות בהן היה הסבא‬ ‫עוד ולהצר את צעדי נתיניהם בני ישראל‘ וכאן הוסיף‬ ‫הכנף ואפילו הזוחלים שעל הקרקע‪ ,‬כולם‪ ,‬כך נראה‪,‬‬ ‫מגיב באנחה ומברך בחצי פה‪ ,‬תגובתו היתה שונה‬ ‫וחשף פרט מרעיש‪’ ,‬אמנם נאלצתי להטריח ֵהנה את‬ ‫הצטרפו עמו יחד לתפילה נרגשת‪ ,‬שירה שאין ביכולת‬ ‫בתכלית‪.‬‬ ‫משה רבנו בכבודו ובעצמו‪ ,‬למען יקרא בתורתו ויעורר‬ ‫בן תמותה להשיג‪.‬‬ ‫’אכן צודקים אתם בטענתכם!‘ קם הסבא ממקומו‬ ‫את לבם לשוב למוטב‪ ,‬אך כדאי היה הדבר!‘‬ ‫אתא ובא הרגע המרומם מכל‪ ,‬שעת קריאת התורה‪.‬‬ ‫והלם בשלחן בעוצמה‪’ ,‬זה עידן ועידנים שהמתנתי‪,‬‬ ‫או אז הבינו הכל לאן נעלם בעל הקורא האלמוני‪.‬‬ ‫הסבא נעקר ממקומו ופנה לאחד האורחים‪ ,‬הדור‬ ‫החרשתי לו לרשע זה‪ ,‬ציפיתי שישוב מכסלו ויתקן‬ ‫אך הסבא לא עצר בזאת‪ ,‬אלא המשיך וגילה‬ ‫פנים וזקנו הצחור יורד על מידותיו‪ ,‬גבוה משכמו‬ ‫את דרכיו העקלקלות‪ ,‬אך לא עוד‪ .‬במצב הנוכחי בלתי‬ ‫מכבשונו של עולם‪’ .‬דעו לכם כי בנשמתו של הפריץ‬ ‫ומעלה מעל העם וקולו שנשמע כבר בתפילה היה‬ ‫אפשרי להמשיך‪ ,‬ולא נותרה ברירה כי אם להשמיע‬ ‫דנן ניצוץ מנשמת יתרו חותן משה‪ ,‬וזה שנים ארוכות‬ ‫ערב כקול הזמיר‪ .‬בתנועה קלה רמז לו לבוא‪ ,‬להתייצב‬ ‫באוזניו את עשרת הדברות!‘‬ ‫שנשמתו מתגלגלת ומבקשת אחר תיקונה השלם‘‪.‬‬ ‫ולקרוא בתורה‪.‬‬ ‫עשרת הדברות? לא הבינו האנשים כלפי מה דבריו‬ ‫במוצאי יום טוב שלח הפריץ לזמן אליו את הסבא‬ ‫יום נאה היה אותו יום‪ ,‬שלהי האביב‪ .‬עננים דקיקים‬ ‫אמורים ומה כוונתו הטמירה‪ .‬וכי מה ענין שמיטה אצל‬ ‫משפולי‪ ,‬הסתגר עמו במשך שעות ואיש לא ידע על‬ ‫נראו אך פה ושם וביניהם רקיע תכול הנמתח למלוא‬ ‫הר סיני ופריץ נכרי וערל לב עם עשרת הדברות? אך‬ ‫מה נסובה שיחתם‪ .‬רק זאת ידעו‪ ,‬כי החל מאותו יום‬ ‫האופק‪ ,‬הציפורים נתנו קולן בשיר‪ ,‬מזג האוויר נח‬ ‫החשו‪ ,‬המתינו ביראת כבוד להמשך דברי הסבא‪.‬‬ ‫לא רק שחדל מלהציק ליהודים שתחת מרותו‪ ,‬אלא‬ ‫ורק אוושה קלה מנשבת בנינוחות אביבית‪ .‬אך מאותו‬ ‫’הנה קרב ובא חג השבועות‘ המשיך והנחה אותם‬ ‫עוד הוסיף והיטיב עמם בכך שבנה עבורם בית כנסת‬ ‫רגע הכל השתנה‪ ,‬כמו יד נעלמה הסיטה את מזג‬ ‫במפורט‪’ ,‬ורגילים הנכם מדי שנה בשנה לעשות את‬ ‫מפואר‪ ,‬על אותה גבעה בה נשמעה הקריאה הפלאית‬ ‫האוויר הנאה והביאה תחתיו מזג אוויר סוער במיוחד‪.‬‬ ‫דרככם אל הערים הגדולות כדי לחוג בהן את החג‪ .‬אך‬ ‫שהשיבתו למוטב‪.‬‬ ‫ענן כהה נקשר מעל ראשם‪ ,‬פני הרקיע התקדרו‬ ‫השנה‪ ,‬מבקש אני מכם‪ ,‬הישארו נא במחוז והתאספו‬ ‫כעבור תקופת מה נעלם הפריץ כאילו בלעה אותו‬ ‫וקולות רעמים נשמעו שוב ושוב‪ ,‬מרעידים את‬ ‫יחדיו לתפילות החג הקדוש ברוב עם בבית אחד‬ ‫האדמה‪ ,‬נטש את אדמותיו ואחוזותיו מבלי להותיר‬ ‫הלבבות‪ .‬חרדה מוחשית אחזה בכל הנוכחים‪ ,‬הן‬ ‫החוכרים‘‪.‬‬ ‫אף רמז למקום הימצאו‪ ,‬ולוחשים היו היהודים זה לזה‬ ‫היהודים המתפללים ונושאים אליו עיניים משתאות‬ ‫בתדהמה מהולה בשמחה עצומה שמעו את המילים‬ ‫כי נדד למרחקים‪ ,‬אלא ארץ לא נודעת‪ ,‬שם התגייר‬ ‫והן בני הניכר שנבעתו לנוכח המחזה ולפתו את לבם‬ ‫הבאות‪ ,‬התרגשות וציפייה מציפים את לבם‪’ .‬אף אני‬ ‫כדת וכדין וזכה להסתפח אל נחלת בני ישראל‬ ‫בפחד של ממש‪.‬‬ ‫אבוא לשהות עמכם בחג‪ ,‬אביא עמי בעל‪-‬קורא ושליח‬ ‫ולהצטרף לעם סגולה‪.‬‬ ‫אוזני כולם כרויות היו‪ ,‬מוכנות ומזומנות לשמוע‬ ‫ציבור‪ .‬הכינו עצמכם אפוא לרגל הבא עלינו לטובה‪,‬‬ ‫קו השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪03-6171077 :‬‬ ‫ובחר˙ בחיים‬ ‫בס"ד‪ ,‬גיליון ש"פ | ראש השנה | תשפ"ז‬ ‫‚ליון ˘בועי במ˘נ˙ מרן ה‡ור החיים ה˜' זיע"‡‬ ‫ב‡ור החיים‬ ‫˙ול„ו˙ רבנו ה˜'‬ ‫פניני ‡ור החיים‬ ‫פר˜ ˘ביעי‪ :‬רבינו בס‡לי‬ ‫יום‪ .‬כך לא ישתרשו הרעות בלב האדם‬ ‫ובוודאי שלא יגדיל חלילה את עוונותיו‪.‬‬ ‫המשמעות האמיתית לחיים‬ ‫במ˜נס – עם הרב המ˘בי"ר‬ ‫וידעת היום – והשבות!‬ ‫'למען תחיה אתה וזרעך‪ .‬לאהבה את‬ ‫בשנים ההמה‪ ,‬שהה רבינו למשך תקופת מה במקנס‪ ,‬בה‬ ‫ה' אלוקיך‪ ,‬לשמוע בקולו ולדבקה‬ ‫התגורר בילדותו כמה שנים‪ .‬כאן נקשר רבינו בקשר אמיץ‬ ‫בו‪ ,‬כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'‪.‬‬ ‫וחזק עם אב“ד מקנס‪ ,‬אחד מגדולי הגדולים שביהדות מרוקו‬ ‫אהבת ה' ויראתו‬ ‫)דברים ל יט‪-‬כ(‬ ‫בימים ההמה‪ ,‬הלא הוא הגאון הנודע רבי משה בירדוגו זצ“ל‪,‬‬ ‫שכונה בפי כל ”הרב המשבי“ר“ כנוטריקון של שמו‪ .‬רבינו‬ ‫'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל‬ ‫כל מי שמתבונן מעט על עצמו ועל חייו‪ ,‬אמור‬ ‫לשאול את עצמו 'מה המשמעות האמיתית‬ ‫העריץ עד מאד את הרב המשבי“ר והפליג בשבחו‪ .‬תלמיד‬ ‫מעמך כי אם ליראה'‪) .‬דברים י יב(‬ ‫לחיים שלי'‪ .‬מה התכלית בחיי‪.‬‬ ‫רבינו‪ ,‬החיד“א‪ ,‬מספר על רבי משה בירדוגו כי‪:‬‬ ‫'ועתה'‪ ,‬כעת‪ ,‬זה מה שדורש ממך ה' ליראה‬ ‫התשובה הבהירה והברורה‪ ,‬אומר רבינו האור‬ ‫”שמעתי מהרב המופלא חסידא קדישא כמהר“ר חיים‬ ‫אותו‪ .‬האם יש דרישה נוספת לשלב הבא?‬ ‫החיים הקדוש‪ ,‬נמצאת בתוך דברי הפסוק‪:‬‬ ‫ן‘ עטר זלה“ה שהיה מספר בשבחו ביושר עיונו בעומק‬ ‫אומר האור החיים הקדוש‪ :‬בוודאי‪.‬‬ ‫העיון“‪.‬‬ ‫'למען תחיה אתה וזרעך'‪ .‬ומדוע עליך לרצות‬ ‫יש שתי דרגות‪ .‬יש יראת ה'‪ .‬והדרגה הזו‬ ‫ולחפוץ בחיים – 'לאהבה את ה' אלוקיך‪,‬‬ ‫לימים כתב רבינו ב“אור החיים“ על אחת מהנהגותיו של הרב‬ ‫הכרחית‪ .‬חייבים לירא מה'‪ ,‬לפי שהיראה‬ ‫לשמוע בקולו ולדבקה בו'‪.‬‬ ‫המשבי“ר זצ“ל ואגב אורחא גילה טפח מעומק ידידותם‪:‬‬ ‫תגרום לאדם הירא שלא להתרשל בתפקידו‬ ‫”‪...‬ושמעתי מפי חכם גדול‪ ,‬חסיד וגדול בישראל‪ ,‬חביב עלי‬ ‫זה עיקר החיים 'כי הוא חייך'‪.‬‬ ‫מאומה‪.‬‬ ‫כרוחי ה“ה הרב רבי משה בירדוגו זלה“ה‪ ,‬שהיה מדקדק‬ ‫מה לו לאדם לחפוץ בחיים אם לא עשיית רצון‬ ‫אולם יש דרגה נוספת‪ ,‬יותר גבוהה‪.‬‬ ‫ה' שעל ידה דבק האדם בקונו‪.‬‬ ‫בשעת הדין שיהיו עיניו למטה‪ ,‬ולא היה נושא עיניו כל‬ ‫עיקר‪ ,‬ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח‬ ‫אהבת ה'!‬ ‫זכרנו לחיים‪ ,‬מלך חפץ בחיים‪ .‬את החיים‬ ‫באיזה אחד מבעלי הדין‪ ,‬היה מתבלבל שכנגדו ‪ -‬והוא‬ ‫'ועתה ישראל' בשלב הראשון‪ ,‬כשאתה מגיע‬ ‫האמיתיים חפצים אנו‪ ,‬חיים של עשיית רצון ה'‪.‬‬ ‫אומרו ’שמוע בין אחיכם‘ ‪ -‬שלא יעשו אלא השמיעה‬ ‫לקבל עול מלכות שמים‪' ,‬מה ה' אלוקיך שואל‬ ‫והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד‬ ‫מעמך'‪ ,‬ליראה את ה'‪.‬‬ ‫מהם ובזה ’ושפטתם צדק‘“‪.‬‬ ‫והיראה היא פתח לאהבת ה'‪ .‬על ידי היראה‬ ‫תשובה בכל יום‬ ‫עוד רבינו עוסק בתורה בצוותא חדא עם הרב המשבי“ר‪,‬‬ ‫תגיע לדרגה היותר גבוהה‪" ,‬ולאהבה אותו"‪.‬‬ ‫הגיעו שני קדושי עליון אלו גם יחד למעלות רמות‪ .‬בספרו‬ ‫'וידעת היום והשבות אל לבבך'‪.‬‬ ‫”חפץ ה‘“ כתב רבינו על אחת הפעמים בהם נתכוונו שניהם‬ ‫)דברים ד לט(‬ ‫לחידוש אחד‪ ,‬כי‪:‬‬ ‫'כי הכל עבדיך'‬ ‫מתי הזמן הראוי לחזור בתשובה? בערב ראש‬ ‫”‪...‬אם הייתי מספר גופא דעובדא של הפרוש הזה‪ ,‬ממש‬ ‫השנה? אולי בערב שבת או בערב ראש חודש‪.‬‬ ‫רוח הקדש הופיעה‪ ,‬ונתכוונו לו בהסח הדעת בבית הכנסת‬ ‫'שופטים ושוטרים תתן לך בכל‬ ‫אולי ביום ההולדת‪.‬‬ ‫אני ואחי הגדול גדול החכמים הרב ר‘ משה בירדוגו אשר‬ ‫שעריך'‪) .‬דברים טז יח(‬ ‫ידועים דברי הזוהר הקדוש על 'מארי חושבנא'‬ ‫נפשי קשורה בנפשו!“‬ ‫אדם צריך לחיות עם עול ומשטר‪ ,‬מצוה‬ ‫– 'בעלי החשבון'‪ ,‬אלו שעושים תשובה אחרי‬ ‫למנות שופטים ושוטרים 'בכל שעריך'‪ ,‬בכל‬ ‫כל יום‪ .‬בכל לילה הוא מחשב מה עשה היום‪,‬‬ ‫עם רבי יהו„ה ביר„ו‚ו‬ ‫שבט ובכל עיר‪ .‬מרותו של השופט ומרדותו‬ ‫מתחרט על הדברים הלא טובים שעשה‪,‬‬ ‫באותה עת קנה רבינו ידידות‪ ,‬גם עם בן דודו וממלא מקומו‬ ‫של השוטר יהיו מוטלים על כולם‪.‬‬ ‫ומקבל על עצמו להתחזק עוד יותר‪.‬‬ ‫של המשבי“ר‪ ,‬הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ“ל‪ .‬ידידותם של‬ ‫רמז נאה לדרגה המיוחדת הזאת‪ ,‬מוצא האור‬ ‫שני גדולי עולם אלו איתנה היתה מאד‪ ,‬ונמשכה שנים רבות‬ ‫האמנם על כולם?‬ ‫החיים הקדוש בפרשת השבוע‪.‬‬ ‫עד צאתו של רבינו ממרוקו‪.‬‬ ‫והרי יש את הממנים עצמם‪ ,‬אלה שממנים‬ ‫את השוטרים ואת השופטים‪ .‬האם הם יהיו‬ ‫מה הכוונה 'היום'‪ .‬על איזה יום מדובר‪.‬‬ ‫ל‡ חפ‪ ı‬ל„ון‬ ‫פטורים מעולו של שופט ושוטר?!‬ ‫אומר האור החיים הקדוש‪ :‬היום הזה!! כל יום‬ ‫על אף מעמדו הרם של רבינו בסאלי והיותו מנהיג לעדתו‪,‬‬ ‫ויום‪.‬‬ ‫אומר האור החיים הקדוש‪ :‬זו ההדגשה‬ ‫הרחיק את עצמו בכל יכולתו מלשבת בדין תורה‪ .‬הוא לא נזקק‬ ‫והתוספת 'תתן לך'‪ .‬והרי יכול היה להיות‬ ‫אדם שדוחה את התשובה לזמן רב‪ ,‬עלול‬ ‫לכך אלא במקרים בהן כלו כל הקיצין והוא נאלץ להתערב‪.‬‬ ‫כתוב 'שופטים ושוטרים תתן בכל שעריך'‪.‬‬ ‫להתרגל למעשים רעים מבלי לשים לב‬ ‫”‪...‬וה‘ יודע כמה טרחתי למנוע עצמי מכל דבר המשפט‪,‬‬ ‫באה התורה ומוסיפה מילה‪ ,‬תתן 'לך'‪ ,‬אתה‪,‬‬ ‫שנכשל חלילה‪ .‬גם בבואו לעשות תשובה‪ ,‬אינו‬ ‫מכמה טעמים נגלים ונסתרים‪ ...‬דסהידנא על הוא העד‬ ‫הממונה את השופטים ואת השוטרים‪ ,‬תתן גם‬ ‫זוכר על מה עליו להתוודות‪.‬‬ ‫דמאיס בעיני להזקק לכל כי האי וכמה אני מרחיק עצמי‬ ‫לך שופט ושוטר בכל שעריך‪.‬‬ ‫לכן הדרך הטובה היא לשוב בתשובה בכל‬ ‫תמיד ועד היום מכל דיני דממוני וה‘ יעזרני שלא לבוא‬ ‫לכרך זה ולהיות מיושבי על מדין תמיד כי אם ותורת ה‘‬ ‫המ˘ך בעמו„ ‚' ◄‬ ‫חפצי ותשועתי‪“...‬‬ ‫המ˘ך ב˘בוע הב‡‬ ‫ספיר ויהלום‬ ‫פניני מוסר ויר‡˙ ˘מים בפר˘ה‬ ‫שמו קץ לחייהם‪.‬‬ ‫)דברים ו ה( ’ואהבת את ה‘ אלהיך בכל לבבך‬ ‫והנורא מכול – ביד רוטטת ובחמלה עצומה‪,‬‬ ‫ובכל נפשך ובכל מאודך‘‪ ,‬ואת כל אלו מסר‬ ‫ע˜„˙ יˆח˜ לזרעו היום‬ ‫שלחו אבות את ידם אל המאכלת‪ ,‬ועקדו את‬ ‫אברהם להשם יתברך בעקדה‪ ,‬כיוון שיצחק‬ ‫היה בנו יחידו‪ ,‬ומי שאין לו בנים חשוב כמת‬ ‫ברחמים ˙זכור‬ ‫בניהם שלהם על מזבח קידוש השם‪ ,‬פן יפלו‬ ‫)נדרים סד‪ ,(:‬וכל ממונו של אברהם היה כאין‬ ‫האריכו רבותינו המפרשים בביאור מעלתה‬ ‫חלילה לידי הצוררים שיעבירום על דתם‪.‬‬ ‫וכאפס בעיניו כנגד יצחק בנו‪ .‬יוצא לנו אם‬ ‫הגדולה והעצומה של מסירות נפשו של‬ ‫על עקדה זו מעידות המילים המצמררות‬ ‫יצחק אבינו בעקדתו‪.‬‬ ‫שבקינה ’שעו מני‘ לרבנו קלונימוס‪’ :‬כבש‬ ‫כן שבכך שהסכים להעלותו לעולה‪ ,‬חשוב‬ ‫האב רחמיו לזבוח‪ ,‬ילדיו השלים ככרים‬ ‫הדבר כאילו ויתר על כל אשר לו לקיים רצון‬ ‫וכבר בראשית קריאת הקדוש ברוך הוא‬ ‫לטבוח‪ ,‬הכין לבניו מטבח‪‘...‬‬ ‫בוראו‪.‬‬ ‫לאברהם‪ ,‬רמז לו כי הוא עומד לבקש ממנו‬ ‫כך מסר אברהם אבינו לאלקיו את כל‬ ‫כעת בקשה חשובה וגורלית עד מאוד‪ ,‬כפי‬ ‫וככל שהלכו וגברו הצרות והגזירות – רבו‬ ‫שכתב רבנו חיים בן‪-‬עטר זי“ע בעל ’אור‬ ‫מעשי הגבורה‪ ,‬עד שבהגהות רבנו משה‬ ‫האהבה שמילאה את לבו‪ ,‬עד כדי כך שלאחר‬ ‫העקדה‪ ,‬כאשר פנה אליו מלאך ה‘ מן השמים‬ ‫החיים‘ הקדוש‪ ,‬כי בשל כך הקדים וקרא‬ ‫מציריך ל‘ספר מצוות קטן‘ )מצווה ו אות יט(‬ ‫בפעם השנייה‪ ,‬אמר לו ’כי עתה ידעתי כי‬ ‫לו בשמו ’אברהם‘‪ ,‬ולא ציווהו מיד ’קח נא‬ ‫הביא בשם רבנו אליעזר בר נתן – הראב“ן‪,‬‬ ‫את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה‘‪ ,‬כדי‬ ‫מקור מן הגמרא )גיטין נז‪ (:‬עליו סמכו ”לשחוט‬ ‫ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את‬ ‫יחידך ממני‘‪ ,‬ולא אמר ’אשר אהבת‘ כבפעם‬ ‫להכין אותו לקראת הבאות‪ ,‬אז תתגלה לעין‬ ‫הילדים בשעת הגזירה‪“...‬‬ ‫הראשונה‪ ,‬שכן לא נותרה עוד אהבה בליבו‬ ‫כל נאמנותו המוחלטת של אברהם לאלקיו‪.‬‬ ‫וכאשר מוצאים אנו שאלה בלתי נתפסת‬ ‫ואכן‪ ,‬ענה אברהם‪’ :‬הנני‘‪ .‬כלומר‪ ,‬הריני מוכן‬ ‫במוח האנושי – כגון זו שנשאל רבנו מאיר‬ ‫של אברהם אבינו זולת אהבתו לבוראו!‬ ‫מה יהמו רחמיו של האב על בנו יחידו בטרם‬ ‫לכל אשר תאמר אלי‪.‬‬ ‫בן ברוך – המהר“ם מרוטנבורג‪ ,‬מאת אחד‬ ‫הוא מוליכו לשחיטה‪ ,‬ואם חלילה נגזר עליו‬ ‫בגין עמידתו בניסיון זכה אברהם להתרוממות‬ ‫ששחט את אשתו וארבעת בניו על קידוש‬ ‫להיפרד ממנו‪ ,‬לכל הפחות ינסה להשהות‬ ‫ולהתעלות נפלאה‪ ,‬כי ה‘נסיון‘‪ ,‬כשמו כן הוא‪,‬‬ ‫השם לפי בקשתם‪ ,‬האם הוא צריך כפרה‪,‬‬ ‫מתבקש להבין את מעלתה של עקדת יצחק‬ ‫ככל האפשר את הפרדה הקשה‪ ,‬ואילו‬ ‫מנשא את הצדיק העומד בו בגבורה כ‘נס‘‬ ‫על פני עקדותיהם של ישראל שבכל הדורות‪.‬‬ ‫אברהם אבינו נתנסה גם בכך‪ ,‬כפי שביאר‬ ‫של ספינה‪ ,‬וכלשון הכתוב )תהלים ס ו(‪’ :‬נתתה‬ ‫בעל ’אור החיים‘ את דברי הקדוש ברוך הוא‬ ‫ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה‘ )ב“ר‬ ‫ובכלל‪ ,‬אין צורך להרחיק לדורות עברו‪,‬‬ ‫נה א(‪.‬‬ ‫כאשר אך בדור האחרון נעקדו על קידוש‬ ‫לאברהם ’קח נא את בנך את יחידך אשר‬ ‫השם רוב בנינה ומנינה של יהדות אירופה‬ ‫אהבת את יצחק‘‪ ,‬ש‘נא‘ פירושו ’עתה‘‪ ,‬כפי‬ ‫מעתה אין מקום לבעל הדין לערער על‬ ‫מתוך ייסורים שונים ומשונים‪ ,‬ולא סרו‬ ‫שמתפרשת מילה זו בהרבה מקומות‪.‬‬ ‫האהבה היתרה הרוחשת בינו לבורא העולם‪,‬‬ ‫מאמונתם‪.‬‬ ‫כל זאת להגביר את קושי הניסיון ולהראות‬ ‫כמאמר הבורא יתברך סמוך ונראה למעמד‬ ‫לעין כל הבריות את התמסרותו המוחלטת‬ ‫העקדה‪’ :‬עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה‘‬ ‫בדברי ימי המלחמה נרשמו ונחקקו סיפורים‬ ‫של אברהם לבוראו‪.‬‬ ‫)בראשית כב יב(‪ ,‬כלומר ’יש לי מה להשיב לשטן‬ ‫רבים‪ ,‬מצמררים ומרטיטים‪ ,‬על יהודים‬ ‫כאשר נדרשים אנו לענין נשגב זה של מסירות‬ ‫ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך‪ ,‬יש‬ ‫תמימי דרך שחשפו באותם הימים טפח‬ ‫נפש‪ ,‬מוצאים אנו פעמים רבות במהלך שנות‬ ‫לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלקים‬ ‫וטפחים ממדרגות האמונה שקיננה בעוז‬ ‫עולם‪ ,‬שיהודים השליכו את חייהם מנגד‬ ‫אתה‘ )רש“י שם ד“ה כי עתה(‪.‬‬ ‫בליבם‪ ,‬ולמרות כל ייסורי השאול שחוו על‬ ‫בשרם‪ ,‬נותרו שלמים באמונתם‪ ,‬בצעדם‬ ‫בעת ניסיון‪ .‬כל החיים ומנעמיהם‪ ,‬אהבת‬ ‫יסוד חשוב כתב רבנו הרמב“ם בספרו ’מורה‬ ‫אל העקדה בראש מורם‪ ,‬במסרם את נפשם‬ ‫הבנים והממון‪ ,‬היו בעיניהם כקליפת השום‬ ‫נבוכים‘ )ח“ג פכ“ד( בהבנת ענין הניסיונות‬ ‫למות מות קדושים‪.‬‬ ‫לעומת עשיית רצונו של מקום‪.‬‬ ‫שמנסה הבורא יתברך את הצדיקים‪ .‬מטרתו‬ ‫ויש להבין מדוע שגבה זכותה ומעלתה של‬ ‫בדברי חז“ל ישנם כמה וכמה תאורים מרטיטי‬ ‫היא למען יקחו הבריות מוסר ממעשי‬ ‫עקדת יצחק על גבי המזבח‪ ,‬ומאז והלאה‪,‬‬ ‫לב אודות מסירות נפשם של ילדים קטנים‬ ‫הצדיקים וילמדו מהם ארחות יושר‪ .‬ומניסיון‬ ‫כמו שאמרו חכמינו )ב“ר נו ג(‪” ,‬כל אכילות‬ ‫למען הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ולא באותם הדורות‬ ‫העקדה יש לנו ללמוד עד היכן מגיעה אהבת‬ ‫שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים‬ ‫בלבד‪ ,‬כי אם בכל הדורות פשטו בני ישראל‬ ‫ה‘ ויראתו בלב עבדיו‪.‬‬ ‫אלא בזכותה“‪.‬‬ ‫את צווארם למות על קידוש השם‪ ,‬והשליכו‬ ‫על כן ציווה הקדוש ברוך הוא לאברהם שיתן‬ ‫תשובה אחת יסודית לדבר מצאנו בכתבי‬ ‫חייהם בשמחה למען כבוד שמו יתברך‪ ,‬ואת‬ ‫לו דבר שהוא למעלה מכל אהבה גשמית‬ ‫הגאון רבי חיים מוולוז‘ין זי“ע‪ ,‬שכתב‬ ‫דרכו של אברהם אבינו שביקש לשחוט את‬ ‫בעולם ואין נתינה שתידמה אליה – להקריב‬ ‫בפירושו ’רוח חיים‘ למסכת אבות )פ“ה‬ ‫בנו לעולה על גבי המזבח – המשיכו צאצאיו‬ ‫את בנו יחידו שנולד לו לאחר שהיה ערירי‬ ‫מ“ג(‪ ,‬שכוח מסירות הנפש של ישראל בכל‬ ‫אחריו כעבור אלפי שנים‪.‬‬ ‫במשך שנים רבות‪ ,‬ובו התממשה תשוקתו‬ ‫הדורות‪ ,‬שרשו ומקורו בעקדת יצחק‪ ,‬ורק‬ ‫בערי אשכנז היה הדבר‪ ,‬בחודשי הקיץ של‬ ‫העצומה להעמיד אומה אשר תצעד בדרכו‬ ‫על ידי שכבש אברהם אבינו את רחמיו ועקד‬ ‫שנת ד‘ אלפים תתנ“ו‪ ,‬כאשר המון נוצרים‬ ‫אחריו‪.‬‬ ‫את יצחק בנו על גבי המזבח הוטבע בישראל‬ ‫משולהבים שהיו בדרכם לכיוון ארץ ישראל‪,‬‬ ‫וכעת‪ ,‬לאחר שגדל הנער והחל לממש את‬ ‫כוח מסירות נפש על קדושת השם‪.‬‬ ‫התנפלו על הקהילות היהודיות שלאורך נהר‬ ‫השאיפות שנתלו בו‪ ,‬מבקש מאיתו הקדוש‬ ‫כדברים האלו כתב גם נכדו‪ ,‬הגאון רבי‬ ‫הריין‪ ,‬והציבו בפני יושביהן את הברירה‬ ‫ברוך הוא לזבוח אותו לפניו‪...‬‬ ‫נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי“ב מוולוז‘ין‪,‬‬ ‫הזוועתית – להשתמד או למות‪.‬‬ ‫ואברהם אבינו‪ ,‬ברוב אהבתו לאלקיו‪ ,‬מוותר‬ ‫בפירושו ’העמק דבר‘ לתורה )בראשית כב‬ ‫וזרעו של אברהם אבינו הלך בדרכו; ישישים‬ ‫ברגע אחד על שאיפת חייו‪ ,‬והולך בזריזות‬ ‫א(‪ ,‬וכן כתב הגאון רבי מאיר שמחה הכהן‬ ‫ובני תשחורת‪ ,‬נשים ונערות בחרו במות‬ ‫לקיים רצון בוראו‪.‬‬ ‫מדווינסק במתק לשונו )’משך חכמה‘ בראשית כב‬ ‫קדושים‪ .‬קהילות שפיירא‪ ,‬וורמייזא‪ ,‬מגנצא‪,‬‬ ‫דברים דומים כתב רבנו חיים בן‪-‬עטר זי“ע‬ ‫יד(‪” :‬כי בהימסרו יצחק את נפשו על קידוש‬ ‫קולוניה‪ ,‬רגנשבורג ומץ נחרבו‪ ,‬ואלפי יהודים‬ ‫בעל ’אור החיים‘ הקדוש‪ ,‬שהאהבה העצומה‬ ‫שמו יתברך‪ ,‬ומאז והלאה הקבע לטבע קיים‬ ‫מסרו נפשם למרום‪.‬‬ ‫שרחש אברהם אבינו ליצחק בנו‪ ,‬כלולה‬ ‫באומה הישראלית להימשך אחרי רצון‬ ‫חשש היה בליבם‪ ,‬שמא לא יעמדו בייסורים‬ ‫היתה מכל האהבות הקיימות בליבו של אדם‪:‬‬ ‫ההשגחה מעומק הלב ולמסור נפשם ורוחם‬ ‫וייכנעו בפני העינויים‪ ,‬ובגבורת נפש עצומה‬ ‫אהבת הבנים‪ ,‬החיים והממון‪ ,‬אודותם נאמר‬ ‫◄◄◄‬ ‫◄◄◄‬ ‫בסיוון‪ .‬כשלושה ימים ארכה הנסיעה המזוויעה‬ ‫על קידוש שמו יתברך‪ ,‬כאשר עשו אבותינו‬ ‫ברכבות המות‪.‬‬ ‫באלף החמישי והשישי כידוע‪ ,‬עד כי כעת‬ ‫פניני ‡ור החיים‬ ‫הרבי מספינקא הועלה על הטרנספורט האחרון‬ ‫יוקשה על נפש הישראלי מה זה ניסיון להאשל‬ ‫שיצא מסעליש לאושוויץ‪ .‬הרשעים לא ויתרו‬ ‫הגדול צור מחצבתנו אברהם ויצחק“‪.‬‬ ‫על ההזדמנות שנקרתה לידיהם להתעלל‬ ‫כי לא זו בלבד שניסיון העקדה היה יותר קשה‬ ‫בגופו הקדוש של הרבי‪ ,‬והוציאוהו בזר קוצים‬ ‫מכל הניסיונות כולם‪ ,‬אלא הוא המקור והשורש‬ ‫◄ המ˘ך מעמו„ ‡'‬ ‫על ראשו‪ ,‬אולם הרבי רקד בכל הדרך וזימר‬ ‫לכולם‪ ,‬וכל מה שבני ישראל מסרו נפשם על‬ ‫אי אפשר לחיות ללא עול ופיקוח‪ ,‬ללא השגחה‬ ‫בדבקות ’וטהר ליבנו לעבדך באמת‘‪.‬‬ ‫קדושת שמו במיתות אכזריות ומשונות‪ ,‬לא‬ ‫ועול מלכות שמים‪.‬‬ ‫בי“ג בסיוון הורדו היהודים במחנה המות‬ ‫היה זה אלא מכוחו של אברהם אביהם‪ ,‬שעל‬ ‫אושוויץ‪-‬בירקנאו‪ .‬כאשר נודע למשולחים‬ ‫ידי שכבש רחמיו לעשות רצון קונו‪ ,‬סלל דרך‬ ‫להיכן הם מובלים‪ ,‬פרצו בצעקות ויללות עד‬ ‫לבניו אחריו‪ ,‬שיהיו מסוגלים אף הם להשליך‬ ‫כרחם אב על בנים‬ ‫לב השמיים‪ ,‬אך הרבי מספינקא פרש מתוכם‬ ‫כל אשר להם מנגד כדי לקיים רצון בוראם‪.‬‬ ‫לקרן זווית‪ ,‬נטל ידיו ועמד בתפילה‪.‬‬ ‫שכן אבות האומה‪ ,‬אברהם אבינו ועמו יצחק‬ ‫'וירא ישראל את בני יוסף‪ ,‬ויאמר מי‬ ‫”רבי קדוש!“ פנה אליו אחד ממקורביו בזעקה‪,‬‬ ‫ויעקב עליהם השלום‪ ,‬השתיתו יסודות עמוקים‬ ‫אלה'‪) .‬בראשית מח ח(‬ ‫”התפלל בעדנו שיארע נס! אנו מובלים אל‬ ‫ואיתנים למען האומה כולה‪ ,‬ומכוח אותם‬ ‫האם יעקב אבינו צריך לשאול את יוסף על‬ ‫המות‪“...‬‬ ‫יסודות ניצב הבנין כולו לתפארת האבות –‬ ‫מנשה ואפרים 'מי אלה'?! והלא שבע עשרה‬ ‫הרבי חייך‪ ,‬הניח את ידו הקדושה על שכמו של‬ ‫יוצקי מסד הבנין שהשתיתוהו על כנו‪.‬‬ ‫שנה הם לומדים לפניו דבר יום ביומו‪ .‬הוא‬ ‫האיש‪ ,‬ואמר לו‪” :‬אל תירא אהובי‪ .‬אנו הולכים‬ ‫על כך פסק בלעם הרשע את פסוקו )במדבר כג‬ ‫בוודאי הכיר אותם היטב‪.‬‬ ‫לקראת משיח‪“...‬‬ ‫ט( ’כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו‘‪,‬‬ ‫אומר האור החיים הקדוש כך‪:‬‬ ‫”רבי“‪ ,‬התייפח האיש‪” ,‬משיח יושב בגרמניה?!“‬ ‫ופירש רש“י‪” :‬אני מסתכל בראשיתם ובתחלת‬ ‫כשעמד יעקב אבינו לברך אותם‪ ,‬רצה‬ ‫והרבי נענע בראשו‪” :‬אמרו חז“ל )סנהדרין צח‪(.‬‬ ‫שרשיהם‪ ,‬ואני רואה אותם מיסדים וחזקים‬ ‫שהברכה תחול עליהם 'בתגבורת האהבה‬ ‫שמשיח יושב בשערי רומי ומתענה בצרותיהם‬ ‫כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות“‪.‬‬ ‫והחיבה'‪ .‬הוא רצה שהברכה תבוא מכל הלב‪,‬‬ ‫של ישראל‪“...‬‬ ‫על פי יסוד זה‪ ,‬נשכיל להבין את דברי חכמינו‬ ‫ולכן שאל את יוסף 'מי אלה'‪.‬‬ ‫ובשעה שיצאה נשמתו של הרבי הקדוש‬ ‫ז“ל )תו“כ ויקרא כו מב( שאפרו של יצחק צבור ומונח‬ ‫כאשר יוסף הצדיק‪ ,‬בנו החביב‪ ,‬אומר 'בני הם'‪,‬‬ ‫מספינקא צעק בהתלהבות – ’אש תמיד תוקד‬ ‫לפני הקדוש ברוך הוא‪ .‬לכאורה יש להבין‪ ,‬מה‬ ‫האמירה מעוררת את רגש הלב‪ ,‬ותתעורר‬ ‫על המזבח לא תכבה!‘ )ויקרא ו ו(‪.‬‬ ‫הכוונה שהאפר צבור על גבי המזבח? הלא‬ ‫אהבתו אליהם‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫לבסוף לא הוקרב יצחק ולא נעשה גופו אפר‪.‬‬ ‫וכפי שמרומז בפסוק‪ :‬כי מדי דברי בו – זכור‬ ‫כבן עשרים ושלוש שנים היה הרב הקדוש רבי‬ ‫ולפי האמור נראה‪ ,‬כי מכיוון שכוחו של יצחק‬ ‫אזכרנו עוד!‬ ‫ברוך מקומרנא כאשר נפטר אביו הרב הקדוש‬ ‫אבינו יפה לבניו‪ ,‬לעמוד לזכות הדורות הבאים‬ ‫רבי שלום מקומרנא בכ“ו לחודש אדר שנת‬ ‫שיהיו יכולים אף הם למסור את הנפש‪ ,‬מובנת‬ ‫תרצ“ז‪ ,‬והוא עלה לכהן על כיסא אבותיו‪.‬‬ ‫הלשון ’אפרו צבור על גבי המזבח‘‪ ,‬להורות כי‬ ‫זכות אבות‬ ‫על אף גילו הצעיר חרדו אלפי חסידים לשמעו‪,‬‬ ‫כוח הניסיון שעמד בו יצחק עד שהשיג מעלה‬ ‫וחצר הקודש קומרנא פרחה ושגשגה בימיו‪.‬‬ ‫זו שהשלים בנפשו שיהיה אפרו צבור על גבי‬ ‫'האלוקים אשר התהלכו אבותי‬ ‫בפרוץ השואה הנוראה סרב רבי ברוך להימלט‬ ‫המזבח‪ ,‬עומד צבור בכל שעה ושעה שיוכלו גם‬ ‫לפניו אברהם ויצחק‪ ,‬האלוקים‬ ‫לארצות הברית או להונגריה‪ .‬הוא התעקש‬ ‫בניו לקדש את שמו יתברך‪.‬‬ ‫הרועה אותי מעודי עד היום הזה‪.‬‬ ‫להישאר עם חסידיו ולא לעזבם‪ ,‬והיה מעודד‬ ‫‪‬‬ ‫המלאך הגואל אותי מכל רע יברך‬ ‫את רוחם בכל עת‪.‬‬ ‫באסרו חג של פסח תש“ד‪ ,‬בשעה ארבע לפנות‬ ‫את הנערים'‪) .‬בראשית מח טו‪-‬טז(‬ ‫עם חיסול גטו קומרנא בכסלו תש“ג‪ ,‬עבר הרבי‬ ‫בוקר‪ ,‬הוחרדה קהילת יהודי סעליש‪.‬‬ ‫בכל תחילת שמונה עשרה אומרים אנו‬ ‫לסאמבור‪ ,‬שם נהרגו אמו ואשתו ושני בניו‬ ‫יחידות אס‪.‬אס‪ .‬מלוות בכלבי‪-‬טרף שוטטו‬ ‫בברכה הראשונה‪' ,‬אלוקינו ואלוקי אבותינו‪,‬‬ ‫הקטנים‪ .‬בשבתו בסאמבור יעץ לכל מי שהטה‬ ‫ברחבי העיר ועקרו את יהודי העיר מבתיהם‪,‬‬ ‫אלוקי אברהם‪ ,‬אלוקי יצחק‪ ,‬ואלוקי יעקב'‪.‬‬ ‫אזנו לברוח ליערות ולהסתתר בהם‪.‬‬ ‫אל הגטו‪.‬‬ ‫אומר האור החיים הקדוש‪ ,‬זה כוונת יעקב‬ ‫בכל אותן שנים המשיך הרבי לעסוק בתורתו‬ ‫קרבנם הראשון להשפלה ולהתעללות היה‬ ‫אבינו באומרו‪ ,‬טרם ברכתו‪' ,‬האלוקים אשר‬ ‫ובעבודתו ביישוב הדעת ובריכוז‪ ,‬משל מאום‬ ‫הצדיק המפורסם‪ ,‬הרב הקדוש רבי יצחק‬ ‫התהלכו לפניו אבותי אברהם ויצחק‪ .‬האלוקים‬ ‫לא אירע‪.‬‬ ‫אייזיק מספינקא בעל ’חקל יצחק‘‪ ,‬שלאחר‬ ‫הרועה אותי‪ ,‬מעודי עד היום הזה'‪.‬‬ ‫לאחד ממקורביו ששאל אותו כיצד יכול הוא‬ ‫מלחמת העולם הראשונה בה נמלט מספינקא‬ ‫הוא התכוון לעורר בכך את זכות האבות‬ ‫להמשיך בדרכו ובעבודתו על אף הזמן הנורא‬ ‫למונקאטש‪ ,‬קבע בסעליש את משכנו‪.‬‬ ‫הקדושים‪ .‬הוא מזכיר את 'אברהם ויצחק'‪ ,‬וגם‬ ‫והאסונות האיומים‪ ,‬אמר‪:‬‬ ‫הרבי החלוש שעמד בשנתו השבעים‪ ,‬הוכה‬ ‫את עצמו רומז‪' ,‬האלוקים הרועה אותי'‪.‬‬ ‫”בתפילת נעילה של יום הכיפורים אומרים אנו‬ ‫באכזריות על ידי הצוררים הנאצים ימח שמם‪.‬‬ ‫רק לאחר שהזכיר זכות אבות‪ ,‬התחיל‬ ‫’אתה הבדלת אנוש מראש‪ ,‬ותכירהו לעמוד‬ ‫”שנל! שנל!“ האיצו בו חיות האדם‪.‬‬ ‫להתפלל 'המלאך הגואל אותי – יברך את‬ ‫לפניך‘‪.‬‬ ‫אפילו השכנים הגויים בכו למראה השפלת‬ ‫הנערים'‪.‬‬ ‫’אתה הבדלת אנוש מראש‘ – אף בימי אופל‬ ‫הראבין הנערץ‪ ,‬אולם הרבי אמר לסובביו‪:‬‬ ‫וזוכר חסדי אבות – ומביא גואל לבני בניהם!‬ ‫שכאילו‪ ,‬בהם נבדל הראש מהאדם ומוחו אינו‬ ‫”יהודים יקרים‪ ,‬חבלי משיח הם! ועלינו לקבלם‬ ‫מסוגל לתפוס את המתרחש‪’ ,‬ותכירהו לעמוד‬ ‫באהבה!“‬ ‫לפניך‘ – עליו לעמוד לפני הבורא כמו חייל‬ ‫שבועות בודדים של חיים נותרו ליהודי‬ ‫העומד לפני המלך ומצדיע לו‪ .‬אף אם נחש‬ ‫סעליש‪...‬‬ ‫יהיה כרוך על עקבו לא יניד עפעף‪ ,‬מפני‬ ‫בסביבות חג השבועות גורשו כל יהודי סעליש‬ ‫שלפני המלך עומד הוא‪.‬‬ ‫לאושוויץ‪ .‬ה‘אקציות‘ נערכו במשך שלשה‬ ‫כך עלינו לעבוד את הבורא! בכל מצב שהוא‪“...‬‬ ‫שבועות בימי שישי‪ :‬כ“ו באייר‪ ,‬ד‘ בסיוון וי“א‬ ‫)מאוצרותיו ושיחותיו של הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א(‬ ‫מ˙יב˙‡ ‡ור החיים‬ ‫ועושה ואין שייך שכר למקיים מצוה אא"כ יש עונש אם‬ ‫וזה טעם 'ולמדו ליראה'‪ ,‬בעתיד‪ ,‬כי למעלה אמר 'ולמדו‬ ‫כתב רבינו )דברים לא יג(‪ :‬ובניהם אשר וגו'‪ .‬חלוקה זו כנגד‬ ‫לא יקיים‪ .‬ותירץ דקאי על המביאים אותם‪ ,‬דבזה יש עונש‬ ‫ויראו'‪ .‬אבל רבותינו אמרו האנשים ללמוד והנשים לשמוע‪,‬‬ ‫הטף שהזכיר בפסוק הקהל‪ ,‬אמר הטעם הגם שלא הגיעו‬ ‫אם לא יביאום‪ ,‬ע"כ ג"כ יש שכר למביאיהם‪.‬‬ ‫והטף למה בא‪ ,‬ליתן שכר למביאיהם‪.‬‬ ‫עדיין ללמוד אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם‪,‬‬ ‫ובכלי יקר ביאר שכל ענין ההקהל הוא בשביל התשובה‪,‬‬ ‫ובגור אריה למהר"ל כתב להדיא שכוונת הכתוב 'והטף'‪,‬‬ ‫פירוש לחנכם ליראה את ה'‪ ,‬ולזה לא אמר כדרך שאמר‬ ‫וכמו שאמרו חז"ל )ויק"ר ל ז( שיום ראשון של חג נקרא‬ ‫לקטנים שיכולים ללמוד‪ ,‬וז"ל‪ :‬קשה למה הוצרכו לומר‬ ‫בפסוק הקהל ילמדו ויראו שהם שני דברים‪ ,‬אלא ולמדו‬ ‫ראשון לחשבון עונות‪ ,‬לכן צריכים לעשות תיכף הכנה‬ ‫כך 'ליתן שכר למביאים'‪ ,‬שמא גם כן ללמוד הקטנים‪ ,‬דהא‬ ‫ליראה פירוש שבזה ילמדו יראת שמים‪ ,‬ואומרו כל הימים‬ ‫לתשובה‪ ,‬וזה ע"י מצות הקהל שהמלך קורא לפניהם את‬ ‫בודאי קטן יכול ללמוד תורה‪ ,‬ומצוה עליו ללמדו‪ .‬והאי 'טף'‬ ‫כי כשהקטנים מתחנכים מתחלתם ליראה יתיסד בהם‬ ‫התוכחות‪ ,‬ואין דומה תשובה הנעשית ע"י יחיד לתשובה‬ ‫איירי בקטן שיכול ללמוד‪ ,‬דאל"ה היכי נאמר 'ליתן שכר‬ ‫יראת ה' כל ימיהם‪ .‬ורבותינו ז"ל אמרו )שם( וז"ל והטף‬ ‫הנעשית ע"י רבים‪ ,‬לכך ראוי שיתאספו כולם אגודה אחת‪.‬‬ ‫למביאים'‪ ,‬מאי שכר למביאים יש כאן‪ ,‬דתינוק קטן שאינו‬ ‫למה ליתן שכר למביאיהם ע"כ‪ ,‬ואולי שנותנים טעם לקטני‬ ‫והנה בזמן שישראל עושים תשובה הרי הם מבקשים‬ ‫יכול להבין מה יעשה שם‪ .‬וכתב לתרץ דודאי אין סברא‬ ‫קטנים שאינם מבינים דבר שגם הם נכללים בכלל הטף‬ ‫מהקב"ה שימחל להם על העונות ואומרים אם לא למענינו‬ ‫שיהא מחויב ללמד תורה הקטן בחג הסוכות של שמיטה‪,‬‬ ‫שאמר הכתוב‪ ,‬ומה שנתן הכתוב טעם 'ישמעו ולמדו' הוא‬ ‫יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו‪ ,‬וזה השכר‬ ‫ואי משום ללמד הקטן יכול ללמדו כל השנה‪ ,‬ולמה בחג‬ ‫לבניהן אשר יתחילו הבן‪.‬‬ ‫שיש למביאיהם שיוכלו לומר עשה למען טף אלו המובאים‬ ‫הסוכות‪ .‬בשלמא אנשים דבני מצוה נינהו‪ ,‬גזירת הכתוב‬ ‫והנה מה שכתב רבינו "אולי שנותנים טעם לקטני קטנים"‪,‬‬ ‫בית ה'‪ .‬וכמו שאמר הנביא )יואל ב טז( 'אספו עם קדשו‬ ‫שכך הוא המצוה‪ ,‬אבל קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו‪,‬‬ ‫כ"כ המהרש"א בחידושי אגדות )חגיגה שם( וז"ל‪ :‬יש לעיין‬ ‫קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים' וגו'‪ .‬עיי"ש‬ ‫לא שייך בהם גזירת הכתוב‪ .‬והשתא מתרץ שפיר 'לתת‬ ‫בזה‪ ,‬דהא כתיב בתר הכי באותו ענין 'ובניהם אשר לא ידעו‬ ‫עוד‪ .‬אמנם כתב בסוף דבריו דבפשטות מדבר הכתוב בטף‬ ‫שכר למביאיהם'‪ ,‬פירוש אף על גב דאין מצוה בדידהו‬ ‫ישמעו ולמדו' וגו'‪ ,‬הרי שאף הקטנים אשר לא ידעו הם‬ ‫שכבר הגיעו לחינוך ]וכמו שכתב המהר"ל[‪ ,‬כמ"ש 'למען‬ ‫שיבואו דווקא בחג הסוכות‪ ,‬מכל מקום צוה להביאם‪ ,‬כדי‬ ‫בכלל שמיעה ולימוד‪ .‬וי"ל דההוא קרא בקטנים שהגיעו‬ ‫ישמעו' אלו הנשים 'ולמען ילמדו' אלו האנשים 'ובניהם‬ ‫לתת שכר טוב למביאיהם‪ ,‬שהם שייכים במצוה‪.‬‬ ‫כבר לחינוך‪ ,‬והם בכלל שמיעה ולימוד‪ ,‬כדאמרינן )סוכה‬ ‫אשר לא ידעו ישמעו ולמדו' זה טף שהגיע לחינוך‪.‬‬ ‫וגם הט"ז כתב‪ :‬מקשים העולם ממ"נ אם איירי בטף שהגיע‬ ‫מב‪ (.‬קטן שהגיע לחינוך אביו מלמדו תורה‪ ,‬ו'אשר לא‬ ‫אכן במנחת חינוך )מצוה תריב אות ד( כתב וז"ל‪ :‬וטף מפורש‬ ‫לחינוך ויש להם תועלת במה ששומעים התורה‪ ,‬למה‬ ‫ידעו' היינו שאינן יודעין לשמור ולעשות שנזכר בקרא‬ ‫בתורה שחייבים‪ .‬ולא נתבאר שיעור השנים של טף‪ .‬ונראה‬ ‫תלה בשכר‪ ,‬תיפוק ליה בשביל עצמם של הטף‪ ,‬ואם בטף‬ ‫גבי אנשים ונשים‪ ,‬וא"כ 'הטף' דהכא ע"כ לא איירי בהגיעו‬ ‫דתיכף שיצאו מכלל נפל‪ ,‬או בנולד שכלו רוב חדשיו‪ ,‬חייב‬ ‫שאין להם עצמם תועלת בזה‪ ,‬מה שכר שייך לאב במה‬ ‫לחינוך‪ ,‬דלא אצטריך ליה‪ ,‬דהא מפורש בקרא דבתר הכי‬ ‫במצוה זו‪ .‬והנה הטף לא נצטוו דלאו בני ציווי נינהו‪ ,‬אך‬ ‫שמביא זה הטף‪ ,‬דהוה כאילו מביא חתיכות עצים או אבן‪.‬‬ ‫'ובניהם אשר לא' וגו'‪ ,‬אלא דהטף איירי בקטנים שלא הגיעו‬ ‫נצטוו להביאם כמבואר בגמרא חגיגה )ג‪ (.‬טף למה באים‬ ‫ונ"ל לתרץ דאיתא בב"ק )לח‪ (.‬אינו דומה מצווה ועושה‬ ‫לחינוך ואינן בכלל שמיעה ולימוד‪ ,‬ולמה הם באים‪ ,‬אלא‬ ‫כדי ליתן שכר וכו'‪ .‬ועיין בטורי אבן בחגיגה שם שחקר על‬ ‫לאין מצווה ועושה‪ ,‬דהאינו מצווה אין לו שכר כמו מצווה‬ ‫כדי ליתן שכר למביאיהן‪ ,‬ולכך כללן עם האנשים והנשים‬ ‫מי מוטלת המצוה אם על האב או על הבית דין‪ ,‬ולא הכריע‬ ‫ועושה‪ ,‬ע"ז מקשה בשלמא האנשים והנשים יש להם‬ ‫ליתן שכר להם על שמביאין אותן‪ .‬ובדרך צחות אותיות‬ ‫בדבר‪ .‬ונראה כיון דהמצוה על המביאים‪ ,‬דכך גזירת הכתוב‪,‬‬ ‫עונשים אם לא יבואו ממילא יש שכר כשיבואו‪ ,‬משא"כ‬ ‫'טף' שלפניהן ולאחריהם הם אותיות ע"ץ ח"י‪ ,‬דהיינו‬ ‫אף אם הטף חרש או סומא או חיגר דבגדלותו פטור‪ ,‬מ"מ‬ ‫בטף אף שהגיעו לחינוך מ"מ אין להם שכר כמצווה‬ ‫שמביאין הטף בבהמ"ק להחזיק עץ חי‪ .‬ולפי שהיראה גם‬ ‫עתה כשהוא טף דהמצוה על המביא חייב להביאו‪ .‬ולא דמי‬ ‫בבנים שהגיעו לחינוך אינה עצמית לשמור ולעשות‪ ,‬לכך‬ ‫לראיה דקטן חרש וכו' פטור דבגדלותו פטור‪ ,‬שם מחמת‬ ‫לא כללן בקרא קמא דכתיב ביה 'ושמרו לעשות' באנשים‬ ‫חינוך דרבנן אם בגדול לא מחויב אינו חייב בחינוך‪ ,‬אבל‬ ‫ונשים‪ ,‬אלא דכתיב הכא 'ישמעו ולמדו ליראה את ה' כל‬ ‫הכא דגזירת הכתוב להביאו‪ ,‬אף דבגדול לא מחויב בעצמו‬ ‫הימים' דהיינו שתתחזק בהם השמיעה ללמידה ליראה‬ ‫מ"מ כל זמן שהוא בכלל טף חייבים להביאו‪ .‬נמצא לפי‬ ‫אותי כל הימים‪ ,‬דהיינו בימי גדלותם‪ .‬עכ"ל‪] .‬אלא שמדברי‬ ‫דבריו שהחיוב הוא להביא גם טף שלא בא לכלל חינוך‪.‬‬ ‫רבינו משמע דבפסוק 'והטף' נכללים גם הקטנים שאינם‬ ‫ובשיח שרפי קודש הביא בשם החידושי הרי"מ שהקשה‬ ‫מבינים דבר‪ ,‬ואילו מהרש"א כתב דהפסוק 'והטף' איירי‬ ‫מה קושיית הגמרא 'טף למה באו'‪ ,‬הלא אם אבותיהם‬ ‫רק באותם קטנים‪ ,‬ולכן כללם עם האנשים והנשים[‪ .‬וכ"כ‬ ‫ואמותיהם עלו לרגל‪ ,‬בע"כ הוכרחו לקחת עמהם הבנים‬ ‫במאירי )חגיגה ב‪ (.‬שמצות הקהל נאמרה גם לטף שלא‬ ‫הקטנים‪ ,‬וכי נוכל לעזוב אותם לבדם בביתם‪ .‬ותירץ כי זה‬ ‫הגיעו לחינוך‪.‬‬ ‫עצמו קושית הגמרא 'טף למה באו'‪ ,‬היינו למה הוצרכה‬ ‫וגם הרמב"ן כתב שבפסוק של 'ובניהם אשר לא ידעו'‬ ‫התורה להזהיר ההורים להביא עמהם טפם‪ ,‬הלא גם בלי‬ ‫הכוונה לקטנים הקרובים להתחנך‪ .‬אלא שהבין שרז"ל‬ ‫ציווי התורה יעשו זאת מעצמם‪ ,‬לזה משני 'כדי ליתן שכר‬ ‫שאמרו הטעם כדי ליתן שכר למביאיהם חולקים על זה‪,‬‬ ‫למביאיהם'‪ ,‬כלומר‪ ,‬לזה צוותה התורה שיהיו מצווים‬ ‫וז"ל‪' :‬ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו' הם הטף‪ ,‬כי‬ ‫ועושים כדי להרבות שכרם‪ ,‬כי גדול המצווה ועושה ממי‬ ‫ישמעו וישאלו‪ ,‬והאבות ירגילום ויחנכו אותם‪ .‬כי אין הטף‬ ‫שאינו מצווה‪.‬‬ ‫הזה יונקי שדים‪ ,‬אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך‪.‬‬ ‫‚ם ‡˙ם זכי˙ם לי˘ועה‬ ‫בזכו˙ רבנו ה‡ור החיים ה˜„ו˘?‬ ‫‡ור הי˘ועו˙‬ ‫כ˙בו לנו‬ ‫מכ˙בי הלומ„ים‬ ‫למייל המערכ˙ ‪m028039999@gmail.com‬‬ ‫‡ו לפ˜ס ‪02-5385689‬‬ ‫‡ו ב'נ„רים פלוס' ‪ -‬ב‡ר י˘ר‡ל‬ ‫י˘ועה ‡ˆל ה‡ור החיים – מהוו‡רט וע„ ‡חרי הח˙ונה‪...‬‬ ‫ב“ה‬ ‫לכבוד אור הישועות‪ /‬סיפורים וישועות על האור החיים הקדוש‪.‬‬ ‫רציתי לספר ולהודות על מה שהיה עמי בשנת הקורונה‪ ,‬בכ“ז בחשון שנת תש“פ התפללתי על ציון האור החיים הק‘ לזיווג עבור‬ ‫הבת שלנו תח“י‪ ,‬וב“ה בט“ו בשבט תש“פ היא סגרה ווארט‪ .‬כפי שכולם זוכרים מיד אחרי פורים תש“פ‪ ,‬התחילה הקרונה‪ .‬החתונה‬ ‫נערכה בי‘ בסיון בשיא הקורונה‪.‬‬ ‫שבועיים לפני החתונה דאגתי היכן תהיה החתונה ואיך? נסעתי לציון האור ‪ -‬החיים והתפללתי שתהיה חתונה שמחה‪ ,‬וב“ה החתונה‬ ‫נערכה באולם‪ ,‬אז היה מותר ‪ 100‬איש מכל צד‪ ,‬והיה שמח מאוד‪.‬‬ ‫והכל בזכות האמונה שיש לנו באור החיים הקדוש‪.‬‬ ‫כל פעם שאנחנו זקוקים לישועה אנחנו נוסעים לציון האור החיים‪.‬‬ ‫בעילום שם‬ ‫לחיים‬ ‫מחוברים‬ ‫ל˘מיע˙ ˘יעורים ו„ר˘ו˙‬ ‫חיי‚ו‪03-617-1077 :‬‬ ‫בס"ד‬ ‫דברי תורה מאת‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫גיליון מ"ז‬ ‫)ימים נוראים‬ ‫ראש השנה‬ ‫ע‪ ú‬ה˙ורה והמוע„ים‬ ‫תשפ"ג ‪ -‬ביהמ"ד‬ ‫באר ישראל(‬ ‫תשפ"ז‬ ‫העקידה והסימנים‬ ‫המאמר הראשון ‪ -‬בריאת האותיות‬ ‫שעָקַד אַבְרָה ָם‬ ‫ה ַּמֹר ִּי ָה‪ .‬וְתֵרָאֶה לְפ ָנ ֶיך ָ ֲעקֵד ָה ׁ ֶ‬ ‫תקיעת שופר ‪ -‬זכר לעקידת יצחק‬ ‫ומפרש שם הבני יששכר‪" ,‬אומר לך דבר אשר‬ ‫אָב ִינוּ אֶת יִצְחָק ּב ְנוֹ עַל ּג ַּב ֵי ה ַּמִז ְּבֵחַ‪ ,‬וְכָבַׁש ר ַ ֲחמָיו‬ ‫בראש השנה‪ ,‬כל באי עולם עוברים לפני‬ ‫עם לבבי"‪ ,‬על פי מה שאמר רבינו המגיד רבי דב‬ ‫של ֵם‪ּ ,‬כ ֵן יִכ ְּבְׁשוּ ר ַ ֲחמֶיך ָ אֶת‬ ‫ל ַ ֲעשׂוֹת ר ְצוֹנְך ָ ּבְלֵב ָב ׁ ָ‬ ‫ה' יתברך כבני מרון‪ .‬וכל בר לבב היודע גודל‬ ‫בער ממעזריטש זיע"א‪ ,‬לפרש דברי חז"ל )אבות פרק‬ ‫ּכַעַסְך ָ מֵעָל ֵינוּ‪ ,‬וּ ב ְטוּ בְך ָ ה ַּג ָדוֹל יׁ ָשוּב חֲרוֹן א ַּפְך ָ‬ ‫השעה‪ ,‬ליבו יחיל בקרבו מאימת הדין‪ .‬אולם‬ ‫ה משנה א( "בעשרה מאמרות נברא העולם"‪ ,‬והקשו‬ ‫מֵע ַּמְך ָ וּ מֵעִירְך ָ וּ מֵאַרְצְך ָ וּ מ ִּנ ַ ֲחלָתֶך ָ‪ .‬וְקַ ּי ֶם ל ָנוּ ה'‬ ‫הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו‪ ,‬הכין להם‬ ‫בגמרא )ראש השנה לב‪" (.‬הי נינהו‪' ,‬ויאמר' דבראשית‬ ‫שהִבְטַח ְּתָנוּ ּב ְתוֹרָתֶך ָ עַל יְד ֵי‬ ‫אֱלֹקֵינוּ אֶת ה ַּדָב ָר ׁ ֶ‬ ‫לישראל את דרך התשובה‪ ,‬אשר בכוחה יוכלו‬ ‫תשעה הוו!"‪ ,‬דהיינו שלא מצינו בפרשת מעשה‬ ‫משֶה עַב ְּדֶך ָ מ ִּפ ִי כ ְבוֹדֶך ָ"‪ ,‬וכו'‪.‬‬ ‫ׁ‬ ‫להינצל מכל פגע רע‪ ,‬ויזכו לשנה טובה ומתוקה‪.‬‬ ‫בראשית כי אם תשע פעמים שנאמר בפסוק‬ ‫אמנם יש להבין‪ ,‬מאחר וזכות העקידה כה‬ ‫ועוד ציוונו הבורא יתברך בתורתו לתקוע בשופר‬ ‫'ויאמר'‪ .‬ותירצו שם‪'" :‬בראשית' נמי מאמר הוא‪,‬‬ ‫גדולה וחשובה היא‪ ,‬אשר כל תפילת הזכרונות‬ ‫כמצות היום‪ ,‬ולהזכיר לפניו את זכות עקידת‬ ‫דכתיב )תהלים לג ו( 'בדבר ה' שמים נעשו'"‪.‬‬ ‫עליה היא נסמכת‪ ,‬אם כן מדוע ממתינים‬ ‫יצחק‪ ,‬אשר היום לזרעו ברחמים יזכור ויפדה‬ ‫והקשו בזה‪ ,‬מה טעם באמת לא נאמר 'ויאמר'‬ ‫לקריאתה בתורה עד היום השני? ומה טעם אין‬ ‫אותם מכל צרה‪.‬‬ ‫גם במאמר הראשון‪ ,‬כמו בשאר המאמרות‪.‬‬ ‫קוראים בפרשת העקידה כבר ביום הראשון?‬ ‫ואכן‪ ,‬אף כי עיקר קיום מצות תקיעת שופר‬ ‫ותירץ המגיד‪ ,‬וז"ל הבני יששכר בשמו‪" :‬והסביר‬ ‫מנהג הסימנים בראש השנה‬ ‫עליו להיות בכוונה כי "רחמנא אמר תקעו"‪ ,‬מכל‬ ‫הרב הקדוש הנ"ל‪ ,‬דהנה 'מאמר' לא יצוייר‬ ‫כדי לבאר את הדבר‪ ,‬נלכה נא ונברר ענין אחר‬ ‫מקום רמז יש בו‪ ,‬וכבר מנה רבינו סעדיה גאון‬ ‫לנו כי אם על ידי אותיות‪ ,‬והנה האותיות גם‬ ‫שנהגו בו ישראל בראש השנה‪ ,‬ועל פי הדברים‬ ‫עשרה טעמים לתקיעת שופר‪ ,‬והובאו במחזורים‬ ‫כן נבראו‪ ,‬כי מהיכן נתהוו‪ ,‬הלא האין סוף ברוך‬ ‫הללו נוכל לחזור אל הראשונות ולהבין פשר‬ ‫קודם התקיעות‪ .‬אולם הטעם הידוע והמפורש‬ ‫הוא הוא בוראם מלכם ואדונם‪ ,‬והנה האותיות‬ ‫דבר‪.‬‬ ‫בדברי חז"ל‪ ,‬הוא מה שאמרו בגמרא )ראש השנה טז‪:(.‬‬ ‫נבראו קודם‪ ,‬וכיון שנבראו האותיות היה גילוי‬ ‫"אמר רבי אבהו‪ ,‬למה תוקעין בשופר של איל‪,‬‬ ‫התפשטות המאמרות‪ ,‬על כן באינך תשע נאמר‬ ‫אמרו בגמרא )הוריות יב‪" :(.‬אמר אביי‪ ,‬השתא‬ ‫אמר הקדוש ברוך הוא‪ ,‬תקעו לפני בשופר של‬ ‫'ויאמר'‪ ,‬מה שאין כן בבריאה ראשונה נאמר‬ ‫דאמרת סימנא מילתא היא‪ ,‬לעולם יהא רגיל‬ ‫איל‪ ,‬כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם‪,‬‬ ‫'בראשית ברא אלקים א"ת'‪ ,‬היינו האותיות מן א'‬ ‫למיחזי בריש שתא קרא ורוביא‪ ,‬כרתי וסילקא‬ ‫ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"‪.‬‬ ‫עד ת'‪ ,‬ואי אפשר להכתב בדבר הזה אמירה‪ ,‬כיון‬ ‫ותמרי"‪ .‬ובמסכת כריתות )דף ו‪ (.‬הנוסח‪" :‬יהא‬ ‫נמצא כי בתקיעת השופר מתעוררת זכות‬ ‫שלא היו עדיין‪ ,‬וזה אשר יצאו ראשונה ראשית‬ ‫רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא‪ ,‬כרתי‪,‬‬ ‫העקידה‪.‬‬ ‫גילויים‪ ,‬עיין שם בדבריו"‪] .‬וראה עוד ב'תורת‬ ‫סילקא ותמרי"‪ .‬וכבר החזיקו ישראל במנהג זה‪,‬‬ ‫המגיד' פרשת בראשית נוסחאות נוספות בזה[‪.‬‬ ‫והוסיפו עוד כמה מיני מאכלים שיש בהם סימן‬ ‫זכר העקידה בקריאת התורה‬ ‫טוב‪ ,‬כגון ראש של איל ותפוח בדבש ורימונים‪,‬‬ ‫והנה‪ ,‬תקנו חז"ל להזכיר את זכות העקידה‬ ‫מבואר בדברים קדושים אלו‪ ,‬כי על אף‬ ‫וכל שאר הסימנים‪.‬‬ ‫שאין לנו שום השגה בכל המתרחש בעולמות‬ ‫באופן נוסף‪ ,‬והוא בקריאת התורה ביום השני‪,‬‬ ‫העליונים‪ ,‬ובוודאי שבאין סוף ברוך הוא לית‬ ‫והקשו בזה המפרשים היאך הותר הדבר‪ ,‬ומאי‬ ‫אשר בו קוראים ישראל בפרשת העקידה‪.‬‬ ‫מחשבה תפיסא ביה כלל‪ ,‬מכל מקום כאשר‬ ‫טעמא לא נאסר משום ניחוש‪ ,‬כמו שנצטוינו‬ ‫ובאמת אין זה רק בראש השנה‪ ,‬אלא בכל יום‬ ‫באים אנו לשוות לנגד עינינו את אופן בריאת‬ ‫בתורתנו הקדושה )ויקרא יט כו( "לֹא תְנַחֲׁשוּ"‪.‬‬ ‫ויום משתמשים ישראל בזכות זו‪ ,‬וכפי שאומרים‬ ‫העולם‪ ,‬ונתגלה סוד הדבר בידי חז"ל שנעשה על‬ ‫ומבארים בזה הראשונים )ראה מאירי הוריות שם( שאף‬ ‫בכל יום בתפילת שחרית קודם קריאת פרשת‬ ‫ידי מאמרות‪ ,‬הרי שאנו מפרשים מאמרות אלו‬ ‫כי אין מזל לישראל‪ ,‬מכל מקום סימן טוב שייך‬ ‫העקידה כנהוג‪" :‬אֱלֹקֵינוּ ו ֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ‪ ,‬זָכְר ֵנוּ‬ ‫בצורת אותיות‪ .‬ואותיות אלו גם הן היו טעונות‬ ‫בהם‪ ,‬ואין בזה משום ניחוש אלא נעשה למזל‬ ‫ּב ְז ִּכ ָרוֹן טוֹב לְפ ָנ ֶיךָ‪ ,‬וּ פָקְד ֵנוּ ּבִפְק ֻּד ַת יׁ ְשוּ עָה‬ ‫בריאה‪ ,‬וקודם בריאתן עדיין לא היו כדי שייברא‬ ‫טוב‪.‬‬ ‫שמֵי קֶד ֶם‪ ,‬וּ זְכ ָר ל ָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ‬ ‫ִשמֵי ׁ ְ‬ ‫וְר ַ ֲחמִים מׁ ּ ְ‬ ‫העולם בהן‪ ,‬וזו היתה הבריאה הראשונה‪.‬‬ ‫אמנם בוודאי עיקר עבודת ראש השנה‬ ‫שׂרָאֵל ֲעבָד ֶיךָ‪,‬‬ ‫אַ ֲהב ַת ה ַּקַד ְמוֹנ ִים אַבְרָה ָם יִצְחָק ו ְי ִ ְ‬ ‫היא בתפילה וזעקה לפניו יתברך‪ ,‬שיחוס על‬ ‫אֶת ה ַּבְר ִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הׁ ַּשְבוּ עָה ׁש ֶּנׁ ִש ְּבַע ְּתָ‬ ‫כל הבריאה כלה ‪ -‬בדיבור אחד נאמרה‬ ‫נפשותינו וירחם עלינו‪ ,‬ומעלת התפילה היא‬ ‫שעָקַד‬ ‫לְאַבְרָה ָם אָב ִינוּ ּבְה ַר ה ַּמוֹר ִּי ָה‪ ,‬וְאֶת ה ָ ֲעקֵד ָה ׁ ֶ‬ ‫וראה נא גם ראה בדברי האור החיים הקדוש‬ ‫שעל ידה מתחזק האדם באמונה וביטחון ברבון‬ ‫אֶת יִצְחָק ּב ְנוֹ עַל ּג ַּב ֵי ה ַּמִז ְּבֵחַ‪ּ ,‬כ ַּכ ָתוּב ּב ְתוֹרָתֶך ָ"‪,‬‬ ‫בריש פרשת בראשית‪ ,‬שדימה ענין בריאת‬ ‫כל העולמים‪ ,‬בבחינת 'תמים תהיה עם ה' אלקיך'‪.‬‬ ‫וכו'‪.‬‬ ‫העולם למעמד הר סיני‪ ,‬ושם אמרו חז"ל )מכילתא‬ ‫אלא שהקשה בספה"ק בני יששכר )מאמרי חודש‬ ‫ובתפילת ראש השנה בחתימת ברכת‬ ‫דרבי ישמעאל יתרו ‪ -‬מסכתא דבחדש פרשה ד( וז"ל‪" :‬את כל‬ ‫תשרי ב(‪ ,‬מדוע יהא כזאת שיהיה הסימן מועיל‬ ‫הזכרונות‪ ,‬אומרים אנו נוסח אחר לתפילה זו‪:‬‬ ‫הדברים‪ .‬מלמד שאמר עשרת הדברות בדבור‬ ‫לאיזה פעולה‪ ,‬עד כדי כך שחשש לזה אביי בראש‬ ‫"אֱלֹקֵינוּ ו ֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ‪ ,‬זָכְר ֵנוּ ּב ְז ִּכ ָרוֹן טוֹב לְפ ָנ ֶיךָ‪,‬‬ ‫אחד‪ ,‬מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן‪ ,‬שנאמר‬ ‫השנה‪ ,‬הלא הדבר ידוע שהכל בגזירת עליון‪ ,‬וכל‬ ‫שמֵי קֶד ֶם‪,‬‬ ‫ִשמֵי ׁ ְ‬ ‫וּ פָקְד ֵנוּ ּבִפְק ֻּד ַת יׁ ְשוּ עָה וְר ַ ֲחמִים מׁ ּ ְ‬ ‫'וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר'‪ .‬אם‬ ‫אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ‪ ,‬ומה יועיל לזה‬ ‫וּ זְכ ָר ל ָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת ה ַּבְר ִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת‬ ‫כן מה תלמוד לומר 'אנכי ה' אלקיך ‪ -‬לא יהיה‬ ‫הסימן?‬ ‫הׁ ַּשְבוּ עָה אֲׁשֶר נׁ ִש ְּבַע ְּתָ לְאַבְרָה ָם אָב ִינוּ ּבְהַר‬ ‫א‬ ‫עינים מאירות‬ ‫רגיל בריש שתא'‪ ,‬ולמה לא אמר 'בראש השנה'‬ ‫בא הפגם כלל‪ ,‬וזה היו מורין כשעשו סימן על‬ ‫לך'‪ ,‬אלא מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת‬ ‫כרגיל בכל מקום? אלא בא ללמדינו‪ ,‬כי גם בראש‬ ‫התחדשות הלבנה‪ .‬אמנם משקלקלו הבייתוסים‬ ‫הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור‬ ‫השנה עצמו‪ ,‬עיקר ענין הסימנים נעוץ דווקא‬ ‫שכפרו בתורה שבעל פה והמשיכו את פגם‬ ‫בפני עצמו"‪ .‬ועוד אמרו חז"ל )שבועות כ‪" (:‬זכור‬ ‫בראש ממש‪ ,‬היינו בתחילת החג‪ ,‬בלילה הראשון‬ ‫הלבנה‪ ,‬שוב לא היו יכולים להודיע הדבר בסימן‬ ‫ושמור בדיבור אחד נאמרו‪ ,‬מה שאין יכול הפה‬ ‫של ראש הנה‪ ,‬ולא בלילה השני שכבר אינו ממש‬ ‫המשואות‪ ,‬כי כבר לא היו ראויים להשתמש בכח‬ ‫לדבר‪ ,‬ומה שאין האוזן יכול לשמוע"‪.‬‬ ‫'ריש שתא'‪.‬‬ ‫המחשבה‪ ,‬אלא הוצרכו לשלוח שלוחין שיפרסמו‬ ‫ובדומה לזה גם במעשה בראשית‪ ,‬נברא הכל‬ ‫כי הנה ידוע‪ ,‬שלא ככל הימים טובים ראש‬ ‫על ידי דיבור‪ ,‬ששורשו נמוך מן הסימן וכנ"ל‪.‬‬ ‫בתחילה בדיבור אחד‪ ,‬ולאחר מכן חזר הקדוש‬ ‫השנה‪ .‬שבכל החגים רק בחוצה לארץ קבעו חז"ל‬ ‫]ואגב נזכיר בזה את דברי החתם סופר )חתם‬ ‫ברוך הוא ופרט הכל בתשעת המאמרות‪ .‬וז"ל‬ ‫לעשות יום טוב שני של גלויות מספיקא דיומא‪,‬‬ ‫סופר על התורה‪ ,‬דברים‪ ,‬לקוטים(‪ ,‬שכתב כי עד שקלקלו‬ ‫האור החיים הקדוש‪" :‬ובזה נבא אל הביאור‪,‬‬ ‫ואילו בראש השנה אף בארץ ישראל עושין שני‬ ‫המינים היו כל הברכות כולן לבקשת טובה‪,‬‬ ‫והוא כי האדון יתעלה שמו כל מה שברא בעולם‬ ‫ימים‪ .‬ואף בימינו שאין מקדשין על פי הראייה‪,‬‬ ‫אלא שבברכת הצדיקים היתה כלולה גם רעת‬ ‫שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות ושמים‬ ‫נקבעו שני ימי ראש השנה כיומא אריכתא‪.‬‬ ‫הרשעים‪ ,‬כי מכלל הן אתה שומע לאו‪ .‬אך עם‬ ‫וארץ הכל כאשר לכל בראו ה' בדיבור אחד‪ ,‬וזה‬ ‫אמנם אף על פי כן אין לערוך את סדר הסימנים‬ ‫ירידת הדורות נעשו רוב העם כמי שאינם מן‬ ‫הוא אומרו 'בראשית ברא אלקים את השמים‬ ‫כי אם בלילה ראשון ולא בלילה שני‪ .‬ואף שבכמה‬ ‫הצדיקים והחסידים וכו'‪ ,‬ולא רצו חז"ל להשמיע‬ ‫ואת הארץ'‪ ,‬דקדק לומר שני אתין לרבות כל‬ ‫ספרי מנהגים כתבו כן בשני הלילות‪ ,‬מכל מקום‬ ‫עליהם לשון קללה חלילה מכלל ברכת הצדיקים‪.‬‬ ‫הנמצא בעולם‪ ,‬ולהיות שהנבראים הם רבים‬ ‫בפוסקים לא הוזכר הדבר כי אם על הלילה‬ ‫על כן תיקנו בקשה מפורשת על רעת הרשעים‪,‬‬ ‫וכו' אשר לזה כללם הבורא בב' פרטים גדולים‬ ‫הראשון‪] .‬אמנם אין בזה מניעה לעשות כן גם‬ ‫הצדוקים והבייתוסים וחבריהם‪ ,‬ושוב מי שאינו‬ ‫ועצומים בשמים ובארץ‪ ,‬והם הם הב' ריבוים‬ ‫בלילה השני‪ ,‬ובפרט בימינו שהשפע מצוי ב"ה‬ ‫מכללם אף כי אינו בכלל ברכת הצדיקים‪ ,‬מכל‬ ‫שריבה באומרו 'את השמים ואת הארץ'‪ ,‬ובמאמר‬ ‫ומרבים ישראל בסימנים‪ ,‬אך עיקר הדבר שייך‬ ‫מקום אינו בכלל קללת הרשעים חלילה‪ .‬נמצא‬ ‫אחד ברא הכל יתעלה שמו‪ .‬ותמצא שאמרו‬ ‫רק בליל ראשון[‪.‬‬ ‫כי גם ברכת 'ולמלשינים' כולה לברכה ולא‬ ‫ז"ל 'בראשית מאמר הוא'‪ ,‬כי בו השלימו עשרה‬ ‫וטעם הדבר מבאר הבני יששכר על פי מה‬ ‫לקללה כלל‪ ,‬כשאר ברכות שמונה עשרה[‪.‬‬ ‫מאמרות שבהם נברא העולם‪ ,‬הראשון שבכולן‬ ‫שכתבו המקובלים שיום ראשון של ראש השנה‬ ‫בו נברא הכל אלא שלא היה מסודר‪ ,‬והיו כל‬ ‫הוא יומא דלאה‪ ,‬ויום שני הוא יומא דרחל‪ ,‬והרי‬ ‫עומק ענין הסימן ‪ -‬פעולה בראשית המחשבה‬ ‫הבריאות בנמצא‪ ,‬אבל חסרו הסדר‪ ,‬וסדרן‬ ‫כאשר מסר לבן הרשע את לאה ליעקב חלף רחל‪,‬‬ ‫ועל פי זה כתב הבני יששכר וז"ל‪" :‬ומעתה בין‬ ‫הקדוש ברוך הוא דבר יום ביומו"‪.‬‬ ‫עמדה רחל ומסרה את הסימנים ללאה אחותה‬ ‫והתבונן‪ ,‬סוף מעשה נקרא מילתא‪ ,‬סוד דבור‬ ‫ואם נרצה לחבר את הדברים לדברי המגיד‬ ‫כדי שלא תתבייש‪ ,‬ומכיון שכן אין הסימנים‬ ‫בלשון הקודש מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן‬ ‫זיע"א‪ ,‬הרי שבמאמר 'בראשית' עצמו לא‬ ‫שייכים אלא בלילה ראשון שבבחינת לאה ולא‬ ‫לה‪ ,‬וראשית המחשבה נקרא סימן בלי התלבשות‬ ‫קדמה אות ב' שבבראשית לאות ר'‪ ,‬אלא נאמרו‬ ‫אצל רחל‪.‬‬ ‫בדיבור‪ ,‬והנה סוף מעשה במחשבה תחלה‪ ,‬על כן‬ ‫יחד בזמן אחד‪ ,‬וזו היתה בריאת האותיות‪ ,‬ורק‬ ‫עד כאן דברי רבינו הבני יששכר‪ .‬אולם ודאי‬ ‫סימנא מילתא הוא יחוד נפלא ככל שיעור קומה‬ ‫לאחריה נפרטו האותיות לפרטים שהפה יכול‬ ‫הדברים טעונים ביאור רב‪ ,‬מה ענין סימני ראש‬ ‫לדבר והאוזן יכולה לשמוע‪ ,‬א' ב' ג' וכו'‪ .‬וזהו‬ ‫השנה לסימנים של יעקב ורחל‪ ,‬וכי 'סימנים‬ ‫ציוונו הבורא יתברך בתורתו לתקוע בשופר‬ ‫שרמז הכתוב 'בראשית ברא אלקים את' ‪ -‬היינו‬ ‫את האותיות שמא' ועד ת'‪ .‬וזהו המאמר הראשון‪,‬‬ ‫סימנים' לגזירה שווה אנו דורשין?‬ ‫כמצות היום‪ ,‬ולהזכיר לפניו את זכות עקידת‬ ‫אשר בו יצאו האותיות‪.‬‬ ‫שתי זכויות שעמדו לישראל‬ ‫יצחק‪ ,‬אשר היום לזרעו ברחמים יזכור ויפדה‬ ‫שורש הסימנים עליון מאוד‬ ‫אך נראה ביאור עומק הדברים‪ ,‬כי שתי זכויות‬ ‫גדולות עמדו להם לישראל במרוצת הדורות;‬ ‫אותם מכל צרה‬ ‫ואמנם‪ ,‬בפנימיות הדברים המושגים בזה‬ ‫הזכות הראשונה היא מה שהזכרנו בראשית‬ ‫גבוהים ונעלים עד מאוד‪ ,‬וכפי שמביא הבני‬ ‫הדברים‪ ,‬עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק‬ ‫בהעלות כל הדברים לשורשם ומתמתקים כל‬ ‫יששכר שם‪ ,‬שהמציאות הראשונה היא כתר‬ ‫בנו במסירות נפש עצומה‪ ,‬ונטל את בנו יחידו‬ ‫הדינים‪ ,‬כי עוז וחדוה במקומו‪ ,‬וזהו שאמר אביי‪,‬‬ ‫עליון נרמזת בקוצו של יוד שבשם הוי"ה )ראה‬ ‫אשר אהב ונחנן בו למאה שנה‪ ,‬והקריבו על‬ ‫השתא דאמרת סימנא מילתא יהא אדם רגיל‬ ‫בזוהר הקדוש ח"ג דף י‪ ,(:‬ומשם יצאה החכמה הקדומה‬ ‫מזבח אהבתו לה' יתברך‪ ,‬וזכות זו עומדת להם‬ ‫לאכול בריש שתא וכו'‪ ,‬התחלת בריאת עולם‬ ‫אשר ממנה התפשט הכל ונרמזת באות י' גופא‬ ‫לישראל כל הימים‪.‬‬ ‫טוב מאד להמתקת הדינים על ידי סימן‪ ,‬ומן‬ ‫)שם(‪ ,‬וכן כל הספירות נרמזות בשם הוי"ה‪ .‬וזו היא‬ ‫אמנם עוד זכות נוספת עומדת להם לישראל‪,‬‬ ‫הסימן בא לידי דיבור"‪.‬‬ ‫בחינת הוצאת יש מאין‪ ,‬כי החכמה מאין תמצא‪.‬‬ ‫כפי שאמרו חז"ל שבשעה שהלכו בגלות עמדו‬ ‫כלומר‪ ,‬ראשית הבריאה היא בסימן‪ ,‬בסוד‬ ‫אך כדי לקרב הדברים אל שכלנו הקט‪ ,‬מפרש‬ ‫כל האבות והאמהות הקדושים לעורר בזכותם‬ ‫המחשבה שבלא דיבור‪ ,‬וממנה יצא המעשה‬ ‫הבני יששכר כי ענין הסימנים הוא יכולת בני‬ ‫ולתנות צערם לפני ה'‪ ,‬ולא קיבל ה' את דבריהם‪,‬‬ ‫שבסוף‪ ,‬בסוד הדיבור שבבחינת תורה שבעל‬ ‫האדם לדבר זה עם זה אף בלא הוצאת דברים‬ ‫עד שעמדה רחל וביכתה על בניה בבכי תמרורים‪,‬‬ ‫פה‪ .‬ועל כן בראש השנה שעולים כל הדברים‬ ‫מן הפה‪ ,‬אשר לזה נצרך צירוף אותיות לתיבות‪,‬‬ ‫והזכירה לפניו יתברך את זכותה שהכניסה‬ ‫לשורשם‪ ,‬והעולם מתחדש כאילו נברא מחדש‪,‬‬ ‫אך כח הסימנים אינו נצרך לאותיות כלל‪ ,‬ומבאר‬ ‫אחותה לביתה ומסרה לה את סימניה‪ ,‬וביקשה‬ ‫איש לרעהו בתנועות ידיו וכדו' את רצונו‪.‬‬ ‫זה היום תחילת מעשיך ‪ -‬ראוי לפעול בדרך‬ ‫כי אף הוא יתברך יחוס על בניו אהוביו אף אחר‬ ‫הסימן‪ ,‬שבסוד המחשבה‪.‬‬ ‫נמצא כי הסימן גבוה מן הדיבור‪ ,‬כי גם בשעה‬ ‫שהעמידו צלם בהיכל‪ ,‬והקדוש ברוך הוא שמע‬ ‫שאין הפה יכול לדבר‪ ,‬עדיין יכול האדם לפרש‬ ‫תפילתה ובמידה כנגד מידה אמר לה )ירמיה לא טו(‬ ‫והנה דברי רבינו עמקו מאוד‪ ,‬אך גם אנשים‬ ‫רצונו וכוונתו על ידי סימנים‪ .‬וזהו דבר עליון‬ ‫"מנעי קולך מבכי‪ ,‬כי יש שכר לפעולתך ושבו‬ ‫כערכנו משיגים כי שפת הסימנים היא דרך בני‬ ‫ונעלם‪ ,‬שבאופן הרגיל מלביש האדם את החכמה‬ ‫מארץ אויב"‪.‬‬ ‫האדם לקשר עצמם זה עם זה גם כשאין רוצים‬ ‫שהתנוצצה במחשבתו באותיות ותיבות‪ ,‬כדבר‬ ‫או שאי אפשר לדבר בפה‪ .‬נמצא ששורש הסימן‬ ‫איש אל רעהו‪ ,‬אולם בכח הסימנים יכול להוציא‬ ‫בקשת האבות והאמהות עבור בני ישראל‬ ‫מקומו גבוה מן הדיבור‪ .‬וכמו שמצינו כי בשעה‬ ‫לאור תעלומות חכמה אף שיהיה כאילם לא‬ ‫וזה לשון המדרש )איכה רבה בפתיחתא אות כד(‪:‬‬ ‫שאסור לדבר‪ ,‬כגון אחר ברכת התקיעות קודם‬ ‫יפתח פיו‪.‬‬ ‫"באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר‬ ‫שהשלימו קיום המצוה‪ ,‬אזי אין מדברים‪ ,‬אך‬ ‫אוי לי על ביתי‪ ,‬בני היכן אתם‪ ,‬כהני היכן אתם‪,‬‬ ‫מראים סימנים להביע שאלה או תשובה‪ .‬או‬ ‫פרסום קידוש החודש בראשונה ולאחר הקלקול‬ ‫אוהבי היכן אתם‪ ,‬מה אעשה לכם התריתי בכם‬ ‫שמכירים אנשים זה ברמיזותיו של זה‪ ,‬ואינם‬ ‫וראיה לדבר מקידוש החודש‪ ,‬אשר בראשונה‬ ‫ולא חזרתם בתשובה‪ ,‬אמר הקדוש ברוך הוא‬ ‫צריכים לדיבור‪ ,‬אלא בסימן שעושה האחד מבין‬ ‫היו משיאין משואות )ראה ראש השנה כב‪ ,(:‬היינו שהיו‬ ‫לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי‬ ‫השני ופועל‪.‬‬ ‫מפרסמים כי נתקדש החודש ללא דיבור‪ ,‬אלא על‬ ‫ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו‪ ,‬ואין לך כאב לא‬ ‫עלי ולא על בני‪ ,‬לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב‬ ‫עיקר ענין הסימנים בלילה הראשון‬ ‫ידי סימן‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬כי קידוש החודש המורה‬ ‫על התחדשות הירח הוא בסוד מידת המלכות‪,‬‬ ‫ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות וכו'‪ ,‬מיד‬ ‫אחר כך מביא הבני יששכר חידוש נוסף‪,‬‬ ‫ומיעוט הירח מורה על פגם הלבנה במעשה‬ ‫פתח אברהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר‪ ,‬רבונו‬ ‫אשר יאיר לנו באור חדש את כל ענין הסימנים‪.‬‬ ‫בראשית‪ .‬אמנם סוף מעשה במחשבה תחילה‪,‬‬ ‫של עולם‪ ,‬למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על‬ ‫כי הנה‪ ,‬יש לדקדק במה שאמר אביי 'יהא אדם‬ ‫ובראשית המחשבה בבחינת כתר שבמלכות לא‬ ‫ב‬ ‫עינים מאירות‬ ‫זו היא פסגת אהבת ה' אשר אליה הגיע אברהם‬ ‫וידוע מה שכתב הרמב"ן )ויקרא יח כה( שהאבות‬ ‫דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת‬ ‫אבינו ע"ה‪ .‬וזהו כפי שמצינו ברחל אימנו‪,‬‬ ‫קיימו את התורה רק בארץ ישראל ולא בחוץ‬ ‫לי העלהו עולה לפני‪ ,‬ונעשיתי עליו כאכזרי ולא‬ ‫שהקריבה את כל חלקה בזה ובבא‪ ,‬שלא תהיה‬ ‫לארץ‪ ,‬ולכן נשא יעקב שתי אחיות‪ ,‬ומטעם זה‬ ‫ריחמתי עליו‪ ,‬אלא אני בעצמי כפתתי אותו‪ ,‬ולא‬ ‫חלק מיצירת עם ישראל‪ ,‬כפי שסבר אברהם‬ ‫מיד כשבא לארץ ישראל מתה עליו רחל‪ ,‬שלא‬ ‫תזכור לי זאת ולא תרחם על בני‪ ,‬פתח יצחק‬ ‫אבינו שבעקידה ימות יצחק ובכך תאבד שארית‬ ‫יעבור באיסור על ידה‪ .‬וגם מה שלא נקברה‬ ‫ואמר‪ ,‬רבונו של עולם‪ ,‬כשאמר לי אבא 'אלקים‬ ‫ישראל חלילה‪ .‬ועם כל זאת הלכו צדיקים אלו‬ ‫ליד יעקב אבינו‪ ,‬פירש הרמב"ן )בראשית מח ז( כי‬ ‫יראה לו השה לעולה בני'‪ ,‬לא עכבתי על דבריך‬ ‫וביטלו לגמרי את רצונם מפני רצונו יתברך‪.‬‬ ‫בוש יעקב מאבותיו על שנשא שתי אחיות‪ ,‬ולכן‬ ‫ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי‬ ‫את צוארי תחת הסכין‪ ,‬ולא תזכור לי זאת ולא‬ ‫הרבונו של עולם לא חייב לך כלום!‬ ‫נקברה רק לאה לצדו‪ ,‬שאותה נשא ראשונה‪ .‬הרי‬ ‫תרחם על בני‪ ,‬פתח יעקב ואמר‪ ,‬רבונו של עולם‪,‬‬ ‫לנו כי את כל זאת הפסידה רחל מחמת ויתורה‬ ‫בענין זה יסופר מעשה שהיה‪ ,‬שבאה אשה‬ ‫לאחותה‪ ,‬והסכימה לאבד כל עולמה כדי שלא‬ ‫לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן‪ ,‬וכשיצאתי‬ ‫אחת לפני מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך‬ ‫תבוש ולא תכלם על ידה‪ ,‬ודבר זה אינו נתפס‬ ‫מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני‬ ‫זצ"ל‪ ,‬ובכתה לפניו כי הרבה שנים לא זכו היא‬ ‫בשכל כלל‪ ,‬שיוכל בן אנוש לוותר כל כך‪ .‬ולכן‬ ‫ומסרתי עצמי למיתה עליהם‪ ,‬ועכשיו נמסרו‬ ‫ובעלה להיפקד בפרי בטן‪ ,‬וניסו בכל מיני דרכי‬ ‫דווקא זכות זו היא העומדת להם לישראל‬ ‫ביד אויביהם כצאן לטבחה‪ ,‬לאחר שגדלתם‬ ‫רפואה‪ ,‬עד שנתברר כי בדרך הטבע לא יזכו עוד‬ ‫להשיבם מן הגלות לגבולם‪ ,‬יותר מכל תחנוני‬ ‫כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער‬ ‫לכך‪ .‬ובאה אותה אשה שבורה ורצוצה לפני גאון‬ ‫שבעת הרועים‪.‬‬ ‫גידול בנים‪ ,‬כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם‪,‬‬ ‫ישראל‪ ,‬ופרצה בבכי מר שאיננה מסוגלת לקבל‬ ‫ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני‪ ,‬פתח משה‬ ‫בשורה קשה זו‪.‬‬ ‫ויתרה מכך מבואר כאן‪ ,‬שזכותה של רחל‬ ‫גוברת אפילו על זכות עקידת יצחק‪ ,‬שהרי‬ ‫ואמר‪ ,‬רבונו של עולם‪ ,‬לא רועה נאמן הייתי‬ ‫שמע רבי שלמה זלמן את דברי האשה‪ ,‬נענה‬ ‫על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס‬ ‫ואמר לה‪" :‬ראי נא‪ ,‬שמעתי את כל דברייך‪ ,‬אולם‬ ‫אברהם ויצחק הזכירו לפני ה' את זכות העקידה‬ ‫ולא נענו‪ ,‬ורק רחל שהזכירה את זכות ויתורה‬ ‫במדבר‪ ,‬וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי‬ ‫זאת עלייך לדעת‪ ,‬כי הרבונו של עולם אינו חייב‬ ‫במדבר יפלו עצמותי‪ ,‬ועכשיו שגלו שלחת לי‬ ‫לך כלום! לא לכל אחד מוכרח הבורא יתברך‬ ‫הבטיח לה ה' כי שמע את תפילתה‪.‬‬ ‫לספוד ולבכות עליהם‪ ,‬זהו המשל שאומרים בני‬ ‫לתת ילדים! ובצער אני אומר לך‪ ,‬כי גם פרנסה‬ ‫אברהם עקד את יצחק מדעתו בלא שנתחייב בכך‬ ‫אדם מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי וכו'‪,‬‬ ‫אינו מחוייב ליתן לברואיו‪ ,‬גם בריאות‪ ,‬משפחה‪,‬‬ ‫אך באמת יש להוסיף שגם בעקידת יצחק‬ ‫באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך‬ ‫וכל שאר המתנות אשר הוא נותן‪ ,‬הכל במתנת‬ ‫הוא ואמרה‪ ,‬רבונו של עולם‪ ,‬גלוי לפניך שיעקב‬ ‫מצינו מעין זה‪ ,‬שגם בה היתה בחינת ויתור‬ ‫חינם‪ ,‬אך הוא יתברך איננו חייב לך כלום!"‪.‬‬ ‫עבדך אהבני אהבה יתירה‪ ,‬ועבד בשבילי לאבא‬ ‫מופלגת מאוד‪ .‬וכפי שכבר הבאנו במקום אחר‬ ‫לשמע הדברים התפלאה האשה עד מאוד‪ .‬היא‬ ‫)מאמר 'יום תרועה ‪ -‬סוד מאה יבבות( מדרשות הר"ן )הדרוש‬ ‫שבע שנים‪ ,‬וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע‬ ‫סברה כי רבי שלמה זלמן הידוע בליבו הרחום‪,‬‬ ‫הששי(‪ ,‬שבאמת לא נצטוה אברהם אבינו בפירוש‬ ‫זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי‬ ‫אבי המידות ואצילות הנפש‪ ,‬אשר כל ימיו חשב‬ ‫על מעשה העקידה בתורת חיוב והכרח‪ ,‬אלא‬ ‫בשביל אחותי‪ ,‬והוקשה עלי הדבר עד מאד כי‬ ‫רק על טובת כל יהודי ויהודי‪ ,‬יעודד אותה‬ ‫נודעה לי העצה‪ ,‬והודעתי לבעלי ומסרתי לו‬ ‫בתורת בקשה‪ ,‬ורק מחמת גודל אהבתו העצומה‬ ‫ויחזק את ליבה‪ ,‬ולפליאתה שומעת היא דברים‬ ‫סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי‬ ‫לה' יתברך עמד וכבש רחמיו והלך לעקוד את‬ ‫כדורבנות‪ ,‬שבאמת אין הקדוש ברוך הוא מוכרח‬ ‫להחליפני‪ ,‬ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את‬ ‫לזכותה בפרי בטן‪ ,‬וכמעט שנתעלפה במקום‪.‬‬ ‫תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה‪,‬‬ ‫סברה האשה כי לפחות עכשיו יעתיר עליה‬ ‫ענין הסימנים הוא יכולת בני האדם לדבר‬ ‫ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי‬ ‫הגרש"ז טללי נוחם‪ ,‬אולם רבי שלמה זלמן לא‬ ‫זה עם זה אף בלא הוצאת דברים מן הפה‪,‬‬ ‫לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא‬ ‫הוסיף מאומה על דבריו‪ ,‬ופטרה לשלום בדברים‬ ‫אשר לזה נצרך צירוף אותיות לתיבות‪ ,‬אך‬ ‫סבור שהיא רחל‪ ,‬ולא עוד אלא שנכנסתי תחת‬ ‫אלו‪ .‬וכאשר החלה האשה ללכת‪ ,‬החלו דברי‬ ‫הצדיק לפעול את פעולתם אצלה‪ .‬היא הרגישה‬ ‫כח הסימנים אינו נצרך לאותיות כלל‬ ‫המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה‬ ‫והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי‬ ‫בכל מאודה‪ ,‬כי אמת גמורה אמר הרב‪ .‬אמנם‬ ‫שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה‪ ,‬ולא‬ ‫אמת כואבת עד מאוד‪ ,‬אך זו היא האמת לאמיתה‪.‬‬ ‫בנו‪ .‬והזכיר שם מה שאמרו חז"ל )סנהדרין פט‪:(:‬‬ ‫קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה‪ ,‬ומה אני שאני‬ ‫כי באמת ובתמים אין הבורא חייב דבר לברואיו‪,‬‬ ‫"'ויאמר קח נא את בנך'‪ .‬אמר רבי שמעון בר אבא‪,‬‬ ‫בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא‬ ‫וכל מתנותיו ‪ -‬מידו הטובה והרחבה‪ ,‬ולא בגלל‬ ‫אין נא אלא לשון בקשה‪ .‬משל למלך בשר ודם‬ ‫הוצאתיה לבושה ולחרפה‪ ,‬ואתה מלך חי וקיים‬ ‫צדקת הבריות‪.‬‬ ‫שעמדו עליו מלחמות הרבה‪ ,‬והיה לו גבור אחד‬ ‫רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה‬ ‫ברם‪ ,‬כאשר כבר עמדה האשה ורגלה האחת‬ ‫ונצחן‪ .‬לימים עמדה עליו מלחמה חזקה‪ ,‬אמר לו‪,‬‬ ‫ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם‬ ‫מחוץ לדלת הבית‪ ,‬קרא לה רבינו לשוב אליו‪.‬‬ ‫בבקשה ממך‪ ,‬עמוד לי במלחמה זו‪ ,‬שלא יאמרו‬ ‫כרצונם‪ .‬מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך‬ ‫ראשה היה סחרחר עליה‪ ,‬ולא הבינה מה רוצה‬ ‫ראשונות אין בהם ממש‪ .‬אף הקדוש ברוך הוא‬ ‫הוא ואמר‪ ,‬בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל‬ ‫עוד הרב לומר לה‪ ,‬ומה עוד יוכל לדבר אליה‪ .‬ואז‬ ‫אמר לאברהם‪ ,‬ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת‬ ‫למקומן‪ ,‬הדא הוא דכתיב )ירמיה לא יד( 'כה אמר ה'‬ ‫אמר רבי שלמה זלמן‪" :‬אמת‪ ,‬הקדוש ברוך הוא‬ ‫בכולן‪ ,‬עכשיו עמוד לי בנסיון זה‪ ,‬שלא יאמרו אין‬ ‫קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה‬ ‫לא חייב לך‪ .‬אך שמא אם גם את תעשי מעשים‬ ‫ממש בראשונים"‪.‬‬ ‫על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו'‪ ,‬וכתיב‬ ‫שאינך חייבת בהם‪ ,‬ינהג בך הקדוש ברוך הוא‬ ‫)שם פסוק טו( 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך‬ ‫במידה כנגד מידה‪ ,‬ויתן לך מתנה שאינו חייב‬ ‫מבואר שלא היה אברהם אבינו נענש אם לא‬ ‫מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וגו'‪ ,‬וכתיב )פסוק טז(‬ ‫בה‪ .‬נסי נא‪ ,‬מה אכפת לך‪ ,‬הן בוודאי לא תפסידי‬ ‫היה מוותר על בנו‪ ,‬אשר ללידתו המתין מאה‬ ‫'ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם'"‪.‬‬ ‫מכך!" ‪ -‬סיים רבינו את דבריו‪.‬‬ ‫שנה‪ ,‬אלא ביקש ממנו הקדוש ברוך הוא כביכול‬ ‫וכך היה‪ .‬למן אותו היום‪ ,‬החלה אותה האשה‬ ‫שיעשה עמו טובה‪ .‬והנה‪ ,‬הרי דבר מצוי הוא בכל‬ ‫מסירות נפשה של רחל במסירת הסימנים‬ ‫לפעול מעשי צדקה וחסד בטרחה עצומה‪ ,‬שלא‬ ‫מקום ובכל זמן‪ ,‬שכל אדם אשר מתרגשת עליו‬ ‫מבואר בדברי חז"ל‪ ,‬כי עיקר זכותה של רחל‬ ‫כדרך הטבע כלל‪ .‬הלכה וסעדה נצרכים בבתי‬ ‫צרה‪ ,‬הולך אצל חכמים וצדיקים שיבקשו עליו‬ ‫היתה בזה שמסרה לאחותה את הזכות הגדולה‬ ‫חולים ושאר מקומות‪ ,‬באופן המנוגד לגמרי‬ ‫רחמים‪ ,‬ועושה כל טצדקי שבעולם כדי להימלט‬ ‫והעצומה להינשא ליעקב אבינו המובחר‬ ‫לטבעה‪ .‬ולאחר זמן בחסדי ה' זכתה לישועה‬ ‫מגזר הדין‪ ,‬מבקש סגולות ותפילות והולך אצל‬ ‫שבאבות‪ ,‬אשר בזה היתה רחל זוכה להיות אם‬ ‫למעלה מן הטבע‪ ,‬ונולדו לה ילדים‪.‬‬ ‫קברי צדיקים‪ ,‬הכל כדי שיזכה לישועה‪ ,‬ואפילו‬ ‫לשבטי ישראל‪ ,‬ועמדה ומסרה הדבר לאחותה‪.‬‬ ‫בדברים שאין הנשמה תלויה בהם‪ ,‬ומה גם בבני‬ ‫וכמובן בשעת ויתורה לא העלתה על דעתה‬ ‫היפוך כל ההנהגה בכח הויתור שלמעלה מן הטבע‬ ‫חיי ומזוני‪ .‬ואילו אברהם אבינו‪ ,‬שהיה עמוד‬ ‫שייקחנה יעקב אחר כך לאשה‪ ,‬ויעבור על‬ ‫עד כאן תורף המעשה‪ .‬והנה בהתבוננות‬ ‫התפילה שבעולם‪ ,‬והתפלל אפילו בעד אנשי‬ ‫איסור נישואי אשה ואחותה על פי מה שנתגלה‬ ‫פשוטה‪ ,‬לכאורה יש כאן מדרך הנהגת הקדוש‬ ‫סדום הרעים והחטאים‪ ,‬לא זו בלבד שלא ביקש‬ ‫לו סוד הדבר והכיר כי בזה יהיה תיקון כלל‬ ‫ברוך הוא במידה כנגד מידה‪ ,‬שראה ה' יתברך את‬ ‫על עצמו כלל‪ ,‬אלא שבו היה הדבר תלוי‪ ,‬וביקש‬ ‫ישראל‪ .‬וביותר‪ ,‬שבויתור זה כביכול גזרה על‬ ‫מסירות נפשה של אותה אשה שבורת לב‪ ,‬שאינה‬ ‫הקדוש ברוך הוא ממנו כי ימחול לו על הבטחת‬ ‫עצמה להינשא לעשו הרשע‪ ,‬שהרי על זה היתה‬ ‫מבקשת חיזוק לעצמה‪ ,‬אלא הולכת ומחזקת‬ ‫"כי ביצחק יקרא לך זרע"‪ ,‬והרי יכול היה לבקש‬ ‫כל בכייתה של לאה‪ ,‬שסברה שתינשא לעשו‬ ‫אחרים‪ ,‬ועל כן נתן לה ה' יתברך ממתנתו במידה‬ ‫מאת ה' שיניחנו‪ ,‬ובכל זאת עמד מעצמו לעשות‬ ‫כמאמר הבריות )ראה רש"י בראשית כט יז‪ ,‬ומקורו בבבא‬ ‫כנגד מידה‪.‬‬ ‫רצון קונו‪.‬‬ ‫בתרא קכג‪.(.‬‬ ‫ג‬ ‫עינים מאירות‬ ‫שיישאנה יעקב אבינו ולא ישלחנה‪ .‬אולם ביום‬ ‫לגמרי מפני רצון ה'‪ ,‬שוב אין הוא צריך דבר‪ ,‬וכל‬ ‫אולם אחר מה שנתייסד כאן במעלת היום‬ ‫השני שהוא יומה של רחל‪ ,‬אין הענין בקיום‬ ‫רצונו הוא לתכלית אחת ‪ -‬קיום רצון ה'‪.‬‬ ‫השני של ראש השנה‪ ,‬נראה כי עמקו הדברים‬ ‫הסימנים בפועל‪ ,‬שהרי ויתרה רחל על סימניה‬ ‫הרבה והרבה יותר מזה‪ .‬אמת נכון הדבר שנוהג‬ ‫לאחותה‪ ,‬על כן די בהתבוננות בהם‪ ,‬רמז לעינה‬ ‫סגולת יום שני של ראש השנה‬ ‫ה' עם ברואיו במידה כנגד מידה‪ .‬אך שורש הדבר‬ ‫הטובה של רחל שלא נטרה רעה לאחותה אלא‬ ‫זהו סוד יומו של ראש השנה‪ ,‬שנקבע שיהיה‬ ‫הוא‪ ,‬כי לעתים כאשר עושה האדם מעשים‬ ‫אדרבה סייעה בעדה‪.‬‬ ‫בו יום טוב שני ימים‪ .‬ואין זה רק משום ספיקא‬ ‫טובים ונאצלים באופן המנוגד לטבעו‪ ,‬יכול הוא‬ ‫דיומא‪ ,‬אלא על פי סוד ועל פי האמת‪ ,‬ועל כן לא‬ ‫להפוך בזה את כל הבריאה‪ ,‬ולהגיע לשורשה‬ ‫עין טובה מביאה את הגאולה‬ ‫רק בחוץ לארץ נוהגים בו שני ימים‪ ,‬אלא בכל‬ ‫הנסתר והעליון ביותר‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬מצינו חיבור בין מידת עין טובה לקידוש‬ ‫מקומות מושבות בני ישראל‪ .‬ורצה הקדוש ברוך‬ ‫הנה רחל אימנו‪ ,‬שויתרה ויתור אמיתי ונורא‪,‬‬ ‫החודש ולדוד המלך שהוא מרכבה למידת‬ ‫הוא לזכות את ישראל במצות תקיעת שופר שני‬ ‫אשר יכלה להפסיד מחמתו את כל השייכות‬ ‫המלכות הנרמזת בלבנה‪ ,‬והוא המובא בגמרא‬ ‫ימים‪ ,‬לפיכך סובב מסובב כל הסיבות שיהיו שני‬ ‫לבנין כלל ישראל‪ ,‬וכל זאת כדי שלא לבייש את‬ ‫)ראש השנה כה‪ (.‬בזה הלשון‪" :‬אמר ליה רבי לרבי חייא‪,‬‬ ‫ימי ראש השנה‪.‬‬ ‫אחותה! עלולה היתה ליפול בגורלו של עשו‪ ,‬וכל‬ ‫זיל לעין טב וקדשיה לירחא ]לך למקום הנקרא‬ ‫והנה‪ ,‬כתבו המקובלים בשם הזוהר הקדוש‪,‬‬ ‫עולמה הרוחני היה נחרב‪ ,‬ובלבד שלא תיכלם‬ ‫'עין טב' וקדש את החודש[‪ ,‬ושלח לי סימנא‬ ‫שסגולת היום השני של ראש השנה ליתן לישראל‬ ‫כלה ביום חופתה‪.‬‬ ‫]שלח לי סימן לאות שעשית כן[‪ ,‬דוד מלך ישראל‬ ‫שפע גשמי‪ ,‬מלבד השפע הרוחני שזוכים לו ביום‬ ‫כיוצא בדבר אברהם אבינו‪ ,‬עומד ומקריב את‬ ‫חי וקים ]שדוד המלך נמשל ללבנה["‪ .‬הרי כאן‬ ‫הראשון‪ .‬ואין הכוונה שיש לבקש ביום זה על‬ ‫יצחק בנו‪ ,‬ומוותר לגמרי על הבטחת ה' יתברך‬ ‫רמז למלכות בית דוד העתידה להתחדש כלבנה‬ ‫עניני חומר‪ ,‬חלילה לנו מעשות כן‪ ,‬אלא שכך היא‬ ‫להוציא את כלל ישראל מזרעו מבנו יצחק‪.‬‬ ‫בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו‪ .‬אולם בזה‬ ‫סגולתו של יום להשפיע על ישראל גם בעניני‬ ‫אין הוא מחוייב בזה כלל‪ ,‬אלא כך ביקש ממנו‬ ‫שנתקדש החודש ב'עין טב'‪ ,‬יש בזה עוד רמז גם‬ ‫הגוף‪.‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא שיתנדב מעצמו לעשות כן‪,‬‬ ‫ליוסף הצדיק‪ ,‬שנאמר עליו )בראשית מט כב( ּ‬ ‫"ב ֵן ּפֹר ָת‬ ‫ומכיון שיום זה ניתן במתנה לישראל כדי‬ ‫והוא בשמחה הולך ומאבד את תכלית חייו‬ ‫יוֹסֵף ּב ֵן ּפֹר ָת ֲעל ֵי עָי ִן"‪.‬‬ ‫לעורר עליהם זכות‪ ,‬ונוהגת בו מידת הרחמים‬ ‫בידים‪ ,‬כי לעשות רצון קונו‪.‬‬ ‫ביותר‪ ,‬על כן דווקא ביום הזה קוראים בתורה‬ ‫כח הויתור ‪ -‬בין אדם לחבירו ובין אדם למקום‬ ‫בפרשת העקידה‪ ,‬כדי להזכיר זכות אבות‪,‬‬ ‫הנהגה זו‪ ,‬הופכת את כל הטבע‪ ,‬ויש בה משום‬ ‫ויש להאיר עוד בזה‪ ,‬שכל היום הראשון של‬ ‫ולעורר את כח הוויתור המהפך את כל ההנהגה‬ ‫חידוש הבריאה לגמרי‪.‬‬ ‫ראש השנה ניתן גם הוא בזכות רחל אימנו‪ ,‬שהרי‬ ‫לטובה מראשית המחשבה‪.‬‬ ‫דינא קשיא ודינא רפיא‬ ‫מחמת שויתרה על הסימנים ביום השני‪ ,‬זכו‬ ‫והנה‪ ,‬לפי מה שנתבאר שורש הסימנים‪,‬‬ ‫והנה ידועים דברי הזוהר הקדוש )ראה ח"ג דף‬ ‫ישראל לסימנא מילתא ביום הראשון‪ ,‬וקיבלו‬ ‫שמקורו גבוה מעל גבוה בשורש המחשבה‬ ‫את יומא דלאה בזכות רחל‪ .‬ואמנם‪ ,‬ויתור זה של‬ ‫רלא‪ ;:‬וראה בשער הכוונות להאריז"ל‪ ,‬הקדמה לדרושי ראש השנה(‪,‬‬ ‫בבחינת כתר עליון‪ ,‬קוצו של יו"ד‪ ,‬ממילא מובן‬ ‫שביום הראשון של ראש השנה ההנהגה היא‬ ‫רחל היתה בו מסירות נפש גדולה ועצומה על‬ ‫מצוות שבין אדם לחבירו‪ ,‬וזהו שורש הגאולה‪,‬‬ ‫בבחינת 'דינא קשיא'‪ ,‬וביום השני 'דינא רפיא'‪.‬‬ ‫שחרב הבית בגלל שנאת חינם‪ ,‬ובתיקון מצוות‬ ‫נכון הדבר שנוהג ה' עם ברואיו במידה‬ ‫היינו שהדין קשה יותר ביום הראשון‪ ,‬וביום‬ ‫שבין אדם לחבירו תבוא גאולת ישראל‪ .‬והנה זה‬ ‫כנגד מידה‪ .‬אך שורש הדבר הוא‪ ,‬כי‬ ‫השני זוכים יותר לרחמים‪ .‬וקשה‪ ,‬הרי לפי דברי‬ ‫עומד אחר כתלנו‪ ,‬אך מה ארכו ימי הגלות‪ ,‬כי אכן‬ ‫לעתים כאשר עושה האדם מעשים‬ ‫המקובלים‪ ,‬עומדת בחינת 'לאה' בדרגה עליונה‬ ‫יותר מבחינת 'רחל'‪ ,‬ומפני מה הדין ביומה של‬ ‫נצרכים ישראל לעבודה גדולה כדי ללכת בדרכה‬ ‫של רחל ולוותר לחבריהם‪.‬‬ ‫טובים ונאצלים באופן המנוגד לטבעו‪,‬‬ ‫רחל קל יותר‪ ,‬הלא הדעת נותנת כי בדרגה גבוהה‬ ‫אולם היום השני של ראש השנה מכוון כנגד‬ ‫יכול הוא להפוך בזה את כל הבריאה‪,‬‬ ‫יותר פועלים הרחמים יותר?‬ ‫המצוות שבין אדם למקום‪ ,‬ובו קוראים את‬ ‫ולהגיע לשורשה הנסתר והעליון ביותר‬ ‫המוותר זוכה ממקום אחר‬ ‫מעשה העקידה‪ ,‬שבו מסר אברהם אבינו את‬ ‫אלא מבואר כאן‪ ,‬כי יתכן בהחלט שהמוותר‬ ‫נפשו עבור רצון ה' יתברך‪ ,‬וויתר כביכול על‬ ‫כי דבר זה שייך ליום הראשון‪ ,‬שהוא יומה של‬ ‫יפסיד את דרגתו העליונה שהיה יכול לזכות לה‪.‬‬ ‫הבטחת ה' אליו להוציא את עם ישראל מיצחק‪.‬‬ ‫לאה שמקומה גבוה בספירות‪ .‬אולם מאידך רחל‬ ‫ומה דאמרי אינשי שלא ראינו מי שמפסיד מן‬ ‫וזו היא השלמת כח הויתור ‪ -‬הביטול לרצון ה'‪.‬‬ ‫אימנו שויתרה על הסימנים‪ ,‬ואכן אין מתקיים‬ ‫הוויתור‪ ,‬אין הכוונה שאין כאן הפסד כלל‪ ,‬אלא‬ ‫וממילא ביום זה אין צורך באכילת הסימנים‪ ,‬ודי‬ ‫ענין הסימנים ביום השני כדברי הבני יששכר ‪-‬‬ ‫שזוכה המוותר לרווח ממקום אחר‪ ,‬אשר מחפה‬ ‫לראותם בלבד‪ ,‬כי המבטל עצמו לרצון ה' אינו‬ ‫מכל מקום זכתה בתמורה לכח גדול ועצום אף‬ ‫על ההפסד הבא מן הוויתור‪ ,‬והרי ההפסד כמי‬ ‫צריך לכלום‪ ,‬ומאידך ניתן לו שפע גדול‪ ,‬והכל‬ ‫יותר‪ ,‬כח החידוש הבא מתוך הויתור‪ ,‬הפועל‬ ‫שלא היה כלל‪ .‬וזהו גם ברחל ולאה‪ ,‬אשר אכן‬ ‫למען קיום רצונו יתברך‪.‬‬ ‫גדולות ונצורות דווקא משום שנחסר בו הכח‬ ‫דרגת לאה גבוהה יותר‪ ,‬אך בזכות הוויתור זוכה‬ ‫שוויתרה עליו רחל אימנו‪.‬‬ ‫חידוש הבריאה בראש השנה‬ ‫ואכן‪ ,‬כלפי חוץ נראה שרחל הפסידה מן‬ ‫רחל לעורר את מידת הרחמים יותר מלאה‪ ,‬כי‬ ‫מטעם זה‪ ,‬מוסיפים ביום השני בסיום קריאת‬ ‫בוויתור זה מתחדש כל העולם ומתהפך לטובה‪.‬‬ ‫הויתור‪ ,‬ומלבד כל מה שנתבאר למעלה‪ ,‬הרי גם‬ ‫וכך גם בעניני העולם הזה‪ ,‬אם ויתר אדם‬ ‫התורה את ענין צאצאי נחור ובתואל‪ ,‬ללמדינו‬ ‫יצאו ממנה רק שני שבטים‪ ,‬לעומת ששה שיצאו‬ ‫כי עד שנעקד יצחק לא נולדה רבקה‪ ,‬ולא היה‬ ‫על ממון או חפץ לחבירו או שכנו‪ ,‬יזכה לראות‬ ‫מלאה‪ .‬אולם זכה רחל שיצא ממנה יוסף‪ ,‬המשפיע‬ ‫ראוי לישא אשה‪ ,‬מחמת שנולד מסטרא דנוקבא‬ ‫ישועות ושפע בבני חיי ומזוני‪ ,‬ובכל מה שיצטרך‬ ‫טובה לעם ישראל גם בגשמיות‪ ,‬בבחינת "ויוסף‬ ‫)ראה באור החיים הקדוש בראשית יז יט(‪ .‬אך בראש השנה‬ ‫לו‪ .‬אך אין זה אומר שמה שוויתר יחזור אליו‪,‬‬ ‫הוא המשביר"‪ ,‬וכפי האמור שהיום השני של ראש‬ ‫שבו נפקדו שרה רחל וחנה )ראש השנה י‪ ,(:‬זכה גם‬ ‫השנה מסוגל גם לבקשת גשמיות‪.‬‬ ‫אלא שיקבל דברים אחרים עד אשר יחוש כי‬ ‫יצחק אבינו לנשמה דדכורא‪ ,‬כי זו היא סגולת‬ ‫למרות שוויתר כאן ‪ -‬הרוויח במקום אחר‪.‬‬ ‫וביותר‪ ,‬שגם בית המקדש נבנה בחלקו של‬ ‫היום להפך הכל מחדש‪ ,‬וכך יצא בו יוסף מבית‬ ‫בנימין שיצא מרחל‪ ,‬וכל הגאולה ‪ -‬ושבו בנים‬ ‫אמנם‪ ,‬בוודאי מי שמכוון מתחילה שיוותר‬ ‫האסורים‪ ,‬ובטלה העבודה מאבותינו במצרים‬ ‫לגבולם ‪ -‬בזכותה של רחל היא‪.‬‬ ‫לחבירו ויזכה לשפע ממקום אחר‪ ,‬עליו לא‬ ‫)שם(‪ ,‬כי זה היום תחילת מעשיך‪.‬‬ ‫נאמרה הבטחה זו‪ ,‬ואין זה מענין "הוי מחשב‬ ‫הבה ונקבל עלינו לנצל את המתנה הנפלאה‬ ‫סימנים הנאכלים וסימנים הנראים‬ ‫הפסד מצוה כנגד שכרה" ]ראה אבות פרק ב‬ ‫שזכינו לה ‪ -‬יום שני של ראש השנה‪ ,‬יומה של‬ ‫והנה כבר נתבאר למעלה חילוק הגרסאות‬ ‫משנה א[‪ .‬רק כוונת הדברים למי שמקריב באמת‪,‬‬ ‫רחל אימנו אשר בו מתעורר כח הויתור הן בין‬ ‫בגמרא בענין הסימנים‪ ,‬שבמסכת הוריות איתא‬ ‫ומרגיש בכל לבו ונפשו את גודל הקושי העומד‬ ‫אדם למקום בזכות העקידה‪ ,‬והן בין אדם לחבירו‬ ‫שיש לראות את הסימנים‪ ,‬ובמסכת כריתות‬ ‫כנגדו‪ ,‬ובכל זאת מבטל את רצונו מפני רצון ה'‬ ‫בזכות ויתורה של רחל על הסימנים‪ ,‬וכל זה‬ ‫הגרסא שיש לאוכלם‪ .‬אך על פי האמור נראה‬ ‫יתברך‪ ,‬זה אינו לכוונת רווח‪ ,‬אלא חידוש נפלא‪,‬‬ ‫מתעורר גם על ידי עבודת התקיעות הנעשית‬ ‫שאין כאן כל סתירה‪ ,‬כי באמת ביום הראשון‬ ‫היוצר דרך חדשה שבה יוכל לזכות ולראות‬ ‫בשנית בכל עוז‪ ,‬ובתקיעות דרחמים יתרבו‬ ‫של ראש השנה‪ ,‬עיקר התועלת היא באכילת‬ ‫ישועות מקיפות‪.‬‬ ‫הרחמים ויזכו ישראל לשפע עצום ברוח וגשם‬ ‫הסימנים‪ ,‬להשתמש בהם בפועל‪ ,‬כפי שלאה‬ ‫וכן כתב ה'שפת אמת' בכמה מקומות )ראה פרשת‬ ‫עד בלי די‪.‬‬ ‫אימנו השתמשה בסימנים שקיבלה כדי‬ ‫לך לך תרמז ועוד(‪ ,‬שכאשר מבטל האדם את רצונו‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪ | 03-6171077 :‬לקבלת הגיליון בדוא"ל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫ד‬ ‫מרגליות יקרות ואבני חושן‪,‬‬ ‫פנינים נפלאים וסיפורי צדיקים‬ ‫דברי הגות ורעיון‬ ‫מאוצרות תורת החסידות‬ ‫משובצות זהב ומסודרות‬ ‫משיעוריו ושיחותיו של‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט“א‬ ‫ראש השנה‬ ‫שבת קודש‬ ‫על התורה‬ ‫אכסוף נועם שבת‬ ‫שלהבות קודש והגיונות חכמה‬ ‫בקדושת השבת וסגולתה‬ ‫מפרשת השבוע‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬נבטל את כל עם ישראל‬ ‫ראש השנה שחל להיות‬ ‫יש לפרש עומק הדבר ש’מעקה’ עניינו ‘מלוך‬ ‫דמות דיוקנו של אביו‬ ‫מן המצוה החביבה של תקיעת שופר?!‬ ‫הן האריכו בזוהר הקדוש (ח”ג דף צט‪):‬‬ ‫בשבת‬ ‫על כל העולם’‪ ,‬בהקדם שסוד הבית והמעקה‬ ‫הוא ראש השנה בו אנו מבקשים כי הקדוש‬ ‫יום כ”ב באייר היה אצל הגאון רבי יצחק‬ ‫שלמה אונגר זצ”ל יום מיוחד לשבח והודיה‬ ‫לבאר את אפני התקיעות ופעולתן‬ ‫שמא יעבירנו‬ ‫ברוך הוא ימלוך על כל העולם‪ ,‬וכפי שהגיד‬ ‫לבורא יתברך‪ ,‬ביום זה ניצל מידי הרשעים‬ ‫הנשגבת במרומים‪ ,‬ובכוחן עובר הקדוש‬ ‫אין ערוך למעלת מצוות תקיעת שופר‬ ‫הגאון הקדוש ה’אביר יעקב’ זיע”א בספרו‬ ‫ימח שמם‪ .‬השחרור היה בהיותו במחנה‬ ‫ברוך הוא מכיסא דין לכיסא רחמים‪.‬‬ ‫שנצטווינו עליה בתורה‪ ,‬ועל ידה עולה‬ ‫’פתוחי חותם’‪ :‬וזהו שנאמר ‘כי תבנה בית‬ ‫‘טרזינשטאט’‪ ,‬שם חלה כמו רבים בטיפוס‬ ‫ובמקום אחר (ח”ג דף יח‪ ).‬אמרו‪ ,‬שאילולי‬ ‫זכרון ישראל לטובה לפני הבורא יתברך‬ ‫חדש’‪‘ ,‬תבנה בית’ גימטריא ‘זה ראש שנה’ עם‬ ‫הבהרות‪ ,‬חומו עלה עד שהתדרדר מצבו והוא‬ ‫היתה מדת הדין מתמתקת במידת‬ ‫ביום הדין‪ ,‬וזוכים ישראל לכל מיני‬ ‫הכולל‪‘ ,‬חדש גימטריא ‘זה כפר’‪ ,‬לרמוז דראש‬ ‫חלה גם בדלקת קרום המוח‪.‬‬ ‫הרחמים‪ ,‬לא היה העולם יכול לסבול את‬ ‫השפעות טובות בגשמיות וברוחניות‪.‬‬ ‫השנה ויום הכפורים הם בנין כל העולם‬ ‫כך שכב כשבועיים בלי הכרה בבית חולים‬ ‫מדת הדין ולעמוד בפניה‪ ,‬וקול השופר‬ ‫אמנם‪ ,‬מצווה חשובה וחביבה זו נדחית‬ ‫מחדש‪ .‬לכן באלה הימים הזהר בהם למיתוק‬ ‫היוצא מן התקיעות עולה עד כיסא‬ ‫הדינים‪ ,‬ומיתוק הדינים הוא שתכוון הרי”ו‬ ‫צבאי רוסי שהיה שם‪ .‬למראה מצבו הגרוע‬ ‫מפני השבת‪.‬‬ ‫חשבוהו כמת והשליכו אותו דרך החלון‬ ‫הכבוד‪ ,‬ומעורר את הרחמים‪.‬‬ ‫לא זו בלבד‪ ,‬אלא שדחית המצוה איננה‬ ‫האמור בצורת ההוויות דכריעות וזקיפות‬ ‫אמנם אין לחשוש מדברי רבי יצחק (ר”ה‬ ‫דברכת אבות‪.‬‬ ‫לערימת המתים בחצר בית החולים‪ .‬בדרך נס‬ ‫מפני שבתקיעת השופר מתחללת השבת‪,‬‬ ‫עבר שם רופא שהחליק ונפל בדיוק על גופו‪.‬‬ ‫טז‪ ,).‬ששנה שאין תוקעין בה בתחילתה –‬ ‫שכן התקיעה “חכמה היא ואינה מלאכה”‪,‬‬ ‫וזהו ‘ועשית מעקה לגגך’‪‘ ,‬מעקה’ גימטריא‬ ‫יש לחשוש מסופה כיוון שהשטן המקטרג‬ ‫עם הכולל ‘רי”ו’‪‘ ,‬גגך’ גימטריא ‘כו’ שהוא‬ ‫הרופא ששכב על הארץ בסמוך לרבי יצחק‬ ‫כלומר‪ ,‬אין זו אחת ממלאכות השבת‬ ‫לא התערבב על ידי התקיעות‪ ,‬שהלא‬ ‫שם הוי”ה‪ .‬דהיינו‪ ,‬כוון הרי”ו בשם הוי”ה‬ ‫שלמה‪ ,‬שמע שיש בו דופק ורוח חיים‪ ,‬ומיד‬ ‫האסורות בתורה‪ ,‬אלא איסור מדרבנן‪,‬‬ ‫אמרו רבותינו בעלי התוספות (שם ד”ה‬ ‫כאמור‪ ,‬ובזה ‘ולא תשים דמים בביתך’‪ ,‬דהיינו‬ ‫החזירו אותו לבית החולים ושם טיפלו בו עד‬ ‫שמא יבוא התוקע לתקן כלי‪-‬שיר‪ ,‬ואם‪-‬‬ ‫שאין) בשם אחד מרבותינו הגאונים בספרו‬ ‫כדי שלא יתגברו הדינים בעולם שהוא ביתך‬ ‫שלאט לאט שב לאיתנו‪.‬‬ ‫כן מן הדין שידחה האיסור מפני מצוות‬ ‫’הלכות גדולות’‪ ,‬שהכוונה רק לשנה שלא‬ ‫הרמוז בבית חדש‪.‬‬ ‫לימים סיפר שמצבו היה אז כתינוק שנולד‪,‬‬ ‫עשה מן התורה‪.‬‬ ‫תקעו בה עקב אונס‪ ,‬ולא כאשר חל ראש‬ ‫וכן אמר הרב הקדוש בעל ’דגל מחנה אפרים’‬ ‫כי שכח כל תלמודו וכמעט לא ידע אפילו‬ ‫אף על פי כן העמידו חכמים דבריהם‬ ‫השנה להיות בשבת‪ ,‬שאז אין תוקעין מן‬ ‫זיע”א (פרשת כי תצא) על פסוק זה‪ :‬יש לומר על‬ ‫צורת אות‪ ,‬עד שריחמו עליו מן השמים ועל‬ ‫אף במקום קיום מצוות עשה מן התורה‪,‬‬ ‫הדין‪.‬‬ ‫דרך רמז על יום המשפט שהוא ראש השנה‪,‬‬ ‫ידי יגיעה רבה שב לתלמודו ולאיתנו הראשון‪.‬‬ ‫וקבעו שאין לתקוע בשופר כאשר חל‬ ‫אך מכל מקום‪ ,‬עדיין יש לתמוה על‬ ‫דהנה ידוע כי זה היום תחילת מעשיו‪ ,‬ובכל‬ ‫בימים ההם ששכב בלי הכרה ומשותק בצד‬ ‫ראש השנה להיות בשבת‪ ,‬וזאת מפני‬ ‫ביטול המצוה הנעלה וכל הכרוך בה עקב‬ ‫ראש השנה נתחדש העולם ושבים כל הדברים‬ ‫שמאל‪ ,‬התעורר במקצת והנה הוא רואה‬ ‫החשש שמא ילך התוקע ללמוד אצל‬ ‫חשש זה שנראה לעינינו רחוק‪.‬‬ ‫למקורם ועיצומו של יום מעורר זה בכל ראש‬ ‫במחזה את אביו ואמו מוקפים באש‪.‬‬ ‫הבקיאים ויעביר את השופר ארבע אמות‬ ‫האם מפני אותם יהודים עמי‪-‬הארץ‬ ‫השנה‪.‬‬ ‫החל רבי יצחק שלמה לצעוק אליהם‪ :‬מפני‬ ‫ברשות הרבים‪ ,‬שפעולה זו היא אחת‬ ‫מוותרים אנו על כך ביום הדין?!‬ ‫משלושים ותשע המלאכות שאסורות‬ ‫וזה יש לומר שמרומז כאן ‘כי תבנה בית‬ ‫מה נשארתי אני כאן בעולם העכור ולא זכיתי‬ ‫להסתלק על קידוש ה’ כמוכם? הרי בין כה‬ ‫סוד התקיעות‬ ‫בשבת מן התורה‪.‬‬ ‫חדש’‪ ,‬היינו בראש השנה כשמגיע העת‬ ‫איני יודע ללמוד ולהתפלל ולמה לי חיים?‬ ‫על מנת לפתוח פתח להבנת הדברים‪,‬‬ ‫גזירה זו גזרו חכמים בכל תפוצות‬ ‫להתעורר שיבנה העולם בנין חדש כנ”ל‪ ,‬אז‬ ‫ישראל‪ ,‬מלבד בירושלים עיר הקודש‬ ‫תראה ‘ועשית מעקה’ עם הכולל גימטריא‬ ‫ענה לו אביו להרגיעו‪ :‬תדע לך וזכור שכבר‬ ‫נציג תחילה שתי מעשיות כהקדמה‬ ‫הבטחתי לך כשנפרדתי ממך שתזכה להרביץ‬ ‫לבאור העניין‪:‬‬ ‫ובכל מקום שיש בו בית דין קבוע של‬ ‫רי”ו מספר גבורה‪‘ ,‬גגך’ מספר כ”ו שם הוי”ה‬ ‫דינים סמוכים‪ ,‬שם אין לחשוש שיבואו‬ ‫ב”ה שורש החסדים והרחמים‪ ,‬והיינו שתראה‬ ‫תורה ברבים‪.‬‬ ‫היה זה חודש אלול‪ .‬לפני הרב הקדוש‬ ‫בספר ‘דרשות מהרא”צ בריסק’ הביא (פרשת‬ ‫רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר‬ ‫להיכשל בהעברת השופר ארבע אמות‬ ‫לשתף גבורה וחסד להמתיק הגבורה ולהפך‬ ‫ברשות הרבים (ר”ה כט‪.):‬‬ ‫מידת הדין למידת הרחמים‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫ויחי) רמז בדברי הפסוק (דברים כא י) ‘כי תצא‬ ‫בעל ה’ישמח ישראל’ זיע”א‪ ,‬בא החסיד‬ ‫למלחמה על אויבך’‪.‬‬ ‫ר’ אברהם מאיר מוורשה‪ ,‬שהיה מחשובי‬ ‫יש שיתמהו‪ :‬הרי תקיעת שופר מותרת‬ ‫פרנסה בזכות התורה‬ ‫‘כי תצא’ ראשי תיבות‪‘ :‬כל ימיך תצייר צורת‬ ‫החסידים ושימש רבות בשנים כ’בעל‬ ‫בשבת מן התורה‪ ,‬ובמעשה התקיעה‬ ‫פעם התאונן אברך לפני הרב הקדוש ה’שפת‬ ‫עצמו אין השבת מתחללת‪.‬‬ ‫אביך’‪ ,‬באופן זה תצא למלחמה נגד היצר הרע‬ ‫תוקע’ בחצר הרבי‪.‬‬ ‫אמת’ מגור זיע”א‪ ,‬שחמיו מתקשה בפרנסתו‬ ‫את טעמה של תקנת חכמים שלא‬ ‫ותנצחו‪ ,‬ועל ידי זה ‘ונתנו ה’ אלהיך בידך’‪ .‬וכן‬ ‫בכל שנה היה ר’ אברהם מאיר בא לפני‬ ‫ואינו מצליח לעמוד בהבטחתו ולספק לו את‬ ‫לתקוע‪ ,‬פרש האמורא הקדוש רבה בר‬ ‫‘כי תבא אל הארץ’‪‘ ,‬כי תבא’ ראשי תיבות‪:‬‬ ‫הרבי ומבקש בדחילו שיואיל הרבי ללמדו‬ ‫מזונותיו‪ ,‬והוא חושש שייאלץ לצאת לעסוק‬ ‫את סוד כוונת התקיעות‪ ,‬אך הרבי מעולם‬ ‫נחמני מפני חשש שאדם שאינו בקי‬ ‫במסחר‪ .‬שאלו ה’שפת אמת’ אם חותנו עוסק‬ ‫‘כל ימיך תצייר בית אביך’‪ ,‬באופן זה תבוא אל‬ ‫לא מלא את מבוקשו ותמיד דחה אותו‬ ‫בסדר התקיעות יקח את שופרו בידו וילך‬ ‫בתורה‪ ,‬וענה האברך‪ ,‬כי חותנו אדם פשוט‬ ‫הארץ ותעבוד את ה’ בארץ הקודש‪.‬‬ ‫בדברים‪.‬‬ ‫ללמוד אצל החכם‪ ,‬וכך יכשל באיסור‬ ‫ואינו למדן‪ .‬אמר לו הרבי‪ :‬באם תתמיד אתה‬ ‫כי תבנה בית חדש – ראש השנה‬ ‫אך ר’ אברהם מאיר לא התייאש‪ ,‬ואף‬ ‫העברה ארבע אמות ברשות הרבים‪.‬‬ ‫בלימודך‪ ,‬יעזור השם יתברך שיהא לחותנך‬ ‫בבית הרב הקדוש בעל ’דברי חיים’ מצאנז‬ ‫על פי שכבר הורגל בסרוב היה חוזר‬ ‫חשש זה נראה רחוק למדי‪:‬‬ ‫פרנסה ויכולת להחזיקך‪ .‬וכדמצינו לשון‬ ‫זיע”א נהגו להשמיע בכל סעודות שבעת ימי‬ ‫ומנסה את מזלו בכל שנה מחדש‪.‬‬ ‫לרוב‪ ,‬המתמנה לתקוע בשופר בקי הוא‬ ‫הגמרא ’תלי תניא בדלא תניא’‪.‬‬ ‫המשתה דברי בדחנות‪ ,‬והנוהג היה שעשו זאת‬ ‫בשנה ההיא אירע הדבר‪ .‬בעת שחילה‬ ‫במלאכתו ומתכונן לכך עוד לפני ראש‬ ‫סיפר הרב הקדוש ה’בית ישראל’ מגור‬ ‫בדרך נושא ונותן איש עם רעהו‪ .‬פעם אחת‪,‬‬ ‫ר’ אברהם מאיר את פני הרבי כמדי שנה‪,‬‬ ‫השנה‪ ,‬מה‪-‬גם שאין הקהל בוחר אדם בור‬ ‫זיע”א‪ :‬מעשה בחסיד ר’ לייבל גלאזר ז”ל‪,‬‬ ‫כיון שהבדחן המוזמן איחר פעמיו לבוא‪ ,‬אמר‬ ‫האיר אליו הרבי פנים ולראשונה אמר לו‪:‬‬ ‫ועם הארץ אלא ירא שמים ותלמיד חכם‬ ‫שישב שנים אחדות אחר נישואיו על התורה‬ ‫ה’דברי חיים’ בעצמו דברי בדחנות‪.‬‬ ‫“רצונך ללמוד את כוונת התקיעות? אם‬ ‫שאין ספק שיודע הוא היטב את איסור‬ ‫והעבודה‪ ,‬והסתופף בצילו של הרב הקדוש‬ ‫ופתח פיו הקדוש בכתוב (דברים כב ח) ‘כי‬ ‫כן‪ ,‬הקשב נא לדברי!”‬ ‫ההעברה ברשות הרבים‪.‬‬ ‫ה’שפת אמת’ זיע”א‪ .‬כשנשלמו שנות הקעסט‬ ‫תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך’‪‘ ,‬מעקה’‬ ‫ר’ אברהם מאיר התכופף בהתרגשות‪,‬‬ ‫וכי מפני שעלולים להיות כמה יהודים‬ ‫שהבטיח לו חותנו‪ ,‬נאלץ ר’ לייבל להתפרנס‬ ‫ראשי תיבות‪‘ :‬מלוך על כל העולם’‪.‬‬ ‫הנה עומד הוא להתוודע לסוד הגדול‬ ‫פשוטים שלא התכוננו לתקיעת שופר‬ ‫בעצמו‪ .‬הוא פנה למסחר‪ ,‬אך הקפיד להקדיש‬ ‫אמר השני‪ :‬הלא מעקה כתוב בק’ ולא בכ’?‬ ‫שאליו הוא נושא את נפשו זה שנים‬ ‫ולא מצאו מי שיתקע בעבורם‪ ,‬ויש‬ ‫לעסקים לא יותר מארבע שעות ביממה בעוד‬ ‫השיב הרב מצאנז זיע”א‪ :‬הלא אמרו חכמים‬ ‫ארוכות‪.‬‬ ‫לחשוש שיבואו להעביר את השופר‬ ‫שאר עיתותיו נשארו קודש לתורה ולעבודת‬ ‫בת ק’ כבת כ’‪...‬‬ ‫המשך בעמוד ב’‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫שבת קודש‬ ‫תחינה נשזרה בקולם; שרק לא יסרב‪.‬‬ ‫להתקבל‪ ,‬והוא השכיר את עצמו לנגר‬ ‫ותתבהר טעמה ופשרה של גזירת חכמינו‬ ‫”סוד התקיעות הוא אהבת ישראל!” אמר‬ ‫עליהם לשמוע תקיעת שופר‪ ,‬והרבי אמר‬ ‫גוי תמורת פרוטות עלובות שהספיקו לו‬ ‫שלא לתקוע בשופר מחשש שיבואו עמי‬ ‫לו הרבי‪.‬‬ ‫שלא יתקעו בשופר כל עוד הוא לא יבוא‪...‬‬ ‫בקושי רב למיטה להניח את ראשו בלילה‬ ‫הארץ להעביר את השופר ארבע אמות‬ ‫“אהבת ישראל?!” תלה בעל התוקע‬ ‫מבוכתו של שלמה גברה‪ .‬החיוורון‬ ‫ולמעט מזון להשביע את רעבונו‪.‬‬ ‫ברשות הרבים‪.‬‬ ‫עינים מאוכזבות ברבי‪.‬‬ ‫שכיסה את פניו התחלף בסומק עז‪ .‬הוא‬ ‫מצבו החמרי הרעוע‪ ,‬והחלפת חיי האושר‬ ‫נוהג היה הרב הקדוש רבי אשר מסטולין‬ ‫”כן‪ ,‬לאהוב כל יהודי ויהודי‪ ,‬יהיה מי‬ ‫ייכנס לבית המדרש בעצומה של התפילה‬ ‫וההתעלות בחיי צער ודוחק רוחניים‬ ‫זי”ע להסתגר בחדרו בראש השנה קודם‬ ‫שיהיה!”‬ ‫לבוש כגוי?!‬ ‫וחמריים‪ ,‬לא סיעו לו לפקוח את עיניו‪ ,‬והוא‬ ‫התקיעות‪ .‬כרבע שעה היה הצדיק מתבודד‬ ‫“סבור אתה ודאי שאני מתכוון ליהודי‬ ‫ובכלל‪ ,‬מה לו ולחסידים הללו? מזמן עזב‬ ‫הלך והידרדר מדחי לדחי‪ ,‬עד שכעבור זמן‬ ‫בחדרו‪ ,‬ואיש בעולם לא ידע מה מעשיו‬ ‫שומר תורה ומצוות מדקדק בקלה‬ ‫את חברתם ואת אורח חייהם המיושן‪ .‬בז‬ ‫לא נראה כיהודי כלל‪.‬‬ ‫באותו זמן‪.‬‬ ‫כבחמורה? שמא סבור אתה שאני מתכוון‬ ‫הוא לאדיקותם ולשמרנותם‪ ,‬ומה אכפת לו‬ ‫את חייו חי בין הגויים בלא זכר ליהדות‪,‬‬ ‫באחת השנים התמהמה הרבי מאוד‬ ‫אפילו ליהודי כזה שבא לבית הכנסת‬ ‫אם יתקעו בשופר או לא?‬ ‫וניסה להשכיח מנשמתו המשתוקקת את‬ ‫בחדרו‪ .‬זמן רב חלף‪ ,‬למעלה משעה‪ ,‬והוא‬ ‫לעיתים בלבד?‬ ‫השליחים המתינו במתח לתשובתו‪,‬‬ ‫צור מחצבתו‪.‬‬ ‫עדיין מסוגר בחדרו‪.‬‬ ‫אם תרחיק במחשבתך‪ ,‬תחשוב שמא‬ ‫בעיניו ראו את המחשבות המתרוצצות‬ ‫ליגונם של ההורים לא היה גבול‪ .‬עד‬ ‫דאגה הזדחלה לליבות החסידים‬ ‫ואולי מתכוון הרבי אפילו למי שבא אחת‬ ‫במוחו‪ .‬לפני זמן מה קנה היצר הרע שליטה‬ ‫לפני זמן קצר קנאו בהם כל בני העיירה‬ ‫הממתינים בבית המדרש לתקיעת שופר‪.‬‬ ‫בשנה בלבד‪ ,‬ביום הכיפורים?‬ ‫מוחלטת בנשמתו של זה‪ ,‬ומה יעשו אם גם‬ ‫על היהלום שנפל בחלקם‪“ .‬עדיו לגדולות”‬ ‫מה אירע בשנה זו? מי יודע מה מתרחש‬ ‫דע לך שלא!” הפתיע הרבי את ר’ אברהם‬ ‫כעת יגבר חלילה היצר הרע?‬ ‫– הצביעו כולם והביטו עליו בהתפעלות‪,‬‬ ‫כעת בעולמות העליונים‪ ,‬שמא עמל הצדיק‬ ‫מאיר‪.‬‬ ‫החסידים כולם ממתינים לשובם‪ ,‬והרבי‪...‬‬ ‫וכעת אפפום חרפות ובזיונות למראה הבן‬ ‫לבטל גזירה קשה המרחפת מעל ראשי‬ ‫“כוונתי ליהודי כזה שמתגורר בכפר נידח‬ ‫איך ישובו בידיים ריקות?! בכוח לא‬ ‫המגודל שהפך לגוי גמור לעיני כולם‪ ,‬בלי‬ ‫ישראל? שמא מלמד הצדיק זכות על‬ ‫בין הגויים ואין לו שמץ של מושג יהודי‪ .‬יום‬ ‫יוכלו לגרור נער מגודל זה מתוככי הנגרייה‬ ‫לחוס על נשמתו ועל צערם של הוריו‬ ‫ישראל מפני קטרוגיו של השטן?‬ ‫אחד יוצא הוא הרחובה‪ ,‬והנה‪ ,‬כל החנויות‬ ‫הגויית‪.‬‬ ‫ומוריו‪.‬‬ ‫רק כעבור זמן רב נפתחה הדלת‪ .‬הצדיק‬ ‫שבבעלות יהודית נעולות על מסגר ובריח‪.‬‬ ‫מלחמה עזה נטשה בנשמתו של שלמה‪.‬‬ ‫הודעתו המפתיעה של הרבי ביום‬ ‫עמד בפתח החדר ולא יצא‪ .‬פניו בוערות‬ ‫‘מה אירע היום?’ הוא שואל‪.‬‬ ‫הרבי הקדוש מחדרו שבבית המדרש‪,‬‬ ‫ראש השנה לפני התקיעות – “לא אתקע‬ ‫כלפידים‪.‬‬ ‫’דז’יען סאנדו’ – יום המשפט‪ ,‬עונים לו‬ ‫נהל מאבק איתנים להחזרת הנשמה‬ ‫בשופר עד ששלמה יבוא הנה!” הביאה את‬ ‫“הבחור שלמה‪ ,‬היכן הוא?” שאל‪.‬‬ ‫שכניו הגויים‪ .‬במאמץ רב נזכר היהודי ביום‬ ‫האבודה‪ .‬ומאידך‪ ,‬הסטרא‪-‬אחרא וכנופיתו‬ ‫החסידים במבוכה‪.‬‬ ‫החסידים שתקו במבוכה‪ .‬איש לא הגיב‪.‬‬ ‫קדוש שהיו הוריו מצינים בילדותו‪ ,‬וזעזוע‬ ‫משכוהו בכל כוחם שמאלה‪“ :‬שלנו אתה!!!‬ ‫מהיכן יביאו את שלמה? כיצד יביאו‬ ‫“האם הגיע היום לתפילה?” שאל הרבי‪,‬‬ ‫עובר בו‪ .‬הוא שב נסער לביתו‪ ,‬ואומר‬ ‫השכחת?!” צלצלו הפעמונים בקרבו‪.‬‬ ‫גוי גמור שאינו חפץ בכל קשר עם אחיו‬ ‫ושוב נענה בשתיקה מתוחה‪.‬‬ ‫לאשתו בהתרגשות‪‘ :‬היום יום המשפט‪,‬‬ ‫ואז‪ ,‬התנער שלמה ממקומו‪” .‬נלך!” קרא‬ ‫היהודים ומתנכר למשפחתו וליהדותו?!‬ ‫הצדיק המתין עד שאחד מזקני החסידים‬ ‫בואי ניסע העירה לבית הכנסת‪ ,‬כך נהג‬ ‫באחת‪.‬‬ ‫חסידים אינם שואלים שאלות‪ ,‬בפרט‬ ‫שבר את הדממה‪.‬‬ ‫גם סבי!’‬ ‫התערבב לו השטן וניצח היצר הטוב‪,‬‬ ‫לא כאשר הרבי והקהל ממתינים לתקיעת‬ ‫“לצערנו‪ ,‬כבר זמן רב לא בא שלמה לבית‬ ‫האישה תמהה לעומתו‪‘ :‬מה פשר‬ ‫והחבורה הקטנה והמוזרה שמה את פעמיה‬ ‫שופר התלויה בבואו של שלמה זה‪ ,‬ושניים‬ ‫המדרש‪ ,‬ואף היום נפקד מקומו‪ ”...‬אמר‬ ‫הבהלה? טרם אכלנו ארוחת צהריים!’‬ ‫לכיוון בית המדרש‪.‬‬ ‫מנכבדי החסידים התנדבו ללכת להביא את‬ ‫בשפל קול‪.‬‬ ‫שומע הכפרי‪ ,‬והיות שהחנויות סגורות‪,‬‬ ‫שני יהודים מבוגרים והדורי פנים עטופים‬ ‫הבן האובד‪.‬‬ ‫הרבי העביר את מבטו על החסידים‪,‬‬ ‫הוא נוטל את רובה הציד שלו ויוצא ליער‬ ‫בטליתותיהם‪ ,‬צועדים עם נער מגושם‬ ‫יודעי‪-‬הכל שבעירה גילו את אזנם על‬ ‫והודיע‪” :‬לא אתקע בשופר עד ששלמה‬ ‫הסמוך‪ ,‬צד ארנבת ומביאה לאשתו שתצלה‬ ‫בבגדי עבודה גויים בעצומו של יום ראש‬ ‫כתובת מגוריו באזור הגויי של העיירה‪,‬‬ ‫יבוא לכאן!” ותכף סב על עקביו וחזר‬ ‫אותה לארוחת צהריים‪.‬‬ ‫השנה‪ .‬נראה של’גוי‪-‬של‪-‬שבת’ זקוקים הם‪.‬‬ ‫והשניים – מעוטפים בטליתות ובידיהם‬ ‫להסתגר בחדרו‪.‬‬ ‫אחרי הארוחה הוא מתגלח בתער; הלא‬ ‫השלושה נכנסו לבית המדרש ופנו הישר‬ ‫מחזורים עבי‪-‬כרס ‪ -‬התדפקו על הדלת‬ ‫שלמה זה היה מבחירי הבחורים בסטולין‪,‬‬ ‫עליו להראות במיטבו לכבוד החג! רותם‬ ‫לחדרו של הרבי שפתח את הדלת תיכף‬ ‫בחשש‪.‬‬ ‫ומעוטר היה בכל המעלות שנמנו בבחורי‬ ‫את סוסו ויוצא העירה‪.‬‬ ‫ומיד‪.‬‬ ‫אך לשוא‪ .‬כל רחש לא נשמע מתוך החדר‪,‬‬ ‫חמד שבזמן ההוא‪.‬‬ ‫בפתח בית הכנסת נעצר הכפרי מהורהר‪:‬‬ ‫הוא חייך באהבה לשלמה שעל ראשו‬ ‫וכל תגובה לא באה גם לאחר שהלמו על‬ ‫ולפי שבימים ההם טרם קמו ישיבות‬ ‫מה יעשה בבית הכנסת? הלא אינו יודע‬ ‫נחה באופן מוזר כיפתו של אחד המלווים‬ ‫הדלת באגרופיהם‪.‬‬ ‫חסידיות – ישובים היו הנערים ב’קלויזים’‬ ‫לקרוא!‬ ‫שכיסה את ראשו בטלית‪ ,‬והכניסו אל‬ ‫השניים הביטו זה בזה בצער‪“ :‬משמע‪ ,‬גם‬ ‫ובשטיבלאך החסידיים והוגים בתלמודם‪,‬‬ ‫והוא לוחש בלבו תפילה‪‘ :‬ריבונו של‬ ‫החדר‪.‬‬ ‫היום הלך לעבודתו‪”...‬‬ ‫וכך נוהג היה גם שלמה דנן שהיה שקוד‬ ‫עולם‪ ,‬יודע אתה שאיני יודע לקרוא‬ ‫המתח בקהל רפה‪ ,‬והכל החלו לשוחח‬ ‫סברו וצדקו‪.‬‬ ‫על תלמודו באחד מבתי המדרש שבעיר‪,‬‬ ‫ולהתפלל‪ ,‬אם כן‪ ,‬לשם מה לי להיכנס לבית‬ ‫ביניהם על המאורע המוזר‪ .‬לבטח יארך‬ ‫בתי הכנסת מלאים בלבבות קרועים‬ ‫ומתעלה בתורה ויראת שמים‪.‬‬ ‫הכנסת? כל שיש לי לומר לך הוא‪ :‬תודה על‬ ‫עוד זמן רב עד שיצא הרבי לתקיעת שופר‪.‬‬ ‫המתרפקים על בוראם‪ ,‬בפיות טהורים‬ ‫וביום סגריר אחד הצליח היצר הרע‬ ‫כל מה שנתת לי בעבר‪ ,‬ואנא תן לי ברכה‬ ‫להפתעתם‪ ,‬לא חלפה אלא דקה‪ ,‬והדלת‬ ‫המתנים את תוקף קדושת היום‪ ,‬ושלמה‬ ‫להפיל את שלמה במכמרתו הפרושה לרגלי‬ ‫ושפע גם בעתיד’‪ .‬מסיים את ה’תפילה‬ ‫נפתחה שוב‪ .‬מן החדר יצא שלמה בבגדי‬ ‫דנן – פאר העיירה עד לפני זמן לא ארוך‪,‬‬ ‫כל בן‪-‬אנוש‪.‬‬ ‫קצרה’ שחיבר‪ ,‬ופונה לשוב לביתו”‪.‬‬ ‫העבודה שלו‪ .‬אחריו יצא הרבי שצעד‬ ‫יושב בנגרייה בבגדי נכרים‪ ,‬אוחז במסור‬ ‫השגחה ראויה לא היתה על אותם בחורים‬ ‫סיים בעל ה’ישמח ישראל’ את דבריו‪,‬‬ ‫בזריזות למקומו‪ ,‬תוך שהוא רומז לשלמה‬ ‫ומכה בקורנס‪ ,‬ולבו יבש וצחיח‪.‬‬ ‫שלמדו ברשות עצמם בבית המדרש‪,‬‬ ‫ופנה לתוקע‪” :‬שומע אתה? ליהודי כזה‬ ‫לעמוד בסמוך אליו‪ ,‬והורה לפתוח באמירת‬ ‫’ראש השנה היום‪ ’...‬לוחש קול במעמקי‬ ‫ושלמה נכשל בהתחברות עם חברים רעים‪,‬‬ ‫התכוונתי‪ ,‬גם יהודי כזה יש לאהוב אהבת‬ ‫מזמור ‘למנצח’ שקודם התקיעות‪.‬‬ ‫ליבו‪.‬‬ ‫נערים מנוערים ממצוות‪ ,‬שהשליכו לחיקו‬ ‫נפש!”‬ ‫שלמה לא שת לבו למבטים שננעצו בו‪.‬‬ ‫‘ובכן? מה זה אומר לי?’ עונה הוא ללא‬ ‫ספרי מינות והבל‪ ,‬שסמאו את עיניו והיטו‬ ‫ר’ אברהם מאיר הנרעש טרם עיכל את‬ ‫במשך כל התפילה עמד כשפניו כבושות‬ ‫מלים לאותו קול‪.‬‬ ‫את לבו מן התורה האהובה‪.‬‬ ‫הדברים‪ ,‬ומפיו יוצאת הקריאה‪“ :‬רבי! יהודי‬ ‫במחזור‪ ,‬ושפתיו הרוטטות ממלמלות מלים‬ ‫’אחיך מתמוגגים בדמע לפני מלך מלכי‬ ‫בתחילה היה השינוי בלתי‪-‬מורגש‪ .‬שלמה‬ ‫כזה רק הרבי מסוגל לאהוב!”‬ ‫קטועות מן התפילה‪.‬‬ ‫המלכים‪ ,‬ואתה רובץ כאן בין ערלים‬ ‫המשיך להופיע בבית המדרש כמדי‪-‬יום‪,‬‬ ‫”ומה חשבת? שסוד התקיעות נקנה‬ ‫מפעם לפעם רעדו כתפיו בבכי כבוש‪,‬‬ ‫מגושמים ומנסר רהיטים‪ ’...‬נוזף בו הקול‪.‬‬ ‫אולם התמדתו פחתה והתלהבותו הצטננה‪.‬‬ ‫בקלות?! הלא חפצת לדעת את סוד‬ ‫ניכר היה ששכבות הזוהמא שכיסו את‬ ‫הוא מנסה להתעלם מהקול‪ .‬וכי ילך כעת‬ ‫לימודו היה בכבדות ובעצלות‪ ,‬ועבודת‬ ‫התקיעות‪ .‬דברים אלה אינם נקנים באמירה‬ ‫הנשמה היהודית שבקרבו התקלפו‪ ,‬וגל של‬ ‫לבית הכנסת?‬ ‫הבורא ‪ -‬כלאחר יד וכמי שכפאו שד‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬והרבה יש לטרוח ולהתייגע כדי‬ ‫תשובה והיטהרות שטף אותו‪.‬‬ ‫מה לו לגוי גמור ולהיכל המקודש‬ ‫בתפילה זלזל‪ ,‬ועיניו שהיו מושפלות‬ ‫להשיג את מדרגת אהבת ישראל האמיתית‪.‬‬ ‫תיכף עם סיום התפילה נשמט שלמה‬ ‫ביום זה? הלא ישליכוהו בו‪-‬ברגע החוצה‬ ‫תדיר בלכתו ברחוב החלו לשוטט בבלי‪-‬‬ ‫ואם כדבריך‪ ,‬שלא הגעת למדרגה זו‬ ‫מקהל הסקרנים שהקיפו‪ ,‬וחמק לו לבית‬ ‫כמכניס צלם בהיכל!‬ ‫דעת וחשבון‪ ,‬עד שנעשה לו מר למתוק‬ ‫לאהוב יהודים שכאלו – מי יודע אם יצאתי‬ ‫הוריו שלא האמינו למראה עיניהם‪.‬‬ ‫הוא חש עינים נעוצות בו‪ ,‬וכאשר‬ ‫ומתוק למר‪ .‬הוא הלך שולל בעקבות מרעיו‬ ‫ידי חובתי ממך בתקיעת שופר בשנים‬ ‫חלפו כמה ימים עד שנראה פרצופו של‬ ‫נשא את עיניו‪ ,‬תקף רעד את גופו וסרגל‬ ‫הנלוזים‪ ,‬עד שנטה מדרך התורה המסורה‬ ‫ועזב את בית המדרש לחלוטין‪ ,‬על כל‬ ‫עברו‪”...‬‬ ‫שלמה בשנית בבית המדרש‪ .‬רגוע היה‬ ‫המדידה נשמט מידיו‪.‬‬ ‫המשתמע מכך‪.‬‬ ‫כי תקיעת שופר ענינה הוא לעורר רחמים‬ ‫יותר‪ ,‬והסכים לענות לשאלות החסידים‪.‬‬ ‫שני יהודים עבדקנים עמדו מולו‬ ‫לבית הוריו לא שב‪ .‬אורח החיים שנסחף‬ ‫ורצון לפני השם יתברך על בניו האהובים‬ ‫הוא תיאר באזניהם את ירידתו הרוחנית‬ ‫מעוטפים בטליתותיהם‪ ,‬ובהו בו בזעזוע‪.‬‬ ‫אליו‪ ,‬מנוגד היה בתכלית לטהרת ביתם‪,‬‬ ‫– הסביר האדמו”ר רבי אברהם מנחם‬ ‫וכיצד יצא לתרבות רעה עד שנטש את הכל‬ ‫הזהו שלמה?!‬ ‫”ראש השנה היום‪ ”...‬פתח המבוגר שבהם‬ ‫והוא נאלץ למצוא לעצמו מקום מגורים‬ ‫מאלכסנדר זצ”ל בעל ’אמרי מנחם’‪.‬‬ ‫מאחורי גוו לטובת העולם הגויי‪ .‬שם – בטוח‬ ‫כשהתאושש מהתדהמה‪.‬‬ ‫וממון למחייה‪.‬‬ ‫ועל ידי אהבת ישראל – כאשר אוהב כל‬ ‫היה שימצא אנשים שוחרי קדמה ואוהבי‬ ‫“יודע אני”‪ ,‬השיב שלמה בשפל קול‪.‬‬ ‫מקצוע לא היה בידיו של בחור החמד‬ ‫יהודי ויהודי מישראל‪ ,‬בשל העובדה שהוא‬ ‫תרבות שיעריכוהו ויקרבוהו‪ ,‬ובקרבם יטפס‬ ‫“הרבי ציווה לקרוא לך‪ .‬עד שלא תבוא‬ ‫שלפני שעברה עליו רוח רעה ניצל את ימיו‬ ‫בנו של הבורא‪ ,‬מעורר הוא את רחמי האב‬ ‫לפסגות נישאות מעבר לחומות היהדות‬ ‫החשוכה וימצה את הנאות העולם הזה‪.‬‬ ‫לבית המדרש – לא יתקעו בשופר‪ ,‬אמר‬ ‫הטובים ללימוד התורה‪ .‬בשל כך הוא נאלץ‬ ‫על הבנים‪.‬‬ ‫אלא שהמציאות טפחה על פניו מהר מן‬ ‫נחרצות‪ .‬כל החסידים ממתינים לך‪,‬‬ ‫לחזר אחר בעל מלאכה שיסכים לקבלו‬ ‫הקשיבו לקול שופר‬ ‫הצפוי‪.‬‬ ‫מבקשים אנו שתואיל בטובך לבוא עמנו”‪,‬‬ ‫לעבודה תחתיו‪.‬‬ ‫ולאור המעשה המרטיט הבא‪ ,‬יתבארו‬ ‫חבריו הנלוזים שנדמו לו כאוהביו בשעה‬ ‫הפצירו בו‪.‬‬ ‫לעבודה ראויה לשמה לא היה לו סיכוי‬ ‫דברי בעל ‘ישמח ישראל’ מאלכסנדר‪,‬‬ ‫מקצת שבחו‬ ‫שישב בבית המדרש‪ ,‬הפנו‬ ‫בתפילות הימים הנוראים מרבים בשבחי‬ ‫הבורא‪ ,‬ואומרים פיוטים בהם מפארים‬ ‫תפילה‬ ‫לו עורף כאשר התפתה‬ ‫“ילד‬ ‫הרעה‪.‬‬ ‫לעצתם‬ ‫ומעריצים את שמו הגדול של הבורא יתברך‪.‬‬ ‫מנהג זה מוקשה מדברי חכמינו‪ ,‬שאמרו‬ ‫פנינים ומרגליות בעניני‬ ‫תפנוקים‪ ,‬טוב לו שיתחנך‬ ‫מעט‪ ”...‬הפטירו אחריו‪,‬‬ ‫(ברכות לג‪ :‬מגילה כה‪ ).‬שאסור לאדם להרבות‬ ‫עבודה שבלב זו תפילה‬ ‫והותירוהו לרעוב ללחם‬ ‫בשבחו של מקום יותר מנוסח התפילה שתיקנו‬ ‫ולישן ברחובות‪.‬‬ ‫אנשי כנסת הגדולה‪ ,‬מפני שאין גבול לשבחי‬ ‫גם הכפריים שבנגרייה‪,‬‬ ‫יחד שבטי ישראל‬ ‫התפילה ביום הדין‬ ‫הבורא‪ ,‬וכאשר מסיים המרבה בשבחים שאינם‬ ‫אותם ראה כעומדים ברום‬ ‫מנוסח התפילה על דעת עצמו להתפלל‪ ,‬נראה‬ ‫וכאן המקום להביא את דברי המשגיח הגאון‬ ‫המעלה‪ ,‬לא קבלוהו כאחד‬ ‫כמי שכילה את כל שבחי הבורא שאין להם סוף‪,‬‬ ‫רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל בפירוש המילים ‘כי‬ ‫למשפטיך עמדו היום‬ ‫משלהם‪.‬‬ ‫והרי זה כמחרף ומגדף חלילה‪.‬‬ ‫הכל עבדיך’‪ ,‬המלמדות אותנו על הדרך שיש‬ ‫דבר פלא הוא שבכל התורה כולה לא נזכר‬ ‫למראית עין דיברו עמו‬ ‫וכל השבחים שיכול אדם להעלות על דעתו‪,‬‬ ‫להתייצב למשפט לפני הבורא באחדות עם כלל‬ ‫שראש השנה הוא יום הדין‪ ,‬אלא ‘יום הזיכרון’‬ ‫כשוה‪ ,‬אך מאחורי גבו‬ ‫דומים למלך שהיו לו אלפי אלפים דינרי זהב‪,‬‬ ‫ישראל; ‘כי הכל עבדיך’‪.‬‬ ‫ו’יום תרועה’ בלבד‪ .‬ולא נתפרשו מהותם של‬ ‫היו לועגים לו‪ ,‬ליהודי‬ ‫ומקלסים אותו בדינרי כסף שאין זה שבח עבורו‬ ‫שכן דרשו בספרים (שם משמואל שמיני תרע”ה‬ ‫זיכרון ותרועה אלו‪ ,‬אלא בדברי חז”ל‪.‬‬ ‫המתחפש לגוי‪ ,‬ולא פעם‪,‬‬ ‫אלא גנאי‪.‬‬ ‫ד”ה ואל בני ישראל) מדברי הכתוב (דברים לג ה)‬ ‫המקום היחיד בספרי הקודש שבו נרמז‬ ‫כאשר התפרצה שנאתם‬ ‫תשובה לשאלה זו כתב המגיד רבי יעקב‬ ‫‘ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי‬ ‫המשפט בראש השנה הוא בשירי דוד המלך‬ ‫הכבושה – שנאת עשו‬ ‫ישראל מקרמניץ בפירושו ’שבט מישראל’‬ ‫ישראל’‪ ,‬שהמלכת הקדוש ברוך הוא על ישראל‬ ‫שאמר (תהלים פא ד) ‘תקעו בחודש שופר בכסה‬ ‫ליעקב‪ ,‬חשפו את תעובם‬ ‫לספר תהלים (לג א)‪ ,‬והסביר כי חשש זה קיים‬ ‫היא על ידי התאחדות ישראל‪.‬‬ ‫ליום חגנו‪ ,‬כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי‬ ‫כלפיו והתאנו לו‪.‬‬ ‫רק בכל ימות השנה‪ ,‬בהם נסתר כבוד ה’‬ ‫וכך דרשו חכמינו בספרי‪“ :‬כשישראל שווים‬ ‫יעקב’‪.‬‬ ‫ובליל ראש השנה – “לא‬ ‫מהעולם והשגחתו אינה גלויה‪.‬‬ ‫בעצה אחת מלמטה – שמו הגדול משתבח‬ ‫טעם הדבר הוא בחסדי הבורא עלינו להסתיר‬ ‫ידעתי אפילו את התאריך”‪,‬‬ ‫והרי זה דומה לאדם המשבח את חברו שלא‬ ‫מלמעלה‪ .‬אימתי? ‘בהתאסף ראשי עם יחד‬ ‫את יום הדין בתורה‪ ,‬על מנת שלא ידע המקטרג‬ ‫אמר שלמה‪“ ,‬אך בשכבי על‬ ‫בפניו‪ ,‬שעל כך אמרו חכמים (עירובין יח‪ ):‬שדרך‬ ‫שבטי ישראל’ – כשהם עשויים אגודה אחת ולא‬ ‫מתי הוא יום הדין‪ ,‬וכך יקבל את תשובתנו‬ ‫משכבי נדדה שנתי מעיני‪,‬‬ ‫ארץ הוא לומר את כל שבחו‪ ,‬אך אין דרך ארץ‬ ‫כשהם עשוים אגודות אגודות”‪.‬‬ ‫במידת הרחמים‪ ,‬וניכתב לחיים טובים‪.‬‬ ‫ובעודי מתהפך מצד לצד‪,‬‬ ‫לומר את כל שבחו בפני חברו‪ ,‬מפני שנראה‬ ‫וזו היא כוונת דברי הזוהר הקדוש (ח”ב מד‪):‬‬ ‫וכן אמרו בזוהר הקדוש (ח”ג ערה‪ ,).‬שהירח‬ ‫נגלתה לנגד עיני דמותו של‬ ‫כמחניף לו‪ ,‬אלא יאמר רק מקצת משבחו‪.‬‬ ‫על הפסוק (מלכים ב’ ד יג) ‘בתוך עמי אנכי ישבת’‪,‬‬ ‫מתכסה בראש השנה מפני שבהגיע ראש השנה‬ ‫הרבי‪...‬‬ ‫וכיוון שכן‪ ,‬אין להאריך בשבחו של הקדוש‬ ‫שבראש השנה על האדם להיכלל עם הציבור‬ ‫בא השטן לקטרג לפני הקדוש ברוך הוא על‬ ‫בהלה אחזתני‪ ,‬ובשרי‬ ‫ברוך הוא‪ ,‬מפני שהרי זה בבחינת ‘שלא בפניו’‬ ‫ולא לפרוש ממנו‪ ,‬על מנת לזכות בדין‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬ואומר לו הבורא יתברך להביא עדים‬ ‫סמר‪.‬‬ ‫שדרך ארץ הוא באדם לומר את כל שבחו‪,‬‬ ‫וכן כתב המקובל הקדוש רבנו נתן נטע שפירא‬ ‫על חטאיהם‪ .‬כאשר הולך השטן להביא את‬ ‫ובחלום‪-‬הקיץ זה‪ ,‬שומע‬ ‫ועלול הדבר להראות כאילו סיימו לומר שבחו‬ ‫מקראקא זיע”א בספרו ‘מגלה עמוקות’ (פר’ ויצא‬ ‫השמש והירח שיעידו על פשעי ישראל‪ ,‬מתכסה‬ ‫אני את קולו אומר לי‪’ :‬ראש‬ ‫של מקום‪.‬‬ ‫ד”ה והנה באר)‪ ,‬שתבת ‘ציבור’ עולה בגימטריא‬ ‫הירח ונעלם‪.‬‬ ‫השנה היום! מחכה אני לך‬ ‫אבל בימים הנוראים בהם יושב הבורא‬ ‫כמניין ‘רחמים’‪ ,‬לרמוז על הרחמים המתעוררים‬ ‫אמנם‪ ,‬פסוק נוסף מצאנו בספר תהלים הרומז‬ ‫למחר בבית המדרש! יהודי‬ ‫יתברך על כס מלכותו ודן את כל באי עולם‪,‬‬ ‫באופן ברור ליום הדין‪ ,‬והוא הפסוק (תהלים קיט‬ ‫אתה‪ ,‬ועליך לבוא לתפילה‬ ‫על ידי אחדות הציבור‪.‬‬ ‫והשגחתו מתגלה על כל הברואים‪ ,‬וכלשונו‬ ‫גם הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק הכהן מקוריץ‬ ‫צא) ‘למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך’‪.‬‬ ‫ולתקיעת שופר‪’...‬‬ ‫של רש”י הקדוש (ברכות יב‪ :‬ד”ה המלך הקדוש)‪,‬‬ ‫זי”ע דרש בספרו ’ברית כהונת עולם’ (מאמר אילו‬ ‫והצביע הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל‬ ‫מחזה‬ ‫את‬ ‫הסטתי‬ ‫“שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את‬ ‫של יצחק פ”ד)‪ ,‬שבהתחבר כל ישראל כאיש אחד‪,‬‬ ‫על דברי הזוהר הקדוש (ח”א לב‪ ,):‬שבכל מקום‬ ‫ממחשבתי‪,‬‬ ‫הבעותים‬ ‫העולם”‪ ,‬הרי הם בבחינת ‘בפניו’‪ ,‬שבה דרך‬ ‫לא תשוב ריקם תפילת ה’ציבור’ שהיא ראשי‬ ‫שנאמר בתורה ‘היום’ ‪ -‬רמז הוא לראש השנה‪,‬‬ ‫ונרדמתי‪ .‬אך כאשר קמתי‬ ‫ארץ היא באדם לומר רק ‘מקצת שבחו’‪ ,‬ואף‬ ‫תבות צדיקים בינונים ורשעים‪.‬‬ ‫אם כן גם ‘למשפטיך עמדו היום’ הינו בראש‬ ‫בבוקר שבו אלי סיוטי‬ ‫אם יאריכו ויוסיפו על השבחים שתיקנו אנשי‬ ‫השנה שהוא יום המשפט‪ .‬ועוד הוסיף רמז‬ ‫כנסת הגדולה לא יראה הדבר כביכול כילו לומר‬ ‫ברב עם הדרת מלך‬ ‫לדבר שפסוק זה עולה בגימטריא ‘ראש השנה’‪.‬‬ ‫הלילה ולא עזבוני‪.‬‬ ‫מעלה נוספת יש בתפילה בציבור‪ ,‬שכוח‬ ‫הרהרתי בשפלות מצבי‪:‬‬ ‫את שבחיו‪ ,‬ועל כן התירו להרבות בדברי שבח‬ ‫וכדמות ראיה לדבר‪ ,‬מצאנו לחכמינו הקדושים‬ ‫היכן הייתי בעבר והיכן אני‬ ‫וקילוס בימים אלו‪.‬‬ ‫הציבור בהתאספותו ברב עם הדרת מלך יפה‬ ‫שדרשו בפסיקתא רבתי (פ’ מ) פסוק זה על‬ ‫להתעוררות בתפילה‪ ,‬ובפרט כאשר מתפלל‬ ‫היום?! התפתיתי ללכת אחר‬ ‫ויש לציין שמצאנו לחכמינו שיחסו בחינה של‬ ‫דינו של אדם הראשון שאירע בראש השנה‪.‬‬ ‫בארות נשברים ולא מצאתי‬ ‫‘בפניו’ כלפי הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ואמרו (ב”ר לב‬ ‫האדם במחיצת רבותיו וחבריו ובהנהגות‬ ‫כיוון שבראש השנה נברא האדם הראשון‪ ,‬ובו‬ ‫ובנוסחאות שרגיל הוא אליהן מימי נעוריו‪ ,‬נקל‬ ‫מאומה‪...‬‬ ‫ג)‪ :‬מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר‬ ‫ביום חטא ונידון כמו שאמרו חכמינו במסכת‬ ‫לו להתעורר בתפילה‪.‬‬ ‫בכוח התגברתי על‬ ‫והיה העולם בפניו‪ ,‬שנאמר (תהלים סו ג)‪‘ :‬אמרו‬ ‫סנהדרין (לח‪.):‬‬ ‫וסיפר כ”ק אדמו”ר רבי דוד אביחצירא‬ ‫הטורדניים‪,‬‬ ‫ההרהורים‬ ‫לאלהים מה נורא מעשיך’‪ ,‬שלא בפניו אומר (שם‬ ‫וכך דרשו את הפסוקים שאמר דוד המלך‬ ‫שליט”א על אחד מתלמידי ישיבת סלבודקא‬ ‫לפני הקדוש ברוך הוא (תהלים שם פט‪-‬צ)‪‘ :‬לעולם‬ ‫ויצאתי למקום עבודתי‪.‬‬ ‫קלו א) ‘הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו’‪.‬‬ ‫באמצעות העבודה הקשה‬ ‫שהתגורר בעירה קטנה בליטא‪ ,‬בה לא נמצא מי‬ ‫ה’ דברך נצב בשמים’‪ ,‬לעולם‪ ,‬אף בעת המשפט‪,‬‬ ‫פלטרין של מלך‬ ‫שידע לתקוע בשופר מלבדו‪.‬‬ ‫דן אתה אותנו במידת הרחמים הרמוזה בשם‬ ‫אתפטר מהם‪ ,‬חשבתי‪.‬‬ ‫לאור דברים אלו הוסיף כ”ק אדמו”ר רבי דוד‬ ‫עז היה חפצו של אותו תלמיד לעשות את‬ ‫הוי”ה‪.‬‬ ‫אך גם בנגרייה אפפוני‬ ‫אביחצירא שליט”א לומר‪ ,‬שגם בארץ ישראל‬ ‫הימים הנוראים בהיכל הישיבה ולהתעלות‬ ‫‘לדר ודר אמונתך כוננת ארץ ותעמד’ – כבר‬ ‫ולא‬ ‫חרטה‪,‬‬ ‫הרהורי‬ ‫מותר להרבות בשבחו של מקום אף במה שלא‬ ‫במחיצת רבותיו וחבריו‪ ,‬אך לא יכול היה‬ ‫בראשית הבריאה דן הבורא יתברך את האדם‬ ‫הצלחתי לעבוד כלל‪.‬‬ ‫תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר‪ .‬כיוון שהנמצא‬ ‫להותיר את תושבי העיירה בלא בעל תוקע‬ ‫הראשון במידת הרחמים‪.‬‬ ‫במוחי צפו קטעי תפילה‬ ‫בארץ ישראל הרי זה בבחינת ‘בפניו’‪ ,‬כמו‬ ‫לראש השנה‪ ,‬והועיד את השאלה לפתחו של‬ ‫‘למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך’ – וכך‬ ‫ורגעי התעוררות מן הימים‬ ‫שנאמר (דברים יא יב) ‘ארץ אשר ה’ אלהיך דורש‬ ‫רבו הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל‪’ ,‬הסבא‬ ‫עתיד אתה לדון את בניו ביום הדין במידת‬ ‫הנוראים והטובים‪ ,‬עת‬ ‫אותה תמיד עיני ה’ אלהיך בה’‪.‬‬ ‫מסלבודקא’ זצ”ל‪.‬‬ ‫הרחמים‪.‬‬ ‫נמניתי על בני העלייה‬ ‫ואם כן אף אם יוסיף על השבחים‪ ,‬עדיין אין‬ ‫תמה ה’סבא’‪” :‬היעלה על הדעת להשאיר את‬ ‫וכך אמרו גם במדרש (ויק”ר כט א)‪“ :‬אמר‬ ‫ומאום לא חסר לי‪ .‬בכל‬ ‫זה נראה כמי שכילה לומר את שבחי אדונו‪,‬‬ ‫בני העיירה בלא תקיעת שופר בראש השנה?!”‬ ‫הקדוש ברוך הוא לאדם‪ :‬זה סימן לבניך; כשם‬ ‫אשר שלחתי ידי באותו‬ ‫אלא ‘מקצת שבחו’‪.‬‬ ‫הבין התלמיד את הרמז‪ ,‬ונסע לביתו לתקוע‬ ‫שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס‪ ,‬כך‬ ‫בוקר – נכשלתי‪ .‬כפיסי‬ ‫וכך באר הרב הקדוש רבי משה מאיהעל זי”ע‬ ‫לתושבי העיירה בראש השנה‪ ,‬וכחלוף ימי החג‬ ‫עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין‬ ‫העץ הושחתו וכלי העבודה‬ ‫בספרו ’ישמח משה’ (פר’ בשלח ד”ה ובני ישראל‬ ‫שב לישיבה לעשות בה את היום הקדוש‪.‬‬ ‫לפני בדימוס‪ ,‬אימתי? ‘בחדש השביעי באחד‬ ‫התקהו‪ ,‬עד שעוררתי את‬ ‫הלכו) את הטעם למה שאמרו חכמינו (מגילה יד‪,).‬‬ ‫לפליאתו הבחין כי ה’סבא’ מתייחס אליו‬ ‫לחדש’” (ויקרא כג כד)‪.‬‬ ‫זעמו של המנהל שהמטיר‬ ‫שעד כניסת ישראל לארץ הקודש בימי יהושע‬ ‫בקרירות‪ ,‬ואינו מאיר לו פנים כתמיד‪.‬‬ ‫ומחובתנו לדעת שאין לנו כל השגה בחטאו‬ ‫על ראשי קיתון של גידופים‬ ‫בן‪-‬נון יכולים היו לומר שירה לבורא אף בחוץ‬ ‫קלט התלמיד כי יש קשר בין רחוקו מרבו‬ ‫של אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש‬ ‫וקללות כמיטב המסורת‬ ‫לארץ‪ ,‬ומשעה שבאו ישראל לארץ שוב אין‬ ‫לנסיעתו לביתו לראש השנה‪ ,‬אך לא הבין מדוע‪,‬‬ ‫ברוך הוא בעצמו‪.‬‬ ‫האוקראינית המגושמת‪.‬‬ ‫שירה נאמרת אלא בארץ ישראל‪ ,‬מפני שרק‬ ‫הן בהוראת רבו עשה זאת!‬ ‫והיה הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זי”ע אומר‬ ‫ברגע שלאחר מכן נכנסו‬ ‫מאותה שעה שנכנסו ישראל לארץ‪ ,‬התגברה‬ ‫את קובלנתו שטח באוזני ה’סבא’‪ :‬מה חטאי‬ ‫במתק לשונו על דברי המקובלים (מדרש תלפיות‬ ‫שליחי הרבי‪ ,‬ואמרו לי כי‬ ‫בה השראת השכינה יתר על כל העולם‪ ,‬ונהיתה‬ ‫ומה פשעי? בהוראת הרבי נהגתי כך‪...‬‬ ‫ענף אדה”ר‪ ,‬אוה”ח ויקרא יט כו) שעתיד היה האדם‬ ‫הרבי ממתין לי לתקיעות‪...‬‬ ‫בבחינת ‘בפניו’‪.‬‬ ‫נעץ בו ה’סבא’ את עיניו הפקחיות ואמר לו‪:‬‬ ‫הראשון לאכול מעץ הדעת במצוות הבורא‬ ‫באותו רגע הסתחרר‬ ‫ובדרך זו אמרו במדרש תנחומא (בא ה)‪ ,‬שעד‬ ‫”אכן נהגת כשורה כאשר נסעת לביתך להוציא‬ ‫יתברך בליל השבת‪” :‬מי יתן ונזכה לעמוד‬ ‫ראשי‪ ,‬וברכי פקו‪.‬‬ ‫שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות‬ ‫את הרבים ידי חובת תקיעת שופר‪ ,‬אך בטוחני‬ ‫בתפילה ביום הכיפורים באותה הכנה וכוונה‬ ‫לא חלום היה זה כי אם‬ ‫כשרות לנבואה והיו הנביאים מתנבאים אף‬ ‫שאם היתה ההתעלות בימים הנוראים במחיצת‬ ‫שהכין אדם הראשון את עצמו לאכול מפרי עץ‬ ‫מציאות‪ .‬משמים הושיטו לי‬ ‫בחוצה לארץ‪ ,‬ומשנבחרה ארץ ישראל אין‬ ‫בני הישיבה חשובה לך מעט יותר – היית מוצא‬ ‫הדעת בליל שבת‪”...‬‬ ‫את החבל‪ ,‬ועלי רק לאחוז‬ ‫השכינה שורה אלא על מי ששרתה תחילה‬ ‫מחליף שימלא את מקומך בעירה‪ ,‬ונותר עמנו‬ ‫אלא שהצליח מעשה שטן וקדם ואכל ממנו‬ ‫בו‪ .‬עתה עלי להחליט אם‬ ‫בארץ ישראל (מו”ק כה‪.).‬‬ ‫בישיבה‪”...‬‬ ‫בערב שבת בעוד שהיה אסור עליו‪.‬‬ ‫לעשות את הצעד חזרה או‬ ‫המשך בעמוד ד’‬ ‫המשך מעמוד ג’‬ ‫שבת קודש‬ ‫המשך מעמוד א’‬ ‫על התורה‬ ‫לא‪ ,‬ומלחמה עזה נטשה בקרבי‪.‬‬ ‫לא היה בידו לעשות מאום‪.‬‬ ‫לאחד מבחירי תלמידי הישיבה‪ ,‬למדן‬ ‫השם‪.‬‬ ‫לא בקלות ויתר הסטרא‪-‬אחרא‪ .‬את מיטב כוחותיו הטיל‬ ‫ויהי בדרכו‪ ,‬פגש לפתע את המלמד‬ ‫וחריף ובעל יחוס מכובד‪.‬‬ ‫לימים כשגדלה המשפחה והכנסותיו‬ ‫למערכה‪ ,‬אך הוא נכשל מול קריאת הרבי‪.‬‬ ‫ושח בפניו על כך‪.‬‬ ‫נענה הרב מטשעבין‪“ :‬למדנות ויחוס‬ ‫לא הספיקו כדי פרנסה‪ ,‬שקל ר’‬ ‫אם הרבי קורא – מוכרחים לבוא!‬ ‫אמר לו המלמד‪ :‬אתה גרמת לך‬ ‫הם מעלות נכבדות‪ ,‬אך העיקר שעליך‬ ‫לייבל להקדיש יותר זמן לעסקים אך‬ ‫דעו לכם”‪ ,‬סיים שלמה את סיפורו כשדמעות בעיניו‪,‬‬ ‫זאת‪ ,‬בכך שהפצרת בי ללמדך שיחת‬ ‫לבדוק הוא – מידות טובות!”‬ ‫לא הרהיב לעשות מאומה על דעת‬ ‫”אם הרבי קורא – מוכרחים לבוא!”‬ ‫עופות‪ ,‬ולולא שהיית מבין צפצפום‬ ‫והוסיף הרב מטשעבין רמז לדבר‬ ‫עצמו‪ .‬בינתיים נתבקש ה’שפת אמת’‬ ‫ויש לנו לשים לליבנו‪ :‬אם כאשר הרבי קורא ‘מוכרחים‬ ‫לא היית מת‪.‬‬ ‫במליצה מלשון הכתוב (דברים כב טז)‬ ‫לישיבה של מעלה ובנו הרב הקדוש‬ ‫לבוא’ – מה נאמר ומה נדבר כאשר הקדוש ברוך הוא‬ ‫שכן הנזק והצער שהיו נגרמים לך היו‬ ‫‘את בתי נתתי לאיש הזה’‪“ :‬הדבר‬ ‫ה’אמרי אמת’ זיע”א הנהיג את עדת‬ ‫בכבודו ובעצמו ממתין לשובנו וקורא לנו ‘שובו בנים‬ ‫מכפרים עליך‪ ,‬והיית ניצול ממוות‪.‬‬ ‫הראשון שיש לברר עליו בשידוך –‬ ‫חסידי גור‪.‬‬ ‫שובבים’?!‬ ‫בשל ידיעתך הרבה‪ ,‬מוכרח אתה‬ ‫הוא שיהא החתן בגדר ‘איש’‪ ,‬וביידיש‪:‬‬ ‫ר’ לייבל הזדרז ונכנס כבר בימים‬ ‫כי הבורא יתברך לעולם אינו מתייאש‪ .‬יושב ומצפה‬ ‫זאל זיין א מענטש‪‘( ”...‬שר התורה’ עמ’‬ ‫הראשונים לשאול את הרבי‪ ,‬האם‬ ‫מתי ישובו בניו האהובים‪ ,‬ומתי יפתחו לו פתח כחודה‬ ‫למות‪”...‬‬ ‫כן סיים בעל ‘חידושי הרי”מ’ ואמר‬ ‫‪(329‬‬ ‫בשל חוסר ברירה יוסיף עוד שעות‬ ‫של מחט‪.‬‬ ‫וכן ספרו על הגאון רבי יואב יהושע‬ ‫למסחר‪ .‬באורך רוח הקשיב הרבי‬ ‫מושיט הוא את ידו לפושעים וימינו פשוטה לקבל‬ ‫לרבנית‪“ :‬לא תמיד כדאי לדעת הכל‪...‬‬ ‫על הפסוק (דברים כד ה) ‘נקי יהיה‬ ‫וינגרטן זצ”ל מקינצק‪ ,‬בעל ה’חלקת‬ ‫לשאלה והגיב בקיצור‪ :‬אך במה‬ ‫שבים‪ ,‬כי ‘עד יום מותו’ של האדם ‘תחכה לו לתשובה‬ ‫יואב’‪ ,‬כי כאשר חיפש חתן לבתו‪ ,‬חקר‬ ‫אשמה הגמרא’? ‪ ...‬יצא אותו חסיד‬ ‫להנטותו לתחייה’‪.‬‬ ‫לביתו’ הביא בספר ‘שה לבית’‪ :‬סיפר‬ ‫ובירר האם עדין‪-‬נפש ובעל מידות‬ ‫מעל פניו ותשובתו בידו‪.‬‬ ‫עבד שרבו מצפה לו‬ ‫לי אחד בשם הרב הקדוש בעל ’אמרי‬ ‫טובות הוא הבחור המוצע‪ ,‬ולא שאל‬ ‫על הפסוקים‪‘ :‬כי יקח איש אישה ובא‬ ‫שני הסיפורים שהבאנו – מרגשים ומרטיטים ביותר‪,‬‬ ‫אמת’ מגור זיע”א‪ ,‬שבעניני שידוכין‬ ‫אודות למדנותו וידיעותיו‪.‬‬ ‫אליה ושנאה‪ .‬ושם לה עלילות דברים‬ ‫ושניהם מלמדים אותנו על אהבת ישראל העמוקה‬ ‫כשמציעים לאדם שידוך לבנו יש‬ ‫כאשר תמהו באוזניו‪ ,‬כיצד מי שנחשב‬ ‫והוציא עליה שם רע ואמר את האישה‬ ‫המפעמת בליבם של הצדיקים ועל ענינה לתקיעת שופר‪,‬‬ ‫לבדוק שלשה דברים‪.‬‬ ‫לגאונה של פולין אינו בודק את‬ ‫הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי‬ ‫אולם יתר הוא המעשה השני ברבי אשר מסטולין על‬ ‫הראשון הוא הקרן‪ ,‬דהיינו מהות‬ ‫מדת ידיעת התורה של הבחור ואת‬ ‫לה בתולים‪ .‬ולקח אבי הנער ואמה‬ ‫המעשה הראשון‪ ,‬ומלמדנו עד היכן הדברים מגיעים – עד‬ ‫המשודכת בעצמה‪ .‬השני הוא נדן‪,‬‬ ‫חריפותו‪ ,‬ענה‪:‬‬ ‫והוציאו את בתולי הנער אל זקני העיר‬ ‫שלא חש הצדיק לטרחא דציבורא ולחסידים הממתינים‪,‬‬ ‫דהיינו עניני ממונות כמה נותנים‬ ‫”להשלים את ידיעת התורה‪ ,‬יוכל‬ ‫השערה’ (דברים כב יג‪-‬טו)‪ ,‬פרש רבנו‬ ‫להכנות הרבות ולסודות העליונים‪ ,‬ועיכב את תקיעת‬ ‫עבורה‪ .‬והשלישי הוא ענין יחוס‬ ‫החתן גם לאחר נישואיו‪ ,‬אבל המידות‬ ‫ה’אור החיים’ הקדוש זיע”א בתוכחת‬ ‫השופר מפני נשמתו האובדת של יהודי אחד נידח!‬ ‫המשפחה‪ ,‬שהוא גם כן מעלה חשובה‪.‬‬ ‫הטובות ‪ -‬עליהן להיות מוטבעות‬ ‫מוסר על האומרים שאין להם פרנסה‬ ‫ננסה לתאר לעצמנו את הרגעים הנעלים שבין קריאת‬ ‫ואמר על זה רמז נאה‪ ,‬שיש הבדל‬ ‫התורה לתקיעת שופר בבית המדרש שבסטולין‪.‬‬ ‫בנפשו מקטנות‪ ,‬ואם לא זכה להן‪ ,‬אין‬ ‫בשל היותם עוסקים בתורה‪:‬‬ ‫בין שלשת הענינים הנ”ל במדת‬ ‫לקוות שישנה את טבעו בבגרותו‪”...‬‬ ‫“דברה תורה כנגד בני אדם גם בני‬ ‫מלך מלכי המלכים יושב על כיסא דין וספרי חיים‬ ‫חשיבותם‪ ,‬ומרומז באות הראשונה‬ ‫וספרי מתים פתוחים לפניו‪ .‬הקהל כולו עומד בציפייה‬ ‫(‘זכרון שלמה’ עמ’ תנח)‬ ‫איש אשר חוזרים פניהם מן התורה‪,‬‬ ‫של כל אחד‪ :‬קרן‪ ,‬התחלתו באות‬ ‫דרוכה לצאת הרבי‪ ,‬מטהרים את נפשם ומזככים את‬ ‫ק’ העולה בגימטריא מאה‪ ,‬כי מהות‬ ‫נקי‪ :‬נדן – קרן – יחוס‬ ‫כאמרם כי היום קצר למה שצריך‬ ‫נשמתם ומתכוננים בסילודין למצווה הגדולה‪ ,‬אך הצדיק‪,‬‬ ‫פעם אחת הוצע עבור הגאון הקדוש‬ ‫להשתדל על המחיה‪ ,‬ועליהם אמר‬ ‫ברוחב כתפיו מורה להמתין‪.‬‬ ‫הקרן בעצמה צריך להיות טוב במאה‬ ‫הכתוב ‘כי יקח איש אשה’ זאת התורה‬ ‫בעל החידושי הרי”ם מגור זיע”א‬ ‫וכשם שממתינים בבית דין של מטה‪ ,‬כך ממתינים בבית‬ ‫אחוזים‪ .‬ומאידך נדן התחלתו באות נ’‪,‬‬ ‫שידוך אחד לא היה לפי כבודו‪ ,‬אך‬ ‫המארסה‪‘ .‬ובא אליה’ שכבר זרחה‬ ‫דין של מעלה‪.‬‬ ‫העולה בגימטריא חמשים‪ ,‬כי בענין‬ ‫הוא ניאות להצעה‪.‬‬ ‫עליהם אורה של תורה בהר סיני‬ ‫ימתינו המלאכים הנחפזים בחיל ורעדה‪ ,‬ימתינו מליצי‬ ‫זה די בחמשים אחוז‪.‬‬ ‫אמרה הרבנית כי המחותנים אינם‬ ‫וקבלו הלוחות‪‘ .‬ושנאה’‪ ,‬פרוש‪ ,‬שאין‬ ‫היושר בסנגורם על ישראל‪ ,‬ותמתין הפמליא של מעלה‬ ‫אבל יחוס התחלתו באות י’‪ ,‬העולה‬ ‫לפי כבודה‪ ,‬ועוד דברים מסגנון זה‬ ‫לבם חפץ לתת לה עונתה כמשפט‪.‬‬ ‫כולה לנשמה יהודית שנדחה מצור מחצבתה‪ .‬שמא תעלה‬ ‫בגימטריא עשרה‪ ,‬כי בפרט זה אין‬ ‫שנתוודעו לה אחרי בירורים‪.‬‬ ‫וכשבא מוכיח לדבר אליו למה תמאס‬ ‫משאול התחתיות שנפלה אליו‪...‬‬ ‫מתחשבים כל כך‪ ,‬רק כעשרה אחוז‪.‬‬ ‫ענה לה הרבי‪“ :‬לא טוב לדעת הכל’‪.‬‬ ‫אשת נעורים‪ ,‬משיב‪ ,‬כי אין התורה‬ ‫ואף שכבר נוכחנו לראות שדחו חכמינו את תקיעת‬ ‫השופר לחלוטין במקום שיש חשש שיחלל יהודי את‬ ‫לימוד בחיות והתלהבות‬ ‫ואספר לך מעשה‪ :‬פעם אחת היה‬ ‫זנה ומפרנסת והוא צריך למחיה‪,‬‬ ‫סיפר החסיד ר’ אברהם יצחק‪ ,‬משמשו‬ ‫מלמד צדיק בכפר אחד‪ ,‬ובכל לילה‬ ‫גם אינו רואה סימן ברכה מאמצעות‬ ‫השבת בשוגג‪ ,‬יש לתלות את הדבר‪ ,‬משום שבשבת‬ ‫למודה הגם כי יעסק בה אין נפתחין‬ ‫מתקיים טעם השופר שהוא לעורר ישנים משנתם‪ ,‬לדברי‬ ‫בקודש של הגאון הקדוש בעל ’אבני‬ ‫היה יוצא מחדרו ומתבודד בחוצות‬ ‫כמה שעות‪.‬‬ ‫לו שערי פרנסה טובה‪ ,‬ואדרבא‬ ‫רבנו הרמב”ם‪ ,‬וגדול כוחה של השבת לשוב בתשובה‪,‬‬ ‫נזר’ מסוכטשוב זיע”א‪ ,‬ששמע פעם‬ ‫ראה זאת בעל הבית והיה סקרן מאוד‬ ‫רואה כי כל האנשים שרחקוה ואינם‬ ‫כמו שאמרו חז”ל (שבת קיח‪“ :):‬כל המשמר שבת כהלכתו‪,‬‬ ‫אחת מפיו הקדוש‪ ,‬שאם החסידים‬ ‫לדעת מה מעשיו של המלמד באישון‬ ‫חושבים בה כל עקר בתיהם מלאים‬ ‫אפילו עובד עבודה זרה כדורו של אנוש – מוחלין לו”‪.‬‬ ‫שישנם בבית מדרשו הולכים עם‬ ‫כל טוב‪.‬‬ ‫ובאר הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי”ע‬ ‫מחשבות בטלים‪ ,‬כל שערה ושערה‬ ‫לילה‪.‬‬ ‫עמד והפציר במלמד זמן רב‪ ,‬עד שלא‬ ‫והוא אמרו ‘ושם לה עלילת דברים‬ ‫בספרו ’קדושת לוי’ (פר’ כי תשא)‪ ,‬שכאשר יהודי עובר‬ ‫שבראשו נעשית לו כמו מחט ודוקרת‬ ‫היתה לו ברירה‪ ,‬וגילה לו כי הוא‬ ‫והוצא עליה שם רע’ באמרו ‘את‬ ‫עבירה הוא נפרד משורש החיים ופוגם בנשמתו‪ ,‬אבל‬ ‫את מוחו‪ ,‬ואם מתנהגים החסידים‬ ‫עוסק בשיחת עופות‪.‬‬ ‫האשה הזאת לקחתי’‪ ,‬פרוש‪ ,‬שאינו‬ ‫כשמגיעה קדושת השבת‪ ,‬מאיר הקדוש ברוך הוא הארה‬ ‫בביתם שלא כשורה‪ ,‬הוא חש בכך‬ ‫גדולה מהעולמות הגנוזים על נשמתו‪ ,‬ועל ידי כך יכולה‬ ‫ביקש בעל הבית ללמוד גם הוא‬ ‫כופר בלקוחיה‪ ,‬אלא שאומר ‘ואקרב‬ ‫תיכף בחדרו‪ ,‬כמו שמונח על ראשו‬ ‫אליה ולא מצאתי לה בתולים’‪ ,‬פרוש‪,‬‬ ‫היא לחזור לשרשה‪ .‬וכפי שאמרו חכמינו (ב”ר כב יג)‪,‬‬ ‫משא כבד‪.‬‬ ‫שיחת עופות‪ ,‬אך המלמד הסביר לו‬ ‫שאחרי שחטא קין פגש בו אדם הראשון ושאלו‪ :‬מה נעשה‬ ‫שאין זה דבר של מה בכך‪ ,‬ויש לעסוק‬ ‫לשון חזק‪ ,‬כי עוסקיה סביב יחנו‬ ‫לפעמים היה שולח אותו לבית‬ ‫לדפק על דלתי אחרים למצא טרף‪.‬‬ ‫בדינך? אמר קין‪ :‬עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני‪.‬‬ ‫בסיגופים קשים על מנת כן‪.‬‬ ‫התחיל אדם הראשון לטפוח על פניו בצער‪ ,‬ואמר‪ :‬כך‬ ‫המדרש לעורר את החסידים שלא‬ ‫מודיע הכתוב כי הקדוש ברוך הוא‬ ‫בעל הבית היה בוער בסקרנות עד‬ ‫היא כוחה של תשובה! ואני לא הייתי יודע‪...‬‬ ‫ילכו בהלוך ושוב בטל‪ ,‬רק ישבו‬ ‫שהוא הנקרא אבי הנערה וכנסת‬ ‫שסבר וקיבל עליו את כל הסיגופים‪,‬‬ ‫מיד עמד אדם הראשון ואמר ‘מזמור שיר ליום השבת’‬ ‫עצמם ללמוד עם חיות הקדושה‪,‬‬ ‫ישראל יתבעו עלבונה של תורה לפני‬ ‫ואכן‪ ,‬לימדו המלמד שיחת עופות‪.‬‬ ‫(תהלים צב א)‪.‬‬ ‫ומאד הזהירם תמיד שהלימוד גמרא‬ ‫תיכף לאחר מכן‪ ,‬היה על המלמד‬ ‫בית דין הגדול‪ ,‬והוא אמרו ‘ולקח‬ ‫וטעם קריאתו של אדם הראשון ‘מזמור שיר ליום‬ ‫לא יהיה בישנוניות ובעצלות‪ ,‬אלא עם‬ ‫לעבור למקום אחר‪ ,‬ששם לא מכירים‬ ‫אבי הנער ואמה והוציאו את בתולי‬ ‫השבת’ בעת שהתפעל מכוחה של התשובה‪ ,‬הוא משום‬ ‫רצון והתלהבות‪ ,‬חיות רשפי אש‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬כיון שהיה צדיק נסתר‪.‬‬ ‫הנער’‪ ,‬רמז חזק ועליה והשגות רמות‬ ‫ששבת היא שרש התשובה‪ ,‬וביום קדוש זה שבה נשמת‬ ‫ופעם אמר‪ ,‬שכל הדחקות והצרות‬ ‫ביום מן הימים יצא בעל הבית למסע‪,‬‬ ‫ישגו באמצעותה ויתבעו עלבונה‬ ‫היהודי אל קדושתה המקורית ומזדככת‪ .‬כך רמז גם הרב‬ ‫שיש לישראל בכל העולם רח”ל‪,‬‬ ‫והגיע לבית מלון אחד בחצות הלילה‪.‬‬ ‫בבית דין כאמרו השערה‪ ,‬והוא מה‬ ‫הקדוש רבי חיים מטשרנוביץ זי”ע בספרו ’סידורו של‬ ‫הוא מפני שלומדים בישנוניות‪ ,‬ואם‬ ‫בהיותו שם שמע שיחת עופות‪,‬‬ ‫שאמרו בזהר (ח”ג פ‪ ).‬כי עתיד הקדוש‬ ‫שבת’ (ח”א שורש א ענף ד עלה יא)‪ ,‬שתבת ‘שבת’ היא ראשי‬ ‫היו מצייתים לו ולומדים הגמרא עם‬ ‫ברוך הוא לתבע עלבונה של תורה‪,‬‬ ‫ומצפצופיהם נודע לו כי עומדת‬ ‫תבות ‘שבת בו תשוב’‪.‬‬ ‫חיות‪ ,‬היה הוא ערב בדבר שלא יחסר‬ ‫וכאמרם במשנה (אבות פ”ו מ”ב) אוי‬ ‫ולעניננו‪ ,‬גם כאשר נדחית תקיעת שופר מפני חשש‬ ‫לפרוץ שריפה גדולה בביתו‪.‬‬ ‫לשום ישראל פרנסה וכל טוב‪.‬‬ ‫תיכף ומיד מיהר לביתו והספיק‬ ‫להם לבריות מעלבונה של תורה”‪.‬‬ ‫חילול שבת‪ ,‬היא נדחית רק על סמך כוחה של השבת‬ ‫לעורר לתשובה במקום כוחו של השופר‪.‬‬ ‫על הפסוק (דברים כה יח) ‘אשר קרך‬ ‫להציל את רכושו מן האש‪.‬‬ ‫את בתי נתתי ל‘איש‘‬ ‫אין זה דבר פשוט לדחות את התקיעות המעוררות‬ ‫בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך‬ ‫כך אירע לו כמה וכמה פעמים שניצל‬ ‫מעשה באחד מתושבי שכונת ‘שערי‬ ‫לתשובה ומביאות לכפרה‪ ,‬ואף על פי כן נטל הצדיק‬ ‫ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים’‪ ,‬פירש‬ ‫מנזקים על ידי שיחת העופות‪.‬‬ ‫חסד’ בירושלים שבא לפני הגאון‬ ‫מסטולין על כתפיו את השלכות דחית תקיעת השופר‬ ‫הרב הקדוש רבי ברוך ממעז’יבוז’‬ ‫ויהי ביום אחד‪ ,‬שמע את העופות‬ ‫מטשעבין – רבי דב בעריש וידנפלד‬ ‫במשך זמן כה רב‪ ,‬בעבור יהודי אחד שתעה מדרך אבותיו‪,‬‬ ‫זיע”א‪ ,‬שאם אין לך זריזות לתורה‬ ‫מצפצפים כי בקרוב עומד הוא למות‬ ‫זצ”ל‪ ,‬להתייעץ עמו בנוגע לשידוך‬ ‫מגודל אהבת ישראל העצומה שפעמה בקרבו‪.‬‬ ‫ועבודה רק תמיד אתה עייף‪ ,‬סימן הוא‬ ‫בחצי ימיו‪.‬‬ ‫שהוצע לבתו‪.‬‬ ‫שלא ירא אלקים אתה‪...‬‬ ‫לא ידע האיש את נפשו מצער‪ ,‬שכן‬ ‫סיפר היהודי שהחתן המדובר נחשב‬ ‫לשמיעת השיעורים ‪ -‬קול הלשון‪:‬‬ ‫‪03-6171077‬‬ ‫בס"ד‪ ,‬גליון קכ"ג | ראש השנה תשפ"ז‬ ‫הגיע באונס לאומן לאחר כניסת החג‪ :‬האם מותר לו לצאת מחוץ לארבע אמות?‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫רק בארבע אמות‪ ,‬אם הנוסעים יצאו מוקדם מספיק באופן שלא לקחו סיכונים‬ ‫בשנה שעברה‪ ,‬בצוק העתים‪ ,‬בעקבות הטיסות המרובות שיצאו מארץ ישראל‬ ‫לאחר את זמן כניסת החג הרי זה נחשב שיצאו ברשות‪ ,‬ומאחר והנסיעה להתפלל‬ ‫לאומן שבאוקראינה לקראת ראש השנה‪ ,‬ובשל העיכובים מצד הרשויות‪ ,‬הלחצים‬ ‫בהתעוררות על הציון באומן נחשבת כנסיעה לדבר מצוה כפי שיתבאר‪ ,‬ושוב‬ ‫והפקקים‪ ,‬היו יהודים שנסעו בערב החג עם נהג נכרי‪ .‬כשהתקרב החג והבינו שלא‬ ‫מחמת אונס פיקוח נפש הוצרכו להיכנס לעיר לאחר כניסת השבת או החג‪ ,‬נחשב‬ ‫יספיקו להגיע לאומן לפני התקדש החג‪ ,‬פנו לשאול רבנים אם מותר להם להישאר‬ ‫כאילו שבתו בעיר בערב שבת‪ ,‬והם מותרים ללכת את כל העיר וחוצה לה אלפים‬ ‫ברכב עם הנכרי עד שיגיעו לאומן‪ .‬לדבריהם‪ ,‬התירו להם שלא לרדת מן הרכב עד‬ ‫אמה תחום שבת לכל רוח‪.‬‬ ‫בואם לאומן‪ ,‬מפני שהיה בדבר חשש סכנה להישאר על אם הדרך במשך יומיים‪.‬‬ ‫ואולם לא נוכל שלא להעיר כי בנסיעה לאזורים בעולם שיש בהם קשיים‬ ‫כעת הם שואלים‪ :‬מצד איסור תחומין‪ ,‬האם מותר להם להלך בכל העיר‪ ,‬או שלא‬ ‫בתעופה ובתחבורה‪ ,‬ובפרט בנסיעה לאומן‪ ,‬שלצערנו נשמעות מדי שנה ידיעות‬ ‫הותרו אלא בארבע אמות?‬ ‫על תקלות בזמני ההגעה‪ ,‬יש להקפיד לצאת מן הבית כמה ימים קודם השבת‬ ‫תשובה‪:‬‬ ‫או החג‪ ,‬באופן שגם אם יהיו עיכובים יוכלו בסופו של דבר להגיע קודם כניסת‬ ‫מאחר שעל עצם הנסיעה עם הנכרי אל תוך העיר כבר נשאל מורה הוראה‪,‬‬ ‫השבת או החג‪.‬‬ ‫לא ניכנס לעצם שאלת הנסיעה לאחר כניסת החג‪ .‬אף שבספק של פיקוח נפש‬ ‫ויען כי מצאנו שרבנו האדמו”ר ה’אמרי אמת’ מגור החמיר בנידון דומה‪.‬‬ ‫מותר לחלל שבת‪ ,‬פעמים שאין כאן אלא פחד בעלמא מהישארות בארץ זרה על‬ ‫חסידים שנסעו לשבות בגור נתקעו באמצע הדרך וחששו להישאר על אם הדרך‪,‬‬ ‫אם הדרך‪ ,‬ובמצב כזה אין היתר של פיקוח נפש‪ .‬לפיכך יש לדקדק היטב בדבר‪,‬‬ ‫והתירו להם להמשיך על ידי נכרי‪ ,‬אך כאשר נכנסו לעיר לא התיר להם האמרי‬ ‫שלא לבוא חלילה לידי חילול שבת או יום טוב ח"ו‪.‬‬ ‫אמת אלא ארבע אמות‪ ,‬וכפי שיבואר‪ .‬על כן‪ ,‬נקדים תחילה את עיקרי ההלכות‬ ‫אמנם בנידון השאלה האם הם מותרים כעת ללכת בכל התחום של העיר או‬ ‫המשך בעמ' ג'‬ ‫התפוח שיאכל לאחר מכן‪ ,‬ורק אחר כך לברך‬ ‫שנדריהם נדר‪ ,‬האם צריכים להתיר נדריהם‬ ‫'בורא פרי האדמה' על הרוביא‪ .‬אולם באופן‬ ‫בערב ראש השנה?‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫שבעל הבית חביב עליו התפוח יותר‪ ,‬ולאחריו‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א‬ ‫ת‪ .‬קטן בן י"ב שנים ומעלה‪ ,‬וקטנה מבת י"א שנה‬ ‫חביב עליו הרוביא‪ ,‬ואילו הרימון חביב עליו‬ ‫ומעלה שנדרו נדר‪ ,‬צריכים להתיר נדריהם‪ ,3‬אבל‬ ‫פחות משניהם‪ ,‬האם עליו להקדים את הרימון‬ ‫המנהג שאין עושים התרת נדרים בערב ר"ה‪.4‬‬ ‫התרת נדרים לנשים‬ ‫מחמת מעלתו כשבעת המינים‪ ,‬או שהוא‬ ‫האם גם נשים צריכות לעשות 'התרת נדרים'‬ ‫להקדים להקדים את המאכל החביב עליו‬ ‫על איזה מן ה'סימנים' להקדים ולברך‬ ‫בערב ראש השנה?‬ ‫ביותר?‬ ‫בליל ראש השנה?‬ ‫ת‪ .‬אף שגם עבור נשים צריך להתיר את נדריהן‪,1‬‬ ‫ת‪ .‬לכתחילה נכון שבשעת הברכה יהיו על השולחן‬ ‫בליל ראש השנה הגישו לשולחן‪ ,‬כמנהג‬ ‫מנהגנו שאין מתירים נדרים בערב ראש השנה‬ ‫רק המינים שברכתם 'בורא פרי העץ'‪ .‬באופן זה‬ ‫ישראל לסימן טוב‪ ,‬כמה מיני מאכלים‪ :‬תפוח‪,‬‬ ‫בעבור הנשים אלא הן סומכות על ההתרה שב'כל‬ ‫יקדים לברך על הרימון‪ ,‬שהוא משבעת המינים‪,‬‬ ‫רימון ורוביא‪ .‬כעת התעוררה שאלה על איזה‬ ‫נדרי'‪.2‬‬ ‫אף שאינו החביב עליו ביותר‪ ,‬ובברכתו יפטור גם‬ ‫מהם יש להקדים ולברך תחילה‪ .‬ההלכה היא‬ ‫את התפוח‪ .5‬לאחר מכן יביאו לשולחן את הרוביא‪,‬‬ ‫שכאשר הביאו לפניו תפוח ורימון‪ ,‬יש להקדים‬ ‫שברכתה 'בורא פרי האדמה'‪ ,‬ויברך עליה בפני‬ ‫את הרימון‪ ,‬שהוא משבעת המינים‪ ,‬ולברך‬ ‫התרת נדרים למופלא הסמוך לאיש‬ ‫עצמה‪.6‬‬ ‫עליו 'בורא פרי העץ'‪ ,‬ובברכה זו לפטור גם את‬ ‫ילד בן שתים עשרה וילדה בת אחת עשרה‪,‬‬ ‫המשך בעמ' ב'‬ ‫החביב עליו‪ .‬וביאר עולא שמחלוקתם היא דווקא‬ ‫בספר כל נדרי )פע"ט הערה ל( בשם הגרי"ש אלישיב‬ ‫ורק אם כבר מקובצים או שמקבצם להתיר עבורו‪,‬‬ ‫‪ 1‬היינו נדרים של אשה נשואה שלא הפר הבעל‬ ‫כאשר ברכותיהם שוות‪ ,‬כגון זית ותפוח‪ ,‬אבל כשאין‬ ‫והגר"ח קנייבסקי והגר"מ קליין בעל משנה הלכות‪,‬‬ ‫יכול להתיר אף עבורה‪ .‬ובספר שנת תשמ"א למנהגיה‬ ‫ביום שמעו או נדרים בדברים שאינו יכול להפר‪.‬‬ ‫ברכותיהם שוות‪ ,‬כגון זית וצנון‪' ,‬דברי הכל מברך על‬ ‫קובץ הלכות )פ"ה ס"י(‪ ,‬וראה בשו"ת דברי משה )סי'‬ ‫)להגר"ש דבליצקי‪ ,‬אות ב( כתב שנראה שלענין התרת‬ ‫ויכול הבעל להתיר נדרי אשתו בפני שלושה אנשים‬ ‫זה וחוזר ומברך על זה'‪ .‬להלכה נחלקו הראשונים אם‬ ‫סו( שהטעם הוא מפני שיש הסוברים שלא מהני‬ ‫נדרים דער"ה יכול אף לקבץ במיוחד כדי להתיר נדרי‬ ‫לאחר שתמנהו לשליח כמבואר בשו"ע )יו"ד סי' רלד‬ ‫לפסוק כרבי יהודה‪ ,‬שמין שבעה קודם‪ ,‬או כחכמים‪,‬‬ ‫להו כלל התרה ]כמבואר בהערה לעיל[‪ ,‬ולדעת‬ ‫אשתו‪ .‬ויש להעיר שמה שמועיל שליחות הוא רק‬ ‫סנ"ו(‪ .‬והבעל אינו יכול להיות מן השלשה‪ ,‬אבל אביה‬ ‫שהחביב קודם‪ .‬השולחן ערוך )או"ח סימן ריא סעיף א(‬ ‫הסוברים שמהני התרה יש לומר הטעם‪ ,‬כדי שלא‬ ‫לנדרי אשתו‪ ,‬אך לנדרי שאר בנות הבית אינו יכול‬ ‫יכול להיות משלשת המתירים )שם סנ"ז(‪.‬‬ ‫פסק שבמינים שברכותיהם שוות‪ ,‬אם אחד מהם‬ ‫ירגילו עצמם בנדרים ובהתרתם ויבואו לזלזל בענין‬ ‫להיעשות שליח‪ ,‬כמבואר בשו"ע )סי' רכח סט"ז( שאין‬ ‫‪ 2‬כ"כ בהליכות שלמה )פ"א אות י(‪ ,‬וכן הורה הגר"ש‬ ‫משבעת המינים יש להקדימו‪ ,‬אף שהמין האחר חביב‬ ‫נדרים‪ ,‬ובספר כרם אליעזר )קו' חינוך הבנים פפ"ז הערה‬ ‫להתיר נדרים ע"י שליח )ועיין בפת"ש שם סק"ט(‪ ,‬ורק‬ ‫וואזנר )מבית לוי ח"ד עמ' טו הערה ה(‪ ,‬והגר"נ קרליץ‬ ‫עליו יותר‪ .‬אולם כאשר אין ברכותיהם שוות‪ ,‬נחלקו‬ ‫לג( כתב טעם נוסף‪ ,‬שכל ענין התרת נדרים בער"ה‬ ‫באשתו התירו משום שאשתו כגופו )שו"ע סי' רלד סנ"ו‬ ‫)חוט שני פי"א סק"ג(‪ ,‬והמשנה הלכות )בנתיבות ההלכה מ'‬ ‫הפוסקים בפירוש דברי עולא 'מברך על זה וחוזר‬ ‫הוא שלא יענשו בימי הדין בעוון נדרים‪ ,‬וקטנים לאו‬ ‫וש"ך סק"ע(‪ .‬אולם כתב בתשובות והנהגות )ח"ג סי' קס(‬ ‫עמ' ‪ ,(206‬קובץ הלכות )פ"ה אות ט(‪ .‬והטעם שלא נהגו‬ ‫ומברך על זה'‪ :‬יש שפירשו שכיוון שאין ברכה אחת‬ ‫בני מיענש נינהו‪ .‬ובחוט שני )פי"א סק"נ( כתב שקטן‬ ‫כי את מסירת המודעה שמבטלת כל הנדרים מכאן‬ ‫שהנשים יתרו את נדריהן בערב ראש השנה‪ ,‬הובא‬ ‫פוטרת את חברתה‪ ,‬שוב אין ביניהם כלל דין קדימה‪,‬‬ ‫מופלא הסמוך לאיש‪ ,‬כשם שיכול לנדור כך יכול‬ ‫ולהבא‪ ,‬יכולה האשה לעשות בביתה בפני עצמה‪,‬‬ ‫בשו"ת אגורה באהלך )ח"א סי' פח( מפני שחששו שעי"ז‬ ‫ורשאי להתחיל באיזה מהם שירצה‪ .‬ויש שפירשו‬ ‫להתיר‪ ,‬ואם בא לעשות התרת נדרים מתירים לו‪.‬‬ ‫ועיי"ש שדי שתאמר כן פעם אחת ומועיל לעולם‪,‬‬ ‫יקל בעיני הנשים עשיית נדרים וקיומם‪ .‬וכעי"ז כתב‬ ‫שאף בזה יש דין קדימה‪ ,‬אלא שהחביב קודם למין‬ ‫ולענין מסירת המודעה אם מועיל בקטן בן י"ב‪ ,‬ראה‬ ‫ומה שאומרים כל שנה הוא לרווחא דמילתא‪.‬‬ ‫בשו"ת משנת יוסף )חי"א סי' צט(‪ .‬מאידך יש שכתבו‬ ‫שבעה‪ .‬השולחן ערוך )שם( הביא את שתי השיטות‪,‬‬ ‫תשובות והנהגות )ח"ג סי' קס( שיש להסתפק בזה‬ ‫‪ 3‬דמופלא הסמוך לאיש נדריו נדר‪ ,‬כמבואר בשו"ע‬ ‫)תשובות והנהגות ח"א סי' שלח‪ ,‬בשם הגרי"ש אלישיב הובא‬ ‫והמשנה ברורה )שם ס"ק ט( הכריע שעיקר כדעת רוב‬ ‫אם כיון שהתורה נתנה לו דין גדול לענין נדר ה"ה‬ ‫)יו"ד סי' רלג(‪ .‬ובמשנה למלך )נזירות פ"ב הי"ג( הסתפק‬ ‫בנתיבות ההלכה ל"א עמ' ‪ ,135‬מ' עמ' ‪ ,205‬שו"ת רבבות אפרים ח"ו‬ ‫הפוסקים‪ ,‬שכאשר אין ברכותיהם שוות יש להקדים‬ ‫לענין מודעה על הנדר‪ ,‬או שלענין מודעה הוא קטן‬ ‫אם יכול הקטן להישאל על נדרו כי מאחר שישנו‬ ‫סי' שג( שטוב הדבר שתעשה את בעלה שליח להתיר‬ ‫את החביב‪ .‬אמנם בכף החיים )סימן ריא ס"ק ו( הביא‬ ‫ואין בדבריו כלום ואין לך בו אלא חידושו ורק לענין‬ ‫בתורת נדרים ישנו בתורת שאלה‪ ,‬או שאני נדרים‬ ‫נדריה‪ ,‬ויאמר בסיום נוסח ההתרה 'וכן לאשתי כן'‪,‬‬ ‫שמנהג העולם להקדים תמיד 'בורא פרי העץ' ל'בורא‬ ‫נדר הוא כגדול‪ ,‬וכתב שנראה שמועיל מודעה עכ"פ‬ ‫שבפירוש רבתה התורה‪ ,‬וכתב בשבט הלוי )ח"ה סי'‬ ‫והמתירים יאמרו 'מותרים לכם'‪ .‬וראה בשו"ת רב‬ ‫פרי האדמה'‪ ,‬וכשיטת בעל הלכות גדולות שהובאה‬ ‫לנדרים שינדור עד שיגדיל‪ ,‬ויש ללמדו אחר הבר‬ ‫קכט( שמסתימת הפוסקים נראה שיש לו התרה‪.‬‬ ‫פעלים )ח"ד או"ח סי' לד( שאם האשה רוצה לעשות‬ ‫בביאור הלכה )שם ד"ה וי"א(‪ ,‬וכן הביא שהאליה רבה‬ ‫מצוה למסור מודעה על נדריו מעתה‪.‬‬ ‫והעיר שם שכ"ה באמרי בינה )דיני נדרים סי' כח( נוטה‬ ‫התרת נדרים בער"ה תאמר לבעלה שהיא מתחרטת‬ ‫מצדד בשיטה זו למעשה ומיישב את מנהג העולם‪.‬‬ ‫‪ 5‬יסוד דין קדימת שבעת המינים מבואר בגמרא‬ ‫לומר שיש בו דין שאלה‪ ,‬אך בשו"ת רב פעלים )ח"א‬ ‫על כל הנדרים וכו' ושיהיה שלוחה להתיר לה‪ ,‬והבעל‬ ‫‪ 6‬בנידון שלפנינו נוצרת מעין 'מעגל קדימות'‪ :‬לעניין‬ ‫)ברכות מא‪ ,(.‬שנחלקו רבי יהודה וחכמים כאשר היו‬ ‫יו"ד סי' לח( העלה להחמיר בזה משום הספק‪ ,‬ובשו"ת‬ ‫יאמר נוסח ההתרת נדרים גם עבורה‪ ,‬שיאמר שנדרנו‬ ‫התפוח והרימון‪ ,‬ששניהם ברכתם 'בורא פרי העץ'‪,‬‬ ‫לפני האדם כמה מיני פירות‪ :‬רבי יהודה אומר שאם‬ ‫חתם סופר )יו"ד סי' ט( ובית שערים )יו"ד סי' שכו( כתבו‬ ‫ונשבענו אני ואשתי‪ ,‬והבי"ד יאמרו מותרים לכם‪.‬‬ ‫יש להקדים את הרימון שהוא משבעת המינים‪ ,‬אף‬ ‫יש ביניהם מין משבעת המינים יש להקדימו‪ ,‬וחכמים‬ ‫שכשהגדיל יכול להישאל על נדרו‪.‬‬ ‫אמנם אסור לקבץ שלושה אנשים כדי לעשות התרת‬ ‫שהתפוח חביב עליו יותר‪ .‬אך לעניין הרימון והרוביא‪,‬‬ ‫אומרים שמברך על איזה מהם שירצה‪ ,‬דהיינו על‬ ‫‪ 4‬הליכות שלמה שם )ארחות הלכה ציון ‪ ,(38‬וכ"כ‬ ‫נדרים עבור אשתו‪ ,‬כמבואר בשו"ע )יו"ד סי' רלד סנ"ו(‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫א‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א המשך מעמ' א'‬ ‫ת‪ .‬א‪ .‬אם עדיין לא התחילו לתקוע ומשער‬ ‫קדימות ללוי לשמש כשליח ציבור‬ ‫שליח ציבור לימים הנוראים – ירא‬ ‫שיכול להספיק לברך עד שיתחילו לתקוע‪,‬‬ ‫בימים הנוראים‬ ‫שמים בעל קול ערב או אברך בן תורה‬ ‫יברך לעצמו את הברכות קודם התקיעות‪.12‬‬ ‫לשניים מבני הקהילה הוצע לשמש כשליח‬ ‫לקהילה בחו"ל הוצעו שני מועמדים לשמש‬ ‫ב‪ .‬אם כבר התחילו לתקוע‪ ,‬ימתין ויברך בין‬ ‫ציבור ביום הראשון של ראש השנה‪ ,‬ושניהם‬ ‫כשליחי ציבור בימים הנוראים‪ .‬האחד יהודי‬ ‫סדר לסדר‪ ,‬אבל באמצע הסדר‪ ,‬כגון שהתחילו‬ ‫מעוניינים בתפקיד‪ .‬מבחינת מעלתם בתורה‬ ‫ירא שמים ובעל תפילה מנוסה‪ ,‬שניחן בקול‬ ‫תקיעה ראשונה‪ ,‬לא יברך‪ ,‬מפני שמה שישמע‬ ‫וביראת שמים‪ ,‬גילם‪ ,‬קולם והתאמתם‬ ‫ערב ומיוחד‪ .‬השני אף הוא יודע להתפלל‬ ‫אח"כ תרועה ותקיעה אינו כלום‪ ,‬שכל תרועה‬ ‫לתפקיד שניהם שווים פחות או יותר‪ .‬אולם‬ ‫בנעימה ובנוסח הראוי‪ ,‬אולם קולו אינו נעים‬ ‫צריך פשוטה לפניה ולאחריה‪ .‬וישלים לאחר‬ ‫אחד מהם הוא לוי‪ ,‬והוא טוען כי עובדה זו‬ ‫כל כך‪ ,‬ומאידך הוא אברך בן תורה השוקד‬ ‫התפילה מה שהחסיר‪ ,‬שאין הסדר מעכב‪ .13‬ג‪.‬‬ ‫מקנה לו זכות קדימה‪ ,‬כיוון שמצינו בדיני‬ ‫על תלמודו בכולל‪ .‬האם על פי הלכה יש‬ ‫אם הגיע לאחר שסיימו תקיעות דמיושב‪ ,‬לא‬ ‫שליח ציבור לימים הנוראים שיש מעלה‬ ‫עדיפות לאחד מהם?‬ ‫יברך מיד‪ ,‬כי מאחר שאינו שומע התקיעות‬ ‫שיהיה בן שלושים‪ ,‬וביאר המשנה ברורה‬ ‫ת‪ .‬כאשר מועמד אחד הוא ירא שמים וקולו ערב‬ ‫עד שמונה עשרה‪ ,‬הרי יש הפסק בין הברכה‬ ‫שהוא משום שבגיל זה היה הלוי ראוי‬ ‫ומעורר את הציבור‪ ,‬יש להעדיפו על מועמד בן‬ ‫לתקיעות‪ ,‬ובאמצע שמונה עשרה בלחש‬ ‫לעבודתו‪ ,‬ותפילה כנגד עבודה‪ .‬כנגדו טוען‬ ‫תורה שקולו אינו נעים‪ ,‬ובלבד שיתפלל בכובד‬ ‫אסור לברך‪ ,‬אלא ימתין ויברך קודם התקיעות‬ ‫חברו כי אין זו אלא אסמכתא למעלת הגיל‪,‬‬ ‫ראש ובאימה ויכוון בקולו להודות ולשבח את‬ ‫שבחזרת הש"ץ‪ .‬ויכוון שלא לצאת בתקיעות‬ ‫ואין מכאן ראיה שללוי עצמו יש קדימה‬ ‫ה'‪.7‬‬ ‫ששומע בתפלת הלחש‪ ,‬שאם לא כן‪ ,‬שוב לא‬ ‫לשמש כשליח ציבור‪ .‬הלוי משיב‪ ,‬שאם‬ ‫יוכל לברך מספק‪ ,‬שמא כבר יצא בתקיעות‬ ‫מדמים את התפילה לעבודת הלויים‪ ,‬מסתבר‬ ‫שמי שהוא עצמו משבט לוי ראוי לכך יותר‬ ‫מינוי שוחט לשליח ציבור בימים‬ ‫שבתפילת הלחש‪.14‬‬ ‫נוראים‬ ‫מישראל‪ .‬עם מי הצדק?‬ ‫לקראת הימים הנוראים ביקשו במניין של‬ ‫באילו תקיעות עדיף לעמוד‬ ‫ת‪ .‬כאשר השניים שווים בתורה‪ ,‬ביראת שמים‪,‬‬ ‫יוצאי הישיבה למנות לבעל תפילה את אחד‬ ‫בהגינות‪ ,‬בהתאמה לתפקיד ובקבלת הציבור‪,‬‬ ‫סבי הוא יהודי מבוגר המתנייד בכיסא‬ ‫מבוגרי הישיבה שקולו ערב‪ .‬אדם זה מתפרנס‬ ‫גלגלים‪ .‬בתפילת שמונה עשרה ביום יום‬ ‫יש להקדים את הלוי לישראל לשמש כשליח‬ ‫מארגון משלחות לשחיטה בחו"ל עבור ועדי‬ ‫הוא מתפלל בישיבה‪ ,‬אך בראש השנה‪,‬‬ ‫ציבור‪ .‬אולם אם הישראל עדיף ממנו במעלות‬ ‫כשרות שונים‪ ,‬וכמה מן המתפללים טענו‬ ‫בתקיעת שופר‪ ,‬הוא מעוניין להתאמץ‬ ‫של שליח ציבור‪ ,‬אין מעלת הלוויה גוברת‬ ‫שבשל כך עדיף למנות שליח ציבור אחר‪ ,‬כיון‬ ‫ולעמוד בזמן התקיעות‪ ,‬אף שניתן לצאת ידי‬ ‫עליהן‪ .10‬ומכל מקום אין לעמוד על קדימה זו‬ ‫שיש נוהגים לא למנות לשליח ציבור בימים‬ ‫חובה גם בשמיעת התקיעות בישיבה‪ .‬כיצד‬ ‫כשהדבר עלול להביא לידי מחלוקת‪.11‬‬ ‫הנוראים מי שמתפרנס משחיטה‪ .‬האם אכן‬ ‫נכון לנהוג במי שעמידה ממושכת קשה לו‪,‬‬ ‫יש מקום להימנע מלמנותו לכתחילה‪ ,‬אף‬ ‫באילו תקיעות עדיף שיתאמץ לעמוד‪ ,‬האם‬ ‫הגיע לבית הכנסת באמצע התקיעות‬ ‫שהוא עצמו אינו משמש כשוחט‪ ,‬אלא רק‬ ‫בתקיעות דמיושב שלפני תפילת מוסף‪ ,‬או‬ ‫יהודי שיצא לאחר קריאת התורה וחזר‬ ‫עוסק בארגון וניהול מערך השחיטה?‬ ‫בתקיעות דמעומד שבתוך תפילת מוסף?‬ ‫לבית הכנסת לאחר שכבר בירך התוקע את‬ ‫ת‪ .‬מעיקר הדין אין להימנע מלמנותו מטעם‬ ‫ת‪ .‬עדיף שיעמוד בתקיעות שבחזרת הש"ץ של‬ ‫הברכות לפני תקיעת השופר‪ ,‬כיצד ינהג לגבי‬ ‫זה‪ .8‬וכן אין להימנע מלמנות לבעל תוקע או‬ ‫תפילת מוסף‪.15‬‬ ‫הברכות?‬ ‫לבעל מקרא מי שמשמש כשוחט‪.9‬‬ ‫המשך בעמ' ד'‬ ‫ואף המשנה ברורה )שם ס"ק יג( כתב שאם עומדים‬ ‫אותו מחזקתו‪ .‬ויש להעיר על לשונו שם שכתב 'לא‬ ‫‪ 8‬כתב הרמ"א )או"ח סי' תקפ"א ס"א( שבסליחות‬ ‫שברכתה 'בורא פרי האדמה'‪ ,‬לדעת רוב הפוסקים‬ ‫לפני הציבור אחד שהוא בן תורה וירא חטא אלא‬ ‫למנות ש"ץ שפרנסתו משחיטה'‪ ,‬אולם מהמקורות‬ ‫ובימים הנוראים יש לדקדק לחזר אחר שליח ציבור‬ ‫יש להקדים את הרוביא‪ ,‬מפני שהיא חביבה עליו‬ ‫שאין בו המעלות של בן שלושים ונשוי‪ ,‬ואחר שהוא‬ ‫הנ"ל מבואר כי הקפידא מתייחסת דווקא לשוחט‬ ‫'היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר‬ ‫יותר‪ .‬ואם באנו להקדים את הרוביא‪ ,‬הרי שוב‬ ‫איש פשוט אלא שהוא נשוי ובן יותר משלושים‪ ,‬בן‬ ‫ממש‪ ,‬דהיינו לאדם שמלאכתו היא מעשה השחיטה‬ ‫למצוא'‪ ,‬אולם הוסיף מיד‪' :‬מיהו כל ישראל כשרים‬ ‫יש להקדים את התפוח‪ ,‬שהוא החביב עליו יותר‬ ‫התורה קודם‪ .‬נמצא שמעלת התורה ויראת שמים‬ ‫עצמו‪ .‬לפיכך אין לפרש את הלשון 'שפרנסתו‬ ‫הם‪ ,‬רק שיהיה מרוצה לקהל'‪ .‬ובדיני שליח ציבור‬ ‫מן הרוביא‪ .‬נמצא‪ :‬הרימון קודם לתפוח‪ ,‬התפוח‬ ‫קודמת למעלות האחרות של הש"ץ‪ ,‬ולפי זה פשוט‬ ‫משחיטה' באופן רחב‪ ,‬שכל אדם שמקור הכנסתו‬ ‫שבכל השנה פסק השולחן ערוך )או"ח סי' נג ס"ד–ה(‬ ‫קודם לרוביא‪ ,‬והרוביא קודמת לרימון‪ .‬בשאלה‬ ‫שאין מעלת לוי יכולה להקדים אחד שפחות מחברו‬ ‫קשור בדרך כלשהי לענף השחיטה והבשר נכלל‬ ‫שצריך שיהיה הגון‪ ,‬ריקן מעבירות‪ ,‬עניו ומרוצה‬ ‫מעין זו כבר דן המגן אברהם )סוף סימן ריא ס"ק יג(‪,‬‬ ‫במעלות העיקריות הנצרכות לשליח ציבור‪.‬‬ ‫בכך‪ ,‬ומסתבר שהכוונה למי שפרנסתו היא מלאכת‬ ‫לעם‪ ,‬בעל נעימה וקול ערב ורגיל במקרא‪ ,‬ואם אין‬ ‫באופן שהיו לפניו יין‪ ,‬תבשיל שעורים וזית‪ ,‬שכל‬ ‫‪ 11‬במשנה ברורה )סי' תקפא ס"ק יא( כתב לענין שליח‬ ‫השחיטה בפועל‪ .‬גם הטעם שהובא לעיל מהרה"ק‬ ‫בו כל המעלות בוחרים את הטוב שבציבור בחכמה‬ ‫אחד מהם קודם לחבירו מצד מעלה אחרת‪ ,‬וכתב‬ ‫ציבור בימים הנוראים‪ ,‬שאם אדם רואה שתיווצר‬ ‫מקאריץ זי"ע שהוא עסוק בנטילת הקול מתייחס‬ ‫ובמעשים טובים‪ .‬והנה היותו של אדם שוחט אינה‬ ‫שצריך עיון כיצד ינהג‪ .‬ובחכמת שלמה )או"ח סימן‬ ‫מחלוקת מחמת תפילתו‪ ,‬לא יתפלל‪ ,‬אפילו אם‬ ‫דווקא למעשה השחיטה‪.‬‬ ‫פוסלת אותו מלשמש שליח ציבור‪ ,‬שכן הרמ"א‬ ‫ריא שם( ביקש לפשוט ספק זה מסוגיית הגמרא‬ ‫בעקבות ויתורו יעבור לפני התיבה אדם שאינו הגון‬ ‫‪ 9‬לגבי בעל תוקע כתב המטה אפרים )סי' תקפ"ה‬ ‫)שם סכ"ה( כתב בפירוש‪' :‬ושליח ציבור שהוא שוחט‬ ‫בזבחים )צ‪ ,(:‬שם הסתפקו לענין חטאת העוף‪ ,‬עולת‬ ‫כמותו‪ .‬ולפיכך כאשר אי אפשר להכריע ביניהם‬ ‫ס"ב( שיש לחזר אחר תוקע שיהיה 'הגון‪ ,‬בעל תורה‬ ‫ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין‪ ,‬ואם‬ ‫בהמה ומעשר‪ :‬חטאת העוף קודמת לעולת בהמה‪,‬‬ ‫בדרך של כבוד ושלום‪ ,‬פשוט שאין מעלת הקדימה‬ ‫ומעשים טובים‪ ,‬כאשר כתבנו בעניין הש"ץ'‪ ,‬וכן‬ ‫אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפילה ולהתפלל‬ ‫עולת בהמה קודמת למעשר‪ ,‬ואילו המעשר קודם‬ ‫של לוי נותנת לו רשות לעמוד על זכותו באופן‬ ‫המקרא‪ ,‬מפני שהם נעשים אמצעים בין הקב"ה‬ ‫מעבירין אותו'‪ .‬הרי שכל הקפידא היא שלא יתפלל‬ ‫לחטאת העוף‪ .‬ואיתא שם הכא תרגימו מין זבח‬ ‫המביא למחלוקת בקהילה‪.‬‬ ‫לציבור‪ .‬אמנם מכאן יש ללמוד שמעלותיו הכלליות‬ ‫בבגדים המלוכלכים ממלאכתו‪ ,‬אבל עצם מלאכת‬ ‫עדיף‪ .‬ובמערבא אמרו שיש לצרף את עולת הבהמה‬ ‫‪ 12‬וכן הדין לנשים שמברכות‪.‬‬ ‫של שליח הציבור נדרשות גם בבעל התוקע‪ ,‬אך‬ ‫השחיטה אינה פוסלתו מלשמש כש"ץ‪ .‬אמנם בשדי‬ ‫לחטאת העוף‪ ,‬ועל ידי כך לבטל את מעלת המעשר‪,‬‬ ‫‪ 13‬ראה בסידור היעב"ץ שכתב בהדיא דאף על פי‬ ‫הקפידא הנזכרת בשוחט‪ ,‬מצינו במקורות הקדומים‬ ‫חמד )אסיפת דינים‪ ,‬מערכת ראש השנה סי' ג אות י"א( מביא‬ ‫ולהקדים חטאת העוף לעולה ואת העולה למעשר‪.‬‬ ‫שהתקיעות מעכבות זא"ז‪ ,‬מ"מ סדר תשר"ת ותש"ת‬ ‫על שליח ציבור‪.‬‬ ‫בשם שו"ת הד"ר )סי' כ"ט( מנהג שלא להעמיד שוחט‬ ‫רש"י )זבחים שם ד"ה ואגבהתה ממעשר( ביאר שעל ידי‬ ‫ותר"ת אינן מעכבין זא"ז‪ ,‬ואע"פ שאינו יכול לתקוע‬ ‫‪ 10‬בעניין הטענה שהעלה הלוי מצד תפילה כנגד‬ ‫ובודק כשליח ציבור בימים הנוראים‪ ,‬וכתב שכן‬ ‫צירוף מעלת העולה מתבטלת מעלת המעשר‬ ‫כולם‪ ,‬יכול לברך‪.‬‬ ‫עבודה‪ ,‬הנה המשנה ברורה )סי' תקפא ס"ק יב( כתב‬ ‫נהג הרה"ק מסטערטין זי"ע‪ ,‬ומאידך כתב שהמנהג‬ ‫שכנגדה‪ ,‬וממילא נשאר סדר הקדימה ברור‪ .‬כעין‬ ‫‪ 14‬בשו"ת שבט הלוי )ח"ט סי' קלד( חשב להתיר לברך‬ ‫הטעם שיש מעלה בשליח ציבור שהוא בן שלושים‬ ‫במקומו היה שלא לחשוש לכך‪ ,‬וכן שהרבה צדיקים‬ ‫זה רמז גם החתם סופר בהגהותיו לשולחן ערוך‬ ‫על התקיעות ששומע בתפלת הלחש‪ ,‬כי מאחר‬ ‫שנה‪ ,‬לפי שאז ראוי בן לוי לעבודה‪ ,‬ותפילה הוא‬ ‫מפורסמים לא הקפידו בדבר‪ .‬וכן הביא באלף‬ ‫)סימן ריא(‪ ,‬וציין לדברי הפנים מאירות )חלק ג סימן‬ ‫שיוצא בתקיעות אלו ידי חובה מהתורה אינו נחשב‬ ‫כנגד עבודה‪ .‬והוסיף טעם נוסף שבגיל זה לבו של‬ ‫המגן )סי' תקפ"א סקנ"ה‪ ,‬בהגהה( בשם הרה"ק רבי‬ ‫לח(‪ ,‬שהאריך לפלפל בראיה זו‪ .‬אולם בתורת חיים‬ ‫להפסק‪ ,‬וכמו שהתירו התקיעות ה"ה הברכה‪ ,‬אך‬ ‫אדם נשבר ונדכה יותר‪ .‬אולם פשוט שאין מכאן‬ ‫פינחס מקאריץ שהקפיד בזה‪ .‬וראה באמרי פנחס‬ ‫למהר"ח סופר )סימן ריא ס"ק יז( פקפק בהשוואה‬ ‫למעשה כתב אח"כ )בח"י סי' ק"ח( דמהיות טוב שלא‬ ‫ראיה שלוי קודם לישראל שהרי דברי המשנה‬ ‫)שער סדר היום אות נט( שכתב הטעם כיון שעבודת‬ ‫לסוגיית זבחים‪ ,‬והעלה עם אחרונים נוספים שיש‬ ‫לכוין לצאת בתקיעות דלחש‪ ,‬ויברך על תקיעות‬ ‫ברורה נאמרו לגבי כל שליח ציבור‪ ,‬גם כשהמועמד‬ ‫השליח הציבור היא לתקן את הקול ולהמשיך‬ ‫להימנע מן הספק על ידי סילוק אחד המינים מן‬ ‫דמעומד‪.‬‬ ‫הוא ישראל‪ ,‬והכוונה היא שכיון שהתפילה עומדת‬ ‫חיות לנשמות ישראל‪ ,‬ואילו השוחט פועל במקום‬ ‫השולחן בשעת הברכה‪ .‬ואמנם לכאורה יש לחלק‬ ‫‪ 15‬בשו"ע )סי' תקפה ס"א( 'צריך לתקוע מעומד'‪.‬‬ ‫במקום עבודה‪ ,‬ראוי שהש"ץ יהיה בגיל הדומה‬ ‫הקול ומסלק את חיות הבהמה‪ ,‬ואין ראוי להעמידו‬ ‫בין הסוגיא דזבחים לנידון דידן שהצד להקדים הוא‬ ‫ובטעם העמידה כתב הט"ז )סק"א( שהוא משום‬ ‫לגילם של הראויים לעבודת הלויים‪ ,‬ונמצא שעבודת‬ ‫כשליח הציבור לבקש רחמים וחיים‪ .‬ולמעשה כתב‬ ‫משום מעלת 'חביב'‪ .‬לכן בנידון דידן‪ ,‬הדרך הנכונה‬ ‫שבתקיעת שופר נאמר בפסוק )במדבר כט א( 'יום‬ ‫הלויים משמשת כאן מקור למעלת הגיל‪ ,‬ולא מקור‬ ‫באלף המגן שאם אפשר בקל למצוא שליח ציבור‬ ‫והמרווחת לצאת מכל ספק היא שלא יהיו שלושת‬ ‫תרועה יהיה לכם'‪ ,‬וילפינן גזירה שוה לכם לכם‬ ‫מפורש לקדימת אדם שהוא לוי‪ .‬אמנם בדיני שליח‬ ‫אחר שאינו שוחט ויש בו כל המעלות הדרושות‬ ‫המינים לפניו בשעת הברכה‪ .‬תחילה יניחו לפניו את‬ ‫ממצות ספירת העומר שכתוב בה )ויקרא כג טו(‬ ‫ציבור כתב המשנה ברורה )או"ח סי' נג ס"ק לו(‪ ,‬בשם‬ ‫לש"ץ‪ ,‬נכון לחוש לדעת המקפידים‪ .‬גם בשו"ת‬ ‫הרימון והתפוח בלבד‪ .‬מאחר שברכותיהם שוות‪,‬‬ ‫'וספרתם לכם'‪ ,‬ושם כתוב )דברים טז ט( מהחל חרמש‬ ‫השיירי כנסת הגדולה )הגה"ט או"ח סי' נג סק"ג( 'אם שני‬ ‫צור יעקב )סימן קכט( כתב וזה לשונו‪ :‬וידוע דזה‬ ‫יקדים את הרימון שהוא משבעת המינים ויברך‬ ‫בקמה‪ ,‬ודרשינן אל תקרי בקמה אלא בקומה‪ .‬וטעם‬ ‫חזנים שוים‪ ,‬כהן קודם ללוי‪ ,‬לוי לישראל'‪ .‬והוסיף‬ ‫שלא יתפלל שו"ב בר"ה ויו"כ הוא מילי דחסידות‬ ‫עליו 'בורא פרי העץ'‪ ,‬ובכך יפטור גם את התפוח‪.‬‬ ‫אחר כתב בשבלי הלקט )סדר ר"ה סי' רפט( בשם אחיו‬ ‫שתלמיד חכם קודם לעם הארץ אפילו אם עם‬ ‫שנהגו קצת צדיקים‪ ,‬והרבה צדיקים מפורסמים‬ ‫לאחר מכן יביאו את הרוביא ויברך עליה 'בורא פרי‬ ‫ר' בנימין ז"ל‪ ,‬שתקיעת שופר הוא ממליץ טוב‬ ‫הארץ הוא כהן‪ ,‬וכל שכן אם הוא לוי‪ .‬ומבואר שאחר‬ ‫לא הקפידו‪ ,‬רק דבמקום שהקפידו הנהיגו כן בבית‬ ‫האדמה'‪ .‬בדרך זו אין צורך להיכנס לספק כיצד‬ ‫זכר לעקידת יצחק‪ ,‬ובדין צריכים העדים לעמוד‪,‬‬ ‫ששני החזנים שווים בשאר מעלותיהם‪ ,‬היותו של‬ ‫המדרש שלהם‪ ,‬אבל לא היה ח"ו בקבלה על עצמם‪,‬‬ ‫להכריע כאשר נוצר 'מעגל קדימויות'‪ .‬וכבר דן בזה‬ ‫כדכתיב )דברים יט יז( 'ועמדו שני האנשים'‪ ,‬ואנו באים‬ ‫האחד לוי נותנת לו דין קדימה על הישראל‪ ,‬והוא‬ ‫ומעיקר הדין אין מקום לזה‪ ,‬ע"כ‪ .‬ומבואר שאין זה‬ ‫בשו"ת תורת יקותיאל )או"ח סימן מג(‪.‬‬ ‫להעיד על זכות העקידה‪ .‬וכתב הרדב"ז )סי' אלף‬ ‫הדין כאשר באים לבחור שליח ציבור לסליחות או‬ ‫מצד עיקר הדין‪ ,‬ולכן גם אותם הצדיקים שהקפידו‬ ‫‪ 7‬כ"כ באור לציון )ח"ד עמוד כב( מהמבואר בפסיקתא‬ ‫קא( שגם השומעים את התקיעות צריכים לעמוד‬ ‫לימים נוראים‪ .‬אמנם כפי שמבואר בשיירי כנסת‬ ‫בזה‪ ,‬נהגו בזה רק סלסול לעצמם‪ ,‬אבל לא היה זה‬ ‫רבתי‪ ,‬הובא בשיבולי הלקט )סי' י( 'כבד את ה'‬ ‫כיון ששומע כעונה‪ ,‬וכאילו תוקע הוא בעצמו‪.‬‬ ‫הגדולה קדימת הלוי נאמרה דוקא לאחר שהשניים‬ ‫בתורת הוראה לרבים בכל מקומות מושבותיהם‪.‬‬ ‫מהונך'‪ ,‬ממה שחננך‪ ,‬שאם היה קולך ערב ונעים‪,‬‬ ‫אמנם הראשונים נחלקו באלו מהתקיעות יוצאים‬ ‫שווים‪ ,‬ולפיכך כיון שבדיני סליחות והימים הנוראים‬ ‫וראה בפסקי תשובות )סי' תקפ"א אות ז‪ ,‬הע' ‪(62–59‬‬ ‫והיית יושב בבית הכנסת‪ ,‬עמוד וכבד את ה' בקולך‪.‬‬ ‫את עיקר החיוב של תקיעת שופר‪ :‬לדעת הרי"ף‬ ‫כתב הרמ"א )או"ח סי' תקפא ס"א( שיש לדקדק ולחזר‬ ‫שהביא את הדברים וכתב כי ברוב המקומות אין‬ ‫אולם אם משמיע את קולו כדי שישבחוהו על‬ ‫)ר"ה י‪ :‬מדפי הרי"ף( והרמב"ם )שופר פ"ג הי"ב( והרמב"ן‬ ‫אחר שליח ציבור היותר הגון והיותר גדול בתורה‬ ‫חוששים לכך‪ ,‬ואף בקהילות שנהגו להקפיד רשאים‬ ‫נעימותו‪ ,‬הרי זה מגונה ויש למנות אחר‪ ,‬כמ"ש‬ ‫)מלחמות ה' ר"ה לד‪ .‬ד"ה ועוד( והריטב"א )ר"ה טז‪ :‬ד"ה כדי(‬ ‫ובמעשים שאפשר למצוא‪ ,‬ורק לאחר מכן הזכיר‬ ‫לשנות ממנהגם‪ ,‬ובוודאי שאם אדם כבר הוחזק‬ ‫בשו"ע )סימן נג סעיף יא(‪ ,‬ועליו נאמר )ירמיה יב ח( 'נתנה‬ ‫עיקר מצוות תקיעת שופר היא בתקיעות דמיושב‪,‬‬ ‫גם את המעלות שיהיה בן שלושים ושיהיה נשוי‪,‬‬ ‫כשליח ציבור ולאחר מכן נעשה שוחט אין מעבירים‬ ‫עלי בקולה על כן שנאתיה'‪.‬‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ב‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫המשך מעמ' א'‬ ‫אף אם הגיע לעיר אחרת שאינה מוקפת מחיצות‪,‬‬ ‫אמות והוא מהלך בכולה‪ .‬אולם כתב כי מאחר‬ ‫הנוגעים לנידון זה ואת ההכרעה למעשה‪.‬‬ ‫כל העיר נחשבת לו כארבע אמות‪ ,‬ויש לו מן המקום‬ ‫שדעת רוב הראשונים להחמיר‪ ,‬אין להקל כנגד דעת‬ ‫איסור תחומין‬ ‫שאליו הגיע בשבת או ביום טוב אלפיים אמה לכל‬ ‫השו"ע‪ .‬ורק בשעת הדחק יכול לסמוך על המקילים‪,‬‬ ‫כתוב בתורה (שמות טז כט) 'שבו איש תחתיו'‪ ,‬ומכאן‬ ‫רוח וכנ"ל‪.‬‬ ‫מאחר שמילתא דרבנן היא‪ .‬ואילו החזון איש (או"ח סי'‬ ‫אמרו (עירובין מח‪ ).‬שיש לכל אדם ארבע אמות‪ .‬לדעת‬ ‫ועוד יש לדון אם היציאה המאוחרת לדרך אינה‬ ‫קט סק"ט) דחה את דברי המקילים‪.‬‬ ‫השו"ע (או"ח סי' שצו ס"א)‪ ,‬היינו ארבע אמות ממש‬ ‫מעמידה אותם בדין יוצא שלא ברשות‪ .‬בשני נידונים‬ ‫ויש אומרים (שו"ע שם ס"ח) שאם חזר לעירו‪ ,‬אף‬ ‫שתחתיו‪ .‬אולם לדעת הרמ"א (שם)‪ ,‬יש לו ארבע אמות‬ ‫אלו דן ה'פני מנחם' בעקבות המעשה בקבוצת‬ ‫שיצא וחזר מדעת‪ ,‬כיוון שחזר לעירו דינו כאילו לא‬ ‫לכל רוח‪ ,‬ובסך הכול שמונה אמות‪ .‬ומה שכתוב (שם)‬ ‫החסידים שנסעה לגור‪ ,‬נתקעה על אם הדרך‬ ‫יצא וכל העיר נחשבת לו כארבע אמות‪ .‬והיינו דוקא‬ ‫'אל יצא איש ממקומו' למדו (עירובין נא‪ ).‬שאם קבע‬ ‫והוכנסה לעיר על ידי גויים‪ ,‬ואביו ה'אמרי אמת'‬ ‫לעניין ההליכה בתוך העיר‪ ,‬אך אין לו אלפיים אמה‬ ‫לעצמו מקום שביתה‪ ,‬מותר לו להלך ממנו אלפיים‬ ‫אסר עליהם לצאת חוץ לארבע אמותיהם‪.‬‬ ‫מחוצה לה‪ ,‬שכיוון שיצא לדעת הפסיד את תחומו‬ ‫אמה לכל רוח‪ ,‬וכן נפסק בשו"ע (סי' שצז ס"א)‪ .‬ואם‬ ‫הוראת ה'אמרי אמת'‬ ‫(משנה ברורה שם ס"ק מא)‪ .‬וכתב הרמ"א (שם) שדין זה‬ ‫שבת בעיר‪ ,‬כל העיר היא מקומו ונחשבת כארבע‬ ‫הוא דוקא בעיר המוקפת חומה‪ ,‬ובביאור הלכה (שם‬ ‫ה'פני מנחם'‪ ,‬במכתב להגרש"ד גרוס‪ ,‬מספר את‬ ‫אמות‪ ,‬ויש לו ממנה אלפיים אמה לכל רוח כתחום‬ ‫המעשה ודן בו באריכות‪ .‬הסיפור מובא גם בספר‬ ‫ד"ה אם) הביא שהבית מאיר מגמגם בהכרעת הרמ"א‬ ‫שבת ויום טוב‪ .‬ואף בעיר שאינה רשות היחיד לעניין‬ ‫'ראש גולת אריאל' (ח"א עמ' צד) בשם ה'פני מנחם'‪:‬‬ ‫להצריך שתהא העיר מוקפת חומה‪.‬‬ ‫הוצאה מרשות לרשות‪ ,‬כגון שאינה מעורבת ואינה‬ ‫קבוצת חסידים מלודז' נסעה ל'גור' ביום שישי‪,‬‬ ‫בביאור הלכה (שם ס"ו ד"ה אבל אם) הביא דעת מקצת‬ ‫מוקפת חומה‪ ,‬היא נחשבת לעניין תחומין כארבע‬ ‫דרכה השתבשה וקידש עליהם היום בעודם תקועים‬ ‫הראשונים שאם העיר מוקפת מחיצות כדין‪ ,‬אפילו‬ ‫אמות של מקום שביתתו‪.‬‬ ‫במרחק גדול מגור‪ ,‬במקום שנשקפה להם סכנה‪.‬‬ ‫יצא ונכנס מדעת לעיר אחרת‪ ,‬כל העיר נחשבת לו‬ ‫דין תחומין הוא מתקנת חז"ל‪ .‬אולם בירושלמי‬ ‫להלכה נפסק אז‪ ,‬כרצון ה'אמרי אמת'‪ ,‬שיביאום‬ ‫כארבע אמות‪ .‬גם דעת הגר"א נוטה לשיטה זו‪ ,‬אולם‬ ‫(עירובין פ"ג ה"ד‪ .‬פ"ה ה"ד) מבואר שתחום של שלוש‬ ‫לחדר ההמתנה בבית המדרש בגור ושישהו שם כל‬ ‫למעשה כתב שיש להחמיר כשיטת השו"ע‪.‬‬ ‫פרסות‪ ,‬כשיעור מחנה ישראל במדבר‪ ,‬אסור מן‬ ‫השבת‪ ,‬מפני שאין להם אלא ארבע אמות‪ ,‬וכדין‬ ‫היוצא ברשות לדבר מצווה‬ ‫התורה‪ .‬שלוש פרסות הן י"ב מיל‪ ,‬וכל מיל הוא‬ ‫המשנה (עירובין מא‪' ):‬מי שהוציאוהו גויים או רוח‬ ‫מי שיצא מחוץ לתחום ברשות‪ ,‬כגון להצלת‬ ‫אלפיים אמה‪ .‬נחלקו הראשונים אם גם לדעת הבבלי‬ ‫רעה‪ ,‬אין לו אלא ארבע אמות'‪.‬‬ ‫נפשות או לקידוש החודש‪ ,‬יש לו אלפיים אמה מן‬ ‫יש איסור תורה בשיעור זה‪ ,‬ומחלוקת זו הובאה‬ ‫והקשה על כך הגרש"ד גרוס‪ :‬אם התירו להם‬ ‫המקום שאליו הגיע בשבת או ביום טוב‪ .‬אם הגיע‬ ‫בבית יוסף (סי' שצז)‪ .‬עיקר הכרעת השו"ע (סי' תד ס"א)‬ ‫לכתחילה לשוב למקומם מפני סכנת נפשות‪,‬‬ ‫לעיר‪ ,‬כל העיר נחשבת לו כארבע אמות‪ ,‬ויש לו עוד‬ ‫להחמיר שיש איסור תחומין מן התורה בי"ב מיל‪,‬‬ ‫לכאורה דינם כיוצאים ברשות‪ ,‬כגון חכמה הבאה‬ ‫אלפיים אמה לכל רוח מקצה העיר (שו"ע סי' תז ס"א)‪.‬‬ ‫ואילו הגר"א נקט לעיקר כדעת המקילים (הובא במשנה‬ ‫ליילד‪ ,‬הבאים להציל מן הגויים ושאר ענייני פיקוח‬ ‫ולאו דווקא מי שיצא ברשות בשבת להצלת‬ ‫ברורה שם סק"ז)‪.‬‬ ‫נפש שהתירו לצאת בשבילם‪ .‬והרי קיימא לן (עירובין‬ ‫נפשות‪ .‬אף מי שיצא מבעוד יום בשיירה לצורך‬ ‫אדם ששבת מחוץ לעיר במרחק של פחות‬ ‫מד‪ :‬שו"ע או"ח סי' תז ס"א) 'מי שיצא ברשות יש לו‬ ‫עלייה לארץ ישראל‪ ,‬והתנה עמהם שישבתו בשבת‪,‬‬ ‫מאלפיים אמה ממנה רשאי להיכנס לעיר בשבת‪,‬‬ ‫אלפיים אמה לכל רוח'‪ ,‬ואם הגיע לעיר הרי הוא‬ ‫ולאחר מכן המשיכו הגויים בדרכם‪ ,‬רשאי מחמת‬ ‫וכיוון שנכנס‪ ,‬כל העיר נחשבת לו כארבע אמות והוא‬ ‫כאנשי העיר ויש לו אלפיים אמה לכל רוח מחוץ‬ ‫פיקוח נפש להמשיך עמהם‪ .‬ואם עמדו מחוץ לעיר‪,‬‬ ‫רשאי להלך בכולה‪ ,‬אף למקום רחוק מאוד ממקום‬ ‫לעיר‪ .‬אם כן‪ ,‬מדוע הוצרכו להישאר בחדר ההמתנה‬ ‫יש לו אלפיים אמה לכל רוח‪ .‬ואם הם סמוכים לעיר‪,‬‬ ‫שביתתו‪ .‬אולם מי ששבת מחוץ לעיר במרחק של‬ ‫שליד בית המדרש כל השבת‪.‬‬ ‫הוא רשאי להיכנס אליה ויש לו אלפיים אמה לכל‬ ‫יותר מאלפיים אמה אינו רשאי להיכנס אליה‪ .‬ואם‬ ‫מכתב ה'פני מנחם'‬ ‫רוח (שם סי' רמח ס"ד)‪.‬‬ ‫נכנס‪ ,‬אינו רשאי לצאת מארבע אמותיו‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫וכתב לו ה'פני מנחם'‪ :‬בנידון מי שהוציאוהו גוים‬ ‫והוא הדין לכל דבר מצווה (שו"ע שם)‪ .‬ואף‬ ‫נמצא מחוץ לתחומו‪ ,‬ואין מועיל לו שהעיר נחשבת‬ ‫אין לו אלא ארבע אמות‪ ,‬נכון מה שכתבתם‪ ,‬כי כל‬ ‫שהרמ"א כתב שגם יציאה לסחורה נחשבת יציאה‬ ‫כארבע אמות‪ ,‬מפני שדין זה נאמר רק כשהעיר‬ ‫דיבור של אותו צדיק צריך לימוד‪ ,‬על אחת כמה‬ ‫למצווה‪ ,‬שהרי מצווה על האדם להחיות את עצמו‬ ‫נמצאת בתוך תחומו (שו"ע סי' תה ס"ג)‪.‬‬ ‫וכמה שהיה נוגע להלכה למעשה‪.‬‬ ‫ואת משפחתו‪ ,‬ורק יציאה לטיול אינה בכלל מצווה‪,‬‬ ‫אמנם אם נצרך לנקביו ואין לו מקום צנוע בתוך‬ ‫אמנם זכורני היטב את כל סיפור המעשה‪ ,‬אבל‬ ‫דבריו נאמרו לעניין ההיתר לצאת בספינה בתוך‬ ‫אלפיים אמה‪ ,‬והוא מוכרח להיכנס לעיר‪ ,‬רשאי‬ ‫קטן הייתי אז‪ ,‬וכבר אחז"ל אין מביאין ראיה מן‬ ‫שלושה ימים סמוך לשבת‪ .‬אבל לגבי ההיתר להלך‬ ‫להיכנס‪ .‬וכיוון שנכנס בהיתר‪ ,‬כל העיר נחשבת לו‬ ‫הקטן‪ .‬ואם על כגון דא אמרו כך על התנא הקדוש‬ ‫אלפיים אמה מן המקום שבו נח ולהחשיב את כל‬ ‫כארבע אמות והוא מהלך בכולה‪ .‬יש אומרים שאף‬ ‫העיר כארבע אמות‪ ,‬צריך דווקא מצווה גמורה (מגן‬ ‫אם נצרך למי רגליים בלבד רשאי להיכנס‪ .‬ולא רק‬ ‫רבי יהודה [שעליו העידו בגמרא (שבת כה‪ ).‬שהיה‬ ‫דומה למלאך] ‪ -‬על מעשה שהיה בקטנותו איתא‬ ‫אברהם שם ס"ק יז‪ ,‬משנה ברורה שם ס"ק לב)‪.‬‬ ‫הנצרך לנקביו‪ ,‬אלא גם מי שהגשמים יורדים עליו‬ ‫במגילה כ‪ .‬דאין מביאין ראיה‪ ,‬וכן אמרו על התנא‬ ‫נמצאנו למדים כי אם הנוסעים נתקעו מחוץ לעיר‬ ‫או שהחמה מכה בו רשאי להיכנס לעיר (שם ס"א)‪.‬‬ ‫הקדוש ר"א ב"ר צדוק הכהן (סנהדרין נב‪ ,):‬עאכ"ו על‬ ‫שלא מרצונם‪ ,‬ומחמת חשש פיקוח נפש הוכנסו לעיר‬ ‫וכיוון שנכנס בהיתר‪ ,‬כל העיר נחשבת לו כארבע‬ ‫וכו' כמוני‪ .‬אבל נחזי אנן‪ .‬לפענ"ד הקלושה‪ .‬וכך היה‬ ‫אחרת שלא מדעתם‪ ,‬הרי דינם כדין מי שהוציאוהו‬ ‫אמות‪ ,‬אך אין לו אלפיים אמה מחוץ לעיר‪.‬‬ ‫המעשה ‪ -‬כפי שאני זוכרה כיום ‪ -‬בסוף ההפסקה‬ ‫והכניסוהו גויים‪ .‬אם העיר מוקפת מחיצות כדין‪,‬‬ ‫מי שיצא מן העיר אל מחוץ לתחום שבת אינו‬ ‫בליל ש"ק‪ ,‬הודיע המשמש בקודש שגוי בא וסיפר‬ ‫רשאים הם להלך בכולה‪ ,‬אך אין להם אלפיים אמה‬ ‫רשאי לחזור לעיר‪ ,‬ואף אם יצא בשוגג או שהוציאוהו‬ ‫שכמה יהודים שנסעו לרבי במשאית מ'ראווא‬ ‫מחוצה לה‪ .‬אם אינה מוקפת מחיצות כדין‪ ,‬נחלקו‬ ‫גויים בכפייה‪ .‬אולם אם הוציאוהו והחזירוהו גויים‬ ‫מאזוביצקא' ל'גור'‪ ,‬נתקלקלה כמה פעמים בדרך‬ ‫הראשונים אם כולה נחשבת להם כארבע אמות‪ ,‬ואין‬ ‫בכפייה‪ ,‬הרי הוא כאילו לא יצא‪ .‬ומי שיצא מדעת‪,‬‬ ‫המכונה‪ ,‬ולבסוף נתקעו עם הערב שמש במקום‬ ‫להקל בכך אלא בשעת הדחק‪ .‬לפיכך‪ ,‬כל עוד הם‬ ‫אף אם החזירוהו גויים בכפייה‪ ,‬אינו מהלך בתוך‬ ‫שומם והם מפוחדים מאד‪ ,‬כי הסביבה עויינת ואין‬ ‫מצויים באזור של גויים ויש קושי להישאר שם‪ ,‬ניתן‬ ‫העיר אלא בארבע אמותיו‪ .‬שכן דווקא במי שיצא‬ ‫שם יהודים ומתחבאים ביער קטן שם‪ ,‬וביקשו‬ ‫לצרף בשעת הדחק את שיטת המקילים כדי להגיע‬ ‫וחזר שלא מדעת הקלו להחשיב את כל העיר כארבע‬ ‫להודיע לבית הרבי‪ ,‬הוא תיאר בדיוק מקומם‪ ,‬בערך‬ ‫למקום בטוח‪ .‬אולם לאחר שהגיעו למקום מגורי‬ ‫אמות ולהתיר לו אלפיים אמה לכל רוח כאילו לא‬ ‫‪ 16‬ווארסט והאוטו עומד על גבעה קטנה עם הנהג‬ ‫היהודים ונכנסו לבית‪ ,‬שוב אין להם לצאת מן הבית‪,‬‬ ‫יצא‪ ,‬ולא במי שיצא או חזר מדעת (סי' תה ס"ה)‪.‬‬ ‫בתוכה‪ ,‬ליד החורשה‪.‬‬ ‫שהבית עצמו נחשב להם כארבע אמות‪ .‬כל זה מצד‬ ‫ולא רק אם הוציאוהו והחזירוהו גויים בכפייה‬ ‫מיד ציווה אאמו"ר 'מדארף פרעגען דעם רב'‪,‬‬ ‫דין מי שהוציאוהו והכניסוהו גויים‪ .‬אמנם כאשר‬ ‫לעירו‪ ,‬אלא אף אם הכניסוהו לעיר אחרת‪ ,‬ובלבד‬ ‫ותשובת הרב היתה לשלוח חלה ע"י גוי‪ .‬וחזר ואמר‬ ‫דינם כיוצאים ברשות לדבר מצווה תהיה להם כל‬ ‫שהעיר מוקפת מחיצות או שנעשה בה תיקון עירוב‬ ‫עוה"פ 'מדארף פרעגן דעם רב'‪ ,‬והתשובה הייתה‬ ‫העיר כארבע אמות‪ ,‬וגם יוכלו ללכת אלפיים אמה‬ ‫כדין‪ ,‬הוא רשאי להלך בכולה מפני שהיא נחשבת לו‬ ‫עוה"פ כך‪ .‬וכשאאמו"ר זצ"ל חזר עוה"פ רץ בן‬ ‫לכל רוח‪.‬‬ ‫כארבע אמות‪ .‬אבל אם אינה מוקפת מחיצות כדין‪,‬‬ ‫אחותי (כמדומני רח"מ היינה הי"ד) אחיו של ר"ל היינה‬ ‫נסיעה לרבו‬ ‫אסור (שם ס"ו)‪ .‬ובביאור הלכה (שם ד"ה מוקפת) הביא‬ ‫ז"ל לרב‪ ,‬אבל תיכף ומיד בא שליח מהרב לשלוח‬ ‫ויש לדון אם הנסיעה להתפלל באומן‪ ,‬או נסיעת‬ ‫דעת כמה ראשונים שאף אם העיר אינה מוקפת‬ ‫להם עגלה ע"י גוי שיביאם‪ ,‬ואאמו"ר זצ"ל היה נראה‬ ‫חסיד להתפלל אצל רבו‪ ,‬נחשבת כדבר מצוה לעניין‬ ‫חומה ולא נעשה בתיקון עירובין‪ ,‬כיוון שהוציאוהו‬ ‫מרוצה מהתשובה‪ ,‬ואמר שהגוי יביאם עד השלום‬ ‫דין יוצא ברשות‪ .‬אם אכן זו יציאה לדבר מצווה‪ ,‬הרי‬ ‫והכניסוהו שלא מדעת‪ ,‬כל העיר נחשבת לו כארבע‬ ‫המשך בעמ' ד'‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫ג‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫הלכה למעשה‬ ‫תשובות ממורינו הרב שליט“א המשך מעמ' ב'‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫המשך מעמ' ג'‬ ‫מהמברך את תיבת 'מלך' או תיבת 'העולם' לא‬ ‫ברכת אשר יצר בחזרת הש"ץ של‬ ‫יצא וצריך לחזור ולברך בעצמו‪ .‬ואם לא שמע‬ ‫מוסף ר"ה‬ ‫שטוב‪ ,‬אני חשבתי לתומי‪ ,‬כי בגלל הכנסת‬ ‫את תיבת 'אלוקינו' יצא בדיעבד‪.20‬‬ ‫אורחים אמר כך (ולא שמתי לבי שאם בגלל זה‪ ,‬היה להם‬ ‫מי שהוצרך לצאת לצרכיו במהלך חזרת‬ ‫ללכת ברגל מקצה העיר שאין שם סכנה)‪ ,‬אבל ביום ש"ק‬ ‫הש"ץ של מוסף בראש השנה‪ ,‬האם יברך‬ ‫כאשר נשארו כל היום בשלום שטוב‪ ,‬ולא נכנסו‬ ‫תקיעה בשופר בלא רשות בעליו‬ ‫ברכת אשר יצר או שזה נחשב להפסק ואסור‬ ‫לביהמד"ר לתפילה ולטיש‪ ,‬ובטיש שלח להם‬ ‫במהלך יום ראש השנה נולד לי בן למזל טוב‬ ‫לברך עד אחר גמר התקיעות?‬ ‫שיריים מכל דבר‪ ,‬טשאלנט‪ ,‬קוגל‪ ,‬בשר‪ ,‬רגל וכו'‪,‬‬ ‫בשעה טובה ומוצלחת‪ .‬מאחר והוכרחתי‬ ‫ת‪ .‬אסור לשוח ולהפסיק עד סיום שמיעת מאה‬ ‫וכשאמרו לו שיש להם אוכל מספיק‪ ,‬אמר 'מי‬ ‫לצאת לבית הרפואה באמצע התפילה‬ ‫קולות‪ ,16‬אך מותר לברך ברכת אשר יצר‪ 17‬או‬ ‫שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע‬ ‫לומר תהלים‪.18‬‬ ‫אמות'‪ ,‬אז החלתי להבין כל הענין‪ ,‬והבנתי שגם‬ ‫החסרתי עשרים מתוך מאה קולות‪ .‬רציתי‬ ‫מתוך השלום שטוב באותו חצר לביהמ"ד לא זזו‬ ‫מאוד לשמוע את התקיעות הנוספות‪ ,‬אך‬ ‫(ובית יזק תנן‪ .)...‬והיה אצלי חידוש כל הדין‪ ,‬ולפיכך‬ ‫לא היה לי שופר‪ .‬לאחר מכן נכנסתי לבית‬ ‫אמר 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכת‬ ‫הנני זוכר את זה היטב‪ ,‬וגם בגלל המתח והענין‪,‬‬ ‫הכנסת של בית הרפואה‪ ,‬וראיתי על אחד‬ ‫השופר‬ ‫וכן את אופן הויכוח עם הרב‪ ,‬שהיה אז לשיחה‬ ‫השולחנות שקית ובה שופר‪ .‬האם מותר לי‬ ‫כאשר בעל התוקע בירך את הברכה של‬ ‫בביהמ"ד‪ .‬עובדא ידענא טעמא לא שמעתי‪.‬‬ ‫לתקוע בו בלא רשות הבעלים?‬ ‫'לשמוע קול שופר'‪ ,‬עניתי מתוך הרגל 'ברוך‬ ‫טעם ההיתר לנסוע עם גוי‬ ‫ת‪ .‬מותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו‬ ‫הוא וברוך שמו'‪ .‬האם יצאתי את חובת‬ ‫ונחזי אנן‪ ,‬אם היה חושב שזהו סכנת נפשות‬ ‫כדי לתקוע בו‪ ,‬דניחא לאיניש למיעבד מצוה‬ ‫שמיעת הברכה או שעלי לברך לבד?‬ ‫למה אמר לשאול לרב‪ ,‬הלא איתא השואל הרי זה‬ ‫בממונו‪ .21‬ודווקא לתקוע בו באותו מקום שמונח‬ ‫שופך דמים (ירושלמי‪ ,‬מובא גם במ"מ פ"ב ה"ג משבת‪ ,‬ובטור‬ ‫ת‪ .‬לכתחילה לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו'‬ ‫או"ח סי' שכח‪ ,‬וכן נפסק בשו"ע שם ס"ב)‪ .‬אמנם יש לומר‬ ‫שם‪ ,‬אבל להוציאו למקום אחר אסור‪ .22‬וכן בזמן‬ ‫בברכה שיוצא בה ידי חובה‪ ,‬ובדיעבד יצא ידי‬ ‫דאם יש שהות והסכנה אינה מיד‪ ,‬לית לן בזה‪,‬‬ ‫שיש חשש סכנה [כגון שיש וירוס מדבק העלול‬ ‫חובה ואין זה הפסק‪ .19‬ופשוט שכל זה הוא רק‬ ‫כמ"ש האחרונים‪ ,‬כי אז יכול היטב לברר ההלכה‪.‬‬ ‫לעבור דרך הרוק‪ ,‬כמו בזמן מגיפת הקורונה]‬ ‫כאשר העונה שמע ממנו את כל הברכה‪ ,‬אך‬ ‫וחשבתי אולי חשש שח"ו אם ישארו בפחד ביער‬ ‫אסור‪ ,‬כיון שבוודאי מקפיד על כך‪.‬‬ ‫אם עקב עניית 'ברוך הוא וברוך שמו' לא שמע‬ ‫כל השבת יטרף דעתו של אחד מהם‪( ,‬או יבא לידי‬ ‫על ברכת שופר ומגילה‪ ,‬והחתם סופר ז"ל‬ ‫עד אחר סיום שמיעת כל המאה קולות‪.‬‬ ‫וכדי שתהיינה התקיעות סמוכות לברכת‬ ‫חולי עצבים או דכאון ר"ל)‪ ,‬שג"כ לפי הפוסקים אינו‬ ‫לא מחה על זה‪ .‬וכתב שם לישב המנהג מפני‬ ‫בשו"ת מנחת יצחק )ח"ג סי' מד‪ ,‬ח"ד סי' מז(‬ ‫‪17‬‬ ‫'לשמוע קול שופר'‪ ,‬ומה שחוזרים ותוקעים‬ ‫פחות מחולי שאין בו סכנה‪ ,‬דמותר ע"י גויים‪,‬‬ ‫ב' טעמים‪ :‬א‪ .‬כיון שקיימא לן כל העונה‬ ‫כתב שכיון שהאיסור להפסיק בין תקיעות‬ ‫בתפילת מוסף אין זה אלא מתקנת חכמים‬ ‫אמן כמוציא מפיו דמי‪ ,‬ואם כן כשעונה‬ ‫דמיושב למעומד לא נזכר בגמרא‪ ,‬ומקורו‬ ‫שתקנו לשמוע התקיעות על סדר מלכויות‬ ‫וגם להביאם מחוץ לתחום י"ל דשרי‪ .‬ואולי‬ ‫אמן על חזרת הש"ץ או על תקיעות שופר‪,‬‬ ‫מדברי הראשונים הנ"ל‪ ,‬לכן דינו כדין‬ ‫זכרונות ושופרות וכדי לערבב את השטן‪.‬‬ ‫התכוין לזה 'שהוציאוהו גויים או רוח רעה'‪ ,‬הגם‬ ‫ומקרא מגילה וכדו'‪ ,‬הוי ליה כעונה ממש‪,‬‬ ‫הפסקה בין ברוך שאמר לישתבח המבואר‬ ‫אולם שיטת תוספות )פסחים קטו‪ .‬ד"ה מתקיף(‬ ‫שבפשטות איירי שיוצא מתחומו מחמת השגעון‬ ‫וכאומר כל הברכה בשעת עניית אמן‪ ,‬ומה‬ ‫במשנה ברורה )סי' נא סק"ח ובביאור הלכה שם‬ ‫והר"ן )ר"ה טז‪ .‬ד"ה למה( והטור )או"ח סי' תקפה(‬ ‫בכך שאומר מעיקרא ב"ה וב"ש‪ .‬ב‪ .‬שכתב‬ ‫ד"ה צריך( שכיון שהאיסור להפסיק בין ברוך‬ ‫וכן כתב הרדב"ז )סי' אלף קא( שעיקר המצוה‬ ‫ולא בגלל מניעתו‪ ,‬מ"מ במקום חולי כזה‪ ,‬לא‬ ‫הרמב"ם )שבועות פ"ב ה"א( שהמושבע מפי‬ ‫שאמר לישתבח אינו מבואר בגמרא‪ ,‬אזי‬ ‫הן התקיעות שעל סדר מלכויות זכרונות‬ ‫גרע מחולה שאין בו סכנה‪ ,‬דלא גזרו בו רבנן‪,‬‬ ‫אחרים וענה אמן הרי הוא כנשבע מעצמו‪,‬‬ ‫מותר להפסיק לצורך ענייה לקדיש קדושה‬ ‫ושופרות ובהם יוצאים את המצוה מהתורה‪,‬‬ ‫(וכן האיסור להשתמש בבהמה ע"י עליה לעגלה הרתומה לסוס‪,‬‬ ‫ולאו דוקא אמן אלא אף האומר דבר שענינו‬ ‫וברכו ואפילו כדי לענות אמן על ברכת חבירו‬ ‫ומה שתוקעים קודם מוסף אין זה אלא‬ ‫כענין אמן וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה‬ ‫או לומר מודים דרבנן ולברך ברכת אשר יצר‪.‬‬ ‫מתקנת חכמים כדי לערבב את השטן‪ .‬וראה‬ ‫ומוקצה וכדומה‪ .‬ואולי הוה כסכנת אבר‪ ,‬דא"צ אפילו שינוי)‪.‬‬ ‫כנשבע לכל דבר‪ .‬ולפי זה הוא הדין בעניית‬ ‫וכן כתבו בשו"ת שבט הלוי )ח"ה סוף סי' סו‪ ,‬ח"ז‬ ‫במשנה ברורה )סי' תקפה סק"ב( שהעתיק‬ ‫סי' עט( ובשו"ת קנין תורה )ח"ה סי' נז(‪.‬‬ ‫את דברי הרדב"ז הנ"ל שעיקר החיוב‬ ‫ארבעה צדדים לאיסור לצאת מה'שלום‬ ‫ב"ה וב"ש שהא כענין אמן‪ ,‬וכאילו מוציא‬ ‫מפיו ואומר 'ברוך אתה ה' אלהינו' ואח"כ‬ ‫‪ 18‬כן כתב בספר יסוד ושורש העבודה‬ ‫לעמוד בתקיעות הוא בתקיעות דמעומד‬ ‫שטוב'‬ ‫כשמסיים המברך את הברכה הוא שומע‬ ‫)שער יא פ"ד( וז"ל‪' :‬ובחזרת התפלה דש"ץ‬ ‫]‪-‬של מוסף[‪ ,‬יזהר מאוד לשמוע אל התפלה‬ ‫שתוקעין בחזרת הש"ץ של מוסף כיון שאז‬ ‫יוצאים את עיקר חובת תקיעת שופר‪ ,‬אבל‬ ‫א‪ .‬ואולי היה כוונתו למגדר מילתא‪ ,‬כיון‬ ‫כעונה‪ ,‬וכאלו אמר את כל הברכה כולה בלא‬ ‫הפסק‪ .‬וראה בברכי יוסף )סי' ריג סק"ג( שכתב‬ ‫בכוונה עצומה וכו'‪ ,‬ובעת שהש"ץ מאריך‬ ‫בתקיעות שתוקעים קודם מוסף אין חובה‬ ‫שעגלה תבוא בשבת עם יהודים ברחוב‪ .‬הגם‬ ‫שלא מצא ראיה מכרעת לאחד מהשיטות‪,‬‬ ‫בנגונים לא ישב בטל אלא יאמר מזמורי‬ ‫מעיקר הדין לעמוד בהן כיון שעתיד לשמוע‬ ‫שהגיעה כבר מאוחר בלילה‪ .‬ומטעם חשדא‪,‬‬ ‫ועל כן טוב להיזהר ולא לענות ב"ה וב"ש‬ ‫תהלים בכוונה עצומה וטוב מעט בכוונה כו'‪.‬‬ ‫התקיעות במוסף‪ ,‬אך מכל מקום נהגו‬ ‫על ברכה שיוצא בה ידי חובתו‪ ,‬אך אין‬ ‫ומבואר שסובר שמותר להפסיק באמירת‬ ‫לעמוד גם בתקיעות אלו‪ .‬וכן כתב בסימן‬ ‫שידעו שלא היה כאן ח"ו חלול שבת‪ ,‬ולפרסם‬ ‫למחות ביד הנוהגים לענות‪ ,‬וכן כתב בספרו‬ ‫תהלים בין התקיעות‪ ,‬וכנראה שהוציא‬ ‫תקצ )ס"ק לה( שאם טעה בתקיעות דמעומד‬ ‫הדבר‪.‬‬ ‫טוב עין )סי' יח( ויוסף אומץ )סי' ע אות ג(‪ .‬וכן‬ ‫כן ממה שכתב הרמ"א שלשוח בעניין‬ ‫צריך לחזור ולתקוע כיון שהם העיקר‪ .‬אך‬ ‫כתבו השערי תשובה )סי' ריג סק"א( והשולחן‬ ‫התקיעות או התפילות אין זה הפסק‪ ,‬ולמד‬ ‫יש להעיר מדברי המשנה ברורה )סי' תקצב‬ ‫ב‪ .‬ואולי חשש לשיטות דיותר מי"ב מילין לא‬ ‫שכל תפילה אינה חשובה הפסק‪ ,‬ולכך התיר‬ ‫סק"ג( שכתב שמשום טירחא דציבורא נהגו‬ ‫הטהור )שם ס"ב( שלא למחות בהעונין ב"ה‬ ‫הוה ברשות‪ .‬אלא באונס שהוציאו גויים‪.‬‬ ‫וב"ש‪ ,‬וכן כתב המשנה ברורה )סי' קכד ס"ק כא(‬ ‫לומר תהלים‪.‬‬ ‫להקל ולתקוע רק תשר"ת הן למלכויות הן‬ ‫‪ 19‬בשו"ע )סי' קכד ס"ה(‪' :‬על כל ברכה וברכה‬ ‫לזכרונות והן לשופרות‪ ,‬ולפי שכבר יצאנו‬ ‫ג‪ .‬ויותר מכל נ"ל בפשטות‪ ,‬דכיון שהם נסעו‬ ‫שלא לענות ב"ה וב"ש על ברכה שיוצא בה‪,‬‬ ‫שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא‬ ‫ידי החיוב של תורה בתקיעות דמיושב‪ ,‬וזה‬ ‫לפנות ערב בערב שבת‪ ,‬למקום מסוכן‪ ,‬שאי‬ ‫ובדיעבד אם ענה אין להחמיר בזה‪.‬‬ ‫וברוך שמו'‪ .‬ומקורו מהטור )שם( שהביא כן‬ ‫סותר לכאורה את מה שכתב שעיקר חובת‬ ‫‪ 20‬בשו"ע )סי' ריד ס"א( 'כל ברכה שאין בה‬ ‫אפשר לשהות שם‪( .‬ודומה לספינה‪( ,‬עי' בפוסקים שדימו‬ ‫מתשובת הרא"ש )כלל ד סי' יט( שכתב שאביו‬ ‫תקיעת שופר היא בתקיעות דמעומד‪ .‬ויש‬ ‫הזכרת שם ומלכות אינה ברכה‪ ,‬ואם דילג‬ ‫היה עונה על כל ברכה שהיה שומע 'ברוך‬ ‫לבאר בדבריו שכל שתוקע שלושים תקיעות‬ ‫ספינה להוציאוהו גויים) בירד לספינה ע"מ להפליג‬ ‫שם או מלכות יחזור ויברך‪ ,‬ואפילו לא דילג‬ ‫הוא וברוך שמו'‪ .‬ובשו"ת דבר שמואל )סי'‬ ‫כהלכה הרי הוא כבר יוצא בהן ידי החיוב מן‬ ‫בשבת והחזירוהו דאין לו אלא ד"א)‪.‬‬ ‫אלא תיבת 'העולם' לבד צריך לחזור ולברך‪,‬‬ ‫רצה( ביאר שמה שהיה עונה על כל ברכה‪,‬‬ ‫התורה‪ ,‬אבל אין פירוש הדבר שהן התקיעות‬ ‫דמלך לבד אינה מלכות'‪ .‬ובמשנה ברורה‬ ‫היינו רק בסתם ברכה שהיה שומע אך לא‬ ‫העיקריות בסדר שתיקנו חז"ל‪ ,‬אלא עיקר‬ ‫ד‪ .‬ומלבד כ"ז‪ ,‬בפשטות שהוציאוהו גויים‪ ,‬לאו‬ ‫)סק"ד( כתב שאם אמר אזכרה אחת כגון‬ ‫בברכה שיצא בה ידי חובה‪ ,‬שכיון ששומע‬ ‫סדר המצוה לכתחילה הוא התקיעות‬ ‫דוקא‪ ,‬אלא כל שבאיומי הריגה‪ ,‬עינויים מכות או‬ ‫'אדני' או 'אלוקינו' יצא ידי חובתו‪ ,‬ורק כאשר‬ ‫כעונה אסור לענות בה ב"ה וב"ש שזה‬ ‫המשולבות במלכויות זכרונות ושופרות‪,‬‬ ‫לא הזכיר אזכרה כלל לא יצא ידי חובה‪.‬‬ ‫כהפסק באמצע הברכה ושינוי מהמטבע‬ ‫והטעם שלא חששו בתקיעות אלו להפסק‬ ‫מאסר עם ענויים כפוהו לצאת הוי כהוציאוהו‬ ‫‪ 21‬המגן אברהם )או"ח סי' תקפו סק"ד( כתב‬ ‫שטבעו חכמים‪ .‬וכן כתבו הדגול מרבבה )סי'‬ ‫בין התקיעה לתרועה על ידי השברים או‬ ‫(וכ"כ הראשונים שהוציאוהו גויים אפילו באונס)‪ ,‬אפילו‬ ‫שמותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו‬ ‫קכד ס"ה( והשושנים לדוד )ברכות פ"ח משנה ח(‬ ‫בין השברים לתקיעה על ידי התרועה הוא‬ ‫שאם ישאל לב"ד יורו לו שמותר להציל עצמו‪,‬‬ ‫ולתקוע בו בברכה אף שהשופר מתקלקל‬ ‫והמטה יהודה )עייאש‪ ,‬סי' קכד סק"ב( והחיי אדם‬ ‫לפי שכבר יצאו את עיקר החיוב מהתורה‪.‬‬ ‫קצת על ידי התקיעות‪ ,‬וכמו בטלית שגם‬ ‫)כלל ס"ג( והשו"ע הרב )סי' קכד ס"ב( והקיצור‬ ‫ולפי זה כיון שהתקיעות דמעומד הם עיקר‬ ‫לא הוי כיוצא ברשות‪.‬‬ ‫מתקלקלת קצת על ידי התקיעות ומבואר‬ ‫שו"ע )סי' ס"ט(‪ .‬וראה בשו"ע הרב שכתב‬ ‫המצוה יעדיף לעמוד בהם וכפי שהובא‬ ‫עוד בענין ההיתר לנסוע עם הגוי‬ ‫בשו"ע )שם סי' יד ס"ד( שמותר כיון שניחא‬ ‫ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה‪ .‬ואין‬ ‫שאפשר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו‪.‬‬ ‫אולם המעשה רקח )על הרמב"ם ברכות פ"א הי"א(‬ ‫למעלה מהמשנה ברורה‪ ,‬וכן כתב גם‬ ‫בסימן תקצב )סק"ב(‪ .‬ויש לציין את דברי‬ ‫ומה שכתבתי לעיל דבחשש שתטרף דעתו‬ ‫לדמות את השימוש בשופר בלא רשות בעליו‬ ‫כתב שמותר לענות ב"ה וב"ש על ברכה‬ ‫המשנה ברורה )סי' תקפה סק"ב( שהשומע את‬ ‫[מותר] ע"י גויים (עיין בפוסקים שדנו בזה)‪ ,‬ולכאורה‬ ‫לשימוש בספר בלא רשות הבעלים שכתב‬ ‫שיוצא בה ידי חובתו‪ ,‬והקשה על הדבר‬ ‫התקיעות דמיושב ואינו הולך לשמוע את‬ ‫הרמ"א שאסור להשתמש בו אפילו מעט‬ ‫שמואל שאם נאמר שהשומע ברכה מחבירו‬ ‫התקיעות על סדר הברכות בתפילת מוסף‪,‬‬ ‫משמע בגמרא מפורשת שמותר ע"י ישראל‬ ‫בלא רשות שחיישינן שמא ישתמש הרבה‬ ‫הוא כעונה ממש אז גם אמן אחר הברכה לא‬ ‫עליו לעמוד בתקיעות דמיושב מעיקר הדין‪.‬‬ ‫כה"ג‪ ,‬ביומא פ"ד‪ :‬ראה שננעלה דלת בפני תינוק‬ ‫ויקרעו‪ ,‬ולפי שבשופר אינו תוקע יותר מכדי‬ ‫יענה שהרי העונה אמן על ברכות עצמו הרי‬ ‫‪ 16‬בשו"ע )סי' תקצב ס"ג( 'לא ישיח‪ ,‬לא התוקע‬ ‫שוברה ומוציאו‪ ,‬והזריז ה"ז משובח‪ ,‬וא"צ ליטול‬ ‫חיובו‪ ,‬וכן כתב בשו"ע הרב )ס"ה(‪ .‬וראה במטה‬ ‫זה מגונה‪ ,‬ועל כרחך שאין זה כעונה ממש‬ ‫ולא הצבור‪ ,‬בין תקיעות שמיושב לתקיעות‬ ‫אפרים )ס"ה( ובכף החיים )ס"ק כג( ובמשנה‬ ‫וכשם שמותר לענות אמן אחר הברכה כך‬ ‫שמעומד'‪ ,‬וכתב הרמ"א‪' :‬ואם סח אין צריך‬ ‫רשות מבי"ד‪ ,‬כו'‪ ,‬ואי אשמעינן בור משום דקא‬ ‫ברורה )סק"ט( שהעתיקו דין זה וכתבו שמותר‬ ‫מותר לענות ב"ה וב"ש באמצע הברכה‪,‬‬ ‫לחזור ולברך'‪ .‬ומקור האיסור לשוח בין‬ ‫מבעית‪ ,‬אבל דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא‬ ‫לתקוע את כל המאה קולות שכיון שנהגו‬ ‫והוסיף שמכך שהרא"ש לא חילק וכתב‬ ‫התקיעות אינו מבואר בגמרא אלא הרי"ף‬ ‫ומשבש ליה באמגוזי‪ ,‬וע"ש ברש"י ננעלה דלת‬ ‫לתקוע כך בודאי לא ימחה בו חבירו‪ .‬ופשוט‬ ‫בסתמא שאביו היה עונה ב"ה וב"ש על כל‬ ‫)ר"ה יא‪ (.‬הרמב"ם )הל' שופר פ"ג הי"א( והרא"ש‬ ‫שזה רק לתקיעות של מצוה אבל לתקוע‬ ‫ברכה הרי זה כולל אף את הברכות שצא‬ ‫)פ"ד סי' יב( כתבוהו לפי שהברכה שמברך‬ ‫והתינוק נבעת‪ .‬ודוחק לומר דדוקא בתינוק יש‬ ‫סתם או אפילו כדי להתלמד אסור כיון שאין‬ ‫בהם ידי חובתו‪ .‬וכן בדרכי תשובה )יו"ד סי'‬ ‫קודם התקיעות קאי גם כן התקיעות דמעומד‬ ‫חשש שתיטרף דעתו‪ ,‬כי אדם גדול בדלת אינו‬ ‫זה מצוה‪ ,‬וכן כתב הכף החיים )שם(‪.‬‬ ‫יט ס"ק לח( הביא משו"ת מהר"ם שיק שכתב‬ ‫ולכך אסור להפסיק ביניהם‪ .‬וכתב הרא"ש‬ ‫נבעת כ"כ‪ ,‬אבל ביער בין גוים‪ ,‬אה"נ דמבעית‪,‬‬ ‫‪ 22‬כן כתבו השער הציון )שם סק"כ( והכף‬ ‫שמנהג העולם לענות ב"ה וב"ש בברכת‬ ‫שהאיסור הוא בין לתוקע ובין לציבור כיון‬ ‫החיים )ס"ק כג(‪ ,‬וכפי שהביא המגן אברהם‬ ‫שופר אף על פי שמכוונים לצאת ידי חובה‬ ‫שהברכה היא 'לשמוע קול שופר' ולא לתקוע‬ ‫◄◄‬ ‫)סי' יד סק"ז( לענין טלית שאף שמותר ללבשה‬ ‫אסור ליטלה מהמקום שהיא מונחת בו‪.‬‬ ‫בברכת התוקע‪ ,‬וכן היה נוהגים בבית מדרשו‬ ‫של מרן החתם סופר זי"ע לענות ב"ה וב"ש‬ ‫בשופר‪ .‬וראה בחיי אדם )כלל קמא ס"ט( ובכף‬ ‫החיים )ס"ק יז( שכתבו שהוא הדין שאין לשוח‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ד‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫◄◄‬ ‫רבו’‪ .‬וע”ע בתוספות סוכה (כה‪ .‬ד”ה שלוחי מצוה) ‘הולכי‬ ‫(סי’ רמח ס”ק יח‪ .‬משנה ברורה שם ס”ק לג)‪ ,‬שאם טעו וסברו‬ ‫ובפי' אי' דהזריז כו' וא"צ ליטול רשות‪ .‬ואם נאמר‬ ‫בדבר מצווה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו‬ ‫שמותר להם לצאת לדרך‪ ,‬דינם כיוצאים ברשות‪.‬‬ ‫דהחשש היה רק שישפיע על בריאותם אולי י"ל‬ ‫ולפדות שבויים’‪.‬‬ ‫אולם ב’חשוקי חמד’ כתב שאם יצאו באיחור ניכר‪,‬‬ ‫דהוי כאב"ס‪ .‬ומ"מ בתינוק י"ל דהזריז ה"ז משובח‪,‬‬ ‫מעתה‪ ,‬גם הנסיעה לאומן בראש השנה‪ ,‬לבד‬ ‫זו פשיעה‪ ,‬ולא שייך ההיתר שנאמר במי שטעה‪.‬‬ ‫דכל רגע מבעית א"ע‪ ,‬אבל בגדולים ששלחו וחיכו‬ ‫ממה שמצינו במעלת השטחות על קברי אבות‪,‬‬ ‫והנה‪ ,‬אם עיקר טעמו של האמרי אמת שאין להם‬ ‫תשובה‪ ,‬י"ל דהוה כאיכא שהות‪ ,‬אע"פ שיש סכנה‬ ‫כמבואר בסוטה (לד‪ ):‬נאמר שכלב פרש מעצת‬ ‫אלא ארבע אמות הוא שיצאו בערב שבת בשעה‬ ‫לקח רשות מהרב‪ ,‬דלא יסתכנו בזמן מועט בפחדם‪.‬‬ ‫המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות‪ ,‬כדי‬ ‫מאוחרת מדי‪ ,‬יש לחלק בין מי שיצאו באיחור ולא‬ ‫וכבר כתבתי שאין מביאין ראיה מהקטן‪ .‬והארכתי‬ ‫לבקש שיתפללו עליו שיינצל מעצת המרגלים‪ ,‬וכן‬ ‫הביאו בחשבון את הפקקים והעיכובים הסבירים‪,‬‬ ‫בדברים יותר מדאי‪ .‬עכ"ל ה'פני מנחם' במכתבו‪.‬‬ ‫בתענית (טז‪ ).‬שבזמן תענית יוצאים לבית הקברות‪,‬‬ ‫לבין מי שיצאו בשעה סבירה ורק עיכובים חריגים‬ ‫ביאור הגר"י זילברשטיין להוראת האמרי‬ ‫ולאחת הדעות הטעם הוא כדי שהמתים יבקשו‬ ‫ובלתי צפויים‪ ,‬כגון עיכובים הנגרמים מן המצב‬ ‫המדיני והמלחמות‪ ,‬מנעו את הגעתם‪ ,‬שבאופן זה‬ ‫אמת‬ ‫רחמים על החיים‪ .‬ואין כאן המקום להאריך בכל‬ ‫רבי יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד‪ ,‬עירובין מא‪ ):‬הביא‬ ‫הנידון של השתטחות על קברי צדיקים‪ ,‬שהרבה‬ ‫הרי הוא אונס ויכולים ללכת בכל המקום שיש בו‬ ‫היקף של עירוב כמו בהחזירוהו גויים‪.‬‬ ‫את מכתב ה'פני מנחם'‪ ,‬וכתב שני טעמים חדשים‬ ‫פוסקים התירו לצורך זה גם לצאת מארץ ישראל‪.‬‬ ‫מדוע לא רצה ה'אמרי אמת' להתיר להם לצאת‬ ‫אך עכ"פ אצל הנוסעים לאומן לקיים הציווי של‬ ‫אמנם הגר”י זילברשטיין העלה אפשרות‬ ‫מארבע אמותיהם‪ .‬לאחריהם הביא טעם נוסף‬ ‫רבם‪ ,‬שציווה להכריז שכל מי שסר למשמעתו‬ ‫שהוראת האמרי אמת נבעה מן הספק אם נסיעה‬ ‫שכבר עמד עליו ה'פני מנחם'‪.‬‬ ‫ומקורב אליו יהיה אצלו בראש השנה ('חיי מוהר"ן'‬ ‫לשבת בצלו של אדמו”ר נחשבת יציאה לדבר‬ ‫מצווה‪ .‬ויש מקום להסתפק בזה‪ ,‬אחר שבמשנה‬ ‫א‪ .‬כיוון שלא היה פשוט שיש שם פיקוח נפש‪,‬‬ ‫גדולת יקרת ראש השנה שלו‪ ,‬אות ת"ג)‪ ,‬אם כן בוודאי‬ ‫וכפי שניכר מכך שהרב לא התיר בתחילה את‬ ‫הנוסעים גם עושים זאת במצוות התקשרות תלמיד‬ ‫ברורה (סימן רמח ס”ק לב) פסק כדברי המגן אברהם‬ ‫(שם ס”ק יז) שדוקא כשהלך לדבר מצוה גמורה ולא‬ ‫המשך הנסיעה עם הנכרי במכונית‪ ,‬הרי שהיה ספק‬ ‫לרבו לקבל ממנו טובה וברכה‪ ,‬וגם זוכים בזה‬ ‫אם הכניסה לעיר אכן הותרה‪ .‬לפיכך‪ ,‬אף שלעניין‬ ‫להתעלות מיוחדת בעבודת ה'‪ ,‬וממילא יש לראות‬ ‫כשהלך לסחורה‪ ,‬דאף דדעת הרמ”א שגם זה מקרי‬ ‫צורך מצוה‪ ,‬מ”מ לענין שיהיה יכול להלוך בתוך‬ ‫פיקוח נפש מכריעים לקולא גם בצד רחוק‪ ,‬לעניין‬ ‫בזה מצוה גמורה‪ ,‬ולא רק צורך מצוה‪ ,‬ואם כן מצד‬ ‫תחומין לא רצה להתיר להם את ההיתר שנאמר‬ ‫זה אפשר להתיר להם ההליכה בעיר כדין ההולכים‬ ‫כל העיר‪ ,‬אין לסמוך ע”ז‪ ,‬כמו שכתב הפרי מגדים‬ ‫לבאר דעת המג”א‪ .‬אמנם נראה מדברי הפני מנחם‬ ‫במי שנכנס לעיר מחמת פיקוח נפש‪.‬‬ ‫לדבר מצוה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬שמא חשש ה'אמרי אמת' שנסיעה לרבי לשבת‬ ‫שהיה פשוט לו שהדבר נחשב לדבר מצוה‪ .‬ברם‪,‬‬ ‫להלכה‪:‬‬ ‫מצינו בהלכה בכמה מקומות שהקבלת פני רבו היא‬ ‫אינה בגדר מצוה גמורה לעניין ההיתר להלך אלפיים‬ ‫אם הנוסעים יצאו מוקדם מספיק כדי לא‬ ‫מצווה ממש‪ .‬הרמב”ם (הלכות שביתת עשור פרק ג הלכה‬ ‫אמה לכל רוח ולהחשיב את כל העיר כארבע אמות‪,‬‬ ‫לקחת סיכונים ולהגיע לאומן לפני התקדש‬ ‫ו) כתב ‘ההולך להקביל פני רבו וכו’ ועושה מצווה‬ ‫אף שלא שבת שם מתחילה‪ .‬אמנם מתשובת הפני‬ ‫חג נחשב שיצאו ברשות‪ ,‬ומאחר והנסיעה‬ ‫שהלך לעשותה’‪ .‬וכן מצינו בשולחן ערוך (סימן שא‬ ‫מנחם שלא העלה אפשרות זו‪ ,‬ניכר דפשיטא ליה‬ ‫להתפלל בהתעוררות על הציון באומן נחשבת‬ ‫סעיף ד) שכתב ‘היה הולך לדבר מצווה כגון להקביל‬ ‫שנסיעה של חסיד להתפלל אצל האדמו"ר שלו‬ ‫כנסיעה לדבר מצוה‪ ,‬הרי שאם מחמת חשש‬ ‫פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה’‪[ .‬ועיי”ש‬ ‫נחשב כדבר מצוה‪.‬‬ ‫פיקוח נפש הותר להם לנסוע לתוך תחום‬ ‫במג”א (סק”ז) שבשבת יש רק מצוה ולא חיוב‪,‬‬ ‫ג‪ .‬עוד הביא את הטעם שכבר עמד עליו ה’פני‬ ‫שבת של העיר‪ ,‬נחשב כאילו שבתו בעיר אומן‬ ‫ובבה”ל (שם ד”ה להקביל) שחולק‪ .‬וגם בהלכות תחומין‬ ‫מנחם’‪ :‬כיוון שיצאו באיחור‪ ,‬לא נחשבו כמי שיצאו‬ ‫בערב שבת‪ ,‬שכל העיר נחשבת ארבע אמות‪,‬‬ ‫כתב בשולחן ערוך (סימן תטו סעיף א) ‘אין מערבין‬ ‫בהיתר‪ ,‬וממילא אין להם דין יוצא ברשות‪ .‬אמנם‬ ‫ויש להם עוד אלפים אמה תחום שבת לכל צד‪.‬‬ ‫עירובי תחומין אלא לדבר מצווה וכו’ להקביל פני‬ ‫הפני מנחם הזכיר בהערה את דברי המגן אברהם‬ ‫בגדי השבת הגיעו לאומן לאחר כניסת השבת‪ :‬האם מותר ללובשם?‬ ‫שיגיע בשבת‪ ,‬אפילו הובא לכאן באיסור דאורייתא‪,‬‬ ‫ואינו יהודי‪ ,‬צריך להמתין לערב בכדי שיעשו'‪.‬‬ ‫אור ליום שישי‪ ,‬ערב שבת קודש‪ ,‬הפלגנו במטוס‬ ‫'מפני שכאן לא הביא עבור היהודי‪ ,‬אלא מפני‬ ‫וראה עוד בשולחן ערוך (סי' שז ס"כ)‪.‬‬ ‫לאוקראינה‪ ,‬ובשעת ערב מאוחרת הגענו לקייב‬ ‫שעושה הדוור את עבודתו להביא לכל אחד‪ ,‬בין‬ ‫וכתב המשנה ברורה (סי' שכה סקכ"ו) 'וה"ה בכל‬ ‫הבירה‪ .‬היינו חבורה של יותר ממניין אנשים‪ ,‬ועמדנו‬ ‫יהודי ובין גוי‪ ,‬את חבילותיו'‪ .‬לפיכך אפשר לדמות‬ ‫המלאכות דאורייתא שעשה האינו יהודי בשביל‬ ‫לנסוע לשבות יחדיו כאיש אחד באומן‪ ,‬סמוך ונראה‬ ‫גם נידון זה לדוור‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬ואפילו עשה מעצמו בלא צווי הישראל‪,‬‬ ‫לציונו המצוין של רבנו הננמ"ח זיע"א‪ .‬בבואנו לקייב‬ ‫אלא שאף שבאופן זה יש להתיר מצד הנאה‬ ‫כדלקמן בסימן תקט"ו ע"ש בב"י'‪ .‬עוד כתב שם‬ ‫התברר שחבילותינו לא הגיעו עמנו‪ .‬עד שהתפנינו‬ ‫ממלאכה של גוי בשבת‪ ,‬מכל מקום מאחר‬ ‫(ס"ק כח) 'צריך להמתין וכו' – והיינו אפילו ישראל‬ ‫לחשוב יד מי בדבר‪ ,‬התבוננו כמה צריך אדם להשגיח‬ ‫שהמזוודות הגיעו חוץ לתחום שבת‪ ,‬ולא שבתו‬ ‫אחר שלא נלקט בשבילו‪ ,‬כיון דעשה מלאכה‬ ‫שחבילות של תורה ומעשים טובים שהוא עושה‬ ‫בתוך תחום הבעלים אין להוציאם חוץ לארבע‬ ‫דאורייתא בשביל ישראל – אסור לכל ליהנות עד‬ ‫בעולם הזה יהיו עמו בעלמא דקשוט‪ ,‬כי מה לכסף‬ ‫אמות‪ ,‬ואם הנכרי הכניסם בשבת ממש לתוך בית‬ ‫מוצאי שבת בכדי שיעשו‪[ ,‬ובשבת גופא בטלטול‬ ‫ומה לזהב‪ ,‬ואין לצבור אלא תורה ומעשים טובים‪.‬‬ ‫הישראל‪ ,‬אין להוציא את המזוודות מביתו‪ ,‬אולם‬ ‫נמי אסור כבסימן תקטו]‪ ,‬ולאו דוקא בצד‪ ,‬דה"ה‬ ‫לאחר הטרחה וההתמהמהות‪ ,‬כשעמנו חסידים‬ ‫כל הבית נחשב להן כארבע אמות‪ ,‬ומותר לטלטלן‬ ‫בכל המלאכות וכנ"ל‪ ,‬והטעם דאסרו לכל עד בכדי‬ ‫ואנשי מעשה שהיו מרקדים ושמחים‪ ,‬פנינו לדרכנו‬ ‫בתוכו‪.‬‬ ‫שיעשו‪ ,‬שלא יהנו ממלאכה הנעשית בשביל ישראל‬ ‫ונסענו לאומן‪ .‬הגענו קודם עלות השחר‪ ,‬ולאחר‬ ‫להלכה‪:‬‬ ‫בשבת‪ ,‬וגם דגזרו דכשיהיה מותר מיד במוצאי שבת‬ ‫שסעדנו לבנו פרשנו למנוחה קצרה עד תפילת‬ ‫אם המזוודות הובאו במסגרת חלוקה רגילה‬ ‫יאמרו לאינו יהודי בשבת להכין שיהיה מזומן על‬ ‫שחרית‪ .‬אחר כך התכוננו לכבוד שבת קודש וגם היינו‬ ‫של חברת התעופה‪ ,‬בלי שהנוסעים ביקשו או‬ ‫מוצאי שבת מיד'‪ .‬במוצאי שבת יש להמתין כשיעור‬ ‫בציון הקדוש‪.‬‬ ‫הקפידו שיימסרו להם בשבת‪ ,‬יש להקל מצד‬ ‫הזמן שנמשכה המלאכה האסורה שנעשתה בשבת‪,‬‬ ‫נאמר לנו כי המזוודות ובהן בגדי השבת יגיעו‬ ‫הנאה ממלאכת נכרי‪ ,‬על פי הטעם שהשליח‬ ‫ובכלל זה משך הנסיעה שלאחר השקיעה‪.‬‬ ‫לפני כניסת השבת‪ ,‬אולם למעשה הן הגיעו זמן קצר‬ ‫ממלא את עבודתו עבור החברה‪ .‬אולם אם‬ ‫אלא שיש לדון אם בנידון דידן המלאכה נעשית‬ ‫לאחר כניסת השבת הנהוג במקום‪ .‬עם זאת‪ ,‬היה זה‬ ‫נשלח נהג במיוחד כדי להביא את המזוודות‬ ‫לצורך הנוסעים או לצורך חברת התעופה‪ .‬אם‬ ‫קודם זמן צאת הכוכבים של רבנו תם‪ ,‬והנהג נכנס‬ ‫לקבוצה זו בשבת‪ ,‬אם המלאכה נעשתה‬ ‫מדובר במסלול חלוקה רגיל של החברה‪ ,‬והנוסעים‬ ‫לתחום העיר קודם לכן‪ ,‬לאחר שיצא מקייב מבעוד‬ ‫לצורך ישראל‪ ,‬אין להשתמש בשבת‪.‬‬ ‫לא ביקשו ולא הקפידו שהמזוודות יגיעו בשבת‪,‬‬ ‫יום‪ .‬שאלתנו היא‪ :‬האם מותר ללבוש את בגדי‬ ‫לעניין תחומין‪ ,‬יש לברר היכן היו המזוודות‬ ‫יש לומר שהנכרי פועל כשליח החברה‪ ,‬המבקשת‬ ‫השבת?‬ ‫בשעת השקיעה ומתי נכנסו לתחום העיר‪ .‬אם‬ ‫למלא את התחייבותה ולהסיר מעצמה את האחריות‬ ‫תשובה‪:‬‬ ‫הובאו בשבת מחוץ לתחומם והנכרי הניחן‬ ‫למזוודות‪ ,‬ולא עשה זאת לצורך הישראל‪.‬‬ ‫נכרי שעשה מלאכה לצורך ישראל‪ ,‬אסור ליהנות‬ ‫בתוך הבית‪ ,‬אין להוציאן מן הבית‪ ,‬אך הבית‬ ‫סברא זו הובאה בספר 'שמירת שבת כהלכתה'‬ ‫בשבת ממלאכתו‪ ,‬ובמוצאי שבת יש להמתין 'בכדי‬ ‫כולו נחשב להן כארבע אמות ומותר לטלטלן‬ ‫(פרק לא הערה עא) בשם הגרש"ז אויערבאך‪ ,‬שכתב‬ ‫שיעשה'‪ .‬כך מבואר בשולחן ערוך (או"ח סי' שכה ס"ו)‬ ‫בתוכו‪.‬‬ ‫(שם סעיף כד) להתיר לקבל דואר שנשלח בלי הקפדה‬ ‫'אם ליקט וצד בשביל ישראל‪ ,‬או בשביל ישראל‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫ה‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫מכתלי בית ההוראה‬ ‫תשובה ממורינו הרב שליט“א‬ ‫אכילת קוקוס בראש השנה‬ ‫שמרבים כיחה וניעה‪ ,‬ויהיה הפסק בתפילה‪ ,‬כמו אגוזים ולוזים וכיוצא‬ ‫בין שאר המאכלים והמטעמים שהוכנו במטבח ביתו של ר׳ יצחק‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫לכבוד יום טוב של ראש השנה‪ ,‬אפתה רעייתו גם עוגת דבש מעוטרת‬ ‫ומעתה‪ ,‬אין מקום לדקדק על אכילת קוקוס מצד מה שגם הם‬ ‫בשבבי קוקוס לבנים‪ ,‬וכמו כן על הכיריים התבשל אחד התבשילים‬ ‫נקראים אגוזים‪ ,‬כמבואר שאף שגם הם נקראים בשם ‘אגוז’ אין זה‬ ‫בקרם קוקוס‪.‬‬ ‫מחייב שהמאכל נחשב בשם אותו שם לעניין מנהג התלוי בגימטריא‪,‬‬ ‫בנו‪ ,‬ששב זה עתה מן הישיבה‪ ,‬הבחין בשקית הקוקוס שעמדה על‬ ‫זאת מפני שהשם העומד בפני עצמו והמייחד את הפרי הוא ‘קוקוס’‪.‬‬ ‫השיש‪ ,‬ושאל את אביו‪ :‬כתוב כאן שהמוצר עשוי מ’אגוז קוקוס’‪ ,‬והרי‬ ‫ומצד הטעם השני הרי אין הם מהדברים המרבים כיחה וניעה‪ .‬ורק אם‬ ‫הרמ”א (אור”ח סי’ תקפג ס”ב) כתב שיש מדקדקים לא לאכול אגוזים‪ ,‬מפני‬ ‫אדם מסוים יודע מניסיונו שקוקוס גורם לו גירוי בגרון‪ ,‬שיעול או צורך‬ ‫ש’אגוז’ בגימטריא ‘חטא’ ומפני שהם מרבים כיחה וניעה בתפילה‪ ,‬ואם‬ ‫תכוף לכחכח‪ ,‬נכון שיימנע ממנו לפני התפילות והתקיעות‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬כיצד נאכל זאת בראש השנה?‬ ‫ויש לציין לדברי המגן אברהם (סימן תקפג ס”ק א) כתב בעניין סימני ראש‬ ‫בני המשפחה העלו להסתפק‪ ,‬האם אכן יש מניעה מלאכול קוקוס‬ ‫השנה‪ ,‬שמאכל הנקרא בלשונות אחרות בלשון ריבוי נאכל ‘כל מדינה‬ ‫בראש השנה‪ ,‬הלא איש אינו קורא לפתיתים הללו בשם ‘אגוז’‪ ,‬הם‬ ‫ומדינה כלשונה’‪ .‬נמצא שהסימן נקבע לפי לשון בני אדם באותו מקום‪,‬‬ ‫נקראים בפי הכול ‘קוקוס טחון’ ושמא אין זה בכלל החשש לאכול‬ ‫ולא לפי הגדרת הפרי‪ .‬אמנם דברי המגן אברהם נאמרו על הסימנים‬ ‫‘אגוז’ בראש השנה‪ ,‬מצד שני יש לומר‪ ,‬כי כשם שאגוז מרוסק אינו חדל‬ ‫של ראש השנה‪ ,‬כגון מאכל ששמו בלשון המדינה רומז לריבוי‪ ,‬אך‬ ‫להיות אגוז‪ ,‬כך גם הקוקוס הוא פרי הנקרא בשמו המלא ‘אגוז קוקוס’‪,‬‬ ‫נראה שיסוד הדברים נכון גם כאן‪ ,‬כאשר כל המניעה מאכילתו היא‬ ‫ואם חוששים לעצם השם‪ ,‬מה יועיל שהוא טחון ומפוזר על העוגה?‬ ‫בגלל הרמז שבשם‪ ,‬בוחנים את השם שבו המאכל נקרא בפועל‪.‬‬ ‫בתוך כך התעוררו שאלות נוספות‪ :‬האם יש הבדל בין קוקוס שלם‬ ‫חלב קוקוס‪ ,‬קרם קוקוס ושמן קוקוס‬ ‫לבין שבבי קוקוס‪ ,‬מה דין קרם קוקוס‪ ,‬שמן קוקוס וקמח קוקוס? האם‬ ‫בחלב קוקוס‪ ,‬קרם קוקוס ושמן קוקוס ההיתר פשוט עוד יותר‪,‬‬ ‫מאחר ששמו המלא הוא ‘אגוז קוקוס’ מכניסה גם אותו למנהג שנהגו‬ ‫שהרי אין לפנינו את גוף פרי הדומה לאגוז‪ ,‬המוצרים אינם נקראים‬ ‫להימנע מאכילת אגוז בראש השנה?‬ ‫‘אגוז’‪ ,‬ואין בהם לכאורה את התכונה שבגינה כתבו הפוסקים להימנע‬ ‫תשובה‪:‬‬ ‫מאכילת אגוזים לפני התפילה‪.‬‬ ‫מנהג המדקדקים‬ ‫גם אילו היה מקום להסתפק בפרי הקוקוס השלם מחמת שמו‬ ‫הרמ”א (אורח חיים סימן תקפג סעיף ב) כתב‪‘ :‬יש מדקדקים שלא לאכול‬ ‫המורכב‪ ,‬מאכלים ששמם הקבוע והעצמאי הוא ‘חלב קוקוס’‪‘ ,‬קרם‬ ‫אגוזים’‪ ,‬והביא שני טעמים‪ :‬מפני ש’אגוז’ בגימטריא ‘חטא’‪ ,‬ומפני‬ ‫קוקוס’ או ‘שמן קוקוס’‪ ,‬בוודאי אינם בכלל המנהג‪ .‬ובכלל זה‪ ,‬קמח‬ ‫שהם מרבים כיחה וניעה ומבטלים את התפילה‪ .‬הלשון ‘יש מדקדקים’‬ ‫קוקוס‪ ,‬סוכר קוקוס וממרח קוקוס שמותרים לפי עיקר המנהג‪.‬‬ ‫מלמדת שאין מדובר באיסור מאכל‪ ,‬אלא במנהג זהירות שנתקבל‬ ‫אגוזים טחונים בתוך עוגה‬ ‫בקהילות רבות‪.‬‬ ‫הנה בקוקוס כבר העלינו שאין הוא בכלל המנהג שלא לאכול אגוזים‪,‬‬ ‫אף בדברי הרמ”א עצמו מצאנו שלא הכל נהגו בזה מתחילה‪ .‬בדרכי‬ ‫אמנם יש לדעת שאפילו באגוזים ממש מצינו מקום להקל כאשר הם‬ ‫משה (אורח חיים סימן תקפג אות א) הביא מספר הכלבו שהמהר”ם היה‬ ‫טחונים ואינם ניכרים‪.‬‬ ‫אוכל שום ואגוזים ולא היה נזהר בדברים אלו‪ ,‬ולאחר מכן הזכיר‬ ‫בשו”ת באר משה (חלק ג סימן צז)‪ ,‬התיר עוגה או תבשיל שמעורבים‬ ‫את המקפידים מחמת הגימטריא ואת דברי המהרי”ל מחמת הכיחה‬ ‫בהם אגוזים טחונים שאינם ניכרים‪ ,‬אף שיש מדקדקים ונמנעים גם‬ ‫והניעה‪ .‬נמצא שכבר בשורש המנהג היו דרכים שונות‪ ,‬אף שלמעשה‬ ‫מהם‪.‬‬ ‫מנהג אי אכילת אגוזים התפשט והתקבל אצל קהילות רבות‪.‬‬ ‫ונראה שאין הטחינה מפקיעה תמיד את שם המאכל‪ ,‬אלא תלוי‬ ‫שני הטעמים יוצרים שני גדרים שונים‬ ‫הוא גם בשם הדבר‪ ,‬ולמשל עוגה המכונה ‘עוגת אגוזים’‪ ,‬שטעם‬ ‫והנה לפי הטעם הראשון הדבר תלוי בשם ‘אגוז’‪ .‬מאכל שאינו קרוי‬ ‫האגוזים ניכר בה והם עיקרה‪ ,‬נראה שהיא בכלל המנהג וראוי להימנע‬ ‫אגוז אינו רומז בגימטריא ל’חטא’‪ .‬ואילו לפי הטעם השני הדבר תלוי‬ ‫מלאוכלה‪ ,‬וכן נהגו‪.‬‬ ‫בתכונת המאכל‪ ,‬האם הוא מרבה כיחה וניעה באופן העלול להפריע‬ ‫מנהג בני ספרד ומנהג המשפחה‬ ‫לתפילה ולשמיעת התקיעות‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬הדברים הובאו בהגהת הרמ”א ולא בדברי השולחן ערוך‪ .‬גם‬ ‫המגן אברהם (סימן תקפג ס”ק ד) כתב‪‘ :‬הגדולים קרויים אגוזים והקטנים‬ ‫בין בני ספרד מצינו שנהגו להימנע מאגוזים בראש השנה‪ ,‬אולם הדבר‬ ‫קרויים לוזים’‪ ,‬והוסיף שלפי הטעם השני שניהם בכלל המנהג‪ .‬משמעות‬ ‫מובא כמנהג ולא כאיסור מוסכם על הכול‪ .‬כך הובא גם בפסקי הגר”ע‬ ‫דבריו היא שלפי טעם הגימטריא היה מקום שלא לכלול את הלוז‪ ,‬מפני‬ ‫יוסף בלשון ‘יש נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה’‪.‬‬ ‫ששמו ‘לוז’ ולא ‘אגוז’‪ .‬ורק מפני שגם הוא מרבה כיחה וניעה‪ ,‬הוא‬ ‫ראוי לזכור את תכלית מנהגי הסימנים‪ .‬לעורר את האדם לתשובה‪,‬‬ ‫נכלל לפי הטעם השני‪ .‬הרי לפנינו שלפי טעם הגימטריא הולכים אחר‬ ‫לתפילה ולתקווה טובה לקראת השנה החדשה‪ .‬בכף החיים (אורח חיים‬ ‫השם שבו נקרא המאכל‪ .‬ולטעם השני הולכים אחר פעולתו על הגרון‪.‬‬ ‫סימן תקפג אות א) הזהיר שאם אדם בא לביתו ולא מצא את השולחן ערוך‬ ‫במטה אפרים (סימן תקפג סעיף ג) כתב שלא לאכול פולין וקטניות‬ ‫כפי שציפה‪ ,‬לא יתקוטט ולא יכעוס‪‘ ,‬כי אדרבא הכעס הוא סימן רע‬ ‫המרבים כיחה וניעה‪ ,‬מפני שבראש השנה צריך לשמוע היטב את‬ ‫ביותר’‪.‬‬ ‫תפילת שליח הציבור‪ ,‬ובפרט את תקיעת השופר‪.‬‬ ‫קל וחומר שאין להפוך את שאלת הקוקוס לסיבה למחלוקת בסעודת‬ ‫גם בערוך השולחן (אורח חיים סימן תקפג סעיף ג) חילק בין הדברים‬ ‫ראש השנה‪ .‬מי שמנהגו להחמיר‪ ,‬ינהג בחומרתו בנחת‪ .‬ומי שנוהג‬ ‫הרומזים לחטא לבין דברים המרבים כיחה וניעה‪ ,‬ולגבי לוזים כתב‪:‬‬ ‫להקל‪ ,‬יש לו על מה לסמוך‪ .‬המנהג להתרחק מרמז של חטא בוודאי‬ ‫וגם לא יאכלו‬ ‫אינו צריך להביא לידי כעס‪ ,‬הלבנת פנים או זלזול במנהגי אחרים‪.‬‬ ‫דברים‬ ‫להלכה‪:‬‬ ‫מותר לאכול קוקוס בראש השנה‪ .‬אף ששמו המלא הוא גם ’אגוז‬ ‫קוקוס’‪ ,‬מאחר ששמו המקובל הוא ’קוקוס’‪ ,‬אין להכלילו באגוז‬ ‫שעליו דיבר הרמ”א שיש להימנע מאכילתו בראש השנה‪ .‬כמו‬ ‫כן‪ ,‬לא מצאנו בפוסקים שהקוקוס נמנה עם המאכלים המרבים‬ ‫כיחה וניעה‪ .‬כל שכן‪ ,‬שמותר לאכול‪ ,‬שבבי קוקוס‪ ,‬עוגיות קוקוס‬ ‫וכדורי שוקולד המצופים בקוקוס‪ .‬חלב קוקוס‪ ,‬קרם קוקוס‪,‬‬ ‫שמן קוקוס‪ ,‬קמח קוקוס וממרח קוקוס‪.‬‬ ‫לשליחת מאמרים ובירורים הלכתיים‪ ,‬ניתן לשלוח למייל‪9917936@gmail.com :‬‬ ‫להצטרפות לקבלת העלון במייל‪newsletter.mechubarim@gmail.com :‬‬ ‫לתגובות‪:‬‬ ‫לשאלות בהלכה‪:‬‬ ‫‪9917936@gmail.com‬‬ ‫‪ 02-803-9999‬שלוחה ‪rav@abiryaakov.com | 8‬‬ ‫ו‬ ‫שבת של התעלות והתרוממות בהיכלי התורה בגייטסהד‬ ‫וגדושה בשיחות ובדרשות נלהבות‪ ,‬בשירה‬ ‫לביקור מרומם ומעורר זכו בני הקהילה‬ ‫ובזמרה‪ ,‬בהתרוממות הנפש וברגשות עילאיות‪,‬‬ ‫התורנית בגייטסהד‪ ,‬עם הגעתו של מורינו הגאון‬ ‫כאשר מורינו הרב שליט"א יוצא ונכנס ללא‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א‪ ,‬ריש מתיבתא‬ ‫הפסקה בשערי היכלי התורה ככל שהזמן נותן‪,‬‬ ‫"עוז והדר" ואב"ד "באר ישראל" לשב"ק פרשת‬ ‫נושא מדברותיו הנפלאות ומוזג יינה של תורה‬ ‫אחרי‪-‬קדושים‪ ,‬אחר שהוזמן במיוחד מארץ‬ ‫לבני התורה המסולאים בפז‪ ,‬ששתו בצמא‬ ‫הקודש למסע חיזוק בקהילה המעטירה‪ ,‬מסע‬ ‫ובהשתוקקות את הדברים המחיים‪.‬‬ ‫שהפיח רוח של התעלות בהיכלי הישיבות‪ ,‬חיזק‬ ‫את מאות בני התורה בעיר בעבודת ה'‪ ,‬והותיר‬ ‫עם נחיתתה של המשלחת באנגליה בשעות‬ ‫חותם עמוק ורושם עז בלבבות‪.‬‬ ‫הערב של ליל שישי‪ ,‬קידם את פניהם רבי הלל‬ ‫כהן שליט"א‪ ,‬ומשם יצאו לעבר גייטסהד‪ ,‬שם‬ ‫שמה של הקהילה התורנית בגייטסהד יצא‬ ‫לאחר מכן‪ ,‬שם הרב שליט"א את פעמיו אל‬ ‫לתהילה כאחד ממבצרי התורה והיראה הבולטים‬ ‫ישיבת "נתיבות התורה"‪ ,‬שם ניתנה השיחה‬ ‫נתקבלו בשמחה על ידי בני הישיבה שהמתינו‬ ‫באירופה‪ ,‬ככזו המאכלסת מאות משפחות של‬ ‫הראשונה שפתחה את סדרת השיחות והשיעורים‪,‬‬ ‫בציפייה ובהתרגשות בבית האכסניה של הנגיד‬ ‫בני עליה‪ ,‬ומבורכת בהיכלי ישיבות וכוללים‬ ‫בהשתתפות ראש הישיבה הגאון רבי משה‬ ‫הרה"ח המפואר רבי משה קויפמאן שליט"א‪,‬‬ ‫בהם שוקדים בני תורה על תלמודם יומם וליל‪.‬‬ ‫רוזנבוים שליט"א‪ .‬הרב האריך בלקח מוסר על‬ ‫אשר קיבל את פניהם בחמימות ואירח את הרב‬ ‫הרחק משאון הכרכים‪ ,‬משגשגת ופורחת הקהילה‬ ‫אודות הסיוע משמים שכל אחד צריך לבקש בכל‬ ‫ואנשיו בעין טובה וברוחב לב‪ ,‬בהכנסת אורחים‬ ‫החשובה‪ ,‬בפשטות ובחן‪ ,‬בשלווה ובתמימות‬ ‫העניינים‪ ,‬לא רק בהצלחה בענייני העולם הזה כי‬ ‫מופלגת ומהודרת‪ ,‬כדרכו הנאצלת‪.‬‬ ‫דרך‪ .‬קרן התורה עולה ומתגדלת‪ ,‬וצורבים מכל‬ ‫אם גם ברוחניות‪ ,‬וכפי העולה מתוך דברי המדרש‬ ‫העולם מידפקים על דלתי ישיבותיה הנחשבות‬ ‫בפרשת השבוע שהסמיך את הפסוק "ישלח עזרך‬ ‫במעונות גדולי התורה ובהיכלי הישיבות‬ ‫על מנת לזכות לכתרה של תורה‪.‬‬ ‫מקודש ומציון יסעדך" לפסוק "קדושים תהיו"‪,‬‬ ‫תיכף בבוקר יום השישי החל מורינו הרב‬ ‫שליט"א את מסע הביקורים והשיחות בהיכלי‬ ‫אחת הישיבות המרכזיות היא ישיבת "תפארת‬ ‫כי יש כאן הבטחה ובשורה לישראל שיזכו להיות‬ ‫יעקב" לצעירים‪ ,‬בראשה עומד הגאון הגדול‬ ‫קדושים‪" ,‬כי קדוש אני ה' אלוקיכם"‪ ,‬והקב"ה‬ ‫התורה‪ .‬מיד לאחר תפילת שחרית ב'שוהל'‬ ‫רבי עזריאל יפה שליט״א‪ ,‬ובנו מקים עולה של‬ ‫יסייע לאדם להיות קדוש‪ .‬השיחה שהייתה‬ ‫המרכזי‪ ,‬ביקר הרב שליט"א בהיכל הכולל הגדול‬ ‫תורה הגאון רבי יעקב יפה שליט"א‪ ,‬כשעל‬ ‫עמוסה בסיפורים צדיקים עמדה בסימן המצוה‬ ‫דקהילת גייטסהד‪ ,‬שם התגלה לנגד עיניו מחזה‬ ‫צבאם כמאתיים נערים צעירים המתבשמים‬ ‫של ואהבת לרעך כמוך‪ ,‬לדבוק באהבת החברים‬ ‫נדיר‪ ,‬מרהיב ומפעים‪ ,‬כאשר מאות לומדים היו‬ ‫מאור תורתם‪ ,‬ופוקדים את ספסלי בית המדרש‬ ‫ולזכות לעמל התורה מתוך שמחה של מצוה‪.‬‬ ‫שקועים בתלמודם בחיות ובהתלהבות אף בערב‬ ‫המפוארים בקביעות ובהתמדה‪.‬‬ ‫נאדר בקודש היה הביקור הבא לאחר מכן‪,‬‬ ‫שבת קודש כבשאר ימות החול‪ ,‬מתוך רצינות‬ ‫הגאון רבי עזריאל‪ ,‬שידיו רב לו גם בקירוב‬ ‫כאשר בחרדת קודש עלו הרב שליט"א ופמלייתו‬ ‫והתמדה שיצאו ללמד ולהעיד על הכלל כולו‪.‬‬ ‫יהודים רחוקים והכנסתם תחת כנפי השכינה‬ ‫למעונו של ראש הישיבה הגדולה דגייטסהד "בית‬ ‫כמה יפה שעה זו של שקידה ויגיעה להכין את‬ ‫במסירות ובאהבה‪ ,‬פגש את מורינו הרב שליט"א‬ ‫יוסף"‪ ,‬מרן הגאון הנודע רבי אברהם גורביץ‬ ‫הלב ואת הנפש לקראת שבת המלכה‪.‬‬ ‫בשבת המרוממת והבלתי נשכחת שנערכה השנה‬ ‫שליט״א‪ ,‬שקיבלם בחמימות גדולה ובקירבה‬ ‫במעז'יבוז' בשב"ק פרשת יתרו‪ ,‬כאשר לראשונה‬ ‫יוצאת דופן‪ .‬חדרו הצנוע ועמוס הספרים מקיר‬ ‫מתחילת המלחמה באוקראינה‪ ,‬נתקבצו ובאו‬ ‫לקיר כמו העיד בדומיית הוד על עשרות שנים‬ ‫יהודים מכל קצווי אוקראינה לשבת קבלת התורה‬ ‫של שקידה ועמל התורה של ראש הישיבה שאין‬ ‫במסגרת ארגון "בעל שם טוב קינדער'ס"‪ ,‬שהוקם‬ ‫לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה‪.‬‬ ‫על ידי איש החסד ורב המעש‪ ,‬רבי הלל כהן‬ ‫שליט"א‪ ,‬המפורסם מפעולות הקירוב העניפות‬ ‫באוקראינה ובכל קצווי תבל‪ .‬בערב אותה שבת‬ ‫מרגשת‪ ,‬נערכו בריתות מילה ליהודים שביקשו‬ ‫לשוב לכור מחצבתם‪ ,‬כאשר הגר"ע יפה ומורינו‬ ‫הרב שליט"א כובדו בסנדקאות‪ ,‬והמשיכו לערוך‬ ‫יחדיו את השבת ולשאת דרשות חיזוק מלהיבות‬ ‫בהשתתפות ציבור ענק‪.‬‬ ‫ברגשי התפעלות והערכה יצא הרב שליט"א מן‬ ‫תחת הרושם הכביר של אותה שבת‪ ,‬הזמין‬ ‫המקום‪ ,‬ופנה אל בית האכסניה‪ ,‬שם נרשמה שעה‬ ‫ראש הישיבה הגר"ע יפה שליט"א את מורינו‬ ‫של קורת רוח וחן תלמידי חכמים‪ ,‬כאשר הופיע‬ ‫הרב שליט"א לבוא ולשאת דברי חיזוק בישיבתו‬ ‫בהדרו ראש הישיבה הגר"ע יפה שליט"א יחד‬ ‫ובהיכלי בתי המדרש שבגייטסהד‪ ,‬הזמנה שיצאה‬ ‫במהלך הביקור‪ ,‬ראש הישיבה עיין ממושכות‬ ‫עם בנו הגאון רבי יעקב שליט"א לקבל את פני‬ ‫אל הפועל בשבת האחרונה‪ ,‬לאור השתדלותו‬ ‫בסדרת הכרכים "מכתלי בית הדין"‪ ,‬בה נדפסו‬ ‫הרב שליט"א ולדרוש בשלומו‪ ,‬כאשר הנוכחים‬ ‫הנמרצת של רבי הלל כהן‪ ,‬שפעל רבות לתיאום‬ ‫תשובות אקטואליות בדיני ממונות היוצאות‬ ‫מתענגים על דברי התורה הקולחים מפיותיהם‪.‬‬ ‫הביקור והוצאתו אל הפועל‪ .‬שבת עמוסה‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫גל‬ ‫מחוברים‬ ‫לשון פחד ובעתה‪ ,‬כמו שפירשו צדיקים בפסוק‬ ‫קטיגור נעשה סניגור"‪ ,‬ומכאן בהרחבה נפלאה‬ ‫מבית דינו של מורינו הרב שליט"א לדורשי‬ ‫"ואתחנן אל ה' בעת ההיא"‪ ,‬כלומר‪ ,‬שכאשר יבוא‬ ‫על שיטות הלימוד השונות של שאול המלך ודוד‬ ‫ההלכה‪ ,‬ובספרים נוספים נאים ומהודרים מבית‬ ‫אהרן אל הקודש ויתקרב לפני מלך מלכי המלכים‬ ‫המלך וביאור דברי האור החיים הקדוש בספרו‬ ‫היוצר של ממלכת התורה "עוז והדר" שהציג‬ ‫יראה את המקום הגבוה שזכו לו בני אהרן ויהיה‬ ‫"חפץ ה'" על מחילת העוון‪ .‬בהמשך האריך עוד‬ ‫הרב שליט"א בפני ראש הישיבה‪ ,‬כאשר ראש‬ ‫זה אצלו רוממות ולא בעתה‪.‬‬ ‫בדברי הכנה נפלאים לשבת קודש הקרבה ובאה‪.‬‬ ‫הישיבה מפליא בהערכתו את מפעלות ממלכת‬ ‫וכך גם כל אחד ואחד‪ ,‬גם כאשר עוברים‬ ‫התורה "עוז והדר" ואת מעשיו הגדולים של הרב‬ ‫עליו קשיים והסתרות‪ ,‬ככל שהוא מקרב עצמו‬ ‫שבת קודש של התעלות ודבקות‬ ‫שליט"א בעמדו על הפקודים‪ ,‬ומביע קורת רוח‬ ‫לקראת כניסת השבת‪ ,‬עלו ובאו מורינו הרב‬ ‫מהרחבת הגבולות והפצת התורה‪.‬‬ ‫אל ה' יתברך הרי זה מתגלה כרוממות וגדולה‪.‬‬ ‫שליט"א ופמלייתו אל ההיכל הגדול של הישיבה‬ ‫הרב תיבל את הדברים במעשה נורא הוד שאירע‬ ‫השיחה נשזרה בדברי תורה ובמעשי צדיקים‪,‬‬ ‫המפוארת "תפארת יעקב" העומדת תחת שבטו‬ ‫אצל הדברי חיים‪ ,‬שאמר לחסיד אחד שתינה‬ ‫כאשר בין הדברים סיפר ראש הישיבה שליט"א‬ ‫של הגר"ע יפה שליט"א‪ ,‬אליה הוזמנו לעשות‬ ‫את צערו לפניו שהרבי אינו פועל ישועה עבור‬ ‫את המעשה הידוע שהיה אצל זקינו הגאון הצדיק‬ ‫את מרבית יום השבת‪ ,‬לרומם את הבחורים‬ ‫זוגתו החולנית‪ ,‬בעוד עבור יהודי שהיה רחוק‬ ‫רבי אליהו לופיאן זצ"ל‪ ,‬שהגיע לבקש ברכה‬ ‫הצעירים טפח וטפחיים מעל הקרקע‪ ,‬ולהשפיע‬ ‫מתורה ומצוות פעל ישועה למעלה מדרך הטבע‬ ‫מרבינו השפת אמת מגור עבור זוגתו שנחלתה‪.‬‬ ‫אווירה של התעלות ודבקות‪ .‬אי אפשר לתאר‬ ‫בעד חיי שמירת תורה ומצוות‪ ,‬ולא תהא כהנת‬ ‫אמר לו השפת אמת "וכי מי שזכה לגילוי אליהו‬ ‫את ההתרגשות וההתלהבות שאפפו את ההיכל‬ ‫כפונדקית?! ענהו הרבי‪ ,‬כי אותו יהודי היה צריך‬ ‫צריך לבקש ברכה"‪ .‬ורבי אליהו שהתפעל מכך‬ ‫בשעת קבלת השבת ותפילת ערבית‪ ,‬שנערכו‬ ‫שיראו שיש בורא לעולם‪ ,‬על כן טרחתי ויגעתי‬ ‫שהרבי ידע שזכה לגילוי אליהו‪ ,‬ענה בענוותנותו‬ ‫במעמד מאות הבחורים הניצבים על עומדם‬ ‫לפעול עבורו ישועה‪ ,‬אבל אתה יודע שיש בורא‬ ‫בסדר מופתי ובחינניות‪ ,‬בצוותא חדא עם אברכים‬ ‫ובחריפותו כי ממי שיודע מי הוא הזוכה לגילוי‬ ‫לעולם והנך קרוב אליו‪ ,‬ואף בתוך הצער וההסתר‬ ‫מהקהילה שחפצו אף הם להתענג על ה'‪ ,‬ואת‬ ‫אליהו הוא בהחלט חפץ להתברך‪ .‬בסיום הביקור‬ ‫תוכל לראות את הרוממות והגדולה של הדבר‪.‬‬ ‫עוצמת השירה הסוחפת והמאוחדת שהרטיטה‬ ‫הטריח עצמו ראש הישיבה באות חביבות מופלגת‬ ‫במהלך סעודת השבת הגיעו למקום קבוצה‬ ‫את הכתלים ואת הלבבות‪ .‬בסיום התפילה‪ ,‬ניגשו‬ ‫וליווה את הרב שליט"א עד לרכבו‪.‬‬ ‫מיוחדת של בחורים שהתארחו בעיר לצורך‬ ‫הבחורים לעבור בתווך להתברך בברכת "שבתא‬ ‫לפני כניסת השבת‪ ,‬נשא מורינו הרב שיחה‬ ‫קירוב‪ ,‬ואף הם זכו להתברך בלבביות ולשמוע‬ ‫טבא"‪.‬‬ ‫תורנית מקיפה בישיבה הגדולה "יגדיל תורה"‬ ‫דברי חיזוק‪ .‬אף לאחר שהסתיימה סעודת השבת‬ ‫וכמעשיהם בשעת התפילה כך מעשיהם‬ ‫שבראשות הגאון רבי יעקב ברסלויאר שליט"א‪.‬‬ ‫העילאית‪ ,‬לא תמה ההתוועדות וההתאספות לכל‬ ‫בסעודת ליל שבת קודש שנערכה באווירה‬ ‫השיחה העמוקה עסקה בענין סוד בגדי הלבן‬ ‫המבקשים לזכות להתענג על ה' ועל השבת‪,‬‬ ‫מיוחדת ומרוממת‪ ,‬כאשר השירה בוקעת ועולה‬ ‫של הכהן הגדול שהם כמו גוף לאדם הגדול בזמן‬ ‫ולאורך שעות ליל שבת קודש התקיים ה"באטע"‬ ‫ומאחדת את הלבבות כולם לעונג הנשמות‬ ‫כה מקודש‪ ,‬וכענין בגדיו של הרבי רבי אלימלך‬ ‫בביתו של הרה"ח המפואר רבי יונה קויפמאן‬ ‫ועדן הרוחות‪ .‬במהלך הסעודה עשו הצורבים‬ ‫מליז'ענסק שהעניקו כוחות מחודשים לאדם‬ ‫שליט"א בנו של המארח רבי משה שליט"א‪,‬‬ ‫את אזניהם כאפרכסת והאזינו בשקיקה למשא‬ ‫שלבשם‪ ,‬כי גופו היה מקודש כנשמתו‪ ,‬ובגדיו‬ ‫שערך את השולחן בכל טוב מיני מגדים ופירות‬ ‫המרכזי שהשמיע הרב שליט"א על גדולתו של‬ ‫היו כגוף לנשמה‪ .‬עוד הרחיב בדברי האור החיים‬ ‫נאים ומשובחים‪ .‬שעות ארוכות נהרו למקום‬ ‫אהרן הכהן במות שני בניו בקרבתם לפני ה'‬ ‫הקדוש שהשווה בין מחילת העוון אצל דוד‬ ‫מאות בחורי הישיבה הגדולה ועימם אברכים‬ ‫ומוסר ההשכל שיש לכל אחד ליקח אל עולמו‪,‬‬ ‫המלך כשהכניסו את הארון לבית קדשי הקדשים‪,‬‬ ‫שחפצו להשתתף ב"זיץ" החסידי‪ ,‬לשיר ולהלל‬ ‫וכך ביאר את הפסוק "ואל יבוא בכל עת" שהוא‬ ‫לכניסת אהרן בבגדי לבן‪ ,‬הקשורים לכלל "אין‬ ‫לפני הבורא יתברך ולכבוד השבת‪ ,‬ולהתעדן בזיו‬ ‫אור דברי התורה וסיפורי הצדיקים שלא פסק‬ ‫פיו של הרב שליט"א מלמלל בין ניגון לניגון‬ ‫של דבקות והשתפכות הנפש‪ ,‬מתביעתו היוקדת‬ ‫של רבינו השפת אמת שכל מעשינו אף בדברי‬ ‫הרשות לא יידמו למעשיהם של אנשי ארץ‬ ‫מצרים וארץ כנען‪ ,‬דרך חקירות נוראות במצוות‬ ‫"ואהבת לרעך כמוך" וחייך קודמין שנגעו בימי‬ ‫המלחמה הנוראה‪ ,‬ועד לגערתו האוהבת של‬ ‫הבית ישראל בחסיד רבי מניס זטינצקי זצ"ל‬ ‫שאיבד את משפחתו במלחמה הנוראה ש"עדיף‬ ‫להתהלך כאן מאשר להיות טמון שם" וכמו‬ ‫שניתן ללמוד מאהרן הכהן אחר מות בניו‪ .‬כאשר‬ ‫האווירה מתעלה ומזדככת עוד ועוד עד לפנות‬ ‫הבוקר של יום השבת‪.‬‬ ‫גם בבוקר יום השבת‪ ,‬התקיימו התפילות‬ ‫המרוממות בהיכל ישיבת "תפארת יעקב"‬ ‫בהשתתפות הרב שליט"א ובני חבורתו‪ .‬לאחר‬ ‫תפילת מוסף‪ ,‬נערך "קידושא רבה" מפואר לכלל‬ ‫בחורי הישיבה לכבוד האורחים החשובים‪ ,‬כאשר‬ ‫גם בו נשא הרב שליט"א שיחה נרגשת בפני רבני‬ ‫צוות הישיבה ובחורי החמד והרחיב על ה"כתר"‬ ‫המיוחד שראש הישיבה יחד עם כל הצוות‬ ‫והבחורים מביאים לפני הקב"ה‪.‬‬ ‫עוד הזכיר את פירושו הנפלא של הגאון רבי‬ ‫אהרן לווין זצ"ל על דברי הגר"א שרק אהרן הכהן‬ ‫היה יכול להיכנס בכל השנה לקודש הקדשים‬ ‫בסדר האמור בפרשה‪ ,‬אבל לדורות לא‪ ,‬שהטעם‬ ‫הוא על פי דברי הספורנו שבמשכן היה כל השנה‬ ‫בחינת יום הכיפורים ככתוב "וענן ה' על המשכן‬ ‫יומם"‪ ,‬ונאמר "כי בענן אראה על הכפורת"‪ .‬וביאר‬ ‫הרב שליט"א שהענן הזה הוא הענן שמחשיך‬ ‫ומסתיר בצרות בני ישראל‪ ,‬כמו כאן שמתו בניו‬ ‫של אהרן‪ ,‬ובתוך הצער והגלות זוכים להתקרב‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫דל‬ ‫מחוברים‬ ‫כבוד זה בזה‪ ,‬אבל רבי עקיבא אמר "ואהבת‬ ‫על מנת להמשיך ולמצות את הסוגיא‪ .‬אשרי‬ ‫לקודש הקדשים אל ה' יתברך‪ .‬ואותו צדיק רבי‬ ‫לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה‪ ,‬כי היה מחשיב‬ ‫הגאון רבי עזריאל שליט"א שזכה להעמיד‬ ‫אהרן לווין מזליה חזי את אשר אירע עמו שנעקד‬ ‫ומדייק על כל דבר‪.‬‬ ‫תלמידים הרבה ולהחדיר בהם את אהבת התורה‬ ‫על קידוש ה' בשנות הזעם‪.‬‬ ‫לאחר תפילת ערבית‪ ,‬שוחח הרב שליט"א עם‬ ‫ויגיעתה עד אין קץ‪.‬‬ ‫הרב שליט"א הוסיף מזווית אישית‪ ,‬כי נכדו של‬ ‫הגאון המופלא רבי נפתלי כצנשטיין שליט"א‪,‬‬ ‫בדרכם חזור מהישיבה‪ ,‬התכבדו בני הפמליא‬ ‫הגר"א לווין שיגר מכתב הערכה לזקנו של הרב‪,‬‬ ‫ששיבח את פועלו ואמר כי הספרים שיוצאים‬ ‫בהזמנתו של הגאון רבי עזריאל יפה שליט"א‬ ‫הגה"ח רבי ישראל יצחק פומרנץ זצ"ל‪ ,‬לאחר‬ ‫לאור על ידו הם קירוב הגאולה‪.‬‬ ‫להיכנס לביתו להיוועד לכבוד שבת קודש‪ .‬לאחר‬ ‫שקרא את ספרו בו כתב את קורותיו בשנות הזעם‬ ‫במוצאי השבת העמוסה והגדושה‪ ,‬התקיימה‬ ‫מכן‪ ,‬נערכה סעודת "צפרא דשבתא" אצל המארח‬ ‫הנוראות‪ ,‬ובתוך הדברים כתב לו כעין תשובה‬ ‫סעודת מלווה מלכה מפוארת בביתו של ראש‬ ‫הנגיד החשוב רבי משה קויפמאן שליט״א בבית‬ ‫על מה עשה ה' ככה לאומתו הסחופה‪ ,‬כי ככל‬ ‫הישיבה הגאון רבי עזריאל יפה שליט"א‪ ,‬שערך‬ ‫האכסניא‪ ,‬כאשר גם בה נשמעו כל העת דברי‬ ‫שיש יותר מסירות נפש כך מתגלית יותר האהבה‬ ‫את השולחן בשפע מטעמים ובמגדנות‪ ,‬והתברכה‬ ‫תורה וסיפורי צדיקים היוצקים טל חיים על‬ ‫והקירבה של ישראל להשי"ת‪ ,‬וכמעשיו של הסבא‬ ‫בשירה ובזמרה בשילוב מעשיות צדיקים‪ .‬בהמשך‬ ‫הנפש‪ ,‬כמו גם שיחת חיזוק מיוחדת שנמסרה‬ ‫בשואה שהיה מוסר נפשו לה' ולתורתו‪ .‬והוא‬ ‫השעות המאוחרות של הלילה‪ ,‬רבים היו תלמידי‬ ‫לכל בני המשפחה המורחבת‪.‬‬ ‫השיב לו במכתב כי הצדיקים תחילתם ייסורים‬ ‫החכמים אשר עלו ובאו לבקש לשמוע וללמוד‪,‬‬ ‫לעת המנחה‪ ,‬השתתף הרב שליט"א בסעודה‬ ‫וסופם שלווה‪ ,‬כפירושו של עמוד העבודה כי‬ ‫וכן גם להביא את חידושיהם שזכו להעלות על‬ ‫שלישית שנערכה בבית הכנסת הגדול של‬ ‫השלווה שבאה מתוך הייסורים היא שלווה הרבה‬ ‫הכתב בספרים‪.‬‬ ‫מתפללי נוסח ספרד‪ ,‬בנשיאות הרה"ג רבי יצחק‬ ‫יותר אמיתית ושקטה‪ ,‬וכל הייסורים הם הכנה‬ ‫צבי שטראה שליט"א‪ .‬ציבור רב נאסף במקום‪,‬‬ ‫עבור השלווה‪.‬‬ ‫חותם של תורה‬ ‫ואף רבים מבני הישיבה באו להשתתף בסעודה‬ ‫בשעה זו נעמד גם יו"ר הועד ליהודי אוקראינה‬ ‫את תפילת שחרית של יום ראשון עשו חברי‬ ‫שלישית כדי לשמוע את דברי התורה והחיזוק‪.‬‬ ‫והעושה ומעשה לקירוב אחינו בני ישראל בכל‬ ‫המשלחת בישיבת "נצח ישראל" סנדרלנד ‪-‬‬ ‫במאמרו העמוק ביאר הרב שליט"א בהרחבה‬ ‫מקום‪ ,‬ומי שטרח בעצמו לארגון כל המסע‪ ,‬רבי‬ ‫ישיבה קטנה וקיבוץ בראשות הגאון רבי יעקב‬ ‫את שיטתו של רבי עקיבא שהלך בדרכו של רבו‬ ‫הלל כהן שליט"א לשאת מדברותיו הנלהבות‪,‬‬ ‫ארנטרוי שליט"א‪ .‬לאחר התפילה נשא הרב‬ ‫נחום איש גמזו לדרוש את התורה בדרך של ריבוי‬ ‫והעלה על נס את פועלו של הגר"ע יפה שליט"א‬ ‫שליט"א דרשת חיזוק מיוחדת על השילוב של‬ ‫ומיעוט וריבוי ולא בכלל ופרט וכלל‪ ,‬כי נחום איש‬ ‫בקירוב יהודים לאביהם שבשמים‪ ,‬ואמר כי‬ ‫תורה וחסד‪ ,‬על החשיבות שבכל רגע של לימוד‪,‬‬ ‫גם זו היה אומר על כל דבר גם זו לטובה ובחר‬ ‫באמת כל שכן שגם הישיבה הזאת היא קירוב על‬ ‫ועל מעלת ומצות החסד שיש בלימוד האחד עם‬ ‫בדרך של ייסורים‪ ,‬ומובא בירושלמי שכאשר רבי‬ ‫גבי קירוב‪ ,‬וכל מעשיו לשם שמים להרבות כבוד‬ ‫השני‪" ,‬אמור ואמרת" להאיר ולהזהיר גדולים על‬ ‫עקיבא נכנס לבקרו אמר לו נחום אוי לי שאין אני‬ ‫שמים בעולם‪.‬‬ ‫הקטנים‪.‬‬ ‫רואה אותך גם כן בייסורים כאלו‪ .‬ואכן גם רבי‬ ‫משם עברו כולם להיכל בית המדרש החדש‬ ‫המסע המרומם נחתם בביקור רב רושם במעונו‬ ‫עקיבא היה אומר כל מאי דעביד רחמנא לטב‬ ‫והמפואר‪ ,‬והקשיבו ברתק רב ובכובד ראש‬ ‫של הגאון הגדול רבי עזריאל רוזנבוים שליט״א‪,‬‬ ‫עביד‪ ,‬וכל ימיו היה מצטער על 'בכל נפשך' עד‬ ‫לשיעור כללי שנמסר במשך שעה ארוכה בסוגיית‬ ‫אשר חרף גילו המופלג וחולשתו הרבה קיבל את‬ ‫שמת בייסורים נוראים‪ ,‬כי ביקש לבדוק את עצמו‬ ‫דבר שבמניין מן התורה ומדרבנן‪ ,‬ובחקירת שורש‬ ‫הרב שליט"א בכבוד רב‪ ,‬בירכו בחמימות והעניק‬ ‫אם יש לו מסירות נפש כבני אברהם אבינו‪ ,‬על‬ ‫הדברים‪ .‬בין הדברים הובאו ראיות נפלאות‬ ‫לו את ספרו לאות הערכה‪.‬‬ ‫אף שהיה בן גרים‪.‬‬ ‫בנושא רחב זה מתוך פרשת השבוע בענין עירוב‬ ‫במשך כל ימי הביקור הורגשה תכונה מיוחדת‬ ‫וביאור הענין הוא שהם היו דורשים את התורה‬ ‫דם הפר ודם השעיר שאינם מבטלים זה את זה‪,‬‬ ‫בהיכלי התורה שבעיר‪ .‬דרשות החיזוק‪ ,‬השיחות‬ ‫בדרך של דקדוק על כל אות ואות וכל קוץ וקוץ‪,‬‬ ‫כאשר הרב שליט"א שוזר גם פניני דרוש נפלאים‬ ‫וההתאספויות הותירו השפעה עמוקה על‬ ‫והיו מחשיבים כל פרט ופרט‪ ,‬וזוהי הדרך של‬ ‫בענין אי ביטולם של ישראל בין האומות מתורתו‬ ‫הציבור כולו ועל בני התורה בפרט‪ ,‬אשר יצאו‬ ‫הקב"ה שמדקדק עם צדיקים כחוט השערה‪.‬‬ ‫של החידושי הרי"מ זי"ע ובשייכות עם מצוות‬ ‫מן המסע מחוזקים ומרוממים‪ ,‬מלאים בשאיפה‬ ‫ובדברים אלו ביאר שתלמידי רבי עקיבא החשיבו‬ ‫"ואהבת לרעך כמוך" האמורה בפרשת השבוע‬ ‫להוסיף ולהעמיק בעבודת ה' ובהתמדת התורה‪.‬‬ ‫יותר מדי את הכלל ולא את הפרט ולכן לא נהגו‬ ‫אף היא‪.‬‬ ‫בחורי הישיבה יצאו מהתפעלות מעומק‬ ‫השיעור‪ ,‬ירדו לעומק הסוגיא בחדות ובבהירות‬ ‫והצטופפו לאחר השיעור לדון ולהתפלפל בנושא‪,‬‬ ‫ואף לאחר צאתו מהישיבה המשיכו והתלוו אליו‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫הל‬ ‫מחוברים‬ ‫פני‬ ‫היצירה‬ ‫"מכתבי יסוד‬ ‫העבודה המבואר"‪:‬‬ ‫לפתוח שערי גנזי‬ ‫הרה"ג רבי משה אברהם אויערבאך שליט"א‬ ‫המלך‬ ‫הביאור‪ .‬בחרדת קודש ניגשה המערכת‬ ‫עודנו עומד לפני ה'' לעורר ולייחד לבות‬ ‫למלאכת הפירוש‪ ,‬תוך הקפדה יתרה שלא‬ ‫ישראל לאביהם שבשמים בדבריו הקדושים‬ ‫כגחלי אש‪ ,‬שנאמרו לזמנם ולדורות"‪ .‬והוא‬ ‫בשורה מרוממת לחובבי‬ ‫להכניס מילים בפי קודשו של רבינו‪ .‬מדור‬ ‫הביאור עבר סינון קפדני במטרה לפתוח את‬ ‫מוסיף ומעיד כי "בכל הזמנים ולכל מה שצריך‬ ‫תורת החסידות ולמבקשי‬ ‫המקומות החתומים‪ ,‬לבאר מושגים בתורת‬ ‫מוצא בדבריו הקדושים את הדרך‪ ,‬ומאז ועד‬ ‫היום הדברים חדשים ושמחים כנתינתם מסיני‬ ‫השם‪ :‬פרויקט הענק "מכתבי‬ ‫הנסתר ולפענח רמיזות‪ ,‬הכל "על דרך אפשר"‬ ‫ובזהירות מופלגת‪ .‬עיקר המגמה הייתה‬ ‫לכל ההוגים והטועמים בו יערב לו מנופת צוף‬ ‫יסוד העבודה המבואר" מבית‬ ‫להשאיר את הדיבור המקורי בטהרתו‪ ,‬תוך‬ ‫הענקת המפתח הדרוש להבנת עומק כוונתו‪.‬‬ ‫וכל טעם"‪ .‬בעוד שהחיבור המרכזי נכתב בלשון‬ ‫ברורה יחסית‪ ,‬הרי שספר המכתבים נשאר‬ ‫ממלכת התורה 'עוז והדר'‬ ‫ההרחבות‪ .‬מדור 'הרחבות' המפואר מקבץ‬ ‫לאורך השנים חתום ומוצפן‪ ,‬ולשונו בו מדויקת‬ ‫ו'אור לישרים'‪ ,‬יוצא לאור עולם‪.‬‬ ‫דבר דבור על אופניו מכל ספרי רבינו – בעיקר‬ ‫להפליא – כל מילה רומזת לעולמות שלמים‪.‬‬ ‫העומק‪ .‬גדלותם של המכתבים מתבטאת‬ ‫לראשונה‪ ,‬מכתבי הקודש של‬ ‫מ'יסוד העבודה' ו'חסד לאברהם'‪ ,‬לצד ספרי‬ ‫רבותינו הקדושים לבית סלונים‪ .‬במדור זה‬ ‫במבנה המיוחד שלהם‪ ,‬המאיר נושאים עמומים‬ ‫רבינו ה'יסוד העבודה' זיע"א‪,‬‬ ‫שולבו דברי חז"ל ויסודות מתורת האריז"ל‪,‬‬ ‫במטרה להביא "מקרוב לחמנו" ולהעניק‬ ‫ומורכבים‪ .‬מלבד דברים נשגבים בעבודה‬ ‫פנימית‪ ,‬שוזר בהם רבינו עניינים קבליים‬ ‫שנשארו חתומים ונעולים‬ ‫ללומד תמונה שלמה ורחבה של שיטת העבודה‬ ‫טמירים‪ ,‬ומבאר בעומק רב את סודות שורשי‬ ‫לאורך דורות‪ ,‬מוגשים בביאור‬ ‫המיוחדת‪ ,‬המרימה את האדם מעל ענייני‬ ‫העולם הזה אל עולם שכולו אור‪.‬‬ ‫הנשמות וסדר השתלשלות העולמות – לעיתים‬ ‫במפורש ולעיתים ברמיזות דקות השזורות‬ ‫רהוט ומקיף המפענח את‬ ‫המערכת‪ .‬על המלאכה הכבירה הופקד‬ ‫בין השיטין‪ .‬בנוסף‪ ,‬מכתבי הקודש רצופים‬ ‫סודותיהם הכמוסים‬ ‫העורך האחראי הרה"ג רבי משה אברהם‬ ‫בביאורים עמוקים מאין כמותם על פסוקים‬ ‫אויערבאך שליט"א‪ ,‬מוותיקי עורכי הממלכה‬ ‫בספרי נביאים ותהילים‪ ,‬ומפרשים מדרשי‬ ‫ונכדו של בעל ה'יסוד העבודה' זיע"א‪ ,‬שזכה‬ ‫אגדה על דרך העבודה ותורת הסוד‪ ,‬בדומה‬ ‫החזון‪ .‬המלאכה הכבירה נועדה ליטול‬ ‫לערוך ולההדיר את תורת זקנו ברוב פאר‪.‬‬ ‫לדרכו בקודש של ה'עבודת ישראל'‪.‬‬ ‫את פניני הקודש של רבינו ה'יסוד העבודה'‬ ‫לצידו עמלו ללא לאות הרה"ג רבי שמחה‬ ‫החיזוק‪ .‬פן נוסף ומפעים המעצים את ערכה‬ ‫ולהגישם ערוכים ומבוארים בטוב טעם ודעת‪.‬‬ ‫ריזל שליט"א והרה"ג רבי מרדכי קסטלניץ‬ ‫של היצירה‪ ,‬הוא השילוב הנדיר הקיים בה‪.‬‬ ‫החזון היה להפוך את המכתבים‪ ,‬שהיו עד כה‬ ‫שליט"א – מרביצי תורה בישיבת "בית‬ ‫למרות רוממותם של המכתבים והשגותיהם‬ ‫כנחלת יחידים בלבד‪ ,‬ל"מים קרים על נפש‬ ‫אברהם"‪ ,‬שהתייגעו אות אחר אות לגלות‬ ‫העליונות‪ ,‬הרי שהם שזורים בדברים השווים‬ ‫"א ְפגְ ֵּשׁם‬ ‫עייפה" עבור כל מבקש השם‪ ,‬בבחינת ֶ‬ ‫עמקי מאמריה‪ .‬על מלאכת הביקורת הופקד‬ ‫לכל נפש‪ .‬רבינו הקדוש מרעיף בהם אימרות‬ ‫כְ ּדֹב ַשּׁכּול וְ ֶא ְק ַרע ְסגֹור לִ ָבּם"‪ ,‬לעורר את כוחות‬ ‫הגאון רבי דוד דייטש שליט"א (מחבר "זוהר‬ ‫טהורות של חיזוק‪ ,‬עצות יקרות‪ ,‬נחמה והדרכה‬ ‫הנפש ולהתחדש בחיות דקדושה‪.‬‬ ‫השבת" וש"ס)‪ ,‬אשר בקיאותו בכתבי רבינו היא‬ ‫מעשית בעבודת השם היומיומית‪ .‬כל אגרת‬ ‫המהות‪ .‬ספר ה'יסוד העבודה' נחשב לאבן‬ ‫לשם ולתפארת‪ ,‬והוא זיקק את התוכן לסולת‬ ‫עומדת בפני עצמה כבאר מים חיים של‬ ‫פינה ולספר יסודי ביותר בעולם החסידות‪ ,‬שכן‬ ‫נקיה‪ .‬כל הפרויקט זכה להכוונתו והנהגתו‬ ‫התעוררות‪ ,‬ומעניקה לכל יהודי – תהא מדרגתו‬ ‫הוא מאגד בתוכו את כל יסודות תורת הבעש"ט‬ ‫של הגה"צ רבי משה ברזובסקי שליט"א‪ ,‬ראש‬ ‫אשר תהא – את הכלים הרוחניים להעלות את‬ ‫הקדוש זיע"א‪ .‬בהקדמה לספר מפליא מרן‬ ‫ישיבת "בית אברהם"‪.‬‬ ‫נפשו למחוזות של קדושה ודבקות‪.‬‬ ‫ה'דברי שמואל' זיע"א את גודל קדושתו‪ ,‬ומסביר‬ ‫הבית‪ .‬יצירה מונומנטלית זו יוצאת לאור על‬ ‫האתגר‪ .‬מלאכת העריכה דמתה לחיפוש‬ ‫כי רבינו "עשה אזניים לתורה‪ ,‬אשרי אדם שומע‬ ‫ידי ממלכת התורה 'עוז והדר' בנשיאות הגאון‬ ‫אוצרות בלב ים‪ .‬ניכר בבירור כי המכתבים‬ ‫לו לשקוד על דלתותיו יום יום‪ ,‬מאשר אסף‬ ‫רבי יהושע לייפער שליט"א‪ ,‬ובשיתוף מכון‬ ‫נכתבו במקורם עבור יחידי סגולה המקיפים‬ ‫וליקט במלוא עומר בעינו הבדולח"‪ .‬תורתו של‬ ‫'אור לישרים' בראשות ריש מתיבתא הגאון‬ ‫ויודעים את כל כתבי האריז"ל‪ ,‬ולכן כל מכתב‬ ‫ה'יסוד העבודה' כלולה מכל הטעמים‪ ,‬בבחינת‬ ‫רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א‪ .‬המהדורה‬ ‫מכיל עניינים עמוקים מהאר"י ומהזוהר הקדוש‬ ‫לחם‪ ,‬יין ודבש; יצירה השווה לכל נפש שטעמה‬ ‫החדשה‪ ,‬המכילה קי"א מכתבי קודש (המאגדים‬ ‫הדורשים הרחבה עבור לומדים כערכנו‪ .‬כמו‬ ‫כצפיחית בדבש‪" :‬יין המשומר" לזקנים ותלמידי‬ ‫את ס"ט מכתבי המהדורה הראשונה יחד עם מ"ב‬ ‫כן‪ ,‬טומנים המכתבים בחובם רעיונות שהרחיב‬ ‫חכמים‪" ,‬לחם אבירים" לנערים‪ ,‬וגם "זבת חלב‬ ‫מכתבים חדשים שנוספו במהדורת תשע"ב)‪ ,‬מהווה‬ ‫רבינו בחיבורו 'חסד לאברהם' על פני דפים‬ ‫ודבש" לתשב"ר ולבאים בשערי החסידות‪.‬‬ ‫קנקן חדש כליל תפארת ביופיו‪ ,‬המאפשר לכל‬ ‫שלמים‪ ,‬אך כאן נוסחו בתמציתיות של משפטים‬ ‫הנצחיות‪ .‬על גודל כוחו והשפעתו לדורות‪,‬‬ ‫לומד לטעום מנופת צוף תורת סלונים ולהפוך‬ ‫ספורים‪ .‬האתגר היה לפענח את אותן רמיזות‬ ‫כותב בעל ה'ברכת אברהם' זיע"א דברים חוצבי‬ ‫לבריה חדשה בעבודת השם‪.‬‬ ‫דקות ולפרוס את היריעה בבהירות‪.‬‬ ‫להבות בשמו של מרן ה'דברי שמואל'‪'" :‬ואברהם‬ ‫הגליון השבועי מבית עוז והדר ‪ -‬אור לישרים‬ ‫ול‬ ‫מחוברים‬