מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — ראש השנה (2026-09-07)

ראש השנה שנת תשפ"ז
מה היה משתנה אילו ידענו מראש שזו השנה האחרונה שלנו?
אילו היינו יודעים בוודאות שראש השנה הזה פותח את השנה האחרונה של חיינו ,מה היה משתנה כבר מחר בבוקר? האם היינו ממשיכים לכעוס
על אותו אדם שאנחנו כועסים עליו כבר שלוש שנים? האם היינו משקיעים עוד מאות שעות בוויכוחים שאיש לא יזכור בעוד עשור? האם היינו
ממשיכים לדחות את הביקור אצל ההורים ,את השיחה עם הילד ,את בקשת הסליחה ,את שיעור התורה ואת הדבר שאנחנו אומרים כבר שנים
ש"כשיהיה קצת יותר זמן" נתחיל לעשות? ואולי השאלה המטרידה מכול היא אחרת :אם הידיעה שנותרה לנו שנה אחת הייתה משנה את סדר
העדיפויות שלנו ,מה זה אומר על סדר העדיפויות שלפיו אנחנו חיים עכשיו?
ראש השנה מעמיד את שאלת החיים במרכז התפילה .אנחנו מבקשים שוב ושוב" :זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך
אלוקים חיים" .אנחנו אומרים "מי יחיה ומי ימות" ,מבקשים להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ומתחננים על שנה של חיים ,ברכה ושלום .אבל
דווקא ריבוי הבקשות לחיים יכול להסתיר שאלה אחת פשוטה :מה אנחנו מתכוונים לעשות עם החיים אם נקבל אותם?
אנחנו רגילים לחשוב על חיים במונחים של כמות .עוד שנה ,עוד חודש ,עוד יום .אבל אדם יכול לקבל עוד שנה ולבזבז אותה ,והוא יכול לקבל
יום אחד ולהכניס לתוכו עולם שלם .לכן דוד המלך אינו מבקש רק חיים ארוכים .הוא אומר" :הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל
אני" (תהלים לט ,ה) .זו תפילה מפתיעה .בדרך כלל אנחנו מבקשים לא לדעת את הקץ .דוד מבקש תודעה של קץ ,מפני שהידיעה שהזמן מוגבל
משנה את האופן שבו הזמן מקבל ערך.
משה רבנו אומר בתפילה המיוחסת לו" :למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ ,יב) .הוא אינו מבקש לדעת כמה ימים בדיוק נשארו
לנו ,אלא לדעת למנות אותם .יש הבדל עצום בין לדעת שמספר הימים מוגבל לבין לחיות מתוך הידיעה הזאת .כולנו יודעים באופן אינטלקטואלי
שהחיים אינם נצחיים ,אבל רוב הזמן אנחנו מתכננים ,דוחים ,רבים ונעלבים כאילו לפנינו מאגר בלתי מוגבל של ימים.
חז"ל הפכו את הידיעה הזאת להוראה מעשית .רבי אליעזר אומר במשנה במסכת אבות" :שוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב ,י) .הגמרא במסכת
שבת מספרת שתלמידיו שאלו אותו את השאלה המתבקשת" :וכי אדם יודע איזהו יום ימות?" רבי אליעזר השיב" :וכל שכן ישוב היום שמא ימות
למחר ,ונמצא כל ימיו בתשובה" (דף קנג ע"א) .לכאורה התשובה פשוטה ,אבל מסתתר בה רעיון עמוק מאוד .אינך צריך לדעת מתי תמות .אתה
צריך לדעת שאינך יודע.
אנחנו נוטים לחשוב שאי הוודאות לגבי סוף החיים מאפשרת לנו לדחות את המחשבה עליו .רבי אליעזר הופך את ההיגיון :דווקא מפני שאינך
יודע ,אין לך יום שאפשר להתייחס אליו כמובן מאליו.
רבי יוחנן בן זכאי ממשיך שם במשל למלך שהזמין את עבדיו לסעודה ולא הודיע להם מתי תתקיים .הפיקחים התכוננו וישבו על פתח בית המלך,
ואילו הטיפשים המשיכו במלאכתם מתוך הנחה שיש עוד זמן .לפתע ביקש המלך את עבדיו .הפיקחים נכנסו כשהם מוכנים ,והאחרים נתפסו
בלתי מוכנים (שבת דף קנג ע"א) .הבעיה של הטיפשים במשל אינה שהם לא ידעו שהסעודה תתקיים .הם ידעו .הם רק הניחו שהיא לא תתקיים
עכשיו .אולי זה אחד הסיפורים המדויקים ביותר על האופן שבו אנחנו חיים .כולנו יודעים שהילדים יגדלו ,אבל לא השנה .אנחנו יודעים שההורים
מזדקנים ,אבל עדיין יש זמן .אנחנו יודעים שהגוף אינו נשאר בן שלושים לנצח ,אבל נטפל בו אחר כך .אנחנו יודעים שהזדמנויות נסגרות ,אבל
תמיד נדמה לנו שתהיה עוד הזדמנות .אנחנו יודעים שאדם יקר לנו לא יהיה כאן לעולם ,אבל דווקא מפני שהוא נמצא כאן היום אנחנו מתנהגים
כאילו הוא מובטח לנו גם מחר.
כמה דברים חשובים בחיים נדחים לא מפני שאיננו רוצים אותם ,אלא מפני שאנחנו מניחים שיהיה זמן לרצות אותם אחר כך?
המשנה במסכת אבות מביאה את דברי רבי טרפון" :היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק" (אבות ב ,טו).
חז"ל אינם אומרים שהחיים חסרי זמן ,אלא שהזמן קצר ביחס למלאכה .הבעיה איננה רק כמה שנים קיבלנו ,אלא כמה דברים בעלי משמעות
אנחנו מנסים לדחוס לתוכן .להיות בן זוג ,הורה ,בן להורים ,חבר ,עובד ,לומד תורה ,אדם בעל אחריות חברתית ואדם שעובד על מידותיו ,וכל זה
בתוך מספר מוגבל של שעות ביום ומספר שאיננו יודעים של שנים בחיים.
לכן זמן הוא לא רק משאב .זמן הוא בחירה .כאשר אני נותן שעה לדבר אחד ,אינני רק נותן לו שעה .אני לוקח את השעה מכל הדברים האחרים
שיכולתי לעשות בה .כאשר אדם יושב עוד שעה מול מסך ,הוא לא "בזבז שעה" באופן מופשט .הוא לקח שעה מחייו ונתן אותה למסך .כאשר
הוא עובד בכל ערב עד מאוחר ,ייתכן שיש לכך סיבות מוצדקות מאוד ,אבל השעות הללו נלקחות ממקום אחר .אין מחסן סודי שממנו אפשר
יהיה להחזיר אותן בעתיד.
אולי משום כך התורה מתייחסת לזמן כאל חומר שממנו בנויים החיים .בפרשת וילך אומר משה רבנו " :בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל
עוד לצאת ולבוא" (דברים לא ,ב) .רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מביא את דברי חז"ל" :היום מלאו ימי ושנותי ,ביום זה נולדתי וביום זה אמות" (דברים
לא ,ב) .יש משהו עוצמתי מאוד בתמונה הזאת .משה רבנו יודע שהיום הוא יומו האחרון ,ובאותו יום הוא אינו עסוק בחיפוש אחר עוד חוויה
לעצמו .הוא מדבר אל העם ,מחזק את יהושע ,כותב את התורה ומוסר אותה .הידיעה שהזמן נגמר אינה מצמצמת אותו אל עצמו .היא מחדדת
את מה שהוא צריך להשאיר אחריו.
מה היינו עושים אילו ידענו שזה היום האחרון שלנו? זו שאלה שקל להפוך לקלישאה .אולי היינו נוסעים לים ,מחבקים את הילדים ואוכלים
משהו שאנחנו אוהבים .אבל השאלה התורנית עמוקה יותר :אילו ידענו שהזמן מוגבל ,מה היינו מבינים פתאום על הדברים שאנחנו משקיעים
בהם את חיינו עכשיו?
האם היינו ממשיכים להתווכח עם אח שלא דיברנו איתו ארבע שנים בגלל סכסוך שכבר קשה לזכור כיצד התחיל? האם עדיין היה חשוב לנו כל
כך מי ישב באיזה מקום בבית הכנסת? האם היינו ממשיכים לא לדבר עם בן הזוג עד שהוא יבקש סליחה ראשון? האם עדיין היינו מודדים את
עצמנו לפי המכונית של השכן ,המשכורת של החבר או מספר האנשים שהגיבו למה שפרסמנו?
הדברים האלה אינם נעשים בהכרח חסרי משמעות מפני שהחיים קצרים ,אבל הפרופורציות משתנות.
וכאן המחקר הפסיכולוגי מגלה דבר מרתק .הפסיכולוגית Laura Carstensenמאוניברסיטת Stanfordפיתחה יחד עם עמיתיה את
,Socioemotional Selectivity Theoryתאוריית הבררנות החברתית-רגשית .במשך שנים חקרה Carstensenכיצד תפיסת הזמן שנותר לאדם
משפיעה על המטרות שהוא בוחר ועל האנשים שבהם הוא משקיע.
אחת התובנות המרכזיות של התאוריה היא שלא הגיל כשלעצמו משנה את סדרי העדיפויות שלנו ,אלא האופן שבו אנחנו תופסים את הזמן
שנותר לנו .כאשר אדם מרגיש שהעתיד ארוך ופתוח ,הוא נוטה לתת משקל גדול יותר למטרות שיניבו פירות בעתיד :לרכוש ידע ,להכיר אנשים
חדשים ,להרחיב אפשרויות ולבנות קריירה .כאשר אופק הזמן נתפס כמוגבל ,סדרי העדיפויות משתנים .אנשים נוטים להשקיע יותר במטרות
בעלות משמעות רגשית בהווה ,בקשרים קרובים ובדברים שהם מרגישים שהם באמת חשובים.
החוקרים מצאו שהשינוי הזה אינו מוגבל רק לאנשים מבוגרים .כאשר גם אנשים צעירים הוכנסו מבחינה מחשבתית למצבים שבהם אופק הזמן
נתפס כמוגבל ,ההעדפות שלהם השתנו .כלומר ,משהו באופן שבו אנחנו תופסים את הזמן משנה את השאלה מה שווה לנו לעשות איתו.
זו תגלית פסיכולוגית מרתקת ,אבל רבי אליעזר ניסח את האתגר כמעט אלפיים שנה קודם לכן" :שוב יום אחד לפני מיתתך" .אינך צריך לחכות
לגיל שמונים כדי לקבל את הבהירות של אדם שמבין שהזמן מוגבל .אפשר לחיות בגיל ארבעים או חמישים עם תודעה שהחיים אינם מחסן
אינסופי של "אחר כך".
אולי אחת הטרגדיות האנושיות היא שאנחנו מקבלים לעיתים את הבהירות הזאת רק כאשר הזמן באמת מתחיל להיסגר .אדם מקבל אבחנה
רפואית ,ופתאום דברים שהעסיקו אותו אתמול נראים מגוחכים .משפחה עוברת תאונה ,ופתאום המריבה שהייתה בבוקר מאבדת את משמעותה.
אדם מאבד חבר בן גילו ,ולכמה ימים הוא מסתכל אחרת על אשתו ,על ילדיו ועל החיים .הוא מבטיח לעצמו לא לקחת עוד שום דבר כמובן
מאליו .אבל אז עוברים שבועיים .החיים חוזרים למסלולם .הטלפון מצלצל ,העבודה לוחצת ,החשבונות מגיעים ,מישהו עוקף אותנו בכביש,
מישהו אומר משהו מעצבן ,ואנחנו חוזרים לאט לאט לחיות כאילו הזמן שוב נעשה אינסופי.
מדוע? מפני שהנפש אינה יכולה לחיות כל הזמן בתחושת חירום .וטוב שכך .אדם אינו אמור להתעורר בכל בוקר בחרדה שמא זה יומו האחרון.
התורה אינה מבקשת מאיתנו לחיות בפחד מתמיד מן המוות .היא מבקשת דבר עדין וחכם יותר :להשתמש בידיעת הסופיות כדי ללמוד כיצד
לחיות .יש הבדל עצום בין פחד מן המוות לבין תודעת הזמן .פחד מן המוות יכול לשתק .תודעת הזמן יכולה לסדר סדרי עדיפויות .הפסוק אינו
אומר "הפחד אותנו מפני מותנו" ,אלא "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" .המטרה היא חכמה.
מהי החכמה הזאת? אולי החכמה היא לדעת שלא כל דבר שמבקש את הזמן שלנו ראוי לקבל אותו.
לא כל ויכוח צריך להסתיים בניצחון .לא כל הודעה דורשת תגובה מיידית .לא כל אדם צריך לאהוב אותנו .לא כל הזדמנות חייבים לנצל .לא כל
שקל נוסף שווה עוד שעה מן הבית .לא כל פגיעה צריכה להישמר בזיכרון שנים .ולא כל דבר חשוב אפשר לדחות לשלב בחיים שבו סוף סוף
יהיה זמן .מפני שהשלב הזה אולי אינו קיים.
אחת האשליות הנפוצות היא שיום אחד החיים "יסתדרו" .אחרי שהילדים יגדלו יהיה זמן לזוגיות .אחרי שנסיים את הפרויקט יהיה זמן ללמוד.
אחרי שנצא לפנסיה יהיה זמן לחברים .אחרי שהעסק יתייצב יהיה זמן לבריאות .אחרי התקופה הלחוצה נתחיל להתפלל כמו שצריך .אבל החיים
אינם חדר המתנה לחיים אחרים .התקופה הלחוצה הזאת היא החיים .הילדים בגיל הזה הם החיים.
ההורים בגיל הזה הם החיים .הגוף שיש לנו היום הוא החיים .והשנה שאנחנו מבקשים עכשיו לקבל היא לא הכנה לשנה שבה נתחיל סוף סוף
לחיות.
שלמה המלך אומר " :כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ,כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קהלת ט ,י) .אין
כאן קריאה לפעילות חסרת גבולות ,אלא להפך :כאשר אתה יודע שהזמן מוגבל ,אל תשאיר את הדברים החשובים ביותר למקום שאין בו עוד
אפשרות לעשות אותם.
יש שיחות שיש להן תאריך תפוגה .יום אחד הילד כבר לא ישאל אותנו אם יש לנו זמן לשחק איתו .יום אחד ההורים כבר לא יחכו שנבוא .יום
אחד אדם שאנחנו אוהבים כבר לא יהיה בצד השני של הטלפון .יום אחד הגוף לא יוכל לעשות דברים שאנחנו דוחים היום .יום אחד גם אנחנו
כבר לא נוכל לומר "מחר" .וזה אינו אמור להכניס אותנו לדיכאון .הוא אמור לגרום לנו לשאול מה ראוי לקבל את היום.
הגמרא במסכת ברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שבשעת פטירתו נכנסו תלמידיו לבקרו ומצאו אותו בוכה .הם שאלו אותו מדוע הוא בוכה,
והוא השיב שאילו היו מוליכים אותו לפני מלך בשר ודם ,שהיום כאן ומחר בקבר ,שכעסו אינו כעס עולם ומאסרו אינו מאסר עולם ,היה בוכה,
ועכשיו מוליכים אותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ,ולא יבכה? (דף כח ע"ב) .אחד מגדולי התנאים מגיע לסוף חייו ואינו מתייחס לרגע כאל
סיום טכני .כאשר הזמן נגמר ,המשמעות של הבחירות מתחדדת.
אבל ראש השנה מעניק לנו מתנה נדירה :הוא מאפשר לנו לעמוד מול השאלות האלה כאשר אנחנו עדיין יכולים לענות עליהן במעשים.
אנחנו לא צריכים לחכות למיטת בית חולים כדי לגלות עם מי באמת רצינו לבלות .אנחנו לא צריכים לחכות להלוויה כדי לומר לאדם כמה הוא
יקר לנו .אנחנו לא צריכים לחכות שהילדים יעזבו את הבית כדי להבין שהשנים שבהן הם ביקשו את תשומת הלב שלנו היו קצרות .אנחנו לא
צריכים לחכות לפנסיה כדי לגלות שעבודה הייתה חלק מן החיים ולא החיים כולם .ואיננו צריכים לדעת שזו השנה האחרונה כדי לשאול כיצד
היינו חיים אילו הייתה.
אולי כדאי להפוך את השאלה הזאת למבחן קטן של סדרי העדיפויות שלנו .אם הייתי יודע שנותרה לי שנה אחת ,איזה סכסוך הייתי מסיים? עם
מי הייתי מבלה יותר? איזה חלום הייתי מפסיק לדחות? איזה שיעור תורה הייתי מכניס לחיי? על איזה דבר הייתי מפסיק לבזבז שעות? למי
הייתי אומר תודה? ממי הייתי מבקש סליחה? ומה מכל הדברים האלה באמת מחייב לדעת שנותרה לי שנה?
זו השאלה החשובה.
אם הייתי מתקשר לאבא שלי יותר אילו ידעתי שנותרה שנה ,מדוע לא להתקשר אליו עכשיו? אם הייתי משקיע יותר בזוגיות ,למה לחכות? אם
הייתי מפסיק סכסוך מטופש ,מה בדיוק אני מרוויח מכך שאני ממשיך אותו? אם הייתי לומד יותר תורה ,איזה מידע חדש על אורך חיי דרוש לי
כדי להתחיל? אולי אנחנו מחכים לוודאות על קוצר הזמן כדי לעשות דברים שאנחנו כבר יודעים שהם נכונים גם בלי הוודאות הזאת.
המחקר של Carstensenמלמד שכאשר אופק הזמן מצטמצם ,אנשים נעשים בררנים יותר בקשרים ובמטרות שלהם .הם אינם בהכרח מפסיקים
לחיות .להפך ,הם עשויים להשקיע יותר במה שמעניק משמעות רגשית אמיתית .יש בכך שיעור גדול לראש השנה :אולי חכמה אינה להספיק
יותר דברים בשנה הקרובה ,אלא לדעת אילו דברים אינם ראויים יותר לקבל שנה מחיינו.
אנחנו חיים בתרבות שמלמדת אותנו לייעל את הזמן .אפליקציות מלמדות כיצד להספיק יותר ,יומנים מסדרים משימות ,הרצאות מלמדות
Productivityוניהול זמן .אבל אפשר לנהל את הזמן בצורה מושלמת ולהקדיש אותו לדברים הלא נכונים.
אדם יכול להספיק עשרים משימות ביום ועדיין לא להספיק את החיים שלו.
אולי ראש השנה אינו רק סדנה לניהול זמן .הוא יום לבירור ערך הזמן .רבי טרפון אינו אומר רק "היום קצר" .הוא מוסיף "והמלאכה מרובה" .אם
כך ,לא נספיק הכול .זו עובדה .ולכן הבגרות אינה רק ללמוד להספיק יותר ,אלא ללמוד לבחור על מה נוותר.
כל "כן" שאנחנו אומרים הוא גם "לא" למשהו אחר .כן לעוד שעה בעבודה יכול להיות לא לארוחת ערב עם המשפחה .כן לעוד חצי שעה בטלפון
יכול להיות לא לחצי שעה של לימוד .כן לעוד שנה של גאווה יכול להיות לא לעוד שנה של קשר עם אח .כן לצורך להוכיח שאני צודק יכול
להיות לא לשלום בבית.
וכאשר אנחנו מבקשים בראש השנה עוד זמן ,אולי מן הראוי לשאול לא רק כמה זמן אנחנו מבקשים ,אלא למי ולמה אנחנו מתכוונים לתת אותו .
יש עוד נקודה עדינה .תודעת הסופיות אינה צריכה לגרום לנו לעשות רק דברים "גדולים" .לפעמים היא מחזירה ערך דווקא לדברים הקטנים
ביותר .לשבת עם ילד בלי להסתכל בטלפון .לשתות קפה עם בן הזוג .להתקשר לחבר .ללמוד דף .ללכת ברגל .להקשיב לסיפור שכבר שמענו
מאבא שלוש פעמים.
כאשר הזמן נראה אינסופי ,הדברים הקטנים נראים זניחים .כאשר מבינים שהזמן מוגבל ,מתברר שהם החיים עצמם.
אולי זו הסיבה שראש השנה אינו רק יום שבו אנחנו מבקשים שלא למות .אנחנו מבקשים חיים .וחיים במובן התורני אינם רק המשך פעולת הלב
והריאות .אנחנו אומרים" :זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים ...למענך אלוקים חיים" .החיים שאנחנו מבקשים אמורים להיות מופנים אל משמעות
הגדולה מעצם הישרדותנו.
אפשר לחיות עוד שנה ולא להיות באמת נוכח בה .אפשר להגיע לראש השנה הבא ולגלות ששוב היינו עסוקים מאוד ,אבל איננו יודעים במה.
שוב עבדנו .שוב רצנו .שוב ענינו .שוב קנינו .שוב כעסנו .שוב דחינו .ושוב חלפה שנה....
אולי משום כך ראש השנה אינו רק יום שבו הקב"ה שואל כמה זמן יינתן לנו .הוא גם יום שבו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה נעשה בזמן
אם יינתן.
אין צורך לחיות כאילו כל יום הוא היום האחרון במובן הדרמטי .אי אפשר לנהל כך משפחה ,עבודה וחברה .אבל אפשר לחיות כאשר הידיעה
שהימים אינם בלתי מוגבלים יושבת בשקט ברקע ומסייעת לנו לבחור.
אפשר לשאול לפני ויכוח :האם הדבר הזה יהיה חשוב לי בעוד שנה? אפשר לשאול לפני עוד ערב שנבלע במסך :האם כך אני רוצה לתת את
הערב הזה מחיי? אפשר לשאול כאשר ילד מבקש לדבר בדיוק בזמן לא נוח :האם ההזדמנות הזאת תחזור באותה צורה?
אפשר לשאול כאשר אנחנו דוחים אדם יקר :מה גורם לי להיות בטוח שתמיד יהיה אחר כך? ואפשר לשאול בראש השנה :אם הקב"ה יכתוב
אותי היום לעוד שנה של חיים ,איזה דבר בחיי יהיה ראוי לכך שקיבלתי בשבילו את השנה הזאת?
חז"ל לא ביקשו מאיתנו לדעת את יום מותנו .להפך ,רבי אליעזר בנה את כל דבריו על כך שאיננו יודעים אותו .אולי דווקא אי הידיעה היא
המתנה .אילו ידענו בדיוק כמה זמן נשאר ,החיים היו עלולים להפוך לספירה לאחור .מפני שאיננו יודעים ,כל יום יכול להישאר יום רגיל ,ובכל
זאת להיות יקר.
ראש השנה אינו מבקש מאיתנו לחיות בפחד שהשנה תהיה האחרונה .הוא מזמין אותנו לשאול שאלה אחרת :אם הייתי יודע שזו השנה האחרונה,
אילו דברים הייתי מפסיק לדחות ,ועל אילו דברים הייתי מפסיק לבזבז את חיי ?ואחרי שנענה בכנות ,תישאר שאלה אחת שאין לנו דרך להתחמק
ממנה :אם הדברים האלה באמת חשובים ,למה אנחנו צריכים לדעת שזו השנה האחרונה כדי להתחיל לחיות אותם כבר השנה.
מה הקב"ה זוכר שאנחנו כבר הספקנו לשכוח?
אנחנו יושבים בראש השנה ומנסים להיזכר בשנה שעברה .מה עבר עלינו ,מה השתנה ,מה הצלחנו לעשות ,היכן טעינו ,למי אנחנו חייבים תודה
וממי אנחנו צריכים לבקש סליחה .אבל ככל שאנחנו מנסים להיזכר ,מתבררת עובדה פשוטה ומעט מטרידה :רוב השנה כבר איננה נמצאת
בזיכרון שלנו .מי מאיתנו זוכר מה עשה ביום שלישי רגיל בחודש כסלו? מי זוכר את כל השיחות שניהל ,את כל המשפטים שאמר לילדיו ,את כל
האנשים שפגש ,את כל ההחלטות הקטנות שקיבל כאשר איש לא הסתכל? שנה שלמה עברה עלינו ,אלפי שעות של חיים ,ובסופו של דבר נשארו
בזיכרון כמה אירועים גדולים ,כמה תמונות ,כמה הצלחות ,כמה כאבים וכמה סיפורים שאנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו .ואז מגיע ראש השנה
ומעמיד במרכזו מילה אחת שמטלטלת את כל היחס שלנו לעבר :זיכרון.
התורה מכנה את ראש השנה "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג ,כד) ,וחז"ל קבעו בתפילת מוסף ברכה שלמה של זכרונות .הגמרא
במסכת ראש השנה אומרת" :אמרו לפני בראש השנה מלכויות ,זכרונות ושופרות .מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ,זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם
לפני לטובה ,ובמה? בשופר" (דף טז ע"א) .אבל כאן מתעוררת שאלה יסודית :מה פירוש לבקש מן הקב"ה שיזכור? אדם זוכר מפני שהוא עלול
לשכוח .אנחנו רושמים תזכורת בטלפון מפני שאנחנו חוששים שנשכח פגישה ,קושרים דבר לדבר כדי לזכור משימה ,מצלמים רגע מפני שאנחנו
יודעים שהזיכרון ידהה .אבל הקב"ה אינו סובל משכחה .אם כן ,מה פירוש כל שפת הזיכרון של ראש השנה?
בתפילת הזכרונות אנחנו אומרים" :אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם ,לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית ,כי אין שכחה
לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך" .המשפט הזה עצמו פותר את הסתירה .אנחנו מבקשים זיכרון דווקא ממי שאין לפניו שכחה .כלומר,
הזיכרון האלוקי איננו ניסיון לשחזר מידע שאבד ,אלא העמדת הדבר לפניו כבעל משמעות וכראוי להתייחסות .כאשר התורה אומרת שהקב"ה
"זוכר" ,אין פירוש הדבר שקודם לכן שכח ,אלא שהדבר מקבל נוכחות ופועל בתוך המציאות.
כך אנחנו מוצאים אצל נח .לאחר חודשים בתיבה ,כאשר העולם כולו מכוסה מים ,נאמר" :ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה
אשר אתו בתבה ,ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית ח ,א) .אין פירוש הדבר שהקב"ה היה עסוק במבול ולפתע נזכר שנח נשאר
בתיבה .הזיכרון מתבטא בפעולה .הקב"ה זוכר את נח ,ומאותו רגע מתחיל מעבר מן המבול אל העולם החדש.
כך גם בשעבוד מצרים " :וישמע אלוקים את נאקתם ויזכר אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב ,כד) .הברית לא נשכחה
עד אותו רגע .הזיכרון מבטא את כניסתה אל ההווה ואת תחילת תהליך הגאולה .וכך אומר ירמיהו בשם הקב"ה" :זכרתי לך חסד נעוריך אהבת
כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב ,ב) .שנים רבות חלפו מאז דור המדבר ,ובכל זאת מעשה של אמונה שנעשה בעבר
נשאר נוכח לפני הקב"ה.
וכאן ראש השנה מתחיל לגעת במקום אישי מאוד .אם אין שכחה לפני כסא כבודו ,פירוש הדבר שלא רק החטאים שאנחנו זוכרים נמצאים לפניו.
גם הדברים שכבר שכחנו נמצאים שם .משפט שאמרנו לפני חודשים ונעלם מזיכרוננו ,אבל אולי נשאר בלבו של מי ששמע אותו .החלטה קטנה
שקיבלנו כאשר איש לא ראה .רגע שבו יכולנו לעגל פינה ובחרנו להיות ישרים .פעם שבה אדם היה זקוק לנו ואמרנו שאין לנו זמן .פעם אחרת
שבה דווקא עצרנו הכול וישבנו לידו .מבחינתנו אלה היו אולי דקות אבודות בתוך שנה עמוסה .לפני הקב"ה הן אינן אבודות.
הדבר נעשה מעניין עוד יותר כאשר מסתכלים על האופן שבו הזיכרון האנושי באמת עובד .במשך שנים רבות היה נוח לחשוב על הזיכרון כעל
ארכיון פנימי ,כאילו המוח מצלם אירועים ,מאחסן אותם ,וכאשר אנחנו "נזכרים" אנחנו פשוט שולפים את הסרט מן המדף .המחקר הפסיכולוגי
והנוירולוגי מציג תמונה מורכבת הרבה יותר .הזיכרון האוטוביוגרפי הוא במידה רבה ,Reconstructive Memoryזיכרון משחזר .כאשר אנחנו
נזכרים ,איננו תמיד שולפים הקלטה מושלמת של העבר ,אלא בונים מחדש את האירוע מתוך פרטים שנשמרו ,ידע מאוחר יותר ,רגשות ,אמונות,
שיחות שקיימנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו.
הפסיכולוג ,Daniel Schacterשחקר במשך שנים את פעולת הזיכרון האנושי ,עסק בין השאר באופן שבו הזיכרון חשוף להטיות ולעיצוב מחדש.
מחקרים בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי מצביעים על כך שהאמונות והרגשות שיש לנו בהווה יכולים להשפיע על האופן שבו אנחנו זוכרים את
העבר .אין פירוש הדבר שכל זיכרון שלנו שקרי או שאין לסמוך על הזיכרון ,אלא שהזיכרון האנושי איננו מצלמת אבטחה ניטרלית .הוא מערכת
חיה שמנסה גם ליצור משמעות ולשמור על תחושת רציפות של העצמי.
וזה כבר נוגע ישירות לחשבון הנפש של ראש השנה .כאשר אנחנו מסכמים את השנה ,מי מספר את הסיפור? אנחנו .ומי עומד למשפט בתוך
הסיפור? גם אנחנו .כלומר ,במידה מסוימת אנחנו גם הנאשם ,גם העד וגם מי שעורך את חומר הראיות .האם ייתכן שבמשך השנה ערכנו מעט
את הסרט בלי לשים לב?
נניח ששני בני זוג מנסים לשחזר מריבה שהתרחשה לפני שלושה חודשים .הבעל אומר" :אני רק ניסיתי להסביר ,ואת התחלת לצעוק" .האישה
זוכרת" :אני דיברתי בשקט ,ואתה זה שהתפרצת" .שניהם אינם בהכרח משקרים .ייתכן שכל אחד מהם באמת זוכר את האירוע דרך החוויה
הרגשית שלו .הוא זוכר את עצמו כמנסה להסביר מפני שכך חווה את כוונתו ,והיא זוכרת את הטון שלו כאיום מפני שכך חוותה אותו .אם הייתה
מצלמה בחדר ,ייתכן ששניהם היו מופתעים מן הסרט.
כמה פעמים זה קורה גם בינינו לבין עצמנו? אנחנו אומרים" :לא הייתה לי ברירה" .האם באמת לא הייתה ברירה ,או שזו הייתה האפשרות הנוחה
ביותר? אנחנו אומרים" :ניסיתי הכול" .האם באמת ניסינו הכול? אנחנו אומרים" :הוא התחיל" .אבל מה קרה חמש דקות קודם? אנחנו אומרים:
"לא התכוונתי לפגוע" .ייתכן שלא התכוונו ,אבל האם העובדה שלא התכוונו מוחקת את מה שהאדם השני חווה?
כאן נכנסת תופעה פסיכולוגית נוספת ,Self-Serving Bias ,הטיה לטובת העצמי .בני אדם נוטים לעיתים לפרש אירועים באופן שמגן על הדימוי
העצמי שלהם .כאשר הצלחנו ,קל לנו לייחס את ההצלחה לכישרון ,למאמץ ולחכמה שלנו .כאשר נכשלנו ,קל יותר לראות את הנסיבות ,את
חוסר המזל ,את האדם האחר ואת התנאים שלא אפשרו לנו להצליח .גם בזיכרון האוטוביוגרפי נמצאו הטיות של עקביות ,שיפור עצמי וחיוביות,
המשפיעות על האופן שבו אנחנו בונים את סיפור העבר שלנו.
אין בכך בהכרח צביעות .זו יכולה להיות תכונה אנושית עמוקה .קשה לחיות כאשר בכל ערב אנחנו מפרקים לחלוטין את הדימוי שיש לנו על
עצמנו .הנפש זקוקה לרציפות ולתחושת ערך .אבל המנגנון שמגן עלינו עלול גם למנוע מאיתנו לראות דברים שאנחנו צריכים לתקן.
אולי משום כך ראש השנה אינו מסתפק בזיכרון שלנו .אנחנו אומרים " :כי זכר כל המעשים לפניך בא ,ואתה דורש מעשה כולם" .לא הזיכרון
הערוך שלנו מגיע לפניו ,אלא המעשים עצמם .יש כאן פער עצום .אני זוכר את הכוונה שלי ,והקב"ה יודע גם כיצד היא פגשה את האדם שמולי.
אני זוכר מדוע הייתי לחוץ ,והוא יודע גם מה אמרתי מתוך הלחץ .אני זוכר כמה עבדתי קשה ,והוא יודע גם מי שילם בבית את מחיר העבודה
הזאת .אני זוכר את העלבון שקיבלתי ,והוא יודע גם את העלבון שנתתי.
המשנה במסכת אבות אומרת" :דע מה למעלה ממך ,עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב ,א) .יש כאן שלוש שכבות :ראייה,
שמיעה וכתיבה .דבר יכול לחלוף מזיכרוננו ,אבל הוא כבר היה חלק מן החיים .אנחנו איננו יכולים לחזור אל יום מסוים ולמחוק את הדרך שבה
דיברנו ,אבל אנחנו יכולים להחליט מה נעשה עם הידיעה הזאת מכאן ולהבא.
והנה מתגלה הצד השני של הזיכרון האלוקי ,צד שאנחנו עלולים לשכוח כאשר מדברים על יום הדין .אם אין שכחה לפני כסא כבודו ,גם הטוב
אינו הולך לאיבוד.
אדם נתן פעם מאה שקלים למשפחה שהייתה זקוקה לעזרה ושכח מכך אחרי שבוע .הקב"ה לא שכח .אישה ישבה לילה שלם ליד מיטת אמה
בבית החולים ,שנים חלפו והלילה הזה נבלע בתוך אלפי לילות אחרים ,אבל הוא לא נעלם .אדם שמע שמישהו בעבודה מושמץ ובחר לא להצטרף
לשיחה .איש לא נתן לו תעודה על השתיקה הזאת .אולי אפילו הוא עצמו שכח ממנה .נער ראה ילד שיושב לבדו וניגש אליו .מורה אמר לתלמיד
משפט של אמונה ששינה את חייו ,והמורה עצמו מעולם לא ידע מה עשה .כמה מעשים טובים עשינו בחיינו שכבר אינם קיימים בזיכרון שלנו,
אבל ממשיכים להתקיים בחיים של אנשים אחרים?
חז"ל מלמדים בגמרא במסכת ראש השנה שברכת הזכרונות אינה בנויה רק על זיכרון פרטי .הם אף אומרים שאין מזכירים בה זיכרון של יחיד,
אפילו לטובה ,אלא בונים את הברכה מתוך זיכרון שיש לו משמעות רחבה יותר (דף לב ע"ב) .אנחנו מזכירים את נח ואת הברית ,את יציאת מצרים
ואת חסד הנעורים של ישראל .הזיכרון של ראש השנה מלמד אותנו לראות את חיינו לא כאוסף רגעים מבודדים ,אלא כחלק מסיפור רחב יותר.
אחד הפסוקים המופיעים בזכרונות אומר" :ויזכר להם בריתו וינחם כרב חסדיו" (תהלים קו ,מה) .הזיכרון האלוקי מחובר לחסד .זו נקודה חשובה
מאוד .כאשר אדם חושב על כך שהקב"ה זוכר הכול ,הוא עלול לדמיין רק מצלמת אבטחה שמימית שאוספת חומר נגדו .אבל הזכרונות של ראש
השנה אינם בנויים כך .אנחנו מבקשים" :זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים" .הזיכרון שאנחנו מבקשים הוא זיכרון של
רחמים .חז"ל אף אומרים על השופר" :תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ,ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם
עצמכם לפני" (ראש השנה דף טז ע"א) .איזו אמירה מופלאה .אנחנו עומדים בראש השנה עם שנה שאינה מושלמת ,וחז"ל מלמדים אותנו להזכיר
לפני הקב"ה מעשה שנעשה לפני אלפי שנים .זכותו של אברהם ,מסירותו של יצחק והברית שנוצרה אינם נעלמים מפני שהזמן חלף .יש דברים
שהזיכרון האלוקי נושא מדור לדור.
ואולי מכאן אפשר ללמוד משהו גם על האופן שבו אנחנו זוכרים אנשים .האם אנחנו זוכרים אדם רק לפי הרגע האחרון שבו אכזב אותנו? האם
טעות אחת מוחקת אצלנו עשר שנים של חברות? האם מריבה אחת עם בן זוג גורמת לנו באותו רגע לשכוח מאות מעשים של אהבה? האם
כאשר ילד עושה דבר שמכעיס אותנו אנחנו זוכרים את כל מי שהוא ,או שרגע אחד הופך בעינינו לכל הזהות שלו ?
הפסיכולוגיה מכירה היטב את העובדה שרגש בהווה משפיע על נגישותם של זיכרונות .כאשר אדם נמצא במצב רגשי מסוים ,זיכרונות התואמים
את אותו מצב יכולים להיות נגישים יותר .בשעת כעס נדמה לפעמים שכל ההיסטוריה מוכיחה שהאדם שמולנו"תמיד כזה" .פתאום אנחנו זוכרים
את מה שאמר לפני שנתיים ,את מה שעשה בחופשה לפני ארבע שנים ואת המריבה ההיא שכבר חשבנו שסיימנו .באותו רגע כמעט בלתי אפשרי
להיזכר בעשרות הפעמים שבהן היה שם עבורנו .
כמה נישואים נפגעים מן המילה " תמיד"? אתה תמיד מזלזל .את אף פעם לא מקשיבה .אתה תמיד חושב רק על עצמך .באמת תמיד? האם אפשר
שאדם שחי איתנו עשרים שנה מעולם לא הקשיב ,מעולם לא ויתר ,מעולם לא דאג? או שהכעס של הרגע פתח במוח מגירה אחת וסגר את כל
האחרות?
ראש השנה מציע מודל אחר של זיכרון .לא זיכרון שמוחק את הרע ,אבל גם לא זיכרון שמוחק את הטוב .לא עריכה שנועדה לזכות אותנו בכל
מחיר ,ולא כתב אישום שמוחק את כל מה שעשינו נכון .זיכרון של אמת מסוגל להחזיק תמונה מורכבת.
וזה אולי אחד האתגרים הגדולים של חשבון הנפש .להסתכל על עצמנו בלי להיות הסנגור שמזכה אותנו מכל דבר ,אבל גם בלי להפוך לתובע
שמוחק כל נקודת אור .אדם יכול לומר :פגעתי ,ואני צריך לתקן ,בלי לומר :אני אדם חסר ערך .הוא יכול לומר :נכשלתי בתחום הזה ,בלי למחוק
עשרות מקומות שבהם עמד בניסיון .הוא יכול להכיר בכך שהשנה הייתה רחוקה ממה שרצה ,ובכל זאת לזהות את הדרך שעשה.
יש אנשים שמגיעים לראש השנה וזוכרים כמעט רק את הכישלונות שלהם .הם זוכרים כל תפילה שלא הייתה בכוונה ,כל החלטה שנשברה ,כל
פעם שכעסו וכל דבר שלא הספיקו .אבל הם אינם זוכרים כמה פעמים קמו אחרי שנפלו ,כמה אנשים עזרו להם ,כמה רגעים של חסד היו בהם
וכמה ניסיונות עברו שאיש לא ידע עליהם .גם זו הטיה של הזיכרון .
המחקר בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי מלמד שהזיכרונות שלנו קשורים עמוקות לזהות .אנחנו משתמשים בעבר כדי לענות על השאלה מי אנחנו.
אדם שאוסף בעיקר זיכרונות של כישלון יכול לבנות מהם זהות של אדם כושל .אדם שאוסף בעיקר זיכרונות שבהם אחרים פגעו בו עלול לבנות
זהות של קורבן .אדם שמסדר את העבר כך שהוא תמיד הצודק עלול לאבד את היכולת ללמוד.
לכן השאלה של ראש השנה אינה רק מה אני זוכר ,אלא גם איזה אדם הזיכרון שלי מאפשר לי לראות.
אולי כדאי בראש השנה לנסות תרגיל פשוט ולא קל :לקחת אירוע משמעותי מן השנה ולספר אותו פעם אחת כפי שאנחנו רגילים לספר אותו,
ואז לנסות לספר אותו מנקודת מבטו של האדם שהיה מולנו .כיצד בן הזוג היה מספר את המריבה הזאת? כיצד הילד היה מתאר את החודשים
שבהם הייתי " עסוק מאוד"? כיצד העובד שלי היה מתאר את צורת הדיבור שלי בתקופה הלחוצה? כיצד ההורים המבוגרים שלי היו מספרים את
השנה האחרונה בקשר איתי? לא מפני שהגרסה שלהם בהכרח נכונה יותר משלנו ,אלא מפני שהיא עשויה לגלות חלקים מן הסיפור שהזיכרון
שלנו השאיר מחוץ למסגרת.
הגמרא במסכת ברכות אומרת" :אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו" (דף ה ע"א) .הפשפוש אינו רק חיפוש עבירות .הוא ניסיון
להתבונן במעשה בלי להסתפק בגרסה הראשונה שהנפש מציעה לנו .אולי משום כך חשבון נפש דורש אומץ .לא אומץ להלקות את עצמנו ,אלא
אומץ להסכים שאולי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אינו הסיפור כולו.
אבל יש עוד שאלה ,ואולי היא נוגעת ללבו של ראש השנה יותר מכול :מה הקב"ה זוכר עלינו שאנחנו בעצמנו כבר שכחנו לטובה?
אולי אדם מגיע לבית הכנסת ומרגיש שאין לו הרבה מה להביא .השנה לא נראתה כפי שקיווה .הוא לא למד כפי שרצה ,לא התפלל כפי שחלם,
לא הצליח לתקן דברים שקיבל על עצמו .אבל מי יודע כמה רגעים קטנים נמצאים לפני הקב"ה והוא עצמו כבר שכח? הפעם שבה עצר את
הכעס רגע לפני שיצא .הפעם שבה נתן צדקה למרות שלא היה לו קל .הפעם שבה התעורר בלילה לילד ולא איבד סבלנות .הפעם שבה הגיע
לבית הכנסת עייף .הפעם ש בה התקשר לאדם בודד .הפעם שבה סגר את הפה ולא אמר לשון הרע .הפעם שבה עמד מול פיתוי ואיש בעולם לא
ידע שהוא בכלל עמד שם.
אנחנו נוטים למדוד את החיים באירועים גדולים ,אבל רוב האישיות שלנו נבנית דווקא ברגעים שאינם ראויים לכותרת .אדם אינו נעשה אבא
טוב ברגע אחד גדול אלא באלפי רגעים קטנים שבהם היה נוכח .זוגיות אינה נבנית רק ביום החתונה או בחופשה יקרה אלא בכוס מים ,בשאלה
"איך עבר עלייך היום?" ,בוויתור קטן ,בהתנצלות ובמילה שנאמרה בזמן .יראת שמים אינה נבנית רק ביום הכיפורים אלא גם ביום שלישי רגיל
כאשר איש אינו רואה .ואת רוב הרגעים האלה נשכח .אולי זו אחת הנחמות הגדולות של הזכרונות :הקב"ה לא.
המשנה במסכת אבות אומרת" :והכל לפי רוב המעשה" (אבות ג ,טו) .רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם ,מדגיש בפירושו למשנה את מעלת ריבוי
המעשים הטובים ,מפני שהמידות נקנות ונקבעות בנפש באמצעות פעולות חוזרות .כלומר ,החיים אינם בנויים רק מן הרגעים הדרמטיים שאנחנו
זוכרים .דווקא הצטברות המעשים הקטנים מעצבת את האדם.
הפסיכולוגיה המודרנית אומרת דבר דומה בשפה אחרת כאשר היא עוסקת בהרגלים ובהצטברות של התנהגויות קטנות .אנחנו אוהבים לחפש נקודות
מפנה דרמטיות ,אבל האישיות וחיי היום יום נוצרים במידה רבה מתוך חזרות .מילה אחת אינה בונה בדרך כלל נישואים ,אבל אלפי מילים בונות את
האקלים של הבית .ארוחה אחת אינה קובעת בריאות ,אבל דפוס של שנים כן .שעה אחת של לימוד אינה בונה עולם של תורה ,אבל שעה ועוד שעה
ועוד שעה הופכות לחיים.
ואולי משום כך הקב"ה זוכר גם את מה שאנחנו שוכחים .מפני שהרגע הקטן שנעלם מזיכרוננו לא היה קטן בזמן שחיינו אותו .הוא היה עוד לבנה בבניין
של האדם שאנחנו נעשים.
בראש השנה אנחנו עומדים לפני מי שזוכר את התמונה כולה .לא רק את הגרסה שאנחנו מספרים ,לא רק את הרגעים שאנחנו מעדיפים להדגיש ולא
רק את הטעויות שאיננו מצליחים לשכוח .לפניו נמצאים הדברים שאמרנו ושכחנו ,הדברים שעשו לנו ושכחנו ,החסדים שעשינו ושכחנו ,הפעמים
שנפלנו והפעמים שבהן יכולנו ליפול ולא נפלנו.
יש בזה יראה גדולה ,אבל יש בזה גם נחמה גדולה .היראה היא שאי אפשר לבנות את הדין רק על הזיכרון הערוך שלנו .העובדה שאני כבר לא זוכר אינה
הופכת דבר ללא קיים .העובדה שמצאתי לעצמי הסבר טוב אינה משנה בהכרח את מה שהיה .והנחמה היא ששום טוב אמיתי אינו אובד רק מפני שאיש
לא צילם אותו ,לא פרסם אותו ,לא מחא כפיים ואפילו אנחנו עצמנו כבר איננו זוכרים אותו.
אולי לכן אנחנו מבקשים בראש השנה לא סתם "זכור אותנו" ,אלא "זכרנו בזכרון טוב לפניך" .אנחנו מבקשים שהקב"ה יראה את הסיפור השלם שלנו.
את הכישלונות ואת המאבקים ,את הנפילות ואת הקימות ,את המקומות שבהם היינו רחוקים ואת הרגעים שבהם ניסינו להתקרב.
וכאשר אנחנו אומרים בתפילת הזכרונות "כי אין שכחה לפני כסא כבודך" ,אולי כדאי לעצור לרגע ולחשוב על שתי שאלות .הראשונה מפחידה מעט :מה
נמצא בסיפור השנה שלי שכבר הצלחתי לשכוח ,אבל אולי אני עדיין צריך לתקן? והשנייה יכולה לתת הרבה כוח :איזה טוב עשיתי השנה שכבר שכחתי,
אבל לפני הקב"ה הוא עדיין חי וקיים? כי הזיכרון האנושי שומר כמה תמונות מתוך החיים .הזיכרון האלוקי מחזיק את החיים עצמם .ובראש השנה אנחנו
עומדים לפני מי שזוכר לא רק את הרגעים שבהם היינו במיטבנו ולא רק את הרגעים שבהם נכשלנו ,אלא את כל הדרך שעברנו כדי להגיע עד לכאן.
אם החטאים לא נמצאים בכיסים ,למה אנחנו מנערים אותם בתשליך?
היום ,בראש השנה ,נצא רבים מאיתנו לאחר התפילה אל הים ,אל הנהר ,אל המעיין או אל מקום שיש בו מים ,נאמר את פסוקי "מי אל כמוך" ,וכאשר
נגיע למילים "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" ,יש הנוהגים לנער את שולי הבגד או את הכיסים .זהו רגע מוכר מאוד .אבל אם נעצור לרגע ונסתכל על
עצמנו מבחוץ ,המעשה כמעט מוזר :מה בדיוק אנחנו מנערים? הרי החטאים שלנו אינם פירורים שהצטברו בכיס במהלך השנה .הכעס שבו פגענו
במישהו אינו תקוע בבטנה של המעיל ,הזמן שבזבזנו אינו מסתתר בין המטבעות ,המילים שאמרנו אינן נדבקות לשרוול ,וההחלטות שאנחנו מתחרטים
עליהן אינן יכולות ליפול מן המכנסיים אל המים .אם כך ,למה אנחנו מנערים את הבגד?
השאלה נעשית חזקה עוד יותר מפני שהיהדות מתנגדת באופן עקרוני לרעיון שאפשר להיפטר מחטא באמצעות מחווה חיצונית שאין מאחוריה שינוי.
רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם ,מגדיר את התשובה כתהליך ממשי שבו החוטא עוזב את החטא ,מסיר אותו ממחשבתו ,גומר בלבו שלא לעשותו עוד
ומתחרט על העבר (משנה תורה ,הלכות תשובה ב ,ב) .אין שם שום אפשרות לקחת מעשה שעשיתי ,לנער את הבגד ולהמשיך מחר בדיוק כפי שחייתי
אתמול .אם פגעתי באדם ,צריך לתקן; אם התרגלתי להתנהגות רעה ,צריך לשנות אותה; ואם אני ממשיך לעשות את אותו הדבר ,שום נהר אינו יכול
לעשות בשבילי את העבודה שאני מסרב לעשות בעצמי.
דווקא משום כך דברי רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו מטה אפרים חשובים כל כך להבנת המנהג .הוא מסביר שניעור שולי הבגדים בשעת תשליך אינו
מעשה שמוציא מתוכם חטאים ממש ,אלא רמז שנועד לעורר את האדם להשליך מעליו את החטאים ,לחפש ולחקור את דרכיו ולשנות אותן מכאן ולהבא
(מ טה אפרים ,סימן תקצח) .כלומר ,הניעור איננו התשובה .הוא אמור להעיר את האדם אל התשובה .הידיים עושות פעולה קטנה כדי שהלב יבין שמשהו
בחיים צריך להתחיל לזוז.
וכאן תשליך נעשה פתאום רלוונטי הרבה מעבר למנהג של ראש השנה .אחת הבעיות הגדולות שלנו איננה שאיננו יודעים מה צריך להשתנות .ברוב
התחומים החשובים בחיים אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים .האדם יודע שהוא צריך לדבר אחרת לבן הזוג ,יודע שעליו להיות סבלני יותר
לילדים ,יודע שהטלפון גונב ממנו שעות ,יודע שהגוף זקוק לתנועה ,יודע שהחובות לא ייעלמו אם לא יפתח את החשבון ,ויודע שיש אדם שהוא חייב
לבקש ממנו סליחה .אנחנו יודעים ,חושבים ,מצטערים ואפילו מתרגשים ,אבל החיים עצמם יכולים להישאר בדיוק באותו מקום.
אולי לכן היהדות אינה בנויה רק מרעיונות .היא מלאה במעשים .אנחנו לא רק זוכרים את יציאת מצרים אלא אוכלים מצה; לא רק חושבים על השבת
אלא מקדשים על הכוס; לא רק מאמינים באחדות ה' אלא מניחים תפילין על היד ועל הראש; לא רק זוכרים שיש לנו בית אלא קובעים מזוזה בפתח.
ש וב ושוב התורה לוקחת רעיון מופשט ונותנת לו מקום בגוף ,בזמן ובחפץ ,מפני שהאדם איננו שכל שמרחף מעל החיים .אנחנו יצורים שחיים באמצעות
ידיים ,עיניים ,אוזניים ,תנועה ,מקום והרגל.
הפסיכולוגיה המודרנית עוסקת בשנים האחרונות בהרחבה בקשר שבין גוף ,פעולה ותודעה במסגרת תחומים המכונים בין השאר Embodied
. Cognitionהרעיון הבסיסי ,על מגוון גרסאותיו ,הוא שהחשיבה האנושית אינה מתרחשת במנותק מן הגוף ומן הסביבה שבה האדם פועל .איננו רק
חושבים על העולם ואז מפעילים את הגוף כדי לבצע את המחשבה; הגוף ,הפעולה והסביבה עצמם משתתפים באופן שבו אנחנו מארגנים חוויה
ומשמעות .אין צורך לטעון שניעור כיסים משנה באורח פלא את האישיות כדי להבין מדוע פעולה מוחשית יכולה להפוך רעיון מופשט לנוכח יותר.
מחקרים מתחומי הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה של הטקס עוסקים גם בכוחם של ,Ritualsטקסים ,ליצור גבולות ומעברים ולתת לרעיונות מופשטים
ביטוי מוחשי .בני אדם מסמנים התחלות וסיומים באמצעות פעולות כמעט בכל תרבות .אנחנו עונדים טבעת בחתונה ,עומדים בצפירה ,מדליקים נר
לזכר אדם ,גוזרים סרט בפתיחת מקום חדש ומעניקים תעודה בסיום מסלול .מבחינה טכנית אפשר להתחתן בלי טבעת ,לזכור אדם בלי נר ולסיים
לימודים בלי ללבוש גלימה ,אבל הפעולה הסמלית אומרת לנפש :קרה כאן משהו שצריך לקבל צורה.
אלא שכאן נמצא גם הסיכון הגדול של כל טקס .פעולה סמלית יכולה להיות שער לשינוי ,והיא יכולה גם להפוך לתחליף לשינוי .אדם יכול לנער את
הכיסים ולהרגיש כאילו ניער את החיים .הוא יכול לומר את כל פסוקי התשליך בכוונה גדולה ,להביט במים ,להתרגש מן הרגע ,לחזור הביתה ולהמשיך
לדבר באותה צורה ,לכעוס באותה צורה ולהשתמש בזמן באותה צורה .במקרה כזה הסמל נשאר סמל ולא הצליח להגיע אל המקום שאליו נועד לשלוח
אותנו .אולי זו הסיבה שמטה אפרים מדגיש שהניעור צריך לעורר את האדם לחפש ולחקור את דרכיו .הביטוי הזה תובעני הרבה יותר מ"לנער" .לחקור
את דרכי פירושו לשאול לא רק מה עשיתי ,אלא איך הגעתי שוב ושוב לאותו מקום .אם אני מתפרץ על הילדים ,לא מספיק להצטער על הצעקה
האחרונה .צריך לבדוק מתי זה קורה ,מה מפעיל אותי ,באיזו שעה אני מגיע לקצה ,ומה אפשר לשנות לפני שהכעס כבר שולט בי .אם אני מבזבז שעות
בטלפון ,לא מספיק לומר שאני רוצה להשתמש בו פחות .צריך לבדוק איפה הוא נמצא בזמן הארוחה ,האם הוא נכנס לחדר השינה ,אילו התראות
פתוחות ומה קורה ברגע שבו היד נשלחת אליו בלי החלטה.
אותו דבר נכון בזוגיות .אדם יכול לעמוד בתשליך ולהתחרט על משפט קשה שאמר לבן הזוג ,אבל אם הוא חוזר הביתה בלי לשנות את הדפוס שמייצר
את המשפטים האלה ,הוא ניער את הכיס ולא את ההרגל .אולי עליו להחליט שלא מנהלים שיחה קשה כשהוא כבר מותש ,אולי צריך ללמוד לעצור לפני
שהוא מגיב ,ואולי יש שיחה שנדחית כבר חודשים וצריך סוף סוף לקבוע לה זמן .תשובה איננה רק הרגש שמופיע אחרי ההתנהגות .היא גם בניית
התנאים שיאפשרו התנהגות אחרת בפעם הבאה.
הדבר נכון גם לכסף .אדם יכול להתחרט על שנה של הוצאות מיותרות ,אבל אם אין תקציב ,אין מעקב ואין שום כלל חדש ,קשה לצפות שהשנה הבאה
תיראה אחרת .הוא יכול להתפלל על פרנסה ,וזה חשוב ,אבל ייתכן שהתשובה שלו צריכה לכלול גם פתיחת דפי החשבון שהוא מפחד לראות .לפעמים
הפע ולה הרוחנית ביותר שאדם יכול לעשות אחרי תשליך היא לשבת מול מספרים אמיתיים ולהפסיק לברוח מהם.
וכאן אפשר להבין מדוע דווקא הניעור הוא דימוי כל כך מוצלח .כאשר משהו נמצא על הבגד ,הוא קרוב אלינו מאוד ,אבל הוא איננו אנחנו .אפשר להסיר
אותו .החטא אמנם נעשה על ידי האדם והוא אחראי לו ,אבל התורה אינה מבקשת ממנו להפוך את החטא לזהות שלו .יש הבדל עצום בין לומר "עשיתי
דבר רע" לבין לומר "אני אדם רע ולכן אין לי אפשרות להיות אחר" .המשפט הראשון יכול להוביל לאחריות ולתיקון; המשפט השני עלול להפוך את
העבר לבית כלא.
רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב על בעל התשובה שעליו לשנות את מעשיו ולהתרחק מן הדבר שבו חטא ,עד שאותו אדם עצמו נעשה אדם שחי
אחרת (משנה תורה ,הלכות תשובה ב ,ד) .התשובה אינה טוענת שהעבר לא היה .היא טוענת שהעבר אינו מוכרח להחזיק בבעלות על העתיד .האדם
אחראי למה שעשה ,אבל הוא איננו נידון להיות לנצח האדם שעשה אותו.
הפסיכולוגיה מבחינה בהקשרים רבים בין ,Guiltאשמה הממוקדת במעשה ,לבין ,Shameבושה המתפשטת אל הזהות כולה .מחקריה של June
Tangneyוחוקרים נוספים הראו שאשמה יכולה במצבים מסוימים להניע לקיחת אחריות ,התנצלות ותיקון ,בעוד שבושה כוללת עלולה להיות קשורה
יותר להסתתרות ,הימנעות והתגוננות .אדם שאומר "פגעתי בו ,ואני חייב לתקן" עדיין רואה דרך .אדם שאומר "אני אדם נורא ואין מה לעשות איתי"
יכול להישאר שקוע בעצמו גם כאשר הוא לכאורה מחמיר מאוד עם עצמו.
אולי אנחנו מנערים את הבגד כדי להזכיר לעצמנו בדיוק את ההבדל הזה .החטא אינו פירור בכיס ,אבל הוא גם אינו איבר בגוף שאי אפשר לחיות בלעדיו.
אפשר לקחת עליו אחריות בלי להתחתן איתו לכל החיים .אפשר לומר "זה היה שלי" ובאותו זמן לומר "אני אינני חייב לקחת את זה איתי הלאה".
הפסוקים שאנחנו אומרים בתשליך מחדדים את הנקודה הזאת באופן מופלא .הנביא מיכה אומר" :מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו,
לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא .ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז ,יח-יט) .שימו לב לפועל שהפך לשמו של
המנהג" :ותשליך" .לא נאמר שהחטאים מעולם לא היו ,אלא שהם מושלכים .יש עבר ,יש אחריות ,יש חטא ,ובכל זאת יש גם אפשרות שהחטא לא יישאר
לנצח במרכז היחסים שבין האדם לקב"ה.
אנחנו ,לעומת זאת ,לפעמים עושים בדיוק את ההפך .מבקשים מהקב"ה להשליך את החטאים למצולות ,ואחר כך ממשיכים לדוג אותם משם בעצמנו.
אדם עשה טעות לפני חמש עשרה שנה ,תיקן ככל שיכול ,התנצל ,שילם מחיר ושינה את חייו ,אבל בכל פעם שמשהו משתבש הוא חוזר לאותו אירוע
ומוכיח לעצמו שהוא עדיין אותו אדם .אישה נכשלה פעם בקשר מסוים ומאז כל קשר חדש נבחן דרך הכישלון הישן .אדם ניסה להקים עסק ונפל ,ומאז
הוא מספר לעצמו שהוא "כישלון עסקי" ,כאילו אירוע אחד קיבל סמכות לכתוב את כל הביוגרפיה.
בפסיכולוגיה מכנים דפוס כזה לעיתים , Ruminationחשיבה חזרתית ומתמשכת סביב מצוקה ,כישלון או פגיעה .חשיבה על העבר יכולה להיות מועילה
כאשר היא מייצרת הבנה ,לקח ותיקון ,אבל כאשר המחשבה מסתובבת שוב ושוב באותו מעגל בלי להגיע לפעולה חדשה ,היא עלולה להעמיק מצוקה
במקום לפתור אותה .ההבדל אינו בין אדם שחושב על ה עבר לאדם שאינו חושב עליו ,אלא בין עיבוד שמוביל למשהו לבין לעיסה נפשית שאינה
מאפשרת להתקדם.
זו נקודה עדינה מאוד ,מפני שלא כל דבר צריך להשליך .יש פגיעות שצריך לזכור כדי להציב גבול .יש טראומות שדורשות טיפול ולא סיסמה על
"שחרור" .יש עוולות שצריך לתקן ,חובות שצריך לשלם ואנשים שצריך לבקש מהם סליחה .תשליך איננו הזמנה לברוח מן העבר .הוא בדיוק ההפך :כדי
לדעת מה אפשר להניח ,צריך קודם לדעת מה עדיין דורש מאיתנו פעולה.
אם גנבתי כסף ,אינני יכול "לשחרר את האשמה" ולהשאיר את הכסף אצלי .אם פגעתי באדם ,אינני יכול לנער את הכיס ולדרוש ממנו להתקדם הלאה.
הרמב"ם פוסק שעבירות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות עד שייתן לחברו את מה שהוא חייב לו וירצה אותו (משנה תורה ,הלכות תשובה ב ,ט) .זו אולי
ההגנה החשובה ביותר מפני הבנה שטחית של תשליך :היהדות אינה נותנת לנו להשליך אחריות.
מה כן אפשר להשליך? אפשר להשליך את ההיצמדות להרגל לאחר שלקחנו עליו אחריות .אפשר להשליך את המשפט "ככה אני" לאחר שהבנו שהוא
משמש תירוץ .אפשר להשליך את הצורך להעניש את עצמנו לנצח לאחר שעשינו תשובה אמיתית .אפשר להשליך כעס ישן שכבר אינו מגן עלינו אלא
אוכל אותנו מבפנים .אפשר להשליך מערכת שלמה של הסברים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים מדוע השנה הבאה מוכרחה להיראות בדיוק כמו השנה
הקודמת.
מחקר בתחום , Self-Forgivenessסליחה עצמית ,מדגיש שהמושג הבריא איננו מחיקה עצמית של אחריות .סליחה עצמית משמעותית דורשת בדרך
כלל הכרה בעוול ,קבלת אחריות ,ניסיון לתיקון ושינוי ,ורק בתוך התהליך הזה גם הפסקת העונש העצמי האינסופי .אחרת סליחה עצמית יכולה להפוך
לתירוץ .אבל כאשר אדם לקח אחריו ת ושינה את דרכו ,המשך השנאה העצמית אינו בהכרח מוסרי יותר; לפעמים הוא פשוט משאיר את האדם קשור
לעבר במקום להשתמש בכוחותיו כדי לחיות אחרת.
מכאן אפשר להבין עוד רובד במנהג .רבי יעקב בן משה מולין ,המהרי"ל ,מביא שההליכה אל הנהר בראש השנה קשורה גם לזכר עקדת יצחק .לפי
המדרש ,השטן ניסה לעכב את אברהם בדרכו לעקדה ונעשה לפניו כנהר ,עד שאברהם נכנס למים והם הגיעו עד צווארו .אברהם אינו מגיע למים כדי
להיפט ר מן העבר אלא כדי להמשיך אל היעד למרות מה שמנסה לעצור אותו .המים של תשליך אינם אפוא רק מקום שאליו משליכים; הם יכולים
להזכיר גם את המחסום שאותו צריך לעבור כדי להמשיך בדרך .זו תמונה חזקה מאוד לחיים .כמעט לכל אדם יש "נהר" כזה .יש מי שרוצה להתחיל
ללמוד אבל כבר שנים אומר שאין לו ראש לזה .יש מי שרוצה לבנות זוגיות חדשה אבל מערכת יחסים ישנה עדיין קובעת בשבילו שאי אפשר לסמוך על
אף אחד .יש מי שרוצה להתקרב לילד שלו אבל הגאווה אינה מאפשרת לו לעשות את הצעד הראשון .יש מי שרוצה להחליף עבודה אבל כישלון מן
העבר ממשיך לומר לו שלא יצליח .יש מי שרוצה להתפלל אחרת אבל אומר לעצמו שאחרי כל כך הרבה שנים של הרגל אין טעם להתחיל.
אברהם אבינו מלמד שהמכשול בדרך אינו בהכרח הוכחה שהדרך שגויה .לפעמים דווקא כאשר אדם החליט ללכת למקום משמעותי ,הוא מגלה עד כמה
קשה לעזוב את המקום המוכר .שינוי אמיתי מאיים על הרגלים ,על זהויות ועל מערכות שבנינו במשך שנים .אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להשתנות,
אבל חלק בתוכנו רוצה מאוד להישאר מוכר לעצמנו.
זה מסביר מדוע החלטות ראש השנה מתפוגגות לעיתים במהירות .ביום החג אנחנו נמצאים בסביבה אחרת ,מתפללים שעות ,שומעים שופר ,עומדים
בתשליך ומרגישים שהכול יכול להשתנות .אחר כך חוזרים לאותו בית ,לאותו טלפון ,לאותה עבודה ,לאותם אנשים ולאותם רמזים שמפעילים את
ההרגלים הישנים .אם שום דבר במבנה החיים אינו משתנה ,הרצון החדש נאלץ להילחם בכל יום מחדש בסביבה הישנה.
לכן אולי אחרי שננער את הכיסים כדאי לשאול שאלה מאוד מעשית :מה אני מנער גם מן היומן שלי? אם אני רוצה להיות יותר נוכח בבית ,איזה זמן
יקבל מעכשיו גבול ברור מפני העבודה? אם אני רוצה פחות טלפון ,איפה המכשיר יהיה בזמן הארוחה? אם אני רוצה ללמוד ,מתי בדיוק הלימוד יקרה?
אם אני רוצה לתקן קשר ,מתי אני מתקשר? אם אני רוצה לשמור על הבריאות ,מה הפעולה הראשונה שכבר נכנסת ללוח השנה?
בלי השאלות האלה ,קל מאוד לתשליך להישאר ליד המים .אנחנו נחזור הביתה ,נחליף בגדים ,והחיים הישנים יחכו לנו בדיוק במקום שבו השארנו אותם.
אבל אם פעולה אחת תשתנה בעקבות הניעור ,משהו מן התשליך הלך איתנו הביתה .יש כאן גם תשובה עמוקה לשאלה מדוע אנחנו זקוקים בכלל לסמל.
אדם יכול לומר :אם העיקר הוא תשובה ,למה לא פשוט לעשות תשובה? מפני שאנחנו בני אדם ,ולא תמיד די לנו במשפט מופשט .לפעמים אנחנו
זקוקים לרגע שבו הגוף משתתף בהחלטה ,לרגע שיש לו מקום ,שעה ,קול ותנועה ,כדי שהרעיון יקבל אחיזה בזיכרון.
אבל הסמל אינו סוף התהליך .הוא התחלה .היד מנערת את הבגד כדי להזכיר לאדם שהחיים שלו אינם חייבים להישאר מקובעים .המים עומדים מולו
כדי להזכיר שיש דברים שאפשר להניח .הפסוק אומר "ותשליך" כדי להזכיר שהקב"ה עצמו אינו מבקש להחזיק את החטא לנצח כאשר האדם שב באמת.
והאדם חוזר מן המים כדי להוכיח במעשים מה באמת השליך.
אולי לכן השאלה החשובה ביותר בתשליך איננה מה נפל מן הכיסים .שום חטא לא ייפול משם .השאלה היא מה לא נחזיר איתנו הביתה באותה צורה
שבה הבאנו אותו .איזה הרגל לא יקבל עוד שנה בלי מאבק ,איזה כעס לא ינהל עוד קשר שלם ,איזה פחד לא יחליט בשבילנו ,איזה תירוץ איבד היום
את תוקפו ואיזו טעות מן העבר נפסיק סוף סוף להפוך לזהות שלנו.
וכשנעמוד היום ליד המים וננער את שולי הבגד ,אולי כדאי להימנע מן המחשבה הקלה שהנה אנחנו משליכים את החטאים .החטאים אינם בכיסים ,ולכן
הם גם לא ייצאו מהם .אבל דווקא משום כך הניעור יכול להיות רגע אמיתי כל כך :היד עושה בחוץ את מה שאנחנו מבקשים מן הנפש להתחיל לעשות
בפנים ,והפעולה הסמלית שואלת אותנו האם אנחנו מוכנים לתת לה המשך ממשי כאשר נחזור הביתה.
כי תשליך אמיתי אינו נגמר כאשר אנחנו מתרחקים מן המים .הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו חוזרים אל אותם החיים ,אל אותם אנשים ואל אותם ניסיונות,
ומחליטים שלא כל מה שהבאנו איתנו אל הנהר חייב לחזור איתנו לשנה החדשה.
