gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ראש השנה שנת תשפ"ז‬ ‫מה היה משתנה אילו ידענו מראש שזו השנה האחרונה שלנו?‬ ‫אילו היינו יודעים בוודאות שראש השנה הזה פותח את השנה האחרונה של חיינו‪ ,‬מה היה משתנה כבר מחר בבוקר? האם היינו ממשיכים לכעוס‬ ‫על אותו אדם שאנחנו כועסים עליו כבר שלוש שנים? האם היינו משקיעים עוד מאות שעות בוויכוחים שאיש לא יזכור בעוד עשור? האם היינו‬ ‫ממשיכים לדחות את הביקור אצל ההורים‪ ,‬את השיחה עם הילד‪ ,‬את בקשת הסליחה‪ ,‬את שיעור התורה ואת הדבר שאנחנו אומרים כבר שנים‬ ‫ש"כשיהיה קצת יותר זמן" נתחיל לעשות? ואולי השאלה המטרידה מכול היא אחרת‪ :‬אם הידיעה שנותרה לנו שנה אחת הייתה משנה את סדר‬ ‫העדיפויות שלנו‪ ,‬מה זה אומר על סדר העדיפויות שלפיו אנחנו חיים עכשיו?‬ ‫ראש השנה מעמיד את שאלת החיים במרכז התפילה‪ .‬אנחנו מבקשים שוב ושוב‪" :‬זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך‬ ‫אלוקים חיים"‪ .‬אנחנו אומרים "מי יחיה ומי ימות"‪ ,‬מבקשים להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ומתחננים על שנה של חיים‪ ,‬ברכה ושלום‪ .‬אבל‬ ‫דווקא ריבוי הבקשות לחיים יכול להסתיר שאלה אחת פשוטה‪ :‬מה אנחנו מתכוונים לעשות עם החיים אם נקבל אותם?‬ ‫אנחנו רגילים לחשוב על חיים במונחים של כמות‪ .‬עוד שנה‪ ,‬עוד חודש‪ ,‬עוד יום‪ .‬אבל אדם יכול לקבל עוד שנה ולבזבז אותה‪ ,‬והוא יכול לקבל‬ ‫יום אחד ולהכניס לתוכו עולם שלם‪ .‬לכן דוד המלך אינו מבקש רק חיים ארוכים‪ .‬הוא אומר‪" :‬הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל‬ ‫אני" (תהלים לט‪ ,‬ה)‪ .‬זו תפילה מפתיעה‪ .‬בדרך כלל אנחנו מבקשים לא לדעת את הקץ‪ .‬דוד מבקש תודעה של קץ‪ ,‬מפני שהידיעה שהזמן מוגבל‬ ‫משנה את האופן שבו הזמן מקבל ערך‪.‬‬ ‫משה רבנו אומר בתפילה המיוחסת לו‪" :‬למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ‪ ,‬יב)‪ .‬הוא אינו מבקש לדעת כמה ימים בדיוק נשארו‬ ‫לנו‪ ,‬אלא לדעת למנות אותם‪ .‬יש הבדל עצום בין לדעת שמספר הימים מוגבל לבין לחיות מתוך הידיעה הזאת‪ .‬כולנו יודעים באופן אינטלקטואלי‬ ‫שהחיים אינם נצחיים‪ ,‬אבל רוב הזמן אנחנו מתכננים‪ ,‬דוחים‪ ,‬רבים ונעלבים כאילו לפנינו מאגר בלתי מוגבל של ימים‪.‬‬ ‫חז"ל הפכו את הידיעה הזאת להוראה מעשית‪ .‬רבי אליעזר אומר במשנה במסכת אבות‪" :‬שוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב‪ ,‬י)‪ .‬הגמרא במסכת‬ ‫שבת מספרת שתלמידיו שאלו אותו את השאלה המתבקשת‪" :‬וכי אדם יודע איזהו יום ימות?" רבי אליעזר השיב‪" :‬וכל שכן ישוב היום שמא ימות‬ ‫למחר‪ ,‬ונמצא כל ימיו בתשובה" (דף קנג ע"א)‪ .‬לכאורה התשובה פשוטה‪ ,‬אבל מסתתר בה רעיון עמוק מאוד‪ .‬אינך צריך לדעת מתי תמות‪ .‬אתה‬ ‫צריך לדעת שאינך יודע‪.‬‬ ‫אנחנו נוטים לחשוב שאי הוודאות לגבי סוף החיים מאפשרת לנו לדחות את המחשבה עליו‪ .‬רבי אליעזר הופך את ההיגיון‪ :‬דווקא מפני שאינך‬ ‫יודע‪ ,‬אין לך יום שאפשר להתייחס אליו כמובן מאליו‪.‬‬ ‫רבי יוחנן בן זכאי ממשיך שם במשל למלך שהזמין את עבדיו לסעודה ולא הודיע להם מתי תתקיים‪ .‬הפיקחים התכוננו וישבו על פתח בית המלך‪,‬‬ ‫ואילו הטיפשים המשיכו במלאכתם מתוך הנחה שיש עוד זמן‪ .‬לפתע ביקש המלך את עבדיו‪ .‬הפיקחים נכנסו כשהם מוכנים‪ ,‬והאחרים נתפסו‬ ‫בלתי מוכנים (שבת דף קנג ע"א)‪ .‬הבעיה של הטיפשים במשל אינה שהם לא ידעו שהסעודה תתקיים‪ .‬הם ידעו‪ .‬הם רק הניחו שהיא לא תתקיים‬ ‫עכשיו‪ .‬אולי זה אחד הסיפורים המדויקים ביותר על האופן שבו אנחנו חיים‪ .‬כולנו יודעים שהילדים יגדלו‪ ,‬אבל לא השנה‪ .‬אנחנו יודעים שההורים‬ ‫מזדקנים‪ ,‬אבל עדיין יש זמן‪ .‬אנחנו יודעים שהגוף אינו נשאר בן שלושים לנצח‪ ,‬אבל נטפל בו אחר כך‪ .‬אנחנו יודעים שהזדמנויות נסגרות‪ ,‬אבל‬ ‫תמיד נדמה לנו שתהיה עוד הזדמנות‪ .‬אנחנו יודעים שאדם יקר לנו לא יהיה כאן לעולם‪ ,‬אבל דווקא מפני שהוא נמצא כאן היום אנחנו מתנהגים‬ ‫כאילו הוא מובטח לנו גם מחר‪.‬‬ ‫כמה דברים חשובים בחיים נדחים לא מפני שאיננו רוצים אותם‪ ,‬אלא מפני שאנחנו מניחים שיהיה זמן לרצות אותם אחר כך?‬ ‫המשנה במסכת אבות מביאה את דברי רבי טרפון‪" :‬היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק" (אבות ב‪ ,‬טו)‪.‬‬ ‫חז"ל אינם אומרים שהחיים חסרי זמן‪ ,‬אלא שהזמן קצר ביחס למלאכה‪ .‬הבעיה איננה רק כמה שנים קיבלנו‪ ,‬אלא כמה דברים בעלי משמעות‬ ‫אנחנו מנסים לדחוס לתוכן‪ .‬להיות בן זוג‪ ,‬הורה‪ ,‬בן להורים‪ ,‬חבר‪ ,‬עובד‪ ,‬לומד תורה‪ ,‬אדם בעל אחריות חברתית ואדם שעובד על מידותיו‪ ,‬וכל זה‬ ‫בתוך מספר מוגבל של שעות ביום ומספר שאיננו יודעים של שנים בחיים‪.‬‬ ‫לכן זמן הוא לא רק משאב‪ .‬זמן הוא בחירה‪ .‬כאשר אני נותן שעה לדבר אחד‪ ,‬אינני רק נותן לו שעה‪ .‬אני לוקח את השעה מכל הדברים האחרים‬ ‫שיכולתי לעשות בה‪ .‬כאשר אדם יושב עוד שעה מול מסך‪ ,‬הוא לא "בזבז שעה" באופן מופשט‪ .‬הוא לקח שעה מחייו ונתן אותה למסך‪ .‬כאשר‬ ‫הוא עובד בכל ערב עד מאוחר‪ ,‬ייתכן שיש לכך סיבות מוצדקות מאוד‪ ,‬אבל השעות הללו נלקחות ממקום אחר‪ .‬אין מחסן סודי שממנו אפשר‬ ‫יהיה להחזיר אותן בעתיד‪.‬‬ ‫אולי משום כך התורה מתייחסת לזמן כאל חומר שממנו בנויים החיים‪ .‬בפרשת וילך אומר משה רבנו‪ " :‬בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל‬ ‫עוד לצאת ולבוא" (דברים לא‪ ,‬ב)‪ .‬רבי שלמה יצחקי‪ ,‬רש"י‪ ,‬מביא את דברי חז"ל‪" :‬היום מלאו ימי ושנותי‪ ,‬ביום זה נולדתי וביום זה אמות" (דברים‬ ‫לא‪ ,‬ב)‪ .‬יש משהו עוצמתי מאוד בתמונה הזאת‪ .‬משה רבנו יודע שהיום הוא יומו האחרון‪ ,‬ובאותו יום הוא אינו עסוק בחיפוש אחר עוד חוויה‬ ‫לעצמו‪ .‬הוא מדבר אל העם‪ ,‬מחזק את יהושע‪ ,‬כותב את התורה ומוסר אותה‪ .‬הידיעה שהזמן נגמר אינה מצמצמת אותו אל עצמו‪ .‬היא מחדדת‬ ‫את מה שהוא צריך להשאיר אחריו‪.‬‬ ‫מה היינו עושים אילו ידענו שזה היום האחרון שלנו? זו שאלה שקל להפוך לקלישאה‪ .‬אולי היינו נוסעים לים‪ ,‬מחבקים את הילדים ואוכלים‬ ‫משהו שאנחנו אוהבים‪ .‬אבל השאלה התורנית עמוקה יותר‪ :‬אילו ידענו שהזמן מוגבל‪ ,‬מה היינו מבינים פתאום על הדברים שאנחנו משקיעים‬ ‫בהם את חיינו עכשיו?‬ ‫האם היינו ממשיכים להתווכח עם אח שלא דיברנו איתו ארבע שנים בגלל סכסוך שכבר קשה לזכור כיצד התחיל? האם עדיין היה חשוב לנו כל‬ ‫כך מי ישב באיזה מקום בבית הכנסת? האם היינו ממשיכים לא לדבר עם בן הזוג עד שהוא יבקש סליחה ראשון? האם עדיין היינו מודדים את‬ ‫עצמנו לפי המכונית של השכן‪ ,‬המשכורת של החבר או מספר האנשים שהגיבו למה שפרסמנו?‬ ‫הדברים האלה אינם נעשים בהכרח חסרי משמעות מפני שהחיים קצרים‪ ,‬אבל הפרופורציות משתנות‪.‬‬ ‫וכאן המחקר הפסיכולוגי מגלה דבר מרתק‪ .‬הפסיכולוגית ‪ Laura Carstensen‬מאוניברסיטת ‪ Stanford‬פיתחה יחד עם עמיתיה את‬ ‫‪ ,Socioemotional Selectivity Theory‬תאוריית הבררנות החברתית‪-‬רגשית‪ .‬במשך שנים חקרה ‪ Carstensen‬כיצד תפיסת הזמן שנותר לאדם‬ ‫משפיעה על המטרות שהוא בוחר ועל האנשים שבהם הוא משקיע‪.‬‬ ‫אחת התובנות המרכזיות של התאוריה היא שלא הגיל כשלעצמו משנה את סדרי העדיפויות שלנו‪ ,‬אלא האופן שבו אנחנו תופסים את הזמן‬ ‫שנותר לנו‪ .‬כאשר אדם מרגיש שהעתיד ארוך ופתוח‪ ,‬הוא נוטה לתת משקל גדול יותר למטרות שיניבו פירות בעתיד‪ :‬לרכוש ידע‪ ,‬להכיר אנשים‬ ‫חדשים‪ ,‬להרחיב אפשרויות ולבנות קריירה‪ .‬כאשר אופק הזמן נתפס כמוגבל‪ ,‬סדרי העדיפויות משתנים‪ .‬אנשים נוטים להשקיע יותר במטרות‬ ‫בעלות משמעות רגשית בהווה‪ ,‬בקשרים קרובים ובדברים שהם מרגישים שהם באמת חשובים‪.‬‬ ‫החוקרים מצאו שהשינוי הזה אינו מוגבל רק לאנשים מבוגרים‪ .‬כאשר גם אנשים צעירים הוכנסו מבחינה מחשבתית למצבים שבהם אופק הזמן‬ ‫נתפס כמוגבל‪ ,‬ההעדפות שלהם השתנו‪ .‬כלומר‪ ,‬משהו באופן שבו אנחנו תופסים את הזמן משנה את השאלה מה שווה לנו לעשות איתו‪.‬‬ ‫זו תגלית פסיכולוגית מרתקת‪ ,‬אבל רבי אליעזר ניסח את האתגר כמעט אלפיים שנה קודם לכן‪" :‬שוב יום אחד לפני מיתתך"‪ .‬אינך צריך לחכות‬ ‫לגיל שמונים כדי לקבל את הבהירות של אדם שמבין שהזמן מוגבל‪ .‬אפשר לחיות בגיל ארבעים או חמישים עם תודעה שהחיים אינם מחסן‬ ‫אינסופי של "אחר כך"‪.‬‬ ‫אולי אחת הטרגדיות האנושיות היא שאנחנו מקבלים לעיתים את הבהירות הזאת רק כאשר הזמן באמת מתחיל להיסגר‪ .‬אדם מקבל אבחנה‬ ‫רפואית‪ ,‬ופתאום דברים שהעסיקו אותו אתמול נראים מגוחכים‪ .‬משפחה עוברת תאונה‪ ,‬ופתאום המריבה שהייתה בבוקר מאבדת את משמעותה‪.‬‬ ‫אדם מאבד חבר בן גילו‪ ,‬ולכמה ימים הוא מסתכל אחרת על אשתו‪ ,‬על ילדיו ועל החיים‪ .‬הוא מבטיח לעצמו לא לקחת עוד שום דבר כמובן‬ ‫מאליו‪ .‬אבל אז עוברים שבועיים‪ .‬החיים חוזרים למסלולם‪ .‬הטלפון מצלצל‪ ,‬העבודה לוחצת‪ ,‬החשבונות מגיעים‪ ,‬מישהו עוקף אותנו בכביש‪,‬‬ ‫מישהו אומר משהו מעצבן‪ ,‬ואנחנו חוזרים לאט לאט לחיות כאילו הזמן שוב נעשה אינסופי‪.‬‬ ‫מדוע? מפני שהנפש אינה יכולה לחיות כל הזמן בתחושת חירום‪ .‬וטוב שכך‪ .‬אדם אינו אמור להתעורר בכל בוקר בחרדה שמא זה יומו האחרון‪.‬‬ ‫התורה אינה מבקשת מאיתנו לחיות בפחד מתמיד מן המוות‪ .‬היא מבקשת דבר עדין וחכם יותר‪ :‬להשתמש בידיעת הסופיות כדי ללמוד כיצד‬ ‫לחיות‪ .‬יש הבדל עצום בין פחד מן המוות לבין תודעת הזמן‪ .‬פחד מן המוות יכול לשתק‪ .‬תודעת הזמן יכולה לסדר סדרי עדיפויות‪ .‬הפסוק אינו‬ ‫אומר "הפחד אותנו מפני מותנו"‪ ,‬אלא "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה"‪ .‬המטרה היא חכמה‪.‬‬ ‫מהי החכמה הזאת? אולי החכמה היא לדעת שלא כל דבר שמבקש את הזמן שלנו ראוי לקבל אותו‪.‬‬ ‫לא כל ויכוח צריך להסתיים בניצחון‪ .‬לא כל הודעה דורשת תגובה מיידית‪ .‬לא כל אדם צריך לאהוב אותנו‪ .‬לא כל הזדמנות חייבים לנצל‪ .‬לא כל‬ ‫שקל נוסף שווה עוד שעה מן הבית‪ .‬לא כל פגיעה צריכה להישמר בזיכרון שנים‪ .‬ולא כל דבר חשוב אפשר לדחות לשלב בחיים שבו סוף סוף‬ ‫יהיה זמן‪ .‬מפני שהשלב הזה אולי אינו קיים‪.‬‬ ‫אחת האשליות הנפוצות היא שיום אחד החיים "יסתדרו"‪ .‬אחרי שהילדים יגדלו יהיה זמן לזוגיות‪ .‬אחרי שנסיים את הפרויקט יהיה זמן ללמוד‪.‬‬ ‫אחרי שנצא לפנסיה יהיה זמן לחברים‪ .‬אחרי שהעסק יתייצב יהיה זמן לבריאות‪ .‬אחרי התקופה הלחוצה נתחיל להתפלל כמו שצריך‪ .‬אבל החיים‬ ‫אינם חדר המתנה לחיים אחרים‪ .‬התקופה הלחוצה הזאת היא החיים‪ .‬הילדים בגיל הזה הם החיים‪.‬‬ ‫ההורים בגיל הזה הם החיים‪ .‬הגוף שיש לנו היום הוא החיים‪ .‬והשנה שאנחנו מבקשים עכשיו לקבל היא לא הכנה לשנה שבה נתחיל סוף סוף‬ ‫לחיות‪.‬‬ ‫שלמה המלך אומר‪ " :‬כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה‪ ,‬כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קהלת ט‪ ,‬י)‪ .‬אין‬ ‫כאן קריאה לפעילות חסרת גבולות‪ ,‬אלא להפך‪ :‬כאשר אתה יודע שהזמן מוגבל‪ ,‬אל תשאיר את הדברים החשובים ביותר למקום שאין בו עוד‬ ‫אפשרות לעשות אותם‪.‬‬ ‫יש שיחות שיש להן תאריך תפוגה‪ .‬יום אחד הילד כבר לא ישאל אותנו אם יש לנו זמן לשחק איתו‪ .‬יום אחד ההורים כבר לא יחכו שנבוא‪ .‬יום‬ ‫אחד אדם שאנחנו אוהבים כבר לא יהיה בצד השני של הטלפון‪ .‬יום אחד הגוף לא יוכל לעשות דברים שאנחנו דוחים היום‪ .‬יום אחד גם אנחנו‬ ‫כבר לא נוכל לומר "מחר"‪ .‬וזה אינו אמור להכניס אותנו לדיכאון‪ .‬הוא אמור לגרום לנו לשאול מה ראוי לקבל את היום‪.‬‬ ‫הגמרא במסכת ברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שבשעת פטירתו נכנסו תלמידיו לבקרו ומצאו אותו בוכה‪ .‬הם שאלו אותו מדוע הוא בוכה‪,‬‬ ‫והוא השיב שאילו היו מוליכים אותו לפני מלך בשר ודם‪ ,‬שהיום כאן ומחר בקבר‪ ,‬שכעסו אינו כעס עולם ומאסרו אינו מאסר עולם‪ ,‬היה בוכה‪,‬‬ ‫ועכשיו מוליכים אותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה‪ ,‬ולא יבכה? (דף כח ע"ב)‪ .‬אחד מגדולי התנאים מגיע לסוף חייו ואינו מתייחס לרגע כאל‬ ‫סיום טכני‪ .‬כאשר הזמן נגמר‪ ,‬המשמעות של הבחירות מתחדדת‪.‬‬ ‫אבל ראש השנה מעניק לנו מתנה נדירה‪ :‬הוא מאפשר לנו לעמוד מול השאלות האלה כאשר אנחנו עדיין יכולים לענות עליהן במעשים‪.‬‬ ‫אנחנו לא צריכים לחכות למיטת בית חולים כדי לגלות עם מי באמת רצינו לבלות‪ .‬אנחנו לא צריכים לחכות להלוויה כדי לומר לאדם כמה הוא‬ ‫יקר לנו‪ .‬אנחנו לא צריכים לחכות שהילדים יעזבו את הבית כדי להבין שהשנים שבהן הם ביקשו את תשומת הלב שלנו היו קצרות‪ .‬אנחנו לא‬ ‫צריכים לחכות לפנסיה כדי לגלות שעבודה הייתה חלק מן החיים ולא החיים כולם‪ .‬ואיננו צריכים לדעת שזו השנה האחרונה כדי לשאול כיצד‬ ‫היינו חיים אילו הייתה‪.‬‬ ‫אולי כדאי להפוך את השאלה הזאת למבחן קטן של סדרי העדיפויות שלנו‪ .‬אם הייתי יודע שנותרה לי שנה אחת‪ ,‬איזה סכסוך הייתי מסיים? עם‬ ‫מי הייתי מבלה יותר? איזה חלום הייתי מפסיק לדחות? איזה שיעור תורה הייתי מכניס לחיי? על איזה דבר הייתי מפסיק לבזבז שעות? למי‬ ‫הייתי אומר תודה? ממי הייתי מבקש סליחה? ומה מכל הדברים האלה באמת מחייב לדעת שנותרה לי שנה?‬ ‫זו השאלה החשובה‪.‬‬ ‫אם הייתי מתקשר לאבא שלי יותר אילו ידעתי שנותרה שנה‪ ,‬מדוע לא להתקשר אליו עכשיו? אם הייתי משקיע יותר בזוגיות‪ ,‬למה לחכות? אם‬ ‫הייתי מפסיק סכסוך מטופש‪ ,‬מה בדיוק אני מרוויח מכך שאני ממשיך אותו? אם הייתי לומד יותר תורה‪ ,‬איזה מידע חדש על אורך חיי דרוש לי‬ ‫כדי להתחיל? אולי אנחנו מחכים לוודאות על קוצר הזמן כדי לעשות דברים שאנחנו כבר יודעים שהם נכונים גם בלי הוודאות הזאת‪.‬‬ ‫המחקר של ‪ Carstensen‬מלמד שכאשר אופק הזמן מצטמצם‪ ,‬אנשים נעשים בררנים יותר בקשרים ובמטרות שלהם‪ .‬הם אינם בהכרח מפסיקים‬ ‫לחיות‪ .‬להפך‪ ,‬הם עשויים להשקיע יותר במה שמעניק משמעות רגשית אמיתית‪ .‬יש בכך שיעור גדול לראש השנה‪ :‬אולי חכמה אינה להספיק‬ ‫יותר דברים בשנה הקרובה‪ ,‬אלא לדעת אילו דברים אינם ראויים יותר לקבל שנה מחיינו‪.‬‬ ‫אנחנו חיים בתרבות שמלמדת אותנו לייעל את הזמן‪ .‬אפליקציות מלמדות כיצד להספיק יותר‪ ,‬יומנים מסדרים משימות‪ ,‬הרצאות מלמדות‬ ‫‪ Productivity‬וניהול זמן‪ .‬אבל אפשר לנהל את הזמן בצורה מושלמת ולהקדיש אותו לדברים הלא נכונים‪.‬‬ ‫אדם יכול להספיק עשרים משימות ביום ועדיין לא להספיק את החיים שלו‪.‬‬ ‫אולי ראש השנה אינו רק סדנה לניהול זמן‪ .‬הוא יום לבירור ערך הזמן‪ .‬רבי טרפון אינו אומר רק "היום קצר"‪ .‬הוא מוסיף "והמלאכה מרובה"‪ .‬אם‬ ‫כך‪ ,‬לא נספיק הכול‪ .‬זו עובדה‪ .‬ולכן הבגרות אינה רק ללמוד להספיק יותר‪ ,‬אלא ללמוד לבחור על מה נוותר‪.‬‬ ‫כל "כן" שאנחנו אומרים הוא גם "לא" למשהו אחר‪ .‬כן לעוד שעה בעבודה יכול להיות לא לארוחת ערב עם המשפחה‪ .‬כן לעוד חצי שעה בטלפון‬ ‫יכול להיות לא לחצי שעה של לימוד‪ .‬כן לעוד שנה של גאווה יכול להיות לא לעוד שנה של קשר עם אח‪ .‬כן לצורך להוכיח שאני צודק יכול‬ ‫להיות לא לשלום בבית‪.‬‬ ‫וכאשר אנחנו מבקשים בראש השנה עוד זמן‪ ,‬אולי מן הראוי לשאול לא רק כמה זמן אנחנו מבקשים‪ ,‬אלא למי ולמה אנחנו מתכוונים לתת אותו ‪.‬‬ ‫יש עוד נקודה עדינה‪ .‬תודעת הסופיות אינה צריכה לגרום לנו לעשות רק דברים "גדולים"‪ .‬לפעמים היא מחזירה ערך דווקא לדברים הקטנים‬ ‫ביותר‪ .‬לשבת עם ילד בלי להסתכל בטלפון‪ .‬לשתות קפה עם בן הזוג‪ .‬להתקשר לחבר‪ .‬ללמוד דף‪ .‬ללכת ברגל‪ .‬להקשיב לסיפור שכבר שמענו‬ ‫מאבא שלוש פעמים‪.‬‬ ‫כאשר הזמן נראה אינסופי‪ ,‬הדברים הקטנים נראים זניחים‪ .‬כאשר מבינים שהזמן מוגבל‪ ,‬מתברר שהם החיים עצמם‪.‬‬ ‫אולי זו הסיבה שראש השנה אינו רק יום שבו אנחנו מבקשים שלא למות‪ .‬אנחנו מבקשים חיים ‪.‬וחיים במובן התורני אינם רק המשך פעולת הלב‬ ‫והריאות‪ .‬אנחנו אומרים‪" :‬זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים‪ ...‬למענך אלוקים חיים"‪ .‬החיים שאנחנו מבקשים אמורים להיות מופנים אל משמעות‬ ‫הגדולה מעצם הישרדותנו‪.‬‬ ‫אפשר לחיות עוד שנה ולא להיות באמת נוכח בה‪ .‬אפשר להגיע לראש השנה הבא ולגלות ששוב היינו עסוקים מאוד‪ ,‬אבל איננו יודעים במה‪.‬‬ ‫שוב עבדנו‪ .‬שוב רצנו‪ .‬שוב ענינו‪ .‬שוב קנינו‪ .‬שוב כעסנו‪ .‬שוב דחינו‪ .‬ושוב חלפה שנה‪....‬‬ ‫אולי משום כך ראש השנה אינו רק יום שבו הקב"ה שואל כמה זמן יינתן לנו‪ .‬הוא גם יום שבו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה נעשה בזמן‬ ‫אם יינתן‪.‬‬ ‫אין צורך לחיות כאילו כל יום הוא היום האחרון במובן הדרמטי‪ .‬אי אפשר לנהל כך משפחה‪ ,‬עבודה וחברה‪ .‬אבל אפשר לחיות כאשר הידיעה‬ ‫שהימים אינם בלתי מוגבלים יושבת בשקט ברקע ומסייעת לנו לבחור‪.‬‬ ‫אפשר לשאול לפני ויכוח‪ :‬האם הדבר הזה יהיה חשוב לי בעוד שנה? אפשר לשאול לפני עוד ערב שנבלע במסך‪ :‬האם כך אני רוצה לתת את‬ ‫הערב הזה מחיי? אפשר לשאול כאשר ילד מבקש לדבר בדיוק בזמן לא נוח‪ :‬האם ההזדמנות הזאת תחזור באותה צורה?‬ ‫אפשר לשאול כאשר אנחנו דוחים אדם יקר‪ :‬מה גורם לי להיות בטוח שתמיד יהיה אחר כך? ואפשר לשאול בראש השנה‪ :‬אם הקב"ה יכתוב‬ ‫אותי היום לעוד שנה של חיים‪ ,‬איזה דבר בחיי יהיה ראוי לכך שקיבלתי בשבילו את השנה הזאת?‬ ‫חז"ל לא ביקשו מאיתנו לדעת את יום מותנו‪ .‬להפך‪ ,‬רבי אליעזר בנה את כל דבריו על כך שאיננו יודעים אותו‪ .‬אולי דווקא אי הידיעה היא‬ ‫המתנה‪ .‬אילו ידענו בדיוק כמה זמן נשאר‪ ,‬החיים היו עלולים להפוך לספירה לאחור‪ .‬מפני שאיננו יודעים‪ ,‬כל יום יכול להישאר יום רגיל‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת להיות יקר‪.‬‬ ‫ראש השנה אינו מבקש מאיתנו לחיות בפחד שהשנה תהיה האחרונה‪ .‬הוא מזמין אותנו לשאול שאלה אחרת‪ :‬אם הייתי יודע שזו השנה האחרונה‪,‬‬ ‫אילו דברים הייתי מפסיק לדחות‪ ,‬ועל אילו דברים הייתי מפסיק לבזבז את חיי ?ואחרי שנענה בכנות‪ ,‬תישאר שאלה אחת שאין לנו דרך להתחמק‬ ‫ממנה‪ :‬אם הדברים האלה באמת חשובים‪ ,‬למה אנחנו צריכים לדעת שזו השנה האחרונה כדי להתחיל לחיות אותם כבר השנה‪.‬‬ ‫מה הקב"ה זוכר שאנחנו כבר הספקנו לשכוח?‬ ‫אנחנו יושבים בראש השנה ומנסים להיזכר בשנה שעברה‪ .‬מה עבר עלינו‪ ,‬מה השתנה‪ ,‬מה הצלחנו לעשות‪ ,‬היכן טעינו‪ ,‬למי אנחנו חייבים תודה‬ ‫וממי אנחנו צריכים לבקש סליחה‪ .‬אבל ככל שאנחנו מנסים להיזכר‪ ,‬מתבררת עובדה פשוטה ומעט מטרידה‪ :‬רוב השנה כבר איננה נמצאת‬ ‫בזיכרון שלנו‪ .‬מי מאיתנו זוכר מה עשה ביום שלישי רגיל בחודש כסלו? מי זוכר את כל השיחות שניהל‪ ,‬את כל המשפטים שאמר לילדיו‪ ,‬את כל‬ ‫האנשים שפגש‪ ,‬את כל ההחלטות הקטנות שקיבל כאשר איש לא הסתכל? שנה שלמה עברה עלינו‪ ,‬אלפי שעות של חיים‪ ,‬ובסופו של דבר נשארו‬ ‫בזיכרון כמה אירועים גדולים‪ ,‬כמה תמונות‪ ,‬כמה הצלחות‪ ,‬כמה כאבים וכמה סיפורים שאנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו‪ .‬ואז מגיע ראש השנה‬ ‫ומעמיד במרכזו מילה אחת שמטלטלת את כל היחס שלנו לעבר‪ :‬זיכרון‪.‬‬ ‫התורה מכנה את ראש השנה "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג‪ ,‬כד)‪ ,‬וחז"ל קבעו בתפילת מוסף ברכה שלמה של זכרונות‪ .‬הגמרא‬ ‫במסכת ראש השנה אומרת‪" :‬אמרו לפני בראש השנה מלכויות‪ ,‬זכרונות ושופרות‪ .‬מלכויות כדי שתמליכוני עליכם‪ ,‬זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם‬ ‫לפני לטובה‪ ,‬ובמה? בשופר" (דף טז ע"א)‪ .‬אבל כאן מתעוררת שאלה יסודית‪ :‬מה פירוש לבקש מן הקב"ה שיזכור? אדם זוכר מפני שהוא עלול‬ ‫לשכוח‪ .‬אנחנו רושמים תזכורת בטלפון מפני שאנחנו חוששים שנשכח פגישה‪ ,‬קושרים דבר לדבר כדי לזכור משימה‪ ,‬מצלמים רגע מפני שאנחנו‬ ‫יודעים שהזיכרון ידהה‪ .‬אבל הקב"ה אינו סובל משכחה‪ .‬אם כן‪ ,‬מה פירוש כל שפת הזיכרון של ראש השנה?‬ ‫בתפילת הזכרונות אנחנו אומרים‪" :‬אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם‪ ,‬לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית‪ ,‬כי אין שכחה‬ ‫לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך"‪ .‬המשפט הזה עצמו פותר את הסתירה‪ .‬אנחנו מבקשים זיכרון דווקא ממי שאין לפניו שכחה‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫הזיכרון האלוקי איננו ניסיון לשחזר מידע שאבד‪ ,‬אלא העמדת הדבר לפניו כבעל משמעות וכראוי להתייחסות‪ .‬כאשר התורה אומרת שהקב"ה‬ ‫"זוכר"‪ ,‬אין פירוש הדבר שקודם לכן שכח‪ ,‬אלא שהדבר מקבל נוכחות ופועל בתוך המציאות‪.‬‬ ‫כך אנחנו מוצאים אצל נח‪ .‬לאחר חודשים בתיבה‪ ,‬כאשר העולם כולו מכוסה מים‪ ,‬נאמר‪" :‬ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה‬ ‫אשר אתו בתבה‪ ,‬ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית ח‪ ,‬א)‪ .‬אין פירוש הדבר שהקב"ה היה עסוק במבול ולפתע נזכר שנח נשאר‬ ‫בתיבה‪ .‬הזיכרון מתבטא בפעולה‪ .‬הקב"ה זוכר את נח‪ ,‬ומאותו רגע מתחיל מעבר מן המבול אל העולם החדש‪.‬‬ ‫כך גם בשעבוד מצרים‪ " :‬וישמע אלוקים את נאקתם ויזכר אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב‪ ,‬כד)‪ .‬הברית לא נשכחה‬ ‫עד אותו רגע‪ .‬הזיכרון מבטא את כניסתה אל ההווה ואת תחילת תהליך הגאולה‪ .‬וכך אומר ירמיהו בשם הקב"ה‪" :‬זכרתי לך חסד נעוריך אהבת‬ ‫כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב‪ ,‬ב)‪ .‬שנים רבות חלפו מאז דור המדבר‪ ,‬ובכל זאת מעשה של אמונה שנעשה בעבר‬ ‫נשאר נוכח לפני הקב"ה‪.‬‬ ‫וכאן ראש השנה מתחיל לגעת במקום אישי מאוד‪ .‬אם אין שכחה לפני כסא כבודו‪ ,‬פירוש הדבר שלא רק החטאים שאנחנו זוכרים נמצאים לפניו‪.‬‬ ‫גם הדברים שכבר שכחנו נמצאים שם‪ .‬משפט שאמרנו לפני חודשים ונעלם מזיכרוננו‪ ,‬אבל אולי נשאר בלבו של מי ששמע אותו‪ .‬החלטה קטנה‬ ‫שקיבלנו כאשר איש לא ראה‪ .‬רגע שבו יכולנו לעגל פינה ובחרנו להיות ישרים‪ .‬פעם שבה אדם היה זקוק לנו ואמרנו שאין לנו זמן‪ .‬פעם אחרת‬ ‫שבה דווקא עצרנו הכול וישבנו לידו‪ .‬מבחינתנו אלה היו אולי דקות אבודות בתוך שנה עמוסה‪ .‬לפני הקב"ה הן אינן אבודות‪.‬‬ ‫הדבר נעשה מעניין עוד יותר כאשר מסתכלים על האופן שבו הזיכרון האנושי באמת עובד‪ .‬במשך שנים רבות היה נוח לחשוב על הזיכרון כעל‬ ‫ארכיון פנימי‪ ,‬כאילו המוח מצלם אירועים‪ ,‬מאחסן אותם‪ ,‬וכאשר אנחנו "נזכרים" אנחנו פשוט שולפים את הסרט מן המדף‪ .‬המחקר הפסיכולוגי‬ ‫והנוירולוגי מציג תמונה מורכבת הרבה יותר‪ .‬הזיכרון האוטוביוגרפי הוא במידה רבה ‪ ,Reconstructive Memory‬זיכרון משחזר‪ .‬כאשר אנחנו‬ ‫נזכרים‪ ,‬איננו תמיד שולפים הקלטה מושלמת של העבר‪ ,‬אלא בונים מחדש את האירוע מתוך פרטים שנשמרו‪ ,‬ידע מאוחר יותר‪ ,‬רגשות‪ ,‬אמונות‪,‬‬ ‫שיחות שקיימנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו‪.‬‬ ‫הפסיכולוג ‪ ,Daniel Schacter‬שחקר במשך שנים את פעולת הזיכרון האנושי‪ ,‬עסק בין השאר באופן שבו הזיכרון חשוף להטיות ולעיצוב מחדש‪.‬‬ ‫מחקרים בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי מצביעים על כך שהאמונות והרגשות שיש לנו בהווה יכולים להשפיע על האופן שבו אנחנו זוכרים את‬ ‫העבר‪ .‬אין פירוש הדבר שכל זיכרון שלנו שקרי או שאין לסמוך על הזיכרון‪ ,‬אלא שהזיכרון האנושי איננו מצלמת אבטחה ניטרלית‪ .‬הוא מערכת‬ ‫חיה שמנסה גם ליצור משמעות ולשמור על תחושת רציפות של העצמי‪.‬‬ ‫וזה כבר נוגע ישירות לחשבון הנפש של ראש השנה‪ .‬כאשר אנחנו מסכמים את השנה‪ ,‬מי מספר את הסיפור? אנחנו‪ .‬ומי עומד למשפט בתוך‬ ‫הסיפור? גם אנחנו‪ .‬כלומר‪ ,‬במידה מסוימת אנחנו גם הנאשם‪ ,‬גם העד וגם מי שעורך את חומר הראיות‪ .‬האם ייתכן שבמשך השנה ערכנו מעט‬ ‫את הסרט בלי לשים לב?‬ ‫נניח ששני בני זוג מנסים לשחזר מריבה שהתרחשה לפני שלושה חודשים‪ .‬הבעל אומר‪" :‬אני רק ניסיתי להסביר‪ ,‬ואת התחלת לצעוק"‪ .‬האישה‬ ‫זוכרת‪" :‬אני דיברתי בשקט‪ ,‬ואתה זה שהתפרצת"‪ .‬שניהם אינם בהכרח משקרים‪ .‬ייתכן שכל אחד מהם באמת זוכר את האירוע דרך החוויה‬ ‫הרגשית שלו‪ .‬הוא זוכר את עצמו כמנסה להסביר מפני שכך חווה את כוונתו‪ ,‬והיא זוכרת את הטון שלו כאיום מפני שכך חוותה אותו‪ .‬אם הייתה‬ ‫מצלמה בחדר‪ ,‬ייתכן ששניהם היו מופתעים מן הסרט‪.‬‬ ‫כמה פעמים זה קורה גם בינינו לבין עצמנו? אנחנו אומרים‪" :‬לא הייתה לי ברירה"‪ .‬האם באמת לא הייתה ברירה‪ ,‬או שזו הייתה האפשרות הנוחה‬ ‫ביותר? אנחנו אומרים‪" :‬ניסיתי הכול"‪ .‬האם באמת ניסינו הכול? אנחנו אומרים‪" :‬הוא התחיל"‪ .‬אבל מה קרה חמש דקות קודם? אנחנו אומרים‪:‬‬ ‫"לא התכוונתי לפגוע"‪ .‬ייתכן שלא התכוונו‪ ,‬אבל האם העובדה שלא התכוונו מוחקת את מה שהאדם השני חווה?‬ ‫כאן נכנסת תופעה פסיכולוגית נוספת‪ ,Self-Serving Bias ,‬הטיה לטובת העצמי‪ .‬בני אדם נוטים לעיתים לפרש אירועים באופן שמגן על הדימוי‬ ‫העצמי שלהם‪ .‬כאשר הצלחנו‪ ,‬קל לנו לייחס את ההצלחה לכישרון‪ ,‬למאמץ ולחכמה שלנו‪ .‬כאשר נכשלנו‪ ,‬קל יותר לראות את הנסיבות‪ ,‬את‬ ‫חוסר המזל‪ ,‬את האדם האחר ואת התנאים שלא אפשרו לנו להצליח‪ .‬גם בזיכרון האוטוביוגרפי נמצאו הטיות של עקביות‪ ,‬שיפור עצמי וחיוביות‪,‬‬ ‫המשפיעות על האופן שבו אנחנו בונים את סיפור העבר שלנו‪.‬‬ ‫אין בכך בהכרח צביעות‪ .‬זו יכולה להיות תכונה אנושית עמוקה‪ .‬קשה לחיות כאשר בכל ערב אנחנו מפרקים לחלוטין את הדימוי שיש לנו על‬ ‫עצמנו‪ .‬הנפש זקוקה לרציפות ולתחושת ערך‪ .‬אבל המנגנון שמגן עלינו עלול גם למנוע מאיתנו לראות דברים שאנחנו צריכים לתקן‪.‬‬ ‫אולי משום כך ראש השנה אינו מסתפק בזיכרון שלנו‪ .‬אנחנו אומרים‪ " :‬כי זכר כל המעשים לפניך בא‪ ,‬ואתה דורש מעשה כולם"‪ .‬לא הזיכרון‬ ‫הערוך שלנו מגיע לפניו‪ ,‬אלא המעשים עצמם‪ .‬יש כאן פער עצום‪ .‬אני זוכר את הכוונה שלי‪ ,‬והקב"ה יודע גם כיצד היא פגשה את האדם שמולי‪.‬‬ ‫אני זוכר מדוע הייתי לחוץ‪ ,‬והוא יודע גם מה אמרתי מתוך הלחץ‪ .‬אני זוכר כמה עבדתי קשה‪ ,‬והוא יודע גם מי שילם בבית את מחיר העבודה‬ ‫הזאת‪ .‬אני זוכר את העלבון שקיבלתי‪ ,‬והוא יודע גם את העלבון שנתתי‪.‬‬ ‫המשנה במסכת אבות אומרת‪" :‬דע מה למעלה ממך‪ ,‬עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב‪ ,‬א)‪ .‬יש כאן שלוש שכבות‪ :‬ראייה‪,‬‬ ‫שמיעה וכתיבה‪ .‬דבר יכול לחלוף מזיכרוננו‪ ,‬אבל הוא כבר היה חלק מן החיים‪ .‬אנחנו איננו יכולים לחזור אל יום מסוים ולמחוק את הדרך שבה‬ ‫דיברנו‪ ,‬אבל אנחנו יכולים להחליט מה נעשה עם הידיעה הזאת מכאן ולהבא‪.‬‬ ‫והנה מתגלה הצד השני של הזיכרון האלוקי‪ ,‬צד שאנחנו עלולים לשכוח כאשר מדברים על יום הדין‪ .‬אם אין שכחה לפני כסא כבודו‪ ,‬גם הטוב‬ ‫אינו הולך לאיבוד‪.‬‬ ‫אדם נתן פעם מאה שקלים למשפחה שהייתה זקוקה לעזרה ושכח מכך אחרי שבוע‪ .‬הקב"ה לא שכח‪ .‬אישה ישבה לילה שלם ליד מיטת אמה‬ ‫בבית החולים‪ ,‬שנים חלפו והלילה הזה נבלע בתוך אלפי לילות אחרים‪ ,‬אבל הוא לא נעלם‪ .‬אדם שמע שמישהו בעבודה מושמץ ובחר לא להצטרף‬ ‫לשיחה‪ .‬איש לא נתן לו תעודה על השתיקה הזאת‪ .‬אולי אפילו הוא עצמו שכח ממנה‪ .‬נער ראה ילד שיושב לבדו וניגש אליו‪ .‬מורה אמר לתלמיד‬ ‫משפט של אמונה ששינה את חייו‪ ,‬והמורה עצמו מעולם לא ידע מה עשה‪ .‬כמה מעשים טובים עשינו בחיינו שכבר אינם קיימים בזיכרון שלנו‪,‬‬ ‫אבל ממשיכים להתקיים בחיים של אנשים אחרים?‬ ‫חז"ל מלמדים בגמרא במסכת ראש השנה שברכת הזכרונות אינה בנויה רק על זיכרון פרטי‪ .‬הם אף אומרים שאין מזכירים בה זיכרון של יחיד‪,‬‬ ‫אפילו לטובה‪ ,‬אלא בונים את הברכה מתוך זיכרון שיש לו משמעות רחבה יותר (דף לב ע"ב)‪ .‬אנחנו מזכירים את נח ואת הברית‪ ,‬את יציאת מצרים‬ ‫ואת חסד הנעורים של ישראל‪ .‬הזיכרון של ראש השנה מלמד אותנו לראות את חיינו לא כאוסף רגעים מבודדים‪ ,‬אלא כחלק מסיפור רחב יותר‪.‬‬ ‫אחד הפסוקים המופיעים בזכרונות אומר‪" :‬ויזכר להם בריתו וינחם כרב חסדיו" (תהלים קו‪ ,‬מה)‪ .‬הזיכרון האלוקי מחובר לחסד‪ .‬זו נקודה חשובה‬ ‫מאוד‪ .‬כאשר אדם חושב על כך שהקב"ה זוכר הכול‪ ,‬הוא עלול לדמיין רק מצלמת אבטחה שמימית שאוספת חומר נגדו‪ .‬אבל הזכרונות של ראש‬ ‫השנה אינם בנויים כך‪ .‬אנחנו מבקשים‪" :‬זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים"‪ .‬הזיכרון שאנחנו מבקשים הוא זיכרון של‬ ‫רחמים‪ .‬חז"ל אף אומרים על השופר‪" :‬תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם‪ ,‬ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם‬ ‫עצמכם לפני" (ראש השנה דף טז ע"א)‪ .‬איזו אמירה מופלאה‪ .‬אנחנו עומדים בראש השנה עם שנה שאינה מושלמת‪ ,‬וחז"ל מלמדים אותנו להזכיר‬ ‫לפני הקב"ה מעשה שנעשה לפני אלפי שנים‪ .‬זכותו של אברהם‪ ,‬מסירותו של יצחק והברית שנוצרה אינם נעלמים מפני שהזמן חלף‪ .‬יש דברים‬ ‫שהזיכרון האלוקי נושא מדור לדור‪.‬‬ ‫ואולי מכאן אפשר ללמוד משהו גם על האופן שבו אנחנו זוכרים אנשים‪ .‬האם אנחנו זוכרים אדם רק לפי הרגע האחרון שבו אכזב אותנו? האם‬ ‫טעות אחת מוחקת אצלנו עשר שנים של חברות? האם מריבה אחת עם בן זוג גורמת לנו באותו רגע לשכוח מאות מעשים של אהבה? האם‬ ‫כאשר ילד עושה דבר שמכעיס אותנו אנחנו זוכרים את כל מי שהוא‪ ,‬או שרגע אחד הופך בעינינו לכל הזהות שלו ?‬ ‫הפסיכולוגיה מכירה היטב את העובדה שרגש בהווה משפיע על נגישותם של זיכרונות‪ .‬כאשר אדם נמצא במצב רגשי מסוים‪ ,‬זיכרונות התואמים‬ ‫את אותו מצב יכולים להיות נגישים יותר‪ .‬בשעת כעס נדמה לפעמים שכל ההיסטוריה מוכיחה שהאדם שמולנו"תמיד כזה"‪ .‬פתאום אנחנו זוכרים‬ ‫את מה שאמר לפני שנתיים‪ ,‬את מה שעשה בחופשה לפני ארבע שנים ואת המריבה ההיא שכבר חשבנו שסיימנו‪ .‬באותו רגע כמעט בלתי אפשרי‬ ‫להיזכר בעשרות הפעמים שבהן היה שם עבורנו ‪.‬‬ ‫כמה נישואים נפגעים מן המילה " תמיד"? אתה תמיד מזלזל‪ .‬את אף פעם לא מקשיבה‪ .‬אתה תמיד חושב רק על עצמך‪ .‬באמת תמיד? האם אפשר‬ ‫שאדם שחי איתנו עשרים שנה מעולם לא הקשיב‪ ,‬מעולם לא ויתר‪ ,‬מעולם לא דאג? או שהכעס של הרגע פתח במוח מגירה אחת וסגר את כל‬ ‫האחרות?‬ ‫ראש השנה מציע מודל אחר של זיכרון‪ .‬לא זיכרון שמוחק את הרע‪ ,‬אבל גם לא זיכרון שמוחק את הטוב‪ .‬לא עריכה שנועדה לזכות אותנו בכל‬ ‫מחיר‪ ,‬ולא כתב אישום שמוחק את כל מה שעשינו נכון‪ .‬זיכרון של אמת מסוגל להחזיק תמונה מורכבת‪.‬‬ ‫וזה אולי אחד האתגרים הגדולים של חשבון הנפש‪ .‬להסתכל על עצמנו בלי להיות הסנגור שמזכה אותנו מכל דבר‪ ,‬אבל גם בלי להפוך לתובע‬ ‫שמוחק כל נקודת אור‪ .‬אדם יכול לומר‪ :‬פגעתי‪ ,‬ואני צריך לתקן‪ ,‬בלי לומר‪ :‬אני אדם חסר ערך‪ .‬הוא יכול לומר‪ :‬נכשלתי בתחום הזה‪ ,‬בלי למחוק‬ ‫עשרות מקומות שבהם עמד בניסיון‪ .‬הוא יכול להכיר בכך שהשנה הייתה רחוקה ממה שרצה‪ ,‬ובכל זאת לזהות את הדרך שעשה‪.‬‬ ‫יש אנשים שמגיעים לראש השנה וזוכרים כמעט רק את הכישלונות שלהם‪ .‬הם זוכרים כל תפילה שלא הייתה בכוונה‪ ,‬כל החלטה שנשברה‪ ,‬כל‬ ‫פעם שכעסו וכל דבר שלא הספיקו‪ .‬אבל הם אינם זוכרים כמה פעמים קמו אחרי שנפלו‪ ,‬כמה אנשים עזרו להם‪ ,‬כמה רגעים של חסד היו בהם‬ ‫וכמה ניסיונות עברו שאיש לא ידע עליהם‪ .‬גם זו הטיה של הזיכרון ‪.‬‬ ‫המחקר בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי מלמד שהזיכרונות שלנו קשורים עמוקות לזהות‪ .‬אנחנו משתמשים בעבר כדי לענות על השאלה מי אנחנו‪.‬‬ ‫אדם שאוסף בעיקר זיכרונות של כישלון יכול לבנות מהם זהות של אדם כושל‪ .‬אדם שאוסף בעיקר זיכרונות שבהם אחרים פגעו בו עלול לבנות‬ ‫זהות של קורבן‪ .‬אדם שמסדר את העבר כך שהוא תמיד הצודק עלול לאבד את היכולת ללמוד‪.‬‬ ‫לכן השאלה של ראש השנה אינה רק מה אני זוכר‪ ,‬אלא גם איזה אדם הזיכרון שלי מאפשר לי לראות‪.‬‬ ‫אולי כדאי בראש השנה לנסות תרגיל פשוט ולא קל‪ :‬לקחת אירוע משמעותי מן השנה ולספר אותו פעם אחת כפי שאנחנו רגילים לספר אותו‪,‬‬ ‫ואז לנסות לספר אותו מנקודת מבטו של האדם שהיה מולנו‪ .‬כיצד בן הזוג היה מספר את המריבה הזאת? כיצד הילד היה מתאר את החודשים‬ ‫שבהם הייתי " עסוק מאוד"? כיצד העובד שלי היה מתאר את צורת הדיבור שלי בתקופה הלחוצה? כיצד ההורים המבוגרים שלי היו מספרים את‬ ‫השנה האחרונה בקשר איתי? לא מפני שהגרסה שלהם בהכרח נכונה יותר משלנו‪ ,‬אלא מפני שהיא עשויה לגלות חלקים מן הסיפור שהזיכרון‬ ‫שלנו השאיר מחוץ למסגרת‪.‬‬ ‫הגמרא במסכת ברכות אומרת‪" :‬אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו" (דף ה ע"א)‪ .‬הפשפוש אינו רק חיפוש עבירות‪ .‬הוא ניסיון‬ ‫להתבונן במעשה בלי להסתפק בגרסה הראשונה שהנפש מציעה לנו‪ .‬אולי משום כך חשבון נפש דורש אומץ‪ .‬לא אומץ להלקות את עצמנו‪ ,‬אלא‬ ‫אומץ להסכים שאולי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אינו הסיפור כולו‪.‬‬ ‫אבל יש עוד שאלה‪ ,‬ואולי היא נוגעת ללבו של ראש השנה יותר מכול‪ :‬מה הקב"ה זוכר עלינו שאנחנו בעצמנו כבר שכחנו לטובה?‬ ‫אולי אדם מגיע לבית הכנסת ומרגיש שאין לו הרבה מה להביא‪ .‬השנה לא נראתה כפי שקיווה‪ .‬הוא לא למד כפי שרצה‪ ,‬לא התפלל כפי שחלם‪,‬‬ ‫לא הצליח לתקן דברים שקיבל על עצמו‪ .‬אבל מי יודע כמה רגעים קטנים נמצאים לפני הקב"ה והוא עצמו כבר שכח? הפעם שבה עצר את‬ ‫הכעס רגע לפני שיצא‪ .‬הפעם שבה נתן צדקה למרות שלא היה לו קל‪ .‬הפעם שבה התעורר בלילה לילד ולא איבד סבלנות‪ .‬הפעם שבה הגיע‬ ‫לבית הכנסת עייף‪ .‬הפעם ש בה התקשר לאדם בודד‪ .‬הפעם שבה סגר את הפה ולא אמר לשון הרע‪ .‬הפעם שבה עמד מול פיתוי ואיש בעולם לא‬ ‫ידע שהוא בכלל עמד שם‪.‬‬ ‫אנחנו נוטים למדוד את החיים באירועים גדולים‪ ,‬אבל רוב האישיות שלנו נבנית דווקא ברגעים שאינם ראויים לכותרת‪ .‬אדם אינו נעשה אבא‬ ‫טוב ברגע אחד גדול אלא באלפי רגעים קטנים שבהם היה נוכח‪ .‬זוגיות אינה נבנית רק ביום החתונה או בחופשה יקרה אלא בכוס מים‪ ,‬בשאלה‬ ‫"איך עבר עלייך היום?"‪ ,‬בוויתור קטן‪ ,‬בהתנצלות ובמילה שנאמרה בזמן‪ .‬יראת שמים אינה נבנית רק ביום הכיפורים אלא גם ביום שלישי רגיל‬ ‫כאשר איש אינו רואה‪ .‬ואת רוב הרגעים האלה נשכח‪ .‬אולי זו אחת הנחמות הגדולות של הזכרונות‪ :‬הקב"ה לא‪.‬‬ ‫המשנה במסכת אבות אומרת‪" :‬והכל לפי רוב המעשה" (אבות ג‪ ,‬טו)‪ .‬רבנו משה בן מימון‪ ,‬הרמב"ם‪ ,‬מדגיש בפירושו למשנה את מעלת ריבוי‬ ‫המעשים הטובים‪ ,‬מפני שהמידות נקנות ונקבעות בנפש באמצעות פעולות חוזרות‪ .‬כלומר‪ ,‬החיים אינם בנויים רק מן הרגעים הדרמטיים שאנחנו‬ ‫זוכרים‪ .‬דווקא הצטברות המעשים הקטנים מעצבת את האדם‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה המודרנית אומרת דבר דומה בשפה אחרת כאשר היא עוסקת בהרגלים ובהצטברות של התנהגויות קטנות‪ .‬אנחנו אוהבים לחפש נקודות‬ ‫מפנה דרמטיות‪ ,‬אבל האישיות וחיי היום יום נוצרים במידה רבה מתוך חזרות‪ .‬מילה אחת אינה בונה בדרך כלל נישואים‪ ,‬אבל אלפי מילים בונות את‬ ‫האקלים של הבית‪ .‬ארוחה אחת אינה קובעת בריאות‪ ,‬אבל דפוס של שנים כן‪ .‬שעה אחת של לימוד אינה בונה עולם של תורה‪ ,‬אבל שעה ועוד שעה‬ ‫ועוד שעה הופכות לחיים‪.‬‬ ‫ואולי משום כך הקב"ה זוכר גם את מה שאנחנו שוכחים‪ .‬מפני שהרגע הקטן שנעלם מזיכרוננו לא היה קטן בזמן שחיינו אותו‪ .‬הוא היה עוד לבנה בבניין‬ ‫של האדם שאנחנו נעשים‪.‬‬ ‫בראש השנה אנחנו עומדים לפני מי שזוכר את התמונה כולה‪ .‬לא רק את הגרסה שאנחנו מספרים‪ ,‬לא רק את הרגעים שאנחנו מעדיפים להדגיש ולא‬ ‫רק את הטעויות שאיננו מצליחים לשכוח‪ .‬לפניו נמצאים הדברים שאמרנו ושכחנו‪ ,‬הדברים שעשו לנו ושכחנו‪ ,‬החסדים שעשינו ושכחנו‪ ,‬הפעמים‬ ‫שנפלנו והפעמים שבהן יכולנו ליפול ולא נפלנו‪.‬‬ ‫יש בזה יראה גדולה‪ ,‬אבל יש בזה גם נחמה גדולה‪ .‬היראה היא שאי אפשר לבנות את הדין רק על הזיכרון הערוך שלנו‪ .‬העובדה שאני כבר לא זוכר אינה‬ ‫הופכת דבר ללא קיים‪ .‬העובדה שמצאתי לעצמי הסבר טוב אינה משנה בהכרח את מה שהיה‪ .‬והנחמה היא ששום טוב אמיתי אינו אובד רק מפני שאיש‬ ‫לא צילם אותו‪ ,‬לא פרסם אותו‪ ,‬לא מחא כפיים ואפילו אנחנו עצמנו כבר איננו זוכרים אותו‪.‬‬ ‫אולי לכן אנחנו מבקשים בראש השנה לא סתם "זכור אותנו"‪ ,‬אלא "זכרנו בזכרון טוב לפניך"‪ .‬אנחנו מבקשים שהקב"ה יראה את הסיפור השלם שלנו‪.‬‬ ‫את הכישלונות ואת המאבקים‪ ,‬את הנפילות ואת הקימות‪ ,‬את המקומות שבהם היינו רחוקים ואת הרגעים שבהם ניסינו להתקרב‪.‬‬ ‫וכאשר אנחנו אומרים בתפילת הזכרונות "כי אין שכחה לפני כסא כבודך"‪ ,‬אולי כדאי לעצור לרגע ולחשוב על שתי שאלות‪ .‬הראשונה מפחידה מעט‪ :‬מה‬ ‫נמצא בסיפור השנה שלי שכבר הצלחתי לשכוח‪ ,‬אבל אולי אני עדיין צריך לתקן? והשנייה יכולה לתת הרבה כוח‪ :‬איזה טוב עשיתי השנה שכבר שכחתי‪,‬‬ ‫אבל לפני הקב"ה הוא עדיין חי וקיים? כי הזיכרון האנושי שומר כמה תמונות מתוך החיים‪ .‬הזיכרון האלוקי מחזיק את החיים עצמם‪ .‬ובראש השנה אנחנו‬ ‫עומדים לפני מי שזוכר לא רק את הרגעים שבהם היינו במיטבנו ולא רק את הרגעים שבהם נכשלנו‪ ,‬אלא את כל הדרך שעברנו כדי להגיע עד לכאן‪.‬‬ ‫אם החטאים לא נמצאים בכיסים‪ ,‬למה אנחנו מנערים אותם בתשליך?‬ ‫היום‪ ,‬בראש השנה‪ ,‬נצא רבים מאיתנו לאחר התפילה אל הים‪ ,‬אל הנהר‪ ,‬אל המעיין או אל מקום שיש בו מים‪ ,‬נאמר את פסוקי "מי אל כמוך"‪ ,‬וכאשר‬ ‫נגיע למילים "ותשליך במצולות ים כל חטאתם"‪ ,‬יש הנוהגים לנער את שולי הבגד או את הכיסים‪ .‬זהו רגע מוכר מאוד‪ .‬אבל אם נעצור לרגע ונסתכל על‬ ‫עצמנו מבחוץ‪ ,‬המעשה כמעט מוזר‪ :‬מה בדיוק אנחנו מנערים? הרי החטאים שלנו אינם פירורים שהצטברו בכיס במהלך השנה‪ .‬הכעס שבו פגענו‬ ‫במישהו אינו תקוע בבטנה של המעיל‪ ,‬הזמן שבזבזנו אינו מסתתר בין המטבעות‪ ,‬המילים שאמרנו אינן נדבקות לשרוול‪ ,‬וההחלטות שאנחנו מתחרטים‬ ‫עליהן אינן יכולות ליפול מן המכנסיים אל המים‪ .‬אם כך‪ ,‬למה אנחנו מנערים את הבגד?‬ ‫השאלה נעשית חזקה עוד יותר מפני שהיהדות מתנגדת באופן עקרוני לרעיון שאפשר להיפטר מחטא באמצעות מחווה חיצונית שאין מאחוריה שינוי‪.‬‬ ‫רבנו משה בן מימון‪ ,‬הרמב"ם‪ ,‬מגדיר את התשובה כתהליך ממשי שבו החוטא עוזב את החטא‪ ,‬מסיר אותו ממחשבתו‪ ,‬גומר בלבו שלא לעשותו עוד‬ ‫ומתחרט על העבר (משנה תורה‪ ,‬הלכות תשובה ב‪ ,‬ב)‪ .‬אין שם שום אפשרות לקחת מעשה שעשיתי‪ ,‬לנער את הבגד ולהמשיך מחר בדיוק כפי שחייתי‬ ‫אתמול‪ .‬אם פגעתי באדם‪ ,‬צריך לתקן; אם התרגלתי להתנהגות רעה‪ ,‬צריך לשנות אותה; ואם אני ממשיך לעשות את אותו הדבר‪ ,‬שום נהר אינו יכול‬ ‫לעשות בשבילי את העבודה שאני מסרב לעשות בעצמי‪.‬‬ ‫דווקא משום כך דברי רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו מטה אפרים חשובים כל כך להבנת המנהג‪ .‬הוא מסביר שניעור שולי הבגדים בשעת תשליך אינו‬ ‫מעשה שמוציא מתוכם חטאים ממש‪ ,‬אלא רמז שנועד לעורר את האדם להשליך מעליו את החטאים‪ ,‬לחפש ולחקור את דרכיו ולשנות אותן מכאן ולהבא‬ ‫(מ טה אפרים‪ ,‬סימן תקצח)‪ .‬כלומר‪ ,‬הניעור איננו התשובה‪ .‬הוא אמור להעיר את האדם אל התשובה‪ .‬הידיים עושות פעולה קטנה כדי שהלב יבין שמשהו‬ ‫בחיים צריך להתחיל לזוז‪.‬‬ ‫וכאן תשליך נעשה פתאום רלוונטי הרבה מעבר למנהג של ראש השנה‪ .‬אחת הבעיות הגדולות שלנו איננה שאיננו יודעים מה צריך להשתנות‪ .‬ברוב‬ ‫התחומים החשובים בחיים אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים‪ .‬האדם יודע שהוא צריך לדבר אחרת לבן הזוג‪ ,‬יודע שעליו להיות סבלני יותר‬ ‫לילדים‪ ,‬יודע שהטלפון גונב ממנו שעות‪ ,‬יודע שהגוף זקוק לתנועה‪ ,‬יודע שהחובות לא ייעלמו אם לא יפתח את החשבון‪ ,‬ויודע שיש אדם שהוא חייב‬ ‫לבקש ממנו סליחה‪ .‬אנחנו יודעים‪ ,‬חושבים‪ ,‬מצטערים ואפילו מתרגשים‪ ,‬אבל החיים עצמם יכולים להישאר בדיוק באותו מקום‪.‬‬ ‫אולי לכן היהדות אינה בנויה רק מרעיונות‪ .‬היא מלאה במעשים‪ .‬אנחנו לא רק זוכרים את יציאת מצרים אלא אוכלים מצה; לא רק חושבים על השבת‬ ‫אלא מקדשים על הכוס; לא רק מאמינים באחדות ה' אלא מניחים תפילין על היד ועל הראש; לא רק זוכרים שיש לנו בית אלא קובעים מזוזה בפתח‪.‬‬ ‫ש וב ושוב התורה לוקחת רעיון מופשט ונותנת לו מקום בגוף‪ ,‬בזמן ובחפץ‪ ,‬מפני שהאדם איננו שכל שמרחף מעל החיים‪ .‬אנחנו יצורים שחיים באמצעות‬ ‫ידיים‪ ,‬עיניים‪ ,‬אוזניים‪ ,‬תנועה‪ ,‬מקום והרגל‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה המודרנית עוסקת בשנים האחרונות בהרחבה בקשר שבין גוף‪ ,‬פעולה ותודעה במסגרת תחומים המכונים בין השאר ‪Embodied‬‬ ‫‪ . Cognition‬הרעיון הבסיסי‪ ,‬על מגוון גרסאותיו‪ ,‬הוא שהחשיבה האנושית אינה מתרחשת במנותק מן הגוף ומן הסביבה שבה האדם פועל‪ .‬איננו רק‬ ‫חושבים על העולם ואז מפעילים את הגוף כדי לבצע את המחשבה; הגוף‪ ,‬הפעולה והסביבה עצמם משתתפים באופן שבו אנחנו מארגנים חוויה‬ ‫ומשמעות‪ .‬אין צורך לטעון שניעור כיסים משנה באורח פלא את האישיות כדי להבין מדוע פעולה מוחשית יכולה להפוך רעיון מופשט לנוכח יותר‪.‬‬ ‫מחקרים מתחומי הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה של הטקס עוסקים גם בכוחם של ‪ ,Rituals‬טקסים‪ ,‬ליצור גבולות ומעברים ולתת לרעיונות מופשטים‬ ‫ביטוי מוחשי‪ .‬בני אדם מסמנים התחלות וסיומים באמצעות פעולות כמעט בכל תרבות‪ .‬אנחנו עונדים טבעת בחתונה‪ ,‬עומדים בצפירה‪ ,‬מדליקים נר‬ ‫לזכר אדם‪ ,‬גוזרים סרט בפתיחת מקום חדש ומעניקים תעודה בסיום מסלול‪ .‬מבחינה טכנית אפשר להתחתן בלי טבעת‪ ,‬לזכור אדם בלי נר ולסיים‬ ‫לימודים בלי ללבוש גלימה‪ ,‬אבל הפעולה הסמלית אומרת לנפש‪ :‬קרה כאן משהו שצריך לקבל צורה‪.‬‬ ‫אלא שכאן נמצא גם הסיכון הגדול של כל טקס‪ .‬פעולה סמלית יכולה להיות שער לשינוי‪ ,‬והיא יכולה גם להפוך לתחליף לשינוי‪ .‬אדם יכול לנער את‬ ‫הכיסים ולהרגיש כאילו ניער את החיים‪ .‬הוא יכול לומר את כל פסוקי התשליך בכוונה גדולה‪ ,‬להביט במים‪ ,‬להתרגש מן הרגע‪ ,‬לחזור הביתה ולהמשיך‬ ‫לדבר באותה צורה‪ ,‬לכעוס באותה צורה ולהשתמש בזמן באותה צורה‪ .‬במקרה כזה הסמל נשאר סמל ולא הצליח להגיע אל המקום שאליו נועד לשלוח‬ ‫אותנו‪ .‬אולי זו הסיבה שמטה אפרים מדגיש שהניעור צריך לעורר את האדם לחפש ולחקור את דרכיו ‪.‬הביטוי הזה תובעני הרבה יותר מ"לנער"‪ .‬לחקור‬ ‫את דרכי פירושו לשאול לא רק מה עשיתי‪ ,‬אלא איך הגעתי שוב ושוב לאותו מקום‪ .‬אם אני מתפרץ על הילדים‪ ,‬לא מספיק להצטער על הצעקה‬ ‫האחרונה‪ .‬צריך לבדוק מתי זה קורה‪ ,‬מה מפעיל אותי‪ ,‬באיזו שעה אני מגיע לקצה‪ ,‬ומה אפשר לשנות לפני שהכעס כבר שולט בי‪ .‬אם אני מבזבז שעות‬ ‫בטלפון‪ ,‬לא מספיק לומר שאני רוצה להשתמש בו פחות‪ .‬צריך לבדוק איפה הוא נמצא בזמן הארוחה‪ ,‬האם הוא נכנס לחדר השינה‪ ,‬אילו התראות‬ ‫פתוחות ומה קורה ברגע שבו היד נשלחת אליו בלי החלטה‪.‬‬ ‫אותו דבר נכון בזוגיות‪ .‬אדם יכול לעמוד בתשליך ולהתחרט על משפט קשה שאמר לבן הזוג‪ ,‬אבל אם הוא חוזר הביתה בלי לשנות את הדפוס שמייצר‬ ‫את המשפטים האלה‪ ,‬הוא ניער את הכיס ולא את ההרגל‪ .‬אולי עליו להחליט שלא מנהלים שיחה קשה כשהוא כבר מותש‪ ,‬אולי צריך ללמוד לעצור לפני‬ ‫שהוא מגיב‪ ,‬ואולי יש שיחה שנדחית כבר חודשים וצריך סוף סוף לקבוע לה זמן‪ .‬תשובה איננה רק הרגש שמופיע אחרי ההתנהגות‪ .‬היא גם בניית‬ ‫התנאים שיאפשרו התנהגות אחרת בפעם הבאה‪.‬‬ ‫הדבר נכון גם לכסף‪ .‬אדם יכול להתחרט על שנה של הוצאות מיותרות‪ ,‬אבל אם אין תקציב‪ ,‬אין מעקב ואין שום כלל חדש‪ ,‬קשה לצפות שהשנה הבאה‬ ‫תיראה אחרת‪ .‬הוא יכול להתפלל על פרנסה‪ ,‬וזה חשוב‪ ,‬אבל ייתכן שהתשובה שלו צריכה לכלול גם פתיחת דפי החשבון שהוא מפחד לראות‪ .‬לפעמים‬ ‫הפע ולה הרוחנית ביותר שאדם יכול לעשות אחרי תשליך היא לשבת מול מספרים אמיתיים ולהפסיק לברוח מהם‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להבין מדוע דווקא הניעור הוא דימוי כל כך מוצלח‪ .‬כאשר משהו נמצא על הבגד‪ ,‬הוא קרוב אלינו מאוד‪ ,‬אבל הוא איננו אנחנו‪ .‬אפשר להסיר‬ ‫אותו‪ .‬החטא אמנם נעשה על ידי האדם והוא אחראי לו‪ ,‬אבל התורה אינה מבקשת ממנו להפוך את החטא לזהות שלו‪ .‬יש הבדל עצום בין לומר "עשיתי‬ ‫דבר רע" לבין לומר "אני אדם רע ולכן אין לי אפשרות להיות אחר"‪ .‬המשפט הראשון יכול להוביל לאחריות ולתיקון; המשפט השני עלול להפוך את‬ ‫העבר לבית כלא‪.‬‬ ‫רבנו משה בן מימון‪ ,‬הרמב"ם‪ ,‬כותב על בעל התשובה שעליו לשנות את מעשיו ולהתרחק מן הדבר שבו חטא‪ ,‬עד שאותו אדם עצמו נעשה אדם שחי‬ ‫אחרת (משנה תורה‪ ,‬הלכות תשובה ב‪ ,‬ד)‪ .‬התשובה אינה טוענת שהעבר לא היה‪ .‬היא טוענת שהעבר אינו מוכרח להחזיק בבעלות על העתיד‪ .‬האדם‬ ‫אחראי למה שעשה‪ ,‬אבל הוא איננו נידון להיות לנצח האדם שעשה אותו‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה מבחינה בהקשרים רבים בין ‪ ,Guilt‬אשמה הממוקדת במעשה‪ ,‬לבין ‪ ,Shame‬בושה המתפשטת אל הזהות כולה‪ .‬מחקריה של ‪June‬‬ ‫‪ Tangney‬וחוקרים נוספים הראו שאשמה יכולה במצבים מסוימים להניע לקיחת אחריות‪ ,‬התנצלות ותיקון‪ ,‬בעוד שבושה כוללת עלולה להיות קשורה‬ ‫יותר להסתתרות‪ ,‬הימנעות והתגוננות‪ .‬אדם שאומר "פגעתי בו‪ ,‬ואני חייב לתקן" עדיין רואה דרך‪ .‬אדם שאומר "אני אדם נורא ואין מה לעשות איתי"‬ ‫יכול להישאר שקוע בעצמו גם כאשר הוא לכאורה מחמיר מאוד עם עצמו‪.‬‬ ‫אולי אנחנו מנערים את הבגד כדי להזכיר לעצמנו בדיוק את ההבדל הזה‪ .‬החטא אינו פירור בכיס‪ ,‬אבל הוא גם אינו איבר בגוף שאי אפשר לחיות בלעדיו‪.‬‬ ‫אפשר לקחת עליו אחריות בלי להתחתן איתו לכל החיים‪ .‬אפשר לומר "זה היה שלי" ובאותו זמן לומר "אני אינני חייב לקחת את זה איתי הלאה"‪.‬‬ ‫הפסוקים שאנחנו אומרים בתשליך מחדדים את הנקודה הזאת באופן מופלא‪ .‬הנביא מיכה אומר‪" :‬מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו‪,‬‬ ‫לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא‪ .‬ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז‪ ,‬יח‪-‬יט)‪ .‬שימו לב לפועל שהפך לשמו של‬ ‫המנהג‪" :‬ותשליך"‪ .‬לא נאמר שהחטאים מעולם לא היו‪ ,‬אלא שהם מושלכים‪ .‬יש עבר‪ ,‬יש אחריות‪ ,‬יש חטא‪ ,‬ובכל זאת יש גם אפשרות שהחטא לא יישאר‬ ‫לנצח במרכז היחסים שבין האדם לקב"ה‪.‬‬ ‫אנחנו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לפעמים עושים בדיוק את ההפך‪ .‬מבקשים מהקב"ה להשליך את החטאים למצולות‪ ,‬ואחר כך ממשיכים לדוג אותם משם בעצמנו‪.‬‬ ‫אדם עשה טעות לפני חמש עשרה שנה‪ ,‬תיקן ככל שיכול‪ ,‬התנצל‪ ,‬שילם מחיר ושינה את חייו‪ ,‬אבל בכל פעם שמשהו משתבש הוא חוזר לאותו אירוע‬ ‫ומוכיח לעצמו שהוא עדיין אותו אדם‪ .‬אישה נכשלה פעם בקשר מסוים ומאז כל קשר חדש נבחן דרך הכישלון הישן‪ .‬אדם ניסה להקים עסק ונפל‪ ,‬ומאז‬ ‫הוא מספר לעצמו שהוא "כישלון עסקי"‪ ,‬כאילו אירוע אחד קיבל סמכות לכתוב את כל הביוגרפיה‪.‬‬ ‫בפסיכולוגיה מכנים דפוס כזה לעיתים ‪ , Rumination‬חשיבה חזרתית ומתמשכת סביב מצוקה‪ ,‬כישלון או פגיעה‪ .‬חשיבה על העבר יכולה להיות מועילה‬ ‫כאשר היא מייצרת הבנה‪ ,‬לקח ותיקון‪ ,‬אבל כאשר המחשבה מסתובבת שוב ושוב באותו מעגל בלי להגיע לפעולה חדשה‪ ,‬היא עלולה להעמיק מצוקה‬ ‫במקום לפתור אותה‪ .‬ההבדל אינו בין אדם שחושב על ה עבר לאדם שאינו חושב עליו‪ ,‬אלא בין עיבוד שמוביל למשהו לבין לעיסה נפשית שאינה‬ ‫מאפשרת להתקדם‪.‬‬ ‫זו נקודה עדינה מאוד‪ ,‬מפני שלא כל דבר צריך להשליך‪ .‬יש פגיעות שצריך לזכור כדי להציב גבול‪ .‬יש טראומות שדורשות טיפול ולא סיסמה על‬ ‫"שחרור"‪ .‬יש עוולות שצריך לתקן‪ ,‬חובות שצריך לשלם ואנשים שצריך לבקש מהם סליחה‪ .‬תשליך איננו הזמנה לברוח מן העבר‪ .‬הוא בדיוק ההפך‪ :‬כדי‬ ‫לדעת מה אפשר להניח‪ ,‬צריך קודם לדעת מה עדיין דורש מאיתנו פעולה‪.‬‬ ‫אם גנבתי כסף‪ ,‬אינני יכול "לשחרר את האשמה" ולהשאיר את הכסף אצלי‪ .‬אם פגעתי באדם‪ ,‬אינני יכול לנער את הכיס ולדרוש ממנו להתקדם הלאה‪.‬‬ ‫הרמב"ם פוסק שעבירות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות עד שייתן לחברו את מה שהוא חייב לו וירצה אותו (משנה תורה‪ ,‬הלכות תשובה ב‪ ,‬ט)‪ .‬זו אולי‬ ‫ההגנה החשובה ביותר מפני הבנה שטחית של תשליך‪ :‬היהדות אינה נותנת לנו להשליך אחריות‪.‬‬ ‫מה כן אפשר להשליך? אפשר להשליך את ההיצמדות להרגל לאחר שלקחנו עליו אחריות‪ .‬אפשר להשליך את המשפט "ככה אני" לאחר שהבנו שהוא‬ ‫משמש תירוץ‪ .‬אפשר להשליך את הצורך להעניש את עצמנו לנצח לאחר שעשינו תשובה אמיתית‪ .‬אפשר להשליך כעס ישן שכבר אינו מגן עלינו אלא‬ ‫אוכל אותנו מבפנים‪ .‬אפשר להשליך מערכת שלמה של הסברים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים מדוע השנה הבאה מוכרחה להיראות בדיוק כמו השנה‬ ‫הקודמת‪.‬‬ ‫מחקר בתחום ‪ , Self-Forgiveness‬סליחה עצמית‪ ,‬מדגיש שהמושג הבריא איננו מחיקה עצמית של אחריות‪ .‬סליחה עצמית משמעותית דורשת בדרך‬ ‫כלל הכרה בעוול‪ ,‬קבלת אחריות‪ ,‬ניסיון לתיקון ושינוי‪ ,‬ורק בתוך התהליך הזה גם הפסקת העונש העצמי האינסופי‪ .‬אחרת סליחה עצמית יכולה להפוך‬ ‫לתירוץ‪ .‬אבל כאשר אדם לקח אחריו ת ושינה את דרכו‪ ,‬המשך השנאה העצמית אינו בהכרח מוסרי יותר; לפעמים הוא פשוט משאיר את האדם קשור‬ ‫לעבר במקום להשתמש בכוחותיו כדי לחיות אחרת‪.‬‬ ‫מכאן אפשר להבין עוד רובד במנהג‪ .‬רבי יעקב בן משה מולין‪ ,‬המהרי"ל‪ ,‬מביא שההליכה אל הנהר בראש השנה קשורה גם לזכר עקדת יצחק‪ .‬לפי‬ ‫המדרש‪ ,‬השטן ניסה לעכב את אברהם בדרכו לעקדה ונעשה לפניו כנהר‪ ,‬עד שאברהם נכנס למים והם הגיעו עד צווארו‪ .‬אברהם אינו מגיע למים כדי‬ ‫להיפט ר מן העבר אלא כדי להמשיך אל היעד למרות מה שמנסה לעצור אותו‪ .‬המים של תשליך אינם אפוא רק מקום שאליו משליכים; הם יכולים‬ ‫להזכיר גם את המחסום שאותו צריך לעבור כדי להמשיך בדרך‪ .‬זו תמונה חזקה מאוד לחיים‪ .‬כמעט לכל אדם יש "נהר" כזה‪ .‬יש מי שרוצה להתחיל‬ ‫ללמוד אבל כבר שנים אומר שאין לו ראש לזה‪ .‬יש מי שרוצה לבנות זוגיות חדשה אבל מערכת יחסים ישנה עדיין קובעת בשבילו שאי אפשר לסמוך על‬ ‫אף אחד‪ .‬יש מי שרוצה להתקרב לילד שלו אבל הגאווה אינה מאפשרת לו לעשות את הצעד הראשון‪ .‬יש מי שרוצה להחליף עבודה אבל כישלון מן‬ ‫העבר ממשיך לומר לו שלא יצליח‪ .‬יש מי שרוצה להתפלל אחרת אבל אומר לעצמו שאחרי כל כך הרבה שנים של הרגל אין טעם להתחיל‪.‬‬ ‫אברהם אבינו מלמד שהמכשול בדרך אינו בהכרח הוכחה שהדרך שגויה‪ .‬לפעמים דווקא כאשר אדם החליט ללכת למקום משמעותי‪ ,‬הוא מגלה עד כמה‬ ‫קשה לעזוב את המקום המוכר‪ .‬שינוי אמיתי מאיים על הרגלים‪ ,‬על זהויות ועל מערכות שבנינו במשך שנים‪ .‬אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להשתנות‪,‬‬ ‫אבל חלק בתוכנו רוצה מאוד להישאר מוכר לעצמנו‪.‬‬ ‫זה מסביר מדוע החלטות ראש השנה מתפוגגות לעיתים במהירות‪ .‬ביום החג אנחנו נמצאים בסביבה אחרת‪ ,‬מתפללים שעות‪ ,‬שומעים שופר‪ ,‬עומדים‬ ‫בתשליך ומרגישים שהכול יכול להשתנות‪ .‬אחר כך חוזרים לאותו בית‪ ,‬לאותו טלפון‪ ,‬לאותה עבודה‪ ,‬לאותם אנשים ולאותם רמזים שמפעילים את‬ ‫ההרגלים הישנים‪ .‬אם שום דבר במבנה החיים אינו משתנה‪ ,‬הרצון החדש נאלץ להילחם בכל יום מחדש בסביבה הישנה‪.‬‬ ‫לכן אולי אחרי שננער את הכיסים כדאי לשאול שאלה מאוד מעשית‪ :‬מה אני מנער גם מן היומן שלי? אם אני רוצה להיות יותר נוכח בבית‪ ,‬איזה זמן‬ ‫יקבל מעכשיו גבול ברור מפני העבודה? אם אני רוצה פחות טלפון‪ ,‬איפה המכשיר יהיה בזמן הארוחה? אם אני רוצה ללמוד‪ ,‬מתי בדיוק הלימוד יקרה?‬ ‫אם אני רוצה לתקן קשר‪ ,‬מתי אני מתקשר? אם אני רוצה לשמור על הבריאות‪ ,‬מה הפעולה הראשונה שכבר נכנסת ללוח השנה?‬ ‫בלי השאלות האלה‪ ,‬קל מאוד לתשליך להישאר ליד המים‪ .‬אנחנו נחזור הביתה‪ ,‬נחליף בגדים‪ ,‬והחיים הישנים יחכו לנו בדיוק במקום שבו השארנו אותם‪.‬‬ ‫אבל אם פעולה אחת תשתנה בעקבות הניעור‪ ,‬משהו מן התשליך הלך איתנו הביתה‪ .‬יש כאן גם תשובה עמוקה לשאלה מדוע אנחנו זקוקים בכלל לסמל‪.‬‬ ‫אדם יכול לומר‪ :‬אם העיקר הוא תשובה‪ ,‬למה לא פשוט לעשות תשובה? מפני שאנחנו בני אדם‪ ,‬ולא תמיד די לנו במשפט מופשט‪ .‬לפעמים אנחנו‬ ‫זקוקים לרגע שבו הגוף משתתף בהחלטה‪ ,‬לרגע שיש לו מקום‪ ,‬שעה‪ ,‬קול ותנועה‪ ,‬כדי שהרעיון יקבל אחיזה בזיכרון‪.‬‬ ‫אבל הסמל אינו סוף התהליך‪ .‬הוא התחלה‪ .‬היד מנערת את הבגד כדי להזכיר לאדם שהחיים שלו אינם חייבים להישאר מקובעים‪ .‬המים עומדים מולו‬ ‫כדי להזכיר שיש דברים שאפשר להניח‪ .‬הפסוק אומר "ותשליך" כדי להזכיר שהקב"ה עצמו אינו מבקש להחזיק את החטא לנצח כאשר האדם שב באמת‪.‬‬ ‫והאדם חוזר מן המים כדי להוכיח במעשים מה באמת השליך‪.‬‬ ‫אולי לכן השאלה החשובה ביותר בתשליך איננה מה נפל מן הכיסים‪ .‬שום חטא לא ייפול משם‪ .‬השאלה היא מה לא נחזיר איתנו הביתה באותה צורה‬ ‫שבה הבאנו אותו‪ .‬איזה הרגל לא יקבל עוד שנה בלי מאבק‪ ,‬איזה כעס לא ינהל עוד קשר שלם‪ ,‬איזה פחד לא יחליט בשבילנו‪ ,‬איזה תירוץ איבד היום‬ ‫את תוקפו ואיזו טעות מן העבר נפסיק סוף סוף להפוך לזהות שלנו‪.‬‬ ‫וכשנעמוד היום ליד המים וננער את שולי הבגד‪ ,‬אולי כדאי להימנע מן המחשבה הקלה שהנה אנחנו משליכים את החטאים‪ .‬החטאים אינם בכיסים‪ ,‬ולכן‬ ‫הם גם לא ייצאו מהם‪ .‬אבל דווקא משום כך הניעור יכול להיות רגע אמיתי כל כך‪ :‬היד עושה בחוץ את מה שאנחנו מבקשים מן הנפש להתחיל לעשות‬ ‫בפנים‪ ,‬והפעולה הסמלית שואלת אותנו האם אנחנו מוכנים לתת לה המשך ממשי כאשר נחזור הביתה‪.‬‬ ‫כי תשליך אמיתי אינו נגמר כאשר אנחנו מתרחקים מן המים‪ .‬הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו חוזרים אל אותם החיים‪ ,‬אל אותם אנשים ואל אותם ניסיונות‪,‬‬ ‫ומחליטים שלא כל מה שהבאנו איתנו אל הנהר חייב לחזור איתנו לשנה החדשה‪.‬‬