gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

כפלח הרימון · Kefelach Harimon — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: כפלח הרימון · Kefelach Harimon

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

כפלח הרימון · Kefelach Harimon — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ל‪+‬ח‪+‬‬‫ְּכפֶ ַ ‪+‬‬ ‫רימוֹ ‪+‬ן ‪+‬‬‫‪ָ +‬ה ִ ‪+‬‬ ‫מצוו‪+‬ת‪+‬לשולחן‪+‬הח ‪+‬ג‬ ‫‪+‬‬‫'חציו לה'' ‪ -‬תמצית המצוות‪ ,‬רעדן אין לערנען‪.‬‬ ‫'חציו לכם' ‪ -‬רעיונות ומאמרים‪ ,‬עובדות וסיפורים מפליאים‪.‬‬ ‫~א~‬ ‫"כפלח הרימון רקתך" (שה"ש ד‪ ,‬ג)‬ ‫אמר רבי שמעון בן לקיש‪:‬‬ ‫"אל תיקרי 'רקתך'‪ ,‬אלא 'ריקתיך'‬ ‫שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון!"‬ ‫(עירובין יט‪ ,‬א)‬ ‫~ב~‬ ‫מצוות ראש השנה‬ ‫מצות תקיעת שופר‬ ‫מצות וידוי דברים (תשובה)‬ ‫~ג~‬ ‫~ד~‬ ‫מצוות ראש השנה‬ ‫‪/‬תמצית המצוה עפ"י ספר החינוך‬ ‫בקיצע'ר‬ ‫מצוות ראש השנה‬ ‫המצוות‪ :‬שלוש מצוות נאמרו בתורה בנוגע ליום 'ראש השנה'‪ ,‬מלבד המצוה הייחודית‬ ‫לה‪ ,‬שהיא מצות תקיעת שופר‪ .‬מצוות אלו מנויים הם בספר החינוך בפרשת אמור‪ ,‬והם‬ ‫מצוות‪ :‬ש"י‪ ,‬שי"א ושי"ב‪.‬‬ ‫ואלו הם ג' המצוות‪ :‬מצות שביתה ביום ראש השנה (מצוה ש"י)‪ ,‬איסור עשיית מלאכה‬ ‫ביום א' תשרי (מצוה שי"א) ומצוות הקרבת קרבן מוסף בו (מצוה שי"ב)‪.‬‬ ‫[בספר החינוך מקצר בביאורו במצוות ש"י ושי"ב‪ .‬כאשר במצות השביתה ביום ראש השנה (מצוה‬ ‫ש"י) מפנה את הקורא לעיין בביאורו את מצוה רצ"ז – מצות השביתה ביו"ט ראשון של פסח‪ ,‬שם‬ ‫כתב כל הלכות יום טוב והשביתה בו‪ .‬ובמצות קרבן המוספים בר"ה (שי"א) מפנה את הקורא‬ ‫לעיין במצוה רצ"ט – מצות הקרבת מוספי הפסח ביום טוב ראשון של פסח‪.‬‬ ‫אכן במצוה האמצעית (שי"א) שהיא 'איסור עשיית מלאכה ביום ראש השנה' מבאר עיקרי המצוה‬ ‫והתורה‪ ,‬במתיקות‪ ,‬כדרכו‪ ,‬וממנו נביא להלן בזה]‪.‬‬ ‫המקור‪ :‬מקור כל ג' המצוות מופיע בחומש ויקרא בפרשת אמור (ויקרא ג‪ ,‬כד ‪ -‬כה)‪" :‬דבר‬ ‫אל בני ישראל לאמור בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה‬ ‫מקרא קודש‪ .‬כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לד'!"‬ ‫'יהיה לכם שבתון' – זו מצות השביתה בר"ה‪' .‬כל מלאכת עבודה לא תעשו' – זהו איסור‬ ‫עשיית המלאכה בו‪' ,‬והקרבתם אישה לד'' הוא הציווי על הקרבת קרבן המוסף בו ביום‪.‬‬ ‫הטעם‪ :‬בספר החינוך פורס את משנתו בכל הקשור לכך שראש השנה נקרא 'יום טוב'‬ ‫על אף שהוא 'יום הדיו הגדול והנורא' במתיקות מוזהבת‪.‬‬ ‫~ה~‬ ‫כאשר הוא מסביר שבאמת יום ראש השנה הוא יום גדול של חסד ורחמים‪ ,‬בהיותו יום‬ ‫בו הקב"ה פוקד נפש כל חי אחת בשנה‪ ,‬ומעיין בעוונותיו להעבירם על פניו‪ .‬והוא עושה‬ ‫זאת לבל יכבדו העוונות על האדם‪ ,‬עד שלא תהיה לו אפשרות של כפרה עוד‪ .‬לכן הוא‬ ‫יום טוב גדול!‬ ‫וכלשונו‪" :‬משורשי מצות המועד הזה‪ ,‬שהיה מחסדי הקל על ברואיו לפקוד אותם‬ ‫ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה‪ ,‬כדי שלא יתרבו העוונות‪ ,‬ויהיה מקום‬ ‫לכפרה‪ ,‬והוא רב חסד מטה כלפי חסד‪ ,‬וכיוון שהם מועטין מעביר עליהם (ראש השנה יז‪,‬‬ ‫א)‪ .‬ואם אולי יש בהם עוונות שצריכים מירוק‪ ,‬נפרע מהם מעט מעט‪ ,‬וכעין מה שאמרו‬ ‫זכרונם לברכה (עבודה זרה ז‪ ,‬א)‪" :‬אוהבו נפרע מעט מעט"‪ .‬ואם לא יפקדם עד זמן רב‪,‬‬ ‫יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה!"‬ ‫לכן‪ ,‬מסכם‪" :‬נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם‪ ,‬ולכן ראוי לעשות אותו יום‬ ‫טוב ולהיות במנין מועדי השנה היקרים!" כאשר זהו הענין שיום ראש השנה מועד הוא‪,‬‬ ‫באשר חסד ד' הוא שפוקד עוון בריותיו אחת בשנה‪ ,‬לבל יפקעו העוונות מנשוא‪ ,‬אם‬ ‫יעבור זמן רב!‬ ‫אכן‪ ,‬מוסיף‪" :‬ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי‪ ,‬ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר‬ ‫מכל שאר מועדי השנה! וזהו ענין 'זכרון תרועה' הנזכרים בו‪ ,‬כי התרועה קול שבור‪,‬‬ ‫לרמז שישבור כל אחד תוקף זכרו ויתנחם ממעשיו הרעים!"‬ ‫כך שנמצא שכשנרצה להגדיר מועד זה נסכמו בשני מילים‪" :‬וגילו ברעדה!"‬ ‫'וגילו' אכן‪ .‬אך ברעדה ובתשובה!‬ ‫מצוה זו נוהגת‪ :‬בכל מקום ובכל זמן‪ .‬לזכרים ולנקבות (ומצות המוספין נוהגת רק בזמן שבית‬ ‫המקדש קיים בב"א)‪.‬‬ ‫ספרי היסוד העוסקים במצוה זו‪ :‬משניות וגמרא מסכת ר"ה‪ .‬רמב"ם הלכות יו"ט‬ ‫(והלכות ראש השנה)‪ ,‬טור ושו"ע או"ח סימן תמ"ה (וכל הלכות ראש השנה)‪.‬‬ ‫מהיחודיות במצוה זו‪ :‬וגילו ברעדה! שמחה ויראה משמשים בערבוביא! הארכנו‬ ‫בנקודה זו‪ ,‬על פי דבריו של 'ספר החינוך' בחלק 'הטעם'‪ .‬ראה שם וקח מוסר!‬ ‫~ו~‬ ‫‪/‬הרהורים ותובנות לאור המצוה‬ ‫קדשנו‬ ‫הדרמה בשכונת רמות‪...‬‬ ‫הסיפור שלפנינו אמיתי הוא‪ ,‬ופרטיו מדויקים ביותר‪.‬‬ ‫דוד לי‪ ,‬הרה"ח רבי יעקב רבינוביץ שליט"א שמו‪ ,‬והוא משפיע בחסידות באיאן לצאן‬ ‫קדשים‪ ,‬הוא שסיפר לי את הסיפור האמיתי והבלתי יאומן דלהלן‪ .‬וליתר דיוק‪ ,‬ולמען‬ ‫לא נשגה בפרטים כלשהם‪ ,‬אף שלח לי את כל הסיפור בכתיבת ידו המדוקדקת‪ .‬ולהלן‬ ‫אף נצטט קטעים ממכתבו זה‪.‬‬ ‫רבי יעקב זה גדל בנערותו בשכונת רמות פולין‪ ,‬שם התפלל תמידין כסדרן ומוספין‬ ‫כהלכתן בקלויז דחסידי באיאן ‪ -‬רוז'ין אשר בשכונת רמות ברחוב מירסקי‪ .‬התפילות‬ ‫נערכו בהתרוממות ובהתלהבות כמנהג חסידים ואנשי מעשה‪ ,‬בשבתות כבימים טובים‬ ‫בתפילה ל'קבל ברחמים וברצון את תפילותינו!'‬ ‫באחת השבתות זה קרה‪ .‬או כלשונו במכתבו‪" :‬היה זה אחד מהמראות המפחידים‬ ‫ביותר שראיתי בחיי! באמצע קריאת התורה ביום שבת‪ ,‬בקלויז שבשכונת רמות‪ ,‬אחד‬ ‫המתפללים‪ ,‬שהקפיד לעמוד בשעת הקריאה‪ ,‬צעק לפתע בקול חנוק בבהלה‪" :‬הצלה!‬ ‫הצלה!"‬ ‫הציבור נבהל‪' .‬מה קרה?' הפנו כולם את ראשם לעברו‪' .‬מדוע צריך 'הצלה'?' אף הבעל‬ ‫קורא עצר ממרוצת שטף קריאתו לנוכח קריאת ההצלה הבהולה‪ .‬ופני כולם היו מופנים‬ ‫לעבר האיש שעצר את הקהל בקריאת 'הצילו'‪ .‬הלה לא היה יכול להוציא הגה מפיו‪ ,‬רק‬ ‫באצבעו החווה לעבר הבנין הגדול שממול‪...‬‬ ‫המחזה שנגלה לנגד עיני המתפללים היכם בתדהמה‪ .‬הפחד הרעיד אותם ופיהם היה‬ ‫פעור נוכח המחזה‪...‬‬ ‫מה היה המחזה המפחיד שכה הצמית את הקהל‪ ,‬ומה היו סיבותיו? זאת ניווכח לאחר‬ ‫שנכיר קצת את האיזור והסביבה‪ .‬באשר באיזור מירסקי מול הקלויז המדובר שוכן לו‬ ‫בנין ישיבת הר"ן‪ ,‬בנין גבוה הוא בעל ארבע קומות‪ ,‬והוא שוכן על הר גבוה שמצדו‬ ‫האחד תהום פעורה לרגליו! ומחמת גובה הבנין וההר שמתחתיו‪ ,‬הרי שכשהיו עומדים‬ ‫על גגו היו יכולים להביט להתבונן בכל מרחבי ירושלים רבתי‪ ,‬אף בבית המדרש הגדול‬ ‫של 'בעלזא' הבחינו משם‪...‬‬ ‫~ז~‬ ‫דא עקא‪ ,‬שהגג‪ ,‬גדר אבנים רחב סביב היה לו‪ ,‬ומשום מה רק מעקה נמוך וקטן סבב‬ ‫אותו‪ ,‬בלא מעקה ראוי הסוגר את המרחב‪ .‬הוי אומר גדר קטן שאפשר לטפס עליו ללא‬ ‫שום קושי‪ ,‬עם מעקה נמוך מאוד‪ .‬בכל העיתים היה גרם המדרגות המוביל אל הגג‬ ‫סגור ומסוגר על מסגר ובריח‪ ,‬אך בשבת זו היתה הדלת לגרם זה פתוחה‪ ,‬משום מה‪...‬‬ ‫שני ילדים‪ ,‬אחים‪ ,‬חמודי עין ומשובבי לב‪ ,‬בנים לאחד ממתפללי הישיבה‪ ,‬התגנבו דרכו‬ ‫ועלו אל הגג בשובבות ילדים‪ ...‬קרבו שני הילדים אל גדר הגג‪ ,‬והתפעמו מהמראות‬ ‫המשכרים ומהנופים המשובבים‪ ,‬הן את כל ירושלים ראו דרכו‪.‬‬ ‫האחד גרר כסא‪ ,‬הצמידו עד לגדר האבנים הנמוך ונעמד עליו והתבונן באווירה של‬ ‫ירושלים ובאורה‪ ,‬ואילו אחיו התיישב על הגדר ממש (עם מעקה נמוך מאד עליו!) בלא אומר‬ ‫ודברים‪ .‬כך ישבו שניהם בשלוה מוחלטת ובהנאה גלויה‪ .‬כאשר‪ ,‬להזכירכם‪ ,‬רק מעקה‬ ‫קטן סובב אותם‪ ,‬ורק את רגליהם הקטנות‪ ,‬אך כל גופם חשוף לרוח השמים ופרציו‪,‬‬ ‫כאשר לכן‪ ,‬כפסע הוא ביניהם ובין היפך החיים ח"ו!‬ ‫איבוד עשתונות‬ ‫במראה הזה הבחין המתפלל וקריאת הצלה נפלטה מפיו במהרה‪ .‬בוקה ומבולקה‬ ‫השתרר בקלויז בן רגע‪ .‬המראה היה נורא ואיום‪ .‬מראה של שני ילדי חמד שלא טעמו‬ ‫טעם חטא שיתכן שתוך שניות יכול לקרות להם אסון!‬ ‫המתפללים איבדו מהרה את עשתונותיהם וישוב דעתם‪ .‬חלקם רצו למהר לפתוח את‬ ‫החלונות ולצעוק בקול גדול לילדים שיסוגו במהרה‪ ,‬עקב סכנת החיים הנשקפת‬ ‫למולם‪ .‬אך קריאה זו סכנה גדולה היא‪ ,‬באשר הילדים ייבהלו מאוד לנוכח הקריאות‪,‬‬ ‫ובשכך יתחילו להזיז גופם לכאן או לכאן‪ ,‬וכל תזוזה שלהם במיקום הקריטי שלהם –‬ ‫כשרוב גופם נמצא מחוץ לגדר‪ ,‬קריטית היא לחייהם‪.‬‬ ‫אחרים רצו לצאת לרחוב להזעיק עזרה מכאן או משם‪ ,‬דבר שיתכן שאף הוא נידון‬ ‫לכישלון‪ ,‬שכן הזמן קצר הוא להצילם‪.‬‬ ‫המצב היה נראה אבוד‪.‬‬ ‫היו גם מתפלים שלנוכח המחזה המחריד‪ ,‬מיהרו לכסות את ראשם בטליתותיהם‪,‬‬ ‫לסגור את עיניהם ולאטום אוזניהם‪ ,‬לבל יהיו עדים או נוכחים לאסון הכבד שעלול‬ ‫להתרחש תוך שניות‪.‬‬ ‫בקיצור‪ ,‬אובדן עשתונות מוחלט!!‬ ‫~ח~‬ ‫כאשר בכל העת הזאת יושבים להם שני הילדים על גדר האבן המקיפה את הבנין‪ ,‬רוב‬ ‫גופם חשוף לרוח השמים‪ .‬וחוץ ממתפללי הקלויז אין איש שרואה אותם ואת הסכנה‬ ‫הנוראה‪...‬‬ ‫כל התרחיש התרחש תוך שניות‪ .‬הבלבול והפחד שימשו בערבוביא‪ ,‬שיתוק השכל‬ ‫ואיבוד העשתונות היו כמעט מוחלטים‪.‬‬ ‫היה אחד שלא התבלבל‪ .‬החסיד רבי פסח ברנדווין קראו לו‪.‬‬ ‫במאמר המוסגר מספר דודי על כך ש‪" :‬שלדאבונינו נלקח מעימנו ר' פסח זה לפני‬ ‫כמה שנים‪ ,‬בהיותו עדיין צעיר לימים‪ .‬כאשר מלבד ליבו הזהב שהיה פתוח לכל אחד‬ ‫ואחד‪ ,‬בפרט לשבורי לב‪ ,‬ידע גם להגיש 'עזרה ראשונה' בכל עת מצוא‪ ,‬ויהודים רבים‬ ‫חבים לו את חייהם‪ .‬חבל על דאבדין"‪.‬‬ ‫ההצלה‬ ‫ר' פסח לא איבד את עשתונותיו ולו לרגע‪ .‬מהרה קלט את המצב לאשורו‪ ,‬ומיד לקח‬ ‫את הפיקוד‪ .‬הוא הורה לכולם להישאר לשבת בשקט‪ ,‬לבל ינסה אחד לצעוק לעברם‬ ‫לא מעבר לחלון‪ ,‬לא מהרחוב‪ .‬באשר כאמור קריאה זו‪ ,‬היא סכנה לילדים התמימים‬ ‫ח"ו‪ .‬תוך כדי כך הסיר את הטלית מעל כתפיו במהרה‪ ,‬פשט את הבעקיטשע ואת‬ ‫הטלית קטן מעל גופו‪ ,‬זרק את צרור מפתחותיו ארצה‪ ,‬ואף את נעליו חלץ בזריזות‪ ,‬ורץ‬ ‫לעבר הבנין ממול‪.‬‬ ‫כל זאת עשה ר' פסח בשניות אחדות תוך הפעלת שיקול דעת מפתיע ובקור רוח‬ ‫מושלם!‬ ‫כאשר אף סיבת התפשטותו מכל לבושיו וצרור מפתחותיו היתה בהשכל ודעה‪ .‬וזאת‬ ‫כדי שבריצתו אל עבר הילדים ובהשתחלו הגגה‪ ,‬לא ישימו אלו לב אליו‪ .‬באשר יתכן‬ ‫שאילו ישימו הילדים לב לפתע למבוגר המתקרב אליהם‪ ,‬יבהלו המה כהוגן‪ ,‬והסכנה‬ ‫תיגבר ח"ו‪.‬‬ ‫מתפללי הקלויז עקבו בדאגה רבה אחר ר' פסח‪ .‬כשהם 'משתאים ומחרישים לדעת'‬ ‫היצליח להציל את הילדים ברגע האחרון‪ .‬והנה הם רואים אותו שועט אל עבר הבנין‬ ‫של ישיבת הר"ן‪ ,‬מטפס במדרגות המובילות לגג בשקט מוחלט‪ ,‬כשהוא צועד על‬ ‫ארבעתיו‪ ,‬לבל ישמע קולו בבואו אל הגג‪ ,‬וכך הוא מתקדם והולך‪ .‬כך עקבו אחריו‬ ‫בסקרנות רבה מהול בחרדה עצומה‪.‬‬ ‫ולבטח תוהים אתם‪ .‬ההצליח ר' פסח במעשיו?‬ ‫~ט~‬ ‫נעביר את השרביט לדודי רבי יעקב המתאר את ההתרחשות הדרמטית‪" :‬וכאשר הגיע‬ ‫ר' פסח אל הגג‪ ,‬רכן על הרצפה כמו נחש‪ ,‬עד שהתקרב אליהם‪ ,‬וכל זאת מבלי שראו‬ ‫או שמעו אותו מתקרב‪ .‬ואזי התרומם בשקט בשקט מתנוחת שכיבתו‪ ,‬כאשר רק שני‬ ‫ידיו מורמים אל על‪ .‬ומבלי שהם ירגישו‪ ,‬לפתו ידיו של ר' פסח את שני הילדים‪ ,‬כשהוא‬ ‫מקיפם ונועלם על ידי ידיו לבל יפלו‪ ,‬וכך החזיקם בחוזקה עד שנעמד על רגליו‪ ,‬הורידם‬ ‫בבטחה ושילחם לביתם!"‬ ‫אהה‪ .‬אנחת רווחה התפשטה בקרב קהל המתפללים שראו בסיום כי טוב‪ ,‬והאיך ר'‬ ‫פסח אכן הצליח להציל את הילדים ממוות לחיים!‬ ‫(רבי יעקב מוסיף במאמר המוסגר‪" :‬אגב‪ ,‬אבי מורי הרה"ח רבי שמואל ז"ל שהיה הגבאי של הקלויז‪ ,‬לא נח‬ ‫אחרי מעשה כזה‪ ,‬ועשה הכול‪ ,‬וכעבור אך ימים אחדים‪ ,‬כבר עשו מעקה גבוה סביב כל הגדר של הבנין ממול!")‬ ‫מתפללי הקלויז‬ ‫עתה בואו ונחשב חשבונו של עולם‪ .‬ר' פסח אכן הצליח להציל את הילדים‪.‬‬ ‫אך את דקות החרדה שהתחוללו בקרב המתפללים לא הצליח לעצור‪ .‬שכן על אף‬ ‫שבמושגי שעון לא התרחשה הדרמה זמן רב‪ ,‬כדקה וחצי התחוללה כל המהומה‪ ,‬לא‬ ‫יותר‪ .‬אכן במקרים כאלו של פחד וחרדה‪ ,‬ובסיטואציה דרמטית שכזו‪ ,‬הרי שכל שניה‬ ‫נדמית היא כנצח‪ .‬ובפרט במקרה זה שהחשש לילדים הולך וגובר‪ ,‬והאופק להצלה אין‪.‬‬ ‫לבטח צרוב מקרה זה בזכרונם של המתפללים כשעות של יראה‪ ,‬פחד וחרדה!‬ ‫עתה ננסה לדרג את התנהגותם של כל הנוגעים בדבר וכל המעורבים בסיפור‪ .‬הנכונה‬ ‫היתה אם לא? ובאיזו מידה?‬ ‫אין ספק שגיבור הסיפור הוא ר' פסח שלא איבד את קור רוחו‪ ,‬ושלט באירוע בהשכל‬ ‫ובדעת‪ ,‬לדעת מה תפקידו והאיך עליו לפעול‪ .‬אין ספק שהוא הוא הדוגמא לאדם‬ ‫היודע איך להתנהג בכל מצב‪ .‬קטן וגדול‪ ,‬לפי הצורך‪ .‬אין ספק‪ .‬הוא הבין את הענין‪,‬‬ ‫עשה מעשה‪ ,‬והציל חיי נפש של שני ילדי ישראל תמימים וטהורים! שני עולמות‬ ‫שלמים של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מעולם! אין זכות גדולה מזו!‬ ‫מצד שני‪ .‬מתפללי הקלויז הרבים אף הם הבינו את גודל הסכנה‪ ,‬והחרדה תקפה אותם‬ ‫בעוצמה‪ .‬אך הם לא ידעו לתרגם את הרגשות לשפת המעשה‪ ,‬כאשר מבולבלים היו‬ ‫לנוכח הסיטואציה המחרידה ולכן לא עשו מעשה למען הצלת הילדים‪ .‬זהו חידלון‬ ‫חושים מסוים לנוכח הנסיבות‪.‬‬ ‫ובוודאי אלו שטמנו ראשם בטליתותיהם לבל יחזו במה שמתקרב‪ ,‬אין לך בלבול גדול‬ ‫מזה‪( .‬ובכל זאת איננו יכולים לשופטם לכף חובה‪ ,‬הרי במרכזו של אירוע טרגדי היו המה שרויים!)‬ ‫~י~‬ ‫הילדים‬ ‫היחידים שלא היו בליבם כלל לא פחד ולא מורא‪ ,‬היו איך לא ‪- - -‬‬ ‫שני האחים!!!‬ ‫‪ - - -‬הילדים‪...‬‬ ‫הם שהיוו את המקור לדרמה הגדולה‪ .‬הם ישבו בטח‪ ,‬התבוננו בנופים הקסומים בשלוה‬ ‫מוחלטת‪ ,‬ולא חשו בסכנה הגדולה העומדת לפתחם‪...‬‬ ‫ועתה נעשה חשבון נוסף‪ :‬האם זה בא מהפעלת קור רוח? מיישוב הדעת כלשהוא?‬ ‫לא ולא!‬ ‫יישוב הדעת והרוגע בה היו שרויים בא להם אך ורק מכוח אי ידיעת מצבם ועתידם‪,‬‬ ‫כאשר בשכלם הקט לא הכירו את אשר עומד לפניהם‪ ,‬ואת הסכנה בה הם שרויים!‬ ‫זאת אומרת‪ ,‬שישוב דעתם אינו מעלה אצלם כלל‪ ,‬רק מרוב חוסר שכלם בא להם כך!‬ ‫התנהגות בראש השנה‬ ‫יתכן לומר‪ ,‬אחים יקרים‪ ,‬שכקבוצות אלו ‪- - -‬‬ ‫כך אנו נראים ביום ראש השנה!‬ ‫עומדים אנו לקראת יום הדין הגדול והנורא‪ ,‬בו יחרץ גורלו של כל אחד ואחד מבאי‬ ‫העולם לשנה הקרובה בכל העניינים‪ ,‬ואף בחיתוך החיים‪.‬‬ ‫ולענין גזר הדין של החיים לכל אחד יתכן שאפשר להגדיר את מצבנו אנו שאנו מצויים‬ ‫כמעט במצב מדויק של שני הילדים שעמדו על הגדר תוך סכנת חיים עצומה‪ ,‬ואיננו‬ ‫יודעים מה יהיה!‬ ‫כך אנו! כל אחד ואחד מצוי לפני יום גורלי בו יקבע עתידו בעולמינו דידן‪ ,‬כאשר פסיעה‬ ‫אחת בלתי מחושבת יכולה להיות סכנה גדולה‪ .‬הפחד אמור להקיף את כולנו‪ ,‬הן יום‬ ‫הדין פחד אימים הוא משרה!‬ ‫וכאן זה מתחלק לפי קבוצות‪.‬‬ ‫משום מה ישנם כאלו שאינם מבינים את משמעות יום הדין ופחדו‪ ,‬ואינם מתעמקים‬ ‫בהשלכותיו‪ .‬ולכך כשמגיע יום ראש השנה‪ ,‬הרי הוא בשבילם אך יום חג‪ ,‬וההכנה‬ ‫~ יא ~‬ ‫לקראתו מסתכמת בדאגה ל'סימנים' השונים‪ ,‬לקניית המקום המכובד בבית הכנסת‬ ‫ולבגדי החג‪ .‬בכך מסתכמת הכנתם ליום הדין!‬ ‫אף במהלך יום הדין עצמו נתונה דעתם כל העת לגודל הקהל‪ ,‬לרוחב הפארענטשע'ס‬ ‫בחצרות הצדיקים השונים‪ ,‬לסלסולי החזן בקטעים המרגשים ולאי הצלחתו של הבעל‬ ‫תוקע בהשמעת תקיעותיו‪ ...‬בדברים בטלים אלו נתונים דעתם‪ .‬רק לא במהות יום הדין‬ ‫ובמעשים והפעולות שתובעים מעמנו בעקבות כך!‬ ‫מרותקים הם לנופים הקסומים – הקהל‪ ,‬החזן ובעל התוקע‪ ,‬ואינם שמים לב שהגדר‬ ‫יכולה להתמוטט בכל רגע ואזי כבר יהיה מאוחר‪ ...‬והרי בהצלת עולם מלא אנו עוסקים‪,‬‬ ‫שכן כל אחד כלפי עצמו‪ ,‬הרי הוא עולם מלא‪ ,‬וחובה עליו להצילו ע"י עצמו! וכיצד‬ ‫יתמכר לנופים הקסומים ויתעלם מהתכלית האמיתית של יום הדין?!‬ ‫נעבור לסגנון אחר של אנשים‪.‬‬ ‫ישנם כאלו שאכן מבינים את משמעות יום הדין ופחדו‪ ,‬אך מרוב פחד וחרדה הרי הם‬ ‫מבולבלים לגמרי ואינם יודעים מימינם ומשמאלם‪ .‬תוהים באיזה קטע לכוון‪ ,‬איזו‬ ‫קבלה טובה לקיים‪ ,‬ובמה לגשת אל ימי ראש השנה‪.‬‬ ‫רק את החרדה הם מרגישים‪ .‬אך היא אינה גוררת מעשה בעקבותיה‪ ,‬והתוצאה היא‬ ‫שהם טומנים ראשם בטליתותיהם כתוצאה מהבלבול הנרחב בו הם שרויים!‬ ‫לעומתם ישנם יהודים שהם‪ ,‬כר' פסח בסיפורינו‪ ...‬מבינים את משמעות יום הדין‬ ‫ופחדו‪ ,‬ויודעים הם גם את אשר מוטל עליהם לעשות ולפעול‪ .‬בהתאם לכך הם תופסים‬ ‫פיקוד‪ ,‬מכריחים את יצר הרע לזוז הצידה‪ ,‬ופועלים באופן אקטיבי להינצל ביום זה‬ ‫ולהיכתב בספרן של צדיקים! כאשר בהתאם לכך הם מכוונים בתפילה כראוי‪ ,‬שופכים‬ ‫הם ליבם כמים ומתחננים קדם מרן די בשמיא שיוציאם זכאי בדין!‬ ‫ובמקביל אינם מסתפקים רק בתפילה‪ ,‬אלא אף משתדלים לעשות מעשה‪ ,‬בקבלם‬ ‫עליהם 'קבלות טובות'‪ ,‬לשנות את הרגליהם הבלתי נכונים‪ ,‬ומשתדלים לעמוד בהם‪.‬‬ ‫ועל ידי כך זוכים הם להינצל ביום דין זה‪ ,‬להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים‬ ‫גמורים ביום ראש השנה‪.‬‬ ‫וזוכים הם ‪- - -‬‬ ‫להציל עולם מלא מרדת שחת‪.‬‬ ‫עולמם שלהם!!‬ ‫~ יב ~‬ ‫אנו כ‪ ...‬אגוזים!‬ ‫מסופר על הרה"ק מקוצק זי"ע שנתקל ביהודי שמילא את שקיותיו במאכלים לכבוד‬ ‫ראש השנה‪ ,‬בעודו מכריז בקול כי אינו קונה אגוזים‪ ,‬מפני שאגוז הוא בגימטריה חטא!‬ ‫('אגוז' – עם הכולל)‪.‬‬ ‫"דע לך יהודי יקר!" – פנה אליו הצדיק ואמר לו – "אמנם שכרך הרבה מאוד‪ ,‬ודבקותך‬ ‫במנהגי ישראל חשובה מאוד למעלה‪ ,‬אבל שים לב‪' :‬חטא' הוא גם בגימטריא 'חטא'!"‬ ‫לאמור‪ :‬אל תעשה את העיקר לטפל!‬ ‫***‬ ‫והנה מנהג ישראל הוא שאין אוכלים אגוזים בראש השנה‪ ,‬מנהג זה כבר מוזכר בשולחן‬ ‫ערוך‪ .‬הרמ"א כותב (או"ח‪ ,‬תקפג‪ ,‬ב)‪" :‬יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים‪ ,‬שאגוז בגימטריא‬ ‫חטא‪ ,‬ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה"‪.‬‬ ‫היינו שיש שני טעמים למה נמנעים ביום ראש השנה מאכילת אגוזים‪:‬‬ ‫טעם א‪ .‬שאגוז בגימטריא 'חטא'‪.‬‬ ‫טעם ב‪ .‬שהאגוזים מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפילה!‬ ‫אכן בכמה ספרים וביניהם בשו"ע הרב (סעיף ו) אינם מביאים כלל טעם א'‪ ,‬ומביאים רק‬ ‫טעם ב'‪ .‬ואכן בהבנת טעם זה דהוא משום שאגוז בגימטריא 'חטא' נתחבטו האחרונים‪.‬‬ ‫בהגהה לרש"י על ספר ישעיה (יא‪ ,‬א‪ ).‬כותב‪" :‬אמר המעתיק‪ :‬בימי חורפי הקשיתי לשאול‬ ‫לכמה גאונים על מה שכתב א"מ זקני הרמ"א בהלכות ראש השנה שאגוז בגימטריא‬ ‫ח"ט‪ ,‬והלא הוא גם גימטריא טו"ב‪ .‬ותירצתי על פי הזוהר מה שהקשה ר"א את אביו‬ ‫רשב"י על שאמרו חז"ל‪" :‬ולא קם נביא בישראל אבל באומה קם ומנו בלעם" וכו' והשיב‬ ‫לו מפסוק (קהלת ז‪ ,‬יד)‪" :‬גם זה לעומת זה וגו'" ‪ -‬שאפילו שיש קדושה בטומאה אסור‬ ‫ללמוד אותה‪ .‬שנאמר (בראשית ב יז)‪" :‬ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל‪ .‬ויובן אף שאגוז‬ ‫גימטריא טוב‪ ,‬הואיל ויש בה קליפה גימטריא ח"ט אין אוכלין אותה בר"ה! ונענו לי‬ ‫ראשיהם הגאונים ההם"‪.‬‬ ‫~ יג ~‬ ‫טעם ג'‪ :‬ב'טור ברקת' (לרבי חיים הכהן‪ ,‬תלמיד רבי חיים ויטאל) כותב הטעם באופן אחר בזה"ל‪:‬‬ ‫"ואמנם האגוז אע"ג כי הנראה מן המאמר בזוהר (ח"ב‪ .‬קטו‪ ,‬ב) טוב לאכול אותו‪ ,‬ומה גם‬ ‫אשר חז"ל אמרו (חגיגה טו‪" :):‬מה אגוז אעפ"י שמתלכלך אינו נמאס מה שבתוכו‪ ,‬כך ת"ח‬ ‫שסרח אין תורתו נמאסת"‪ ,‬אף על פי כן אין ראוי לאכול אותו מפני הלכלוך שבתוכו‬ ‫שהוא מר ומורה רעה‪ ,‬כדאיתא בזוהר שם!" ונראה שהוא טעם אחר ונוסף‪.‬‬ ‫טעם ד'‪ :‬לאידך‪ ,‬בהגהות חתם סופר על השו"ע כותב טעם נוסף‪" :‬ולפענ"ד‪ ,‬הטעם‬ ‫דאמרו חז"ל (חגיגה שם) '"אל גנת אגוז'" ‪ -‬למה נמשלו ישראל לאגוז‪ ,‬מה אגוז אע"פ‬ ‫שמתגלגל במקום טנופת אין תוכו נמאס‪ ,‬אף ישראל אף על פי שמתגלגלים באומות‬ ‫העולם אין תוכו נמאס‪ ,‬וכיון שרומז על גלויות לא מסמנא מלתא לאכול בר"ה! ועוד‪:‬‬ ‫"א'ף ג'ם ז'את בארץ אויביהם" ר"ת אגז!"‬ ‫***‬ ‫בספר 'אור המועד' (נתחבר ע"י רבי אברהם פאדאווער) מביא פנינה יפה בענין זה‪ ,‬ומחזקים‬ ‫הדברים ביותר‪ ,‬והוא מספר שם (עמוד סב) כך‪" :‬שמעתי דבר מעניין מזקני ר' יוסף‬ ‫לאבענשטיין שליט"א שסיפר שהיתה לו עץ אגוזים בחצרו וראה שעל ידי שנגע בהסיב‬ ‫שסביב האגוזים נתלכלכו ידיו בדיו שחור‪ ,‬וכמעט אי אפשר לנקות הצבע ע"י מים‬ ‫וכדומה‪.‬‬ ‫ומה אפשר לעשות?‬ ‫והעצה היא להמתין עד שיבוא עור חדש על היד ויכסה הצבע!‬ ‫וי"ל שזה רמז למה שכתבו הפוסקים ז"ל שנוהגין שלא לאכול אגוזים בר"ה‪ ,‬כי 'אגוז'‬ ‫בגימטריא 'חטא'‪ ,‬דהקשר בין אגוז לחטא אינו רק בגימטריא לחוד‪ ,‬אלא שכמו שטבע‬ ‫האגוז שצבעו מניח רושם על הנוגע בו וצריך לגדול עור חדש לכסותו‪ ,‬כן הוא בחטא‬ ‫שמניח רושם רע על האדם‪.‬‬ ‫אבל יש עצה לזה‪ ,‬והוא לעשות עצמו לבריה חדשה‪ ,‬ולהתחיל מחדש בנקיות‪ ,‬ו'בכל‬ ‫עת יהיו בגדיך לבנים'‪ ,‬ולכן אין אוכלים אגוז בר"ה להראות שיש עצה להתפטר‬ ‫מהחטאים ע"י שינוי השם וההתחדשות!"‬ ‫~ יד ~‬ ‫‪/‬להשתעשע בלימוד המצוה‬ ‫רעדן אין לערנע'ן‬ ‫באיזה 'ספר' אנו נכתבים?!‬ ‫כולנו יודעים שבראש השנה נפתחים שלשה ספרים לכל סוגי בני האדם‪ .‬לצדיקים‪ ,‬לבינוניים ולאלו שאפילו‬ ‫בינוניים אינם‪.‬‬ ‫אך מהם ספרים אלו? איך הם נראים? מה מטרתם? ולמה הם משמשים?‬ ‫זאת יודעים רק מעט!‬ ‫כמו כן‪ :‬מי הם ה'צדיקים'? מי נכלל בגדר הבינוניים? ומי נופל לספר הרשעים? פרטים אלו לוטים הם בערפל‬ ‫בהבנת כוונת מאמר חז"ל‪.‬‬ ‫במאמר דלהלן ננסה להתחקות בביאור כוונת קודשם בכל הקטיגוריות‪ ,‬לאור דברי תורתם של בעל ספר‬ ‫החינוך והמנחת חינוך במצוות ראש השנה (מצוות ש''י – שי''א)!‬ ‫כמו כן ננסה להבין האם נוכל לאמוד את מצבנו אנו ‪ -‬האם נוכל לשער למי משלושת החלוקות צדיקים‪,‬‬ ‫בינוים ורשעים ‪ -‬אנו משתייכים!‬ ‫במסגרת מוצגים דברי קודשם במלואו‪ ,‬ואחרי זה ביתר ביאור‪.‬‬ ‫ב'ספר החינוך' (מצוה שי"א – מצוה שלא לעשות מלאכה ביום ראש השנה) מביא בהרחבה לבאר ענין 'ג הספרים הנפתחים בראש השנה' מה‬ ‫הם‪ ,‬וכיצד הם נחלקים על פי דבר חז"ל במסכת ראש השנה (טז‪ ,‬ב) ומאריך לבאר מאמרם ז"ל‪ .‬ובספר 'מנחת חינוך' (שם‪ ,‬אות ה') מוסיף‬ ‫להביא שיטות הראשונים החולקות‪.‬‬ ‫ספר החינוך ‪ -‬מצוה שיא‪ ,‬שלא לעשות מלאכה בראש השנה‬ ‫ומה שאמרו שם (ראש השנה טז‪ ,‬ב)‪" :‬שלשה ספרים נפתחין בראש השנה‪ ,‬אחד של צדיקים גמורים ואחד‬ ‫של רשעים גמורים ואחד של בינוניים"‪ .‬וענין פתיחת הספרים נאמר לפי הדומה על דרך המשל בענין‬ ‫השגחתו ברוך הוא עליהם‪ ,‬כדי שיכנסו הדברים באזני השומעים ידברו רבותינו לעולם במורגל בבני אדם!‬ ‫'צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים' ‪ -‬פירש מורי 'צדיק גמור' בכאן שכולו זכאי‪ ,‬וכן 'רשע גמור'‬ ‫בכאן שכולו חייב‪ ,‬ולפיכך נחתם מיד למיתה‪ ,‬אחר שאין לו זכות בעולם שיגן עליו‪' .‬בינוניים תלויין עד יום‬ ‫הכיפורים'‪ ,‬ואז גמר דין שלהם נחתם‪.‬‬ ‫ומה שאמרו שם (במסכת ראש השנה) בסמוך לזה‪" :‬בית שמאי אומרים שלש כתות ליום הדין‪ ,‬כלומר אחר‬ ‫המות של כל אחד ואחד מבני אדם‪ ,‬שזה קרוי יום הדין‪ ,‬כת אחד של צדיקים גמורים וכת של רשעים וכת של‬ ‫בינוניים‪ .‬בכאן פירשו‪ ,‬צדיק גמור ורשע גמור בדינם‪ ,‬ובזה הפירוש תסתלק קושיא גדולה מן הענין‪ ,‬אם תזכה‬ ‫בני תרגיש בה ויניח ל ך עמלי זה‪ .‬ומה שאמרו שם שהצדיק גמור בדינו נחתם לאלתר לחיי העולם הבא‪ ,‬אל‬ ‫תחשוב שחיי העולם הבא דבר השווה בכל צדיק‪ ,‬כי יש באותן החיים מעלות עד אין מספר‪ ,‬וכל צדיק וצדיק‬ ‫עולה בהם עד מקום הראוי לו לפי שכרו!"‬ ‫~ טו ~‬ ‫מנחת חינוך ‪ -‬מצוה שיא‪ ,‬אות ה'‬ ‫פעלו וכו' צדיק וישר הוא‪:‬‬ ‫שלשה ספרים נפתחים כו'‪.‬‬ ‫בינונים תלוים עד יוה"כ כו'‪.‬‬ ‫פירש מורי צדיק גמור וכו' לא כפירוש רש"י ותוס'‬ ‫(שם) ד'צדיק גמור' היינו רובו זכויות‪ ,‬וכן פירש‬ ‫עיין בגמרא דגבי צדיקים גמורים מבואר‬ ‫הר"ן‪ ,‬אלא צדיק שכולו זכאי כו'‪ ,‬וכן להיפוך‪ .‬ועיין‬ ‫דנכתבים ונחתמין לאלתר לחיים‪ ,‬היינו תיכף‬ ‫בפני יהושע כיוון לשיטה זו‪.‬‬ ‫בראש השנה‪ ,‬רשעים גמורים נכתבים ונחתמין‬ ‫לאלתר וכו'‪ ,‬בינונים תלוים כו' ‪.‬‬ ‫ודברים אלו אין להאריך וכבר האריכו הראשונים‬ ‫ואחרונים‪ ,‬ובמופלא ממך אל תדרוש והצור תמים‬ ‫=א' = שלשה ספרים בראש השנה‬ ‫א‪ .‬לפני שניגש לעצם הענין‪ ,‬מוטב שנצטט מקודם את דברי חז"ל ולשונותם במדויק‪,‬‬ ‫כפי שמובא בגמ' מסכת ראש השנה (טז‪ ,‬ב)‪ .‬וכך הוא לשון הגמ' שם‪" :‬אמר רב כרוספדאי‬ ‫א"ר יוחנן‪ :‬שלושה ספרים נפתחין בראש השנה‪ ,‬אחד של רשעים גמורין‪ ,‬ואחד של‬ ‫צדיקים גמורין‪ ,‬ואחד של בינוניים‪ .‬צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים‪,‬‬ ‫רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה‪ ,‬בינוניים ‪ -‬תלויין ועומדין בין ראש‬ ‫השנה ועד יום הכיפורים‪ .‬זכו ‪ -‬נכתבין לחיים‪ .‬לא זכו ‪ -‬נכתבין למיתה!" ומביאים שם‬ ‫חז"ל מקורות מפסוקים שונים לענין זה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬והנה מקודם שניזיל לעסוק בעניינים אלה‪ ,‬עלינו להדגיש את דברותיו של רבינו‬ ‫החינוך למושג ששמו 'ספרים'‪ .‬שכן לכאורה עולה התמיהה‪ :‬וכי הקב"ה אשר מלוא כל‬ ‫הארץ כבודו נזקק הוא ל'ספרים' כדי לזכור מעשי בני אדם ועלילותם?‬ ‫וודאי שלא!‬ ‫אם כן מה הכוונה בהגדרה של 'ספרים'?‬ ‫על כך מבאר בספר החינוך‪" :‬וענין פתיחת הספרים נאמר‪ ,‬לפי הדומה‪ ,‬בדרך המשל‬ ‫בענין השגחתו ברוך הוא עליהם‪ ,‬כדי שייכנסו הדברים באוזני השומעים‪ ,‬ידברו אבותינו‬ ‫לעולם במורגל בבני אדם!" שענין הספרים אך משל הוא כדי לסבר אוזני בני אדם!‬ ‫כן עלינו להביא אף את דבריו של הפני יהושע (בסוגיין) המבהיר הבהרה חשובה לפני‬ ‫שמבאר ענין הספרים בפרט ובדרוש‪ ,‬כך‪" :‬כאן (בסוגיא זו) יפה לקצר! כמו שאמרו חז"ל‬ ‫בפרק אין דורשין (חגיגה יג‪ ,‬א)‪' :‬במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור!'‬ ‫וענין הספרים האמור כאן בוודאי הם ענין מופלא‪ ,‬ואדם אחד מני אלף ידע להשיג‬ ‫מהות ואיכות הספרים על מתכונתם‪ "...‬ומוסיף שם עוד בענין זה שיפה לקצר בעניינים‬ ‫אלו‪.‬‬ ‫~ טז ~‬ ‫אך הוא מסביר אחרי כן שמכל מקום הוא מרחיב בענין‪ ,‬בשל כך שבני אדם רבים‬ ‫מבקשים להבין את ענייני הדין בהגעת ימי ראש השנה‪ ,‬ומה תפקידם בעת הזאת‪ ,‬לכן‬ ‫הוא מאריך לצורך זה!‬ ‫ג‪ .‬עתה נפנה לעיקר‪ .‬ונבוא לבאר מה הכוונה 'בינוניים'‪ ,‬מי הם המה הצדיקים ומי הם‬ ‫הרשעים‪.‬‬ ‫ובאמת אמרו שיש בגמ' במסכת ראש השנה שם שתי מימרות של משפט שיש בהם‬ ‫איזכור לחלוקה זו‪ ,‬אחת מתייחסת לראש השנה של כל שנה‪[ ,‬והוא קטע הגמ' שהבאנו‬ ‫למעלה] ואחת מתייחסת ליום הדין הגדול והנורא לעתיד לבוא [ונציג קטע זה בהמשך‬ ‫הדברים]‪ .‬בספר החינוך מחלק בין הביאור של מילות 'צדיקים' ו'רשעים' במימרא‬ ‫הראשונה בגמ' המתייחסת לימי ראש השנה‪ ,‬לבין הביאור במילים אלו במימרא השניה‬ ‫הקשורה ליום הדין העתיד לבוא‪ .‬ובהמשך הדברים נידון בזה‪.‬‬ ‫ובראשונה נבוא לדון על גדר החלוקות ליום ראש השנה כפי המתבאר מדבריו ומדברי‬ ‫שאר הראשונים‪ ,‬ולאחר מכן נבאר את הגדרים ליום הדין הגדול והנורא‪.‬‬ ‫ד‪ .‬מבאר בספר החינוך ש'צדיק' האמור בדין של ראש השנה הכוונה לצדיק גמור‪ ,‬בלא‬ ‫שום חטא או נדנוד של עבירה כלל‪ ,‬צדיק גמור לגמרי! (כמו שמדוייק בלשון הגמ' ''צדיקים‬ ‫'גמורין' נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים") והוא הוא הנכתב לאלתר לחיים! [ואף שכתוב (קהלת ז‪,‬‬ ‫כ) "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"‪ ,‬וא"כ כיצד יתכן צדיק גמור בלא שום חטא? מבאר‬ ‫המהרש"א (בסוגיין) שהכוונה בפסוק הוא שאין צדיק אשר לא עבר איזו שהיא עבירה בשוגג‪,‬‬ ‫ואילו הכוונה ב'צדיק גמור' הוא שלא עבר על עבירות במזיד או בלא שימת לב כלל‪ ,‬רק חטא אחד‬ ‫בשוגג! (וראה שם עוד בדבריו הארוכים‪ ,‬שיש לו שיטה מיוחדת בהגדרת הקטגוריות)‪ ].‬ו'רשע' הכוונה‬ ‫ג"כ לרשע בתכלית הרשעות‪ ,‬שאין לו שום זכות בעולם‪ ,‬והוא הנכתב למיתה מיד‪.‬‬ ‫'בינוניים' הינם שאר בני האדם שאינם מצויים בקצוות‪ ,‬שאינם צדיקים גמורין‪ ,‬לפי‬ ‫שיש להם גם עוונות‪ ,‬ואינם רשעים גמורים לפי שיש להם גם זכויות‪ .‬אלו הם הבינוניים‬ ‫שיש להם גם עוונות וגם זכויות‪ ,‬ואין מספר הזכויות או החובות מגדיר בענין זה‪ ,‬היינו‬ ‫שאינו משנה אם רובו זכויות או רובו חובות‪ ,‬אלא כל שיש לו חטא אחד‪ ,‬אפילו רובו‬ ‫זכויות‪ ,‬או שיש לו זכות אחת‪ ,‬אפילו רובו עוונות‪ ,‬הרי הוא נכלל בגדר ה'בינוניים!'‬ ‫וכך הוא לשון ספר החינוך‪'" :‬צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים' ‪ -‬פירש‬ ‫מורי‪' :‬צדיק גמור' בכאן ‪ -‬שכולו זכאי‪ .‬וכן 'רשע גמור' בכאן ‪ -‬שכולו חייב‪ ,‬ולפיכך‬ ‫נחתם מיד למיתה‪ ,‬אחר שאין לו זכות בעולם שיגן עליו‪' .‬בינוניים' תלויים עד יום‬ ‫הכיפורים‪ ,‬ואז גמר הדין שלהם נחתם!"‬ ‫~ יז ~‬ ‫ה‪ .‬בקיצע'ר‪ :‬צדיק גמור הוא כפשוטו‪ ,‬בלא שום חטא‪ .‬רשע גמור‪ ,‬בלא שום זכות כלל‪.‬‬ ‫ובינוניים אותם שיש להם גם זכות וגם חובה‪ .‬בין שזכויותיהם רבים ובין שעוונותיהם‬ ‫רבו למאד‪.‬‬ ‫אם כן‪ ,‬לפי ביאור זה של ספר החינוך נוכל לומר בוודאות כי רוב רובם של בני העולם‬ ‫משתייכים לבינוניים‪ ,‬שכן אף אם נאמר ונחשוש שיש לכל אחד עוונות ופשעים‪ ,‬בוודאי‬ ‫יש בידינו אי אלו זכויות ומצוות ומעשים טובים שעשינו במהלך השנה‪ ,‬ולכן אם אין‬ ‫אנו יכולים לשים עצמינו בחלק של הצדיקים‪ ,‬בכל זאת גם בחלק של הרשעים אין אנו‬ ‫שרויים‪ ,‬כי אם‪ ,‬מסתמא‪ ,‬בחלקם של הבינונים אנו חונים!‬ ‫ו‪ .‬אכן רוב מרבותינו הראשונים מפרשים את הדברים בצורה אחרת‪ .‬כך אנו מוצאים‬ ‫לרש"י ותוספות במסכת ראש השנה (שם) שמפרשים שהביאור בגדרים אלו ליום ראש‬ ‫השנה הוא ש'צדיק' הכוונה למי שרובו זכויות‪ ,‬אף שיש לו עוונות כלשהם‪ ,‬ו'רשע' הוא‬ ‫מי שרובו עוונות‪ ,‬אף שיש לו גם אי אלו זכויות‪ .‬וה'בינוני' הוא מי שזכויותיו ועוונותיו‬ ‫הם מחצה על מחצה בדיוק!‬ ‫היינו‪ ,‬שלפיהם משל המאזניים בבית דין של מעלה הוא כמעט כפשוטו‪ ,‬ששוקלים‬ ‫מעשי בני האדם ועלילותם בכפות המאזניים בדיוק רב‪ .‬וכשכף הזכות נוטה‪ ,‬באשר רוב‬ ‫מעשיו הם זכויות‪ ,‬הרי הוא נקרא 'צדיק'‪ ,‬ואם כף החובה נוטה‪ ,‬באשר עוונותיו רבים‪,‬‬ ‫הרי הוא נקרא 'רשע'‪ .‬ואם כפות המאזניים שווים במשקלם בדיוק‪ ,‬כאשר הזכויות‬ ‫והעוונות מחצה על מחצה הם בדיוק‪ ,‬הרי הוא נכלל בספר הבינוניים!‬ ‫ולפי שיטתם זו נמצא שרוב בני האדם כלולים באחת משתי הקטגוריות של הקצוות‪,‬‬ ‫או בקטיגורית 'צדיק' או בקטיגורית 'רשע'‪ .‬כשתלוי איזה חלק באדם רב יותר‪ ,‬אם‬ ‫הזכויות‪ ,‬אזי הוא 'צדיק'‪ .‬ואם העוונות‪ ,‬אזי נכלל בגדר 'רשע'‪.‬‬ ‫אבל הגדרת הבינוני‪ ,‬שהיא מחצה על מחצה בדיוק‪ ,‬נדירה היא ביותר‪ .‬שהרי איך יימצאו‬ ‫בני אדם שעוונותיהם וזכויותיהם שקולים בדיוק ממש‪ ,‬ואין להם אפילו זכות אחת‬ ‫יותר‪ ,‬או חובה אחת יותר‪ .‬אלא הכול בדיוק הוא!‬ ‫מצב נדיר ביותר!‬ ‫= ב' = שלש כיתות ליום הדין‬ ‫ז‪ .‬עד כאן ביארנו בענין הנוגע להגדרות הספרים ליום ראש השנה‪ ,‬וכאמור‪ ,‬במסכת‬ ‫ראש השנה שם (טז‪ ,‬ב)‪ ,‬לאחר שהגמ' הביאה את דברי ר' יוחנן בענין ג' ספרים הנפתחים‬ ‫ביום ראש השנה‪ ,‬מציגה הגמ' ברייתא נוספת המדברת על ענין שכר ועונש‪ ,‬ולענין‬ ‫חתימה לחיים ולמוות‪ ,‬וחתימה זו אינה מתייחסת ליום ראש השנה‪ ,‬כי אם ליום דין‬ ‫אחר!‬ ‫~ יח ~‬ ‫וכך הוא לשון הגמ'‪" :‬תניא‪ :‬בית שמאי אומרים‪ :‬ג' כתות הן ליום הדין‪ .‬אחת של צדיקים‬ ‫גמורים‪ ,‬ואחת של רשעים גמורים‪ ,‬ואחת של בינוניים‪ .‬צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין‬ ‫לאלתר לחיי עולם‪ ,‬רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנום‪ ,‬שנאמר (דניאל יב‪,‬‬ ‫ב)‪" :‬ורבים מישני אדמת עפר יקיצו‪ .‬אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדיראון עולם!"‬ ‫בינוניים ‪ -‬יורדין לגיהנום ומצפצפין ('צועקין ובוכין מתוך ייסורים שעה אחת'‪ .‬רש"י‪ ).‬ועולין!‬ ‫שנאמר (זכריה יג‪ ,‬ט)‪" :‬והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים‬ ‫כבחן את הזהב‪ .‬הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו‪ "...‬ועליהם אמרה חנה (שמואל א ב‪ ,‬ו)‪:‬‬ ‫"ד' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל!"‬ ‫בית הלל אומרים‪" :‬ורב חסד מטה כלפי חסד" ('הואיל ומחצה על מחצה הם (‪ -‬הבינוניים) מטה‬ ‫את ההכרע לכף זכות‪ ,‬ואין יורדין לגיהנום'‪ .‬רש"י‪ ).‬ועליהם אמר דוד (תהלים קטז‪ ,‬א)‪" :‬אהבתי‬ ‫כי ישמע ד' את קולי‪ "...‬ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה ''דלותי ולי יהושיע!'‪.‬‬ ‫לסיכום שוב‪ ,‬בגמ' יש שתי מימרות חז"ל בעניין החלוקה לג' הקטיגוריות‪ ,‬צדיקים‪,‬‬ ‫בינוניים ורשעים‪ .‬המימרא הראשונה מדברת על יום ראש השנה של כל שנה ושנה‪,‬‬ ‫והמימרא השניה מדברת על יום הדין הגדול והנורא שעתיד לבוא!‬ ‫ח‪ .‬ומקודם שנעסוק בענין ההגדרות ב'יום דין' זה‪ ,‬יש לך לדעת שאף לאיזה 'יום דין'‬ ‫הכוונה‪ ,‬נחלקו רבותינו הראשונים‪ .‬בספר החינוך מבאר שהכוונה על יום הדין שלאחר‬ ‫המוות של כל אחד ואחד‪ ,‬בבואו לבית דין של מעלה לאחר אריכות ימיו ושנותיו‪ .‬אכן‬ ‫התוס' (שם בסוגיין‪ ,‬ד"ה ליום הדין) מבארים שיום דין זה הוא "כשיחיו המתים" לעתיד לבוא‪,‬‬ ‫היינו בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו‪ ,‬ולא לאחר מיתת כל אחד!‬ ‫ט‪ .‬וכאן לענין יום דין זה סובר בספר החינוך שהגדרות הכיתות בזה אינו כפי שביאר‬ ‫את הגדרות הספרים לענין ראש השנה‪ ,‬אלא הוא כהגדרתם של הראשונים לענין זה‪,‬‬ ‫ש'צדיק' ו'רשע' אין הכוונה 'צדיק גמור בלא שום חטא'‪ ,‬ו'רשע גמור בלא שום זכות'‬ ‫(כבג' ספרים של ר"ה) אלא 'צדיק' בכאן הכוונה לצדיק "בדין זה"‪ ,‬שאם בדינו בבי"ד של‬ ‫מעלה נפסק שרובו זכויות‪ ,‬והם יתר על חטאיו‪ ,‬הרי הוא נכלל בגדר 'צדיק'‪ ,‬כך שנמצא‬ ‫שנכלל בצדיקים אלו גם כאלו שאינם צדיקים גמורים‪ ,‬וזאת משום שיש להם חטא כזה‬ ‫או אחר‪ ,‬אבל הם נחשבים בכל זאת ל'צדיקים' לענין פסק הדין‪ ,‬הואיל וזכויותיהם רבים‬ ‫יותר‪ ,‬והם מטים את הכף לפוסקם בכת הצדיקים!‬ ‫וכן 'רשע' הוא על זה הדרך‪ ,‬שאינו רשע גמור‪ ,‬אלא מכיוון וחובותיו ועוונותיו רבים‬ ‫יותר מזכויותיו‪ ,‬הרי הוא נכלל בגדר הרשעים‪.‬‬ ‫ו'בינוני' הוא מי שבהגיעו ליום הדין זה‪ ,‬זכויותיו ועוונותיו שווים לגמרי‪ ,‬והם מחצה‬ ‫על מחצה בדיוק‪ ,‬הם המה הבינוניים שהם יורדין לגיהנום ומצפצפין ועולין!‬ ‫~ יט ~‬ ‫לסיכומו של ענין‪ .‬נחלק בספר החינוך עם הראשונים רק לגבי "ג' הספרים" של ראש‬ ‫השנה בביאור קטיגורית הספרים‪ ,‬אך לגבי "ג' הכתות" של יום הדין הגדול והנורא‬ ‫הרי הוא מודה לביאור הראשונים‪ ,‬בבארו אף הוא כמוהם שצדיק ורשע תלוי לפי הרוב‪,‬‬ ‫ולא צדיק גמור ורשע גמור‪ ,‬ובינוני בו הוא מחצה על מחצה בדיוק!‬ ‫= פרפרת נאה =‬ ‫י‪ .‬ומסיים בספר החינוך לאחר בארו את המאמר השני כביאור הראשונים‪" :‬ובזה הפירוש תסתלק‬ ‫קושיא גדולה מן הענין‪ .‬אם תזכה בני תרגיש בה‪ ,‬ויניח לך עמלי זה!" כשכוונתו שבאשר הוא מבדיל‬ ‫בביאור מאמר זה ד'ג' כתות' ממאמר 'ג' ספרים'‪ ,‬בכך מתורץ קושיה גדולה‪ .‬אך אין הוא מפרש‬ ‫לנו קושיא גדולה זו מהי!‬ ‫יא‪ .‬אכן נראה לומר (ראה בהערות מכון י ‪ -‬ם על המנח"ח אות ז'‪ ,‬ובהערות על החינוך אות כ"ב) שכוונתו לקושית‬ ‫התלמיד בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן ת"פ) שהקשה דהנה חזינן בגמ' שבית הלל פליג על בית שמאי‬ ‫במאמר 'ג' הכתות ליום הדין'‪ ,‬וסבירא להו שאצל הבינונים אמרינן 'ורב חסד מטה כלפי חסד'‪,‬‬ ‫שהשי"ת בהיותו רב חסד הרי הוא מטה את הכף להושיבם עם הצדיקים‪ .‬ולמה לא אמרינן דברי‬ ‫בית הלל אלו גם בענין 'ג' הספרים' של ימי ר"ה‪ ,‬שאצל הבינוניים יטה השי"ת את הכף לטובה?‬ ‫ולפי ביאורו של רבינו בב' המימרות‪ ,‬שהם ב' סוגי קטיגוריות שונות‪ ,‬תתיישב קושיה זו בנקל‪:‬‬ ‫בדרך אחת יש לומר כפשוטו‪ ,‬עפ"י דברי רבינו ששונה מהות הבינוניים בג' הספרים ממהות‬ ‫הבינוניים בג' הכתות‪ .‬ולכן ביאור 'מטה כלפי חסד' שייך רק אם נבאר שגדר הבינוני הוא מחצה‬ ‫על מחצה בדיוק‪ ,‬שאזי בהטיה מועטת הרי הוא בין הצדיקים‪ .‬אך כשגדר הבינוני כולל את כל מי‬ ‫שאינו צדיק גמור‪ ,‬ובשכך כולל הוא את כל המרחב‪ ,‬בין אלו שזכויותיהם רבים ובין אלו‬ ‫שעוונותיהם רבים‪ ,‬חוץ מרשע גמור‪ ,‬אין שייך לומר בו 'מטה כלפי חסד'‪ ,‬שהרי כשעוונותיו רבים‪,‬‬ ‫אין די בהטייה כלשהיא כדי להכניסו אל ספר הצדיקים‪ ,‬אלא צריך העברה של הרבה חובות‪.‬‬ ‫לכן רק בג' הכתות שבהם פירוש הבינוני הוא מחצה על מחצה שייך לומר 'ורב חסד מטה כלפי‬ ‫חסד'‪ .‬אך בג' הספרים שהבינוני כולל גם כאלו שחובותיו רבים על זכויותיו‪ ,‬אין שייך לומר בהם‬ ‫'רב חסד מטה כלפי חסד!'‬ ‫יב‪ .‬בדרך אחרת יש לומר עפ"י מה שהשיב בשו"ת הרשב"א לחלק‪ ,‬שג' הספרים אמורים רק על‬ ‫טובות עוה"ז‪ ,‬לבין ג' הכתות שבהם מדובר בקביעה חזקה של חיי עוה"ב‪ .‬כאשר רק בג' הכתות‪,‬‬ ‫הואיל ובחיי עולם הבא מדובר‪ ,‬מכריעים כלפי החסד‪ ,‬אך לא בג' הספרים‪.‬‬ ‫א"כ זהו כוונת רבינו שתסתלק קושיה גדולה‪ .‬שמכיוון והוא פירש שיום הדין של ג' הכתות אינו‬ ‫יום ר"ה שדנים בו בענייני עוה"ז‪ ,‬כי אם יום הדין שלאחר המיתה‪ ,‬שדנים בו בענייני עולם הבא‪,‬‬ ‫לכן מובן למה אמרו 'ורב חסד מטה כלפי חסד' רק בג' הכתות ולא בג' הספרים‪ ,‬הואיל ורק מאמר‬ ‫ג' הכתות מוסב על חיי עוה"ב!‬ ‫~כ~‬ ‫‪/‬עובדות וסיפורים‬ ‫אספרה‬ ‫להכריע את הכף ביום הדין – מסר מן השמים!‬ ‫להלן מעשה נפלא אשר באוזניי שמעתיו כמה פעמים מפי מורי ורבי זקיני הגאון הצדיק‬ ‫רבי מרדכי אהרן שיינברגר זצוק"ל‪ ,‬ופרטיו מדויקים עד לאחת‪.‬‬ ‫אך קודם קצת רקע על מו"ז זה‪ ,‬גאון וצדיק‪ ,‬למי שלא שמע את שמעו‪ .‬רבי מרדכי אהרן‬ ‫שיינברגר זצוק"ל אשר התגורר כל ימיו בבתי הונגרין ('אונגרישע הייזער') שבירושלים‬ ‫עיה"ק היה מתמיד עצום ובקי בכל התורה כולה‪ ,‬לכל ענפיה ובכל מקצועותיה‪ ,‬בלא‬ ‫גוזמא‪ ,‬עד שידעו בירושלים של מעלה בימים קדמונים ש'קו מידע' חי מסתובב בינותם‪,‬‬ ‫כאשר כל אחד אשר היה מחפש מאמר חז"ל‪ ,‬קטע גמ' או דבר הלכה פסוקה‪ ,‬היה יודע‬ ‫מיד לאן לפנות ‪ -‬אל קיטונו הצר של הגאון רבי מרדכי אהרן‪ ,‬שם ישלוף לו הגאון את‬ ‫המראה מקום המדויק ללא היסוס‪ .‬וזאת מכוח התמדתו הכבירה‪ ,‬שאפילו בירושלים‬ ‫העתיקה שלפני שנות דור‪ ,‬שהיתה מלאה חכמים וסופרים ש'התגלגלו מתחת‬ ‫לספסלים' כלשון העם‪ ,‬היתה נדירה ומיוחדת!‬ ‫בד בבד הסתופף בצל גדולי וצדיקי הדור‪ ,‬ובהידבקות חברים לקניינה של תורה ועמלה‪.‬‬ ‫כך הגה"ק רבי שמעון פולנסקי זצוק"ל גאב"ד טעפליק ‪ -‬שהוא ללא ספק מורה‬ ‫ההוראה המובהק בדורו‪ ,‬בשל היותם של פוסקי הדור כהגרי"ש אלישיב והגר"ש וואזנר‬ ‫זצוק"ל תלמידיו ‪ -‬והוא היה קם בפני רבי יוסף חיים אביו מלוא קומתו‪ ,‬כאשר הוא‬ ‫מציין שאינו קם לפניו מפני צדקותו שלו‪ ,‬אלא מפני שהוא 'אביו של רבי מרדכי אהרן!'‬ ‫כל כך החשיב הרב מטעפליק את רמ"א בעודו צעיר לימים! אף הרה"ק רבי יואל‬ ‫מסאטמר זי"ע החשיבו מאוד‪ ,‬היה מתבטא עליו שהוא לומד 'תורה לשמה!' והיה מפליג‬ ‫עליו שבחים עצומים!‬ ‫היה בקי בכל התורה כולה ממש‪ ,‬וכשהיה בוחן תלמידים‪ ,‬באיזה ענין שרק יהיה‪ ,‬היה‬ ‫פותח את הספר רק למליצה‪ ,‬אך לא היה נצרך לדפדף בו‪ ,‬באשר היה כל התורה סדור‬ ‫במוחו כמונח בקופסא‪ ,‬ולא היה צריך לעקוב בספר!‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬מעידים כל נכדיו‪ ,‬שלא היה מצב שהיו נכנסים לבית‪ ,‬ולא היה ספר פתוח‬ ‫לפניו‪ ,‬תמיד הגה בתורת ד' בעמילות! אף חתנו זקני הרה"ג רבי שלמה רוטמן שליט"א‬ ‫~ כא ~‬ ‫העיד כן בהלוויה‪ ,‬שזה לו חמישים שנה בבית חמיו‪ ,‬ולא מצאו מעולם יושב בטל בלא‬ ‫ספר! תמיד היה דבוק לתורת ד' בכל העוז והכוח!‬ ‫מצד שני‪ ,‬בכל מקום לא היסס לפעמים לסגור את הגמ' כדי להרבות בעשיית מעשי‬ ‫חסד וצדקה אף לאנשים שלא הכירם כלל‪ .‬באשר ידע שאם זהו רצון השי"ת עתה‪ ,‬הרי‬ ‫שעושים אותה ללא היסוס ובשמחה!‬ ‫כי היה הוא עובד ד' אמיתי‪ ,‬ברצונו חפץ ורק אותה קיים תמיד!‬ ‫וע"י כך קנה את כל גדלותו בתורה‪ ,‬ביראה ובענווה!‬ ‫החלום‬ ‫עתה ניגש לסיפור הפלא שהוא היה עד לו‪ ,‬אשר כאמור מפיו שמעתיו – מכלי ראשון‬ ‫ממש‪ ,‬ומוסר השכל גדול יש בו‪ ,‬כאשר אנו עומדים בימי הדין והרחמים וזקוקים‬ ‫לפרקליטים וממליצים טובים!‬ ‫שניים היו המה בירושלים‪ ,‬חברים בלב ונפש ועוסקים יחד בעבודת ד' ובעשיית מעשי‬ ‫חסד ומעשים טובים נוספים‪.‬‬ ‫היו המה הגה"צ רבי שמעון קלפוס זצ"ל מאישי התורה‪ ,‬העבודה והחסד בירושלים של‬ ‫מעלה‪ .‬וכן האי תנא ירושלמי הגה"צ רבי מרדכי אהרן שיינברגר זצוק"ל כאמור מגאוני‬ ‫ירושלים וצדיקיה‪.‬‬ ‫היו שניהם אחים וריעים בתורה ובעבודה‪ ,‬כשבנוסף היו עוסקים בעשיית חסד‬ ‫ובכיתות רגליים למען הרבות צדקה ורחמים בישראל‪.‬‬ ‫ויהי היום‪ ,‬אין 'ויהי' אלא לשון צער‪ ,‬ולילה אחד‪ ,‬תקופה קצרה אחרי הסתלקותו של‬ ‫רבי שמעון לבית עולמו‪ ,‬כשרבי מרדכי אהרן נם את שנתו להחליף כוח לעסוק עוד‬ ‫בעבודת ד'‪ .‬והנה הוא חולם חלום‪ ,‬בה נגלה לפניו חברו רבי שמעון מעולם האמת‪ .‬ובפיו‬ ‫מסר‪" :‬רבי מרדכי אהרן‪ ,‬הלא חבר אמת היית‪ ,‬מדוע אינך דואג לאשתי האלמנה?!"‬ ‫הרקע לדברים הוא באשר לדאבוננו לא זכה רבי שמעון להותיר אחריו ברכה בדמות‬ ‫זרע של קיימא‪ ,‬ולכן בהיפטרו מן העולם נאסרה אשתו להינשא שנית עד שיבוא אחיו‬ ‫של רבי שמעון ויחלוץ לה‪ ,‬כדת של תורה שבמות איש ובנים אין לו‪ ,‬מצווה אחד מן‬ ‫האחים לייבם את אשתו או לחלוץ לה‪ ,‬כאשר על אף שבזמנינו ברובם אין מייבמים את‬ ‫האשה‪ ,‬מכל מקום מצות חליצה קיימת גם קיימת‪.‬‬ ‫~ כב ~‬ ‫והנה אח היה לרבי שמעון‪ .‬אך הוא התגורר בדרום אפריקה‪ .‬האלמנה ניסתה לדבר עמו‬ ‫שיגיע ירושלימה לחלוץ לה ולהתירה מכבלי עגינותה‪ ,‬אולם נתקלה בסירוב עקשן‪.‬‬ ‫בכוחותיה החלשים לא היתה יכולה להפוך עולם ומלואו למטרה זו‪ ,‬כשהיא איננה‬ ‫יודעת אנה היא באה‪ ,‬על כן הניחה לו לאח זה‪ ,‬בפרט שלא היה בתוכניתה המיידית‬ ‫להתחתן בשנית‪.‬‬ ‫בחזרה לרבי שמעון‪" .‬דע לך רבי מרדכי אהרן"‪ ,‬סיים רבי שמעון‪" ,‬שאין לי מנוחה‬ ‫בשמים כתוצאה מכך‪ ,‬אנא היכנס לעובי הקורה ופעל להתיר את אשתי מכבלי עגינותה‪,‬‬ ‫ובכך תעשה נייחא לנשמתי בעלמא דקשוט!"‬ ‫הפעולה‬ ‫רבי מרדכי אהרן התעורר בבעתה‪ ,‬והכיר מיד שהחלום אמת הוא‪ .‬הן אמת הוא הדבר‬ ‫שאשתו של רבי שמעון אכן זקוקה לחליצה כדעי להתירה מכבלי עגינותה‪ .‬מיד נכנס‬ ‫לעובי הקורה ופעל רבות לשכנע את האח להגיע ארצה ולחלוץ לגיסתו‪.‬‬ ‫ואכן בסופו של דבר ולאחר מאמצים מרובים חלץ הלה לאשת רבי שמעון כדת של‬ ‫תורה‪ ,‬והתירה מכבלי עגינותה אשר חשבה כי יגבילוה לנצח‪ .‬האלמנה הודתה ביותר‬ ‫לרבי מרדכי אהרן‪ ,‬בהוסיפה שהיא מרגישה שהיא חבה לו את כל חייה על אשר פעל‬ ‫לסדר את העניין העדין והשברירי כל כך על הצד הטוב ביותר!‬ ‫חלפו אך ימים אחדים‪ ,‬ורבי מרדכי אהרן נם את שנתו והנה הוא חולם שנית‪ ,‬והוא רואה‬ ‫את חברו רבי שמעון לפניו כשפניו מזהירים בזוהר הרקיע‪ .‬כאשר התגלה לפניו במטרה‬ ‫להודות לו על אשר פעל והפעיל לסדר את קיום מצות החליצה על הצד היותר טוב‪,‬‬ ‫בהוסיפו שרק עתה אחר קיום מצוה זו וחליצת אשתו‪ ,‬הגיע אל המנוחה ואל הנחלה‪.‬‬ ‫בשלב זה גילה רבי מרדכי אהרן עוז ופנה לרבי שמעון חבירו ושאלו‪" :‬רבי שמעון‪ ,‬וואס‬ ‫טוט זיך דארט?"‬ ‫‪ -‬מה קורה שם בעולם העליון?!‬ ‫ככה‪ .‬פשוט‪ .‬מה קורה שם?‬ ‫רבי שמעון הופתע משאלתו‪ ,‬אולם כאות הכרת הטוב אמר לו דברים כהוויתם‪" :‬לא‬ ‫אוכל לפרט לך הרבה ממה שקורה כאן בשמים‪ ,‬השיבו לרבי מרדכי אהרן‪" .‬אך שני‬ ‫דברים יכול אני לציין בפניך‪ .‬ראשית לכול‪ ,‬מה שגילו לנו חז"ל (ראה מסכת בבא מציעא ) על‬ ‫כך שהעולם העליון 'עולם הפוך' הוא‪ ,‬ו'עליונים למטה ותחתונים למעלה'‪ ,‬הוא אמת‬ ‫לאמיתה במימדים מבהילים‪ ,‬אשר אין דרך לתארו כאשר יש הרבה שבעולם הזה היו‬ ‫~ כג ~‬ ‫בין התחתונים והירודים ביותר‪ ,‬אולם בעולם האמת והנצח הם מקבלים את מקומם‬ ‫האמיתי והם 'למעלה'‪ ,‬חשובים ביותר ומקובלים ביותר‪ .‬וכן להיפך ישנם הרבה‬ ‫שבעולם הזה היו בין העליונים‪ ,‬השולטים בקהל שדעתם נשמעה בכל קצה רחוב‪ ,‬ואילו‬ ‫בעולם האמת הם נדחקים לקרן זוית ולגודלם הטבעי‪ ,‬כאשר הם בין אלו שהם 'למטה'‪.‬‬ ‫"עובדה זו"‪ ,‬הדגיש רבי שמעון‪" ,‬היא מופלאת ביותר לעין ערוך‪ ,‬אולם אמיתית היא‬ ‫ביותר ללא תכלית!"‬ ‫החסד‬ ‫"עובדה נוספת שחזיתי בעולם העליון" המשיך רבי שמעון בקולו‪" .‬היא החשיבות‬ ‫העצומה שמעניקים בבית דין של מעלה למידת החסד והרחמים‪ ,‬ולעשיית צדקה‬ ‫ומעשים טובים‪ .‬כאשר מידת החסד מקובלת היא בעלמא דקשוט ביותר‪ ,‬עד שביכולתה‬ ‫לדחות הרבה משטינים ומקטרגים שאין בכוח מצוות אחרות לדחות‪ .‬כאשר יתכן אף‬ ‫מצב בו נראה שכף המאזניים בבית דין של מעלה נוטה לשלילה מובהקת ולגזר דין לא‬ ‫טוב‪ ,‬הרי שבהגיע מצוה של חסד שעשית בימי חייך‪ ,‬מתהפכת הקערה על פיה באופן‬ ‫דרסטי והיא מכרעת את גזר הדין לכף זכות‪.‬‬ ‫וכל מעשי החסד שעשינו ביחד במשך הרבה שנים‪ ,‬קיבלו כאן בשמים משנה תוקף‬ ‫וחשיבות‪ .‬כאשר על כל מעשה ומעשה‪ ,‬ויהא הקטנטן ביותר‪ ,‬קיבלתי שכר עצום עד‬ ‫למאוד‪ ,‬שכר עצום שאי אפשר לתארנו לבן אנוש השרוי עדיין בעולם הזה!‬ ‫שכן ביכולתה של מצות חסד לדחות הכל!!!‬ ‫הכל ‪ - - -‬כפשוטו‪.‬‬ ‫אין ערוך למצוות הצדקה והחסד כאן בעלמא דקשוט!!"‬ ‫ובזמן שאנו עומדים בימי הדין שספרי חיים והיפך החיים פתוחים‪ ,‬ועומדים אנו כולנו‬ ‫לפני השופט כל הארץ‪ ,‬וצריכים אנו לעורכי הדין מומחים ביותר ולפרקליטים טובים‪,‬‬ ‫הרי שלאור האמור ראוי לכל אחד ואחד מעמנו להתחזק מאוד במידת החסד והאחווה‪,‬‬ ‫להשתדל יותר בעשיית חסד בין איש לרעהו‪ ,‬להאיר פנים לכל אדם‪ ,‬להיטיב עם‬ ‫הסובבים אותנו בכל שעה‪ ,‬ואף להתבונן בנפשותינו פנימה כיצד נוכל בשנה הבעל"ט‬ ‫להשתדל יותר בתיקון המידות ובהתחזקות במידות החסד והאחווה ולהגבירם!‬ ‫ולזכות על ידי כן להיכתב בספרן של צדיקים גמורים!‬ ‫~ כד ~‬ ‫מצות תקיעת שופר‬ ‫‪/‬תמצית המצוה‬ ‫בקיצע'ר‬ ‫מצות תקיעת שופר בראש השנה‬ ‫המצוה‪ :‬נצטוינו לשמוע קול שופר ביום א' תשרי שהוא יום ראש השנה‪.‬‬ ‫המקור‪" :‬ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא‬ ‫תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט‪ ,‬א)‬ ‫הטעם‪ :‬יום ראש השנה יום גדול הוא‪ ,‬כאשר גורלות של חיים ומוות נחתכים בו‪ ,‬וכמו‬ ‫שמצינו מחכמינו ז"ל שביום ר"ה הקב"ה מעביר את כל בני העולם לפניו כבני מרון‪,‬‬ ‫ויושב על כסא דין‪ ,‬ודן אותם כל אחד לפי מעשיו ופעולותיו‪ .‬ועל כן שומה עלינו‬ ‫להתעורר בליבנו לשוב אל ה' יתברך בתשובה שלמה על כל החטאים שחטאנו‬ ‫והמעידות שמעדנו‪ ,‬כדי שנצא כולנו זכאים בדין לחיים טובים ולשלום!‬ ‫ומכיון והאדם הוא בעל חומר‪ ,‬מיוצר מבשר ודם‪ ,‬ונמשך לגשמיות תדיר‪ ,‬אין ליבו‬ ‫מתעורר כל כך מעצם ידיעת הדברים הנוראים האלו‪ ,‬אלא על ידי מעורר חיצוני שיבטא‬ ‫את אימת יום הדין בצורה הטובה ביותר‪.‬‬ ‫לכן ציוותה התורה לעם בני ישראל שיתקעו בשופר ביום ראש השנה‪ ,‬כדי שעל ידי‬ ‫שמיעת הקולות הנוראים היוצאים מפי השופר יתעוררו ליבות בני אדם‪ ,‬באשר קולות‬ ‫השופר מסוגלים בטבעם לזעזע את האדם ולהציב תמרור מהדהד בפניו לאמור‪:‬‬ ‫'אייכה? והיכן אתה עומד בעבודת הד' יתברך?'‬ ‫וכמו שבמלחמות בשר ודם‪ ,‬כשרצו לעורר את העם בדבר הסכנה הטמונה בהגעת‬ ‫האויב‪ ,‬נהגו לתקוע בכלי נשיפה בקול גדול עד מאוד‪ ,‬וכך ידעו כולם את הקורה בחוץ‬ ‫שהאויב מגיע וחפץ ח"ו לעשות כליה בעיר‪ ,‬ונתעוררו כולם להתחזק ביותר‪ ,‬אם בדרכי‬ ‫המלחמה הרגילים או בהשתדלות לפתרון המלחמה בדרכי שלום‪ ,‬ומכל מקום נוח לא‬ ‫ינוחו יותר ושאננות לא תאחזם עוד‪ ,‬לנוכח קולות השופר המעוררים‪ .‬כן הוא‪ ,‬ועל אחת‬ ‫~ כה ~‬ ‫כמה וכמה‪ ,‬שביום הדין הנורא שאיננו תלוים בידי בשר ודם גרידא‪ ,‬כי אם דיננו נידון‬ ‫ע"י מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו‪ ,‬בוודאי חובה עלינו להתעורר‬ ‫ולשפר את דרכינו ומעשינו כדי שנצא זכאים בדין!‬ ‫[ואף בימינו אנו נהוג שכאשר יזהו מעקבי הצבא על כך שכלי משחית של טילים ושאר מרעין‬ ‫בישין קרבים לעיר ולארץ‪ ,‬מיד מופעלים צופרי האזעקה‪ ,‬וכך יודעים כולם שעליהם למהר‬ ‫למקלטים או לחדרי הממ"ד להגן בעד נפשם וגופם‪ .‬ולא לחינם נבחר על ידי המומחים השונים‬ ‫להזהיר את העם על ידי קולות אזעקה אלו‪ ,‬אלא ביודעם את מה שגילתה התורה אלפי שנים‬ ‫קודם‪ ,‬שקולות כאלו בטבעם מעוררים את האדם להגן על נפשו ועל נפש משפחתו‪ ,‬ולכן הנהיגו‬ ‫שבמלחמה ישמיעו קולות אלו! ותושבי ארץ הקודש יעידון יגידון את אשר הם חווים על בשרם‬ ‫ונפשם בהישמע קולות אזעקה אלו!!]‬ ‫הטעם ב'‪ :‬רמז רמזה לנו התורה בציווי על תקיעת שופר בקולות נשברים דווקא‪,‬‬ ‫שעלינו לשבר את ליבנו ויצרינו ולשעבד את נפשנו אך ורק לעבודתו יתברך‪ ,‬כי האדם‬ ‫מתעורר יותר על ידי ראית ושמיעת דברים מוחשיים וגשמיים‪ ,‬ולכן ישבר את יצרו‬ ‫מתאוותיו הרעים כשישמע את קול השופר בקולות נשברים!‬ ‫ולכן אמר רבי יהודה בגמ' (ראש השנה כו‪ ,‬א) שבראש השנה יתקעו בקרן של כבשים זכרים‬ ‫דווקא‪ ,‬משום שקרנם כפופה ביותר‪ ,‬ולרמוז לנו שעלינו לכוף את יצרנו ביום זה עד‬ ‫למאוד‪ ,‬ולשוב בכל מאודנו ונפשנו לעבודת השי"ת ולתורתו!‬ ‫מצוה זו נוהגת‪ :‬בכל מקום ובכל זמן‪ .‬לזכרים‪ .‬ולא לנקבות‪ .‬לפי שהיא ממצוות העשה‬ ‫שהזמן גרמא‪.‬‬ ‫ספרי היסוד העוסקים במצוה זו‪ :‬משניות וגמרא מסכת ראש השנה‪ .‬רמב"ם ‪ -‬זמנים‪,‬‬ ‫הלכות שופר‪ .‬טור ושו"ע ‪ -‬אורח חיים סימנים תקפ''ה ‪ -‬תקצ"ו‪.‬‬ ‫מהיחודיות במצוה זו‪ :‬מכיון שהיה ספק מהו ה'תרועה' שאמרה תורה‪ ,‬הורו חכמינו‬ ‫לשלב ביניהם ולתקוע בין תרועה ובין שברים!‬ ‫~ כו ~‬ ‫‪/‬הרהורים ותובנות לאור המצוה‬ ‫קדשנו‬ ‫רק תקיעה אחת‪...‬‬ ‫מונקאטש‪ ,‬תרצ"ו‪.‬‬ ‫הילד מיאן להירגע וברגליו הקטנות בעט בקרקע בחוזקה כשהוא דורש בקולי קולות‪:‬‬ ‫"סבא‪ .‬רק תקיעה אחת! אני מבטיח לך בזאת‪ ,‬תקיעה אחת ודי‪ ,‬לא אבקש יותר!" לבו‬ ‫של הסבא נכמר בקרבו‪ ,‬ובקושי רב לקח את השופר‪ ,‬תקע בו תקיעה אחת ארוכה‬ ‫לשביעות רצונו של היניק‪.‬‬ ‫עד מהרה נחה דעתו של הילד וישן וירדם‪...‬‬ ‫***‬ ‫חתן היה לו להרה"ק ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זי"ע‪ ,‬והרה"צ רבי ברוך רבינוביץ זצ"ל‬ ‫שמו‪ ,‬הרבה שנים חיכה לפרי בטן‪ ,‬באשר עברו כבר כמה שנים אחרי החתונה וזכר לזרע‬ ‫של קיימא אין‪ .‬תפילות נרגשות והשתדלויות עניפות השתדל המנחת אלעזר בעבורם‪,‬‬ ‫עד שבעזר ד' יתברך הגיעה הישועה כשביום בהיר נולד להם לרבי ברוך וזוגתו בן בכור‬ ‫למזל טוב! השמחה הרקיעה שחקים‪ ,‬ובשעת הברית נקרא שמו בישראל‪ :‬צבי נתן דוד‪,‬‬ ‫ובכינוי החיבה "הרשל'ה"‪...‬‬ ‫ויהי הרשל'ה זה נושא חן בעיני כל רואיו ומכיריו עד למאוד‪ ,‬אולם מיוחדת הייתה‬ ‫אהבתו של סבו המנחת אלעזר אליו‪ ,‬כאשר בכל עת והזדמנות היה משתעשע עמו‪ ,‬עד‬ ‫כדי שבעת עריכת שולחנותיו הטהורים היה מושיבו על ברכיו מרוב חיבתו אותו‪.‬‬ ‫חודש אלול הגיע‪ .‬ובערב ראש חודש ניגש המנחת אלעזר אל הארון שבו מונח השופר‬ ‫בכל ימות השנה‪ ,‬כדי לנסותו האם קולו עדיין בתוקפו ובגבורתו‪ ,‬או שמא לא‪ .‬תקע בו‬ ‫כמה פעמים הלוך ושוב עד שהונח דעתו שאכן השופר ראוי לעשות את תפקידו‬ ‫ומלאכתו נאמנה‪ .‬היניק הרשל'ה שנכח בחדר בעת נסות המנחת אלעזר את השופר‪,‬‬ ‫הוטב לו ביותר לשמע הקולות והתקיעות היוצאים מהכלי המיוחד‪ ,‬כשהוא מתענג על‬ ‫כך תוך שהוא עושה תנועות ידיים בהתרגשות כמנהג הילדים‪ ,‬אולם מה מאוד התאכזב‬ ‫כשהסבא גמר לתקוע‪ ,‬ופנה לשים את השופר ארונה על מקומו‪ .‬מאוכזב ביותר ביקש‬ ‫הילד מסבו אולי יאות לתקוע תקיעה נוספת לשמחו‪ ,‬המנחת אלעזר הסכים‪ ,‬ומיד תקע‬ ‫שוב פעם כדי לרצות את דעת הילד‪.‬‬ ‫~ כז ~‬ ‫כך השתרש כעין מנהג אצל המנחת אלעזר בכך שבכל יום ויום בחודש אלול‪ ,‬בגמרו‬ ‫לתקוע את התקיעה המחויבת היה תוקע עוד אחת נוסף על הראשונות לשמח את לב‬ ‫נכדו אהובו‪.‬‬ ‫עד שהגיע ערב ראש השנה‪ ,‬בו נהוג שלא לתקוע בשופר כלל‪ ,‬כדי לבלבל את השטן‪.‬‬ ‫ולכן לא תקע המנחת אלעזר באותו יום‪ .‬הנכד שחיכה בקוצר רוח לתקיעתו היומית‪,‬‬ ‫התאכזב לגלות שהסבא אינו תוקע היום‪ ,‬אולם הוא לא ויתר והתחנן בפני זקנו שיאות‬ ‫לתקוע גם היום‪ .‬המנחת אלעזר לא הסכים בצובטו את לחיו‪" .‬נכדי היקר‪ ,‬לא היום!‬ ‫היום הוא ערב ראש השנה ונוהגים לא לתקוע בו! בעזרת ד' מחר בראש השנה נתקע‬ ‫הרבה תקיעות‪ ,‬יותר מבכל יום!"‬ ‫אולם הנכד לא מיהר להשלים עם חסרון תרועתו‪ ,‬והתחיל לבכות ולהתחנן בפני סביו‬ ‫שיתקע רק תקיעה אחת וזהו‪ .‬נכמרו רחמי המנחת אלעזר‪ ,‬ונעתר אליו‪ ,‬ובלב כבד לקח‬ ‫את השופר ותקע בו תקיעה אחת‪...‬‬ ‫מנהג עתיק יומין מונהג במה קהילות ישראל מהחשובות ביותר שהרב או מנהיג‬ ‫הקהילה נושאים מדברותיהם בפני הקהל לפני תקיעת שופר לעורר הלבבות ולשפר‬ ‫המעשים‪ .‬גם במונקאטש נהגו במנהג זה‪ ,‬כאשר המנחת אלעזר היה נוהג בכל שנה‬ ‫לעורר בדברי כיבושין והתעוררות את הקהל בגודל המצוה והשעה‪.‬‬ ‫אך לא בשנה זו‪.‬‬ ‫בשנה זו נעמד הרבי על הבימה‪ ,‬הסתכל על הקהל כשהוא מהורהר מאוד‪ .‬אחר החל‬ ‫למרר בבכי בקוראו‪" :‬ריבונו של עולם‪ ,‬צריך אני לעשות תשובה!" החסידים הביטו‬ ‫בפנים קרועות מתדהמה בפני רבם‪" .‬וכי רבם חטא?"‬ ‫"אכן תשובה אני צריך"‪ ,‬המשיך המנחת אלעזר‪" ,‬באשר עברתי על ההלכה והמנהג שלא‬ ‫לתקוע בשופר בערב ראש השנה‪ ...‬הלא כל כך חמור! לעבור על דברי השולחן ערוך‬ ‫בערה ראש השנה?! תשובה אני צריך!"‬ ‫"אולם"‪ ,‬המשיך המנחת אלעזר‪" ,‬עשיתי זאת כי לא יכולתי לעמוד לנוכח בכיו החזק‬ ‫של נכדי האהוב שביקש ממני 'רק תקיעה אחת' והמס את ליבי‪ ,‬ולכן תקעתי בשופר‬ ‫בערב ראש השנה"‪.‬‬ ‫בשלב זה גבר בכיו של הרבי‪" ,‬אבינו שבשמים"‪ ,‬פנה כלפי מעלה‪" .‬מליוני בניך הנתונים‬ ‫כבר זה אלפיים שנה בגלות קשה ומייסרת‪ ,‬עומדים לפניך‪ ,‬צועקים ובוכים‪:‬‬ ‫"באשעפער‪ ,‬רק תקיעה אחת של 'ותקע בשופר גדול לגאלינו'‪ ,‬ומיד אנו נגאלים"‬ ‫וכי מה מבקשים בניך המיוסרים‪' ,‬רק תקיעה אחת'‪ ,‬האם תעמוד לנוכח בכיים‬ ‫ותחנוניהם ולא תתקע! רבונו של עולם‪ ,‬שעה לשועתם ותקע כבר את התקיעה‬ ‫המיוחלת שתבשר את גאולתינו ופדיון נפשינו! ושלח מיד את משיח צדקנו שיגאלנו‬ ‫במהרה מהגלות המרה!"‬ ‫~ כח ~‬ ‫‪/‬להשתעשע בלימוד המצוה‬ ‫רעדן אין לערנע'ן‬ ‫למה אנו תוקעים ‪ 100‬קולות?‬ ‫כיום תוקעים אנו בשופר ביום ראש השנה מאה קולות בכל מהלך היום! ההשתלשלות והתהליך‪ ,‬שבגינו‬ ‫הגענו במצות שופר למאה קולות מעניינת היא עד למאוד‪ ,‬שהרי בתורה כתוב רק‪" :‬יום תרועה יהיה לכם"‪,‬‬ ‫שמצוה להריע בשופר‪ ,‬אך מנין לנו למאה קולות אלו?‬ ‫הבה נפרט את העניינים דבור דבר על אופניו‪ ,‬שלב אחרי שלב‪ ,‬וניווכח בהשתלשלות זו‪ ,‬ואף במחלוקת‬ ‫ראשונים התלויה בעיקרו‪.‬‬ ‫ב'מסגרת' מוצגים דברי ספר החינוך והמנחת חינוך בענין‪ ,‬ולאחר מכן ביאור בהרחבה‪.‬‬ ‫ב'ספר החינוך' (מצוה ת"ה – מצות תקיעת שופר בראש השנה) בעת בארו 'דיני המצוה' מביא בהרחבה לבאר ענין קולות ה'תרועה' בראש‬ ‫השנה מה היא ואת תקנת רבי רבהו בענין‪ .‬ובספר 'מנחת חינוך' (שם‪ ,‬אות א') מוסיף להביא שיטות הראשונים החולקות‪.‬‬ ‫ספר החינוך – מצוה תה‪ ,‬מצות שופר בראש השנה‬ ‫מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה לג‪ ,‬ב) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות‬ ‫של שלש שלש‪ ,‬כלומר שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות‪.‬‬ ‫ופירוש 'תרועה'‪ ,‬כתרגומו‪' ,‬יבבא'‪ ,‬וענין יבבא הוא קול שבור‪ ,‬כלומר קול יללה‪ ,‬נמצא שהתורה ציותה אותנו‬ ‫לעשות בשופר קול הדומה ליללה‪ ,‬ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה‪ ,‬שבמקום אחד מיללין‬ ‫בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות‪ ,‬ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות‪ ,‬נהגו בכל מקום ומקום להיות‬ ‫מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו‪ ,‬ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה‪ ,‬שהתורה‬ ‫ציותה בקול יללה‪ ,‬ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך היה יוצא ידי תורה בכל מקום‪ ,‬ואף על פי שבמקומו אין‬ ‫מיללין כן‪ ,‬שהרי קיים כוונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר‪.‬‬ ‫עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה זה בכה וזה בכה‪ ,‬שנעשה תורה‬ ‫כשתי תורות‪ ,‬וקיבץ כל המנהגים‪ ,‬והתקין שיהיו תוקעין בכל המקומות בשווה‪ ,‬ולצאת ידי חובה מכלל‬ ‫היללות שנעשות בעולם‪ ,‬תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין‪ ,‬כעין גניחות גסות דהיינו 'שברים'‪ ,‬וכעין‬ ‫גניחות דקות דהיינו שאנו קורין 'תרועה'‪ ,‬ועוד בצד אחר גניחות גסות ודקות כמנהג אחד מהמקומות‬ ‫שעושין הכל ביללותיהם‪ .‬ונמצא לפי זה שאנו צריכין לתקוע שלש של שלש פעמים שלש‪.‬‬ ‫מנחת חינוך – מצוה תה‪ ,‬אות א'‬ ‫שכתב כאן (הלכות שופר פ"ג ה"ב)‪" :‬לפי אורך‬ ‫ומה שכתב הרב המחבר שבכל ענין בין בקולות‬ ‫הגלות נסתפק לנו האיך היא התרועה אם היא‬ ‫גסות או דקות וכו' ור' אבהו קיבץ כל המנהגים‬ ‫היללה או האנחה וכו'" ואין יוצאים בכולם‪ ,‬רק‬ ‫שלא יראה התורה כשני תורות‪ .‬אלו דברי רב האי‬ ‫'נסתפק לנו'‪ ,‬ורבי אבהו התקין לצאת מידי ספק‪.‬‬ ‫גאון‪ ,‬מובא בראשונים [ר"ן ראש השנה י‪ ,‬א בדפי‬ ‫והדברים עתיקין‪.‬‬ ‫הרי"ף‪ ,‬רא"ש סימן י']‪ ,‬אבל דעת הר"מ אינה כן‪,‬‬ ‫~ כט ~‬ ‫= א' = השתלשלות מאה קולות‬ ‫א‪ .‬הנה מעיקר הדין צריך לתקוע תשע קולות בלבד‪ ,‬ולמה תשע? הרי בתורה כתוב רק‬ ‫'תרועה'‪ ,‬שהפירוש הוא לכאורה להריע אפילו בתרועה אחת לבד!‬ ‫מבואר בגמ' במסכת ראש השנה (לד‪ ,‬א) שלמדו דבר זה מהא שבפרשיות השופר שהן‬ ‫יובל וראש השנה ביחד כתוב שלשה פעמים "תרועה" ‪ ,‬פעם אחת לגבי יום הכיפורים‬ ‫של יובל "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כה‪ ,‬ט)‪ ,‬ושתי פעמים לגבי ראש השנה‪" ,‬שבתון‬ ‫זכרון תרועה" (ויקרא כג‪ ,‬כד) וכן "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט‪ ,‬א)‪ ,‬וצירפו כל השלשה‬ ‫ביחד‪ ,‬ולמדו מזה שכוונת התורה היא שיתקעו שלשה תרועות‪.‬‬ ‫הרי לנו שלשה תרועות‪ ,‬והיכן הם התשע?‬ ‫אכן מבואר בגמ' במסכת ראש השנה (לג‪ ,‬ב‪ .‬וראה ערכין י‪ ,‬א) שדרשו מה שכתוב בפרשת‬ ‫היובל (שם) "והעברת שופר תרועה" שכל תרועה צריך שתהא תקיעה ‪ -‬שהוא קול‬ ‫פשוט ‪ -‬מלפניה‪ ,‬וממה שכתוב בהמשך הפסוק "תעבירו שופר בכל ארצכם" דרשו‬ ‫שצריך תקיעה גם לאחריה‪ .‬נמצא שכל תרועה כוללת היא שלשה קולות‪ ,‬תקיעה לפניה‪,‬‬ ‫התרועה עצמה ותקיעה לאחריה‪ ,‬ומכל היוצא ביחד נמצא שצריך לתקוע שלש סדרות‬ ‫של שלש‪ ,‬שכן צריך שלשה תרועות (כאמור לעיל)‪ ,‬וכל תרועה הרי כוללת שלשה קולות‪,‬‬ ‫תקיעה לפניה‪ ,‬תרועה ותקיעה לאחריה‪ ,‬סך כולם הם תשע קולות!‬ ‫ב‪ .‬וכך הוא לשון הרמב"ם בהלכות שופר (פ"ג הלכה א')‪" :‬כמה תקיעות חייב אדם לשמוע‬ ‫ביו"ט של ר"ה? תשע תקיעות! לפי שנאמרה ''תרועה'' ביובל ובראש השנה שלושה‬ ‫פעמים‪ ,‬וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה‪ .‬ומפי השמועה למדנו שכל תרועות‬ ‫של חודש השביעי אחד הן‪ ,‬בין בר"ה בין ביום הכיפורים של יובל‪ ,‬תשע תקיעות תוקעין‬ ‫בכל אחד משניהן‪ ,‬תקיעה ותרועה ותקיעה‪ ,‬תקיעה ותרועה ותקיעה‪ ,‬תקיעה ותרועה‬ ‫ותקיעה"‪.‬‬ ‫ג‪ .‬הרי תשע קולות מבוררים‪ ,‬אך למספר מאה עדיין לא התקרבנו‪.‬‬ ‫אלא שכאן אנו מגיעים לתקנת רבי אבהו‪ ,‬ובעיקר מה שעומד מאחורי התקנה‪.‬‬ ‫במשניות מסכת ראש השנה (ד‪ ,‬ט) כותב התנא ששיעור התקיעה הוא כשלשה תרועות‬ ‫ושיעור תרועה כשלשה יבבות‪ ,‬ומקשה הגמ' (שם לד‪ ,‬א) לסתור מברייתא מפורשת‬ ‫שהתרועה הוא כשלשה שברים ולא יבבות‪.‬‬ ‫ומיישב אביי שאכן המשנה והברייתא חולקים ביניהם‪ ,‬הוא מחלוקת התנאים החולקים‬ ‫ביניהם באופן יסודי מהו ה'תרועה'?‬ ‫~ל~‬ ‫ושורש מחלוקתם הוא כך‪ :‬בתורה כתוב "יום תרועה יהיה לכם" ובתרגום מתרגמינן‬ ‫"יום יבבה יהיה לכון"‪ ,‬והפירוש 'יבבה' אנו יודעים מכך שכתוב אצל אם סיסרא (שופטים‬ ‫ה‪ ,‬כח) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" שאם סיסרא יבבה ביותר‪ ,‬והכוונה‬ ‫שבכתה‪ ,‬אם כן אנו יודעים ש'יבבה' הוא לשון בכיה‪.‬‬ ‫אלא שנחלקו תנאים באיזו אופן בכתה? שהתנא של המשנה סובר שיבבה הוא "גנוחי‬ ‫גנח"‪ ,‬ומפרש רש"י שם‪" :‬כאדם הגונח מלבו‪ ,‬כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן"‪,‬‬ ‫ומזה אנו יודעים שהקול הבוקע מפי השופר שנקרא 'תרועה'‪ ,‬הוא כקולות של גניחה‬ ‫ארוכים במקצת‪ .‬והתנא דברייתא סובר שקול התרועה הוא כמו "ילולי ילל"‪ ,‬ומפרש‬ ‫רש"י שם‪" :‬כאדם הבוכה ומקונן בקולות קצרים סמוכין זה לזה" דהיינו שכשרוצים‬ ‫להשמיע 'תרועה' בשופר משמיעים קולות קצרים וסמוכין זה לזה‪.‬‬ ‫ובהמשך הגמ' שם מבואר שישנה שיטה הסוברת שהתרועה שאמרה תורה היא לתקוע‬ ‫בין "גנוחי גנח" – קולות ארוכים קצת‪ ,‬ובין "ילולי ילל" שהם הקולות הקצרים יותר‪,‬‬ ‫ולשלב ביניהם‪.‬‬ ‫[ובימינו נקראים ה'גנוחי גנח' – 'שברים'‪ ,‬והילולי ילל – 'תרועה'‪ ,‬אבל באמת‪ ,‬ביסודם נקראו‬ ‫שניהם תרועה‪ ,‬שכן המחלוקת היא‪ :‬תרועה מהי?]‬ ‫ד‪ .‬כך שבסיכום העניין נמצא שיש ג' שיטות מהו התרועה‪ ,‬א' – "גנוחי גנח" – קולות‬ ‫ארוכים במקצת‪ .‬ב' – "ילולי ילל" שהם קולות קצרים‪ .‬ג' – שניהם‪ ,‬גנוחי גנח וילולי ילל‪,‬‬ ‫שעלינו לתקוע ולשלב בין שניהם‪.‬‬ ‫וכך מסכם המשנ"ב בסימן תק''צ (ס"ק ה') ג' שיטות אלו‪" :‬מדתרגמינן תרועה – יבבה‪,‬‬ ‫אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומילל‪ ,‬ועדין אין אנו יודעין אם הוא‬ ‫כאדם הגונח מליבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים‪ ,‬קול אחר קול‪ ,‬ומאריך בהן‬ ‫קצת‪ ,‬והוא הנקרא "גונח"‪ ,‬והוא דרך הבוכה בתחילת בכייתו‪ ,‬וזהו מה שאנו קוראין‬ ‫"שברים"‪ .‬או כאדם המקונן ומילל‪ ,‬שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה‪ ,‬והוא מה‬ ‫שאנו קוראין "תרועה"‪ ,‬או אם הוא שניהם כאחד"‪.‬‬ ‫ה‪ .‬ומכיוון והייתה מחלוקת תנאים בענין‪ ,‬נהגו במקצת מקומות כשיטה אחת ובמקצת‬ ‫מקומות נהגו כשיטות החולקות‪ ,‬והיה הדבר נתון בספק גדול ובמבוכה גדולה‪ .‬מכיוון‬ ‫שכך ראה רבי אבהו לנכון לעצור תופעה זו ולהעמיד הלכות שופר על תילם‪ ,‬ותיקן‬ ‫'תקנת רבי אבהו' ‪ -‬שהתקין שבכל ישראל יתקעו את כל סוגי התרועות שנפוצו עד אז‬ ‫במקומות השונים‪ ,‬וכך ייצאו ידי חובת כולם‪ ,‬והנחיל כך לכל ישראל לעשות כן‪ ,‬לבל‬ ‫יתחזה הדבר כאילו יש כמה תורות לישראל!‬ ‫~ לא ~‬ ‫ובצירוף מה כבר נתבאר למעלה שלמדו מן הפסוקים שבכל תרועה צריך תקיעה לפניה‬ ‫ותקיעה לאחריה‪ ,‬נמצא שלאחר תקנה זו צריך לתקוע בכל פעם י' קולות‪ .‬השלש‬ ‫הראשונות‪ :‬תקיעה‪ ,‬ו'גנוחי גנח' – שאנו קוראים 'שברים' ותקיעה (ובראשי תיבות – 'תש"ת')‪,‬‬ ‫ואח"כ עוד שלש‪ :‬תקיעה ו'ילולי ילל' – שאנו קוראים 'תרועה' ותקיעה‪( ,‬ובראשי תיבות –‬ ‫'תר"ת')‪ ,‬ואח"כ עוד ד' לשלב ביניהם‪ :‬תקיעה‪ ,‬גנוחי גנח וילולי ילל ביחד – שברים‬ ‫ותרועה ביחד‪ ,‬ותקיעה (ובראשי תיבות – 'תשר"ת')‪.‬‬ ‫והרי צריך מעיקר הדין לתקוע שלשה פעמים‪ ,‬כאמור למעלה שלמדו כן מפרשיות‬ ‫היובל וראש השנה ביחד‪ ,‬ובכל פעם צריך לעשות ככל התקנה הזו‪ ,‬הכפל ג' פעמים י'‬ ‫קולות‪ ,‬הרי לך ‪ 30‬קולות! ושלושים תקיעות אלו הם התקיעות המעכבות לצאת ידי‬ ‫חובת מצות תקיעת שופר‪ ,‬והם נקראים 'תקיעות דמיושב'‪ ,‬באשר מעיקר הדין אין‬ ‫צריך לעמוד בהם‪ ,‬אלא מותר לשבת בשעת תקיעות אלו‪.‬‬ ‫ו‪ .‬במרוצת הדורות נוספו עוד שבעים תקיעות עפ"י סדר זה‪ :‬עוד שלושים תקיעות‬ ‫בתפילת הלחש של מוסף‪ ,‬עוד שלושים תקיעות בחזרת הש"ץ של מוסף‪ ,‬ועוד עשרה‬ ‫תקיעות בקדיש בתרא שלאחר חזרת הש"ץ (‪ ,)100 = 10 +30+ 30 + 30‬הרי מאה קולות‬ ‫שתוקעים ביום ראש השנה!‬ ‫ז‪ .‬וכבר בזמן הגמרא תקעו עוד ‪ 30‬בחזרת התפילה ‪ -‬כדי לערבב השטן‪ .‬וכמופיע‬ ‫במסכת ראש השנה (טז‪ ,‬א)‪" :‬אמר רבי יצחק‪ :‬למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין‪ ,‬ותוקעין‬ ‫ומריעים כשהן עומדין? כדי לערבב את השטן!" שבבוא השטן להשטין לאחר שחשב‬ ‫שכבר נדמו קולות השופר‪ ,‬תוקעים שוב לחיבוב דמצוות‪ ,‬ודבר זה מבלבל אותו לגמרי‬ ‫ומסתממים דבריו!‬ ‫ח‪ .‬ויתר סדר מאה הקולות‪ ,‬שהם הקולות שבתפילת הלחש והקולות שבקדיש בתרא‬ ‫מקורם מדברי 'הערוך'‪ ,‬המובא בתוס' במסכת ראש השנה (לג‪ ,‬ב ד"ה שיעור תרועה) שדבר‬ ‫זה שהוסיפו תקיעות בתפילת הלחש ובסוף התפילה הוא חומרא שקיבלו ישראל על‬ ‫עצמם כנגד מאה הבכיות שיבבה אם סיסרא‪.‬‬ ‫וכך הוא לשון התוס' שם‪" :‬ובערוך‪ ...‬דהלין דמחמרי ועבדי שלשים כדיתבין (‪ -‬כשיושבים)‪,‬‬ ‫ושלשים ב(תפילת) לחש‪ ,‬ושלשים על הסדר (‪ -‬חזרת הש"ץ)‪ ,‬כנגד מאה פעיות דפעיא‬ ‫אימיה דסיסרא‪ ,‬ואלין עשרה אינון כשגומרין כל התפילה קול תקיעיא דיחידאי‬ ‫(ד)מיתבעי למיהוי עשרה (שהם) תשר''ת תש''ת תר''ת‪ ,‬והם מאה!"‬ ‫~ לב ~‬ ‫= ב = התקופה הקדומה‬ ‫ט‪ .‬עד כאן סיכמנו את פרטי מאה הקולות‪ ,‬כיצד הם מתחלקים ומאין הם נובעים‪,‬‬ ‫והדברים ברורים ומאירים‪.‬‬ ‫אכן בנקודה אחת שקדמה לתקנת רבי אבהו נראה שנחלקו רבותינו הראשונים‪ .‬כפי‬ ‫שהבאנו למעלה מפשטות לשון הגמרא במסכת ראש השנה (לד‪ ).‬נראה שלפני תקנת‬ ‫רבי אבהו היו העם נתונים בספק גדול מאוד האיך לנהוג באופן התרועה בתקיעת‬ ‫שופר כתוצאה ממחלוקת תנאים בענין‪ ,‬והיו עושים כל אחד כפי איך שקיבלו‬ ‫מרבותיהם‪ ,‬אולם עדין היה הדבר בספק ופלוגתא ומבוכה גדולה‪ ,‬עד שהגיע רבי אבהו‬ ‫ולא הונח לו שישראל נחלקים במצוה זו באופן כה יסודי‪ ,‬עד שהרואה יסבור כאילו‬ ‫ישראל חלוקים בשתי תורות נפרדות‪ ,‬על כן עשה תקנה גדולה לכל ישראל כולו למען‬ ‫לא יראה הדבר כשתי תורות!‬ ‫וכך גם נראה מלשון הרמב"ם‪ ,‬שכתב בהלכותיו לתקיעת שופר (פ"ב‪ ,‬ה"ב) כלשון הזה‪:‬‬ ‫"תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות‪ ,‬ואין‬ ‫אנו יודעין האיך היא? אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין‪ .‬או‬ ‫האנחה‪ ,‬כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם‪ ,‬כשידאג ליבו מדבר גדול‪ .‬או שניהם כאחד‪,‬‬ ‫האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה‪ ,‬הן הנקראין 'תרועה'‪ ,‬שכך דרך הדואג‪ ,‬מתאנח‬ ‫תחלה ואח"כ מילל‪ .‬לפיכך אנו עושין הכל!"‬ ‫ומלשונו שכתב "תרועה זו‪ ...‬נסתפק לנו בה ספק וכו'" משמע כאמור למעלה שהיה‬ ‫ספק מה היא התרועה ונחלקו בה כלל ישראל מחמת ספק ומחלוקת הלכתית בענין‪,‬‬ ‫עד שהגיע רבי אבהו ותיקן מה שתיקן כדי לצאת ידי כולם!‬ ‫י‪ .‬אכן בספר החינוך במצוה זו (מצוה תה)‪ ,‬בהתייחסו לאותה התקופה‪ ,‬כותב כך‪" :‬פירוש‬ ‫'תרועה' כתרגומו 'יבבה'‪ ,‬וענין 'יבבה' הוא קול שבור‪ ,‬כלומר קול יללה‪ ,‬נמצא‪ ,‬שהתורה‬ ‫צוותה אותנו לעשות בשופר קול הדומה ליללה‪ ,‬ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין‬ ‫היללה (בטבעם)‪ ,‬שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות‪ ,‬ובמקום אחר‪ -‬בדקות‪ ,‬ובמקום‬ ‫אחר עושין הכל‪ ,‬גסות ודקות‪ ,‬נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על‬ ‫דרך שהיו מיללין איש איש במקומו‪ ,‬ובכך היו יוצאים ידי חובתן במצוה‪ ,‬שהתורה צותה‬ ‫בקול יללה‪ ,‬ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך‪ ,‬היה יוצא ידי תורה בכ"מ‪ ...‬עד שקם רבי‬ ‫אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה‪ ,‬זה בכה‪ ,‬וזה בכה‪ ,‬שנעשה‬ ‫תורה כשתי תורות‪ ,‬וקבץ כל המנהגים והתקין שיהיו תוקעין בכל המקומות בשוה!"‬ ‫פירוש‪ :‬אין אומרים שמקודם לתקנת רבי אבהו היה ספק גדול ומבוכה גדולה מחמת‬ ‫גודל הספק כיצד לעשות התרועה‪ ,‬אלא שמכיוון ומשמעות התרועה הוא קול שבור‬ ‫~ לג ~‬ ‫ומעורר בכיה‪ ,‬מטבע הדברים אין כל המקומות שווים בצורת הבכי ‪ -‬שבמקום אחד‬ ‫כשבוכים בוכים בכי תמרורים שזהו ה'ילולי ילל'‪ ,‬ובמקום אחר בוכים רק קצת ובאופן‬ ‫מאופק‪ ,‬וכמו ה'גנוחי גנח'‪ ,‬ואילו במקומות אחרים אין מניחים ידיהם לא מזה ולא מזה‪,‬‬ ‫עיתים בוכים כנהר המתגבר‪ ,‬ועיתים בוכים באופן מידתי ומאופק‪ ,‬ויש עיתים שבוכים‬ ‫שתי הבכיות ביחד‪ ,‬שבהתחלה מתחילים באופן מאופק למדי והבכיה הולכת ומתגברת‬ ‫עד שנעשית כיללה ממש‪ ,‬ולפי תורת הבכי והיבבה בכל מקום – כן קיימו את מצות‬ ‫התרועה בשופר‪ ,‬מן התורה יצאו כולם ידי חובה‪ ,‬באשר משמעות הפסוק הוא להשמיע‬ ‫קול יבבה‪ ,‬ואותה קיימו בהידור‪ ,‬שהרי השמיעו קול בכייה ויבבה‪.‬‬ ‫אלא שלא הונח לו לרבי אבהו שייראה הדבר כאילו יש שתי תורות לישראל‪ ,‬באשר‬ ‫הרואה את ישראל חלוקים באופן כה יסודי בתקיעות השופר‪ ,‬נדמה הדבר בעיניו כאילו‬ ‫כל אחד יש לו תורה לעצמו‪ ,‬לכן תיקן וקיבץ את כל המנהגים ועשאם אחד‪ ,‬והתקין‬ ‫שיהיו כולם תוקעים את כל השיטות האפשריות‪ ,‬וכמו שפירטנו מעלה!‬ ‫יא‪ .‬ושיטה זו היא שיטת רב האי גאון ז"ל המובאת בראשונים במסכת ראש השנה (רא"ש‬ ‫פ''ד סימן י‪ ,‬דף ו'‪ ,‬מדפי הרי"ף)‪ ,‬והמקום קצר מלהביא את כל התשובה במלואה ע"כ נסתפק‬ ‫בהבאת אי אלו שורות בודדות מתוך תשובתו המפורטת‪.‬‬ ‫לאחר שנשאל על דבר זה‪ ,‬האיך נהגו כל ישראל לפני תקנת רבי אבהו‪ ,‬השיבם כדברים‬ ‫האלו‪" :‬אל תחשבו בלבבכם כי בימי רבי אבהו נפל ספק בדבר זה‪ ,‬שהרי משניות‬ ‫קדומות הן‪ ...‬וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל‪ ,‬מהן עושין 'תרועה'‬ ‫יבבות קלות‪ ,‬ומהן עושין 'תרועה' יבבות כבדות‪ ,‬שהן 'שברים'‪ .‬ואלו ואלו יוצאין ידי‬ ‫חובתן‪ ,‬שהרי התנאין‪ ...‬אלו משנתם כמנהגם‪ ,‬ואלו משנתם כמנהגם‪ ...‬ולא היו מטעים‬ ‫אלו את אלו‪ ,‬אלא מר כי אתריה‪ ,‬ומר כי אתריה‪ ,‬וחכמים של הללו מודים כי 'יבבות'‬ ‫תרועה היא‪ ,‬וחכמים של הללו מודים כי 'שברים' תרועה היא‪ .‬וכשבא רבי אבהו ראה‬ ‫לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד‪ ,‬ולא יראה ביניהן דבר שההדיוטות‬ ‫רואין אותו כחלוקה!"‬ ‫יב‪ .‬וכאמור‪ ,‬מחלוקת ראשונים זו היא אך בנוגע לתקופה שקדמה לתקנת רבי אבהו‪,‬‬ ‫אכן כהיום הזה בין כה ובין כה‪ ,‬לאחר תקנת רבי אבהו אנו תוקעים בתרועה את כל‬ ‫השיטות האפשריות‪ ,‬את ה'גנוחי גנח' שאנו קוראים 'שברים'‪ ,‬ואת ה'ילולי ילל' שאנו‬ ‫קוראים 'תרועה'‪ ,‬וכן את שניהם יחד 'שברים תרועה'‪ ,‬לאחריהם אנו מוסיפים עוד‬ ‫שלושים בתפילת הלחש ועוד ארבעים קולות נוספים‪ ,‬שלושים בחזרת הש"ץ ועשרה‬ ‫בקדיש בתרא‪ ,‬וכולם ביחד הם מאה קולות!‬ ‫~ לד ~‬ ‫תקיעת שופר ‪ -‬לשמוע או לתקוע?‬ ‫פעולת התקיעה בשופר כוללת בתוכה שני אלמנטים שונים‪ :‬א‪ .‬התקיעה‪ .‬ב‪ .‬השמיעה‪ .‬אלו הם שני הפעולות‬ ‫הנוצרות בשעת פעולת התקיעה בשופר‪ .‬התוקע האוחז בשופר משתמש בפיו לעשות את חלק התקיעה‪,‬‬ ‫ומיד שיצאה התקיעה מפי השופר מגיע זמנה של האוזן לפעול לשמוע את קול השופר היטב‪.‬‬ ‫ויש מקום לברר לאיזו מבין שתי הפעולות התכוונה התורה שנעשה ונבצע כדי לצאת ידי חובת המצוה‬ ‫כתיקונה‪ .‬האם את חלק התקיעה‪ ,‬לתקוע בקול שופר אף אם איננו שומעים את הקול‪ ,‬או שמא רק את חלק‬ ‫השמיעה‪ ,‬אף אם התקיעה איננה כפי גדרי ההלכה‪ ,‬או שמא שתיהם!‬ ‫הבה נטה אוזן ונחדד מוח לדברי המנחת חינוך בענין‪ .‬במסגרת מוצגים דברי המנחת החינוך‪ ,‬ולאחר מכן‬ ‫ביתר ביאור‪.‬‬ ‫בספר 'מנחת חינוך' (מצוה תה‪ ,‬אות א') דן במהות תקיעת שופר‪ ,‬האם החובה היא לשמוע קול שופר‪ ,‬לתקוע בשופר‪ ,‬או שמא שתיהם יחד‬ ‫הם המצוה השלימה‪.‬‬ ‫מנחת חינוך – מצוה תה‪ ,‬אות א'‬ ‫כמבואר בראש השנה (כז‪ ,‬ב) ''התוקע לתוך הבור‬ ‫מה שכתב הרב המחבר 'מצוה לשמוע' כן הוא‬ ‫וכו'''‪ .‬וגם לא אם אינם ביחד‪ ,‬כגון שומע מאינו‬ ‫לשון הר"מ כאן (פ"א‪ ,‬ה"א)‪ ,‬ועיין בטור סימן‬ ‫מחויב ואחרי זה תוקע לתוך הבור ‪ -‬אינו יוצא‪,‬‬ ‫תקפ"ה‪.‬‬ ‫דצריכים השמיעה והתקיעה להיות ביחד‪.‬‬ ‫ועיין מה שכתבו האחרונים‪ ,‬דשניהם‪ ,‬הן השמיעה‪,‬‬ ‫אך על השמיעה לא שייך שליח‪ ,‬וצריך לשמוע‬ ‫והן התקיעה‪ ,‬הוא המצוה‪ ,‬ואחד בלא חבירו לא‬ ‫בעצמו‪ .‬וחלק התקיעה יוצא על ידי אחר‪ ,‬ודוקא‬ ‫מהני‪ .‬דהשומע מאינו חייב כגון מנשים ודומה –‬ ‫ממחויב בדבר ככל המצוות‪ .‬עיין בקונטרס 'יום‬ ‫אינו יוצא‪ ,‬אלמא דהמצוה לאו בשומע לחוד‪ ,‬רק‬ ‫תרועה' ראש השנה (כט‪ ,‬א) במשנה דחרש שוטה‬ ‫צריך להיות תוקע‪ ,‬ואז הוא יוצא דוקא מחבירו‬ ‫וקטן‪ ,‬שפלפל בזה‪ ,‬והדברים ברורים‪.‬‬ ‫המחויב‪ .‬וכן תקיעה בלא שמיעה לא מהני‪,‬‬ ‫א‪ .‬בנידון זה האם השמיעה היא עיקר‪ ,‬או שמא התקיעה‪ ,‬הבה נחזה ריש לכול לדברי‬ ‫הרמב"ם‪.‬‬ ‫הרמב"ם בהלכות שופר (פ"א ה"א) כותב‪" :‬מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר‬ ‫בראש השנה‪ "...‬משמע מדבריו שהמצוה היא רק השמיעה! וכן משמע גם מלשון רבינו‬ ‫החינוך הכותב בגדר המצוה‪" :‬שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום א' תשרי שהוא ראש‬ ‫השנה"‪ .‬הא ותו לא‪ .‬רק 'לשמוע' ולא לתקוע‪.‬‬ ‫כשיטה זו כותב גם הטור בתחילת סימן תקפ"ו‪ ,‬בהסבירו שלכן מברכין 'לשמוע קול‬ ‫שופר' ולא 'על תקיעת שופר' לפי שאין המצוה בתקיעה‪ ,‬כי אם בשמיעה!‬ ‫ב‪ .‬וכן נראה שיוצא הדין כן מהמשנה במסכת ראש השנה (כז‪ ,‬ב) בה נפסק‪" :‬התוקע‬ ‫לתוך הבור‪ ...‬אם קול שופר שמע ‪ -‬יצא‪ .‬אם קול הברה שמע ‪ -‬לא יצא‪ ".‬היינו שבשומע‬ ‫קול הברה‪ ,‬מחמת כך שאינו שומע את קול השופר‪ ,‬כי אם קול הברה מהבור אינו יוצא‪,‬‬ ‫ואם המצוה היא התקיעה‪ ,‬למה לא יצא תוקע זה במצוה‪ ,‬הרי התקיעות עשה כהוגן‪,‬‬ ‫~ לה ~‬ ‫אלא וודאי מכאן ראיה ניצחת שמצות שופר היא השמיעה לבדה‪ ,‬ולכן תוקע זה כיון‬ ‫שלא שמע את קול השופר כי אם קול הברה לא יצא ידי חובתו‪ ,‬וצד שני אם שמע קול‬ ‫השופר‪ ,‬יצא ידי חובתו‬ ‫ראיה זו היא ראיה מכרעת להרבה ראשונים ומקורה מבעל הלכות גדולות (ראה רא"ש ר"ה‬ ‫פ"ד ה"י)‪ ,‬ולכן חזינן‪ ,‬כאמור‪ ,‬להרבה ראשונים (הרמב"ם‪ ,‬החינוך‪ ,‬הרא"ש ועוד) שפסקו וכתבו‬ ‫שאכן מצות תקיעת שופר היא השמיעה של קול השפר לבד!‬ ‫ג‪ .‬מצד שני‪ ,‬אנו מוצאים בגמ' מסכת ראש השנה (כט‪ ,‬א) שחרש שוטה וקטן אין מוציאין‬ ‫את הרבים ידי חובתם בתקיעת שופר‪ ,‬וכך גם אשה‪ .‬וכן גם נפסק להלכה‪ .‬ואם עיקר‬ ‫המצוה היא רק שמיעת קול השופר‪ ,‬מה איכפת לן שקטן יתקע בשופר‪ ,‬הרי סוף סוף‬ ‫מחויבים אנו רק בשמיעת קול התרועה‪ ,‬לא בתקיעה שבה‪ ,‬וזאת אנו יכולים לשמוע גם‬ ‫מאינו מחוייב בדבר‪ ,‬הפולט קולות מהשופר לפי ההלכה‪ .‬ולכאורה יש מהדברים ראיה‬ ‫שעיקר מצות השופר היא התקיעה ‪ ,‬ולא השמיעה לבדה‪.‬‬ ‫ולאור ראיה זו ישנם אכן מרבותינו הראשונים [ראה סמ"ג‪ ,‬עשה מ"ב] הסוברים‪,‬‬ ‫שהתקיעה היא העיקר‪ .‬ולדעתם אף מברכים 'על תקיעת שופר' או 'לתקוע בשופר'‪.‬‬ ‫ד‪ .‬אכן למעלה הרי הבאנו ראיות להיפך‪ ,‬שהשמיעה היא העיקר‪ ,‬א"כ כיצד מיישבים‬ ‫את כל הראיות אהדדי? לכן מוכיח המנחת חינוך בספרו במצוה זו (מצוה תה‪ ,‬אות א) בשם‬ ‫רבותינו האחרונים שהיו לפניו גם כן [ראה 'לחם משנה' פ"א מהלכות שופר ה"א] שאין כל‬ ‫סתירה בין הדבקים‪ ,‬וכל המובאות צודקים‪ ,‬באשר גם השמיעה וגם התקיעה שניהם‬ ‫הם חלקים מרכזיים במצות תקיעת שופר! וכשהתורה מצווה אותנו שנשמע קול שופר‪,‬‬ ‫המצוה היא הן לתקוע בשופר ‪ -‬ולכן חרש‪ ,‬שוטה וקטן אין יכולים להוציא את המחויב‬ ‫בתקיעה‪ .‬והן לשמוע את הקול ‪ -‬כאשר לכן השומע קול הברה מהבור לא יצא‪.‬‬ ‫[ועל אף ששני החלקים הם עיקרי המצוה‪ ,‬מכל מקום לענין אחד נפרדו‪ ,‬שעל חלק התקיעה‬ ‫יכולים אנו למנות שליח‪ ,‬בעוד את חלק השמיעה אנו מצווים לשמוע באוזנינו ולא על ידי מלאך‬ ‫או שליח!]‬ ‫ה‪ .‬ושני החלקים ‪ -‬התקיעה והשמיעה צריכים להיות ביחד‪ .‬באותו רגע‪ .‬ואם לאו – לא‬ ‫יצא יד חובתו‪ ,‬ולכן אם אחד תקע בתוך הבור ושמע רק קול הברה‪ ,‬שאת חלק התקיעה‬ ‫פעל ועשה‪ ,‬ואילו את חלק השמיעה לא פעל‪ ,‬ואח"כ שמע קול שופר מאשה‪ ,‬שאינה‬ ‫מחויבת בדבר‪ ,‬שעתה פעל את חלק השמיעה לבד‪ ,‬אין מצרפים את התקיעה שמקודם‬ ‫לשמיעה של עכשיו‪ ,‬ולא יצא ידי חובת המצוה‪ ,‬שכן חובת המצוה מצריכה שיתקע‬ ‫וישמע קול השופר בבת אחת ובחדא מחתא!‬ ‫~ לו ~‬ ‫‪/‬עובדות וסיפורים‬ ‫אספרה‬ ‫השופר שהציל בחודש טבת‬ ‫בימי ראש השנה מצווים אנו לתקוע בשופר‪ ,‬לעורר הלבבות ולחזור בתשובה שלימה‬ ‫אל אבינו שבשמים‪.‬‬ ‫סיפור נפלא המלמד על גודל כוחו של השופר‪ ,‬עד שהוא פועל פעולות גדולות אף בימי‬ ‫השנה כולה‪ ,‬התרחש בבית מדרשו של הרה"ק רבי מאיר לייבוש זצוק"ל – המלבי"ם‪,‬‬ ‫שיום פטירתו אף חל ביום א' דראש השנה (והוא פלא!)‬ ‫בחודש טבת תש"א פרץ מרד גדול ברומניה‪ ,‬אשר דוכא לאחר שלושה ימים בלבד‪.‬‬ ‫ואולם‪ ,‬באותם שלושה ימים ביצעו המורדים פוגרום קשה ביהודי בוקרשט‪ ,‬בו נהרגו‬ ‫כמאתיים יהודים הי"ד‪ .‬לצד זה פרצו המורדים לבתי כנסת ברחבי העיר‪ ,‬העלו אותם‬ ‫באש ואת המתפללים רצחו נפש‪.‬‬ ‫אחת מכנופיות המורדים הללו‪ ,‬פרצה לבית הכנסת בבוקרשט ע"ש רבינו המלבי"ם‬ ‫זצוק"ל (זאת לאחר שבעים ושבע בהם המלבי"ם כבר לא היה בעיר‪ ,‬אבל בית הכנסת נקרא על שמו)‪,‬‬ ‫והתכוונו לעשות שפטים במתפללים‪ .‬בד בבד חיפשו הרוצחים בחורין ובסדקין בבית‬ ‫הכנסת שמא ימצאו כסף וזהב‪ ,‬וגם אותם יחרימו‬ ‫תוך כדי החיפושים‪ ,‬נתקלו הרוצחים בשופר‪ ,‬כלי שסיקרן אותם מאוד לפי צורתו‪.‬‬ ‫לשאלתם‪ ,‬אמרו להם כי בכלי קדוש זה תוקעים בימי ראש השנה בשעת התפילה‪ ,‬ניסו‬ ‫המה לתקוע בו‪ ,‬אבל השופר לא נענה להם‪ ,‬ושום הברה לא נשמעה‪ .‬לאחר כמה נסיונות‬ ‫נוספים שלא צלחו‪ ,‬שאלו הרוצחים את הנאספים האם נמצא כאן מישהו מבין היהודים‬ ‫שיודע לתקוע? אחד היהודים השיב בחיוב‪ ,‬וקיבל את השופר לידיו‪[ .‬לאחר מכן סיפר‪ ,‬כי‬ ‫בשעה שהתכונן לתקוע‪ ,‬התכוון בתקיעתו לפסוק בפרשת בהעלותך "והרעותם בחצוצרות‬ ‫ונזכרתם לפני ד' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם"‪ ,‬לזעוק ולהריע לפני השי"ת על כל צרה שלא‬ ‫תבוא על הציבור]‪.‬‬ ‫ואמנם כוונתו עלתה בידו‪ .‬הקולות שיצאו מהשופר‪ ,‬מהתקיעות‪ ,‬מהשברים והתרועות‬ ‫המיטו באופן פלאי פחד נורא ביותר על הרוצחים הרומניים‪ ,‬עד שמפקד המורדים‬ ‫ציווה על אנשיו ברוב פחד‪" :‬להסתלק מכאן תיכף ומיד‪ ,‬מפוחד אני מקולות אלו‬ ‫ביותר!" ואכן הרוצחים עזבו חיש מהר את בית הכנסת‪ ,‬והמתפללים נושעו וניצלו‬ ‫~ לז ~‬ ‫ממוות לחיים‪ .‬דבר הנס הזה התפרסם בין כל יהודי בוקרשט שניצלו בזכות התקיעות‬ ‫והשופר!‬ ‫אכן כן‪ .‬אריה שאג ‪ -‬מי לא יירא!‬ ‫השופר המעורר‬ ‫אסירי מחנה העבודה ב'סוסונו'‪ ,‬פרבר שמם ונידח בגיהנום השלג הנצחי בסיביר‪ ,‬היו‬ ‫עסוקים בשאלות קיום מינימליות‪ :‬לחם צר ומים לחץ‪ ,‬בגד מחמם כלשהו וכגון אלו‪.‬‬ ‫רק הרב הקדוש רבי סיני זיע"א מזמיגראד‪ ,‬שנלקח אף הוא לשבי הרוסי לאותו מחנה‬ ‫עבודה‪ ,‬חשב והתעסק בדברים אחרים העומדים על הפרק‪ ...‬הן עוד מספר ימים יחול‬ ‫ראש השנה וחייבים גם כאן‪ ,‬בעמק הבכא הזה לתקוע בשופר!‬ ‫אמנם שופר היה לו בכליו‪ ,‬אבל כיצד יוכלו לתקוע מבלי שהדבר ישמע לחוץ? הרי קיום‬ ‫כל סממן יהודי ודתי במקום אחת דינו להמית‪ ,‬וכי מה עושים?‬ ‫לצורך פתרון הדבר נחלץ נכדו האדמו"ר מטשאקווא רבי מאיר הלברשטם זצ"ל נער‬ ‫כבן שלש עשרה‪ ,‬והוא‪ ,‬לאחר מחשבות רבות‪ ,‬מצא פתרון הגון לבעיה‪,‬‬ ‫באישון לילה‪ ,‬ליל זכור ברית‪ ,‬עזב את צריפו אשר במחנה‪ ,‬וחמק אל השלג הקר‪ ,‬מלאכי‬ ‫מרום עמדו לו לאחיעזר ואחיסמך לבצע את מעשהו הנועז‪ ...‬והם גם שמרו עליו לבל‬ ‫יתגלה‪ ,‬לבל יראה לאי מי משומרי המחנה‪ ,‬המפקדים והקצינים‪.‬‬ ‫הוא הגיע אל שער המחנה הראשי‪ ,‬המקום שם היה מותקן הפעמון הגדול והנודע‪.‬‬ ‫פעמון אשר הרעיד בצלליו מדי בוקר בבוקרו את אסירי המחנה ואלו התעוררו חיש‬ ‫מהר לקול צליליו המרעידים ‪.‬וכמובן‪ ,‬קיום המחנה לא היה שייך בלא פעמון זה‪.‬‬ ‫מאירל טיפס וטיפס במהירות מסחררת עד שהגיע לראש השער‪ ...‬הוא כבר ניצב ליד‬ ‫הפעמון‪ .‬בבטחה הוציא מתוך כיסו סכין קטנה‪ .‬התעסק בה שניים ושלוש שניות ו‪...‬‬ ‫הפעמון האדיר ניתק מן החבל‪ .‬והתנפץ בקול רעש גדול על שכבות הקרח האינסופיות‬ ‫במרחבי סיביר‪.‬‬ ‫מאירל כבר לא היה שם‪ .‬הוא נס על נפשו‪ .‬חזר חיש מהר לתוך צריפו‪ .‬התכרבל מתחת‬ ‫לשמיכה‪ .‬וישן שנת ישרים ‪...‬‬ ‫~ לח ~‬ ‫עם בוקר שררו במחנה בוקה ומבולקה‪ .‬הפעמון לא היה‪ ...‬הפעמון לא הרעיד בצליליו‪.‬‬ ‫ויושבי המחנה לא התעוררו לעבודתם כמידי יום‪ ...‬המפקד וסגנו לא ידעו את מה אירע‬ ‫כאן‪ ...‬עד שלפתע גילו כי אין פעמון‪ .‬כאשר גילו את הדבר היה כבר מאוחר מידי‪.‬‬ ‫לבדם רצו בין השבילים‪ ,‬עברו בין הצריפים ובעצמם העירו את אסירי המחנה‪ ,‬תוך כדי‬ ‫שהם פורקים את זעמם הנורא על כל מי שנקרה בדרכם בגין התקלה האיומה‪.‬‬ ‫כאשר הסדר שב על כנו‪ ,‬ברור היה כי כך אי אפשר לחיות במחנה אפילו לא ליום אחד‪,‬‬ ‫ואז‪ ,‬ניגש האדמו"ר רבי סיני מזמיגראד למפקד המחנה‪ ,‬ובפיו פתרון והצעה גם יחד‪...‬‬ ‫"יש לי ברשותי חצוצרה מיוחדת‪ ,‬אשר קולה רם ומחריד ביותר‪ ,‬מוכן אני מחר לחצרר‬ ‫בחצוצרה זו ולהעיר את כולם‪ "...‬והמפקד הסכים בכל לב‪...‬‬ ‫בין היהודים המעונים נלחש המסר‪ :‬מחר עם השחר תתקיימנה תפילות החג‪ ,‬ולאחר‬ ‫מכן בשעה הידועה תתקיים גם תקיעת שופר‪...‬‬ ‫תקיעות השופר הללו אכן החרידו את כל מרחבי סיביר‪ ...‬תקיעות כדת וכדין ברב עם‪.‬‬ ‫כל אסירי המחנה נעורו‪ .‬איש לא נשאר לשכב במיטתו לשמע התקיעות הללו אשר‬ ‫התקיימה בהם מצוות עשה מדאורייתא‪ .‬והמפקד היה מרוצה‪.‬‬ ‫מאוחר יותר ניסה המפקד לבקש לעצמו את החצוצרה הזאת כדי שהוא אולי יתקע בה‬ ‫למחר‪ .‬אבל לא הצליח‪ ...‬וכי מה יודע גוי בתקיעת שופר?‬ ‫שוב ניגש הרבי מזמיגראד והציע לו כי גם למחר מוכן הוא לתקוע בחצוצרה הזאת‬ ‫באותה השעה כדי להעיר את יושבי המחנה‪ ...‬והתקיעות התקיימו בריש גלי גם ביום‬ ‫שני של ראש השנה!‬ ‫~ לט ~‬ ‫‪/‬פנינים עובדות וסיפורים מגדולי הצדיקים בעת תקיעת שופר‬ ‫ובשופר גדול יתקע‬ ‫בבואנו להביא מעט עובדות וסיפורים מגדולי הצדיקים בעבודתם הקדושה בתקיעות‬ ‫השופר בראש השנה‪ ,‬נציג ראשית לכל את המובא ב'הליכות שלמה' למרן הגרש"ז‬ ‫אוירבך זצ"ל‪ ,‬ובאמת מסופר הוא על הרבה צדיקים וגאונים‪ ,‬וללמד על הכלל כולו יצא‪:‬‬ ‫רחמנא אמר תקעו‬ ‫"נשאל פעם רבינו מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ע"י צורב אחד‪ ,‬אלו טעמים‬ ‫מטעמי רבינו סעדיה גאון הנדפסים במחזורים ראוי לכוון בשעת התקיעות‪ .‬ואמר לו‬ ‫רבינו‪ ,‬בטעמים הללו תעיין ותתבונן לפני התקיעות‪ ,‬אבל בזמן התקיעות עצמן תהא‬ ‫כוונתך אך ורק "רחמנע אמר תקעו!"‬ ‫שברון לב ‪ -‬פטיש!‬ ‫הפליאו צדיקים את גודל מעלת שברון הלב ביום ר"ה ובפרט בשעת התקיעות‪ ,‬וכמו‬ ‫שסיפר פעם כ"ק אדמו"ר מבוהוש זצ"ל‪:‬‬ ‫"הבעש"ט קרא לפני ראש השנה להרה"ק רבי וולף קיצע'ס זי"ע ללמדו כוונת תקיעות‬ ‫שופר‪ ,‬והרה"ק מהיר במלאכתו בקודש וזהיר‪ ,‬כתב הכוונות על ניר למען יזכור לכוין‬ ‫בשעת התקיעות‪ ,‬לפני התקיעות נאבד לו הפתקה עם הכוונות‪ ,‬והיה בצער גדול‪ ,‬ושאלו‬ ‫הבעש"ט שהיה המקריא – למה הוא בצער? והשיבו כי נאבד לו הפתקא עם הכוונות‪.‬‬ ‫אמר לו הבעש"ט הק'‪ :‬שהכוונות של השמות הקדושים הם המפתחות של שערים‬ ‫בשמים‪ ,‬ואם אין מפתחות לוקחים פטיש ושוברים הדלת‪" ,‬א ציבראכן הארץ העפנט‬ ‫אויף די טויערן!‬ ‫עת רצון‬ ‫בשעת התקיעות עצמן הוא זמן מסוגל מאד ועת רצון גדול‪ ,‬וכמו שאמר פעם הרה"ק‬ ‫ה"מקור ברוך" מסערט ויזניץ זצ"ל בדרשתו לפני התקיעות‪ ,‬כך‪:‬‬ ‫"זקני הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א אמר פעם‪ :‬אילו היינו יודעים גודל העת רצון‬ ‫בשעת תקיעת שופר‪ ,‬היינו מחזיקים ברגע זה בשתי ידיים!"‬ ‫לא אמר 'למנצח'‪...‬‬ ‫והיו צדיקים שידעו לכוון מתי הוא העת רצון המסוגל ביותר‪ ,‬וכמו שסיפר כ"ק‬ ‫האדמו"ר מסטראפקוב‪:‬‬ ‫"מנהגו של מרן אאזמו"ר בעל דברי חיים מצאנז זצל"ה היה שלא לומר 'למנצח לבני‬ ‫קרח' לפני תקיעת שופר בראש השנה‪ .‬ובנו אאזמו"ר בעל דברי יחזקאל זצל"ה תיכף‬ ‫בשנה ראשונה אחרי פטירת אביו הקדוש אמר 'למנצח' לפני תקיעת שופר‪.‬‬ ‫~מ~‬ ‫כמה מהחסידים התפלאו על שינוי זה‪ ,‬מרן משינאוא הרגיש בדבר‪ ,‬וביושבו בשולחנו‬ ‫הטהור אמר‪ ,‬כי העולם חושבים שאבי זצל"ה היה לו איזה סברא שלא לומר 'למנצח'‪,‬‬ ‫אבל האמת אינו כן‪ ,‬אלא הטעם שאבי לא אמר 'למנצח' הוא מפני שאבי הרגיש אימתי‬ ‫הוא הרגע של עת רצון לתקוע שופר שלא יוכל השטן לקטרג ח"ו‪ ,‬לכן זירז עצמו מאוד‬ ‫מאוד לתקוע תיכף באותו רגע ולא היה יכול להמתין לכלום‪ ,‬לכן לא אמר שום מזמור‪,‬‬ ‫וכמה פעמים תיכף עוד בעומדו על פתח בית המדרש תיכף התחיל הברכות במרוצה‬ ‫ובהגיעו לשולחן הקריאה תקע תיכף‪ ,‬מה שאין כן אנו‪"...‬‬ ‫'בניך רעבים הם‪'...‬‬ ‫וכיוון שהוא זמן מסוגל ביותר השתדלו צדיקים ללמד אז זכות על ישראל‪ ,‬וכמו שסיפר‬ ‫הרה"ק רבי מרדכי חיים מסלאנים זצ"ל‪:‬‬ ‫"הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב האריך פעם בכוונותיו לפני תקיעת שופר בראש השנה‪,‬‬ ‫ועמד שם יהודי פשוט שהרעב הציק לו מאד‪ ,‬וחשב לעצמו 'הנה אני רעב כל כך והרבי‬ ‫עוד מאריך בהכנותיו‪ '...‬והרגיש בזה הרה"ק וענה ואמר‪' :‬רבונו של עולם‪ ,‬בניך רחומיך‬ ‫רעבים הם!' ותיכף פתח בברכת 'לשמוע קול שופר' ותקע‪".‬‬ ‫כוונת כל התקיעות‬ ‫עוד סיפר הרמ"ח מסלאנים‪:‬‬ ‫"פעם עיכב הרה"ק ר' יחיאל אב"ד מוש זצ"ל את התקיעות כי ראה בעד החלון ש"דבר‬ ‫אחר" נכנס לשדה תפוחי אדמה של יהודי ונובר בקרקע‪ ,‬והמתין עד שיגרשוהו‪.‬‬ ‫כשספרו זאת לאדמו"ר מהר"א מבראנוביץ (בעל "בית אברהם" מסלאנים) נענה ואמר שזה‬ ‫יותר חשוב מכל הסיפורים!"‬ ‫והטעים רבי מרדכי חיים דבריו‪" :‬הרי זהו כל כוונת התקיעות‪ ,‬פארטרייבן דעם ד"א פון‬ ‫אידישן פעלד‪"...‬‬ ‫גם ממנהג נוצרים מלאכים‬ ‫אמרה נאה מופיעה בקובץ 'נועם המגידים'‪" :‬הרה"ק רבי חיים מאטיניא זיע"א הפליא‬ ‫עד מאוד את קדושת מנהגי ישראל‪ ,‬באומרו‪ ,‬שגם ממנהגים נבראים מלאכים‪ ,‬ולא רק‬ ‫ממצוות‪ .‬ראיה לכך הביא מתקיעות שופר‪ ,‬שאנו תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת רק‬ ‫מספיקא‪ ,‬ואף על פי כן מבקשים אנו ביהי רצון שלאחר התקיעות שהמלאכים שנבראו‬ ‫מכל התקיעות ימליצו טוב בעדנו!"‬ ‫כן יהיה לנו להמליץ טוב בעדינו ובעד כל קהל ישראל!‬ ‫מקורות‪' :‬אוצרותיהם של צדיקים'‪' ,‬באהלי צדיקים'‪.‬‬ ‫~ מא ~‬ ‫~ מב ~‬ ‫מצות וידוי דברים‬ ‫(תשובה)‬ ‫‪/‬תמצית המצוה עפ"י ספר החינוך‬ ‫בקיצע'ר‬ ‫מצוות וידוי דברים‬ ‫המצוה‪ :‬נצטווינו להתוודות לפני ה'‪ ,‬להזכיר את החטאים לפניו ולבקש כפרה עליהם‬ ‫בעת שאנו עושים תשובה‪.‬‬ ‫המקור‪ :‬בפרשת נשא (במדבר ה‪ ,‬ו ‪ -‬ז)‪" :‬איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל‬ ‫מעל ביהוה ואשמה הנפש ההוא‪ :‬והתודו את חטאתם אשר עשו וגו' "‪.‬‬ ‫הטעם‪ :‬אינה דומה מחשבת האדם בלבו ובמוחו פנימה כמחשבת האדם כשהוא‬ ‫מוציאה ומבטאה בפיו ובשפתיו!‬ ‫כאשר מחשבות האדם לחוד על אף שהם חשובים בעיניו אין הוא מחשיבם ברצינות‬ ‫יתר‪ ,‬באשר לא יצאה החלטתו מן הכח אל הפועל עדיין‪ ,‬הרי מרחבי המחשבות נרחבים‬ ‫וענקיים המה ואינם מחייבים בהחלט‪ .‬מה שאינו כן כאשר מוציא האדם את מחשבותיו‬ ‫והחלטותיו מן 'חלק המחשבה' ל'חלק המעשה' באמירתו ובגילוי מחשבתו על ידי פיו‪,‬‬ ‫אות היא שקיבל והחליט לבטח לקיים לשמור ולעשות את אשר חשב בליבו ובמוחו!‬ ‫על כן קבע לנו בוראנו יוצרינו שבשעותינו תשובה על אחת מהמעידות שמעדנו‬ ‫במצוותיו המתוקות והמסולאות מפז‪ ,‬לא די לנו בשברון ליבנו ובהרהור רגשותינו‬ ‫השכליים שאנו מתחרטים על העבירה והמעידה ואין ברצונינו לעשותה עוד‪ ,‬אלא עלינו‬ ‫להוציא החלטה זו בפינו ובשפתינו ‪ -‬בהבטיחנו נאמנה שכזאת לא ישנה לעולם!‬ ‫~ מג ~‬ ‫מה גם שעצם ביטוי הדברים בפה מן הכח אל הפועל תשאיר רשימה בנפשנו פנימה‪,‬‬ ‫כך שכאשר נתנסה בפעם הבאה בעבירה הספציפית נוכל לעמוד בפניה כצור איתן‬ ‫וכחומה בצורה לבל ניכשל בה‪ .‬וע"י כן נהיה רצוים ומקובלים לפני המרום ב"ה תמיד!‬ ‫ספרי היסוד העוסקים במצוה זו‪ :‬במקומות מפוזרים בש"ס‪ ,‬ובעיקר בפרק אחרון‬ ‫שבמסכת יומא‪ .‬הלכות תשובה להרמב"ם שבחלק "מדע"‪ .‬טור ושולחן ערוך אורח חיים‬ ‫סימנים תר"ו תר"ז‪.‬‬ ‫מצוה זו נוהגת‪ :‬בכל מקום ובכל זמן‪ .‬בזכרים ובנקיבות‪.‬‬ ‫מהייחודיות במצוה זו‪ :‬מצות תשובה הרי מיוחדת היא בייחודיותה! שכן צאו וראו‬ ‫בהליכות בשר ודם‪ ,‬אדם שעבר על החוק או על גזירת המלך עליו לרצות את עונשו‬ ‫המקסימלי אף אם ישוב בתשובה מאה פעמים‪ ,‬שכן את אשר עולל אינו יכול למשוך‬ ‫בחזרה‪ ,‬ומעוות לא יוכל לתקון‪.‬‬ ‫אולם הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה אינה כן! אלא 'מודה ועוזב ירוחם' והשב‬ ‫בתשובה מתקבל בזרועות פתוחות ובנפש חפיצה‪ ,‬כשזדונותיו אף נעשים לו כזכויות‬ ‫כשעושהו באהבה!‬ ‫אין אח ורע להנהגה כזו! צאו וראו!!‬ ‫~ מד ~‬ ‫‪/‬הרהורים ותובנות לאור המצוה‬ ‫קדשנו‬ ‫השבועה שהחזירה‬ ‫"אני נשבע‪"...‬‬ ‫קרא הרבי מטאלנא‪.‬‬ ‫היהודי שעמד לצדו לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו‪ .‬אולם את המציאות אי‬ ‫אפשר להכחיש ותוך דקות ספורות קמה שבועתו של הרבי מטאלנא והיתה למציאות‪.‬‬ ‫מציאות שהכתה גלים והצמיחה פירות‪.‬‬ ‫***‬ ‫רגיל היה כ"ק מרן רבי יוחנן מטאלנא זי"ע ללכת אל הכותל המערבי בהזדמנויות שונות‬ ‫ומפעם לפעם‪ .‬כשפעמים היו נלווים אליו נכדיו ואנשי ביתו‪ .‬היה זה כשנלווה אליו נכדו‬ ‫בכורו כ"ק אדמו"ר מטאלנא שליט"א שאף סיפר את הסיפור הפלאי דלהלן‪.‬‬ ‫"לוויתי את הסבא אל הכותל המערבי"‪ ,‬סיפר‪" .‬וכבר היינו בחזרתנו משפיכת שיחנו‬ ‫קדם ריבון העולמים בכותל המערבי‪ ,‬כשלפתע פתאום קפא זקני על עומדו‪ ,‬בזווית‬ ‫העין צדה עינו חבר ידיד משכבר הימים עוד לפני שפיכת כוס התרעלה על יהודי‬ ‫אירופה בשנות הזעם‪ .‬כאשר הוא מבחין שעתה הלה מנוער מן התורה והמצוות‪ ,‬כשאך‬ ‫כיפת השמים שימשה לו ככיפה לראשו‪ ...‬זקני הרבי התעשת וניגש לדרוש בשלומו‬ ‫בחביבות‪.‬‬ ‫היהודי שהיה מיואש מבוראו ועוד יותר מעצמו הגיב בהפגנתיות מה‪" :‬יעזבני הרבי‪ ,‬יען‬ ‫אם אך ישמע את אשר עשיתי משעה שיצאתי משערי אירופה ואושוויץ עד הנה‪ ,‬לא‬ ‫ירצה הרבי להכירני כלל‪ ,‬יען לא הנחתי עבירה אחת בתורה שלא עברתי עליה להכעיס‬ ‫ולתיאבון גם יחד!"‬ ‫הרבי מטאלנא לא התרגש מדיבוריו‪ ,‬והחל לרצותו‪ ,‬באומרו אליו‪" :‬לא רק שרצוני‬ ‫להכירך היטב לא נפגמה כלל‪ ,‬אלא שסוברני שהינך חשוב יותר ממני! יהודי שעבר את‬ ‫אימי השואה ועדיין יהודי הנהו ודאי שהוא חשוב ויקר יותר ממני לאין ערוך ולאין‬ ‫תכלית! אין ספק בכך!"‬ ‫היהודי לא היה יכול להתאפק‪" :‬אלו הבלים תדבר? וכי אני הבזוי והשפל שרמסתי את‬ ‫התורה ברגל גסה חשוב יותר מהרבי שמוסר את נפשו לקיום התורה והמצוות?"‬ ‫~ מה ~‬ ‫אולם הרבי מטאלנא היה נחרץ ממנו בהכריזו נרגשות‪" :‬ראה נא ידיד יקר מוכן אני‬ ‫לחזור אל הכותל המערבי‪ ,‬מקום ממנו לא זזה השכינה מעולם‪ ,‬ולהישבע בשבועת‬ ‫אמת‪ ,‬שבועת אמת‪ ,‬כפי שאתה שומע‪ ,‬שאתה‪ ,‬כן אתה‪ ,‬חשוב יותר ממני עשרת מונים!"‬ ‫הלום הפתעה והתרגשות נשרך האיש אחרי הרבי‪ ,‬שבהגיעו סמוך לאבני הכותל הצמיד‬ ‫את ידיו אל הכותל בהכריזו‪" :‬אני נשבע בקדושת הכותל שהיהודי העומד לצדי חשוב‬ ‫יותר ממני יוחנן טווערסקי מטאלנא!"‬ ‫האיש הלז לא מצא את מקומו לנוכח רוב התרגשותו והפתעתו‪ ...‬וכבר באותם רגעים‬ ‫ולנוכח תהומות האהבה והאכפתיות שזלגו מכיוונו של הרבי אליו נצנצו בקרבו אותות‬ ‫של תשובה לחזור בתשובה לאלתר‪ ,‬ואכן‪ ,‬לא עברו ימים מועטים‪ ,‬והיהודי השלים את‬ ‫החלטתו לחזור בתשובה שלימה‪ ,‬כשבכך זכה לחיות את שארית ימיו כיהודי שומר‬ ‫תורה ומצוות ומדקדק בקלה כבחמורה!"‬ ‫בספר החינוך מסביר את שורש מצות וידוי הדברים על החטאים בכך שעל אף‬ ‫שהתחרט האדם בלבו על חטאיו‪ ,‬אין זה מספיק רציני וחזק‪ ,‬באשר מי יימר לן שלמחר‬ ‫לא יחזור לאיוולתו ולמעשיו הרעים לנוכח ניסיון כזה או אחר‪ .‬אולם בהתוודתו לפני ד'‬ ‫על כל חטאיו‪ ,‬ובהבטיחו בפיו נאמנה שלא ישוב על מעידותיו ופשעיו הרי שיש תוקף‬ ‫לתשובתו ומובטחנו שלא יחזור ויחטא ח"ו!‬ ‫כשממנו ניקח לעבוד את ד' עד כמה יש באמירתנו כוח עצום בנפשותינו וגם בנפש‬ ‫סובבינו לקבוע גורלות ולהשפיע עד למאד‪ .‬עד שצדיק כמו הרבי מטאלנא זי"ע לקח‬ ‫את חלק האמירה צעד קדימה ולא הסתפק בהרעפת טללי תחיה ואהבה על אותו יהודי‬ ‫מסכן‪ ,‬אלא אף השתמש בפיו להישבע שבועה חמורה‪ ,‬שכ"כ נזהרו עליה במשך‬ ‫הדורות‪ ,‬העיקר שינצל יהודי מתהומות הנשיה ויחזור באהבה לאביו שבשמים!‬ ‫וצאו וראו גודל כח האמירה והתשובה בכל ימות השנה‪ ,‬ובפרט בימים אלו ימי הרחמים‬ ‫והסליחות‪ ,‬כשתפקידנו לאחוז אומנות אבותינו בידינו‪ ,‬הן בחלק 'עשה טוב' ‪ -‬בשפיכת‬ ‫שיח ותחנונים קדם ריבון העולמים שיחוס וירחם עלינו להוציאנו זכאים בדין כצמר‬ ‫הלבן‪ ,‬והן בחלק 'סור מרע' ‪ -‬לחזור בתשובה שלימה על כל אשר מעדנו‪ ,‬כשאם נעשנו‬ ‫בפינו ובשפתינו יקבעו הדברים בליבנו לעד ולנצח נצחים!‬ ‫זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים‪ ,‬וכתבנו בספר החיים‪ ,‬למענך אלוקים חיים!‬ ‫~ מו ~‬ ‫‪/‬להשתעשע בלימוד המצוה‬ ‫רעדן אין לערנע'ן‬ ‫הוידוי והתשובה – מצוה אחת‪ ,‬או שתים?!‬ ‫שכונת גני הדר‪ ,‬תל אביב‬ ‫"אני לא מבין כבוד הרב"‪ ,‬תמה אסף‪ ,‬לאחר תקופה ארוכה שהחל להתחזק ברוחניות ולהתקרב אל ה' יתברך‬ ‫ומצוותיו‪" .‬הרי כבר חזרתי בתשובה שלימה‪ ,‬ומה עוד עלי לעשות‪"...‬‬ ‫רבו‪ ,‬אחד מגבורי הרוח בתקופתנו המחזיר אלפים ורבבות מישראל לאביהם שבשמים הביט עליו בנועם‪,‬‬ ‫ובסבלנות רבה החל להסביר לאסף תלמידו הטרי‪" :‬ראה נא אסף יקירי‪ ,‬אמנם באופן כללי חזרת בתשובה‬ ‫שלימה‪ ,‬כשבליבך פנימה אתה מתחרט על כל העבירות שעברת בעת היותך רחוק מאורו של השי"ת ומנותק‬ ‫מתורה ומצוות‪.‬‬ ‫אולם מליבך לפומיא לא גליא‪ ,‬והואיל ויש מצוה מיוחדת בתורה "והתודו את חטאתם" למנות את החטאים‬ ‫בפה ולהתחרט עליהם בדיבור שפתיים‪ ,‬באשר רק כך מתבטאת החרטה במלוא הרצינות‪ ,‬לכן על אף שכבר‬ ‫התחרטת בליבך על כל העבירות שעשית בשני חייך הצעירות‪ ,‬עם כל זאת צריך אתה להתוודות עליהם גם‬ ‫בפה ולבקש מהקב"ה שימחול לך ויכפר לך על כל החטאים כולם!"‬ ‫אסף שמע‪ ,‬קיבל והפנים‪ ,‬ובמהרה ניגש לעשות את מצות ה' מתוך דביקות בו יתברך!‬ ‫ישיבת 'מנחת התורה'‪ ,‬ירושלים‬ ‫יחזקאל כבר התחרט על מעידתו הפתאומית בעוברו על מצות ד' מתוך אי שימת לב ומתוך אי יכולתו לכבוש‬ ‫את יצרו‪ ,‬וכבר שב בתשובה שלימה על כך‪ ,‬אף התחזק ללמוד ולעסוק בסוגית התשובה‪ ,‬ובעת עוסקו בסוגיא‬ ‫זו שם לב לכך שעל אף שהתשובה בלב מקובלת ורצויה היא‪ ,‬עם כל זאת היא אינה מספיקה באשר יש גם‬ ‫מצוה להתודות בפה‪ ,‬למנות את החטאים ולהתחרט עליהם!‬ ‫'לאור זאת' תהה בליבו‪' .‬יש כאן לכאורה אי בהירות‪ .‬כאשר יש לחקור‪ ,‬האם שני החלקים‪ ,‬התשובה בלב‬ ‫והוידוי בפה הם מצוה אחת עם שני חלקים‪ ,‬ולכן אם לא קיים את שני חלקי המצוה יחד ‪ -‬לא קיים המצוה‬ ‫כלל‪ ,‬או שמא שתי מצוות יש כאן‪ ,‬מצות תשובה ומצות וידוי דברים‪ ,‬מצות התשובה היא לחוד והיא החרטה‬ ‫בלב פנימה‪ ,‬ומצות הוידוי בפה הוא לחוד‪ .‬ולכן כשקיים רק חלק אחד‪ ,‬כגון שרק התחרט בלב‪ ,‬כבר קיים‬ ‫מצות תשובה בשלימות על אף שאת מצות הוידו לא קיים!"‬ ‫למחרת הציע את שאלתו זו בפני רבו בישיבה‪ ,‬רבו התפעל בפניו לנוכח שאלתו‪ ,‬בציינו שבשאלתו זו קלע‬ ‫לספיקתו ונידונו של רבינו המנחת חינוך במצות וידוי החטא (מצוה שסד‪ ,‬אות א)‪.‬‬ ‫"הבא נא ספר 'מנחת חינוך'"‪ ,‬הציע לתלמידו‪" .‬ונראה את כל הנידון בפנים באותיות מאירות ובשפה ברורה‬ ‫ונהירה!"‬ ‫הבה נלך בעקבותיו‪ ,‬ונפתח פתח לחקירה רבתא זו‪ ,‬ואמנם לא נוכל במסגרת מצומצמת זו להביא את כל‬ ‫דבריו ואת מסקנתו‪ ,‬אמנם להציג את הדברים על קצה המזלג‪ ,‬נספיק בעזר שמו יתברך!‬ ‫~ מז ~‬ ‫בספר 'מנחת חינוך' על מצות וידוי דברים (מצוה שס''ד‪ ,‬אות א') דן בחקירה מהותית‪ ,‬שאף נוגעת למעשה‪ :‬האם המצוה שעל יהודי‬ ‫המבקש לחזור בתשובה על חטאיו להתוודות עליהם בפיו‪ ,‬מעכבת היא במצות התשובה‪ ,‬ובלעדי הוידוי אין נחשב שעשה תשובה‪ ,‬או‬ ‫שתשובה לחוד‪ ,‬ווידוי דברים לחוד!‬ ‫מנחת חינוך ‪ -‬מצוה שס"ד‪ ,‬אות א'‬ ‫וכן ביומא (פה‪ ,‬ב) במשנה 'חטאת ואשם ודאי‬ ‫עיין ר"מ הלכות תשובה מפ"א עד סוף ההלכה‪.‬‬ ‫מכפרין'‪ ,‬ופירש רש"י (ד"ה חטאת)‪' :‬תשובה‬ ‫איכא‪ ,‬שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן'‪,‬‬ ‫ולכאורה נראה לעניות דעתי מדברי הרב המחבר‬ ‫עד כאן לשונו‪ ,‬מבואר דזה שמביא קרבן גילה‬ ‫דמצוות עשה דכאן אינו התשובה‪ ,‬רק הוידוי בפה‪,‬‬ ‫אדעתיה שמתחרט‪ ,‬ומכפרת לו אף שלא התודה‬ ‫דגזירת הכתוב היא דאם מתנחם מהחטא צריך‬ ‫בפיו‪.‬‬ ‫להתוודות בפיו‪ ,‬ככל מצוות עשה שתלוי בדיבור‬ ‫ועיין רש"י כריתות (ז‪ ,‬א ד"ה אלא על השבין)‬ ‫כגון קריאת שמע ודומיהם‪.‬‬ ‫פירש רש"י דלרצונו בעינן‪ ,‬נראה גם כן דעיקר היא‬ ‫וכן נראה מלשון המכילתא (ספרי זוטא‪ ,‬במדבר ה‪,‬‬ ‫התשובה בלב‪ .‬אך רש"י בשבועות (יג‪ ,‬א ד"ה‬ ‫ה) שמביא הרב המחבר‪' :‬ועדיין וכו' שהוידוי‬ ‫חטאות ואשמות אין מכפרין אלא על השבין)‬ ‫בארץ ישראל וכו' מנלן אף בחוץ לארץ וכו''‪.‬‬ ‫פירש דכתיב והתודו וגו'‪ ,‬נראה דבוידוי פה תליא‬ ‫כדכתיב 'והתודו'‪ .‬אך באמת אין ראיה דרש"י‬ ‫ובאמת תשובה מבואר להדיא בתורה בפרשת‬ ‫פירש מנלן זה דאינה מכפרת בלא תשובה‪ ,‬ומוכח‬ ‫תשובה בפרשת נצבים (דברים ל‪ ,‬א – ג) "והשבות‬ ‫מקרא זה דכתיב והתודו וגו' והיינו תשובה דוידוי‬ ‫אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו' ושבת וגו'‬ ‫היא תשובה‪ ,‬אבל אינו מוכח דהכפרה תלויה‬ ‫ושב ה' אלהיך את שבותך וגו'"‪ ,‬ומיירי בחוץ לארץ‬ ‫בוידוי דברים דווקא‪ ,‬והתורה דכתבה ''והתודו''‬ ‫כדכתיב "בכל הגוים וגו'"‪ ,‬ובפרשת ואתחנן‬ ‫היינו למצוות עשה‪ ,‬אך על כל פנים מוכח דתשובה‬ ‫(דברים ד‪ ,‬כז – לא)‪" :‬והפיץ וגו' ושבת עד וגו' כי‬ ‫בעינן‪ ,‬על כן פירש רש"י ביומא דמסתמא מתחרט‬ ‫קל רחום וגו'" גם כן מבואר בכתוב דאף בחוץ‬ ‫וכו'‪.‬‬ ‫לארץ מהני תשובה‪.‬‬ ‫ולא מצאתי דבר זה להדיא בגמרא דכפרה שתלוי‬ ‫אלא ודאי תשובה לחוד‪ ,‬דהיא אפילו בלב‪ ,‬אם‬ ‫בתשובה‪ ,‬יהיה תלוי דוקא בוידוי פה‪ ,‬דהיא רק‬ ‫מתחרט בלב שלם הקדוש ברוך הוא מקבל‬ ‫מצוה נוספת כמו כל מצוות עשה‪ ,‬אבל שיהא‬ ‫תשובתו‪ ,‬רק כאן היא מצות עשה ככל מצוות עשה‬ ‫הכפרה תלוי בזה אינו מוכרח‪.‬‬ ‫שבתורה לומר הוידוי בפה‪ ,‬ואם לא אמר בפה‬ ‫ביטל מצות עשה‪ ,‬אבל מכל מקום לענין כפרה על‬ ‫אך בר"מ כאן (פ"א‪ ,‬ה"א) מבואר להדיא דהכפרה‬ ‫העבירה שעבר נתכפר בתשובה בלב‪.‬‬ ‫תלוי בוידוי דברים‪ ,‬וזה לשונו‪' :‬כל מצוה וכו'‬ ‫כשיעשה תשובה וכו' חייב להתוודות וכו' זה וידוי‬ ‫וגם חייבי כריתות ומחויבי בית דין וחייבי מלקות‬ ‫דברים‪ ,‬וידוי זה מצוות עשה היא וכו'‪ ,‬וכן בעלי‬ ‫דאין מתכפרין בלא תשובה‪ ,‬ובתשובה מתכפרין‬ ‫חטאות ואשמות וכו' אינו מתכפר להם עד שיעשו‬ ‫ככל חלוקי כפרה שיתבארו (להלן במצוה זו‪ ,‬מאות‬ ‫תשובה ויתוודו וידוי דברים וכו'' כתב להדיא‬ ‫י"ד ואילך) בס"ד‪ ,‬היינו תשובה בלב‪ ,‬אם אין‬ ‫'תשובה' וגם 'וידוי דברים'‪ .‬וכן כתב עוד‪' :‬כל‬ ‫מתחרט בלב אין לו כפרה מהשי"ת‪ ,‬ואם מתחרט‬ ‫מחויבי מיתת בית דין ומחויבי מלקות וכו' אין‬ ‫בלב יש לו כפרה מה שהתשובה מכפר‪ ,‬אבל אין‬ ‫מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וכו'‪ ,‬וכן‬ ‫תלוי בכלל בוידוי דברים‪ ,‬רק דהיא מצוות עשה‬ ‫החובל וכו' אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב'‪,‬‬ ‫בפני עצמה‪ ,‬ואם לא עשה כן ביטל מצוות עשה של‬ ‫הכפיל כמה פעמים שאינו מתכפר לו בתשובה‬ ‫וידוי‪ ,‬אבל התשובה נתקבלה ומכפרת מה‬ ‫בלב בלא וידוי דברים‪ .‬וכן כתב בפרק שני (ה"ב)‪:‬‬ ‫שהתשובה ראוי להתכפר בכל עבירה לפי מה‬ ‫'ומה היא התשובה שיעזוב החוטא וכו'‪ ,‬וצריך‬ ‫שהיא כמו שיתבאר בס"ד‪.‬‬ ‫להתוודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר‬ ‫בלבו'‪ ,‬נראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא‪,‬‬ ‫וכן נראה בקדושין (מט‪ ,‬ב) דאם קידש 'על מנת‬ ‫ובלעדי זה אין התשובה מועלת כלל‪ .‬ומדברי‬ ‫שהוא צדיק'‪ ,‬אפילו הוא רשע גמור‪ ,‬מקודשת‪,‬‬ ‫הר"מ נראה דהכל נלמד מקרא זה "והתודו וגו'"‪.‬‬ ‫שמא הרהר תשובה בלבו‪ ,‬הרי דתשובה בלב אף‬ ‫שלא בפה הוי צדיק‪.‬‬ ‫~ מח ~‬ ‫א‪ .‬מצות עשה מן התורה להתוודות לפני ה' יתברך על החטאים שאנו שבים עליהם‬ ‫בתשובה‪ ,‬שנאמר בתורה (במדבר ה‪ ,‬ז)‪" :‬והתודו את חטאתם אשר עשו"‪ ,‬ומפסוק זה אנו‬ ‫לומדים שיש מצוה מיוחדת להוציא בפה ובשפתיים את העוונות והפשעים שאנו‬ ‫מתחרטים עליהם‪ ,‬ובכך אנו מתרצים כלפי בוראינו יוצרינו!‬ ‫ב‪ .‬והנה יודעים אנו שיש חיוב לשוב אל ה' מכל החטאות שעובר האדם‪ ,‬כמו שאנו‬ ‫מוצאים בפרשת נצבים (דברים ל‪ ,‬א – ב)‪" :‬והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה‬ ‫והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך‬ ‫שמה‪ :‬ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל‬ ‫לבבך ובכל נפשך"‪ .‬וכן בעוד מקומות בתורה (ראה דברים ד‪ ,‬ל ובעוד מקומות)‪.‬‬ ‫והשתא יש לעיין בגדר מצות וידוי דברים‪ ,‬ביחס למצות התשובה‪ ,‬ונחל מצד מצות‬ ‫התשובה‪ :‬האם מצות התשובה תלויה בוידוי הדברים בקשר אמיץ וחזק‪ ,‬והם כתרי רעין‬ ‫דלא מתפרשין‪ ,‬ולכן אם חזר בתשובה בליבו ולא התוודה בפה לא קיים מצות תשובה‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫או שמא מצות תשובה לחוד והיא החרטה ועזיבת החטא בלבו ובמחשבתו‪ ,‬ומצות וידוי‬ ‫הדברים בפה ובשפתיים לחוד‪ ,‬והן שתי מצוות עשה נפרדות‪ .‬ולפי צד זה השני‪ ,‬אם חזר‬ ‫בתשובה רק בליבו יצא ידי מצות תשובה‪ ,‬אף אם לא פירט את חטאיו בפיו‪ .‬אלא שעדיין‬ ‫לא יצא ידי חובת מצות עשה של וידוי על החטא‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ומביא המנחת חינוך שלוש ראיות ממרחבי הש"ס ומפרשיו‪ ,‬מהם עולה כצד השני‪,‬‬ ‫שהתשובה בלב ומצות הוידוי בפה שני דברים נפרדים המה‪.‬‬ ‫ראיה ראשונה‪ :‬במסכת קידושין (מט‪ ,‬ב) אנו מוצאים שהמקדש את האשה על מנת שאני‬ ‫צדיק‪ ,‬אפילו הוא רשע גמור הרי היא מקודשת‪ ,‬באשר אמרינן 'שמא הרהר תשובה‬ ‫בלבו'‪ .‬הרי לך שתשובה בלב מספיקה כדי שיקרא צדיק גמור‪ ,‬על אף שלא התודה בפיו‬ ‫מאומה‪ .‬שכן בשפתיו לא אמר כי אם‪" :‬הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק" ולא‬ ‫הוסיף שום וידוי או חרטה גלויה‪ ,‬ועם כל זאת נקרא 'צדיק' וקידושיו קידושין‪ ,‬על כרחך‬ ‫זהו משום שתשובה וחרטה בלב מספיקים לו לאדם מעיקר הדין על אף שלא התודה‬ ‫בפיו כלל‪ ,‬עד שנקרא צדיק גמור בתשובה כזאת בלבד‪.‬‬ ‫ראיה שניה מביא המנח"ח מהמשנה במסכת יומא (פה‪ ,‬ב) המפרטת את סדרי הקורבנות‬ ‫והתשובה ש"חטאת ואשם ודאי מכפרין מיד‪ .‬מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם‬ ‫התשובה"‪ .‬ולכאורה קשה שהתנא כותב שחטאת ואשם מכפרין מיד ואינו מפרט שזהו‬ ‫דווקא עם התשובה‪ ,‬דבר שלכולי עלמא מעכב שצריך תשובה עם הבאת הקורבנות‪,‬‬ ‫ומבאר רש"י שם (ד"ה חטאת (השני))‪" :‬מסתמא תשובה איכא‪ ,‬שאם לא היה מתחרט לא‬ ‫היה מביא קרבן!" ורש"י אינו מפרט כלל שצריך שיתודה בפיו עם הבאת הקורבן כדי‬ ‫שיחשב לו לתשובה‪ .‬אלא שעצם הדבר שמביא קרבן היא הוכחה ניצחת שהוא מתחרט‬ ‫בלבו על עוונותיו‪ ,‬וזה כבר מספיק לתשובה‪ ,‬אע"פ שלא אמר ולא רמז בפיו במאומה‬ ‫שהוא שב בתשובה!‬ ‫~ מט ~‬ ‫ראיה שלישית מביא המנח"ח מסוגיית הגמ' במסכת כריתות (ז‪ ,‬א) שיום כיפור מכפר‬ ‫רק לאלו ששבים בתשובה‪ ,‬והגמ' דרשה בתחילה שנפקינן דבר זה בקל וחומר מחטאת‬ ‫ואשם‪ ,‬מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא לשבים‪ ,‬אף יו"כ אינו מכפר אלא לשבים‪,‬‬ ‫ומבאר רש"י שם (ד"ה אלא על השבין) שדבר זה שהחטאת אינו מכפר אלא לשבים נלמד‬ ‫מן הכתוב בפרשת הקורבנות ''לרצונו''‪ ,‬ואם אין הבעלים שבים ומתחרטים מעוונותיהם‬ ‫כלל אין זה 'לרצונו'‪ ,‬והנה על אף שברצון לבד לחזור בתשובה אין במשמעותו אמירת‬ ‫וידוי בפה‪ ,‬עם כל זאת נחשב בעל הקורבן בין השבים בתשובה‪ ,‬הואיל וחזר בתשובה‬ ‫בלבו‪ .‬הרי לך ראיה שלישית שתשובה בלב מספיקה אף בלא אמירת הוידוי בפה!‬ ‫והחוט המשולש לא במהרה ינתק!‬ ‫ד‪ .‬גם מדברי ספר החינוך נראה שסובר שהתשובה‪ ,‬תשובה היא אף בלא וידוי דברים‪,‬‬ ‫שכן בכותבו בביאור דיני המצוה‪ ,‬הוא מפרט (בשם הספרי) לפרוך כמה דברים שההיינו‬ ‫חושבים על מצוה זו‪ ,‬שלא נאמר שמצות וידוי דברים באה רק עם הקורבן‪ ,‬אלא אף‬ ‫בלא קורבן היא נוהגת‪ ,‬וכן בל תאמר שהיא נוהגת רק בארץ‪ ,‬אלא היא נוהגת בין בארץ‬ ‫ובין בחוץ לארץ‪.‬‬ ‫וזהו לשונו בדברותיו‪" :‬ולפי שבאה מצוה זו של ודוי עם חיוב הקרבן‪ ,‬כמו שכתוב‬ ‫בפרשת ויקרא דכתיב שם (ה‪ ,‬ו) "והביא את אשמו וגו'"‪ ,‬שמא יעלה במחשבה שאין הודוי‬ ‫לבדו מצוה בפני עצמה‪ ,‬אלא מהדברים הנגררים אחר הקרבן‪ ,‬על כן היו צריכים לבאר‬ ‫במכילתא שאינו כן‪ ,‬אלא מצוה בפני עצמה היא וכו'‪.‬‬ ‫ועדין הייתי אומר‪ ,‬שאין הודוי אלא בארץ‪ ,‬כלומר אף על פי שמתוודין בלא קרבן‪ ,‬מכל‬ ‫מקום שלא יהיה חיוב הודוי אלא בארץ‪ ,‬כי שם עיקר הכפרה‪ ,‬ושם הקורבנות‪ ,‬ועיקר‬ ‫הכול בה‪ .‬מנין אף בגליות? (תלמוד לומר) דכתיב (שם כז‪ ,‬מ) "והתודו את עוונם ואת עון‬ ‫אבותם"‪ ,‬כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ‪ ,‬וכן אמר דניאל בחוצה לארץ (ט‪,‬‬ ‫ז) "לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה!"‬ ‫ובהביאו את דברי הספרי יש ראיה לדבר‪ ,‬שכן אם מצות וידוי ותשובה מקושרים‬ ‫אהדדי‪ ,‬ואם לא קיים מצות וידוי בפה גם מצות תשובה לא קיים‪ ,‬נמצא שהיה צד‬ ‫להספרי לומר שלא יהיה שייך מצות תשובה בחוץ לארץ כלל‪ ,‬ואיך יתכן לומר כן‪ ,‬הרי‬ ‫עיקר פסוקי התורה לגבי תשובה שבפרשת נצבים כתובים בעיקרם לגבי חוץ לארץ‪,‬‬ ‫כך כשכתוב שם (דברים ל‪ ,‬א)‪" :‬והשבת אל לבבך" מדובר כשישראל הם "בכל הגוים אשר‬ ‫הדיחך ד' אלוקיך שמה"‪ ,‬וכן בהמשך הפסוקים (שם‪ ,‬ב ‪ -‬ג)‪" :‬ושבת עד ד' אלוקיך וגו'‬ ‫ושב ד' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך וגו'" משמע‬ ‫ג"כ שמדובר כשישראל אינם על אדמתם כי אם בחוץ לארץ‪ ,‬והקב"ה מבטיח שכשיעשו‬ ‫תשובה יקבצם חזרה לארץ ישראל‪.‬‬ ‫אם כן כיצד ניתן לומר שהיה צד להספרי לומר שלא יהיה שייך מצות תשובה בחוץ‬ ‫לארץ‪ ,‬אם אמרינן שוידוי ותשובה קשורים אהדדי למצוה אחת‪ ,‬הרי בקרא מצינו‬ ‫מפורש שמצות תשובה לא רק שהיא שייכת בחוץ לארץ‪ ,‬אלא היא שייכת שם‪ ,‬ואפילו‬ ‫~נ~‬ ‫הרבה יותר מבארץ ישראל‪ .‬אלא לאו שאמרינן שמצות התשובה לחוד שהיא שייכת גם‬ ‫שייכת בחו"ל בכל זמן ובכל מצב‪ ,‬ומצות וידוי הדברים לחוד‪ ,‬ורק עליה הסתפק הספרי‬ ‫האם היא שייכת בחו"ל!‬ ‫ה‪ .‬וכן נראה פשוט מכל דברי רבותינו ז"ל בגמרא וסוגיותיה שלא ציינו להתנות מצות‬ ‫התשובה בוידוי הדברים בפה‪ ,‬וכמו שמסכם המנחת חינוך בדברות אלו‪" :‬ולא מצאתי‬ ‫דין זה להדיא בגמרא‪ ,‬דכפרה שתלויה בתשובה תהיה תלויה דוקא בוידוי פה‪ ,‬דהיא רק‬ ‫מצוה נוספת כמו כל מצוות עשה‪ ,‬אבל שתהא הכפרה תלויה בזה אינו מוכרח!"‬ ‫ו‪ .‬אלא שלכאורה מחלוקת הראשונים שנו כאן‪.‬‬ ‫שכן מדברי הרמב"ם נראה שסובר כצד הראשון שמצות התשובה ווידו הפה מקושרים‬ ‫אהדדי בקשר הדוק‪ ,‬כשאין כפרה לחוזר בתשובה אלא א"כ התוודה על חטאיו בפה‪,‬‬ ‫וההיפך‪.‬‬ ‫שכן כך כותב הרמב"ם בהלכות התשובה דיליה (פ"א‪ ,‬ה"א)‪" :‬כל המצוות שבתורה בין‬ ‫עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה‬ ‫מחטאו חייב להתודות לפני הקל ברוך הוא‪ ,‬שנאמר‪" :‬והתודו את חטאתם אשר עשו"‬ ‫‪ -‬זה וידוי דברים"‪ .‬ויותר מפורש כן בדברותיו הנוספים‪ ,‬כשכותב בפרק שני (ה"ב) כך‪:‬‬ ‫"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא‬ ‫יעשהו עוד‪ ...‬וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניניות אלו שגמר בליבו!"‬ ‫הרי לך שהרמב"ם סובר שהתשובה והוידוי הם מצוה אחת‪ ,‬כשהוידוי הוא הביטוי‬ ‫לתשובה‪ ,‬ואין כפרה לחוטא אלא א"כ חוזר בתשובה בלב עם וידוי דברים בפה!‬ ‫ז‪ .‬ובמנחת חינוך מאריך עוד הרבה בענין ‪ -‬בהגדרות מצוות התשובה ווידוי הדברים‪,‬‬ ‫ואף ביישוב דברי הרמב"ם‪ ,‬אמנם במסגרת מצומצמת זו סקרנו רק את החקירה‬ ‫והראיות‪ ,‬והרוצה להרחיב אופקיו עוד בתורה‪ ,‬ילך למקור החיים לעיין עוד בדברי‬ ‫המנחת חינוך בענין‪ ,‬לצלול בדברותיו ולהתעמק בנתיבותיו‪ ,‬ויזכה לאור החיים למענך‬ ‫אלוקים חיים!‬ ‫~ נא ~‬ ‫‪/‬עובדות וסיפורים‬ ‫אספרה‬ ‫כח הפה!‬ ‫בספר החינוך מסביר את שורש מצות וידוי הדברים על החטאים בכך שעל אף‬ ‫שהתחרט האדם בלבו על חטאיו‪ ,‬אין זה מספיק רציני וחזק‪ ,‬באשר מי יימר לן שלמחר‬ ‫לא יחזור לאיוולתו ולמעשיו הרעים לנוכח ניסיון כזה או אחר‪ .‬אולם בהתוודתו לפני ד'‬ ‫על כל חטאיו‪ ,‬ובהבטיחו בפיו נאמנה שלא ישוב על מעידותיו ופשעיו הרי שיש תוקף‬ ‫לתשובתו ומובטחנו שלא יחזור ויחטא ח"ו!‬ ‫הרי לנו גודל כח הפה של כל יהודי‪ ,‬ואם כן הוא בכל יהודי‪ ,‬מה נפלאו הדברים כשמדובר‬ ‫בצדיקים‪ ,‬כאשר למילות הצדיקים וברכתם ישנה השפעה עצומה ומכרעת כמו שדרשו‬ ‫צדיקים על הפסוק המופיע בפרשתנו‪" :‬לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"‪ .‬כך‪:‬‬ ‫הצדיק אשר "לא יחל דברו" ‪ -‬שאינו מחלל את דבריו ואמרותיו בדברי הבל‪ ,‬רעות רוח‬ ‫ודברים בטלים‪ ,‬הרי 'ככל היוצא מפיו' ‪ -‬כל אשר מוציא מפיו בכל ענין‪" ,‬יעשה" ‪-‬‬ ‫הקב"ה עושה בקשתו ודיבורו בתמידות‪ ,‬בבחינת צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים!‬ ‫ולמילותיהם ודברותיהם ישנה השפעה כל כך חזקה בעולמות העליונים עד שכל דיבורי‬ ‫הצדיק הם בבחינת "אל חזור"‪ ,‬כאשר כל אשר יוציאו מפיהם כן ייעשה בכל התוקף‪,‬‬ ‫כשלפעמים אף הם עצמם אינם יכולים למשוך את דיבוריהם מחמת רום ערך‬ ‫מילותיהם ואמרותיהם!‬ ‫קינדער‪ ...‬קינדער‪ ...‬קינדער‪...‬‬ ‫בגלילות העיר 'סווראן' התגורר יהודי תמים אשר עבד את ד' בדרכו‪ ,‬והשתדל לקיים‬ ‫את מצוות התורה ככל שיכל‪ .‬בד בבד התייגע קשות למען יוכל להתכלכל‪ ,‬בבחינת‬ ‫'בזיעת אפך תאכל לחם'‪ .‬כאשר לאט לאט החל להרוויח מצלצלים הרבה עד אשר‬ ‫ברחמי שמים פרץ עד למאוד מאוד‪ .‬כך גם שלום הבית עם זוגתו היה במיטיבו‪ ,‬כאשר‬ ‫הם חיים בדרך התורה והחסידות מתוך שלוה והרווחה‪.‬‬ ‫אלא שנקודה אחת העיבה על חייהם‪ .‬העיבה אמרנו‪ ,‬והיא הגדרה שאינה מספקת‪,‬‬ ‫באשר נקודה זו הציקתם הרבה ועד למאוד‪ :‬זרע של קיימא לא היו להם! ניסו פה‪ ,‬ניסו‬ ‫שם‪ .‬אולם אפס‪ .‬הישועה בוששה מלבוא‪.‬‬ ‫~ נב ~‬ ‫כחסידים נאמנים נכנסו המה אל רבם הרה"ק רבי משה צבי מסווראן זי"ע הידוע‬ ‫כה'סווראנער רוב' כמה פעמים בבקשת עצה וברכה‪ .‬הצדיק בליבו הרחום בירכם בחום‬ ‫תדירות‪ .‬אולם הישועה לא נראתה באופק‪ ,‬כשאפילו קצה קצהו של אור לא נראה בקצה‬ ‫המנהרה החשוכה‪.‬‬ ‫עד שפעם אחת הרהיבה זוגתו עוז ונכנסה אל הרבי לבדה‪ ,‬כשהיא מבקשת שוב שתזכה‬ ‫לזרע של קיימא ועובדי ד'‪ ,‬הרבי בירכה שוב בשפה רפה‪ ,‬אלא שהפעם החליטה האישה‬ ‫שלא עוד! לא תצא היא מחדר הקודש עד שהרבי לא יבטיח לה בהן צדקו שישועתה‬ ‫קרבה‪ ,‬מנגד‪ ,‬הרבי לא התייחס למשובתה ולמעשיה‪.‬‬ ‫כיון שכן נעמדה האישה מרת הנפש‪ ,‬ברוב תסכולה‪ ,‬בפתח החדר‪ ,‬כשהיא מצהירה‬ ‫שתחסום בגופה את פתח החדר ולא תניח לצדיק לצאת הימנו עד אשר יבטיח לה בנים‬ ‫של קיימא‪.‬‬ ‫הצדיק אבה לצאת‪ ,‬אולם האשה חסמה דרכו מכל וכל‪.‬‬ ‫כך עמדה שם האישה זמן רב‪.‬‬ ‫עד שבשלב מסוים נתקצף הצדיק והרים קולו לעברה‪" :‬אני מבטיח לך‪ .‬אשה טרדנית‪,‬‬ ‫קינדער‪ ...‬קינדער‪ ...‬קינדער‪ "...‬ושוב פעם‪" :‬אני מבטיח לך קינדער‪ ...‬קינדער‪...‬‬ ‫קינדער‪ "...‬ו‪ ...‬שוב פעם‪" :‬אני מבטיח לך קינדער‪ ...‬קינדער‪ ...‬קינדער‪"...‬‬ ‫כך חזר הרבי שישה פעמים על מנטרה זו במורת רוח‪ ,‬כשהוא כופל כל פעם שלוש‬ ‫פעמים את המילה 'קינדער (‪ -‬ילדים)‪ .‬כאשר כוונתו ברורה שהמשיך לה ישועה בזה‬ ‫שתזכה לבנים הגונים במהרה‪.‬‬ ‫"קינדער‪ ...‬קינדער‪ ...‬קינדער‪ "...‬צלצלו המילים באוזניה‪ .‬ומשעה שהבינה שבקשתה‬ ‫קוימה‪ ,‬והרבי הבטיח לה בהן צדקו שתזכה להיפקד במהרה‪ ,‬עזבה את פתח החדר‬ ‫ופנתה לביתה שמחה וטובת לב‪.‬‬ ‫עברה שנה‪ ...‬מזל טוב!!! האישה הולידה שלישייה! שלושה ילדים! זכים וטהורים!‬ ‫חמודים ומשמחי לב!‬ ‫עברה שנה נוספת‪...‬‬ ‫ושוב‪ :‬מזל טוב!!! האישה הולידה שלישייה נוספת!! בריאים‪ ,‬שלמים ומשמחי לב!!‬ ‫שנה נוספת עברה‪...‬‬ ‫~ נג ~‬ ‫ו‪ ...‬שוב פעם‪ ,‬מזל טוב!!! שלישייה נוספת!!! שלושה ילדים! זכים וטהורים!‬ ‫האישה הרגישה שאינה מסוגלת יותר!! כל שנה שלישייה! היא טבעה בים של עבודה!‬ ‫עד שהאחד נרגע מבכיו‪ ,‬התעורר השני בחגיגות‪ ,‬ומשנרדם השני ברוגע‪ ,‬התעורר‬ ‫ה'גדול' בן השלוש‪ .‬וחוזר חלילה‪ .‬עד שחישבו עצביה להיפקע מגודל הטרדה‬ ‫וההתעסקות סביב ילדיה המרובים כמעט כחול אשר על שפת הים‪...‬‬ ‫בראותה זאת‪ ,‬ובחושבה לאחוריה את אשר התרחש בבית הרבי בבואה להתחנן לפניו‬ ‫ועל נפש צאצאיה‪ ,‬הבינה האישה גם הבינה את פשר השלישיות אשר היא מולידה כל‬ ‫שנה‪ .‬וזאת באשר הרבי התבטא לעבדה‪" :‬קינדער‪ ,‬קינדער‪ ,‬קינדער!" כל פעם שילש‬ ‫את המילה "קינדער" (‪ -‬ילד)‪ .‬ועל כן היא מולידה כל פעם שלישייה ‪ -‬שלשה ילדים!‬ ‫ומשהתעמקה האישה שוב בדברי הרבי ‪ -‬הסווראנע'ר רוב‪ ,‬ונפנתה למנות כמה פעמים‬ ‫איחל לה הרבי "קינדער ‪ ,"3 X‬גילתה שהרבי שיגר לה ברכה זו לא פחות משישה‬ ‫פעמים!!‬ ‫זאת אומרת‪ :‬עדיין מחכות לה שלוש שלישיות בשלוש השנים הקרובות‪ .‬כשאם נכפיל‬ ‫ששה פעמים שלוש‪ ,‬הרי לך שמונה עשרה ילדים!‬ ‫האישה הרגישה שאינה מסוגלת‪ .‬שמונה עשרה ילדים! כיצד תוכל לשאתם‪ ,‬להניקם‪,‬‬ ‫לפרנסם ולגדלם? שמונה עשרה ילדים בשש שנים! הן סכום אסטרונומי הוא לכל‬ ‫הדעות!!!‬ ‫שוב הריצה האשה את עצמה אל הרה"ק רבי משה צבי‪ ,‬בבקשה שימשוך חזרה חלק‬ ‫ממילותיו‪ ,‬באשר יקשה עליה לגדל שמונה עשרה ילדים‪ ,‬אולם הרבי נאלץ להשיבה‬ ‫ריקם‪ .‬באומרו לה שהדברים אשר יצאו מפי הצדיק‪ ,‬אי אפשר למושכם חזרה‪ .‬באשר‬ ‫הישועה הומשכה ואין דרך חזור!‬ ‫"תחת זאת שמחי בד' וגילי בו שזכית לזכיה כה עצומה להמשיך נשמות הרבה לעולמנו‬ ‫השפל‪ ,‬וזה ינחמך בעול הטורח התמידי סביב גידול הילדים!" סיים הרבי‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬עברה שנה נוספת‪ ,‬ושוב פעם נולדה שלישייה!‬ ‫שלושה ילדים זכים וטהורים עם נשמות קדושות שנשלחו לתקן עולם במלכות ד'! כך‬ ‫נהפכה מאשה חסרת בנים‪ ,‬לאשה מרובת בנים עד למאוד בזכות ברכת הצדיק!‬ ‫~ נד ~‬ ‫הבן ששים שנה יילד?!‬ ‫ככוכב מזהיר בשמי האפילה היה הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע בעת בואו לשכון‬ ‫ביבשת אמריקה‪ ,‬כאשר בבואו הוא מוצא את יהודיה בשיפלות המצב‪ ,‬כמעט כמשמעות‬ ‫שם היבשת ‪" -‬עמא ריקא!"‬ ‫רבי יואל‪ ,‬לא נתרפו ידיו מחומרת המצב‪ ,‬הוא ועוד כמה מגדולי הדור העבר הפשילו‬ ‫שרווליהם והקימו מחדש מקומות תורה‪ ,‬יראה וחסידות ברחבי ארה"ב‪ ,‬כשהם מחיים‬ ‫שוב את העצמות היבשות ומשיבים יהודים לכור מחצבתם ולאביהם שבשמים‬ ‫במסירות נפש‪.‬‬ ‫חסידים הרבה נתקשרו להרה"ק רבי יואל זי"ע‪ ,‬והוא שימש להם כאב וכמודה דרך‬ ‫במסירות נפלאה בכל שטחי ותחומי החיים‪ .‬כאשר כל חסיד היה נמלך בו הרבה‪.‬‬ ‫כשמיותר לציין שבעת צרה היו הללו פוקדים אותו חיש‪ .‬כך היה הומה חדר קבלת‬ ‫הקהל‪ ,‬בו קיבל רבי יואל את חסידיו הרבים המשחרים לפתחו ומחכים לעצתו‪.‬‬ ‫שניים המתינו להיכנס אל הרה"ק רבי יואל בחרדת קודש‪ .‬האחד היה נראה צעיר למדי‪.‬‬ ‫ואילו משנהו היה ניכר עליו כי עבר די מזמן את גיל הבינה‪.‬‬ ‫ויהי בהגיע תורו של הצעיר להיכנס החדרה‪ .‬פרץ הלה בבכי מסעיר בשוטחו לפני‬ ‫הרה"ק רבי יואל את סאת ייסוריו‪ ,‬בכך שכבר עברו עליו למעלה מעשור מעת נישא‬ ‫בשעה טובה עם זוגתו שתחיה‪ ,‬והמה עדיין לא נפקדו בזרע של קיימא‪ .‬הבית ריקם‪,‬‬ ‫צהלת ילדים לא נשמעת שם‪ .‬והלב בוכה בכיות עצומות‪" .‬הבה לי בנים ואם אין‪'...‬‬ ‫הרופאים מרפים את ידינו שאין לנו סיכוי לחבוק בן‪ .‬ואנו‪ ,‬אנא אנו באים‪ ,‬וכי לא נזכה‬ ‫להמשיך את שלשלת הדורות להוליד בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות‪ .‬רבי‪.‬‬ ‫ברכני נא! הושיעני נא! ופעל למעני שאפקד בזרע של קיימא במהרה!"‬ ‫הרבי הקשיב למצוקת האברך והזדהה עמו‪ .‬אלא שהפלא ופלא‪ ...‬לא עברו שניות‬ ‫ספורות והרבי החל לנמנם קמעא‪ .‬האברך השבור לא ידע את נפשו‪ ,‬וכי זוהי תגובת‬ ‫הרבי? עברה דקה‪ ,‬דקותיים‪ ,‬שלש דקות ורבי יואל עודנו מתנמנם‪ .‬לא ידע האברך מה‬ ‫לעשות וכיצד לפעול‪ .‬ומשעברו עוד כמה דקות בהם התנמנם הרבי חליפות‪ ,‬יצא‬ ‫האברך מן החדר בצער רב‪.‬‬ ‫אחריו נכנס היהודי הבא בתור ‪ -‬שכבר נשק די מקרוב את גיל הגבורות‪ ,‬בהיותו בן‬ ‫ששים שנה ויותר ‪ -‬במטרה להתברך מפי הרבי בבריאות איתנה ואריכות ימים מופלגת‪.‬‬ ‫בהיכנסו נמנם עדיין רבי יואל במקצת‪ ,‬ומשקרב החסיד המבוגר לשולחן הרבי‪,‬‬ ‫~ נה ~‬ ‫'התעורר' הרבי משנתו‪ ,‬לחץ את ידי היהודי בחום ובירכו‪" :‬בעזרת ד' שנה הבאה הינך‬ ‫חובק בן זכר!" היהודי לא ידע את נפשו‪ .‬מה בירכו הרבי? הרי לא לכך בא‪ .‬די לו בבנים‬ ‫שהוליד‪ ,‬גידל ופירנס‪...‬‬ ‫לא היה זמן למחשבות והרהורים‪ .‬ובמהרה מצא החסיד את עצמו מחוץ לחדר‪ .‬הן‬ ‫יהודים רבים ממתינים להיכנס ללשכת הגזית שבאמריקה‪.‬‬ ‫החסיד הרהר שוב בדברי הרבי‪ .‬כשמחשבות מתגנבות למוחו‪" .‬אולי הרבי כבר במצב‬ ‫פרסנולי‪ ,‬ואינו יודע מה הוא שח‪ ,‬ולכך בירכני בצורה מוזרה זו!" אולם החסיד הדף‬ ‫מחשבות כפירה אלו באחת‪ ,‬כשהוא נשאר ב'צריך עיון' על דבריו אלו של הרבי‪....‬‬ ‫עברה שנה‪...‬‬ ‫ודברי הרבי הובנו במלואם! היהודי בן הששים וחמש חבק בן למזל טוב!‬ ‫אכן‪ ,‬ככל היוצא מפיו יעשה! ובצורה הכי חותכת!!‬ ‫~ נו ~‬ ‫~ נז ~‬ ‫~ נח ~‬