gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אהל המשפט · Ohel Hamishput — ראש השנה (2026-09-07)

מוציא לאור: אהל המשפט · Ohel Hamishput

שבוע: ראש השנה (2026-09-07)

אהל המשפט · Ohel Hamishput — ראש השנה (2026-09-07)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ב | אלול תשפ"ו‬ ‫דבר המשפט‬ ‫בפתח האוהל‬ ‫בשבח והודאה על כי חפץ ה’ בידינו הצליח‪ ,‬ומעת יצאה‬ ‫שו”ת בעניני שכירות ע”י גדולי הוראה‬ ‫החוברת הראשונה ונפוצה בי מדרשא בד’ אמות של הלכה‪,‬‬ ‫חלף זמן לא רב ורבים אמרו לאור כי טוב וברכו ברכת‬ ‫הגאון רבי מנחם זכריה זילבער שליט"א אב"ד פריימאן‪ ,‬ראב"ד התאחדות הרבנים ‪ -‬ובעל‬ ‫הנהנין‪ ,‬וכדגים שבים שבו ובקשו כי נדלה להם מים מבאר‬ ‫מאזני צדק‪.‬‬ ‫בית לחם אשר בשער – שערים המצויינים בהלכה‪.‬‬ ‫לכן שנסנו מותנינו לקום ולשנות אף בפרק זה‪ ,‬להוציא‬ ‫תשובה בעניני שכירות‬ ‫לאור מתנובת שדי פרי עמל התורה ויגיעתה‪ ,‬וכאגירי יומא‬ ‫ב"ה‬ ‫לא נתנו מנוח לנפשנו וטרחנו בחיפוש אחר חיפוש להביא‬ ‫אל כבוד ידידי הרה"ג החו"ב טובא בחדרי תורה ועוסק בה כחשיכה כאורה‬ ‫מעידי עידיות פסקי הלכות וברורי סוגיות בשמעתתא רבא‬ ‫מוה"ר ‪ ...‬שליט"א‬ ‫דהלכות שכירות והמסתעף וקצת מדיני גזילה‪.‬‬ ‫מחשובי לומדי כולל בוויליאמסבורג‬ ‫ובעזרתו יתברך זכינו לקבץ כעמיר גרנה מבעלי אסופות‬ ‫מכתבו קבלתי לפני זמן‪ ,‬ואחר עד עתה מרוב טרדותי‪.‬‬ ‫ועורכי שמועות דברי תורה המתוקים מדבש ויקרים מפז‪.‬‬ ‫נולד מום בדבר המושכר אם אינו חוזר מהשכירות נמשך השכירות וצריך לשלם גם‬ ‫והנה זה דבר המחברת והאוהל אשר פרשנו יריעותיו‪,‬‬ ‫ועל ארבע מדורים נסובו מערכיו‪.‬‬ ‫בשביל זמן שלא היה יכול להשתמש בדבר המושכר‬ ‫א) תוכן דבריו הוא להקשות על מה שכתבתי בשו"ת מאזני צדק (ח"ג סי' כ"ח) בענין שוכר‬ ‫ראש וראשונה מדור דבר המשפט בו המלכים נועדו יחדיו‪,‬‬ ‫שנתקלקל כלי ההסקה בהבית באמצע החורף ובזמן מסויים לא היה חימום (סטי"ם) בדירתו‪,‬‬ ‫שלש תשובות מגדולי תורה יושבי על מדין בבירור הלכות‬ ‫שאין השוכר יכול לנכות מדמי השכירות‪ ,‬וכתבתי שיש ללמוד דין זה ממה שכתבו הפוסקים‬ ‫שכירות הדק היטב הלכה למעשה‪ ,‬שנדפסו כאן לראשונה‪.‬‬ ‫בחו"מ (סי' שכ"א ס"א) דמשום מום שנתהוה בדבר הנשכר באמצע זמן השכירות‪ ,‬יכול לחזור‬ ‫ועמו מדור כסאות למשפט מדור בירורי הלכה מהני רבנן‬ ‫מהשכירות מכאן ולהבא‪ ,‬ואם אינו חוזר בו מהשכירות יש לנקוט שבודאי רוצה להחזיק‬ ‫אשר ענו לשואלים אותם הלכה למעשה באלו ההלכות‪,‬‬ ‫בהשכירות אף שנולד מום בדבר המושכר‪ ,‬כדי להמשיך שכירות של מקום המושכר גם אחר‬ ‫ובס”ד עלה בידם דבר נאה ומתוקן‪.‬‬ ‫שיתוקן המום‪ ,‬ויש לתלות שהמשכיר לא היה מסכים להניחו לדור בהדירה אם אינו משלם כל‬ ‫ונוסף עליהם מדור עמק המשפט בו נתלבנו בארוכה‬ ‫דמי השכירות אף שנעשה מום בדבר המושכר‪ ,‬על כן אינו יכול לנכות מדמי השכירות‪.‬‬ ‫על ידי חכמי רבני הכולל מערכות חידושי תורה רבות הקף‬ ‫מקור הדיון בזה הוא במהר"ם פדו"א (סי' ל"ט)‪ ,‬והביא סמוכין לזה ממה שנפסק בחו"מ (סי'‬ ‫היורדות לשיתי סוגיות נכבדות אלו‪.‬‬ ‫רל"ב ס"ד) אין מחשבין פחת המום‪ ,‬אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו‬ ‫ואחרון חביב מדור יושבי האהל‪ ,‬דברי תורה ומערכות‪,‬‬ ‫מדמיו איסר מחזיר את הכלי‪ ,‬ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום‪ ,‬שהלוקח אומר בחפץ‬ ‫שאלות ותשובות‪ ,‬הערות והארות מרבנן ותלמידהון‬ ‫שלם אני רוצה‪ .‬וה"נ יכול השוכר לבטל השכירות ולומר אני רוצה בדבר השלם‪ ,‬וכיון שלא חזר‬ ‫העוסקים במקצוע חשוב זה של התורה חלק חושן המשפט‪.‬‬ ‫בו מהשכירות מחוייב לשלם דמי השכירות בשלימות‪ .‬ודעת הרמ"א (שם) דבמכת מדינה מנכה‬ ‫משכירותו אבל במכה פרטית דעתו כמהר"ם פאדווא דהוא בחזרה ולא בניכוי‪.‬‬ ‫תפילתנו ותקוותנו שאף חוברת זו תעלה חן בעיניה כל‬ ‫לומדיה ותרבה הארץ דעה את ה’‪.‬‬ ‫דעת השואל שהשוכר אינו יכול לחזור מהשכירות בשביל מום בכלי הסקה ועל כן‬ ‫בס”ד אנו מתכוננים להמשיך בלימוד החלק השלישי של‬ ‫יכול לנכות מדמי השכירות‬ ‫חושן משפט מדיני השומרים‪ ,‬שכירות פועלים והלאה‪ ,‬מתוך‬ ‫ב) ועל זה כתבת‪ ,‬דנידון דידן דומה למום עובר המבואר בחו"מ (סי' רל"ב ס"ה) ראובן שמכר‬ ‫רצון להמשיך להוות במה חשובה לכל ההוגים בדינים אלו‪.‬‬ ‫לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת‪ ,‬וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו‬ ‫מערכת אהל המשפט‬ ‫א‬ ‫טפשמה רבד‬ ‫תיתי לומר בכוונת הרא"ש והרמ"א שצריך להיות בית כקדמותו‪ ,‬הלא פשטות‬ ‫קצת מקומות‪ ,‬ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות‪ ,‬ורוצה שמעון‬ ‫משמעות הלשון הוא שצריך שיהיה נקרא בית כיון שמכר לו בית‪ ,‬וקשה דגם‬ ‫לחזור בו‪ ,‬וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר‬ ‫בכותל רעוע נקרא שמו בית‪.‬‬ ‫הבית לקדמותו ויקיים המקח‪ ,‬הדין עם ראובן‪ .‬הגה‪ ,‬שהרי בית מכר לו ועדיין‬ ‫נקרא בית‪ ,‬והוא משו"ת הרא"ש (כלל צ"ו סי' ו')‪ .‬והכא נמי אין השוכר יכול לחזור‬ ‫בו מהשכירות‪ ,‬דהמשכיר יאמר אתקן לך החימום בבית‪ ,‬שכן הדרך לתקן הסקת‬ ‫והעיקר הוא דאם אחר המום עדיין נקרא בית כמו שאמר בשעת הקניה‬ ‫הבית‪ ,‬והואיל ואינו יכול לחזור בו אין הוכחה שרצה השוכר להמשיך בהשכירות‬ ‫שמוכר לו בית אינו מום שיכול לבטל המקח‬ ‫ולשלם דמי שכירות אף על זמן שלא היה הסקה בבית‪ ,‬ויוכל לנכות מהשכירות‬ ‫ה) ונראה פירוש דברי הרא"ש והרמ"א שכתבו ועדיין נקרא בית היינו קודם‬ ‫כיון שנעשה מום בדבר ששייך להמשכיר‪ .‬וכתב שכן יוצא מהפוסקים הטו"ז‬ ‫התיקון‪ ,‬דכיון דבעובדא דידיה לא ניזוק גוף הבית אלא החלונות והדלתות‬ ‫והנתיבות (סי' שכ"א) ומשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קס"א)‪.‬‬ ‫נעקרו ונתעשנו הכותלים‪ ,‬עדיין נקרא בית לענין מכירת בית סתם‪ ,‬דבסתם‬ ‫מוכר בית יכול ליתן להלוקח בית שיש בו קלקולים כעקירת דלתות וחלונות‪,‬‬ ‫וכן משמע קצת בלשון השאלה בהרא"ש שכתב ראובן ושמעון היו באישבילייא‬ ‫משום שהמוכר או המשכיר יכול לתקן דבר הנמכר או מושכר אינו‬ ‫ויש לראובן בתים בקרטבא ושניהם היו מכירין בהם במוצאיהם ובמובאיהם‬ ‫מצילו מלהיות מום במקח והלוקח או השוכר יכול לבטל המקח כל‬ ‫ותכונתם וצורתם‪ ,‬משמע שאילו לא היה שמעון הלוקח יודע במהות הבתים‬ ‫שגם כשנפל המום עדיין נקראת בהשם שנמכר או נשכר‬ ‫בפרטותיהם לא היה לו טענה כלל‪ ,‬שגם אחר עקירת דלתות וחלונות ועישון‬ ‫ג) מה דפשוט לו דקלקול כלי הסקה חשוב מום עובר‪ ,‬ודומה למה שכתב‬ ‫נקרא בית סתם‪ ,‬וטענת שמעון אינו אלא כיון שידעתי מהות הבית ולא קניתי‬ ‫הרא"ש בתשובה ונפסק בשו"ע‪ ,‬אינו נכון לדעתי‪ ,‬וכמו שיבואר בעזהשי"ת‪.‬‬ ‫הבית כמו שהוא עכשיו הוי מקח טעות‪ ,‬והרא"ש השיב דכיון שגם בית כזה‬ ‫דטעמו של הרא"ש דאינו מקח טעות אינו משום שיכולים לתקן המום‪ ,‬אלא‬ ‫נקרא בית סתם די שמפצה לו מה שאינו בשלימות כמו שהיה בשעה שנכנס עמו‬ ‫עיקר טעמו של הרא"ש הוא כמ"ש הרמ"א שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית‪,‬‬ ‫לעסק מכירת הבית‪ ,‬אבל בעובדא השני בהרמ"א מהגהות מרדכי שהיה כותל‬ ‫וכן הוא לשון הרא"ש (שם) רואה אני את דברי ראובן‪ ,‬כי בית מכר לו ועדיין‬ ‫הבית רעוע‪ ,‬הלא יש חסרון בגוף הבית‪ ,‬דכותלי הבית הם גוף הבית‪ ,‬ואם אחד‬ ‫נקרא בית‪ ,‬אם אירע בו קצת קלקול מום עובר הוא‪ ,‬ובדמים שהוא מנכה לו‬ ‫מוכר בית סתם אינו יכול ליתן לו בית שיש לו כותל רעוע‪ ,‬כי אין זה נקרא בית‬ ‫יחזור הבית לקדמותו‪ ,‬ואין כאן מקח טעות‪ .‬ומה שכתב הרא"ש דהוא מום עובר‪,‬‬ ‫סתם לענין מכירת בית‪ ,‬על כן היה מקח טעות בשעת המקח והמקח בטל‪ ,‬אף‬ ‫הכוונה דאם המוכר לא יתקן המומים בודאי המקח בטל ואי אפשר לכוף הלוקח‬ ‫שהמוכר יכול לתקנו או לפצותו בכמה שיעלה לתקנו‪.‬‬ ‫לקיים המקח ולנכות ממון בשביל המום‪ ,‬כמבואר בשו"ע (שם ס"ד) אין מחשבין‬ ‫ו) ומעתה מבואר דדברי הרא"ש הם ממש כדברי הגהות מרדכי‪ ,‬וזה קיצור‬ ‫פחת המום אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו‬ ‫לשון הגהמ"ר‪ ,‬תשובה לראב"ן מגא"ש ראובן החליף בתים לשמעון ומצא בהן‬ ‫איסר מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום‪ ,‬שהלוקח אומר‬ ‫מומין וטען שלא ידע בהן‪ ,‬וראובן אמר אני מתקן כל המומין‪ ,‬השיב ומה שאמר‬ ‫בחפץ שלם אני רוצה‪ ,‬אבל עיקר הטעם הוא משום שבית מכר לו ועדיין נקרא‬ ‫לתקן המומין‪ ,‬אם המומין אינן בגוף הבית כגון אמת המים העוברת בהן או שיש‬ ‫בית‪ ,‬ואינו מקח טעות מעיקרו‪.‬‬ ‫לאחר תשמיש עליהן החליפין קיימין‪ ,‬אבל אם הם בגוף הקרקע כגון כותל שלם‬ ‫ונמצא רעוע או כותל הנראה של סיד ונמצא של טיט שצריך לסתור ולחדש פנים‬ ‫מדברי הנתיבות משמע דביטול המקח תלוי אם המוכר יכול להחזירו‬ ‫חדשות באו לכאן‪ ,‬והחליפין בטילין‪ ,‬ע"כ‪ .‬מה שכתב אם המומין אינן בגוף הבית‬ ‫כגון אמת המים העוברת בהן או שיש לאחר תשמיש עליהן החליפין קיימין‪,‬‬ ‫למה שהיה בשעת המקח וצ"ע‬ ‫זהו כדברי הרא"ש דאף שהחסרון הוא בתוך הבתים שקנה שעוברת אמת המים‬ ‫ד) אמנם הטעם שכתב הרא"ש כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית קשה‪ ,‬שבכל‬ ‫בהבית שקנה‪ ,‬אין החסרון בגוף הבית כמו כשיש חסרון בכותלי הבית‪ ,‬ואין כאן‬ ‫מום הנמצא בחפץ שקנה עדיין שמו של החפץ עליו אף שיש בו מום‪ ,‬ובפירוש‬ ‫מקח טעות כלל דבית מכר לו ונקרא בית‪ ,‬אבל חסרון בכותל הבית שנמצא‬ ‫איתא ברמ"א שם אבל אם המום בגוף הבית כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם‬ ‫רעוע שהוא בגוף הבית אינו בית סתם בשעת המכירה‪ ,‬וכיון שצריכים לחדש‬ ‫ונמצא רעוע אינו יכול לבנות לו כותל שלם וכל כיוצא בזה‪ ,‬והוא מהגהות מרדכי‬ ‫הבנין הוא כפנים חדשות‪ ,‬והיה מקח טעות בשעת הקנין ואינו מקח כלל ולא‬ ‫(פ"ק דכתובות רמז רצ"ב)‪ ,‬וגם שם בית מכר לו וגם בשעה שהכותל רעוע ומכ"ש אחר‬ ‫מועיל מה שתיקנו‪ .‬ושפיר נכון שהרמ"א דימה שני הדינים וכתב על דין הרא"ש‬ ‫שיבנהו ויהיה כותל שלם שמו בית‪ ,‬ואעפי"כ הוא מום במקח‪ ,‬וכיון שהרמ"א‬ ‫וכן מום שאינו בגוף הבית כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם‪,‬‬ ‫פסק כהרא"ש וכהג"מ צריכים ליישב דבריו‪ .‬והנתיבות (חידושים סק"ז) עמד על זה‪,‬‬ ‫שזהו ממש כדין הרא"ש לגבי עצם המום שאינו בגוף הבית‪ ,‬ומה שיכולים לתקנו‬ ‫וז"ל שהרי בית מכר לו‪ .‬פירוש כל שיכול לתקן המום שיחזיר [הבית] לקדמותו‬ ‫אינו אלא שלא ישאר עליו שם מום‪.‬‬ ‫בהדמים שינכה לו‪ ,‬ולא יהיה נחשב כפנים חדשות שיהיה נחשב כדבר שלא בא‬ ‫לעולם‪ ,‬מנכה לו מן הדמים‪ ,‬אבל בכותל שלם ונמצא רעוע‪ ,‬כשיתקן אותה ויבנה‬ ‫פנים חדשות באו לכאן והוי כדבר שלא בא לעולם לכך המקח בטל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מחלק בין מוכר בית ולא היה בו הסקה פעיל דנקרא בית ואין כאן מקח‬ ‫נראה מדבריו שפירש מה שכתב הרמ"א ועדיין נקרא בית‪ ,‬היינו אחר שיתקן‬ ‫טעות אבל בשוכר דירה אינו נקרא דירה בלא הסקה ושפיר יכול השוכר‬ ‫הבית יחזור לקדמותו לשם בית ולא יהיה נחשב כפנים חדשות‪ ,‬ובכותל רעוע‬ ‫לבטל השכירות‬ ‫אף שיהיה אחר התיקון כמקדם הוא כפנים חדשות‪ .‬והוא דוחק גדול‪ ,‬דאם הדין‬ ‫ז) ולפי זה נראה דבמכר בית סתם וכלי ההסקה (בוילע"ר) היה מקולקלים אין‬ ‫דכשבית מכר ואחר התיקון הוא בית כמקדם אין המקח מתבטל‪ ,‬גם בכותל רעוע‬ ‫לבטל המקח‪ ,‬דכיון שאין הקלקול בגוף הבית עדיין נחשב בית לגבי מקח וממכר‬ ‫נאמר שחזר הדבר להקרא בית כמקדם‪ ,‬ויש לו להלוקח מה שקנה‪ ,‬ומהיכא‬ ‫אף שכלי ההסקה מקולקל‪ ,‬ואין כאן משום מקח טעות‪ ,‬אלא כיון שבסתמא‬ ‫תיתי שלא יהיה בית כמקדם משום שהוא כפנים חדשות ממה שמכר‪ ,‬גם מהיכא‬ ‫ב‬ ‫טפשמה רבד‬ ‫הוא זה‪ ,‬דהא בודק קודם זמן איסור חמץ‪ ,‬ומה מום הוא זה שמזיק לדירה ואין‬ ‫במכירת בית יש כלי הסקה הפועלים‪ ,‬צריך המוכר לנכות להקונה כמה שעולה‬ ‫זה סברא כלל‪ .‬ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי‪ ,‬דאדרבה פירוש דברי הרא"ש‬ ‫לתקן הכלי הסקה‪ .‬אבל לגבי שוכר דירה שאינו שוכר הכלים‪ ,‬אלא שוכר בית‬ ‫שכתב ועדיין נקרא בית הוא משום שאף אחר הקלקולים עדיין ראוי להקרא שם‬ ‫עם חימום‪ ,‬הוי החימום חלק מגוף דבר הנשכר‪ ,‬ונראים הדברים שאם אחד שכר‬ ‫בית לענין מכירת בית‪ ,‬ואה"נ דאף שאינו ראוי לדור כך אין זה מקח טעות דמכר‬ ‫דירה וכלי הסקה היו מקולקלים (בין אם היה מקולקל בשעת השכירות בין שנשבר אחר‬ ‫לו בית ונתן לו בית‪ ,‬והוא ממש מה שמכר לו‪ ,‬ובשכירות דירה שאין יכולים לדור‬ ‫כך) ולא היו מחממים הדירה‪ ,‬כיון שאי אפשר לדור בדירה בחורף בלא חימום‬ ‫בו כמו שהוא עכשיו לא נתן לו המשכיר מה ששמה דירה לענין השכרת דירה‪,‬‬ ‫הוי כמום בעצם השכירות‪ ,‬ומבטלים השכירות בשבילו אפילו אם יכולים לתקנו‬ ‫ומה שהקשה כיון שמתקנים זה לא הוי מום לא קשה‪ ,‬דרק אם שמו עליו גם‬ ‫בקל‪ .‬לדוגמא כפי המציאות של עכשיו אם אחד מוכר בית או דירה לחבירו‬ ‫בשעת קלקולו לענין מה שקנהו או שכרו לא הוי מום‪ ,‬אבל מצד שיכולים לתקנו‬ ‫בחזקת שלם והאמבטי מקולקל אין כאן משום מקח טעות‪ ,‬שאין החסרון‬ ‫כיון שאין שמו עליו בשעת המקח הוי מקח טעות‪ ,‬ודברי המקור חיים נכונים‪.‬‬ ‫בגוף הבית‪ ,‬והלוקח יכול לנכות ההוצאה לתקנו‪ ,‬אבל מי ששוכר דירה בחזקת‬ ‫שלם ואין אמבטי פעיל בהדירה יכול לחזור מהשכירות‪ ,‬דנחשב חסרון בגוף‬ ‫השכירות‪ .‬ואה"נ דלפי משמעות דברי הנתיבות לכאורה אין לבטל השכירות‬ ‫משום שאין חימום בהדירה‪ ,‬דאין לומר דאחר תיקון החימום הוי כפנים חדשות‪.‬‬ ‫מבאר פלוגתת המג"א ומקור חיים‬ ‫ח) אכן ראיתי במקור חיים כדברי‪ ,‬דבאו"ח (סי' תל"ז ס"ג) איתא‪ ,‬המשכיר‬ ‫יא) ונראה דגם המג"א יודה לגוף הדין של המקור חיים‪ ,‬דרק אם ראוי בשעת‬ ‫בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק‪ ,‬על השוכר לבדוק ואינו מקח‬ ‫המכירה או השכירות להקרא כשם שקראוהו בעת שקנאו או ששכרו לענין מה‬ ‫טעות‪ ,‬ואפילו במקום שבודקים בשכר‪ ,‬שהרי מצוה הוא עושה‪ .‬וכתב הרמ"א‬ ‫שקנהו או למה ששכרו אין מבטלין המקח‪ ,‬והוא הדין אם שכר דירה ואם חסר‬ ‫וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק‪ .‬והקשה‬ ‫בשעת השכירות דבר שהוא בכלל שם דירה סתם לשכירות דהוי מקח טעות‪,‬‬ ‫המג"א (סק"ז) דבח"מ (סי' רל"ב ס"ה) פסק דכל מום שאינו בגוף המקח מנכה לו מן‬ ‫אלא שדעת המג"א דכיון שאין המום בגוף דבר הנשכר‪ ,‬ומה שאינו יכול לדור‬ ‫הדמים ומקח קיים‪ ,‬וא"כ מה צריך כאן הגמרא לומר דניחא ליה במצוה‪ ,‬הלא‬ ‫בו משום איסור אינו חשוב כחסרון לגבי שכירות דירה סתם‪ ,‬דיש לומר דאף‬ ‫בכל דבר הדין כן‪ ,‬וכתב המג"א ויש לומר דהתם מיירי בלא התנה והכא אפילו‬ ‫ששכרו בחזקת בדוק אף דירה שאינה בדוקה בי"ד נקראת בשם דירה סתם‪ ,‬ועד‬ ‫התנה המקח קיים‪.‬‬ ‫כאן לא מיבעיא בגמ' (פסחים ד' ע"ב) אם שכר דירה בחזקת בדוק ולא היה בדוק אי‬ ‫הוי מקח טעות‪ ,‬אלא משום שאדעתא דאינו בדוק לא שכרו‪ ,‬יהיה מאיזה טעם‬ ‫שאינו רוצה בו בלא בדיקה‪ ,‬אבל אם לא היה חזקת בדוק אלא משום שאינו יכול‬ ‫המקור חיים כתב כשאינו ראוי להתפקיד שבשבילו קנאה או שכרה‬ ‫לדור בה משום איסור‪ ,‬אינו נחשב כמום בגוף השכירות‪ ,‬והוא כדרך מה שכתבתי‬ ‫בטל המקח אף שעומד לתקנו‬ ‫בדברי שו"ת הרא"ש דלענין מכירת הוי בית אפילו אם נשברו הדלתות והחלונות‬ ‫ט) והמקור חיים (שם סק"ז) השיג על תירוצו של המג"א‪ ,‬וכתב ולפענ"ד‬ ‫ואין יכולים לדור בו כמו שהוא‪ ,‬וזהו תירוץ המג"א דכאן אפילו בהתנה ל"ה מקח‬ ‫מעיקרא לא קשיא מידי‪ ,‬דשם גם כן אין המקח קיים רק כשחזי לאותה מלאכה‬ ‫טעות‪ ,‬דרק משום שהתנה שהוא בדוק היה בדין שיהיה מקח טעות‪ ,‬אבל מכיון‬ ‫ששכר בשבילה בלי שום הוצאה‪ ,‬כגון שיהיה חזי לדירה כששכרו לדירה‪ ,‬רק‬ ‫שהוא מצוה וניחא להשוכר לקיים המצוה אינו מקח טעות‪ ,‬אבל בעצם אין זה‬ ‫שצריך הוצאה שיחזור לקדמותו‪ ,‬אבל כשאינו ראוי לאותו מלאכה ששכר אותה‪,‬‬ ‫מקח טעות אף שאין יכולים לדור בו כן‪ .‬ודברי המקו"ח לענין שכירת דירה בי"ד‬ ‫וצריך להוציא הוצאות שיהיה ראוי לאותה מלאכה ודאי דהוי כמום בגוף המקח‪,‬‬ ‫צ"ע‪ ,‬דבגמ' מבואר דהשאלה הוא משום ששכרו בחזקת בדוק ואינו בדוק‪ ,‬ולפי‬ ‫ומשום הכי בנדון דידן כיון דטעמא דהשוכר צריך לבדקו כתב הר"ן (ד"ה בחזקת‬ ‫דבריו חסר העיקר מן הספר‪ ,‬משום דהוי מקח טעות משום שאינו יכול לדור‬ ‫בדוק) וז"ל דהשוכר לא סגי ליה בלא בדיקה דהא אפילו חמץ של נכרי עושה לו‬ ‫כך‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫מחיצה וכו'‪ ,‬ואם כן כשלא יכנס בתוכו לא עביד איסורא וכשנכנס ודר בתוכו‬ ‫בלא בדיקה דר בו באיסור מחשש דילמא אתי למיכליה‪ ,‬והרי אינו ראוי לדירה‬ ‫ועכ"פ הדין אמת דבשכר דירה וחסר בשעת השכירות דבר שבדרך כלל‬ ‫כל זמן שאינו מוציא עליה הוצאות‪ ,‬והוי כטעות בגוף המקח ומשום הכי צריך‬ ‫אותו דבר בכלל השכירות בטל השכירות‪ ,‬והמשכיר אינו יכול לטעון שיתקנו‪,‬‬ ‫לטעם דניחא ליה וכו'‪.‬‬ ‫דהשכירות בטל תיכף משום מקח טעות‪.‬‬ ‫מבואר מדבריו דכל שיש חסרון בהשכירות אף שאינו בגוף דבר המושכר‬ ‫הוי מקח טעות‪ .‬ונראה דהמקור חיים למדה מדברי הגהמ"ר הנ"ל דאם הכותל‬ ‫יב) ובחו"מ (סי' רל"ג סוף ס"א) כתב הרמ"א מכר לו כסף בחזקת כסף צרוף‬ ‫רעוע הוי מום במקח‪ ,‬אף שיכולים לתקנו ולעשותו כמו שבונים מתחלה‪ ,‬אבל‬ ‫ונמצא כסף סיגים‪ ,‬המקח קיים ומחזיר לו האונאה‪ ,‬דהכל מין כסף‪ .‬וכתב‬ ‫כיון שעכשיו אינו בית סתם למכירה והוא מכר לו בית סתם הוי מקח טעות‪ ,‬ולא‬ ‫הנתיבות (ס"ק ד') עיין ש"ך (סק"א) שפסק דהמקח בטל‪ ,‬ואף דיכול לצרפו ולתקנו‬ ‫איכפת לן במה שיכולים לתקנו‪ ,‬והכי נמי בשכירות כיון שאינו חשוב דירה סתם‬ ‫מ"מ הא צריך הוצאות‪ ,‬ודמי להא דפסחים (ד' ע"ב) בהמשכיר בית בחזקת בדוק‬ ‫הראוי לדור בו עכשיו הוי מקח טעות אף שאין הקלקול בגוף הבית‪ ,‬ואינו תלוי‬ ‫ונמצא שאינו בדוק‪ ,‬ועיין מה שכתבתי בספרי מקור חיים שם (סי' תל"ז סק"ז)‪ ,‬וגם‬ ‫כלל באם יכולים לתקנו‪.‬‬ ‫הכא לא חזי למלאכתו בלתי הוצאות‪ .‬מבואר דעת הנתיבות כמ"ש במקו"ח דכיון‬ ‫שאינו יכול להשתמש במה שקנה או ששכר אלא אחר שיוציא עליה הוצאות הוי‬ ‫מקח טעות‪ ,‬והסברא בזה הוא משום דכיון שאינו יכול להשתמש בו למלאכתו‬ ‫מיישב דברי המקור חיים מהשגת המגן האלף על פי הסברא הנזכר‬ ‫אין זה נקרא כסף סתם‪ .‬ולפי מה שכתבתי יש לומר דגם דעת המג"א כן‪ ,‬דכיון‬ ‫י) ובמגן האלף (שם סק"ז) הביא דברי המקור חיים וכתב ואין בדבריו טעם‪,‬‬ ‫דכשמוכרין כסף אין המשמעות כסף סיגים בטל המקח אם נמצא דהכסף היה‬ ‫חדא דשם מבואר שעקרו הדלתות והחלונות אם כן מסתמא אינו ראוי לדירה‬ ‫כסף סיגים‪.‬‬ ‫בלא תיקון‪ ,‬ועוד דהכא כיון שנותנין שכר לבדוק ומחזיר לו המעות מה מום‬ ‫ג‬ ‫טפשמה רבד‬ ‫בחמור כדי למכור ולא כדי לשכור‪ ,‬דחוזר בו ומשלם לו כפי מה שהוליך עד עת‬ ‫במגן האלף ושער המשפט דעתם דכל מום שאינו בגוף המקח אינו מקח‬ ‫שהבריקה [דמאז שחלתה ונעשה בה מום אין כאן שכירות ואינו צריך לשלם‬ ‫טעות ובבדיקת חמץ היה סברא לומר דאינו מקח טעות משום שהשוכר‬ ‫שכירות]‪ .‬ואף על גב דבהבריקה אם שכרה למשוי אומר לו (המשכיר להשוכר)‬ ‫הרי שלך לפניך כמ"ש לעיל (סי' ש"י ס"א)‪ ,‬שאני התם שראוי עוד לכל המלאכה‬ ‫צריך לשלם מכיסו ומשמעות הראשונים אינו כן‬ ‫ההיא אשר נשכר לה רק שצריך טורח וזמן יותר‪ ,‬אבל בנידון דידן שמפסיד‬ ‫יג) ובמגן האלף תירץ קושיית המג"א דהוי מקח טעות אף שאינו בגוף דבר‬ ‫הריוח דהלואת אמנה [כמו שהיה במעשה דמהר"ם פאדוא] ה"ל כאילו נשברה‬ ‫הנשכר משום שצריך להוציא מעות מכיסו על דעת שהמשכיר ישלם לו‪.‬‬ ‫או מתה‪ ,‬מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא מאחר שאי אפשר להעביר המום‬ ‫וכן ראיתי בשער משפט (חו"מ סי' רל"ב סק"ג) שהביא קושיית המג"א למה‬ ‫[וכיון שיכול לחזור בו מהשכירות ולא חזר הרי רוצה להחזיק השכירות‪ ,‬ומחוייב‬ ‫הוצרך הש"ס (פסחים ד' ע"ב) להטעם דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו‪,‬‬ ‫לשלם השכירות גם על זמן שהיה מקולקל]‪.‬‬ ‫תיפוק ליה כיון שאין המום בגוף המקח לא הוי מקח טעות‪ .‬וכתב לפענ"ד אין‬ ‫כאן קושיא כיון דמיירי התם שהמשכיר אינו כאן לבדוק והשוכר צריך לבדוק‬ ‫יז) והביא ראיה מחו"מ (סי' רל"ב ס"ג) מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא‬ ‫ולשלם שכר הבדיקה‪ ,‬א"כ הו"א דמשום זה הוי מקח טעות דצריך לטרוח ולגבות‬ ‫ידע הלוקח מחזיר אפילו אחר כמה ימים‪ ,‬שזהו מקח טעות‪ ,‬ואם נשתמש הלוקח‬ ‫מעותיו אח"כ‪ ,‬לזה אמר דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו כיון שאין לו הפסד‬ ‫בחפץ אחר שידע בו המום הרי זה מחלו ואינו יכול לחזור בו כו'‪ ,‬עד וה"ה בנידון‬ ‫שיכול אח"כ לאשתלומי מיניה‪ ,‬וכן משמע מלשון הרמב"ן שהביא הרב המגיד‬ ‫דידן דנפל מום וקלקול בהשכירות דה"ל להשוכר לחזור מיד בתחילת הגזירה‪,‬‬ ‫(פ"ב מהל' חו"מ הי"ח) ע"ש‪ .‬ולענ"ד יותר מוכח מדברי הרמב"ן והה"מ כדברי המג"א‬ ‫ומדלא חזר אמרינן דמחל‪ .‬ואף שבמקח דוקא כי היה בו מום קודם המקח הוא‬ ‫או כהמקו"ח‪ ,‬וז"ל הה"מ והרא"ה ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דפשיטא להו דודאי‬ ‫דיכול לחזור בו משום מקח טעות אבל אם נולד אח"כ מפסיד הלוקח‪ ,‬שם הדין‬ ‫בעי לשלומי ליה מאי דאפסיד מיניה‪ ,‬כיון דאתני בהדיה‪ ,‬אבל איבעיא לן אי הוי‬ ‫כן כיון דברשות הלוקח הוא לגמרי‪ ,‬אבל בשכירות אף כי הוא ממכר ליומא מ"מ‬ ‫מקח טעות‪ ,‬דאפילו בעי הך לשלומי ליבטיל כדין מקח טעות‪ ,‬ופשט אביי דלא‪,‬‬ ‫גם למשכיר שייכא כי שלו הוא‪ ,‬כאשר ביאר הר"ן (ב"מ ק"ד ע"א ד"ה ודאמרינן) כו'‪.‬‬ ‫דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בנפשיה ואפילו בממוניה‪ ,‬כיון דסוף סוף אתי‬ ‫ר"ל דוקא במכר אם היה נעשה בו המום אח"כ הוא דאמרינן דבמזלו דהלוקח‬ ‫לאשתלומי מיניה‪ .‬הרי לא נחית לומר דהוי אמינא דהוי מקח טעות משום טרחא‬ ‫נעשה בו המום‪ ,‬משא"כ בשכירות דשייך בו גם המשכיר‪ ,‬אין שייך לומר דהמום‬ ‫דגופיה או דממוניה שצריך להוציא ממון מכיסו‪ ,‬אלא משום דהוי מקח טעות‪,‬‬ ‫והקלקול שנעשה אח"כ בהשכירות דנעשה על ידי מזל רע דהשוכר‪ ,‬דילמא‬ ‫ובפשטות הכוונה כיון דהתנה כן ולא היה כהתנאי הוי מקח טעות אף שישלם‬ ‫במזל רע דהמשכיר נעשה‪ ,‬משו"ה שניהן יכולין לחזור בהן‪ ,‬דהיינו השוכר מליתן‬ ‫לו‪ ,‬או משום שהבית אינו כמו ששכרו ואינו ראוי למה ששכרו בלא הוצאה הוי‬ ‫השכירות בשלימות והמשכיר יכול לחזור בו מליתן לו בפחות מהסך ששכרהו‪,‬‬ ‫מקח טעות‪ ,‬אף שהמשכיר ישלם לו הוצאות הבדיקה‪.‬‬ ‫ע"כ‪.‬‬ ‫יד) סוף דבר מדברי שו"ת הרא"ש והגהמ"ר ופסקי הרמ"א‪ ,‬מבואר דכל שיש‬ ‫והכי נמי בשוכר דירה כשאין חום בהדירה בזמן הקור אם אינו יכול לדור שם‬ ‫קלקול בגוף הבית‪ ,‬אף שיכולים לתקן הקלקול כיון שכשיש בו הקלקול אינו‬ ‫כך‪ ,‬שהשוכר מפסיד הדיור בדירתו‪ ,‬יכול לחזור בו מהשכירות אלהבא‪ ,‬ואם לא‬ ‫נקרא בית סתם לענין מכירה‪ ,‬אף שיכולים לתקנו ויהיה כמו בית מתוקן הוי‬ ‫חזר בו החזיק בהדירה כדי שיהיה הדירה מושכרת לו לכשיתוקן הסקת הדירה‪,‬‬ ‫מקח טעות‪ ,‬ומינה דכל ששוכר דירה ואין יכולים להכנס לדור שם כמו שהוא‬ ‫ואינו יכול לנכות מהשכירות‪.‬‬ ‫הוי מום בגוף השכירות והשוכר יכול לבטל השכירות‪ ,‬וכן הוא דעת המקור‬ ‫יח) ומה שכתב כמ"ע דלהטו"ז דבעלמא אין השוכר יכול לחזור בו כל‬ ‫חיים והנתיבות (סי' רל"ג)‪ ,‬ויש לומר דגם דעת המג"א כן‪ ,‬על כן בשכר דירה וכלי‬ ‫זמן שדבר המושכר קיים‪ ,‬ואמרינן דמזל השוכר גרם ועל כן אינו יכול לנכות‬ ‫ההסקה היו מקולקלים ולא נתחמם הדירה‪ ,‬או באמצע השכירות נתקלקל‬ ‫מהשכירות‪ ,‬חוץ ממכת מדינה בין בחכירת שדה בין בשוכר בהמה והמלכות‬ ‫החימום‪ ,‬יכול השוכר לחזור בו מן השכירות תיכף‪ ,‬דהוי מקח טעות בגוף‬ ‫מחפשין אחר בהמות אמרינן דמזליה דהמשכיר גרם‪ .‬בנידון דידן שנשבר כלי‬ ‫השכירות וכיון שיכול לחזור מהשכירות אינו בניכוי‪.‬‬ ‫החימום אין לומר דמזל השוכר גרם דהא מוטל על המשכיר לתקנו‪ ,‬ולא דמי‬ ‫טו) ולענין גוף הדין אם יכולים לחזור מהשכירות משום שנשבר כלי ההסקה‬ ‫לשוכר בהמה וחלתה דאין על המשכיר לרפאותו‪ ,‬ועל כן בנ"ד יש לומר דיכול‬ ‫שפלפל כבודו‪ ,‬אבאר בקיצור‪ ,‬לפי דעת מהר"ם פאדוא (סי' ל"ט) שהביא הרמ"א‬ ‫לנכות מהשכירות‪.‬‬ ‫בד"מ ובהגהת השו"ע (סי' שכ"א) וכפי מה שכתב הסמ"ע (שם סק"ו) כל שנתקלקל‬ ‫דבר הנשכר באמצע שכירותו ויכול להשתמש בדבר הנשכר אינו יכול לחזור‬ ‫דבר זה אין לו שחר‪ ,‬דלהטו"ז פשוט כיון דהדירה ששכר השוכר קיים אף‬ ‫מהשכירות או לנכות מהשכירות‪ ,‬כמו בשכר חמור ובהבריקה (חלתה) אם שכרה‬ ‫שאין בו מום אין כאן לא ביטול השכירות ולא נכיון‪ ,‬דהוי כנולד מום אחר קנין‬ ‫למשוי אומר לו (המשכיר להשוכר) הרי שלך לפניך כמ"ש בחו"מ (סי' ש"י ס"א)‪ ,‬שראוי‬ ‫החפץ בעלמא‪ ,‬ואין לומר דמזל המשכיר גורם‪ ,‬כמו בשוכר חמור למשוי ונחלה‬ ‫עוד לכל המלאכה ההיא אשר נשכר לה רק שצריך טורח וזמן יותר‪ ,‬והכי נמי‬ ‫החמור דאמרינן דהשוכר אינו יכול לחזור מהשכירות דמזל השוכר גורם‪ ,‬ולא‬ ‫בני"ד אם השוכר היה יכול לדור שם שלא היה קור גדול‪ ,‬אינו יכול לחזור בו‬ ‫אמרינן דמזל המשכיר גורם כיון שמפסיד יותר מהשוכר שחמורו נחלה ואם‬ ‫ואינו יכול לנכות מהשכירות‪.‬‬ ‫ירצה למוכרו יפסיד יותר ממה שהשוכר מפסיד שאינו יכול לישא משאו אלא‬ ‫בקישוי ובהארכת זמן‪ ,‬וכן לאחר זמן ההשכרה בודאי יהיה הפסד גדול להמשכיר‬ ‫טז) אבל אם אינו יכול לדור שם מחמת הקור‪ ,‬למהר"ם פאדוא הוא בחזרה‬ ‫ממה שנחלה חמורו‪ ,‬והטעם שתולין במזלו של השוכר לא בשל המשכיר‪ ,‬שאנו‬ ‫ואינו יכול לנכות‪ .‬ודומה לדין שכר חמור ומת באמצע הדרך או שכרו לרכיבה‬ ‫דנין על הזמן שהבריקה אם בלא שהשכירו היה מזלו של המשכיר גורם מה‬ ‫או לכלי זכוכית והבריקה שיכול השוכר לחזור בו מהשכירות להבא‪ ,‬וכל שלא‬ ‫שהבריקה‪ ,‬ומסתבר יותר לומר דמזלו של השוכר גרם כיון שהוא ברשותו בשעה‬ ‫חזר אלהבא אינו יכול לנכות על הזמן אחר שידע הקלקול‪ ,‬אף שהיה מכת‬ ‫שנעשה‪ ,‬אם לא שהיה מכת מדינה שאז בודאי היה ההפסד גם אם המשכיר לא‬ ‫מדינה‪ ,‬ועיין בסמ"ע (שם) דלמהר"ם פדוא הדין כמו (ב"מ ע"ט ע"א) בשוכר חמור‬ ‫היה משכירו‪ ,‬על כן יש לתלות במזל המשכיר‪ .‬והכי נמי לענין נידון דידן שנשבר‬ ‫זה והבריקה או נשתטתה כו'‪ ,‬ושכרה לרכיבה או להוליך עליה כלי זכוכית‪ ,‬ואין‬ ‫ד‬ ‫טפשמה רבד‬ ‫להנער‪ ,‬ואחז"ל דאיפלוג לישני‪ ,‬וממילא גם המלמד אינו מוצא מקום להשכיר‬ ‫ההסקה בשעה שהיה מושכר תולין חסרון החימום במזל השוכר‪ ,‬אף שיש הפסד‬ ‫עצמו‪ ,‬כי כל בעה"ב יש לו מלמד לזמן ידוע לו‪ ,‬וא"כ הו"ל כחכירת שדהו והו"ל‬ ‫להמשכיר שצריך לתקן כלי שלו כדי שיפעול להבא‪.‬‬ ‫כלשעבר‪ ,‬ע"כ קיצור לשונו של החת"ס‪.‬‬ ‫יט) תדע‪ ,‬דבשכר החמור לרכיבה או לכלי זכוכית וחלתה באמצע הדרך‪,‬‬ ‫ועל זה כתב כמ"ע‪ ,‬ולפי זה בנידון דידן אם נשבר החימום שבדרך כלל לא‬ ‫דהמשכיר מחוייב להעמיד לו חמור אחר לא מיבעיא בהשכיר לו חמור סתם‬ ‫ימצא השוכר דירה אחרת אם לא יהיה כרוך בהפסדים‪ ,‬ולמה לא נחשוב אותו‬ ‫אלא אפילו בחמור זה‪ ,‬ואעפי"כ לא כתב הטו"ז דאינו משלם השכירות להבא‬ ‫כלשעבר מהאי טעמא שכתב החת"ס‪ ,‬דכ"מ שאינו יכול לחזור מפני הפסד יהיה‬ ‫משום דמזלו של המשכיר גרם החולי‪ ,‬אלא משום דמעת שאינו יכול להשתמש‬ ‫בו דין ניכוי‪ ,‬ע"כ דבריך‪ .‬יותר היה לו לומר לדוגמא במי ששכר דירה לשלש‬ ‫בו כלל למה ששכרו אין ע"ז שם שכירות כלל‪.‬‬ ‫שנים‪ ,‬בדרך כלל משקיע ממון לשפץ הדירה וחושב ששוה לו ההשקעה שיהנה‬ ‫כ) עוד כתב כמ"ע דלהנתיבות הדבר תלוי אם נולד הדבר בגוף דבר השייך‬ ‫ממנו משך שלש שנים‪ ,‬ואם יחזור בו משכירותו באמצע השלש שנים יפסיד דמי‬ ‫להמשכיר או בפירות‪ ,‬ובנ"ד אף שהמכה הוא בפירות לא בגוף הבית‪ ,‬סוף כל‬ ‫השקעתו‪ ,‬ועל כן בתוך שלש שנים אינו בחזרה אלא בניכוי‪.‬‬ ‫סוף כיון שמוטל על המשכיר לתקנו לפי המנהג מזלא דמשכיר גרם‪ ,‬ולמה לא‬ ‫כג) לדעתי לא ירד לדעת החת"ס (גם שינה הלשון כפי הבנתו)‪ ,‬החת"ס מחלק בין‬ ‫ינכה השוכר משכירתו‪ .‬מה שכתב דבנידון דידן הוי הקלקול בהפירות אינו מובן‪,‬‬ ‫חמור ששוכרו לימים ומשלם בעד כל יום ועל כן מאז שנולד מום בחמור מבטל‬ ‫דהקלקול נעשה בגוף ששייך להמשכיר ובחימום שהמשכיר צריך להמציא‬ ‫השוכר שכירותו‪ ,‬משא"כ בחוכר שדה הוא חוכרו לשנה‪ ,‬ומתחיל בעבודת השדה‬ ‫שאינו ממציאו להשוכר‪ ,‬ואינו דומה ליבש המעין שאינו של המשכיר כלל‬ ‫וממשיך בעבודת השדה בחרישה וזריעה עד שקוצר פירותיו‪ ,‬על כן אם יבש‬ ‫לפמ"ש הנתיבות‪ ,‬ובזה יש לדון דמזלו של המשכיר גרם‪ ,‬ויהיה הדין שהשוכר‬ ‫המעין אפילו אחר חודש ימים אחר שחכרו לא שייך לומר שהשוכר ישלם בעד‬ ‫יוכל לנכות מהשכירות בשביל הזמן שלא היה להשוכר חימום‪.‬‬ ‫חודש ימים ויחזור בו מהשכירות משום המום ולא ישלם יתר הממון‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫כא) אולם גם בזה אין דבריו נכונים‪ ,‬דדעת הנתיבות הוא דכל שנעשה‬ ‫באמצע זמן שכירות אחת ולא שייך לחלק השכירות כפי הזמן‪ .‬גם במלמד לדעת‬ ‫מום בדבר של המשכיר כמו שכר חמור ומת או בשכרה לרכיבה והבריקה‬ ‫החת"ס שוכרים המלמד לשנה והוא שכירות אחת‪ ,‬ואי אפשר לומר שבעל הבית‬ ‫ישנו בחזרה אלהבא משום המום כמו שכתב מהר"ם פאדוא‪ ,‬ואם לא חזר‬ ‫ששכר המלמד יאמר להמלמד אשלם כפי הזמן שפעלת ומעתה הוא התחלת‬ ‫בו השוכר באופן שהיה בו דין חזרה‪ ,‬אמרינן דהשוכר לא רצה לחזור משום‬ ‫זמן אחר ואני חוזר מעתה על שכירות הימים הבאים‪ ,‬כי השכירות הוא על שנה‬ ‫שרצה במקום המושכר גם אחר שיתוקן‪ ,‬ועל כן מחוייב לשלם כל השכירות‪,‬‬ ‫שלימה ואין לחלק הזמן לחזור מן העת שגזר המלך‪ .‬וכתב עוד טעם שהמלמד‬ ‫גם משום דכשנעשה מום בחפץ של המשכיר אמרינן מזלו גרם‪ ,‬וכשלא נעשה‬ ‫השכיר עצמו לשנה שלימה‪ ,‬משום שבאמצע שנה אין המלמד מוצא מקום‬ ‫המום בגוף דבר של המשכיר כמו בחכירות שדה בית השלחין ויבש המעיין‪,‬‬ ‫להשכיר עצמו כי כל בעה"ב יש לו מלמד לזמן ידוע‪.‬‬ ‫שאינו מעין פרטי של המשכיר‪ ,‬אפילו אם אמר שדה זו אין המשכיר מחוייב‬ ‫ואינו דן שאין השוכר חוזר בו משום הפסדו בתחלת השנה‪ ,‬אלא כתב ואי‬ ‫להפסיד השכירות‪ ,‬ואם נתייבש המעין והנהר שהיה מכת מדינה ליכא למימר‬ ‫אפשר לחזור אחר תחלת השנה‪ ,‬והכוונה דכיון שהכל שכירות אחת אין כאן‬ ‫מזלא דהשוכר והמשכיר גרם והמקח קיים‪ ,‬וההפסד על שניהם ובדין ניכוי קאי‪.‬‬ ‫מקום לחזרה באמצע הזמן אלהבא משום מום בדבר המושכר‪ .‬וכן כוונת החת"ס‬ ‫ובנידון דידן שנתקלקל כלי הסקה ששייך להמשכיר ומשום זה אין המשכיר‬ ‫לענין מלמד דוק בדבריו ותשכח‪.‬‬ ‫ממציא חימום להשוכר‪ ,‬דעת הנתיבות הוא כמהר"ם פאדוא שהוא בדין חזרה‬ ‫כד) ולפי זה בנ"ד שמשלמים שכירות מדי חודש בחדשו ויכולים לחלק‬ ‫ואם אין השוכר חוזר מהשכירות מחוייב השוכר לשלם כל השכירות‪ ,‬כיון שאינו‬ ‫השכירות‪ ,‬שפיר יכול השוכר לבטל השכירות אלהבא‪ ,‬והשקעת השוכר בשיפוץ‬ ‫מכת מדינה‪[ .‬וצ"ע עוד בהנתיבות סי' ש"י סק"ב]‪.‬‬ ‫הדירה הוא דבר נפרד מהשכירות‪ ,‬ומה שיאבד השקעתו אם יחזור בו אחר‬ ‫כב) ואחר אחרון אני בא שכתב באחרונה דגם ממ"ש החת"ס (סי' קס"א) יש‬ ‫שנולד מום חסרון בהסקה הדין בינו לבין המשכיר או שוכר שיבא אחריו לשכור‬ ‫סעד גדול לתמוך ביד השוכר‪ ,‬דהחת"ס דעתו כמהר"ם פאדוא ומחלק בין חמור‬ ‫הדירה‪ ,‬משום שמשתמש בהשקעתו‪.‬‬ ‫שמתה או בשכרו לרכיבה והבריקה לבין יבש המעין‪ ,‬דבחמור מטעם חזרה‬ ‫ולהלכה נראה לפסוק כהסמ"ע וחת"ס שפסקו כמהר"ם פאדוא‪ ,‬והשוכר‬ ‫אתינן עלה‪ ,‬דכיון שנמצא מום במקח בין במכת מדינה בין במכה פרטית יחזור‬ ‫יכול לבטל שכירת הדירה כשאין לו חימום אלהבא‪ ,‬דהוי כנעשה מום ומקח‬ ‫בו מכאן ואילך‪ ,‬דהרי לא קנה החמור אלא שכרו‪ ,‬וכל היכי דאיתיה ברשות‬ ‫טעות בהשכירות ומעתה אינו רוצה בהדירה‪ ,‬ואף שמפסיד השקעתו בהדירה‬ ‫בעלים הראשונים הוא‪ ,‬ויחזור בו מהשכירות‪ ,‬משא"כ בחוכר שדה ויבש המעיין‪,‬‬ ‫על ידי שחוזר בו מהשכירות‪ ,‬יש לו להתדיין עם מי שישתמש בהשקעתו‪ ,‬וכיון‬ ‫דהש"ס מיירי מחוכר שנה אחת ובאותה שנה אפילו אם בתחלתו יבש המעיין‪,‬‬ ‫שהשוכר יכול לחזור בו מהשכירות ואינו חוזר הלא רוצה בהשכירות אפילו‬ ‫הוא כמו לשעבר‪ ,‬דידוע דכל משך זמן שנה אחת שייכי אהדדי טורח העבודה‬ ‫בשעה שאין לו חימום כדי שהדירה ישאר ברשותו אחר שיתוקן החימום‪ ,‬ועל כן‬ ‫ושכר הפירות‪ ,‬וע"כ יש לחלק בין מכת מדינה למכה פרטית‪ ,‬וא"א לחזור אחר‬ ‫אינו יכול לנכות משכר דירה משום הזמן שלא היה חימום בדירתו‪ ,‬וכבר כתבתי‬ ‫תחלת השנה‪ ,‬משא"כ בחמור דשכר כל יום ויום בפ"ע הוא‪ ,‬ומשעה שנמצא בו‬ ‫דגם להטו"ז והנתיבות הדין כן‪.‬‬ ‫מום יחזור בו בין שיהיה מכה פרטי או כללית‪ ,‬וזה קולא להשוכר‪ ,‬וממילא יש‬ ‫הנראה לעניות דעתי כתבתי‪ ,‬והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו‬ ‫בו חומרא מצד אחר‪ ,‬שאם שתק ולא חזר בו סביר וקיבל ולא מצי לחזור בו על‬ ‫נפלאות‪ .‬ויזכהו לישב באהלה של תורה‪ ,‬לברר הלכות לאמיתה של תורה‪ ,‬וקרנו‬ ‫העבר‪ .‬שוב כתב החת"ס דמלמד שהמלכות גזרה באמצע הזמן שלא ילמוד הוא‬ ‫בכבוד ירום עדי נזכה למדלג על ההרים‪ ,‬כאות נפשו‬ ‫ממש כשדה‪ ,‬דמתחלת השנה הוה לשעבר כמש"ל‪ ,‬דידוע דשכירות מלמד בכך‬ ‫וכך לשנה‪ ,‬כי אין שיווי השכר והפעולה שוה‪ ,‬כי בתחלתו עבודתו יותר קשה‬ ‫הכותב וחותם בידידות נאמנה‬ ‫לחנך הנער עפ"י דרכי למודו‪ ,‬ולעומת זה שבח למודו בסוף יותר טוב ושוה יותר‬ ‫א' אחרי קדושים ב' אייר תש"פ‬ ‫בכל שבוע וחודש‪ ,‬וטוב אחריתו מראשיתו‪ .‬וגם לא דמי לשאר פועל ואריס שאם‬ ‫*‬ ‫יחזור בו באמצע קנינו יעמיד אחר במקומו‪ ,‬משא"כ במלמד ידוע הוא דמזיק‬ ‫ה‬ ‫טפשמה רבד‬ ‫המוחזק וכמבואר בשו”ע סימן שי”ז במח’ ורמ”א‪ ,‬וזה לפי”מ שכתב הסמ”ע שם‬ ‫הגאון הרב אברהם עמרם מייזעלס שליט"א אב"ד מיהאלדי‪ -‬בעמח"ס ויען‬ ‫בסי’ של”ד ס”ק א’ דבעה”ב הו”ל כפועל משום דבעה”ב הוי מוציא מיד השוכר‬ ‫אברהם‬ ‫שהוא מוחזק‪ ,‬וא”כ ה”ה כשיש להמשכיר אומדנא שרוצה לבטל השכירות דבזה‬ ‫אחדשה”ט הנני בזה במענה ע”ד שאלתך בעניין השכירות שבתוך זמן‬ ‫הו”ל הוא המוחזק‪ ,‬ובאמת ה”ה כשהשוכר רוצה לבטל השכיר מטעם אומדנא‬ ‫השכירות נולד אומדנא וסיבה לבטל השכירות‪ ,‬והמשכיר טוען אדעתא דהכי‬ ‫הרי בידו לעשות כן ומשום דגם הוא הרי הוא מוחזק בהדמים וכנ”ל והבן‪.‬‬ ‫לא השכיר‪ ,‬אי יכול לבטל מטעם זה את השכירות‪ ,‬ועוד שאלה בפיו בענין זה‪,‬‬ ‫והנה בשו”ת הרמ”א סי’ כ’ וציין לדבריו הש”ך בסימן של”ד שם סק”א עיי”ש‪,‬‬ ‫באופן שהמשכיר נתן רשות להשוכר להשים חפציו במקום אחד שלא נכלל‬ ‫וכנראה דהכי סבירא ליה‪ ,‬וז”ל מאחר שנגמר ביניהם קנין השכירות ואין אחד‬ ‫בהשכירות‪ ,‬ועי”ז אירע להמשכיר איזה הפסד ממון‪ ,‬ובעבור זה רוצה לבטל‬ ‫מהם יכול לחזור גם טענת אונס לא מהני כלל (דהיינא אונסא דנולד לאחר זמן) והראיה‬ ‫הרשות הזה אי בידו לעשות כן‪.‬‬ ‫מהא דכתב הטור רי”ס שי”ב וז”ל המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ לזמן‬ ‫תשובה ‪ -‬הנה טרם שנבא לעיין בנידון הנ”ל נבאר גדר אומדנא בכלל‪,‬‬ ‫קצוב א”י לחזור ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום‬ ‫ובמכירה‪ ,‬ואח”כ נבא לני”ד‪ ,‬והנה בתוס’ כתובות דף מ”ז ע”ב ד”ה שלא כתב וא”ת‬ ‫לדור בו אפילו העני וצריך למכרו א”י להוציאו וכו’ א”כ שמעינן דלא אזלינן בתר‬ ‫א”כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע”מ כן לקחה‪,‬‬ ‫אומד דעתם להוציא השוכר מביתו תוך זמנו דהא כשנפל ביתו איכא אומדנא‬ ‫וי”ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הי’ רוצה ליכנס וכו’ ועיי”ש דדבר שאינו תלוי‬ ‫גדולה דאדעתא דהכי לא השכירו עיי”ש עכ”ד הרמ”א‪ ,‬ולכאורה מדבריו נראה‬ ‫אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו כיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום‬ ‫דלא כמו שהבאנו לעיל מדברי הש”ך דבשכירות דבכל יומא ויומא הוי שכירות‬ ‫ספק ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קני‬ ‫חדשה יכול לבטל בדאיכא אומדנא אימתי שירצה וכנ”ל‪ ,‬אולם המעיין שם‬ ‫ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דאיכא נמי דעת מקנה שלא הי’‬ ‫בדברי הרמ”א יראה דלא קשה מידי דכ’ שם וז”ל ולא שייך כלל נידון דידן להא‬ ‫מקנה לו לדעתו אם לא יפרש עכ”ד התוס’ ועי’ במשנה למלך פ”ו מהל’ זכייה‬ ‫דאמר רבא פרק האומנין האי מאן דאוגיר אגורי לדחלא ופסיק נהרא וכו’ ופסקו‬ ‫שהרבה בחבילי קשיות ע”ד התוס’‪ ,‬ושוב הסביר דברי התוס’ ותוכן דבריו הוא‪,‬‬ ‫שם הפוסקים המרדכי והרא”ש והטור דכל מידי דהוי למידע לפועל ולהבעה”ב‬ ‫דבאופן דליכא שום הפסד למוכר בחזרת המקח אז אינו תלוי בדעת המוכר כלל‪,‬‬ ‫או דלא הוי להו למידע לשניהם פסידא דפועל ולא הוי פסידא דבעה”ב אא”כ‬ ‫ומשא”כ אי איכא הפסד למוכר וכגון בשנטרפה וכדומה אז אינו יכול לחזור בו‬ ‫ידע בעה”ב לא פועל ולא אתני‪ ,‬דכ”ז לא מיירי אלא שא”א לעשות השכירות‬ ‫מן המקח אלא אם כן פירוש דקונה רק אדעתא דהכי עכ”ד עיי”ש‪.‬‬ ‫או הפעולה מחמת אונס אבל במקום דאפשר לגמור השכירות אם יוכל לחזור‬ ‫מטעם דאדעתא דהכי לא השכיר זה אינו תלוי זב”ז כלל עכ”ל‪ ,‬והרי שפתיו ברור‬ ‫וראיתי בנתיבות סימן ר”ל ס”ק ב’ שאחרי שהביא דברי התוס’ והמל”מ הנ”ל‬ ‫מללו דהא דאונס מבטל השכירות היינו דוקא באם ע”י האונס שוב אין השכירות‬ ‫כתב בהא דס”ל להתוס’ דהיכא דהמקח תלוי רק בדעת אחד יכול לבטל המקח‬ ‫מועיל לו כלל‪ ,‬אבל אי איכא אומדנא מן הצד דאדעתא דהכי לא השכיר ליה‬ ‫זה דוקא באופן שנולד האומדנא מקודם שנשתמש הלוקח במקח אבל אם כבר‬ ‫בכה”ג א”י לבטל השכירות‪.‬‬ ‫השתמש הלוקח במקח אינו מועיל שום אומדנא לבטל המקח‪ ,‬וכן אם היתה‬ ‫כבר ראויה להשתמשות הלוקח אעפ”י שלא נשתמש בה עדיין ג”כ אינו יכול‬ ‫ובאמת אפילו להרמ”א דאומדנא לא מבטל השכירות באופן דהשכירות‬ ‫לבטל עוד את המקח ע”י שום אומדנא שהוא עכ”ד עיי”ש‪ ,‬ולפי”ז יוצא לנו‬ ‫לא נתבטלה לגמרי ע”י האומדנא וכנ”ל אין כונתו להעדיף שכירות על מו”מ‪,‬‬ ‫דבמתנה עפ”י דתלוי רק בדעת הנותן א”י לבטל אם היתה ראויה להשתמשות‬ ‫ואומדנא שאי תלוי בדעת שניהם רק בדעת האחד דבכה”ג במו”מ יכול לבטל‬ ‫הלוקח‪ ,‬וכן באופן שיורין להמוכר הפסד ממון דבכה”ג המקח חוזר וכנ”ל‪ ,‬מ”מ‬ ‫המכר גם בשכירות יכול לבטלו‪ ,‬וראיה דברמ”א שם מסיק דאיירי דהשוכר לא‬ ‫אם היתה כבר ראויה להשתמשות הלוקח א”י לחזור‪.‬‬ ‫מוצא לשכור לו בית במקום אחר‪ ,‬והיינו דבכה”ג יש לו להשוכר הפסד כיון‬ ‫דאינו מוציא במקום אחר והו”ל תלוי בדעת שניהם‪ ,‬ולפי”ז בנתן רשות המשכיר‬ ‫והנה כל זה הוא במכירה ומעתה נראה האיך הדין בשכירות‪ ,‬והנה ז”ל הרמ”א‬ ‫להשוכר להשתמש בשום מקום וכו’ דברים שאינם תלויים בהשכירות בכה”ג אם‬ ‫בסימן של”ד סעיף א’ מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות אין צריך‬ ‫אירע הפסד להמשכיר יכול לומר דאדעתא דהכי לא נתן לו רשות דל”ה אומדנא‬ ‫לשלם לו רק מה שדר בו הבעה”ב הוי כפועל והוי ליה להתנות‪ ,‬מיהו יש חולקין‬ ‫דתליא בדעת שניהם רק הוי כמתנה‪ ,‬אולם באופן שנכלל בכלל השכירות דהוי‬ ‫וכו’ ועי’ בש”ך שם ס”ק ב’ שהביא בשם הב”ח סוף סי’ שי”ב דלא אמרינן שכירות‬ ‫תלוי בדעת שניהם אז תליא אי האומדנא מבטל לגמרי תועלת השכירות וכנ”ל‪.‬‬ ‫ליומא ממכר הוא אלא בהנאה דריבה קרא ולא בשאר דוכתי‪ ,‬ועוד נ”ל דאפילו‬ ‫ועוד נראה דבהך נתינת רשות עדיף יותר‪ ,‬דהנה זה פשוט דגילוי דעת מהני‬ ‫אי אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא אין היורשין צריכין לשלם דיש לומר דכל‬ ‫בשכירות וכמו שכ’ הרמ”א בסימן שי”ב סעיף ט’ ואם אמר ליה מתחילה שאינו‬ ‫יומא ויומא ממכר הוא‪ ,‬עוד י”ל דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא‬ ‫משכיר רק משום שאוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו‪ ,‬ועי’ בקצוה”ח סימן‬ ‫בענין שהו”ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר הכנ”מ כיון דטעמא דבעה”ב‬ ‫ש”ט סק”א שהק’ דהא בעינן כדיני התנאים וכו’ ועיי”ש בנתיבות שתי’ דאיירי‬ ‫הו”ל כמו פועל והו”ל להתנות בטל השכירות‪ ,‬מיהו אם כבר קיבל השכירות‬ ‫בבית דעביד למיגר וכו’ והרי דבכל גילוי דעת הוי כהתנה במפורש‪ ,‬ועי’ ברמ”א‬ ‫א”צ להחזיר מטעם כיון דנתן את שכרו נתרצה לו שהוא שלו אפילו אם יארע‬ ‫סימן ר”ז סעיף ד’ דבמתנה הוי דברים שבלב מועילים והוי כאילו פירוש לו‪,‬‬ ‫אונס עיי”ש באורך‪ ,‬ומעתה הרי לדעת הש”ך דבכל יומא ויומא ממכר הוא ואין‬ ‫וא”כ בדאיכא אומדנא לחזור על הנתינת רשות ודאי שיכול לחזור דהרי במתנה‬ ‫לו שייכות להיום שלפניו‪ ,‬ונמצא דאעפ”י שכבר ירד לתוכה בתורת שכירות‬ ‫בכה”ג אומדנא כ”ש מבטל המתנה ודו”ק‪.‬‬ ‫מ”מ יכול המשכיר לבטל את השכירות באופן דאינו תלוי בדעת שניהם וכנ”ל‬ ‫ולא אמרינן דכיון דכבר ירד להשתמש בה שוב א”י לחזור וכנ”ל מ”מ הרי בכל‬ ‫ונמצא יוצא לנו מכל הנ”ל דינים כדלהלן‪:‬‬ ‫יום הוי שכירות בפנ”ע ועל השכירות דלמחר הרי לא ירד עדיין ולפי”ז לפי”מ‬ ‫הא) אונס שאירע בגוף השכירות והיינו דהשכירות שוב אינו מועיל כלום‬ ‫דנקט הש”ך בסק”ב לעיקר דבמת בתוך זמן השכירות היורשים אינם צריכין‬ ‫וכגון שמת השוכר וכדומה‪ ,‬בכה”ג באנו למחלוקת הש”ך והרמ”א אי נתבטל‬ ‫לשלם ומשום אומדנא ול”ד למו”מ דבכבר ירד א”א לבטל‪ ,‬נמצא דבכל אומדנא‬ ‫השכירות‪ ,‬והש”ך ס”ל דנתבטל השכירות‪.‬‬ ‫בשכירות דמחמת אונס יוכל המוכר לבטל השכירות מטעם זה דהוא הוי‬ ‫ו‬ ‫טפשמה רבד‬ ‫הב’) באונס שאינו מבטל את גוף השכירות (כנ”ל באופן א’) רק שנתהווה הגאון הרב אהרן אליהו שפיצער שליט"א ‪ -‬ר"מ בישיבה גדולה דסאטמאר‬ ‫אומדנא שאומר המשכיר דאדעתא דהכי לא השכיר‪ ,‬בכה”ג כיון דתלוי בדעת‬ ‫שניהם אינו יכול לבטל השכירות‪ ,‬אבל באופן כזה שאינו מגיע הפסד להשוכר‬ ‫בגבאי צדקה שאסף מעות לצורך רמבעהנ”ס או קרן הצלה אם נעשה‬ ‫ועדיין לא נכנס לדור בו ויש לו מקום אחר לדור בו הרי אינו תלוי רק בדעת‬ ‫עליו שומר להתחייב‬ ‫המשכיר בכה”ג יכול לבטל השכירות אם איכא אומדנא‪ ,‬וה”ה השוכר יכול לבטל‬ ‫בגבאי צדקה שאסף מעות לקופת רבי מאיר בעל הנס או קרן הצלה‪ ,‬אם‬ ‫השכירות בכה”ג‪ ,‬בדליכא הפסד להמשכיר אם יש לו אומדנא‪ ,‬ומשא”כ כשיש‬ ‫נעשה עליהם שומר להתחייב‬ ‫להמשכיר הפסד א”י לבטלו‪.‬‬ ‫בסי’ ש”א ס”ו מבואר שבאופן שהוא שומר לחלק לעניים פטור‪ ,‬אבל אם‬ ‫נעשה שומר של הגבאי שאמר לו הגבאי שמור לי‪ ,‬חייב כשאר שומר‪ .‬ובנד”ד‬ ‫הג’) בנותן לו רשות על שום דבר שלא בתוך השכירות רק כמתנה בעלמא‬ ‫הוא אינו שומר לחלק לעניים‪ ,‬רק דעתו ליתנו אח”כ לגבאי שהוא יחלקו‪ ,‬אבל‬ ‫בכה”ג ודאי דאינו תלוי רק בדעת הנותן ואפילו איכא הפסד להמקבל יכול‬ ‫סו”ס הגבאי לא עשאו לשומר‪ ,‬ויש לדון אם נעשה בכה”ג שומר‪.‬‬ ‫המשכיר לבטל הרשות‪.‬‬ ‫ובפתחי תשובה שם ס”ק ו’ הביא מתשובת חוות יאיר‪ ,‬ושם בסק”ה משו”ת‬ ‫ובזה אסיים בברכה מרובה והנני ידידו דו”ש כה”י‬ ‫שיבת ציון‪ ,‬דמי שמסובב בקלפי לגבות מעות לצדקה לא הוה שומר להתחייב‪,‬‬ ‫הק’ אברהם עמרם מייזעלס‪ ,‬מפק”ק ברוקלין‬ ‫דהו”ל ממון שאין לו תובעין‪ ,‬ואע”ג דהוא אינו המחלק רק מוסרו לגבאי‪ ,‬אפ”ה‬ ‫אינו שומר‪ ,‬כ”א באותו מעשה שהביא שם בשיבת ציון‪ ,‬דשם הגבאי בעצמו תובע‬ ‫*‬ ‫שהוא באחריותו‪ ,‬ועיי”ש‪ .‬אבל בפתחי תשובה כתב דזה דלא כמ”ש בנתיבות‪,‬‬ ‫דלפי דברי הנתיבות סק”י דדוקא כשהשומר הוא המחלק אז הוי ממון שאין לו‬ ‫תובעין‪ ,‬ועיי”ש‪.‬‬ ‫(הוספה לדברי התשובה הנ”ל)‪.‬‬ ‫אבל צריך לי עיון בדבריו‪ ,‬דשם הא כונת הנתיבות לחלק‪ ,‬דבציבור שנותנים‬ ‫מעות לגבאים שהן נותנים לכל עני כדינם‪ ,‬ואם יתרבו עניים צריכין הציבור‬ ‫ושוב ראיתי בשו”ת מהרש”ל סימן ל”ח שנקט בפשיטות דהמשכיר יכול‬ ‫להוסיף‪ ,‬ואם יתמעטו עניים וישאר ממון נוטל הקהל המעות לצרכם‪ ,‬ודאי‬ ‫לבטל השכירות כל אימת שירצה ע”י אומדנא עיי”ש‪ ,‬ונראה דבני”ד א”א לצרף‬ ‫מעות הציבור הוא והוי כיש לו תובעים ע”כ‪ ,‬היינו דהצבור הוי הבעלים‪ .‬אבל‬ ‫כלל את דבריו דיוכל לטעון קי”ל כהרש”ל‪ ,‬דנראה דהרש”ל אזיל בזה לפי שיטתו‬ ‫באופן שהשומר אינו המחלק אלא הגבאי הוא המחלק‪ ,‬ואין זה נוגע להציבור‬ ‫דאם נפל ביתו של המשכיר אפילו בתוך זמן השכירות יכול לבטל את השכירות‬ ‫שאינו באופן הנ”ל‪ ,‬נראה ג”כ שהוא נקרא ממון שאין לו תובעים‪.‬‬ ‫עיי”ש בתשובה‪ ,‬אבל לדידן דקיי”ל בזה בשו”ע סי’ שי”ב סעיף י”א בלי שום‬ ‫חולק דבכה”ג אינו יכול לבטל השכירות א”כ א”י לטעון קי”ל כהרש”ל רק קי”ל‬ ‫והנה הפתחי תשובה שם ציין לעי’ במה שכתב בנחלת צבי‪ ,‬ובנחלת צבי שם‬ ‫כהרמ”א דא”י לבטל השכירות וכמו שהסברנו לעיל מדברי התוס’ כתובות וכו’‪,‬‬ ‫הביא ראיה מיו”ד סי’ רנ”ח ס”ה‪ ,‬דכתב שם הרמ”א‪ ,‬המחייב עצמו בקנס לצדקה‬ ‫כיון דתלוי בדעת שניהם וכו’‪ ,‬ומשא”כ במתנה דתליא רק בדעת הנותן אז יכול‬ ‫וכו’‪ ,‬ויכול הגבאי לתבעו דמקרי ממון שיש לו תובעים‪ .‬ואח”כ כתב הנחלת צבי‬ ‫לבטל וכנ”ל‪.‬‬ ‫וז”ל‪ ,‬ולפי”ז בעובדא דתשובת חוות יאיר וכו’‪ ,‬הנה לפ”ד הנתיבות יש לחייבו ג”כ‬ ‫בדיני אדם‪ ,‬כיון שהשמש לעולם לא הי’ מחלק רק הגבאי צדקה‪ ,‬א”כ מקרי ממון‬ ‫ומצאתי או”ן לי בדברי הב”ח סוף סי’ שי”ח שחילוק בין הא דקיי”ל‬ ‫שיש לו תובעים דהיינו הגבאי צדקה‪ .‬ואין לומר דשאני הכא שהשמש לא קבל‬ ‫דברחיים אם איכא אומדנא יכול לבטל השכירות‪ ,‬ובשוכר בית וחצר וחנות‬ ‫מיד הגבאי צדקה רק גנב קודם שהגיע ליד הגבאי‪ ,‬דזה אינו‪ ,‬דהא חזינן היכא‬ ‫א”י לבטל השכירות בדאיכא אומדנא‪ ,‬וז”ל ולא דמי לשוכר בית וחצר וחנות‬ ‫דקיץ להו מיחייב אע”ג דהעניים לא מסרו לידו כו’‪ ,‬א”כ ה”ה בגבאי צדקה שבידו‬ ‫דהשוכר נפסד הרבה אם יוציאנו מהבית תוך הזמן דלא אשכח לאוגירי תוך‬ ‫לחלק למי שירצה לדעת הנתיבות דנקרא בעלים‪ ,‬אין חילוק בין אם מסר לידו‬ ‫הזמן‪ ,‬דל”ה השכירות להרויח כדהכא גבי רחיים עכ”ד‪ ,‬וכוונת דבריו כמו‬ ‫הגבאי או לא‪ ,‬כל שדרך ליתנו להגבאי מיקרי ממון שיש לו תובעים וכו’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫שהסברנו לעיל דבמקום דאיכא הפסד גם להשוכר אז תלוי ג”כ בדעתו וא”כ‬ ‫ונראה כוונתו‪ ,‬דהגבאי מקרי דיש לו דין תובע על הממון‪ .‬והנה במה שהביא‬ ‫הוי תלוי בדעת שניהם‪ ,‬ומשא”כ בדליכא הפסד להשוכר אז אינו תלוי בדעתו‬ ‫מיו”ד סי’ רנ”ח נראה דשם הנדון דהוא עצמו מיחייב מכח דנדר לצדקה‪ ,‬וכתב‬ ‫וכדברי המל”מ הנ”ל‪ ,‬רק בדעת המשכיר‪ ,‬ומשו”ה יכול לבטל השכירות‬ ‫דיש להחוב זה תובעים דחייב ליתנו לעניים שבאותו העיר דזה הי’ נדרו‪ ,‬וזה‬ ‫בדאיכא אומדנא‪.‬‬ ‫החוב יכול הגבאי לתבעו‪ ,‬דזהו חובתו מכח נדרו ליתנו לגבאי‪ ,‬וע”כ יש לו דין‬ ‫ממון שיש לו תובעים‪ ,‬ודו”ק‪ .‬ובמ”ש דכ”כ הנתיבות כונתו למ”ד בנתיבות סק”ח‪,‬‬ ‫ובנידון דידן בנתינות רשות אעפ”י דאיכא הפסד להשוכר‪ ,‬יכול המשכיר‬ ‫דשם מקשה דאיך יכול הגבאי לחייב לשומר אם המעות אינם שלו‪ ,‬ועיי”ש במ”ש‬ ‫לבטל השכירות מטעם אומדנא‪ ,‬ושונה הוא ממקח וממכר‪ ,‬דבמתנה אינו תלוי‬ ‫בתחילת דבריו‪ ,‬ומבאר שם לבסוף דהגבאי שיש לו רשות לחלק שנתן לאחר‬ ‫רק בדעת הנותן דיכול לומר לו דלא נתן רק אדעת כן ובלאו הכי לא וכנ”ל‪,‬‬ ‫לשמור הוי ממון שיש לו תובעין וכו’‪ ,‬והטעם נראה‪ ,‬דכיון שהגבאי מברר העניים‬ ‫ונמצא דבכה”ג ברשות בחנם ורוצה המשכיר לבטל הרשות בידו‪ ,‬ויש לעיין‬ ‫שרוצה לחלק להם‪ ,‬אמרי’ ברירה שלהם נתרצה תיכף והן הן התובעין‪ ,‬דבממון‬ ‫בשוכר ומשכיר היכא דהמשכיר מבטל השכירות מטעם אומדנא והמשכיר‬ ‫אמרינן ברירה וכו’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וזהו דמדמה הנחלת צבי הגבאי צדקה לעניים דקיץ‬ ‫נותן לו דירה אחרת באופן שאין להשוכר מזה שום הפסד ממון אי יכול לבטל‬ ‫להו‪ ,‬דזהו חד טעמא‪.‬‬ ‫השכירות דלפ”יד הב”ח הנ”ל וכן לפי דברינו הנ”ל נראה דבכה”ג יכול לבטל‬ ‫וילע”ב ודו”ק‪.‬‬ ‫אבל צריך לעיין בדברי הנתיבות‪ ,‬דהנה בלשון המדרכי שהביא הרמ”א כתב‬ ‫וז”ל‪ ,‬אם הגבאי אמר לשומר שמור לי לצרכי ארנקי של צדקה ואם תפשע‬ ‫*‬ ‫ז‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫תמ”ג‪ ,‬ושם בשו”ע הרב קו”א סק”ב כתב וז”ל‪“ ,‬אלא ע”כ צ”ל דמה דשומר חינם‬ ‫תתחייב לי‪ ,‬חייב וכו’‪ ,‬והגבאי מיהא יש לו להחזיר לעניים ואין לו להרויח בדבר‪,‬‬ ‫חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה‪ ,‬אלא משעה שנמסר לו‬ ‫כי למה יעשה סחורה במעות של צדקה‪ ,‬דקיימא לן כר”י דאמר תחזור פרה‬ ‫הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות בהגיע הזמן‪ ,‬אלא שאם בתוך‬ ‫לבעלים הראשונים‪ ,‬ע”כ‪ .‬א”כ משמע מדבריו להיפך‪ ,‬דהעניים עדיין לא זכו‬ ‫הזמן נאבדה ממנו שלא ע”י פשיעתו בשמירתו‪ ,‬חסה עליו התורה ופטרתו‪,‬‬ ‫רק הגבאי בעצמו הוא התובע‪ ,‬והוא עשאו לשומר לצרכו‪ .‬ואדרבה הי’ לו הו”א‬ ‫דמה היה לו לעשות‪ ,‬עכ”ל‪ .‬אבל כמה אחרונים סוברים דחיובו הוא על עצם אי‬ ‫דיכול ליטלו לעצמו‪ .‬ועיי”ש בביאור הגר”א שהעתיק ג”כ כן ודו”ק‪[ .‬ובאמת צ”ע‬ ‫שמירתו‪ ,‬וכ”כ ביש”ש בב”’ק פרק דו”ה‪ ,‬ועיין עוד בקו”א שם‪.‬‬ ‫אם שייך בכה”ג ברירה באופן שמעולם לא נתברר‪ ,‬וצ”ע בזה]‪.‬‬ ‫עכ”פ אם חיובו מכח אחריות כנראה דאין לחייבו‪ ,‬דסו”ס אחריות של ממון‬ ‫והנה עי’ במחנה אפרים ה’ שומרים סי’ ט”ז‪ ,‬שכ’ דבעצם הפטור של לשמור‬ ‫שאין לו תובעים א”א לעשותו מחויב‪ ,‬אבל מכח אי שמירתו יכולים לחייבו‪,‬‬ ‫ולא לחלק לעניים מיירי במסרם לידו לחלקם‪ ,‬אבל באופן שהגבאי הי’ מוסרם לידו‬ ‫דסו”ס כיון דגבאי צדקה הוא אפשר לחייבו בשמירתו [ואגב לכאורה יש בזה‬ ‫לשמור‪ ,‬והי’ יכול לתובעו את אשר הפקיד אצלו‪ ,‬חייב‪ .‬וכתב שכ”כ בשו”ת הרא”ם‪.‬‬ ‫סתירה בדברי השו”ע הרב‪ ,‬בסי’ ת”מ בסעי’ י’ כתב שם בהג”ה דקבלת שמירת‬ ‫אבל הביא דבשו”ת מהרי”ט סי’ ל”ט כ’ דאפי’ אם הגבאי (שהי’ רב יוסף) הי’ מפקיד‬ ‫שומרים בשו”ח אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו‪ ,‬דזה‬ ‫אצלו לשמור‪ ,‬ג”כ הי’ פטור‪ ,‬דכיון שהגבאי גופי’ הי’ פטור שהרי לחלקם באו לידו‪,‬‬ ‫נקרא קבלת שמירה בלבד‪ ,‬שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי‪ ,‬ואם יפשע ולא‬ ‫כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור‪ ,‬דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי’‪.‬‬ ‫ישמרנו יפה חייב לשלם לו‪ ,‬שהפושע הוא כמזיק בידיים‪ ,‬ועיי”ש‪ .‬וצ”ע‪ ,‬דמשמע‬ ‫מכאן דמחייב משום אי שמירה‪ ,‬ואכ”מ להאריך בזה]‪.‬‬ ‫ושם בסי’ ט”ו כתב המחנה אפרים דתלוי בנידון אם יכול לחייב אחר‬ ‫באחריות כאשר הוא בעצמו פטור‪ .‬והביא עוד את שי’ רבינו שמשון במרדכי‬ ‫ועיי”ש עוד במחנה אפרים במ”ש בדברי הרמב”ם‪ ,‬אבל בפשטות הי’ נראה‬ ‫במס’ ב”ב בפרק השותפין‪ ,‬שהקשה דל”ל לדרשה דלשמור‪ ,‬תיפוק לי’ דהוי ממון‬ ‫דדברי הרמב”ם הם כמ”ש הר”ש‪ ,‬דכיון דעצם הממון הוא ממון שאין לו תובעין‪,‬‬ ‫שאין לו תובעין‪ ,‬ותי’ דרב יוסף גבאי הי’ ותובע מההוא גברא את אשר הפקידו‪.‬‬ ‫פטור עליו מגזה”כ דלשמור ולא לחלק‪ ,‬ודו”ק‪ .‬וכן נראה דלמד במשנה למלך בפ”ד‬ ‫וכתב דכ”ה ג”כ סברת הראב”ן‪ ,‬דאפילו אם הפקידו הבעלים בידו לשמרם‪ ,‬ופשע‬ ‫מהל’ מלוה ולוה ה’ י”ד (בד”ה עוד כתב הטור‪ ,‬השני)‪ ,‬שכ’ שאם הגזבר מסרו לידו לחלק‪,‬‬ ‫בהם‪ ,‬ה”ז פטור משום דרשה דלשמור‪ ,‬לאפוקי הני זוזי דהרי הם עומדים לחלק‪.‬‬ ‫ממון שיש לו תובעין הוא‪ ,‬שהגזבר תובעו מן הנפקד‪ ,‬שכל זמן שלא עשה שליח‬ ‫ועיי”ש מ”ש עוד שי’ דס”ל כן‪.‬‬ ‫שליחותו ברשותא דגזבר הוא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬נראה דלאו דווקא משום דמסרו בידו לחלק‪,‬‬ ‫רק דרוצה לחול על המעות דין ממון שאין לו תובעין‪ ,‬לכך אמר זה המשל‪ ,‬אבל‬ ‫ולפי”ז צ”ע בדברי הרמ”א לשי’ הני ראשונים דכל דהמעות אין לו תובעים‬ ‫כנראה דאין חילוק אם אמר שישמור לו ויחזירנו לו‪ ,‬דג”כ פטור מכח זה‪ ,‬דבעצם‬ ‫א”א להתחייב עליו מדין שומר‪ .‬וצ”ל או דס”ל דהמרדכי בב”ק חולק עליו‪ ,‬וצ”ע‪,‬‬ ‫אין חילוק מדינא‪ ,‬וכן משמע במהרי”ט סי’ ל”ט שהביא שם‪.‬‬ ‫דהא בדרכי משה ציין לעי’ במרדכי בב”ב דשם הביא דברי הר”ש‪ .‬ובע”כ נראה‬ ‫דצ”ל כמו שכתב שם הנתיבות בתחילתו‪ ,‬דהמרדכי מיירי באופן שאמר שמור לי‬ ‫נמצא דעצם דין הרמ”א תלוי במחלוקת הנ”ל‪ ,‬אם לא שנפרש כמו שכתבתי‬ ‫ואתחייב לשלם וחייב עצמו לשלם‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫לבאר בדבריו‪ .‬ובאופן הנ”ל דלא הפקידו הגבאי צדקה לשמור‪ ,‬נראה דאינו חייב‬ ‫באחריותו‪ .‬ובענין לצאת יד”ש באופן דלא פשע‪ ,‬בודאי צ”ע אם יש לחייבו‪ .‬וכ”ז‬ ‫ובמה דחולקין הנ”ל באופן דהממון בעצם הוא ממון שאין לו תובעין ומחייבו‬ ‫כתבתי להעיר ולא להלכה למעשה‪.‬‬ ‫בשמירה‪ ,‬אם אפשר לחייבו בתשלומין‪ ,‬כנראה שזה תלוי במ”ש בשו”ע או”ח סי’‬ ‫*(‬ ‫כסאות למשפט‬ ‫שו”ת ובירורי הלכה בדיני שכירות‬ ‫שכר בית לזמן קצוב ולא שילם את דמי השכירות‪ ,‬האם יכול המשכיר לעכבו מלדור בבית?‬ ‫אם אינו משלם‪ ,‬ונמצא שהספק הוא בזכותו בקרקע‪ .‬ומבואר מדבריו ששוכר‬ ‫הרב בן ציון רגאס‬ ‫שלא שילם‪ ,‬יכול הבעלים לעכבו מלדור בבית‪.‬‬ ‫בסימן שי”ז (סעיף ב) כתב הרמ”א בשם המרדכי (ב”מ רמז שפז)‪,‬שכל טענות‬ ‫אמנם המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן כא) השיג על דבריו וז”ל‪‘ ,‬ולא ידעתי‬ ‫שיש בין המשכיר לשוכר‪ ,‬יכול המשכיר להשבע היסת ולהוציאו‪ .‬ובדרכי משה‬ ‫מנא ליה דבתוך זמנו יכול להוציאו מהבית או יתן לו כמו שאומר‪ ,‬הא כיון‬ ‫(שם) הביא את דברי המרדכי יותר באריכות‪ ,‬שאם המשכיר אומר בעשר שכרתי‬ ‫דשכירות מכירה לזמן קצוב הוא‪ ,‬אין לו עליו אלא תביעת דמים’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫והשוכר אומר בחמש‪ ,‬יכול המשכיר להציאו בשבועת היסת‪ ,‬דקרקע בחזקת‬ ‫נמצא שנידון זה תלוי במחלוקת הש”ך והמחנה אפרים‪ ,‬דלהש”ך שוכר שלא‬ ‫בעליה עומדת‪.‬‬ ‫שילם – יכול המשכיר לעכבו מלדור בבית‪ ,‬ולהמחנה אפרים אינו רשאי לעכבו‪.‬‬ ‫וביאר הש”ך (שם ס”ק ה) דהא דאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת אף‬ ‫*‬ ‫שהספק אינו אלא במעות‪ ,‬איירי בתוך זמן השכירות שיכול המשכיר להוציאו‬ ‫ח‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫וכן נקט הש"ך (סימן שיז ס"ק ה) וז"ל‪' ,‬והוא הדין היכא דמחולקים על הקציצה‬ ‫יד המשכיר על העליונה‪ ,‬שיכול להוציאו מן הקרקע או יתן לו כמו שאומר‪,‬‬ ‫הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש‬ ‫דקרקע בחזקת בעליה קיימא'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והיינו דהיכא שהמשכיר אומר בי' והשוכר‬ ‫נידון זה תלוי במחלוקת הש”ך והמחנה אפרים כנ”ל‪ .‬אכן באמת יש לעיין‬ ‫אומר בה'‪ ,‬המשכיר נאמן‪ ,‬משום דקרקע בחזקת בעליה קיימא‪ .‬ומבואר דסבירא‬ ‫בדעת הש”ך‪ ,‬דלכאורה מאי שנא ממקח וממכר שפשוט שעצם המכר אינו תלוי‬ ‫ליה להש"ך שהקרקע עדיין בבעלות המשכיר כלפי תביעת השכר‪ ,‬דאין לומר‬ ‫בתשלומין‪ ,‬ואם יש טענות בין המוכר ללוקח – אין כאן אלא תביעת דמים בלבד‪.‬‬ ‫דכונת הש"ך לסברת הנתיבות המשפט (סימן קצא ס"ק ג) שכל מקח נעשה על‬ ‫ובנתיבות המשפט (שם ס”ק ב) עמד בזה וכתב ז”ל‪‘ ,‬ונראה‪ ,‬דרצה ליישב שלא‬ ‫תנאי שהלוקח יתן דמים‪ ,‬שהרי הכא השוכר טוען ששילם‪ ,‬ובספק תנאי הלוקח‬ ‫תקשה מאי שנא בלוקח שידוע שמכר לו החפץ בקנין סודר ומחולקין על סך‬ ‫הוא המוחזק‪.‬‬ ‫הממון – דהלוקח נאמן‪ ,‬ומהיכי תיתי לא יהיה השוכר נאמן בזה‪ ,‬הא שכירות‬ ‫ועדיין אפשר לטעון‪ ,‬דסוף סוף הריטב"א חולק‪ ,‬מדלא מחייב את היורשים‬ ‫ליומא ממכר הוא‪ .‬אכן החילוק פשוט‪ ,‬דבשלמא במקח כבר יצא המקח לגמרי‬ ‫לשלם דמי השכירות אחר מיתת אביהם‪ ,‬ואם היה הבית בבעלות המשכיר כלפי‬ ‫מרשות מוכר ואין לו אלא תביעת ממון על הלוקח‪ ,‬מה שאין כן שוכר‪ ,‬דשכירות‬ ‫השכר‪ ,‬האיך יכולים היורשין לדור בבית בלי לשלם שכר‪ .‬אלא ודאי סבירא ליה‬ ‫ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה‪ ,‬אבל מכל מקום אין קרקע יוצא לגמרי‬ ‫לריטב"א דשכירות הוה כמו מקח‪ ,‬ולא סבירא ליה כסברת הנתיבות המשפט‬ ‫מרשות בעלים’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫דאיכא תנאי במקח‪ .‬ובפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה אף בקרקע‪ ,‬כמבואר‬ ‫ומבואר מדבריו ששכירות אינה קנין אלא היא בגדר שעבוד‪ ,‬והיינו שהשוכר‬ ‫בתוס' (ב"ב לב‪ ,‬ב ד"ה והלכתא)‪.‬‬ ‫אינו קנה את הבית מתחילה לכל ימי השכירות‪ ,‬אלא הוא תלוי ועומד כל יום‬ ‫אמנם באמת נראה דבנידון דידן לא שייך לומר דמהני תפיסה‪ ,‬דהא איכא‬ ‫ויום אם הוא משלם או לא‪ ,‬ולא דמי למקח וממכר שמיד כשעשה הלוקח קנין‬ ‫ספק ספיקא‪ :‬חדא דעת הר"ן בנדרים‪ ,‬וכפי שפסק הש"ך שבשכירות הקרקע‬ ‫נקנה לו החפץ‪ ,‬ואין למוכר עליו כי אם תביעת דמים‪.‬‬ ‫בחזקת המשכיר לגבי תביעת השכר‪ ,‬ועוד דאיכא דעת הנתיבות המשפט דבכל‬ ‫מקח אם אין הלוקח משלם מתבטל המקח על ידי תנאי‪ .‬ואף דבמטלטלין מהני‬ ‫ולפי זה נראה לבאר‪ ,‬שהש”ך והמחנה אפרים אזלי בזה לשיטתם בגדר קנין‬ ‫תפיסה אפילו במקום ספק ספיקא‪ ,‬מכל מקום בקרקע דמהני תפיסה רק היכא‬ ‫שכירות‪ .‬דשיטת הש”ך (סימן שיג ס”ק א; שלד ס”ק ב) דלא אמרינן שכירות ליומא‬ ‫דאיכא פלוגתא דרבוותא ולא הוכרעה ההלכה‪ ,‬במקום ספק ספיקא לא מהני‬ ‫ממכר אלא לגבי אונאה‪ .‬ועוד כתב (סימן שלד שם) דאפילו אם נאמר ששכירות‬ ‫תפיסה‪ ,‬שהרי כבר הוכרעה ההלכה מכח הספק ספיקא‪.‬‬ ‫ליומא ממכר הוא לכל דבר‪ ,‬מכל מקום לא חל המכר מתחילה לכל ימי השכירות‪,‬‬ ‫אלא כל יום ממכר בפני עצמו הוא‪ .‬וממילא שפיר פסק שאם אינו משלם בתוך‬ ‫אכן עדיין יש לדון בזה מצד אחר‪ ,‬דבנתיבות המשפט (סימן שיב ס"ק יג) כתב‬ ‫זמן השכירות – יכול המשכיר לעכבו‪ ,‬דקרקע בחזקת בעליה עומדת‪ .‬אבל המחנה‬ ‫וז"ל‪' ,‬ומבואר בספר מחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ג) דבהקדים לו השכר‪,‬‬ ‫אפרים (שם סימן א) סבירא ליה דגדר השכירות הוא קנין לפירות‪ ,‬ושפיר השיג על‬ ‫דהיינו שפירש בשעת השכירות שהוא באופן שיקדים לו השכר‪ ,‬לכולי עלמא‬ ‫דברי הש”ך‪ ,‬דכיון ששכירות כממכר וודאי אין המשכיר יכול לעכבו‪ ,‬דכל זמן‬ ‫שכירות ליומא ממכר הוא'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫השכירות השוכר הוא המוחזק בקרקע‪ ,‬ואין למשכיר עליו כי אם תביעת ממון‪.‬‬ ‫ולפי זה בזמנינו שהשכירות היא באופן שמקדימים את השכר‪ ,‬ודאי גם הר"ן‬ ‫*‬ ‫מודה לריטב"א דשכירות כממכר‪ ,‬ונשאר רק ספק אחד אם איכא תנאי‪ .‬והדרינן‬ ‫להא דבפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה‪.‬‬ ‫אמנם בנתיבות המשפט (דיני תפיסה בעדים ס"ק ג) כתב‪ ,‬דסברת הש"ך הנ"ל‬ ‫הרב לשמה יחזקאל מייזעלס‪-‬ראש הכולל אהל המפשט‬ ‫שייכא גם באופן דצריכין להקדים המעות‪.‬‬ ‫לכאורה נידון זה תלוי בפלוגתא דרבוותא‪ ,‬דברעק"א (סימן שמא סעיף ג ד"ה‬ ‫משתמשים) דן לגבי שוכר שמת – האם היורשים יכולים לדור בבית בלי לשלם‬ ‫ועיין עוד בשער המשפט (סימן קז ס"ק ב)‪ ,‬דאף להריטב"א יכול המשכיר לגבות‬ ‫משום שכבר זכה אביהם בקרקע‪ ,‬ודמי השכירות אינם אלא חוב בעלמא‪ ,‬ומביא‬ ‫את דמי השכירות מהשכירות עצמה‪ ,‬והריטב"א מיירי כשכבר גרו היורשים בבית‬ ‫שם שכן הוא דעת הריטב"א (כתובות לד‪ ,‬ב ד"ה ויש)‪ .‬ומוכח מדבריו שעצם קנין‬ ‫עד סוף זמן השכירות‪ .‬ומכל מקום נראה שמה שכתבנו נוגע באופן שהשכירות‬ ‫השכירות אינו תלוי בתשלום דמים‪ ,‬ואם כן בנידון דידן שהשוכר אינו משלם‪,‬‬ ‫היתה בזול יותר מהשער שבשוק‪ ,‬דמשום גוביינא אינו יכול לגבות יותר מדמי‬ ‫אין המשכיר יכול להוציאו‪.‬‬ ‫השכירות שנתחייב לו‪.‬‬ ‫*‬ ‫אולם דעת הר"ן בנדרים (מו‪ ,‬ב ד"ה היכי) שבשכירות קרקע אין לשוכר זכות‬ ‫בבית אלא על ידי תשלומין‪ ,‬וז"ל הר"ן‪' ,‬ואחרים תירצו‪ ,‬דההיא דפרק משקלי עלי‬ ‫הרב בנימין זאב שוויממער‬ ‫בשלא הקדים שכרו למשכיר‪ ,‬וכיון דלא סגיא שלא יתחייב השוכר לתת שכר‬ ‫להקדש‪ ,‬נמצא שיש להקדש יד וזכות בכל הבית כמו שהיה למשכיר‪ ,‬ולפיכך חל‬ ‫הנה לכאורה תליא הא במילתא דפליגי בה תנאי ואמוראי‪ ,‬אי‬ ‫הקדש על הבית וכי דייר ביה במעילה קאי‪ .‬אבל מתני' כשהקדים שוכר למשכיר‬ ‫'שכירות ממכר ליומיה היא' אי לא‪ .‬דאי נימא דשכירות ממכר ליומיה היא‪,‬‬ ‫שכרו‪ ,‬וכיון דאסתלק ליה משכיר לגמרי לא מצי אסר‪ ,‬ובירושלמי נמי מפליג‬ ‫הרי קנה השוכר את השכירות וזכה בה והרי היא שלו‪ ,‬והחיוב לשלם אינו אלא‬ ‫כהאי גוונא בין הקדים לו שכרו ללא הקדים'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והיינו דאם לא הקדים שכר‪,‬‬ ‫חוב בעלמא המוטל עליו בין שאר חובותיו‪ ,‬ואין זכות השכירות תלויה ופדויה‬ ‫כיון שהוא עדיין של המשכיר כלפי תביעת שכר מהשוכר‪ ,‬יכול נמי להקדישו‪.‬‬ ‫בנתינת המעות‪ .‬הלכך‪ ,‬אף אם אינו משלם‪ ,‬אין למשכיר עליו אלא תביעת ממון‬ ‫בעלמא‪ ,‬אבל אינו יכול לנשל הימנו את מה שכבר קנה‪ .‬משא"כ אי נימא דאין‬ ‫הרי דשכירות לשיטת הר"ן שונה מכל מקח‪ ,‬דחשיב כדר בשל משכיר כלפי‬ ‫שכירות ממכר ליומיה‪ ,‬אלא אינו אלא שיעבוד בעלמא שיש לשוכר על המשכיר‪,‬‬ ‫זה שמחויב לתת לו שכר‪ .‬ולפי זה באינו רוצה לתת שכר פשוט שאין השוכר יכול‬ ‫יכול המשכיר לבטל השיעבוד מכל סיבה שהיא‪.‬‬ ‫לדור בבית‪ ,‬כיון שהוא שלו רק על ידי תשלום השכר‪.‬‬ ‫ט‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫העולה מזה‪ :‬אף לצד דשכירות ממכר ליומא היא‪ ,‬מצי המשכיר לסלק שוכר‬ ‫וכן כתב הגרעק"א בהגהותיו (חו"מ סימן שמ"א סעיף ב')‪ ,‬שדן ביתומים שהניח‬ ‫שאינו פורע דמיה‪ ,‬וגם הגרעק"א מודה בהא היכא דלא מיירי ביתומים‬ ‫להם אביהם שכירות אי חייבים לשלם דמי השכירות‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫*‬ ‫"ושוכר שמת‪ ,‬אם היורשים רוצים להשתמש בה‪ ,‬נלענ"ד דאף בלא הניח להם‬ ‫אביהם נכסים צריכים לשלם השכירות משלהם‪ ,‬כיון דאביהם לא היה לו זכות‬ ‫שימוש בחנם ה"נ אין להם זכות שימוש בחנם‪ .‬ומ"מ אפשר לומר דאביהם מיד‬ ‫הרב אליעזר אבא פריעד‬ ‫ששכר נעשה בעל חוב על דמיו וזכה בשימוש‪ ,‬ויכולים היורשים לומר אבינו אנו‬ ‫יסוד גדול בשכירות‪ ,‬דשכירות לא נקנה אלא בקנין‪ ,‬וכמו דכ' המחבר (סי' שט"ו‬ ‫יורשים זכות השימוש וחובו אין אנו משלמים‪ ,‬ודמי לקנה מטלטלין ולא נתן‬ ‫סעי' א')‪ .‬ואפילו לשי' רוב פוסקים דאין המשכיר יכול לבטל השכירות בלי קנין‬ ‫דמיהם ומת‪ ,‬דיורשים זוכים בהמטלטלין וחובו אין משלמים‪ ,‬ה"נ שכירות ליומא‬ ‫דשכירות ליומא ממכר הוא וכמש"כ הסמ"ע בריש סי' קפ"ט ובנתיבות (סי' של"ג‬ ‫ממכר הוא‪ .‬ויש ללמוד כן מדברי תשובות הרשב"א (ח"א סימן א'כח) (שדן ביתומים‬ ‫סקי"ח) ועוד מ"מ אם לא שילם השכירות כ' המהרי"ט (ח"א סי' קי"ג) בא"ד וז"ל הא‬ ‫אי חייבין להמשיך בשכירות אביהן‪ ,‬וכתב דכיון דשכירות ממכר ליומא היא‪ ,‬כבר קנאה אביהן והן‬ ‫למה זה דומה למי שהשכיר בית לחבירו בשנים עשר דינרים לשנה‪ ,‬בדינר לחדש‬ ‫בריטב"א דכתב להדיא‪ ...‬דמשתמשים‪ ...‬ואין‬ ‫ָ‬ ‫חייבין לשלם‪ ...).‬ואחר זמן רב מצאתי‬ ‫לפרוע בכל חדש וחדש‪ ,‬והרי הוא עני שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה‬ ‫חייבים לשלם השכירות אם לא הניח להם אחריות"‪ ,‬עכ"ל הגרעק"א שם‪.‬‬ ‫שעתיד לבא וכי לא יוכל לומר לו צא מביתי שעל מנת כן לא השכרתי לך עכ"ל‪.‬‬ ‫אמנם נראה‪ ,‬דאף למאן דאמר דשכירות ממכר ליומא היא‪ ,‬מצי המשכיר‬ ‫אמנם יש לדייק במש"כ שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא‬ ‫לסלקו‪ ,‬ויש לחלק טובא מנידון דהגרעק"א‪.‬‬ ‫שדוקא בכה"ג יכול לבטל השכירות‪ .‬ויסוד זה מוזכר בנתיבות (סי' ק"צ סק"ז) בדין‬ ‫דהנה בקובץ הערות ( סימן נ"ג) כתב דאף דקיימא לן בעלמא ד"שכירות‬ ‫דעייל ונפיק אזוזי‪ ,‬וז"ל נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת‬ ‫אינה משתלמת אלא לבסוף"‪ ,‬מכל מקום היכא דחשבינן לה כמכר‪ ,‬הרי שחיוב‬ ‫המקח כנגד הדמים שנתן‪ ,‬היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות‬ ‫התשלומין אינו נולד בכל יום ויום‪ ,‬אלא חל למפרע על הקניין משעת חלותו‬ ‫עדיין רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי ודחה אותו‪ ,‬אבל אם‬ ‫בתחילה‪ ,‬כאדם הקונה חפץ מחברו שמתחייב בדמיו מיד בשעת מעשה הקניין‪.‬‬ ‫הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו‪ ,‬יכול המוכר‬ ‫לבטל המקח לגמרי‪ ,‬כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים‪ .‬ומביא שכן כתב‬ ‫ועל פי זה‪ ,‬כיון דכל ספיקנו אינו אלא לצד דאמרינן 'ממכר ליומיה'‪ ,‬הרי‬ ‫השיטה מקובצת בהדיא ריש פרק האומנין (ב"מ עז‪ ,‬ב)‪ .‬ומוסיף הנתיבוות וז"ל‬ ‫לפי צד זה עלינו לומר שחיוב התשלומין של השוכר חל והוברר כבר מתחילה‪.‬‬ ‫עוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו‪ ,‬רק כיון שתובע מעות‬ ‫נמצא‪,‬דאף אם נסכים לומר שאין המשכיר יכול לבטל את השכירות למפרע –‬ ‫והלוקח טוען שאין לו‪ ,‬יכול המוכר לבטל המקח‪ .‬וכן מוכח באה"ע סימן ק"כ‬ ‫שהרי פשיטא שכבר זכה השוכר בגוף תשמיש הבית והרי היא ככל רכושו – מכל‬ ‫בחלקת מחוקק ס"ק ה' ובבית שמואל ס"ק ג' דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו‪,‬‬ ‫מקום‪ ,‬מאותו הטעם גופא כיון שחייב לו השוכר מעות ואינו פורע‪ ,‬מצי המשכיר‬ ‫אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו‪ ,‬רק שהמקח בטל‬ ‫לרדת לנכסיו ולגבות חובו מן השוכר‪ ,‬ובכלל זה יכול הוא ליטול הימנו את זכות‬ ‫לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו‪ .‬וכ"כ ג"כ בעל מחנה אפרים (הלכות‬ ‫השכירות עצמה בתורת גביית חוב‪.‬‬ ‫מכירה קנין מעות סי' י"ב) עכ"ל‪[ .‬ויש לעיין להש"ך בסי' של"ד דאפילו למ"ד שכירות‬ ‫(ויש להעיר בדרך אגב‪ ,‬דלכאורה כל בעל חוב של השוכר יהא רשאי לעקל ולגבות את חובו‬ ‫ממכר ליומא הוא מכר בכל יום ויוםמיחדש אפשר שיכול לבטל בכל מקום ויש‬ ‫מזה הבית השכור‪ ,‬שהרי מנכסי השוכר הוא‪ .‬אלא שהמשכיר מצי למחות ולעכב בידו מטעם‬ ‫לעיין‪ ,‬אמנם לדינא לא קי"ל כן]‪.‬‬ ‫אחר‪ ,‬דהיכא דאיכא הפסד או קפידא למשכיר בהכנסת דיירים אחרים שאינם לרוחו‪ ,‬רשאי הוא‬ ‫אמנם לפי זה לכאורה יהא תלוי מה אומר השוכר דאם השוכר טוען שאין‬ ‫להתנגד כדין)‪.‬‬ ‫לו מעות אכן יכול לבטל הקנין‪ .‬משא"כ בדוחה אותו אז צריך לכאורה לתנאי‬ ‫ומעתה דברי הרשב"א והגרעק"א מיירי בדוקא ביתומים‪ ,‬דאז אין היתומים‬ ‫עייל ונפיק אזוזי דמבואר בסי' ק"צ‪ .‬ונוגע בשוכר שמבטיח להמשכיר שישלם לו‬ ‫עצמם בעלי חוב של המשכיר אלא אביהן‪ ,‬ואם יסלקם המשכיר מן הבית‪ ,‬הרי‬ ‫כשירחיב ה' את גבולו‪ .‬ובזמננו נוהגין לכתוב בהשטר שכירות דאם לא ישלם אז‬ ‫הוא כגובה חובו מגלימא דעל כתפי יתומים (שהרי המכר אינו על עצם הקרקע אלא על‬ ‫יוכל המשכיר לבטל השכירות ואז מהני מדין תנאי‪.‬‬ ‫גוף תשמישה‪ ,‬ואינו נחשב כקרקע לעניין זה‪ ,‬כנלענ"ד)‪.‬‬ ‫*‬ ‫שכר בית ונתקלקל ה’סטיעם’‪ ,‬האם השוכר רשאי לנכות מדמי השכירות?‬ ‫שכרו משלם‪ .‬וטעם הדבר מבואר בראשונים‪ ,‬דכיון שהשכירות עדיין קיימת‪,‬‬ ‫מבוא‪ .‬סוגיא זו בדין שוכר שאינו יכול להשתמש בדבר המושכר היא רחבה‬ ‫אומר לו – מזלך גרם‪.‬‬ ‫מאד‪ ,‬ומורכבת מכמה וכמה סוגיות בש”ס ופוסקים‪ ,‬ונביא תחילה את עיקרי‬ ‫אמנם כל זה בשכר חמור למשא‪ ,‬אבל שכרה לרכיבה או לישא בה כלי זכוכית‬ ‫הסוגיות הדנות בזה‪ ,‬והעולה מהן‪ ,‬דבר דבור על אפניו‪:‬‬ ‫והבריקה – פטור השוכר מלשלם את דמי השכירות‪ ,‬דאי אפשר לרכוב על בהמה‬ ‫שכר בהמה והבריקה (ב”מ עח‪ ,‬א) – היינו שחלתה קצת‪ ,‬אך עדיין יכול‬ ‫שהבריקה אפילו על ידי טירחא‪ ,‬והויא כמו מתה ונשברה שנתבטלה השכירות‬ ‫להשתמש בה על ידי טירחא יתירא‪ ,‬יכול לומר לו הרי שלך לפניך‪ ,‬ואינו‬ ‫לגמרי‪.‬‬ ‫חייב להעמיד לו אחרת במקומה‪ .‬ונחלקו הראשונים מה הדין לגבי תשלומי‬ ‫נעשתה אנגריא (שם) – פירוש שנלקחה לעבודת המלך‪ ,‬אפילו שאינה חוזרת‬ ‫השכירות‪ ,‬ברשב”א (ד”ה אומר לו) מבואר שפטור‪ ,‬אבל דעת הרמב”ם (פרק ה‬ ‫לעולם‪ ,‬אם בדרך הליכתה ניטלה‪ ,‬כלומר שהמלכות אין מחפשין בבתים רק‬ ‫מהלכות שכירות הלכה א) שחייב‪ ,‬וכן פסק השו”ע (סימן שי סעיף א) שחייב לשלם‬ ‫י‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫אכתי צריך ליישב מאי שנא מכה פרטית של אכילת חגב שמשלם הכל‪ ,‬מחמור‬ ‫בדרך‪ ,‬אמרינן שהשוכר גרם שתלקח‪ ,‬ואומר לו המשכיר – מזלך גרם‪ ,‬וחייב‬ ‫שמת שאינו משלם על חצי הדרך‪.‬‬ ‫לשלם לו את כל דמי השכירות‪.‬‬ ‫ובנתיבות המשפט (שם ס”ק א) כתב לתרץ לשיטת הרמ”א‪ ,‬שהטעם שבאכלה‬ ‫מתה (שם עט‪ ,‬א) באמצע הדרך‪ ,‬או ששכר ספינה [בספינה זו ויין סתם] וטבעה‬ ‫חגב אין מנכין לו מן הדמים הוא‪ ,‬משום דאמרינן ליה לשוכר – ‘מזלך גרם’‪ ,‬ואין‬ ‫בדרך – פטור מלשלם לו על חצי הדרך שלא הלך‪ ,‬דכיון שמת נתבטלה השכירות‪.‬‬ ‫שייך לומר כן אלא במקום שגוף הדבר קיים ורק הפירות ניזוקו‪ ,‬דאז תלינן‬ ‫ואף שכבר נשתמש בו – לא אמרינן שקנה את כל השכירות וחייב לשלם הכל‪,‬‬ ‫במזלו של השוכר שהפסיד פירותיו‪ .‬אבל בחמור שמת‪ ,‬כיון שגוף החמור נפסד‪,‬‬ ‫דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף‪ ,‬וחייב המשכיר להעמיד לו ההשתמשות‬ ‫תלינן ליה בבעל הגוף דהיינו המשכיר‪ ,‬ולכן ההפסד על המשכיר‪( .‬בהערה מהלך‬ ‫עד סוף השכירות‪ ,‬שהשימוש הוא המחייב בתשלומין‪ ,‬ועיין בחזון איש‪.‬‬ ‫האבן האזל)‪.‬‬ ‫שכר בית ונפל (שם קג‪ ,‬א) – נחלקו בזה הראשונים‪ ,‬דעת הרמב”ן (שם ד”ה אי) וכן‬ ‫אכן הט”ז (שם ד”ה והא דאמרינן) תירץ את הסוגיא באופן אחר‪ ,‬שדוקא במקום‬ ‫דעת רוב הפוסקים‪ ,‬דהוי כמו מת החמור וטבעה הספינה דפטור מלשלם‪ ,‬שהרי‬ ‫שנתבטל ענין השכירות לגמרי כגון חמור שמת‪ ,‬ההפסד הוא על המשכיר‪ ,‬כיון‬ ‫אין לו בית לדור בו‪ ,‬וכל המחייב בתשלומין הוא מה שיכול השוכר להשתמש‬ ‫שאינו מעמיד לשוכר את החמור‪ .‬אבל כל זמן שגוף הדבר המושכר קיים אלא‬ ‫בדבר השכור וכנ”ל‪.‬‬ ‫שנעשה בו קלקול אחר תחילת השכירות‪ ,‬אין השכירות מתבטלת מחמת כן‪,‬‬ ‫ואין אחד מהם יכול לחזור בו‪ ,‬אלא דנים מזלו של מי גרם‪ :‬אם הקלקול נגרם‬ ‫אמנם הריטב”א (שם ד”ה היכי דמי) כתב בשם רבו‪ ,‬שחייב לשלם את דמי‬ ‫מחמת מכת מדינה‪ ,‬אמרינן שמזלו של המשכיר גרם‪ ,‬ומנכין לשוכר מן הדמים‪.‬‬ ‫השכירות אף על הימים שאחר נפילת הבית‪ .‬וידוע לבאר דבריו‪ ,‬שחיוב‬ ‫ואם נגרם הקלקול מחמת מכה פרטית‪ ,‬אמרינן שמזלו של השוכר גרם וצריך‬ ‫התשלומין חל על ידי קנין השכירות ולא מחמת השימוש‪ .‬וצריך לעיין בזה‪,‬‬ ‫לשלם שכרו משלם‪.‬‬ ‫שהרי קיימא לן שאינה לשכירות אלא לבסוף‪ ,‬ואיך שייך לומר שהתשלום הוא‬ ‫על הקנין שבתחילת השכירות‪ .‬וכבר האריכו בזה האחרונים‪[ .‬וכן יש לעיין מאי‬ ‫שכר פועלים לדוולא ואתא מיטרא (שם עז‪ ,‬א) – ושוב לא היה צורך בפועלים‬ ‫שנא מחמור שמת וספינה שטבעה דמבואר בגמרא להדיא שאינו חייב לשלם‪,‬‬ ‫שישקוה‪ ,‬הוי פסידא דפועלים‪ .‬ומבואר בגמרא דכל היכא ששכר בעל הבית‬ ‫וכבר האריכו בזה הפוסקים‪ ,‬וכאן רק הבאנו את עיקרי הדברים בקצרה כדי‬ ‫פועלים ונתבטלה השכירות מחמת איזה אונס‪ ,‬ואפילו על ידי דבר צדדי‪ ,‬כגון‬ ‫לסדרם ולעורר לב המעיין]‪.‬‬ ‫דאתא מיטרא ולא היה בהם צורך‪ ,‬או שהפסיק הנהר ואינם יכולים להשקות את‬ ‫השדה‪ ,‬כל היכא דלא הוה ליה לבעל הבית להודיעם [שלא היה הדבר מצוי‪ ,‬או‬ ‫חכר שדה ואכלה חגב או נשדפה (שם קה‪ ,‬ב) – מבואר במשנה שיש חילוק‬ ‫ששכר פועלים בני מתא]‪ ,‬הוי פסידא דפועלים ופטור מלשלם‪.‬‬ ‫באיזה אופן קרתה המכה‪ ,‬שאם זה היה מכה פרטית‪ ,‬חייב לשלם את כל דמי‬ ‫השכירות‪ ,‬אבל אם זה היה מכת מדינה‪ ,‬מנכין לו מדמי השכירות‪ .‬ובטעם הדבר‬ ‫ובפשטות הביאור הוא‪ ,‬שהתשלום לפועלים הוא על עבודתם בפועל‪,‬‬ ‫שבמכה פרטית אין מנכין לו‪ ,‬פרש”י (ד”ה אינו) ‘דאומר לו מזלך גרם’‪ .‬אבל במכת‬ ‫וממילא כל שלא התחילו לעבוד ואירע איזה אונס‪ ,‬פטור בעל הבית מלשלם‬ ‫מדינה לא שייך לומר שמזלו של השוכר גרם‪ ,‬שהרי מכה זו אירעה בכל המדינה‪,‬‬ ‫להם‪ ,‬דאכתי לא חל עליה חיוב תשלום‪.‬‬ ‫ולכן מנכין לו מן הדמים‪.‬‬ ‫שכר בהמה לילך למקום פלוני‪ ,‬וגדל הנהר ועיכבו מלחזור (סימן שי סעיף ג) –‬ ‫אלא שצריך להבין מה טעם החילוק בין מכה פרטית של אכלה חגב – שחייב‬ ‫או ששכרה לשני ימים ופירש שהוא כדי לילך למקם פלוני‪ ,‬וגדל הנהר ועיכבו‬ ‫לשלם שכרו משלם‪ ,‬לחמור שמת שנתבאר שאינו חייב לשלם על חצי הדרך‬ ‫מלחזור‪ ,‬ולא יכל להשתמש עם הבהמה באותו זמן שנתעכב עמה‪ ,‬כתב בשו”ת‬ ‫שלא הלך‪ ,‬אף שגם כן הוי מכה פרטית‪.‬‬ ‫הרא”ש (כלל צב אות ג) שכל שלא היה מוטל על השוכר להודיע לבעל הבהמה‬ ‫שיכול לקרות כזה אונס‪ ,‬הוי פסידה דבעל הבהמה‪ .‬וכתב הבית יוסף (סימן שי)‬ ‫ומכח קושיא זו מוכיח המהר”ם פדוואה (סימן לט; הובאו דבריו ברמ”א סימן שכא‬ ‫שדין זה נלמד מהסוגיא דשכירות פועלים הנ”ל‪ .‬נמצא שדין שכירות בהמה שוה‬ ‫סעיף א) יסוד גדול בסוגיין‪ ,‬שלעולם כל שיש קלקול בדבר השכור מכאן ולהבא‪,‬‬ ‫בזה לדין שכירות פועלים‪.‬‬ ‫הוי כמו מום במקח ויכול השוכר לחזור בו אפילו במכה פרטית‪ ,‬ולכן לגבי חמור‬ ‫שמת בדרך יכול השוכר לחזור בו משעת הקלקול והילך‪ ,‬ואינו משלם כי אם על‬ ‫שכר בית ומת בתוך זמן השכירות (סימן שלד סעיף א) – הרמ”א מביא בזה‬ ‫חצי הדרך שהלך‪ .‬ומכל מקום אם לא חזר בו‪ ,‬הוי גילוי דעת דניחא ליה בהאי‬ ‫מחלוקת ראשנים האם היורשים צריכים לשלם למשכיר את דמי השכירות עד‬ ‫שכירות ואין מנכין לו מן הדמים‪ ,‬דכל היכא דאיכא דין חזרה‪ ,‬ליכא דין ניכוי‬ ‫סוף זמן השכירות של הדירה‪ :‬דעת המהר”ם במרדכי (ב”מ רמז שמה) שאין חייבים‬ ‫ומשלם הכל‪.‬‬ ‫לשלם על הימים שלא דר אביהם בבית‪ ,‬דבעל הבית חשיב כפועל‪ ,‬וכיון שלא‬ ‫התנה הפסיד‪ ,‬וכדאמרינן גבי שכר פועלים לדוולא ואתא מיטרא דהוי פסידא‬ ‫ומה שחילקה המשנה בין מכה פרטית למכת מדינה‪ ,‬אין זה אלא במקום‬ ‫דפועלים‪ .‬אמנם הרשב”א בתשובה (ח”א סימן אלף כח) כתב‪ ,‬שהיורשים חייבים‬ ‫שלא שייך חזרה‪ ,‬כגון שדה שאכלה חגב‪ ,‬שכילה מן השדה כל מה שטרח השוכר‬ ‫לשלם הכל עד סוף זמן השכירות‪.‬‬ ‫וזרע בקרקע עד עכשיו‪ ,‬ואף אם יחזור בו לא יוכל להחזיר מה שכבר טרח‬ ‫והוציא ממון עד השתא‪ ,‬לכן אמרינן בזה דין ניכוי‪ ,‬ששמים כמה הפסיד השוכר‬ ‫וביאור החילוק בין שכירות בתים לשכירות פועלים לדעת הרשב”א‪,‬‬ ‫בהאי מכה ומנכין לו מדמי השכירות‪ .‬ובדין זה דניכוי חילקה המשנה ואמרה‬ ‫דבשכירות פועלים התשלום הוא בעד השימוש בפועלים – דהיינו העבודה שהם‬ ‫שאינו אלא במכת מדינה‪ ,‬אבל במכה פרטית אין דין ניכוי דתלינן ליה במזלו‬ ‫עובדים בשביל בעל הבית‪ ,‬ולכן אם אירע אונס הוי פסידא דפועלים‪ ,‬שעדיין לא‬ ‫של השוכר‪.‬‬ ‫חל חיוב תשלום על בעל הבית‪ .‬מה שאין כן שכירות בתים‪ ,‬כיון דשכירות ליומא‬ ‫ממכר הוא‪ ,‬הוי ככל מקח וממכר שהתשלום הוא בעד הקנין ולא בעד השימוש‪,‬‬ ‫אמנם הרמ”א (שם) נקט לעיקר דלא כמהר”ם פדוואה‪ ,‬וכתב דכל היכא דאיכא‬ ‫נמצא שכבר בשעת הקנין קנה השוכר את כל ימי השכירות‪ ,‬ונתחייב בתשלום‬ ‫מכת מדינה‪ ,‬גם אם ההיזק הוא מכאן ולהבא – מנכין לו מן הדמים‪ .‬ולשיטתו‬ ‫אי‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫ובנתיבות המשפט (סימן שיב ס”ק יא) יישב את דברי המחבר‪ ,‬דכונתו לומר שרק‬ ‫דמיהם עד סוף הזמן‪ ,‬ולכן אף אם אירע איזה אונס בתוך הזמן‪ ,‬אין השוכר נפטר‬ ‫דמי השכירות שבאים מגוף הבית משועבדים לתיקון הבית‪ ,‬אבל אין המשכיר‬ ‫מלשלם על מקחו‪.‬‬ ‫חייב לתקן את הבית משאר נכסיו‪ ,‬וממילא אם כבר שילם השוכר את דמי‬ ‫השכירות‪ ,‬מוטל על המשכיר לתקן את הבית מדמים אלו‪.‬‬ ‫*‬ ‫ולפי זה יש לומר בנידון דידן‪ ,‬שאם השוכר הקדים את דמי השכירות למשכיר‪,‬‬ ‫חייב המשכיר לתקן הסטיעם מדמים אלו‪.‬‬ ‫הרב בן ציון רגוס‬ ‫אם דירה בלא סטיעם אינה נחשבת דירה‪ ,‬נראה דלשיטת המהר”ם פדוואה‬ ‫אלא שהרמ”א להלן (סימן שי”ד סעיף א) נקט כשיטת הנימוקי יוסף‪ ,‬שבבית זה‬ ‫(שם) שכשיש קלקול בדבר השכור באופן שנחשב מום במקח דינו שחוזר‪ ,‬ואי‬ ‫אם כבר העמיד לו דלתות וחלנות ונשברו אחר כך‪ ,‬אין צריך להעמיד לו שוב‪.‬‬ ‫אינו חוזר הוי גילוי דעת שהוא מוחל על החסרון ואין מנכין לו – הכא נמי חשיב‬ ‫וכבר עמדו האחרונים [ע”ש בגר”א ובקצות החושן (ס”ק א)] על דבריו‪ ,‬שבסימן‬ ‫מום במקח והיה לו לחזור‪ ,‬ואם לא חזר צריך לשלם את כל דמי השכירות ואין‬ ‫שי”ב לא הגיה על דברי המחבר שפסק כהרא”ש‪ .‬ומכל מקום מידי ספקא דדינא‬ ‫מנכין לו מן הדמים‪.‬‬ ‫לא נפקי‪ ,‬ולכאורה על השוכר המוציא מן המשכיר להביא ראיה לחייבו‪.‬‬ ‫אבל אם הדירה נחשבת דירה אף בלא סטיעם‪ ,‬קלקול הסטיעם אינו נחשב‬ ‫אמנם יש לומר דאף לשיטת הנימוקי יוסף דדמי לבית שנפל ואין המשכיר‬ ‫מום במקח‪ ,‬והוי דינו כשוכר חמור למשא והבריקה שאין מנכין לו מן הדמים‪,‬‬ ‫צריך לתקן לו‪ ,‬מכל מקום הרשות ביד השוכר לנכות דמי התיקון מן השכירות‬ ‫וכמבואר בנתיבות המשפט (שם) דכל שנפסדו הפירות ולא הגוף עצמו‪ ,‬אמרינן‬ ‫שמשלם למשכיר‪ .‬ולא עוד אלא אפילו אם כבר שילם השכירות יתחייב המשכיר‬ ‫לשוכר ‘מזלך גרם’ וחייב לשלם הכל‪.‬‬ ‫להחזיר לו מן הדמים כשיעור דמי התיקון‪ ,‬כדאיתא במשנה (ב”מ קג‪ ,‬ב) “אם אמר‬ ‫לו חכור לי שדה בית השלחין זו וכו’‪ ,‬יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן‬ ‫ואף שלגבי בית השלחין פסק השו”ע (שם סעיף ב) שאם היה עומד בתוכה‬ ‫חכורו”‪.‬‬ ‫ואמר ‘בית השלחין זה אני משכיר לך’‪ ,‬ואחר כך יבש המעיין‪ ,‬דמנכה לו‬ ‫מחכירותו‪ .‬שאני התם דמוכחא מילתא שלא שהתשלום הוא עבור המעיין דוקא‪,‬‬ ‫איברא‪ ,‬דכל זה אינו אלא אם כן לא התנו בפירוש בשטר השכירות שמוטל‬ ‫אבל בנידון דידן אינו משלם על הסטיעם עצמו‪ ,‬אלא על הדירה בכללות‪ ,‬ולכן‬ ‫על המשכיר לתקן כל התיקונים במשך ימי השכירות‪ ,‬אבל בזמנינו‪ ,‬שנוהגין‬ ‫אף אם נתקלקל הסטיעם אינו מנכה משכירותו כלום‪.‬‬ ‫לכתוב במפורש בשטר השכירות‪ ,‬שהמשכיר מקבל עליו לתקן כל התיקונים‬ ‫בגוף הבית‪ ,‬אם כן פשוט דלכולי עלמא מוטל על המשכיר לתקן כמו שהתנה‬ ‫*‬ ‫ולשלם מכיסו‪ ,‬ולא סגי בניכוי דמי השכירות בלבד‪.‬‬ ‫אכן יש לדון באופן שהמשכיר מתעצל ואינו מתקן‪ ,‬האם הרשות ביד השוכר‬ ‫לנכות מן השכירות כשיעור דמי התיקון‪ ,‬או שמחויב לשלם דמי השכירות‬ ‫הרב שמואל זאנויל ראלניצקי‬ ‫בפשטות נראה‪ ,‬שמערכת סטיעם לחימום הבית‪ ,‬הוי בכלל מעשה אומן‬ ‫משלם‪ .‬והנה במהר”ם פדוואה (סימן לט) כתב לענין מכת מדינה‪ ,‬דאם נתקלקל‬ ‫המוטל על המשכיר להעמיד לשוכר‪ ,‬וכמו שמחויב להעמיד לו דלתות לפתח‪,‬‬ ‫חלק מן השכירות בגוף השכירות‪ ,‬אין השוכר רשאי לנכות מדמי השכירות אלא‬ ‫ולפתוח לו החלונות‪ ,‬כמבואר בסימן שי”ד (סעיף א)‪.‬‬ ‫יכול לחזור מן השכירות כדין מקח טעות‪ ,‬ולא דמי למה שאמרו במשנה (שם)‬ ‫דמנכה לו מן חכורו‪ ,‬דהתם אי אפשר בחזרה אחר שכבר היה השדה בידו כל‬ ‫אולם בנידון דידן שבתחילת השכירות כבר היה סטיעם בבית‪ ,‬אלא‬ ‫השנה וכבר טרח וזרע בה‪ ,‬לכן דינו בניכוי‪ ,‬אבל בשכירות שאפשר לו לחזור מכל‬ ‫שנתקלקל אחר כך‪ ,‬יש לדון אם מוטל על המשכיר לשכור אומן לתקן הסטיעם‬ ‫השכירות מכאן ולהבא‪ ,‬אין דינו בניכוי‪ ,‬אלא אם ירצה יכול לחזור‪ ,‬ואם אינו חוזר‬ ‫עבור השוכר‪ .‬דהנה נחלקו הראשונים באותם הדברים הנ”ל שהמשכיר חייב‬ ‫מחויב לשלם השכירות משלם‪.‬‬ ‫להעמיד לשוכר‪ ,‬אם נתקלקלו או נשברו אחר שכבר ירד השוכר לתוכו‪ ,‬האם‬ ‫המשכיר חייב לתקנם עבור השוכר‪.‬‬ ‫ואף לדעת הדרכי משה (סימן שכא) שהביא דבריו וחלק עליו‪ ,‬דבמכת מדינה‬ ‫שההפסד על שניהם דינו בניכוי ולא בחזרה‪ ,‬מכל מקום בדבר שאינו מכת‬ ‫דעת הנימוקי יוסף (שם ס‪ ,‬א בדפי הרי”ף ד”ה בית זה) בשם הריטב”א (ב”מ קג‪ ,‬א ד”ה‬ ‫מדינה מודה הדרכי משה שדינו בחזרה ולא בניכוי‪ .‬ועיין בט”ז (שם סעיף א ד”ה והא‬ ‫היכי דמי)‪ ,‬שאם נתחייב לו בית סתם‪ ,‬חייב לתקנו‪ ,‬דלא גרע מנפל או נשרף הבית‬ ‫דאמרינן) שהביא את דברי המהר”ם פדוואה וחלק עליו‪ ,‬ותורף דבריו דרק במת‬ ‫שמחויב להעמיד לו בית אחר‪ .‬אבל אם נתחייב לו בית זה‪ ,‬דאם נפל הבית או‬ ‫החמור או נפל הבית שנתבטלה השכירות ולא שייך עוד לשלם עבור השכירות‪,‬‬ ‫נשרף אינו מחויב להעמיד לו בית אחר‪ ,‬הוא הדין שאינו חייב לתקן לו דברים‬ ‫יכול לחזור בו‪ ,‬אבל כל זמן שהשכירות עדיין קיימת – שאינו אלא מום מכאן‬ ‫שנשברו או נתקלקלו בבית במשך ימי השכירות‪ .‬אמנם הרא”ש בתשובה (כלל לה‬ ‫ולהבא‪ ,‬אין שייך טענת מקח טעות‪ ,‬ואינו בחזרה כי אם בניכוי‪.‬‬ ‫סימן ו) פסק‪ ,‬דאף בבית זה חייב המשכיר לתקן‪ ,‬ולא דמי לנפל הבית או נשרף‪,‬‬ ‫דהכא הבית עדיין קיים‪.‬‬ ‫נמצא שנידון דידן תלוי בפלוגתא דרבוותא‪ ,‬לדעת המהר”ם פדוואה והדרכי‬ ‫משה‪ ,‬יכול המשכיר לומר לשוכר‪ ,‬שאם הוא רוצה לקיים השכירות ולא לחזור‬ ‫ובטור (סימן שיב סעיף יז) פסק כשיטת הרא”ש דאף בבית זה חייב לתקנו‪ ,‬וכן‬ ‫בו‪ ,‬אין לו לנכות מן השכירות כלום‪ ,‬אלא שהרשות בידך לחזור מכל השכירות‬ ‫פסק המחבר (שם)‪ ,‬אלא שכתב דהיינו דוקא כשיש בידו שכירות מוקדם‪ .‬ובסמ”ע‬ ‫ולצאת מן הבית – כדין מום במקח שהברירה ביד הלוקח לבטל המקח לגמרי‪,‬‬ ‫(שם ס”ק לב) תמה על דברי המחבר‪ ,‬וכתב דאף כשאין בידו שכירות מוקדם‪ ,‬כיון‬ ‫אבל אם רצונו בקיום השכירות חייב הוא לשלם שכרו משלם בלא ניכוי כלל‪.‬‬ ‫ששיעבד נפשו להשכיר לו בית זה ועדיין שמו עליו‪ ,‬חייב לתקנו [ועיין שם‬ ‫מאידך לשיטת הט”ז דבשכירות לא שייך טענת מקח טעות ואין השוכר יכול‬ ‫שרצה לפרש דברי המחבר באופן אחר]‪ .‬וכן נקט הקצות החושן (סימן שיד ס”ק א)‬ ‫לחזור בו‪ ,‬דינו בניכוי כמו במשנה הנ”ל גבי יבש המעין וכנ”ל‪.‬‬ ‫דלעולם מחויב המשכיר לתקנו‪.‬‬ ‫בי‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫יפסיד כלום כשחוזר עכשיו‪ .‬ואם הוא מכה פרטית לא יוכל לנכות‪ .‬וע’ נתה”מ‬ ‫ולמעשה כיון דאיכא בזה פלוגתא‪ ,‬אזלינן בתר המוחזק‪ ,‬וקיימא לן (סימן‬ ‫שם‪.‬‬ ‫שיב סעיף טו) דקרקע בחזקת בעליה עומדת [והיינו בחזקת המשכיר]‪ ,‬וכל זמן‬ ‫שהשוכר דר בבית הוא חייב לשלם שכרו‪ .‬אלא שיש לדון בספיקא כזו שהשוכר‬ ‫והנה במהר”ם פדואה שם הוסיף דאם יכול לחזור בו מן החכירות ולא חזר‬ ‫משלם מטעם שהקרקע בחזקת המשכיר‪ ,‬אם צריך לשלם כל שכרו שהותנה עם‬ ‫הרי גילה דעתו שמסכים ולא יוכל לחזור בו אף מכאן ולהבא‪ .‬ומדמהו למצא מום‬ ‫המשכיר‪ ,‬או שמשלם לו דמים כפי שנהנה‪ ,‬דמלשון הש”ך (שם ס”ק טו) משמע‬ ‫במקח שמבואר בסי’ רלב שאם השתמש במקח אחר שמצא בו מום‪ ,‬אמרי’ דמחל‬ ‫שצריך לשלם שכרו משלם‪ ,‬אבל בערך ש”י (שם ס”ק טו) ובפתח הבית נקטו דסגי‬ ‫וא”י שוב לחזור בו‪ ,‬ולא נאֹ ַֹמר דבשכירות יכול לחזור בו‪ .‬אלא שרצה להשאר שם‬ ‫שישלם דמי הנאה בלבד‪ .‬ולפי זה יש לומר בנידון דידן‪ ,‬דהיות שאין בבית חימום‬ ‫בשכירות מוזל ולנכות מן שכר הראוי לה‪ .‬דלא אמרינן דין ניכוי אלא כשאינו יכול‬ ‫כראוי בימים הקרים‪ ,‬הרי נפחת ונגרע מאוד הנאת הדירה‪ ,‬וכל כי האי חסרון‬ ‫לחזור בו כלל‪ ,‬ולא באופן אחר וכ’ בזה”ל ומילתא דמסתברא היא דלא מצינו דין‬ ‫יכול השוכר לנכות מדמי השכירות ולא ישלם השכירות משלם‪.‬‬ ‫ניכוי כי אם בהכרח‪ .‬אבל היכא דאינו הכרח למה נבוא לידי ניכוי‪ ,‬ולברר שמאים‬ ‫אשר ישומו “ואולי אחד מהם לא ניחא לי’ בשומא זו‪ ,‬ולא הי’ משכירו או שוכרו‬ ‫ועוד יש לצרף‪ ,‬שהרי בספק בתשלומין קיימא לן דמהני טענת ברי בתפיסת‬ ‫בשומא זו לדעתו”‪ .‬וכ”כ לקמן וז”ל “ולא לנכות למפרע‪ ,‬כי אולי אם הי’ רוצה‬ ‫השוכר‪ ,‬וכבר כתב המשנה למלך (פרק ז מהלכות שכירות הלכה ב; הובאו דבריו בהגהות‬ ‫לפחות בתחלה “המשכיר לא היה מתרצה” רק הי’ אומר או תחזיר או תפרע‬ ‫הרעק”א שם) בשם הרשב”ם‪ ,‬גבי ספיקא דדינא‪ ,‬דטענת ‘קים לי’ להנתבע חשיב‬ ‫כבראשונה א”כ מוכחין מדבריו הללו שא”א לקבוע ניכוי בשום פעם בלי התרצות‬ ‫טענת ברי‪ ,‬ואם כן יש לדון שהשוכר יוכל לטעון קים לי כהט”ז‪ ,‬ולא יתחייב‬ ‫משני הצדדים‪ ,‬כי אם יכולין לחזור א”י לנכות דהאחר אינו מסכים על זה כלל‪,‬‬ ‫לשלם השכירות משלם‪.‬‬ ‫ומה שיכולין לנכות במכת מדינה בחכירות שדה הוא רק מטעם הנ”ל דכיון שכל‬ ‫ועוד יש לומר‪ ,‬לפי מה שכתב המהר”ם פדוואה (שם) על דברי המשנה שמנכה‬ ‫עמלו יהי’ לריק וא”י לצאת עכשיו או שתקנו כן חז”ל או שהו’ כאילו התנו כנ”ל‪.‬‬ ‫לו מן חכורו‪ ,‬דכל היכא דאי אפשר בחזרה‪ ,‬אפשר בניכוי‪ .‬ואם כן יתכן דבנידון‬ ‫וא”כ מוכח מזה דבגוונא דידן א”א לקבוע ניכוי בלי הסכמת המשכיר‪ ,‬כיון‬ ‫דידן גם כן אי אפשר בחזרה‪ ,‬שהרי מצינו במשנה (שם קא‪ ,‬ב)‪ ,‬שבימות הגשמים‬ ‫שהשוכר יכול לצאת‪.‬‬ ‫אין המשכיר יכול להוציא את השוכר מן הבית מהחג ועד הפסח אלא אם כן‬ ‫הודיעו ל’ יום קודם החג‪ ,‬ובכרכים צריך להודיעו י”ב חודש קודם שמוציאו‪,‬‬ ‫הארכתי בזה כי ראיתי בשו”ת מאזני צדק ח”ג סי’ כ”ח שכ’ שאם המשכיר‬ ‫והיינו משום דכל כהאי גוונא אין מצוי לשכור דירה אחרת‪ .‬ואם כן בזמנינו‬ ‫הטעה את השוכר שיתקן החימום ולא תיקנו‪ ,‬או שרצה השוכר לצאת ולא מצא‬ ‫במקומות שיש מחסור בדירות‪ ,‬הדין הוא כמו בכרכים‪ ,‬ואולי חשיב כאי אפשר‬ ‫דירה שיכול לנכות מהשכירות‪ ,‬ולענ”ד לא כן הוא אלא כמ”ש‪.‬‬ ‫בחזרה ודינו בניכוי‪.‬‬ ‫ובר מן דין ק”ל דשם בתשובה הנ”ל אות ט”ו הביא שם שהמשכיר טוען שהי’‬ ‫*‬ ‫יכול להשכיר הדירה לאחר‪ ,‬והשוכר ההוא הי’ משלם שכרו משלם ע”כ וא”כ אף‬ ‫אם נימא דיש דין ניכוי‪ ,‬הלא אין המחיר פחות כלל‪ ,‬כי ישנם אחרים שמוכנים‬ ‫לקלם שכרו משלם‪ .‬וודאי דא”י לנכות בכגון דא‪.‬‬ ‫הרב יונתן בנימין עסטרייכער‪-‬חבורת חושן מפשט דאברכים סאטמאר‬ ‫שאלה‪ :‬ראובן שכר דירה משמעון ועשו ליע”ס על שני שנים‪ .‬ובאמצע שנה‬ ‫ועל הראשונות אני חוזר‪ ,‬דמש”כ בת’ הנ”ל דיכול לנכות כיון שלא יכול לצאת‬ ‫שני נתקלקל מערכת החימום (סטיעס בלע”ז) ומוטל על המשכיר לתקנו מצד‬ ‫ודר שם באונס‪ ,‬לכאו’ מבואר במהר”ם פדואה הנ”ל דאין אנו יכולים לקבוע‬ ‫מנהג המקום‪ ,‬והמשכיר דחהו בלך ושוב מיום אל יום‪ ,‬ובין כך ובין כך עבר‬ ‫מעצמינו שום ניכוי בלי דעת המשכיר‪ .‬וראיתי שם בתשובתו אות י”ב שהלשון‬ ‫שני חדשים וראובן טען שדירה בלא חימום אינו שוה כ”כ ורוצה לנכות מדמי‬ ‫של מהר”ם פדואה אטעיתי’‪ ,‬כי המהר”פ כ’ דאם לא חזר השוכר בחושבו מדי‬ ‫השכירות‪ .‬אם יכול לנכות או לא‪.‬‬ ‫יום יום יתוקן איהו דאטעי אנפשי’ עכ”ל‪ .‬ודייק מינה בעל מאזני צדק דלו יהא‬ ‫שהמשכיר הטעהו יכול שפיר השוכר לנכות‬ ‫תשובה‪ :‬נלע”ד דאינו יכול לנכות ומשלם שכרו משלם אף אם המשכיר‬ ‫הטעהו שיתקנו ולא תקנו ואם הי’ השוכר יודע מקודם שלא יתקנו הי’ מסיע‬ ‫ולע”ד במחכ”ת לא פי’ יפה דברי מהרמ”פ‪ ,‬וכדי להבין במה טעה אני מוכרח‬ ‫לדירה אחרת (מאופ”ן בלע”ז) לפי שא”י לסבול כן‪ ,‬ואף אם כבר הודיע להמשכיר‬ ‫להאריך קצת‪ ,‬דהנה המהרמ”פ עסיק שם בענין השכירות דכיון שהמשיך שם‬ ‫שהוא רוצה להסיע חפצו ולילך‪ ,‬ולא נשאר לדור שם אלא משום שלא מצא‬ ‫ולא חזר בו אינו יכול שוב לחזור בו כלל אף אלהבא כי סבר וקיבל כמו נשתמש‬ ‫דירה מ”מ א”י לנכות‪.‬‬ ‫עם מקח טעות‪ .‬והוסיף עוד לומר שמה שנשאר שם אינו מחילה בטעות‪ .‬וטרם‬ ‫שמפרש הוא מבהיר דבריו דאף אם הי’ מחילה בטעות לא יועיל לנכות על מה‬ ‫דהנה במס’ ב”מ דף קה ע”ב המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב וכו’ אם‬ ‫שעבר אף שטעה‪ ,‬אלא שאם הי’ מחילה בטעות הי’ יכול לחזור בו מכאן ולהבא‪.‬‬ ‫מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו‪ .‬ונחלקו אבות העולם בפירושא דהאי מתני’‪.‬‬ ‫כי טעות לא מועיל לנכות‪ ,‬וע”ז הוסיף ע”פ בזה”ל “ואם אולי לא חזר בחושבו‬ ‫המהר”ם פדואה בשו”ת סי’ ל”ט כ’ דמיירי כאן דהוא עומד באמצע השנה‪ ,‬וא”א‬ ‫שמידי יום יתוקן איהו דאטעי אנפשי’” עכך‪.‬‬ ‫לו להתחיל מחדש בשדה אחרת ואם ילך לו משדה זו יהי’ כל עמלו שיגע כאן‬ ‫לריק‪ ,‬על כן יכול לנכות מחכורו‪ ,‬אם הוא מכת מדינה אבל מכה פרטית לא‬ ‫והנה הרה”ג הנ”ל ראה בדבריו אלו שאם אכן לא הטעה נפשו אלא המשכיר‬ ‫דמזלי’ גרם‪ .‬והנה לא פי’ כאן למה יכול לנכות כשאין הדבר מסיבת מזלי’‪ .‬ולכאו’‬ ‫הטעהו שפיר יכול לנכות‪ .‬ולענ”א לא קאי דבריו אלא על מה שלמעלה ממנו‪,‬‬ ‫או נאמר דהוי תקנת חכמים‪ .‬או נאמר דכשחכר שדה זו הוי כאילו התנו ביניהם‬ ‫דאם הי’ טעות הי’ יכול לחזור מכאן ולהבא‪ .‬וע”ז כ’ דאם איהו דאטעי’ אנפשיה‬ ‫דבאופן זה יוכל לנכות‪.‬‬ ‫לא מהני לחשבו טעות לחזור בו אף שהמשיך‪ ,‬ובכגון דא אמת הוא דאם‬ ‫המשכיר הטעהו יכול השוכר לחזור בו מכאן ולהבא‪ ,‬כי לא גילה דעתו שמסכים‬ ‫והנה ברמ”א סי’ שכ”א ובדרכי משה שם האריך לחלוק עם מהר”ם פדואה‬ ‫על המקח‪ ,‬דהרי סבר שיתוקן‪ .‬אבל לנכות מאן דכר שמי’‪.‬‬ ‫הנ”ל וס”ל דאין הדבר תלוי אלא אם הוא מכת מדינה יכול לנכות אף אם לא‬ ‫גי‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫נ‪ .‬ב‪ .‬הלום ראיתי דבשו”ת מהרש”ג ח”ג סי’ קכ”ב כ’ דבשכירות יכול בכל פעם‬ ‫סוף דבר כיון שלדברי מהרמ”פ א”י לנכות מפסיד כל עמלו של שנה‬ ‫לנכות אם א”י להשתמש עמה כרגיל‪ ,‬וא”כ לדידי’ יכול בכ”פ לנכות אף אם לא‬ ‫שעברה‪ .‬ולהרמ”א רק במכת מדינה‪ ,‬מהיכי תיתי לחדש ולומר דאף אם דר‬ ‫הטעהו המשכיר‪ .‬אבל הוא חולק על מהרמ”פ ורמ”א וחת”ס ונתה”מ והסמ”ע‬ ‫שם באונס או דהטעה שיוכל לנכות כיון שלא נתבאר כן בשום מקום כמ”ש‬ ‫והש”ך והלבוש והטו”ז‬ ‫ודו”ק‬ ‫*‬ ‫זוג ששכרו בית ונכנסו לדור בו לאחר נישואיהם‪ ,‬ואחר כמה חודשים נתגרשו וחזרו לבית הוריהם‪ .‬וכעת בא המשכיר לגבות את דמי השכירות‪ ,‬אלא‬ ‫שהזוג פוטרים את עצמם מתשלום בטענה שכבר אין להם צורך בבית‪ .‬הדין עם מי?‬ ‫להשתמש ולסחור בה באותו אופן שהיו יכולים לסחור בה בשעת השכירות‪,‬‬ ‫הרב מנחם אפרים מייזעלס‬ ‫ומאי שנא ממת השוכר דפטור לשיטת המרדכי‪.‬‬ ‫בפשטות היה נראה שנידון זה תלוי במחלוקת ראשונים שהביא הרמ”א (סימן‬ ‫אלא על כרחך יש לחלק דשאני היכא דמת השוכר‪ ,‬דכיון ששכר את הבית‬ ‫שלד סעיף א) במת השוכר תוך זמן השכירות‪ ,‬דלהרשב”א (שו”ת ח”א סימן אלף כח)‬ ‫לדירה‪ ,‬וכשמת אי אפשר לו להשתמש עוד בשימושי הדירה כלל‪ ,‬הרי זה בכלל‬ ‫חייבין היורשין לשלם את כל דמי השכירות‪ ,‬ולהמרדכי (ב”מ רמז שמה) פטורין‪.‬‬ ‫כל אונס פסידא דפועלים‪ .‬וכן בשוכר ספינה להביא בה יין זה (שם סעיף ג)‪ ,‬כיון‬ ‫ודעת רוב הפוסקים בסימן שי”א (סעיף ב) כהמרדכי דכל אונס פסידא דפועלים‪,‬‬ ‫שאין לו זכות שימוש בספינה מלבד ליתן בה יין זה‪ ,‬אם נטבעה הספינה עם‬ ‫והמשכיר דינו כפועל‪ ,‬ולכן השוכר ספינה זו וטבעה בחצי הדרך פטור מתשלום‬ ‫היין‪ ,‬שוב אין לו עוד שימוש בספינה כלל‪ ,‬והוי פסידא דפועל‪ .‬אבל היכא דלא‬ ‫דמי השכירות‪ ,‬דההפסד על המשכיר‪ .‬ודין זה אינו דווקא כשמת או שנטבעה‬ ‫נתבטלה השכירות לגמרי‪ ,‬דאכתי יכול להשתמש בדבר השכור באיזה אופן‬ ‫הספינה לגמרי‪ ,‬דאיתא בשו”ע (סימן שי סעיף ג) במי ששכר חמור ללכת למקום‬ ‫שיהיה‪ ,‬בכל כהאי גוונא חייב השוכר לשלם את דמי השכירות‪.‬‬ ‫מסוים וגדל הנהר ועיכבו מלחזור‪ ,‬שהשוכר פטור מלשלם על הימים שהתעכב‬ ‫מחמת האונס‪ ,‬והוא מתשובת הרא”ש (כלל צב אות ג)‪ ,‬וביאר שם הרא”ש דכל אונס‬ ‫והא דבגדל הנהר פטור השוכר אף דלכאורה עדיין אפשר להשתמש בחמור‪,‬‬ ‫הוי פסידא דפועלים ולכן פטור‪.‬‬ ‫צריך לומר כמו שביאר בנתיבות המשפט שם (ס”ק ח)‪ ,‬שבשעה שעשה מלאכתו‬ ‫למקום שנסע נתבטלה השכירות עד שחוזר‪ ,‬שאין לו זכות רק לנסוע ולחזור‪.‬‬ ‫נמצא דכל שהוא אנוס מלהשתמש במה ששכר פטור‪ ,‬ובפרט לפי מה שביאר‬ ‫המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ה) בשיטת המרדכי‪ ,‬לתרץ מאי שנא מת השוכר‬ ‫וכן מוכח בנתיבות המשפט (שם ס”ק א)‪ ,‬שביאר את שיטת המרדכי שהביא‬ ‫דהוי פסידא דבעל הבית‪ ,‬מאכלה חגב דמבואר בפרק המקבל דבמכה פרטית‬ ‫הרמ”א (סימן שכא סעיף א) לגבי מלמד שגזר המושל שלא ילמד‪ ,‬דהוי מכת מדינה‬ ‫חייב השוכר לשלם‪ ,‬וביאר דבאכלה חגב אמרינן דנסתחפה שדהו של השוכר‪,‬‬ ‫וכל ההפסד על בעל הבית‪ ,‬וביאר הנתיבות המשפט דשכר המלמד הוא לא על‬ ‫מה שאין כן כשמת השוכר‪ ,‬יכולים היורשים לומר דאדעתא דהכי לא שכרה‬ ‫הלימוד אלא על השימור‪ ,‬ולא על זה נגזרה הגזירה‪ .‬ולכאורה צריך ביאור‪ ,‬דהא‬ ‫אביהם‪.‬‬ ‫זה ודאי שלא שכרוהו אלא על דעת שילמד‪ ,‬רק שאסור למלמד ליטול שכר‬ ‫לימוד‪ ,‬ולכן הוא נוטל שכר על השימור‪ .‬אלא מוכח כנ”ל‪ ,‬שאין אנו מתחשבין‬ ‫ולפי זה לכאורה הוא הדין בנידון דידן שנתגרשו הזוג‪ ,‬וכן בכל מקום‬ ‫בסיבת השכירות כלל‪ ,‬ורק אם נתקלקל הדבר השכור לגמרי – בטלה השכירות‬ ‫שנתבטל הצורך בשכירות – פטורין מלשלם‪ ,‬דכל אונס פסידא דמשכיר‪ ,‬ובפרט‬ ‫ופטור השוכר מלשלם‪.‬‬ ‫בכהאי גוונא שיכולין למימר‪ ,‬אדעתא דהכי לא שכרנוהו‪.‬‬ ‫ולפי זה‪ ,‬בנידון דידן שהזוג התגרשו‪ ,‬כיון שיכול כל אחד מהם להשתמש‬ ‫אכן באמת נראה שאין הדין כן‪ ,‬אלא הזוג חייבים לשלם את דמי השכירות אף‬ ‫בדירה רק שאין להם צורך בזה‪ ,‬הוי כמי ששכר בית לעשות חנות ואי אפשר לו‬ ‫שנתגרשו ואין להם עוד שימוש בדירה‪ ,‬שכן מוכח בפוסקים שכל שלא נתבטל‬ ‫למכור שם סחורה‪ ,‬שחייב לשלם דמי השכירות‪.‬‬ ‫גוף השכירות חייב השוכר לשלם ואפילו היכא דהוי מכת מדינה‪ ,‬וכדלהלן‪:‬‬ ‫והנה הש”ך (סימן שלד ס”ק ג) הביא מפסקי המהר”ם טיקטין‪ ,‬שמי ששכר בית‬ ‫בשו”ת ראנ”ח (סימן לח‪ ,‬הובא בשו”ת חתם סופר סימן קסא) פסק לגבי מי ששכר‬ ‫מחברו והוצרך לברוח מחמת מגיפה – חייב לשלם את כל דמי השכירות‪ ,‬אולם‬ ‫חנות‪ ,‬ועל ידי גזירת המלך שוב אי אפשר להרויח מהחנות‪ ,‬דחייב לשלם‪ ,‬דחנות‬ ‫הש”ך עצמו נשאר בזה בצ”ע לדינא‪ .‬ולכאורה לפי מה שהוכחנו מהפוסקים‬ ‫שכר ממנו‪ ,‬ומה לי אם יסחור או יעשה בו דבר אחר‪[ .‬ומכח זה השיג החתם‬ ‫הנ”ל‪ ,‬פשוט שהשוכר חייב לשלם‪ ,‬דהא לא נתבטלה עצם השכירות‪ .‬ונראה‬ ‫סופר שם על המהרש”ך (ח”ב סימן קצח) שפסק במי ששכר חנות בשוק וגזר המלך‬ ‫לבאר את דעת הש”ך בשני אופנים‪ .‬א – שנחשב לקלקול בבית‪ ,‬וכלשון הראב”ן‬ ‫שלא לסחור עוד באותו שוק‪ ,‬דפטור מדין מכת מדינה‪ .‬והשיג על זה החתם‬ ‫(סימן צח) שהובא במחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ז)‪ ,‬שנגזר על הבתים להיות‬ ‫סופר מתשובת הראנ”ח הנ”ל‪ ,‬דמבואר דחייב לשלם אפילו כשאין לו שימוש‬ ‫נדודין‪ .‬ב – שנחשב שאי אפשר לדור בבית כלל‪ ,‬והוי כמו שמת השוכר‪[ .‬ונפקא‬ ‫של מסחר בחנות]‪.‬‬ ‫מינה בהקדים המעות‪ ,‬דאי הוי קלקול בדירה חייב המשכיר להחזיר את המעות‪.‬‬ ‫וכן פסק המהרש”ם במי ששכר ארענדאר [חנות לממכר יי”ש]‪ ,‬וגזר המלך‬ ‫אבל אם נחשב כמו שמת השוכר‪ ,‬המעות שהקדים אינן חוזרות וכמבואר ברמ”א‬ ‫מכס על יי”ש ואי אפשר לו לעשתו מסחר עם היי”ש‪ ,‬דחייב לשלם כל השכירות‪,‬‬ ‫(שם סעיף א)‪ ,‬כיון דאיכא דעת הרשב”א הנ”ל דאף במת השוכר חייבים היורשים‬ ‫משום שאין זה קלקול בעצם השכירות‪.‬‬ ‫לשלם את כל דמי השכירות]‪.‬‬ ‫ולכאורה יש להקשות על דברי הפוסקים הנ”ל‪ ,‬דאמנם אין הכי נמי השכירות‬ ‫*‬ ‫עצמה לא נתקלקלה‪ ,‬אבל וודאי לא היתה דעתם לשכור את החנות אלא כדי‬ ‫די‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫יחזרו לקונה והנכסים למוכר‪ ,‬בזה אמרינן דאדעתא דהכי לא מכר‪ ,‬ויכול לחזור‬ ‫בו‪ .‬וכן לגבי תוספת כתובה כשמת הבעל קודם נישואין‪ ,‬אם תתבטל התוספת‬ ‫הרב משה מנחם יאזשעף‬ ‫יש לדון בשאלה זו מכמה צדדים‪ ,‬דזה ודאי שההורים של הזוג שכרו את‬ ‫יחזור הדבר להיות כמו קודם האירוסין‪ ,‬ושפיר אמרינן דאדעתא דהכי לא כתב‬ ‫הדירה על דעת שהזוג ידורו שם‪ ,‬ועכשיו שנתגרשו אין להם צורך בדירה כלל‪.‬‬ ‫לה תוספת כתובה‪ .‬אבל בלוקח פרה ומתה‪ ,‬אם נבטל המקח לא יחזור הדבר‬ ‫והנה הרמ”א (סימן שלד סעיף א) מביא מחלוקת ראשונים לגבי שוכר שמת בתוך‬ ‫לקדמותו‪ ,‬שהרי הפרה כבר מתה ואי אפשר להחזירה למוכר‪ ,‬ובכהאי גוונא לא‬ ‫זמן השכירות‪ ,‬אם היורשים חייבים לפרוע את דמי השכירות עד סוף הזמן‪,‬‬ ‫שייך לומר אדעתא דהכי לא קניתי‪ ,‬דודאי המוכר לא היה מסכים לזה‪.‬‬ ‫שיטת המרדכי שאינם צריכים לפרוע‪ ,‬ושיטת הרשב”א שחייבין לפרוע‪.‬‬ ‫ולפי זה בנידון דידן יש לומר שהם פטורים מלשלם את דמי השכירות‪ ,‬דעל‬ ‫והש”ך (שם ס”ק ב) מבאר דפליגי ביסוד דין שכירות‪ ,‬דהמרדכי סבירא ליה‬ ‫ידי שנבטל את השכירות יחזור הדבר לקדמותו כמו קודם השכירות‪ ,‬ובזה שפיר‬ ‫דהוי שעבודא בעלמא‪ ,‬וממילא כשמת השוכר פקע השעבוד‪ ,‬והרשב”א סובר‬ ‫איכא למימר דאדעתא דהכי לא שכרוה‪.‬‬ ‫ששכירות ליומיה ממכר הוא והוי קנין גמור על כל ימי השכירות‪ ,‬ולכן גם אם‬ ‫אבל באמת יעויין בנתיבות המשפט (סימן רל ס”ק א) שהוכיח‪ ,‬שתוס’ בכתובות‬ ‫מת השוכר באמצע‪ ,‬חייבים יורשיו לפרוע‪ .‬אכן הביא שם הש”ך את דברי תוס’‬ ‫לא מיירי כלל באופן שהיה זמן שהלוקח יכל ליהנות מהפרה קודם שמתה‪ ,‬וכל‬ ‫בהזהב (ב”מ נו‪ ,‬ב ד”ה והאי)‪ ,‬שלא אמרו שכירות ליומיה ממכר אלא לגבי דין אונאה‪,‬‬ ‫שכן דלא מיירי שכבר השתמש בה‪ ,‬וכי לקח פרה על דעת שתחיה לעולם‪ ,‬בודאי‬ ‫אבל לגבי שאר דברים לא הוי מכר‪ ,‬והוא דלא כהרשב”א‪ .‬ועוד צידד שם‪ ,‬דאפילו‬ ‫אינו כן‪ .‬אלא כל קושית התוס’ מיירי כשקנה פרה ומתה קודם שהיה ראוי ליהנות‬ ‫היא שכירות ליומיה ממכר לכל דבר‪ ,‬אין הכונה שהשוכר קונה מתחילה את כל‬ ‫ממנה‪ ,‬וכגון שהיה תנאי שתשאר אצל המוכר איזה זמן לאחר המקח‪ ,‬ובעודה‬ ‫ימי השכירות‪ ,‬אלא בכל יום ויום הוי ממכר לאותו היום‪ ,‬וממילא אם מת פטורים‬ ‫אצל המוכר מתה‪ ,‬והלוקח רוצה לחזור בו דאדעתא דהכי לא לקחה‪ ,‬ועל זה‬ ‫היורשים מלשלם על הימים שאחר כך‪ ,‬שלא קנאם מעולם‪.‬‬ ‫תירצו תוס’ שיש חילוק בין לוקח לכתובה‪ .‬ולפי זה בנידון דידן שהזוג כבר דרו‬ ‫ובמחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ה) ביאר את שיטת הרשב”א‪ ,‬שאם שכירות‬ ‫בבית‪ ,‬ודאי שאינם יכולים לחזור בהם אחר כך‪ ,‬דלא שייך למימר אדעתא דהכי‬ ‫ליומיה ממכר הוא‪ ,‬אפשר לומר שדמי השכירות הם בעד הקנין ולא בעד‬ ‫לא שכרנוה אחר שכבר נהנו ממנה‪.‬‬ ‫ההשתמשות‪ ,‬אלא שתיכף שעשה השוכר קנין הוא יכול להשתמש‪ ,‬ושוב אפילו‬ ‫*‬ ‫נאנס – חייב השוכר לשלם‪.‬‬ ‫ובפשטות בנידון דידן שנתגרשו גם כן חשיב אונס‪ ,‬ותלוי במחלוקת זו של‬ ‫המרדכי והרשב”א‪ ,‬דלהמרדכי פטורים מלשלם דהוי אונס‪ ,‬ולהרשב”א כיון הרב אברהם ישעיה טייטלבוים‬ ‫נראה דפטור דהוי כמו מת השוכר דמבואר בסימן שלד דיש פוטרין‪ ,‬וה”נ‬ ‫דשכירות ליומא ממכר – חייבים לשלם‪.‬‬ ‫נתבטל השימוש שהשכירות לא היה על שימוש דירה בעלמא אלא על שימוש‬ ‫אמנם באמת אפשר לומר‪ ,‬דאפילו לשיטת המרדכי שכשמת השוכר פטורים‬ ‫זוג הצריכים לדור על שולחן עצמם‪ ,‬ובל”ז היו דרים אצל אביהם ורק משום‬ ‫מלשלם‪ ,‬הכא חייבים לשלם‪ .‬דדוקא כשמת השוכר דאי אפשר כלל שישתמש‬ ‫שנשאו שכרו לדירה דווקא לצורת שימוש זה‪ ,‬וכשנתגרשו בטלו שימוש זה והוי‬ ‫בבית ‪ -‬הוי אונס ופטור‪ ,‬אבל בנידון דידן שנתגרשו לא הוי אונס‪ ,‬שהרי באמת‬ ‫כמו מת השוכר‪.‬‬ ‫שניהם יכולין לדור בבית אם ירצו אלא שיש חילוקי דעות ביניהם‪ ,‬ולא חשיב‬ ‫ומקור דין זה דמת השוכר הוא מסוגיא דספינה סתם ויין זו ונטבע שניהם‪,‬‬ ‫אונס‪ .‬ואפשר לומר גם כן שהמחותנים יכולים להשכיר את הדירה לאדם אחר‬ ‫דשיטת הריב”ם ורשב”א דפטור על החלק הדרך שלא הלך בה‪ ,‬כיון דאין לו יין‬ ‫במקום הזוג‪ ,‬וממילא חייבין לשלם‪.‬‬ ‫זו ששכר עליה ונתבטל צורך השימוש‪ ,‬ואפילו הרי”ף והריב”ן ושאר שחייבו הוא‬ ‫אכן יש לעיין דיתכן לפוטרם מצד אחר‪ ,‬שהמחותנים יכולים לטעון דאדעתא‬ ‫דווקא משום דבעל הספינה הפסיד ספינתו משא”כ בבית דפטור‪.‬‬ ‫דהכי לא שכרו את הבית‪ ,‬וכמבואר בקידושין (נ‪ ,‬א) במי שמכר את כל נכסיו‬ ‫ואין לומר דדוקא יין זו שאי אפשר לו להביא יין אחר משום דיין זו קאמר‬ ‫אדעתא למיסק לארץ ישראל‪ ,‬ואחר כך נאנס ולא יכל לעלות‪ ,‬יכול לבטל את‬ ‫ומש”ה בטל השימוש לגמרי ששום אין לו קנין בהספינה משא”כ בזוג שבוודאי‬ ‫המקח‪ ,‬דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר‪ .‬ועוד מצינו בגמ’ בכתובות (מז‪ ,‬ב)‪,‬‬ ‫יכולים לדור יחידי ואין לבעל הבית לעכב וא”כ עדיין יש להם שימוש‪.‬‬ ‫שאם כתב תוספת כתובה ומת בין האירוסין לנשואין‪ ,‬אינה גובה את התוספת‪,‬‬ ‫דזה אינו דחזינן בש”ך (סימן שי”א סק”א) דסבירא ליה דכל זמן שהספינה‬ ‫שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה‪ .‬ובתוס’ (שם ד”ה שלא) הקשו‪ ,‬שאם כן כל לוקח‬ ‫קיימת אע”פ שהיין נטבע יכול להביא יין אחרת דמה לי יין זו או אחר‪ ,‬ודווקא‬ ‫פרה ומתה בידו יחזיר המקח‪ ,‬דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא לקחה‪ .‬ותירצו שם‬ ‫כשהספינה ג”כ נטבע יכולים יכול לטעון למה לי להשתדל להביא ספינה כיון‬ ‫שני תירוצים לחלק בין כתובה ללוקח‪ .‬א – שבלוקח אנן סהדי שלקחה על דעת‬ ‫שאין לך יין זו‪ ,‬ומבואר בחזון איש(סימן כ”ג סק”יח) דכשאין רוצה להביא יין אחר‬ ‫כן שיתכן שהיא תמות אחר כך בידו‪ ,‬מה שאין כן בכתובה ודאי לא כתב לה‬ ‫לא מחייב בשכירות כיון שהוא שכרו ליין זו‪ ,‬ואפילו זה לאוו דווקא ויכול להביא‬ ‫אלא על מנת לכונסה‪ .‬ב – שבלוקח איכא דעת קונה ודעת מקנה‪ ,‬ובודאי לא‬ ‫יין אחר‪ ,‬מ”מ כיון שהוא שכרו לצורך שימוש זו אי אפשר לחייבו שנתבטל עיקר‬ ‫היה המוכר מקנה לו על דעת שיוכל לבטל את המקח אם תמות‪ ,‬מה שאין כן‬ ‫סיבת השימוש ששכרו לכך‪.‬‬ ‫בתוספת כתובה הכל תלוי בדעת הבעל‪ ,‬ואנן סהדי שלא כתב לה התוספת אלא‬ ‫על מנת לכונסה‪.‬‬ ‫וה”נ כיון דעיקר סיבת השימוש היה בשביל שימוש דירה לזוג‪ ,‬אע”ג דיכולים‬ ‫עוד לדור שם יחידי פטור לשלם השכירות‪.‬‬ ‫ובמשנה למלך (פרק ו מהלכות זכיה ומתנה הלכה א) מבאר יותר את דברי התוס’‪,‬‬ ‫שכל מקום שאם יתבטל הקנין יחזור הדבר לקדמותו‪ ,‬ואיכא אומדן דעת שלא‬ ‫וכ”ז על להבא אבל חודש זה שכבר שלמו אע”פ שנתגרשו באמצע החודש‬ ‫נתכון לגמור הקנין אלא על דעת איזה ענין‪ ,‬שפיר מבטלין את הקנין על פי‬ ‫אין להחזירו שהרמ”א פוסק במת השוכר דבקבל השכר א”צ להחזיר‪.‬‬ ‫האומדן דעת‪ ,‬וכגון שמכר כל נכסיו אדעתא למיסק לארץ ישראל ונאנס ולא‬ ‫*‬ ‫עלה‪ ,‬שאם יתבטל המקח יחזור הדבר להיות כמו קודם המכירה‪ ,‬שהמעות‬ ‫וט‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫שושן‪ .‬ובשבות יעקב (ח”א סי’ קנ”ה ומובא בפתחי תשובה סי’ ע”ז סק”ה) הקיל עוד יותר‪,‬‬ ‫ומשמע דאינה חייבת אלא כערב סתם‪ ,‬עיין להלן‪.‬‬ ‫הרב יצחק ריבא‪-‬מו”ץ לדיני ממונות ‪-‬וראה”כ חבורת חושן מפשט דסאטמאר‬ ‫תשובה‪ .‬הבן זוג פטורים מלשלם‪ ,‬משום דגירושין נחשב כאונס‪ .‬ויש אופנים‬ ‫והעולה עד הנה‪ ,‬איש ואשתו שלוו ביחד‪ ,‬ועיקר ההלואה היתה לצורך הבעל‪,‬‬ ‫שהאשה בלא”ה פטורה אף כשאינה מצב של אונס‪ ,‬וכמו שיבואר בפנים‪.‬‬ ‫אז אם האשה לא חתמה בהשטר‪ ,‬לדעת המהרשד”ם חייבת לשלם‪ ,‬ולדעת‬ ‫א] דין האשה באופן כללי כשאינה מצב של אונס‪ .‬הנה מקודם יש לדון בכל‬ ‫הנתיבות פטור‪ .‬ואם גם האשה חתמה בשטר אז גם הנתיבות מודה דחייב‪.‬‬ ‫בן זוג ששכרו דירה ביחד‪ ,‬אי גם האשה אחראי לשלם דמי השכירות [באופן‬ ‫ולכו”ע אינה חייבת אלא מדין ערב קבלן או ערב סתם‪ ,‬ולא כדין לוה ממש‪.‬‬ ‫שאין הבעל משלם] כשאינו מצב של אונס‪ ,‬או שרק הבעל אחראי על זה‪.‬‬ ‫מקור הדברים‪ .‬הנה דבר זה יוצא ממה שמבואר בחו”מ (סי’ ע”ז ס”י)‪ ,‬שם כתב‬ ‫ב] והנה בשו”ע אבן העזר (סי’ ע”ג ס”א) מבואר שהבעל חייב במדור אשתו‪,‬‬ ‫המחבר וז”ל איש ואשתו שלוו מאחד‪ ,‬היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה ע”כ‪.‬‬ ‫וא”כ כיון ששכירות הדירה מוטל על הבעל‪ ,‬א”כ עיקר השכירות לכאורה הוא‬ ‫וכוונת המחבר שדינם כמו שותפים שלוו ביחד דכל אחד נחשב כלוה על חצי‬ ‫להבעל ואין לאשה חלק בה‪ ,‬וא”כ אף שחתמה עצמה בשטר‪ ,‬מ”מ אינה חייבת‬ ‫החוב וערב על חצי השני‪ ,‬וכמו שמבואר בחו”מ סי’ ע”ז ס”א‪ .‬ובקצוה”ח שם‬ ‫אלא מדין ערב קבלן‪ ,‬או ערב סתם לפי דעת השבות יעקב הנ”ל‪.‬‬ ‫(סק”ח) כתב בשם המהרשד”ם (אה”ע סימן קפ”ד) וז”ל אלמלא דמסתפינא דנראה‬ ‫אמנם לפי הנהוג היום [עכ”פ בזמנינו שברוב פעמים צד האשה נו”נ עם‬ ‫דבר חדש וזר קצת הייתי אומר דשכירות הבית ששכרו הבעל ואשתו יש לו דין‬ ‫המשכיר קודם הנישואין]‪ ,‬סתמא דמילתא הוא שהאשה שוכרת הדירה לעצמה‬ ‫איש ואשה שלוו עכ”ל‪.‬‬ ‫ולבעלה ואינה שוכרת הדירה רק לבעלה ובשליחותו‪ ,‬וא”כ אפילו אם שכרו‬ ‫ומדברי המהרשד”ם משמע‪ ,‬דכל שהאשה היתה שם במעמד ההלואה‬ ‫הדירה בעל פה‪ ,‬מ”מ נחשבת כשכרו הדירה בשותפות‪ ,‬וא”כ גם האשה אחראי‬ ‫או השכירות אף שלא שעבדה את עצמה בפירוש ואף שלא חתמה בהשטר‬ ‫על חצי דמי השכירות כשוכר ועל חצי השני חייבת מדין ערב‪ ,‬וכ”ש אם האשה‬ ‫שכירות‪ ,‬מ”מ חייבת לשלם מדין איש ואשתו שלוו מאחד‪ .‬וכן משמע להדיא‬ ‫חתמה ג”כ בהשטר שכירות‪ .‬משא”כ בבן זוג ששכרו דירה ביחד ‘אחר’ נישואיהם‪,‬‬ ‫מלשון המהרשד”ם בפנים וז”ל‪ :‬ואף על גב שכפי האמת הוא חייב לתת לה‬ ‫אז אם שכרו דירה ביחד בעל פה‪ ,‬לפי המהרשד”ם גם האשה נתחייב בחצי דמי‬ ‫מדור לפי כבודה והוא מתנאי ב”ד היינו כשהבית שלו‪ ,‬אבל כשהולכים לדור‬ ‫השכירות‪ ,‬אף שהבעל חייב במדור אשתו ואין לאשתו חלק בהשכירות‪ ,‬משא”כ‬ ‫בבית אחרים אם הבעל חייב לה המשכיר אינו חייב לה‪ ,‬ודעת המשכיר לגבות‬ ‫לפי הנתיבות אין האשה אחראי כלל על דמי השכירות‪ ,‬חוץ אם האשה חתמה‬ ‫השכירות משניהם כמי שלווה לאיש ואשתו‪ ,‬דמה לי הלואת מעות בעין ומה‬ ‫ג”כ בשטר שכירות‪ ,‬אז אף לפי הנתיבות גם האשה אחראי על חצי דמי השכירות‪,‬‬ ‫לי דמי השכירות‪ ,‬ואם שאפשר לומר דשאני התם דהיא משתעבדת בפירוש‬ ‫כיון שהמלוה סמך גם עליה‪.‬‬ ‫משא”כ בשכירות הבית‪ ,‬מ”מ איכא למימר דגם בשכירות הבית הו”ל כאלו היא‬ ‫ומ”מ אם יש להבעל נכסים לשלם אפשר שצריך המשכיר לגבות קודם‬ ‫משתעבדת עצמה‪ ,‬כו’ ע”ש‪.‬‬ ‫מהבעל‪ ,‬כי האשה יכולה לומר קים לי כהשבות יעקב הנ”ל שכתב דאף באיש‬ ‫אמנם בנתיבות (סי’ ע”ז סקי”א) כתב דמה שכתב המחבר איש ואשתו שלוו‬ ‫ואשתו שלוו‪ ,‬מ”מ אין האשה חייבת אלא כדין ערב סתם‪ ,‬דהיינו שאם אין להבעל‬ ‫מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה‪ ,‬זהו דוקא כשהאשה חתמה עצמה‬ ‫לשלם אז האשה חייבת משלה‪[ .‬ומדבריו שם משמע קצת יותר חידוש‪ ,‬דעיקר‬ ‫בשטר דאז נעשה עליה ג”כ חוב‪ ,‬אבל אשה שהקיפה סחורה אפילו היא נושאת‬ ‫הערבות היתה שלא תבוא האשה ותגבה מנכסי הבעל מדין בע”ח מוקדם‪ ,‬אבל‬ ‫ונותנת‪ ,‬מ”מ נראה‪ ,‬כיון שידוע לכל שיש לה בעל‪ ,‬וכל מה שנושאת ונותנת הוא‬ ‫באמת אינה חייבת משלה כלום‪ ,‬אמנם בח”ב סי’ ק”ן כתב השבות יעקב בפירוש‬ ‫הכל של בעל‪ ,‬וכל הריוח והפסד חל על בעלה‪ ,‬והיא לית לה משלה כלום‪ ,‬הוי‬ ‫שחייבת מדין ערב אף לענין לגבות מנכסי שלה‪ .‬אבל רק כערב סתם ולא כערב‬ ‫כהודיע שהוא שליח שהדין הוא רק עם המשלח כמבואר בסימן קפ”ב (סעיף‬ ‫קבלן]‪.‬‬ ‫ב’)‪ ,‬אם לא שחתמה עצמה בשטר דאז הוי כפירש המלוה שדעתו עליה‪ ,‬ומכל‬ ‫והעולה מכאן בבן זוג ששכרו דירה קודם הנישואין שהן האיש והן האשה‬ ‫שכן אם פירש בהדיא שאין סמיכת דעתו רק עליה‪ ,‬שאז חייבת גם היא לשלם‬ ‫נחשבים כשותפים שלוו ושניהם אחראים לגמרי על דמי השכירות‪ ,‬כדין שותפים‬ ‫כשאין לו לבעל‪ .‬ע”כ‪ .‬ומבואר דעת הנתיבות דאם עיקר ההלואה היתה לצורך‬ ‫שלוו שכל אחד חייב בחצי החוב וערב על חצי השני‪.‬‬ ‫הבעל‪ ,‬אז אין האשה חייבת כלום חוץ אם המלוה ביקש מהאשה לחתום בשטר‪,‬‬ ‫אבל באופן שגם האשה יש לה חלק בדמי ההלואה באיזה אופן שהוא‪ ,‬אז דומה‬ ‫*‬ ‫לשותפין שלוו‪ .‬ולכאורה יש כאן מחלוקת בין הנתיבות והמהרשד”ם הנ”ל‪ ,‬דלפי‬ ‫ד] דין הבן זוג בנידון דידן‪ .‬והנה קיי”ל בכל שוכר שיצא באמצע זמן השכירות‬ ‫המהרשד”ם כל שהאשה היתה במעמד ההלואה או השכירות‪ ,‬אע”פ שלא חתמה‬ ‫עכ”פ שלא באונס‪ ,‬שצריך לשלם כל דמי השכירות‪ ,‬כן מבואר בדברי המחבר‬ ‫בשטר ואע”פ שעיקר ההלואה הוא לצורך הבעל‪ ,‬מ”מ חייבת האשה לשלם‬ ‫סי’ שט”ז ס”א‪ ,‬ובהרמ”א סי’ של”ד ס”א‪ ,‬וכן יש לדייק מדברי הסמ”ע סי’ שי”ב‬ ‫חצי החוב‪ .‬משא”כ להנתיבות כל שעיקר ההלואה הוא להבעל‪ ,‬האשה פטורה‬ ‫סקל”ד‪ ,‬ועוד‪[ .‬אמנם אין לדייק כן גם מדברי המחבר שי”ב ס”ז‪ ,‬דהתם איירי‬ ‫מלשלם כל זמן שלא חתמה‪ .‬וכן כתב בשו”ת בית יצחק (יו”ד ח”ב סי’ פ”א אות כ”ג‬ ‫בשוכר שלא הודיע להמשכיר כהלכה שרוצה לצאת דמבואר שם שאסור לצאת‪,‬‬ ‫בסוגריים) ובשו”ת בית שלמה (חו”מ סי’ ל”ו הג”ה א’) דהנתיבות חולק על המהרשד”ם‬ ‫אבל אם הודיעו כהלכה אפשר שרשאי לצאת אף שהוא בתוך זמנו‪ ,‬ובאמת הוא‬ ‫הנ”ל‪ .‬וכן דעת הכסף הקדשים סי’ שי”ז (כן משמע מדבריו) כהנתיבות‪ ,‬דכל שלא‬ ‫פלא שלא מצאנו בשו”ע סעיף או שורה מיוחד לזה דשוכר אינו רשאי לצאת תוך‬ ‫חתמה בשטר אינה חייבת ע”ש‪ .‬וכן דעת הבית מאיר לפי הנחל יצחק (סי’ ע”ז אות‬ ‫הזמן אף כשמודיע למשכיר]‪.‬‬ ‫ד’)‪ ,‬אמנם בהגה בבית שלמה (הנ”ל) ס”ל דהבית מאיר חולק על הנתיבות ע”ש‪.‬‬ ‫והנה בסי’ של”ד ס”א מביא הרמ”א מחלוקת ראשונים במת השוכר באמצע‬ ‫אמנם אפילו באופן שהאשה חייבת אף שלא הגיע המעות לידה‪[ ,‬למהרשד”ם‬ ‫הזמן אי היורשים מחוייבים לשלם כל דמי השכירות או לא‪ .‬ובפשטות נחלקו‬ ‫כשהיתה במעמד ולהנתיבות כשחתמה בשטר]‪ ,‬מ”מ לכל היותר אינה חייבת‬ ‫אי שכירות ליומא ממכר הוא או לא כמבואר בנו”כ שם‪ ,‬וא”כ להדעות דשכירות‬ ‫אלא כדין ערב קבלן וכמ”ש הסמ”ע (סי’ ע”ז סקכ”ה) ובש”ך שם (סק”ל) בשם העיר‬ ‫זט‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫יכול לנכות כפועל בטל חוץ אם המשכיר נהנה מהדירה‪ .‬וקיי”ל דפועל בטל הוא‬ ‫ליומא ממכר הוא [וכן נוטה דעת המחנה אפרים שכירות סי’ ה’]‪ ,‬בודאי לא‬ ‫חצי כמבואר בט”ז סי’ של”ג שמצא כן בקובץ ישן‪ .‬ואף שהט”ז איירי בפועל‪ ,‬מ”מ‬ ‫מהני שום טענת אונס ומחוייבים לשלם להמשכיר כל דמי השכירות‪ .‬משא”כ‬ ‫לכאורה אין חילוק ביניהם‪ ,‬וכן משמע בשו”ת מהרש”ם (ח”ב סי’ ר”ז)‪ .‬וא”כ לכל‬ ‫להדעות דס”ל דשכירות ליומא לאו ממכר הוא‪[ ,‬וכן נוטה דעת הש”ך בסי’ של”ד‬ ‫היותר אינם מחוייבים לשלם רק חצי דמי השכירות באופן שאינם מוצאים שוכר‬ ‫סק”ב]‪ ,‬בזה יש לדון אי אונס דגירושין נחשב כאונס דמיתה או לא‪ .‬והנה באונס‬ ‫חדש‪ ,‬ואפשר שלכל היותר אינם מחוייבים רק רבע דמי השכירות וכמו שכתבנו‬ ‫דמיתה קיי”ל דהולכין אחר המוחזק‪ ,‬דהיינו אם היורשים מוחזקים בדמיהם אז‬ ‫לעיל‪ ,‬דהיינו שמנכים חצי דמי השכירות מחמת שאי אפשר לדור שם ביחד (וכמו‬ ‫יכולים לבטל השכירות‪ ,‬ואם המשכיר מוחזק בדמי השכירות אין צריך להחזיר‬ ‫שנסתפקנו לעיל)‪ ,‬ומאותו חצי דמי השכירות ג”כ מנכים החצי כדין פועל בטל‪,‬‬ ‫הדמים‪ ,‬וכמו שמבואר ברמ”א סי’ של”ד ס”א [ובש”ך סק”א מפרש דהרמ”א מדין‬ ‫העולה לסך הכל של רביע דמי השכירות‪ ,‬על הצד שאינם נחשבים כאונסין‪.‬‬ ‫מוחזקות אתי עלה‪ ,‬אמנם בסמ”ע שם סק”ד מבואר דאף מן הדין אי”צ להחזיר‬ ‫ולא רק מדין מוחזק‪ ,‬ויש עוד פירושים בדברי הרמ”א ואין כאן המקום להאריך]‪,‬‬ ‫ד] אמנם אחר העיון נראה דאונס דגירושין נחשב אונס כמו אונס דמיתה‪,‬‬ ‫וא”כ אם אונס דגירושין נחשב כאונס דמיתה‪ ,‬א”כ יכול המוחזק לומר קים לי‬ ‫ובפרט כי בהרבה פעמים באמת אי אפשר לדור ביחד‪ ,‬והא דמהרי”ל הנ”ל‪ ,‬לענין‬ ‫כהפוטרים‪ ,‬ואם אונס דגירושין אינו נחשב כאונס דמיתה‪ ,‬א”כ צריכין לשלם‬ ‫ברכה איירי דהיינו שאין עושין ברכה כיון דסוכ”ס אינו מן השמים‪ ,‬לאפוקי‬ ‫להבעה”ב‪ .‬ולכאורה הי’ מקום לומר דאונס דגירושין אינו נחשב כאונס דמיתה‪,‬‬ ‫חליצה שהוא אונס מן השמים ע”ש‪ ,‬אבל לענין שכירות שפיר נחשב כאונס‪ .‬וא”כ‬ ‫וכמו שכתב במהרי”ל‪( ,‬מנהגים – חליצה אות ז’) דמשו”ה המגרש בגט אינו מברך‬ ‫כיון דגירושין נחשב כאונס גמור‪ ,‬א”כ אדעתא דגירושין לא שכרו הדירה כי אין‬ ‫דגבי גט איהו דאפסיד אנפשי’ להתקוטט שאין זווגם עולה יפה ויתפרדו משא”כ‬ ‫להם שום צורך בהדירה‪[ ,‬ויתכן לומר שהם נחשבים גם כפנים חדשות לענין זה‪,‬‬ ‫חליצה דהוא מן השמים ע”ש‪.‬‬ ‫כי הם שכרו הדירה בתורת בן זוג ולא בתורת פלג גופא‪ ,‬וא”כ נשתנה המציאות‬ ‫לגמרי]‪ ,‬וכיון שדומה לאונס דמיתה א”כ אם הם מוחזקים בהדמים אז יכולין‬ ‫ומ”מ אפילו את”ל דאין זה נחשב אונס גמור‪ ,‬מ”מ באופן שיכולים להשכיר‬ ‫לבטל השכירות אף בתוך הזמן‪ .‬וכמו ספינה סתם ויין זה דהיכא שלא נטבעה‬ ‫הדירה לאחרים ומצאו שוכר הגון‪ ,‬בודאי אינו יכול לגבות מהם דמי השכירות‬ ‫הספינה‪ ,‬דאינו משלם חצי הדרך שלא הלך כמבואר בסי’ שי”א בסמ”ע סק”ה‬ ‫אלהבא‪ ,‬ואף שברוב שטרי שכירות דידן מפורש שאין השוכר רשאי להשכירו‬ ‫וש”ך סק”ב (אולם במנחת פתים בשו”ת שבסוף הספר סי’ כ”א כתב דדוקא בנטבעה הספינה‬ ‫לאחרים‪ ,‬ובנתיבות (סי’ שט”ז סק”ב) מבואר דבאופן שאין השוכר רשאי להשכירו‬ ‫נחלקו הראשונים אי פטור על מה שלא הלך‪ ,‬אבל בלא נטבעה הספינה לכו”ע חייב לשלם גם על‬ ‫לאחרים‪ ,‬אז צריך השוכר לשלם כל דמי השכירות ואינו יכול לומר להמשכיר‬ ‫מה שלא הלך ע”ש ודבריו צ”ע טובא דמריהטי’ לישנא דהתוס’ ב”מ ע”ט‪ .‬ד”ה אלא כו’ לא משמע‬ ‫להשכירו לאחרים אף שמוציא שוכר אחר‪ ,‬מ”מ סתמא דמלתא כהיום מבטלין‬ ‫כן) ולכן פטורים לגמרי‪ .‬אלא שיל”ע היכי שכתבו בהשטר שכירות שמחוייבים‬ ‫השכירות אף באמצע הזמן כל זמן שאפשר להשכירה לאחרים‪ ,‬ודינו כמו‬ ‫לשלם דמי שכירות בכל אופן אף במצב של אונס‪ ,‬אי אונס דגירושין הוא ג”כ‬ ‫שמבואר ברמ”א שי”ב ס”ז‪ ,‬והכא איירי באופן שאי אפשר למצוא שוכר חדש‪.‬‬ ‫בכלל‪ ,‬או דאונס דגירושין נחשב כאונס דלא שכיחא ואינו נכלל בתנאי של אונס‬ ‫סתם כמבואר בסי’ רכ”ה ס”ג‪ ,‬ועכ”פ אם התנו גם על אונסא דלא שכיחא אז ודאי‬ ‫אמנם אפילו באופן שאי אפשר למצוא שוכר חדש‪ ,‬מ”מ כיון שאחר הגירושין‬ ‫דגם אונס דגירושין הוא בכלל‪ ,‬ועיין בבאר היטב אות ז’ אריכות בענין אונסא‬ ‫אסור לדור להם ביחד אפילו בדליכא איסור יחוד וכמו שמבואר באה”ע (קי”ט‬ ‫דלא שכיח‪.‬‬ ‫ס”ו)‪ ,‬א”כ בע”כ דאין השאלה רק על חצי דמי השכירות‪ ,‬כיון דאחד מהם ממ”נ הי’‬ ‫צריך לעזוב הדירה על פי תורה‪ ,‬ואונס מחמת ציווי הבורא בודאי לא גרע מאונס‬ ‫העולה מכאן‪ :‬א‪ .‬בן זוג ששכרו דירה טרם נישואיהם‪ ,‬שניהם אחראים על דמי‬ ‫מחמת מיתה‪ .‬ואפשר דסוכ”ס הי’ יכולים למנוע האונס וכמו שמבואר במהרי”ל‬ ‫השכירות‪ ,‬אמנם אם נתגרשו באמצע ימי השכירות‪ ,‬שניהם פטורים מלשלם‬ ‫הנ”ל‪ ,‬א”כ איה”נ שעכשיו נפלו במצב של אונס‪ ,‬מ”מ הי’ יכולת למנעו ופשעו‬ ‫דמי השכירות‪ ,‬כיון שנחשב כאונס‪ ,‬ויכולים לומר קים לי כהפוטרים דס”ל‬ ‫בזה שהניח עצמו במצב של אונס‪ .‬ויל”ע‪.‬‬ ‫דשוכר שנאנס בתוך ימי השכירות שפטור מלשלם‪ .‬ב‪ .‬בן זוג ששכרו דירה אחר‬ ‫נישואיהם‪ ,‬אם האשה חתמה בהשטר שכירות‪ ,‬אז האשה חייבת מדין ערב קבלן‬ ‫ומעוד טעם יש לפטרם שלא לשלם עכ”פ רק חצי דמי השכירות‪ ,‬דהא יכולים‬ ‫וי”א מדין ערב סתם‪ .‬ואם לא חתמה האשה בהשטר שכירות‪ ,‬אז יש מחלוקת‬ ‫לומר קים לי כהנתיבות סי’ שט”ז סק”ב דשוכר שיצא בתוך זמנו דאינו מחוייב‬ ‫הפוסקים בזה אי האשה חייבת כלל על דמי השכירות‪.‬‬ ‫לשלם כל דמי השכירות רק כפועל בטל‪ ,‬ודלא כקצוה”ח שם סק”א דס”ל דאינו‬ ‫*‬ ‫דיני הודעה‬ ‫וביארו הראשונים וכן פסק השו”ע (שם)‪ ,‬דזה דווקא בשוכר בית סתם ולא קבע לו‬ ‫מבוא‪ .‬מבואר בגמ’ ב”מ (קא‪ ,‬ב) וכן נפסק בשו”ע (סימן שיב סעיף ה ‪ -‬ו)‪,‬‬ ‫זמן‪ ,‬שהדין הוא שהמשכיר יכול להפסיק את השכירות בכל זמן שירצה‪ ,‬אלא שצריך‬ ‫שהמשכיר בית לחבירו אינו יכול להוציאו מהבית עד שיודיע לו איזה זמן‬ ‫להודיעו קודם‪ ,‬אבל בשוכר לזמן קצוב אין המשכיר צריך להודיעו כלום‪ ,‬שהרי‬ ‫קודם (‪ )Notice‬שמוציאו‪ ,‬ושיעור משך זמן ההודעה משתנה לפי הזמן והמקום‪,‬‬ ‫השוכר יודע מתחילה מתי הוא צריך לעזוב את הבית‪ ,‬ואין לך הודעה גדולה מזו‪.‬‬ ‫יעוין שם‪.‬‬ ‫*‬ ‫זי‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫האם ליע”ס דינו כשוכר לזמן שאין צריך הודעה כדי להוציא את השוכר‪ ,‬או שצריך להודיעו תחילה כדין שוכר סתם?‬ ‫יודע שהוא צריך לעזוב את הבית בסיום הזמן הקצוב‪ ,‬אולם בליעס שדרך‬ ‫הרב יואל שווארץ – דומ”ץ בקיט”ל סאטמאר ובעמח”ס בשבילי הכלה‬ ‫העולם הוא להרחיב (‪ )extend‬הזמן לעוד שנים יותר ממה שקצבו מתחילה‪,‬‬ ‫שורש השאלה הוא‪ ,‬דהנה זה ברור שמצד ההסכם עצמו הרי זה שכירות לזמן‬ ‫ובדרך כלל אין בדעתו של המשכיר להוציא את השוכר מהבית בסיום הזמן‪ ,‬וכל‬ ‫קצוב‪ ,‬אלא דמכל מקום ניתן לדון האם הוא חשוב כשכירות לזמן קצוב שלא‬ ‫עיקר מטרת הליעס הקצוב בזמן הוא רק כדי שיוכל המשכיר ליקר את השער‪,‬‬ ‫יהא בו חובת הודעה‪ ,‬כיון שבדרך כלל על פי רוב דרכן של המשכירים להניח‬ ‫ממילא אין זה בגדר הודעה‪ ,‬ודוקא היכא ששכר מלון לעשרה ימים וכדומה –‬ ‫את השוכר לדור בבית גם אחר כלות הזמן הכתוב בהסכם‪ ,‬ומאחר שכן יש כמה‬ ‫הוה בגדר הודעה‪ ,‬שידוע שבסיום הזמן הוא חייב לצאת מהמלון‪ ,‬ואין המשכיר‬ ‫רבנים בזמנינו שהתחילו לפקפק דאולי אין זה בגדר שכירות לזמן קצוב‪ ,‬ויש בו‬ ‫צריך להודיעו כלום‪.‬‬ ‫חובת הודעה‪.‬‬ ‫ולענ”ד כל זה אינו‪ ,‬וכבר כתבתי בירור גדול על זה במקום אחר‪ ,‬דאף דנכון‬ ‫אמנם בשו”ת שבט הלוי (חלק י סימן רפו) האריך לבאר שליעס הוי כמו שכרו‬ ‫הוא שכך מציאותן של דברים כמו שנתבאר‪ ,‬מכל מקום שורש ויסוד חובת‬ ‫לזמן‪ ,‬ויכול להוציא את השוכר מיד‪ ,‬עיי”ש‪.‬‬ ‫ההודעה ניתן בעיקר כדי שהשוכר לא יצטרך לצאת מהבית בפתע פתאום‪,‬‬ ‫וכלשון השו”ע (סימן שיב סעיף ה) שלא יהא מושלך בדרך‪ ,‬אבל באופן שהיה לו על‬ ‫ואפשר דהא דשוכר לזמן אינו צריך הודעה‪ ,‬אין זה משום שנחשב הודעה‪,‬‬ ‫כל פנים להסתפק אולי יצטרך לצאת‪ ,‬שוב אין כאן תקנת הודעה‪ ,‬ואדרבה על‬ ‫רק דתקנת חז”ל היתה שאם לא הודיעו ימשיך השכירות‪ ,‬וזה שייך רק בשכירות‬ ‫השוכר מוטל לברר אצל המשכיר האם יצטרך לצאת בסיום הזמן או לא‪.‬‬ ‫סתם‪ ,‬אבל בשכירות לזמן על כרחך פקע הקנין‪ ,‬ולפי זה וודאי אין דין הודעה‬ ‫*‬ ‫בליעס‪.‬‬ ‫הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש‬ ‫ויש לברר מדין דינא דמלכותא דינא‪ ,‬האם יש חוק שאוסר להוציא את השוכר‬ ‫במושכל ראשון היה נראה דבליעס צריך להודיעו‪ .‬דהטעם שבשוכר לזמן‬ ‫מהבית כשנסתיים הזמן הקצוב‪ ,‬ויש לעיין בזה‪.‬‬ ‫אינו צריך להודיע הוא משום שקצב לו זמן‪ ,‬ואין לך הודעה גדולה מזו שהשוכר‬ ‫*‬ ‫שכר בית לשנתיים‪ ,‬ולאחר תום תקופת השכירות נשאר השוכר בבית עוד שני חודשים בלא שדיברו ביניהם כלום‪ ,‬האם עדיין דינו כשוכר לזמן‬ ‫קצוב שאפשר להוציאו מיד‪ ,‬או שנעשה כשוכר סתם שצריך להודיעו תחילה?‬ ‫ונראה שאפילו אם נאמר שמה שהשוכר נשאר בבית לאחר שנסתיימה‬ ‫הרב אברהם ישעיה טייטלבוים‬ ‫תקופת השכירות‪ ,‬נחשב להתחלה של שכירות חדשה והוי שכירות סתם‪ ,‬מכל‬ ‫מקום אין צריך הודעה‪ .‬דהא מבואר בסמ”ע (שם ס”ק ו) שדוקא כשאמר לו תן‬ ‫יש שרוצים לומר‪ ,‬דכיון דמעלת זמן קצוב הוא דהוי כהודעה‪ ,‬כל שלא‬ ‫לי שכר כל חודש וחודש כך וכך צריך הודעה‪ ,‬דאז הוי שכירות מעליא דסבר‬ ‫הוציאו המשכיר מיד בסוף הזמן נתבטלה ההודעה‪ .‬ומביאים ראיה ממה‬ ‫השוכר שיעמוד כך ימים רבים‪ ,‬אבל בשוכר סתם בלא שום אמירה אין צריך‬ ‫שדייק הב”ח (שם אות ח ד”ה ומ”ש ואפילו) בלשון הטור‪ ,‬שאם הודיעו אחר סוכות‬ ‫הודעה‪ ,‬שזה משמע אפילו לשעה אחת‪ .‬ולכאורה הוא הדין בנידון דידן שהשוכר‬ ‫שרוצה להוציאו‪ ,‬צריך לחזור ולהודיעו ל’ יום קודם הפסח‪ ,‬דכיון שעבר זמן‬ ‫נשאר בבית בלא שדיבר עם המשכיר כלום‪ ,‬אין צריך הודעה כדי להוציאו‪ ,‬דלא‬ ‫רב מההודעה הראשונה‪ ,‬אין השוכר יודע שעדיין דעת המשכיר להוציאו‪ ,‬ולכן‬ ‫גרע משוכר סתם‪ ,‬שהשוכר יודע שאפשר שאינו נשאר לדור בבית אלא לשעה‪.‬‬ ‫צריך להודיעו שוב‪ .‬ואם כן בנידון דידן נמי‪ ,‬כיון שעבר הזמן הקצוב ולא הוציאו‬ ‫ויותר מזה נראה‪ ,‬שאפילו לדעת הש”ך שם (ס”ק ז) שחולק על הסמ”ע וסבירא‬ ‫נתבטלה ההודעה‪ ,‬ודינו כשכירות סתם שצריך להודיעו‪.‬‬ ‫ליה דאף בשכר בית בסתם ממש צריך הודעה‪ ,‬היינו משום שסתם שכירות‬ ‫שלושים יום – דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין‪ ,‬וממילא גם‬ ‫אמנם נראה שאין הנידון דומה לראיה‪ ,‬דהטור מיירי במי שטעה והודיע‬ ‫בשוכר סתם ודאי כוונתו לשכירות מעליא וצריך להודיעו‪ .‬אבל בנידון דידן אין‬ ‫לשוכר אחר החג שרוצה להוציאו‪ ,‬דסבר בטעות שיוכל להוציאו קודם ימות‬ ‫כאן הסברא דלא טרח איניש למיגר ביתא לפחות משלושים יום‪ ,‬שהרי הוא כבר‬ ‫הגשמים‪ ,‬ועל זה כתב הב”ח שהשוכר יכול לטעון‪ ,‬שכיון שנתגלה למשכיר‬ ‫דר כאן ימים רבים‪ ,‬ואין זה טורח אצלו להשאר לגור באותו בית אפילו ימים‬ ‫שאינו יכול להוציאו מיד‪ ,‬כבר חזר בו מהודעתו‪ .‬אבל סתם הודעה בזמן המועיל‪,‬‬ ‫מועטים‪ ,‬ונמצא שאפילו הש”ך מודה דהכא אין צריך הודעה‪.‬‬ ‫אין נראה שהיא מתבטלת לאחר זמן‪ ,‬דאטו נימא שהמשכיר צריך להוציאו ביום‬ ‫ומה שכתב בחכמת שלמה (שם סעיף א ד”ה אפי’) דאף כשנשאר בבית ששכור‬ ‫השלושים דוקא ואם לא הוציאו צריך הודעה חדשה‪ ,‬זה ודאי אינו‪ ,‬וכפי שכתב‬ ‫לו כבר צריך הודעה‪ ,‬נראה שזה דווקא במעשה שהיה שם שהשוכר דר בבית‬ ‫בדרישה (אות ח) שזה נגד הסברא לומר שצריך שלושים יום דוקא‪ .‬אלא הביאור‬ ‫י”ט שנים‪ ,‬ובכל שנה שילם השכירות בלא שדיברו ביניהם אם ישאר עוד שנה‪,‬‬ ‫הוא‪ ,‬שהמשכיר מודיע לשוכר שמיום שלושים והילך יוכל להוציאו בכל זמן‬ ‫ומסתמא המשיך השכירות גם בשנה זו כמו בכל שנה ושנה‪ .‬אבל בנידון דידן‬ ‫שירצה‪ ,‬ולא אמרינן שצריך להודיעו שוב אלא אם כן הודיעו בזמן שאין מועילה‬ ‫שלא היו רגילים להמשיך השכירות בכל שנה‪ ,‬שהרי שכר ממנו את הבית רק‬ ‫ההודעה‪.‬‬ ‫חי‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫אמנם בתשובות הרא”ש גופא משמע שכתב כן מצד דיני הודעה‪ ,‬דכיון שאין‬ ‫לזמן קצוב של שנתיים‪ ,‬ואחר כך נשאר בה זמן מועט‪ ,‬אין סברא לומר שמסתמא‬ ‫מצוי מי שישכור ממנו את הבית באמצע השנה‪ ,‬היה מוטל על השוכר להודיעו‬ ‫נתכון לשכירות מעליא‪ ,‬ואין צריך הודעה‪.‬‬ ‫שאינו שוכר רק לחודש‪ ,‬ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת‪ .‬וכן מבואר בגר”א‪,‬‬ ‫ובאמת בלאו הכי על כרחך צריך לחלק בזה‪ ,‬שבחכמת שלמה נקט‬ ‫שמציין על הדין של הרא”ש לסעיף ט’‪ ,‬ושם מבואר שאפילו כשהוזלו הבתים‪,‬‬ ‫שבתחילת כל שנה ושנה נחשב ששוכר ממנו את הבית לכל אותה שנה‪,‬‬ ‫אם עמדו בסתם משלם לו כשכר הראשון‪ .‬ומבואר שהבין בדברי הרא”ש‪,‬‬ ‫ואפילו נפל ביתו של המשכיר אינו יכול להוציא את השוכר‪ .‬וקשה שבשו”ת‬ ‫שכשהשוכר נשאר בסתם נמשכת השכירות הראשונה‪ ,‬ולא מתחילה שכירות‬ ‫הרא”ש (כלל א סימן ז) מבואר שדווקא במקום שיש ראש השנה קבוע לשכירות‬ ‫חדשה‪ ,‬וכדעת הסמ”ע‪.‬‬ ‫בתים‪ ,‬אמרינן שבזה שנשאר מקצת מהשנה השניה נתחייב בשכירות של כל‬ ‫*‬ ‫השנה‪ ,‬ומשמע דבלאו הכי לא‪ .‬ועל כרחך צריך ליישב‪ ,‬שהחכמת שלמה מיירי‬ ‫דווקא באופן ששכר את הבית זמן מרובה ונשתקע שם‪ ,‬ובכהאי גוונא נחשב‬ ‫הרב יואל שווארץ ‪ -‬דומ”ץ בקיט”ל סאטמאר ובעמח”ס בשבילי הכלה‬ ‫לו שכירות של שנה אף במקום שאין ראש השנה לשכירות בתים‪ .‬ואם כן‬ ‫יש לחקור במי שעשה שטר שכירות לשנה‪ ,‬וכעבור שנה נשאר השוכר בדירה‬ ‫הוא הדין שיש לחלק בזה לענין הודעה‪ ,‬שדווקא בשכר את הבית י”ט שנים‬ ‫עוד חודש או שתים‪ ,‬והמשכיר לא אמר כלום‪ ,‬דאפשר לפרשו בתלת אנפין‪ :‬א‬ ‫צריך הודעה‪ ,‬אבל לזמן מועט אין צריך הודעה‪ ,‬דלא נתכון לשכירות מעליא‪,‬‬ ‫– שמאחר שהתחיל לדור בו שנה נוספת‪ ,‬הרי מעצמה נתחדשה השכירות לזמן‬ ‫וכמבואר בסמ”ע‪.‬‬ ‫הקצוב בשטר שהיה ביניהם‪ ,‬ולכן אין המשכיר יכול להוציאו עד תום השנה‪,‬‬ ‫*‬ ‫והשוכר חייב לשלם את דמי השכירות של כל השנה‪ .‬ב – שודאי לא נתחדש‬ ‫הסכם השכירות ביניהם מעצמו‪ ,‬אלא דינו כשכירות סתם‪ ,‬ולכן אין אחד מהם‬ ‫יכול להפסיק את השכירות לאלתר‪ ,‬כיון שיש חובת הודעה של שלושים יום‪ .‬ג‬ ‫הרב שמעון ווייס‬ ‫– שאין זה שכירות לזמן קצוב‪ ,‬ואף לא שכירות סתם‪ ,‬אלא דינו כשכירות ליומיה‬ ‫הנה זה פשוט שאם המשכיר היה מודיעו בסוף הזמן שרוצה להוציאו‪ ,‬הזמן‬ ‫ממש‪ ,‬ויכול המשכיר להוציאו מיד אם ירצה‪ ,‬וכן השוכר יכול לצאת לאלתר‪.‬‬ ‫שנשאר לדור בבית נחשב תוך זמן ההודעה [ובאמת יש לעיין בזה גופא‪ ,‬מהו‬ ‫הגדר של דין הודעה‪ ,‬האם חז”ל תקנו רק שהשוכר יכול להמשיך לדור בו‪ ,‬אבל‬ ‫ובדברי המאירי (ב”מ קא‪ ,‬ב ד”ה וכן) מפורש להדיא כצד השלישי‪ ,‬שכתב וז”ל‪,‬‬ ‫אינו מדין שכירות‪ .‬או שחכמים תקנו שהשכירות תמשיך כל זמן ההודעה‪ ,‬ונפקא‬ ‫‘ואם הגיע הזמן ולא היה המשכיר חושש להוציאו ולא השוכר חושש לצאת‬ ‫מינה לכמה דינים‪ ,‬ואכמ”ל]‪ .‬אולם אם לא הודיעו יש לדון אם נחשב לשכירות‬ ‫והאריך דירתו לשם יותר מזמנו‪ ,‬הרי הוא דר על תנאי סך השכירות שקדם‪,‬‬ ‫חדשה‪ ,‬או שנחשב כתוך זמן ההודעה‪ ,‬ויש בזה כמה נפקותות וכדלהלן‪:‬‬ ‫ומוציאו הלה כשירצה‪ ,‬ואף הוא יוצא כשירצה’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ומוכח דהארכת השכירות‬ ‫אינה בגדר שכירות סתם‪ ,‬אלא הוי שכירות ליומיה גרידא‪ ,‬ולכן ליכא בזה חובת‬ ‫א – אם סתם שכירות בעיר זו הוא לשנה‪ ,‬וזמן ההודעה הוא חודש‪ ,‬ואחר‬ ‫הודעה כלל‪.‬‬ ‫שנסתיימה השנה המשיך לדור בבית בתוך השנה האחרת‪ ,‬ולא אמר לו המשכיר‬ ‫כלום‪ ,‬ובא באמצע השנה להוציאו‪ .‬אם הוא שכירות חדשה‪ ,‬אינו יכול להוציאו‬ ‫וכן מדויק מדברי הרא”ש בתשובה (כללא א סימן ז)‪ ,‬שדן לגבי מקום שיש להם‬ ‫עד סוף השנה‪ ,‬ואם הוא תוך זמן ההודעה‪ ,‬נותן לו חודש ומוציאו‪.‬‬ ‫ראש השנה קבוע לשכירות בתים‪ ,‬ואחד שכר בית לשנה ונשאר עוד חודש‬ ‫בסתם‪ ,‬ואחר כך רצה לצאת‪ ,‬וכתב דכיון שהמשיך לדור בבית אחר הזמן הקבוע‬ ‫ב – אם נפל בית המשכיר בתוך זמן ההודעה‪ .‬אם זה נחשב שכירות חדשה‬ ‫של שכירות הבתים באותו מקום‪ ,‬נתחייב בשכירות של שנה תמימה‪ .‬ומשמע‬ ‫אינו יכול להוציאו‪ ,‬אבל אם זה נחשב כתוך זמן ההודעה‪ ,‬הדין הוא שיכול‬ ‫שבמקום שאין ראש השנה מיוחד לשכירות בתים‪ ,‬אין השכירות מתחדשת‬ ‫להוציאו‪ ,‬וכפי שנפסק בשו”ע (שם סעיף יא)‪.‬‬ ‫מאליה‪ .‬וכן מוכח דעת בעל העיטור (שכירות מט‪ ,‬ד) שכתב וז”ל‪‘ ,‬תשובת רב האי‬ ‫ונחלקו בזה הסמ”ע והט”ז לגבי נפל בית המשכיר‪ ,‬שהשו”ע (שם) מחלק‬ ‫גאון וז”ל‪ ,‬ראובן דאוגר דרתא לשמעון בכך זוזי לשתא‪ ,‬ולא אידכר כמה שני‪,‬‬ ‫שבשכירות סתם יכול המשכיר להוציא את השוכר מן הבית כדי לדור שם‪,‬‬ ‫ודר ביה שמעון חדא שתא ושלשה ירחי‪ ,‬אמר ליה פוק מינא דבעינא לאוגריה‬ ‫אבל בשכירות לזמן אינו יכול להוציאו תוך זמנו‪ .‬וכתב הסמ”ע (שם ס”ק טז) שגם‬ ‫ללוי כו’‪ ,‬הכין חזינא‪ ,‬דלענין שכירות יד בעל הקרקע על העליונה ומצי לאוגרה‬ ‫בשכירות סתם אינו יכול להוציאו בשלושים יום הראשונים‪ ,‬דסתם שכירות‬ ‫לאחרינא‪ ,‬דליכא בלישנא דא בכך וכך זוזי לשתא טפי מן חדא שתא’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫שלושים יום ונחשב כתוך הזמן‪ ,‬אבל לאחר מכן יכול להוציאו מיד‪.‬‬ ‫ומבואר שכיון שמשמעות ההסכם ביניהם לא היה כי אם לשנה אחת‪ ,‬אף‬ ‫והט”ז (שם סעיף יא) סובר שסתם שכירות שלושים יום אינו רק בשלושים יום‬ ‫שהמשיך לדור בה אחר כך אין השכירות מתחדשת מעצמה‪ ,‬ואף לא נעשה‬ ‫הראשונים‪ ,‬אלא בכל חודש מתחיל שכירות חדשה לשלושים יום‪ ,‬ואינו יכול‬ ‫כשוכר סתם שצריך הודעה של שלושים יום‪ ,‬אלא כל אחד מהצדדים יכול‬ ‫להוציאו באמצע החודש‪ .‬ומביא הט”ז מקור לדבריו מסעיף י”ד‪ ,‬ושם נפסק דין‬ ‫להפסיק את השכירות מתי שירצה‪.‬‬ ‫מתשובת הרא”ש (כלל א סימן ז) לעיר אחת‪ ,‬שהיו רגילים להשכיר הבתים בזמן‬ ‫וכן האריך בשו”ת הרדב”ז (ח”ו סימן ב’ אלפים קס) באחד ששכר דירה לשנה‬ ‫ידוע בשנה לכל השנה‪ ,‬ולאחר מכן אין מצוי להשכיר בתים בעיר‪ ,‬וראובן שכר‬ ‫והמשיך לדור בה עוד חודשיים נוספים‪ ,‬ואחר כך דרש ממנו המשכיר לפנות‬ ‫בית משמעון לשנה‪ ,‬ובשנה הבאה לא דיברו מאומה‪ ,‬ולאחר חודש רצה ראובן‬ ‫את הדירה מיד‪ ,‬ואילו השוכר טען דכיון שדינו ככרך אי אפשר להוציאו עד י”ב‬ ‫לצאת מן הבית‪ ,‬ופסק הרא”ש שחייב לשלם את דמי השכירות עד סוף השנה‪.‬‬ ‫חודש‪ ,‬ופסק הרדב”ז שהמשכיר יכול להוציאו מיד‪ ,‬וכתב וז”ל‪‘ ,‬איברא דירושלם‬ ‫והט”ז הבין שהטעם שאינו יכול לצאת עד סוף השנה הוא משום שכבר התחילה‬ ‫כרך היא לענין שכירות הבתים וכו’‪ ,‬אבל בנידון דידן הדין עם שמעון‪ ,‬שכיון‬ ‫השנה‪ ,‬וסתם שכירות בעיר זו היא לשנה‪ ,‬וממילא חשוב תוך זמנו ואינו יכול‬ ‫ששכר לו הבית לשנה כמותרה ועומד הוא‪ ,‬ולא היה צריך המשכיר להודיעו‪,‬‬ ‫לצאת‪ ,‬ולמד מזה שהוא הדין בכל עיר‪ ,‬שכל שהתחיל החודש חשוב תוך זמנו‬ ‫ועל השוכר היה לפרש או לעשות שטר שכירות סתם‪ ,‬וכי מחוייב היה המשכיר‬ ‫[והא דכתב הרא”ש הטעם שאינו מצוי לשכור‪ ,‬היינו משום שאם מצוי לשכור‬ ‫להוציאו בסוף הזמן שלא יעבור יום אחד או יומים‪ ,‬נהי שיכול לכופו לצאת‬ ‫הוא יכול לחזור בו אפילו תוך הזמן כמו גבי ספינה בסימן שי”א (סעיף ו)]‪.‬‬ ‫טי‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫שיפסיק השכירות‪ ,‬ולכן הוא בכלל חובת הודעה‪ .‬אבל כל ששכר בית שנה או‬ ‫לסוף הזמן‪ ,‬אבל אם לא כפה אותו לא בשביל כך הפסיד דינו כיון שלא היה‬ ‫שנתיים‪ ,‬אף אם המשיך לדור בו אחר תום תקופת השכירות והמשכיר שתק‪ ,‬אין‬ ‫צריך להודיעו‪ ,‬וכיון שבירושלים אין זמן קבוע לשכירות הבתים לא היה צריך‬ ‫שום אומדנא שנתכוונו לשכירות גמורה לזמן קצוב‪ ,‬ואין בזה חובת הודעה כלל‪.‬‬ ‫להודיע‪ .‬וכן כתב הרא”ש בתשובת שאלה (כלל א סימן ז) וז”ל‪ ,‬מכל מקום בנדון זה‬ ‫כיון שרגילין לשכור הבתים לשנה וזה נכנס חדש או יותר לשנה השנית‪ ,‬נתחייב‬ ‫ומהאי טעמא נמי אין להקשות ממה שכתב בשו״ת מהרשד״ם (סימן רצו)‬ ‫בשכירות כל השנה‪ ,‬כי כבר שכרו כל הבתים ולא ימצא למי להשכירו וכו’‪ .‬וכן גם‬ ‫שבאופן שכבר דר שם רוב השנה‪ ,‬הוי כהמשך שכירות‪ .‬ואף בזה חלק בשו״ת‬ ‫כן בנידון דידן אם היה המנהג ששוכרין הבתים לשנה אחת‪ ,‬הדבר ברור שיוכל‬ ‫בית המלך הנ״ל‪ ,‬אמנם באופן שנשאר לדור רק חודש או שתים‪ ,‬פשיטא מילתא‬ ‫ראובן לומר לשמעון‪ ,‬כיון שאתה יודע שאם יעברו שני חדשים לא ימצא בית‬ ‫דלא חשוב כשכירות סתם ואין צריך הודעה‪.‬‬ ‫לדור היה לך להודיעני‪ ,‬וכיון ששתקת סמכתי על שכירות הראשון‪ ,‬אבל כיון‬ ‫וכן האריך לדינא בשו״ת שבט הלוי (ח״י סימן רפו) וז״ל‪‘ ,‬בענין השוכר דירה‬ ‫שאין זמן קבוע לשכירות הבית הדין עם שמעון’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ומבואר דפשיטא ליה‬ ‫מחבירו ועושים שטר בפרטי התנאים‪ ,‬וכתוב שם לבסוף שתוקף כח השטר על‬ ‫שמה שהשוכר נשאר לגור שם אינו נחשב כשכירות חדשה‪ ,‬ואף לא כשכירות‬ ‫ג׳ שנים מתאריך מסוים‪ ,‬ובתום הזמן בא המשכיר להוציאו שהרי נשלם זמן‬ ‫סתם‪ ,‬ולכן אין צריך להודיעו מקודם [ולדבריו מוכח כן מתשובת הרא”ש הנ”ל]‪.‬‬ ‫השכירות‪ ,‬והשוכר טוען מהמבואר בחו״מ (סימן שיב) דצריך להודיעו ל׳ יום קודם‪,‬‬ ‫וכן מבואר בשו”ת מהר”י בן לב (ח”ד סימן כח)‪ ,‬ובשו”ת בית המלך (חו”מ סימן ח)‪,‬‬ ‫ובכרכים י״ב חודש‪ .‬הנה להלכה אין ספק דהוא בכלל שוכר ביתו לזמן שכתב‬ ‫ובספר זכרנו לחיים (ח”א חו”מ ערך שכירות אות ט) בשם תשובת הגאונים (הרכבי‪ ,‬סימן‬ ‫הרי״ף (ב״מ קא‪ ,‬ב) על פי ירושלמי דמוציאו מיד‪ ,‬וכדמוכח לכאורה גם בגמ׳ דילן‬ ‫שכו)‪ ,‬וכן מפורש בחידושי רבינו מאיר שמחה (ב”מ קא‪ ,‬ב)‪ ,‬וכן יש לדייק מדברי‬ ‫דקאמר ש״ס השוכר ביתו סתם‪ ,‬והלכו אחריו כל הראשונים‪ ,‬וכן הוא בשו״ע‪,‬‬ ‫הכסף הקדשים (סימן שיב שם סעיף ח)‪.‬‬ ‫לאפוקי שיטת רש״י שם וכו׳‪ .‬ולפום רהיטא יש לומר דהנפקא מינה כנדון דידן‪,‬‬ ‫דאמנם קבע תוקף זמן בשטר זה‪ ,‬דממילא משמע דזכותו על עצם השכירות‬ ‫אולם בפשטות היה אפשר לדייק מדברי החכמת שלמה (שם סעיף א) דלא‬ ‫פקע לאחר מכן‪ ,‬מכל מקום יש לומר דעל כל פנים רש״י סבירא ליה דכיון דלא‬ ‫סבירא ליה הכי‪ ,‬שכתב וז״ל‪‘ ,‬מעשה אירע פה בראדי בשנה זו שנת תרי״ט ביום‬ ‫גילה דעתו בשעת שכירות דאחר כך עליו לצאת‪ ,‬צריכים עוד להודעה של ל׳ יום‬ ‫ב׳ דר״ח אייר אחר חצות דנפלה שרפה גדולה בעוה״ר ונשרף רוב העיר‪ ,‬והנה‬ ‫לפני גמר הזמן‪ ,‬ובהא גופא פליגי כל הראשונים דכנידון דידן נקרא קביעות זמן‬ ‫אירע שראובן דר בבית שמעון דשכר לשנה אז בשנת ת״ר ביום כ״א אייר על‬ ‫גמור‪ ,‬ועליו לעזוב גם בלי הודעה‪ ,‬וכן הוא להלכה’‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬ ‫שנה‪ ,‬וכן התחיל לו כל שנה‪ ,‬והתנה בתחלה שהעיבור לא יחשב לו רק יהיה מיום‬ ‫ליום‪ ,‬וקבל המשכיר שכירתו בכל שנה ושנה‪ ,‬אבל לא דברו זה מזה בכל שנה אם‬ ‫אולם בערוך השולחן (סימן שיב סעיף כד) פליג בכל זה‪ ,‬דכתב וז״ל‪‘ ,‬ומזה‬ ‫יהיה נשאר רק דרו סתם בלי דיבור מאומה כי סמכו על דיבור הראשון‪ .‬וכעת‬ ‫למדנו דבמקום שאין זמן קבוע בעיר לשכירות בתים‪ ,‬או כשיש זמן קבוע רק‬ ‫שנפלה השרפה נשרף הדירה העליונה שהיה דר בו המשכיר למעלה‪ ,‬והדירה‬ ‫זה השוכר שכר ממנו לשנה שלא בזמן הקבוע‪ ,‬ובכלות שנתו דר בו עוד מעט‬ ‫התחתונה של השוכר נשאר קיים‪ ,‬והנה בא המשכיר ולא הניח להשוכר לכנוס‬ ‫זמן ולא דברו זה עם זה‪ ,‬ביכולת השוכר לצאת קודם כלות השנה השניה‪ ,‬וגם‬ ‫להחדרים שלו ששכר‪ ,‬ולקח לעצמו הדירה של השוכר‪ .‬הנה לדעתי הדבר פשוט‬ ‫ביכולת המשכיר להשכירו לאחר‪ ,‬רק שיודיעו זה לזה ל׳ יום מקודם כדין שוכר‬ ‫דשלא כדין עשה המשכיר‪ ,‬כי הנה על ערך ג׳ שבועות שהיה להשוכר לדור בו עד‬ ‫סתם שנתבאר‪ .‬אמנם בכרכים וחנות ובית מחיה ממילא ידור גם שנה שניה‪ ,‬כיון‬ ‫כ״א אייר‪ ,‬כמו שכתב כאן בשו״ע (סימן שיב סעיף א) דבשוכר לזמן אפילו נפל ביתו‬ ‫שצריך הודעה י״ב חדש מקודם אם שכר סתם‪ ,‬אך בכלות שנה שניה יכול השוכר‬ ‫של משכיר אין יכול לדחותו‪ ,‬ואם כן הכא נמי כיון דתחלת היתה השכירות לזמן‪,‬‬ ‫לצאת והמשכיר להשכיר גם בלא הודעה מקודם‪ ,‬דהוי כשכרו לזמן‪ ,‬דכיון דשנה‬ ‫ובכל שנה הוי על תנאי הראשון‪ ,‬וכן קבל המשכיר השכירות בזמן ההוא‪ ,‬ודאי‬ ‫ראשונה שכרו לזמן ממילא דגם השניה והשלישית ולהבא נחשב כשכרו לזמן‪,‬‬ ‫הוי השוכר לזמן‪ .‬ואף דאין למשכיר לדור‪ ,‬אינו יכול להוציא את השוכר מביתו‬ ‫דעל דעת הראשונה דר בה׳‪ ,‬עכ״ל‪ ,‬ומבואר דפשיטא ליה שאם נשאר לדור אחר‬ ‫עד זמנו‪ .‬אך נראה דגם אחר הזמן היינו הכ״א יום גם כן אינו יכול לדחותו‪ ,‬כיון‬ ‫גמר השכירות‪ ,‬שוב נעשה מעצמו כדין שוכר לזמן‪ ,‬ולכן הוא בכלל חובת הודעה‬ ‫שמפורש כאן בשו״ע דאין המשכיר יכול להוציא השוכר עד שיודיעו לו ל׳ יום‬ ‫שאין בכוחו של המשכיר להוציאו תוך תקופת הודעה‪.‬‬ ‫מקודם‪ ,‬ואף דזה הוי רק בשוכר סתם ולא בשוכר לזמן‪ ,‬זה הוי רק מטעם דאם‬ ‫ונראה דשורש פלוגתתם הוא ביסוד שכתבנו בשאלה לעיל‪ ,‬בביאור גדר‬ ‫הוי לזמן הוה ליה להשוכר לאסוקי אדעתא ולשאול להמשכיר אם יהיה נשאר‪,‬‬ ‫חיוב ההודעה‪ .‬שאם נאמר שחז״ל תיקנו חובת הודעה בבירור גמור‪ ,‬אם כן גם‬ ‫אם כן תינח אם שכרו לשנה או ב׳ וכו׳‪ ,‬אבל באם דר בו כמה שנים ולא דברו זה‬ ‫בנידון דידן שהשוכר נשאר לדור אחר תום תקופת השכירות איכא חיוב הודעה‪.‬‬ ‫עם זה מאומה כלל‪ ,‬אם כן לא הוה ליה להשוכר לאסוקי אדעתא ולשאלו‪ .‬אם‬ ‫אבל אם עיקר חובת ההודעה נתקנה כדי שלא ישאר השוכר מושלך בפתע‬ ‫כן בזה לענין הודעה מקודם הוה ליה להמשכיר להודיעו‪ ,‬ואם לא הודיעו הוי זה‬ ‫פתאום בלא בית וכפי שביארנו לעיל‪ ,‬לזה סגי במה שיודע שאולי המשפיר צריך‬ ‫מן הסתם כאילו השכירו לו עוד להבא‪ ,‬אם כן אין יכול לדחותו אף אם אין מקום‬ ‫להדירה‪ ,‬וכשנשאר השוכר אחר הזמן הקצוב בודאי יש לו להסתפק אם המשכיר‬ ‫להמשכיר לדור בו׳‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ובפשטות משמע דכל היכא שהמשיך השוכר לדור‬ ‫יוציאו או לא‪ ,‬וממילא אין חיוב על המשכיר להודיעו‪ ,‬שכן על השוכר היה מוטל‬ ‫בבית אחר שנגמר זמן השכירות שקצבו‪ ,‬מתחדשת השכירות שוב לאותו זמן‬ ‫לברר בעצמו אצל המשכיר אם הוא רוצה להמשיך להשכיר לו את הדירה‪.‬‬ ‫שהיה קצוב ביניהם‪ .‬ומלבד זאת‪ ,‬בסוף השנה הבאה צריך הודעה של שלושים‬ ‫יום כדין שוכר סתם‪.‬‬ ‫נמצא דלשיטת רוב הפוסקים אין חיוב על המשכיר להודיע לשוכר בבירור‬ ‫גמור‪ ,‬וממילא בנידון דידן היה מוטל על השוכר לשאול את המשכיר אם הוא‬ ‫אכן נראה שאין ראיה כלל מהנידון של החכמת שלמה‪ ,‬דשאני התם שכבר‬ ‫רוצה להמשיך את השכירות‪ ,‬ומאחר שזהו תפקידו וחובתו‪ ,‬אין החיוב על‬ ‫דר שם י״ט שנים ובכהאי גוונא אין שום ספק שכשהמשיך לדור בשנה האחרת‬ ‫המשכיר להודיע לו‪ ,‬ויכול להוציאו תיכף ומיד‪.‬‬ ‫נתכוונו שניהם שידור שם כל השנה‪ ,‬וגם בסיום השנה לא עלה על דעתם‬ ‫*‬ ‫כ‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫אנשים הבקיאים כיצד לשכור קא”ר במחיר זול‪ ,‬על ידי שימוש בקאו”ד שהקאמפענ”י נותן רק לשוכרים מסוימים וכדומה‪ .‬האם מותר לשכור‬ ‫דרכם (מעיקר דדינא ולא משום דינא דמלכותא)‪ ,‬או שיש בזה משום איסור גזל עכו”ם?‬ ‫ממנו ממון‪ ,‬ואסור מן התורה‪ ,‬עכ”ל‪ .‬אמנם בשאר דברים שאינו מגיע הפסד לגוי‬ ‫מבוא‪ .‬בגמרא בבא קמא (קיא‪ ,‬ב) מבואר דגזל עכו”ם אסור‪ ,‬אמנם הפקעת‬ ‫על ידי זה‪ ,‬עדיין איסור גניבת דעת במקומו עומד‪ ,‬אלא שיסוד האיסור בזה הוא‬ ‫הלוואתו וטעותו מותרת‪ .‬וכן נפסק בשו”ע וברמ”א (סימן שמח סעיף ב)‪.‬‬ ‫משום שמחזיק לו טובה בחנם‪ ,‬וגם זה מבואר בשולחן ערוך הרב (שם סעיף יב)‬ ‫ונחלקו הראשונים האם מותר גם להטעותו‪ ,‬שיש אומרים דהוי כמו טעותו‬ ‫ז”ל‪‘ ,‬ואפילו לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד להנכרי אסור מדברי סופרים‬ ‫ומותר‪ ,‬ויש אוסרים‪ ,‬וברמ”א (שם סעיף ב) הביא שני דעות בזה‪.‬‬ ‫וכו’‪ ,‬ואף לגנוב דעת הבריות בדברים‪ ,‬אפילו במלה אחת של שפת חלקות‪ ,‬או‬ ‫גניבת דעת‪ ,‬או במעשה שמראה שעושה בשבילן ואינו עושה – אסור‪ ,‬מפני‬ ‫ומעתה יש לעיין בנידון דידן‪ ,‬האם זה בגדר ‘גזילה’ או ‘טעותו’ או ‘להטעותו’‪,‬‬ ‫שמחזיקים לו טובה בחנם‪ ,‬עכ”ל‪ .‬נמצא דכל גניבת דעת שיש בה הפסד ממון‬ ‫והאם יש על מה לסמוך להתיר דבר זה‪.‬‬ ‫חמירא טפי‪ ,‬דהוי כגניבה גמורה מן התורה‪ ,‬וכל שאין בה חסרון ממון‪ ,‬אסור‬ ‫משום שפת חלקות מפני שמחזיק לו טובה בחנם‪.‬‬ ‫הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש‬ ‫מותר‪ .‬דזה פשוט דהוי בגדר להטעותו‪ ,‬וביסוד האיסור להטעותו נאמר‬ ‫אולם בשערי תשובה לרבינו יונה (פרק ג אות קפד) כתב לחדש טעם אחר‬ ‫באחרונים שני מהלכים וכדלהלן‪:‬‬ ‫באיסור גניבת דעת‪ ,‬והוא שעצם הדיבור לשקר הוא איסור חמור מצד עצמו‪,‬‬ ‫ואלו דבריו‪‘ ,‬מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו‬ ‫במרדכי (ב”ק רמז קנח) מבואר שהאיסור הוא מדין גניבת דעת‪ .‬והיינו דגזל‬ ‫ולא עשה‪ ,‬אמרו רבותינו זכרונם לברכה – אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת‬ ‫עכו”ם ליכא בזה דהא חזינן דטעותו מותר‪ ,‬ועל כרחך כיון שהעכו”ם נתנם‬ ‫נכרי‪ ,‬והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי‪ ,‬יען וביען‬ ‫מדעתו ליכא בזה משום גזל‪ ,‬ואפילו הכי אסור להטעותו דהוי כגונב דעתו‪,‬‬ ‫כי שפת שקר אשמה רבה‪ ,‬ונתחייבנו על גדרי האמת כי הוא מיסודי הנפש’‪,‬‬ ‫ואיתא בגמ’ בחולין (צד‪ ,‬א) דאסור לגנוב דעת הבריות‪.‬‬ ‫עכ”ל‪ .‬ומדבריו למדנו גדר מחודש בחומרת הדברים‪ ,‬דחטא זה של גניבת דעת‬ ‫אמנם ביש”ש (שם פרק י סימן כ) משמע שהאיסור להטעותו הוא מדין גזל‪,‬‬ ‫חמור הוא אצל חכמי ישראל אף יותר מגזל הנכרי ממש‪ .‬והטעם לזה הוא משום‬ ‫דדוקא כשטעה מעצמו מותר‪ ,‬אבל להטעותו – הדר דינא דגזל עכו”ם‪.‬‬ ‫ששפת שקר אשמה רבה היא‪ ,‬ומאחר שנתחייבנו לשמור על גדרי האמת שהוא‬ ‫והנה בנידון דידן משום גניבת דעת ליכא‪ ,‬שהרי הוא לא הטעה את העכו”ם‬ ‫מיסודי הנפש הישראלית‪ ,‬נמצא שהמשקר ומטעה את חברו ואפילו את הנכרי‪,‬‬ ‫רק בעל העסק הטעהו‪ .‬ואיסור גזילה נמי ליכא‪ ,‬שהרי מבואר בשולחן ערוך הרב‬ ‫פוגם במידת האמת שהיא חותמו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ועובר על עצם חובת‬ ‫(קונטרס אחרון‪ ,‬או”ח סימן תמ הערה יא) דשואל שלא מדעת מותר בעכו”ם‪ ,‬והכא הרי‬ ‫תום הלב וישרות הדרך‪.‬‬ ‫דעתו להחזיר את הרכב‪ ,‬והרי הוא בגדר שואל שלא מדעת דמותר‪.‬‬ ‫ונראה שכן הוא דעת הרמב”ם‪ ,‬שכתב הלכה זו בשני מקומות‪ ,‬חדא בהלכות‬ ‫*‬ ‫מכירה (פרק יח הלכה א)‪ ,‬שם כתב בקיצור שאסור לרמות את האנשים ואפילו את‬ ‫הגוי‪ .‬ועוד כתב הלכה זו בהלכות דעות (פרק ב הלכה ו)‪ ,‬ושם האריך בגנות מעשה זה‬ ‫וז”ל‪‘ ,‬אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי‪ ,‬ולא יהיה אחד בפה ואחד‬ ‫הרב נחום מרדכי ראפפורט‬ ‫בלב‪ ,‬אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה‪ ,‬ואסור לגנוב דעת הבריות‬ ‫בימי הקיץ‪ ,‬אשר בהם גוברת דרישת הרבים לשכור קאר”ס לצורך‬ ‫ואפילו דעת הנכרי וכו’‪ ,‬ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור‪ ,‬אלא‬ ‫נסיעותיהם‪ ,‬ומחירי השכירות גבוהים מאוד מחמת ריבוי הביקוש‪ .‬והנה קמו‬ ‫שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬הרי נראה מדבריו שיש‬ ‫אנשים המציעים להשיג קאר”ס במחירים מוזלים‪ ,‬ודרכם היא באחד משני‬ ‫שני איסורים בגניבת דעת‪ ,‬וחלוקים הם זה מזה ביסודם‪ .‬איסור אחד הוא מצד‬ ‫אופנים‪ .‬האופן הראשון הוא‪ ,‬שעושים הסכם עם הממונה על הסניף‪ ,‬ונותנים‬ ‫עצם המעשה לומר שקר ולנהוג בדברי חלקות ופיתוי‪ ,‬ועוד איסור יש כאן מצד‬ ‫לו שוחד ממון‪ ,‬והוא בתמורה לכך משכיר להם את הקא”ר במחיר מוזל‪ .‬ודבר‬ ‫שגונב את דעת חברו‪ ,‬שהוא איסור של גניבה‪ ,‬שחושב שעושה לו טובה ובאמת‬ ‫זה נעשה בהחבא ושלא מדעת בעלי החברה כלל‪ ,‬אשר אם היה נודע להם שמץ‬ ‫אינו כן‪ .‬ולכן חילק הרמב”ם דין זה לשני מקומות‪ ,‬דבהלכות מכירה מיירי בדיני‬ ‫דבר ממעשה זה‪ ,‬בודאי היו מוחים בידו ומבטלים את השכירות לאלתר‪ .‬האופן‬ ‫ממונות שאסור להטעות את הלוקח‪ ,‬ואילו בהלכות דעות מיירי בתיקון המידות‬ ‫השני הוא‪ ,‬שבקאמפעני”ס הגדולים נהוג מסלול הנחות מיוחד עבור החברים‬ ‫ובחובת הדבקות במידת האמת שהיא יסוד נפש האדם‪.‬‬ ‫הקבועים‪ ,‬ובעת הזמנת הקא”ר נותנים להם קו”ד מיוחד שמפחית את עלות‬ ‫השכירות למחיר זול‪ ,‬וישנם אנשים המשיגים את הקו”ד בדרכים שונות –‬ ‫ובנידון דידן נראה דאיכא תרתי‪ ,‬שכן על ידי שגונב דעת העכו”ם גורם לו‬ ‫אף שאינם נמנים על החברים הקבועים כלל‪ ,‬ועל ידי הזנת הקו”ד במערכת‬ ‫הפסד‪ ,‬ויש בזה גם צד של איסור גניבה‪ ,‬וגם צד של שקר‪.‬‬ ‫מצליחים להשיג את הקא”ר במחיר מוזל‪.‬‬ ‫ב – עוד יש לדון בזה מהא דאיתא בגמ’ בבבא קמא (קיג‪ ,‬ב) שטעות עכו”ם‬ ‫ובפשטות היה נראה לאסור לשכור קאר”ס בדרכים אלו‪ ,‬שהרי הוא מטעה‬ ‫מותר‪ ,‬ונחלקו הראשונים האם מותר גם להטעותו‪ ,‬וברמ”א (סימן שמח סעיף‬ ‫את העכו”ם ועושה שלא מדעת בעלי החברה‪ ,‬ולכאורה יש בזה איסור גניבת‬ ‫ב) הביא שני דיעות בזה וז”ל‪‘ ,‬טעות עובד כוכבים כגון להטעותו בחשבון או‬ ‫דעת וגזל עכו”ם‪ ,‬וכפי שיבואר‪:‬‬ ‫להפקיע הלואתו – מותר‪ ,‬ובלבד שלא יוודע לו‪ ,‬דליכא חילול השם‪ .‬ויש אומרים‬ ‫א ‪ -‬הנה איסור גניבת דעת העכו”ם מבואר בגמ’ בחולין (צד‪ ,‬א)‪‘ ,‬דאמר שמואל‬ ‫דאסור להטעותו‪ ,‬אלא אם טעה מעצמו שרי’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים’‪ .‬וביסוד איסור זה‬ ‫וטעם האוסרים ביאר בסמ”ע (שם ס”ק ו)‪ ,‬דנלמד מהא דאסרו אפילו לגנוב‬ ‫מצינו שני גדרים‪ ,‬ותלוי לפי הענין‪ ,‬דבדבר של מקח וממכר יסוד האיסור הוא‬ ‫דעת העכו”ם‪ ,‬ועיין שם בש”ך (ס”ק ג) דכן נקטינן להחמיר‪ .‬ובבאר הגולה (שם‬ ‫כענין גניבה‪ ,‬דבמה שגונב את דעת חברו גורם לו הפסד והוי כעין גניבת ממון‬ ‫ס”ק ה) כתב שראה בעיניו שאותם האנשים שהרויחו מטעות עכו”ם לא הצליחו‬ ‫ממש‪ ,‬וכמבואר בשולחן ערוך הרב (הלכות אונאה סעיף יא) וז”ל‪‘ ,‬והרי זה כגונב‬ ‫אכ‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫“ואכלת את כל העמים אשר ה’ אלהיך נותן לך” – בזמן שהן מסורים בידך ולא‬ ‫ונכסיהם ירדו לטמיון‪ ,‬ולא הניחו אחריהם ברכה‪ ,‬ורבים אשר קדשו שם שמים‬ ‫בזמן שאינם מסורין בידך’‪ .‬וכיון שפסוקים אלו מיירי בלקיחה לעולם‪ ,‬ליכא‬ ‫והחזירו טעויות עכו”ם בדבר חשוב‪ ,‬וגדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם‬ ‫למילף מהם אלא גזילה גמורה שהיא לעולם‪ ,‬אבל שימוש זמני בחפץ של עכו”ם‬ ‫לעולליהם‪.‬‬ ‫על מנת להחזיר או לשלם לא נאסר מן התורה‪.‬‬ ‫ומכל מקום חזינן שלמעשה מחמירין בזה‪ ,‬דרק כשטעה העכו”ם מעצמו‬ ‫ד ‪ -‬אכן לא כל הפוסקים מסכימים ליסוד זה‪ ,‬שכן הב”ח (יו”ד סימן קכ) כתב‬ ‫מותר‪ ,‬אבל להטעותו אסור‪.‬‬ ‫דאסור להשתמש בכליו של נכרי שלא מדעתו אם יודע שאין בדעתו לשקעו‬ ‫ג ‪ -‬והנה לענין שאלתנו האמורה‪ ,‬נראה שיש לדון בזה מצד אחר גם כן‪ .‬דהנה‬ ‫אצלו [ואם אינו יודע אם דעתו לשקעו או לא‪ ,‬מותר להשתמש מצד ספק‬ ‫בגמ’ בבבא מציעא (מא‪ ,‬א; מג‪ ,‬ב) יש מחלוקת האם שואל שלא מדעת גזלן הוי או‬ ‫ספיקא‪ ,‬עיין שם]‪ ,‬והביא שכן כתב המהרי”ל בהלכות פסח (הלכות הגעלה אות‬ ‫לא‪ ,‬ולהלכה נפסק בשו”ע (סימן שנט סעיף ה) ש’אפילו הלוקח בשאלה שלא מדעת‬ ‫טו)‪ .‬והמגן אברהם (או”ח סימן תעב ס”ק ב) גם כן מביא את דעת המהרי”ל שאסור‬ ‫הבעלים נקרא גזלן’‪ .‬אמנם בשולחן ערוך הרב (הלכות גזילה וגניבה אות ד) כתב לחלק‬ ‫לשאול חפץ מעכו”ם שלא מדעתו‪ ,‬וז”ל‪‘ ,‬ומהרי”ל לא היה משתמש במשכנות‬ ‫בדין זה בין ישראל לגוי‪ ,‬ואלו דבריו‪‘ ,‬ואם משכן נכרי חפץ לישראל יש מתירין‬ ‫של עכו”ם כי אם בפסח‪ ,‬וכן מצאתי כתוב בשם מהר”מ דהוי גניבת העכו”ם‪,‬‬ ‫להשתמש בו‪ ,‬אף על פי שבישראל כיוצא בזה הרי זה גזלן (מפני ששולח יד בפקדון‬ ‫דשואל שלא מדעת גזלן הוי‪ .‬וקשה‪ ,‬אטו בפסח מותר לגזול‪ .‬ויש לומר‪ ,‬כיון‬ ‫בנכרי אין בו משום שליחות יד‪ ,‬שנאמר “אם לא שלח ידו במלאכת רעהו” ‪ -‬רעהו ולא של נכרי‪ ,‬כי‬ ‫דאין משתמש בהם אלא פעם אחת בשנה לא מקפיד העכו”ם’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ומבואר‬ ‫שליחות יד אינה גזלה לגמרי אלא שמשתמש בפקדון לצורך עצמו‪ ,‬ומה שיתקלקל בתשמישו דעתו‬ ‫מדבריהם שחלקו על עצם היסוד של השולחן ערוך הרב‪ ,‬ודעתם שגם בעכו”ם‬ ‫לשלם לו‪ ,‬ולא אסרה תורה בנכרי אלא לגזול ממנו לגמרי שלא על דעת לשלם)’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וכן כתב‬ ‫אמרינן שואל שלא מדעת גזלן הוה‪ ,‬ואסור להשתמש בנכסיו ללא רשותו אף‬ ‫בהלכות פסח (קונטרס אחרון‪ ,‬סימן תמ הערה יא)‪‘ ,‬והטעם משום דגזילת הנכרי אין‬ ‫שבדעתו להחזיר לו את החפץ‪ ,‬אלא אם כן ברור לנו שאין הנכרי מקפיד על כך‬ ‫בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה‪ ,‬אבל‬ ‫מחמת מיעוט התשמיש‪.‬‬ ‫אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמוד‪,‬‬ ‫אמנם צריך עיון במה שכתב שם הב”ח שהאיסור הוא מטעם גניבת דעת‪,‬‬ ‫וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ומבואר מדבריו‬ ‫ולמה לא נקט בפשטות שהאיסור הוא משום שואל שלא מדעת‪ .‬ואולי יש לומר‬ ‫יסוד גדול בגזל עכו”ם‪ ,‬שאם אדם לוקח מנכרי חפץ ודעתו לשלם את דמיו‪ ,‬אין‬ ‫בדעת הב”ח‪ ,‬דבזה סובר כדעת השולחן ערוך הרב שאין איסור שואל שלא‬ ‫בזה משום לא תגזול‪ ,‬שהתורה לא אסרה באיסור גזילה אלא גזל גמור שמחסר‬ ‫מדעת כשמשתמש בחפץ של נכרי‪ ,‬כיוון שדעתו לשלם או להחזיר‪ ,‬אבל אכתי‬ ‫את ממונו לעולם‪ ,‬וכל האיסור לקחת על מנת לשלם אינו אלא מחמת איסור לא‬ ‫אסור משום גניבת דעת‪ ,‬שהרי הוא מטעה את העכו”ם ומשתמש בחפצו בסתר‬ ‫תחמוד‪ ,‬וכיוון שבפסוק נאמר “לא תחמוד בית רעך”‪ ,‬למדו מכאן שאין איסור‬ ‫ללא ידיעתו‪ .‬נמצא לפי זה‪ ,‬שאף אם נחלץ מקולר של איסור גזל‪ ,‬מכל מקום‬ ‫זה נוהג בעכו”ם‪.‬‬ ‫איסור גניבת דעת איכא בזה לכל הדעות‪.‬‬ ‫ובקונטרס אחרון (הלכות גזילה וגניבה שם הערה ו) הביא ראיה לזה מדברי הגמ’‬ ‫ובשו”ת אבני נזר (או”ח סימן מד) גם כן חולק על השולחן ערוך הרב וז”ל‪,‬‬ ‫בבבא קמא (קיג‪ ,‬ב)‪‘ ,‬רב אשי הוה קאזיל באורחא‪ ,‬חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא‬ ‫‘ובאמת שדברי הרב גם כן צריכים עיון לדעתי‪ ,‬דכיון שאינו משלם המעות תיכף‬ ‫ותלי בה קיטופי דעינבי‪ ,‬אמר ליה לשמעיה זיל חזי‪ ,‬אי דכותי נינהו אייתי‪ ,‬אי‬ ‫– ודאי עובר בלא תגזול‪ ,‬דאפילו שואל שלא מדעת גזלן הוה’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ועיין שם‬ ‫דישראל נינהו לא אייתי לי‪ ,‬שמע ההוא כותי דהוה יתיב בפרדיסא‪ .‬אמר ליה‬ ‫שמנסה ליישב את דברי השולחן ערוך הרב שמדובר באופן שהתשלום נעשה‬ ‫דכותי שרי‪ ,‬אמר ליה כותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי’‪ .‬וכתבו התוס’ (שם‬ ‫מיד‪ ,‬והיה בדעתו להתחייב בדמי החפץ לנכרי‪ .‬ושוב כתב כן בסימן שכ”ה (אותיות‬ ‫ד”ה הכי) והרא”ש (פרק י סימן יב)‪ ,‬שבאמת כן היתה דעתו של רב אשי מתחילה כמו‬ ‫י; טו)‪ ,‬אך כתב שם שאם נותן המעות מיד גם לדעתו לא הוי גזל‪ .‬נמצאנו למדים‬ ‫שהשיב לכותי‪ ,‬דליכא מי שסובר שגזל עכו”ם מותר‪ .‬ומזה העלה בשולחן ערוך‬ ‫מדבריו‪ ,‬דכל שלא שילם את דמי השכירות המלאים מיד בעת לקיחת החפץ‪,‬‬ ‫הרב‪ ,‬שאם גזל מנכרי על מנת לשלם לו אחר כך ליכא איסורא בזה‪ ,‬ומאי דאמר‬ ‫הרי הוא בכלל גזלן‪ ,‬ורק אם נותן מעות מיד ממש‪ ,‬יצא מידי איסור גזל‪.‬‬ ‫רב אשי ‘ישראל לא שקיל דמי’‪ ,‬בזה כיחש לנכרי‪.‬‬ ‫ה – ואכתי צריך עיון בשיטת השולחן ערוך הרב שהתיר להשתמש בכליו של‬ ‫ויסוד דבריו של השולחן ערוך הרב בנויים על דברי הט”ז (יו”ד סימן קכ ס”ק‬ ‫עכו”ם שלא מדעתו‪ .‬דהנה הרמב”ם בהלכות גניבה (פרק א הלכה ב) כותב‪‘ ,‬ואסור‬ ‫יא) שהעיד שכן נהגו להקל‪ ,‬ואלו דבריו‪‘ ,‬וכן ראיתי בקהלות גדולות‪ ,‬שבימי‬ ‫לגנוב דרך שחוק‪ ,‬או לגנוב על מנת להחזיר‪ ,‬או לגנוב על מנת לשלם‪ ,‬הכל אסור‬ ‫הסוכות משתמשים בבגדים המצויירים משכנות של עובדי כוכבים לנוי סוכה‬ ‫שלא ירגיל עצמו בכך’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וכדבריו נקט השו”ע בהלכות גניבה (סימן שמח סעיף‬ ‫ומשאילין לאחרים רבים וכן שלימים‪ ,‬וחלילה לומר דכולהו עבדי איסורא‪,‬‬ ‫א)‪ .‬ומבואר שכל טעם האיסור בגניבה לזמן הוא כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבוא‬ ‫ובאמת גם במהרי”ל לא חתם מהרי”ל עצמו על זה אלא המעתיק אפשר ששמע‬ ‫לידי גניבה גמורה‪ ,‬ולכאורה טעם זה שייך גם בגוי‪ ,‬שהרי גניבה גמורה אסורה‬ ‫וטעה’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬מתוך עדותו של הט”ז למדנו שאין לחוש לאיסור שואל שלא‬ ‫בגוי לכולי עלמא‪ .‬ואם כן קשה‪ ,‬מדוע התיר השולחן ערוך הרב להשתמש בנכסי‬ ‫מדעת בעכו”ם כלל‪ ,‬שכן חזינן שבקהילות הגדולות התירו להשתמש בבגדי‬ ‫עכו”ם שלא מדעתו‪ ,‬דאפילו אם נאמר שאין איסור שואל שלא מדעת בגוי‪ ,‬עדיין‬ ‫עכו”ם הממושכנים ביד ישראל לצורך נוי סוכה‪ ,‬ועל כרחך דלא נאסר להשתמש‬ ‫רובץ עליו איסור דרבנן שלא ירגיל עצמו בכך‪.‬‬ ‫בחפצים של עכו”ם באופן זמני שלא מדעתו‪ ,‬כיוון שאין כאן גזילה גמורה לעולם‪.‬‬ ‫וכדי ליישב תמיהה זו יש להעמיק במקור הדברים‪ ,‬דהנה מקור דברי הרמב”ם‬ ‫ובטעם הדבר שגזילת עכו”ם אסורה רק אם גוזלו לעולם‪ ,‬ולא כמו גזילת‬ ‫הוא מהגמ’ בבבא מציעא (סא‪ ,‬ב)‪‘ ,‬לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי‪ ,‬לכדתניא‪,‬‬ ‫ישראל‪ ,‬מבאר בשו”ת בצל החכמה (ח”ג סימן מח) שאיסור גזל עכו”ם לא נלמד‬ ‫לא תגנב על מנת למיקט לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל’‪ .‬ומשם נראה‬ ‫מ’לא תגזול’ שנאמר בישראל אלא מפסוק אחר‪ ,‬דאיתא בגמ’ (ב”ק קיג‪ ,‬א) ‘דבר‬ ‫שהאיסור לגנוב כדי לצער או על מנת לשלם הוא איסור דאורייתא שנלמד‬ ‫זה דרש רבי עקיבא כשבא מזפירין‪ ,‬מנין לגזל כנעני שהוא אסור‪ ,‬תלמוד לומר‬ ‫מ’לא תגנובו’‪ ,‬ואם כן קשה איך כתב הרמב”ם שטעם האיסור הוא כדי שלא‬ ‫“אחרי נמכר גאולה תהיה לו” – שלא ימשכנו ויצא’‪ .‬ובהמשך הסוגיא (שם עמוד ב)‬ ‫ירגיל עצמו בכך‪ ,‬דמשמע שאינו אסור מן התורה אלא תקנת חכמים בעלמא‪,‬‬ ‫מביאה הגמ’ עוד לימוד‪‘ ,‬דאמר רב הונא מנין לגזל הכנעני שהוא אסור‪ ,‬שנאמר‬ ‫בכ‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫שואל שלא מדעת שמותר בעכו”ם‪ ,‬אין איסור לגנוב את דעתו בשביל דבר זה‪,‬‬ ‫הלא מ’לא תגנובו’ ילפינן ליה‪ .‬והלחם משנה (שם הלכה א) מתרץ בדעת הרמב”ם‪,‬‬ ‫שהרי גם אם לא היה גונב את דעתו היה מותר לשאול את חפציו שלא מדעתו‬ ‫שעיקר דרשת הגמרא אינה אלא סמך בעלמא‪ ,‬ואיסורו מדברי סופרים‪.‬‬ ‫[מצד איסור גניבה‪ ,‬אבל היה אסור מצד חילול השם]‪ ,‬ואיך שייך לאסור לגנוב‬ ‫ובשולחן ערוך הרב (הלכות גזילה וגניבה אות ג) הביא בזה מחלוקת עם האיסור‬ ‫את דעתו בדבר שבעצם מותר‪.‬‬ ‫לגנוב על דעת להחזיר הוא מדאורייתא או מדרבנן‪ .‬ובקונטרס אחרון שם (הערה‬ ‫ולפי זה בנידון דידן גם כן יש להתיר‪ ,‬שכיון שאם היה גונב את הקא”ר על‬ ‫ב) כתב‪ ,‬שאפילו בדעת הרמב”ם אפשר לומר שהוא איסור דאורייתא‪ ,‬ומה שכתב‬ ‫מנת להשיבו בסוף ימי הקיץ‪ ,‬ולא היה משלם כלום‪ ,‬היה מותר‪ ,‬דשואל שלא‬ ‫הטעם משום שלא ירגיל עצמו בכך‪ ,‬היינו משום דאורחיה דהרמב”ם לפרושי‬ ‫מדעת אינו אסור בגוי‪ ,‬אם כן בזה שנותן לו קצת ממון לפי דמי שכירות בזול‬ ‫טעמא דקרא‪.‬‬ ‫אין סברא לאסור הדבר‪ ,‬ושפיר יש לומר דאף מה שמטעהו על ידי הקו”ד או‬ ‫ולפי זה לא קשה כלל על שיטת השולחן ערוך הרב שהתיר שאלה שלא‬ ‫על ידי נתינת שוחד לממונה אינו בכלל גניבת דעת האסורה‪ ,‬אחר שאין בזה‬ ‫מדעת בגוי‪ ,‬דיש לומר שהאיסור לגנוב על דעת להחזיר נלמד מ’לא תגנובו’‪,‬‬ ‫גניבת ממון המחוסר לעולם מכיסו של הנכרי‪ ,‬אלא רק שימוש זמני בנכסי‬ ‫ופסוק זה לא קאי אלא אצל אחיו ישראל‪ ,‬אבל איסור גניבה מעכו”ם נפקא לן‬ ‫עכו”ם שמותר‪.‬‬ ‫מדרשות אחרות בש”ס וכפי שנתבאר לעיל‪ ,‬וממילא לא שייך ביה דין גניבה על‬ ‫ז – אמנם עדיין יש לדון בזה‪ ,‬שהרי כבר ביארנו שיש שני איסורים בגניבת‬ ‫מנת להחזיר‪.‬‬ ‫דעת – איסור גניבה ואיסור שקר‪ .‬ואם כן‪ ,‬אף שבנידון ליכא איסור גניבת דעת‬ ‫משום גניבה‪ ,‬מכל מקום עדיין יש בזה משום איסור שקר‪ ,‬וכמו שנתבאר מדברי‬ ‫ו ‪ -‬ומעתה‪ ,‬אחר שנתבאר שיש סמך להתיר להשתמש בחפץ של גוי על מנת‬ ‫רבינו יונה והרמב”ם שעצם הדיבור בלשון כזב ומרמה אסור לכל הדעות ופוגם‬ ‫להחזיר‪ ,‬וכפי שהעיד הט”ז על המנהג בקהילות הגדולות‪ ,‬וכן פסק השולחן‬ ‫במידת האמת‪.‬‬ ‫הרב [ואף שכמה אחרונים הביאו שהמהרי”ל אסר בזה‪ ,‬כבר כתב הט”ז שהוא‬ ‫מדברי המעתיק ואפשר שטעה]‪ ,‬אם כן גם איסור גניבת דעת ולהטעות את‬ ‫ולפי זה נראה שיש לחלק בין שני האופנים שנתבארו לעיל בדרכי השכירות‪.‬‬ ‫הגוי אין כאן‪ ,‬וכמו שכתב הט”ז (שם) וז”ל‪‘ ,‬ולעיל בסוף סימן קי”ז דאסור‬ ‫דהנה באופן הראשון שמשחד את הממונה כדי שישכיר לו במחיר זול‪ ,‬לכאורה‬ ‫למכור לו נבלה בחזקת כשירה לא דמי לכאן‪ ,‬דהתם מוציא דבר שקר מפיו‬ ‫אין איסור‪ ,‬שהרי השוכר אינו מטעה את העכו”ם בעצמו אלא הגוי הממונה‬ ‫כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה‪ ,‬או מוותר ממון בשביל שקר זה‪ ,‬וזהו‬ ‫על המקום הוא זה שמטעה את בעליו ומשנה מהסכום הקצוב‪ ,‬נמצא שאין‬ ‫כמו גניבה מכיסו‪ ,‬וזהו אסור בעובד כוכבים כמו בישראל‪ ,‬מה שאין כן בהך‬ ‫איסור שקר רובץ על השוכר‪ ,‬שלא הוציא דבר שקר מפיו‪ .‬אמנם באופן השני‬ ‫דהכא‪ ,‬אפילו אם יכול לעשות טצדקי ולעכבו כולו לעצמו אין בזה איסור‪ ,‬כיון‬ ‫שמשתמש בקו”ד שאינו שלו‪ ,‬הרי הוא עצמו מראה חזות שקר כאילו הוא‬ ‫שכבר תחת ידו הוא בהיתר שמסרו לו בשביל הלוואתו’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ומבואר מדבריו‬ ‫מהמשתמשים הקבועים‪ ,‬ובזה אסור משום אמירת שקר‪ ,‬דאף בלקיחה מעכו”ם‬ ‫שכל האיסור להטעות את הגוי ולגנוב את דעתו שייך רק כשגורם בזה לדבר‬ ‫חל עליו חיוב גמור לדבוק בשפת האמת‪.‬‬ ‫שאסור לעשותו בעצם‪ ,‬ולכן אסור לגנוב את דעת הגוי כדי שיתן לו משלו‪,‬‬ ‫*‬ ‫שהרי גניבת ממון מגוי אסורה מן התורה‪ .‬אבל אם עצם הדבר מותר‪ ,‬וכגון‬ ‫ראובן השכיר דירתו ללוי במחיר זול‪ ,‬ולימים מכרה לשמעון‪ .‬כעת‪ ,‬לאחר שלוי דר בדירה שנתיים‪ ,‬בא שמעון הקונה ודורש להוציאו‪ .‬אבל לוי טוען‬ ‫שבעת שנתן לראובן דיפאזי”ט‪ ,‬הבטיח לו ראובן בעל פה כי ישכירנה לו למשך חמש שנים‪ .‬וכששאלו את ראובן על כך‪ ,‬השיב שאינו זוכר מאומה‬ ‫מענין זה‪ .‬האם שמעון יכול להוציא את לוי מהדירה או לא?‬ ‫ובגמ’ בכתובות (שם) איתא‪ ,‬דהטעם דלא מהני ברי ושמא לשיטת רב נחמן‬ ‫הרב זאב יהודה ווייס – טוען רבני ובעמח”ס מפשט יהודה‬ ‫הוא משום דאוקי ממונא בחזקת מריה‪ ,‬ומשמע דרב נחמן לא פליג על עצם‬ ‫הנה מצד עצם מכירת הדירה לשמעון אין שום חיסרון‪ ,‬והרי היא חלה מן‬ ‫הסברא דברי ושמא ברי עדיף‪ ,‬אלא דסבירא ליה דלא אלים להוציא ממון‬ ‫הדין כמבואר בשו”ע (סימן שיב סעיף א)‪.‬‬ ‫מחזקתו‪ ,‬ואם כן במקום דליכא מוחזק תהני שפיר טענת ברי לזכות בממון גם‬ ‫לדידיה‪.‬‬ ‫וזה ודאי שאם ראובן היה מודה שבעת שקיבל מלוי דיפאזיט התנו ביניהם‬ ‫שזמן השכירות יהיה למשך ה’ שנים‪ ,‬הדין אם לוי ויכול להשאר בדירה עד סוף‬ ‫וכן כתבו התוס’ (ב”מ קטז‪ ,‬ב ד”ה לימא) להדיא‪ ,‬דהיכא דליכא מוחזק לכולי‬ ‫הזמן‪ ,‬דפסקינן (סימן קצב) דשכירות בכסף בלא שטר קונה‪.‬‬ ‫עלמא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף‪ ,‬וכן כתבו הר”י מיגאש (ב”ב לד‪ ,‬ב) והרמב”ן‬ ‫(שם ד”ה ובכל) והרמ”ה (שם אות סא) והריטב”א (ישנים ‪ -‬ב”מ ב‪ ,‬ב בסוף העמוד)‪ .‬וכן פסקו‬ ‫ועיקר הנדון הוא האם שמעינן לטענת לוי שהדירה מושכרת לו למשך חמש‬ ‫הנתיבות המשפט (סימן קמו ס”ק ט) והרעק”א (סימן רכב סעיף ב)[‪.]1‬‬ ‫שנים‪ ,‬כאשר ראובן אומר שאינו זוכר מאומה מענין זה‪.‬‬ ‫ברי ושמא כנגד חזקת מרא קמא‪ .‬ויש לחקור האם אמרינן ברי ושמא ברי‬ ‫ברי ושמא כנגד מוחזק‪ .‬והנה הלכה היא שהמוציא מחבירו עליו הראיה‪,‬‬ ‫עדיף כנגד חזקת מרא קמא או לא‪ ,‬ונחלקו בזה הראשונים‪ ,‬הרמב”ן והריטב”א‬ ‫ולכן כאשר שני בעלי הדין טוענים טענות שוות‪ ,‬כגון ששניהם טוענים ברי או‬ ‫הנ”ל כללו חזקת מרא קמא יחד עם מוחזק‪ ,‬דבשניהם לאו ברי עדיף[‪,]2‬‬ ‫ששניהם טוענים שמא‪ ,‬המוחזק זוכה בממון מטעם זה‪ .‬אולם כאשר התובע‬ ‫והאחרונים (קונטרס הספיקות כלל א אות ז‪ ,‬שו”ת רעק”א סימן רכג וגליון רעק”א סימן שצט‬ ‫טוען טענת ברי והנתבע טוען טענת שמא‪ ,‬בזה נחלקו האמוראים (ב”מ צז‪ ,‬ב;‬ ‫סעיף ג‪ ,‬אמרי בינה דיני טוען ונטען סימן ו) הוכיחו שכן הוא שיטת הרבה מהראשונים‪,‬‬ ‫כתובות יב‪ ,‬ב ועוד) אם אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ומוציאין מהמוחזק או לא‪.‬‬ ‫שהראשונים מקשים מדוע הגמ’ לא הקשתה על רב נחמן מהא דשנינו (ב”מ ק‪,‬‬ ‫ולדינא פסקו כל הראשונים כרב נחמן דחזקת ממון אלימא כל כך‪ ,‬דאפילו‬ ‫א)‪‘ ,‬היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן‪ ,‬וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת‬ ‫במקום ברי ושמא אין מוציאין מיד המוחזק‪.‬‬ ‫גכ‬ ‫טפשמל תואסכ‬ ‫גם בקרקע היכי דקיימא תיקום’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וכן פסקו מהר”י בן לב (ח”ג סימן קכב)‪,‬‬ ‫קטנה‪ ,‬הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע‪ ,‬זכה בגדול’‪ ,‬ע”כ‪ .‬הרי‬ ‫שו”ת לחם רב (לבעל הלחם משנה‪ ,‬סימן קנד)‪ ,‬פרח מטה אהרן (סימן כו)‪ ,‬שו”ת תורת‬ ‫מפורש במשנה דברי ושמא ברי עדיף‪ ,‬וכיצד קאמר רב נחמן דלאו ברי עדיף‪.‬‬ ‫משה (סימן ט)‪ ,‬כנסת הגדולה (סימן קמ הגהות הטור אות יד)‪ ,‬התומים בקיצור תקפו‬ ‫ותירץ הראב”ד (הובאו דבריו בשיטה מקבוצת שם ד”ה ואם)‪ ,‬דכיון דמיירי התם בדליכא‬ ‫כהן (סימן קצו)‪ ,‬שו”ת מטה אשר (סימן יא)‪ ,‬עדות ביעקב (סימן נז)‪ ,‬נתיבות המשפט‬ ‫מוחזק‪ ,‬דהא אוקמוה שם בגמ’ למתני’ בעומדת באגם‪ ,‬לכן כולי עלמא מודו דברי‬ ‫(קיצור כללי דיני תפיסה כלל כב)‪ ,‬שו”ת מהרש”ם (ח”ב סימן רנד; ח”ג סימן כג)‪ ,‬תשורת‬ ‫עדיף אף על פי שהוא כנגד חזקת מרא קמא‪ .‬אבל הרבה מהראשונים תירצו שם‬ ‫שי (ח”א סימן תקסב)‪ ,‬אמרי יושר (ח”ב סימן קנב אות ב)‪ .‬וכן נקט בשו”ת בית שלמה‬ ‫דמיירי בדאיכא עסק שבועה ביניהם (ריטב”א שם ד”ה בטוענו‪ ,‬רבינו פרץ שם ד”ה הלוקח‪,‬‬ ‫(סימן מ ד”ה אמנם כל) וז”ל‪‘ ,‬ואף שהר”י נראה שחולק על הרשב”ם‪ ,‬מכל מקום רוב‬ ‫ר”ן שם ד”ה מתניתין‪ ,‬וראה תירוץ נוסף בנתיבות המשפט סימן עה ס”ק יא)‪ ,‬ומדלא תירצו‬ ‫האחרונים נראה שנמשכו אחר דעת הרשב”ם וכו’‪ .‬וגם כתבו כמה אחרונים שיש‬ ‫כהראב”ד משמע דסבירא להו כהרמב”ן דלא מהני ברי כנגד חזקת מרא קמא‪.‬‬ ‫לומר שבפלוגתא שאחר חתימת הש”ס‪ ,‬גם הר”י מודה להרשב”ם דאין מוציאין‬ ‫ובבבא קמא (צו‪ ,‬ב) איתא‪‘ ,‬המחליף פרה בחמור וילדה וכו’‪ ,‬זה אומר ברשותי‬ ‫מהמוחזק אף בקרקע‪ ,‬ואין הולכין אחר חזקת מרא קמא’‪ ,‬עכ”ל‪[ .‬ושוב כתב‬ ‫ילדה והלה שותק‪ ,‬זכה בה’‪ ,‬ופירש”י (שם ד”ה והלה) הטעם משום ברי ושמא ברי‬ ‫בסימן ס”ח שרוב האחרונים פסקו כרשב”ם‪ ,‬והכי קיימא לן]‪.‬‬ ‫עדיף‪ ,‬אבל התוס’ (שם ד”ה והלה) והרשב”א (שם ד”ה והלה) פירשו‪ ,‬שגם למאן דאמר‬ ‫אמנם בנחל יצחק (סימן נט סעיף ג אות ב) לאחר שהאריך במחלוקת הראשונים‬ ‫לאו ברי עדיף מהני טענתו‪ ,‬כיון שהשני שתק ושתיקה כהודאה‪ .‬וביאר בנחל יצחק‬ ‫בענין זה‪ ,‬הסיק דאין בית דין מוציאין מחזקת מרא קמא‪ ,‬דחזקת מרא קמא‬ ‫(סימן עה סעיף יב ענף א) שנחלקו האם אמרינן ברי ושמא ברי עדיף להוציא ממרא‬ ‫דומה לחזקת ממונא‪ .‬וכן מבואר בבית יעקב (כתובות יב)(‪.5‬‬ ‫קמא‪ ,‬דרש”י סובר דברי עדיף אפילו ממרא קמא וכשיטת הראב”ד הנ”ל‪ ,‬ולכן‬ ‫ביאר הטעם משום ברי ושמא ברי עדיף‪ ,‬דהגם שלהלכה נקטינן שכנגד מוחזק‬ ‫גדר המוחזקות של המשכיר בקרקע‪ .‬אלא שעדיין יש לברר‪ ,‬האם מה‬ ‫לאו ברי עדיף‪ ,‬מכל מקום כיון שאין כאן מוחזק אלא מרא קמא‪ ,‬שפיר אמרינן ביה‬ ‫שנתבאר בסימן שי”ז (סעיף ב) שכל שיש מחלוקת בין המשכיר לשוכר‪ ,‬המשכיר‬ ‫דברי עדיף‪ .‬והתוס’ והרשב”א סוברים דברי אינו עדיף כנגד מרא קמא‪ ,‬ולכן כתבו‬ ‫הוא המוחזק משום שקרקע בחזקת בעליה עומדת‪ ,‬היינו דבשכירות כיון שסופה‬ ‫הטעם משום שתיקה כהודאה‪ .‬איברא דיעויין בחידושי ר’ מאיר שמחה (שם על תוס’‬ ‫לחזור לא שייך בה תפיסה כלל‪ ,‬ואם כן לא יהיה בזה חילוק אם הקרקע נמצאת‬ ‫ד”ה והלה) שביאר בדעת ר”י בתוס’‪ ,‬שהולך לשיטתו דסומכוס מיירי אפילו במוחזק‬ ‫עכשיו אצל הבעלים הראשונים או שכבר מכרוה לאחר‪ ,‬דלעולם המשכיר הוא‬ ‫ממש‪ ,‬ושם ודאי לאו ברי עדיף‪ ,‬ולכן הוצרך לטעם דשתיקה כהודאה(‪.)3‬‬ ‫המוחזק‪ ,‬או שמא מה שאנו אומרים שהמשכיר הוא המוחזק‪ ,‬זהו רק משום‬ ‫שהוא המרא קמא‪ ,‬אבל אם כבר מכרה לאחר לא‪.‬‬ ‫ולדינא מבואר בטור ושו”ע (סימן שצט סעיף ג) גבי שור שנגח את הפרה ונמצא‬ ‫עוברה בצדה‪ ,‬שהמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ואפילו אם הניזק טוען ברי‬ ‫והנה מדברי התוס’ (ב”ב סא‪ ,‬ב ד”ה ארעתא) משמע שהטעם הוא משום דכיון‬ ‫והמזיק שמא‪ ,‬ואפילו שאין המזיק מוחזק כגון שעומדת באגם‪ ,‬בכל אופן פטור‬ ‫שסופה לחזור לא שייך בה תפיסה כלל‪ .‬אבל רוב הראשונים חולקים על התוס’‬ ‫משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה‪ .‬וכתב בנחל יצחק (סימן צא סעיף ט סוף ענף‬ ‫וסוברים דהא דפסקינן דתפיסת השוכר לא מהני‪ ,‬אינו מטעם שסופו לחזור‪,‬‬ ‫ז) דמכאן נראה דלהלכה לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כנגד חזקת מרא קמא‪,‬‬ ‫אלא זה דין כללי בכל ספק בקרקע שאין להוציאה מחזקת מרא קמא‪ ,‬משום‬ ‫וכשיטת הרמב”ן וסייעתו‪.‬‬ ‫שהמרא קמא נחשב למוחזק בקרקע‪.‬‬ ‫איברא דהרעק”א (סימן שצט שם) כתב שגם הראב”ד מודה לדין השו”ע בשור‬ ‫ולפי זה בנידון דידן שהטענות הם בין השוכר ללוקח‪ ,‬וראובן המוכר אינו‬ ‫שנגח את הפרה דלאו ברי עדיף‪ ,‬מפני שהברי גרוע והשמא גרוע‪ ,‬ואין ברי גרוע‬ ‫אלא כעד אחד בעלמא [שכך נפסק בשו”ע (סימן רכב סעיף א)‪ ,‬שאם המקח כבר‬ ‫מוציא מחזקת מרא קמא‪ ,‬ורק היכא דאיכא ברי טוב כמו בשתי שדות סובר‬ ‫יצא מתחת יד המוכר‪ ,‬אינו נחשב אלא כעד אחד בעלמא]‪ ,‬לכאורה השוכר הוא‬ ‫הראב”ד דברי עדיף אף כנגד חזקת מרא קמא‪ .‬ועיין עוד באמרי בינה (דיני טוען‬ ‫המוחזק‪ ,‬כיון שהלוקח אינו מרא קמא‪ ,‬ולא שייך לומר בזה שהקרקע בחזקת‬ ‫ונטען שם) שביאר שדברי הראב”ד אמורים דוקא כשהיה על המרא קמא לדעת‪,‬‬ ‫בעליה עומדת‪.‬‬ ‫וכמו בשתי שדות שהיה מוטל על המוכר לדעת איזה מהן מכר‪ ,‬שאז יש עליו‬ ‫חיוב לצאת ידי שמים‪ ,‬ולכן איתרעא חזקתו ואמרינן ברי עדיף‪ ,‬אבל בלאו הכי‬ ‫האם המשכיר מחויב ללוקח‪ .‬איברא דעדיין יש לדון אם הלוקח נחשב כבא‬ ‫מודה הראב”ד דלא אמרינן ברי עדיף כנגד חזקת מרא קמא(‪.)4‬‬ ‫מכוחו של המוכר‪ ,‬והיינו שכל החיובים של השוכר למשכיר הם זכויות שיש‬ ‫למשכיר בבית‪ ,‬ובשעת המכירה עוברות הזכויות הללו ללוקח‪ ,‬דמה מכר ראשון‬ ‫מי נחשב מוחזק בקרקע‪ .‬ומעתה יש לנו לברר לגבי נידון דידן‪ ,‬כיצד דנים‬ ‫לשני כל זכות שתבא לידו‪ .‬ואכן זו היא באמת דעת הסמ”ע (סימן שיב ס”ק ב)‪,‬‬ ‫בכל ספיקא דדינא בקרקע‪ ,‬מי נחשב המוחזק‪ ,‬המרא קמא או זה שיושב בה‬ ‫שפסק לדינא שהשוכר חייב לשלם את דמי השכירות ללוקח‪ ,‬ואינו יכול לטעון‬ ‫עכשיו‪.‬‬ ‫שמעולם לא התחייב לשלם לו דמים על השכירות‪ .‬אך המהרי”ל דיסקין (שו”ת‬ ‫ונחלקו בזה רשב”ם (ב”ב לב‪ ,‬ב ד”ה הלכתא) ור”י (בתוס’ שם ד”ה והלכתא)‪ ,‬שיטת‬ ‫מהרי”ל דיסקין‪ ,‬קונטרס אחרון סימן ה אות רנ) כתב דלפי הסברא נראה שהשוכר יכול‬ ‫רשב”ם שהולכים אחר זה שמוחזק בה עכשיו‪ ,‬ושיטת ר”י שהולכים אחר המרא‬ ‫לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את‪ ,‬אנא מכח מוכר קא אתינא ומעולם לא‬ ‫קמא‪ .‬ולדינא נחלקו בזה הפוסקים‪ ,‬הדרכי משה (סימן שטז ס”ק א)‪ ,‬המהרש”ך (ח”א‬ ‫התחייבתי לך כלום‪.‬‬ ‫סימן צב)‪ ,‬התורת חיים (ח”א סימן יב) והש”ך (סימן שיב ס”ק טו) פסקו כר”י דאזלינן‬ ‫בתר חזקת מרא קמא‪.‬‬ ‫אכן לדינא נקטינן כהסמ”ע‪ ,‬ולכן בנידון דידן יכול שמעון הלוקח להוציא את‬ ‫לוי מהדירה‪ ,‬משום שבשכירות לכולי עלמא המרא קמא עדיף‪ ,‬ולא אמרינן ברי‬ ‫ואילו הרעק”א בגליון (סימן שיב על הש”ך שם) כתב וז”ל‪ ,‬עיין משנה למלך‬ ‫ושמא ברי עדיף כנגדו‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬ ‫(הלכות שכירות שם) הביא חבילות פוסקים דסברי כהרשב”ם‪ ,‬דבספיקא דרבוותא‬ ‫*(‬ ‫דכ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫עמק המשפט‬ ‫בירורים ועיונים בדיני שכירות‬ ‫סבירא ליה שצריך להקנות לו הפרה לגבי תשלומי השואל‪ ,‬וכמו מקנה פרה‬ ‫הרב מנשה פרץ מייזעלס ‪-‬ראה”כ אהל המפשט‪ -‬ציונים על סוגיית כידצ הלה עושה‬ ‫לכפילא [אלא דהתם לא מהני משום דאיכא מי יימר טובא (תוס’ שם לג‪ ,‬ב ד”ה כגון)]‪,‬‬ ‫שהבעלים מקנים התשלמים לשוכר‪.‬‬ ‫סחורה פברתו לש חבירו (סימן שז)‪.‬‬ ‫א) גדר תביעת המשכיר על השואל לרבי יוסי‪ .‬הרמב”ן (ב”מ לו‪ ,‬א ד”ה שומר)‬ ‫נמצא שלדעת הב”ח באמת יש לשוכר תביעה על השואל גם לרבי יוסי‪ ,‬רק‬ ‫והרשב”א (שם לה‪ ,‬ב ד”ה מתני’) פירשו‪ ,‬דטעמו של ר’ יוסי הוא‪ ,‬דכיון שהשואל‬ ‫דסבירא ליה שמכל מקום ישלם לבעלים דאין הלה עושה סחורה בפרתו של‬ ‫נכנס תחתיו של שוכר נעשה כשומר דבעלים‪ .‬והרשב”א (לה‪ ,‬ב) פירש‪ ,‬דחיוב‬ ‫חברו‪ ,‬ולכן אם התנה שיהא פטור מלשלם לבעלים וחייב לשלם לשוכר‪ ,‬מהני‬ ‫השואל למשכיר באונסים אליבא דר’ יוסי‪ ,‬הוא אותו חיוב שחייב השואל בגניבה‬ ‫כדין כל תנאי שבשומרים‪ .‬ודעת הקצות החושן‪ ,‬שלפי רבי יוסי אין לשוכר שום‬ ‫ואבידה למשכיר לשיטת חכמים‪ .‬והריטב”א ישנים (ד”ה אלא תחזור) כתב‪ ,‬שאינו‬ ‫תביעה על השואל‪ ,‬ורק אם הבעלים מקנים לו את התשלומים משלם לשוכר‪,‬‬ ‫משום שנכנס תחתיו של השוכר‪ ,‬רק שחיוב תשלומי שמירה שייך לבעל הממון‬ ‫אבל לא מהני מדין תנאי כלל‪.‬‬ ‫ולא למי שקיבל שמירה [וחשיב כבעל הממון משום דינו של רב חסדא דגזל ובא‬ ‫שני ואכלו רצה מזה גובה וכו’]‪ .‬ונחלקו בזה הש”ך (סימן רצא ס”ק מא) והנתיבות‬ ‫[ומחלוקתם נוגעת במישרים במחלוקת שהבאנו באות ב’‪ ,‬שלדעת הרשב”א‬ ‫המשפט (שם ס”ק כז) עיי”ש‪.‬‬ ‫חיוב השמירה של השואל היא לשוכר‪ ,‬ממילא כל תביעת הבעלים על השואל‬ ‫היא על ידי חיובו לשוכר‪ ,‬ולכאורה שפיר מהני תנאי וכדברי הב”ח]‪ .‬ועיין עוד‬ ‫נחלקו הרשב”א והריטב”א בכתובות בדין שואל שירש חפץ שאול‪ ,‬אם חשיב‬ ‫בזה ברש”י (שם מב‪ ,‬ב ד”ה ומשלם בקרא) ובריטב”א ישנים (שם ד”ה שם אלא)‪ ,‬שמשמע‬ ‫כל הנאה שלו לחייבו מדין שואל‪ .‬הריטב”א (שם לד‪ ,‬ב ד”ה ואיכא) מוכיח מסוגיין‬ ‫מדבריהם שלרבי יוסי לא שייך כלל תביעה של השוכר על השואל‪.‬‬ ‫שהשואל משלם לבעלים‪ ,‬שאפילו לא קיבל ההנאה מהבעלים אלא מהשוכר‪,‬‬ ‫מכל מקום כיון שכל הנאה שלו חייב לבעלים כדין שואל‪ .‬ורק ביורש פטור כיון‬ ‫ד) לשיטת חכמים מה גדר התביעה של הבעלים על השואל כשנגנבה או‬ ‫שלא קיבל עליו שמירה‪ .‬וכן כתב הנמוקי יוסף (ב”מ נה‪ ,‬ב בדפי הרי”ף ד”ה לוקח)‪.‬‬ ‫נאבדה‪ .‬מבואר בגמ’ (שם לה‪ ,‬ב) שעל גניבה ואבידה גם לחכמים נחשב השואל‬ ‫בעל דין של המשכיר‪ ,‬דמקשינן‪ ,‬לימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא‬ ‫אולם הרשב”א (כתובות שם ד”ה אמר רבא) חולק‪ ,‬וסבירא ליה שיורש לא צריך‬ ‫דינא בהדי שואל‪.‬‬ ‫לקבל שמירה‪ ,‬דברא כרעא דאבוה‪ ,‬ומכל מקום פטור מאונסים כיון שלא קיבל‬ ‫השימוש מהמשאיל רק מאביו‪ .‬ולפי זה צריך טעם למה חייב השואל לבעלים‪,‬‬ ‫ולכאורה צריך עיון‪ ,‬שבכל שומר שמסר לשומר נחלקו הראשונים אם‬ ‫דמאי שנא שואל מהשוכר‪ ,‬מיורש מאביו‪[ .‬ובפרט צ”ע בדברי הגמ’ (ב”מ לו‪ ,‬ב)‬ ‫השומר הראשון חייב לבעלים אלא שהשומר השני חייב לראשון‪ ,‬או שהשומר‬ ‫שאם לא אמר לדעתך חשיב ממש כשומר של המשכיר אפילו לשיטת חכמים]‪.‬‬ ‫השני נכנס במקום השומר הראשון להיות שומר לבעלים‪ ,‬והראשון פטור לגמרי‪.‬‬ ‫הרמב”ן (לו‪ ,‬א ד”ה שומר שמסר) סבירא ליה שהראשון פטור לגמרי מכיון שהשני‬ ‫ב) לשיטת רבי יוסי‪ ,‬האם השואל חשיב שומר של השוכר או של הבעלים‪.‬‬ ‫נכנס תחתיו‪ ,‬וכן דעת הרשב”א (שם ד”ה הא דאמר)‪ .‬אבל רש”י (ב”ק יא‪ ,‬א ד”ה שומר)‬ ‫אמרינן בגמרא (שם מב‪ ,‬ב) דספסירא שמכר שור ליתמי ומסרוהו לבקרא ומת‪,‬‬ ‫ותוס’ (ב”מ מב‪ ,‬ב ד”ה כל) בשם ר”ת סבירא להו‪ ,‬שעדיין השומר הראשון חייב‬ ‫ישבע הספסירא שלא פשע ויתחייב הבקרא לשלם לו‪ .‬ונחלקו הרמב”ן והרשב”א‬ ‫לבעלים‪ ,‬שהשני נחשב שומר לראשון ולא לבעלים‪.‬‬ ‫בגדר הטענה של הבקרא‪ ,‬הרמב”ן (שם ד”ה ודייניה) סבירא ליה דחשיב הבקרא‬ ‫כאומר לספסירא איני יודע אם נתחייבתי לך [ועיין שם מה שתירץ אמאי חייב]‪.‬‬ ‫נמצא שנחלקו הראשונים בין לדעת חכמים בין לדעת רבי יוסי אם לגבי‬ ‫והרשב”א (שם ד”ה משתבע) סבירא ליה‪ ,‬שכיון שנתחייב הבקרא ליתמי מדין שומר‪,‬‬ ‫גניבה ואבידה נחשב השואל שומר לבעלים או לשוכר‪ ,‬לדעת רש”י ור”ת השני‬ ‫אלא שרוצה ליפטר מחמת פשיעותא דספסירא‪ ,‬הלכך חשיב כאיני יודע אם‬ ‫הוא שומר לשומר‪ ,‬ולדעת הרמב”ן והרשב”א הוא שומר לבעלים‪.‬‬ ‫פרעתיך‪.‬‬ ‫וצ”ע לשיטת רש”י ור”ת‪ ,‬האיך יכול המשכיר לומר לשוכר דל אנת ואנא‬ ‫נמצא שלדעת הרמב”ן חיוב השמירה הוא לבעלים ולא למי שהביא לו לשמור‪,‬‬ ‫משתעינא דינא בהדי שואל‪ ,‬הא אינו שומר שלו כלל‪.‬‬ ‫וכיון שיש צד שהבעלים פשע‪ ,‬חשיב כספק בעיקר החיוב‪ .‬ולדעת הרשב”א חיוב‬ ‫ה) למה השוכר חשיב בעלים לתבוע אונסים מהשואל לדעת חכמים‪ .‬בתוס’‬ ‫השמירה הוא למי שהביא לו לשמור ולא לבעלים‪ ,‬וכיון שהיתומים שהביאו לו‬ ‫(לה‪ ,‬ב ד”ה אגרא פ’ יום) מבואר הטעם משום שהשואל משלם לבעלים תחת השוכר‪,‬‬ ‫לשמור לא פשעו נתחייב בודאי‪ ,‬וספק פשיעת הבעלים אינה פוטרתו מחיוב‬ ‫שהרי אם היה השואל פטור [כשהיה בעליו עימו] השוכר חייב‪ ,‬משום הכי‬ ‫זה‪[ .‬ועיין שם ברמב”ן שמסיק‪ ,‬שכל ספק פשיעת המפקיד נחשב כאיני יודע‬ ‫נחשב השוכר כבעלים של השואל‪[ .‬בלשון האחרונים דין זה נקרא ‘חריקאי‬ ‫אם פרעתי]‪.‬‬ ‫לתשלומים’‪ ,‬עיין בהגרש”ש]‪.‬‬ ‫ג) האם לדעת רבי יוסי יש לשוכר תביעה על השואל‪ .‬ברא”ש (שם פרק ג סימן‬ ‫ה) מבואר‪ ,‬שהבעלים יכול להתנות עם השוכר שהוא יקבל תשלמים מהשואל‪,‬‬ ‫עוד מבואר בתוס’ (מב‪ ,‬ב ד”ה הכא בספסירא)‪ ,‬דמספקינן בגמ’ אם דינו של רבי‬ ‫שיאמר יהיה דינך עם השואל ודיני עימך כאילו לא יצאת מרשותך‪.‬‬ ‫יוסי שייך דווקא בשוכר שיש לו זכיה בגוף הפרה‪ ,‬או גם באופן שאין לו זכיה‬ ‫בגוף הפרה כגון שומר חינם שמסר לשומר שכר‪ ,‬ופשטינן דבכל גווני חייב‬ ‫ונחלקו הב”ח והקצות החושן בביאור דברי הרא”ש‪ ,‬הב”ח (סימן שז ד”ה ומ”ש‬ ‫השוכר לשלם לבעלים‪ .‬ובריטב”א ישנים (מב‪ ,‬ב ד”ה שם אלא) נסתפק בזה‪.‬‬ ‫ומיהו) סבירא ליה שזהו מדין כל תנאי שבממון קיים‪ ,‬והקצות החושן (שם ס”ק ב)‬ ‫הכ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫להשיב לבעלים החפץ שנטל ממנו‪ ,‬אבל הכא אין החפץ של השוכר‪ ,‬שאין לו‬ ‫וברמב”ן (כתובות נט‪ ,‬א ד”ה ושמעינן מינה) מבואר‪ ,‬שדווקא משום שיש לשוכר‬ ‫כי אם קנין פירות בחפץ‪ ,‬וממילא אין שייך להתחייב לשלם לו באונסין‪ .‬ועוד‪,‬‬ ‫קנין פירות יכול לתבוע אונסים מהשואל‪ .‬וברמב”ן בבבא מציעא (לו‪ ,‬א ד”ה ואי)‬ ‫דמבואר בתוס’ (ב”ק יא‪ ,‬ב ד”ה לא) דרבנן ורבי יוסי פליגי גם בשומר חנם שמסר‬ ‫משמע שגם בשומר חינם שמסר לשומר שכר חלקו חכמים [שהקשה דכיון‬ ‫לשומר שכר ונגנב‪ ,‬דלרבנן חייב השומר שכר לשלם לשומר חנם‪ .‬ולכאורה איך‬ ‫שהשומר השני נכנס תחת השומר הראשון‪ ,‬למה סוברים חכמים שהשואל‬ ‫שייך שיחול חיוב אחריות לשלם לשומר חינם אם יגנב‪ ,‬הרי החפץ אינו שלו‬ ‫משלם לשוכר ולא לבעלים‪ ,‬ואם טעם החיוב באונסים הוא משום דחשיב ממש‬ ‫כלל‪ .‬ועוד שבפשטות השואל אינו שומר עבור השוכר כלל‪ ,‬דמה שנעשה שומר‬ ‫כגופו של שוכר מחמת הקנין פירות שיש לו‪ ,‬אין שייך להקשות משומר חינם‬ ‫היינו שקיבל אחריות שלא יפסיד את הבעלים‪ ,‬והרי השוכר אינו הבעלים של‬ ‫שאין לו קנין פירות כלל]‪.‬‬ ‫החפץ‪.‬‬ ‫ו) משכיר שהתנה עם השוכר שיהיו האונסים שלו‪ ,‬באיזו לשון צריך להתנות‪.‬‬ ‫וכל שכן אם נאמר שחיוב אונסין חל באופן של קנין‪ ,‬כמבואר ברשב”א (ב”מ‬ ‫לשון הרא”ש שמתנה המשכיר עם השוכר ‘שיהיה דינך עם השואל‪ ,‬ויהיה דיני‬ ‫לו‪ ,‬ב ד”ה מאי טעמא)‪ ,‬וכן משמע בסנהדרין (עב‪ ,‬א) בשיטת רבא שם‪ ,‬והיינו שהשואל‬ ‫עמך כאילו לא יצאת מרשותך’‪ .‬ועיין ב”ח (סימן שז ד”ה ונראה) שמסתפק אם צריך‬ ‫קונה את החפץ לענין אונסין‪ ,‬שאם נאנס שלו נאנס‪ ,‬וממילא צריך לשלם משום‬ ‫שיאמר דוקא ‘כאילו לא יצאת מרשותך’‪.‬‬ ‫דקנה את החפץ‪ .‬וזה ודאי לא שייך הכא אם השוכר אינו קונה את החפץ‪ ,‬שהרי‬ ‫וז”ל הריטב”א החדשים (שם לה‪ ,‬ב ד”ה אמר רב זירא)‪‘ :‬ונתן לו רשות להשאילה‬ ‫אין השואל יכול לקנות את החפץ לענין אונסין ממי שאינו בעלים‪ ,‬וכיון שהוא‬ ‫לאחרים לדעתו‪ ,‬ושתהא כל הנאת שאלה שלו‪ ,‬ושלא יתחייב הוא אלא כשוכר‬ ‫קונה את החפץ מהבעלים‪ ,‬צריך הוא לשלם דמיו לבעלים ולא לשוכר‪.‬‬ ‫בגנבה ואבדה בלחוד’‪ ,‬עכ”ל‪[ .‬ודבריו צריכים ביאור‪ ,‬דלמה אם התשלומים‬ ‫ומשום הכי הוצרכו גדולי האחרונים הנ”ל לדין זה‪ ,‬שאם הבהמה מתה לבסוף‪,‬‬ ‫לשוכר‪ ,‬צריך להתנות שיהיה פטור מאונסים]‪.‬‬ ‫השוכר קונה אותה למפרע‪ ,‬וממילא נעשה השואל שומר של השוכר ומתחייב‬ ‫ז) בדברי הרא”ש ששיטת רבי יוסי דחשיב שהשוכר משאילה בשליחות‬ ‫לו באחריות דאונסין‪ ,‬ולהרשב”א קונה השואל את החפץ מהשוכר לענין אונסין‪.‬‬ ‫המשכיר‪ .‬כתב הרא”ש (שם פרק ג סימן ה) וז”ל‪‘ ,‬טעמא דרבי יוסי משום דחשיב‬ ‫ובאמת זה פשטות לשון הגמרא שהשוכר קנה את הבהמה‪ ,‬וכן הוא לשון כל‬ ‫שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וצ”ע כוונתו‪ ,‬שהרי בגמ’ (שם‬ ‫הראשונים כאן‪.‬‬ ‫לו‪ ,‬ב) מבואר שהמשכיר אומר לו השאילה לדעתך‪ ,‬ואם כן אינו שליח כפשוטו‪.‬‬ ‫ב) אלא שצריך עיון מה המקור לדין זה שהשוכר קונה את החפץ‪ .‬והנה היה‬ ‫ועוד קשה‪ ,‬ששיטת הרא”ש (שם פרק ג סימן ו) ששומר שמסר לשומר [אפילו‬ ‫מקום לומר שלמדו דין זה מהא דאמר רב בסנהדרין (שם) גבי בא במחתרת ונטל‬ ‫ברגיל להפקיד אצלו]‪ ,‬חייב השומר הראשון בפשיעת השני‪ ,‬וגם בשליחות יד‬ ‫כלים‪ ,‬דאם יש לו דמים פטור מלהחזיר אף כשהחפץ בעין‪ ,‬דקנהו לעצמו‪ ,‬ויליף‬ ‫של השני‪ ,‬ואם השני חשיב שומר של הבעלים [דהראשון השאיל לו בשליחות‬ ‫לה מחיוב אונסין‪ ,‬שהרי כשאין לו דמים אם נאנס חייב לשלם דמיו‪ ,‬הרי דקנה‬ ‫הבעלים]‪ ,‬למה חייב על פשיעתו ועל שליחות ידו‪ ,‬וצ”ע‪.‬‬ ‫את החפץ ולא חשיב כפקדון אצלו‪[ ,‬ובאמת היה צריך לקנות את החפץ לגמרי‪,‬‬ ‫*‬ ‫אלא שהחיוב של ‘והשיב’ מעכב]‪ .‬ומעתה נילף מיניה לשואל‪ ,‬דכיון דאיכא חיוב‬ ‫הרב יואל מאשקאוויטש ‪ -‬ראש הכולל זכרון יהודה דזיקוב ‪ -‬בסוגיא דכידצ‬ ‫אונסין על כרחך קונה הוא את החפץ‪ ,‬ואי פקע מיניה חיוב ד’והשיב’ נעשה‬ ‫החפץ שלו לגמרי‪ ,‬והוא הדין לשאר שומרים‪ .‬ולכן בשוכר שמסר לשואל‪ ,‬כיון‬ ‫שכשמתה הבהמה פקע חיוב השבה מהשוכר‪ ,‬ממילא קונה הוא את הבהמה‪.‬‬ ‫הלה עושה סחורה פברתו לש חברו (סימן שז)‪.‬‬ ‫א) במשנה בבא מציעא (לה‪ ,‬ב) נחלקו רבנן ורבי יוסי במי ששכר פרה מחברו‬ ‫אולם באמת נראה דליכא למילף מהתם לדין שומרים‪ ,‬דהא רבא פליג אדרב‬ ‫והשאילה לאחר ומתה כדרכה‪ ,‬דלרבנן השוכר נפטר בשבועה כדינו‪ ,‬והשואל‬ ‫וסבירא ליה דחיוב אונסין אינו ראיה שהגזלן קונה את החפץ‪ ,‬מידי דהוה‬ ‫ישלם לשוכר‪ ,‬ולרבי יוסי אין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו‪ ,‬אלא השואל‬ ‫אשואל שאינו קונה את החפץ לגמרי ואף על פי כן קונה אותו לענין אונסין‪.‬‬ ‫ישלם למשכיר‪ .‬ואקשינן בגמ’ לטעמייהו דרבנן‪‘ ,‬מכדי שוכר במאי קני להאי‬ ‫נמצא דמבואר להדיא בגמרא דשואל אינו צריך לקנות את החפץ לגמרי בשביל‬ ‫פרה’‪ ,‬ומסקנת הגמ’ ד’משעת מיתה הוא דקני’‪.‬‬ ‫להתחייב באונסין‪ ,‬ואין צריך לטעם ד’והשיב’‪ ,‬וכל שכן בשאר שומרים שאינם‬ ‫חייבין באונסין‪ .‬ועוד‪ ,‬דפליגי אביי ורבא בתמורה (ו‪ ,‬א) בטעם שגזלן קונה את‬ ‫ובפשטות מבואר בגמרא ביסוד שיטת רבנן‪ ,‬שאם הבהמה מתה באופן שאין‬ ‫החפץ שגזל‪ ,‬דאביי סובר דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני‪ ,‬ורבא‬ ‫השוכר חייב עליה‪ ,‬קונה אותה השוכר למפרע‪.‬‬ ‫סובר דאף דבעלמא אי עביד לא מהני‪ ,‬מכל מקום בגזילה ילפינן מפסוק דקונה‪.‬‬ ‫וכן מוכח בפני יהושע (שם ד”ה אמר ליה)‪ ,‬וברעק”א (שם לג‪ ,‬ב בתוס’ ד”ה המפקיד)‪,‬‬ ‫ובשומרים לא שייך כל זה‪ ,‬דליכא דינא דאי עביד מהני‪ ,‬וגם אין פסוק למילף‬ ‫דהקשו שבמשנה לעיל (שם) אמרינן לגבי שומר חינם שנגנב ממנו החפץ ונשבע‬ ‫מיניה דקונה‪.‬‬ ‫ולא שילם‪ ,‬שאינו קונה את הכפל‪ .‬וקשה דהכא אמרינן בטעמייהו דרבנן שהשוכר‬ ‫ואפילו אם נאמר דגם בשומרים היו צריכים לקנות אלא שהחיוב השבה‬ ‫קונה את הבהמה כשמתה באונס‪ ,‬והרי התם נמי נפטר שומר חינם בגניבה‪,‬‬ ‫מעכב‪ ,‬ואם החיוב השבה פוקע אז הם קונים מיד‪ ,‬זה אינו מועיל רק לקנות מכאן‬ ‫ואמאי אינו קונה את החפץ למפרע כדהכא – וממילא יהיה הכפל שלו‪ .‬ומבואר‬ ‫ולהבא לאחר שפקע החיוב השבה‪ ,‬אבל לא מהני כלל לקנות למפרע‪ ,‬והכא‬ ‫מקושיתם שיסוד טעמייהו דרבנן שהשואל משלם את דמי הפרה לשוכר‪ ,‬הוא‬ ‫כדי שיתחייב השואל באחרית כלפי השוכר‪ ,‬צריך שהשוכר יקנה את הבהמה‬ ‫משום שהשוכר קונה את הבהמה‪ ,‬וכן משמע מלשון הגמרא ד’משעת מיתה הוא‬ ‫למפרע‪ ,‬דלאחר מיתה לא שייך לקנותה‪.‬‬ ‫דקני’‪ .‬וכן כתב הרש”ש (שם לה‪ ,‬ב ד”ה במשנה השוכר) להדיא‪ ,‬שהשוכר קונה את‬ ‫הבהמה למפרע‪.‬‬ ‫ועוד‪ ,‬דאפילו אם נאמר דמהני למפרע‪ ,‬הכא אין לומר שהשוכר קונה את‬ ‫הבהמה למפרע‪ ,‬דרק בגזילה אמרינן שקונה את החפץ הגזול על ידי שינוי או‬ ‫וטעם הדבר דבעינן קנין דוקא‪ ,‬דבלא קנין לא שייך להתחייב לשוכר חיוב‬ ‫בקים ליה בדרבה מיניה‪ ,‬מה שאין כן בשומר‪ ,‬אפילו שנפטר אם נאנסה‪ ,‬אינו‬ ‫אונסין‪ ,‬דהא אפילו אם חיוב אונסין הוא חיוב אחריות‪ ,‬הא חיוב אחריות הוא‬ ‫וכ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫ד) ונראה להביא עוד הכרח לבאר כן בשיטת הפני יהושע והרעק”א‪ ,‬דאמרינן‬ ‫נפטר מהשבת הבהמה עצמה בלבד דנימא שקנה אותה‪ ,‬אלא נפטר לגמרי‬ ‫בכתובות (לד‪ ,‬ב) “אמר רבא‪ ,‬הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי‬ ‫מחיוב דמי הבהמה‪ .‬ואין לומר דכיון שסוף כל סוף נפטר מהשבת הבהמה‬ ‫שאלתה‪ ,‬מתה אין חייבין באונסה”‪ .‬והביאו הראשונים שם בשם הראב”ד דאף‬ ‫מחמת שאינה בעולם קונה אותה‪ ,‬דאם כן אפילו כשאינה בעולם מחמת פשיעה‬ ‫שמשתמשים בה אין חייבין באונסיה‪ ,‬שלא קבלו עליהם חוב אביהם‪.‬‬ ‫ומחויב דמים נימא דקנה למפרע ויתחייב המשאיל לשוכר‪ .‬אלא על כרחך כיון‬ ‫שאינו נפטר מהשבת הבהמה רק שאינו יכול להחזירה משום שאינה בעולם‪,‬‬ ‫והקשה הרשב”א (שם ד”ה אמר) וז”ל‪“ ,‬הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר בפרק‬ ‫אין השוכר קונה אותה‪ ,‬ואם כן אפילו נאנסה נמי אינו קונה אותה‪ ,‬דלא נפטר‬ ‫המפקיד (לה‪ ,‬ב)‪ ,‬השוכר את הפרה והשאילה לאחר ומתה כיצד הלה עושה‬ ‫מהשבת הבהמה אלא מלשלם את דמיה‪.‬‬ ‫סחורה בפרתו של חבירו‪ ,‬כלומר ושואל זה בעל דברים דמשכיר הוי‪ ,‬והלכך‬ ‫הכא נמי אף על פי שירשו זכות אביהם בעלי דברים של משאיל הן”‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וכן‬ ‫עוד יש להקשות על שיטת הפני יהושע והרעק”א‪ ,‬דהנה נחלקו הראשונים‬ ‫הקשה הריטב”א (שם ד”ה מתה)‪.‬‬ ‫בביאור מחלוקתם של רבי יוסי ורבנן‪ ,‬שדעת רוב הראשונים שלפי רבי יוסי‬ ‫מבואר בראשונים דהקשו רק לשיטת רבי יוסי אמאי לא חשיבי היורשים‬ ‫השואל הוא שומר של המשכיר‪ ,‬שהשוכר נעשה שליח של המשכיר להשאיל את‬ ‫שואלים של בעל הפרה‪ ,‬אבל לשיטת רבנן לא קשיא מידי‪ .‬ולכאורה לשיטת‬ ‫הבהמה‪ ,‬ולכן הוא חייב לשלם למשכיר‪ .‬ורבנן סברי שאין השוכר נעשה שליח‬ ‫האחרונים שלדעת רבנן השוכר קונה את הבהמה למפרע‪ ,‬אין זה שייך ביורשים‪,‬‬ ‫של המשכיר להשאיל לו את הבהמה‪ .‬אבל התוס’ (ב”מ לה‪ ,‬ב ד”ה תחזור) ביארו את‬ ‫דדוקא בשוכר שפטור מאונסין אמרינן דקנה למפרע‪ ,‬אבל הכא דשואל לא‬ ‫המחלוקת בדרך אחרת‪ ,‬וכפי שיבואר לקמן‪.‬‬ ‫מיפטר אלא מת לא קנה‪ ,‬ואמאי לא הקשו הראשונים גם לשיטת רבנן‪ .‬אלא על‬ ‫והנה לפי מה שביארו הפני יהושע והרעק”א בדעת רבנן שהשוכר קונה‬ ‫כרחך כדפירשנו‪ ,‬דאף לשיטת הפני יהושע והרעק”א יסוד שיטת רבנן שחולקים‬ ‫את הבהמה למפרע היכא דנפטר לבסוף‪ ,‬לא מובן דעת רבי יוסי לדברי רוב‬ ‫על רבי יוסי הוא‪ ,‬משום שסוברים שאין השואל נעשה שומר של המשכיר אפילו‬ ‫הראשונים הנ”ל‪ ,‬דאמאי נעשה השואל שומר של המשכיר‪ ,‬הא כיון דלא פליג‬ ‫בלא קנין‪ ,‬ומשום הכי לא הקשו הראשונים לשיטת רבנן‪.‬‬ ‫רבי יוסי על עצם הדין שהשוכר קונה את הבהמה למפרע‪ ,‬נמצא דממילא נעשה‬ ‫*‬ ‫שואל של השוכר כיון שהבהמה שלו‪.‬‬ ‫ועוד קשה‪ ,‬דהא נתבאר שהפני יהושע והרעק”א הקשו אמאי אמרינן בריש‬ ‫המפקיד דבנשבע שנגנב אין השומר קונה את הכפל‪ ,‬נימא דקונה למפרע הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש ‪ -‬בדין שכור ששינה (סימן שט)‬ ‫א – שנינו במשנה בבבא מציעא (עח‪ ,‬א)‪‘ ,‬השוכר את החמור להוליכה בהר‬ ‫כדאמרינן הכא לדעת רבנן שהשוכר קונה את הבהמה למפרע‪ .‬ועיין מה שנדחק‬ ‫והוליכה בבקעה‪ ,‬הוחמה חייב‪ ,‬הוחלקה פטור’‪ .‬והקשו הראשונים‪ ,‬למאן דאמר‬ ‫בזה הרעק”א‪ ,‬אבל הפני יהושע תירץ דשאני התם שעדיין הפרה בעולם ביד‬ ‫תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב‪ ,‬אמאי פטור בהוחלקה – הא הוי תחלתו‬ ‫הגנב ואם הוכר הגנב צריך השומר לשלם את הפרה לבעלים‪ ,‬ולכן אין השומר‬ ‫בפשיעה לענין הוחמה‪ .‬ובתוס’ (שם ד”ה הוחמה) תירצו דדין תחלתו בפשיעה הוא‬ ‫קונה את הפרה‪ .‬ולפי מה שביארנו‪ ,‬שיסוד הקנין של השוכר הוא שאחר שפקע‬ ‫דווקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה‪ .‬והקשה על זה הרמב”ן (שם)‪ ,‬דלאביי לעיל‬ ‫החיוב השבה ממילא הוא קונה‪ ,‬קשה‪ ,‬הא כל זמן שלא הוכר הגנב היה השומר‬ ‫(שם לו‪ ,‬ב) מוכח דחייב אפילו כשהאונס אינו מחמת הפשיעה‪ .‬ולכך תירץ וז”ל‪,‬‬ ‫פטור‪ ,‬ואמאי לא קנה‪.‬‬ ‫‘אבל הטעם הנכון במשנתינו שאין השינוי מהר לבקעה פשיעה‪ ,‬לפי שהזיקה‬ ‫ועוד דזה פשוט שהמשנה שם איירי אפילו אם נאנסה הפרה ביד הגנב ואינו‬ ‫מצוי בזה כמו בזה‪ ,‬ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר וכו’‪ ,‬דכל כהאי גוונא‬ ‫יכול להחזירה בעין רק משלם הדמים לבעלים‪ ,‬והרי בכהאי גוונא אין חיוב על‬ ‫אינה פשיעה ואינה שמירה‪ ,‬הילכך אם סופו באונס פטור‪ ,‬ואם סופו מחמת אותו‬ ‫השומר אלא על הגנב‪ ,‬ואמאי לא קנה השומר את הפרה למפרע‪.‬‬ ‫שינוי חייב וכו’‪ ,‬ומסתברא דאפילו בשומר חנם הוא חייב’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬והביא דבריו‬ ‫בנמוקי יוסף (שם ח‪ ,‬ב בדפי הרי”ף ד”ה אובצנא)‪ .‬ומבואר בדברי הרמב”ן דהשכירו‬ ‫ג) ואשר נראה מוכרח בביאור שיטת הפני יהושע והרעק”א‪ ,‬דכיון דנעשה‬ ‫להוליכה בהר והליכה בבקעה לא חשיב פשיעה‪ ,‬ואפילו הכי אם הוחלקה חייב‬ ‫השואל שומר של המשכיר אין השוכר קונה את הבהמה‪ .‬ולכאורה הביאור בזה‪,‬‬ ‫אפילו בשומר חינם כיוון ששינה מדעת הבעלים‪ ,‬ומכל מקום אם נאנסה שלא‬ ‫דכל היכא דיש למשכיר היכי תימצי שיכול לקבל את תשלומי הבהמה‪ ,‬אפילו‬ ‫מחמת השינוי פטור אפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה חייב‪ .‬וצריך לבאר‬ ‫אינו מצד השוכר אלא מצד השואל‪ ,‬אין השוכר קונה את הבהמה‪.‬‬ ‫הגדר בזה‪ ,‬דלכאורה כיון דלא חשיב תחילתו בפשיעה‪ ,‬אמאי חייב כשנאנסה‬ ‫מחמת השינוי‪.‬‬ ‫ורבנן סברי דאין שואל נעשה שומר של המשכיר אפילו בלא דין קניה של‬ ‫השוכר‪ ,‬והא דאין צריך לשלם למשכיר אינו משום דקנה השוכר את הבהמה‪,‬‬ ‫וברעק”א (סימן שט סעיף א) ביאר את שיטת הרמב”ן‪ ,‬דהוי כאילו התנה שאם‬ ‫אלא משום שאין השוכר נעשה שליח של המשכיר אלא הוא עצמו משאיל את‬ ‫ישנה ויארע דבר שיוכל לתלות שלא היה נארע אם לא היה משנה – יהיה כאילו‬ ‫הבהמה לשואל‪ ,‬וכיון שאין המשכיר יכול לקבל תשלומים על הבהמה‪ ,‬ממילא‬ ‫נטלה שלא ברשות ונאנס‪ .‬ולפי זה פסק דחייב אפילו בבעליו עמו‪ ,‬דלאו מחיובי‬ ‫קונה אותה השוכר‪ ,‬ולכן חייב השואל לשלם לשוכר‪.‬‬ ‫שומרים מחייבינן ליה אלא מטעם דנעשה כנוטל שלא ברשות‪.‬‬ ‫על כל פנים פשוט וברור לשיטת הפני יהושע והרעק”א‪ ,‬דהא דיש קנין לשוכר‬ ‫ב – כתב הטור בהלכות פקדון (סימן רצב)‪‘ ,‬אם אירע האונס מחמת שינוי‬ ‫למפרע אם נפטר לבסוף‪ ,‬אינו צריך אלא לענין שיהיה השואל שומר של השוכר‪,‬‬ ‫המקום‪ ,‬ששינה ממקום שיחדו לה הבעלים‪ ,‬חייב אפילו משהניחה‪ ,‬דתחילתו‬ ‫אבל הא דאין השואל נעשה שומר של המשכיר אינו צריך לטעם דקנה השוכר‪,‬‬ ‫בפשיעה וסופו באונס הוא‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ובסמ”ע (שם ס”ק יג) כתב לחדש‪ ,‬דאפילו אם‬ ‫דהא חזינן בראשונים שכל הטעם של רבי יוסי שהשואל שומר של המשכיר הוא‬ ‫המקום השני משומר יותר מן הראשון – חייב‪.‬‬ ‫משום שהשוכר נעשה שליח של המשכיר להשאיל את הבהמה לשואל‪ ,‬אלא‬ ‫ותמה עליו בנתיבות המשפט (שם ס”ק ז)‪ ,‬דהא אפילו שומר שמסר לשומר‬ ‫שממילא משום הכי לא קנה השוכר וכמו שביארנו‪ ,‬נמצא דהא דפליגי רבנן הוא‬ ‫דאסור לעשות כן מטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר‪ ,‬אפילו הכי לא‬ ‫רק משום דסברי דאינו נעשה שואל של המשכיר‪ ,‬אלא דממילא קנה השוכר‪.‬‬ ‫זכ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫בהוחלקה בהר והוחמה בבקעה כ' המהרש"א משום דהגם דלא נכנס בגדר‬ ‫חשיב פשיעה‪ ,‬כל שכן היכא דלא מסרו לשומר אחר אלא רק העבירו למקום‬ ‫פשיעה אבל עדיין נכנס בגדר גניבה ואבידה‪ ,‬ועיי"ש בקרני ראם דלפ"ז לדעת‬ ‫אחר שהוא פטור‪ .‬ולכך ביאר דהרמ”ה מיירי בגוונא דמיעט בשמירה‪ ,‬כגון שהיה‬ ‫ר"מ דשוכר כשומר חנם לא א"ש‪ .‬ובמהר"ם שיק כתב הטעם משום דהגם דיכול‬ ‫מונח במקום המשומר משריפה ושינה למקום שאינו משומר משריפה‪ ,‬ואף‬ ‫ליזהר אבל אם לבסוף הוחלקה או הוחמה נתברר דלא היה נזהר כדבעי וא"כ‬ ‫דסתם שומר לא חייב על זה דלא מיחשב פשיעה‪ ,‬מכל מקום כיון שהבעלים‬ ‫נקרא פשיעה‪ ,‬ולפי"ז אף אם שוכר כשמור חנם דמי חייב‪ .‬ובאמת צע"ק ההגדרה‬ ‫יחד לו מקום הוי כהתנה שיהיה משומר משריפה‪ ,‬וכיון ששינה באופן השמירה‬ ‫לשיטתו דהא כל שומר חייב לישבע שבועה שלא פשע‪ ,‬וא"כ איך יתחייב אחר‬ ‫מתנאו של בעל הבית והאונס בא מחמת הפשיעה חייב‪.‬‬ ‫השבועה משום דבוודאי פשע‪ ,‬וכי לא שייך שאחר כל הזהירות יאנס ויחליק‬ ‫ג – ונראה לבאר על פי הנתיבות המשפט את שיטת הרמב”ן הנ”ל‪ .‬דאף על פי‬ ‫הבהמה או יתחמם‪ .‬ולדברי המהרש"א ניחא דעלייתו להר הוי עכ"פ בגדר גניבה‬ ‫שסתם שומר אינו חייב לשמור אלא כדרך השומרים (שו”ע סימן רצא סעיף יג)‪ ,‬מכל‬ ‫ואבידה‪.‬‬ ‫מקום יכול המפקיד להוסיף תנאים בשמירה – ואפילו בשומר חנם‪ ,‬ואם שינה‬ ‫השומר מתנאו של המפקיד ונאנס הפקדון מחמת השינוי‪ ,‬חייב‪ ,‬כיון דפשע‬ ‫ובחי' הרעק"א הקשה דהתוס' כתבו בד"ה הוחמה דלדעת הרי"ף דתחלתו‬ ‫בשמירתו‪ .‬ולפי זה בבעליו עמו יש לומר שפטור גם כששינה‪ ,‬דהחיוב בשינה‬ ‫בפשיעה וסופו באונס חייב גם אם אין האונס תלוי בפשיעה א"כ צ"ע למה אין‬ ‫הוא מדיני שומרים‪ ,‬ובבעליו עמו ליכא חיובי שומרים‪.‬‬ ‫חייבין כאן בהוחלקה בבקעה והוחמה בהר אם נאמר דשינוי מהר לבקעה מקרי‬ ‫פשיעה‪ .‬וכתבו התוס' דלפי דבריהם לבסוף דלא מקרי פשיעה נתיישב‪ .‬והק'‬ ‫אלא דאכתי צריך ביאור אמאי פטור כשהאונס לא בא מחמת השינוי‪ ,‬הא‬ ‫הרעק"א דברי"ף מבואר הטעם דחייב בהכישה נחש משום דא"ל אי לאו דשנית‬ ‫לדעת הרמב”ן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב גם כשאין האונס מחמת‬ ‫בה לא הכישה נחש‪ ,‬ומשמע כוונתו דמשום שפשע אירע האונס‪ ,‬ולכאורה לפי‬ ‫הפשיעה‪.‬‬ ‫המהרש"א דשינוי מהר לבקעה אינו אלא בגדר גניבה ואבידה‪ ,‬ומבואר בתוס'‬ ‫ונראה על פי מה שכתב הרעק”א (שם לו‪ ,‬ב אות כט) בביאור שיטת הרי”ף‬ ‫צ"ג‪ :‬דתחלתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור אף אם תלוי האונס בגניבה‬ ‫דלאביי תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אפילו כשאינו מחמת הפשיעה‪,‬‬ ‫וא"כ למה חייב בהכישה נחש כיון דהפשיעה לא רק בגדר של גניבה ואבידה‪.‬‬ ‫דהיינו משום שכבר משעה שפשע השומר נשתעבדו נכסיו‪ ,‬כיון שדרך הוא‬ ‫וחידש הרעק"א דהא דכתבו התוס' בדף צ"ג הוא רק לדעת אביי לדעת הרי"ף‬ ‫שהחפץ יאבד לבסוף‪ .‬ולכאורה סברא זו שייכא דווקא כשפשע ממש באופן‬ ‫דכיון דפשע חייב אף באונסין שאינן תלויין בהפשיעה וע"כ דנכנס לרשותו‬ ‫שנחשב פשיעה מצד עצמו‪ ,‬אבל בנידון דידן‪ ,‬אף דחשיב פשיעה מצד תנאו של‬ ‫להתחייב בכל אונסין וא"כ בגניבה ואבידה כיון דפטור מאנסין שאינן תלויין לא‬ ‫הבעלים‪ ,‬מכל מקום לא שייך לומר שדרך הוא שיאבד החפץ מחמת כן‪ ,‬וממילא‬ ‫מקרי נכנס ברשותו להתחייב פטור גם מאונסין התלויין בהפשיעה‪ ,‬אבל לדעת‬ ‫נכסי השומר אינם משתעבדים מחמת פשיעה זו‪ ,‬ולכן כל שלא נגרם האונס‬ ‫רבא דאף בפשע חייב רק בתלוי משום דבלא"ה ס"ל דלא מקרי נכנס לרשותו‬ ‫מחמת הפשיעה פטור‪.‬‬ ‫להתחייב רק באופן שתלוי האונס בפשיעה הו"ל כאילו כולי' חדדא פשיעה א"כ‬ ‫ולאחר העיון מצאתי דבר זה מפורש בפני יהושע (שם ד”ה בא”ד אלא) על דברי‬ ‫גם בגניבה ואבידה כשתלוי זה בזה הו"ל כולי' חדא‪ .‬וא"כ לדעת רבה כאן א"ש‬ ‫התוס’ שדנו בסברת החיוב של ‘אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר’ וז”ל‪‘ ,‬ומה‬ ‫דחייב בהכישה נחש כיון דחייב בגניבה ואבידה אם תלוי האונס בפשיעה‪.‬‬ ‫שלא רצו לפרש בפשיטות‪ ,‬דכיון דמצי אמר ליה אין רצוני הוה ליה פשיעה במה‬ ‫שמסרו לאחר ומשום הכי מחייב כדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס כשבא על‬ ‫[ויש לציין דנחלקו התוס' והריטב"א בדף צ"ג‪ ,:‬דדעת התוס (ד"ה אי הכי)‬ ‫ידי הפשיעה‪ ,‬יש לומר משום דדין תחלתו בפשיעה היינו דווקא כשפשע בגוף‬ ‫דבתחלתו בגניבה ואבידה וסופו באונס לכו"ע פטורים אף בתלוי האונס‬ ‫השמירה‪ ,‬שאפשר שיאבד על ידי זו הפשיעה‪ ,‬אבל הכא לכולי עלמא לא פשע‬ ‫בהפשיעה‪ ,‬אבל דעת הריטב"א אינו כן שכתב הביאור בדעת אביי דאף למ"ד‬ ‫בגוף השמירה שהרי מסרה לבן דעת‪ ,‬ואי משום שפשע במה ששינה מדעת בעל‬ ‫תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור חייבין בפשע בה ויצאת לאגם משום דדוקא‬ ‫הבית שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר‪ ,‬משום כך לא חשיב תחלתו בפשיעה’‪,‬‬ ‫בצריפא דאורבני דלא פשע ממש רק כעין גניבה ואבידה אז ס"ל דפטור משא"כ‬ ‫עכ”ל‪.‬‬ ‫בפשע בה פשיעה גמורה כו"ע מודי דחייב‪ .‬וא"כ מבואר מדבריו דלמ"ד תחלתו‬ ‫בפשיעה וסופו באונס חייב חייבין אף בתחילתו בגנו"א וסופו באונס עכ"פ‬ ‫הרי מבואר מדבריו שיש שני אופנים של פשיעה‪ :‬א – פשיעה בגוף השמירה‪.‬‬ ‫כשתלוי האונס בהפשיעה]‪.‬‬ ‫ב – פשיעה בדעת בעל הבית‪ .‬ודין תחלתו בפשיעה וסופו באונס אינו אלא‬ ‫בפשיעה בגוף השמירה‪.‬‬ ‫והנה באמת כעין קושית הרעק"א יש להקשות על פשטא דגמרא‪ ,‬דהנה אה"נ‬ ‫*‬ ‫בשני התירוצים של מתה מחמת אויר או הכישה נחש מבואר בתוס' דמיירי‬ ‫שידוע שאותו היום היה שינוי אויר וכן ידוע שבאותו הר היה ריבוי נחשים ולכן‬ ‫הו"ל פשיעה כלפי אויר וכלפי נחשים וכמבואר להדיא בתוס'‪ ,‬ובפשטות היינו‬ ‫הרב שמואל ברילל‪ -‬כולל רמ"א‪-‬בדין שכור ששינה (סימן שח‪-‬וש"ט)‬ ‫הטעם דצריכי לכך משום תחלתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור גם אם‬ ‫מבואר במתני' (ב"מ ע"ח‪ ).‬שני בבות‪ ,‬א ‪ -‬בשינה מהר לבקעה ומתה דחייב‪.‬‬ ‫תלוי בהגנו"א ולכן מחמת השינוי מהר לבקעה אם לא היה שינוי באויר לא היה‬ ‫ב ‪ -‬בשינה מהר לבקעה דחייב בהוחמה ופטור בהוחלקה‪ ,‬ובשינה מבקעה להר‬ ‫מתחייב במתר מחמת אויר אף אם ידוע וניכר שמתה מחמת האויר כיון דלא‬ ‫דחייב הוחלקה ופטור בהוחמה‪ .‬ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא ונבארם‬ ‫פשע כלום‪ ,‬וכ"ש לדעת מהר"מ שיק דגם בגדר של גניבה ואבידה לא עשה כלל‬ ‫בס"ד כיד ה' הטובה עלינו‪.‬‬ ‫אם לא הוחלקה או הוחמה לבסוף וא"כ למה יתחייב כשמתה מחמת אויר כשלא‬ ‫א] שיטת התוס' למסקנא כדי שיתיישב אף לאביי דלכאורה לשיטתו דתחלתו‬ ‫היה ידוע שינוי אויר או נחשים‪ .‬אבל במתה מחמת אובצנא צ"ע דהא לא שייך‬ ‫בפשיעה וסופו באונס חייב יתחייב גם מתה כדרכה כיון דפשע במה ששינה‬ ‫לומר דהיה ידוע מקודם ענין האובצנא דאינו אלא אחר שנתייגעה מחמת טורח‬ ‫מדעת המשכיר‪ .‬ולכן חידשו התוס' דשינוי מהר לבקעה לא מקרי פשיעה‪.‬‬ ‫ההר והמשא וראינו בשעת מיתתו דמת מחמת היגיעה וא"כ הא לא פשע כלום‬ ‫והטעם לפי שיכול ליזהר שלא יחליק ולא יתחמם‪ .‬והנה לפי זה הטעם דחייב‬ ‫חכ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫מחמת האויר או נחש דאז מוכח דתלוי האונס בהשינוי ולפי דבריו מבואר שפיר‬ ‫וא"כ אמאי יתחייב הא אין לך אונס גדול מזה‪ .‬ועי' מה שכתבו התוס' בד"ה ריב"ח‬ ‫גם התי' של מתה מחמת אובצנא דהגם דהוא אונס אבל הו"ל אונס התלוי בשינוי‪.‬‬ ‫וכוונתם צ"ע‪.‬‬ ‫והנה לפי דבריו באופן דיהא ידוע שינוי האויר או שינוי הנחשים אולי ג"כ לא‬ ‫אבל אם נאמר כדעת הרעק"א דבגו"א וסופו באונס התלוי חייב לרבא אז‬ ‫מקרי פשיעה כמו לדעת התוס' כיון דלדבריו הטעם דלא מקרי פשיעה משום‬ ‫מובן תי' של מתה מחמת אובצנא דה"ל תחלתו בגו"א וסופו באונס התלוי‬ ‫דהיזקה מצוי בזה כמו בזה א"כ גם כשיש שינוי אויר עדיין הזיקו מצוי בזה כמו‬ ‫בגנו"א‪ ,‬אך לדעת המהר"מ שיק לא יועיל תי' זה‪ .‬וכן לפי"ז עדיין צ"ע למה‬ ‫בזה‪ .‬רק דשינוי מקרי ואז יהא ידוע שמת מחמת השינוי ויתחייב ג"כ‪ .‬ועי' ברמב"ן‬ ‫לי' להתוס' לאוקמי כשמתה מחמת אויר דמיירי בידוע שהיה שינוי אויר וכן‬ ‫לקמן דף פ‪ .‬יתבאר דאם ידוע שחמור זה אינו רגיל לאויר דהר או לאויר דבקעה‬ ‫בנחשים‪ ,‬הא שפיר י"ל דכיון דפשע כעין גו"א חייב באונס התלוי בזה‪ .‬ואולי לא‬ ‫אז מקרי פשיעה וחייב אף באינו ידוע שמת מחמת אויר עיי"ש וא"כ מוכח מזה‬ ‫כתבו התוס' כן רק ליישב אף למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אבל‬ ‫ג"כ דבעינן לשיטתו דוקא שידוע שחמור זה אינו סובל אוירא דהר אבל בידוע‬ ‫למ"ד חייב אי"צ לתי' זה‪[ .‬אבל התוס' בד"ה ריב"ח כ' דאובצנא א"ש אף למ"ד‬ ‫שינוי אויר דהר לבד לא די שיקרא פשיעה כשיטתו‪ .‬ועי' לקמן יתבאר בס"ד‬ ‫תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור וזה בוודאי צ"ע]‪.‬‬ ‫שיטת הרמב"ן משינוי מהר לבקעה ומתה כדרכה דבפשטות לשיטתו עדיין תלוי‬ ‫והנה מבואר בתוס' דבידוע שיש שם שינוי אויר או נחשים מקרי פשיעה‬ ‫במחלוקת אביי ורבא‪.‬‬ ‫כששינה מה שא"ל המשכיר‪ .‬ולכאורה צ"ע מאי שנא משינה מהר לבקעה כלפי‬ ‫ד] דעת הריטב"א – הריטב"א כתב ג"כ דהר ובקעה לא מקרי פשיעה משום‬ ‫הוחלקה והוחמה דאף דשינה מדעת המשכיר לא מקרי פשיעה דהלא בודאי‬ ‫דדרך כל בהמה לילך בהר ובקעה [וכעין טעם הרמב"ן]‪ ,‬וכתב כן כדי ליישב‬ ‫אף בידוע שינוי האויר לא יקרא פשיעה בלא שינה ממה שאמר המשכיר‪ .‬אבל‬ ‫הסוגיא אפילו לאביי דס"ל דבפשע בה הו"ל לחיובי גם במתה כדרכה ולכן כתב‬ ‫לכאורה הביאור פשוט וכמו שמשמע מדברי התוס' עצמם דהטעם דלא הוי‬ ‫דלא מקרי פשיעה‪ ,‬אבל כתב דעכ"פ מקרי כעין גניבה ואבידה‪ .‬והוא לשיטתו‬ ‫פשיעה הוא רק משום דיכול להזהר וטעם זה שייך רק בהוחלקה והוחמה אבל‬ ‫דס"ל דבגנו"א וסופו באונס חייב אם האונס תלוי בהפשיעה‪ ,‬אבל במתה כדרכה‬ ‫ענין האויר והנחשים לא שייך ליזהר וא"כ בשינה מדעת המשכיר מקרי פשיעה‬ ‫אינו חייב אפילו לאביי כיון דלא הוה רק תחילתו בגנו"א‪ ,‬ולכן נתיישב לשיטתו‬ ‫וכמבואר בתוס'‪ .‬והנה יש לעיין לדעת התוס' בשינה מדעת המשכיר וידוע שינוי‬ ‫דכיון דלא הוי כאן רק תחילתו בגנו"א חייב לכו"ע אם יודע שמתה מחמת אויר‬ ‫האויר מה יהא הדין במתה כדרכה‪ .‬ולכאורה תלוי במחלוקת אביי ורבא הנ"ל אי‬ ‫או אובצנא או הכישה נחש‪ .‬אבל במתה כדרכה פטור גם לאביי כיון דלא הוי‬ ‫במתה כדרכה תלינן דמת מחמת אויר אי לא‪.‬‬ ‫תחלתו בפשיעה ממש‪.‬‬ ‫ב] וכן יש לציין לדעת הרא"ש בתשובה המובא בב"י סי' ש"ט וז"ל בא"ד‪ :‬דע‬ ‫ה] דעת הרמב"ם‪ .‬הרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות שכירות ה"א דהשוכר את‬ ‫כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"י כן כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהר‬ ‫החמור להוליכה בבקעה חייב בהוחמה ופטור בהוחלקה והשוכר להוליכה בהר‬ ‫הרי זה שינוי כי זה היה מכיר בבהמתו שאינו יוכל לסבול טורח חרישות ההר‬ ‫חייב בהוחלקה ופטור בהוחמה‪ ,‬ולא העתיק רישא דמתני' כלל‪ .‬ובטעם הדבר‬ ‫ומחמת שהוליכו בהר אנו תלוין שמההר מתה עכ"ל‪ .‬ומבואר בדבריו דכוונתו‬ ‫כתב המגיד משנה משום דס"ל כאוקימתא דר' חייא בר אבא דמתני' אתי' כרבי‬ ‫לבאר התי' שמתה מחמת אובצנא‪ ,‬ומשמע מדבריו דיש לחוש דהטעם דלא רצה‬ ‫מאיר דס"ל כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן אבל אנן לא ס"ל כן ולכן לא‬ ‫המשכיר שילך בהר הוא משום חשש שיתיגע מחמת אובצנא ומש"ה כשמת‬ ‫פסק ככל הני אוקימתות‪ .‬ויש לעיין קצת בכוונת המגיד משנה דז"ל ואפשר דר'‬ ‫מחמתו חייב‪ .‬אבל עדיין צ"ע כוונתו בזה אם ר"ל דמה"ט מקרי פשיעה א"כ עדיין‬ ‫יוחנן חולק על האוקימתות אחרות ולומר דלרבנן כל זמן שאין פשיעתו נכרת‬ ‫יקשה קושיית התוס' לדעת הרי"ף ולדעת אביי‪ ,‬וכן ליכא למימר דהו"ל פשיעה‬ ‫פטור דאי לא לא הוי מוקי לי' דלא כהלכתא ויש מי שפסק כאוקימתות אלו‬ ‫מחמת זה הא בלא"ה יכול לומר דהו"ל פשיעה מחמת הוחלקה והוחמה‪ ,‬וזה‬ ‫ולפי"ז אם שינה ממה שאמר בעה"ב והכישה נחש או מתה מחמת אויר חייב אבל‬ ‫דוחק לומר דרק ריב"ח ס"ל דהו"ל פשיעה מחמת אובצנא ובזה חולק עם שאר‬ ‫מתה כדרכה וכ"ש אם הוחמה בהר או הוחלקה בבקעה פטור שאע"פ ששינה‬ ‫האמוראים וכן לפ"ז אין נפק"מ בין בבא ראשונה של המשנה להשני וצ"ע‪ ,‬וא"כ‬ ‫אינו חייב באונסין עכ"ל‪ ,‬והנה לכאורה הוא סתירה מרישא לסיפא‪ ,‬דמתחלה‬ ‫צ"ע על שיטתו כעין מה שהקשינו לעיל על שיטת התוס' בכוונת התי' שמתה‬ ‫כתב דדעת הרמב"ם לחלוק באופן שאין פשיעתו ניכרת‪ ,‬משמע דדוקא במתה‬ ‫מחמת אובצנא‪.‬‬ ‫כדרכה חולק הרמב"ם דבמתה מחמת אויר או הכישה נחש לכאורה שפיר‬ ‫ג] דעת הרמב"ן‪ .‬לשיטתו מוכרחין בע"כ לומר דשינוי מהר לבקעה אינו‬ ‫פשיעתו ניכרת כיון דהאונס תלוי בהפשיעה ואילו לא פשע בה לא היה האונס‬ ‫פשיעה דכיון דס"ל כדעת הרי"ף דלאביי עכ"פ חייבין בתחילתו בפשיעה וסופו‬ ‫ואח"כ כשהביא היש מי שחולק כתב דגם הם לא מחייבי רק במתה בודאי מחמת‬ ‫באונס אף באונס שאינו תלוי א"כ אמאי פטור בהוחלקה בבקעה והוחמה בהר‬ ‫אויר או נחש אבל לא במתה כדרכה ומשמע דהרמב"ם חולק עליהם ופוטר אף‬ ‫אם נאמר דשינוי היה פשיעה ולכן כתב ג"כ דהשינוי אינו פשיעה אבל מטעם‬ ‫במתה ודאי מחמת אויר או נחש‪.‬‬ ‫אחר שכתבו התוס'‪ .‬וז"ל אבל הטעם הנכון במשנתינו שאין השינוי מהר לבקעה‬ ‫והנה במאירי כתב בפי' המשנה כדעת ר' יוחנן דמוקי לי' כרבי מאיר דכל‬ ‫פשיעה לפי שהזיקה מצוי בזה כמו בזה עכ"ל [ועוד יתבאר להלן]‪ ,‬אבל כתב‬ ‫המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן‪ ,‬וכתב שם דלדעת חכמים בודאי לא נקטינן‬ ‫בטעם החיוב משום דאינו לא פשיעה ולא שמירה למה שאמר משכיר ויש חיוב‬ ‫כן ואינו חייב רק בהוחלקה או הוחמה‪ ,‬ואח"כ בגמ' כתב וז"ל‪ :‬מאחר שביארנו‬ ‫חדש בדיני שומרים הנקרא 'שינוי מדעת המשכיר' ודינו דאם נאנס בענין השינוי‬ ‫בפסקא ראשונה שבמשנה זו שאינו הלכה כל שלא מתה מחמת סיבה המצויה‬ ‫ממש או אף שלא בענין השינוי ממש רק מחמת השינוי דיש לתלות דבל"ז לא‬ ‫במקום שהלך יותר ממה שאינו מצויה במקום שהתנה ואע"פ שאפשר שאירע‬ ‫יארע חייב‪.‬‬ ‫אונס זה במקום שהלך ולא יארע במקום שהתנה הואיל ואין לעלות על הדעת כן‬ ‫ובזה ביאר הטעם דהוחלקה בהר והוחמה בבקעה חייב דאז נאנס ממש בענין‬ ‫פטור‪ .‬מעתה הכישה נחש או ארעוה ליסטים וכיוצא באלו פטור אע"פ ששינה‬ ‫השינוי וכן אם מתה מחמת אויר אובצנא או הכישה נחש חייב ג"כ כיון דיש‬ ‫הואיל ואין מקום זה מיועד לכך יותר מן האחר עכ"ל ומבואר מלשונו הטעם דלא‬ ‫לתלות דאם לא היה משנה לא יארע‪ .‬ומשמע דלשיטתו לא בעינן שיהא ידוע‬ ‫נקטינן דחייב כשמתה מחמת אויר או נחש משום דס"ל דאונסין כאלו לא מקרי‬ ‫שיש שם שינוי אויר או שינוי נחשים רק דבעינן שנדע בשעת המיתה שמת‬ ‫טכ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫מיירי באמר ליה חוכר למחכיר‪ ,‬אמאי ברישא אינו מנכה לו‪ ,‬הא סבירא לן דהוי‬ ‫תלוי בהפשיעה ולא תלינן דאם לא פשע לא היה נאנס וא"כ לפי"ז שפיר מבואר‬ ‫קפידא אף כשלא אמר זו‪ .‬ועי’ בביאור הגר”א שעמד בזה‪ .‬ונראה מהר”ן (שם עמ’ ב‬ ‫כונת המ"מ דהרמב"ם חולק אף במקום שמתה ודאי מחמת אויר או מחמת חש‬ ‫ד”ה רבינא אמר) דלהך אוקימתא רישא מיירי באמר מחכיר לחוכר‪ .‬ורבינא בא לומר‬ ‫ואעפ"כ ס"ל דהוי אין פשיעתו ניכרת משום דזהו טעם הפטור לשיטתו משום‬ ‫דאף באמר מחכיר לחוכר משכחת לה קפידא כשאמר זו‪.‬‬ ‫דס"ל דלא ניכר הפשיעה באונס כזו דאין האונס תלוי בהפשיעה‪ ,‬משא"כ דעת‬ ‫היש מי שחולק הוא לחייב בכגון דא‪ ,‬אבל במתה כדרכה פטור‪ .‬וכדברים האלו‬ ‫ובנתיבות המשפט (סימן שבא ס”ק ב) כתב‪ ,‬דאם אמר חוכר למחכיר שכור לי‬ ‫מפורש בסמ"ע (ש"ט א) וז"ל‪ :‬ולא עוד אלא אם מתה מחמת אויר או הכישה נחש‬ ‫בית השלחין שבמקום פלוני‪ ,‬ליכא יתור לשון‪ .‬ונראה מדבריו דבלא יתור לשון‬ ‫ס"ל דפטור דהמע"ה דאמרינן גם אם לא שינה היתה מתה מחמת זה‪.‬‬ ‫אין מנכין לו מחכורו‪.‬‬ ‫ובשו"ת מהרש"ך ח"א סכ"א כתב ג"כ להקשות דברי הה"מ אהדדי כנ"ל‬ ‫ובפשטות פליגי בזה הראשונים‪ ,‬דלרש”י הנ”ל‪ ,‬הא דברישא אין מנכין לו‬ ‫אמנם הוא הבין דכונת הרב המגיד במה שהעתיק היש מי שחולק הוא דעת‬ ‫מחכורו היינו משום שלא גילה דעתו כלל ששילם על השדה יותר בשביל המעין‬ ‫התוס' דהיינו דחייב בידוע שינוי האויר במקום ששינה וע"ז תמה ביותר האיך‬ ‫שבה‪ ,‬ובסיפא כיון דהזכיר בית השלחין וגם אמר זו‪ ,‬גילה דעתו דמשלם יותר‬ ‫אפשר דהרמב"ם פליג ע"ז משום דאין פשיעתו ניכרת הוא כיון דידוע שינוי‬ ‫בשביל בית השלחין‪ ,‬ובלא אמר זו אמרינן דשמא בעלמא קאמר‪ .‬וכן דעת‬ ‫האויר בודאי הו"ל פשיעתו ניכרת‪ .‬ולכן מחדש דהרמב"ם ס"ל דגם בזה לא מקרי‬ ‫הרמב”ן (שם ד”ה רבינא) והר”ן הנ”ל‪ ,‬וכן פסק המגיד משנה (פרק ח מהלכות שכירות‬ ‫פשיעתו ניכרת ורק בהוחלקה והוחמה הוי פשיעתו ניכרת‪ .‬ולכאורה אין מוכרח‬ ‫הלכה ד)‪.‬‬ ‫כלל בדברי המ"מ דהרמב"ם חולק גם בידוע שינוי האויר ועיין‪.‬‬ ‫אולם התוס’ (שם עמ’ א ד”ה מנכה) והרא”ש (פרק ט סימן ב) סברי‪ ,‬דאף באמר ליה‬ ‫*‬ ‫חוכר למחכיר לא הוי קפידא‪ ,‬ולפי זה רישא גם כן כוונתו לבית השלחין‪ ,‬ואפילו‬ ‫הרב יקותיאל יהודה מייזעלס‪ -‬בעמח”ס משנת יקותיאל ‪ -‬בסוגיא דמכת מדינה (סימן‬ ‫הכי אם יבש אין המשכיר חייב לתקנו או לנכות מחכורו‪ ,‬כיון שלא היה קפידא‬ ‫על זה‪ ,‬ובסיפא שאמר בית השלחין זה‪ ,‬כוונתו להתנות דאינו משלם אלא כל‬ ‫זמן שהוא בתוכה‪ .‬וכן פירש המהרש”א (על תוס’ שם) בדעת התוס’‪ ,‬דגם ברישא‬ ‫שכא)‬ ‫נתכון לבית השלחין‪ ,‬אלא דלא הוי תנאי מפורש שאינו שוכרה רק כל זמן שבית‬ ‫א ‪ -‬שנינו במשנה (ב”מ קג‪ ,‬ב)‪‘ ,‬המקבל שדה מחבירו וכו’‪ ,‬יבש המעין ונקצץ‬ ‫השלחין בתוכה‪ ,‬וממילא אינו יכול לבטל המקח‪.‬‬ ‫האילן‪ ,‬אינו מנכה לו מן חכורו’‪ ,‬ע”כ‪ .‬ובגמרא אמרינן דאם יבש נהרא רבה הוי‬ ‫מכת מדינה ומנכה לו מן חכורו‪ ,‬ואם יבש רק נהרא זוטא אינו מנכה לו משום‬ ‫ויש להקשות לשיטת רש”י‪ ,‬אמאי אמרינן בגמ’ דביבש נהרא רבה מכת מדינה‬ ‫דאפשר לאתויי בדוולא‪ .‬וביארו בתוס’ (שם קד‪ ,‬א ד”ה דאפשר)‪ ,‬דבעלמא כשיבש‬ ‫הוא וינכה לו מחכורו‪ ,‬הא מכל מקום לא היתה כוונתו לבית השלחין דוקא‪.‬‬ ‫נהרא זוטא אף אם אי אפשר לאתויי בדוולא אינו מנכה לו מחכורו‪ ,‬דאין זה מכת‬ ‫ובשו”ת מהרש”ג (שם ד”ה ורק) עמד בזה‪ ,‬ותירץ דסוף כל סוף ביבש נהרא רבה אין‬ ‫מדינה‪ ,‬והא דנקטינן בגמ’ לטעמא דאפשר לאתויי בדוולא‪ ,‬היינו כדי לאשמועינן‬ ‫כאן פירות כלל‪ ,‬ולא גרע מאכלה חגב‪.‬‬ ‫דאפילו יבשו הנהרות הקטנים של כל השדות דהשתא הוי מכת מדינה‪ ,‬אפילו‬ ‫עוד יש לעיין‪ ,‬מאי שנא מאכלה חגב דאינו מנכה לו אם לא הוי מכת מדינה‪,‬‬ ‫הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה‪.‬‬ ‫והכא כל שאמר בית השלחין זה או בית האילן זה מנכה לו אף אם יבש רק נהרא‬ ‫ב ‪ -‬עוד שנינו במשנה שם‪‘ ,‬אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה וכו’‪,‬‬ ‫זוטא או נקצץ האילן‪ ,‬אף על פי דאין זה מכת מדינה‪ .‬ולשיטת תוס’ ניחא‪ ,‬דשאני‬ ‫יבש המעין ונקצץ האילן‪ ,‬מנכה לו מן חכורו’‪ ,‬ע”כ‪ .‬ואמרינן בגמרא (שם קד‪ ,‬א)‪,‬‬ ‫הכא דאמר בית השלחין זה‪ ,‬דכוונתו לטפויי מילתא ולהתנות שאינו משלם‬ ‫‘ואמאי‪ ,‬לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך‪ ,‬מי לא תניא האומר לחבירו בית כור‬ ‫ביבש המעין‪ ,‬וזה לא שייך באכלה חגב דלא התנה על זה‪ .‬אבל לשיטת רש”י‬ ‫עפר אני מוכר לך‪ ,‬אף על פי שאין בו אלא לתך – הגיעו‪ ,‬שלא מכר לו אלא שמא‪,‬‬ ‫דבית השלחין זה לא הוי כי אם גלוי דעתא שמשלם בשביל המעין‪ ,‬הא באכלה‬ ‫והוא דמתקרי בית כור וכו’‪ .‬הכא נמי נימא ליה שמא בעלמא אמרי לך‪ .‬אמר‬ ‫חגב פשיטא ששכר את השדה בשביל הפירות‪ ,‬ואמאי אינו מנכה לו כדהכא‪.‬‬ ‫שמואל לא קשיא‪ ,‬הא דאמר ליה מחכיר לחוכר‪ ,‬הא דאמר ליה חוכר למחכיר‪.‬‬ ‫וצריך לומר דדוקא הכא ששכר שני דברים – שדה ומעין‪ ,‬אמרינן שאם יבש‬ ‫אמר ליה מחכיר לחוכר‪ ,‬שמא בעלמא אמר ליה‪ ,‬אמר ליה חוכר למחכיר‪ ,‬קפידא‪.‬‬ ‫המעין מנכה לו מן חכורו‪ ,‬דהא לא נשאר לו כי אם דבר אחד‪ .‬אבל באכלה חגב‬ ‫רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר‪ ,‬מדקאמר ‘זה’ מכלל דקאי בגוה‬ ‫ששכר רק שדה‪ ,‬הא גוף השדה כדקיימא קיימא‪ ,‬ולכך אין מנכה לו מן חכורו‪.‬‬ ‫עסקינן‪ ,‬בית השלחין למה ליה למימר‪ ,‬דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא‬ ‫ובדברות משה (ב”ב סימן ו ענף ו) כתב גם לדעת התוס’‪ ,‬דברישא נמי ודאי‬ ‫השתא’‪ ,‬ע”כ‪.‬‬ ‫כונתו לשדה עם מעין ושדה עם אילן‪ ,‬והא דאינו מנכה לו משום שלא השכיר‬ ‫ובפשטות לשון רש”י (שם עמ’ א ד”ה מן) נראה‪ ,‬דבעצם אם יבש המעין או נקצץ‬ ‫לו בפירוש המעין והאילן‪ ,‬מה שאין כן בסיפא‪ ,‬כיון דאמר ליה זו הוי כאילו‬ ‫האילן צריך לנכות לו מחכורו דהוי מקח טעות‪ ,‬ומה שברישא אינו מנכה לו זה‬ ‫השכירות חלה על שניהם – גם על השדה וגם על המעין או האילן‪ ,‬ולכן מנכין‬ ‫רק משום דלא גלי דעתיה שהוסיף דמים בשביל המעין או האילן‪ ,‬ולא הוי בכלל‬ ‫לו‪ .‬ולפי זה פשוט דאכלה חגב אינו מנכה לו‪ ,‬דהא דאמרינן הכא דלטפויי מילתא‬ ‫מקח טעות כלל‪ ,‬וכן ביאר להדיא בשו”ת מהרש”ג (ח”ג סימן קכב ד”ה ובחת”ס)‪.‬‬ ‫נתכוון‪ ,‬היינו דנתכוון לשכור שניהם‪ ,‬וזה לא שייך באכלה חגב‪.‬‬ ‫ולפי זה לכאורה אין צריך לומר לשון ‘זו’‪ ,‬דכל שהזכיר בפירוש ‘בית השלחין’‬ ‫ג ‪ -‬ובמהר”ם פדואה (סימן לט; הובאו דבריו ברמ”א סימן שכא סעיף א) הקשה‪ ,‬מאי‬ ‫ואחר כך יבש המעין הוי בכלל מקח טעות‪ .‬וצריך ביאור‪ ,‬דהא בגמ’ מבואר דרק‬ ‫שנא יבש המעין דאין מנכין לו מחכורו‪ ,‬משוכר חמור והבריקה דאין צריך לשלם‬ ‫באמר ‘זו’ קפידא הוי‪ .‬וצריך לומר דבלא ‘זו’ אמרינן דשמא בעלמא קאמר ליה‪,‬‬ ‫אם אינו ראויה למלאכה‪.‬‬ ‫כיון שאמר מחכיר לחוכר‪.‬‬ ‫ולכאורה היה אפשר לתרץ‪ ,‬דהתם דמי לבית השלחין זה‪ ,‬דהא ודאי לא היתה‬ ‫ונמצא דלרש”י‪ ,‬כשהחוכר אומר למחכיר סגי שיאמר ‘בית השלחין’‪ ,‬ולא‬ ‫דעתו להשכיר את החמור אלא כל זמן שהוא ראוי למלאכה‪ .‬אבל להדברות‬ ‫בעינן שיאמר ליה ‘בית השלחין זה’‪ .‬וצריך ביאור‪ ,‬דלאוקימתיה דשמואל דמתני’‬ ‫ל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫ניכוי‪ ,‬ולכן אם ממשיך לגור בדירה‪ ,‬הוא חייב לשלם את כל דמי השכירות בלא‬ ‫משה הנ”ל לא שייך לומר כן‪ ,‬שהרי המעלה באומר בית השלחין זה היא מה‬ ‫ניכוי כלל‪ ,‬דהכא הוי כמו להבא אף להחתם סופר‪.‬‬ ‫שהשכיר בפירוש את שניהם‪ ,‬מה שאין כן החמור כדקאי קאי‪.‬‬ ‫אבל באופן שהשוכר השקיע ממון בדירה‪ ,‬ואין כדאי לו לחזור שאי אפשר‬ ‫ותירץ המהר”ם פדואה דיש חילוק בין הפסד להבא להפסד לשעבר‪ ,‬והיינו‬ ‫להחזיר מה שכבר השקיע‪ ,‬אז הוי כמו לשעבר דקאי בדין ניכוי‪ ,‬אבל אינו נוגע‬ ‫דבהבריקה ההפסד הוא מכאן ולהבא מה שאינו יכול להשתמש בבהמה‪ ,‬ובזה‬ ‫כל כך למעשה‪ ,‬דבאינה מכת מדינה תלינן במזלו של השוכר ואין מנכין לו‪.‬‬ ‫יכול לבטל המקח‪ ,‬דמבטל השכירות מכאן ולהבא‪ .‬אבל ביבש המעין ההפסד‬ ‫אכן לשיטת רש”י יש לעיין‪ ,‬דאפשר דהוה כמו בית השלחין זו דמנכין לו‪.‬‬ ‫הוא לשעבר על מה שכבר זרע ונפסד‪ ,‬ולא שייך חזרה על זה‪ ,‬ולכן דינו בניכוי‪.‬‬ ‫ומכל מקום בפשטות החתם סופר לא קאי בשיטת רש”י‪ ,‬דלשיטתו ‘זו’ אתא‬ ‫וביאר החתם סופר (בתשובה סימן קסא) את דברי המהר”ם פדואה‪ ,‬דהא דיכול‬ ‫לטפויי מילתא‪.‬‬ ‫לחזור הוא משום דהוי מקח טעות‪ ,‬וממילא אם אינו חוזר בו מוכח דניחא ליה‬ ‫ולהט”ז לא הוי מום במקח‪ ,‬דאכתי ראוי לדור שם על ידי היטער”ס‪ ,‬ואין יכול‬ ‫במקח ושוב אינו בדין ניכוי‪ .‬ולכך ביבש המעין שההפסד הוא לשעבר יכול‬ ‫לנכות‪.‬‬ ‫לנכות‪ ,‬דהתם לא שייך חזרה‪.‬‬ ‫ולהנתיבות המשפט יש לעיין אי חשיב כמו שאירע האונס בגוף הבית‪ ,‬משום‬ ‫והקשה בנתיבות המשפט (שם ס”ק א)‪ ,‬שהרי המשנה כתבה יבש המעין‬ ‫שנשבר גם ההיע”ט‪ ,‬והוי פסידא למשכיר‪ .‬או דנימא שיש לדמותו להבריקה‬ ‫בסתם‪ ,‬ומשמע דקאי גם על להבא‪ ,‬וכגון ששכרה לכמה שנים ועדיין לא הפסיד‬ ‫ועדיין ראויה קצת למלאכתה דהוי פסידא לשוכר‪.‬‬ ‫את הזריעה של השנים הבאות‪ ,‬ואף על פי כן יכול לנכות‪ .‬ותירץ החתם סופר‬ ‫(בתשובה הנ”ל)‪ ,‬דמתני’ מיירי בשוכר לשנה אחת‪ ,‬ולכן חשיב לשעבר‪ ,‬דמה שטורח‬ ‫אבל בפשטות נראה דלדעת הנתיבות המשפט‪ ,‬הוי כמו בית השלחין זה‪,‬‬ ‫ומוציא בתחילת השנה זה בשביל סוף השנה‪ ,‬וכשיבש המעין הפסיד כל מה‬ ‫דבפשטות שכר גם את הסטיע”ם‪ ,‬ויש להסתפק בדבר‪.‬‬ ‫שטרח כבר באותה שנה‪ ,‬וכיון שאי אפשר להחזירו לכן דינו בניכוי‪.‬‬ ‫ואם נשבר הסווימינג פאל בקאנטרי‪:‬‬ ‫ובט”ז (שם ד”ה והא דאמרינן) תמה על המהר”ם פדואה‪ ,‬דזה מוכח דלא אמרינן‬ ‫לשיטת החתם סופר הוי כמו לשעבר‪ ,‬דאין אדם יכול לילך לקאנטרי אחר‪,‬‬ ‫מקח טעות‪ ,‬שהרי אם הבהמה ראויה למלאכה קצת אינו יכול לחזור אף דהוה‬ ‫ולכן יכול לחזור בו‪ ,‬ואם אינו חוזר אינו יכול לנכות מהדמים‪.‬‬ ‫מום במקח‪ .‬ועל כרחך הטעם שבהבריקה יכול לחזור הוא משום דאינה ראויה‬ ‫יותר לשכירות כלל‪ ,‬ולא משום מום במקח‪ ,‬אבל כל שהוא ראוי למלאכה במקצת‬ ‫ולדעת הט”ז יש לעיין אי אכתי חשיב כראוי קצת למלאכה‪ ,‬או דהוה כאין כאן‬ ‫אין בו דין חזרה אלא דין ניכוי‪ ,‬ובזה חילקה המשנה שאם הוא מכת מדינה מזלו‬ ‫מקח כלל מפני שהוא דבר עיקרי בקאנטרי‪.‬‬ ‫דמשכיר גרים‪ ,‬ומנכין לשוכר מחכורו‪ ,‬ובמכה פרטית מזלו דשוכר גרים ואין‬ ‫ולפי הנתיבות המשפט‪ ,‬בפשטות כיון דשכר שניהם‪ ,‬הוה כמו בית השלחין‬ ‫מנכין לו כלום‪.‬‬ ‫זו‪.‬‬ ‫והנתיבות המשפט הנ”ל שהעמיד את הדין של יבש המעין ונקצץ האילן אף‬ ‫*‬ ‫בשוכר לכמה שנים‪ ,‬תירץ שדוקא בהבריקה שנעשה ההיזק בגוף הפרה ההפסד‬ ‫על המשכיר‪ ,‬כיון דשייך לומר בזה מקח טעות‪ ,‬וגם אמרינן דמזלו של המשכיר‬ ‫הרב שמעון ווייס ‪ -‬ביאור יסוד החילוק לש המחנה אפרים בין שכור שמת למלמד‬ ‫גרים דנעשה הפסד בגוף הפרה של המשכיר‪ ,‬מה שאין כן באכלה חגב ליכא מום‬ ‫שחלה‬ ‫במקח עצמו‪ ,‬וגם לא שייך לומר מזלו דהמשכיר גרם‪ ,‬דהאונס אירע רק בפירות‬ ‫השייכים לשוכר‪ ,‬על כרחך ההפסד כולו לשוכר‪ .‬וביבש המעין דאין יכול לנכות‪,‬‬ ‫דעת המרדכי (ב”מ רמז שמה) ששוכר שמת בתוך זמן השכירות‪ ,‬פטורין היורשין‬ ‫מלשלם דמי השכירות‪ ,‬דהוי כשוכר פועלים לדוולא ואתא מיטרא‪ ,‬דאמרינן‬ ‫גם כן לא נעשה האונס בגוף השדה אלא במעין‪ ,‬ועוד דלא השכיר לו המעין‬ ‫בגמ’ (שם עז‪ ,‬א) דהוי פסידא דפועלים‪.‬‬ ‫דשכר השדה בסתם‪.‬‬ ‫עוד כתב המרדכי (שם רמז שמו) גבי מלמד שחלה‪ ,‬שחייב בעל הבית לשלם לו‬ ‫ובחתם סופר שם הקשה מיבש המעין ונקצץ האילן‪ .‬ונראה דסובר דשייך‬ ‫כל שכרו‪ .‬והקשו האחרונים דלכאורה סותר בזה את דבריו דמת השוכר פטור‪.‬‬ ‫מקח טעות גם אחר כך‪ ,‬וקשה דבהבריקה ועדיין ראויה למלאכה אין יכול לבטל‬ ‫ובאמת קשה מסוגיא דאתא מיטרא פסידא דפועלים‪ ,‬ומאי שנא מלמד שחלה‪.‬‬ ‫השכירות‪ .‬ובנתיבות המשפט חילק דנעשה האונס רק בפירות‪ ,‬וצריך ביאור‬ ‫דהא סוף כל סוף ההפסד הוא גם למשכיר‪.‬‬ ‫ובמחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ה) תירץ‪ ,‬שיש חילוק בין אונס שקרה‬ ‫בגוף החפץ הנשכר לאונס שאירע בדבר אחר‪ .‬שאם אירע האונס בחפץ הנשכר‬ ‫ובשו”ת מהרש”ג שם תירץ על פי דברי רש”י הנ”ל‪ ,‬דברישא לא הוי מקח‬ ‫אמרינן דמזלו של השוכר גרם‪ ,‬שהרי החפץ שלו ניזוק ונתסחפה שדהו‪ .‬אבל אם‬ ‫טעות כלל‪ ,‬ורק בסיפא הוי מקח טעות משום ששכר גם את האילן‪.‬‬ ‫האונס אירע בדבר אחר‪ ,‬יכול השוכר לומר – אדעתא דהכי לא שכרתי‪.‬‬ ‫אבל לפי מה שנתבאר דלתוס’ הטעם דבסיפא מנכין לו משום דלטפויי‬ ‫ומשום הכי באתא מיטרא שלא ניזוקו הפועלים שהם הדבר השכור‪ ,‬וכן במת‬ ‫מילתא קאמר ‘זו’‪ ,‬וגם ברישא הוי טעות אלא שאינו חוזר‪ ,‬קשים דברי הנתיבות‬ ‫השוכר שהבית עצמו לא ניזוק כלל‪ ,‬פטור בעל הבית‪ ,‬שיכול לטעון – אדעתא‬ ‫המשפט‪ ,‬דמאי שנא בהבריקה‪ .‬ובפרט דהנתיבות המשפט עצמו דייק דבית‬ ‫דהכי לא שכרתיך‪ .‬אבל מלמד שחלה דמי לאכלה חגב ונשתדפה שדהו במכה‬ ‫השלחין זה הוא משום לטפויי מילתא‪ ,‬וצריך ביאור‪.‬‬ ‫פרטית דמפורש במשנה (שם קה‪ ,‬ב) שחייב לשלם דמי כולה‪ ,‬דכל שנגרם הנזק‬ ‫העולה לדינא מסוגיין‬ ‫בדבר השכור אמרינן דמזלו של שוכר גרם ונתסחפה שדהו‪.‬‬ ‫אם אדם שכר דירה ונתקלקל ה’סטיע”ם’ בתוך ימי השכירות‪ ,‬לשיטת‬ ‫ודבריו צריכים ביאור‪ ,‬דלכאורה מסברא הוא להיפך‪ ,‬דכשנתקלקל הדבר‬ ‫המהר”ם פדואה בפשטות הוה מום במקח‪ ,‬דאין אדם רוצה לשכור דירה בלא‬ ‫השכור יותר מסתבר לפטור את השוכר‪ ,‬שיכול לטעון – אדעתא דהכי לא שכרתי‪.‬‬ ‫סטיע”ם‪ ,‬ולכן יכול לחזור בו מהשכירות לגמרי כדין מקח טעות‪ ,‬אבל אינו בדין‬ ‫אל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫וגם מלשו’ הרי”ף משמע דכאן משלם עבור כל הדרך משא”כ לעיל‪ .‬אבל‬ ‫ונראה ליישב על פי מה שנתבאר בסמ”ע (סימן שכא ס”ק ו)‪ ,‬דכל שאירע מום‬ ‫עי’ נמ”י שכ’ כמש”כ התוס’‪ ,‬דגם כאן משלם כפועל בטל‪ ,‬ודלא כהרמב”ם‪ .‬ועי’‬ ‫בדבר השכור יכול השוכר לחזור בו ולהחזיר את החפץ‪ ,‬דטענת אונס עושה דין‬ ‫במגיד משנה שם שכ’ דמש”ה משלם שכר כל הדרך וז”ל‪ ,‬כיון דהספינה קיימת‬ ‫חזרה כמו מקח טעות‪ ,‬אבל השוכר צריך להחזיר את הדבר השכור למשכיר‪.‬‬ ‫יכול לומר לו אנא קאימנא‪ ,‬ואינו דומה להנ”ל‪ ,‬שלשם אין הספינה קיימת‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫ובזה אתי שפיר החילוק של המחנה אפרים‪ ,‬דכל שאירע האונס בחפץ‬ ‫ועי’ משנה למלך שפי’ ד’ המגיד משנה‪ ,‬דצ”ל דשאני הכא‪ ,‬דהתם בספינה הספן‬ ‫השכור אין השוכר יכול לחזור בו‪ ,‬משום שאינו יכול להחזיר את החפץ אחר‬ ‫הרויח שלא הוצרך לילך יותר‪ ,‬ולכן משלם לו כפועל בטל‪ .‬משא”כ הכא שהוא‬ ‫שכבר נתקלקל‪ ,‬ושפיר אמרינן דנסתחפה שדהו‪ .‬מה שאין כן כשלא אירע כלום‬ ‫באמצע הים והספינה קיימת‪ ,‬הרי הספן יצטרך לעבוד ולילך‪ ,‬שאינו יכול לעצור‬ ‫בחפץ השכור‪ ,‬וכגון דאתא מיטרא שלא קרה כלום לפועל עצמו‪ ,‬שפיר יכול בעל‬ ‫שם‪ ,‬ולכן אי”ז כפועל בטל דהתם דהא לא הרויח כלום‪ ,‬ולכן משלם שכר כל‬ ‫הבית לטעון לפועל‪ ,‬אדעתא דהכי לא שכרתיך‪ ,‬ואינו צריך לשלם לו על הזמן‬ ‫הדרך‪ .‬ועי’ לקמן דכ”כ רבינו יהונתן והובא בשטמ”ק‪ ,‬דמשלם שכר כל הדרך‪,‬‬ ‫שאינו יכול לעבוד‪ .‬ולכן לדינא בשכר מלמד‪ ,‬אם חלה המלמד חייב לשלם לו כל‬ ‫עיי”ש שכ”כ מטעם אחר‪.‬‬ ‫שכרו‪ ,‬ואם חלה התינוק יכול לחזור בו‪.‬‬ ‫הטור בסימן שי”א ס”ו פסק דמשלם כפועל בטל על חצי הדרך השניה‪,‬‬ ‫וכשמצא שוכר אחר אית לו תרעומת שגורם לו לסבול דעת איש אחר‪ .‬והמחבר‬ ‫*‬ ‫פסק כהרמב”ם דמשלם עבור כל הדרך‪ .‬ועי’ סמ”ע שכ’ דלאו דוקא כל הדרך‬ ‫ממש‪ ,‬אלא כל הדרך וכפועל בטל‪ ,‬ולפ”ז דעת המחבר כהטור והנמ”י והתוס’‪.‬‬ ‫הרב שרגא שמואל שווארץ ‪ -‬סוגיא פדרקה בחצי הדרך ‪ -‬בב”מ עט‪ -‬סימן שי”א‬ ‫ועי’ ש”ך שחו’ ופי’ דדעת המחבר לדינא כהרמב”ם‪ .‬והש”ך פסק שם כשי’ התוס’‬ ‫דכ”כ רוב הראשונים‪ .‬ורעק”א הביא עוד ראשונים דדעתם כשי’ הרמב”ם‪ ,‬ומלשון‬ ‫ס”ו‬ ‫זו נראה שלא סמך לדינא כהש”ך‪.‬‬ ‫ב”מ ע”ט ע”ב‪ ,‬ת”ר‪ ,‬השוכר את הספינה ופרקה לו בחצי הדרך‪ ,‬נותן לו שכרו‬ ‫של חצי הדרך‪ ,‬ואי”ל עליו אלא תרעומת‪ .‬ומסקנת הגמ’ דפרקה לטועני’ בגויה‪.‬‬ ‫ועי’ בקצה”ח סק”ב שכ’ דדעת הרב המגיד בפירוש דברי הרמב”ם הוא‬ ‫ותרעומת משו’ שינוי דעת ולאשלא יתירא‪ .‬ופרש”י דהיינו שהוסיף על המשא‪,‬‬ ‫כדברי רבינו יהונתן בשטמ”ק‪ ,‬דספינה בטילה בים הרי היא כאוכלוסי דמחוזא‬ ‫והתרעומת או משום שעי”ז יקח הדרך יותר זמן‪ ,‬או שעי”ז יצטרך לקנות חבלים‬ ‫דמתקלקלים בזה שאינם עובדים ויושבים בטלים‪ ,‬וה”ה ספינה ללא משא הרי‬ ‫יקרים דהמשא כבד מדי‪ .‬ומכל מקום אין לו טענה ממונית שלא הפסיד‪ ,‬ולכן‬ ‫היא ג”כ מתקלקלת‪ ,‬ולכן משלם לו עבור כל הדרך‪ ,‬דבעל הספינה מפסיד‪ .‬וכעין‬ ‫אית לי’ רק תרעומת‪.‬‬ ‫ד’ התוס’ (עט‪ ,‬א ד”ה אלא) דבמקום שבעל הספינה מפסיד משלם יותר‪ ,‬והוא הדין‬ ‫כאן יש לומר כן‪.‬‬ ‫והתוס’ הק’ דאאל”כ‪ ,‬שהרי הספן מרויח מההוספה‪ ,‬ואמאי אית לי’ תרעומת‪.‬‬ ‫ולפי”ז יש לנו ב’ ביאורים בדעת הראשונים אמאי צריך לשלם כאן כל דמי‬ ‫ולכן פי’ בשם ר”ח דהיינו שבאמצע הדרך מכר משאו לאיש אחר‪ ,‬ולכן הו”ל שינוי‬ ‫השכירות‪ ,‬ולא דמי לספינה סתם ויין זה‪ :‬דע’ הרב המגיד בדע’ הרמב”ם ע”פ‬ ‫דעת‪ ,‬שהרי הספן הסכים עבור שוכר זה ולא לאדם אחר דשמא אדם אחר יהיה‬ ‫ביאורו של הקצות החושן‪ ,‬וכן דעת רבינו יהונתן‪ ,‬דספינה מתקלקלת כשאינו‬ ‫אדם קשה‪ ,‬ולכן אית ליה תרעומת‪ .‬וא”נ לאשלא יתירא‪ ,‬והיינו הוצאת והכנסת‬ ‫משתמש בה‪ ,‬ולכן דינו כדין אוכלוסי דמחוזא‪ .‬ודעת המשנה למלך‪ ,‬דשאני‬ ‫החפצים של הראשון והשני‪ .‬ועכ”פ אין לו טענה ממונית אלא רק תרעומת‪.‬‬ ‫הכא שבעל הספינה אינו מרויח בזה שהולך בטל‪ ,‬שהרי באמת אינו הולך בטל‬ ‫וכן דעת הריב”ם דמיירי שהשוכר הראשון מכר את הסחורה לאיש אחר‬ ‫דספינתו באמצע הים‪.‬‬ ‫באמצע הדרך‪ ,‬וכן פי’ הרא”ש‪ ,‬ותרעומת היינו שכבר הורגל עם השוכר הראשון‬ ‫ולהלכה‪ ,‬דעת הסמ”ע והש”ך שאינו משלם רק דמי חצי הדרך‪ ,‬וחצי דרך‬ ‫ולא עם השוכר השני‪ .‬וכן פי’ הראב”ד בשטמ”ק‪ ,‬ותרעומת היינו שעי”ז יצטרך‬ ‫השני משלם כפועל בטל‪.‬‬ ‫להלך לחוץ להוציא את החפצים של הראשון ולהכניס את של השני‪ ,‬א”נ שעי”ז‬ ‫וע”פ סוגיא זו יש לדון בב’ שאלות מצויות‪:‬‬ ‫אינו יודע אם השני ישלם לו‪ ,‬משא”כ הראשון שהכירו וידע שישלם לו בלי‬ ‫מחלוקות‪ .‬וכן כתבו הריטב”א ועוד ראשונים כהנ”ל‪ ,‬דמיירי שמכר משא הספינה‬ ‫א ‪ -‬ראובן הזמין לשמעון שיש לו קא”ר סערווי”ס‪ ,‬והזמינו לילך ממקומו‬ ‫לאדם אחר‪ ,‬ולכן יש לו תרעומת ולא טענה ממונית‪ ,‬משא”כ כשפרקה באמצע‬ ‫למקום אחר כדי להגיע לאפוינטמענ”ט שיש לו או לאיזה אירוע‪ ,‬ובאמצע הדרך‬ ‫הדרך ולא מצא מישהו אחר‪ ,‬אזי הדין דמשלם על כל הדרך‪ ,‬וכ”ה ברמב”ם פ”ה‬ ‫ע”ג ההייווע”י קרה עקסידענ”ט או הפגנה ונעשה פקקים‪ ,‬וברצון ראובן לרדת‬ ‫מהל’ שכירות ה”ד וכמש”כ הראשונים‪ ,‬ודלא כפרש”י‪.‬‬ ‫ולילך רגלית עד המקום שצריך להגיע אליו‪ .‬והשאלה האם מוטל עליו לשלם‬ ‫על כל הנסיעה‪ ,‬או דפוטר עצמו כשמשלם כפועל בטל‪.‬‬ ‫והנה למדנו בסוגיא הקודמת (שם עמ’ א) גבי ספינה סתם ויין זה וטבעה‬ ‫ולכאורה תלוי בהנ”ל‪ ,‬דלדע’ התוס’ והטור והנמ”י‪ ,‬וכן נקטו הסמ”ע והש”ך‬ ‫באמצע הדרך‪ ,‬דבעל היין חייב לשלם‪ ,‬שהרי בעל הספינה מוכן לקיים תנאו‪,‬‬ ‫להלכה‪ ,‬פטור מלשלם דמי כל הדרך‪ ,‬דהרי לא נהנה מחצי הדרך השני‪ ,‬ולכן‬ ‫ועיי”ש בטעם הדבר‪ .‬ועכ”פ מבואר שם דבעל היין חייב לשלם על כל הדרך‪.‬‬ ‫משלם כפועל בטל‪ .‬ולדע’ הרמב”ם דבספינה משלם עבור כל הדרך‪ ,‬נראה‬ ‫ופי’ הראשונים דהא דמשלם על כל הדרך היינו כפועל בטל‪ ,‬שהרי סכ”ס על‬ ‫דתלוי בטעם הדבר‪ .‬דלפמש”כ לעיל נחלקו המשנה למלך והקצות בטעם הדבר‪,‬‬ ‫חצי הדרך שכבר טבעה ספינתו לא עבד‪ ,‬ולכן אינו חייב לשלם לו כפי שהתנה‬ ‫דלדע’ המשנה למלך הטעם הוא משום שלא נהנה הספן‪ ,‬משא”כ דע’ הקצות‬ ‫רק כפועל בטל‪.‬‬ ‫היא כדעת רבינו יהונתן בשטמ”ק‪ ,‬דהטעם דבספינה משלם כל דמי השכירות‬ ‫ולפי”ז ה”ה כאן גבי פרקה בחצי הדרך היה צריך להיות הדין כן‪ ,‬דאם לא מצא‬ ‫משום דהוי כאוכלוסי דמחוזא‪.‬‬ ‫הראשון מי שיחליפו וישכור הספינה במקומו‪ ,‬משלם כפועל בטל‪ .‬וכן פי’ התוס’‬ ‫ולפי”ז הרי נהג הרכב אינו כאוכלוסי דמחוזא‪ ,‬דאין נפק”מ אם הרכב מלא‬ ‫בד”ה כוליה וז”ל‪ ,‬לא דוקא כוליה‪ ,‬אלא כלומר כפועל בטל‪ ,‬עכ”ל‪ .‬אבל ברמב”ם‬ ‫או ריק‪ ,‬ולכן לדעת הקצות החושן גם לשיטת הרמב”ם אי”צ לשלם כי אם‬ ‫מבו’ להדיא מלשונו דמשלם על כל הדרך‪ ,‬וצ”ע מאי שנא‪.‬‬ ‫בל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫שנים כו’‪ ,‬דאלמא מוחזקת היא למלוה‪ ,‬והוא הדין נמי דבכורו של לוה נוטל פי‬ ‫כפועל בטל‪ .‬משא”כ לד’ המשל”מ דהטעם משום שהספן מפסיד‪ ,‬שהרי אינו‬ ‫שנים בגופה כמו שכתבתי בהלכות בכורות‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫נהנה בשעה שהוא עומד באמצע הים‪ ,‬אם כן ה”ה בנידון דידן דנהג הרכב אינו‬ ‫נהנה‪ ,‬שהרי יושב בפקקים באמצע הדרך‪ .‬נמצא שרק לד’ המשנה למלך בדעת‬ ‫הנה הרמב”ן מדמה קנין של שכירות לשני דברים‪ ,‬לשדה מקנה‪ ,‬ולמשכנתא‬ ‫הרמב”ם יצטרך לשלם עבור כל הדרך‪ ,‬שהרי לדבריו נידון זה דומה ממש‬ ‫באתרא דלא מסלקי‪ .‬ולכאורה יש לתמוה‪ ,‬למה לא מדמי ליה לקנין פירות רגיל‪,‬‬ ‫לספינה באמצע הדרך‪.‬‬ ‫שגם בעל הגוף יכול למכור את חלקו‪ ,‬וגם בעל הפירות יכול למכור את חלקו‪.‬‬ ‫ב – ראובן הזמין משמעון הנ”ל רכב ונהג לילך למקום אחד‪ ,‬ובאמצע הדרך‬ ‫אולם הדבר יבואר על פי דברי הרמב”ן בבבא בתרא (קכה‪ ,‬ב ד”ה אלא)‪ ,‬שהביא‬ ‫ראה מישהו שברצונו לילך למקום ההוא ע”י היט”ש?‪ .‬האם ראובן יכול לכוף את‬ ‫את שיטת רבינו אפרים שכל קנין גוף ראוי הוא לבכורה‪ ,‬והקשה עליו‪ ,‬אולם‬ ‫הנהג שיעצור כדי לקחת את האדם ההוא‪ ,‬שהרי אינו מפסיד כלום‪ ,‬או שהנהג‬ ‫במשכנתא הסכים עמו שיכול להיות שהוא ראוי אצל הלוה‪ ,‬דכיון דאיכא‬ ‫מעכב‪.‬‬ ‫שיעבודא למלוה על גופא דארעא‪ ,‬חשוב כזביני על גופא של קרקע‪.‬‬ ‫ולכאו’ לפמש”כ בהנ”ל יל”ע‪ ,‬דהנה הראשונים פי’ כאו”א ע”פ דרכו מה היא‬ ‫וז”ל‪ ,‬ומיהו גבי משכנתא איכא למימר הכי‪ ,‬משום דאית ליה שעבודא דמלוה‬ ‫התרעומת‪ .‬הראב”ד והריטב”א פי’ שהוא צריך לצאת כדי לקחת את החפצים של‬ ‫אגופה דארעא‪ ,‬וכיון דלא מצי מסלק ליה מיניה – בתורת זביני אתינן לה‪,‬‬ ‫השני‪ ,‬או שעי”ז אינו יודע בבירור שיקבל התשלומין ללא מחלוקת‪ .‬ובנידון דידן‬ ‫ואמרינן כי מהדר לה ניהליה ופרע ליה זוזי האי‪ ,‬אי נמי משכנתא דסורא‪ ,‬השתא‬ ‫אי אפשר לומר כן‪ ,‬שהרי הראשון נשאר עמו‪.‬‬ ‫הוא דקני‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫ולדעת הר”ח והריב”ם יל”ע בזה‪ ,‬ואולי כל זמן שראובן בתוך הרכב אין‬ ‫הרי דקנין פירות של משכנתא אינו כקנין פירות דעלמא שלאחד יש את הגוף‬ ‫טענה ותרעומת‪ ,‬שהרי ראובן יתעסק עם האדם האחר ולא נהג הרכב‪ ,‬ולכן לפי‬ ‫ולשני את הפירות‪ ,‬דבמשכנתא הכל נובע מהקנין משכנתא שיש למלוה בגוף‬ ‫הנ”ל יכול ראובן לכוף ולהכריח את נהג הרכב לעצור‪ .‬וטענה ממונית פשוט‬ ‫הקרקע‪ ,‬דהיינו מהשעבוד שיש לו על גוף הקרקע‪ ,‬ועל ידי כך גם גוף הקרקע‬ ‫שאין‪ ,‬דכל הנ”ל היינו לענין תרעומת‪ ,‬ולפמש”כ בכה”ג גם תרעומת אין לו‪ ,‬ולכן‬ ‫נחשב כמונח אצל המלוה בתורת זביני‪ ,‬וממילא הקרקע נחשבת מוחזקת אצל‬ ‫מסוגיא דידן נראה דראובן מעכב ואי”צ לשלם עבור זה כלום‪.‬‬ ‫המלוה וראויה אצל הלוה‪.‬‬ ‫כל הנ”ל הוא מה שעולה מהסוגיא וממש”כ כאן בשו”ע‪ ,‬אבל כיון שדבר זה‬ ‫וכן מבואר ברמב”ן בבבא מציעא (סז‪ ,‬א ד”ה עבד)‪ ,‬דלהכי ליכא ריבית מן התורה‬ ‫תלוי כפי המנהג‪ ,‬שהרי זה דיני ממונות‪ ,‬לכן אין לדון מכאן הלכה למעשה‪ ,‬אלא‬ ‫במשכנתא באתרא דלא מסלקי‪ ,‬דחשוב שגוף הקרקע נמצאת אצל המלוה‬ ‫תלוי כפי מנהג הנהגים וכדו’‪ ,‬כגון שיכול הנהג לומר שיעצור‪ ,‬אבל על עצם‬ ‫בזביני‪ ,‬וז”ל‪‘ ,‬הלכך כיון דלא מסלקי הוה ליה כזביני‪ ,‬הואיל ולא מצו לסלוקי כל‬ ‫העצירה הוא לוקח כדמי עצירה בזמנינו‪ .‬וכ”נ לומר בעקסידענ”ט‪ ,‬שהרי כאו”א‬ ‫אימת דבעי אלא עד מישלם זמניה‪ ,‬והוה ליה כמוכרה מעכשיו וחוזר ולוקחה‬ ‫שקובע מחיר לרכב ונהג לוקח בחשבון שיכולים ליהיות פקקים בדרך‪ ,‬ואעפ”כ‬ ‫ממנו לאחר זמן‪ ,‬דהא מקניא ליה קנין הגוף לענין בכורה ושביעית‪ ,‬וכי אמר‬ ‫הסכים לכך‪ ,‬וכל שכן בזמנינו שיכולים לראות כמה זמן זה יקח‪ ,‬והנהג לרוב יודע‬ ‫מסתליקנא צריך למיקנא מיניה כמוכר’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ולכאורה כונתו גם כן כנ”ל‪ ,‬דכל‬ ‫ורק הנוסע לא יודע‪ ,‬אזי י”ל דאולי זה באשמתו‪ ,‬ולכן אולי הנוסע יכול לפטור‬ ‫הקרקע נחשבת כמונחת אצל המלוה‪.‬‬ ‫את עצמו מתשלום מלא‪ .‬ועכ”פ לא כתבנו למעשה ולדינא‪ ,‬רק כפי שעולה לנו‬ ‫אולם הרמב”ן בבבא בתרא בהמשך דבריו (שם ד”ה ובתוספתא) הקשה על רבינו‬ ‫מסוגיא דידן לעת עתה‪.‬‬ ‫אפרים משדה מקנה‪ ,‬דשדה מקנה נמי חשוב כזביני על גופו של קרקע‪ ,‬ואף על‬ ‫*‬ ‫פי כן מבואר בגמ’ דהוה ליה מוחזק‪ .‬וז”ל הרמב”ן שם‪:‬‬ ‫‘ובתוספתא במסכת בכורות (פרק ו הלכה ה) תני עלה דמתני’ הכי‪ ,‬הבכורה‬ ‫הרב לשמה יחזקאל מייזעלס ‪ -‬ראש הכולל אהל המפשט ‪ -‬בגדר קנין שכירות‬ ‫והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל‬ ‫מבוא‪ .‬האחרונים חוקרים בגדר קנין שכירות‪ ,‬אם הוא קנין פירות או שעבוד‬ ‫ותשלומי ארבעה וחמשה‪ ,‬כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק‪ ,‬אבל נותן להן משדה‬ ‫בעלמא‪ ,‬עיין בקובץ הערות (סימן נג) שהאריך בזה‪ .‬אכן לאחר העיון בדברי‬ ‫החוזרת ביובל‪ ,‬פירוש משדה החוזרת לאביו ביובל‪ ,‬וזו היא אותה ברייתא‬ ‫הרמב”ן‪ ,‬נראה לצדד דסבירא ליה ששכירות אינו לא קנין פירות ולא שעבוד‬ ‫שהשיבו בגמרא בשילהי פרק השולח (גיטין מח‪ ,‬ב)‪ ,‬בכור נוטל פי שנים בשדה‬ ‫בעלמא‪ ,‬וכדלהלן‪:‬‬ ‫החוזרת לאביו ביובל‪ ,‬וסייעי מינה לריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין‬ ‫הגוף דמי‪.‬‬ ‫א) הנה הרמב”ן בכתובות (נט‪ ,‬א ד”ה ושמעינן) מוכיח מהא דאיתא בתוספתא‬ ‫ששוכר יכול להקדיש את חלקו‪ ,‬שיש לשוכר קנין בחפץ הנשכר‪ ,‬ולא רק‬ ‫ומזו הברייתא נלמוד עוד מפורש‪ ,‬דכי תנן במתניתין ולא האשה בכתובתה‬ ‫שיעבוד בעלמא‪ ,‬וז”ל‪:‬‬ ‫הוא הדין לבעל חוב ולנזקין אראוי‪ ,‬וכיון דקתני סתמא נותן להם משדה החוזרת‬ ‫‘ושמעינן מינה להאי פירושא‪ ,‬דשכירות ושאלה והוא הדין למשכנתא‬ ‫לאביו ביובל ולא חלק בה כלל‪ ,‬והדבר ידוע שאינו גואל בפחות משתי שנים‪,‬‬ ‫באתרא דלא מסלקי גופא – קני ליה למילתיה‪ ,‬ויכול הוא למכור זכותו וקונין‬ ‫שמעינן מינה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזקת היא גבי לוה לענין‬ ‫ממנו בכסף בשטר ובחזקה‪ ,‬דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש‪ ,‬וכן כתבו‬ ‫בכור ויבם וירושת אשתו ובעל חוב ונזקין‪ .‬והוא הדין לכתובת אשה‪ ,‬דהשתא‬ ‫מקצת הראשונים וכו’‪.‬‬ ‫ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו אלא דרחמנא אוקמיה אפדיון – מוחזקת‬ ‫היא גבי מוכר ואפילו בשני שנים שאינו יכול לפדותה‪ ,‬משכנתא דגופה דידיה‬ ‫וסמך לדבר‪ ,‬שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג‪ ,‬דאפילו למאן דאמר קנין‬ ‫היא לא כל שכן‪ .‬ועוד דהא מפרשי עלה טעמא בפרק השולח‪ ,‬משום דריש לקיש‬ ‫פירות לאו כקנין הגוף דמי‪ ,‬מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו‪ ,‬ובעל שדה‬ ‫דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי‪ ,‬ומשום הכי הויא מוחזקת למוכר לענין‬ ‫נמי מקדיש ומוכר כדפרישית‪ .‬ודמיא לההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (שם סז‪,‬‬ ‫בכור ושאר דינין‪ ,‬והאי טעמא איתיה נמי אפילו במשכנתא דלא מסלקי‪ ,‬דהא‬ ‫ב)‪ ,‬האי משכנתא באתרא דלא מסלקי‪ ,‬בעל חוב גובה ממנה ובכור נוטל בה פי‬ ‫גל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫השואל (צו‪ ,‬ב)‪ ,‬ויש לומר שזהו טעמו של הרמב”ן שם‪ ,‬דסבירא ליה דמותר‬ ‫אפילו בכותב כל נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמר ריש לקיש קנין פירות לאו‬ ‫להשוכר לדור בבית כשהקדישו משכיר‪ ,‬דהוי כלוקח לזמן‪ ,‬אבל אי נימא דגוף‬ ‫כקנין הגוף דמי‪ ,‬הלכך מוחזק הוי לבכור הבן ונוטל בו פי שנים‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫החפץ אינו קנוי לשוכר‪ ,‬אפשר דגם הרמב”ן מודה דאסור לשוכר לדור בבית‪ ,‬אף‬ ‫העולה מכל הנ”ל‪ ,‬דבסתם קנין פירות דעלמא היה פשוט לרמב”ן שגוף‬ ‫דבהדיוט כהאי גוונא ליכא משום גזל’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫הקרקע מוחזק לבעל הגוף‪ ,‬ורק במשכנתא ובשדה מקנה הוי זביני על גוף‬ ‫ולפי מה שביארנו לעיל‪ ,‬יש לומר דלא דמי ללוקח לזמן‪ ,‬דהא בלוקח לזמן‬ ‫הקרקע‪.‬‬ ‫חלוק הקנין פירות מקנין הגוף‪ ,‬מה שאין כן בשוכר דהקנין פירות הוא בגוף‬ ‫וכיון שהרמב”ן השוה את הקנין בשכירות לקנין של משכנתא ושדה מקנה‪,‬‬ ‫הקרקע של חבירו‪ ,‬וכל הדבר מונח אצלו‪.‬‬ ‫מוכח דקנין שכירות אינו כקנין פירות דעלמא שנעשים שניהם שותפים בקרקע‪,‬‬ ‫אלא מכח הקנין שכירות יש לשוכר זכויות בגוף קרקעו של חבירו‪ .‬ולכן הוצרך‬ ‫ובסברא זו תתיישב קושיית הקצות החושן (סימן עב ס”ק ו) על שיטת התוס’‬ ‫הרמב”ן לומר דאף על פי שיש לשוכר זכויות בגוף קרקעו של חבירו‪ ,‬מכל מקום‬ ‫דמלוה על המשכון דינו כשומר שכר‪ ,‬ואמאי לא חשיב כלוקח לזמן‪ ,‬וז”ל‪,‬‬ ‫בעל הגוף נשאר עיקר הבעלים על הגוף‪ ,‬דלא אמרינן שכירות קניא‪.‬‬ ‫‘ודעת התוס’ (ב”מ פב‪ ,‬ב ד”ה אימור) דהוי שומר שכר משום דר’ יצחק לא להתחייב‬ ‫באונסין‪ .‬והקשו בפרק האומנין שם‪ ,‬דאם אינו קנוי לו לגמרי ואין המשכון‬ ‫ב) ויש להביא ראיה שאין הכונה ברמב”ן לקנין פירות רגיל‪ ,‬דהא כתב‬ ‫תמורת החוב‪ ,‬למה יתחייב בגניבה ואבידה‪ .‬והעלו‪ ,‬בההיא הנאה דיכול לקדש‬ ‫הרמב”ן (כתובות שם) דהמשכיר יכול לאסור את הקרקע על השוכר בקונם‪ ,‬משום‬ ‫בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות‪ ,‬ע”ש‪ .‬וקשה לי בשיטת תוס’‪ ,‬כיון דהא‬ ‫דקונמות מפקיעין מידי שעבוד‪ .‬אכן בר”ן בנדרים (מו‪ ,‬ב ד”ה היכי דמי) מבואר שכדי‬ ‫דר’ יצחק אינו אלא דקונה משכון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות‬ ‫לאוסרו בקונם צריך להפקיע את קנינו של השוכר‪ ,‬והאיך שייך שיפקע קנין‬ ‫לא לדין אחריות‪ ,‬דהמשכון אינו תמורת החוב‪ ,‬והא דנתחייב באחריות דשומר‬ ‫פירות דשוכר על ידי קונם של בעל הגוף‪ .‬אלא ודאי כונת הרמב”ן לקנין שיש‬ ‫שכר היינו בההיא הנאה דיכול לקדש‪ ,‬ואמאי יתחייב מחמת הנאה זו‪ ,‬כיון דהא‬ ‫לשוכר בגוף הקרקע של חבירו‪ ,‬וכיון דעיקר הגוף הוא של המשכיר‪ ,‬הקנין שיש‬ ‫דיכול לעשות בו קנין היינו משום דקונה הוא לענין זה וכדר’ יצחק‪ ,‬ואם כן הרי‬ ‫לשוכר בגוף קרקעו של חבירו נחשב רק כשעבוד בשל חבירו‪ ,‬והקונם מפקיעו‪.‬‬ ‫הוא כמו לוקח לשלשים יום דאינו מתחייב בגניבה ואבידה אע”ג דיכול לקדש‬ ‫ומצאתי כעין דברינו בחידושי רבי מענדל אטיק על פרק איזהו נשך (אות‬ ‫בו האשה‪ ,‬כיון דלאו בשל בעלים הוא נהנה אלא משלו הוא נהנה דקנוי לו‪,‬‬ ‫קיט) וז”ל‪‘ ,‬אמנם עיין ברמב”ן שלהי בכורות שכתב דמשכנתא חלוק משאר קנין‬ ‫וכמבואר בתוס’ פרק השואל (צו‪ ,‬ב ד”ה בעל) ובשו”ע (סימן שמו סעיף יח)‪ .‬ובשלמא‬ ‫גוף לפירות דעלמא‪ ,‬דבקנין גוף לפירות חשיב גוף השדה מוחזק ללוה‪ ,‬מה‬ ‫לשיטת רש”י חיובו הוא משום דהמשכון הוי תמורת החוב ואבד המשכון – אבדו‬ ‫שאין כן במשכנתא יש לומר דהוי ראוי ללוה‪ .‬ובביאור הדברים נראה דבעיקר‬ ‫מעותיו‪ ,‬אבל לפירוש התוס’ אין החוב תמורת המשכון‪ ,‬אלא דחיובו הוא מחמת‬ ‫יסוד חלוק קנין משכנתא מקנין גוף לפירות‪ ,‬דבקנין לפירות הקנה לו את הגוף‬ ‫הנאתו שיוכל לקדש בו האשה מחמת קנינו שלו במשכון‪ ,‬ואם כן אינו אלא לוקח‬ ‫לפירותיו‪ ,‬ורק זה הוא שהקנה לו‪ ,‬וקנין הגוף דלעולם שייר לעצמו‪ ,‬והוה ליה‬ ‫לכך‪ ,‬ואמאי יתחייב בגניבה ואבידה‪ ,‬וצ”ע‪.‬‬ ‫כשותפין בהאי שדה דזה יש לו גוף לפירות וזה יש לו גוף לעולם‪ .‬מה שאין כן‬ ‫ולפי מה שכתבנו דדוקא קנין פירות דחלוק מקנין הגוף אינו עושה שומר‬ ‫בקנין משכנתא‪ ,‬באמת עבור מעותיו נתן לו את כל השדה‪ ,‬דזה עיקר יסוד דין‬ ‫שכר‪ ,‬אם כן הכא במלוה על המשכון ודאי דהקנין הוא בגוף קרקעו של חבירו‪,‬‬ ‫משכנתא – שנותן לו את השדה תמורת מעותיו וכל מה שיש לו בהאי שדה נותן‬ ‫ואפשר דזהו כוונת הנתיבות המשפט שם (ס”ק ה)‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫לו עבור מעותיו‪ .‬ומשום הכי יש לומר דהוי ראוי ללוה‪ ,‬ומשום דיסוד דין קנין זה‬ ‫הוא שקנוי לו עבור מעותיו‪ ,‬וכאילו הקרן שלו גבוי על ידי הך קנין שדה‪.‬‬ ‫ד) כתב הקהלות יעקב (שביעית סימן א אות ה) וז”ל‪ ,‬מדאמרינן בדבר המושכר‬ ‫ולפי זה יש לומר דכיון דדין קנין זה אינו כדבר נפרד מן הגוף וכמו שאר קנין‬ ‫הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד‪ ,‬משמע לכאורה דשכירות אינו אלא‬ ‫פירות דעלמא‪ ,‬אלא דחלות הקנין דפירות נעשה על ידי זה שמוכר לו כל השדה‬ ‫שעבוד לפירות‪ .‬אבל באמת אין זה ראיה‪ ,‬דהא גם היכא דקנה קנין פירות ממש‬ ‫עבור הקרן‪ ,‬וכיון דהוי רק קנין לזמן דאכתי פתיכי ביה זכותי ודיני הלוה‪ ,‬אם כן‬ ‫נדון כשעבוד לענין דינא שיהא הקדש חמץ ושעבוד מפקיעין‪ ,‬כמבואר להדיא‬ ‫משום הכי הוי הפירות מחוסרין גוביינא‪ ,‬אבל בשאר קנין פירות דחשוב שהקנה‬ ‫בבבא קמא (פט‪ ,‬ב) דבעבדי מלוג שיש לבעל בהם קנין פירות ממש [ושם מבואר‬ ‫לו דבר נפרד מן הגוף‪ ,‬יש לומר דאין הפירות מחוסרין גוביינא‪.‬‬ ‫דלמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף‪ ,‬הכא נמי בבעל איכא האי דינא‪ ,‬עיין שם]‪,‬‬ ‫ואפילו הכי מבואר התם דיוצא בשן ועין לאשה‪ ,‬משום דהקדש חמץ ושחרור‬ ‫וכן עיין ברמב”ן כתובות בקונטרס אחרון בסוף המסכתא‪ ,‬שהאריך בדין‬ ‫מפקיעין מידי שעבוד היינו מידי קנין פירות וכו’ [וטעמא דמלתא באמת צ”ע]‪,‬‬ ‫קנין משכנתא ובדין קנין שכירות‪ ,‬וכתב שם לדון אי במשכנתא יכול לאסור‬ ‫עכ”ל‪.‬‬ ‫בקונם על המלוה‪ .‬ולכאורה אי נימא דהלוה יכול לאסור בקונם על המלוה‪ ,‬אם‬ ‫כן מבואר דאכתי מחוסרין גוביינא’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ועיין שם דכתב לדון‪ ,‬דיש לומר דבכל‬ ‫ודבריו צריכים עיון‪ ,‬דהא אם נימא דיש ראיה מהסוגיא דעבדי מלוג‪ ,‬אם כן‬ ‫קנין פירות הוא כן‪ ,‬וצ”ע‪.‬‬ ‫יש ראיה דלא צריך כלל דין מפקיעין מידי שעבוד‪ ,‬דהתם אמרינן‪‘ ,‬לימא תקנת‬ ‫אושא תנאי היא‪ ,‬דתני חדא‪ ,‬עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש‪,‬‬ ‫ג) ובקובץ הערות (יבמות סימן נג) כתב וז”ל‪‘ ,‬עוד ראיה‪ ,‬דהא קיימא לן שוכר‬ ‫ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה‪ .‬סברוה‪ ,‬דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין‬ ‫כשומר שכר דמי‪ ,‬ואילו בלוקח לזמן כתבו התוס’ ריש פרק השואל דלא הוי אלא‬ ‫הגוף דמי‪ ,‬מאי לאו בהא קא מיפלגי‪ ,‬דמאן דאמר לאשה לית ליה תקנת אושא‪,‬‬ ‫שומר חנם‪ .‬וטעם החילוק‪ ,‬דלוקח לזמן משתמש בשלו‪ ,‬דגוף הדבר הוי שלו‬ ‫ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אית ליה תקנת אושא‪ .‬לא‪ ,‬דכולי עלמא אית‬ ‫לענין השתמשות‪ ,‬ושוכר משתמש בשל אחרים‪ ,‬דגוף החפץ אינו שלו אלא שיש‬ ‫להו תקנת אושא‪ ,‬אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה‪ .‬ואי בעית אימא אידי‬ ‫לו שעבוד על המשכיר להשתמש בחפצו וכו’‪.‬‬ ‫ואידי לאחר תקנה ואית להו תקנת אושא‪ ,‬אלא למאן דאמר לאשה ולא לאיש‬ ‫אבל דעת הרמב”ן בקונטרס אחרון לכתובות‪ ,‬דשוכר גוף קנוי לו לפירותיו‬ ‫מאי טעמא‪ ,‬כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד‪ .‬לא‪,‬‬ ‫כמו לוקח לזמן עיי”ש‪ ,‬ולפי זה כיון דמצינו דשוכר הוא כשומר שכר הוא הדין‬ ‫דכולי עלמא אית להו דרבא‪ ,‬והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל’‪ ,‬ע”כ‪.‬‬ ‫בלוקח לזמן דהוי שומר שכר‪ ,‬וכן כתב הרמב”ן להדיא בחידושיו ריש פרק‬ ‫דל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫דהנה הרמב”ם בהלכות שכירות (פרק ה הלכה א) פוסק‪ ,‬דבשוכר חמור סתם‬ ‫וסדר הגמ’ הוא כך‪ ,‬דבתחילה רוצה הגמ’ לומר דפליגי הברייתות בתקנת‬ ‫וחלתה או נשתטית‪ ,‬נכסי המשכיר אינן משועבדין להעמיד לו חמור אחר‪.‬‬ ‫אושא‪ ,‬ואחר כך קאמר הגמ’ דכולי עלמא אית להו תקנת אושא‪ ,‬אלא משום דאית‬ ‫והקשה הנתיבות המשפט (סימן שי ס”ק ד)‪ ,‬מאי שנא משכר את הבית ונפל דקיימא‬ ‫להו דרבא שהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד נפקע תקנת אושא‪.‬‬ ‫לן (סימן שיב סעיף יז) שחייב להעמיד לו בית אחר‪ .‬ותירץ דהרמב”ם קאי בשיטת‬ ‫ומבואר דרק אי אית להו תקנת אושא צריכים לדרבא‪ ,‬אבל היכא דליכא לתקנת‬ ‫הרמ”ה (הובא בטור שם סעיף יח)‪ ,‬דרק אם יש לו בית חייב להעמיד ולתקן לו הבית‪,‬‬ ‫אושא אין צריכים לדרבא כדי להפקיע השעבוד‪ .‬וכן דייק בספר ההפלאה (שם צ‪,‬‬ ‫אבל אינו מחויב לקנות או לבנות לו בית חדש‪ .‬וביאר טעמו‪ ,‬דדבר שאינו‬ ‫א בתוס’ ד”ה ר”מ) מהך סוגיא‪ ,‬דרק אי איכא לתקנת אושא צריכים לדרבא‪.‬‬ ‫ברשותו השכיר לו‪ ,‬אבל וודאי אם יש לו חמור ברשותו בשעת השכירות‪ ,‬חייב‬ ‫וז”ל ההפלאה‪‘ ,‬דהא על כרחך צריך לומר כן לפי תירוץ זה‪ ,‬דהא קשה למה‬ ‫ליתן לו החמור‪ ,‬דחמור סתם שעבד לו‪.‬‬ ‫יצא בשן ועין לרבי יהודה‪ ,‬נהי דסבירא ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמיא‪,‬‬ ‫ומבואר דאפילו בחמור סתם נקנה לו בשכירות אחד מן החמורים של‬ ‫מכל מקום האיך יכולה להפקיע שיעבוד הגוף לפירות עצמו‪ ,‬דהא ודאי בקדושת‬ ‫המשכיר‪ ,‬ובכל יום שמשתמש מתברר במה היה הקנין‪ ,‬וכשיטת הריטב”א (נדרים‬ ‫דמים אינה יכולה להפקיע הפירות כמו שכתבנו בספ”י‪ ,‬דהא אמרינן בערכין‬ ‫נו‪ ,‬ב) דשכירות סתם דמיא לקנין‪ ,‬לפני שירד לתוכה‪.‬‬ ‫(ד‪ ,‬כא בתוד”ה הכי קאמר‪ ,‬עיי”ש) דאין המשכיר יכול לאסור על השוכר בקדושת‬ ‫עוד פסק הרמב”ם (שם הלכה ו)‪ ,‬שאם השכיר בית זה ואחר כך מכרו לאנס ואין‬ ‫דמים כשהקדים לו שכרו‪ ,‬כמו שכתב הב”ש להדיא בסימן צ’ סעיף ט’‪ ,‬ועיין‬ ‫השוכר יכול ליכנס לדור בו‪ ,‬חייב להשכיר לו בית אחר‪ .‬וביאר הנתיבות המשפט‬ ‫שם בקונטרס אחרון‪ .‬בשלמא למאי דמשני דפליגי באלמוה‪ ,‬אם כן למאן דאמר‬ ‫(סימן שיב ס”ק ה) דהחיוב הוא מדין שעבוד הגוף שיש על המשכיר להעמיד לשוכר‬ ‫דלא אלמוה הוא הדין דלא אלמוהו לשיעבודא דפירות‪ ,‬אבל למאי דמשני דכולי‬ ‫דבר המושכר לו‪ ,‬ומשום הכי כל נכסיו משעובדים לזה‪ ,‬דזה חיוב שחל על‬ ‫עלמא לית להו תקנת אושא‪ ,‬משמע דאי אית להו תקנת אושא לא היה יוצא בשן‬ ‫המשכיר עצמוב חוץ מהקנין שהשוכר עושה בדבר השכורג‪.‬‬ ‫ועין משום דאלמוה רבנן‪ ,‬אם כן קשה‪ ,‬אפילו ליתא לתקנת אושא האיך יכולה‬ ‫להפקיע שיעבוד הפירות’‪ ,‬עכ”לא‪.‬‬ ‫ולכאורה קשה‪ ,‬דהנתיבות המשפט סותר את עצמו בביאור דעת הרמב”ם‪,‬‬ ‫דבסימן ש”י פסק דהוה רק קנין הגוף בגוף החפץ‪ ,‬ואין שום שעבוד על המשכיר‪.‬‬ ‫הרי מוכח דגם בלא הפקעת שיעבוד יוצא לאשה‪ ,‬אלא על כרחך דשחרור‬ ‫ובסימן שי”ב לגבי הדין דסתרו משכיר לבית המושכר‪ ,‬כתב דאיכא גם שעבוד על‬ ‫תלוי בקנין איסור ואין זה נקרא הפקעת שיעבוד כלל‪.‬‬ ‫המשכיר עצמו‪ .‬ובנתיבות המשפט בסימן שי”א (ס”ק א)‪ ,‬בביאור דעת הרמב”ם‪,‬‬ ‫ה) וז”ל החזון איש (שביעית סימן כא אות ד)‪‘ ,‬ובבבא מציעא (קא‪ ,‬א) מבואר‪,‬‬ ‫גם כן מוכח דסבירא ליה דאיכא שעבוד על המשכיר‪ ,‬וצריך עיון‪.‬‬ ‫דהמקבל מן הנכרי נמי פטור מן התורה למאן דאמר יש קנין‪ ,‬ומשמע דאף על‬ ‫*‬ ‫גב דאין הנכרי קונה קנין הגוף הדין כן לרבי אלעזר (גיטין מז‪ ,‬א)‪ ,‬ולכאורה הרי‬ ‫לא נשאר ביד נכרי כלום‪ .‬וכתבנו דמכל מקום קנין הנכרי חשיב קנין הגוף טפי‬ ‫הרב יואל מייזעלס – ראה”כ זעליחוב‬ ‫מן הקבלן והחוכר‪ .‬ויש ראיה לזה מהא דנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במוכר‬ ‫שדהו לפירות‪ ,‬דסבר רבי יוחנן (גיטין מז‪ ,‬ב) דמביא וקורא‪ ,‬ואילו האריס והחוכר‬ ‫בחורים נסעו לישיבות מעבר לים ומהם לארץ ישראל היה שני בחורים‬ ‫תנן בהדיא פרק קמא דבכורים דאינו מביא‪ .‬אלא מכירה לפירות אלים טפי‪,‬‬ ‫לאחר הי' ‪ 4‬חבילות ולהשני היה רק שני חבילות וביקש בעל הד' אם יכול ליטול‬ ‫וכדאשכחן לענין חיובי שוכר דהשוכר חייב בגנבה למאן דאמר כשומר שכר‪,‬‬ ‫חבילה אחת על חשבונות היה שהעירליין אינו מניח לכל נוסע (פעסענזשער) רק‬ ‫ואילו לוקח לל’ יום אין לו דין שוכר‪ ,‬כמו שכתבו תוס’ בבא מציעא (צו‪ ,‬ב) שאין‬ ‫ג' חבילות ובחפץ לב הסכים אבל אמר שאינו נוטל שום אחריות אם יאבד אף על‬ ‫הלוקח משתמש בגוף של חברו‪ ,‬אלא גוף לזמן חשיב פירי‪ ,‬ואף בקונה אילן אחד‬ ‫פשיעה ולמעשה כשעשה הטיקעט אצל הטראוועל עיזשענט שאל לו אם רוצה‬ ‫או שנים לא חשיב כקנין הגוף אף למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף‪ ,‬וכמו‬ ‫לעשות טרעוועל אינשורעס שאינו עולה לסך רב וחשב כרגע ואמר שיתקשר‬ ‫שכתבו תוס’ בבא בתרא (כז‪ ,‬א) והר”ש פרק קמא דבכורים‪ ,‬דלא אמרינן קנין‬ ‫אליו והתקשר עם ידידו אם רוצה להשתתף בהוצאות הטרעוויל אינשורענס‬ ‫פירות כקנין הגוף אלא בקונה הגוף לכל השתמשות לזמן ידוע‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫בשליש היות ששליש הוא מהחבילה שלו אמר לו שאינו חושש עח האבידה כי‬ ‫גם הוא בעצמו לא עשה טרעוועל אינשורענס ולמעשה כשהתקשר להטראוועל‬ ‫הרי דמחלק בין קנין פירות דעלמא – דמחייב בביכורים למאן דאמר כקנין‬ ‫עיזשענט שוב שאל לו אם יש לו קרעדיט קארט מאמעריקאן עקספרעסס אמר‬ ‫הגוף דמי‪ ,‬לבין שוכר‪ .‬ולפי מה שכתנו לעיל הדבר מובן‪ ,‬כיון דבשוכר הקנין הוא‬ ‫לו הן‪ ,‬אמר לו אם כן אין אתה צריך לשלם מיוחד בעבור אינשורענס כי הם‬ ‫בגוף הקרקע של חבירו‪ ,‬ומחוסר גוביינא לא מיחשב כקנין הגוף‪.‬‬ ‫משלמים אינשורענס בעבורך‪ ,‬ולמעשה שילם הטיקעט עם הקרעדיט קארט‬ ‫*‬ ‫– ולקח עמו כל הג' החבילות ונסע בהתעוררות לזמן החדש‪ ,‬וכשהופיע לארץ‬ ‫ישראל הופתע שלא מצא חבילות חבירו והתקשר עם העירליין והם אמרו‬ ‫לו שבצער להודיע לו שאינן מוצאין אותו‪ ,‬והזכיר עצמו שיש לו אינשורענס‬ ‫הרב בנציון רגאס – בדברי הנתיבות המפשט בדעת הרמב”ם בגדר קנין שכירות‬ ‫– ולמעשה קיבל פיצוי בעד החבילה ועכשיו השאלה א‪ .‬אם יכול לתבעו כי‬ ‫(סימן שיב)‬ ‫האחרונים חוקרים בגדר קנין שכירות‪ ,‬האם הוא קנין ממש או שעבוד הגוף‬ ‫ב‪ .‬וכן הוא שיטת הנתיבות המשפט בכמה מקומות‪ ,‬שהגדר של שכירות זה שעבוד על גוף המשכיר‬ ‫(עיין שיז ס”ק ב)‪.‬‬ ‫שחל על המשכיר‪ .‬ובדברי הנתיבות המשפט בביאור דעת הרמב”ם‪ ,‬נראה‬ ‫ג‪ .‬ואגב יש לעורר‪ ,‬דהנתיבות המשפט מביא ראיה שיש שעבוד הגוף על המשכיר‪ ,‬מהא דשוכר‬ ‫לכאורה שסותר את עצמו בזה‪ ,‬וכדלהלן‪:‬‬ ‫חמור זה ומת החמור הנבילה משועבדת לשוכר‪ ,‬הרי דשכירות הוא שעבוד‪ .‬ומדין זה הביא הנתיבות‬ ‫המשפט בסימן זה (ס”ק יג) הראיה‪ ,‬דבחמור זה אין שכירות ליומא ממכר‪ ,‬והכא משמע דשניהם‬ ‫א‪ .‬מדברי הפלאה נראה דאין חילוק בין קנין פירות לשכירות‪ ,‬ובשניהם הגדר הוא שיש לו שיעבוד‬ ‫אתניהו ביה‪ ,‬וצ”ע‪.‬‬ ‫בגוף החפץ של חבירו‪.‬‬ ‫הל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫טעמם‪ ,‬דס"ל דטעמו של ר"י הוא דאף דהשוכר משלם שכר שכירות מ"מ אין‬ ‫למעשה לא היה לו הפסד‪ ,‬ואם אכן תבעו אם עכ"פ צריך ליתן חלק לחבירו‬ ‫לו קנין בהפרה ועיקר הפרה אינו שלו רק של בעלים‪ ,‬ואי"ה נדבר עוד מזה בסי'‬ ‫כיון שהמעות הולך לשלם בעד חבילות חבירו שנפסד – ועוד שאלה ב' ‪ -‬שוכר‬ ‫שמ"ו‪ .‬ואך התוס' נראה שהיה להם דבר פשוט מדשוכר פטור באונסין אם נשבע‬ ‫ששילם עבור ביטוח הבית למי התשלומין?‬ ‫קנה הפרה {וסברי דשכירות ליומא ממכר הוא בקנין הגוף}‪ .‬עכ"ל‬ ‫הנה כתבתי תשובה באריכות שבא בין כותלי הכולל ואבוא בקוצר אמרים‬ ‫וכדבריו נראה בחדושי הרמב"ן מסכת כתובות דף נט עמוד א ושמעינן מינה‬ ‫קיצור מדברינו היות שאין הגליון מספיק לכל האורך – ודיברו חכמים בל' קצרה‬ ‫להאי פירושא דשכירות ושאלה וה"ה למשכנתא באתרא דלא מסלקי גופא‬ ‫ופי' בעל המאור שם בפסחים דהיינו לדבר לנקודת הדברים ואקוה שיהי' דברינו‬ ‫קני ליה למילתיה ויכול למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה דהא‬ ‫בעזה"י כן ‪ -‬הנה בדברינו הארכנו דשאלה הראשון שונה מדין שני אבל בזה‬ ‫קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש וכן כתבו מקצת הראשונים‪ ,‬וכן במטלטלין‬ ‫אקצר ונבוא בעזרת השי"ת רק לגוף יסוד הדין הנה בגמ' מסכת בבא מציעא דף‬ ‫שאולין ושכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומקנה חלקו לאחרים‬ ‫לה עמוד ב – במשנה השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ‪ -‬ישבע‬ ‫במשיכה‪ ,‬והוא שיהא רשאי להשכיר וכדתנן (ב"מ ל"ה ב') בהשוכר פרה מחבירו‬ ‫השוכר שמתה כדרכה‪ ,‬והשואל ישלם לשוכר‪ .‬אמר רבי יוסי‪ :‬כיצד הלה עושה‬ ‫והשאילה לאחר ומתה והשואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו‪ ,‬ואפילו‬ ‫סחורה בפרתו של חבירו? אלא‪ ,‬תחזור פרה לבעלים‪ - .‬גמרא‪ .‬אמר ליה רב אידי‬ ‫רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה‬ ‫בר אבין לאביי‪ :‬מכדי שוכר במאי קני להאי פרה ‪ -‬בשבועה‪ ,‬ונימא ליה משכיר‬ ‫בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא‪ ,‬עכ"ל הרי להדיא דס"ל כמ"ש‬ ‫לשוכר‪ :‬דל אנת ודל שבועתך‪ ,‬ואנא משתעינא דינא בהדי שואל‪ - .‬אמר ליה‪ :‬מי‬ ‫האבני חושן דטעם דברי חכמים דס"ל דהלה עושה סחורה בפרתו של חבירו‬ ‫סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה? משעת מיתה הוא דקני‪ ,‬ושבועה כדי‬ ‫משום שיש לו קנין הגוף ולולי זה לא היה לו אפשריות להעמיד משאיל במקומו‬ ‫להפיס דעתו של בעל הבית‪ - .‬וכ' התוס' ד"ה תחזור פרה ‪ -‬תחזור פרה לבעלים‬ ‫שיהא מחוייב באחריות לו‪.‬‬ ‫הראשונים ‪ -‬אין לפרש משום דא"ל משכיר לשוכר פרתי גבך דהשואל שילם‬ ‫דמיה דבפ' השואל (לקמן דף צו‪ :‬ושם) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שוכר‬ ‫איברא דז"ל חדושי הרמב"ן מסכת בבא מציעא דף לו עמוד א שומר שמסר‬ ‫הוי או שואל הוי היכא דאגרה פרה מעלמא ואינסיבא אליבא דרבנן ודאי בעלה‬ ‫לשומר רב אמר פטור‪ .‬פי' לגמרי פטור ולא משתעי דינא בהדיה כלל‪ ,‬שאם‬ ‫פטור משום דאשתו עמו במלאכתו והויא שאלה בבעלים (ואשה חייבת כדין שוכר) כי‬ ‫שומר שכר הוא הראשון ומסר ליה לש"ש שני קם השני תחתיו ומשתעי בעלים‬ ‫תבעי לך אליבא דר' יוסי שואל הוי להתחייב לבעלים הראשונים במתה כדרכה‬ ‫דינא בהדי שני‪ ,‬וכו' וכן הדין לדידן היכא דרגילי דמפקדי גבי שני א"נ אשתו‬ ‫או שוכר הוי ופטור והשתא התם כיון דלרבנן הבעל פטור מן האשה משום דהוי‬ ‫ובניו א"נ דאמרי ליה לדעתך‪ ,‬דלא יכול למימר לא מהימן לי בשבועה‪ ,‬שהראשון‬ ‫שאלה בבעלים לא יתחייב נמי לר' יוסי לבעלים הראשונים אלא טעמא דרבי‬ ‫פטור לגמרי ונכנס השני תחתיו‪.‬‬ ‫יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת‬ ‫ואי קשיא לך אי הכי היכי תנן והשואל משלם לשוכר לבעלים בעי לשלומי‪,‬‬ ‫ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה‬ ‫לאו מילתא היא דכיון דראשון ניחא ליה לאשתעויי דינא בהדי בעלים מצי עביד‬ ‫דאין השוכר צריך לישבע מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני‬ ‫הכי דלדידיה אפקיד וכיון שנפטר הראשון שהוא השוכר‪ ,‬השואל משלם לשוכר‪,‬‬ ‫פוטרך מהבאת עדים ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה‬ ‫אבל היכא דא"ל ראשון זיל אשתעי דינא בהדי שני לא מצו בעלים למימר ליה‬ ‫והמתרץ שבגמ' ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שר'‬ ‫לאו בעל דברים דידי הוא‪ ,‬וכ"ש למאי דקי"ל כר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים‬ ‫יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר‬ ‫הראשונים דבעל דברים דידיה הוא וכדאמרי' לקמן (מ"ב ב') בההוא בקרא דיתמי‬ ‫צריך לעשות כלום עכ"ל – הרי דהתוס' הוכיחו דאין הטעם לר' יוסי דפרתי גבך‬ ‫דמשלם דמי בשר בזול וכדכתב עלה רש"י ז"ל עכ"ל הרי מבואר מדברי הרמב"ן‬ ‫דהדמים הן במקום הפרה – דא"כ גם לר' יוסי באגרה פרה מעלמא – הבעל יפטר‬ ‫דאף בשומר שמסר לשומר שייך לפלוג' דרבנן ור' יוסי לכאורה יוקשה דברי‬ ‫מן האשה דהרי בעליו עמו – אלא טעמא דר' יוסי דלא קני ליה להפרה רק‬ ‫אהדדי דהרי מדברי הרמב"ן כתובות נראה דעיקר טעמא דרבנן שיש לו קנין‬ ‫בעדים או בשבועה וא"ל המשכיר דל אנת ודל שבועתך – ולפי"ז כתבו דהיכא‬ ‫הגוף והרי הכא מביא דבריו בשומר שמסר לשומר שאין לו קנין הגוף– ונראה‬ ‫שהיה בשעת מיתה לא פליג ר' יוסי – וקנה השוכר גוף הפרה בפיטורו – ותובע‬ ‫כמ"ש הנתי' חו"מ סי' נ"ח עיי"ש דכל שומר יש לו קנין שיעבוד בגוף החפץ‬ ‫מן השואל לפי"ז בני"ד דהרי בעל החפץ היה שם כל העת בשעת שהניחו על‬ ‫דתיקנו משיכה בשומרים דגם שומר יש לו קנין הגוף – ולפי"ז מיושב מה‬ ‫מקום המשאות וגם הוא ביקש עבור זה ויודע היטב שנאבד – וגם אפשר הני'‬ ‫שהקשו בדברי האבני חושן מדברי התוס' התוס' פ"ק דב"ק דף י"א ע"ב בד"ה לא‬ ‫דעשה הכל – א"כ לא שייך כלל אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו – אולם‬ ‫מיבעיא שומר חנם שמסר כו'‪ ,‬שכתבו וז"ל‪ ,‬ומיהו שומר שכר כי משלם משלם‬ ‫כל הפוסקים חולקים ע"ד התוס' וכן נקט בב"י ובשו"ע בשם הרשב"א והר"ן‬ ‫לבעלים‪ ,‬כדאמרינן בהמפקיד דהלכה כר' יוסי דאמר אין הלה עושה סחורה‬ ‫דבכל אופן פטור – ונראה לפי"ז דטעמא דר' יוסי כמ"ש הרא"ש שם פרק ג סימן‬ ‫בפרתו של חבירו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי להדיא דגם בכה"ג פליגי רבנן ורבי יוסי‪ ,‬ע"כ‬ ‫ה ה מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר‬ ‫דורבנן דגם שומר יש לו קנין הגוף לענין זה דמשועבד לפרעון חובו וכיון שכן‬ ‫שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר‪ .‬אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה‬ ‫ס"ל לרבנן דיכול למסור השמירה לאחר דמוסר שיעבודו והקנין בגוף הדבר‬ ‫בפרתו של חבירו‪ .‬אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים טעמא דרבי יוסי משום‬ ‫לשיעבודו לשמור – איברא דעדיין צריכין אנו להאיר דברי הרמב"ן שבשוכר‬ ‫דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל‬ ‫הביא ראי' דהרי הוא קנין הגוף ממש – וודאי דשומר אין לו קנין הגוף – מ"מ‬ ‫עכ"ל – אבל אין הטעם דחשוב פרתי גבך כמו שהק' התוס' דא"כ גם לר' יוסי לא‬ ‫דימהו הרמב"ן – דהתם השוכר שמסר לשואל בודאי צריך לו לקנין הגוף דאל"ה‬ ‫תבע"ל היכא דאגרה פרה מעלמא דהבעל יהיה פטור דהרי התשלומין ממנו –‬ ‫היכי מצי להשאילו שמשום זה מחוייב הלה אף באונסין – והרי לא סגי שיהא‬ ‫א"כ לכאורה בני"ד יש לומר דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו‪.‬‬ ‫לו קנין כמו שומר – דלענין למסור לשואל – שיהא עליו משום זה – חיוב אונסין‬ ‫ועיי' באבני חושן מה שביאר בדברי הפוסקים החולקים וז"ל סי' ש"ז סק"ג‬ ‫צריך שיותן לו רשות השתמשות – וזה אין שייך – אי אין זכות ההשתמשות‬ ‫והנה הפוסקים חולקים על התוס' וסוברים דאף אם הבעלים היו אצל האונס‬ ‫שלו – אבל למסור לשמירה לחוד סגי בזה שיש לו זכות שיעבוד בחפץ לשלם‬ ‫ואין השוכר צריך לישבע מ"מ השואל משלם לבעלים‪ ,‬ולעיל בסי' ע"ב כתבתי‬ ‫ול‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫באינו נותן המעות ונראה הטעם דס"ל דדעת ר' יוסי הוא משום דפרתו הרויח‬ ‫שמירתו ובזה יכול למסרו לשני ‪ -‬הרי עכ"פ נראה מבואר מדברי הרמב"ן כדברי‬ ‫אבל בשנותן שכר שכרו הרויח ובזה יש ליישב הפשרה דהרי שניהם הרויחו דגם‬ ‫האבני חושן ‪ -‬אמנם נראה דכל זה היכא שהחיוב השומר השני בא מחמת גוף‬ ‫פרתו הרויח לכן ציוה לעשות פשרה – אולם דבריהם צ"ב כמו שתמה הפ"ת ועוד‬ ‫החפץ לפי"ז היכא שאינו מוסר לו שום דבר והחיוב השמירה בא מחמת קבלת‬ ‫אחרוניים מדברי התוס' דגם בש"ח שמסר לש"ש – התשלומין לבעלים – ונראה‬ ‫ביטוח לא צריך לזה שום קנין בגוף הדבר ונתחייב ממילא וכ"ש דלפי"ד האבני‬ ‫דס"ל דאין ראי' מדברי התוס' דהתם מסר הפרה השמור שמוטל עליו לשמור‬ ‫חושן ליכא בזה דין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו דלדידיה ליכא חסרון‬ ‫ביד אחר וע"כ הוא שליחו של הבעלים למסרו לו – וכלשון הרא"ש הנ"ל דטעם‬ ‫עושה סחורה בפרת חבירו רק החסרון חיוב השמירה דא"א לבוא רק ע"י קנין –‬ ‫דברי ר' יוסי דשליח הבעלים הוא – דהרי הוא עושה השמירה המוטל עליו אף‬ ‫וממילא נתחייב להראשון ‪ -‬אבל לא על דרך האבני חושן ממש אלא דגם בשומר‬ ‫שקיבל עליו אחריות יותר – ועוד יותר מספק"ל בשיטמ"ק הנ"ל בפ"ת – אם‬ ‫שמסר לשומר יש לדון בזה פלוגתת ר"י ורבנן כמ"ש התוס' והרמב"ן דגם לשומר‬ ‫הבעלים חייב לשלם לו השכר [אלא שנתקשה שם הפ"ת בזה דהרי אינו רק‬ ‫יש לו קנין הגוף למסרו‪.‬‬ ‫מבריח ארי] – אבל באינשורענס דאינו מוסר כלום להם – והריוח בא על ידו יש‬ ‫לומר דבזה אין אומרים אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו – ולרבנן דקנייה‬ ‫אולם מדברי האו"ש הלכות שכירות פרק ה הלכה ו – ח –שדן בשוכר שעשה‬ ‫לי' לפטורא מגוף הפרה ולא ס"ל דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו גם‬ ‫אינשורענס על הבית למי שייך דמי הביטחון עיי"ש שכ' אחר שהביא הדין של‬ ‫בש"ח שמסר לש"ש – הריוח שלו‬ ‫כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וז"ל אולם יש לחלק‪ ,‬דהתם כי‬ ‫ובני' הראשון יש עוד צד לפטורא מדברי הגמ' והראשונים ב"מ מ"ב‪ :‬דכשאין‬ ‫קא משאיל הרי אינו משאיל בשביל שיתן לו הדמים בשתמות הפרה‪ ,‬רק רצונו‬ ‫הראשון שומר כלל לא שייך כלל בזה אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו‬ ‫שיהיה שואל ותחזור הפרה בעינא‪ ,‬ודמי השכירות שנתן שוה לו מה שהוא נותן‬ ‫והארכנו בזה וכאן אקצר כי אין הגליון מספיק‪.‬‬ ‫חנם להשואל לעשות מלאכתו‪ ,‬או דמשלם לו עבור דטבא עביד ליה‪ ,‬או דניחא‬ ‫ליה שיחזיק לו טובה‪ ,‬והאונס דאירע הוא על צד הבלתי מכוון‪ ,‬משא"כ כאן‬ ‫ובזה נראה לעניית דעתי לדינא בשני הנידונים דהשוכר מקבל דמי הביטוח‬ ‫הדמים שנותן לחברת האחריות הוא רק כדי שישלמו אם ישרף הבית‪ ,‬ועל זה‬ ‫וכן בני' הראשון – ל"מ לדעת הרמב"ן דהטעם דאין הלה עושה סחורה בפרתו‬ ‫יהיב הדמים להם‪ ,‬אין מן הסברא לומר שלבעל הבית יהיה שייך הדמים‪ ,‬זה יהיב‬ ‫של חבירו דבעי קנין הגוף – הכא שהוא רק דמי ביטוח בעלמא לא בעי קנין‬ ‫דמי וזה שקיל‪ ,‬אטו ע"ז קא יהיב דמי הבטחון‪ ,‬כן נראה‪ ,‬ומצאתי בשו"ת שואל‬ ‫הגוף וכן לפי דעת האו"ש דלא מסתבר שיהא הוא נותן דמים ואידך ירויח – ואף‬ ‫ומשיב מהד"ת חלק ג' סימן קכ"ח הביא שד"ת כזה היה לפני חכמי ב"ד דבראדי‪,‬‬ ‫שחכמי בראד עשו פשרה המעיין בדבריהם יראה דלא היה דמי ביטוח בעלמא‬ ‫והורו ששני שלישים יהיה שייך לבעל הבית ושליש להשוכר‪ ,‬ועיי"ש שחקר‬ ‫רק היה שומרים הבית ממש א"כ מש"ה מספק"ל דשמא גם בזה אומרים אין הלה‬ ‫טעמם‪ ,‬ופשיט דהוי מדמי להך דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה‬ ‫עושה סחורה בפרתו של חבירו או דשונה הדין משום דדמים הוא נותן‬ ‫כו'‪ ,‬רק משום דיש לחלק כמו שחלקנו לכן עשו פשרה‪ ,‬עכ"ל א"כ לכאורה נראה‬ ‫ובזה אסיים והרבה ממה שקראנו יש כאן כי באנו בקוצר‪.‬‬ ‫דספיקתם די"ל דלר' יוסי דס"ל דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו – רק‬ ‫*‬ ‫ביאורים ועיונים בדיני גזילה‬ ‫ולכאורה יש להוכיח ממ”ש התוס’ (מא‪ :‬ד”ה חדא לומר לך) דא”א לחייב את‬ ‫הרב דצוק משה שטארק‪-‬ראש הכולל דמשק אליעזר‪ -‬גוזל ע”מ ללשם האם חייב‬ ‫השואל שלא מדעת משעת הגבהה‪ ,‬דעדיין לא חשיב כל הנאה שלו‪ ,‬א”כ ה”ה‬ ‫הגוזל ע”מ לשלם‪ ,‬דכיון שנוטלו שלא לדעת לא חשיב כל הנאה שלו‪.‬‬ ‫באונסים (סימן שמ”ח)‬ ‫ויש לדחות‪ ,‬דאפשר דדברי תוס’ המה למ”ד שליחות יד צריכה חיסרון‪,‬‬ ‫חיוב שומר הגוזל ע”מ לשלם הוא מדין שליחות יד‬ ‫אבל לדידן דפסקינן כמ”ד דשליחות יד אינה צריכה חיסרון‪ ,‬כיון דגילתה‬ ‫הגוזל מחבירו ע”מ לשלם‪ ,‬כתבו הריטב”א והרשב”א בב”מ (דף מ”א ע”א) דאינו‬ ‫התורה דבשליחות יד חייב אף בלי חיסרון‪ ,‬הרי מוכח דחשיב כל הנאה שלו אף‬ ‫חייב מדין גזלן‪ ,‬אלא מטעם שליחות יד‪ ,‬והביאו הקצוה”ח סימן שמ”ח (סק”א)‬ ‫בהגבהתו‪ ,‬וא”כ יש לחייבו גם הגוזל ע”מ לשלם‪.‬‬ ‫ונתיה”מ כאן (סק”ד)‪ .‬ולפי”ז אדם שאינו שומר שגזל ע”מ לשלם אין בו חיוב גזלן‪.‬‬ ‫שואל שלא מדעת דעת הטור ושו”ע שאינו חייב עד שישתמש ודעת‬ ‫מו”מ אם אפשר לחייב אדם שאינו שומר מדין שואל שכל הנאה שלו‬ ‫הנמוק”י דחייב משעת הגבהה‬ ‫ויש לדון האם יכולים לחייבו מדין שואל‪ ,‬דהרי לקח לעצמו חפץ שיהא כל‬ ‫הנאה שלו‪ ,‬ואף שדעתו לשלם חשיב החפץ אצלו לכל הנאתו‪ ,‬וכדמוכח מגמ’‬ ‫ולכאורה מצינו מחלוקת בזה בין הפוסקים‪ .‬דשיטת הטור והשו”ע (ס”א)‬ ‫דף מ”א ע”ב דאמר רבא דיש לחייב כל שולח יד מטעם כל הנאה שלו‪ ,‬ולהני‬ ‫דשואל שלא מדעת אינו חייב עד שישתמש‪ ,‬וביארו הב”ח והסמ”ע דמקור דינם‬ ‫ראשונים החיוב דשלח”י נאמר בנוטלו ע”מ לשלם‪.‬‬ ‫הוא מתוס’ הנ”ל‪ ,‬דדוקא שואל מדעת נחשב שכל הנאה שלו משעת הגבהה‪,‬‬ ‫אבל שואל שלא מדעת לא חשיב כל הנאה שלו עד שישתמש‪ .‬ואף שכתבו‬ ‫והנה לאחר שהשתמש‪ ,‬לכו”ע חייב מטעם שואל כמ”ש הנתתיה”מ (סק”ג)‬ ‫התוס' זאת דוקא למ"ד שליחות יד צריכה חסרון‪ ,‬ואנן פסקינן דשליחות יד א"צ‬ ‫דאף המשתמש בדברים שאין הבעלים מקפידין‪ ,‬שאין בהם דין גזלן‪ ,‬חייב‬ ‫חסרון‪ ,‬היינו לגבי חיוב שליחות יד ובגדרי שליחות יד‪ ,‬אבל לגבי חיוב שואל‬ ‫באונסים מצד שואל כשהשתמש‪ .‬אבל כל זמן שלא השתמש יש לדון‪.‬‬ ‫זל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫דעת המחנה אפרים שאף גזלן חיובו כיון שכל הנאה שלו‬ ‫שלא מדעת דלא שייך לחייב מכח כל הנאה שלו אלא כשכבר נשתמש‪ ,‬סברת‬ ‫אמנם במחנ”א (שם) הוכיח מרש”י בסנהדרין (עב‪ :‬ד”ה אבל למ”ד מיקנא) דחיוב‬ ‫התוס' נכונה אף לדידן‪.‬‬ ‫אונסין דגזלן הוא ג”כ מכח שכל הנאה שלו‪ ,‬וכיון דבגזלן מצינו שחייב בהגבהה‪,‬‬ ‫אמנם שיטת הר"ן הנמוק"י והריטב"א בסוגיא היא‪ ,‬דשואל שלא מדעת חייב‬ ‫ע”כ דאחר גילוי הקרא חשיב כל הנאה שלו בכל מקום משעת הגבהה‪ .‬והוכיח‬ ‫משעת הגבהה‪ ,‬אף מבלי שישתמש‪ .‬ובסברתם מפרש המחנ"א (גזילה סי"ח)‪ ,‬דכיון‬ ‫מזה כהפוסקים דשואל שלא מדעת נתחייב משעת הגבהה‪ ,‬דחשיב משעת‬ ‫דפסקינן שליחות יד א"צ חסרון‪ ,‬ממילא נתרבה מקרא דחשיב כל הנאה שלו‬ ‫הגבהה כל הנאה שלו ‪.‬‬ ‫אף קודם שהשתמש‪ ,‬וממילא אף אדם אחר שאינו שומר‪ ,‬חייב בשעת הגבהה‪,‬‬ ‫דמשעת הגבהה נחשב כל הנאה שלו‪ ,‬והוי כשואל שחייב באונסין‬ ‫ניד”ד תלוי במחלוקת הנ”ל‬ ‫ובשיעורי הגר”ש רוזובסקי (אות כ”ד) הקשה ע”ז דאיך ילפינן ממה שגילתה‬ ‫היוצא לנו‪ ,‬שאם נאמר כמ”ש המחנ”א דגם חיוב גזילה תלוי בזה שלקח את‬ ‫התורה לגבי שליחות יד לעלמא‪ ,‬הא שליחות יד הוא דין מיוחד בשומרים‪ .‬ויש‬ ‫הנאת החפץ לעצמו‪ ,‬וע”כ אחר שגילתה התורה דשליחות יד אינה צריכה חיסרון‬ ‫לתרץ דעת המחנ”א דשורש שליחות יד הוא דוקא בנטל שימוש מהפיקדון‪,‬‬ ‫איכא גילוי מילתא דאף בלקח שלא ברשות חשיב כל הנאה שלו‪ ,‬וכהפוסקים‬ ‫וכמ”ש הריטב”א (מא‪ .‬ד”ה דיקא) והר”ן (שם ד”ה אימא) דשומר שנטל ע”מ להזיק לא‬ ‫החולקים על הטור‪ ,‬יש לחייב גוזל ע”מ לשלם מדין שואל‪ .‬ולשיטת הטור דלא‬ ‫חשיב שליחות יד‪ ,‬וא”כ כיון דחייבה התורה בנוטל ע”מ להשתמש‪ ,‬ע”כ הטעם‬ ‫אמרינן דאחר שגילתה התורה דשליחות יד אינה צריכה חיסרון נלמד לעלמא‪,‬‬ ‫הוא משום דחשיב כל הנאה שלו בהגבהה גרידא‪ ,‬ואין זה דין מיוחד בשומרים‪.‬‬ ‫הגוזל ע”מ לשלם לא חשיב כל הנאה שלו ופטור מאונסים כל זמן שלא השתמש‪,‬‬ ‫ולדרך הב’ במחנ”א ורעק”א‪ ,‬גם הטור מודה לשאר הפוסקים דחשיב כל הנאה‬ ‫עוד כתב המחנ"א (הנ"ל)‪ ,‬דאפשר שגם הטור מודה דשואל שלא מדעת בעלמא‬ ‫שלו וחייב באונסים‪.‬‬ ‫מתחייב משעת הגבהה וכדעות הראשונים הנ"ל‪ ,‬ודוקא בשומר אינו חייב על‬ ‫הגבהתו עד שישתמש‪ ,‬דהגבהת שומר לא חשיב הוצאה מרשות הבעלים‪ ,‬דכל‬ ‫ולמהלך הגר”ש דטעם הפוסקים המחייבים שואל שלא מדעת משעת הגבהה‬ ‫שעומד ביד הנפקד חשיב כאילו עדיין עומד ברשות בעלים‪ .‬ובגליון רעק"א (כאן)‬ ‫אינו משום דחשיב כל הנאה שלו‪ ,‬אלא כיון דחיוב גזלן תלוי במעשה גזילה‪,‬‬ ‫מביא את דרך הב' דהמחנ"א‪.‬‬ ‫ולכו”ע הנוטל שלא מדעת לא חשיב כל הנאה שלו עד שישתמש‪ ,‬ממילא בגוזל‬ ‫ע”מ לשלם דלא חשיב גזלן‪ ,‬ליכא חיוב אונסים עד שישתמש‪.‬‬ ‫היוצא לנו מהמחנ”א‪ ,‬דבדרך א’ פליגי הטור והראשונים אם למ”ד שליחות‬ ‫יד א”צ חיסרון אפשר ללמוד מריבוי דשליחות יד לכל מגביה ע”מ להשתמש‬ ‫דחשיב כל הנאה שלו‪ .‬ולדרך הב’ כו”ע מודים דלמ”ד שליחות יד א”צ חיסרון‬ ‫דעת הדברי חיים שבגזלן לכו”ע משעת הגבהה הוי כל הנאה שלו‬ ‫נלמד משליחות יד לכל מגביה ע”מ להשתמש דחשיב כל הנאה שלו‪.‬‬ ‫בדברי חיים (אויערבאך) הל’ שומרים (ס”ח) הולך על דרך המחנ”א בביאור‬ ‫מחלוקת הטור עם שאר הראשונים‪ ,‬ומה שהוכיח המחנ”א מכל גזילה דמתחייב‬ ‫בהגבהה ע”פ רש”י בסנהדרין שהחיוב הוא משום שבא הנאה לידו‪ ,‬וע”כ דאחר‬ ‫ביאור אמאי לא לחלק בין גזילה לשאר השתמשויות‬ ‫שגילה הכתוב לגבי שליחות יד‪ ,‬חשיב כל הנאה שלו אף בשואל שלא מדעת‪,‬‬ ‫ואפשר דאף להמחנ”א א”א ללמוד דנוטל שלא לדעת מתחייב בשעת הגבהה‬ ‫דוחה הד”ח‪ ,‬דגזילת חפץ חשיב שבא לידו כל ההנאה אף למ”ד דשליחות יד‬ ‫מטעם כל הנאה שלו אלא בגזילה‪ ,‬דמחמת חומר הגזילה החמירה התורה דדי‬ ‫צריכה חסרון‪ ,‬דסברת התוס’ לחלק בין שואל מדעת לשואל שלא מדעת‪ ,‬נאמר‬ ‫במקצת כל הנאה שלו‪ ,‬אף שאינו בגדר כל הנאה שלו דשואל‪ ,‬ואין ללמוד מזה‬ ‫רק בנטל חפץ להשתמש בו‪ ,‬דהנאתו בא לו מחמת ההשתמשות בחפץ‪ ,‬ולזה‬ ‫לחייב אף בגוזל ע”מ לשלם דאינו בגדר גזלן‪ ,‬לחייבו כשואל‪ ,‬אבל קשה לומר‬ ‫מחלקין בין שואל מדעת דאנו רואין שהגיע לידו ההנאה‪ ,‬לשואל שלא מדעת‬ ‫כן‪ ,‬דא”כ אף אנו נימא דא”א ללמוד כלל לחייב איניש אחרינא כגזלן‪ ,‬דאפשר‬ ‫דעדיין לא חשיב כאילו בא לו ההנאה‪ ,‬אבל בגזילת החפץ דכונתו להשתלט על‬ ‫דחומרא זו נאמרה רק בשומרים [דע”כ מצינו דהחמירה התורה בשומר יותר‬ ‫כל החפץ וליטול לרשותו ודאי כבר בא לו ההנאה כשנטלו‪ ,‬וחשיב כל הנאה שלו‬ ‫מאיניש אחרינא] וכמו שהקשה הגר”ש‪ ,‬וע”כ דצריכין לומר דהבינו חז”ל דאיסור‬ ‫בהגבהתו אף למ”ד שליחות יד צריכה חיסרון‪ ,‬והטור יודה לזה‪.‬‬ ‫שליחות יד תלוי במה שנהנה‪ ,‬ואנו מחשיבים את שעת הגבהה כבא הנאה לידו‪,‬‬ ‫וא”כ אין מקום לחלק‪.‬‬ ‫דעת הנתיה”מ כמהלך הגר”ש רוזובסקי‬ ‫אמנם בנתיה”מ (סק”ד) מוכח דסבר כמהלך המחנ”א‪ ,‬דסברת התוס’ דלא חשיב‬ ‫מהלך הגר”ש שהחיוב משעת הגבהה הינו מדין גזלן‬ ‫כל הנאה שלו שייך אף בגזילת החפץ‪ ,‬שהרי מוקים את הגמ’ (מא‪ ):‬שלומדת‬ ‫אבל בשיעורי הגר”ש (הנ”ל) מפרש טעמא דהראשונים דשואל שלא מדעת‬ ‫שליחות יד משואל וקושיית ותירוץ התוס’‪ ,‬בנוטל ע”מ לגזול את כולו ולשלם‪,‬‬ ‫חייב משעת הגבהה‪ ,‬שהוא משום דדין גזלן אינו תלוי בקבלת הנאה‪ ,‬אלא בגזילת‬ ‫ומבואר מדבריו דגם בע”מ לגזול את כולו לא נחשב כל הנאה שלו בנטל שלא‬ ‫חפץ‪ ,‬והתוס' הנ"ל שכתבו שמצד הסברא א"א לחייב שואל שלא מדעת משעת‬ ‫מדעת‪ ,‬למ”ד דשליחות יד צריכה חיסרון‪ ,‬וכמו שהבין המחנ”א‪.‬‬ ‫הגבהה‪ ,‬היינו כשבאים לחייב מטעם שואל דחיובו מטעם כל הנאה שלו‪ ,‬וכסוגיא‬ ‫ומ”מ לא סבר הנתיה”מ כהמחנ”א במ”ש דלמ”ד שליחות יד אינה צריכה‬ ‫דהתם דקאמר רבא דלא הוצרך לכתוב הפרשה דשליחות יד ואפשר ללמוד את‬ ‫חיסרון אמרינן כיון דגלי גלי‪ ,‬דהרי הנתיה”מ (סק”א) מפרש את מ”ש הטור והשו”ע‬ ‫חיובו מפרשת שואל‪ ,‬ע"ז כתב התוס' דא"א ללמוד חיוב שואל שחיובו מטעם‬ ‫דאינו חייב עד שישתמש‪ ,‬בדברים שאין הבעלים מקפידים דליכא בהו דין גזילה‪,‬‬ ‫כל הנאה שלו‪ ,‬אלא כשכבר נשתמש‪ ,‬אבל למ”ד דשואל שלא מדעת גזלן שאלה‬ ‫ולכן אינו חייב עד שישתמש שאז מתחייב מדין שואל‪ .‬ואי נימא דלאחר שגילתה‬ ‫שלא ברשות חשיב גזילה‪ ,‬ואף המ”ד דשליחות יד צריכה חיסרון יודה דלמ”ד‬ ‫התורה דשליחות יד אינה צריכה חיסרון חשיב כל הנאה שלו משעה שהגביה‪ ,‬א”כ‬ ‫שואל שלא מדעת הוי גזלן התחייב בהגבהה‪.‬‬ ‫חל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫כיון דגלי גלי‪ ,‬א”כ אף בגוזל את כולו ע”מ לשלם לא חשיב כל הנאה שלו ואינו‬ ‫אף במשתמש בדברים שאין הבעלים מקפידים היה צריך הנתיה”מ לחייב משעת‬ ‫חייב‪.‬‬ ‫הגבהה מדין שואל‪ ,‬אלא ע”כ דדעת הנתיה”מ היא‪ ,‬דאף לדידן דפסקינן שליחות יד‬ ‫א”צ חיסרון‪ ,‬לא חשיב כל הנאה שלו עד שישתמש‪ ,‬כיון דהוה שלא לדעת וכסברת‬ ‫*‬ ‫התוס’‪ ,‬ודוקא שואל שלא מדעת בדברים שהבעלים מקפידים‪ ,‬שחיובו הוא מטעם‬ ‫הרב שמעון יהודה זילבער ‪ -‬בגדר היתר טעות עכו”ם ובדינא דלהטעותו‬ ‫גזלן‪ ,‬חייב משעת הגבהה‪ ,‬דגזלן חייב משעת הגבהה וכסברת הגר”ש‪.‬‬ ‫א ‪ -‬גדר היתר טעות עכו”ם ואבידתו‪ .‬בגמ’ (ב”ק קיג‪ ,‬ב) איתא דטעות עכו”ם‬ ‫מותר‪ ,‬וכתב הרמב”ם (פרק יא מהלכות גזילה הלכה ד) דהטעם הוא משום דהוה‬ ‫הוכחה לזה מנתיה”מ בסימן רצ”א‬ ‫כאבידת עכו”ם‪ ,‬ואבידת עכו”ם מותר שנאמר (דברים כב‪ ,‬ג) “אבידת אחיך” ולא‬ ‫ואכן כך מבואר בנתיה”מ סי’ רצ”א (סק”א)‪ ,‬שחולק על סברת המחנ”א שחיוב‬ ‫אבידת עכו”ם‪ ,‬כמבואר בגמ’ שם‪.‬‬ ‫גזילה הוא מחמת שכל הנאה שלו‪ ,‬שהרי הנתיה”מ (שם) מדייק מדברי התוס’‬ ‫ומעתה צריך לעיין בטעם ההיתר באבידת עכו”ם‪ ,‬דהא אמרינן בגמ’ (ב”מ‬ ‫(ב”ק נו‪ ):‬דחיוב גזלן הוא מחמת מעשה הגזילה‪ ,‬ומתרץ בזה את קושיית הרמב”ן‬ ‫כו‪ ,‬ב) שהלוקח אבידת ישראל על מנת לגוזלה עובר ב’לא תגזול’‪ ,‬וכיון שגזל‬ ‫והריטב”א שגזלן יתחייב גם בחיוב שואל‪ ,‬לענין שאם התייקר אחר הגזילה‬ ‫עכו”ם אסור‪ ,‬מאי שנא אבידת עכו”ם שמותר‪ .‬ובפשטות הביאור בזה הוא‪ ,‬על‬ ‫יתחייב כשעת היוקר‪.‬‬ ‫פי המבואר בבבא קמא (שם) שרק גזל עכו”ם אסור‪ ,‬אבל הפקעת הלואתו מותר‪,‬‬ ‫והמתבונן בדבריו שם יראה‪ ,‬דזה השקלא וטריא שם‪ ,‬דקושיית הראשונים‬ ‫והיינו שלא נאסר בעכו”ם אלא מעשה גזילה וחטיפה‪ ,‬אבל עושק שכרו והפקעת‬ ‫היא ע”פ סברת רש”י בסנהדרין‪ ,‬דחיוב אונסין דגזלן היא מדין שואל‪ ,‬וממילא‬ ‫הלואתו דליכא מעשה חטיפה וגזילה – מותר‪ ,‬ואם כן הוא הדין באבידה וטעות‬ ‫צריך להתחייב גם על מה שהתייקר אח”כ כדין שואל‪ ,‬ותירוץ הנתיה”מ הוא ע”פ‬ ‫של עכו”ם דליכא חטיפה ומעשה גזילה דמותר‪.‬‬ ‫סברת התוס’ בב”ק‪ ,‬דחיוב אונסין דגזלן אינו מדין שואל‪ ,‬אלא מדין השבה שיש‬ ‫שוב מצאתי בחידושי ר”מ קזיס (ב”ק שם) שכתב וז”ל‪‘ ,‬ואם תאמר מנא להו‬ ‫לכל גזלן‪ ,‬ולכן אינו חייב כשעת היוקר‪.‬‬ ‫דהפקעת הלואתו מותרת‪ ,‬יש לומר דילפי לה מאבידתו’‪ ,‬עכ”ל‪ ,‬הרי דמאבידתו‬ ‫ולפי”ז א”א לומר כסברת המחנ”א דלאחר שגילתה התורה דשליחות יד אינה‬ ‫ילפינן שלא אסרה תורה גזל עכו”ם אלא בדרך חטיפה ומעשה גזילה וכנ”ל‪.‬‬ ‫צריכה חיסרון‪ ,‬יש ללמוד מזה לכל מקום דאף שלא מדעת חשיב כל הנאה שלו‪,‬‬ ‫אלא ששיטת הרמב”ם (פרק א מהלכות גזילה ואבידה הלכה ב) שגם עושק עכו”ם‬ ‫דלהנתיה”מ חיוב גזילה תלוי בנטילת החפץ ולא בהנאה‪.‬‬ ‫אסור‪ ,‬וכתבו כמה אחרונים שדעת הרמב”ם שהפקעת הלואתו מותר‪ ,‬דאין‬ ‫וכן מבואר בנתיה”מ כאן (סק”א) דאף בשואל שלא מדעת שהוא גזלן‪ ,‬העיקר‬ ‫חילוק בין עושק עכו”ם להפקעת הלואתו‪ .‬נמצא דלהרמב”ם גזל עכו”ם אסור‬ ‫כהפוסקים דחייב משעת הגבהה‪ ,‬וסובר דאף הטור ושו”ע מודים לזה‪ ,‬ולא כתבו‬ ‫אפילו כשבא לידו בהיתירא וליכא חטיפה ומעשה גזילה‪ ,‬ואם כן צריך ביאור‬ ‫שצריך השתמשות רק בהשתמש תשמיש שאין הבעלים מקפידים‪ ,‬דלא הוי גזלן‬ ‫מאי שנא אבידת עכו”ם שמותר‪.‬‬ ‫בזה‪ .‬ואתי שפיר לשיטתו דחיוב גזילה אינו מטעם דכל הנאה שלו אלא משום‬ ‫ויש לומר דשאני אבידה‪ ,‬משום שנאבדה מרשות העכו”ם שלא על ידי‬ ‫שעשה מעשה גזילה‪.‬‬ ‫הישראל‪ ,‬מה שאין כן עושק והפקעת הלואתו נעשים על ידי הישראל‪.‬‬ ‫עוד יש לישב על פי מה שכתבו כמה אחרונים (בחידושי הגרנ”ט ב”מ סימן קנב‪,‬‬ ‫ובשיעורי ר’ שמעון שם סימן ח)‪ ,‬דהא דהלוקח אבידת ישראל על מנת לגוזלה עובר‬ ‫לדינא‬ ‫בלא תגזול‪ ,‬הוא רק מצד חיוב השבה שיש עליו‪ ,‬אבל לולי חיוב השבה הוה‬ ‫היוצא לנו לדינא בגוזל ע”מ לשלם אם יש לחייבו מטעם שואל‪:‬‬ ‫כלאחר יאוש ואינו בכלל גזילה‪.‬‬ ‫אם השתמש‪ ,‬לכו”ע חייב באונסים‪.‬‬ ‫ב ‪ -‬להטעותו‪ .‬נחלקו הראשונים אם מותר להטעות עכו”ם‪ ,‬הרמב”ם (פרק ז‬ ‫כל זמן שלא השתמש‪,‬‬ ‫מהלכות גניבה הלכה ח) כתב וז”ל‪‘ ,‬וכן אסור להטעות את הגוי בחשבון‪ ,‬אלא ידקדק‬ ‫עמו‪ ,‬שנאמר‪ ,‬וחשב עם קונהו – אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך‪ ,‬קל וחומר‬ ‫לסברת הדברי חיים הגוזל חפץ כו”ע מודים דחשיב כל הנאה שלו וחייב‬ ‫לגוי שאינו כבוש תחת ידיך‪ ,‬והרי הוא אומר‪ ,‬כי תועבת ה’ אלקיך כל עושה‬ ‫באונסים‪.‬‬ ‫אלה כל עושה עול – מכל מקום’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬עוד כתב הרמב”ם (פרק יא מהלכות גזילה‬ ‫לדעת המחנ”א בדרך הא’‪ ,‬תלוי במחלוקת הטור ושו”ע ושאר פוסקים‪ ,‬אי‬ ‫ואבידה הלכה ד ‪ -‬ה) וז”ל‪‘ ,‬טעות הגוי כאבידתו ומותרת‪ ,‬והוא שטעה מעצמו‪ ,‬אבל‬ ‫שואל שלא מדעת חייב משעת הגבהה‪ ,‬דלטור ושו”ע דאינו חייב עד שישתמש‪,‬‬ ‫להטעותו אסור‪ .‬כיצד‪ ,‬כגון שעשה הגוי חשבון וטעה‪ ,‬וצריך שיאמר לו ישראל‪,‬‬ ‫הרי מוכח דאף לדידן דפסקינן שליחות יד א”צ חיסרון לא חשיב כל הנאה‬ ‫ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך‪ ,‬כגון‬ ‫שלו‪ ,‬ממילא פטורין‪ .‬ולדעת הפוסקים שמחייבים משעת הגבהה‪ ,‬מוכח דלדידן‬ ‫זה מותר‪ ,‬אבל אם לא אמר לו כן אסור‪ ,‬שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם‬ ‫דשליחות יד א”צ חסירון חשיב כל הנאה שלו‪ ,‬וממילא אף אדם דעלמא דאינן‬ ‫שמים מתחלל’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫שומר שנוטל ע”מ לשלם חייב‪.‬‬ ‫אבל הטור (סימן שמח) כתב להדיא שמותר להטעותו בחשבון‪ ,‬וכן משמע‬ ‫ולדרך הב’ במחנ”א‪ ,‬אף הטושו”ע מודים לדידן דשליחות יד א”צ חיסרון‪,‬‬ ‫ברש”י (ב”ק קיג‪ ,‬ב ד”ה ואיבלע)‪ .‬אלא שהיש”ש (ב”ק פרק י סימן כ) ביאר שאפילו רש”י‬ ‫דאדם מעלמא חשיב כל הנאה שלו‪ ,‬וממילא חייב משעת הגבהה‪.‬‬ ‫אינו מתיר להטעותו אלא בלוקח מן העכו”ם‪ ,‬דאחר שמשך החפץ נעשו המעות‬ ‫עליו כחוב‪ ,‬ודמי להפקעת הלואתו‪ ,‬אבל כשמטעה את הגוי בחשבון כדי שהגוי‬ ‫ולדעת הנתיה”מ כו”ע מודים דהנוטל שלא לדעת לא חשיב כל הנאה שלו‬ ‫ישלם לו יותר‪ ,‬הוי כגזל ממש ואסור‪ .‬אבל המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן ד)‬ ‫עד שישתמש אפילו לדידן דפסקינן שליחות יד אינה צריכה חיסרון‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫טל‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫א) איתא בגמ’ (ב”ק סה‪ ,‬ב)‪‘ ,‬אמר רב ששת‪ ,‬הא מני בית שמאי היא דאמרי‬ ‫חולק‪ ,‬וסבירא ליה דלרש”י מותר להטעותו בכל אופן‪ ,‬ואינו אסור אלא דרך גזל‬ ‫שינוי במקומו עומדת ולא קני‪ .‬דתניא‪ ,‬נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת‪,‬‬ ‫ממשד‪.‬‬ ‫זיתים ועשאן שמן‪ ,‬תני חדא אסור ותני חדא מותר‪ .‬ואמר רב יוסף‪ ,‬תני גוריון‬ ‫ובשיטת הרמב”ם הקשה היש”ש (שם) סתירה‪ ,‬דבהלכות גניבה כתב טעם‬ ‫דמאספורק‪ ,‬בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין‪ .‬מאי טעמא דבית שמאי‪,‬‬ ‫האיסור מ’וחשב’ ומ’תועבת ה’ וכו’ כל עושה עול’‪ ,‬ובהלכות גזילה כתב הטעם‬ ‫דכתיב ‘גם’ – לרבות שינוייהם‪ ,‬ובית הלל ‘הם’ – ולא שינוייהם ‪ ,‬ע”כ‪.‬‬ ‫משום חילול השם‪ .‬ונראה שהיש”ש הבין‪ ,‬שמה שכתב הרמב”ם ‘וצריך שיאמר‬ ‫ובפרק הגוזל עצים (שם צג‪ ,‬א) מבואר‪ ,‬שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל‬ ‫לו הישראל‪ ,‬ראה שעל חשבונך אני סומך’‪ ,‬קאי אלהטעותו‪ ,‬ועל זה כתב שאסור‬ ‫לענין אתנן‪ ,‬הוא גם לענין גזילה‪ .‬ולכאורה לפי זה‪ ,‬כל שנוי דמהני לענין גזילה‬ ‫משום חילול השם‪ .‬אולם פשטות כוונת הרמב”ם דאפילו כשטעה העכו”ם‬ ‫מהני גם לענין אתנן‪ ,‬ואם כן טלה ונעשה איל בהמה והזקינה דהוי שנוי לענין‬ ‫מעצמו צריך שיאמר לו כן‪ ,‬דאם לא כן אסור משום חילול השם‪ ,‬דאיכא למיחש‬ ‫גזילה‪ ,‬הוי שנוי גם לענין אתנן‪.‬‬ ‫שמא נתכוין הגוי לבדקו‪ ,‬וכן ביאר המחנה אפרים (שם)‪ .‬ולפי זה אין סתירה כלל‬ ‫אבל מצינו שהראשונים חילקו בזה‪ .‬וז”ל התוס’ רי”ד (שם סה‪ ,‬ב)‪‘ ,‬קשיא לי‪,‬‬ ‫בדברי הרמב”ם‪ ,‬דלהטעותו אסור משום ‘וחשב’ ו’תועבת ה’’‪ ,‬והא דחייב לומר לו‬ ‫ולר’ אלעאי דאמר טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור הוי שנוי‪ ,‬אילו נתן לה טלה‬ ‫שסומך על חשבונו אף כשטועה מעצמו‪ ,‬זהו מפני חשש חילול ה’‪.‬‬ ‫ועגל באתננה ונעשה איל ושור כשרים הן למזבח לבית הלל‪ ,‬בתמיה‪ .‬והרי כיון‬ ‫ג ‪ -‬גדר האיסור להטעותו‪ .‬פשטות דברי הרמב”ם דאסור משום שנחשב כגזל‬ ‫שנפסלו בעודן כבש ועגל שוב אין להם תקנה‪ ,‬אלמא אין דין המזבח ודין הגזלה‬ ‫עכו”ם‪ ,‬וכן ביאר היש”ש (שם)ה דבדרך משא ומתן אסורה הפקעת הלואתו‪ ,‬וציין‬ ‫שוים‪ ,‬דאף על גב דלגבי מזבח שנוי במקומו עומד לענין גזלה הוי שנוי‪ ,‬הכי נמי‬ ‫הש”ך (שם ס”ק ג) לדבריו‪ .‬אבל המרדכי (רמז קנח) כתב וז”ל‪‘ ,‬פירש ראבי”ה דדוקא‬ ‫נימא לבית שמאי‪ ,‬והיכי ילפינן גזלה ממזבח‪ .‬תשובה‪ ,‬בודאי בשנוי הבא מאליו‬ ‫כשהכנעני טועה בעצמו אבל לא שמטעהו‪ ,‬דהא אמר שמואל פרק גיד הנשה‬ ‫אין דינן שוין‪ ,‬אבל בשנוי מעשה דהוא שנוי חשוב‪ ,‬כי היכי דחשיב לענין גזלה‬ ‫(חולין צד‪ ,‬א)‪ ,‬אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של כנעני‪ ,‬ולא יהא דעתו‬ ‫חשיב נמי לענין מזבח‪ ,‬ולא דמי שנוי הבא מאליו לשנוי הבא בידים‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫חמור מממונו’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬וכן כתבו המחנה אפרים (שם) והשער משפט (שם ס”ק ב)‬ ‫ומבואר דלענין אתנן בעינן שישתנה שנוי חשוב‪ ,‬ולענין גזילה לא בעינן שנוי‬ ‫שאינו בכלל גזילהו‪.‬‬ ‫חשוב‪ .‬וכן כתב הריטב”א (עבודה זרה מו‪ ,‬א ד”ה שכן) וז”ל‪ ,‬שכן לא נשתנו מברייתן‬ ‫ולכאורה תלוי בהנ”ל בטעם היתר אבידת עכו”ם‪ ,‬שאם התורה לא אסרה‬ ‫– פירוש‪ ,‬וגידול בהמה לא חשיב שינוי בענין זה‪ ,‬ואף על גב דחשיב שינוי לענין‬ ‫אלא דרך חטיפה ומעשה גזילה‪ ,‬יש לומר שגם להטעותו אינו בכלל גזילה‪ ,‬דאינו‬ ‫גזל אליבא דרבי אלעאי‪ ,‬כדאיתא בפרק הגוזל (ב”ק צו‪ ,‬ב)‪ ,‬שאני התם דאייתר קרא‬ ‫בדרך חטיפה ומעשה גזילה‪ .‬אבל אם טעם ההיתר באבידה הוא משום שלא‬ ‫להכי‪‘ ,‬אשר גזל’ – כעין שגזל יחזיר‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫נאבד מהעכו”ם על ידי הישראל‪ ,‬מסתבר לומר שלהטעותו הוי בכלל גזילה‪,‬‬ ‫וגדר הדבר הוא‪ ,‬שבאתנן בעינן שישתנה הדבר לגמרי כדי שלא יהיה עליו‬ ‫שהממון יוצא מרשותו על ידי הישראל‪[ .‬ובזה אפשר לבאר גם את דברי היש”ש‬ ‫דין אתנן‪ ,‬דכיון שכבר חל עליו שם אתנן לא פקע אלא בשינוי גמור‪ .‬אבל בגזילה‬ ‫והש”ך הנ”ל דבדרך מקח גרע‪ ,‬ודו”ק]‪.‬‬ ‫ילפינן שאינו חייב להשיבה רק אם הוא כעין שגזל‪ ,‬וכל שנשתנה קצת שוב‬ ‫*‬ ‫לא הוי כעין שגזל ואינו חייב להשיבה‪ ,‬וכיון דאינו חייב להשיבה ממילא קנאה‬ ‫הרב מנשה פרץ מייזעלס – ראה”כ אהל המפשט‪-‬דיני הרי לשך לפניך בגזלן‬ ‫בשנוי כמבואר באחרונים‪.‬‬ ‫ואם כן בנידון דידן גם כן‪ ,‬אפילו שלא נשתנה כל הטלפון או המחשב לגמרי‪,‬‬ ‫שאלה‪ .‬אחד שגנב טלפון או מחשב‪ ,‬וכפי שנהוג לאחרונה שהטלפון מקבל‬ ‫מכל מקום כיון שאינו ממש כעין שגזל – קנאו בשנוי‪ ,‬ושוב אינו יכול לומר לו‬ ‫אפדעיד”ט על ידי היצרנים שמשפרים כמה דברים‪ ,‬ומתקנים באג”ס‪ ,‬ומוספים‬ ‫הרי שלך לפניך‪ ,‬וגם הבעלים אינם יכולים לתבוע רק דמים ולא את הטלפון‬ ‫עפפ”ס וכדומה‪ ,‬וכל זה הוא שנוי למעלויתא‪ ,‬והשאלה היא אם קנאו בשנוי‬ ‫בעצמו‪.‬‬ ‫על ידי זה‪ .‬וכן יש לדון להיפך‪ ,‬אם האפדעי”ט החדש מחק איזה עפ”פ או סגר‬ ‫אכן נראה דעדיין יש מקום לדון בזה‪ ,‬דאפשר שדוקא בטלה ונעשה איל מהני‬ ‫איזה נומבער”ס [כגון שלא יוכל להתקשר ל‪ AI-‬וכדומה]‪ ,‬האם יכול הגנב לומר‬ ‫השינוי משום שכל הבהמה נשתנתה‪ ,‬ואפילו שאין זה שנוי גמור כיון שהוא שנוי‬ ‫לבעלים הרי שלך לפניך‪ ,‬או שדומה לנכחש הכחשה דלא הדרא‪.‬‬ ‫דממילא או שאר סברות שכתבו הראשונים‪ ,‬מכל מקום הוי שנוי בכולו‪ .‬אבל‬ ‫תשובה‪ .‬מתחילה יש לברר גדר שנוי לענין גזילה‪ ,‬האם בעינן שנוי גמור בכל‬ ‫בנידון דידן לא נשתנה כל הטלפון או המחשב‪ ,‬אלא רק חלק מהשימוש נשתנה‪,‬‬ ‫החפץ‪ ,‬או סגי בשנוי באיזה שימוש של החפץ‪ ,‬דזהו נידון דידן‪ ,‬שהשנוי בעפ”פ‬ ‫ומהיכי תיתי לומר דגם זה נחשב שינוי‪.‬‬ ‫הוא רק שנוי בשימושי החפץ ולא נשתנה כל החפץ‪ ,‬וכן יש לברר אם יש חילוק‬ ‫ב) ונראה לענ”ד שדבר זה שנוי במחלוקת‪ .‬דבגמ’ בבא קמא (צז‪ ,‬א) נחלקו רב‬ ‫בזה בין שנוי למעלותא או לגריעותא‪.‬‬ ‫הונא ורב יהודה במטבע שפסלתו מלכות אם חשיב שינוי או יכול לומר הרי שלך‬ ‫לפניך‪ ,‬רב הונא סבירא ליה שיכול לומר הרי שלך לפניך‪ ,‬ורב יהודה סבירא ליה‬ ‫ד‪ .‬ועיין עוד בתוס’ (שם ד”ה יכול יגלום) שפירשו דהא דילפינן מ’וחשב’ דאסור לגלום עליו‪ ,‬היינו דאסור‬ ‫שמשלם כשעת הגזילה‪ .‬ובפשטות המחלוקת היא אם פסלתו מלכות חשיב היזק‬ ‫להטעותו ולתת לו פחות‪ ,‬אולם משמע שם דמיירי דוקא במקום שהעכו”ם יודע שגוזל ועושה עצמו‬ ‫הניכר או לא‪ .‬וברמב”ם (פרק ג מהלכות גזלה הלכה ד) פסק כרב יהודה שמשלם כשעת‬ ‫כאינו יודע‪ .‬ועיין מה שכתב בזה בתשובות חוט המשולש (להקדושת יו”ט‪ ,‬סימן טו)‪.‬‬ ‫גזילה‪ ,‬והרא”ש (שם פרק ט סימן י) פסק כרב הונא דאומר לו הרי שלך לפניך‪.‬‬ ‫ה‪ .‬וז”ל היש”ש‪‘ ,‬ואף דהפקעת הלואתו שרי היינו מה שאתה חייב לשלם לו או דרך מכס או דרך‬ ‫חוב‪ ,‬אבל מה שהוא בעת המקח דומה לגוזל כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו‪ ,‬והיינו אתה גוזל‬ ‫ובהמשך הגמ’ שם (עמ’ ב) פליגי רב ושמואל במלוה לחבירו על המטבע‬ ‫זהב משלו’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫ופסלתו מלכות‪ ,‬אם יכול לשלם לו במטבע שנפסל‪ .‬ופירשו תוס’ (שם ד”ה אי הכי)‬ ‫ו‪ .‬ובאמת מצינו בדברי הראשונים שכתבו דגניבת דעת הוי בכלל גניבה‪ ,‬עיין בריטב”א (חולין שם ד”ה‬ ‫דנחלקו אם המטבע היוצא במישן יש לו שם מטבע או לא‪ ,‬דרב סבירא ליה שאין‬ ‫כדאמר) בשם בעלי ההתוס’‪ ,‬וביראים (סימן קכד)‪ ,‬ובסמ”ג (לאוין קנה)‪ .‬אולם הרמב”ם הביאו רק בהלכות‬ ‫על זה שם מטבע‪ ,‬ושמואל סבירא ליה שאם יוצא במישן יש עליו שם מטבע‪.‬‬ ‫דיעות (פרק ב הלכה ו)‪ ,‬משמע דסבירא ליה שאינו מדיני גניבה‪.‬‬ ‫מ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫דהיה נסכא ונשאר נסכא‪ ,‬ורק הפסיד את השימוש שבו‪ ,‬ובזה פטור‪ ,‬דאין חיוב‬ ‫ופירשו רש”י (שם ד”ה נותן) ותוס’ (שם עמ’ א ד”ה המלוה)‪ ,‬דלכולי עלמא אם הלווהו‬ ‫מזיק בלא חסרון בגוף הדבר הניזוק‪.‬‬ ‫מטבע יכול לשלם לו מטבע הנפסל‪ ,‬ונחלקו רק היכא שהלווהו פרגמטיא על‬ ‫הגענו‪ ,‬דלשיטת רב הונא הצורה של המטבע היא בגדר שימוש גרידא‪ ,‬ואם‬ ‫מנת שישלם לו באותה מטבע‪ .‬והתוס’ כתבו הטעם‪ ,‬דבמלוה הכלל הוא דמה‬ ‫כן לדעת הרמ”א (סימן שסג סעיף א) דסבירא ליה בפסלתו מלכות שאומר לו הרי‬ ‫שהלוהו משלם לו‪ ,‬ואינו חייב להחזיר אלא את אותו סוג שלוה [עיין בקובץ‬ ‫שלך לפניך‪ ,‬אם כן בכל שינוי בשימושי החפץ כמו השתנות בעפ”פ ואפדעי”ט‬ ‫שיעורים (שם אות קלא) בביאור הדבר]‪.‬‬ ‫בפראגראם וכדו’‪ ,‬יכול לומר הרי שלך לפניךח‪.‬‬ ‫וכתבו התוס’ (שם) והרא”ש (שם) ושאר ראשונים‪ ,‬דפלוגתת רב ושמואל אתיא‬ ‫ג) אכן הרשב”א (שם צח‪ ,‬א ד”ה אמר רבה השף) כתב כדברי התוס’ שרבה סבירא‬ ‫רק לפי שיטת רב הונא‪ ,‬דלשיטת רב יהודה שאין יכול לומר הרי שלך לפניך‬ ‫ליה כרב הונא שפסלתו מלכות לא חשיב שנוי‪ ,‬ומכל מקום כתב דבשף מטבע‬ ‫על מטבע שנפסלה‪ ,‬בוודאי שאינו יכול לשלם הלואתו במטבע שנפסלה‪ ,‬ואינו‬ ‫הוי שנוי לכולי עלמא‪ ,‬וז”ל‪‘ ,‬אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור‪ ,‬מאי טעמא‪,‬‬ ‫בכלל מה שהלוהו משלם לו דלא חשיב כלל אותו סוג שלוה‪ ,‬אבל לפי רב הונא‪,‬‬ ‫דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי‪ .‬ורבה כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו‬ ‫אפילו לשיטת רב דסבירא ליה שמטבע שנפסלה אינה מטבע‪ ,‬מכל מקום נחשב‬ ‫פסלתו מלכות ואינו יוצא אותה מטבע בשום מקום יכול לומר הרי שלך לפניך‪,‬‬ ‫דמחזיר לו את מה שגזל‪.‬‬ ‫דאילו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום‪ ,‬שצורתו‬ ‫ולכאורה צריך ביאור‪ ,‬דלשיטת רב שמטבע שנפסלה אינה חשובה מטבע‪,‬‬ ‫נתבטלה ופסלתו מלכות כנסדק‪.‬‬ ‫ודאי דחשיב שנוי כיון שאינה מטבע‪ ,‬ואיך כתבו הראשונים דסבירא ליה בהא‬ ‫ולדידי קשיא לי‪ ,‬דהא אמרינן לעיל זוזי ועבדינהו נסכא קני‪ ,‬וכששף אותו‬ ‫כרב הונא דאומר לו הרי שלך לפניך‪ .‬ועל כרחך היינו משום דלא חשיב שנוי‬ ‫ומחייה בקורנסא הרי בטל צורתו ונעשה נסכא‪ ,‬וזוזי הוא דבעי לשלומי ליה‪,‬‬ ‫הניכר‪ ,‬רק דלענין מה שהלווהו משלם לו לא איכפת לן אם אין השינוי הניכר‪,‬‬ ‫והתם לא אשכחן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא‪ .‬יש לומר דהתם‬ ‫דכיון שמלוה להוצאה ניתנה וכבר קנה המעות‪ ,‬שוב אינו יכול לשלם במטבע‬ ‫בדנחית ליה בגזלונותא ולענין קנייה בשינוי‪ ,‬והכא לענין נזקין דאמר ליה מאי‬ ‫שנפסלה אף אם היא מאותו סוג שלווה‪ ,‬וכיון שרב סובר דלא חשיב מטבע אף‬ ‫אפסדתיך’‪ ,‬עכ”ל הרשב”א‪.‬‬ ‫על פי שיוצאה במישן‪ ,‬ממילא אינה נחשבת מאותו הסוג שלוה‪.‬‬ ‫ודבריו צריכים ביאור‪ ,‬שאם בשף מטבע לכולי עלמא חשיב שינוי ואינו‬ ‫ונראה שהביאור בזה הוא‪ ,‬שלפי תוס’ המחלוקת של רב הונא ורב יהודה‬ ‫תלוי במחלוקת רב הונא ורב יהודה‪ ,‬אם כן מה ההכרח לומר שרבה שפוטר את‬ ‫בדין מטבע שנפסלה היא בגדר המהות של מטבע‪ ,‬אם חשבינן לה כנסכא שיש‬ ‫השף מטבע מדין מזיק‪ ,‬סבירא ליה כרב הונא בפסלתו מלכות‪ ,‬הלא שף גם לרב‬ ‫בו שימוש של מטבע‪ ,‬או דחשבינן ליה כמהות חדשה של מטבע‪ .‬דלרב יהודה‬ ‫הונא חשיב שינוי‪ ,‬ומכל מקום חזינן דפטור משום מזיק‪ ,‬ואם כן גם לרב יהודה‬ ‫יש למטבע גדר של מטבע ולא של נסכא‪ ,‬ולכן כשנפסלה חשיב שינוי ואינו‬ ‫שפסלתו מלכות חשיב שינוי‪ ,‬שפיר אפשר שיפטור שף משום מזיק‪.‬‬ ‫יכול להחזירה‪ .‬אבל רב הונא סבירא ליה שמטבע הוא בעצם נסכא גרידא‪ ,‬רק‬ ‫ועל כרחך צריך לומר שהרשב”א סבירא ליה כמו שביארנו בדעת התוס’‪,‬‬ ‫שיש עליו צורה שעל ידה יש עוד שימושים שיכולים לעשות בנסכא‪ ,‬ומשום‬ ‫שהמחלוקת של רב הונא ורב יהודה היא בגדר מטבע‪ ,‬דלרב יהודה המהות‬ ‫הכי לא חשיב שנוי כשנפסלה אף על פי שכבר אין לה שם מטבע‪ ,‬דמכל מקום‬ ‫של מטבע היא הצורה ולרב הונא הנסכא‪ ,‬ומכל מקום אם נשתנתה הצורה על‬ ‫נשאר נסכא כמו שהיה מקודם‪ ,‬דכל מטבע במהותו אינו אלא נסכא‪ ,‬וחשיב דמה‬ ‫ידי פחת וכדו’‪ ,‬אפילו לרב הונא שגדר השינוי הוא בשימושים של המטבע ולא‬ ‫שהלוהו משלם לו‪.‬‬ ‫בנסכא‪ ,‬מכל מקום חשיב שינוי‪ ,‬אבל פסלתו מלכות לא הוי שינוי לרב הונא דלא‬ ‫וכן מוכח בדברי התוס’ לעיל (צח‪ ,‬א ד”ה השף) אהא דאמר רבה דשף מטבע של‬ ‫נשתנה כלום במהות המטבע‪.‬‬ ‫חבירו פטור‪ ,‬מאי טעמא כיון דלא עביד מידי‪ .‬וכתבו תוס’ וז”ל‪ ,‬נראה דרבה סבר‬ ‫ובחידושי הגר”ח השלם (שם סימן קה בסוף דבריו) ביאר הדבר היטב‪ ,‬דפסלתו‬ ‫פסלתו מלכות לא הוי כנסדק‪ ,‬דאי הוי כנסדק כל שכן דשף מטבע הוי כנסדק‪,‬‬ ‫מלכות הוא שינוי שאינו בגוף החפץ‪ ,‬אלא שאירע דבר מבחוץ שמבטל את‬ ‫כיון דחסריה טובא‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ולכאורה אם נאמר שהמחלוקת של רב הונא ורב‬ ‫שימושי החפץ‪ ,‬ושינוי כי האי לא חשיב רק אם הוא שינוי בעצמות הדבר‪ ,‬ואם‬ ‫יהודה היא רק אם פסלתו מלכות חשיב היזק ניכר או לא‪ ,‬אם כן בשף שניכר‬ ‫מהות המטבע היא הצורה‪ ,‬אז חשיב שינוי אפילו שלא נשתנה כלום בגוף הדבר‬ ‫הזיקו היה צריך להיות דלכולי עלמא שנוי גמור הוא וחייב‪ .‬אלא על כרחך דעת‬ ‫ממש‪ ,‬שצורה שאינה ניתנת להוצאה אינה כלום‪ .‬אבל אם המהות של מטבע זה‬ ‫תוס’ כמו שנתבאר‪ ,‬דעיקר מחלוקתם היא בגדר מטבע‪ ,‬אם הוי בגדר נסכא עם‬ ‫נסכא‪ ,‬לא שייך לומר שפסלתו מלכות חשיב שינוי‪ ,‬כיון שלא נשתנה בגוף הדבר‬ ‫שימוש של מטבע‪ ,‬או דהוי בגדר של מטבע‪.‬‬ ‫כלום שנשאר נסכא כמו שהיה‪ ,‬אבל בוודאי שינוי הנעשה בגופו ממש‪ ,‬אפילו‬ ‫ויסוד דברי רבה בשף מטבע הוא‪ ,‬כמו שכתב הנתיבות המשפט (סימן שמ‬ ‫שאינו שינוי רק בשימושי החפץ – חשיב שינוי‪ ,‬ומשום הכי שף מטבע חשיב שינוי‬ ‫ס”ק ג)‪ ,‬שמכה בהמה ישלמנה נאמר רק כשחיסר בגוף הדבר‪ ,‬וכל זמן שגוף‬ ‫לכולי עלמא‪ .‬ורק לענין מזיק לא סגי בזה‪ ,‬דבעינן שיהיה שינוי בגופו ובמהותו של‬ ‫הדבר הוא בשלימות אינו חייב על ההיזק אפילו אם הוזל על ידי הזיקו‪ ,‬דמכל‬ ‫הדבר דוקא ולא בשימושי הדבר‪ ,‬וכמו שנתבאר בנתיבות המשפט הנ”ל‪.‬‬ ‫מקום אין החסרון בגוף אלא בשימוש‪ .‬ולזה כתבו התוס’ שמכל מקום לדעת‬ ‫ולפי זה בנידון דידן‪ ,‬אם נעשה שינוי בגוף הדבר ממש‪ ,‬חשיב שינוי אפילו‬ ‫רב יהודה שמטבע אינה בגדר נסכא אלא בגדר מטבע‪ ,‬אם כן כששף ונשתנה‬ ‫אם הוא רק שינוי בשימוש‪ .‬אבל אם השינוי הוא שנסגר היכולת להתקשר לאיזה‬ ‫לנסכא בעלמא יש כאן חסרון בגוף הדבר ממש‪ ,‬כיון שאין כאן את הגוף שהיה‬ ‫מספר‪ ,‬שאין זה שינוי בגופו של דבר רק בהסערוויס‪ ,‬לא חשיב שינוי אפילו‬ ‫לו קודם כללז‪.‬‬ ‫לשיטת הרשב”א‪.‬‬ ‫ועל כרחך דרבה סבירא ליה כרב הונא שהגדר של מטבע זה נסכא רק שיש‬ ‫ח‪ .‬ואף לשיטת הרמב”ם הנ”ל והמחבר (שם) שבפסלתו מלכות אין יכול לומר הרי שלך לפניך‪ ,‬הרי‬ ‫בו שימוש של מטבע בגלל הצורה שבו‪ ,‬וממילא כששפו לא הזיק את גוף הדבר‬ ‫הם פוסקים כרבה גבי שף‪ ,‬ועל כרחך שחולקים על התוס’ והרא”ש‪ ,‬ולא סבירא להו שמחלוקתם של‬ ‫רב הונא ורב יהודה הוא בגדר מטבע אלא בגדר היזק ניכר‪.‬‬ ‫ז‪ .‬ולא גרע מזרקו במקום האבוד דחייב משום מזיק‪ ,‬כמו שכתב הנתיבות המשפט (סימן רצא ס”ק י)‪.‬‬ ‫אמ‬ ‫ טפשמה קמע‬ ‫שמו כלל‪ ,‬אינו קונה על ידי זה‪ .‬ולפי זה אם הגנב נתן עליה פילטער שקיבל השם‬ ‫ד) ולענין הלכה בגזל מטבע ושפה אם יכול לומר הרי שלך לפניך‪ ,‬נחלקו‬ ‫‘משומר’‪ ,‬או שסגר היכולת לשלוח טעקס’ט שנשתנה שמו ל’טאלק אנלי’‪ ,‬קונה‬ ‫האחרונים בזה‪ .‬הש”ך (סימן שפו ס”ק ז) מביא בשם הים של שלמה‪ ,‬שהדין של רבה‬ ‫אפילו לשיטת הרמ”א‪.‬‬ ‫דשף מטבע פטור הוא דווקא כשלא גזלו‪ ,‬אבל אם הגביהו חייב‪ ,‬וז”ל‪‘ ,‬מיהו היינו‬ ‫ה) אך נראה לענ”ד דלשיטת הרמב”ם והמחבר יש חילוק אם נשתנה‬ ‫דווקא שלא הגביהו וכו’‪ ,‬וכן בפוחת מטבע דווקא שלא חיסרו ולא הגביהו’ עכ”ל‪.‬‬ ‫למעליותא או לגריעותא‪ ,‬והוא בסימן שנ”ד עי’ דכתב הרמב”ם בהלכות גניבה‬ ‫אבל בקצות החושן (שם ס”ק יא) חולק וז”ל‪‘ ,‬או פחת צורתה‪ ,‬כתב בש”ך (ס”ק ז)‬ ‫(פרק א הלכה טו)‪‘ ,‬מי שגנב כלי ושברו או פחתו‪ ,‬או נשבר או נפחת מאליו‪ ,‬אין שמין‬ ‫ולא חסריה‪ ,‬אבל אגביה בין בדוחף בין בפוחת ודאי בעי למיעבד השבה‪ ,‬עכ”ל‪,‬‬ ‫לו הפחת‪ ,‬אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו‪,‬‬ ‫ונראה דגבי פוחת אפילו אגביה פטור‪ ,‬מדלא אמר רבה והני מילי דאדייה אדויי‬ ‫והכלי השבור יהיה לגנב‪ ,‬ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם‬ ‫אבל אגביה חייב אלא בדוחף לבד אמרה‪ ,‬משמע דבאחריני אפיו אגביה פטירי‪,‬‬ ‫הפחת והכפל – שומעין לו’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬ובהלכות גזלה (פרק ב הלכה טו) מוסיף הרמב”ם‬ ‫וכן הוכיח הש”ך (ס”ק יג) נגד דברי מוהרש”ל (פרק ט סימן יט)‪ ,‬שכתב גבי שורף שטר‬ ‫לבאר שזו תקנה לבעלים‪ ,‬ולכן אם לא רצו הרשות בידן‪ .‬והקשה המגיד משנה‬ ‫דאגביה חייב‪ ,‬והוכיח לנגדו מדלא אמר רבה אלא בדוחף‪ ,‬ע”ש‪ .‬ואם כן בפוחת‬ ‫(שם)‪ ,‬שאם קנאו הגנב בשינוי‪ ,‬האיך יכולים הבעלים לתבועו‪ .‬ותירץ דאולי מיירי‬ ‫נמי פטור אפילו אגביה‪.‬‬ ‫בששמו עליו‪ .‬ועיין בשלטי גיבורים (שם ד‪ ,‬א) שביאר את שיטת הרמב”ם כמו‬ ‫וטעמא דמלתא נראה לפי מה שכתבו תוס’ בפרק הגוזל (צח‪ ,‬א ד”ה השף מטבע)‬ ‫שכתב המגיד משנה‪ ,‬דמיירי בשינוי שאינו קונה‪ ,‬ומכל מקום הדין שאינו יכול‬ ‫וז”ל‪ ,‬נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק‪ ,‬דאי הוי כנסדק אם כן כל‬ ‫להחזירו בעל כרחו של הבעלים ולומר לו הרי שלך לפניך‪.‬‬ ‫שכן דשף מטבע הוי כנסדק‪ ,‬והרי חסריה טובא ואמאי פטור‪ ,‬עכ”ל‪ ,‬וכיון דשף‬ ‫ומבואר שם בשלטי הגיבורים‪ ,‬שזהו מדין ‘אין שמין’‪ ,‬וביתר ביאור כתבו‬ ‫מטבע לא הוי כנסדק אלא כפסלתו דמצי אמר הרי שלך לפניך‪ ,‬דהא בגזל מטבע‬ ‫הגר”ח והגרי”ז‪ ,‬שהדין של אין שמין שנלמד מ”חיים שנים ישלם” ומ”כאשר‬ ‫ופסלתו מלכות נמי מצי אמר הרי שלך לפניך כמו שכתבו תוס’‪ ,‬ואם כן אפילו‬ ‫גזל”‪ ,‬הוסיף דין בתשלומי גזילה שמחויב להשיבו במצב של שעת הגזילה‪,‬‬ ‫אגביה נמי פטור‪ ,‬כיון דמצי אמר הרי שלך לפניך‪.‬‬ ‫ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך גם כשאין שינוי קונה‪ ,‬כיון שהחיוב השבה הוא‬ ‫מיהו קשה בהאי דכתב הרמב”ם (בפרק ז מהלכות חובל ומזיק הלכה יא) וז”ל‪ ,‬וכן‬ ‫להשיבו ‘חיים’ ו’כאשר גזל’ דוקא‪ .‬ועיין בחידושי הגרי”ז על הרמב”ם שביאר‬ ‫המרקע דינר חבירו והעביר צורתו חייב לשלם משום גורם‪ ,‬וכן כל כיוצא בזה‪,‬‬ ‫הדבר היטב‪ ,‬שיש שינוי שהוא שינוי באתנן‪ ,‬ואז קנה החפץ ואין הבעלים יכולים‬ ‫ע”ש‪ ,‬וכיון דפסק הרמב”ם (פרק ג מהלכות גזילה הלכה ד) דפסלתו מלכות לא מצי‬ ‫לכופו להשיבו‪ .‬ויש שינוי שאינו קונה ועדיין מחויב בהשבה‪ ,‬רק שאינו יוצא‬ ‫אמר הרי שלך לפניך‪ ,‬אם כן תיפוק ליה דחייב משום מזיק ממש בשף מטבע כיון‬ ‫בחיוב השבה כיון שאינו משיבו חיים כשעת הגזילה‪ ,‬ואז הבעלים יכולים לכופו‬ ‫דהוי כנסדק‪ .‬וכן קשה בדברי השו”ע‪ ,‬שכתב (בסימן שסג סעיף א) דפסלתו מלכות‬ ‫להשיבו‪ ,‬משום שבעצם לא חשיב שינוי‪.‬‬ ‫לא מצי אמר הרי שלך לפניך‪ ,‬ואם כן למה כתב לחיובו דפוחת משום גורם‪.‬‬ ‫ולפי זה אם נשתנה הטלפון לגריעותא על ידי האפדעיט‪ ,‬אפילו שאין כאן‬ ‫ונראה דס”ל להרמב”ם כשיטת הרשב”א פרק הגוזל שם‪ ,‬ע”ש שהקשה‬ ‫שינוי השם‪ ,‬מכל מקום לא מדין שינוי קונה קאתינן‪ ,‬רק מדין ‘חיים שנים ישלם’‬ ‫בדברי רבה דפוטר פוחת‪ ,‬דהא קיימא לן גזל מטבע ועשה נסכא דהוה ליה שינוי‪,‬‬ ‫ו’כאשר גזל’ קאתינן‪ ,‬שזהו הדין של ‘אין שמין’‪ .‬ולפי זה הבעלים יכולים לתבוע‬ ‫דמעיקרא מטבע והשתא נסכא‪ ,‬ואם כן שף מטבע נמי מעיקרא מטבע והשתא‬ ‫שישלם לו דמים לקנות טלפון בלי השינוי לגריעותא‪ ,‬אבל הגזלן אין יכול לעכב‬ ‫נסכא‪ ,‬והוה ליה שינוי ממש‪ ,‬וע”ש שכתב דהוה ליה שינוי ממש‪ ,‬אלא דאפילו‬ ‫החפץ לעצמו אם רצו הבעלים את החפץ עצמו‪.‬‬ ‫הכי פטור לענין מזיק משום דאומר לו מאי חסרתיך‪ ,‬וע”ש‪ .‬ואם כן ניחא דברי‬ ‫וזהו דעת הרמב”ם דפליג על הרא”ש והתוס’‪ ,‬וסבירא ליה שדעת רבה בשף‬ ‫הרמב”ם דפסלתו מלכות לא מצי אמר הרי שלך לפניך‪ ,‬ומשום דהוה ליה כנסדק‬ ‫מטבע ודעת רב ושמואל במלוה‪ ,‬אינם סותרים לשיטת רב יהודה בפסלתו‬ ‫דלא מצי אמר הרי שלך לפניך‪ ,‬ולענין מזיק פטור משום דאומר לו מאי חסרתיך‬ ‫מלכות‪ ,‬מפני שכל שינוי לגריעותא‪ ,‬אף על פי שאינו שינוי בגופו כלל אינו יוצא‬ ‫ואין החיוב אלא משום גורם‪.‬‬ ‫ידי חיוב השבה‪ ,‬שזהו דין ‘אין שמין’ שנלמד מ’חיים שנים ישלם’‪ .‬ולפי זה גם‬ ‫ולפי זה אפשר לומר דאפילו לדעת הרמ”א בסימן שס”ג שם דבפסלתו מלכות‬ ‫שינוי לגריעותא שאינו שינוי בגופו של הטלפון רק בהסערוויס‪ ,‬יהיה תלוי בדין‬ ‫לא מצי אמר הרי שלך לפניך ולא הוי כנסדק‪ ,‬אפילו הכי בפוחת כיון דמעיקרא‬ ‫של פסלתו מלכות שנחלקו בזה המחבר והרמ”א בסימן שס”ג‪.‬‬ ‫מטבע והשתא נעשה נסכא לא מצי אמר הרי שלך לפניך היכא דאגביה‪ ,‬כיון‬ ‫דנעשה שנוי‪ ,‬והא דפטור בלא אגביה היינו משום דאומר לו מאי חסרתיך‪ .‬אלא‬ ‫דבתוס’ משמע דתלי זה בזה‪ ,‬דהיכי דלא מצי אמר הרי שלך לפניך חייב על‬ ‫העולה לדינא‪:‬‬ ‫הזיקו‪ ,‬ואם כן לדעת התוס’ אפילו אגביה בפוחת נמי אומר לו הרי שלך לפניך’‪,‬‬ ‫א – שינוי בטלפון שיש בו שינוי השם קצת‪ ,‬כגון פילטער או סגירת היכולת‬ ‫עכ”ל הקצות החושן‪.‬‬ ‫לשלוח טעקסט וכדו’‪ ,‬תלוי במחלוקת הש”ך והקצות החושן בדין שף מטבע‪,‬‬ ‫הרי שדעת הש”ך דבשף מטבע אין הגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך‪ ,‬ודעת‬ ‫אם שינוי בשימושי החפץ חשיב שינוי‪.‬‬ ‫הקצות החושן דאיכא בזה מחלוקת בין התוס’ לרשב”א‪.‬‬ ‫ב – שינוי בטלפון לגריעותא‪ ,‬אף על פי שאין בו שינוי השם אין יכול לומר‬ ‫העולה מכל האמור‪ ,‬דנידון דידן תלוי בפלוגתא של הש”ך והקצות החושן‬ ‫הרי שלך לפניך‪ .‬ומכל מקום יכול הבעלים לכופו להשיבו‪.‬‬ ‫בגזל מטבע ושפה אם קנייה בשינוי או לא‪ .‬אך עדיין צריך לפנים‪ ,‬שלפי מה‬ ‫ג – שינוי לגריעותא שאינו בגופו של הטלפון רק בהסערוויס‪ ,‬כגון סגירת‬ ‫שפסק הרמ”א (סימן שס סעיף ו) שבכל שינוי קונה בעינן שינוי השם גם כן‪ ,‬וביאר‬ ‫היכולת להתקשר ל‪ ,ai‬תלוי במחלוקת המחבר והרמ”א בדין פסלתו מלכות‪ ,‬ותן‬ ‫שם הקצות החושן (ס”ק ה) דסגי לזה שינוי השם כל דהו‪ .‬אם כן בשף מטבע‬ ‫לחכם ויחכם עוד‪.‬‬ ‫שנשתנה שמו במקצת קונה‪ ,‬אבל בשינוי שנעשה באיזה עפ”פ שלא נשתנה‬ ‫*(‬ ‫במ‬ ‫ להא יבשוי‬ ‫יושבי אהל‬ ‫משא ומתן בסוגיות האהל והמסתעף‬ ‫הרב לשום הורוויץ‪-‬כולל דמשק אליעזר‬ ‫בענין השתמשות במעות צדקה המונחים בפושקעס ‪ ,‬וחיוב שמירה ואחריות עליו‪ ,‬והשולח יד בה‪.‬‬ ‫אבל מכיון שנוהגים להשתמש במעות ישתנה הדין‪ ,‬דאי הוי כאילו לא בא ליד‬ ‫בענין הפושקעס‪ ,‬ארשום אשר העליתי בזה‪ ,‬איתא בערכין דף ו' ע''א‪ ,‬האומר‬ ‫גבאי דינו לרש''י כשולח יד ולריא''ף כלוה‪ ,‬ואי הוי כבא ליד גבאי ע''מ להשתמש‬ ‫סלע זו לצדקה מותר לשנותה‪ ,‬משבאת ליד גבאי אסור לשנותה‪ ,‬ופירש''י‬ ‫הוי לכ''ע כלוה‪ ,‬ע''כ הדין כדלהלן‪.‬‬ ‫לשנותה לצרכיו ולאחר זמן ישלם‪ ,‬ובגמ' שם מבואר עוד דע''י השימוש מתחייב‬ ‫באחריות המעות‪ ,‬ופירש''י דנעשה שולח יד בפקדון‪ ,‬עיי''ש‪[ ,‬והא דמעות צדקה‬ ‫‪-‬על מה שלוו ''גם אם החזירו'' חייבים‪ ,‬בין אי הוי כהלוואה נשאר עליהם דין‬ ‫מקרי פקדון משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט‪ ,‬ולאח''כ הוי המקדיש‬ ‫לוה‪ ,‬כמו בסי' רצ''ב ס''ז‪ ,‬ואי הוי כשליחו''י נשאר כשולח יד כמו שם ס''א‪.‬‬ ‫כשומר‪ ],‬ולכאו' קשה איך קאמר מותר לשנותה וכי מותר לשלוח יד בפקדון‪,‬‬ ‫‪-‬לפני ההשתמשות‪ ,‬אי הוי כהלוואה אז לפני שלוה תלוי במחלוקת ראשונים‬ ‫וצ''ל דהתירו חז''ל לעשות איסור‪ ,‬וכמ''ש התם טעמא‪ ,‬דיש בזה עדיפות‬ ‫בטעם החילוק בין שומר אבידה שי''ל היתר השתמשות לשומר פקדון סתם‬ ‫שמחוייב עי''ז באחריות‪[ .‬ולא ממעיט מכח לשמור ולא לחלק לעניים כמ''ש‬ ‫בהיתר השתמשות‪ ,‬דאי טעמא כמ''ש הרא''ש לחלק בין ש''ח לש''ש דנחתינן חד‬ ‫נימו''י ב''ק קי''ז ע''ש]‪.‬‬ ‫דרגא לפ''ז הכא שהוא ש''ח נעשה ש''ש‪ ,‬אבל להטעם שכ' בשם הראב''ד [והובא‬ ‫ודברי רש''י מובאים לדינא בפוסקים‪ ,‬עי' חו''ד יו''ד ק''ס סי''ח‪ ,‬ובפוסקים סי'‬ ‫להלכה בסמ''ע סי' רצ''ב ס''ק ט''ז ]‪ ,‬שי''ל פחד להשתמש י''ל דהכא כיון שאין‬ ‫רנ''ט ס''א‪ ,‬אמנם בשמ''ק ב''ק ל''ו ע''ב בשם ריא''ף כתב הטעם שמותר לשנות‪,‬‬ ‫באין לתבוע‪ ,‬וגם אם יבואו יכול לדחותם בנקל שאין לו א''כ אין לו יראה ללוות‬ ‫מפני דאמדינן דעתי' דלא נתכווין להקדיש רק על דעת שיהא מותר לשנות אם‬ ‫והוי שוא' וחייב באונסין‪ ,‬ועדיין יל''ע דבשמ''ק שם מבואר שאם יבוא עני חייב‬ ‫ירצה‪.‬‬ ‫ליתן לו מיד ואי לאו עובר על בל תאחר וא''כ י''ל יראה אם יתבעו שלא לעבור‬ ‫אעשה ‪ ,‬וצל''ע‪ .‬ואי הוי כשולח יד אז וודאי דלא מחייב אלפני זה‪ ,‬זולת אם נאמר‬ ‫והנה יל''ע בקופות שמוסדות הצדקה נותנים להניח לכאו''א בתוך ביתו‪ ,‬אם‬ ‫דכיון שמותר לשלוח בה יד הוי היתר שימוש ממש ככל לוה‪ ,‬ועיין‪.‬‬ ‫מותר ללות מהן‪ ,‬או דנחשבו כבא ליד גבאי דאסור לשנותה‪ ,‬והסברא שיהא‬ ‫נחשב כבא ליד הגבאי הוא דנחשב ככליו של לוקח ברשות מוכר דקנה בקנין‬ ‫‪-‬אחר ההלוואה על הנשאר בקופה בין אי הוי כלוה מבו' בנה''מ סק''ד וסק''י‬ ‫חצר‪[ ,‬עי' סי' ר' דנחלקו בזה‪ ,‬מ''מ בניד''ד הוי כאילו נתן המוכר רשות ללוקח‬ ‫מגמ' קידושין דכשהוציא מעט נעשה כולו כהלוואה‪ ,‬ובין אי הוי כשולח יד קיי''ל‬ ‫להעמידו דקנה‪ ,‬ואפילו להנה''מ שם דס''ל דבעינן שיאמר לו קני ג''כ י''ל דהנחת‬ ‫דהשולח יד במקצת חייב בכולה [ודלא כראב''ד]‪ ,‬וכ''ז בהגביה אבל לא הגביה‬ ‫המעות בהקופה נחשב כאמירה‪ ,‬ועיין]‪ ,‬וכן נקטו גדולי הפוסקים‪ ,‬ובתוכם הבית‬ ‫הקופה אלא נטל במקומה פטור‪ .‬ולהרמב''ם והמחבר יהי' ספק אי מעל בכולו‬ ‫יצחק והמאמר מרדכי והמהרש''ם ועוד‪ ,‬שאסור להשתמש במעות הקופות‪,‬‬ ‫דדמי לארנקי בסעיף ב עי' נה''מ ונו''כ על הרמב''ם שם‪ ,‬ודו''ק‪.‬‬ ‫[ואע''ג שהמעות אצלינו בתורת פקדון וכהיום מותר להשתמש במעות פקדון‬ ‫‪-‬על מה שהניח בקופה אח''כ לכאו' דינו כלפני השתמשות‪ ,‬ברם לטעם‬ ‫כיון שרוב עסקינו במעות כמבו' שם בש''ך וסמ''ע‪ ,‬כמשנ''ת בסי' רצ''ב ס''ז‪,‬‬ ‫הנה''מ הנ''ל דטעמא דשולח יד חייב בכולה היא משום דגילה דעתו שמשתמש‬ ‫נראה דנקטו דזהו רק בסתם מפקיד אבל הקדש עניים מי יימר שמסכימים‪,‬‬ ‫בה‪ ,‬א''כ מסברא נר' שזה מועיל גם אמה שהונח בקופה אח''כ‪.‬‬ ‫ועוד דהכא שהנפקד עצמו מניחו להקופה ואין יכולת למפקיד לצררו יש לעיין‬ ‫אי הוי כמעות מותרין‪ ,‬ולכאו' זה תלוי מהו סתמא דמילתא אם בסתמא מותר‬ ‫‪-‬הגביה הקופה ע''מ ליטול ולא נטל אי הוי כלוה וודאי הוי כלפני השתמשות‪.‬‬ ‫וצרורין אסורין‪ ,‬או סתמו אסור ומותרין מותר‪ ,‬עי' משמעות ד' רש''י בגמ' מ''ג‬ ‫ואי הוי כשולח יד ‪ ,‬מבואר בשו''ע סעי' ב' דהוי ספק ‪ ,‬אי הוי כשולח יד דחייב‬ ‫ע''א וד' סמ''ע ס''ק ט''ו‪ ,‬ועיין]‪.‬‬ ‫בכולו‪ ,‬ובזה מבואר בנה''מ שם דוודאי לא מיחייב על מה שיניח אח''כ דבזה אין‬ ‫הטעם משום שגילה דעתו שי''ל בה היתר שימוש‪ ,‬אלא חייב מגזיה''כ‪.‬‬ ‫אולם מנהג הרבה מישרא' הכשרים ללוות מהקופות לכל צרכיהם בשופי‪,‬‬ ‫[וכותבין על ניירות סכום המעות ומניחין תחתיהן]‪ ,‬ועכצ''ל בחד מהנך גווני‪,‬‬ ‫‪-‬להחליף המעות שבקופה כגון לפרוט ממטבע גדול על קטן‪ ,‬כ' הב''ח ס''ז‬ ‫א'‪-‬שאין הקופה קונה למפקיד‪ ,‬שאין נותנים רשות גמור‪ ,‬או דל''ה כאומר קני‪,‬‬ ‫בשם הגה''מ שלהחליף מעות משוי ג''כ כלוה‪ ,‬ואפי' כשמחזיר אחרים תיכף‬ ‫וכמשנ''ת דבכה''ג נחלקו אם כליו של לוקח קונים ברשות מוכר‪ ,‬ב'‪ -‬דלא קנו‬ ‫במקומם‪ ,‬בהשקפ''ר ה''ה הכא‪ ,‬ולאחה''ע יש לחלק דבעצם כתב בנה''מ ס''ק י'‬ ‫שהמציאות היום שקופות אלו הם כהפקר ומותר לכ''א ליטלו לכל צרכיו‪ ,‬ג'‪-‬לב‬ ‫שבמעות פקדון לא מועיל פרעון וחזרה דבעינן שיבוא לרשות המפקיד‪ ,‬אבל‬ ‫בי''ד מתנה שלא יקנו‪[ ,‬וכע''ז אי' בפת''ת רנ''ט ד']‪ ,‬ד'‪ -‬שהנותן נותנו ע''מ שיוכל‬ ‫בהקדש דאיהו כגזבר לכאורה מועלת השבה גם לנפקד עצמו‪[ ,‬ובשלמא כשלוה‬ ‫ללוות‪ ,‬ה'‪-‬דחשב כמעות מותרים דמותר‪ .‬נמצא לכאו' שלג' מהלכים ראשונים‬ ‫ממש מיחייב גם אם החזיר כמ''ש הנה''מ שם מד' רא''ש שהמעות עדיין עומדין‬ ‫הוי כאילו עדיין לא בא ליד גבאי ‪ ,‬משא''כ לצד ד'‪-‬ה' מותר אע''ג שכבר בא לידו‪.‬‬ ‫להוצאה אם יצטרך‪ ,‬אבל כשהחליף ועדיין לא נשתמש בה לכאו' ל''ש הך סברא‪],‬‬ ‫ועי' מחנ''א שומרים כ''ה דזיכוי למפקיד מועלת לכו''ע‪ .‬ולטעמא דשליחו''י יש‬ ‫ובזה יוצא לנו נפק''מ לדינא‪ ,‬לענין אם נאנסו המעות כגון שנשרפו‪ ,‬אם בעל‬ ‫לצדד ולומר דהחלפת מעות א''ב קפידא דהוי תשמיש שאינו מחסרו והוי כלוה‪,‬‬ ‫הקופה השומר מחויב לשלם‪ ,‬דלכאורה ל''ה אלא ש''ח דפטור באונסין וגנו''א‪,‬‬ ‫גמ‬ ‫ להא יבשוי‬ ‫אלא על כרחך שאינו יוצא ידי חובתו בפרעון עד שישמרם שמירה מעולה‬ ‫עי' רמ''א ס''א וסמ''ע שם לענין מעות וש''ך שם‪ ,‬וצ''ע‪[ .‬ולפ''ז אולי יש עדיפות‬ ‫כשומר שכר‪ ,‬דרוצה אדם בקב שלו’‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫לשלם מעות הקופה בהמטבעות שמונחים בו ‪ ,‬ולא באחרים‪ ,‬ולא נהירא]‪.‬‬ ‫ובמושכל ראשון נראה דכוונתו לחקירה של המהרי”ל דיסקין הנ”ל‪ ,‬וסבירא‬ ‫*‬ ‫ליה דאף כשמשלם מה שנגנב ממנו אין זה נחשב שעושה מלאכתו בכך‪ .‬אבל‬ ‫באמת נראה דאינו שייך לנידון דידן‪ ,‬דהחתם סופר מיירי בחיובים המוטלים על‬ ‫השומר שכר‪ ,‬וכתב דאף על פי שיש לו חיוב אחריות לשלם אם נגנב‪ ,‬מוטל עליו‬ ‫הרב יהודה אריה ליב שוויממער ‪ -‬חבורת חו"מ סטוטשין ‪ -‬בגדר שכרו לש שומר שכר‬ ‫בשו”ע (סימן שה סעיף ד) פסק‪ ,‬דשומר שכר שהתנה להיות פטור מגניבה‬ ‫גם כן חיוב שמירה‪ ,‬ואינו יוצא ידי חובתו אם לא שמרו שמירה מעולה‪.‬‬ ‫ואבידה ומשבועה‪ ,‬מהני תנאו‪ .‬ובש”ך שם (ס”ק ב) מביא מתשובת מהר”א ששון‬ ‫עוד יש לדון בזה לפי מה שכתב הנתיבות המשפט (סימן רצא ס”ק כד)‪ ,‬דאף‬ ‫(תורת אמת סימן עג) דמכל מקום מפסיד שכרו‪ .‬ובתשובת מהר”א ששון שם מבואר‪,‬‬ ‫לשיטת הרמב”ם דשומר שכר שמסר לשומר שכר אחר ונגנב פטור‪ ,‬ואף על‬ ‫דאפילו אם יש עדים שראו שנגנב‪ ,‬דנמצא שבאמת אינו חייב שבועה אפילו אם‬ ‫פי דאין לשני לשלם‪ ,‬מכל מקום פטור הראשון‪ ,‬דהרי מסרו לבן דעת ואוקים‬ ‫היה רוצה לישבע‪ ,‬מכל מקום הפסיד שכרו דלא השלים מלאכתו‪ ,‬וכפי שמצינו‬ ‫גברא בחריקאי‪ ,‬כל זה שייך דוקא בשומר שכר שאין עליו אלא חיוב שמירה‬ ‫בבבא מציעא (נח‪ ,‬א) דבני העיר ששקלו שקליהן ונגנבו בדרך‪ ,‬דאף שהשלוחים‬ ‫מעולה‪ ,‬אבל שואל שמסר לשואל חייב‪ ,‬כיון שיש על השואל חיוב אחריות‬ ‫הם שומרי שכר בהקדשות ואין להם לישבע‪ ,‬מכל מקום מפסידין שכרן דלא‬ ‫אפילו בדבר שאי אפשר לשמור ממנו‪ ,‬וכגון מתה כדרכה דחייב‪ ,‬ובזה אינו‬ ‫השלימו מלאכתן‪.‬‬ ‫יכול לומר אוקימתא לך גברא בחריקאי‪ ,‬ואם נאנס ואין לשני לשלם – חייב‬ ‫ולכאורה נראה שנדון זה תלוי בספקו של הרעק”א (מובא בדרושי וחידושי רעק”א‬ ‫הראשון לשלם‪ .‬וכן ביאר הנתיבות המשפט בסימן שד”מ (ס”ק א בסוף דבריו)‪ ,‬ואזיל‬ ‫על התורה פרשת משפטים; ומובא גם כן במהדורת אריאלי במסכת שבועות בפרק בתרא) גבי‬ ‫בזה לשיטתו בסימן ש”ג (ס”ק ב; ס”ק ה) דשומר שכר יש לו חיוב לשמור שמירה‬ ‫שומר שכר שפשע בפקדון ונעשה נס והחפץ נשאר בשלימות‪ ,‬האם מקבל שכרו‬ ‫מעולה‪ ,‬ואם שמרו אלא שאירע אונס בגוף הפקדון וגם בגופו של שומר שלא‬ ‫או לא‪ ,‬דאם השכר הוא על השמירה – הרי לא שמר‪ ,‬אבל אם השכר הוא על‬ ‫היה יכול לשמרו – פטור‪.‬‬ ‫האחריות דאם יגנב ישלמנו‪ ,‬לכאורה יש לו שכר‪.‬‬ ‫ונראה מזה דאין על השומר שכר חיוב אחריות‪ ,‬דפטור באופן שלא היה יכול‬ ‫ונראה שזה גם כן הספק של המהרי”ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה אות רמט)‬ ‫לשמרו אף על פי דהוה אונס בגופו של שומר דלא פטרתו תורה בזה‪ .‬ולכאורה‬ ‫והחשק שלמה (בבא מציעא נח‪ ,‬א ד”ה וה”נ נהי)‪ ,‬בשומר שכר ששילם על הפקדון‬ ‫פליג בזה על השיטות שהזכרנו לעיל בזה‪ ,‬דאין על השומר שכר חיוב אחריות‬ ‫שנגנב‪ ,‬דנסתפקו האם מקבל שכרו כיון דהשלים מלאכתו שאם יגנב ישלם‪ ,‬דזה‬ ‫אלא רק חיוב שמירה‪ ,‬דשכרו הוה שכר שמירה‪.‬ועיין בכתב וחותם להגרעק”א‬ ‫גם כן חלק ממלאכתו של השומר‪ ,‬או שזה שנגנב הוה חסרון בשמירת השומר‪,‬‬ ‫(תשובות וחידושים סימן יד) שכתב להדיא דשומר שמשלם יש לו שכרו‪ ,‬עיי”ש‪.‬‬ ‫וחייב לשלם הפקדון וגם מפסיד שכרו‪.‬והעולה מדבריהם שם‪ ,‬דיש לתלות ספק‬ ‫ולכאורה גם כן פושט ספיקו הנ”ל‪ ,‬דאף אם פשע ונעשה נס לבסוף והשלים‬ ‫זה במחלוקת הראב”ד והרמב”ן גבי כושרא דחיותא (הובא במגיד משנה פרק ג מהלכות‬ ‫מלאכתו‪ ,‬מקבל שכרו‪ ,‬כיון דשכרו הוא על אחריותו שאם יגנב הפקדון ישלמו‪.‬‬ ‫שכירות הלכה ו)‪ ,‬דהראב”ד סובר דכושרא דחיותא הוי ממון‪ ,‬דהיינו רועה שהיה‬ ‫אבל בקצות החושן (סימן רכז ס”ק יא בסופו) כתב‪ ,‬דאם נגנב הפקדון משומר שכר‪,‬‬ ‫יכול לקדם ברועים ומקלות ולא הציל חייב לשלם‪ ,‬ואם היה עולה שכירת רועים‬ ‫חייב לשלם ומפסיד שכרו כיון דלא שמרו‪ ,‬עיי”ש‪ .‬וזהו להדיא דלא כהרעק”א‬ ‫כדי דמי הבהמה‪ ,‬מנכין לו דמי כשורא דחיותא משכרו דזה מה שהפסיד לבעלים‪,‬‬ ‫הנ”ל‪.‬‬ ‫והנשאר בשכר השמירה יש לו‪ .‬והרמב”ן מסתפק אם כשורא דחיותא הוה ממון‪,‬‬ ‫ויש להביא ראיה לזה מהרמב”ם בהלכות שכירות (פרק א הלכה ב) דכתב וז”ל‪,‬‬ ‫וממילא השומר שכר יכול לעכב דמי שכרו מתשלומי הפקדון‪ ,‬שהוא מוחזק‬ ‫‘נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד יש להם‪ ,‬אם נגנב או נאבד דבר השכור‬ ‫בהם‪.‬ואם כן בנידון דידן בשומר שכר שנגנב וחייב לשלם הפקדון‪ ,‬יכול לעכב‬ ‫או שנטל שכר על שמירתו הרי אלו משלמין’‪ ,‬עכ”ל‪ .‬נראה מדבריו דדווקא אם‬ ‫את דמי שכרו מתשלומי הפקדון שהוא חייב לבעלים‪ ,‬כיון דשכר שמירה בוודאי‬ ‫יש לו בוודאי שכר שמירה לכן חייב לשלם אם נגנב‪ ,‬אבל אם אין לו שכרו אינו‬ ‫יש לו‪ ,‬ולהרמב”ן הוה מוחזק גם כן בדמי כושרא דחיותא כיון דהוי ספק‪ ,‬ולכן‬ ‫חייב לשלם‪ .‬והיינו משום שכל החיוב תשלומין על גניבה זה רק בגלל שיש לו‬ ‫אינו משלם כי אם דמי הבהמה ודמי כושרא דחיותא העודפים מדמי שכירותו‪.‬‬ ‫שכר שמירה‪.‬‬ ‫ואם דמי שכירותו הם יותר מדמי הבהמה ומדמי כושרא דחיותא‪ ,‬מנכין הבעלים‬ ‫משכרו את דמי הבהמה ודמי כושרא דחיותא‪ ,‬והעודף משלם לשומר שכר‪.‬‬ ‫והנה בחידושי חתם סופר (סימן שג סעיף ג) על דברי הש”ך (שם ס”ק ה) דשומר‬ ‫נמצא דמכריע דבאמת השכר הוא על האחריות‪ ,‬ובאופן דמשלם גם כן נמצא‬ ‫שכר שנאנס נשבע שנאנס ונוטל שכרו‪ ,‬כתב לבאר וז”ל‪ ,‬דזהו בכלל שכירות‪,‬‬ ‫דהשלים מלאכתו ויש לו שכרו‪ ,‬ורק תלוי אם מנכין כושרא דחיותא גם כן או לא‪.‬‬ ‫שמשלם לו שכר שישמור או ישבע‪ ,‬וכיון שנשבע צריך לשלם לו שכר שבועתו‬ ‫כאילו – דמי הכניסו לישבע לזה לולי ששכרו לכך‪ ,‬וסברא נכונה הוא‪ ,‬עכ”ל‪.‬‬ ‫ובאמת כבר הכריע בזה המאירי שם (ד”ה שלחום) להדיא‪ ,‬דכתב שאם השומר‬ ‫ולפי דבריו נראה‪ ,‬שאם התנה שומר שכר להיות כשומר חנם ליפטר בגנבה‬ ‫שכר משלם על הגניבה יש לו שכרו כיון שהשלים מלאכתו‪ ,‬אבל אם אינו משלם‬ ‫ואבדה‪ ,‬חייבין לשלם שכרו‪ ,‬דלא נחית לישבע אלא בשביל השכר שמקבל על‬ ‫משום שהתנה ליפטר מגניבה ואבדה‪ ,‬מפסיד שכרו‪.‬‬ ‫זה‪ .‬ולא דמי לספקו של המהר”א ששון הנ”ל‪ ,‬דהתם מיירי באופן שהתנה ליפטר‬ ‫והנה בשו”ת חתם סופר (סימן נז) כתב וז”ל‪‘ ,‬אם ירצה שומר שכר שלא לשמרו‬ ‫משבועה גם כן‪ ,‬רק שהיו עדים שנגנב‪ ,‬ונמצא דלא עשה כלום דלא שמר ולא‬ ‫שמירה מעולה‪ ,‬ויאמר מה לי בכך – אם יאבד אשלמנו‪ ,‬לא יצא ידי חובתו‪ ,‬דאין‬ ‫נשבע‪ .‬אבל התנה להיות כשומר חינם שאם יגנב ישבע ויפטר‪ ,‬לכאורה יש לו‬ ‫הבעלים רוצים אלא בשלהם‪ ,‬והיינו דאמר יעקב אבינו ע”ה (בראשית לא‪ ,‬מ) “הייתי‬ ‫שכר‪.‬‬ ‫ביום אכלני חורב וקרח בלילה”‪ ,‬וקשה למה ליה בכך‪ ,‬כיון שאמר (שם פסוק לט)‬ ‫אמנם ברעק”א (שם סעיף ב) הביא את תשובת מהר”א ששון הנ”ל ששומר שכר‬ ‫“טריפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה”‪,‬‬ ‫שהתנה להיות פטור מגניבה ואבדה אין לו שכר‪ .‬ואולי יש לדייק מדלא כתב‬ ‫וכיון שבין כך היה משלם‪ ,‬מה לנו ולשמירתו הלא לטובת עצמו היה שומרם‪.‬‬ ‫דמ‬ ‫ להא יבשוי‬ ‫בפרק השואל (ב”מ צו‪ ,‬ב ד”ה בעל) דהלוקח לשלושים יום נעשה שומר חנם‪ ,‬ממילא‬ ‫שהתנה גם ליפטר משבועה כמו שהביא הש”ך בסימן ש”ה‪ ,‬דסבירא ליה שאם‬ ‫כיון שהשומר מונח ברשותו חייב השומר לשלם לו אליבא דרבנן‪ .‬אלא אף בלא‬ ‫אינו משלם אין לו שכר אפילו אם חייב לישבע שנגנב‪ .‬ולפי מה שביארנו אתי‬ ‫סברת התוס’ יש לעיין‪ ,‬דלכאורה היה מסתבר דלא גרע קנין פירות משומר‪,‬‬ ‫שפיר‪ ,‬דהרעק”א אזיל לשיטתו דסובר דשכרו של שומר שכר הוא על אחריותו‬ ‫וכל כמה דשומר מונח ברשותו כמו כן קנין פירות מונח ברשותו‪ ,‬ואם כן צריך‬ ‫על החפץ‪ ,‬ואפילו התנה ליפטר מאחריות בלבד ולא משבועה‪ ,‬גם כן מפסיד‬ ‫השואל לשלם לו דמי כולה ולא רק דמי פרה לשלושים יום‪.‬‬ ‫שכרו‪.‬‬ ‫אמנם למאי דקיימא לן כרבי יוסי דצריך לשלם לבעלים הראשונים‪ ,‬לכאורה‬ ‫ועיין בנתיבות המשפט (שם ס”ק ג) דאונס שאירע בגופו של חפץ באופן שגם‬ ‫יש להסתפק אם גם בלוקח לשלושים יום אמרינן הכי‪ ,‬ובפרט לדידן דקיימא לן‬ ‫בעל הבית וגם השומר לא הוה להו לאסוקי אדעתייהו‪ ,‬חייב לשלם לשומר שכר‬ ‫כהרא”ש‪ ,‬יש להסתפק אי שייך כאן הסברא דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו‬ ‫שמירתו עד שנאנס [דלאחר שנאנס הוה כמו חזרה‪ ,‬כן ביאר הקצות החושן (סימן‬ ‫של חברו‪ .‬ולדעת הרמב”ן והרשב”א לכאורה אין להסתפק בזה‪ ,‬דפשוט דמי‬ ‫שה ס”ק ד)]‪ ,‬וביאר דזהו גם כן כוונת הש”ך הנ”ל במה שכתב דכשנאנס נשבע‬ ‫שיש לו קנין פירות גמור יכול לעשות שומר לעצמו‪ ,‬ובכגון הא נעשה השואל‬ ‫שנאנס ונוטל שכרו‪ ,‬והיינו שכרו עד זמן האונס‪ ,‬אבל לאחר האונס הרי לא עשה‬ ‫שומר של הלוקח ולכולי עלמא התשלומין שלו‪ .‬ואם כנים דברינו אין מספיק‬ ‫כלום‪ ,‬וכן כתב התומים (סימן סו ס”ק סח)‪.‬‬ ‫שישלם לו דמי שלושים יום‪ .‬ואם כנים דברינו גם לדעת רש”י ותוס’ שהתשלומין‬ ‫אבל לפי החתם סופר הנ”ל על דברי הש”ך דשכרו הוה על שבועתו‪ ,‬אם‬ ‫לשוכר‪ ,‬לא שייך שהמשכיר יעמוד במקומו‪ ,‬דאין לו שייכות כלל עם התביעה‪,‬‬ ‫כן על עצם זה שנשבע שנאנס מגיע לו שכרו כשומר שכר‪ ,‬ולכאורה יש לו כל‬ ‫כיון דאין השוכר תובע מהשואל שימלא לו תביעת המשכיר עליו‪.‬אולם צריך‬ ‫שכרו‪ ,‬ודלא כהנתיבות המשפט‪ .‬ויש לומר בפשטות דהנתיבות המשפט סובר‬ ‫לעיין לדעת התוס’ והרא”ש דהלוקח נעשה שומר חינם‪ ,‬דלכאורה הלא יש גם‬ ‫שיש לו שכר שמירה‪ ,‬וממילא מגיע לו שכר רק על הזמן ששמר‪ .‬אבל החתם‬ ‫למשכיר תביעה עליו‪ ,‬דבתביעת השוכר על השואל נכלל שני דברים‪ :‬א – מה‬ ‫סופר סובר שהשכר הוא על האחריות – והשבועה היא חלק מהאחריות‪ ,‬ונמצא‬ ‫שהוא שומר על הקנין פירות שיש לו‪ .‬ב – מה שמונח אצלו מטעם שהוא שומר‪.‬‬ ‫שהשלים מלאכתו במה שנשבע ומגיע לו כל שכרו‪.‬‬ ‫ומצד מה שמונח אצלו יכול המשכיר לעמוד במקומו‪ ,‬דאין השואל יכול לומר לו‬ ‫לאו בעל דברים דידי את‪ .‬ומכל מקום השוכר גם כן יכול לתבוע‪ ,‬דגם לו יש דין‬ ‫אולם במחנה אפרים (הלכות שומרין סימן כב) נראה שחולק לגמרי על סברת‬ ‫תביעה מצד הקנין פירות שלו‪ ,‬דאין למשכיר חלק בזה‪ .‬ולכאורה הדין יהיה דכל‬ ‫המהר”א ששון הנ”ל‪ ,‬דכתב גבי שומר שכר שהתנה להיות כשומר חנם‪ ,‬דנמצא‬ ‫שהתנה דשכרו יהא שכר טירחא או שכר מקום‪ ,‬וכמבואר בתוס’ (בב”ק מז‪ ,‬ב ד”ה‬ ‫דאלים גבר‪ .‬ואולי יש מקום לומר דבכגון דא אין הלוקח עושהו שומר אלא מצד‬ ‫קנין פירות שלו ולא מצד שמירתו‪ ,‬ולכאורה נכון הוא וצריך עיון‪.‬‬ ‫ואפילו) גבי ‘הרי ביתך קמך’ דיש לו שכר מקום‪ .‬ונראה מדבריו שאפילו אם התנה‬ ‫דלא ישבע גם כן ועכשיו טוען שנגנב‪ ,‬יש לו כל שכרו‪ ,‬דהוי כאילו התנה דשכרו‬ ‫ב) אכן אם נאמר דלא כמו שביארנו שצריך לשלם דמי כולה‪ ,‬אלא משלם לו‬ ‫יהא שכר מקום בעלמא‪.‬‬ ‫דמי שלושים יום בלבד מצד הקנין פירות‪ ,‬יש להסתפק לדעת הרא”ש אם נאמר‬ ‫דהתשלום ללוקח‪ ,‬דלא שייך סברת כיצד הלה אי יכול לתבוע פרה לעולם מצד‬ ‫העולה מכל האמור בגדר שכרו של שומר שכר‪:‬‬ ‫שהוא שומר‪ ,‬או נאמר דכל כמה דמטעם שומר הוא בא יש כאן טענת כיצד הלה‪,‬‬ ‫א – לדעת המאירי‪ ,‬הרעק”א‪ ,‬המהרי”ל דיסקין‪ ,‬החשק שלמה‪ ,‬וכן יש לדייק‬ ‫או נאמר דכיון שהוא פרה שלו למעשה אף על פי דלא בא מצד זה‪ ,‬לא שייך כאן‬ ‫מדברי הרמב”ם‪ ,‬דשכרו של שומר שכר הוא שכר אחריות‪.‬‬ ‫טענת כיצד הלה‪ ,‬וצ”ע‪.‬‬ ‫ב – לדעת הקצות החושן והנתיבות המשפט‪ ,‬וכן משמע בתומים‪ ,‬דשכרו הוא‬ ‫ג) ותמצית השאלה‪ ,‬דיש להסתפק אי מצד קנין פירות מתחייב השואל לשלם‬ ‫שכר שמירה‪.‬‬ ‫רק דמי שלושים יום או דמי כולה‪ .‬ויותר היה נראה דמשלם דמי כולה‪ ,‬ולפי זה‬ ‫התנה השומר שכר להיות פטור מאחריות גניבה ואבידה‪ ,‬ונגנב או נאבד‪:‬‬ ‫יש להסתפק למאי דקיימא לן כהרא”ש‪ ,‬למי משלם‪ .‬ולדעת הרמב”ן והרשב”א‬ ‫לכאורה פשוט שמשלם ללוקח‪ ,‬ולדעת רש”י ותוס’ גם כן משלם ללוקח‪.‬‬ ‫א – דעת הרעק”א שמפסיד שכרו‪ ,‬משום דלא שמרו כראוי‪.‬‬ ‫ב – דעת החתם סופר דיש לו שכרו‪ ,‬דכיון שצריך לישבע שנגנב יש לו שכר‬ ‫ואולי לדעת התוס’ דנעשה שומר חינם‪ ,‬יהיה הדין כל דאלים גבר‪ .‬ויותר היה‬ ‫על שבועתו‪.‬התנה השומר שכר להיות פטור מגניבה ואבדה ומשבועה‪ ,‬ונגנב או‬ ‫נראה‪ ,‬דאף לתוס’ דנעשה שומר חינם משלם ללוקח‪.‬‬ ‫נאבד‪:‬‬ ‫ואם נאמר דמספיק לשלם לשלושים יום‪ ,‬אולי יש להסתפק לדעת הרא”ש‬ ‫א – דעת המאירי והמהר”א ששון והש”ך שמפסיד שכרו‪ ,‬משום שלא עשה‬ ‫דמשלם ללוקח הכל‪ ,‬ואילו לשארי הראשונים בוודאי אין להסתפק שיהא חייב‬ ‫מלאכתו‪.‬‬ ‫יותר מל’ יום למאי דקיימא לן כרבי יוסי‪.‬‬ ‫ב – דעת המחנה אפרים שיש לו שכרו‪ ,‬שמה שהתנה ליפטר‪ ,‬היינו דשכרו‬ ‫*‬ ‫יהא שכר טירחא או שכר מקום ולא שכר שמירה‪.‬‬ ‫הרב אליעזר אבא פריעד‪ -‬כולל לבושי חושן‬ ‫*‬ ‫הרב ראובן בכוינגער‪ -‬כולל תורת אש דושינסקי ספק נפלא בסוגיא דכידצ הלה‬ ‫עובדא הי' בשנה זו‪ ,‬בשוכר הדר בדירה בשטר שכירות שמסתיים בחודש‬ ‫דעסעמבער למספרם‪ ,‬אמנם היות ששוכר כבר קנה בית בעיר אחר‪ ,‬והי' ברצונו‬ ‫להעביר את דירתו לפני פסח העעל"ט‪ ,‬צלצל להמשכיר ואמר לו אתה יכול‬ ‫עושה סחורה פברתו לש חברו‬ ‫כבר לחפש שוכר אחר על חודש אפריל למספרם‪ .‬בינתיים כבר הודיע השוכר‬ ‫א) נסתפקתי ספק עצום לדינא‪ ,‬מה יהיה הדין בלוקח פרה לשלושים יום‬ ‫לחביריו שברצונו לעזוב את דירתו‪ ,‬עד שבא חבר אחד ושאל לו האם אני יכול‬ ‫והשאילה לאחר ונאנסה‪ .‬דהנה ראשית כל יש להסתפק אי חייב השואל לשלם‬ ‫לשכור את הדירה מחודש אפריל למספרם‪ ,‬השיב לו השוכר הראשון אדרבה‪.‬‬ ‫לו רק דמי פרה לשלושים יום או דמי כולה‪ .‬דהנה לא מיבעי לשיטת התוס’‬ ‫המ‬ ‫ להא יבשוי‬ ‫ומה שיש לעיין הוא אם אמר השוכר לחבירו אתה יכול לשכור הדירה ואכן‬ ‫החבר צלצל להמשכיר ועשו ביניהם הסכם שכירות על חודש אפריל‪ .‬למעשה‬ ‫עשה קנין עם המשכיר‪ ,‬יש לדון דאז הוי כשלוחו שעושה קנין בשליחותו‬ ‫כשבועיים לפני פסח נתגלה שהדירה החדש לא יהא ראוי לפני פסח‪ .‬והשוכר‬ ‫שהשכירות יעבור איליו אבל לא נראה כן‪ ,‬וכן להיפך כשאמר המשכיר אתה‬ ‫רוצה להמשיך השכירות עד תום זמן השכירות‪ .‬לעומתו רוצה החבר להתחיל‬ ‫יכול לחפש שוכר אחר במקומי וכבר עשה המשכיר קנין עם השוכר החדש‬ ‫השכירות בטענה שכבר בטלת השכירות שלך‪.‬‬ ‫אם הוי כעושה קנין בשלוחתו של השוכר הראשון להעביר השכירות להשני‪.‬‬ ‫אמנם נראה שאם יש העלאה בדמי השכירות להשני אז אי אפשר להיות שליח‬ ‫מהשוכר הראשון‪ ,‬שהרי לא יקבל ההעלאה‪ ,‬ויש לעיין‪.‬‬ ‫תשובה‪:‬‬ ‫*‬ ‫בסמ"ע (סי' קפ"ט סק"א‪ ,‬ובסי' שט"ו סק"ב) נקט לדינא דאם ראובן שכר משמעון‬ ‫בית בקנין גמור ומחלו זה לזה הקנין אין הקנין נתבטל עד שיחזור שמעון ויקנה‬ ‫הרב פילש שטיינמעץ‪-‬כולל לבושי חושן‬ ‫מראובן‪ .‬ובקצות (סי' שט"ז סק"ג) הביא מחלוקת דמוהראנ"ח (ח"א סי' א) ס"ל דיכול‬ ‫המשכיר לפטר השוכר בדיבור בעלמא והמהרי"ט חולק‪ ,‬וכ' על זה הקצות וז"ל‬ ‫ומסתבר טעמיה דמוהרי"ט לחייב השוכר‪ .‬ועוד נראה לענ"ד שאין השוכר נפטר‬ ‫מקור דין כופין על מדת סדום‪ ,‬ואם הוא דאורייתא או דרבנן‬ ‫בדיבור בעלמא לפי מ"ש הריב"ש (סי' תקי) דאם השוכר מוחל למשכיר אחר‬ ‫בגמ' ב"ב דף י"ב ע"ב אמרינן חלק בכור וחלק פשוט יהבינן לי' אחד מצרא‬ ‫שנקנה לו בקנין הראוי לשכירות לא מהני אלא א"כ היה קנין מחדש משוכר‬ ‫וכו'‪ ,‬מ"ט בכור קרי' רחמנא (משמע דהכל חלק אחד‪ ,‬לכאו' כן צריך לפרש לתוס' הנזכר‬ ‫למשכיר וע"ש‪ .‬וא"כ אפי' נתרצו שניהם השוכר והמשכיר שיריק הבית ויפטור‬ ‫להלן)‪ .‬ובגמ' שם ההוא דזבין ארעה אמצרא דבי נשיא (פי' רש"י דקנה קרקע אצל שדה‬ ‫מן השכירות עדיין לא נקנה הדירה משוכר למשכיר‪.‬‬ ‫אביו) כי קא פלגי א"ל פליגו לי אמצראי‪ ,‬אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום‬ ‫מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה אחי מעלינן עלויא כי נכסי דבי בר מריון והלכתא‬ ‫והנה בקובץ הערות (סי' נ"ג אות ה') תלוי זאת במחלו' שכירות ליומא ממכר או‬ ‫לא‪ ,‬דשי' התוס' במס' ב"מ דף נו דאינו רק לאונאה‪ .‬וכך ס"ל להש"ך (סי' שי"ג סק"א)‬ ‫כרב יוסף (ועי' בשו"ת הרשב"ש סי' קי"ז דכפיה הוא ע"י נידוי וחרם עד שישמע מה שאומרים לו)‪.‬‬ ‫וכן הוא שי' המג"א (או"ח סי' רמ"ו סק"ח) דאין להשוכר שום קנין בגוף הקרקע‪.‬‬ ‫והקשו התוס' (שם ד"ה כגון זה) דלמה לן קרא לבכור‪ ,‬והלא זה נהנה וזה לא חסר‬ ‫נשא"כ שי' החולקים הוא דשכירות ליומא מומכר גם לגבי החצר עיי"ש‪.‬‬ ‫הוא‪ ,‬וכופין על מידת סדום וכו'‪ ,‬ותירצו בכמה דרכים‪ .‬מ"מ מבואר מקושיית‬ ‫התוס' דדין כופין על מידת סדום הוא מדאורייתא‪ .‬וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ד ס"ק‬ ‫אמנם נראה לחלק בין גוף הבית לזכות השתמשות‪ .‬ודלא כהקובץ הערות‪,‬‬ ‫י"א דהוא דין דאורייתא מקרא עי"ש‪ .‬ולא פירשו איזה קרא‪.‬‬ ‫דנראה דעד כאן לא פליגו אי שכירות ליומא ממכר רק לגבי חצר וגוף הבית‪,‬‬ ‫משא"כ על זכות ההשתמשות לכו"ע הוי כממכר ובעינן קנין‪ ,‬וקנין מהני‪ .‬וזהו‬ ‫ובאחרונים נמצא כמה רמזים במקראות‪ .‬א) הנצי"ב בתשו' משיב דבר מציין‬ ‫שכ' הקצות (סי' שי"א סק"א) וז"ל אע"ג דדעת כמה פוסקים דלא אמרינן שכירות‬ ‫לגמ' ב"ק דף פ"א ע"ב מהלכין בשבילי רשות שלמה אמרה דכתיב אל תמנע‬ ‫ליומא ממכר אלא באונאה אבל עכ"פ קניא ליה לשכירות‪ .‬וכ' עוד בקצות (סי' שט"ו‬ ‫טוב מבעליו (משלי)‪ ,‬והכוונה שכופין את האדם שלא להיות רע ואסור למחות‬ ‫סק"ב) שדן אם המשכיר בית‪ ,‬והשוכר כבר שילם הדמי השכירות ועזב את הדירה‪,‬‬ ‫בהולכין בשדהו עיי"ש‪ .‬ב) במשנת ר' אהרן הל' שכנים אות ז' מביא מקור אחר‬ ‫האם המשכיר יכול להשכיר הדירה לאחר‪ ,‬וכ' הקצות דגוף הבית לשכירות קנוי‬ ‫מגמ' סנהדרין דף ל"ב ע"ב צדק צדק תרדף (דברים ט"ז) דאם שניהם רוצים לעבור‪,‬‬ ‫לשוכר ובעינן קנין ואין מועיל לחזור בלי קנין‪ .‬והראי' שלקנות בקנין אי' בשו"ע‬ ‫ואם יעבור שניהם נפלו‪ ,‬תדחה שאינה טעונה בפני הטעונה‪ ,‬וכן כאן אם אחד יש‬ ‫סי' ש"ז סק"ב בלי שום חולק‪ .‬לכן נראה דלכו"ע לגבי השתמשות צריך קנין‪,‬‬ ‫לו טובה וחבירו אין לו הפסד‪ ,‬נדחה בפני זה עיי"ש‪ .‬ג) בשו"ת מהרי"ל דיסקין‬ ‫וא"כ גם לבטלה אי אפשר בלי קנין‪[ .‬הגם דבש"ך סי' של"ד כ' דאפילו למ"ד‬ ‫פסקים סי' ר"מ כתב די"ל דכופין על מדת סדום הוא מדין ואהבת לרעך כמוך‪.‬‬ ‫שכירות ליומא מומכר נוא רק מכירה לכל יום מחדש עיי"ש]‬ ‫אבל בתוס' שם בשם הריצב"א תירצו דאינו אלא מתקנת חכמים‪.‬‬ ‫ובנתיבות (סי' של"ג סקי"ח) כ' דגם לשיטה זו מ"מ אפשר לבטל השכירו ע"י‬ ‫שיפקיר השוכר את זכותו‪, .‬בלשון אי אפשי בך דהוי לשון הפקר ואז אפילו בפה‬ ‫היסוד של כופין על מדת סדום‬ ‫מהני כמבואר בסימן רמ"ה סעיף י'‪ ,‬וכ' ע"ז הנתיבות וז"ל ואפילו בשכירות בית‬ ‫ונחלקו רש"י ותוס' (שם ד"ה מעלינן) בהביאור של נכסי דבר מריון לרש"י‬ ‫מהני כשאמר השוכר אי אפשי בהבית‪ .‬וזוכרני שכן הוא בספר מחנה אפרים‬ ‫הביאור שיכול לטעון דפעמים זו מעולה יותר משדה אחר ומיירי משדה הבעל‬ ‫(הלכות שכירות סי' ט')‪ ,‬וכעת איננו תחת ידי עכ"ל‪ .‬וצ"ע אי הקצות חולק על זה‪.‬‬ ‫שפעמים מתברכת כבר מריון שהיה לו שדות יפות‪ ,‬והתוס' פירשו שיכול‬ ‫אמנם למעשה יש לעיין בנידו"ד אם הוי לשון הפקר כשאומר השוכר להמשכיר‬ ‫לומר דלא ניתן לך זכות בשדה זו אלא בדמים יקרים כמו בני מריון שמוכרים‬ ‫אתה יכול לחפש שוכר אחר במקומי‪ .‬ואפי' את"ל דהוי לשון הפקר צ"ע אם‬ ‫קרקעותיהם בדמים יקרים ומשמע מזה דיכול אח השני לומר לאח המצרן לא‬ ‫אפשר להפקיר לאח"ז דהרי הנתיבות איירי רק כשמפקיר מיד‪ ,‬משא"כ בנידו"ד‬ ‫אמכור הזכות שיש לי ליטול בשדה זו‪ ,‬אלא בדמים יקרים‪ ,‬ולא אמרינן בזה‬ ‫הרי אמר השוכר להמשכיר שבסוף החודש יהי' הפקר‪ ,‬ובזה האריך הקצות בסי'‬ ‫כופין על מדת סדום לרב יוסף‪ .‬וכן משמע מרא"ש (שם פ"א סימן מ"ו) כתוס'‪ .‬נמצא‪,‬‬ ‫רנ"ח סק"א אי מועיל הפקר לאח"ז עיי"ש שהביא משנה למלך (פ"ה מהלכות עבדים‬ ‫דלרש"י א"י לעכב רק ביש לומר קצת סיבה על כך‪ ,‬דבל"ז כופין על מידת סדום‪.‬‬ ‫הל' ג) דכתב דבהפקר לאח"ז הוי כקנין לאח"ז גופא מהיום הפקיר ופירי לאחר‬ ‫אבל להתוס' והרא"ש אי"ז מידת סדום באופן שיכול להרויח מזה שמעכבו‪ ,‬כגון‬ ‫שלשים‪ .‬אמנם הקצות כ' עליו דנעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו פ' מי‬ ‫שיכול לקבל מאחיו דמים יקרים על חלקו‪.‬‬ ‫שאחזו (גיטין עב‪ ,‬ב) שהביא הירושלמי הנזכר כו'‪ ,‬אף בהפקר כן כלומר שאי אפשר‬ ‫אבל מדברי הרמב"ם פי"ב מהל' שכנים פי"ב ה"א משמע כשי' רש"י שצריך‬ ‫שיהיה השדה הפקר והפירות לבעלים וע"ש‪ .‬ואפשר דגם להמשל"מ יכול לחזור‬ ‫שיהא טעם למה אינו רוצה לחלוק‪ ,‬דכתב שם ז"ל "אבל אם היה חלק אחד ממנה‬ ‫לפני סיום הזמן וצ"ע‪ .‬ועכ"פ השוכר מוחזק וכמו שמוכח מדברי הרעק"א סי'‬ ‫טוב או קרוב לנהר וכו'‪ ,‬אין שומעין לו‪ ,‬אלא נוטל בגורל"‪ ,‬הרי דדוקא בקרקע‬ ‫שי"ב‪ .‬וכך נראה לדינא דהשוכר ראשון יכול להמשיך בהשכירות עד סוף הזמן‪.‬‬ ‫ומ‬ ‫ להא יבשוי‬ ‫מדת סדום (ועי' שם בהגר"א דהטעם משום שיאה יכת שער‪ ,‬מש"ה צריך לשלם‪ ,‬ולא משום‬ ‫שהוא מעולה באמת‪ ,‬וא"י לעכב בכדי‪ ,‬הא לא"ה כופין על מדת סדום‪ .‬וכן כתב‬ ‫שיכול לעכב)‪ .‬והרמ"א שם פסק בשם המרדכי דלכתחילה יכול לעכב שלא לדור‬ ‫שם הכסף משנה בהדיא דהרמב"ם ס"ל כרש"י‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬ולא אמרינן כופין על מדת סדום כיון שיכול להשכירו ולהרויח‪ .‬ומשמע מזה‬ ‫אלא דבחידושי חת"ס (ב"ב שם) מחלק ביניהם‪ ,‬דלרש"י דיינו במעכב בטענה‬ ‫דבסתם אינו יכול לעכב לכתחילה אלא במקום שיכול לומר שאפשר להרויח‪.‬‬ ‫שלפעמים מתברכת‪ ,‬אבל אין צריך שיהא ודאי מעולה מחלק השני‪ ,‬ואפי' אם‬ ‫ואפשר לומר דהמרדכי אזיל בשיטת הרמב"ם דהא דאין כופין הוא דוקא‬ ‫פעמים הוי מעלה‪ ,‬שפיר דמי ולא כפינן לי'‪ ,‬אבל להרמב"ם וכן להרמב"ן צריך‬ ‫ביש לו טענה שיכול להרויח‪ ,‬אבל בסתם א"י לעכב‪ ,‬אבל לתוס' אין צריך טענה‬ ‫שיהא ניכר וידוע שזה קצת טובה יותר מצד אחר‪ ,‬אבל בלא"ה אמרינן כופין‬ ‫חזקה כ"כ‪ ,‬אלא אם יכול לעכב קודם משום איזה סיבה‪ ,‬יכול לעכב‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫ע"מ סדום‪.‬‬ ‫כופין על מדת סדום‪ .‬וכן כתב הנודע ביהודה (חו"מ תנינא כ"ד) דהמרדכי הוא‬ ‫והמחבר בחו"מ סי' קע"ד ס"א פסק כהרמב"ם דלעולם כופין ע"מ סדום‪ ,‬לבד‬ ‫כשיטת הרמב"ם‪ .‬וצ"ע על הרמ"א למה הביאו‪ ,‬שהוא פסק כהתוס' בסי' קע"ד‪.‬‬ ‫מאם יש לו טעם למה זו מעולה יותר‪ .‬והרמ"א (שם) פסק כתוס' והרא"ש דבכל‬ ‫וכן הקשה השער אפרים (סי' מ"ט) על הרמ"א (עי' פתחי תשובה שם) וא"כ כיון שהוא‬ ‫מקום שיכול לומר שיכול להרויח מזה אין כופין על מדת סדום‪.‬‬ ‫מחלוקת הפוסקים אינו יכול לכוף אותו לכתחילה אלא במקום שלכו"ע אמרינן‬ ‫בזה כופין על מדת סדום‪.‬‬ ‫באיזה אופנים כופין על מדת סדום‬ ‫ועי' בנודע ביהודה (שם) שאפי' להרמב"ם אין כופין על דבר שהוציא הוצאות‬ ‫כתב הרמב"ם פ"ח הל' שכנים ה"ד "המעמיד סולם קטן בחצר חבירו אין לו‬ ‫על זה‪ .‬במשנה אבות פ"ה ה"י "ד' מדות באדם‪ ,‬שלי שלי שלך שלך זו מדה‬ ‫חזקה "ואינו יכול למנעו"‪ ,‬שהרי אומר לו אין עליך בזה הפסד‪ ,‬כל זמן שתרצה‬ ‫בינונית‪ ,‬וי"א זו מדת סדום"‪ .‬ועי' בברטנורא שם דבזה קרוב הדבר לבא לידי‬ ‫תבטלו"‪ .‬וכתב במגיד משנה הטעם שכל שזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על‬ ‫מדת סדום‪ ,‬שמתוך שהוא רגיל בכך‪ ,‬אפי' על דבר שחבירו נהנה והוא לא‬ ‫מדת סדום‪ ,‬וכן פסק המחבר סי' קנ"ג סעי' י"ג‪ ,‬וכ' הסמ"ע (שם בסק"ל) דע"כ איירי‬ ‫חסר‪ ,‬לא ירצה להנות את חבירו‪.‬וי"ל דלשי' רש"י דבקל יכול אדם לעכב על‬ ‫שאין בעל החצר מקפיד על היזק ראי'‪ ,‬מדאינו מקפיד עליו שיכנס לחצירו‪ ,‬רק‬ ‫חבירו דשמא ירויח בזה‪ ,‬ליכא חסרון לומר שלי שלי והרי"ז מידה בינונית‪ ,‬אבל‬ ‫שרוצה שלא יתן הסולם בחצירו‪ ,‬וכגון זה דאין הפסד לבעה"ב כופין ע"מ סדום‪.‬‬ ‫להרמב"ם דדוקא בריוח ברור יכול לעכב‪ ,‬י"ל דהאומר שלי שלי בלי שום סיבה‬ ‫אבל לכאורה לתוס' ורא"ש הנ"ל דס"ל דכל מקום שיכול להרויח בזה לא אמרינן‬ ‫הרי"ז מידת סדום‪.‬‬ ‫כופין על מדת סדום‪ ,‬א"כ לכאו' אף כאן אמאי יכול לכופו‪ ,‬וכן כתב הטור שם‬ ‫*‬ ‫שאינו נראה‪ ,‬דהאיך ישתמש בשל חבירו‪ .‬וצ"ל דהרמב"ם לשיטתיה‪ ,‬אבל לרא"ש‬ ‫אפשר שאין יכול לכופו‪ ,‬וכן מבואר בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' ת"ט דדין זה‬ ‫הרב נטע שווארץ‪ -‬כולל אהל המפשט(זעליחוב) הערות על הגליון ראשון‬ ‫תלוי במחלוקת‪ .‬וצ"ע על הרמ"א שלא הגיה שהרא"ש חולק על זה‪.‬‬ ‫הרמ"א בסי' קנ"ד ס"ג כ' אם באו שניהם לפתוח פתח זה כנגד זה בבת אחת‪,‬‬ ‫שאלה אחד שכר בירושלים ובו מנורה של כסף והדליק ברה”ר ונגנב‪,‬‬ ‫והדין הוא שאסור משום היזק ראי' אם אינו חסר וחבירו נהנה‪ ,‬כופין אותו לפתוח‬ ‫והשאלה אם חייב לשלם שנחשב לפשיעה או דפטור דנחשב מתה‬ ‫במקום אחר‪ ,‬משום מדת סדום‪ .‬והקשה הנתיה"מ שם סק"ו דכיון דיש לכל אחד‬ ‫ד' אמות לפני הפתח הרי יכול לומר שרוצה דוקא במקום זה‪ ,‬שיכול למכור‬ ‫מחמת מלאכה‪.‬‬ ‫אותו בדמים יקרים‪ ,‬כמו שמבואר בסי' קע"ד‪ ,‬ותירץ‪ ,‬דהא דכופין הוא רק באופן‬ ‫ויש לעיין בד” דברים בדיני שאלה‬ ‫שאינו זוכה בהד' אמות‪ ,‬וא"כ אינו נותן משלו כלום מש"ה כופיו אותו על מדת‬ ‫א‪ ,‬אם רשות מצוה פטרו שהרי מצוה להניחו בחוץ‪ ,‬ב‪ .‬אי שכירות בית יהיה‬ ‫סדום‪ ,‬אבל במקום שזכה כבר‪ ,‬אין כופין לאדם לאבד מה שנותנים לו‪ .‬ולפי"ז‬ ‫נחשב כמחמת שכירות כל המטלטלין לפטרו‪ ,‬הגם דשכרה הבית עם המטלטלין‬ ‫י"ל דאפי' להרא"ש אם אינו נותן משלו כלום אינו יכול לומר שרוצה ליתן רשות‬ ‫אבל לפטרו מדבר שאינו מעצם השתמשות הבית אם נחשב מחמת מלאכה‪,‬‬ ‫לסולם בדמים יקרים‪ ,‬וכופין‪ .‬ויש להסתפק בגדר האי דשאין נותן משלו‪ .‬הנה כ'‬ ‫ג‪ .‬אפילו דנחשב רשות להשתמש ולפטרו מ”מ הוא נתחייב שפשע בהמנורה‬ ‫הרמ"א בסי' קנ"ג ס"ה שיכול להוציא זיז על גג של רעפים נגד חצר חבירו‪ ,‬ואין‬ ‫אפילו נתן רשות דהיה צריך להתבונן שאפשר שיגנבו‪ ,‬וחייב לשמור ולא שמר‪,‬‬ ‫בעל החצר יכול למחות‪ ,‬ואפשר דהוא מטעם זה דכיון שאין משתמש בשלו‪ ,‬ואם‬ ‫ד‪ .‬אם אפילו דנחשב פשיעה מ”מ אפשר דבעל הבית על הדירה מחל לו על זה‬ ‫רוצה לבנות יכול להסירו‪ ,‬מש"ה יכול לכופו‪ .‬וכן משמע בקובץ שיעורים (אות‬ ‫דרצה לאגירי ולמצוא שוכרים מחל על כל מה שהפסיד‪.‬‬ ‫רס"ב) וכן אפ"ל דמש"ה לא חולק הרמ"א על המחבר של סולם‪ ,‬דסבר דהרא"ש‬ ‫הנה על שאלה א שרשות מצוה פטור‪ ,‬זה דווקא אם היזק האש הדולקת‬ ‫מודה בזה כיון שאין נותן אלא רשות השתמשות וצ"ע‪.‬‬ ‫בשעת ההדלקה שעליו זה פטור‪ ,‬ולאוו על חתיכה של כסף‪ ,‬ומסברא הוא רק‬ ‫רק הידור ולא פטור רק על עצם ההדלקה‪.‬‬ ‫אם יכול לעכב לכתחילה אפי’ במקום שלא חסר לו‬ ‫והשאלה הב”‪ :‬אי נכנס בגדר מתה מחמת מלאכה וזה גדר דפטור בשוכר או‬ ‫איתא בגמ' ב"ק דף כ ע"א אבעיא להו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו‪ ,‬בחצר‬ ‫דזה בכלל פשיעה דפשע במה שלא שמרו שלא יגנב והראשונים הקשו במה‬ ‫דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר‪ ,‬מאי‪ ,‬מצי א"ל מאי חסרתיך‪ ,‬או דלמא‬ ‫פוטר מתה מחמת מלאכה הלא שואל מחויב באונסין וביארו שהפטור דממ”מ‬ ‫מצי אמר הא איתהנית‪ .‬וכתבו התוס' דאפי' למ"ד כופין על מדת סדום שאני הכי‬ ‫הוא מחמת פשיעת המשאיל ובטור הביא מחלוקת רמב”ם ורא”ש דלהרמב”ם‬ ‫שהיה יכול למנעו מתחילה מלדור בביתו‪ .‬משמע מזה דלכתחילה יכול לעכב‬ ‫פטור רק בשעת מלאכה ממש כגון שאל דלי לשאוב ובשעת שאיבה נפל ובשעת‬ ‫אותו אפי' אם אינו מחסרו‪ .‬והמחבר שם בסי' שס"ג ס"ו פסק דהדר בחצר חבירו‬ ‫מלאכה ממש שאז פשע המשאיל‪ ,‬אבל להרא”ש מבואר דאפילו בשעת הדרך‬ ‫שלא מדעתו‪ ,‬ובעה"ב אמר לו צא‪ ,‬ולא יצא‪ ,‬צריך לשלם‪ .‬וכתב הסמ"ע (שם ס"ק‬ ‫הליכה נפל שלא מחמת נפילהפטור דהמשאיל פשע בזהומחלוקה אם על‬ ‫י"ד) דכיון דגילה דעתו דלא ניחה ליה‪ ,‬לא אמרינן בזה כופין על מדת סדום‪.‬‬ ‫דברים חיצוניים חייב או פטור שאינו מגוף השאלה‪,‬‬ ‫ופשטות הכוונה לשיטת התוס' דיכול לעכב לכתחילה ולא אמרינן כופין על‬ ‫זמ‬ ‫ להא יבשוי‬ ‫אבל הרב אליעזר אבא פריעד‪-‬כולל לבושי חושן ‪ -‬הערה בדין גזל עכו"ם‬ ‫ולכאורה כאן בשכר הבית ועל ההשתמשות הבית פשע המשכיר‪,‬‬ ‫המנורה הוא הכלים לא שיבר עצמו‪ ,‬פירוש אם נגנב מחמת השכירות‪ ,‬אלא‬ ‫הנה גזל עכו"ם אינו כמו גזל ישראל‪ ,‬דבגזל עכו"ם אסור רק כעין ויגזול‬ ‫דומה להחיצון השכירות שבא בשעה ששכר ודווקא להרא”ש הוי כדין מתה‬ ‫את החנות‪ .‬ולכן קי"ל דטעות עכו"ם מותר אף שמחסר מממונו בכונה‪ .‬אמנם‬ ‫מחמת מלאכה ודוק‪.‬‬ ‫יש לציין כי בנתיבות בסי' ר"ס סק"ד כתוב דאם הניח גוי חפץ במקום משומר‬ ‫אסור ליקח החפץ והוה גניבת עכו"ם‪ .‬משא"כ הפקעת הלואתו מותר וצע"ג‬ ‫*‬ ‫אדברי הסמ"ע בסי' רפ"ג סק"ו דכתב דבחייב לגוי מנה צריך להחזיר לבניו‬ ‫מדינא‪[ .‬וע"ש בטו"ז שאכן הקשה עליו]‪ .‬וכן יש לעיין מה הדין בירושה של‬ ‫הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש‪-‬כולל אהל המפשט‪-‬הערות על גליון ראשון‪-‬‬ ‫גוי‪ ,‬דקי"ל בסי' רפ"ג סעי' א' דבן יורש את אביו גוי דבר תורה‪ ,‬מדכתיב כי‬ ‫במה שכתב הרב שמעון יהודה זילבער‪ ,‬בשאלה דמנורה דפטור‪ ,‬כיון דאין‬ ‫לבני לוט נתתי את ער ירושה‪ .‬ומת גוי והניח חפציו אצל יהודי‪ ,‬האם צריכין‬ ‫דרך לשמור‪ ,‬זה אינו דאפילו כל העולם אינם שומרים הרי שומר יש לו חיוב‬ ‫להודיע לבניו של הגוי‪ .‬או אם מותר לקחת החפצים‪ .‬כמובן באופן דליכא‬ ‫יתר מאדם דעלמא‪ ,‬והכא הרי שוכר כשומר שכר וחייב לשמור‪ ,‬וראיה לזה מהא‬ ‫חילול השם‪ .‬ויש לעיין בזה‪ .‬ובדוחק יש לומר דכוונת הסמ"ע הנ"ל על חפצים‬ ‫דמבואר במרדכי דאע"פ שאין אדם שומר חפציו‪ ,‬בשלו הוא רשאי אבל בשל‬ ‫של גוי ולא על חוב‪ ,‬ולפי"ז יהא חיוב מדינא להודי לבן הגוי‪ .‬והשאלה נוגע‬ ‫חבירו אינו רשאי‪ ,‬הרי ששומר חייב לשמור אף מדברים שאינם מדרך העולם‬ ‫בעיקר בקונה בית מיורשי גוי ומוצא חפץ יקר הערך שהי' שייך לאביהם‪ ,‬ויש‬ ‫לשמור‪ ,‬דלכך העמיד שומר וזה חיובו ופשוט הוא‪.‬‬ ‫לעיין לדינא‪.‬‬ ‫*‬ ‫*(‬ ‫לקבלת הגליון‪ ,‬מכתבים והערות‪ohelhamishpat2575@gmail.com | 929.287.2575 :‬‬ ‫מכון עלה זית‬ ‫חמ‬ ‫עריכת ספרים מרישא עד גמירא‬ ‫‪publish@alehzayis.com 732.513.3466‬‬ ‫‪FAX: 732.865.7002‬‬ ‫‪732.387.7841‬‬