אהל המשפט · Ohel Hamishput — ראש השנה (2026-09-07)

גליון ב | אלול תשפ"ו
דבר המשפט בפתח האוהל
בשבח והודאה על כי חפץ ה’ בידינו הצליח ,ומעת יצאה
שו”ת בעניני שכירות ע”י גדולי הוראה
החוברת הראשונה ונפוצה בי מדרשא בד’ אמות של הלכה,
חלף זמן לא רב ורבים אמרו לאור כי טוב וברכו ברכת
הגאון רבי מנחם זכריה זילבער שליט"א אב"ד פריימאן ,ראב"ד התאחדות הרבנים -ובעל
הנהנין ,וכדגים שבים שבו ובקשו כי נדלה להם מים מבאר
מאזני צדק. בית לחם אשר בשער – שערים המצויינים בהלכה.
לכן שנסנו מותנינו לקום ולשנות אף בפרק זה ,להוציא
תשובה בעניני שכירות
לאור מתנובת שדי פרי עמל התורה ויגיעתה ,וכאגירי יומא
ב"ה לא נתנו מנוח לנפשנו וטרחנו בחיפוש אחר חיפוש להביא
אל כבוד ידידי הרה"ג החו"ב טובא בחדרי תורה ועוסק בה כחשיכה כאורה מעידי עידיות פסקי הלכות וברורי סוגיות בשמעתתא רבא
מוה"ר ...שליט"א דהלכות שכירות והמסתעף וקצת מדיני גזילה.
מחשובי לומדי כולל בוויליאמסבורג
ובעזרתו יתברך זכינו לקבץ כעמיר גרנה מבעלי אסופות
מכתבו קבלתי לפני זמן ,ואחר עד עתה מרוב טרדותי.
ועורכי שמועות דברי תורה המתוקים מדבש ויקרים מפז.
נולד מום בדבר המושכר אם אינו חוזר מהשכירות נמשך השכירות וצריך לשלם גם והנה זה דבר המחברת והאוהל אשר פרשנו יריעותיו,
ועל ארבע מדורים נסובו מערכיו.
בשביל זמן שלא היה יכול להשתמש בדבר המושכר
א) תוכן דבריו הוא להקשות על מה שכתבתי בשו"ת מאזני צדק (ח"ג סי' כ"ח) בענין שוכר ראש וראשונה מדור דבר המשפט בו המלכים נועדו יחדיו,
שנתקלקל כלי ההסקה בהבית באמצע החורף ובזמן מסויים לא היה חימום (סטי"ם) בדירתו, שלש תשובות מגדולי תורה יושבי על מדין בבירור הלכות
שאין השוכר יכול לנכות מדמי השכירות ,וכתבתי שיש ללמוד דין זה ממה שכתבו הפוסקים שכירות הדק היטב הלכה למעשה ,שנדפסו כאן לראשונה.
בחו"מ (סי' שכ"א ס"א) דמשום מום שנתהוה בדבר הנשכר באמצע זמן השכירות ,יכול לחזור ועמו מדור כסאות למשפט מדור בירורי הלכה מהני רבנן
מהשכירות מכאן ולהבא ,ואם אינו חוזר בו מהשכירות יש לנקוט שבודאי רוצה להחזיק אשר ענו לשואלים אותם הלכה למעשה באלו ההלכות,
בהשכירות אף שנולד מום בדבר המושכר ,כדי להמשיך שכירות של מקום המושכר גם אחר ובס”ד עלה בידם דבר נאה ומתוקן.
שיתוקן המום ,ויש לתלות שהמשכיר לא היה מסכים להניחו לדור בהדירה אם אינו משלם כל
ונוסף עליהם מדור עמק המשפט בו נתלבנו בארוכה
דמי השכירות אף שנעשה מום בדבר המושכר ,על כן אינו יכול לנכות מדמי השכירות.
על ידי חכמי רבני הכולל מערכות חידושי תורה רבות הקף
מקור הדיון בזה הוא במהר"ם פדו"א (סי' ל"ט) ,והביא סמוכין לזה ממה שנפסק בחו"מ (סי' היורדות לשיתי סוגיות נכבדות אלו.
רל"ב ס"ד) אין מחשבין פחת המום ,אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו
ואחרון חביב מדור יושבי האהל ,דברי תורה ומערכות,
מדמיו איסר מחזיר את הכלי ,ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום ,שהלוקח אומר בחפץ
שאלות ותשובות ,הערות והארות מרבנן ותלמידהון
שלם אני רוצה .וה"נ יכול השוכר לבטל השכירות ולומר אני רוצה בדבר השלם ,וכיון שלא חזר
העוסקים במקצוע חשוב זה של התורה חלק חושן המשפט.
בו מהשכירות מחוייב לשלם דמי השכירות בשלימות .ודעת הרמ"א (שם) דבמכת מדינה מנכה
משכירותו אבל במכה פרטית דעתו כמהר"ם פאדווא דהוא בחזרה ולא בניכוי. תפילתנו ותקוותנו שאף חוברת זו תעלה חן בעיניה כל
לומדיה ותרבה הארץ דעה את ה’.
דעת השואל שהשוכר אינו יכול לחזור מהשכירות בשביל מום בכלי הסקה ועל כן בס”ד אנו מתכוננים להמשיך בלימוד החלק השלישי של
יכול לנכות מדמי השכירות חושן משפט מדיני השומרים ,שכירות פועלים והלאה ,מתוך
ב) ועל זה כתבת ,דנידון דידן דומה למום עובר המבואר בחו"מ (סי' רל"ב ס"ה) ראובן שמכר רצון להמשיך להוות במה חשובה לכל ההוגים בדינים אלו.
לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת ,וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו מערכת אהל המשפט
א
טפשמה רבד
תיתי לומר בכוונת הרא"ש והרמ"א שצריך להיות בית כקדמותו ,הלא פשטות קצת מקומות ,ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות ,ורוצה שמעון
משמעות הלשון הוא שצריך שיהיה נקרא בית כיון שמכר לו בית ,וקשה דגם לחזור בו ,וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר
בכותל רעוע נקרא שמו בית. הבית לקדמותו ויקיים המקח ,הדין עם ראובן .הגה ,שהרי בית מכר לו ועדיין
נקרא בית ,והוא משו"ת הרא"ש (כלל צ"ו סי' ו') .והכא נמי אין השוכר יכול לחזור
בו מהשכירות ,דהמשכיר יאמר אתקן לך החימום בבית ,שכן הדרך לתקן הסקת
והעיקר הוא דאם אחר המום עדיין נקרא בית כמו שאמר בשעת הקניה הבית ,והואיל ואינו יכול לחזור בו אין הוכחה שרצה השוכר להמשיך בהשכירות
שמוכר לו בית אינו מום שיכול לבטל המקח ולשלם דמי שכירות אף על זמן שלא היה הסקה בבית ,ויוכל לנכות מהשכירות
ה) ונראה פירוש דברי הרא"ש והרמ"א שכתבו ועדיין נקרא בית היינו קודם כיון שנעשה מום בדבר ששייך להמשכיר .וכתב שכן יוצא מהפוסקים הטו"ז
התיקון ,דכיון דבעובדא דידיה לא ניזוק גוף הבית אלא החלונות והדלתות והנתיבות (סי' שכ"א) ומשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קס"א).
נעקרו ונתעשנו הכותלים ,עדיין נקרא בית לענין מכירת בית סתם ,דבסתם
מוכר בית יכול ליתן להלוקח בית שיש בו קלקולים כעקירת דלתות וחלונות,
וכן משמע קצת בלשון השאלה בהרא"ש שכתב ראובן ושמעון היו באישבילייא משום שהמוכר או המשכיר יכול לתקן דבר הנמכר או מושכר אינו
ויש לראובן בתים בקרטבא ושניהם היו מכירין בהם במוצאיהם ובמובאיהם מצילו מלהיות מום במקח והלוקח או השוכר יכול לבטל המקח כל
ותכונתם וצורתם ,משמע שאילו לא היה שמעון הלוקח יודע במהות הבתים שגם כשנפל המום עדיין נקראת בהשם שנמכר או נשכר
בפרטותיהם לא היה לו טענה כלל ,שגם אחר עקירת דלתות וחלונות ועישון ג) מה דפשוט לו דקלקול כלי הסקה חשוב מום עובר ,ודומה למה שכתב
נקרא בית סתם ,וטענת שמעון אינו אלא כיון שידעתי מהות הבית ולא קניתי הרא"ש בתשובה ונפסק בשו"ע ,אינו נכון לדעתי ,וכמו שיבואר בעזהשי"ת.
הבית כמו שהוא עכשיו הוי מקח טעות ,והרא"ש השיב דכיון שגם בית כזה דטעמו של הרא"ש דאינו מקח טעות אינו משום שיכולים לתקן המום ,אלא
נקרא בית סתם די שמפצה לו מה שאינו בשלימות כמו שהיה בשעה שנכנס עמו עיקר טעמו של הרא"ש הוא כמ"ש הרמ"א שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית,
לעסק מכירת הבית ,אבל בעובדא השני בהרמ"א מהגהות מרדכי שהיה כותל וכן הוא לשון הרא"ש (שם) רואה אני את דברי ראובן ,כי בית מכר לו ועדיין
הבית רעוע ,הלא יש חסרון בגוף הבית ,דכותלי הבית הם גוף הבית ,ואם אחד נקרא בית ,אם אירע בו קצת קלקול מום עובר הוא ,ובדמים שהוא מנכה לו
מוכר בית סתם אינו יכול ליתן לו בית שיש לו כותל רעוע ,כי אין זה נקרא בית יחזור הבית לקדמותו ,ואין כאן מקח טעות .ומה שכתב הרא"ש דהוא מום עובר,
סתם לענין מכירת בית ,על כן היה מקח טעות בשעת המקח והמקח בטל ,אף הכוונה דאם המוכר לא יתקן המומים בודאי המקח בטל ואי אפשר לכוף הלוקח
שהמוכר יכול לתקנו או לפצותו בכמה שיעלה לתקנו. לקיים המקח ולנכות ממון בשביל המום ,כמבואר בשו"ע (שם ס"ד) אין מחשבין
ו) ומעתה מבואר דדברי הרא"ש הם ממש כדברי הגהות מרדכי ,וזה קיצור פחת המום אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו
לשון הגהמ"ר ,תשובה לראב"ן מגא"ש ראובן החליף בתים לשמעון ומצא בהן איסר מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום ,שהלוקח אומר
מומין וטען שלא ידע בהן ,וראובן אמר אני מתקן כל המומין ,השיב ומה שאמר בחפץ שלם אני רוצה ,אבל עיקר הטעם הוא משום שבית מכר לו ועדיין נקרא
לתקן המומין ,אם המומין אינן בגוף הבית כגון אמת המים העוברת בהן או שיש בית ,ואינו מקח טעות מעיקרו.
לאחר תשמיש עליהן החליפין קיימין ,אבל אם הם בגוף הקרקע כגון כותל שלם
ונמצא רעוע או כותל הנראה של סיד ונמצא של טיט שצריך לסתור ולחדש פנים
מדברי הנתיבות משמע דביטול המקח תלוי אם המוכר יכול להחזירו
חדשות באו לכאן ,והחליפין בטילין ,ע"כ .מה שכתב אם המומין אינן בגוף הבית
כגון אמת המים העוברת בהן או שיש לאחר תשמיש עליהן החליפין קיימין, למה שהיה בשעת המקח וצ"ע
זהו כדברי הרא"ש דאף שהחסרון הוא בתוך הבתים שקנה שעוברת אמת המים ד) אמנם הטעם שכתב הרא"ש כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית קשה ,שבכל
בהבית שקנה ,אין החסרון בגוף הבית כמו כשיש חסרון בכותלי הבית ,ואין כאן מום הנמצא בחפץ שקנה עדיין שמו של החפץ עליו אף שיש בו מום ,ובפירוש
מקח טעות כלל דבית מכר לו ונקרא בית ,אבל חסרון בכותל הבית שנמצא איתא ברמ"א שם אבל אם המום בגוף הבית כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם
רעוע שהוא בגוף הבית אינו בית סתם בשעת המכירה ,וכיון שצריכים לחדש ונמצא רעוע אינו יכול לבנות לו כותל שלם וכל כיוצא בזה ,והוא מהגהות מרדכי
הבנין הוא כפנים חדשות ,והיה מקח טעות בשעת הקנין ואינו מקח כלל ולא (פ"ק דכתובות רמז רצ"ב) ,וגם שם בית מכר לו וגם בשעה שהכותל רעוע ומכ"ש אחר
מועיל מה שתיקנו .ושפיר נכון שהרמ"א דימה שני הדינים וכתב על דין הרא"ש שיבנהו ויהיה כותל שלם שמו בית ,ואעפי"כ הוא מום במקח ,וכיון שהרמ"א
וכן מום שאינו בגוף הבית כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, פסק כהרא"ש וכהג"מ צריכים ליישב דבריו .והנתיבות (חידושים סק"ז) עמד על זה,
שזהו ממש כדין הרא"ש לגבי עצם המום שאינו בגוף הבית ,ומה שיכולים לתקנו וז"ל שהרי בית מכר לו .פירוש כל שיכול לתקן המום שיחזיר [הבית] לקדמותו
אינו אלא שלא ישאר עליו שם מום. בהדמים שינכה לו ,ולא יהיה נחשב כפנים חדשות שיהיה נחשב כדבר שלא בא
לעולם ,מנכה לו מן הדמים ,אבל בכותל שלם ונמצא רעוע ,כשיתקן אותה ויבנה
פנים חדשות באו לכאן והוי כדבר שלא בא לעולם לכך המקח בטל ,עכ"ל.
מחלק בין מוכר בית ולא היה בו הסקה פעיל דנקרא בית ואין כאן מקח
נראה מדבריו שפירש מה שכתב הרמ"א ועדיין נקרא בית ,היינו אחר שיתקן
טעות אבל בשוכר דירה אינו נקרא דירה בלא הסקה ושפיר יכול השוכר הבית יחזור לקדמותו לשם בית ולא יהיה נחשב כפנים חדשות ,ובכותל רעוע
לבטל השכירות אף שיהיה אחר התיקון כמקדם הוא כפנים חדשות .והוא דוחק גדול ,דאם הדין
ז) ולפי זה נראה דבמכר בית סתם וכלי ההסקה (בוילע"ר) היה מקולקלים אין דכשבית מכר ואחר התיקון הוא בית כמקדם אין המקח מתבטל ,גם בכותל רעוע
לבטל המקח ,דכיון שאין הקלקול בגוף הבית עדיין נחשב בית לגבי מקח וממכר נאמר שחזר הדבר להקרא בית כמקדם ,ויש לו להלוקח מה שקנה ,ומהיכא
אף שכלי ההסקה מקולקל ,ואין כאן משום מקח טעות ,אלא כיון שבסתמא תיתי שלא יהיה בית כמקדם משום שהוא כפנים חדשות ממה שמכר ,גם מהיכא
ב
טפשמה רבד
הוא זה ,דהא בודק קודם זמן איסור חמץ ,ומה מום הוא זה שמזיק לדירה ואין במכירת בית יש כלי הסקה הפועלים ,צריך המוכר לנכות להקונה כמה שעולה
זה סברא כלל .ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי ,דאדרבה פירוש דברי הרא"ש לתקן הכלי הסקה .אבל לגבי שוכר דירה שאינו שוכר הכלים ,אלא שוכר בית
שכתב ועדיין נקרא בית הוא משום שאף אחר הקלקולים עדיין ראוי להקרא שם עם חימום ,הוי החימום חלק מגוף דבר הנשכר ,ונראים הדברים שאם אחד שכר
בית לענין מכירת בית ,ואה"נ דאף שאינו ראוי לדור כך אין זה מקח טעות דמכר דירה וכלי הסקה היו מקולקלים (בין אם היה מקולקל בשעת השכירות בין שנשבר אחר
לו בית ונתן לו בית ,והוא ממש מה שמכר לו ,ובשכירות דירה שאין יכולים לדור כך) ולא היו מחממים הדירה ,כיון שאי אפשר לדור בדירה בחורף בלא חימום
בו כמו שהוא עכשיו לא נתן לו המשכיר מה ששמה דירה לענין השכרת דירה, הוי כמום בעצם השכירות ,ומבטלים השכירות בשבילו אפילו אם יכולים לתקנו
ומה שהקשה כיון שמתקנים זה לא הוי מום לא קשה ,דרק אם שמו עליו גם בקל .לדוגמא כפי המציאות של עכשיו אם אחד מוכר בית או דירה לחבירו
בשעת קלקולו לענין מה שקנהו או שכרו לא הוי מום ,אבל מצד שיכולים לתקנו בחזקת שלם והאמבטי מקולקל אין כאן משום מקח טעות ,שאין החסרון
כיון שאין שמו עליו בשעת המקח הוי מקח טעות ,ודברי המקור חיים נכונים. בגוף הבית ,והלוקח יכול לנכות ההוצאה לתקנו ,אבל מי ששוכר דירה בחזקת
שלם ואין אמבטי פעיל בהדירה יכול לחזור מהשכירות ,דנחשב חסרון בגוף
השכירות .ואה"נ דלפי משמעות דברי הנתיבות לכאורה אין לבטל השכירות
משום שאין חימום בהדירה ,דאין לומר דאחר תיקון החימום הוי כפנים חדשות.
מבאר פלוגתת המג"א ומקור חיים
ח) אכן ראיתי במקור חיים כדברי ,דבאו"ח (סי' תל"ז ס"ג) איתא ,המשכיר
יא) ונראה דגם המג"א יודה לגוף הדין של המקור חיים ,דרק אם ראוי בשעת בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק ,על השוכר לבדוק ואינו מקח
המכירה או השכירות להקרא כשם שקראוהו בעת שקנאו או ששכרו לענין מה טעות ,ואפילו במקום שבודקים בשכר ,שהרי מצוה הוא עושה .וכתב הרמ"א
שקנהו או למה ששכרו אין מבטלין המקח ,והוא הדין אם שכר דירה ואם חסר וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק .והקשה
בשעת השכירות דבר שהוא בכלל שם דירה סתם לשכירות דהוי מקח טעות, המג"א (סק"ז) דבח"מ (סי' רל"ב ס"ה) פסק דכל מום שאינו בגוף המקח מנכה לו מן
אלא שדעת המג"א דכיון שאין המום בגוף דבר הנשכר ,ומה שאינו יכול לדור הדמים ומקח קיים ,וא"כ מה צריך כאן הגמרא לומר דניחא ליה במצוה ,הלא
בו משום איסור אינו חשוב כחסרון לגבי שכירות דירה סתם ,דיש לומר דאף בכל דבר הדין כן ,וכתב המג"א ויש לומר דהתם מיירי בלא התנה והכא אפילו
ששכרו בחזקת בדוק אף דירה שאינה בדוקה בי"ד נקראת בשם דירה סתם ,ועד התנה המקח קיים.
כאן לא מיבעיא בגמ' (פסחים ד' ע"ב) אם שכר דירה בחזקת בדוק ולא היה בדוק אי
הוי מקח טעות ,אלא משום שאדעתא דאינו בדוק לא שכרו ,יהיה מאיזה טעם
שאינו רוצה בו בלא בדיקה ,אבל אם לא היה חזקת בדוק אלא משום שאינו יכול המקור חיים כתב כשאינו ראוי להתפקיד שבשבילו קנאה או שכרה
לדור בה משום איסור ,אינו נחשב כמום בגוף השכירות ,והוא כדרך מה שכתבתי בטל המקח אף שעומד לתקנו
בדברי שו"ת הרא"ש דלענין מכירת הוי בית אפילו אם נשברו הדלתות והחלונות ט) והמקור חיים (שם סק"ז) השיג על תירוצו של המג"א ,וכתב ולפענ"ד
ואין יכולים לדור בו כמו שהוא ,וזהו תירוץ המג"א דכאן אפילו בהתנה ל"ה מקח מעיקרא לא קשיא מידי ,דשם גם כן אין המקח קיים רק כשחזי לאותה מלאכה
טעות ,דרק משום שהתנה שהוא בדוק היה בדין שיהיה מקח טעות ,אבל מכיון ששכר בשבילה בלי שום הוצאה ,כגון שיהיה חזי לדירה כששכרו לדירה ,רק
שהוא מצוה וניחא להשוכר לקיים המצוה אינו מקח טעות ,אבל בעצם אין זה שצריך הוצאה שיחזור לקדמותו ,אבל כשאינו ראוי לאותו מלאכה ששכר אותה,
מקח טעות אף שאין יכולים לדור בו כן .ודברי המקו"ח לענין שכירת דירה בי"ד וצריך להוציא הוצאות שיהיה ראוי לאותה מלאכה ודאי דהוי כמום בגוף המקח,
צ"ע ,דבגמ' מבואר דהשאלה הוא משום ששכרו בחזקת בדוק ואינו בדוק ,ולפי ומשום הכי בנדון דידן כיון דטעמא דהשוכר צריך לבדקו כתב הר"ן (ד"ה בחזקת
דבריו חסר העיקר מן הספר ,משום דהוי מקח טעות משום שאינו יכול לדור בדוק) וז"ל דהשוכר לא סגי ליה בלא בדיקה דהא אפילו חמץ של נכרי עושה לו
כך ,וצ"ע. מחיצה וכו' ,ואם כן כשלא יכנס בתוכו לא עביד איסורא וכשנכנס ודר בתוכו
בלא בדיקה דר בו באיסור מחשש דילמא אתי למיכליה ,והרי אינו ראוי לדירה
ועכ"פ הדין אמת דבשכר דירה וחסר בשעת השכירות דבר שבדרך כלל כל זמן שאינו מוציא עליה הוצאות ,והוי כטעות בגוף המקח ומשום הכי צריך
אותו דבר בכלל השכירות בטל השכירות ,והמשכיר אינו יכול לטעון שיתקנו, לטעם דניחא ליה וכו'.
דהשכירות בטל תיכף משום מקח טעות. מבואר מדבריו דכל שיש חסרון בהשכירות אף שאינו בגוף דבר המושכר
הוי מקח טעות .ונראה דהמקור חיים למדה מדברי הגהמ"ר הנ"ל דאם הכותל
יב) ובחו"מ (סי' רל"ג סוף ס"א) כתב הרמ"א מכר לו כסף בחזקת כסף צרוף רעוע הוי מום במקח ,אף שיכולים לתקנו ולעשותו כמו שבונים מתחלה ,אבל
ונמצא כסף סיגים ,המקח קיים ומחזיר לו האונאה ,דהכל מין כסף .וכתב כיון שעכשיו אינו בית סתם למכירה והוא מכר לו בית סתם הוי מקח טעות ,ולא
הנתיבות (ס"ק ד') עיין ש"ך (סק"א) שפסק דהמקח בטל ,ואף דיכול לצרפו ולתקנו איכפת לן במה שיכולים לתקנו ,והכי נמי בשכירות כיון שאינו חשוב דירה סתם
מ"מ הא צריך הוצאות ,ודמי להא דפסחים (ד' ע"ב) בהמשכיר בית בחזקת בדוק הראוי לדור בו עכשיו הוי מקח טעות אף שאין הקלקול בגוף הבית ,ואינו תלוי
ונמצא שאינו בדוק ,ועיין מה שכתבתי בספרי מקור חיים שם (סי' תל"ז סק"ז) ,וגם כלל באם יכולים לתקנו.
הכא לא חזי למלאכתו בלתי הוצאות .מבואר דעת הנתיבות כמ"ש במקו"ח דכיון
שאינו יכול להשתמש במה שקנה או ששכר אלא אחר שיוציא עליה הוצאות הוי
מקח טעות ,והסברא בזה הוא משום דכיון שאינו יכול להשתמש בו למלאכתו מיישב דברי המקור חיים מהשגת המגן האלף על פי הסברא הנזכר
אין זה נקרא כסף סתם .ולפי מה שכתבתי יש לומר דגם דעת המג"א כן ,דכיון י) ובמגן האלף (שם סק"ז) הביא דברי המקור חיים וכתב ואין בדבריו טעם,
דכשמוכרין כסף אין המשמעות כסף סיגים בטל המקח אם נמצא דהכסף היה חדא דשם מבואר שעקרו הדלתות והחלונות אם כן מסתמא אינו ראוי לדירה
כסף סיגים. בלא תיקון ,ועוד דהכא כיון שנותנין שכר לבדוק ומחזיר לו המעות מה מום
ג
טפשמה רבד
בחמור כדי למכור ולא כדי לשכור ,דחוזר בו ומשלם לו כפי מה שהוליך עד עת במגן האלף ושער המשפט דעתם דכל מום שאינו בגוף המקח אינו מקח
שהבריקה [דמאז שחלתה ונעשה בה מום אין כאן שכירות ואינו צריך לשלם
טעות ובבדיקת חמץ היה סברא לומר דאינו מקח טעות משום שהשוכר
שכירות] .ואף על גב דבהבריקה אם שכרה למשוי אומר לו (המשכיר להשוכר)
הרי שלך לפניך כמ"ש לעיל (סי' ש"י ס"א) ,שאני התם שראוי עוד לכל המלאכה
צריך לשלם מכיסו ומשמעות הראשונים אינו כן
ההיא אשר נשכר לה רק שצריך טורח וזמן יותר ,אבל בנידון דידן שמפסיד יג) ובמגן האלף תירץ קושיית המג"א דהוי מקח טעות אף שאינו בגוף דבר
הריוח דהלואת אמנה [כמו שהיה במעשה דמהר"ם פאדוא] ה"ל כאילו נשברה הנשכר משום שצריך להוציא מעות מכיסו על דעת שהמשכיר ישלם לו.
או מתה ,מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא מאחר שאי אפשר להעביר המום וכן ראיתי בשער משפט (חו"מ סי' רל"ב סק"ג) שהביא קושיית המג"א למה
[וכיון שיכול לחזור בו מהשכירות ולא חזר הרי רוצה להחזיק השכירות ,ומחוייב הוצרך הש"ס (פסחים ד' ע"ב) להטעם דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו,
לשלם השכירות גם על זמן שהיה מקולקל]. תיפוק ליה כיון שאין המום בגוף המקח לא הוי מקח טעות .וכתב לפענ"ד אין
כאן קושיא כיון דמיירי התם שהמשכיר אינו כאן לבדוק והשוכר צריך לבדוק
יז) והביא ראיה מחו"מ (סי' רל"ב ס"ג) מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא
ולשלם שכר הבדיקה ,א"כ הו"א דמשום זה הוי מקח טעות דצריך לטרוח ולגבות
ידע הלוקח מחזיר אפילו אחר כמה ימים ,שזהו מקח טעות ,ואם נשתמש הלוקח
מעותיו אח"כ ,לזה אמר דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו כיון שאין לו הפסד
בחפץ אחר שידע בו המום הרי זה מחלו ואינו יכול לחזור בו כו' ,עד וה"ה בנידון
שיכול אח"כ לאשתלומי מיניה ,וכן משמע מלשון הרמב"ן שהביא הרב המגיד
דידן דנפל מום וקלקול בהשכירות דה"ל להשוכר לחזור מיד בתחילת הגזירה,
(פ"ב מהל' חו"מ הי"ח) ע"ש .ולענ"ד יותר מוכח מדברי הרמב"ן והה"מ כדברי המג"א
ומדלא חזר אמרינן דמחל .ואף שבמקח דוקא כי היה בו מום קודם המקח הוא
או כהמקו"ח ,וז"ל הה"מ והרא"ה ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דפשיטא להו דודאי
דיכול לחזור בו משום מקח טעות אבל אם נולד אח"כ מפסיד הלוקח ,שם הדין
בעי לשלומי ליה מאי דאפסיד מיניה ,כיון דאתני בהדיה ,אבל איבעיא לן אי הוי
כן כיון דברשות הלוקח הוא לגמרי ,אבל בשכירות אף כי הוא ממכר ליומא מ"מ
מקח טעות ,דאפילו בעי הך לשלומי ליבטיל כדין מקח טעות ,ופשט אביי דלא,
גם למשכיר שייכא כי שלו הוא ,כאשר ביאר הר"ן (ב"מ ק"ד ע"א ד"ה ודאמרינן) כו'.
דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בנפשיה ואפילו בממוניה ,כיון דסוף סוף אתי
ר"ל דוקא במכר אם היה נעשה בו המום אח"כ הוא דאמרינן דבמזלו דהלוקח
לאשתלומי מיניה .הרי לא נחית לומר דהוי אמינא דהוי מקח טעות משום טרחא
נעשה בו המום ,משא"כ בשכירות דשייך בו גם המשכיר ,אין שייך לומר דהמום
דגופיה או דממוניה שצריך להוציא ממון מכיסו ,אלא משום דהוי מקח טעות,
והקלקול שנעשה אח"כ בהשכירות דנעשה על ידי מזל רע דהשוכר ,דילמא
ובפשטות הכוונה כיון דהתנה כן ולא היה כהתנאי הוי מקח טעות אף שישלם
במזל רע דהמשכיר נעשה ,משו"ה שניהן יכולין לחזור בהן ,דהיינו השוכר מליתן
לו ,או משום שהבית אינו כמו ששכרו ואינו ראוי למה ששכרו בלא הוצאה הוי
השכירות בשלימות והמשכיר יכול לחזור בו מליתן לו בפחות מהסך ששכרהו,
מקח טעות ,אף שהמשכיר ישלם לו הוצאות הבדיקה.
ע"כ.
יד) סוף דבר מדברי שו"ת הרא"ש והגהמ"ר ופסקי הרמ"א ,מבואר דכל שיש
והכי נמי בשוכר דירה כשאין חום בהדירה בזמן הקור אם אינו יכול לדור שם קלקול בגוף הבית ,אף שיכולים לתקן הקלקול כיון שכשיש בו הקלקול אינו
כך ,שהשוכר מפסיד הדיור בדירתו ,יכול לחזור בו מהשכירות אלהבא ,ואם לא נקרא בית סתם לענין מכירה ,אף שיכולים לתקנו ויהיה כמו בית מתוקן הוי
חזר בו החזיק בהדירה כדי שיהיה הדירה מושכרת לו לכשיתוקן הסקת הדירה, מקח טעות ,ומינה דכל ששוכר דירה ואין יכולים להכנס לדור שם כמו שהוא
ואינו יכול לנכות מהשכירות. הוי מום בגוף השכירות והשוכר יכול לבטל השכירות ,וכן הוא דעת המקור
יח) ומה שכתב כמ"ע דלהטו"ז דבעלמא אין השוכר יכול לחזור בו כל חיים והנתיבות (סי' רל"ג) ,ויש לומר דגם דעת המג"א כן ,על כן בשכר דירה וכלי
זמן שדבר המושכר קיים ,ואמרינן דמזל השוכר גרם ועל כן אינו יכול לנכות ההסקה היו מקולקלים ולא נתחמם הדירה ,או באמצע השכירות נתקלקל
מהשכירות ,חוץ ממכת מדינה בין בחכירת שדה בין בשוכר בהמה והמלכות החימום ,יכול השוכר לחזור בו מן השכירות תיכף ,דהוי מקח טעות בגוף
מחפשין אחר בהמות אמרינן דמזליה דהמשכיר גרם .בנידון דידן שנשבר כלי השכירות וכיון שיכול לחזור מהשכירות אינו בניכוי.
החימום אין לומר דמזל השוכר גרם דהא מוטל על המשכיר לתקנו ,ולא דמי טו) ולענין גוף הדין אם יכולים לחזור מהשכירות משום שנשבר כלי ההסקה
לשוכר בהמה וחלתה דאין על המשכיר לרפאותו ,ועל כן בנ"ד יש לומר דיכול שפלפל כבודו ,אבאר בקיצור ,לפי דעת מהר"ם פאדוא (סי' ל"ט) שהביא הרמ"א
לנכות מהשכירות. בד"מ ובהגהת השו"ע (סי' שכ"א) וכפי מה שכתב הסמ"ע (שם סק"ו) כל שנתקלקל
דבר הנשכר באמצע שכירותו ויכול להשתמש בדבר הנשכר אינו יכול לחזור
דבר זה אין לו שחר ,דלהטו"ז פשוט כיון דהדירה ששכר השוכר קיים אף
מהשכירות או לנכות מהשכירות ,כמו בשכר חמור ובהבריקה (חלתה) אם שכרה
שאין בו מום אין כאן לא ביטול השכירות ולא נכיון ,דהוי כנולד מום אחר קנין
למשוי אומר לו (המשכיר להשוכר) הרי שלך לפניך כמ"ש בחו"מ (סי' ש"י ס"א) ,שראוי
החפץ בעלמא ,ואין לומר דמזל המשכיר גורם ,כמו בשוכר חמור למשוי ונחלה
עוד לכל המלאכה ההיא אשר נשכר לה רק שצריך טורח וזמן יותר ,והכי נמי
החמור דאמרינן דהשוכר אינו יכול לחזור מהשכירות דמזל השוכר גורם ,ולא
בני"ד אם השוכר היה יכול לדור שם שלא היה קור גדול ,אינו יכול לחזור בו
אמרינן דמזל המשכיר גורם כיון שמפסיד יותר מהשוכר שחמורו נחלה ואם
ואינו יכול לנכות מהשכירות.
ירצה למוכרו יפסיד יותר ממה שהשוכר מפסיד שאינו יכול לישא משאו אלא
בקישוי ובהארכת זמן ,וכן לאחר זמן ההשכרה בודאי יהיה הפסד גדול להמשכיר טז) אבל אם אינו יכול לדור שם מחמת הקור ,למהר"ם פאדוא הוא בחזרה
ממה שנחלה חמורו ,והטעם שתולין במזלו של השוכר לא בשל המשכיר ,שאנו ואינו יכול לנכות .ודומה לדין שכר חמור ומת באמצע הדרך או שכרו לרכיבה
דנין על הזמן שהבריקה אם בלא שהשכירו היה מזלו של המשכיר גורם מה או לכלי זכוכית והבריקה שיכול השוכר לחזור בו מהשכירות להבא ,וכל שלא
שהבריקה ,ומסתבר יותר לומר דמזלו של השוכר גרם כיון שהוא ברשותו בשעה חזר אלהבא אינו יכול לנכות על הזמן אחר שידע הקלקול ,אף שהיה מכת
שנעשה ,אם לא שהיה מכת מדינה שאז בודאי היה ההפסד גם אם המשכיר לא מדינה ,ועיין בסמ"ע (שם) דלמהר"ם פדוא הדין כמו (ב"מ ע"ט ע"א) בשוכר חמור
היה משכירו ,על כן יש לתלות במזל המשכיר .והכי נמי לענין נידון דידן שנשבר זה והבריקה או נשתטתה כו' ,ושכרה לרכיבה או להוליך עליה כלי זכוכית ,ואין
ד
טפשמה רבד
להנער ,ואחז"ל דאיפלוג לישני ,וממילא גם המלמד אינו מוצא מקום להשכיר ההסקה בשעה שהיה מושכר תולין חסרון החימום במזל השוכר ,אף שיש הפסד
עצמו ,כי כל בעה"ב יש לו מלמד לזמן ידוע לו ,וא"כ הו"ל כחכירת שדהו והו"ל להמשכיר שצריך לתקן כלי שלו כדי שיפעול להבא.
כלשעבר ,ע"כ קיצור לשונו של החת"ס. יט) תדע ,דבשכר החמור לרכיבה או לכלי זכוכית וחלתה באמצע הדרך,
ועל זה כתב כמ"ע ,ולפי זה בנידון דידן אם נשבר החימום שבדרך כלל לא דהמשכיר מחוייב להעמיד לו חמור אחר לא מיבעיא בהשכיר לו חמור סתם
ימצא השוכר דירה אחרת אם לא יהיה כרוך בהפסדים ,ולמה לא נחשוב אותו אלא אפילו בחמור זה ,ואעפי"כ לא כתב הטו"ז דאינו משלם השכירות להבא
כלשעבר מהאי טעמא שכתב החת"ס ,דכ"מ שאינו יכול לחזור מפני הפסד יהיה משום דמזלו של המשכיר גרם החולי ,אלא משום דמעת שאינו יכול להשתמש
בו דין ניכוי ,ע"כ דבריך .יותר היה לו לומר לדוגמא במי ששכר דירה לשלש בו כלל למה ששכרו אין ע"ז שם שכירות כלל.
שנים ,בדרך כלל משקיע ממון לשפץ הדירה וחושב ששוה לו ההשקעה שיהנה כ) עוד כתב כמ"ע דלהנתיבות הדבר תלוי אם נולד הדבר בגוף דבר השייך
ממנו משך שלש שנים ,ואם יחזור בו משכירותו באמצע השלש שנים יפסיד דמי להמשכיר או בפירות ,ובנ"ד אף שהמכה הוא בפירות לא בגוף הבית ,סוף כל
השקעתו ,ועל כן בתוך שלש שנים אינו בחזרה אלא בניכוי. סוף כיון שמוטל על המשכיר לתקנו לפי המנהג מזלא דמשכיר גרם ,ולמה לא
כג) לדעתי לא ירד לדעת החת"ס (גם שינה הלשון כפי הבנתו) ,החת"ס מחלק בין ינכה השוכר משכירתו .מה שכתב דבנידון דידן הוי הקלקול בהפירות אינו מובן,
חמור ששוכרו לימים ומשלם בעד כל יום ועל כן מאז שנולד מום בחמור מבטל דהקלקול נעשה בגוף ששייך להמשכיר ובחימום שהמשכיר צריך להמציא
השוכר שכירותו ,משא"כ בחוכר שדה הוא חוכרו לשנה ,ומתחיל בעבודת השדה שאינו ממציאו להשוכר ,ואינו דומה ליבש המעין שאינו של המשכיר כלל
וממשיך בעבודת השדה בחרישה וזריעה עד שקוצר פירותיו ,על כן אם יבש לפמ"ש הנתיבות ,ובזה יש לדון דמזלו של המשכיר גרם ,ויהיה הדין שהשוכר
המעין אפילו אחר חודש ימים אחר שחכרו לא שייך לומר שהשוכר ישלם בעד יוכל לנכות מהשכירות בשביל הזמן שלא היה להשוכר חימום.
חודש ימים ויחזור בו מהשכירות משום המום ולא ישלם יתר הממון ,כיון שהוא כא) אולם גם בזה אין דבריו נכונים ,דדעת הנתיבות הוא דכל שנעשה
באמצע זמן שכירות אחת ולא שייך לחלק השכירות כפי הזמן .גם במלמד לדעת מום בדבר של המשכיר כמו שכר חמור ומת או בשכרה לרכיבה והבריקה
החת"ס שוכרים המלמד לשנה והוא שכירות אחת ,ואי אפשר לומר שבעל הבית ישנו בחזרה אלהבא משום המום כמו שכתב מהר"ם פאדוא ,ואם לא חזר
ששכר המלמד יאמר להמלמד אשלם כפי הזמן שפעלת ומעתה הוא התחלת בו השוכר באופן שהיה בו דין חזרה ,אמרינן דהשוכר לא רצה לחזור משום
זמן אחר ואני חוזר מעתה על שכירות הימים הבאים ,כי השכירות הוא על שנה שרצה במקום המושכר גם אחר שיתוקן ,ועל כן מחוייב לשלם כל השכירות,
שלימה ואין לחלק הזמן לחזור מן העת שגזר המלך .וכתב עוד טעם שהמלמד גם משום דכשנעשה מום בחפץ של המשכיר אמרינן מזלו גרם ,וכשלא נעשה
השכיר עצמו לשנה שלימה ,משום שבאמצע שנה אין המלמד מוצא מקום המום בגוף דבר של המשכיר כמו בחכירות שדה בית השלחין ויבש המעיין,
להשכיר עצמו כי כל בעה"ב יש לו מלמד לזמן ידוע. שאינו מעין פרטי של המשכיר ,אפילו אם אמר שדה זו אין המשכיר מחוייב
ואינו דן שאין השוכר חוזר בו משום הפסדו בתחלת השנה ,אלא כתב ואי להפסיד השכירות ,ואם נתייבש המעין והנהר שהיה מכת מדינה ליכא למימר
אפשר לחזור אחר תחלת השנה ,והכוונה דכיון שהכל שכירות אחת אין כאן מזלא דהשוכר והמשכיר גרם והמקח קיים ,וההפסד על שניהם ובדין ניכוי קאי.
מקום לחזרה באמצע הזמן אלהבא משום מום בדבר המושכר .וכן כוונת החת"ס
ובנידון דידן שנתקלקל כלי הסקה ששייך להמשכיר ומשום זה אין המשכיר
לענין מלמד דוק בדבריו ותשכח.
ממציא חימום להשוכר ,דעת הנתיבות הוא כמהר"ם פאדוא שהוא בדין חזרה
כד) ולפי זה בנ"ד שמשלמים שכירות מדי חודש בחדשו ויכולים לחלק ואם אין השוכר חוזר מהשכירות מחוייב השוכר לשלם כל השכירות ,כיון שאינו
השכירות ,שפיר יכול השוכר לבטל השכירות אלהבא ,והשקעת השוכר בשיפוץ מכת מדינה[ .וצ"ע עוד בהנתיבות סי' ש"י סק"ב].
הדירה הוא דבר נפרד מהשכירות ,ומה שיאבד השקעתו אם יחזור בו אחר
כב) ואחר אחרון אני בא שכתב באחרונה דגם ממ"ש החת"ס (סי' קס"א) יש
שנולד מום חסרון בהסקה הדין בינו לבין המשכיר או שוכר שיבא אחריו לשכור
סעד גדול לתמוך ביד השוכר ,דהחת"ס דעתו כמהר"ם פאדוא ומחלק בין חמור
הדירה ,משום שמשתמש בהשקעתו.
שמתה או בשכרו לרכיבה והבריקה לבין יבש המעין ,דבחמור מטעם חזרה
ולהלכה נראה לפסוק כהסמ"ע וחת"ס שפסקו כמהר"ם פאדוא ,והשוכר אתינן עלה ,דכיון שנמצא מום במקח בין במכת מדינה בין במכה פרטית יחזור
יכול לבטל שכירת הדירה כשאין לו חימום אלהבא ,דהוי כנעשה מום ומקח בו מכאן ואילך ,דהרי לא קנה החמור אלא שכרו ,וכל היכי דאיתיה ברשות
טעות בהשכירות ומעתה אינו רוצה בהדירה ,ואף שמפסיד השקעתו בהדירה בעלים הראשונים הוא ,ויחזור בו מהשכירות ,משא"כ בחוכר שדה ויבש המעיין,
על ידי שחוזר בו מהשכירות ,יש לו להתדיין עם מי שישתמש בהשקעתו ,וכיון דהש"ס מיירי מחוכר שנה אחת ובאותה שנה אפילו אם בתחלתו יבש המעיין,
שהשוכר יכול לחזור בו מהשכירות ואינו חוזר הלא רוצה בהשכירות אפילו הוא כמו לשעבר ,דידוע דכל משך זמן שנה אחת שייכי אהדדי טורח העבודה
בשעה שאין לו חימום כדי שהדירה ישאר ברשותו אחר שיתוקן החימום ,ועל כן ושכר הפירות ,וע"כ יש לחלק בין מכת מדינה למכה פרטית ,וא"א לחזור אחר
אינו יכול לנכות משכר דירה משום הזמן שלא היה חימום בדירתו ,וכבר כתבתי תחלת השנה ,משא"כ בחמור דשכר כל יום ויום בפ"ע הוא ,ומשעה שנמצא בו
דגם להטו"ז והנתיבות הדין כן. מום יחזור בו בין שיהיה מכה פרטי או כללית ,וזה קולא להשוכר ,וממילא יש
הנראה לעניות דעתי כתבתי ,והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו בו חומרא מצד אחר ,שאם שתק ולא חזר בו סביר וקיבל ולא מצי לחזור בו על
נפלאות .ויזכהו לישב באהלה של תורה ,לברר הלכות לאמיתה של תורה ,וקרנו העבר .שוב כתב החת"ס דמלמד שהמלכות גזרה באמצע הזמן שלא ילמוד הוא
בכבוד ירום עדי נזכה למדלג על ההרים ,כאות נפשו ממש כשדה ,דמתחלת השנה הוה לשעבר כמש"ל ,דידוע דשכירות מלמד בכך
וכך לשנה ,כי אין שיווי השכר והפעולה שוה ,כי בתחלתו עבודתו יותר קשה
הכותב וחותם בידידות נאמנה
לחנך הנער עפ"י דרכי למודו ,ולעומת זה שבח למודו בסוף יותר טוב ושוה יותר
א' אחרי קדושים ב' אייר תש"פ
בכל שבוע וחודש ,וטוב אחריתו מראשיתו .וגם לא דמי לשאר פועל ואריס שאם
* יחזור בו באמצע קנינו יעמיד אחר במקומו ,משא"כ במלמד ידוע הוא דמזיק
ה
טפשמה רבד
המוחזק וכמבואר בשו”ע סימן שי”ז במח’ ורמ”א ,וזה לפי”מ שכתב הסמ”ע שם הגאון הרב אברהם עמרם מייזעלס שליט"א אב"ד מיהאלדי -בעמח"ס ויען
בסי’ של”ד ס”ק א’ דבעה”ב הו”ל כפועל משום דבעה”ב הוי מוציא מיד השוכר אברהם
שהוא מוחזק ,וא”כ ה”ה כשיש להמשכיר אומדנא שרוצה לבטל השכירות דבזה
אחדשה”ט הנני בזה במענה ע”ד שאלתך בעניין השכירות שבתוך זמן
הו”ל הוא המוחזק ,ובאמת ה”ה כשהשוכר רוצה לבטל השכיר מטעם אומדנא
השכירות נולד אומדנא וסיבה לבטל השכירות ,והמשכיר טוען אדעתא דהכי
הרי בידו לעשות כן ומשום דגם הוא הרי הוא מוחזק בהדמים וכנ”ל והבן.
לא השכיר ,אי יכול לבטל מטעם זה את השכירות ,ועוד שאלה בפיו בענין זה,
והנה בשו”ת הרמ”א סי’ כ’ וציין לדבריו הש”ך בסימן של”ד שם סק”א עיי”ש, באופן שהמשכיר נתן רשות להשוכר להשים חפציו במקום אחד שלא נכלל
וכנראה דהכי סבירא ליה ,וז”ל מאחר שנגמר ביניהם קנין השכירות ואין אחד בהשכירות ,ועי”ז אירע להמשכיר איזה הפסד ממון ,ובעבור זה רוצה לבטל
מהם יכול לחזור גם טענת אונס לא מהני כלל (דהיינא אונסא דנולד לאחר זמן) והראיה הרשות הזה אי בידו לעשות כן.
מהא דכתב הטור רי”ס שי”ב וז”ל המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ לזמן
תשובה -הנה טרם שנבא לעיין בנידון הנ”ל נבאר גדר אומדנא בכלל,
קצוב א”י לחזור ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום
ובמכירה ,ואח”כ נבא לני”ד ,והנה בתוס’ כתובות דף מ”ז ע”ב ד”ה שלא כתב וא”ת
לדור בו אפילו העני וצריך למכרו א”י להוציאו וכו’ א”כ שמעינן דלא אזלינן בתר
א”כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע”מ כן לקחה,
אומד דעתם להוציא השוכר מביתו תוך זמנו דהא כשנפל ביתו איכא אומדנא
וי”ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הי’ רוצה ליכנס וכו’ ועיי”ש דדבר שאינו תלוי
גדולה דאדעתא דהכי לא השכירו עיי”ש עכ”ד הרמ”א ,ולכאורה מדבריו נראה
אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו כיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום
דלא כמו שהבאנו לעיל מדברי הש”ך דבשכירות דבכל יומא ויומא הוי שכירות
ספק ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קני
חדשה יכול לבטל בדאיכא אומדנא אימתי שירצה וכנ”ל ,אולם המעיין שם
ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דאיכא נמי דעת מקנה שלא הי’
בדברי הרמ”א יראה דלא קשה מידי דכ’ שם וז”ל ולא שייך כלל נידון דידן להא
מקנה לו לדעתו אם לא יפרש עכ”ד התוס’ ועי’ במשנה למלך פ”ו מהל’ זכייה
דאמר רבא פרק האומנין האי מאן דאוגיר אגורי לדחלא ופסיק נהרא וכו’ ופסקו
שהרבה בחבילי קשיות ע”ד התוס’ ,ושוב הסביר דברי התוס’ ותוכן דבריו הוא,
שם הפוסקים המרדכי והרא”ש והטור דכל מידי דהוי למידע לפועל ולהבעה”ב
דבאופן דליכא שום הפסד למוכר בחזרת המקח אז אינו תלוי בדעת המוכר כלל,
או דלא הוי להו למידע לשניהם פסידא דפועל ולא הוי פסידא דבעה”ב אא”כ
ומשא”כ אי איכא הפסד למוכר וכגון בשנטרפה וכדומה אז אינו יכול לחזור בו
ידע בעה”ב לא פועל ולא אתני ,דכ”ז לא מיירי אלא שא”א לעשות השכירות
מן המקח אלא אם כן פירוש דקונה רק אדעתא דהכי עכ”ד עיי”ש.
או הפעולה מחמת אונס אבל במקום דאפשר לגמור השכירות אם יוכל לחזור
מטעם דאדעתא דהכי לא השכיר זה אינו תלוי זב”ז כלל עכ”ל ,והרי שפתיו ברור וראיתי בנתיבות סימן ר”ל ס”ק ב’ שאחרי שהביא דברי התוס’ והמל”מ הנ”ל
מללו דהא דאונס מבטל השכירות היינו דוקא באם ע”י האונס שוב אין השכירות כתב בהא דס”ל להתוס’ דהיכא דהמקח תלוי רק בדעת אחד יכול לבטל המקח
מועיל לו כלל ,אבל אי איכא אומדנא מן הצד דאדעתא דהכי לא השכיר ליה זה דוקא באופן שנולד האומדנא מקודם שנשתמש הלוקח במקח אבל אם כבר
בכה”ג א”י לבטל השכירות. השתמש הלוקח במקח אינו מועיל שום אומדנא לבטל המקח ,וכן אם היתה
כבר ראויה להשתמשות הלוקח אעפ”י שלא נשתמש בה עדיין ג”כ אינו יכול
ובאמת אפילו להרמ”א דאומדנא לא מבטל השכירות באופן דהשכירות
לבטל עוד את המקח ע”י שום אומדנא שהוא עכ”ד עיי”ש ,ולפי”ז יוצא לנו
לא נתבטלה לגמרי ע”י האומדנא וכנ”ל אין כונתו להעדיף שכירות על מו”מ,
דבמתנה עפ”י דתלוי רק בדעת הנותן א”י לבטל אם היתה ראויה להשתמשות
ואומדנא שאי תלוי בדעת שניהם רק בדעת האחד דבכה”ג במו”מ יכול לבטל
הלוקח ,וכן באופן שיורין להמוכר הפסד ממון דבכה”ג המקח חוזר וכנ”ל ,מ”מ
המכר גם בשכירות יכול לבטלו ,וראיה דברמ”א שם מסיק דאיירי דהשוכר לא
אם היתה כבר ראויה להשתמשות הלוקח א”י לחזור.
מוצא לשכור לו בית במקום אחר ,והיינו דבכה”ג יש לו להשוכר הפסד כיון
דאינו מוציא במקום אחר והו”ל תלוי בדעת שניהם ,ולפי”ז בנתן רשות המשכיר והנה כל זה הוא במכירה ומעתה נראה האיך הדין בשכירות ,והנה ז”ל הרמ”א
להשוכר להשתמש בשום מקום וכו’ דברים שאינם תלויים בהשכירות בכה”ג אם בסימן של”ד סעיף א’ מי ששכר בית לדור בו ומת בתוך זמן השכירות אין צריך
אירע הפסד להמשכיר יכול לומר דאדעתא דהכי לא נתן לו רשות דל”ה אומדנא לשלם לו רק מה שדר בו הבעה”ב הוי כפועל והוי ליה להתנות ,מיהו יש חולקין
דתליא בדעת שניהם רק הוי כמתנה ,אולם באופן שנכלל בכלל השכירות דהוי וכו’ ועי’ בש”ך שם ס”ק ב’ שהביא בשם הב”ח סוף סי’ שי”ב דלא אמרינן שכירות
תלוי בדעת שניהם אז תליא אי האומדנא מבטל לגמרי תועלת השכירות וכנ”ל. ליומא ממכר הוא אלא בהנאה דריבה קרא ולא בשאר דוכתי ,ועוד נ”ל דאפילו
ועוד נראה דבהך נתינת רשות עדיף יותר ,דהנה זה פשוט דגילוי דעת מהני אי אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא אין היורשין צריכין לשלם דיש לומר דכל
בשכירות וכמו שכ’ הרמ”א בסימן שי”ב סעיף ט’ ואם אמר ליה מתחילה שאינו יומא ויומא ממכר הוא ,עוד י”ל דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא
משכיר רק משום שאוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו ,ועי’ בקצוה”ח סימן בענין שהו”ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר הכנ”מ כיון דטעמא דבעה”ב
ש”ט סק”א שהק’ דהא בעינן כדיני התנאים וכו’ ועיי”ש בנתיבות שתי’ דאיירי הו”ל כמו פועל והו”ל להתנות בטל השכירות ,מיהו אם כבר קיבל השכירות
בבית דעביד למיגר וכו’ והרי דבכל גילוי דעת הוי כהתנה במפורש ,ועי’ ברמ”א א”צ להחזיר מטעם כיון דנתן את שכרו נתרצה לו שהוא שלו אפילו אם יארע
סימן ר”ז סעיף ד’ דבמתנה הוי דברים שבלב מועילים והוי כאילו פירוש לו, אונס עיי”ש באורך ,ומעתה הרי לדעת הש”ך דבכל יומא ויומא ממכר הוא ואין
וא”כ בדאיכא אומדנא לחזור על הנתינת רשות ודאי שיכול לחזור דהרי במתנה לו שייכות להיום שלפניו ,ונמצא דאעפ”י שכבר ירד לתוכה בתורת שכירות
בכה”ג אומדנא כ”ש מבטל המתנה ודו”ק. מ”מ יכול המשכיר לבטל את השכירות באופן דאינו תלוי בדעת שניהם וכנ”ל
ולא אמרינן דכיון דכבר ירד להשתמש בה שוב א”י לחזור וכנ”ל מ”מ הרי בכל
ונמצא יוצא לנו מכל הנ”ל דינים כדלהלן: יום הוי שכירות בפנ”ע ועל השכירות דלמחר הרי לא ירד עדיין ולפי”ז לפי”מ
הא) אונס שאירע בגוף השכירות והיינו דהשכירות שוב אינו מועיל כלום דנקט הש”ך בסק”ב לעיקר דבמת בתוך זמן השכירות היורשים אינם צריכין
וכגון שמת השוכר וכדומה ,בכה”ג באנו למחלוקת הש”ך והרמ”א אי נתבטל לשלם ומשום אומדנא ול”ד למו”מ דבכבר ירד א”א לבטל ,נמצא דבכל אומדנא
השכירות ,והש”ך ס”ל דנתבטל השכירות. בשכירות דמחמת אונס יוכל המוכר לבטל השכירות מטעם זה דהוא הוי
ו
טפשמה רבד
הב’) באונס שאינו מבטל את גוף השכירות (כנ”ל באופן א’) רק שנתהווה הגאון הרב אהרן אליהו שפיצער שליט"א -ר"מ בישיבה גדולה דסאטמאר
אומדנא שאומר המשכיר דאדעתא דהכי לא השכיר ,בכה”ג כיון דתלוי בדעת
שניהם אינו יכול לבטל השכירות ,אבל באופן כזה שאינו מגיע הפסד להשוכר
בגבאי צדקה שאסף מעות לצורך רמבעהנ”ס או קרן הצלה אם נעשה
ועדיין לא נכנס לדור בו ויש לו מקום אחר לדור בו הרי אינו תלוי רק בדעת
עליו שומר להתחייב המשכיר בכה”ג יכול לבטל השכירות אם איכא אומדנא ,וה”ה השוכר יכול לבטל
בגבאי צדקה שאסף מעות לקופת רבי מאיר בעל הנס או קרן הצלה ,אם השכירות בכה”ג ,בדליכא הפסד להמשכיר אם יש לו אומדנא ,ומשא”כ כשיש
נעשה עליהם שומר להתחייב להמשכיר הפסד א”י לבטלו.
בסי’ ש”א ס”ו מבואר שבאופן שהוא שומר לחלק לעניים פטור ,אבל אם
נעשה שומר של הגבאי שאמר לו הגבאי שמור לי ,חייב כשאר שומר .ובנד”ד הג’) בנותן לו רשות על שום דבר שלא בתוך השכירות רק כמתנה בעלמא
הוא אינו שומר לחלק לעניים ,רק דעתו ליתנו אח”כ לגבאי שהוא יחלקו ,אבל בכה”ג ודאי דאינו תלוי רק בדעת הנותן ואפילו איכא הפסד להמקבל יכול
סו”ס הגבאי לא עשאו לשומר ,ויש לדון אם נעשה בכה”ג שומר. המשכיר לבטל הרשות.
ובפתחי תשובה שם ס”ק ו’ הביא מתשובת חוות יאיר ,ושם בסק”ה משו”ת ובזה אסיים בברכה מרובה והנני ידידו דו”ש כה”י
שיבת ציון ,דמי שמסובב בקלפי לגבות מעות לצדקה לא הוה שומר להתחייב,
הק’ אברהם עמרם מייזעלס ,מפק”ק ברוקלין
דהו”ל ממון שאין לו תובעין ,ואע”ג דהוא אינו המחלק רק מוסרו לגבאי ,אפ”ה
אינו שומר ,כ”א באותו מעשה שהביא שם בשיבת ציון ,דשם הגבאי בעצמו תובע *
שהוא באחריותו ,ועיי”ש .אבל בפתחי תשובה כתב דזה דלא כמ”ש בנתיבות,
דלפי דברי הנתיבות סק”י דדוקא כשהשומר הוא המחלק אז הוי ממון שאין לו
תובעין ,ועיי”ש.
(הוספה לדברי התשובה הנ”ל).
אבל צריך לי עיון בדבריו ,דשם הא כונת הנתיבות לחלק ,דבציבור שנותנים
מעות לגבאים שהן נותנים לכל עני כדינם ,ואם יתרבו עניים צריכין הציבור ושוב ראיתי בשו”ת מהרש”ל סימן ל”ח שנקט בפשיטות דהמשכיר יכול
להוסיף ,ואם יתמעטו עניים וישאר ממון נוטל הקהל המעות לצרכם ,ודאי לבטל השכירות כל אימת שירצה ע”י אומדנא עיי”ש ,ונראה דבני”ד א”א לצרף
מעות הציבור הוא והוי כיש לו תובעים ע”כ ,היינו דהצבור הוי הבעלים .אבל כלל את דבריו דיוכל לטעון קי”ל כהרש”ל ,דנראה דהרש”ל אזיל בזה לפי שיטתו
באופן שהשומר אינו המחלק אלא הגבאי הוא המחלק ,ואין זה נוגע להציבור דאם נפל ביתו של המשכיר אפילו בתוך זמן השכירות יכול לבטל את השכירות
שאינו באופן הנ”ל ,נראה ג”כ שהוא נקרא ממון שאין לו תובעים. עיי”ש בתשובה ,אבל לדידן דקיי”ל בזה בשו”ע סי’ שי”ב סעיף י”א בלי שום
חולק דבכה”ג אינו יכול לבטל השכירות א”כ א”י לטעון קי”ל כהרש”ל רק קי”ל
והנה הפתחי תשובה שם ציין לעי’ במה שכתב בנחלת צבי ,ובנחלת צבי שם
כהרמ”א דא”י לבטל השכירות וכמו שהסברנו לעיל מדברי התוס’ כתובות וכו’,
הביא ראיה מיו”ד סי’ רנ”ח ס”ה ,דכתב שם הרמ”א ,המחייב עצמו בקנס לצדקה
כיון דתלוי בדעת שניהם וכו’ ,ומשא”כ במתנה דתליא רק בדעת הנותן אז יכול
וכו’ ,ויכול הגבאי לתבעו דמקרי ממון שיש לו תובעים .ואח”כ כתב הנחלת צבי
לבטל וכנ”ל.
וז”ל ,ולפי”ז בעובדא דתשובת חוות יאיר וכו’ ,הנה לפ”ד הנתיבות יש לחייבו ג”כ
בדיני אדם ,כיון שהשמש לעולם לא הי’ מחלק רק הגבאי צדקה ,א”כ מקרי ממון ומצאתי או”ן לי בדברי הב”ח סוף סי’ שי”ח שחילוק בין הא דקיי”ל
שיש לו תובעים דהיינו הגבאי צדקה .ואין לומר דשאני הכא שהשמש לא קבל דברחיים אם איכא אומדנא יכול לבטל השכירות ,ובשוכר בית וחצר וחנות
מיד הגבאי צדקה רק גנב קודם שהגיע ליד הגבאי ,דזה אינו ,דהא חזינן היכא א”י לבטל השכירות בדאיכא אומדנא ,וז”ל ולא דמי לשוכר בית וחצר וחנות
דקיץ להו מיחייב אע”ג דהעניים לא מסרו לידו כו’ ,א”כ ה”ה בגבאי צדקה שבידו דהשוכר נפסד הרבה אם יוציאנו מהבית תוך הזמן דלא אשכח לאוגירי תוך
לחלק למי שירצה לדעת הנתיבות דנקרא בעלים ,אין חילוק בין אם מסר לידו הזמן ,דל”ה השכירות להרויח כדהכא גבי רחיים עכ”ד ,וכוונת דבריו כמו
הגבאי או לא ,כל שדרך ליתנו להגבאי מיקרי ממון שיש לו תובעים וכו’ ,עכ”ל. שהסברנו לעיל דבמקום דאיכא הפסד גם להשוכר אז תלוי ג”כ בדעתו וא”כ
ונראה כוונתו ,דהגבאי מקרי דיש לו דין תובע על הממון .והנה במה שהביא הוי תלוי בדעת שניהם ,ומשא”כ בדליכא הפסד להשוכר אז אינו תלוי בדעתו
מיו”ד סי’ רנ”ח נראה דשם הנדון דהוא עצמו מיחייב מכח דנדר לצדקה ,וכתב וכדברי המל”מ הנ”ל ,רק בדעת המשכיר ,ומשו”ה יכול לבטל השכירות
דיש להחוב זה תובעים דחייב ליתנו לעניים שבאותו העיר דזה הי’ נדרו ,וזה בדאיכא אומדנא.
החוב יכול הגבאי לתבעו ,דזהו חובתו מכח נדרו ליתנו לגבאי ,וע”כ יש לו דין
ממון שיש לו תובעים ,ודו”ק .ובמ”ש דכ”כ הנתיבות כונתו למ”ד בנתיבות סק”ח, ובנידון דידן בנתינות רשות אעפ”י דאיכא הפסד להשוכר ,יכול המשכיר
דשם מקשה דאיך יכול הגבאי לחייב לשומר אם המעות אינם שלו ,ועיי”ש במ”ש לבטל השכירות מטעם אומדנא ,ושונה הוא ממקח וממכר ,דבמתנה אינו תלוי
בתחילת דבריו ,ומבאר שם לבסוף דהגבאי שיש לו רשות לחלק שנתן לאחר רק בדעת הנותן דיכול לומר לו דלא נתן רק אדעת כן ובלאו הכי לא וכנ”ל,
לשמור הוי ממון שיש לו תובעין וכו’ ,והטעם נראה ,דכיון שהגבאי מברר העניים ונמצא דבכה”ג ברשות בחנם ורוצה המשכיר לבטל הרשות בידו ,ויש לעיין
שרוצה לחלק להם ,אמרי’ ברירה שלהם נתרצה תיכף והן הן התובעין ,דבממון בשוכר ומשכיר היכא דהמשכיר מבטל השכירות מטעם אומדנא והמשכיר
אמרינן ברירה וכו’ ,עכ”ל .וזהו דמדמה הנחלת צבי הגבאי צדקה לעניים דקיץ נותן לו דירה אחרת באופן שאין להשוכר מזה שום הפסד ממון אי יכול לבטל
להו ,דזהו חד טעמא. השכירות דלפ”יד הב”ח הנ”ל וכן לפי דברינו הנ”ל נראה דבכה”ג יכול לבטל
וילע”ב ודו”ק.
אבל צריך לעיין בדברי הנתיבות ,דהנה בלשון המדרכי שהביא הרמ”א כתב
וז”ל ,אם הגבאי אמר לשומר שמור לי לצרכי ארנקי של צדקה ואם תפשע *
ז
טפשמל תואסכ
תמ”ג ,ושם בשו”ע הרב קו”א סק”ב כתב וז”ל“ ,אלא ע”כ צ”ל דמה דשומר חינם תתחייב לי ,חייב וכו’ ,והגבאי מיהא יש לו להחזיר לעניים ואין לו להרויח בדבר,
חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה ,אלא משעה שנמסר לו כי למה יעשה סחורה במעות של צדקה ,דקיימא לן כר”י דאמר תחזור פרה
הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות בהגיע הזמן ,אלא שאם בתוך לבעלים הראשונים ,ע”כ .א”כ משמע מדבריו להיפך ,דהעניים עדיין לא זכו
הזמן נאבדה ממנו שלא ע”י פשיעתו בשמירתו ,חסה עליו התורה ופטרתו, רק הגבאי בעצמו הוא התובע ,והוא עשאו לשומר לצרכו .ואדרבה הי’ לו הו”א
דמה היה לו לעשות ,עכ”ל .אבל כמה אחרונים סוברים דחיובו הוא על עצם אי דיכול ליטלו לעצמו .ועיי”ש בביאור הגר”א שהעתיק ג”כ כן ודו”ק[ .ובאמת צ”ע
שמירתו ,וכ”כ ביש”ש בב”’ק פרק דו”ה ,ועיין עוד בקו”א שם. אם שייך בכה”ג ברירה באופן שמעולם לא נתברר ,וצ”ע בזה].
עכ”פ אם חיובו מכח אחריות כנראה דאין לחייבו ,דסו”ס אחריות של ממון והנה עי’ במחנה אפרים ה’ שומרים סי’ ט”ז ,שכ’ דבעצם הפטור של לשמור
שאין לו תובעים א”א לעשותו מחויב ,אבל מכח אי שמירתו יכולים לחייבו, ולא לחלק לעניים מיירי במסרם לידו לחלקם ,אבל באופן שהגבאי הי’ מוסרם לידו
דסו”ס כיון דגבאי צדקה הוא אפשר לחייבו בשמירתו [ואגב לכאורה יש בזה לשמור ,והי’ יכול לתובעו את אשר הפקיד אצלו ,חייב .וכתב שכ”כ בשו”ת הרא”ם.
סתירה בדברי השו”ע הרב ,בסי’ ת”מ בסעי’ י’ כתב שם בהג”ה דקבלת שמירת אבל הביא דבשו”ת מהרי”ט סי’ ל”ט כ’ דאפי’ אם הגבאי (שהי’ רב יוסף) הי’ מפקיד
שומרים בשו”ח אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו ,דזה אצלו לשמור ,ג”כ הי’ פטור ,דכיון שהגבאי גופי’ הי’ פטור שהרי לחלקם באו לידו,
נקרא קבלת שמירה בלבד ,שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי ,ואם יפשע ולא כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור ,דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי’.
ישמרנו יפה חייב לשלם לו ,שהפושע הוא כמזיק בידיים ,ועיי”ש .וצ”ע ,דמשמע
מכאן דמחייב משום אי שמירה ,ואכ”מ להאריך בזה]. ושם בסי’ ט”ו כתב המחנה אפרים דתלוי בנידון אם יכול לחייב אחר
באחריות כאשר הוא בעצמו פטור .והביא עוד את שי’ רבינו שמשון במרדכי
ועיי”ש עוד במחנה אפרים במ”ש בדברי הרמב”ם ,אבל בפשטות הי’ נראה במס’ ב”ב בפרק השותפין ,שהקשה דל”ל לדרשה דלשמור ,תיפוק לי’ דהוי ממון
דדברי הרמב”ם הם כמ”ש הר”ש ,דכיון דעצם הממון הוא ממון שאין לו תובעין, שאין לו תובעין ,ותי’ דרב יוסף גבאי הי’ ותובע מההוא גברא את אשר הפקידו.
פטור עליו מגזה”כ דלשמור ולא לחלק ,ודו”ק .וכן נראה דלמד במשנה למלך בפ”ד וכתב דכ”ה ג”כ סברת הראב”ן ,דאפילו אם הפקידו הבעלים בידו לשמרם ,ופשע
מהל’ מלוה ולוה ה’ י”ד (בד”ה עוד כתב הטור ,השני) ,שכ’ שאם הגזבר מסרו לידו לחלק, בהם ,ה”ז פטור משום דרשה דלשמור ,לאפוקי הני זוזי דהרי הם עומדים לחלק.
ממון שיש לו תובעין הוא ,שהגזבר תובעו מן הנפקד ,שכל זמן שלא עשה שליח ועיי”ש מ”ש עוד שי’ דס”ל כן.
שליחותו ברשותא דגזבר הוא ,עכ"ל .נראה דלאו דווקא משום דמסרו בידו לחלק,
רק דרוצה לחול על המעות דין ממון שאין לו תובעין ,לכך אמר זה המשל ,אבל ולפי”ז צ”ע בדברי הרמ”א לשי’ הני ראשונים דכל דהמעות אין לו תובעים
כנראה דאין חילוק אם אמר שישמור לו ויחזירנו לו ,דג”כ פטור מכח זה ,דבעצם א”א להתחייב עליו מדין שומר .וצ”ל או דס”ל דהמרדכי בב”ק חולק עליו ,וצ”ע,
אין חילוק מדינא ,וכן משמע במהרי”ט סי’ ל”ט שהביא שם. דהא בדרכי משה ציין לעי’ במרדכי בב”ב דשם הביא דברי הר”ש .ובע”כ נראה
דצ”ל כמו שכתב שם הנתיבות בתחילתו ,דהמרדכי מיירי באופן שאמר שמור לי
נמצא דעצם דין הרמ”א תלוי במחלוקת הנ”ל ,אם לא שנפרש כמו שכתבתי
ואתחייב לשלם וחייב עצמו לשלם ,וצ"ע.
לבאר בדבריו .ובאופן הנ”ל דלא הפקידו הגבאי צדקה לשמור ,נראה דאינו חייב
באחריותו .ובענין לצאת יד”ש באופן דלא פשע ,בודאי צ”ע אם יש לחייבו .וכ”ז ובמה דחולקין הנ”ל באופן דהממון בעצם הוא ממון שאין לו תובעין ומחייבו
כתבתי להעיר ולא להלכה למעשה. בשמירה ,אם אפשר לחייבו בתשלומין ,כנראה שזה תלוי במ”ש בשו”ע או”ח סי’
*(
כסאות למשפט
שו”ת ובירורי הלכה בדיני שכירות
שכר בית לזמן קצוב ולא שילם את דמי השכירות ,האם יכול המשכיר לעכבו מלדור בבית?
אם אינו משלם ,ונמצא שהספק הוא בזכותו בקרקע .ומבואר מדבריו ששוכר הרב בן ציון רגאס
שלא שילם ,יכול הבעלים לעכבו מלדור בבית.
בסימן שי”ז (סעיף ב) כתב הרמ”א בשם המרדכי (ב”מ רמז שפז),שכל טענות
אמנם המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן כא) השיג על דבריו וז”ל‘ ,ולא ידעתי שיש בין המשכיר לשוכר ,יכול המשכיר להשבע היסת ולהוציאו .ובדרכי משה
מנא ליה דבתוך זמנו יכול להוציאו מהבית או יתן לו כמו שאומר ,הא כיון (שם) הביא את דברי המרדכי יותר באריכות ,שאם המשכיר אומר בעשר שכרתי
דשכירות מכירה לזמן קצוב הוא ,אין לו עליו אלא תביעת דמים’ ,עכ”ל. והשוכר אומר בחמש ,יכול המשכיר להציאו בשבועת היסת ,דקרקע בחזקת
נמצא שנידון זה תלוי במחלוקת הש”ך והמחנה אפרים ,דלהש”ך שוכר שלא בעליה עומדת.
שילם – יכול המשכיר לעכבו מלדור בבית ,ולהמחנה אפרים אינו רשאי לעכבו. וביאר הש”ך (שם ס”ק ה) דהא דאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת אף
* שהספק אינו אלא במעות ,איירי בתוך זמן השכירות שיכול המשכיר להוציאו
ח
טפשמל תואסכ
וכן נקט הש"ך (סימן שיז ס"ק ה) וז"ל' ,והוא הדין היכא דמחולקים על הקציצה
יד המשכיר על העליונה ,שיכול להוציאו מן הקרקע או יתן לו כמו שאומר,
הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש
דקרקע בחזקת בעליה קיימא' ,עכ"ל .והיינו דהיכא שהמשכיר אומר בי' והשוכר נידון זה תלוי במחלוקת הש”ך והמחנה אפרים כנ”ל .אכן באמת יש לעיין
אומר בה' ,המשכיר נאמן ,משום דקרקע בחזקת בעליה קיימא .ומבואר דסבירא בדעת הש”ך ,דלכאורה מאי שנא ממקח וממכר שפשוט שעצם המכר אינו תלוי
ליה להש"ך שהקרקע עדיין בבעלות המשכיר כלפי תביעת השכר ,דאין לומר בתשלומין ,ואם יש טענות בין המוכר ללוקח – אין כאן אלא תביעת דמים בלבד.
דכונת הש"ך לסברת הנתיבות המשפט (סימן קצא ס"ק ג) שכל מקח נעשה על ובנתיבות המשפט (שם ס”ק ב) עמד בזה וכתב ז”ל‘ ,ונראה ,דרצה ליישב שלא
תנאי שהלוקח יתן דמים ,שהרי הכא השוכר טוען ששילם ,ובספק תנאי הלוקח תקשה מאי שנא בלוקח שידוע שמכר לו החפץ בקנין סודר ומחולקין על סך
הוא המוחזק. הממון – דהלוקח נאמן ,ומהיכי תיתי לא יהיה השוכר נאמן בזה ,הא שכירות
ועדיין אפשר לטעון ,דסוף סוף הריטב"א חולק ,מדלא מחייב את היורשים ליומא ממכר הוא .אכן החילוק פשוט ,דבשלמא במקח כבר יצא המקח לגמרי
לשלם דמי השכירות אחר מיתת אביהם ,ואם היה הבית בבעלות המשכיר כלפי מרשות מוכר ואין לו אלא תביעת ממון על הלוקח ,מה שאין כן שוכר ,דשכירות
השכר ,האיך יכולים היורשין לדור בבית בלי לשלם שכר .אלא ודאי סבירא ליה ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה ,אבל מכל מקום אין קרקע יוצא לגמרי
לריטב"א דשכירות הוה כמו מקח ,ולא סבירא ליה כסברת הנתיבות המשפט מרשות בעלים’ ,עכ”ל.
דאיכא תנאי במקח .ובפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה אף בקרקע ,כמבואר
ומבואר מדבריו ששכירות אינה קנין אלא היא בגדר שעבוד ,והיינו שהשוכר
בתוס' (ב"ב לב ,ב ד"ה והלכתא).
אינו קנה את הבית מתחילה לכל ימי השכירות ,אלא הוא תלוי ועומד כל יום
אמנם באמת נראה דבנידון דידן לא שייך לומר דמהני תפיסה ,דהא איכא ויום אם הוא משלם או לא ,ולא דמי למקח וממכר שמיד כשעשה הלוקח קנין
ספק ספיקא :חדא דעת הר"ן בנדרים ,וכפי שפסק הש"ך שבשכירות הקרקע נקנה לו החפץ ,ואין למוכר עליו כי אם תביעת דמים.
בחזקת המשכיר לגבי תביעת השכר ,ועוד דאיכא דעת הנתיבות המשפט דבכל
מקח אם אין הלוקח משלם מתבטל המקח על ידי תנאי .ואף דבמטלטלין מהני ולפי זה נראה לבאר ,שהש”ך והמחנה אפרים אזלי בזה לשיטתם בגדר קנין
תפיסה אפילו במקום ספק ספיקא ,מכל מקום בקרקע דמהני תפיסה רק היכא שכירות .דשיטת הש”ך (סימן שיג ס”ק א; שלד ס”ק ב) דלא אמרינן שכירות ליומא
דאיכא פלוגתא דרבוותא ולא הוכרעה ההלכה ,במקום ספק ספיקא לא מהני ממכר אלא לגבי אונאה .ועוד כתב (סימן שלד שם) דאפילו אם נאמר ששכירות
תפיסה ,שהרי כבר הוכרעה ההלכה מכח הספק ספיקא. ליומא ממכר הוא לכל דבר ,מכל מקום לא חל המכר מתחילה לכל ימי השכירות,
אלא כל יום ממכר בפני עצמו הוא .וממילא שפיר פסק שאם אינו משלם בתוך
אכן עדיין יש לדון בזה מצד אחר ,דבנתיבות המשפט (סימן שיב ס"ק יג) כתב זמן השכירות – יכול המשכיר לעכבו ,דקרקע בחזקת בעליה עומדת .אבל המחנה
וז"ל' ,ומבואר בספר מחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ג) דבהקדים לו השכר, אפרים (שם סימן א) סבירא ליה דגדר השכירות הוא קנין לפירות ,ושפיר השיג על
דהיינו שפירש בשעת השכירות שהוא באופן שיקדים לו השכר ,לכולי עלמא דברי הש”ך ,דכיון ששכירות כממכר וודאי אין המשכיר יכול לעכבו ,דכל זמן
שכירות ליומא ממכר הוא' ,עכ"ל. השכירות השוכר הוא המוחזק בקרקע ,ואין למשכיר עליו כי אם תביעת ממון.
ולפי זה בזמנינו שהשכירות היא באופן שמקדימים את השכר ,ודאי גם הר"ן
*
מודה לריטב"א דשכירות כממכר ,ונשאר רק ספק אחד אם איכא תנאי .והדרינן
להא דבפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה.
אמנם בנתיבות המשפט (דיני תפיסה בעדים ס"ק ג) כתב ,דסברת הש"ך הנ"ל הרב לשמה יחזקאל מייזעלס-ראש הכולל אהל המפשט
שייכא גם באופן דצריכין להקדים המעות. לכאורה נידון זה תלוי בפלוגתא דרבוותא ,דברעק"א (סימן שמא סעיף ג ד"ה
משתמשים) דן לגבי שוכר שמת – האם היורשים יכולים לדור בבית בלי לשלם
ועיין עוד בשער המשפט (סימן קז ס"ק ב) ,דאף להריטב"א יכול המשכיר לגבות
משום שכבר זכה אביהם בקרקע ,ודמי השכירות אינם אלא חוב בעלמא ,ומביא
את דמי השכירות מהשכירות עצמה ,והריטב"א מיירי כשכבר גרו היורשים בבית
שם שכן הוא דעת הריטב"א (כתובות לד ,ב ד"ה ויש) .ומוכח מדבריו שעצם קנין
עד סוף זמן השכירות .ומכל מקום נראה שמה שכתבנו נוגע באופן שהשכירות
השכירות אינו תלוי בתשלום דמים ,ואם כן בנידון דידן שהשוכר אינו משלם,
היתה בזול יותר מהשער שבשוק ,דמשום גוביינא אינו יכול לגבות יותר מדמי
אין המשכיר יכול להוציאו.
השכירות שנתחייב לו.
* אולם דעת הר"ן בנדרים (מו ,ב ד"ה היכי) שבשכירות קרקע אין לשוכר זכות
בבית אלא על ידי תשלומין ,וז"ל הר"ן' ,ואחרים תירצו ,דההיא דפרק משקלי עלי
הרב בנימין זאב שוויממער בשלא הקדים שכרו למשכיר ,וכיון דלא סגיא שלא יתחייב השוכר לתת שכר
להקדש ,נמצא שיש להקדש יד וזכות בכל הבית כמו שהיה למשכיר ,ולפיכך חל
הנה לכאורה תליא הא במילתא דפליגי בה תנאי ואמוראי ,אי
הקדש על הבית וכי דייר ביה במעילה קאי .אבל מתני' כשהקדים שוכר למשכיר
'שכירות ממכר ליומיה היא' אי לא .דאי נימא דשכירות ממכר ליומיה היא,
שכרו ,וכיון דאסתלק ליה משכיר לגמרי לא מצי אסר ,ובירושלמי נמי מפליג
הרי קנה השוכר את השכירות וזכה בה והרי היא שלו ,והחיוב לשלם אינו אלא
כהאי גוונא בין הקדים לו שכרו ללא הקדים' ,עכ"ל .והיינו דאם לא הקדים שכר,
חוב בעלמא המוטל עליו בין שאר חובותיו ,ואין זכות השכירות תלויה ופדויה
כיון שהוא עדיין של המשכיר כלפי תביעת שכר מהשוכר ,יכול נמי להקדישו.
בנתינת המעות .הלכך ,אף אם אינו משלם ,אין למשכיר עליו אלא תביעת ממון
בעלמא ,אבל אינו יכול לנשל הימנו את מה שכבר קנה .משא"כ אי נימא דאין הרי דשכירות לשיטת הר"ן שונה מכל מקח ,דחשיב כדר בשל משכיר כלפי
שכירות ממכר ליומיה ,אלא אינו אלא שיעבוד בעלמא שיש לשוכר על המשכיר, זה שמחויב לתת לו שכר .ולפי זה באינו רוצה לתת שכר פשוט שאין השוכר יכול
יכול המשכיר לבטל השיעבוד מכל סיבה שהיא. לדור בבית ,כיון שהוא שלו רק על ידי תשלום השכר.
ט
טפשמל תואסכ
העולה מזה :אף לצד דשכירות ממכר ליומא היא ,מצי המשכיר לסלק שוכר וכן כתב הגרעק"א בהגהותיו (חו"מ סימן שמ"א סעיף ב') ,שדן ביתומים שהניח
שאינו פורע דמיה ,וגם הגרעק"א מודה בהא היכא דלא מיירי ביתומים להם אביהם שכירות אי חייבים לשלם דמי השכירות ,וז"ל:
* "ושוכר שמת ,אם היורשים רוצים להשתמש בה ,נלענ"ד דאף בלא הניח להם
אביהם נכסים צריכים לשלם השכירות משלהם ,כיון דאביהם לא היה לו זכות
שימוש בחנם ה"נ אין להם זכות שימוש בחנם .ומ"מ אפשר לומר דאביהם מיד
הרב אליעזר אבא פריעד ששכר נעשה בעל חוב על דמיו וזכה בשימוש ,ויכולים היורשים לומר אבינו אנו
יסוד גדול בשכירות ,דשכירות לא נקנה אלא בקנין ,וכמו דכ' המחבר (סי' שט"ו יורשים זכות השימוש וחובו אין אנו משלמים ,ודמי לקנה מטלטלין ולא נתן
סעי' א') .ואפילו לשי' רוב פוסקים דאין המשכיר יכול לבטל השכירות בלי קנין דמיהם ומת ,דיורשים זוכים בהמטלטלין וחובו אין משלמים ,ה"נ שכירות ליומא
דשכירות ליומא ממכר הוא וכמש"כ הסמ"ע בריש סי' קפ"ט ובנתיבות (סי' של"ג ממכר הוא .ויש ללמוד כן מדברי תשובות הרשב"א (ח"א סימן א'כח) (שדן ביתומים
סקי"ח) ועוד מ"מ אם לא שילם השכירות כ' המהרי"ט (ח"א סי' קי"ג) בא"ד וז"ל הא אי חייבין להמשיך בשכירות אביהן ,וכתב דכיון דשכירות ממכר ליומא היא ,כבר קנאה אביהן והן
למה זה דומה למי שהשכיר בית לחבירו בשנים עשר דינרים לשנה ,בדינר לחדש בריטב"א דכתב להדיא ...דמשתמשים ...ואין
ָ חייבין לשלם ...).ואחר זמן רב מצאתי
לפרוע בכל חדש וחדש ,והרי הוא עני שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה חייבים לשלם השכירות אם לא הניח להם אחריות" ,עכ"ל הגרעק"א שם.
שעתיד לבא וכי לא יוכל לומר לו צא מביתי שעל מנת כן לא השכרתי לך עכ"ל. אמנם נראה ,דאף למאן דאמר דשכירות ממכר ליומא היא ,מצי המשכיר
אמנם יש לדייק במש"כ שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא לסלקו ,ויש לחלק טובא מנידון דהגרעק"א.
שדוקא בכה"ג יכול לבטל השכירות .ויסוד זה מוזכר בנתיבות (סי' ק"צ סק"ז) בדין
דהנה בקובץ הערות ( סימן נ"ג) כתב דאף דקיימא לן בעלמא ד"שכירות
דעייל ונפיק אזוזי ,וז"ל נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת
אינה משתלמת אלא לבסוף" ,מכל מקום היכא דחשבינן לה כמכר ,הרי שחיוב
המקח כנגד הדמים שנתן ,היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות
התשלומין אינו נולד בכל יום ויום ,אלא חל למפרע על הקניין משעת חלותו
עדיין רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי ודחה אותו ,אבל אם
בתחילה ,כאדם הקונה חפץ מחברו שמתחייב בדמיו מיד בשעת מעשה הקניין.
הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו ,יכול המוכר
לבטל המקח לגמרי ,כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים .ומביא שכן כתב ועל פי זה ,כיון דכל ספיקנו אינו אלא לצד דאמרינן 'ממכר ליומיה' ,הרי
השיטה מקובצת בהדיא ריש פרק האומנין (ב"מ עז ,ב) .ומוסיף הנתיבוות וז"ל לפי צד זה עלינו לומר שחיוב התשלומין של השוכר חל והוברר כבר מתחילה.
עוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו ,רק כיון שתובע מעות נמצא,דאף אם נסכים לומר שאין המשכיר יכול לבטל את השכירות למפרע –
והלוקח טוען שאין לו ,יכול המוכר לבטל המקח .וכן מוכח באה"ע סימן ק"כ שהרי פשיטא שכבר זכה השוכר בגוף תשמיש הבית והרי היא ככל רכושו – מכל
בחלקת מחוקק ס"ק ה' ובבית שמואל ס"ק ג' דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו, מקום ,מאותו הטעם גופא כיון שחייב לו השוכר מעות ואינו פורע ,מצי המשכיר
אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו ,רק שהמקח בטל לרדת לנכסיו ולגבות חובו מן השוכר ,ובכלל זה יכול הוא ליטול הימנו את זכות
לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו .וכ"כ ג"כ בעל מחנה אפרים (הלכות השכירות עצמה בתורת גביית חוב.
מכירה קנין מעות סי' י"ב) עכ"ל[ .ויש לעיין להש"ך בסי' של"ד דאפילו למ"ד שכירות (ויש להעיר בדרך אגב ,דלכאורה כל בעל חוב של השוכר יהא רשאי לעקל ולגבות את חובו
ממכר ליומא הוא מכר בכל יום ויוםמיחדש אפשר שיכול לבטל בכל מקום ויש מזה הבית השכור ,שהרי מנכסי השוכר הוא .אלא שהמשכיר מצי למחות ולעכב בידו מטעם
לעיין ,אמנם לדינא לא קי"ל כן]. אחר ,דהיכא דאיכא הפסד או קפידא למשכיר בהכנסת דיירים אחרים שאינם לרוחו ,רשאי הוא
אמנם לפי זה לכאורה יהא תלוי מה אומר השוכר דאם השוכר טוען שאין להתנגד כדין).
לו מעות אכן יכול לבטל הקנין .משא"כ בדוחה אותו אז צריך לכאורה לתנאי ומעתה דברי הרשב"א והגרעק"א מיירי בדוקא ביתומים ,דאז אין היתומים
עייל ונפיק אזוזי דמבואר בסי' ק"צ .ונוגע בשוכר שמבטיח להמשכיר שישלם לו עצמם בעלי חוב של המשכיר אלא אביהן ,ואם יסלקם המשכיר מן הבית ,הרי
כשירחיב ה' את גבולו .ובזמננו נוהגין לכתוב בהשטר שכירות דאם לא ישלם אז הוא כגובה חובו מגלימא דעל כתפי יתומים (שהרי המכר אינו על עצם הקרקע אלא על
יוכל המשכיר לבטל השכירות ואז מהני מדין תנאי. גוף תשמישה ,ואינו נחשב כקרקע לעניין זה ,כנלענ"ד).
*
שכר בית ונתקלקל ה’סטיעם’ ,האם השוכר רשאי לנכות מדמי השכירות?
שכרו משלם .וטעם הדבר מבואר בראשונים ,דכיון שהשכירות עדיין קיימת, מבוא .סוגיא זו בדין שוכר שאינו יכול להשתמש בדבר המושכר היא רחבה
אומר לו – מזלך גרם. מאד ,ומורכבת מכמה וכמה סוגיות בש”ס ופוסקים ,ונביא תחילה את עיקרי
אמנם כל זה בשכר חמור למשא ,אבל שכרה לרכיבה או לישא בה כלי זכוכית הסוגיות הדנות בזה ,והעולה מהן ,דבר דבור על אפניו:
והבריקה – פטור השוכר מלשלם את דמי השכירות ,דאי אפשר לרכוב על בהמה
שכר בהמה והבריקה (ב”מ עח ,א) – היינו שחלתה קצת ,אך עדיין יכול
שהבריקה אפילו על ידי טירחא ,והויא כמו מתה ונשברה שנתבטלה השכירות
להשתמש בה על ידי טירחא יתירא ,יכול לומר לו הרי שלך לפניך ,ואינו
לגמרי.
חייב להעמיד לו אחרת במקומה .ונחלקו הראשונים מה הדין לגבי תשלומי
נעשתה אנגריא (שם) – פירוש שנלקחה לעבודת המלך ,אפילו שאינה חוזרת השכירות ,ברשב”א (ד”ה אומר לו) מבואר שפטור ,אבל דעת הרמב”ם (פרק ה
לעולם ,אם בדרך הליכתה ניטלה ,כלומר שהמלכות אין מחפשין בבתים רק מהלכות שכירות הלכה א) שחייב ,וכן פסק השו”ע (סימן שי סעיף א) שחייב לשלם
י
טפשמל תואסכ
אכתי צריך ליישב מאי שנא מכה פרטית של אכילת חגב שמשלם הכל ,מחמור בדרך ,אמרינן שהשוכר גרם שתלקח ,ואומר לו המשכיר – מזלך גרם ,וחייב
שמת שאינו משלם על חצי הדרך. לשלם לו את כל דמי השכירות.
ובנתיבות המשפט (שם ס”ק א) כתב לתרץ לשיטת הרמ”א ,שהטעם שבאכלה מתה (שם עט ,א) באמצע הדרך ,או ששכר ספינה [בספינה זו ויין סתם] וטבעה
חגב אין מנכין לו מן הדמים הוא ,משום דאמרינן ליה לשוכר – ‘מזלך גרם’ ,ואין בדרך – פטור מלשלם לו על חצי הדרך שלא הלך ,דכיון שמת נתבטלה השכירות.
שייך לומר כן אלא במקום שגוף הדבר קיים ורק הפירות ניזוקו ,דאז תלינן ואף שכבר נשתמש בו – לא אמרינן שקנה את כל השכירות וחייב לשלם הכל,
במזלו של השוכר שהפסיד פירותיו .אבל בחמור שמת ,כיון שגוף החמור נפסד, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ,וחייב המשכיר להעמיד לו ההשתמשות
תלינן ליה בבעל הגוף דהיינו המשכיר ,ולכן ההפסד על המשכיר( .בהערה מהלך עד סוף השכירות ,שהשימוש הוא המחייב בתשלומין ,ועיין בחזון איש.
האבן האזל).
שכר בית ונפל (שם קג ,א) – נחלקו בזה הראשונים ,דעת הרמב”ן (שם ד”ה אי) וכן
אכן הט”ז (שם ד”ה והא דאמרינן) תירץ את הסוגיא באופן אחר ,שדוקא במקום דעת רוב הפוסקים ,דהוי כמו מת החמור וטבעה הספינה דפטור מלשלם ,שהרי
שנתבטל ענין השכירות לגמרי כגון חמור שמת ,ההפסד הוא על המשכיר ,כיון אין לו בית לדור בו ,וכל המחייב בתשלומין הוא מה שיכול השוכר להשתמש
שאינו מעמיד לשוכר את החמור .אבל כל זמן שגוף הדבר המושכר קיים אלא בדבר השכור וכנ”ל.
שנעשה בו קלקול אחר תחילת השכירות ,אין השכירות מתבטלת מחמת כן,
ואין אחד מהם יכול לחזור בו ,אלא דנים מזלו של מי גרם :אם הקלקול נגרם אמנם הריטב”א (שם ד”ה היכי דמי) כתב בשם רבו ,שחייב לשלם את דמי
מחמת מכת מדינה ,אמרינן שמזלו של המשכיר גרם ,ומנכין לשוכר מן הדמים. השכירות אף על הימים שאחר נפילת הבית .וידוע לבאר דבריו ,שחיוב
ואם נגרם הקלקול מחמת מכה פרטית ,אמרינן שמזלו של השוכר גרם וצריך התשלומין חל על ידי קנין השכירות ולא מחמת השימוש .וצריך לעיין בזה,
לשלם שכרו משלם. שהרי קיימא לן שאינה לשכירות אלא לבסוף ,ואיך שייך לומר שהתשלום הוא
על הקנין שבתחילת השכירות .וכבר האריכו בזה האחרונים[ .וכן יש לעיין מאי
שכר פועלים לדוולא ואתא מיטרא (שם עז ,א) – ושוב לא היה צורך בפועלים שנא מחמור שמת וספינה שטבעה דמבואר בגמרא להדיא שאינו חייב לשלם,
שישקוה ,הוי פסידא דפועלים .ומבואר בגמרא דכל היכא ששכר בעל הבית וכבר האריכו בזה הפוסקים ,וכאן רק הבאנו את עיקרי הדברים בקצרה כדי
פועלים ונתבטלה השכירות מחמת איזה אונס ,ואפילו על ידי דבר צדדי ,כגון לסדרם ולעורר לב המעיין].
דאתא מיטרא ולא היה בהם צורך ,או שהפסיק הנהר ואינם יכולים להשקות את
השדה ,כל היכא דלא הוה ליה לבעל הבית להודיעם [שלא היה הדבר מצוי ,או חכר שדה ואכלה חגב או נשדפה (שם קה ,ב) – מבואר במשנה שיש חילוק
ששכר פועלים בני מתא] ,הוי פסידא דפועלים ופטור מלשלם. באיזה אופן קרתה המכה ,שאם זה היה מכה פרטית ,חייב לשלם את כל דמי
השכירות ,אבל אם זה היה מכת מדינה ,מנכין לו מדמי השכירות .ובטעם הדבר
ובפשטות הביאור הוא ,שהתשלום לפועלים הוא על עבודתם בפועל, שבמכה פרטית אין מנכין לו ,פרש”י (ד”ה אינו) ‘דאומר לו מזלך גרם’ .אבל במכת
וממילא כל שלא התחילו לעבוד ואירע איזה אונס ,פטור בעל הבית מלשלם מדינה לא שייך לומר שמזלו של השוכר גרם ,שהרי מכה זו אירעה בכל המדינה,
להם ,דאכתי לא חל עליה חיוב תשלום. ולכן מנכין לו מן הדמים.
שכר בהמה לילך למקום פלוני ,וגדל הנהר ועיכבו מלחזור (סימן שי סעיף ג) – אלא שצריך להבין מה טעם החילוק בין מכה פרטית של אכלה חגב – שחייב
או ששכרה לשני ימים ופירש שהוא כדי לילך למקם פלוני ,וגדל הנהר ועיכבו לשלם שכרו משלם ,לחמור שמת שנתבאר שאינו חייב לשלם על חצי הדרך
מלחזור ,ולא יכל להשתמש עם הבהמה באותו זמן שנתעכב עמה ,כתב בשו”ת שלא הלך ,אף שגם כן הוי מכה פרטית.
הרא”ש (כלל צב אות ג) שכל שלא היה מוטל על השוכר להודיע לבעל הבהמה
שיכול לקרות כזה אונס ,הוי פסידה דבעל הבהמה .וכתב הבית יוסף (סימן שי) ומכח קושיא זו מוכיח המהר”ם פדוואה (סימן לט; הובאו דבריו ברמ”א סימן שכא
שדין זה נלמד מהסוגיא דשכירות פועלים הנ”ל .נמצא שדין שכירות בהמה שוה סעיף א) יסוד גדול בסוגיין ,שלעולם כל שיש קלקול בדבר השכור מכאן ולהבא,
בזה לדין שכירות פועלים. הוי כמו מום במקח ויכול השוכר לחזור בו אפילו במכה פרטית ,ולכן לגבי חמור
שמת בדרך יכול השוכר לחזור בו משעת הקלקול והילך ,ואינו משלם כי אם על
שכר בית ומת בתוך זמן השכירות (סימן שלד סעיף א) – הרמ”א מביא בזה חצי הדרך שהלך .ומכל מקום אם לא חזר בו ,הוי גילוי דעת דניחא ליה בהאי
מחלוקת ראשנים האם היורשים צריכים לשלם למשכיר את דמי השכירות עד שכירות ואין מנכין לו מן הדמים ,דכל היכא דאיכא דין חזרה ,ליכא דין ניכוי
סוף זמן השכירות של הדירה :דעת המהר”ם במרדכי (ב”מ רמז שמה) שאין חייבים ומשלם הכל.
לשלם על הימים שלא דר אביהם בבית ,דבעל הבית חשיב כפועל ,וכיון שלא
התנה הפסיד ,וכדאמרינן גבי שכר פועלים לדוולא ואתא מיטרא דהוי פסידא ומה שחילקה המשנה בין מכה פרטית למכת מדינה ,אין זה אלא במקום
דפועלים .אמנם הרשב”א בתשובה (ח”א סימן אלף כח) כתב ,שהיורשים חייבים שלא שייך חזרה ,כגון שדה שאכלה חגב ,שכילה מן השדה כל מה שטרח השוכר
לשלם הכל עד סוף זמן השכירות. וזרע בקרקע עד עכשיו ,ואף אם יחזור בו לא יוכל להחזיר מה שכבר טרח
והוציא ממון עד השתא ,לכן אמרינן בזה דין ניכוי ,ששמים כמה הפסיד השוכר
וביאור החילוק בין שכירות בתים לשכירות פועלים לדעת הרשב”א,
בהאי מכה ומנכין לו מדמי השכירות .ובדין זה דניכוי חילקה המשנה ואמרה
דבשכירות פועלים התשלום הוא בעד השימוש בפועלים – דהיינו העבודה שהם
שאינו אלא במכת מדינה ,אבל במכה פרטית אין דין ניכוי דתלינן ליה במזלו
עובדים בשביל בעל הבית ,ולכן אם אירע אונס הוי פסידא דפועלים ,שעדיין לא
של השוכר.
חל חיוב תשלום על בעל הבית .מה שאין כן שכירות בתים ,כיון דשכירות ליומא
ממכר הוא ,הוי ככל מקח וממכר שהתשלום הוא בעד הקנין ולא בעד השימוש, אמנם הרמ”א (שם) נקט לעיקר דלא כמהר”ם פדוואה ,וכתב דכל היכא דאיכא
נמצא שכבר בשעת הקנין קנה השוכר את כל ימי השכירות ,ונתחייב בתשלום מכת מדינה ,גם אם ההיזק הוא מכאן ולהבא – מנכין לו מן הדמים .ולשיטתו
אי
טפשמל תואסכ
ובנתיבות המשפט (סימן שיב ס”ק יא) יישב את דברי המחבר ,דכונתו לומר שרק דמיהם עד סוף הזמן ,ולכן אף אם אירע איזה אונס בתוך הזמן ,אין השוכר נפטר
דמי השכירות שבאים מגוף הבית משועבדים לתיקון הבית ,אבל אין המשכיר מלשלם על מקחו.
חייב לתקן את הבית משאר נכסיו ,וממילא אם כבר שילם השוכר את דמי
השכירות ,מוטל על המשכיר לתקן את הבית מדמים אלו. *
ולפי זה יש לומר בנידון דידן ,שאם השוכר הקדים את דמי השכירות למשכיר,
חייב המשכיר לתקן הסטיעם מדמים אלו. הרב בן ציון רגוס
אם דירה בלא סטיעם אינה נחשבת דירה ,נראה דלשיטת המהר”ם פדוואה
אלא שהרמ”א להלן (סימן שי”ד סעיף א) נקט כשיטת הנימוקי יוסף ,שבבית זה
(שם) שכשיש קלקול בדבר השכור באופן שנחשב מום במקח דינו שחוזר ,ואי
אם כבר העמיד לו דלתות וחלנות ונשברו אחר כך ,אין צריך להעמיד לו שוב.
אינו חוזר הוי גילוי דעת שהוא מוחל על החסרון ואין מנכין לו – הכא נמי חשיב
וכבר עמדו האחרונים [ע”ש בגר”א ובקצות החושן (ס”ק א)] על דבריו ,שבסימן
מום במקח והיה לו לחזור ,ואם לא חזר צריך לשלם את כל דמי השכירות ואין
שי”ב לא הגיה על דברי המחבר שפסק כהרא”ש .ומכל מקום מידי ספקא דדינא
מנכין לו מן הדמים.
לא נפקי ,ולכאורה על השוכר המוציא מן המשכיר להביא ראיה לחייבו.
אבל אם הדירה נחשבת דירה אף בלא סטיעם ,קלקול הסטיעם אינו נחשב
אמנם יש לומר דאף לשיטת הנימוקי יוסף דדמי לבית שנפל ואין המשכיר
מום במקח ,והוי דינו כשוכר חמור למשא והבריקה שאין מנכין לו מן הדמים,
צריך לתקן לו ,מכל מקום הרשות ביד השוכר לנכות דמי התיקון מן השכירות
וכמבואר בנתיבות המשפט (שם) דכל שנפסדו הפירות ולא הגוף עצמו ,אמרינן
שמשלם למשכיר .ולא עוד אלא אפילו אם כבר שילם השכירות יתחייב המשכיר
לשוכר ‘מזלך גרם’ וחייב לשלם הכל.
להחזיר לו מן הדמים כשיעור דמי התיקון ,כדאיתא במשנה (ב”מ קג ,ב) “אם אמר
לו חכור לי שדה בית השלחין זו וכו’ ,יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן ואף שלגבי בית השלחין פסק השו”ע (שם סעיף ב) שאם היה עומד בתוכה
חכורו”. ואמר ‘בית השלחין זה אני משכיר לך’ ,ואחר כך יבש המעיין ,דמנכה לו
מחכירותו .שאני התם דמוכחא מילתא שלא שהתשלום הוא עבור המעיין דוקא,
איברא ,דכל זה אינו אלא אם כן לא התנו בפירוש בשטר השכירות שמוטל
אבל בנידון דידן אינו משלם על הסטיעם עצמו ,אלא על הדירה בכללות ,ולכן
על המשכיר לתקן כל התיקונים במשך ימי השכירות ,אבל בזמנינו ,שנוהגין
אף אם נתקלקל הסטיעם אינו מנכה משכירותו כלום.
לכתוב במפורש בשטר השכירות ,שהמשכיר מקבל עליו לתקן כל התיקונים
בגוף הבית ,אם כן פשוט דלכולי עלמא מוטל על המשכיר לתקן כמו שהתנה *
ולשלם מכיסו ,ולא סגי בניכוי דמי השכירות בלבד.
אכן יש לדון באופן שהמשכיר מתעצל ואינו מתקן ,האם הרשות ביד השוכר
לנכות מן השכירות כשיעור דמי התיקון ,או שמחויב לשלם דמי השכירות
הרב שמואל זאנויל ראלניצקי
בפשטות נראה ,שמערכת סטיעם לחימום הבית ,הוי בכלל מעשה אומן
משלם .והנה במהר”ם פדוואה (סימן לט) כתב לענין מכת מדינה ,דאם נתקלקל
המוטל על המשכיר להעמיד לשוכר ,וכמו שמחויב להעמיד לו דלתות לפתח,
חלק מן השכירות בגוף השכירות ,אין השוכר רשאי לנכות מדמי השכירות אלא
ולפתוח לו החלונות ,כמבואר בסימן שי”ד (סעיף א).
יכול לחזור מן השכירות כדין מקח טעות ,ולא דמי למה שאמרו במשנה (שם)
דמנכה לו מן חכורו ,דהתם אי אפשר בחזרה אחר שכבר היה השדה בידו כל אולם בנידון דידן שבתחילת השכירות כבר היה סטיעם בבית ,אלא
השנה וכבר טרח וזרע בה ,לכן דינו בניכוי ,אבל בשכירות שאפשר לו לחזור מכל שנתקלקל אחר כך ,יש לדון אם מוטל על המשכיר לשכור אומן לתקן הסטיעם
השכירות מכאן ולהבא ,אין דינו בניכוי ,אלא אם ירצה יכול לחזור ,ואם אינו חוזר עבור השוכר .דהנה נחלקו הראשונים באותם הדברים הנ”ל שהמשכיר חייב
מחויב לשלם השכירות משלם. להעמיד לשוכר ,אם נתקלקלו או נשברו אחר שכבר ירד השוכר לתוכו ,האם
המשכיר חייב לתקנם עבור השוכר.
ואף לדעת הדרכי משה (סימן שכא) שהביא דבריו וחלק עליו ,דבמכת מדינה
שההפסד על שניהם דינו בניכוי ולא בחזרה ,מכל מקום בדבר שאינו מכת דעת הנימוקי יוסף (שם ס ,א בדפי הרי”ף ד”ה בית זה) בשם הריטב”א (ב”מ קג ,א ד”ה
מדינה מודה הדרכי משה שדינו בחזרה ולא בניכוי .ועיין בט”ז (שם סעיף א ד”ה והא היכי דמי) ,שאם נתחייב לו בית סתם ,חייב לתקנו ,דלא גרע מנפל או נשרף הבית
דאמרינן) שהביא את דברי המהר”ם פדוואה וחלק עליו ,ותורף דבריו דרק במת שמחויב להעמיד לו בית אחר .אבל אם נתחייב לו בית זה ,דאם נפל הבית או
החמור או נפל הבית שנתבטלה השכירות ולא שייך עוד לשלם עבור השכירות, נשרף אינו מחויב להעמיד לו בית אחר ,הוא הדין שאינו חייב לתקן לו דברים
יכול לחזור בו ,אבל כל זמן שהשכירות עדיין קיימת – שאינו אלא מום מכאן שנשברו או נתקלקלו בבית במשך ימי השכירות .אמנם הרא”ש בתשובה (כלל לה
ולהבא ,אין שייך טענת מקח טעות ,ואינו בחזרה כי אם בניכוי. סימן ו) פסק ,דאף בבית זה חייב המשכיר לתקן ,ולא דמי לנפל הבית או נשרף,
דהכא הבית עדיין קיים.
נמצא שנידון דידן תלוי בפלוגתא דרבוותא ,לדעת המהר”ם פדוואה והדרכי
משה ,יכול המשכיר לומר לשוכר ,שאם הוא רוצה לקיים השכירות ולא לחזור ובטור (סימן שיב סעיף יז) פסק כשיטת הרא”ש דאף בבית זה חייב לתקנו ,וכן
בו ,אין לו לנכות מן השכירות כלום ,אלא שהרשות בידך לחזור מכל השכירות פסק המחבר (שם) ,אלא שכתב דהיינו דוקא כשיש בידו שכירות מוקדם .ובסמ”ע
ולצאת מן הבית – כדין מום במקח שהברירה ביד הלוקח לבטל המקח לגמרי, (שם ס”ק לב) תמה על דברי המחבר ,וכתב דאף כשאין בידו שכירות מוקדם ,כיון
אבל אם רצונו בקיום השכירות חייב הוא לשלם שכרו משלם בלא ניכוי כלל. ששיעבד נפשו להשכיר לו בית זה ועדיין שמו עליו ,חייב לתקנו [ועיין שם
מאידך לשיטת הט”ז דבשכירות לא שייך טענת מקח טעות ואין השוכר יכול שרצה לפרש דברי המחבר באופן אחר] .וכן נקט הקצות החושן (סימן שיד ס”ק א)
לחזור בו ,דינו בניכוי כמו במשנה הנ”ל גבי יבש המעין וכנ”ל. דלעולם מחויב המשכיר לתקנו.
בי
טפשמל תואסכ
יפסיד כלום כשחוזר עכשיו .ואם הוא מכה פרטית לא יוכל לנכות .וע’ נתה”מ ולמעשה כיון דאיכא בזה פלוגתא ,אזלינן בתר המוחזק ,וקיימא לן (סימן
שם. שיב סעיף טו) דקרקע בחזקת בעליה עומדת [והיינו בחזקת המשכיר] ,וכל זמן
שהשוכר דר בבית הוא חייב לשלם שכרו .אלא שיש לדון בספיקא כזו שהשוכר
והנה במהר”ם פדואה שם הוסיף דאם יכול לחזור בו מן החכירות ולא חזר
משלם מטעם שהקרקע בחזקת המשכיר ,אם צריך לשלם כל שכרו שהותנה עם
הרי גילה דעתו שמסכים ולא יוכל לחזור בו אף מכאן ולהבא .ומדמהו למצא מום
המשכיר ,או שמשלם לו דמים כפי שנהנה ,דמלשון הש”ך (שם ס”ק טו) משמע
במקח שמבואר בסי’ רלב שאם השתמש במקח אחר שמצא בו מום ,אמרי’ דמחל
שצריך לשלם שכרו משלם ,אבל בערך ש”י (שם ס”ק טו) ובפתח הבית נקטו דסגי
וא”י שוב לחזור בו ,ולא נאֹ ַֹמר דבשכירות יכול לחזור בו .אלא שרצה להשאר שם
שישלם דמי הנאה בלבד .ולפי זה יש לומר בנידון דידן ,דהיות שאין בבית חימום
בשכירות מוזל ולנכות מן שכר הראוי לה .דלא אמרינן דין ניכוי אלא כשאינו יכול
כראוי בימים הקרים ,הרי נפחת ונגרע מאוד הנאת הדירה ,וכל כי האי חסרון
לחזור בו כלל ,ולא באופן אחר וכ’ בזה”ל ומילתא דמסתברא היא דלא מצינו דין
יכול השוכר לנכות מדמי השכירות ולא ישלם השכירות משלם.
ניכוי כי אם בהכרח .אבל היכא דאינו הכרח למה נבוא לידי ניכוי ,ולברר שמאים
אשר ישומו “ואולי אחד מהם לא ניחא לי’ בשומא זו ,ולא הי’ משכירו או שוכרו ועוד יש לצרף ,שהרי בספק בתשלומין קיימא לן דמהני טענת ברי בתפיסת
בשומא זו לדעתו” .וכ”כ לקמן וז”ל “ולא לנכות למפרע ,כי אולי אם הי’ רוצה השוכר ,וכבר כתב המשנה למלך (פרק ז מהלכות שכירות הלכה ב; הובאו דבריו בהגהות
לפחות בתחלה “המשכיר לא היה מתרצה” רק הי’ אומר או תחזיר או תפרע הרעק”א שם) בשם הרשב”ם ,גבי ספיקא דדינא ,דטענת ‘קים לי’ להנתבע חשיב
כבראשונה א”כ מוכחין מדבריו הללו שא”א לקבוע ניכוי בשום פעם בלי התרצות טענת ברי ,ואם כן יש לדון שהשוכר יוכל לטעון קים לי כהט”ז ,ולא יתחייב
משני הצדדים ,כי אם יכולין לחזור א”י לנכות דהאחר אינו מסכים על זה כלל, לשלם השכירות משלם.
ומה שיכולין לנכות במכת מדינה בחכירות שדה הוא רק מטעם הנ”ל דכיון שכל
ועוד יש לומר ,לפי מה שכתב המהר”ם פדוואה (שם) על דברי המשנה שמנכה
עמלו יהי’ לריק וא”י לצאת עכשיו או שתקנו כן חז”ל או שהו’ כאילו התנו כנ”ל.
לו מן חכורו ,דכל היכא דאי אפשר בחזרה ,אפשר בניכוי .ואם כן יתכן דבנידון
וא”כ מוכח מזה דבגוונא דידן א”א לקבוע ניכוי בלי הסכמת המשכיר ,כיון דידן גם כן אי אפשר בחזרה ,שהרי מצינו במשנה (שם קא ,ב) ,שבימות הגשמים
שהשוכר יכול לצאת. אין המשכיר יכול להוציא את השוכר מן הבית מהחג ועד הפסח אלא אם כן
הודיעו ל’ יום קודם החג ,ובכרכים צריך להודיעו י”ב חודש קודם שמוציאו,
הארכתי בזה כי ראיתי בשו”ת מאזני צדק ח”ג סי’ כ”ח שכ’ שאם המשכיר
והיינו משום דכל כהאי גוונא אין מצוי לשכור דירה אחרת .ואם כן בזמנינו
הטעה את השוכר שיתקן החימום ולא תיקנו ,או שרצה השוכר לצאת ולא מצא
במקומות שיש מחסור בדירות ,הדין הוא כמו בכרכים ,ואולי חשיב כאי אפשר
דירה שיכול לנכות מהשכירות ,ולענ”ד לא כן הוא אלא כמ”ש.
בחזרה ודינו בניכוי.
ובר מן דין ק”ל דשם בתשובה הנ”ל אות ט”ו הביא שם שהמשכיר טוען שהי’
*
יכול להשכיר הדירה לאחר ,והשוכר ההוא הי’ משלם שכרו משלם ע”כ וא”כ אף
אם נימא דיש דין ניכוי ,הלא אין המחיר פחות כלל ,כי ישנם אחרים שמוכנים
לקלם שכרו משלם .וודאי דא”י לנכות בכגון דא. הרב יונתן בנימין עסטרייכער-חבורת חושן מפשט דאברכים סאטמאר
שאלה :ראובן שכר דירה משמעון ועשו ליע”ס על שני שנים .ובאמצע שנה
ועל הראשונות אני חוזר ,דמש”כ בת’ הנ”ל דיכול לנכות כיון שלא יכול לצאת
שני נתקלקל מערכת החימום (סטיעס בלע”ז) ומוטל על המשכיר לתקנו מצד
ודר שם באונס ,לכאו’ מבואר במהר”ם פדואה הנ”ל דאין אנו יכולים לקבוע
מנהג המקום ,והמשכיר דחהו בלך ושוב מיום אל יום ,ובין כך ובין כך עבר
מעצמינו שום ניכוי בלי דעת המשכיר .וראיתי שם בתשובתו אות י”ב שהלשון
שני חדשים וראובן טען שדירה בלא חימום אינו שוה כ”כ ורוצה לנכות מדמי
של מהר”ם פדואה אטעיתי’ ,כי המהר”פ כ’ דאם לא חזר השוכר בחושבו מדי
השכירות .אם יכול לנכות או לא.
יום יום יתוקן איהו דאטעי אנפשי’ עכ”ל .ודייק מינה בעל מאזני צדק דלו יהא
שהמשכיר הטעהו יכול שפיר השוכר לנכות תשובה :נלע”ד דאינו יכול לנכות ומשלם שכרו משלם אף אם המשכיר
הטעהו שיתקנו ולא תקנו ואם הי’ השוכר יודע מקודם שלא יתקנו הי’ מסיע
ולע”ד במחכ”ת לא פי’ יפה דברי מהרמ”פ ,וכדי להבין במה טעה אני מוכרח
לדירה אחרת (מאופ”ן בלע”ז) לפי שא”י לסבול כן ,ואף אם כבר הודיע להמשכיר
להאריך קצת ,דהנה המהרמ”פ עסיק שם בענין השכירות דכיון שהמשיך שם
שהוא רוצה להסיע חפצו ולילך ,ולא נשאר לדור שם אלא משום שלא מצא
ולא חזר בו אינו יכול שוב לחזור בו כלל אף אלהבא כי סבר וקיבל כמו נשתמש
דירה מ”מ א”י לנכות.
עם מקח טעות .והוסיף עוד לומר שמה שנשאר שם אינו מחילה בטעות .וטרם
שמפרש הוא מבהיר דבריו דאף אם הי’ מחילה בטעות לא יועיל לנכות על מה דהנה במס’ ב”מ דף קה ע”ב המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב וכו’ אם
שעבר אף שטעה ,אלא שאם הי’ מחילה בטעות הי’ יכול לחזור בו מכאן ולהבא. מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו .ונחלקו אבות העולם בפירושא דהאי מתני’.
כי טעות לא מועיל לנכות ,וע”ז הוסיף ע”פ בזה”ל “ואם אולי לא חזר בחושבו המהר”ם פדואה בשו”ת סי’ ל”ט כ’ דמיירי כאן דהוא עומד באמצע השנה ,וא”א
שמידי יום יתוקן איהו דאטעי אנפשי’” עכך. לו להתחיל מחדש בשדה אחרת ואם ילך לו משדה זו יהי’ כל עמלו שיגע כאן
לריק ,על כן יכול לנכות מחכורו ,אם הוא מכת מדינה אבל מכה פרטית לא
והנה הרה”ג הנ”ל ראה בדבריו אלו שאם אכן לא הטעה נפשו אלא המשכיר
דמזלי’ גרם .והנה לא פי’ כאן למה יכול לנכות כשאין הדבר מסיבת מזלי’ .ולכאו’
הטעהו שפיר יכול לנכות .ולענ”א לא קאי דבריו אלא על מה שלמעלה ממנו,
או נאמר דהוי תקנת חכמים .או נאמר דכשחכר שדה זו הוי כאילו התנו ביניהם
דאם הי’ טעות הי’ יכול לחזור מכאן ולהבא .וע”ז כ’ דאם איהו דאטעי’ אנפשיה
דבאופן זה יוכל לנכות.
לא מהני לחשבו טעות לחזור בו אף שהמשיך ,ובכגון דא אמת הוא דאם
המשכיר הטעהו יכול השוכר לחזור בו מכאן ולהבא ,כי לא גילה דעתו שמסכים והנה ברמ”א סי’ שכ”א ובדרכי משה שם האריך לחלוק עם מהר”ם פדואה
על המקח ,דהרי סבר שיתוקן .אבל לנכות מאן דכר שמי’. הנ”ל וס”ל דאין הדבר תלוי אלא אם הוא מכת מדינה יכול לנכות אף אם לא
גי
טפשמל תואסכ
נ .ב .הלום ראיתי דבשו”ת מהרש”ג ח”ג סי’ קכ”ב כ’ דבשכירות יכול בכל פעם סוף דבר כיון שלדברי מהרמ”פ א”י לנכות מפסיד כל עמלו של שנה
לנכות אם א”י להשתמש עמה כרגיל ,וא”כ לדידי’ יכול בכ”פ לנכות אף אם לא שעברה .ולהרמ”א רק במכת מדינה ,מהיכי תיתי לחדש ולומר דאף אם דר
הטעהו המשכיר .אבל הוא חולק על מהרמ”פ ורמ”א וחת”ס ונתה”מ והסמ”ע שם באונס או דהטעה שיוכל לנכות כיון שלא נתבאר כן בשום מקום כמ”ש
והש”ך והלבוש והטו”ז ודו”ק
*
זוג ששכרו בית ונכנסו לדור בו לאחר נישואיהם ,ואחר כמה חודשים נתגרשו וחזרו לבית הוריהם .וכעת בא המשכיר לגבות את דמי השכירות ,אלא
שהזוג פוטרים את עצמם מתשלום בטענה שכבר אין להם צורך בבית .הדין עם מי?
להשתמש ולסחור בה באותו אופן שהיו יכולים לסחור בה בשעת השכירות, הרב מנחם אפרים מייזעלס
ומאי שנא ממת השוכר דפטור לשיטת המרדכי. בפשטות היה נראה שנידון זה תלוי במחלוקת ראשונים שהביא הרמ”א (סימן
אלא על כרחך יש לחלק דשאני היכא דמת השוכר ,דכיון ששכר את הבית שלד סעיף א) במת השוכר תוך זמן השכירות ,דלהרשב”א (שו”ת ח”א סימן אלף כח)
לדירה ,וכשמת אי אפשר לו להשתמש עוד בשימושי הדירה כלל ,הרי זה בכלל חייבין היורשין לשלם את כל דמי השכירות ,ולהמרדכי (ב”מ רמז שמה) פטורין.
כל אונס פסידא דפועלים .וכן בשוכר ספינה להביא בה יין זה (שם סעיף ג) ,כיון ודעת רוב הפוסקים בסימן שי”א (סעיף ב) כהמרדכי דכל אונס פסידא דפועלים,
שאין לו זכות שימוש בספינה מלבד ליתן בה יין זה ,אם נטבעה הספינה עם והמשכיר דינו כפועל ,ולכן השוכר ספינה זו וטבעה בחצי הדרך פטור מתשלום
היין ,שוב אין לו עוד שימוש בספינה כלל ,והוי פסידא דפועל .אבל היכא דלא דמי השכירות ,דההפסד על המשכיר .ודין זה אינו דווקא כשמת או שנטבעה
נתבטלה השכירות לגמרי ,דאכתי יכול להשתמש בדבר השכור באיזה אופן הספינה לגמרי ,דאיתא בשו”ע (סימן שי סעיף ג) במי ששכר חמור ללכת למקום
שיהיה ,בכל כהאי גוונא חייב השוכר לשלם את דמי השכירות. מסוים וגדל הנהר ועיכבו מלחזור ,שהשוכר פטור מלשלם על הימים שהתעכב
מחמת האונס ,והוא מתשובת הרא”ש (כלל צב אות ג) ,וביאר שם הרא”ש דכל אונס
והא דבגדל הנהר פטור השוכר אף דלכאורה עדיין אפשר להשתמש בחמור, הוי פסידא דפועלים ולכן פטור.
צריך לומר כמו שביאר בנתיבות המשפט שם (ס”ק ח) ,שבשעה שעשה מלאכתו
למקום שנסע נתבטלה השכירות עד שחוזר ,שאין לו זכות רק לנסוע ולחזור. נמצא דכל שהוא אנוס מלהשתמש במה ששכר פטור ,ובפרט לפי מה שביאר
המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ה) בשיטת המרדכי ,לתרץ מאי שנא מת השוכר
וכן מוכח בנתיבות המשפט (שם ס”ק א) ,שביאר את שיטת המרדכי שהביא דהוי פסידא דבעל הבית ,מאכלה חגב דמבואר בפרק המקבל דבמכה פרטית
הרמ”א (סימן שכא סעיף א) לגבי מלמד שגזר המושל שלא ילמד ,דהוי מכת מדינה חייב השוכר לשלם ,וביאר דבאכלה חגב אמרינן דנסתחפה שדהו של השוכר,
וכל ההפסד על בעל הבית ,וביאר הנתיבות המשפט דשכר המלמד הוא לא על מה שאין כן כשמת השוכר ,יכולים היורשים לומר דאדעתא דהכי לא שכרה
הלימוד אלא על השימור ,ולא על זה נגזרה הגזירה .ולכאורה צריך ביאור ,דהא אביהם.
זה ודאי שלא שכרוהו אלא על דעת שילמד ,רק שאסור למלמד ליטול שכר
לימוד ,ולכן הוא נוטל שכר על השימור .אלא מוכח כנ”ל ,שאין אנו מתחשבין ולפי זה לכאורה הוא הדין בנידון דידן שנתגרשו הזוג ,וכן בכל מקום
בסיבת השכירות כלל ,ורק אם נתקלקל הדבר השכור לגמרי – בטלה השכירות שנתבטל הצורך בשכירות – פטורין מלשלם ,דכל אונס פסידא דמשכיר ,ובפרט
ופטור השוכר מלשלם. בכהאי גוונא שיכולין למימר ,אדעתא דהכי לא שכרנוהו.
ולפי זה ,בנידון דידן שהזוג התגרשו ,כיון שיכול כל אחד מהם להשתמש אכן באמת נראה שאין הדין כן ,אלא הזוג חייבים לשלם את דמי השכירות אף
בדירה רק שאין להם צורך בזה ,הוי כמי ששכר בית לעשות חנות ואי אפשר לו שנתגרשו ואין להם עוד שימוש בדירה ,שכן מוכח בפוסקים שכל שלא נתבטל
למכור שם סחורה ,שחייב לשלם דמי השכירות. גוף השכירות חייב השוכר לשלם ואפילו היכא דהוי מכת מדינה ,וכדלהלן:
והנה הש”ך (סימן שלד ס”ק ג) הביא מפסקי המהר”ם טיקטין ,שמי ששכר בית בשו”ת ראנ”ח (סימן לח ,הובא בשו”ת חתם סופר סימן קסא) פסק לגבי מי ששכר
מחברו והוצרך לברוח מחמת מגיפה – חייב לשלם את כל דמי השכירות ,אולם חנות ,ועל ידי גזירת המלך שוב אי אפשר להרויח מהחנות ,דחייב לשלם ,דחנות
הש”ך עצמו נשאר בזה בצ”ע לדינא .ולכאורה לפי מה שהוכחנו מהפוסקים שכר ממנו ,ומה לי אם יסחור או יעשה בו דבר אחר[ .ומכח זה השיג החתם
הנ”ל ,פשוט שהשוכר חייב לשלם ,דהא לא נתבטלה עצם השכירות .ונראה סופר שם על המהרש”ך (ח”ב סימן קצח) שפסק במי ששכר חנות בשוק וגזר המלך
לבאר את דעת הש”ך בשני אופנים .א – שנחשב לקלקול בבית ,וכלשון הראב”ן שלא לסחור עוד באותו שוק ,דפטור מדין מכת מדינה .והשיג על זה החתם
(סימן צח) שהובא במחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ז) ,שנגזר על הבתים להיות סופר מתשובת הראנ”ח הנ”ל ,דמבואר דחייב לשלם אפילו כשאין לו שימוש
נדודין .ב – שנחשב שאי אפשר לדור בבית כלל ,והוי כמו שמת השוכר[ .ונפקא של מסחר בחנות].
מינה בהקדים המעות ,דאי הוי קלקול בדירה חייב המשכיר להחזיר את המעות. וכן פסק המהרש”ם במי ששכר ארענדאר [חנות לממכר יי”ש] ,וגזר המלך
אבל אם נחשב כמו שמת השוכר ,המעות שהקדים אינן חוזרות וכמבואר ברמ”א מכס על יי”ש ואי אפשר לו לעשתו מסחר עם היי”ש ,דחייב לשלם כל השכירות,
(שם סעיף א) ,כיון דאיכא דעת הרשב”א הנ”ל דאף במת השוכר חייבים היורשים משום שאין זה קלקול בעצם השכירות.
לשלם את כל דמי השכירות].
ולכאורה יש להקשות על דברי הפוסקים הנ”ל ,דאמנם אין הכי נמי השכירות
* עצמה לא נתקלקלה ,אבל וודאי לא היתה דעתם לשכור את החנות אלא כדי
די
טפשמל תואסכ
יחזרו לקונה והנכסים למוכר ,בזה אמרינן דאדעתא דהכי לא מכר ,ויכול לחזור
בו .וכן לגבי תוספת כתובה כשמת הבעל קודם נישואין ,אם תתבטל התוספת
הרב משה מנחם יאזשעף
יש לדון בשאלה זו מכמה צדדים ,דזה ודאי שההורים של הזוג שכרו את
יחזור הדבר להיות כמו קודם האירוסין ,ושפיר אמרינן דאדעתא דהכי לא כתב
הדירה על דעת שהזוג ידורו שם ,ועכשיו שנתגרשו אין להם צורך בדירה כלל.
לה תוספת כתובה .אבל בלוקח פרה ומתה ,אם נבטל המקח לא יחזור הדבר
והנה הרמ”א (סימן שלד סעיף א) מביא מחלוקת ראשונים לגבי שוכר שמת בתוך
לקדמותו ,שהרי הפרה כבר מתה ואי אפשר להחזירה למוכר ,ובכהאי גוונא לא
זמן השכירות ,אם היורשים חייבים לפרוע את דמי השכירות עד סוף הזמן,
שייך לומר אדעתא דהכי לא קניתי ,דודאי המוכר לא היה מסכים לזה.
שיטת המרדכי שאינם צריכים לפרוע ,ושיטת הרשב”א שחייבין לפרוע.
ולפי זה בנידון דידן יש לומר שהם פטורים מלשלם את דמי השכירות ,דעל
והש”ך (שם ס”ק ב) מבאר דפליגי ביסוד דין שכירות ,דהמרדכי סבירא ליה
ידי שנבטל את השכירות יחזור הדבר לקדמותו כמו קודם השכירות ,ובזה שפיר
דהוי שעבודא בעלמא ,וממילא כשמת השוכר פקע השעבוד ,והרשב”א סובר
איכא למימר דאדעתא דהכי לא שכרוה.
ששכירות ליומיה ממכר הוא והוי קנין גמור על כל ימי השכירות ,ולכן גם אם
אבל באמת יעויין בנתיבות המשפט (סימן רל ס”ק א) שהוכיח ,שתוס’ בכתובות מת השוכר באמצע ,חייבים יורשיו לפרוע .אכן הביא שם הש”ך את דברי תוס’
לא מיירי כלל באופן שהיה זמן שהלוקח יכל ליהנות מהפרה קודם שמתה ,וכל בהזהב (ב”מ נו ,ב ד”ה והאי) ,שלא אמרו שכירות ליומיה ממכר אלא לגבי דין אונאה,
שכן דלא מיירי שכבר השתמש בה ,וכי לקח פרה על דעת שתחיה לעולם ,בודאי אבל לגבי שאר דברים לא הוי מכר ,והוא דלא כהרשב”א .ועוד צידד שם ,דאפילו
אינו כן .אלא כל קושית התוס’ מיירי כשקנה פרה ומתה קודם שהיה ראוי ליהנות היא שכירות ליומיה ממכר לכל דבר ,אין הכונה שהשוכר קונה מתחילה את כל
ממנה ,וכגון שהיה תנאי שתשאר אצל המוכר איזה זמן לאחר המקח ,ובעודה ימי השכירות ,אלא בכל יום ויום הוי ממכר לאותו היום ,וממילא אם מת פטורים
אצל המוכר מתה ,והלוקח רוצה לחזור בו דאדעתא דהכי לא לקחה ,ועל זה היורשים מלשלם על הימים שאחר כך ,שלא קנאם מעולם.
תירצו תוס’ שיש חילוק בין לוקח לכתובה .ולפי זה בנידון דידן שהזוג כבר דרו
ובמחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ה) ביאר את שיטת הרשב”א ,שאם שכירות
בבית ,ודאי שאינם יכולים לחזור בהם אחר כך ,דלא שייך למימר אדעתא דהכי
ליומיה ממכר הוא ,אפשר לומר שדמי השכירות הם בעד הקנין ולא בעד
לא שכרנוה אחר שכבר נהנו ממנה.
ההשתמשות ,אלא שתיכף שעשה השוכר קנין הוא יכול להשתמש ,ושוב אפילו
* נאנס – חייב השוכר לשלם.
ובפשטות בנידון דידן שנתגרשו גם כן חשיב אונס ,ותלוי במחלוקת זו של
המרדכי והרשב”א ,דלהמרדכי פטורים מלשלם דהוי אונס ,ולהרשב”א כיון הרב אברהם ישעיה טייטלבוים
נראה דפטור דהוי כמו מת השוכר דמבואר בסימן שלד דיש פוטרין ,וה”נ דשכירות ליומא ממכר – חייבים לשלם.
נתבטל השימוש שהשכירות לא היה על שימוש דירה בעלמא אלא על שימוש
אמנם באמת אפשר לומר ,דאפילו לשיטת המרדכי שכשמת השוכר פטורים
זוג הצריכים לדור על שולחן עצמם ,ובל”ז היו דרים אצל אביהם ורק משום
מלשלם ,הכא חייבים לשלם .דדוקא כשמת השוכר דאי אפשר כלל שישתמש
שנשאו שכרו לדירה דווקא לצורת שימוש זה ,וכשנתגרשו בטלו שימוש זה והוי
בבית -הוי אונס ופטור ,אבל בנידון דידן שנתגרשו לא הוי אונס ,שהרי באמת
כמו מת השוכר.
שניהם יכולין לדור בבית אם ירצו אלא שיש חילוקי דעות ביניהם ,ולא חשיב
ומקור דין זה דמת השוכר הוא מסוגיא דספינה סתם ויין זו ונטבע שניהם, אונס .ואפשר לומר גם כן שהמחותנים יכולים להשכיר את הדירה לאדם אחר
דשיטת הריב”ם ורשב”א דפטור על החלק הדרך שלא הלך בה ,כיון דאין לו יין במקום הזוג ,וממילא חייבין לשלם.
זו ששכר עליה ונתבטל צורך השימוש ,ואפילו הרי”ף והריב”ן ושאר שחייבו הוא
אכן יש לעיין דיתכן לפוטרם מצד אחר ,שהמחותנים יכולים לטעון דאדעתא
דווקא משום דבעל הספינה הפסיד ספינתו משא”כ בבית דפטור.
דהכי לא שכרו את הבית ,וכמבואר בקידושין (נ ,א) במי שמכר את כל נכסיו
ואין לומר דדוקא יין זו שאי אפשר לו להביא יין אחר משום דיין זו קאמר אדעתא למיסק לארץ ישראל ,ואחר כך נאנס ולא יכל לעלות ,יכול לבטל את
ומש”ה בטל השימוש לגמרי ששום אין לו קנין בהספינה משא”כ בזוג שבוודאי המקח ,דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר .ועוד מצינו בגמ’ בכתובות (מז ,ב),
יכולים לדור יחידי ואין לבעל הבית לעכב וא”כ עדיין יש להם שימוש. שאם כתב תוספת כתובה ומת בין האירוסין לנשואין ,אינה גובה את התוספת,
דזה אינו דחזינן בש”ך (סימן שי”א סק”א) דסבירא ליה דכל זמן שהספינה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה .ובתוס’ (שם ד”ה שלא) הקשו ,שאם כן כל לוקח
קיימת אע”פ שהיין נטבע יכול להביא יין אחרת דמה לי יין זו או אחר ,ודווקא פרה ומתה בידו יחזיר המקח ,דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא לקחה .ותירצו שם
כשהספינה ג”כ נטבע יכולים יכול לטעון למה לי להשתדל להביא ספינה כיון שני תירוצים לחלק בין כתובה ללוקח .א – שבלוקח אנן סהדי שלקחה על דעת
שאין לך יין זו ,ומבואר בחזון איש(סימן כ”ג סק”יח) דכשאין רוצה להביא יין אחר כן שיתכן שהיא תמות אחר כך בידו ,מה שאין כן בכתובה ודאי לא כתב לה
לא מחייב בשכירות כיון שהוא שכרו ליין זו ,ואפילו זה לאוו דווקא ויכול להביא אלא על מנת לכונסה .ב – שבלוקח איכא דעת קונה ודעת מקנה ,ובודאי לא
יין אחר ,מ”מ כיון שהוא שכרו לצורך שימוש זו אי אפשר לחייבו שנתבטל עיקר היה המוכר מקנה לו על דעת שיוכל לבטל את המקח אם תמות ,מה שאין כן
סיבת השימוש ששכרו לכך. בתוספת כתובה הכל תלוי בדעת הבעל ,ואנן סהדי שלא כתב לה התוספת אלא
על מנת לכונסה.
וה”נ כיון דעיקר סיבת השימוש היה בשביל שימוש דירה לזוג ,אע”ג דיכולים
עוד לדור שם יחידי פטור לשלם השכירות. ובמשנה למלך (פרק ו מהלכות זכיה ומתנה הלכה א) מבאר יותר את דברי התוס’,
שכל מקום שאם יתבטל הקנין יחזור הדבר לקדמותו ,ואיכא אומדן דעת שלא
וכ”ז על להבא אבל חודש זה שכבר שלמו אע”פ שנתגרשו באמצע החודש נתכון לגמור הקנין אלא על דעת איזה ענין ,שפיר מבטלין את הקנין על פי
אין להחזירו שהרמ”א פוסק במת השוכר דבקבל השכר א”צ להחזיר. האומדן דעת ,וכגון שמכר כל נכסיו אדעתא למיסק לארץ ישראל ונאנס ולא
* עלה ,שאם יתבטל המקח יחזור הדבר להיות כמו קודם המכירה ,שהמעות
וט
טפשמל תואסכ
שושן .ובשבות יעקב (ח”א סי’ קנ”ה ומובא בפתחי תשובה סי’ ע”ז סק”ה) הקיל עוד יותר,
ומשמע דאינה חייבת אלא כערב סתם ,עיין להלן.
הרב יצחק ריבא-מו”ץ לדיני ממונות -וראה”כ חבורת חושן מפשט דסאטמאר
תשובה .הבן זוג פטורים מלשלם ,משום דגירושין נחשב כאונס .ויש אופנים
והעולה עד הנה ,איש ואשתו שלוו ביחד ,ועיקר ההלואה היתה לצורך הבעל, שהאשה בלא”ה פטורה אף כשאינה מצב של אונס ,וכמו שיבואר בפנים.
אז אם האשה לא חתמה בהשטר ,לדעת המהרשד”ם חייבת לשלם ,ולדעת
א] דין האשה באופן כללי כשאינה מצב של אונס .הנה מקודם יש לדון בכל
הנתיבות פטור .ואם גם האשה חתמה בשטר אז גם הנתיבות מודה דחייב.
בן זוג ששכרו דירה ביחד ,אי גם האשה אחראי לשלם דמי השכירות [באופן
ולכו”ע אינה חייבת אלא מדין ערב קבלן או ערב סתם ,ולא כדין לוה ממש.
שאין הבעל משלם] כשאינו מצב של אונס ,או שרק הבעל אחראי על זה.
מקור הדברים .הנה דבר זה יוצא ממה שמבואר בחו”מ (סי’ ע”ז ס”י) ,שם כתב
ב] והנה בשו”ע אבן העזר (סי’ ע”ג ס”א) מבואר שהבעל חייב במדור אשתו, המחבר וז”ל איש ואשתו שלוו מאחד ,היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה ע”כ.
וא”כ כיון ששכירות הדירה מוטל על הבעל ,א”כ עיקר השכירות לכאורה הוא וכוונת המחבר שדינם כמו שותפים שלוו ביחד דכל אחד נחשב כלוה על חצי
להבעל ואין לאשה חלק בה ,וא”כ אף שחתמה עצמה בשטר ,מ”מ אינה חייבת החוב וערב על חצי השני ,וכמו שמבואר בחו”מ סי’ ע”ז ס”א .ובקצוה”ח שם
אלא מדין ערב קבלן ,או ערב סתם לפי דעת השבות יעקב הנ”ל. (סק”ח) כתב בשם המהרשד”ם (אה”ע סימן קפ”ד) וז”ל אלמלא דמסתפינא דנראה
אמנם לפי הנהוג היום [עכ”פ בזמנינו שברוב פעמים צד האשה נו”נ עם דבר חדש וזר קצת הייתי אומר דשכירות הבית ששכרו הבעל ואשתו יש לו דין
המשכיר קודם הנישואין] ,סתמא דמילתא הוא שהאשה שוכרת הדירה לעצמה איש ואשה שלוו עכ”ל.
ולבעלה ואינה שוכרת הדירה רק לבעלה ובשליחותו ,וא”כ אפילו אם שכרו ומדברי המהרשד”ם משמע ,דכל שהאשה היתה שם במעמד ההלואה
הדירה בעל פה ,מ”מ נחשבת כשכרו הדירה בשותפות ,וא”כ גם האשה אחראי או השכירות אף שלא שעבדה את עצמה בפירוש ואף שלא חתמה בהשטר
על חצי דמי השכירות כשוכר ועל חצי השני חייבת מדין ערב ,וכ”ש אם האשה שכירות ,מ”מ חייבת לשלם מדין איש ואשתו שלוו מאחד .וכן משמע להדיא
חתמה ג”כ בהשטר שכירות .משא”כ בבן זוג ששכרו דירה ביחד ‘אחר’ נישואיהם, מלשון המהרשד”ם בפנים וז”ל :ואף על גב שכפי האמת הוא חייב לתת לה
אז אם שכרו דירה ביחד בעל פה ,לפי המהרשד”ם גם האשה נתחייב בחצי דמי מדור לפי כבודה והוא מתנאי ב”ד היינו כשהבית שלו ,אבל כשהולכים לדור
השכירות ,אף שהבעל חייב במדור אשתו ואין לאשתו חלק בהשכירות ,משא”כ בבית אחרים אם הבעל חייב לה המשכיר אינו חייב לה ,ודעת המשכיר לגבות
לפי הנתיבות אין האשה אחראי כלל על דמי השכירות ,חוץ אם האשה חתמה השכירות משניהם כמי שלווה לאיש ואשתו ,דמה לי הלואת מעות בעין ומה
ג”כ בשטר שכירות ,אז אף לפי הנתיבות גם האשה אחראי על חצי דמי השכירות, לי דמי השכירות ,ואם שאפשר לומר דשאני התם דהיא משתעבדת בפירוש
כיון שהמלוה סמך גם עליה. משא”כ בשכירות הבית ,מ”מ איכא למימר דגם בשכירות הבית הו”ל כאלו היא
ומ”מ אם יש להבעל נכסים לשלם אפשר שצריך המשכיר לגבות קודם משתעבדת עצמה ,כו’ ע”ש.
מהבעל ,כי האשה יכולה לומר קים לי כהשבות יעקב הנ”ל שכתב דאף באיש אמנם בנתיבות (סי’ ע”ז סקי”א) כתב דמה שכתב המחבר איש ואשתו שלוו
ואשתו שלוו ,מ”מ אין האשה חייבת אלא כדין ערב סתם ,דהיינו שאם אין להבעל מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה ,זהו דוקא כשהאשה חתמה עצמה
לשלם אז האשה חייבת משלה[ .ומדבריו שם משמע קצת יותר חידוש ,דעיקר בשטר דאז נעשה עליה ג”כ חוב ,אבל אשה שהקיפה סחורה אפילו היא נושאת
הערבות היתה שלא תבוא האשה ותגבה מנכסי הבעל מדין בע”ח מוקדם ,אבל ונותנת ,מ”מ נראה ,כיון שידוע לכל שיש לה בעל ,וכל מה שנושאת ונותנת הוא
באמת אינה חייבת משלה כלום ,אמנם בח”ב סי’ ק”ן כתב השבות יעקב בפירוש הכל של בעל ,וכל הריוח והפסד חל על בעלה ,והיא לית לה משלה כלום ,הוי
שחייבת מדין ערב אף לענין לגבות מנכסי שלה .אבל רק כערב סתם ולא כערב כהודיע שהוא שליח שהדין הוא רק עם המשלח כמבואר בסימן קפ”ב (סעיף
קבלן]. ב’) ,אם לא שחתמה עצמה בשטר דאז הוי כפירש המלוה שדעתו עליה ,ומכל
והעולה מכאן בבן זוג ששכרו דירה קודם הנישואין שהן האיש והן האשה שכן אם פירש בהדיא שאין סמיכת דעתו רק עליה ,שאז חייבת גם היא לשלם
נחשבים כשותפים שלוו ושניהם אחראים לגמרי על דמי השכירות ,כדין שותפים כשאין לו לבעל .ע”כ .ומבואר דעת הנתיבות דאם עיקר ההלואה היתה לצורך
שלוו שכל אחד חייב בחצי החוב וערב על חצי השני. הבעל ,אז אין האשה חייבת כלום חוץ אם המלוה ביקש מהאשה לחתום בשטר,
אבל באופן שגם האשה יש לה חלק בדמי ההלואה באיזה אופן שהוא ,אז דומה
*
לשותפין שלוו .ולכאורה יש כאן מחלוקת בין הנתיבות והמהרשד”ם הנ”ל ,דלפי
ד] דין הבן זוג בנידון דידן .והנה קיי”ל בכל שוכר שיצא באמצע זמן השכירות המהרשד”ם כל שהאשה היתה במעמד ההלואה או השכירות ,אע”פ שלא חתמה
עכ”פ שלא באונס ,שצריך לשלם כל דמי השכירות ,כן מבואר בדברי המחבר בשטר ואע”פ שעיקר ההלואה הוא לצורך הבעל ,מ”מ חייבת האשה לשלם
סי’ שט”ז ס”א ,ובהרמ”א סי’ של”ד ס”א ,וכן יש לדייק מדברי הסמ”ע סי’ שי”ב חצי החוב .משא”כ להנתיבות כל שעיקר ההלואה הוא להבעל ,האשה פטורה
סקל”ד ,ועוד[ .אמנם אין לדייק כן גם מדברי המחבר שי”ב ס”ז ,דהתם איירי מלשלם כל זמן שלא חתמה .וכן כתב בשו”ת בית יצחק (יו”ד ח”ב סי’ פ”א אות כ”ג
בשוכר שלא הודיע להמשכיר כהלכה שרוצה לצאת דמבואר שם שאסור לצאת, בסוגריים) ובשו”ת בית שלמה (חו”מ סי’ ל”ו הג”ה א’) דהנתיבות חולק על המהרשד”ם
אבל אם הודיעו כהלכה אפשר שרשאי לצאת אף שהוא בתוך זמנו ,ובאמת הוא הנ”ל .וכן דעת הכסף הקדשים סי’ שי”ז (כן משמע מדבריו) כהנתיבות ,דכל שלא
פלא שלא מצאנו בשו”ע סעיף או שורה מיוחד לזה דשוכר אינו רשאי לצאת תוך חתמה בשטר אינה חייבת ע”ש .וכן דעת הבית מאיר לפי הנחל יצחק (סי’ ע”ז אות
הזמן אף כשמודיע למשכיר]. ד’) ,אמנם בהגה בבית שלמה (הנ”ל) ס”ל דהבית מאיר חולק על הנתיבות ע”ש.
והנה בסי’ של”ד ס”א מביא הרמ”א מחלוקת ראשונים במת השוכר באמצע אמנם אפילו באופן שהאשה חייבת אף שלא הגיע המעות לידה[ ,למהרשד”ם
הזמן אי היורשים מחוייבים לשלם כל דמי השכירות או לא .ובפשטות נחלקו כשהיתה במעמד ולהנתיבות כשחתמה בשטר] ,מ”מ לכל היותר אינה חייבת
אי שכירות ליומא ממכר הוא או לא כמבואר בנו”כ שם ,וא”כ להדעות דשכירות אלא כדין ערב קבלן וכמ”ש הסמ”ע (סי’ ע”ז סקכ”ה) ובש”ך שם (סק”ל) בשם העיר
זט
טפשמל תואסכ
יכול לנכות כפועל בטל חוץ אם המשכיר נהנה מהדירה .וקיי”ל דפועל בטל הוא ליומא ממכר הוא [וכן נוטה דעת המחנה אפרים שכירות סי’ ה’] ,בודאי לא
חצי כמבואר בט”ז סי’ של”ג שמצא כן בקובץ ישן .ואף שהט”ז איירי בפועל ,מ”מ מהני שום טענת אונס ומחוייבים לשלם להמשכיר כל דמי השכירות .משא”כ
לכאורה אין חילוק ביניהם ,וכן משמע בשו”ת מהרש”ם (ח”ב סי’ ר”ז) .וא”כ לכל להדעות דס”ל דשכירות ליומא לאו ממכר הוא[ ,וכן נוטה דעת הש”ך בסי’ של”ד
היותר אינם מחוייבים לשלם רק חצי דמי השכירות באופן שאינם מוצאים שוכר סק”ב] ,בזה יש לדון אי אונס דגירושין נחשב כאונס דמיתה או לא .והנה באונס
חדש ,ואפשר שלכל היותר אינם מחוייבים רק רבע דמי השכירות וכמו שכתבנו דמיתה קיי”ל דהולכין אחר המוחזק ,דהיינו אם היורשים מוחזקים בדמיהם אז
לעיל ,דהיינו שמנכים חצי דמי השכירות מחמת שאי אפשר לדור שם ביחד (וכמו יכולים לבטל השכירות ,ואם המשכיר מוחזק בדמי השכירות אין צריך להחזיר
שנסתפקנו לעיל) ,ומאותו חצי דמי השכירות ג”כ מנכים החצי כדין פועל בטל, הדמים ,וכמו שמבואר ברמ”א סי’ של”ד ס”א [ובש”ך סק”א מפרש דהרמ”א מדין
העולה לסך הכל של רביע דמי השכירות ,על הצד שאינם נחשבים כאונסין. מוחזקות אתי עלה ,אמנם בסמ”ע שם סק”ד מבואר דאף מן הדין אי”צ להחזיר
ולא רק מדין מוחזק ,ויש עוד פירושים בדברי הרמ”א ואין כאן המקום להאריך],
ד] אמנם אחר העיון נראה דאונס דגירושין נחשב אונס כמו אונס דמיתה, וא”כ אם אונס דגירושין נחשב כאונס דמיתה ,א”כ יכול המוחזק לומר קים לי
ובפרט כי בהרבה פעמים באמת אי אפשר לדור ביחד ,והא דמהרי”ל הנ”ל ,לענין כהפוטרים ,ואם אונס דגירושין אינו נחשב כאונס דמיתה ,א”כ צריכין לשלם
ברכה איירי דהיינו שאין עושין ברכה כיון דסוכ”ס אינו מן השמים ,לאפוקי להבעה”ב .ולכאורה הי’ מקום לומר דאונס דגירושין אינו נחשב כאונס דמיתה,
חליצה שהוא אונס מן השמים ע”ש ,אבל לענין שכירות שפיר נחשב כאונס .וא”כ וכמו שכתב במהרי”ל( ,מנהגים – חליצה אות ז’) דמשו”ה המגרש בגט אינו מברך
כיון דגירושין נחשב כאונס גמור ,א”כ אדעתא דגירושין לא שכרו הדירה כי אין דגבי גט איהו דאפסיד אנפשי’ להתקוטט שאין זווגם עולה יפה ויתפרדו משא”כ
להם שום צורך בהדירה[ ,ויתכן לומר שהם נחשבים גם כפנים חדשות לענין זה, חליצה דהוא מן השמים ע”ש.
כי הם שכרו הדירה בתורת בן זוג ולא בתורת פלג גופא ,וא”כ נשתנה המציאות
לגמרי] ,וכיון שדומה לאונס דמיתה א”כ אם הם מוחזקים בהדמים אז יכולין ומ”מ אפילו את”ל דאין זה נחשב אונס גמור ,מ”מ באופן שיכולים להשכיר
לבטל השכירות אף בתוך הזמן .וכמו ספינה סתם ויין זה דהיכא שלא נטבעה הדירה לאחרים ומצאו שוכר הגון ,בודאי אינו יכול לגבות מהם דמי השכירות
הספינה ,דאינו משלם חצי הדרך שלא הלך כמבואר בסי’ שי”א בסמ”ע סק”ה אלהבא ,ואף שברוב שטרי שכירות דידן מפורש שאין השוכר רשאי להשכירו
וש”ך סק”ב (אולם במנחת פתים בשו”ת שבסוף הספר סי’ כ”א כתב דדוקא בנטבעה הספינה לאחרים ,ובנתיבות (סי’ שט”ז סק”ב) מבואר דבאופן שאין השוכר רשאי להשכירו
נחלקו הראשונים אי פטור על מה שלא הלך ,אבל בלא נטבעה הספינה לכו”ע חייב לשלם גם על לאחרים ,אז צריך השוכר לשלם כל דמי השכירות ואינו יכול לומר להמשכיר
מה שלא הלך ע”ש ודבריו צ”ע טובא דמריהטי’ לישנא דהתוס’ ב”מ ע”ט .ד”ה אלא כו’ לא משמע להשכירו לאחרים אף שמוציא שוכר אחר ,מ”מ סתמא דמלתא כהיום מבטלין
כן) ולכן פטורים לגמרי .אלא שיל”ע היכי שכתבו בהשטר שכירות שמחוייבים השכירות אף באמצע הזמן כל זמן שאפשר להשכירה לאחרים ,ודינו כמו
לשלם דמי שכירות בכל אופן אף במצב של אונס ,אי אונס דגירושין הוא ג”כ שמבואר ברמ”א שי”ב ס”ז ,והכא איירי באופן שאי אפשר למצוא שוכר חדש.
בכלל ,או דאונס דגירושין נחשב כאונס דלא שכיחא ואינו נכלל בתנאי של אונס
סתם כמבואר בסי’ רכ”ה ס”ג ,ועכ”פ אם התנו גם על אונסא דלא שכיחא אז ודאי אמנם אפילו באופן שאי אפשר למצוא שוכר חדש ,מ”מ כיון שאחר הגירושין
דגם אונס דגירושין הוא בכלל ,ועיין בבאר היטב אות ז’ אריכות בענין אונסא אסור לדור להם ביחד אפילו בדליכא איסור יחוד וכמו שמבואר באה”ע (קי”ט
דלא שכיח. ס”ו) ,א”כ בע”כ דאין השאלה רק על חצי דמי השכירות ,כיון דאחד מהם ממ”נ הי’
צריך לעזוב הדירה על פי תורה ,ואונס מחמת ציווי הבורא בודאי לא גרע מאונס
העולה מכאן :א .בן זוג ששכרו דירה טרם נישואיהם ,שניהם אחראים על דמי מחמת מיתה .ואפשר דסוכ”ס הי’ יכולים למנוע האונס וכמו שמבואר במהרי”ל
השכירות ,אמנם אם נתגרשו באמצע ימי השכירות ,שניהם פטורים מלשלם הנ”ל ,א”כ איה”נ שעכשיו נפלו במצב של אונס ,מ”מ הי’ יכולת למנעו ופשעו
דמי השכירות ,כיון שנחשב כאונס ,ויכולים לומר קים לי כהפוטרים דס”ל בזה שהניח עצמו במצב של אונס .ויל”ע.
דשוכר שנאנס בתוך ימי השכירות שפטור מלשלם .ב .בן זוג ששכרו דירה אחר
נישואיהם ,אם האשה חתמה בהשטר שכירות ,אז האשה חייבת מדין ערב קבלן ומעוד טעם יש לפטרם שלא לשלם עכ”פ רק חצי דמי השכירות ,דהא יכולים
וי”א מדין ערב סתם .ואם לא חתמה האשה בהשטר שכירות ,אז יש מחלוקת לומר קים לי כהנתיבות סי’ שט”ז סק”ב דשוכר שיצא בתוך זמנו דאינו מחוייב
הפוסקים בזה אי האשה חייבת כלל על דמי השכירות. לשלם כל דמי השכירות רק כפועל בטל ,ודלא כקצוה”ח שם סק”א דס”ל דאינו
*
דיני הודעה
וביארו הראשונים וכן פסק השו”ע (שם) ,דזה דווקא בשוכר בית סתם ולא קבע לו מבוא .מבואר בגמ’ ב”מ (קא ,ב) וכן נפסק בשו”ע (סימן שיב סעיף ה -ו),
זמן ,שהדין הוא שהמשכיר יכול להפסיק את השכירות בכל זמן שירצה ,אלא שצריך שהמשכיר בית לחבירו אינו יכול להוציאו מהבית עד שיודיע לו איזה זמן
להודיעו קודם ,אבל בשוכר לזמן קצוב אין המשכיר צריך להודיעו כלום ,שהרי קודם ( )Noticeשמוציאו ,ושיעור משך זמן ההודעה משתנה לפי הזמן והמקום,
השוכר יודע מתחילה מתי הוא צריך לעזוב את הבית ,ואין לך הודעה גדולה מזו. יעוין שם.
*
זי
טפשמל תואסכ
האם ליע”ס דינו כשוכר לזמן שאין צריך הודעה כדי להוציא את השוכר ,או שצריך להודיעו תחילה כדין שוכר סתם?
יודע שהוא צריך לעזוב את הבית בסיום הזמן הקצוב ,אולם בליעס שדרך הרב יואל שווארץ – דומ”ץ בקיט”ל סאטמאר ובעמח”ס בשבילי הכלה
העולם הוא להרחיב ( )extendהזמן לעוד שנים יותר ממה שקצבו מתחילה, שורש השאלה הוא ,דהנה זה ברור שמצד ההסכם עצמו הרי זה שכירות לזמן
ובדרך כלל אין בדעתו של המשכיר להוציא את השוכר מהבית בסיום הזמן ,וכל קצוב ,אלא דמכל מקום ניתן לדון האם הוא חשוב כשכירות לזמן קצוב שלא
עיקר מטרת הליעס הקצוב בזמן הוא רק כדי שיוכל המשכיר ליקר את השער, יהא בו חובת הודעה ,כיון שבדרך כלל על פי רוב דרכן של המשכירים להניח
ממילא אין זה בגדר הודעה ,ודוקא היכא ששכר מלון לעשרה ימים וכדומה – את השוכר לדור בבית גם אחר כלות הזמן הכתוב בהסכם ,ומאחר שכן יש כמה
הוה בגדר הודעה ,שידוע שבסיום הזמן הוא חייב לצאת מהמלון ,ואין המשכיר רבנים בזמנינו שהתחילו לפקפק דאולי אין זה בגדר שכירות לזמן קצוב ,ויש בו
צריך להודיעו כלום. חובת הודעה.
ולענ”ד כל זה אינו ,וכבר כתבתי בירור גדול על זה במקום אחר ,דאף דנכון
אמנם בשו”ת שבט הלוי (חלק י סימן רפו) האריך לבאר שליעס הוי כמו שכרו הוא שכך מציאותן של דברים כמו שנתבאר ,מכל מקום שורש ויסוד חובת
לזמן ,ויכול להוציא את השוכר מיד ,עיי”ש. ההודעה ניתן בעיקר כדי שהשוכר לא יצטרך לצאת מהבית בפתע פתאום,
וכלשון השו”ע (סימן שיב סעיף ה) שלא יהא מושלך בדרך ,אבל באופן שהיה לו על
ואפשר דהא דשוכר לזמן אינו צריך הודעה ,אין זה משום שנחשב הודעה, כל פנים להסתפק אולי יצטרך לצאת ,שוב אין כאן תקנת הודעה ,ואדרבה על
רק דתקנת חז”ל היתה שאם לא הודיעו ימשיך השכירות ,וזה שייך רק בשכירות השוכר מוטל לברר אצל המשכיר האם יצטרך לצאת בסיום הזמן או לא.
סתם ,אבל בשכירות לזמן על כרחך פקע הקנין ,ולפי זה וודאי אין דין הודעה *
בליעס.
הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש
ויש לברר מדין דינא דמלכותא דינא ,האם יש חוק שאוסר להוציא את השוכר במושכל ראשון היה נראה דבליעס צריך להודיעו .דהטעם שבשוכר לזמן
מהבית כשנסתיים הזמן הקצוב ,ויש לעיין בזה. אינו צריך להודיע הוא משום שקצב לו זמן ,ואין לך הודעה גדולה מזו שהשוכר
*
שכר בית לשנתיים ,ולאחר תום תקופת השכירות נשאר השוכר בבית עוד שני חודשים בלא שדיברו ביניהם כלום ,האם עדיין דינו כשוכר לזמן
קצוב שאפשר להוציאו מיד ,או שנעשה כשוכר סתם שצריך להודיעו תחילה?
ונראה שאפילו אם נאמר שמה שהשוכר נשאר בבית לאחר שנסתיימה הרב אברהם ישעיה טייטלבוים
תקופת השכירות ,נחשב להתחלה של שכירות חדשה והוי שכירות סתם ,מכל
מקום אין צריך הודעה .דהא מבואר בסמ”ע (שם ס”ק ו) שדוקא כשאמר לו תן יש שרוצים לומר ,דכיון דמעלת זמן קצוב הוא דהוי כהודעה ,כל שלא
לי שכר כל חודש וחודש כך וכך צריך הודעה ,דאז הוי שכירות מעליא דסבר הוציאו המשכיר מיד בסוף הזמן נתבטלה ההודעה .ומביאים ראיה ממה
השוכר שיעמוד כך ימים רבים ,אבל בשוכר סתם בלא שום אמירה אין צריך שדייק הב”ח (שם אות ח ד”ה ומ”ש ואפילו) בלשון הטור ,שאם הודיעו אחר סוכות
הודעה ,שזה משמע אפילו לשעה אחת .ולכאורה הוא הדין בנידון דידן שהשוכר שרוצה להוציאו ,צריך לחזור ולהודיעו ל’ יום קודם הפסח ,דכיון שעבר זמן
נשאר בבית בלא שדיבר עם המשכיר כלום ,אין צריך הודעה כדי להוציאו ,דלא רב מההודעה הראשונה ,אין השוכר יודע שעדיין דעת המשכיר להוציאו ,ולכן
גרע משוכר סתם ,שהשוכר יודע שאפשר שאינו נשאר לדור בבית אלא לשעה. צריך להודיעו שוב .ואם כן בנידון דידן נמי ,כיון שעבר הזמן הקצוב ולא הוציאו
ויותר מזה נראה ,שאפילו לדעת הש”ך שם (ס”ק ז) שחולק על הסמ”ע וסבירא נתבטלה ההודעה ,ודינו כשכירות סתם שצריך להודיעו.
ליה דאף בשכר בית בסתם ממש צריך הודעה ,היינו משום שסתם שכירות
שלושים יום – דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין ,וממילא גם אמנם נראה שאין הנידון דומה לראיה ,דהטור מיירי במי שטעה והודיע
בשוכר סתם ודאי כוונתו לשכירות מעליא וצריך להודיעו .אבל בנידון דידן אין לשוכר אחר החג שרוצה להוציאו ,דסבר בטעות שיוכל להוציאו קודם ימות
כאן הסברא דלא טרח איניש למיגר ביתא לפחות משלושים יום ,שהרי הוא כבר הגשמים ,ועל זה כתב הב”ח שהשוכר יכול לטעון ,שכיון שנתגלה למשכיר
דר כאן ימים רבים ,ואין זה טורח אצלו להשאר לגור באותו בית אפילו ימים שאינו יכול להוציאו מיד ,כבר חזר בו מהודעתו .אבל סתם הודעה בזמן המועיל,
מועטים ,ונמצא שאפילו הש”ך מודה דהכא אין צריך הודעה. אין נראה שהיא מתבטלת לאחר זמן ,דאטו נימא שהמשכיר צריך להוציאו ביום
ומה שכתב בחכמת שלמה (שם סעיף א ד”ה אפי’) דאף כשנשאר בבית ששכור השלושים דוקא ואם לא הוציאו צריך הודעה חדשה ,זה ודאי אינו ,וכפי שכתב
לו כבר צריך הודעה ,נראה שזה דווקא במעשה שהיה שם שהשוכר דר בבית בדרישה (אות ח) שזה נגד הסברא לומר שצריך שלושים יום דוקא .אלא הביאור
י”ט שנים ,ובכל שנה שילם השכירות בלא שדיברו ביניהם אם ישאר עוד שנה, הוא ,שהמשכיר מודיע לשוכר שמיום שלושים והילך יוכל להוציאו בכל זמן
ומסתמא המשיך השכירות גם בשנה זו כמו בכל שנה ושנה .אבל בנידון דידן שירצה ,ולא אמרינן שצריך להודיעו שוב אלא אם כן הודיעו בזמן שאין מועילה
שלא היו רגילים להמשיך השכירות בכל שנה ,שהרי שכר ממנו את הבית רק ההודעה.
חי
טפשמל תואסכ
אמנם בתשובות הרא”ש גופא משמע שכתב כן מצד דיני הודעה ,דכיון שאין לזמן קצוב של שנתיים ,ואחר כך נשאר בה זמן מועט ,אין סברא לומר שמסתמא
מצוי מי שישכור ממנו את הבית באמצע השנה ,היה מוטל על השוכר להודיעו נתכון לשכירות מעליא ,ואין צריך הודעה.
שאינו שוכר רק לחודש ,ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת .וכן מבואר בגר”א, ובאמת בלאו הכי על כרחך צריך לחלק בזה ,שבחכמת שלמה נקט
שמציין על הדין של הרא”ש לסעיף ט’ ,ושם מבואר שאפילו כשהוזלו הבתים, שבתחילת כל שנה ושנה נחשב ששוכר ממנו את הבית לכל אותה שנה,
אם עמדו בסתם משלם לו כשכר הראשון .ומבואר שהבין בדברי הרא”ש, ואפילו נפל ביתו של המשכיר אינו יכול להוציא את השוכר .וקשה שבשו”ת
שכשהשוכר נשאר בסתם נמשכת השכירות הראשונה ,ולא מתחילה שכירות הרא”ש (כלל א סימן ז) מבואר שדווקא במקום שיש ראש השנה קבוע לשכירות
חדשה ,וכדעת הסמ”ע. בתים ,אמרינן שבזה שנשאר מקצת מהשנה השניה נתחייב בשכירות של כל
* השנה ,ומשמע דבלאו הכי לא .ועל כרחך צריך ליישב ,שהחכמת שלמה מיירי
דווקא באופן ששכר את הבית זמן מרובה ונשתקע שם ,ובכהאי גוונא נחשב
הרב יואל שווארץ -דומ”ץ בקיט”ל סאטמאר ובעמח”ס בשבילי הכלה לו שכירות של שנה אף במקום שאין ראש השנה לשכירות בתים .ואם כן
יש לחקור במי שעשה שטר שכירות לשנה ,וכעבור שנה נשאר השוכר בדירה הוא הדין שיש לחלק בזה לענין הודעה ,שדווקא בשכר את הבית י”ט שנים
עוד חודש או שתים ,והמשכיר לא אמר כלום ,דאפשר לפרשו בתלת אנפין :א צריך הודעה ,אבל לזמן מועט אין צריך הודעה ,דלא נתכון לשכירות מעליא,
– שמאחר שהתחיל לדור בו שנה נוספת ,הרי מעצמה נתחדשה השכירות לזמן וכמבואר בסמ”ע.
הקצוב בשטר שהיה ביניהם ,ולכן אין המשכיר יכול להוציאו עד תום השנה, *
והשוכר חייב לשלם את דמי השכירות של כל השנה .ב – שודאי לא נתחדש
הסכם השכירות ביניהם מעצמו ,אלא דינו כשכירות סתם ,ולכן אין אחד מהם
יכול להפסיק את השכירות לאלתר ,כיון שיש חובת הודעה של שלושים יום .ג הרב שמעון ווייס
– שאין זה שכירות לזמן קצוב ,ואף לא שכירות סתם ,אלא דינו כשכירות ליומיה הנה זה פשוט שאם המשכיר היה מודיעו בסוף הזמן שרוצה להוציאו ,הזמן
ממש ,ויכול המשכיר להוציאו מיד אם ירצה ,וכן השוכר יכול לצאת לאלתר. שנשאר לדור בבית נחשב תוך זמן ההודעה [ובאמת יש לעיין בזה גופא ,מהו
הגדר של דין הודעה ,האם חז”ל תקנו רק שהשוכר יכול להמשיך לדור בו ,אבל
ובדברי המאירי (ב”מ קא ,ב ד”ה וכן) מפורש להדיא כצד השלישי ,שכתב וז”ל, אינו מדין שכירות .או שחכמים תקנו שהשכירות תמשיך כל זמן ההודעה ,ונפקא
‘ואם הגיע הזמן ולא היה המשכיר חושש להוציאו ולא השוכר חושש לצאת מינה לכמה דינים ,ואכמ”ל] .אולם אם לא הודיעו יש לדון אם נחשב לשכירות
והאריך דירתו לשם יותר מזמנו ,הרי הוא דר על תנאי סך השכירות שקדם, חדשה ,או שנחשב כתוך זמן ההודעה ,ויש בזה כמה נפקותות וכדלהלן:
ומוציאו הלה כשירצה ,ואף הוא יוצא כשירצה’ ,עכ”ל .ומוכח דהארכת השכירות
אינה בגדר שכירות סתם ,אלא הוי שכירות ליומיה גרידא ,ולכן ליכא בזה חובת א – אם סתם שכירות בעיר זו הוא לשנה ,וזמן ההודעה הוא חודש ,ואחר
הודעה כלל. שנסתיימה השנה המשיך לדור בבית בתוך השנה האחרת ,ולא אמר לו המשכיר
כלום ,ובא באמצע השנה להוציאו .אם הוא שכירות חדשה ,אינו יכול להוציאו
וכן מדויק מדברי הרא”ש בתשובה (כללא א סימן ז) ,שדן לגבי מקום שיש להם עד סוף השנה ,ואם הוא תוך זמן ההודעה ,נותן לו חודש ומוציאו.
ראש השנה קבוע לשכירות בתים ,ואחד שכר בית לשנה ונשאר עוד חודש
בסתם ,ואחר כך רצה לצאת ,וכתב דכיון שהמשיך לדור בבית אחר הזמן הקבוע ב – אם נפל בית המשכיר בתוך זמן ההודעה .אם זה נחשב שכירות חדשה
של שכירות הבתים באותו מקום ,נתחייב בשכירות של שנה תמימה .ומשמע אינו יכול להוציאו ,אבל אם זה נחשב כתוך זמן ההודעה ,הדין הוא שיכול
שבמקום שאין ראש השנה מיוחד לשכירות בתים ,אין השכירות מתחדשת להוציאו ,וכפי שנפסק בשו”ע (שם סעיף יא).
מאליה .וכן מוכח דעת בעל העיטור (שכירות מט ,ד) שכתב וז”ל‘ ,תשובת רב האי ונחלקו בזה הסמ”ע והט”ז לגבי נפל בית המשכיר ,שהשו”ע (שם) מחלק
גאון וז”ל ,ראובן דאוגר דרתא לשמעון בכך זוזי לשתא ,ולא אידכר כמה שני, שבשכירות סתם יכול המשכיר להוציא את השוכר מן הבית כדי לדור שם,
ודר ביה שמעון חדא שתא ושלשה ירחי ,אמר ליה פוק מינא דבעינא לאוגריה אבל בשכירות לזמן אינו יכול להוציאו תוך זמנו .וכתב הסמ”ע (שם ס”ק טז) שגם
ללוי כו’ ,הכין חזינא ,דלענין שכירות יד בעל הקרקע על העליונה ומצי לאוגרה בשכירות סתם אינו יכול להוציאו בשלושים יום הראשונים ,דסתם שכירות
לאחרינא ,דליכא בלישנא דא בכך וכך זוזי לשתא טפי מן חדא שתא’ ,עכ”ל. שלושים יום ונחשב כתוך הזמן ,אבל לאחר מכן יכול להוציאו מיד.
ומבואר שכיון שמשמעות ההסכם ביניהם לא היה כי אם לשנה אחת ,אף והט”ז (שם סעיף יא) סובר שסתם שכירות שלושים יום אינו רק בשלושים יום
שהמשיך לדור בה אחר כך אין השכירות מתחדשת מעצמה ,ואף לא נעשה הראשונים ,אלא בכל חודש מתחיל שכירות חדשה לשלושים יום ,ואינו יכול
כשוכר סתם שצריך הודעה של שלושים יום ,אלא כל אחד מהצדדים יכול להוציאו באמצע החודש .ומביא הט”ז מקור לדבריו מסעיף י”ד ,ושם נפסק דין
להפסיק את השכירות מתי שירצה. מתשובת הרא”ש (כלל א סימן ז) לעיר אחת ,שהיו רגילים להשכיר הבתים בזמן
וכן האריך בשו”ת הרדב”ז (ח”ו סימן ב’ אלפים קס) באחד ששכר דירה לשנה ידוע בשנה לכל השנה ,ולאחר מכן אין מצוי להשכיר בתים בעיר ,וראובן שכר
והמשיך לדור בה עוד חודשיים נוספים ,ואחר כך דרש ממנו המשכיר לפנות בית משמעון לשנה ,ובשנה הבאה לא דיברו מאומה ,ולאחר חודש רצה ראובן
את הדירה מיד ,ואילו השוכר טען דכיון שדינו ככרך אי אפשר להוציאו עד י”ב לצאת מן הבית ,ופסק הרא”ש שחייב לשלם את דמי השכירות עד סוף השנה.
חודש ,ופסק הרדב”ז שהמשכיר יכול להוציאו מיד ,וכתב וז”ל‘ ,איברא דירושלם והט”ז הבין שהטעם שאינו יכול לצאת עד סוף השנה הוא משום שכבר התחילה
כרך היא לענין שכירות הבתים וכו’ ,אבל בנידון דידן הדין עם שמעון ,שכיון השנה ,וסתם שכירות בעיר זו היא לשנה ,וממילא חשוב תוך זמנו ואינו יכול
ששכר לו הבית לשנה כמותרה ועומד הוא ,ולא היה צריך המשכיר להודיעו, לצאת ,ולמד מזה שהוא הדין בכל עיר ,שכל שהתחיל החודש חשוב תוך זמנו
ועל השוכר היה לפרש או לעשות שטר שכירות סתם ,וכי מחוייב היה המשכיר [והא דכתב הרא”ש הטעם שאינו מצוי לשכור ,היינו משום שאם מצוי לשכור
להוציאו בסוף הזמן שלא יעבור יום אחד או יומים ,נהי שיכול לכופו לצאת הוא יכול לחזור בו אפילו תוך הזמן כמו גבי ספינה בסימן שי”א (סעיף ו)].
טי
טפשמל תואסכ
שיפסיק השכירות ,ולכן הוא בכלל חובת הודעה .אבל כל ששכר בית שנה או לסוף הזמן ,אבל אם לא כפה אותו לא בשביל כך הפסיד דינו כיון שלא היה
שנתיים ,אף אם המשיך לדור בו אחר תום תקופת השכירות והמשכיר שתק ,אין צריך להודיעו ,וכיון שבירושלים אין זמן קבוע לשכירות הבתים לא היה צריך
שום אומדנא שנתכוונו לשכירות גמורה לזמן קצוב ,ואין בזה חובת הודעה כלל. להודיע .וכן כתב הרא”ש בתשובת שאלה (כלל א סימן ז) וז”ל ,מכל מקום בנדון זה
כיון שרגילין לשכור הבתים לשנה וזה נכנס חדש או יותר לשנה השנית ,נתחייב
ומהאי טעמא נמי אין להקשות ממה שכתב בשו״ת מהרשד״ם (סימן רצו)
בשכירות כל השנה ,כי כבר שכרו כל הבתים ולא ימצא למי להשכירו וכו’ .וכן גם
שבאופן שכבר דר שם רוב השנה ,הוי כהמשך שכירות .ואף בזה חלק בשו״ת
כן בנידון דידן אם היה המנהג ששוכרין הבתים לשנה אחת ,הדבר ברור שיוכל
בית המלך הנ״ל ,אמנם באופן שנשאר לדור רק חודש או שתים ,פשיטא מילתא
ראובן לומר לשמעון ,כיון שאתה יודע שאם יעברו שני חדשים לא ימצא בית
דלא חשוב כשכירות סתם ואין צריך הודעה.
לדור היה לך להודיעני ,וכיון ששתקת סמכתי על שכירות הראשון ,אבל כיון
וכן האריך לדינא בשו״ת שבט הלוי (ח״י סימן רפו) וז״ל‘ ,בענין השוכר דירה שאין זמן קבוע לשכירות הבית הדין עם שמעון’ ,עכ”ל .ומבואר דפשיטא ליה
מחבירו ועושים שטר בפרטי התנאים ,וכתוב שם לבסוף שתוקף כח השטר על שמה שהשוכר נשאר לגור שם אינו נחשב כשכירות חדשה ,ואף לא כשכירות
ג׳ שנים מתאריך מסוים ,ובתום הזמן בא המשכיר להוציאו שהרי נשלם זמן סתם ,ולכן אין צריך להודיעו מקודם [ולדבריו מוכח כן מתשובת הרא”ש הנ”ל].
השכירות ,והשוכר טוען מהמבואר בחו״מ (סימן שיב) דצריך להודיעו ל׳ יום קודם,
וכן מבואר בשו”ת מהר”י בן לב (ח”ד סימן כח) ,ובשו”ת בית המלך (חו”מ סימן ח),
ובכרכים י״ב חודש .הנה להלכה אין ספק דהוא בכלל שוכר ביתו לזמן שכתב
ובספר זכרנו לחיים (ח”א חו”מ ערך שכירות אות ט) בשם תשובת הגאונים (הרכבי ,סימן
הרי״ף (ב״מ קא ,ב) על פי ירושלמי דמוציאו מיד ,וכדמוכח לכאורה גם בגמ׳ דילן
שכו) ,וכן מפורש בחידושי רבינו מאיר שמחה (ב”מ קא ,ב) ,וכן יש לדייק מדברי
דקאמר ש״ס השוכר ביתו סתם ,והלכו אחריו כל הראשונים ,וכן הוא בשו״ע,
הכסף הקדשים (סימן שיב שם סעיף ח).
לאפוקי שיטת רש״י שם וכו׳ .ולפום רהיטא יש לומר דהנפקא מינה כנדון דידן,
דאמנם קבע תוקף זמן בשטר זה ,דממילא משמע דזכותו על עצם השכירות אולם בפשטות היה אפשר לדייק מדברי החכמת שלמה (שם סעיף א) דלא
פקע לאחר מכן ,מכל מקום יש לומר דעל כל פנים רש״י סבירא ליה דכיון דלא סבירא ליה הכי ,שכתב וז״ל‘ ,מעשה אירע פה בראדי בשנה זו שנת תרי״ט ביום
גילה דעתו בשעת שכירות דאחר כך עליו לצאת ,צריכים עוד להודעה של ל׳ יום ב׳ דר״ח אייר אחר חצות דנפלה שרפה גדולה בעוה״ר ונשרף רוב העיר ,והנה
לפני גמר הזמן ,ובהא גופא פליגי כל הראשונים דכנידון דידן נקרא קביעות זמן אירע שראובן דר בבית שמעון דשכר לשנה אז בשנת ת״ר ביום כ״א אייר על
גמור ,ועליו לעזוב גם בלי הודעה ,וכן הוא להלכה’ ,עכ״ל. שנה ,וכן התחיל לו כל שנה ,והתנה בתחלה שהעיבור לא יחשב לו רק יהיה מיום
ליום ,וקבל המשכיר שכירתו בכל שנה ושנה ,אבל לא דברו זה מזה בכל שנה אם
אולם בערוך השולחן (סימן שיב סעיף כד) פליג בכל זה ,דכתב וז״ל‘ ,ומזה יהיה נשאר רק דרו סתם בלי דיבור מאומה כי סמכו על דיבור הראשון .וכעת
למדנו דבמקום שאין זמן קבוע בעיר לשכירות בתים ,או כשיש זמן קבוע רק שנפלה השרפה נשרף הדירה העליונה שהיה דר בו המשכיר למעלה ,והדירה
זה השוכר שכר ממנו לשנה שלא בזמן הקבוע ,ובכלות שנתו דר בו עוד מעט התחתונה של השוכר נשאר קיים ,והנה בא המשכיר ולא הניח להשוכר לכנוס
זמן ולא דברו זה עם זה ,ביכולת השוכר לצאת קודם כלות השנה השניה ,וגם להחדרים שלו ששכר ,ולקח לעצמו הדירה של השוכר .הנה לדעתי הדבר פשוט
ביכולת המשכיר להשכירו לאחר ,רק שיודיעו זה לזה ל׳ יום מקודם כדין שוכר דשלא כדין עשה המשכיר ,כי הנה על ערך ג׳ שבועות שהיה להשוכר לדור בו עד
סתם שנתבאר .אמנם בכרכים וחנות ובית מחיה ממילא ידור גם שנה שניה ,כיון כ״א אייר ,כמו שכתב כאן בשו״ע (סימן שיב סעיף א) דבשוכר לזמן אפילו נפל ביתו
שצריך הודעה י״ב חדש מקודם אם שכר סתם ,אך בכלות שנה שניה יכול השוכר של משכיר אין יכול לדחותו ,ואם כן הכא נמי כיון דתחלת היתה השכירות לזמן,
לצאת והמשכיר להשכיר גם בלא הודעה מקודם ,דהוי כשכרו לזמן ,דכיון דשנה ובכל שנה הוי על תנאי הראשון ,וכן קבל המשכיר השכירות בזמן ההוא ,ודאי
ראשונה שכרו לזמן ממילא דגם השניה והשלישית ולהבא נחשב כשכרו לזמן, הוי השוכר לזמן .ואף דאין למשכיר לדור ,אינו יכול להוציא את השוכר מביתו
דעל דעת הראשונה דר בה׳ ,עכ״ל ,ומבואר דפשיטא ליה שאם נשאר לדור אחר עד זמנו .אך נראה דגם אחר הזמן היינו הכ״א יום גם כן אינו יכול לדחותו ,כיון
גמר השכירות ,שוב נעשה מעצמו כדין שוכר לזמן ,ולכן הוא בכלל חובת הודעה שמפורש כאן בשו״ע דאין המשכיר יכול להוציא השוכר עד שיודיעו לו ל׳ יום
שאין בכוחו של המשכיר להוציאו תוך תקופת הודעה. מקודם ,ואף דזה הוי רק בשוכר סתם ולא בשוכר לזמן ,זה הוי רק מטעם דאם
ונראה דשורש פלוגתתם הוא ביסוד שכתבנו בשאלה לעיל ,בביאור גדר הוי לזמן הוה ליה להשוכר לאסוקי אדעתא ולשאול להמשכיר אם יהיה נשאר,
חיוב ההודעה .שאם נאמר שחז״ל תיקנו חובת הודעה בבירור גמור ,אם כן גם אם כן תינח אם שכרו לשנה או ב׳ וכו׳ ,אבל באם דר בו כמה שנים ולא דברו זה
בנידון דידן שהשוכר נשאר לדור אחר תום תקופת השכירות איכא חיוב הודעה. עם זה מאומה כלל ,אם כן לא הוה ליה להשוכר לאסוקי אדעתא ולשאלו .אם
אבל אם עיקר חובת ההודעה נתקנה כדי שלא ישאר השוכר מושלך בפתע כן בזה לענין הודעה מקודם הוה ליה להמשכיר להודיעו ,ואם לא הודיעו הוי זה
פתאום בלא בית וכפי שביארנו לעיל ,לזה סגי במה שיודע שאולי המשפיר צריך מן הסתם כאילו השכירו לו עוד להבא ,אם כן אין יכול לדחותו אף אם אין מקום
להדירה ,וכשנשאר השוכר אחר הזמן הקצוב בודאי יש לו להסתפק אם המשכיר להמשכיר לדור בו׳ ,עכ״ל .ובפשטות משמע דכל היכא שהמשיך השוכר לדור
יוציאו או לא ,וממילא אין חיוב על המשכיר להודיעו ,שכן על השוכר היה מוטל בבית אחר שנגמר זמן השכירות שקצבו ,מתחדשת השכירות שוב לאותו זמן
לברר בעצמו אצל המשכיר אם הוא רוצה להמשיך להשכיר לו את הדירה. שהיה קצוב ביניהם .ומלבד זאת ,בסוף השנה הבאה צריך הודעה של שלושים
יום כדין שוכר סתם.
נמצא דלשיטת רוב הפוסקים אין חיוב על המשכיר להודיע לשוכר בבירור
גמור ,וממילא בנידון דידן היה מוטל על השוכר לשאול את המשכיר אם הוא אכן נראה שאין ראיה כלל מהנידון של החכמת שלמה ,דשאני התם שכבר
רוצה להמשיך את השכירות ,ומאחר שזהו תפקידו וחובתו ,אין החיוב על דר שם י״ט שנים ובכהאי גוונא אין שום ספק שכשהמשיך לדור בשנה האחרת
המשכיר להודיע לו ,ויכול להוציאו תיכף ומיד. נתכוונו שניהם שידור שם כל השנה ,וגם בסיום השנה לא עלה על דעתם
*
כ
טפשמל תואסכ
אנשים הבקיאים כיצד לשכור קא”ר במחיר זול ,על ידי שימוש בקאו”ד שהקאמפענ”י נותן רק לשוכרים מסוימים וכדומה .האם מותר לשכור
דרכם (מעיקר דדינא ולא משום דינא דמלכותא) ,או שיש בזה משום איסור גזל עכו”ם?
ממנו ממון ,ואסור מן התורה ,עכ”ל .אמנם בשאר דברים שאינו מגיע הפסד לגוי מבוא .בגמרא בבא קמא (קיא ,ב) מבואר דגזל עכו”ם אסור ,אמנם הפקעת
על ידי זה ,עדיין איסור גניבת דעת במקומו עומד ,אלא שיסוד האיסור בזה הוא הלוואתו וטעותו מותרת .וכן נפסק בשו”ע וברמ”א (סימן שמח סעיף ב).
משום שמחזיק לו טובה בחנם ,וגם זה מבואר בשולחן ערוך הרב (שם סעיף יב)
ונחלקו הראשונים האם מותר גם להטעותו ,שיש אומרים דהוי כמו טעותו
ז”ל‘ ,ואפילו לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד להנכרי אסור מדברי סופרים ומותר ,ויש אוסרים ,וברמ”א (שם סעיף ב) הביא שני דעות בזה.
וכו’ ,ואף לגנוב דעת הבריות בדברים ,אפילו במלה אחת של שפת חלקות ,או
גניבת דעת ,או במעשה שמראה שעושה בשבילן ואינו עושה – אסור ,מפני ומעתה יש לעיין בנידון דידן ,האם זה בגדר ‘גזילה’ או ‘טעותו’ או ‘להטעותו’,
שמחזיקים לו טובה בחנם ,עכ”ל .נמצא דכל גניבת דעת שיש בה הפסד ממון והאם יש על מה לסמוך להתיר דבר זה.
חמירא טפי ,דהוי כגניבה גמורה מן התורה ,וכל שאין בה חסרון ממון ,אסור
משום שפת חלקות מפני שמחזיק לו טובה בחנם. הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש
מותר .דזה פשוט דהוי בגדר להטעותו ,וביסוד האיסור להטעותו נאמר
אולם בשערי תשובה לרבינו יונה (פרק ג אות קפד) כתב לחדש טעם אחר
באחרונים שני מהלכים וכדלהלן:
באיסור גניבת דעת ,והוא שעצם הדיבור לשקר הוא איסור חמור מצד עצמו,
ואלו דבריו‘ ,מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו במרדכי (ב”ק רמז קנח) מבואר שהאיסור הוא מדין גניבת דעת .והיינו דגזל
ולא עשה ,אמרו רבותינו זכרונם לברכה – אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת עכו”ם ליכא בזה דהא חזינן דטעותו מותר ,ועל כרחך כיון שהעכו”ם נתנם
נכרי ,והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי ,יען וביען מדעתו ליכא בזה משום גזל ,ואפילו הכי אסור להטעותו דהוי כגונב דעתו,
כי שפת שקר אשמה רבה ,ונתחייבנו על גדרי האמת כי הוא מיסודי הנפש’, ואיתא בגמ’ בחולין (צד ,א) דאסור לגנוב דעת הבריות.
עכ”ל .ומדבריו למדנו גדר מחודש בחומרת הדברים ,דחטא זה של גניבת דעת אמנם ביש”ש (שם פרק י סימן כ) משמע שהאיסור להטעותו הוא מדין גזל,
חמור הוא אצל חכמי ישראל אף יותר מגזל הנכרי ממש .והטעם לזה הוא משום דדוקא כשטעה מעצמו מותר ,אבל להטעותו – הדר דינא דגזל עכו”ם.
ששפת שקר אשמה רבה היא ,ומאחר שנתחייבנו לשמור על גדרי האמת שהוא
והנה בנידון דידן משום גניבת דעת ליכא ,שהרי הוא לא הטעה את העכו”ם
מיסודי הנפש הישראלית ,נמצא שהמשקר ומטעה את חברו ואפילו את הנכרי,
רק בעל העסק הטעהו .ואיסור גזילה נמי ליכא ,שהרי מבואר בשולחן ערוך הרב
פוגם במידת האמת שהיא חותמו של הקדוש ברוך הוא ,ועובר על עצם חובת
(קונטרס אחרון ,או”ח סימן תמ הערה יא) דשואל שלא מדעת מותר בעכו”ם ,והכא הרי
תום הלב וישרות הדרך.
דעתו להחזיר את הרכב ,והרי הוא בגדר שואל שלא מדעת דמותר.
ונראה שכן הוא דעת הרמב”ם ,שכתב הלכה זו בשני מקומות ,חדא בהלכות
*
מכירה (פרק יח הלכה א) ,שם כתב בקיצור שאסור לרמות את האנשים ואפילו את
הגוי .ועוד כתב הלכה זו בהלכות דעות (פרק ב הלכה ו) ,ושם האריך בגנות מעשה זה
וז”ל‘ ,אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ,ולא יהיה אחד בפה ואחד הרב נחום מרדכי ראפפורט
בלב ,אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ,ואסור לגנוב דעת הבריות בימי הקיץ ,אשר בהם גוברת דרישת הרבים לשכור קאר”ס לצורך
ואפילו דעת הנכרי וכו’ ,ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור ,אלא נסיעותיהם ,ומחירי השכירות גבוהים מאוד מחמת ריבוי הביקוש .והנה קמו
שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות’ ,עכ”ל .הרי נראה מדבריו שיש אנשים המציעים להשיג קאר”ס במחירים מוזלים ,ודרכם היא באחד משני
שני איסורים בגניבת דעת ,וחלוקים הם זה מזה ביסודם .איסור אחד הוא מצד אופנים .האופן הראשון הוא ,שעושים הסכם עם הממונה על הסניף ,ונותנים
עצם המעשה לומר שקר ולנהוג בדברי חלקות ופיתוי ,ועוד איסור יש כאן מצד לו שוחד ממון ,והוא בתמורה לכך משכיר להם את הקא”ר במחיר מוזל .ודבר
שגונב את דעת חברו ,שהוא איסור של גניבה ,שחושב שעושה לו טובה ובאמת זה נעשה בהחבא ושלא מדעת בעלי החברה כלל ,אשר אם היה נודע להם שמץ
אינו כן .ולכן חילק הרמב”ם דין זה לשני מקומות ,דבהלכות מכירה מיירי בדיני דבר ממעשה זה ,בודאי היו מוחים בידו ומבטלים את השכירות לאלתר .האופן
ממונות שאסור להטעות את הלוקח ,ואילו בהלכות דעות מיירי בתיקון המידות השני הוא ,שבקאמפעני”ס הגדולים נהוג מסלול הנחות מיוחד עבור החברים
ובחובת הדבקות במידת האמת שהיא יסוד נפש האדם. הקבועים ,ובעת הזמנת הקא”ר נותנים להם קו”ד מיוחד שמפחית את עלות
השכירות למחיר זול ,וישנם אנשים המשיגים את הקו”ד בדרכים שונות –
ובנידון דידן נראה דאיכא תרתי ,שכן על ידי שגונב דעת העכו”ם גורם לו אף שאינם נמנים על החברים הקבועים כלל ,ועל ידי הזנת הקו”ד במערכת
הפסד ,ויש בזה גם צד של איסור גניבה ,וגם צד של שקר. מצליחים להשיג את הקא”ר במחיר מוזל.
ב – עוד יש לדון בזה מהא דאיתא בגמ’ בבבא קמא (קיג ,ב) שטעות עכו”ם ובפשטות היה נראה לאסור לשכור קאר”ס בדרכים אלו ,שהרי הוא מטעה
מותר ,ונחלקו הראשונים האם מותר גם להטעותו ,וברמ”א (סימן שמח סעיף את העכו”ם ועושה שלא מדעת בעלי החברה ,ולכאורה יש בזה איסור גניבת
ב) הביא שני דיעות בזה וז”ל‘ ,טעות עובד כוכבים כגון להטעותו בחשבון או דעת וגזל עכו”ם ,וכפי שיבואר:
להפקיע הלואתו – מותר ,ובלבד שלא יוודע לו ,דליכא חילול השם .ויש אומרים
א -הנה איסור גניבת דעת העכו”ם מבואר בגמ’ בחולין (צד ,א)‘ ,דאמר שמואל
דאסור להטעותו ,אלא אם טעה מעצמו שרי’ ,עכ”ל.
אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים’ .וביסוד איסור זה
וטעם האוסרים ביאר בסמ”ע (שם ס”ק ו) ,דנלמד מהא דאסרו אפילו לגנוב מצינו שני גדרים ,ותלוי לפי הענין ,דבדבר של מקח וממכר יסוד האיסור הוא
דעת העכו”ם ,ועיין שם בש”ך (ס”ק ג) דכן נקטינן להחמיר .ובבאר הגולה (שם כענין גניבה ,דבמה שגונב את דעת חברו גורם לו הפסד והוי כעין גניבת ממון
ס”ק ה) כתב שראה בעיניו שאותם האנשים שהרויחו מטעות עכו”ם לא הצליחו ממש ,וכמבואר בשולחן ערוך הרב (הלכות אונאה סעיף יא) וז”ל‘ ,והרי זה כגונב
אכ
טפשמל תואסכ
“ואכלת את כל העמים אשר ה’ אלהיך נותן לך” – בזמן שהן מסורים בידך ולא ונכסיהם ירדו לטמיון ,ולא הניחו אחריהם ברכה ,ורבים אשר קדשו שם שמים
בזמן שאינם מסורין בידך’ .וכיון שפסוקים אלו מיירי בלקיחה לעולם ,ליכא והחזירו טעויות עכו”ם בדבר חשוב ,וגדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם
למילף מהם אלא גזילה גמורה שהיא לעולם ,אבל שימוש זמני בחפץ של עכו”ם לעולליהם.
על מנת להחזיר או לשלם לא נאסר מן התורה. ומכל מקום חזינן שלמעשה מחמירין בזה ,דרק כשטעה העכו”ם מעצמו
ד -אכן לא כל הפוסקים מסכימים ליסוד זה ,שכן הב”ח (יו”ד סימן קכ) כתב מותר ,אבל להטעותו אסור.
דאסור להשתמש בכליו של נכרי שלא מדעתו אם יודע שאין בדעתו לשקעו ג -והנה לענין שאלתנו האמורה ,נראה שיש לדון בזה מצד אחר גם כן .דהנה
אצלו [ואם אינו יודע אם דעתו לשקעו או לא ,מותר להשתמש מצד ספק בגמ’ בבבא מציעא (מא ,א; מג ,ב) יש מחלוקת האם שואל שלא מדעת גזלן הוי או
ספיקא ,עיין שם] ,והביא שכן כתב המהרי”ל בהלכות פסח (הלכות הגעלה אות
לא ,ולהלכה נפסק בשו”ע (סימן שנט סעיף ה) ש’אפילו הלוקח בשאלה שלא מדעת
טו) .והמגן אברהם (או”ח סימן תעב ס”ק ב) גם כן מביא את דעת המהרי”ל שאסור הבעלים נקרא גזלן’ .אמנם בשולחן ערוך הרב (הלכות גזילה וגניבה אות ד) כתב לחלק
לשאול חפץ מעכו”ם שלא מדעתו ,וז”ל‘ ,ומהרי”ל לא היה משתמש במשכנות בדין זה בין ישראל לגוי ,ואלו דבריו‘ ,ואם משכן נכרי חפץ לישראל יש מתירין
של עכו”ם כי אם בפסח ,וכן מצאתי כתוב בשם מהר”מ דהוי גניבת העכו”ם, להשתמש בו ,אף על פי שבישראל כיוצא בזה הרי זה גזלן (מפני ששולח יד בפקדון
דשואל שלא מדעת גזלן הוי .וקשה ,אטו בפסח מותר לגזול .ויש לומר ,כיון בנכרי אין בו משום שליחות יד ,שנאמר “אם לא שלח ידו במלאכת רעהו” -רעהו ולא של נכרי ,כי
דאין משתמש בהם אלא פעם אחת בשנה לא מקפיד העכו”ם’ ,עכ”ל .ומבואר שליחות יד אינה גזלה לגמרי אלא שמשתמש בפקדון לצורך עצמו ,ומה שיתקלקל בתשמישו דעתו
מדבריהם שחלקו על עצם היסוד של השולחן ערוך הרב ,ודעתם שגם בעכו”ם לשלם לו ,ולא אסרה תורה בנכרי אלא לגזול ממנו לגמרי שלא על דעת לשלם)’ ,עכ”ל .וכן כתב
אמרינן שואל שלא מדעת גזלן הוה ,ואסור להשתמש בנכסיו ללא רשותו אף בהלכות פסח (קונטרס אחרון ,סימן תמ הערה יא)‘ ,והטעם משום דגזילת הנכרי אין
שבדעתו להחזיר לו את החפץ ,אלא אם כן ברור לנו שאין הנכרי מקפיד על כך בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה ,אבל
מחמת מיעוט התשמיש. אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמוד,
אמנם צריך עיון במה שכתב שם הב”ח שהאיסור הוא מטעם גניבת דעת, וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי’ ,עכ”ל .ומבואר מדבריו
ולמה לא נקט בפשטות שהאיסור הוא משום שואל שלא מדעת .ואולי יש לומר יסוד גדול בגזל עכו”ם ,שאם אדם לוקח מנכרי חפץ ודעתו לשלם את דמיו ,אין
בדעת הב”ח ,דבזה סובר כדעת השולחן ערוך הרב שאין איסור שואל שלא בזה משום לא תגזול ,שהתורה לא אסרה באיסור גזילה אלא גזל גמור שמחסר
מדעת כשמשתמש בחפץ של נכרי ,כיוון שדעתו לשלם או להחזיר ,אבל אכתי את ממונו לעולם ,וכל האיסור לקחת על מנת לשלם אינו אלא מחמת איסור לא
אסור משום גניבת דעת ,שהרי הוא מטעה את העכו”ם ומשתמש בחפצו בסתר תחמוד ,וכיוון שבפסוק נאמר “לא תחמוד בית רעך” ,למדו מכאן שאין איסור
ללא ידיעתו .נמצא לפי זה ,שאף אם נחלץ מקולר של איסור גזל ,מכל מקום זה נוהג בעכו”ם.
איסור גניבת דעת איכא בזה לכל הדעות. ובקונטרס אחרון (הלכות גזילה וגניבה שם הערה ו) הביא ראיה לזה מדברי הגמ’
ובשו”ת אבני נזר (או”ח סימן מד) גם כן חולק על השולחן ערוך הרב וז”ל, בבבא קמא (קיג ,ב)‘ ,רב אשי הוה קאזיל באורחא ,חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא
‘ובאמת שדברי הרב גם כן צריכים עיון לדעתי ,דכיון שאינו משלם המעות תיכף ותלי בה קיטופי דעינבי ,אמר ליה לשמעיה זיל חזי ,אי דכותי נינהו אייתי ,אי
– ודאי עובר בלא תגזול ,דאפילו שואל שלא מדעת גזלן הוה’ ,עכ”ל .ועיין שם דישראל נינהו לא אייתי לי ,שמע ההוא כותי דהוה יתיב בפרדיסא .אמר ליה
שמנסה ליישב את דברי השולחן ערוך הרב שמדובר באופן שהתשלום נעשה דכותי שרי ,אמר ליה כותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי’ .וכתבו התוס’ (שם
מיד ,והיה בדעתו להתחייב בדמי החפץ לנכרי .ושוב כתב כן בסימן שכ”ה (אותיות ד”ה הכי) והרא”ש (פרק י סימן יב) ,שבאמת כן היתה דעתו של רב אשי מתחילה כמו
י; טו) ,אך כתב שם שאם נותן המעות מיד גם לדעתו לא הוי גזל .נמצאנו למדים שהשיב לכותי ,דליכא מי שסובר שגזל עכו”ם מותר .ומזה העלה בשולחן ערוך
מדבריו ,דכל שלא שילם את דמי השכירות המלאים מיד בעת לקיחת החפץ, הרב ,שאם גזל מנכרי על מנת לשלם לו אחר כך ליכא איסורא בזה ,ומאי דאמר
הרי הוא בכלל גזלן ,ורק אם נותן מעות מיד ממש ,יצא מידי איסור גזל. רב אשי ‘ישראל לא שקיל דמי’ ,בזה כיחש לנכרי.
ה – ואכתי צריך עיון בשיטת השולחן ערוך הרב שהתיר להשתמש בכליו של ויסוד דבריו של השולחן ערוך הרב בנויים על דברי הט”ז (יו”ד סימן קכ ס”ק
עכו”ם שלא מדעתו .דהנה הרמב”ם בהלכות גניבה (פרק א הלכה ב) כותב‘ ,ואסור יא) שהעיד שכן נהגו להקל ,ואלו דבריו‘ ,וכן ראיתי בקהלות גדולות ,שבימי
לגנוב דרך שחוק ,או לגנוב על מנת להחזיר ,או לגנוב על מנת לשלם ,הכל אסור הסוכות משתמשים בבגדים המצויירים משכנות של עובדי כוכבים לנוי סוכה
שלא ירגיל עצמו בכך’ ,עכ”ל .וכדבריו נקט השו”ע בהלכות גניבה (סימן שמח סעיף ומשאילין לאחרים רבים וכן שלימים ,וחלילה לומר דכולהו עבדי איסורא,
א) .ומבואר שכל טעם האיסור בגניבה לזמן הוא כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבוא ובאמת גם במהרי”ל לא חתם מהרי”ל עצמו על זה אלא המעתיק אפשר ששמע
לידי גניבה גמורה ,ולכאורה טעם זה שייך גם בגוי ,שהרי גניבה גמורה אסורה וטעה’ ,עכ”ל .מתוך עדותו של הט”ז למדנו שאין לחוש לאיסור שואל שלא
בגוי לכולי עלמא .ואם כן קשה ,מדוע התיר השולחן ערוך הרב להשתמש בנכסי מדעת בעכו”ם כלל ,שכן חזינן שבקהילות הגדולות התירו להשתמש בבגדי
עכו”ם שלא מדעתו ,דאפילו אם נאמר שאין איסור שואל שלא מדעת בגוי ,עדיין עכו”ם הממושכנים ביד ישראל לצורך נוי סוכה ,ועל כרחך דלא נאסר להשתמש
רובץ עליו איסור דרבנן שלא ירגיל עצמו בכך. בחפצים של עכו”ם באופן זמני שלא מדעתו ,כיוון שאין כאן גזילה גמורה לעולם.
וכדי ליישב תמיהה זו יש להעמיק במקור הדברים ,דהנה מקור דברי הרמב”ם ובטעם הדבר שגזילת עכו”ם אסורה רק אם גוזלו לעולם ,ולא כמו גזילת
הוא מהגמ’ בבבא מציעא (סא ,ב)‘ ,לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי ,לכדתניא, ישראל ,מבאר בשו”ת בצל החכמה (ח”ג סימן מח) שאיסור גזל עכו”ם לא נלמד
לא תגנב על מנת למיקט לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל’ .ומשם נראה מ’לא תגזול’ שנאמר בישראל אלא מפסוק אחר ,דאיתא בגמ’ (ב”ק קיג ,א) ‘דבר
שהאיסור לגנוב כדי לצער או על מנת לשלם הוא איסור דאורייתא שנלמד זה דרש רבי עקיבא כשבא מזפירין ,מנין לגזל כנעני שהוא אסור ,תלמוד לומר
מ’לא תגנובו’ ,ואם כן קשה איך כתב הרמב”ם שטעם האיסור הוא כדי שלא “אחרי נמכר גאולה תהיה לו” – שלא ימשכנו ויצא’ .ובהמשך הסוגיא (שם עמוד ב)
ירגיל עצמו בכך ,דמשמע שאינו אסור מן התורה אלא תקנת חכמים בעלמא, מביאה הגמ’ עוד לימוד‘ ,דאמר רב הונא מנין לגזל הכנעני שהוא אסור ,שנאמר
בכ
טפשמל תואסכ
שואל שלא מדעת שמותר בעכו”ם ,אין איסור לגנוב את דעתו בשביל דבר זה, הלא מ’לא תגנובו’ ילפינן ליה .והלחם משנה (שם הלכה א) מתרץ בדעת הרמב”ם,
שהרי גם אם לא היה גונב את דעתו היה מותר לשאול את חפציו שלא מדעתו שעיקר דרשת הגמרא אינה אלא סמך בעלמא ,ואיסורו מדברי סופרים.
[מצד איסור גניבה ,אבל היה אסור מצד חילול השם] ,ואיך שייך לאסור לגנוב
ובשולחן ערוך הרב (הלכות גזילה וגניבה אות ג) הביא בזה מחלוקת עם האיסור
את דעתו בדבר שבעצם מותר.
לגנוב על דעת להחזיר הוא מדאורייתא או מדרבנן .ובקונטרס אחרון שם (הערה
ולפי זה בנידון דידן גם כן יש להתיר ,שכיון שאם היה גונב את הקא”ר על ב) כתב ,שאפילו בדעת הרמב”ם אפשר לומר שהוא איסור דאורייתא ,ומה שכתב
מנת להשיבו בסוף ימי הקיץ ,ולא היה משלם כלום ,היה מותר ,דשואל שלא הטעם משום שלא ירגיל עצמו בכך ,היינו משום דאורחיה דהרמב”ם לפרושי
מדעת אינו אסור בגוי ,אם כן בזה שנותן לו קצת ממון לפי דמי שכירות בזול טעמא דקרא.
אין סברא לאסור הדבר ,ושפיר יש לומר דאף מה שמטעהו על ידי הקו”ד או
ולפי זה לא קשה כלל על שיטת השולחן ערוך הרב שהתיר שאלה שלא
על ידי נתינת שוחד לממונה אינו בכלל גניבת דעת האסורה ,אחר שאין בזה
מדעת בגוי ,דיש לומר שהאיסור לגנוב על דעת להחזיר נלמד מ’לא תגנובו’,
גניבת ממון המחוסר לעולם מכיסו של הנכרי ,אלא רק שימוש זמני בנכסי
ופסוק זה לא קאי אלא אצל אחיו ישראל ,אבל איסור גניבה מעכו”ם נפקא לן
עכו”ם שמותר.
מדרשות אחרות בש”ס וכפי שנתבאר לעיל ,וממילא לא שייך ביה דין גניבה על
ז – אמנם עדיין יש לדון בזה ,שהרי כבר ביארנו שיש שני איסורים בגניבת מנת להחזיר.
דעת – איסור גניבה ואיסור שקר .ואם כן ,אף שבנידון ליכא איסור גניבת דעת
משום גניבה ,מכל מקום עדיין יש בזה משום איסור שקר ,וכמו שנתבאר מדברי ו -ומעתה ,אחר שנתבאר שיש סמך להתיר להשתמש בחפץ של גוי על מנת
רבינו יונה והרמב”ם שעצם הדיבור בלשון כזב ומרמה אסור לכל הדעות ופוגם להחזיר ,וכפי שהעיד הט”ז על המנהג בקהילות הגדולות ,וכן פסק השולחן
במידת האמת. הרב [ואף שכמה אחרונים הביאו שהמהרי”ל אסר בזה ,כבר כתב הט”ז שהוא
מדברי המעתיק ואפשר שטעה] ,אם כן גם איסור גניבת דעת ולהטעות את
ולפי זה נראה שיש לחלק בין שני האופנים שנתבארו לעיל בדרכי השכירות. הגוי אין כאן ,וכמו שכתב הט”ז (שם) וז”ל‘ ,ולעיל בסוף סימן קי”ז דאסור
דהנה באופן הראשון שמשחד את הממונה כדי שישכיר לו במחיר זול ,לכאורה למכור לו נבלה בחזקת כשירה לא דמי לכאן ,דהתם מוציא דבר שקר מפיו
אין איסור ,שהרי השוכר אינו מטעה את העכו”ם בעצמו אלא הגוי הממונה כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה ,או מוותר ממון בשביל שקר זה ,וזהו
על המקום הוא זה שמטעה את בעליו ומשנה מהסכום הקצוב ,נמצא שאין כמו גניבה מכיסו ,וזהו אסור בעובד כוכבים כמו בישראל ,מה שאין כן בהך
איסור שקר רובץ על השוכר ,שלא הוציא דבר שקר מפיו .אמנם באופן השני דהכא ,אפילו אם יכול לעשות טצדקי ולעכבו כולו לעצמו אין בזה איסור ,כיון
שמשתמש בקו”ד שאינו שלו ,הרי הוא עצמו מראה חזות שקר כאילו הוא שכבר תחת ידו הוא בהיתר שמסרו לו בשביל הלוואתו’ ,עכ”ל .ומבואר מדבריו
מהמשתמשים הקבועים ,ובזה אסור משום אמירת שקר ,דאף בלקיחה מעכו”ם שכל האיסור להטעות את הגוי ולגנוב את דעתו שייך רק כשגורם בזה לדבר
חל עליו חיוב גמור לדבוק בשפת האמת. שאסור לעשותו בעצם ,ולכן אסור לגנוב את דעת הגוי כדי שיתן לו משלו,
* שהרי גניבת ממון מגוי אסורה מן התורה .אבל אם עצם הדבר מותר ,וכגון
ראובן השכיר דירתו ללוי במחיר זול ,ולימים מכרה לשמעון .כעת ,לאחר שלוי דר בדירה שנתיים ,בא שמעון הקונה ודורש להוציאו .אבל לוי טוען
שבעת שנתן לראובן דיפאזי”ט ,הבטיח לו ראובן בעל פה כי ישכירנה לו למשך חמש שנים .וכששאלו את ראובן על כך ,השיב שאינו זוכר מאומה
מענין זה .האם שמעון יכול להוציא את לוי מהדירה או לא?
ובגמ’ בכתובות (שם) איתא ,דהטעם דלא מהני ברי ושמא לשיטת רב נחמן הרב זאב יהודה ווייס – טוען רבני ובעמח”ס מפשט יהודה
הוא משום דאוקי ממונא בחזקת מריה ,ומשמע דרב נחמן לא פליג על עצם הנה מצד עצם מכירת הדירה לשמעון אין שום חיסרון ,והרי היא חלה מן
הסברא דברי ושמא ברי עדיף ,אלא דסבירא ליה דלא אלים להוציא ממון הדין כמבואר בשו”ע (סימן שיב סעיף א).
מחזקתו ,ואם כן במקום דליכא מוחזק תהני שפיר טענת ברי לזכות בממון גם
לדידיה. וזה ודאי שאם ראובן היה מודה שבעת שקיבל מלוי דיפאזיט התנו ביניהם
שזמן השכירות יהיה למשך ה’ שנים ,הדין אם לוי ויכול להשאר בדירה עד סוף
וכן כתבו התוס’ (ב”מ קטז ,ב ד”ה לימא) להדיא ,דהיכא דליכא מוחזק לכולי
הזמן ,דפסקינן (סימן קצב) דשכירות בכסף בלא שטר קונה.
עלמא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ,וכן כתבו הר”י מיגאש (ב”ב לד ,ב) והרמב”ן
(שם ד”ה ובכל) והרמ”ה (שם אות סא) והריטב”א (ישנים -ב”מ ב ,ב בסוף העמוד) .וכן פסקו ועיקר הנדון הוא האם שמעינן לטענת לוי שהדירה מושכרת לו למשך חמש
הנתיבות המשפט (סימן קמו ס”ק ט) והרעק”א (סימן רכב סעיף ב)[.]1 שנים ,כאשר ראובן אומר שאינו זוכר מאומה מענין זה.
ברי ושמא כנגד חזקת מרא קמא .ויש לחקור האם אמרינן ברי ושמא ברי ברי ושמא כנגד מוחזק .והנה הלכה היא שהמוציא מחבירו עליו הראיה,
עדיף כנגד חזקת מרא קמא או לא ,ונחלקו בזה הראשונים ,הרמב”ן והריטב”א ולכן כאשר שני בעלי הדין טוענים טענות שוות ,כגון ששניהם טוענים ברי או
הנ”ל כללו חזקת מרא קמא יחד עם מוחזק ,דבשניהם לאו ברי עדיף[,]2 ששניהם טוענים שמא ,המוחזק זוכה בממון מטעם זה .אולם כאשר התובע
והאחרונים (קונטרס הספיקות כלל א אות ז ,שו”ת רעק”א סימן רכג וגליון רעק”א סימן שצט טוען טענת ברי והנתבע טוען טענת שמא ,בזה נחלקו האמוראים (ב”מ צז ,ב;
סעיף ג ,אמרי בינה דיני טוען ונטען סימן ו) הוכיחו שכן הוא שיטת הרבה מהראשונים, כתובות יב ,ב ועוד) אם אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ומוציאין מהמוחזק או לא.
שהראשונים מקשים מדוע הגמ’ לא הקשתה על רב נחמן מהא דשנינו (ב”מ ק, ולדינא פסקו כל הראשונים כרב נחמן דחזקת ממון אלימא כל כך ,דאפילו
א)‘ ,היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן ,וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת במקום ברי ושמא אין מוציאין מיד המוחזק.
גכ
טפשמל תואסכ
גם בקרקע היכי דקיימא תיקום’ ,עכ”ל .וכן פסקו מהר”י בן לב (ח”ג סימן קכב), קטנה ,הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע ,זכה בגדול’ ,ע”כ .הרי
שו”ת לחם רב (לבעל הלחם משנה ,סימן קנד) ,פרח מטה אהרן (סימן כו) ,שו”ת תורת מפורש במשנה דברי ושמא ברי עדיף ,וכיצד קאמר רב נחמן דלאו ברי עדיף.
משה (סימן ט) ,כנסת הגדולה (סימן קמ הגהות הטור אות יד) ,התומים בקיצור תקפו ותירץ הראב”ד (הובאו דבריו בשיטה מקבוצת שם ד”ה ואם) ,דכיון דמיירי התם בדליכא
כהן (סימן קצו) ,שו”ת מטה אשר (סימן יא) ,עדות ביעקב (סימן נז) ,נתיבות המשפט מוחזק ,דהא אוקמוה שם בגמ’ למתני’ בעומדת באגם ,לכן כולי עלמא מודו דברי
(קיצור כללי דיני תפיסה כלל כב) ,שו”ת מהרש”ם (ח”ב סימן רנד; ח”ג סימן כג) ,תשורת עדיף אף על פי שהוא כנגד חזקת מרא קמא .אבל הרבה מהראשונים תירצו שם
שי (ח”א סימן תקסב) ,אמרי יושר (ח”ב סימן קנב אות ב) .וכן נקט בשו”ת בית שלמה דמיירי בדאיכא עסק שבועה ביניהם (ריטב”א שם ד”ה בטוענו ,רבינו פרץ שם ד”ה הלוקח,
(סימן מ ד”ה אמנם כל) וז”ל‘ ,ואף שהר”י נראה שחולק על הרשב”ם ,מכל מקום רוב ר”ן שם ד”ה מתניתין ,וראה תירוץ נוסף בנתיבות המשפט סימן עה ס”ק יא) ,ומדלא תירצו
האחרונים נראה שנמשכו אחר דעת הרשב”ם וכו’ .וגם כתבו כמה אחרונים שיש כהראב”ד משמע דסבירא להו כהרמב”ן דלא מהני ברי כנגד חזקת מרא קמא.
לומר שבפלוגתא שאחר חתימת הש”ס ,גם הר”י מודה להרשב”ם דאין מוציאין
ובבבא קמא (צו ,ב) איתא‘ ,המחליף פרה בחמור וילדה וכו’ ,זה אומר ברשותי
מהמוחזק אף בקרקע ,ואין הולכין אחר חזקת מרא קמא’ ,עכ”ל[ .ושוב כתב
ילדה והלה שותק ,זכה בה’ ,ופירש”י (שם ד”ה והלה) הטעם משום ברי ושמא ברי
בסימן ס”ח שרוב האחרונים פסקו כרשב”ם ,והכי קיימא לן].
עדיף ,אבל התוס’ (שם ד”ה והלה) והרשב”א (שם ד”ה והלה) פירשו ,שגם למאן דאמר
אמנם בנחל יצחק (סימן נט סעיף ג אות ב) לאחר שהאריך במחלוקת הראשונים לאו ברי עדיף מהני טענתו ,כיון שהשני שתק ושתיקה כהודאה .וביאר בנחל יצחק
בענין זה ,הסיק דאין בית דין מוציאין מחזקת מרא קמא ,דחזקת מרא קמא (סימן עה סעיף יב ענף א) שנחלקו האם אמרינן ברי ושמא ברי עדיף להוציא ממרא
דומה לחזקת ממונא .וכן מבואר בבית יעקב (כתובות יב)(.5 קמא ,דרש”י סובר דברי עדיף אפילו ממרא קמא וכשיטת הראב”ד הנ”ל ,ולכן
ביאר הטעם משום ברי ושמא ברי עדיף ,דהגם שלהלכה נקטינן שכנגד מוחזק
גדר המוחזקות של המשכיר בקרקע .אלא שעדיין יש לברר ,האם מה לאו ברי עדיף ,מכל מקום כיון שאין כאן מוחזק אלא מרא קמא ,שפיר אמרינן ביה
שנתבאר בסימן שי”ז (סעיף ב) שכל שיש מחלוקת בין המשכיר לשוכר ,המשכיר דברי עדיף .והתוס’ והרשב”א סוברים דברי אינו עדיף כנגד מרא קמא ,ולכן כתבו
הוא המוחזק משום שקרקע בחזקת בעליה עומדת ,היינו דבשכירות כיון שסופה הטעם משום שתיקה כהודאה .איברא דיעויין בחידושי ר’ מאיר שמחה (שם על תוס’
לחזור לא שייך בה תפיסה כלל ,ואם כן לא יהיה בזה חילוק אם הקרקע נמצאת ד”ה והלה) שביאר בדעת ר”י בתוס’ ,שהולך לשיטתו דסומכוס מיירי אפילו במוחזק
עכשיו אצל הבעלים הראשונים או שכבר מכרוה לאחר ,דלעולם המשכיר הוא ממש ,ושם ודאי לאו ברי עדיף ,ולכן הוצרך לטעם דשתיקה כהודאה(.)3
המוחזק ,או שמא מה שאנו אומרים שהמשכיר הוא המוחזק ,זהו רק משום
שהוא המרא קמא ,אבל אם כבר מכרה לאחר לא. ולדינא מבואר בטור ושו”ע (סימן שצט סעיף ג) גבי שור שנגח את הפרה ונמצא
עוברה בצדה ,שהמוציא מחבירו עליו הראיה ,ואפילו אם הניזק טוען ברי
והנה מדברי התוס’ (ב”ב סא ,ב ד”ה ארעתא) משמע שהטעם הוא משום דכיון והמזיק שמא ,ואפילו שאין המזיק מוחזק כגון שעומדת באגם ,בכל אופן פטור
שסופה לחזור לא שייך בה תפיסה כלל .אבל רוב הראשונים חולקים על התוס’ משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה .וכתב בנחל יצחק (סימן צא סעיף ט סוף ענף
וסוברים דהא דפסקינן דתפיסת השוכר לא מהני ,אינו מטעם שסופו לחזור, ז) דמכאן נראה דלהלכה לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כנגד חזקת מרא קמא,
אלא זה דין כללי בכל ספק בקרקע שאין להוציאה מחזקת מרא קמא ,משום וכשיטת הרמב”ן וסייעתו.
שהמרא קמא נחשב למוחזק בקרקע.
איברא דהרעק”א (סימן שצט שם) כתב שגם הראב”ד מודה לדין השו”ע בשור
ולפי זה בנידון דידן שהטענות הם בין השוכר ללוקח ,וראובן המוכר אינו שנגח את הפרה דלאו ברי עדיף ,מפני שהברי גרוע והשמא גרוע ,ואין ברי גרוע
אלא כעד אחד בעלמא [שכך נפסק בשו”ע (סימן רכב סעיף א) ,שאם המקח כבר מוציא מחזקת מרא קמא ,ורק היכא דאיכא ברי טוב כמו בשתי שדות סובר
יצא מתחת יד המוכר ,אינו נחשב אלא כעד אחד בעלמא] ,לכאורה השוכר הוא הראב”ד דברי עדיף אף כנגד חזקת מרא קמא .ועיין עוד באמרי בינה (דיני טוען
המוחזק ,כיון שהלוקח אינו מרא קמא ,ולא שייך לומר בזה שהקרקע בחזקת ונטען שם) שביאר שדברי הראב”ד אמורים דוקא כשהיה על המרא קמא לדעת,
בעליה עומדת. וכמו בשתי שדות שהיה מוטל על המוכר לדעת איזה מהן מכר ,שאז יש עליו
חיוב לצאת ידי שמים ,ולכן איתרעא חזקתו ואמרינן ברי עדיף ,אבל בלאו הכי
האם המשכיר מחויב ללוקח .איברא דעדיין יש לדון אם הלוקח נחשב כבא מודה הראב”ד דלא אמרינן ברי עדיף כנגד חזקת מרא קמא(.)4
מכוחו של המוכר ,והיינו שכל החיובים של השוכר למשכיר הם זכויות שיש
למשכיר בבית ,ובשעת המכירה עוברות הזכויות הללו ללוקח ,דמה מכר ראשון מי נחשב מוחזק בקרקע .ומעתה יש לנו לברר לגבי נידון דידן ,כיצד דנים
לשני כל זכות שתבא לידו .ואכן זו היא באמת דעת הסמ”ע (סימן שיב ס”ק ב), בכל ספיקא דדינא בקרקע ,מי נחשב המוחזק ,המרא קמא או זה שיושב בה
שפסק לדינא שהשוכר חייב לשלם את דמי השכירות ללוקח ,ואינו יכול לטעון עכשיו.
שמעולם לא התחייב לשלם לו דמים על השכירות .אך המהרי”ל דיסקין (שו”ת ונחלקו בזה רשב”ם (ב”ב לב ,ב ד”ה הלכתא) ור”י (בתוס’ שם ד”ה והלכתא) ,שיטת
מהרי”ל דיסקין ,קונטרס אחרון סימן ה אות רנ) כתב דלפי הסברא נראה שהשוכר יכול רשב”ם שהולכים אחר זה שמוחזק בה עכשיו ,ושיטת ר”י שהולכים אחר המרא
לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את ,אנא מכח מוכר קא אתינא ומעולם לא קמא .ולדינא נחלקו בזה הפוסקים ,הדרכי משה (סימן שטז ס”ק א) ,המהרש”ך (ח”א
התחייבתי לך כלום. סימן צב) ,התורת חיים (ח”א סימן יב) והש”ך (סימן שיב ס”ק טו) פסקו כר”י דאזלינן
בתר חזקת מרא קמא.
אכן לדינא נקטינן כהסמ”ע ,ולכן בנידון דידן יכול שמעון הלוקח להוציא את
לוי מהדירה ,משום שבשכירות לכולי עלמא המרא קמא עדיף ,ולא אמרינן ברי ואילו הרעק”א בגליון (סימן שיב על הש”ך שם) כתב וז”ל ,עיין משנה למלך
ושמא ברי עדיף כנגדו ,וכמו שנתבאר. (הלכות שכירות שם) הביא חבילות פוסקים דסברי כהרשב”ם ,דבספיקא דרבוותא
*(
דכ
טפשמה קמע
עמק המשפט
בירורים ועיונים בדיני שכירות
סבירא ליה שצריך להקנות לו הפרה לגבי תשלומי השואל ,וכמו מקנה פרה הרב מנשה פרץ מייזעלס -ראה”כ אהל המפשט -ציונים על סוגיית כידצ הלה עושה
לכפילא [אלא דהתם לא מהני משום דאיכא מי יימר טובא (תוס’ שם לג ,ב ד”ה כגון)],
שהבעלים מקנים התשלמים לשוכר.
סחורה פברתו לש חבירו (סימן שז).
א) גדר תביעת המשכיר על השואל לרבי יוסי .הרמב”ן (ב”מ לו ,א ד”ה שומר)
נמצא שלדעת הב”ח באמת יש לשוכר תביעה על השואל גם לרבי יוסי ,רק והרשב”א (שם לה ,ב ד”ה מתני’) פירשו ,דטעמו של ר’ יוסי הוא ,דכיון שהשואל
דסבירא ליה שמכל מקום ישלם לבעלים דאין הלה עושה סחורה בפרתו של נכנס תחתיו של שוכר נעשה כשומר דבעלים .והרשב”א (לה ,ב) פירש ,דחיוב
חברו ,ולכן אם התנה שיהא פטור מלשלם לבעלים וחייב לשלם לשוכר ,מהני השואל למשכיר באונסים אליבא דר’ יוסי ,הוא אותו חיוב שחייב השואל בגניבה
כדין כל תנאי שבשומרים .ודעת הקצות החושן ,שלפי רבי יוסי אין לשוכר שום ואבידה למשכיר לשיטת חכמים .והריטב”א ישנים (ד”ה אלא תחזור) כתב ,שאינו
תביעה על השואל ,ורק אם הבעלים מקנים לו את התשלומים משלם לשוכר, משום שנכנס תחתיו של השוכר ,רק שחיוב תשלומי שמירה שייך לבעל הממון
אבל לא מהני מדין תנאי כלל. ולא למי שקיבל שמירה [וחשיב כבעל הממון משום דינו של רב חסדא דגזל ובא
שני ואכלו רצה מזה גובה וכו’] .ונחלקו בזה הש”ך (סימן רצא ס”ק מא) והנתיבות
[ומחלוקתם נוגעת במישרים במחלוקת שהבאנו באות ב’ ,שלדעת הרשב”א
המשפט (שם ס”ק כז) עיי”ש.
חיוב השמירה של השואל היא לשוכר ,ממילא כל תביעת הבעלים על השואל
היא על ידי חיובו לשוכר ,ולכאורה שפיר מהני תנאי וכדברי הב”ח] .ועיין עוד נחלקו הרשב”א והריטב”א בכתובות בדין שואל שירש חפץ שאול ,אם חשיב
בזה ברש”י (שם מב ,ב ד”ה ומשלם בקרא) ובריטב”א ישנים (שם ד”ה שם אלא) ,שמשמע כל הנאה שלו לחייבו מדין שואל .הריטב”א (שם לד ,ב ד”ה ואיכא) מוכיח מסוגיין
מדבריהם שלרבי יוסי לא שייך כלל תביעה של השוכר על השואל. שהשואל משלם לבעלים ,שאפילו לא קיבל ההנאה מהבעלים אלא מהשוכר,
מכל מקום כיון שכל הנאה שלו חייב לבעלים כדין שואל .ורק ביורש פטור כיון
ד) לשיטת חכמים מה גדר התביעה של הבעלים על השואל כשנגנבה או
שלא קיבל עליו שמירה .וכן כתב הנמוקי יוסף (ב”מ נה ,ב בדפי הרי”ף ד”ה לוקח).
נאבדה .מבואר בגמ’ (שם לה ,ב) שעל גניבה ואבידה גם לחכמים נחשב השואל
בעל דין של המשכיר ,דמקשינן ,לימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא אולם הרשב”א (כתובות שם ד”ה אמר רבא) חולק ,וסבירא ליה שיורש לא צריך
דינא בהדי שואל. לקבל שמירה ,דברא כרעא דאבוה ,ומכל מקום פטור מאונסים כיון שלא קיבל
השימוש מהמשאיל רק מאביו .ולפי זה צריך טעם למה חייב השואל לבעלים,
ולכאורה צריך עיון ,שבכל שומר שמסר לשומר נחלקו הראשונים אם דמאי שנא שואל מהשוכר ,מיורש מאביו[ .ובפרט צ”ע בדברי הגמ’ (ב”מ לו ,ב)
השומר הראשון חייב לבעלים אלא שהשומר השני חייב לראשון ,או שהשומר שאם לא אמר לדעתך חשיב ממש כשומר של המשכיר אפילו לשיטת חכמים].
השני נכנס במקום השומר הראשון להיות שומר לבעלים ,והראשון פטור לגמרי.
הרמב”ן (לו ,א ד”ה שומר שמסר) סבירא ליה שהראשון פטור לגמרי מכיון שהשני ב) לשיטת רבי יוסי ,האם השואל חשיב שומר של השוכר או של הבעלים.
נכנס תחתיו ,וכן דעת הרשב”א (שם ד”ה הא דאמר) .אבל רש”י (ב”ק יא ,א ד”ה שומר) אמרינן בגמרא (שם מב ,ב) דספסירא שמכר שור ליתמי ומסרוהו לבקרא ומת,
ותוס’ (ב”מ מב ,ב ד”ה כל) בשם ר”ת סבירא להו ,שעדיין השומר הראשון חייב ישבע הספסירא שלא פשע ויתחייב הבקרא לשלם לו .ונחלקו הרמב”ן והרשב”א
לבעלים ,שהשני נחשב שומר לראשון ולא לבעלים. בגדר הטענה של הבקרא ,הרמב”ן (שם ד”ה ודייניה) סבירא ליה דחשיב הבקרא
כאומר לספסירא איני יודע אם נתחייבתי לך [ועיין שם מה שתירץ אמאי חייב].
נמצא שנחלקו הראשונים בין לדעת חכמים בין לדעת רבי יוסי אם לגבי והרשב”א (שם ד”ה משתבע) סבירא ליה ,שכיון שנתחייב הבקרא ליתמי מדין שומר,
גניבה ואבידה נחשב השואל שומר לבעלים או לשוכר ,לדעת רש”י ור”ת השני אלא שרוצה ליפטר מחמת פשיעותא דספסירא ,הלכך חשיב כאיני יודע אם
הוא שומר לשומר ,ולדעת הרמב”ן והרשב”א הוא שומר לבעלים. פרעתיך.
וצ”ע לשיטת רש”י ור”ת ,האיך יכול המשכיר לומר לשוכר דל אנת ואנא נמצא שלדעת הרמב”ן חיוב השמירה הוא לבעלים ולא למי שהביא לו לשמור,
משתעינא דינא בהדי שואל ,הא אינו שומר שלו כלל. וכיון שיש צד שהבעלים פשע ,חשיב כספק בעיקר החיוב .ולדעת הרשב”א חיוב
ה) למה השוכר חשיב בעלים לתבוע אונסים מהשואל לדעת חכמים .בתוס’ השמירה הוא למי שהביא לו לשמור ולא לבעלים ,וכיון שהיתומים שהביאו לו
(לה ,ב ד”ה אגרא פ’ יום) מבואר הטעם משום שהשואל משלם לבעלים תחת השוכר, לשמור לא פשעו נתחייב בודאי ,וספק פשיעת הבעלים אינה פוטרתו מחיוב
שהרי אם היה השואל פטור [כשהיה בעליו עימו] השוכר חייב ,משום הכי זה[ .ועיין שם ברמב”ן שמסיק ,שכל ספק פשיעת המפקיד נחשב כאיני יודע
נחשב השוכר כבעלים של השואל[ .בלשון האחרונים דין זה נקרא ‘חריקאי אם פרעתי].
לתשלומים’ ,עיין בהגרש”ש]. ג) האם לדעת רבי יוסי יש לשוכר תביעה על השואל .ברא”ש (שם פרק ג סימן
ה) מבואר ,שהבעלים יכול להתנות עם השוכר שהוא יקבל תשלמים מהשואל,
עוד מבואר בתוס’ (מב ,ב ד”ה הכא בספסירא) ,דמספקינן בגמ’ אם דינו של רבי
שיאמר יהיה דינך עם השואל ודיני עימך כאילו לא יצאת מרשותך.
יוסי שייך דווקא בשוכר שיש לו זכיה בגוף הפרה ,או גם באופן שאין לו זכיה
בגוף הפרה כגון שומר חינם שמסר לשומר שכר ,ופשטינן דבכל גווני חייב ונחלקו הב”ח והקצות החושן בביאור דברי הרא”ש ,הב”ח (סימן שז ד”ה ומ”ש
השוכר לשלם לבעלים .ובריטב”א ישנים (מב ,ב ד”ה שם אלא) נסתפק בזה. ומיהו) סבירא ליה שזהו מדין כל תנאי שבממון קיים ,והקצות החושן (שם ס”ק ב)
הכ
טפשמה קמע
להשיב לבעלים החפץ שנטל ממנו ,אבל הכא אין החפץ של השוכר ,שאין לו וברמב”ן (כתובות נט ,א ד”ה ושמעינן מינה) מבואר ,שדווקא משום שיש לשוכר
כי אם קנין פירות בחפץ ,וממילא אין שייך להתחייב לשלם לו באונסין .ועוד, קנין פירות יכול לתבוע אונסים מהשואל .וברמב”ן בבבא מציעא (לו ,א ד”ה ואי)
דמבואר בתוס’ (ב”ק יא ,ב ד”ה לא) דרבנן ורבי יוסי פליגי גם בשומר חנם שמסר משמע שגם בשומר חינם שמסר לשומר שכר חלקו חכמים [שהקשה דכיון
לשומר שכר ונגנב ,דלרבנן חייב השומר שכר לשלם לשומר חנם .ולכאורה איך שהשומר השני נכנס תחת השומר הראשון ,למה סוברים חכמים שהשואל
שייך שיחול חיוב אחריות לשלם לשומר חינם אם יגנב ,הרי החפץ אינו שלו משלם לשוכר ולא לבעלים ,ואם טעם החיוב באונסים הוא משום דחשיב ממש
כלל .ועוד שבפשטות השואל אינו שומר עבור השוכר כלל ,דמה שנעשה שומר כגופו של שוכר מחמת הקנין פירות שיש לו ,אין שייך להקשות משומר חינם
היינו שקיבל אחריות שלא יפסיד את הבעלים ,והרי השוכר אינו הבעלים של שאין לו קנין פירות כלל].
החפץ.
ו) משכיר שהתנה עם השוכר שיהיו האונסים שלו ,באיזו לשון צריך להתנות.
וכל שכן אם נאמר שחיוב אונסין חל באופן של קנין ,כמבואר ברשב”א (ב”מ לשון הרא”ש שמתנה המשכיר עם השוכר ‘שיהיה דינך עם השואל ,ויהיה דיני
לו ,ב ד”ה מאי טעמא) ,וכן משמע בסנהדרין (עב ,א) בשיטת רבא שם ,והיינו שהשואל עמך כאילו לא יצאת מרשותך’ .ועיין ב”ח (סימן שז ד”ה ונראה) שמסתפק אם צריך
קונה את החפץ לענין אונסין ,שאם נאנס שלו נאנס ,וממילא צריך לשלם משום שיאמר דוקא ‘כאילו לא יצאת מרשותך’.
דקנה את החפץ .וזה ודאי לא שייך הכא אם השוכר אינו קונה את החפץ ,שהרי
וז”ל הריטב”א החדשים (שם לה ,ב ד”ה אמר רב זירא)‘ :ונתן לו רשות להשאילה
אין השואל יכול לקנות את החפץ לענין אונסין ממי שאינו בעלים ,וכיון שהוא
לאחרים לדעתו ,ושתהא כל הנאת שאלה שלו ,ושלא יתחייב הוא אלא כשוכר
קונה את החפץ מהבעלים ,צריך הוא לשלם דמיו לבעלים ולא לשוכר.
בגנבה ואבדה בלחוד’ ,עכ”ל[ .ודבריו צריכים ביאור ,דלמה אם התשלומים
ומשום הכי הוצרכו גדולי האחרונים הנ”ל לדין זה ,שאם הבהמה מתה לבסוף, לשוכר ,צריך להתנות שיהיה פטור מאונסים].
השוכר קונה אותה למפרע ,וממילא נעשה השואל שומר של השוכר ומתחייב
ז) בדברי הרא”ש ששיטת רבי יוסי דחשיב שהשוכר משאילה בשליחות
לו באחריות דאונסין ,ולהרשב”א קונה השואל את החפץ מהשוכר לענין אונסין.
המשכיר .כתב הרא”ש (שם פרק ג סימן ה) וז”ל‘ ,טעמא דרבי יוסי משום דחשיב
ובאמת זה פשטות לשון הגמרא שהשוכר קנה את הבהמה ,וכן הוא לשון כל
שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר’ ,עכ”ל .וצ”ע כוונתו ,שהרי בגמ’ (שם
הראשונים כאן.
לו ,ב) מבואר שהמשכיר אומר לו השאילה לדעתך ,ואם כן אינו שליח כפשוטו.
ב) אלא שצריך עיון מה המקור לדין זה שהשוכר קונה את החפץ .והנה היה ועוד קשה ,ששיטת הרא”ש (שם פרק ג סימן ו) ששומר שמסר לשומר [אפילו
מקום לומר שלמדו דין זה מהא דאמר רב בסנהדרין (שם) גבי בא במחתרת ונטל ברגיל להפקיד אצלו] ,חייב השומר הראשון בפשיעת השני ,וגם בשליחות יד
כלים ,דאם יש לו דמים פטור מלהחזיר אף כשהחפץ בעין ,דקנהו לעצמו ,ויליף של השני ,ואם השני חשיב שומר של הבעלים [דהראשון השאיל לו בשליחות
לה מחיוב אונסין ,שהרי כשאין לו דמים אם נאנס חייב לשלם דמיו ,הרי דקנה הבעלים] ,למה חייב על פשיעתו ועל שליחות ידו ,וצ”ע.
את החפץ ולא חשיב כפקדון אצלו[ ,ובאמת היה צריך לקנות את החפץ לגמרי,
*
אלא שהחיוב של ‘והשיב’ מעכב] .ומעתה נילף מיניה לשואל ,דכיון דאיכא חיוב
הרב יואל מאשקאוויטש -ראש הכולל זכרון יהודה דזיקוב -בסוגיא דכידצ
אונסין על כרחך קונה הוא את החפץ ,ואי פקע מיניה חיוב ד’והשיב’ נעשה
החפץ שלו לגמרי ,והוא הדין לשאר שומרים .ולכן בשוכר שמסר לשואל ,כיון
שכשמתה הבהמה פקע חיוב השבה מהשוכר ,ממילא קונה הוא את הבהמה. הלה עושה סחורה פברתו לש חברו (סימן שז).
א) במשנה בבא מציעא (לה ,ב) נחלקו רבנן ורבי יוסי במי ששכר פרה מחברו
אולם באמת נראה דליכא למילף מהתם לדין שומרים ,דהא רבא פליג אדרב
והשאילה לאחר ומתה כדרכה ,דלרבנן השוכר נפטר בשבועה כדינו ,והשואל
וסבירא ליה דחיוב אונסין אינו ראיה שהגזלן קונה את החפץ ,מידי דהוה
ישלם לשוכר ,ולרבי יוסי אין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו ,אלא השואל
אשואל שאינו קונה את החפץ לגמרי ואף על פי כן קונה אותו לענין אונסין.
ישלם למשכיר .ואקשינן בגמ’ לטעמייהו דרבנן‘ ,מכדי שוכר במאי קני להאי
נמצא דמבואר להדיא בגמרא דשואל אינו צריך לקנות את החפץ לגמרי בשביל
פרה’ ,ומסקנת הגמ’ ד’משעת מיתה הוא דקני’.
להתחייב באונסין ,ואין צריך לטעם ד’והשיב’ ,וכל שכן בשאר שומרים שאינם
חייבין באונסין .ועוד ,דפליגי אביי ורבא בתמורה (ו ,א) בטעם שגזלן קונה את ובפשטות מבואר בגמרא ביסוד שיטת רבנן ,שאם הבהמה מתה באופן שאין
החפץ שגזל ,דאביי סובר דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ,ורבא השוכר חייב עליה ,קונה אותה השוכר למפרע.
סובר דאף דבעלמא אי עביד לא מהני ,מכל מקום בגזילה ילפינן מפסוק דקונה.
וכן מוכח בפני יהושע (שם ד”ה אמר ליה) ,וברעק”א (שם לג ,ב בתוס’ ד”ה המפקיד),
ובשומרים לא שייך כל זה ,דליכא דינא דאי עביד מהני ,וגם אין פסוק למילף
דהקשו שבמשנה לעיל (שם) אמרינן לגבי שומר חינם שנגנב ממנו החפץ ונשבע
מיניה דקונה.
ולא שילם ,שאינו קונה את הכפל .וקשה דהכא אמרינן בטעמייהו דרבנן שהשוכר
ואפילו אם נאמר דגם בשומרים היו צריכים לקנות אלא שהחיוב השבה קונה את הבהמה כשמתה באונס ,והרי התם נמי נפטר שומר חינם בגניבה,
מעכב ,ואם החיוב השבה פוקע אז הם קונים מיד ,זה אינו מועיל רק לקנות מכאן ואמאי אינו קונה את החפץ למפרע כדהכא – וממילא יהיה הכפל שלו .ומבואר
ולהבא לאחר שפקע החיוב השבה ,אבל לא מהני כלל לקנות למפרע ,והכא מקושיתם שיסוד טעמייהו דרבנן שהשואל משלם את דמי הפרה לשוכר ,הוא
כדי שיתחייב השואל באחרית כלפי השוכר ,צריך שהשוכר יקנה את הבהמה משום שהשוכר קונה את הבהמה ,וכן משמע מלשון הגמרא ד’משעת מיתה הוא
למפרע ,דלאחר מיתה לא שייך לקנותה. דקני’ .וכן כתב הרש”ש (שם לה ,ב ד”ה במשנה השוכר) להדיא ,שהשוכר קונה את
הבהמה למפרע.
ועוד ,דאפילו אם נאמר דמהני למפרע ,הכא אין לומר שהשוכר קונה את
הבהמה למפרע ,דרק בגזילה אמרינן שקונה את החפץ הגזול על ידי שינוי או וטעם הדבר דבעינן קנין דוקא ,דבלא קנין לא שייך להתחייב לשוכר חיוב
בקים ליה בדרבה מיניה ,מה שאין כן בשומר ,אפילו שנפטר אם נאנסה ,אינו אונסין ,דהא אפילו אם חיוב אונסין הוא חיוב אחריות ,הא חיוב אחריות הוא
וכ
טפשמה קמע
ד) ונראה להביא עוד הכרח לבאר כן בשיטת הפני יהושע והרעק”א ,דאמרינן נפטר מהשבת הבהמה עצמה בלבד דנימא שקנה אותה ,אלא נפטר לגמרי
בכתובות (לד ,ב) “אמר רבא ,הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי מחיוב דמי הבהמה .ואין לומר דכיון שסוף כל סוף נפטר מהשבת הבהמה
שאלתה ,מתה אין חייבין באונסה” .והביאו הראשונים שם בשם הראב”ד דאף מחמת שאינה בעולם קונה אותה ,דאם כן אפילו כשאינה בעולם מחמת פשיעה
שמשתמשים בה אין חייבין באונסיה ,שלא קבלו עליהם חוב אביהם. ומחויב דמים נימא דקנה למפרע ויתחייב המשאיל לשוכר .אלא על כרחך כיון
שאינו נפטר מהשבת הבהמה רק שאינו יכול להחזירה משום שאינה בעולם,
והקשה הרשב”א (שם ד”ה אמר) וז”ל“ ,הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר בפרק
אין השוכר קונה אותה ,ואם כן אפילו נאנסה נמי אינו קונה אותה ,דלא נפטר
המפקיד (לה ,ב) ,השוכר את הפרה והשאילה לאחר ומתה כיצד הלה עושה
מהשבת הבהמה אלא מלשלם את דמיה.
סחורה בפרתו של חבירו ,כלומר ושואל זה בעל דברים דמשכיר הוי ,והלכך
הכא נמי אף על פי שירשו זכות אביהם בעלי דברים של משאיל הן” ,עכ”ל .וכן עוד יש להקשות על שיטת הפני יהושע והרעק”א ,דהנה נחלקו הראשונים
הקשה הריטב”א (שם ד”ה מתה). בביאור מחלוקתם של רבי יוסי ורבנן ,שדעת רוב הראשונים שלפי רבי יוסי
מבואר בראשונים דהקשו רק לשיטת רבי יוסי אמאי לא חשיבי היורשים השואל הוא שומר של המשכיר ,שהשוכר נעשה שליח של המשכיר להשאיל את
שואלים של בעל הפרה ,אבל לשיטת רבנן לא קשיא מידי .ולכאורה לשיטת הבהמה ,ולכן הוא חייב לשלם למשכיר .ורבנן סברי שאין השוכר נעשה שליח
האחרונים שלדעת רבנן השוכר קונה את הבהמה למפרע ,אין זה שייך ביורשים, של המשכיר להשאיל לו את הבהמה .אבל התוס’ (ב”מ לה ,ב ד”ה תחזור) ביארו את
דדוקא בשוכר שפטור מאונסין אמרינן דקנה למפרע ,אבל הכא דשואל לא המחלוקת בדרך אחרת ,וכפי שיבואר לקמן.
מיפטר אלא מת לא קנה ,ואמאי לא הקשו הראשונים גם לשיטת רבנן .אלא על והנה לפי מה שביארו הפני יהושע והרעק”א בדעת רבנן שהשוכר קונה
כרחך כדפירשנו ,דאף לשיטת הפני יהושע והרעק”א יסוד שיטת רבנן שחולקים את הבהמה למפרע היכא דנפטר לבסוף ,לא מובן דעת רבי יוסי לדברי רוב
על רבי יוסי הוא ,משום שסוברים שאין השואל נעשה שומר של המשכיר אפילו הראשונים הנ”ל ,דאמאי נעשה השואל שומר של המשכיר ,הא כיון דלא פליג
בלא קנין ,ומשום הכי לא הקשו הראשונים לשיטת רבנן. רבי יוסי על עצם הדין שהשוכר קונה את הבהמה למפרע ,נמצא דממילא נעשה
* שואל של השוכר כיון שהבהמה שלו.
ועוד קשה ,דהא נתבאר שהפני יהושע והרעק”א הקשו אמאי אמרינן בריש
המפקיד דבנשבע שנגנב אין השומר קונה את הכפל ,נימא דקונה למפרע הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש -בדין שכור ששינה (סימן שט)
א – שנינו במשנה בבבא מציעא (עח ,א)‘ ,השוכר את החמור להוליכה בהר כדאמרינן הכא לדעת רבנן שהשוכר קונה את הבהמה למפרע .ועיין מה שנדחק
והוליכה בבקעה ,הוחמה חייב ,הוחלקה פטור’ .והקשו הראשונים ,למאן דאמר בזה הרעק”א ,אבל הפני יהושע תירץ דשאני התם שעדיין הפרה בעולם ביד
תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ,אמאי פטור בהוחלקה – הא הוי תחלתו הגנב ואם הוכר הגנב צריך השומר לשלם את הפרה לבעלים ,ולכן אין השומר
בפשיעה לענין הוחמה .ובתוס’ (שם ד”ה הוחמה) תירצו דדין תחלתו בפשיעה הוא קונה את הפרה .ולפי מה שביארנו ,שיסוד הקנין של השוכר הוא שאחר שפקע
דווקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה .והקשה על זה הרמב”ן (שם) ,דלאביי לעיל החיוב השבה ממילא הוא קונה ,קשה ,הא כל זמן שלא הוכר הגנב היה השומר
(שם לו ,ב) מוכח דחייב אפילו כשהאונס אינו מחמת הפשיעה .ולכך תירץ וז”ל, פטור ,ואמאי לא קנה.
‘אבל הטעם הנכון במשנתינו שאין השינוי מהר לבקעה פשיעה ,לפי שהזיקה
ועוד דזה פשוט שהמשנה שם איירי אפילו אם נאנסה הפרה ביד הגנב ואינו
מצוי בזה כמו בזה ,ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר וכו’ ,דכל כהאי גוונא
יכול להחזירה בעין רק משלם הדמים לבעלים ,והרי בכהאי גוונא אין חיוב על
אינה פשיעה ואינה שמירה ,הילכך אם סופו באונס פטור ,ואם סופו מחמת אותו
השומר אלא על הגנב ,ואמאי לא קנה השומר את הפרה למפרע.
שינוי חייב וכו’ ,ומסתברא דאפילו בשומר חנם הוא חייב’ ,עכ”ל .והביא דבריו
בנמוקי יוסף (שם ח ,ב בדפי הרי”ף ד”ה אובצנא) .ומבואר בדברי הרמב”ן דהשכירו ג) ואשר נראה מוכרח בביאור שיטת הפני יהושע והרעק”א ,דכיון דנעשה
להוליכה בהר והליכה בבקעה לא חשיב פשיעה ,ואפילו הכי אם הוחלקה חייב השואל שומר של המשכיר אין השוכר קונה את הבהמה .ולכאורה הביאור בזה,
אפילו בשומר חינם כיוון ששינה מדעת הבעלים ,ומכל מקום אם נאנסה שלא דכל היכא דיש למשכיר היכי תימצי שיכול לקבל את תשלומי הבהמה ,אפילו
מחמת השינוי פטור אפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה חייב .וצריך לבאר אינו מצד השוכר אלא מצד השואל ,אין השוכר קונה את הבהמה.
הגדר בזה ,דלכאורה כיון דלא חשיב תחילתו בפשיעה ,אמאי חייב כשנאנסה
מחמת השינוי. ורבנן סברי דאין שואל נעשה שומר של המשכיר אפילו בלא דין קניה של
השוכר ,והא דאין צריך לשלם למשכיר אינו משום דקנה השוכר את הבהמה,
וברעק”א (סימן שט סעיף א) ביאר את שיטת הרמב”ן ,דהוי כאילו התנה שאם אלא משום שאין השוכר נעשה שליח של המשכיר אלא הוא עצמו משאיל את
ישנה ויארע דבר שיוכל לתלות שלא היה נארע אם לא היה משנה – יהיה כאילו הבהמה לשואל ,וכיון שאין המשכיר יכול לקבל תשלומים על הבהמה ,ממילא
נטלה שלא ברשות ונאנס .ולפי זה פסק דחייב אפילו בבעליו עמו ,דלאו מחיובי קונה אותה השוכר ,ולכן חייב השואל לשלם לשוכר.
שומרים מחייבינן ליה אלא מטעם דנעשה כנוטל שלא ברשות.
על כל פנים פשוט וברור לשיטת הפני יהושע והרעק”א ,דהא דיש קנין לשוכר
ב – כתב הטור בהלכות פקדון (סימן רצב)‘ ,אם אירע האונס מחמת שינוי
למפרע אם נפטר לבסוף ,אינו צריך אלא לענין שיהיה השואל שומר של השוכר,
המקום ,ששינה ממקום שיחדו לה הבעלים ,חייב אפילו משהניחה ,דתחילתו
אבל הא דאין השואל נעשה שומר של המשכיר אינו צריך לטעם דקנה השוכר,
בפשיעה וסופו באונס הוא ,עכ”ל .ובסמ”ע (שם ס”ק יג) כתב לחדש ,דאפילו אם
דהא חזינן בראשונים שכל הטעם של רבי יוסי שהשואל שומר של המשכיר הוא
המקום השני משומר יותר מן הראשון – חייב.
משום שהשוכר נעשה שליח של המשכיר להשאיל את הבהמה לשואל ,אלא
ותמה עליו בנתיבות המשפט (שם ס”ק ז) ,דהא אפילו שומר שמסר לשומר שממילא משום הכי לא קנה השוכר וכמו שביארנו ,נמצא דהא דפליגי רבנן הוא
דאסור לעשות כן מטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ,אפילו הכי לא רק משום דסברי דאינו נעשה שואל של המשכיר ,אלא דממילא קנה השוכר.
זכ
טפשמה קמע
בהוחלקה בהר והוחמה בבקעה כ' המהרש"א משום דהגם דלא נכנס בגדר חשיב פשיעה ,כל שכן היכא דלא מסרו לשומר אחר אלא רק העבירו למקום
פשיעה אבל עדיין נכנס בגדר גניבה ואבידה ,ועיי"ש בקרני ראם דלפ"ז לדעת אחר שהוא פטור .ולכך ביאר דהרמ”ה מיירי בגוונא דמיעט בשמירה ,כגון שהיה
ר"מ דשוכר כשומר חנם לא א"ש .ובמהר"ם שיק כתב הטעם משום דהגם דיכול מונח במקום המשומר משריפה ושינה למקום שאינו משומר משריפה ,ואף
ליזהר אבל אם לבסוף הוחלקה או הוחמה נתברר דלא היה נזהר כדבעי וא"כ דסתם שומר לא חייב על זה דלא מיחשב פשיעה ,מכל מקום כיון שהבעלים
נקרא פשיעה ,ולפי"ז אף אם שוכר כשמור חנם דמי חייב .ובאמת צע"ק ההגדרה יחד לו מקום הוי כהתנה שיהיה משומר משריפה ,וכיון ששינה באופן השמירה
לשיטתו דהא כל שומר חייב לישבע שבועה שלא פשע ,וא"כ איך יתחייב אחר מתנאו של בעל הבית והאונס בא מחמת הפשיעה חייב.
השבועה משום דבוודאי פשע ,וכי לא שייך שאחר כל הזהירות יאנס ויחליק ג – ונראה לבאר על פי הנתיבות המשפט את שיטת הרמב”ן הנ”ל .דאף על פי
הבהמה או יתחמם .ולדברי המהרש"א ניחא דעלייתו להר הוי עכ"פ בגדר גניבה שסתם שומר אינו חייב לשמור אלא כדרך השומרים (שו”ע סימן רצא סעיף יג) ,מכל
ואבידה. מקום יכול המפקיד להוסיף תנאים בשמירה – ואפילו בשומר חנם ,ואם שינה
השומר מתנאו של המפקיד ונאנס הפקדון מחמת השינוי ,חייב ,כיון דפשע
ובחי' הרעק"א הקשה דהתוס' כתבו בד"ה הוחמה דלדעת הרי"ף דתחלתו
בשמירתו .ולפי זה בבעליו עמו יש לומר שפטור גם כששינה ,דהחיוב בשינה
בפשיעה וסופו באונס חייב גם אם אין האונס תלוי בפשיעה א"כ צ"ע למה אין
הוא מדיני שומרים ,ובבעליו עמו ליכא חיובי שומרים.
חייבין כאן בהוחלקה בבקעה והוחמה בהר אם נאמר דשינוי מהר לבקעה מקרי
פשיעה .וכתבו התוס' דלפי דבריהם לבסוף דלא מקרי פשיעה נתיישב .והק' אלא דאכתי צריך ביאור אמאי פטור כשהאונס לא בא מחמת השינוי ,הא
הרעק"א דברי"ף מבואר הטעם דחייב בהכישה נחש משום דא"ל אי לאו דשנית לדעת הרמב”ן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב גם כשאין האונס מחמת
בה לא הכישה נחש ,ומשמע כוונתו דמשום שפשע אירע האונס ,ולכאורה לפי הפשיעה.
המהרש"א דשינוי מהר לבקעה אינו אלא בגדר גניבה ואבידה ,ומבואר בתוס' ונראה על פי מה שכתב הרעק”א (שם לו ,ב אות כט) בביאור שיטת הרי”ף
צ"ג :דתחלתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור אף אם תלוי האונס בגניבה דלאביי תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אפילו כשאינו מחמת הפשיעה,
וא"כ למה חייב בהכישה נחש כיון דהפשיעה לא רק בגדר של גניבה ואבידה. דהיינו משום שכבר משעה שפשע השומר נשתעבדו נכסיו ,כיון שדרך הוא
וחידש הרעק"א דהא דכתבו התוס' בדף צ"ג הוא רק לדעת אביי לדעת הרי"ף שהחפץ יאבד לבסוף .ולכאורה סברא זו שייכא דווקא כשפשע ממש באופן
דכיון דפשע חייב אף באונסין שאינן תלויין בהפשיעה וע"כ דנכנס לרשותו שנחשב פשיעה מצד עצמו ,אבל בנידון דידן ,אף דחשיב פשיעה מצד תנאו של
להתחייב בכל אונסין וא"כ בגניבה ואבידה כיון דפטור מאנסין שאינן תלויין לא הבעלים ,מכל מקום לא שייך לומר שדרך הוא שיאבד החפץ מחמת כן ,וממילא
מקרי נכנס ברשותו להתחייב פטור גם מאונסין התלויין בהפשיעה ,אבל לדעת נכסי השומר אינם משתעבדים מחמת פשיעה זו ,ולכן כל שלא נגרם האונס
רבא דאף בפשע חייב רק בתלוי משום דבלא"ה ס"ל דלא מקרי נכנס לרשותו מחמת הפשיעה פטור.
להתחייב רק באופן שתלוי האונס בפשיעה הו"ל כאילו כולי' חדדא פשיעה א"כ
ולאחר העיון מצאתי דבר זה מפורש בפני יהושע (שם ד”ה בא”ד אלא) על דברי
גם בגניבה ואבידה כשתלוי זה בזה הו"ל כולי' חדא .וא"כ לדעת רבה כאן א"ש
התוס’ שדנו בסברת החיוב של ‘אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר’ וז”ל‘ ,ומה
דחייב בהכישה נחש כיון דחייב בגניבה ואבידה אם תלוי האונס בפשיעה.
שלא רצו לפרש בפשיטות ,דכיון דמצי אמר ליה אין רצוני הוה ליה פשיעה במה
שמסרו לאחר ומשום הכי מחייב כדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס כשבא על
[ויש לציין דנחלקו התוס' והריטב"א בדף צ"ג ,:דדעת התוס (ד"ה אי הכי)
ידי הפשיעה ,יש לומר משום דדין תחלתו בפשיעה היינו דווקא כשפשע בגוף
דבתחלתו בגניבה ואבידה וסופו באונס לכו"ע פטורים אף בתלוי האונס
השמירה ,שאפשר שיאבד על ידי זו הפשיעה ,אבל הכא לכולי עלמא לא פשע
בהפשיעה ,אבל דעת הריטב"א אינו כן שכתב הביאור בדעת אביי דאף למ"ד
בגוף השמירה שהרי מסרה לבן דעת ,ואי משום שפשע במה ששינה מדעת בעל
תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור חייבין בפשע בה ויצאת לאגם משום דדוקא
הבית שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ,משום כך לא חשיב תחלתו בפשיעה’,
בצריפא דאורבני דלא פשע ממש רק כעין גניבה ואבידה אז ס"ל דפטור משא"כ
עכ”ל.
בפשע בה פשיעה גמורה כו"ע מודי דחייב .וא"כ מבואר מדבריו דלמ"ד תחלתו
בפשיעה וסופו באונס חייב חייבין אף בתחילתו בגנו"א וסופו באונס עכ"פ הרי מבואר מדבריו שיש שני אופנים של פשיעה :א – פשיעה בגוף השמירה.
כשתלוי האונס בהפשיעה]. ב – פשיעה בדעת בעל הבית .ודין תחלתו בפשיעה וסופו באונס אינו אלא
בפשיעה בגוף השמירה.
והנה באמת כעין קושית הרעק"א יש להקשות על פשטא דגמרא ,דהנה אה"נ
*
בשני התירוצים של מתה מחמת אויר או הכישה נחש מבואר בתוס' דמיירי
שידוע שאותו היום היה שינוי אויר וכן ידוע שבאותו הר היה ריבוי נחשים ולכן
הו"ל פשיעה כלפי אויר וכלפי נחשים וכמבואר להדיא בתוס' ,ובפשטות היינו הרב שמואל ברילל -כולל רמ"א-בדין שכור ששינה (סימן שח-וש"ט)
הטעם דצריכי לכך משום תחלתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור גם אם מבואר במתני' (ב"מ ע"ח ).שני בבות ,א -בשינה מהר לבקעה ומתה דחייב.
תלוי בהגנו"א ולכן מחמת השינוי מהר לבקעה אם לא היה שינוי באויר לא היה ב -בשינה מהר לבקעה דחייב בהוחמה ופטור בהוחלקה ,ובשינה מבקעה להר
מתחייב במתר מחמת אויר אף אם ידוע וניכר שמתה מחמת האויר כיון דלא דחייב הוחלקה ופטור בהוחמה .ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא ונבארם
פשע כלום ,וכ"ש לדעת מהר"מ שיק דגם בגדר של גניבה ואבידה לא עשה כלל בס"ד כיד ה' הטובה עלינו.
אם לא הוחלקה או הוחמה לבסוף וא"כ למה יתחייב כשמתה מחמת אויר כשלא א] שיטת התוס' למסקנא כדי שיתיישב אף לאביי דלכאורה לשיטתו דתחלתו
היה ידוע שינוי אויר או נחשים .אבל במתה מחמת אובצנא צ"ע דהא לא שייך בפשיעה וסופו באונס חייב יתחייב גם מתה כדרכה כיון דפשע במה ששינה
לומר דהיה ידוע מקודם ענין האובצנא דאינו אלא אחר שנתייגעה מחמת טורח מדעת המשכיר .ולכן חידשו התוס' דשינוי מהר לבקעה לא מקרי פשיעה.
ההר והמשא וראינו בשעת מיתתו דמת מחמת היגיעה וא"כ הא לא פשע כלום והטעם לפי שיכול ליזהר שלא יחליק ולא יתחמם .והנה לפי זה הטעם דחייב
חכ
טפשמה קמע
מחמת האויר או נחש דאז מוכח דתלוי האונס בהשינוי ולפי דבריו מבואר שפיר וא"כ אמאי יתחייב הא אין לך אונס גדול מזה .ועי' מה שכתבו התוס' בד"ה ריב"ח
גם התי' של מתה מחמת אובצנא דהגם דהוא אונס אבל הו"ל אונס התלוי בשינוי. וכוונתם צ"ע.
והנה לפי דבריו באופן דיהא ידוע שינוי האויר או שינוי הנחשים אולי ג"כ לא אבל אם נאמר כדעת הרעק"א דבגו"א וסופו באונס התלוי חייב לרבא אז
מקרי פשיעה כמו לדעת התוס' כיון דלדבריו הטעם דלא מקרי פשיעה משום מובן תי' של מתה מחמת אובצנא דה"ל תחלתו בגו"א וסופו באונס התלוי
דהיזקה מצוי בזה כמו בזה א"כ גם כשיש שינוי אויר עדיין הזיקו מצוי בזה כמו בגנו"א ,אך לדעת המהר"מ שיק לא יועיל תי' זה .וכן לפי"ז עדיין צ"ע למה
בזה .רק דשינוי מקרי ואז יהא ידוע שמת מחמת השינוי ויתחייב ג"כ .ועי' ברמב"ן לי' להתוס' לאוקמי כשמתה מחמת אויר דמיירי בידוע שהיה שינוי אויר וכן
לקמן דף פ .יתבאר דאם ידוע שחמור זה אינו רגיל לאויר דהר או לאויר דבקעה בנחשים ,הא שפיר י"ל דכיון דפשע כעין גו"א חייב באונס התלוי בזה .ואולי לא
אז מקרי פשיעה וחייב אף באינו ידוע שמת מחמת אויר עיי"ש וא"כ מוכח מזה כתבו התוס' כן רק ליישב אף למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אבל
ג"כ דבעינן לשיטתו דוקא שידוע שחמור זה אינו סובל אוירא דהר אבל בידוע למ"ד חייב אי"צ לתי' זה[ .אבל התוס' בד"ה ריב"ח כ' דאובצנא א"ש אף למ"ד
שינוי אויר דהר לבד לא די שיקרא פשיעה כשיטתו .ועי' לקמן יתבאר בס"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור וזה בוודאי צ"ע].
שיטת הרמב"ן משינוי מהר לבקעה ומתה כדרכה דבפשטות לשיטתו עדיין תלוי והנה מבואר בתוס' דבידוע שיש שם שינוי אויר או נחשים מקרי פשיעה
במחלוקת אביי ורבא. כששינה מה שא"ל המשכיר .ולכאורה צ"ע מאי שנא משינה מהר לבקעה כלפי
ד] דעת הריטב"א – הריטב"א כתב ג"כ דהר ובקעה לא מקרי פשיעה משום הוחלקה והוחמה דאף דשינה מדעת המשכיר לא מקרי פשיעה דהלא בודאי
דדרך כל בהמה לילך בהר ובקעה [וכעין טעם הרמב"ן] ,וכתב כן כדי ליישב אף בידוע שינוי האויר לא יקרא פשיעה בלא שינה ממה שאמר המשכיר .אבל
הסוגיא אפילו לאביי דס"ל דבפשע בה הו"ל לחיובי גם במתה כדרכה ולכן כתב לכאורה הביאור פשוט וכמו שמשמע מדברי התוס' עצמם דהטעם דלא הוי
דלא מקרי פשיעה ,אבל כתב דעכ"פ מקרי כעין גניבה ואבידה .והוא לשיטתו פשיעה הוא רק משום דיכול להזהר וטעם זה שייך רק בהוחלקה והוחמה אבל
דס"ל דבגנו"א וסופו באונס חייב אם האונס תלוי בהפשיעה ,אבל במתה כדרכה ענין האויר והנחשים לא שייך ליזהר וא"כ בשינה מדעת המשכיר מקרי פשיעה
אינו חייב אפילו לאביי כיון דלא הוה רק תחילתו בגנו"א ,ולכן נתיישב לשיטתו וכמבואר בתוס' .והנה יש לעיין לדעת התוס' בשינה מדעת המשכיר וידוע שינוי
דכיון דלא הוי כאן רק תחילתו בגנו"א חייב לכו"ע אם יודע שמתה מחמת אויר האויר מה יהא הדין במתה כדרכה .ולכאורה תלוי במחלוקת אביי ורבא הנ"ל אי
או אובצנא או הכישה נחש .אבל במתה כדרכה פטור גם לאביי כיון דלא הוי במתה כדרכה תלינן דמת מחמת אויר אי לא.
תחלתו בפשיעה ממש. ב] וכן יש לציין לדעת הרא"ש בתשובה המובא בב"י סי' ש"ט וז"ל בא"ד :דע
ה] דעת הרמב"ם .הרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות שכירות ה"א דהשוכר את כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"י כן כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהר
החמור להוליכה בבקעה חייב בהוחמה ופטור בהוחלקה והשוכר להוליכה בהר הרי זה שינוי כי זה היה מכיר בבהמתו שאינו יוכל לסבול טורח חרישות ההר
חייב בהוחלקה ופטור בהוחמה ,ולא העתיק רישא דמתני' כלל .ובטעם הדבר ומחמת שהוליכו בהר אנו תלוין שמההר מתה עכ"ל .ומבואר בדבריו דכוונתו
כתב המגיד משנה משום דס"ל כאוקימתא דר' חייא בר אבא דמתני' אתי' כרבי לבאר התי' שמתה מחמת אובצנא ,ומשמע מדבריו דיש לחוש דהטעם דלא רצה
מאיר דס"ל כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן אבל אנן לא ס"ל כן ולכן לא המשכיר שילך בהר הוא משום חשש שיתיגע מחמת אובצנא ומש"ה כשמת
פסק ככל הני אוקימתות .ויש לעיין קצת בכוונת המגיד משנה דז"ל ואפשר דר' מחמתו חייב .אבל עדיין צ"ע כוונתו בזה אם ר"ל דמה"ט מקרי פשיעה א"כ עדיין
יוחנן חולק על האוקימתות אחרות ולומר דלרבנן כל זמן שאין פשיעתו נכרת יקשה קושיית התוס' לדעת הרי"ף ולדעת אביי ,וכן ליכא למימר דהו"ל פשיעה
פטור דאי לא לא הוי מוקי לי' דלא כהלכתא ויש מי שפסק כאוקימתות אלו מחמת זה הא בלא"ה יכול לומר דהו"ל פשיעה מחמת הוחלקה והוחמה ,וזה
ולפי"ז אם שינה ממה שאמר בעה"ב והכישה נחש או מתה מחמת אויר חייב אבל דוחק לומר דרק ריב"ח ס"ל דהו"ל פשיעה מחמת אובצנא ובזה חולק עם שאר
מתה כדרכה וכ"ש אם הוחמה בהר או הוחלקה בבקעה פטור שאע"פ ששינה האמוראים וכן לפ"ז אין נפק"מ בין בבא ראשונה של המשנה להשני וצ"ע ,וא"כ
אינו חייב באונסין עכ"ל ,והנה לכאורה הוא סתירה מרישא לסיפא ,דמתחלה צ"ע על שיטתו כעין מה שהקשינו לעיל על שיטת התוס' בכוונת התי' שמתה
כתב דדעת הרמב"ם לחלוק באופן שאין פשיעתו ניכרת ,משמע דדוקא במתה מחמת אובצנא.
כדרכה חולק הרמב"ם דבמתה מחמת אויר או הכישה נחש לכאורה שפיר ג] דעת הרמב"ן .לשיטתו מוכרחין בע"כ לומר דשינוי מהר לבקעה אינו
פשיעתו ניכרת כיון דהאונס תלוי בהפשיעה ואילו לא פשע בה לא היה האונס פשיעה דכיון דס"ל כדעת הרי"ף דלאביי עכ"פ חייבין בתחילתו בפשיעה וסופו
ואח"כ כשהביא היש מי שחולק כתב דגם הם לא מחייבי רק במתה בודאי מחמת באונס אף באונס שאינו תלוי א"כ אמאי פטור בהוחלקה בבקעה והוחמה בהר
אויר או נחש אבל לא במתה כדרכה ומשמע דהרמב"ם חולק עליהם ופוטר אף אם נאמר דשינוי היה פשיעה ולכן כתב ג"כ דהשינוי אינו פשיעה אבל מטעם
במתה ודאי מחמת אויר או נחש. אחר שכתבו התוס' .וז"ל אבל הטעם הנכון במשנתינו שאין השינוי מהר לבקעה
והנה במאירי כתב בפי' המשנה כדעת ר' יוחנן דמוקי לי' כרבי מאיר דכל פשיעה לפי שהזיקה מצוי בזה כמו בזה עכ"ל [ועוד יתבאר להלן] ,אבל כתב
המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן ,וכתב שם דלדעת חכמים בודאי לא נקטינן בטעם החיוב משום דאינו לא פשיעה ולא שמירה למה שאמר משכיר ויש חיוב
כן ואינו חייב רק בהוחלקה או הוחמה ,ואח"כ בגמ' כתב וז"ל :מאחר שביארנו חדש בדיני שומרים הנקרא 'שינוי מדעת המשכיר' ודינו דאם נאנס בענין השינוי
בפסקא ראשונה שבמשנה זו שאינו הלכה כל שלא מתה מחמת סיבה המצויה ממש או אף שלא בענין השינוי ממש רק מחמת השינוי דיש לתלות דבל"ז לא
במקום שהלך יותר ממה שאינו מצויה במקום שהתנה ואע"פ שאפשר שאירע יארע חייב.
אונס זה במקום שהלך ולא יארע במקום שהתנה הואיל ואין לעלות על הדעת כן ובזה ביאר הטעם דהוחלקה בהר והוחמה בבקעה חייב דאז נאנס ממש בענין
פטור .מעתה הכישה נחש או ארעוה ליסטים וכיוצא באלו פטור אע"פ ששינה השינוי וכן אם מתה מחמת אויר אובצנא או הכישה נחש חייב ג"כ כיון דיש
הואיל ואין מקום זה מיועד לכך יותר מן האחר עכ"ל ומבואר מלשונו הטעם דלא לתלות דאם לא היה משנה לא יארע .ומשמע דלשיטתו לא בעינן שיהא ידוע
נקטינן דחייב כשמתה מחמת אויר או נחש משום דס"ל דאונסין כאלו לא מקרי שיש שם שינוי אויר או שינוי נחשים רק דבעינן שנדע בשעת המיתה שמת
טכ
טפשמה קמע
מיירי באמר ליה חוכר למחכיר ,אמאי ברישא אינו מנכה לו ,הא סבירא לן דהוי תלוי בהפשיעה ולא תלינן דאם לא פשע לא היה נאנס וא"כ לפי"ז שפיר מבואר
קפידא אף כשלא אמר זו .ועי’ בביאור הגר”א שעמד בזה .ונראה מהר”ן (שם עמ’ ב כונת המ"מ דהרמב"ם חולק אף במקום שמתה ודאי מחמת אויר או מחמת חש
ד”ה רבינא אמר) דלהך אוקימתא רישא מיירי באמר מחכיר לחוכר .ורבינא בא לומר ואעפ"כ ס"ל דהוי אין פשיעתו ניכרת משום דזהו טעם הפטור לשיטתו משום
דאף באמר מחכיר לחוכר משכחת לה קפידא כשאמר זו. דס"ל דלא ניכר הפשיעה באונס כזו דאין האונס תלוי בהפשיעה ,משא"כ דעת
היש מי שחולק הוא לחייב בכגון דא ,אבל במתה כדרכה פטור .וכדברים האלו
ובנתיבות המשפט (סימן שבא ס”ק ב) כתב ,דאם אמר חוכר למחכיר שכור לי
מפורש בסמ"ע (ש"ט א) וז"ל :ולא עוד אלא אם מתה מחמת אויר או הכישה נחש
בית השלחין שבמקום פלוני ,ליכא יתור לשון .ונראה מדבריו דבלא יתור לשון
ס"ל דפטור דהמע"ה דאמרינן גם אם לא שינה היתה מתה מחמת זה.
אין מנכין לו מחכורו.
ובשו"ת מהרש"ך ח"א סכ"א כתב ג"כ להקשות דברי הה"מ אהדדי כנ"ל
ובפשטות פליגי בזה הראשונים ,דלרש”י הנ”ל ,הא דברישא אין מנכין לו
אמנם הוא הבין דכונת הרב המגיד במה שהעתיק היש מי שחולק הוא דעת
מחכורו היינו משום שלא גילה דעתו כלל ששילם על השדה יותר בשביל המעין
התוס' דהיינו דחייב בידוע שינוי האויר במקום ששינה וע"ז תמה ביותר האיך
שבה ,ובסיפא כיון דהזכיר בית השלחין וגם אמר זו ,גילה דעתו דמשלם יותר
אפשר דהרמב"ם פליג ע"ז משום דאין פשיעתו ניכרת הוא כיון דידוע שינוי
בשביל בית השלחין ,ובלא אמר זו אמרינן דשמא בעלמא קאמר .וכן דעת
האויר בודאי הו"ל פשיעתו ניכרת .ולכן מחדש דהרמב"ם ס"ל דגם בזה לא מקרי
הרמב”ן (שם ד”ה רבינא) והר”ן הנ”ל ,וכן פסק המגיד משנה (פרק ח מהלכות שכירות
פשיעתו ניכרת ורק בהוחלקה והוחמה הוי פשיעתו ניכרת .ולכאורה אין מוכרח
הלכה ד).
כלל בדברי המ"מ דהרמב"ם חולק גם בידוע שינוי האויר ועיין.
אולם התוס’ (שם עמ’ א ד”ה מנכה) והרא”ש (פרק ט סימן ב) סברי ,דאף באמר ליה
*
חוכר למחכיר לא הוי קפידא ,ולפי זה רישא גם כן כוונתו לבית השלחין ,ואפילו
הרב יקותיאל יהודה מייזעלס -בעמח”ס משנת יקותיאל -בסוגיא דמכת מדינה (סימן
הכי אם יבש אין המשכיר חייב לתקנו או לנכות מחכורו ,כיון שלא היה קפידא
על זה ,ובסיפא שאמר בית השלחין זה ,כוונתו להתנות דאינו משלם אלא כל
זמן שהוא בתוכה .וכן פירש המהרש”א (על תוס’ שם) בדעת התוס’ ,דגם ברישא שכא)
נתכון לבית השלחין ,אלא דלא הוי תנאי מפורש שאינו שוכרה רק כל זמן שבית א -שנינו במשנה (ב”מ קג ,ב)‘ ,המקבל שדה מחבירו וכו’ ,יבש המעין ונקצץ
השלחין בתוכה ,וממילא אינו יכול לבטל המקח. האילן ,אינו מנכה לו מן חכורו’ ,ע”כ .ובגמרא אמרינן דאם יבש נהרא רבה הוי
מכת מדינה ומנכה לו מן חכורו ,ואם יבש רק נהרא זוטא אינו מנכה לו משום
ויש להקשות לשיטת רש”י ,אמאי אמרינן בגמ’ דביבש נהרא רבה מכת מדינה
דאפשר לאתויי בדוולא .וביארו בתוס’ (שם קד ,א ד”ה דאפשר) ,דבעלמא כשיבש
הוא וינכה לו מחכורו ,הא מכל מקום לא היתה כוונתו לבית השלחין דוקא.
נהרא זוטא אף אם אי אפשר לאתויי בדוולא אינו מנכה לו מחכורו ,דאין זה מכת
ובשו”ת מהרש”ג (שם ד”ה ורק) עמד בזה ,ותירץ דסוף כל סוף ביבש נהרא רבה אין
מדינה ,והא דנקטינן בגמ’ לטעמא דאפשר לאתויי בדוולא ,היינו כדי לאשמועינן
כאן פירות כלל ,ולא גרע מאכלה חגב.
דאפילו יבשו הנהרות הקטנים של כל השדות דהשתא הוי מכת מדינה ,אפילו
עוד יש לעיין ,מאי שנא מאכלה חגב דאינו מנכה לו אם לא הוי מכת מדינה, הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה.
והכא כל שאמר בית השלחין זה או בית האילן זה מנכה לו אף אם יבש רק נהרא
ב -עוד שנינו במשנה שם‘ ,אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה וכו’,
זוטא או נקצץ האילן ,אף על פי דאין זה מכת מדינה .ולשיטת תוס’ ניחא ,דשאני
יבש המעין ונקצץ האילן ,מנכה לו מן חכורו’ ,ע”כ .ואמרינן בגמרא (שם קד ,א),
הכא דאמר בית השלחין זה ,דכוונתו לטפויי מילתא ולהתנות שאינו משלם
‘ואמאי ,לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך ,מי לא תניא האומר לחבירו בית כור
ביבש המעין ,וזה לא שייך באכלה חגב דלא התנה על זה .אבל לשיטת רש”י
עפר אני מוכר לך ,אף על פי שאין בו אלא לתך – הגיעו ,שלא מכר לו אלא שמא,
דבית השלחין זה לא הוי כי אם גלוי דעתא שמשלם בשביל המעין ,הא באכלה
והוא דמתקרי בית כור וכו’ .הכא נמי נימא ליה שמא בעלמא אמרי לך .אמר
חגב פשיטא ששכר את השדה בשביל הפירות ,ואמאי אינו מנכה לו כדהכא.
שמואל לא קשיא ,הא דאמר ליה מחכיר לחוכר ,הא דאמר ליה חוכר למחכיר.
וצריך לומר דדוקא הכא ששכר שני דברים – שדה ומעין ,אמרינן שאם יבש אמר ליה מחכיר לחוכר ,שמא בעלמא אמר ליה ,אמר ליה חוכר למחכיר ,קפידא.
המעין מנכה לו מן חכורו ,דהא לא נשאר לו כי אם דבר אחד .אבל באכלה חגב רבינא אמר אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר ,מדקאמר ‘זה’ מכלל דקאי בגוה
ששכר רק שדה ,הא גוף השדה כדקיימא קיימא ,ולכך אין מנכה לו מן חכורו. עסקינן ,בית השלחין למה ליה למימר ,דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא
ובדברות משה (ב”ב סימן ו ענף ו) כתב גם לדעת התוס’ ,דברישא נמי ודאי השתא’ ,ע”כ.
כונתו לשדה עם מעין ושדה עם אילן ,והא דאינו מנכה לו משום שלא השכיר ובפשטות לשון רש”י (שם עמ’ א ד”ה מן) נראה ,דבעצם אם יבש המעין או נקצץ
לו בפירוש המעין והאילן ,מה שאין כן בסיפא ,כיון דאמר ליה זו הוי כאילו האילן צריך לנכות לו מחכורו דהוי מקח טעות ,ומה שברישא אינו מנכה לו זה
השכירות חלה על שניהם – גם על השדה וגם על המעין או האילן ,ולכן מנכין רק משום דלא גלי דעתיה שהוסיף דמים בשביל המעין או האילן ,ולא הוי בכלל
לו .ולפי זה פשוט דאכלה חגב אינו מנכה לו ,דהא דאמרינן הכא דלטפויי מילתא מקח טעות כלל ,וכן ביאר להדיא בשו”ת מהרש”ג (ח”ג סימן קכב ד”ה ובחת”ס).
נתכוון ,היינו דנתכוון לשכור שניהם ,וזה לא שייך באכלה חגב.
ולפי זה לכאורה אין צריך לומר לשון ‘זו’ ,דכל שהזכיר בפירוש ‘בית השלחין’
ג -ובמהר”ם פדואה (סימן לט; הובאו דבריו ברמ”א סימן שכא סעיף א) הקשה ,מאי ואחר כך יבש המעין הוי בכלל מקח טעות .וצריך ביאור ,דהא בגמ’ מבואר דרק
שנא יבש המעין דאין מנכין לו מחכורו ,משוכר חמור והבריקה דאין צריך לשלם באמר ‘זו’ קפידא הוי .וצריך לומר דבלא ‘זו’ אמרינן דשמא בעלמא קאמר ליה,
אם אינו ראויה למלאכה. כיון שאמר מחכיר לחוכר.
ולכאורה היה אפשר לתרץ ,דהתם דמי לבית השלחין זה ,דהא ודאי לא היתה ונמצא דלרש”י ,כשהחוכר אומר למחכיר סגי שיאמר ‘בית השלחין’ ,ולא
דעתו להשכיר את החמור אלא כל זמן שהוא ראוי למלאכה .אבל להדברות בעינן שיאמר ליה ‘בית השלחין זה’ .וצריך ביאור ,דלאוקימתיה דשמואל דמתני’
ל
טפשמה קמע
ניכוי ,ולכן אם ממשיך לגור בדירה ,הוא חייב לשלם את כל דמי השכירות בלא משה הנ”ל לא שייך לומר כן ,שהרי המעלה באומר בית השלחין זה היא מה
ניכוי כלל ,דהכא הוי כמו להבא אף להחתם סופר. שהשכיר בפירוש את שניהם ,מה שאין כן החמור כדקאי קאי.
אבל באופן שהשוכר השקיע ממון בדירה ,ואין כדאי לו לחזור שאי אפשר ותירץ המהר”ם פדואה דיש חילוק בין הפסד להבא להפסד לשעבר ,והיינו
להחזיר מה שכבר השקיע ,אז הוי כמו לשעבר דקאי בדין ניכוי ,אבל אינו נוגע דבהבריקה ההפסד הוא מכאן ולהבא מה שאינו יכול להשתמש בבהמה ,ובזה
כל כך למעשה ,דבאינה מכת מדינה תלינן במזלו של השוכר ואין מנכין לו. יכול לבטל המקח ,דמבטל השכירות מכאן ולהבא .אבל ביבש המעין ההפסד
אכן לשיטת רש”י יש לעיין ,דאפשר דהוה כמו בית השלחין זו דמנכין לו. הוא לשעבר על מה שכבר זרע ונפסד ,ולא שייך חזרה על זה ,ולכן דינו בניכוי.
ומכל מקום בפשטות החתם סופר לא קאי בשיטת רש”י ,דלשיטתו ‘זו’ אתא וביאר החתם סופר (בתשובה סימן קסא) את דברי המהר”ם פדואה ,דהא דיכול
לטפויי מילתא. לחזור הוא משום דהוי מקח טעות ,וממילא אם אינו חוזר בו מוכח דניחא ליה
ולהט”ז לא הוי מום במקח ,דאכתי ראוי לדור שם על ידי היטער”ס ,ואין יכול במקח ושוב אינו בדין ניכוי .ולכך ביבש המעין שההפסד הוא לשעבר יכול
לנכות. לנכות ,דהתם לא שייך חזרה.
ולהנתיבות המשפט יש לעיין אי חשיב כמו שאירע האונס בגוף הבית ,משום והקשה בנתיבות המשפט (שם ס”ק א) ,שהרי המשנה כתבה יבש המעין
שנשבר גם ההיע”ט ,והוי פסידא למשכיר .או דנימא שיש לדמותו להבריקה בסתם ,ומשמע דקאי גם על להבא ,וכגון ששכרה לכמה שנים ועדיין לא הפסיד
ועדיין ראויה קצת למלאכתה דהוי פסידא לשוכר. את הזריעה של השנים הבאות ,ואף על פי כן יכול לנכות .ותירץ החתם סופר
(בתשובה הנ”ל) ,דמתני’ מיירי בשוכר לשנה אחת ,ולכן חשיב לשעבר ,דמה שטורח
אבל בפשטות נראה דלדעת הנתיבות המשפט ,הוי כמו בית השלחין זה, ומוציא בתחילת השנה זה בשביל סוף השנה ,וכשיבש המעין הפסיד כל מה
דבפשטות שכר גם את הסטיע”ם ,ויש להסתפק בדבר. שטרח כבר באותה שנה ,וכיון שאי אפשר להחזירו לכן דינו בניכוי.
ואם נשבר הסווימינג פאל בקאנטרי: ובט”ז (שם ד”ה והא דאמרינן) תמה על המהר”ם פדואה ,דזה מוכח דלא אמרינן
לשיטת החתם סופר הוי כמו לשעבר ,דאין אדם יכול לילך לקאנטרי אחר, מקח טעות ,שהרי אם הבהמה ראויה למלאכה קצת אינו יכול לחזור אף דהוה
ולכן יכול לחזור בו ,ואם אינו חוזר אינו יכול לנכות מהדמים. מום במקח .ועל כרחך הטעם שבהבריקה יכול לחזור הוא משום דאינה ראויה
יותר לשכירות כלל ,ולא משום מום במקח ,אבל כל שהוא ראוי למלאכה במקצת
ולדעת הט”ז יש לעיין אי אכתי חשיב כראוי קצת למלאכה ,או דהוה כאין כאן
אין בו דין חזרה אלא דין ניכוי ,ובזה חילקה המשנה שאם הוא מכת מדינה מזלו
מקח כלל מפני שהוא דבר עיקרי בקאנטרי.
דמשכיר גרים ,ומנכין לשוכר מחכורו ,ובמכה פרטית מזלו דשוכר גרים ואין
ולפי הנתיבות המשפט ,בפשטות כיון דשכר שניהם ,הוה כמו בית השלחין מנכין לו כלום.
זו.
והנתיבות המשפט הנ”ל שהעמיד את הדין של יבש המעין ונקצץ האילן אף
* בשוכר לכמה שנים ,תירץ שדוקא בהבריקה שנעשה ההיזק בגוף הפרה ההפסד
על המשכיר ,כיון דשייך לומר בזה מקח טעות ,וגם אמרינן דמזלו של המשכיר
הרב שמעון ווייס -ביאור יסוד החילוק לש המחנה אפרים בין שכור שמת למלמד גרים דנעשה הפסד בגוף הפרה של המשכיר ,מה שאין כן באכלה חגב ליכא מום
שחלה במקח עצמו ,וגם לא שייך לומר מזלו דהמשכיר גרם ,דהאונס אירע רק בפירות
השייכים לשוכר ,על כרחך ההפסד כולו לשוכר .וביבש המעין דאין יכול לנכות,
דעת המרדכי (ב”מ רמז שמה) ששוכר שמת בתוך זמן השכירות ,פטורין היורשין
מלשלם דמי השכירות ,דהוי כשוכר פועלים לדוולא ואתא מיטרא ,דאמרינן גם כן לא נעשה האונס בגוף השדה אלא במעין ,ועוד דלא השכיר לו המעין
בגמ’ (שם עז ,א) דהוי פסידא דפועלים. דשכר השדה בסתם.
עוד כתב המרדכי (שם רמז שמו) גבי מלמד שחלה ,שחייב בעל הבית לשלם לו ובחתם סופר שם הקשה מיבש המעין ונקצץ האילן .ונראה דסובר דשייך
כל שכרו .והקשו האחרונים דלכאורה סותר בזה את דבריו דמת השוכר פטור. מקח טעות גם אחר כך ,וקשה דבהבריקה ועדיין ראויה למלאכה אין יכול לבטל
ובאמת קשה מסוגיא דאתא מיטרא פסידא דפועלים ,ומאי שנא מלמד שחלה. השכירות .ובנתיבות המשפט חילק דנעשה האונס רק בפירות ,וצריך ביאור
דהא סוף כל סוף ההפסד הוא גם למשכיר.
ובמחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ה) תירץ ,שיש חילוק בין אונס שקרה
בגוף החפץ הנשכר לאונס שאירע בדבר אחר .שאם אירע האונס בחפץ הנשכר ובשו”ת מהרש”ג שם תירץ על פי דברי רש”י הנ”ל ,דברישא לא הוי מקח
אמרינן דמזלו של השוכר גרם ,שהרי החפץ שלו ניזוק ונתסחפה שדהו .אבל אם טעות כלל ,ורק בסיפא הוי מקח טעות משום ששכר גם את האילן.
האונס אירע בדבר אחר ,יכול השוכר לומר – אדעתא דהכי לא שכרתי. אבל לפי מה שנתבאר דלתוס’ הטעם דבסיפא מנכין לו משום דלטפויי
ומשום הכי באתא מיטרא שלא ניזוקו הפועלים שהם הדבר השכור ,וכן במת מילתא קאמר ‘זו’ ,וגם ברישא הוי טעות אלא שאינו חוזר ,קשים דברי הנתיבות
השוכר שהבית עצמו לא ניזוק כלל ,פטור בעל הבית ,שיכול לטעון – אדעתא המשפט ,דמאי שנא בהבריקה .ובפרט דהנתיבות המשפט עצמו דייק דבית
דהכי לא שכרתיך .אבל מלמד שחלה דמי לאכלה חגב ונשתדפה שדהו במכה השלחין זה הוא משום לטפויי מילתא ,וצריך ביאור.
פרטית דמפורש במשנה (שם קה ,ב) שחייב לשלם דמי כולה ,דכל שנגרם הנזק העולה לדינא מסוגיין
בדבר השכור אמרינן דמזלו של שוכר גרם ונתסחפה שדהו. אם אדם שכר דירה ונתקלקל ה’סטיע”ם’ בתוך ימי השכירות ,לשיטת
ודבריו צריכים ביאור ,דלכאורה מסברא הוא להיפך ,דכשנתקלקל הדבר המהר”ם פדואה בפשטות הוה מום במקח ,דאין אדם רוצה לשכור דירה בלא
השכור יותר מסתבר לפטור את השוכר ,שיכול לטעון – אדעתא דהכי לא שכרתי. סטיע”ם ,ולכן יכול לחזור בו מהשכירות לגמרי כדין מקח טעות ,אבל אינו בדין
אל
טפשמה קמע
וגם מלשו’ הרי”ף משמע דכאן משלם עבור כל הדרך משא”כ לעיל .אבל ונראה ליישב על פי מה שנתבאר בסמ”ע (סימן שכא ס”ק ו) ,דכל שאירע מום
עי’ נמ”י שכ’ כמש”כ התוס’ ,דגם כאן משלם כפועל בטל ,ודלא כהרמב”ם .ועי’ בדבר השכור יכול השוכר לחזור בו ולהחזיר את החפץ ,דטענת אונס עושה דין
במגיד משנה שם שכ’ דמש”ה משלם שכר כל הדרך וז”ל ,כיון דהספינה קיימת חזרה כמו מקח טעות ,אבל השוכר צריך להחזיר את הדבר השכור למשכיר.
יכול לומר לו אנא קאימנא ,ואינו דומה להנ”ל ,שלשם אין הספינה קיימת ,עכ”ל.
ובזה אתי שפיר החילוק של המחנה אפרים ,דכל שאירע האונס בחפץ
ועי’ משנה למלך שפי’ ד’ המגיד משנה ,דצ”ל דשאני הכא ,דהתם בספינה הספן
השכור אין השוכר יכול לחזור בו ,משום שאינו יכול להחזיר את החפץ אחר
הרויח שלא הוצרך לילך יותר ,ולכן משלם לו כפועל בטל .משא”כ הכא שהוא
שכבר נתקלקל ,ושפיר אמרינן דנסתחפה שדהו .מה שאין כן כשלא אירע כלום
באמצע הים והספינה קיימת ,הרי הספן יצטרך לעבוד ולילך ,שאינו יכול לעצור
בחפץ השכור ,וכגון דאתא מיטרא שלא קרה כלום לפועל עצמו ,שפיר יכול בעל
שם ,ולכן אי”ז כפועל בטל דהתם דהא לא הרויח כלום ,ולכן משלם שכר כל
הבית לטעון לפועל ,אדעתא דהכי לא שכרתיך ,ואינו צריך לשלם לו על הזמן
הדרך .ועי’ לקמן דכ”כ רבינו יהונתן והובא בשטמ”ק ,דמשלם שכר כל הדרך,
שאינו יכול לעבוד .ולכן לדינא בשכר מלמד ,אם חלה המלמד חייב לשלם לו כל
עיי”ש שכ”כ מטעם אחר.
שכרו ,ואם חלה התינוק יכול לחזור בו.
הטור בסימן שי”א ס”ו פסק דמשלם כפועל בטל על חצי הדרך השניה,
וכשמצא שוכר אחר אית לו תרעומת שגורם לו לסבול דעת איש אחר .והמחבר *
פסק כהרמב”ם דמשלם עבור כל הדרך .ועי’ סמ”ע שכ’ דלאו דוקא כל הדרך
ממש ,אלא כל הדרך וכפועל בטל ,ולפ”ז דעת המחבר כהטור והנמ”י והתוס’. הרב שרגא שמואל שווארץ -סוגיא פדרקה בחצי הדרך -בב”מ עט -סימן שי”א
ועי’ ש”ך שחו’ ופי’ דדעת המחבר לדינא כהרמב”ם .והש”ך פסק שם כשי’ התוס’
דכ”כ רוב הראשונים .ורעק”א הביא עוד ראשונים דדעתם כשי’ הרמב”ם ,ומלשון
ס”ו
זו נראה שלא סמך לדינא כהש”ך. ב”מ ע”ט ע”ב ,ת”ר ,השוכר את הספינה ופרקה לו בחצי הדרך ,נותן לו שכרו
של חצי הדרך ,ואי”ל עליו אלא תרעומת .ומסקנת הגמ’ דפרקה לטועני’ בגויה.
ועי’ בקצה”ח סק”ב שכ’ דדעת הרב המגיד בפירוש דברי הרמב”ם הוא
ותרעומת משו’ שינוי דעת ולאשלא יתירא .ופרש”י דהיינו שהוסיף על המשא,
כדברי רבינו יהונתן בשטמ”ק ,דספינה בטילה בים הרי היא כאוכלוסי דמחוזא
והתרעומת או משום שעי”ז יקח הדרך יותר זמן ,או שעי”ז יצטרך לקנות חבלים
דמתקלקלים בזה שאינם עובדים ויושבים בטלים ,וה”ה ספינה ללא משא הרי
יקרים דהמשא כבד מדי .ומכל מקום אין לו טענה ממונית שלא הפסיד ,ולכן
היא ג”כ מתקלקלת ,ולכן משלם לו עבור כל הדרך ,דבעל הספינה מפסיד .וכעין
אית לי’ רק תרעומת.
ד’ התוס’ (עט ,א ד”ה אלא) דבמקום שבעל הספינה מפסיד משלם יותר ,והוא הדין
כאן יש לומר כן. והתוס’ הק’ דאאל”כ ,שהרי הספן מרויח מההוספה ,ואמאי אית לי’ תרעומת.
ולפי”ז יש לנו ב’ ביאורים בדעת הראשונים אמאי צריך לשלם כאן כל דמי ולכן פי’ בשם ר”ח דהיינו שבאמצע הדרך מכר משאו לאיש אחר ,ולכן הו”ל שינוי
השכירות ,ולא דמי לספינה סתם ויין זה :דע’ הרב המגיד בדע’ הרמב”ם ע”פ דעת ,שהרי הספן הסכים עבור שוכר זה ולא לאדם אחר דשמא אדם אחר יהיה
ביאורו של הקצות החושן ,וכן דעת רבינו יהונתן ,דספינה מתקלקלת כשאינו אדם קשה ,ולכן אית ליה תרעומת .וא”נ לאשלא יתירא ,והיינו הוצאת והכנסת
משתמש בה ,ולכן דינו כדין אוכלוסי דמחוזא .ודעת המשנה למלך ,דשאני החפצים של הראשון והשני .ועכ”פ אין לו טענה ממונית אלא רק תרעומת.
הכא שבעל הספינה אינו מרויח בזה שהולך בטל ,שהרי באמת אינו הולך בטל
וכן דעת הריב”ם דמיירי שהשוכר הראשון מכר את הסחורה לאיש אחר
דספינתו באמצע הים.
באמצע הדרך ,וכן פי’ הרא”ש ,ותרעומת היינו שכבר הורגל עם השוכר הראשון
ולהלכה ,דעת הסמ”ע והש”ך שאינו משלם רק דמי חצי הדרך ,וחצי דרך ולא עם השוכר השני .וכן פי’ הראב”ד בשטמ”ק ,ותרעומת היינו שעי”ז יצטרך
השני משלם כפועל בטל. להלך לחוץ להוציא את החפצים של הראשון ולהכניס את של השני ,א”נ שעי”ז
וע”פ סוגיא זו יש לדון בב’ שאלות מצויות: אינו יודע אם השני ישלם לו ,משא”כ הראשון שהכירו וידע שישלם לו בלי
מחלוקות .וכן כתבו הריטב”א ועוד ראשונים כהנ”ל ,דמיירי שמכר משא הספינה
א -ראובן הזמין לשמעון שיש לו קא”ר סערווי”ס ,והזמינו לילך ממקומו
לאדם אחר ,ולכן יש לו תרעומת ולא טענה ממונית ,משא”כ כשפרקה באמצע
למקום אחר כדי להגיע לאפוינטמענ”ט שיש לו או לאיזה אירוע ,ובאמצע הדרך
הדרך ולא מצא מישהו אחר ,אזי הדין דמשלם על כל הדרך ,וכ”ה ברמב”ם פ”ה
ע”ג ההייווע”י קרה עקסידענ”ט או הפגנה ונעשה פקקים ,וברצון ראובן לרדת
מהל’ שכירות ה”ד וכמש”כ הראשונים ,ודלא כפרש”י.
ולילך רגלית עד המקום שצריך להגיע אליו .והשאלה האם מוטל עליו לשלם
על כל הנסיעה ,או דפוטר עצמו כשמשלם כפועל בטל. והנה למדנו בסוגיא הקודמת (שם עמ’ א) גבי ספינה סתם ויין זה וטבעה
ולכאורה תלוי בהנ”ל ,דלדע’ התוס’ והטור והנמ”י ,וכן נקטו הסמ”ע והש”ך באמצע הדרך ,דבעל היין חייב לשלם ,שהרי בעל הספינה מוכן לקיים תנאו,
להלכה ,פטור מלשלם דמי כל הדרך ,דהרי לא נהנה מחצי הדרך השני ,ולכן ועיי”ש בטעם הדבר .ועכ”פ מבואר שם דבעל היין חייב לשלם על כל הדרך.
משלם כפועל בטל .ולדע’ הרמב”ם דבספינה משלם עבור כל הדרך ,נראה ופי’ הראשונים דהא דמשלם על כל הדרך היינו כפועל בטל ,שהרי סכ”ס על
דתלוי בטעם הדבר .דלפמש”כ לעיל נחלקו המשנה למלך והקצות בטעם הדבר, חצי הדרך שכבר טבעה ספינתו לא עבד ,ולכן אינו חייב לשלם לו כפי שהתנה
דלדע’ המשנה למלך הטעם הוא משום שלא נהנה הספן ,משא”כ דע’ הקצות רק כפועל בטל.
היא כדעת רבינו יהונתן בשטמ”ק ,דהטעם דבספינה משלם כל דמי השכירות ולפי”ז ה”ה כאן גבי פרקה בחצי הדרך היה צריך להיות הדין כן ,דאם לא מצא
משום דהוי כאוכלוסי דמחוזא. הראשון מי שיחליפו וישכור הספינה במקומו ,משלם כפועל בטל .וכן פי’ התוס’
ולפי”ז הרי נהג הרכב אינו כאוכלוסי דמחוזא ,דאין נפק”מ אם הרכב מלא בד”ה כוליה וז”ל ,לא דוקא כוליה ,אלא כלומר כפועל בטל ,עכ”ל .אבל ברמב”ם
או ריק ,ולכן לדעת הקצות החושן גם לשיטת הרמב”ם אי”צ לשלם כי אם מבו’ להדיא מלשונו דמשלם על כל הדרך ,וצ”ע מאי שנא.
בל
טפשמה קמע
שנים כו’ ,דאלמא מוחזקת היא למלוה ,והוא הדין נמי דבכורו של לוה נוטל פי כפועל בטל .משא”כ לד’ המשל”מ דהטעם משום שהספן מפסיד ,שהרי אינו
שנים בגופה כמו שכתבתי בהלכות בכורות ,עכ”ל. נהנה בשעה שהוא עומד באמצע הים ,אם כן ה”ה בנידון דידן דנהג הרכב אינו
נהנה ,שהרי יושב בפקקים באמצע הדרך .נמצא שרק לד’ המשנה למלך בדעת
הנה הרמב”ן מדמה קנין של שכירות לשני דברים ,לשדה מקנה ,ולמשכנתא
הרמב”ם יצטרך לשלם עבור כל הדרך ,שהרי לדבריו נידון זה דומה ממש
באתרא דלא מסלקי .ולכאורה יש לתמוה ,למה לא מדמי ליה לקנין פירות רגיל,
לספינה באמצע הדרך.
שגם בעל הגוף יכול למכור את חלקו ,וגם בעל הפירות יכול למכור את חלקו.
ב – ראובן הזמין משמעון הנ”ל רכב ונהג לילך למקום אחד ,ובאמצע הדרך
אולם הדבר יבואר על פי דברי הרמב”ן בבבא בתרא (קכה ,ב ד”ה אלא) ,שהביא
ראה מישהו שברצונו לילך למקום ההוא ע”י היט”ש? .האם ראובן יכול לכוף את
את שיטת רבינו אפרים שכל קנין גוף ראוי הוא לבכורה ,והקשה עליו ,אולם
הנהג שיעצור כדי לקחת את האדם ההוא ,שהרי אינו מפסיד כלום ,או שהנהג
במשכנתא הסכים עמו שיכול להיות שהוא ראוי אצל הלוה ,דכיון דאיכא
מעכב.
שיעבודא למלוה על גופא דארעא ,חשוב כזביני על גופא של קרקע.
ולכאו’ לפמש”כ בהנ”ל יל”ע ,דהנה הראשונים פי’ כאו”א ע”פ דרכו מה היא
וז”ל ,ומיהו גבי משכנתא איכא למימר הכי ,משום דאית ליה שעבודא דמלוה
התרעומת .הראב”ד והריטב”א פי’ שהוא צריך לצאת כדי לקחת את החפצים של
אגופה דארעא ,וכיון דלא מצי מסלק ליה מיניה – בתורת זביני אתינן לה,
השני ,או שעי”ז אינו יודע בבירור שיקבל התשלומין ללא מחלוקת .ובנידון דידן
ואמרינן כי מהדר לה ניהליה ופרע ליה זוזי האי ,אי נמי משכנתא דסורא ,השתא
אי אפשר לומר כן ,שהרי הראשון נשאר עמו.
הוא דקני ,עכ”ל.
ולדעת הר”ח והריב”ם יל”ע בזה ,ואולי כל זמן שראובן בתוך הרכב אין
הרי דקנין פירות של משכנתא אינו כקנין פירות דעלמא שלאחד יש את הגוף
טענה ותרעומת ,שהרי ראובן יתעסק עם האדם האחר ולא נהג הרכב ,ולכן לפי
ולשני את הפירות ,דבמשכנתא הכל נובע מהקנין משכנתא שיש למלוה בגוף
הנ”ל יכול ראובן לכוף ולהכריח את נהג הרכב לעצור .וטענה ממונית פשוט
הקרקע ,דהיינו מהשעבוד שיש לו על גוף הקרקע ,ועל ידי כך גם גוף הקרקע
שאין ,דכל הנ”ל היינו לענין תרעומת ,ולפמש”כ בכה”ג גם תרעומת אין לו ,ולכן
נחשב כמונח אצל המלוה בתורת זביני ,וממילא הקרקע נחשבת מוחזקת אצל
מסוגיא דידן נראה דראובן מעכב ואי”צ לשלם עבור זה כלום.
המלוה וראויה אצל הלוה.
כל הנ”ל הוא מה שעולה מהסוגיא וממש”כ כאן בשו”ע ,אבל כיון שדבר זה
וכן מבואר ברמב”ן בבבא מציעא (סז ,א ד”ה עבד) ,דלהכי ליכא ריבית מן התורה תלוי כפי המנהג ,שהרי זה דיני ממונות ,לכן אין לדון מכאן הלכה למעשה ,אלא
במשכנתא באתרא דלא מסלקי ,דחשוב שגוף הקרקע נמצאת אצל המלוה תלוי כפי מנהג הנהגים וכדו’ ,כגון שיכול הנהג לומר שיעצור ,אבל על עצם
בזביני ,וז”ל‘ ,הלכך כיון דלא מסלקי הוה ליה כזביני ,הואיל ולא מצו לסלוקי כל העצירה הוא לוקח כדמי עצירה בזמנינו .וכ”נ לומר בעקסידענ”ט ,שהרי כאו”א
אימת דבעי אלא עד מישלם זמניה ,והוה ליה כמוכרה מעכשיו וחוזר ולוקחה שקובע מחיר לרכב ונהג לוקח בחשבון שיכולים ליהיות פקקים בדרך ,ואעפ”כ
ממנו לאחר זמן ,דהא מקניא ליה קנין הגוף לענין בכורה ושביעית ,וכי אמר הסכים לכך ,וכל שכן בזמנינו שיכולים לראות כמה זמן זה יקח ,והנהג לרוב יודע
מסתליקנא צריך למיקנא מיניה כמוכר’ ,עכ”ל .ולכאורה כונתו גם כן כנ”ל ,דכל ורק הנוסע לא יודע ,אזי י”ל דאולי זה באשמתו ,ולכן אולי הנוסע יכול לפטור
הקרקע נחשבת כמונחת אצל המלוה. את עצמו מתשלום מלא .ועכ”פ לא כתבנו למעשה ולדינא ,רק כפי שעולה לנו
אולם הרמב”ן בבבא בתרא בהמשך דבריו (שם ד”ה ובתוספתא) הקשה על רבינו מסוגיא דידן לעת עתה.
אפרים משדה מקנה ,דשדה מקנה נמי חשוב כזביני על גופו של קרקע ,ואף על *
פי כן מבואר בגמ’ דהוה ליה מוחזק .וז”ל הרמב”ן שם:
‘ובתוספתא במסכת בכורות (פרק ו הלכה ה) תני עלה דמתני’ הכי ,הבכורה הרב לשמה יחזקאל מייזעלס -ראש הכולל אהל המפשט -בגדר קנין שכירות
והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל מבוא .האחרונים חוקרים בגדר קנין שכירות ,אם הוא קנין פירות או שעבוד
ותשלומי ארבעה וחמשה ,כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק ,אבל נותן להן משדה בעלמא ,עיין בקובץ הערות (סימן נג) שהאריך בזה .אכן לאחר העיון בדברי
החוזרת ביובל ,פירוש משדה החוזרת לאביו ביובל ,וזו היא אותה ברייתא הרמב”ן ,נראה לצדד דסבירא ליה ששכירות אינו לא קנין פירות ולא שעבוד
שהשיבו בגמרא בשילהי פרק השולח (גיטין מח ,ב) ,בכור נוטל פי שנים בשדה בעלמא ,וכדלהלן:
החוזרת לאביו ביובל ,וסייעי מינה לריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין
הגוף דמי. א) הנה הרמב”ן בכתובות (נט ,א ד”ה ושמעינן) מוכיח מהא דאיתא בתוספתא
ששוכר יכול להקדיש את חלקו ,שיש לשוכר קנין בחפץ הנשכר ,ולא רק
ומזו הברייתא נלמוד עוד מפורש ,דכי תנן במתניתין ולא האשה בכתובתה שיעבוד בעלמא ,וז”ל:
הוא הדין לבעל חוב ולנזקין אראוי ,וכיון דקתני סתמא נותן להם משדה החוזרת
‘ושמעינן מינה להאי פירושא ,דשכירות ושאלה והוא הדין למשכנתא
לאביו ביובל ולא חלק בה כלל ,והדבר ידוע שאינו גואל בפחות משתי שנים,
באתרא דלא מסלקי גופא – קני ליה למילתיה ,ויכול הוא למכור זכותו וקונין
שמעינן מינה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזקת היא גבי לוה לענין
ממנו בכסף בשטר ובחזקה ,דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש ,וכן כתבו
בכור ויבם וירושת אשתו ובעל חוב ונזקין .והוא הדין לכתובת אשה ,דהשתא
מקצת הראשונים וכו’.
ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו אלא דרחמנא אוקמיה אפדיון – מוחזקת
היא גבי מוכר ואפילו בשני שנים שאינו יכול לפדותה ,משכנתא דגופה דידיה וסמך לדבר ,שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג ,דאפילו למאן דאמר קנין
היא לא כל שכן .ועוד דהא מפרשי עלה טעמא בפרק השולח ,משום דריש לקיש פירות לאו כקנין הגוף דמי ,מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ,ובעל שדה
דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ,ומשום הכי הויא מוחזקת למוכר לענין נמי מקדיש ומוכר כדפרישית .ודמיא לההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (שם סז,
בכור ושאר דינין ,והאי טעמא איתיה נמי אפילו במשכנתא דלא מסלקי ,דהא ב) ,האי משכנתא באתרא דלא מסלקי ,בעל חוב גובה ממנה ובכור נוטל בה פי
גל
טפשמה קמע
השואל (צו ,ב) ,ויש לומר שזהו טעמו של הרמב”ן שם ,דסבירא ליה דמותר אפילו בכותב כל נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמר ריש לקיש קנין פירות לאו
להשוכר לדור בבית כשהקדישו משכיר ,דהוי כלוקח לזמן ,אבל אי נימא דגוף כקנין הגוף דמי ,הלכך מוחזק הוי לבכור הבן ונוטל בו פי שנים ,עכ”ל.
החפץ אינו קנוי לשוכר ,אפשר דגם הרמב”ן מודה דאסור לשוכר לדור בבית ,אף העולה מכל הנ”ל ,דבסתם קנין פירות דעלמא היה פשוט לרמב”ן שגוף
דבהדיוט כהאי גוונא ליכא משום גזל’ ,עכ”ל. הקרקע מוחזק לבעל הגוף ,ורק במשכנתא ובשדה מקנה הוי זביני על גוף
ולפי מה שביארנו לעיל ,יש לומר דלא דמי ללוקח לזמן ,דהא בלוקח לזמן הקרקע.
חלוק הקנין פירות מקנין הגוף ,מה שאין כן בשוכר דהקנין פירות הוא בגוף וכיון שהרמב”ן השוה את הקנין בשכירות לקנין של משכנתא ושדה מקנה,
הקרקע של חבירו ,וכל הדבר מונח אצלו. מוכח דקנין שכירות אינו כקנין פירות דעלמא שנעשים שניהם שותפים בקרקע,
אלא מכח הקנין שכירות יש לשוכר זכויות בגוף קרקעו של חבירו .ולכן הוצרך
ובסברא זו תתיישב קושיית הקצות החושן (סימן עב ס”ק ו) על שיטת התוס’
הרמב”ן לומר דאף על פי שיש לשוכר זכויות בגוף קרקעו של חבירו ,מכל מקום
דמלוה על המשכון דינו כשומר שכר ,ואמאי לא חשיב כלוקח לזמן ,וז”ל,
בעל הגוף נשאר עיקר הבעלים על הגוף ,דלא אמרינן שכירות קניא.
‘ודעת התוס’ (ב”מ פב ,ב ד”ה אימור) דהוי שומר שכר משום דר’ יצחק לא להתחייב
באונסין .והקשו בפרק האומנין שם ,דאם אינו קנוי לו לגמרי ואין המשכון ב) ויש להביא ראיה שאין הכונה ברמב”ן לקנין פירות רגיל ,דהא כתב
תמורת החוב ,למה יתחייב בגניבה ואבידה .והעלו ,בההיא הנאה דיכול לקדש הרמב”ן (כתובות שם) דהמשכיר יכול לאסור את הקרקע על השוכר בקונם ,משום
בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות ,ע”ש .וקשה לי בשיטת תוס’ ,כיון דהא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד .אכן בר”ן בנדרים (מו ,ב ד”ה היכי דמי) מבואר שכדי
דר’ יצחק אינו אלא דקונה משכון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות לאוסרו בקונם צריך להפקיע את קנינו של השוכר ,והאיך שייך שיפקע קנין
לא לדין אחריות ,דהמשכון אינו תמורת החוב ,והא דנתחייב באחריות דשומר פירות דשוכר על ידי קונם של בעל הגוף .אלא ודאי כונת הרמב”ן לקנין שיש
שכר היינו בההיא הנאה דיכול לקדש ,ואמאי יתחייב מחמת הנאה זו ,כיון דהא לשוכר בגוף הקרקע של חבירו ,וכיון דעיקר הגוף הוא של המשכיר ,הקנין שיש
דיכול לעשות בו קנין היינו משום דקונה הוא לענין זה וכדר’ יצחק ,ואם כן הרי לשוכר בגוף קרקעו של חבירו נחשב רק כשעבוד בשל חבירו ,והקונם מפקיעו.
הוא כמו לוקח לשלשים יום דאינו מתחייב בגניבה ואבידה אע”ג דיכול לקדש ומצאתי כעין דברינו בחידושי רבי מענדל אטיק על פרק איזהו נשך (אות
בו האשה ,כיון דלאו בשל בעלים הוא נהנה אלא משלו הוא נהנה דקנוי לו, קיט) וז”ל‘ ,אמנם עיין ברמב”ן שלהי בכורות שכתב דמשכנתא חלוק משאר קנין
וכמבואר בתוס’ פרק השואל (צו ,ב ד”ה בעל) ובשו”ע (סימן שמו סעיף יח) .ובשלמא גוף לפירות דעלמא ,דבקנין גוף לפירות חשיב גוף השדה מוחזק ללוה ,מה
לשיטת רש”י חיובו הוא משום דהמשכון הוי תמורת החוב ואבד המשכון – אבדו שאין כן במשכנתא יש לומר דהוי ראוי ללוה .ובביאור הדברים נראה דבעיקר
מעותיו ,אבל לפירוש התוס’ אין החוב תמורת המשכון ,אלא דחיובו הוא מחמת יסוד חלוק קנין משכנתא מקנין גוף לפירות ,דבקנין לפירות הקנה לו את הגוף
הנאתו שיוכל לקדש בו האשה מחמת קנינו שלו במשכון ,ואם כן אינו אלא לוקח לפירותיו ,ורק זה הוא שהקנה לו ,וקנין הגוף דלעולם שייר לעצמו ,והוה ליה
לכך ,ואמאי יתחייב בגניבה ואבידה ,וצ”ע. כשותפין בהאי שדה דזה יש לו גוף לפירות וזה יש לו גוף לעולם .מה שאין כן
ולפי מה שכתבנו דדוקא קנין פירות דחלוק מקנין הגוף אינו עושה שומר בקנין משכנתא ,באמת עבור מעותיו נתן לו את כל השדה ,דזה עיקר יסוד דין
שכר ,אם כן הכא במלוה על המשכון ודאי דהקנין הוא בגוף קרקעו של חבירו, משכנתא – שנותן לו את השדה תמורת מעותיו וכל מה שיש לו בהאי שדה נותן
ואפשר דזהו כוונת הנתיבות המשפט שם (ס”ק ה) ,עיין שם. לו עבור מעותיו .ומשום הכי יש לומר דהוי ראוי ללוה ,ומשום דיסוד דין קנין זה
הוא שקנוי לו עבור מעותיו ,וכאילו הקרן שלו גבוי על ידי הך קנין שדה.
ד) כתב הקהלות יעקב (שביעית סימן א אות ה) וז”ל ,מדאמרינן בדבר המושכר
ולפי זה יש לומר דכיון דדין קנין זה אינו כדבר נפרד מן הגוף וכמו שאר קנין
הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ,משמע לכאורה דשכירות אינו אלא
פירות דעלמא ,אלא דחלות הקנין דפירות נעשה על ידי זה שמוכר לו כל השדה
שעבוד לפירות .אבל באמת אין זה ראיה ,דהא גם היכא דקנה קנין פירות ממש
עבור הקרן ,וכיון דהוי רק קנין לזמן דאכתי פתיכי ביה זכותי ודיני הלוה ,אם כן
נדון כשעבוד לענין דינא שיהא הקדש חמץ ושעבוד מפקיעין ,כמבואר להדיא
משום הכי הוי הפירות מחוסרין גוביינא ,אבל בשאר קנין פירות דחשוב שהקנה
בבבא קמא (פט ,ב) דבעבדי מלוג שיש לבעל בהם קנין פירות ממש [ושם מבואר
לו דבר נפרד מן הגוף ,יש לומר דאין הפירות מחוסרין גוביינא.
דלמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף ,הכא נמי בבעל איכא האי דינא ,עיין שם],
ואפילו הכי מבואר התם דיוצא בשן ועין לאשה ,משום דהקדש חמץ ושחרור וכן עיין ברמב”ן כתובות בקונטרס אחרון בסוף המסכתא ,שהאריך בדין
מפקיעין מידי שעבוד היינו מידי קנין פירות וכו’ [וטעמא דמלתא באמת צ”ע], קנין משכנתא ובדין קנין שכירות ,וכתב שם לדון אי במשכנתא יכול לאסור
עכ”ל. בקונם על המלוה .ולכאורה אי נימא דהלוה יכול לאסור בקונם על המלוה ,אם
כן מבואר דאכתי מחוסרין גוביינא’ ,עכ”ל .ועיין שם דכתב לדון ,דיש לומר דבכל
ודבריו צריכים עיון ,דהא אם נימא דיש ראיה מהסוגיא דעבדי מלוג ,אם כן קנין פירות הוא כן ,וצ”ע.
יש ראיה דלא צריך כלל דין מפקיעין מידי שעבוד ,דהתם אמרינן‘ ,לימא תקנת
אושא תנאי היא ,דתני חדא ,עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש, ג) ובקובץ הערות (יבמות סימן נג) כתב וז”ל‘ ,עוד ראיה ,דהא קיימא לן שוכר
ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה .סברוה ,דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין כשומר שכר דמי ,ואילו בלוקח לזמן כתבו התוס’ ריש פרק השואל דלא הוי אלא
הגוף דמי ,מאי לאו בהא קא מיפלגי ,דמאן דאמר לאשה לית ליה תקנת אושא, שומר חנם .וטעם החילוק ,דלוקח לזמן משתמש בשלו ,דגוף הדבר הוי שלו
ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה אית ליה תקנת אושא .לא ,דכולי עלמא אית לענין השתמשות ,ושוכר משתמש בשל אחרים ,דגוף החפץ אינו שלו אלא שיש
להו תקנת אושא ,אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה .ואי בעית אימא אידי לו שעבוד על המשכיר להשתמש בחפצו וכו’.
ואידי לאחר תקנה ואית להו תקנת אושא ,אלא למאן דאמר לאשה ולא לאיש אבל דעת הרמב”ן בקונטרס אחרון לכתובות ,דשוכר גוף קנוי לו לפירותיו
מאי טעמא ,כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד .לא, כמו לוקח לזמן עיי”ש ,ולפי זה כיון דמצינו דשוכר הוא כשומר שכר הוא הדין
דכולי עלמא אית להו דרבא ,והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל’ ,ע”כ. בלוקח לזמן דהוי שומר שכר ,וכן כתב הרמב”ן להדיא בחידושיו ריש פרק
דל
טפשמה קמע
דהנה הרמב”ם בהלכות שכירות (פרק ה הלכה א) פוסק ,דבשוכר חמור סתם וסדר הגמ’ הוא כך ,דבתחילה רוצה הגמ’ לומר דפליגי הברייתות בתקנת
וחלתה או נשתטית ,נכסי המשכיר אינן משועבדין להעמיד לו חמור אחר. אושא ,ואחר כך קאמר הגמ’ דכולי עלמא אית להו תקנת אושא ,אלא משום דאית
והקשה הנתיבות המשפט (סימן שי ס”ק ד) ,מאי שנא משכר את הבית ונפל דקיימא להו דרבא שהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד נפקע תקנת אושא.
לן (סימן שיב סעיף יז) שחייב להעמיד לו בית אחר .ותירץ דהרמב”ם קאי בשיטת ומבואר דרק אי אית להו תקנת אושא צריכים לדרבא ,אבל היכא דליכא לתקנת
הרמ”ה (הובא בטור שם סעיף יח) ,דרק אם יש לו בית חייב להעמיד ולתקן לו הבית, אושא אין צריכים לדרבא כדי להפקיע השעבוד .וכן דייק בספר ההפלאה (שם צ,
אבל אינו מחויב לקנות או לבנות לו בית חדש .וביאר טעמו ,דדבר שאינו א בתוס’ ד”ה ר”מ) מהך סוגיא ,דרק אי איכא לתקנת אושא צריכים לדרבא.
ברשותו השכיר לו ,אבל וודאי אם יש לו חמור ברשותו בשעת השכירות ,חייב
וז”ל ההפלאה‘ ,דהא על כרחך צריך לומר כן לפי תירוץ זה ,דהא קשה למה
ליתן לו החמור ,דחמור סתם שעבד לו.
יצא בשן ועין לרבי יהודה ,נהי דסבירא ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמיא,
ומבואר דאפילו בחמור סתם נקנה לו בשכירות אחד מן החמורים של מכל מקום האיך יכולה להפקיע שיעבוד הגוף לפירות עצמו ,דהא ודאי בקדושת
המשכיר ,ובכל יום שמשתמש מתברר במה היה הקנין ,וכשיטת הריטב”א (נדרים דמים אינה יכולה להפקיע הפירות כמו שכתבנו בספ”י ,דהא אמרינן בערכין
נו ,ב) דשכירות סתם דמיא לקנין ,לפני שירד לתוכה. (ד ,כא בתוד”ה הכי קאמר ,עיי”ש) דאין המשכיר יכול לאסור על השוכר בקדושת
עוד פסק הרמב”ם (שם הלכה ו) ,שאם השכיר בית זה ואחר כך מכרו לאנס ואין דמים כשהקדים לו שכרו ,כמו שכתב הב”ש להדיא בסימן צ’ סעיף ט’ ,ועיין
השוכר יכול ליכנס לדור בו ,חייב להשכיר לו בית אחר .וביאר הנתיבות המשפט שם בקונטרס אחרון .בשלמא למאי דמשני דפליגי באלמוה ,אם כן למאן דאמר
(סימן שיב ס”ק ה) דהחיוב הוא מדין שעבוד הגוף שיש על המשכיר להעמיד לשוכר דלא אלמוה הוא הדין דלא אלמוהו לשיעבודא דפירות ,אבל למאי דמשני דכולי
דבר המושכר לו ,ומשום הכי כל נכסיו משעובדים לזה ,דזה חיוב שחל על עלמא לית להו תקנת אושא ,משמע דאי אית להו תקנת אושא לא היה יוצא בשן
המשכיר עצמוב חוץ מהקנין שהשוכר עושה בדבר השכורג. ועין משום דאלמוה רבנן ,אם כן קשה ,אפילו ליתא לתקנת אושא האיך יכולה
להפקיע שיעבוד הפירות’ ,עכ”לא.
ולכאורה קשה ,דהנתיבות המשפט סותר את עצמו בביאור דעת הרמב”ם,
דבסימן ש”י פסק דהוה רק קנין הגוף בגוף החפץ ,ואין שום שעבוד על המשכיר. הרי מוכח דגם בלא הפקעת שיעבוד יוצא לאשה ,אלא על כרחך דשחרור
ובסימן שי”ב לגבי הדין דסתרו משכיר לבית המושכר ,כתב דאיכא גם שעבוד על תלוי בקנין איסור ואין זה נקרא הפקעת שיעבוד כלל.
המשכיר עצמו .ובנתיבות המשפט בסימן שי”א (ס”ק א) ,בביאור דעת הרמב”ם, ה) וז”ל החזון איש (שביעית סימן כא אות ד)‘ ,ובבבא מציעא (קא ,א) מבואר,
גם כן מוכח דסבירא ליה דאיכא שעבוד על המשכיר ,וצריך עיון. דהמקבל מן הנכרי נמי פטור מן התורה למאן דאמר יש קנין ,ומשמע דאף על
* גב דאין הנכרי קונה קנין הגוף הדין כן לרבי אלעזר (גיטין מז ,א) ,ולכאורה הרי
לא נשאר ביד נכרי כלום .וכתבנו דמכל מקום קנין הנכרי חשיב קנין הגוף טפי
הרב יואל מייזעלס – ראה”כ זעליחוב מן הקבלן והחוכר .ויש ראיה לזה מהא דנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במוכר
שדהו לפירות ,דסבר רבי יוחנן (גיטין מז ,ב) דמביא וקורא ,ואילו האריס והחוכר
בחורים נסעו לישיבות מעבר לים ומהם לארץ ישראל היה שני בחורים
תנן בהדיא פרק קמא דבכורים דאינו מביא .אלא מכירה לפירות אלים טפי,
לאחר הי' 4חבילות ולהשני היה רק שני חבילות וביקש בעל הד' אם יכול ליטול
וכדאשכחן לענין חיובי שוכר דהשוכר חייב בגנבה למאן דאמר כשומר שכר,
חבילה אחת על חשבונות היה שהעירליין אינו מניח לכל נוסע (פעסענזשער) רק
ואילו לוקח לל’ יום אין לו דין שוכר ,כמו שכתבו תוס’ בבא מציעא (צו ,ב) שאין
ג' חבילות ובחפץ לב הסכים אבל אמר שאינו נוטל שום אחריות אם יאבד אף על
הלוקח משתמש בגוף של חברו ,אלא גוף לזמן חשיב פירי ,ואף בקונה אילן אחד
פשיעה ולמעשה כשעשה הטיקעט אצל הטראוועל עיזשענט שאל לו אם רוצה
או שנים לא חשיב כקנין הגוף אף למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף ,וכמו
לעשות טרעוועל אינשורעס שאינו עולה לסך רב וחשב כרגע ואמר שיתקשר
שכתבו תוס’ בבא בתרא (כז ,א) והר”ש פרק קמא דבכורים ,דלא אמרינן קנין
אליו והתקשר עם ידידו אם רוצה להשתתף בהוצאות הטרעוויל אינשורענס
פירות כקנין הגוף אלא בקונה הגוף לכל השתמשות לזמן ידוע ,עכ”ל.
בשליש היות ששליש הוא מהחבילה שלו אמר לו שאינו חושש עח האבידה כי
גם הוא בעצמו לא עשה טרעוועל אינשורענס ולמעשה כשהתקשר להטראוועל הרי דמחלק בין קנין פירות דעלמא – דמחייב בביכורים למאן דאמר כקנין
עיזשענט שוב שאל לו אם יש לו קרעדיט קארט מאמעריקאן עקספרעסס אמר הגוף דמי ,לבין שוכר .ולפי מה שכתנו לעיל הדבר מובן ,כיון דבשוכר הקנין הוא
לו הן ,אמר לו אם כן אין אתה צריך לשלם מיוחד בעבור אינשורענס כי הם בגוף הקרקע של חבירו ,ומחוסר גוביינא לא מיחשב כקנין הגוף.
משלמים אינשורענס בעבורך ,ולמעשה שילם הטיקעט עם הקרעדיט קארט
*
– ולקח עמו כל הג' החבילות ונסע בהתעוררות לזמן החדש ,וכשהופיע לארץ
ישראל הופתע שלא מצא חבילות חבירו והתקשר עם העירליין והם אמרו
לו שבצער להודיע לו שאינן מוצאין אותו ,והזכיר עצמו שיש לו אינשורענס הרב בנציון רגאס – בדברי הנתיבות המפשט בדעת הרמב”ם בגדר קנין שכירות
– ולמעשה קיבל פיצוי בעד החבילה ועכשיו השאלה א .אם יכול לתבעו כי (סימן שיב)
האחרונים חוקרים בגדר קנין שכירות ,האם הוא קנין ממש או שעבוד הגוף
ב .וכן הוא שיטת הנתיבות המשפט בכמה מקומות ,שהגדר של שכירות זה שעבוד על גוף המשכיר
(עיין שיז ס”ק ב).
שחל על המשכיר .ובדברי הנתיבות המשפט בביאור דעת הרמב”ם ,נראה
ג .ואגב יש לעורר ,דהנתיבות המשפט מביא ראיה שיש שעבוד הגוף על המשכיר ,מהא דשוכר לכאורה שסותר את עצמו בזה ,וכדלהלן:
חמור זה ומת החמור הנבילה משועבדת לשוכר ,הרי דשכירות הוא שעבוד .ומדין זה הביא הנתיבות
המשפט בסימן זה (ס”ק יג) הראיה ,דבחמור זה אין שכירות ליומא ממכר ,והכא משמע דשניהם א .מדברי הפלאה נראה דאין חילוק בין קנין פירות לשכירות ,ובשניהם הגדר הוא שיש לו שיעבוד
אתניהו ביה ,וצ”ע. בגוף החפץ של חבירו.
הל
טפשמה קמע
טעמם ,דס"ל דטעמו של ר"י הוא דאף דהשוכר משלם שכר שכירות מ"מ אין למעשה לא היה לו הפסד ,ואם אכן תבעו אם עכ"פ צריך ליתן חלק לחבירו
לו קנין בהפרה ועיקר הפרה אינו שלו רק של בעלים ,ואי"ה נדבר עוד מזה בסי' כיון שהמעות הולך לשלם בעד חבילות חבירו שנפסד – ועוד שאלה ב' -שוכר
שמ"ו .ואך התוס' נראה שהיה להם דבר פשוט מדשוכר פטור באונסין אם נשבע ששילם עבור ביטוח הבית למי התשלומין?
קנה הפרה {וסברי דשכירות ליומא ממכר הוא בקנין הגוף} .עכ"ל הנה כתבתי תשובה באריכות שבא בין כותלי הכולל ואבוא בקוצר אמרים
וכדבריו נראה בחדושי הרמב"ן מסכת כתובות דף נט עמוד א ושמעינן מינה קיצור מדברינו היות שאין הגליון מספיק לכל האורך – ודיברו חכמים בל' קצרה
להאי פירושא דשכירות ושאלה וה"ה למשכנתא באתרא דלא מסלקי גופא ופי' בעל המאור שם בפסחים דהיינו לדבר לנקודת הדברים ואקוה שיהי' דברינו
קני ליה למילתיה ויכול למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה דהא בעזה"י כן -הנה בדברינו הארכנו דשאלה הראשון שונה מדין שני אבל בזה
קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש וכן כתבו מקצת הראשונים ,וכן במטלטלין אקצר ונבוא בעזרת השי"ת רק לגוף יסוד הדין הנה בגמ' מסכת בבא מציעא דף
שאולין ושכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומקנה חלקו לאחרים לה עמוד ב – במשנה השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה -ישבע
במשיכה ,והוא שיהא רשאי להשכיר וכדתנן (ב"מ ל"ה ב') בהשוכר פרה מחבירו השוכר שמתה כדרכה ,והשואל ישלם לשוכר .אמר רבי יוסי :כיצד הלה עושה
והשאילה לאחר ומתה והשואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו ,ואפילו סחורה בפרתו של חבירו? אלא ,תחזור פרה לבעלים - .גמרא .אמר ליה רב אידי
רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה בר אבין לאביי :מכדי שוכר במאי קני להאי פרה -בשבועה ,ונימא ליה משכיר
בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא ,עכ"ל הרי להדיא דס"ל כמ"ש לשוכר :דל אנת ודל שבועתך ,ואנא משתעינא דינא בהדי שואל - .אמר ליה :מי
האבני חושן דטעם דברי חכמים דס"ל דהלה עושה סחורה בפרתו של חבירו סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה? משעת מיתה הוא דקני ,ושבועה כדי
משום שיש לו קנין הגוף ולולי זה לא היה לו אפשריות להעמיד משאיל במקומו להפיס דעתו של בעל הבית - .וכ' התוס' ד"ה תחזור פרה -תחזור פרה לבעלים
שיהא מחוייב באחריות לו. הראשונים -אין לפרש משום דא"ל משכיר לשוכר פרתי גבך דהשואל שילם
דמיה דבפ' השואל (לקמן דף צו :ושם) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שוכר
איברא דז"ל חדושי הרמב"ן מסכת בבא מציעא דף לו עמוד א שומר שמסר הוי או שואל הוי היכא דאגרה פרה מעלמא ואינסיבא אליבא דרבנן ודאי בעלה
לשומר רב אמר פטור .פי' לגמרי פטור ולא משתעי דינא בהדיה כלל ,שאם פטור משום דאשתו עמו במלאכתו והויא שאלה בבעלים (ואשה חייבת כדין שוכר) כי
שומר שכר הוא הראשון ומסר ליה לש"ש שני קם השני תחתיו ומשתעי בעלים תבעי לך אליבא דר' יוסי שואל הוי להתחייב לבעלים הראשונים במתה כדרכה
דינא בהדי שני ,וכו' וכן הדין לדידן היכא דרגילי דמפקדי גבי שני א"נ אשתו או שוכר הוי ופטור והשתא התם כיון דלרבנן הבעל פטור מן האשה משום דהוי
ובניו א"נ דאמרי ליה לדעתך ,דלא יכול למימר לא מהימן לי בשבועה ,שהראשון שאלה בבעלים לא יתחייב נמי לר' יוסי לבעלים הראשונים אלא טעמא דרבי
פטור לגמרי ונכנס השני תחתיו. יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת
ואי קשיא לך אי הכי היכי תנן והשואל משלם לשוכר לבעלים בעי לשלומי, ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה
לאו מילתא היא דכיון דראשון ניחא ליה לאשתעויי דינא בהדי בעלים מצי עביד דאין השוכר צריך לישבע מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני
הכי דלדידיה אפקיד וכיון שנפטר הראשון שהוא השוכר ,השואל משלם לשוכר, פוטרך מהבאת עדים ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה
אבל היכא דא"ל ראשון זיל אשתעי דינא בהדי שני לא מצו בעלים למימר ליה והמתרץ שבגמ' ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שר'
לאו בעל דברים דידי הוא ,וכ"ש למאי דקי"ל כר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר
הראשונים דבעל דברים דידיה הוא וכדאמרי' לקמן (מ"ב ב') בההוא בקרא דיתמי צריך לעשות כלום עכ"ל – הרי דהתוס' הוכיחו דאין הטעם לר' יוסי דפרתי גבך
דמשלם דמי בשר בזול וכדכתב עלה רש"י ז"ל עכ"ל הרי מבואר מדברי הרמב"ן דהדמים הן במקום הפרה – דא"כ גם לר' יוסי באגרה פרה מעלמא – הבעל יפטר
דאף בשומר שמסר לשומר שייך לפלוג' דרבנן ור' יוסי לכאורה יוקשה דברי מן האשה דהרי בעליו עמו – אלא טעמא דר' יוסי דלא קני ליה להפרה רק
אהדדי דהרי מדברי הרמב"ן כתובות נראה דעיקר טעמא דרבנן שיש לו קנין בעדים או בשבועה וא"ל המשכיר דל אנת ודל שבועתך – ולפי"ז כתבו דהיכא
הגוף והרי הכא מביא דבריו בשומר שמסר לשומר שאין לו קנין הגוף– ונראה שהיה בשעת מיתה לא פליג ר' יוסי – וקנה השוכר גוף הפרה בפיטורו – ותובע
כמ"ש הנתי' חו"מ סי' נ"ח עיי"ש דכל שומר יש לו קנין שיעבוד בגוף החפץ מן השואל לפי"ז בני"ד דהרי בעל החפץ היה שם כל העת בשעת שהניחו על
דתיקנו משיכה בשומרים דגם שומר יש לו קנין הגוף – ולפי"ז מיושב מה מקום המשאות וגם הוא ביקש עבור זה ויודע היטב שנאבד – וגם אפשר הני'
שהקשו בדברי האבני חושן מדברי התוס' התוס' פ"ק דב"ק דף י"א ע"ב בד"ה לא דעשה הכל – א"כ לא שייך כלל אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו – אולם
מיבעיא שומר חנם שמסר כו' ,שכתבו וז"ל ,ומיהו שומר שכר כי משלם משלם כל הפוסקים חולקים ע"ד התוס' וכן נקט בב"י ובשו"ע בשם הרשב"א והר"ן
לבעלים ,כדאמרינן בהמפקיד דהלכה כר' יוסי דאמר אין הלה עושה סחורה דבכל אופן פטור – ונראה לפי"ז דטעמא דר' יוסי כמ"ש הרא"ש שם פרק ג סימן
בפרתו של חבירו ,עכ"ל .הרי להדיא דגם בכה"ג פליגי רבנן ורבי יוסי ,ע"כ ה ה מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר
דורבנן דגם שומר יש לו קנין הגוף לענין זה דמשועבד לפרעון חובו וכיון שכן שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר .אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה
ס"ל לרבנן דיכול למסור השמירה לאחר דמוסר שיעבודו והקנין בגוף הדבר בפרתו של חבירו .אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים טעמא דרבי יוסי משום
לשיעבודו לשמור – איברא דעדיין צריכין אנו להאיר דברי הרמב"ן שבשוכר דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל
הביא ראי' דהרי הוא קנין הגוף ממש – וודאי דשומר אין לו קנין הגוף – מ"מ עכ"ל – אבל אין הטעם דחשוב פרתי גבך כמו שהק' התוס' דא"כ גם לר' יוסי לא
דימהו הרמב"ן – דהתם השוכר שמסר לשואל בודאי צריך לו לקנין הגוף דאל"ה תבע"ל היכא דאגרה פרה מעלמא דהבעל יהיה פטור דהרי התשלומין ממנו –
היכי מצי להשאילו שמשום זה מחוייב הלה אף באונסין – והרי לא סגי שיהא א"כ לכאורה בני"ד יש לומר דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו.
לו קנין כמו שומר – דלענין למסור לשואל – שיהא עליו משום זה – חיוב אונסין ועיי' באבני חושן מה שביאר בדברי הפוסקים החולקים וז"ל סי' ש"ז סק"ג
צריך שיותן לו רשות השתמשות – וזה אין שייך – אי אין זכות ההשתמשות והנה הפוסקים חולקים על התוס' וסוברים דאף אם הבעלים היו אצל האונס
שלו – אבל למסור לשמירה לחוד סגי בזה שיש לו זכות שיעבוד בחפץ לשלם ואין השוכר צריך לישבע מ"מ השואל משלם לבעלים ,ולעיל בסי' ע"ב כתבתי
ול
טפשמה קמע
באינו נותן המעות ונראה הטעם דס"ל דדעת ר' יוסי הוא משום דפרתו הרויח שמירתו ובזה יכול למסרו לשני -הרי עכ"פ נראה מבואר מדברי הרמב"ן כדברי
אבל בשנותן שכר שכרו הרויח ובזה יש ליישב הפשרה דהרי שניהם הרויחו דגם האבני חושן -אמנם נראה דכל זה היכא שהחיוב השומר השני בא מחמת גוף
פרתו הרויח לכן ציוה לעשות פשרה – אולם דבריהם צ"ב כמו שתמה הפ"ת ועוד החפץ לפי"ז היכא שאינו מוסר לו שום דבר והחיוב השמירה בא מחמת קבלת
אחרוניים מדברי התוס' דגם בש"ח שמסר לש"ש – התשלומין לבעלים – ונראה ביטוח לא צריך לזה שום קנין בגוף הדבר ונתחייב ממילא וכ"ש דלפי"ד האבני
דס"ל דאין ראי' מדברי התוס' דהתם מסר הפרה השמור שמוטל עליו לשמור חושן ליכא בזה דין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו דלדידיה ליכא חסרון
ביד אחר וע"כ הוא שליחו של הבעלים למסרו לו – וכלשון הרא"ש הנ"ל דטעם עושה סחורה בפרת חבירו רק החסרון חיוב השמירה דא"א לבוא רק ע"י קנין –
דברי ר' יוסי דשליח הבעלים הוא – דהרי הוא עושה השמירה המוטל עליו אף וממילא נתחייב להראשון -אבל לא על דרך האבני חושן ממש אלא דגם בשומר
שקיבל עליו אחריות יותר – ועוד יותר מספק"ל בשיטמ"ק הנ"ל בפ"ת – אם שמסר לשומר יש לדון בזה פלוגתת ר"י ורבנן כמ"ש התוס' והרמב"ן דגם לשומר
הבעלים חייב לשלם לו השכר [אלא שנתקשה שם הפ"ת בזה דהרי אינו רק יש לו קנין הגוף למסרו.
מבריח ארי] – אבל באינשורענס דאינו מוסר כלום להם – והריוח בא על ידו יש
לומר דבזה אין אומרים אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו – ולרבנן דקנייה אולם מדברי האו"ש הלכות שכירות פרק ה הלכה ו – ח –שדן בשוכר שעשה
לי' לפטורא מגוף הפרה ולא ס"ל דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו גם אינשורענס על הבית למי שייך דמי הביטחון עיי"ש שכ' אחר שהביא הדין של
בש"ח שמסר לש"ש – הריוח שלו כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וז"ל אולם יש לחלק ,דהתם כי
ובני' הראשון יש עוד צד לפטורא מדברי הגמ' והראשונים ב"מ מ"ב :דכשאין קא משאיל הרי אינו משאיל בשביל שיתן לו הדמים בשתמות הפרה ,רק רצונו
הראשון שומר כלל לא שייך כלל בזה אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו שיהיה שואל ותחזור הפרה בעינא ,ודמי השכירות שנתן שוה לו מה שהוא נותן
והארכנו בזה וכאן אקצר כי אין הגליון מספיק. חנם להשואל לעשות מלאכתו ,או דמשלם לו עבור דטבא עביד ליה ,או דניחא
ליה שיחזיק לו טובה ,והאונס דאירע הוא על צד הבלתי מכוון ,משא"כ כאן
ובזה נראה לעניית דעתי לדינא בשני הנידונים דהשוכר מקבל דמי הביטוח הדמים שנותן לחברת האחריות הוא רק כדי שישלמו אם ישרף הבית ,ועל זה
וכן בני' הראשון – ל"מ לדעת הרמב"ן דהטעם דאין הלה עושה סחורה בפרתו יהיב הדמים להם ,אין מן הסברא לומר שלבעל הבית יהיה שייך הדמים ,זה יהיב
של חבירו דבעי קנין הגוף – הכא שהוא רק דמי ביטוח בעלמא לא בעי קנין דמי וזה שקיל ,אטו ע"ז קא יהיב דמי הבטחון ,כן נראה ,ומצאתי בשו"ת שואל
הגוף וכן לפי דעת האו"ש דלא מסתבר שיהא הוא נותן דמים ואידך ירויח – ואף ומשיב מהד"ת חלק ג' סימן קכ"ח הביא שד"ת כזה היה לפני חכמי ב"ד דבראדי,
שחכמי בראד עשו פשרה המעיין בדבריהם יראה דלא היה דמי ביטוח בעלמא והורו ששני שלישים יהיה שייך לבעל הבית ושליש להשוכר ,ועיי"ש שחקר
רק היה שומרים הבית ממש א"כ מש"ה מספק"ל דשמא גם בזה אומרים אין הלה טעמם ,ופשיט דהוי מדמי להך דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה
עושה סחורה בפרתו של חבירו או דשונה הדין משום דדמים הוא נותן כו' ,רק משום דיש לחלק כמו שחלקנו לכן עשו פשרה ,עכ"ל א"כ לכאורה נראה
ובזה אסיים והרבה ממה שקראנו יש כאן כי באנו בקוצר. דספיקתם די"ל דלר' יוסי דס"ל דאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו – רק
*
ביאורים ועיונים בדיני גזילה
ולכאורה יש להוכיח ממ”ש התוס’ (מא :ד”ה חדא לומר לך) דא”א לחייב את הרב דצוק משה שטארק-ראש הכולל דמשק אליעזר -גוזל ע”מ ללשם האם חייב
השואל שלא מדעת משעת הגבהה ,דעדיין לא חשיב כל הנאה שלו ,א”כ ה”ה
הגוזל ע”מ לשלם ,דכיון שנוטלו שלא לדעת לא חשיב כל הנאה שלו.
באונסים (סימן שמ”ח)
ויש לדחות ,דאפשר דדברי תוס’ המה למ”ד שליחות יד צריכה חיסרון, חיוב שומר הגוזל ע”מ לשלם הוא מדין שליחות יד
אבל לדידן דפסקינן כמ”ד דשליחות יד אינה צריכה חיסרון ,כיון דגילתה הגוזל מחבירו ע”מ לשלם ,כתבו הריטב”א והרשב”א בב”מ (דף מ”א ע”א) דאינו
התורה דבשליחות יד חייב אף בלי חיסרון ,הרי מוכח דחשיב כל הנאה שלו אף חייב מדין גזלן ,אלא מטעם שליחות יד ,והביאו הקצוה”ח סימן שמ”ח (סק”א)
בהגבהתו ,וא”כ יש לחייבו גם הגוזל ע”מ לשלם. ונתיה”מ כאן (סק”ד) .ולפי”ז אדם שאינו שומר שגזל ע”מ לשלם אין בו חיוב גזלן.
שואל שלא מדעת דעת הטור ושו”ע שאינו חייב עד שישתמש ודעת מו”מ אם אפשר לחייב אדם שאינו שומר מדין שואל שכל הנאה שלו
הנמוק”י דחייב משעת הגבהה ויש לדון האם יכולים לחייבו מדין שואל ,דהרי לקח לעצמו חפץ שיהא כל
הנאה שלו ,ואף שדעתו לשלם חשיב החפץ אצלו לכל הנאתו ,וכדמוכח מגמ’
ולכאורה מצינו מחלוקת בזה בין הפוסקים .דשיטת הטור והשו”ע (ס”א)
דף מ”א ע”ב דאמר רבא דיש לחייב כל שולח יד מטעם כל הנאה שלו ,ולהני
דשואל שלא מדעת אינו חייב עד שישתמש ,וביארו הב”ח והסמ”ע דמקור דינם
ראשונים החיוב דשלח”י נאמר בנוטלו ע”מ לשלם.
הוא מתוס’ הנ”ל ,דדוקא שואל מדעת נחשב שכל הנאה שלו משעת הגבהה,
אבל שואל שלא מדעת לא חשיב כל הנאה שלו עד שישתמש .ואף שכתבו והנה לאחר שהשתמש ,לכו”ע חייב מטעם שואל כמ”ש הנתתיה”מ (סק”ג)
התוס' זאת דוקא למ"ד שליחות יד צריכה חסרון ,ואנן פסקינן דשליחות יד א"צ דאף המשתמש בדברים שאין הבעלים מקפידין ,שאין בהם דין גזלן ,חייב
חסרון ,היינו לגבי חיוב שליחות יד ובגדרי שליחות יד ,אבל לגבי חיוב שואל באונסים מצד שואל כשהשתמש .אבל כל זמן שלא השתמש יש לדון.
זל
טפשמה קמע
דעת המחנה אפרים שאף גזלן חיובו כיון שכל הנאה שלו שלא מדעת דלא שייך לחייב מכח כל הנאה שלו אלא כשכבר נשתמש ,סברת
אמנם במחנ”א (שם) הוכיח מרש”י בסנהדרין (עב :ד”ה אבל למ”ד מיקנא) דחיוב התוס' נכונה אף לדידן.
אונסין דגזלן הוא ג”כ מכח שכל הנאה שלו ,וכיון דבגזלן מצינו שחייב בהגבהה, אמנם שיטת הר"ן הנמוק"י והריטב"א בסוגיא היא ,דשואל שלא מדעת חייב
ע”כ דאחר גילוי הקרא חשיב כל הנאה שלו בכל מקום משעת הגבהה .והוכיח משעת הגבהה ,אף מבלי שישתמש .ובסברתם מפרש המחנ"א (גזילה סי"ח) ,דכיון
מזה כהפוסקים דשואל שלא מדעת נתחייב משעת הגבהה ,דחשיב משעת דפסקינן שליחות יד א"צ חסרון ,ממילא נתרבה מקרא דחשיב כל הנאה שלו
הגבהה כל הנאה שלו . אף קודם שהשתמש ,וממילא אף אדם אחר שאינו שומר ,חייב בשעת הגבהה,
דמשעת הגבהה נחשב כל הנאה שלו ,והוי כשואל שחייב באונסין
ניד”ד תלוי במחלוקת הנ”ל ובשיעורי הגר”ש רוזובסקי (אות כ”ד) הקשה ע”ז דאיך ילפינן ממה שגילתה
היוצא לנו ,שאם נאמר כמ”ש המחנ”א דגם חיוב גזילה תלוי בזה שלקח את התורה לגבי שליחות יד לעלמא ,הא שליחות יד הוא דין מיוחד בשומרים .ויש
הנאת החפץ לעצמו ,וע”כ אחר שגילתה התורה דשליחות יד אינה צריכה חיסרון לתרץ דעת המחנ”א דשורש שליחות יד הוא דוקא בנטל שימוש מהפיקדון,
איכא גילוי מילתא דאף בלקח שלא ברשות חשיב כל הנאה שלו ,וכהפוסקים וכמ”ש הריטב”א (מא .ד”ה דיקא) והר”ן (שם ד”ה אימא) דשומר שנטל ע”מ להזיק לא
החולקים על הטור ,יש לחייב גוזל ע”מ לשלם מדין שואל .ולשיטת הטור דלא חשיב שליחות יד ,וא”כ כיון דחייבה התורה בנוטל ע”מ להשתמש ,ע”כ הטעם
אמרינן דאחר שגילתה התורה דשליחות יד אינה צריכה חיסרון נלמד לעלמא, הוא משום דחשיב כל הנאה שלו בהגבהה גרידא ,ואין זה דין מיוחד בשומרים.
הגוזל ע”מ לשלם לא חשיב כל הנאה שלו ופטור מאונסים כל זמן שלא השתמש,
ולדרך הב’ במחנ”א ורעק”א ,גם הטור מודה לשאר הפוסקים דחשיב כל הנאה עוד כתב המחנ"א (הנ"ל) ,דאפשר שגם הטור מודה דשואל שלא מדעת בעלמא
שלו וחייב באונסים. מתחייב משעת הגבהה וכדעות הראשונים הנ"ל ,ודוקא בשומר אינו חייב על
הגבהתו עד שישתמש ,דהגבהת שומר לא חשיב הוצאה מרשות הבעלים ,דכל
ולמהלך הגר”ש דטעם הפוסקים המחייבים שואל שלא מדעת משעת הגבהה שעומד ביד הנפקד חשיב כאילו עדיין עומד ברשות בעלים .ובגליון רעק"א (כאן)
אינו משום דחשיב כל הנאה שלו ,אלא כיון דחיוב גזלן תלוי במעשה גזילה, מביא את דרך הב' דהמחנ"א.
ולכו”ע הנוטל שלא מדעת לא חשיב כל הנאה שלו עד שישתמש ,ממילא בגוזל
ע”מ לשלם דלא חשיב גזלן ,ליכא חיוב אונסים עד שישתמש. היוצא לנו מהמחנ”א ,דבדרך א’ פליגי הטור והראשונים אם למ”ד שליחות
יד א”צ חיסרון אפשר ללמוד מריבוי דשליחות יד לכל מגביה ע”מ להשתמש
דחשיב כל הנאה שלו .ולדרך הב’ כו”ע מודים דלמ”ד שליחות יד א”צ חיסרון
דעת הדברי חיים שבגזלן לכו”ע משעת הגבהה הוי כל הנאה שלו נלמד משליחות יד לכל מגביה ע”מ להשתמש דחשיב כל הנאה שלו.
בדברי חיים (אויערבאך) הל’ שומרים (ס”ח) הולך על דרך המחנ”א בביאור
מחלוקת הטור עם שאר הראשונים ,ומה שהוכיח המחנ”א מכל גזילה דמתחייב
בהגבהה ע”פ רש”י בסנהדרין שהחיוב הוא משום שבא הנאה לידו ,וע”כ דאחר ביאור אמאי לא לחלק בין גזילה לשאר השתמשויות
שגילה הכתוב לגבי שליחות יד ,חשיב כל הנאה שלו אף בשואל שלא מדעת, ואפשר דאף להמחנ”א א”א ללמוד דנוטל שלא לדעת מתחייב בשעת הגבהה
דוחה הד”ח ,דגזילת חפץ חשיב שבא לידו כל ההנאה אף למ”ד דשליחות יד מטעם כל הנאה שלו אלא בגזילה ,דמחמת חומר הגזילה החמירה התורה דדי
צריכה חסרון ,דסברת התוס’ לחלק בין שואל מדעת לשואל שלא מדעת ,נאמר במקצת כל הנאה שלו ,אף שאינו בגדר כל הנאה שלו דשואל ,ואין ללמוד מזה
רק בנטל חפץ להשתמש בו ,דהנאתו בא לו מחמת ההשתמשות בחפץ ,ולזה לחייב אף בגוזל ע”מ לשלם דאינו בגדר גזלן ,לחייבו כשואל ,אבל קשה לומר
מחלקין בין שואל מדעת דאנו רואין שהגיע לידו ההנאה ,לשואל שלא מדעת כן ,דא”כ אף אנו נימא דא”א ללמוד כלל לחייב איניש אחרינא כגזלן ,דאפשר
דעדיין לא חשיב כאילו בא לו ההנאה ,אבל בגזילת החפץ דכונתו להשתלט על דחומרא זו נאמרה רק בשומרים [דע”כ מצינו דהחמירה התורה בשומר יותר
כל החפץ וליטול לרשותו ודאי כבר בא לו ההנאה כשנטלו ,וחשיב כל הנאה שלו מאיניש אחרינא] וכמו שהקשה הגר”ש ,וע”כ דצריכין לומר דהבינו חז”ל דאיסור
בהגבהתו אף למ”ד שליחות יד צריכה חיסרון ,והטור יודה לזה. שליחות יד תלוי במה שנהנה ,ואנו מחשיבים את שעת הגבהה כבא הנאה לידו,
וא”כ אין מקום לחלק.
דעת הנתיה”מ כמהלך הגר”ש רוזובסקי
אמנם בנתיה”מ (סק”ד) מוכח דסבר כמהלך המחנ”א ,דסברת התוס’ דלא חשיב מהלך הגר”ש שהחיוב משעת הגבהה הינו מדין גזלן
כל הנאה שלו שייך אף בגזילת החפץ ,שהרי מוקים את הגמ’ (מא ):שלומדת
אבל בשיעורי הגר”ש (הנ”ל) מפרש טעמא דהראשונים דשואל שלא מדעת
שליחות יד משואל וקושיית ותירוץ התוס’ ,בנוטל ע”מ לגזול את כולו ולשלם,
חייב משעת הגבהה ,שהוא משום דדין גזלן אינו תלוי בקבלת הנאה ,אלא בגזילת
ומבואר מדבריו דגם בע”מ לגזול את כולו לא נחשב כל הנאה שלו בנטל שלא
חפץ ,והתוס' הנ"ל שכתבו שמצד הסברא א"א לחייב שואל שלא מדעת משעת
מדעת ,למ”ד דשליחות יד צריכה חיסרון ,וכמו שהבין המחנ”א.
הגבהה ,היינו כשבאים לחייב מטעם שואל דחיובו מטעם כל הנאה שלו ,וכסוגיא
ומ”מ לא סבר הנתיה”מ כהמחנ”א במ”ש דלמ”ד שליחות יד אינה צריכה דהתם דקאמר רבא דלא הוצרך לכתוב הפרשה דשליחות יד ואפשר ללמוד את
חיסרון אמרינן כיון דגלי גלי ,דהרי הנתיה”מ (סק”א) מפרש את מ”ש הטור והשו”ע חיובו מפרשת שואל ,ע"ז כתב התוס' דא"א ללמוד חיוב שואל שחיובו מטעם
דאינו חייב עד שישתמש ,בדברים שאין הבעלים מקפידים דליכא בהו דין גזילה, כל הנאה שלו ,אלא כשכבר נשתמש ,אבל למ”ד דשואל שלא מדעת גזלן שאלה
ולכן אינו חייב עד שישתמש שאז מתחייב מדין שואל .ואי נימא דלאחר שגילתה שלא ברשות חשיב גזילה ,ואף המ”ד דשליחות יד צריכה חיסרון יודה דלמ”ד
התורה דשליחות יד אינה צריכה חיסרון חשיב כל הנאה שלו משעה שהגביה ,א”כ שואל שלא מדעת הוי גזלן התחייב בהגבהה.
חל
טפשמה קמע
כיון דגלי גלי ,א”כ אף בגוזל את כולו ע”מ לשלם לא חשיב כל הנאה שלו ואינו אף במשתמש בדברים שאין הבעלים מקפידים היה צריך הנתיה”מ לחייב משעת
חייב. הגבהה מדין שואל ,אלא ע”כ דדעת הנתיה”מ היא ,דאף לדידן דפסקינן שליחות יד
א”צ חיסרון ,לא חשיב כל הנאה שלו עד שישתמש ,כיון דהוה שלא לדעת וכסברת
*
התוס’ ,ודוקא שואל שלא מדעת בדברים שהבעלים מקפידים ,שחיובו הוא מטעם
הרב שמעון יהודה זילבער -בגדר היתר טעות עכו”ם ובדינא דלהטעותו
גזלן ,חייב משעת הגבהה ,דגזלן חייב משעת הגבהה וכסברת הגר”ש.
א -גדר היתר טעות עכו”ם ואבידתו .בגמ’ (ב”ק קיג ,ב) איתא דטעות עכו”ם
מותר ,וכתב הרמב”ם (פרק יא מהלכות גזילה הלכה ד) דהטעם הוא משום דהוה הוכחה לזה מנתיה”מ בסימן רצ”א
כאבידת עכו”ם ,ואבידת עכו”ם מותר שנאמר (דברים כב ,ג) “אבידת אחיך” ולא ואכן כך מבואר בנתיה”מ סי’ רצ”א (סק”א) ,שחולק על סברת המחנ”א שחיוב
אבידת עכו”ם ,כמבואר בגמ’ שם. גזילה הוא מחמת שכל הנאה שלו ,שהרי הנתיה”מ (שם) מדייק מדברי התוס’
ומעתה צריך לעיין בטעם ההיתר באבידת עכו”ם ,דהא אמרינן בגמ’ (ב”מ (ב”ק נו ):דחיוב גזלן הוא מחמת מעשה הגזילה ,ומתרץ בזה את קושיית הרמב”ן
כו ,ב) שהלוקח אבידת ישראל על מנת לגוזלה עובר ב’לא תגזול’ ,וכיון שגזל והריטב”א שגזלן יתחייב גם בחיוב שואל ,לענין שאם התייקר אחר הגזילה
עכו”ם אסור ,מאי שנא אבידת עכו”ם שמותר .ובפשטות הביאור בזה הוא ,על יתחייב כשעת היוקר.
פי המבואר בבבא קמא (שם) שרק גזל עכו”ם אסור ,אבל הפקעת הלואתו מותר, והמתבונן בדבריו שם יראה ,דזה השקלא וטריא שם ,דקושיית הראשונים
והיינו שלא נאסר בעכו”ם אלא מעשה גזילה וחטיפה ,אבל עושק שכרו והפקעת היא ע”פ סברת רש”י בסנהדרין ,דחיוב אונסין דגזלן היא מדין שואל ,וממילא
הלואתו דליכא מעשה חטיפה וגזילה – מותר ,ואם כן הוא הדין באבידה וטעות צריך להתחייב גם על מה שהתייקר אח”כ כדין שואל ,ותירוץ הנתיה”מ הוא ע”פ
של עכו”ם דליכא חטיפה ומעשה גזילה דמותר. סברת התוס’ בב”ק ,דחיוב אונסין דגזלן אינו מדין שואל ,אלא מדין השבה שיש
שוב מצאתי בחידושי ר”מ קזיס (ב”ק שם) שכתב וז”ל‘ ,ואם תאמר מנא להו לכל גזלן ,ולכן אינו חייב כשעת היוקר.
דהפקעת הלואתו מותרת ,יש לומר דילפי לה מאבידתו’ ,עכ”ל ,הרי דמאבידתו
ולפי”ז א”א לומר כסברת המחנ”א דלאחר שגילתה התורה דשליחות יד אינה
ילפינן שלא אסרה תורה גזל עכו”ם אלא בדרך חטיפה ומעשה גזילה וכנ”ל.
צריכה חיסרון ,יש ללמוד מזה לכל מקום דאף שלא מדעת חשיב כל הנאה שלו,
אלא ששיטת הרמב”ם (פרק א מהלכות גזילה ואבידה הלכה ב) שגם עושק עכו”ם דלהנתיה”מ חיוב גזילה תלוי בנטילת החפץ ולא בהנאה.
אסור ,וכתבו כמה אחרונים שדעת הרמב”ם שהפקעת הלואתו מותר ,דאין
וכן מבואר בנתיה”מ כאן (סק”א) דאף בשואל שלא מדעת שהוא גזלן ,העיקר
חילוק בין עושק עכו”ם להפקעת הלואתו .נמצא דלהרמב”ם גזל עכו”ם אסור
כהפוסקים דחייב משעת הגבהה ,וסובר דאף הטור ושו”ע מודים לזה ,ולא כתבו
אפילו כשבא לידו בהיתירא וליכא חטיפה ומעשה גזילה ,ואם כן צריך ביאור
שצריך השתמשות רק בהשתמש תשמיש שאין הבעלים מקפידים ,דלא הוי גזלן
מאי שנא אבידת עכו”ם שמותר.
בזה .ואתי שפיר לשיטתו דחיוב גזילה אינו מטעם דכל הנאה שלו אלא משום
ויש לומר דשאני אבידה ,משום שנאבדה מרשות העכו”ם שלא על ידי שעשה מעשה גזילה.
הישראל ,מה שאין כן עושק והפקעת הלואתו נעשים על ידי הישראל.
עוד יש לישב על פי מה שכתבו כמה אחרונים (בחידושי הגרנ”ט ב”מ סימן קנב,
ובשיעורי ר’ שמעון שם סימן ח) ,דהא דהלוקח אבידת ישראל על מנת לגוזלה עובר
לדינא
בלא תגזול ,הוא רק מצד חיוב השבה שיש עליו ,אבל לולי חיוב השבה הוה היוצא לנו לדינא בגוזל ע”מ לשלם אם יש לחייבו מטעם שואל:
כלאחר יאוש ואינו בכלל גזילה. אם השתמש ,לכו”ע חייב באונסים.
ב -להטעותו .נחלקו הראשונים אם מותר להטעות עכו”ם ,הרמב”ם (פרק ז
כל זמן שלא השתמש,
מהלכות גניבה הלכה ח) כתב וז”ל‘ ,וכן אסור להטעות את הגוי בחשבון ,אלא ידקדק
עמו ,שנאמר ,וחשב עם קונהו – אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך ,קל וחומר לסברת הדברי חיים הגוזל חפץ כו”ע מודים דחשיב כל הנאה שלו וחייב
לגוי שאינו כבוש תחת ידיך ,והרי הוא אומר ,כי תועבת ה’ אלקיך כל עושה באונסים.
אלה כל עושה עול – מכל מקום’ ,עכ”ל .עוד כתב הרמב”ם (פרק יא מהלכות גזילה
לדעת המחנ”א בדרך הא’ ,תלוי במחלוקת הטור ושו”ע ושאר פוסקים ,אי
ואבידה הלכה ד -ה) וז”ל‘ ,טעות הגוי כאבידתו ומותרת ,והוא שטעה מעצמו ,אבל שואל שלא מדעת חייב משעת הגבהה ,דלטור ושו”ע דאינו חייב עד שישתמש,
להטעותו אסור .כיצד ,כגון שעשה הגוי חשבון וטעה ,וצריך שיאמר לו ישראל, הרי מוכח דאף לדידן דפסקינן שליחות יד א”צ חיסרון לא חשיב כל הנאה
ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך ,כגון שלו ,ממילא פטורין .ולדעת הפוסקים שמחייבים משעת הגבהה ,מוכח דלדידן
זה מותר ,אבל אם לא אמר לו כן אסור ,שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם דשליחות יד א”צ חסירון חשיב כל הנאה שלו ,וממילא אף אדם דעלמא דאינן
שמים מתחלל’ ,עכ”ל. שומר שנוטל ע”מ לשלם חייב.
אבל הטור (סימן שמח) כתב להדיא שמותר להטעותו בחשבון ,וכן משמע
ולדרך הב’ במחנ”א ,אף הטושו”ע מודים לדידן דשליחות יד א”צ חיסרון,
ברש”י (ב”ק קיג ,ב ד”ה ואיבלע) .אלא שהיש”ש (ב”ק פרק י סימן כ) ביאר שאפילו רש”י
דאדם מעלמא חשיב כל הנאה שלו ,וממילא חייב משעת הגבהה.
אינו מתיר להטעותו אלא בלוקח מן העכו”ם ,דאחר שמשך החפץ נעשו המעות
עליו כחוב ,ודמי להפקעת הלואתו ,אבל כשמטעה את הגוי בחשבון כדי שהגוי ולדעת הנתיה”מ כו”ע מודים דהנוטל שלא לדעת לא חשיב כל הנאה שלו
ישלם לו יותר ,הוי כגזל ממש ואסור .אבל המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן ד) עד שישתמש אפילו לדידן דפסקינן שליחות יד אינה צריכה חיסרון ,ולא אמרינן
טל
טפשמה קמע
א) איתא בגמ’ (ב”ק סה ,ב)‘ ,אמר רב ששת ,הא מני בית שמאי היא דאמרי חולק ,וסבירא ליה דלרש”י מותר להטעותו בכל אופן ,ואינו אסור אלא דרך גזל
שינוי במקומו עומדת ולא קני .דתניא ,נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת, ממשד.
זיתים ועשאן שמן ,תני חדא אסור ותני חדא מותר .ואמר רב יוסף ,תני גוריון
ובשיטת הרמב”ם הקשה היש”ש (שם) סתירה ,דבהלכות גניבה כתב טעם
דמאספורק ,בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין .מאי טעמא דבית שמאי,
האיסור מ’וחשב’ ומ’תועבת ה’ וכו’ כל עושה עול’ ,ובהלכות גזילה כתב הטעם
דכתיב ‘גם’ – לרבות שינוייהם ,ובית הלל ‘הם’ – ולא שינוייהם ,ע”כ.
משום חילול השם .ונראה שהיש”ש הבין ,שמה שכתב הרמב”ם ‘וצריך שיאמר
ובפרק הגוזל עצים (שם צג ,א) מבואר ,שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לו הישראל ,ראה שעל חשבונך אני סומך’ ,קאי אלהטעותו ,ועל זה כתב שאסור
לענין אתנן ,הוא גם לענין גזילה .ולכאורה לפי זה ,כל שנוי דמהני לענין גזילה משום חילול השם .אולם פשטות כוונת הרמב”ם דאפילו כשטעה העכו”ם
מהני גם לענין אתנן ,ואם כן טלה ונעשה איל בהמה והזקינה דהוי שנוי לענין מעצמו צריך שיאמר לו כן ,דאם לא כן אסור משום חילול השם ,דאיכא למיחש
גזילה ,הוי שנוי גם לענין אתנן. שמא נתכוין הגוי לבדקו ,וכן ביאר המחנה אפרים (שם) .ולפי זה אין סתירה כלל
אבל מצינו שהראשונים חילקו בזה .וז”ל התוס’ רי”ד (שם סה ,ב)‘ ,קשיא לי, בדברי הרמב”ם ,דלהטעותו אסור משום ‘וחשב’ ו’תועבת ה’’ ,והא דחייב לומר לו
ולר’ אלעאי דאמר טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור הוי שנוי ,אילו נתן לה טלה שסומך על חשבונו אף כשטועה מעצמו ,זהו מפני חשש חילול ה’.
ועגל באתננה ונעשה איל ושור כשרים הן למזבח לבית הלל ,בתמיה .והרי כיון ג -גדר האיסור להטעותו .פשטות דברי הרמב”ם דאסור משום שנחשב כגזל
שנפסלו בעודן כבש ועגל שוב אין להם תקנה ,אלמא אין דין המזבח ודין הגזלה עכו”ם ,וכן ביאר היש”ש (שם)ה דבדרך משא ומתן אסורה הפקעת הלואתו ,וציין
שוים ,דאף על גב דלגבי מזבח שנוי במקומו עומד לענין גזלה הוי שנוי ,הכי נמי הש”ך (שם ס”ק ג) לדבריו .אבל המרדכי (רמז קנח) כתב וז”ל‘ ,פירש ראבי”ה דדוקא
נימא לבית שמאי ,והיכי ילפינן גזלה ממזבח .תשובה ,בודאי בשנוי הבא מאליו כשהכנעני טועה בעצמו אבל לא שמטעהו ,דהא אמר שמואל פרק גיד הנשה
אין דינן שוין ,אבל בשנוי מעשה דהוא שנוי חשוב ,כי היכי דחשיב לענין גזלה (חולין צד ,א) ,אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של כנעני ,ולא יהא דעתו
חשיב נמי לענין מזבח ,ולא דמי שנוי הבא מאליו לשנוי הבא בידים ,עכ”ל. חמור מממונו’ ,עכ”ל .וכן כתבו המחנה אפרים (שם) והשער משפט (שם ס”ק ב)
ומבואר דלענין אתנן בעינן שישתנה שנוי חשוב ,ולענין גזילה לא בעינן שנוי שאינו בכלל גזילהו.
חשוב .וכן כתב הריטב”א (עבודה זרה מו ,א ד”ה שכן) וז”ל ,שכן לא נשתנו מברייתן ולכאורה תלוי בהנ”ל בטעם היתר אבידת עכו”ם ,שאם התורה לא אסרה
– פירוש ,וגידול בהמה לא חשיב שינוי בענין זה ,ואף על גב דחשיב שינוי לענין אלא דרך חטיפה ומעשה גזילה ,יש לומר שגם להטעותו אינו בכלל גזילה ,דאינו
גזל אליבא דרבי אלעאי ,כדאיתא בפרק הגוזל (ב”ק צו ,ב) ,שאני התם דאייתר קרא בדרך חטיפה ומעשה גזילה .אבל אם טעם ההיתר באבידה הוא משום שלא
להכי‘ ,אשר גזל’ – כעין שגזל יחזיר ,עכ”ל. נאבד מהעכו”ם על ידי הישראל ,מסתבר לומר שלהטעותו הוי בכלל גזילה,
וגדר הדבר הוא ,שבאתנן בעינן שישתנה הדבר לגמרי כדי שלא יהיה עליו שהממון יוצא מרשותו על ידי הישראל[ .ובזה אפשר לבאר גם את דברי היש”ש
דין אתנן ,דכיון שכבר חל עליו שם אתנן לא פקע אלא בשינוי גמור .אבל בגזילה והש”ך הנ”ל דבדרך מקח גרע ,ודו”ק].
ילפינן שאינו חייב להשיבה רק אם הוא כעין שגזל ,וכל שנשתנה קצת שוב
*
לא הוי כעין שגזל ואינו חייב להשיבה ,וכיון דאינו חייב להשיבה ממילא קנאה
הרב מנשה פרץ מייזעלס – ראה”כ אהל המפשט-דיני הרי לשך לפניך בגזלן
בשנוי כמבואר באחרונים.
ואם כן בנידון דידן גם כן ,אפילו שלא נשתנה כל הטלפון או המחשב לגמרי,
שאלה .אחד שגנב טלפון או מחשב ,וכפי שנהוג לאחרונה שהטלפון מקבל
מכל מקום כיון שאינו ממש כעין שגזל – קנאו בשנוי ,ושוב אינו יכול לומר לו
אפדעיד”ט על ידי היצרנים שמשפרים כמה דברים ,ומתקנים באג”ס ,ומוספים
הרי שלך לפניך ,וגם הבעלים אינם יכולים לתבוע רק דמים ולא את הטלפון
עפפ”ס וכדומה ,וכל זה הוא שנוי למעלויתא ,והשאלה היא אם קנאו בשנוי
בעצמו.
על ידי זה .וכן יש לדון להיפך ,אם האפדעי”ט החדש מחק איזה עפ”פ או סגר
אכן נראה דעדיין יש מקום לדון בזה ,דאפשר שדוקא בטלה ונעשה איל מהני איזה נומבער”ס [כגון שלא יוכל להתקשר ל AI-וכדומה] ,האם יכול הגנב לומר
השינוי משום שכל הבהמה נשתנתה ,ואפילו שאין זה שנוי גמור כיון שהוא שנוי לבעלים הרי שלך לפניך ,או שדומה לנכחש הכחשה דלא הדרא.
דממילא או שאר סברות שכתבו הראשונים ,מכל מקום הוי שנוי בכולו .אבל
תשובה .מתחילה יש לברר גדר שנוי לענין גזילה ,האם בעינן שנוי גמור בכל
בנידון דידן לא נשתנה כל הטלפון או המחשב ,אלא רק חלק מהשימוש נשתנה,
החפץ ,או סגי בשנוי באיזה שימוש של החפץ ,דזהו נידון דידן ,שהשנוי בעפ”פ
ומהיכי תיתי לומר דגם זה נחשב שינוי.
הוא רק שנוי בשימושי החפץ ולא נשתנה כל החפץ ,וכן יש לברר אם יש חילוק
ב) ונראה לענ”ד שדבר זה שנוי במחלוקת .דבגמ’ בבא קמא (צז ,א) נחלקו רב בזה בין שנוי למעלותא או לגריעותא.
הונא ורב יהודה במטבע שפסלתו מלכות אם חשיב שינוי או יכול לומר הרי שלך
לפניך ,רב הונא סבירא ליה שיכול לומר הרי שלך לפניך ,ורב יהודה סבירא ליה ד .ועיין עוד בתוס’ (שם ד”ה יכול יגלום) שפירשו דהא דילפינן מ’וחשב’ דאסור לגלום עליו ,היינו דאסור
שמשלם כשעת הגזילה .ובפשטות המחלוקת היא אם פסלתו מלכות חשיב היזק להטעותו ולתת לו פחות ,אולם משמע שם דמיירי דוקא במקום שהעכו”ם יודע שגוזל ועושה עצמו
הניכר או לא .וברמב”ם (פרק ג מהלכות גזלה הלכה ד) פסק כרב יהודה שמשלם כשעת כאינו יודע .ועיין מה שכתב בזה בתשובות חוט המשולש (להקדושת יו”ט ,סימן טו).
גזילה ,והרא”ש (שם פרק ט סימן י) פסק כרב הונא דאומר לו הרי שלך לפניך. ה .וז”ל היש”ש‘ ,ואף דהפקעת הלואתו שרי היינו מה שאתה חייב לשלם לו או דרך מכס או דרך
חוב ,אבל מה שהוא בעת המקח דומה לגוזל כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו ,והיינו אתה גוזל
ובהמשך הגמ’ שם (עמ’ ב) פליגי רב ושמואל במלוה לחבירו על המטבע זהב משלו’ ,עכ”ל.
ופסלתו מלכות ,אם יכול לשלם לו במטבע שנפסל .ופירשו תוס’ (שם ד”ה אי הכי) ו .ובאמת מצינו בדברי הראשונים שכתבו דגניבת דעת הוי בכלל גניבה ,עיין בריטב”א (חולין שם ד”ה
דנחלקו אם המטבע היוצא במישן יש לו שם מטבע או לא ,דרב סבירא ליה שאין כדאמר) בשם בעלי ההתוס’ ,וביראים (סימן קכד) ,ובסמ”ג (לאוין קנה) .אולם הרמב”ם הביאו רק בהלכות
על זה שם מטבע ,ושמואל סבירא ליה שאם יוצא במישן יש עליו שם מטבע. דיעות (פרק ב הלכה ו) ,משמע דסבירא ליה שאינו מדיני גניבה.
מ
טפשמה קמע
דהיה נסכא ונשאר נסכא ,ורק הפסיד את השימוש שבו ,ובזה פטור ,דאין חיוב ופירשו רש”י (שם ד”ה נותן) ותוס’ (שם עמ’ א ד”ה המלוה) ,דלכולי עלמא אם הלווהו
מזיק בלא חסרון בגוף הדבר הניזוק. מטבע יכול לשלם לו מטבע הנפסל ,ונחלקו רק היכא שהלווהו פרגמטיא על
הגענו ,דלשיטת רב הונא הצורה של המטבע היא בגדר שימוש גרידא ,ואם מנת שישלם לו באותה מטבע .והתוס’ כתבו הטעם ,דבמלוה הכלל הוא דמה
כן לדעת הרמ”א (סימן שסג סעיף א) דסבירא ליה בפסלתו מלכות שאומר לו הרי שהלוהו משלם לו ,ואינו חייב להחזיר אלא את אותו סוג שלוה [עיין בקובץ
שלך לפניך ,אם כן בכל שינוי בשימושי החפץ כמו השתנות בעפ”פ ואפדעי”ט שיעורים (שם אות קלא) בביאור הדבר].
בפראגראם וכדו’ ,יכול לומר הרי שלך לפניךח. וכתבו התוס’ (שם) והרא”ש (שם) ושאר ראשונים ,דפלוגתת רב ושמואל אתיא
ג) אכן הרשב”א (שם צח ,א ד”ה אמר רבה השף) כתב כדברי התוס’ שרבה סבירא רק לפי שיטת רב הונא ,דלשיטת רב יהודה שאין יכול לומר הרי שלך לפניך
ליה כרב הונא שפסלתו מלכות לא חשיב שנוי ,ומכל מקום כתב דבשף מטבע על מטבע שנפסלה ,בוודאי שאינו יכול לשלם הלואתו במטבע שנפסלה ,ואינו
הוי שנוי לכולי עלמא ,וז”ל‘ ,אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור ,מאי טעמא, בכלל מה שהלוהו משלם לו דלא חשיב כלל אותו סוג שלוה ,אבל לפי רב הונא,
דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי .ורבה כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו אפילו לשיטת רב דסבירא ליה שמטבע שנפסלה אינה מטבע ,מכל מקום נחשב
פסלתו מלכות ואינו יוצא אותה מטבע בשום מקום יכול לומר הרי שלך לפניך, דמחזיר לו את מה שגזל.
דאילו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום ,שצורתו ולכאורה צריך ביאור ,דלשיטת רב שמטבע שנפסלה אינה חשובה מטבע,
נתבטלה ופסלתו מלכות כנסדק. ודאי דחשיב שנוי כיון שאינה מטבע ,ואיך כתבו הראשונים דסבירא ליה בהא
ולדידי קשיא לי ,דהא אמרינן לעיל זוזי ועבדינהו נסכא קני ,וכששף אותו כרב הונא דאומר לו הרי שלך לפניך .ועל כרחך היינו משום דלא חשיב שנוי
ומחייה בקורנסא הרי בטל צורתו ונעשה נסכא ,וזוזי הוא דבעי לשלומי ליה, הניכר ,רק דלענין מה שהלווהו משלם לו לא איכפת לן אם אין השינוי הניכר,
והתם לא אשכחן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא .יש לומר דהתם דכיון שמלוה להוצאה ניתנה וכבר קנה המעות ,שוב אינו יכול לשלם במטבע
בדנחית ליה בגזלונותא ולענין קנייה בשינוי ,והכא לענין נזקין דאמר ליה מאי שנפסלה אף אם היא מאותו סוג שלווה ,וכיון שרב סובר דלא חשיב מטבע אף
אפסדתיך’ ,עכ”ל הרשב”א. על פי שיוצאה במישן ,ממילא אינה נחשבת מאותו הסוג שלוה.
ודבריו צריכים ביאור ,שאם בשף מטבע לכולי עלמא חשיב שינוי ואינו ונראה שהביאור בזה הוא ,שלפי תוס’ המחלוקת של רב הונא ורב יהודה
תלוי במחלוקת רב הונא ורב יהודה ,אם כן מה ההכרח לומר שרבה שפוטר את בדין מטבע שנפסלה היא בגדר המהות של מטבע ,אם חשבינן לה כנסכא שיש
השף מטבע מדין מזיק ,סבירא ליה כרב הונא בפסלתו מלכות ,הלא שף גם לרב בו שימוש של מטבע ,או דחשבינן ליה כמהות חדשה של מטבע .דלרב יהודה
הונא חשיב שינוי ,ומכל מקום חזינן דפטור משום מזיק ,ואם כן גם לרב יהודה יש למטבע גדר של מטבע ולא של נסכא ,ולכן כשנפסלה חשיב שינוי ואינו
שפסלתו מלכות חשיב שינוי ,שפיר אפשר שיפטור שף משום מזיק. יכול להחזירה .אבל רב הונא סבירא ליה שמטבע הוא בעצם נסכא גרידא ,רק
ועל כרחך צריך לומר שהרשב”א סבירא ליה כמו שביארנו בדעת התוס’, שיש עליו צורה שעל ידה יש עוד שימושים שיכולים לעשות בנסכא ,ומשום
שהמחלוקת של רב הונא ורב יהודה היא בגדר מטבע ,דלרב יהודה המהות הכי לא חשיב שנוי כשנפסלה אף על פי שכבר אין לה שם מטבע ,דמכל מקום
של מטבע היא הצורה ולרב הונא הנסכא ,ומכל מקום אם נשתנתה הצורה על נשאר נסכא כמו שהיה מקודם ,דכל מטבע במהותו אינו אלא נסכא ,וחשיב דמה
ידי פחת וכדו’ ,אפילו לרב הונא שגדר השינוי הוא בשימושים של המטבע ולא שהלוהו משלם לו.
בנסכא ,מכל מקום חשיב שינוי ,אבל פסלתו מלכות לא הוי שינוי לרב הונא דלא
וכן מוכח בדברי התוס’ לעיל (צח ,א ד”ה השף) אהא דאמר רבה דשף מטבע של
נשתנה כלום במהות המטבע.
חבירו פטור ,מאי טעמא כיון דלא עביד מידי .וכתבו תוס’ וז”ל ,נראה דרבה סבר
ובחידושי הגר”ח השלם (שם סימן קה בסוף דבריו) ביאר הדבר היטב ,דפסלתו פסלתו מלכות לא הוי כנסדק ,דאי הוי כנסדק כל שכן דשף מטבע הוי כנסדק,
מלכות הוא שינוי שאינו בגוף החפץ ,אלא שאירע דבר מבחוץ שמבטל את כיון דחסריה טובא ,עכ”ל .ולכאורה אם נאמר שהמחלוקת של רב הונא ורב
שימושי החפץ ,ושינוי כי האי לא חשיב רק אם הוא שינוי בעצמות הדבר ,ואם יהודה היא רק אם פסלתו מלכות חשיב היזק ניכר או לא ,אם כן בשף שניכר
מהות המטבע היא הצורה ,אז חשיב שינוי אפילו שלא נשתנה כלום בגוף הדבר הזיקו היה צריך להיות דלכולי עלמא שנוי גמור הוא וחייב .אלא על כרחך דעת
ממש ,שצורה שאינה ניתנת להוצאה אינה כלום .אבל אם המהות של מטבע זה תוס’ כמו שנתבאר ,דעיקר מחלוקתם היא בגדר מטבע ,אם הוי בגדר נסכא עם
נסכא ,לא שייך לומר שפסלתו מלכות חשיב שינוי ,כיון שלא נשתנה בגוף הדבר שימוש של מטבע ,או דהוי בגדר של מטבע.
כלום שנשאר נסכא כמו שהיה ,אבל בוודאי שינוי הנעשה בגופו ממש ,אפילו
ויסוד דברי רבה בשף מטבע הוא ,כמו שכתב הנתיבות המשפט (סימן שמ
שאינו שינוי רק בשימושי החפץ – חשיב שינוי ,ומשום הכי שף מטבע חשיב שינוי
ס”ק ג) ,שמכה בהמה ישלמנה נאמר רק כשחיסר בגוף הדבר ,וכל זמן שגוף
לכולי עלמא .ורק לענין מזיק לא סגי בזה ,דבעינן שיהיה שינוי בגופו ובמהותו של
הדבר הוא בשלימות אינו חייב על ההיזק אפילו אם הוזל על ידי הזיקו ,דמכל
הדבר דוקא ולא בשימושי הדבר ,וכמו שנתבאר בנתיבות המשפט הנ”ל.
מקום אין החסרון בגוף אלא בשימוש .ולזה כתבו התוס’ שמכל מקום לדעת
ולפי זה בנידון דידן ,אם נעשה שינוי בגוף הדבר ממש ,חשיב שינוי אפילו רב יהודה שמטבע אינה בגדר נסכא אלא בגדר מטבע ,אם כן כששף ונשתנה
אם הוא רק שינוי בשימוש .אבל אם השינוי הוא שנסגר היכולת להתקשר לאיזה לנסכא בעלמא יש כאן חסרון בגוף הדבר ממש ,כיון שאין כאן את הגוף שהיה
מספר ,שאין זה שינוי בגופו של דבר רק בהסערוויס ,לא חשיב שינוי אפילו לו קודם כללז.
לשיטת הרשב”א.
ועל כרחך דרבה סבירא ליה כרב הונא שהגדר של מטבע זה נסכא רק שיש
ח .ואף לשיטת הרמב”ם הנ”ל והמחבר (שם) שבפסלתו מלכות אין יכול לומר הרי שלך לפניך ,הרי בו שימוש של מטבע בגלל הצורה שבו ,וממילא כששפו לא הזיק את גוף הדבר
הם פוסקים כרבה גבי שף ,ועל כרחך שחולקים על התוס’ והרא”ש ,ולא סבירא להו שמחלוקתם של
רב הונא ורב יהודה הוא בגדר מטבע אלא בגדר היזק ניכר. ז .ולא גרע מזרקו במקום האבוד דחייב משום מזיק ,כמו שכתב הנתיבות המשפט (סימן רצא ס”ק י).
אמ
טפשמה קמע
שמו כלל ,אינו קונה על ידי זה .ולפי זה אם הגנב נתן עליה פילטער שקיבל השם ד) ולענין הלכה בגזל מטבע ושפה אם יכול לומר הרי שלך לפניך ,נחלקו
‘משומר’ ,או שסגר היכולת לשלוח טעקס’ט שנשתנה שמו ל’טאלק אנלי’ ,קונה האחרונים בזה .הש”ך (סימן שפו ס”ק ז) מביא בשם הים של שלמה ,שהדין של רבה
אפילו לשיטת הרמ”א. דשף מטבע פטור הוא דווקא כשלא גזלו ,אבל אם הגביהו חייב ,וז”ל‘ ,מיהו היינו
ה) אך נראה לענ”ד דלשיטת הרמב”ם והמחבר יש חילוק אם נשתנה דווקא שלא הגביהו וכו’ ,וכן בפוחת מטבע דווקא שלא חיסרו ולא הגביהו’ עכ”ל.
למעליותא או לגריעותא ,והוא בסימן שנ”ד עי’ דכתב הרמב”ם בהלכות גניבה אבל בקצות החושן (שם ס”ק יא) חולק וז”ל‘ ,או פחת צורתה ,כתב בש”ך (ס”ק ז)
(פרק א הלכה טו)‘ ,מי שגנב כלי ושברו או פחתו ,או נשבר או נפחת מאליו ,אין שמין ולא חסריה ,אבל אגביה בין בדוחף בין בפוחת ודאי בעי למיעבד השבה ,עכ”ל,
לו הפחת ,אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, ונראה דגבי פוחת אפילו אגביה פטור ,מדלא אמר רבה והני מילי דאדייה אדויי
והכלי השבור יהיה לגנב ,ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם אבל אגביה חייב אלא בדוחף לבד אמרה ,משמע דבאחריני אפיו אגביה פטירי,
הפחת והכפל – שומעין לו’ ,עכ”ל .ובהלכות גזלה (פרק ב הלכה טו) מוסיף הרמב”ם וכן הוכיח הש”ך (ס”ק יג) נגד דברי מוהרש”ל (פרק ט סימן יט) ,שכתב גבי שורף שטר
לבאר שזו תקנה לבעלים ,ולכן אם לא רצו הרשות בידן .והקשה המגיד משנה דאגביה חייב ,והוכיח לנגדו מדלא אמר רבה אלא בדוחף ,ע”ש .ואם כן בפוחת
(שם) ,שאם קנאו הגנב בשינוי ,האיך יכולים הבעלים לתבועו .ותירץ דאולי מיירי נמי פטור אפילו אגביה.
בששמו עליו .ועיין בשלטי גיבורים (שם ד ,א) שביאר את שיטת הרמב”ם כמו וטעמא דמלתא נראה לפי מה שכתבו תוס’ בפרק הגוזל (צח ,א ד”ה השף מטבע)
שכתב המגיד משנה ,דמיירי בשינוי שאינו קונה ,ומכל מקום הדין שאינו יכול וז”ל ,נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק ,דאי הוי כנסדק אם כן כל
להחזירו בעל כרחו של הבעלים ולומר לו הרי שלך לפניך. שכן דשף מטבע הוי כנסדק ,והרי חסריה טובא ואמאי פטור ,עכ”ל ,וכיון דשף
ומבואר שם בשלטי הגיבורים ,שזהו מדין ‘אין שמין’ ,וביתר ביאור כתבו מטבע לא הוי כנסדק אלא כפסלתו דמצי אמר הרי שלך לפניך ,דהא בגזל מטבע
הגר”ח והגרי”ז ,שהדין של אין שמין שנלמד מ”חיים שנים ישלם” ומ”כאשר ופסלתו מלכות נמי מצי אמר הרי שלך לפניך כמו שכתבו תוס’ ,ואם כן אפילו
גזל” ,הוסיף דין בתשלומי גזילה שמחויב להשיבו במצב של שעת הגזילה, אגביה נמי פטור ,כיון דמצי אמר הרי שלך לפניך.
ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך גם כשאין שינוי קונה ,כיון שהחיוב השבה הוא מיהו קשה בהאי דכתב הרמב”ם (בפרק ז מהלכות חובל ומזיק הלכה יא) וז”ל ,וכן
להשיבו ‘חיים’ ו’כאשר גזל’ דוקא .ועיין בחידושי הגרי”ז על הרמב”ם שביאר המרקע דינר חבירו והעביר צורתו חייב לשלם משום גורם ,וכן כל כיוצא בזה,
הדבר היטב ,שיש שינוי שהוא שינוי באתנן ,ואז קנה החפץ ואין הבעלים יכולים ע”ש ,וכיון דפסק הרמב”ם (פרק ג מהלכות גזילה הלכה ד) דפסלתו מלכות לא מצי
לכופו להשיבו .ויש שינוי שאינו קונה ועדיין מחויב בהשבה ,רק שאינו יוצא אמר הרי שלך לפניך ,אם כן תיפוק ליה דחייב משום מזיק ממש בשף מטבע כיון
בחיוב השבה כיון שאינו משיבו חיים כשעת הגזילה ,ואז הבעלים יכולים לכופו דהוי כנסדק .וכן קשה בדברי השו”ע ,שכתב (בסימן שסג סעיף א) דפסלתו מלכות
להשיבו ,משום שבעצם לא חשיב שינוי. לא מצי אמר הרי שלך לפניך ,ואם כן למה כתב לחיובו דפוחת משום גורם.
ולפי זה אם נשתנה הטלפון לגריעותא על ידי האפדעיט ,אפילו שאין כאן ונראה דס”ל להרמב”ם כשיטת הרשב”א פרק הגוזל שם ,ע”ש שהקשה
שינוי השם ,מכל מקום לא מדין שינוי קונה קאתינן ,רק מדין ‘חיים שנים ישלם’ בדברי רבה דפוטר פוחת ,דהא קיימא לן גזל מטבע ועשה נסכא דהוה ליה שינוי,
ו’כאשר גזל’ קאתינן ,שזהו הדין של ‘אין שמין’ .ולפי זה הבעלים יכולים לתבוע דמעיקרא מטבע והשתא נסכא ,ואם כן שף מטבע נמי מעיקרא מטבע והשתא
שישלם לו דמים לקנות טלפון בלי השינוי לגריעותא ,אבל הגזלן אין יכול לעכב נסכא ,והוה ליה שינוי ממש ,וע”ש שכתב דהוה ליה שינוי ממש ,אלא דאפילו
החפץ לעצמו אם רצו הבעלים את החפץ עצמו. הכי פטור לענין מזיק משום דאומר לו מאי חסרתיך ,וע”ש .ואם כן ניחא דברי
וזהו דעת הרמב”ם דפליג על הרא”ש והתוס’ ,וסבירא ליה שדעת רבה בשף הרמב”ם דפסלתו מלכות לא מצי אמר הרי שלך לפניך ,ומשום דהוה ליה כנסדק
מטבע ודעת רב ושמואל במלוה ,אינם סותרים לשיטת רב יהודה בפסלתו דלא מצי אמר הרי שלך לפניך ,ולענין מזיק פטור משום דאומר לו מאי חסרתיך
מלכות ,מפני שכל שינוי לגריעותא ,אף על פי שאינו שינוי בגופו כלל אינו יוצא ואין החיוב אלא משום גורם.
ידי חיוב השבה ,שזהו דין ‘אין שמין’ שנלמד מ’חיים שנים ישלם’ .ולפי זה גם ולפי זה אפשר לומר דאפילו לדעת הרמ”א בסימן שס”ג שם דבפסלתו מלכות
שינוי לגריעותא שאינו שינוי בגופו של הטלפון רק בהסערוויס ,יהיה תלוי בדין לא מצי אמר הרי שלך לפניך ולא הוי כנסדק ,אפילו הכי בפוחת כיון דמעיקרא
של פסלתו מלכות שנחלקו בזה המחבר והרמ”א בסימן שס”ג. מטבע והשתא נעשה נסכא לא מצי אמר הרי שלך לפניך היכא דאגביה ,כיון
דנעשה שנוי ,והא דפטור בלא אגביה היינו משום דאומר לו מאי חסרתיך .אלא
דבתוס’ משמע דתלי זה בזה ,דהיכי דלא מצי אמר הרי שלך לפניך חייב על
העולה לדינא: הזיקו ,ואם כן לדעת התוס’ אפילו אגביה בפוחת נמי אומר לו הרי שלך לפניך’,
א – שינוי בטלפון שיש בו שינוי השם קצת ,כגון פילטער או סגירת היכולת עכ”ל הקצות החושן.
לשלוח טעקסט וכדו’ ,תלוי במחלוקת הש”ך והקצות החושן בדין שף מטבע,
הרי שדעת הש”ך דבשף מטבע אין הגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך ,ודעת
אם שינוי בשימושי החפץ חשיב שינוי.
הקצות החושן דאיכא בזה מחלוקת בין התוס’ לרשב”א.
ב – שינוי בטלפון לגריעותא ,אף על פי שאין בו שינוי השם אין יכול לומר העולה מכל האמור ,דנידון דידן תלוי בפלוגתא של הש”ך והקצות החושן
הרי שלך לפניך .ומכל מקום יכול הבעלים לכופו להשיבו. בגזל מטבע ושפה אם קנייה בשינוי או לא .אך עדיין צריך לפנים ,שלפי מה
ג – שינוי לגריעותא שאינו בגופו של הטלפון רק בהסערוויס ,כגון סגירת שפסק הרמ”א (סימן שס סעיף ו) שבכל שינוי קונה בעינן שינוי השם גם כן ,וביאר
היכולת להתקשר ל ,aiתלוי במחלוקת המחבר והרמ”א בדין פסלתו מלכות ,ותן שם הקצות החושן (ס”ק ה) דסגי לזה שינוי השם כל דהו .אם כן בשף מטבע
לחכם ויחכם עוד. שנשתנה שמו במקצת קונה ,אבל בשינוי שנעשה באיזה עפ”פ שלא נשתנה
*(
במ
להא יבשוי
יושבי אהל
משא ומתן בסוגיות האהל והמסתעף
הרב לשום הורוויץ-כולל דמשק אליעזר
בענין השתמשות במעות צדקה המונחים בפושקעס ,וחיוב שמירה ואחריות עליו ,והשולח יד בה.
אבל מכיון שנוהגים להשתמש במעות ישתנה הדין ,דאי הוי כאילו לא בא ליד בענין הפושקעס ,ארשום אשר העליתי בזה ,איתא בערכין דף ו' ע''א ,האומר
גבאי דינו לרש''י כשולח יד ולריא''ף כלוה ,ואי הוי כבא ליד גבאי ע''מ להשתמש סלע זו לצדקה מותר לשנותה ,משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ,ופירש''י
הוי לכ''ע כלוה ,ע''כ הדין כדלהלן. לשנותה לצרכיו ולאחר זמן ישלם ,ובגמ' שם מבואר עוד דע''י השימוש מתחייב
באחריות המעות ,ופירש''י דנעשה שולח יד בפקדון ,עיי''ש[ ,והא דמעות צדקה
-על מה שלוו ''גם אם החזירו'' חייבים ,בין אי הוי כהלוואה נשאר עליהם דין
מקרי פקדון משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ,ולאח''כ הוי המקדיש
לוה ,כמו בסי' רצ''ב ס''ז ,ואי הוי כשליחו''י נשאר כשולח יד כמו שם ס''א.
כשומר ],ולכאו' קשה איך קאמר מותר לשנותה וכי מותר לשלוח יד בפקדון,
-לפני ההשתמשות ,אי הוי כהלוואה אז לפני שלוה תלוי במחלוקת ראשונים וצ''ל דהתירו חז''ל לעשות איסור ,וכמ''ש התם טעמא ,דיש בזה עדיפות
בטעם החילוק בין שומר אבידה שי''ל היתר השתמשות לשומר פקדון סתם שמחוייב עי''ז באחריות[ .ולא ממעיט מכח לשמור ולא לחלק לעניים כמ''ש
בהיתר השתמשות ,דאי טעמא כמ''ש הרא''ש לחלק בין ש''ח לש''ש דנחתינן חד נימו''י ב''ק קי''ז ע''ש].
דרגא לפ''ז הכא שהוא ש''ח נעשה ש''ש ,אבל להטעם שכ' בשם הראב''ד [והובא
ודברי רש''י מובאים לדינא בפוסקים ,עי' חו''ד יו''ד ק''ס סי''ח ,ובפוסקים סי'
להלכה בסמ''ע סי' רצ''ב ס''ק ט''ז ] ,שי''ל פחד להשתמש י''ל דהכא כיון שאין
רנ''ט ס''א ,אמנם בשמ''ק ב''ק ל''ו ע''ב בשם ריא''ף כתב הטעם שמותר לשנות,
באין לתבוע ,וגם אם יבואו יכול לדחותם בנקל שאין לו א''כ אין לו יראה ללוות
מפני דאמדינן דעתי' דלא נתכווין להקדיש רק על דעת שיהא מותר לשנות אם
והוי שוא' וחייב באונסין ,ועדיין יל''ע דבשמ''ק שם מבואר שאם יבוא עני חייב
ירצה.
ליתן לו מיד ואי לאו עובר על בל תאחר וא''כ י''ל יראה אם יתבעו שלא לעבור
אעשה ,וצל''ע .ואי הוי כשולח יד אז וודאי דלא מחייב אלפני זה ,זולת אם נאמר והנה יל''ע בקופות שמוסדות הצדקה נותנים להניח לכאו''א בתוך ביתו ,אם
דכיון שמותר לשלוח בה יד הוי היתר שימוש ממש ככל לוה ,ועיין. מותר ללות מהן ,או דנחשבו כבא ליד גבאי דאסור לשנותה ,והסברא שיהא
נחשב כבא ליד הגבאי הוא דנחשב ככליו של לוקח ברשות מוכר דקנה בקנין
-אחר ההלוואה על הנשאר בקופה בין אי הוי כלוה מבו' בנה''מ סק''ד וסק''י
חצר[ ,עי' סי' ר' דנחלקו בזה ,מ''מ בניד''ד הוי כאילו נתן המוכר רשות ללוקח
מגמ' קידושין דכשהוציא מעט נעשה כולו כהלוואה ,ובין אי הוי כשולח יד קיי''ל
להעמידו דקנה ,ואפילו להנה''מ שם דס''ל דבעינן שיאמר לו קני ג''כ י''ל דהנחת
דהשולח יד במקצת חייב בכולה [ודלא כראב''ד] ,וכ''ז בהגביה אבל לא הגביה
המעות בהקופה נחשב כאמירה ,ועיין] ,וכן נקטו גדולי הפוסקים ,ובתוכם הבית
הקופה אלא נטל במקומה פטור .ולהרמב''ם והמחבר יהי' ספק אי מעל בכולו
יצחק והמאמר מרדכי והמהרש''ם ועוד ,שאסור להשתמש במעות הקופות,
דדמי לארנקי בסעיף ב עי' נה''מ ונו''כ על הרמב''ם שם ,ודו''ק.
[ואע''ג שהמעות אצלינו בתורת פקדון וכהיום מותר להשתמש במעות פקדון
-על מה שהניח בקופה אח''כ לכאו' דינו כלפני השתמשות ,ברם לטעם כיון שרוב עסקינו במעות כמבו' שם בש''ך וסמ''ע ,כמשנ''ת בסי' רצ''ב ס''ז,
הנה''מ הנ''ל דטעמא דשולח יד חייב בכולה היא משום דגילה דעתו שמשתמש נראה דנקטו דזהו רק בסתם מפקיד אבל הקדש עניים מי יימר שמסכימים,
בה ,א''כ מסברא נר' שזה מועיל גם אמה שהונח בקופה אח''כ. ועוד דהכא שהנפקד עצמו מניחו להקופה ואין יכולת למפקיד לצררו יש לעיין
אי הוי כמעות מותרין ,ולכאו' זה תלוי מהו סתמא דמילתא אם בסתמא מותר
-הגביה הקופה ע''מ ליטול ולא נטל אי הוי כלוה וודאי הוי כלפני השתמשות.
וצרורין אסורין ,או סתמו אסור ומותרין מותר ,עי' משמעות ד' רש''י בגמ' מ''ג
ואי הוי כשולח יד ,מבואר בשו''ע סעי' ב' דהוי ספק ,אי הוי כשולח יד דחייב
ע''א וד' סמ''ע ס''ק ט''ו ,ועיין].
בכולו ,ובזה מבואר בנה''מ שם דוודאי לא מיחייב על מה שיניח אח''כ דבזה אין
הטעם משום שגילה דעתו שי''ל בה היתר שימוש ,אלא חייב מגזיה''כ. אולם מנהג הרבה מישרא' הכשרים ללוות מהקופות לכל צרכיהם בשופי,
[וכותבין על ניירות סכום המעות ומניחין תחתיהן] ,ועכצ''ל בחד מהנך גווני,
-להחליף המעות שבקופה כגון לפרוט ממטבע גדול על קטן ,כ' הב''ח ס''ז
א'-שאין הקופה קונה למפקיד ,שאין נותנים רשות גמור ,או דל''ה כאומר קני,
בשם הגה''מ שלהחליף מעות משוי ג''כ כלוה ,ואפי' כשמחזיר אחרים תיכף
וכמשנ''ת דבכה''ג נחלקו אם כליו של לוקח קונים ברשות מוכר ,ב' -דלא קנו
במקומם ,בהשקפ''ר ה''ה הכא ,ולאחה''ע יש לחלק דבעצם כתב בנה''מ ס''ק י'
שהמציאות היום שקופות אלו הם כהפקר ומותר לכ''א ליטלו לכל צרכיו ,ג'-לב
שבמעות פקדון לא מועיל פרעון וחזרה דבעינן שיבוא לרשות המפקיד ,אבל
בי''ד מתנה שלא יקנו[ ,וכע''ז אי' בפת''ת רנ''ט ד'] ,ד' -שהנותן נותנו ע''מ שיוכל
בהקדש דאיהו כגזבר לכאורה מועלת השבה גם לנפקד עצמו[ ,ובשלמא כשלוה
ללוות ,ה'-דחשב כמעות מותרים דמותר .נמצא לכאו' שלג' מהלכים ראשונים
ממש מיחייב גם אם החזיר כמ''ש הנה''מ שם מד' רא''ש שהמעות עדיין עומדין
הוי כאילו עדיין לא בא ליד גבאי ,משא''כ לצד ד'-ה' מותר אע''ג שכבר בא לידו.
להוצאה אם יצטרך ,אבל כשהחליף ועדיין לא נשתמש בה לכאו' ל''ש הך סברא],
ועי' מחנ''א שומרים כ''ה דזיכוי למפקיד מועלת לכו''ע .ולטעמא דשליחו''י יש ובזה יוצא לנו נפק''מ לדינא ,לענין אם נאנסו המעות כגון שנשרפו ,אם בעל
לצדד ולומר דהחלפת מעות א''ב קפידא דהוי תשמיש שאינו מחסרו והוי כלוה, הקופה השומר מחויב לשלם ,דלכאורה ל''ה אלא ש''ח דפטור באונסין וגנו''א,
גמ
להא יבשוי
אלא על כרחך שאינו יוצא ידי חובתו בפרעון עד שישמרם שמירה מעולה עי' רמ''א ס''א וסמ''ע שם לענין מעות וש''ך שם ,וצ''ע[ .ולפ''ז אולי יש עדיפות
כשומר שכר ,דרוצה אדם בקב שלו’ ,עכ”ל. לשלם מעות הקופה בהמטבעות שמונחים בו ,ולא באחרים ,ולא נהירא].
ובמושכל ראשון נראה דכוונתו לחקירה של המהרי”ל דיסקין הנ”ל ,וסבירא *
ליה דאף כשמשלם מה שנגנב ממנו אין זה נחשב שעושה מלאכתו בכך .אבל
באמת נראה דאינו שייך לנידון דידן ,דהחתם סופר מיירי בחיובים המוטלים על
השומר שכר ,וכתב דאף על פי שיש לו חיוב אחריות לשלם אם נגנב ,מוטל עליו
הרב יהודה אריה ליב שוויממער -חבורת חו"מ סטוטשין -בגדר שכרו לש שומר שכר
בשו”ע (סימן שה סעיף ד) פסק ,דשומר שכר שהתנה להיות פטור מגניבה
גם כן חיוב שמירה ,ואינו יוצא ידי חובתו אם לא שמרו שמירה מעולה.
ואבידה ומשבועה ,מהני תנאו .ובש”ך שם (ס”ק ב) מביא מתשובת מהר”א ששון
עוד יש לדון בזה לפי מה שכתב הנתיבות המשפט (סימן רצא ס”ק כד) ,דאף (תורת אמת סימן עג) דמכל מקום מפסיד שכרו .ובתשובת מהר”א ששון שם מבואר,
לשיטת הרמב”ם דשומר שכר שמסר לשומר שכר אחר ונגנב פטור ,ואף על דאפילו אם יש עדים שראו שנגנב ,דנמצא שבאמת אינו חייב שבועה אפילו אם
פי דאין לשני לשלם ,מכל מקום פטור הראשון ,דהרי מסרו לבן דעת ואוקים היה רוצה לישבע ,מכל מקום הפסיד שכרו דלא השלים מלאכתו ,וכפי שמצינו
גברא בחריקאי ,כל זה שייך דוקא בשומר שכר שאין עליו אלא חיוב שמירה בבבא מציעא (נח ,א) דבני העיר ששקלו שקליהן ונגנבו בדרך ,דאף שהשלוחים
מעולה ,אבל שואל שמסר לשואל חייב ,כיון שיש על השואל חיוב אחריות הם שומרי שכר בהקדשות ואין להם לישבע ,מכל מקום מפסידין שכרן דלא
אפילו בדבר שאי אפשר לשמור ממנו ,וכגון מתה כדרכה דחייב ,ובזה אינו השלימו מלאכתן.
יכול לומר אוקימתא לך גברא בחריקאי ,ואם נאנס ואין לשני לשלם – חייב
ולכאורה נראה שנדון זה תלוי בספקו של הרעק”א (מובא בדרושי וחידושי רעק”א
הראשון לשלם .וכן ביאר הנתיבות המשפט בסימן שד”מ (ס”ק א בסוף דבריו) ,ואזיל
על התורה פרשת משפטים; ומובא גם כן במהדורת אריאלי במסכת שבועות בפרק בתרא) גבי
בזה לשיטתו בסימן ש”ג (ס”ק ב; ס”ק ה) דשומר שכר יש לו חיוב לשמור שמירה
שומר שכר שפשע בפקדון ונעשה נס והחפץ נשאר בשלימות ,האם מקבל שכרו
מעולה ,ואם שמרו אלא שאירע אונס בגוף הפקדון וגם בגופו של שומר שלא
או לא ,דאם השכר הוא על השמירה – הרי לא שמר ,אבל אם השכר הוא על
היה יכול לשמרו – פטור.
האחריות דאם יגנב ישלמנו ,לכאורה יש לו שכר.
ונראה מזה דאין על השומר שכר חיוב אחריות ,דפטור באופן שלא היה יכול
ונראה שזה גם כן הספק של המהרי”ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה אות רמט)
לשמרו אף על פי דהוה אונס בגופו של שומר דלא פטרתו תורה בזה .ולכאורה
והחשק שלמה (בבא מציעא נח ,א ד”ה וה”נ נהי) ,בשומר שכר ששילם על הפקדון
פליג בזה על השיטות שהזכרנו לעיל בזה ,דאין על השומר שכר חיוב אחריות
שנגנב ,דנסתפקו האם מקבל שכרו כיון דהשלים מלאכתו שאם יגנב ישלם ,דזה
אלא רק חיוב שמירה ,דשכרו הוה שכר שמירה.ועיין בכתב וחותם להגרעק”א
גם כן חלק ממלאכתו של השומר ,או שזה שנגנב הוה חסרון בשמירת השומר,
(תשובות וחידושים סימן יד) שכתב להדיא דשומר שמשלם יש לו שכרו ,עיי”ש.
וחייב לשלם הפקדון וגם מפסיד שכרו.והעולה מדבריהם שם ,דיש לתלות ספק
ולכאורה גם כן פושט ספיקו הנ”ל ,דאף אם פשע ונעשה נס לבסוף והשלים
זה במחלוקת הראב”ד והרמב”ן גבי כושרא דחיותא (הובא במגיד משנה פרק ג מהלכות
מלאכתו ,מקבל שכרו ,כיון דשכרו הוא על אחריותו שאם יגנב הפקדון ישלמו.
שכירות הלכה ו) ,דהראב”ד סובר דכושרא דחיותא הוי ממון ,דהיינו רועה שהיה
אבל בקצות החושן (סימן רכז ס”ק יא בסופו) כתב ,דאם נגנב הפקדון משומר שכר,
יכול לקדם ברועים ומקלות ולא הציל חייב לשלם ,ואם היה עולה שכירת רועים
חייב לשלם ומפסיד שכרו כיון דלא שמרו ,עיי”ש .וזהו להדיא דלא כהרעק”א
כדי דמי הבהמה ,מנכין לו דמי כשורא דחיותא משכרו דזה מה שהפסיד לבעלים,
הנ”ל.
והנשאר בשכר השמירה יש לו .והרמב”ן מסתפק אם כשורא דחיותא הוה ממון,
ויש להביא ראיה לזה מהרמב”ם בהלכות שכירות (פרק א הלכה ב) דכתב וז”ל, וממילא השומר שכר יכול לעכב דמי שכרו מתשלומי הפקדון ,שהוא מוחזק
‘נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד יש להם ,אם נגנב או נאבד דבר השכור בהם.ואם כן בנידון דידן בשומר שכר שנגנב וחייב לשלם הפקדון ,יכול לעכב
או שנטל שכר על שמירתו הרי אלו משלמין’ ,עכ”ל .נראה מדבריו דדווקא אם את דמי שכרו מתשלומי הפקדון שהוא חייב לבעלים ,כיון דשכר שמירה בוודאי
יש לו בוודאי שכר שמירה לכן חייב לשלם אם נגנב ,אבל אם אין לו שכרו אינו יש לו ,ולהרמב”ן הוה מוחזק גם כן בדמי כושרא דחיותא כיון דהוי ספק ,ולכן
חייב לשלם .והיינו משום שכל החיוב תשלומין על גניבה זה רק בגלל שיש לו אינו משלם כי אם דמי הבהמה ודמי כושרא דחיותא העודפים מדמי שכירותו.
שכר שמירה. ואם דמי שכירותו הם יותר מדמי הבהמה ומדמי כושרא דחיותא ,מנכין הבעלים
משכרו את דמי הבהמה ודמי כושרא דחיותא ,והעודף משלם לשומר שכר.
והנה בחידושי חתם סופר (סימן שג סעיף ג) על דברי הש”ך (שם ס”ק ה) דשומר
נמצא דמכריע דבאמת השכר הוא על האחריות ,ובאופן דמשלם גם כן נמצא
שכר שנאנס נשבע שנאנס ונוטל שכרו ,כתב לבאר וז”ל ,דזהו בכלל שכירות,
דהשלים מלאכתו ויש לו שכרו ,ורק תלוי אם מנכין כושרא דחיותא גם כן או לא.
שמשלם לו שכר שישמור או ישבע ,וכיון שנשבע צריך לשלם לו שכר שבועתו
כאילו – דמי הכניסו לישבע לזה לולי ששכרו לכך ,וסברא נכונה הוא ,עכ”ל. ובאמת כבר הכריע בזה המאירי שם (ד”ה שלחום) להדיא ,דכתב שאם השומר
ולפי דבריו נראה ,שאם התנה שומר שכר להיות כשומר חנם ליפטר בגנבה שכר משלם על הגניבה יש לו שכרו כיון שהשלים מלאכתו ,אבל אם אינו משלם
ואבדה ,חייבין לשלם שכרו ,דלא נחית לישבע אלא בשביל השכר שמקבל על משום שהתנה ליפטר מגניבה ואבדה ,מפסיד שכרו.
זה .ולא דמי לספקו של המהר”א ששון הנ”ל ,דהתם מיירי באופן שהתנה ליפטר
והנה בשו”ת חתם סופר (סימן נז) כתב וז”ל‘ ,אם ירצה שומר שכר שלא לשמרו
משבועה גם כן ,רק שהיו עדים שנגנב ,ונמצא דלא עשה כלום דלא שמר ולא
שמירה מעולה ,ויאמר מה לי בכך – אם יאבד אשלמנו ,לא יצא ידי חובתו ,דאין
נשבע .אבל התנה להיות כשומר חינם שאם יגנב ישבע ויפטר ,לכאורה יש לו
הבעלים רוצים אלא בשלהם ,והיינו דאמר יעקב אבינו ע”ה (בראשית לא ,מ) “הייתי
שכר.
ביום אכלני חורב וקרח בלילה” ,וקשה למה ליה בכך ,כיון שאמר (שם פסוק לט)
אמנם ברעק”א (שם סעיף ב) הביא את תשובת מהר”א ששון הנ”ל ששומר שכר “טריפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה”,
שהתנה להיות פטור מגניבה ואבדה אין לו שכר .ואולי יש לדייק מדלא כתב וכיון שבין כך היה משלם ,מה לנו ולשמירתו הלא לטובת עצמו היה שומרם.
דמ
להא יבשוי
בפרק השואל (ב”מ צו ,ב ד”ה בעל) דהלוקח לשלושים יום נעשה שומר חנם ,ממילא שהתנה גם ליפטר משבועה כמו שהביא הש”ך בסימן ש”ה ,דסבירא ליה שאם
כיון שהשומר מונח ברשותו חייב השומר לשלם לו אליבא דרבנן .אלא אף בלא אינו משלם אין לו שכר אפילו אם חייב לישבע שנגנב .ולפי מה שביארנו אתי
סברת התוס’ יש לעיין ,דלכאורה היה מסתבר דלא גרע קנין פירות משומר, שפיר ,דהרעק”א אזיל לשיטתו דסובר דשכרו של שומר שכר הוא על אחריותו
וכל כמה דשומר מונח ברשותו כמו כן קנין פירות מונח ברשותו ,ואם כן צריך על החפץ ,ואפילו התנה ליפטר מאחריות בלבד ולא משבועה ,גם כן מפסיד
השואל לשלם לו דמי כולה ולא רק דמי פרה לשלושים יום. שכרו.
אמנם למאי דקיימא לן כרבי יוסי דצריך לשלם לבעלים הראשונים ,לכאורה ועיין בנתיבות המשפט (שם ס”ק ג) דאונס שאירע בגופו של חפץ באופן שגם
יש להסתפק אם גם בלוקח לשלושים יום אמרינן הכי ,ובפרט לדידן דקיימא לן בעל הבית וגם השומר לא הוה להו לאסוקי אדעתייהו ,חייב לשלם לשומר שכר
כהרא”ש ,יש להסתפק אי שייך כאן הסברא דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו שמירתו עד שנאנס [דלאחר שנאנס הוה כמו חזרה ,כן ביאר הקצות החושן (סימן
של חברו .ולדעת הרמב”ן והרשב”א לכאורה אין להסתפק בזה ,דפשוט דמי שה ס”ק ד)] ,וביאר דזהו גם כן כוונת הש”ך הנ”ל במה שכתב דכשנאנס נשבע
שיש לו קנין פירות גמור יכול לעשות שומר לעצמו ,ובכגון הא נעשה השואל שנאנס ונוטל שכרו ,והיינו שכרו עד זמן האונס ,אבל לאחר האונס הרי לא עשה
שומר של הלוקח ולכולי עלמא התשלומין שלו .ואם כנים דברינו אין מספיק כלום ,וכן כתב התומים (סימן סו ס”ק סח).
שישלם לו דמי שלושים יום .ואם כנים דברינו גם לדעת רש”י ותוס’ שהתשלומין אבל לפי החתם סופר הנ”ל על דברי הש”ך דשכרו הוה על שבועתו ,אם
לשוכר ,לא שייך שהמשכיר יעמוד במקומו ,דאין לו שייכות כלל עם התביעה, כן על עצם זה שנשבע שנאנס מגיע לו שכרו כשומר שכר ,ולכאורה יש לו כל
כיון דאין השוכר תובע מהשואל שימלא לו תביעת המשכיר עליו.אולם צריך שכרו ,ודלא כהנתיבות המשפט .ויש לומר בפשטות דהנתיבות המשפט סובר
לעיין לדעת התוס’ והרא”ש דהלוקח נעשה שומר חינם ,דלכאורה הלא יש גם שיש לו שכר שמירה ,וממילא מגיע לו שכר רק על הזמן ששמר .אבל החתם
למשכיר תביעה עליו ,דבתביעת השוכר על השואל נכלל שני דברים :א – מה סופר סובר שהשכר הוא על האחריות – והשבועה היא חלק מהאחריות ,ונמצא
שהוא שומר על הקנין פירות שיש לו .ב – מה שמונח אצלו מטעם שהוא שומר. שהשלים מלאכתו במה שנשבע ומגיע לו כל שכרו.
ומצד מה שמונח אצלו יכול המשכיר לעמוד במקומו ,דאין השואל יכול לומר לו
לאו בעל דברים דידי את .ומכל מקום השוכר גם כן יכול לתבוע ,דגם לו יש דין אולם במחנה אפרים (הלכות שומרין סימן כב) נראה שחולק לגמרי על סברת
תביעה מצד הקנין פירות שלו ,דאין למשכיר חלק בזה .ולכאורה הדין יהיה דכל המהר”א ששון הנ”ל ,דכתב גבי שומר שכר שהתנה להיות כשומר חנם ,דנמצא
שהתנה דשכרו יהא שכר טירחא או שכר מקום ,וכמבואר בתוס’ (בב”ק מז ,ב ד”ה
דאלים גבר .ואולי יש מקום לומר דבכגון דא אין הלוקח עושהו שומר אלא מצד
קנין פירות שלו ולא מצד שמירתו ,ולכאורה נכון הוא וצריך עיון. ואפילו) גבי ‘הרי ביתך קמך’ דיש לו שכר מקום .ונראה מדבריו שאפילו אם התנה
דלא ישבע גם כן ועכשיו טוען שנגנב ,יש לו כל שכרו ,דהוי כאילו התנה דשכרו
ב) אכן אם נאמר דלא כמו שביארנו שצריך לשלם דמי כולה ,אלא משלם לו יהא שכר מקום בעלמא.
דמי שלושים יום בלבד מצד הקנין פירות ,יש להסתפק לדעת הרא”ש אם נאמר
דהתשלום ללוקח ,דלא שייך סברת כיצד הלה אי יכול לתבוע פרה לעולם מצד העולה מכל האמור בגדר שכרו של שומר שכר:
שהוא שומר ,או נאמר דכל כמה דמטעם שומר הוא בא יש כאן טענת כיצד הלה, א – לדעת המאירי ,הרעק”א ,המהרי”ל דיסקין ,החשק שלמה ,וכן יש לדייק
או נאמר דכיון שהוא פרה שלו למעשה אף על פי דלא בא מצד זה ,לא שייך כאן מדברי הרמב”ם ,דשכרו של שומר שכר הוא שכר אחריות.
טענת כיצד הלה ,וצ”ע. ב – לדעת הקצות החושן והנתיבות המשפט ,וכן משמע בתומים ,דשכרו הוא
ג) ותמצית השאלה ,דיש להסתפק אי מצד קנין פירות מתחייב השואל לשלם שכר שמירה.
רק דמי שלושים יום או דמי כולה .ויותר היה נראה דמשלם דמי כולה ,ולפי זה התנה השומר שכר להיות פטור מאחריות גניבה ואבידה ,ונגנב או נאבד:
יש להסתפק למאי דקיימא לן כהרא”ש ,למי משלם .ולדעת הרמב”ן והרשב”א
לכאורה פשוט שמשלם ללוקח ,ולדעת רש”י ותוס’ גם כן משלם ללוקח. א – דעת הרעק”א שמפסיד שכרו ,משום דלא שמרו כראוי.
ב – דעת החתם סופר דיש לו שכרו ,דכיון שצריך לישבע שנגנב יש לו שכר
ואולי לדעת התוס’ דנעשה שומר חינם ,יהיה הדין כל דאלים גבר .ויותר היה
על שבועתו.התנה השומר שכר להיות פטור מגניבה ואבדה ומשבועה ,ונגנב או
נראה ,דאף לתוס’ דנעשה שומר חינם משלם ללוקח.
נאבד:
ואם נאמר דמספיק לשלם לשלושים יום ,אולי יש להסתפק לדעת הרא”ש
א – דעת המאירי והמהר”א ששון והש”ך שמפסיד שכרו ,משום שלא עשה
דמשלם ללוקח הכל ,ואילו לשארי הראשונים בוודאי אין להסתפק שיהא חייב
מלאכתו.
יותר מל’ יום למאי דקיימא לן כרבי יוסי.
ב – דעת המחנה אפרים שיש לו שכרו ,שמה שהתנה ליפטר ,היינו דשכרו
*
יהא שכר טירחא או שכר מקום ולא שכר שמירה.
הרב אליעזר אבא פריעד -כולל לבושי חושן *
הרב ראובן בכוינגער -כולל תורת אש דושינסקי ספק נפלא בסוגיא דכידצ הלה
עובדא הי' בשנה זו ,בשוכר הדר בדירה בשטר שכירות שמסתיים בחודש
דעסעמבער למספרם ,אמנם היות ששוכר כבר קנה בית בעיר אחר ,והי' ברצונו
להעביר את דירתו לפני פסח העעל"ט ,צלצל להמשכיר ואמר לו אתה יכול עושה סחורה פברתו לש חברו
כבר לחפש שוכר אחר על חודש אפריל למספרם .בינתיים כבר הודיע השוכר א) נסתפקתי ספק עצום לדינא ,מה יהיה הדין בלוקח פרה לשלושים יום
לחביריו שברצונו לעזוב את דירתו ,עד שבא חבר אחד ושאל לו האם אני יכול והשאילה לאחר ונאנסה .דהנה ראשית כל יש להסתפק אי חייב השואל לשלם
לשכור את הדירה מחודש אפריל למספרם ,השיב לו השוכר הראשון אדרבה. לו רק דמי פרה לשלושים יום או דמי כולה .דהנה לא מיבעי לשיטת התוס’
המ
להא יבשוי
ומה שיש לעיין הוא אם אמר השוכר לחבירו אתה יכול לשכור הדירה ואכן החבר צלצל להמשכיר ועשו ביניהם הסכם שכירות על חודש אפריל .למעשה
עשה קנין עם המשכיר ,יש לדון דאז הוי כשלוחו שעושה קנין בשליחותו כשבועיים לפני פסח נתגלה שהדירה החדש לא יהא ראוי לפני פסח .והשוכר
שהשכירות יעבור איליו אבל לא נראה כן ,וכן להיפך כשאמר המשכיר אתה רוצה להמשיך השכירות עד תום זמן השכירות .לעומתו רוצה החבר להתחיל
יכול לחפש שוכר אחר במקומי וכבר עשה המשכיר קנין עם השוכר החדש השכירות בטענה שכבר בטלת השכירות שלך.
אם הוי כעושה קנין בשלוחתו של השוכר הראשון להעביר השכירות להשני.
אמנם נראה שאם יש העלאה בדמי השכירות להשני אז אי אפשר להיות שליח
מהשוכר הראשון ,שהרי לא יקבל ההעלאה ,ויש לעיין. תשובה:
* בסמ"ע (סי' קפ"ט סק"א ,ובסי' שט"ו סק"ב) נקט לדינא דאם ראובן שכר משמעון
בית בקנין גמור ומחלו זה לזה הקנין אין הקנין נתבטל עד שיחזור שמעון ויקנה
הרב פילש שטיינמעץ-כולל לבושי חושן מראובן .ובקצות (סי' שט"ז סק"ג) הביא מחלוקת דמוהראנ"ח (ח"א סי' א) ס"ל דיכול
המשכיר לפטר השוכר בדיבור בעלמא והמהרי"ט חולק ,וכ' על זה הקצות וז"ל
ומסתבר טעמיה דמוהרי"ט לחייב השוכר .ועוד נראה לענ"ד שאין השוכר נפטר
מקור דין כופין על מדת סדום ,ואם הוא דאורייתא או דרבנן בדיבור בעלמא לפי מ"ש הריב"ש (סי' תקי) דאם השוכר מוחל למשכיר אחר
בגמ' ב"ב דף י"ב ע"ב אמרינן חלק בכור וחלק פשוט יהבינן לי' אחד מצרא שנקנה לו בקנין הראוי לשכירות לא מהני אלא א"כ היה קנין מחדש משוכר
וכו' ,מ"ט בכור קרי' רחמנא (משמע דהכל חלק אחד ,לכאו' כן צריך לפרש לתוס' הנזכר למשכיר וע"ש .וא"כ אפי' נתרצו שניהם השוכר והמשכיר שיריק הבית ויפטור
להלן) .ובגמ' שם ההוא דזבין ארעה אמצרא דבי נשיא (פי' רש"י דקנה קרקע אצל שדה מן השכירות עדיין לא נקנה הדירה משוכר למשכיר.
אביו) כי קא פלגי א"ל פליגו לי אמצראי ,אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום
מתקיף לה רב יוסף אמרי ליה אחי מעלינן עלויא כי נכסי דבי בר מריון והלכתא והנה בקובץ הערות (סי' נ"ג אות ה') תלוי זאת במחלו' שכירות ליומא ממכר או
לא ,דשי' התוס' במס' ב"מ דף נו דאינו רק לאונאה .וכך ס"ל להש"ך (סי' שי"ג סק"א)
כרב יוסף (ועי' בשו"ת הרשב"ש סי' קי"ז דכפיה הוא ע"י נידוי וחרם עד שישמע מה שאומרים לו).
וכן הוא שי' המג"א (או"ח סי' רמ"ו סק"ח) דאין להשוכר שום קנין בגוף הקרקע.
והקשו התוס' (שם ד"ה כגון זה) דלמה לן קרא לבכור ,והלא זה נהנה וזה לא חסר נשא"כ שי' החולקים הוא דשכירות ליומא מומכר גם לגבי החצר עיי"ש.
הוא ,וכופין על מידת סדום וכו' ,ותירצו בכמה דרכים .מ"מ מבואר מקושיית
התוס' דדין כופין על מידת סדום הוא מדאורייתא .וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ד ס"ק אמנם נראה לחלק בין גוף הבית לזכות השתמשות .ודלא כהקובץ הערות,
י"א דהוא דין דאורייתא מקרא עי"ש .ולא פירשו איזה קרא. דנראה דעד כאן לא פליגו אי שכירות ליומא ממכר רק לגבי חצר וגוף הבית,
משא"כ על זכות ההשתמשות לכו"ע הוי כממכר ובעינן קנין ,וקנין מהני .וזהו
ובאחרונים נמצא כמה רמזים במקראות .א) הנצי"ב בתשו' משיב דבר מציין
שכ' הקצות (סי' שי"א סק"א) וז"ל אע"ג דדעת כמה פוסקים דלא אמרינן שכירות
לגמ' ב"ק דף פ"א ע"ב מהלכין בשבילי רשות שלמה אמרה דכתיב אל תמנע
ליומא ממכר אלא באונאה אבל עכ"פ קניא ליה לשכירות .וכ' עוד בקצות (סי' שט"ו
טוב מבעליו (משלי) ,והכוונה שכופין את האדם שלא להיות רע ואסור למחות
סק"ב) שדן אם המשכיר בית ,והשוכר כבר שילם הדמי השכירות ועזב את הדירה,
בהולכין בשדהו עיי"ש .ב) במשנת ר' אהרן הל' שכנים אות ז' מביא מקור אחר
האם המשכיר יכול להשכיר הדירה לאחר ,וכ' הקצות דגוף הבית לשכירות קנוי
מגמ' סנהדרין דף ל"ב ע"ב צדק צדק תרדף (דברים ט"ז) דאם שניהם רוצים לעבור,
לשוכר ובעינן קנין ואין מועיל לחזור בלי קנין .והראי' שלקנות בקנין אי' בשו"ע
ואם יעבור שניהם נפלו ,תדחה שאינה טעונה בפני הטעונה ,וכן כאן אם אחד יש
סי' ש"ז סק"ב בלי שום חולק .לכן נראה דלכו"ע לגבי השתמשות צריך קנין,
לו טובה וחבירו אין לו הפסד ,נדחה בפני זה עיי"ש .ג) בשו"ת מהרי"ל דיסקין
וא"כ גם לבטלה אי אפשר בלי קנין[ .הגם דבש"ך סי' של"ד כ' דאפילו למ"ד
פסקים סי' ר"מ כתב די"ל דכופין על מדת סדום הוא מדין ואהבת לרעך כמוך.
שכירות ליומא מומכר נוא רק מכירה לכל יום מחדש עיי"ש]
אבל בתוס' שם בשם הריצב"א תירצו דאינו אלא מתקנת חכמים.
ובנתיבות (סי' של"ג סקי"ח) כ' דגם לשיטה זו מ"מ אפשר לבטל השכירו ע"י
שיפקיר השוכר את זכותו, .בלשון אי אפשי בך דהוי לשון הפקר ואז אפילו בפה
היסוד של כופין על מדת סדום מהני כמבואר בסימן רמ"ה סעיף י' ,וכ' ע"ז הנתיבות וז"ל ואפילו בשכירות בית
ונחלקו רש"י ותוס' (שם ד"ה מעלינן) בהביאור של נכסי דבר מריון לרש"י מהני כשאמר השוכר אי אפשי בהבית .וזוכרני שכן הוא בספר מחנה אפרים
הביאור שיכול לטעון דפעמים זו מעולה יותר משדה אחר ומיירי משדה הבעל (הלכות שכירות סי' ט') ,וכעת איננו תחת ידי עכ"ל .וצ"ע אי הקצות חולק על זה.
שפעמים מתברכת כבר מריון שהיה לו שדות יפות ,והתוס' פירשו שיכול אמנם למעשה יש לעיין בנידו"ד אם הוי לשון הפקר כשאומר השוכר להמשכיר
לומר דלא ניתן לך זכות בשדה זו אלא בדמים יקרים כמו בני מריון שמוכרים אתה יכול לחפש שוכר אחר במקומי .ואפי' את"ל דהוי לשון הפקר צ"ע אם
קרקעותיהם בדמים יקרים ומשמע מזה דיכול אח השני לומר לאח המצרן לא אפשר להפקיר לאח"ז דהרי הנתיבות איירי רק כשמפקיר מיד ,משא"כ בנידו"ד
אמכור הזכות שיש לי ליטול בשדה זו ,אלא בדמים יקרים ,ולא אמרינן בזה הרי אמר השוכר להמשכיר שבסוף החודש יהי' הפקר ,ובזה האריך הקצות בסי'
כופין על מדת סדום לרב יוסף .וכן משמע מרא"ש (שם פ"א סימן מ"ו) כתוס' .נמצא, רנ"ח סק"א אי מועיל הפקר לאח"ז עיי"ש שהביא משנה למלך (פ"ה מהלכות עבדים
דלרש"י א"י לעכב רק ביש לומר קצת סיבה על כך ,דבל"ז כופין על מידת סדום. הל' ג) דכתב דבהפקר לאח"ז הוי כקנין לאח"ז גופא מהיום הפקיר ופירי לאחר
אבל להתוס' והרא"ש אי"ז מידת סדום באופן שיכול להרויח מזה שמעכבו ,כגון שלשים .אמנם הקצות כ' עליו דנעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו פ' מי
שיכול לקבל מאחיו דמים יקרים על חלקו. שאחזו (גיטין עב ,ב) שהביא הירושלמי הנזכר כו' ,אף בהפקר כן כלומר שאי אפשר
אבל מדברי הרמב"ם פי"ב מהל' שכנים פי"ב ה"א משמע כשי' רש"י שצריך שיהיה השדה הפקר והפירות לבעלים וע"ש .ואפשר דגם להמשל"מ יכול לחזור
שיהא טעם למה אינו רוצה לחלוק ,דכתב שם ז"ל "אבל אם היה חלק אחד ממנה לפני סיום הזמן וצ"ע .ועכ"פ השוכר מוחזק וכמו שמוכח מדברי הרעק"א סי'
טוב או קרוב לנהר וכו' ,אין שומעין לו ,אלא נוטל בגורל" ,הרי דדוקא בקרקע שי"ב .וכך נראה לדינא דהשוכר ראשון יכול להמשיך בהשכירות עד סוף הזמן.
ומ
להא יבשוי
מדת סדום (ועי' שם בהגר"א דהטעם משום שיאה יכת שער ,מש"ה צריך לשלם ,ולא משום שהוא מעולה באמת ,וא"י לעכב בכדי ,הא לא"ה כופין על מדת סדום .וכן כתב
שיכול לעכב) .והרמ"א שם פסק בשם המרדכי דלכתחילה יכול לעכב שלא לדור שם הכסף משנה בהדיא דהרמב"ם ס"ל כרש"י.
שם ,ולא אמרינן כופין על מדת סדום כיון שיכול להשכירו ולהרויח .ומשמע מזה אלא דבחידושי חת"ס (ב"ב שם) מחלק ביניהם ,דלרש"י דיינו במעכב בטענה
דבסתם אינו יכול לעכב לכתחילה אלא במקום שיכול לומר שאפשר להרויח. שלפעמים מתברכת ,אבל אין צריך שיהא ודאי מעולה מחלק השני ,ואפי' אם
ואפשר לומר דהמרדכי אזיל בשיטת הרמב"ם דהא דאין כופין הוא דוקא פעמים הוי מעלה ,שפיר דמי ולא כפינן לי' ,אבל להרמב"ם וכן להרמב"ן צריך
ביש לו טענה שיכול להרויח ,אבל בסתם א"י לעכב ,אבל לתוס' אין צריך טענה שיהא ניכר וידוע שזה קצת טובה יותר מצד אחר ,אבל בלא"ה אמרינן כופין
חזקה כ"כ ,אלא אם יכול לעכב קודם משום איזה סיבה ,יכול לעכב ,ולא אמרינן ע"מ סדום.
כופין על מדת סדום .וכן כתב הנודע ביהודה (חו"מ תנינא כ"ד) דהמרדכי הוא והמחבר בחו"מ סי' קע"ד ס"א פסק כהרמב"ם דלעולם כופין ע"מ סדום ,לבד
כשיטת הרמב"ם .וצ"ע על הרמ"א למה הביאו ,שהוא פסק כהתוס' בסי' קע"ד. מאם יש לו טעם למה זו מעולה יותר .והרמ"א (שם) פסק כתוס' והרא"ש דבכל
וכן הקשה השער אפרים (סי' מ"ט) על הרמ"א (עי' פתחי תשובה שם) וא"כ כיון שהוא מקום שיכול לומר שיכול להרויח מזה אין כופין על מדת סדום.
מחלוקת הפוסקים אינו יכול לכוף אותו לכתחילה אלא במקום שלכו"ע אמרינן
בזה כופין על מדת סדום.
באיזה אופנים כופין על מדת סדום
ועי' בנודע ביהודה (שם) שאפי' להרמב"ם אין כופין על דבר שהוציא הוצאות
כתב הרמב"ם פ"ח הל' שכנים ה"ד "המעמיד סולם קטן בחצר חבירו אין לו
על זה .במשנה אבות פ"ה ה"י "ד' מדות באדם ,שלי שלי שלך שלך זו מדה
חזקה "ואינו יכול למנעו" ,שהרי אומר לו אין עליך בזה הפסד ,כל זמן שתרצה
בינונית ,וי"א זו מדת סדום" .ועי' בברטנורא שם דבזה קרוב הדבר לבא לידי
תבטלו" .וכתב במגיד משנה הטעם שכל שזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על
מדת סדום ,שמתוך שהוא רגיל בכך ,אפי' על דבר שחבירו נהנה והוא לא
מדת סדום ,וכן פסק המחבר סי' קנ"ג סעי' י"ג ,וכ' הסמ"ע (שם בסק"ל) דע"כ איירי
חסר ,לא ירצה להנות את חבירו.וי"ל דלשי' רש"י דבקל יכול אדם לעכב על
שאין בעל החצר מקפיד על היזק ראי' ,מדאינו מקפיד עליו שיכנס לחצירו ,רק
חבירו דשמא ירויח בזה ,ליכא חסרון לומר שלי שלי והרי"ז מידה בינונית ,אבל
שרוצה שלא יתן הסולם בחצירו ,וכגון זה דאין הפסד לבעה"ב כופין ע"מ סדום.
להרמב"ם דדוקא בריוח ברור יכול לעכב ,י"ל דהאומר שלי שלי בלי שום סיבה
אבל לכאורה לתוס' ורא"ש הנ"ל דס"ל דכל מקום שיכול להרויח בזה לא אמרינן
הרי"ז מידת סדום.
כופין על מדת סדום ,א"כ לכאו' אף כאן אמאי יכול לכופו ,וכן כתב הטור שם
* שאינו נראה ,דהאיך ישתמש בשל חבירו .וצ"ל דהרמב"ם לשיטתיה ,אבל לרא"ש
אפשר שאין יכול לכופו ,וכן מבואר בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' ת"ט דדין זה
הרב נטע שווארץ -כולל אהל המפשט(זעליחוב) הערות על הגליון ראשון תלוי במחלוקת .וצ"ע על הרמ"א שלא הגיה שהרא"ש חולק על זה.
הרמ"א בסי' קנ"ד ס"ג כ' אם באו שניהם לפתוח פתח זה כנגד זה בבת אחת,
שאלה אחד שכר בירושלים ובו מנורה של כסף והדליק ברה”ר ונגנב, והדין הוא שאסור משום היזק ראי' אם אינו חסר וחבירו נהנה ,כופין אותו לפתוח
והשאלה אם חייב לשלם שנחשב לפשיעה או דפטור דנחשב מתה במקום אחר ,משום מדת סדום .והקשה הנתיה"מ שם סק"ו דכיון דיש לכל אחד
ד' אמות לפני הפתח הרי יכול לומר שרוצה דוקא במקום זה ,שיכול למכור
מחמת מלאכה. אותו בדמים יקרים ,כמו שמבואר בסי' קע"ד ,ותירץ ,דהא דכופין הוא רק באופן
ויש לעיין בד” דברים בדיני שאלה
שאינו זוכה בהד' אמות ,וא"כ אינו נותן משלו כלום מש"ה כופיו אותו על מדת
א ,אם רשות מצוה פטרו שהרי מצוה להניחו בחוץ ,ב .אי שכירות בית יהיה סדום ,אבל במקום שזכה כבר ,אין כופין לאדם לאבד מה שנותנים לו .ולפי"ז
נחשב כמחמת שכירות כל המטלטלין לפטרו ,הגם דשכרה הבית עם המטלטלין י"ל דאפי' להרא"ש אם אינו נותן משלו כלום אינו יכול לומר שרוצה ליתן רשות
אבל לפטרו מדבר שאינו מעצם השתמשות הבית אם נחשב מחמת מלאכה, לסולם בדמים יקרים ,וכופין .ויש להסתפק בגדר האי דשאין נותן משלו .הנה כ'
ג .אפילו דנחשב רשות להשתמש ולפטרו מ”מ הוא נתחייב שפשע בהמנורה הרמ"א בסי' קנ"ג ס"ה שיכול להוציא זיז על גג של רעפים נגד חצר חבירו ,ואין
אפילו נתן רשות דהיה צריך להתבונן שאפשר שיגנבו ,וחייב לשמור ולא שמר, בעל החצר יכול למחות ,ואפשר דהוא מטעם זה דכיון שאין משתמש בשלו ,ואם
ד .אם אפילו דנחשב פשיעה מ”מ אפשר דבעל הבית על הדירה מחל לו על זה רוצה לבנות יכול להסירו ,מש"ה יכול לכופו .וכן משמע בקובץ שיעורים (אות
דרצה לאגירי ולמצוא שוכרים מחל על כל מה שהפסיד. רס"ב) וכן אפ"ל דמש"ה לא חולק הרמ"א על המחבר של סולם ,דסבר דהרא"ש
הנה על שאלה א שרשות מצוה פטור ,זה דווקא אם היזק האש הדולקת מודה בזה כיון שאין נותן אלא רשות השתמשות וצ"ע.
בשעת ההדלקה שעליו זה פטור ,ולאוו על חתיכה של כסף ,ומסברא הוא רק
רק הידור ולא פטור רק על עצם ההדלקה. אם יכול לעכב לכתחילה אפי’ במקום שלא חסר לו
והשאלה הב” :אי נכנס בגדר מתה מחמת מלאכה וזה גדר דפטור בשוכר או איתא בגמ' ב"ק דף כ ע"א אבעיא להו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ,בחצר
דזה בכלל פשיעה דפשע במה שלא שמרו שלא יגנב והראשונים הקשו במה דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר ,מאי ,מצי א"ל מאי חסרתיך ,או דלמא
פוטר מתה מחמת מלאכה הלא שואל מחויב באונסין וביארו שהפטור דממ”מ מצי אמר הא איתהנית .וכתבו התוס' דאפי' למ"ד כופין על מדת סדום שאני הכי
הוא מחמת פשיעת המשאיל ובטור הביא מחלוקת רמב”ם ורא”ש דלהרמב”ם שהיה יכול למנעו מתחילה מלדור בביתו .משמע מזה דלכתחילה יכול לעכב
פטור רק בשעת מלאכה ממש כגון שאל דלי לשאוב ובשעת שאיבה נפל ובשעת אותו אפי' אם אינו מחסרו .והמחבר שם בסי' שס"ג ס"ו פסק דהדר בחצר חבירו
מלאכה ממש שאז פשע המשאיל ,אבל להרא”ש מבואר דאפילו בשעת הדרך שלא מדעתו ,ובעה"ב אמר לו צא ,ולא יצא ,צריך לשלם .וכתב הסמ"ע (שם ס"ק
הליכה נפל שלא מחמת נפילהפטור דהמשאיל פשע בזהומחלוקה אם על י"ד) דכיון דגילה דעתו דלא ניחה ליה ,לא אמרינן בזה כופין על מדת סדום.
דברים חיצוניים חייב או פטור שאינו מגוף השאלה, ופשטות הכוונה לשיטת התוס' דיכול לעכב לכתחילה ולא אמרינן כופין על
זמ
להא יבשוי
אבל הרב אליעזר אבא פריעד-כולל לבושי חושן -הערה בדין גזל עכו"ם ולכאורה כאן בשכר הבית ועל ההשתמשות הבית פשע המשכיר,
המנורה הוא הכלים לא שיבר עצמו ,פירוש אם נגנב מחמת השכירות ,אלא
הנה גזל עכו"ם אינו כמו גזל ישראל ,דבגזל עכו"ם אסור רק כעין ויגזול
דומה להחיצון השכירות שבא בשעה ששכר ודווקא להרא”ש הוי כדין מתה
את החנות .ולכן קי"ל דטעות עכו"ם מותר אף שמחסר מממונו בכונה .אמנם
מחמת מלאכה ודוק.
יש לציין כי בנתיבות בסי' ר"ס סק"ד כתוב דאם הניח גוי חפץ במקום משומר
אסור ליקח החפץ והוה גניבת עכו"ם .משא"כ הפקעת הלואתו מותר וצע"ג *
אדברי הסמ"ע בסי' רפ"ג סק"ו דכתב דבחייב לגוי מנה צריך להחזיר לבניו
מדינא[ .וע"ש בטו"ז שאכן הקשה עליו] .וכן יש לעיין מה הדין בירושה של הרב יצחק מאיר לעפקאוויטש-כולל אהל המפשט-הערות על גליון ראשון-
גוי ,דקי"ל בסי' רפ"ג סעי' א' דבן יורש את אביו גוי דבר תורה ,מדכתיב כי במה שכתב הרב שמעון יהודה זילבער ,בשאלה דמנורה דפטור ,כיון דאין
לבני לוט נתתי את ער ירושה .ומת גוי והניח חפציו אצל יהודי ,האם צריכין דרך לשמור ,זה אינו דאפילו כל העולם אינם שומרים הרי שומר יש לו חיוב
להודיע לבניו של הגוי .או אם מותר לקחת החפצים .כמובן באופן דליכא יתר מאדם דעלמא ,והכא הרי שוכר כשומר שכר וחייב לשמור ,וראיה לזה מהא
חילול השם .ויש לעיין בזה .ובדוחק יש לומר דכוונת הסמ"ע הנ"ל על חפצים דמבואר במרדכי דאע"פ שאין אדם שומר חפציו ,בשלו הוא רשאי אבל בשל
של גוי ולא על חוב ,ולפי"ז יהא חיוב מדינא להודי לבן הגוי .והשאלה נוגע חבירו אינו רשאי ,הרי ששומר חייב לשמור אף מדברים שאינם מדרך העולם
בעיקר בקונה בית מיורשי גוי ומוצא חפץ יקר הערך שהי' שייך לאביהם ,ויש לשמור ,דלכך העמיד שומר וזה חיובו ופשוט הוא.
לעיין לדינא. *
*(
לקבלת הגליון ,מכתבים והערותohelhamishpat2575@gmail.com | 929.287.2575 :
מכון עלה זית חמ
עריכת ספרים מרישא עד גמירא
publish@alehzayis.com 732.513.3466
FAX: 732.865.7002 732.387.7841
