אור פנימי · Ohr Pnimi — ראש השנה (2026-09-07)

בס"ד
גליון מס' 9
משוכתב מתוך שיעורים
הרי כלל נָקּוט בידינו" :היוצא מן הטמא -טמא ,והיוצא מן
הטהור -טהור" (בכורות א' ,ב') .כל דבר היוצא ממקור מסוים
תמצית הגליונות הקודמים
נושא את אופיו של אותו מקור .לכן אסור ,למשל ,לאכול מאכל בגליונות האחרונים למדנו כי מהות הבריאה היא הרצון לקבל.
היוצא מבעל חי טמא ,כמו חלב גמלים וכדו'. זהו החידוש היחיד שנתחדש בבריאה – 'יש מאין' ,והוא הכלי
מכאן התעוררה החקירה :כיון שהבורא הוא תכלית הקדושה שבאמצעותו הנבראים יכולים לקבל את כל השפע והעונג
והטהרה ,כיצד ייתכן שתצא ממנו מציאות שהיא רחוקה מן שרצה הבורא להיטיב להם.
הקדושה "מקצה אל הקצה?" ואין הכוונה שהיא יצאה ממנו אלא שככל שהתבוננו בדברים ,כך הלכה והתחדדה הסתירה:
מאליה חלילה ,אלא הבורא בראה בכוונה תחילה. מצד אחד ,הרצון לקבל הוא הכלי היחיד שבעזרתו יכול הנברא
מעתה מתחדדת השאלה שבעתיים :לשם מה ברא הבורא לקבל את כל ההטבה שהכין לו הבורא ,ובהיעדרו אינו מסוגל
מערכת כזו? ולא זו בלבד ,אלא הוא גם מפרנס ומקיים את לקבל כלום מהשפעתו יתברך .אולם מן הצד השני ,דווקא
אותה מערכת של הטומאה והקליפות! אותו הרצון לקבל ,הוא גם הגורם לשינוי
אין מדובר רק במציאות רחוקה ועליונה .כל ההבדל בין קדושה לטומאה ובין הצורה ולריחוק מן הבורא ,שכל עניינו
אחד מאיתנו מרגיש את מציאותה של אותה
חיים למוות הוא רק בכוונה! להשפיע.
מערכת גם בנפשו פנימה ,בדמות מידות כיצד ,אם כן ,יוכל האדם להגיע לדבקות
רעות ,קושי בקיום מצוות וכדומה .אם כן ,כיצד ייתכן שהבורא בבוראו ,כשכל מהותו היא אותו רצון לקבל ,שהוא עצמו סיבת
עצמו ברא ומקיים מציאות כזו? הפירוד?
אלא שבטרם נוכל להשיב על כך ,עלינו לברר תחילה מהי כאן אנו מגיעים לבירור מהותה ותפקידה של מערכת
בכלל מהות הטומאה והקליפות. הטומאה והקליפות בבריאה ,ומתוך כך נראה את מקומה
בהתפתחותו של הרצון לקבל.
כפי שממשיך רבינו" :אכן יש להבין מקודם ,ענין מציאות
מהות הטומאה והקליפות מה היא?"
כאשר שומעים את המושגים "טומאה" ו"קליפות" ,יש
הנוטים לדמיין כוחות מסתוריים ורחוקים מן האדם .אולם פרק א'
רבינו מלמד שהאמת פשוטה הרבה יותר ,ומקדים לפני כן
ידיעה חשובה על מהות הנשמות:
כיצד יצאה הטומאה מן הקדושה?
"ותדע ,שזה הרצון לקבל הגדול ,שאמרנו ,שהוא עצם "ועתה נפתח לנו הפתח להבין החקירה הד' :איך אפשר
מהותן של הנשמות מבחינת עצם בריאתן[ ,כי ע"כ הן שיתהוה מקדושתו ית' ענין מרכבת הטומאה והקליפות,
מוכנות לקבל כל המילוי שבמחשבת הבריאה] ,הוא לא נשאר אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית' מקצה אל הקצה? ואיך
בצורתו זו בנשמות ,כי אם היה נשאר בהן ,היו מוכרחות יתכן שיפרנס אותה ויקיימה?"
להישאר תמיד בפרודא ממנו ית' ,כי שינוי הצורה שבהן (מרן בעל הסולם ,הקדמה לספר הזוהר ,סעיף י')
היה מפרידן ממנו יתברך". כעת אנו מגיעים אל אחת החקירות היסודיות ביותר ששאל
אילו היה הרצון לקבל נשאר בנשמות כפי שנברא מתחילה, רבינו בתחילת ההקדמה :כיצד ייתכן שמן הקדושה עצמה
היו הנשמות מוכרחות להישאר לעולם בפירוד מן הבורא, נמשכה מציאות של טומאה וקליפות?
מפני ששינוי הצורה היה מפריד ביניהן לבין המאציל.
א
כאן נשים לב לדייק בלשון רבינו :לכאורה היה צריך לכתוב הרי כל עניינו של הבורא הוא להשפיע ,לתת ,ואילו הרצון
לגבי העולמות דקדושה" :והסיר מהם את הרצון לקבל" .אולם לקבל הוא היפך הגמור מן ההשפעה .וכפי שכבר למדנו
רבינו מוסיף מילה אחת " -לעצמו" .מילה קטנה זו משנה את בגליונות הקודמים ,שינוי הצורה הוא הריחוק הרוחני ,ואילו
כל משמעות הדברים. השוואת הצורה היא הדבקות.
כדי להבין זאת ,מביא רבינו ב"פתיחה לחכמת הקבלה" (סעיף נמצא ,שאילו היה הרצון לקבל נשאר בצורתו הראשונית ,כפי
ט"ו) את משל האורח ובעל הבית .וכך לשונו" :ולפיכך הבא שנברא בתחילה ,שינוי הצורה הזה לעולם לא היה מאפשר
לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו ,הרי אפילו בעת שהוא לנבראים להגיע אל הדבקות בבורא.
רעב ביותר יסרב לאכול ,כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל
מתנה מחברו .אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור נקודות קצרות
מספיק ,דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים שיעשה לחברו טובה
• כלל הוא :היוצא מן הטמא -טמא ,ומן הטהור -טהור.
גדולה עם אכילתו זו ,הנה אז מתרצה ואוכל אצלו ,כי כבר אינו
• הבורא לא רק ברא את מערכת הטומאה ,אלא גם מקיים
מרגיש את עצמו למקבל מתנה ,ואת חברו להמשפיע ,אלא
ומפרנס אותה.
להיפך ,כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו
את הטובה הזאת "...עכ"ל. • כדי להבין זאת ,יש לברר תחילה מהי מהות הטומאה
והקליפות.
מדובר במצב שבו האורח היה ודאי רעב .אילו לא היה ָרעֵ ב,
• הרצון לקבל הגדול לא נשאר בנשמות בצורתו הראשונית.
כלל לא היה שייך שיאכל .היו לו תיאבון ,רעב ,השתוקקות
לאכול .למרות זאת הוא לא רצה לאכול ,כי הוא התבייש לקבל.
הוא ה רגיש שאם יאכל רק מפני שהוא רעב ,הרי הוא מקבל
לעצמו ,ובכך שונה צורתו מצורת הנתינה של בעל הבית .זה
גרם לאורח תחושת בושה ' -נהמא דכיסופא'.
פרק ב'
עם זאת בעקבות הפצרותיו של בעל הבית ,הבין האורח דבר מהותה של הקדושה
חדש :כשהוא אוכל ,אין זו רק טובה שבעל הבית עושה עמו. "ובכדי לתקן דבר הפרוד הזה ,המונח על הכלי של
גם הוא גורם בכך נחת רוח לבעל הבית .רצונו של בעל הבית הנשמות ,ברא ית' את כל העולמות כולם ,והבדילם לב'
הוא להיטיב לו ,וכשהוא מקבל את הסעודה ,הוא ממלא את מערכות ,כמ"ש "זה לעמת זה עשה אלקים" ,שהן ד'
רצונו של בעל הבית ומשמח אותו .לכן כעת הוא משנה את עולמות אבי"ע דקדשה ,ולעמתם ד' עולמות אבי"ע
דעתו ואוכל את הסעודה.
דטמאה .והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע
מדוע? מה השתנה כעת? גם עכשיו הוא רעב ,וגם עכשיו דקדשה ,והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו"...
הוא משתמש ברצון לקבל שלו .אלא שכעת הקבלה אינה
(מרן בעל הסולם ,המשך סעיף י')
לעצמו ,אלא כדי להשפיע נחת רוח לבעל הבית.
כדי לתקן את הפירוד שנוצר בין הבורא לנבראים מחמת שינוי
לפי זה אפשר להבין את דיוק לשונו של בעל הסולם:
הצורה ,ברא הקב"ה שתי מערכות :ארבעת עולמות אבי"ע
רבינו אינו כותב שהקב"ה הסיר ממערכת הקדושה את הרצון
דקדושה ,ולעומתם ארבעת עולמות אבי"ע דטומאה ,וכפי
לקבל ,אלא" :את הרצון לקבל לעצמו" .זו הנקודה היסודית.
שיורחב בע"ה בפרק הבא.
גם במערכת הקדושה יש רצון לקבל .התיקון אינו בביטול
כשם שלכל עולם יש אור ,כך לכל עולם יש גם כלי .הכלי של
הרצון לקבל ,אלא בכך שהקבלה אינה לעצמו ,אלא מגיעה על
מערכת הקדושה הוא הרצון להשפיע שהטביע בו ה' ,ואילו
מנת להשפיע .ועוד נרחיב בכך בע"ה בגליונות הבאים.
הכלי של מערכת הטומאה הוא הרצון לקבל לעצמו.
ננעל את הפרק בדבריו של כ"ק מרן האדמו"ר הרב"ש זצ"ל
כאן מתעוררת שאלה :אם למערכת הקדושה יש רק רצון
במאמרים (תשמ"ו מאמר ל')" :וההבדל בין קדושה לטומאה ,ובין
להשפיע ,כיצד היא יכולה לקבל את האור מהבורא?
חיים ומות הוא רק בכוונה .אם הקבלה הוא בעמ"נ להשפיע,
הרי כדי לקבל צריך כלי ,שהוא הרצון לקבל .אם אין רצון
נקרא זה קדושה ,היות שזה השתוות הצורה ,והשתוות הצורה
לקבל ,כיצד שייכת כלל קבלת השפע?
נקרא דביקות ...משא"כ אם לא יכול להשים על המעשה,
הכוונה דעמ"נ להשפיע ,נמצא בשנוי הצורה מהבורא ...וזה הרי אם לאדם כלל אין תיאבון ואין חיסרון ,לא שייך כלל
נקרא קליפה ,סטרא אחרא ,מלאך המות וכו'". שיאכל .נמצא שאי אפשר לומר שבקדושה אין רצון לקבל
כלל ,שהרי בלי רצון לקבל ,אין כלי לקבלת השפע.
ב
מה משמעות פירוד זה? מפרט רבינו בחיבורו 'פנים מאירות
ומסבירות' (ענף א')" :אמנם הס"א והקליפות ...אין בהם
נקודות קצרות
מניצוצי ההשפעה ולא כלום ,ונמצאים בתכלית הריחוק • הקב"ה הטביע במערכת הקדושה את הרצון להשפיע .
וההפכיות מן המאציל ,שאין ענין המאציל אלא להשפיע ולא • גם בקדושה יש רצון לקבל ,שאם לא כן ,לא הייתה בה
כלל לקבל ,והס"א בכל פינותיהם שהם פונים יהיה רק לקבל אפשרות לקבל את השפע.
ולא כלל להשפיע ,ובזה נחתכים מהשורש ומהחיים כאבר • התיקון אינו בביטול הרצון לקבל ,אלא בביטול הרצון לקבל
הנחתך ונבדל מן קומת החי ,שאין לו עוד עסק של כלום עם לעצמו.
האברים החיים"... • כאשר הקבלה מיועדת כדי להשפיע ,גם הרצון לקבל נעשה
ממשיך כאן רבינו ואומר" :ומטעם זה מכונות הקליפות בשם חלק ממערכת הקדושה.
מתים כמו שכתוב "זבחי מתים"" ,וכן הרשעים הנמשכים
אחריהם ,כמו שנאמר "הרשעים בחייהם נקראים מתים"
כשאנחנו שומעים את המילה "רשעים" ,לעתים קרובות
(ברכות י"ח):
פרק ג'
חושבים על מישהו אחר .מדמיינים גויים שיושבים באיזה בית מהותן של הקליפות
מרזח ,משחקים קלפים וסביבם בקבוקי בירה ...או חילוניים "והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדשה,
שיושבים באיזה מקום של פריקת עול. והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו ,ונתן אותו במערכת
אבל בעל הסולם לא מדבר עכשיו על מישהו אחר :כל אחד העולמות אבי"ע דטומאה".
צריך להסתכל על עצמו .כשאדם לומד את הדברים ,הוא צריך (מרן בעל הסולם ,המשך סעיף י')
לבדוק בתוך תוכו ,על הרצון לקבל שקיים בליבו.
כאן נראה את היסוד של מהות הרע -בעל הסולם מתחיל
מסביר רבינו שמי שנמשך אחר ה'רצון לקבל' שלו ,הוא 'רשע'
ללמד אותנו איך בנויה ההשתלשלות.
ונקרא בשם 'מת'.
עד עכשיו דיברנו על עולמות אבי"ע דקדושה .אבל כנגדם יש
הגדרה זו תמוהה מאוד :נניח שעכשיו מישהו העליב ופגע בי,
גם אבי"ע דטומאה .כנגד עולם האצילות יש אצילות דטומאה,
ואני מרגיש הנאה מזה שהחזרתי לו כגמולו .מילא אפשר
כנגד עולם הבריאה יש בריאה דטומאה ,כנגד עולם היצירה
להבין שבאותו רגע אני נקרא רשע ,אבל אני נקרא "מת"?!
יש יצירה דטומאה ,וכנגד עולם העשייה יש עשייה דטומאה.
למה 'מת'? לכאורה זה בדיוק הפוך! זה נתן לי תחושת חיות.
מה ההבדל ביניהם? במערכת אבי"ע דקדושה הטביע
סיפוק ותענוג גדול .עכשיו אני חי ,עכשיו אני נהנה.
הקב"ה את ה'רצון להשפיע' ואת ה'רצון לקבל' לעצמו נתן
אדם אוכל ארוחה טובה – הוא נהנה .אדם שומע מוזיקה במערכת עולמות אבי"ע דטומאה .זה היסוד.
שהוא אוהב – הוא נהנה .אדם מקבל כבוד – הוא מרגיש חי.
לא מדובר בשני עולמות שנמצאים בשני מקומות שונים ,אלא
איך אפשר לומר שדווקא במצב הזה הוא נקרא "מת"? הרי בשתי מערכות שהולכות זו נגד זו .בזו היסוד הוא הרצון
המציאות מראה שהאדם מרגיש חיות כשהרצון לקבל בא על להשפיע ,ובזו היסוד הוא הרצון לקבל לעצמו.
סיפוקו.
אם כן ,מהי מהותה של הטומאה? רצון לקבל לעצמה!
מילא ,כשלאדם יש רצון לקבל בלי תענוג ,בלי מילוי – זה
בדומה לכך כותב הרה"ק בעל התניא (בסידור הרב שער נפילת
מוגדר בשם ייסורים .כאשר נחפש להגדיר לעצמינו את
אפים)" :כידוע שעיקר ההפרש בין הקדושה לקליפות הוא
משמעות הייסורים ,נגיע למסקנה שייסורים פירושם חיסרון
בענין ההשפעה דוקא ...להחיות רוח שפלים וכו' ולא לאהוב
בלי מילוי.
קבלת השפע לעצמו ...וזהו מדת מלכות דקדושה שנותנת
אדם רעב לאוכל ואין לו מילוי .אדם צמא לתשומת לב ואין לו טרף לביתה ומשפעת תמיד ...משא"כ מלכו' חייבא דהיכל
מילוי .אדם חסר לו כסף ואין לו מילוי .כל אלה הם מצבים של נוגה הוא להיפוך ,שצועקת תמיד הב הב כמ"ש לעלוקה שתי
ייסורים .אבל רצון לקבל עם מילוי -זה חיות .זה חיים. בנות כו' ,וזה כל עיקר תשוקתה -רק לקבל השפע לעצמה
אז איך אפשר לומר שהקליפות נקראות "מתים" ,ש"הרשעים ולא להמציא שפע לזולתה ,וכענין בחי' לגרמיה הידוע שאינו
בחייהם נקראים מתים?" הרי לכאורה המציאות מראה בדיוק חפץ רק לגרמיה ולעצמו ,וכל מחשבתו בהשגתו לעצמו ולא
להפך! להטיב לזולתו כלל"...
אפשר לומר על זה כמה ביאורים ,ונתחיל מהביאור הפשוט משום שינוי הצורה הזה ,ממשיך רבינו וכותב" :ונמצאו בגללו
ביותר: נפרדים מהבורא ית' ומכל העולמות דקדושה".
ג
זה לא מפני שהאדם הפסיק לזוז ,ולא מפני שהלב שלו נכון שרצון לקבל עם מילוי נקרא חיים ,אבל זה רק אם המילוי
הפסיק לפעום .הוא יכול להיות מלא מרץ ,רווי הנאות ,עטור באמת ממלא את הרצון .אצל הקליפות זה אף פעם לא כך.
הצלחות -ובכל זאת להיות רחוק ממקור החיים. יש לו מָ נֶה – מיד הוא רוצה מאתיים .גם כשהוא כבר קיבל
את זאת מגדיר רבינו בשם "מתים". את המָ נֶה ,הוא כבר לא נהנה ממנו ,כי הראש שלו נמצא
במאתיים .נמצא שהוא חי כל הזמן בתחושת חיסרון.
מסיים רבינו ואומר" :וכבר ידעת ,שהמרחק הרוחני מתחיל
בשינוי צורה במשהו ,ומסתיים בהפכיות הצורה ,שהיא סוף נמצא ,שאילו היה מצב שאדם היה מקבל את מה שהוא
המרחק בדיוטא האחרונה". רוצה ,וזה היה ממלא אותו לגמרי ,והוא כבר לא היה חסר דבר
-זה לכאורה היה נקרא חיים.
המרחק הרוחני לא נמדד בקילומטרים .הוא מתחיל בשינוי
צורה קטן ,ואחר כך הולך וגדל ומתרחב ,עד שהוא מגיע אבל זה לא מה שקורה .הרצון לקבל לעצמו אינו יודע שובע.
להופכיות הצורה גמורה ,שהיא סוף המרחק. ברגע שהוא מקבל דבר אחד ,כבר נולד בו חיסרון חדש.
כשהבורא ברא את הרצון לקבל ,זה התחיל כשינוי צורה קטן. לכן ,גם כשנדמה לו שהוא נהנה ,הוא אף פעם אינו מגיע
עוד לא ניכר רצון לקבל ממש .אבל לאט־לאט הוא הלך למנוחה אמיתית .הוא רץ כל החיים אחרי המילוי הבא .נמצא
והתעבה ,הלך והתגשם ,עד שהוא הגיע להופכיות הצורה שכל החיות שלו היא רגעית וחולפת ,אבל בפנימיות הוא
הַ ְּשלֵמָ ה ,כמו שאנחנו רואים כאן בעולם הזה. נשאר חסר תמיד.
לכן הקליפות נקראות "מתים" .לא מפני שאין בהן תנועה או
הרגשה ,אלא מפני שהרצון לקבל לעצמו לעולם אינו מגיע
לחיים של שלמות .הוא משאיר את האדם בחיסרון תמידי.
נקודות קצרות
אבל רבינו עצמו נותן כאן טעם עמוק יותר:
• הקדושה בנויה על הרצון להשפיע ,והטומאה על הרצון לקבל
לעצמו. "כי הרצון לקבל המוטבע בהם בהפכיות הצורה מקדושתו
• הרצון לקבל לעולם אינו בא על סיפוקו. ית' ,מפרידן מחיי החיים ,והן רחוקות ממנו ית' מקצה אל
הקצה"( .המשך הסעיף)
• הקליפות נקראות "מתים" מפני שהן רחוקות מ"חיי החיים".
נשים לב ללשון :רבינו לא אומר שהקליפות נקראות מתים
• הבורא אינו חסר דבר ,ולכן כולו השפעה.
מפני שחסר להן משהו ,או מפני שאין להן הנאה ,אלא מפני
• הריחוק מהבורא נובע מהופכיות הצורה.
שהן נפרדות מחיי החיים.
למה הן נפרדות? מפני שהקב"ה כולו השפעה .אין בו שום
עניין של קבלה לעצמו .אין לו שום חיסרון שיוכל לקבל
השוואת הצורה
ממישהו אחר .כל עניינו – להשפיע בלבד.
היא החיים האמיתיים
לעומת זאת הקליפות הן בדיוק להפך" :כי הוא ית' אין לו
שום ענין של קבלה אלא רק להשפיע לבד ,והקליפות אין
לקראת הגליון הבא... להן שום ענין של השפעה ,רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד,
ואין הפכיות גדולה מזה"( .המשך הסעיף)
בגליון זה למדנו את מהות הקדושה והטומאה ,וראינו כיצד
כלומר ,רבינו לא מדבר בכמה האדם נהנה או לא נהנה ,אלא
הרצון לקבל לעצמו הוא שורש הפירוד מן הבורא .אולם בכך
נותן הגדרה אחרת לגמרי למושג חיים.
עדיין לא נשלמה התמונה.
מה נקרא חיים? חיים פירושם דבקות במקור החיים ,וכאשר
השאלה העיקרית עדיין נשארה :כיצד יוכל האדם להגיע
יש הופכיות גמורה מן הבורא ,ממילא יש פירוד ממנו .כיוון
לדבקות בה' ,כשכל מהותו היא הרצון לקבל?
שהבורא הוא חיי החיים ,כל פירוד ממנו הוא מוות.
בעזרת ה' ,בגליון הבא נתחיל להתבונן בסדר השתלשלות
וכדברי רבינו בהקדמתו ל'פי חכם'" :שזהו סיבת הרשעים
העולמות ,ונראה כיצד הכין הבורא מראש את כל שלבי הדרך,
שנקראים מתים ...שאין בהם מבחינת השפעה ולא כלום,
כדי לאפשר לאדם ,על ידי עסק התורה והמצוות ,לתקן את
וכל חסד דעבדין -לגרמייהו הוא דעבדין ( -כל חסד שעושים –
הרצון לקבל ולזכות לדבקות בו יתברך.
לעצמם הם עושים) ,ונחתכין משורש החיים ית' ,כי פירוד
גשמי ְּבכַ ִּׁשיל וְּכֵילַּפֹות ,ופירוד רוחני בשינוי צורה על דרך
ההפכיות"...
להערות והארות ולקבלת הגליונות במייל ניתן לשלוח בקשה לichud.ashlag@gmail.com:
ד
