צום פינטל · Tzim Pintel — האזינו - שבת תשובה (2026-09-14)

צום פינטל • האזינו שבת תשובה תשפ״ז • גליון קצ״ז
עד שירצה את חבירו
לכאורה הכל הסתדר מעצמו .אבל לפעמים השלום החיצוני אינו בקשת מחילה שאינה מבקשת להיפטר
מחילה; הוא רק הסכמה שלא לפתוח את המקום הכואב .אפשר
להיפגש שנים ,ובתוך הנפש עדיין מונח דבר שלא קיבל את בערב יום הכיפורים מתעוררים בני אדם לבקש מחילה זה מזה.
שמו. הטלפון מצלצל ,אנשים שולחים הודעות ,ויש העוברים מאדם
כשהצרה שוברת את התירוצים לאדם ואומרים :אם פגעתי בך במשך השנה ,אני מבקש
שתמחול לי .ודאי דבר גדול הוא שיהודי מכניע את עצמו ומוציא
כאשר האדם זקוק לישועה ,כל עולם התירוצים מתחיל להישבר. מפיו בקשת מחילה .ואף על פי כן ,פעמים רבות חסר בתוך
עתה כבר אין לו נחת מן הטענה שהשני רגיש מדי .הוא מוכן הבקשה עצם הדבר :הוא מבקש מחילה ,אבל אינו עומד באמת
לוותר על השאלה מי התחיל ומי היה צריך לבקש ראשון .הצורך מול האדם שנפגע ממנו.
דוחף אותו החוצה מן המקום שבו הסתתר .ס׳שטיפט אים יש המבקשים מחילה מפני שכך נפסק בשלחן ערוך .עבירות
ארויס פון דער גאנצער וועלט פון תירוצים. שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו,
זהו דבר טוב .לפעמים הצרה פותחת דלת שהאדם לא הצליח ולכן הוא מרגיש שמוטל עליו חיוב .הוא רוצה להיכנס ליום
לפתוח במשך שנים .היא נותנת לו כוח להרים טלפון ,לגשת אל הקדוש בלי חוב זה ,ועל כן הוא ניגש ,מבקש מחילה ומסמן
מי שהתרחק ממנו ולהוציא מפיו מילים שהיו תקועות בלבו .היא לעצמו שעשה את המוטל עליו .היתה לפניו הלכה ,והוא קיים
שוברת את הכבוד המדומה ואת החשבון מי חייב למי .מתוך אותה.
שלא לשמה יכול האדם לבוא אל לשמה. ויש המבקשים מחילה מפני שהם זקוקים לישועה .אירעה להם
אבל גם כאן יש סכנה .פעמים רבות הוא אינו מתקשר מפני צרה ,דבר מסוים אינו מסתדר ,או שהם ממתינים זמן רב לדבר
שכאב לו על מה שעשה ,אלא מפני הנצרך להם .הם שומעים שכדאי
שהוא רוצה להסיר דבר העומד בדרכו. לבדוק אם פגעו פעם במישהו ,ושמא
הוא אומר :״אולי האב איך דיר וויי הקפדה של אדם עומדת בדרכם .עתה
געטון ,אולי אתה מקפיד עלי; אני יש דבר הדוחף אותם :ס׳קוועטשט זיי,
מבקש שתמחול לי״ .בתוך המילים אין להם מנוחה .הם מתחילים
נמצא בעיקר כאבו שלו ,הצרה שלו להתקשר ולשאול :אולי פגעתי בך
והישועה שלו .כאבו של השני עדיין לא פעם ,אולי אתה מקפיד עלי ,ואני
קיבל מקום. מבקש שתמחול לי.
אם השני אומר ״מחלתי״ ,הוא נושם שתי הדרכים יכולות להיות פתחים
לרווחה .עתה הוא מקווה שהשער טובים .השלחן ערוך מעורר את האדם
ייפתח והישועה תבוא .אבל האדם לעשות דבר שלא היה עושה מעצמו,
שממנו ביקש מחילה יכול להישאר והצורך בישועה שובר את הקושי ואת
באותו כאב שהיה בו קודם .הוא הרגיש הבושה .לפעמים האדם מתחיל מתוך
שלא באו לראות אותו; באו להשתמש חיוב או מתוך צרה ,ובאמצע הבקשה
במחילתו כדי להשיג דבר אחר .גם נפתח לבו והוא מכיר באמת במה
הפעם הוא נעשה אמצעי בתוך עולמו שעשה .אבל כל זמן שהוא נשאר רק
של מי שפגע בו. עם החיוב או רק עם הישועה ,עדיין אין
לצאת ידי חובה כאן בקשת מחילה בשלמותה.
גם מי שמבקש מחילה כדי לקיים את עולם של תירוצים
השלחן ערוך עלול ליפול באותו מקום. בדרך כלל יש לאדם הרבה תירוצים
הוא אינו מחפש באמת לרצות את מדוע אינו צריך לבקש מחילה .התירוץ
חברו; הוא מחפש לצאת ידי חובתו. הראשון הוא שהשני לא נפגע באמת.
הוא ביקש פעם ,ביקש עוד פעם ,ואם הוא אומר לעצמו :ער מאכט אוועק די
השני לא מחל ,הרי כבר למד מה כתוב זאך; הוא עושה מזה עסק גדול ,הוא
בהלכה .מעתה ,לדעתו ,הדבר שוב רגיש מדי ,לא אמרתי דבר נורא כל כך.
אינו שייך אליו. כאילו האדם שפגע הוא גם זה שיכול
אמת היא שההלכה קובעת גבול לקבוע כמה היה מותר לנפש השנייה
לחובת הריצוי .אם החבר אינו מתפייס, לכאוב.
מביאים שלושה בני אדם ומבקשים התירוץ השני הוא שאינו אשם .היתה
ממנו ,ואם לא התרצה חוזרים עד לו סיבה טובה לדבר כפי שדיבר ,או
שלוש פעמים; לאחר מכן אין המבקש לעשות כפי שעשה .הרי גם השני לא
זקוק להמשיך ,אלא אם היה זה רבו התנהג כראוי ,והוא עצמו התחיל את
(רמב״ם ,הלכות תשובה ב ,ט; שלחן כל המריבה .ממילא הוא מרגיש שאין לו
ערוך ,אורח חיים תר״ו ,א) .ההלכה אינה מוסרת אדם לעולם שום חיוב כלפיו .כאילו שאם היתה סיבה למעשה ,שוב אין לשני
בידו של מי שאינו רוצה למחול .לאחר מאמץ אמיתי יש גבול רשות שתהיה לו עליו תרעומת.
לחיוב המוטל עליו. אבל שני דברים יכולים להיות אמיתיים יחד .יתכן שהיו לאדם
אבל אין להפוך את הגבול שנתנה התורה לתכלית בקשת סיבות ,ויתכן שגם חברו נהג שלא כראוי .ואף על פי כן ,הוא פגע
המחילה .לא לכך בא האדם ,כדי לברר כמה פעמים עליו לומר בו .הסיבה יכולה להסביר מדוע עשה את הדבר ,אבל אינה
״מחל לי״ עד שיוכל להסתלק מן התמונה .חז״ל לא אמרו רק מוחקת את הכאב שנעשה .אדם יכול להיות מובן ,ועדיין להיות
״עד שיבקש מחברו״ ,אלא ״עד שירצה את חבירו״ (יומא פה חייב לומר :עשיתי לך עוול.
ע״ב) .לרצות פירושו לעסוק בחבר ,בכאבו ובמה שנדרש כדי התירוץ השלישי הוא :אכן יש לי על מה לבקש מחילה ,אבל
להשיב את לבו. קודם הוא צריך לבקש ממני .האדם כבר מוכן להודות שנעשתה
יכול אדם לקיים את סדר הבקשה מבחינה הלכתית ,ועדיין לא פגיעה ,אלא שהוא מסדר את התור .השני התחיל ,השני פגע
להבין מה אירע בין שתי הנפשות .הוא מילא את החובה יותר ,והשני חייב לבוא ראשון .כך עוברת שנה ועוד שנה ,ושני
המוטלת עליו ,אבל לא נכנס אל המקום שבו נשבר האמון. הצדדים מחכים זה לזה.
מבחינת גבולות החיוב יתכן שאין עליו עוד תביעה; מבחינת בניין התירוץ הרביעי הוא שכבר אין שום מחלוקת .מ׳גריסט זיך,
הקשר יתכן שעוד לא התחיל .אלו שני דברים ,ואין לערבב נפגשים בשמחות ,מדברים מעט ,ואפילו מחייכים זה לזה.
ביניהם.
1
צום פינטל • האזינו שבת תשובה תשפ״ז • גליון קצ״ז
אמון אינו נבנה במשפט אחד לומר בפשטות :טעיתי
יש פגיעות שמילה אחת יכולה לתקן .היתה אי־הבנה קטנה, יש אנשים אמיתיים .כאשר הם מבינים שטעו ,הם אינם בונים
נאמר דבר שלא במקומו ,ולאחר בירור אמיתי חוזרים הלבבות סביב הטעות בית שלם של הסברים .הם אומרים בפשטות:
למקומם .אבל יש פגיעות עמוקות יותר .נשבר אמון ,נוצר פחד, טעיתי .עשיתי לך עוול .איך האב זיך נישט אויפגעפירט ווי עס
או שאדם למד במשך שנים שאין מקום לרגשותיו .שם אי אפשר דארף צו זיין .אין המילים הללו התחמקות ,ואין בהן ניסיון להחזיר
לדרוש שהכל יסתדר מפני שנאמרו שתי המילים ״מחל לי״. מיד את האשמה לצד השני.
הפוגע רוצה לעיתים לסיים את הדבר ברגע אחד .הוא ביקש אין זה דבר פשוט כלל .קשה מאוד לאדם לעמוד בלי הגנה מול
מחילה ,ומעתה הוא מצפה שהשני יחייך ,ישכח ויחזור מיד מעשה שאינו מתאים לדמות שיש לו על עצמו .מיד עולים בו
לקשר שהיה .אם השני עדיין זהיר ,הוא נפגע מחדש :הרי כבר ההסברים :הייתי עייף ,הייתי לחוץ ,לא התכוונתי ,גם הוא אמר,
ביקשתי ממך מחילה ,מה אתה עוד רוצה ממני? כך עצם בקשת לא ידעתי שייפגע .יתכן שכל ההסברים נכונים ,אבל הם אינם
המחילה נעשית תביעה חדשה כלפי הנפגע. צריכים לבוא לפני ההכרה בכאב.
אבל אמון נבנה לאט .לפעמים מסדרים משהו ועוד משהו .מילה אמירת ״טעיתי״ אינה אומרת שכל האדם רע ,ואף אינה אומרת
אמיתית ,מעשה קטן ,עמידה בדיבור ,הקשבה בלי להתגונן .כל שכל טענותיו היו שקר .היא אומרת שבמקום מסוים הוא לא נהג
מעשה מחזיר עוד מעט מן המקום שנשבר .מי שבאמת מבקש כראוי .הוא אינו מוחק את עצמו ,אבל גם אינו מוחק את מי
מחילה אינו רק רוצה שהשני יאמר ״מחלתי״; הוא מוכן גם שעומד מולו .הוא מסוגל לתת מקום למציאות שאינה נעימה לו.
להשתתף בבניין המחודש. צריכים לבקש הרבה מן השם יתברך לזכות למידה הזאת .לחיות
מכאן שבקשת מחילה אינה תמיד רגע אחד .מבחינת ההלכה אמת׳דיג ,בלי להסתתר ובלי לעקם את המציאות כדי להגן על
יש לה סדר וגבול ברור ,ואין האדם נעשה משועבד לעולם עצמנו .לראות דבר כפי שהוא ולקרוא לו בשמו .אם טעיתי —
לדרישותיו של חברו .אבל מצד האחריות והקשר ,הוא מבין שאין טעיתי; אם פגעתי — פגעתי; ואם נשברה נפש מחמתי — מוטל
בידו לקבוע כמה זמן תיקח הנפש להתרפא .הוא עושה את עלי לעצור ולהתייחס אליה ברצינות.
חלקו באמת ,בלי לדרוש שהנפגע יספק לו מיד את תחושת
הניקיון שחיפש. ללמוד את מציאות השלחן ערוך
דבר שאין לו סוף אפשר ללמוד את כל הלכות בקשת המחילה .אפשר לדעת כמה
פעמים צריכים לבקש ,כמה אנשים להביא ,מתי צריכים לפרט
כאשר מבינים בקשת מחילה באמת ,מבינים שיש בה צד שאין את החטא ומתי אין לפרטו מפני שהפירוט יבייש את הנפגע .כל
לו סוף .אין הכוונה שהאדם חייב לעמוד כל ימיו ולבקש שוב אלו הלכות נחוצות ,והן מלמדות את האדם כיצד לנהוג למעשה.
ושוב ,גם לאחר שעשה כל מה שמוטל עליו .הכוונה היא שאין אבל אפשר לדעת את כל ההלכות ,ועדיין לא להבין ממה
רגע שבו הוא יכול להפוך את בקשת המחילה למעשה טכני מדברים.
בלבד ולהשליך מעליו את האחריות .נפש אינה חשבון שאפשר לאחר שלומדים את שלחן ערוך סימן תר״ו ,אפשר לסגור לרגע
לסמן עליו סימן ולסגור את הספר. את הספר ולהתחיל ללמוד את המציאות של השלחן ערוך .מהי
מי שכל רצונו לצאת ידי חובה אומר :אני ביקשתי ,ומעתה איני נפש? מהו כאב של נפש? מה קורה לאדם כאשר מבטלים את
בתוך התמונה .הוא רוצה שהמחילה תסלק אותו מן הדבר .אבל דבריו ,מביישים אותו או לוקחים ממנו את כבודו? ומה קורה
מי שמבין את רצינות הנפש אומר :אני הוא שעשיתי ,ולכן אני כאשר מי שפגע בו חוזר ,מכיר במה שעשה ומשיב לו את
מוכן להישאר כאן ,להקשיב ולתקן כפי יכולתי .הוא אינו בורח מקומו?
מיד לאחר שאמר את המילים. גם זה לימוד .השלחן ערוך אינו פתוח על השולחן ,אבל האדם
דווקא מי שמבין שאין בידו לתקן הכל ,יכול לבקש באמת .הוא לומד את המציאות שעליה דיבר השלחן ערוך .הוא לומד מהו
אינו מבטיח שהכאב ייעלם ואינו דורש שהעבר יימחק .הוא בא כבוד ,מהו עלבון ,מהו אמון ומהו ריצוי .בלי הלימוד הזה אפשר
בענווה ואומר :איני יכול להשיב את הזמן לאחור ,אבל אני מכיר לחזור מאה פעמים על הדין ,ועדיין לא להרגיש מהו ״עד שירצה
במה שעשיתי .אני רוצה להחזיר לך את הכבוד ,ולבנות מחדש את חבירו״.
את מה שבידי לבנות. נפש היא דבר עדין מאוד .לפעמים מילה אחת נכנסת למקום
אין זה קל ,ולכן בקשת מחילה אמיתית נדירה כל כך .היא דורשת עמוק שהאומר כלל לא ראה .הוא כבר שכח את המשפט ,ואילו
מן האדם לצאת מתוך עצמו ולהכיר שיש לפניו נפש שלמה .לא השני נושא אותו שנים .אין זה מוכיח תמיד שהאומר רשע ,אבל
אמצעי לכפרתו ,לא מפתח לישועתו ולא אדם שתפקידו לפטור הדבר מחייב אותו לכבד את המציאות שנוצרה .העובדה שלא
אותו מחובתו .נפש חיה ,שכואבת ,זוכרת ,מבקשת כבוד ורוצה התכוון לעומק הפגיעה אינה הופכת את הפגיעה לדבר שאינו
לדעת שאכן רואים אותה. קיים.
לפני יום הכיפורים להחזיר לנפש את כבודה
יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד בקשת מחילה אמיתית אינה רק ניסיון להסיר אשמה מן הפוגע.
שירצה את חבירו .חז״ל מלמדים אותנו שאין די שהאדם יסדר היא ניסיון להשיב לנפגע דבר שנלקח ממנו .כאשר ביטלו את
את ענינו עם השם יתברך ,כאשר בעולם נשאר אדם הנושא דעתו ,לקחו ממנו את התחושה שרואים אותו .כאשר ביזו אותו,
כאב מחמתו .אי אפשר לדלג מעל הנפש ולעלות ישר לשמים. פגעו בכבודו .כאשר הפרו הבטחה או בגדו באמונו ,נלקח ממנו
הדרך אל הטהרה עוברת גם דרך האדם העומד לצדנו. הביטחון שהוא יכול לסמוך על האדם העומד מולו.
השלחן ערוך נותן לנו את החיוב ואת סדר המעשה .הצרה יכולה עתה אין די לומר במהירות :״אני מבקש מחילה״ .צריכים לתת
לשבור את התירוצים ולדחוף אותנו להתחיל .אבל לאחר שהדלת רצינות למה שאירע .לומר :אני מבין שלא נהגתי בך כפי שהיה
נפתחה ,צריכים להיכנס פנימה .לא לבקש מחילה רק מפני ראוי; אני מבין שהדבר כאב לך; לא הייתי צריך לעשות זאת.
שצריכים ,ולא רק מפני שממתינים לישועה ,אלא מפני שפגענו האדם אינו קובע לנפגע כמה היה מותר לו להיפגע ,ואינו ממהר
בנפש והיא ראויה שנכיר בכאבה. להסביר מדוע לא היתה לו ברירה.
אפשר להתחיל מתוך שלא לשמה .אפשר שהחיוב ,הפחד או זוהי משמעות עמוקה של כבוד .כבוד אינו רק לדבר בנימוס
הצורך יביאו את האדם אל דלת חברו .אבל שם עליו לעצור ולהעניק מקום של חשיבות .כבוד פירושו להתייחס ברצינות אל
ולשכוח לרגע את יום הכיפורים שלו ואת הישועה שלו .לראות המציאות הפנימית של האדם השני .להכיר בכך שכאב שלו הוא
מי עומד מולו ,לשמוע מה עבר עליו ,ולומר בפשטות ובאמת: מציאות ,גם כאשר אינני מרגיש אותו .האיבערבעטן מתחיל
טעיתי; לא נהגתי בך כפי שהייתי צריך לנהוג. כאשר נפשו של השני נעשית רצינית בעיני.
בקשת מחילה אמיתית מתחילה כאשר האדם אינו מחפש כיצד פעמים רבות זה עצמו מתחיל לרפא .לא מפני שהמילים
לצאת מן התמונה ,אלא כיצד להחזיר את חברו לתוכה .להחזיר מוחקות את מה שהיה ,אלא מפני שהנפגע כבר אינו נשאר לבדו
את כאבו ,את מקומו ואת כבודו .כאשר נפשו של השני נעשית בתוך כאבו .עד עתה היה עליו גם לשאת את הפגיעה וגם
רצינית בעיניו ,מתחיל הריצוי שעליו דיברו חז״ל .ורק אז המילים להוכיח שהיא אכן התרחשה .עתה הפוגע עומד לצדו ואומר :אני
״מחול לי״ אינן סוף החובה ,אלא תחילתו של תיקון. רואה .עשיתי ,ואני מבין שמשהו כאן צריך תיקון.
2
צום פינטל • האזינו שבת תשובה תשפ״ז • גליון קצ״ז
הרב מבריסק – הבהירות ששינתה את עולם התורה
נכונה מעמידה את כל הסוגיה .כאשר נתברר ״דאס איז כשהמושגים מתחילים להאיר
עס״ ,שאר המהלכים כבר אינם עומדים לידו כשווים .הם
יכולים להסביר פרט או להוסיף טעם ,אבל ההגדרה הזאת בט׳ בתשרי ,ערב יום הכיפורים ,חל יום היארצייט של מרן
מחזיקה את הדבר עצמו .ס׳איז הימל און ערד צי מען זאגט רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק זצ״ל ,הידוע בפי כל בשם
א מהלך ,אדער מען זאגט :דאס איז עס. ״הבריסקער רב״ .הוא היה בנו וממשיך דרכו של רבי חיים
בריסקער אוהב קלארקייט .קשה לו לקבל לשון שאפשר מבריסק ,אשר העמיד דרך חדשה בלימוד התורה .רבי
לפרשה לכאן ולכאן .הוא דורש לדעת מה פירושה של חיים פתח את הדרך ,ובנו הרב מבריסק העמיק אותה
המילה ,מהו גבול המושג ,ומה בדיוק נאמר כאן .אין די והעמידה בכל תוקפה .מאז נעשתה דרך בריסק לאחת
לומר שיש כאן איזו שייכות ,איזו סברה או איזה ענין. הדרכים המשפיעות ביותר בעולם הישיבות.
צריכים לדעת מהו הדבר. רבי יצחק זאב נולד בשנת תרמ״ז ,וגדל בתוך בית שהיה
אין זו רק אהבה לסדר .הקלארקייט משנה את ערכו של כולו תורה .לאחר פטירת אביו בשנת תרע״ח נתמנה לרבה
החידוש .כל זמן שהסברה עומדת כאחת מתוך כמה של העיר בריסק .בימי המלחמה נעקר מעירו ,ולאחר דרך
אפשרויות ,היא עדיין הצעה הבאה להסביר את הסוגיה. קשה הגיע לארץ ישראל והתיישב בירושלים .ביתו נעשה
כאשר מתברר שזהו עצם גדר הדין ,כל הסוגיה מתחילה מקום תורה לתלמידים מובחרים שבאו לשמוע את חידושיו
להיראות אחרת .הפרטים אינם ואת דרך לימודו .הוא נפטר בערב יום הכיפורים שנת
עוד הוכחות נפרדות; כל אחד תש״ך ,וחידושיו נדפסו בספרי
מהם נעשה גילוי נוסף של אותו ״חידושי מרן רי״ז הלוי״.
יסוד. מהו בריסק
לתת מקום לכל דבר בריסק אינה מסתפקת בידיעת
אחד הכוחות הגדולים של הפרטים .כאשר בריסקער רואה
ההגדרה הוא שהיא נותנת מקום עשרה דינים ,הוא שואל מהו
לכל דבר .פעמים רבות שני דינים היסוד הנושא אותם .כאשר הוא
נראים כסותרים זה את זה מפני רואה דין אחד שיש בו סתירות
שהנחנו את שניהם במקום אחד. ושינויים ,הוא שואל שמא באמת
כאשר מבררים את מקומו של כל מונחים כאן שני דינים .מה
דין ,מתברר שאחד עוסק באדם השתנה כאן בעצם ,מהי המציאות
והשני בחפץ; אחד עוסק בעצם שעליה מדברים ,והאם כל
המעשה והשני בתוצאה שנולדה הדברים הנקראים בשם אחד אכן
ממנו .הם אינם מוכרחים עוד שייכים לאותה הגדרה?
להילחם זה בזה. אפשר לדעת היטב את דברי
לפעמים אין צריכים תירוץ חדש; הגמרא ,את שיטת רש״י ותוספות
צריכים רק להחזיר כל דבר ואת פסק הרמב״ם ,ועדיין לא
למקומו .דין אחד מגדיר את לדעת על מה מדברים .המילים
החיוב המוטל על האדם ,ודין אחר מוכרות ,ההלכות ידועות ,ואפשר
מגדיר את החפץ שבו מתקיימת אף לחזור עליהן בעל פה .אבל
המצוה .דין אחד נאמר בשעת מהו הדבר עצמו? מהו החיוב,
המעשה ,ודין שני חל לאחר מהי המצוה ,מה חל על החפץ,
שהמעשה נגמר .כל זמן ששני ומה מוטל על האדם? כאן
הדינים מונחים באותו מקום ,הם מתחילה דרך בריסק.
נראים סותרים; ברגע שכל אחד כל הבריאה עומדת שכבות
חוזר למקומו ,מתברר שמעולם שכבות .אפשר לראות את
לא דיברו על אותו דבר. המראה החיצוני ,ואפשר להיכנס
נתינת מקום אינה רק סידור אל המציאות הנושאת אותו .בחוץ
חיצוני .המקום שבו הדבר עומד רואים חפצים ,פעולות ומקרים
מגלה מהו הדבר .אותו חפץ יכול שונים; בפנים נמצאים הכוחות,
לקבל הגדרה אחת בהלכות שבת והגדרה אחרת בהלכות היחסים והיסודות .ככל שנכנסים פנימה ,מתברר שדברים
תרומות ומעשרות .המציאות הגשמית לא השתנתה ,אבל רבים הנראים נפרדים יוצאים מיסוד אחד ,ודברים הנראים
המקום ההלכתי השתנה .בכל מסגרת מתגלה צד אחר שווים חלוקים בעצם מציאותם.
הנעשה עיקר. גם בתורה אפשר לראות את המקרה החיצוני ,ואפשר
מכאן באים הרבה מן החילוקים של בריסק .האם הדין הוא להיכנס אל הגדרת הדבר .אפשר לראות שור שנגח,
בחפצא או בגברא? האם יש כאן מעשה מצוה או קיום ואפשר לראות בעלות ,שמירה ,אחריות וחיוב .אפשר
מצוה? האם הדבר הוא סיבה היוצרת את הדין ,או רק סימן לראות אדם שאכל בסוכה ,ואפשר לשאול אם האכילה
שהדין כבר קיים? האם חל שם חדש על החפץ ,או שרק עצמה היא קיום המצוה ,או שהמצוה היא הדירה בסוכה
נולד חיוב חדש על האדם? כל חילוק נותן לשני הצדדים והאכילה היא אחת מצורות הישיבה בה .אפשר לראות
מקום נפרד. קרבן שנפסל ,ואפשר לברר אם חסר בשם הקרבן ,במעשה
ההקרבה או בכוח הכפרה.
וואס וויל מען מיט דעם בריסק אינה פנימיות במובן של תורת החסידות והקבלה.
הרבה מתקשים להתחבר למושגים כמו גברא וחפצא, היא אינה באה לגלות את פנימיות הנשמה או את סודות
מעשה וחלות ,סיבה וסימן .הבחור שומע את הלשונות הבריאה .אבל היא שייכת אל פנימיות ההגדרה .היא
הללו ושואל :וואס וויל מען מיט דעם? תניחו לי ללמוד ווי א עוברת מן המקרה הנראה לעין אל עצם הדין המונח בתוכו.
נארמאלער מענטש .הוא מרגיש שלקחו סוגיה פשוטה, היא מבקשת לחדור לתוך הגמרא ,אל העניין עצמו.
הכניסו לתוכה מילים קשות ,ומעתה הכל נעשה רחוק ״דאס איז עס״
ומסובך .במקום שהמושגים יפתחו לו את הגמרא ,הם
נעשים מחיצה בינו ובינה. יש הבדל גדול בין מי שמתרץ קושיא ובין מי שמגלה את
עצם הדבר .תירוץ יכול ליישב מקום אחד ,אבל הגדרה
3
צום פינטל • האזינו שבת תשובה תשפ״ז • גליון קצ״ז
אלא טשטוש .רק לאחר שכל דבר קיבל שם ,גבול ומקום, אבל פעמים רבות אין כאן חוסר יכולת להבין בריסק .חסרה
אפשר לראות מה מחבר אותו אל שאר החלקים .ההפרדה רק ההבנה הפשוטה של עצם המושגים .הבחור למד לומר
היא הדרך אל הבניין. ״גברא וחפצא״ ,אבל מעולם לא עצר לראות אדם מצד אחד
וחפץ מצד שני .הוא למד לומר ״מעשה וחלות״ ,אבל לא
מן הסוגיה אל החיים פתחו לפניו את החילוק שבין פעולה הנעשית עכשיו ובין
דרך בריסק נולדה בבית המדרש ,ואין מטרתה לבנות מציאות חדשה הנשארת לאחר שהפעולה נסתיימה.
שיטה בעניני הנפש .היא מבקשת להבין את התורה מצד המילים נעשו קשות מפני שלא חיברו אותן אל העולם
עצמה .ואף על פי כן ,צורת המחשבה הזאת יכולה לתת המוכר לו.
לאדם כלי גדול לחייו .רוב הבלבולים אינם מתחילים מכך אפשר להתחיל מדבר פשוט הנלמד בחכמת הדקדוק .יש
שאין לאדם שום ידיעה; פעמים רבות יש לו כמה ידיעות ״נאון״ ,שם של דבר ,ויש ״ווערב״ ,פעולה הנעשית .שולחן
נכונות ,אבל כולן מעורבות יחד. הוא דבר; הליכה היא פעולה .קידושין הם מעשה שהאדם
אדם אומר :״יש לי בעיה״ .אבל עדיין לא אמר מהי הבעיה. עושה ,אבל על ידי המעשה נוצר מצב חדש :האשה נעשית
האם חסר לו רצון ,חסר לו כוח ,חסרה לו ידיעה ,או שיש מקודשת .האדם הקדיש בהמה בדיבורו ,ולאחר הדיבור
אצלו מלחמה בין שני רצונות? האם הוא אינו יודע מה עומדת הבהמה בקדושת קרבן.
לעשות ,או שהוא יודע ואינו מצליח לעשות? האם המעשה אין הכוונה שנאון וווערב הם ממש גברא וחפצא .נאון וווערב
עצמו אינו טוב ,או שהמעשה נכון ורק הכוונה צריכה תיקון? פותחים את העין להבדיל בין דבר ובין פעולה; גברא וחפצא
כל זמן שהכל נקרא בשם אחד ,האדם עומד מול חושך פותחים את העין להבדיל בין האדם שעליו מוטל הדין ובין
גדול .ברגע שהוא נותן לכל דבר את שמו ,החושך מתחיל החפץ שבו חל הדין .אולם לאחר שאדם התרגל לראות
להיפרד .יתכן שאין לו פתרון מיד ,אבל הוא כבר יודע על שהעולם מורכב מאנשים ,דברים ופעולות ,מושגי בריסק
מה הוא עובד .עצם ההגדרה נותנת לו מקום לעמוד עליו. נעשים קרובים אליו .הם מפסיקים להיות מילים קשות
גם בחיים יש דברים אמיתיים שנראים כסותרים רק מפני ומתחילים להיות שמות למציאויות שהוא מכיר.
שכל אחד נכנס למקום שאינו שלו .יש רגש אמיתי שאינו האדם הוא חי ,רוצה ,בוחר ופועל .עליו יכולים להיות
מכריע את ההלכה ,ויש חיוב אמיתי שאינו מוחק את הרגש. מוטלים חיוב ,איסור ואחריות .החפץ עומד כנגדו; הוא יכול
יש כאב שאינו פוטר מאחריות ,ויש אחריות שאינה מבטלת לקבל שם ,מעמד ,קדושה ,איסור או פסול .יש דין האומר
את הכאב .כאשר כל אחד מקבל את מקומו ,אפשר להחזיק לאדם מה עליו לעשות ,ויש דין הקובע מה נעשה בחפץ.
את שניהם בלי לחיות בתוך ערבוב. לפעמים אותו מעשה פועל בשני הצדדים יחד :האדם מקיים
מצוה ,ובאותה שעה החפץ מקבל שם חדש.
הקלארקייט של ערב יום הכיפורים כאשר מסבירים זאת מתוך המציאות ,כל הסוגיה מתחילה
יש משמעות מיוחדת לכך שהרב מבריסק נסתלק בערב יום להאיר .השאלה ״האם זה דין בגברא או בחפצא״ כבר אינה
הכיפורים .ביום זה עומד האדם לפני השם יתברך ומבקש סתם לשון למדנית .היא שואלת שאלה פשוטה :היכן נמצא
לעשות חשבון נפש .הוא יכול לומר באופן כללי שכל השנה הדין? האם משהו השתנה באדם ,או שמשהו השתנה
לא היתה כראוי ,אבל מתוך אמירה כללית קשה לדעת כיצד בדבר העומד לפניו? האם התורה אסרה את החפץ ,או
שבים .תשובה צריכה קלארקייט. שהטילה על האדם איסור להשתמש בו?
האדם צריך לשאול :מה היה המעשה ,מה היה הרצון ,מה בחור שאינו מכיר את היסודות הללו שומע ״שני דינים״
היה ההרגל ,ומה היתה הבחירה? איזה דבר דורש חרטה, וחושב שמנסים להכפיל את הסוגיה .לאחר שהוא נפתח אל
איזה דבר דורש קבלה לעתיד ,ואיזה דבר דורש סדר המושגים ,הוא רואה שלא הכפילו דבר .המציאות עצמה
חדש? האם חסרה לו התעוררות ,או שיש לו התעוררות כבר כללה שני צדדים ,אלא שקודם לכן היו מעורבבים
בלי כלים? האם הוא אינו רוצה ,או שהוא רוצה דברים אצלו .בריסק רק נתנה שם לכל צד והחזירה אותו למקומו.
רבים ואינו יודע איזה רצון ינהיג את האחרים? לפעמים די בהסברה פשוטה כדי לפתוח עולם שלם .לא
הבירור הזה אינו בא לשבור את האדם .הוא מונע ממנו להתחיל מן הקושיא הקשה ביותר ברמב״ם ,אלא מאדם,
להפוך את כל מציאותו לחטיבה אחת של חיסרון .יש בו חפץ ,פעולה ותוצאה .להראות כיצד כל אחד מהם קיים
חלקים טובים ,רצונות נקיים ומעשים נכונים ,ויש מקומות במציאות ,ואחר כך לראות כיצד התורה מתייחסת אליו.
מסוימים הצריכים תיקון .כאשר הכל מעורב ,החיסרון מעט הבנה בעצם המושגים ,וכל תורת בריסק מתחילה
מכסה על הטוב והטוב מסתיר את החיסרון. שיינט.
יום הכיפורים עצמו נותן לכל דבר את מקומו .יש וידוי ,יש להפריד כדי לחבר
חרטה ,יש בקשת מחילה ויש קבלה לעתיד .יש עוונות שבין
אדם למקום ויש עוונות שבין אדם לחברו .יש דברים שהיום בריסק שואלת פעמים רבות :מהם שני הדברים
מכפר עליהם ,ויש דברים שאינם מתכפרים עד שירצה את שהתערבבו כאן? מילה אחת יכולה לשמש בשני מובנים.
חברו .גם התשובה בנויה מן הכוח להגדיר. מעשה אחד יכול לשאת שני קיומים .חיוב אחד הנראה
בריסק נתנה לעולם התורה את הכוח לעצור בתוך סוגיה פשוט יכול להיות מורכב משתי חובות שונות .כאשר שני
עמוסה ולשאול שאלה פשוטה :על מה אנחנו מדברים כאן? הדברים מעורבבים ,אי אפשר להבין מדוע במקום אחד
השאלה הזאת יכולה להפריד בין שני דינים שנדבקו זה הדין כך ובמקום אחר אחרת.
בזה ,ויכולה לגלות שעשר הלכות שונות יוצאות משורש כך מגלה בריסק ריבוי בתוך מה שנראה כאחד .מה שנקרא
אחד .היא נותנת שם לכל דבר ,מקום לכל דין ובהירות לכל בפי הכל ״מצוה אחת״ יכול לכלול מעשה וקיום .מה שנקרא
הסוגיה. ״פסול״ יכול להיות חסרון בגוף החפץ או חסרון ביכולת
הרב מבריסק לא ביקש להפוך את דרך לימודו לתורה להשתמש בו .מה שנקרא ״בעלות״ יכול לכלול כמה כוחות
בעניני הנפש .אבל מי שקיבל ממנו את כוח ההגדרה יכול שונים .השם הכללי מסתיר לפעמים כמה מציאויות.
להשתמש בו גם כאשר הוא מבקש להבין את עצמו .הוא אבל בריסק אינה מפרידה רק כדי להרבות חילוקים .לאחר
יכול ללמוד שלא להסתתר בתוך מילים כלליות ,שלא ההפרדה היא מגלה את הסדר שבתוך הריבוי .כל דין
לערבב דבר בדבר ,ושלא לקרוא לחצי ידיעה בשם הבנה. מקבל את מקומו ,ואחר כך אפשר לראות כיצד שני הדינים
כי כל עוד אין יודעים מהו הדבר ,אין יכולים לדעת מה הוא מצטרפים לבניין אחד .ההפרדה מסלקת את הערבוב; היא
אומר לאדם. אינה מבטלת את החיבור.
אין חיבור אמיתי בלי שהדברים המתחברים יהיו ברורים.
כל זמן שאין יודעים מהו כל צד ,גם האחדות ביניהם אינה
מכון מישרים | שלום לאנגסאם | טל׳ | shalomlangs@gmail.com | 845-274-3516קול הלשון פרטי 6053136803
4
